הקדמה    🔗

בנסיוני זה, לשפוך אור על מעשים של תקופה קדומה, הנני, כמובן, משתמש לא מעט בהשואות עם עובדות של ימינו ועם נסיונות קשים שנוסינו בהם בשנים האחרונות בישובנו בארץ. גם מבלי שאסתייע בהם בפירוש ובפרוטרוט – יובנו הדברים לקורא המבין וחודר, כי ההשואות בולטות מאליהן. למקטרגים על שיטה זו של דיון על מאורעות עתיקים מתוך עובדות של זמננו – אני יכול לענות: כל השקפה היסטורית חדשה אינה אלא הכללה של עובדות אחרונות והרמתה של זו לפרינציפ חדש אחד או אחדים. עובדות של זמננו או של עבר קרוב דורשות מאתנו באור, ובאותם הגלויים שאנו מגלים בתוכן או מאחוריהן משתמשים אנו לגלות גם את הסבות שמאחורי מעשים ומאורעות של זמנים עתיקים. כך דנו קודמינו גם את ההיסטוריה העתיקה על־פי פרינציפים של הגל, של מרכס, ובימינו אפילו על־פי פרויד. אלא ששם העובדות של זמננו מסתתרות כבר מאחורי תיאוריות מופשטות. בכל־אופן לא רק “מעשי אבות סימן לבנים” אלא מעשי בנים הם גם סימן לאבות. ההיסטוריה – כמו שהדגשתי זאת לא־אחת – רגילה לחזור על מסלולה יותר משאנו חושבים. התנ"ך הולך ונעשה לנו ספר דוגמאי גם להיסטוריה החדשה שלנו. פרשת־הארבה שביואל, פרקי הבריחה למצרים שבירמיהו וספרי עזרא ונחמיה מובנים לנו על־פי מאורעות חיינו פה בארץ יותר ויותר. מעשי מלכות רומי של זמננו מסוגלים לשפוך אור על דרכי רומי העתיקה ומאורעותיה. עם כל חשיבותם של פרטים, כתבות וחטוטים – הנה החשיבות העיקרית של היסטוריה היא בזה, שאנו יכולים ללמוד ממנה. לולא זאת היה למוד ההיסטוריה נהפך לקריאת מעשיות מושכות את הלב, לאמנות לשמה גרידא או לספורט מדעי – דברים חשובים כשהם לעצמם ולא חשובים ביחס להיסטוריה בתור פוקחת עיני עורים ומורת־דרך. ומנקודת־מבט זו נכתבו הדברים הבאים. למומחים בחטוט לא נתכונתי, הם מסתפקים בפרטים, בהגהות ובהערות, החשובים בעיניהם מן האדם והמציאות. אשריהם!

א.    🔗

השאלה: איך נפלה רומי המערבית בידי ברברי הצפון – מצאה לה את פתרונותיה על־ידי העובדות של התרוקנות איטליה מיושביה, התמלאות הצבא הרומאי ביסודות ברבריים, התכוננות ממלכות ברבריות וַסליות על גבול רומי ובעזרתה והכנסת צבאות ושליטים משלהם גם לתוך גבולותיה, למען ישמרו עליהם. שם עמדה בעיקר השאלה: איך נפלה? השאר היה מובן דיו. בארצות קרובות לרומי העיקרית וחשובות בשבילה, שבהן רכזה הרבה כוח־שלטון, מחנות צבא גדולים וגם התישבות יסודות רומאיים ובני איטליה – באלו נשאר היסוד התרבותי הרומאי־נוצרי שליט גם אחרי־כן, וכך נעשו לארצות לטיניות בלשונן ובמדה ידועה גם בדרכי תרבותן. ולהפך: בארצות שכבושי רומי בהן היו רק זמניים – לא התחזקה התרבות הרומאית, ולכן שולטות עד היום שם לשונות ותרבויות לא־לטיניות. במזרח אנו עומדים לפני שתי שאלות: איך נפלה רומי המזרחית, קיסרות ביצנטיה, ברוב ארצותיה? ומדוע לא החזיקו בהן מעמד לשונה ותרבותה היוניות? גם על שאלות אלו בעיקרן באו תשובות, ואך פה ושם נשאר עוד שדה רחב לאלה שיבואו להתחקות על צדדים שונים של השאלות האמורות.

מצביהן של ארצות אלו היו דומים הרבה לשל ארצות המערב. גם פה נתרוקנו חבלים שלמים מתושביהם, גם פה הוכנסו יסודות יוניים (וגם רומיים) להתישבות, גם פה הראה השלטון את כוחו בבנין ובהרס, וגם פה השתמשו ביסודות ברבריים בשביל הצבא והשמירה, יסדו להם נסיכויות או גם ממלכות זמניות, וגם הוכנסו בתור צבא שומר (לפרקים עם מדת אוטונומיה ידועה לחבלים ולמושליהם, ראשי הצבא הזר) לתוך גבולות הקיסרות. אלא, מתוך שורה שלמה של הבדלים בין אפיָם של ארצות ועמים אלו שבמזרח ובין אלו שבמערב – חלו בהם גם מצבים אחרים, והיחס בינם ובין הקיסרות השלטת היה שונה הרבה מהיחס בין זו ובין ארצות המערב.

במערב לא נפגשה קיסרות רומי עם ארצות בנות תרבות, אם לא לחשוב את קרתגה (קרת־חדשת). אך גם זו היתה יותר ממלכה בת שכבה עליונה תרבותית, השולטת בברברים זרים, מאשר ממלכה לאומית במובן המקובל והתמידי. ודאי היה לקרתגה גם איזה גרעין שלה במרכזה עצמה, אך יש רושם, שמחוץ לגבולות עיר הבירה השתרעה כבר ארץ הברברים, וכי ישובי קרתגה היו רק מושבות מפוזרות, כמושבות צור אמה בארצות רחוקות. מחוץ לקרתגה היה המערב כולו, כלומר אירופה בחציה המערבי, שטח של ארצות ברבריות. הענין של תרבות קלטית־גלית עתיקה הוא סוף־סוף מוטל בספק. לא כן במזרח. שם נפגשה רומי תיכף בעם חזק, בעל תרבות יותר גדולה ממנה, ששטח השפעתו גם כן גדול היה, בעם שאמנם היו גם לו מושבות פזורות מוקפות ברברים, אך מחוץ להן היו לו גם מרכזים לאומיים צפופים. אילו היה העם הזה מרוכז בתור ממלכה, ושלטון אחד עליון היה עומד בראשו – היתה אולי רומי מוכרחת להתיחס אליו באופן אחר (לטובה או לרעה? – ודאי לרעה) משהתיחסה. אך רומי אספה את ארצות יון כאסוף ביצים עזובות (אם כי בתקופה לא קצרה), ומלחמות עקשניות, כמו עם קרתגה ויהודה, או עם הגרמנים – לא היו לה עמהן. חלק של היונים היו בגדר עם מפוזר, ואם מרכזי היונים פה ושם או מלכות מיוּונת זו או אחרת נסו לעמוד בפני רומי, הנה המושבות הפזורות הלכו עמה ועזרו לה, דוגמת מושבות יון באיטליה עם רומי נגד קרתגה. עובדה זו מתבארת בצורך של המושבות היוניות בהגנתה ובעזרתה מפני הברברים המקיפים אותן. למושבות היוניות – שמימי אלכסנדר התחילו להרגיש את כל הטוב שהגנת יד חזקה ומרכזת מביאה למסחר ולבטחון הימי – הביאה התחזקותה של רומי ברכה, ושום ממלכה מיוּוֶנת במצבה אז לא יכלה למלא את מקום ממלכת־תבל זו. הממלכה המיוּוֶנת של סוריה וכדומה הבטיחה לשוק היוני, שהקיף את ארצות הים התיכון, רק שוקים מקומיים וחלקיים, ורומי הצילתם מידי התחרות קרתגה ושלטונה, ולא התחרתה במסחרם, בהסתפקה רק בשלטון לבד, בהיותה ממלכה אגררית וצבאית במהותה. ובטחון הימים בימי רומי היה חזק מזה שבימי קרתגה¹. וכך הוקמה מעין ברית בין רומי ובין מושבות יון. וההערצה, שהעריצו גדולי רומי את השכלת יון, ההשכלה הגדולה והיחידה אז במערב, ושגרמה אחרי־כן שהשכלת רומי היתה גם ברומי עצמה לשניה במעלה לעומת זו של יון – גרמה להתחזקותה של ברית זו. רומי לקחה לה את השלטון המדינה והצבאי, והניחה בידי היונים את שלטון התרבות ואת המסחר. ולכל מקום שכבשתו רומי בא עמה הסוחר היוני, וזה משך אחריו גם את המלומד והאמן. רומי עזרה להתעשרותם של היונים ולהפצת לשונם והשכלתם בארצותיה ובתוכה עצמה, והיונים הרבו את עשרה של רומי ופארוה בערים יפות, בבניני־פאר ובמפעלי אמנות ותרבות.

ועוד תועלת הביאו היונים לרומי המנצחת. במזרח המיוון למחצה ולשליש ישבו עמים בעלי תרבות עצמית שלהם, שאמנם לא הגיעו בתרבותם למעלה זו של יון, ובעיני היונים והרומאים תלמידיהם נחשבו לבני בלי תרבות, ובכל־זאת נשקפה סכנה מהם לרומי תמיד. עמים אלה יכלו להתגבש ולהיות – בתוקף לשונם, תרבותם וישובם הצפוף הלאומי – לממלכות לאומיות, המוכנות להשתחרר משלטונה העליון של רומי. לעמים אלה היתה תרבות יון לחומר מפוצץ. מושבות וערים יוניות הכניסו בלבול בלב השדרות הגבוהות של העמים המנוצחים. אם בעזרת דינסטיה יונית או רק בהשפעת המושבות היוניות עצמן, – מושבות בעלות בנינים יפים, לוקסוס וקלות־חיים ורבוי תענוגים, – בין כך ובין כך נהו בני השדרות הגבוהות אחרי השכלת יון והזניחו את זו של עמם. “ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה”, – פסוק זה של עזרא התאמת לא רק אצלנו בערב התקוממות החשמונאים, כי־אם גם בסוריה, במצרים ובארצות אחרות שיונים חדרו לתוכן. הלשון היונית, השם היוני, תרבות־יון, נמוסיה ודרכי־חייה, בניני האמנים היונים ופסילי־אמניה קרבו את השכבות העליונות של העמים בעלי התרבות למחצה או בני־תרבות יורדת – לחוגי היונות ולשלטונות היונים קודם ולהרומים אחרי־כן, הקימו חי בין השדרות העליונות של האומה ובין האומה כולה, והפסיקו את התפתחות לשונה ואת בנין תרבותה². הרומאים, במצאם לפניהם מצב כזה השתמשו בו וגם הרחיבו את היקפו וחוג השפעתו. וכשנתחלקה מלכות רומי לשתים – היה המערב רומאי־לטיני והמזרח – רומאי־יוני. אלא בעוד שבמערב הועברו חלקים ברבריים לתוך אדמות איטליה, לספירה לטינית, ויסודות רחבים של מדברי לטינית הושבו גם בתור אכרים יושבי ערים חקלאיות בתוך הארצות הנכבשות – הנה במזרח הספיקה רק אסיה הקטנה ברברים ליון, וביתר המקומות נשארו תושבי־הארץ במובן רחב בתוך עמם³. ידוע, למשל, כי גם בימי קונסטנטינוס ויולינוס הכופר היו פרורי־אנטיוכיה, מרכז היונות בסוריה, מלאים ארמים מדברי לשון עמם וגם בליל של כל מיני לועזים, לא־יונים ולא־ארמים. היונית היתה סוף־סוף רק לשונם של חוגים עליונים, ובעיקר של מושבות יוניות מסחריות ושל מהגרים יונים בערים ומקצת ערב־רב מיון. הכפר והעיר הקטנה נשארו לעם העיקרי, וספרות תנ"כית, משנה ותפילות בעברית, וספרות דתית נוצרית־סורית בסוף ימי שלטון רומי ובתחילת שלטון ערב – מראים על המצב הטבעי והמובן הזה⁴.

קשה לדעת איך התנהגו הרומאים עם הסורים והמצרים; אך קל מאד לנו לדעת איך התנהגו עמנו, עם היהודים, והתנהגות זו, שבלי שום ספק לא היתה יוצאת מן הכלל בכל פרטיה, מספיקה לבאר לנו את קלות הכבשה של ארץ־ישראל על־ידי צבאות עומר⁵. תחלה נהגה רומי עם היהודים בחסד ועם יהודה המכבי גם כרתה ברית, ואחרי נצחון פומפיוס באו ימי שלטונו של יוליוס־קיסר, ועזרו לחיזוק מצב ממלכת ישראל, אלא שממלכה זו היתה כבר וַסלית, והחזיקה עוד רק צל של שלטון בימי יורשי הורדוס; וגם הורדוס עצמו היה רק עבד לרומי. רגילים ליחס להורדוס את יסודן של מושבות יוניות על אדמת ישראל ומאשימים אותו בבגידה וכו'; לחנם: קרוב לשער, כי הורדוס עשה בזה את רצון שליטי רומי, שולחיו וממליכיו, שעשו פה לפי שיטתם הרגילה. ורומי ידעה את המלאכה: להכניס בני־נכר ליהודה, ליצור מרכזים יוניים בה, לגרש יהודים ממושבות וערים יוניות או לחזקם בתוכן, לשם שווי־משקל, לחלק את ארץ־ישראל לאזורי שלטון, להתערב בתוך חייה הפנימיים של משפחת המלך, לסכסך בה ולשפוט ולהרחיק ולאבד כל יורש בלתי־נוח, להחליף פרובינציות עם בני המלכים ואחיהם כדי להרחיקם מארצם, לרכוש גם פילגש מבית המלוכה (טיטוס את בירוניקה) ולעזבה כשאין בה צורך יותר, להחליף נציבים מקילי־עול במכבידי־עול ולהיפך, לפי צורך השעה של השלטון, לרכוש להם השפעה גם בגבולות השפוט הדתי, להחריב ערים וכפרים פה ושם, לתמוך קצת באיזה מורד ולחזק אחר־כך את ידי המלך נגדו, אם נעשה נכנע ומציית במדה מספיקה. להכין מרד כללי ולבלי דכאו תחילה בצמיחתו, למען שים קץ לכל עצמיות ולהפוך את הארץ לפרובינציה רומאית – כל זה הוא רומאי כל־כך וידוע לכל מעיין בדברי ימיה, ומשותף במדה כל־כך מרובה לכל כובשים והולכים בדרכי רומי עד ימינו אלה, באופן שאין לנו שום יסוד לחשוב, כי הופלינו רק אנו בתשומת־לב מיוחדת של הכובשים. מה שנעשה לנו נעשה גם למצרים ולסורים, ובארצות יון – גם ליונים עצמם. הקזות־הדם שהוקזו ליהודים במרכזי היונים בארץ־ישראל, במצרים, בסוריה ובקפריסין – ודאי לא היו מעשי יונים לבד ולא בלי תמיכת השלטונות וברכתם נעשו: הרי ישבו יהודים באותם הזמנים בשקט ובשלוה באסיה הקטנה ובערי יון וגם ברומי עצמה עד ספרד, ולא נגעה בהם יד. הסתייעות זרים וכובשים ביהודים לצרכיהם ולבצוע רצונות השלטון הגלויים והנעלמים על־ידיהם בתוך עמם – אינה יצירה של זמננו לבד. יהודים עשו תמיד מלאכתם של אחרים נגד האינטרסים החיוניים של עמם: שומרונים – בימי זרובבל ונחמיה (שומרונים – כלומר שרידי בני־אפרים), וגם אחרי כן; מתיונים ואנשי מצודת־אקרא בימי החשמונאים; אדומים בימי החשמונאים האחרונים⁶ ונוצרים־עברים בימי בר־כוכבא – כולם כחוגים ידועים בארץ ובחוץ־לארץ בימינו – עשו ועושים תמיד את רצון רומי ויורשיה⁷. וכי מה יכלו הורדוס ובניו לעשות אחרת? לשם מה הקימום? למה הורחקו החשמונאים ודוכאו? אם אמת הדבר כי הורעל אגריפס הראשון באשר חששו ברומי מפני בגידתו – איני יודע, אך כל מה שמסופר על אגריפס מראה על המצב הקשה של הדינסטיה המסכנה, שהיתה מוכרחת לחפש דרכיה בין אינטרסי האומה ובין רצונות הכובשים־השליטים והמושבות היוניות עוזרותיהם ועושות רצונם.

ושוב אינני יודע איך התנהגו הרומאים עם המצרים והארמים, אך בנוגע ליהודים – לא חדלו מחשוד אותם וראו בהם אויבים תמיד. הנשיאים סוף־סוף לא היו שלטון בעל־ערך. איזה ערך יכול היה להיות אז, – באוירה של ארץ־ישראל אחרי מרד בר־כוכבא – לאוטונומיה יהודית, שנדדה (כלומר שהוגלתה) בלי הרף, ובאין לה אף אחד מסימניו המובהקים של שלטון ממשי? צבא יהודי לא ניתן לנשיאים, ובכלל, דומה, לא היו יהודים, ביחוד מארץ־ישראל, בין צבאות רומי. גם פקידים יהודים (אם לא איזה מוכסים או בלשים) בעלי איזה ערך לא היו לרומי בארץ־ישראל. ביחס ליהודים שרר אי־אמון מוחלט, במשך מאות שנים, גם בימי האלילות כבימי הנצרות⁸. הנשיאות היתה איפוא מעין מוסד־בינים, כלי ומכשיר להקל על פקידות רומי למלא תפקידיה, וגם אמצעי לרכוש על־ידיה איזה חוג ידידותי בין היהודים. בסכנה של התפרצות הפרתים לארץ – זקוקה היתה רומי גם לצד נוטה אחריה במקצת. כי, כנראה, לא נפסקו לגמרי הקשרים בין היהודים לפרתים⁹. אפילו אחרי פולמוס גלוס – נשאר עוד ישוב יהודי בארץ־ישראל, שלא ניתן להבטל ושנשא עיניו למזרח. ואם נשים אל לב כי יולינוס, בהלחמו נגד הנוצרים בבית, וביחוד בהתאזרו נגד הפרתים בחוץ – חפץ למשוך את לב היהודים על־ידי בנין מקדשנו, נבין כי לא היו היהודים בארץ־ישראל עוד כמות מבוטלת אז.

ובפרתיה (פרס בפי היהודים) ידע עוד היהודי להתהלך זקוף־קומה. אם בימי גזרות מצדק, הריפורמטור הפרסי, שאמר לבטל את הרכוש הפרטי ואת המשפחה – יכול היה עוד מר זוטרא השני להתקומם ולהלחם שבע שנים בחיל פרס, ואם כוזרו, בהתפרצו לארץ־ישראל בימי הירקלוס, יכול היה עוד לאסוף אל תחת דגלו, לפי המסורה, עשרים ושמונה אלפים לוחמים יהודים – אין פלא כי התחשבו עוד קצת גם בארץ־ישראל עם היהודים¹⁰. אלא שההתחשבות הצטמצמה בדברים חסרי־ערך, ובמקצועות החיים העיקריים דוכאו היהודים, וגם הנשיאות בטלה לאחרונה. האדמה הלכה והופקעה מידי היהודים או שהוזנחה על־ידם. היציאה גדלה, וחבלים שלמים הפכו שממה. וכדרך הארצות האלו שעל גבול המדבר – כל פנה שמתרוקנת נהפכת תיכף למקום מרעה לשבטים־נודדים. וכך, מכיון שהלכה הארץ ושממה, ירש הבדוי (מדיָני או בן קדם בלשון התנ"ך) את מקום האכר. והדרך לכבושה של ארץ־ישראל בידי שבטי המדבר הוכנה על־ידי הרומאים עצמם ועל־ידי גלות יהודים מתוכה.

מה היה ערך היונות בארץ־ישראל? אם בארצות המערב שררה אחדות לשונית גמורה בין השלטון הרומאי והמתישב בן־איטליה – הנה בנפות המזרח לא שררה תחילה אחדות זו. השלטון והצבא היו רומאים לטיניים, והמתישב יוני (מחוץ לחילים מעטים שהתישבו על קרקעות מופקעות, ושהיו אולי גם הם בליל־עמים ולשונות); ובכל־זאת גדול היה כוחם של היונים. כל זמן ששלטה האלילות – שלטה היונות במובן תרבותי, וברגע שירדה האלילות והנצרות התחילה לבקש לה דרך אל כל השדרות, וביחוד אל השדרות הנמוכות, שמה את פניה אל היסודות הרחבים, והיתה משתמשת בלשון עמי המקום. כתבי־הקודש, הבריתות השתים, ספרים גנוזים וחיצוניים ורבים מספרי אבות הכנסיה תורגמו לסורית, למצרית, ואפילו לכושית, כמו כן תוקנו תפלות בכל לשונות אלו, ונולדה אחר־כך גם ספרות חילונית סורית, ואפילו תרגומים של ספרי מדע מיונית הוכנסו אליה (תרגומים מקולקלים ומסתגלים להשקפות הדורות ולטעמם הירוד). המסחר היוני ירד, כי דולדלו המדינות על־ידי המלחמות והרדיפות. העובדה של התחזקות בני־נביות (תרכובת ארמית־ערבית) ויסוד ממלכה על־ידם, וכן חיזוק השפעת הערבים בעבר־הירדן וקריאתם על־ידי הרומאים לשמירת גבולותיהם – מראים כי עבר זמן כוחה הגדול של רומי. היונים בארצות אלו חדלו מהיות משען, הארצות התרוקנו (כנראה, לא רק ארץ־ישראל לבד) מחלק הגון של עובדי־אדמתם, גלים של נודדי־מדבר שטפו את הקרקעות העזובות ודלדלו אותן.

כי, כמו שאמרתי, לא רק היהודים היו מטרה לשיטת החורבן הרומאית. אם בראשית כניסת הרומאים למזרח – בקשו עוד משען בתרבות שלמה ובתרבות למחצה, הנה במשך השנים נטו הרומאים אל הדרך הקלה בשביל שלטונם, דרך שאנו מכירים עתה היטב מאד¹¹ : למשול בבני בלי־תרבות קל ונוח יותר מאשר בבני־תרבות מרובי־תביעות ומלאי הכרת ערך עצמם. וזו היתה אז לשיטה בכל ארצותיה. נחרבה לא רק ארץ־ישראל; גם נפות יון התרבותיות הורקו מיושביהן ונתמלאו ברברים ונודדים. ופרוצס זה עבר כחוט השני דרך כל המזרח. במאות האחרונות של קיומה בכרה מלכות רומי את הברבריות על התרבות. הקיסרים חדלו עוד בזמן קדום מהאמין בצבא הרומי שלהם, והיו מרחיקים אותו לארצות הברברים, וצבאם הקרוב, צבא הבירה והנפות הסמוכות לה, נמלא יסודות ברברים, וברברים גם עמדו בראשו ויש שעלו על כסא רומי. והזיקה לברברים הביאה את פריה. הרבה אמצעים בידי כובש, ואם מבכר הוא את הפרא על בן־הישוב יודע הוא תמיד לדכא את זה ולמאס עליו את החיים. והנודד בן־המדבר אורב מימים קדומים לארצות אלו. כל זמן שיושב עם עיקרי, הקשור עם הארץ, ואשר הוא זר בלשונו ובנמוסיו לשבטי המדבר¹², קשה למדבר לפרוץ לישוב. הממלכה והצבא מעכבים והעם בעצמו שומר על גבולו, מעברותיו ושדותיו, ופרקים פורץ הוא גם לפאת המדבר ועושה שפטים בנודדים. מה היו מלחמות ישראל ויהודה, החשמונאים והורדוס במדין, באדום, בעמלק, ביטור ובמעון וכדומה – אם לא הגנת הישוב על שדותיו, כרמיו וכפריו בפני המדבר? אך ברגע שבא נגוד בין השלטון והעם יושב הארץ, בשעה שהשלטון אינו מעונין לשמור על הישוב התרבותי, והוא פורק מעל ישוב זה את הנשק ומאיר פניו לנודד, ויש שהוא גם נכנס עמו בברית – אז מרים בן־המדבר ראש ועוזר לדכוא הישוב ולחורבנו, ברגע כזה או ברגע שהכובש מתחיל להשתמש בנסיכי מדבר ובמחנותיהם לצרכים צבאיים, הן לשמור על גבולות הארץ שנחלשו לרגלי פרוק הנשק מתושבי המדינה, והן כדי לעזור לכובש נגד האויב הפנימי, בני העם הנכבש יושב הארץ – בין כך ובין כך והנודד מתחיל להרגיש בכוחו. וככל מה שהנודד פורץ מגבולותיו וכובש לו מקומות מרעה למקנהו – כן יקל על הנודד הבא אחריו להרחיב את גבולות המדבר בארץ הישוב. ובמלכות רומי הלכו הדברים כך: תחילה חורבן לשם הכנעה, אחר־כך בנין לשם הצרכים הצבאיים ורבוי הכנסת־הממלכה, ולבסוף – דלדול עם־הארץ והאכרות, והגברת המדבר על הישוב.

ארץ־ישראל עברה דרך קלסית של סדר כבוש זה. ממותו של הורדוס ועד כבוש ביתר – חורבן לשם הכנעה, מימות אדריאנוס עד השתרשות הנצרות – בנין לטובת עצמו של השלטון¹³, ואחר־כך – וגם בצדו של הבנין קודם לזה – שוב חורבן: גרוש העם מעל אדמתו והחלפתו בבני־נכר, ובעיקר בנודדי־מדבר. המלחמות הרבות עזרו גם־כן לרעה. כידוע, וכמו שקרה לא אחת במלחמות, במקרה של התפרצות הפרתים – סבלו היונים והיסודות הנוצריים הקרובים למלכות אבדות כבדות, הן מתוך זה שנהרגו ונשבו במלחמה או גם נמכרו לעבדים, כדרכי הימים ההם, והן מתוך בריחה לצפון, לנפות החוף של סוריה הקרובות לאסיה הקטנה, במקום שהקיסרות הביצנטית היתה יותר חזקה ובצורה. וגם על־ידי הריסות הבטחון והמסחר, סבלו היונים יותר מכל. עם הסתלקות היונים והתמעטם במקומות רבים התבלטה אחר־כך הכנסיה העממית, הסורית – בסוריה והקופטית – במצרים, מה שמראה, כי היונות מלאה רק את פני השטח העליון; את יושב הארץ התרבותי למחצה – שנאה, ואת בן־המדבר לא רכשה, ובשטוף הערבים הנודדים את ארץ־ישראל וסוריה – נדחקו בני־הארצות אל ההרים. הנוצרים וכל אלה שלא עברו לאיסלם (חוץ מן היהודים שנחלשו כבר אז עד לבלי בוא בחשבון) רחקו מדרך המלך וירחקו למקומות שקשה היה לנודדים לכבשם. ועד עתה רואים אנו כי רוב הישוב האי־איסלמי מרוכז בהרי הלבנון והעלואים ובמדה קטנה גם בהרי ארץ־ישראל, והנוצרים הסורים – בהרי קורדיסטן¹⁴.

אך כל זה בא אחרי־כן, ולפני זה, אחרי שהורקה ארץ־ישראל מיושביה היהודים – לא יכלה להיות מבצר בפני המדבר. כוזרו מלך פרס (והיהודים עוזריו – לפי סופרי הנוצרים) שפך חמתו על הנוצרים, והירקליוס על שרידי היהודים. וכך בא החורבן האחרון של הארץ בימי רומי. וצבאות מוחמד, אלה שלפני איזו שנים נלחמו מלחמות קשות ומרות עם שבטים וערים ישראליות בערב, במקום שהיהודי החזיק בנשק וידע להגן ולתקוף – צבאות אלו לא פגשו שום מעצור בדרכם לדמשק. לא רק מפני שהיהודים שנאו את רומי, גם את הכובש החדש לא יכלו לאהוב, אלא מפני שלא באו כבר בחשבון אחרי מלחמות כוזרו ונקמת הירקליוס, בגרשו את הפרתים מארץ־ישראל ומסוריה. מאז אין היהודים נזכרים כמעט יותר, וגם במסורות המעטות בא זכרם כרשים ודלים מדברי תחנונים. בבבל ובפרס קם להם עוד ניר, וראש הגלות בא במקום נשיאי־יהודה. שם הוכרח עוד הכובש המושלמי להתחשב עם הישובים היהודיים הגדולים והצפופים, שידעו עוד זה לא כבר להחזיק נשק. לא כן בארץ־ישראל: בשממה הזאת שכבשוה נודדים מקודם ואשר שכנו על גבולותיה מסביב – לא היה כבר שום מרכז ראוי לאיזה מעשה. ולכן רכז הכוח הכובש את עצמו בסוריה ובארם־נהרים; בארץ־ישראל, מחוץ לעניני דת, לא היה לו מה לעשות.

ואך גם ביתר הארצות מסביב חזקה הברבריות. ואם אמת בפי המסורות במרוקו, שגם שם היו נסיכויות יהודיות שנלחמו זמן רב על קיומן ושהמוסלמים הצליחו לכבשן רק במרמה (עיין “נר־מערבי” לטולידנו), הנה בקרתגה, בזו ששמשה מרכז רומאי־מערבי־נוצרי, ושממנה יצא אוגוסטינוס הקדוש, – בזו – כמו במצרים היונית־נוצרית מלמעלה – לא נמצאו גם־כן כוחות שיוכלו לשמור על תרבויות יון ורומי. תרבות זרה של שטח עליון אינה מסוגלת לשמור על ארץ מכבוש. קרתגה נשארה ברברית מסביב לעיר הבירה ולמושבות הרומאיות, ואת כוחות העם המצרי אכלו המנצחים ובליל האומות והלשונות. היסוד הקרתגי כעם הסורי וכיהודים, או שגורש, או שהלך לטמיון במלחמות ובשבי ובעבדות־נכר, או שישב בתור שריד נכנע ועלוב בפנות ארצו. והנודד עלה לגדולה, כבש, ירש, משל והקים שכבה עליונה תרבותית לזמן, בעלת תרבות ערבית־איסלמית ואחר ירש גם בלי תרבות את הארץ והשדות¹⁵.

ומלכויות רומי ובזנטיה? “ביבוש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה”, ומה שזרעו קצרו, והברברים שידי מלכויות אלו טפחו אותם – באו והחריבו את מטפחיהם. אלא כשעם כובש מסוגל על־פי התנאים לכבוש ארצות לעצמו ולישבן – כדרך רומי במערב האירופי, וכדרך האנגלים במושבות של ישוב – אז הכובש משאיר בארצות אלו יורשׁים מבני עמו ואת לשון עמו ותרבותו. לא כן אם כבושו הוא רק לשם נצול ושלטון. הנצול והשלטון מואסים בדרך ארוכה וכבדה ובוחרים בדרך קצרה וקלה – ולכן מבכרים הם את הפרא והנודד ובן בלי־תרבות על התושב התרבותי¹⁶. והברבריות היא חרב־פיפיות¹⁷. תחילה היא נשכרת בכסף ובהנאה ומתחנפת לשרת את הכובש וללחום מלחמתו, ואחרי־כן, כרפות יד הכובש ובהגיע שעת הכושר לנדוד, עט הברברי אל השלל וכובש לעצמו. והוא, המסתפק במועט, אשר גם ישוב מדולדל הוא גן עדן בעיניו – מתהוה ליורש השוחק ומוריש את הכובש הגדול ובא במקומו ויוצר לאט־לאט את עולמו הוא.

ובדבר התרבות האיסלמית־ערבית – זהו ענין למאמר מיוחד. ענין ראוי לדבר עליו, ואך פחות בערכו בשבילנו מהענין שבו אנו דנים. השאלות: איך נפלה רומי המזרחית ומדוע לא נתקיימה בה היונות? והתשובות על שאלות אלו, והעיקר: חורבן ארצות אלו ותרבויותיהן וחזוק הברבריות בידי רומי עצמה, שקלעו את החבל לצוארה שלה – הם פרק רב־חשיבות בשבילנו ובשביל יורשתה של רומי בעולם; כי ממלכה בעליתה – מבכרת תרבות על אי־תרבות, וכשהיא מגיעה לבכר את הפראות על התרבות – סימן ירידה הוא לה. כך היה וכך יהיה.