א    🔗

אדם המתייגע מחוץ לביתו והמאחר את המסע שצריך להחזירו, נעשה עכור-רוח ושבע-רוגז; אין הוא רשאי לבוא בטרוניה אם סומך הוא על חוסר-דיוק המשבש לעתים את לוח-הזמנים של כלי-הרכב, ואהרן גלעדי אמנם לא סמך על שכיחות זו, אלא שמרוב טרדות שהשתרגו עליו לפני צאתו, איחר לבוא למכונית האחרונה במניין. צער מהול ברוגז חילחל בו. דוקא הפעם נכסף היה ביותר לחזור לתל-צוק, שכן אין הוא חש את עצמו בטוב בעיר-נמל הומיה זו, ולינת-לילה נוספת בה נראתה לו כמעמסה בלתי נעימה וצופנת שממון; ציערה אותו התקלה שאירעה לו גם בשל האיחור בהבאת כמה תרופות שרשם לו הרופא בשביל בתו הקטנה שנפלה למשכב.

ניצב לו אהרן גלעדי שומם ונבוב מול האכזבה הבלתי צפויה, ולאחר שקול-דעת גמלה בלבו החלטה, כי לא ילון הלילה בעיר, וכי שומה עליו להגיע לביתו, אף אם ייאלץ לעשות רוּבה של הדרך ברגל. אמנם הדרכים משובשות עדיין בכנופיות משתוללות, שכן טרם שקטה הארץ מן המאורעות, אבל אין הוא מן הפחדנים. הוא צירף לו צירופי דרכים שונים, ופסק לעצמו כי עליו לצאת במכונית שתסיעו כברת-ארץ מחוץ לעיר, ויעשה את דרכו בשדות, מרחק כמה פרסאות, עדי הגיעו לתל-צוק.

צירוף זה עלה יפה בראשיתו. גלעדי יצא במכונית עד לקריות, ומשאיחר את המכונית העוברת משם והלאה, עמד שעה קלה על אם-הדרך, ונדחק לתוך אוטובוס גדוש ערבים כפריים אשר פינו לו מקום, קצתם קשוחים ותמהים על העיזו באותם הימים לבוא בקהלם יחידי, וקצת מחייכים; ועד שהללו תמהים עליו תמיהה שאינה נטולת זמם, והללו מחייכים ונענים לו בשיחה של נמוסים, והרי הגיע לאותה פרשת-דרכים שמנקודת הסתעפותה קבע לעצמו להמשיך דרכו ברגל.

גלעדי פרש בברכה מן הכפריים, קפץ מן האוטובוס אשר עקר ממקומו תוך ענני אבק ועשן דלק, וכעבור שהות קצרה מצא את עצמו בלב שדות, יחידי מול הרים מזה, חשופים בשלהי הקיץ, ועין הצוהב הקמל להם, רכסיהם מופזים ומוארים בנוגה של שקיעה, ושדות שלף מזה, מכוסי שלדי קוצים וכּמש עשבים, משתרעים עד לכחולו של ים הבוהק באמצעיתו באדוות נצנוצים, ושולי אפקיו דולקים בארגמן ובכחול ירקרק. שלטה מסביב דומית בין-ערבים רכה של סוף קיץ, שעה שרוח הערב הנושבת היא נעימה, פייסנית ביותר ונוטעת באדם רחשי לב של שעת-חסד נוגה, בה הוא זוכה לעמוד על טעמה, ולשאוף אותה לתוכו על אורה העדין ועל הנועם שהיא מעניקה לאדם ולבריאה.

בידו של גלעדי היה רק תיק=עור שחוק ומלבין כעין האבק, ואף כי מהלך היה בשדות-שלף, בין קוצים ורגבים חריבים הצמאים ליורה, היתה ההליכה קלה עליו, והוא נשא את מבטיו לעבר מגמת חפצו, תוך רצון דרוך להחיש את צעדיו ולהגיע בהקדם לתל-צוק. וכך היה חולף, בחפזה, פוסע פסיעות גסות ביותר, מדלג מעל לאבנים וסלעים ואינו מסתכל לצדדין אלא לצורך כיוון הדרך. תולה עיניו לפעמים בפסגה ידועה, באילן בודד, בגיבובי כפר נידח, ורק תשוקה אחת נטועה בלבו ומשעשעת אותו בהמיית-כיסופים, כי עוד הערב, לאחר הליכה של שעתים, יבוא לביתו, לרעיתו ולילדתו המחכות לו בודאי בכליון-עינים.

תוך-כדי הליכה לבשו הדמדומים ממשות והעטו את הסביבה באפלולית מיתעבה והולכת. אלא שהירח שטרם הגיע למילואו יצא מכלל טשטוש והיה בו כדי להאיר לו את דרכו; לאחר שקיעת השמש פשט חיורונו, הכסיף בתוך כחול הרקיע, ומתוך הדממה עלה קול הלילה המתאווש בדשאים ובאילנות, והמדובב את שיחו סביב-סביב ברחש זחלים, בצרצו בלתי -פוסק, בצפצוף חלוש ומתחטא של העופות הפורשים ללון, בצריחת-נכאים קטועה של עטלפים הַמְכנְפִים בכבדות, ובתוך זה – נֶקש נעליו המאובקות והדורכות במרץ ללא ליאות: הביתה, הביתה… הביתה…

ב    🔗

עוד מהלך של שעה בערך היה לפני אהרן גלעדי כשהללו חרגו מתוך חורשת הזיתים כצללים אפלים ומבשרי-רעה, זונקניים, וחסמו בפניו את הדרך. הם הקיפוהו תוך תמהון וקורת-רוח, על נפלו לידיהם בהיסח-הדעת, שכן נקרה לפניהם לא על אם-הדרך, כי אם בלב שדות זנוחים, שאין הבריות מהלכות בהם, סמוך למקום בו נחו לפני פשיטה על יישוב. מיד נתחוור לו כי נפל בידי כנופיה המשוטטת בסביבה ועורכת התנפלויותיה בלילות. ייתכן כי אלה הם בני אותה כנופיה גופא, שהתקיפו לפני שלושה ימים את תל-צוק, התקפה שנמשכה בעקשנות ונהדפה רק לאחר שאנשי תל-צוק השיבו באש שאינה משתמעת לשני פנים… (אהרן גלעדי חש היה עדיין בסמוך לכתפו הימנית את לחץ קת הרובה שעה שהיה מפעיל אותו). ברור, הוא נפל לידי כנופיה מסוכנת. לא כך שיער לו סופה של הליכה זו לתל-צוק. ועתה הריהו עומד לפניהם, אזרחי מאד במכנסיו האפורים ובחולצתו הלבנה, תיק-עור שחוק בידו, מנותק ממאוויו להגיע לביתו, לפינת שלום ושקט, לרעייתו ולבתו הקטנה והחמודה… כך, סיום כלל וכלל לא נעים ותמוה במקצת, שכן לא כך תיאר לו אהרן גלעדי את קצו בחייו. כלל וכלל לא כך. בשעת רביצה בעמדה מול כדורי תוקפים, תוך קרב של התגוננות– ודאי! תוך תאונה קשה בעבודה – ייתכן! אך ליפול לידי כנופיה רצחנית באורח בלתי צפוי ולסיים בזה – קצת תמוה, וכנראה, גם מעציב…

והריהו עומד תוהה תוך דומית הלילה שעטתה הפעם גם מעטה של אימים, מוקף עירוניים מזויינים וקצת פלחים (לעזאזל! הן תקופת החריש ממשמשת ובאה!…) גבוהים וחסונים, לובשי כלאים ושעטנז, מיגוון גלימות-פסים, עיניהם מבריקות כגחלים לוחשות, שיניהם מצחירות, אבנטיהם הדוקים יפה למתניהם, ואצבעותיהם משחקות ברצועות ובבריחי הרובים בנקוש מתכתי יהיר ועוין. אחד מהם, עול-ימים ומין פרא-אדם מתגעש, החל מפזז וכרכר סביבו תקוף שמחה מהולה בחמת-רצח קנאית, ודומה, עוד מעט יזנק עליו, לחנקו במו ידיו, לדרסו ולשסעו לגזרים. נראה שקנאי גדול היה אותו עול-ימים רצחני, ושאלמלא יד שאחזה בכתפו ודחפה אותו בכוח, דחוף וטלטל הצדה, אפשר והיה הורס לבצע את זממו.

והחלו הללו שואלים אותו שאלות, וגלעדי משיב בשקט, והכל תולים את עיניהם בראש הכנופייה העומד באמצע, מסלסל בשפמו באצבעותיו, סוקר אותו יפה-יפה ושותק. ודאי חורץ הוא את גורלו כרגע, וקשה לו לאהרן גלעדי להאמין, כי עוד מעט וזה יפטיר מה שיפטיר באדישות נטולת כל טינה, והללו יסחפוהו בחבטות הצדה, למרגלות אותו סלע קודר, או בסמוך לאותו גזע זית מפותל המשחיר באפלה כישיש גחון, ויטיחו בו כמה כדורים – וחסל אהרן גלעדי… גרונו של אהרן משתנק קמעה, משצפה לפניו דמות ילדתו ומעצם התאור של אפשרות סופית זו, העלולה להתממש תוך רגע כמימרה, והריהו תולה את מבטו באותו אדם שגורלו נתון בידיו, ומצפה בחרדת-לב נוקפנית.

וכנראה, שאכן היה זה קצת משונה לתפוש באדם זה ששמו אהרן גלעדי, אשר נזדמן להם בחשכת הלילה, בהלכו לתומו, ולסלקו מיד ביריות רובים, שכן לאחר שראש הכנופיה סילסל שוב את שפמו בבוהן ובאצבע, בזקפו קצהו כלפי על, נזף לפתע באותו פרא-אדם רוטן החושף את שיניו כזאב טורף עקר עצמו לפתע ממקומו, ופקד להובילו אתם. אהרן גלעדי נשם לרווחה, משמע, לפי-שעה נדחה הדבר, ומה שיהיה אחר-כך – דיה לצרה בשעתה.

ופתחו הללו בהילוך של לילה כשהצועד בראש משחיל את עצמו בסבך שיחים ואלונים גדועים, ומושך אחריו שורה ארוכה של בני-לויה כצללים נעים במשעול זנוח, לעקוף ישובים וכבישים שגייסות מהלכים בהם, או פלוגות נוטרים מן היהודים. והילך עליהם הלילה את משב דיממתו השחורה והרכה כקטיפה, ורק נקישות רגלי ההולכים שניגפו לעתים באבנים הפריעו את הדממה. ופסע ביניהם אהרן, למראית-עין כאחד מהם, לא כבול אך שבוי בין אויביו השומרים את תנועותיו, ואותו קנאי מעניק לו בחשאי ובמגונב חבטות ודחיפות, ללמדו שאין הוא פטור עדיין מעונש של ממש. ונמשכה הליכה זו עד חצות, הליכה מייגעת ובלתי פוסקת.

ג    🔗

וכך היו מהלכים: תופשי רובים לצדדין ובראש. באמצע רכוב על סוסה חומה ונהוגה בידי פלח צעיר ( שכן לא בנתיב דרכו רגליהם), התנועע על אוכפו ראש הכנופיה. והסוסה יחסנית, מקרטעת ברגליה בגמישות וחן, מרתיעה עצמה אחורנית כדי טפח, מרטיטה את שרירה הדרוכים ויריכיה, כקוראת תגר על הובלה אנוסה זו במיצר, במקום זינוק למרחב; אוכפה האדום-כחול מעוטר גדילים ופופים, וחשה היא, הסוסה, בחשיבותו של רוכבה שחציו לבוש מכנסי-רכיבה ומוקים מצוחצחים, וחציו העליון לבוש מעיל עירוני, אקדח צמוד לירכו, משקפת-שדה תלויה על צוארו, וראשו חבוש “כפיה” ש“עגל” משחיר עליה ועוטר את צחור המשי הרך והמבריק, להבדילו במראה ולבוש מפשוטי אנשיו.

מתוך לחישותיהם של ההולכים למד גלעדי לדעת, כי ראש הכנופיה הוא אבו יוסוף בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר, ששמו הוזכר הן בפי הרשות, והן בפי הישוב, כראש כנופיה ושודד נועז שיצאו לו מוניטין בין בני-בריתו כלוחם קנאי לחרות; והוא-הוא אותו אבו יוסוף אשר כמה מבני הישובים שנחטפו על ידו לא חזרו לחזות באור החיים. פרט לילדים אחדים, אשר קרא להם דרור, ולא הפיל שערה משערות ראשם ארצה. אדם שאצילות ואכזריות דרו אצלו בכפיפה אחת.

שוביו של גלעדי לא דיברו אתו מטוב ועד רע. כי חזקה עליהם מצות השתיקה. אגב חיפוז של הליכה, חיפוז שנבע כנראה מתוך כורח לשנות את המקום, לא היה סיפק בידי גלעדי לחשב חישובים של הגיון, ועד כמה שלא היה הדבר תמוה בעיניו, בשערו בבהירות סיומה של הליכה זו, לא השתלט עליו משום-מה הפחד. לפי-שעה לא נגעו בו לרעה, פרט לאותו קנאי זועם שהטרידו מפעם לפעם, שכן לא החליט עדיין אבו-יוסוף מה לעשות בו, או שמא יש בדעתו לחקרו קודם. אלא שההליכה החופזת שריח של נסיגה נודף הימנה, מיגעת אותו במקצת ומטילה בו חמימות. ולא זו בלבד: לפי השערתו, אלמלא תקלה זו שארעה לו, היה מוצא עצמו כבר בבית, נהנה מזיו רעיתו וחן ילדתו, אץ למקלחת של צוננים, ומושך על גופו כל אותה הנאה של אדם שחזר לביתו, לנופש ולנועם, “והרי לך סיום אחר לגמרי!”…

משך כל אותה הליכה מעורפלת סודיות, היה גלעדי מבקש לנחש ולדעת לאן מוליכים אותו ולא עלה בידו, אף כי סביבת הגליל נהירה לו יפה, שעוקפים היו מקומות, נסוגים ומתקדמים חליפות, נרתעים מתחומי הכביש וחודרים לפינות נידחות, בין צוקי סלעים, עצי חרובים ותאנות ענפות, חולפים בביטחה בסמוך לכפר ערבי מתנמנם, וממשיכים לחדור לארץ לא נושבת. מבקשה היה גלעדי לבחון את המקום לפי הכוכבים, אלא שלצערו נוכח לדעת כי בקיאותו אינה מספקת. בוחן היה לפי סימנים אחרים והעלה חרס בידו. אפשר שמפאת הליכה טורדת וקשה, ואפשר מתוך מבוכה ותהייה בלתי פוסקת על הצפוי לו בסופו של דבר.

בחצות הגיעו לגיא מכונס יפה בין עצי חרובים וסלעי מגור קודרים. מתוך סבך שיחי ההרדוף עלה קול שקשוק המים, שכשוך רונן ומתאשד מעל גבי סלעים משתלט על רחש הבריאה מסביב ושוזר אותו בקולות האישוד והפיכפוך הבלתי פוסקים, העריבים ביותר לאוזן. כאן נקבע מקום החנייה והלינה; כאן כפתו לו לגלעדי את ידיו מאחוריו והטילוהו לצדו של סלע ככבש עקוד, וכאן החלו הללו מתירים מטענם הקל, פורקים את זינם ויורדים עם הצפחות לשאוב מן המעין.

ד    🔗

שכיבה זו בידים כפותות מאחרי גבו לא היתה נוחה ביותר לאהרן גלעדי. לאט-לאט, שלא לעורר כל חשד, סמך גלעדי אל כפות רגליו בתחתית הסלע והחל מסיט קמעה-קמעה את גופו העקוד, להקנות לעצמו מצב שיאפשר לו לסקור את המתרחש סביבו בתוך מחנה שוביו. הוא עשה זאת בזהירות יתירה, שלא לרתק אליו את מבטיו של אותו קנאי (שאינו גורע עין ממנו), ולאחר דחיפות קצובות ואיטיות עלה בידו לשנות את שכיבתו, ולהפנות את פניו לעבר הכנופיה, כשהוא מוטל על צדו וראשו ולחיו השמאלית דבוקים יפה לקרקע המאובק. חם היה לו, וגופו היה שטוף זיעה משך שעה קלה, עד שירדה עליו המנוחה בפקוד אותו רוחות לילה קרירות. רעב לא היה, אלא שצמא היה ביותר ושפתיו חרוכות. קול פיכפוך המים והתלעלעותם של הגומאים לרוויה מן הכדים הגבירו בו את הצמא עד להציק; אלמלא בוש היה, אפשר והיה מבקש מים לשתיה, אך ידוע ידע כי הללו אינם חייבים לנהוג בו מנהג של הכנסת אורחים, שאסור להם להאכילו ולהשקותו, שאם יעשו כן, הרי הם מקפחים את זכותם לטרדו מן העולם כשונאם…

וישבו הללו מקופלי רגלים במעגל מסביב לאש, טורחים על הסעודה. על גבי עגולי הברזל הקעורים. ה“סאג’ים”, טרחו באפיית הפיתות. ראש הכנופיה שכבר סעד, כנראה, את לבו, מוטל היה בצד מכורבל בשמיכה ומתמכר לשינה. לבסוף נשארו ערים על עמדתם רק אלה אשר על המשמר, ועם תום הסעודה קרסו הנותרים למנוחה, פה ושם, מכורבלים ב“עביות” וניראו כגופים נטולי רוח-חיים, מכונסים כבתוך שקים עלובים. רק הרמץ הלוחש והמבליח, ששרד עדיין מן האש, הטיל אדמומית קלה מסביב, והעלה עשן קל וצחרחר שתימר מעורב באותו ריח של צפיעי-בקר וזרדים המיוחד לקירבתו של כפר ערבי.

דומית-לילה כבדה חבשה את הגיא. סאון שכשוכו הנעים של המעין גבר, ובתוך הדממה קלטה האוזן גם את שקשוק המים המתפלגים לצדדין פה ושם, שעה שהם נתקלים בזיזי סלע בולטים, ומתוך שחור שיחי הרדוף המלבלבים קלטו עיני גלעדי, את הורדים, מהם צחורים ומהם אדומים, ואת רצי הכסף המוארים על יד הירח השוקע, שהנמיך לצודם בקרניו שחדרו מבעד לסבך האופן של הענפים הסוככים.

מכיוון שצמא היה אהרן ביותר, לא גרע את מבטיו העורגים מן המים, מן החיוניות המפכה בזרמם, סביבם ובזכותם, ותוך-כדי-כך העבירוהו גם לבריכות הדגים שבתל-צוק המנמנמות וריח וכוכבים מרטטים בתוכם במרוסק, ותרנגולות המים הכבדות עוקרות לפתע (שומר כי יקרב) וממריאות מגדה לגדה; כיצד משחירים המים מסביב לדוגיות הקטנות הרתוקות לחופים בבדידות משמימה; כיצד מכסיפים הדגים המנתרים מתוך בריכת המשלוח, כמבקשים לחרוג מבעד לסורגים המרושתים; כיצד פוסעים החתולים המתגנבים בקני הסוף לצוד שבוטה או בדומה לה, וכיצד גוהר הלילה השקט על המשק הנם בחיק העלטה מול צוקי הסלעים הכבדים הנשקפים מצלעות ההרים, על שדרות עציו, על המדשאות, על אודם גגותיו, על מגדל המים המתנשא אל-על; על רעיתו הקשובה כעת ותמיהה בין נמנום לנמנום על הבעל שטרם חזר, ועל ילדתו שתלתליה השחורים צונחים על לובן הכר, והיא גונחת בשנתה, ומטפלת הלילה חשה אליה על בהונות ומגעת יד רועפת חיבה למצחה, לחוש אם החום פוחת או עולה…

והיה אהרן גלעדי הכפות אורג בחיק הלילה את הרהוריו חוזה בהקיץ יפה-יפה ממראות תל-צוק, מראות בטרם בוקר ומראות כחום היום, מראות של בין-ערבים, ודמויות סועדים בחדר-האוכל, והתורן המסונר עובר עם עגלת האלפסים, המהבילים מעל לנזיד הצהבהב, הצלחות וקנקני הקפה. הה, הקנקנים הללו וספלי החרסינה הצחורים והפחוסים, כמה מהם היה מגיח עתה לגרונו הצמא, החרוך, הניחר…

ומראות רוספים מראות, נמוגים ונרקמים, מגוחכים כשופעי ענין, חשובים כטפלים, מעורבים ושלובים זה בזה, החל מחבילות שחת שמישהו עומס עם בוקר על גבי העגלה השטוחה לצד קנקני החלב המובלים למחלבה האזורית, ועליהם קופצים לשבת כמה נוסעים מקדימים; ילדתו של אורי סלעי הלוחצת ללוח לבה הקט ברוב רחמים את בובתה נטולת הרגל ונקורת העין; קבוצה מן הנוער הגועשת ברוב-חשק במישחק כדור-עף, והנערים שבה, משולהבים, תולים מבטים מתרפקים ביעל היחפה המבליטה את חמדת בשרה החומר בתוך גופיה גברית מובהקת, וצחוק ולצון והתנצחות של עלומים; בריל הגחון על פנקס חלוקת העבודה וזוקף את עיניו הבוהות בפילות מתחת למשקפיו מול חברה רוגנת מראות המהווים מסכת יומו של תל-צוק הפורח כגן בשממה שספק אם הוא, גלעדי, עוד יזכה לראותו כמות שהוא… שכן… ברי לו כי כאן ייסגר עליו מעגל חייו, ומשתאה הוא שאינו חרד ושוקע בעצבות כאילו סיום טבעי הוא שאין למרוד בו ולשנותו שעה שהוא מוטל בכאן חסר-תושיה וחשוך-תקוה.

עוד גלעדי מהרהר בצרופי דברים וענינים שצפו לפניו בבהירות מפליאה ורדופה כבסרט רב-פנים, בטרם יקיץ עליו הקץ, והירח שקע, ונבלע קודם שעתו באפלת עבים שנערמו במערב; ואילו בצד מזרח החוירו פאתי אופק, נחשפו שרטוטי הרים רובצים מעולפי תכול וצחור, ולצד צפון בקע והסתמן ראשו של החרמון (וגלעדי מתאחז תוך-כדי-כך משום-מה בטרקטור החורג בסאון מתכתי משער תל-צוק וגורר אחריו את המחרשה הגדולה עתירת הלהבים, כשראשוני המשכימים לשדות חופזים לפעלם) והאויר צונן ונעים ויפה לריאה שלאחר שינה, ושולי האופק ניצתים באור מתבהר, והשחר בוקע בכל הדרו.

גלעדי הזיז את עצמו ברוב יגיעה והפך את גופו לצד הימני, חש בידיו הכפותות שחלו גורמות כאב חותך, בחזה המכווץ המבקש נשימה מלאה, ודוקא בהיסח-דעת, בשנותו מקומו, נפלה עליו שינה חטופה.

יד גרומה תפשה בכתפו, ומשפקח את עיניו שתמיהה נשקפה מתוכן מול אור בהיר, ירק ורנן צפרים, ראה בגחון עליו כפרי מסורבל שטרח לחתוך את החבל בו נעקד, ופקד עליו לקום. גלעדי נטש את רבצו, מתח את ידיו המשוחררות כשני אברים מדולדלים, דומה לא שלו המה, סקר את סימני העיגולים הסמוקים שהטביעו הכְּפָתים בזרועותיו, ושאף רוח בהפטירו חרש לעצמו, כאדם המקבל עליו את הדין: “אהרן, התקן עצמך לקראת שעתך האחרונה”…

ה    🔗

גלעדי הובא לפני אבו-יוסוף שישב על גבי אבן, ידו הימנית משחקת בניצב אקדוחו וכל-כולו מפיק שררה וקורת-רוח. שנים מקציניו עמדו סמוכים לו, ואילו אנשיו התגודדו מפני הכבוד בריחוק פסיעות, דוממים ומצפים תוך סקרנות של טמטום וכובד-ראש; ואותו קנאי מבליט את קוצר-רוחו, לוטש עיניו ומשתאה על הראש שניגש לענין זה מתון-מתון, שכן אילו הניחו לו היה מראה להם כיצד טורדים מן העולם כופר מן היהודים שמצוה להשמידם!…

בגיא עמדה צינת בוקר נעימה מהולה בסאון אשדות המים, המזנקים לתוך ערוציהם בין ההרדופים, שלאור היום הוריקו בחריפות יפה לעין והורדים שלהם, בצחור ובאודם, התנוססו בתפרחת של שפע מרנין. “כאן יתכן גורלי”.. הירהר גלעדי לעצמו ברוח נמוכה, ובכל-זאת גמר בלבו להיות שקט, מעורר כבוד. עוד בלכתו לדין שקד בחפזה לשפר ככל האפשר את מראהו החיצוני, שלא להיראות עלוב, תחב את כנפות חולצתו שנשמטו מתוך מכנסיו, העביר את אצבעותיו הפשוקות, מעשה מסרק, בתוך בלוריתו הפרועה, לשוות לה צורה. ובהתיצבו לפני ראש הכנופיה, הישיר מבטיו נגד כאדם המוכן לקראת פסק-דינו. תוך-כדי-כך הובא גם תיקו. אחד מהם פתחו, ניערו והטיל מתוכו מגבת, מברשת לשינים, ספר, מסרק פגום, חפיסת סיגריות, פנקס חשבונות, בקבוקי תרופות ואבקות, ושאר מיני דברים קטנים שאדם מסוגו של גלעדי מצטייד בהם שעה שהוא יוצא לדרך. היה זה תיק כשר בתכלית הכשרות, שלא הכיל שום דבר חשוד. החפצים נערמו בפני אבו-יוסוף שסקר כל אלה באדישות.

גלעדי נשאל כמה שאלות, מאין הוא ולאן פניו מועדות. משהשיב כי איש תל-צוק הוא, החליף, אבו-יוסוף מבטים רבי-משמעות עם קציניו: “מכירים אנו את המקום, מכירים”… אבו-יוסוף העלה חיוך מתפתל מתחת לשפמו, הציץ בו בגנבה, כחוכך בדבר, והחל חוקרו היכן היה שעה שתל-צוק הותקף, ובמה עסק הוא, גלעדי, אותה שעה. גלעדי לא הכחיש כי היה בין האנשים שהשיבו אש. מתוך הדממה שנשתלטה מסביב תפש גלעדי כי תשובתו עוררה כבוד, וכי השכיל לעשות באמרו את האמת הפשוטה שאין בה מן החמקנות, ולא שביקש להתהדר בפניהם, משל מעמיד הוא פני “ג’ידה”, כי אם ליצור את הרושם שכנים הם דבריו.

לאחר עוד כמה וכמה שאלות ותשובות פקד אבו-יוסוף לחפש גם בכליו. מיד הושטה אליו יד זריזה ובדקנית שהוציאה מתוך כידי מכנסיו וחולצתו ממחטה, קופסת גפרורים, עפרון מבוצץ, מכתבים אחדים, נרתיק עור שהכיל כמה מיסמכים אישיים, וצלום-חטף של רעייתו ובתו, במקובץ ובמפורד. אבו-יוסוף שם עצמו כמעיין בתעודות השונות, דיפדף בהם והפך בהם בכובד-ראש של בקיאות מדומה, ותפוס סקרנות ילדותית הסתכל גם בכל אחד ואחד מן הצלומים. לפתע הישהה בידו את תמונת הילדה השחרחורת והנאה המצטחקת בפנים מפיקי חן ובראש מתולתל כעטור בנחשים שחורים. פניו לבשו ארשת רכה ותמוהה, ובפרצו לפתע בצחוק קולני, תוך חישוף שינים צחורות ותואמות להפליא, הושיט את הצלום לאנשיו, בהוסיפו משתומם ושמח כאחד: “לטיפה!”… נתנו הללו את עיניהם ונענו לו אף הם בקריאות התפעלות והסכמה: “לטיפה!”…

לבשו פניו של אבו-יוסוף חיוך טוב-לב, עיניו נצמדו שוב לקלסתר פניה של הילדה, ולא פסק לתמוה על הדמיון הרב בינה לבין בתו הקטנה לטיפה, שבת-צחוקה, תלתליה, וכל-כולה אינה אלא העתקה מדויקת ביותר מזו, של אחיות תאומות הן מאב אחד. “לטיפה”… לחש לעצמו וכיסופי אב מתעוררים והומים בו “משונים הם מעשי אללה”…

משנתן שוב עיניו בגלעדי הניצב עליו לא עוד העניק לו ארשת זעומה, שכן כבש אותו החיוך לגמרי, ובפנותו אליו, לגלעדי (אשר חיוך זה הצית בו שביבי תקווה כמוסה), החל סח לו על הדמיון הרב שמצא בין הבנות, ואם עדיין מקווה הוא, גלעדי, שישוב לראות את פני בתו…

גלעדי דלה מתוך נבכי זכרונות את אוצר המלים הערביות שהיקנה לעצמו, קשר ניב בניב, צירף משפט למשפט, ועמד להסביר לאבו-יוסוף כי לא זו בלבד שמבקש היה לראותה, אלא שחולה היא ושמוביל הוא אתו רפואה למענה.

אבו-יוסוף הקשיב רב קשב. בת-צחוקו סרה מעל פניו שלבשו סבר של הגות חמורה. דומה שיצריו התנצחו בו. משהו מן הטוב שנבט בו עוד קודם לכן חולל תמורה בנפשו ושרוי היה במצב מהורהר בלי לראות את כל אלה הניצבים אליו, ובכלל זה אף לא את פרצופו של אותו קנאי המחריש ומשתאה לדעת מה יהא בסופו של דבר, ועל-שם-מה מתמהמה הראש. אבו-יוסוף שוקל היה בדעתו. יהודי זה שהובא לפניו לדין חייב מיתה לפי הנוהג המקובל במחנהו, ואילו בת קטנה יש לו הדומה בדיוק ללטיפה שלו, ומחכה היא לרפואות שהאב מוביל בשבילה… אותו הרהור של חסד שנתגנב לתוך לבו, ושרופף היה מלכתחילה, הרהור ששרשיו נעוצים בשיחות מני קדם על כליפים מפוארים ורבי-חסד שגזרו על החיים ואל המות מתוך אצילות ורוחב לבב – נתעצם בו עדי הגיעו לפתע להחלטה נחושה ומפתיעה של אדם שליט שהשררה בידו ואף הוא רשאי לעשות כטוב בעיניו. בתנועה רשלנית תחב את הצלום לתוך כיס מעילו, ובהרימו את עיניו השחורות לגלעדי (שהבריקו אותו רגע בברק אנושי רך) פסק בקול תקיף שאין להרהר אחריו:

• לך לך לשלום בשם אללה הרחום!…

ו    🔗

ויצא גלעדי לדרכו בשם אללה הרחום מול זיוו של בוקר רענן. מהלך היה מתרונן כשהוא צופן בחובו חסד גורל וחדוות אדם לקראת החיים. בעיניו השתקפו עדיין מראות נוף של לילה בגיא המכונס ליד אשד המים, ולא ידע כלל כי אותו קנאי עול-ימים נרתע ממקומו כאילו נחש הכישו! לראשונה עמד פעור-פה ורק לֶטש עיניו העיד כי דעתו נסתכסכה עליו. שהות מה דרושה היתה לו כדי לתפוש כי אכן לא לצון חמד לו הראש, וכי האיש חוּנן… פניו לבשו ארשת של עוית ובוז, וכף ידו נצמדה לניצב ה“שבריה” שלו בחמת-זעם. לבו צר היה מלהכיל מעשה תמוה זה… לפתע עקר עצמו, חמק מתוך עדת האנשים הרוגשים עדיין וסחים בהתלהבות על חסדו של הראש, חלף בין העצים והחל מקפץ ומדלג בין הסלעים בזנקו ברגלים יחפות חרש-חרש ובאברים שופעי און פראי, ובעיניו יוקדת משטמה עזה.

משהדביק את גלעדי נושף היה מקוצר-רוח ומחמת-רצח שנתעצמה בו שעה שרדף אחרי אויבו. גלעדי שהיפנה אליו את ראשו – בחושו לפתע כי המוות כרוך בעקבותיו – הזעיק את רצונו לעמוד על נפשו לברק הסכין שנשלף לעומתו, מונף ואומר להבדיל לנצח בינו לבין היום המוצף נגוהות שמש ותכלת מרומים.