א.

לפני המלחמה, באותן עשרות השנים ששרר שקט יחסי בעולם, משנת 1850 ועד תחלת מאָתנו, השתררה בעולם המחשבה ההשקפה ההתפתחותית. היו ימים של שקט יחסי, – שקט גמור, כמובן, לא היה אף־פעם – והחיים פכו להם לאט־לאט כפלג לא אכזב, בלי הפתעות כמעט ובלי אכזבות מרעישות. והאדם הורגל לסדר, למשטר. אותה הקלסיפיקציה, שהמדע עסק בה עוד מאה שנים קודם, נהיתה ליסוד השקפת העולם והחיים. ישנם כללים, ישנם סימנים, כל דבר למינהו, ומה שיוצא מן הכלל, מי שסימניו מורכבים יותר מדי או מטושטשים, מה שאינו נכנס בגדר מין או סוג – אין לו זכות קיום, וכאילו איננו. חוקי העולם פשוטים הם, ישרים – צריך רק לגלותם, והעולם, כמובן, מיכני הוא כולו, מכונה שיש לה חוקי ברזל שלה, ואין בכח שום רצון לשנותם; אלא שאם יחדור האדם לתוך חוקי הטבע ויגלם, אז יוכל – בהתאם להטנדנציות הצפונות בהם – להחיש במקצת פה ושם את התפתחותם ולכוון אותם לצרכיו. המשל בדבר הכלב הקשור לעגלה – איני יודע אם שפינוזא עצמו משלהו, או מי שהוא אחר, בשביל לבאר את שיטתו של יוצר חוקי הברזל, – המשל הזה המדמה את האדם לכלב, שאם הוא מבין תפקידו רץ הוא לפני העגלה, וכאילו הוא מראה דרך לסוסים, ואם אינו מבין ומתעקש נסחב הוא בעל־כרחו אחרי העגלה – משל זה הביע באופן הכי קלסי את תפקיד האדם בטבע ובהיסטוריה. ההשקפה הנפטונית בגיאולוגיה, הדרוינית – בביאולוגיה והמרכסיזמוס – בסוציאולוגיה היו התיאוריות למופת של הזמן. כשקרה פה ושם איזה מקרה לא טהור – טשטשוהו. ודאי אין עוד בידנו כל הנחוץ לפתור פרט קטן זה. והחיים השקטים והאטיים הראו את צדקת המאמינים. נגלו באמת הופעות שונות, שבארו כל חתום וחזקו את האמונה במדע החיובי, שגבולותיו התרחבו והקיפו גם את תורת החברה ונפש האדם.

בעולם תססה גם כן מלה אחרת: מהפכה. ואך המהפכה לא היתה מסוכנת כלל. אלה שהציגו את המושג “מהפכה” לעומת המושג “התפּתחות” – לא התכונו למרוד בשלטון ההתפּתחות, כי אם להיפך: המהפכה היתה חלק של ההתפתחות. ההבדל היה רק באמצעים ובטמפרמנט. השבע אמר: מכיון שההתפתחות שולטת בעולם – אז גם אני יכול להיות רק מפתח, להזיז את הדברים ממקומם לאט־לאט. צעדי, הנאמן לטבע ולהיסטוריה, מוכרח להיות צעד־צב. רק לא קפיצות ולא מרוצה. צעד אטי ובטוח. והרעֵב, קצר הרוח, אמר: לא כן. מכיון שאני מגלה את טנדנצית ההתפתחות – יכול אני להחיש צעדיה. שולט הנך בחוקי החשמל, גלית את ההופעה, והרי אתה מאיר את עירך וביתך. כך נעשה גם באדם. מובן שלא ריצה אנרכיסטית ולא קפיצה של אוטופיסטים. הכל צריך להיות מודרג. יש גבול לרצון האדם.

והתחילה התנבאות. מכיון שנגלו ההופעות וטעמן הפנימי ומכיון שנהיו ברורים חוקי ההופעות – הרי אפשר לחזות מראש את הנולד, ולא רק את הנולד, כי גם את הבא, שעודנו במצב עובר. בני אדם אינם רק מבארי ה“יש”, כי גם חוזי ה“יהי”, אלא ש“יהי” זה אינו תלוי ברצון, כי אם בחוקי עולם, צפון הוא בתוך תוכם של המאורעות. והמאורע אינו ענין רצוני, זדוני, כי אם ענין הכרח, תולדה של סבה קודמת, שהנה תולדה של סבה אשר קדמה לה. וכשקרה שנכזבה איזו נבואה – לא נתבישו הנביאים, כי אם בקשו לבאר את החזיון על־פי טעות בדיאגנוזה. כשטעה איזה מנבא – לא התביש. האדם עלול לטעות, ואין בזה לא חרפּה ולא אסון, אבל אסור שהחוק יטעה. החוק מותר שיתבדה בפרטים אבל לא בכללותו. יאבד הפרט – ויחי הכלל. והחוקר מצא תמיד באור לאחר־מעשה, באופן שהיה שוב מקום לנביאים לנבאות. ההתפתחות היתה ברורה ושקופה, והעתיד – הקרוב לכל הפחות – שטוח על כף היד. ומכיון שתקופת ההתפתחות בתור תקופת־שלוה, שנתנה לאדם פנאי ומנוחה להרות נכסיו וידיעותיו – הביאה הרבה ברכה, וחמתה רבתה מצלתה, דבר שאפילו המקטרגים, הרעבים, המהפכנים הודו בו, לכן שלטה ההכרה הסתומה, כי כוון ההתפתחות לטוב הוא. המדות נתרככו עוד אצל בוקל, ומלחמת הקיום של דרוין נהפכה אצל קרופוטקין לעזרה הדדית, ואפילו קויטסקי נטה יותר ויותר להרעיון, בהסתמכו בנורדנשילד, הנוסע הסקנדינבי, כי יצר לב האדם טוב מנעוריו, ורק מלחמת הקיום והקפיטל מאכזרים אותו. וגם הוא האמין, כי בעומק ההתפתחות שולטת טנדנציה רצויה. וגם אצל מרכס שלטה לעתים ההרגשה, כי האי־מוסרי, הרשעי, הוא אנטי־טבעי, וכי האמונה בהתפתחות מובילה לטוב (עיין מחברתו על הקומונה הצרפתית, מחברת בת־פתוס נבואי כמעט). ואפילו האפיקורס ניצשה, בעל הרצון, האמין כי ההתפתחות מובילה לאדם העליון, וכפירתו בהתפתחות, היתה רק תנופת יד איפקטית.

וכשהעיז מי לעשות קפיצה אי־התפתחותית, קראו אחריו מלא ושמוהו לצחוק. אוטופיות היו ענין בתחלת המאה התשע עשרה, ובסופה היו סימן של קטנות המוחין, של פואיזיה, של דמיון לא בריא. היה בטחון גמור, כי כל קפיצה סופה לא רק פשיטת הרגל, כי גם שבירתה. והחיים ההתפתחותיים אז כאילו אשרו את זאת. בחיי ההדרגה לא היה מקום לקפיצה. כשהעיז איזה אמן לקפוץ קפיצה אמנותית – והאמנות הרי נהיתה גם כן חוקית – והעמיד פני מוקיון להכעיס: “אני יורק על האיבולוציה שלכם, מהפכן אני”, – מהרו המבקרים הכשרים לתת לו אבות. באה לעזרה השיטה ההגלית עם הסינתיזה. אמן זה אינו אלא האנטיתיזה – וסוף הסינתיזה, החוק – לבוא. האמן המתפרץ חדל מהיות ממזר ונהיה לילד חוקי. נברא שם ונדבקה כתובת, והפרינציפ של הקלסיפיקציה איתן כמקדם. אין פרץ.

מתנגדי הסוציאליזמוס צעקו: אוטופיסטים! והסוציאליזמוס, זה שהתכונן לבטל את המשפחה, צעק: ילד חוקי אני להיסטוריה. אני הוא היורש היחיד, הכשר, ואתם האבות הנרקבים המתכחשים לבנים, לעתיד. והוא האשים את מתנגדיו בהתכחשות להתפתחות, באי־ידיעת החוק. כשהעיזה הציוניות לעשות קפיצה לאחור ולפנים בבת־אחת, (בעצם גם הסוציאליזמוס קופץ קדימה ואחור, כי הרי לתור הזהב שואף הוא, ומאמין בו), ונפגשה בקריאת הבוז: אוטופיה – מהרה להצטדק: חס ושלום. אדרבא. ואנו היינו נאמני־התפתחות במדה כזו, עד שפחדנו מכל תנועה חפשית. אנו הולכים לכפר, מפני שלפי דברי וַנדרוֶלדה כבש כבר הקפיטל את העיר והוא מוכרח ללכת לכפר, ושמחנו לקראת המוטור והטרקטור. הפרוגרס עמנו – ומי יעיז להטיל בנו דופי. הלשון ה“מתה” עמדה כעצם בגרון, לה לא נמצא עוד מכשיר, ורבים מציונינו נכונים היו לותר עליה, אילו היו האחרים מודים בעיקר, בציוניות.

וכך נמשכו הענינים עד מלחמת חינה־יפון. דבר־מה נתקלקל אז במכונה. בעיקר לא קרה שום אסון, כי הקפיטליזמוס הרי יבוא לאסיה, ולכן מותר שגם זו תתנועע ותתפתח. אבל בינתים הכתה יפון את רוסיה והעולם האירופי נזדעזע: וילהלם הרגיש עוד קודם, לפני התקוממות הבוכסרים, כי אירופה בסכנה, וקרא לעמיה לשמור על קניניה הקדושים, כלומר על הנצרות, על השלטון בעולם ועל תורת ההתפתחות. אלא, שבינתים באו מהפכות ומלחמות, שנגמרו לעת־עתה במלחמת העולם ובמהפכה הרוסית, והורידו את וילהלם עצמו מכסאו וחוללו מהפכה בכל. ואנו עומדים עתה תועים ונבוכים. בא דבר מה חדש אל העולם, ולא נער יפה־עינים. המים הצלולים נעכרו, והברי הולך ונעשה לשמא. השלוה גזה, והבטחון נתערער.

ב.

אחרי המלחמה והמהפכה ראינו את עצמנו פתאום דלים וריקים. עם השלוה סוכן גם קיומה של ההתפתחות. לא רק תורת היחסות של אינשטין מסכנת את הכל. כנגד זו עוד ישנה תרופה. אם אפילו שם בספירות הרחבות והגבוהות של העולם אין בסיס, אבל לנו בעולם השפל ישנו. וכי איננו מגלים דברים חדשים יום־יום? וכי אין המדע צועד הלאה בצעדים בטוחים? וכי לא נוסף לנו השמוש ברדיו ובאדים המרעילים? אין עוד סכנה להפרוגרס בתוכנו. ההתפתחות נמשכת. ומי שחפץ להאמין בה יש לו עוד אלפי תירוצים. המהפכה והדיקטטורה והפשיזמוס וסכנת אסיה ומלחמות המסכנות את כל קיום הציויליזציה – כולם הרי בעצם פרי ההתפתחות הם. הקפיטליזמוס מתפתח, ואסיה מתפתחת והסוציאליזמוס והקומוניזמוס צועדים הלאה, והדימוקרטיה סופה להיות סינתיזה אחרי האנטיתיזה של פשיזמוס ודיקטטורה פרוליטרית, – אין אסון ואין פחד. ומה שאומר שפנגלר, כי התרבות היא מעין עגול, תרבות הולכת ותרבות באה, וכל אחת מתחילה מבראשית, (אף כי ב“וזאת הברכה” אינה גומרת) – אין גם סכנה בזה. כי אם אירופה נרקבת והמזרח עולה, יחי המזרח. ודאי: אירופה היא בורגנית או סוציאל־פשרנית וצריכה להרקב, ואסיה – שם ספונים כחות עולם, כחות ילדות. אפילו סין הזקנה הקפואה מתילדת – ומה יש לפחד? והדימוקרטיה – מי זה אומר כי היא היא החוק. נראה. העתיד ודאי יַראה. היש אינו מחויב־השכל, אבל מה שיהי ודאי מחויב השכל הוא, כי אם לא כך למה יהי?

ובכן הכל יפה וטוב. אלא שאלה הזוכרים עוד במקצת את אשר הטיפו גאוני ההתפתחות אתמול – קשה להם לקבל בבת־אחת את כל התורות. מדוע צריך היה להוציא יהודים עלובים, בונדאים, משורת הסוציאליזמוס הרוסי (לנין היה הדורש את ההוצאה הזאת), על אשר חפצו בלאומיות על קצה האצבע, אם היום נותנים לאיזה צ’וּבש חופש לאומי מלא ויוצרים לו כתב ותרבות בידים? ומדוע פחדו אתמול מן הכפר – והיום מושיבים יהודים בקרים על הקרקע? ומדוע ארץ־ישראל ועברית טריפה היום, אם מחר בשביל התחרות עם ארץ־ישראל הרי יתירו את העברית, כמו שישנם כבר מיעצים שם לעשות? אבל כל אלה הם דברים קטנים. סוף סוף על בני־אדם אין לשאול. אתמול חשבנו כך והיום להיפך. העיקר שלא נחטא לחוק, ואיננו חוטאים. יש פירוש לכל. ומה שנבאנו אתמול והתבדינו, ומה שאנו מנבאים עתה ונתבדה מחר – מי זה אומר כי כל נבואה מוכרחה להתקים? מה שאסור לך לעשות היום – אעשה אני בידי מחר. לך אסור ולי מותר. “הנח לי את כסאך ואשב עליו ואעשה מה שעשית אתה, ואז תצעק אתה מחר מה שצועק אני היום”, כך היא לשונו הפנימית של כל שלטון. אין על מה להתמרמר.

אלא שישנם דברים שמסכנים את כל המצב. אם – מה שהזכרתי כבר לא אחת – יכולים להרים מיליון ויותר בני־אדם ולזרוק אותם לארץ רחוקה במשך זמן קצר, אם עוקרים באיזו שנה־שנתים עם יוני בן מיליון וחצי מאסיה הקטנה ומשמידים עם ארמני בן שלשה מיליונים – איפה הבטחון? ומה אם יבוא מחר עם באדים מרעילים וישמיד את השני לגמרי? ומה אם תתחולל מלחמת־מעמדות ובמקום אחד ישמידו הקומוניסטים את הבורז’ואזיה והסוציאליסטים ובמקום השני ישמידו הפשיסטים את הסוציאליסטים והקומוניסטים? אם השמדה וגרוש ואדים מרעילים, – איפה פה ההתפתחות? וכי היתה התפתחות במסע העמים? או אצל צ’ינגיס־כהן ותמרלן? כן, ודאי יש הצדקה כלכלית גם להם – אבל איזה טעם התפתחותי יש באלה? ואיפה היא הערובה ההומנית של מרכס, קוטסקי וקרפוטקין? ומי יאמר כי יבוא אדם עליון, אפשר דוקא תחתון, להכעיס? זאת היא השאלה.

כן, ברוסיה המועצתית מרגישים בסכנה, ולכן עושים שם, כמו בין הפשיסטים, כל אידיאולוגיה לצחוק. דימוקרטיה, פציפיזמוס, חופש, התפתחות, אנושיות, קולטורה – כל אלה הם מושגים מאתמול. רוסיה הקומוניסטית מקבלת ריזולוציה נגד הפציפיזמוס, ביחוד נגד זה של הסוציאליסטים. באסיה אין עוד חשיבות לבנין סוציאליסטי, ואדרבא, שם דוקא יש מקום לנציונליזמוס דימוקרטי. הכל יחסי, זמני, מותנה, והכל משועבד לצורך שטה ידועה (שאינה שטה, מכיון שמשנה היא פניה בכל רגע) במקום ידוע. רוסיה המהפכנית צריכה לערער את כל יסודות ההתפתחות. מהפכה בתור פרינציפ. והדבר גם מובן.

מכיון שגזה השלוה ועורער הבטחון – מי יכול עתה להאמין בהתפתחות? כשהנני בריא, מסודר בחיי, עובר לי יום יום באותם הרחובות ונפגש עם אותם האנשים רק בחלופים קלים, מכר אחד הולך ושני בא, והחליפין הגמורים נעשים רק במשך שנים – אז אין פלא אם רואה אני בעולם את ראי־חיי. מה אני אטי – אף הוא אטי, מה אני ילד מתבגר או צעיר מזקין – אף הוא ילד מתבגר או צעיר מזקין, וכך הן התרבויות, מה אני בטוח – גם הן בטוחות. אבל בהמוט אשיות חיי – גם אשיות עולם מתמוטטות. אחרי פוגרומי 1881 חדלו רבים מהיהודים להאמין בפרוגרס ואחרי קטסטרופות זמננו בא שפנגלר. אם אין מנוחה, אטיות ובטחון – איפה הערובה בעד קיום התרבות, ואם אין התפתחות מתחת, מי יאמר אם ישנה למעלה? זאת השאלה. בשנותיו האחרונות, אחרי כבוש השלטון, חדל או מעֵט לנין לצטט את מרכס, הרבה מלומדי־זמננו מתבישים לצטט את דרוין, וענין רכוך המדות של בוקל, אחרי מלחמת הבלקנים, שבה התחילו מעשי האכזריות הנוראים, ומהפכת רוסיה, ומיום שהפשיזמוס החליף את שמן־הקיק בסכינים ובאקדחים (זוכרים אתם את שירי־התהלה למהפכת־אֶנוֵיר בפי אחד־העם, למהפכת אביב 1917 ברוסיה בפי כל העולם, ואת ההימנון למהפכת שמן־הקיק בז’ורנליסטיקה העולמית – ודוקא אלו השלשה טבעו והטביעו בדם) – ענין בוקל נראה כהלצה רעה. הגיאולוגים מנבאים יום יום קטסטרופות, והקהל בבירות אירופה ממלא את אסיפות האסטרולוגים. האמונה כי אין שנוי, כי כל שנה דומה לחברתה – חלפה, ובני אדם מתחילים לחשב קצים. אנו פה בארץ הספקנו לגלות את הסוד, כי אין השנים דומות. ראינו שנת־ארבה, ועתה כבר שנים מעוטות גשמים היכולות להצטרף למחזור, לפי איש מדע גרמני שראה חזיון זה עוד לפני חצי יובל שנים, דוקא על סמך מספרים. וגם באירופה מתחילים לגלות, כי ישנן הפתעות בהיסטוריה, כי ישנם חוקים סתומים, כי יושבי מדבר יכולים גם כן להיות משועבדים לחוקי ארבה. גלגל התרבויות השפנגלרי, ההשלמה עם העובדה בס.ס.ס.ר., זו שאומרת כי שגיאתה של האינטליגנציה היתה כי היו לה פרינציפים אנושיים, בעוד אשר לעם יש חוקים שלו, ולו גם ברבריים, והאדם הנבון צריך להתחשב עם בטוי רצונו של זה, איך שיתבטא, פולחן איש הכח של הפשיזמוס ותורת־היחסיות של אינשטין, וגלוי ערכו של היוצא מן הכלל בהיסטוריה, אפשרות ההפתעה, – כל אלה הם דברים שאין ערוך לחשיבותם ולמרחק־תוצאותיהם. כל מה שנבנה עד עתה במחשבה ובמעשה על סמך ההתפתחות והפרוגרס – אין לו יותר לא בסיס ולא בטחון. על ערובות אין מה לדבר. ומכיון שכל מה שבני־אדם בונים בנוי הוא על יסוד איזו תיאוריה, ומכיון שאיננו יכולים להסתפק רק ברגע, כי אם אנשי־היסטוריה אנו, והצורך לבאר, לנבא, להכין ולפתח מוטבע בנו – מה לנו לעשות? איך עלינו לצאת מתוך הנגודים הקשים?

סבך. הסתבכנו עם מחשבתנו הקודמת ואיננו יכולים לצאת ממנה. וגם אלה שהם לכאורה חפשים ממנה מדברים גם כן בלשונה. הרי גם מוסוליני מעריץ את התרבות האירופית ועושה הכל רק כדי לשמור עליה ולפתחה ולהגדילה, לפי דבריו. וברוסיה הרי גם כן העריצות, לפי דבריהם, היא רק זמנית, ואחרי המהפכה העולמית יבוא תור־הזהב. כן, גם ברוסיה מאמינים בחק־הברזל של ההתפתחות, כי אם לא כן, מי יאמר כי רוסיה תנצח, אפשר דוקא איטליה, ואוליה אנגליה ואמריקה? ומי יאמר כי הציוניות אוטופיה היא והעברית אין בכחה להיות לשון הפרוליטריון היהודי, והרי בארץ־ישראל דוקא הפרולטריון מחזיק בה? אם יש חופש בהיסטוריה ולא הכרח, מי אומר כי אני הצדיק? ואם יש מקריות וזדוניות – על אחת כמה וכמה. הקומוניסטן היהודי ברוסיה אינו בטוח בתוך תוכו, כי אילו היה בטוח, לא היה רודף את הציוניות והעברית. למה לרדוף, אם יש לך בטחון? (כל עוד שהדימוקרטיה היתה בטוחה לא רדפה). ואיך אפשר להיות בטוח, אם פתאום נחרבה האינדוסטריה ומיליוני בני־אדם חזרו אל הכפר, ועתה אחרי שמקוממים את התעשיה, ובני־אדם חוזרים מן הכפר אל הכרך, הנה אצל היהודים שורר החק הפינסקרי־אחד־העמי, “חוץ־מן־היהודים”, וצריך לעשות פוליטיקה ציונית ברוסיה עצמה, להציל את היהודי באמצעות הקרקע והכפר, להפוך בשביל היהודי את האיבולוציה על פיה – ולהכניס באופן זדוני את הז’רגון העלוב, שנוא לנין ופליחנוב, לתוך פלכים עם רוב גדול רוסי ואוקריני ולעשות לשון – לפטיש. ואם היום מודים בדיאגנוזה ציונית אחת, אפשר יודו מחר בשניה, ואם יכולים להכניס ז’רגון לבית־הספר ולהכריח ילדים שדברו אתמול רוסית לעבור לז’רגון, לשם לאומיות, מי יאמר כי לא יכריחו מחר לעבור לעברית? הרי אין ערובה. אם התועלת ירדה מכסאה, ודרוין ומרכס זקוקים לפירושים ולהגבלות והדימוקרטיה היא ריאקציה, והכל הוא שלטון וצורך לפשרה ופרי אינסטינקטים רגעיים והתפרצויותיהם – איפה הבטחון ביום מחר? זאת היא השאלה. ופתרון איננו, כי מיום שחדל הכלל למלוך והיוצא מן הכלל עולה לגדולה – אין מי שיפתור, ולך ושב על ספסל התלמידים ולמד סוציולוגיה בתקופת ערעור יסודות כזו.

ג.

ענין ההתפתחות והמהפכה היה קשור אצל בני אדם במושגים: היסטוריה ודיהיסטוריזציה. (מושג שנכנס אלינו או נתחדש אצלנו ע"י קלוזנר). ההרגשה ההיסטורית היא קדומה מאד; מיום שהתחיל האדם לראות חוקיות בבריאה וחדל מראות את הבורא כדבר מה זדוני ואכזרי, מיום שאפשר היה לנביא לשים בפי האלהים את האמרה: “חוקות שמים וארץ” וליחס תכליתיות מוסריות לבריאה ולבוראה – התחיל האדם לחשוב דרכיו. מכיון שאין זדון כי אם קביעות ורצון תכליתי, הרי אפשר גם כן למצוא איזה יסוד ובסיס לחיים. והאדם מכיון שראה את עצמו מגורש מגן־העדן, את יומו רע ומכאיב ואת השלשום – כתור הזהב, והדאגה למחר לא נתנה לו מנוח, התחיל לשאול באבות ובזקנים, וגם להעלות מתים מן הארץ שינחשו לו עתידות. “זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך”. נברא הנסיון ההיסטורי, ובני ישראל התחילו לשוב אל אלהיהם, ויחד עם זה היתה גם מהפכניות, דיהיסטוריזציה, בחיים. ירבעם בן נבט מעמיד העגלים ויֵהוא מנתץ הבעל שניהם חוללו מהפכה לפי מה שמסופר עליהם. ואברהם ששרף אלילי אביו על אחת כמה וכמה.

וההרגשה ההיסטורית היתה כל כך חזקה, עד שישוע הנוצרי בסס עצמו בעבר, וגם פולוס, שהניף את הגרזן על שרשו, וגם שפינוזה, כולם בקשו להם הצדקות היסטוריות, ורק המהפכה הצרפתית ואנשיה, למרות שלמדו בשקידה את תולדות רומי ולוחמי החופש שלה ועשו הרבה דברים בצורת מעשיהם של אלה, וגם חקו את הגבורים ההם עד לקופיות, למרות כל זאת האמינו ופתו עצמם להאמין בדברי לוק האנגלי, כי האדם הוא לוח חלק וכי כל נולד מתחיל מבראשית, ולכן אפשר לחנך את האדם, ובפרט אם הטבע בעצמו מראה את הדרך. ונברא המחלט והודאי: המשפט הטבעי. בשביל האדם החפשי נהיתה ההיסטוריה ענין יחסי, הכל שוטף, ואיש המהפכה חפץ דוקא במוצק, בודאות. אין דוגמתיקן כאיש המהפכה, ולכן הוא ממית והורג כל כך. כשיש בסיס ותור זהב יכול השאר לשטוף, ואך אם האדם הוא לוח חלק אז מוכרח להיות משפט טבעי, מוכרח להיות אחד. מפני זה מוכרח המהפכן להיות מוניסטן, אחדותי באמונתו; דואליזמוס הוא דבר מסוכן. אם הטית זרם מאפיקו הרגיל צריך שיהיה לך הכרח ומטרה מסוימת לפני עיניך, כי אם לא – הרי אפשר להעביר את האפיק לעשרות מקומות חדשים.

הריסטורציה היא הקמת החיים על מכונם, וכל שפוץ הוא היסטורי בהכרח, כי אם לא – הרי זהו בנין מחדש. בתקופת הריסטורציה, או כמו שרגילים עתה להגיד, קונטר־ריבולוציה, ההיסטוריה עולה לגדולה. אלא בשעה שהמהפכן הוא כופר בהיסטוריה ורואה עצמו כקטן שנולד, ובעמקי לבו טבועה לו האידיאה האפלטונית או החלום הפלוֹטיני, שלפי בעליהם אין שום אדם (ילד באמת) חפשי מהם, – חלום תור הזהב שמאחורינו, תור זהב אמנם מן העולם הזה (ליאו של שפילהגן, האיל המשועבד של שצדרין), ולשם עבר רחוק הוא קם להחריב את ההוה ואת העבר הקרוב, הנה איש השפוץ, להיפך, דוגל בשם ההיסטוריה ומפחד ממנה, כי איש־האתמול ירא להביט לאחוריו לא פחות מאיש־המהפכה. כי מה יעשה המונרכיסטן אם יגלה שבט חפשי מאחור, או מה יעשה בעל־האחוזה היורש, אם יגלה את הקהלה האכרית החפשית או את האמרה: “והארץ לא תמכר לצמיתות”? להביט לאחור מסוכן גם בשביל חרד, כי יכולים לגלות הרבה אפיקורסות בעבר. ענן הקראי ולותר מרעיד האפיפיורים הרי גם כן הביטו לאחור. ולכן גנזו הקטולים, החסידים (והיבסקים בימינו) את התנ“ך, ולכן נאחזה כל כך תקופת התחיה באירופה ביונים הקדמונים ובתנ”ך. תור הזהב ענין מסוכן הוא, ומות בסיר זה לכל משפץ ולכן מהפכן־פחדן. רק אדם חפשי באמת יכול להפקיר עצמו ליונים ולתנ"ך.

המהפכן לרוב מוניסטן הוא באמונתו, ובאמת דואליסטן גם הוא ודואליסטן גם בעל־התשובה. שניהם באמת מהפכים את סדרי דורם, שניהם חושבים על המחר, אלא שביחס לעבר דרכיהם שונות: בעל־התשובה מסיח דעתו מן השלשום לשם האתמול והמהפכן מזלזל באתמול ונושא בקרבו חלום השלשום הרחוק. משני יסודות אלה, מן הקים והשוטף נבראים שניהם. ושניהם אינם מרגישים כי הקים אינו אלא חלק שוטף שנקרש, והשוטף אינו אלא נהירה לאיזה קים שהיה פעם. “מה שהיה הוא שיהיה” הוא אמת לא פחות מן “הכל שוטף” ו“אין דבר חוזר”. כי בשוב ההיה להיות מחדש מוכרח הוא לצרף אליו יסודות של יש אחר, ולכן ההיסטוריה חוזרת, ואך בשנויים. מי שיחפץ לברוא את ה“ראה זה חדש הוא” – יוכח כי “כבר היה לעולמים” אותו הדבר שהוא בורא, ומי שחפץ לברוא דבר בצורת העבר, על פי הפרינציפ של “אין כל חדש” – יוכח כי הכל שוטף ואין שום דבר חוזר. משני אלה נבראים כולנו ואל יתגאה איש על רעהו.

לכאורה חיים אנו עכשו בתקופת דיהיסטוריזציה. צחקו על קלוזנר בהכניסו מלה זו, ואף רבת ערך היא להבנת החיים, וכל צחוק שטחי לא יועיל לבטל את החזיון אשר כל התימרות לתלישות מן ההיסטוריה שלנו וכל בגידה בקניניה “הנצחיים” (כלומר, ירושות תור הזהב) – הן הופעות בודדות שלו. כי הרי זה לפני שני דורות או גם דור – נראה הכל מבוסס ואיתן בנשמתנו. ארץ ישראל ממשית לא היתה – ואך היו תפלות “ותחזינה” ו“ולירושלים עירך”, לא דברו עברית, אבל בכתב, בספר –חיתה, וכשהתחילו לזלזל בדת – נשאר עוד פרינציפ, והנצרות היתה טריפה. הופיעו ספקנים באלהים ועורערו חיי המשפחה, ואך אנו נראינו עוד עומדים בעולם על משמר תעודתנו: אחדות הבורא וטוהר המשפחה. ו“צדקה עשה הקב”ה לישראל שפזרם לבין האומות". הכל היה ברור, בטוח וכאילו איתן, לכל הפחות ברעיון. והנה נד הרוח, האשיות התמוטטו, וההיסטוריה נבוכה. דיהיסטוריזציה.

קלוזנר בכה אז ולא הכל צחקו לו. לב רבים בכה עמו ועד היום אנו בוכים בלבנו בעמדנו על פרטי החזיון, ושם הבנה היסטורית לא תשקיט כאבנו. יהדות של שלשה מיליונים ברוסיה גוססת, יהדות פולנית הולכת ומתרוקנת מכל עדיה הרוחני, יהדות אמריקה – ההתבוללות אוכלת אותה למרות כל האופטימיזמוס והנדיבות שלה. הכל שוטף. ארץ ישראל הולכת ונעשית לעובדה חיה ויסודה בנשמה מתמוטט, העברית פה נעשית מדוברת ומתחדשת, וגם בגולה היא מתחילה לחיות פה ושם, ובנפש היא מתמוטטת, נשמת מיליוני יהודים מתרוקנת מקנין נצחי זה, הדת – אמנם “אגודת ישראל” מגינתה קולה הולך בכל העולם, אך בנשמה כאילו איננה. קליריקליזמוס אינו תום דתי. חיי המשפחה אינם כל כך מתערערים בפועל, כי צורך החיים והפרנסה והנוחיות שומר על מינימום ידוע שלהם, אבל בנפש הם מתמוטטים. אחריות אין קץ – לילד, ורק מוטב שלא יולד, קדושת הפרינציפ “אהבה”, אך מובנו הבשר ורק הבשר, ומעבר מיד ליד ע“י קפריזי רגע. אחדות הבורא נהיתה למוניזמוס שולט בעולם, אך חסידי המוניזמוס היהודים משליכים את אלהי ישראל חוצה, וככל שיגבר פרינציפ האחדות בעולם, יחריבו את הדת יותר, וביחוד את דת ישראל. הנצרות מתמוטטת אצל הנוצרים, ונהיית לענין של פולחן נפשי אצל היהודי החפשי. ספרותנו ושירתנו בכל לשון, וקירות חדרי צעירים וצעירות לרבבות בחו”ל הנם הימנונים לנצרות¹. ואיפה אנו עומדים? האין אנו בתוך דיהיסטוריזציה?

כן, דיהיסטוריזציה, אם ישנה דיהיסטוריזציה בלי היפוכה, או להיפך, שרשיות בלי שום תלישות, אם יש ערך מוחלט להמושגים פרוגרס וריאקציה, התפתחות ומהפכה, ואם ההיסטוריה ראויה להיות לפיטיש, ומכיון שאנו נוכחים כי ההיסטוריה היא קרישות של שטפים ושטף של קימים, ואם המהפכה היא דואליסטית כההתפתחות – מי יכול לדבר על דבר דיהיסטוריזציה? ההיסטוריה, כשהיא לעצמה היא עובדה, וכמוה גם המהפכה, ואין קודש בעובדות בתור אלו. היסטוריה – גם קרבנות־אדם ואכילת בשרו היו היסטוריה פעם, וגם עבודת הבעל והעשתורת, ומה שעשה דוד המלך במואב ובעמון, והמכר יהודי לאחיו לעבד – היסטוריה היו, וגם הנצרות השנואה על אחד־העם עצם מעצמנו היא, והיהיו אלה חוק בשבילנו? וכי אין גם האוטו־דה־פי בספרד – היסטוריה? ומנקודת הפיטיש ההיסטורי, מחוץ להערכה מוסרית של הכונה האחרונה, מה מבדיל את מעשה לנין ממעשה מוסוליני? כי אין הבדל יסודי בין ריבולוציה לקונטר־ריבולוציה, ומושג אחרון זה באמת אינו אלא אחיזת עינים, כפי שנתבאר קודם. הפשיזמוס הוא מהפכני כהבולשביזמוס, ויש בשניהם מנאמנות לעבר ומשאיפה לעתיד. הפשיסטן הוא חסיד העבר הקרוב, של אתמול, של האבסולוטיזמוס, ובעל הדיקטטורה הפרוליטרית הוא חסיד־אתמול במובן דיקטטורה, וחסיד תור הזהב, העבר הרחוק, בשעה שהאדמה היתה נחלת השבט, ובטרם היות רכוש פרטי. ושניהם בתור מבטלי הדימוקרטיה הם גם נוטים לעריצות המחר, שניהם שונאי הפציפיזמוס, שניהם חושבים חיי מיליוני אנשים לאפס, וכדומה, ושניהם כופרים בהתפתחות מודרגת ושניהם חושבים עצמם ליורשים הכשרים היחידים של ההיסטוריה. מהפכות ומהפכנים כך היו תמיד: ישוע הפך, אבל הפך גם פולוס, זה שהיהודים־הנוצרים חשבו אותו לדוקר רבם, וגם קונסטנטינוס הגדול הפך, הפך רובספייר והפך נפוליון, הפכו מסריק ופילסודסקי והופך מוסטפה כמל². דרכים שונות למהפכה. במהפכה בעצמה, מחוץ להערכתה האנושית והמוסרית – אין קודש. היא יכולה להיות עובדה משמחת, אבל גם עובדה מעציבה, כהיסטוריה.

ולהיפך: הקיָם אינו טריפה תמיד. לא כל קיָם צריך להחרב, ואפילו לא הקיָם ברוח. אם האנושיות רכשה לה מינימום ידוע של רכּוּך־המדות, חבל לשוב אל הברבריות, ואם עיפה נפש האדם מהשתתף במקצת בסדור עניניו, ויש לו עתה נטיה לותר על טרחתו זו ולאמר: “בואו מלכו עלינו”, חבל על קים זה שנותר עליו למהפכה. אמנם במדרגת־חום של 41, בימי המלחמה והמהפכות, גלתה אירופה תהום של ברבריות ואכזריות בעומק עמקה, אך לבוא ולעשות את אלו לפרינציפ חיים ועתיד מצד אחד, ומצד שני להכריז כליה על אירופה ותרבותה – מראה על חוסר ההגיון הכי אלמנטרי. ממה־נפשך, אם ברבריות, אכזריות ועריצות מותרות, במה חטאה תרבות אירופה אם השתמשה בהן במלחמה? ואם אסורות הן, למה נתיר אותן לאסיה ולמהפכה? ואם באים ומצרפים את ענין ההערכה: לשם מה עושים את כל אלו, ואת התכלית, ומכשירים את הדם בזכותן – נזכור נא את הנסיון ההיסטורי. האמצעים נוטים לההפך למטרות, הנצרות והליברליזמוס הראו זאת בעליל, ומי שיש לו עין לראות את הנולד, ואוזן לצותת לצעדים אטים – יראה ויקשיב כי גם במאורעות מהפכותינו עתה: האמצעי מתחיל למלוך, והמטרה נגנזת לאט־לאט. לא, הענין מסובך הוא, הקיָם אינו כולו חייב, כשם שאין המהפכה כולה זכאית. רק לא פיטישים ולא מפלצות.

כי אתמול היתה ההתפתחות – קודש, והיום – המהפכה. ומי יאמר לי כי המתמוטט בחיי, השוטף, הוא היסוד ולא הקיָם והבטוח? בלי בחירה, בלי הערכה מוסרית אין לצעוד צעד. על יסוד היש, על האמונה כי מכיון שהדברים הולכים בכוון הזה הם מוכרחים להיות כך – לא תבנה שום דבר. כי אם יש בטחון וערובה במקצת בתקופת התפתחות שקטה – איזה בטחון וערובה יכולים להיות במתמוטט ובשוטף? ולהסחף עם הזרם – איזו מהפכנות יש פה? הנסחף יכול להיות נהפך אבל לא מהפך, ונהפך הוא פחות ערך במובן אנושי משומר על הקיָם, כי לשמור על הקיָם בתקופת התמוטטות אשיות זהו גבורה, מפעל, וגבורה ומפעל הם גם מעשי המהפך, אבל איזה ערך יש לנהפך, לנגרר, לנשא עם שטף הגל, לנסחף? כל המהפכות שפשטו רגל עשו זאת מתוך שהמהפך נהיה לנהפך, בהשכח המטרה והאמצעי לקח מקומה, ובחדול המנהיגים מנהוג ועם היותם לעבדי אינסטינקטים המתפרצים. לא, המרכזים המתפרצים שבמוח כהמעכבים – במובן פיזיאולוגי ערכם שוה. האדם מתחיל עם ההערכה והרצון. ואם יש בחירה, אז הקיָם והשוטף יש בהם מן הטוב ומן הרע. ובטרם נשקלם – מי יבוא ויאמר מה הם המים שאנו נגשים לשפוך; כי הרי אפשר מאוד, כי סותמים אנו מקורות מים חיים, וחוצבים רק בארות נשברים. ובלי הערכה אפשר גם להיפך – ואין איפוא שום ערך מוחלט לא להיסטוריה ולא למהפכה.

ד.

בתקופות של מנוחה האדם מתחיל משתעמם, ואז תקום אי־המנוחה, ואחרי ההשתרשות – תלישות. האדם כאילו קורא לרוח: “ולהפקר נפשי זרה!” כשנמאס לאדם לשאת את עול אלהים, לקח את השלטון־בעצמו – לידיו הוא, וכשנמאס לעם להיות משועבדים למלכים ולעריצים – קם העם ובמהפכה או במלחמה ממושכת פרק את העול ולקח את המוסרות בידיו, כלומר מסר אותו לבאי־כוחו. בעצם אין ההמונים מושלים רק בימים מעטים של מהפכה, כלומר, רק אז שלטונם נראה ובולט, ברגע שהם מתפרצים ומשברים גם את הסיָגים שגדרו מנהיגיהם, בשעה שמי שהטה את הפלג מאפיקו לאפיק אחר, רואה את הזרם המשבר וממגר כל; אלא שגם שם בא רגע שהזרם נופל לאיזה אפיק, שגם ההמונים לא חכו לו. השלטון היום־יומי של ההמון העובד והאוכל, העומד וההולך – אינו מרגש. הסכום של כל אותו הדבר שנקרא שלטון, כלומר, השלטון הנגלה, זה שהאדם הפוליטי דוגל בו – הוא כאין לעומת אותו השלטון הבלתי נראה, הנסתר, סכום החיים והעבודה של ההמונים. אנו כולנו בעצם, אנשי הפוליטיקה, המהפכות, התרבות, הרצון והרעיונות נוגעים רק באיזו קלפות ובאיזו גרעינים, ובעצם החיים איננו נוגעים כמעט; שם שולטים חוקים אחרים. נצחונותינו ומפלותינו הם רק הערכה ושנוי ערכין. על דעת הרבה מהפכנים ברוח שהתחבטו בשאלת שנוי הערכין לא עלה כלל לחשוב, כי כל ענין הערכין הוא בעצם רק קצף על־פני המים. בעצם ההויה האנושית יש קים שלה ושוטף שלה שאין לנו שליטה בהם. אבל פה אנו כבר נדחקים לרשות שלא שלנו. מה בצע אם נדע את אשר לא נשנה? פולוס לא בטל את המין, ואיש לא יבטל את הרעב, והאדם יחפוץ תמיד לישון. הרעב והמין דוחפים לתנועה, והעיפות – למנוחה, לשנה. והתנועה והשנה מושלות גם בפוליטיקה. ופה יש שוב כבר קצת ערך לדעת גם את אשר לא נשנה. וגם לאדם הפוליטי לא יזיק לדעת, כי אפשר מאוד אשר הדיקטטורה משמאל אינה גם כן פרי הרעב, כי אם פרי הרצון לשנה, העיפות. האדם עיף גם ברוסיה וגם באיטליה; השעמום והרעב הכינאים דוחפים לפעולה, והפוליטיקה באירופה עיפה. “בואו, מלכו עלינו” – קראו ההמונים גם ללנין וגם למוסוליני³, כקרוא הכופר בהזקינו לאלהים, לכהן, לקטוליות, לאגודת ישראל. חוק העיפות שורר גם בפוליטיקה. השמאל ברוסיה צועק: איפה המהפכה? והימין הקומוניסטי צוחק: יודע הוא כי עיף העם. דבר, חביבי, אל הקיר. לא עת מהפכה עתה. נכנסנו לתקופת שנה פוליטית. ובעבודה השתרר היום־יום.

שלשה אפוא הם השליטים: הקים, השוטף והעיף. וביעוף האדם אין עצה ואין תבונה. וההיסטוריה היא אגוז קשה. כמה זמן יכולה עיפות להמשך? כמה זמן ישן עם? מי ידע? הרי גם ענין העיפות והשנה ענין הערכה הן. העם הכינאי ישן ועתה התעורר. כן, בפוליטיקה. אך אם החקלאות שלו היתה הכי אינטנסיבית ואם בנפשו שמר על קיום סגנוניו והתקומם נגד כל מפריע, מי יאמר כי ישן? הוא היה ככולנו יָשן וער כאחד, וכשהקיץ עתה בשביל העתונות – יכול להיות כי ישן הוא בפנות אחרות, כי מגיעים אצלו לידי אטרופיה גרשי־חיים יותר חשובים. מי ידע?

ולך ודבר על פרוגרס וריאקציה. מה יודעים אנשי־העתונות והפוליטיקה מתי אנו מתקדמים ומתי אנו נסוגים. בשביל אדם־השמאל שלנו, הייבסקן ברוסיה או בשביל המתבולל, הקוסמופוליטן או חסיד לאומיות זרה – אנו פה, בארץ, ריאקציונרים תחובים בתוך מושגים היסטוריים עתיקים, מבלי להקשיב את צעדי הברזל של המהפכה ואפילו לא את צעדי־הצב של ההתפתחות. ומה שהספקנו לבנות מושבות וערים, להעביר רבבות יהודים לעבודה ולהחיות לשון ולעשותה דבורית, ולסדר פנות־חיים על־פי הפרינציפ הכי חדש בחברה – זאת ידע להעריך גוי, איש הגשם והקרקע, אבל לא יהודי איש הרוח והודאוּת העיונית. כל זכויותינו אינן עומדות לנו ביום דין, וכל כשלון שלנו מתקבל בצהלה בחוגי הפרוגרס והמהפכה שלנו. אבל הננו גם אוטופיסטים, כי עושים אנו קפיצות בהיסטוריה, וגם מגים, כי מחיי־מתים אנו, ומהפכנים במובן גרוע, כי מעיזים אנו לחלום על בנין סוציאלי, בטרם שהעמדנו בראש חיינו שוטר ונוגש סוציאליסטי או קומוניסטי, ובטרם קבלנו רשיון לבנות וערובה לבנין. יראת הכבוד ובטול מפני שלטון היו תמיד ליהודי, לא לחנם חשב ז’בוטינסקי, קנאי־השלטון ומנבא העתידות בערב המלחמה, את רוסיה לכוח־הכוחות ואת פולין לכמות מבוטלת. ליהודי יש בעצם כבוד גדול בפני היש, וכשהוא חפץ להפוך אותו מתאמץ הוא רק למסור אותו יש לידים אחרות, אבל לא לבנות יש אחר, חלופי־כסוּת ולא שמים חדשים ולא ארץ חדשה. לכן, אין לנו שום זכות, ואפילו בעיני הריויזיוניסטן, הפשיסטי במקצת, אנו, משני הערכים ביסודם, ענין ריאקציוני אנו, כי הרי השלטון הוא העיקר, בו תלוי הפרוגרס, המחר; פרוגרסיסטים אנו רק בעיני “אגודת ישראל” וה“מזרחי”, המחזיקים את הנצח בכיס, ובעיני היהודי החנוני־ברוח על־פי השקפתוו ותפיסתו, אנו חוטאים לשכל הישר, שהוא תמיד נאמן־האתמול. בשבילם אנו ענין דיהיסטוריזציוני, בעוד שבעיני בני מחננו – המתבולל והייבסקן הם ענין דיהיסטוריזציוני. וגם אנו והם צודקים. כי בכולנו יש כל מיני היסטוריה ואנטיהיסטוריה והננו כמוהם יסודות התפתחותיים ומהפכניים כאחד. כי בלבול יסודות, כפי שנאמר למעלה, שורר בכל, אפילו בלי יסוד העיפות. הקוסמופוליטן חושב כי תכלית ההיסטוריה היא האחדות, מוניזם אנושי, שפה אחת וסגנון חיים אחד לכל האדם. ואם לא יהפוך כושי עורו אך נשמתו יהפוך – והעור הרי אינו כי אם לבוש, אף כי לבוש זה דוקא אין להחליף. הייבסקן בעל המהפכה חושב, כי הבן החוקי להיסטוריה הוא הוא. מכיון שהתפתחות הכלכלה והשלטון מובילים לבולשביזמוס, ומכין שהפרוגרס דורש בטול הדת, ומכיון שלשון הדבור של חלק המוני ישראל – היא יידיש – הרי הוא רק מחיש את הפרוצס. הוא נכון להכניס גם איזו תקונים. מכיון שבס.ס.ס.ר. יש זכויות למעוטים לאומיים – הרי הוא משתמש בהן, ומכיון שנהרסו היהודים בחייהם ובמצבם, נשאר רק לשמור עליהם מקונטר־ריבולוציה מימין ומכל מלויה, וגם מאפשריות של רדיפות מצד שמאל היכולות לבוא בתור עונש, אם יתחברו היהודים ההרוסים והרעבים – לימין או לשמאל אחר. הרי אין ערובה כי העיפות תמשיך למשול, ומה יהי אם הרעב ידחוף לתנועה? מי עושה בחורים ציונים שואפים לארץ־ישראל ולעברית, מי דוחפם שם למלחמה בעד סוציאליזמוס – אם לא הרעב והרמזים הראשונים של התעוררות משנה. יהודים הם תמיד סנוניות ראשונות. וכדי להלחם באפשריות אלו של “הריאקציונרים”, ומתוך שצעירים ציוניים אינם מונרכיסטים, כי דוקא סוציאליסטים – ומכיון שיש עוד סכנות של עבר רחוק, של תור־זהב, אז נגד “ריאקציה” זו מוכרחים להלחם בדרכיה: מה אתם קרקע – אף אנו קרקע, מה אתם לשון – אף אנו לשון, מה אתם שלטון עצמי – אף אנו שלטון עצמי. ומי יודע לאן יגררו הם אחרינו⁴. כי הייבסקן אינו רק מהפכן, כי אם ממשיך בעצם, ואנו הננו קופצים לפנים ולאחור בבת אחת, ויש בנו בלי שום ספק הרבה גם מן היסוד הדיהיסטוריזציוני. היסטוריזציה – זאת־אומרת: בנין על יסוד עבר, ושנינו היסטוריים: הייבסקן בונה על יסוד העבר הקרוב, ואנו על יסודו של הרחוק. הוא בוחר, כלומר, בורר וזורק, בורר ומכניס, מכשיר יסודות ומטריף, וגם אנו עושים כך. פרקים הוא המהפך ואנו הממשיכים, ופרקים להיפך. אנו והם נתונים בישן ובחדש כאחד.

כי בציוניות, וביחוד בשעה שמצטרף לה הרצון הסוציאלי, יש מכל יסודות ההיסטוריזציה והדיהיסטוריזציה יחד. אותה שלילת ההוה והעבר הקרוב שהתחילה בו תקופת ההשכלה בספרות העברית, זו שהעמידה את עתידו של ישראל על תקון החיים, על בסיס כלכלי בריא, על שאיפה ומעבר לקרקע ולעבודה, זו שדרשה אמונה צרופה והשכלה טהורה, זו שהתגעגעה על “השפה היפה השרידה היחידה”, ויחד עם תקונים־בדת העמידה את התנ“ך ואת הלשון התנ”כית כיסוד לתרבותנו ולמוסרנו – תקופת השכלה זו נהיתה לאבן הראשה בבנין הציוני. תחילה, כשהוכרזה ארץ־ישראל בתור עיקר – נבהלו האנשים. נראה להם קשה הדבר לותר על הכל: על היום־יום, על סגנון החיים, על ההרגלים וכו'. הורגשה מהפכה, והמהפך פחד להשאר בלי בסיס, ונשמעה הקריאה: “שובה ישראל!” שובה – פירושו היה לא רק לארץ־ישראל של העבר הרחוק כי גם לבית המדרש, להעבר הקרוב, שהוזנח ע“י ההשכלה. ילדיה החוקיים של תשובה זו היא הציוניות הגלותית, הותרנית, המשלימה עם לשונות זרות, עם דיאלקטים ושפות “יהודיות” וגם הטיריטוריאליסטים וכדומה. כל אלה המוַתרים על יסודות עקריים של נשמתנו – שקועים בעבר הקרוב, ילדים הם מאתמול, פחדני־רגע, כ”ברוך וילדר" בהשארו בלי משקפים בתוך הנהר. הציוניות הגמורה, השלמה היא מהפכנית, כי שבה היא אל העבר הרחוק, אל תור הזהב. וגם הרצון הסוציאלי מתור־הזהב בא הוא, ככל רצון סוציאלי וקומוניסטי. ירמיהו משחרר העבדים, נחמיה מפקיע הקרקעות הגזולים ופודה הלוֹים המשועבדים מנושיהם, הרכבים המואסים בכרך וההולכים אל הצאן והאהל, האיסים שוללי הרכוש הפרטי והסועדים יחד, – כל אלה מצאו להם בשאיפה הציונית השלמה והגמורה מקום יחד עם ארץ־ישראל, העברית, עבודת האדמה, רצון לשלטון עצמי, ויתר קניני־הנצח של האומה, שנגלו ועתידים להתגלות. עוד לא שב האורגניזמוס כולו לתחיה, עוד אברים שבו סובלים מאטרופיה – ולכן לא נתגלו עוד כל האפשריות הצפונות בו. הקו העיקרי שבציוניות הוא: שלילת האתמול, וכל התפשרות עם האתמול בפרט זה או אחר זוהי מעוט דמותו של הרצון לציון, לתור הזהב.

בנימין מנדלשטם ב“חזון למועד” הרגיש, כי האכר הרוסי מפלך סמולנסק הוא יותר יורשם של אברהם, יצחק ויעקב מאשר היהודי התגרן אשר בעירה. הוא, איש דור ההשכלה, הביע בלי דעת את הרצון וההרגשה הציונית. האידיליה של “העירה” והעממיות וההתרפקות על שרה בת־טובים ועל גלמים ודבּוקים ועוד – אין להם מקום בתוך הרגשה ציונית מלאה, אנושית. הרצון הציוני הוא תנ"כי, התגשמות של תור הזהב, תנ"כי לא בתרגום, לא ברכרוך, הוא בא לעשות את היהודי ליורשם האמתי של אבותיו, לכפר על חרפת הדורות, על הכתמים ששמנו עלינו בידינו, ואשר רפי־הרוח שבנו מתרפקים עוד עליהם. בו יש סינתיזה בין רצון לעתיד ובין התגשמות חלום תור־הזהב. ולכן הוא שולל את העבר הקרוב, ולכן צודקים אלה האומרים, כי יש בציוניות יסודות של שנאה לישראל, כלומר, לאותו היהודי שהאחרים חפצים לשמור עליו בחצאיותו וברביעיותו, לזה שנדבק בו רבב דורות עלובים וכושלים.

ומתוך זה נובעת כל השנאה של אנשי־המחצה. איש השמאל שלנו בתור אדם הוא מהפכן, נושא בקרבו גם רצון למחר וגם את חלום תור הזהב. בתור יהודי הוא שומר הקים, כלומר, דבוק באתמול, ורבב ימי הירידה והעבדות אינו ננער מבגדו. אצלו אין סינתיזה, כי אין יסודות מלאים. מדבר הוא על אחדות, והשניות שלו לא רק שלא הגיעה להרמוניה, כי גם אינה שניות מלאה, אין בה יסודות מתנגדים כהלכה. ההיסטוריזציה שלו היא של אתמול, והדיהיסטוריזציה היא רק אנושית ולא יהודית, ועד כמה שהיא יהודית היא נלחמת בדברים טפלים, ולכן הוא נסחב תמיד אחרי העגלה ואינו רץ אף פעם לפניה ולכן אין הוא יוצר רעיונות, כי אם יוצא בבגדים שאולים ולבוש־טלאים. בפוליטיקה הוא עיף, נוטה לשנה, ולכן הוא מוַתר גם על רצון־הנצח וגם על שלטון העם בעצמו. הוא אומר: איני חפץ בשחרור, “בואו ומלכו עלינו”. ולא רק שאינו חודר לעצם החיים, כי גם בקלפתם אינו נוגע כראוי. ולכן אינו אדם חפשי, ולכן זרים לו מקורות הברכה של האנושיות: יָון ויהודה.

כן, יחסי הוא בעצם, הכל, וגם הרצון הכי חזק והכי שלם והכי הרמוני הוא רק יחסי, ובכל זאת יש לרצון מלא יותר ערך מאשר לרצון קטוע. עצם החיים אינו ברשותנו, לנו רק ההערכה, הערכין, בלי אלה – אין כלום, ואלה הם יחסיים. השוטף הוא יחסי לא פחות מהקיָם. ההערכה היא בי ובנו. ועם כל זה ישנה הערכה להערכות, גם הערכים אינם שוים. גם מהפכה יכולה להיות עשירה וקבצנית, בת זעזועי רגע או רצון לתור־זהב, תקופות תקופות לחיים – ומנקודת נסיון החיים, אחרי כל הספקות, נשאר רק היחסי, הוא הוא הודאי והיחידי שלי מכל התיאוריות. האפשר לבנות על ספק ויחסי? איפה הבטחון והערובה? כן, אינם. כשם שאינם בכל מהפכה, גם בסינתיזה של הקיָם והשוטף אינם, כמו שאינם גם ביסודות המתנגדים, ומאַין זה לא יברא לכם אדם יש, ולכן אין לבנות על תיאוריות, כי אם על הצורך והרצון. וטוב אם אלה מלאים הם ולא פגומים, אלא שגם אלה, לצערנו, ענין של תיאוריות הם. ואם תאמר על מה נבנה? האלהים יודע, אם אין גם הוא ענין של סבך ויחסיות. ואך האפשר לנו לא לבנות? הדוחף והבונה שבנו מונח, כנראה, באיזה שטח לא לנו; אם בימי ההתפתחות הרגישו בני אדם לפרקים הסוס לבנות, ואם בימי מהפכות בונים, על הר־שרפה, – סימן שהבנין אינו ברשותנו. מישהו דוחפנו ובונה בידינו אנו, ולכן רצוננו הוא כל כך כבול בתור־הזהב, ביסודות ראשוניים, מקום קצות העבר והעתיד מאוחדים, ואך מי יאמר: מי הוא מישהו זה? אל נשאל. איך ענו לאותו רב שהתפלל על הקץ: “מישאל ואלצפן וסתרי”. נבנה צעד־צעד, כיאות לבני־אדם, בשכל ובתבונה, ואת הדרך יאיר לנו הנצח שבנפשנו, הבלתי־נודע.

הערה: דברים אלה שנדפסו באמצע תרפ“ז, לפני שמונה שנים, נתחזקו עוד על־ידי נצחון הנצ”יות והמהפכות הפשיסטיות במקומות אחרים. ואך גם דברים כמו: “יהודים הם תמיד סנוניות ראשונות”, “ורדיפות מצד שמאל היכולות לבוא בתור עונש” – הנם גם כן רמזים מפחידים לא מעט. כי בין ההרוגים בעד רצח קירוב היו ארבעים למאה יהודים, והקצף ניתך על שני המנהיגים, עושי המהפכה הבולשבית: קמיניב וזינובייב, יהודים גם כן, אין אלה ענין מקרי. אנו, אלה החרדים לגורל ישראל בעמים, צריכים להטות עין ואוזן גם לפנה ההיא. בנפש היהודית תוסס גם שם דבר־מה מסוכן.

אורות וצללים

מאת

יעקב רבינוביץ'

---

ליובלו של קרַפוטקין

מאת

יעקב רבינוביץ'

העולם הנאור, הסוציאלי, החפשי חוגג עתה את יובלו של קרפוטקין.

פטר קרפוטקין! כמה רחוקים אנו משם זה. אלה שבאו הנה שברו את כל לוחות האנושיות לשם הלאומיות, שותרו על כל החלומות הסוציאליים לשם התפשרות עם האכר והעסקנות שלנו (כי הלא סוציאליות של דבור לבד, ואפילו הצעקנית ביותר – אינה סוציאליות), אלה שמשקיעים עצמם בעולמנו הקטן ובעבודתנו המצומצמת – מה בכחו של השם קרפוטקין לאמר להם? אך ישנם נימים כאלה בנפש האדם שדי לחוש את זעזועם הכי־קל והנפש כולה מזדעזעת. ונימה אחת כזו קשורה בשם פטר קרפוטקין. נסיך רוסי, שלישו של הקיסר אלכסנדר השני, מלומד גדול ואדם בעל כשרונות בלתי־רגילים – עוזב את נחלאותיו, משפחתו, ידידיו ואת חבריו במדע, מוַתר על תואר הנסיכות ועל משרתו הגבוהה ועל האפשרויות הקשורות בה, עוזב גם את ארצו החביבה והיקרה לו – ויוצא לגלות, למען יוכל להקדיש את עצמו ואת כל חייו למלחמה בלתי פוסקת בעד שחרור האדם והאנושיות. ומני אז אין פטר קרפוטקין יודע מנוח. הוא קיים זמן ידוע את התורה מעוני ונדודים, מארץ אל ארץ גרשוהו – גם אירופה החפשית לא חפצה לשאת את האדם החפשי, והוא לא עיף ולא יגע ומלא את תפקיד חייו. הוא למד, כתב, הסביר, הטיף, נלחם, נרדף, ישב במאסר, טולטל וגלה בלי הרף, שוטרי חרש ארבו לו וישמרו עקביו כעל גנב או רוצח מסוכן, בלי תת לו רגע של קורת־רוח, הוא עומד כעמוד ברזל וממשיך את עבודתו המדעית והמשחררת.

ופטר קרפוטקין היה אחד מיוצרי תורת ההפקרות, האנרכיזמוס. הפקרות – עד היום הזה משמשת מלה זו מפלצת בשביל סופרינו עסקנינו, בשביל אנשי שיטה וסדר, כל שטה וכל סדר; נרעדים לשמוע מלה זו כמו שנרעדים לשמע המלה: אנרכיה. ובשמות אלה אין תוכן מפחיד. כי מהו האידיאל של קרפוטקין? בני־אדם הם שקועים עד צואר ברפש של אמונות תפלות ומשפטים קדומים, מלאים שנאה איש לרעהו, דת לדת, מעמד למעמד עם לעם; בני־אדם מכניסים את צוארם בעול של שוטרים נוגשים, ולמה כל זה? וכי אין האדם יכול לסדר את חייו באופן חפשי? וכי מחויב הוא להיות משועבד לשמים שהתרוקנו בעדו ולארץ המלאה חמס ודם? האין להתקים בלי אלה? וכי לא חדרו בני־אדם לתוך מסתרי הטבע ולא שעבדו את כחותיו לטובתם ולתועלתם, עד כמה שיכלו לשעבדם? האם לא הוריד כבר פרומיתיאוס את האלילים מכסאותם ולא הביא את האש לבני־האדם? היש דואגים לאדם ומבקשים טובתו חוץ ממנו, מהאנושיות? למה כל סרח־העודף של אמונות תפֵלות והזיות, מדוע בני־אדם שונאים איש את רעהו, מה הם הדברים הראויים להפריד בינם? הדת? הצריכה זו להפריד בשעה שהמלחמה בטבע מקרבת ומחברת? הישנם חוקים אחרים לאדם מלבד חוקי השכל המלמד אותנו להשתמש בטבע ובכחותיו לטובתנו? ואם כן מדוע לא יעזרו בני־אדם איש לרעהו? למה לא יתחברו יחד במלחמתם עם הטבע? הנה רואים אניה עוברת ארחות־ימים, מי מנהל אותה, מי מושל בה? מי החליף את הסירה הפרימיטיבית של האדם הקדמון באנית־קיטור מודרנית, אם לא האדם שיצא לחפשי מתחת העול של אמונות שוא? ואף אין זה עוד הכל. לולא מלא אחד מלחי האניה את תפקידו או שהיה משתמש בו לרעה – האם לא היתה אז האניה יורדת תהומה? ומי הוא המושל בכל בני האדם האלה, המטה אותם ואת האניה על פי רוחו? תאמרו: רב־החובל – אבל מה הוא ומה כל האוטוריטט שלו לעומת התקוממותו של האחרון במלחים? מה הוא הכח אשר בידו, כי ישמעו אליו כל עושי מלאכת האניה? הדת? ומה אם המלחים בעלי דתות שונות הם או אם יש ביניהם בני בלי־דת? הלאום? הממלכה? ואם הם אנשים בני לאומים שונים וממלכות שונות? ואם מהפכנים הם, מורדים בכל? לא. כל אלה הנם חסרי־ערך בנידון זה; אבל יש דבר מחבר בשֵרות האניה: אהבת־החיים של הכל. ואהבת־חיים זו גורמת ליצירת הסכם כללי של השתתפות בעבודה ושל עזרה הדדית. וכך רואים אתם באניה חברה אנושית קטנה, שהסתדרה על יסוד הסכם חפשי ועזרת־גומלים. וכן הן, לדעת קרפוטקין, כל החברות שבעולם. לא השוטר והנוגש, לא המקל והשוט, לא האגרוף והחרב וגם לא מלכיות הארץ והשמים ההולכות ונופלות הם המאחדים, כי אם הרגש של הצטרכות האדם לזולתו והעזרה ההדדית הבאה על ידה. לא “האדם זאב לרעהו” ומלחמת הכל נגד הכל יצרו את החברה האנושית, כי אם צורך להתאחד למלחמה נגד המפריעים שבטבע ולעבודת חברים, להשתמשות בכחות הטבע העוזרים. וכך נהיה קרפוטקין לנביא העזרה ההדדית; ובהיותו איש מדע ולא מן האחרונים, הולך הוא ומגלה את עקבותיו של פרינציפ זה גם בעולם החי ולא רק אצל המְדַבֵּר לבד. ובימים האחרונים מגלים את פעולותיו של זה גם בצומח.

וקרפוטקין זה הוא נביא ההפקרות והאנרכיה. לפי דעתו אין האדם שייך לשום איש ולשום דבר זולתו. אין רעיון בעולם שהאדם ישועבד אליו. גם הרעיון של שעבוד היחיד לשם טובת החברה, רעיון הסוציאליזמוס – גם הוא שנוא על קרפוטקין. לא החברה היא הכל, ולא לה לשחרר את היחיד מאחרים ולשעבדו לעצמה, כי אם היחיד הוא הכל. אלא שאין אפשרות ליחיד לחיות בעולם בלי עזרת האחרים. ובכן צריך שהיחיד יהיה בחברה ויעבוד לטובתה. אבל לא מתוך כפיה כי אם מתוך רצון חפשי. כאניה כן החברה, וכחיה כן האדם. מה הן הנמלים ומה הם יתר סוגי החי החיים חיי חברה, אם לא אגודות חפשיות של עזרה עצמית? ואם נפגשים אנו באונס וכפיה בחיים – עלינו לדעת כי אין בהם צורך; האנושיות יכולה להסתדר ולחיות בלעדם. ולא רק זאת, אלא בכל מקום שישנם אונס וכפיה אין מקום לעזרה הדדית נקיה וחפשית; ולכן היחיד במקום להיות אדם חפשי יוצר החברה – רק עבד הוא, יתד אומלל של מכונה שהעלתה חלודה. כדי לבנות מחדש צריך להרוס את החורבות העתיקות הממלאות את המקום. צריך לנקות את שדות האדם מכל תלי האשפה שנצטברו במשך מאה דורות, כדי שיוכל האדם החפשי לבוא ולבנות היכל חדש במקומם, מקדש האדם החפשי לשם עבודת האדם.

האדם צריך להיות לאדם לאלהים, – היינו אנו אומרים. ואך אין קרפוטקין אוהב את האלהים, אינו גם מכיר בהם. אלילים הם כולם, והוא נלחם בהם, מהרס ומנתץ אותם. הוא, שאברהם אבינו לא היה אביו ושרגליו לא עמדו על הר סיני – מנתץ לא רק את האלילים הקטנים, כי גם את הגדול באלילים, שאברהם לא הצליח לנפצו. רוצה הוא לתקן את השגיאה ההיסטורית הגדולה. העולם צריך להיות שייך להאדם החפשי ולא לאלהים משעבדיו ומכניעיו.

קרפוטקין אינו מסתפק בתיאוריה לבד. בחברה הנרקבה של עכשו צריך להלחם. ואילו היתה חברה זו נשענת על השכל, היה אפשר להלחם בה בנשק המדע. עכשו כשהיא נשענת על האגרוף, החרב והדינמיט, מוכרחים גם המתנגדים להשתמש בנשקה זה. אלא שבכאב־לב מביט קרפוטקין על מלחמה זו. למה היא? אילו היו בני האדם מבינים את כוחם, הרי היו בתנופת־יד אחת מהרסים את כל היכל השקר והאכזריות של החברה הנרקבה. ישבתו כל העובדים בכל העולם יום אחד ממלאכתם – ודי. אבל צריך לעורר את האדם, להרגיז וצריך גם לסדרו. להורות לו את תורת העזרה העצמית במעשהו וקרפוטקין עסק הרבה בסידור קומונות־פועלים, בה בשעה שנפשות עדינות וחולמות הקריבו את עצמם ואת האחרים לשם הרגזת החברה וזעזועה; ואם יש להטיל ספק עד כמה פצצות דינמיט מסוגלים לעורר ולהרגיז, ואם אפשר להטיל ספק בתועלת המעשים (על ישרתם אין לשאול; כהנה וכהנה תאכל החרב), אבל הכונה היא בודאי רצויה. השאיפה היא כל כך רוממה, עד שנעשתה לעת עתה רק לנחלתם של יחידים.

והקנין הפרטי? והמשפחה? קרפוטקין בהפקרא ניחא ליה. יפקיר נא האדם גם את אלה. משפחה מה היא, אם לא אגד של בני אדם אחדים, איש ואשתו לראשונה ואחר כן גם ילדיהם. ולמה הם האונס והכפיה? למה מוכרח קשר חפשי ועדין זה להכניס את ראשו בעול של חוקים משעבדים וצירימוניות תפלות? מדוע לא יסתדר גם פה הכל לפי רוחו של היחיד ותועלתו? אם האהבה מקשרת – מדוע יושמו כבלים עליה? מדוע לא תהיה האהבה של היחיד חפשית גם היא כהיחיד עצמו? ומדוע יהיו הילדים עבדים לאבות בעלי אגרוף וגערות? קנין פרטי? אם יסתדרו בני האדם חבורות־חבורות על יסוד של עזרה הדדית, ואם אלו תסתדרנה אחרי־כן לאגוד עולמי – קנין פרטי למה? כל יחיד ימסור את נכסיו אז בחפץ לב לחבורתו, והכל יהיה אז הפקר ממילא כהאור וכהאויר, שבני האדם התחכמו לשעבד גם אותם לחוקי העבדות של הקנין הפרטי.

הפקרות – אבל לא זו של עתה; לא זו של האצילים המשעבדים את האכרים ושל בעלי החרושת המוצצים את דם פועליהם; לא זו של הגבר המתעלל באשה ושל האבות המתעללים בילדיהם; לא זו של הרכוש המשעבד את הנשמה והמסדר את העולם לפי חוקי הרבית והנצול. לא באלה חפץ קרפוטקין, כי אם באחרת: שהאדם יפקיר את עצמו לשם חופש האדם, היחיד, החברה, הצבור והאנושיות.

וחפצים אתם לדעת מה היא הפקרות זו? לקרפוטקין הורשה לשוב לרוסיה, זה שבע שנים, ואינו שב. בשעה – אומר הוא – שאלפי בני־ארצו מתגוללים במאסר, בסיביר, ורבים נודדים מגורשים ומחרמים בנכר, בגלות – בשעה זו אין הוא יכול לשוב. כשתהיה רוסיה חפשית – וקרפוטקין גם הוא מתגעגע לרוסיה, לארצו ולעמו – אז ישוב אליה יחד עם כל הכלואים והמגורשים לסדר בה חברה חדשה וחיים חדשים; ועד אז ישאר בגלותו ויסבול. כך מבין את החיים ואת חובתו של החי נביא ההפקרות והאנרכיה, פטר קרפוטקין.

והגולה הגדול מוסיף לעבוד את עבודתו, לוחם ומאמין בנצחונו.

הערה: שנים אחדות אחרי הכתב הדברים האלה פרצה מלחמת העולם. ובלב קרפוטקין התעורר הרוסי והסלוי, וגם מובן, שקרפוטקין, אשר תקופתו הכי פעילה היתה קשורה עם נוף היוּרָה השויצי־צרפתי ואשר מצא לו מקלט באנגליה – נטה לצד ההסכמה. העיקר הוא שהאנטימיליטריסטן שבו לא עמד בנסיון. ואחרי כן, אחרי כבוש הבולשביסטים את השלטון שב לרוסיה, לעולם החדש. האנרכיסטן השלים עם השתלטות החברה על היחיד בהאמינו, כי אפשר שתבוא בדרך זו תשועת־האדם. נתעה רגע ואך עיניו נפקחו מהר. הוא ההומניסטן לא השלים בנפשו עם הנעשה. ואך את רוסיה לא עזב יותר. זקן האיש וכח לצאת ולהתגורר בנכר לא קם בו עוד. אפשר שאכזבת המלחמה, שהיתה גם בשביל תקוותיו המשיחיות מין מלחמת גוג ומגוג, החלישה את רצונו. הוא מת מר־נפש ומאוכזב ברוסיה, מבלי התקומם יותר ומבלי התפרץ בזעקת מחאה. ואך טהור נשאר. ההוסיף גם להאמין? מי יודע? לא הזדמן לי לקרוא הרבה עליו.

וספרו “העזרה ההדדית” ספר זה שקראתיו עוד בשויץ לפני שלשים שנה ויותר בהוצאתו ההדורה של גוסטב לנדויאר ועם מבוא שלו – ספר זה הופיע גם בתרגום עברי. ואך רוח קרפוטקין לא נקלטה אצלנו. הקבוצה הקודמת, החפשית, התלויה בעצמה היתה קרובה יותר לרוחו משלטון־המעמד, הרעיון השליט של עתה. ספרו נראה עתה בעיני רבים פרימיטיבי, תמים, פרי עבר אידילי, ודורנו רחוק מתום ומאידיליה. ואך אם לא היה קרופוטקין מוצא ספוקו בכלל, ודאי ששורות שלמות של קבוצות וקבוצים בחיי יום־יום שלהם, של עבודה, שתוף וקרבת אדם לאדם – היו בודאי בשבילו חשובות יותר מאשר קולחוזים וסובחוזים שהוטלו על בני אדם בכח הזרוע ושדרשו קרבנות קשים עם מאסרים וגלות בני אדם עובדים מעל אדמתם לעבודת־פרך. בקבוצה היה מוצא לו נחומים מפני אגרוף־השלטון ורצון האגרוף של מתכוננים לשלוט. הרעיון שלו חי באיזו פנות, אך לא מעטות הסכנות הצפויות לו. העולם ­– גם זה של פועל – נוטה לדרכים לא־קרפוטקיניות כלל וכלל.

---

קרל מרכס

מאת

יעקב רבינוביץ'

אמונת הצדק החברתי: בשנה זו נמלאו שלושים שנה מיום מותו של קרל מרכס, אבי הסוציאליזמוס המדעי והאינטרנציונל הסוציאליסטי. היחס למרכס בין חוגי החברה המרובים שונה הוא וגם יחסם של הסוציאליסטים אליו אינו אחד. חוץ מחסידי מרכס ישנם סוציאליסטים שעוד לא הגיעו אל תורתו, וישנם גם כאלה שעברו דרכה אל סוציאליזמוס רחב ומקיף יותר. אבל כולם כאחד מורים, כי מרכס הנהו אחד עמודי הברזל של הסוציאליזמוס האירופי.

מה נתן מרכס לסוציאליזמוס ברוח? מי שחפץ לעמוד על עקרי־תורתו – הרי ספר “הקפיטל” שלו לפניו, ילך וילמוד. אותנו מענינת ביחוד השאלה: מה הוא אותו הגרעין הפורה שהכניס מרכס אל תורה זו, אותו הגרעין היכול עוד להפריא זמן רב את השדה הזה? ואם נבוא לתפוס את התוכן בשתי מלים – יכולים אנו לאמר: מרכס נתן לעולם את האמונה הסוציאלית, עד כמה שיראה מוזר המושג “אמונה” אצל אדם כמרכס שכולו מדע.

כי הן לא סוציאליסטן ראשון היה; קדמו אותו שורה שלמה של מתקני עולם מכל הסוגים, וגם בעלי פריטנזיות מדעיות. האנושיות שאפה תמיד לאמונה חברתית. מן היום שנפקחו עיני בני האדם לראות את הרע שבחיים, במציאות ובאדם – התחילו שואפים ליצירת עולם שכולו טוב, ונולד אז, או שב לתחיה, החלום של תור־הזהב, בשעה שישבו בני־האדם יחד כאחים ויאכלו את טוב הארץ. אך כל זמן ששררה האמונה באלהים בעל רצון וידיעה – כל אותם הימים לא נצטרך האדם לאמונה סוציאלית מיוחדת: האלהים הרי אלהי הטוב הוא והצדק, וחזקה עליו שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. הרע אינו איפוא אלא זמני ו“להיטיבך באחריתך” – זוהי עתידות האדם. כל הפורעניות, המלחמות, רציחות ומעשי־אלמות, גזל ועוות־הדין שבאו לעולם – רק לשם עונש על חטאו של האדם באו, או לשם נסיון, כדי שיוכלו הטובים לעמוד בו ויזכו על ידי זה לעולם שכולו טוב. “לא תוהו בראה לשבת יצרה” – כונה היתה לו לאלהים בבריאת־עולמו. וכך הניחו בני־האדם בהעולם את מושג התכליתיות. אפשר שלא הכירו ברעיון ההתפתתחות בנוגע לטבע, אבל בנוגע לאדם הכירו המעולים שבכל זמן בהתפתחותו. ההכרה כי האדם צריך להיות עולה תמיד – שררה אצל כל עמי התרבות פחות או יותר, ולכן התמרמרו הטובים שבכל הדורות על כל סימן ירידה שראו בעמם ובאדם. וכי לא ראה אוגוסטינוס הקדוש בנצרות את רעיון התגשמות ממלכת־האלהים? וכי לא שאפו גדולי ישראל ליום שישראל יהיה כולו זכאי? והאם לא נבאו עוד הנביאים לאחרית־הימים, ליום שיגיע בני האדם לשלטון האמת והצדק? ורעיון ה“תקון” של הקבלה האין שרשו בזאת, כי על האדם נוטל לתקן במה שנפגם בבריאה ובאדם? אלא שלכולם הספיקה הדת, ואם זו תשמר – אז השאר, הכל יבוא מאליו. צריך רק שיעשו את רצון־האלהים, ואז יתגשם הצדק האנושי בעולם, כי רצונו של אלהים הרי הוא הצדק.

אך הגיעו ימים שהאמונה באלהים בעל־רצון וידיעה ותכליתיות אבדה. ויחד עמה אבדה גם האמונה בצדק האלהי. אבדה האמונה, אך הצורך בצדק לא חדל; האדם ראה בעולם רק שלשלת מקרים הבאים על ידי סבות מיכניות והכל נראה לו מקרי, מחוסר כל אידיאה ותכלית, ועם זה ראה את הרע שבמציאות, והמדוכאים והנלחצים לא יכלו להסתפק בהכרה זו לבד, הלב דרש אמונה סוציאלית חדשה, אמונה שתמלא את מקום האמונה בצדק האלהי. כהני־הדת שנתמכרו או נכנעו להמעמדות השוררים לא יכלו יותר להשלות את העולם בהבטחת חיי־שמים תחת חיי־ארץ, השדרות הנמוכות התחילו לדרוש את חלקן גם בעולם הזה. וכי מה יועיל אם יש ביהדות הדתית או בנצרות חוקים ודרישות של צדק ומשפט, אם אין היהודים והנוצרים ואפילו מקימי הדת, מתחשבים עמהם? בדרישות מוסריות לבד אין להשיג כלום, אם אין שדרות אנושיות כאלו שיבואו ויגשימו אותן לתועלתן. ועל דרישה זו של צדק סוציאלי חדש באו תשובות שונות: מצד אחד אלו של הקצוניים בבעלי המהפכה הצרפתית שאמרו להפוך את כל סדרי העולם הישן, ומצד אחר – של אלה אשר השלימו עם המצב הקים ושמרו עליו; ומן הצד האחרון יצאה האמרה של הגל, רבו הפילוסופי והמדיני של מרכס, כי היש הוא הוא המתאים ביותר לחוקי התבונה, וכי היש לא רק מן ההכרח כי גם מן הצורך הוא שיהיה ואין להרהר אחריו כלל. אך יחד עם זה לא יכול היה הגל שחי בימי מהפכות לבלי לראות כי אין העולם עומד על מקום אחד, כי הכל הולך ומתפתח, כי חיי האדם והחברה מלאים סתירות ומקבלים שנויים – וכך נברא היש האידיאלי, הסינתיזה שבאה לאחד את הנגודים של התיזה והאנטיתיזה.

ופה בא מרכס, ומתורת הגל רבו צמחה גם תורתו. את היש ראה והנה אינו מתאים כלל להצָריך, ולחוקי־התבונה ודאי וודאי לא. אם אין היש מתאים לדרישותיו של האדם – הרי ישנה הטנדנציה, הכוון. אם החיים מתפתחים, אם הולכים הם ומשנים צורתם – עלינו לעמוד על אפיָם ולראות: אפשר הולכים הם ומגשמים מטרה ידועה המתאמת לצרכנו? בעל־המדע שבמרכס משלים גם הוא עם המציאות. מה שיש צריך שיהיה. מה שהתפתחות מביאה ומה שהיא דורשת זהו גם הטוב המוסרי. מי שהולך עם ההתפתחות מתנהג בהתאמה לחוקי התבונה, ומי שהולך נגדה לא יצליח והוא רק מעכב בעד הפרוגרס. טוב ורע מוסרי – הנם מושגים מחוץ להתפתחות. בזו אין מקום למחלט, כי רק ליחסי. אך מרכס רואה את הקפיטליזמוס והנה מזרים הוא ים של דם ודמעות לעולם. ופה בא לעזרתו המושג התכליתי הפועל גם בנפש איש־המדע בלא־יודעים, ופותר לו את הסתירה כך: כל הצדדים השליליים שבקפיטליזמוס הם רק תולדות התפתחותו הבלתי־שלמה. צריך לתת לו להתפתח עד הסוף, עד שימלא את תפקידו – ואז תתחולל המהפכה הגדולה שתביא במקום הקפיטליזמוס והעבדות החדשה את הגאולה הסוציאלית. ובה תתגשם הסינתיזה האחרונה: הממלכה תמות והחברה תשלוט בעצמה בכל נכסיה.

וכך נתן מרכס לעולם את האמונה הסוציאלית במקום הצדק האלהי. בהתפתחות הכלכלית מונחת טנדנציה המובילה לשחרור החברה. הטבע אמנם פועל הכל באופן מיכני, אבל יחד עם זה מוצאים אנו בהתפתחות דברים וכוונים המתאימים לצרכינו ולהרגשותינו. מפני מה חפצים אנו בצדק סוציאלי ולמה שואפים אנו אליו? מפני שהתפתחותה הכלכלית של החברה הביאה אי־שויון לעולם, המדכאים מחזיקים בשלטונם ובשעבוד, ורק החלשים המשועבדים הם השואפים לשחרור ולשויון. גם השאיפה לצדק ולשויון אינה שאיפה מוסרית מחלטת, לפי דעתו של מרכס, גם זו רק יחסית הנֶהָ, של אותו חלק החברה אשר אי־השויון מדכאהו ולכן הוא שואף לגאולה חברתית. וכך רואים אנו בהתפתחות טנדנציה המובילה את החיים האיקונומיים למטרה ידועה והיא גם יוצרת בשביל מטרה זו את מכשיריה, את אגוד הפרולטריון, שהוא עתיד להגשים את המהפכה הסוציאלית.

כך נוצרה בידי מרכס האמונה הסוציאלית החדשה, זו המבוססת על המדע הכלכלי. מרכס ראה את התגשמות הסוציאליזמוס לא כפעולה מוסרית של רצון לבד, כי אם של הכרח הצפון בהתפתחות כלכלת העולם.

הרבה תקונים הוכנסו כבר אל תורה זו ורבים עוד עוד יוכנסו לתוכה. אך דבר אחד ברור הוא: כל מי שיבוא לדבר על התגשמות הצדק הסוציאלי בעולמנו לא יוכל לעבור בשתיקה על מרכס, זה שבא ונתן להאנושיות הסובלת והמשועבדת במקום התורה והאמונה של מלכות־השמים את התורה והאמונה של השויון הבא, של ממלכת־החברה.

* * *

על מרכס, לסל וכו': כשאנו סוקרים דרכי־ראשונים יכולים אנו לעמוד על רוחם של אחרונים. “מעשי־אבות סימן לבנים”, והתלמידים אינם רחוקים מרבותיהם. שנאת הנצרות ליהדות וקנאת כנסיותיה ורדיפותיהן את זו אינן חזיונות־ירידה לבד, שרשיהן וגרעיניהן ישנם כבר אפילו במַתְיָה ולא רק בפאולוס. וכך, אם רואים אנו את השנאה, הרעל והקנאה בחוגי הבולשבים ברוסיה ובמערב ובכנופיות היבסקציה, צריך שנחדור לדורות ראשונים ונגלו עקבותם שם. בימי מלחמות נגד הריביזיוניזמוס הסוציאליסטי ירקו מירינג קוטסקי, בָּבֶּל וביחוד רוזה לוכסמבורג רעל במדה כזו, שקשה היה למצוא במקומות אחרים, אם לא בוכוחי פליכנוב ולנין אז. האנשים הרי נלחמו נגד נצול סבל־אדם וחפצו ליצור עולם של צדק, ויש אשר הגיעו לבטויי אהבה ואנושיות בלתי רגילים (מרכס בחוברת על הקומונה הפריזאית, קוטסקי בחלק השני של “השאלה האגררית”, לוכסמבורג במכתביה מבית האסורים).

הנה קוראים אנו רשימה של ה.ב. על “ביאוגרפיה חדשה של קרל מרכס” (“קונטרס” של"ט), שכתב אוטו ריהלה, “אחד הסוציאליסטים המעטים שהתעסקו בשאלות חנוכיות ופסיכולוגיות”; “ריהלה התאבק עם התפקיד להבין את האופי הקשה והמוזר של מרכס ולא מצא באורים, עד שלבסוף נטה להסביר את האופי הזה על ידי מחלה גופנית”. כי משונים היו יחסי מרכס “אל בני דורו, אל ידידיו ואל שונאיו”. שונאיו? יותר נכון לומר: שנואיו. “כלפי דעות מתנגדות אבד מיד את שווי משקלו, התחיל בהתקפות אישיות וגמר בחשדים היותר שפלים. את בקונין האשים בגניבה פשוטה וכך התיחס אל פרודהון ואל לסל. כשמת לסל כתב מרכס לאנגלס מתוך שמחה. הוקל לו, על האיש הזה אינו יכול עוד לפצות פה ומוכרח “das Maul halten”. “אולם במקום שידע שמכירים בו ומסכימים לדעותיו, היה חבר נאמן. גם יחסי משפחה שלו גם יחסו אל אנגלס מעידים על נאמנות מתמידה; אולם גם ביחסו אל אנגלס נראות חולשותיו של מרכס ביותר, אבל הערצתו של אנגלס אל הידיד המורה התגברה על הכל. אנגלס הקריב את חייו ממש לידידו, עבד יומם בבית מסחר של אביו, ובלילות ישב וכתב את המאמרים בעד העתון הניו־יורקי אשר הזמין אותם אצל מרכס, ופרסם אותם כשהם חתומים בשמו” (כלומר בשם מרכס); “המאמרים אשר פרסם קאוטסקי ב־1896 בשם “ריבולוציה וקונטר־ריבולוציה” בשמו של מרכס, נכתבו, כמו שיצא אח”כ, כולם ע”י אנגלס”. “כל ימיו היה מרכס מטופל בצרות כספיות, לא שהיה חי בעוני דוקא. גם כשהיו לו הכנסות בטוחות, לא יכול לסדר את עניניו הכספיים. כמעט לכל מכתב ממכתביו אל מרכס הוסיף אנגלס כסף. גם לסל שלח כסף, ובכל זאת לא פסקו הצרות בבית מרכס”. אולם מתוך כל הדאגות הקטנטנות האלה נוצר המפעל". מנחם ה. ב. והציטטה של ריהלה בראש הרשימא היא: “הוא היה יכול ליצור רק בבחינת ראשון. הוא יכול להלחם רק בתור מצביא המצביאים. לנצח רק בתפקיד־גבור. נשר בודד על ראש הררי־קרח”, כנהוג.

כל זה יפה מאד. אך גם לסל שלח כסף (ומרכס קבל). ומתוך שמחה מקבל מרכס את דבר מותו. הוקל לו בזה שהאיש הוכרח לסתום פיו. שאינו יכול לפצותו יותר. וחסידים מלמדים זכות כזאת, שבעדה מונים תמיד את האדם הבורגני ומשפילים אותו; על ”יחסי־המשפחה שלו. אכן גבור, בודד. וכמה כל זה זורק אור על התלמידים הקנאים. על המרכסיסטים; וכמה זה מבאר את השפלת כבוד האומה הישראלית במאמר הידוע של מרכס, וכמה זה זורק אור על האיפה־ואיפה המוסרית של המחנה הקומוניסטי; בס.ס.ס.ר. – הכל מותר ולאחרים אסור ואסור. ושם הרי הנסיון הראשון של התגשמות המפעל. (הדיקטטורה הרי תורתו של מרכס היא). לא הוא היה הראשון. כך שפך אהבתו פרנציסקוס מאסיזי על דגים ועל צפרים, והיהודי והכופר ישרף, וברוח זו הטיף פאולוס – ששבר את המטה על ישראל – לאהבה, ואיזו השתפכות עליה בפיו; וכך היא האהבה ששם מתיה בפי הרב עצמו, אהבה לתלמיד, למאמין לבֵן. (המושגים “בנים” ו“כלבים” משתנים לפי המצבים, כידוע) כך הם המחוקקים הקדמונים והמאוחרים, דתיים, לאומיים, מעמדיים וסוציאליים. אין הבדל בין “ואהבת לרעך כמוך” ובין “לא תחיה כל נשמה”, אין סתירה. שניות זו נצחית היא, והאנושיות, כנראה, לא תגאל ממנה לעולם.

הערה: לדברים אלה כדאי להוסיף עוד אילו פרטים. מלבד המאמר הידוע המוקדש כולו ליהודים – מפוזרים בספרי מרכס עוקצים בכל פנת־כושר; ופרשת היחס למשה הס באותו החוג אומרת גם כן דבר־מה. את בקונין לא רק האשים מרכס בגניבה פשוטה, כי גם רמז עליו פעם למקום שצריך רמיזות פוליטיות, אם לדבר בלשון נקיה. “עלילת”־צ’רקסוב, האנרכיסטן הרוסי שגלה את הסוד – התאמתה בזמנים האחרונים על ידי הארכיונים של מרכס ואנגלס, והתלמיד המובהק והקנאי פרנץ מיהרינג, שהכחיש את ה“דבה” בספרו הידוע, מאשר אותה בהקדמתו לאותו ספר בהוצאה שלאחרי המלחמה. הוא מודה בטעותו. הארכיונים גלו לו את האמת והוא מוכרח להודות בה. ובקונין אף שאף גם כן לתקון עולם ועזר לבנות את האינטרנציונל. אין כל חדש תחת השמש. ואלה ההולכים בדרכים אלו בארצות שונות ומתקרבים לרשות לשם דכוי המתנגד – ילדים חוקיים הם לאבות. כשהמפעל דורש אין רחמים ואין איסטניסות. ובדורנו יש גם מכינים את הנוער לדרכים כאלו; רוסיה החדשה והגואלת שמה קץ לכל רומנטיקה שבעולם.

מתוך מֶלֶר וַן־דֶן־ברוּק: ולאחרונה לא יזיק להביא קטע מתוך מלר ון־דן־ברוק: “כל טעותו של הסוציאליזמוס מונח במשפט אחד של קרל מרכס: ‘ומתוך זה מציגה לעצמה האנושיות שאלות שבכחה לפתרן’. לא, האנושיות הציגה לעצמה תמיד רק שאלות שאין ביכלתה לפתרן. זוהי גדלותה. פה הוא הגניוס המוליך אותה. פה הוא הדימון ההדוחפנה”. פרדוכסון יפה. אלא, מרכס הציג לו שאלה שהאנושיות לא תפתור אותה, בנגוד למשפט הבודד שלו. ופה אפוא גדלותו לפי מלר ון־דן ברוק עצמו.

ועוד קטע מתוך דברי אותו האיש: “מרכס התיר את הפרוליטריון מתוך זיקותיו הטבעיות. בתור אדם של השכל עמד מחוץ לכל קשרים לאומיים, ובתור יהודי היה בן־בלי־מולדת. ובכן הבטיח לפרוליטריון כי גם לו אין מולדת. הוא הוציא מלב הפרוליטריון כי ארץ ועם גוף אחד הם. הוא הביא לו את ההכרה כי רכושו הכללי האחד הוא האינטרס הכלכלי, המאחד את פרוליטרי כל הארצות מעבר לגבולות ממלכות ולשונות. הוא התאמץ לגזול מצבורי־הפועלים בכל מקום ומקום את אמונתם בערכים המגיעים להם על פי שיכותם הלאומית, ערכים שלשותפתם בהם ערֵבה בדם וברוח ההיסטוריה של כל עם ועם, ערכים השיכים לכל איש בן אותו העם שיצרם, ערכים שנוצרו גם בשביל האדם הפרוליטרי על ידי אבותיו ואבות אבותיו האכרים והבעלי־בתים, אשר פרוליטריותו לא הדיחתו מתוך לאומו, ערכים שנולדו לפניו ושיאריכו ימים אחריו”.

מלים לא חדשות בשבילנו, וידועות לנו מיום שצצה הרגשת פועל לאומי וציוני אצלנו, של פועלי־ציון והפועל הצעיר יחד. ובכל זאת, לא יזיק להזכירן בשעה שחלקים של בני־נעורינו נתונים באוירה של התכחשות לאומית וציונית, וגם משוררים עברים בועטים בהכרתם הלאומית כבחטאת־נעורים, בשעה שמימין ומשמאל יחד חופרים תהום להפריד בין ההרגשה הלאומית והסוציאלית.

• אורה ברמן
• רן נוה
• צחה וקנין-כרמל