הערבים מתעוררים, קמים לתחיה, דורשים זכיות, מדברים על אוטונומיה, חולמים על כליפות – קולות כאלה שומעים אנו מכל צד. ולא רק חרמוני מספר לנו זאת מפי ספרו של נג’יב אזורי, ולא רק סופרי העתון העברי של ילידי הארץ הבאים תמיד להבהילנו ולהפחידנו. הפעם ישנן עובדות: בבירות ובדמשק נאספו חשובי הערבים לאסיפות והציעו דרישות של זכיות לאומיות. ובכן ברור: המלה האחרונה של התחיה הולכת ונאמרת.

ואני את חטאי אזכיר היום: לפני שנים אחדות ואני קראתי ספר של מי שהיה שר פלך צרפתי בטונקין, לא על טונקין או סין הקרובה לה, כי אם על התחיה הערבית. שר־הפלך הישר מודה שם דוקא, כי רחוק הנהו מכל הענין הזה ואינו מכיר אותו, אלא שידידו הנכבד הפטריוט נג’יב אזורי הוציא ספר על תנועה זו, ולכן גם הוא בא ומספר לנו על התנועה הנ"ל, על פי מה שנודע לו מתוך ספרים בעזרת ידידו נג’יב. גם אצלנו ברוסיה התענינו אז במדיניות והטילו עלי להרצות דברים בכתב על תנועה זו באסיה המערבית על פי ספרו של שר פלך באסיה המזרחית. מתוך אמונה בכל תחיה – האמנתי קצת מרחוק גם בתחיה זו וכתבתי מה שכתבתי.

מני אז עברו שנים, וגם זכיתי לשבת בארץ ישראל שנים אחדות והסתכלתי עד כמה שאפשר היה להסתכל פה אל חיי הערבים וקראתי בעיון גם מה שמצאתי בעתונים על אודותיהם. וכשנזדמן לי משכיל ערבי, הייתי תוהה על קנקנו עד כמה שאפשר היה לתהות. וסוף־סוף באתי לידי מסקנא לא־תחיתית במקצת. המלה האחרונה של התחיה הערבית נאמרת, אבל המלים שצריכות להחיות קודמות עדיין לא נאמרו.

כידוע, תחיה של עם – לא בפוליטיקה היא מתחילה. ראשיתה נעוצה בדברים אחרים לגמרי. איני חושב שאסור לפוליטיקה להכנס באמצע, ושהיא מוכרחה לבוא דוקא בסוף; אבל בכל אופן לא היא צריכה להיות הראשונה, ואם מתחילים בה – סופה להיות כמרידת הדקבריסטים ברוסיה, כמרידות הפולנים, כהקונסטיטוציה של מידחט־פחה וכזו של פרס; לא כן אם מתחילים בדרך נכונה, והצ’יכים והפינים יוכיחו. ובכן, אם באים משכילים ערביים ומכריזים על פוליטיקה לבד ואין דברים אחרים קודמים לה, אין זו תחיה עוד. ודוקא את אלה הדברים האחרים אני מחפש ואיני מוצא.

ויודע אני שעתוני־צרפת במצרים – (ביחוד בזמן שצריך להחניף קצת לשדרות ערביות ידועות, אם מצד המסחר, או מתוך הרצון לחבב עליהם את צרפת ולשונה, ואם מתוך נטיה להקניט את הלורד האנגלי קצת) – מרבים בקריאות: “הידד! תחיה ערבית!” אבל לא מצאתי בהם מאומה העלול להצדיק “הידד” זה, כמו שלא מצאתי חזוק כזה גם במאמרו של נחום סלושץ. מאות עתונים יש להם, יודע הוא לספר לנו, ואך גם להאספרנטיסטים ישנם מאה וחמשים עתונים וכחמשים עתונים רשמיים וחצי־רשמיים ישנם גם להציוניים שלנו. לא זאת היא השאלה: כמה עתונים ישנם, אלא, כמה קוראים לעתון, ערכו, ערך השפעתו וערך הצבור שעליו הוא משפיע. מכיר אני עתונים משלנו ואפילו של מפלגות וזרמים הנפוצים בגלות בהרבה עשרות־אלפי אכסמפלרים, והשפעתם היא – מוטב שלא נמוד אותה, ובארץ יש לנו גם כן עתונים שונים. ואם קורא אני כי לעתונים חשובים ערביים בבירות ובדמשק יש מספר קונים קרוב לאלף ולעתון ארץ ישראלי שלהם – 218 – אני חושב עתונות זו למסוכנת מאד. והספרות הערבית? אינני יודע לקרוא ערבית, אבל על פי מה שדברתי עם ערביים משכילים ועם יהודים ספרדים משכילים גם ממצרים – הנה ספרות זו עומדת במדרגה שוה עם ספרות ה“מאספים” אצלנו ¹). מנסים לפרקים מלומדים אירופים אחדים או איזה ערבי משכיל להכניס² איזה ספר חשוב – אבל בכלל אין השד נורא. והבנתם של המשכילים הערבים את ספרי צרפת? מכיר אני את משכילי הספרדים שלנו – ודי לעת־עתה בשבילי. והתיאטרון הערבי? ואמנות הערבית? והמוסיקה? במאמר ראשי של עתון צרפתי במצרים קראתי גם על אלו. בעיני לא ראיתים, ומה שאזני שמעו וגם מה ששמעו אחרים וראו – אינו מדבר עוד על תחיה. ואפשר ההתפתחות הכלכלית שלהם, החקלאות, המסחר והתעשיה? מי שחפץ ללעוג לרש ידבר על אלה.

מספרים לנו על דבר בתי־ספר ערביים. אמת הדבר. בסוריה ובלבנון פגשתי בתי־ספר נוצריים עם ספרי־למוד ערביים וגם ראיתי מפות גיאוגרפיות ערביות של כדור הארץ ושל ארץ־ישראל – דבר שאנו לא זכינו לו עוד בעברית,³) אבל כל זה הוכן על ידי הכהנים והמיסיונרים הנוצרים בשביל הערבים. בית־ספר ערבי, שהוכן על ידי ערביים בעצמם וביחוד על ידי ערביים מושלמים ושיהיה באמת שוה דבר־מה – בית־ספר כזה הרי סוף־סוף הנהו יקר המציאות. בהיותי בהלבנון התענינתי למצוא בתי־ספר של הממשלה האוטונומית שם – חפשתים ולא מצאתים. ראיתי גימנסיה צרפתית של יזואיטים – אבל גימנסיה ערבית, לאומית – כזו לא זכיתי למצוא. שאלתי: אפשר ישנה באיזה מקום? – ואיש גם מהערביים בעצמם לא ידע. להמושלמים יש מעין זו, אלא שהנן או דתיות או תורכיות. ואיפה הן, למשל, אגודות המתעמלים הערביים? כמדומה, שאיש טרם ראה אותן.

אבל, אולי מחזיקים הם את כל התחיה בסוד? רבים חושבים כך. ואני שב ואומר מה שאמרתי פעם: אינני מאמין בסודות כאלו. אפשר שתתקיים אגודה ריבולוציונית סודית, אבל לא יותר. התעוררות בכל ענפי־החיים: בשפה ובספרות, במדע ובאמנות, בחקלאות ובתעשיה, בחנוך הגוף והרוח– את כל זו אין להסתיר מעין. ואם זה אינו – אין כל מדיניות שוה כלום. נקל להקים שאון; יש בכחו גם של מנין אנשים להפיל פחד; יכולים לבוא ולאיים: מיליוני בני־אדם עומדים מזוינים ומחכים לתנופת־יד ראשונה וממלכה חלשה שאבד לה הרבה דם במלחמה תבהל ותוַתר – אבל מי יחזיק בפרי הנצחון? מי יחזיק את החופש והזכיות וישתמש בהם? וכשיגלה הסוד? וכשיראו המושלים שאין מאחורי הצעקנים איש? כשיודע, למשל, לתורכיה על הערבים מה שנודע לאירופה על דבר התורכים – מה יהיה אז? מי יוכל להתקומם נגד זה שיקח בחזרה את אשר נתן?

וחפצים אתם לדעת את כחם של הערביים במדיניות ובשלטון עצמי – תהי לכם העיריה ושלטונה למופת. ובכלל, המעטות הן הזכיות הלאומיות של הערבים? וכי אין השפה הערבית שורדת מאות שנים בכל הארצות הערביות של תורכיה? ומה עשו הערביים בכל השנים האלו? איך הם משתמשים בזכויותיהם? וכי נסו אף פעם לתת צורה קולטורית לאיזה צד לאומי של חייהם? אדרבא: רואים אנו שאת קצת הקולטורה שישנה מכניס הפקיד התורכי, והפקיד הערבי – כולכם מכירים אותו יותר מדי ואין כל צורך לדבר בו.

ובכלל, היודעים הערבים זכיות ושלטון מה הם? הנה היו להם הרבה ממלכות – ומה נשאר להם? אלג’יר אבדה את עצמאותה לפני שמונים שנה וטוניס ומצרים לא לקחו מוסר. ואדרבא, ההתקוממות הראשונה של ערבי פחה במצרים בשנת השמונים הביאה עמה טבח של אירופים וכניסת האנגלים למצרים. אחריה נפלה טוניס. תימן נפלה עוד לפני כן תחת ידי תורכיה, והפטריוטים מסוגו של נג’יב אזורי מספרים נפלאות על התקוממותה. ובאמת ישנן שם, מרידות אלא שיחיא המתקומם עשה, כנראה, את מלאכת אנגליה עד שחזר בתשובה ושיך אידריס היה סוכנה של איטליה, ועכשו הוא מחפש קונה אחר. ואוי ואבוי לקולטורה שמכניסים שניהם יחד. תוַתר תורכיה על תימן רגע, ויהי סופה כסוף אפריקה הצפונית, היא תפול לידי שלטון נוצרי. או אפשר ידעה מרוקו להשתמש בחפשיותה? או אפשר שמעתם על דבר הקולטורה השוררת בשלטון של אוֹמַן? או אולי יש ציויליזציה בזנזיבר? ואלה השנים אנגליה חוסה אליהם ונותנת להם להתפתח. או אפשר נקו הערביים קצת את הרפש שברובעיהם בקהירה ובאלכסנדריה, יסדו שם איזו מוסדים קולטוריים עממיים? והיש לכם בטחון אף רגע, שאם תצא אנגליה ממצרים ליום אחד, לא יקומו קנאי המושלמים ולא ישחטו את האירופיים ואת הקופטים הנוצרים ואולי גם את הלאומיים הפטריוטים שלהם, שאינם כל כך חסידים לאישלם?⁴) או אפשר יש בכלל באיזו ארץ פנה מושלמית קולטורית? אני לא ראיתיה ולא שמעתי עליה. מי שיודע – אדרבא, יבוא ויגיד.

לא, איני מאמין. יודע אני שיש קומץ משכילים ערביים שלבם ער וכואב באמת והחפצים להחיות מה שאפשר להחיות. אבל מה הם המעטים האלה לעומת כל ההמון, קפאונו ורקבונו? אתם שומעים רעש מסביבכם. אבל מי הם הרועשים? וכי אינכם מכירים את כח דמיונו של העם הזה? וכל ההפגנות של מאות אלפי אדם בדמשק? (שם לקחו חלק בהן, לפי המספרים שבעתונים, גם תינוקות שטרם עמדו על רגליהם, גם אלה שלא נולדו וגם מתים שקמו מקבריהם. בלי אלה אין לבאר את המספרים המבהילים). וכי אינכם קוראים על תשעים אלף מתנדבים של איזה נוה־מדבר (אואזיס) בערב, שמספר כל נפשותיו אינו עולה למספר הזה? ואך יש פתרון לחלום, ואחרי דמשק באה חַלֶבּ. שם הראו גבורי־ערב את פטריוטותם וקוֹלטוריותם, ואחרי כל זה אתם מאמינים ברעש ובקולות?

ויודע אני שלשה כחות שהם פועלים באמת בעם הערבי: את הבידוי, הדרויש והאפנדי⁵. אם קרה באמת מקרה של התקוממות ערבית – אז היו נא בטוחים כי אחד משלושת אלה היה הגורם. הבידוי אינו חפץ בישוב ומתקומם תמיד כנגדו, – זה ידוע. יחיא המתקומם מצא שהתורכים משתמשים בשומָן טמא למשיחת כלי־נשקם, ובעובדה זו הלהיב בכרוזו את לבבות המאמינים; (גם בהודו, במרידה הגדולה של שנת 1857, שמשו מוטיבים כאלה כח מעורר למתקוממים) וכי הדת היא כח – בזה איני מטיל ספק. אבל בעולם האישלם עודנה כח הורס ולא בונה ויוצר. השערִיַת, חוקה דתית זו שולטת עוד בכח, ואני כבר דברתי על כח זה, והייתי חפץ לראות את זה החכם שיבנה ממלכה מודרנית על יסודה של השערית. נסו־נא ליסד מרכז קולטורי של יהודים עם רבנינו החרדים בראש שינהג על יסוד השולחן השולחן־ערוך; גם מושבות כפתח־תקוה החרדית אצלנו מבינות שעל הרב להתחשב עם הועד יותר מאשר הועד עם הרב, כלומר הדת עם החיים יותר מאשר החיים עם הדת; החיים קודמים לדת; ואך המושלמים אינם חפציים להתחשב בזה. אילו רצו היו יושבים כבר שלשים נבחרים ערבים בני־תרבות מאלג’יר בפרלמנט בפריז ודורשים שם זכיות לאומיות ותרבותיות, ואפשר גם אוטונומיה, – דבר שאנו רואים כבר אצל תתרים ברוסיה – אלא שהערביים האדוקים אומרים: “אי־אפשי” ועומדים באובסטרוקציה שלהם, כלומר נשארים בפראיותם על אפה ועל חמתה של אירופה, לפי דעתם. ואל נא תקטינו את ערך הדת! בני־אדם אצלנו, שלקחו להם קצת אתיאיזמוס מן המוכן בספרים שטחיים, רואים בדמיונם את העולם והנה הוא כבר עולם של השכלה וכפירה, – אלא כשהם מתחילים להזקין באה האשה ותולה להם “שיר־המעלות” על הדלת, והשמָש בא לכרמם או לפרדסם, מלקט אצלם מתחת העץ פרות רקובים ואומר: אלה הם לשמים, והללו מעמידים פנים רציניים. ואיך אפשר, למשל, לחתונה, לברית, לאכילת־בשר וכו' בלי רבנים ושוחטים! וכך הולכת הכפירה וכובשת בפֶה את הנוער, והצרמוניה – את ימי העמידה, סוף־סוף עולם כמנהגו נוהג, והחיים נרפשים על ידי אמונות תפלות. בעולם הנוצרי קדמה ריפורמציה לקולטורה, ואם ארצות אנגליה, גרמניה, הולנד, שויץ וסקנדינביה הן היותר־קולטוריות בעולם, ואם ההוגינוטים הם סלתה של צרפת ולוחמים מלחמת־הקולטורה בה, ופינלנד ונפות הים הבלטי הן הפנות האירופיות היחידות ברוסיה – אין זה מקרי כלל, כמו שאין זה מקרי אם גרמני־אוסתריה הקתולים נשארו מאחור, או שקנתוני הקתולים בשויץ נקיים ומפותחים פחות מאלה של פרוטסטנטים, או שספרד ופורטוגל הקתוליות ורוסיה הפרבוסלבית הן אסיה שבאירופה. (אף כי הקתוליות הסתגלה לחיים יפה־יפה והשתמשה באמנות ובתרבות לצרכיה לא מעט, ובין כהניה היו אנשי תרבות מעולים בזמנים שונים.) ואילו היו הוהבים בערב הבהיים בפרס מנצחים – אולי היה נצחון זה העולה על כל נצחונותיהן של מרידות מדיניות ⁶). להמונים (ואפשר גם למשכילים) בלי דת אי־אפשר, ואשרי העם שדתו מתוקנת. וכל זמן שהשעריַת עומדת תקפה לא תעשה מהפכה בעולם המושלמי. התורכים הצעירים נכשלו באבן זו, וגם לוטפי פיקרי מתנגדם מרגיש, כי אחדות בין קנאות איזלמית ובין פרוגרס לא תתכן.

ועתידים פטריוטי הערבים להכשל גם באבן השניה שנכשלו בה התורכים הצעירים: בשאלות הקרקע. התורכים הצעירים שכחו את הבָּק והערבים את האפנדי, ובלי ריפורמה קרקעית אי־אפשר ליסוד מדיני חדש להתחזק. ואין להשתמט משאלה זו ע"י יסוד בנין המדינה על בסיס תעשיתי. אירופה שלא נתנה לחיות לתורכיה החזקה להנהיג בה מכסים ותקונים – התתן לעשות זאת לתורכיה הנחלשת של עכשו? ואם כן, הרי תצטמצם נקודת מרכז החיים שוב בחקלאות, ופה אין מוצא. מלחמת החקלאות החריבה את פולין, וכשינסו הפטריוטים הערבים לנגוע באפנדים ובקרקעותיהם לטובת האכרים יחריבו את שארית ארצות ערב. ואם ישאירו את הדבר על עמדו, הרי לא ישונה כלום. ארץ עניה בלי חקלאות מפותחת ובלי תעשיה מודרנית לא תחיה חיי תרבות, ונסים לא יעשו גם לערבים. דמשק ובירות לא תחיינה את המדינה, אם לא תחיה המדינה אותן. והמדינה שוכבת כמת, מי שרואה את יפו וארץ ישראל – אינו יכול להכחיש זאת. ומה שהעם לפרקים, כשבא רמז מאיזה מקום, מתחיל לצעוק ולהרעיש עולמות שני ימים – לזה אין ערך. חבית ריקה ושאונה אני שומע ולא יותר.

מי הוא העושה עתה את כל הרעש? אם השפעות חיצוניות הן, כדברי אחמד אגיוב ב“התורכי הצעיר” או אולי גם תעמולת איזו מניני־משכילים – אין זה משנה כלום. אפשר יש פה גם צד שלישי: כי מפליא אותי יותר מכל יחס הממשלה המקומית וגם המרכזית. לפני שבועות אחדים רדפו את התורכים הצעירים ואת העתונות באכזריות, ופתאום חופש גמור כל־כך להטפת אוטונומיה ערבית; וכי אין ענין זה חשוד קצת? כן, חשוד. ויש שאני משער: אולי אין כל זה אלא בלוף קיאמילי כלפי התורכים הצעירים, בעלי ההתרכזות שהשפעתם מתגברת; וזהו מקור הרעש כלפי התורכים הצעירים והציוניים, שהערבים חושבים אותם לבעלי בריתם של אלה.

הערה. גם דברים אלה נכתבו כמעט לפני חצי יובל שנים, והוכנסו הנה בכמה תקונים לשוניים וגם בהשמטות כמה פרטים חסרי־ערך, ובשמירת תוכן הדברים בהקפדה על כל פרט חשוב. לפני שנים אחדות היו מונים את הכותב במאמר זה. ארתור הוליטשר והנס כהן הכריזו אז על תחית המזרח ועל סופו של האימפריאליזמוס. בורודין, יהודי מרוסיה, הרעיד את חומות סין, מסביב לערב נחשבה כבר הפדרציה הערבית לודאית. עתה שככו הרוחות והמתנבאים כובשים נבואתם. יפון שמה קץ להרבה חלומות סיניים ולא־סיניים ועומדת גם כן לערער את חומות יריחו של הוליטשר, אלא שאמריקה האימפריאליסטית מפריעה ומערב גם כן אין נחת. וגם המלחמה בין תימן והוהבים נגמרה בעצם בלא כלום.

ובכל זאת ישנה שגיאה עקרית בתפיסתו של מאמר זה. הוא נכתב בשנות האמונה המופרזת בהתפתחות. חשבו אז כי הכל מתחיל מכלכלה ותרבות. כי הפוליטיקה היא המלה האחרונה. האמנו אז כי עם היושב על אדמתו ואפילו רק מעוט – בטוח בקיומו, ואם תרבות לו, עתיד הוא גם להגיע לזכיות לאומיות לכל הפחות עם התגברות החופש בעולם. ובינתים נשתנו פני הדברים; אם מצד אחד שחררה המלחמה העולמית הרבה עמים קטנים בהחריבה ובמוטטה ממלכות גדולות ואדירות, אך השנים שלפני המלחמה, ימיה ואלו שאחריה, הראו לנו דברים איומים. רשימה קטנה: “גלות שלמה”, הבאה בספר זה, נוגעת בכמה פרטים ומסקנות שלהם. לא, הדברים אינם פשוטים כל־כך כמו שחשבנו אז. אין בטחון בשום התפתחות שהיא.

כי אין התחיה מחויבת ללכת דוקא בדרך שלנו אז: קודם כלכלה, אחריה תרבות, ופוליטיקה לאחרונה. יש ששנוי פוליטי או צבאי משנה את כל פני הכלכלה והתרבות יחד. תורכים חסרי־תרבות הורישו יונים בני תרבות, וצ’יכים משעבדים עתה גרמנים יפה־יפה. ואם “עם פרקים כשבא רמז מאיזה מקום מתחיל לצעוק ולהרעיש עולמות שני ימים” – יש לזה ערך. ראינו זאת ביפו, בירושלים, בחברון ובצפת. תרבות רוסית עתיקה ומושרשת נמחתה כמעט על־ידי גדודים בני אומות שונות ואפילו בני שבטים ברבריים שנוהגו על ידי מורדים כופרים בערך תרבות זו. בשביל יסוד ממלכה – אין צורך לא בכלכלה הגונה, לא בחקלאות מפותחת ולא בתעשיה, ובתרבות פחות מכל. צריך שאיזה כח חיצוני חזק ימצא תועלת בזו, או חוסר־צורך להפריע למיסדיה, ואז יסודה וקיומה לזמן לכל הפחות בטוח. אפשר ליסוד מדיני חדש גם בלי ריפורמה אגררית. אפשר שעם גדול וממלכה גדולה ישתעבדו לדיקטטור. עשירים אנו עתה באותן הפתעות, שלפי דברי ההיסטוריקן יעקב בורקהרדט, מי יודע כמה מהן צפונות עוד לאירופה בעתיד הקרוב ⁷). אין מלים של תחיה שצריכות להיות קודמות, מאחר שאפשר לעמים לשוב ולהיות מה שהיו פעם גם בלי תחיה ובלי מלים, כי אם בחרב ובעזרה של זרים זקוקים להם.

ולכן עם כל האמתות של פרטים ועיקרים רבים שבמאמר, עם כל המצב המשונה של הערבים שאין להם גם עתה אף מלכה אחת עומדת ברשות עצמה באמת, שאין להם גם עתה בתי־ספר לאומיים שנפתחו על ידם, שאין ספרותם עולה עתה בהרבה על תקופתה הפרימיטיבית של ספרותנו העברית החדשה, ושחלק גדול של ממלכותיהן נשען גם עתה על השריעַת, ושהממלכות האירופיות שנתנו שבו ולקחו את שנתנו (מעשה צרפת בסוריה) או מסרו לאחרים (מעשה חֶג’ז) ועם כל אי־ההשתנות היסודית של חייהם, (אף כי פה ושם מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ואלה גם מכריחים אותם להתפתח קצת), אין זה מקל חששותינו במאומה ואינו מקטין את הסכנות. איזו תחיה רוחנית היתה דרושה לתורכים למען השמיד את הארמנים או לעירק למען הכריח את האשורים ללכת?

להתגשמות דמיונותיהם של הנס כהן ואחרים הדרך עוד רחוקה. יכולה אנגליה לעזוב את מצרים ואז יכנס מוסוליני לתוכה. האימפריאליזמוס לא מת, ובמקום עמים אירופיים שבעים ועשירי מושבות באים רעבים מרובי־אדם וצמאים לחתיכת קרקע ומחפשים מקום בעולם.⁸ מה שיפון עושה בסין – מתכוננת איטליה לעשות בכוש, ולפי מה שחושבים רבים – יכולות לעשות כך יפון במזרח הרוסי הרחוק ופולין וגרמניה באוקריינה ובנפות רוסיה אחרות, אם תסכמנה אנגליה וצרפת. אין ערובה ואין בטחון. אתמול משלו גרמנים בצ’יכים, הונגרים בסלובקים, בקרואטים, בסרבים וברומנים, תורכים בערבים, רוסים בפולנים, והיום מושלים פולנים ברוסים־לבנים, סרבים מדכאים קרואטים אחים, ובהונגרים מושלים רומנים וסלובקים, ותורכים וערביים יחד נתונם בסוריה תחת ידי צרפת. שוב רומי בליביה, ושוב ערבים תימנים הולכים בחיל זרים להלחם בכוש אויבתם העתיקה, ושוב פולין, ביהם והונגריה מצוינות בתור ממלכות על מפת אירופה. וכל זה נעשה בתחיה, בלי תחיה, במלים לפי־סדר ובמלים בלי סדר – כל מושכלינו הראשונים הפוליטיים והתרבותיים נתונים בסימן שאלה. מי יודע אם אין הטכניקה חזקה מכל תרבות, ואם לשם שלטון נחוצה בכלל תרבות או נשמה?

ובכן? תשאלו, הכדאי כל העסק? העיקר הוא שאין הענינים תלויים בנו. יש אינסטינקטי חיים ורצון לפעולה – ואלה פועלים בנו ובאחרים. טוב בכל זאת שתחיתנו אינה מדומה. טוב שאנו בכל זאת הולכים פה ונדבקים בקרקע, טוב שלשוננו שבה לתחיה וטוב שאמרנו איזו מלים אחרות בטרם שאמרנו את המלה האחרונה, שאין בכחנו עוד להגידה, ושלאחרים מוקדם עוד להגידה בעדנו. ואם ההיסטוריה חוזרת אצל עמים רבים, כפי שהוזכר פה בהערה, מדוע לא תחזור גם אצלנו, ומדוע לא יהי אפשר שישוב להיות מה שהיה? יש פנים לכאן ולכאן, יש סכנות וצפויות תקוות. מה שנחוץ הוא אורך־רוח, כח פעולה, עצבי־ברזל ורצון הסתורי, בעיקר לעבוד וללמוד. ואם אמת היא כי אחרים לומדים והדור הצעיר שלנו עסוק בהבלים – מעציב מאוד. תחיתנו אסור לה להיות מדומה.