(שיחות קלות)

א

יעקב וסרמן פרסם לפני שתים שלש שנים רומן גדול בעל שני כרכים בן תשע מאות עמודים (כמעט בגדלם של “האחים קרמזוב”) בשם “כריסטיאן וַהנשפה”, רומן דוסטויבסקאי. וַהנשפה, צעיר בן אחד מראשי־התעשיה באשכנז, מחויב כמובן, להיות בעל־תשובה, לכרוע לפני זונה וכדומה, כרסקולניקוב וכהקרמזובים ממש. וכמה שעמל וסרמן ובזבז אמנות וכחות – רומן טוב יצא, אבל לא השיג את מה ששאף אליו. ואסון כזה קרה גם להרמן הסה, הליריקן האשכנזי־הדרומי הרך והעדין. גם¹ הוא שאף לספור דוסטויבסקאי ויצא לו “דֶמיאן” שלו, רק פּשיבּישבסקאי. (אגב, את פּשיבּישבסקי כבר שכחו כמעט באשׁכנז. מה שהוא כותב עתה – אינו חשוב. בהקדמה לספר של בעל־סנסציות אשכנזי הוא טוען נגד הספרות אותן הטענות שטען לפני עשרים שנה. הוא רואה את השכחה כאי־הודאה, ושוכח כי היה זמן שנשאו אותו על כפים, אלא שחושבים עתה שעבר זמנו. – בצדק או שלא בצדק, זוהי שאלה אחרת. אם היה צריך וסרמן לרדוף אחרי חקוי, בשעה שיש לו כבר עבר של עשרים שנות פרסום – או אם היה צריך הרמן הסה הרך והשקוף לרדוף, אחרי אליגוריה מסופקת, הזקוקה לפרושים, כדי להטיף לאלהות כפולה של אלהים והשטן, בשעה שיסוד נפשו של הרמן הסה הוא בעצם אור – זוהי שאלה. “דמיאן” זה לא יוסיף כלום לבעל “פטר קמנצינד”, כשם שחקוי־דוסטויבסקי לא יוסיף כלום לוסרמן. אבל רדיפה זו אחרי סלביות כדאית היא לשימת לב, ביחוד אחרי שהולכים הרוסים ונעשים בעולם־המוֹדה ליורשיהם של הסקנדינבים, ואין באירופה עתה מלה יותר מושכת מרוסיות. אחרי טולסטוי בא דוסטויבסקי, ואחרי “החטא והענש” – הקרמזובים. וגם גוֹגוֹל, גוֹנצ’רוב ועוד נעשים בני־בית, וכבר מתחיל כוכבו של סולוגובּ עולה.

ואם נוסיף לזה מה שכתב הרמן הסה במאמר אחד (“חרבן אירופה והאחים קרמזוב”): “אתמול עוד האמנו בפלובּר, היום פלובר לעומת דוסטויבסקי זהו **ענין לא חשוב”**, – ודאי שכדאי לנו לעמוד על הופעה זו, ביחוד אחרי שעתידה היא להאיר לנו גם איזו פנה שלנו. ולא צריך לשכוח, כי אליגוריה זו של הרמן הסה (שמתוך פקפוק פרסם אותה בשם בדוי) היא בשנים האחרונות כמעט הספור הכי־חביב על מבחר בני־הנעורים באשכנז. הפרובלימות הסלביות נהיו אפוא לנקודות־הרוח הכי־חשובות במערב. רוסיה הולכת וכובשת את אירופה בשתי דרכים; והאנשים המושכים ביותר עתה הם דוסטויבסקי ולנין, פרסומו של האחרון זורק אור לא מעט על הראשון, ועתיד הוא להאיר גם את ערכו של זה ולהגיד לנו המוחלט הוא אם רק יחסי – שאלה שאינה פחותת־ערך כלל.

ב

ליעקב וסרמן לא היתה סביבה דוסטויבסקאית ולכן הביא לו מכל הבא ביד ויצר לו גן־חיות אקזוֹטי. אמנם נמצא לו סמינריסט בשביל התחבטות דתית ועניני חטא ושטן – נמצאה גם זונה, אך הרבה עוד היה חסר, ולכן הביא בני־אדם מצרפת, מאנגליה, מבלגיה מרוסיה ואפילו מארגנטינה. לא חסרו אחר־כך גם יהודיות ויהודים, הרמן הסה לא נכנס לאֶקזוטיות ויָצר אליגוריה. גם זו מוצא. דוסטויבסקי לא היה זקוק לכל זה. רוסיה עוד יכולה להספיק סחורה בשביל הרבה דורות, ורוסי החפץ לרדת לתוך פנות אפלות אינו צריך לנדוד למרחקים, כי־אם להתעמק קצת בתוך רוסיה שלו.

כי מה היא רוסיה בעצם? שח לי פעם בר־טוביה לפני שנים: שלש תקופות היו אנושיות, שרגליה עמדו אז בתהום ראשה בשמים: יָוָן העתיקה, תקופת הריניסנס ורוסיה הרוחנית עתה. תקופות שעמיהן עומדים עדין בתקופת ילדות והשדרה העליונה של עמים אלה הגיעה כבר למדרגה גבוהה של קולטורה. היוצרים היוָנים ובני־הריניסנס כהרוסים עתה היו בני עמים בעלי אינסטינקטים כמעט פראיים והם בעצמם יחד עם הקולטורה הכי־גבוהה נשאו בתוכם גם את הסגולות הפרימיטיביות ביותר. חושים בריאים ראשוניים היו לאלה ביחד עם שכל ממדרגה עליונה. גתה היה סוף־סוף אדם שהקולטורה משלה בו, בעוד אשר טולסטוי היוצר משורש עדין עמוק בתהום האינסטינקטים. אפילו טורגנייב, אילו היה נשאר בכפר כטולסטוי או ב“בית־המות” תחלה ואחר־כך בפּרוָר בתוך שדרות תחתונות רוסיות – היה יכול להיות לאחר, ליותר רוסי מאשר היה. מ“כתבי הציד” הובילו שתי דרכים: אחת לפלובר, לדודה, לפול היזה ולשפילהגן, לצרפתים ולאשכנזים, ואחת לרוסיה – לטולסטוי ולדוסטויבסקי. אבל מה יכול היה טורגנייב להיות בכיתה של הצרפתית בת־היהודים ויאַרדוֹ? הוא נשאר מערבי, “ענין בלתי־חשוב” בשביל מחברו של “דמיאן”. טולסטוי ודוסטויבסקי נשארו בתחומם, ברוסיה האפלה. ואולם בטולסטוי היתה עוד מלחמה של אור וחשך. החיים החיצוניים היו בעלי שני פנים. אצל דוסטויבסקי היה לחיים רק פרצוף אחד: האינסטינקטים האפלים משלו בכל, השכל היה של שוכן־מערות. צדק קוֹרני צ’וּקוֹבסקי (מבקר רוסי) באמרו: “צריך אדם להיות בנם של דורות־אבות שחיו בין דובים ושהסתגפו קבורים בשלג עד־צואר, כדי להבין את דוסטויבסקי. ומה יוכל יהודי להבין בו?” והאמינו לקוֹרני צ’וּקוֹבסקי: בן הוא ליהודיה ולאב רוסי ומרגיש בשתי הנפשות. וכלום לא כיהודי גם האשכנזי הקולטורי של עתה, זה החי מאה שנה אחרי גתה? מה לוַסרמן האשכנזי־היהודי להרמן הסה בן־הקולטורה תלוש־האינסטינקטים ולדוסטויבסקי? היוכלו אלה לראות את הנעשה במערת־הדובים או להריח ריח מאורת־נחשים? איפה יש קרמזובים באשכנז? סחורה ילידת־חוץ אפשר רק לעבד ולסחור בה, ויצירה גדולה כוֹרים מתוך הקרקע או מורידים אותה מן השמים על־ידי גלוי קולטורי ונפשי עליון. גתה הוריד מן השמים או דלה מתוך נפשו – מה יכולים וסרמן והסה ליצור בתחום זר לנפשם? הם יכולים להיות רק “ענין לא חשוב”, ולא מתוך בינוניותם, כי גם גדולים מהם עתה הנם בתחום “הענין הלא־חשוב”. מה הוא איבּסן ברגע זה? בין כל היוצרים האירופאים המערביים של מאה זו אפשר רק סטרינדברג שיך קצת לחוג האפל, אבל רק מקצתו. שאלה היא רק: אם “הענין הלא־חשוב” הוא כך בהחלט או רק ביחס, כלומר, שיש לו אי־חשיבות זמנית מקומית. זוהי השאלה. ופה יכול גם ענין לנין לעזור קצת בבירורה. דוסטויבסקי והמהפכה הרוסית הם באמת עצם ובשר מעצמות רוסיה ומבשרה. אותם השרשים ואותו הגובה. ואין זה נאמר לא לשבח ולא לגנאי; אין פה הערכה, אלא התאמצות להבין.

ג

פרידריך נוימן, מי שהיה כוהן ונעשה לסוציאליסט לאומי², כותב בספר־רשימותיו “אַסיָה”: “רצונכם לראות את ימי־הבינים – לכו לקושטא”. מה היא קונסטנטינופול – אם לא עיר בסגנון ימי־הבּינים? אתם חושבים, כי קושטא היא איזה גוף אחר במהותו, גוף זר לאירופה שלכם, הדברים אתם על־דבר אישלם – טעות היא בידכם. כך היו חיי אבותיכם אז בימים ההם. כך גרו, כך לבשו, כך אכלו ושתו וכך היה סגנון חייהם. אחרי איזו מאות שנה לא תהיה עוד קושטא זו, היא תהיה אז אחרת. במובן זה אפשר להגיד ביחס לרוסיה: רצונכם להכיר את ימי הריניסנס – לכו למוסקבה! מה היו ימי הריניסנס? ערבוביה של ימי־הבינים עם איזו רוחות מנשבות של עולם חדש. עוד יש גם במערב שרידים של ימי־הבינים – אבל סוף־סוף שולטים שם המון יסודות חדשים. ארצות המערב הן סוף־סוף ארצות “שלטון־השכל”. בין חיי החוגים העליונים והתחתונים יש שם הבדל כמותי ולא איכותי. העולם עובר מן המחובר אל התלוש, ובמדה ידועה המערב תלוש הנהו. יש לכם הרגש, כי כל דבר מערבי שאתם מרימים, הרי מרימים אתם אותו מעל הקרקע ואינכם עוקרים אותו מתוך הקרקע. ראשוניות גמורה אין כמעט במערב. ולהיפך, בנוגע למעוף, – המערב דוקא עולה ועולה. כחו של המערב הוא בדקות, ביופי, בעדינות, באוריריות; אם אתם חפצים – בקצב, בהרמוניה, פרי של תלישות ושחרור. מה אמר פרישמן על פרץ, שמפחד הוא פן יפרחו פתאום ספריו מרוב אוריריות מתוך הארון, זה אפשר להגיד בכלל בנוגע לספרות המערבית. היא כולה נמצאת בסכנה זו. אירופה היא בעלת שתי נשמות: הנשמה האחת שואפת להחלץ יותר ויותר מן הקרקע, לנער את גרעיני־האבק האחרונים מעל רגליה; השניה, להיפך, סובלת בהיותה תלושה, מתגעגעת אל הקרקע, ושואפת – לא להדבק בו, כי־אם לשאוף קצת את ריחו, ריח פרחיו ופריו. מה היא “אמנות־המולדת”, אם לא פרי אותה השאיפה מצד אחד, וגם פרי הנפות הרחוקות מהבירות הגדולות, פרי העיָרה והכפר שיושביהם הם כבר גם־כן תלושים למחצה. אמנות־מולדת זו הבטיחה בראשונה לחדש את הספרות ולהשיב אל תוכה רוח חיים – אך גם היא הספיקה רק להטיף נטפי־טל מעטים על הלבבות שנתיבשו; אין מעלים יותר במערב הרוחני גושים, גושי־עפר ומתכת חיה, אלא מעבדים, לוטשים ודולים מן הטל, מן האויר. מטפטפים טפות של יופי, שותים יין שכבר תסס, שהומתק קצת ושהוטב ריחו על־ידי בשמים. אל־נא יֵרא איש בדברים אלה בטול כל־שהוא. היו אנשים כאוסקר וילד, שראו במלאכותי את העליון, שחשבו את האמנות למעלה מן הטבע, כך חושבים בלב ומביעים ביצירה רבים מהאכספרסיוניסטים של זמננו, למרות הצעקה אל הטבע שלהם. אין אנו באים פה להעריך, כי־אם לציֵן עובדות. הטנדנציה של המערב (וגם של המזרח עתה) היא מן הארץ אל האויר, מן היסוד אל העליה; המערב נמצא כבר כמעט באויר, בעוד אשר במזרח־אירופה טנדנציה זו רק מתחילה. טולסטוי האמן היה עוד מחובר, בעל המוסר התחיל כבר להתלש, למרות הצעקה שלו: “לקרקע!”. טורגניֶיב עבר גם־כן אל התלוש, והספרות הרוסית החדשה הולכת ונתלשת, אף כי היא מחוברת ומושרשת עמוק בקרקע. ויוצא, כי הספרות הרוסית היא מין אמנות־מולדת בשביל אירופה כולה, כשם שראה נוֹימן בקושטא את עיר־המולדת. איל־הבית (שבאגדת שצ’דרין הרוסי) רואה בחלומו את זקנו האַיל המשולח. אירופה המערבית היא בת־הדור ויֵש שרואה היא את תקופת הריניסנס מחוץ למוזיאון ואינה מכירה אותה, והיא נבוכה, ותחת לראות בה את השלשום רואה היא בה לפרקים את המחר. מה הוא דוסטויבסקי – אם לא תערובת ימי־הבינים ביסודות העת החדשה? ומה היא מהפכת לנין – אם לא בת היעקביניות בצרוף “ברית־הנעל” האשכנזית? בכל־זאת אירופה מתבטלת לפניהם ורואה את־עצמה או יורדת מעל הבימה, זקנה מניחה מקומה לצעירים, לוַנדלים עליזים, או שואפת להגיע אליהם, למחר שלה, לקפיצה הגדולה. אין פה בשתי השקפות אלה סתירה, כי־אם השלמה, כי יש באמת ברוסיה שני יסודות; ופה צריך לפנות קצת הצדה ולהרחיב את הדברים, באשר יש פרטים, שבלעדיהם לא יתפס הענין כלל וכלל.

הקרקע נזון מהתהומי שבו, ודאי כמו שהשמש חודרת במדה בלתי ניכרת כמעט לשכבות הכי־תחתוניות, כך עולים ובוקעים אדים וולקניים מן התהום, נאמר מטבור הארץ, מפנים־פנימיותה, ומפרים אפילו את שטחה העליון. אלא שסוף־סוף באופן בלתי־אמצעי רק השכבות הכי־עליונות מסורות לרשותנו, ובחוג עבודת־האדם והפראתו נכנסות רק שכבות אלה. ואולם עובדה היא גם־כן כי שכבה השטוחה היא יותר מסורה להשפעת השמש, והמכוסה – להשפעת המעמקים. ויוצא מכל זה, כי כל שכבות אלה הן ענין של עובדה ולא של הערכה. בנוגע להערכה יכול דור אחד השרוי בחושך לשמוח על המגולה והשטוח, ודור שהכל גלוי ומואר לפניו – להתגעגע אל המעמקים והמסתרים. אנו בדרום מחפשים את הצל ושמחים לימי ענן וגשם, ועמקי סקנדינביה ושויץ באותו הצד שהשמש אינה חודרת לתוכו – מתגעגעים לשמש. וכך יכלו להיות וולטר ולודויג הי“ד Le Roi soleil לאידיאל של תקופה, ודוסטויבסקי ווילהלם־קיסר, מלך עם שאיפות ימי־הבינים³), לאידיאל של תקופה שניה. במקום אחר הביע כותב הטורים האלה את דעתו על שירתנו, כי דרומית היא בעיקרה, ופה עליו להוסיף, כי לפי המושגים המקובלים אנו עם של שטח ולא של עומק. כבר נאמר מעלה ביחס לנביאים, ל”ברכי נפשי“, לתנ”ך בכלל ואפילו לקבלה שלנו – שהנם כמעט פרי הכרה ויצירות של חלושי־אינסטינקטים. יצירות האינסטינקט שלנו נגנזו, ואפשר כי אז לא הגענו עוד ליצירה. ואפשר שבכלל האינסטינקים של הדרום הזה הקרוב לערב, אינם כאינסטינקטי הצפון והודו. הטבע גם בצפון, ארץ היערות העבותים והשלגים הכבדים, וגם בדרום הטרופי עשיר־הגשמים, בארצות יערות עבותים, הרים ענקיים ושמש לוהטת עד לשגעון – הוא קיצוני. בעוד אשר הטבע של ארצות אלה הוא ממוצע. אין פה המפתיע. הכל מלא אור, שקוף, ואין סודות. האדם רואה את הכל. האלילות פה, כנראה, היתה תמיד חלשה⁴). (צידון וצור ינקו כבר משלגי הלבנון ויעריו). מן היום שאנו זוכרים את־עצמנו, הננו עם רך בערך. אדם עם אינסטינקטים פראים כהורדוס הטיל אימה עלינו. שבתי צבי נהיה למפלצת, על דוד המלך כסו בטלית של תכלת. רוך־המדות כבר היה לסגולה לנו לפני אלפי שנים. היכול מי־שהוא לתאר אצלנו אֶדה סקנדינוית, או אפילו מין יצירה כאוֹסיאן (יצירת זיוף, שנשתמרו בה יסודות עתיקים מאד), או אפילו איליאס ואודיסיאה? כשנחלשו האינסטינקטים אצל משכילי יון ורומי, מצאו את הנצרות מתאימה להם; כשמלאו רומי ובזנטיה וַנדלים (הכבוש בשלום קדם לכבוש במלחמה מאות שנים), נהפכה הנצרות לעבודת־אלילים. הנצרות של אירופה הוַנדלית לא היתה זו של הברית החדשה. גם היום בעצם רק הנצרות הפרוטסטנטית, זו דת־השכל, היא הכי־קרובה ליהדות במובנה הנקי (יש גם יהדות לא־שכלית במובן ידוע, זו של החסידים ושל המקובלים באסיה לפני מאות שנים; אבל גם זו – ביחס לקתוליות הפרועה של ימי־הבינים ו“הרסקוֹל” הרוסי – היא שכל שבשכל) והיא היא שסגלה לה את התנ“ך, כי קרוב הוא לרוחה מאד. ולא רק ברוח כך. כשאנו שבים אל הקרקע לא ניצור לנו כפר רוסי, כי־אם כפר אירופי. כששאלתי פעם חיילים אשכנזים גויים, משכילים למחצה, שבאו בימי המלחמה מרוסיה לארץ־ישראל, למי דומה המושבה שלנו יותר, לכפר רוסי או לכפר שלהם – ענו בלי פקפוק: לכפר שלנו, רק שיש פה אצלכם הרבה רשלנות. (הם הביעו עוד דעה מענינת: “גם ערבי הוא בעל שכל, אלא “Schwärmer” כרוסי”. הם דוקא בזו לערבי ושנאוהו, אבל על־דבר השכל שלו דברו בכבוד). חולשת האינסטינקטים שלנו נכרת בכל. כשהייתי ילד, נפגשתי עם חסידים והייתי יושב ביניהם ערבים שלמים, – התגעגעתי אל הנסתר. וסוף־סוף ראיתי אצלם רק דבקות, שנעשתה אחר־כך משעממת ביותר. הנסתר נעשה אצלם בידים, כזה של בעלי־המסתורין היהודים בספרות האשכנזית ובז’רגון שלנו, והדבקות היא מלאכותית ולא נקיה מאבק זיוף, כזו של תלמידי א.ד. גורדון בארץ־ישראל⁵ (עד־כמה שדבקות זו מתבטאת בכתב. בחיים יש דוקא פועלים בודדים, עובדים שתקנים, הדבקים בקרקע ושבנפשם מתרקמת איזו מיסטיקה, אבל אלה הנם או צדיקים אלמים או בעלי בטוי פשוט, רחוקים מכל דבקות חיצונית והזיה ופטפוט). הקבלה שלהם היתה גם־כן יבשה וענין של גימטריאות, ושירם היה שיר של ר' אהרן מקרלין, שלא היה בו בעצם הרבה ממש, כפטפוט אחד של אותו צדיק שפרסמו זה לא־כבר בעלי דבקות בארץ־ישראל. באופן היותר טוב היתה הקבלה שלנו פילוסופיה אסכולסטית. אנו עם זקן. וכשאנו מרגישים געגועים לאינסטינקט ולמסתורין, חושבים אנו אותם לאינסטינקטים ולמיסטיקה, כאותו הזקן המתרגל עם השנים התותבות שלו. ספרותנו החדשה היא גם בתקופתנו ספרות של הכרה. מה היא המיסטיקה של פרץ, ואפילו של ברדיצבסקי? אצל זה האחרון יש לפרקים איזה רמזים למיסטיקה ממש, אבל מפני אינסטינקטים גם הוא נבהל. כשהוא מספר על־דבר אינסטינקטים פראיים, הוא מביא לו גוי אוקריני ומדבר על זה ברטט, בשעה שהגוים מספרים על זה במנוחה גמורה. כשברדיצבסקי מספר על יהודי שחטא עם אשת בנו ̶ הוא נפחד מעצמו. ומתאר אני את בת־הצחוק שעל שפתי שופמן, הגוי־למחצה, בהגיעו לפחד זה. גם ביאליק, שכל ימיו התפלל לקרקע ולאינסטינקטים, הגיע דוקא בשיריו הכי־עליונים (אלה שנדפסו ב“כנסת”) לשירת מחשבה, וגם “שירי העם” שלו הם שירים קולטוריים. מהנסיונות הקרקעיים שלו, שהגיעו לידי טפוסיות ידועה ב”מאחורי הגדר“, ועוד קודם ב”אריה בעל־גוף" ̶ נטה ביאליק שוב אל הנובילה הדקה והעדינה ב“החצוצרה נתבישה”, המזכירה בליריותה, ברוך שבה ובאור שלה את הנובילה האשכנזית של “אמנות־המולדת”. המופת הכי־טוב, עד־כמה שירת־האינסטינקטים היא חלשה אצלנו, תוכיח השירה העממית. אותן השדרות ההמוניות שהז’רגון הוא בטוין ̶ הן עוד בערך יותר בעלות אינסטינקטים מהאחרות, והנה השירה העממית הז’רגונית, עד־כמה שיש בה עוד ניצוצי־קולטורה או איזה רגשות־עדינוּת, היא יפה, והשאר הוא בדחנות, בעוד ששירת־העם הרוסית היא בעלת אינסטינקטים ויש בה הרבה פראות. השיר הז’רגוני העממי הטוב עושה תמיד רושם, כאילו נכתב על־ידי בחור בעל הרגשות עדינות יפות ותלמיד־חכם קצת, ולכן כל ענין שירתנו העממית הוא פרובלימתי; העממיות מוטלת בספק. כמעט היחידים בשירתנו, שמורגשים עוד אצלם אינסטינקטים, הם בני רוסיה הלבנה: ברנר, שופמן וגנסין (הייתי מוסיף את שניאור, אלא שהוא בעל־מליצה יותר מדי, ונוהג להפריז, בעוד שאלה הם מקמצים). אך גם אלה הם סוף־סוף בעלי־אינסטינקטים יהודים. גנסין נעשה יותר ויותר עדין ואורירי ובעל־עצבים; ברנר ̶ העצבים דברו אצלו גם־כן יותר מהאינסטינקטים, וסוף־סוף היה תלמיד־חכם, ושופמן הולך ונעשה מערבי. הנובילות האחרונות שלו⁶) הן יותר שלמות, יפות, בהירות, מלאות אור, אבל הן כבר יותר גרמניות מרוסיות. הוא נעשה, מבלי הרגיש זאת, למספר־אוסטרי, לא כל־כך וינאי כמו בעל “אמנות־המולדת”. רק עצבנותנו התמידית ורשולנו מרחיקים אותנו מן המערב מחוץ לאלה אנו קרובים לו מאד. מענין היה, למשל, כי ברנר, שדבק קודם בדוסטויבסקי ושהיה חסיד־האָפור, הקרקעי והרוסי בכלל, ̶ כי ברנר זה התחיל בשנותיו האחרונות לאהוב את הבהיר יותר. (“שכול וכשלון” הוא סוף־סוף דבר שנכתב לפני המלחמה ואינו טפוסי בשביל ברנר של הזמנים האחרונים). ברנר אהב בזמנים האחרונים את פשטות החיים והבהירות האשכנזית, ובשנות המלחמה, בהיותנו בחיפה, כשנמצא במושבה האשכנזית ̶ היה מסתכל ומשתומם תמיד על כל אותה המנוחה, שאלה הקיפו בה את חייהם. הוא דבר אז בשנאה ובכעס על השקר והזיוף שבדוסטויבסקי: “חושב אתה שהנני חסיד של דוסטויבסקי”, אמר, ויצורי פניו התעותו מכעס: “אני שונא אותו תכלית שנאה. הוא גאון, בעל־כחות, אבל יש בו טומאה, שקר וזיוף”. על משורר עברי צעיר, שכתב שירים אחדים בנוסח “שוכני־בתי־חומר” (יש גם משורר כזה) דבר כמעט בתעוב: “נפש חשכה הוא”, אמר. ובאיזה עונג קרא למשל את “הכופר מסואנה” של הויפטמן ושירים תרבותיים של משורר עברי. המערב התחיל למשול גם בו. אפשר אילו היינו מאריכים ימים בפנים־רוסיה ובסיביריה וכדומה, היו נולדים אצלנו מתוך חקוי גם סופרים בעלי שכבה תחתונה, חקוי שהיה נעשה במשך הזמן לסגולה נפשית במדה ידועה; אך לא צריך לשכוח, כי גם אצל הרוסים הלכה השכבה העליונה בספרות ונצחה. סולוגוב, הקרוב ביותר לדוסטויבסקי מכל הרוסים, שוב אינו בן־בית כמוהו במבואות האפלים. הוא הנהו כבר מלאכותי מעט ועשוי מעט, ויש בו לפעמים גם מן הזיוף כבר (אף כי גם דוסטוׂיֶבסקי לא נקה מאלה. אנו יכולים להאמין לברנר ̶ הוא ידעהו יותר מכולנו). גוֹרקי, שהעלה את היחף על בימת הספרות, תּאר אותו גם־כן יותר ויותר באופן שתאר ברתּולד אויערבּך את האכר⁷ השוַבּי ופרץ את החסיד, – כלומר, מתוך אידיאליזציה, כבן־כפר שראה את המלך, או כבן־כרך הרואה את הכפר. אבל מתוך שהמלחמה קרבה מליוני יהודים לאירופה התיכונה – צריך לחשוב, כי היסוד הרוסי יחלש אצלנו יותר ויותר. הצדדים המשותפים לנו עם המזרח, פרימיטיביות ההשגה הנחלשת אצלנו על־ידי התחכמות ונעשית לבטלנות, וביחוד הקתוליות בדת (קתּוליות במובן מזרחי, אי־קולטורית, בעלת דוֹגמות בחיים, עם שעבוד של החיים למעשה הדתי) וכל אותה הרשלנות של חיינו – כל אלה אינן מספיקות, העיקר חסר: הפראיות. וכלום אפשר לתאר אצלנו מאורעות של אוקראינה או יפו? במערב הם אפשריים במקרי מלחמה, ריבולוציות, אבל אינם יכולים להיות מקרי־כל־יום, בעוד שפוגרומים נוראים באוקראינה כבר היו גם לפני 15 שנה וגם לפני 40 שנה וגם פוגרומים בודדים בתקופות אחרות. והמזרח הערבי לא נשתנה. האגרוף התורכי לא חפץ בפוגרומים – לא היו; אם לא יחפץ האנגלי – גם־כן לא יהיו. המזרח אינו מכיר שום דבר חוץ מכוח. האינסטינקט מבין רק לשון אחת: החרב, בפרט אותו האינסטינקט שההתחכמות מחלישה אותו, האינסטינקט של עם עבד כערבי־הישוב, שזה הרבה מאות שנים הורגלו לשעבוד.

כן, אנו מערבים הננו, בחיים וברוח. למזרח יכולים אנו להכניס את אירופה וכוחנו נשאב מאירופה. גם אז, בּשבתנו פה, היינו רחוקים מפראות ומאינסטינקטים. אפשר שזה פוגם, אפשר שהשכבה התחתונה יותר חזקה ועסיסית, אבל העובדה היא עובדה. אנו הננו עם של שטח (לא להחליף בעם שטחי. שפינוזה ומרכס לא היו שטחים, אבל גם אנשי אינסטינקטים לא היו). היהודי בספרות האשכנזית הריהו פחות אינסטינקטיבי מהאשכנזי, ברנר ושופמן הם דלי־אינסטינקטים מאוד לעומת הרוסים. דרכנו ואפשרויות־התפתחותנו הם על־פני השטח ולמעלה. יכולים אנו להעלות שכבה תחתונה, אבל מתהומות איננו יונקים ולא ינקנו מעולם. ואולם עמים יכולים להיות יפים, טובים ועשירים בעבודה וברוח גם בלי תהומות. סקנדינביה של עתה ואשכנז הדרומית האידילית הן גם כן על השטח, וביחוד צרפת, והן יצרו ויוצרות קולטורות נפלאות. אנו אמנם נהיה בשביל תקופה כזו של עכשיו “ענין לא חשוב”⁸ מנקודת ההזיָה, אבל מנקודת החיים והיופי נוכל להיות חשובים מאוד, נוכל אם נתאמץ, ואם תדאג ההיסטוריה כי התאמצותנו לא תאבד לריק. במזרח אין לנו מה לחפש. ארץ־ישראל, אם תתישב על־ידינו, תעשה לארץ מערבית ושפתנו העברית רוכשת לה בטוי מערבי. רוחנו המערבי הולך ומתבטא בה לאט לאט בלי התחכמויות מזויפות ובלי סגנונים מלאכותיים. כשאנו נבוא יותר בחבור עם הקולטורה המערבית תוצר עצמיות מאליה. עצמיות זוהי פרודוקט של חיים ועבודה ארוכה, אלה יוצרים אישיות. האישיות והעצמיות בכוח הן כשכבת קרקע מתה לפני שמשחררים אותה ומעלים אותה. הן נעשות לענין בהתגשמן בפועל. מי שחפץ ליצור סגנון מזרחי, מי שמדבר על־דבר התקרבות אל חיי המזרח, על רכישת צורות־חיים מזרחיות – אינו תופס את מהותנו ומתכחש להיסטוריה והרוח שלנו. כשנשתחררה יון מן האינסטינקטים, יצרה את המערב – ואנו, המשוחררים מהם, השלמנו את יצירתו. ביזנטיה והאישלם חזקו את המזרח ודחפו את המערב אחורנית. אנו בונים שוב נקודה מערבית בתוך המזרח, בין בחיים ובין ברוח. וחוששני, כי זרים נשאר במזרח עוד זמן רב, עד שהמזרח יתהוה מערבי. אם יבוא זרם ונדלי, ישטוף גם אותנו; בונדליות לא נבּנה ולא נתקיים. רק קשר עם המערב ועם קולטורה יש לנו אפשרות קיום. כך חפץ הגורל.

הערה ב': שיחות אלו היו לנגד עיני חברי א. ב. שהעיר על הדברים הערות אחדות ממלאות. התנ“ך עצמו מוכיח, עד כמה הוא מערבי. הוא הלך למערב ולא למזרח. הודו, חינה, פרס, וערב לא קבלוהו. ודוקא קבלהו העולם היוני־הרומי – אמנם אחרי מלחמות קשות, ועמי המערב אחריהם. ועוד העיר: כי התנ”ך נתקבל על־ידי עמים בוני־חיים, בעוד שעמי ההזיה לא קבלוהו, או טשטשו את צורתו. – הערות אלה דורשות קצת בירור. הקוראן, עם כל היות מחמד בנה של יהודיה, הוא סוף־סוף חזיון ערבי, בעוד אשר האבנגליון של מתיה ודרשת־ההר, נשמתה של הנצרות, הם יהודיים. האישלם קבל את הקוראן, ואת התנ“ך דחה ואינו מכיר בו, בעוד שהלואי נגיע אנו לידי קליטת התנ”ך במדה שנקלט על־ידי הפרוטסטנטים. בשיחות למעלה נאמר: “הנצרות הפרוטסטנטית, זו דת־השכל, היא הכי קרובה ליהדות במובנה הנקי, היא היא שסגלה לה את התנ”ך, כי קרוב היה לרוחה מאוד“. ונאמר עוד קודם: “כשנחלשו האינסטינקטים אצל משכילי יון ורומי, מצאו את הנצרות מתאימה להם”. התנ”ך חודר איפוא לתוך עמים חפשי־הזיה במדרגה קולטורית ידועה. היסוד הצרפתי הכי־קולטורי ובונה, ההוּגינוטי, קבל גם־כן את התנ“ך, וכך גם השטוּנדיסטים, הדוּחוֹבּוֹרים, הבּפטיסטים והאבנגליסטים ברוסיה, אותם היסודות שלא השתתפו בפוגרומים, כלומר, שההכרה האנושית שלהם עלתה כבר במדה שחדרה לתוך השקפתם הדתית. עדוּן־הדת הוא, כידוע, יסוד יותר חשוב מכל עדוּן אחר, כי הדת הרי נוטה להתפתחות פחות מכל ושולטת היא בנפש יותר מכל. אנו הרי עם לא גס כלל הננו, ודתנו עדיין לא נתעדנה כראוי. ואפשר לא נקלט אצלנו התנ”ך, מפני שאיננו עוד בוני־חיים. כשנבנה חיים באמת, יהיה גם יחסנו אל התנ"ך אחר.

וצריך עוד להוסיף: לא רק התנ“ך הלך אל המערב, כי גם אנו הלכנו עמו. כותב הטורים האלה עמד עוד בימי מלחמת טריפוליס על החזיון, כי מחמשה־עשר מיליוני יהודים נשתמרו ארבעה־עשר מיליונים בארצות הנוצרים, ורק פחות ממיליון – בארצות האישלם; בנוגד לרומנטיקה האישלמית שלנו (דברים אלה נכתבו אז, בשעה שעולמנו הציוני היה בעד תורכיה; חוץ מז’בוטינסקי). כשנכנס אלנבי לירושלים, התחילו, כמובן, להשליך שקוצים על תורכיה וכל הרומנטיקה האישלמית התנדפה ביום אחד. עתה, אחרי שהראה האישלם את אגרופו ביָפו, משתפכים שוב על “אחינו בני ישמעאל”, ומתגעגעים להתקרבות. חזיון זה אינו חדש אצלנו. קפיצות פתאומיות הן דרכנו… גם היהדות הלכה למערב, במזרח לא החזיקה מעמד. אם נשמדה או ברחה משם, או אפשר יש ארצות שלא חדרו היהודים אליה כלל – אין בזה הבדל. עובדה היא, כי המזרח לא קלט או הקיא מתוכו את היהודי, בעוד שכל הרדיפות במערב לא הועילו: היהודי נשאר שם והתנ”ך שלו היה שם לבן־בית. וחוץ מזה: צריך לראות את היהודי הדמשקאי, הקורדי והתימני ברגע בואו מתימן – כדי לדעת למה עשה המזרח את היהודי. והמזרח, חוץ מארץ־ישראל, הולך לעינינו ומתרוקן מיהודיו. גם היהודי וגם התנ"ך נוטים איפוא להיות מערבים. צורת חיינו בארץ־ישראל היא גם־כן מערבית, והיהודי המזרחי הולך אלינו ולא אנו אליו. אגב, הוא עצמו נטה לצרפת יותר מאשר לערב. חסידי המזרח החדשים יזכרו נא גם את זאת – לא יזיק.

הערה ג‘: מזמן הכתב הדברים עברו שלש־עשרה שנה וחצי. אפשר היה להעיר הרבה עליהם, אלא שביחס לערבים, שעל דעותי עליהם ועל יחסי השיג ר’ בנימין ב“התקופה” בשורת מאמרים – נגעתי במאמר “תחיה מדומה” ובהערות החדשות עליו. וחוץ מזה ענו הפרעות בחברון לצערנו תשובה יסודית יותר מדי על כל ההזיות והחלומות של המורה הערבי מחברון (יציר בלטריסטי, כמובן), שבפיו שם ר' בנימין את עיקר טענותיו נגדי.

נתגלו שוב אינסטינקטים באירופה התיכונה בימי מהפכת היטלר, אך מה הם לעומת חורבן קוּבּן ענויי מאות אלפי אכרים מגורשים (ודרומיים בתוכם) ביערות הצפון ובצותיו שם, בתקופת הבנין ולא בשנת מהפכה. ופוגרומים עם קרבנות **יהודיים (**בתור יהודים) היו באלג’יר ובתורכיה ושוב מחוץ לכל מהפכה. המדינות הקטנות של המזרח הראו יותר אינסטינקטים מהגדולות של אירופה התיכונה, וכן גם עברה ספרד הדרומית הקטנה באכזריות דכוי המרד את גרמניה הגדולה.

אגב: חרבו של טרוצקי לא נצחה, והוא היהודי חלוש־האינסטינקטים, השלך החוצה. במקומו של לנין, האינטליגנט הרוסי חסיד־ההכרה הרציונליסטן – בא גרוזי, אדם מהרי־אסיה, סיפא יותר מספרא. הוא אינו יודע פשרות בפנים; בחוץ הוא מתפשר, כלומר, מרמה, כדרך דיפלומטיה מזרחית, ובפנים – בטל את הנפ והעביר כיוסף הצדיק (יוסף – שמו גם הוא) את כל אדמת אכרי רוסיה לפרעֹה. כשהתקוממו אכרים חזקים וקזקים בהרי קוקז מולדתו ואמרו להחזיק באדמתם הרג בהם, נשלם מעל האדמה והגלם לארץ צפון לבנות שם פיתום ורעמסס. כמובן, אין פרעה של עתה לא מלך ולא דינסטיה, כי אם דיקטטור ועם־העובדים, מושג מפשט בנוגע לרכוש ולקנין.

וביחס לספרות אצלנו: גם הספרות של היסודות החקלאיים שלנו הנה שכלית יותר מקרקעית. מחוץ לספורו של שמי “נקמת־האבות” אינני מכיר אצלנו ספרות אינסטינקטים בתחושתה; וגם זו – של אינסטינקט חלש מאוד.

הערבים מתעוררים, קמים לתחיה, דורשים זכיות, מדברים על אוטונומיה, חולמים על כליפות – קולות כאלה שומעים אנו מכל צד. ולא רק חרמוני מספר לנו זאת מפי ספרו של נג’יב אזורי, ולא רק סופרי העתון העברי של ילידי הארץ הבאים תמיד להבהילנו ולהפחידנו. הפעם ישנן עובדות: בבירות ובדמשק נאספו חשובי הערבים לאסיפות והציעו דרישות של זכיות לאומיות. ובכן ברור: המלה האחרונה של התחיה הולכת ונאמרת.

ואני את חטאי אזכיר היום: לפני שנים אחדות ואני קראתי ספר של מי שהיה שר פלך צרפתי בטונקין, לא על טונקין או סין הקרובה לה, כי אם על התחיה הערבית. שר־הפלך הישר מודה שם דוקא, כי רחוק הנהו מכל הענין הזה ואינו מכיר אותו, אלא שידידו הנכבד הפטריוט נג’יב אזורי הוציא ספר על תנועה זו, ולכן גם הוא בא ומספר לנו על התנועה הנ"ל, על פי מה שנודע לו מתוך ספרים בעזרת ידידו נג’יב. גם אצלנו ברוסיה התענינו אז במדיניות והטילו עלי להרצות דברים בכתב על תנועה זו באסיה המערבית על פי ספרו של שר פלך באסיה המזרחית. מתוך אמונה בכל תחיה – האמנתי קצת מרחוק גם בתחיה זו וכתבתי מה שכתבתי.

מני אז עברו שנים, וגם זכיתי לשבת בארץ ישראל שנים אחדות והסתכלתי עד כמה שאפשר היה להסתכל פה אל חיי הערבים וקראתי בעיון גם מה שמצאתי בעתונים על אודותיהם. וכשנזדמן לי משכיל ערבי, הייתי תוהה על קנקנו עד כמה שאפשר היה לתהות. וסוף־סוף באתי לידי מסקנא לא־תחיתית במקצת. המלה האחרונה של התחיה הערבית נאמרת, אבל המלים שצריכות להחיות קודמות עדיין לא נאמרו.

כידוע, תחיה של עם – לא בפוליטיקה היא מתחילה. ראשיתה נעוצה בדברים אחרים לגמרי. איני חושב שאסור לפוליטיקה להכנס באמצע, ושהיא מוכרחה לבוא דוקא בסוף; אבל בכל אופן לא היא צריכה להיות הראשונה, ואם מתחילים בה – סופה להיות כמרידת הדקבריסטים ברוסיה, כמרידות הפולנים, כהקונסטיטוציה של מידחט־פחה וכזו של פרס; לא כן אם מתחילים בדרך נכונה, והצ’יכים והפינים יוכיחו. ובכן, אם באים משכילים ערביים ומכריזים על פוליטיקה לבד ואין דברים אחרים קודמים לה, אין זו תחיה עוד. ודוקא את אלה הדברים האחרים אני מחפש ואיני מוצא.

ויודע אני שעתוני־צרפת במצרים – (ביחוד בזמן שצריך להחניף קצת לשדרות ערביות ידועות, אם מצד המסחר, או מתוך הרצון לחבב עליהם את צרפת ולשונה, ואם מתוך נטיה להקניט את הלורד האנגלי קצת) – מרבים בקריאות: “הידד! תחיה ערבית!” אבל לא מצאתי בהם מאומה העלול להצדיק “הידד” זה, כמו שלא מצאתי חזוק כזה גם במאמרו של נחום סלושץ. מאות עתונים יש להם, יודע הוא לספר לנו, ואך גם להאספרנטיסטים ישנם מאה וחמשים עתונים וכחמשים עתונים רשמיים וחצי־רשמיים ישנם גם להציוניים שלנו. לא זאת היא השאלה: כמה עתונים ישנם, אלא, כמה קוראים לעתון, ערכו, ערך השפעתו וערך הצבור שעליו הוא משפיע. מכיר אני עתונים משלנו ואפילו של מפלגות וזרמים הנפוצים בגלות בהרבה עשרות־אלפי אכסמפלרים, והשפעתם היא – מוטב שלא נמוד אותה, ובארץ יש לנו גם כן עתונים שונים. ואם קורא אני כי לעתונים חשובים ערביים בבירות ובדמשק יש מספר קונים קרוב לאלף ולעתון ארץ ישראלי שלהם – 218 – אני חושב עתונות זו למסוכנת מאד. והספרות הערבית? אינני יודע לקרוא ערבית, אבל על פי מה שדברתי עם ערביים משכילים ועם יהודים ספרדים משכילים גם ממצרים – הנה ספרות זו עומדת במדרגה שוה עם ספרות ה“מאספים” אצלנו ¹). מנסים לפרקים מלומדים אירופים אחדים או איזה ערבי משכיל להכניס² איזה ספר חשוב – אבל בכלל אין השד נורא. והבנתם של המשכילים הערבים את ספרי צרפת? מכיר אני את משכילי הספרדים שלנו – ודי לעת־עתה בשבילי. והתיאטרון הערבי? ואמנות הערבית? והמוסיקה? במאמר ראשי של עתון צרפתי במצרים קראתי גם על אלו. בעיני לא ראיתים, ומה שאזני שמעו וגם מה ששמעו אחרים וראו – אינו מדבר עוד על תחיה. ואפשר ההתפתחות הכלכלית שלהם, החקלאות, המסחר והתעשיה? מי שחפץ ללעוג לרש ידבר על אלה.

מספרים לנו על דבר בתי־ספר ערביים. אמת הדבר. בסוריה ובלבנון פגשתי בתי־ספר נוצריים עם ספרי־למוד ערביים וגם ראיתי מפות גיאוגרפיות ערביות של כדור הארץ ושל ארץ־ישראל – דבר שאנו לא זכינו לו עוד בעברית,³) אבל כל זה הוכן על ידי הכהנים והמיסיונרים הנוצרים בשביל הערבים. בית־ספר ערבי, שהוכן על ידי ערביים בעצמם וביחוד על ידי ערביים מושלמים ושיהיה באמת שוה דבר־מה – בית־ספר כזה הרי סוף־סוף הנהו יקר המציאות. בהיותי בהלבנון התענינתי למצוא בתי־ספר של הממשלה האוטונומית שם – חפשתים ולא מצאתים. ראיתי גימנסיה צרפתית של יזואיטים – אבל גימנסיה ערבית, לאומית – כזו לא זכיתי למצוא. שאלתי: אפשר ישנה באיזה מקום? – ואיש גם מהערביים בעצמם לא ידע. להמושלמים יש מעין זו, אלא שהנן או דתיות או תורכיות. ואיפה הן, למשל, אגודות המתעמלים הערביים? כמדומה, שאיש טרם ראה אותן.

אבל, אולי מחזיקים הם את כל התחיה בסוד? רבים חושבים כך. ואני שב ואומר מה שאמרתי פעם: אינני מאמין בסודות כאלו. אפשר שתתקיים אגודה ריבולוציונית סודית, אבל לא יותר. התעוררות בכל ענפי־החיים: בשפה ובספרות, במדע ובאמנות, בחקלאות ובתעשיה, בחנוך הגוף והרוח– את כל זו אין להסתיר מעין. ואם זה אינו – אין כל מדיניות שוה כלום. נקל להקים שאון; יש בכחו גם של מנין אנשים להפיל פחד; יכולים לבוא ולאיים: מיליוני בני־אדם עומדים מזוינים ומחכים לתנופת־יד ראשונה וממלכה חלשה שאבד לה הרבה דם במלחמה תבהל ותוַתר – אבל מי יחזיק בפרי הנצחון? מי יחזיק את החופש והזכיות וישתמש בהם? וכשיגלה הסוד? וכשיראו המושלים שאין מאחורי הצעקנים איש? כשיודע, למשל, לתורכיה על הערבים מה שנודע לאירופה על דבר התורכים – מה יהיה אז? מי יוכל להתקומם נגד זה שיקח בחזרה את אשר נתן?

וחפצים אתם לדעת את כחם של הערביים במדיניות ובשלטון עצמי – תהי לכם העיריה ושלטונה למופת. ובכלל, המעטות הן הזכיות הלאומיות של הערבים? וכי אין השפה הערבית שורדת מאות שנים בכל הארצות הערביות של תורכיה? ומה עשו הערביים בכל השנים האלו? איך הם משתמשים בזכויותיהם? וכי נסו אף פעם לתת צורה קולטורית לאיזה צד לאומי של חייהם? אדרבא: רואים אנו שאת קצת הקולטורה שישנה מכניס הפקיד התורכי, והפקיד הערבי – כולכם מכירים אותו יותר מדי ואין כל צורך לדבר בו.

ובכלל, היודעים הערבים זכיות ושלטון מה הם? הנה היו להם הרבה ממלכות – ומה נשאר להם? אלג’יר אבדה את עצמאותה לפני שמונים שנה וטוניס ומצרים לא לקחו מוסר. ואדרבא, ההתקוממות הראשונה של ערבי פחה במצרים בשנת השמונים הביאה עמה טבח של אירופים וכניסת האנגלים למצרים. אחריה נפלה טוניס. תימן נפלה עוד לפני כן תחת ידי תורכיה, והפטריוטים מסוגו של נג’יב אזורי מספרים נפלאות על התקוממותה. ובאמת ישנן שם, מרידות אלא שיחיא המתקומם עשה, כנראה, את מלאכת אנגליה עד שחזר בתשובה ושיך אידריס היה סוכנה של איטליה, ועכשו הוא מחפש קונה אחר. ואוי ואבוי לקולטורה שמכניסים שניהם יחד. תוַתר תורכיה על תימן רגע, ויהי סופה כסוף אפריקה הצפונית, היא תפול לידי שלטון נוצרי. או אפשר ידעה מרוקו להשתמש בחפשיותה? או אפשר שמעתם על דבר הקולטורה השוררת בשלטון של אוֹמַן? או אולי יש ציויליזציה בזנזיבר? ואלה השנים אנגליה חוסה אליהם ונותנת להם להתפתח. או אפשר נקו הערביים קצת את הרפש שברובעיהם בקהירה ובאלכסנדריה, יסדו שם איזו מוסדים קולטוריים עממיים? והיש לכם בטחון אף רגע, שאם תצא אנגליה ממצרים ליום אחד, לא יקומו קנאי המושלמים ולא ישחטו את האירופיים ואת הקופטים הנוצרים ואולי גם את הלאומיים הפטריוטים שלהם, שאינם כל כך חסידים לאישלם?⁴) או אפשר יש בכלל באיזו ארץ פנה מושלמית קולטורית? אני לא ראיתיה ולא שמעתי עליה. מי שיודע – אדרבא, יבוא ויגיד.

לא, איני מאמין. יודע אני שיש קומץ משכילים ערביים שלבם ער וכואב באמת והחפצים להחיות מה שאפשר להחיות. אבל מה הם המעטים האלה לעומת כל ההמון, קפאונו ורקבונו? אתם שומעים רעש מסביבכם. אבל מי הם הרועשים? וכי אינכם מכירים את כח דמיונו של העם הזה? וכל ההפגנות של מאות אלפי אדם בדמשק? (שם לקחו חלק בהן, לפי המספרים שבעתונים, גם תינוקות שטרם עמדו על רגליהם, גם אלה שלא נולדו וגם מתים שקמו מקבריהם. בלי אלה אין לבאר את המספרים המבהילים). וכי אינכם קוראים על תשעים אלף מתנדבים של איזה נוה־מדבר (אואזיס) בערב, שמספר כל נפשותיו אינו עולה למספר הזה? ואך יש פתרון לחלום, ואחרי דמשק באה חַלֶבּ. שם הראו גבורי־ערב את פטריוטותם וקוֹלטוריותם, ואחרי כל זה אתם מאמינים ברעש ובקולות?

ויודע אני שלשה כחות שהם פועלים באמת בעם הערבי: את הבידוי, הדרויש והאפנדי⁵. אם קרה באמת מקרה של התקוממות ערבית – אז היו נא בטוחים כי אחד משלושת אלה היה הגורם. הבידוי אינו חפץ בישוב ומתקומם תמיד כנגדו, – זה ידוע. יחיא המתקומם מצא שהתורכים משתמשים בשומָן טמא למשיחת כלי־נשקם, ובעובדה זו הלהיב בכרוזו את לבבות המאמינים; (גם בהודו, במרידה הגדולה של שנת 1857, שמשו מוטיבים כאלה כח מעורר למתקוממים) וכי הדת היא כח – בזה איני מטיל ספק. אבל בעולם האישלם עודנה כח הורס ולא בונה ויוצר. השערִיַת, חוקה דתית זו שולטת עוד בכח, ואני כבר דברתי על כח זה, והייתי חפץ לראות את זה החכם שיבנה ממלכה מודרנית על יסודה של השערית. נסו־נא ליסד מרכז קולטורי של יהודים עם רבנינו החרדים בראש שינהג על יסוד השולחן השולחן־ערוך; גם מושבות כפתח־תקוה החרדית אצלנו מבינות שעל הרב להתחשב עם הועד יותר מאשר הועד עם הרב, כלומר הדת עם החיים יותר מאשר החיים עם הדת; החיים קודמים לדת; ואך המושלמים אינם חפציים להתחשב בזה. אילו רצו היו יושבים כבר שלשים נבחרים ערבים בני־תרבות מאלג’יר בפרלמנט בפריז ודורשים שם זכיות לאומיות ותרבותיות, ואפשר גם אוטונומיה, – דבר שאנו רואים כבר אצל תתרים ברוסיה – אלא שהערביים האדוקים אומרים: “אי־אפשי” ועומדים באובסטרוקציה שלהם, כלומר נשארים בפראיותם על אפה ועל חמתה של אירופה, לפי דעתם. ואל נא תקטינו את ערך הדת! בני־אדם אצלנו, שלקחו להם קצת אתיאיזמוס מן המוכן בספרים שטחיים, רואים בדמיונם את העולם והנה הוא כבר עולם של השכלה וכפירה, – אלא כשהם מתחילים להזקין באה האשה ותולה להם “שיר־המעלות” על הדלת, והשמָש בא לכרמם או לפרדסם, מלקט אצלם מתחת העץ פרות רקובים ואומר: אלה הם לשמים, והללו מעמידים פנים רציניים. ואיך אפשר, למשל, לחתונה, לברית, לאכילת־בשר וכו' בלי רבנים ושוחטים! וכך הולכת הכפירה וכובשת בפֶה את הנוער, והצרמוניה – את ימי העמידה, סוף־סוף עולם כמנהגו נוהג, והחיים נרפשים על ידי אמונות תפלות. בעולם הנוצרי קדמה ריפורמציה לקולטורה, ואם ארצות אנגליה, גרמניה, הולנד, שויץ וסקנדינביה הן היותר־קולטוריות בעולם, ואם ההוגינוטים הם סלתה של צרפת ולוחמים מלחמת־הקולטורה בה, ופינלנד ונפות הים הבלטי הן הפנות האירופיות היחידות ברוסיה – אין זה מקרי כלל, כמו שאין זה מקרי אם גרמני־אוסתריה הקתולים נשארו מאחור, או שקנתוני הקתולים בשויץ נקיים ומפותחים פחות מאלה של פרוטסטנטים, או שספרד ופורטוגל הקתוליות ורוסיה הפרבוסלבית הן אסיה שבאירופה. (אף כי הקתוליות הסתגלה לחיים יפה־יפה והשתמשה באמנות ובתרבות לצרכיה לא מעט, ובין כהניה היו אנשי תרבות מעולים בזמנים שונים.) ואילו היו הוהבים בערב הבהיים בפרס מנצחים – אולי היה נצחון זה העולה על כל נצחונותיהן של מרידות מדיניות ⁶). להמונים (ואפשר גם למשכילים) בלי דת אי־אפשר, ואשרי העם שדתו מתוקנת. וכל זמן שהשעריַת עומדת תקפה לא תעשה מהפכה בעולם המושלמי. התורכים הצעירים נכשלו באבן זו, וגם לוטפי פיקרי מתנגדם מרגיש, כי אחדות בין קנאות איזלמית ובין פרוגרס לא תתכן.

ועתידים פטריוטי הערבים להכשל גם באבן השניה שנכשלו בה התורכים הצעירים: בשאלות הקרקע. התורכים הצעירים שכחו את הבָּק והערבים את האפנדי, ובלי ריפורמה קרקעית אי־אפשר ליסוד מדיני חדש להתחזק. ואין להשתמט משאלה זו ע"י יסוד בנין המדינה על בסיס תעשיתי. אירופה שלא נתנה לחיות לתורכיה החזקה להנהיג בה מכסים ותקונים – התתן לעשות זאת לתורכיה הנחלשת של עכשו? ואם כן, הרי תצטמצם נקודת מרכז החיים שוב בחקלאות, ופה אין מוצא. מלחמת החקלאות החריבה את פולין, וכשינסו הפטריוטים הערבים לנגוע באפנדים ובקרקעותיהם לטובת האכרים יחריבו את שארית ארצות ערב. ואם ישאירו את הדבר על עמדו, הרי לא ישונה כלום. ארץ עניה בלי חקלאות מפותחת ובלי תעשיה מודרנית לא תחיה חיי תרבות, ונסים לא יעשו גם לערבים. דמשק ובירות לא תחיינה את המדינה, אם לא תחיה המדינה אותן. והמדינה שוכבת כמת, מי שרואה את יפו וארץ ישראל – אינו יכול להכחיש זאת. ומה שהעם לפרקים, כשבא רמז מאיזה מקום, מתחיל לצעוק ולהרעיש עולמות שני ימים – לזה אין ערך. חבית ריקה ושאונה אני שומע ולא יותר.

מי הוא העושה עתה את כל הרעש? אם השפעות חיצוניות הן, כדברי אחמד אגיוב ב“התורכי הצעיר” או אולי גם תעמולת איזו מניני־משכילים – אין זה משנה כלום. אפשר יש פה גם צד שלישי: כי מפליא אותי יותר מכל יחס הממשלה המקומית וגם המרכזית. לפני שבועות אחדים רדפו את התורכים הצעירים ואת העתונות באכזריות, ופתאום חופש גמור כל־כך להטפת אוטונומיה ערבית; וכי אין ענין זה חשוד קצת? כן, חשוד. ויש שאני משער: אולי אין כל זה אלא בלוף קיאמילי כלפי התורכים הצעירים, בעלי ההתרכזות שהשפעתם מתגברת; וזהו מקור הרעש כלפי התורכים הצעירים והציוניים, שהערבים חושבים אותם לבעלי בריתם של אלה.

הערה. גם דברים אלה נכתבו כמעט לפני חצי יובל שנים, והוכנסו הנה בכמה תקונים לשוניים וגם בהשמטות כמה פרטים חסרי־ערך, ובשמירת תוכן הדברים בהקפדה על כל פרט חשוב. לפני שנים אחדות היו מונים את הכותב במאמר זה. ארתור הוליטשר והנס כהן הכריזו אז על תחית המזרח ועל סופו של האימפריאליזמוס. בורודין, יהודי מרוסיה, הרעיד את חומות סין, מסביב לערב נחשבה כבר הפדרציה הערבית לודאית. עתה שככו הרוחות והמתנבאים כובשים נבואתם. יפון שמה קץ להרבה חלומות סיניים ולא־סיניים ועומדת גם כן לערער את חומות יריחו של הוליטשר, אלא שאמריקה האימפריאליסטית מפריעה ומערב גם כן אין נחת. וגם המלחמה בין תימן והוהבים נגמרה בעצם בלא כלום.

ובכל זאת ישנה שגיאה עקרית בתפיסתו של מאמר זה. הוא נכתב בשנות האמונה המופרזת בהתפתחות. חשבו אז כי הכל מתחיל מכלכלה ותרבות. כי הפוליטיקה היא המלה האחרונה. האמנו אז כי עם היושב על אדמתו ואפילו רק מעוט – בטוח בקיומו, ואם תרבות לו, עתיד הוא גם להגיע לזכיות לאומיות לכל הפחות עם התגברות החופש בעולם. ובינתים נשתנו פני הדברים; אם מצד אחד שחררה המלחמה העולמית הרבה עמים קטנים בהחריבה ובמוטטה ממלכות גדולות ואדירות, אך השנים שלפני המלחמה, ימיה ואלו שאחריה, הראו לנו דברים איומים. רשימה קטנה: “גלות שלמה”, הבאה בספר זה, נוגעת בכמה פרטים ומסקנות שלהם. לא, הדברים אינם פשוטים כל־כך כמו שחשבנו אז. אין בטחון בשום התפתחות שהיא.

כי אין התחיה מחויבת ללכת דוקא בדרך שלנו אז: קודם כלכלה, אחריה תרבות, ופוליטיקה לאחרונה. יש ששנוי פוליטי או צבאי משנה את כל פני הכלכלה והתרבות יחד. תורכים חסרי־תרבות הורישו יונים בני תרבות, וצ’יכים משעבדים עתה גרמנים יפה־יפה. ואם “עם פרקים כשבא רמז מאיזה מקום מתחיל לצעוק ולהרעיש עולמות שני ימים” – יש לזה ערך. ראינו זאת ביפו, בירושלים, בחברון ובצפת. תרבות רוסית עתיקה ומושרשת נמחתה כמעט על־ידי גדודים בני אומות שונות ואפילו בני שבטים ברבריים שנוהגו על ידי מורדים כופרים בערך תרבות זו. בשביל יסוד ממלכה – אין צורך לא בכלכלה הגונה, לא בחקלאות מפותחת ולא בתעשיה, ובתרבות פחות מכל. צריך שאיזה כח חיצוני חזק ימצא תועלת בזו, או חוסר־צורך להפריע למיסדיה, ואז יסודה וקיומה לזמן לכל הפחות בטוח. אפשר ליסוד מדיני חדש גם בלי ריפורמה אגררית. אפשר שעם גדול וממלכה גדולה ישתעבדו לדיקטטור. עשירים אנו עתה באותן הפתעות, שלפי דברי ההיסטוריקן יעקב בורקהרדט, מי יודע כמה מהן צפונות עוד לאירופה בעתיד הקרוב ⁷). אין מלים של תחיה שצריכות להיות קודמות, מאחר שאפשר לעמים לשוב ולהיות מה שהיו פעם גם בלי תחיה ובלי מלים, כי אם בחרב ובעזרה של זרים זקוקים להם.

ולכן עם כל האמתות של פרטים ועיקרים רבים שבמאמר, עם כל המצב המשונה של הערבים שאין להם גם עתה אף מלכה אחת עומדת ברשות עצמה באמת, שאין להם גם עתה בתי־ספר לאומיים שנפתחו על ידם, שאין ספרותם עולה עתה בהרבה על תקופתה הפרימיטיבית של ספרותנו העברית החדשה, ושחלק גדול של ממלכותיהן נשען גם עתה על השריעַת, ושהממלכות האירופיות שנתנו שבו ולקחו את שנתנו (מעשה צרפת בסוריה) או מסרו לאחרים (מעשה חֶג’ז) ועם כל אי־ההשתנות היסודית של חייהם, (אף כי פה ושם מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ואלה גם מכריחים אותם להתפתח קצת), אין זה מקל חששותינו במאומה ואינו מקטין את הסכנות. איזו תחיה רוחנית היתה דרושה לתורכים למען השמיד את הארמנים או לעירק למען הכריח את האשורים ללכת?

להתגשמות דמיונותיהם של הנס כהן ואחרים הדרך עוד רחוקה. יכולה אנגליה לעזוב את מצרים ואז יכנס מוסוליני לתוכה. האימפריאליזמוס לא מת, ובמקום עמים אירופיים שבעים ועשירי מושבות באים רעבים מרובי־אדם וצמאים לחתיכת קרקע ומחפשים מקום בעולם.⁸ מה שיפון עושה בסין – מתכוננת איטליה לעשות בכוש, ולפי מה שחושבים רבים – יכולות לעשות כך יפון במזרח הרוסי הרחוק ופולין וגרמניה באוקריינה ובנפות רוסיה אחרות, אם תסכמנה אנגליה וצרפת. אין ערובה ואין בטחון. אתמול משלו גרמנים בצ’יכים, הונגרים בסלובקים, בקרואטים, בסרבים וברומנים, תורכים בערבים, רוסים בפולנים, והיום מושלים פולנים ברוסים־לבנים, סרבים מדכאים קרואטים אחים, ובהונגרים מושלים רומנים וסלובקים, ותורכים וערביים יחד נתונם בסוריה תחת ידי צרפת. שוב רומי בליביה, ושוב ערבים תימנים הולכים בחיל זרים להלחם בכוש אויבתם העתיקה, ושוב פולין, ביהם והונגריה מצוינות בתור ממלכות על מפת אירופה. וכל זה נעשה בתחיה, בלי תחיה, במלים לפי־סדר ובמלים בלי סדר – כל מושכלינו הראשונים הפוליטיים והתרבותיים נתונים בסימן שאלה. מי יודע אם אין הטכניקה חזקה מכל תרבות, ואם לשם שלטון נחוצה בכלל תרבות או נשמה?

ובכן? תשאלו, הכדאי כל העסק? העיקר הוא שאין הענינים תלויים בנו. יש אינסטינקטי חיים ורצון לפעולה – ואלה פועלים בנו ובאחרים. טוב בכל זאת שתחיתנו אינה מדומה. טוב שאנו בכל זאת הולכים פה ונדבקים בקרקע, טוב שלשוננו שבה לתחיה וטוב שאמרנו איזו מלים אחרות בטרם שאמרנו את המלה האחרונה, שאין בכחנו עוד להגידה, ושלאחרים מוקדם עוד להגידה בעדנו. ואם ההיסטוריה חוזרת אצל עמים רבים, כפי שהוזכר פה בהערה, מדוע לא תחזור גם אצלנו, ומדוע לא יהי אפשר שישוב להיות מה שהיה? יש פנים לכאן ולכאן, יש סכנות וצפויות תקוות. מה שנחוץ הוא אורך־רוח, כח פעולה, עצבי־ברזל ורצון הסתורי, בעיקר לעבוד וללמוד. ואם אמת היא כי אחרים לומדים והדור הצעיר שלנו עסוק בהבלים – מעציב מאוד. תחיתנו אסור לה להיות מדומה.

הקדמה

בנסיוני זה, לשפוך אור על מעשים של תקופה קדומה, הנני, כמובן, משתמש לא מעט בהשואות עם עובדות של ימינו ועם נסיונות קשים שנוסינו בהם בשנים האחרונות בישובנו בארץ. גם מבלי שאסתייע בהם בפירוש ובפרוטרוט – יובנו הדברים לקורא המבין וחודר, כי ההשואות בולטות מאליהן. למקטרגים על שיטה זו של דיון על מאורעות עתיקים מתוך עובדות של זמננו – אני יכול לענות: כל השקפה היסטורית חדשה אינה אלא הכללה של עובדות אחרונות והרמתה של זו לפרינציפ חדש אחד או אחדים. עובדות של זמננו או של עבר קרוב דורשות מאתנו באור, ובאותם הגלויים שאנו מגלים בתוכן או מאחוריהן משתמשים אנו לגלות גם את הסבות שמאחורי מעשים ומאורעות של זמנים עתיקים. כך דנו קודמינו גם את ההיסטוריה העתיקה על־פי פרינציפים של הגל, של מרכס, ובימינו אפילו על־פי פרויד. אלא ששם העובדות של זמננו מסתתרות כבר מאחורי תיאוריות מופשטות. בכל־אופן לא רק “מעשי אבות סימן לבנים” אלא מעשי בנים הם גם סימן לאבות. ההיסטוריה – כמו שהדגשתי זאת לא־אחת – רגילה לחזור על מסלולה יותר משאנו חושבים. התנ"ך הולך ונעשה לנו ספר דוגמאי גם להיסטוריה החדשה שלנו. פרשת־הארבה שביואל, פרקי הבריחה למצרים שבירמיהו וספרי עזרא ונחמיה מובנים לנו על־פי מאורעות חיינו פה בארץ יותר ויותר. מעשי מלכות רומי של זמננו מסוגלים לשפוך אור על דרכי רומי העתיקה ומאורעותיה. עם כל חשיבותם של פרטים, כתבות וחטוטים – הנה החשיבות העיקרית של היסטוריה היא בזה, שאנו יכולים ללמוד ממנה. לולא זאת היה למוד ההיסטוריה נהפך לקריאת מעשיות מושכות את הלב, לאמנות לשמה גרידא או לספורט מדעי – דברים חשובים כשהם לעצמם ולא חשובים ביחס להיסטוריה בתור פוקחת עיני עורים ומורת־דרך. ומנקודת־מבט זו נכתבו הדברים הבאים. למומחים בחטוט לא נתכונתי, הם מסתפקים בפרטים, בהגהות ובהערות, החשובים בעיניהם מן האדם והמציאות. אשריהם!

א.

השאלה: איך נפלה רומי המערבית בידי ברברי הצפון – מצאה לה את פתרונותיה על־ידי העובדות של התרוקנות איטליה מיושביה, התמלאות הצבא הרומאי ביסודות ברבריים, התכוננות ממלכות ברבריות וַסליות על גבול רומי ובעזרתה והכנסת צבאות ושליטים משלהם גם לתוך גבולותיה, למען ישמרו עליהם. שם עמדה בעיקר השאלה: איך נפלה? השאר היה מובן דיו. בארצות קרובות לרומי העיקרית וחשובות בשבילה, שבהן רכזה הרבה כוח־שלטון, מחנות צבא גדולים וגם התישבות יסודות רומאיים ובני איטליה – באלו נשאר היסוד התרבותי הרומאי־נוצרי שליט גם אחרי־כן, וכך נעשו לארצות לטיניות בלשונן ובמדה ידועה גם בדרכי תרבותן. ולהפך: בארצות שכבושי רומי בהן היו רק זמניים – לא התחזקה התרבות הרומאית, ולכן שולטות עד היום שם לשונות ותרבויות לא־לטיניות. במזרח אנו עומדים לפני שתי שאלות: איך נפלה רומי המזרחית, קיסרות ביצנטיה, ברוב ארצותיה? ומדוע לא החזיקו בהן מעמד לשונה ותרבותה היוניות? גם על שאלות אלו בעיקרן באו תשובות, ואך פה ושם נשאר עוד שדה רחב לאלה שיבואו להתחקות על צדדים שונים של השאלות האמורות.

מצביהן של ארצות אלו היו דומים הרבה לשל ארצות המערב. גם פה נתרוקנו חבלים שלמים מתושביהם, גם פה הוכנסו יסודות יוניים (וגם רומיים) להתישבות, גם פה הראה השלטון את כוחו בבנין ובהרס, וגם פה השתמשו ביסודות ברבריים בשביל הצבא והשמירה, יסדו להם נסיכויות או גם ממלכות זמניות, וגם הוכנסו בתור צבא שומר (לפרקים עם מדת אוטונומיה ידועה לחבלים ולמושליהם, ראשי הצבא הזר) לתוך גבולות הקיסרות. אלא, מתוך שורה שלמה של הבדלים בין אפיָם של ארצות ועמים אלו שבמזרח ובין אלו שבמערב – חלו בהם גם מצבים אחרים, והיחס בינם ובין הקיסרות השלטת היה שונה הרבה מהיחס בין זו ובין ארצות המערב.

במערב לא נפגשה קיסרות רומי עם ארצות בנות תרבות, אם לא לחשוב את קרתגה (קרת־חדשת). אך גם זו היתה יותר ממלכה בת שכבה עליונה תרבותית, השולטת בברברים זרים, מאשר ממלכה לאומית במובן המקובל והתמידי. ודאי היה לקרתגה גם איזה גרעין שלה במרכזה עצמה, אך יש רושם, שמחוץ לגבולות עיר הבירה השתרעה כבר ארץ הברברים, וכי ישובי קרתגה היו רק מושבות מפוזרות, כמושבות צור אמה בארצות רחוקות. מחוץ לקרתגה היה המערב כולו, כלומר אירופה בחציה המערבי, שטח של ארצות ברבריות. הענין של תרבות קלטית־גלית עתיקה הוא סוף־סוף מוטל בספק. לא כן במזרח. שם נפגשה רומי תיכף בעם חזק, בעל תרבות יותר גדולה ממנה, ששטח השפעתו גם כן גדול היה, בעם שאמנם היו גם לו מושבות פזורות מוקפות ברברים, אך מחוץ להן היו לו גם מרכזים לאומיים צפופים. אילו היה העם הזה מרוכז בתור ממלכה, ושלטון אחד עליון היה עומד בראשו – היתה אולי רומי מוכרחת להתיחס אליו באופן אחר (לטובה או לרעה? – ודאי לרעה) משהתיחסה. אך רומי אספה את ארצות יון כאסוף ביצים עזובות (אם כי בתקופה לא קצרה), ומלחמות עקשניות, כמו עם קרתגה ויהודה, או עם הגרמנים – לא היו לה עמהן. חלק של היונים היו בגדר עם מפוזר, ואם מרכזי היונים פה ושם או מלכות מיוּונת זו או אחרת נסו לעמוד בפני רומי, הנה המושבות הפזורות הלכו עמה ועזרו לה, דוגמת מושבות יון באיטליה עם רומי נגד קרתגה. עובדה זו מתבארת בצורך של המושבות היוניות בהגנתה ובעזרתה מפני הברברים המקיפים אותן. למושבות היוניות – שמימי אלכסנדר התחילו להרגיש את כל הטוב שהגנת יד חזקה ומרכזת מביאה למסחר ולבטחון הימי – הביאה התחזקותה של רומי ברכה, ושום ממלכה מיוּוֶנת במצבה אז לא יכלה למלא את מקום ממלכת־תבל זו. הממלכה המיוּוֶנת של סוריה וכדומה הבטיחה לשוק היוני, שהקיף את ארצות הים התיכון, רק שוקים מקומיים וחלקיים, ורומי הצילתם מידי התחרות קרתגה ושלטונה, ולא התחרתה במסחרם, בהסתפקה רק בשלטון לבד, בהיותה ממלכה אגררית וצבאית במהותה. ובטחון הימים בימי רומי היה חזק מזה שבימי קרתגה¹. וכך הוקמה מעין ברית בין רומי ובין מושבות יון. וההערצה, שהעריצו גדולי רומי את השכלת יון, ההשכלה הגדולה והיחידה אז במערב, ושגרמה אחרי־כן שהשכלת רומי היתה גם ברומי עצמה לשניה במעלה לעומת זו של יון – גרמה להתחזקותה של ברית זו. רומי לקחה לה את השלטון המדינה והצבאי, והניחה בידי היונים את שלטון התרבות ואת המסחר. ולכל מקום שכבשתו רומי בא עמה הסוחר היוני, וזה משך אחריו גם את המלומד והאמן. רומי עזרה להתעשרותם של היונים ולהפצת לשונם והשכלתם בארצותיה ובתוכה עצמה, והיונים הרבו את עשרה של רומי ופארוה בערים יפות, בבניני־פאר ובמפעלי אמנות ותרבות.

ועוד תועלת הביאו היונים לרומי המנצחת. במזרח המיוון למחצה ולשליש ישבו עמים בעלי תרבות עצמית שלהם, שאמנם לא הגיעו בתרבותם למעלה זו של יון, ובעיני היונים והרומאים תלמידיהם נחשבו לבני בלי תרבות, ובכל־זאת נשקפה סכנה מהם לרומי תמיד. עמים אלה יכלו להתגבש ולהיות – בתוקף לשונם, תרבותם וישובם הצפוף הלאומי – לממלכות לאומיות, המוכנות להשתחרר משלטונה העליון של רומי. לעמים אלה היתה תרבות יון לחומר מפוצץ. מושבות וערים יוניות הכניסו בלבול בלב השדרות הגבוהות של העמים המנוצחים. אם בעזרת דינסטיה יונית או רק בהשפעת המושבות היוניות עצמן, – מושבות בעלות בנינים יפים, לוקסוס וקלות־חיים ורבוי תענוגים, – בין כך ובין כך נהו בני השדרות הגבוהות אחרי השכלת יון והזניחו את זו של עמם. “ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה”, – פסוק זה של עזרא התאמת לא רק אצלנו בערב התקוממות החשמונאים, כי־אם גם בסוריה, במצרים ובארצות אחרות שיונים חדרו לתוכן. הלשון היונית, השם היוני, תרבות־יון, נמוסיה ודרכי־חייה, בניני האמנים היונים ופסילי־אמניה קרבו את השכבות העליונות של העמים בעלי התרבות למחצה או בני־תרבות יורדת – לחוגי היונות ולשלטונות היונים קודם ולהרומים אחרי־כן, הקימו חי בין השדרות העליונות של האומה ובין האומה כולה, והפסיקו את התפתחות לשונה ואת בנין תרבותה². הרומאים, במצאם לפניהם מצב כזה השתמשו בו וגם הרחיבו את היקפו וחוג השפעתו. וכשנתחלקה מלכות רומי לשתים – היה המערב רומאי־לטיני והמזרח – רומאי־יוני. אלא בעוד שבמערב הועברו חלקים ברבריים לתוך אדמות איטליה, לספירה לטינית, ויסודות רחבים של מדברי לטינית הושבו גם בתור אכרים יושבי ערים חקלאיות בתוך הארצות הנכבשות – הנה במזרח הספיקה רק אסיה הקטנה ברברים ליון, וביתר המקומות נשארו תושבי־הארץ במובן רחב בתוך עמם³. ידוע, למשל, כי גם בימי קונסטנטינוס ויולינוס הכופר היו פרורי־אנטיוכיה, מרכז היונות בסוריה, מלאים ארמים מדברי לשון עמם וגם בליל של כל מיני לועזים, לא־יונים ולא־ארמים. היונית היתה סוף־סוף רק לשונם של חוגים עליונים, ובעיקר של מושבות יוניות מסחריות ושל מהגרים יונים בערים ומקצת ערב־רב מיון. הכפר והעיר הקטנה נשארו לעם העיקרי, וספרות תנ"כית, משנה ותפילות בעברית, וספרות דתית נוצרית־סורית בסוף ימי שלטון רומי ובתחילת שלטון ערב – מראים על המצב הטבעי והמובן הזה⁴.

קשה לדעת איך התנהגו הרומאים עם הסורים והמצרים; אך קל מאד לנו לדעת איך התנהגו עמנו, עם היהודים, והתנהגות זו, שבלי שום ספק לא היתה יוצאת מן הכלל בכל פרטיה, מספיקה לבאר לנו את קלות הכבשה של ארץ־ישראל על־ידי צבאות עומר⁵. תחלה נהגה רומי עם היהודים בחסד ועם יהודה המכבי גם כרתה ברית, ואחרי נצחון פומפיוס באו ימי שלטונו של יוליוס־קיסר, ועזרו לחיזוק מצב ממלכת ישראל, אלא שממלכה זו היתה כבר וַסלית, והחזיקה עוד רק צל של שלטון בימי יורשי הורדוס; וגם הורדוס עצמו היה רק עבד לרומי. רגילים ליחס להורדוס את יסודן של מושבות יוניות על אדמת ישראל ומאשימים אותו בבגידה וכו'; לחנם: קרוב לשער, כי הורדוס עשה בזה את רצון שליטי רומי, שולחיו וממליכיו, שעשו פה לפי שיטתם הרגילה. ורומי ידעה את המלאכה: להכניס בני־נכר ליהודה, ליצור מרכזים יוניים בה, לגרש יהודים ממושבות וערים יוניות או לחזקם בתוכן, לשם שווי־משקל, לחלק את ארץ־ישראל לאזורי שלטון, להתערב בתוך חייה הפנימיים של משפחת המלך, לסכסך בה ולשפוט ולהרחיק ולאבד כל יורש בלתי־נוח, להחליף פרובינציות עם בני המלכים ואחיהם כדי להרחיקם מארצם, לרכוש גם פילגש מבית המלוכה (טיטוס את בירוניקה) ולעזבה כשאין בה צורך יותר, להחליף נציבים מקילי־עול במכבידי־עול ולהיפך, לפי צורך השעה של השלטון, לרכוש להם השפעה גם בגבולות השפוט הדתי, להחריב ערים וכפרים פה ושם, לתמוך קצת באיזה מורד ולחזק אחר־כך את ידי המלך נגדו, אם נעשה נכנע ומציית במדה מספיקה. להכין מרד כללי ולבלי דכאו תחילה בצמיחתו, למען שים קץ לכל עצמיות ולהפוך את הארץ לפרובינציה רומאית – כל זה הוא רומאי כל־כך וידוע לכל מעיין בדברי ימיה, ומשותף במדה כל־כך מרובה לכל כובשים והולכים בדרכי רומי עד ימינו אלה, באופן שאין לנו שום יסוד לחשוב, כי הופלינו רק אנו בתשומת־לב מיוחדת של הכובשים. מה שנעשה לנו נעשה גם למצרים ולסורים, ובארצות יון – גם ליונים עצמם. הקזות־הדם שהוקזו ליהודים במרכזי היונים בארץ־ישראל, במצרים, בסוריה ובקפריסין – ודאי לא היו מעשי יונים לבד ולא בלי תמיכת השלטונות וברכתם נעשו: הרי ישבו יהודים באותם הזמנים בשקט ובשלוה באסיה הקטנה ובערי יון וגם ברומי עצמה עד ספרד, ולא נגעה בהם יד. הסתייעות זרים וכובשים ביהודים לצרכיהם ולבצוע רצונות השלטון הגלויים והנעלמים על־ידיהם בתוך עמם – אינה יצירה של זמננו לבד. יהודים עשו תמיד מלאכתם של אחרים נגד האינטרסים החיוניים של עמם: שומרונים – בימי זרובבל ונחמיה (שומרונים – כלומר שרידי בני־אפרים), וגם אחרי כן; מתיונים ואנשי מצודת־אקרא בימי החשמונאים; אדומים בימי החשמונאים האחרונים⁶ ונוצרים־עברים בימי בר־כוכבא – כולם כחוגים ידועים בארץ ובחוץ־לארץ בימינו – עשו ועושים תמיד את רצון רומי ויורשיה⁷. וכי מה יכלו הורדוס ובניו לעשות אחרת? לשם מה הקימום? למה הורחקו החשמונאים ודוכאו? אם אמת הדבר כי הורעל אגריפס הראשון באשר חששו ברומי מפני בגידתו – איני יודע, אך כל מה שמסופר על אגריפס מראה על המצב הקשה של הדינסטיה המסכנה, שהיתה מוכרחת לחפש דרכיה בין אינטרסי האומה ובין רצונות הכובשים־השליטים והמושבות היוניות עוזרותיהם ועושות רצונם.

ושוב אינני יודע איך התנהגו הרומאים עם המצרים והארמים, אך בנוגע ליהודים – לא חדלו מחשוד אותם וראו בהם אויבים תמיד. הנשיאים סוף־סוף לא היו שלטון בעל־ערך. איזה ערך יכול היה להיות אז, – באוירה של ארץ־ישראל אחרי מרד בר־כוכבא – לאוטונומיה יהודית, שנדדה (כלומר שהוגלתה) בלי הרף, ובאין לה אף אחד מסימניו המובהקים של שלטון ממשי? צבא יהודי לא ניתן לנשיאים, ובכלל, דומה, לא היו יהודים, ביחוד מארץ־ישראל, בין צבאות רומי. גם פקידים יהודים (אם לא איזה מוכסים או בלשים) בעלי איזה ערך לא היו לרומי בארץ־ישראל. ביחס ליהודים שרר אי־אמון מוחלט, במשך מאות שנים, גם בימי האלילות כבימי הנצרות⁸. הנשיאות היתה איפוא מעין מוסד־בינים, כלי ומכשיר להקל על פקידות רומי למלא תפקידיה, וגם אמצעי לרכוש על־ידיה איזה חוג ידידותי בין היהודים. בסכנה של התפרצות הפרתים לארץ – זקוקה היתה רומי גם לצד נוטה אחריה במקצת. כי, כנראה, לא נפסקו לגמרי הקשרים בין היהודים לפרתים⁹. אפילו אחרי פולמוס גלוס – נשאר עוד ישוב יהודי בארץ־ישראל, שלא ניתן להבטל ושנשא עיניו למזרח. ואם נשים אל לב כי יולינוס, בהלחמו נגד הנוצרים בבית, וביחוד בהתאזרו נגד הפרתים בחוץ – חפץ למשוך את לב היהודים על־ידי בנין מקדשנו, נבין כי לא היו היהודים בארץ־ישראל עוד כמות מבוטלת אז.

ובפרתיה (פרס בפי היהודים) ידע עוד היהודי להתהלך זקוף־קומה. אם בימי גזרות מצדק, הריפורמטור הפרסי, שאמר לבטל את הרכוש הפרטי ואת המשפחה – יכול היה עוד מר זוטרא השני להתקומם ולהלחם שבע שנים בחיל פרס, ואם כוזרו, בהתפרצו לארץ־ישראל בימי הירקלוס, יכול היה עוד לאסוף אל תחת דגלו, לפי המסורה, עשרים ושמונה אלפים לוחמים יהודים – אין פלא כי התחשבו עוד קצת גם בארץ־ישראל עם היהודים¹⁰. אלא שההתחשבות הצטמצמה בדברים חסרי־ערך, ובמקצועות החיים העיקריים דוכאו היהודים, וגם הנשיאות בטלה לאחרונה. האדמה הלכה והופקעה מידי היהודים או שהוזנחה על־ידם. היציאה גדלה, וחבלים שלמים הפכו שממה. וכדרך הארצות האלו שעל גבול המדבר – כל פנה שמתרוקנת נהפכת תיכף למקום מרעה לשבטים־נודדים. וכך, מכיון שהלכה הארץ ושממה, ירש הבדוי (מדיָני או בן קדם בלשון התנ"ך) את מקום האכר. והדרך לכבושה של ארץ־ישראל בידי שבטי המדבר הוכנה על־ידי הרומאים עצמם ועל־ידי גלות יהודים מתוכה.

מה היה ערך היונות בארץ־ישראל? אם בארצות המערב שררה אחדות לשונית גמורה בין השלטון הרומאי והמתישב בן־איטליה – הנה בנפות המזרח לא שררה תחילה אחדות זו. השלטון והצבא היו רומאים לטיניים, והמתישב יוני (מחוץ לחילים מעטים שהתישבו על קרקעות מופקעות, ושהיו אולי גם הם בליל־עמים ולשונות); ובכל־זאת גדול היה כוחם של היונים. כל זמן ששלטה האלילות – שלטה היונות במובן תרבותי, וברגע שירדה האלילות והנצרות התחילה לבקש לה דרך אל כל השדרות, וביחוד אל השדרות הנמוכות, שמה את פניה אל היסודות הרחבים, והיתה משתמשת בלשון עמי המקום. כתבי־הקודש, הבריתות השתים, ספרים גנוזים וחיצוניים ורבים מספרי אבות הכנסיה תורגמו לסורית, למצרית, ואפילו לכושית, כמו כן תוקנו תפלות בכל לשונות אלו, ונולדה אחר־כך גם ספרות חילונית סורית, ואפילו תרגומים של ספרי מדע מיונית הוכנסו אליה (תרגומים מקולקלים ומסתגלים להשקפות הדורות ולטעמם הירוד). המסחר היוני ירד, כי דולדלו המדינות על־ידי המלחמות והרדיפות. העובדה של התחזקות בני־נביות (תרכובת ארמית־ערבית) ויסוד ממלכה על־ידם, וכן חיזוק השפעת הערבים בעבר־הירדן וקריאתם על־ידי הרומאים לשמירת גבולותיהם – מראים כי עבר זמן כוחה הגדול של רומי. היונים בארצות אלו חדלו מהיות משען, הארצות התרוקנו (כנראה, לא רק ארץ־ישראל לבד) מחלק הגון של עובדי־אדמתם, גלים של נודדי־מדבר שטפו את הקרקעות העזובות ודלדלו אותן.

כי, כמו שאמרתי, לא רק היהודים היו מטרה לשיטת החורבן הרומאית. אם בראשית כניסת הרומאים למזרח – בקשו עוד משען בתרבות שלמה ובתרבות למחצה, הנה במשך השנים נטו הרומאים אל הדרך הקלה בשביל שלטונם, דרך שאנו מכירים עתה היטב מאד¹¹ : למשול בבני בלי־תרבות קל ונוח יותר מאשר בבני־תרבות מרובי־תביעות ומלאי הכרת ערך עצמם. וזו היתה אז לשיטה בכל ארצותיה. נחרבה לא רק ארץ־ישראל; גם נפות יון התרבותיות הורקו מיושביהן ונתמלאו ברברים ונודדים. ופרוצס זה עבר כחוט השני דרך כל המזרח. במאות האחרונות של קיומה בכרה מלכות רומי את הברבריות על התרבות. הקיסרים חדלו עוד בזמן קדום מהאמין בצבא הרומי שלהם, והיו מרחיקים אותו לארצות הברברים, וצבאם הקרוב, צבא הבירה והנפות הסמוכות לה, נמלא יסודות ברברים, וברברים גם עמדו בראשו ויש שעלו על כסא רומי. והזיקה לברברים הביאה את פריה. הרבה אמצעים בידי כובש, ואם מבכר הוא את הפרא על בן־הישוב יודע הוא תמיד לדכא את זה ולמאס עליו את החיים. והנודד בן־המדבר אורב מימים קדומים לארצות אלו. כל זמן שיושב עם עיקרי, הקשור עם הארץ, ואשר הוא זר בלשונו ובנמוסיו לשבטי המדבר¹², קשה למדבר לפרוץ לישוב. הממלכה והצבא מעכבים והעם בעצמו שומר על גבולו, מעברותיו ושדותיו, ופרקים פורץ הוא גם לפאת המדבר ועושה שפטים בנודדים. מה היו מלחמות ישראל ויהודה, החשמונאים והורדוס במדין, באדום, בעמלק, ביטור ובמעון וכדומה – אם לא הגנת הישוב על שדותיו, כרמיו וכפריו בפני המדבר? אך ברגע שבא נגוד בין השלטון והעם יושב הארץ, בשעה שהשלטון אינו מעונין לשמור על הישוב התרבותי, והוא פורק מעל ישוב זה את הנשק ומאיר פניו לנודד, ויש שהוא גם נכנס עמו בברית – אז מרים בן־המדבר ראש ועוזר לדכוא הישוב ולחורבנו, ברגע כזה או ברגע שהכובש מתחיל להשתמש בנסיכי מדבר ובמחנותיהם לצרכים צבאיים, הן לשמור על גבולות הארץ שנחלשו לרגלי פרוק הנשק מתושבי המדינה, והן כדי לעזור לכובש נגד האויב הפנימי, בני העם הנכבש יושב הארץ – בין כך ובין כך והנודד מתחיל להרגיש בכוחו. וככל מה שהנודד פורץ מגבולותיו וכובש לו מקומות מרעה למקנהו – כן יקל על הנודד הבא אחריו להרחיב את גבולות המדבר בארץ הישוב. ובמלכות רומי הלכו הדברים כך: תחילה חורבן לשם הכנעה, אחר־כך בנין לשם הצרכים הצבאיים ורבוי הכנסת־הממלכה, ולבסוף – דלדול עם־הארץ והאכרות, והגברת המדבר על הישוב.

ארץ־ישראל עברה דרך קלסית של סדר כבוש זה. ממותו של הורדוס ועד כבוש ביתר – חורבן לשם הכנעה, מימות אדריאנוס עד השתרשות הנצרות – בנין לטובת עצמו של השלטון¹³, ואחר־כך – וגם בצדו של הבנין קודם לזה – שוב חורבן: גרוש העם מעל אדמתו והחלפתו בבני־נכר, ובעיקר בנודדי־מדבר. המלחמות הרבות עזרו גם־כן לרעה. כידוע, וכמו שקרה לא אחת במלחמות, במקרה של התפרצות הפרתים – סבלו היונים והיסודות הנוצריים הקרובים למלכות אבדות כבדות, הן מתוך זה שנהרגו ונשבו במלחמה או גם נמכרו לעבדים, כדרכי הימים ההם, והן מתוך בריחה לצפון, לנפות החוף של סוריה הקרובות לאסיה הקטנה, במקום שהקיסרות הביצנטית היתה יותר חזקה ובצורה. וגם על־ידי הריסות הבטחון והמסחר, סבלו היונים יותר מכל. עם הסתלקות היונים והתמעטם במקומות רבים התבלטה אחר־כך הכנסיה העממית, הסורית – בסוריה והקופטית – במצרים, מה שמראה, כי היונות מלאה רק את פני השטח העליון; את יושב הארץ התרבותי למחצה – שנאה, ואת בן־המדבר לא רכשה, ובשטוף הערבים הנודדים את ארץ־ישראל וסוריה – נדחקו בני־הארצות אל ההרים. הנוצרים וכל אלה שלא עברו לאיסלם (חוץ מן היהודים שנחלשו כבר אז עד לבלי בוא בחשבון) רחקו מדרך המלך וירחקו למקומות שקשה היה לנודדים לכבשם. ועד עתה רואים אנו כי רוב הישוב האי־איסלמי מרוכז בהרי הלבנון והעלואים ובמדה קטנה גם בהרי ארץ־ישראל, והנוצרים הסורים – בהרי קורדיסטן¹⁴.

אך כל זה בא אחרי־כן, ולפני זה, אחרי שהורקה ארץ־ישראל מיושביה היהודים – לא יכלה להיות מבצר בפני המדבר. כוזרו מלך פרס (והיהודים עוזריו – לפי סופרי הנוצרים) שפך חמתו על הנוצרים, והירקליוס על שרידי היהודים. וכך בא החורבן האחרון של הארץ בימי רומי. וצבאות מוחמד, אלה שלפני איזו שנים נלחמו מלחמות קשות ומרות עם שבטים וערים ישראליות בערב, במקום שהיהודי החזיק בנשק וידע להגן ולתקוף – צבאות אלו לא פגשו שום מעצור בדרכם לדמשק. לא רק מפני שהיהודים שנאו את רומי, גם את הכובש החדש לא יכלו לאהוב, אלא מפני שלא באו כבר בחשבון אחרי מלחמות כוזרו ונקמת הירקליוס, בגרשו את הפרתים מארץ־ישראל ומסוריה. מאז אין היהודים נזכרים כמעט יותר, וגם במסורות המעטות בא זכרם כרשים ודלים מדברי תחנונים. בבבל ובפרס קם להם עוד ניר, וראש הגלות בא במקום נשיאי־יהודה. שם הוכרח עוד הכובש המושלמי להתחשב עם הישובים היהודיים הגדולים והצפופים, שידעו עוד זה לא כבר להחזיק נשק. לא כן בארץ־ישראל: בשממה הזאת שכבשוה נודדים מקודם ואשר שכנו על גבולותיה מסביב – לא היה כבר שום מרכז ראוי לאיזה מעשה. ולכן רכז הכוח הכובש את עצמו בסוריה ובארם־נהרים; בארץ־ישראל, מחוץ לעניני דת, לא היה לו מה לעשות.

ואך גם ביתר הארצות מסביב חזקה הברבריות. ואם אמת בפי המסורות במרוקו, שגם שם היו נסיכויות יהודיות שנלחמו זמן רב על קיומן ושהמוסלמים הצליחו לכבשן רק במרמה (עיין “נר־מערבי” לטולידנו), הנה בקרתגה, בזו ששמשה מרכז רומאי־מערבי־נוצרי, ושממנה יצא אוגוסטינוס הקדוש, – בזו – כמו במצרים היונית־נוצרית מלמעלה – לא נמצאו גם־כן כוחות שיוכלו לשמור על תרבויות יון ורומי. תרבות זרה של שטח עליון אינה מסוגלת לשמור על ארץ מכבוש. קרתגה נשארה ברברית מסביב לעיר הבירה ולמושבות הרומאיות, ואת כוחות העם המצרי אכלו המנצחים ובליל האומות והלשונות. היסוד הקרתגי כעם הסורי וכיהודים, או שגורש, או שהלך לטמיון במלחמות ובשבי ובעבדות־נכר, או שישב בתור שריד נכנע ועלוב בפנות ארצו. והנודד עלה לגדולה, כבש, ירש, משל והקים שכבה עליונה תרבותית לזמן, בעלת תרבות ערבית־איסלמית ואחר ירש גם בלי תרבות את הארץ והשדות¹⁵.

ומלכויות רומי ובזנטיה? “ביבוש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה”, ומה שזרעו קצרו, והברברים שידי מלכויות אלו טפחו אותם – באו והחריבו את מטפחיהם. אלא כשעם כובש מסוגל על־פי התנאים לכבוש ארצות לעצמו ולישבן – כדרך רומי במערב האירופי, וכדרך האנגלים במושבות של ישוב – אז הכובש משאיר בארצות אלו יורשׁים מבני עמו ואת לשון עמו ותרבותו. לא כן אם כבושו הוא רק לשם נצול ושלטון. הנצול והשלטון מואסים בדרך ארוכה וכבדה ובוחרים בדרך קצרה וקלה – ולכן מבכרים הם את הפרא והנודד ובן בלי־תרבות על התושב התרבותי¹⁶. והברבריות היא חרב־פיפיות¹⁷. תחילה היא נשכרת בכסף ובהנאה ומתחנפת לשרת את הכובש וללחום מלחמתו, ואחרי־כן, כרפות יד הכובש ובהגיע שעת הכושר לנדוד, עט הברברי אל השלל וכובש לעצמו. והוא, המסתפק במועט, אשר גם ישוב מדולדל הוא גן עדן בעיניו – מתהוה ליורש השוחק ומוריש את הכובש הגדול ובא במקומו ויוצר לאט־לאט את עולמו הוא.

ובדבר התרבות האיסלמית־ערבית – זהו ענין למאמר מיוחד. ענין ראוי לדבר עליו, ואך פחות בערכו בשבילנו מהענין שבו אנו דנים. השאלות: איך נפלה רומי המזרחית ומדוע לא נתקיימה בה היונות? והתשובות על שאלות אלו, והעיקר: חורבן ארצות אלו ותרבויותיהן וחזוק הברבריות בידי רומי עצמה, שקלעו את החבל לצוארה שלה – הם פרק רב־חשיבות בשבילנו ובשביל יורשתה של רומי בעולם; כי ממלכה בעליתה – מבכרת תרבות על אי־תרבות, וכשהיא מגיעה לבכר את הפראות על התרבות – סימן ירידה הוא לה. כך היה וכך יהיה.

• חווה ראוך-סטקלוב
• גדעון ביגר
• רן נוה
• צחה וקנין-כרמל
• אורה ברמן