רקע
יוסף אריכא
הטוחן הזקן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: נ. טברסקי; תשי"ד 1954

 

א

מחמת הדרכים המשובשות בכנופיות פורעים היתה העיירה שרויה במצוקה מדכדכת, נתונה באימים ובמחסור; התפרנסו יהודיה בדוחק והתלבטו בשבילי פרנסה נלוזים, רעבים ללחם, מוכי יאוש ואזלת יד. מי שטרח והשיג חטה, היה יורד בעצמו ומביא מקצתה לטחנת־המים שעל שפת הנהר, בתחומי העיירה. ימי מבוכה היו. אימה כבושה הרת־שואה רחפה בחלל האויר, ושלא לגרום חרדה יתירה לעצמם, העדיפו ההורים לעכב את הנערים בבית, והיו הללו פטורים מעולה של תורה ומכל שליחות מחוץ לבית. ואילו גולדמן, סוחר־העצים, הטריד הפעם בכל־זאת את בנו בן השתים מקריאתו ב“אהבת ציון” ושלחו לטחנה – שליחות, שהנער היה רגיל בה.

אותו בוקר טבלה העיירה בנגוהות יום־קיץ רך, ואף על פי שהנער רגז בחובו על אביו, שעקר אותו מעולם הכסופים, היסבה לו ההליכה לטחנה קורת־רוח מרובה ומתוך חשק טען על גבו את מחצית הפוד חטה והלך. זריז וקל רגל נטה מן הדרך המכוסה שכבת אבק שחוק, עכור עבר דרך חורשת־האלונים ונבלע באפלולית האוצרת את רחש רוח הבוקר, החומקת תוך רשרוש קל בין העלים. משם פנה וירד במשעול הדרוך יפה בעשב, המתפתל על שפת הנהר כשאַדוות המים מתנוצצת לעיניו מתוך סבך עצי הערבה, שענפיהם כפופים כלפי חלקת המים וטרפיהם נוגעים בהם ברפרוף. במעלה השביל שבצלע ההר התלול עמד לפוש מפעם לפעם בסקרו את מראות הסביבה. את העיירה הרובצת על בתיה השפופים, השחוחים, את גשר־העץ הירוק, המחבר אותה עם החוף השני, ואת היערות, שהשחירו באופק סביב כאדר. למטה השתרע הנהר לרחבו, שוקט ורוגע בערוצו. כמה רגעים הישהה הנער את עצמו סמוך לחצרו של בעל האחוזות זווצקי, כי מבעד לשבכת־הגדר נראו לו טווסים מקושטי נוצות הצבעונין, שהיו בעיניו כעופות פלאים מעולם הדמיון.

משהגיע למחצית הדרך של ההר המכוסה דשא, קוצים ושיחים סבוכים, נצמדו עיניו לנד הסלעים האפורים מנגד, נד תלול, המשתפע קמעה לתוך המים המלחכים את שוליהם מכוסי הטחבית, לסכר הנטוי לרוחב הנהר ולטחנה המשחירה, שגלגלה הגדול מסתובב לאטו, כמתוך רשלנות כבדה. והטחנה עתיקת־יומין, הפרוץ מרובה בה על העומד, שחיפי גגה עוטים אזוב ועובש, וצוקי ההר, שבצלו היא חוסה, נראים כמאיימים עליה למעכב בכבוד גופם, ובפרט בשעת־בוקר זו, כשהם שרויים בצל וקודרים ביותר.

התקרב הנער לסכר ולבו החל מתפעם בו קמעה ומתרגש לקול שכשוך המים, בניגרים מבינות לפרצים, ולסאון האשד, המשתער על שלבי הגלגל לסובבו על צירו האדיר. הוא צעד ועבר לאטו על פני הסכר הממולא אבנים כבדות, חול וטיט נגרש והוא ראה את מי הנהר המתדפקים אל צלעות הסכר מתוך מנוחה עצורה, עמוקה ואפלה כאחת. אולם שהתקרב אל תעלת המים המהווה את האשד, ראה מים רבים רצים בשטף והגלגל הגדול והשחור אינו מסתובב כלל וכלל באטיות רשלנית, כפי שנדמה לו מרחוק, אלא בכוח רב, ואשד המים ניתך ומזנק על שלביו מתוך זעף ונהם מחריש־אזנים, נהם כוח אדיר, החור מתוך אסוריו… ראשו נסתחרר עליו קמעה, עיניו הביטו נבעתות, והוא התאמץ להישיר צעד על פני הקורות הרטובות, שלא תמעדנה רגליו, בעוד הגלגל משיב ומתיז בפניו צנת רסיסי מים כעין עשן לבך ומתאבך…

– אוף!… – נשף הנער, לאחר שחלף את מקום הסכנה. ועוד הוא עומד ונושא את עיניו לבנין המט מזוקן, והנה גחנה בעד שחור פתח הטחנה דמות גדולה ומסורבלת של ישיש קרוב לשמונים, שליחו עוד לא נס וכוחו עוד במתניו, הוא פיאודור הטוחן. לבוש היה כתונת־בד רחבה, שהשתלשלה וירדה על מכנסיו המקומטים, ונעול הטנאות קלועות מקליפת עץ־לבנה. הוא הזדקף ופסע, כולו עוטה הדרת שיבה. זקנו הלבן והרחב מפוזר על חזהו ושערות ראשו הארוכות והמדובללות, המשוות לו מראה איש־כהונה, פזורות על ערפו; בזוית פיו נעוצה היתה מקטרתו העשויה עץ־אלון ופניו השזופים והקמוטים חייכו חיוך צנוע. בראותו את הנער העולה לקראתו משפת הנהר, השמיט את המקטרת מפיו והצהיל את קלסתרו:

– והנה אורח! שלמה’קה…

– לטחון באתי.

– רואה אני גם רואה!

– רק מחצית הפוד.

– אין דבר!

– אבא אמר, כי ישלם לך בעצמו.

– ישלם! מכיר אני את אביך זה עשרות בשנים, עוד טרם הופעת, אפרוח שכמותכך, בעולם. זוכר אני אותו בהיותו נער, בדיוק כמוך היום, כחוש כמוך, רק עצמות ועור… כאכילתכם כן מראיכם!… נו, נו, הב השק, תנהו!

ותוך כדי דבור תפש ביד אחת בשק והסירו מעל גב הנער כהסיר נוצה, ובידו השנית, השמאלית, פשוקת האצבעות הגרומות, דחף את הנער פנימה, לתוך הטחנה, והוא אחריו. עיני הנער, שלא הסכינו לאפלת הטחנה, כהו מראות דבר, והוא נשאר על עמדו, מהסס וקשוב, עד שיתחיל להבחין בסובב אותו. ריח קמח טחון וטרי עלה באפו, ריח הקמח ניגר כחלב דרך המשפך לתוך השק הקשור אליו, והטוחן הזקן הנהו טורח, עולה למשפך־העץ ומרים מתוך גניחה קלה שק מלא דגן, להוסיף טחן לריחים, בעוד הרכב מסתובב תוך המולה בלתי־פוסקת על גבי השכב.

קמעה קמעה הסכינו עיניו של הנער לעלטה האצורה בתוך הטחנה ומבטיו נתלו בקורות המקומחות התומכות את גג־השחיפים הרעוע, שמבעד לפרצים בוקעים פה ושם קרני השמש אלכסונית, מציפים בחרגי אור מוזהב את תימרות הקמח המתאבכות בחלל, כטורי־אור מתנוצצים וחוצצים ביניהם לבין האפלולית; מבטיו חלפו מתוך סקרנות על פלחי ריחים ישנים, המוטלים בפנה, שחוקים ופגומים, בסמוך לשקי־תבואה מגובבים; משם פנו ונצמדו לחכּות ולמכמרות, שהטוחן משתמש בהן בצאתו לדוג דגים, – עבודת־לואי, שבה הוא עוסק מיום בואו למקום הזה, לפני שנים רבות – ולפתע גילה הנער, כי ברווחים שבין מרישי הגג, המכוסים אבק וקורי־עכביש, נתונים קני צפרים קלועי תבן ונוצות, וצפרים מתעופפות שם ומצייצות, אלא שהמיית הטחנה טורפת ציוצן העליז.

הנער עבר וישב על ספסל רעוע, סמוך לפתח הנשקף לשטף. את עיניו תלה בגלגל, שהשחיר והרקיב זעיר פה זעיר שם מרוב ימים, והביט מתוך תשוקה עזה לאשד המזנק עליו לסובבו, דומה לפס כסף מותך, המתרסק על שלביו סילונות סילונות, נתזים נתזים, רסיסים רסיסים, שבזנקם מתוך הצל לתחומי האור הם קולטים מקרני השמש בשבריריהם ומזדהרים בצבעי הקשת… המולת הגלגל אפפה את הנער, ולפתע הרגיש כי הנה הוא ניסח למטה, מתחת לגלגל, לקצף המבעבע בליבנת השלג לטוהר… ראשו הסתחרר עליו במקצת והוא, דומה, שכח באותו רגע היכן הוא, וחושיו הערים ספגו רק אותה המייה חריפה ומסכסכת ומושכת של האשד והגלגל… פניו נהרו כמחייך לעצמו והוא עצם את עיניו, שלא להבליע את חושיו כליל, אלא שהמיית המים ונהמת הגלגל התדפקו־התרפקו על תופי אזניו ביתר שאת, ולפתע עברהו רטט טמיר ומבעית כאחד: הנה יתגנב לו חרש חרש פיאודור מאחריו, ובעוד הוא יושב לו כאן עצום־עינים והוזה, ידחפהו פעם אחת בעוז ולא ישנה, והריהו נופל, נסחף עם הזרם, וצולל תהומה.

פקח הנער את עיניו ומיהר להפנות את ראשו לעבר הטוחן הזקן לראות, שמא, חלילה, הוא מתגנב באמת מאחריו… והנה מצאהו פוסע ועוסק בשלו, וקלסתר פניו מעולף אותה ארשת שיבה טובה ומרגעת, הידועה לו משכבר הימים, והוא לעג לעצמו על פחדו המגוחך, שכן אותו הרהור משונה שנתקע במוחו זה עתה בא לו מפטפוטי הסבתות בעירה, שסחו לנכדיהן בלילות החורף, בהשתולל סופות שלג בחוץ. הסבתות לא הטילו ספק בדבר, כי פיאודור הטוחן עוסק בכשפים, ובלילות־ירח הוא מעדיף לעשות בקסמיו, וכי הטחנה משמשת לו בית־ועד לשדים, רוחות ובתולות־מים יפהפיות היוצאות מן המצולה לשרתו… ומעשה בפלוני בעל האחוזות, שהעליב בטוחן, ונקלע פעם בתחומי הטחנה בחצות לילה, ומשכוהו בתולות־המים ברשת קסמיהן, ולמחרת מצאוהו מוטל על שפת הנחל בלי רוח חיים וחבצלות קלועות בבלוריתו… ומעשה באלמונית, כפרית שהציקה לבנו, ומצאו אותה יום אחד צרורה בתוך שק קמח שנישא על־פני הזרם ונפלט על חוף הכפר, ממש מול פתח דירתה… ומעשה ביהודי אחד, שלא נזהר ופגע בכבודו, וקם הטוחן ושלח בו כל מיני רוחות רעות ומזיקים, עד שמרוב פחד עקר דירתו מהעיירה, ורוחו לא נרגעה, אימים בעתוהו, ולילה אחד שלח יד בנפשו… וכל אותו שפע הדגים, שהיה הטוחן מביא לשוק למכירה, אין ספק שהיה מעלה אותם ברשתו בעוצמת כשפיו…

האזין הנער בחשק רב לשיחות על כשפיו של הטוחן הזקן וכוחו, ומשונה הדבר, שאף כי הוא וחבריו הירהרו לא פעם במעשים אלה, לא נפלה עליהם כל אימה למראה הזקן, ומשנזדמנו במחיצתו היו נטפלים אליו ברצון, ללא כל פחד, מושכים בשרווליו הרחבים של מעילו הצמרי הצחור, המרוקם חוטים אדומים כחולים ובשוליו פיפים וגדילים, מתרפקים עליו, והוא אינו מוחה בהם, אלא אדרבא, מלטף אותם, מתחייך, ובשעת חסד פונה אליהם בלשון יהודית רהוטה, השגורה יפה בפיו. לעתים מזכה היה אחד מהם בחליל מעשה ידיו, שכרת מסוּף הנהר, או באיזה צעצוע אחר מגולף עץ, שהיה רגיל לחתוך בשעות הפנאי, ושהנערים ניסוּ לנחש על פיו ולמצוא בו רמז למעשי כשפים שלו… ופעם, כשנטפל הנער לאביו ושאל אות, אם אמת היא, מה שהבריות מסיחות בו בפיאודור ובכשפיו, ופטרוֹ אביו בקצור ובפסקנות, שאין להרהר אחריה: “הבל הבלים! גוי טוב הוא פיאודור, ולמכריו היהודים גמל חסדים לא מעטים, הלואי שירבו כמותו בין הגויים!”

מאז נזדמן הנער פעמים רבות במחיצת הטוחן הזקן, בבואו לעיירה ובסוּרו לבית הוריו, או ברדת הנער לטחנה לטחון מן החטה השמורה בביתם לימים קשים אלה, ולמד להכירו, לתת בו אמון גמור ולאהוב אותו; ואותה תבונת־חיים, פקחות וכנות, ששפעו מעצם הויתו של הטוחן הזקן, הן שהישרו עליו גם עתה רוח טובה ובטחון, ושוב נזף בעצמו בחשאי על שנתפש להרהור לא טהור… והיה את נפשו עתה לגשת לזקן ולפתוח בשיחה אתו, אלא שלא ידע במה לפתוח, והסתפק במבטים הטובים, ששלח אחריו ושהתרפקו עליו בכל אשר פנה ועסק; ובהסתכלו ככה בזקן מגודל־השערות ועטוף בגדי־בד, לבש בדמיונו דמות אחד מנביאי ישראל הקדמונים.


 

ב

כאשר שב הנער וטען את שק הקמח על גבו והחל עובר בזהירות על פני הסכר בדרכו חזרה הביתה, כבר העפילה השמש למרומי הרקיע הכחול ובחלל האויר עמד להט יום־קיץ. המים, שהשחירו קודם לצדו של הסכר, התנוצצו הפעם מובהרים־מוצהבים קמעה, ועיניו של הנער עקבו בחמדה אחרי עשרות דגיגים, שחלפו סיעות סיעות סמוך לקורות, גביהם שחרחרים אפורים, והם פזיזים ואצים יחד לכיוון אחד, ימינה או שמאלה כלְפִי צו נעלם. הצטער הנער על שידיו ריקות הן, כי לוּ רק פשט את ידו ואסף מהם מלא המכמורת…

משם פנה ועלה על פני החוף הזרוע חול וחלוקי־חלמיש, העפיל לצלע ההר המדוּשא, ובהגיעו סמוך לנד הסלעים השחורים, כשהוא עדיין שקוע שוב בהרהורים ונתון במראות מ“אהבת ציון”, נכסף לחזור הביתה בהקדם, למען יוכל להוסיף ולהסתופף בצל אותו היכל נאה, הספוג ריחות קדם, והנה הגיע אליו קול צלול וחותך של אדם, הפוקד עליו מתוך יהירות בלשון רוסית שחצנית, שגם לעג בה, גם שמחה לאיד:

– לכאן! יהודון ספקוּלנט!…

נחתה הקריאה בלב הנער והטילה צמרמורת בגופו. נשאר עיניו וראה שנים מאנשי פטלורה, מזוינים ברובים, צועדים לקראתו מצד החורשה וקרובים אליו עד לזועה, ללא כל מנוס, ללא כל מפלט.

התקרבו השנים ועל פרצופיהם בת־צחוק לועגת, מעין שמת ציידים, שטרפם נפל בהיסח־הדעת יש לידיהם… האחד גבוה, צהבהב, שפמו שחור ומסומר, וידו מחזיקה ברובה דרך רישול, כשלועו נטוי כלפי מטה; והשני נמוך־קומה, בשרי, מגולח למשעי, אלא שבפניו מחוירות אבעבועות כשל נגוע בסרפדת ועיניו החוּמות מתרוצצות מתחת לכובע־הכבשים האפור. כהתקרבם אליו יותר התעכב נמוך־הקומה, העמיד את קת־הרובה לרגליו וסינן ארסית מבעד לשיניו:

– אכן צדקת! יהודון ספקולנט!

– מרכולתו על גבו!

הנער עמד, פניו חיוורים, הוא מביט אל שני החיילים בלי לדעת מה לעשות ומה לאמור. הוא הרגיש, כי כלתה אליו הרעה, והרגשה זו מילאה אותו אימה, שילחה בו פיק־ברכים. הוא עמד כאילם ולא פתח את פיו. את עיניו כבש בקרקע, כי קשה היה עליו לעמוד בפני שפוּדי המשטמה, שנעצו בו הללו, ומתוך רתת חכה להמשך, שאת טיבו ניחש בחרדה. אותו רגע נצנצו לפניו קלסתרי פני הוריו, ולבו המה בו מהכרת חוסר־הישע, בו היה נתון, מופקר לשרירות לבם של רוצחים.

– מה על גבך?

– קמח. טחנתי קצת, שם בטחנה… שם…

נמוך־הקומה פסע לקראתו. סטירת־לחי חזקה הרעידה את הנער והרשיפה את האור בעיניו. כפות ידיו התרוממו כדי לסוך עליו מפני סטירה שניה, והשק שצנח לאחוריו נחבט בקרקע לרגליו, ותימרת קמח קלה התאבכה ונחה על נעליו המרופטות. יבבת־בכי עלובה פרצה מגרונו ולשוא נשא את עיניו מסביב לראות, מאין יבוא עזרו; עיניו נתקלו בקמה המצהיבה לאורך המישור, בעגלה טעונה שחת וגבוהה להפליא, כשהיא מתנדנדת קצת במעלה הדרך והסוסים הרתומים אליה נראים כה קטנים, ננסיים, ושוב אפפה אותו צפיה רוות אימה מפני שנים אלה הנצבים עליו לענותו… בעיקר הטיל עליו חרדה, זה נמוך־הקומה, שפרצופו משחת־האבעבועות הפיק אכזריות ועיניו הקטנות שלחו בו מבטים ארסיים, זוממי זדון לאין שיעור:

– יהודון ספ–קו–לנט!…

נראה, שעצם הצירוף של שתי המלים האלו היסב לו קורת־רוח. הוא עמד כמה רגעים מהרהר, מה לעשות בו ביהודון זה, כי להשמידו מיתת יריה אין כל טעם, לאחר כל אותם הנסיונות המשעשעים, שניסה לגבי יהודים במקומות שונים. ולהניח לו ליהודון זה להסתלק, לתת לו את נפשו לשלל – שטות! ותוך כדי חרשו מזמותיו נפלו מבטיו על קיר הסלעים המוצק, המשתפע לתוך מי הנהר ופניו אורו; בקריצת־עין רמז לרעו כשהוא מטה את ראשו לעבר המקום, ומיד פקד על הנער:

– עלה, ספקולנט!

הנער שהבין לכוונתו, לא הוציא הגה מפיו ועלה בצעדים כושלים, כשהוא מביט מפעם לפעם אחורנית, דואג לשק הקמח וירא מפני ציידיו, קרב לקיר־הסלעים ועמד על גבי אחד מהם, שלפי שקול־דעתו המהיר והנבון, הרי זהו המקום הרצוי ביותר לשם בצוע אותו מעשה.

נמוך הקומה כיבּד את הנער בקת רובהו בגבו:

– שכב!

היתה זאת מהלומה קשה מדי לגבי נער רך. הוא התנודד, נפל ומיהר להשתטח על גבו ללא אומר ודברים. רק פניו חוורו מאד ולבבו התפעם בו ברהיטות יתירה. ואף־על־פי שהנער חש כאב צורב בגבו והכיר בסכנה הוודאית, בה הוא נתון, ללא כל מוצא, ללא כל מפלט, הרגיש פתאום, כי מורך־הלב, שהשתלט עליו, פג ואת מקומו תפש עוז־רוח עצבי ודרוך; פתאום חישל את עצמו ומוכן היה לקראת כל פורענות: “ובלבד שלא ירצחוני…”

כאן גחנו עליו השנים, לאחר שהניחו במתינות את רוביהם על גבי סלע שטוח, סמור־השפם תפש בו בידיו, והשני, נמוך־הקומה, ברגליו, ולאחר שפקדו יחד לעצמם שלש פעמים, לתאוּם הפעולה והתנופה – “ראַז! דוואַ! טרי!” – עמדו ומתוך משובת־הנאה חריפה הטילוהו ממרומי הסלעים המימה. הנער, שהוטל בכח לתוך חלל האויר, מרחק־מה מן החוף, בפישוט ידים ורגלים כשהוא משתהה קצת במאוזן, התחיל צונח במהירות גוברת והולכת, כשראשו שלוח לפניו, עד שנגע בחלקת מי הנהר, התיז מים לשני עבריו וצלל. כאשר חזר ועלה פעור־פה ומתאמץ לשאוף אויר, בלי דעת לאן לפנות, החל שוחה לבסוף לתמהונם הרב של שני הפורעים, אשר עמדו והשקיפו ממרומי הנד. הנער ידע לשחות. הוא היטיב לשחות. החוף מנגד היה רחוק ממנו ושלא ברצונו נאלץ לחזור לחוף שממנו הוטל. בשחותו הגיע אליו לפתע קולו הצרוד במקצת והמרוסק של הטוחן הזקן, אשר עמד מנגד וחירף וגידף את החיילים. הנער התעודד בשמעו את קולו של הזקן והתקוה החלה מפעמת בקרבו, אלא ששני הזדים עמדו וצהלו, והמיית הטחנה והאשד רק טרפו את קולו של הזקן, ויותר משנשמע צועק נראה מנופך באגרופיו הקמוצים דרך איום.

מיוגע הגיע הנער לחוף והחל עולה לאטו נוטף מים, כשמכנסיו וחולצתו רטובים ודבוקים לעורו. כובעו אבד לו בשעת הנפילה, וקווצות ראשו המתולתל נראו שחורות ביותר ושיוו לפניו החיוורים חן נוהר ועצוב. נמוך־ הקומה, שהוסיף לראות בו קורבן־שעשועים ביום קיץ נאה זה, טפח בכף ידו על שוקו, זרזו מתוך שריקות, קרא ופקד עליו כעל כלבלב הסר למשמעתו, שימהר לעלות כי קצרה רוחו. ידע הנער, כי כאן יישנה אותו מעשה, והיפנה את עיניו המפללות לעבר הטחנה, צופה ומיחל לעזרת הטוחן, שאמנם קרא לו ורמז בידו לבוא אליו. הנער נשתהה קמעה והיסס מתוך פחד. נמוך־הקומה איים עליו ברובהו והנער ציית לו מתוך הכנעה גמורה והחל חוזר לסלעים כעולה לגרדום. קולו של הזקן, טרוף המיית הטחנה, נישא מרחוק ועודדו מעט במצבו הקשה:

– סווֹ–לוֹ–צ’י! (נבלים!)

אלא שכאן היה הנער שוב ברשותם, והפעם בלי לחכות לקת־הרובה מהיר הנער להשתטח על גבי הסלעים, מוכן ומצפה מתוך רטט לטלטלה. ושוב גחנו אליו השנים, ומתוך קורת־רוח של מישחק משעשע עמדו וחזרו על פקודת ה“ראַז–דוואַ–טרי!” והנער הוטל שנית כסחבה רטובה המימה. כאשר שב ועלה על פני שטח המים, מתנשם בכבדות, הגיעה אליו קריאתו של הזקן, אלא שהפעם היתה צלולה יותר, חזקה יותר, שכן עמד עכשיו הטוחן לא על־יד הגלגל, אלא באמצע הסכר, וכשהרים הנער את עיניו ראהו כשאגרופו מורם כלפי מעניו, כולו מסוער, שותף קללות וגדופים. והנה פנה אליו והחל קורא בתוקף ומזרזו:

– אלי, שלמה’קה! אלי, עלוב, אלי רחימאי…

קריאתו של הזקן עוררה בו פתאום בטחון ואומץ־לב. למרות היותו עייף ונרעש מאימת הפורעים, ועם כל הקושי והסכנה הכרוכים בשחיה במים שוטפים אלה בסמוך לסכר, שבכוחם לסחוף אותו למערבולת –­ החל הנער שוחה וחותר בכל עוז לעבר פני הטוחן. עדיין שמע את הקולות הרוגזים, הפוקדים עליו לחזור, אבל הוא לא שעה אליהם, ובכל מאמצי כוחו שחה וחתר לעבר הסכר, לקראת הטוחן, שעמד גחון ורמז לו בתנועות ידים ופיו ממלמל מתוך חיבה והתרגשות:

– אלי, רחימאי, אלי…

הכדורים, שנפלטו מתוך לועי רוביהם, העלו בסמוך לו שכשוכים מלוּ֜וי שריקות חדות, פולחות את האויר. השכשוכים האלה הלכו ותכפו, אלא שהוא כאילו לא חש בסכנה, שכן עצם היותו קרב והולך לטוחן הוסיף לו אומץ ובטחון. בשארית כוחותיו חתר, מיוגע ונרגש, נפשו הומה בו ולבו מתפעם בתכיפות הולכת ורפה… והסכר עוד ממנו והלאה… הטוחן גחן וכרע על ברכיו, פרש את כפיו לקראתו, פניו זעומים ונעוים מכעס אין־אונים והוא קורא לנער:

– אלי, עלוב, אלי רחימאי…

מתוך אפיסת כוחות גמורה התקרב הנער, ודוקא עם הגיעו סמוך לסכר אפפה אותו מעין עלטה, עיניו טבלו בתוך משבצות זרועות זהרורים כחלחלים־אדמדמים, והוא חש, שהנה הוא מתחיל צולל, פיו מתמלא מים, ידיו רפות, רפות, וכן רגליו, כל יצורי גוו…

הטוחן השתטח על פני הסכר, הושיט זרועו ותפש בחולצתו של הנער בשעה שזה החל שוקע. הוא הוציאו, השכיבו על גבי קורה, והחל מטפל בו להחזיר לו את רוחו. כאשר פקח הנער את עיניו והרגיש על פניו את כפו הרחבה והמיובלת של הטוחן הזקן, כשהוא גחון עליו, מלטפו ומפשיל את תלתליו נוטפי המים מעל למצחו אחורנית, בהרעיפו עליו דברי נחומים והרגעה מתוך מאור־פנים – לא יכול להתאפק, רחמיו נכמרו על עצמו והוא החל להתייפח בקול. בעיני הטוחן נצנצו דמעות־התרגשות למראה הנער הבוכה והוא החל שוב ללטף על ראש במלמלו: “אל־נא… אל־נא, חביבי… אל־נא, עלובי… כעת לא יגעו עוד בך לרעה!” אולם באותו רגע, כשהחזיר את ראשו לעבר החוף השני, קדרו פניו: הוא ראה אותם נחפזים וגולשים לעבר הסכר, אליו…

הזקן נטל את הנער בזרועותיו והזדקף. חמתו בערה בו. לזאת לא פלל… "לא!” – קרא לעצמו כשהוא מנענע את ראשו כלביא זועם – “לא אתן!”… הוא תפש בנער ולחצו אליו בעוז, ובהחלטה אמיצה החל נחפז לעבר הטחנה, חלף ופסע בכל כובד גופו על־פני הקרשים הסמוכים לאשד ועל־פני הגלגל הרועש, וזעום־פנים פרץ לתוך הטחנה. את הנער הושב על הספסל, פנה כה וכה, מצא והרים מטיל־ברזל, שהיה נוהג להבריח בו את הדלת. ובלבשו הבעת־פנים קודרת, מתוחה ונמרצת ביותר, הניף את המטיל ועמד, כשהוא חוסה בצל הקיר, נעלם מעיני הרודפים.

כעבור שהות קלה נשמע דיבורם המהיר והמהול גדופים עליזים עם נקישות נעליהם המסומרות על גבי חלוקי האבנים שבמעלה החוף. ובעוד הנער יושב חרד ונרעש, כולו דרוך למראה עמידתו הנוסכת בעתה של הזקן, והנה אירע הדבר: אך הופיעה דמותו של נמוך־הקומה על הסף, כשראשו נטוי קדימה, ומטיל־הברזל שבידי הזקן נחת בו בכל כבדו; נשמע מעין פצפוץ קל וגולגלתו של זה, דומה, נשמטה הצדה ושקעה למטה יחד עם הגוף, שקרס אין־אונים, מתוך חבטה על גבי הרצפה; הדם קלח והציף בסמקו את הפרצוף השחור; ידו האחת פירכסה באויר אחוזת־עוית וצנחה על־יד הרובה.

– הרי לך שכרך! – קרא הזקן מתוך נשיפה. ומיד חזר והרים את מטיל־הברזל.

– אשמאי זקן! מפלצת שכמותך! בגלל יהודון נאלח!…

סמור־השפם, שנפתע ונרתע בעוד מועד, נשאר בחוץ ופיו מלא גדופים, שקשוק נמרץ של בריח־הרובה נשמע ויריות מרעישות נתכו בעד הפתח והקיר. הטוחן השמיט את מטיל הברזל, שנפל לרגליו בהשמיעו צליל עמום, וכף ידו נצמדה מתוך גניחה קלה לזרועו השמאלית, סמוך לכתף. הזקן עיוה את פניו מעוצמת הכאב, פסע ועמד באמצע, בין הנער ובין הפורע, שפרץ פנימה, רובהו נטוי בידו והוא תוסס ומשתולל מחרון:

– מנוול! בגלל שרץ מאוס זה, בגלל יהודון מעופש זה רצחת את חברי, רצחת נוצרי… מנוול!… ובפנותו לעבר החלל: וי לך, וואַסיאַ!… – והוא גחן עליו, נגע בכתפו, הניע בידו דרך יאוש ולחש בזעם ובמרירות כמשלים עם הגורל: – סרחת, אחא…

הזקן הביט אליו בתוקף עריצות של אדם, המכיר בצדקת מעשהו. הוא הוסיף ללחוץ בכף ידו על הפצע, כשהוא מתאמץ לעצור בעד הדם הפורץ, ומרטיב את כותנתו הלבנה. הוא עקב במבטיו אחרי תנועותיו של סמור־השפם:

– ואתה אל תעֵז! את גולגלתך ארוצץ!…

– הנער קפץ ונרתע אחורנית. צווחה פרצה מגרונו, שכן עמד הפורע וכיוון מולו את רובהו. בלי להשגיח בכאב המענה, ששיתק את זרועו השמאלית, קפץ פתאום כלפי סמור־השפם קפיצת עול־ימים ובאגרופו המקומץ הטיח לו בפרצופו, ומיד תפשו יפה בדש מעילו והחזיק בו בחזקה:

– אל תעֵז!

– עזוב, זקן, פן אכלה בך חמתי!

– לא ארפה!

ובהרגישו כי כוחותיו לא יעמדו לו, פנה אל הנער החרד, ובקול עצור במקצת, שנימה אבהית ריטטה בו, האיץ בו:

– מהר וברח, ילדי, מהר!

הנער עמד כנטוע תחתיו. רגליו לא נשמעו לו. נתון היה בתוך סבך האימים ועיניו רפרפו נבעתות על פני הפגר הסרוח על הסף, על פני הזקן, שדם פצעו שותת וניגר למטה עד לכרסו והוא מחזיק בכל כוחו בדש מעילו של זה העומד לכלותו. הוא עמד פעור־פה ונבוך, נרעש, מחניק בחוּבו את יבבותיו. מתוך קוצר־רוח הרים הזקן עליו קולו, שנעימת הקצף והנזיפה נשמעה בו הפעם ועיניו האפורות נצנצו נצנוץ פראי:

– הסתלק מיד ובזה הרגע! ברח!…

ברגלים כושלות קרב הנער לקיר והחל חומק עובר, עד שהגיע לפתח, ודלג מעל לפגר החוצה, כל עוד נפשו בו. סמור־השפם התגעש והחל הולם בכל כוחו על ידו של הזקן: “הנח! הנח! הנח! אני אומר לך!” אלא שהזקן לא הירפה ממנו. מתוך מאמצים נואשים הבליג על כאבו והחזיק בו על אף המהלומות הכבדות, שירדו עליו. רגליו רעדו וכשלו מרוב התאמצות, גידי צוארו התנפחו ועיניו מלאו זוהר מבעית. זיעה קרה כיסתה את מצחו ונדמה לו, שהנה עוד מעט וגבר חסון זה יתגבר עליו, ישליך אותו כסחבה ארצה ויזנק אחרי הנער המסכן… הוא הוסיף להחזיק בו. מהלומותיו של זה גברו… עוד מעט ולא יעצור כוח… היד כואבת ודמו שותת… הוא הלך ונחלש… הוא גנח ונעץ בעיני יריבו מבטים נוקבים, מפיקי שנאה ובוז, ולפתע הירפה ממעילו, קרס ארצה וכרך זרועו הימנית בכל כוחו מסביב לרגליו של זה, כשהוא לוחש ומרטן: “כך קל יותר… עוד מעט אחזיק בך… רק עוד מעט… כוח אין לי, אך לא ארפה ממך… אוף… אל־נא באפך! לחנם תעניק לי מהלומות… אה!… אוף!… יכנס הרוח באבי אביך! עוד מעט… עד שימלט הנער… הה, רוצח שכמותך! אה! אוף!… הרף ממני! הה, אל אלהים!…”

על פני הטוחן התפוחים והמגואלים בדם השתפכה נהרה. כאשר נשאר יחידי בתוך הטחנה לאחר ההאבקות, שהתישה את כוחו, עלתה שוב באזניו המיית הטחנה עם נהמת האשד ועיניו נמשכו אחרי קרני האור, שפרצו פנימה בעד הבקיעים. מנוחה גופנית גדולה ירדה עליו, כמו לאחר תפילה מתוך רגש ואמונה; הוא ידע, כי מנוחה זו, שירדה עליו, שוב לא תרפה ממנו… הוא היסב לאט לאט את ראשו לעבר הפגר, שהיה מוטל סרוח על הסף בשלולית של דם, שאור השמש האציל לו גוון ורוד, ומתוך ארשת פנים יגיעה ומפיקה בוז ירק לצדו: “תוּ֠ף! מי יתן ויכופרו עוונותיכם שם למעלה"… ומיד שבו ומשכו עיניו אחרי זבוב כחלחל, שריפרף מעל לשלולית הדם, והוא היפנה את ראשו להתבונן סביבו, לשלבי הגלגל נוטפי המים, לריחים המסתובבים, למכמרות שעל גבי הקירות, לקורות המאובקות הטעונות קורי עכביש, לקני הצפרים ולכל פנה, כשמבטיו מתרפקים עליהם מתוך כמיהת־נפש וצער־הפרידה; לאט לאט הרים את ידו הרועדת והעביר על עצמו במתינות ומתוך כוונה רבה את אות־הצלב, כשדוק של ערפל נמתח בעיניו והמיית הטחנה האופפת אותו הולכת ונחלשת, הולכת ומתרחקת ממנו, הולכת ונמוגה לעולם…

המלצות קוראים
תגיות