א

לאחר פרשה ארוכה של ימי סבל ונדודים נתלקטו האנשים לבסוף בתוך אחד מגני הפרי. משהוסבר הענין לגנן לבשו פניו ארשת של רצינות, הירהר בדבר ונענה להם בלב שלם. היה זה איטלקי שזוף-פנים, אשר בחייכו הופצעו הקמטים כקרנים מסביב לעיניו ושיוו לו מבע של תוך לב; בהרכינו את ראשו ובהחזיקו מגבעתו בידו דומה היה לאדם מתעתד לתפילה. הענין נראה לו מושך, מחוייב המציאות, ונגע לבבו מראה האנשים שנעקרו מארצות מוצאם ומחרפים את נפשם לקראת מעשה נועז, שרק שוחרי הרפתקאות בדורות שעברו נתפשו לו. הוא התיר להם לחנות בתחומי גניו המשתרעים על מורדות החוף הניבט אל הים, ועוד בו ביום שלח להם טנאים עמוסי שזיפים ותפוחים מן המובחר. בת-צחוקו הטובה לא סרה מעל פניו כל אימת שנתקל בהם והיה בה מן העידוד: אל-דאגה! חפצכם יעלה בידכם כל עוד בני-אדם מחייכים!

למעלה מתשע מאות נפש נתלכדו בין החונים כאן, מצפים לשעה היעודה. איש מהם לא ידע על מועד ההפלגה, שכן עדיין לא נראתה האניה באופן, והפרטים הוחזקו בסודיות חתומה. הים השתרע עצום וכחול במרחביו, והאנשים יכלו לסקור אותו במנוחת-נפש, כל עוד רבצו לאים ונחים בצל הגנים הירוקים, מוצנעים בסבך עציהם ומטפלים כל אחד בעניניו, בצרורו הדל, ובהרהורים הנושאים בחובם מראות של סיוט שילוום, מסתבר, כל ימי חייהם עלי אדמה. שכּן היו אלה פליטי מחנות, שרידים שרק בדרך-נס פסח עליהם הרוצח, ונבחרו לצאת לדרך האחת והיחידה שאין תמורה לה. רק ציבור דרוך מעין זה, הנושא את נפשו למולדת בתוקף צו גורלי, נוטל על עצמו את הסכנה כמישחק שיש לסיימו ויהיה מה.

רחשו להם החיים בינות לגזעי העצים כמה ימים ולילות תוך שקט ומשמעת אילמת, שאינה נטולת חירות ואחווה; הארוחות הוגשו במועדן, לתינוקות ולילדים סופקו מחסוריהם, ונשתלטה ההכרה כי ישנה יד מעודדת ומכוונת, המשליטה את מרותה בדאגה ובמסירות עדי השלימה את הפשר לחלום.

אותו בוקר חזרה חנה לאיטה ממקום הרחצה, רוחה טובה עליה, ותוך כדי הילוכה עדיין טיפלו זרועותיה הנאות בהתקנת תלתל סורר, שחזר ונשמט על ערפה מגודש שערותיה. זה כבר לא פקדה אותה מנוחת הנפש שדבקה בה במקום שקט זה, בחיק הטבע הנושם חמימות של קיץ, דממת מרחקים וצחצחו תרגיעים תכולים הרועפים מרגוע ושילומים. היא הרגיש כי אכן חוזרת היא לאיתנה, שהדיכדוך מפנה את מקומו לתשוקת החיים שהחלה תוססת בדמיה ובגופה המחלים, אם כי בשעות התבודדות טרם השתחררה לחלוטין מפרשת האימים שעברו עליה, וממראות הפלצות שחזו עיניה בשנות הטירוף.

הלכתה שקטה ורשותה, אחוזת רפיון של התפנקות, נתקלה שוב באותו גבר שחלף על פניה, וגבו הנטוי, גב חסון ורחב, הרעיד משום-מה את לבה והעלה בה במטושטש ריח של אימים ורצח, ריח של חרדת נפש בלתי פוסקת, שעה שנפשה נתלבטה כצפור פצועה ושבויה בתוך צריפי מחנה ההשמדה. משהו מוּכר עד לאימה נסתמן לעיניה בגופו של האיש ובתנועותיו, משהו שלשוא ביקשה לעקרו. יום אחד לפני-כן, שעה שנתקלה בו כאן בפעם הראשונה, הציץ בה כאשר שכבה לפוש בצל אחד העצים, ומבטיו (צריפי המחנה!…) פילחו את שלוותה והילכו עליה שוב נכאים. וכמו להכעיס, נמלך זה ובחר לו מקום על גבי הקרקע מול פניה ממש, כאומר לסכסך את עשתונותיה לגמרי. אפשר שהיא נראתה לו אשה חמודה שהעין מתרפקת עליה, ואפשר שהוא אמר להיווכח, אם אמנם נתקל בה באותם הצריפים, או שמא זהו רק אחד מאותם הרהורי הפחדים והנוחם הרודפים אחריו לענותו, לאחר שהשואה חלפה והניחה אותו בחיים. הוא סמך את ראשו בכף ידו בהשכיבו את גופו על צדוֹ, נתן בה עין ובחן אותה יפה; היה במבטו משום קריאה לקרב: “אדרבא! הגידי אם מכירה את אותי! איני אוהב את הספק המנקר במוחי!”…

חנה הרגישה בכך, נבוכה, ולבה דפק בה בדחיפות של עמידה על פשע. היא היסבה את עיניה ממנו שלא לראות את פרצופו, ודוקא על ידי כך ניתנה לה היכולת הצרופה להעלות בזכרונה תאור מצבים שחלפו על כל פרטיהם, והרי הופיע לפניה, פוסע שם במחנה לצדו של אלפרד גליק המתועב, סר למשמעתו ככלב, חש לעשות שפטים בצללי אדם, ובורר מהם לאונס ולרצח, על כל גילוייו השפלים ביותר…

אותן ההעויות, אותו הגב החסון, הראש הכבד היושב על גבי עורף קצר ומוצק, וארשת הפנים הקשוחה שאינה נטולה בכל-זאת פיקחות ובינה… אמנם, הוא גידל לו עתה שפם צהבהב ועבות, ואף טישטש את המספר שהוטבע בזרועו, אבל אותה בהרת קטנה וחלקה שהיתה על לחיו הימנית (שבהקה בפני עצמה גם לאחר גילוח) היא-היא שהעידה נגדו כמאה עדים. מציאותו של אדם זה נסכה חרדה גדולה בנפש. מיואשת היתה ואובדת עצות, שעה שפסקה כי הוא האיש ולא אחר. מכיון שכך ידעה כי אין היא בת-חורין לפטור את עצמה מאחריות, אלא שכה גדלה חרדתה מפניו הפעם, משל עדיין מקיים הוא עריצותו בידו, מסתולל בכלואים ומסוגל לטרוד אותה מן העולם; היא חשה עד מה שבויה היא ברשת כוחו והשפעתו של אופי מתועב ואמיץ (הצפור והחתול) שאינו חת מפני כל! היא פחדה להרים את עיניה והערימה לסקור אותו מן הצד בגנבה, כעושה זאת לתומה, חוששת לחשוף לפני מבטיו הבוחנים בחומרה יתירה את האמת המפרכסת בתוכה למראהו, את הזעקה המרה שהיא מחניקה בחובה.

אלא שאדם זה, גלאזר, היה כנראה למוד נסיון ובוחן לבבות. הוא קרא מעל פניה הנבוכים את ענות-נפשה, קלט את לבטי חרדתה, וגמר אומר לעקוף אותה, שלא להביאה לידי נסיון הטומן בהתפרצותו גזר-דין בשבילו, במחנה זה. ושעה שעדיין נתלבטה בהשפלת-עיניים קם חרש וחמק כצל בין העצים, תוך החלטה להזהר לנפשו מפני אשה זו אשר הכירה אותו ללא כל ספק.

ב

חנה הלכה בראש המשעול הכבוש באדמת הטרשים שבמעלה ההר. אחריה פסעו ונקשו בנעליהם הכבדות השלושה: צבי’קה, שהיה ידוע במחנה כבחור ארצישראלי, שנתפרסם כבקי בכל הפרשה של ההפלגות ואף נתלווה לכמה מהן; מאיר זילבר ומשה’קה וילנר, שנמנו עם מנהיגי המחנה והאחראים לו מטעם הרשות העברית הקובעת את גורלם, אותה רשות עברית שבכיוון הדברים היתה מעין מדינה בדרך. השלושה עלו עם חנה למקום מבודד, על מנת לשמוע מפיה את הפרטים ולערוך התיעצות כמוסה.

מהשגיעו למקום ישבו על גבי אחד הסלעים שנראה להם כעין מדרגה חצובה והביטו בשקט לעבר הים, שעל גבו הכחול נישאו סירות דייגים מסתייעות במפרשים מלבונים, שהרוח הנושבת בהם ניפחה אותם יפה והיטתה אותם קמעה על צדם. מעבר לגנים התפתל הכביש ההומה מכלי-רכב שהצבע הצבאי החום עדיין שולט בהם, ומעל להם נשקפה ביהירות טירת-אבן עתיקה וחסונה, מוקפת צריחונים בקרנותיה, טובעת בירק עצים ומטפסים, שהשתרגו סביב לה בתפרחת מרהיבת עין. קסם להם המראה, ורק לאחר דומיה של הסתכלות, פתח צבי’קה הראשון בשפת יידיש מגומגמת ומתובלת במלים עבריות:

• ובכן, חנה, דערצייל א' מעשה, האב נישט טעות. כלומר, את חנה פתחי בסיפורך, אבל חלילה לך מלטעות. הציץ בה בחיבה רבה, כיבד את חבריו בסיגריות ונתן לה שהות לרכז את הגיגיה ולהקנות לחבריה תמונה נאמנה וכנה. חנה חזרה ונטעה עצמה לשעה עגומה באוירת אותו עולם, שביקשה לטשטשו בזכרונה ולעקור את עצמה מסבך הזוועות לנצח, ושלצערה אנוסה היא עתה בהציק לה מצפונה, לא לעבור בשתיקה ולהביא את הפרשה לידי בירור שאין מנוס ממנו.

היא פתחה בתיאור האיש כפי שהכירה אותו, סחה עליו ועל תפקידו המזוהם שהיה לו במחנה שווארצדורף, בחסותו של אותו צורר אשר משום-מה היטה לו חסד. היא מסרה פרטים מזעזעים, אשר הרעישו את נפשה מחדש והעיבו פני שלושת הגברים אשר הקשיבו לה תוך דומיה כבדה. משסיימה את ספורה לעו דבריה בגרונה שנשתנק. היא כבשה את פניה בקרקע ולא הרימה אליהם את עיניה, בהתאמצה לשוא להצניע את הדמעות שנתקשרו בהן. צבי’קה טפח בשתי כפות ידיו על ברכיו ונאנק מתוך לב לחוץ השואף לרווחה:

• מנוול שכמותו!

הזעם נשקף מעיניו ואגרופיו נתקפצו.

ג

עוד בו בערב הודיעו לגלאזר כי הוא נתבע לדין בעוון רצח במחנה שווארצדורף, וכי לשוא ינסה להתחמק, שכן הושם עליו משמר חברים. גלאזר לא החוויר. הוא חש בכך עוד לפני שניגשו אליו וידע במה דברים אמורים. אמנם בחביון נפשו נרעש, ומשך רגעים ספורים לא הוציא הגה מפיו, שלא לגלות את מבוכתו (“כיצד קיבל את הידיעה?”…) ורק לאחר שתיקה של אדם השקוע בהגות כבדה ועצובה, אמר חרש:

• הרבה פורענויות נתרגשו עליו בחיי וכנראה שעלי לשתות גם כוס תרעלה זו עד תומה.

הוא אמר את דבריו במתינות, כמקבל עליו את הדין, כאדם שאינו חושש מפני עלילה, ואילו בחובו רתח ורגז על אותה נערה שגרמה לכך; הוא שטם אותה בכל מאודו וגמר בלבו לסתור את דבריה בעקשנות ובכשרון, הואיל וברור לו כי רק עדה אחת בלבד היא בכל המחנה הזה, ומלחמתו זאת היא האחרונה לחיים ולכלייה, שכן צבי’קה זה וחבריו אינם חומדים להם לצון, ואם תשכיל הבחורה (תיפח רוחה!) לשכנע אותם בצידקת דבריה – הריהו אבוד לחלוטין… כן, נערה זו, המאשימתו, אותה יש לשים ללעג ולקלס, לעשותה קלת-דעת שנטפלה לאדם חף מפשע, ואת דבריו עליו לכלכל בשום-שכל בזהירות רבה, שלא להיכשל ולא לפול לידיו של צבי’קה זה אשר לא יידע רחמים בדין. מתוך מבטי עיניו למד לדעת זאת, בחלפו על פניו ובסקרו אותו שעה קלה לפני כן.

הדבר נפל במחנה והופץ תוך שיחת לחשים. מבטים רבי-משמעות הופנו אליו כל אימת שהבריות נזדמנו במחיצתו, ולפתע נתברר לכל, כי אכן איש מוזר הוא גלאזר בהליכותיו, לא התיידד עם איש במחנה ולא חיפש לו קרבת ידיד או רע. אם כי התהלך חפשי לרוחו, ידוע ידע כי שומרים עקבותיו, והוא שם עצמו כאינו משגיח בהם כלל וכלל. מתוך רחשי התכונה סביבו הבין, כי אפשר והמשפט ייערך לאחר ארוחת-הערב, ולפיכך קבע לו שעה לשם התבודדות עם עצמו, שבה יכין את פרשת הסנגוריה. הוא ידע כי כעת שומרים עליו לא רק על היותו חשוד באותם המעשים, אלא שחוששים הם כי באם יעלה בידו להתחמק, יסכל את תכנית ההפלגה… מכיון שכך ודאי מעולה היא השמירה, קפדנית ביותר, ומוטב לא לשגות במחשבת בריחה שאין לה תקווה של ממש, וכשלונה עלול להפילו בפח לאלתר. מוטב איפוא שיישאר ויתאמץ להציל את נפשו בכל האמצעים שבידו, ובכל כוח התבונה שניחן בה, ושעמדה לו עד היום בעתות בצרה. בשעת אחת משיחותיו במחנה, שיחת שד יהיר, התפאר פעם גלאזר באימרה משולשת, שהגדירה את טיבו: “שלושה הרגלים נשתיירו בי עד היום: כשאני מעביר מסרק על מחצית קרחתי הריני עוצם עיני, משל עדיין בלוריתי עבותה ושערותי ניתלשות תוך כאב; זבוב הנטפל אלי לטרדני לפני שינה שלאחר צהרים, הריני תופשו, עוקר לו כנף אחת ומניחו לנפשו; אדם הניצב לי למכשול על דרכי – הריני מסלקו וחסל!”… אכן, בכוח תכונותיו אלו הציל את נפשו ודרך על גוויות קרבנותיו באכזריות ובקשיחות-לב, בשעשעו את נפשו ברגעי נוחם ספורים באשלייה, כי בעתיד יתחיל את חייו מחדש וימצא לו דרך לכפר על חטאיו.

עם דמדומים נתרחק לפאת הגן, מבודד וחפשי משאונם ולהגם של המעפילים, השעין את גבו לעץ ובשקעו בהרהוריו החל אורג את מסכת הסנגוריה שלו, בצרפו את נימוקיו, את טענותיו, את בדיותיו; הוא בנה לעצמו היכל רב-תפארת של העמדת-פנים ושקט רוחני הדרושים לו לשם הצלחה, להצלת נפשו. שעה ארוכה שקוע היה בטווית מסכת זו, חישב כל פרט ופרט, עמל להרחיק סתירות העלולות להכשילו, ובהגיעו לניסוח הדברים האחרונים, שעליו לומר לפני סיימו את נאומו בפני בית-הדין, נתרעד לפתע כגנב הנתפש בכף, בגשת אליו אחד החברים מתוך האפלולית:

• גלאזר, את מתבקש לבית-דין של חברים!

ד

המשפט נערך בכניסה לבקעה צרה בין שני גני פרי. שני טורי ארגזים הפוכים, שכוסו במשהו הדומה לצבע ירוק, ספק אריג קרוע, ספק נייר ירקרק, היוו את שולחן בית-הדין. על גבי הספסל ישבו השלושה: צבי’קה וחבריו. מימין הקצו מקום לנאשם, ומשמאל – למאשימה. קהל המעפילים רגש ורחש לרגליהם, תוך המייה ותנועה של עדת נמלים שאבן הוטלה בה. ענפי העצים הסמוכים רטטו קמעה למשב הרוח, ירקותם מוארת פה ושם באורו של לוקס מתנשף, העוטר את המקום בהילה של אור, כשמסביב לה מתעבה האפלה, עוטה אימה ומשחירה ביותר. צבי’קה לחש משהו על אזנו של וילנר אשר קם והכריז:

• גלאזר! מאשימים אותך במעשי רצח ובגידה בחבריך היהודים במחנה שווארצדורף! המודה אתה באשמתך?

דומה, כי בתוך הדממה הדחוסה שנשתלטה עד לאימה רחפו נשמות רפאים. הכל תלו עיניהם בגלאזר שסמך את ידיו על קרש העשוי מעין דוכן. הוא הניע תחילה ראשו בשלילה, לכאן ולכאן, כופר באשמה, והשיב בשקט:

• לא, איני מודה.

דומית מות. שיעול חנוק ושוב דממה, שהאימה נובטת בה ולובשת צורה של ממש. קולו של וילנר הולם בה בחיתוך-דבור כבד ורב משמעות:

• רשות הדבור למאשימה חנה שטיין.

רחש-לחש, ניע ענפים כסופים. האור מתנשף, מכחיל ומלבין חליפות, מוקף סחרחורת פרפרי ליל שעטו עליו. פני חנה, הקמה לדבר, מחווירים ומתמזגים עם לובן השמלה, ורק עיניה מבריקות, וגודש שערותיה השחורות עוטר את ראשה ומבליט את קלסתרה העדין. אם כי מוכנה

היא, דבריה אינם בדויים ושלובים יפה-יפה במסכת הזכרונות האיומים, לובשת אותה לפתע חרדת הדממה הגדולה, המעיקה על הגותה; לשונה דומה, דבקה לחיכה וקשה עליה הדיבור. עומדת היא כנציב מלח, עיני כל מוּפנות אליה במתיחות וצפיה, והיא – אף הגה אינה מוציאה מפיה. פני השופטים המרוכזים ומוסבים אליה, פושטים את הארשת הקשוחה הנסוכה עליהם מבראשית הישיבה, וילנר מבקש לרכך את קולו ולהפיח בה בטחון:

• ספרי לנו כל מה שידוע לך. חזרי על מה שסיפרת לנו.

חנה מפנה את ראשה לעבר הנאשם. אין היא רואה את עיניו, שכּן מרוחק הוא במקצת ואורו של הלוקס הבהיר, העשוי להאיר יפה קלסתרו של אדם מקרוב, נוסך עליו מעין אור כחול ומתעה, אור מרכך ומסלף; לא כך הופיע שם במחנה, שעה שהיה צועד לצדו של הגרמני האיום, להלביש צורה לזממיו, מסתולל, מענה, ממית וטורד מן החיים באמצעים שאין לספרם כמו… כאן הריהו עומד לפניה אנושי מאד, אדיב ושקט, מטה ראשו בהכנעה, בהקשבה, ומבקש ליצור את הרושם של אדם חף מפשע. ומרגישה היא, כי כבד הנטל מלהרימו. עליה לחשוף בפני השופטים את כל תועבותיו; עליה להציגו ככלי מלא רצח; עליה לדכאו; עליה לנקום בו את נקמת כל המעונים, נקמת כל העלובים שניספו בעטיו, והיא אינה אלא אשה ענוגה ורפה, שרק לפני זמן מועט החלה לחזור לאיתנה… מראות נגישה והשמדה חולפים לפניה במהירות מסחררת, ואף כי רואה היא יפה-יפה את כל הפרטים בהם מופיע ופועל הנאשם, בדיבור ובמעשה, בצריפים, במשרד, בחדרי חדרים, ליד תאיי החנק והמשרפות, למרות כל זאת אין בכוחה לצרף עתה את המראות לפרשה ברורה של תאור, וחשה היא כי הדבר הוא למעלה מכוחה. שאט-נפשה שנצטבר בה לגבי אדם זה פרץ מתוכה והתבטא לפתע בצריחה אחת נואשת ונוקבת:

• רוצח…

ומיד לאחר זעקה זו שהיא מטיחה בפני האדם הנאשם, בה היא מביעה את עוצם תיעובה, הרי היא מתמוטטת, גווה הדק והענוג מוסט הצדה כנעקר מן הקרקע, ותוך כדי צניחה ראשה נחבט בכתף אחד אנשים החש לתמוך בה. לאחר שהשיבו את רוחה פרצה בהתיפחות מרה שהרטיטה את כתפיה. משפצרו בה חבריה לשלוט ברוחה, התעודדה קמעה והשלווה שלאחר סופה חזרה אליה. היא נענתה לשופטים, מחתה את הדמעות מעיניה, ומה שנבצר ממנה קודם לכן מצא את ביטויו הנכון. היא החלה סחה ומספרת את אשר ידעה, את אשר ראתה משך שנה באותו מחנה מפורסם לאימה. היא תארה בפשטות נוקבת ומזעזעת את התנאים המחפירים, וכל אותם המעשים האיומים אשר להם נתפש האדם העומד מולה, והוקיעה את קלונו על שמשו כלי-שרת בידי הרוצחים. היא צירפה חוליה לחוליה עד שיצרה שרשרת אימים, שרשרת פשעים שרק בדור אומלל ומקולל זה שיחת בו ילוד-אשה את רוחו, בלא קורטוב של רחמים, תוך התכחשות לצלם האדם באשר הוא אדם.

עוד היא מפליגה בתוך שטף סיפורה, נדחפת מענין למשנהו, כחסה לאבד משהו שיש בו מהבהרת הענין, ולפתע ירדה עליה ליאות אדישה. היא הפסיקה דבריה, ובפנותה לשופטים היה קלסתר פניה מעונה וחיור. קלסתר שלא הפיק כל טינה, כי אם קהות של חושים, ובהיותה נתונה במצב של אפיסת כוחות, סיימה בהפטירה חרש בשפתים חרוכות:

• די… מה בצע בכל הסיפורים האלה והמתים לא יקומו מקברותיהם. ובכלל – –

---

לא יספה לדבר וצנחה על קצה הספסל. “בכלל” זה היה רב משמעות ומזעזע; בתוכו נתקפלה ענות נפשה של אשה פצועה ברוחה, אשר חזתה מוראות שאין ניב להם, אין גמול ואין פשר… כל הטינה העצומה שנצטברה בלבה קודם לכן לגבי אדם זה, נתנדפה לפתע, ואחת הוא לה אם יאשימו אותו או ינחוהו לנפשו… כי לפתע-פתאום הוצאה האשה מתוך מסלולה שבו החלה להתנהל, כשתקווה חמה מפעמת את לבה, כי כל מה שהיה יישאר נחלת העבר העגום בלבד; מראהו של האיש עורר בה פלצות מחדש, והתרגשותה לפני הברור, סיפוריה שהעלו בה מחדש את האימים הבלתי נשכחים, כל אלה נסכו בה רוח עיועים, הרעיפו לנפשה מרה-שחורה שראשיתה נעוצה באותה אדישות, הנוטלת מאת האדם את הטעם לחיים, את הרצון ללחום כלפי העוול; זוהי האדישות שלאחר אסון המתרגש על אדם, הנוטעת בו שממון נבוב, המצעידו לעתים לתוך החדלון… מה היה מצב נפשה של חנה שעה שסיימה את דבריה, וחברותיה תמכו בה ברוב רחמים להוליכה משם, ולתת מרגוע לרוחה הנסערת.

והיתה שוב דממה גדולה וכבדה שעה שעיני הכל ליוו את ההולכת; ובאותה דממה שקע גם הנאשם אשר הביט כתוהה אחרי דמותה הלבנה, ההולכת ונמוגה עדי היבלעה בחשכה. הוא נעץ את עיניו באפלה עד שנעלמה לגמרי, וקולו של וילנר נפל עליו כהולם פטישים:

• רשות הדבור לנאשם!

וגם גלאזר החשה לראשונה. אלא שזאת לא היתה שתיקה מחמת מבוכה. הוא הכשיר את עצמו לקראת המערכה הכבדה הזאת שאין לפטור אותה בגמגומי מלים. ואם כי שקד על כך עוד קודם לכן, בהכינו את עצמו יפה, ובחשבו את כל הפרטים, לפת עתה את ראשו בכפות ידיו, ונאם לעצמו נאום קצר ומחשל, נאום בלא מלים, אשר בוחני הלבבות באדם, הפיקחים שבהם, שניחנו באפס קצהו של החוש הששי העתיד לבוא, היו מתפלצים מחרדה, אילו יכלו לפענחו ולקרוא אותו כמו מלוח לבו של אדם פושע ומתעתע, המפליא להוליך שולל את שופטיו: “יורק אני בפרצופכם, עלובים שכמותכם! אכן, רצחתי ולא פסחתי אף על פשע אחד מכל אלה שזו מנתה בפניכם!… אבל לא אודה! לא אכנע! ראשית מפני שעדה אחת היא, ושנית, מפני שמבקש אני לחיות בדיוק כמוכם!… עשיתי כל אותם המעשים כדי שנפשי תהא לי לשלל, ועתיד אני לעשות הכל שלא ליפול בידיכם. בן-אדם! התאושש! אל תירא ואל תיחת! פתח במלחמתך ואל תיסוג עד אשר תפצפץ את טענותיה של אותה אשה טפשה ועלובה. ואת כפיך הסר מעל פרצופך, שלא ידמו הסכלים הללו כי מתבייש אתה, חלילה, כי נבוך אתה; שא ראשך, אל תתרגש, דבר לענין וטול את גורלך בידיך. ירק בפרצופיהם של אלה כי נעלה ופיקח אתה מכל הפסולת הזאת!”

קולו של וילנר עקרו מתוך הקדמה זו שערך לעצמו:

• הנאשם! בבקשה להתחיל!

והנאשם פתח. בשקט, בנחת, דבר דבור על אופניו. כל מלה במקומה. כל משפט, נדבך על גבי נדבך. בפלד ובמשקולת, עדי הקימו את הכיל הגנתו. הוא כפר בכל פרשת האשמה, וטען שלא זו בלבד שפגש כאן בחנה שטיין בפעם הראשונה בחייו, אלא שבכלל לא היה באותו מחנה. שאין הוא יודע אפילו היכן מקומו, שנפל בשבי הגרמני כחייל סובייטי, שכל ימיו התחנך על הספרות הרוסית בלבד, ולראיה הריהו מוכן לקרוא להם פרקים שלמים בעל-פה מיבגני אוניגין לפושקין, משירי לרמונטיב, או גם משיריהם של בלוק ופסטרנאק, שטוּת גדולה היא לייחס לו ידיעה בלשון פולין, כי כפי שציינה המאשימה, שמימיו לא היה בפולין, אינו יודע את שפתה פרט לאי-אלה גמגומי לשון בנוסח העוגבים שקלטו אזניו במחנה; ושאין זאת כי אם דמיונה החולני של האשה, שנרעש מאימים, המציא כל זאת, ואין פלא בכך, שכן סבלה רבות והותעתה על ידי דמוי מסולף לראות בו אחד מפושעי המלחמה. הוא מוכן לספר את כל פרשת חייו, החל מן היום שגויס לצבא הסובייטי במוסקבה (מעודו לא ביקר בה) ועד ליום הארור, בו נפל בשבי, ועל הענויים שנפלו בחלקו עד שזכה להצטרף לאלה הנושאים את נפשם ציונה.

הוא סח בשקט. לא רגז ולא צעק. הסביר בנחת והשיב יפה על השאלות שנשאל. בהתנהגותו השקולה הוכיח כי אדם נבון הוא, משכיל למדי, ובמידה מסוימת תמים ומתון (“הה, טפשים שכמותכם!”). לבסוף סיים בהשוואה שאף היא היתה מחושבת יפה-יפה להאדרת הרושם:

• ודאי ידוע להם, רבותי, כי החסידות שעה שהן מתאספות בארצות החמות לתקופת האביב כדי לשוב למולדתן, מתכנסות לפני התחלת המעוף הממושך, בלב שדה, מוציאות למרכז אחדות מאחיותיהן ומתנפלות עליהן בחרי-אף, עדי עשותן בהן כָּלה. עד היום טרם ירדו אנשי המדע העוסקים בכך לחקר החידה הזאת. יש אומרים שמשמידות הן את החלשות שאין בכוחן לעבור דרך ארוכה ומייגעת, ויש אומרים כי עושות שפטים הן בפושעות, ויש אומרים שזהו מעין יצר הקרבה הדורש את סיפוקו. אף אנו, רבותי, משולים כאן לעדת חסידות העומדת לחזור למולדתה, ואסיפה זו עושה עלי רושם של עדה המחפשת לה את הקרבן… אם מוצאים אתם שכשר אני לתכלית זו (“תפח רוחכם!”…) בבקשה, הריני מוכן לקיים חפצכם בגופי ועשו בי כטוב בעיניכם!…

דממת הקשבה. האיש דיבר בשכל, בתבונה, בלא התרגשות יתירה ועשה לעתים רושם של אדם חף מפשע… היתה זו הרגשה מעורבת, שאפפה את קהל השומעים על השופטים גם יחד, שכן נטו להאמין גם לדברי חנה שכנוּתם בקעה מתוך לב מורתח. לאחר התיעצות קצרה חזרו השופטים. וילנר קם והכריז:

• על פי שנים עדים יקום דבר. הנאשם! חשוד אתה בהחלט, אך נהנה מן הספק והנך חפשי!

מתוך קהל המקשיבים עלתה המייה גועשת, שגם ריגון בה; האנשים היו מסוכסכים בדעתם. נתגלעו וכוחים בעניני חוק ומשפט בימים כתיקונם ובימים של שעת חירום. גלאזר נשם רוח לרווחה. מאמציו עלו יפה. הוא החניק בחובו את חדוותו שלא תפרוץ חוצה. פניו לבשו למראית-עין הבעה של אדם מעונה, אשר נחקר לשוא ואינו רואה בזכויו מעשה שיש לשמוח עליו, שכן הרי הטיחה בפניו אותה אשה צרור של מעשי תיעוב, שאפילו בדויים המה, יש בכוחם להניס כל חיוך, ולהדביר בבני-אדם מרה-שחורה. הוא שם, איפוא, את עצמו שפל-ברך לאחר שעלה בידו להפיג את אשמתה, ובעוד הקהל נותן בו עינים בוחנות, הרכין את ראשו בלכתו, השפיל את מבטיו ופרש מהם כעצוב ומסוכר ביותר (“הה, טפשים שכמותכם!”) עד שנבלע באפלת הגן הסמוך, ורק שם בחשכה הצטהל בלא קול, פניו נתעוו מחיוך שטני, ואת כפיות ידיו חיכך זו בזו מתוך הנאה חושנית של שמחה לאיד. ולא ידע כי שעה שחלף בין הבריות, ומבטיהם נחו, בהתרחקו, על גבו הרחב והחסון, הראש הכבד הדבוק לעורף הקצר והמוצק בכעין טמטום, נסתכסכה דעתם שוב, ומבלי דעת על מה ולמה נתפשו להרגשה, כי אין האיש זר ונקי-כפים, ושאצור בו משהו מן האפל השוכן באדם, משהו הרובץ כחיה במארב, ושאיזו תחושה בלתי נעימה מתלוית להוויתו, וחושפת מבעד לסמוי את דמותו החשוכה דוקא מצד גבו…

ה

הוא עוד לא עקר מתוך עדת האנשים הנושאים את נפשם לגאולה. הוא נשאר בתוכם, חוסה בצל זכויו המפוקפק, אלא שאיש לא דיבר אתו מטוב ועד רע. הוא התהלך במחנה חפשי בגופו וכבול ברוחו. היחס אליו היה כאל אדם שאין לכבדו ויש לחשדו. אמנם לא הציקו לו, לא הצרו את צעדיו, מזונותיו ניתנו לו, וזכותו להיות בין המפליגים לא נתקפחה. משהגיעה השעה, בדממת לילה אפל, פסע יחד עם האחרים על גבי קרשי רציף הדייגים הקטן, ונכנס לתוך הסירה שהשיטה אותו לספינה שהתנועעה קמעה כחיה משונה וכבדה, שקועה עד טבורה במים שחורים, שכעין זפת מותכה ומבריקה להם. בשקט עלו המעפילים, בסדר ובמשטר, הנה לא נשמע, פנס לא דלק, סיגריה לא היבהבה, ורק ידים אמיצות הן שתמכו בגופות הרוחשים, הניגפים זה בזה, וכיוונום לתוך בטן הספינה, לדרגשים ולכל מקום כדי לפנות דרך לבאים. משניתן האות נתרעשה הספינה לפתע. קרביה הרעועים גנחו, וקול המהום עמום בקע ועלה מתוך המכונות. בכבדות זעה הספינה והפליגה לדרכה.

רק עם עלות השחר, ושמשו של יום בהיר בקע בעתרת גוונים, הציף את הים בנגוהותיו, ותכלת שמים מקומרים מלאו זיו ואור, רק אז למדו המעפילים לדעת מה דל ועלוב ומסואב הוא כלי-השיט הנושא אותם בחובו… אלא שמסביב נתגעשה חדוות עולים שזרקו מאחרי גוום את עברם המדכא, וכל פנים קרנו והביעו רינת נפש חתומה באלם, שאין ניב לה; נערים ונערות שופעי בריאות הגוף וחן עלומים קידשו את עצמם לקראת פלא הפדות וּמירמז החיים החדשים, לקראת החוף הנכסף שאליו הם חותרים מאז קורא להם דרור ממחנות המות והכלייה. והיתה רוח ההתקדשות נחה על פני כל איש ואשה, ורוח הטהרה נאצלת על העדה הקטנה ומשרה אוירה של נכונות ואהבה. רק לאחר שהספינה יצאה ללב ים, פצח הנוער בזמר עברי נרגש. מין לחן לבבי, שהמיית חסידים מבית-אבא בוקעת ממנו בהתחטאות, והאוצרת בצליליה משהו מסוד יצר הקיום הישראלי.

גלאזר היה אדם היחידי שישב בפינה מכורבל במעילו, פניו מכורכמים ודאגה כבדה נסוכה עליהם. לראשונה היו אלה דברים קטנים שהחלו מעכירים את רוחו ומציקים לו, משהרגיש כי אינו אהוד על הקהל וכזר הוא ביניהם. ולא שיחסם הוא הציק לו, בז היה לכל ציבור (אלפים נרצחו לנגד עיניו), אלא שהוא נתפש לקנאה, למראה השמחה שאפפה את נפשם; קינא באותה טהרה בה הללו מקדשים את עצמם לקראת הגאולה, בשלמות הזאת, העילאית, ובנכונות לקראת התמורה הגדולה שהם זכאים לה!… הוא קינא בהם ושטם אותם, אלא שלא הקנאה בלבד ולא השנאה הן שהעכירו את רוחו. אלה היו רק סימנים ראשונים, המבשרים את הרעה ההורסת לכלותו. משהו נתערער בקרבו פנימה לאחר ההתנגשות באותה אשה, בבקשו לשים אותה קבל-עם שוגה בדמיונות, שכן החלה להציק לו הכרתו כי אין לו חלק ונחלה בתוכם, וקול פנימי חרג ולחש לו בעקשנות גוברת כי למרות שהציל את גופו מהשמדה, הרי נפשו מזוהמת היא, מסואבת, משרק אדם נאלח מסוגל היה לשקוע כמוהו בשפל המעשים, וכל אותו ענין של כינון חייו מחדש, וכיפור עוונותיו, אינם אלא דברי אשליה שדופים שאין להם שחר. שורש הרע היה נעוץ בבטחונו שנתמוטט עליו לפתע. משול לאדם הרץ לקראת מטרה נכספת, מתגבר על מעצורים וסכנות לאין ספור, ואילו משהוא זוכה להגיע למטרה, הריהו כושל אין-אונים ונופח את רוחו…

הכל נראה לו לפתע תפל ואפל, חסר-ערך, ותוהה היה על עצמו כיצד עמדו לו כוחותיו ותככיו כדי להלחם על נפשו. קשה היה לו מלכתחילה להסביר לעצמו את פשר התמורה שחלה בו, וכיצד לא דיבר ולא החריש בתקיפות המיוחדת לו, אותו קול הרסני שלחש לו, כי איבד את עולמו בחייו, ושאין הוא רשאי לקיים את גופו עלי אדמה… אכן, לשוא הישלה את נפשו כי עברו יהא קבור בנשיית הזוועות. התכחשות זו לעצמו, בנגוד לטיבו, נתעצמה בו דוקא לאחר שעדותה של חנה בלבד לא עמדה לה כדי להכריעו. חייו נעשו עליו לטורח, נבובים מאפס מטרה. הכל נראה לו הרוס ופרוץ. הוא ידע כי כל אותם הספיקות הקטנים שניעורו בו, יתאחדו בלא ספק לודאות אחת מכרסמת שלא יוכל לעמוד בפניה, שתרדוף אחריו כל ימיו. לפיכך ישב ישיבה עלובה בירכתי הספינה ויודע למגינת לבו כי פשוע פשע, כיהודי, כאדם, ושאין לו כל תקנה…

וכך בשבתו מדוכדכך ומר-נפש נתקלו עיניו בחנה שעלתה על הסיפון לשאוף אויר צח. כנראה נרגעה קמעה לאחר אותו ערב, בו כרעה והתמוטטה מעוצר יגון ודאבה. המעפילים התייחסו אליה בחיבה רבה, וניכר היה שהם מחייכים אליה כמבקשים לעודד ואתה ולומר לה: מאמינים אנו לך, אחותנו, מאמינים! חיוורת היתה וענוגה, המיספר מכחיל על זרועה, הרוח משחק בתלתליה, ובחור גבוה בעל סבר-פנים נאה מושיט לה ידו כדי להעבירה בין המעפילים הצפופים ולתת לה מקום לסמוך את גופה ליד המעקה. והיה הבחור מוליך אותה ומפלס לה מעבר, שואל לשלומה, מבדח אותה ומעלה חיוך קל על קלסתרה העצוב, עד שמבטיה נחו לפתע עליו, היושב מקופל כעוּבּר של פחדים, ופניה קדרו למראהו; הרתיעה את גופה לפתע כדי פסיעה אחורנית, משל נחרדה כתינוקת מאימתו של אדם גס העלול לחבול בה…

גלאזר נרעד. מבטיה ניחתו בו הפעם כשני שפודים מלובנים. לא היה בו כלל וכלל מן הבטחון והאומץ ללא רתיעה, אשר הדריכו בעבר את מעשיו הדורסניים. היה לו מראה של אדם שלקה במחלה ממארת העושה בו שמות. למרבה הפליאה שוב לא רחש כל טינה לאשה זו: להיפך, רחמיו נכמרו עליה (על עצמו…), דוק של דמעות נתקשר בעיניו ואלמלא בוש היה, אפשר והיה כורע לפניה, תופש בכף ידה הענוגה, נותן בה מבטים גלויים, במעונה הקדושה, ולוחש לה בפשטות ובכנות שאין להרהר אחריה: אשמתי, בתי…

אלה שהיא נרתעה מפניו כמו מפני טמא. גלאזר כבש ראשו בקרקע והליט את פניו בכפו, שכן חש היה כי הדמעות מציפות את עיניו, תופעה משונה זו שטעמה נשתכח ממנו מכבר. זה היה סימן רע. ידו ידע כי נשבר, כי אין הוא יכול להמשיך, וכשם שקודם חישל את עצמו וחיסן את רוחו במעשי אכזריות, ולא נרתע מפני דבר, כן לא יוסיף לכזב לעצמו, לא יוכל, לאחר שמצפונו נתעורר להדריך את שלוותו ולתבוע ממנו פשר מעלליו בתקופת עברו המתועב.

ו

מזג-האויר היה בהיר, חגיגי, המים הוריקו פה ושם כעין הקרח והכחילו בריצודים מתנוצצים ובכירבול גלים מתרפקים ונמוגים. עננות צחורות נשאו מתחת לתכלת הנטויה מאופק לאופק, והמעפילים החלו בהכנותיהם לקראת האפשרות לעגון אישם בחוף המולדת. בגופם התרוננה התלהבות מהולה בחרדה. כל אחד ארז את חפציו המעטים שהיו כדי משא גב בלבד, וכל אחד ידע כיצד והיכן עליו להיות בבוא השעה.

אלא שהעין הפקוחה להרע לא נגרעה גם מספינה זו. לראשונה הופיע אותו אוירון המתנוצץ כעין הכסף לנוגה השמש, הנמיך אלכסונית וחג ביעף מעל לספינה. עט עליה כעיט על טרפו בחוגו סביב לה, לבחון טיבה, שעה שתשע מאות נפש עצרו נשימתם בבטן הספינה, ושהות-מה לאחר העילמו, הופיעו שתי אניות משחית אפורות, חורשות את המים בזעף, קריבות ובאות מכאן ומכאן, נושאות בחובן צר מלכות הרשעה, חותרות ומצפות לשעת הכושר.

ואז הותר למעפילים לעלות על הספון, להחל. מצפיפותם שהתישה את כוחם. הנלהבים תבעו התנגדות בכוח, להוקיע את נבלותו של העושק שרידי עם דל, החמסן השולט עדיין על מים רבים האומר להכרית תקוותם של בנים נידחים. לעומתם טענו המתונים כי יהא זה קרב חסר-תקוה שינחיל להם בסופו של דבר מפח-נפש, שכן יהרסו אליהם הללו בעוזם ובמשטמתם היונקת מתככיו של אדם גס ושפל, ואף כי ידעו האנשים סופו של דבר החלו בתכונה קדחתנית, אספו כלים מכל הבא ליד, מוכנים לקדם בהם את מלחי הצי הבריטי המפואר, המצוידים בכלי-נשק ממיטב החרושת.

אלא שעדיין עושה היתה הספינה במים שמחוץ לתחומי שליטתם של נושאי צו המשטמה, ומבצעי החוק, האכזריים ביותר, הצבועים, המחפשים להם אמתלה כדי להצדיק את הפשע. והיו אניות המלכות מלוות את הספינה, נושמות ממשות של פלדה קרה ועויינת, וממתינות למוד בו תעבור אותו קו אסור. ואנשי הספינה היו ממשיכים תוך-כדי-כך בהכנותיהם, וקולו של המשדר שלהם, אשר הופעל לפתע והרעים בקול צלול, החל מספר את הפרשה, לאחים שבמולדת, המאזינים להם ברטט. והיה המשדר חוזר וסח את הפרשה גם בלשון הגויים, להבהיר את הדברים, להסביר ולהוקיע את ההתנכלות הממיטה קלון על עושיה.

רק אחד היה בין הגברים אשר לא נתבקש להושיט את עזרתו. היה זה גלאזר שהיה חשוד לאחר אותו משפט, וכעת הרגיש כי הוא גם מוחרם, מנודה… הוויתו אינה מתמזגת עם רצונם ומאווייהם של אלה, כי שונה הוא מכולם, כי דבק בו הפשע המכתים אותו. עצם הדבר שלא הוכנס בסד האנשים וסולק ככלי אין-חפץ בו, העמידו על מצבו העלוב. שוב נראה לו הכל תפל, חסר-ערך ונבוב עד לשממון. רוחו נעכרה עליו ובלב כבד היה מרחיק עצמו לקרן-זוית, מדוכא וחש באפסותו.

אותו לילה כבר לא הצניעו המעפילים את עצמם, ורובם נצטופפו על הסיפון, להיות בצותא, כמו בליל התקדש חג. שכן מחר יהיה האות, אם יעלה בידם לפרוץ את דרכם אל חוף המולדת. והיו מצטופפים בחדווה ובאחווה גדולה, מתרפקים איש על רעהו ומפעימים את הלב הנכסף בניחושים, ברמזים, בחישוף מאוויי גאולה וברצון הלוהט המאחד את הכל כשלהבת בוערת. מזמן לזמן נתפשו קבוצות האנשים על ידי אלומות האור שבקעו מהמשחתות, כאומרות לערטל אותם ולהזכיר להם כי שומרות הן על הספינה לבל תימלט, ואילוהעולים, השקועים בחלומות שבהקיץ, לא השגיחו בכך, משל משעשעים הללו את עצמם בלבב ימים. ומשפתח ילד בשיר עברי, עמדו הכל להאדירו בלהט, ברגש, והילכו צליליו את בשורת החיים על פני שטח המים השחורים, מתחת לרקיעים המשובצים כוכבי נצח מרשיפים, והכו בתמהון את לבב המלחים הנכרים באניות הקרב, שעמדו תוהים ומקשיבים, והיתה זו שירה אדירה, שירת אנשים שנתנסו בגופם ביסורים ובאימים, ומזככים את נפשם על סף הגאולה.

אותה שעה עמד גלאזר מובדל ומופרש מן הצבור, גחון על גבי המעקה, נפשו מרה עליו, ועיניו שקועות בזרמי המים המתדפקים אל דפנות הספינה, נחבטים בזעף ומשיירים אחריהם צחור הקצף הנמזג. שעה שקץ גלאזר בחייו ונתחוור לו כי אין לו חלק בתוך העדה הזאת, נתברר לו כי חזק ואיתן היה ברוחו כל עוד שקע בפשעיו, ואילו רפה-רוח הוא עתה, בידעו כי את קולו ההורס אותו מבפנים לא יוכל להוליך שולל. באה עליו כחתף השעה הגורלית שאין האדם יכול להמלט מעצמו. ומשנתגברה שירתם המלוכדת של הגאולים, עמד לו כפוף ונדכא, דומה מסיים את חשבונו עם העולם שבזוהמתו טבל. עיניו נצמדו לחשרת המים האפלים המלחכים את הספינה בלשונות שלוחות מן התהום, ושעה שנטתה הספינה קמעה על צדה, נראו לו המים לפתע כה קרובים ומפתים בממשותם, נושאים בחוּבּם את הפתרון שאין לו מיפלט ממנו, הפשר שיש בכוחו לגאול ולכפר גם יחד…

בתוך האפלה השולטת מסביב, שעה שהעדה היתה שקועה בשירת הפדות והתשוקה לחיים חדשים, לא הרגיש איש בכך, בחמוק גלאזר כצל עובר, ובהטילו את גופו מעבר למעקה. המערבולת הקטנה שנתהוותה טושטשה עד מהרה, ואורות הזרקורים שנחו על ריצודי המים חשפו רק גלים מכורבלים ומצחירים, והאיש שהוציא את פסק הדין על עצמו היה כלא היה.

א

גבעונה – שבתיה פזורים לצדי דרכים, מהם סלולים למישרים ומהם עוקפים את הגבעות החשופות – משתרעת על פני שטח שצביון לו ספק כפרי, ספק עירוני. במחיצתם של בעלי משקים זעירים, ירקנים ורפתנים שקבעו מושבם בבתי-לבינים ובצריפים דלי-מראה, מתנוססות חוילות מפוארות עוטות ירק, ומזדקרות ארובות בתי-חרושת הפולטות לתוך חלל האויר הצח עשנן הכבד, השחור. לבעלי החוילות שייכים גם הפרדסים העוטרים את גבעונה לכל מלוא העין; פרדסים שופעי ירק סמיך, והמזדמן לגבעונה ועולה להשקיף עליהם ממרומי גג או מעל לשיא גבעה, פיו נפער מתוך זחיחות-הדעת: מה נאה סביבה זו! מה נאים פרדסים אלה!

משעקרה עדנה מהכרך הסמוך טפחה על פניה אוירת הכרך למחצה של גבעונה ורוחה נעכרה. שאונה הצרחני של זו, המזנקת בדילוגים מחוצפים להידמות לכרך, מקיפה עצמה בתי-מידות, בתי-קפה שופעי רחבות והידור, ומבליטה בית-שעשועים נישא שמעל פני חזותו מבהיק קלסתר פניה של אחת מיפהפיות חרושת הסרטים שמעבר לים – כל אלה היו לה לזרא. היא נכספה לשנוי, ובכל נפשה ומאודה התפללה לתמורה שמקום שקט וחדש יאציל לה; היא ערגה להיות לבדה. הובטחה לה עבודת קטיף ושמחה לעבור לכאן, ולצערה מצאה שיותר משיש בגבעונה מיופיו של כרך יש בה מכיעורו, והיא חשה בגופה לאוּת הנובעת מתוך אכזבה: כבש אותה רפיון-רוח ובכדי להתעשת ולחשוב על המעשה שעליה לעשות, פרשה וישבה על גבי ספסל סמוך לבית אחד, הסירה בתנועה מרושלת את מגבעת הקש מעל ראשה, הטילה אותה לצדה, ואת זרועה הימנית, הענוגה והצחורה, פשטה והניחתה על גבי משענת הספסל. את עיניה עצמה לרגע כמחפשת לה מרגוע בתנומה קלה.

כאשר פקחה את עיניה חשה במבטי אדם צעיר, טרזן משופם, שעבר לתומו ונתן בה מבטים בוחנים יפה-יפה. היא הסבה את ראשה ופניה עטו ארשת זועמת. לזרא ולגועל היו לה מבטים אלה. עמדה יפה על טיבם: לראשונה הם נתקלים בגזרת הגוף כולה, נקלעים בקלסתרה, משתהים ומרחפים בחמדה על המחשוף השקוע של חזה הנאה, גולשים למטה לרגלים השלובות זו על גבי זו, ובסופם כעין סוף פסוק: "בחורה נאה!…

היא הזדקפה, תפשה במגבעתה והמשיכה דרכה במעלה הרחוב. להשתקע במקום זה שיש בו מרעש הכרך ואין בו ממנוחת הכפר – לא, זאת לא תעשה. שוב ייטפלו אליה בחורי-חמד שאין בכוחם להפרות את נפשה, לא לדובב אותה, ואף לא למשוך את לבה. מיום שפרש ברוך (לבה נקפה עת נזכרה בו) ועקר לתל-דקל שבעמק, שוב אין היא מוצאת ענין בחברתם של גברים, וגם זוהי הסבה הדוחפת אותה לשקט, לבדידות. ייתכן שהיא משלה את נפשה: שקט לא תמצא, הבדידות תעיק עליה, מחברת גברים לא תפרוש, וסופה להיות אפופה שוב רחשי לב ומאוויים אשר לא ישנו את חייה במאומה. כיווצה שפתיה והניעה ראשה בשלילה, בכעס. היא מוכרחה לשנות את חייה; עליה לתת מנוחה לגופה ולרוחה עד… שאותו קרע יקרים עליו עור הזמן ונפשה המסוערת תישלו.

את מגבעתה החזיקה ביד ואף כי היום היה אחד מראשוני תשרי, הכתה השמש על ראשה והחום שלפני הצהרים הכביד עליה ונסך בה לאוּת. בלי חמדה גמרה בלבה להשתקע כאן לפי-שעה, אלא שתתור לה מקום שקט. היא קרבה לבתים השרויים בצל, ורק עתה החלה לחפש אחרי הפתקאות המכריזות על “חדר להשכיר”; כמה מהן היו דבוקות לגזעי העצים, כמה מהן היו דבוקות לגזעי העצים, כמה מהן בשולי הגדרות, וכמה מהן על פיתחי חנויות המכולת. לאחר שעה קלה נתעכבה ונתנה עיניה בפתקה שהכריזה בצניעות, כי חצרוני משכונת הפועלים עומד להשכיר חדר קטן בצריף בתנאים נוחים. התיאור “חדר קטן בצריף” קסם לה מיד ומשך את לבה. אגב נודע לה, לאחר שחקרה מפי אחד התושבים, כי מקומו של אותו חצרוני הוא מחוץ לגבעונה, וגם דבר זה קבע לעצמו ברכה בעיניה. החישה את צעדיה ופניה נשתלהבו קצת. היא מצאה את עקרת הבית, אשה בריאת-בשר, גחונה בחצר על אגן-כביסה, והלבנים שהתנוססו על גבי החבלים הסתירו וגילו חליפות את הצריף שהיה באמת קטן, דחוק לשולי החצר, וגינת ירק מפרידה בינו לבין בית הלבנים הפונה לרחוב, אשתו של חצרוני, כולה אומרת חסינות ועמל, הסבירה פניה לקראת הנערה השואלת לצריף, ומיד פסעה לפניה כשהיא סוחטת ומסירה מעל ידיה הרטובות את קצף הכביסה, ובפיה הסברה ושידול כאחת: " חציו האחד של הצריף משמש לנו מחסן, וחציו השני, אם כי קטן הוא וצר במקצת, אבל חדר נוח, ובחורה צעירה כמוך תמצא בו מקום בנקל…"

עדנה העלתה על קלסתר פניה חיוך קל, עשוי ומתובל אדיבות, ובעמדה באמצע, בחנה את הצריף מתוך הקפדה, ובשעת-מעשה קבעה את מקום המיטה, הארון, השולחן הקטן, הכסאות הקלועים קש, הריפרודוקציות שעל גבי הקירות, הוילון המתנפנף, הפרחים שבצנצנת, כד החרס בפנה, ולאחר שראתה בעיני רוחה את החדר מסודר ונאה לה ולטעמה, תלתה את עיניה בפני בעלת הצריף, שאלה למחיר ועמדה מתוך ביישנות על המקח. תוך רגעים ספורים הושכר לה החדר.

בו ביום נסעה העירה ולפנות-ערב, סמוך לשקיעה, חזרה עם מטלטליה. לאחר שסעדה את לבה בפת ועגבניה ללא תאבון, פרשה לקרן-זוית, שלא להיות נראית מבעד לחלון לגבר שעדר ממולה בגינה סמוכה, הסירה את שמלתה ולבשה חלוק לבן שעטף יפה את גזרתה ושיוה לה חן אחות נוגה ונאה ברצינותה. שעה ארוכה טרחה על סידור החדר, מירוק ושטיפה, ובמאוחר עלתה על מטתה הצחורה.

קשה היה לה להרדם, כדרכה במקום חדש. היא שילבה את זרועותיה מתחת לצוארה, שכבה אפרקדן והזרימה את הרהוריה בערוצי העבר הקרוב. רטט החוויות שעברו עדיין תסס בה וצבט את לבה בצערו הכמוס. שוב נשאה הרהוריה אל ברוּך… היא ראתה אותו כשהוא פוסע וחוצה את הכביש לעברו השני של הרחוב. לאחר אותה שיחה אכזרית וסופית בעיניים שטופות דמע, כשפקעת הצער תקועה בגרונה, הסתכלה בקומתו הנאה, כשהוא כפוף קמעה לפניו, ראשו המתולתל מזדקר מעל לראשי העוברים ושבים, והוא הולך, מתערב בקהל, הולך ומתרחק… היא קפאה במקומה. לא קראה אחריו. גאוותה לא נתנה לה. את ממחטתה הוציאה ובגנבה מחתה את עיניה הדמועות. אדרבה! אם כדאית היא בעיניו וראויה – יעשה הוא את המאמץ הנפשי ויבוא אליה… אך אם אותם פרקי החיים שטוו יחד בחן ובאהבה גזו וחלפו לבלי שוב – הרי… אוף… מה רגשנית אני!.. " שוב עלה המחנק בגרונה. יללות תנים שפרצו לפתע בסמוך לחלונה ממש נסכו בה אי-שקט ופחד טמיר, מסתורי. היא התהפכה ושכבה על צדה. את כף ידה תחבה מתחת לכר, לחוש בקרירותו; כך נהגה לעשות בילדותה. התרדמה פקדה אותה לבסוף ושחררה אותה מזכרונות טורדים.

ב

הפרדס בו עמדה עדנה לעבוד בקטיף היה אחד מן המרוחקים ביותר; פרדס גדול אשר השתרע על שטח נרחב. מתוך שפעת הירק נראה גגו המאדים ביותר של בית-האריזה. לפרדס זה נהרו פועלים גם מהנקודות הסמוכות. ואילו מגבעונה נהגו הקוטפות לצאת באוטו שהיה מחכה להן על-יד הכביש הראשי, בבוקר השכם. באוטו היו מצטופפים גם כמה פועלים, רועדים מצינה וידיהם מחזיקות בסלי הצידה. אף כי לבשה שמלת בד פשוטה וסוודר אפור, ישן, היפלו אותה הגברים מאחרות, פינו לה מקום וטרחו להסביר לה אף אם לא נשאלו. עדנה חייכה חרש ומצאה בכך קורת-רוח, אבל בהעיפה מבטיה לעבר פועלת אחת, כמושת פנים וזעומה, הכירה מיד כי רעננותה פגעה בזו… מיד הרתיעה את עצמה כמתכווצת, לבשה רצינות ופסקה לנפשה: “עדנה, היי מתונה והצניעי לכת”…

לעבודת הקטיף הסכינה, אם כי חשה עיפות כבדה בימים הראשונים. הסברות ניתנו לה בנועם, באורך-רוח, ללא הקפדה יתירה, כנהוג לגבי אחרות שלא ניחנו בחן מלבב… היא מצאה את עצמה מוקפה מדריכים, בעלי פנים מסבירות ופרצופים חומדים. מבין אלה היו טרדנים אחדים שהחלו מתדפקים על דלתה ומבקרים אצלה, כל אחד לפי דרכו. שוב מצאה כי תפילתה לבדידות לא נתקיימה. בלכתם ממנה היתה שוכבת ומכוונת את מחשבותיה לקראת האחד שהלך, לקראת האחד שלא יכלה לשכוח… היא הגתה בו וראתה אותו. עדיין לא האמינה כי פירוד זה שקם והיה ביניהם יתמיד, אלא שהפעם היה זה המיבחן האחרון… לא פעם תיארה לעצמה שהנה היא מהלכת ברחוב, בדרכה לחדרה אחרי יום עבודה מייגע, הולכת לאטה, שקועה בהרהורים, ולפתע מישהו מחבק אותה מאחורי גבה ונלחץ אליה כשסנטרו נתמך בכתפה, לחיו נוגעת בשלה, והוא מעתיר נשיקות על רקתה, מטה קמעא את ראשה אחורנית אליו ונושקה על פיה: “מה שלומך מזוּפתת שלי?”… והיא מגחכת לעצמה: שוב שוגה בשטויות וממנו אין קול ואין קשב… לוּא ידע כמה להוטים הללו אחריה… כמה הם חושקים בה…

ערב אחד חזרה מן הספריה. ליווה אותה אחד מן הטרדנים. היא לא הקשיבה לדבריו. דומה, לבדה היא הולכת… הערב היה קריר במקצת ואפלה כבדה שלטה. לצד הדרך, מתוך הגנות עלה צרצור בלתי פוסק וריח חריף ונעים של פרחי השיטה טפח על נחירי אפה. הם נדפו ריחם המבושׂם, המשכר, מהשיחים הסוככים כגדר על פרדס סמוך. באפלה הצטיירו לפני עיניה הפרחים הצהוּבים כה קטנים וזרועי אבק, שנהגה לקטוף מהם מדי עברה.

כאשר הגיעה למעלה הדרך נתפער בה לבה. מתוך דלת חדרה בקע אוור מנורה. חדרה היה מואר. דמה המריץ את קצבו ברהיטות יתרה ופרץ לראשה. היא התרגשה. צצה בה השערה ראשונה כי הנה הוא בא, ומשלא מצא אותה, עמד והעלה אור והריהו מחכה לה. היא החישה את צעדיה. שלא לפגוֹם בחדווה הצפויה לה בנוכחותו של זה המשתרך לצדה, עמדה ובלי שהיות יתירות פיטרה אותו מתוך המצאת פתחון-פה שספק הוא אם הלה קיבל אותו ברצינות, זרקה לו שלום חטוף ונזדרזה מתרוננת וקצרת-רוח. בחדרה נתקלה בבעלת הבית שלה. זו קידמה את פניה: “מחפשת אני אחרי המספרים שלקחת ממני”.

לאחר שבעלת הבית יצאה, צנחה על מטתה והליטה את פניה בכפות ידיה מתוך אכזבה, בושה וכאב. חרון תקף אותה. גאוותה נפצעה קשה. איך השלתה את נפשה? סלוח לא יכלה לעצמה! היא קיפצה את אגרופה וחבטה בו על מצחה: “טפשה, טפשה, טפשה!”… הדמעות ניקווּ בעיניה והיא כבשה את פניה בכר תוך הרעדת כתפיים. נבטו בה ניצני חרון כלפי ההוא ששכח אותה. היא גמרה בלבה: “יבוא – מוטב! ולא – הקץ לצפיה המענה הזאת, המתישה את כוחי”. לבה נצבט בה מתוך תוגה ספוגת געגועים לימי חמדה ונועם שחלפו להם…

ג

לאחר כמה שבועות של עבודת קטיף בפרדס הגדול היתה עדנה פועלת ותיקה בעיניה, שלא עונת קטיף אחת עברה עליה. הפרדס על עציו טעוני הפרי הזהבהב, התנועה שבתוך בית-האריזה, מצהלות הקוטפות, בדיחות הבחורים, יהירות האורזים, גערות המשגיח, נקישות הקורנסים על גבי הארגזים. נהגי המכוניות הבאים לטעון, המשטר המיוחד שלעונת הקטיף שחן לו משלו ונועם – כל זה נראה לה כאילו הסכינה בכך משכבר הימים.

יש והגשם היה מקפח לקוטפים את עבודתם. אז היו באים במרוצה להתכנס מתחת לגג בית-האריזה, מבלבלים את האורזים במלאכתם, מתלוצצים אף מצטערים על הביטול מעבודה. ברגעים אלה אהבה עדנה לעמוד ולהביט בלי הפוגות לגשם השוטף, המוצלף אלכסונית, לפרדס שנתרוקן בבת אחת ועטה מעטה ערפל עדי הפכו לגוש אפור. ניכר היה שיום העבודה קופח. עדנה לא הצטערה. אהבה את הבטלה הבאה במפתיע. חבל שאינה יכולה להיות כרגע בחדרה, להשיר מעליה את בגדי העבודה, לחלוץ נעליה ולהתכנס תחת השמיכה החמה עם ספר טוב ביד, או לשכת ולהגות בענינים שאינם טורדים, להגוֹת קצת בברוך… במעשיו באופיו, בהתעלסויותיו ובבת-צחוקו הפייסנית: “כועסת? מזופתת שלי”… היא חיכה ובהרגיש כי מי שהוא הבחין בבת-צחוקה זו, הכמוסה לה לעצמה, העטתה על פניה מיד את שריון הרצינות, שריון ההתנכרות, והסבה את פניה לצד אחר. היא המשיכה להרהר בו. אהב אותה וכמה ידע לאהוב! בחור צעיר לכאורה וכה מנוסה. ודאי שהיו לו כמה הרפתקאות עם נשים; אותה סידרת האהבים שהיה אופף אותה ומעתיר עליה, החבוקים, הגפופים והנשיקות, החל במצחה, עיניה, פיה וכתפיה, השקעת הפנים בחיקה, הנשיקות המואצלות בחן ובנועם לשדיה, וכפות ידיו, אצבעותיו האצילות והלטפניות, שהיו כה מרטיטות את גווה ומכניעות אותה לפניו עקודת תשוקה עזה ואהבה עצומה…

עדנה החזירה את ראשה לראות באנשים ההומים. דומה שפניה הסמיקו במקצת, כאילו ערטלה את גופה והבריות קולטות מעל פניה את הדברים שהגתה בהם, שהצניעות יפה להם, ושהתמכרה להם דוקא עתה, בבקרו של יום סגריר, כשהיא קצת מרעידה מצינה. הגשם הוסיף לשטוף בזעף. השקערוריות שבקרקע נתמלאו מים והפכו לזרמים דלוחים שנתלכדו פה ושם לשלוליות; הטיפות הכבדות הרקידו עליהן בועות מתהוות וכלות.

משפסקה עדנה להרהר בברוך עמדה על כך שכמה מן הפועלים הסתכלו בה כל הזמן דומם, הסתכלות סקרנית וחומדת. היא ידעה יפה כי כל זמן שהיא מכונסת בעצמה ונתונה בהזיות שאין לאחר חלק בהן – איש לא יעיז להפריע שלוותה והתבודדותה; היה בישותה כוח אצור זה שהיה תוחם לה תחומים בפני זרים, בשעה שלא חפצה בקירבת הבריות, וכך היה בשעה שהתמכרה להרהוריה. אך מיד לאחר שניתקה את חוט הזיותיה, והללו הבחינו בה כי עתה חרגה מאותו עולם סגור ומסוגר בפניהם, והרי היא פנויה כעת גם לעולם המציאות שמסביב לה, מיד עטו עליה אחדים בבת-אחת והקיפו אותה באותה אוירה שהיתה לפוקה וקנאה לקוטפות שחינן היה מועט משלה – הגנדרנית. זה היה הכנוי שהוכתרה בו שלא בפניה. אף אחת לא העלתה על לבה ולא שערה שנערה צעירה וחמודה זו, שהכל נוהים אחריה, נושאת בלבה את צערה ואת סבלה, וכל הבדיות ששחו עליה ועל עגביה המדומים בצריפה הקט – בכזב יסודם; עדנה היתה אשה צעירה שנתברכה בלב עורג לאהבה, בנפש הנכספת רק לאותו הסבל המצרף, שאשה יכולה להקנות לעצמה מתוך יסורים, מתום כלות-נפש לאחד שידע למלא את חייה תוכן וידע תמסוך בנפשה את קסמי התשוקה לגבר שאין לו תמורה בעיניה… והן סבורות היו, כי כל מגמתה היא רק לעשות רושם ולצוד בחרמה את הללו שלא יכלו להם…

היא ישבה על גבי ארגז הפוך חייכה לדוברים אליה בבת-אחת ומצחה מתקמט כמתוך הקשבה מאומצת. חושה הנשיי היה מצווה אותה על הפיקחות ועל הזהירות, ואכן התייחסה באדיבות רבה לכל אחד ואחד, מגלה סבלנות וסבר-פנים. בעוד היא ספק מקשיבה, ספק הוגה במשהו כמוס, הרגישה כי מישהו מכוון אליה את מבטיו. הלה עמד בקצה השני של המחסן, לבוש מעיל גשם רטוב, כובעו בידו, וראשו המגולה, בעל הבלורית השחורה, מתנשא בזקיפות ועוז. הוא הניע את כובעו ספוק הגשם פעמיים בחלל האויר, על מנת להפחית מרטיבותו, ותוך כדי מעשה עמד והסתכל בה יפה-יפה, בפשטות ובחמדה. עדנה השפילה את עיניה. הוא הטיל בה מבוכה קלה… קומתו, קלסתר פניו, מתינותו ודרך הסתכלותו בה, היפלו אותה בעיניה לטובה. היא השתדלה לא להביט לצדו, ואחר-כך גחנה לאחד הפועלים ושאלה עליו כלתומה. הוגד לה כי זהו שומר הפרדס.

כעבור שעה קלה חלף על ידה עם צאתו את המחסן. הוא חבש את כובעו לראשו ונראה קשיש יותר ורציני, אבל חוט של חביבות היה משוך עליו. הפרופיל שלו היה בעל שרטוטים חדים, נעימים לעין, וצלקת קטנה שנראתה בסמוך לרקתו השמאלית, אך הוסיפה לו חן ואומץ-לב. בעברו נתן בה את עיניו ובחן אותה שוב יפה-יפה, כדרך שאדם בוחן כלי נאה… היא רגזה וחשה נקיפה קלה בלבה. ושוב השפילה את עיניה מתוך רתיעה כל שהיא. “זה שונה מאחרים” גמרה בלבה והביטה אחריו עד שהפרדס בלעו. עיניו אפורות היו ונקלטו בזכרונה, ואם כי נתקלה בו באיש הזה בפעם הראשונה, מבלי לדבר אתו מלה אחת, רחפה דמותו לפניה, הפרופיל שלו והצלקת הקטנה בסמוך לרקתו.

ד

יש ועם כלות יום העבודה היה האוטו מאחר לבוא להחזיר את אנשי הפרדס לגבעונה. הפועלים היו מצטופפים על-יד השער, צופים למעלה הדרך ומצפים קצרי-רוח. עדנה לא מיהרה לצאת את הפרדס, לא אהבה את הרישול החיצוני, והיתה משהה עצמה בשדרה, מתקנת את בגדיה, מכנסת את שערותיה הערמוניות השופעות מסביב לערפה, מחזקתן במכבנות, שלא תגלושנה פרע, ומציצה במראה הקטנה, בוחנת שרטוטי-פניה, עיניה השחורות, מצחה הצח, מרטיבה בקצה לשונה את שפתיה שחרכו קצת, ופוסעת מתונות לעבר השער, להצטרף לקהל הפועלים.

מתוך נטיה להתבודדות, להתרחקות מהבריות, כשענין פשוט ובלתי מענין מקבצם יחד, כגון זו הצפיה לאוטו שאחר, היתה עדנה פורשת מהם ומטיילת לבדה במעלה הדרך השקטה, דרך החול המשתרעת בין ששיחי השיטה הסבוכים, נודפי ריחם המבושם, עולה ומגיעה לגשר הקט, המקושת מעל לואדי, יושבת על גבי מעקה האבנים המסותתות, מביטה נכחה ומתמכרת להרהוריה, כדרכה. היא ידעה כי אותן האחרות ודאי שונאות ומבזות אותה עקב פרישותה וגאוותה המתבטאת במעשה זה, אבל היא לא השגיחה בכך, ודוקא ברגעים אלה ידעה כי מוטב לה להשניא את עצמה על הבריות ולא לבגוד בחושה הפוקד עליה להיות אמיתית בהתבודדותה המרעיפה מרגוע ושקט לנפשה, היא אהבה לשבת על גבי מעקה אבנים מסותתות אלו, שהובאו ודאי ממרחק הררי לסביבה זו, ולהסתכל בערוצו של הואדי, שבעונת החורף היו זרמי מימיו משתקשקים על גבי אבנים מפולמות בדרכם לירקון. לרוב היתה עדנה מגביהה עיניה וצופה ממושכות לעבר בית דירתו של השומר אשר נראה לה כאן יפה מבעד לגזעי הברושים.

בית דירתו של השומר מעניין היה ומושך את העין בצורתו. נראה הדבר כי פרדס זה השתייך בשעתו לערבי, והבנין שנשאר, לאחר שהפרדס עבר ליהודי, הפך בית-דירה לשומר. החדר הגדול והיחידי התנשא על גבי אבול בנוי אבני קורקר. בחלל מתחתיו גדלה העזובה והקרקע העלה עשבים שוטים וקוצים. לצד אחד הקימורים התפתלו מדרגות אבן שהובילו לחדר, מדרגות שחוקות קמעה באמצעיתן, חסרות משענת. החדר העליון היה מטוייח בשעתו אלא שחלקים רבים מהטיח נשרו וחשפו את אבני-החול ורבדי טרכסיד אפור שהציץ סביב להן. מעברו השני של הקימור, נצמדה לבנין בריכה מרובעת, רחבת-ידים, מחושקת למעלה בחגורת טיח נוקשה; לבריכה הובילו מדרגות צרות ששקעו במים. בסמוך לבנין ישן זה בסגנון מזרחי מובהק, עמד חדר בנוי לבינים וחסר-צורה שמתוכו בקע ועלה לעתים קרובות בבוקר או לפנות-ערב, הד תקתוקו של המנוע השואב מתוך התאמצות כביכול את מימיו מן התהום, וצינור עבה ורחב נטוי לבריכה ויוצק לתוכה סילון מים שנראה מרחוק כפס כסף מותך.

“…איך חי לו כאן אדם זה את חייו?”… שאלה עדנה את נפשה ודימתה לשתף את רוחה בהליכותיו וחייו המשוערים. משום-מה העסיק אותה מאז נתקלה בו לראשונה, ואם כי ברור היה לה כי אין לה ענין מיוחד באדם זה, בכל-זאת לא יכלה להסביר לעצמה במה קנה לו את לבה עד כדי להרהר בו מתוך יחס רוחש חבה, מתוך רצון להעירו מקרוב. ודאי היה משהו בישותו, משהו מרתק. היא הציצה לעבר החלון שמסגרתו צבועה ירוק, וראתהו חולף הלוך ושוב בחדרו. “המבחין גם הוא בי?”…

במעלה הדרך הופיע האוטו כשהוא שוטף בחפזונו כאומר לכפר על האיחור. עדנה החלצה מהזיותיה והחלה רצה אף היא למטה, להקדים את האוטו. שמלתה התפשלה לה קמעה למעלה מברכיה החשופות, ורגליה האמיצות זעזעו את לבות הגברים המסתכלים בה, והעלו את זעמן הכבוש של כמה מהקוטפות. רק אחת, טובת-לב, הביעה את דעתה: “נחמדת!” ואילו שניה, מן הכמושות, פסקה בזעם ניכר: “גאוותנית!”.

היא ישבה מתנשמת בכבדות ועל פניה היבהב משחק גונים של אודם וחיוורון, חליפות. עיניה הבריקו וחן עלומים היה נסוך עליה. חזה עלה וירד. באוטו שררה צפיפות היא הצטערה על שבהתבודדותה על-יד הגשר נפסקה: דומה שהקיצה מתוך חלום נעים ומענג. היא הסבירה לנפשה, כי סבת הגותה בו היא על היותו לבדו במקום מרוחק מן הישוב, מקום שסכנה כרוכה בו… כן, זהו הנמוק! כי מה לה ולו? הן אף מלה אחת טרם דיברה אתו, ובכלל אין היא מכירה אותו, ורק דבר היותו לבדו כאן הוא המשתף אותה במקצת, לפחות בהרהורי חיבה שאינם מחייבים כלל וכלל.

האוטו גנח בפלסו לו בקושי דרכו בחולות שבמעלה. הדמדומים עטפו את הסביבה. שולי השמים האדימו עם שקיעה, צמרות האקליפטוסים הופזו ואילו בענפיהם כבר קננה העלטה; לצד מזרח עטה הרקיע צבע סגולאפור. עצב ללא שחר ירד על עדנה, עצב נושא כלייה בחובו, של געגועים גוועים באיבם, של כסופים הנובטים ונמוגים לפתע, ללא תכלית, ללא תקוה. עדנה חשה מועקה בנפשה ורחמיה נכמרו על עצמה. דמותו של ברוך קמה ונצבה לנגד עיניה: הפעם היה לבוש חולצה לבנה שהאצילה לפניו המגולחים למשעי חן רב, והוא גוחן עליה, נושק לה על פיה ומחיים: “מה שלומך? מזוּפתת שלי”…

ה

יום אחד קיבלה מכתב מברוך. הוא הודיע לה קצרות כי נתקבל כחבר בקבוצת תל-דקל. לפי-שעה הריהו עובד בנגריה ומרגיש את עצמו בטוב. ביקש להודיעו על שלומה, על בריאותה ובמה היא עוסקת. המכתב היה עצור, אדיב, ולא היה בו סימן להבלטת חיבה יתרה, לפסוק חביב שיחייב אותו. היא חזרה וקראה בו כמה פעמים, קראה בין השיטין, חזרה וקראה, ואכזבתה הלכה וגברה. כל עיקרו של המכתב לא בא אלא מתוך אדיבות גרידא, שלא לתת לה פתחון-פה להאשימו בגסות-רוח. בם סופו של המכתב היה מנוסח בזהירות רבה: “ידידך הותיק ברוך”. היא הצטחקה במרירות: “ידיד ו—תיק”… מתוך מפח-נפש קימטה את המכתב, שטחה אותו בכף ידה ועיינה בו שוב. היא מצאה ענין רב בפסוק אחד ששביבי תקווה ניצנצו מתוכו ושעשעו את נפשה: “אם תהא לך הזדמנות לבקרני באחד הימים, אשמח לראותך”. אמנם גם בפסוק זה מצאה פסול. הן יכול היה לבקשה בפשטות לבקרו וחסל. אך הוא כתב לה אם תהא לה הזדמנות, משמע, שבמיוחד אין צורך להיטרד לבקור אצלו… ומי יודע, ניחמה את עצמה, שמא אין הוא רוצה שתחשוד בו כי צר לו על הפירוד… השערותיה התנצחו בה, הטילו המייה בנפשה ועורר בה מאוויים. במשך שעה ארוכה שכבה אפרקדן, זרועותיה שלובות מתחת לצוארה והיא חורזת על חוטי זכרונה פרקי חיים, אכזבות חדוות ויסורים שנאצלו באור עבר מושך ונעים. היא ענתה לברוך על מכתבו וגאוותה מנעה בעדה מלהבליט בו את יחסה האמיתי, את ענות נפשה…

למחרת בערב הלכה לשלוח את המכתב. מתוך החשכה קרצו לה האורות ששפעו מחלונות בתי הקפה. היא נזדמנה לרחוב זה רק בלכתה ללשכת העבודה או לספריה. הפעם נתעורר בה הרצון לשהות כאן קצת: לא היה את נפשה לחזור לחדרה ולטרוח על הכנת ארוחת-ערב. החליטה לסעוד את לבה באחת מן המסעדות, והמשיכה את דרכה מן הדואר לאורך הרחוב לתור אחרי אחת מהן. לבסוף בחרה במקום צנוע ומהודר במקצת. היא נכנסה לאולם רחב-ידים וישבה על-יד שולחן צדדי. לאחר עיון חטוף בתפריט בחרה בארוחה קלה שהכילה: לחם, חמאה, קפה. “גם ביצים”? גחן המלצר לפניה. היא הסמיקה קמעה: “לא, תודה”. לאחר נכוי כמה וכמה ימי בטלה בחודש לא הצטרף שכר העבודה לסכום ניכר, ונאלצה ללמוד את סד הקימוץ והצימצום. בדוחק היתה מסדרת את עניניה, שלא לשקוע בחוב כל שהוא.

את מרפקיה השעינה על השולחן ואת סנטרה תמכה בשתי כפות ידיה. מזמן שלא סעדה במסעדה אזרחית. את המסעדה הקואופרטיבית שבמקום, שהיתה מבקרת בה לעתים רחוקות, כינתה בשם “מסעדה קסרקטינית”. היא היתה חסידת הפרטיות ולא סבלה את הגושפנקא המטביעה את צורתה בכלליות גסה נטולת טעם. חיבה יתרה נודעה לה לעסקים שיוצאי גרמניה עסקו בהם. הללו יודעים לשוות טעם טוב ונוי גם למקומות שהיו קודם בידי אחרים, וריח של עובש ופרובינציאליות נדף מהם. מסעדה זו שנכנסה אליה שייכת ליהודי גרמני. דבר זה ניכר היה לא רק מפי המלצר שהגרמנית שלו נישאה ברמה, אלא בעיקר מהסידור הפנימי של האולם, מהשקידה שהושקעה בחישוב כל פרט ופרט; בחפוי הנאה על המטבח, שהיה מעוטר ומיופה כמדור קובע נוי לעצמו, במנורות החשמל הקבועות בקורות ומאצילות את אורן הרך, האטום, וגם בתמונות הספורות שקשטו את האולם. אמנם בכל זאת היה חקוי, אבל חקוי למשהו נאה ולא השלמה עם הכעור שהיה נהוג במסעדות מקום.

היתה שעת ערב מוקדמת ולפיכך לא רבים היו הסועדים. מלבדה היו שני זוגות וכמה מתבודדים שלגמו קפה להנאתם ונברו בערימות עתונים מצויירים. בעוד המלצר עורך לפניה את השולחן, ולאולם נכנסו שלושה גברים מזוינים ברובים. הם תלו על הקולב את מעיליהם, כובעיהם, השעינו את הרובים בפינה, והסבו מתוך הרחבה לשולחן אמצעי. אחד מהם ישב ושיפשף את כפות ידיו מתוך הנאה, כמצפה לקראת משהו מלבב. הגבוה שבהם נתן עיניו בעדנה ולבה נקפה כאילו נתפשה בכף. היא הכירה אותו מיד. בפרופיל שלו ובצלקת הקטנה בסמוך לרקתו. הבאים אתו היו כנראה חבריו, שומרים. המלצר פרש מהם לאחר שהזמינו מה שהזמינו, וכעבור רגעים מועטים העמיד לפניהם בקבוקי בירה. וחזר והעמיס צלחות טעונות מאכלי בשר, תפוחי אדמה מטוגנים וירקות. הללו ערכו לעצמם סעודת מלכים לעומת ארוחתה הצנועה.

הוא לא ישב נכחה ועדנה הבחינה כי הוא מכוון את ישיבתו על גבי כסאו למען יוכל לסקור אותה ממקומו; בטביעת-עין מנוסה קבעה מיד שהוא מציץ לצדה, ואינו להוט אחרי האכילה והשתיה הגסה כחבריו. היה לה הרושם כי בשלה הוא מרסן את עצמו, ונוהג עדינות לא רק במאכל אלא גם בסכין ובמזלג והיא הכירה לו טובה על כך בלבה, כי חבריו זללו וסבאו במדה נפרזת.

ושוב תמהה בלבה על שאדם זה מבקיע לו נתיב לנפשה בכוח מושך ומשפיע. מה היתה עושה, למשל, לוּא נגש לשולחנה להזמינה להצטרף לכוס בירה? אין ספק כי היתה מסרבת לו, כי מה לה ולו? הרימה עיניה מצלחתה והבחינה שהוא מישיר להביט לעברה. שוב נקפה לבה והיא תמהה על כך. בעברה על-יד שולחנם לבש עוז ודרש בשלומה מתוך הרכנת ראש ברוב חן ואדיבות, כמכיר אותה מזמן. היא הסמיקה וקמעה והשיבה לו. ההכרה שאין הוא אדיש לה שעשעה אותה. בצאתה החוצה, לאחר הפיזודה אילמת זו, הרגישה עד כמה קשה עליה יד הבדידות… חדרה לא משך אותה. ברצון היתה מצטרפת אליו כדי לבדר את רוחה ולהשתעות בחברתו. אגב נודעו לה כמה פרטים על חייו והצרוף היה לזכותו. הבריות סחו עליו מתוך הרחבה. הימים היו עדיין ימי מאורעות ואדם זה, מחוץ לעבודתו, עסוק היה בעסקי מחתרת. בלכתה לבדה הירהרה בו וחזרה חרש על שמו: יעקב חלמיש. תמהה איך הוא חוזר בחשכת הלילה לפרדסו לבדו, כי הדרכים הן בחזקת סכנה, ובתחומי גבעונה אפשר לשמוע עדיין לילה-לילה את היריות הפולחות את האפילה.

ו

ריב התגלע בין בעל הפרדס לבין לשכת העבודה המקומית. בבוקר כאשר באו הפועלים לפרדס הוגד להם כי עד לבירור הסכסוך תחול הפסקה בעבודה. איש לא ידע בדיוק מה גרם לכך, ואיש לא ידע כמה זמן תמשך ההפסקה. בינתיים ישבו הפועלים זה בכה וזה בכה, התירו את צרורות הצידה לסעוד את לבם, מהם מתבדחים, ומהם רוגנים וזועפים. “טוב לנצל יום זה לכביסה” פסקה עדנה בלבה, ומוכנה היתה לחזור מיד הביתה, אבל נאלצה לחכות עד שייצאו כולם בצותה.

בינתים הניחה את מעילה על גבי ארגז ונכנסה לתוך הפרדס. יום קודם לכן השאירה בחפזה מטפחת על ענף אחד העצים. היא חלפה על גבי התלוליות שבין השדרות, בין “צלחות” העצים, דרכה על גבי שלכת עלים שריח כמישה נדף מהם, והתקדמה נחפזת לעבר המקום בו עבדה אתמול בקטיף. לאחר הליכה קצרה אפפה אותה דומית הפרדס והאפלולית הזרועה פה ושם בהרות שמש. היא נאלצה להתכופף לפעמים בעברה בין העצים טעוני פרי, שלעיתים חבטו בה בראשה ובמצחה. אף כי העצים היו נטועים שורות-שורות, מנו כבר למעלה מעשרים שנה וענפיהם שנסתעפו, נגעו זה בזה ונתנו לפרדס מראה מסובך וכבד. הפעם היתה בלב הפרדס הגדול, הדומם. את דרכה למקום בו עבדה אתמול לא מצאה. היא טעתה. שמה פעמיה בכיוון הפוך ולאחר הליכה קלה קבעה כי גם הפעם טעתה… לא רחוק ממנה חלפו ועברו כלתומם שני תנים. רגילה היתה עדנה לראות מהם לפעמים, ונראו לה ככלבלבים צהובים, אבל הפעם בהיותה לבדה נבהלה. הרחש העמום שעוררה נשיבת הרוח בין העצים אף הוא הטיל בה אימה סתומה, והיא גמרה בלבה לוותר על המטפחת ולחזור. העיפה מבטיה לתור אחרי צמרות הברושים שיכלו לשמש לה סימני דרך, ולאחר שגילתה אותם, פסעה לקראתם בפסיעות רחבות. משהגיעה לשם מצאה כי שוב טעתה… שדרה זו אינה אלא אותה שמובילה לבית דירתו של השומר. ואמנם, לפני צאתה את הפרדס לעבר הברושים הבהיל אותה לפתע קול המנועה שהחל מטרטר ומפריח את ה“עוד-עוד-עוד” שלו לתוך דומית הבוקר. ואכן ראתה את השומר כשהוא חוזר, לאחר שהפעיל את המכונה, ועולה על גבי המדרגות המקומרות, לבוש מעיל שצוארונו זקוף, ראשו מגולה, בלוריתו פרועה, והוא חסון ובעל צורה.

עדנה נשתהתה במקומה. חוששת היתה שמא יבחין בה בשעת בוקר זו, כאילו ארבה לו לראותו… היא הסתכלה מקרוב בבנין המקומר, במדרגות, בפתח, וסקרנות רבה מילאה אותה לראות את מעונו פנימה, מעון זה שמבחוץ קסם לה בצורתו, בשקט הרובץ סביבו, שרק קול המנועה מפריעו לעתים. לוא ניתנה לה היכולת לגור בדירה מעין זו, ייתכן שהיתה מסכימה בחפץ-לב. היא חייכה למחשבה זו, לא גרעה את עיניה מן הבנין וחמדה את מראהו בלבה.

עוד היא עומדת שקועה בהרהורים והנה חזר זה ויצא. מיד הבחין בה ונבצר ממנה לחמוק מעיניו. לא ידעה מה לעשות, לפנות ימינה או שמאלה, ונשארה תקועה ונבוכה. “מה אגיד לו? מה אומר לו?” וזה הולך וקרב, הולך ישר לעומתה. היא הבליגה על התרגשותה ולאחר שהחזירה על ברכתו, פתחה הראשונה דוקא בפשטות וללא כל מבוכה: היא הקדימה ואמר לו כי ודאי יצחק לדבריה, אבל עובדה היא כי יצאה לכאן לחפש אחרי מטפחתה שאבדה לה אתמול ותעתה… תעתה כמה פעמים ואינה מוצאת את הדרך לבית-האריזה. הוא גיחך. נתן בה את עיניו האפורות, הבוחנות ובקולו הרך והעמוק אמר כי יש ויקרה כזאת גם בפרדה, וביחוד לבחורה שראשה תפוס ודאי בדברים שאין בהם ממש… היא צחקה לדברו, והוא הוסיף ואמר כי קרה הדבר כמו בספורי הילדים, מעשה בילדה נאה שטעתה ביער עבות ופחדה מפני חיות טורפות, והנה נקרה לה שומר היער אשר הציל אותה, הכניס אותה לבקתה שלו, האכילה והשקה חלב חם… כמסופר באותם ספורי האגדות… אלא שכאן המצב אחר הוא במקצת: היא אינה ילדה קטנה אלא בחורה נאה, כאן אין יער שחיות טרף מהלכות בו אלא פרדס, והוא אינו שומר היער אלא שומר הפרדס…

הוא סח את דבריו בחן ובבדיחות הדעת, ועדנה הציצה בו והבחינה כי בדברו לבשו פניו מקרוב ארשת רכה ולא כל כך זועפת כפי שדמתה. לא עברו רגעים מועטים ושיחה קלחה ביניהם, שיחה מרתקת, ונוצר אצלה הרושם כי הנה היא מכירה את האדם הזה מזמן ורק במקרה לא נזדמנו להשיח זה לזה דברים היוצאים מן הלב, דברים פשוטים לכאורה, אלא שאין אדם יכול להתקיים עד אם יבטא אותם וימצא את השני כורה אוזן לשמוע, להבין ולהרגיש.

עדנה סחה לו כי בית דירתו מושך את העין במראהו החיצוני וכי יפה הוא למכחולו של צייר. דבריה הסבו לו קורת-רוח והציע לה לבקרו ציד ולראות בסדר שלו, וחזר ותיקן, באי-סדר שלו… וצחקו שניהם. עדנה הבטיחה לו לסור אליו באחד הימים לראות את מעונו, והוא זחה עליו דעתו ולא הרפה ממנה עד שתבטיח לו לסעוד אצלו פת בצהרים. ביום שעבודת הקטיף תתחדש. הוא הלך אתה לחפש אחרי המטפחת, וראה זה פלא: הוא כיוון לשם, ולא עברו רגעים מועטים ועיניה נהו אחרי מטפחתה המאדימה על גבי הענף…

ז

כל אותו יום שלפני הצהרים היתה פזורת-נפש ומתרוננת. השמים נראו לה גבוהים יותר, ותפוחי הזהב, אלה התלויים זוגיים בקצות הענפים, נראו לה כשדי אשה קטנים, ובנטלה אותם בכפות ידיה מזה ומזה, נזכרה באחת מתנועותיו של ברוך… פניה לבשו חיוך משובה. אף סלחה לו בלבה לפתע, והשתלטה עליה הרגשה כי היא נדחפת לתמורה. האומנם כה השפיע עליה אותו חלמיש?…

כשמטיל הברזל התלוי על משקוף בית-האריזה התחיל מתפעם ומשלח את צלצוליו העמומים לחלל האויר, צלצולים שבישרו על צהרי יום, תקף את עדנה קוצר-רוח מלווה בנקיפת לב חזקה, מסעירה. בפרוש הפועלים לסעוד את לבם, מהרה להתקין את עצמה, משכה והכניסה את חולצתה הלבנה לשמלתה האפורה, שהכינה וגהצה לכבוד יום זה, בחנה במראה את קלסתר פניה, את תסרקתה ומצאה שהכל כשורה, שנאה היא ליום שמש זה, ושפניה מפיקות זיו עלומים. כנראה שגם חלמיש חכה בקוצר-רוח לשעת הצהרים, כי אך גוועו הצלצולים באויר והוא כבר פסע לקראתה לקדם אותה במאור-פנים.

כאשר נכנסה לחדרו עמדה משתאה. החד היה רחב-ידים וחלונות היו קרועים בו בשלושה קירות. הזגוגיות היו דלוחות מגשם ומאבק, אבל רצפת החדר שהיתה רצופה אבני רחבות, היתה שטופה יפה. מצד ימין עמד ארגז גדול נושא עליו מכונת בישול וכלי מטבח. מצד שמאל, בפנה על גבי שרפרף ערבי, בלטה תיבת רדיו, זרה לחדר ולריהוט. לצד הקיר השני, משמאל, עמדה מיטת ברזל רחבה מכוסה בשמיכה אפורה שמתחתה הלבינו שולי סדין סרוחים על גבי הרצפה. בסמוך לקיר האמצעי, בגובה אחד עם החלון, עמד שולחן לא גדול, מכוסה במפה לבנה עטורה סלסולי ארגמן בשוליה, ועל גבי השולחן צלחות ערוכות לזוג הכפות והמזלגות ובקבוק יין מתנוסס באמצע. השולחן היה ערוך מתוך הקפדה. בחלל האויר עמד ריח של בשר צלוי, מגרה, מעורב בעשן גחלים.

עדנה הביעה את התפעלותה למראה חדרו. אמנם היא ידעה, סנטה בו, כי למענה טרח וכיבד את הרצפה, וכדי להביאו במבוכה היתה בוחרת להפתיעו יום אחד, משלא יצפה לבואה, ולמצוא את החדר במצבו הרגיל, כלומר, הפרוע… הוא צחק. הודה לה כי בדרך-כלל אין הוא פנוי לשים לב לכך, וכי לאמיתו של דבר די לו בסדר איזה שהוא, בנקיון הדרוש, ואשר לקשוטים וכיוצא באלה, הרי דברים אלה יפים לאשה הם. היה משום רמז בדבריו אלה ועדנה לא ידעה אם לה הם מכוונים או שהפריחם סתם באויר. הוא זירז אותה לשולחן וכאשר הביעה את רצונה לעזור לו, כדרכה של אשה שאינה יכולה להביט במנוחה כשגבר עוסק בדברים לא-לו, סרב, ולא נתן לה. אורחתו היא וישמש אותה לפי דרכו.

מעל גבי הארגז-המטבח נטל והביא סלט ונתחי בשר צלויים, עשויים ומתובלים בטעם המזרח מפולפים וממולחים: פרס מן הלחם חתיכות הראויות להתכבד ומזג יין בכוסיות. המאכלים ערבו לחיכה של עדנה והיא אכלה בתאבון. כאשר חזר ומילא את הכוסית שלה, סרבה לראשונה בהצטדקה כי חם לה, פניה לוהטים, ועדיין מחציתו של יום עבודה לפניה. הוא צחק. הניח את כף ידו על זרועה החשופה, נתן בה את עיניו האפורות, הזרחניות, ושידל אותה, אף הבטיח לה כי שתי כוסיות כמוהן כאין ושכל רע לא יאונה לה, חלילה. היא נעתרה לו ולגמה גם מזו. לקינוח-סעודה הגיש חתיכות גבינת כבשים מלוחה וטעימה, ובשעה שהחל טורח על בשול הקפה השחור, חזרו ונשמעו הצלצולים הקולניים של מטיל הברזל המזעיק את האנשים לעבודה. עדנה ניתרה ממקומה: “אוי ואבוי”… אלא שחלמיש מיהר להרגיעה בהטיחו לה כי הדבר סודר; הוא הודע עוד מקודם למשגיח שהיא תאחר במקצת, כי הנה הזמין אותה לארוחת הצהרים, ואין כל טעם למהר… העולם לא יחרב אם פועלת אחת תעבוד שעה פחות…

והיא נשארה. אחרי ארוחת צהרים דשנה זו השתפכה לאות ביצורי גווה. בעוד חלמיש טורח עדיין על הכנת הקפה, טיילה בחדר, מחלון לחלון, הציצה למראות הסביבה, לגשר הקטן המקושת על גבי הואדי, לחלקת הנהר המבריקה מרחוק, לגגו האדום של בית האריזה הטובל בירק, ולדרך המתפתלת לצד הפרדס. בין שיחי שיטה דוקרניים וסבוכים. אה, לוא היה חדר כזה ברשותה, כמה היתה מיטיבה לקשטו ולמלאו נוי. על גבי רצפת אבן זו לפרוש שטיח רחב, לזרוק החוצה ארגז מכוער זה, לכסות את מערומי החלונות בוילאות צחורים, לסייד את הקירות, לתלות תמונות, להכניס רהיטים נאים, שאר מיני חפצים, וצינצנות פרחים פה ושם.

בלי חמדה חזרה וירדה לאיטה מן המדרגות בדרכה לעבודה. הוא ליוה אותה ואמר לה כי דבר סעדה על שולחנו חג היה לו, כי רק לעתים רחוקות פנוי הוא לכך, וגם הטעים, לא כל אחת מושכת את לבו ואילו זו, קטנה וחמודה שכמותה, אין הוא יודע בעצמו במה קסמה לו שכה טרח לפניה כעלם בן י"ח… והוא הרי קשיש ממנה לפחות בעשר שנים.. תוך כדי הליכה בשדרות הפרדס חבק את מתניה, גחן ונשקה על לחיה. “אל נא, ברוך” נחלצה בעדינות מזרועותיו המשתרגות סביב גופה, והוא נתן בה את עיניו. העלה בת-צחוק והחל מקשה עליה: “מי הוא זה אותו ברוך?” והיא הסמיקה קמעה: “אחד שהלך ואיננו”…

כאשר חזרה לעבודה ניתנו בה מבטים סקרניים ולגלגניים. מבטים אלה כמה היה בהם מן הקנאה, מהוצאת דבה! הגברים – אלה שחמדו אותה במסתרים וחבבו אותה – פניהם לבשו קדרות מתוך קנאה כוססת, ואילו הנשים, מתוך עיניהן נישקף לגלוג שגם רשע בו, גם לזות-שפתים, והקריצות מאחרי גבה פירושן היה: “כלום לא אמרתי לך כי סופה של זו” – נפשה של עדנה נעכרה. צר היה לה במחיצתם של אלה. השעות שנשארו לה לעבודה נמשכו מאד בעיניה וכאשר הלכה לאוטו, שמחה לראותו מחכה לה על-יד השער. היא הסבירה לו פנים והצטהלה בקול. על אפם ועל חמתם!

ח

לאחר שעברו כמה וכמה ימי-שמש בהירים ונוחים לעבודת הקטיף, חל שינוי במזג-האויר, ובצהרי יום אחד קדרו השמים, עבים דחופים נישאו כמעפילים ועורמים זה על גב זה גושי-גושים טעוני סגריריות אפורה, אפלה. רוח קרה נשבה וחדרה לעצמות. גשם עמד לרדת וטיפות כבדות, בודדות, בישרו את בואו. משעמדו הפועלים לנטוש את הקטיף ולמצוא מחסה מהגשים בבית-האריזה המרוחק, חמקה מהם עדנה, העמיקה בתוך הפרדס ושמה פעמיה בכיוון לבית השומר. אמש היה אצלה. איחר לשבת. הוא היה לבבי ביותר, בעל שיחה נאה. כשניטפל אליה החלה סונטת בו: “שומר מפקיר פרדס ומתעסק בשטויות”… והוא לא הירפה ממנה, ובגהרו לחבקה הרגיש על פניה את להט נשימתו ולחישת קולו הרך באוזנה, כשהוא מסמיך לחיו לשלה: אמנם הפקרתי פרדס ובשטויות איני עוסק"… ניסער היה, לוהט ושופע חבה, היא לא התנגדה לחבוקיו, ועצומת עינים היתה כאשר העתיר עליה נשיקות. היא שכבה על מטתה והוא לפת את ראשה בשתי כפות ידיו, קבע בה את מבטיו האפורים שהפיקו זוהר ולחש: “עדנתי החמודה”. בלחשו זה מסר את כל הגות לבו. היא הרגישה בכך וידעה, הניחה את ידיה על בלוריתו ודחפה אותו לאטה: “די לך הפעם, עליך ללכת”. בשעה שחלמיש ניטפל אליה והיא הרגיש כי הנה הוא מדליק בה את תשוקתה אליו, דחתה אותו בעדינות, כי נצטיירה לפניה דמותו של ההוא… כאשר הלך דאגה לו וחרדה לשלומו בחשכת הלילה, בדרכו לפרדס.

היא ידעה כי בלכתה אליו כעת ייחרץ גורלה ודרך בחזרה לא תהא לה… היה לה הרושם כי החווירה קצת בלכתה ונשימתה ניטלה ממנה. אמש ריסנה את עצמה שלא להביע לו חיבה יתירה, קבעה סייג לעצמה, ואילו עתה, בלכתה אליו תקפה אותה נקיפת-לב והתרגשות בראשיתית, מעין זו שחשה בשעה שנכספה לאהבת גבר… רטט עבר בה מצינה ומתשוקה שהסעירה ואתה לקראת התמורה… אותה שעה החל הגשם. עז ושוטף ומצליף בכל עוז. מחסה לא היה לה בקירבת מקום וביתו עדיין ממנה והלאה. היא לא מיהרה איפוא בלכתה ונפשה חשקה בגשם; כאילו מתוך רצון להעניש את עצמה נתנה גווה לגשם שירד תצנן את להט הרגשותיה וימרק את נפשה הנכספת. היא הלכה לאיטה בין עצי הפרדס הרטובים, הבוצצים, וכאשר הגיעה למדרגות עלתה עליהן בקושי והתדפקה חרש על דלתו.

הוא חרד לקראתה מלא רגש ורוך. חרד למראה שערותיה הנוטפות מים, פניה החיורים ובגדיה הרטובים, “מה לך? חולה את?”… הוא תמך בה והושיבה על כסא. בחדר עמדה אפלולית. דומה שקדרות העברים ירדה משמים, זחלה וחדרה לכל פינה. המטר הסוחף בחוץ עוד הגדיל את העלטה. היא חייכה חרש: “הגשם תקפני. אין לי כל חשק לחזור היום”… הוא נזף בה רכות ונעימת קולו רטטה: “אין את צריכה לחזור, אך למה הלכה אלי בגשם?” והיא ענתה בלי להביט בפניו: “איני יודעת בעצמי… רגלי נשאוני אליך”.

על גבי הזגוגיות הדלוחות שטפו זרמי גשם שטרם פסק. חלמיש החניק בחובו את התרגשותו ואת חדוותו. אמש שרוי היה בתוגה ורוחו היתה עכורה עליו ביותר. חושש היה שאין משגיחה בו והנה באה אליו. באה להישאר אצלו… הוא גחן לחלוץ את נעליה הרטובות, לפשוט את הגרביים, ובשעה שקם ותפס בסוודר הרטוב להסירו מגופה, הרימה את שתי זרועותיה למעלה ונתנה לו לעשות בה כטוב בעיניו, כילדה קטנה נתונה לפינוקים ורוך. בוהק גופה החשוף הכה את לבו. חזה התרומם ועלה מובלט בכדוריות שדיה הצחים ששפעו מתוך החזיה. היא רעדה. חלמיש הרים אותה, השכיבה במטתו ומשך בשמיכה עד לראשה; ישב על ידה ושקד לכסותה יפה-יפה לבל תאחז בה צינה. מבעד לריסי עיניה העצומות נדחקו וזלגו דמעות. דומה, שלא ידע בעצמה מי הוא היושב אצלה ומרעיף עליה רגשי אהבה ורוך, אם זה שאצלו היא שוהה, השם כף ידו על מצחה, או ההוא – שפרש… דומה ששניהם חברו יחדיו, מתרוצצים בה, להסעירה, לסכסך חושיה ולהטיל מבוכה בנפשה.

משהחל הצייר להעפיל במעלה הכרמל, מרוּחק ממקום ישוב אפפתהו צינת בוקר נעימה, והוא חש כי רוּחו מתפעמת בקרבו מעיפוּת קלה ומקוצר־רוח להגיע למקום הנכסף. יום אחד נקלע לשם בנדודיו בסביבה. היה זה ערוץ המבתר רכס הר לשנים, שבצדו האחד פעור לוע של מערה, תאנה עבותת־גזע גחונה לידה בפישוט ענפים עתיר־עלים, וגוּשי סלעים מגובבים שעיטורם רפידת הנטש הירוק ושיחי הרותם בפריחתם הצחורה. אותו רקע משך ביותר את עין הצייר שבו, כי חן נוף כבד ועצוּב היה נסוך עליו; נוף האוצר קדרותו הסלעית, ושיאו של הרכס המבותר, בצוקיו שעין העופרת להם, מזדקר ביותר כלפי מעלה ומבליט בעצמה רבה ורוננת את כחלת הרקיע המרעיפה שקט והוד. השיפוע העמיק להתחמק מקרני השמש המסמאת בנגוהותיה כל מראה, וחושפת ללא רחם כל נקיק, נטע וסלע.

בידו האחת החזיק הצייר אלוני מסגרת פשוטה שעליה נמתח בד ערטילאי ועלוב בשוליו המבצבצים בפרימותם הגסה, ובידו השניה החזיק בכנה מקופלת; לצדו התנועעה תיבת צבעים מוכתמת, תלויה ברצועת עור מהוהה על גבי כתפו. הוא נחפז בלכתו, רגליו החסונות והשזופות בלטו בעוז מתוך המכנסים הקצרים ובלורית ראשו המכסיפה התנשבה קמעה והצניחה תלתל על מצחו חרוץ הקמטים; עיניו האפוּרות שאישוניהן נצטמצמו מאד לאורו של היום העולה הבריקו בעליצות של משובה, וטבעו בפניו מזיגה של טוב־לב ותאותנות גם יחד. הוא נתיגע קצת בלכתו, ובדלגו מסלע לסלע, כשהוא סוקר בעיניו כל שעל היפה למדרס, תעה שעה קלה, עד שלבסוף הגיע לאותו רכס מבותר, שבע־רצון ומוכן לעבודה.

אלוני גלש לגיא למטה, וסקר יפה־יפה בטביעת עינו את המקום שאליו ריתקו דמיונו. לוע המערה המשחירה, התאנה המסועפת, הסלעים ספוגי צינת בוקר והמשחירים שפופים זה לזה, לטושי צלעות וחדי זוויות, שיחי הרותם, הרכס המזדקר לקראת הרקיעים הטובלים בזוך צחצחות – כל אלה קסמו לו ורמזו על תמוּנת־נוף נכספת אשר אליה נשא את נפשו. תוך קדחנות העמיד את הכּנה לרגליו, הרכיב עליה את הבד, ועד סיימו לטפל במכחוליו ובבחישת הצבעים על גבי הלוּחית, הפטיר מבעד לשפתיו הפשוקות קמעה זמזומו של נגוּן עליז שהעיד על קורת־רוחו. לאחר שעה קלה החלו להסתמן על גבי הבד רישוּמי ממדים מחוספסים של העומק והרום, כשהצייר אחוּז כולו בולמוס היצירה, ודמו מתגעש בעורקיו עד כדי הפעמת הלב בעצבנות קלה שטעמי גוויעה לה… עצבנות היצרים השוקקים לקראת המעשה שאליו עורגת הנפש. מסביב רחשה הדממה הניגרת לגיא כלתוך מקווה של שקט קרוש, ואלוני חש כי היקוּם מקוּפל כרגע בערוץ זה בלבד…

אפס לפתע זקף הצייר את ראשו, הפסיק את עבודתו וחידד את חוּשיו, בעוד המכחול שבידו טובל בצבע הזהב, והבד – שמערומיו נתקשטו – מבהיק לאור היום בבליל צבעים ובריסוק עצמים שטרם נתגבשו לחטיבה שלמה; אזניו של הצייר קלטו מעבר לטבעת הדממה צליל עמום של ענבל מתפעם במצילה הקשורה לצואר בהמה. תוך־כדי־כך קרבו והלכו צלילי המצילה, הרטיטו את מעטה הבוקר, קרעו את זוך הדממה ובישרו על העדר המתקרב. החזיק אלוני באצבעותיו את המכחול הדקיק כשרביטו של מנצח שהורם כלפי התזמורת לפני ההתחלה, תקע את עיניו בקצה הערוץ שבתחומו רחפו הצלילים, וגזר על עצמו הפסקה קלה. לבסוף הופיעו הכבשים בין חגווי הסלעים וגלשו ממורדות הגיא. צפופות ונדחקות זו על גבי זו, כשהאחת מקפצת לפעמים קפיצת־חן, נהרו בעקבות איל מגודל, המצילה שבצוארו טלטלה מסביב את צליליה העמומים והדלים. משהתקרב העדר הופיע בשוּליו גם הרועה כשזרועותיו ניתלות ברפיון על אלתו, הרובצת כאסל על ערפו. לרגליו השתרך כלבו לבן־השיער וכחוּש־הגו, מרושל ובראש נטוּי כלפי מטה.

העדר התנחשל לקראת הצייר, ובהגיעו אליו נתפלג מזה ומזה, והכבשים שטפו לדרכן בהעלותן באפו את ריחן, מגלגלות לפניו להט עיניים כחוּלות וירוקות כעין הזכוכית הלטושה, פושטות גוון ולובשות גוון, מציפות אזניו ברטט פעיות עגומות, וסטות מפניו חרדות במקצת. ניצב לו אלוני באמצע, מכחולו בידו, וקלסתרו עטה גיחוך של קורת־רוח. מראה ילדות רחוקה רחף ונצטייר לפני עיניו, עת עמד בוקר אחד בשפת־נחל שמי־אפסים לו, מכנסיו מופשלים מעל לברכיו, חכתו בידו, והמים זורמים ושוטפים משני עבריו, כעדר מפולג זה עכשיו, השוטף ועובר משני צדדיו כנחל..

משחלף העדר, עומד היה הצייר אחוז סקרנות שמבוכה בה, ומצפה לרועה שיחלוף על פניו, כדי שיוכל להמשיך בעבודתו בשקט. תוך־כדי־כך התקרב הרועה. זקוּף וחסון, כבן ארבעים, לראשו הכפיה שהצהיבה משמש, עביה דהויה עוטפת גבו, ורגליו היחפות והשחורות מפסיעות בפראוּת מדברית. ניכר היה שהרועה סוקר את הצייר בתמיהה רבה, ובחלפו על ידו העלה על פניו הקשוחים ארשת רכה ונבונה, בשפתיו נתקשר חיוּך דק וערמומי, ומתוך סבר־פנים של הכנעה חשודה ברך את הזר לשלום. מיד לאחר־כך החל מהגה ומצפצף לצאן בלשון הרועים, להודיען כי מכאן מתחיל המרעה הבוקר. הוא עצמו פרש הצדה, כשכלבו כרוך אחריו, עלה וטיפס על גבי סלע כבד, שיכל את רגליו וישב כשהוא מסתכל בעיניים עצומות למחצה בצייר ובפעלו. הופעתו של האיש המתבודד כאן לעסוק במלאכתו הפליאה אותו, והריהו סוקר אותו ממרומי הסלע שאיווה לו כמקום מצפה, מתבונן למעשיו ותוהה על פשרו.

אלוני השקיע עצמו שוב בנופו, אלא שאותו שקט נפשי שהיה פרוש קודם עליו ועל רוחו – גז, והריכוז שאליו הגיע, ואשר האציל עליו מכושר הביצוע – נמוג אף הוא; כנראה שחזקו מדי מבטיו של אותו רועה הנעוצים בגבו, ואלוני חש כי שלוותו דרוכה ביותר, מרתיעה אותו מיצירתו, ושלשוא הוא מאמץ את רוחו. הוויתו נתקלה בהוויתו העזה של הרועה האלמוני, ונתחוור לו, כי כל עוד לא חרג זה מתחוּמו ועבר לדרכו – לא יוכל להמשיך… נתלוותה להרגשתו גם חרדה קלה וסתומה מפני רועה חסון וחשוּד זה, והימים – עדיין הדי מאורעות הדמים נישאים ומתלבטים בשוּליהם… אנחה קלה התמלטה מפתחי פיו של הצייר, ולמורת־רוחו הניח קודר את לוּחית הצבעים, והשתטח על גבי הסלע הסמוך, כאומר לפוש קמעה. הרועה חייך וזע ממקומו. עז היה רצונו להיכנס בדברים עם הזר, ומשראה כי הלה הפסיק את מלאכתו, מצא את השעה כשרה לכך. הוא התרומם כבד־רישוּל, פנה והפסיע חרש כחיה לקראת הצייר, כשהוא מחתים בפניו ארשת סימני הכנעה וסבר־פנים. נפשו ערגה לשיחה ומשנענה לו אלוני בערבית צחה, שכּן יליד הארץ היה, הביע הרועה את חדוותו, בחייכו ובחשפו את שיניו הצחורות, ותפוש־פליאה עמד לפני הבד הקט, המקפל בתוכו יריעת טבע רחבה. לאחר הסתכלות קצרה, היסב את פניו לעבר הצייר ופסק:

– משוּנים אתם!

תלה את עיניו בשחור המערה והוסיף:

– וגם מעשיכם תמוהים…

חייך אלוני, ואם כי בחובו טרם פגה החרדה מפני הרועה, שאלו לפשר תמהונו, והחל מסביר לו בלשון פשוטה את מלאכת הציור וכיצד משכיל האמן להעלות על גבי הבד את היופי הגנוז במרחביה, ושבעצם יצירה מעין זו אצורה רוח הקודש שאללא, בחסדו הרב, חלק ואצל ממנה לבני־תמותה פשוטים.

קבע בו הרועה את עיניו השחורות (שביב קטלני הבליח בהן אותו רגע) וחיוך ספקני שופע בינה ורשע נתפשט על פניו השזוּפים, כשהוא מנענע בשלילה את ראשו. לא… לא!… אין הוא מאמין בדברים האלה, ובודאי יש כאן איזו הונאה שאינו יורד לסוף דעתה; ייתכן כי החוג’ה זומם לרכוש את המקום הזה, ולכן הוא מכין לו רישומים, או שהוא מסתיר בחובו איזה כוונה אחרת, סתוּמה בפניו, ודבר־תרמית יצוק בה… בזאת אין להטיל ספק! (פניו לבשו קשיחות רעה) בילדותו אירע לו מקרה, ואם החוג’ה רוצה לשמוע הריהו מוכן לספר לו על כך ברצון.

“איזו דמוּת ואיזה חתוך־דבוּר”! הרהר אלוני בהסתכלו ברועה, ואם כי הדברים נאמרו מתוך רוגז ותפיסה של אדם קנאי, הפיגו במקצת את חששו. לבו הלך שבי אחרי שיחו של אדם פשוט זה התוהה על פשר הענינים ומייחס להם כוונות השודות. הוא נעתר לו לרועה להקשיב לספוּרו, וזה שישב לו כדי־כך על גבי הסלע, דלה מזכרונו את פרשת המקרה לפרטיו, כשהוא שוקד על התיאור ומגולל לפניו יריעת־חיים גנוזה.

"היה הדבר בימי מלחמת האנגלים והתורכים. שנים רבות חלפו מאז והמאורע חרוּת בזכרוני כאילו רק אתמול היה. נער הייתי, וכל פרט לא נעלם מעיני, כי חפצתי לדעת הכל, ותמיד נדחקתי בין הגדולים. הכפר שלנו נמצא מעבר לירדן, מהלך יום מהמסילה המוליכה לחג’אז. על פני המסילה עברו רכבות מלאות צבא מתורכיה, וידענו כי מלחמה גדולה מתחוללת בעולם. בכפרנו היה השקט, אבל נשק השגנו לרוב באותם הימים, רובים של גרמנים ושל אנגלים שהובאו בשפע על ידי רוכבי הגמלים, הבדוים. כל נער בכפר היה מפליא ברובהו לקלוע אל השערה ולא להחטיא.

“יום אחד, וזוכר אני את הדבר כאילו רק אתמול היה, הופיע על־יד השיקמה לצד הדרך, הלך מטורף למחצה, קרוע בגדים ועלוּב למראה. הוא סגד בצל העץ, עטוף בלואי עביה, מזוהם וצנום, מחלפות שערותיו הצהבהבות גולשות על ערפו, ורגליו היחפות פצוּעות ומצולקות מאבנים וקוצים. כנראה שהירבה לשוטט בדרכים. יושב היה ומביט בעיניו הכחוּלות, מפלה את כליו, או משרטט שרטוטים על גבי תלולית החול שצבר לפניו, לוחש פסוקים מן הקוראן, רומז רמזים ומנחש עתידות. היה זה ערף (ידעוני) עלוב למראה ומוזר בהליכותיו. דומה, בצבע עיניו ושערותיו אינו אחד משלנו, אבל בלשונו הריהו משלנו, אחד קדוש ויודע דבר… צנום וכחוש אבל משך בקולו ובשיחו. פלאי היה ובנחשו עתידות בשרטוטיו ובעצמו היה מעורר פחד ויראת־הכבוד בלבב שוכני הכפר, והשבּבּ (עולי־הימים) פחדו לשטות בו כי למטורף שמוהו… ראיתיו מרחוק כשהוא פורש את העביה שלו על גבי החול, סוגד ומתפלל בדביקות – מאמין בן מאמינים!”

הרועה הפסיק את שיחו הנרגש כאומר לאסוף את פזורי זכרונותיו, ואלוני אשר הקשיב רב קשב, תמה לשמוע כיצד רועה פשוט זה מיטיב להרצות את דבריו, ולעצב את דמותו של הידעוני. פני הרועה לבשו אז ארשת של הגות ובינה, וניכר היה כי השיחה מעוררת בו זכרונות מסעירים, ושהוא שש למצוא אוזן קשבת לאחר ימי התבודדות עם צאנו. מסביב שוטטו הכבשים הפזורות ללחך את מעט העשב המבצבץ בין חגווי הסלעים, ובתוך הדממה התלבטו צלילי המצילה העגומים. עיני אלוני נצמדו אותה שעה לעברו השני של הרכס אשר שיאו הוצף בנגוהות השמש, וצוקיו שעין עופרת להם, נשתרגו בהם גידים אדמדמים כמראה הנחושת, והם התנוצצו יוקדים וחשופים להפליא.

"והנה פעם לפנות־ערב עם המנוחה שלפני השקיעה, ירדו אחדים מאנשי הכפר אל הידעוני להקשיב לניחוּשיו ולנועם־לשונו, ולהביא לו לחם ומים, כי מסתפק במועט היה. משנאספו סביבו הגברים, הרים את עיניו וראה אחד מזקני הכפר, גחון על מקלו, משתרך בקושי וקרב כדי להזין את עיניו הכהות בידעוני. אותו רגע רמז ההלך לפנות דרך לבא, והוא קם לקראתו, קד קידה לפניו ביראת־הכבוד ופתח:

– סלם עליכום סעיד אבו־חמד!

"השתאה הזקן לשמוע את שמו יוצא מפורש מפיו, והידעוני הוסיף:

– מחכה אני לך, ברוך־אללא!

"פינוּ לו מקום לזקן והוא ישב לפני ההלך המשונה אשר החל מיד בניחוּשיו על גבי משטח החול, בלחשו בלי־חשך פסוקים שקשה היה לעמוד על פירושם, ולבסוף בקע קולו, עז וצלול באמרו:

– יא סעיד! שמע אללא בקולך, והריהו בא לגמול לך קצת מן הטוב והחסד הגנוזים באוצרותיו למען יראיו; קוּם ופנה לך לעבר הדרך המוליכה מחוץ לכפר דרומה, עלה במשעול בין החרובים, עד הגיעך למערה אשר בצלע ההר ימינה. היכנס למערה, הרם את האבן שבאמצעיתה וחפור תחתיה אמה בקרקע עד שתמצא את אשר הועיד לך אללא הטוב והמיטיב, קום ולך! אל תשאל ואל תחקור !…

"פליאה השתפכה על פני סעיד הזקן. חזקו עליו דברי הידעוני ונדחף בידי האנשים אשר זרזו אותו, קם וישם את פעמיו לעבר המערה. הוא הלך לאטו, נשען על מקלו, וכל אנשי הכפר אשר שמעו על הדבר, נתאספו וינהרו בעקבותיו תמהים ומחרישים, עד שהגיעו למשעול המוליך בין החרובים, ועד לפי המערה. כאן נשתהו מצפים ביראה, וסעיד הזקן נכנס והחל חופר במקום המסומן, כשהוא מסתייע בצור מחודד שהרים קודם לכן. אני, הצעיר, שסקרנותי גדלה מרגע לרגע התקרבתי מאד למערה וראיתי כיצד רועדות ידיו של הזקן, ומאד חפץ הייתי לעזור לו, אבל פחדתי להוציא הגה מפי. כנראה שהאדמה באותו מקום לא היתה קשה, כי כעבור שעה קלה נתקל הצור בכד־חרס גדול, ולאחר שהישיש נתיגע והוציאו אורו פניו, ולעין כל נתברר כי הכד מלא דינרי זהב… ויהום הכפר!… קריאות הפליאה וַל־וַל־וַל!… פרצו מכל פה, והזקן חזר לאטו מאושר ונותן את השבח לאללא. הוא נשא בקושי את כד הזהב, עד שהופיע ורץ לקראתו חמד בנו, אף הוא נדהם ונרעש למראה הפלא. ויהי המקרה לשיחת היום, שיחה שלא פסקה, ושמו של הידעוני יצא לכבוד ולתהלה.

“יום־יום נתכנסו אנשי הכפר סביבו להקשיב בחרדת־כבוד לכל הגה היוצא מפיו, ותמוה תמהו כיצד מחכים הוא להביע מחשבה בעניני סיאסה (פוליטיקה), ואינו חושש לרמוז רמזים שאחר היה מחייב את ראשו למלכות עבורם. הכל נהגו בו כבוד, ויום אחד בהתאסף לפניו צעירי הכפר, השמיע באזניהם נאום מלא חכמה, וסח להם כי בקרוב יקיץ הקץ על שלטון התורכים אשר שעבדו את עמי ערב, ועוד סח, כי אנשי הכפרים הסמוכים כבר קמו ונצטרפו אל האינגליז והם מקצצים באויב כדי להחיש את תבוסתו. אותה שעה לטש את עיניו למרחקים, כרואה מראות מופלאים בהקיץ, ולפתע החל להשמיע באזני המקשיבים כיצד עורכים, עכשיו, בעת דברו את דבריו, התנפלות ממרומי הסלעים שבאדום על שיירה של האויב, כיצד מגירים אותם לפי חרב, ומה רב ועצום הוא הג’זו (השלל) הנופל לידי המתנפלים הלוחמים שכם אחד עם האינגליז… ובדברו הלהיב מאד את לבב השומעים, עד שכל אחד היה קופץ ממקומו מוכן לתפוש ברובהו ובחרבו ולאוץ למקום הקרב”.

הרועה הפסיק לרגע קט את שיחתו ושוב הבליחו בעיניו רשפים רצחניים שהרעישו את נפשו של אלוני, ומתוך מבוכה מצא לו שעת־כושר להלל את ספורו. הרועה שגם הוא בעצמו נתלהב מעתרת המראות שנתגוונו בדמיונו והריצו את דמו בעורקיו שיווה לפניו ארשת חשיבוּת כאומר: המתן עד שאגיע לסופו של הספור", ומיד המשיך:

“לאחר ימים מספר נודע בכפר כי אמנם כך בדיוק קרו המעשים, ורוכבי גמלים מן הבדוים ספרו פרטים אשר הלהיבו את אנשי הכפר לקראת מעשים, ופה אחד גמרו אומר, כי אכן איש אלהים הוא הידעוני הזה אשר עינו החדה צופיה למרחקים, והכל גלוי וידוע לפניו, וכל דבריו הם דברי אמת וצדק! וכאשר נתעורר יום אחד להטיף לאנשי הכפר דרכי מלחמה, והחל מעוררם למרד גלוי, לא תמהו האנשים, ומוכנים היו לשמוע בקולו, ולהתחבר לשבטים המקצצים באויב. בינתים – נעלם האיש לפתע ואיננו!.. כאילו בלעה אותו באדמה. אבל הזרע שזרע על לבות אנשי הכפר נשא את פריו. האנשים נתאספו על נשקם והשמועה הגיעה אליהם כי עד שייתם הירח ייקראו לקרב על־ידי אחד מבניו של השריף! ואכן, יום אחד הופיעו רוכבי הגמלים עזי־הלבב, ובראשם בן השריף האציל, הדור בלבושו הרקום עיטורי זהב וכסף, חרב מפוארת על ירכו, ועל ידו רוכב אחד צנום וכחוש, אף הוא הדור בלבושו, פגיון השריפים תקוע באבנטו, עיניו מביטות בעוז, וקולו נשמע דרך פיקוד וחירות, והכל מקיפים אותו באהבה ובהערצה. נדחקתי אליו כדי לחזות בו מקרוב וחרדה אחזתני: הכרתי בו מיד את הערף העלוב, והיודע אתה. חוג’ה, מי היה אותו הלך מסכן שהופיע לעיני מכובד, תקיף ומפואר? האנגליז לורנס !…”

עיניו של הרועה הבריקו מהתרגשות, כאילו רק כעת חזה במו עיניו את לורנס המהולל, ובאזניו עדיין מהדהדות יריות הרובים, רעמי פיצוץ מסילת הברזל, קרונות פרוצים והפוכים, אנקת המומתים הנופחים את רוחם בשדה הקטל, וצהלת השולחים ידיהם בביזה ושוד. הרועה התבונן בפני הצייר אשר הקשיב רב קשב לדבריו, וחזר לראשית שיחתו, כשהוא מחייך חיוך חשוד, ספק של התנצלות וספק של ערמה:

– ראיתיך חוג’ה, עומד ומשרטט על גבי הבד. הסתכלתי במערה ונזכרתי באותו מאורע. אכן, משונים אתם ותמוהים מעשיכם!… לפני זמן־מה נתקלתי מעבר להר באדם משלכם שעמד בשדה ורשם רשימות, וצפה במשקפת נתונה על גבי מקלות כאלה (הצביע בידו על הכנה). לאחר ימים מספר צמחו במקום, מזריחת השמש ועד שקיעתה, צריפים, חומת עץ ממולאה חלוקי אבנים, גדר תיל ומגדל גבוה שפנס חשמלי גדול היה קבוע בראשו, ועוד בו ביום חרשו טרקטורים את האדמה מסביב, וגם אחר־כך בערב לאור הפנס החשמלי… לא אתפלא, חוג’ה, אם לאחר לכתי מכאן אבוא מחר ואמצא בזה תקוע מקום ישוב משלכם… לאללא הפתרונים!…

מבטיו השחורים התיזו הפעם שביבי רשע וחרון כבוש. ארשת הבינה שהאירה לפני כן את קלסתרו – נמוגה, ופניו לבשו קדרות מביעה תרעומת. לאחר דומיה קצרה ובלתי נעימה, נפטר הרועה בברכה ופרש מן הצייר לכנס את עדרו ולהעבירו הלאה, לכברת מרעה טובה מזו. לאט־לאט גוועו באויר צלילי המצילה הנתונה בצוארו של האיל, והצייר נשאר שוב לבדו אלא שלא המשיך במלאכתו. עומד היה ותוהה, מכוון את רוחו להשלים את יצירתו הנכספת, לסיים את שיבוצה בתוך ריבוע הבד, ושרעפיו נסתבכו באגדת לורנס. עיניו הביטו נכחו לעבר הרכס המזדקר ביותר כלפי מעלה ומבליט בעצמה את כחלת הרקיע, וסעיד הזקן נראה לו כחורג מתוך שחור המערה, פניו המקומטים נוהרים בחדווה ילדוּתית, וזרועותיו רוטטות מנטל כד־החרס המלא דינרי זהב. עמקה הדממה, ומתוכה עלתה וצפה אימה סתומה, רחפה מסביב כמשב רוח על פני קמה, ושילחה בגופו צמרמורת קלה. המכחול רעד בידו של הצייר, ובהפנותו לפתע את פניו מביעי הדאגה, מדמה היה לראות מאחרי גבו בהבריק לעיניו להב פגיון ממורט, עינים מזרות רצח, ורגלים יחפות המפסיעות את הרועה מן המארב חרש־חרש כחיה טורפת… הסלעים דממו ממולו, כבדים באלם נצחיותם, והצייר חייך לחשד האפשרי שנתבדה, ורק לאחר שמנוחתו כבשה אותו לחלוטין, חזר לנופו ולמכחולו.

א

בּשל מקרה פעוט-ערך נתגלע ריב ביניהם. הוא לא שלט ברוחו וסנט בה בחומרה יתירה שהגדישה את הסאה. היא נפגעה, לא קבלה מרותו הפעם ופרשה ממנו שרויה ברוגז שלא פג. תוך-כדי-כך נפגשה עם אותו רופא צעיר שהיה כרוך אחריה. תחילה מייחלת היתה נעמי שאשנבי יבוא לפייסה, אך מכיוון שנשתהה, והרופא הצעיר אכף עליה בקורים שהיה בהם כדי לעניין זמן-מה, ולבדרה קמעה, הלכו הדברים ונסתבכו כפקעת שקצהו של החוט מוצנע בתוכה וקשה להתירה.

לאחר לכתה ממנו באו על אשנבי ימים אין-חפץ בהם; מתוך שנתרגשו עליו שעות שממון ודכדוך-הנפש, מאחר היה לשבת בבית-הקפה המחניק, כחס על משהו יקר העלול ללכת לאיבוד. מאפס-מעשה שוקע היה, לעתים בויכוחים רגזניים שבסופם רק הגבירו את מרירותו ונמצא אדיש לכל הסובב אותו תוך שאט-נפש שעורר במכריו מורת-רוח. רק מעטים מן המקורבים אליו, שעמדו על סיבת הדבר, חייכו אליו חייכו אליו בסלחנות מעושה בוגרים המעלימים עין מתעלוליו של ילד חמוד ומפונק. שכן, למרות החיספוס החיצוני שהיה חושף בתגובותיו החריפות, השנונות הפסקניות, שאינן יודעות רחם, בבואו לדון ולבקר בעניני אמנות וטעם, מקובל היה על הבריות כצייר מחונן ומקורי שעתיד נשקף לו. בשעות של חסד, כשרוחו היתה טובה עליו ניכר היה כאדם בעל שאר-רוח שיש בו כדי להתחבב על הבריות.

אותו לילה היתה שנתו טרופה עליו ומסוכסכת, שכן הניח אל קרבו לגימה יתירה, אף כי מטבעו לא היה להוט ביותר אחרי משקאות חריפים; מבקש היה להפיג על ידי כך את שממונו, ואכן, דבקה בו עליצות יתירה שהביאתו לידי פורקן צעקני ואולי במקצת… הוא עמד על כך עוד באותו לילה, ובשעת ההתפכחות זכר בבהירות יתרה ומדכאה כיצד התריס אחד מאחרי גבו בהערה של בוז: “נשתכר לו אשנבי זה ויוצא מכליו!”… מיד לאחר שקלטו אזניו הערה זו, דמם לפתע, משל שפכו עליו קיתון של צוננים. נתכנס בשתיקה כחומט בשריונו, ולאחר שהות קלה של קדרות מעיקה קם ועקר מן הקפה. בחילה עמדה בקרבו, אבריו כבדים היו ורוחו סגרירית. לאחר ששוטט ברחובות הריקים ללא כל מטרה חזר בשעה מאוחרת לחדרו ועלה על יצועו. גופו העייף לא מצא מנוחה והוא נאנק תוך שינה ונאבק בסבך חלומות-בעתה. משניעור משנתו היה הכר שמוט ארצה, הסדין מקומט ודחוק לרגליו, והצפוי הירוק של הספה שדהה כעין האפר, חשוף ומבליט דלותו. “למעלה משלושים פעם אדם משנה מצב גופו תוך שינה” הירהר אשנבי בנשמו לרווחה. תוך רשלנות הוריד כפות רגליו על גבי המרצפת לחוש בצינתה, לפת ראשו בידיו, שכן כבד היה עדיין והמום; במצב של קפאון נשאר יושב שהות קלה, כמבקש להניס מתוך ראשו את הטמטום, ורק לאחר-כך החל להרהר בשיגרה של דברים. משהו סתום הטריד אותו, דבר השייך לסדר-יומו שנשמט מזכרונו והעלול להטרידו, אלא שאינו יכול להעלות טיבו של דבר זה, ואף כי הוסח מדעתו, העיק עליו מתחת להכרה, והוא חש כי אינו פטור מלהרהר בו; שכן שייך ענין זה לאחד מסוגי הפורענות העומדים להתרגש עליו, ואי-נעימות ודאית כרוכה בו. הואיל וברי לו כי הדבר צריך להתרגש עוד היום, נעכרה עליו רוחו. הוא טפח בכף ידו על מצחו, כמבקש להעלות את הנשכח בהשבעת תנועה זו בלבד, ופניו לבשו קשיחות רוגזת: “לכל הרוחות, מהו הדבר?”!…

הוא חזר והצניח גוו אפרקדן. מתוך כחול הפיז’מה הפתוחה הציץ חזהו הגברי, שעיר בשקע ומפותח בסימוני החזה הרחב, וקלסתרו שהוסב כלפי התקרה הביע קשיחות שהושאלה מסנטרו הבלתי מגולח, בלוריתו הפרועה ועיניו האפורות שזעם כלשהו שכן בהן. בהטילו גופו שוב על משכבו עדיין עמדה בו עייפות וחוסר רצון לפעול משהו או להתנועע. את פת השחרית כבר איחר. ארוחת-צהרים יסעד בעוד שעתים. אין, איפוא, לשם מה להזדרז ומוטב שישכב עוד שעה קלה. הפך עצמו על צדו הימני ונתן עיניו בכל החדר, בהביטו נכחו בלא מחשבה, נחו עיניו על כנת הציור ועל הפרוטרט הבלתי גמור, חזרה אליו לפתע התפישה המציאותית ומיד נתחוור לו בזכרונו הדבר המעורפל שהטרידו קודם-לכן. לכל הרוחות! הרי זה אותו חרשתן עשיר וסנוב שצריך לבקר אצלו לפנות-ערב! הרי שלשום קבעו פגישה זו, כשידידו הטוב, ברוך גבישי, המסייע לו במכירת תמונות בשעת דחקו, הוא-הוא- שכפה עליו בקורו של אותו חרשתן שבע ומזופת! כל צורת המשא-ומתן מאד לא נעמה לו והשאירה עליו רושם מדכא, שכן ברוך, אמנם ברוב חביבות ומתוך כוונה טובה, סחב אותו ממש לעין כל לאורך כל בית-הקפה, כדי להציגו לפני החרשתן ולקבוע את שעת הביקור תוך שידול שבהתרפסות קלה… כלום לא יכול היה לסחוב אותו, את עגל-הזהב אליו?! כלום חייב היה הוא, הצייר האמן בעל השגיונות והעקרונים המטורפים, הבז לכל השיגרה המקובלת, למחול על כבודו, להשפיל את עצמו ולהזדקק לאותה שיחה עלובה בסמוך לשולחנו הטעון כל טוב של ההוא, בעמידת עבד לפני שר?… כלום כל צריך הוא להתבזות על מנת למכור לאותו ברנש תמונה שאינו מבין בה ולא כלום, ועוד יעתיר עליו דברי איוולת שדופים על אמנות וירשה לעצמו גם לחוות את דעתו – כן, את דעתו! על הנושאים שעל הציירים לטפל בהם כדי שיוכלו למצוא חן בעיניהם ובעיני המטרוניתות שלהם, פרות-הבשן השמנות והמטופשות?!…

פקעת החרון עלתה בו והוא הרתיע את עצמו מן הספה בזריזות, קפץ והחל פוסע בחדרו תקוף רוגז גובר והולך. כל אותה ליאות שעמדה בו קודם לכן ויצקה באבריו כבדות של עופרת, פגה ונתנדפה לה, והוא חש את עצמו שוב מלא מרץ ודרוך. לכל הרוחות! אלמלא ברוך המעורב באמצע ודאי שהיה מסתלק בעוד מועד מחדרו ומגיף את דלתו בסמוך לאפו של אותו מגושם. כך נאה לו לכך יאה! שכן, רבותי החזירים, בתמונה נאה חשקה נפשכם, כל שום-מה – ימח שמכם וזכרכם! – אינם מטריחים עצמכם לאולם התערוכות שעה שהצייר מציג את תמונותיו ומצפה לכם, תיפח רוחכם!… דומה, שאת כל שנאתו כלפי אלה שמצבם החמרי נוטל מהם את דאגת קיומם, גילם הפעם בצורת אותו חרשתן שלאמיתו של דבר טרם נתן לו עילה לכך, אלא שראה בו את בא-כוחם המובהק, האפסי והרודה, למרות זאת, בכל…

אשנבי הציץ בשעונו. עוד היום גדול אלא שהפעם נכשל ואין לו אלא להיכנע ולקבל מרותו של הלה. הבטיח ועליו לקיים. פעם שניה לא ייעתר לברוך שיבוא אליו לקוחות כאלה. לא ולא! אבל הפעם יבליג, שלא להביא למצב בלתי נעים את ברוך, הידיד הטוב והנאמן המחלצו לעתים קרובות ממצוקה.

מיד תקפה עליו מעין קדחת של קוצר-רוח. החל מטלטל את התמונות הסמוכות במשופע לקירות, במחשופי בדיהם השקיים, לכאן ולכן, בורר רבות שהן יפות למכירה, ומצניע מעטות החביבות עליו, שהוא חס עליהן ומערים שלא להסגיר אותן לידי קונים שאינו זהיר בכבודם. כלל זה נקוט בידו: הגרועות שבהן, אלו שלאחר-זמן תפש כי נכשל בהן, לאילי הכסף ולסנובים; הטובות שבהן – לבעלי הטעם הבודדים, לאמנים ולידידים אוהדים; ואחדות מהן, ספורות –פתקים דבוקים להן – “שייכת לצייר”… שכן קשור הוא אליהן בכל נימי נשמתו; ילדי טפוחיו האהובים המה, שעשועי רוחו ולהט יצריו, ואין לבו נותנו להגלותן מרשותו.

ב

משנטל את תמונותיו הפרטיות וסילק אותן הצידה, כדי שלא תשורן עין זר, הרים בלי משים את ראשו ונתן עיניו באותה תמונה שהיתה תלויה בפינה מנגד, ואריג דק ושקוף, כחלחל, חופף עליה כוילון קטן וחמים על גבי חלון בביקתת אכרים; נורה חשמלית בהירה ואטומה היתה קבועה מעל המסגרת הזהובה, הכבדה, שבקצותיה הפגומים מלבין הגבס, סימני טלטולים מרובים (כמה וכמה תמונות שובצו בה!) ושבעת-רצון היה אשנבי מסיט את הוילון הקט הצידה, לוחץ על כפתור החשמל, ולאורו הניתך על פני קלסתר פניה היה ניצב לו מנגד, חומד את ראשה הנישא על גבי צואר גאה, תוהה על שרטוטי פניה הענוגים בחיורונם מתחת לגודש שערותיה השחורות, ומחשוף חזה הבוהק, דומה, נותן אור חוזר כלפי חיוכה. “מונה ליזה שלו” היו מכנים אותה כמה מריעיו, ספק מתוך לצון מספק-ספיקא מתוך רצינות, שכן עלה בידו לשיוות לדמות דיוקנה של נערתו, זו שפרשה ממנו, בת-צחוק מלבבת ומצודדת שהיה בה גם מענוות-תום וחן אשה צעירה המתנצחים בה, שכן עיניה אומרות משובה וסתירה לחיוך המרחף מסביב לפה הקט והפעור קמעה.

אשנבי עמד והתבונן בה כרגע, לאחר שהאיר את קלסתרה באור החשמל, לבו נצבט בו לפתע תוך הרהור של נוחם, ובהחוותו קידה לפני הקלסתר הנכסף, הפטיר בשקט, ספק לעצמו, וספק מכוון דבריו אליה, מדובב את עקת רוחו וערגונו: “שלום לך נעמי’קה החמודה, נוכלת שכמותך… נתחשק לך לפתע אותו בלומברג, הרופא הצעיר שכיסו גדוש, הופעתו שופעת חשיבות, מכופתר ומעונב כהלכה, לא אורח-פורח כמוני, ובוקסר מפוטם ומטיל אימה בשחור פרצופו רץ לפניו… נמאסה עליך דלותי הכרונית, ריחות צבעי ועובש חדרי זה, הא? מחייכת אתה? הזוכרת את כיצד חזרתי ונשקתי את כתפיך החמודות, החשופות, שעה שהעליתי קלסתר פרצופך זה המתעתע והבלתי נתפש על גבי הבד? הזוכרת את כיצד בישלת קפה ריחני בשעת ההפסקה וכיצד זללנו יחד את הלחמניות בחמאה, אלו שרצתי להביאן במרוצה, לבוש רק חציי, מהחנות שבקרן הרחוב, וכיצד צבטתיך על הספה, ואת סטרת לי בכף ידך הענוגה, וכיצד, הזוכרת את התכוללנו קצת ולא נתתיך להתלבש עד… הן תזכרי, נוכלת שכמותך, נשבעת לי אז, כדרכן של כל הנערות הפותות – לשמור לי אמונים עד נצח, עד… שהתקוטטנו על דבר של מה-בכך, ושמא, מי יודע שימש לך הריב אמתלא בלבד? והלכת ממני ודבקת באותו רופא… הא? נוכלת שכמותך?… הסתלקי מעל פני!”…

עמד וכיבה את האור, חזר והסיט את הוילון הכחלחל שמבעד לריטוט קפליו ניבטת התמונה בטשטוש של בוהק, ארגמן ושחור וכחול וזהב המסגרת, מעולפת קסמי אשה רוטטת (שוטטת) תעלומה נשיית וסמויה מעין זר. כך נאה לך! אסור לי לראות פרצופך, ואתה – אל-נא תוסיפי לחייך אלי. אינם ראויה לכך! בוגדת בי בגד, ולחינם את מצטחקת אלי ועוגבת ברחוב או בבית-קפה כאילו מאומה לא אירע ואין זה אלא תרבות אנשים מלומדים, מודרניים, שאינם חייבים לתת פירושים, ומכל-שכן שאין לבוא בטרוניות… חא-חא-חא… איקונין שלי, נימי’ק חמודה, בוגדנית ונאה עד לטשטוש היש"…

אשנבי נשך שפתו התחתונה בשיניו. חש היה כי עדיין אוהב הוא אותה וחומד את תארה, את דמותה, עשרת מונים יותר, ושעיין לא השלים עם אותה תבוסה שבאה עליו במפתיע. אמנם, לבו אומר לו, כי פרשה זו לא נסתיימה, כי עתידה היא לחזור אליו לאחר שתשבע את הליכותיו של החדש, לאחר שתתקל באדם ששיגרה ומשטר קובעים את ארחות חייו, ולא תהפוכותיו של אמן מסוגו, הבא בסערה, במשוגה, בלהט ובאהבה שאינה מציבה גבולין ושאינה מבדילה בין יום ללילה, בין תשוקה לתאוה, בין מציאות לדמיון… ודאי שהיא תחזור אליו, אך תוך-כדי-כך אוכל אותו הספק הממאיר ומכלה אותו בשממון ובכיסופים ובגאוה פצועה המכבידה עליו עד בלתי נשוא.

הוא חש כי מדי הרהרו בה הוא נסער, ודומה חומו עולה בו… צר לו בתחומי החדר. ניגש לחלון והשקיף החוצה, למטה, לרחוב הרחוק כאפיק צר בין טורי בתיו הלבנים, הארגזיים, הניצבים זה מול זה חשופים לעין השמש, עולי-ימים ומחוסרי סגנון של יציבות שעדיין אין הוד של שנים וקבע חופף עליהם, ואף העצים הצעירים, עצי אשל הללו, רכים הם עדיין, ושעה שאשנבי משקיף עליהם מחלון חדרו שעל גבי גג הקומה הרביעית הרי הם נראים עציציים וקמודים, והרחוב כולו נראה כאילו הוקם משך שעה קלה רק כדי למלא סיפוקו של במאי הנזקק לאיזו תפאורה נוספת באחד מסרטיו. מימיו לא נתפש אשנבי לצייר ברחוב מסוג זה קרן-זוית, קטע של בית או בדל-עץ וכדומה, שכן כל אותה בנייה חופזת ופשוטה של יציקת מתכונת אחידה, בקויה הישרים החדגוניים, בצבע הבהיר מדי, הצחור, בגילה הרך והילדותי, אינה מעוררת יראת-כבוד, ואינה מלבה את יצר הציור כדי להשתער תוך שקיקה שבלהט ולהעלות מראותיה על הבד; שכן, עדיין חסר לה, לדעתו, לעיר צעירה זו הרבה ירק של יובל, לפחות, מעט עובש, ואותו סגנון חיים שאינו נקנה על רגל אחת ובחפזה, אף כי העיר כשלעצמה אינה נטולת צביון משלה, קצב ונועם עלומים. רק פעם אחת, לאחר גשם שוטף, משהבריק כביש האספלט שחור ומרוחץ, והבתים עמדו קצת כהים יותר מרטיבות ויפים לעין בתוגתם, ומעל הקדירו שמים טעוני עבים שחורים, נראה לו לפתע הרחוב עתיק, משומש ומושך במקצת, והוא העלה על גבי נייר ביד בוטחת תמונה חטופה במקצת בצבעי פסטל, ובפינת הרחוב נתן דמות אשה צעירה שמעיל-גשם כחול ונוצץ מלפף את גווה הגמיש, והיא נחפזת בלכתה; וגוף האשה הצעירה הופיע ברור מאד בקויו האופיניים, שכן נעמי היתה זו, וכן ראה אותה תמיד בלכתה אליו, ממהרת קצת שמא תאחר, והוא עומד אז ליד החלון, נשקף ומצפה לה… חבל שתמונה זו אינה כיום ברשותו. הוא מסר אותה במתנה לנעמי, מתנוססת על קיר חדרה מעל למיטתה; תמונה נעימה וסגרירית המשרה רוח טובה, מרתקת את העין, ונעמי המהלכת בו בגשם, דמות יחידה בתוך הרחוב השומם. התמונה קסמה לה והיא ביקשה אותה מידו. הוא העניק אותה לה בחפץ-לב, אלא שכעת ודאי עומד לו אותו רופא צעיר בחדרה, נותן עינו בה ומנסה להעריכה כמיטב בינתו, והיא, נעמי, ודאי לובשים פניה רצינות קודרת קצת, מתוך יחס של קוצר-רוח, ואפשר שהרהוריה נישאים אז אליו… “טפש שכמוך!” נוזף אשנבי בעצמו, על השלותו את נפשו מדי פעם בפעם, תכופות חוזר הוא להשתעשע בדמיונו ולשגות באשליות על שובה אליו.

ג

אכן, רק זמן מועט חלף מאז הלכה ממנו, והוא נתקל בה כמה פעמים במסיבות שנטעו בו את התוחלת כי עשויה היא לחזור. אמנם מרוב גאווה לא נקף אצבע כדי לסייע לה בתיקון המעוות; הוא ראה בכך פחיתות הכבוד, והיה משתריין בפניה ומעמיד פנים כי הכל כשורה, ולעתים אף הקיף עצמו בחברת נשים נאות כדי להרגיזה במישרים ובעקיפין. (ידע כי סחים לה על אורח חייו) אלא שבמקרה אחד לא התנהג כהלכה והוא זכור לו יפה.

לפני חודש ימים השתתף בתערוכה, עם שלושה מחבריו הציירים שחברו יחדיו כדי להציג נושא משותף: עירום. היו לו כמה אַקטים שצייר בתקופות שונות. אחדים מהם בדּויים משוערים, כשאין אשה מסמלת לפניו ממשותו של גוף, ואחדים שצוירו שעה שאשה רבצה לפניו על גבי הספה או על המרבד שבחדרו. הוא בחר בכמה מהן שהעירום שלהן היה מצנע ומואר כאחת באור-צל, פני האשה לוטים קצת בכיסוי, במצב שאינו מייחס לקלסתר ערך מיוחד, ואילו באחת בחר, שבה היה העירום חשוף ובוהק, פורח בעתרת קסמיה של עלמה צעירה, ובארשת פניה – שהיווּ ענין בפני עצמו – ניכר היה מיד כי נעמי היא ש“ישבה” לפניו. לא היתה כל כוונה רעה במעשהו זה שעה שבחר בתמונה, כי אם הבעיה הציורית היא שהעסיקה אותו, ואף התמונה שעלתה יפה והניחה את דעתו. לפיכך לא פקפק והציג אותה. מיד עברה בקהל המבקרים רינת לחש-נחש, ולפני התמונה הצטופפו כדי לתת בה עין מתוך ענין ומתוך להיטות אחרי קורטוב של רכילות פוגעת, כדרכם של הבריות.

יום אחד ביקרו שניהם בתערוכה, כלומר, בלומברג הרופא] והיא – נעמי. אשנבי נמצא אותה שעה באולם שקוע בשיחה עם חבר למכחול. כשהוא ראה אותה נקפו לבו… חמודה היתה כדרכה, אלגנטית, (בשמלה שהוא שירטט לה את הצורה ההולמת את גזרתה, והמשכילה להבליט את חמודות גופה), אלא שהפעם מכונסת בשתיקה קודרת ומיד הכיר בה כי תרעומת לה עליו. ד"ר בלומברג פרש הצידה, כשהוא גחון על הבוקסר המפוטם שלו ומלטף את גבו כמסיח את דעתו מכל הענין שבעטיו הוטרד לתערוכה, ונותן על ידי כך שהות לנעמי לשוחח עם אשנבי בלא הפרעה. אשנבי הזדרז לסיים את שיחתו וכשניגש אליה משכה אותו הצידה ונתנה בו עיניה שרוגז שכן בהן:

• כלום יצאת מדעתך?

• מה קרה, נעמי?

• הרי הכל מסיחים בענין זה!

• אל מה ירמזו דבריך?

היא סקרה אותו במבט נזוף:

• כלום אינך מבין שאסור היה לך להציג תמונה זו? (הורתה עליה במבט עיניה בלבד שלא למשוך תשומת-לב) כלום אינך מבין – אף כי רחוקה אני מלהיות קרתנית כפי שאתה מכיר אותי – כי תמונה זו מספקת חומר להולכי-רכיל כדי לשמץ את כבודי, וכלום אינך תופש שעל ידי כך אתה מחלל כל אותן השעות היפות…

היא לא סיימה, שכן דוק דמעות עירפל את עיניה ופקעת הצער נתקעה בגרונה ושינקה דיבורה. היא הפנתה את ראשה (הרופא עדיין גחון היה על כלבו ומלטפו, טופח בחיבה על פרצופו הזעום והשחור, מעשה תם שאינו מבחין בשום דבר) ואשנבי עמד נבוך ונזוף. לא היה כאן מקום לכל ויכוח. היא צדקה. הוא נתפש למעשה קל-דעת ושגה בהציגו תמונה זו דוקא סמוך לפרידתם. הוא עשה שטות. תוך-כדי-כך נתאוששה נעמי ופנתה אליו רגועה קצת וקולה רך ומפייס:

• באתי לקנות את התמונה, ובקשה לי אליך להסירה מעל הקיר מיד לאחר-כך. מה מחירה? (אצבעותיה רטטו תוך כדי היסוס על גבי מנעול ארנקה, אצבעותיה הארוכות והנאות, שעתים היה נושק קצותיהן ועתים היה נושכן קלות) הן לא תתנגד?

אשנבי עמד נכה-רוח על מקומו. הוא הישיר להביט בעיניה בלי לחשוף את סערת רוחו שעה שחמד אותה ונכסף להשיבה אליו; עוד מעט-קט ונתעורר בו הרצון הפשוט והטבעי להניח את כף ידו על שכמה, להעתיר עליה דברי פיוס ושידול, לשלב את זרועו בזרועה ולחמוק מכאן, מן האוירה הרשמית השורה בתוך האולם המואר באור החשמל יומם, לברוח מן העירום המציץ מכל קיר והמפיק במידת-מה הבל של זעקת בשרים. לאחר ששתיקתו ארכה קצת יתר על המידה ונכנסה לשלב מענה פורתא, העיף עין ביטול לעבר הרופא הצעיר המחכה לה, מעשה משרת לגבירתו, ובפנותו אל נעמי המייחלת לתשובה וחרדה להתפרצותה של איזו משוגה, כדרכו לפעמים, הפטיר בשקט:

• למכור אותה לך איני רוצה, אבל את בקשתך אמלא.

הוא פרש ממנה בצעדים נמרצים, נגש לתמונה, הצמיד למסגרתה הכסופה והכבדה את שתי כפות ידיו (“כמה פעמים הרימותי גופך הרוטט בזרועותי?”…) הניף אותה למעלה כדי להסירה מן השרשרת, גחן והפך את פניה לקיר. הוא חזר לנעמי הניצבת דוממה וזקופה והורה בזרועו:

• אחליף אותה באחרת, ואת סלחי-נא לי.

בת צחוק נעימה האירה את פניו להרך את ארשת הזעף שהיתה טבועה בהם ולכפר על שנכשל במעשה בלתי הוגן. נעמי לחצה את ידו וגם על פניה שחוורו מהתרגשות קלה חלפה נהרה של קורת-רוח. פיה נפער מתוך רצון לומר לו משהו, אך משלא מצאה את הניב המתאים, ומתוך שהיתה נבוכה על שהענין נסתיים באורח נאה למדי, תפשה את ידו ולחצה אותה בחזקה, כמביעה בזה את רחשי לבה העמוקים. מיד הפכה אליו את גבה, כחוששת שמא יעמוד על הסערה המתחוללת בחובה. הרופא וכלבו פסעו אחריה; דומה כי הרופא גם נגע בידו במגבעתו, כמבקש להיפרד ממנו תוך נמוס, אלא שאשנבי לא שעה אליו, רק נתקרב לפתח המוצף אור יום בהיר, והביט אחרי השניים המתרחקים ממנו מעשה זוג נאה, והבוקסר המטופח, שעורו מבריק לעין השמש, מנענע את בדל זנבו המקוצץ ואת עכוזו תוך הליכה כבדה ושביעה. אשנבי עמד שעה ממושכת תוהה על המקרה ועל עצמו, מרוצה שלא הימרה הפעם את פיה וקודר על לכתה ממנו בחברתו של ההוא, שכל הוויתו מפיקה בטחון, יציבות ותשוקה לאשה כמו נעמי! אגרופיו נקפצו, מוכן היה לגדף ולקלל. התערוכה היתה לו לזרא. דמותה רחפה לפני עיניו, הרופא המלווה אותה, וכלבו הצועה לידו ברוב חשיבות כחלק בלתי-נפרד. שוב גברה בו מורת-רוחו וגאוותו הפצועה לא נתנה דמי לו.

ד

ערב אחד נתקל בה בבית-הקפה לאמנים. מאז אותו ריב הדירה עצמה מבית-קפה זה מטעמים שונים, ובעיקר משום שלא חפצה להיתקל בחבריו אשר עטו עליה כמבקשים לזכות מן ההפקר… היא בזתה להם בלבה, ולא נתפשה להעיר בגנותו ולוּ גם ברמז משהו משפיל או פוגע. אותו ערב הלכה לשם מתוך כוונה ברוב, מתוך תקווה לראותו. זה ימים אחדים שדמותו אינה משה מנגד עיניה; היא ראתה אותו בחולצתו המשובצת שעה שהוא עומד על-יד הכנה, בוחש בצבעים על גבי הלוחית, ושפתו התחתונה מובלטת קמעה, מביעה אי-שביעות רצון, בלוריתו הערמונית פרועה, ועיניו מעולפות באותו דוק המסתיר ממנו את המציאות האופפת אותו, את נעמי השכובה על צדה שקועה בספר, וכולו נתון רק לאותו ריבוע של בד שבו הוא מרכז את יקוד תשוקתו, להעלות בכוח הצבעים ועינו את הצורות הנתפשות ונמוגות תוך צרוף וטשטוש, תוך התנצחות מקרבת ודוחה, והריהו מתלבט ומענה את נפשו עדי מצאו את המיגוון הנכון, התואם את רוחו. והיא, נעמי, הסיחה את דעתה כי עוסק הוא בבעיה המביאה אותו לפעמים לידי עצבנות, טורדת אותו לפתע בשאלה שלא מן הענין, והריהו מתרתח, נועץ בה עיניו הבוהות וחרונו מצית בהן ניצוצות רצחניים:

• הניחי לי כרגע!

• אל תרגז, חמוד’יק…

• שוב את בשלך, הרי רואה את כי עסוק אני!

והוא מפנה לה את ערפו, משליך בזעף את מכחולו שטבלו קודם-לכן באודם לוהט, תופש בדק ממנו וטובלו בארגמן, נוגע בקצהו פה ושם, מוסיף תג וקו לקו, מרתיע גופו אחורנית, בוחן יצירתו ממרחק מסויים, וחוזר לתקן את המעוות, לשפר קטע זה או אחר, נוקד ובוזק ומעביר מכחולים שותתי צבעים. לאחר שדעתו נחה עליו, הוא נזכר לפתע בה, בנעמי, והריהו מחזיר אליה את פניו המוארים בבת-צחוק פייסנית ומושכת ביותר:

• כן מתוקונת, מה אמרת לי קודם-לכן?

• לך לך לכל הרוחות!

• את רוגזת?

שומט את מכחולו ועד ארגיעה הריהו רבוץ לצידה, לופתה בזרועותיו החזקות, גוהר עליה, נושק לה על לחיה, על רקתה, על עינה, נדחק אליה ומהמה כגור המחפש מיפלט וחמימות אצל אמו מיניקתו.

• הניח לי, גס-רוח!

אשנבי אינו משיב. כובש ראשו בחיקה ופותח בגיפופים שלעתים לא תחסר בהם תנועה תוקפנית במקצת, שעה שזרועותיו לופתות מתניה וכפות ידיו חותרות לשדיה, עד שהיא נעמי עוצמת עיניה, רפיפות ענוגה מתפשטת ביצורי גווה החומר למגע ידיו, תרעומת שלה מתנדפת וכל-כולה אינה אלא החומר בידי היוצר, האמה המסגירה את עצמה לאדונה, שכן רק בחושה את יתרון עוצמתו ותשוקתו היא מסלקת את מורת-רוחה ועוקרת מתוכה את התנגדותה שנבטה בה קודם-לכן, קרביה הומים בה ולבה מתפעם לקראת הגבר שבו.

מצב זה ודומים לו, על כל גינוניו וריגושיו העלתה לפניה נעמי ערב אחד שעה שישבה בחדרה מול קלסתרו של אותו רופא התוהה עליה כעל חידה שאינו יודע לפתור אותה, וכיסופים עזים אכפו עליה את הרצון לראותו לפתע, לחוש את מגעו המעורר, להימצא בזרועותיו… ודאי שזה היושב מולה לא העלה כלל על דעתו במה מהרהרת אשה זו תוך כיסוס צפרנים עצבני, ולשאלתו לאן יש בדעתה לסור הערב, השיבה לו בפשטות של אדישות מדומה, כי מאד חששה שמא יקפח מישאלתה:

• לקפה של האמנים.

• לפתע-פתאום? – היקשה ופניו קדרו.

• כבר מזמן לא הייתי שמה.

והיא הוליכה אותו לבית-הקפה כשהיא מודאגת קמעה שמא לא תמצאהו הערב. כשנכנסה טפפה בין השולחנות בהשפלת עיניים, דומה, אינה רואה איש ואינה שמה לב לאיש, פרט לזה ההולך אחריה בהדרת-כבוד, אבל בחלפה הרגישה בו מיד, באשנבי, ולבה נקפה מתוך חדווה כמוסה הנושאת בחובה הבטחה נעימה; ראתה את גבו הנטוי מולה, ערפו הגברי הסמוק שמעל לו מסתלסלות קווצות שערותיו הערמוניות, מדובללות כל שהן והוא שקוע בעתון מצויר. נעמי פנתה כה וכה כמחפשת לה שולחן מתאים, ובחרה לה באחד סמוך לקיר שבשבתה תשכיל לסקרו יפה מן הצד, ושגם הוא יוכל, אם יבקש זאת, להעיף עין עליה. היא השעינה מרפקיה על השולחן וקלטה בכפות ידיה הנאות את סנטרה מזה ומזה, תנועה שהיתה משווה לה לפעמים רצינות של עלמה שקועה בארשת תמימה, חיננית, והואיל ושמה עצמה מרוכזת ביותר וצופה כלתוך חלל ריק, נתנה על ידי כך את האפשרות לבאי בית-הקפה להסתכל בה שהות קצרה אבל ללא כל הפרעה. ואז, (“גמרתם, רבותי?!”) סילקה זרועותיה כחוזרת למציאות השוקקת סביבה במלל, להט שיח, געש ריגון, קצף בירה ועשן סיגריות, והחלה אף היא סוקרת סביב-סביב, נענית בחיוך שופע חן למברכיה השוקדים לצוד רגע זה, המשתאים ליופיה, וחוזרים ומעיפים את עיניהם באשנבי כלגורם שאין להפריד ביניהם. ואילו אשנבי יושב ומעיין בעתון כאומר שאותה אשה נאה אינה נוגעת לו כלל, רק משל היתה, אפיזודה חולפת. אך בהרימו את עיניו לברכה לשלום, חלשה דעתו, והוא חש כיצד היא עוקרת אותו בעליל משלוותו המדומה, ועד כמה כוחה יפה עדיין למשוך את לבו כשהיא מסמיכה את ישותה לאותו גבר נאה… כשהרים עיניו שנית מעל העתון שאותיותיו ריצדו הפעם מולו שדופות מתוכן, עשתה היא מעשה שהביאו במבוכה; היא הורתה לו בלא אומר ודברים על הכסא הפנוי לידה. לא מצא כל טעם לסרב, וכאילו בעל כרחו, תוך איטיות נירפה, עקר ממקומו כדי לעבור ולשבת לצידה, בהשבעת הרמז בלבד. הוא הקשיח את פניו כדי להופיע זועף וגא, שקע בדממה בלתי נעימה, ועל ידי כך נתן לה שוב את היתרון, שכן פתחה בקלות ובנועם:

• מה לך שאתה קודר כל-כך, האם נטרפו אניותיך?

אשנבי חייך:

• עדיין מהלכות על גבי מים רבים ושלום להן!

• ובכן, הכל בסדר.

• כן, פרט לאחת מהן (הציץ לעברו של הרופא לראות אם מקשיב הוא לדבריו, ומיד גמר בלבו כי אחת היא לו), ספינת טיול קטנה ונאה, שמפליג הייתי בה להנאתי, הן בימות הגשמים והן בימות החמה, רק ספינונת קטנטונת זו נטרפה עלי…

• ושקעה מצולות?

• שקעה לצערי.

• האין אפשרות להעלותה ולתקנה למען תצלח שוב לשימוש?

נתנה בו מבט מלבב, מצפה תוך נקיפות לב לתשובתו.

אשנבי החשה רגע קט. שוקל היה בדעתו אם להמשיך בשיחה זו שיש בה משום גלוי רחשי לב טמירים ביותר. החזיר לה מבט בוחן, ממושך וחצוף במקצת, חושש לפגוע בה ולהצמית תשובה שתניח את דעתה, והוא בורר לו לפיכך מענה שיש בו פנים לכאן ולכאן:

• אפשר למשותה אך אפשר להפליג גם בחדשה לגמרי…

הרופא שעוסק היה בדישון מקטרתו, המשחק בהצלחה ניכרת תפקידו של מיתמם, השתעל הפעם שעול מקוטע ללא צורך ושם עצמו כאינו מבין כלל וכלל במה מתנצחים השניים, והעיר באדיבות:

• מדברים אתם בחידות, רבותי.

נעמי לא שעתה אליו, ובפנותה הפעם לאשנבי נטבעה בפניה ארשת מפללת:

• ושמא כדאי בכל-זאת למשות את זו הקודמת, שהסכנת אליה?…

• יש ומהרהר אני בכך. הרי מכיר אני אותה כל-כך יפה, את המיבנה שלה… הילוכה הנאה על פני גלי הסער, צלעותיה הנאות, מפרשיה הצחורים, המתנפנפים שעה שהיא חוצה את הגלים, והיא כולה דרוכה, נאה ומקסימה את העין, כליל השלמות, ממש עונג לחזות בה!…

קשה היה לנעמי להצניע את קורת-רוחה:

• ובכן?

• אלא שבכל-זאת לא עמדה במיבחן יום אחד, ובשעה שפרצה הסופה נטתה על צידה וירדה תהומות; צללה העופרת במים אדירים… ורב-החובל הנאמן שלה, שנפשו קשורה בה, הופקר לזעף הים ונאלץ להיאבק קשה עם הגלים עד הגיעו לחוף, רצוץ ועלוב, כתרנגול שמשו אותו מן המים, וכל רואיו נדו לו וצחקו למישבתו…

• נו, נו! אתה מפריז קצת, איש לא צחק!

מיד עמדה על כך שהשיחה חרגה מכלל מישחק מלים לבשה רצינות המסגירה את הרהורי לבה, שכן קדרו מאד פניו של הרופא הצעיר, ושלא להרגיזו יתר על המדה מצאה לנכון שלא לסיים את השיחה בנוכחותו, וצר היה לה, צר, על שלא ניתן לה מבוקשה לאלתר. ידוע ידעה כי מחמיצה היא הפעם את הרגע היפה להתפייסות, ומתוך שיחתו של אשנבי ותשובותיו למדה לדעת כי גם הוא, היהיר שאינו רוצה להודות בכניעתו, מוכן לכך, אלא שמחכה הוא לאותה מפורש מצידה, שתהא היא המפייסת אותו לא ברמזים בלבד… נעמי היתה מוכנה לכך, ואף ביקשה להיעתר לו אלא שכאן יושב לידה הרופא מכונס ושותק בקדרותו, כולו דרוך ותופס, כנראה, יפה את המתרחש בקרב לבה, אלא שאינו נענה לה כדי להקל עליה.

ה

משעלה לחדרו היה נרגש ביותר ומצפה כי עוד הלילה תפתיע אותו נעמי לאחר שתיפטר מחברתו של הלה ותבוא אליו; היא תחזור אליו בפשטות, תדפוק על דלתו, ומשיפתח אותה תעמוד על הסף מחייכת ומלבבת, מציצה ישר בעיניו ולוחשת: “מה שלומך, חמוד’יק?”, והוא נוטל אותה בזרועותיו ומכניסה בלי אומר ודברים.

משארכה לו השעה והיא לא חזרה, הסיט את הוילאה מעל גבי תמונתה, העלה מעל לה את אור החשמל וכדרכו לפעמים, החל סח לה: “ובכן, איקונין שלי, מסתבר שהגיעה השעה אלא שאין את יודעת כיצד לעשות זאת וכיצד להיפטר ממנו… וכי לא ידעת קודם לכן שאת לא תוכלי לשהות בחברת אדם שינענע תמיד בראשו ‘הן, הן’ ולא ידע לשגע אותך לעתים בשגעונות מסוג אלה שבהם חינכתיך, איקונין שלי? וכעת, אגלה לך בסוד, בלחישה מפה לאוזן, שאיש לא ישמע ולא יידע על כך לעולם, כי גרמת לי לילות יגונים עד כי חשבתי שדעתי נטרפת עלי מרוב געגועים אליך, ולילה אחד עמדתי שעתים בחוץ, סמוך לחלון חדרך, לראות את צללית דמותך הנעה מעבר לוילון”…

ובכל-זאת, לאחר אותה פגישה נלבבת בבית-הקפה, לא בא האות שמצפה היה לו אשנבי בכל נפשו ומעודו. הספק החל מענה אותו ובטחונו נתערער שוב. סתומים היו בשבילו מערכי לבה של אותה אשה, קרובה ורחוקה, אשר בוששה לעשות את המעשה שנראה לו כה פשוט וטבעי. הרוגז ניעור בו עליה, ויום אחד, כשנתקל בה ברחוב שם עצמו כאינו מבחין בה כלל וכלל וחלף לדרכו אדיש למראית-עין ונפעם ביותר בחובו, כשתקווה אחת יוקדת בו: “עליה לקרוא בשמו! עליה לעכב בעדו!…” אלא שספק היה אם היתה עושה כך שכן כה נחפז לחלוף ולעבור על פניה, כנמלט על נפשו, והיא רק הביטה אחריו, תוהה על התנכרותו העויינת.

ו

אשנבי ניגש לחלון חדרו והציץ למטה, לרחוב. לא ארכו הרגעים ומכונית שחורה והדורה, פרטית, נתעכבה, ומתוכה יצאו ברוך, החרשתן ולבסוף, חורגת מתוך מאמץ, אשתו רחבת-הירכים והמסורבלת. אשנבי חייך: “הביא אתו גם את פרת הבשן שלו, להסתייע במבינותה! כעת יהיה לי עסק עם שניים אלה ולואי שלא ימתחוני יתר על המידה בפטפוטיהם!” מצטער היה על הפגישה שקבע בעטיו של ברוך, ואילו משנעשה הדבר אין לו אלא להבליג ולהסכים למכירת איזו תמונה, פרשה המאוסה עליו מאז ומתמיד. עוד הוא פונה כה וכה, להכניס ברגע האחרון איזה שהוא סדר בחדרו הפרוע, להצניע עוד אחת מתמונותיו הפרטיות, וכבר פרץ ברוך לרשותו, ואחריו, מתנשמים בכבדות, החרשתן וזוגתו. ברוך הזריז והחייכני, אשר מחובתו להכשיר את הקרקע וליצור את האוירה המתאימה, הכריז חגיגית:

• רבותי! אתם נמצאים בעולם הצבעים והרי לפניכם המאסטרו בכבוד ובעצמו – מר אשנבי!

החרשתן הושיט לו את ידו תוך קרירות מעשית שאינה מתפעלת לא מדברי ההקדמה של ברוך ולא מעצם קיומו של המאסטרו ואף לא מה“אטלייה”, הריהוט הדל והערבוביה, ואילו רעייתו שהושיטה לו יד מסורבלת בצמיד כבד וגס למראה, באצבעות ענודות טבעות יהלומים מתיזי ניצוצות אש כחול-אדומה, שכל עצם הביקור קסם לה, העיפה את עיניה נרגשת סביב-סביב ובנעימה של התמוגגות מובהקת פתחה, בהפריחה את חיכה המדושן כלפי הניצב מולה שותק וקודר:

• ממש כמו שתארתי לי חדרו של צייר! כל אותו אי-סדר, החדר שעל גבי הגג, ספה פשוטה, כורסה עתיקה, כדי חרס מצויירים, ספרות על ציור, ומסביב על גבי הקירות ועל הרצפה, רק תמונות, תמונות, תמונות!…

סיימה משפטה כמנצחת והרשתה לעצמה לצנוח לתוך ה“כורסה העתיקה” שלא היתה אלא כורסת עור ישנה ומרופטה, נשפה בקושי מעל לברכיה טפֶש בשר וּורד תחתונים; לא הספיקה להוסיף ולומר עוד משהו להנאת עצמה, וכבר עמד ברוך והחל מגולל לפניהם בדים, ומטלטל תמונות האוצרות בתוך ריבועיהן מראות ונופים מכל כנפות הארץ, שהנושא על העתיק מרובה בהן על החדש המתהווה, פרי שיטוּטיו של אשנבי משך שנים רבות; כל אחת מהן צוררת תקופה מסויימת, מהן בעלות עוצמה ותנופה, מרתקות בנושא ובביצוע, בזינוק כלפי אדם וטבע בכוח המכחול והעין החודרת, ומהן בעלות “סטיות”, שאולות מקצתן של פיקאסו, וקצתן משל בראק, שעה שאשנבי התכחש לעצמו; תמונות בצבעי שמן כבדים, אקורלים ענוגים, ציורי פסטל וגואז יוקדים, ואף שרטוטי-פנים של שחור וצחור. לא עברה שעה מרובה והחדר נתגוון ונתגדש בכל פינה ובליטה, על גבי כנת הציור, הספה, השולחן, אדן החלון וליד הדלת: סמטאות ירושלים, אופל כוכיהן, בריות ססגוניות הנדחקות בנפתולי המבואות הצרים, מתחת לקמורים החוצצים בין אופל לאופל וחושפים בין הבקיעים תכלת רקיע כפלא מציץ ממרום; מראות צפת, עוני מנוון ומגובב בריבועי משכנות אבן כמדרגות המוליכות לשער השמים, ושגב הרים הסוגרים סביב-סביב עטורי צבעים יוקדים ודועכים; נופי כנרת נסוכי קסם מים, הפושטים גון ולובשים גון, משקפים הרים בהיפוכם ורקיעים חופפים עליהם ביפעת נופי ארץ חדה המפזרת הודה מלוא חפנים לבעלי המכחול, מסעירה את נפשם לקראת היופי ומלבה בעיניהם את זיקי היוצר.

והחרשתן הקודר עומד באמצע, בוחן בעיניו ואינו אומר דבר מטוב ועד רע, פרט לזוגתו שאינה חוסכת דבורים ומביעתם במפורש, מתובלים בהתלהבות צורמת ואוילית.

אשנבי ניצב ליד החלון משל כל הענין אינו נוגע לו כלל וכלל, ומניח הוא לברוך להפוך בתמונות, לגלגל בזכותן ולעשות בהן ככל העולה על רוחו, ובלבד שלא יטריח אותו. כל העסק נטע בו שממון ומבקש היה שהדבר יסתיים בהקדם; סולד היה שתיקתו הגאותנית של זה החרשתן ובוחל היה באימרי פיה המחוכמים של רעיתו. ועדיין לא בחר הלה משהו מסויים, אם כי נגע מעשה איסטניס וכחושש מאבק, בתמונה זו או אחרת בראשי אצבעותיו, נהם משהו בלתי ברור וקפא בהסתכלות אדישה. לבסוף נלאה גם ברוך, נזדקף קמעה, יישר את גבו לאחר שהיה גחון על ערימת תמונות ופנה אל החרשתן:

• ובכן, יש ברוך השם מה לבחור!

• ודאי שיש! – נענתה מיד זוגתו – פשוט סחרחורת תוקפת אותי מרוב צבעים וקשה להחליט. כשאני לעצמי הייתי בוחרת בתמונה האדומה הזאת, (על פני אשנבי חלפה עוית של לעג) שהיא נהדרת ומתאימה מאד לטרקלין שלי, לא כך, מקס?

• המממם…

• במה אתה בוחר?

• עוד לא בחרתי.

פני ברוך קדרו:

• תמהני על מר שפרינגלר! הרי יש כאן תמונות לבחירה (אשנבי הליט פניו בכף ידו) המספיקות לעשר תערוכות! אם על טעמי אתה סומך, הרי זו, והרי זו, כלום אין מה לבחור חלילה?

אשנבי חשר כי רוגזו המחלחל בקרבו עולה כאותה כספית במדחום על סף המשבר… אם יוסיף ברוך לגלגל בשבח תמונותיו, ואם עגל-הזהב זה יתחיל להביע ספיקותיו ויגלה מורת-רוח כלשהו, הרי שמיד יפסיק את כל העסק ויבקש מהם, במחילה, להסתלק מכאן, כי לזרא היה לו כל הדבר.

אלא שאותו חרשתן אינו אדם רכרוכי המתבטל בפני ציייר ובפני תמונות; יש לו חשבונות משלו, וטעמו, ובכלל, הרי לא שהתמונות אינן נראות לו, כי אם אותו צייר יהיר העומד לו שלוב-זרועות מן הצד ואינו טורח במלוא נימה להסביר את תמונותיו הוא, ואינו עושה מאמץ כל שהוא כדי לשדלו לקנות אחת מהן, ומחכה לו מתוך זלזול עד שהוא, “כדי הכסף”, יבחר לו בעצמו משהו ויסתלק מכאן… הוא החרשתן העשיר והמכובד, שהכל פוגשים אותו בסבר-פנים שאינו נעדר חנופה, שהכל קמים לכבודו ומכרכרים סביבו במוסדות, בחברה, ובכל אשר יפנה, כלום אינו ראוי כי גם אותו צייר גא וחוצפן הנזקק לו יואיל לטפל בו קצת, ולוּא גם אך ורק כדי לצאת ידי חובה?!… רעייתו אינה עומדת על כך, וגם מכירו היוצא מכליו כדי לשדלו לרכישת תמונה, אבל אותו צייר פורח ודאי שמבין יפה את המצב, ומתעלם מכך בכוונה, בחוצפה, ולפיכך הרי שגם תמונותיו אינן יפות בעיני מר שפרינגלר ומעמיד הוא פנים כי אין דעתו נוחה מהן! אף הוא יודע לשחק ולהגן על כבודו, ומשום כך הוא שותק ואינו מביע את דעתו!…

וברוך, שדו-קרב חרישי זה היה סמוי מעיניו, מפיל תחינתו לפניו:

• ובכן, מר שפרינגלר, במה אנו בוחרים?

החרשתן מר שפרינגלר אינו אץ לבחור. הוא מרתיע עצמו, סוקר הכל בקרירות, ואינו מזכה את הצייר במבטו, משל אינו קיים כלל ומתנכר לו לחלוטין, תוך-כדי-כך העיף עין גם על התמונות הקבועות על גבי הקיר ובגלותו את זו שמצאה לה מחסה מאחורי הוילאה הקטנה, המערפלת אותה, ומבעד לקפליה מציץ רק מירמז של צבעים כמבעד למעטה עשן כחלחל ודק, קם והורה עליה:

• וזו מהי, תמונה?

• כן, ודאי! – נענה לו ברוך

• אפשר לראותה?

כאן מש אשנבי ממקומו:

• אפשר לראותה אבל היא אינה ניתנת למכירה.

• מה פירוש?

• פירושו של דבר שזוהי תמונה פרטית.

• מה שייך, פרטית?

• פרטית שלי. איני מוכרה לאיש.

פניו הזעומים של שפרינגלר העלו חיוּך ספוג רשע ולעג:

• פרטית? ואם בא אדם כמוני ורוצה לרכוש אותה?

• אז מסרבים לו…

• כך?…

• כך.

• אפשר לראות את שכית-החמדה הזאת?

• בבקשה!

אשנבי הסיט נזעף כלשהו את הוילון ואף העלה מעל לתמונה את אור החשמל כמבקש להציגה בכל תפארתה וזיוה. החרשתן נתן בה עיניו ומשך שעה קלה השתלטה דומיה. ברוך שחושש היה לסופה של השיחה הציץ לעבר אשנבי, כמבקש להרגיעו, לשדלו, ואילו זה לא העניק לו מבט אחד. גא ומרוגז עמד מן הצד מצפה להמשך.

תחילה נענתה הגברת:

• האין זו בתו של מר גלעדי, מנהל חברת “המזרח”?

אשנבי החשה תוך בּזוי גלוי.

שפרינגלר הושיט את מקלו כלפי התמונה:

• ובכן, אדוני הצייר, מוכן למכור אתה?

• לצערי, לא.

• אף אם אשלם מחיר כפול?

• גם אז לא אשנה את דעתי. יכול מר שפרינגלר לבחור לו משהו ממיטב תמונותי, אך את זו איני יכול למכור מטעמים הכמוסים עמי. אין זאת קאפריסה בלבד.

גברת שפרינגלר, כדורשת טוב מצאה לנכון להתערב:

• למה לא תבין, יש לו למר אשנבי סנטימנטים לתמונה או לאשה המצוּירה עלה, ודאי ענין אהבה גדולה או משהו מעין זה, לא כן, מר אשנבי?

אשנבי לא השיב. רק שרירי לחיו רטטו קצת ובעיניו הבליחו ניצוצות זעם מהול בבוז. את ברוך – שניגש אליו, כדי לשדלו למכור את התמונה – דחה ממנו בגלוי, בגסות כמעט, וחזר בקיצור על דעתו:

• יש כאן מה לבחור מחוץ לתמונה זו.

כאן גמר בלבו מר שפרינגלר לגבות מצייר יהיר זה את חובו. הוא הניף את מקלו וחג בו חוגה מסביב לכל התמונות שנערמו לפניו לראווה, ותוך הדגשה מכוונת הפטיר לאטו:

• רבות מהן חסרות צניעות ורבות מהן אינן לפי רוחי!

אשנבי החויר. הוא ידע כי הלה משקר בכוונה תחילה. ברור היה לו כי אין הוא עומד לרכוש תמונה אצלו ועוד ישעשע עצמו אחר-כך מתוך סיפוק וקורת-רוח כי הרביץ בצייר. אשנבי השיב לו אף הוא בחתוך-דבוּר נוקב:

• אשר לצניעות, ינח לי מר לדאוג לתמונותי בעצמי, ומוּטב שמר שפרינגלר ידאג לנעלים שהוא מייצר בבית-החרושת שלו, שהעור שלהן יהא דק ועדין יותר, הואיל ומשתמש הוא בעורות של בהמות גסות וההשפעה ניכרת למדי!

כשיצאו היתה דעתו של אשנבי בדוחה עליו קצת. זאת היתה קליעה למטרה! הם לא יצאו אלא ברחו מפניו! הוא, מר שפרינגלר תפש בזרועה של פרת-הבשן שהעלבון סטר גם על פניה, סחב אותה אחריו, ורק על יד הדלת הפכה את פניה אליו והטיחה בזעם:

• חוצפן שכזה!…

והם עקרו מחדרו כשברוך הנבוך מנענע בידו דרך יאוש. לסיוּם מעין זה לא פילל… שרוּי היה בצער, שכן מבין היה לנפש ידידו הצייר וחס על כבודו של החרשתן שנפגע. כאשר הציץ אשנבי למטה, ראה את שלושתם עומדים ליד המכונית שטופים בפולמוס נרגש ביותר ונראים נזופים ורוגזים זה על זה. אשנבי נתן כפות ידיו בכיסיו (שאין הפרוטה מצויה בהם כלל) והוא חייך שבע רצון להצלחתו זו, שרק יחידים בעלי נפש והכרת-ערך מסובלים לעמוד את טעמה וטיבה…

כשהיפנה את פניו לאיקונין שלו, בחן את קלסתרה ומוכן לשוחח איתה קמעה, כבר פשטו בחוץ הדמדומים ומבעד לחלון נשבה רוח קלה, רכה, שהפיגה קצת את חום היום. עוד הוא עומד ותוהה, סבוך בהרהוריו, והנה קלטו אזניו רשרוש פסיעות של אשה העולה בנעלים קלות ובחפזה. לבו נקפו: נקוש סוליות זה של אשה עולה בסערה מוכר לו יפה-יפה. לא מצא לו שהות מספקת לתהות על כך, כדי לשער את אמיתו ניחוּשןֹ, והדלת נקרעה לרווחה. נעמי עמדה על הסף, חיוורת נושמת כרדופה, עיניה נוצצות ואילו גופה הגמיש, דומה, נוטה לצנוח מהתרגשות או מאפיסת-הכוחות. אשנבי חרד לקראתה: “נעמי”… דבוּרים שלהם היו מגומגמים. כשנטל אותה בזרועותיו עצמה את עיניה ונתנה לו לנשק על האודם שפרח בלחייה, וזרועה שהתרפקה מסביב לצוארו המוצק, וכפה שרעפה חמימות ורוך, גילו לו את ענות נפשה והתרוננותה גם יחד בשעת חסד זו שירדה על שניהם במפתיע, אם כי לא בהיסח הדעת.

א

מירכתי החצר בקעה ועלתה יבבתה הנואשת של הכּלבה פזיזה, יבבה ספוגת כאב, מתמלטת בדחיפות מגרונה, עתים ממושכת ועתים רסוקה. נסוגה היתה כושלת ובלא הצלחה מאימת מלתעותיה החשופות של עזה אשר הפליאה נשיכותיה. רפאל השומר – אשר קלסתר פניו נשקף מבעד לחלון – הסתיר בקושי את התפעלותו למראה עזה התוקפנית, כלבה־זאבה חסונה זו, אשר הסתערה על חברתה הגדולה ממנה בשנים בחמת־זעם ובאכזריות של כלבה הבטוחה בצדקתה ובכוחה. הכלבים שנזעקו לקול היבבות התגודדו סחורנית, קצתם משפילי־זנב ורוטנים וקצתם סוקרים את הקרב תוך התפהקות אדישה.

אלמלא השומר שהרס¹ החוצה להפריד בין הניצות, אפשר ועזה היתה עושה כּלה בפזיזה, שכן כבר היו אוזניה קטופות ומרוּטות, אפה נשוך, שפתה העליונה שסוּעה, ודמה השחרחר שותת גם ממקומות נשוכים בצווארה. כנראה שעזה פגעה יפה גם באחת מרגליה האחרוניות, שכן לאחר ההפרדה, שעה שפזיזה פרשה דוויה וחפוית־ראש, הרתיעה את עצמה בדילוג עלוב על שלוש ואילוּ הרביעית נגררה אחריה בהינף של דילדול.

אם כי עזה סיימה את הקרב בהצלחה והרגשת הצדק מפעמת אותה, הרי שמצאה לנכון ולנאה, כמשפט כלבה נבונה, להתיבב קצת מתוך התחטאות של בקשת רחמים בפני השומר אשר נזף בה בחומרה יתירה: "אכזרית שכמותך! מרשעת! "

עזה תלתה בו עינים מפללות, הניעה את עכוזה ואת זנבה בכשכוש של מצניעת־לכת, והרטיטה תוך־כדי הילוך את שתי מערכות דדיה המלאים, הוורדרדים והתפוּחים קמעה; היא קרבה בנחיתות של מורך־לב לשומר, הכפישה² את ראשה לרגליו כמבקשת מחסה וסליחה, ומילטה מגרונה יבבה חנוקה שגם קובלנה בה וגם התחסדוּת: "וכי כיצד יכולתי להניח לה למנוּולת זו?!… " וחזרה לחכך ראשה בנעליו המאובקות של רפאל, מתוך השפלה, בעצימת עינים הנובעת מציפייה לחבטה ולנזיפה גם יחד. לאחר שרפאל גחן וטפח לה על ראשה ועל ערפה, ספק מתוך חיבה וספק מתוך כעס, הרגישה עזה מיד כי נירצה עוונה, ומכיון שכך הואיל והענין נסתיים בכי־טוב, קפצה ודלגה מיד למאוּרה, העשויה קרשים שהשחירו מרוב ימים. תוך המייה מרגיעה פילסה לה מקום בין הגוּרים השמנמנים והסוּמים למחצה, והללו שחשו בה מיד, נטפלו לדדיה מזה ומזה בשקיקה רעבתנית ביותר.

אותה שעה רבצה פזיזה ליד הגדר, מלקקת פצעיה, הרגשת העלבון מחלחלת בה, והיא מתנבחת מפעם לפעם לתוך החלל, קוראת תגר על קיפוח זה, עקב מעשה שנתפשה לו בתום־לבב. ובצודה בעיניה את דמותו של השומר הניצב באפס־מעשה על סף ביתו, שלחה גם לעומתו יבב ממושך וקובל: "ואתה לטפת לה לאותה מרשעת! "

ב

חיבה יתירה נודעה מרפאל³ לכלבים משחר ילדותו, ומשנתבגר ונתאמן בשמירה החלה מטפחם גם מטעמי בטחון. מקפיד היה שברשותו תימצאנה תדיר כמה כלבות משובחות, בעיקר מגזע הזאבים שצורתן נאה. ואת הגורים היה מוכר, לאחר שהיה בורר לעצמו אחדים מן הנראים לו במראה ובצבע. שכן אף כי מיספר כלביו ניכר היה, הרי שהיו מתקפחים בדרכים שונות, נגנבים בעודם רכים בשנים, נעלמים או מתים באורח בלתי צפוי, בידי שמים או בידי אדם.

מכיון שמתבודד היה רפאל כשומר של פרדס רחב־ידים בשכנותו של כפר עויין, נטעה בו להקת הכלבים הרגשת־בטחון, והיה מקיף עצמו בהם ושוקד להתחבב עליהם, מאלפם ומשליט עליהם את אדנותו ברמז, בניד־עין בלבד. והכלבים, שמטבע ברייתם מסורים הם לאדם, קיבלו מרותו והיו מצייתים לו תוך סיגול תכונות שירות, ורק לעתים רחוקות אַנוס היה רפאל להתערב במריבותיהם. תוך התבוננות ממושכת למד להכיר יפה את דרך מחשבותיהם, בחן את חושיהם, והיה מתפעל מחריפות תפישתם; ענינים שהביאו לגילוי שיכלם נראו לו לעתים נשגבים ומעוררי השתוממות.

פרשת השנאה שנתלקחה במרירות בין עזה לפזיזה, עילתה היתה מופלאה ביותר בעיניו: הכלבה פזיזה עמדה מלדת לפני שנים אחדות. רפאל ידע כי גילה הוא שמנע ממנה פרי־בטן והדבר לא התמיהו כל־עיקר. אלא שכאן נתגלע הריב והעמידו על חידת נפשה של פזיזה ופשר מעשיה התמוהים. משנזדקנה פזיזה, נמסכה כבדוּת באבריה, שערה הפך עינו והחל נושר, הילוכה נעשה רשלני, ורוב זמנה היתה מבלה בנמנום לאור החמה. היא פסקה מלהמליט גורים ושנים אחדות חלפו עליה בלא שתרגיש בהיעדרם. אלא שיום אחד, שעה שעזה המליטה גורים ולתוך חלל האוויר של ראשית הקיץ הוטלו יבוביהם המתחטאים וחסרי־הישע, תקף אותה לפתע חוסר מנוחה מהול בכיסופים שהדריכו את אבריה הרדומים… היא קמה מריבצה, כבדה ורשוּלה כדרכה, ניגשה למאוּרתה של עזה, הציצה סקרנית, ריחרחה פה ושם, בעיניה הוצתו שביבי עלומים וקנאה עצומה נתלקחה בלבה למראה הגורים השמנמנים והנחמדים, גורים הרוחשים אצל עזה ומגששים בפיות כּמהים לפטמות…

פקעת זו של גורים רוחשים, של כלבלבים המטפסים. נתקלים זה בזה ונכשלים, מתיבבים חלושות ומזקיקים עצמם לרחמי אם, הרעידו את גווה של פזיזה והטילו מבוכה ברוחה; היא לא יכלה למוש ממקום פלאי זה שריתק אותה והחיה בזכרונה מראות נשכחים. בשוטטה מסביב למאורה, ללא כל מטרה ברורה כי אם תקופת געגועים לאימהות שחלפה ואיננה, לגורים שלא נולדו, ראתה לפתע בחמוק עזה מתוך המאורה, אפשר מתוך רצון להיפטר קצת מהגורים הטרדניים, ואפשר שביקשה להטיל מים ולחלוץ קצת את עצמותיה בחצר, ופזיזה, אחוזת חוש מפתה ומגרה שלא יכלה לעמוד בפניו, עשתה מעשה שלא ייעשה.

לפתע, בתקוף אותה תשוקה חריפה זו, פרצה לתוך המאורה, תפסה בזהירות ובהידוק לסתות בערפו של אחד הגורים, ובעוד זה מייבב ומפרפר העבירתהו בחפזון לתוך הדיר הסמוך והשכיבתו בשקט ליד הקיר; מיד לאחר־כך נחפזה בבהילות נרגשת, זנקה לתוך המאורה וחזרה על אותו מעשה והביאה בפיה גור שני. בשניים אלה עמדה להסתפק. היא שכבה לידם נפעמת ביותר, העלתה מגרונה ריטון נשכח של אמא־כלבה הרוגזת כלפי מפריעים בלתי קרואים, הרתיעה את עכוזה, והניעה את דדיה הצמוקים השחורים, כמזמנת אותם לגורים: והרעבתנים הללו, שעה שחשו בחמימות שעירה, החלו לגשש אחרי הפטמות בשקיקה נלהבת. החניקה פזיזה את ריטוניה בחובה, עצמה עיניה וגלי עדנה ורוך עברוה, רחשי אם מאושרת שגורי פרי בטנה מעניקים לה, לאם השמחה בחלקה… ובעוד היא מושכת על גופה תפנוקים שניעורו בה לעדן את נפשה הנכאה ועזה פרצה לתוך הדיר, שוטפת בכוחה הנסער של אם צעירה ועשוקה. השתערה בשצף־קצף כחיה חסונה שאינה יודעת מעצור, והקרב הראשון פרץ בכל עוצמתו.

ג

אותו יום, שעה שרפאל הפריד בכוח בין עזה לבין יריבתה, היה לאחר שפזיזה ביקשה בפעם השניה לחזור על מעשה החטיפה. אם כי לראשונה נתפשה פזיזה לאותה פרשה תמוהה בכוח סמוי ומפתה, אבל מתוך ידיעה ברורה כי גורים אלה אינם שלה, הרי שעשתה זאת בתוקף תשוקה שלא יכלה לעמוד בפניה; אבל לאחר שעזה החרידה אותה מריבצה ועשתה בה שפטים, והחזירה את הגורים לרשותה, נשתלטה עליה חימה שסיכסכה קמעה את דעתה והביאתה לידי הכרה מסלפת כי נעשקה… מחשבה זו שנתקעה במוחה טישטשה את בהירות זכרונה בזמן ובמציאות, נתעצמה בה והדירה את שלוותה עד כדי כך, שקמעה־קמעה ראתה את עצמה עשוקה באמת וכי עזה גזלה ממנה את גוריה היא!

חסרת־מנוחה התשוטטה בחצר, לא אכלה ולא גמעה גמיעה קלה, רטנה בזעם כלפי כל אדם שקרב אליה יתר על המידה, ואף נשכה שני פלָחים עוברי־אורח שנמלטו על נפשם כמפני חיה טורפת. ניטלה ממנה שלוותה והיתה מריצה את גופה המדולדל בזריזות יתירה ממקום למקום, אלא שלא נתרחקה מתחומי מאורתה של עזה יריבתה, מצפה לשעה יפה כדי לנסות שנית את כוחה ולהשיב לחיקה את הגורים.

ואילו גם עזה לא משה מריבצה. כוונתה של פזיזה גלויה היתה ואף כי די לה לעזה בריטון מבשר־רע ובחישוף ניבים נשכניים שזו תרתיע את גופה אחוזת־אימה, הרי שחרדתה ודאגתה לגוריה הרכים לא נתנוה להפקירם אפילו לשעה קלה. והיו שתי היריבות רוטנות, סוקרות נזעמות זו את זו, מדירות מגופן מאכל ומשקה ומוכנות לטרוף זו את זו.

רפאל עקב אחרי פרשה זו בעניין רב. פזיזה העלתה בהרהוריו דמותה של אותה אשה שרחמה נסגר, והמדע מונה בהתנהגותה כל אותם דימויים שהיא מטפחת ברוחה, והרגשות שהיא מייחסת לעצמה, על מנת להשלות את נפשה לשוות לגופה תחושת הריון בהילוך ובהבלטת הכרס; כל אותה אילוזיה⁴ שאשה מסוג זה בוראַה בדמיונה מתוך תוחלת כי הנה נוטים מאווייה ללבוש צורה של ממש. אותה אשה בתפישתה נראתה עתה לרפאל טבעית לחלוטין, שכן עשוי לעתים מצב־נפש ליצור תסביך במוחו של אדם, ומשנתקל בפרשה דומה בחיה, הרי שהמאורע הפליאו ביותר והכהו בתדהמה.

ד

משראה רפאל כי אין עזה נוטשת במשך כל היום את גוריה, טרח להגיש לה את המזון שלה למאורה והציג קערית מים לידה, שכן כלבה מיניקה היא ומן הראוי לחסנה. עזה קיבלה מעשהו בהמייה של קורת־רוח, בלעה בחפזון כמה נתחים, לקקה מן המים, פסעה פסיעה קלה לתוך החצר, נתקלה בפזיזה וחזרה מיד לריבצה, נכונה להגן על גוריה.

נצטער רפאל בראותו את עזה כלבתו החביבה שחירותה כבולה ואינה פורשת מגוריה אפילו כדי לתת נופש לגופה ממוצצנים אלה שאינם שומטים דדיה מפיותיהם; חושש היה שמא יבוּלע לכלבתו בשל רתיקות זו למירבץ, והחל טורד את פזיזה, מבקש להסיח את דעתה מענין זה ולהבריחה, אך לשווא! פזיזה שראתה את עצמה מקופחת, ואפשר גם מאמינה היתה כי עזה גזלה ממנה את גוריה, גילתה כלפי רפאל סימני תרעומת בולטים, לא נרתעה גם מתנופת ידו המאיימת, התרוצצה חמקנית הלוך ושוב, כשכשה בזנבה המדולדל מעשה עניווּת כפוטרת: “אני יש לי ענין בכך, ואתה הנח לי”… וחזרה וקנתה לה שביתה מול עזה: "לא אזוז מכאן! ".

מכיוון שראה רפאל שאין להפיג את עקשנותה של פזיזה, חזר אחריה שעה מרובה עד שתפשה וקשרה בחבל לקרס שמאחרי הדיר. רק אז נרגעה עזה, יצאה ממאורתה והחלה מתשוטטת בחצר כבת־חורין, שעה שפזיזה עשתה מאמצים נואשים להינתק מן החבל, זנקה למעלה, התרוצצה אילך ואילך במידת החופש שהתיר לה החבל, ונביחותיה שהוטלו לתוך חלל האוויר הרגיזו בתדירותן המקניטה. רפאל שעבר בחצר לא הסתיר את רוגזו וסנט בה בשאט־נפש: "שתקי, טרחנית שכמותך! "

נזיפה זו וארשת פניו של רפאל, מבטי עיניו שהפיקו חרון, מסכו בנפשה של פזיזה תוגה כבדה ומדכאה; מעודה לא זיכה אותה רפאל ביחס עוין זה, והדבר ציער אותה מאד. משך כל הלילה לא עצמה פזיזה עין. ואף כי נביחותיה רפו קמעה ונצטרדו מרוב מאמץ, הרי שרוגזה לא פג וכל מעייניה היו נתונים אך ורק ל“גוריה” שכיסופיה אליהם הלכו ונעצמו. אותה הנאה קצרה ומעדנת שהעניקו לה אלה שעה שרבצו אצלה וגיששו בהבל פיהם החמים אחרי פטמות דדיה; אותה תחושה מרנינה של ערגה אימהית המוצאת את סיפוקה, חזרה וניעורה בה ביתר תוקף, והסעירה את דמה. משראתה, עם שחר, שעזה נטשה את מקום רבצה ונעמדה בירכתי החצר, חידשה שוב את מאמציה ביתר תוקף, להתיר את עצמה מן החבל, והפעם לא עברו רגעים מועטים, והיא נראתה שוטפת במרוצה, החבל נשרך אחריה לכל ארכו, מעפר באבק, והקרס בקצהו מנתר ומשמיע צלצולים עמומים.

שוב לא שיחק מזלה. עוד היא חופזת קצרת־רוח למאורה ועזה הבחינה בה מרחוק ומיד חזרה לקדם את פני הרעה בדילוגי־דהרה דחופים של כלבה אמיצה ושופעת אונים. ותוך כדי מירוץ התיבבה בחמת־רצח מטילה אימה.

משקלטו אוזניה של פזיזה את השעט והיבב של יריבתה, החזירה את ראשה, ומורך־לב תקפה. היא נתקלה בהבל פיה של עזה, בחישוף שינים ומתלעות שניחתו מיד בצווארה מתחת ללסת התחתונה, נתהדקו ולא הרפו ממנה. לשווא פרצה פזיזה בילל משווע לרחמים, לעזרה; עזה תקפה אותה הפעם בחמת־זעם רצחנית, לא הרפתה ממנה, תפסתה בגרונה וטילטלה אותה טלטלה, נשכה, ודרסה בה, נשוך ודרוס וטלטל; פיה הוכתם בדמה השותת של הכלבה העלובה, ולא הניחה לה עד שכילתה בה את כל חמתה, עד שזו התפלשה באבק פצועה ושסועה מפרפרת בעווית ונופחת את רוחה.

רפאל פרץ החוצה בעוד התנומה מציצה מעיניו, בלוריתו פרועה והוא יחף ומבולבל. בהגיעו למקום המעשה נוכח לדעת כי איחר את המועד. עזה הציצה אליו מן מהאורה בעינים מבריקות וגוון של אש ירוקה להן; היא רבצה בין גוריה, אוזניה זקופות ולשונה האדומה מלחיתה בין הניבים הצחורים מזה ומזה, והקצף, ורוד מן הדם, עוטר את פיה; מתוך הטיית ראש קלה סקרה את אדונה בלא שמץ של פחד: “תם ונשלם”…

עמד רפאל מחריש ומשתאה מול שחר צח ואדום הבוקע ועולה מעל לאפלת עצי הפרדס, מול נבלתה של פזיזה שהתשוקה לאימהות ירדה עליה בעוצמה שאין לעמוד בפניה וקיפחתה בערוב יומה.

א

אדם המתייגע מחוץ לביתו והמאחר את המסע שצריך להחזירו, נעשה עכור-רוח ושבע-רוגז; אין הוא רשאי לבוא בטרוניה אם סומך הוא על חוסר-דיוק המשבש לעתים את לוח-הזמנים של כלי-הרכב, ואהרן גלעדי אמנם לא סמך על שכיחות זו, אלא שמרוב טרדות שהשתרגו עליו לפני צאתו, איחר לבוא למכונית האחרונה במניין. צער מהול ברוגז חילחל בו. דוקא הפעם נכסף היה ביותר לחזור לתל-צוק, שכן אין הוא חש את עצמו בטוב בעיר-נמל הומיה זו, ולינת-לילה נוספת בה נראתה לו כמעמסה בלתי נעימה וצופנת שממון; ציערה אותו התקלה שאירעה לו גם בשל האיחור בהבאת כמה תרופות שרשם לו הרופא בשביל בתו הקטנה שנפלה למשכב.

ניצב לו אהרן גלעדי שומם ונבוב מול האכזבה הבלתי צפויה, ולאחר שקול-דעת גמלה בלבו החלטה, כי לא ילון הלילה בעיר, וכי שומה עליו להגיע לביתו, אף אם ייאלץ לעשות רוּבה של הדרך ברגל. אמנם הדרכים משובשות עדיין בכנופיות משתוללות, שכן טרם שקטה הארץ מן המאורעות, אבל אין הוא מן הפחדנים. הוא צירף לו צירופי דרכים שונים, ופסק לעצמו כי עליו לצאת במכונית שתסיעו כברת-ארץ מחוץ לעיר, ויעשה את דרכו בשדות, מרחק כמה פרסאות, עדי הגיעו לתל-צוק.

צירוף זה עלה יפה בראשיתו. גלעדי יצא במכונית עד לקריות, ומשאיחר את המכונית העוברת משם והלאה, עמד שעה קלה על אם-הדרך, ונדחק לתוך אוטובוס גדוש ערבים כפריים אשר פינו לו מקום, קצתם קשוחים ותמהים על העיזו באותם הימים לבוא בקהלם יחידי, וקצת מחייכים; ועד שהללו תמהים עליו תמיהה שאינה נטולת זמם, והללו מחייכים ונענים לו בשיחה של נמוסים, והרי הגיע לאותה פרשת-דרכים שמנקודת הסתעפותה קבע לעצמו להמשיך דרכו ברגל.

גלעדי פרש בברכה מן הכפריים, קפץ מן האוטובוס אשר עקר ממקומו תוך ענני אבק ועשן דלק, וכעבור שהות קצרה מצא את עצמו בלב שדות, יחידי מול הרים מזה, חשופים בשלהי הקיץ, ועין הצוהב הקמל להם, רכסיהם מופזים ומוארים בנוגה של שקיעה, ושדות שלף מזה, מכוסי שלדי קוצים וכּמש עשבים, משתרעים עד לכחולו של ים הבוהק באמצעיתו באדוות נצנוצים, ושולי אפקיו דולקים בארגמן ובכחול ירקרק. שלטה מסביב דומית בין-ערבים רכה של סוף קיץ, שעה שרוח הערב הנושבת היא נעימה, פייסנית ביותר ונוטעת באדם רחשי לב של שעת-חסד נוגה, בה הוא זוכה לעמוד על טעמה, ולשאוף אותה לתוכו על אורה העדין ועל הנועם שהיא מעניקה לאדם ולבריאה.

בידו של גלעדי היה רק תיק=עור שחוק ומלבין כעין האבק, ואף כי מהלך היה בשדות-שלף, בין קוצים ורגבים חריבים הצמאים ליורה, היתה ההליכה קלה עליו, והוא נשא את מבטיו לעבר מגמת חפצו, תוך רצון דרוך להחיש את צעדיו ולהגיע בהקדם לתל-צוק. וכך היה חולף, בחפזה, פוסע פסיעות גסות ביותר, מדלג מעל לאבנים וסלעים ואינו מסתכל לצדדין אלא לצורך כיוון הדרך. תולה עיניו לפעמים בפסגה ידועה, באילן בודד, בגיבובי כפר נידח, ורק תשוקה אחת נטועה בלבו ומשעשעת אותו בהמיית-כיסופים, כי עוד הערב, לאחר הליכה של שעתים, יבוא לביתו, לרעיתו ולילדתו המחכות לו בודאי בכליון-עינים.

תוך-כדי הליכה לבשו הדמדומים ממשות והעטו את הסביבה באפלולית מיתעבה והולכת. אלא שהירח שטרם הגיע למילואו יצא מכלל טשטוש והיה בו כדי להאיר לו את דרכו; לאחר שקיעת השמש פשט חיורונו, הכסיף בתוך כחול הרקיע, ומתוך הדממה עלה קול הלילה המתאווש בדשאים ובאילנות, והמדובב את שיחו סביב-סביב ברחש זחלים, בצרצו בלתי -פוסק, בצפצוף חלוש ומתחטא של העופות הפורשים ללון, בצריחת-נכאים קטועה של עטלפים הַמְכנְפִים בכבדות, ובתוך זה – נֶקש נעליו המאובקות והדורכות במרץ ללא ליאות: הביתה, הביתה… הביתה…

ב

עוד מהלך של שעה בערך היה לפני אהרן גלעדי כשהללו חרגו מתוך חורשת הזיתים כצללים אפלים ומבשרי-רעה, זונקניים, וחסמו בפניו את הדרך. הם הקיפוהו תוך תמהון וקורת-רוח, על נפלו לידיהם בהיסח-הדעת, שכן נקרה לפניהם לא על אם-הדרך, כי אם בלב שדות זנוחים, שאין הבריות מהלכות בהם, סמוך למקום בו נחו לפני פשיטה על יישוב. מיד נתחוור לו כי נפל בידי כנופיה המשוטטת בסביבה ועורכת התנפלויותיה בלילות. ייתכן כי אלה הם בני אותה כנופיה גופא, שהתקיפו לפני שלושה ימים את תל-צוק, התקפה שנמשכה בעקשנות ונהדפה רק לאחר שאנשי תל-צוק השיבו באש שאינה משתמעת לשני פנים… (אהרן גלעדי חש היה עדיין בסמוך לכתפו הימנית את לחץ קת הרובה שעה שהיה מפעיל אותו). ברור, הוא נפל לידי כנופיה מסוכנת. לא כך שיער לו סופה של הליכה זו לתל-צוק. ועתה הריהו עומד לפניהם, אזרחי מאד במכנסיו האפורים ובחולצתו הלבנה, תיק-עור שחוק בידו, מנותק ממאוויו להגיע לביתו, לפינת שלום ושקט, לרעייתו ולבתו הקטנה והחמודה… כך, סיום כלל וכלל לא נעים ותמוה במקצת, שכן לא כך תיאר לו אהרן גלעדי את קצו בחייו. כלל וכלל לא כך. בשעת רביצה בעמדה מול כדורי תוקפים, תוך קרב של התגוננות– ודאי! תוך תאונה קשה בעבודה – ייתכן! אך ליפול לידי כנופיה רצחנית באורח בלתי צפוי ולסיים בזה – קצת תמוה, וכנראה, גם מעציב…

והריהו עומד תוהה תוך דומית הלילה שעטתה הפעם גם מעטה של אימים, מוקף עירוניים מזויינים וקצת פלחים (לעזאזל! הן תקופת החריש ממשמשת ובאה!…) גבוהים וחסונים, לובשי כלאים ושעטנז, מיגוון גלימות-פסים, עיניהם מבריקות כגחלים לוחשות, שיניהם מצחירות, אבנטיהם הדוקים יפה למתניהם, ואצבעותיהם משחקות ברצועות ובבריחי הרובים בנקוש מתכתי יהיר ועוין. אחד מהם, עול-ימים ומין פרא-אדם מתגעש, החל מפזז וכרכר סביבו תקוף שמחה מהולה בחמת-רצח קנאית, ודומה, עוד מעט יזנק עליו, לחנקו במו ידיו, לדרסו ולשסעו לגזרים. נראה שקנאי גדול היה אותו עול-ימים רצחני, ושאלמלא יד שאחזה בכתפו ודחפה אותו בכוח, דחוף וטלטל הצדה, אפשר והיה הורס לבצע את זממו.

והחלו הללו שואלים אותו שאלות, וגלעדי משיב בשקט, והכל תולים את עיניהם בראש הכנופייה העומד באמצע, מסלסל בשפמו באצבעותיו, סוקר אותו יפה-יפה ושותק. ודאי חורץ הוא את גורלו כרגע, וקשה לו לאהרן גלעדי להאמין, כי עוד מעט וזה יפטיר מה שיפטיר באדישות נטולת כל טינה, והללו יסחפוהו בחבטות הצדה, למרגלות אותו סלע קודר, או בסמוך לאותו גזע זית מפותל המשחיר באפלה כישיש גחון, ויטיחו בו כמה כדורים – וחסל אהרן גלעדי… גרונו של אהרן משתנק קמעה, משצפה לפניו דמות ילדתו ומעצם התאור של אפשרות סופית זו, העלולה להתממש תוך רגע כמימרה, והריהו תולה את מבטו באותו אדם שגורלו נתון בידיו, ומצפה בחרדת-לב נוקפנית.

וכנראה, שאכן היה זה קצת משונה לתפוש באדם זה ששמו אהרן גלעדי, אשר נזדמן להם בחשכת הלילה, בהלכו לתומו, ולסלקו מיד ביריות רובים, שכן לאחר שראש הכנופיה סילסל שוב את שפמו בבוהן ובאצבע, בזקפו קצהו כלפי על, נזף לפתע באותו פרא-אדם רוטן החושף את שיניו כזאב טורף עקר עצמו לפתע ממקומו, ופקד להובילו אתם. אהרן גלעדי נשם לרווחה, משמע, לפי-שעה נדחה הדבר, ומה שיהיה אחר-כך – דיה לצרה בשעתה.

ופתחו הללו בהילוך של לילה כשהצועד בראש משחיל את עצמו בסבך שיחים ואלונים גדועים, ומושך אחריו שורה ארוכה של בני-לויה כצללים נעים במשעול זנוח, לעקוף ישובים וכבישים שגייסות מהלכים בהם, או פלוגות נוטרים מן היהודים. והילך עליהם הלילה את משב דיממתו השחורה והרכה כקטיפה, ורק נקישות רגלי ההולכים שניגפו לעתים באבנים הפריעו את הדממה. ופסע ביניהם אהרן, למראית-עין כאחד מהם, לא כבול אך שבוי בין אויביו השומרים את תנועותיו, ואותו קנאי מעניק לו בחשאי ובמגונב חבטות ודחיפות, ללמדו שאין הוא פטור עדיין מעונש של ממש. ונמשכה הליכה זו עד חצות, הליכה מייגעת ובלתי פוסקת.

ג

וכך היו מהלכים: תופשי רובים לצדדין ובראש. באמצע רכוב על סוסה חומה ונהוגה בידי פלח צעיר ( שכן לא בנתיב דרכו רגליהם), התנועע על אוכפו ראש הכנופיה. והסוסה יחסנית, מקרטעת ברגליה בגמישות וחן, מרתיעה עצמה אחורנית כדי טפח, מרטיטה את שרירה הדרוכים ויריכיה, כקוראת תגר על הובלה אנוסה זו במיצר, במקום זינוק למרחב; אוכפה האדום-כחול מעוטר גדילים ופופים, וחשה היא, הסוסה, בחשיבותו של רוכבה שחציו לבוש מכנסי-רכיבה ומוקים מצוחצחים, וחציו העליון לבוש מעיל עירוני, אקדח צמוד לירכו, משקפת-שדה תלויה על צוארו, וראשו חבוש “כפיה” ש“עגל” משחיר עליה ועוטר את צחור המשי הרך והמבריק, להבדילו במראה ולבוש מפשוטי אנשיו.

מתוך לחישותיהם של ההולכים למד גלעדי לדעת, כי ראש הכנופיה הוא אבו יוסוף בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר, ששמו הוזכר הן בפי הרשות, והן בפי הישוב, כראש כנופיה ושודד נועז שיצאו לו מוניטין בין בני-בריתו כלוחם קנאי לחרות; והוא-הוא אותו אבו יוסוף אשר כמה מבני הישובים שנחטפו על ידו לא חזרו לחזות באור החיים. פרט לילדים אחדים, אשר קרא להם דרור, ולא הפיל שערה משערות ראשם ארצה. אדם שאצילות ואכזריות דרו אצלו בכפיפה אחת.

שוביו של גלעדי לא דיברו אתו מטוב ועד רע. כי חזקה עליהם מצות השתיקה. אגב חיפוז של הליכה, חיפוז שנבע כנראה מתוך כורח לשנות את המקום, לא היה סיפק בידי גלעדי לחשב חישובים של הגיון, ועד כמה שלא היה הדבר תמוה בעיניו, בשערו בבהירות סיומה של הליכה זו, לא השתלט עליו משום-מה הפחד. לפי-שעה לא נגעו בו לרעה, פרט לאותו קנאי זועם שהטרידו מפעם לפעם, שכן לא החליט עדיין אבו-יוסוף מה לעשות בו, או שמא יש בדעתו לחקרו קודם. אלא שההליכה החופזת שריח של נסיגה נודף הימנה, מיגעת אותו במקצת ומטילה בו חמימות. ולא זו בלבד: לפי השערתו, אלמלא תקלה זו שארעה לו, היה מוצא עצמו כבר בבית, נהנה מזיו רעיתו וחן ילדתו, אץ למקלחת של צוננים, ומושך על גופו כל אותה הנאה של אדם שחזר לביתו, לנופש ולנועם, “והרי לך סיום אחר לגמרי!”…

משך כל אותה הליכה מעורפלת סודיות, היה גלעדי מבקש לנחש ולדעת לאן מוליכים אותו ולא עלה בידו, אף כי סביבת הגליל נהירה לו יפה, שעוקפים היו מקומות, נסוגים ומתקדמים חליפות, נרתעים מתחומי הכביש וחודרים לפינות נידחות, בין צוקי סלעים, עצי חרובים ותאנות ענפות, חולפים בביטחה בסמוך לכפר ערבי מתנמנם, וממשיכים לחדור לארץ לא נושבת. מבקשה היה גלעדי לבחון את המקום לפי הכוכבים, אלא שלצערו נוכח לדעת כי בקיאותו אינה מספקת. בוחן היה לפי סימנים אחרים והעלה חרס בידו. אפשר שמפאת הליכה טורדת וקשה, ואפשר מתוך מבוכה ותהייה בלתי פוסקת על הצפוי לו בסופו של דבר.

בחצות הגיעו לגיא מכונס יפה בין עצי חרובים וסלעי מגור קודרים. מתוך סבך שיחי ההרדוף עלה קול שקשוק המים, שכשוך רונן ומתאשד מעל גבי סלעים משתלט על רחש הבריאה מסביב ושוזר אותו בקולות האישוד והפיכפוך הבלתי פוסקים, העריבים ביותר לאוזן. כאן נקבע מקום החנייה והלינה; כאן כפתו לו לגלעדי את ידיו מאחוריו והטילוהו לצדו של סלע ככבש עקוד, וכאן החלו הללו מתירים מטענם הקל, פורקים את זינם ויורדים עם הצפחות לשאוב מן המעין.

ד

שכיבה זו בידים כפותות מאחרי גבו לא היתה נוחה ביותר לאהרן גלעדי. לאט-לאט, שלא לעורר כל חשד, סמך גלעדי אל כפות רגליו בתחתית הסלע והחל מסיט קמעה-קמעה את גופו העקוד, להקנות לעצמו מצב שיאפשר לו לסקור את המתרחש סביבו בתוך מחנה שוביו. הוא עשה זאת בזהירות יתירה, שלא לרתק אליו את מבטיו של אותו קנאי (שאינו גורע עין ממנו), ולאחר דחיפות קצובות ואיטיות עלה בידו לשנות את שכיבתו, ולהפנות את פניו לעבר הכנופיה, כשהוא מוטל על צדו וראשו ולחיו השמאלית דבוקים יפה לקרקע המאובק. חם היה לו, וגופו היה שטוף זיעה משך שעה קלה, עד שירדה עליו המנוחה בפקוד אותו רוחות לילה קרירות. רעב לא היה, אלא שצמא היה ביותר ושפתיו חרוכות. קול פיכפוך המים והתלעלעותם של הגומאים לרוויה מן הכדים הגבירו בו את הצמא עד להציק; אלמלא בוש היה, אפשר והיה מבקש מים לשתיה, אך ידוע ידע כי הללו אינם חייבים לנהוג בו מנהג של הכנסת אורחים, שאסור להם להאכילו ולהשקותו, שאם יעשו כן, הרי הם מקפחים את זכותם לטרדו מן העולם כשונאם…

וישבו הללו מקופלי רגלים במעגל מסביב לאש, טורחים על הסעודה. על גבי עגולי הברזל הקעורים. ה“סאג’ים”, טרחו באפיית הפיתות. ראש הכנופיה שכבר סעד, כנראה, את לבו, מוטל היה בצד מכורבל בשמיכה ומתמכר לשינה. לבסוף נשארו ערים על עמדתם רק אלה אשר על המשמר, ועם תום הסעודה קרסו הנותרים למנוחה, פה ושם, מכורבלים ב“עביות” וניראו כגופים נטולי רוח-חיים, מכונסים כבתוך שקים עלובים. רק הרמץ הלוחש והמבליח, ששרד עדיין מן האש, הטיל אדמומית קלה מסביב, והעלה עשן קל וצחרחר שתימר מעורב באותו ריח של צפיעי-בקר וזרדים המיוחד לקירבתו של כפר ערבי.

דומית-לילה כבדה חבשה את הגיא. סאון שכשוכו הנעים של המעין גבר, ובתוך הדממה קלטה האוזן גם את שקשוק המים המתפלגים לצדדין פה ושם, שעה שהם נתקלים בזיזי סלע בולטים, ומתוך שחור שיחי הרדוף המלבלבים קלטו עיני גלעדי, את הורדים, מהם צחורים ומהם אדומים, ואת רצי הכסף המוארים על יד הירח השוקע, שהנמיך לצודם בקרניו שחדרו מבעד לסבך האופן של הענפים הסוככים.

מכיוון שצמא היה אהרן ביותר, לא גרע את מבטיו העורגים מן המים, מן החיוניות המפכה בזרמם, סביבם ובזכותם, ותוך-כדי-כך העבירוהו גם לבריכות הדגים שבתל-צוק המנמנמות וריח וכוכבים מרטטים בתוכם במרוסק, ותרנגולות המים הכבדות עוקרות לפתע (שומר כי יקרב) וממריאות מגדה לגדה; כיצד משחירים המים מסביב לדוגיות הקטנות הרתוקות לחופים בבדידות משמימה; כיצד מכסיפים הדגים המנתרים מתוך בריכת המשלוח, כמבקשים לחרוג מבעד לסורגים המרושתים; כיצד פוסעים החתולים המתגנבים בקני הסוף לצוד שבוטה או בדומה לה, וכיצד גוהר הלילה השקט על המשק הנם בחיק העלטה מול צוקי הסלעים הכבדים הנשקפים מצלעות ההרים, על שדרות עציו, על המדשאות, על אודם גגותיו, על מגדל המים המתנשא אל-על; על רעיתו הקשובה כעת ותמיהה בין נמנום לנמנום על הבעל שטרם חזר, ועל ילדתו שתלתליה השחורים צונחים על לובן הכר, והיא גונחת בשנתה, ומטפלת הלילה חשה אליה על בהונות ומגעת יד רועפת חיבה למצחה, לחוש אם החום פוחת או עולה…

והיה אהרן גלעדי הכפות אורג בחיק הלילה את הרהוריו חוזה בהקיץ יפה-יפה ממראות תל-צוק, מראות בטרם בוקר ומראות כחום היום, מראות של בין-ערבים, ודמויות סועדים בחדר-האוכל, והתורן המסונר עובר עם עגלת האלפסים, המהבילים מעל לנזיד הצהבהב, הצלחות וקנקני הקפה. הה, הקנקנים הללו וספלי החרסינה הצחורים והפחוסים, כמה מהם היה מגיח עתה לגרונו הצמא, החרוך, הניחר…

ומראות רוספים מראות, נמוגים ונרקמים, מגוחכים כשופעי ענין, חשובים כטפלים, מעורבים ושלובים זה בזה, החל מחבילות שחת שמישהו עומס עם בוקר על גבי העגלה השטוחה לצד קנקני החלב המובלים למחלבה האזורית, ועליהם קופצים לשבת כמה נוסעים מקדימים; ילדתו של אורי סלעי הלוחצת ללוח לבה הקט ברוב רחמים את בובתה נטולת הרגל ונקורת העין; קבוצה מן הנוער הגועשת ברוב-חשק במישחק כדור-עף, והנערים שבה, משולהבים, תולים מבטים מתרפקים ביעל היחפה המבליטה את חמדת בשרה החומר בתוך גופיה גברית מובהקת, וצחוק ולצון והתנצחות של עלומים; בריל הגחון על פנקס חלוקת העבודה וזוקף את עיניו הבוהות בפילות מתחת למשקפיו מול חברה רוגנת מראות המהווים מסכת יומו של תל-צוק הפורח כגן בשממה שספק אם הוא, גלעדי, עוד יזכה לראותו כמות שהוא… שכן… ברי לו כי כאן ייסגר עליו מעגל חייו, ומשתאה הוא שאינו חרד ושוקע בעצבות כאילו סיום טבעי הוא שאין למרוד בו ולשנותו שעה שהוא מוטל בכאן חסר-תושיה וחשוך-תקוה.

עוד גלעדי מהרהר בצרופי דברים וענינים שצפו לפניו בבהירות מפליאה ורדופה כבסרט רב-פנים, בטרם יקיץ עליו הקץ, והירח שקע, ונבלע קודם שעתו באפלת עבים שנערמו במערב; ואילו בצד מזרח החוירו פאתי אופק, נחשפו שרטוטי הרים רובצים מעולפי תכול וצחור, ולצד צפון בקע והסתמן ראשו של החרמון (וגלעדי מתאחז תוך-כדי-כך משום-מה בטרקטור החורג בסאון מתכתי משער תל-צוק וגורר אחריו את המחרשה הגדולה עתירת הלהבים, כשראשוני המשכימים לשדות חופזים לפעלם) והאויר צונן ונעים ויפה לריאה שלאחר שינה, ושולי האופק ניצתים באור מתבהר, והשחר בוקע בכל הדרו.

גלעדי הזיז את עצמו ברוב יגיעה והפך את גופו לצד הימני, חש בידיו הכפותות שחלו גורמות כאב חותך, בחזה המכווץ המבקש נשימה מלאה, ודוקא בהיסח-דעת, בשנותו מקומו, נפלה עליו שינה חטופה.

יד גרומה תפשה בכתפו, ומשפקח את עיניו שתמיהה נשקפה מתוכן מול אור בהיר, ירק ורנן צפרים, ראה בגחון עליו כפרי מסורבל שטרח לחתוך את החבל בו נעקד, ופקד עליו לקום. גלעדי נטש את רבצו, מתח את ידיו המשוחררות כשני אברים מדולדלים, דומה לא שלו המה, סקר את סימני העיגולים הסמוקים שהטביעו הכְּפָתים בזרועותיו, ושאף רוח בהפטירו חרש לעצמו, כאדם המקבל עליו את הדין: “אהרן, התקן עצמך לקראת שעתך האחרונה”…

ה

גלעדי הובא לפני אבו-יוסוף שישב על גבי אבן, ידו הימנית משחקת בניצב אקדוחו וכל-כולו מפיק שררה וקורת-רוח. שנים מקציניו עמדו סמוכים לו, ואילו אנשיו התגודדו מפני הכבוד בריחוק פסיעות, דוממים ומצפים תוך סקרנות של טמטום וכובד-ראש; ואותו קנאי מבליט את קוצר-רוחו, לוטש עיניו ומשתאה על הראש שניגש לענין זה מתון-מתון, שכן אילו הניחו לו היה מראה להם כיצד טורדים מן העולם כופר מן היהודים שמצוה להשמידם!…

בגיא עמדה צינת בוקר נעימה מהולה בסאון אשדות המים, המזנקים לתוך ערוציהם בין ההרדופים, שלאור היום הוריקו בחריפות יפה לעין והורדים שלהם, בצחור ובאודם, התנוססו בתפרחת של שפע מרנין. “כאן יתכן גורלי”.. הירהר גלעדי לעצמו ברוח נמוכה, ובכל-זאת גמר בלבו להיות שקט, מעורר כבוד. עוד בלכתו לדין שקד בחפזה לשפר ככל האפשר את מראהו החיצוני, שלא להיראות עלוב, תחב את כנפות חולצתו שנשמטו מתוך מכנסיו, העביר את אצבעותיו הפשוקות, מעשה מסרק, בתוך בלוריתו הפרועה, לשוות לה צורה. ובהתיצבו לפני ראש הכנופיה, הישיר מבטיו נגד כאדם המוכן לקראת פסק-דינו. תוך-כדי-כך הובא גם תיקו. אחד מהם פתחו, ניערו והטיל מתוכו מגבת, מברשת לשינים, ספר, מסרק פגום, חפיסת סיגריות, פנקס חשבונות, בקבוקי תרופות ואבקות, ושאר מיני דברים קטנים שאדם מסוגו של גלעדי מצטייד בהם שעה שהוא יוצא לדרך. היה זה תיק כשר בתכלית הכשרות, שלא הכיל שום דבר חשוד. החפצים נערמו בפני אבו-יוסוף שסקר כל אלה באדישות.

גלעדי נשאל כמה שאלות, מאין הוא ולאן פניו מועדות. משהשיב כי איש תל-צוק הוא, החליף, אבו-יוסוף מבטים רבי-משמעות עם קציניו: “מכירים אנו את המקום, מכירים”… אבו-יוסוף העלה חיוך מתפתל מתחת לשפמו, הציץ בו בגנבה, כחוכך בדבר, והחל חוקרו היכן היה שעה שתל-צוק הותקף, ובמה עסק הוא, גלעדי, אותה שעה. גלעדי לא הכחיש כי היה בין האנשים שהשיבו אש. מתוך הדממה שנשתלטה מסביב תפש גלעדי כי תשובתו עוררה כבוד, וכי השכיל לעשות באמרו את האמת הפשוטה שאין בה מן החמקנות, ולא שביקש להתהדר בפניהם, משל מעמיד הוא פני “ג’ידה”, כי אם ליצור את הרושם שכנים הם דבריו.

לאחר עוד כמה וכמה שאלות ותשובות פקד אבו-יוסוף לחפש גם בכליו. מיד הושטה אליו יד זריזה ובדקנית שהוציאה מתוך כידי מכנסיו וחולצתו ממחטה, קופסת גפרורים, עפרון מבוצץ, מכתבים אחדים, נרתיק עור שהכיל כמה מיסמכים אישיים, וצלום-חטף של רעייתו ובתו, במקובץ ובמפורד. אבו-יוסוף שם עצמו כמעיין בתעודות השונות, דיפדף בהם והפך בהם בכובד-ראש של בקיאות מדומה, ותפוס סקרנות ילדותית הסתכל גם בכל אחד ואחד מן הצלומים. לפתע הישהה בידו את תמונת הילדה השחרחורת והנאה המצטחקת בפנים מפיקי חן ובראש מתולתל כעטור בנחשים שחורים. פניו לבשו ארשת רכה ותמוהה, ובפרצו לפתע בצחוק קולני, תוך חישוף שינים צחורות ותואמות להפליא, הושיט את הצלום לאנשיו, בהוסיפו משתומם ושמח כאחד: “לטיפה!”… נתנו הללו את עיניהם ונענו לו אף הם בקריאות התפעלות והסכמה: “לטיפה!”…

לבשו פניו של אבו-יוסוף חיוך טוב-לב, עיניו נצמדו שוב לקלסתר פניה של הילדה, ולא פסק לתמוה על הדמיון הרב בינה לבין בתו הקטנה לטיפה, שבת-צחוקה, תלתליה, וכל-כולה אינה אלא העתקה מדויקת ביותר מזו, של אחיות תאומות הן מאב אחד. “לטיפה”… לחש לעצמו וכיסופי אב מתעוררים והומים בו “משונים הם מעשי אללה”…

משנתן שוב עיניו בגלעדי הניצב עליו לא עוד העניק לו ארשת זעומה, שכן כבש אותו החיוך לגמרי, ובפנותו אליו, לגלעדי (אשר חיוך זה הצית בו שביבי תקווה כמוסה), החל סח לו על הדמיון הרב שמצא בין הבנות, ואם עדיין מקווה הוא, גלעדי, שישוב לראות את פני בתו…

גלעדי דלה מתוך נבכי זכרונות את אוצר המלים הערביות שהיקנה לעצמו, קשר ניב בניב, צירף משפט למשפט, ועמד להסביר לאבו-יוסוף כי לא זו בלבד שמבקש היה לראותה, אלא שחולה היא ושמוביל הוא אתו רפואה למענה.

אבו-יוסוף הקשיב רב קשב. בת-צחוקו סרה מעל פניו שלבשו סבר של הגות חמורה. דומה שיצריו התנצחו בו. משהו מן הטוב שנבט בו עוד קודם לכן חולל תמורה בנפשו ושרוי היה במצב מהורהר בלי לראות את כל אלה הניצבים אליו, ובכלל זה אף לא את פרצופו של אותו קנאי המחריש ומשתאה לדעת מה יהא בסופו של דבר, ועל-שם-מה מתמהמה הראש. אבו-יוסוף שוקל היה בדעתו. יהודי זה שהובא לפניו לדין חייב מיתה לפי הנוהג המקובל במחנהו, ואילו בת קטנה יש לו הדומה בדיוק ללטיפה שלו, ומחכה היא לרפואות שהאב מוביל בשבילה… אותו הרהור של חסד שנתגנב לתוך לבו, ושרופף היה מלכתחילה, הרהור ששרשיו נעוצים בשיחות מני קדם על כליפים מפוארים ורבי-חסד שגזרו על החיים ואל המות מתוך אצילות ורוחב לבב – נתעצם בו עדי הגיעו לפתע להחלטה נחושה ומפתיעה של אדם שליט שהשררה בידו ואף הוא רשאי לעשות כטוב בעיניו. בתנועה רשלנית תחב את הצלום לתוך כיס מעילו, ובהרימו את עיניו השחורות לגלעדי (שהבריקו אותו רגע בברק אנושי רך) פסק בקול תקיף שאין להרהר אחריו:

• לך לך לשלום בשם אללה הרחום!…

ו

ויצא גלעדי לדרכו בשם אללה הרחום מול זיוו של בוקר רענן. מהלך היה מתרונן כשהוא צופן בחובו חסד גורל וחדוות אדם לקראת החיים. בעיניו השתקפו עדיין מראות נוף של לילה בגיא המכונס ליד אשד המים, ולא ידע כלל כי אותו קנאי עול-ימים נרתע ממקומו כאילו נחש הכישו! לראשונה עמד פעור-פה ורק לֶטש עיניו העיד כי דעתו נסתכסכה עליו. שהות מה דרושה היתה לו כדי לתפוש כי אכן לא לצון חמד לו הראש, וכי האיש חוּנן… פניו לבשו ארשת של עוית ובוז, וכף ידו נצמדה לניצב ה“שבריה” שלו בחמת-זעם. לבו צר היה מלהכיל מעשה תמוה זה… לפתע עקר עצמו, חמק מתוך עדת האנשים הרוגשים עדיין וסחים בהתלהבות על חסדו של הראש, חלף בין העצים והחל מקפץ ומדלג בין הסלעים בזנקו ברגלים יחפות חרש-חרש ובאברים שופעי און פראי, ובעיניו יוקדת משטמה עזה.

משהדביק את גלעדי נושף היה מקוצר-רוח ומחמת-רצח שנתעצמה בו שעה שרדף אחרי אויבו. גלעדי שהיפנה אליו את ראשו – בחושו לפתע כי המוות כרוך בעקבותיו – הזעיק את רצונו לעמוד על נפשו לברק הסכין שנשלף לעומתו, מונף ואומר להבדיל לנצח בינו לבין היום המוצף נגוהות שמש ותכלת מרומים.

א

מחמת הדרכים המשובשות בכנופיות פורעים היתה העיירה שרויה במצוקה מדכדכת, נתונה באימים ובמחסור; התפרנסו יהודיה בדוחק והתלבטו בשבילי פרנסה נלוזים, רעבים ללחם, מוכי יאוש ואזלת יד. מי שטרח והשיג חטה, היה יורד בעצמו ומביא מקצתה לטחנת־המים שעל שפת הנהר, בתחומי העיירה. ימי מבוכה היו. אימה כבושה הרת־שואה רחפה בחלל האויר, ושלא לגרום חרדה יתירה לעצמם, העדיפו ההורים לעכב את הנערים בבית, והיו הללו פטורים מעולה של תורה ומכל שליחות מחוץ לבית. ואילו גולדמן, סוחר־העצים, הטריד הפעם בכל־זאת את בנו בן השתים מקריאתו ב“אהבת ציון” ושלחו לטחנה – שליחות, שהנער היה רגיל בה.

אותו בוקר טבלה העיירה בנגוהות יום־קיץ רך, ואף על פי שהנער רגז בחובו על אביו, שעקר אותו מעולם הכסופים, היסבה לו ההליכה לטחנה קורת־רוח מרובה ומתוך חשק טען על גבו את מחצית הפוד חטה והלך. זריז וקל רגל נטה מן הדרך המכוסה שכבת אבק שחוק, עכור עבר דרך חורשת־האלונים ונבלע באפלולית האוצרת את רחש רוח הבוקר, החומקת תוך רשרוש קל בין העלים. משם פנה וירד במשעול הדרוך יפה בעשב, המתפתל על שפת הנהר כשאַדוות המים מתנוצצת לעיניו מתוך סבך עצי הערבה, שענפיהם כפופים כלפי חלקת המים וטרפיהם נוגעים בהם ברפרוף. במעלה השביל שבצלע ההר התלול עמד לפוש מפעם לפעם בסקרו את מראות הסביבה. את העיירה הרובצת על בתיה השפופים, השחוחים, את גשר־העץ הירוק, המחבר אותה עם החוף השני, ואת היערות, שהשחירו באופק סביב כאדר. למטה השתרע הנהר לרחבו, שוקט ורוגע בערוצו. כמה רגעים הישהה הנער את עצמו סמוך לחצרו של בעל האחוזות זווצקי, כי מבעד לשבכת־הגדר נראו לו טווסים מקושטי נוצות הצבעונין, שהיו בעיניו כעופות פלאים מעולם הדמיון.

משהגיע למחצית הדרך של ההר המכוסה דשא, קוצים ושיחים סבוכים, נצמדו עיניו לנד הסלעים האפורים מנגד, נד תלול, המשתפע קמעה לתוך המים המלחכים את שוליהם מכוסי הטחבית, לסכר הנטוי לרוחב הנהר ולטחנה המשחירה, שגלגלה הגדול מסתובב לאטו, כמתוך רשלנות כבדה. והטחנה עתיקת־יומין, הפרוץ מרובה בה על העומד, שחיפי גגה עוטים אזוב ועובש, וצוקי ההר, שבצלו היא חוסה, נראים כמאיימים עליה למעכב בכבוד גופם, ובפרט בשעת־בוקר זו, כשהם שרויים בצל וקודרים ביותר.

התקרב הנער לסכר ולבו החל מתפעם בו קמעה ומתרגש לקול שכשוך המים, בניגרים מבינות לפרצים, ולסאון האשד, המשתער על שלבי הגלגל לסובבו על צירו האדיר. הוא צעד ועבר לאטו על פני הסכר הממולא אבנים כבדות, חול וטיט נגרש והוא ראה את מי הנהר המתדפקים אל צלעות הסכר מתוך מנוחה עצורה, עמוקה ואפלה כאחת. אולם שהתקרב אל תעלת המים המהווה את האשד, ראה מים רבים רצים בשטף והגלגל הגדול והשחור אינו מסתובב כלל וכלל באטיות רשלנית, כפי שנדמה לו מרחוק, אלא בכוח רב, ואשד המים ניתך ומזנק על שלביו מתוך זעף ונהם מחריש־אזנים, נהם כוח אדיר, החור מתוך אסוריו… ראשו נסתחרר עליו קמעה, עיניו הביטו נבעתות, והוא התאמץ להישיר צעד על פני הקורות הרטובות, שלא תמעדנה רגליו, בעוד הגלגל משיב ומתיז בפניו צנת רסיסי מים כעין עשן לבך ומתאבך…

– אוף!… – נשף הנער, לאחר שחלף את מקום הסכנה. ועוד הוא עומד ונושא את עיניו לבנין המט מזוקן, והנה גחנה בעד שחור פתח הטחנה דמות גדולה ומסורבלת של ישיש קרוב לשמונים, שליחו עוד לא נס וכוחו עוד במתניו, הוא פיאודור הטוחן. לבוש היה כתונת־בד רחבה, שהשתלשלה וירדה על מכנסיו המקומטים, ונעול הטנאות קלועות מקליפת עץ־לבנה. הוא הזדקף ופסע, כולו עוטה הדרת שיבה. זקנו הלבן והרחב מפוזר על חזהו ושערות ראשו הארוכות והמדובללות, המשוות לו מראה איש־כהונה, פזורות על ערפו; בזוית פיו נעוצה היתה מקטרתו העשויה עץ־אלון ופניו השזופים והקמוטים חייכו חיוך צנוע. בראותו את הנער העולה לקראתו משפת הנהר, השמיט את המקטרת מפיו והצהיל את קלסתרו:

– והנה אורח! שלמה’קה…

– לטחון באתי.

– רואה אני גם רואה!

– רק מחצית הפוד.

– אין דבר!

– אבא אמר, כי ישלם לך בעצמו.

– ישלם! מכיר אני את אביך זה עשרות בשנים, עוד טרם הופעת, אפרוח שכמותכך, בעולם. זוכר אני אותו בהיותו נער, בדיוק כמוך היום, כחוש כמוך, רק עצמות ועור… כאכילתכם כן מראיכם!… נו, נו, הב השק, תנהו!

ותוך כדי דבור תפש ביד אחת בשק והסירו מעל גב הנער כהסיר נוצה, ובידו השנית, השמאלית, פשוקת האצבעות הגרומות, דחף את הנער פנימה, לתוך הטחנה, והוא אחריו. עיני הנער, שלא הסכינו לאפלת הטחנה, כהו מראות דבר, והוא נשאר על עמדו, מהסס וקשוב, עד שיתחיל להבחין בסובב אותו. ריח קמח טחון וטרי עלה באפו, ריח הקמח ניגר כחלב דרך המשפך לתוך השק הקשור אליו, והטוחן הזקן הנהו טורח, עולה למשפך־העץ ומרים מתוך גניחה קלה שק מלא דגן, להוסיף טחן לריחים, בעוד הרכב מסתובב תוך המולה בלתי־פוסקת על גבי השכב.

קמעה קמעה הסכינו עיניו של הנער לעלטה האצורה בתוך הטחנה ומבטיו נתלו בקורות המקומחות התומכות את גג־השחיפים הרעוע, שמבעד לפרצים בוקעים פה ושם קרני השמש אלכסונית, מציפים בחרגי אור מוזהב את תימרות הקמח המתאבכות בחלל, כטורי־אור מתנוצצים וחוצצים ביניהם לבין האפלולית; מבטיו חלפו מתוך סקרנות על פלחי ריחים ישנים, המוטלים בפנה, שחוקים ופגומים, בסמוך לשקי־תבואה מגובבים; משם פנו ונצמדו לחכּות ולמכמרות, שהטוחן משתמש בהן בצאתו לדוג דגים, – עבודת־לואי, שבה הוא עוסק מיום בואו למקום הזה, לפני שנים רבות – ולפתע גילה הנער, כי ברווחים שבין מרישי הגג, המכוסים אבק וקורי־עכביש, נתונים קני צפרים קלועי תבן ונוצות, וצפרים מתעופפות שם ומצייצות, אלא שהמיית הטחנה טורפת ציוצן העליז.

הנער עבר וישב על ספסל רעוע, סמוך לפתח הנשקף לשטף. את עיניו תלה בגלגל, שהשחיר והרקיב זעיר פה זעיר שם מרוב ימים, והביט מתוך תשוקה עזה לאשד המזנק עליו לסובבו, דומה לפס כסף מותך, המתרסק על שלביו סילונות סילונות, נתזים נתזים, רסיסים רסיסים, שבזנקם מתוך הצל לתחומי האור הם קולטים מקרני השמש בשבריריהם ומזדהרים בצבעי הקשת… המולת הגלגל אפפה את הנער, ולפתע הרגיש כי הנה הוא ניסח למטה, מתחת לגלגל, לקצף המבעבע בליבנת השלג לטוהר… ראשו הסתחרר עליו במקצת והוא, דומה, שכח באותו רגע היכן הוא, וחושיו הערים ספגו רק אותה המייה חריפה ומסכסכת ומושכת של האשד והגלגל… פניו נהרו כמחייך לעצמו והוא עצם את עיניו, שלא להבליע את חושיו כליל, אלא שהמיית המים ונהמת הגלגל התדפקו־התרפקו על תופי אזניו ביתר שאת, ולפתע עברהו רטט טמיר ומבעית כאחד: הנה יתגנב לו חרש חרש פיאודור מאחריו, ובעוד הוא יושב לו כאן עצום־עינים והוזה, ידחפהו פעם אחת בעוז ולא ישנה, והריהו נופל, נסחף עם הזרם, וצולל תהומה.

פקח הנער את עיניו ומיהר להפנות את ראשו לעבר הטוחן הזקן לראות, שמא, חלילה, הוא מתגנב באמת מאחריו… והנה מצאהו פוסע ועוסק בשלו, וקלסתר פניו מעולף אותה ארשת שיבה טובה ומרגעת, הידועה לו משכבר הימים, והוא לעג לעצמו על פחדו המגוחך, שכן אותו הרהור משונה שנתקע במוחו זה עתה בא לו מפטפוטי הסבתות בעירה, שסחו לנכדיהן בלילות החורף, בהשתולל סופות שלג בחוץ. הסבתות לא הטילו ספק בדבר, כי פיאודור הטוחן עוסק בכשפים, ובלילות־ירח הוא מעדיף לעשות בקסמיו, וכי הטחנה משמשת לו בית־ועד לשדים, רוחות ובתולות־מים יפהפיות היוצאות מן המצולה לשרתו… ומעשה בפלוני בעל האחוזות, שהעליב בטוחן, ונקלע פעם בתחומי הטחנה בחצות לילה, ומשכוהו בתולות־המים ברשת קסמיהן, ולמחרת מצאוהו מוטל על שפת הנחל בלי רוח חיים וחבצלות קלועות בבלוריתו… ומעשה באלמונית, כפרית שהציקה לבנו, ומצאו אותה יום אחד צרורה בתוך שק קמח שנישא על־פני הזרם ונפלט על חוף הכפר, ממש מול פתח דירתה… ומעשה ביהודי אחד, שלא נזהר ופגע בכבודו, וקם הטוחן ושלח בו כל מיני רוחות רעות ומזיקים, עד שמרוב פחד עקר דירתו מהעיירה, ורוחו לא נרגעה, אימים בעתוהו, ולילה אחד שלח יד בנפשו… וכל אותו שפע הדגים, שהיה הטוחן מביא לשוק למכירה, אין ספק שהיה מעלה אותם ברשתו בעוצמת כשפיו…

האזין הנער בחשק רב לשיחות על כשפיו של הטוחן הזקן וכוחו, ומשונה הדבר, שאף כי הוא וחבריו הירהרו לא פעם במעשים אלה, לא נפלה עליהם כל אימה למראה הזקן, ומשנזדמנו במחיצתו היו נטפלים אליו ברצון, ללא כל פחד, מושכים בשרווליו הרחבים של מעילו הצמרי הצחור, המרוקם חוטים אדומים כחולים ובשוליו פיפים וגדילים, מתרפקים עליו, והוא אינו מוחה בהם, אלא אדרבא, מלטף אותם, מתחייך, ובשעת חסד פונה אליהם בלשון יהודית רהוטה, השגורה יפה בפיו. לעתים מזכה היה אחד מהם בחליל מעשה ידיו, שכרת מסוּף הנהר, או באיזה צעצוע אחר מגולף עץ, שהיה רגיל לחתוך בשעות הפנאי, ושהנערים ניסוּ לנחש על פיו ולמצוא בו רמז למעשי כשפים שלו… ופעם, כשנטפל הנער לאביו ושאל אות, אם אמת היא, מה שהבריות מסיחות בו בפיאודור ובכשפיו, ופטרוֹ אביו בקצור ובפסקנות, שאין להרהר אחריה: “הבל הבלים! גוי טוב הוא פיאודור, ולמכריו היהודים גמל חסדים לא מעטים, הלואי שירבו כמותו בין הגויים!”

מאז נזדמן הנער פעמים רבות במחיצת הטוחן הזקן, בבואו לעיירה ובסוּרו לבית הוריו, או ברדת הנער לטחנה לטחון מן החטה השמורה בביתם לימים קשים אלה, ולמד להכירו, לתת בו אמון גמור ולאהוב אותו; ואותה תבונת־חיים, פקחות וכנות, ששפעו מעצם הויתו של הטוחן הזקן, הן שהישרו עליו גם עתה רוח טובה ובטחון, ושוב נזף בעצמו בחשאי על שנתפש להרהור לא טהור… והיה את נפשו עתה לגשת לזקן ולפתוח בשיחה אתו, אלא שלא ידע במה לפתוח, והסתפק במבטים הטובים, ששלח אחריו ושהתרפקו עליו בכל אשר פנה ועסק; ובהסתכלו ככה בזקן מגודל־השערות ועטוף בגדי־בד, לבש בדמיונו דמות אחד מנביאי ישראל הקדמונים.

ב

כאשר שב הנער וטען את שק הקמח על גבו והחל עובר בזהירות על פני הסכר בדרכו חזרה הביתה, כבר העפילה השמש למרומי הרקיע הכחול ובחלל האויר עמד להט יום־קיץ. המים, שהשחירו קודם לצדו של הסכר, התנוצצו הפעם מובהרים־מוצהבים קמעה, ועיניו של הנער עקבו בחמדה אחרי עשרות דגיגים, שחלפו סיעות סיעות סמוך לקורות, גביהם שחרחרים אפורים, והם פזיזים ואצים יחד לכיוון אחד, ימינה או שמאלה כלְפִי צו נעלם. הצטער הנער על שידיו ריקות הן, כי לוּ רק פשט את ידו ואסף מהם מלא המכמורת…

משם פנה ועלה על פני החוף הזרוע חול וחלוקי־חלמיש, העפיל לצלע ההר המדוּשא, ובהגיעו סמוך לנד הסלעים השחורים, כשהוא עדיין שקוע שוב בהרהורים ונתון במראות מ“אהבת ציון”, נכסף לחזור הביתה בהקדם, למען יוכל להוסיף ולהסתופף בצל אותו היכל נאה, הספוג ריחות קדם, והנה הגיע אליו קול צלול וחותך של אדם, הפוקד עליו מתוך יהירות בלשון רוסית שחצנית, שגם לעג בה, גם שמחה לאיד:

– לכאן! יהודון ספקוּלנט!…

נחתה הקריאה בלב הנער והטילה צמרמורת בגופו. נשאר עיניו וראה שנים מאנשי פטלורה, מזוינים ברובים, צועדים לקראתו מצד החורשה וקרובים אליו עד לזועה, ללא כל מנוס, ללא כל מפלט.

התקרבו השנים ועל פרצופיהם בת־צחוק לועגת, מעין שמת ציידים, שטרפם נפל בהיסח־הדעת יש לידיהם… האחד גבוה, צהבהב, שפמו שחור ומסומר, וידו מחזיקה ברובה דרך רישול, כשלועו נטוי כלפי מטה; והשני נמוך־קומה, בשרי, מגולח למשעי, אלא שבפניו מחוירות אבעבועות כשל נגוע בסרפדת ועיניו החוּמות מתרוצצות מתחת לכובע־הכבשים האפור. כהתקרבם אליו יותר התעכב נמוך־הקומה, העמיד את קת־הרובה לרגליו וסינן ארסית מבעד לשיניו:

– אכן צדקת! יהודון ספקולנט!

– מרכולתו על גבו!

הנער עמד, פניו חיוורים, הוא מביט אל שני החיילים בלי לדעת מה לעשות ומה לאמור. הוא הרגיש, כי כלתה אליו הרעה, והרגשה זו מילאה אותו אימה, שילחה בו פיק־ברכים. הוא עמד כאילם ולא פתח את פיו. את עיניו כבש בקרקע, כי קשה היה עליו לעמוד בפני שפוּדי המשטמה, שנעצו בו הללו, ומתוך רתת חכה להמשך, שאת טיבו ניחש בחרדה. אותו רגע נצנצו לפניו קלסתרי פני הוריו, ולבו המה בו מהכרת חוסר־הישע, בו היה נתון, מופקר לשרירות לבם של רוצחים.

– מה על גבך?

– קמח. טחנתי קצת, שם בטחנה… שם…

נמוך־הקומה פסע לקראתו. סטירת־לחי חזקה הרעידה את הנער והרשיפה את האור בעיניו. כפות ידיו התרוממו כדי לסוך עליו מפני סטירה שניה, והשק שצנח לאחוריו נחבט בקרקע לרגליו, ותימרת קמח קלה התאבכה ונחה על נעליו המרופטות. יבבת־בכי עלובה פרצה מגרונו ולשוא נשא את עיניו מסביב לראות, מאין יבוא עזרו; עיניו נתקלו בקמה המצהיבה לאורך המישור, בעגלה טעונה שחת וגבוהה להפליא, כשהיא מתנדנדת קצת במעלה הדרך והסוסים הרתומים אליה נראים כה קטנים, ננסיים, ושוב אפפה אותו צפיה רוות אימה מפני שנים אלה הנצבים עליו לענותו… בעיקר הטיל עליו חרדה, זה נמוך־הקומה, שפרצופו משחת־האבעבועות הפיק אכזריות ועיניו הקטנות שלחו בו מבטים ארסיים, זוממי זדון לאין שיעור:

– יהודון ספ–קו–לנט!…

נראה, שעצם הצירוף של שתי המלים האלו היסב לו קורת־רוח. הוא עמד כמה רגעים מהרהר, מה לעשות בו ביהודון זה, כי להשמידו מיתת יריה אין כל טעם, לאחר כל אותם הנסיונות המשעשעים, שניסה לגבי יהודים במקומות שונים. ולהניח לו ליהודון זה להסתלק, לתת לו את נפשו לשלל – שטות! ותוך כדי חרשו מזמותיו נפלו מבטיו על קיר הסלעים המוצק, המשתפע לתוך מי הנהר ופניו אורו; בקריצת־עין רמז לרעו כשהוא מטה את ראשו לעבר המקום, ומיד פקד על הנער:

– עלה, ספקולנט!

הנער שהבין לכוונתו, לא הוציא הגה מפיו ועלה בצעדים כושלים, כשהוא מביט מפעם לפעם אחורנית, דואג לשק הקמח וירא מפני ציידיו, קרב לקיר־הסלעים ועמד על גבי אחד מהם, שלפי שקול־דעתו המהיר והנבון, הרי זהו המקום הרצוי ביותר לשם בצוע אותו מעשה.

נמוך הקומה כיבּד את הנער בקת רובהו בגבו:

– שכב!

היתה זאת מהלומה קשה מדי לגבי נער רך. הוא התנודד, נפל ומיהר להשתטח על גבו ללא אומר ודברים. רק פניו חוורו מאד ולבבו התפעם בו ברהיטות יתירה. ואף־על־פי שהנער חש כאב צורב בגבו והכיר בסכנה הוודאית, בה הוא נתון, ללא כל מוצא, ללא כל מפלט, הרגיש פתאום, כי מורך־הלב, שהשתלט עליו, פג ואת מקומו תפש עוז־רוח עצבי ודרוך; פתאום חישל את עצמו ומוכן היה לקראת כל פורענות: “ובלבד שלא ירצחוני…”

כאן גחנו עליו השנים, לאחר שהניחו במתינות את רוביהם על גבי סלע שטוח, סמור־השפם תפש בו בידיו, והשני, נמוך־הקומה, ברגליו, ולאחר שפקדו יחד לעצמם שלש פעמים, לתאוּם הפעולה והתנופה – “ראַז! דוואַ! טרי!” – עמדו ומתוך משובת־הנאה חריפה הטילוהו ממרומי הסלעים המימה. הנער, שהוטל בכח לתוך חלל האויר, מרחק־מה מן החוף, בפישוט ידים ורגלים כשהוא משתהה קצת במאוזן, התחיל צונח במהירות גוברת והולכת, כשראשו שלוח לפניו, עד שנגע בחלקת מי הנהר, התיז מים לשני עבריו וצלל. כאשר חזר ועלה פעור־פה ומתאמץ לשאוף אויר, בלי דעת לאן לפנות, החל שוחה לבסוף לתמהונם הרב של שני הפורעים, אשר עמדו והשקיפו ממרומי הנד. הנער ידע לשחות. הוא היטיב לשחות. החוף מנגד היה רחוק ממנו ושלא ברצונו נאלץ לחזור לחוף שממנו הוטל. בשחותו הגיע אליו לפתע קולו הצרוד במקצת והמרוסק של הטוחן הזקן, אשר עמד מנגד וחירף וגידף את החיילים. הנער התעודד בשמעו את קולו של הזקן והתקוה החלה מפעמת בקרבו, אלא ששני הזדים עמדו וצהלו, והמיית הטחנה והאשד רק טרפו את קולו של הזקן, ויותר משנשמע צועק נראה מנופך באגרופיו הקמוצים דרך איום.

מיוגע הגיע הנער לחוף והחל עולה לאטו נוטף מים, כשמכנסיו וחולצתו רטובים ודבוקים לעורו. כובעו אבד לו בשעת הנפילה, וקווצות ראשו המתולתל נראו שחורות ביותר ושיוו לפניו החיוורים חן נוהר ועצוב. נמוך־ הקומה, שהוסיף לראות בו קורבן־שעשועים ביום קיץ נאה זה, טפח בכף ידו על שוקו, זרזו מתוך שריקות, קרא ופקד עליו כעל כלבלב הסר למשמעתו, שימהר לעלות כי קצרה רוחו. ידע הנער, כי כאן יישנה אותו מעשה, והיפנה את עיניו המפללות לעבר הטחנה, צופה ומיחל לעזרת הטוחן, שאמנם קרא לו ורמז בידו לבוא אליו. הנער נשתהה קמעה והיסס מתוך פחד. נמוך־הקומה איים עליו ברובהו והנער ציית לו מתוך הכנעה גמורה והחל חוזר לסלעים כעולה לגרדום. קולו של הזקן, טרוף המיית הטחנה, נישא מרחוק ועודדו מעט במצבו הקשה:

– סווֹ–לוֹ–צ’י! (נבלים!)

אלא שכאן היה הנער שוב ברשותם, והפעם בלי לחכות לקת־הרובה מהיר הנער להשתטח על גבי הסלעים, מוכן ומצפה מתוך רטט לטלטלה. ושוב גחנו אליו השנים, ומתוך קורת־רוח של מישחק משעשע עמדו וחזרו על פקודת ה“ראַז–דוואַ–טרי!” והנער הוטל שנית כסחבה רטובה המימה. כאשר שב ועלה על פני שטח המים, מתנשם בכבדות, הגיעה אליו קריאתו של הזקן, אלא שהפעם היתה צלולה יותר, חזקה יותר, שכן עמד עכשיו הטוחן לא על־יד הגלגל, אלא באמצע הסכר, וכשהרים הנער את עיניו ראהו כשאגרופו מורם כלפי מעניו, כולו מסוער, שותף קללות וגדופים. והנה פנה אליו והחל קורא בתוקף ומזרזו:

– אלי, שלמה’קה! אלי, עלוב, אלי רחימאי…

קריאתו של הזקן עוררה בו פתאום בטחון ואומץ־לב. למרות היותו עייף ונרעש מאימת הפורעים, ועם כל הקושי והסכנה הכרוכים בשחיה במים שוטפים אלה בסמוך לסכר, שבכוחם לסחוף אותו למערבולת –­ החל הנער שוחה וחותר בכל עוז לעבר פני הטוחן. עדיין שמע את הקולות הרוגזים, הפוקדים עליו לחזור, אבל הוא לא שעה אליהם, ובכל מאמצי כוחו שחה וחתר לעבר הסכר, לקראת הטוחן, שעמד גחון ורמז לו בתנועות ידים ופיו ממלמל מתוך חיבה והתרגשות:

– אלי, רחימאי, אלי…

הכדורים, שנפלטו מתוך לועי רוביהם, העלו בסמוך לו שכשוכים מלוּ֜וי שריקות חדות, פולחות את האויר. השכשוכים האלה הלכו ותכפו, אלא שהוא כאילו לא חש בסכנה, שכן עצם היותו קרב והולך לטוחן הוסיף לו אומץ ובטחון. בשארית כוחותיו חתר, מיוגע ונרגש, נפשו הומה בו ולבו מתפעם בתכיפות הולכת ורפה… והסכר עוד ממנו והלאה… הטוחן גחן וכרע על ברכיו, פרש את כפיו לקראתו, פניו זעומים ונעוים מכעס אין־אונים והוא קורא לנער:

– אלי, עלוב, אלי רחימאי…

מתוך אפיסת כוחות גמורה התקרב הנער, ודוקא עם הגיעו סמוך לסכר אפפה אותו מעין עלטה, עיניו טבלו בתוך משבצות זרועות זהרורים כחלחלים־אדמדמים, והוא חש, שהנה הוא מתחיל צולל, פיו מתמלא מים, ידיו רפות, רפות, וכן רגליו, כל יצורי גוו…

הטוחן השתטח על פני הסכר, הושיט זרועו ותפש בחולצתו של הנער בשעה שזה החל שוקע. הוא הוציאו, השכיבו על גבי קורה, והחל מטפל בו להחזיר לו את רוחו. כאשר פקח הנער את עיניו והרגיש על פניו את כפו הרחבה והמיובלת של הטוחן הזקן, כשהוא גחון עליו, מלטפו ומפשיל את תלתליו נוטפי המים מעל למצחו אחורנית, בהרעיפו עליו דברי נחומים והרגעה מתוך מאור־פנים – לא יכול להתאפק, רחמיו נכמרו על עצמו והוא החל להתייפח בקול. בעיני הטוחן נצנצו דמעות־התרגשות למראה הנער הבוכה והוא החל שוב ללטף על ראש במלמלו: “אל־נא… אל־נא, חביבי… אל־נא, עלובי… כעת לא יגעו עוד בך לרעה!” אולם באותו רגע, כשהחזיר את ראשו לעבר החוף השני, קדרו פניו: הוא ראה אותם נחפזים וגולשים לעבר הסכר, אליו…

הזקן נטל את הנער בזרועותיו והזדקף. חמתו בערה בו. לזאת לא פלל… "לא!” – קרא לעצמו כשהוא מנענע את ראשו כלביא זועם – “לא אתן!”… הוא תפש בנער ולחצו אליו בעוז, ובהחלטה אמיצה החל נחפז לעבר הטחנה, חלף ופסע בכל כובד גופו על־פני הקרשים הסמוכים לאשד ועל־פני הגלגל הרועש, וזעום־פנים פרץ לתוך הטחנה. את הנער הושב על הספסל, פנה כה וכה, מצא והרים מטיל־ברזל, שהיה נוהג להבריח בו את הדלת. ובלבשו הבעת־פנים קודרת, מתוחה ונמרצת ביותר, הניף את המטיל ועמד, כשהוא חוסה בצל הקיר, נעלם מעיני הרודפים.

כעבור שהות קלה נשמע דיבורם המהיר והמהול גדופים עליזים עם נקישות נעליהם המסומרות על גבי חלוקי האבנים שבמעלה החוף. ובעוד הנער יושב חרד ונרעש, כולו דרוך למראה עמידתו הנוסכת בעתה של הזקן, והנה אירע הדבר: אך הופיעה דמותו של נמוך־הקומה על הסף, כשראשו נטוי קדימה, ומטיל־הברזל שבידי הזקן נחת בו בכל כבדו; נשמע מעין פצפוץ קל וגולגלתו של זה, דומה, נשמטה הצדה ושקעה למטה יחד עם הגוף, שקרס אין־אונים, מתוך חבטה על גבי הרצפה; הדם קלח והציף בסמקו את הפרצוף השחור; ידו האחת פירכסה באויר אחוזת־עוית וצנחה על־יד הרובה.

– הרי לך שכרך! – קרא הזקן מתוך נשיפה. ומיד חזר והרים את מטיל־הברזל.

– אשמאי זקן! מפלצת שכמותך! בגלל יהודון נאלח!…

סמור־השפם, שנפתע ונרתע בעוד מועד, נשאר בחוץ ופיו מלא גדופים, שקשוק נמרץ של בריח־הרובה נשמע ויריות מרעישות נתכו בעד הפתח והקיר. הטוחן השמיט את מטיל הברזל, שנפל לרגליו בהשמיעו צליל עמום, וכף ידו נצמדה מתוך גניחה קלה לזרועו השמאלית, סמוך לכתף. הזקן עיוה את פניו מעוצמת הכאב, פסע ועמד באמצע, בין הנער ובין הפורע, שפרץ פנימה, רובהו נטוי בידו והוא תוסס ומשתולל מחרון:

– מנוול! בגלל שרץ מאוס זה, בגלל יהודון מעופש זה רצחת את חברי, רצחת נוצרי… מנוול!… ובפנותו לעבר החלל: וי לך, וואַסיאַ!… – והוא גחן עליו, נגע בכתפו, הניע בידו דרך יאוש ולחש בזעם ובמרירות כמשלים עם הגורל: – סרחת, אחא…

הזקן הביט אליו בתוקף עריצות של אדם, המכיר בצדקת מעשהו. הוא הוסיף ללחוץ בכף ידו על הפצע, כשהוא מתאמץ לעצור בעד הדם הפורץ, ומרטיב את כותנתו הלבנה. הוא עקב במבטיו אחרי תנועותיו של סמור־השפם:

– ואתה אל תעֵז! את גולגלתך ארוצץ!…

– הנער קפץ ונרתע אחורנית. צווחה פרצה מגרונו, שכן עמד הפורע וכיוון מולו את רובהו. בלי להשגיח בכאב המענה, ששיתק את זרועו השמאלית, קפץ פתאום כלפי סמור־השפם קפיצת עול־ימים ובאגרופו המקומץ הטיח לו בפרצופו, ומיד תפשו יפה בדש מעילו והחזיק בו בחזקה:

– אל תעֵז!

– עזוב, זקן, פן אכלה בך חמתי!

– לא ארפה!

ובהרגישו כי כוחותיו לא יעמדו לו, פנה אל הנער החרד, ובקול עצור במקצת, שנימה אבהית ריטטה בו, האיץ בו:

– מהר וברח, ילדי, מהר!

הנער עמד כנטוע תחתיו. רגליו לא נשמעו לו. נתון היה בתוך סבך האימים ועיניו רפרפו נבעתות על פני הפגר הסרוח על הסף, על פני הזקן, שדם פצעו שותת וניגר למטה עד לכרסו והוא מחזיק בכל כוחו בדש מעילו של זה העומד לכלותו. הוא עמד פעור־פה ונבוך, נרעש, מחניק בחוּבו את יבבותיו. מתוך קוצר־רוח הרים הזקן עליו קולו, שנעימת הקצף והנזיפה נשמעה בו הפעם ועיניו האפורות נצנצו נצנוץ פראי:

– הסתלק מיד ובזה הרגע! ברח!…

ברגלים כושלות קרב הנער לקיר והחל חומק עובר, עד שהגיע לפתח, ודלג מעל לפגר החוצה, כל עוד נפשו בו. סמור־השפם התגעש והחל הולם בכל כוחו על ידו של הזקן: “הנח! הנח! הנח! אני אומר לך!” אלא שהזקן לא הירפה ממנו. מתוך מאמצים נואשים הבליג על כאבו והחזיק בו על אף המהלומות הכבדות, שירדו עליו. רגליו רעדו וכשלו מרוב התאמצות, גידי צוארו התנפחו ועיניו מלאו זוהר מבעית. זיעה קרה כיסתה את מצחו ונדמה לו, שהנה עוד מעט וגבר חסון זה יתגבר עליו, ישליך אותו כסחבה ארצה ויזנק אחרי הנער המסכן… הוא הוסיף להחזיק בו. מהלומותיו של זה גברו… עוד מעט ולא יעצור כוח… היד כואבת ודמו שותת… הוא הלך ונחלש… הוא גנח ונעץ בעיני יריבו מבטים נוקבים, מפיקי שנאה ובוז, ולפתע הירפה ממעילו, קרס ארצה וכרך זרועו הימנית בכל כוחו מסביב לרגליו של זה, כשהוא לוחש ומרטן: “כך קל יותר… עוד מעט אחזיק בך… רק עוד מעט… כוח אין לי, אך לא ארפה ממך… אוף… אל־נא באפך! לחנם תעניק לי מהלומות… אה!… אוף!… יכנס הרוח באבי אביך! עוד מעט… עד שימלט הנער… הה, רוצח שכמותך! אה! אוף!… הרף ממני! הה, אל אלהים!…”

על פני הטוחן התפוחים והמגואלים בדם השתפכה נהרה. כאשר נשאר יחידי בתוך הטחנה לאחר ההאבקות, שהתישה את כוחו, עלתה שוב באזניו המיית הטחנה עם נהמת האשד ועיניו נמשכו אחרי קרני האור, שפרצו פנימה בעד הבקיעים. מנוחה גופנית גדולה ירדה עליו, כמו לאחר תפילה מתוך רגש ואמונה; הוא ידע, כי מנוחה זו, שירדה עליו, שוב לא תרפה ממנו… הוא היסב לאט לאט את ראשו לעבר הפגר, שהיה מוטל סרוח על הסף בשלולית של דם, שאור השמש האציל לו גוון ורוד, ומתוך ארשת פנים יגיעה ומפיקה בוז ירק לצדו: “תוּ֠ף! מי יתן ויכופרו עוונותיכם שם למעלה"… ומיד שבו ומשכו עיניו אחרי זבוב כחלחל, שריפרף מעל לשלולית הדם, והוא היפנה את ראשו להתבונן סביבו, לשלבי הגלגל נוטפי המים, לריחים המסתובבים, למכמרות שעל גבי הקירות, לקורות המאובקות הטעונות קורי עכביש, לקני הצפרים ולכל פנה, כשמבטיו מתרפקים עליהם מתוך כמיהת־נפש וצער־הפרידה; לאט לאט הרים את ידו הרועדת והעביר על עצמו במתינות ומתוך כוונה רבה את אות־הצלב, כשדוק של ערפל נמתח בעיניו והמיית הטחנה האופפת אותו הולכת ונחלשת, הולכת ומתרחקת ממנו, הולכת ונמוגה לעולם…