א

גבעונה – שבתיה פזורים לצדי דרכים, מהם סלולים למישרים ומהם עוקפים את הגבעות החשופות – משתרעת על פני שטח שצביון לו ספק כפרי, ספק עירוני. במחיצתם של בעלי משקים זעירים, ירקנים ורפתנים שקבעו מושבם בבתי-לבינים ובצריפים דלי-מראה, מתנוססות חוילות מפוארות עוטות ירק, ומזדקרות ארובות בתי-חרושת הפולטות לתוך חלל האויר הצח עשנן הכבד, השחור. לבעלי החוילות שייכים גם הפרדסים העוטרים את גבעונה לכל מלוא העין; פרדסים שופעי ירק סמיך, והמזדמן לגבעונה ועולה להשקיף עליהם ממרומי גג או מעל לשיא גבעה, פיו נפער מתוך זחיחות-הדעת: מה נאה סביבה זו! מה נאים פרדסים אלה!

משעקרה עדנה מהכרך הסמוך טפחה על פניה אוירת הכרך למחצה של גבעונה ורוחה נעכרה. שאונה הצרחני של זו, המזנקת בדילוגים מחוצפים להידמות לכרך, מקיפה עצמה בתי-מידות, בתי-קפה שופעי רחבות והידור, ומבליטה בית-שעשועים נישא שמעל פני חזותו מבהיק קלסתר פניה של אחת מיפהפיות חרושת הסרטים שמעבר לים – כל אלה היו לה לזרא. היא נכספה לשנוי, ובכל נפשה ומאודה התפללה לתמורה שמקום שקט וחדש יאציל לה; היא ערגה להיות לבדה. הובטחה לה עבודת קטיף ושמחה לעבור לכאן, ולצערה מצאה שיותר משיש בגבעונה מיופיו של כרך יש בה מכיעורו, והיא חשה בגופה לאוּת הנובעת מתוך אכזבה: כבש אותה רפיון-רוח ובכדי להתעשת ולחשוב על המעשה שעליה לעשות, פרשה וישבה על גבי ספסל סמוך לבית אחד, הסירה בתנועה מרושלת את מגבעת הקש מעל ראשה, הטילה אותה לצדה, ואת זרועה הימנית, הענוגה והצחורה, פשטה והניחתה על גבי משענת הספסל. את עיניה עצמה לרגע כמחפשת לה מרגוע בתנומה קלה.

כאשר פקחה את עיניה חשה במבטי אדם צעיר, טרזן משופם, שעבר לתומו ונתן בה מבטים בוחנים יפה-יפה. היא הסבה את ראשה ופניה עטו ארשת זועמת. לזרא ולגועל היו לה מבטים אלה. עמדה יפה על טיבם: לראשונה הם נתקלים בגזרת הגוף כולה, נקלעים בקלסתרה, משתהים ומרחפים בחמדה על המחשוף השקוע של חזה הנאה, גולשים למטה לרגלים השלובות זו על גבי זו, ובסופם כעין סוף פסוק: "בחורה נאה!…

היא הזדקפה, תפשה במגבעתה והמשיכה דרכה במעלה הרחוב. להשתקע במקום זה שיש בו מרעש הכרך ואין בו ממנוחת הכפר – לא, זאת לא תעשה. שוב ייטפלו אליה בחורי-חמד שאין בכוחם להפרות את נפשה, לא לדובב אותה, ואף לא למשוך את לבה. מיום שפרש ברוך (לבה נקפה עת נזכרה בו) ועקר לתל-דקל שבעמק, שוב אין היא מוצאת ענין בחברתם של גברים, וגם זוהי הסבה הדוחפת אותה לשקט, לבדידות. ייתכן שהיא משלה את נפשה: שקט לא תמצא, הבדידות תעיק עליה, מחברת גברים לא תפרוש, וסופה להיות אפופה שוב רחשי לב ומאוויים אשר לא ישנו את חייה במאומה. כיווצה שפתיה והניעה ראשה בשלילה, בכעס. היא מוכרחה לשנות את חייה; עליה לתת מנוחה לגופה ולרוחה עד… שאותו קרע יקרים עליו עור הזמן ונפשה המסוערת תישלו.

את מגבעתה החזיקה ביד ואף כי היום היה אחד מראשוני תשרי, הכתה השמש על ראשה והחום שלפני הצהרים הכביד עליה ונסך בה לאוּת. בלי חמדה גמרה בלבה להשתקע כאן לפי-שעה, אלא שתתור לה מקום שקט. היא קרבה לבתים השרויים בצל, ורק עתה החלה לחפש אחרי הפתקאות המכריזות על “חדר להשכיר”; כמה מהן היו דבוקות לגזעי העצים, כמה מהן היו דבוקות לגזעי העצים, כמה מהן בשולי הגדרות, וכמה מהן על פיתחי חנויות המכולת. לאחר שעה קלה נתעכבה ונתנה עיניה בפתקה שהכריזה בצניעות, כי חצרוני משכונת הפועלים עומד להשכיר חדר קטן בצריף בתנאים נוחים. התיאור “חדר קטן בצריף” קסם לה מיד ומשך את לבה. אגב נודע לה, לאחר שחקרה מפי אחד התושבים, כי מקומו של אותו חצרוני הוא מחוץ לגבעונה, וגם דבר זה קבע לעצמו ברכה בעיניה. החישה את צעדיה ופניה נשתלהבו קצת. היא מצאה את עקרת הבית, אשה בריאת-בשר, גחונה בחצר על אגן-כביסה, והלבנים שהתנוססו על גבי החבלים הסתירו וגילו חליפות את הצריף שהיה באמת קטן, דחוק לשולי החצר, וגינת ירק מפרידה בינו לבין בית הלבנים הפונה לרחוב, אשתו של חצרוני, כולה אומרת חסינות ועמל, הסבירה פניה לקראת הנערה השואלת לצריף, ומיד פסעה לפניה כשהיא סוחטת ומסירה מעל ידיה הרטובות את קצף הכביסה, ובפיה הסברה ושידול כאחת: " חציו האחד של הצריף משמש לנו מחסן, וחציו השני, אם כי קטן הוא וצר במקצת, אבל חדר נוח, ובחורה צעירה כמוך תמצא בו מקום בנקל…"

עדנה העלתה על קלסתר פניה חיוך קל, עשוי ומתובל אדיבות, ובעמדה באמצע, בחנה את הצריף מתוך הקפדה, ובשעת-מעשה קבעה את מקום המיטה, הארון, השולחן הקטן, הכסאות הקלועים קש, הריפרודוקציות שעל גבי הקירות, הוילון המתנפנף, הפרחים שבצנצנת, כד החרס בפנה, ולאחר שראתה בעיני רוחה את החדר מסודר ונאה לה ולטעמה, תלתה את עיניה בפני בעלת הצריף, שאלה למחיר ועמדה מתוך ביישנות על המקח. תוך רגעים ספורים הושכר לה החדר.

בו ביום נסעה העירה ולפנות-ערב, סמוך לשקיעה, חזרה עם מטלטליה. לאחר שסעדה את לבה בפת ועגבניה ללא תאבון, פרשה לקרן-זוית, שלא להיות נראית מבעד לחלון לגבר שעדר ממולה בגינה סמוכה, הסירה את שמלתה ולבשה חלוק לבן שעטף יפה את גזרתה ושיוה לה חן אחות נוגה ונאה ברצינותה. שעה ארוכה טרחה על סידור החדר, מירוק ושטיפה, ובמאוחר עלתה על מטתה הצחורה.

קשה היה לה להרדם, כדרכה במקום חדש. היא שילבה את זרועותיה מתחת לצוארה, שכבה אפרקדן והזרימה את הרהוריה בערוצי העבר הקרוב. רטט החוויות שעברו עדיין תסס בה וצבט את לבה בצערו הכמוס. שוב נשאה הרהוריה אל ברוּך… היא ראתה אותו כשהוא פוסע וחוצה את הכביש לעברו השני של הרחוב. לאחר אותה שיחה אכזרית וסופית בעיניים שטופות דמע, כשפקעת הצער תקועה בגרונה, הסתכלה בקומתו הנאה, כשהוא כפוף קמעה לפניו, ראשו המתולתל מזדקר מעל לראשי העוברים ושבים, והוא הולך, מתערב בקהל, הולך ומתרחק… היא קפאה במקומה. לא קראה אחריו. גאוותה לא נתנה לה. את ממחטתה הוציאה ובגנבה מחתה את עיניה הדמועות. אדרבה! אם כדאית היא בעיניו וראויה – יעשה הוא את המאמץ הנפשי ויבוא אליה… אך אם אותם פרקי החיים שטוו יחד בחן ובאהבה גזו וחלפו לבלי שוב – הרי… אוף… מה רגשנית אני!.. " שוב עלה המחנק בגרונה. יללות תנים שפרצו לפתע בסמוך לחלונה ממש נסכו בה אי-שקט ופחד טמיר, מסתורי. היא התהפכה ושכבה על צדה. את כף ידה תחבה מתחת לכר, לחוש בקרירותו; כך נהגה לעשות בילדותה. התרדמה פקדה אותה לבסוף ושחררה אותה מזכרונות טורדים.

ב

הפרדס בו עמדה עדנה לעבוד בקטיף היה אחד מן המרוחקים ביותר; פרדס גדול אשר השתרע על שטח נרחב. מתוך שפעת הירק נראה גגו המאדים ביותר של בית-האריזה. לפרדס זה נהרו פועלים גם מהנקודות הסמוכות. ואילו מגבעונה נהגו הקוטפות לצאת באוטו שהיה מחכה להן על-יד הכביש הראשי, בבוקר השכם. באוטו היו מצטופפים גם כמה פועלים, רועדים מצינה וידיהם מחזיקות בסלי הצידה. אף כי לבשה שמלת בד פשוטה וסוודר אפור, ישן, היפלו אותה הגברים מאחרות, פינו לה מקום וטרחו להסביר לה אף אם לא נשאלו. עדנה חייכה חרש ומצאה בכך קורת-רוח, אבל בהעיפה מבטיה לעבר פועלת אחת, כמושת פנים וזעומה, הכירה מיד כי רעננותה פגעה בזו… מיד הרתיעה את עצמה כמתכווצת, לבשה רצינות ופסקה לנפשה: “עדנה, היי מתונה והצניעי לכת”…

לעבודת הקטיף הסכינה, אם כי חשה עיפות כבדה בימים הראשונים. הסברות ניתנו לה בנועם, באורך-רוח, ללא הקפדה יתירה, כנהוג לגבי אחרות שלא ניחנו בחן מלבב… היא מצאה את עצמה מוקפה מדריכים, בעלי פנים מסבירות ופרצופים חומדים. מבין אלה היו טרדנים אחדים שהחלו מתדפקים על דלתה ומבקרים אצלה, כל אחד לפי דרכו. שוב מצאה כי תפילתה לבדידות לא נתקיימה. בלכתם ממנה היתה שוכבת ומכוונת את מחשבותיה לקראת האחד שהלך, לקראת האחד שלא יכלה לשכוח… היא הגתה בו וראתה אותו. עדיין לא האמינה כי פירוד זה שקם והיה ביניהם יתמיד, אלא שהפעם היה זה המיבחן האחרון… לא פעם תיארה לעצמה שהנה היא מהלכת ברחוב, בדרכה לחדרה אחרי יום עבודה מייגע, הולכת לאטה, שקועה בהרהורים, ולפתע מישהו מחבק אותה מאחורי גבה ונלחץ אליה כשסנטרו נתמך בכתפה, לחיו נוגעת בשלה, והוא מעתיר נשיקות על רקתה, מטה קמעא את ראשה אחורנית אליו ונושקה על פיה: “מה שלומך מזוּפתת שלי?”… והיא מגחכת לעצמה: שוב שוגה בשטויות וממנו אין קול ואין קשב… לוּא ידע כמה להוטים הללו אחריה… כמה הם חושקים בה…

ערב אחד חזרה מן הספריה. ליווה אותה אחד מן הטרדנים. היא לא הקשיבה לדבריו. דומה, לבדה היא הולכת… הערב היה קריר במקצת ואפלה כבדה שלטה. לצד הדרך, מתוך הגנות עלה צרצור בלתי פוסק וריח חריף ונעים של פרחי השיטה טפח על נחירי אפה. הם נדפו ריחם המבושׂם, המשכר, מהשיחים הסוככים כגדר על פרדס סמוך. באפלה הצטיירו לפני עיניה הפרחים הצהוּבים כה קטנים וזרועי אבק, שנהגה לקטוף מהם מדי עברה.

כאשר הגיעה למעלה הדרך נתפער בה לבה. מתוך דלת חדרה בקע אוור מנורה. חדרה היה מואר. דמה המריץ את קצבו ברהיטות יתרה ופרץ לראשה. היא התרגשה. צצה בה השערה ראשונה כי הנה הוא בא, ומשלא מצא אותה, עמד והעלה אור והריהו מחכה לה. היא החישה את צעדיה. שלא לפגוֹם בחדווה הצפויה לה בנוכחותו של זה המשתרך לצדה, עמדה ובלי שהיות יתירות פיטרה אותו מתוך המצאת פתחון-פה שספק הוא אם הלה קיבל אותו ברצינות, זרקה לו שלום חטוף ונזדרזה מתרוננת וקצרת-רוח. בחדרה נתקלה בבעלת הבית שלה. זו קידמה את פניה: “מחפשת אני אחרי המספרים שלקחת ממני”.

לאחר שבעלת הבית יצאה, צנחה על מטתה והליטה את פניה בכפות ידיה מתוך אכזבה, בושה וכאב. חרון תקף אותה. גאוותה נפצעה קשה. איך השלתה את נפשה? סלוח לא יכלה לעצמה! היא קיפצה את אגרופה וחבטה בו על מצחה: “טפשה, טפשה, טפשה!”… הדמעות ניקווּ בעיניה והיא כבשה את פניה בכר תוך הרעדת כתפיים. נבטו בה ניצני חרון כלפי ההוא ששכח אותה. היא גמרה בלבה: “יבוא – מוטב! ולא – הקץ לצפיה המענה הזאת, המתישה את כוחי”. לבה נצבט בה מתוך תוגה ספוגת געגועים לימי חמדה ונועם שחלפו להם…

ג

לאחר כמה שבועות של עבודת קטיף בפרדס הגדול היתה עדנה פועלת ותיקה בעיניה, שלא עונת קטיף אחת עברה עליה. הפרדס על עציו טעוני הפרי הזהבהב, התנועה שבתוך בית-האריזה, מצהלות הקוטפות, בדיחות הבחורים, יהירות האורזים, גערות המשגיח, נקישות הקורנסים על גבי הארגזים. נהגי המכוניות הבאים לטעון, המשטר המיוחד שלעונת הקטיף שחן לו משלו ונועם – כל זה נראה לה כאילו הסכינה בכך משכבר הימים.

יש והגשם היה מקפח לקוטפים את עבודתם. אז היו באים במרוצה להתכנס מתחת לגג בית-האריזה, מבלבלים את האורזים במלאכתם, מתלוצצים אף מצטערים על הביטול מעבודה. ברגעים אלה אהבה עדנה לעמוד ולהביט בלי הפוגות לגשם השוטף, המוצלף אלכסונית, לפרדס שנתרוקן בבת אחת ועטה מעטה ערפל עדי הפכו לגוש אפור. ניכר היה שיום העבודה קופח. עדנה לא הצטערה. אהבה את הבטלה הבאה במפתיע. חבל שאינה יכולה להיות כרגע בחדרה, להשיר מעליה את בגדי העבודה, לחלוץ נעליה ולהתכנס תחת השמיכה החמה עם ספר טוב ביד, או לשכת ולהגות בענינים שאינם טורדים, להגוֹת קצת בברוך… במעשיו באופיו, בהתעלסויותיו ובבת-צחוקו הפייסנית: “כועסת? מזופתת שלי”… היא חיכה ובהרגיש כי מי שהוא הבחין בבת-צחוקה זו, הכמוסה לה לעצמה, העטתה על פניה מיד את שריון הרצינות, שריון ההתנכרות, והסבה את פניה לצד אחר. היא המשיכה להרהר בו. אהב אותה וכמה ידע לאהוב! בחור צעיר לכאורה וכה מנוסה. ודאי שהיו לו כמה הרפתקאות עם נשים; אותה סידרת האהבים שהיה אופף אותה ומעתיר עליה, החבוקים, הגפופים והנשיקות, החל במצחה, עיניה, פיה וכתפיה, השקעת הפנים בחיקה, הנשיקות המואצלות בחן ובנועם לשדיה, וכפות ידיו, אצבעותיו האצילות והלטפניות, שהיו כה מרטיטות את גווה ומכניעות אותה לפניו עקודת תשוקה עזה ואהבה עצומה…

עדנה החזירה את ראשה לראות באנשים ההומים. דומה שפניה הסמיקו במקצת, כאילו ערטלה את גופה והבריות קולטות מעל פניה את הדברים שהגתה בהם, שהצניעות יפה להם, ושהתמכרה להם דוקא עתה, בבקרו של יום סגריר, כשהיא קצת מרעידה מצינה. הגשם הוסיף לשטוף בזעף. השקערוריות שבקרקע נתמלאו מים והפכו לזרמים דלוחים שנתלכדו פה ושם לשלוליות; הטיפות הכבדות הרקידו עליהן בועות מתהוות וכלות.

משפסקה עדנה להרהר בברוך עמדה על כך שכמה מן הפועלים הסתכלו בה כל הזמן דומם, הסתכלות סקרנית וחומדת. היא ידעה יפה כי כל זמן שהיא מכונסת בעצמה ונתונה בהזיות שאין לאחר חלק בהן – איש לא יעיז להפריע שלוותה והתבודדותה; היה בישותה כוח אצור זה שהיה תוחם לה תחומים בפני זרים, בשעה שלא חפצה בקירבת הבריות, וכך היה בשעה שהתמכרה להרהוריה. אך מיד לאחר שניתקה את חוט הזיותיה, והללו הבחינו בה כי עתה חרגה מאותו עולם סגור ומסוגר בפניהם, והרי היא פנויה כעת גם לעולם המציאות שמסביב לה, מיד עטו עליה אחדים בבת-אחת והקיפו אותה באותה אוירה שהיתה לפוקה וקנאה לקוטפות שחינן היה מועט משלה – הגנדרנית. זה היה הכנוי שהוכתרה בו שלא בפניה. אף אחת לא העלתה על לבה ולא שערה שנערה צעירה וחמודה זו, שהכל נוהים אחריה, נושאת בלבה את צערה ואת סבלה, וכל הבדיות ששחו עליה ועל עגביה המדומים בצריפה הקט – בכזב יסודם; עדנה היתה אשה צעירה שנתברכה בלב עורג לאהבה, בנפש הנכספת רק לאותו הסבל המצרף, שאשה יכולה להקנות לעצמה מתוך יסורים, מתום כלות-נפש לאחד שידע למלא את חייה תוכן וידע תמסוך בנפשה את קסמי התשוקה לגבר שאין לו תמורה בעיניה… והן סבורות היו, כי כל מגמתה היא רק לעשות רושם ולצוד בחרמה את הללו שלא יכלו להם…

היא ישבה על גבי ארגז הפוך חייכה לדוברים אליה בבת-אחת ומצחה מתקמט כמתוך הקשבה מאומצת. חושה הנשיי היה מצווה אותה על הפיקחות ועל הזהירות, ואכן התייחסה באדיבות רבה לכל אחד ואחד, מגלה סבלנות וסבר-פנים. בעוד היא ספק מקשיבה, ספק הוגה במשהו כמוס, הרגישה כי מישהו מכוון אליה את מבטיו. הלה עמד בקצה השני של המחסן, לבוש מעיל גשם רטוב, כובעו בידו, וראשו המגולה, בעל הבלורית השחורה, מתנשא בזקיפות ועוז. הוא הניע את כובעו ספוק הגשם פעמיים בחלל האויר, על מנת להפחית מרטיבותו, ותוך כדי מעשה עמד והסתכל בה יפה-יפה, בפשטות ובחמדה. עדנה השפילה את עיניה. הוא הטיל בה מבוכה קלה… קומתו, קלסתר פניו, מתינותו ודרך הסתכלותו בה, היפלו אותה בעיניה לטובה. היא השתדלה לא להביט לצדו, ואחר-כך גחנה לאחד הפועלים ושאלה עליו כלתומה. הוגד לה כי זהו שומר הפרדס.

כעבור שעה קלה חלף על ידה עם צאתו את המחסן. הוא חבש את כובעו לראשו ונראה קשיש יותר ורציני, אבל חוט של חביבות היה משוך עליו. הפרופיל שלו היה בעל שרטוטים חדים, נעימים לעין, וצלקת קטנה שנראתה בסמוך לרקתו השמאלית, אך הוסיפה לו חן ואומץ-לב. בעברו נתן בה את עיניו ובחן אותה שוב יפה-יפה, כדרך שאדם בוחן כלי נאה… היא רגזה וחשה נקיפה קלה בלבה. ושוב השפילה את עיניה מתוך רתיעה כל שהיא. “זה שונה מאחרים” גמרה בלבה והביטה אחריו עד שהפרדס בלעו. עיניו אפורות היו ונקלטו בזכרונה, ואם כי נתקלה בו באיש הזה בפעם הראשונה, מבלי לדבר אתו מלה אחת, רחפה דמותו לפניה, הפרופיל שלו והצלקת הקטנה בסמוך לרקתו.

ד

יש ועם כלות יום העבודה היה האוטו מאחר לבוא להחזיר את אנשי הפרדס לגבעונה. הפועלים היו מצטופפים על-יד השער, צופים למעלה הדרך ומצפים קצרי-רוח. עדנה לא מיהרה לצאת את הפרדס, לא אהבה את הרישול החיצוני, והיתה משהה עצמה בשדרה, מתקנת את בגדיה, מכנסת את שערותיה הערמוניות השופעות מסביב לערפה, מחזקתן במכבנות, שלא תגלושנה פרע, ומציצה במראה הקטנה, בוחנת שרטוטי-פניה, עיניה השחורות, מצחה הצח, מרטיבה בקצה לשונה את שפתיה שחרכו קצת, ופוסעת מתונות לעבר השער, להצטרף לקהל הפועלים.

מתוך נטיה להתבודדות, להתרחקות מהבריות, כשענין פשוט ובלתי מענין מקבצם יחד, כגון זו הצפיה לאוטו שאחר, היתה עדנה פורשת מהם ומטיילת לבדה במעלה הדרך השקטה, דרך החול המשתרעת בין ששיחי השיטה הסבוכים, נודפי ריחם המבושם, עולה ומגיעה לגשר הקט, המקושת מעל לואדי, יושבת על גבי מעקה האבנים המסותתות, מביטה נכחה ומתמכרת להרהוריה, כדרכה. היא ידעה כי אותן האחרות ודאי שונאות ומבזות אותה עקב פרישותה וגאוותה המתבטאת במעשה זה, אבל היא לא השגיחה בכך, ודוקא ברגעים אלה ידעה כי מוטב לה להשניא את עצמה על הבריות ולא לבגוד בחושה הפוקד עליה להיות אמיתית בהתבודדותה המרעיפה מרגוע ושקט לנפשה, היא אהבה לשבת על גבי מעקה אבנים מסותתות אלו, שהובאו ודאי ממרחק הררי לסביבה זו, ולהסתכל בערוצו של הואדי, שבעונת החורף היו זרמי מימיו משתקשקים על גבי אבנים מפולמות בדרכם לירקון. לרוב היתה עדנה מגביהה עיניה וצופה ממושכות לעבר בית דירתו של השומר אשר נראה לה כאן יפה מבעד לגזעי הברושים.

בית דירתו של השומר מעניין היה ומושך את העין בצורתו. נראה הדבר כי פרדס זה השתייך בשעתו לערבי, והבנין שנשאר, לאחר שהפרדס עבר ליהודי, הפך בית-דירה לשומר. החדר הגדול והיחידי התנשא על גבי אבול בנוי אבני קורקר. בחלל מתחתיו גדלה העזובה והקרקע העלה עשבים שוטים וקוצים. לצד אחד הקימורים התפתלו מדרגות אבן שהובילו לחדר, מדרגות שחוקות קמעה באמצעיתן, חסרות משענת. החדר העליון היה מטוייח בשעתו אלא שחלקים רבים מהטיח נשרו וחשפו את אבני-החול ורבדי טרכסיד אפור שהציץ סביב להן. מעברו השני של הקימור, נצמדה לבנין בריכה מרובעת, רחבת-ידים, מחושקת למעלה בחגורת טיח נוקשה; לבריכה הובילו מדרגות צרות ששקעו במים. בסמוך לבנין ישן זה בסגנון מזרחי מובהק, עמד חדר בנוי לבינים וחסר-צורה שמתוכו בקע ועלה לעתים קרובות בבוקר או לפנות-ערב, הד תקתוקו של המנוע השואב מתוך התאמצות כביכול את מימיו מן התהום, וצינור עבה ורחב נטוי לבריכה ויוצק לתוכה סילון מים שנראה מרחוק כפס כסף מותך.

“…איך חי לו כאן אדם זה את חייו?”… שאלה עדנה את נפשה ודימתה לשתף את רוחה בהליכותיו וחייו המשוערים. משום-מה העסיק אותה מאז נתקלה בו לראשונה, ואם כי ברור היה לה כי אין לה ענין מיוחד באדם זה, בכל-זאת לא יכלה להסביר לעצמה במה קנה לו את לבה עד כדי להרהר בו מתוך יחס רוחש חבה, מתוך רצון להעירו מקרוב. ודאי היה משהו בישותו, משהו מרתק. היא הציצה לעבר החלון שמסגרתו צבועה ירוק, וראתהו חולף הלוך ושוב בחדרו. “המבחין גם הוא בי?”…

במעלה הדרך הופיע האוטו כשהוא שוטף בחפזונו כאומר לכפר על האיחור. עדנה החלצה מהזיותיה והחלה רצה אף היא למטה, להקדים את האוטו. שמלתה התפשלה לה קמעה למעלה מברכיה החשופות, ורגליה האמיצות זעזעו את לבות הגברים המסתכלים בה, והעלו את זעמן הכבוש של כמה מהקוטפות. רק אחת, טובת-לב, הביעה את דעתה: “נחמדת!” ואילו שניה, מן הכמושות, פסקה בזעם ניכר: “גאוותנית!”.

היא ישבה מתנשמת בכבדות ועל פניה היבהב משחק גונים של אודם וחיוורון, חליפות. עיניה הבריקו וחן עלומים היה נסוך עליה. חזה עלה וירד. באוטו שררה צפיפות היא הצטערה על שבהתבודדותה על-יד הגשר נפסקה: דומה שהקיצה מתוך חלום נעים ומענג. היא הסבירה לנפשה, כי סבת הגותה בו היא על היותו לבדו במקום מרוחק מן הישוב, מקום שסכנה כרוכה בו… כן, זהו הנמוק! כי מה לה ולו? הן אף מלה אחת טרם דיברה אתו, ובכלל אין היא מכירה אותו, ורק דבר היותו לבדו כאן הוא המשתף אותה במקצת, לפחות בהרהורי חיבה שאינם מחייבים כלל וכלל.

האוטו גנח בפלסו לו בקושי דרכו בחולות שבמעלה. הדמדומים עטפו את הסביבה. שולי השמים האדימו עם שקיעה, צמרות האקליפטוסים הופזו ואילו בענפיהם כבר קננה העלטה; לצד מזרח עטה הרקיע צבע סגולאפור. עצב ללא שחר ירד על עדנה, עצב נושא כלייה בחובו, של געגועים גוועים באיבם, של כסופים הנובטים ונמוגים לפתע, ללא תכלית, ללא תקוה. עדנה חשה מועקה בנפשה ורחמיה נכמרו על עצמה. דמותו של ברוך קמה ונצבה לנגד עיניה: הפעם היה לבוש חולצה לבנה שהאצילה לפניו המגולחים למשעי חן רב, והוא גוחן עליה, נושק לה על פיה ומחיים: “מה שלומך? מזוּפתת שלי”…

ה

יום אחד קיבלה מכתב מברוך. הוא הודיע לה קצרות כי נתקבל כחבר בקבוצת תל-דקל. לפי-שעה הריהו עובד בנגריה ומרגיש את עצמו בטוב. ביקש להודיעו על שלומה, על בריאותה ובמה היא עוסקת. המכתב היה עצור, אדיב, ולא היה בו סימן להבלטת חיבה יתרה, לפסוק חביב שיחייב אותו. היא חזרה וקראה בו כמה פעמים, קראה בין השיטין, חזרה וקראה, ואכזבתה הלכה וגברה. כל עיקרו של המכתב לא בא אלא מתוך אדיבות גרידא, שלא לתת לה פתחון-פה להאשימו בגסות-רוח. בם סופו של המכתב היה מנוסח בזהירות רבה: “ידידך הותיק ברוך”. היא הצטחקה במרירות: “ידיד ו—תיק”… מתוך מפח-נפש קימטה את המכתב, שטחה אותו בכף ידה ועיינה בו שוב. היא מצאה ענין רב בפסוק אחד ששביבי תקווה ניצנצו מתוכו ושעשעו את נפשה: “אם תהא לך הזדמנות לבקרני באחד הימים, אשמח לראותך”. אמנם גם בפסוק זה מצאה פסול. הן יכול היה לבקשה בפשטות לבקרו וחסל. אך הוא כתב לה אם תהא לה הזדמנות, משמע, שבמיוחד אין צורך להיטרד לבקור אצלו… ומי יודע, ניחמה את עצמה, שמא אין הוא רוצה שתחשוד בו כי צר לו על הפירוד… השערותיה התנצחו בה, הטילו המייה בנפשה ועורר בה מאוויים. במשך שעה ארוכה שכבה אפרקדן, זרועותיה שלובות מתחת לצוארה והיא חורזת על חוטי זכרונה פרקי חיים, אכזבות חדוות ויסורים שנאצלו באור עבר מושך ונעים. היא ענתה לברוך על מכתבו וגאוותה מנעה בעדה מלהבליט בו את יחסה האמיתי, את ענות נפשה…

למחרת בערב הלכה לשלוח את המכתב. מתוך החשכה קרצו לה האורות ששפעו מחלונות בתי הקפה. היא נזדמנה לרחוב זה רק בלכתה ללשכת העבודה או לספריה. הפעם נתעורר בה הרצון לשהות כאן קצת: לא היה את נפשה לחזור לחדרה ולטרוח על הכנת ארוחת-ערב. החליטה לסעוד את לבה באחת מן המסעדות, והמשיכה את דרכה מן הדואר לאורך הרחוב לתור אחרי אחת מהן. לבסוף בחרה במקום צנוע ומהודר במקצת. היא נכנסה לאולם רחב-ידים וישבה על-יד שולחן צדדי. לאחר עיון חטוף בתפריט בחרה בארוחה קלה שהכילה: לחם, חמאה, קפה. “גם ביצים”? גחן המלצר לפניה. היא הסמיקה קמעה: “לא, תודה”. לאחר נכוי כמה וכמה ימי בטלה בחודש לא הצטרף שכר העבודה לסכום ניכר, ונאלצה ללמוד את סד הקימוץ והצימצום. בדוחק היתה מסדרת את עניניה, שלא לשקוע בחוב כל שהוא.

את מרפקיה השעינה על השולחן ואת סנטרה תמכה בשתי כפות ידיה. מזמן שלא סעדה במסעדה אזרחית. את המסעדה הקואופרטיבית שבמקום, שהיתה מבקרת בה לעתים רחוקות, כינתה בשם “מסעדה קסרקטינית”. היא היתה חסידת הפרטיות ולא סבלה את הגושפנקא המטביעה את צורתה בכלליות גסה נטולת טעם. חיבה יתרה נודעה לה לעסקים שיוצאי גרמניה עסקו בהם. הללו יודעים לשוות טעם טוב ונוי גם למקומות שהיו קודם בידי אחרים, וריח של עובש ופרובינציאליות נדף מהם. מסעדה זו שנכנסה אליה שייכת ליהודי גרמני. דבר זה ניכר היה לא רק מפי המלצר שהגרמנית שלו נישאה ברמה, אלא בעיקר מהסידור הפנימי של האולם, מהשקידה שהושקעה בחישוב כל פרט ופרט; בחפוי הנאה על המטבח, שהיה מעוטר ומיופה כמדור קובע נוי לעצמו, במנורות החשמל הקבועות בקורות ומאצילות את אורן הרך, האטום, וגם בתמונות הספורות שקשטו את האולם. אמנם בכל זאת היה חקוי, אבל חקוי למשהו נאה ולא השלמה עם הכעור שהיה נהוג במסעדות מקום.

היתה שעת ערב מוקדמת ולפיכך לא רבים היו הסועדים. מלבדה היו שני זוגות וכמה מתבודדים שלגמו קפה להנאתם ונברו בערימות עתונים מצויירים. בעוד המלצר עורך לפניה את השולחן, ולאולם נכנסו שלושה גברים מזוינים ברובים. הם תלו על הקולב את מעיליהם, כובעיהם, השעינו את הרובים בפינה, והסבו מתוך הרחבה לשולחן אמצעי. אחד מהם ישב ושיפשף את כפות ידיו מתוך הנאה, כמצפה לקראת משהו מלבב. הגבוה שבהם נתן עיניו בעדנה ולבה נקפה כאילו נתפשה בכף. היא הכירה אותו מיד. בפרופיל שלו ובצלקת הקטנה בסמוך לרקתו. הבאים אתו היו כנראה חבריו, שומרים. המלצר פרש מהם לאחר שהזמינו מה שהזמינו, וכעבור רגעים מועטים העמיד לפניהם בקבוקי בירה. וחזר והעמיס צלחות טעונות מאכלי בשר, תפוחי אדמה מטוגנים וירקות. הללו ערכו לעצמם סעודת מלכים לעומת ארוחתה הצנועה.

הוא לא ישב נכחה ועדנה הבחינה כי הוא מכוון את ישיבתו על גבי כסאו למען יוכל לסקור אותה ממקומו; בטביעת-עין מנוסה קבעה מיד שהוא מציץ לצדה, ואינו להוט אחרי האכילה והשתיה הגסה כחבריו. היה לה הרושם כי בשלה הוא מרסן את עצמו, ונוהג עדינות לא רק במאכל אלא גם בסכין ובמזלג והיא הכירה לו טובה על כך בלבה, כי חבריו זללו וסבאו במדה נפרזת.

ושוב תמהה בלבה על שאדם זה מבקיע לו נתיב לנפשה בכוח מושך ומשפיע. מה היתה עושה, למשל, לוּא נגש לשולחנה להזמינה להצטרף לכוס בירה? אין ספק כי היתה מסרבת לו, כי מה לה ולו? הרימה עיניה מצלחתה והבחינה שהוא מישיר להביט לעברה. שוב נקפה לבה והיא תמהה על כך. בעברה על-יד שולחנם לבש עוז ודרש בשלומה מתוך הרכנת ראש ברוב חן ואדיבות, כמכיר אותה מזמן. היא הסמיקה וקמעה והשיבה לו. ההכרה שאין הוא אדיש לה שעשעה אותה. בצאתה החוצה, לאחר הפיזודה אילמת זו, הרגישה עד כמה קשה עליה יד הבדידות… חדרה לא משך אותה. ברצון היתה מצטרפת אליו כדי לבדר את רוחה ולהשתעות בחברתו. אגב נודעו לה כמה פרטים על חייו והצרוף היה לזכותו. הבריות סחו עליו מתוך הרחבה. הימים היו עדיין ימי מאורעות ואדם זה, מחוץ לעבודתו, עסוק היה בעסקי מחתרת. בלכתה לבדה הירהרה בו וחזרה חרש על שמו: יעקב חלמיש. תמהה איך הוא חוזר בחשכת הלילה לפרדסו לבדו, כי הדרכים הן בחזקת סכנה, ובתחומי גבעונה אפשר לשמוע עדיין לילה-לילה את היריות הפולחות את האפילה.

ו

ריב התגלע בין בעל הפרדס לבין לשכת העבודה המקומית. בבוקר כאשר באו הפועלים לפרדס הוגד להם כי עד לבירור הסכסוך תחול הפסקה בעבודה. איש לא ידע בדיוק מה גרם לכך, ואיש לא ידע כמה זמן תמשך ההפסקה. בינתיים ישבו הפועלים זה בכה וזה בכה, התירו את צרורות הצידה לסעוד את לבם, מהם מתבדחים, ומהם רוגנים וזועפים. “טוב לנצל יום זה לכביסה” פסקה עדנה בלבה, ומוכנה היתה לחזור מיד הביתה, אבל נאלצה לחכות עד שייצאו כולם בצותה.

בינתים הניחה את מעילה על גבי ארגז ונכנסה לתוך הפרדס. יום קודם לכן השאירה בחפזה מטפחת על ענף אחד העצים. היא חלפה על גבי התלוליות שבין השדרות, בין “צלחות” העצים, דרכה על גבי שלכת עלים שריח כמישה נדף מהם, והתקדמה נחפזת לעבר המקום בו עבדה אתמול בקטיף. לאחר הליכה קצרה אפפה אותה דומית הפרדס והאפלולית הזרועה פה ושם בהרות שמש. היא נאלצה להתכופף לפעמים בעברה בין העצים טעוני פרי, שלעיתים חבטו בה בראשה ובמצחה. אף כי העצים היו נטועים שורות-שורות, מנו כבר למעלה מעשרים שנה וענפיהם שנסתעפו, נגעו זה בזה ונתנו לפרדס מראה מסובך וכבד. הפעם היתה בלב הפרדס הגדול, הדומם. את דרכה למקום בו עבדה אתמול לא מצאה. היא טעתה. שמה פעמיה בכיוון הפוך ולאחר הליכה קלה קבעה כי גם הפעם טעתה… לא רחוק ממנה חלפו ועברו כלתומם שני תנים. רגילה היתה עדנה לראות מהם לפעמים, ונראו לה ככלבלבים צהובים, אבל הפעם בהיותה לבדה נבהלה. הרחש העמום שעוררה נשיבת הרוח בין העצים אף הוא הטיל בה אימה סתומה, והיא גמרה בלבה לוותר על המטפחת ולחזור. העיפה מבטיה לתור אחרי צמרות הברושים שיכלו לשמש לה סימני דרך, ולאחר שגילתה אותם, פסעה לקראתם בפסיעות רחבות. משהגיעה לשם מצאה כי שוב טעתה… שדרה זו אינה אלא אותה שמובילה לבית דירתו של השומר. ואמנם, לפני צאתה את הפרדס לעבר הברושים הבהיל אותה לפתע קול המנועה שהחל מטרטר ומפריח את ה“עוד-עוד-עוד” שלו לתוך דומית הבוקר. ואכן ראתה את השומר כשהוא חוזר, לאחר שהפעיל את המכונה, ועולה על גבי המדרגות המקומרות, לבוש מעיל שצוארונו זקוף, ראשו מגולה, בלוריתו פרועה, והוא חסון ובעל צורה.

עדנה נשתהתה במקומה. חוששת היתה שמא יבחין בה בשעת בוקר זו, כאילו ארבה לו לראותו… היא הסתכלה מקרוב בבנין המקומר, במדרגות, בפתח, וסקרנות רבה מילאה אותה לראות את מעונו פנימה, מעון זה שמבחוץ קסם לה בצורתו, בשקט הרובץ סביבו, שרק קול המנועה מפריעו לעתים. לוא ניתנה לה היכולת לגור בדירה מעין זו, ייתכן שהיתה מסכימה בחפץ-לב. היא חייכה למחשבה זו, לא גרעה את עיניה מן הבנין וחמדה את מראהו בלבה.

עוד היא עומדת שקועה בהרהורים והנה חזר זה ויצא. מיד הבחין בה ונבצר ממנה לחמוק מעיניו. לא ידעה מה לעשות, לפנות ימינה או שמאלה, ונשארה תקועה ונבוכה. “מה אגיד לו? מה אומר לו?” וזה הולך וקרב, הולך ישר לעומתה. היא הבליגה על התרגשותה ולאחר שהחזירה על ברכתו, פתחה הראשונה דוקא בפשטות וללא כל מבוכה: היא הקדימה ואמר לו כי ודאי יצחק לדבריה, אבל עובדה היא כי יצאה לכאן לחפש אחרי מטפחתה שאבדה לה אתמול ותעתה… תעתה כמה פעמים ואינה מוצאת את הדרך לבית-האריזה. הוא גיחך. נתן בה את עיניו האפורות, הבוחנות ובקולו הרך והעמוק אמר כי יש ויקרה כזאת גם בפרדה, וביחוד לבחורה שראשה תפוס ודאי בדברים שאין בהם ממש… היא צחקה לדברו, והוא הוסיף ואמר כי קרה הדבר כמו בספורי הילדים, מעשה בילדה נאה שטעתה ביער עבות ופחדה מפני חיות טורפות, והנה נקרה לה שומר היער אשר הציל אותה, הכניס אותה לבקתה שלו, האכילה והשקה חלב חם… כמסופר באותם ספורי האגדות… אלא שכאן המצב אחר הוא במקצת: היא אינה ילדה קטנה אלא בחורה נאה, כאן אין יער שחיות טרף מהלכות בו אלא פרדס, והוא אינו שומר היער אלא שומר הפרדס…

הוא סח את דבריו בחן ובבדיחות הדעת, ועדנה הציצה בו והבחינה כי בדברו לבשו פניו מקרוב ארשת רכה ולא כל כך זועפת כפי שדמתה. לא עברו רגעים מועטים ושיחה קלחה ביניהם, שיחה מרתקת, ונוצר אצלה הרושם כי הנה היא מכירה את האדם הזה מזמן ורק במקרה לא נזדמנו להשיח זה לזה דברים היוצאים מן הלב, דברים פשוטים לכאורה, אלא שאין אדם יכול להתקיים עד אם יבטא אותם וימצא את השני כורה אוזן לשמוע, להבין ולהרגיש.

עדנה סחה לו כי בית דירתו מושך את העין במראהו החיצוני וכי יפה הוא למכחולו של צייר. דבריה הסבו לו קורת-רוח והציע לה לבקרו ציד ולראות בסדר שלו, וחזר ותיקן, באי-סדר שלו… וצחקו שניהם. עדנה הבטיחה לו לסור אליו באחד הימים לראות את מעונו, והוא זחה עליו דעתו ולא הרפה ממנה עד שתבטיח לו לסעוד אצלו פת בצהרים. ביום שעבודת הקטיף תתחדש. הוא הלך אתה לחפש אחרי המטפחת, וראה זה פלא: הוא כיוון לשם, ולא עברו רגעים מועטים ועיניה נהו אחרי מטפחתה המאדימה על גבי הענף…

ז

כל אותו יום שלפני הצהרים היתה פזורת-נפש ומתרוננת. השמים נראו לה גבוהים יותר, ותפוחי הזהב, אלה התלויים זוגיים בקצות הענפים, נראו לה כשדי אשה קטנים, ובנטלה אותם בכפות ידיה מזה ומזה, נזכרה באחת מתנועותיו של ברוך… פניה לבשו חיוך משובה. אף סלחה לו בלבה לפתע, והשתלטה עליה הרגשה כי היא נדחפת לתמורה. האומנם כה השפיע עליה אותו חלמיש?…

כשמטיל הברזל התלוי על משקוף בית-האריזה התחיל מתפעם ומשלח את צלצוליו העמומים לחלל האויר, צלצולים שבישרו על צהרי יום, תקף את עדנה קוצר-רוח מלווה בנקיפת לב חזקה, מסעירה. בפרוש הפועלים לסעוד את לבם, מהרה להתקין את עצמה, משכה והכניסה את חולצתה הלבנה לשמלתה האפורה, שהכינה וגהצה לכבוד יום זה, בחנה במראה את קלסתר פניה, את תסרקתה ומצאה שהכל כשורה, שנאה היא ליום שמש זה, ושפניה מפיקות זיו עלומים. כנראה שגם חלמיש חכה בקוצר-רוח לשעת הצהרים, כי אך גוועו הצלצולים באויר והוא כבר פסע לקראתה לקדם אותה במאור-פנים.

כאשר נכנסה לחדרו עמדה משתאה. החד היה רחב-ידים וחלונות היו קרועים בו בשלושה קירות. הזגוגיות היו דלוחות מגשם ומאבק, אבל רצפת החדר שהיתה רצופה אבני רחבות, היתה שטופה יפה. מצד ימין עמד ארגז גדול נושא עליו מכונת בישול וכלי מטבח. מצד שמאל, בפנה על גבי שרפרף ערבי, בלטה תיבת רדיו, זרה לחדר ולריהוט. לצד הקיר השני, משמאל, עמדה מיטת ברזל רחבה מכוסה בשמיכה אפורה שמתחתה הלבינו שולי סדין סרוחים על גבי הרצפה. בסמוך לקיר האמצעי, בגובה אחד עם החלון, עמד שולחן לא גדול, מכוסה במפה לבנה עטורה סלסולי ארגמן בשוליה, ועל גבי השולחן צלחות ערוכות לזוג הכפות והמזלגות ובקבוק יין מתנוסס באמצע. השולחן היה ערוך מתוך הקפדה. בחלל האויר עמד ריח של בשר צלוי, מגרה, מעורב בעשן גחלים.

עדנה הביעה את התפעלותה למראה חדרו. אמנם היא ידעה, סנטה בו, כי למענה טרח וכיבד את הרצפה, וכדי להביאו במבוכה היתה בוחרת להפתיעו יום אחד, משלא יצפה לבואה, ולמצוא את החדר במצבו הרגיל, כלומר, הפרוע… הוא צחק. הודה לה כי בדרך-כלל אין הוא פנוי לשים לב לכך, וכי לאמיתו של דבר די לו בסדר איזה שהוא, בנקיון הדרוש, ואשר לקשוטים וכיוצא באלה, הרי דברים אלה יפים לאשה הם. היה משום רמז בדבריו אלה ועדנה לא ידעה אם לה הם מכוונים או שהפריחם סתם באויר. הוא זירז אותה לשולחן וכאשר הביעה את רצונה לעזור לו, כדרכה של אשה שאינה יכולה להביט במנוחה כשגבר עוסק בדברים לא-לו, סרב, ולא נתן לה. אורחתו היא וישמש אותה לפי דרכו.

מעל גבי הארגז-המטבח נטל והביא סלט ונתחי בשר צלויים, עשויים ומתובלים בטעם המזרח מפולפים וממולחים: פרס מן הלחם חתיכות הראויות להתכבד ומזג יין בכוסיות. המאכלים ערבו לחיכה של עדנה והיא אכלה בתאבון. כאשר חזר ומילא את הכוסית שלה, סרבה לראשונה בהצטדקה כי חם לה, פניה לוהטים, ועדיין מחציתו של יום עבודה לפניה. הוא צחק. הניח את כף ידו על זרועה החשופה, נתן בה את עיניו האפורות, הזרחניות, ושידל אותה, אף הבטיח לה כי שתי כוסיות כמוהן כאין ושכל רע לא יאונה לה, חלילה. היא נעתרה לו ולגמה גם מזו. לקינוח-סעודה הגיש חתיכות גבינת כבשים מלוחה וטעימה, ובשעה שהחל טורח על בשול הקפה השחור, חזרו ונשמעו הצלצולים הקולניים של מטיל הברזל המזעיק את האנשים לעבודה. עדנה ניתרה ממקומה: “אוי ואבוי”… אלא שחלמיש מיהר להרגיעה בהטיחו לה כי הדבר סודר; הוא הודע עוד מקודם למשגיח שהיא תאחר במקצת, כי הנה הזמין אותה לארוחת הצהרים, ואין כל טעם למהר… העולם לא יחרב אם פועלת אחת תעבוד שעה פחות…

והיא נשארה. אחרי ארוחת צהרים דשנה זו השתפכה לאות ביצורי גווה. בעוד חלמיש טורח עדיין על הכנת הקפה, טיילה בחדר, מחלון לחלון, הציצה למראות הסביבה, לגשר הקטן המקושת על גבי הואדי, לחלקת הנהר המבריקה מרחוק, לגגו האדום של בית האריזה הטובל בירק, ולדרך המתפתלת לצד הפרדס. בין שיחי שיטה דוקרניים וסבוכים. אה, לוא היה חדר כזה ברשותה, כמה היתה מיטיבה לקשטו ולמלאו נוי. על גבי רצפת אבן זו לפרוש שטיח רחב, לזרוק החוצה ארגז מכוער זה, לכסות את מערומי החלונות בוילאות צחורים, לסייד את הקירות, לתלות תמונות, להכניס רהיטים נאים, שאר מיני חפצים, וצינצנות פרחים פה ושם.

בלי חמדה חזרה וירדה לאיטה מן המדרגות בדרכה לעבודה. הוא ליוה אותה ואמר לה כי דבר סעדה על שולחנו חג היה לו, כי רק לעתים רחוקות פנוי הוא לכך, וגם הטעים, לא כל אחת מושכת את לבו ואילו זו, קטנה וחמודה שכמותה, אין הוא יודע בעצמו במה קסמה לו שכה טרח לפניה כעלם בן י"ח… והוא הרי קשיש ממנה לפחות בעשר שנים.. תוך כדי הליכה בשדרות הפרדס חבק את מתניה, גחן ונשקה על לחיה. “אל נא, ברוך” נחלצה בעדינות מזרועותיו המשתרגות סביב גופה, והוא נתן בה את עיניו. העלה בת-צחוק והחל מקשה עליה: “מי הוא זה אותו ברוך?” והיא הסמיקה קמעה: “אחד שהלך ואיננו”…

כאשר חזרה לעבודה ניתנו בה מבטים סקרניים ולגלגניים. מבטים אלה כמה היה בהם מן הקנאה, מהוצאת דבה! הגברים – אלה שחמדו אותה במסתרים וחבבו אותה – פניהם לבשו קדרות מתוך קנאה כוססת, ואילו הנשים, מתוך עיניהן נישקף לגלוג שגם רשע בו, גם לזות-שפתים, והקריצות מאחרי גבה פירושן היה: “כלום לא אמרתי לך כי סופה של זו” – נפשה של עדנה נעכרה. צר היה לה במחיצתם של אלה. השעות שנשארו לה לעבודה נמשכו מאד בעיניה וכאשר הלכה לאוטו, שמחה לראותו מחכה לה על-יד השער. היא הסבירה לו פנים והצטהלה בקול. על אפם ועל חמתם!

ח

לאחר שעברו כמה וכמה ימי-שמש בהירים ונוחים לעבודת הקטיף, חל שינוי במזג-האויר, ובצהרי יום אחד קדרו השמים, עבים דחופים נישאו כמעפילים ועורמים זה על גב זה גושי-גושים טעוני סגריריות אפורה, אפלה. רוח קרה נשבה וחדרה לעצמות. גשם עמד לרדת וטיפות כבדות, בודדות, בישרו את בואו. משעמדו הפועלים לנטוש את הקטיף ולמצוא מחסה מהגשים בבית-האריזה המרוחק, חמקה מהם עדנה, העמיקה בתוך הפרדס ושמה פעמיה בכיוון לבית השומר. אמש היה אצלה. איחר לשבת. הוא היה לבבי ביותר, בעל שיחה נאה. כשניטפל אליה החלה סונטת בו: “שומר מפקיר פרדס ומתעסק בשטויות”… והוא לא הירפה ממנה, ובגהרו לחבקה הרגיש על פניה את להט נשימתו ולחישת קולו הרך באוזנה, כשהוא מסמיך לחיו לשלה: אמנם הפקרתי פרדס ובשטויות איני עוסק"… ניסער היה, לוהט ושופע חבה, היא לא התנגדה לחבוקיו, ועצומת עינים היתה כאשר העתיר עליה נשיקות. היא שכבה על מטתה והוא לפת את ראשה בשתי כפות ידיו, קבע בה את מבטיו האפורים שהפיקו זוהר ולחש: “עדנתי החמודה”. בלחשו זה מסר את כל הגות לבו. היא הרגישה בכך וידעה, הניחה את ידיה על בלוריתו ודחפה אותו לאטה: “די לך הפעם, עליך ללכת”. בשעה שחלמיש ניטפל אליה והיא הרגיש כי הנה הוא מדליק בה את תשוקתה אליו, דחתה אותו בעדינות, כי נצטיירה לפניה דמותו של ההוא… כאשר הלך דאגה לו וחרדה לשלומו בחשכת הלילה, בדרכו לפרדס.

היא ידעה כי בלכתה אליו כעת ייחרץ גורלה ודרך בחזרה לא תהא לה… היה לה הרושם כי החווירה קצת בלכתה ונשימתה ניטלה ממנה. אמש ריסנה את עצמה שלא להביע לו חיבה יתירה, קבעה סייג לעצמה, ואילו עתה, בלכתה אליו תקפה אותה נקיפת-לב והתרגשות בראשיתית, מעין זו שחשה בשעה שנכספה לאהבת גבר… רטט עבר בה מצינה ומתשוקה שהסעירה ואתה לקראת התמורה… אותה שעה החל הגשם. עז ושוטף ומצליף בכל עוז. מחסה לא היה לה בקירבת מקום וביתו עדיין ממנה והלאה. היא לא מיהרה איפוא בלכתה ונפשה חשקה בגשם; כאילו מתוך רצון להעניש את עצמה נתנה גווה לגשם שירד תצנן את להט הרגשותיה וימרק את נפשה הנכספת. היא הלכה לאיטה בין עצי הפרדס הרטובים, הבוצצים, וכאשר הגיעה למדרגות עלתה עליהן בקושי והתדפקה חרש על דלתו.

הוא חרד לקראתה מלא רגש ורוך. חרד למראה שערותיה הנוטפות מים, פניה החיורים ובגדיה הרטובים, “מה לך? חולה את?”… הוא תמך בה והושיבה על כסא. בחדר עמדה אפלולית. דומה שקדרות העברים ירדה משמים, זחלה וחדרה לכל פינה. המטר הסוחף בחוץ עוד הגדיל את העלטה. היא חייכה חרש: “הגשם תקפני. אין לי כל חשק לחזור היום”… הוא נזף בה רכות ונעימת קולו רטטה: “אין את צריכה לחזור, אך למה הלכה אלי בגשם?” והיא ענתה בלי להביט בפניו: “איני יודעת בעצמי… רגלי נשאוני אליך”.

על גבי הזגוגיות הדלוחות שטפו זרמי גשם שטרם פסק. חלמיש החניק בחובו את התרגשותו ואת חדוותו. אמש שרוי היה בתוגה ורוחו היתה עכורה עליו ביותר. חושש היה שאין משגיחה בו והנה באה אליו. באה להישאר אצלו… הוא גחן לחלוץ את נעליה הרטובות, לפשוט את הגרביים, ובשעה שקם ותפס בסוודר הרטוב להסירו מגופה, הרימה את שתי זרועותיה למעלה ונתנה לו לעשות בה כטוב בעיניו, כילדה קטנה נתונה לפינוקים ורוך. בוהק גופה החשוף הכה את לבו. חזה התרומם ועלה מובלט בכדוריות שדיה הצחים ששפעו מתוך החזיה. היא רעדה. חלמיש הרים אותה, השכיבה במטתו ומשך בשמיכה עד לראשה; ישב על ידה ושקד לכסותה יפה-יפה לבל תאחז בה צינה. מבעד לריסי עיניה העצומות נדחקו וזלגו דמעות. דומה, שלא ידע בעצמה מי הוא היושב אצלה ומרעיף עליה רגשי אהבה ורוך, אם זה שאצלו היא שוהה, השם כף ידו על מצחה, או ההוא – שפרש… דומה ששניהם חברו יחדיו, מתרוצצים בה, להסעירה, לסכסך חושיה ולהטיל מבוכה בנפשה.

משנשמעו הצלילים הקולניים של מטיל-ברזל, צלילים קטועים, קובלניים, שמו הפועלים את המעדרים על כתפיהם ופסעו בצעדים כבדים מעיפות לעבר הגבעה. רמזו להם צריפים חבושי גגות אדומים, אשר השקיפו ביהירות על פני מישור הסביבה, שרק לפני זמן קצר הופיע טרקטור בתחומה, גס, מגושם ומחוצף בסאון טרטורו, והחל חורש-רוטש את אדמתה השוממה, עוקר שיחי חילפה משרשם, וחושף רגבים חרבים, אדמדמים, המבטיחים קליטה נאה לשתילי עצי-הדר.

מחיק המזרח נישאה נשיבת החרכון כהבל לועו של כבשן. משולהבים עלו הפועלים, חולצותיהם רטובות ודבוקות לגוום, צעדם כבד ופיהם קפוץ. ברם, משנתקלו בוַרדה, שחלפה לבושת מכנסי-עבודה, שוקיה שזופות והילוכה קל ויהיר, הוטלו אחריה מבטים עורגים; מראה דמותה של אשה נאה וחמודה טפחה על פניהם של הגברים הצעירים כנשיבת רוח קרירה, והללו החישו צעד לעבר המקלחות, להתרחץ ולהכשיר את עצמם לקראת חויות, אשר נפשם ערגה להן מתוך מסתרי ההכרה.

השמירה על האחוזה מתחילה רק לאחר שקיעה, עם חשכה, בשעה שהגנבים מבין הבדוים השכנים מגיחים לנסות את מזלם. זאב – שומר הנקודה, גבה-קומה וכולו חתום בתו-הרישול, כתוצאה מחיים שאינם לא יום ולא לילה, הָחל מבלוריתו השחורה והפרועה וכלה במכנסי-הרכיבה המרובבים – ישב לו אותה שעה יחף על-יד מגדל המים המזדקר אל-על כגביע והסתכל בפועלים, אשר חזרו מעבודת היום. היה בדעתו לבקר הערב את הנוטר הסודני של המקשאה הסמוכה, להתכבד באבטיחים צוננים, והוא תר לו בעיניו אחרי אחד מן הפועלים לצרפו לבקור זה, שיש בו מן הטיול והשיחה. והנה נתקלו מבטיו בורדה, שחלפה בדרכה למטבח. הוא עקר את רגליו וימהר אליה במרוצה, יחף ופרוע, חסם לה את הדרך ונטול-נשימה במקצת קרא אליה:

– הערב לא תשתמטי!

הסתכלה בו זו במבט מתון ושלו, כשהיא מתקנת באצבעותיה הארוכות את שערותיה המתפזרות על לובן מצחה:

– מה קרה, זאב?

– הריני להזמינך הערב –

– הערב איני יוצאת לשום מקום.

עיפה היתה מעבודת היום, שעוד לא נסתימה, ולזרא היו לה כרכורי הבחורים אחריה, להיטותם המגוחכה לפעמים וטרחנותם. אמנם, היא ידעה יפה והבינה, כי זוהי מסקנה טבעית והכרחית מתוך המצב המשונה, שבמחנה בן מאה פועלים שבתל-שוע נמצאות רק שלוש בחורות. היא מצאה ענין באחד מהם, ובהעדרו נוח היה לה להיות לבדה בתוך הצריף ולא סבלה את טרחם ומשאם של החברים. לזאב הרציני, איש הרעוּת והשיחה הנאה, נטתה חסד במקצת, ולמראה פניו שנתקדרו בגלל סרובה, חזרה ונענתה לו:

– לאן הנך מזמין אותי?

– לסודני, שומר האבטיחים, נסור אליו – אם את רוצה – אחרי ארוחת-הערב.

– טוב, אבל לשעה קלה.

היא המשיכה את דרכה וזאב ירד לצריפו להתגלח, כשהוא פוזם לו חרש ומתרונן. הטרחנים והטרדנים שבין פועלי המקום מרננים אחריו שכוחו יפה רק בפיו והריהו אומר להראות להם כי ורדה יוצאת אתו הערב לטיול.

החום פג. כוחו תש. השמש גלשה לשולי המערב. אורחת גמלים הצטיירה על-פני קו האופק כשורה ארוכה של צלליות, החולפת על-פני כדור-השמש, כביכול, וכל גמל משבץ תוך-כדי-הליכה את ראשו או חלק מגופו בעגול הַמְאָדָם… המערב הוצף נגוהות-שקיעה מאורגנים ומופזים. בפרדסים הצעירים נעו אלפי שתילים לנשיבת הרוח כמקדמים אותה בברכה. מרחוק, מתוך בית-לבנים נמוך, החבוי בין אקליפטוסים רכים, נישא והדהד קול תקתוקה של מכונת-השאיבה הדולה מימיה ממעמקים, כשהיא מכריזה בלי הרף על פעולתה: עוד!… עוד!… עוד!…

מן הצריפים יצאו הפועלים מרוחצים ולבושי חולצות נקיות. הם השתטחו על גבי מחצלות, עשנו ופתחו בשיר. מישהו הוציא מפוחית והפריח לתוך חלל הדמדומים “פולקה” סוערת ופזיזה, זרה למקום, לסביבה, ולאוזן הבדוי המחזיר את העדר מן המרעה.

לאורך הדרך הופיעו נקודות שחורות, המשתרכות זו אחר זו בכיוון לשער הנקודה. בדואיות הבאות למלא את כדיהן. הן התקרבו הלוך ודרוך ברגליהן היחפות והמרופשות, אשר הצמידים מכסיפים עליהן, והילוכן זקוף, קצוב, בלי להניע “כמלא נימה” את הכד השחור, המסומר לראש אלכסונית במקצת.

אחד הפועלים מיוצאי ליטא, שזה מקרוב עלה ארצה והכל היה חדש בשבילו, אקסוטי ומלא ענין, פנה לזאב והראה בזרועו לעבר הבדויות כשהוא מצטחק:

– בריות מוזרות.

– כלל לא – השיב זאב בשקט.

הליטאי, שידע עברית יפה ועמד להטעימה בשעה שהקשיבו לו, התקרב פסיעה אחת והפליג:

– האמת ניתנה להאמר, כי מוצא אני בהן ענין ומסתכל בהן מקרוב, מתוך כוונה לעמוד על אפין וטיבן, אך לצערי מכונסות הן בפני הזר כשבלולים הללו, ובעיקר בפני הזר, שאינו שומע את לשונן… הן מרצינות את פניהן ללא הבעה מיוחדת, משפילות עיניהן וקשה לחדור לתוך נבכי נשמתן של בריות אלו: הן מעיפות בך מבט חשוד ונחפזות מיד לדרכן, בלי להרך את ארשת פניהן בחיוך כל-שהוא.

– כך דרכן בפני זרים – הסביר לו זאב – אבל ביניהן לבין עצמן, באוהל, הן אחרות לגמרי; שם הן מפתחות את לשונן ואינן כלל כה שקטות, כפי שנדמה לך.

זאב היה בקי בהוי הערבי. כיליד מושבה חקלאית בדרום הארץ הכיר לדעת את ארחם ורבעם של פלחי הנגב ושבטי הבדואים, אשר אתם באו בני המושבה במגע. רבים ושונים היו הפועלים בתל-שוע, יוצאי ארצות ומדינות שונות, וזאב אהב לספר להם על הארץ ויושביה; הוא ספר בלשון פשוטה וכנה, מתובלת בניבים ובפתגמים המוניים הולמים, בעברית ובערבית, הכל לפי תוכן השיחה; הוא ספר על חייהם ומנהגיהם של הבדוים, ערמתם ונכליהם, הה, – הנכלים שלהם! אין קץ וגבול להם – וספוריו הוכיחו.

הפעם לא נענה ברצון לשיחה והשיב לליטאי למקוטעין, כי ממתין היה בלי סבלנות לורדה, אשר היתה עסוקה עדיין כתורנית במטבח; גם חושש היה שמא יחזור אורי, בחיר לבבה של ורדה, עוד הערב, ונמצא הטיול מקופח.

מהלך לא רחוק מצריפי הנקודה הזדקרה מלונה על גבעה, בנויה בפשטות על ארבעה כלונסאות, ובתוכה, על-גבי מחצלת מרופטה שהשחירה מרוב ימים, שכן כבוד סודני שחור, אשר השגיח על המקשאה. זאב היה סר אליו לפרקים, ושני הנוטרים שמצאו להם לשון משותפת, שמחו להפיג יחד את השעמום ושיחתם נסבה בעיקר על נשק, נשים וסוסות.

ביום – בשעה שאדונו בעל המקשאה בא לפקוד את אדמתו (שיש בדעתו למכרה ליהודים בכסף מלא – והוא אחד המסיתים והחרחרנים שבסביבה) ועובר בין האבטיחים הפזורים על-פני השדה כגולגלות צפות על-פני מים – מהלך אחריו הסודני תקוף-אימה ובפניו הבעה קודרת, עלובה; ירא הוא את אדונו האפנדי המופיע מגולח, קצות שפמו מזדקרות למעלה, לראשו חבוש תרבוש נאה ובידו משחירה שמשיה. הוא פוסע לו פסיעות רשלניות, בולש בעיניו ופרצופו מזדעף:

– גונבים אצלך, סודני!

וסודני זה קופץ כנשוך-עקרב, נשבע באללה, בזקן הנביא, וכולו התרפסות נכנעת ומעוררת רחמים. מיד נרגע האפנדי, שבעצם לא חשד כלל בפועלו, כי אם התכוון לזרוק בו מרה, מרחיק כל חשד ופניו השמנים מתדשנים שוב. הוא בוחר לו מקום על-יד ערמת אבטיחים, שנערמה במשך היום למכירה, יושב ברגלים מקופלות, כשידו האחת מחזיקה בשמשיה הסכוכה על ראשו ובשניה הוא מוריד את תרבושו המחפה על קרחתו, והוא מוחה זיעתו: אוּפף… ודומה, שגם הסודני העומד מאחרי גבו, נושם גם הוא לרווחה.

אבל בלילה – עת הוא לבדו נמצא במלונה, בתוך העלטה שבה מתמזג צבע עורו עם השחור הרובץ מסביב, הוא משתעשע ושוקל בכף ידו הרחבה את אקדחו הטעון, – הריהו אדון המקשאה, אדון הסביבה, אדון הלילה הגדול והקרוש בדומיתו.

כאשר התקרבו ורדה וזאב למלונה התבוננו וראו בהשתשל גופו הארוך של הסודני ארצה כקוף הגולש מעץ. אחרי אמירת-השלום הרגילה ושיחה קצרה, שהתנהלה יותר לשם נמוס מאשר לשם ענין, ישבו להם האורחים על הקרקע. נוטר המקשאה הזדרז להוציא את המחצלת מתוך המלונה והפציר בורדה לשבת עליה, ולא זז ממנה עד שקבלה את שרותו. הוא טרח להביא זמורות, חריות, ויעמול להצית אש. המדורה השתלהבה ותשלח את לשונותיה, שהתפתלו בין פקעות העשן והאדימו את פני היושבים כפסלי ברונזה. ורק לאחר שעלתה האש יפה, הביא הנוטר אבטיח גדול, שעמדה בו קרירותו, קפל את רגליו וישב גם הוא ארצה מול אורחיו, להשתעות בחברתם, להנעים שיחה, ולהפיג קמעה את הריקנות האופפת אותו בשבתו בדד לפעמים.

ורדה שתקה ולא לקחה חבל בשיחה, שהתפתחה בין זאב והסודני, משום שלא רצתה להתגחך בערבית שלה המצומצמת והנלעגת. ברם, נוטר המקשאה היה פונה גם אליה בדברו, מצטחק ועיניו מבריקות למראה פני האשה הלבנה, הרכה, שהואילה לפקוד את נוהו. דעתו היתה בדוחה עליו ביותר ולשונו הותרה. קסמה לו האשה בחן פניה וגופה ונתעורר בו הרצון להבליט איך שהוא את ישותו. הוא שוחח על דא ועל הא, כשהוא מרים בכפות ידיו את האבטיח הכבד והופכו ומגלגלו מכל צד, כרוצה לעמוד על טיבו ותוכו. מאבנטו השחור, החגור יפה על מתניו הצרות, הוציא “שיבריה” בעלת חריצים והניפה כעומד לערוף ראשו של אדם. להב הסכין התהפך והבריק לאור האש כרמז מאיים…

בתנופה אחת נעץ את ה“שיבריה” לתוך האבטיח הגדול כלתוך כרסה של חיה, חתכו לפלחים אדומים, עסיסיים, זרועי גרעיני שחורים, ויכבד בהם את אורחיו. גם לעצמו נטל פלח אבטיח ראוי להתכבד, לעס וגמע מתוכו בנשיפה, כשמיץ ניגר לו משתי זויות פיו הרחב.

מסביב שלטה דומיה כבדה, האש הבוערת השמיעה כסוס-נפץ חרישי ומדי פעם נשמעה חבטה קלה בקרקע, חבטה של קליפת אבטיח מכורסמת. לפרקים הגיע מרחוק צליל זוגות טרוף של אורחת גמלים, המשתרכת אי-שם, ודאי עמוסת אבטיחים, בדרכה ליפו, ושוב השתלטה דממה עד שיללת תן הרעידתה לפתע, יללה עגומה וקובלת על רעב ונוטרים רעי-לב, המתהלכים בכרמים, במקשאות, ורובים בידיהם.

עם גמר אכילת האבטיח אפפה את הכנופיה שתיקה, שלא היתה נעימה ביותר ושדוקא היא העידה על הזרות הגדולה, השולטת בין סודני זה לאורחיו; על המושגים החוצצים ביניהם, האיבה המסותרה, ועל הנמוס הקר והתפל, המחברם בקשר רופף וארעי, קשר-אכזב… הכבידה שתיקה זו בעיקר על הסודני – אשר נשא בלבו משטמה עזה לאלה הלבנים, הבוטחים והגאים – וכדי להחלץ ממועקתה פנה אל זאב:

– חוג’ה –

זאב הפסיקו מתוך אדיבות מחייכת:

– אנא מוּש חוג’ה. אנא נַטוּר מתלך![⁴]

תשובה זו גרמה הנאה רבה לסודני. הוא התמוגג מרוב הבלטת חבה רצופת חנופה קלה, ואפו השרוע על פניו השחורים התנוצץ לאור האש כחרטומה של נעל מצוחצחה יפה. הוא נתן את עיניו בורדה ומבטו היה חטוף ונרעש; משהו זע בקרבו פנימה ושלא במתכוון כבש את פניו ונאנח.

– שמת לב? – לחשה ורדה לזאב – מה נעצב פתאום? ודאי עמוס דאגות הוא. רק לפני רגעים מספר צוהל היה, שמח, ועכשיו קדרו פניו ואיזה דכאון רובץ עליו.

רצה זאב להוציאו מעצבותו ופתח:

– המזמן יצאת את ארץ מולדתך?

– לפני כמה שנים, י’חביבי, ואולי יותר.

– למה נטשת את ארצך ובאת הנה?

הסודני נאנח:

– האדם משתטה בחייו ואף אני כך. באללה ונביאו שצר לי!

– ובכן, מה הביאך איפוא לכאן?

הנשאל שתק רגע, הסס ושקל את הדבר בדעתו, הציץ בפני ורדה המקשיבה לשיחה כעדה דוממת, והשיב בפשטות, כאשם בדבר:

– האשה…

– כלומר? – תמה זאב – היש לך אשה פה?

– לא, לא. אשתי במולדתי ואולי מתה כבר… אללה הוא היודע. אשה אחת – לא טוב, וערגה נפשי לשניה. ללבנה… כדרך מאמינים אחרים, המתענגים על רוב טוב. יום אחד שמעתי, כי בפלשתינה הנשים הן בזול. אצלנו הלבנות עולות בדמים מרובים, ואני איני אלא איש עני. כאשר הוגד לי, כי כאן אפשר לרכוש אשה לבנה ויפה בלירות מספר, נכנס הרצון בלבי ואמרתי לשלי: “אני נוסע להביא עוד אחת”. עמדה האשה ובכתה, אך אני גערתי בה והתעקשתי: עוד אחת! והנה באתי לפלשתינה ובאבנטי צרורות לירות מצריות די קנית¹ אשה ונודע לי, להותי, כי שקרו לי הכזבנים הארורים! חשבתי לחזור מיד, אבל בינתים מצאתי לי עבודה טובה בטעינת תפוחי-זהב בנמל יפו והחלטתי לעבוד ולהרויח מעט כסף.

הוא שתק רגע כמהסס לספר על כשלונו ופתאום הוסיף בקצף, כשאגרופו קפוץ ופניו זעומים מאד:

– אך בוקר אחד הקיצותי ואבנטי חתוך בתער וריק… גנבו את כספי!…

זאב השמיע בלשונו ציוץ-תמהון והשתתפות בצער:

– גנבו?!

– כן, גנבו… היה זה מעשהו של ספן אחד, גנב מפורסם! עמדתי לריב אתו והתנפלו עלי חבריו, הכוני מכות-רצח והשאירוני פצוע וזב-דם על שפת הים לעין השמש… הם היו רבים ואני – אחד!

הסודני סיים את ספורו הנוגה ונשתתק. הוא הרכין את ראשו וחטט בזמורה החרוכה שבידו ברמץ הרוחש-לוחש. זאב גחן לורדה הסקרנית ומסר לה בקצור את תוכן השיחה. הוא חזר והציץ בפניו של הסודני ופנה אליו כרוצה לנחמו ולעודדו:

– ראויים גנבים לעונש חמור!

– ישופם נחש, את הנבלים! – ניתר הסודני ממקומו בחמת-רצח – יש מקומות בערב, אשר שם מקטעים את זרועו של הגנב!

ובאמרו את דבריו אלה וינופף את סכינו כעומד לממש את הפעולה ועיניו הבריקו מנקמה יוקדת; דומה כי גדלה דמותו אותו רגע ונראה היה כאחד מגבורי “אלף לילה ולילה”, הזומם בליל חושך את נקמת כבודו המחולל.

– למה לא תחזור למולדתך, לאשתך?

הנוטר לא מהר לענות על השאלה. רק כעבור שתיקה קצרה הרים את ראשו:

– צובר אני כסף. בכפר הסמוך ישנה ריבה ואביה הבטיח לתתה לי לאשה. כבר שקלתי על ידו את מרבית הכסף המותנה.

– כמה הוא דורש בעבורה?

– מאה לירות.

– וכמה חסרות לך?

– ארבעים… עלי לעבוד עוד שנים אחדות!

ורדה קלטה מעל פניו את ארשת יאושו:

– מהו סח?

זאב מסר לה את תכנה של שיחה זו והיא ענתה חרש מתוך השתתפות בצערו:

– מסכן.

– אנא מַסכּין… – נענה לה הסודני בחיוך והורה בידו על זאב בלשון רבים:

– לכם, לבחורים שלכם, טוב. חשקה נפשם באשה, הרי הם קמים ובוחרים להם כטוב בעיניהם ואף לירה אחת לא ישקלו על ידי אבי הנערה… ובכלל טוב לכם שבעתים. לכם הכסף, לכם הנשים, וגם הארץ לכם תהיה…

מלים אלה אמר הסודני מתוך התרגשות קלה, מלים שהגה בהן ולא העז להביען עד כה. אין זאת כי האשה הלבנה היושבת ממולו הרעישה את נפשו, הרעידה מיתרים רוגעים והתירה את לשונו.

המדורה דעכה. החשכה זחלה ורבצה על כתפי היושבים. רק הכוכבים מעל הרשיפו. לא ארכו הרגעים ומחיק המזרח הגיחה וצפה לאטה לבנה מזהבת, פגומה משהו כמכורסמת, והלכה והכסיפה בהפליגה הלאה לתוך שחור הלילה המכחיל. כפת שמים הלכה והתרוממה. מסביב השחירו קוי אפקים מתגלים.

צנה קלה הרטיטה את ורדה. היא קמה והתמודדה. אברי גופה הגמישים נתבלטו קמעה כשופעים מתוך שמלתה הלבנה, וחמודות גופה של אשה לבנה, הגנוזים ואסורים עליו, על השחור וזר, הרעידו שוב את לב הסודני… ורדה תקנה בתנועה פזיזה את שמלתה וטפחה על גבו של זאב, היושב עדיין כשקוע בהרהורים.

– עת ללכת.

הסודני קם גם הוא וכחבר למקצוע פנה לזאב:

– יוצא לשמירה?

– בעוד שעה או שעתים. בלילות-ירח איני חושש ביותר לגנבים.

– ובכל זאת נחוץ לשמור – העיר לו שומר המקשאה – שוכני האהלים הסמוכים החלו לשוט בלילות. אמש הברחתי שנים מהם, שסחבו ממני אבטיחים.

הוא נשאר כנטוע במקומו והביט בעינים כלות אחרי האשה המתרחקת בחברת גבר ונפשו יצאה אחריה. הוא לא מש ממקומו גם אחרי שנעלמו מעיניו ודומה היה לכד, שפרצים נבעו בו ולא יצלח עוד לשימוש. קנאה עזה וגדולה כרסמה את לבו.

זאב עלה לצריף, נטל את אדרתו הצבאית המשומשה, טען את הרובה וירד לשדה, מקום שם עמד הטרקטור סמוך למחסן. הוא הלך סחורנית, לא בשביל הכבוש, כדי לקצר את דרכו, קרב למחסן וישכב בשקט על-גבי האדרת, שפרש על-יד הקיר הלוט בעלטה. אפרקדן שכב ועיניו תעו בחלל הלילה. הוא הרהר על ורדה, השומרת אמונים לבחירה ואינה נותנת לנגוע בה אף כלשהו, והרהר גם בגורלו של הסודני, אשר נטש תקוף-יצרים את ארצו ונדד לארץ-נכר לחפש לו אשה נוספת.

לא חלפו חצי שעה ואזניו קלטו קול-נקישה עמום וידוע לו: בפרדס מונחים היו חמרי בנין וצנורות-ברזל, וכשנתקל מי בהם ברגליו היתה נקישה מעין זו נשמעת. זאב התרומם על מרפקיו מתוך הקשבה מתוחה. הבוקר הביע לפניו המכונאי את החשד, כי צנורות אחדים וברגים חסרים. זאב הביט מסביב ועיניו הבחינו בין השתילים הרכים את קומתו הכפופה של הגנב; הנה התכופף, כשהוא זוחל על גחונו ממש, זוחל ומתגנב לעבר הצנורות…

אחרי שקול-דעת מהיר החליט זאב להפחיד את הגנב כראוי ולהבריחו. הוא הרים את הרובה, כונן אותו מעל לראשו של הגנב, לחץ על המקור, וכשנפלטה היריה בקול נפץ ורעם, קרא בקצף מעושה:

– הרי לך, מנוול!

הגנב נזדעזע. התרומם וכמעט שצנח ארצה מרוב פחד. ההתקפה הפתאומית, שלא פלל לה כלל, הדהימה אותו ושילחה בו פיק-ברכים. לבסוף התעודד, נשא את רגליו וירץ בכל כוחו לעבר המקשאה.

זאב העמיד את קת הרובה לרגליו ויצחק בקול רם. הבריחה של הנוטר-הגנב מסודן היתה מגוחכת למדי. באזניו חזרו וצלצלו המלים שאמר לו הלה לפני שעה קלה, בשפכו לפניו את זעמו לזכר הגנב מיפו: “יש מקומות בערב, אשר שם מקטעים את זרועו של הגנב”…

משהחל הצייר להעפיל במעלה הכרמל, מרוחק ממקום ישוב, אפפתהו צינת בוקר נעימה, והוא חש כי רוּחוֹ מתפעמת בקרבו מעייפות קלה ומקוצר-רוח להגיע למקום הנכסף. יום אחד נקלע לשם בנדודיו בסביבה. היה זה ערוּץ המבתר רכס הר לשנים, שבצדו האחד פעור לוּע של מערה, תאנה עבותת-גזע גחונה לידה בפישוט ענפים עתירי-עלים, וגושי סלעים מגובבים שעיטרום רפידת הנטש הירוק ושיחי הרותם בפריחתם הצחורה. אותו רקע משך ביותר את עין הצייר שבו, כי חן נוף כבד ועצוּב היה נסוך עליו; נוף האוצר קדרותו הסלעית, ושיאו של הרכס המבותר, בצוקיו שעין העופרת להם, מזדקר ביותר כלפי מעלה ומבליט בעוצמה רבה ורוננת את כְּחֵלֶת הרקיע המרעיפה שקט והוד. השיפוע העמיק להתחמק מקרני השמש המסמאת בנגוהותיה כל מראה, וחושפת ללא כחם כל נקיק, נטע וסלע.

בידו האחת החזיק הצייר אלוני מסגרת פשוטה שעליה נמתח בד ערטילאי ועלוב בשוליו המבצבצים בפרימותם הגסה, ובידו השניה החזיק בכנה מקופלת; לצדו התנועעה תיבת צבעים מוכתמת, תלויה ברצועת עור מהוהה על גבי כתפו. הוא נחפז בלכתו, רגליו החסונות והשזופות בלטו בעוז מתוך המכנסים הקצרים ובלורית ראשו המכסיפה התנשבה קמעה והצניחה תלתל על מצחו חרוץ הקמטים; עיניו האפורות שאישוניהן נצטמצמו מאד לאורו של היום העולה הבריקו בעליצות של משובה, וטבעו בפניו מזיגה של טוב-לב ותאוותנות גם יחד. הוא נתייגע קצת בלכתו ובדלגו מסלע לסלע, כשהוא סוקר בעיניו כל שעל היפה למידרס, תעה שעה קלה, עד שלבסוף הגיע לאותו רכס מבותר, שבע-רצון ומוכן לעבודה.

אלוני גלש לגיא למטה, וסקר יפה-יפה בטביעת עינו את המקום שאליו ריתקו דמיונו. לוע המערה המשחירה, התאנה המסועפת, הסלעים ספוגי צינת בוקר והמשחירים שפופים זה לזה, לטושי צלעות וחדי זוויות, שיחי הרותם, הרכס המזדקר לקראת הרגיעים הטובלים בזוך צחצחות – כל אלה קסמו לו ורמזו על תמונת-נוף נכספת אשר אליה נשא את נפשו. תוך קדחתנות העמיד את הכנה לרגליו, הרכיב את הבד, ועד סיימו לטפל במכחוליו ובבחישת הצבעים על גבי הלוּחית, הפטיר מבעד לשפתיו הפשוקות קמעה זמזומו של נגון עליז שהעיד על קורת-רוחו. לאחר שעה קלה החלו להסתמן על גבי הבד רישוּמי ממדים מחוספסים של העומק והרום, כשהצייר אחוז כולו בולמוס היצירה, ודמו מתגעש בעורקיו עד כדי הפעמת הלב בעצבנות קלה שטעמי גוויעה לה… עצבנות היצרים השוקקים לקראת המעשה שאליו עורגת הנפש. מסביב רחשה הדממה הניגרת לגיא כלתוך מקווה של שקט קרוש, ואלוני חש כי היקוּם מקופל כרגע בערוץ זה בלבד…

אפס לפתע זקף הצייר את ראשו, הפסיק את עבודתו וחידד את חושיו, בעוד המכחול שבידו טובל בצע הזהב, והבד – שמערומיו נתקשטו – מבהיק לאור היום בבליל צבעים ובריסוק עצמים שטרם נתגבשו לחטיבה שלמה; אוזניו של הצייר קלטו מעבר לטבעת הדממה צליל עמום של ענבל מתפעם במצילה הקשורה לצואר בהמה. תוך-כדי-כך קרבו והלכו צלילי המצילה, הרטיטו את מעטה הבוקר, קרעו את זוך הדממה ובישרו על העדר המתקרב. החזיק אלוני באצבעותיו את המכחול הדקיק כשרביטו של מנצח שהורם כלפי התזמורת לפני ההתחלה, תקע את עיניו בקצה הערוץ שבתחומו רחפו הצלילים, וגזר על עצמו הפסקה קלה. לבסוף הופיעו הכבשים בין חגווי הסלעים וגלשו ממורדות הגיא. צפופות ונדחקות זו על גבי זו, כשהאחת מקפצת לפעמים קפיצת-חם, נהרו בעקבות איל מגודל, והמצילה שבצוארו טילטלה מסביב את צליליה העמומים והדלים. משהתקרב העדר הופיע בשוליו גם הרועה כשזרועותיו ניתלות ברפיון על אלתו, הרובצת כאסל על ערפו. לרגליו השתרך כלבו לבן-השיער ובחוּש-הגו, מרושל ובראש נטוי כלפי מטה.

העדר התנחשל לקראת הצייר, ובהגיעו אליו נתפלג מזה ומזה והכבשים שטפו לדרכן בהעלותן באפו את ריחן, מגלגלות לפניו להט עינים כחוּלות וירוקות כעין הזכוכית הלטושה, פּושטות גוון ולובשות גוון, מציפות אזניו ברטט פעיות עגומות, וסטות מפניו חרדות במקצת. ניצב לו אלוני באמצע, מכחולו בידו, וקלסתרו עטה גיחוך של קורת-רוח. מראה ילדות רחוקה רחף ונצטייר לפני עיניו, עת עמד בוקר אחד בשפת-הנחל שמי-אפסים לו, מכנסיו מופשלים מעל לברכיו, חכתו בידו, והמים זורמים ושוטפים משני עבריו, כעדר מפולג זה עכשיו, שוטף ועובר משני צדדיו בנחל…

משחלף העדר, עומד היה הצייר אחוז סקרנות שמבוכה בה, ומצפה לרועה שיחלוף גם הוא על פניו, כדי שיוכל להמשיך בעבודתו בשקט. תוך-כדי-כך התקרב הרועה. זקוּף וחסון, כבן ארבעים, לראשו הכפיה שהצהיבה משמש, עביה דהויה עוטפת גבו, ורגליו היחפות והשחורות מפסיעות בפראות מדברית. ניכר היה שהרועה סוקר את הצייר בתמיהה רבה, ובחלפו על ידו העלה על פניו הקשוחים ארשת רכה ונבונה, בפתיו נתקשר חיוּך דק וערמומי, ומתוך סבר-פנים של הכנעה חשודה בירך את הזר לשלום. מיד לאחר-מכן החל מהגה ומצפצף לצאן בלשון הרועים, להודיעו כי מכאן מתחיל המרעה הבוקר. הוא עצמו פרש הצדה, כשכלבו כרוך אחריו, עלה וטיפס על גבי סלע כבד, שיכל את רגליו וישב כשהוא מסתכל בעינים עצומות למחצה בצייר ובפעלו. הופעתו של האיש המתבודד כאן לעסוק במלאכתו הפליאה אותו, והריהו סוקר אותו ממרומי הסלע שאיווה לו כמקום מיצפה, מתבונן למעשיו ותוהה על פשרו.

אלוני השקיע עצמו שוב בנופו, אלא שאותו שקט נפשי שהיה פרוש קודם עליו ועל רוחו – גז, והריכוז שאליו הגיע, ואשר האציל עליו מכושר הביצוע – נמוג אף הוא; כנראה שחזקו מדי מבטיו של אותו רועה הנעוצים בגבו, ואלוני חש כי שלוותו דרוכה ביותר, מרתיעה אותו מיצירתו, ושלשוא הוא מאמץ את רוחו. הוויתו נתקלה בהוויתו העזה של הרועה האלמוני, ונתחוור לו, כי כל עוד לא חרג זה מתחוּמו ועבר לדרכו – לא יוכל להמשיך… נתלוותה להרגשתו גם חרדה קלה וסתומה מפני רועה חסון וחשוד זה, והימים – עדיין הדי מאורעות הדמים נישאים ומתלבטים בשוּליהם… אנחה קלה התמלטה מפיתחי פיו של הצייר, ולמורת-רוחו הניח קודר את לוחית הצבעים, והשתטח על גבי הסלע הסמוך, כאומר לפוש קמעה. הרועה חייך וזע ממקומו. עז היה רצונו להיכנס בדברים עם הזר, וכשראה כי הלה הפסיק את מלאכתו, מצא את השעה כשרה לכך. הוא התרומם כבד-רישול, פנה והפסיע חרש כחיה לקראת הצייר, כשהוא מחתים בפניו ארשת סימני הכנעה וסבר-פנים. נפשו ערגה לשיחה ומשנענה לו אלוני בערבית צחה, שכן יליד הארץ היה, הביע הרועה את חדוותו, בחייכו ובחשפו את שיניו הצחורות, ותפוש-פליאה עמד לפני הבד הקט, המקפל יריעת טבע רחבה, לאחר הסתכלות קצרה, היסב פניו לעבר הצייר ופסק:

• משוּנים אתם!

תלה את עיניו בשחור המערה והוסיף:

• וגם מעשיכם תמוהים…

חייך אלוני, ואם כי בחובו טרם פגה החרדה מפני הרועה, שאלו לפשר תמהונו, והחל מסביר לו בלשון פשוטה את מלאכת הציור, וכיצד משכיל האמן להעלות על גבי הבד את היופי הגנוז במרחביה, ושבעצם יצירה מעין זו אצורה רוח הקודש שאללה, בחסדו הרב, חלק ואָצל ממנה לבני-תמותה פשוטים.

קבע בו הרועה את עיניו השחורות (שביב קטלני הבליח בהן אותו רגע) וחיוך ספקני שופע בינה ורשע נתפשט על פניו השזופים, כשהוא מנענע בשלילה את ראשו. לא… לא!… אין הוא מאמין בדברים האלה, ובודאי יש כאן איזו הונאה שאינו יורד לסוף דעתה; ייתכן כי החוג’ה זומם לרכוש את המקום הזה, ולכן הוא מכין לו רישומים, או שהוא מסתיר בחובו איזוֹ כוונה אחרת. סתוּמה בפניו, ודבר-תרמית יצוק בה… בזאת אין להטיל ספק! (פניו לבשו קשיחות רעה) בילדותו אירע לו מקרה, ואם החוג’ה רוצה לשמוע הריהו מוכן לספר לו על כך ברצון.

“איזו דמות ואיזה חיתוך-דיבור!” הרה אלוני בהסתכלו ברועה, ואם כי הדברים נאמרו מתוך רוגז ותפיסה של אדם קנאי, הפיגו במקצת את חששו. לבו הלך שבי אחרי שיחו של אדם פשוט זה התוהה על פשר הענינים ומייחס להם כוונות חשודות. הוא נעתר לו לרועה להקשיב לסיפורו, וזה שישב לו כדי-כך על גבי הסלע, דלה מזכרונו את פרשת המקרה לפרטיו, כשהוא שוקד על התיאור ומגולל לפניו יריעת-חיים גנוזה.

"היה הדבר בימי מלחמת האנגלים והתורכים. שנים רבות חלפו מאז והמאורע חרוּת בזכרונו כאילו רק אתמול היה. נער הייתי, וכל פרט לא נעלם מעיני, כי חפצתי לדעת הכל, ותמיד נדחקתי בין הגדולים. הכפר שלנו נמצא מעבר לירדן, מהלך יום מהמסילה המוליכה לחג’אז. על פני המסילה עברו רכבות מלאות צבא מתורכיה, וידענו כי מלחמה גדולה מתחוללת בעולם. בכפרנו היה השקט, אבל נשק השגנו לרוב באותם הימים. רובים של גרמנים ושל אנגלים שהובאו בשפע על ידי רוכבי הגמלים, הבדוים. כל נער בכפר היה מפליא ברובהו לקלוע אל השערה ולא להחטיא.

“יום אחד, וזכר אני את הדבר כאילו רק אתמול היה, הופיע על-יד השקמה לצד הדרך, הלך מטורף למחצה, קרוע בגדים ועלוּב למראה. הוא סגד בצל העץ, עטוף בלואי עביה, מזוהם וצנום, מחלפות שערותיו הצהבהבות גולשות על ערפו, ורגליו היחפות פצועות ומצולקות מאבנים וקוצים. כנראה שהרבה לשוטט בדברים. יושב היה ומביט בעיניו הכחוּלות, מפַלה את כליו, או משרטט שרטוטים על גבי תלולית החול שצבר לפניו, לוחש פסוקים מן הקוראן, רומז רמזים ומנחש עתידות. היה זה ערף¹ עלוב למראה בהליכותיו. דומה, בצבע עיניו ושערותיו אינו אחד משלנו. אבל בלשון הריהו משלנו, אחד קדוש ויודע דבר… צנום וכחוש אבל משך בקולו ובשיחו. פלאי היה ובנחשו עתידות בשרטוטיו ובעצמיו היה מעורר פחד ויראת-הכבוד בלבב שוכני הכפר, והשבּבּ² פחדו לשטות בו כי למטורף שמוהו… ראיתיו מרחוק כשהוא פורש את העביה שלו על גבי החול, סוגד ומתפלל בדביקות – מאמין בן מאמינים!”

הרועה הפסיק את שיחו הנרגש כאומר לאסוף את פזורי זכרונותיו, ואלוני אשר הקשיב רב קשב, תמה לשמוע כיצד רועה פשוט זה מיטיב להרצות את דבריו, ולעצב את דמותו של הידעוני.

פני הרועה לבשו אז ארשת של הגות ובינה, וניכר היה כי השיחה מעוררת בו זכרונות מסעירים, ושהוא שׂשׂ למצוא אוזן קשבת לאחר ימי התבודדות עם צאנו. מסביב שוטטו הכבשים הפזורות ללחך את מעט העשב המבצבץ בין חגווי הסלעים, ובתוך הדממה התלבטו צלילי המצילה העגומים. עיני אלוני נצמדו אותה שעה לעבר השני של הרכס אשר שיאו הוצף בנגוהות השמש, וצוקיו שעין עופרת להם, נשתרגו בהם גידים אדמדמים כמראה הנחושת, והם התנוצצו יוקדים וחשופים להפליא.

"והנה פעם לפנות-ערב עם המנוחה שלפני השקיעה, ירדו אחדים מאנשי הכפר אל הידעוני להקשיב לניחוּשיו ולנועם-לשונו, ולהביא לו לחם ומים, כי מסתפק במועט היה. משנאספו סביבו הגברים, הרים את עיניו וראה אחד מזקני הכפר, גחון על מקלו, משתרך בקושי וקרב כדי להזין את עיניו הכהות בידעוני. אותו רגע רמז ההלך לפנות דרך לבא, והוא קם לקראתו, קד קידה לפניו ביראת-הכבוד ופתח:

• סלם עליכום סעיד אבו-חמד!

השתאה הזקן לשמע את שמו יוצא מפורש מפיו, והידעוני הוסיף:

• מחכה אני לך, ברוך-אללה!

פינו לו מקום לזקן והוא ישב לפני ההלך המשונה אשר החל מיד בניחושיו על גבי מישטח החול, בלחשו בלי-חשך פסוקים שקשה היה לעמוד על פירושם, ולבסוף בקע קולו, עז וצלול באמרו:

• יא סעיד! שמע אללה בקולך, והריהו בא לגמול לך קצת מן הטוב והחסד הגנוזים באוצרותיו למען יראיו: קוּם ופנה לך לעבר הדרך המוליכה מחוץ לכפר דרומה, עלה במשעול בין החרובים, עד הגיעך למערה אשר בצלע ההר ימינה. היכנס למערה, הרם את האבן שבאמצעיתה וחפור תחתיה אמה בקרקע עד שתמצא את אשר הועיד לך אללה הטוב והמיטיב. קום ולך! אל תשאל ואל תחקור!…

"פליאה השתפכה על פני סעיד הזקן. חזקו עליו דברי הידעוני ונדחף בידי האנשים אשר זרזו אותו, קם ויישם את פעמיו לעבר המערה. הוא הלך לאטו, נשען על מקלו, וכל אנשי הכפר אשר שמעו על הדבר, נתאספו וינהרו בעקבותיו תמהים ומחרישים, עד שהגיעו למשעול המוליך בין החרובים, ועד לפי המערה. כאן נשתהו מצפים ביראה, וסעיד הזקן נכנס והחל חופר במקום המסומן, כשהוא מסתייע בצור מחודד שהרים קודם לכן. אני, הצעיר, שסקרנותי גדלה מרגע לרגע התקרבתי מאד למערה וראיתי כיצד רועדות ידיו של הזקן, ומאד חפץ הייתי לעזור לו, אבל פחדתי להוציא הגה מפי. כנראה שהאדמה באותו מקום לא היתה קשה, כי כעבור שעה קלה נתקל הצור בכד-חרס גדול, ולאחר שהישיש נתייגע והוציאו אורו פניו, ולעין כל נתברר כי הכד מלא דינרי זהב… ויהום הכפר!… קריאות הפליאה וַל- וַל- וַל… פרצו מכל פה, והזקן חזר לאטו מאושר ונותן את השבח לאללה. הוא נשא בקושי את כד הזהב, עד שהופיע ורץ לקראתו חמד בנו, אף הוא נדהם ונרעש למראה הפלא, ויהי המקרה לשיחת היום, שיחה שלא פסקה, ושמו של הידעוני יצא לכבוד ולתהלה.

“יום-יום נתכנסו אנשי הכפר סביבו להקשיב בחרדת-כבוד לכל הגה היוצא מפיו, ותמוה תמהו כיצד מחכים הוא להביע מחשבה בעניני מיאסה³ ואינו חושש לרמוז רמזים שאחר היה מחייב את ראשו למלכות עבורם. הכל נהגו בו כבוד, ויום אחד בהתאסף לפניו צעירי הכפר, השמיע באזניהם נאום מלא חכמה, וסח להם כי בקרוב יקץ הקץ על שלטון התורכים אשר שעבדו את עמי ערב, ועוד סח, כי אנשי הכפרים הסמוכים כבר קמו ונצטרפו אל האינגליז והם מקצצים באויב כדי להחיש את תבוסתו. אותה שעה לטש את עיניו למרחקים, כרואה מראות מופלאים בהקיץ, ולפתע החל להשמיע באזני המקשיבים כיצד עורכים עכשיו, בעת דברו את דבריו, התנפלות ממרומי הסלעים שבאדום על שיירה של האויב, כיצד מגירים אותם לפי חרב, ומה רב ועצום הוא הג’זו⁴ הנופל לידי המתנפלים הלוחמים שכם אחד עם האינגליז… ובדברו הלהיב מאד את לבב השומעים, עד שכל אחד היה קופץ ממקומו מוכן לתפוש ברובהו ובחרבו ולאוץ למקום הקרב”.

הרועה הפסיק לרגע קט את שיחתו ושוב הבליחו בעיניו רשפים רצחניים שהרעישו את נפשו של אלוני, ומתוך מבוכה מצא לו שעת-כושר להלל את ספורו. הרועה שגם הוא בעצמו נתלהב מעתרת המראות שנתגוונו בדמיונו והריצו את דמו בעורקיו שיווה לפניו ארשת חשיבות כאומר: “המתן עד שאגיע לסופו של הסיפוּר”, ומיד המשיך:

לאחר ימים מיספר נודע בכפר כי אמנם כך בדיוק קרו המעשים, ורוכבי גמלים מן הבדוים סחו פרטים אשר הלהיבו את אנשי הכפר לקראת מעשים, ופה אחד גמרו אומר, כי אכן איש אלהים הוא הידעוני הזה אשר עינו החדה צופיה למרחקים, והכל גלוי וידוע לפניו, וכל דבריו הם דברי אמת וצדק! וכאשר נתעורר יום אחד להטיף לאנשי הכפר דרכי מלחמה, והחל מעוררם למרד גלוי, לא תמהו האנשים, ומוכנים היו לשמוע בקולו, ולהתחבר לשבטים המקצצים באויב. בינתיים – נעלם האיש לפתע ואיננו!.. כאילו בלעה אותו האדמה. אבל הזרע שזרע על לבות אנשי הכפר נשא את פריו. האנשים נתאספו על נשקם והשמועה הגיעה אליהם כי עד שייתם הירח יקראו לקרב על-ידי אחד מבניו של השריף! ואכן, יום אחד הופיעו רוכבי הגמלים עזי-הלב, ובראשם בן השריף האציל, הדור בלבושו הרקום עיטורי זהב וכסף, חרב מפוֹארת על ירכו, ועל ידו רוכב אחד צנום וכחוש, אף הוא הדור בלבושו, פגיון השריפים תקוע באבנטו, עיניו מביטות בעוז, וקולו נשמע דרך פיקוד וחירות, והכל מקיפים אותו באהבה ובהערצה. נדחקתי אליו כדי לחזות בו מקרוב וחרדה אחזתני: הכרתי בו מיד את הערף העלוב, והיודע אתה, חוג’ה, מי היה אותו הלך מסכן שהופיע לעיני מכובד, תקיף ומפואר? האנגליזי לורנס!…"

עיניו של הרועה הבריקו מהתרגשות, כאילו רק עתה חזה במו עיניו את לורנס המהולל, ובאזניו מהדהדות יריות הרובים, רעמי פיצוץ מסילת הברזל, קרונות פרוצים והפוכים, אבקת המומתים הנופחים את רוחם בשדה הקטל, וצהלת השולחים ידיהם בביזה ושוד. הרועה התבונן בפני הצייר אשר הקשיב רב קשב לדבריו, וחזר לראשית שיחתו, כשהוא מחייך חיוך חשוד, ספק של התנצלות וספק של ערמה:

• ראיתיך, חוג’ה, עומד ומשרטט על גבי הבד. הסתכלתי במערה ונזכרתי באותו מאורע. אכן, משונים אתם ותמוהים מעשיכם!… לפני זמן-מה נתקלתי מעבר להר באדם משלכם שעמד בשדה ורשם רשימות וצפה במשקפת נתונה על גבי מקלות כאלה (הצביע בידו על הכּנה). לאחר ימים מספר צמחו במקום, מזריחת השמש ועד שקיעתה, צריפים, חומת עץ ממולאה חלוקי אבנים, גדר תיל ומגדל גבוה שפנס חשמלי גדול היה קבוע בראשו, ועוד בו ביום חרשו טרקטורים את האדמה מסביב, וגם אחר-כך בערב לאור הפנס החשמלי… לא אתפלא, חוג’ה, אם לאחר לכתי מכאן אבוא מחר ואמצא בזה תקוע מקום ישוב משלכם… לאללה הפתרונים…

מבטיו השחורים התיזו הפעם שביבי רשע וחרון כבוש. ארשת הבינה שהאירה לפני-כן את קלסתרו – נמוגה, ופניו לבשו קדרות מביעה תרעומת. לאחר דומיה קצרה ובלתי נעימה, נפטר הרועה בברכה ופרש מן הצייר לכנס את עדרו ולהעבירו הלאה, לכברת מרעה טובה מזו. לאט-לאט גוועו באויר צלילי המצילה הנתונה בצוארו של האיל, והצייר נשאר שוב לבדו, אלא שלא המשיך במלאכתו. עומד היה ותוהה, מכוון את רוחו להשלים את יצירתו הנכספת, לסיים את שיבוצה בתוך ריבוע הבד, ושרעפיו נסתבכו באגדת לורנס. עיניו הביטו נכחו לעבר הרכס המזדקר ביותר כלפי מעלה ומבליט בעוצמה את כחלת הרקיע, וסעיד הזקן נראה לו כחורג מתוך שחור המערה, פניו המקומטים נוהרים בחדווה ילדוּתית, וזרועותיו רוטטות מנטל כד-החרס המלא דינרי זהב. עמקה הדממה, ומתוכה עלתה וצפה אימה סתומה, רדפה מסביב כמשב רוח על פני קמה, ושילחה בגופו צמרמורת קלה. המכחול רעד בידו של הצייר, ובהפנותו לפתע את פניו מביעי הדאגה, מדמה היה לראות מאחרי גבו בהבריק לעיניו להב פגיון ממורט, עינים מזרות רצח, ורגלים יחפות המפסיעות את הרועה מן המארב חרש-חרש כחיה טורפת… הסלעים דממו ממולו, כבדים באלם נצחיותם, והצייר חייך לחשד האפשרי שנתבדה, ורק לאחר שמנוחתו כבשה אותו לחלוטין, חזר לנופו ולמכחולו.

א

אדם המתייגע מחוץ לביתו והמאחר את המסע שצריך להחזירו, נעשה עכור-רוח ושבע-רוגז; אין הוא רשאי לבוא בטרוניה אם סומך הוא על חוסר-דיוק המשבש לעתים את לוח-הזמנים של כלי-הרכב, ואהרן גלעדי אמנם לא סמך על שכיחות זו, אלא שמרוב טרדות שהשתרגו עליו לפני צאתו, איחר לבוא למכונית האחרונה במניין. צער מהול ברוגז חילחל בו. דוקא הפעם נכסף היה ביותר לחזור לתל-צוק, שכן אין הוא חש את עצמו בטוב בעיר-נמל הומיה זו, ולינת-לילה נוספת בה נראתה לו כמעמסה בלתי נעימה וצופנת שממון; ציערה אותו התקלה שאירעה לו גם בשל האיחור בהבאת כמה תרופות שרשם לו הרופא בשביל בתו הקטנה שנפלה למשכב.

ניצב לו אהרן גלעדי שומם ונבוב מול האכזבה הבלתי צפויה, ולאחר שקול-דעת גמלה בלבו החלטה, כי לא ילון הלילה בעיר, וכי שומה עליו להגיע לביתו, אף אם ייאלץ לעשות רוּבה של הדרך ברגל. אמנם הדרכים משובשות עדיין בכנופיות משתוללות, שכן טרם שקטה הארץ מן המאורעות, אבל אין הוא מן הפחדנים. הוא צירף לו צירופי דרכים שונים, ופסק לעצמו כי עליו לצאת במכונית שתסיעו כברת-ארץ מחוץ לעיר, ויעשה את דרכו בשדות, מרחק כמה פרסאות, עדי הגיעו לתל-צוק.

צירוף זה עלה יפה בראשיתו. גלעדי יצא במכונית עד לקריות, ומשאיחר את המכונית העוברת משם והלאה, עמד שעה קלה על אם-הדרך, ונדחק לתוך אוטובוס גדוש ערבים כפריים אשר פינו לו מקום, קצתם קשוחים ותמהים על העיזו באותם הימים לבוא בקהלם יחידי, וקצת מחייכים; ועד שהללו תמהים עליו תמיהה שאינה נטולת זמם, והללו מחייכים ונענים לו בשיחה של נמוסים, והרי הגיע לאותה פרשת-דרכים שמנקודת הסתעפותה קבע לעצמו להמשיך דרכו ברגל.

גלעדי פרש בברכה מן הכפריים, קפץ מן האוטובוס אשר עקר ממקומו תוך ענני אבק ועשן דלק, וכעבור שהות קצרה מצא את עצמו בלב שדות, יחידי מול הרים מזה, חשופים בשלהי הקיץ, ועין הצוהב הקמל להם, רכסיהם מופזים ומוארים בנוגה של שקיעה, ושדות שלף מזה, מכוסי שלדי קוצים וכּמש עשבים, משתרעים עד לכחולו של ים הבוהק באמצעיתו באדוות נצנוצים, ושולי אפקיו דולקים בארגמן ובכחול ירקרק. שלטה מסביב דומית בין-ערבים רכה של סוף קיץ, שעה שרוח הערב הנושבת היא נעימה, פייסנית ביותר ונוטעת באדם רחשי לב של שעת-חסד נוגה, בה הוא זוכה לעמוד על טעמה, ולשאוף אותה לתוכו על אורה העדין ועל הנועם שהיא מעניקה לאדם ולבריאה.

בידו של גלעדי היה רק תיק=עור שחוק ומלבין כעין האבק, ואף כי מהלך היה בשדות-שלף, בין קוצים ורגבים חריבים הצמאים ליורה, היתה ההליכה קלה עליו, והוא נשא את מבטיו לעבר מגמת חפצו, תוך רצון דרוך להחיש את צעדיו ולהגיע בהקדם לתל-צוק. וכך היה חולף, בחפזה, פוסע פסיעות גסות ביותר, מדלג מעל לאבנים וסלעים ואינו מסתכל לצדדין אלא לצורך כיוון הדרך. תולה עיניו לפעמים בפסגה ידועה, באילן בודד, בגיבובי כפר נידח, ורק תשוקה אחת נטועה בלבו ומשעשעת אותו בהמיית-כיסופים, כי עוד הערב, לאחר הליכה של שעתים, יבוא לביתו, לרעיתו ולילדתו המחכות לו בודאי בכליון-עינים.

תוך-כדי הליכה לבשו הדמדומים ממשות והעטו את הסביבה באפלולית מיתעבה והולכת. אלא שהירח שטרם הגיע למילואו יצא מכלל טשטוש והיה בו כדי להאיר לו את דרכו; לאחר שקיעת השמש פשט חיורונו, הכסיף בתוך כחול הרקיע, ומתוך הדממה עלה קול הלילה המתאווש בדשאים ובאילנות, והמדובב את שיחו סביב-סביב ברחש זחלים, בצרצו בלתי -פוסק, בצפצוף חלוש ומתחטא של העופות הפורשים ללון, בצריחת-נכאים קטועה של עטלפים הַמְכנְפִים בכבדות, ובתוך זה – נֶקש נעליו המאובקות והדורכות במרץ ללא ליאות: הביתה, הביתה… הביתה…

ב

עוד מהלך של שעה בערך היה לפני אהרן גלעדי כשהללו חרגו מתוך חורשת הזיתים כצללים אפלים ומבשרי-רעה, זונקניים, וחסמו בפניו את הדרך. הם הקיפוהו תוך תמהון וקורת-רוח, על נפלו לידיהם בהיסח-הדעת, שכן נקרה לפניהם לא על אם-הדרך, כי אם בלב שדות זנוחים, שאין הבריות מהלכות בהם, סמוך למקום בו נחו לפני פשיטה על יישוב. מיד נתחוור לו כי נפל בידי כנופיה המשוטטת בסביבה ועורכת התנפלויותיה בלילות. ייתכן כי אלה הם בני אותה כנופיה גופא, שהתקיפו לפני שלושה ימים את תל-צוק, התקפה שנמשכה בעקשנות ונהדפה רק לאחר שאנשי תל-צוק השיבו באש שאינה משתמעת לשני פנים… (אהרן גלעדי חש היה עדיין בסמוך לכתפו הימנית את לחץ קת הרובה שעה שהיה מפעיל אותו). ברור, הוא נפל לידי כנופיה מסוכנת. לא כך שיער לו סופה של הליכה זו לתל-צוק. ועתה הריהו עומד לפניהם, אזרחי מאד במכנסיו האפורים ובחולצתו הלבנה, תיק-עור שחוק בידו, מנותק ממאוויו להגיע לביתו, לפינת שלום ושקט, לרעייתו ולבתו הקטנה והחמודה… כך, סיום כלל וכלל לא נעים ותמוה במקצת, שכן לא כך תיאר לו אהרן גלעדי את קצו בחייו. כלל וכלל לא כך. בשעת רביצה בעמדה מול כדורי תוקפים, תוך קרב של התגוננות– ודאי! תוך תאונה קשה בעבודה – ייתכן! אך ליפול לידי כנופיה רצחנית באורח בלתי צפוי ולסיים בזה – קצת תמוה, וכנראה, גם מעציב…

והריהו עומד תוהה תוך דומית הלילה שעטתה הפעם גם מעטה של אימים, מוקף עירוניים מזויינים וקצת פלחים (לעזאזל! הן תקופת החריש ממשמשת ובאה!…) גבוהים וחסונים, לובשי כלאים ושעטנז, מיגוון גלימות-פסים, עיניהם מבריקות כגחלים לוחשות, שיניהם מצחירות, אבנטיהם הדוקים יפה למתניהם, ואצבעותיהם משחקות ברצועות ובבריחי הרובים בנקוש מתכתי יהיר ועוין. אחד מהם, עול-ימים ומין פרא-אדם מתגעש, החל מפזז וכרכר סביבו תקוף שמחה מהולה בחמת-רצח קנאית, ודומה, עוד מעט יזנק עליו, לחנקו במו ידיו, לדרסו ולשסעו לגזרים. נראה שקנאי גדול היה אותו עול-ימים רצחני, ושאלמלא יד שאחזה בכתפו ודחפה אותו בכוח, דחוף וטלטל הצדה, אפשר והיה הורס לבצע את זממו.

והחלו הללו שואלים אותו שאלות, וגלעדי משיב בשקט, והכל תולים את עיניהם בראש הכנופייה העומד באמצע, מסלסל בשפמו באצבעותיו, סוקר אותו יפה-יפה ושותק. ודאי חורץ הוא את גורלו כרגע, וקשה לו לאהרן גלעדי להאמין, כי עוד מעט וזה יפטיר מה שיפטיר באדישות נטולת כל טינה, והללו יסחפוהו בחבטות הצדה, למרגלות אותו סלע קודר, או בסמוך לאותו גזע זית מפותל המשחיר באפלה כישיש גחון, ויטיחו בו כמה כדורים – וחסל אהרן גלעדי… גרונו של אהרן משתנק קמעה, משצפה לפניו דמות ילדתו ומעצם התאור של אפשרות סופית זו, העלולה להתממש תוך רגע כמימרה, והריהו תולה את מבטו באותו אדם שגורלו נתון בידיו, ומצפה בחרדת-לב נוקפנית.

וכנראה, שאכן היה זה קצת משונה לתפוש באדם זה ששמו אהרן גלעדי, אשר נזדמן להם בחשכת הלילה, בהלכו לתומו, ולסלקו מיד ביריות רובים, שכן לאחר שראש הכנופיה סילסל שוב את שפמו בבוהן ובאצבע, בזקפו קצהו כלפי על, נזף לפתע באותו פרא-אדם רוטן החושף את שיניו כזאב טורף עקר עצמו לפתע ממקומו, ופקד להובילו אתם. אהרן גלעדי נשם לרווחה, משמע, לפי-שעה נדחה הדבר, ומה שיהיה אחר-כך – דיה לצרה בשעתה.

ופתחו הללו בהילוך של לילה כשהצועד בראש משחיל את עצמו בסבך שיחים ואלונים גדועים, ומושך אחריו שורה ארוכה של בני-לויה כצללים נעים במשעול זנוח, לעקוף ישובים וכבישים שגייסות מהלכים בהם, או פלוגות נוטרים מן היהודים. והילך עליהם הלילה את משב דיממתו השחורה והרכה כקטיפה, ורק נקישות רגלי ההולכים שניגפו לעתים באבנים הפריעו את הדממה. ופסע ביניהם אהרן, למראית-עין כאחד מהם, לא כבול אך שבוי בין אויביו השומרים את תנועותיו, ואותו קנאי מעניק לו בחשאי ובמגונב חבטות ודחיפות, ללמדו שאין הוא פטור עדיין מעונש של ממש. ונמשכה הליכה זו עד חצות, הליכה מייגעת ובלתי פוסקת.

ג

וכך היו מהלכים: תופשי רובים לצדדין ובראש. באמצע רכוב על סוסה חומה ונהוגה בידי פלח צעיר ( שכן לא בנתיב דרכו רגליהם), התנועע על אוכפו ראש הכנופיה. והסוסה יחסנית, מקרטעת ברגליה בגמישות וחן, מרתיעה עצמה אחורנית כדי טפח, מרטיטה את שרירה הדרוכים ויריכיה, כקוראת תגר על הובלה אנוסה זו במיצר, במקום זינוק למרחב; אוכפה האדום-כחול מעוטר גדילים ופופים, וחשה היא, הסוסה, בחשיבותו של רוכבה שחציו לבוש מכנסי-רכיבה ומוקים מצוחצחים, וחציו העליון לבוש מעיל עירוני, אקדח צמוד לירכו, משקפת-שדה תלויה על צוארו, וראשו חבוש “כפיה” ש“עגל” משחיר עליה ועוטר את צחור המשי הרך והמבריק, להבדילו במראה ולבוש מפשוטי אנשיו.

מתוך לחישותיהם של ההולכים למד גלעדי לדעת, כי ראש הכנופיה הוא אבו יוסוף בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר, ששמו הוזכר הן בפי הרשות, והן בפי הישוב, כראש כנופיה ושודד נועז שיצאו לו מוניטין בין בני-בריתו כלוחם קנאי לחרות; והוא-הוא אותו אבו יוסוף אשר כמה מבני הישובים שנחטפו על ידו לא חזרו לחזות באור החיים. פרט לילדים אחדים, אשר קרא להם דרור, ולא הפיל שערה משערות ראשם ארצה. אדם שאצילות ואכזריות דרו אצלו בכפיפה אחת.

שוביו של גלעדי לא דיברו אתו מטוב ועד רע. כי חזקה עליהם מצות השתיקה. אגב חיפוז של הליכה, חיפוז שנבע כנראה מתוך כורח לשנות את המקום, לא היה סיפק בידי גלעדי לחשב חישובים של הגיון, ועד כמה שלא היה הדבר תמוה בעיניו, בשערו בבהירות סיומה של הליכה זו, לא השתלט עליו משום-מה הפחד. לפי-שעה לא נגעו בו לרעה, פרט לאותו קנאי זועם שהטרידו מפעם לפעם, שכן לא החליט עדיין אבו-יוסוף מה לעשות בו, או שמא יש בדעתו לחקרו קודם. אלא שההליכה החופזת שריח של נסיגה נודף הימנה, מיגעת אותו במקצת ומטילה בו חמימות. ולא זו בלבד: לפי השערתו, אלמלא תקלה זו שארעה לו, היה מוצא עצמו כבר בבית, נהנה מזיו רעיתו וחן ילדתו, אץ למקלחת של צוננים, ומושך על גופו כל אותה הנאה של אדם שחזר לביתו, לנופש ולנועם, “והרי לך סיום אחר לגמרי!”…

משך כל אותה הליכה מעורפלת סודיות, היה גלעדי מבקש לנחש ולדעת לאן מוליכים אותו ולא עלה בידו, אף כי סביבת הגליל נהירה לו יפה, שעוקפים היו מקומות, נסוגים ומתקדמים חליפות, נרתעים מתחומי הכביש וחודרים לפינות נידחות, בין צוקי סלעים, עצי חרובים ותאנות ענפות, חולפים בביטחה בסמוך לכפר ערבי מתנמנם, וממשיכים לחדור לארץ לא נושבת. מבקשה היה גלעדי לבחון את המקום לפי הכוכבים, אלא שלצערו נוכח לדעת כי בקיאותו אינה מספקת. בוחן היה לפי סימנים אחרים והעלה חרס בידו. אפשר שמפאת הליכה טורדת וקשה, ואפשר מתוך מבוכה ותהייה בלתי פוסקת על הצפוי לו בסופו של דבר.

בחצות הגיעו לגיא מכונס יפה בין עצי חרובים וסלעי מגור קודרים. מתוך סבך שיחי ההרדוף עלה קול שקשוק המים, שכשוך רונן ומתאשד מעל גבי סלעים משתלט על רחש הבריאה מסביב ושוזר אותו בקולות האישוד והפיכפוך הבלתי פוסקים, העריבים ביותר לאוזן. כאן נקבע מקום החנייה והלינה; כאן כפתו לו לגלעדי את ידיו מאחוריו והטילוהו לצדו של סלע ככבש עקוד, וכאן החלו הללו מתירים מטענם הקל, פורקים את זינם ויורדים עם הצפחות לשאוב מן המעין.

ד

שכיבה זו בידים כפותות מאחרי גבו לא היתה נוחה ביותר לאהרן גלעדי. לאט-לאט, שלא לעורר כל חשד, סמך גלעדי אל כפות רגליו בתחתית הסלע והחל מסיט קמעה-קמעה את גופו העקוד, להקנות לעצמו מצב שיאפשר לו לסקור את המתרחש סביבו בתוך מחנה שוביו. הוא עשה זאת בזהירות יתירה, שלא לרתק אליו את מבטיו של אותו קנאי (שאינו גורע עין ממנו), ולאחר דחיפות קצובות ואיטיות עלה בידו לשנות את שכיבתו, ולהפנות את פניו לעבר הכנופיה, כשהוא מוטל על צדו וראשו ולחיו השמאלית דבוקים יפה לקרקע המאובק. חם היה לו, וגופו היה שטוף זיעה משך שעה קלה, עד שירדה עליו המנוחה בפקוד אותו רוחות לילה קרירות. רעב לא היה, אלא שצמא היה ביותר ושפתיו חרוכות. קול פיכפוך המים והתלעלעותם של הגומאים לרוויה מן הכדים הגבירו בו את הצמא עד להציק; אלמלא בוש היה, אפשר והיה מבקש מים לשתיה, אך ידוע ידע כי הללו אינם חייבים לנהוג בו מנהג של הכנסת אורחים, שאסור להם להאכילו ולהשקותו, שאם יעשו כן, הרי הם מקפחים את זכותם לטרדו מן העולם כשונאם…

וישבו הללו מקופלי רגלים במעגל מסביב לאש, טורחים על הסעודה. על גבי עגולי הברזל הקעורים. ה“סאג’ים”, טרחו באפיית הפיתות. ראש הכנופיה שכבר סעד, כנראה, את לבו, מוטל היה בצד מכורבל בשמיכה ומתמכר לשינה. לבסוף נשארו ערים על עמדתם רק אלה אשר על המשמר, ועם תום הסעודה קרסו הנותרים למנוחה, פה ושם, מכורבלים ב“עביות” וניראו כגופים נטולי רוח-חיים, מכונסים כבתוך שקים עלובים. רק הרמץ הלוחש והמבליח, ששרד עדיין מן האש, הטיל אדמומית קלה מסביב, והעלה עשן קל וצחרחר שתימר מעורב באותו ריח של צפיעי-בקר וזרדים המיוחד לקירבתו של כפר ערבי.

דומית-לילה כבדה חבשה את הגיא. סאון שכשוכו הנעים של המעין גבר, ובתוך הדממה קלטה האוזן גם את שקשוק המים המתפלגים לצדדין פה ושם, שעה שהם נתקלים בזיזי סלע בולטים, ומתוך שחור שיחי הרדוף המלבלבים קלטו עיני גלעדי, את הורדים, מהם צחורים ומהם אדומים, ואת רצי הכסף המוארים על יד הירח השוקע, שהנמיך לצודם בקרניו שחדרו מבעד לסבך האופן של הענפים הסוככים.

מכיוון שצמא היה אהרן ביותר, לא גרע את מבטיו העורגים מן המים, מן החיוניות המפכה בזרמם, סביבם ובזכותם, ותוך-כדי-כך העבירוהו גם לבריכות הדגים שבתל-צוק המנמנמות וריח וכוכבים מרטטים בתוכם במרוסק, ותרנגולות המים הכבדות עוקרות לפתע (שומר כי יקרב) וממריאות מגדה לגדה; כיצד משחירים המים מסביב לדוגיות הקטנות הרתוקות לחופים בבדידות משמימה; כיצד מכסיפים הדגים המנתרים מתוך בריכת המשלוח, כמבקשים לחרוג מבעד לסורגים המרושתים; כיצד פוסעים החתולים המתגנבים בקני הסוף לצוד שבוטה או בדומה לה, וכיצד גוהר הלילה השקט על המשק הנם בחיק העלטה מול צוקי הסלעים הכבדים הנשקפים מצלעות ההרים, על שדרות עציו, על המדשאות, על אודם גגותיו, על מגדל המים המתנשא אל-על; על רעיתו הקשובה כעת ותמיהה בין נמנום לנמנום על הבעל שטרם חזר, ועל ילדתו שתלתליה השחורים צונחים על לובן הכר, והיא גונחת בשנתה, ומטפלת הלילה חשה אליה על בהונות ומגעת יד רועפת חיבה למצחה, לחוש אם החום פוחת או עולה…

והיה אהרן גלעדי הכפות אורג בחיק הלילה את הרהוריו חוזה בהקיץ יפה-יפה ממראות תל-צוק, מראות בטרם בוקר ומראות כחום היום, מראות של בין-ערבים, ודמויות סועדים בחדר-האוכל, והתורן המסונר עובר עם עגלת האלפסים, המהבילים מעל לנזיד הצהבהב, הצלחות וקנקני הקפה. הה, הקנקנים הללו וספלי החרסינה הצחורים והפחוסים, כמה מהם היה מגיח עתה לגרונו הצמא, החרוך, הניחר…

ומראות רוספים מראות, נמוגים ונרקמים, מגוחכים כשופעי ענין, חשובים כטפלים, מעורבים ושלובים זה בזה, החל מחבילות שחת שמישהו עומס עם בוקר על גבי העגלה השטוחה לצד קנקני החלב המובלים למחלבה האזורית, ועליהם קופצים לשבת כמה נוסעים מקדימים; ילדתו של אורי סלעי הלוחצת ללוח לבה הקט ברוב רחמים את בובתה נטולת הרגל ונקורת העין; קבוצה מן הנוער הגועשת ברוב-חשק במישחק כדור-עף, והנערים שבה, משולהבים, תולים מבטים מתרפקים ביעל היחפה המבליטה את חמדת בשרה החומר בתוך גופיה גברית מובהקת, וצחוק ולצון והתנצחות של עלומים; בריל הגחון על פנקס חלוקת העבודה וזוקף את עיניו הבוהות בפילות מתחת למשקפיו מול חברה רוגנת מראות המהווים מסכת יומו של תל-צוק הפורח כגן בשממה שספק אם הוא, גלעדי, עוד יזכה לראותו כמות שהוא… שכן… ברי לו כי כאן ייסגר עליו מעגל חייו, ומשתאה הוא שאינו חרד ושוקע בעצבות כאילו סיום טבעי הוא שאין למרוד בו ולשנותו שעה שהוא מוטל בכאן חסר-תושיה וחשוך-תקוה.

עוד גלעדי מהרהר בצרופי דברים וענינים שצפו לפניו בבהירות מפליאה ורדופה כבסרט רב-פנים, בטרם יקיץ עליו הקץ, והירח שקע, ונבלע קודם שעתו באפלת עבים שנערמו במערב; ואילו בצד מזרח החוירו פאתי אופק, נחשפו שרטוטי הרים רובצים מעולפי תכול וצחור, ולצד צפון בקע והסתמן ראשו של החרמון (וגלעדי מתאחז תוך-כדי-כך משום-מה בטרקטור החורג בסאון מתכתי משער תל-צוק וגורר אחריו את המחרשה הגדולה עתירת הלהבים, כשראשוני המשכימים לשדות חופזים לפעלם) והאויר צונן ונעים ויפה לריאה שלאחר שינה, ושולי האופק ניצתים באור מתבהר, והשחר בוקע בכל הדרו.

גלעדי הזיז את עצמו ברוב יגיעה והפך את גופו לצד הימני, חש בידיו הכפותות שחלו גורמות כאב חותך, בחזה המכווץ המבקש נשימה מלאה, ודוקא בהיסח-דעת, בשנותו מקומו, נפלה עליו שינה חטופה.

יד גרומה תפשה בכתפו, ומשפקח את עיניו שתמיהה נשקפה מתוכן מול אור בהיר, ירק ורנן צפרים, ראה בגחון עליו כפרי מסורבל שטרח לחתוך את החבל בו נעקד, ופקד עליו לקום. גלעדי נטש את רבצו, מתח את ידיו המשוחררות כשני אברים מדולדלים, דומה לא שלו המה, סקר את סימני העיגולים הסמוקים שהטביעו הכְּפָתים בזרועותיו, ושאף רוח בהפטירו חרש לעצמו, כאדם המקבל עליו את הדין: “אהרן, התקן עצמך לקראת שעתך האחרונה”…

ה

גלעדי הובא לפני אבו-יוסוף שישב על גבי אבן, ידו הימנית משחקת בניצב אקדוחו וכל-כולו מפיק שררה וקורת-רוח. שנים מקציניו עמדו סמוכים לו, ואילו אנשיו התגודדו מפני הכבוד בריחוק פסיעות, דוממים ומצפים תוך סקרנות של טמטום וכובד-ראש; ואותו קנאי מבליט את קוצר-רוחו, לוטש עיניו ומשתאה על הראש שניגש לענין זה מתון-מתון, שכן אילו הניחו לו היה מראה להם כיצד טורדים מן העולם כופר מן היהודים שמצוה להשמידם!…

בגיא עמדה צינת בוקר נעימה מהולה בסאון אשדות המים, המזנקים לתוך ערוציהם בין ההרדופים, שלאור היום הוריקו בחריפות יפה לעין והורדים שלהם, בצחור ובאודם, התנוססו בתפרחת של שפע מרנין. “כאן יתכן גורלי”.. הירהר גלעדי לעצמו ברוח נמוכה, ובכל-זאת גמר בלבו להיות שקט, מעורר כבוד. עוד בלכתו לדין שקד בחפזה לשפר ככל האפשר את מראהו החיצוני, שלא להיראות עלוב, תחב את כנפות חולצתו שנשמטו מתוך מכנסיו, העביר את אצבעותיו הפשוקות, מעשה מסרק, בתוך בלוריתו הפרועה, לשוות לה צורה. ובהתיצבו לפני ראש הכנופיה, הישיר מבטיו נגד כאדם המוכן לקראת פסק-דינו. תוך-כדי-כך הובא גם תיקו. אחד מהם פתחו, ניערו והטיל מתוכו מגבת, מברשת לשינים, ספר, מסרק פגום, חפיסת סיגריות, פנקס חשבונות, בקבוקי תרופות ואבקות, ושאר מיני דברים קטנים שאדם מסוגו של גלעדי מצטייד בהם שעה שהוא יוצא לדרך. היה זה תיק כשר בתכלית הכשרות, שלא הכיל שום דבר חשוד. החפצים נערמו בפני אבו-יוסוף שסקר כל אלה באדישות.

גלעדי נשאל כמה שאלות, מאין הוא ולאן פניו מועדות. משהשיב כי איש תל-צוק הוא, החליף, אבו-יוסוף מבטים רבי-משמעות עם קציניו: “מכירים אנו את המקום, מכירים”… אבו-יוסוף העלה חיוך מתפתל מתחת לשפמו, הציץ בו בגנבה, כחוכך בדבר, והחל חוקרו היכן היה שעה שתל-צוק הותקף, ובמה עסק הוא, גלעדי, אותה שעה. גלעדי לא הכחיש כי היה בין האנשים שהשיבו אש. מתוך הדממה שנשתלטה מסביב תפש גלעדי כי תשובתו עוררה כבוד, וכי השכיל לעשות באמרו את האמת הפשוטה שאין בה מן החמקנות, ולא שביקש להתהדר בפניהם, משל מעמיד הוא פני “ג’ידה”, כי אם ליצור את הרושם שכנים הם דבריו.

לאחר עוד כמה וכמה שאלות ותשובות פקד אבו-יוסוף לחפש גם בכליו. מיד הושטה אליו יד זריזה ובדקנית שהוציאה מתוך כידי מכנסיו וחולצתו ממחטה, קופסת גפרורים, עפרון מבוצץ, מכתבים אחדים, נרתיק עור שהכיל כמה מיסמכים אישיים, וצלום-חטף של רעייתו ובתו, במקובץ ובמפורד. אבו-יוסוף שם עצמו כמעיין בתעודות השונות, דיפדף בהם והפך בהם בכובד-ראש של בקיאות מדומה, ותפוס סקרנות ילדותית הסתכל גם בכל אחד ואחד מן הצלומים. לפתע הישהה בידו את תמונת הילדה השחרחורת והנאה המצטחקת בפנים מפיקי חן ובראש מתולתל כעטור בנחשים שחורים. פניו לבשו ארשת רכה ותמוהה, ובפרצו לפתע בצחוק קולני, תוך חישוף שינים צחורות ותואמות להפליא, הושיט את הצלום לאנשיו, בהוסיפו משתומם ושמח כאחד: “לטיפה!”… נתנו הללו את עיניהם ונענו לו אף הם בקריאות התפעלות והסכמה: “לטיפה!”…

לבשו פניו של אבו-יוסוף חיוך טוב-לב, עיניו נצמדו שוב לקלסתר פניה של הילדה, ולא פסק לתמוה על הדמיון הרב בינה לבין בתו הקטנה לטיפה, שבת-צחוקה, תלתליה, וכל-כולה אינה אלא העתקה מדויקת ביותר מזו, של אחיות תאומות הן מאב אחד. “לטיפה”… לחש לעצמו וכיסופי אב מתעוררים והומים בו “משונים הם מעשי אללה”…

משנתן שוב עיניו בגלעדי הניצב עליו לא עוד העניק לו ארשת זעומה, שכן כבש אותו החיוך לגמרי, ובפנותו אליו, לגלעדי (אשר חיוך זה הצית בו שביבי תקווה כמוסה), החל סח לו על הדמיון הרב שמצא בין הבנות, ואם עדיין מקווה הוא, גלעדי, שישוב לראות את פני בתו…

גלעדי דלה מתוך נבכי זכרונות את אוצר המלים הערביות שהיקנה לעצמו, קשר ניב בניב, צירף משפט למשפט, ועמד להסביר לאבו-יוסוף כי לא זו בלבד שמבקש היה לראותה, אלא שחולה היא ושמוביל הוא אתו רפואה למענה.

אבו-יוסוף הקשיב רב קשב. בת-צחוקו סרה מעל פניו שלבשו סבר של הגות חמורה. דומה שיצריו התנצחו בו. משהו מן הטוב שנבט בו עוד קודם לכן חולל תמורה בנפשו ושרוי היה במצב מהורהר בלי לראות את כל אלה הניצבים אליו, ובכלל זה אף לא את פרצופו של אותו קנאי המחריש ומשתאה לדעת מה יהא בסופו של דבר, ועל-שם-מה מתמהמה הראש. אבו-יוסוף שוקל היה בדעתו. יהודי זה שהובא לפניו לדין חייב מיתה לפי הנוהג המקובל במחנהו, ואילו בת קטנה יש לו הדומה בדיוק ללטיפה שלו, ומחכה היא לרפואות שהאב מוביל בשבילה… אותו הרהור של חסד שנתגנב לתוך לבו, ושרופף היה מלכתחילה, הרהור ששרשיו נעוצים בשיחות מני קדם על כליפים מפוארים ורבי-חסד שגזרו על החיים ואל המות מתוך אצילות ורוחב לבב – נתעצם בו עדי הגיעו לפתע להחלטה נחושה ומפתיעה של אדם שליט שהשררה בידו ואף הוא רשאי לעשות כטוב בעיניו. בתנועה רשלנית תחב את הצלום לתוך כיס מעילו, ובהרימו את עיניו השחורות לגלעדי (שהבריקו אותו רגע בברק אנושי רך) פסק בקול תקיף שאין להרהר אחריו:

• לך לך לשלום בשם אללה הרחום!…

ו

ויצא גלעדי לדרכו בשם אללה הרחום מול זיוו של בוקר רענן. מהלך היה מתרונן כשהוא צופן בחובו חסד גורל וחדוות אדם לקראת החיים. בעיניו השתקפו עדיין מראות נוף של לילה בגיא המכונס ליד אשד המים, ולא ידע כלל כי אותו קנאי עול-ימים נרתע ממקומו כאילו נחש הכישו! לראשונה עמד פעור-פה ורק לֶטש עיניו העיד כי דעתו נסתכסכה עליו. שהות מה דרושה היתה לו כדי לתפוש כי אכן לא לצון חמד לו הראש, וכי האיש חוּנן… פניו לבשו ארשת של עוית ובוז, וכף ידו נצמדה לניצב ה“שבריה” שלו בחמת-זעם. לבו צר היה מלהכיל מעשה תמוה זה… לפתע עקר עצמו, חמק מתוך עדת האנשים הרוגשים עדיין וסחים בהתלהבות על חסדו של הראש, חלף בין העצים והחל מקפץ ומדלג בין הסלעים בזנקו ברגלים יחפות חרש-חרש ובאברים שופעי און פראי, ובעיניו יוקדת משטמה עזה.

משהדביק את גלעדי נושף היה מקוצר-רוח ומחמת-רצח שנתעצמה בו שעה שרדף אחרי אויבו. גלעדי שהיפנה אליו את ראשו – בחושו לפתע כי המוות כרוך בעקבותיו – הזעיק את רצונו לעמוד על נפשו לברק הסכין שנשלף לעומתו, מונף ואומר להבדיל לנצח בינו לבין היום המוצף נגוהות שמש ותכלת מרומים.

א

בּשל מקרה פעוט-ערך נתגלע ריב ביניהם. הוא לא שלט ברוחו וסנט בה בחומרה יתירה שהגדישה את הסאה. היא נפגעה, לא קבלה מרותו הפעם ופרשה ממנו שרויה ברוגז שלא פג. תוך-כדי-כך נפגשה עם אותו רופא צעיר שהיה כרוך אחריה. תחילה מייחלת היתה נעמי שאשנבי יבוא לפייסה, אך מכיוון שנשתהה, והרופא הצעיר אכף עליה בקורים שהיה בהם כדי לעניין זמן-מה, ולבדרה קמעה, הלכו הדברים ונסתבכו כפקעת שקצהו של החוט מוצנע בתוכה וקשה להתירה.

לאחר לכתה ממנו באו על אשנבי ימים אין-חפץ בהם; מתוך שנתרגשו עליו שעות שממון ודכדוך-הנפש, מאחר היה לשבת בבית-הקפה המחניק, כחס על משהו יקר העלול ללכת לאיבוד. מאפס-מעשה שוקע היה, לעתים בויכוחים רגזניים שבסופם רק הגבירו את מרירותו ונמצא אדיש לכל הסובב אותו תוך שאט-נפש שעורר במכריו מורת-רוח. רק מעטים מן המקורבים אליו, שעמדו על סיבת הדבר, חייכו אליו חייכו אליו בסלחנות מעושה בוגרים המעלימים עין מתעלוליו של ילד חמוד ומפונק. שכן, למרות החיספוס החיצוני שהיה חושף בתגובותיו החריפות, השנונות הפסקניות, שאינן יודעות רחם, בבואו לדון ולבקר בעניני אמנות וטעם, מקובל היה על הבריות כצייר מחונן ומקורי שעתיד נשקף לו. בשעות של חסד, כשרוחו היתה טובה עליו ניכר היה כאדם בעל שאר-רוח שיש בו כדי להתחבב על הבריות.

אותו לילה היתה שנתו טרופה עליו ומסוכסכת, שכן הניח אל קרבו לגימה יתירה, אף כי מטבעו לא היה להוט ביותר אחרי משקאות חריפים; מבקש היה להפיג על ידי כך את שממונו, ואכן, דבקה בו עליצות יתירה שהביאתו לידי פורקן צעקני ואולי במקצת… הוא עמד על כך עוד באותו לילה, ובשעת ההתפכחות זכר בבהירות יתרה ומדכאה כיצד התריס אחד מאחרי גבו בהערה של בוז: “נשתכר לו אשנבי זה ויוצא מכליו!”… מיד לאחר שקלטו אזניו הערה זו, דמם לפתע, משל שפכו עליו קיתון של צוננים. נתכנס בשתיקה כחומט בשריונו, ולאחר שהות קלה של קדרות מעיקה קם ועקר מן הקפה. בחילה עמדה בקרבו, אבריו כבדים היו ורוחו סגרירית. לאחר ששוטט ברחובות הריקים ללא כל מטרה חזר בשעה מאוחרת לחדרו ועלה על יצועו. גופו העייף לא מצא מנוחה והוא נאנק תוך שינה ונאבק בסבך חלומות-בעתה. משניעור משנתו היה הכר שמוט ארצה, הסדין מקומט ודחוק לרגליו, והצפוי הירוק של הספה שדהה כעין האפר, חשוף ומבליט דלותו. “למעלה משלושים פעם אדם משנה מצב גופו תוך שינה” הירהר אשנבי בנשמו לרווחה. תוך רשלנות הוריד כפות רגליו על גבי המרצפת לחוש בצינתה, לפת ראשו בידיו, שכן כבד היה עדיין והמום; במצב של קפאון נשאר יושב שהות קלה, כמבקש להניס מתוך ראשו את הטמטום, ורק לאחר-כך החל להרהר בשיגרה של דברים. משהו סתום הטריד אותו, דבר השייך לסדר-יומו שנשמט מזכרונו והעלול להטרידו, אלא שאינו יכול להעלות טיבו של דבר זה, ואף כי הוסח מדעתו, העיק עליו מתחת להכרה, והוא חש כי אינו פטור מלהרהר בו; שכן שייך ענין זה לאחד מסוגי הפורענות העומדים להתרגש עליו, ואי-נעימות ודאית כרוכה בו. הואיל וברי לו כי הדבר צריך להתרגש עוד היום, נעכרה עליו רוחו. הוא טפח בכף ידו על מצחו, כמבקש להעלות את הנשכח בהשבעת תנועה זו בלבד, ופניו לבשו קשיחות רוגזת: “לכל הרוחות, מהו הדבר?”!…

הוא חזר והצניח גוו אפרקדן. מתוך כחול הפיז’מה הפתוחה הציץ חזהו הגברי, שעיר בשקע ומפותח בסימוני החזה הרחב, וקלסתרו שהוסב כלפי התקרה הביע קשיחות שהושאלה מסנטרו הבלתי מגולח, בלוריתו הפרועה ועיניו האפורות שזעם כלשהו שכן בהן. בהטילו גופו שוב על משכבו עדיין עמדה בו עייפות וחוסר רצון לפעול משהו או להתנועע. את פת השחרית כבר איחר. ארוחת-צהרים יסעד בעוד שעתים. אין, איפוא, לשם מה להזדרז ומוטב שישכב עוד שעה קלה. הפך עצמו על צדו הימני ונתן עיניו בכל החדר, בהביטו נכחו בלא מחשבה, נחו עיניו על כנת הציור ועל הפרוטרט הבלתי גמור, חזרה אליו לפתע התפישה המציאותית ומיד נתחוור לו בזכרונו הדבר המעורפל שהטרידו קודם-לכן. לכל הרוחות! הרי זה אותו חרשתן עשיר וסנוב שצריך לבקר אצלו לפנות-ערב! הרי שלשום קבעו פגישה זו, כשידידו הטוב, ברוך גבישי, המסייע לו במכירת תמונות בשעת דחקו, הוא-הוא- שכפה עליו בקורו של אותו חרשתן שבע ומזופת! כל צורת המשא-ומתן מאד לא נעמה לו והשאירה עליו רושם מדכא, שכן ברוך, אמנם ברוב חביבות ומתוך כוונה טובה, סחב אותו ממש לעין כל לאורך כל בית-הקפה, כדי להציגו לפני החרשתן ולקבוע את שעת הביקור תוך שידול שבהתרפסות קלה… כלום לא יכול היה לסחוב אותו, את עגל-הזהב אליו?! כלום חייב היה הוא, הצייר האמן בעל השגיונות והעקרונים המטורפים, הבז לכל השיגרה המקובלת, למחול על כבודו, להשפיל את עצמו ולהזדקק לאותה שיחה עלובה בסמוך לשולחנו הטעון כל טוב של ההוא, בעמידת עבד לפני שר?… כלום כל צריך הוא להתבזות על מנת למכור לאותו ברנש תמונה שאינו מבין בה ולא כלום, ועוד יעתיר עליו דברי איוולת שדופים על אמנות וירשה לעצמו גם לחוות את דעתו – כן, את דעתו! על הנושאים שעל הציירים לטפל בהם כדי שיוכלו למצוא חן בעיניהם ובעיני המטרוניתות שלהם, פרות-הבשן השמנות והמטופשות?!…

פקעת החרון עלתה בו והוא הרתיע את עצמו מן הספה בזריזות, קפץ והחל פוסע בחדרו תקוף רוגז גובר והולך. כל אותה ליאות שעמדה בו קודם לכן ויצקה באבריו כבדות של עופרת, פגה ונתנדפה לה, והוא חש את עצמו שוב מלא מרץ ודרוך. לכל הרוחות! אלמלא ברוך המעורב באמצע ודאי שהיה מסתלק בעוד מועד מחדרו ומגיף את דלתו בסמוך לאפו של אותו מגושם. כך נאה לו לכך יאה! שכן, רבותי החזירים, בתמונה נאה חשקה נפשכם, כל שום-מה – ימח שמכם וזכרכם! – אינם מטריחים עצמכם לאולם התערוכות שעה שהצייר מציג את תמונותיו ומצפה לכם, תיפח רוחכם!… דומה, שאת כל שנאתו כלפי אלה שמצבם החמרי נוטל מהם את דאגת קיומם, גילם הפעם בצורת אותו חרשתן שלאמיתו של דבר טרם נתן לו עילה לכך, אלא שראה בו את בא-כוחם המובהק, האפסי והרודה, למרות זאת, בכל…

אשנבי הציץ בשעונו. עוד היום גדול אלא שהפעם נכשל ואין לו אלא להיכנע ולקבל מרותו של הלה. הבטיח ועליו לקיים. פעם שניה לא ייעתר לברוך שיבוא אליו לקוחות כאלה. לא ולא! אבל הפעם יבליג, שלא להביא למצב בלתי נעים את ברוך, הידיד הטוב והנאמן המחלצו לעתים קרובות ממצוקה.

מיד תקפה עליו מעין קדחת של קוצר-רוח. החל מטלטל את התמונות הסמוכות במשופע לקירות, במחשופי בדיהם השקיים, לכאן ולכן, בורר רבות שהן יפות למכירה, ומצניע מעטות החביבות עליו, שהוא חס עליהן ומערים שלא להסגיר אותן לידי קונים שאינו זהיר בכבודם. כלל זה נקוט בידו: הגרועות שבהן, אלו שלאחר-זמן תפש כי נכשל בהן, לאילי הכסף ולסנובים; הטובות שבהן – לבעלי הטעם הבודדים, לאמנים ולידידים אוהדים; ואחדות מהן, ספורות –פתקים דבוקים להן – “שייכת לצייר”… שכן קשור הוא אליהן בכל נימי נשמתו; ילדי טפוחיו האהובים המה, שעשועי רוחו ולהט יצריו, ואין לבו נותנו להגלותן מרשותו.

ב

משנטל את תמונותיו הפרטיות וסילק אותן הצידה, כדי שלא תשורן עין זר, הרים בלי משים את ראשו ונתן עיניו באותה תמונה שהיתה תלויה בפינה מנגד, ואריג דק ושקוף, כחלחל, חופף עליה כוילון קטן וחמים על גבי חלון בביקתת אכרים; נורה חשמלית בהירה ואטומה היתה קבועה מעל המסגרת הזהובה, הכבדה, שבקצותיה הפגומים מלבין הגבס, סימני טלטולים מרובים (כמה וכמה תמונות שובצו בה!) ושבעת-רצון היה אשנבי מסיט את הוילון הקט הצידה, לוחץ על כפתור החשמל, ולאורו הניתך על פני קלסתר פניה היה ניצב לו מנגד, חומד את ראשה הנישא על גבי צואר גאה, תוהה על שרטוטי פניה הענוגים בחיורונם מתחת לגודש שערותיה השחורות, ומחשוף חזה הבוהק, דומה, נותן אור חוזר כלפי חיוכה. “מונה ליזה שלו” היו מכנים אותה כמה מריעיו, ספק מתוך לצון מספק-ספיקא מתוך רצינות, שכן עלה בידו לשיוות לדמות דיוקנה של נערתו, זו שפרשה ממנו, בת-צחוק מלבבת ומצודדת שהיה בה גם מענוות-תום וחן אשה צעירה המתנצחים בה, שכן עיניה אומרות משובה וסתירה לחיוך המרחף מסביב לפה הקט והפעור קמעה.

אשנבי עמד והתבונן בה כרגע, לאחר שהאיר את קלסתרה באור החשמל, לבו נצבט בו לפתע תוך הרהור של נוחם, ובהחוותו קידה לפני הקלסתר הנכסף, הפטיר בשקט, ספק לעצמו, וספק מכוון דבריו אליה, מדובב את עקת רוחו וערגונו: “שלום לך נעמי’קה החמודה, נוכלת שכמותך… נתחשק לך לפתע אותו בלומברג, הרופא הצעיר שכיסו גדוש, הופעתו שופעת חשיבות, מכופתר ומעונב כהלכה, לא אורח-פורח כמוני, ובוקסר מפוטם ומטיל אימה בשחור פרצופו רץ לפניו… נמאסה עליך דלותי הכרונית, ריחות צבעי ועובש חדרי זה, הא? מחייכת אתה? הזוכרת את כיצד חזרתי ונשקתי את כתפיך החמודות, החשופות, שעה שהעליתי קלסתר פרצופך זה המתעתע והבלתי נתפש על גבי הבד? הזוכרת את כיצד בישלת קפה ריחני בשעת ההפסקה וכיצד זללנו יחד את הלחמניות בחמאה, אלו שרצתי להביאן במרוצה, לבוש רק חציי, מהחנות שבקרן הרחוב, וכיצד צבטתיך על הספה, ואת סטרת לי בכף ידך הענוגה, וכיצד, הזוכרת את התכוללנו קצת ולא נתתיך להתלבש עד… הן תזכרי, נוכלת שכמותך, נשבעת לי אז, כדרכן של כל הנערות הפותות – לשמור לי אמונים עד נצח, עד… שהתקוטטנו על דבר של מה-בכך, ושמא, מי יודע שימש לך הריב אמתלא בלבד? והלכת ממני ודבקת באותו רופא… הא? נוכלת שכמותך?… הסתלקי מעל פני!”…

עמד וכיבה את האור, חזר והסיט את הוילון הכחלחל שמבעד לריטוט קפליו ניבטת התמונה בטשטוש של בוהק, ארגמן ושחור וכחול וזהב המסגרת, מעולפת קסמי אשה רוטטת (שוטטת) תעלומה נשיית וסמויה מעין זר. כך נאה לך! אסור לי לראות פרצופך, ואתה – אל-נא תוסיפי לחייך אלי. אינם ראויה לכך! בוגדת בי בגד, ולחינם את מצטחקת אלי ועוגבת ברחוב או בבית-קפה כאילו מאומה לא אירע ואין זה אלא תרבות אנשים מלומדים, מודרניים, שאינם חייבים לתת פירושים, ומכל-שכן שאין לבוא בטרוניות… חא-חא-חא… איקונין שלי, נימי’ק חמודה, בוגדנית ונאה עד לטשטוש היש"…

אשנבי נשך שפתו התחתונה בשיניו. חש היה כי עדיין אוהב הוא אותה וחומד את תארה, את דמותה, עשרת מונים יותר, ושעיין לא השלים עם אותה תבוסה שבאה עליו במפתיע. אמנם, לבו אומר לו, כי פרשה זו לא נסתיימה, כי עתידה היא לחזור אליו לאחר שתשבע את הליכותיו של החדש, לאחר שתתקל באדם ששיגרה ומשטר קובעים את ארחות חייו, ולא תהפוכותיו של אמן מסוגו, הבא בסערה, במשוגה, בלהט ובאהבה שאינה מציבה גבולין ושאינה מבדילה בין יום ללילה, בין תשוקה לתאוה, בין מציאות לדמיון… ודאי שהיא תחזור אליו, אך תוך-כדי-כך אוכל אותו הספק הממאיר ומכלה אותו בשממון ובכיסופים ובגאוה פצועה המכבידה עליו עד בלתי נשוא.

הוא חש כי מדי הרהרו בה הוא נסער, ודומה חומו עולה בו… צר לו בתחומי החדר. ניגש לחלון והשקיף החוצה, למטה, לרחוב הרחוק כאפיק צר בין טורי בתיו הלבנים, הארגזיים, הניצבים זה מול זה חשופים לעין השמש, עולי-ימים ומחוסרי סגנון של יציבות שעדיין אין הוד של שנים וקבע חופף עליהם, ואף העצים הצעירים, עצי אשל הללו, רכים הם עדיין, ושעה שאשנבי משקיף עליהם מחלון חדרו שעל גבי גג הקומה הרביעית הרי הם נראים עציציים וקמודים, והרחוב כולו נראה כאילו הוקם משך שעה קלה רק כדי למלא סיפוקו של במאי הנזקק לאיזו תפאורה נוספת באחד מסרטיו. מימיו לא נתפש אשנבי לצייר ברחוב מסוג זה קרן-זוית, קטע של בית או בדל-עץ וכדומה, שכן כל אותה בנייה חופזת ופשוטה של יציקת מתכונת אחידה, בקויה הישרים החדגוניים, בצבע הבהיר מדי, הצחור, בגילה הרך והילדותי, אינה מעוררת יראת-כבוד, ואינה מלבה את יצר הציור כדי להשתער תוך שקיקה שבלהט ולהעלות מראותיה על הבד; שכן, עדיין חסר לה, לדעתו, לעיר צעירה זו הרבה ירק של יובל, לפחות, מעט עובש, ואותו סגנון חיים שאינו נקנה על רגל אחת ובחפזה, אף כי העיר כשלעצמה אינה נטולת צביון משלה, קצב ונועם עלומים. רק פעם אחת, לאחר גשם שוטף, משהבריק כביש האספלט שחור ומרוחץ, והבתים עמדו קצת כהים יותר מרטיבות ויפים לעין בתוגתם, ומעל הקדירו שמים טעוני עבים שחורים, נראה לו לפתע הרחוב עתיק, משומש ומושך במקצת, והוא העלה על גבי נייר ביד בוטחת תמונה חטופה במקצת בצבעי פסטל, ובפינת הרחוב נתן דמות אשה צעירה שמעיל-גשם כחול ונוצץ מלפף את גווה הגמיש, והיא נחפזת בלכתה; וגוף האשה הצעירה הופיע ברור מאד בקויו האופיניים, שכן נעמי היתה זו, וכן ראה אותה תמיד בלכתה אליו, ממהרת קצת שמא תאחר, והוא עומד אז ליד החלון, נשקף ומצפה לה… חבל שתמונה זו אינה כיום ברשותו. הוא מסר אותה במתנה לנעמי, מתנוססת על קיר חדרה מעל למיטתה; תמונה נעימה וסגרירית המשרה רוח טובה, מרתקת את העין, ונעמי המהלכת בו בגשם, דמות יחידה בתוך הרחוב השומם. התמונה קסמה לה והיא ביקשה אותה מידו. הוא העניק אותה לה בחפץ-לב, אלא שכעת ודאי עומד לו אותו רופא צעיר בחדרה, נותן עינו בה ומנסה להעריכה כמיטב בינתו, והיא, נעמי, ודאי לובשים פניה רצינות קודרת קצת, מתוך יחס של קוצר-רוח, ואפשר שהרהוריה נישאים אז אליו… “טפש שכמוך!” נוזף אשנבי בעצמו, על השלותו את נפשו מדי פעם בפעם, תכופות חוזר הוא להשתעשע בדמיונו ולשגות באשליות על שובה אליו.

ג

אכן, רק זמן מועט חלף מאז הלכה ממנו, והוא נתקל בה כמה פעמים במסיבות שנטעו בו את התוחלת כי עשויה היא לחזור. אמנם מרוב גאווה לא נקף אצבע כדי לסייע לה בתיקון המעוות; הוא ראה בכך פחיתות הכבוד, והיה משתריין בפניה ומעמיד פנים כי הכל כשורה, ולעתים אף הקיף עצמו בחברת נשים נאות כדי להרגיזה במישרים ובעקיפין. (ידע כי סחים לה על אורח חייו) אלא שבמקרה אחד לא התנהג כהלכה והוא זכור לו יפה.

לפני חודש ימים השתתף בתערוכה, עם שלושה מחבריו הציירים שחברו יחדיו כדי להציג נושא משותף: עירום. היו לו כמה אַקטים שצייר בתקופות שונות. אחדים מהם בדּויים משוערים, כשאין אשה מסמלת לפניו ממשותו של גוף, ואחדים שצוירו שעה שאשה רבצה לפניו על גבי הספה או על המרבד שבחדרו. הוא בחר בכמה מהן שהעירום שלהן היה מצנע ומואר כאחת באור-צל, פני האשה לוטים קצת בכיסוי, במצב שאינו מייחס לקלסתר ערך מיוחד, ואילו באחת בחר, שבה היה העירום חשוף ובוהק, פורח בעתרת קסמיה של עלמה צעירה, ובארשת פניה – שהיווּ ענין בפני עצמו – ניכר היה מיד כי נעמי היא ש“ישבה” לפניו. לא היתה כל כוונה רעה במעשהו זה שעה שבחר בתמונה, כי אם הבעיה הציורית היא שהעסיקה אותו, ואף התמונה שעלתה יפה והניחה את דעתו. לפיכך לא פקפק והציג אותה. מיד עברה בקהל המבקרים רינת לחש-נחש, ולפני התמונה הצטופפו כדי לתת בה עין מתוך ענין ומתוך להיטות אחרי קורטוב של רכילות פוגעת, כדרכם של הבריות.

יום אחד ביקרו שניהם בתערוכה, כלומר, בלומברג הרופא] והיא – נעמי. אשנבי נמצא אותה שעה באולם שקוע בשיחה עם חבר למכחול. כשהוא ראה אותה נקפו לבו… חמודה היתה כדרכה, אלגנטית, (בשמלה שהוא שירטט לה את הצורה ההולמת את גזרתה, והמשכילה להבליט את חמודות גופה), אלא שהפעם מכונסת בשתיקה קודרת ומיד הכיר בה כי תרעומת לה עליו. ד"ר בלומברג פרש הצידה, כשהוא גחון על הבוקסר המפוטם שלו ומלטף את גבו כמסיח את דעתו מכל הענין שבעטיו הוטרד לתערוכה, ונותן על ידי כך שהות לנעמי לשוחח עם אשנבי בלא הפרעה. אשנבי הזדרז לסיים את שיחתו וכשניגש אליה משכה אותו הצידה ונתנה בו עיניה שרוגז שכן בהן:

• כלום יצאת מדעתך?

• מה קרה, נעמי?

• הרי הכל מסיחים בענין זה!

• אל מה ירמזו דבריך?

היא סקרה אותו במבט נזוף:

• כלום אינך מבין שאסור היה לך להציג תמונה זו? (הורתה עליה במבט עיניה בלבד שלא למשוך תשומת-לב) כלום אינך מבין – אף כי רחוקה אני מלהיות קרתנית כפי שאתה מכיר אותי – כי תמונה זו מספקת חומר להולכי-רכיל כדי לשמץ את כבודי, וכלום אינך תופש שעל ידי כך אתה מחלל כל אותן השעות היפות…

היא לא סיימה, שכן דוק דמעות עירפל את עיניה ופקעת הצער נתקעה בגרונה ושינקה דיבורה. היא הפנתה את ראשה (הרופא עדיין גחון היה על כלבו ומלטפו, טופח בחיבה על פרצופו הזעום והשחור, מעשה תם שאינו מבחין בשום דבר) ואשנבי עמד נבוך ונזוף. לא היה כאן מקום לכל ויכוח. היא צדקה. הוא נתפש למעשה קל-דעת ושגה בהציגו תמונה זו דוקא סמוך לפרידתם. הוא עשה שטות. תוך-כדי-כך נתאוששה נעמי ופנתה אליו רגועה קצת וקולה רך ומפייס:

• באתי לקנות את התמונה, ובקשה לי אליך להסירה מעל הקיר מיד לאחר-כך. מה מחירה? (אצבעותיה רטטו תוך כדי היסוס על גבי מנעול ארנקה, אצבעותיה הארוכות והנאות, שעתים היה נושק קצותיהן ועתים היה נושכן קלות) הן לא תתנגד?

אשנבי עמד נכה-רוח על מקומו. הוא הישיר להביט בעיניה בלי לחשוף את סערת רוחו שעה שחמד אותה ונכסף להשיבה אליו; עוד מעט-קט ונתעורר בו הרצון הפשוט והטבעי להניח את כף ידו על שכמה, להעתיר עליה דברי פיוס ושידול, לשלב את זרועו בזרועה ולחמוק מכאן, מן האוירה הרשמית השורה בתוך האולם המואר באור החשמל יומם, לברוח מן העירום המציץ מכל קיר והמפיק במידת-מה הבל של זעקת בשרים. לאחר ששתיקתו ארכה קצת יתר על המידה ונכנסה לשלב מענה פורתא, העיף עין ביטול לעבר הרופא הצעיר המחכה לה, מעשה משרת לגבירתו, ובפנותו אל נעמי המייחלת לתשובה וחרדה להתפרצותה של איזו משוגה, כדרכו לפעמים, הפטיר בשקט:

• למכור אותה לך איני רוצה, אבל את בקשתך אמלא.

הוא פרש ממנה בצעדים נמרצים, נגש לתמונה, הצמיד למסגרתה הכסופה והכבדה את שתי כפות ידיו (“כמה פעמים הרימותי גופך הרוטט בזרועותי?”…) הניף אותה למעלה כדי להסירה מן השרשרת, גחן והפך את פניה לקיר. הוא חזר לנעמי הניצבת דוממה וזקופה והורה בזרועו:

• אחליף אותה באחרת, ואת סלחי-נא לי.

בת צחוק נעימה האירה את פניו להרך את ארשת הזעף שהיתה טבועה בהם ולכפר על שנכשל במעשה בלתי הוגן. נעמי לחצה את ידו וגם על פניה שחוורו מהתרגשות קלה חלפה נהרה של קורת-רוח. פיה נפער מתוך רצון לומר לו משהו, אך משלא מצאה את הניב המתאים, ומתוך שהיתה נבוכה על שהענין נסתיים באורח נאה למדי, תפשה את ידו ולחצה אותה בחזקה, כמביעה בזה את רחשי לבה העמוקים. מיד הפכה אליו את גבה, כחוששת שמא יעמוד על הסערה המתחוללת בחובה. הרופא וכלבו פסעו אחריה; דומה כי הרופא גם נגע בידו במגבעתו, כמבקש להיפרד ממנו תוך נמוס, אלא שאשנבי לא שעה אליו, רק נתקרב לפתח המוצף אור יום בהיר, והביט אחרי השניים המתרחקים ממנו מעשה זוג נאה, והבוקסר המטופח, שעורו מבריק לעין השמש, מנענע את בדל זנבו המקוצץ ואת עכוזו תוך הליכה כבדה ושביעה. אשנבי עמד שעה ממושכת תוהה על המקרה ועל עצמו, מרוצה שלא הימרה הפעם את פיה וקודר על לכתה ממנו בחברתו של ההוא, שכל הוויתו מפיקה בטחון, יציבות ותשוקה לאשה כמו נעמי! אגרופיו נקפצו, מוכן היה לגדף ולקלל. התערוכה היתה לו לזרא. דמותה רחפה לפני עיניו, הרופא המלווה אותה, וכלבו הצועה לידו ברוב חשיבות כחלק בלתי-נפרד. שוב גברה בו מורת-רוחו וגאוותו הפצועה לא נתנה דמי לו.

ד

ערב אחד נתקל בה בבית-הקפה לאמנים. מאז אותו ריב הדירה עצמה מבית-קפה זה מטעמים שונים, ובעיקר משום שלא חפצה להיתקל בחבריו אשר עטו עליה כמבקשים לזכות מן ההפקר… היא בזתה להם בלבה, ולא נתפשה להעיר בגנותו ולוּ גם ברמז משהו משפיל או פוגע. אותו ערב הלכה לשם מתוך כוונה ברוב, מתוך תקווה לראותו. זה ימים אחדים שדמותו אינה משה מנגד עיניה; היא ראתה אותו בחולצתו המשובצת שעה שהוא עומד על-יד הכנה, בוחש בצבעים על גבי הלוחית, ושפתו התחתונה מובלטת קמעה, מביעה אי-שביעות רצון, בלוריתו הערמונית פרועה, ועיניו מעולפות באותו דוק המסתיר ממנו את המציאות האופפת אותו, את נעמי השכובה על צדה שקועה בספר, וכולו נתון רק לאותו ריבוע של בד שבו הוא מרכז את יקוד תשוקתו, להעלות בכוח הצבעים ועינו את הצורות הנתפשות ונמוגות תוך צרוף וטשטוש, תוך התנצחות מקרבת ודוחה, והריהו מתלבט ומענה את נפשו עדי מצאו את המיגוון הנכון, התואם את רוחו. והיא, נעמי, הסיחה את דעתה כי עוסק הוא בבעיה המביאה אותו לפעמים לידי עצבנות, טורדת אותו לפתע בשאלה שלא מן הענין, והריהו מתרתח, נועץ בה עיניו הבוהות וחרונו מצית בהן ניצוצות רצחניים:

• הניחי לי כרגע!

• אל תרגז, חמוד’יק…

• שוב את בשלך, הרי רואה את כי עסוק אני!

והוא מפנה לה את ערפו, משליך בזעף את מכחולו שטבלו קודם-לכן באודם לוהט, תופש בדק ממנו וטובלו בארגמן, נוגע בקצהו פה ושם, מוסיף תג וקו לקו, מרתיע גופו אחורנית, בוחן יצירתו ממרחק מסויים, וחוזר לתקן את המעוות, לשפר קטע זה או אחר, נוקד ובוזק ומעביר מכחולים שותתי צבעים. לאחר שדעתו נחה עליו, הוא נזכר לפתע בה, בנעמי, והריהו מחזיר אליה את פניו המוארים בבת-צחוק פייסנית ומושכת ביותר:

• כן מתוקונת, מה אמרת לי קודם-לכן?

• לך לך לכל הרוחות!

• את רוגזת?

שומט את מכחולו ועד ארגיעה הריהו רבוץ לצידה, לופתה בזרועותיו החזקות, גוהר עליה, נושק לה על לחיה, על רקתה, על עינה, נדחק אליה ומהמה כגור המחפש מיפלט וחמימות אצל אמו מיניקתו.

• הניח לי, גס-רוח!

אשנבי אינו משיב. כובש ראשו בחיקה ופותח בגיפופים שלעתים לא תחסר בהם תנועה תוקפנית במקצת, שעה שזרועותיו לופתות מתניה וכפות ידיו חותרות לשדיה, עד שהיא נעמי עוצמת עיניה, רפיפות ענוגה מתפשטת ביצורי גווה החומר למגע ידיו, תרעומת שלה מתנדפת וכל-כולה אינה אלא החומר בידי היוצר, האמה המסגירה את עצמה לאדונה, שכן רק בחושה את יתרון עוצמתו ותשוקתו היא מסלקת את מורת-רוחה ועוקרת מתוכה את התנגדותה שנבטה בה קודם-לכן, קרביה הומים בה ולבה מתפעם לקראת הגבר שבו.

מצב זה ודומים לו, על כל גינוניו וריגושיו העלתה לפניה נעמי ערב אחד שעה שישבה בחדרה מול קלסתרו של אותו רופא התוהה עליה כעל חידה שאינו יודע לפתור אותה, וכיסופים עזים אכפו עליה את הרצון לראותו לפתע, לחוש את מגעו המעורר, להימצא בזרועותיו… ודאי שזה היושב מולה לא העלה כלל על דעתו במה מהרהרת אשה זו תוך כיסוס צפרנים עצבני, ולשאלתו לאן יש בדעתה לסור הערב, השיבה לו בפשטות של אדישות מדומה, כי מאד חששה שמא יקפח מישאלתה:

• לקפה של האמנים.

• לפתע-פתאום? – היקשה ופניו קדרו.

• כבר מזמן לא הייתי שמה.

והיא הוליכה אותו לבית-הקפה כשהיא מודאגת קמעה שמא לא תמצאהו הערב. כשנכנסה טפפה בין השולחנות בהשפלת עיניים, דומה, אינה רואה איש ואינה שמה לב לאיש, פרט לזה ההולך אחריה בהדרת-כבוד, אבל בחלפה הרגישה בו מיד, באשנבי, ולבה נקפה מתוך חדווה כמוסה הנושאת בחובה הבטחה נעימה; ראתה את גבו הנטוי מולה, ערפו הגברי הסמוק שמעל לו מסתלסלות קווצות שערותיו הערמוניות, מדובללות כל שהן והוא שקוע בעתון מצויר. נעמי פנתה כה וכה כמחפשת לה שולחן מתאים, ובחרה לה באחד סמוך לקיר שבשבתה תשכיל לסקרו יפה מן הצד, ושגם הוא יוכל, אם יבקש זאת, להעיף עין עליה. היא השעינה מרפקיה על השולחן וקלטה בכפות ידיה הנאות את סנטרה מזה ומזה, תנועה שהיתה משווה לה לפעמים רצינות של עלמה שקועה בארשת תמימה, חיננית, והואיל ושמה עצמה מרוכזת ביותר וצופה כלתוך חלל ריק, נתנה על ידי כך את האפשרות לבאי בית-הקפה להסתכל בה שהות קצרה אבל ללא כל הפרעה. ואז, (“גמרתם, רבותי?!”) סילקה זרועותיה כחוזרת למציאות השוקקת סביבה במלל, להט שיח, געש ריגון, קצף בירה ועשן סיגריות, והחלה אף היא סוקרת סביב-סביב, נענית בחיוך שופע חן למברכיה השוקדים לצוד רגע זה, המשתאים ליופיה, וחוזרים ומעיפים את עיניהם באשנבי כלגורם שאין להפריד ביניהם. ואילו אשנבי יושב ומעיין בעתון כאומר שאותה אשה נאה אינה נוגעת לו כלל, רק משל היתה, אפיזודה חולפת. אך בהרימו את עיניו לברכה לשלום, חלשה דעתו, והוא חש כיצד היא עוקרת אותו בעליל משלוותו המדומה, ועד כמה כוחה יפה עדיין למשוך את לבו כשהיא מסמיכה את ישותה לאותו גבר נאה… כשהרים עיניו שנית מעל העתון שאותיותיו ריצדו הפעם מולו שדופות מתוכן, עשתה היא מעשה שהביאו במבוכה; היא הורתה לו בלא אומר ודברים על הכסא הפנוי לידה. לא מצא כל טעם לסרב, וכאילו בעל כרחו, תוך איטיות נירפה, עקר ממקומו כדי לעבור ולשבת לצידה, בהשבעת הרמז בלבד. הוא הקשיח את פניו כדי להופיע זועף וגא, שקע בדממה בלתי נעימה, ועל ידי כך נתן לה שוב את היתרון, שכן פתחה בקלות ובנועם:

• מה לך שאתה קודר כל-כך, האם נטרפו אניותיך?

אשנבי חייך:

• עדיין מהלכות על גבי מים רבים ושלום להן!

• ובכן, הכל בסדר.

• כן, פרט לאחת מהן (הציץ לעברו של הרופא לראות אם מקשיב הוא לדבריו, ומיד גמר בלבו כי אחת היא לו), ספינת טיול קטנה ונאה, שמפליג הייתי בה להנאתי, הן בימות הגשמים והן בימות החמה, רק ספינונת קטנטונת זו נטרפה עלי…

• ושקעה מצולות?

• שקעה לצערי.

• האין אפשרות להעלותה ולתקנה למען תצלח שוב לשימוש?

נתנה בו מבט מלבב, מצפה תוך נקיפות לב לתשובתו.

אשנבי החשה רגע קט. שוקל היה בדעתו אם להמשיך בשיחה זו שיש בה משום גלוי רחשי לב טמירים ביותר. החזיר לה מבט בוחן, ממושך וחצוף במקצת, חושש לפגוע בה ולהצמית תשובה שתניח את דעתה, והוא בורר לו לפיכך מענה שיש בו פנים לכאן ולכאן:

• אפשר למשותה אך אפשר להפליג גם בחדשה לגמרי…

הרופא שעוסק היה בדישון מקטרתו, המשחק בהצלחה ניכרת תפקידו של מיתמם, השתעל הפעם שעול מקוטע ללא צורך ושם עצמו כאינו מבין כלל וכלל במה מתנצחים השניים, והעיר באדיבות:

• מדברים אתם בחידות, רבותי.

נעמי לא שעתה אליו, ובפנותה הפעם לאשנבי נטבעה בפניה ארשת מפללת:

• ושמא כדאי בכל-זאת למשות את זו הקודמת, שהסכנת אליה?…

• יש ומהרהר אני בכך. הרי מכיר אני אותה כל-כך יפה, את המיבנה שלה… הילוכה הנאה על פני גלי הסער, צלעותיה הנאות, מפרשיה הצחורים, המתנפנפים שעה שהיא חוצה את הגלים, והיא כולה דרוכה, נאה ומקסימה את העין, כליל השלמות, ממש עונג לחזות בה!…

קשה היה לנעמי להצניע את קורת-רוחה:

• ובכן?

• אלא שבכל-זאת לא עמדה במיבחן יום אחד, ובשעה שפרצה הסופה נטתה על צידה וירדה תהומות; צללה העופרת במים אדירים… ורב-החובל הנאמן שלה, שנפשו קשורה בה, הופקר לזעף הים ונאלץ להיאבק קשה עם הגלים עד הגיעו לחוף, רצוץ ועלוב, כתרנגול שמשו אותו מן המים, וכל רואיו נדו לו וצחקו למישבתו…

• נו, נו! אתה מפריז קצת, איש לא צחק!

מיד עמדה על כך שהשיחה חרגה מכלל מישחק מלים לבשה רצינות המסגירה את הרהורי לבה, שכן קדרו מאד פניו של הרופא הצעיר, ושלא להרגיזו יתר על המדה מצאה לנכון שלא לסיים את השיחה בנוכחותו, וצר היה לה, צר, על שלא ניתן לה מבוקשה לאלתר. ידוע ידעה כי מחמיצה היא הפעם את הרגע היפה להתפייסות, ומתוך שיחתו של אשנבי ותשובותיו למדה לדעת כי גם הוא, היהיר שאינו רוצה להודות בכניעתו, מוכן לכך, אלא שמחכה הוא לאותה מפורש מצידה, שתהא היא המפייסת אותו לא ברמזים בלבד… נעמי היתה מוכנה לכך, ואף ביקשה להיעתר לו אלא שכאן יושב לידה הרופא מכונס ושותק בקדרותו, כולו דרוך ותופס, כנראה, יפה את המתרחש בקרב לבה, אלא שאינו נענה לה כדי להקל עליה.

ה

משעלה לחדרו היה נרגש ביותר ומצפה כי עוד הלילה תפתיע אותו נעמי לאחר שתיפטר מחברתו של הלה ותבוא אליו; היא תחזור אליו בפשטות, תדפוק על דלתו, ומשיפתח אותה תעמוד על הסף מחייכת ומלבבת, מציצה ישר בעיניו ולוחשת: “מה שלומך, חמוד’יק?”, והוא נוטל אותה בזרועותיו ומכניסה בלי אומר ודברים.

משארכה לו השעה והיא לא חזרה, הסיט את הוילאה מעל גבי תמונתה, העלה מעל לה את אור החשמל וכדרכו לפעמים, החל סח לה: “ובכן, איקונין שלי, מסתבר שהגיעה השעה אלא שאין את יודעת כיצד לעשות זאת וכיצד להיפטר ממנו… וכי לא ידעת קודם לכן שאת לא תוכלי לשהות בחברת אדם שינענע תמיד בראשו ‘הן, הן’ ולא ידע לשגע אותך לעתים בשגעונות מסוג אלה שבהם חינכתיך, איקונין שלי? וכעת, אגלה לך בסוד, בלחישה מפה לאוזן, שאיש לא ישמע ולא יידע על כך לעולם, כי גרמת לי לילות יגונים עד כי חשבתי שדעתי נטרפת עלי מרוב געגועים אליך, ולילה אחד עמדתי שעתים בחוץ, סמוך לחלון חדרך, לראות את צללית דמותך הנעה מעבר לוילון”…

ובכל-זאת, לאחר אותה פגישה נלבבת בבית-הקפה, לא בא האות שמצפה היה לו אשנבי בכל נפשו ומעודו. הספק החל מענה אותו ובטחונו נתערער שוב. סתומים היו בשבילו מערכי לבה של אותה אשה, קרובה ורחוקה, אשר בוששה לעשות את המעשה שנראה לו כה פשוט וטבעי. הרוגז ניעור בו עליה, ויום אחד, כשנתקל בה ברחוב שם עצמו כאינו מבחין בה כלל וכלל וחלף לדרכו אדיש למראית-עין ונפעם ביותר בחובו, כשתקווה אחת יוקדת בו: “עליה לקרוא בשמו! עליה לעכב בעדו!…” אלא שספק היה אם היתה עושה כך שכן כה נחפז לחלוף ולעבור על פניה, כנמלט על נפשו, והיא רק הביטה אחריו, תוהה על התנכרותו העויינת.

ו

אשנבי ניגש לחלון חדרו והציץ למטה, לרחוב. לא ארכו הרגעים ומכונית שחורה והדורה, פרטית, נתעכבה, ומתוכה יצאו ברוך, החרשתן ולבסוף, חורגת מתוך מאמץ, אשתו רחבת-הירכים והמסורבלת. אשנבי חייך: “הביא אתו גם את פרת הבשן שלו, להסתייע במבינותה! כעת יהיה לי עסק עם שניים אלה ולואי שלא ימתחוני יתר על המידה בפטפוטיהם!” מצטער היה על הפגישה שקבע בעטיו של ברוך, ואילו משנעשה הדבר אין לו אלא להבליג ולהסכים למכירת איזו תמונה, פרשה המאוסה עליו מאז ומתמיד. עוד הוא פונה כה וכה, להכניס ברגע האחרון איזה שהוא סדר בחדרו הפרוע, להצניע עוד אחת מתמונותיו הפרטיות, וכבר פרץ ברוך לרשותו, ואחריו, מתנשמים בכבדות, החרשתן וזוגתו. ברוך הזריז והחייכני, אשר מחובתו להכשיר את הקרקע וליצור את האוירה המתאימה, הכריז חגיגית:

• רבותי! אתם נמצאים בעולם הצבעים והרי לפניכם המאסטרו בכבוד ובעצמו – מר אשנבי!

החרשתן הושיט לו את ידו תוך קרירות מעשית שאינה מתפעלת לא מדברי ההקדמה של ברוך ולא מעצם קיומו של המאסטרו ואף לא מה“אטלייה”, הריהוט הדל והערבוביה, ואילו רעייתו שהושיטה לו יד מסורבלת בצמיד כבד וגס למראה, באצבעות ענודות טבעות יהלומים מתיזי ניצוצות אש כחול-אדומה, שכל עצם הביקור קסם לה, העיפה את עיניה נרגשת סביב-סביב ובנעימה של התמוגגות מובהקת פתחה, בהפריחה את חיכה המדושן כלפי הניצב מולה שותק וקודר:

• ממש כמו שתארתי לי חדרו של צייר! כל אותו אי-סדר, החדר שעל גבי הגג, ספה פשוטה, כורסה עתיקה, כדי חרס מצויירים, ספרות על ציור, ומסביב על גבי הקירות ועל הרצפה, רק תמונות, תמונות, תמונות!…

סיימה משפטה כמנצחת והרשתה לעצמה לצנוח לתוך ה“כורסה העתיקה” שלא היתה אלא כורסת עור ישנה ומרופטה, נשפה בקושי מעל לברכיה טפֶש בשר וּורד תחתונים; לא הספיקה להוסיף ולומר עוד משהו להנאת עצמה, וכבר עמד ברוך והחל מגולל לפניהם בדים, ומטלטל תמונות האוצרות בתוך ריבועיהן מראות ונופים מכל כנפות הארץ, שהנושא על העתיק מרובה בהן על החדש המתהווה, פרי שיטוּטיו של אשנבי משך שנים רבות; כל אחת מהן צוררת תקופה מסויימת, מהן בעלות עוצמה ותנופה, מרתקות בנושא ובביצוע, בזינוק כלפי אדם וטבע בכוח המכחול והעין החודרת, ומהן בעלות “סטיות”, שאולות מקצתן של פיקאסו, וקצתן משל בראק, שעה שאשנבי התכחש לעצמו; תמונות בצבעי שמן כבדים, אקורלים ענוגים, ציורי פסטל וגואז יוקדים, ואף שרטוטי-פנים של שחור וצחור. לא עברה שעה מרובה והחדר נתגוון ונתגדש בכל פינה ובליטה, על גבי כנת הציור, הספה, השולחן, אדן החלון וליד הדלת: סמטאות ירושלים, אופל כוכיהן, בריות ססגוניות הנדחקות בנפתולי המבואות הצרים, מתחת לקמורים החוצצים בין אופל לאופל וחושפים בין הבקיעים תכלת רקיע כפלא מציץ ממרום; מראות צפת, עוני מנוון ומגובב בריבועי משכנות אבן כמדרגות המוליכות לשער השמים, ושגב הרים הסוגרים סביב-סביב עטורי צבעים יוקדים ודועכים; נופי כנרת נסוכי קסם מים, הפושטים גון ולובשים גון, משקפים הרים בהיפוכם ורקיעים חופפים עליהם ביפעת נופי ארץ חדה המפזרת הודה מלוא חפנים לבעלי המכחול, מסעירה את נפשם לקראת היופי ומלבה בעיניהם את זיקי היוצר.

והחרשתן הקודר עומד באמצע, בוחן בעיניו ואינו אומר דבר מטוב ועד רע, פרט לזוגתו שאינה חוסכת דבורים ומביעתם במפורש, מתובלים בהתלהבות צורמת ואוילית.

אשנבי ניצב ליד החלון משל כל הענין אינו נוגע לו כלל וכלל, ומניח הוא לברוך להפוך בתמונות, לגלגל בזכותן ולעשות בהן ככל העולה על רוחו, ובלבד שלא יטריח אותו. כל העסק נטע בו שממון ומבקש היה שהדבר יסתיים בהקדם; סולד היה שתיקתו הגאותנית של זה החרשתן ובוחל היה באימרי פיה המחוכמים של רעיתו. ועדיין לא בחר הלה משהו מסויים, אם כי נגע מעשה איסטניס וכחושש מאבק, בתמונה זו או אחרת בראשי אצבעותיו, נהם משהו בלתי ברור וקפא בהסתכלות אדישה. לבסוף נלאה גם ברוך, נזדקף קמעה, יישר את גבו לאחר שהיה גחון על ערימת תמונות ופנה אל החרשתן:

• ובכן, יש ברוך השם מה לבחור!

• ודאי שיש! – נענתה מיד זוגתו – פשוט סחרחורת תוקפת אותי מרוב צבעים וקשה להחליט. כשאני לעצמי הייתי בוחרת בתמונה האדומה הזאת, (על פני אשנבי חלפה עוית של לעג) שהיא נהדרת ומתאימה מאד לטרקלין שלי, לא כך, מקס?

• המממם…

• במה אתה בוחר?

• עוד לא בחרתי.

פני ברוך קדרו:

• תמהני על מר שפרינגלר! הרי יש כאן תמונות לבחירה (אשנבי הליט פניו בכף ידו) המספיקות לעשר תערוכות! אם על טעמי אתה סומך, הרי זו, והרי זו, כלום אין מה לבחור חלילה?

אשנבי חשר כי רוגזו המחלחל בקרבו עולה כאותה כספית במדחום על סף המשבר… אם יוסיף ברוך לגלגל בשבח תמונותיו, ואם עגל-הזהב זה יתחיל להביע ספיקותיו ויגלה מורת-רוח כלשהו, הרי שמיד יפסיק את כל העסק ויבקש מהם, במחילה, להסתלק מכאן, כי לזרא היה לו כל הדבר.

אלא שאותו חרשתן אינו אדם רכרוכי המתבטל בפני ציייר ובפני תמונות; יש לו חשבונות משלו, וטעמו, ובכלל, הרי לא שהתמונות אינן נראות לו, כי אם אותו צייר יהיר העומד לו שלוב-זרועות מן הצד ואינו טורח במלוא נימה להסביר את תמונותיו הוא, ואינו עושה מאמץ כל שהוא כדי לשדלו לקנות אחת מהן, ומחכה לו מתוך זלזול עד שהוא, “כדי הכסף”, יבחר לו בעצמו משהו ויסתלק מכאן… הוא החרשתן העשיר והמכובד, שהכל פוגשים אותו בסבר-פנים שאינו נעדר חנופה, שהכל קמים לכבודו ומכרכרים סביבו במוסדות, בחברה, ובכל אשר יפנה, כלום אינו ראוי כי גם אותו צייר גא וחוצפן הנזקק לו יואיל לטפל בו קצת, ולוּא גם אך ורק כדי לצאת ידי חובה?!… רעייתו אינה עומדת על כך, וגם מכירו היוצא מכליו כדי לשדלו לרכישת תמונה, אבל אותו צייר פורח ודאי שמבין יפה את המצב, ומתעלם מכך בכוונה, בחוצפה, ולפיכך הרי שגם תמונותיו אינן יפות בעיני מר שפרינגלר ומעמיד הוא פנים כי אין דעתו נוחה מהן! אף הוא יודע לשחק ולהגן על כבודו, ומשום כך הוא שותק ואינו מביע את דעתו!…

וברוך, שדו-קרב חרישי זה היה סמוי מעיניו, מפיל תחינתו לפניו:

• ובכן, מר שפרינגלר, במה אנו בוחרים?

החרשתן מר שפרינגלר אינו אץ לבחור. הוא מרתיע עצמו, סוקר הכל בקרירות, ואינו מזכה את הצייר במבטו, משל אינו קיים כלל ומתנכר לו לחלוטין, תוך-כדי-כך העיף עין גם על התמונות הקבועות על גבי הקיר ובגלותו את זו שמצאה לה מחסה מאחורי הוילאה הקטנה, המערפלת אותה, ומבעד לקפליה מציץ רק מירמז של צבעים כמבעד למעטה עשן כחלחל ודק, קם והורה עליה:

• וזו מהי, תמונה?

• כן, ודאי! – נענה לו ברוך

• אפשר לראותה?

כאן מש אשנבי ממקומו:

• אפשר לראותה אבל היא אינה ניתנת למכירה.

• מה פירוש?

• פירושו של דבר שזוהי תמונה פרטית.

• מה שייך, פרטית?

• פרטית שלי. איני מוכרה לאיש.

פניו הזעומים של שפרינגלר העלו חיוּך ספוג רשע ולעג:

• פרטית? ואם בא אדם כמוני ורוצה לרכוש אותה?

• אז מסרבים לו…

• כך?…

• כך.

• אפשר לראות את שכית-החמדה הזאת?

• בבקשה!

אשנבי הסיט נזעף כלשהו את הוילון ואף העלה מעל לתמונה את אור החשמל כמבקש להציגה בכל תפארתה וזיוה. החרשתן נתן בה עיניו ומשך שעה קלה השתלטה דומיה. ברוך שחושש היה לסופה של השיחה הציץ לעבר אשנבי, כמבקש להרגיעו, לשדלו, ואילו זה לא העניק לו מבט אחד. גא ומרוגז עמד מן הצד מצפה להמשך.

תחילה נענתה הגברת:

• האין זו בתו של מר גלעדי, מנהל חברת “המזרח”?

אשנבי החשה תוך בּזוי גלוי.

שפרינגלר הושיט את מקלו כלפי התמונה:

• ובכן, אדוני הצייר, מוכן למכור אתה?

• לצערי, לא.

• אף אם אשלם מחיר כפול?

• גם אז לא אשנה את דעתי. יכול מר שפרינגלר לבחור לו משהו ממיטב תמונותי, אך את זו איני יכול למכור מטעמים הכמוסים עמי. אין זאת קאפריסה בלבד.

גברת שפרינגלר, כדורשת טוב מצאה לנכון להתערב:

• למה לא תבין, יש לו למר אשנבי סנטימנטים לתמונה או לאשה המצוּירה עלה, ודאי ענין אהבה גדולה או משהו מעין זה, לא כן, מר אשנבי?

אשנבי לא השיב. רק שרירי לחיו רטטו קצת ובעיניו הבליחו ניצוצות זעם מהול בבוז. את ברוך – שניגש אליו, כדי לשדלו למכור את התמונה – דחה ממנו בגלוי, בגסות כמעט, וחזר בקיצור על דעתו:

• יש כאן מה לבחור מחוץ לתמונה זו.

כאן גמר בלבו מר שפרינגלר לגבות מצייר יהיר זה את חובו. הוא הניף את מקלו וחג בו חוגה מסביב לכל התמונות שנערמו לפניו לראווה, ותוך הדגשה מכוונת הפטיר לאטו:

• רבות מהן חסרות צניעות ורבות מהן אינן לפי רוחי!

אשנבי החויר. הוא ידע כי הלה משקר בכוונה תחילה. ברור היה לו כי אין הוא עומד לרכוש תמונה אצלו ועוד ישעשע עצמו אחר-כך מתוך סיפוק וקורת-רוח כי הרביץ בצייר. אשנבי השיב לו אף הוא בחתוך-דבוּר נוקב:

• אשר לצניעות, ינח לי מר לדאוג לתמונותי בעצמי, ומוּטב שמר שפרינגלר ידאג לנעלים שהוא מייצר בבית-החרושת שלו, שהעור שלהן יהא דק ועדין יותר, הואיל ומשתמש הוא בעורות של בהמות גסות וההשפעה ניכרת למדי!

כשיצאו היתה דעתו של אשנבי בדוחה עליו קצת. זאת היתה קליעה למטרה! הם לא יצאו אלא ברחו מפניו! הוא, מר שפרינגלר תפש בזרועה של פרת-הבשן שהעלבון סטר גם על פניה, סחב אותה אחריו, ורק על יד הדלת הפכה את פניה אליו והטיחה בזעם:

• חוצפן שכזה!…

והם עקרו מחדרו כשברוך הנבוך מנענע בידו דרך יאוש. לסיוּם מעין זה לא פילל… שרוּי היה בצער, שכן מבין היה לנפש ידידו הצייר וחס על כבודו של החרשתן שנפגע. כאשר הציץ אשנבי למטה, ראה את שלושתם עומדים ליד המכונית שטופים בפולמוס נרגש ביותר ונראים נזופים ורוגזים זה על זה. אשנבי נתן כפות ידיו בכיסיו (שאין הפרוטה מצויה בהם כלל) והוא חייך שבע רצון להצלחתו זו, שרק יחידים בעלי נפש והכרת-ערך מסובלים לעמוד את טעמה וטיבה…

כשהיפנה את פניו לאיקונין שלו, בחן את קלסתרה ומוכן לשוחח איתה קמעה, כבר פשטו בחוץ הדמדומים ומבעד לחלון נשבה רוח קלה, רכה, שהפיגה קצת את חום היום. עוד הוא עומד ותוהה, סבוך בהרהוריו, והנה קלטו אזניו רשרוש פסיעות של אשה העולה בנעלים קלות ובחפזה. לבו נקפו: נקוש סוליות זה של אשה עולה בסערה מוכר לו יפה-יפה. לא מצא לו שהות מספקת לתהות על כך, כדי לשער את אמיתו ניחוּשןֹ, והדלת נקרעה לרווחה. נעמי עמדה על הסף, חיוורת נושמת כרדופה, עיניה נוצצות ואילו גופה הגמיש, דומה, נוטה לצנוח מהתרגשות או מאפיסת-הכוחות. אשנבי חרד לקראתה: “נעמי”… דבוּרים שלהם היו מגומגמים. כשנטל אותה בזרועותיו עצמה את עיניה ונתנה לו לנשק על האודם שפרח בלחייה, וזרועה שהתרפקה מסביב לצוארו המוצק, וכפה שרעפה חמימות ורוך, גילו לו את ענות נפשה והתרוננותה גם יחד בשעת חסד זו שירדה על שניהם במפתיע, אם כי לא בהיסח הדעת.

א

עם שחר יצאה השיירה הקטנה של האוטובוסים לדרך. בראשה דהר ג’יפ צבאי. נהג בו מיכאל רמתי, סרן צעיר לימים, ולצדו ישב חייל באפס עבודה. הסרן מצוּוה היה לתת את ההסברות הדרושות לעתונאים, שכן נטל בעצמו חלק פעיל בקרבות, ומקומות המערכה לארכו של הכביש בדרך בואכה ירושלימה היו נהירים לו יפה. הוא הדהיר את ריכבו בין הפרדסים האפלוליים שבשעת בוקר זו עדיין הדיפו את בושם פריחתם החריפה והנעימה, זו הצוררת בריחה את בשורת האביב.

הסרן החזיר מדי פעם את ראשו לראות אם העתונאים נמצאים בעקבותיו. הוא ידע כי חייב הוא לנהוג זהירות מסוימת בבריות הללו, שכן עלולים הם לטרדו גם בשאלות החורגות לגמרי מן הענין; אלא שמיד הסיח את דעתו מהם, והירהר בקונצרט הסימפוני בעיר, בו שמור לו מקום עם שובו הערב. כיוון שאין אדם צעיר מהרהר בעסקי קרבות בלבד, נצטיירה לפני עיניו, תוך ערגון כמוּס, דמותה של אותה נערה צעירה, אשר ראה הבוקר ראייה חטופה בעיר, בין היוצאים לסיור – צעירה ונאה, לבושה בפשטות הנאה לטיול, אבל תוך הקפדה, סבר של רצינות נסוך על פניה, זרועה האחת מחזיקה בילקוט-צד קטן ואצבעות ידה השינה משחקות במשקפי-שמש. אמנם, לא ניתנה לו זהותּה מספקת להתבונן בה, ובכל-זאת בהפנותו את גבו אליה תוך שיחה עם העתונאים, לא פסק מלראותה, ותיאר לעצמו כיצד משקפיה הכהים ודאי מוסיפים לה ליווית-חן, בהבליטם חיוורון קלסתרה הנעים, וזרועותיה הנאות והענוגות, אלו האוצרות בתנועתן מירמז לעדנת כתפיים, הצטיירו לפניו בהחזיקו משום-מה תווי-נגינה וכינור. האין זאת רוּת ספיר אשר כה נתבגרה ויפתה? עוד הוא מהרהר בה, דוֹלה זכרונות-ילדות נעימים שהחלו להתרקם בסמוך לבית ספיר, ומול עיניו התנשא לפתע מגדל-המים ובתי-הקיבוץ הטובים בירק, ומעל להם מבהיק שחק כחול של יום אביב שטוּף זוהר רך, המפקיע את היום מצינת בקרוֹ.

הסרן רמתי העמיד את ריכבו לצד הדרם, קפץ ופסע לאורך הכביש כשידו השמאלית מטפלת בהזרת האקדח למקומו, תנועה ללא צורך שהיקנתה לו התעסקות ויציבות-מה, ובתמכו את זרועו הימנית במתנו, לשם איזון אותה יציבות (פיסית ונפשית כאחת) שלה זקוק אדם צעיר המשמש מטרה לעיניים בוחנות, נשתהה עד שראה אותה בין היוצאים מאחד האוטוביסים. היא נראתה לו הפעם גבוהה קמעה, גמישה ורזה יותר, שכן כינסה את גודש שערותיה הזהובות בתוך מטפחת צבעונית, משקפי-השמש רכובים על אפה, ואכן משווים הם לקלסתרה ארשת נעימה לא רק בהבליטם את חיוורונו אלא גם באוצלם קורטוב של רצינות ותוקף שיש בו מן האוֹפי. היא לא נחפזה, הרתיעה את עצמה פסיעתיים, כמבקשת לחרוג מן הדוחק ומן המגע עם אלה ששעתם אצה להם, ומשגברה הצפיפות לידה, נרתעה עוד כדי פסיעתיים, במתינות של ויתור, ומצאה את עצמה מול גבו של הסרן רמתי, שנראה לה גברי ובנוי יפה אלא מתייהר קמעה, ודאי כדי לחפות על חוסר בגרות שבהופעה.

רות הכירה אותו מיד, וחייכה חרש בהבחינה כי תוהה הוא להסביר לעצמו את מהותה, שכן הסב פעמיים את ראשו, לראות אם היא נמצאת בקירבתו. לרות נעמה עצם ההרגשה בלמדה שתשומת-לב זו אין בה מן ההתכחשות, וכן בהבחינה כיצד סוקרים אותו הכל בסקרנות מהולה בחיבה, וכיצד עטים עליו העתונאים, בעיקר אלה שהוטסו מכרכי-הים, מצוידים בכליהם והמצלמות שלהם מופעלות בלא רחם כלפי אדם ונוף. קולו של הסרן היה קצוב, חותר אל הקיצור, כנותן משמעות לצבאיוּת שבו המצווה לפסוח על פרטים: “בנקודה זו רוכז חיל-המחץ של צבאנו המתהווה, אשר עליו הוטל התפקיד להבקיע את הדרך לירושלים; מכאן יצאו השיירות נושאות הצידה והמים”.

אחד מאנשי המקום הוביל את האורחים לאולם בית-התרבות, שנשא עדיין בכתליו ובגנו הפרוץ, כמרבית הבתים שעל ידם חלפו בין הערוגות, סימני הרס ופגיעות הפגזים. לא היה בנין אשר אל לובן כתליו לא היה מפוזר, כשחין, הטיח המקולף ונקבי הרסיסים. המדשאות, השיחים והעצים עמדו במלוא לבלוּבם כעדוּת מתכחשת לאיוולתו ההרסנית של האדם.

לאורחים הוגשה ארוחת-בוקר קלה שעל כפריוּתה העיד הלחם החום, המקומי, שהיה אפוי וחסר אותה הפסולת שאוֹפי הכרך מוסיפים לו בשעת-חירום. הסרן רמתי הוכיח אומץ-לב אזרחי, שכן מצא את עצמו בסמוך לרות ספיר משבח טיבו של הלחם, יוצק לה קפה בספל, מושיט צלחת הגבינה ומתנצל תוך כדי כך על שלא הכיר אותה קודם-לכן, הואיל והיא באמת התבגרה והיא צחקה בתום-לבב כאשר הזכיר לה כיצד ליווה אותה ערב אחד, כאשר שתי המשפחות בילו את הקיץ במושבה, והוא נשתהה עימה ביותר ליד הדלתית המסורגת בכניסה לחווילה בה התארחה, עד שקוֹלה של אמה בקע מחלון הקומה השניה: “רותי! תמשיכי את השיחה מחר…” אכן, היתה זאת ילדות עליזה ונטולת דאגות.

משהביעה לפניו רות את החשש אם אין צפוי לה איחור לקונצרט הסימפוני הערב, העלה רמתי חיוּך על פניו, כמצניע איזו תעלומה, והניח את דעתה בהוסיפו כי אם קונצרט עדיף מפגישה, הרי שיעשה כמיטב יכלתו כדי להחזירה העירה למועד הנכון.

כשרוחו של רמתי בדוחה עליו ביותר נוכח מאור-פניה של נערה זו, שמצאה מושכת ונאה ביותר בהתנהגותה האצילית האוצרת קסמי אשה צעירה, קם ועבר לקיר שמנגד ונשתהה ליד המפה הצבאית שעה שהחייל עדיין טורח היה להסמיכה יפה ולישר את קיפוליה הסרבנייים. רבותי! – קרא הסרן בהרצינו את פניו כלפי אלה העוסקים עדיין בסעודתם, – הריני למסור לכם בקיצור את תיאור הדרך שסללנו תוך קרבות, “דרך בורמה” שלנו שבאמצעותה קיימנו את הקשר עם ירושלים. – ומיד החל מוליך אצבעו על המפה, מסביר ומספר, כשהוא מכוון את מבטיו לעבר רות היושבת ומקשיבה יפה. לכבודה היה בורר את הניבים הקולעים, מעלה מאמתחת זכרונותיו פרק-קרבוֹת שהוד-של-אגדה החל עוטר אותם, פוסח על המקרים שאין אדם מסיח אותם ברגשי חרטה וצער אלא לעצמו, ומונה אחת לאחת את העלילות.

תוך-כדי-כך שגבוּ המאורעות ושיוו לפניו של הדובר רצינות של בגרוּת קודם זמנה, ובספרו על הנערים בני גילו וריעיו, שהעפילו במעלות ההרים ובמורדות הגיאיות, בעקבות אבות אבותיהם הקדומים, נלחמים ונופחים את נפשם, ראה אותם שוב כיצד הם נופלים כאילו פרשו למנוחה של שעה קלה בלבד, ועדיין החלום מרחף על מצחם הצח, ומהם רסוקים ורטושים עד לפלצות. כל-עוד לא נגע בפרשה זו, דומה היה לו כי הדברים משתכחים והולכים תוך סערת החיים שאינה יודעת מרגוע, ושנה שחלפה מאז כמוה כנצח, אבל כיון שפתח בהם, הרי שהעלה את דמוּתם וזיכרם כאילו רק עתה מתארעים הדברים, במראה ובתנועה, בזעקת-פחדים, בנפץ, בקרעי שמים תכולים להפליא המתבהרים לפתע בין עבים קודרים עמוסי גשמים וצינה, הזוחלים מעל לרכסים המסולעים, מעל לגגות הכפר שבין בתיו חוֹמקים בעלי כפיוֹת לבנות תופשי נשק קטלני. ושרביטו של רמתי המטייל עתה על פני המפה משייר נתיב סמוי מן העין, שותת דם ויסורים, מפח-נפש ונצחון הבא כאילו בהיסח הדעת ולאחר אפיסת-כוחות…

אין זאת כי הסרן רמתי נתרגש קמעה בגוללו פרשה אחת מדברי ימיה של מלחמת-השחרור, שכן נשתלטה דומיה רבת-קשב. בסיימו ניתך עליו מטר שאלות. תוך-כדי הקשבה נחוּ מבטיו על פני זו אשר לה במיוחד השמיע את דבריו, ומשנתקל בחיוּכה המעודד, החל משיב בקיצור ולענין, בהתחמקו על נקלה מבעיות צבאיות _“אין שאלה זו מסמכותי, רבותי”) וסיים בהאיצו: " ועתה – לדרך, רבותי!"

ב

ושוב חפז הג’יפ בראש. אלא שהפעם ישב החייל במושב האחורי, ואילו לידו של מיכאל ישבה רות, כשצעיפה המגוּון מתנפנף למשב הרוח כעננה קלה ומתאבכת של כחול ואוֹדם, ומשקפיה הכהים משווים לפניה ארשת פני נערה שתוּגה סמויה חתומה בנפשה, שכן לא לשם טיול גרידא יצאה הפעם. באחד המקומות הללוּ, בהרי יהודה נפל חברה הטוב ביותר, פייטן צעיר, ומכיון שהסיוּר כולל גם ביקור בשדה-הקברות הצבאי, הריהי מתעתדת לעלות על קברו. הסרן רמתי שהכיר יפה את אמנון פלדי, סח לה כל מה שידע עליו, בהעלותו כל מה ששמע על נסיבות מותו. מן הנסיון ידע כי אלה הנוֹצרים בלבם את זיכרם של החללים, נכספים לדעת פרטים שיש בהם משום נוחם, ולוּ גם אירועים של מה-בכך. לפיכך סח מה שידע, אלא שעיטר במקצת את הדברים.

שעה קלה לאחר-מכן הסיחה הנערה את דעתה מן העצבוּת שאפפה אותה קודם-לכן. בין שניהם החל מתרקם אותו יחס טבעי שאנשים צעירים מברכים על עצם היותו, וטיול בחיק-הטבע – בין הרים וצוקי-סלעים עוטי הוד, עמקים ירוקים נוהרים תחת כחלת רקיעים, משב רוח קרירה ואביב פורח סביב-סביב בעתרת קסמיו לכל מלוא העין – ודאי שיש בו כדי לקרב לבבות.

וכך חלפו מנקודה לנקודה, משתהים פה ושם, נפעמים ממיגוון יופיו של הנוף ההררי, הלובש צורה ופושט צורה, מופתעים למראה ראשיתם של ישובים חדשים, מהם בנויים אבן קשה ואדמדמה, יפה לנוף ולסביבה הסלעית, ומהם צריפי-עץ דלי-מראה שצבעם הקלוש וגגות-הפחים שלהם, מבנים שחוֹתם הארעי והקל טבוע בהם, נמצאים בסתירה משוועת להרים המוצקים הרובצים סביבם. אלה הם הישובים החקלאיים שבחלקם נפל הגורל לגאול שיממת דורות, ושברבות הימים ישמשו גם משלטי-עוז, והרי הם צופים בשחר ימיהם אל מול פני העתיד הטומן בחוּבו את חדוות הפריחה, את צער הגידול ואת זעם הבאות הסמוי מן העין. והעתונאים מתרוצצים, בודקים ותוהים על שרשם של דברים, כשהם נתפשים למשובה שקלות-ראש ורצינות משמשות בה בערבוביה.

רות ספיר פרשה לשעה קלה משאונם ולהגם של הללו, ירדה בטפיפת רגל קלה לגיא הסמוך שמתוך ירקותו הרעננה, הפורצת בעוז הצמיחה, להטה תוך יפעה של בזבוז שיפעת הכלניות האדומות. היא גחנה עליהן, ומתוך שקידה יתירה החלה קוטפת מהן ומכנסתן לתוך כף ידה השמאלית, עד שצברה צרור גדוש ונאה ביותר. עוד היא גוחנת לקטוף פרחים, כחסה להותיר שפע הפורח על כל צעד ושעל, והנה הזדרז אליה עתונאי מכיר, והמצלמה שבידו נטויה כאיוּם שאין מנוס מפניו: “הבטחתי לאבא כי אצלם את הבת ואשמור עליה.” רות גיחכה: “אם גזירה היא – רשאי אתה לצלם, ואשר לשמירה – דומני כי תפקיד זה נטל עליו הסרן החביב שלנו…” העתונאי הניף את מצלמתו: “אכן, שומר נאה בחרת לך, ומשבח אני את טעמך. אנא, עם הפרחים ביד, כשאת כפופה עדיין על הקטיף, כך, באופן טבעי. יפה!”

רמתי חזר אליה במרוצה לאחר שסיים את הסברתו בפני העתונאים שהיו כרוכים אחריו. אף הוא הביע את התפעלותו למראה הכלניות, ובזרזו אותה לעלות עמו לסעוד ארוחת-צהרים שנערכה לכבוד האורחים, הוסיף: “רואה אני כיצד יפארו הפרחים את חדרך”. רות חייכה והשיבה בנועם: " פרחים אלה נועדו לתכלית אחרת לגמרי, ואילו אתה אינם ידוע עדיין היכן נמצא חדרי".

ג

משם פנתה השיירה ועלתה במעלה מפותל הרה, למצודה אשר שימשה משגב עוד מימי הרומאים, חולשת על פני הדרך המובילה לירושלים. בראש הפיסגה, על שרידי יסודות עתיקים, התנוסס בית ערבי פרוץ, רחב-ידיים, ומסביב לו טבעת ביצורים של גדרות אבן וחצץ, תעלות-קשר ומחסומים. בפנים הבית הופקדה פלוגת חיילים וקצין זעוּף פנים שנטרד משנתו, כנראה, קיבל בשתיקה את פני הבאים.

מראה קודר היה נסוּך על פני החרבות, וכתוצאה זועמת ומפילה אימה – ללמדך שהמוות שלט כאן ורבים היו חלליו – התנוסס בסמוך למבוא, על גבי מוט תקוע בגל אבנים גולגלת של חלל, משקיפה בחורי עיניה, פיה ונחיריה, וארשת של זוועה טבועה בה. אחד החיילים מצא אותה בשדה-הקרב ועיטר בה את הכניסה. איש לא כיהה בו.

הבאים לא גרעו עיניהם ממחזה מוּזר זה של גולגולת תקועה במבוא: כל אחד סקר אותה בשתיקה, בלא לבטא הרהוריו. במראה היה משהו מדהים ודוחה. וכאן אירע לה לרות ספיר, הרצינית והנבונה, שנתפסה למעשה של קלות-ראש מדאיבה; היה זה רגע בו אין המקרה, המשטה לעתים באדם, מחמיץ את שעת-הכושר שנזדמנה לו.

אותו עתונאי נטפל אליה שוב על מנת לצלם אותה, והציע לה לפתע לעלות על גל האבנים ולהצטלם סמוך לגולגולת. בתחילה לא ראתה כל אוון בכך, ועצם הרעיון על זמון נעורים פורחים בצלו של סמל-הכלייה אף היה בו קצת מן השעשוע המרתק של דבר והיפוכו. היא קפצה ועלתה על גבי הגל, ישבה ליד הגולגולת והעלתה על קלסתרה חיוך רפה, שכן התגודדו כמה מן האורחים לחזות במחזה בלתי שכיח זה. כאן נתעצמה התפעלותו של העתונאי הזריז, ממציאו של רעיון מקורי זה, רוח עוז לבשה אותו, והוא פקד על הנערה: “לא כך, גברת ספיר, שימי את הגולגולת על ברכיך!”

נתעכב גם מיכאל, משתאה למראה, ומנשמעו קולות זירוז נוספים, ובכלל זה גם הערה קולנית, כי ודאי מפחדת הנערה הרכה, חייכה רות לשמע הערה תפלה זו, שבכל-זאת השיגה את מטרתה – שכן הושיטה את זרועותיה והסירה את הגולגולת מעל המוט, אמנם בלא פחד והיסוס, אלא שהקדירה את פניה; היא הניחה בחיקה את הגולגולת ככף ידה האחת מחזיקה בה בסמוך ללסת, והשניה מרחפת על פני הקדקוד ונרתעה לתחושת שבר קל בתבנית משולש (פגיעת רסיס? משונה, אך הרגשה לה כי פעם נתקלו אצבעותיה במשהו דומה לזה. מה פירושה של בליטונת זו באצבעותיה ריפרפו עליה זה עתה תוך מגע קל?…), ובטרם תדע את אשר עימה – והלה הכריז כי הנה תם המעשה ונשלם.

רות ביקשה להשיב את הגולגולת בזהירות למקומה, אלא שבהרימה אותה נשפ]ך מתוכה קצת עפר חום, יחד עם תולעת מתפתלת שצנחה על ברכיה. כיון שחשה סלידה קלה ונחפזה, רעדה ידה, והגולגולת נשמטה והתגלגלה תוך דרדור על גבי האבנים למטה, בהשמיעה רעש נבוב. לבה של הנערה נקפה וארשת של דאגה נסתמנה בפניה, משל חשה היא בכאב סמוי הנגרם לגולגולת עלובה זו. מיד קפצה למטה, הרימה אותה והשיבתה בחפזון למקומה, כשלבה מתפעם בה, כיון שאותה תקלה קטנה הציגה אותה לראווה בפני כל אלה שעמדו והסתכלו בה, והדבר לא נעם לה. בלא אומר ודברים ירדה מן הגל ורוחה עגומה עליה משום-מה; נתחוור לה כי משהו לא היה כשורה במעשה זה. ואילו העתונאי קידם את פניה בצהלת-נצחון: “היה זה מחזה מרהיב-עין, גברת צעירה, מוות וחיים נָשָקוּ!…” רות נתנה בדוֹבר מבט בוֹהה שניצוץ של שאט הבליו בו, ולחשה חרש כמבקשת לפטור את עצמה מטירדה מצערת: “עיפתי.” אך לאמיתו של דבר ביקשה לומר: “הה, מה נואלתי…”

רמתי תמך בה בירידתה למטה, בשביל המתפתל בין צוקי-סלעים שעין העופרת להם. לרגליהם הבהיק הכביש לנוגה השמש. בעמקים הירוקים הכסיפו חורשות הזיתים, ודיממת הרים היתה נסוכה על פני היקום. כפר אחד, על גיבוב בתי-האבן שלו, האפורים והנתוצים בחלקם, דמם כאילו פרחה נשמתו מתוכו, שכן לא הראה כל אות של חיים. רמתי הורה לרות בזרועו, תאב להסביר לה משהו הקשור בכפר ובגורל אנשיו, אלא שהנערה לא שעתה אל דבריו הפעם, ופסעה לידו שקועה בשתיקה מדכדכת שהצער נובט בה. לפתע שמע רמתי שהיא לוחשת דברים, דומה, לעצמה. תלה עיניו בה: “אמרת משהו?” היא חייכה נוגות בהפטירה הפעם בקול ברור: “גולגולת זו לשון היתה לה לפנים והיא ידעה לשיר; והדיוט זה חובטה בקרקע…” רמתי העיר לה: “ניחנת בזכרון מצוין. כלום מצער אותך מקרה זה?” רות השיבה לו מלה אחת שהיתה ספוגה חרטה כבדה: “מאד!”

בהגיעם לבית-העלמין-הצבאי החוֹסה בצל חורשת ארנים, באחד מהרי יהודה, בסמוך לקיבוץ שגמל חסד-של-אמת לבנים שנפלו, עמדו האנשים כשהם כולאים שיחם לרגלי שורות הקברים, שרק לוּחיוֹת מבליטות שמותיהם בשחור על גבי לבן, העלו את זכרם של אלה שנקטפו בעודם פורחים ומחייכים – זו חמדת העלומים הנרקבת.

רות פסעה לאיטה לאורך הקברים עד שמצאה את השם שביקשה. היא בחנה להניח את הכלניות, בפזרה אותן על הקבר למראשותי החלל, סילקה בכפה כמש עשבים ופרחים ושקעה בהרהורים, מתייחדת עם זיכרו של החלל, מתאמצת להעביר לעיניה פגישות ומצבים, להעלות את דמותו ובת-צחוקו כפי שהכירה אותו, לעורר בלבה את זכרו לפרטיו שעה שהיה צוחק, מדבר ומתווכח בחום; מביטה היתה לעבר הלוּחית הנעוּצה למראשותיו, עטורת סמל צה"ל: “אמנון פלדי”, וקשה היה לה לזהוֹת קבר זה שבהרים עם אותו עלם צוהל וענוג.

תוך-כדי-כך נתקרבו שני אנשים ונתעכבו בסמוך לה, בעוד היא עורכת ליד התלולית שהדשיאה. האחד עתונאי כנראה, והשני מאנשי המקום, לבוש חולצת-בד כחולה ומכנסי-חאקי, ארשת של רצינות ועקבות עצל היו נסוכים על פניו, ואם כי השיב לשאלותיו של העתונאי, בהנמיכו קולו עד כדי לחש, שלא לפגוע ברגשותיהם של המתייחדים עם זכר הנופלים, קלטו בכל-זאת אזניה של רות קצת מדבריו, כיון שמתוך סקרנות ביקשה לדעת פרטים והאזינה: “…אחדים מהם נטמנו כאן כאלמונים. היו אלה אנשים שנפלו ימים מועטים לאחר רידתם מן האניה, ולא יכולנו לברר את זהותם. ואחדים הובאו לכאן חסרי אברים, חסרי יד, ראש או רגל, מרוסקים עד לבלתי הכר…”

רות נתנה עיניה בדובר, כמבקשת לשאול משהו, אך פניה לבשו תוגה אילמת. אפשר והיה בפיו של הדובר עוד משהו להוסיף, אך מראה פני הנערה התיק את המלים מפיו. הוא הרכין את ראשו ושקע בשתיקה. כנראה שבכלל לא סח על נושא זה ברצון, ושאלותיו של העתונאי עוררו בו סלידה קלה.

רות לא זזה מן המקום עד שראתה את אחרוני האנשים פורשים ומשיירים אחריהם דממה ואיוושת הרוח בין העצים הסמוכים. לאחר מהם השעין רמתי את גבו כשהוא ממתין לה בלא דיבורים. היא שילבה את זרועה בזרועו ונתמכה בו כמבקשת סעד למצוקת נפשה.

כעבור שעה קלה ישבה רות לצדו של מיכאל בג’יפּ כשהוא מחפיז אותו ביותר מול נגוהות שמש רכה וזהובה, שוקעת, ומול רוח קרירה נושבת מחיקו של ים, פייסנית ונעימה.

ד

רות שייכת לאותן הנפשות הרגישות, אשר בהקשיבן למוסיקה טובה, תוך הבנה ושיתוף נבון בביצוע, הריהי נעקרת לעתים מן המציאות של קסמי הצלילים ונישאת בקפיצת-הדרך של חלום מעולם למשנהו. הפעם, בשיבתה באולם הקונצרטים, מסוערת מנגינת הבּוֹלירוֹ לראוול, זו החוזרת ומעלה את עצמה כעל כנפי סערה גוברת והולכת, לא חדלה משום-מה לשוטט בשבילי הטיול, דוממה בין המיית הכלים והמנגנים, תמיהה לדעת כיצד פרשה מקברו של החבר והיא רוגעת, מנתקת את החוטים שקשרו אותה בעבר, וכיצד, באיזו פתאומיות שלא פיללה לה, השתלטה עליה הוויתו של מיכאל, פרי פגישה נעימה של יום אחד. אכן, הרהרה, חזקים הם החיים המאלצים להתכחש לזכרונות גוועים, ומרתקים לקיים ברגש ובדמות. והשנה שחלפה מאז היתה כה רבת תמורות וחליפות! – מבקשת היתה למצוא הצדקה לעצמה.

יום שכולו חוויות. אין הנגינה מונעת בעדה מלחזור ולהלך בנתיביו. ושוב החל טורד אותה ענין הגולגולת. דווקא תוך נחשולי הנגינה צפה ועלתה אותה גולגולת ביתר בהירות, תובעת עלבונה, ושוב נתפעם בה לבה למחשבה כי נתפשה לחטא של חילול כבוד האדם המת (של רועה, פלח, עלם אוהב?…). אמנם קדמו לה באותו חטא הללו שהרשו לעצמם להוקיעה על גבי המוט, הואיל וחיילים מצווים על יחס לחללי-מלחמה.

אותו רגע הוריד המנצח את שרביטו בתאוּצה של כוח מסעיר, והכלים שנתרעמו, נתייבבו בפרץ נכאים גוועים, וחזרו ונתמזגו לשאגת צלילים אדירה, נשגבה, שותפים לפריקת-עול, וזו הרעישה את נפשה במורך והטיחה בפניה את מחאתה היא המזדעקת בחובה כלפי העוול. עם שוֹך הצלילים, כנחשולי ים שהשתרעו על גבי סלעים וחזרו מנופצים ומוכים לרסיסים, דומה היה לה כי גם סערתה שככה קמעה, אלא שנשימתה ניטלה ממנה מחמת מאבק פנימי ועדיין המתה בה חרש-חרש המחאה הנוקבת כלפי אותו מעשה בגולגולת, ועל שנתפשה לשטות זו של קלות-ראש וזלזול בל-יכופר.

ובהיותה מאזינה למנגינה, והולם התוף הבא בתכיפות מביא באזניה משהו מחרדת הרעם המתגלגל מעל לישוב שקט, או משהו מאימת הפגז המתפוצץ בהרים, והנה הטילה שוב דמיונה המשוטט לבין צוקי הסלעים והשבילים בהם כיתתה את רגליה במשך היום, ולפתע עבר אותה כברק הפולח את חשכת הלילה ומבהירה עד להפליא הפשר המחריד שלשווא ביקשה לפענחו מבעד למעטה ההכרה, שעה שאבצעה ריפרפה על אותו משולש קט של הגולגולת, שנראה היה לה כמוכר; בקושי החניקה בחובה זעקה שעמדה לפרוץ מגרונה, וליתר בטחון מתוך תנועה של יאוש ובעיניים קמות מפחד אטרה בכפה על פיה כמבקשת לעצור בכל כוחה בעד הזעקה העולה ומידחקת חוצה מנבכי נפשה הסוערת. אך בחובה נתגעשו זעקות אילמות, מזעזעות, בזו אחר זו: “אל אלוהים!… האמנם?… הייתכן?… לא ייתכן!… אלוהים אדירים!… לא, לא, ללל-א!…” כמעט ולא עצרה כוח ופרצה ביבבה רסוקה, עצורה, שנטרפה בתוך המיית הנגינה.

אמנון שהה אז בחברתה. בחדרה היה הדבר. ערב נעים בילו יחד. היא ניגנה בכינור, והוא קרא לפניה על-פה אחדים משיריו הליריים, רווּיי עדנת התוּגה הרכה והכיסופים הנרקיסיים, כמשפטו כל הימים. בהתעלסם שיחקה באצבעות ידיה בבלוריתו העבותה וסתרה אותה מתוך משובה וחיבה, כאשר נתקלה בצלקת קטנה שצורת משולש לה. “מה זה?” תמהה והעבירה שוב אצבעותיה על אותה בליטונת קטנה. הואצחק: “שטויות. אותו זכר נשאר לי מבעיטת רגל בשעת מישחק בכדורגל. אלא שהבלורית מכסה עליה יפה”.

לא בכדי נזדעזעה. לפתע נתבררו לה דבריו של האיש בבית-העלמין אשר השמיע באזני העתונאי, ושקיבלו עתה משמעות מחרידה: " – ואחדים מהם הובאו לכאן חסרי אברים, חסרי יד, ראש או רגל, מרוסקים עד בלתי הכר…" הדמעות פרצו מעיניה בשטף, כמבקשות לפלס מוצא לכאבה, כי בתוך סערת הנגינה ראתה שוב כיצד החזיקה במו ידיה לראוות-לצון את גולגלתו של אמנון!… היא התייפחה חרש-חרש וכתפיה רעדו. היושבים בסמוך לה תמהו על הנערה ונתנו זה בזה מבטי השתאות והבנה, שכן סבורים היו כי השפעת המוסיקה הרעישה את נפשה עד כדי היסטריה.

משך שעת הקונצרט לא נשתחחרה רות מעקת אותו ענין טורד. היא גמרה אומר לשוחח על כך עם רמתי. ושוב חזר נגד עיניה מעשה הצילום הנואל, וכיצד נשמטה הגולגולת מידה ונידרדרה למטה, מקפצת מאבן לאבן ומנקשת במחאה אילמת וחסרת ישע. "לשון היתה לפנים והיא ידעה לשיר – "צמרמורת הרטיטה את גווה כמפני משב של צינה והנערה הליטה את פניה בכף ידה: “אמנון!” זעקה בחובה. “אנא, סלח לי!…”

משנסתיים הקונצרט, שרומם ועינה את רוחה כאחד, נשמה לרווחה. רמתי חתר לקראתה, כשהוא מפלס לו דרכו בקהל הצפוף, מעברו השני של האולם, ומצא אותה מחכה לו, חיוורת ביותר ובת-צחוקה רפה, כמבקשת לכפר על משהו. שמלתה השחורה שיוותה הפעם לפניה לא ארשת של נערה אלה הוד של עלמה; שערותיה היפות היו מסורקות בהקפדה וחושפות את אוזניה שהנטיפות התלויות בהן הוסיפו קו מושך ומשלים את נשיוּתה ההדורה. היא חייכה לקראתו ופתחה מיד: “הערב יש לי לשוחח אתך על ענין טוֹרדני במקצת”.

הם יצאו וסרו לבית-קפה קטן ושקט.

ה

שבוע ימים לאחר אותו טיול יצא הסרן מיכאל רמתי שוב במעלה הדרך להרי יהודה. רות ישבה לצדו, אחוזה צפייה של קוצר-רוח ככל שהתקרבו אל המצודה. משהגיעו והעפילו ברגל בשביל המפותל, הבחינה אותה מיד בגולגולת שהבהיקה לאור החמה בצבעו של הגוויל החום -הבהיר, וחוריה האפלים מביטים לעבר הבאים בארשת קפואה של רשע ושאט-נפש, דומה מבזה את החיים ואת צלמם. לבה של רות נקפה למראה הגולגולת, שכן חוששת היתה שמא נטלה לה לאותה גולגולת איזו יד בינתיים והטילה אותה למקום שהטילה.

רמתי קרא אליו את הקצין הממוּנה על פלוגת-המצודה והסביר לו את מטרת בואו. הקצין גילה מורת-רוח, וטען שיש בכך התערבות ופגיעה בכבוד חייליו אשר ראו בדבר קישוט-מלחמה מתקבל על הדעת, אבל משנסתייע מיכאל במכתב שהכיל הוראה מפורשת מגבוֹה, נכנע הלה מיד. הוא שיער כי ידה של הנערה באמצע, והפטיר על חשבונה הלצה קלה, כי נערה שכמותה מוטב לה שתתעסק עם החיים בלבד.

רות הקדירה פניה. ענין זה רציני ביותר היה בעיניה, וכל דיבור שצרר בתוכו קורטוב של הלצה פגע בה. היא נתרגזה בהשיבה לו ותבעה יחס של כובד-ראש. הקצין שעמד על כך, מבקש היה לפייס אותה קמעה ולהפיג את רוגזה. “הן תביני”, פתח, “לאחר הקרבות היו הגוויות שלהם מוטלות בשדות בלא כל אפשרות של גישה אליהן; במשך היום עטו עליהן העיטים, הבזים ועופות-הטרף למיניהם, ובמשך הלילה כילו התנים והצבועים את המלאכה. נותרו אחר-כך שיירי עצמות בלבד, ואחד מחיילינו מצא גולגולת זו ועשה מה שעשה. דרכה של מלחמה, נערה, לטשטש במקצת דקדוקי מוסר”.

מיכאל שתק, ואילו רות נתנה בו עין נוזפת: “הערה יפה אך בלתי צודקת”. הקצין הוסיף משהו להצדקת דבריו: “גברתי הנכבדה! אם לתבוע את עלבונה של גולגולת בימינו, הרי מוטב שתריצי גם מברק-מחאה ללורד ביירון, מנוחתו עדן, אשר הקיף עצמו ארבע גולגלות ואחת מהן שימשה לו גם גביע לשתיית יין!”

רות שתקה, מאז ומתמיד זילזלו החיים בכבודם של המתים. אלא שהיא לא נתפשה לויכוח, כי אדיר חפצה היה לכפר על משגה שלה היא ניגשה איפוא לאותו גל-אבנים ונטלת לאותה גולגולת בלא כל סלידה ופנתה מיד לרדת למטה, כחוששת שמא יעכבו בעדה. מיכאל זרק שלום לקצין והלך בעקבותיה. הלה הבין שאינו מתבקש ללוותם או לסייע בידם, והביט אחריהם בגיחוך של לגלוג קל, בחמדו בלבו דמותה של נערה גאה זו שיש בה כדי לבלבל את מוחו של הסרן, שהילוכה מפיק אצילות וכל-כולה – “איזה חמד! לכל הרוחות!…” – עד שנעלמה בין הצוקים כקסם גז.

השניים המשיכו לרדת לאחד הגיאיוֹת. רות החזיקה בגולגולת כמאמצת אותה אל לבה. היא חשה כי המנוחה חוזרת אליה, ואיזו שלוות-נפש בהירה ומרגיעה יורדת עליה. משהגיעו כעבור שעה קלה לבית-העלמין, היתה הדממה נסוכה עליו והעצים מאוושים בדיהם. איש לא היה בסביבה ורות שמחה על כך, כיון שלא היה את נפשה לשוחח ולפתוח בהסברה. לפיכך שמחה כאשר הבחינה כי גם רמתי הוא בדעה אחת איתה. שכן נטל מיכאל אֶת שהכין בג’יפּ עוד קודם לכן, ונחפז אחריה. היא נתקרבה לתלולית של הקבר ורמזה לו: “כאן…”

מיכאל ציית לה והחל חופר מיד באדמה שהופיעה רכה ודשנה למדי, שכן נשתמרה בה עדיין הלחלוחית של עונת-הגשמים. עוד הוא ממשיך לכרות שוּחה בשיעור של אמה על אמה, ורות הניחה את הגולגולת בתוך הדשא ופנתה אל חגווי הסלעים אשר מתוכם נשקפו בעדינות פרחי הרקפות, גביעיהם נטויים כלפי מטה, וצבעי הסגול, הירוק והלובן מושכים את העין בעדנת יפעתם המעוררת חמדה. משהחלה לקטוף מהן גילתה רבות המוצנעות פה ושם, ולבה הלך שבי אחריהן. היא נתקלה גם בכלניות בודדות, שעיקר גידולן הוא בעמק, וצירפה אותן ברצון לצרור הרקפות.

כאשר כילה מיכאל את עבודתו, המתין לה בנגבו את זיעתו מעל מצחו. הוא מיהר ורוצה היה כבר לראות בגמר הענין שהטריד אותו, בעטייה של נערה חביבה זו, לא מעט. רות ניגשה וכרעה על ברכיה, גחנה והניחה את הגולגולת בתוך הבור בשקט בו מניחה אֶם צעירה בעריסה את תינוקה שתנומה חטפתו. משזקפה את קומתה נתנה במיכאל את עיניה השחורות-תמוהות, שהביעו לא רק הכרת-טובה אלא גם משהו מעין זה המרעיש את נפשו של הגבר.

העפר שניתך כיסה את הגולגולת והיקנה לה לבסוף את מנוחתה. נוצרה תלולית קטנה של אדמה תחוחה ורעננה. בהניחה את הרקפות ענוגות-הצבעים על גבי הקבר, ובתוכן כמה כלניות לוהטות באודם, בהוסיפה מסביב קמצוצי דשא ירוק שנתלש פה ושם בחפזון, עטרה אותה את התלולית מעין יופי צנוע, פרי אותו יחס הגואל לעתים את האדם מקלונו ומזכך את רוחו.