נורית גוברין
שער ששי: כתבי־עת ספרותיים
בתוך: כרך ב

א. חלון ראווה

מניפסטים ספרותיים הם “האני מאמין” של יחיד, של חבורה או של דור. הם הביטוי המרוכז והבולט ביותר למשאלות־הלב, לרצונות, לכיוונים ולכוונות של כותביהם.

למניפסטים למיניהם שמות שונים: מנשר, גילוי־דעת, פרוגרמה, פלטפורמה, מצע, תעודת ה…, אל הקורא או אל הקוראים, מכתב גלוי, דבר המערכת, הצהרה, פתיח, על הפרק, ועוד שמות מסוג זה בכל הווריאציות האפשריות. לתקופות שונות אופייניים שמות שונים, ועם השתנות התקופה והתחלתה של תקופה חדשה משתנות עמה הכותרות של המניפסטים, כביטוי להרגשה החדשה.

מניפסטים מלווים דרך־קבע כמעט כל תנועה חברתית חדשה, כל מפלגה, אסכולה, זרם, משמרת, גוף או חבורת אנשים, ולעתים אף אדם יחיד, שחברו יחד כדי לבשר לעולם על רעיון מסוים המפעם בהם, ועל הניסיון להוציאו מן הכוח אל הפועל.

מן המנשרים הידועים ביותר בעולם הוא, אולי, “המניפסט הקומוניסטי”, המכיל את עיקרי תורתו של “הסוציאליזם המדעי” ו“המטריאליזם הדיאלקטי”, שחובר בשנת 1874 בידי קארל מארכס ופרידריך אנגלס.

בעלי משמעות מיוחדת, הם המניפסטים בתחום האמנות, המנסים לבטא באופן מילולי כוונות ועקרונות, שמטבעם אין הם מילוליים. בדרך כלל אין המניפסטים נשארים בתחומה של אמנות אחת, והם מופיעים בעת ובעונה אחת באמנויות שונות, גולשים מתחום אמנותי אחד לתחומים אמנותיים אחרים, כשם שהם מופיעים יחד בארצות שונות, או עוברים מארץ לארץ ומתרבות לתרבות.

אחת התכונות המיוחדות למניפסטים הספרותיים היא ההכרזה המילולית על הצהרת כוונות ועל הרצוי, באותו מדיום עצמו שבו שואפים לממש הצהרות אלה.

בתרבות העברית גדול מספרם של המניפסטים הספרותיים, ומסיבות מובנות מועטים הם המניפסטים מתחומי האמנות האחרים. מקומם הטבעי והשכיח ביותר הוא בפתח כתבי־עת ועיתונים חדשים או מתחדשים. הפעולה הראשונה שעושה חבורה ספרותית, כדי לגבש את עצמה ולהביא את דברה לרשות הרבים, היא ייסודו של כתב־עת חדש, שבו יבואו לידי מימוש עקרונותיה וכוונותיה, וגיבושם העקרוני הוא במניפסט הספרותי המוצב בפתח כתב־העת ולעתים בסופו.

ההתחקות על מניפסטים ספרותיים אלה היא התחקות אחר מהלכה והתפתחותה של הספרות העברית על המהפכות והשינויים המתחוללים בה מתקופה לתקופה, המגמות השונות והסותרות הנאבקות בה באותה תקופה ובתקופות שונות. זוהי התחקות על הכוונות, השאיפות והרצונות בלבד, ולא על הביצוע וההגשמה בפועל במעשה הספרותי עצמו. שכן, יותר משמלמד המניפסט על העשייה ועל היכולת, הוא מלמד על הרצון ועל הכוונה, ולא פעם, ואולי כמעט תמיד, קיים פער בין הכוונה למימושה, בין הרצוי למצוי. לכן, תולדות המניפסטים הספרותיים בפתח כתבי־העת הן תולדות הכוונות הטובות, הרצונות והמאווים המוצהרים בלבד, ואינן בהכרח זהות להתפתחות הספרות בפועל. לפיכך, יש צורך לבדוק, אם המצהירים היו גם נאה עושים, או רק נאה דורשים, מה הוגשם ומה לא הוגשם, מה גודל הפער בין הכוונה למימושה, ומה הסיבות למרחק זה בדרך מן הרצוי למצוי.

אפשר להשוות את המניפסטים הספרותיים בפתח כתבי־העת לחלון הראווה שלהם ושל בעליהם. אולם, בעוד שבחלון־ראווה של חנות הכרח הוא שכל המוצג בו יימצא גם בחנות עצמה, או ירמוז על האפשרויות המצויות בפנים, הרי במניפסט הספרותי, לא־פעם חלון הראווה לחוד, והמלאי בחנות לחוד, והנכנס פנימה עם ציפיות מסוימות לא תמיד ימצא את מבוקשו.


ב. קולות רמים וקולות רכים

למניפסטים הספרותיים לסוגיהם ולתקופותיהם סימני־היכר משותפים, בצד קווי־ייחוד בהתאם לבעליהם, למקומם ולזמנם. הקורא אותם כסדרם חש בזיקה ביניהם, בדמיון ובקשרים ההדוקים, עד כדי כך שאפשר לדבר על מסורת של הצגת כתבי־עת ספרותיים, ואולי אף על ז’אנר מיוחד, בעל חוקיות צפויה מראש. מניפסטים מאוחרים מכירים את קודמיהם, מתבססים עליהם, ממשיכים אותם, או מתנגדים להם ומשתדלים לעשות ההפך מהם.

היפוך זה יש שהוא נעשה מדעת, ויש שנעשה שלא מדעת, אולם כורח־הנושא ודמיון־התנאים הם המביאים להמשך־מתוך־שיתוף או להמשך־מתוך מרידה. כשקיימת זיקת־המשך, משמשים כתב־העת הקודם והמניפסט הצמוד לו דוגמה, שאותה מתאימים ומסגלים למאוויים החדשים, ולעתים אף מחקים כמעט ללא שינוי; ואילו כשקיימת זיקת־דחייה, משמשים כתב־העת הקודם והמניפסט הצמוד לו דוגמה שלילית, כיצד לא לכתוב, ממה להימנע ומה לעשות אחרת.

התוצאה היא, שכמעט כנגד כל מניפסט נמצא היפוכו, ושניהם יחד הם שני הקצוות של אותה תופעה.

אחד מסימני־ההיכר המקובלים המאפיינים את המניפסט הספרותי הוא הקול־הרם המכריז בשער. במניפסטים קולניים אלה בולטים נעימת ההתלהבות, ההבטחות הקיצוניות, הביטחון, הרטוריקה, הניסוחים הבוטים והעמדות הקיצוניות. ואמנם, רבים הם המניפסטים שתכונות אלה מתקיימות בהם. ואולם קיימים כנגדם מניפסטים “הפוכים” בתכלית, שמאפיינים אותם דווקא הדיבור המתון, השקט, כמעט בלחישה, הצניעות, האיפוק, החשש, חוסר־הביטחון וההיסוס. בעוד שהראשונים הולכים בגדולות ומרבים להבטיח, הולכים האחרונים בקטנות, וכמעט שאינם מבטיחים דבר. וזאת מתוך הרגשה וידיעה, שקשה לקיים הבטחות, וכי אינם רוצים להיות כמי שמבטיחים ואינם מקיימים, אבל מקווים להיות מי שאינם מבטיחים אבל מקיימים. לשיא החשש להיות כמו שֶׁנאה דורש ואינו נאה מקיים מגיעים אותם כתבי־עת המופיעים לראשונה על במת־הספרות ללא מניפסט מקדים כלל, כדי שמעשיהם בלבד יעידו עליהם, ולא יסתבכו בהצהרת עקרונות מדריכים, שקשה לקיימם במלואם וכלשונם.

שני סוגי־יסוד אלה: המבטיחים בהתלהבות והמבטיחים שלא להבטיח, הם שני הקצוות של אותה גישה עצמה. אלה ואלה באים לעולם כשהרצון לעשות, לחדש, לשנות, לתרום, מדריך אותם ומפעיל את מעשיהם.

שני סוגי־יסוד אלה קשורים, כמובן, באופיים של בני־החבורה או האדם הבודד הנמצא מאחוריהם, אבל יש להם קשר הדוק גם למקום, לתקופה ולאווירה. יש תקופות המתאפיינות בריגשה המתלווה להן, בקולות הגבוהים, בהבטחות המפליגות, ויש תקופות שהן היפוכן. יחד עם זה, באותה תקופה עצמה נמצאים לא־פעם, שני הסוגים יחד בכפיפה אחת.


ג. ניתוח העבר והבלטת החידוש

סימן־היכר נוסף, המשותף למניפסטים ספרותיים רבים, הוא המבנה שלהם. מבנה זה כולל לרוב שני חלקים, כשבאחד יש ניתוח של העבר, בדרך כלל תוך ביקורת ודחייה שלו, ובשני – תיאור של החדש, השונה, שאותו באים לחולל, לבטא וליצור. גם כשחסר במניפסטים החלק הראשון של ההתנגדות לעבר, למה שכבר נעשה ולמה שכבר קיים, הרי זו בדרך כלל התעלמות מכוונת, שתיקה רועמת, המבטאות את היחס של העושים החדשים במלאכה לקודמיהם ולזולתם.

על אף כל ההבדלים של האופי והמנטליות, הזמן והמקום של העושים במלאכה, המשותף לכולם הוא הבלטת החידוש, הייחוד והשוני של בני־החבורה ביחס למה שקדם להם, או בהשוואה למה שעושים האחרים בני־זמנם, שאינו מקובל עליהם. את כולם מאחדת תחושת ההכרח בקיומם, הרגשת הנחיצות במפעלם, והצדקה מלאה למאמצים המרובים שהם משקיעים במימוש הכוונות והעקרונות.

יש מניפסטים המביאים בחשבון את העובדה שהם חוליה בשלשת ארוכה, ומודעים לכך שכבר קדמו להם אחרים, נלהבים לא־פחות, ומשוכנעים לא־פחות, והדבר מתבטא בניסוחו של המנשר, המעיד שכותביו למדו מן הניסיון. מה למדו? זה תלוי, כמובן, בכותבים. מהם שלמדו צניעות וענווה, ומהם שבטוחים, שמה שלא עלה בידי קודמיהם – יעלה בידם. יש מניפסטים המנוסחים בצורה תמימה או מיתממת, מהם שכותביהם יודעים אך מתעלמים, ומהם שכותביהם באמת אינם יודעים, אם משום צעירותם ואם משום בורותם או חוסר ניסיונם. אלה מנוסחים בסגנון של “ראשוניות”, של חידוש מפתיע ומוחץ שטרם היה כמותו, בסגנון של ביטחון ויוהרה, בלשון של “עד שַׁקַּמְתִּי”.

יש משהו מרענן ומעודד דווקא בהצהרות אלה, הכתובות מתוך תמימות והתלהבות, מתוך אמונה בעצמם של מכריזי ההכרזות ובבשורה שעמהם, ותכונות אלה הן הכרחיות, כדי להעז ולהופיע על במת הספרות. אולם בד בבד יש משהו בלתי־נעים בחלק מהן, בשחצנותם של הכותבים, בבטחונם העצמי המופרז, בהתעלמותם מזולתם, בזלזולם בכל מה שקדם להם, ובביטולם את העבר. הקורא את המניפסטים כסדרם, דומה שאינו יכול להימנע מיותר משמץ של עצבות וספקנות מן המאמץ החוזר, הבלתי־נלאה, להבטיח ולהתלהב, בהשוואה לידיעה המפוכחת של התוצאות הבלתי־נמנעות של ההכרזות הללו, שכה מעטות מתוכן אכן קוימו במלואן או בחלקן, ורבות מאוד לא זכו כלל להוציא את יומן, או שחייהן היו קצרים מאוד. רק מעטים הבטיחו וקיימו, השפיעו ומשכו את הספרות לכיוון אחר, חדש, פורה, שינו את מהלכה והטביעו עליה את חותמה. אולם בזכות מעטים אלה, הצומחים מתוך הרבים, הספרות היא ספרות חיה ומתפתחת.


ד. תפקיד הספרות: בין מרכז לקרן־זווית

תולדות הספרות העברית הן במידה רבה תולדות כתבי־העת הספרותיים שלה, ומהלכה של הספרות נקבע במידה רבה מכתב־עת אחד לחברו. גם בשעה שמדובר בקבצים חד־פעמיים, שתפוצתם מוגבלת וחוג־קוראיהם צר, גם אז יש להם השפעה. הללו קולטים את השינויים והזעזועים של התרבות והחברה ומבטאים אותם לראשונה, והם כעין “חממה” לסופרי העתיד, העתידים לתת את הטון, להוביל ולכוון, וקרש־קפיצה לביטוי הבטוח יותר של החדש, העתיד להתבסס, שראשיתו המהוססת נעוצה בהם. על אחת כמה וכמה, כשהמדובר בכתבי־עת שהופיעו במשך שנים ארוכות, והם מבטאים את כל השינויים והתהפוכות שחלו בהיסטוריה של העם, בספרותו ובתרבותו.

במניפסטים הספרותיים המלווים את כתבי־העת הספרותיים למיניהם חבויה התמונה הנאמנה של תולדות המאווים, השאיפות, הרצונות והמהפכות של יוצרי התרבות והספרות העברית במשך השנים על כל מרכיביהם האפשריים: הנושאים, הבעיות, הסגנון, הפואטיקה, אוצר־המילים, המבנים, הגיבורים, הדימויים, הז’אנרים, היוצרים, הקוראים והמבקרים. הם משקפים את התקוות והתמורות בתחום ההתפתחות הספרותית הפנימית והעצמאית, אולם גם בתחומים החוץ־ספרותיים של החברה והאידיאולוגיה המשתנה שלה.

במיוחד בולטת במניפסטים שאלת היחס בין הספרות למציאות, תפקידה ומקומה של הספרות בחיים, התקוות שתולים בה, יכולת השפעתה על החברה או חוסר־האונים שלה. דומה, שזוהי שאלת־מפתח, שהכל עוסקים בה, במישרין או בעקיפין, כל אחד בסגנונו ובהשקפת עולמו המסוימים.

האמונה או חוסר־האמונה בתפקידה של הספרות בתוך החיים, ביכולתה או באי־יכולתה לשנות מציאות, להשפיע עליה, להצביע על כיוון, להראות דרך ולמשוך אחריה את העושים והמעשים – שאלות אלה משותפות לכל התקופות, וטיבה של התשובה הוא המבדיל בין תקופה לתקופה.

יש מן המניפסטים היוצאים מן ההנחה, שהספרות כוחה רב, ובידיה לשנות מציאות ולברוא מציאות, והיא – במרכז החיים והעשייה, ויש, שבהם הספרות נדחקת לקרן־זווית, האמונה בה וביכולתה לפעול ולהשפיע נמוגה, וההרגשה היא של חוסר־אונים. הראשונים פונים אל הקהל הרחב, אל המנהיגים והעסקנים, שהספרות העברית היא לחם חוקם, מתוך ביטחון שיקשיבו להם. ואילו האחרונים מתייאשים מלכתחילה מקהל זה ופונים אל קהל מצומצם, אנין־טעם, “מקצועי” ומעוניין בלבד.

דומה, שבהכללה “גסה” אפשר לומר, שעד מלחמת העולם הראשונה, ואולי אף בשנים שלאחר מכן, גבר קולם של הראשונים, ואילו לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, נשמע קולם של האחרונים בלבד.

לחלוקה זו יש לצרף הערות מסייגות אחדות: גם בתקופה הראשונה, כשהיתה הרגשה שהספרות יכולה לשנות מציאות, רבו הקינות בנוסח של “למי אני עמל” ו“אחרונים על החומה”, ותחושת אי־נחת שררה דרך־קבע בין הסופרים אולם העושים בספרות, היחידים המעטים, האמינו על אף הכל בכוחה ובהשפעתה של הספרות, גם אם היא נחלתם של יחידים ושל מעטים, והדריכה אותם בהרגשת השליחות וההכרח. גם אלה שנהגו זהירות ואיפוק עשו זאת מתוך הכרת־ערך עצמית.

גם במניפסטים הספרותיים בעלי־הקולות הרכים הורגשה התקווה שתלו בספרות ובאמונה בכוחה לשנות מציאות. תקווה ואמונה אלה נמוגות כמעט לגמרי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. הכותבים “יודעים את מקומם”, מכירים ביכולתה הדלה של הספרות ומשלימים עם מגבלותיה. שוב אין כמעט מי המאמין בכוחה לשנות אפילו שינוי־מה את המציאות ולהשפיע עליה במשהו.


ה. שמות פיוטיים ושמות פרוזאיים

הביטוי הישיר והמידי לאמונה בכוחה של הספרות, או להכרה בחולשתה, הוא בשמות שניתנו לכתבי־העת, ואשר מרבית המניפסטים מסבירים אותם, מגלגלים בהם, ועושים אותם כמין חומר לדרוש עליהם דרשות ולתלות בהם כוונות וסמלים. בחלוקה פשטנית אפשר לומר, שהתקופה הראשונה מתייחדת במסורת של שמות חקלאיים, בוטניים, תנ"כיים, רטוריים, תופסי־מרובה, מבשרי־שינויים, מבטיחי הבטחות, מצביעים על עתיד ותקווה. ואילו בתקופה השנייה תופסים את מקומם שמות פרוזאיים, יבשים, אנטי־מליציים, מסתפקים בהווה, נמנעים מהבטחות, מתנזרים מציוריות ומפיוט. מובן, שבכל תקופה יש גם יוצאים מן הכלל, בהתאם למזגו של העורך והחבורה שמסביבו, אולם המגמה הכללית היא הנותנת.

כך למשל, שכיחים בתקופה הראשונה שמות כגון: המגיד, המליץ, הלבנון, חבצלת, השחר, הצופה, כוורת, האור, פרדס, הדור, המצפה המעמֵר, העולם, העומר, הניר, שִׁבּלים, החרות האחדות, מולדת. בשמות אלה שכיחה ביותר ה"א הידיעה. ואילו בתקופות שלאחר מכן הונמך הטון, ושכיחים שמות כגון: מעברות, הרים, דפים, כתובים, טורים, גליונות, אורחה, פרודות, עתים, מעט מהרבה, מבואות, אוגדן, פרקים, עכשיו, ענף, עלי־שיח, פרוזה, עתון 77, מחברות.

גם בתקופה הראשונה היו שנהגו בזהירות ובאיפוק, אולם היתה זו זהירות מתוך הכרת עדך: לוח ארץ־ישראל, השילוח, הפועל הצעיר, כשם שבתקופות שלאחר מכן היו גם שמות שהילכו בגדולות, בדרך כלל מתוך רצון שלא להשלים עם המציאות, שהעמידה את הספרות בקרן־זווית, או מה ששכיח יותר – מתוך התנגחות פנימית בקרב “משפחת הספרות” עם חבורות אחרות, ורצון לתשומת־לב, מעין התרסה ושמץ של פרובוקציה. לקבוצה זו שייכים שמות כגון: לב חדש, סדן, המחר, דף חדש, דורות, לקראת, בשער, הספרות, אופק, סימן קריאה, ראש, זהות.

*

מבחר המניפסטים המובא בזה, יש בו כדי לייצג את מאה וחמישים השנים האחרונות בתולדות הספרות העברית, על אף העובדה שאינו שלם ומקיף1.

יש בו פתח הצצה לצד אחד בלבד בעולמה של הספרות: עולם הכוונות וההצהרות. מניפסט בהכרח מעוגן בזמנו ובמקומו, והוא פרי החבורה שעמדה מאחוריו. כדי להבין אותו לאשורו ולהיפתח לכל הרמזים החבויים בו, יש הכרח להכיר את העולם הרוחני הכולל שבו צמח, ובראש ובראשונה את כתב־העת שהיה צמוד אליו.

קריאה שוטפת במניפסטים יש בה כדי לשייר את הטעם התקופה ולהביא שמץ מאווירתה, אבל לא פחות לתת בידי הקורא כלים נאותים להתבוננות מושכלת בכתבי־העת בני־זמנו בפרט ובחיי התרבות והספרות בכלל.

אדר א' תשמ"ד


הערה ביבליוגרפית

– ‘מאניפסטים ספרותיים’, בעריכת נורית גוברין, הוצ' אוניברסיטת תל־אביב, חשוון תשמ"ד (אוקטובר 1983), עמ' א–ה.


  1. מסה זו פורסמה ב“פתח דבר” למבחר מניפסטים של כתבי־עת ועיתונים עבריים בשנים תקפ“א–תשמ”א (1821–1981) בעריכת נורית גוברין. בחוברת זו נכללו צילומים של 144 מניפסטים ספרותיים.  ↩

א. עשייה מתוך ידיעה

המאפיין הבולט ביותר בהיסטוריה של כתבי־העת העבריים בדורות האחרונים הוא מספרם הגדול מצד אחד ותוחלת חייהם הקצרה מן הצד השני. רק מעטים החזיקו מעמד במשך תקופה שמעל לחמש שנים. אמנם גם כתבי־עת קצרי־מועד יש להם חשיבות והשפעה והם משאירים את רישומם הרב או המעט על מפת הספרות העברית,1 אבל בוודאי לא לכך נתכוונו העורכים כשהכריזו על הקמתם.

הדרך הארוכה, המפוארת והפתלתלת של כתבי־העת העבריים, זרועה במניפסטים רבים, שבהם הושקעו כל הכוונות הטובות והתקוות הגדולות של עורכיהם ומייסדיהם, כשבישרו על הופעתם הקרובה.2

הקורא מניפסטים אלה כסדרם במרוכז, מן המוקדם אל המאוחר, אינו יכול שלא לחוש שתי הרגשות סותרות בעת ובעונה אחת. מצד אחד הוא חש ספקנות וחוסר אמון כתוצאה מן הפער הגדול בין ההבטחות הגדולות לבין אי־התגשמותן ומן הפער בין הכוונות הטובות לבין חוסר היכולת והאפשרות לממשן. הפער החוזר על עצמו לאורך כל ההיסטוריה, יוצר מתכונת קבועה שלפיה, הסיכוי למימוש ההבטחות הוא אפסי, וסופו של כתב־העת להצטרף לרשימה הארוכה של חבריו, שהחלו בקול תרועה גדולה וכשלו לאחר זמן קצר. אבל מן הצד האחר, אין הקורא יכול שלא לחוש אהדה והזדהות עם מי שעל אף היסטוריה רצופת כשלונות זו, מוכן לחזור ולעשות שוב, ללכת בדרך בלתי־בטוחה זו, שרבים לפניו כשלו בה כבר בתחילתה.

יש משהו רענן ותמים בניסיון מחודש מסוג זה בפעם המי יודע כמה, של מי שמכיר את תולדותיהם של קודמיו, ואף־על־פי־כן מחליט, שאמנם לא עליו המלאכה לגמור, אבל אין הוא בן־חורין להיבטל ממנה. והרי זו כל תורת העשייה האנושית, ובמיוחד הלאומית, על רגל אחת.


ב. זירת־הפעולה

כתבי־העת העבריים היו תמיד הזירה המרכזית שבתוכה התחוללו המאבקים הלאומיים, החברתיים והתרבותיים החשובים לשינוי פני המציאות היהודית בדורות האחרונים.

מפלגות הפועלים בארץ־ישראל ראו את עצמן תמיד אחראיות לקיומו של העם כולו ולעיצוב פרצופו הרוחני והתרבותי. לשם כך, הקימו מערכת מסועפת של פרסומים מכל הסוגים והגוונים. חלקם מוקדשים אך ורק לנושאי תרבות וספרות, ובאחרים – דאגו לקיים מדורים קבועים בתחומים אלה. שילוב התרבות והספרות דרך־קבע בנושאים הלאומיים, המפלגתיים האקטואליים היה חלק בלתי־נפרד מתפישת־עולם כוללת זו, שלפיה ראו את עצמם כמופקדים על חינוכו של העם כולו.

הספרות העברית החדשה מראשיתה, ראתה עצמה כנושאת שליחות לאומית וחברתית ונרתמה למלא את משימתה זו בלהט, בהתלהבות ובמסירות־נפש של ממש. סופריה היו תמיד סופרים מעורבים בכל ההתרחשויות ולקחו חלק פעיל בהן על־מנת לבקר, להתריע, לשנות ולהשפיע.

שלוש אמיתות מפורסמות אלה, באות לידי ביטוי גלוי ומפורש במנשר של כתב־העת החדש ח"ץ חובת צעקה, המציג את שושלת היוחסין שאותה הוא מבקש לאמץ לעצמו, ושבמרכזה, האב הגדול יוסף חיים ברנר, ו‘המעורר’ שלו, ששניהם יחד כבר נהפכו לאגדה.3


ג.מוּדעוּת ז’אנרית

התייחסות זו מזמינה את חוקר תולדות כתבי העת העבריים במאה השנים האחרונות, לחזור ולעיין במנשרים קודמים, שהקדימו ובישרו את הופעתם של עשרות רבות של כתבי־עת בעבר. עיון זה מגלה עד מהרה את קווי הדמיון הרבים או המעטים ביניהם. יש בהם חזרה על אותם הרעיונות, הנושאים, ההסתייגויות ובעיקר התקוות, מעבר לשינויים העצומים בתנאי הזמן והמקום. חזרה עקבית ומדויקת, המתבטאת גם במבנה ובסגנון.

ההכרה של מסורת כתבי־העת העבריים וגורלם, של ההתלהבות שליוותה אותם מראשיתם ושל הקשיים הגדולים לקיים את הבטחותיהם, עלול לכאורה לשתק כל רצון להקים במה תרבותית חדשה, אבל למעשה, היא הכרחית כדי לפעול בתוך המסורת התרבותית הגדולה, לא לשגות באשליות ולהיות מוכנים יותר לזינוק המחודש.

קטעי מניפסטים של כתבי־עת עבריים בשבעים השנים האחרונות, שיובאו כאן, יש בהם לא רק כדי לעגן את השתייכותו של ‘ח"ץ’ למשפחת האוחזים בהגה הגדולה שלו, אלא יש בהם גם מסע מרתק בים התקוות הגדולות שבתוכו שטו העורכים במאמציהם לנווט את ספינות כתבי־העת שלהם במסירות־נפש לחוף־מבטחים. קטעים אלה מוינו בהתאם למבנה המניפסט של ‘ח"ץ’, שהוא המבנה הקלאסי של ז’אנר זה, המוּדע לעצמו. מוּדעות זו באה לידי ביטוי מפורש, למשל, בפתח כתב־העת ‘מבואות’, שגיליונו הראשון הופיע בד' בתמוז תשי"ג (17.6.1953), ועורכיו היו: מרדכי טביב וישעיהו בן־פורת:

בנוהג שבעולם, במה ספרותית חדשה כי תוולד, תפתח את גליון בכוֹרתה במאמר ראשי מנחה. מאמר ראשי זה, לרוב, יכיל את שלשת סעיפי ההנחיה כדלהלן:

א. סקירת הקיים וביקורת חמורה עליו לעתים, אגב חיוב נדיב לתופעות בולטות שאין עליהן עוררין;

ב. הבטחות לתיקונים, או הצהרה על דרך חדשה בצורות ותכנים – שבניגוד לקודמים שלא גילוה ולא הלכו בה ומשום כך כשלונם – הללו, החדשים הם גילו אותה וילכו בה;

ג. ולבסוף: הצהרה על יחוס, יחוד, זיקה ואי־תלות של החוג או החוגים המתייחסים על הבמה החדשה.

כמובן, שבהמשך מבליטים העורכים את השוני שבהופעת ‘מבואות’, ומציגים את כרטיס־הביקור שלו, ובכך לא רק שאינם סוטים מדרך־המלך של ז’אנר המניפסט, אלא מוסיפים עליו ומחזקים אותו.

כדי להבליט את הדמיון הגדול בין דרכי ההצגה של כתב־עת חדש עד כדי יצירת חוקיות ז’אנרית בעלת תוקף רב, חוּלק המניפסט של ‘ח"ץ’ לשמונה סעיפים, שלהם יובאו דוגמאות ממנשרים אחרים שבישרו על בואם של כתבי־עת עבריים בשבעים השנים האחרונות. למותר להוסיף, שחלוקה זו איננה קלה ולא פעם הגבולות בין הסעיפים מיטשטשים.

שמונת הסעיפים הם: 1. פשר השם המבטא את תמצית המאוויים הגלומים בכתב־העת, כפי שהוא מנוסח בגוף המניפסט, בדרך־כלל בראשיתו או בסופו; 2. הרגשת ההכרח בבמה החדשה; 3. ניתוח המצב העגום בהווה; 4. תפקידי הספרות והחינוך; 5. משתתפי כתב־העת; 6. בחינת הדרכים וחשיבות האמת; 7. אופי החומר הספרותי שייכלל בכתב־העת; 8. הבהרת הזיקה הרעיונית למפלגה ולתנועה תוך הדגשה קבועה על חופש הביטוי.


ד. מסורת המניפסטים מ’פרדס' (תרנ"ב – 1892) ועד ‘העֹגן’ (תרע"ז – 1917)

1 פשר השם.

‘הקשת. ירחון מצויר לעניני החיים, הספרות והאמנות’, ברלין, תרס“ג (1903). העורכים: ר' בנימין [יהושע רדלר פלדמן]; יוסף לין [ליאן] מתוך: “תעודתנו”, טבת תרס”ג: בתוך ענן חיינו הכהים ובכל פנות הויתנו וקיומנו תראה הקשת בשלל צבעיה.

‘המעורר’. לונדון, תרס"ו (1906). העורך: יוסף חיים ברנר. מתוך “על הדרך”, יוני 1906: כי לא מרגעה תדע אתי, אחי, אף לא שלוה ולא הנאה.

כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמר: שאל, בן־אדם, לנתיבות עולם, שאל, אי־הדרך, אי?…

לעוררך ולהעלות את מחשבתך אני בא; להעלותה ולהרחיבה ולחזקה למען לא תאבד בחפושיה הקשים.

‘שבלים’. ניו־יורק, תרס"ט (1909). העורך: משה בן אליעזר. מתוך: “שבלים”, 30.1.1909:

מאמינים אנו, כי באמריקה יש שבלים בודדות, יחידי סגולה, המחוננים בנפש גדולה ובלב הוגה מחשבות – ואותם אנו מבקשים.

‘העברי החדש. מאסף לספרות, לאמנות ולחיים’. וארשה, תרע“ב (1912). העורך: יעקב כהן. מתוך: “מאת המערכת”, תרע”ב:

העברי החדש יהיה האדם החדש.

אכן נהדר יהיה מראה העברי החדש בדרכו קוממיות על אדמת אבותיו ושמֵי־אלהֵי־התחיה הרעננים והטהורים על ראשו. גֵּא ואֵיתן יצעד כעברי הקדמון, קו דומֵם נאצל מיסורֵי־דורות על לֶחיו ובעיניו העמוקות זָהֳרֵי־העתיד. חֹסן עם־אֵל ורוממות־אֵל בגֹבה־מצחו ועל רַעמַת ראשו הוד נצחון האדם.

הָעֹגֶן. מאסף לספרות'. וארשה, תרע“ז (1917). העורך: יעקב כהן. מתוך: “הָעֹגֶן”, תרע”ז:

ואין גם שם המאסף ולא יהי אלא כעין סמל סתם לספר העברי, שהיה לעֹגן של בטחון ותקוה לעם תמיד, בכל סערות העתים וחליפות החיים.


2. הרגשת ההכרח בבמה החדשה

‘פרדס. אוסף ספרותי’. אודסה, תרנ"ב (1892). העורך י. ח. רבניצקי. מתוך: “מכתב אל העורך”, חתום: אחד־העם:

מאסף חדש! – מקנא אני בכך, ידידי, כי תמצא עוד עז בלבבך להביא עתה ספר חדש במחנה ישראל. בעת רעה כזאת רבים ישחקו ילעגו לנו ויאמרו בלבם: מה הסופרים האמללים עושים? העת להם עתה להשתעשע בשיחות נאות, בשעה שמהומה ומבוכה ממלאות כל חללו של עולמנו הקטן ומכל עברים נשמע אך זעקת שבר? השתות יהרסון, הכתלים נוטים לנפול וכל הרגלים ממהרות לרוץ אל אשר ישאן המקרה – והם יושבים ועוסקים בדברים בטלים! מה תתן ומה תוסיף לנו הספרות במצב כזה? – תנחומין? הבל המה; עצות והצעות? כבר היו לנו לזרא; כבר ידענו על פי הניסון, כי בעצות טובות לא יושע ישראל, כי עצות דורשות מעשים, מעשים דורשים עושים, ועושים – אוי לנו אם אינם ואוי לנו אם ישנם…[־ ־ ־ ]

רק ברכה אחת אוכל לתת לך ואותה קח מאתי: יהי רצון שלא יפול לבך עליך ולא תתיאש, אף אם בהשקפה ראשונה ידמה לך, כי שבו דבריך ריקם ועקבותם לא נודעו…

‘ממזרח וממערב. ירחון לחכמה ולספרות’. וינה, תרנ“ד (1894). העורך: ראובן בריינין. מתוך: “ירחוננו”, תמוז תרנ”ד:

לא נעשה שקר בנפשנו כי ירחוננו ימלא את חורבנה של ספרותנו, יקים אותה על תלה וירים אותה למדרגה שהספרֻיות החיות עומדות עליה, כי לזה דרושה עבודה כבירה ובלתי נפסקת ונחלשת של דורות רבים [־ ־ ־]. אבל אין אנחנו בני חורים להבטל, להתרפות או להשתמט מהעבודה הענקית הזאת. וכשם שאִוֶלֶת ורעוּת רוח היא להפריז בגֹדל לבבנו על כחותינו הרוחניים ולהגדיל את ערכם ואֵיכותם, כי המציאות מְטַפֶּחֶת על פנינו וסוטרת על פינו ואנחנו נאחזים בסבך המעשים בכל יום ונתבדים, כן חטא ועון לאומי הוא, לבלי הכיר את הכחות והכשרונות שישנם בנו, או להמעיט את דמותם ולהחליש מגמתם ושאיפתם למעלה.

הַשלוֹחַ. מכתב־עתי חדשי למדע, לספרות ולענייני החיים'. ברלין, תרנ“ז (1896). העורך: אחד־העם. מתוך: “תעודת ‘השלוח’”, חשוון תרנ”ז (אוקטובר 1896):

כי רק מכ"ע [מכתב־עת; כתב־עת. נ.ג.] חדשי, שאין השעה דוחקתו, מסוגל לחדור מעט מעט למסתרי חיינו [־ ־ ־ ] לברר כל חזיון וכל שאלה מכל צדדיהם השונים, ולקרבנו ככה יותר ויותר אל התכלית הנרצה: לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן עתידותינו בתבונה.

‘הַדּוֹר’. קראקא, תר“ס (1900). העורך: דוד פרישמן. מתוך: “הדור. (דברים אחדים בתור פתיחה)”, י”ח בכסלו תרס"א (20.12.1900):

“מכתב־עתי עברי חדש יוצא אחת בשבוע הוא עתה חסרון מורגש בספרותנו” – אבל לא! הנוסח הקבוע הזה אינו אלא פראזה. מתי חסר לעמנו דבר כמו זה? מתי הרגיש בחסרונו? הסופרים – כן הוא, להם אולי חסר באמת אורגן כזה עתה, אבל העם – למה זה נשלה את נפשנו? העם לא מנה מעולם בין מחסוריו את המחסור הזה. [־ ־ ־] יותר טוב, כמדומה לנו, ויותר מכֻון אל האמת יהיה אם נאמר: את מכתב העתי החדש הזה אנחנו באים להוציא מפני שאין חסרונו מורגש, אלא שאנחנו מקוים כי על ידי כך יזדכך הטעם ויגדל החפץ ויתפתח הצורך, עד שלבסוף ידע העם וירגיש את נחיצותו.

‘הזמן’. פטרבורג, תרס“ג (1903). העורך: בן־ציון כץ. מתוך: “מטרתנו”, כ”ג בטבת תרס"ג:

חפצים ומבקשים אנחנו אפוא להוכיח לעמנו, כי חי הוא וכי חיה יחיה אף כי חייו עתה מרים מאד.

‘המעורר’. לונדון, תרס"ו (1906). העורך: יוסף חיים ברנר. מתוך: “אל הקורא”, ינואר 1906:

ראה, הנה החיים והמות של כלי־מבטא זה בידיךָ הם נתוּנים. ברצוֹֹתך – והנה יתרחב ישׂגשׂג וישׂתרג באיכוּתוֹ ובכמוּתו, וברצותך – יבּל ויתכּמש והיה כּלא היה. שליט יחידי הנךָ!…

‘האחדות. עתון לעניני הפועלים והמוני העם בישראל’. יפו, תר“ע (1910). המערכת: יצחק בן־צבי, דוד בן־גוריון, רחל ינאית, יעקב זרבבל. מתוך: “מגמתנו”, תמוז תר”ע [נכתב בידי יצחק בן־צבי]:

הננו ניגשים להוצאת עתון חדש, המוקדש לעניני הפועלים והמוני העם העברי בארץ־ישראל ובתוגרמה. ברצוננו לברוא עתון העומד ברשות עצמו, אשר תעודתו היא להאיר את מצבם של הפועל בארצנו בפרט, והמוני העם בכלל, לברר את צרכיהם וליתן פתרון לשאלותיהם [־ ־ ־].

‘התרבות הישראלית. קובץ ספרותי־מדעי’. יפו, תרע“ג (1913) העורך: א. ז. רבינוביץ. מתוך: “התרבות הישראלית”. תרע”ג:

האמנם עלה על דעתם של מתנגדי הקולטורה והמפשרים ההם, שתוכל להיות תחית העם והארץ בלא היסודות התרבותיים הרוחניים, המונחים ביסוד כל קבוץ חברתי? החפצו באמת מי שהם לעשות את תנועת התחיה בישראל צנומה ויבשה ומחוסרת כל לֵח־חיים תרבותי רוחני?


3. ניתוח המצב בהווה

‘ממזרח וממערב. ירחון לחכמה ולספרות’,. וינה, תרנ“ד (1894). העורך: ראובן בריינין. מתוך: “ירחוננו”, תמוז תרנ”ד:

כל האומר כי ספרותנו העברית התפתחה, התרחבה והתעשרה במשך השנים האחרונות, אינו אלא תועה או מתעה, או תביעותיו מהספרות בכלל ומספרותנו העברית בפרט מעטות וקלות הן מאד.

‘הַשּׁלוֹחַ. מכתב־עתי חדשי למדע, לספרות ולענייני החיים’. ברלין. תרנ“ז (1896). העורך: אחד־העם. מתוך: “תעודת ‘השלוח’”, חשוון תרנ”ז (אוקטובר 1896):

סימן־השאלה הגדול, אשר נראה על פני היהדות בשני הדורות שלפנינו ואשר הסתתר אחרי כן בעב הענן, חוזר ונגלה מעט מעט מתוך הערפל, ופחדו מפיג שכרון רגשותינו ומכריחנו להתבונן בעינים פקוחות ובדעה צלולה על כל פרטיו: מה היא “עצמותנו” הלאומית או ההיסטורית שבשבילה או בסבתה אנו נלחמים עם כל היקום זה אלפי שנה? [־ ־ ־] ומתוך הכל – שאלת העתיד: אם, איך ומתי נגיע אל “החוף” המקווה, למרות “השטף” העז הקורע אותנו אברים אברים ונושאם אחד אחד ל“ים הגדול”?

‘הזמן’. פטרבורג, תרס“ג (1903) העורך: בן־ציון כץ. מתוך “מטרתנו”, כ”ג בטבת תרס"ג:

כי למה זה נסתיר את האמת מנפשנו? העם העברי, אשר מלפנים בעוד “החשך כסה ארץ” היה הוא האחד לשאת את אבוקת הדעת בידו, העם הזה הנהו עתה בין הנחשלים, אשר פגרו מלכת. העם העברי ירגיש עתה בנפשו כי קצר כח הוא להתחרות בדעת וכשרון המעשה עם העמים, אשר מלפנים לקחו לקח מפיו, ועתה עברו את הדרך לפניו. והרגש הזה הוא אשר יעורר את צפעוני הספק בקרבו אם עודנו חי ואם חיה יחיה.

‘המעורר’. לונדון, תרס"ו (1906). העורך: יוסף חיים ברנר. מתוך: “על הדרך”, יוני 1906:

כיום הזה – יום אשר לא היה עוד כמוהו, לרוע מיום אשר הלכנו בגולה, יום של פחדים בלתי נפסקים ואי־אמון בחיים לשארית הנמצאה, [־ ־ ־]

כיום הזה – יום אשר עין בעין אנו רואים את כל ההתנוונות של זרעו של אברהם אבינו [־ ־ ־] את כל התפוררות האומה, התרוקנות תכנה והמות השחור האורב לה, [־ ־ ־].

‘העולם’. קלן, תרס“ז (1907). העורך: נחום סוקולוב. מתוך: “אל הקוראים”, ט”ז בטבת תרס"ז (2.1.1907):

אין עם ואין שפה. חלום היה, והנה שברו. זה משפט העם כדָברו; זאת תכונתו לפי טבעו: רץ אחרי כל נגה־עץ־רקבון, הפכפך, בוגד בהוריו, חוטף־וזורק, שונה ופורש, מקרב היום את אשר רחק אתמול, וגם את שפתו העברית כבר החליט להשליך.

‘האחדות’. עתון לעניני הפועלים והמוני העם בישראל'. יפו, תר“ע (1910). המערכת: יצחק בן־צבי, דוד בן־גוריון, רחל ינאית, יעקב זרבבל. מתוך “מגמתנו”, תמוז תר”ע [נכתב בידי יצחק בן־צבי]:

הונח יסוד לשיטה שלימה של השגחה יהודית על עבודה ערבית, [־ ־ ־] וכך נתקיים בנו מקרא מלא: “ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני ניכר – איכרים וכורמיהם, ואתם – כהני ה' תקראו”…

‘העברי החדש. מאסף לספרות, לאמנות ולחיים’. וארשה, תרע“ב (1912). העורך: יעקב כהן, מתך: “מאת המערכת”, תרע”ב:

בראשית היה החלום, יחידי הסגֻלה ראו את החלום והרהיבו להאמין בו, וזה כֹחם; אך בזה גם תַּם כֹחם. הרבים, קצרי־הראות והמפַגרים, היו תמיד קצרי־ראות ומפַגרים.

בשעה זוּ. קובץ לספרות ולענייני היישוב'. יפו, תרע“ו (1916). העורך: יוסף חיים ברנר. מתוך: “בשעה זוּ… (מתוך מכתב)”, שבט תרע”ו, חתום: א. ד. גורדון:

דוקא שעה קשה זו היא בשבילנו שעה של התרכזות בעצמנו, של הסתכלות פנימית וחיצונית, של “נחפשה דרכינו” – של הכשרת הקרקע לתחיה לאֻמית וליצירה לאמית. אין מורה ואין מחנך כיסורים גדולים, כצרות גדולות.


4. תפקידי הספרות והחינוך

פרדס. אוסף ספרותי’. אודסה, תרנ"ב (1892). העורך: י. ח. רבניצקי. מתוך: “מכתב אל העורך”. חתום: אחד־העם:

הסופרים, אשר אין כחם אלא בפה. הם, אם יאבו לתקן את העם, צריכים לתקן את האדם תחלה. [־ ־ ־]

תשתמש נא איפוא ספרותנו בשעת הכושר הזאת, ותחת לקרוא את ההלל על ישראל ועל לאומיותו, על יפיפותו של שם וחכמתו וצדקתו, תחת לנטוע בלב בני עמנו גסות רוח המביאה לידי עצלות ושטות, – תחת כל אלה תפקח נא עיני העם על מחסוריו הפנימיים, על התכונות האנושיות הנשחתות הממררות את חייו, [־ ־ ־] על האהבה העצמית המושלת באישי העם במדה נוראה, על אהבת ההתראות וההתגאות המכסה תחתיה שפלות פנימית.

'ממזרח וממערב. ירחון לחכמה ולספרות. וינה, תרנ“ד (1894). העורך: ראובן בריינין. מתוך: “ירחוננו”, תמוז תרנ”ד:

כל האומר כי על הסופרים העברים להתרחק משוק החיים, משאונו והמונו וכל חליפותיו ומראותיו, [־ ־ ־] הרי הוא מודה הודאה גמורה כי נאה ויאה לעמנו להיות בין הגוים ככלי חרס הנשבר, או כאבר מדולדל בלי כל לחלוחית חיים ותעודתו מראש ומקדם להיות כאחד החנוטים בין העמים החיים על פני האדמה.

אם לא נאיר באור הבקֹֹרת, באבוקת הדעת את כל זויות חיינו, [־ ־ ־] כי אז נָרַע לעמנו הרבה יתר מאשר ירעו לנו שונאינו ורודפינו, מציקנו ומענינו.

‘השלוח. מכתב־עתי חדשי למדע, לספרות ולענייני החיים’. ברלין, תרנ“ז (1896). העורך: אחד־העם. מתוך: “תעודת ‘השלוח’”, חשוון תרנ”ז (אוקטובר 1896):

הוטלה על ספרותנו גם החובה, ללמדנו דעת את העולם הפנימי הזה: מהלך התפתחותו של עמנו בכל הדורות, אופני התגלות רוחו בכל מקצועות החיים, [־ ־ ־]. כי רק בהגלות לעם את אשר היה והוה והיחס האמתי שבינו ובין העולם מסביב לו, רק אז יבין מה שיוכל עוד להיות ויכיר את מקומו הנאות לו בעולם, ורק אז אפשר שימצא דרכו ויתוקנו חייו תקון שלם.

‘הדור’. קראקא, תר“ס (1900). העורך: דוד פרישמן,. מתוך: “הדור. (דברים אחדים בתור פתיחה)”, י”ח בכסלו תרס"א (20.12.1900):

כל ספרות יש לה אותם הקוראים שהיא ראויה להם. [־ ־ ־] מאמינים אנחנו אמונה גדולה וטהורה, כי בשעה שתהיה לנו ספרות יותר טובה, יהיו לנו גם קוראים יותר טובים, וממילא גם יותר רבים. אם נהיה אנחנו בעלי טעם, אז יהיה טעם גם לקוראים. [־ ־ ־].

בדברים ברורים ומצומצמים ומדויקים, בלי פראזות יתרות ובלי אותה הרהיטוריקא הריקה שאין בה אלא הצלצול בלבד, אנחנו אומרים לנסות להביא פתרונים לאותן השאלות הנפלאות והמטורפות שאינן מניחות לאיש מישראל לישון.

‘הקשת. ירחון מצויר לעניני החיים, הספרות והאמנות’. ברלין, תרס“ג (1903). העורכים: ר' בנימין [יהושע רדלר פלדמן]; יוסף לין [ליאן]. מתוך: “תעודתנו”, טבת תרס”ג:

אכן, על הספרות אין להיות רק ראי־החיים, אין עליה להכיל בקרבה רק את סך־הכל של ערכי־ההויה, כי אם עליה להיות גם מושלת בחיים ומשפיעה עליהם. תעודתה היא לשפוט ולדון על כל הנפעל והנעשה בתוך החברה לשם האמת המחלטה, להסיר את העקמומיות שבסדרי־הצבור, לבער את הרע והגרוע באשר הוא שם, לחנך את הדור ולתקן את לקוייו ופגימותיו.

‘שבלים’. ניו־יורק, תרס"ט (1909). העורך: משה בן־אליעזר. מתוך; “שבלים”, 30.1.1909:

אין אנו יכולים להתפאר כי יש בילקוטנו צרור של פתרונות לכל השאלות המנסרות בעולמנו היהודי. [־ ־ ־] כל פתרון מן המוכן נראה לנו כנגיעה בצד אחד של השאלה והעלמת־עין משאר הצדדין. הבנת השאלות עצמן וברורן – זה הוא מה שמעסיק את מוחנו ולבנו.

‘התרבות הישראלית. קובץ ספרותי־מדעי’. יפו, תרע“ג (1913). העורך: א. ז. רבינוביץ. מתוך: “התרבות הישראלית”, תרע”ג:

אם אנחנו חפצים לשמור על שארית חילנו שלא תתדלדל ועל פליטת צורתנו שלא תתטשטש [כך!] ואם אנחנו חפצים לתת איזה ערך, איזו תקוה ואיזה מצב, לחיינו ההוים [־ ־ ־] אז עבודת העלאת הערכים וסדור הכחות של התרבות הישראלית היא רוח־החיים העקרי והיסודי בהתגשמותם של חפצינו אלה.


5. משתתפי כתב־העת

‘ממזרח וממערב. ירחון לחכמה ולספרות’. וינה, תרנ“ד (1894). העורך ראובן בריינין. מתוך “ירחוננו”, תמוז תרנ”ד:

עמלנו ויגענו למצוא לירחוננו סופרים קבועים גם בין החכמים והחוקרים הגדולים ובין העוסקים בצרכי עמנו אשר קנו נסיונות רבים. בין הסופרים המצוינים היודעים מה יחסר לעמנו ולספרותנו, ואשר עמדו עד כה רחוק מספרותנו העברית החדשה וכל אחד היה אומר כי טעמו ונמוּקוֹ עמו.

‘הדור’. קראקא, תרס“ד (1904). העורך: דוד פרישמן. מתוך: “הדור”, ג' בשבט תרס”ד (20.1.1904):

בעת אשר כזאת בא “הדור” עם קבוצת סופרים קטנה – לא אומר “טובי הסופרים”, אחרי אשר גם המלים האלה כבר היו לגועל נפש מרוב שמוש רע ששמשו בהן – אולי יצליחו מעט או הרבה לטהר את הרוח.

‘שבלים’. ניו יורק, תרס"ט (1909). העורך: משה בן־אליעזר. מתוך “שבלים”, 30.1.1909:

כל עתון חדש רגיל לבשר בקהל כי “סופרים וחכמים רבים בארץ ובחוץ־לארץ הבטיחו להשתתף בו ולהאציל מהודם עליו”. אנו נוטים מן המנהג המקובל הזה. ואולם לבנו מלא תקוה, כי כל איש עברי שיש לו מה להגיד לעמו, כל מומחה בשאלה מן השאלות היהודיות, כל סופר בעל כשרון ודעת יבא אלינו.


6. בחינת הדרכים וחשיבות האמת

‘ממזרח וממערב, ירחון לחכמה ולספרות’. וינה תרנ“ד (1894). העורך ראובן בריינין. מתוך “ירחוננו”, תמוז תרנ”ד:

נתאמץ לדון על כל שאלות חיינו בלי מַשׂוא פנים, בלי הכרעת הכף ובלי דעות משוחדות וקודמות. כי את אשר ישימו האמת, מצב החכמה בימינו וידיעתנו את ישראל, דברי ימיו, תכונת רוחו ואופיו בפינו – אותה נשמור לדבר בלי הראות פנים לכאן ולכאן.

‘השלוח. מכתב־עתי חדשי למדע, לספרות ולענייני החיים’. ברלין, תרנ“ז (1896). העורך: אחד־העם. מתוך: “תעודה השלוח'”, חשוון תרנ”ז (אוקטובר 1896):

בלי שום משא פנים יתן “השלוח” מקום תמיד לדברים הנאמרים בדעת, בלב תמים, שלא על מנת לקנטר.

‘הדור’. קראקא, תרס“ד (1904). העורך: דוד פרישמן. מתוך “הדור”, ג' בשבט תרס”ד (20.1.1904):

ה“דור” פניו למלחמה. מי למלחמה – אלי; מי שאמת על לשונו ונצוץ אֵל בלבו והגיון במוחו – אלי.

המעורר’. לונדון, תרס"ו (1906). העורך: יוסף חיים ברנר מתוך: “על הדרך”, יוני 1906:

אַל מנוחה ואַל הונאה עצמית תהי איזה שתהיה, אַל יראה מפני כל תוצאות, תהיינה מה שתהיינה. אַל קורט של שקט ורכות־הלב.

‘החרות. עתון לאומי’. ירושלים, תרס“ט (1909). העורך: אברהם אלמאליח. מתוך: “תעודתנו”, כ' באייר תרס”ט (1.5.1909):

העלינו להוסיף כי עתוננו יהיה חפשי? לא. שערי החרות יהיו פתוחים לפני כל עשוק ונרדף להביע בה את דעותיו ולהוקיע את העושקים לעין השמש. [־ ־ ־] ואך מטרה אחת לנגד עיניה – האמת.

‘בשעה זוּ. קובץ לספרות ולענייני היישוב’. יפו, תרע“ו (1916). העורך: יוסף חיים ברנר. מתוך: “בשעה זו… (מתוך מכתב)”, שבט תרע”ו, חתום: א. ד. גורדון:

בבואנו לפשפש במעשינו יש בינינו שאינם מוצאים דרך אחרת אלא לבטל את עצמנו, לבטל את נשמתנו הלאומית מיום היותה עד היום, את צורתנו האנושית ואפילו את מסירת נפשנו על דתנו ואפילו את צערנו הגדול – את הכל. והעיקר כי רואים בזה איזו אמת גדולה, איזו אמת עליונה – כל כך בטלים אנחנו בעיני עצמנו [־ ־ ־] כל כך עמוקה גלותנו הפנימית! כל כך אין אנחנו מסוגלים לחיות את [־ ־ ־] האמת שבחים ושבעצמנו.

ולמה אכחד! כשאני רואה את כל זה אינני יודע מאיזה צד החרבן יותר גדול…


7. אופי החומר הספרותי

‘ממזרח וממערב. ירחון לחכמה ולספרות’. וינה, תרנ“ד (1894). העורך: ראובן בריינין. מתוך: “ירחוננו”, תמוז תרנ”ד:

הספרות היפה. במחלקה זו נביא ספורים, ציורים, תמונות, חזיונות, ספורי־מסע ושירים מקוריים ומתורגמים מטובי הסופרים האירופיים. במחלקה זו נתאמץ לתת את הטוב והמובחר שבכל המינים והסוגים אשר במקצוע הספרותי הזה. משפות אחרות נתרגם רק את הספורים והציורים היותר מצוינים והיותר נעלים.

השלוח. מכתב־עתי חדשי למדע, לספרות ולענייני החיים'. ברלין, תרנ“ז( 1896). העורך: אחד־העם. מתוך: “תעודת השלוח'”, חשוון תרנ”ז (אוקטובר 1896):

ספורים טובים מחיי עמנו בעבר ובהוה, אשר יתנו ציורים נאמנים ממעמדנו בזמנים ובמקומות שונים או יכניסו איזה קו־אור באיזה מקצוע אפל של “עולמנו הפנימי”, יביאו על כן תועלת רבה להתעוררות המחשבה והרחבת הדעת הלאומית בקרבנו. [־ ־ ־] ואולם היצירה היפה שאין בה אלא יפיה, המעוררת תנועת הרגש לשם תענוג בלבד, [־ ־ ־] במצבנו עתה, אנו חושבים, שאין לספרותנו הדלה לפזר מעט כוחה לדברים כאלו. [־ ־ ־] ופואיזיא בלבד, השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה – יבקשו להם בחורינו בלשונות העמים וימצאוה במידה מספקת.

‘הדור’. קראקא, תר“ס (1900). העורך: דוד פרישמן. מתוך: “הדור. (דברים אחדים בתור פתיחה)”, י”ח בכסלו תרס"א (20.12.1900):

אנחנו מקוים שיצלח בידנו לתת אחת בשבוע ביד קוראינו קומץ עלים רעננים מלאים חיים וליח, אשר מתוכם יקבלו מושג ברור מכל דבר יפה בספרות ובמלאכת המחשבת. [־ ־ ־] באופן כזה אנחנו חושבים לתת ביד קוראינו את פרקי היופי והבללטריסטיקא ואת כל הדברים המתיחסים על אלה.


8. הבהרת הזיקה הרעיונית למפלגה ולתנועה

'המגיד החדש. מכתב עתי לכל ענייני ישראל'. קראקא, תרנ“ג (1892). העורך: יעקב שמואל פוכס. מתוך: “ברור דברים”, י”ח בחשוון תרנ"ג (8.11.1892):

“המגיד החדש” לא ישא פני כל מפלגה, יגלה בכל מקרה אשר יאנה לידו את מזמות המתקדשים והמתחסדים הרודפים באף כל עיון מחקרי וכל דעה שלא תמצא חן בעיניהם.

‘ממזרח וממערב. ירחון לחכמה ולספרות’. וינה, תרנ“ד (194). העורך: ראובן בריינין. מתוך: “ירחוננו” תמוז תרנ”ד:

ירחוננו לא יהיה כלי מבטא למפלגה או כת אחת בישראל, ולא יִתְמַכֵּר לדעה או שטה מקובלה וחביבה לרבים, כי אם יעסוק ויטפל בכל עניני האנושות בכלל ועניני ישראל בפרט.

‘הדור’. קראקא. תר“ס (1900). העורך: דוד פרישמן. מתוך: “הדור. (דברים אחדים בתור פתיחה)”, י”ח בכסלו תרס"א (20.12.1900):

ולא בשם מפלגה ידועה ולא אל מפלגה ידועה נזכר את דברינו.

‘החרות. עתון לאומי’. ירושלים, תרס“ט (1909). העורך: אברהם אלמאליח. מתוך: “תעודתנו” כ' באייר תרס”ט (1.5.1909):

השתדל נשתדל בכל כחנו להחליש את הזדון והחנופה בלי משוא פנים לאיש ולמפלגה.

החרות איננה קנין שום פלגה ואיננה מתקיימת בכח שום תמיכה חמרית מצד בתי חסד, חבורת או נדיבים. ע"כ חפשית היא ואינה תלויה בדעת שום איש ולא משעבדת לשום דבר אלא לדעותיה.


ה. מסורת המניפסטים מ’האזרח' (תרע"ט – 1919 ועד ‘בצרון’ (ת"ש – 1939).

1. פשר השם

'האזרח. קובץ לספרות ומדע ולענייני העם והארץ'. יפו, תרע"ט (1919). העורך: שמחה בן־ציון. מתוך: “מאת המערכת”:

וגֵר העולם – אזרח מתערה בארצו יהיה.

‘האדמה’ – זאת אומרת, לא רק קרקע (חקלאות) ולא רק ארץ (מדיניות) כי אם עוד דבר־מה. “האדמה – היינו השאיפה לבסיסיות בכל צדדי החיים, חזון דברים כהויתם, הכרת יסודי המציאות; אדמה” – היינו, המשיכה למקור החיים והגידול, למקור ההתחדשות, למקור האמת האנושית.

‘קולות’. וארשה, תרפ"ג (1923). העורך: אליעזר שטיינמן. מתוך: “לצעיר מס… (מעין תשובת המערכת)”:

אנחנו נשמע רק ל“קול” אשר בלבבנו, ונטה אזן להד כל “הקולות” הדופקים בלב איש עברי חי, [־ ־ ־].

ביתר ירחון לשאלות החיים, המדע והספרות’ . תרצ“ג (1933). העורך: יוסף קלוזנר. מתוך: “לאן? (מאמר פרוגראמתי)”, טבת תרצ”ג (ינואר 1933):

הירחון “ביתר” נקרא כך מפני שעלה במחשבה להברא בשנה, שבה מלאו 1500 שנה למלחמת בר־כוכבא שנתבצר במבצר ביתר.

ואמנם, הירחון נוצר להיות מבצר ומשגב לרעיון של הציוניות השלמה בתור רעיון של גאולה ופדות.


2. הרגשת ההכרח בבמה החדשה

‘לב חדש’. תל־אביב, תרפ"ו (1925). העורך: אביגדור המאירי [פויארשטיין]. מתוך: “מחוסר מקום”:

כן. מחוסר מקום אתה שותק. מחוסר מקום בעתונים. מחוסר מקום בעתונים אתה הולך ונחנק. [־ ־ ־] ואתה – שתוק מחוסר מקום בעתון.

‘סדן. גליונות לביטוי’. תל־אביב, תרפ"ה (1925). העורך: אורי צבי גרינברג:

ואף־על־פי־כן, למרות כל החשבונות ליאוש, אני מעמיד סדן לשם בטוי החדש על אדמת ישראל.

‘איים. קבצים לענייני החיים, ספרות ומדע’. לונדון, תרפ"ח (1928). העורכים: אשר ביילין, ש. גולדנברג, ש. פינסקי. מתוך: “על האיים' והוצאתם. (במקום הקדמה)”:

כי דוקא בשעה זו, שעת דכדוכה של נשמת האומה העברית, העוסקת בעבודת הבנין בארץ־אבות שלנו, עת הספק והיאוש, הן בנוגע אלינו וליכלתנו המעשית, והן בנוגע לממשלת בריטניה הגדולה [־ ־ ־] נחיצותה של במה ספרותית הבאה להראות את פרצופו ודיוקנו של אותו העם [־ ־ ־] היא מן הדברים הראשונים במעלה, היוצאים מכלל רשות ספרותית בלבד ונכנסים למדרגה של “חובה לאומית”, העומדת על גבך וקוראת לך בכל יום ממעמקים: “קום ועשה!”…

‘אחדות העבודה’. תר"ץ. (1930). העורכים: חיים ארלוזורוב וזלמן שזר. מתוך: “הערות המערכת”, מאי 1930:

אין אנו יודעים מה צפוי לנו מחר ואיזה דרכי פעולה יצוו לנו התנאים בעתיד. יש רק בטחון כי אין כוח בעולם שיעצור את הגשמת מפעלנו אשר מקורו העמוק הוא בהכרח שחרורה הלאומי והסוציאלי של האומה העברית. ישמש נא ירחוננו מהיום ואילך מרכז לתנועת העבודה האי"ת לשם בירור דרכה ודרך מלחמתה; ישא נא את מחשבת תנועתנו אל אלפי חברינו הצעירים בגולה העומדים מוכנים להצטרף אל המחנה הבונה מולדת לעם עברי עובד.

‘מסד. מאסף לדברי ספרות’. ניו־יורק, תרצ"ג (1933). העורך: הלל בבלי:

סבורים אנו, כי דוקא לעת כזאת יש צורך מיוחד לכנס את פזורי הכוחות שלנו ולתת חזוק־מה לאכסניה הספרותית שלנו בארץ זו.

‘גליונות. לדברי ספרות, מחשבה ובקרת’, תל־אביב, תרצ“ד (1934). העורך: יצחק למדן. מתוך: “בַּמַּסֶּכֶת”, כסלו תרצ”ד:

כי לא מנוחה עתה לאדם, לעם, לדור ולעולם כלו. לא לעמדה נוחה אנו נושאים איפוא את נפשנו. לו לזאת שאפנו כי אז בכלל היה לנו נוח יותר לולא העמסנו על עצמנו את הוצאת הירחון הזה.

‘ספרות צעירה’. תרצ“ט (1939). העורכים: יעקב אורלנד, גדליה אלקושי, יהושע בר־יוסף, ישראל זרחי, אריה ליפשיץ, חיים תורן. מתוך: “עם הגליון העשירי” ה' בסיוון תרצ”ט (23.5.1939):

העובדה [־ ־ ־] שהצלחנו להעלות את תפוצתו של השבועון לשמונה מאות אכסמפלרים מעידה כמאה עדים על הכרחיותו וחשיבותו של שבועון זה לקהל חובבי הספרות העברית בארץ וליוצריה גם יחד. [־ ־ ־] קוה קוינו שהעתון יתמיד בקיומו, וכי כדרכו של כל שבועון ספרותי שאינו יורד לטעם ההמון, יקבל אף הוא מן המוסדות ומן האישים בעלי היכלת הקרובים לספרות עברית, תמיכה כל שהיא [־ ־ ־]. לא זכינו אפילו לתשובה. בתנאים אלה אין לנו ברירה אחרת אלא להפסיק לעת־עתה את הוצאתו של השבועון עד שמאמצינו להשיג את התמיכה המינימאלית, ישאו פרי.

‘בצרון. ירחון למדע, לספרות ולבעיות הזמן’. ניו־יורק, ת“ש 1939). העורך: חיים טשרנוביץ (רב צעיר). מתוך: “מטרתנו”, תשרי ת”ש:

עוד אנו עושים הכנותינו להוציא הירחון, והנה אחזה להבת־מלחמה את כדור־הארץ. כמעט היסס הלב: האם זו עת ליצירת במה ספרותית־מדעית? [־ ־ ־] דווקא היום כפולה ומכופלת עלינו החובה לבנות מבצר לרוח־ישראל, להציל את אשר אפשר להציל, ליצור מה שנתן לנו ליצור.


3. ניתוח המצב בהווה

‘לב חדש’. תל־אביב, תרפ"ו (1925). העורך: אביגדור המאירי (פויארשטיין] מתך: “מחוסר מקום”:

האנושיות האנושה מתיפחת בחבלי לידה וגסיסה כאחת ויהדותנו – יהדותנו הקטנה הרה לזנונים, לזנוני אידיאלי אמת ושקר [־ ־ ־] ובניה, הוי בניה, הולכים וקרבים אליה שטופי תרבות־מות, טמאי סיר־הבשר ודגת־אירופה ושכורי מחולות עגל־הזהב.

‘קולות’. וארשה, תרפ"ג (1923). העורך: אליעזר שטיינמן. מתוך: “לצעיר מס… (מעין תשובת המערכת”:

והכל הלא רק שקר אחד יסודי, שקר נתעב ונאלח! ובאין ידינו לתת “ארץ”, ובאין לאל ידינו לברוא “עם”, ובאין לאל ידינו לפקוח עינים עורות, [־ ־ ־].

‘סדן’. גליונות לביטוי'. תל־אביב, תרפ"ה (1925). העורך: אורי צבי גרינברג:

השעה עמוקה מאד. יודע אני את קדושת המקום: אני עומד על בשר ירושלים מנותחת. נתקימו בה כל הנבואות האיומות. אני רואה בעיני קללת אלהים השפוכה.

‘המחר. דוכן למלחמת האידיאות’. תרפ“ז (1927) העורך: אביגדור המאירי. מתוך: “אִידֵיאַת הָרֵיוִיזְיָה”, תשרי תרפ”ח:

אם הפקיד העליון או התחתון שלנו אינו מסוגל לשמוע את אנקת החנק של העולה הפשוט, בשעה שההוא גוע ברעב, או של המוכר את מכונתו היחידה בשביל לנדוד לחוץ לארץ ולהתחיל שם את הגולה מראש – סימן הוא, שהפקיד ההוא שקוע בהנאת משכרתו יותר מאשר בדאגת חברו האומלל, שחרב חדה מונחת על צוארו.

ומשום כך קשה למתוח קו בולט ואדום בין “הפוליטיקה” שבפרוצס הגאולה שלנו ובין המוסר האנושי שבו.

‘כתובים’. תל־אביב, תרפ"ז (1927). העורך: אליעזר שטיינמן. מתוך: “עם נעילה. “מאת המערכת”, כי באב תרפ”ז (18.8.1927):

אנו מסיימים את השנה הראשונה בימים עצובים מאד. לא נחת במולדת, תהו לא דרך במשכנות יעקב כולם. ומבוכה רבה בקרית ספר.

‘כנסת. דברי ספרות של סופרי ארץ־ישראל’. תרפ"ח (1928). העורך: פ. לחובר:

שעה קשה זו ורעה לספרות העברית אינה שעת פזור לנו, כי־אם שעת כנוס.

‘איים. קבצים לענייני החיים, ספרות ומדע’. לונדון, תרפ"ח (1928). העורכים: אשר ביילין, ש. גולדנברג, ש. פינסקי. מתוך: “על ‘האיים’ והוצאתם. (במקום הקדמה)”:

בשעה קשה זו לספרותנו העברית בכלל, וביחוד לאותה הצורה של הספר העברי, שנשא עליו חותם של קובץ, של “כל־בו” ספרותי.

‘מאזנים’. שבועון לספרות, לבקורת ולדברי אמנות'. תל־אביב, תרפ“ט (1929). העורכים: י. ד. ברקוביץ ופ. לחובר. מתוך: “מאזניים”, ג' באדר ב' תרפ”ט:

ספרותנו העברית, ביחוד זו העומדת בתחומי היצירה, נטתה בשנים האחרונות ממסלולה הישר, [־ ־ ־]. נתפוררה בספרותנו השלֵמות הפנימית [ ־ ־ ־] ונתפזרו חוליותיה. [־ ־ ־] פשה נגע ההתנוונות. גם פה דוחקים את עצמם להשמיע קול מעל כל גבעה נשאה לא נאמני הרגש ואניני הדעת, אלא דוקא מזייפיהם ומעקמיהם. ותחת השאיפה [־ ־ ־] לתקן את השלֵמות הנפגמת – חותרים לפורר, להפריד, לסכסך.

‘תקופתנו. במה מחשבה ויצירה עברית’. לונדון, תרצ“ב (1932). העורך: משה קליינמן. מתוך: “מה מליל?” ניסן תרצ”ב:

בשעה של לקוי כל המאורות בעולמנו, שעה של מבוכה וחרדה, כשלון וצפיה – מוקמת במה זו “למחשבה וליצירה עברית”. נדמה לי שהיא נחוצה. דווקא כעת היא נחוצה. ויש הרצון לקיימה ולהחזיקה בכל שארית הכחות. אם רצון זה יהיה בו העוז לעורר ולהפעיל גם רצונות אחרים – ימים יוכיחו.

‘מסד. מאסף לדברי ספרות’. ניו־יורק, תרצ"ג (1933). העורך: הלל בבלי:

בימים אלה, ימי מבוכה ורפיון־ידים בכל פנות חיינו, אנו נגשים ליסד בימה ליצירה העברית באמריקה.

‘טורים’. תל־אביב, תרצ“ג (1939). העורך: אברהם שלונסקי. מתוך: “אשנבים”, מאת יצחק נורמן, כ”ט בסיוון תרצ"ג (22.6.1933):

תשוקת הדת והדעת אשר בערה דורות רבים בלב האדם – הועמה; [־ ־ ־] אכן, בכל דור ודור דומה הדבר כאילו העולם הולך ונחרב כליל. כאילו נכחד קיומו ואחרית נכרתה ע"י כחות השטן, אבל הרואה נכוחה [־ ־ ־] יווכח, כי משחזת הזמן מחדדת בחפזון את הבעיות. העולם הולך ומשתרג לחבל עבות, אי־שם תהומות בוערות, וקשה להשתיק על נקלה את קול הנחשול של קץ כל בשר בא.

‘ספרות צעירה’. תרצ“ט (1939). העורכים: יעקב אורלנד, גדליה אלקושי, יהושע בר־יוסף, ישראל זרחי, אריה ליפשיץ, חיים תורן. י”ח באדר תרצ"ט (9.3.1939):

השעה, אמנם, הרת זעזועים, אולם מקור היצירה, כמאז ומתמיד, צריך לשמש סעד ונחם בדרך לגאולה.


4.תפקידי הספרות והחינוך

‘**האזרח. קובץ לספרות ומדע ולענייני העם והארץ’**. יפו, תרע"ט (1919) העורך: שמחה בן־ציון. מתוך: “מאת המערכת”:

ובמה חפשית “האזרח” יָקִים לכל שאלותינו הלאומיות והישוביות, כי ידֻבר עליהן ביושר ובגלוי לפני הקהל כלו, למען יכיר העם ויבחין בשאיפות ובַמעשים אשר לפניו ובידיעה ובחירה את דרכו יעשה.

‘האדמה’, יפו, תרע"ט (1919). העורך: יוסף חיים ברנר מתוך: “בדבר האדמה”:

וזאת אחפוץ, ש“האדמה” תגדל לנו כחות נאורים, תטפח אותם, תחבב עליהם את העבודה הספרותית־העממית.

‘מעברות. ירחון לספרות ולענייני חברה’. יפו, תר"ף (1920). העורך: יעקב פיכמן. מתוך: “על מעברות”:

מאמינים אנו, שדוקא הפועל העברי זקוק ביותר לאותה הנחמה היקרה ומנוחת הרוח, שיש בכחם של דברי שירה ומחשבה נאמנים להשרות על העמלים עמל כפים. [־ ־ ־] מאמינים אנו, שעבודת הגוף הקשה נצרכת לעבודת הרוח העליזה, והפועלים העברים בארץ־ישראל, כבר הוכיחו, למי יש צורך אמתי בספרות ובערכי הרוח.

‘לב חדש’. תל־אביב, תרפ"ו (1925). העורך: אביגדור המאירי [פאיארשטיין]. מתוך: “מחוסר מקום”:

כל סכנת עתידנו המזהיר, ההולך עכשיו ובא על כנפי הנבואה המשיחית, כל סכנתו – הוא פולחן־הגרוש. עבודת־הפרוטה. אפשר יעלה בידינו להתעיב פולחן זה ולהכניע את עבדיו, את חסידיו האומללים בפני עבודה טהורה יותר, קדושה יותר, יהודית יותר.

‘המחר, דוכן למלחמת האידיאות’, תרפ“ז (1927). העורך: אביגדור המאירי. מתך: “דוכן לחופש”, אייר תרפ”ז:

לא לחופש הדבור. דבור יש לו לכל פטפטן וגמגמן, עד כדי טשטוש עצמותנו, המעורפלת גם בלא־זה.

לא לחופש הדעות. דעה יש לו לכל גונב־דעת; ואם תרצו; דוקא דעה הגונה והגיונית. דוכן בשביל חופש האידיאות והאידיאלים.

‘כתובים’. תל־אביב, תרפ“ז (1927). העורך: אליעזר שטיינמן. מתוך: “עם נעילה. (מאת המערכת”, כ' באב תרפ”ז (18.8.1927):

ב“כתובים” שמנו לנו לקו ולתעודה להניס בפעולות את היגון העקר מאהלי ספרותנו. חפצנו לאלף ולהאיר [־ ־ ־] חפצנו לקשר ולהתקשר – עם אל סופריו ודור אל דורות. חפצנו להחזיר את הקוממיות לעברי באשר הוא.

‘גזית. ירחון לאמנות ולספרות’. תל־אביב, תרפ“ח (1928). העורך: גבריאל טלפיר. מתוך: “מניפסט הזרום'”, אדר תרפ”ח:

על השירה להיות, אם במרכיבים הצורניים ואם בסמליה התוכנים ובסגנונה, ביטוי מובהק של המהפכה הלאומית בעשרות השנים האחרונות. [־ ־ ־] ועל השירה לבטא במיקצב חדש את הוויתנו המסובכת, כמובן, בכליה הלבדיים, שאחד מהם הוא בלי ספק המיקצב הצורני. המשורר הוא, בעצם, נושא כליה של המהפכה הנפשית והחברתית, אך יחד עם זאת הוא המחשל את המלה ומכשירה להוראה חדשה ולשילובה במקצב חדש, שהרי השירה היא הלהבה היוקדת של הביטוי הרוחני הנפשי המחודש של האומה.

‘ביתר’. ירחון לשאלות החיים, המדע והספרות'. תרצ“ג (1933). העורך: יוסף קלוזנר. מתוך: “לאן? מאמר פרוגראמתי)”, טבת תרצ”ג (ינואר 1933):

“ביתר” ילָחם בכל תוקף ועוז בעד רעיון שליט זה, רעיון הגאולה השלמה, רעיון המדינה העברית במובנה השלם – תהא צורת־המדינה מה שתהיה ויהיו יחסינו עם המושלימים והנוצרים בארץ הטובים ביותר. [־ ־ ־] ולפיכך ילחם “ביתר” לא בסוציאליסמוס בתור רעיון של שוויון ושל הטבת המצב הכלכלי, המדיני והתרבותי של הפועל, אלא בעד משפט־הבכורה של הציונות כלפי הסוציאליסמוס. [־ ־ ־ ] ו“ביתר” ילחם בהופעות שליליות שונות, שנתגלו בחיינו החדשים בארץ. אפשר לקרוא להם בשם כולל: “גָלוּתִיזאַצִיָה של ארץ־ישראל”. [־ ־ ־]

הגלות משתַּלטת עלינו באין מעצור. ועוד מעט לא יהא הבדל גדול במובן השלמות הלאומית שלנו בין תל־אביב ובין עיר יהודית מקובצת מארצות שונות באמריקה או בדרום־אפריקה.

‘טורים’. תל־אביב, תרצ“ג (1933). העורך: אברהם שלונסקי. מתוך: “אשנבים”, מאת יצחק נורמן, כ”ט בסיוון תרצ"ג (22.6.1933):

אנו מנסים להביע את צמאוננו לפני הקורא והיוצר העברי, לגולל לפניו את יריעות הצבעונין אשר לתרבות וליופי, לנפנף בכל בגדי־החמודות ובלויי־הסחבות אשר לאדם.

‘נתיב’. במה לדעות והערכות, לספרות ולביקורת'. תרצ“ד (1934). העורך: אליעזר ל. יפה. מתוך: “פתיחה להוצאת נתיב”, טבת תרצ”ד:

אכן מנה אחת אפים תוקדש בבמה זו לראית הנגעים בבשרנו ועצמנו: מחנה העובדים העברים בארצנו, יען כי כל מחנה אשר טרם השלים את פעולתו בבדקי ביתו הוא איך יוכל ויפָּנה הרבה מנגעי ביתו הוא למען טפל בנגעי הבתים של זולתו?! הן בצדק יראוהו כל זולתו כמצורע המתימר לטהר מצורעים זולת עצמו…

‘ספרות צעירה’. תרצ“ט (1939). העורכים: יעקב אורלנד, גדליה אלקושי, יהושע בר־יוסף, ישראל זרחי, אריה ליפשיץ, חיים תורן. מתוך גליון א', י”ח באדר תרצ"ט (9.3.1939):

תפקידה של במה זו לתת ולהצביע על היש שבספרותנו הצעירה. לא תפקיד של מחנכים אנו נוטלים על עצמנו, אלא של מציגים. ואנו נציג כל יצירה שראויה לדעתנו לבא לפני קהל הקוראים העברי.

‘בצרון. ירחון למדע, לספרות ולבעיות הזמן’. ניו־יורק, ת“ש (1939). העורך: חיים טשרנוביץ (רב צעיר). מתוך: “מטרתנו”, תשרי ת”ש:

לא משום בריחה מן החיים האיומים אנו מבקשים מנוס ומפלט בספרות, אלא מפני שהספר היה ויהיה לעולם המבצר של היהדות.


5. משתתפי כתב־העת

‘האדמה’, יפו, תרע"ט (1919). העורך: יוסף חיים ברנר. מתוך: “בדבר האדמה”:

ולזאת אקוה, שהכוחות הטובים שישנם כבר בסביבותינו יעבדו כולם אתנו.

‘הדים. חוברות לספרות’. תל־אביב, תרפ“ב (1922). העורכים: יעקב רבינוביץ ואשר ברש. מתוך: * *, ניסן תרפ”ב:

הדלת פתוחה בפני כל אדם, אבל אנו מבקשים אמרות טהורות, נקיות ואמיתיות. אין לפנינו יחוס־שמות כי אם יחוס־דברים [־ ־ ־].

‘טורים’. תל־אביב, תרצ“ג (1933). העורך: אברהם שלונסקי. מתוך: “אשנבים”, מאת יצחק נורמן, כ”ט בסיוון תרצ"ג (22.6.1933):

כל השואפים ללהט את רמץ היצירה, לאווש את גומא האמנות, כל הדואג למשק כנפי הפלד השחור והחרד לתרועת השופר של השטן, כל יוצר אשר לא נבהל מפני המכונה ואשר המכונה לא סנוורה אותו, [־ ־ ־] מוזמן לנסיעה באורחה ויארח לחברה כבן־ברית.


6. בחינת הדרכים וחשיבות האמת

‘כתובים’. תל־אביב, תרפ“ז (1927). העורך: אליעזר שטיינמן. מתוך: “מתוך הנשף” ‘פנינו לקהל!’”, ט“ז באדר ב' תרפ”ט (28.3.1929):

האמנות התופסת אצל האדם בן זמננו מקומה של הדת. [־ ־ ־] אין כיהודים שונאים את האמנות האקטיבית, זו השואפת להשפיע על החיים ולכוונם לפי רוחה וטעמה. [־ ־ ־] אם אנו מקבלים את האמנות כצו ממדרגה ראשונה, הרי עלינו להעתיק למענה הרים, לחגור את כל כחותינו, לגייס את כל כשרון המעשה שלנו בשביל ליצור את הטריטוריה הרוחנית.


7. אופי החומר הספרותי

‘כנסת’. דברי ספרות של סופרי ארץ־ישראל'. תרפ"ח (1928). העורך: פ. לחובר:

כל דבר־יצירה, וגם כל דבר־ספרותי הגון, ראוי וחשוב לנו.

‘ביתר’. ירחון לשאלות החיים, המדע והספרות'. תרצ“ג (1933). העורך: יוסף קלוזנר. מתוך: “לאן? (מאמר פרוגראמתי)”, טבת תרצ”ג (ינואר 1933):

“ביתר” ישתדל לתת ספורים עבריים חדשים ממין זה: אנושיים יותר, בעלי קֶצב יותר מהיר, שתהא בהם הבנת הדור הצעיר לכל השינויים שנתְהַווּ בו במשך חמישים שנה.

"טורים'. תל־אביב, תרצ“ג (1933). העורך: אברהם שלונסקי. מתוך: “אשנבים”, מאת יצחק נורמן, כ”ט בסיוון תרצ"ג (22.6.1933):

וכדי שלא נהיה תמיד סמוכים על שלחנם של האבות יהיה ראש פנת העתון מוקדש לשירה הצעירה המעולה, השירה המוקדשת לדממה, למות ולאהבה, הבאה אל עולמנו כצפור פלאים נעלסה ופורחת במהרה כלעומת שבאה.

‘נתיב. במה לדעות והערכות, לספרות ולביקורת’. תרצ“ד (1934). העורך: אליעזר ל. יפה. מתוך: “פתיחה להוצאת נתיב”, טבת תרצ”ד:

המדור לספרות בבמה זו יקדש כלו, בלי שיור, לנושאים מחיי עמנו בלבד, היות שמצד אחד הרי חיי עמנו לתקופותיהם השונות הנם עשירים למדי, אוצרות בלומים, אשר לא נספיק לשאבם לא בבמה זו ולא בעוד עשרות במות כאלה, ומצד שני הרי מוזנח בספרותנו עד לפשע התאור הנאמן מחיי עמנו, בעברו הקדום ובעברו הקרוב ובהוה.


8. הבהרת הזיקה הרעיונית למפלגה ולתנועה

‘האדמה’. יפו, תרע"ט (1919). העורך: יוסף חיים ברנר. מתוך: “בדבר האדמה”:

לא אמצעי לתכסיסי מפלגה; לא מפלגתיות; לא! אבל, כמובן, גם לא כלי־שרת ליפיפיות עתונית.

‘סדן. גליונות לביטוי’. תל־אביב, תרפ“ה (1925). העורך: אורי צבי גרינברג. מתוך: חוב' ה', חשוון תרפ”ז:

אין לי גם לגיטימציה של מפלגה ולא של אגודת הסופרים והספרות העברית בא"י; הריני לפי מעמדי: כאחד מן הקהל, היודע לחתוך בטויים שבכתב לְמַה שהמוח הוגה והלב מרגיש במתהוה.

‘המחר. דוכן למלחמת האידיאות’. תרפ“ז (1927). העורך: אביגדור המאירי. מתוך: “אִידֵיאַת הָרֵיוִיזְיָה”, תשרי תרפ”ח:

אנו חושבים, שעד שאין לנו בן־אדם ישר, נאמן לעצמו ולחברתו, אדם זקוף קומה וגלוי נפש, שאינו זקוק לערמומיות, לשקרים, לחנופות, לזוהמא בחומר וברוח, למשפטים קדומים בדת ובמפלגה, ועל כלם: לצביעות מטעם האלהים והשטן: מטעם הדתיות והפרנסה – עד שאין לנו עם של אנשים ישרים – אין לנו התקוה להקים פוליטיקאים היכולים להוביל את מגמותינו המדיניות לידי גאולה.

‘כתובים’. תל־אביב, תרפ“ז (1927). העורך: אליעזר שטיינמן. מתוך: “המגמה”, י' בכסלו תרצ”א (30.11.1930):

"…כן, אבל… וכי אפשר לקיים עתון ללא משען בכת, במפלגה, במוסד, או באיזה כוח מאורגן שהוא וכי יתכן קיום לכלי־בטוי שאינו בא לחפות על מה שהוא ועל מי שהוא ושאינו מבוסס על איזה “אני מאמין” מסומן מראש ומשכבר? [־ ־ ־] הרי התשובה על כך הוא קיומו של העתון. [־ ־ ־] ויש מיני־קיום, שהם באמת מופלאים. שהם בבחינת תבערה לעצמה.

‘טורים’. תל־אביב, תרצ“ג (1933). העורך: אברהם שלונסקי. מתוך: “אשנבים”, מאת יצחק נורמן, כ”ט בסיוון תרצ"ג (22.6.1933):

יוצרי הבמה אינם מלאכי השרת של מפלגה, סיעה או כתה פלונית. [־ ־ ־] בסבר מנומס נייחד מקום לכל בר־פלוגתיה ובלבד שדבריו יאמרו בטוב־טעם, בצורה ובסגנון.

‘גליונות. לדברי ספרות, מחשבה ובקרת’. תל־אביב, תרצ“ד (1934). העורך: יצחק למדן. מתוך: “במסכת”, כסלו תרצ”ד:

אנו חיים עתה בימים שבהם אין לעבור ארחות־עולמנו מבלי להיות נשאל כפעם בפעם לתעודת־זהות פוליטית ואף אם עובר־דרכים זה הולך לו לתומו ופניו מועדות למקומות שבהם תעודת־זהות זו אינה נחוצה כלל. [־ ־ ־] כרטיס־מפלגה אין בידינו גם איננו רוצים בו. אנו רואים בפוליטיזציה היתרה של חיינו עתה את אחד האסונות הגדולים ביותר של זמננו. פוליטיזציה זו שואבת את האויר סביבנו, היא עשתה את האדם־מישראל לשטחי, הרחיקה אותו מכל דבר שברוח, מונעת אותו מלהתבונן ומלהעמיק חקר בהויות העולם והאומה; [־ ־ ־] היא קוטלת את נשמתו של הנוער [־ ־ ־] ואחרון אחרון נורא: לפי תנאי חיינו המיוחדים היא עלולה להביא כליה גמורה על כל מעשה התחדשותנו ההיסטורי.

‘בצרון’. ירחון למדע, לספרות ולבעיות הזמן'. ניו־יורק, ת“ש (1939). העורך: חיים טשרנוביץ (רב צעיר). מתוך: “מטרתנו” תשרי ת”ש:

מיסדי הירחון החליטו שזה כלי־המבטא החדש יהיה בלתי־מפלגתי, ואולם אין כוונתנו בכך לומר שלא יהיה לו שום כיוון שהוא [־ ־ ־]. הירחון ישמש בימה חפשית לכל הנטיות שבמחננו, בין בנוגע להשקפות על היהדות ההיסטורית בין ביחס לדעות במדיניות ציונית. האמת תהיה נר לרגליו, בלי משא־פנים לשום צד.


ו. מסורת המניפסטים – מ’המחר' (ת"ש – 1940) ועד ‘יוכני’ (תשכ"א – 1961)

1. פשר השם

‘עתים. חדשות בספרות ובאמנות’. תש“ו (1946). העורך: אברהם שלונסקי. מתוך: “בשער”, כ”ט באלול תש"ו (25.9.1946):

ובמת סופרים המתיסדת לעת כזאת – בהכרח במה של הזדהות היא, של הכרעה אישית ליוצר. ואולי מכאן אותו רטט מיוחד בשערו של גליון ראשון לבמה ששמה “עתים”.

‘דורות’. שבועון לספרות ולענייני חברה'. תש“ט (1949). העורך: יצחק למדן. מתוך: “על סף ‘דורות’,”. חתום: יבי”א. כ“ח באלול תש”ט (22.9.1949):

ידענו: השם “דורות” מחייב מאד ומטיל אחריות כבדה, וביחוד בדורנו זה, דור שפרץ והרס שערים נעולים ואטומים ובונה שערים גדולים־חדשים ואשר עומס היסטורי כבד כל כך הועמס עליו.

‘עין’. לספרות, אמנות, חברה'. תשי“א (1951). העורך: נסים אלוני. ג' בסיוון תשי”א (7.6.1951)

היו לנו לזרא בליל השפות המהלכות בראש כל חוצות, על כן קראנו לעתון “עין” ללמדך, עברי הוא. [־ ־ ־] מאמינים אנו באפשרויות ובכשרונות בקרב עמנו, על כן קראנו לעתון “עין” שהוא מעיין שאינו עתיד ליהפך אכזב.

‘לקראת’. סיוון תשי"ב (יוני 1952). בין חברי המערכת: משה דור, בנימין הרושובסקי, נתן זך:

לקראת. לקראת מה? השם מחייב כאילו סיפא משלימה. והיא איננה, פשוט, משום שבכוונתנו לחפש אחריה.

‘מבואות. ספרות, אמנות, ביקורת, חברה’. תשי“ג (1953). העורכים: מרדכי טביב וישעיהו בן־פורת. מתוך: “מבואות”, ד' בתמוז תשי”ג (17.6.1953):

דומה, שהשם “מבואות” מתחייב מכל האמור לעיל; לא פרשנו זרועות חובקות עולם לא ביחס ל“חוגים נרחבים” אליהם, כביכול, יעודה במה זו וכן, לא ביחס למגמות רעיוניות. הצטנענו כל כן והסתפקנו ב“מבואות”. אולי בעתיד יבאונו ה“מבואות” ליתר מרחבים. מכל מקום למפרש זרועותינו דיינו, לפי שעה, ב“מבואות”.

‘אכסניה. כתב־עת לספרות’. תשט“ו (1955). העורכים: שלמה גרודזנסקי ועזרא זוסמן. מתוך: “עם החוברת הראשונה”, סיוון תשט”ו:

שמה של במתנו לא נראה לכמה מידידינו, שותפינו לאותו “מבצע” של חיפוש שם, הקודם להופעתו של כל כתב־עת חדש. האין שם זה שבחרנו בו עשוי לעורר רושם של כוונות לארעיות פרוגרמטית? לדחיה מופגנת של זיקות מחייבות. האין לראות בכך מעין ג’סטה מתגרה של התפרקות מחובות־ציבור? והלא לא לכך אנו מתכוונים. ודאי שלא. דומנו, שמלה זו עלתה בראשונה מתוך אסוציאציה עברית קדומה – “אכסניה של תורה”. אולם אין ברצוננו להתכחש גם לרמזים האחרים המשתמעים ממושג זה.

‘יוכני עיתון לספרות’. תשכ“א (1961). העורכים: אורי ברנשטיין ונתן זך. מתוך: “עם החוברת הראשונה”, אייר תשכ”א (אפריל 1961):

“יוכני” על שום מה? ובכן, אולי גם על שום האימה שמפיל כל עוף ספרותי חדש. אימה שבעצם החידוש, אימה שביכולת ההרס, אימה נוכח המשימה שנטלו עורכיו על עצמם. אימה על הפרה בצוותא של השתיקה.

“יוכני” – שהוא עוף המסוגל לפרוש כנפיו ולהתרומם.


2. הרגשת ההכרח בבמה החדשה

‘המחר’. שבועון לביקורת ציבורית'. תרפ“ז; ת”ש (1927; 1940). העורך: אביגדור המאירי. מתוך: [ללא כותרת] י“א באב ת”ש (15.8.1940):

הנחיצות הצורבת, לפתוח סוף־סוף את סגור הלב המלא על גדותיו, [־ ־ ־], כולנו, גם טובי המפלגות צמאים לשמוע את האמתיות הכואבות ממעל לכל משמעת מפלגתית.

'מאסף סופרי ארץ־ישראל. לספרות ולדברי מחשבה'. ת"ש (1940). העורכים: א.א. קבק ואליעזר שטיינמן.

בשעה של תמוטת היסודות לעם ולאנוש, עם כבוי מאורותיה של התבונה וחילול כל הערכין, מותר ואף חובה היא לברך בקול רם על כל בסיס לדעת המוקם תוך ים הטירוף, ועל כל מאור חדש, אף המצומצם ביותר, הנדלק תוך התוהו שמסביב. הללו, מלבד תועלתם מצד עצמם, יש בהם גם משום ההפגנה ל“אני מאמין” בנצחונם של כוחות הישוב והכרזת התקוה לשיכוכם של המים הזידונים בזמן הקרוב.

‘דף חדש. לספרות, אמנות ובקורת’. תש“ח (1947). העורכים: חיים גליקשטיין, שלמה טנאי, משה שמיר. מתוך: “במפגש”, תשרי תש”ח (ספטמבר 1947):

בשעה שעל פני הימים ובנגב נטושה מלחמת־ישראל על קיומו מוכרח להמצא הקשר הנפשי, הרוחני, הסגנוני בין הלוחם בחזית הימים – היהודי הנידח, רדוף הבלהות, הזר והקשה להקלטות, ובין הלוחם בחזית הנגב – איש הקיבוץ הצעיר, נוער־הבטחון והמוני התנועות החלוציות.

‘משא. במה לספרות, אמנות וביקורת’. תשי“א (1951). העורכים: אהרן מגד ומשה שמיר. מתוך: “עם ‘משא’”, ט”ו בתמוז תשי"א (19.7.1951):

הגיע הזמן ללכד את הכוח שנאסף, לנצל את הנסיון שנצבר – ולהתמודד עם תפקידי הדור. אל הבמה הזאת נאספים, אפוא, לא מבקשי רשות הדיבור, אלא אלה המבקשים לחבר את רשות הדיבור הנתונה להם – אל חובת המעשה.

‘אוגדן’. קובץ ספרותי'. תשי“ז (1957). העורך: ברוך חפץ. מתוך “קורא יקר”, אדר תשי”ז:

העדר במה ספרותית בלתי־תלויה, מקשה את דרכם של יוצרים צעירים ומונע בעד הכרת יצירת דור אחד ע“י משנהו, והכרת יצירות הדור הצעיר בינו לבין עצמו. כדי לתקן מצב זה, נטלנו על עצמנו את עבודת הריכוז והשתדלנו תוך ביצוע משימה זו להביא את דבר הדור החדש בספרות, מבלי להגביל את עצמנו ע”י נימוקים אישיים ורעיוניים.

‘עכשיו. ספרות, אמנות, ביקורת’. תשי“ט (1959) המערכת: ברוך חפץ, נתן זך, גבריאל מוקד, יהודה עמיחי. מתוך: “לקוראינו”, אביב תשי”ט:

‘עכשיו’ הוא כתב־עת מגמתי. אילמלא היה מגמתי, לא כדאי היה להשקיע בו את המאמצים שהושקעו בו. [־ ־ ־] מגמה אחרת היא לנסות להיחלץ מהאקלים הספרותי התרבותי השורר כיום בארץ. זאת ניתן לעשות בדרכים רבות. אחת מדרכים אלו היא לא לפרסם עקרונית כמה מן ה“שמות” המקצועיים של הבמות הספרותיות שלנו. ‘עכשיו’ הוא כתב־עת משוחד.

‘יוכני. עיתון לספרות’. תשכ“א (1961). העורכים: אורי ברנשטיין ונתן זך. מתוך: עם החוברת הראשונה”, אייר תשכ"א (אפריל 1961):

באקלימה של ספרותנו כיום, דומה שגם השתיקה מוסיפה כבוד לבעליה. משנפרצים כל הסכרים, גם השתיקה היא מעין־כוח. אף־על־פי־כן, אנו מוציאים היום חוברת ראשונה ל“יוכני”.


3. ניתוח המצב בהווה

‘המחר. שבועון לביקורת ציבורית’. תרפ“ז; ת”ש (1927; 1940). העורך: אביגדור המאירי. מתוך: [ללא כותרת], י“א באב ת”ש

(15.8.1940):

אין אנו מאמינים בגאולת העם ע“י גן־עגבניות ו”נקודות חדשות" בלבד, שמנהיגינו מעדיפים אותם על תרבות הרוח. [־ ־ ־].

אין אנו מאמינים שבלי שלום־גומלין ממשי, מעשי ותועלתי עם שכנינו נתקיים פה אף רגע היסטורי בריא אחד.

‘דף חדש. לספרות, אמנות ובקורת’. תש“ח (1947). העורכים: חיים גליקשטיין, שלמה טנאי, משה שמיר. מתוך: “במפגש”, תשרי תש”ח (ספטמבר 1947):

חיים אנו בעולם שבו אין אתה מבדיל בקלות בין אמת לזיוף. כוונות טובות רבות נסתלפו והרבה מן הערכים שאנו מאמינים בהם, כאמור לעיל, נוצלו לרעה. רחובנו היה עד לשאונם של מקימי שאון רבים. בשם העובדה שתקומת מדינת ישראל בארצו זכתה לדור שֵנִי שֶלה כבר הוקצף הרבה קצף־שוא. אפשר לפטור ולאמר – תנועות־נפל. אולם הדרך אל הפשיזם רצופה תנועת־נפל.

‘עין’. לספרות, אמנות, חברה'. תשי“א (1951). העורך: נסים אלוני. ג' בסיוון תשי”א (7.6.1951):

עתונות ימנית, המכתירה עצמה בסיסמאות רבות של “טובת העם” ו“בטוי הנוער” והחתמה על הרוב בגושפנקא של “אי־תלות”, מהרסת ומשחתת יום־יום כל שריד של מחשבה בקרב הנוער העברי. החקיינות הזולה, העקרה, שלה, גוררת אחריה את הנוער העייף אל המרחבים הנוחים של השטחיות והעליבות. אנחנו נלחם בה.

‘משא. במה לספרות, אמנות וביקורת’. תשי“א (1951). העורכים: אהרן מגד ומשה שמיר. מתוך: “עם ‘משא’”, ט”ו בתמוז תשי"א (19.7.1951):

דומה כי השבועון הספרותי שייך למשפחת חסרי החוליות משפחת קצרי־הקיום. לאחר שורה ארוכה של נסיונות הגיעו הדברים לידי כך, שאין מייסדיה של במה ספרותית אצלנו קוצבים לה מראשיתה אלא כדי שנת קיום אחת. ויש אומרים כי גם לשם כך צריך להיות אופטימיסט.

‘מאבק. לנאמנות ציונית־סוציאליסטית’. תשי“ג (1953). עורך המדור לספרות: נתן זך. מתוך: “עם פתיחת המדור”, כ”ו בחשוון תשי"ג (14.11.1952):

וודאי, עמוקים הם שרשי המשבר, התרבותי־הרוחני, המערער את יסודות קיומנו העצמאי ומכרסם בנפש הדור הצעיר.

‘בשער. במה לבעיות חברה ותרבות’. תשי"ח (1958) העורך: יוסף שמיר:

ההיו עוד ימים כימינו, שבהם ירדה כל־כך קרנה של פוליטיקה? ההיתה תקופה כתקופתנו שבה פונה הציבור עורף במידה כזאת לתורה ולעיון, שבה הולכים ודועכים אורותיהן של אידיאות גדולות שרק תמול־שלשום הסעירו לבבות הרבה?

הציונות? – היא הושמה זה־מכבר במרכאות ככלי אין־חפץ־בו, כאוביקט ללעג. החלוציות? – כלום לא נאמר בשעתו, כי כל פקיד נאמן הוא גם חלוץ? הקיבוץ? [־ ־ ־} הסוציאליזם? [־ ־ ־]. האידיאולוגיה הישראלית נתונה בתוך־תוכו של משבר [־ ־ ־] אין זאת, כי עמוק המשבר עד מאד.


4. תפקידי הספרות והחינוך

‘מאסף סופרי ארץ־ישראל. לספרות ולדברי מחשבה’. ת"ש (1940). העורכים: א. א. קבק ואליעזר שטיינמן:

מעין מקלט מעט לערכי יצירה, שבהם יבוטא רוח הזמן המתעתע וההורס על ידי ניגודו שבמעשי תיקון, אוהל שם לרוח העברי על הר הגעש של ימינו.

‘ילקוט הרֵעים. לספרות חדישה’. תש“ו (1946). העורכים: משה שמיר, שלמה טנאי, אמיר גלבוע, משה הרפז. מתוך: “עם בני דורי” מאת: משה שמיר, סתיו תש”ו:

מין רגש אחריות סולמי! האין זה הרגש המאחד אותי עם מאות המליונים של בני דורי? רגש אחריות. אחריות לדור, לחיים, לתכנם. רגש נתינת הדין יום יום ושעה שעה.

‘מאזנים’. תש“ח (1948). המערכת: אשר ברש, ישראל כהן, יעקב פיכמן, אברהם קריב, דוד שמעונוביץ. מתוך: “עם חדוש ‘מאזנים’”, מאת: יעקב פיכמן, י”ב בתשרי תש"ח (26.9.1947):

דו־השבועון רואה את תעודתו בראש ובראשונה בביצור התרבות העברית על ידי ערכי יצירה, על ידי בקורת אחראית. [־ ־ ־] במה זו, הרואה כתפקידה הראשי את המלחמה התמידית לאיכות [־ ־ ־]. ולאלה שעוד הוכשרו לשמוע ולחשוב את דרכם, לא נחדל מקרוא לשוב אל דרך הבניין וההתלכדות הלאומית, שהיא דרך חיינו.

‘דף חדש. לספרות, אמנות ובקורת’. תש“ח (1947). העורכים: חיים גליקשטיין, שלמה טנאי, משה שמיר. מתוך: “במפגש”, תשרי תש”ח (ספטמבר 1947):

צריכה להיעשות עבודה גדולה, שלא אנו המתחילים בה ולא עלינו המלאכה לגמור. צריך ללחום על היתוכם של דברים הנראים כמנוגדים [־ ־ ־].

‘אלף’. תש"ח (1948). העורך: יונתן רטוש. מתוך: “אלף” נובמבר 1948:

למהפכה העברית אשר בארץ העברים קורא העתון הזה אשר לפניך, והוא עצמו גילוי מגילוייה של זו.

‘דורות. שבועון לספרות ולענייני חברה’. תש“ט (1949). העורך: יצחק למדן. מתוך: “על סף ‘דורות’”, חתום: יבי”א, כ“ח באלול תש”ט (22.9.1949):

שילוב הדורות והבלטת אותם הערכים המאַחדים והמחברים אותם לשלשלת רצופה אחת על אף כל המרחקים הפנימיים והחיצוניים שבין דור לדור.

‘עין. לספרות אמנות, חברה’. תשי“א (1951). העורך: נסים אלוני. ג' בסיוון תשי”א (7.6.1951):

האנשים שיזמו את הוצאת הבטאון מאמינים באמונה שלמה בכורח קבוץ הגלויות. גם אם מתנגדים אנו, בכמה וכמה דברים, לדרך קבוץ הגלויות, הרי ש“עין” מפנתו, יעשה הכל כדי לשלב בתוכו, ולשלב בחיי העם, את זרמי האנשים החדשים הבאים לארץ זו.

"משא. במה לספרות אמנות וביקורת'. תשי“א (1951). העורכים: אהרן מגד ומשה שמיר. מתוך: “עם ‘משא’”, ט”ו בתמוז תשי"א (19.7.1951):

פני מייסדיו של “משא” לעיצוב שבועון ספרותי, סוציאליסטי, מהפכני ולוחם.

‘לקראת’. סיוון תשי"ב (יוני 1952). בין חברי המערכת: משה דור, בנימין הרושובסקי, נתן זך:

אי־הצגת המטרה אין פירושה התחמקות מדיון והבלעה עקרונית של הבעיות העומדות לפני סופר בכלל וסופר ישראלי בפרט, כגון: היחס בין האמנות לחברה, הקשר בין הסופר לקהל הרחב וכו'.

‘מאבק. לנאמנות ציונית־סוציאליסטית’. תשי“ג (1953). עורך המדור לספרות: נתן זך. מתוך: “עם פתיחת המדור”, כ”ו בחשוון תשי"ג. (14.11.1952):

מלחמה לנו, איפוא, בחזית התרבותית. נגד החיקוי לדוגמתיזם של התרבות ה“ז’דאנובית' ונגד התבטלות בפני “אורח־החיים האמריקאי”. נגד השיגרה ה”ירחמיאלית" והבריחה ה“כנענית” מן המציאות. מלחמה לנו על אורח־חיים וסגנון חיים בעולמנו התרבותי.

‘אכסניה. כתב־עת לספרות’. תשט“ו (1955). העורכים: שלמה גרודזנסקי ועזרא זוסמן. מתוך: “עם החוברת הראשונה”, סיוון תשט”ו:

הגושפנקא “עם עובד” מחייבת. היא עדות לברית שבין הספרות העברית החדשה ובין המהפכה רבת־הפנים שמניעיה הם המסורת והחידוש, הרציפות וההעזה, חזרה אל עצמנו וכיבוש מקומנו באנושות.

‘קשת, ספרות עיון, ביקורת’. תשי"ט (1958) העורך: אהרן אמיר:

“קשת” מבקש לסייע לקורא העברי להכיר מכמה וכמה צדדים את הבעית והמאורעות המרכזיים של העולם בו אנו חיים, ובפרט של המזרח, אף גם לתרום לליבון שאלות־היסוד של הוויתנו החברתית והתרבותית.

‘מאסף. דברי ספרות, ביקורת והגות’. אדר תש"ך (1960). העורכים: עזריאל אוכמני וישראל כהן:

במאסף זה באו דברי ספרות ומחשבה, שמלבד ערכם הספרותי כשלעצמם יש בהם כדי ליתן מבע לתקופתנו ולהמחיש את מהלך התפתחותה של ספרותנו.


5. משתתפי כתב־העת

‘ילקוט הרֵעים. לספרות חדישה’. תש“ו (1946). העורכים: משה שמיר, שלמה טנאי, אמיר גלבוע, משה הרפז. מתוך “עם בני דורי” מאת משה שמיר, סתיו תש”ו:

יוצרים צעירים שהעמידו להם למטרה לבקש ללא לאות, בכל, את עקבותיו של האנושי [־ ־ ־].דורנו אולי לא יהפוך מהפכות בספרות. זה יהיה דור של ספרות ריאליסטית חופשת וחושפת בלי אולי כל אותה שבירת כלים ספרותיים, אך הוא יצמד, הוא מוכרח להצמד אל מהפכת המציאות.

‘מאזנים’. תש“ח (1948). המערכת: אשר ברש, ישראל כהן, יעקב פיכמן, אברהם קריב, דוד שמעונוביץ. מתוך: “עם חדוש ‘מאזנים’”, מאת: יעקב פיכמן, י”ב בתשרי תש"ח (26.9.1947):

פינת־בית משלוֹ לסופר העברי – כמצודת־מגן לכשרון הנאמן, בלי הבדל סיעה ואסכולה. [־ ־ ־] במה בלתי תלויה זו, שאינה משמשת חבורה מסוימת, ולא כל שכן אישים מסוימים, כי אם את הספרות העברית, את התרבות העברית.

‘דף חדש. לספרות, אמנות ובקורת’. תש“ח (1947). העורכים: חיים גליקשטיין, שלמה טנאי, משה שמיר. מתוך: “במפגש” תשרי תש”ח (ספטמבר 1947):

הכוונה היא לרכז את הסופרים הארצישראליים בשביל לעורר אותם ודוקא אותם למשימה גדולה. [־ ־ ־] וכשאנו אומרים סופרים ארצישראליים מכוונים אנו בראש ובראשונה לאלה שעד אתמול היו חלק מן הנוער הארצישראלי וכשאנו אומרים משימה גדולה מתכוונים אנו לחריש עמוק בשדה הנוער הזה בראש ובראשונה.

‘אלף’. תש"ח (1948). העורך: יונתן רטוש. מתוך “אלף”, נובמבר 1948:

העתון הזה אשר לפניך אין הוא בא רק לשמש כמין בית ועד ובמה למספר מושכי־עט – צעירים יותר או פחות – אשר משום־מה יבחרו שלא להספח על איזו מן הסיעות הספרותיות, או איזה מן הזרמים הציבוריים, שכבר עשו להם מעמד במדינה הזאת. [־ ־ ־] כי החבורה הזאת היא הנושאת עמה את אמת ההויה העברית ואת תודעת העצמות העברית – על מורשת הקדמות הגלומה באלו, ועל חזון העתיד הטבוע בהן, ועל מתח המרד והמהפכה המתחייב מתוכן.

‘עין’. לספרות, אמנות, חברה'. תשי“א (1951). העורך: נסים אלוני. ג' בסיוון תשי”א (7.6.1951):

תשאל: מי אתם? [־ ־ ־] הרי שאנחנו חבורת צעירים, אנשי תנועת הפועלים, שיקרה לנו התרבות ושהרחוב של־היום, שטוף החיקוי והנכריות “ספריות הכיס” והעתונים הפורנוגרפים־למחצה, היה לנו לזרא.

‘משא. במה לספרות, אמנות וביקורת’. תשי“א (1951). העורכים: אהרן מגד ומשה שמיר. מתוך: “מעם ‘משא’”, ט”ו בתמוז תשי"א (19.7.19519):

דברים רבים מבדילים את הסופרים ב“משא” איש מרעהו. [־ ־ ־] אך בשתיים הם מאוחדים: בהשקפת עולם פוליטית, ובהליכה לקראת מציאת הסינטיזה (איש איש עם נרוֹ אשר בלבבו), הסינטיזה בין השקפת עולמם ובין יצירתם הספרותית.

‘לקראת’. סיוון תשי"ב (יוני 1952). בין חברי המערכת: משה דור, בנימין הרושובסקי, נתן זך:

המשתתפים בחוברת זאת נזדמנו רק באקראי לאכסניה אחת.

‘מאבק. לנאמנות ציונית־סוציאליסטית’. תשי“ג (1953). עורך המדור לספרות: נתן זך. מתוך: עם פתיחת המדור”, כ“ו בחשוון תי”ג (14.11.1952):

יהא זה מקום־מפגש לאנשי היצירה הרוחנית המוכנים לשתף את עצמם במאבק זה.

‘קשת’. ספרות, עיון, ביקורת'. תשי"ט (1958). העורך: אהרן אמיר:

“קשת” מבקש [־ ־ ־] לשמש מיפגש ליוצרים והוגים הנמנים על אסכולות שונות ומחנות שונים, עזר לצמיחתם של כשרונות מקוריים, מבע לנון־קונפורמיזם ולחיפושי דרך.


6. בחינת הדרכים וחשיבות האמת

‘עתים. חדשות בספרות ובאמנות’. תש“ו (1946). העורך: אברהם שלונסקי. מתוך: “בשער”, כ”ט באלול תש"ו (25.9.1946):

עתה בא היום – ועמידתנו – כאזרחים וכאמנים, בבית ובעולם – אפשר והיא עמידה של סוף־עידן, ובוודאי של הכרעות גדולות. [־ ־ ־] והברירה היא רק זאת; או שנהיה שותפים־בדיעבד, דהיינו קרבנות של תוצאות, בקרב שקידשוהו אחרים; או שנהיה שותפים־לכתחילה, דהיינו: בין המצטרפים לאחד הצדדים שבמחלוקת ההיסטורית.

‘ילקוט הרֵעים. לספרות חדישה’. תש"ו (1946). העורכים: משה שמיר, שלמה טנאי, אמיר גלבוע, משה הרפז. מתוך: “עם בני דורי: מאת: משה שמיר, סתיו תש”ו:

שנים רבות מתפתחת במחיצה אחת עם הספרות התנועה החלוצית בעם ובארץ, התנועה הציונית סוציאליסטית. עד היום לא מצאה הספרות העברית דרך אליה. הצמדות נאמנה לתנועה זו היא יעודו של דורנו בספרות.

‘לקראת’, סיוון תשי"ב (יוני 1952). בין חברי המערכת: משה דור, בנימין הרושובסקי, נתן זך:

יודעים אנו, כי אין כל חידוש במעשה זה, [־ ־ ־]. אין אנו, למעשה, אלא ממשיכים במסורת שהוחל בה לפני שנים הרבה.[ ־ ־ ־] אולם, דומה לנו, שזה הנסיון הראשון ללכד חוג של אנשי־עט שבכורי יצירתו הבשילו לאחר מלחמת השחרור [־ ־ ־].

‘מבואות. ספרות, אמנות, ביקורת, חברה’. תשי“ג (1953). העורכים: מרדי טביב וישעיהו בן־פורת. מתוך “מבואות” ד' בתמוז תשי”ג (17.6.1953):

“מבואות” לא תסגוד, לא תתחיב ולא תשבע, בזה ובבא לבכירותה של שום צורה מצורות הביטוי האמנותיות. [־ ־ ־] משום העדפת אמת הבטוי על פני הצורה והבלטת הזיקה לאמת זו: שכן אנשי “מבואות” מאמינים: תפילת אמת, בכית אמת, צחוק של אמת, עצב ושמחת אמת [־ ־ ־] מוצאים מסילות ללב כל קורא, צופה ומאזין – ותהא צורת ביטויים אשר תהא.


7. אופי החומר הספרותי

‘ילקוט הרֵעים. לספרות חדישה’. תש“ו (1946). העורכים: משה שמיר, שלמה טנאי, אמיר גלבוע, משה הרפז. מתוך: “עם בני דורי” מאת: משה שמיר, סתיו תש”ו:

הבה־נא, שוו בנפשכם, נלך אל בתיהם של גבורי יצירותינו, נביא להם את ספורינו ואת שירינו, נקרא אותם לפניהם. נלך לסמטאות, לבתי הסבלים, נתדפק על דלתות רעועות, נחפש באפלולית ובעשן את הפרצופים המקומטים של כובסות עייפות. נעמוד שם, מתחת לתקרות המפויחות ונדקלם. [־ ־ ־] הכובסת היא החיים. העולם לא נוצר למען היפים, החכמים, הטובים – העולם נוצר למען הכובסות.

‘מאזנים’. תש“ח (1948). המערכת: אשר ברש, ישראל כהן, יעקב פיכמן, אברהם קריב, דוד שמעונוביץ. מתוך: “עם חדוש ‘מאזנים’”, מאת: יעקב פיכמן, י”ב בתשרי תש"ח (26.9.1947):

הבמה תשאף להיות כלי־מבטא רפרזנטטיבי, נקי־ניב ובעל־רמה, השומר על כבוד הספרות.

‘דף חדש. לספרות, אמנות ובקורת’. תש“ח (1947). העורכים: חיים גליקשטיין, שלמה טנאי, משה שמיר. מתוך: “במפגש”, תשרי תש”ח (ספטמבר 1947):

שורשיות מולדתית – כן, אבל עם מלוא ההזדהות הפרוגרסיבית הכלל אנושית. ספרות עברית מקורית – כן; אבל עם מלוא ההתחייבות והאחריות של רמה, מצפון ספרותי, קנה־מידה של תרבות.

‘לקראת’. סיוון תשי"ב (יוני 1952). בין חברי המערכת: משה דור, בנימין הרושובסקי, נתן זך:

אין אנו מתכוונים להצטמצם רק בתחומי יצירתנו שלנו. דרכיה של הספרות העברית והכללית סתומות וחתומות בפני רוב האנשים הרוצים לדעתן.


8. הבהרת הזיקה הרעיונית למפלגה ולתנועה

‘המחר. שבועון לביקורת ציבורית’. תרפ“ז; ת”ש (1927; 1940). העורך: אביגדור המאירי. מתוך: [ללא כותרת], י“א באב ת”ש (15.8.1940):

לא המפלגות ולא הסיסמאות הקדושות מעניינות אותנו, כי אם האדם, העושה מעשה חזיר ומבקש שכר טהרה.

‘מאזנים’. תש“ח (1948). המערכת: אשר ברש, ישראל כהן, יעקב פיכמן אברהם קריב, דוד שמעונוביץ. מתוך: “עם חדוש ‘מאזנים’”, מאת יעקב פיכמן, י”ב בתשרי תש"ח (26.9.1947):

ב“מאזנים” לא ננעלו השערים מעולם גם בפני דעות, שלא היו לפי רוח המערכת; באשר ראינו את עצם תפקידה של הבמה לברר וללבן את הדברים מצדי־צדדים, ולא נלחמנו מלחמת־תנופה אלא בנמיכות־בטוי, בדרכי־ויכוח פסולים, – בכל אותה הפקרות שהשתלטה, אצלנו, כתוצאה של פולמוס ללא הגיון, ללא אחריות, ושהכניסה מהומה מחרידה כזו בחיינו.

‘דורות. שבועון לספרות ולענייני חברה’. תש“ט (1949). העורך: יצחק למדן. מתך: על סף ‘דורות’,”, חתום: יבי“א, כ”ח באלול תש"ט (22.9.1949):

יתכן כי ירבו השואלים: מה “דורות” בא לחדש? מה יתן ומה יוסיף שבועון זה על כל העתונים וכתבי־העת המרובים אצלנו יותר מדי? לא לחַדש אנו באים אלא להחזיר ליושנה עטרת חירותו ההגותית והיצירתית של הסופר העברי ואי־תלותו הרוחנית ברשויות ציבוריות מגוּדרות שונות, אשר מדעת או שלא מדעת הן מצירות את צעדיו ומצמצמות את היקף תנועתו.

אדר א' תשמ"ט


נספח ח"ץ – חובת צעקה4

1. מבקשים אנו לירות חץ אל לב השממה החינוכית והרוחנית שלנו. ואין ח"ץ אלא ראשי תיבות של חובת צעקה, מעין זו שדרש אותה יוסף חיים ברנר. ואכן מכמה בחינות מבקשים אנו להחיות את “המעורר” של ברנר וכמוהו לחתור לעורר את עמנו משלוותו המדומה, מתרדמתו המסוכנת.

2. נעת עתה רעה היא והימים ימי נמיכות קומה, אובדן חזון, פגימה בצלם האנושי, פשיטת רגל ערכית, קרעים במרקם החברתי, שבר מדיני ומצוקה חינוכית קשה.

3. בתוך מציאות של תועלתנות צרה ואלימה, של תרבות ההימור והפיס, של מחנק רוחני קשה, של טיח תפל וריטוריקה מסוכנת המכסים על אדישות וניכור מזה ועל גידולים מסוכנים של לאומנות והתקצנות דתית מזה, של התעלמות מסימנים מדאיגים של התקרנפות ובריחה מהתמודדות ומהכרעה, של קונצנזוס סביב חיי שעה פרוקי ערכים אנושיים וחברתיים תוך מישכון העתיד הלאומי והחברתי, של סכנה להתבדות החלום החברתי והציוני שלנו.

4. מוטלת משימה אדירה על החינוך, משימה של בריאה מחודשת, של התעוררות, של אחריות מדעית וערכית, אנושית ולאומית, ומתוך תחושת אחריות כבדה זאת מבקשים אנו להשמיע קול, לקרוא תגר, לבחון דרכים להציע אלטרנאטיבות, להתמודד, לבקר, לשקול, להעיז ולעורר לחשיבה, לנטילת אחריות ולמעשה יוצר.

5. ח"ץ מבקש להזעיק אליו מחנכים ומורים, הוגים ויוצרים, סופרים ואמנים, פעילי תרבות ואנשי מעשה, חוקרים ואנשי מדע, פוליטיקאים ומנהיגים, אנשי ציבור ומסתופפים בביתם, שאינם משלימים עם אובדן החזון ואפס המעשה, שמחפשים דרך, שמתלבטים ומתמודדים, שמבקשים לטלטל את כולנו ולהוציאנו משלוותנו המדומה.

6. אין אנו מתיימרים להצביע על דרך סלולה, אלא נבקש לבחון דרכים, אין אנו באים לטפוח על שכם אלא לעורר לבחינה חינוכית נוקבת, להערכה עצמית ולאומית, להתמודדות ערכית וחברתית, ללא הונאה עצמית, ללא דבקות בסיסמאות ריקות, ללא מורא מפני תוצאות הבדיקה; להיות ניצבים לנוכח עתידנו, ששורשיו בחינוך הדורות הבאים בדעה צלולה, בחשיבה בהירה, בעיניים פקוחות, בלי שקר בנפש ועם העזה לחלום ולשאת חזון.

7. בח"ץ יבואו מאמרים ורשימות, מחקרים ופרקי הגות, יצירות ספרות ואמנות, דברי ספרות וסימפוזיונים, ראיונות ותחקירים, קטעי שיח ובמות־ויכוח הפתוחים כולם לשאלות הרוחניות והחברתיות, הלאומיות והאנושיות של עמנו, שהן שאלות היסוד של החינוך המכיר באחריות הכבדה המוטלת עליו בבניינה של החברה הישראלית.

8. אין לח"ץ, היוצא לאור על־ידי המרכז לחינוך ולתרבות של ההסתדרות הכללית, מחוייבות מפלגתית כלשהי, והוא מבקש להיות במה עצמאית וחופשית לדיון מעמיק ומקיף בשאלות הקיומיות של החינוך והתרבות בישראל, שהן אף השאלות הקיומיות של מדינת ישראל ועם ישראל. עם זאת דבקים עורכיו בערכי היסוד של תנועת העבודה אשר נתגלמו בהגותם ובמשנתם החברתית של א. ד. גורדון, יוסף חיים ברנר, חיים ארלוזורוב, ברל כצנלסון ואחרים ומצאו ביטויים ונסיונות הגשמתם במהפכה היהודית בארץ ישראל.

אדיר כהן


הערה ביבליוגרפית

– ‘חץ. חובת צעקה! רבעון להגות ולחינוך’, בעריכת אדיר כהן, הוצ' המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות הכללית, שנה א‘, גל’ 1, אדר א' תשמ"ט (אפריל 1989), עמ' 3–4; 98–111.



  1. על תרומתם של כתבי־עת “קיקיוניים” ראה בפרק הבא.  ↩

  2. נורית גוברין (עורכת), ׳מניפסטים ספרותיים. מבחר מניפסטים של כתבי־עת ועיתונים עבריים בשנים תקפ״א־תשמ״א (1981־1821)׳. כל המובאות לקוחות מאנתולוגיה זו. ראה גם בפרק הקודם.  ↩

  3. המניפסט במלואו הובא בנספח לפרק זה. תודתי לעורך פרופ׳ אדיר כהן על הרשות לפרסמו. החוברת הראשונה הופיעה באדר א׳ תשמ״ט (אפריל 1989), בחסות המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות הכללית. בסך־הכל הופיעו 4 חוברות במשך כשנה. החלוקה לסעיפים איננה במקור ונוספה כאן.  ↩

  4. ‘חץ – חובת צעקה!! רבעון להגות ולחינוך’. שנה א‘, גליון מס’ 1. אדר א‘ תשמ"א, אפריל 1989, עמ’ 1.  ↩

1

א. חשיבותו של כתב־עת קיקיוני

למותר לחזור ולפרט את חשיבותם של כתבי־עת להתפתחותה של כל ספרות ושל הספרות העברית בתוכה. ההכרה בחשיבותם כזירה שמתחוללות בה ההתרחשויות המרכזיות והתהליכים המשפיעים על מהלכה של הספרות ועל אופיה, הפכה בשנים האחרונות לנחלת הכלל, בבחינת נכסי צאן ברזל של מחקר הספרות וביקורתה.

אבל דומה, שעדיין יש צורך להסביר את חשיבותם של כתבי־עת קצרי מועד, שוליים, נדירים, בלתי ידועים, שרגילים לכנותם בכינוי המבטל והמזלזל “קיקיוניים”, על מקל אותו צמח בספר יונה, שצמח בדרך נס ובן־לילה היה ובן־לילה אבד (יונה ד, 6—10). אבל הקיקיון, אם נמשיך להידרש למשל זה, אינו בהכרח שלילי. אדרבה: הוא מילא את תפקידו החיוני והקריטי ברגע מסוים, ונתן צל מעל ראשו של יונה “להציל לו מרעתו” כדי להצילו מחום השמש ומהתייבשות.

כמוהו גם כתבי־עת “קצרי מועד”, שתפוצתם דלה ומספר קוראיהם מועט. הם נחוצים בעיקר למשתתפים עצמם ולבני־חוגם, אין להם תהודה ציבורית, וכשהם חדלים להופיע, אין כמעט מי שמרגיש בכך. לכאורה, תרומתם למהלכה של הספרות איננה מורגשת, ואין להם עליה כל השפעה. לא פעם, לא זו בלבד שהם משתכחים מלבו של קהל הקוראים אלא אף המשתתפים עצמם, ממרחק לא גדול של שנים, שוב אינם זוכרים אותם.

למעשה, אין הדבר כן. ככלל אפשר לומר, שאין כמעט כתב־עת, ויהי חד־פעמי, ואפילו קוריוזי ככל שיהיה, שאין לו השפעה כלשהי על מהלך הספרות, בעיקר באמצעות הסופרים שלקחו בו חלק, בין אם ירדו מבמת הספרות, וראו “שלא תהיה תפארתם” על הדרך הזוֹ, בין אם המשיכו לככב בה.

אפשר להוכיח בדוגמאות אין־ספור את תרומתם של כתבי־עת מסוג זה בהתפתחותם של סופרים בודדים, של עורכים, של חבורות ספרותיות, של כתבי־עת אחרים וכמעט בכל תחום מתחומי הספרות. כל כתב־עת בעצם היותו, ובגלל התכונה שקדמה להופעתו, כמו גם להיעלמותו, השאיר את רישומו הרב או המועט באחד התחומים הללו או באחדים מהם, גם אם הוא עצמו נכשל, לכל הדעות, כישלון חרוץ. לא פעם, ההכנות להוצאת כתב־עת, המלוות בהתארגנויות מסוגים שונים, יש בהן חשיבות, ויש להן השפעה גם אם כתב־העת אינו מופיע כלל.

בתפיסה זו של חשיבותם של כתבי־עת שוליים, קצרי מועד או אפילו חד־פעמיים, בלתי ידועים ונדירים, מן הראוי להתלות באילן גדול — בת. ס. אליוט, שבחן את התופעה מנקודות מבט אחדות: של המשורר, של הקורא, של השירה, של התפתחות התרבות, של הביקורת והמחקר. במסתו הידועה “התפקיד החברתי של השירה” (תשל"ו) ניסח כמה אמיתות, שכוחן יפה גם לפרוזה ולספרות בכלל ולעניין זה של כתבי־עת “קיקיוניים” במיוחד:

אין חשיבות רבה אם יש למשורר קהל־שומעים גדול בתקופתו. מה שחשוב הוא שיהיה לו קהל־שומעים כלשהו, ולו הקטן ביותר, בכל דור.

חייבת להיות תמיד קבוצה נחשונית מצומצמת היודעת להעריך שירה, קבוצה שהיא בלתי־תלויה בטעם זמנה, צועדת קצת לפניו ונכונה לקלוט חידושים ביתר מהירות (אליוט. שם, עמ' 34).

אנתולוגיות של שירי משוררים צעירים, שבהן עוסקת מסתו “מהי שירה מינורית?” הן במידה רבה מקבילותיהם של אותם כתבי־עת ספרותיים קצרי ימים שמדובר בהם, ודבריו שם על שירה, על אנתולוגיות ועל כתבי־עת כוחם יפה גם כאן, אף שמדובר רק בכתבי־עת:

למשורר צעיר רצוי בדרך־כלל לעבור כמה שלבים של פרסום קודם שיגיע להוצאת ספר קטן משל עצמו. ראשית כל: כתבי־עת — לא אלה הנודעים ביותר שתפוצתם היא בקנה־מידה לאומי והיתרון היחיד שיש למשורר צעיר מפרסום שירים בהם הוא שכר־הסופרים שהוא עשוי לקבל — [אצלנו גם יתרון זה מפוקפק למדי — נ.ג.] אלא כתבי־העת הקטנים המוקדשים לשירה בת־הזמן והם ערוכים בידי צעירים. דומה שכתבי־עת קטנים כאלה נפוצים רק בין התורמים להם מפרי־עטם או התורמים־בכוח, תנאיהם הכלכליים הם בלתי־יציבים בדרך־כלל, הם מופיעים בתדירות בלתי־סדירה ומשך קיומם הוא קצר — ואולם חשיבותם הקולקטיבית היא מחוץ לכל יחס לאלמוניות אשר בה הם נאבקים על מטרותיהם (אליוט. שם, עמ' 64—65).

מה היא “חשיבות קולקטיבית” זו לפי אליוט, שהיא “מחוץ לכל יחס לאלמוניות אשר בה הם נאבקים על מטרותיהם” ו“מחוץ לערך המובלע” בהם?

הם מעניקים נסיון לעורכים הספרותיים שלעתיד — ולעורכים ספרותיים טובים יש תפקיד חשוב בספרות השומרת על בריאותה. — הם נותנים למשורר את היכולת לראות את יצירתו בדפוס, להשוות אותה לזו של בני־זמנו השרויים כמוהו באלמוניות, או היודעים אך מעט יותר ממנו, ולזכות בתשומת־הלב ובביקורת של אלה שסביר כי יחושו אהדה לסגנון הכתיבה שלו. שכן המשורר חייב לבצר לו מקום בין יתר המשוררים ובין בני־דורו קודם שהוא פונה לקהל רחב יותר או מבוגר יותר. לאותם האנשים המתענינים בהוצאה לאור של ספרי־שירה מעניקים כתבי־עת קטנים אלה אפשרות להבחין במתחילים ולעקוב אחר התקדמותם (אליוט. שם, עמ' 64—65).

עוד מדבר שם אליוט על הדינמיקה הפועלת בהתלכדות ובהתפרדות של קבוצות קטנות של משוררים צעירים:

ברבות הזמנים הקבוצה מתפלגת, החברים החלשים יותר נעלמים והחזקים מפתחים סגנונות אינדיבידואליים יותר. [ ־ ־ ־]

ערכן של האנתולוגיות הללו בכך שהן מספקות לקורא השירה מושג על המתרחש והזדמנות ללמוד את התמורות במרחב־הנושאים והסגנונות [ ־ ־ ־]. כמו־כן עוזרות לו אנתולוגיות כאלה לכוון את תשומת־לבו להתקדמותם של משוררים אחדים, שהוא רואה אותם כמבטיחים. אך אפילו אסופות כאלה אינן מגיעות לידי הקורא הרגיל, שאינו שומע על אודות המשוררים הללו עד שהם מוציאים כרכי־שירה אחדים בנפרד. [־ ־ ־] הוא עשוי לשפוט אותן לפי אמות־מידה שאין לנקוט בהן לגביהן: לשפוט הבטחה כאילו היתה יצירה בשלה ולשפוט את האנתולוגיה לא על־פי מספר השירים הטובים ביותר שבה אלא לכל היותר על־פי הממוצע (שם, עמ' 65—66).

דבריו של אליוט הולמים להפליא את המציאות בספרות העברית, שבוודאי לא היתה מוכרת לו. מכאן, שאין זו מציאות לעצמה, אלא חלק מחוקיות קבועה המאפיינת את התפתחות הספרות בכלל.

איני יודעת מה היחס המספרי המדויק בין כתבי־עת מאריכי ימים לבין כאלה שהופעתם היתה קצרה (פחות משנה) או חד־פעמית, הן בספרות האירופית והן בספרות העברית. ביחס לראשונה איני מוסמכת אף לשער השערות, אבל ביחס לספרות העברית, אני משערת, שמספרן של התכניות שלא התגשמו להוציא כתבי־עת הוא רב ועצום, ומספרם של אותם כתבי־עת שהופיעו אבל לא האריכו ימים גם הוא רב באופן מוחלט, ובמיוחד ביחס לאלה שאכן יצאו אל הפועל ואף האריכו ימים. כלומר, לפנינו תופעה קבועה ונפוצה, המאפיינת את הספרות העברית, ואין מדובר באפיזודות בודדות ומקריות. לכן יש לבחון את עצם התופעה על מרכיביה השונים, ולהעריכה כראוי לה. בחינה זו צריכה להתבסס על הכרת הדוגמאות הבודדות הרבות, כל אחת לגופה — תכניות שהתגשמו ותכניות שלא התגשמו — בתוך המערכת הכוללת, הרואה בהן חלק בלתי נפרד מן ההתפתחות של הספרות וממהלכיה. כל דוגמה מבודדת, שתרומתה דלה וצנועה, נראית אולי חסרת חשיבות. אבל בהצטרפה לאחרות מסוגה, היא מקבלת את עצמתה ואת חשיבותה כחלק מאותה דרך חתחתים, שכל ספרות הולכת בה, והספרות העברית בתוכה.

התנאים המיוחדים שפעלה בהם הספרות העברית, ואולי אף ממשיכה לפעול בהם, הביאו לידי ריבוי מופלג של התופעה הכפולה: ריבוי תכניות להקמת כתבי־עת שלא יצאו מן הכוח אל הפועל; וריבוי כתבי־עת “קיקיוניים”. תנאים אלה ידועים לכול. מהם התלויים בחוסר משאבים ובתנאים חיצוניים מסוגים שונים: פרעות, מלחמות, מהפכות, גזרות, גירושים ושאר מרעין בישין שההיסטוריה היהודית מלאה אותם; אבל גם בבתי־דפוס, במציאותה של צנזורה, במפלגות פוליטיות. ומהם התלויים באנשים: החלטתו של העורך על התכנית ויכולתו לבצעה, שיתוף הפעולה בין העורך לבין ‘ספריו’ ובינם לבין עצמם; האווירה והאקלים התרבותיים והספרותיים, ועוד סיבות מכל הסוגים והמינים.

בתוך מערכות אלה של כוחות, אילוצים ולחצים, רב חלקם של “צעירים” ביזמות ובניסיונות להגשמתן, והקשיים שהם מנת חלקם בולטים יותר. יש להעיר, שאין מדובר ב“צעירים” בגיל דווקא, אלא בכאלה שטרם זכו להכרה, או התחילו לכתוב בגיל מבוגר יחסית מסיבות שונות או ב’מצטרפים' חדשים למעגל הספרות (עולים, נשים, עדות, דתיים).


ב. ‘הצעיר’ בסערת־הימים

1. מהפכת 1905 ומסביבה

השנים האחרונות של המאה הי“ט והשנים הראשונות של המאה הכ', עד מלחמת העולם הראשונה, היו שנות פריחה רבתי בספרות העברית, שעמדה בסימן פעילות מו”לית ופריודית ענפה ביותר (מירון. תשכ“א, עמ' 436—464; גוברין. תשמ”ה, עמ' 9—16; ועוד). דור חדש של משוררים ומספרים עלה על במת הספרות והכניס לתוכה תכנים ופואטיקה חדשים. פעילות זו התרחשה במרכזי הספרות הגדולים, אבל הגיעה גם לשוליים, וסחפה עמה צעירים רבים “מושכים בעט סופרים”. בצד כתבי־עת חשובים, שהטביעו את חותמם על התפתחות הסופרים והספרות העברית, ובהם ‘הדור’ של פרישמן (קראקא, תרס“א, תרס”ד); ‘הזמן’ בעריכת בן־ציון כץ (פטרבורג, תרס"ג); ‘המעורר’ בעריכתו של ברנר (לונדון, תרס“ו—תרס”ז) צצו ועלו גם כתבי־עת קצרי מועד, שהיו פרי התארגנות מקומית, וביטאו בעיקר את הרצון יותר מאשר את היכולת, ובהם: ‘הקשת’, בעריכת ר' בנימין ויוסף לין (ברלין, תרס"ג); ‘הניר’ בעריכת אז"ר (יפו, תרס"ט) ו’שבלים', בעריכת משה בן־אליעזר (ניו־יורק, תרס"ט).

גדול עוד יותר היה מספרן של התכניות וההתארגנויות שלא יצאו מן הכוח אל הפועל, מטעם קבוצות מקומיות של צעירים שהתכוונו להוציא כתבי־עת, שישמשו להם במה, ויתנו ביטוי לכשרונותיהם המתפרצים של הכוחות המקומיים. מטבע הדברים, נשאר רישומן של תכניות אלה גנוז במכתבים, שחלקם נשמר בארכיונים ורובם אבד.

פעלו כאן מרבית המניעים הפועלים בכל חבורה ספרותית, ובמיוחד הרצון “לעשות שבת לעצמם” ולא להיות סמוכים על שולחן אחרים, כלומר, להיות העורכים־המארחים ולא להיות המשתתפים־האורחים בעריכתם של אחרים. רבים מיוזמים אלה היו צעירים מאוד, בני 13—16. (אמנם יש לזכור, שבגלל החינוך היהודי המסורתי ב“חדר”, היה נער יהודי בגיל זה מבוגר בהרגשתו ובהתפתחותו הרוחנית מבן־גילו חניך בית־הספר הארץ־ישראלי).

כל קבוצת צעירים כזו, שאפה למשוך אליה ואל כתב־העת המתוכנן שלה “שמות מפורסמים” מחוץ לחוגם, בתנאי שאלה, ישתייכו לפי הרגשתם, אל חוגי “הצעירים” ויהיו קרובים אליהם בגיל, ובעיקר בהרגשה. סופרים צעירים, ששמם כבר החל להתפרסם מעל דפי כתבי־העת הוותיקים, מצאו את עצמם מוצפים בפניות של עורכים צעירים ומי שרוצים להיות עורכים, לכבד אותם בהשתתפותם.

ואם סופרים צעירים ומתפרסמים כך, סופרת צעירה ומתפרסמת על אחת כמה וכמה! דבורה בארון הגשימה את הכמיהה לאישה־סופרת־עברייה, ולא היה כמעט עורך או מי שראה את עצמו כעורך, או התארגנות של סופרים צעירים, שלא תבעו בכל אמצעי השכנוע האפשריים, את השתתפותה בתכניותיהם להקים במה ספרותית משלהם.

שנים אלה של סוף המאה הי"ט וראשית המאה הכ' לא היו שנות פעילות רצופה אלא היו בהן עליות ומורדות, הקשורות במאורעות ההיסטוריים השונים, כגון פרעות (קישינב 1903) ומהפכות (מהפכת 1905 שנכשלה). בתוך רצף זה תופסות השנים 1905—1907 מקום מיוחד, שכן בהן חלה הפסקה כמעט מוחלטת של הפעילות התרבותית והספרותית לסוגיה במרכזים השונים במזרח אירופה.

התסיסה המהפכנית ברוסיה גברה בעקבות תבוסת רוסיה במלחמתה נגד יפן (1904—1905). ביולי 1904 נרצח שר הפנים פְּלֶוֶוה, ובינואר 1905 הפגינו פועלים בפטרבורג בראשות הכומר גאפּוֹן. ניסיונם להגיש לצאר עצומה להקלת מצוקתם נסתיים בטבח של כאלף מהם בידי חיילי הצאר. בעקבות זאת פרצו שביתות המוניות בכל רחבי רוסיה, בדרישה להרחיב את זכויות האזרח ולייסד אספה מחוקקת נבחרת. ביוני 1905 התקוממו מלחי האנייה “פוטיומקין” באודסה, ובאוקטובר 1905 פרצה שביתה כללית, ששיתקה את הכלכלה ואת התחבורה ברוסיה.

בניסיון להרגיע את הרוחות, פרסם הצאר באןקטובר 1905 מנשר, ובו התחייב לייסד “דוּמָה” מחוקקת נבחרת ולהעניק חירויות אזרח בסיסיות. עד ינואר 1906 הצליח השלטון לפזר את ה“סובייטים” המהפכניים שהוקמו בערים שונות ברוסיה, ובכך גוועה המהפכה.

במרס 1905, במסגרת התארגנותן של האגודות המהפכניות, הקימו בווילנה עסקני ציבור יהודיים מ־32 ערים את “האגודה להשגת מלוא הזכויות לעם היהודי ברוסיה”.

השתתפותם האינטנסיבית של היהודים באירועי המהפכה ותמיכתם בהישגיה, הביאו באוקטובר 1905 להתפרצות גל פרעות נורא נגדם, בעידודם הפעיל של השלטונות. ב־690 פוגרומים נהרגו כאלף יהודים, אלפים רבים נפצעו, מאות אלפים ניזוקו ברכושם. אף שקיבלו זכות בחירה וייצוג ב“דומה” לא חל שיפור ממשי במצבם. בעקבות פיזור ה“דומה” השנייה בשנת 1907 והשבתו של השלטון האבסולוטי, התעצמו רדיפות היהודים, צומצמה הפעילות הציונית וגברה ההגירה היהודית מרוסיה (איבנסקי. תשל“ח, עמ' 893—896; דובנוב. תשט”ו, עמ' 2304—2320; מאור. תשל"ד, עמ' 303—319).

הפרעות הביאו לאנדרלמוסיה גמורה, ששיתקה את הפעילות הציבורית והתרבותית. ‘השִלוח’ נפסק והפעילות הספרותית התנהלה בעצלתיים. ראשי המדברים באודסה (בן־עמי, מנדלי, דובנוב, ש. בן־ציון) עזבו אותה והתפזרו למקומות שונים בעולם. ולא רק באודסה, המרכז החשוב ביותר לתרבות ולספרות העברית כך, אלא גם בערים רבות אחרות בתחום המושב. אבל הפרעות שנערכו ביהודים בעיירות השונות, הן גם שהביאו להתארגנות היהודים כדי לעמוד על נפשם בפני פורעיהם בכוח הזרוע ובנשק. התארגנות זו ידועה בשם “הגנה עצמית”, והיא קשורה קשר אמיץ לעלייה השנייה ולייסוד ‘השומר’ (היילפרין. תש"י, עמ' 219—229).


2. צעירי ביאליסטוק ו’הצעיר'

דוגמה לתכנית להוצאת כתב־עת של “צעירים” בשם ‘הצעיר’ בעיר ביאליסטוק, שחלה בדיוק באותן שנות פורענות של 1905—1907, תובא כאן לפרטיה ולגופה, אבל, כאמור, היא תשמש גם דוגמה טיפוסית לאופן שבו מתנהלת ופועלת הספרות העברית בצל התותחים.

הברירה שעמדה לפני פרחי־הסופרים בביאליסטוק היתה אכזרית וגורלית: היה עליהם לדחות את “הכינור” ולהשתמש ב“אגרוף” בשעה שחיי היהודים בכלל ושלהם בתוכם היו בסכנה. אבל תכניתם להוציא כתב־עת לא נגנזה אלא נדחתה, ויצאה לבסוף אל הפועל באיחור של שלוש שנים, אל תוך מציאות חברתית, ציבורית וספרותית שונה. לכן לכשהופיע סוף־סוף כתב־העת היה במידה רבה אנכרוניסטי. כתב־עת זה, שהופיע בשנת תרס“ח, משקף את מצב סופריו וספרותם בשנת תרס”ה, ולמעשה, ללא ידיעת ההיסטוריה שלו, אין אפשרות להבינו ולהעריכו. עצם דבקותם של העושים במלאכה (שחלקם התחלפו בינתיים) בתכניתם, ראויה לא רק להערכה אלא אף להערצה. אבל התוצאה — אם בגלל הנסיבות ההיסטוריות המיוחדות ואם בגלל כישרונם או חוסר כישרונם — עומדת ביחס הפוך למאמצים ההרואיים.

הרישום הראשון להוצאת כתב־העת ‘הצעיר’ של חבורת צעירים בביאליסטוק הוא במכתב של ליב חזן אל דבורה בארון מתמוז תרס"ה.2 יש לשער, שהיו גם מכתבים ומסמכים נוספים אל סופרים אחרים, שאבדו או שלא הגעתי אליהם, כיוון שעסקתי בעיקר במה שקשור בדבורה בארון. הכותב, שנודע לימים כמחברם של רומנים, סיפורים היסטוריים וסיפורים מחיי ההווה ואף כמתרגם פורה3 היה באותה עת כבן ארבע־עשרה(!).

מכתבו זה יש בו כל המאפיינים של “מניפסט צעירים”: ביקורת על הספרות בהווה ש“היא ענייה בחמר וברוח”; האשמה על כך ש“ספרותנו נעשתה לספרות של יחוס”, שיש בה מקום רק ל“מפורסמים”; ביקורת על הקהל “שחפץ בעד כספו המעט לקבל את פרי רוחו של איזה מפורסם”; והצהרת הבטחות על כך שבקבצים “שלנו” 'יבואו בהם פרי רוחם של סופרינו הצעירים וגם הבלתי “מפורסמים”, שכן העורכים אינם “צריכים לעשות מטעמים לקהל” ולכן “יכולים אנחנו להתיחס באופן חפשי ואמתי לכל”.

על אף המובאות שלעיל מן הראוי להביא מכתב זה במלואו וכלשונו:

ביליסטק, תמוז התרס"ה.

למרת דבורה ברן שלום!

בעירנו בביליסטק יסדו צעירים אחדים הוצאת ספרים בשם ‘הצעיר’. מטרת ‘הצעיר’ היא כזאת: בהיות, כי ספרותנו העברית היא עניה בחמר וברוח על כן אין היא יכלה לצאת מן הגבולים הראשונים שגבלו לה, אין היא יכלה להכניס אל תוכה צורות חדשות ולא כשרונות חדשים, כי פשוט עניה היא ולא תוכל להרשות לה מיני לוקסוס כאלה. כל זה גורם, שספרותנו נעשתה לספרות של יחוס, שנותנים בה מקום אך ליחסנים, כלומר, למפורסמים. אין אנו יכלים להאשים את איש בזה. העורכים והמו“לים האחדים שיש לנו שמים לב אל דעת הקהל העני, שחפץ בעד כספו המעט לקבל את פרי רוחו של איזה מפורסם. עוד לא זכינו לעת עתה לקהל שיבקר את הספרות וידרוש ממנה איזה דבר. מנקודת הראות של כל זה חפצים אנחנו עתה להוציא קובצים, שיבואו בהם פרי רוחם של סופרינו הצעירים ובם הבלתי ‘מפורסמים’. אנחנו איננו לא עורכים ולא מו”לים, אין אנו צריכים לעשות מטעמים לקהל ועל כן יכולים אנחנו להתיחס באופן חפשי ואמתי לכל. הקובצים שנוציא יהיו כעין אלמנך, כעין תערוכה של סופרים צעירים חפשים, בעלי כשרון.

הננו פונים אל כל חובבי ספרותנו הצעירה לעזור לנו בזה.

ולך, נכבדתי, הננו פונים בבקשה, שתואילי נא לשלוח לנו מן המובחר שבכתביך בעד הקובץ הראשון.

זמן צאת הקובץ הראשון לאור ועד צאת הקבצים אחר כך תלוי בהאקונומיה של העסק וביחוס אליו שירכש לו ואין אנחנו יכלים להגיד עתה דבר.

הננו מרשים לנו לקוות, כי כבודה תתיחס אל זה בשום לב ובחבה.

בברכה

בשם ועד ‘הצעיר’

א.ל. חזן

האדריסה: [כתובה רוסית]

ל. חזן

ביאליסטוק

מסתבר, שדבורה בארון נענתה לפנייה נרגשת זו במהירות וביד נדיבה ושלחה לעורך שני סיפורים: “בביתו של עני” ו“עקיב’קה נחש”. הראשון — אבדו עקבותיו, אם בגלל נסיבות הזמן, ואם משום שבמחשבה שנייה לא כשר בעיני הסופרת והיא גנזה אותו, או שמא עיבדה אותו ופורסם בשם שונה.

הסיפור השני פורסם, למורת רוחה של המספרת, מקץ שנים, בשעה שהתכנית שהתעכבה יצאה סוף־סוף אל הפועל. אבל זוהי הקדמת המאוחר.

זמן קצר לאחר שדבורה בארון שלחה את סיפוריה, התערבה ההיסטוריה היהודית המרה, ומנעה בצורה אכזרית את הגשמתה של יזמה ספרותית זו.

מכתבו הבא של ליב חזן מביאליסטוק, מחודש אב תרס"ה,4 מגלה את מה שנתרחש בינתיים:

ביליסטק מנחם־אב התרס"ה

למרת ד.ברן בק.

ראשית כל היתה צריכה להיות, כנראה, בקשת־סליחה, אבל הפעם לא כן הוא. חיינו בשבועות האחרונים בביליסטק חיים כאלה, שהכל מחוּל, הכל סחוּל [כנראה משחק־מילים על השורש: סלח במשקל המלה הקודמת מחול — נ. ג.] לנו. הרבה, הרבה דברים עצרו בעירנו בשבועות האלה את מהלכם מפני סבות נכבדות מאד. בקצור, רעיוננו אודות ‘הצעיר’ איננו יכל בשום אופן לצאת לפעולה באויר עירנו בעת הזאת. האויר אצלנו הוא ממולא עתה בבמבות, ביריות בהמון, בפטרול, בהרוגים, בנפצעים ועוד כאלה. תאמין נא, כי בשעה שרואים לפני העינים דם קרוש ברחוב, ושומעים נפץ הבמבות ומשק היריות ועשיריות אחדות של הרוגים נצברים למקום אחד ושוכבים על הארץ כדגים מלוחים ועוד יותר נפצעים סובלים יסורים ומתים אחד אחד אי אפשר להתענג עוד בשום דבר. להשאר במצב נרמלי בעת הזאת צריכים עצבים של ברזל במוח. בשעה שרואים מה שרואים ולא כעומד מן הצד ומביט, כי אם עושים ורואים אז, תאמין נא, כי שוכחים הכל, ואת הכנור ואת השירה ואת כל מה שאך רם הוא מחליפים ברצון באגרוף חזק, אבל חזק מאד די לעשות נקמה. לכל אלה הדברים הממלאים עתה את האויר בעירנו צריכים להוסיף גם נקמה, או כמו שמבטאים פה mest’ [רוסית: נקמה].

צעירינו בביליסטק אינם אוהבים לתת את נפשם להורגים בנקל. שורת המאורעות בעירנו עוד לא כלתה, מקוים ומחכים אנחנו למאורעות עוד יותר גדולים. נראה, מה יהיה אצלנו עוד.

אני ממלא בזה את בקשתה והנני שולח לה את רשימתה ‘בביתו של עני’ יחד עם הבעת צערי על כי אי־אפשר לרעיונות לצאת לפעולה עתה. חבל על רעיון כזה שלא תהיינה לו תוצאות. לו היה יכל הרעיון הזה למצוא לו אכסניא אחרת, מקום אחר, כי אז היה טוב. אנחנו בביליסטק איננו יכולים עוד להיות אינציאטרים, אבל לעזור לאחרים בזה אני חושב כי נוכל אחרי אשר תעבור אצלנו הבהלה הראשונה.

אדריסתי ידוע לכבודה, אם יש לה איזה הצעה, אם יודעת היא איזה אינציאטיבה אחרת להוצאת רעיונות אל הפועל תואיל נא להודיענו על פי אדריסתי. אנחנו נשתדל לעזור בחומר וברוח.

ברגשי כבוד.

א.ל. חזן

ליב חזן עצמו לקח חלק פעיל ב“הגנה העצמית” יחד עם צעירי העיר האחרים.

על מה שהתרחש בביאליסטוק בין מכתבו הראשון של ליב חזן לדבורה בארון (תמוז תרס"ה) לבין מכתבו השני אליה (אב תרס"ה) אפשר ללמוד מספרו (ביידיש) של א. ש. הערשבערג (תש"ז, עמ' 2, 114—115), המתאר את “הפוגרום הקטן” שהתחולל בעיר באב תרס"ה (30.7.1905).5 למותר להוסיף עד כמה ההקבלה בין המכתב לבין התיאור ההיסטורי היא מדויקת ומלאה:

ב־30 ביולי 1905 (שבת נחמו, י"א מנחם אב) השליכו האנרכיסטים פצצה על פטרול שניצב ליד הבורסה של הבונד. שני בונדאים נהרגו מן הפצצה. הצבא החל לירות, ולדברי העיתונאי נמשכו היריות כמה שעות עד מאוחר בלילה. ירו על עוברי־אורח, על חלונות ודלתות ואת הפצועים חיסלו ביריות ובדקירות. ירו בעיקר ברחובות הסמוכים למקום הטלת הפצצה, אבל גם ברחובות מרוחקים יותר. כל יהודי שהציץ מן החלון נהרג מיד. החיילים השתוללו בפראות ופגעו גם בלא יהודים, אם כי בשוגג. אף יהודי לא נהרג בשוגג. הכל נעשה בצורה מחושבת ובדם קר. בסה"כ נהרגו שם 25 יהודים.

הפרטים על התארגנות “ההגנה העצמית” בביאליסטיק, בעקבות המשך הפרעות, מצויים ב’ספר הגבורה' בעריכת ישראל היילפרין (תשל"ז, עמ' ג, 219) והם מיוני 1906.

1.jpg

גם “מחברתו” של פנחס פודימן מבריסק היא דוגמה לדרך הקבועה שבה נכתבת הספרות העברית “בצל התותחים”, ומעידה שהמוזות לא זו בלבד שאינן שותקות כשהתותחים רועמים, אלא אדרבה, מעוררות לפעילות מוגברת. אם יש דחייה, הרי היא זמנית בלבד. הכותב הוא תושב בריסק ובחוברת שלו בת 12 העמודים “חזון ושיר”, שהופיעה בוורשה בשנת תרס“ז6 נכללו: “היתומים או חרבן בילוסטוק (חזיון)”; “חנה התופרת”; “סופר עברי” ו”מזמירות החורף".7 זהו תיאור “שירי” של הפרעות בעיר ביאליסטוק, זמן קצר לאחר התרחשותן. כמודל משמש לו “בעיר ההרגה” של ביאליק יחד עם שירי ביאליק אחרים, כגון: “על סף בית המדרש”:

בֶּן־אָדָם! כְּבוֹאֲךָ הָעִירָה לְבַשׁ בִּגְדֵי־אֵבֶל

וְעֲשֵׂה בָמוֹ גַּם קְרִיעָה…

כִּי רִצְפַּת הַחֻצּוֹת עוֹד לַחָה מִדָּם,

וְהָעִיר עוֹד מֻכָּה שְׁאִיָּה…

עוֹד עֲצָמוֹת וְשִׁבְרֵי עֲצָמוֹת

מִתְגּוֹלְלִים כְּדֹמֶן בַּחֻצּוֹת;

עוֹד לֹא נִרְפָּא הַבַּיִת הֶהָרוּס

וְהַשִּׁמְשִׁיּוֹת, עוֹדָן הֵן פְּרוּצוֹת.

ואֶל בֵּית הַחוֹלִים בֹּאָה נָא שֶׁפִי

וְהַבִּיטָה עַל אַחִים אֲנוּשִׁים,

עַל כַּמָּה גֻלְגּוֹלוֹת רְצוּצוֹת

הַקָּצוֹת בַּחַיִּים, וּמְלֵאוֹת יֵאוּשִׁים…

וְתִשְׁמַע מִפִּיהֶם דְּבָרִים נוֹרָאִים:

אֵיךְ סַכִּין, מַקֶּבֶת וְגַרְזֶן יַחַד עֲלֵימוֹ חֻצָּצוּ;

הַסַּכִּין שָׁחַט, אוֹ עָשָׂה בָם פְּצָעִים,

וּמַקֶּבֶת וְגַרְזֶן אֶת רֹאשָׁם רִצֵּצוּ.

וְלֵךְ מִשָּׁם אֶל חֲצַר־הַמָּוֶת

וְהַשְׁקֵה בְּכוֹס מְלֵא דְמָעוֹת

עֲשָׂרוֹת קִבְרוֹת אַחֶיךָ;

שֶׁנֶּהֶרְגוּ עַל עָוֹן, שֶׁהוּא גַם עֲוֹנֶךָ…


זוהי דוגמה טיפוסית למדי של אותה “ספרות מחאה”, “ספרות דם ודמעות”, שהולידו הפרעות בכל הדורות. היא קיבלה תנופה עזה במיוחד בעקבות הפוגרום בקישינב, ובאה להנציח מאורעות אימה אלה, שהפואמה של ביאליק נתנה להם לא רק לגיטימציה חדשה אלא גם דחיפה והשראה.8 כל זה מתוך היחס היהודי הקבוע אל הספרות ואל כוחה לא רק לבטא את הזוועות, אלא בעיקר לשמרן בזיכרון הקולקטיבי של העם לדורות ולדיראון עולם. המחאה היהודית על הפרעות התבטאה מאז ומעולם, וגם במאה הכ' בתגובה ספרותית, המנציחה לדורות את העוול, גם משום שבהווה אין בכוחה למנעו. באווירה כזו, אין תמה, שתכנית ‘הצעיר’ לא נגנזה, אלא חזרה והתחדשה עם עבור זעם.

שתי תגובות עזות על הפוגרום בביאליסטוק פורסמו ב’המעורר' שהופיע בלונדון בעריכתו של י. ח. ברנר, (שנה א' קונטרס ו, יוני 1906), האחת, מאת א. מ. גונצר תחת הכותרת “זכור!”. זעקה זו פותחת במילים: “זכור את אשר עשה לך עמלק”, ומסתיימת בקריאה: “על חרבנו נחיה — או נמות”. בשוליה נרשם: “ברלין, אחרי הטבח בביאליסטוק”. בתגובה השנייה במדור: “מחדש לחדש” בחתימה: בן־בג־בג, הוא משה בן־אליעזר (גלמובצקי).9 נשאלה השאלה: “מפני מה זכה פוגרום זה לפרסום כל כך? והלא בשלש השנים האחרונות היו כמה וכמה טביחות ביהודי רוסיה, וביניהן כאלו שאינן פחותות באכזריותן וברוב קורבנות־האדם מזו שבביאליסטאק?” והתשובה: “הפוגרום האחרון היה עלבון גדול מצד הממשלה הרוסית בכבוד הדומה”. בכך, לדעת הכותב, הוכיחה רוסיה כי היא אינה מדינה אירופאית אלא “חצי אזיה”.

ח. נ. ביאליק כתב “שיר מצבה על קבר האחים של הרוגי הפרעות בביאליסטוק, תרס”ז" תחת הכותרת: “חזק ואמץ”. שורות הפתיחה שלו: “חֲזַק וֶאֱמַץ, עֲמֹד אָבֵל! / הֱיֵה מֵחַלָּמִישׁ!”.10

בעקבות הפרעות הוכרז על “אבל־עם!!!” ונקבעה “תענית ציבור”, כפי שמעידה ‘מגילת־תענית’ (תרס"ז) נוסח כ' בכסלו. תחת הכותרת “הזכרת נשמות” נתבקשו המתפללים “להזכיר את שמות ההרוגים הקדושים האלה בכל שנה ושנה בשבת שלפני יום הזכרון השנתי”. בחוברת התפרסם פירוט שמותיהם של הקורבנות בצירוף פרטים על משפחתם ועל גילם, כששמות הגברים — 95 במספר — ושמות הנשים — 31 במספר — פורסמו ברשימות נפרדות. הרשימות כללו את שמות קרבנות הפוגרומים מהתאריכים 30 ביולי 1905 ומה־1—5 ביוני 1906.11

מכתבו של פנחס פודימן אל דבורה בארון מראשית תרס“ז (חותמת הדואר: (19.11.1906)12 לא הופנה ישירות אליה אלא אל אביה “הרב הגאון וכו' ר' שבתי באראן ני' האב”ד באודזע”, אם משום שבאמת לא ידע את כתובתה, אם משום שחשב שפנייה כזו אל אישה צעירה צריכה להיעשות בידיעתו של אביה ובהסכמתו. כדי לרכוש את אמונו של אביה, שידע כי מדובר בסופר המעוניין להתקשר אל סופר, ולא בגבר הפונה אל אישה, הציג פודימן את עצמו כמחבר ‘חזון ושיר’ וכמוציא לאור של מאסף ‘הפרחים’ בבריסק.13 בקשתו מעידה על ההערצה הרבה שזכתה לה המספרת הצעירה והמתחילה מצד קהל הקוראים, העורכים והסופרים בכלל ובביאליסטוק ובסביבתה במיוחד:

להודיעני תכף את הכתובת הנכונה של בתכם הסופרת רבת הכשרון מרת דבורה בארן ת', יען כי נכון אני לבוא אתה בכתובים אודות ענייני ספרות.

עם עבור הזמן, נזכרה דבורה בארון באותו סיפור “עקיב’קה נחש”, ששלחה לליב חזן בשביל ‘הצעיר’, ולא הוחזר לה בזמנו, וביקשה שיוחזר לה באמצעות אחיה, ואסרה להדפיסו. יש לשער, כי משעברו השנים, שוב לא התאים סיפור זה להשקפת עולמה האמנותית, שהתפתחה והשתנתה בינתיים, והוא נראה לה פשטני ובוטה יתר על המידה.

אבל הפעם איחרה את המועד. מסתבר, שיזמתם של צעירי ביאליסטוק לא גוועה, אף שהתחלפו האנשים. שמו של ליב חזן שוב לא נזכר בין הפעילים, והוא אף לא היה בין משתתפי הקובץ.14 חליפת המכתבים התנהלה מעתה עם י. ח. אייזנברג הנמרץ מן העיר קונין, שעוד קודם לכן לקח חלק פעיל בעריכה, כפי שמעידים מכתביו לדבורה בארון.15

מכתביו של י. ח. אייזנברג מגלים את הנעשה “מאחורי הקלעים” של הוצאת כתב־העת, בהתאם לחוקיות הקבועה של כתבי־עת מסוגו: מסירות נפש של העורך והעושים במלאכה; השקעת כספים משלהם; ההשקעה אינה מוחזרת אבל התקווה לרווחים קיימת; ביקורת עצמית קשה על התוצאה יחד עם אמונה חזקה, שהחוברת הבאה תהיה טובה יותר ותתקן את ליקוייה של קודמתה; ניסיונות שכנוע עזים ופיתוי סופרים להוסיף ולהשתתף, והבטחות נוספות כגון שכר־סופרים.

במכתב מיום 18.11.190716 מודיע אייזנברג לדבורה בארון בתשובה על בקשת אחיה שלא להדפיס את הסיפור “עקיב’קה נחש” ב“הצעיר” ולהחזירו אליה — כי “כבר נעשה מעשה. החוברת הראשונה של ‘הצעיר’ כבר נדפסה ובה גם ציורה זה עצמו.”.

“להגנתו” טען הכותב, כי בשעה שניגש לחדש את היזמה להוצאת הקובץ, פרסם מודעה מפורטת ב’הזמן' ומנה בה את שמות הסופרים שעתידים להשתתף בו. מכיוון שלא שמע ממנה בעניין זה פירש את שתיקתה כהסכמה. ממכתב זה גם מתגלים פרטים על העברת שרביט העורך מליב חזן לידיו ועל יזמתו המחודשת:

ציור זה שנשלח לנו עוד לפני כשנתים לביליסטוק על מנת להדפיסו ב’הצעיר' נשאר מונח תח“י של מר חזן ורק העתקה ממנו כפי שהוסדר אז על ידינו והוכן לדפוס עבר לידי אני. והנה מפני סבות שונות לא יצא אז מחשבתנו ע”ד הוצאתו של ‘הצעיר’ לפעולות. האינציטרים שבדבר [היוזמים — נ. ג.] נפזרו לכל רוח ולהאקציונרים [המנויים, החותמים — נ. ג.] של ההוצאה הספרותית הלזו הושבו דמי מניותם. רק עתה אחרי הפסקה של שתי שנים התעוררתי להוציאו מחדש כפי אותו האופי והתכנית שחפצנו לתת לו אז. ובידי עלה להמשיך אליו [למשוך — נ. ג.] עוד כחות ספרותיים חדשים ידועים ומפרסמים.

אשר לשכר־הסופרים כותב העורך החדש:

בנוגע לגונורר [הונורר, שכר־סופרים — נ. ג.] לא אוכל עתה להחליט דבר בטרם שנדע את הרזלטטים [תוצאות. יידש] הראשונים של המכירה ואז בלי שום ספק לא נעשק את שכר סופרינו כי לא לשם מסחר עשינו זאת כי אם מטרה אידיאלית לפנינו בדבר זה. זה הוא תשובתי על מכתבו של אחיה.

ואכן, כחודש לאחר מכן, שלח לה י. ח. אייזנברג, העורך, “אכסמפליר” אחד של ‘הצעיר’ שבו ראה אור גם ציורה “עקיב’קה־נחש” וצירף גלויה מקונין מיום [1907]25.12 המעידה על הדרך שבו טופל כתב־היד בגלגוליו השונים:17

אם לא יטעני זכרוני, נלקה ציור זה בחֶסֶר כמדומני חסר בו סופו אלא שלדעתי לא נגרע בזה ערך הציור כשהוא לעצמו כלל וכלל והריהו גם בצביונו זה ציור שלם ונגמר, גם אז החלטנו להשמיט ממנו את סופו ולהדפיסו כמתכונתו עתה אחרי שהטקסט העיקרי איננו סובל מזה כלל ואין מורגש בו נתוח כל עיקר.

בהמשך הוא מתנצל בפניה, ומפזר הבטחות לעתיד בהתלהבות של “צעירים”:

סופרת נכבדה! מאד הנני מצטער על דעתה הנגטבי נוגע להדפסת ציורה זה. סבת הדבר אינני יכל לדעת אם יש לה מוטיבים כלליים על זה מאחר שבמשך שתי השנים האחרונה [כך] לא הדפיסה כלל לבלי הדפס עתה מאומה (שגם זה מעציב ביותר) או הסבה בזה הוא שאיננה חפצה להדפיס ב’הצעיר' דוקא. והנה בנוגע לטעמה זה האחרון אוכל להבטיחה כי בחוברת השניה של ‘הצעיר’ יקחו חלק וגם הבטיחו עזר סופרים ידועים ומפרסמים ביותר כי כלם רואים בהופעתו של ‘הצעיר’ ובטנדנציה המיוחדת לו הופעה סימפטית ביותר.

עם זאת אין הוא נמנע מלהשמיע את דעתו הביקורתית על החוברת הראשונה, על חוסר הקו המנחה והמאחד שבה, ובמיוחד על התיישנותה ועל האנכרוניזם המורגש בה:

החוברת הראשונה הלזו נלקתה רק בזה שהיצירות שראו בו אור אינם בעלי הרמוניה אחת ואינם נושאים עליהם חותם תכנית אחד, כי רוב החמר נצבר עוד לפני שנתים וממילא היה זה ראוי אז בשעתו לראות אור ולא עתה וזהו לדעתי עיקר חסרונו. אבל זו איננו עוד אסון גדול לכאורה יען כי לדעתי עמדה ספרותנו לפני שנתיים על גובה יותר גדול מאשר עתה. הריני מוכרח לגמור עתה את ההערות הקצרות בנוגע ל’הצעיר' בתקוה שיהיה לי עוד אפשרות להחליף מכתבים עם מרת אחרי קבלי ממנה את חות דעתה ע“ד הצעיר זה בכלל וע”ד ציורה זה בפרט.

על דבריו אלה, וכן על שאלתו כמה עותקים לשלוח אליה, ענתה דבורה בארון בגלויה שלא נשמרה. בתשובתו (חותמת הדואר: 3.2.1908)18 חזר י. ח. אייזנברג וגילה לפניה את דעתו השלילית על הפער הגדול בין הכוונה לתוצאה בחוברת הראשונה:

אי אפשר לי לבלי השתמש בהזדמנות זו לבלי גלות לפניך את אותן הסודות האינטימיים מ’בית המערכת' של ‘הצעיר’ דנן, כי בתור סופרת משתתפה בודאי צריכים דברים אלה לעינינך אם מעט או הרבה…

‘צעיר’ זה כפי שהנהו עתה בתכניתו ובחצניותו איננו מוצא חן בעיני כלל. חשבתי על דבר ‘צעיר’ אחר לגמרה, ‘צעיר’ שיביע דבר מה, שיביע לפחות את זו שנערם על לבות הצעירים שלנו במשך השנים המאירים־חשכים האחרונים… אלא שלמרות רצוני יצא זה אנדרוגנס ומסרס לגמרי. העיקר הוא מפני שהחמר הנצטבר בשבילו הוא בעל גון משונה ומסרס ובלתי הרמוני כלל, אלא שבכ"ז כל דבר הנהו לעצמו יצירה ספרותית הגונה שיכל היה לראות אור בלי ספק כלל.

בהתלהבות צעירים הוא מדבר על לבה להשתתף בחוברת השנייה, בה יתקן מעוות זה:

אבל בחוברת של ‘הצעיר’ השניה חושב אנכי כבר לתקן מעוות זה והוא יהיה כבר באמת אותו הד קול האמיתי של ‘הצעיר’ היהודי בהוה ויביע כבר דבר מה שלם והרמוני כאחד.

בפנייה נרגשת בגוף שלישי הוא קורא לה, בנוסח אותם ימים:

חברה נכבדה! התשתתף אולי גם את בו? התשלח אולי דבר מה הגון וזמני [רוסית: sovremennyi, במובן: בן־זמננו] בשבילו.

ומבטיח כדרך העורכים מאז ומתמיד:

אוכל רק להבטיחך כי השני יעשה עליך בעצמך רושם יותר עמוק ויפה מהראשון…

ועוד הוא מתוודה לפניה, כמשפט העורכים מאז ועד היום, כי השקיע ממון רב משלו בהדפסה — “גם הדפסתו של צעיר זה עלה לי בסכום גדול יותר מדאי” וכי:

לע"ע לא הכניס אף החלק הרביעי מהוצאותיו הטכניות אלא שלמרות מעצורים אלו הריני ממשיך עוד את עבודתי במסירות מידעי כי העתיד על צדנו הוא.

החתימה כמקובל: “בכבוד גמור ובברכת התחיה”.

תשובתה של דבורה בארון בוששה, כנראה, לבוא, אבל י. ח. אייזנברג הנמרץ לא הִרפה. בגלויה נוספת מקונין, מיום 14.3.190819 לדבורה בארון במריאמפול, חזר ופירט בפניה את תכניתו ביחס ל’הצעיר' וביקש להבטיח את השתתפותה בו, שהיתה חשובה לו מאוד. מכתביו מאפיינים את אווירת התקופה במיוחד מנקודת המבט של סופר צעיר נלהב, ואת מעמדה המרכזי של דבורה בארון, שלעצתה מייחלים:

על מכתבי האחרון ביחד עם משלח חמש החוברות על אדרסתה של מרתי לא קבלתי עדיין שום תשובה ומידעי כי מרת עסוקה ביותר בלמודיה ואין לה פנאי ל’מכתבי־תודה' גרידא ולכן הריני דן אותה לכף זכות. אלא שעתה הריני פונה למרת במכתב מעשיי ביותר והריני מבקש הפעם ממרת תשובה ברורה ותכופה.

בעוד זמן הריני חושב לקבע את דירתי בתמידות בורשה מרכז הסופרים והספרות העברית ושם הריני חושב לרכז סביבי את אותם הכחות הצעירים והיוצרים שיש לנו שם במדה לא מעטה ולגשת למפעל ספרותי עברי רציני ביותר: היינו ש’הצעיר' זה עצמו שיצא לאור בכמות ובאיכות כ"כ חלשה ודלה יהפך לאורגאן תמידי ורציני ליוצרינו הצעירים ויביע באמת כל מה שנערם עתה בלבותיהם ובמחותיהם של הצעירים שלנו מצד אחד ומצד שני ישתדל לצבר ולאסוף את אותם היצירות הליטרריות היפות מעשי ידי יוצרינו הצעירים ולברא בשבילם את אותה הבמה הספרותית ההגונה והרצויה להתפתחותם ולהפרחתם. האורגאן רב האחריות הלזה יערך מעתה, תחת השגחתם של סופרינו היותר גדולים כמו פרישמן, צייטלין, ליובשיצקי ועוד אבל הטנדנציה שלו תשאר רק כמו שבארתי [מילה לא ברורה — נ. ג.]. זהו בקצרה אותו הקו והתכנית שעל פיה הריני חפץ לגשת הפעם לעבודתי המחודשה הלזו. אי לזאת הריני פונה עתה למרת אם יכלה היא להבטיח את שֵרותה למפעל זה ואם תשלח איזו מיצירותיה בשביל החוברת הראשונה העומדת להופיע מחדש בורשה תחת הערכתם של אלו.

הכותב הבטיח גם “הונורר הגון” מכיוון “שיסוד אקונומי חדש נמצא עתה לזה ויתבסס מחדש על ידי אגודה של מניות קטנות עפ”י האנציטיבה שלי". תכנית זו, שאיני יודעת על מה התבססה, לא יצאה אל הפועל, אבל יש בה כדי להעיד על האווירה התוססת של הפעילות הספרותית באותה תקופה, שהפרעות והפוגרומים, לא זו בלבד שלא שיתקו אותה, אלא אדרבה, דומה שאף תגברו אותה.


ג. ‘הצעיר’ — המבנה, המשתתפים, התוכן

1. המבנה — החשיבות והתרומה

בסוף דצמבר 1907 (כסלו תרס"ח) שלח י. ח. אייזנברג עותק אחד של ‘הצעיר’ אל דבורה בארון.20 יש לשער שזה היה סמוך למועד הופעתה של החוברת הראשונה והיחידה. כותרת המשנה היתה: “קובץ ספרותי בלטריסתי ליצירותיהם של כשרונותינו הצעירים”, וליד שמו של העורך י. ח. אייזנברג נרשם שמו של “מר ד. ריגל” כמי ש“השתתף בהוצאה”. על השער העברי נוסף גם שער ברוסית, כמקובל.

העותק הנדיר הנמצא בארכיון העבודה, הוא מתנתו של דניאל פרסקי, “עבד העברית”, מניו־יורק, כפי שמעידה ההקדשה על העטיפה. בחוברת 32 עמודים; בתוכן י"ב פריטים ושמונה משתתפים. ייתכן, שמספר המשתתפים מועט מזה, שכן כמה מהם השתתפו גם בשמות בדויים. י. ח. אייזנברג השתתף בחתימתו המלאה שלוש פעמים, בשלושה שירים; י. ח. הפטמן השתתף פעמיים — בסיפור “תמונה” ובשיר; ומי שחתם בשמו הפרטי בלבד “יחזקאל” השתתף אף הוא פעמיים, בשני שירים. המשתתפים האחרים: י. ענף שושן; דבורה בארון; מתתיהו בלכמן מאודסה; י. ד. גרנט; וש. זק.

בקובץ שבעה שירים ושלושה סיפורים, הבאים לסירוגין, וניכר הרצון למבנה הרמוני ומאוזן: שיר — סיפור — שלושה שירים — סיפור — שני שירים — סיפור — שני שירים. זהו קובץ ‘ספרותי טהור’ נעדר רשימות פובליציסטיות־אקטואליות וביקורת ספרותית.

שירי הקובץ טבועים בחותם השפעתם של משוררי הדור וסופריו ובראשם ח. נ. ביאליק. ניכרת השפעתם של זלמן שניאור, של יעקב פיכמן, של י. ח. ברנר ואחרים.

הצמידות למאורעות הזמן ניכרת בכל השירים ובשני הסיפורים, להוציא סיפורה של דבורה בארון. השפעת סגנון סיפוריה של דבורה בארון ניכר בסיפורו של יוסף ח. הפטמן, ואילו מתתיהו בלכמן ב“ודוים” שלו, מנסה לחקות את ברנר.

ממרחק השנים, הרושם שעושה קובץ זה הוא צירוף של ימרה וחובבנות. ימרה של קבוצת צעירים שהִרבו לקרוא בספרות העברית של דורם, הושפעו ממנה, ספגו אותה וסברו שיוכלו לבטא את עצמם במתכונתה. המאורעות הסוערים שמסביבם הגבירו את הרגשתם הלוחצת לתת ביטוי לדופק הזמן בכליה של הספרות החדשה. החובבנות ניכרת בתוצאה. פער זה בין הכוונה לתוצאה היה מנת־חלקם של כתבי־עת רבים.


2. המשתתפים

אם אכן הצלחתי לזהות כהלכה חלק מן המשתתפים, הרי שימש ‘הצעיר’ חממה לקבוצת מספרים, משוררים ועיתונאים צעירים בראשית דרכם: דבורה בארון המספרת; י. צ. רמון המשורר; יוסף הפטמן, ש. זק ואולי גם י. ח. אייזנברג העיתונאים. אם אכן כך הוא, הרי תרומתו של ‘הצעיר’ חשובה ביותר. ומי יודע, מי מסתתר מאחורי החתימות האמיתיות והבדויות: יחזקאל, י. ענף שושן ומתתיהו בלכמן שלא הצלחתי לזהותם ולאתרם?!

יוסף צבי רמון הופיע בקובץ זה בשמו: י. ד. גרנט (בתוכן העניינים ובגוף המאסף). יש לשער שהאות צד“י התחלפה בדפוס באות דל”ת (שתיהן מועדות לשיבושים בכתב־יד), וגרנט הוא, כידוע, שמו הקודם של משורר זה.21

מקובל לראות את “שיר אביב” כשירו הראשון שנכתב ופורסם כשהוא בן שבע־עשרה (1906) בירחון לבני הנעורים בעריכת א. מ. פיורקא.22 מכאן, ששירו ב’הצעיר' הוא שירו השני בדפוס. אבל אם נשלח שיר זה לעורך הראשון, ליב חזן, ייתכן, שזהו השיר הראשון, אף שפורסם באיחור של כשלוש שנים.

באוטוביוגרפיה שלו הזכיר י. צ. רמון את שירו ב’הצעיר' מבלי שנקב בשמו של כתב־העת:23

את שירי הראשון פרסמתי בשנת תרס“ז בירחון ‘לבני הנעורים’ של א. מ. פיורקא בגראייבא. בשנת תרס”ח פרסמתי את שירי ‘אם יחטא הילד’ ב’פרחים' של י. ב. לבנר, ובאותו הזמן פרסמתי את שירי ‘צעיר עלומים אני’ בקובץ שיצא ע"י י. ח. אייזנברג.

כמעט כל הכותבים על י. צ. רמון אינם מזכירים פרשה זו, להוציא שתי רשימותיו של יצחק איזנברג, שאולי הוא מבני משפחתו של י. ח. אייזנברג.24 ברשימתו "שעה עם המשורר י. צ. רמון (למלאת חמשים שנה ליצירתו הספרותית"; ‘הבוקר’, 8.6.1956) שבה סקר את תולדותיו, כתב:

את עבודתו הספרותית החל עוד בהיותו בן 17 עת פרסם את שירו הראשון בקובץ ‘לבני הנעורים’ (שהופיע בימים ההם בעיר גראייבו שבגבול פולין־פרוסיה המזרחית בעריכתו של א. מ. פיורקא), את שירו השני פרסם בקובץ הספרותי ‘הצעיר’, שהופיע בורשה ובו השתתפו בביכורי יצירותיהם גם יוסף הפטמן ז"ל ודבורה בארון תבדל לחיים.

ככל הידוע לי, זוהי הפעם היחידה שנזכרה גם השתתפותה של דבורה בארון במאסף זה, ומכאן, שהדברים נכתבו בידי מי שהכיר אותו מקרוב.

ברשימתו השנייה, “אחרי מיטתו של המשורר יוסף צבי רמון” (‘בצרון’, אדר תשי"ט), חזר כמעט במדויק על דברים שכתב ברשימתו הראשונה, והזכיר שוב את שירו השני ב’הצעיר', אם כי השמיט הפעם את שמותיהם של דבורה בארון ויוסף הפטמן, ולא הזכיר את הקשר האישי שהיה לו (אם אכן היה לו) עם המשורר עוד לפני עלייתו לארץ.

י. ח. אייזנברג, שלא הצלחתי לגלות פרטים עליו, השתתף, לפי כרטסת ‘גנזים’ בשלושה שירים בעיתון היומי ‘היום’ שהופיע בוורשה (סוף 1906 וראשית 1907).25

ש. זק ייתכן שהוא שמעון זק26 יליד ליטא, שלמד בישיבת וולוז’ין, היגר לארה"ב, והשתתף בכתבי־העת העבריים שהופיעו בה (‘התורן’; ‘העברי’) ובליטא (‘נתיבות’).

מתתיהו בלכמן, שבשולי רשימתו “ודוים. (הרהורים)” נרשם שמה של העיר אודסה, פרסם נוסח אחר של אותה רשימה תחת אותה כותרת “וידוים” אבל בשינוי כותרת המשנה (“קטעים מרשימות אוקטובר”) ב’העולם' (שנה א‘, גל’ 15, ג' באייר תרס"ז 17.4.1907). קשה לדעת איזה נוסח קדם: זה של ‘הצעיר’, שפורסם רק בתרס“ח אבל אולי היה מונח בתיק המערכת מיד לאחר הפרעות של קיץ 1905, או זה של ‘העולם’. בכרטסת ‘גנזים’ נזכרת נזכרת השתתפותו רק בכתב־העת ‘צפרירים’, שהופיע בלודז' בשנת תר”ף בעריכתם של יצחק שויגר ואחר־כך י. א. הנדלזלץ, ופרט לכך איני יודעת עליו דבר.27

יוסף חיים הפטמן (בריינסק, פלך גרודנה, ט“ו באב תרמ”ח — תל־אביב, כ“ד בטבת תשט”ו),28 הוא מהנודעים ביותר מבין משתתפי ‘הצעיר’ והיה כבן תשע־עשרה כשהופיעו דבריו “תמונה” ושיר במאסף זה. מכיוון שהחל לפרסם עוד בגיל שתים־עשרה, הרי היה מאחוריו כבר “עבר עשיר” ו“ניסיון רב” כמי שהשתתף ב’הצפירה‘. בשנים תר“ע—תרע”ב פרסם חמישה שירים ב’השלוח’, ובאותה תקופה (תר"ע) הזמינוֹ נחום סוקולוב למערכת ‘הצפירה’.

י. ענף־שושן הוא, כידוע, תרגום השם רוזנצוייג. היה בפולין משורר עברי בשם יחיאל רוזנצוייג, שפרסם עד שנות השלושים שירים רבים ב’הצפירה' ובכתבי־עת עבריים נוספים בפולין (‘גלים’; ‘ראשית’; ‘לקט’; ‘ספר השנה ליהודי פולניה’; ‘שבלים’; ‘לעברי’; ‘העובד’; ‘צפרירים’; ‘תחומים’), וכן תרגם מן השירה הפולנית (מריה קונופניצקה). הפרסום המוקדם ביותר שלו בכרטסת ‘גנזים’ הוא ב’הצפירה' מיום 19.5.1916. הוא שימש בהוראת עברית בלודז' ונִספה בשואה בגטו ורשה. לפי הרשימה של הסופרים העבריים והיידיים תחת שלטון הנאצים, שערך יחיאל שיינטוך29 נולד יחיאל רוזנצוייג בשנת 1900, ואם כך, היה כבן שמונה בלבד כשפרסם ב’הצעיר'. הדבר קשה, אבל אינו בלתי־אפשרי.


3. התוכן

כמעט כל השירים, הסיפורים והרשימות הכלולים בקובץ טבועים בחותם התקופה ומבטאים, כל אחד בדרכו את המאורעות האקטואליים: המהפכה והתקוות שתלו בה, האכזבה ממנה, הפרעות, וההתארגנות ל“הגנה עצמית” ברחוב היהודי. כל זאת תוך מתן ביטוי לתודעה של “להיות צעיר” בכלל ולהיות צעיר עברי בגולה בתקופה זו. מכלל מכנה משותף אקטואלי מרובע זה — המהפכה, הפרעות, ההגנה העצמית וחווית הצעירוּת — חורג רק סיפורה של דבורה בארון, שבמרכזו דמות פגועה ומקופחת בידי הגורל והחברה.

ייתכן, שאותם סיפורים ובמיוחד שירים, המריעים למהפכה, נמסרו לעורך בגלגול הראשון של ‘הצעיר’ עוד לפני פרוץ הפרעות. כמוהם גם אלה המבטאים את ההרגשה הנלהבת של “להיות צעיר”. ואילו השירים והסיפורים המשקפים את אימת הפרעות וההתארגנות ל“הגנה העצמית” נכתבו מאוחר יותר, ונמסרו לעורך השני לקראת חידוש התכנית של הוצאת ‘הצעיר’.

פיצול זה בין החומר שנמסר לפני הפרעות לבין החומר שנמסר אחריהן מסביר את הביקורת השלילית שהביע י. ח. אייזנברג במכתביו לדבורה בארון (ראה לעיל), על חוסר “ההרמוניה” שבחוברת, שהיצירות שבה “אינם נושאים עליהם חותם תכנית אחד”; ועל כך שהחוברת יצאה “אנדרוגנס ומסרס לגמרי”, כיוון ש“רוב החומר נצבר עוד לפני שנתיים” והתאים לשעתו.

אם אמנם נכונה השערה זו, הרי לרובד הראשון של ‘הצעיר’, “לפני המבול” שייכים: סיפורה של דבורה בארון; שירו של י. ח. הפטמן “בכהותו של ערב…”. שלושת שיריו של י. ח. אייזנברג “ואותי לא החריד הסער”, “שירתי”, ו“שביב מזהיר”; שירו של י. ד. גרנט “צעיר עולם אני!”; ושירו של ש. זק “עתִדות”. יש לשער שגם סיפורו של יוסף ח. הפטמן “אחרת” שייך לגלגול מוקדם זה של ‘הצעיר’. בכולם (להוציא סיפורה של דבורה בארון) מוצגת חווית המהפכה והתקוות המופלגות שתולים בה, הנכונות להתגייס לקראתה ולהקריב את החיים למענה, בצד הרגשת הביטחון והעצמה הנובעים מעצם העובדה של “להיות צעיר”.

ואילו בכל שאר היצירות, על אף הקושי של ההפרדה המוחלטת, מתוארים לא רק האכזבה מן המהפכה ברחוב היהודי ואימי הפרעות, אלא בעיקר ההתגייסות ל“הגנה העצמית” במחיר ויתור — זמני או מוחלט — על המהפכה לטובת הלאום. בדרך זו, מבטא כתב־עת זה, דווקא בחוסר ההרמוניה שבו, את השבר שחל בעולם היהודי באותן שנים, ואת שני צדיה המנוגדים של החוויה היהודית: ההתלהבות מן המהפכה והאכזבה ממנה; המעבר מן הנכונות להתגייס למען המהפכה ורעיונותיה, להכרח להתגייס למען הצלת חיי היהודים מן הפורעים הגויים. בעצם הופעתו, המערבבת את היצירות של “לפני” ו“אחרי”, מבטא ‘הצעיר’ את תהליך ההתפכחות שעבר על הצעירים היהודים, ואת הבחירה שנאלצו לבחור בין ההשתייכות האידיאולוגית לבין ההשתייכות הביולוגית. ערבוב זה הוא שמקנה לקובץ את אופיו המיוחד ואת חשיבותו מן הבחינה ההיסטורית יותר מאשר מן הבחינה האמנותית.

סקירה מפורטת וקצרה של היצירות הכלולות בקובץ, לפי סדר הופעתן, תבליט לא רק את אופיו המקובץ מן הבחינה הספרותית, הרעיונית וההיסטורית ואת חווית צעירי הדור בביטוייה הספרותיים, אלא גם את ייחודו של כל אחד מן המשתתפים. הדברים אמורים במיוחד לגבי אותם משתתפים שזוהו בביטחון, ואילו אלה שנשארו נעלמים, יכולים רק להוסיף לרושם הכללי והמקובץ של הרגשת התקופה בהשפעת הספרות העברית בחוגי הצעירים.

שירו של יחזקאל “עוד יבער…” המוצב בראש הקובץ, שייך אולי לרובד המאוחר שלו. הוא נותן ביטוי בוטה להרגשה של “בני המכבים” ואולי יש בו קריאה מרומזת לצאת, להילחם ולהתגונן. זהו שיר אפיגוני מובהק, שנכתב “בעקבות” שיריו “הלאומיים” של ביאליק, שכבשו להם את לבות הקוראים, ובמיוחד “אין זאת כי רבות צררתונו” (תרנ"ט) ו“למתנדבים בעם” (תר"ס). במרכזו תמונת “הניצוץ”. “מערמות הדשן” ו“הזיק” המתלקח מתחת ל“חמרי האפר”. גם החריזה כגון: “רבים/מכבים” ו“בלבבות/להבות” לקוחה במישרין משירי ביאליק.

שירו השני “לאחי הגבור!” מחזק את הרושם שנתקבל עם קריאת השיר הראשון. שיר זה הוא שיר לאומי מובהק ישיר ודקלרטיבי, הקורא לאח החייל הנלחם מלחמות לא־לו, להסתלק מהן ולהילחם את מלחמת עמו, כדי להשיב לו את “ארץ חרותו השוממה,/וגאונו הלאומי הרם”. ניכרת בו השפעתו העזה של “בעיר ההרגה”, לא רק בריבוי הביאליקיזמים שבו, כגון: “חרב הצורים”; “ישע־העם”; “מלחמת העם”, אלא בעיקר באופן שהדובר קולט את נימת התוכחה וההאשמה שבשירה זו, מאמץ אותה, ופועל הלכה למעשה בהתאם לה. “אחי הגיבור” נקרא שלא להתחבא בכל אותם המקומות שנזכרו באותה שירה: בחדר, בפינה, במערה, בנקרת־הגג, אלא לצאת ולהילחם “לישע העם!”.

בוויכוח האקטואלי תמיד על שירה זו של ביאליק, יש בשיר זה משום עדות לתפקיד החשוב שהיא מילאה בחינוכו של הדור ובדרבונו להשיב מלחמה שערה, דווקא בגלל הנימה הבוטה והפרובוקטיבית שבה.

מובן, שההשוואה אינה בין “כוחות שווים”, שכן שיר זה הוא תמים, מליצי ובנאלי, אבל מבחינת הכוונה הוא מבטא את הרגשת צעירי התקופה, שקמו והתגוננו ובה בשעה הרגישו צורך לתת ביטוי שירי לתחושותיהם אלה. זהו שיר, שיותר משיש בו יכולת, יש בו הרבה רגש וכוונות טובות, ודווקא משום כך, הוא מיטיב לבטא בצורה ישירה ותמימה, את הלך־הרוחות בקרב אותם צעירים מסביב ל’הצעיר', ואת התהליך שעבר עליהם: ממלחמה למען המהפכה למלחמה למען עמם. אין ספק, שאם אפשר היה לזהות את הכותב, היה מעניין עוד יותר לקרוא בשיר זה ולתהות מה עלה בגורלו של מחברו.

סיפורו של יוסף ח. הפטמן “אחרת. (תמונה”, אף שהוא מגומגם מבחינה לשונית, יש בו ניסיון מוצלח, מעניין ומקורי, במיוחד מן הבחינה הרעיונית, למיזוג הרובד האנושי־הכללי עם זה האקטואלי בגוון הלאומי־אישי. הוא מבוסס על הפרדוקס של המשורר הרואה את כוחם של שיריו להשפיע על המציאות ולשנותה, אבל בשעה שמציאות זו משתנה, שוב אין לו על מה לשיר ומקור שירתו נהרס. ביסודו מונחת החוויה האנושית־כללית העל־זמנית של החזון ההורס את עצמו ברגע שהוא מתגשם.

ביטויו הקונקרטי הלאומי־אקטואלי של פרדוקס זה, הוא בפגישה שבין המשורר לבין הנערה, שממחישה שינוי זה. קודם היתה נערה־מלאך, “בעלת עיני תכלת” ו“קצוות זהב” וכו' ואילו כעת לפניו “גבר בשמלת אשה”. בהשפעת שיריו, גזזה את שערה, סילקה את “הרך, העדן והיופי החיצוני” ויצאה למלחמה למען “הנענים והנדכאים”. המשורר, הרואה את תוצאות שירתו, מאשים את עצמו בהשתנות זו, ומרגיש שעולמו חרב עליו, כיוון שמקור השראתו אבד לו לעד.

בניגוד לסיפורו שיש בו מן המקוריות והחידוש, הרי שירו “בכהותו של ערב…” הוא שיר אהבהבים קל, על רקע של עולם דמוני, שבו דברי החלקות של הגבר הצעיר באוזני “יפתו” יש בכוחם להמס את הקרח של העולם ואת לב הנערה. מצוי בו גם המוטיב של “שבועת אמונים” באופן, שהגבר מעמיד את “כהותו של הערב” כעֵד לשבועה שביניהם. ההתגברות על אופיה הקשה של הנערה מקבילה להתגברות על הרע שבעולם. והנשיקה, המסמלת את הרוך שבעולם, אולי היא האמצעי להמשיך ולהתקיים בעולם זה. בולטת במיוחד השפעת שירו של ביאליק “בערוב היום” כאחד ממקורות ההשפעה. שם השיר נקרא כפרפרזה על שירו של ביאליק כמו גם הצירוף של “להב ודם”. כן בולטת השפעת שירי האהבה של שניאור. השיר שייך לרובד ‘הצעיר’ של כתב־העת.

שלושת שיריו של י. ח. אייזנברג הם שירים רומנטיים בנוסח המקובל והשגרתי, ואין בהם חידוש. ניכרת בהם מאוד השפעת משוררי התקופה (ביאליק, פיכמן, שניאור) ברעיונות הכלליים, בתמונות היסוד, בחריזה ובאוצר המילים.

השיר “ואותי לא החריד הסער” נראה כאנטיתזה לשירי “הסער” של יעקב פיכמן. אצל פיכמן משתק הסער את הדיבור, והופך את הסערה לדממה, ואילו בשיר זה יש לסער השפעה הפוכה. לא רק שאינו מחריד את הדובר, ואיננו מקפיא את “דמיו הצעירים” אלא אדרבה, הוא “נפח בי רוח של גבורה” וגרם ל“זיק העומם” להתלקח ל“לפיד”, שבכוחו להאיר את “האפל השומם”. זהו שיר מובהק של צעירים, המאמינים בכוחם ומוכנים להילחם ללא פחד. אין ספק, שיש בו קריאה לעמידת גבורה מול הסער, וברוח זו הבינו אותו הקוראים.

שמו של שירו השני “שירתי” מעיד על מוצאו הביאליקאי, אולם פרט לשמו אין הוא כפוף לו. זהו שיר הפוך לקודמו, באשר הוא מבטא את ההתמודדות בין “השירה” לבין העולם העכור, את הניסיונות להצמיתה, ואת המאמץ להמשיך בה בכל תנאי ובכל מצב. אולי יש בו כדי להעיד על מצבו של העורך־המשורר בבואו להוציא את כתב־העת שלו בתנאים הבלתי אפשריים ההם: “אַךְ חֲלָלוֹ שֶׁל אֲוִיר הָעוֹלָם / סָתוּם מְלֹא אֵדִים עֲכוּרִים, / הַשִּׁירָה מִתְפָּרֶצֶת נֶחְנָקָה / הַקּוֹלוֹת נִפְסָקִים, עֲצוּרִים”.

בשירו השלישי “שביב מזהיר” חוזרת תמונת היסוד של “הניצוץ”, החודר דרך הסדק ומבעיר אש גדולה “רבת חיים ואור” ומאיר את “המזרח” ואת “החשכה” “לעולם שכלו רק טוב…” זהו שיר אופטימי מובהק בנוסח שירי ההשכלה הפשטניים, של מלחמת חושך באור, בגוון ציוני. ייתכן, ששולטת בו הנימה האקטואלית האופטימית, להצלחתה של המהפכה לברוא עולם חדש וטוב, ולמקומם של היהודים בתוכו, אבל ייתכן גם לראות בסיומו מעין דו־משמעות. הביטוי “עולם שכלו רק טוב” מבטא כפשוטו את העולם לאחר הצלחת המהפכה, אבל בעת ובעונה אחת, משמעותו של ביטוי זה הוא גם “העולם־הבא”; “המוות”. קשה לקבוע אם ניתן לייחס לאייזנברג תחכום מסוג זה, וקרוב לוודאי שזהו שיר חד־ממדי בשבח העולם הטוב שלאחר הצלחת המהפכה.

בשירו של י. ענף־שושן “לא בהיכלי מלכים” פונה הדובר אל נוכחות נשית בלתי־מסוימת, שאין לדעת אם היא דמות מוחשית או מופשטת — נערה, אהבה, בת־השיר, אמת — שאותה מצא “בדמן אשפתות” וראה שהיא “פנינה”. הוא רחצהּ, צִחצחהּ וליטשהּ עד שהבריקה והאירה והשיבה לו אהבה והבריחה את “הענן מעל לבו” “ונסו יגון ודאבה”. בסופו של התהליך, מתהפכים התפקידים והיא נעשית לו ל“פנס בדרך…”. החריזה צולעת וכן גם המשקל. עם זאת, יש כאן ניסיון לבטא רעיון שיש בו מעין מימוש מטפאורה: “מאשפתות ירים” ו“אבן מאסו”, וכן שה“פנינה” מצויה לא “בהיכלי מלכים” אלא ב“דמן אשפתות” ואינה “מפונקה ועדינה” אלא שחורה ומלוכלכה בעפר. לאחר תהליך הרחיצה חוזרת ה“פנינה” וננעצת בלבו של הדובר. אם אכן נכתב השיר בידי ילד בן שמונה, הרי הוא מעיד לא רק על כישרון, אלא גם על היכרות עם שירי משוררים, ויכולת לחקותם עד כדי חיבור “שיר אהבה אנושי־כללי”. אם נביא בחשבון, שילד יהודי בגיל זה, היה מבוגר בהתפתחותו הרוחנית מילד הגדל כיום בחינוך המודרני המקובל, אולי אפשר למצוא בשיר גם רמזים אקטואליים מעמדיים־סוציאליסטיים־מהפכניים על הצורך לביטול המחיצות המעמדיות והדגשה על כך שה“פנינה” נמצאת דווקא ב“דמן האשפתות”. — קשה להחליט, לא רק בשל הספק בזהות של הכותב אלא גם בגלל ההבעה המליצית וליקויי המשקל והחרוז. אך אפשר לשער, שאכן כך קראו הקוראים שיר זה, שגם הוא שייך לרובד ‘הצעיר’ של כתב־העת בתוספת “צביעה” אקטואלית, שהיתה מובנת ומידית להם.

סיפורה של דבורה בארון “עקיב’קה נחש. (ציור).” הוא, כאמור, היחיד שחורג מכל כפיפות אקטואלית.30 זהו סיפור מחאה חברתית פתטי ביותר ישיר ובוטה, השייך לקבוצה הראשונה של סיפוריה, שצמחו בהשפעת התביעות האמנותיות־חברתיות של זרם “המהלך החדש”. כסיפורים לא מעטים שלה, גם סיפור זה מבוסס על פסוק הנותן לו המחשה ועושה לו ריאליזציה חזקה וחריפה. במרכזו, דמות של נכה, שרגליו נרקבות על גופו. הוא מאבד את כושר ההליכה שלו, מפיץ ריח רע סביבו, וממחיש בעצם קיומו את הקללה שקילל אלוהים את הנחש: “על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך”. אלא שזהו נחש אנושי, אדם זוחל, שמזונותיו נזרקים לו דרך החלונות מידי בעלי־רחמים ומגיעים לפיו מלאי חול. המספרת אינה חוסכת מקוראיה את התיאורים המזעזעים של התפשטות המחלה, ומכינה אותם בהדרגה לתהליך של אבדן הצלם. גורלו של האיש ממחיש את הביטוי “מת בחייו”, ופרטי הסיפור נותנים לכך ממשות ריאליסטית (למשל: המאפייה שעבד בה אחיו שהתאבד דומה לגיהינום). בסיפור זה הביאה המספרת לקיצוניות את הקיום הנמוך ביותר שאדם יכול להגיע אליו כשהוא נרקב בחייו, מאבד בהדרגה את צלם האנוש ונהפך לשרץ. יש לשער, שהאיחור בפרסום הסיפור הביא לידי כך, שנושא זה איבד את תוקפו לאחר הפרעות שהשאירו מספר גדול של הרוגים ומספר גדול עוד יותר של פצועים ושל נכים, והוא נראה אנכרוניסטי. החלשה זו בעצמת המחאה של הסיפור, בצד חסרונותיו האמנותיים־ספרותיים, הם שהביאו את המספרת לדרוש שיוחזר לה סיפורה, אבל היה זה כבר לאחר שנדפס.

כותרת המשנה של סיפורו של מתתיהו בלכמן “ודוים” היא “(הרפתקאות ורשומים מירח האנדרלמוסיא)”, ואין ספק שלקוראים היה ברור מהו “יֶרח” זה. יש לשער, שהכוונה לפרעות של חודש אב תרס"ה (יולי 1905) בביאליסטוק,31 ובסיפור אכן מתואר הקיץ החם והמעיק. גם יתר הרמזים בסיפור אינם תמיד ברורים: מי הם “המגבירים”? מי הם הצדדים הנערכים זה מול זה? מי הוא “עקיבא” המבקר בחדרו של המספר? ועוד.

הסיפור מתאר אספה סוערת רבת־משתתפים “באֻרוָה” המשמשת מחסן לפרוות. המשתתפים עומדים צפופים ומשולהבים, ועל הפרק נידונות “שאלות נכבדות המנסרות בתוך החיים”. המתבונן אינו שותף להתלהבות הכללית, והוא עוזב את המקום וחוזר לחדרו הצר בעליית־הגג (וכי היכן אם לא שם?!) וקורא בכתבי ניטשה (כי במה יקרא אם לא בהם?!) ומתלבט אם יצטרף למהפכנים או יילחם על זכויות עמו. בהמשך בא לחדרו “אחד מחברת ההגנה המקומית” והשיחה ביניהם המתנהלת בטון אירוני ממשיכה את הוויכוח שהחל בו המספר בינו לבין עצמו.

בינתיים פורצות הפרעות, וחלקו האחרון של הסיפור הוא מעין סיכום סטטיסטי יבש, לנוכח המציאות האיומה של האבדות והאכזבה הגדולה מן המחנות שנוצרו: לא מעמדות הנלחמים מלחמה אידיאולוגית, אלא יהודים נטבחים מול גויים טובחים.

יש כאן ניסיון של הסתכלות מן־הצד ללא מרחק, מתוך המאורעות, על הנעשה בקרב המהפכנים היהודיים והרוסיים, מנקודת המבט של יהודי התומך במהפכה ומוכן להילחם למענה, אך כשמתברר לו שצורך השעה הוא להגן על היהודים מפני הגויים, הוא זונח את האידיאולוגיה ועושה מה שהוא צריך לעשות. העולם, שחשב שהצליח לחלקו ולמיינו ל“פרולטריון קדוש” ול“בורגנים מוצצי דם”, טופח על פניו, ומתארגן ליהודים ולגויים; לנרצחים ולרוצחים. לא נותר לו אלא להצטרף לעמו, שעליו הכריזו חבריו המהפכנים הרוסיים, כי אין לו זכות קיום כיוון שהוא “אבר נרקב ומעופש”. המספר עובר תהליך של זעזוע והתפכחות מן האידיאלים ומן האמונה בצדק שתביא המהפכה לעולם, כיוון שהוא רואה את פגיעתה הנוראה בבני עמו.

סיפור זה הוא מעין המבשר של הספרות הענפה, שביטאה שנים אחדות מאוחר יותר, את התפכחותם של היהודים מן התקוות של מהפכת אוקטובר 1917 (גוברין. תשל"ח, עמ' 78—118). הוא נותן, אולי, את הביטוי המובהק ביותר לתקופה ולבעיות הבוערות שעמדו לפני צעיריה, ובכך חשיבותו הרבה וחשיבות המאסף שבו פורסם. נוסח ‘העולם’ של סיפור זה, עם כל השוני שבו, הוא אותו סיפור, ואין לדעת מי קדם למי ומי אחראי לשינויים: העורך או המחבר.

כותרת שירו של י. ד. גרַנַט, הוא יוסף צבי רמון, “צעיר עולם אני!” מבטאת את העמדה הנפשית של הדובר. זהו שיר מובהק של “צעיר” הבטוח שיישאר צעיר לעד. העולם יתיישן, האדם יזדקן ויחלש, אבל הוא לא ישתנה! ל“הגנת” עמדה זו יש לומר, שהכוונה היא כנראה להזדקנות רוחנית, ולביטחון שהדובר לא יזדקן במלחמתו למען עולם חדש. אבל הביטוי הממשי בשיר הוא של הזדקנות ממשית גופנית. זהו שיר דקלרטיבי, הכתוב בנימה של ביטחון, עם סימני קריאה רבים ואמירות מוחלטות בנוסח של “לעולם לא” ו“אני לא”. אפשר לראות בו מעין מניפסט־של־צעירים, שכוחו באמירתו ובביטחון המופגן בו, בצד חוסר ההיגיון שבו. זהו מעין שיר התרסה, שיר של דווקא, בבחינת: לי זה לא יקרה! אני שונה מכל האחרים! שיר זה, שהוא נמרץ ומלא ביטחון ומשמש כרוז לרבים, שונה בתכלית מכלל שירתו של מחבר זה, שהיא שירת יחיד מובהקת, עצובה, שירת קרן זווית מצניעת לכת.32 דמיון בין שיר זה לשאר שיריו של גרנט ניתן אולי למצוא בתכונה אחת בלבד: בזיקה הפנימית העמוקה ומקורותיה הקדומים של הלשון, אך לא כאן המקום לניתוח ספרותי־סגנוני.

צְעִיר עוֹלָם אֲנִי!

וְכָל מַה שֶּׁיּוֹסִיף הָעוֹלָם הִתְיַשְֵׁן

כָּל מַה שֶּׁיּוֹם יִרְדּוֹף יֶרַח, וְיֶרַח — שָׁנָה

הָעָם יִזְקַן וְיִטְבַּע בִּנְחֹשֶׁת —

לִכְלוּם בְּעֵינַי עוֹד יִהְיוּ דִּינֵר אוֹ מָנָה!

וְכָל מָה שֶּׁיּוֹסִיף הָאִישׁ הִתְגַּשֵּׁם

וְעֵינֵי הָאָדָם בְּחוּרֵיהֶן תֶּחְשַׁכְנָה

לֹא אֶשְׁתַּנֶּה אֲנִי בִּכְלוּם! וּלְעוֹלָם —

עֵינַי הַבּוֹעֲרוֹת לֹא תִכָּבֶינָה.

וְכָל מַה שֶּׁדַּם הָאָדָם יִקְפָּא קִרְבּוֹ

וְלִבּוֹ יִתְאַבֵּן מִיּוֹם אֶל יוֹם, אֲנִי,

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁתַּנֶּה וּלְעוֹלְמֵי עַד

דָּמִי יִרְתַּח קִרְבִּי — צְעִיר עוֹלָם אֲנִי!

שירו של ש. זק “עֲתִדוֹת” החותם את הקובץ הוא שיר תרועה למהפכה הקרבה והולכת. “קול שופר” מבשר את השינויים המופלגים שיביאו בעקבותיהם — “ישועה וחופש”. המהפכה תהפוך את ה“גמדים העיפים” ל“ענקים” ואת העם המדוכא ל“גבורים נוראים”. היא תעורר את “קהל המתים” ש“יתאחדו ויתאגדו” “ויהיו לרבבות גבורים”.

הרגשת העצמה והאמונה בניצחון הצפוי גדולות עד כדי כך שבבית האחרון מתגרה הדובר באויב ומעוררו להילחם, מתוך ביטחון במפלתו הקרובה.

אין בשיר רמז ברור שהמדובר בעם היהודי. אפשר להבינו כמוסב על “עם המדוכאים” בכלל, ולראותו כשיר מעמדי ולא כשיר לאומי. הוא משופע ביאליקיזמים כגון: “ודורכים בעוז”; “מחילות העפר”. לשונו מליצית, גבוהה ומלאכותית: “רוח על שפים והרים”. חרוזיו דקדוקיים, לא פעם צולעים, חסרי חידוש וברק: “שרגו / הוצגו”; “העננים / הרעמים”. נימתו הנלהבת לא רק שאיננה משכנעת, אלא נראית מאולצת ולא במקומה, במיוחד לאחר המאורעות שקרו בשנים שבין תכנונו של המאסף להופעתו.


ניסן תשמ"ז


ביבליוגרפיה

איבנסקי, זאב. תשל"ח: “ממהפכה למהפכה (1905—1907)”, בתוך הערך: “רוסיה, היסטוריה”, ‘האנציקלופדיה העברית’, ל.

אליוט, ת. ס. תשל"ו: ‘על השירה’, תרגם יורם ברונובסקי, הוצ' זמורה, ביתן, מודן.

גוברין, נורית. תשל“ח: “מהפכת אוקטובר בראי הספרות העברית”, ‘מפתחות’, הוצ' הקיבוץ המאוחד. תשמ”ה: ‘תלישות והתחדשות — הספרות העברית בראשית המאה ה־20’, משרד הביטחון — ההוצאה לאור. תשמ"ח: ‘המחצית הראשונה: דבורה בארון — חייה ויצירתה’ (תרמ“ח—תרפ”ג), הוצ' מוסד ביאליק.

גלברט, מ. (עורך). תשכ"ח: ‘קהילת קונין בפריחתה ובחורבנה’, הוצ' ארגון יוצאי קונין בישראל.

דובנוב, שמעון. תשט"ו: “הפוגרומים והמהפכה הראשונה ברוסיה (1903—1907)”, בתוך: ‘דברי ימי עם עולם’, ה, הוצ' דביר.

היילפרין, ישראל (עורך). תשל"ז: ‘ספר הגבורה — אנתולוגיה היסטורית ספרותית’, ג, הוצ' עם עובד.

הערשבערג, אברהם שמואל. תש"ז: ‘פנקס ביאליסטאָק, ארויסגעגבן פון דער געזעלשאפט פאר געשיכטע פון ביאליסטאָק’, באנד 2, קאפיטל 5, ניו־יורק.

ורסס, שמואל. תשמ“ו: “בין תוכחה לאפולוגטיקה — “בעיר ההרגה” של ביאליק ומסביב לה”, ‘מחקרי ירושלים בספרות עברית’, ט. כונס: שמואל ורסס, ‘מלשון אל לשון. יצירות וגלגוליהן בספרותנו’, הוצ' מאגנס, תשנ”ו, עמ' 119—152.

לוז, צבי (עורך). תשל"ג: שירים מאת יוסף צבי רמון, הוצ' מסדה ואגודת הסופרים.

מאור, יצחק. תשל"ד: “בימי מהפכת 1905 ואחריה”, בתוך: ‘התנועה הציונית ברוסיה מראשיתה ועד ימינו’, הוצ' הספריה הציונית.

מירון, דן. תשכ"א: “הספרות העברית בראשית המאה הכ'”, ‘מאסף’, ב.

פוגרבינסקי, יוחנן. תשי"ג: “העתונות העברית (סקירה ביבליוגרפית)”, בתוך: “יצחק גרינבוים (עורך)”, ‘אנציקלופדיה של גלויות’, א, ורשה, הוצ' חברת אנציקלופדיה של גלויות.

קרסל, ג. תשכ“ה; תשכ”ז: ‘לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים’, הוצ' ספרית פועלים.

רבינוביץ, א. ז. (עורך). תרע“ב: 'יזכור — מצבת זכרון לחללי הפועלים העברים בא”י', יפו.

שיינטוך יחיאל. תשמ"ב: “מבוא לחקר ספרות יידיש ועברית תחת שלטון הנאצים בפולין וליטא”. ‘דפים לחקר תקופת השואה’, ב, הוצ' הקיבוץ המאוחד.


הערה ביבליוגרפית

הכנס הבינאוניברסיטאי הרביעי לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת חיפה, כ“ט באדר א' בניסן תשמ”ז (30־31.3.1987)

– ‘דפים למחקר בספרות’, הוצ' הספרים של אוניברסיטת חיפה, מס' 5/6, תשמ"ט (1989), עמ' 215–238.



  1. לכתב–עת נדיר ובלתי–ידוע זה הגעתי תוך כדי מחקרי על “המחצית הראשונה” של חייה ויצירתה של דבורה בארון (1887 — 1923). תוך כדי התוודעות אליו ואל הפרטים הכרוכים בהשתתפותה בו, התברר שכתב–עת זה הופיע בנסיבות היסטוריות מיוחדות במינן, המרומזות בכותרת “המוזות והתותחים”. אבל עם כל ייחודן, יש בהן סמל שבזעיר אנפין לאופן שהתפתחה ומתפתחת הספרות העברית בצל הפרעות אז והמלחמות היום.  ↩

  2. גנזים 21212. הפרשה מתוארת בפרק השני של ספרי (תשמ"ח).  ↩

  3. עליו: ג. קרסל (תשכ"ה); נורית גוברין (תשל"ח, עמ' 78—118). בארכיון ‘גנזים’ מצויים כמה מכתבים שלו, מתקופה הרבה יותר מאוחרת, ואין הם קשורים ב‘הצעיר’. בשאלון האישי שלו לא הזכיר פרשה זו.  ↩

  4. גנזים 21213.  ↩

  5. עקבותיהן של המהומות ואי–השקט בארץ באים לידי ביטוי גם במכתבו של ארושה של דבורה בארון, משה בן–אליעזר. המכתב נשלח מווילנה ביום 14.12.1905 (גנזים). ומזכיר את “היום הראשון להשביתה הפוליטית” ב–10 בדצמבר, שבגללה אינו יכול לבוא אליה לקובנה “בשעת חירום זו” אלא “לכשירגעו הרוחות”.  ↩

  6. כך במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  7. נדפסה בדפוס נ.סטרובולסקי, ורשה, גנשה 18. מצויה ב‘אוסף יפה’ באוניברסיטת תל–אביב. כתוב עליה: “חוברת ראשונה” אבל קרוב לוודאי שלא היה לה המשך. השם “מזמירות החורף” מעיד אף הוא על ההשתעבדות לביאליק.  ↩

  8. אף היום כך, ועקבותיה של שירה זו ניכרו, למשל, בשירי המחאה נגד מלחמת לבנון, כפי שבאו לידי ביטוי באנתולוגיות: ‘חציית גבול — שירים ממלחמת לבנון’, בהוצאת ספריית פועלים תשמ“ג; ו‘אין תכלה לקרבות ולהרג’ בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ”ג. וראה, מאמרו של שמואל ורסס (תשמ"ו, עמ' 23—54).  ↩

  9. על פיענוח חתימה זו ראה, חיה הופמן, “תעלומת זהותו של בן–בג–בג”, ‘מעריב’, ט“ז בניסן תשמ”ו (25.5.1986), עמ' 25.  ↩

  10. נדפס ב‘הדרך’ (וארשה), ו‘ בשבט תרצ“ג, ע”י ח. נ. גינצבורג וע"י דניאל פרסקי ב’הדואר‘, כ“ו אב, ת”ש. חזר וכונס ב’כתבים גנוזים של ח“נ ביאליק‘, הוצ’ בית ביאליק על ידי דביר, תשל”א, עמ' 135.  ↩

  11. תודתי לידידי ד“ר יוסף הלוי ז”ל, מאוניברסיטת בר–אילן על תוספת חשובה זו.  ↩

  12. גנזים 86004. המכתב מעיד גם על התמיכה שקיבלה מאביה הרב ומבני משפחתה.  ↩

  13. ד“ר אוריאל אופק ז”ל, במכתבו אלי מיום ט‘ בתמוז תשמ"ה, סבור כי כנראה לא הופיע מאסף ’הפרחים‘ כלל. וראה עוד לעניין זה בהערה מס’ 18 לפרק הראשון של ספרי (תשמ"ח).  ↩

  14. איני יודעת את הסיבה לכך.  ↩

  15. ב‘גנזים’ מצויים ארבעה מכתבים של י. ח. אייזנברג אל דבורה בארון. העיר קונין (מומסא) נמצאת כ–180 קילומטרים ממערב לוורשה, על הדרך בין ורשה לפוזנאן, והיא מרוחקת כ–350 קילומטרים מביאליסטוק. בשנת 1905 חיו בה כעשרת אלפים תושבים, כמחציתם יהודים, והתנהלו בה חיי תרבות עֵרים. רישומה של מהפכת הנפל של 1905 ניכר גם בקונין, ובאוקטובר 1905 התארגנה בה הפגנת פועלים המונית בדרישה להטבת תנאי עבודתם. ההפגנה דוכאה מיד ולא הביאה כל תוצאות (גלברט. תשכ"ח). י. ח. אייזנברג לא נזכר בספר זה.  ↩

  16. גנזים 21112.  ↩

  17. גנזים 21113.  ↩

  18. גנזים 21114.  ↩

  19. גנזים 21115. יש לשער שכתב מכתבים נוספים בענין ‘הצעיר’, שאבדו ושלא הגעתי אליהם.  ↩

  20. גנזים 21113. חותמת הדואר: 25.12.1907.  ↩

  21. השם מנוקד ב‘הצעיר’: גרַנַט. עד ששונה נכתב שם המשפחה: גראנאט.  ↩

  22. דוד רמון, “חיי אבי”, ‘שירים’, בעריכת צבי לוז, מסדה ואגודת הסופרים, תשל“ג. ועוד במקומות רבים. י. צ. רמון השתתף גם בקובץ: 'יזכור — מצבת זכרון לחללי הפועלים העברים בא”י‘, בעריכת א. ז. רבינוביץ, יפו תרע"ב, עמ’ 37—40 בחמישה שירים ללא שמות.  ↩

  23. גנזים 8934/1. בכתב–יד של פרק זיכרונותיו, שנכתב בצפת, בשנת תרצ“ו (גנזים כ–8466), שרובו הוקדש לימי הילדות המוקדמים, תיאר בקיצור נמרץ את התקופה שעד עלייתו לארץ. השתתפותו ב‘הצעיר’ לא נזכרה, אבל על אותו זמן כתב: ”היתה לי בתוך הפרעת החיים, הפתעה של רוח הקודש, כי כתבתי הרבה שירים, ופרסמתי מהם באיזה מקומות, עוד לפני בואי לארץ–ישראל, אשר אליה עליתי בעודי צעיר לימים." כמו–כן הוא מזכיר את היכרותו באותו זמן בוורשה, עם זלמן שניאור ויצחק קצנלסון.  ↩

  24. יצחק איזנברג נולד בפינסק בשנת 1913, עלה ארצה ב–1934 ונמנה עם מייסדי עיתון ‘הבוקר’. היה ממשתתפיו הקבועים כל השנים. שם אביו דוד, ולכן אינו בנו של י. ח. אייזנברג. דוד תדהר, ‘אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו’, ערך: “יצחק אייזנברג”, כרך רביעי, עמ' 1816. באחת הרשימות שכתב על יוסף הפטמן (‘הבוקר’, 2.1.1959) סיפר שהתוודע אליו לראשונה בשנות השלושים.  ↩

  25. אין ב‘גנזים’ כל חומר ארכיוני של י. ח. אייזנברג. לא נמצאו פרטים עליו ב‘לכסיקון לסופרי יידיש’ של זלמן רייזין ולא ב‘לכסיקון החדש לספרות יידיש’ (ניו–יורק 1960). כל האייזנברגים הנזכרים בהם אינם מתאימים. העיתון ‘היום’ (1906—1907) הופיע ביולי 1906 בוורשה, בפורמט קטן בעריכתם של צבי פרילוצקי וי. ח. זגורודסקי, בשעה שברוסיה נסגרו כל העיתונים העבריים (ראשית 1906). הוא נוסד על–ידי מערכת ‘דער וועג’, שהופיע בוורשה והיה בעיקר אינפורמטיבי. כשחגג אחד–העם את יובל החמישים שלו, הוציא ‘היום’, שהיה אז העיתון העברי היחיד בכל רחבי רוסיה, קובץ מיוחד, לא גדול, שהוקדש לכבודו. בראשית 1907 נסגר ‘דער וועג’ ואתו נסגר גם ‘היום’ (פוגרבינסקי. תשי"ג, עמ' א, 484—485).  ↩

  26. נזכר הרבה בכרטסת ‘גנזים’, אבל לא הצלחתי למצוא פרטים מדויקים על חייו. מרשימתו “נתיב חייו של סופר תורני” ב‘הצופה’ 1.11.1963, מתוך הקדמה לכרך כתביו של ר‘ משה שמואל ז"ל (גיסו של הכותב) ניתן ללמוד שילדותו או נעוריו המוקדמים היו כשישים שנה קודם לכן, ושאביו היה רבה של העיירה אלשאד בחבל זמוט בליטא. בספר ’יהדות ליטא‘ נדפסו שניים ממאמריו על ישיבת וולוז’ין ועל ישיבת לידא, ואין בהם פרטים אוטוביוגרפיים.  ↩

  27. בספרים על לודז' לא נזכר שמו.  ↩

  28. על–פי קרסל (תשכ"ה). בערך זה לא נזכרה השתתפותו ב‘הצעיר’. בקובץ כתביו ‘עם ואדם’, הוצאת אגודת העיתונאים ו‘עמיחי’ [תש"ד], אין אוטוביוגרפיה שלו. במבוא הביוגרפי מאת אייזיק רמבה נכתב, שהפטמן פרסם בנערותו שירים בבמות שונות, ללא פירוט. גם במאמרי הזיכרונות וההספד הרבים שפורסמו עליו ב‘הבוקר’ ובכתבי–עת אחרים, ביניהם גם מאת יצחק איזנברג, לא נזכרה השתתפותו ב‘הצעיר’.  ↩

  29. יחיאל שיינטוך, ‘דפים לחקר תקופת השואה’, ב, תשמ"ב. ואולי הוא בן–משפחתו של המשורר גרשון רוזנצויג, יליד ביאליסטוק (1861—1914), שפעל בארצות–הברית, במיוחד בתחום הפרודיה (קרסל. תשכ"ז).  ↩

  30. על סיפור זה ראה בהרחבה בפרק השלישי של ספרי [תשמ"ח]. כאן יבוא תיאור מקוצר שלו.  ↩

  31. על פוגרום זה ראה בפרק הקודם.  ↩

  32. צבי לוז, ‘מבוא’ ל‘שירים’ מאת יוסף צבי רמון. ראה לעיל הערה 20. וכן, צבי לוז, ‘שירת יוסף צבי רימון. מונוגרפיה’, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1998.  ↩

א. לילדֵי תש"ח

“רם יתנופף דגל ישראל” — בכותרת זו נפתחה החוברת של ‘דבר לילדים’, מיום י“א באייר תש”ח (20.5.1948) לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, ודגל ישראל בצבעי כחול לבן עם מגן דוד, גדילים ומוטות בצבעי “זהב” התנוססו על שערה. עורך ‘דבר לילדים’ היה בשנת 1948 המשורר זאב (אהרון) שכתב גם את מאמר המערכת השבועי תחת הכותרת “שים אל לבך”. זאב היה מוותיקי המחנכים בארץ, מנהל מחלקת ההסברה ב“הגנה”, ושליח במחנות ההעפלה בקפריסין, ובסוף 1948 הצטרף לשירות התרבות של צה"ל ואחר־כך נתמנה קצין חינוך ראשי. שירו הראשון הופיע בגיליון הראשון של ‘דבר לילדים’ ב־1933.

2.jpg

כשני שלישים מתוך החוברת הוקדשו למאורע ההיסטורי הגדול, ברמות שונות, כדרכו של עיתון ילדים ונוער זה, מבלי “להתיילד”, ללא הסתר דברים מן הקורא הצעיר. היתה זו “מדיניות”, להביא בפני הקוראים והקוראות הצעירים את אירועי המציאות מותאמים להבנתו וליכולת תפיסתו, להדגיש את האור, החיוב והאופטימיות, אבל לא להתעלם גם מהצללים והשלילה.

בחוברת חגיגית זו, לא דווח כמעט על הפלישה, הקרבנות, ההפצצות, הסבל והקשיים שעמם התמודד היישוב לפני ההכרזה ואחריה. אלה תוארו בחוברות שקדמו לחוברת חגיגית זו ובאלו שבאו אחריה. בשליש האחרון של החוברת המשיכו העניינים להתנהל “כרגיל”, והתפרסמו בו הסיפורים בהמשכים. שלא כרגיל, נעדר הפעם המדור הקבוע של מכתבי הילדים־הקוראים למערכת.

עם זאת, התקיים גם בחוברת זו, אותו שילוב קבוע שאפיין את חוברות ‘דבר לילדים’ דרך קבע: אקטואליה ונושאם כלליים; העולם היהודי והעולם הישראלי, מבית ומחוץ. כל זה בז’אנרים מגוונים: שירה ופרוזה, סיפורים ואגדות מן המקורות ומספרות העולם, מסות ואינפורמציה ודבר העורך; מדורים קבועים ומתחלפים, גרפיקה המותאמת לכל הגילים ולכל הרמות, בשילוב איורים קבועים של ציירי כתב־העת (נחום גוטמן, אריה נבון) ואיורים מתחלפים מותאמים לתכנים.

קוראי העיתון הבוגרים, למדו מחוברת זו, באותיות גדולות אבל ללא ניקוד, את תוכנה של “הכרזת העצמאות של עם ישראל במדינתו”, שצורפו אליה שמות שנים־עשר חברי הממשלה ותמונותיהם. לשכבת הגיל הבאה נועדה הרשימה “הקרב הראשון על דרך ירושלים” באותיות קטנות ובניקוד, “מתוך דו”ח של כתב ההגנה", שבה תואר הקרב על הקסטל וכיבושו.


ב. סיפורו של בול

מקום מיוחד תופסים בחוברת זו “בולי הדואר העברי” שבאמצעותם הומחש לקוראים הצעירים המעמד החדש של מדינה עצמאית בדרך אינפורמטיבית וחווייתית גם יחד. בחלק האינפורמטיבי הובאו תשעה צילומים של הבולים החדשים לערכיהם השונים, בלוויית הסברים היסטוריים על מקורות הציורים שעליהם ותיאור מילולי של צבעיהם השונים. את הנופך הרגשי למעמד החדש של מדינה עצמאית, הכניס השיר “הבול היהודי” שכתב העורך עצמו, זאב, משורר מן המעולים שבמשוררי הילדים, והוא שהבליט את היותה של מדינת ישראל שוות־ערך למדינות אחרות בעולם שהצטרפה אליהן זה עתה:

הוא הביט סביבו / מחייך ושמח / מאיר את כל המעטפת. / תמהו כולם לבוא האורח, / כל הבולים – של שֵׁם / של חם / ושל יפת. // ראו אותו כי מעולם לא הכירו / במטוס, בספינה וברכבת, / ראו כי צעיר הוא, / ראו כי מאיר הוא / ומביט בעין אוהבת. // וניבט מעליו נוף הכנרת, / העמק הגיא וההר; / וריח נודף של שבעת המינים / והדס ופרי עץ ההדר. / הביטו אליו בעין סוקרת, / ציפו כי יתחיל לדבר, / ראו כי עוד עוּל הוא, / ולא־סתם־בול־הוא, / ראו ־ / כי יש לו מה לספר. //והיה הסיפור קצר ופשוט: / אני בול יהודי.

דומיה — / והחויר מאד הסעודי, / בול גרמני הסמיק, / הבול הצ’כי הבריק / גוטמלי לחש: “תכף ידעתי”, / בול סיני אמר: זקנתי מאד, / אך ספור קצר וחשוב שכזה / מימי לא שמעתי. // בול רוסי חייך. / אמריקני — שלוש פעמים התהפך, / בול ג’ון בול מבולבל / עמד ופזל, // ופתאם — / חלפה המבוכה / ירדה המנוחה / הבול היהודי היה בן משפחה / ורבים החלו תנות אהבים — // והקשיבו יחדו לרעד־לב־אנוש, / הפועם תמיד במעטפות מכתבים.


שער ששי: כתבי־עת ספרותיים

3.jpg

בולי ישראל

השיר ממחיש את קבלתה של מדינת ישראל ל“משפחת העמים” ובאמצעותו מסופרת ההיסטוריה הקרובה של יחסן של מדינות העולם להקמת מדינת ישראל, כפי שבא לידי ביטוי בהצבעתן המפורסמת בעצרת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947. הוא מעביר את ההתרגשות של המעמד החדש, הציפיות והתקוות מן העולם, בשליחות ארץ ישראל, נופה וצמחייתה המסורתית הקדומה. לשיר צורפו שלושה איורים הממחישים את דרכו של הדואר: הרכבת ביבשה, שעל אחד מקרונותיה נכתב: חיפה—חדרה, ועל קטרהּ מתנפנפים שני דגלי ישראל; האנייה בים ששמה: משה שרתוק; והמטוס בשמים ששמו: ישראל גלילי.


4.jpg

הַבּוּל הַיְהוּדִי [השיר המנוקד הועתק מתוך התמונה במקור]

הוּא הִבִּיט סְבִיבוֹ

מְחַיֵך וְשָׂמֵחַ,

מֵאִיר אֶת כָּל הַמַעֲטֶפֶת.

תָּמְהוּ כֻּלָם לְבוֹא הָאוֹרֵחַ,

כָּל הַבּוּלִים —

שֶׁל שֵׁם

שֶׁל חָם

וְשֶׁל יֶפֶת.

רָאוּ כִּי אוֹתוֹ מֵעוֹלָם לֹא הִכִּירוּ

בְּמָטוֹס, בִּסְפִינָה וְרַכֶּבֶת,

רָאוּ כִּי צָעִיר הוּא,

רָאוּ כִּי מֵאִיר הוּא

וּמַבִּיט בְּעַיִן אוֹהֶבֶת.

וְנִבָּט מֵעָלָיו נוֹף הַכִּנֶּרֶת,

הָעֵמֶק, הַגַיְא וְהָהָר,

וְרֵיחַ נוֹדֵף שֶׁל שִׁבְעַת הַמִינִים

וַהֲדָס וּפְרִי עֵץ הֶהָדָר.

הִבִּיטוּ אֵלָיו בְּעַיִן סוקֶרֶת,

צִפּוּ כִּי יַתְחִיל לְדַבֵּר,

רָאוּ כִּי עוֹד עוּל הוּא,

רָאוּ —

כִּי יֵשׁ לוֹ מַה לְסַפֵּר.

וְהָיָה הַסִפּוּר קָצָר וְפָשׁוּט: “אֲנִי בּוּל יְהוּדִי”.

דוּמִיָה —

וְהֶחְוִיר מְאֹד הַבּוּל הַסָעוּדִי.

בּוּל גֶרמַנִי הִסְמִיק,

בּוּל הַצֶ’כִי הִבְרִיק

גְוַטִימַלִי לָחַשׁ: “תֵכֶף יָדַעְתִּי”,

בּוֹל סִינִי אָמַר: זָקַנְתִּי מְאֹד,

אַךְ סִפּוּר קָצָר וְחָשׁוּב שֶׁכָּזֶה

מִיָמַי לֹא שָׁמַעְתִּי.

בּוּל רוּסִי חִיֵךְ.

אֲמֵרִיקָנִי —

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הִתְהַפֵּךְ,

בּוּל ג’וֹן בּוּל מְבוּלְבָּל

עָמַד וּפָזַל,

וּפִתְאֹם —

חָלְפָה הַמְבוּכָה

יָרְדָה הַמְנוּחָה

הַבּוּל הַיְהוּדִי הָיָה בֶּן מִשְׁפָּחָה

וְרַבִּים הֵחֵלוּ תַּנוֹת אֲהָבִים —

וְהִקְשִׁיבוּ יַחְדָו לְרַעַד־לֵב־אֱנוֹשׁ,

הַפּוֹעֵם תָּמִיד בְּמַעַטְפוֹת מִכְתָּבִים.


ג. “כֻּלָּנוּ נושמים יחד”

באותה חוברת הובא מדור אינפורמטיבי, באותיות קטנות וללא ניקוד, לבוגרים שבין הקוראים, הכולל מספרים על “היישוב היהודי בעולם” “לפי אומדנים אחרונים” בשנת 1947. מקום מיוחד הוקדש למספרי היהודים בשנת 1939 “לפני השואה” — 16.6 מיליון נפש ובשנת 1947 אחריה, 11.2 מיליון נפש מתוך הזכרת 6 המיליונים “ששיכלה יהדות אירופה בתקופת המלחמה”. מספר היהודים בארץ־ישראל היה 625,000 נפש.

בהתאם למדיניות העריכה המשורגת הנהוגה בעיתון, לאחר המדור האינפורמטיבי “היבש” המיועד לבוגרים, בא הסיפור “התוֹרָן” הקבוע המיועד לצעירים יותר, באותיות גדולות ומנוקדות, התורם את החוויה הרגשית. הסיפור “האֵם הזקנה ובניה” מאת פניה, היא הסופרת פניה ברגשטיין, מתאר את שיבת־ציון ותהליך קיבוץ הגלויות מתוֹך הרחקת עֵדוּת, כאגדה רחוקה, על “האם הזקנה”, וחמשת בניה: גיבור, חכם, חרוץ, שמח, חביב, שעזבוה כדי לסייע ל“ארץ קטנה מעבר להרים” ש“עתה התנכלו לה שכנים רעים וחזקים והתנפלו עליה להשמידה”. בסופו של הסיפור שבים הבנים אליה, לאחר ששלמה מלאכתם ותמו נדודיהם.

5.jpg

האם הזקנה ובניה. איור: נחום גוטמן


החגיגיות והרגשת התרוממות הרוח, באו לידי ביטוי במדורו של העורך “שים אל לבך”, תחת הכותרת הישנה־חדשה: “אנו נצבים תחת דגל מדינת ישראל”. יש ב“דבר המערכת” שילוב סגנוני של ישן “היום אנו ניצבים” וחדש: “כלנו נושמים יחד”; בסמלים: “תכול־לבן הטלית” יחד עם צבעי הדגל: “נפרש הדגל התכול־לבן מעל לעם המאוחד”; ובתכנים: התגשמות דברי הנביאים על קיבוץ הגלויות המתגשם לנגד העיניים: “מארבע רוחות העולם” “בחופינו עולים יהודים בויזה של ממשלת ישראל”. את מקום הטלית, המאחדת, שחיפתה בעבר על כל הנערים, ש“עמדו יחדיו, נשמו יחדיו” תפש כעת הדגל הפרוש “מעל לעם מאוחד”.

החוברת מסתיימת, במדור המחורז ההומוריסטי הקבוע: “אורי מורי” פרי עטה של “לאה” היא המשוררת לאה גולדברג, בלוויית ציוריו של אריה נבון. החרוזים והאיורים גוייסו אף הם למעמד ההיסטורי, בראייה מבודחת המאפיינת אותו. הדגל, סמל הריבונות המובהק ביותר, שבו נפתחה החוברת, נהפך כאן ל“דגל המִלווה הלאומי” ושני החברים, אורי ומורי, תורמים את חלקם למאמץ המלחמתי של היישוב וקושרים “גרוש” כל אחד בפינה אחרת של הדגל כהלוואה.

מחוברת זו למדו וחוו ילדי ישראל של אז על “הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל”. ילדים אלה כיום הם כבר סבים וסבתות לנכדים ונכדות, אבל אלה כבר לא מסתפקים בכתב־עת מסוג ‘דבר לילדים’, שהיה בן 15 שנים באותו זמן, שביקש לחנך, לעצב וללמד וגם לבדר את ילדי ישראל. הילדים של היום מבקשים את חוברת הצבע והגרפיקה, הסיפור, השיר והאנקדוטה כדין דור הטלוויזיה והאינטרנט.

ימים יגידו איזה דור יצמח מהם.

חשוון תשנ"ח


הערה ביבליוגרפית

– ‘עת־מול’, כרך כ“ג, גל' 1 (135) חשוון תשנ”ח (נובמבר 1997), עמ' 9–10.


תמונה 1 - פמליה - ישראל כהן.png

ישראל כהן


בתחילת שנת תשי“ג הופיע המאסף ‘פמליה. דברי סופרים צעירים’ בעריכת ישראל כהן ו”בהוצאת אגודת הסופרים ליד ‘דבר’“.1 במאסף השתתפו עשרים ושישה סופרים צעירים, “והם באים מכל חוגי הישוב”. ואלה שמות משתתפי ‘פמליה’ כפי שנרשמו לפי סדר א”ב בצירוף הביוגרפיה שלהם, בעמודים החותמים של ‘פמליה’. כאן הובא בסוגרים רק תאריך הלידה: מילא אהל (1925); אוריאל אופק (1926); אורי אורן (1931); אהרן אלמוג (1931); יגאל אפרתי (1924); עמוס אריכא (1933); מימון בן־עמי (1935); משה בן־שאול (1930); יוסף בר (1932); מכבית־גולני (1918); אהרן גפן (1932); רות גפן־דותן (1924); יונה דוד (1919); משה דור (1932); נח הרצוג (1933); זרובבלה (1929); יצחק לבני (וייס) (1934); דוד לוין (1934); שמואל מור (1929); בינה מיורסקי (1933); פסח מילין (1930); אריה סיון (1929); רות פיק (1922); ישראל פנקס (1934); אורי שוהם (1929); פועה שלו־תורן (1930).

יש בספר זה, כדברי המבוא של העורך, מילוי החובה של כל דור “לטפח כשרונות רכים בעין טובה ולחברם עם מסורתה הנאה של היצירה הכללית”. העורך תיאר את מדיניות “היד הרכה”, שנהג בכתביהם של הסופרים הצעירים, שניכרים בהם “חבלי ביטוי”, וידע מראש, ש“אפילו יכזיבו אחר כך כמה מהם, לא תהא זאת ברכה לבטלה. בזכות אלה שישארו ראוי המאמץ הזה”.

יש לראות מפעל זה במסגרת ההתעוררות הספרותית הכללית של ראשית שנות החמישים במדינת ישראל, שעמדו בסימן של חילופי־טעם, חילופי־משמרות, כניסתו של דור־משוררים חדש עם פואטיקה חדשה ונורמות ספרותיות חדשות. וכן היו חילופי־משמרות גם בביקורת העברית, עם כניסתם של מבקרים חניכי האוניברסיטה העברית למעגל הביקורת, כשהם מביאים עמהם גישות חדשות ומינוּח שונה.

משתתפי המאסף לא היו קבוצה הומוגנית ולא השתייכו במובהק לשום זרם או אסכולה או חבורה מגובשת. רובם השתתפו בכתבי־עת שונים שהופיעו באותן שנים, ביניהם כתבי־עת שנוסדו על ידי חוגי “הצעירים” בלבד, כמו ‘לקראת’, ‘אשמורת’, ‘מאבק’, ‘עין’, ‘ניבים’.

המאסף ‘פמליה’ עורר תגובות זועמות דווקא מתוך הסופרים והמשוררים הצעירים, בייחוד אלה שלא השתתפו בו, ודברי שבח נלהבים מפי אחרים. קשה להימנע היום, עם קריאת המאמרים המשבחים והמלגלגים, מן ההרגשה, ש“חשבונות” חוץ־ספרותיים השפיעו על רשימות הביקורת, שכותביהן ביקשו לנגח את אגודת־הסופרים בכל מחיר, גם בשעה שהיא יוזמת מפעל נאה, המיועד לעודד כוחות חדשים וצעירים.

מבחנו של מאסף מסוג זה ממרחק הזמנים הוא בין השאר גם בשאלה: כמה מבין אלה שהשתתפו בו, אכן נעשו באמת מספרים ומשוררים, אם כי אין זו שאלת־המבחן היחידה, ולא כאן המקום לעמוד על בעיות נוספות המלוות מאסף צעירים מסוג זה.

מבין עשרים ושישה משתתפי ‘פמליה’, המשיכו כמחצית בכתיבה ונעשו לימים משוררים ומספרים מוּכרים, מקצתם המשיכו בספרות, אולם פנו לתחום המחקר והביקורת, וכרבע – נשרו.

בין מקדמי המאסף בברכה, היה צ. נחום2 בכותרת נלהבת: “ספר הצעירים – מפעל שלא היה כדוגמתו בארץ” (‘ידיעות אחרונות’, י“ז בכסלו תשי”ג–5.12.1952). הוא מתאר את החידוש בהוצאת ספר זה ואת ההכנות שקדמו לו: “כינוס של סופרים צעירים מן העיר ומן הכפר, מן הקבוצות והמושבות ואף תלמידי האוניברסיטה העברית ולובשי מדי צה”ל לרוב. הם קיבלו את הרעיון להוציא ספר של סופרים צעירים בהתלהבות רבה ואמנם הספר הוכן ונמסר לדפוס במשך מחצית השנה שעברה מעת הכינוס“. חידוש אחר הוא רואה גם בכך “כי קרוב לחמישים אחוז מהם [מן המשתתפים] הן בנות המין היפה”. הוא רואה במשתתפים את “ממשיכי הספרות העברית” ש”יצירותיהם המגוּונות מעידות על ערוּת רבה לגבי כל המתרחש בארץ [־ ־ ־] ואין ספק שנמצאים ביניהם בעלי־כשרון, שהספרות העברית עתידה עוד לשמוע אודותם".

בין המברכים הנלהבים היתה גם אנדה עמיר (‘דבר’, כ“ג באייר תשי”ג–8.5.1953) שראתה את המשותף לכל משתתפי הקובץ בתכונת “יושר, של אמת ושל טבעיות” ובכך שהם מחוֹנָנִים ב“חסדה של מציאות המולדת”. כן רואה אנדה בחברי ‘פמליה’ תכונה נוספת: הטבעיות של שפתם העברית של הכותבים, שהיא להם “שפה בריאה, טבעית, נובעת ממקורות לא נלמדים אלא ינוקים מאז המילים הראשונות: אמא אבא”. הכותבת מברכת את אגודת הסופרים על יזמתה הברוכה ואת העורך כשליחה הנאמן. חשיבותה של אנתולוגיה זו היא, לדעתה, לא רק בטיפוחו של דור סופרים חדש, אלא גם בכיוון התפתחותו של דור זה: “לא אחת קורה, כי הדור ה’צומח' צמיחתו אינה של דור מתוך דור אלא דור מול דור, ואף נגד דור; ואך בידי ה”קשישים" לכוון ולהכריע".

למוֹתר להעיר, שזוהי תפיסה תמימה, שאינה עומדת במבחן המציאות הספרותית לא רק בתחום הספרות העברית, וכי ההתפתחות היא לא פעם מתוך מרידה, התנגדות וקפיצות כנגד “הקשישים” תוך הסתייגות ממגמתם המכוּונת.

גם יוסף חנני היה בין המברכים (‘הפועל הצעיר’, ו' באייר תשי"ג–21.4.1953). גם הוא מחפש את המשותף ומוצא אותו: “קרקעה של הארץ שקנו אותה מיום הורתם ולידתם או שהגיעו אליה בגיל רך נעשתה לחלק מנפשם. ה’צבריות' כאן, היא חיוב שבחיוב, שצמחה ועלתה על נוף חיים ארץ־ישראלי, החתום כבר פחות או יותר ב’מסורת' מתהווה ומאורעות חיים כמו: מלחמת השחרור, והתקופה שלאחריה”. הוא רואה בקובץ “יותר סופרים צעירים מאשר ספרות צעירה”, והמשך הקו הסלול ולא “קולות התקוממות”. המאפיין אותו הוא “הליכה בנתיבות סלולות” בעוד ש“הלב כָּמֵהַ להתחדשות היצירה העברית ומבקש למצוא בספרות הצעירה ניב חדש לחיים ולתמורותיהם הגדולות שאירעו במשך השנים האחרונות”.

חנני הוא היחיד המקדיש שורות אחדות לכל אחד מן המשתתפים וסיכומו:

הקובץ ‘פמליה’ הוא מפעל ספרותי, שיש בו עניין רב לסופרים הצעירים המכונסים בו וכן לקורא התאב לראות את התמרורים והציונים בדרך התפתחותה של ספרותנו לאחר מלחמת השחרור.

הוא מברך את העורך “שהשקיע עמל רב וגילה יחס טוב ועדין גם למתחילים” ומביע תקוותו, ש“שקובץ זה יעזור לטפח, לחזק ולעודד כשרונות רבים ומתלבטים, ואין ספק כי יוזמתה של ‘אגודת הסופרים’ וכן פעלו של העורך לא יהיו לשוא”.

חמישה הם מראשי המתנגדים, המבקרים והמלעיגים על ‘פמליה’: אהרן אמיר, דן בן־אמוץ, גבריאל מוקד, דוד אבידן ואחד החותם: יוסף.3 אהרן אמיר ודן בן־אמוץ היו בני שלושים בשעה שהופיע ‘פמליה’, גבריאל מוקד – כבן עשרים ודוד אבידן – כבן תשע־עשרה.

אהרן אמיר, שהכתיר את רשימתו בשם: “תעודת בגרות – לאו דוקא” (‘הארץ’, 17.4.1953), פתח בתיאור הנייר שעליו הודפס הקובץ: “לבן וצח כשלג” ודרש זאת לגנאי. יש להעיר, שציון הידור זה, שגם כותבים אחרים מזכירים אותו, נראה משונה ותמוה, שכן המאסף נראה היום צנוע ומאופק ונזירי, בדפים שאין בהם לא איור ולא תמונה והעיצוב הגרפי פשוט ביותר.

לאחר שציטט אהרן אמיר “ציטוט עוין” את דברי ההקדמה של העורך, והביא נתונים סטטיסטיים מלגלגים על גילם של המשתתפים ועל כמות השירים והסיפורים, הוא מגיע למסקנה ש“אין כאן אלא חבורה של בחורים ובחורות, חלקם בוגרי המחזורים האחרונים של הגימנסיות, שניכר בהם כי קראו כמות מסויימת של יצירות מן ‘הספרות העברית החדשה’”. לדעתו, חלק מן ההשפעות שקלטו היו לשווא, והשפעות אחרות מורגשות בצורה “גולמנית ודוחה”. “דרכי עיכולן של ההשפעות השונות, בשירה ובפרוזה, מרמזות אצל רוב המשתתפים על איזו מגמה לא־בריאה ל’ספרותיות' ערטילאית, הקוצצת את היצירה הספרותית מטַבּוּר החיים והחוויה, הדורשת את החיים כמין חומר ועושה לה אותם מין ‘נושא’ בלא שתיזון מהם בפועל ממש”. אין אהרן אמיר מוצא בקובץ לא “סימנים של רעננות החוויה ושל כשרון אמת” ואף לא “משהו בגרות בשירה ובפרוזה”. לדעתו אם מייצגת ‘פמליה’ “דור” בספרות העברית, “הרי זו תעודה עגומה לאותו ‘דור’”.

ושוב אעיר, שכדי להפריך “תחזית” זו, די אם נזכיר שישה בלבד מן הסופרים־המשתתפים: אוריאל אופק, אהרן אלמוג, משה בן־שאול, משה דור, אריה סיון, ישראל פנקס, שמות המדברים בעדם.


תמונה 2 - שער.png

דן בן־אמוץ, בן גילו של אהרן אמיר, הגיב על דרך הפרודיה על כל מרכיבי קובץ זה: על שם הקובץ שהפכו ל“פאמיליה” במובן “קובץ משפחתי”, שהאחים המבוגרים יותר מוציאים בשביל הצעירים; על הקדמת העורך, שייחס לו “חשבונות מפלגתיים” ולעג לכוונותיו הטובות לטפח כוחות צעירים. כמו כן חיקה את סגנונם של אחד הסיפורים ואחד השירים בקובץ, ואף על הציונים הביוגרפיים של המשתתפים הניף את שוט לגלוגו (‘משא’, כ“ג באייר תשי”ג–7.5.1953).

גם דבריו של גבריאל מוקד, מלגלגים ושמים לצחוק את היזמה, את העורך ואת המאסף עצמו. כבר הכותרת מכַוונת את הקורא לנימה הכללית של הדברים: “פמליה או מעשה ב־26 דרדקים” (‘קול העם’, 30.4.1953–ט“ו באייר תשי”ג). מוקד רואה בכל העניין פעילות מפלגתית פוליטית טהורה של מפא"י, ומתאר על דרך הפרודיה את הפעילוּת שקדמה להוצאת המאסף. גם הוא מזכיר את “הנייר המשובח דווקא”, מלגלג על הציונים הביוגרפיים המלווים את המאסף, וכקודמו מלעיג גם הוא על דברי הקדמתו של העורך. על היחסים בין המשתתפים לבין עצמם הוא כותב: “אך דא עקא, שכל אחד מהעשרים וששה מגדיר את היצירות של העשרים (לפחות) כזיבורית גמורה לכל דבר, הינם רק חלוקים ביניהם מי ומי כלול בין העשרים”. מוקד שואל אותה שאלה, שהציבו לעצמם כל המבקרים שביקרו את הקובץ: “מהו המשותף התוכני ליצירות של ‘פמליה’” ותשובתו: “התחמקות זריזה מכל דיון חברתי, מכל נושא הלקוּחַ במישרין ובעקיפין מחיי המוני העם מחד גיסא, ומאידך גיסא וכתחליף? אירוטיקה מתקתקת וחווריינית”. יחד עם זה הוא מזכיר שלושה מבין המשתתפים, – ישראל פנקס, יוסף בר ובינה מיורסקי – שיצירותיהם הן, למעשה, “דברי הפרוזה היחידים הראויים להדפסה” אולם, בהתאם לשיטתו, הרי הם נקלעו לאנתולוגיה זו באקראי.

רצינית יותר היא ביקורתו של דוד אבידן הצעיר, על אף הכותרת המלגלגת: “סביב מהתלה ספרותית אחת” (‘על המשמר’, 24.4.1953). הכותב טורח לנמק את דבריו ולהוכיחם ואף לתאר את האווירה הספרותית סביב כתיבתם של הצעירים בני “הדור השלישי” בספרות, שראשיתם בחוברות ‘לקראת’, ושקבלת הפנים הלבבית עודדה אותם להוסיף ולפרסם. הוא רואה ב’לקראת‘, “קרש־קפיצה” ל’פמליה’.4 אבידן מנתח את טיבו של מושג “הדור השלישי”, ולדעתו, קווי־ההיכר המשותפים שֶמונים בדור זה “שלאחר דור המלחמה” אין בהם יותר מאשר קביעת עובדה כרונולוגית, ואילו בהתאגדות זו “תחת דגל ‘הדור השלישי’”, יש משום “אונאה ברורה”: “אונאת הציבור”, ו“אונאה עצמית”. הוא מנתח את הכיוון הקודם של אנשי ‘לקראת’, מתאר את התפוררותם, ואת ההזדמנות החדשה שניתנה להם ב’פמליה'. לדעתו, המאפיין את “הדור השלישי” הוא “המבוכה הכללית” – “העדר מוחלט של עמוד־שידרה אידיאולוגי ופוליטי ותשוקה עזה להדפיס…”

לאחר “חשבון” זה עם משתתפי ‘פמליה’ פונה הכותב לעשיית “חשבון” עם אגודת הסופרים ועם מדיניותה כלפי סופרים צעירים, ומסקנתו הנחרצת:

“‘פמליה’ היא כשלון ברור”. גם אבידן מדגיש את “הנייר המהודר” לגנאי, כמובן, וסוקר בפרטות את תוכנו של הקובץ. מסקנתו הקיצונית היא, “שלפחות שבעים אחוז ממנו מקומו בסל־המערכת”. מבין המשוררים הטובים יחסית המעטים בקובץ, הוא מזכיר את משה דור, אריה סיון, יגאל אפרתי, אורי שוהם, ומבין המספרים את בינה מיורסקי, יוסף בר ואורי אורן, ובמידת מה של הסתייגות גם את סיפורו של ישראל פנקס.

כנגד מדיניות “היד הרכה” של העורך הוא תובע: “אולם עידוד אין משמעו לטיפוֹת. אין זכויות ללא חובות. סופר צעיר, הרוצה שיכבדוהו אחרים, חייב, בראש ובראשונה, לכבד את עצמו”. “סופר צעיר נתבע קודם כל לאומץ לב אישי וליציבות מאכסימאלית”.

גם בעיתון ‘במעלה’, שרבים מבין משתתפי ‘פמליה’ פרסמו בו את סיפוריהם ושיריהם, באה תגובה על המאסף: “על שלושה ועל פמליה שלימה (מספר הערות מעשיות)” (‘במעלה’, כ' תמוז תשי"ג–3.7.1953) בחתימת: יוסף. הוא מגיב על דבריהם של קודמיו ורואה בהם “ויכוחים שלא לענין”, שכן, לדעתו, “טרם ניגש מישהו לבדוק את טיבו הספרותי של הקובץ בלי פניות”. לדעתו, אין הצדקה לפרסם קובץ כזה, שכן “גם לדעת המשתתפים עצמם אין כאן ייחוד אלא אוסף מקרי של יצירות, שהמשותף היחיד שבהן הוא שמחבריהן לא עברו גיל כרונולוגי מסויים”. אולם:

והאסון הגדול ביותר שקרה לקובץ ההוא שהוכנס תחת כנפיו של חוג מסוים בארץ, חוג שיש לו מתנגדים חריפים מכמה וכמה בחינות – ולאו דוקא מבחינה ספרותית. בגלל זה שימש בעיקר נושא להתנצחויות, ובשעה שמצד אחד עמלו ‘להרוג’ את כל הקובץ על יוצריו ויצירותיו ועורכיו – הרי מצד שני לא טרחו לחשוף את הניצוצות הספרותיים הנאים שבקובץ, אלא השתמשו בו כבמקל־חובלים לצעוק: גם לנו סופרים צעירים!

מסקנתו של הכותב היא, שיש לבחור בדרך ביניים; “צירוף מקרי וחד־פעמי של מחברים, כדי להוציא לאור סך של יצירות למען יצירות אלה עצמן [־ ־ ־] ומוטב לחדול מנסיונות של עיתונות ספרותית ולהתרכז בהוצאת ‘ילקוטים’ מזמן לזמן”. הדוגמה שעומדת לנגד עיניו היא הספרון ‘בשלושה’ – שלושה פרקי שירה מאת משה דור, נתן זך ואריה סיון, בהוצאת ‘לקראת’.

ממרחק השנים נראה, שיש ממש בביקורות, כל עוד הן ענייניות ומנומקות, אולם הגישה העוינת הבסיסית לכל מפעל של אגודת הסופרים, כולל זה שמטרתו לטפח יוצרים צעירים בראשית דרכם, מקלקלת ופוגמת. ומוזרה ביותר הטענה החוזרת, שאם יש בקובץ סופרים טובים, הרי “נקלעו” אליו בטעות, ואם יש בו סופרים גרועים, הרי הם “שייכים” לו.

עדות לתהודה הגדולה שעורר הקובץ משמש גם ה“משאל”, שערך כתב־העת ‘מאבק’ בין משתתפי הקובץ עם הופעתו. המשאל נערך על ידי נתן זך, שסיכם את דברי המשתתפים בו, בתוספת הערכה משלו לעצם היזמה ולתוכנו של הקובץ (24.4.1953–ט' אייר תשי"ג). השתתפו בו: אוריאל אופק, יצחק לבני, אהרן אלמוג, משה בן־שאול, יוסף בר, ישראל פנקס, אריה סיון.

טבעי הדבר ואף צפוי, שמשתתפי הקובץ, אנשים צעירים, מרדנים ותוססים, ובמיוחד אלה שהשתתפו במשאל, לא היו ברובם מרוצים לא מיוזמתה של אגודת הסופרים ולא מדברי־הספרות שנכללו בו. עם זאת היה כל אחד מרוצה מעצמו ומחבריו הקרובים, ולא היה מרוצה מזולתו ומחבריו הרחוקים. ניכרה בדבריהם גם הסתירה הצפויה: מצד אחד רצו הכל באיזה מכנה משותף, אולם מצד אחר – לא הסכים איש שיכפו עליו נושא או צורה. כל אחד גינה את מדיניות “היד הרכה” של העורך, אולם, כמובן, כנגד זולתו. הועלו גם האשמות “מפלגתיות”, בכך שגישת הסלחנית של העורך היא “פרי של שיקולים ותכסיסים מפלגתיים”. חלק מן המשתתפים הביעו את תרעומתם על שלא כינסו אותם קודם ולא ידעו מי יהיו שכניהם לקובץ.

לדעתו של נתן זך לא נכונה הטענה, “שאין דבר משותף לאנשי ‘פמליה’ מחוץ לבמה”, שכן “יש ויש מן המשותף”. משותף זה מתבלט בעיקר בפרוזה והוא: “מציאות חברתית דומה”, “משבר חברתי זהה, נותנים אותותיהם במרבית הסיפורים שבקובץ”. משבר זה נגרם לאחר מלחמת העצמאות בתקופה, שבה חלה “התערערות האמונה בדפוסי חיים שונים [־ ־ ־], רבים החלו תוהים על קנקנן של המסגרות שנותרו. [־ ־ ־] בצד הסופרים שהוסיפו לקוֹנֵן על אבדן המסגרות הקודמות, הופיעו אחרים והקדישו יתר תשומת לב ליש, למבטיח, ובעיקר לתא החברתי הראשוני – למשפחה”.

“האם מקרה הוא?” – שואל נתן זך – “שבמרכז סיפוריהם [־ ־ ־] עומדת בצורה זו או אחרת המשפחה? [־ ־ ־] במרכז ההתעניינות עומדת, כמובן, דמותו של אבי המשפחה, שהרי הוא מסמל את הביטחון והיציבות, או את השקיעה וההתפוררות של תא זה.” במרבית הסיפורים הללו האב מת, ומכאן “המסקנה הפסימית ברורה למדי: חוסר אמונה ביכולתו, בכוחו של האב הריאלי, חוסר אמונה ברצונו”. ומסקנתו: “זוהי, למעשה, זעקת־תגובה למציאות החברתית שלנו. זעקתה של הספרות הכֵּנה”.

הניגוד בין גישתו העניינית של נתן זך (שהיה באותה שנה כבן 23) לבין זו של האחרים – ניכר. ואם כי לא הכל שפטו את המאסף ואת עורכו בהתאם ליחסם האפריורי לאגודת הסופרים, הרי בולט הדבר ביותר שפולמוס סוער זה, שהובא כאן בתמציתו בלבד, מושפע מן “החשבונות” עם אגודת הסופרים ועם מפא"י, והוא טיפוסי ואופייני.5


סיוון תש"ם


הערה ביבליוגרפית

– פרק מתוך: “ישראל כהן בעיני הביקורת”, מבוא ל’מסלול‘. ספר־היובל לישראל כהן במלאות לו שבעים וחמש שנה’, הוצ' ועד היובל ע“י עקד, תש”ם, עמ' 25–31.



  1. פרק י“ד מתוך ”המבוא“ שלי: ”ישראל כהן בעיני הביקורת", בפתח ‘מסלול. ספר־היובל לישראל כהן במלאות לו שבעים וחמש שנה’ בעריכתי.  ↩

  2. איני יודעת מי הוא.  ↩

  3. איני יודעת בבירור מי הוא. אוריאל אופק במכתבו אלי מיום ח‘ באב תשמ"ו שיער שמדובר ביוסף בן־סיון אחיו של משה בן־אלול או ביוסף מרגלית, מעורכי ’במעלה‘ ואחר כך עורך ’השדה'.  ↩

  4. על כתב־עת זה, ראה, עמוס לוין, ‘בלי קו. לדרכה של ’לקראת‘. בספרות העברית החדשה’, הוצ' הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד.  ↩

  5. השתתפו בוויכוח גם אחרים, כגון: ש. י. פנואלי, “‘פמליה’”, ‘גליונות’, אייר־סיון תשי“ג; וכגון, אנדה עמיר, שהגיבה על דבריו של דוד אבידן ב‘דבר’, י”ב באייר תשי"ג.  ↩


המדורים לספרות בעיתונות היומית – קווים ראשונים למחקר


א. עיתונות מחנכת

לכתבי העת העבריים מראשיתם נועד תפקיד חינוכי ולא תפקיד אינפורמטיבי. העיתונות העברית מתחילתה, לא היתה עיתונות יומית, אלא תקופתית, והופיעה בצורת קבצים, לעתים מזומנות. השבועון העברי הראשון היה ‘המגיד’ (1856), שראה אור בעיר הפרוסית ליק שעל גבול רוסיה בשל הגבלת הצנזורה הרוסית, אבל מרבית קוראיו ישבו ברוסיה. בעקבותיו הופיעו שבועונים נוספים (‘המליץ’, ‘הכרמל’, ‘הצפירה’, ‘הלבנון’, ‘חבצלת’, ‘הקול’), שאפשר לראות בהם את מבשרי העיתונות היומית העברית. שבועונים אלה התחרו זה בזה, ובמסגרת תחרות זו אף הוציאו לאור קבצים ספרותיים מרוכזים שהוענקו כשי לחותמים ולקוראים, במיוחד ב“עונות החגים”. בראש השנה ובפסח היו אלה קבצים ספרותיים מכובדים ורציניים, ובפורים קלי ראש, היתוליים והומוריסטיים.

בתוספות ספרותיות מרוכזות אלה התפרסמו דברי ספרות שלא היה להם מקום בגיליונות הסדירים של השבועונים, וגם כאלה שהיו קשורים למועדי ההופעה (חגים).

שבועונים אלה שימשו כחוליה מקשרת בין כתבי העת הפובליציסטיים והחינוכיים לבין העיתונות היומית היהודית (החל מ־1886), שהביאה דיווחים, אינפורמציה ותגובות אקטואליות על הנעשה בעולם היהודי ובעולם בכלל.

טשטוש הגבולות בין כתבי העת למיניהם לבין העיתונות היומית התחדד במיוחד, לא רק בשל השינויים והמעברים בתכיפות ההופעה, אלא בעיקר בתפקידים שנועדה עיתונות זו למלא. כשם שהשבועונים מילאו גם את התפקיד של העיתונות היומית וסיפקו אינפורמציה שוטפת ותגובות אקטואליות לקוראיהם, מבלי לזנוח את תפקידיהם המסורתיים ככלים חינוכיים וכבמות לבירור נושאים רוחניים, אידיאולוגיים, תרבותיים וחינוכיים, כך גם העיתונות היומית מראשיתה, נועד לה תפקיד מרכזי חינוכי־אידיאולוגי, בצד התפקיד האינפורמטיבי המשני והשולי. לא פעם אין מנוס מן ההרגשה שמלכתחילה גדולה היתה ההערכה לחשיבותו של התפקיד הראשון, החינוכי, מזה של השני, האינפורמטיבי, וזה האחרון היה רק עילה לקיומו של הראשון. האינפורמציה נועדה למשוך את לב הקוראים כדי שיגיעו אל העיקר: העיסוק בשאלות העומדות על הפרק בעולם היהודי, והאפשרות להשפיע ולחנך. זאת ועוד. עורכי כתבי העת העבריים, בגולה וגם בשנים הראשונות בארץ ישראל, ראו לפניהם קורא משכיל ומתעניין, יודע שפות זרות, שהעיתונות המקומית בשפת המקום פתוחה לפניו, ואין לו כל מניעה לקרוא בה ולשאוב ממנה את האינפורמציה על הנעשה במקומו ובעולם. העתקת הידיעות ממנה ותרגומן לעברית, נראתה להם במידה רבה מיותרת ובגדר כפילות הגורמת לבזבוז זמן וממון. העורכים רצו שעיתוניהם ימלאו חלל ריק בשביל קוראיהם, וישמשו בתפקידים שהעיתונות הכללית המקומית בשפות האחרות, אינה ממלאת. לכן הופנו עיקר המאמצים פנימה, אל העולם היהודי, אל בעיות ועניינים יהודיים העומדים על הפרק, אל טיפוח התרבות היהודית והעברית.


ב. הספרות – “חיים שבכתב”

האמונה בכוחה של המילה להשפיע ולחנך היתה נחלתו של עם ישראל מימים ימימה, כ“עם הספר”, עם כל הבעייתיות הכרוכה בהגדרה, ועם כל המורכבות של הכללה זו. מכאן נובעת גם האמונה בכוחה של הספרות להשפיע ולחנך ואף לשנות מציאות. עם ישראל, כשיצא לגלות, במציאות של “עם ‘הולך בדרך’” לקח עמו את “הספר”, כדי שישמור עליו מכל “התקשרות נפשית לאחת מארצות מגוריו”, ומהי הספרות אם לא “חיים שבכתב”?1

לכן, אך טבעי היה שכתב עת ועיתון עבריים עד היום הרוצים לחנך ולהשפיע ולמשוך את הלבבות יכללו בתוכם גם ספרות יפה, מסוגים שונים, בהתאם למגמותיהם ולקורא שהם רואים לנגד עיניהם. עם זאת, ראוי להדגיש, כי המדורים לספרות למיניהם אינם המצאה עברית, אלא מקורם בעיתונות הכללית, בארצות השונות (אנגליה, גרמניה, רוסיה, צרפת, הולנד) שעיתוניהם היו מוכרים לעורכים ולציבור הקוראים היהודי המשכיל, ויכלו לשמש להם כמופת וכדגם לחיקוי.

ראשית, המתכונת של מדורי הספרות בעיתונות הכללית היתה בעיתוני ספרות מיוחדים וחד פעמיים, שבהם התפרסמו סיפורים היסטוריים, סיפורי גבורה וקרבות, תחילה בכתב יד ולאחר מכן בדפוס. עיתוני הספרות המיוחדים במאה ה־17 כללו גם את תחום המדע, תחילה בצרפת ואחר כך גם בגרמניה ובאנגליה. ראשית החדירה של הספרות לתחום העיתון היומי החדשותי היתה במדור הפיליטון, במדור הפנימי והתחתון של העיתון מתחת לקו, בשליש האחרון שלו, החל מהמאה ה־19 ובצורה בלתי סדירה בתחילה. היה זה מדור לא חדשותי, שנחשב לבלתי רציני, וכלל בשלבים הבאים גם ביקורת ספרות ותאטרון. מאוחר יותר הוציאו עיתונים באנגליה ביקורת זו מתחום הפיליטון והעבירוה לגוף העיתון, במעמד רציני ומכובד יותר. החל ממחצית המאה ה־19 החלו להופיע רומנים בהמשכים בתוך הפיליטונים. עם סוף המאה ה־19 כבר מובחנים מדורים ספרותיים בתוך העיתונים. היחס של שני הצדדים – העיתונים והסופרים – זה לזה היה יחס של זלזול הדדי. העיתונות הכללית התייחסה בזלזול אל הספרות כאל ספרות קלילה ובלתי מחייבת, ואילו הסופרים מצדם רחשו בוז אל החדשות ואל העיתונאים. סופרים גדולים פרסמו בעיתונות בעיקר דברים קלים.2

המצב היה הפוך בעיתונות העברית. היחס לספרות היה רציני והתפקיד שייחסו לה היה חשוב ומרכזי עד כדי כך, שהעיתונים היו זקוקים לספרות כדי להצדיק את עצם קיומם ולהתהדר בה כהצדקה לרצינותם ולמכובדותם. הסופרים העבריים שחיפשו במה, ושאפו להגיע לקוראים רבים, השתמשו בעיתונות המגיעה לידיעת הרבים לצורכיהם. וכך נוצרה תלות הדדית, שלפיה העיתונות העברית קיבלה לגיטימציה מן הספרות, והסופרים מצדם השתמשו בעיתונות. תלות זו גברה במיוחד מצד הסופרים שהיו מוכנים לכל השפלה ועלבון, כדי שהעיתונים יפרסמו את סיפוריהם, גם כשלא שילמו להם שכר סופרים.

מסורת זו של שילוב ספרות בעיתונות נמשכה גם בעיתונות הארץ־ישראלית מראשיתה (תרכ"ג־1863). על דפי עיתונות זו צמחה הספרות הארץ־ישראלית, שתיארה את ההווי החדש המתרקם בארץ. נעשה בה מאמץ לשוני מיוחד ליצירת סגנון עברי חדש, לשון עניינית, מדויקת ונקייה ממליצות, שיהיה בכוחה לתאר את הראליה של הארץ, כמו גם למסור את לשון הדיבור של שיחת אנשים ברחוב.


ג. העיתונות המפלגתית בשירות הספרות

העיתונות העברית היומית הארץ־ישראלית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם המשיכה תפישה זו של שילוב הספרות בתוכה כדבר מובן מאליו, כחלק מהותי של העיתון והגשמת ציפיות הקוראים. לאחר הגלגול הראשון של ‘חדשות מהארץ’ מיד עם סיום מלחמת העולם הראשונה, שצורפה אליו התוספת הספרותית ‘שי של ספרות’ שהופיעה כשבועון נפרד,3 השתתפו ב’הארץ' היומי עיתונאים־סופרים שהטביעו את חותמם על תוכנו ואופיו, ביניהם יעקב פיכמן ומשה סמילנסקי. מגמה זו גברה והתפתחה בתקופת כהונו של משה גליקסון כעורך, ונמשכה גם כש’הארץ' עבר לידי משפחת שוקן (1937) ועד ימינו.

כוחה של הספרות בתוך העיתונות לסוגיה גבר עם ייסודה של עיתונות מפלגתית ענפה, במיוחד של מפלגות הפועלים השונות בארץ ישראל, עוד בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה. הדבר בלט במיוחד ב’הפועל הצעיר' (1907) ובכל העיתונות המפלגתית המסועפת לסוגיה, שבאה אחריו. חברו כאן יחד האמונה בכוחה של הספרות להשפיע ולחנך, והתפישה של מפלגות הפועלים, שהן אחראיות לחינוכו של עם ולא רק של חברי המפלגה. כמו כן, חברו יחד גם כאן השפעות מחוץ והשפעות מבית.4 העיתונות האזרחית (של חוגי המרכז והימין) המפלגתית, שקיימה מדורים ספרותיים בעיתוניה הלא רבים, עשתה זאת במידה רבה מתוך היגררות אחר עיתונות הפועלים ומתוך התחרות ופחות מתוך הכרה של ממש בחשיבותם.

עם הופעתו של עיתון ההסתדרות ‘דבר’, ‘העיתון היומי של פועלי ארץ ישראל’, בעריכתו של ברל כצנלסון בט' בסיוון תרפ“ה (1 ביוני 1925), התחזקה מדיניות זו של שילוב הספרות בעיתון, עד כדי כך, ש”בראשיתו היה מרכז הכובד של העיתון נוטה אל הצד הספרותי על חשבון הצד הרפורטאז’י־עתונאי הצרוף“.5 כבר בגיליון הראשון השתתפו סופרים מובהקים כא. צ. גרינברג, ש”י עגנון וא. ז. רבינוביץ, שהיה אז זקן סופרי ארץ ישראל.

בשנה הראשונה להופעתו היו בין משתתפיו הקבועים: ש"י עגנון, ז. י. אנכי ואליעז שטיינמן. “העיתון”, כפי שכתב ג. קרסל, “היה חממה לסופרים, אם נודעים ומפורסמים ואם צנועים ומוצנעים [־ ־ ־]. אלה קיבלו עידוד ב’דבר' על ידי ב. כצנלסון ומ. ביילינסון, ובייחוד ב’מוסף' הספרותי בימי עריכתו של דב סדן [־ ־ ־]. ‘דבר’ היה מיוחד גם בכך שהקדיש מאמרים ראשיים לסופרים [־ ־ ־]. וכן אי אפשר שלא להזכיר את ‘הטור השביעי’ של נתן אלתרמן, שמילא תפקיד היסטורי מכריע ביצירת דעת הקהל בימי המאבק והתקופה שלפני המדינה”.6


ד. מי טיפח את הצעירים?

דעה מקובלת היא, שהמוספים הספרותיים למיניהם שאירחו את רוב הסופרים והמשוררים בארץ, ושהם עד היום אוצר בלום של ספרות על כל שלל גווניה, היו במידה רבה שמרניים, “הלכו על בטוח”, ופרסמו סופרים ידועים ששמם כבר הלך לפניהם והסתכנו מעט מאוד בפרסום ראשון או במתן ביטוי ל“מרד” של צעירים ולניסיונות ספרותיים. וכן שטיפוח הסופרים והספרות הצעירים נעשה בעיקר מעל דפי כתב העת של הצעירים עצמם.7 רק פה ושם התחיל מישהו מהצעירים את דרכו מעל דפי מדור לספרות של העיתונות היומית, אבל בדרך כלל עבר מיד לכתבי העת של בני דורו, שחשו בכישרונו ו“חטפו” אותו.

למעשה, מן הראוי לבדוק מי מן הסופרים פרסם לראשונה במוסף של עיתון יומי, תחת עריכתו של עורך ותיק ומנוסה, ומי החל את פרסומו בכתבי העת של צעירים, בעריכתם של בני דורם וחבורתם. דומה, שבדיקה כזו תגלה, בניגוד לדעה המקובלת, שמספרם של הראשונים גבוה בהרבה ממספרם של האחרונים. העורכים הוותיקים, בני המשמרת המרכזית, היו אלה שטיפחו את הצעירים ונתנו להם הזדמנות ראשונה לפרסם דווקא מעל מדורי הספרות בעיתונות היומית שעליהם הופקדו. בכך מילאו תפקיד חשוב של טיפוח ועידוד צעירים בראשית דרכם, מתן הזדמנות ראשונה, חשיפה גדולה ראשונה ועמידה למבחן הקהל הרחב.

עם זאת, העיתונות היומית “האזרחית”, עיתונות “האמצע”, על אף שלא טיפחה במפורש ובמוצהר סופרים וספרות, קיימה מדורים ספרותיים קבועים ומיוחדים. לא רק ‘הארץ’, שהחל במסורת והמשיך וממשיך בה, אלא גם כל שאר העיתונים, מי במדור צנוע ומי במדור מורחב, לפי התקופה, לפי נותני הטון, לפי המשאבים, ובעיקר לפי העורך שהצליחו בעלי העיתון להפקידו על טיפוחו של מדור זה.

אחת המסקנות העולות מבדיקת מדורי הספרות של העיתונות בכלל, כולל זו שאינה שייכת למפלגות הפועלים השונות, היא שבכל פעם שהיה עורך מחונן, בעל יכולת ותפישה ספרותית רחבה, שראה בתפקידו זה שליחות, והקדיש לו את חייו, היה המדור לספרות רחב אופקים, חשוב ומגוון, כמעט ללא קשר עם המפלגה שמימנה את העיתון שאליו השתייך המדור. תחת ידו של עורך כזה, שאפשר לקרוא לו “מקצועי”; לא נפלו מדורים אלה בערכם ובחשיבותם מן המדורים הספרותיים של העיתונות הפועלית, שנחשבו כבעלי החשיבות הגדולה ביותר. עורך ספרותי עצמאי, משניתנה לו יד חופשית בעריכת המדור הספרותי, הצליח ליצור מדור חי, מעניין, מגוון ובעל רמה גבוהה, ובעיקר, למשוך למדורו סופרים מכל גוני הקשת הפוליטית, מכל המשמרות והדורות, כולל צעירים ומתחילים.

דומה שהכלל הוא, שסופר בוחר את הבמה בראש ובראשונה לפי העורך, ורק לאחר מכן לפי הגוף שאליו שייך העיתון. הוא כותב בכל מקום שנעים לו לפרסם, שמתייחסים אליו בכבוד ומייחלים לפרי עטו. שאלת הבמה נעשית משנית.

יתר על כן, במדורים הספרותיים של העיתונות לסוגיה היתה כמעט הסכמה פה אחד, שמסופרים אין דורשים “תעודת חבר מפלגתית”, וכי הבמה פתוחה כמעט לכל מי שהעורך מכיר בסגולותיו הספרותיות של כתב היד שלו. “הקווים האדומים”, שהכתיבו המפלגות באמצעות מי שהיה ממונה מטעמו על העיתון, כמעט שלא נגעו בתחומי הספרות, שנשארו ברובם וברוב התקופות כמעט מחוץ לפולמוסים המפלגתיים הצרים. הסופרים עצמם, שבחרו בבמה הספרותית לפי העורך, הם שהגבילו את עצמם מראש להעדפת במה אחת על חברתה. אין ספק, שהיו מקרים שכתבי יד נפסלו בגלל תוכנם שלא תאם את הקו המפלגתי או בגלל זהותם “הלא מתאימה” של הסופרים. אבל מקרים אלה, אם כי הם אולי בולטים, בוודאי אינם רבים, ואין הם מייצגים את המדיניות הכוללת.


ה. מדור המיועד לכל אדם

אחת הדוגמאות לפריחתו של מדור ספרותי בעיתון “אזרחי”, תחת ידו של עורך “מקצועי” וראוי, הוא המדור הספרותי של עיתון ‘הבוקר’.8 עם קום המדינה, תחת עריכתו של יוסף הפטמן, לא היה ב’הבוקר' מדור ספרותי מובחן, אבל פורסמו בו בקביעות מסות ספרותיות ומדי פעם גם שיר (י. ל. ברוך) או סיפור (יעקב חורגין). ניכר בו המאמץ לפרסם “רפורטז’ות” של צעירים, חיילים מן השורה; רשמים מן המציאות החדשה המתהווה בארץ באותן שנים; ולעודד נשים. כך, למשל, פורסמה רשימתה של שרה חורשאית “שלוש אמהות. ציור” (29 באוקטובר, 1948), המבטאת את הרגשת האין־אונים של האימהות על גורל בניהן במלחמה, כשהאצבע המאשימה מופנית כלפי “עולם שרירותי”, “עמים רשעים”, “קמצנות בלתי אנושית”, אבל מבין השיטין עולה זעקתן כלפי המציאות הקשה, שאין להן שליטה עליה.

ברוך קרוא (קרופניק), שהיה איש ספרות מובהק, השתתף במדור הספרותי של ‘הבוקר’ מאז ייסודו. בתקופת עריכתו את המדור הספרותי, שהתייחד תחת הכותרת “טורי ספרות”, עשה מאמצים לגוונו ולהרחיבו. כך, למשל, פרסם בו שירים של יצחק שלו: “מגלת הנער המת” (ערב פסח תשכ"א, 31 במרס 1961), ושל יונתן רטוש: “כוס” (6 באפריל 1961), ובין משתתפיו הקבועים היו אדיר כהן, משה גיורא ואברהם רגלסון. מדיניותו נוסחה ברשימת הפרידה עם פרישתו. ברוך קרוא השתדל לעשות את המדור מגוון ו“מיועד לכל אדם, לרופא, למהנדס, לסוחר, לחקלאי ולמסגר, הרוצים להתבשׂם בשבת מריחה של תרבות וספרות”. לדעתו, “אותה כתיבה ביקורתית, המלווה במונחים מקצועיים, רק מרחיקה את הקורא מן הספרות, באשר היא מכוונת מראש רק למתי מעט”.9

את מקומו מילא זיסי סתוי, שהיה עורך המדור במשך שלוש שנים ושמונה חודשים, עד לסגירתו של העיתון בח' בטבת תשכ"ו (31 בדצמבר 1965). סתוי, שהחל לכתוב במדור לספרות תחת עריכתו של קרוא וקיים בו מדור קבוע של ביקורת רדיו, שהורחבה לביקורת תרבות וספרות תחת הכותרת “משדר ומקליט”, נתמנה לעורך הספרותי כממשיך טבעי לאחר פרישתו של עורכו וחונכו. הוא המשיך את מדיניות העריכה של קודמו ופיתחה תחת שרביטו של ראש מערכת ‘הבוקר’, גבריאל צפרוני. המדור השתדל להיות תמיד “עם היד על הדופק”, לחוש את ההתפתחויות, את החדש, ולתת ביטוי למודרני, למתהווה, בד בבד עם שמירת הקיים, הקלאסי. תחת עריכתו פרח המדור לספרות, שהצטיין בגיוון גדול של המדורים והנושאים והורחב מעגל המשתתפים. הוא הגיע לקבוצת משתתפים רחבה, קבועים ומזדמנים, בני דורות שונים, צעירים וותיקים ובעלי השקפות עולם שונות, עודד צעירים מתחילים ונתן להם במה. כך, למשל, תחת עריכתו פורסמו סיפוריהם של: אהרן אפלפלד “לבדד” (11 במאי 1962); שולמית גינגולד “לאחר הרחצה” (18 במאי 1962); יוסוף אידריס, שתורגם מערבית על ידי יעקב משיח, בצד שיר של משה דור (25 במאי 1962); יצחק אורפז “הבורחים” (1 ביוני 1962); כמו כן פורסמו בו מדור ביקורת קבוע של בן עמי פיינגולד ודבריהם של רבים אחרים.

דברי הפרידה של זיסי סתוי “עם הגליון האחרון” (‘הבוקר’, “טורי ספרות”, 31 בדצמבר 1965) הם “אני מאמין”, אופייני וטיפוסי לכל עורך, ולכל עורך של מדור ספרות בעיתון יומי, ויש בהם ניסוח עקרוני של התנאים הדרושים למדור ספרותי לפרוח בכל עיתון שיוצמד אליו. מכיוון שהדברים מובאים במלואם בנספח, יוזכרו כאן כמה מן התנאים המרכזיים של מי שהמשיך וממשיך את עבודתו כעורך מקצועי פעיל במדור לספרות של ‘ידיעות אחרונות’, ובעבודות עריכה לא מעטות נוספות, והוא היום אולי העורך הוותיק והמנוסה ביותר בישראל. התנאי הראשון, לדבריו: “גרעין משתתפים רציני, קבוע ויציב, שראו באכסניה זו את הבמה שלהם”; השני: “חופש ביטוי [־ ־ ־] שאין לערב שיקולים פוליטיים, אידאולוגיים־מפלגתיים ועסקיים־מסחריים במסגרת מוסף ספרותי. השיקול האחד והיחידי צריך וחייב להיות השיקול הענייני־ספרותי, בחינת הערך הסגולי של החומר המוגש לפרסום [־ ־ ־] העדרה של צנזורה על דעות ואפילו היו ‘אפיקורסיות’ ובלתי שגרתיות”; השלישי: “השאיפה להבליט את היסוד האקטואלי בספרות ובאמנות [־ ־ ־] רק ביקורת בעתה עשויה למלא את תפקידה הלוחם והמעודד כאחד”; הרביעי: עידוד יוצרים לפרסם במוסף את “מאמריהם הראשונים” “מכוח עצמם וכשרונם בלבד” ולא “מכוח איזה מפתח־מפלגתי או ותק או ‘זכויות’ במרכאות ובלעדיהן”.


ו. “קווים אדומים”

לכל עיתון היו “הקווים האדומים”, שלו מן הבחינה המפלגתית, הפוליטית והאידיאולוגית, אבל אלה היו רחבים וגמישים דיים כשהמדובר בספרות ובסופרים. כבר י. ח. ברנר, ב’המעורר', קבע קווים אדומים אלה כשכתב:

מה שנוגע ל“חרות הדיבור”, הנה, אמנם נכון אני לתת מקום גם למאמינים בגאולה ועובדים אותה וגם למטילים ספק, למתיאשים או לבלתי מאמינים בשום בניה כלל, אבל בשום־אופן לא למתיחסים בזרות או בקלות־ראש, ל“אותו הדבר הנקרא ציונות”. המ.", [‘המעורר’], כידוע לך, אינו כלי־מבטאה של המחנה הציוני (שלאסוננו כמעט שאינה), אבל בהכרח הוא צריך להביע ומתאמץ להביע, ובכל תוקף, את הכאב הציוני [ההדגשה שלי, נ. ג.]; ומי אשר באיזו מדה זר לו הכאב הלז, הוא לא יבוא אלינו ולא יגש אל הקיר הנטוי, שלפניו, אנו, סופרי “המעורר” שופכים את לבותינו.(מתוך מכתב “להסופר ד. ב. בל.”)10

בפולמוסים הקבועים שהתפתחו בוועידות מפלגה למיניהן סביב העיתון היומי, בין הדורשים “נאמנות מפלגתית” מלאה, “הליכה בקו” ו“שמירה על אי־סטיות ממנו”, לבין המדברים בעד מחשבה עצמאית וחופש ביטוי, היו הראשונים בעיקר “לא סופרים” ומי שמינו את עצמם כ“קומיסרים” פוליטיים. ברגע שגברה ידם של אלה, אם באמצעות צנזורה, השפעה על בחירת עורך ספרותי, התערבות בשיקוליו או צמצום משאביו, נגזר על המדור הספרותי להתנוון או להיעלם. אבל בדרך כלל, בכל פעם שהופקד עורך ראוי על המדור לספרות של עיתון יומי מכל מפלגה שהיא, הוא פרח תחת ידו, וסופרים מכל הקצוות באו להסתופף בצל קורתו.

קל וחומר בעיתונות הלא מפלגתית, תחת ידם המאומנת, רחבת התרבות ובעלת הטעם, פרח המדור הספרותי של ‘הארץ’ בימי עריכתו, למשל, של יעקב הורוביץ בשנים 1943–1966, ואחר כך של בנימין תמוז (1966–1970, 1975–1978). אבל גם אם ל’הארץ' יש מעמד מיוחד בטיפוח מדור ספרותי פתוח ובעל רמה גבוהה, הרי אין הוא חריג בנוף התרבותי של מדורי הספרות של העיתונות היומית.

אפילו בעיתון ‘הצופה’ (ביטאון “המזרחי”), שהחל להופיע בכ“ז באב תרצ”ו (4 באוגוסט 1937), נכלל מדור ספרותי כחלק מן המתכונת המקובלת של עיתון יומי, בעיקר מתוך היגררות וחיקוי של עיתון ‘הארץ’, וכמובן של העיתונות הפועלית שנתנה את הטון. קשה להימנע מן הדעה המקובלת (שאולי מחקר מפורט יוכיח שאינה נכונה), שמדור זה היה בעיתונות המפלגתית הלא פועלית מעין “מס” ששילמו העורכים לקהל הרחב שלהם, כדי להוכיח שאינם נופלים במשהו מן העיתונות החילונית (במקרה של ‘הצופה’), המפלגתית והעל־מפלגתית, הקיימת בארץ. היו אלה מדורים מוגבלים, מינוריים, שמשתתפיהם אינם מן השורה הראשונה של הסופרים והמבקרים, ששמרו על “מכובדות” ו“מסורת”, אבל היו חסרי רעננות, חיוניות וחיבור לעשייה השוטפת. מצב זה נמשך במיוחד בשנים שלפני הקמת המדינה, והשתנה לאחר מכן, בכל מקום שמוּנה, כאמור, עורך “מקצועי” מיוחד וראוי למדור, וזה השיג עצמאות ואי התערבות בטריטוריה הספרותית שקיים. כך היה, למשל, גם בעיתון ‘חרות’ (התחיל כעיתון יומי בערב ראש השנה תש"ט), שבו נכלל מתחילתו מדור ספרותי בעריכת שלמה סקולסקי. בעיתוני הימין, ובמיוחד בעיתונות הדתית, היו “הקווים האדומים” ברורים. מכל הבחינות האפשריות היה ברור לעורך ולמשתתפים, כמו גם לבעלי העיתון ולקוראים, מה ייכנס ומה לא, מה ראוי להגיע לידיעת הקוראים ומה יישאר מחוץ לתחומם, מה ישובח ומה יגונה. למרות זאת, גם בעיתונים אלה, ובמיוחד ב’הצופה', לא נעדרו הוויכוחים הקבועים והצפויים בין עורכי המדור הספרותי לבין אישי המפלגה, כאשר הראשונים משכו לכיוון הגיוון והרמה הספרותית, והאחרונים לכיוון רתימת העיתון על כל מדוריו לשירות התנועה והמפלגה. גם כאן, כמו בכל הדוגמאות האחרות, המבחן היה מבחן הביצוע היומיומי, והדבר היה תלוי באישיותו של העורך. על “הקווים האדומים” של עיתון ‘הצופה’, כתב אלי יהושע שמש, עורך המוסף הספרותי (מאז 1980) ומשנה לעורך ‘הצופה’:

מאז ייסודו היה המדור הספרותי אכסניה לחומר תורני־רוחני, חלקו הקשור לחגים ומועדים, בצד יצירות ספרותיות “רגילות” וביקורת על ספרים כלליים ותורניים. ייחודו של המדור לעומת מדורים מקבילים בעיתונים היומיים הוא הדגש היהודי־תורני. זאת כאמור מבלי לקפח את חלקו של חומר כללי, תוך מגמה להיות מעודכנים בכל המתהווה בקריית ספר הישראלית. במלוא הצניעות ניתן לומר כי המדור זכה וזוכה למוניטין גם בחוגים של אנשים שאינם מזדהים עם ציבור קוראיו הרגילים של העיתון חוגי ספרות ואקדמיה וכיו"ב. אנו מתייחסים גם לספרים הרחוקים מהרוח המאפיינת את עתוננו, ועושים זאת במאמרים וראיונות. “גבולות אדומים” מבחינתנו הם בעיקר ספרים הכופרים בערכים מקודשים מבחינה יהודית ומבחינה מוסרית.11


ז. המאבק המפלגתי על אהדתם של הסופרים

המפלגות התגאו בסופרים המשתתפים במדורים הספרותיים של העיתונים המפלגתיים שלהם, נפנפו בהם והציגו אותם כהוכחה לכוחן ולצדקת דרכן. למעשה, “השתמשו” בסופרים, לעתים קרובות למורת רוחם וכנגד רצונם להיות מזוהים בלעדית עם מפלגה מסוימת. כל זאת בתקופה שמעמדם של סופרים ואנשי רוח היה גבוה, חשוב וייחסו להם השפעה רבה. לכן היתה “התחרות” על השתתפותם של סופרים בעיתונות המפלגתית, והסופרים היו “מחוזרים” גם על ידי העורכים השונים.12

היוצרים הצעירים, לאחר שניתנה להם ההזדמנות לפרסם, בדרך כלל בזכות השושבין הוותיק והמנוסה, צמחו והתבססו וגילו את קולם העצמי והמיוחד. מאותה שעה היה להם הכרח למרוד ב“גדול בדורם”, ואפילו להתכחש לו, כדי לצאת מתחת חסותו לעצמאות רוחנית.

לבטים אלה עברו כמעט על כל אחד מן הסופרים הצעירים בנפרד, ועל כולם יחד כדור וכחבורה. כך, למשל, בעדותו המפורשת של אהרן מגד,13 על המניעים שמאחורי הקמתה של במה ספרותית חדשה (‘משא’), והיחס של הדור החדש לקודמיו – התעלמות מתוך חוסר יחס. עם הצלחתם של הצעירים, אבל קשייהם להתמיד, סופח ‘משא’, הבמה הספרותית העצמאית שהקימו מגד וחבריו, ל’למרחב' ואחר כך ל’דבר'. גם סיפוח זה מעיד על החשיבות והיוקרה שראו מנהיגי המפלגה ועסקניה בסופרים ובספרות.

מצב זה, שהיה בשיאו בשנים שלפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות של המדינה, השתנה עם השינויים בחברה הישראלית בעשרים השנים האחרונות, בשל קריסתן של האידיאולוגיות והיעלמותם של מרבית העיתונים המפלגתיים. כך, למשל, עם הקמתו של העיתון היומי ‘משמר’ (כ“ז תמוז תש”ג, 30 ביולי 1943), כלי מבטאה של תנועת “השומר הצעיר”, שראתה את עצמה “דיירת משנה” ב’דבר‘, עיתונה של מפלגת הרוב בהסתדרות, ורצתה להיות בעלת בית לעצמה, גברה ההתחרות על השתתפותם של הסופרים. עם ייסודה של מפ"ם, מפלגת הפועלים המאוחדת, ב־1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, נעשה העיתון לביטאונה, ושינה שמו ל’על המשמר’. בחירתו של אברהם שלונסקי, אחד היוצרים המרכזיים של הדור ועורך ותיק ומנוסה, כעורך המדור הספרותי, העידה על החשיבות העצומה שייחסו לו: “בתחום הספרות והאמנות היה העיתון האכסניה של חוגי ‘התרבות ממתקדמת’, שעל כן נצטרפו לעיתון א. שלונסקי, ל. גולדברג, ר. אליעז ורעיהם. ה’דף לספרות‘, שעורכו הראשון היה א. שלונסקי, היה חממה לצעירי הסופרים מכל הסוגים, שאחר כך ‘עברו’ לספרים. בה בשנה הקים את האכסניה הספרותית ‘עתים’ [־ ־ ־], שניתנה כתוספת חינם ל’משמר’. אחריו באו לעריכת ‘הדף’ ר. אליעז וא.ב. יפה”.14 אין ספק, ששלונסקי, שהיה איש רוח מרכזי בתנועה, סופר חשוב ועורך בעל ניסיון רב, נבחר גם בשל היותו קשור ומחובר אל חוגי הסופרים הצעירים, קשוב ופתוח לחדש ולמתהווה בספרות ובאמנות בעולם ובארץ. המשוררים והמספרים הצעירים העריכו אותו, קיבלו את סמכותו ונשמעו למרותו. הוא הקשיב להם, עודד וטיפח אותם, ורבים חבים לו את פרסומם הראשון.15 הוא היה בעת ובעונה אחת גם מקור השראה וסמכות ספרותית וגם בעל יכולת עשייה בפועל. כעורך עמדו לרשותו במות שבהן יכול היה לפרסם את בני טיפוחיו, וכיוזם היה בכוחו להוציא לאור את ספריהם הראשונים בהוצאת “ספריית פועלים”, שעמד מאחורי הקמתה (נובמבר 1939) והיה במשך שנים מעמודי התווך שלה.

במדיניות התרבות והספרות שנקט שלונסקי, חוזר ומתגלה דפוס פעולה דומה לזה של ברל כצנלסון, ששלונסקי הכירו מקרוב, לאחר שהוזמן על ידו לעבוד ב’דבר' עם ייסודו (1925). איש הרוח המרכזי של המפלגה, המזדהה עם ערכיה, המחשיב את המילה הכתובה ואת היצירה הספרותית, עושה כל מאמץ כדי להרחיב את פעולתה של המפלגה לתחומי התרבות והספרות ולכנס תחת כנפיה את הסופרים ובמיוחד את הדור החדש. הוא הקים, בחסות המפלגה ומטעמה, את הכלים שבהם יכלו היוצרים, כולל הצעירים המתחילים, לבטא את עצמם, ובכך לחזק את המפלגה ולבסס את זכות קיומה. את הזיקה הכללית של הסופרים, ובמיוחד של הדור הצעיר שלהם, למחנה הפועלים, ניסו הכל “לתרגם” לזיקה מפלגתית מפורשת ומוגדרת, לא רק כדי להתנאות בהם, אלא בעיקר כדי להוכיח ברבים את צדקת המפלגה. ההתחרות על “גיוסם” של הסופרים, ובמיוחד הצעירים שבהם, בשנים אלה לעיתונות המפלגתית היתה רבה ביותר, ועם כל התופעות השליליות שהיו כרוכות בה, הרי גם הביאה בעקבותיה פריחה גדולה של המדורים הספרותיים בעיתונות היומית המפלגתית, ולא פחות של כתבי עת ספרותיים מיוחדים. עם זאת, גם הפעם נשמרה בדרך כלל המסורת של חופש הביטוי והמחשבה של הסופר ואיש הרוח, ודי היה בעצם נכונותו לפרסם מעל דפי ביטאון מפלגתי מובהק, ללא צורך להציג כרטיס חבר מפלגתי. גם הפעם אישיותו של העורך היא ששימשה בעיקר ככוח המשיכה הגדול ביותר, יותר מן המפלגה שבשמה פעל. כל זאת, ביחד עם הדחף העז לעצם הפרסום, שהוא התנאי להכרה הציבורית כיוצר. זאת גם הסיבה שלא מעטים ממשתפי ה“דפים לספרות” של ‘על המשמר’ בעריכת שלונסקי לא רק שלא היו חברי מפ“ם, אלא אף נטו למפלגות אחרות והשתתפו בביטאוניהן. כך היה גם בביטאונים מפלגתיים אחרים, בדרך כלל ממפלגות האמצע של ההסתדרות, שהיו מזוהים עם מפא”י או עם “אחדות העבודה”, ופחות עם ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית “קול העם”, שבו הצורך בהזדהות מפלגתית מלאה היה חזק יותר ומתפשר פחות, אם כי גם במדור הספרותי שלו פרסמו לא רק חברי מפלגה מזוהים.

במתח בין הרצון לפרסם לבין ה“סכנה” להיות מזוהים עם מפלגה מסוימת, גבר בדרך הלל הרצון לפרסם. “הגרעין הקשה” של סופרים חברי מפלגה מובהקים היה מצומצם, ואילו מרבית הסופרים נמנו עם ה“פריפריה”. הללו פרסמו באותן במות ששם קיבל העורך אותם ואת חבריהם במאור פנים. במדורים הספרותיים של העיתונות היומית יכלו הסופרים להיחשף לקהל הקוראים הגדול ביותר האפשרי במחיר היותם “אורחים” ו“דיירי משנה” בו. ואילו משעשו “שבת לעצמם” והקימו להם במות ביטוי ספרותיות משלהם, שבהם היו “בבית” ובתפקיד המארחים, נקראו על ידי מעטים בלבד, חבריהם או מתנגדיהם, וכמעט שלא הגיעו לתודעתו של הקהל הרחב. גם זה היה אחד המתחים הקבועים, שכל אחד מן הסופרים חווה על בשרו והיה צריך להחליט כיצד לנהוג והיכן לפרסם את פרי עטו.

אך טבעי היה, שעם הקמתה של מפלגת פועלים חדשה, לאחר התפלגות והתאחדות כמקובל, יופיעו מיד בצמוד לה גם ביטאוניה, ובראש ובראשונה עיתון יומי בעל מדור ספרותי.

כשהתפלגה מפ“ם והוקמה מחדש “אחדות העבודה”, היא מיהרה להוציא את היומון ‘למרחב’, שכלל את המדור הספרותי ‘משא’, שהופיע, כאמור, תחילה בנפרד כדו שבועון עצמאי החל בט”ו בתמוז תשי“א (19 ביולי 1951), וכביטאון ספרותי מובהק של הסופרים, בעיקר הצעירים הקרובים למפ”ם בעריכתו של אהרן מגד (1951–1954). אהרן מגד העיד,16 שגם לאחר הסיפוח של ‘משא’ ל’למרחב' נשארו רוב משתתפיו נאמנים לו. למעשה, נשארו נאמנים לעורכם, שנשאר על כנו. עם סגירת ‘למרחב’ (1971), עבר ‘משא’, יחד עם שמו, ונעשה למוסף הספרותי של ‘דבר’, עד סגירתו בגלגולו האחרון של עיתון זה (1996). כאשר אוחד המוסף לספרות של ‘דבר’ עם ‘משא’, המוסף לספרות של ‘למרחב’, נאלצו גם העורכים הספרותיים להתאחד: אברהם שאנן ואהרן מגד. הזיווג לא עלה יפה ושניהם פרשו מעבודתם כעורכים. מאז התחלפו העורכים לעתים מזומנות, וביניהם: יצחק בצלאל, איתן בן נתן, דוד פדהצור, מירי פז, עמוס לויתן.17

דברים אופייניים לכל עורך ראוי לשמו, כתב למשל, יהושע שמש, משנה לעורך ‘הצופה’ ועורך המוסף הספרותי שלו: “ב־18 השנים שבהן אני עורך את המדור השתדלתי להרחיב את מעגל הכותבים, הן יוצרים והן מבקרים”.18


ח. נושא שטרם נחקר

בשנות המדינה הראשונות הופיעו בישראל כעשרה עיתונים יומיים ועיתוני ערב (או צהריים) מרכזיים: ‘הארץ’ (נוסד 1919); ‘דבר’ (1925); ‘הבוקר’ (1935); ‘הצופה’ (1937); ‘המשקיף’ (1938); ‘ידיעות אחרונות’ (1939); ‘על המשמר’ (1943); ‘קול העם’ (1947); ‘חרות’ (1948); ‘מעריב’ (1948); ‘למרחב’ (1954). יצאו, כמובן, עיתונים נוספים שהופיעו שנים מספר, כגון: ‘הדור’ (1948) ו’זמנים', (1953) אבל בהקשר זה אין אפשרות אפילו להזכירם.

אפשר לחלק עיתונים אלה לכמה קבוצות:

א. מבחינת הוותק: 1. עיתונים ותיקים מאוד: ‘הארץ’ ו’דבר‘; 2. עיתונים שהחלו לצאת מאמצע שנות ה־30 ואילך: ‘הבוקר, ‘הצופה’ ו’ידיעות אחרונות’; 3. עיתונים שיצאו בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריה: ‘על המשמר’, ‘קול העם’, ‘מעריב’, ‘חרות’ ו’על המשמר’.

ב. מבחינת ההשתייכות המפלגתית: 1. עיתונים המזוהים עם מפלגה מסוימת: ‘הבוקר’, ‘הצופה’, ‘על המשמר’, ‘למרחב’, ‘קול העם’, וחרות‘; 2. עיתונים המזוהים עם השקפת עולם מסוימת: ‘הארץ’ ו’דבר’; 3. עיתונים בלתי מפלגתיים: ‘ידיעות אחרונות’ ו’מעריב'.19

נושא זה של המדורים הספרותיים של העיתונות היומית טרם נחקר.20 אפילו העובדות, השמות, התאריכים והפרטים לוטים בערפל, חלקיים, בלתי ברורים וקשים לאיתור, לא רק בגלל מצב המחקר, אלא גם בגלל מצב הארכיונים של העיתונים, שרבים מהם נסגרו במרוצת השנים האחרונות. בארכיונים אלה, חלק מהעיתונים נזרק ולא נשמר, ולחלק האחר הגישה קשה, אם לא בלתי אפשרית. אחת הפעולות הראשונות שיש לעשות בנושא זה הוא להגיע אל כל עורכי המדורים הספרותיים שפעלו, וחלקם עדיין פועל בהווה, לראיין אותם ולרשום מפיהם את העובדות, הפרטים, במיוחד את האווירה שבתוכה פעלו, כל זמן שהדבר אפשרי. למעשה, כדי להקיף את הנושא, לתארו ולאפיינו, יש צורך בסדרת מונוגרפיות מפורטות, שכל אחת מהן תתרכז במדור ספרותי מסוים אחד של עיתון יומי אחד, ותתאר אותו על תולדותיו, גלגוליו, משתתפיו, התקבלותו, תרומתו, קשייו וכל הקשור בו. רק לאחר שיהיו בידינו מונוגרפיות כאלה, אפשר יהיה לשרטט במדויק את קווי המתאר הכוללים ולסכם את המסקנות העקרוניות על המשותף והשונה בין המדורים הספרותיים של העיתונים השונים, ולהצמיד מסקנות אלה להתפתחויות הכוללות בעיתונות, בספרות ובחברה.

מכיוון שלא כאלה הם פני הדברים, מסה זו מקדימה, למעשה, את המאוחר, ומביאה את המסקנות לפני המחקר המפורט עצמו. לכן יש לראות מסקנות אלה כהשערות זמניות, כהרהורים על מגמות מסתמנות, יותר מאשר כסיכומים כוללים ומבוססים. רק כשיתגלו המהלכים המלאים של כל מדור ומדור והתמונה הכוללת תתבהר, יוכל המחקר להפריך מגמות אלה ששורטטו כאן או לאששן.


ט. המדורים הספרותיים – מאפיינים ומגמות

1. אופיָם של המדורים הספרותיים במדינת ישראל כמעט שלא השתנה במשך כשלושים שנה. כל העיתונים היומיים המשיכו לקיים מדורים ספרותיים קבועים ומובחנים, עם עורכים ספרותיים מיוחדים בהתאם למסורת המדורים הספרותיים בשנים שקדמו להקמת המדינה. מבחינה זו, השנים הראשונות לאחר קום המדינה לא שינו הרבה, אם בכלל. אדרבה, המגמות הקודמות נמשכו ואולי אף התחזקו: א. ההערכה הגבוהה לחשיבות הספרות ולחשיבות הסופרים כאחד האמצעים המובהקים למשיכת קוראים לעיתון; ב. המדור הספרותי ומשתתפיו הסופרים נתפשו כביטוי לחשיבותו ולחשיבות המפלגה או המגמות שהעיתון מייצג; ג. הודגשו הרמה הגבוהה והערכית, המוסרית, הלשונית והחינוכית של העיתון, שהמדור לספרות היה, כביכול, עדות לקיומה.

2. אופיָם של המדורים הספרותיים בישראל השתנה רק החל משנות ה־80 של המאה ה־20. היעלמותה ההדרגתית של העיתונות המפלגתית כמעט לגמרי, והישארותם של ‘הארץ’, ‘הצופה’ ושני עיתוני הערב בלבד (לצד העיתונות החרדית שלא נדונה כאן כלל), יחד עם התבססותה של “העיתונות החדשה”, הבוטה והתאבה לתפוצה רחבה ככל האפשר ול“פנים חדשות”, שינו במידה רבה מגמות קודמות.

דומה, שהתהליך המרכזי שהתרחש הוא ההרגשה, המוצדקת או המוטעית, של התמעטות העניין הכללי של הקוראים במדור ספרותי, ולחצים בתוך העיתון לצמצמו ולהפכו למדור אינפורמטיבי־חדשותי־רכילותי, על חשבון היריעה הרחבה, יחסית, של הסיפור הקצר, השיר הארוך והמסה המקיפה. הכתבות הגדולות עם הופעתו של ספר חדש שינו את פניהן. הן מצאו את מקומן במוספי סוף השבוע וכעת עוסקות בעיקר בצדדים האישיים הפרטיים של הסופר ופחות בהתמודדות עם הספר החדש ועם מקומו בכלל יצירתו. המדורים הספרותיים בשני עיתוני הצהריים, הנקראים על ידי רוב הציבור, התקצרו והלכו, וממילא שינו את התכנים והמהות בהתאם. מעתה לא נותר בהם מקום אלא לפריטים קצרים בלבד: סיפור ושיר קצרצרים, רצנזיה מרפרפת, ראיונות בתוך כלוב־מסגרת, והרבה אינפורמציה שוטפת על הנעשה ב“קרית ספר”: ספרים חדשים ואירועים ספרותיים מכל הסוגים. הוויכוחים ה“ספרותיים” שיש בהם גם גלישה לצד האישי והרכילותי הועברו ל“מקומונים” למיניהם, שיש בהם הרבה יותר מקום מאשר במיטות סדום שהוקצו למדורים הספרותיים. עורך המדור הספרותי נעשה שותף מרצונו או בעל כורחו למגמות אלה, שבמידה רבה הוכתבו לו על ידי האווירה הכללית ולא פעם גם על ידי עורכי עיתונו. עם זאת, ב’הארץ'', עיתון הבוקר היחיד שנשאר (ובמידה מסוימת גם ב’הצופה', שמגיע לחוג נאמנים מצומצם למדי), נמשכת גם המסורת של המדור לספרות מן התקופות הקודמות, תחת המדיניות הליברלית ומימוש הסיסמה: “עיתון לאנשים חושבים”. היריעה הרחבה נשמרת, ובתוכה יש מקום לפרסום מסות הגותיות ועקרוניות, הנותנות כבוד לקהל הקוראים המשכיל, ומתפרסמים פרוזה, שירה וביקורות מנומקות בהקשר ספרותי רחב. לפנינו שילוב מיוחד של ספרות העולם יחד עם הספרות המקורית, כשהכף נוטה לא פעם דווקא לתחום הראשון, כמשקל שכנגד ל“מקומיות” יתרה. האינפורמציה השוטפת מעטה, אבל מתאזנת באמצעות הופעת השבועון ‘ספרים’, באמצע השבוע (החל מ־7 ביולי 1993) המוקדש אך ורק לביקורת ספרים המופיעים בעיקר בארץ וקצת גם בעולם, לסוגיהם השונים, וכן לאינפורמציה ספרותית מפורטת, עד כדי הפיכתה למדריך מפורט לקוראים, ולמדרוג קבוע של רבי המכר. בכך משלים שבועון זה את המדור הספרותי, ומאפשר לו למלא את תפקידו המסורתי כזירת הפעילות, ההתרחשות וההתהוות של הספרות. אבל כבמה כמעט יחידה, אפשרויותיו מוגבלות והוא טבוע בחותמו האישי של עורכו.

3. העקרונות של “העיתונות החדשה”, זו שהחלה להתפתח בסוף שנות ה־70 ונתנה את הטון בשנות ה־80 וה־90 של המאה ה־20 הם אלה: “זכות הציבור לדעת”; הפצת החדשות “בכל מחיר”; מאמץ לקלוע לטעמו של הציבור; רדיפת סנסציות; חדירה לפרטיות; לשון הרחוב; הביקורת הבוטה. כל אלה היו קיימים כמובן, ואפילו לא בשוליים, אבל בעלי העיתונים ועורכיהם, בעבר, “התביישו” בהם, כביכול, העמידו פנים כאילו אין זה העיקר והתנצלו כביכול על הכרח קיומם. הצורך לעשות עיתון נושא רווחים שיחזיק את עצמו היה קיים תמיד, אבל המפלגות שמימנו את תקציבי העיתונות המפלגתית שהיתה הרוב עד שנות ה־90, כיסו בדרך כלל את הגירעונות, כל זמן שהיה ביכולתן לעשות זאת.

4. מה שהשפיע בעיקר על המדורים הספרותיים של העיתונות היומית בסוף שנות ה־80 ובעיקר בשנות ה־90 היה, כאמור, בעיקר סגירתם של מרבית העיתונים המפלגתיים, צמצום מספרם הכולל של העיתונים היומיים והעמדתם על שלושה בלבד: ‘הארץ’, ‘ידיעות אחרונות’ ו’מעריב'.21 מובן, שמצב זה של מיעוט העיתונים היומיים בעברית קשור בשינויים שעברה ועוברת החברה הישראלית מכל הבחינות האפשריות, בכיוון של התפוררות האידיאולוגיות והמבנה המסורתי של המפלגות.

5. בעקבות הידלדלות מספרם של העיתונים היומיים גבר מאוד הלחץ על המדורים הספרותיים של העיתונים היומיים הנותרים מצד הסופרים, שנשארו כמעט ללא במה ושהסיכויים שתינתן תשומת לב לספריהם החדשים פחתו עד מאוד.

6. יש להפריד בין ‘הארץ’, לבין שני עיתוני הצהריים. למעשה, ‘הארץ’ נשאר העיתון היחיד הממשיך את מסורת העיתונות העברית ההיסטורית (יחד עם ‘הצופה’, המגיע לקהל קטן וקבוע), ובתוך זה גם את מסורת המדור לספרות שפיתח. הוא מקיים את כל המדורים הקבועים שלו, כסימן היכר לייחודו ולשילוב בין ספרות מקורית וספרות מתורגמת, הכנסת “העולם הגדול” ותרבותו לתוך החיים התרבותיים במדינת ישראל, בהתאם לאותו קהל קוראים אליטיסטי, משכיל ואינטליגנטי שהוא מכוון אליו.

7. ב’ידיעות אחרונות' וב’מעריב', בעקבות השינויים בתפישה של העיתונות ובתפקידיה, ההכרח למכור, הרצון להגיע אל קהל רחב ככל האפשר, ירידת כוחן של ה“אליטות”, יהיה פירושו של המושג אשר יהיה, והשינויים בנותני הטון במדיניות ובחברה, הצטמצם גם השטח שהוקצב למדורים הספרותיים. יש הרגשה שרק ההתחרות ביניהם גורמת לכך שהמדור הספרותי עדיין קיים, כי אף אחד משניהם אינו רוצה להיות הראשון שיחסל מדור זה.22 לא פעם אין מנוס מן ההרגשה שהמדור לספרות הוא “לצנינים” בעיני קובעי המדיניות בעיתון, אין הם מחשיבים אותו ואינם מתערבים במתרחש בו, משום שאיננו מעניין אותם. אין ספק, שאם יש עורך ראוי, הרי “עצמאות” זו שניתנת לו, גם אם מקורה בחוסר יחס, היא לברכה.

8. צמצום היריעה של מדורים אלה בשני העיתונים הביא בהכרח גם לשינוי אופיָם. הסיפור והשיר שנעשו נדירים יותר ויותר, במידה שהמשיכו להתפרסם נאלצו להתקצר ולהתכווץ. המסה המקיפה והמעמיקה פינתה את מקומה לביקורת קצרצרה, כדי לתת מקום למספר רב ככל האפשר של ביקורות, ובכך לאזכר כמה שאפשר יותר ספרים. החדשות מעולם הספרות תופסות שטח גדל והולך של המדור. מוספים אלה כמעט שחדלו להיות זירת ההתרחשות המרכזית של הספרות והתרבות העברית כבעבר.


י. מערכת תחליפים

מתברר, שהיעלמותם של העיתונים המפלגתיים, על מדוריהם הספרותיים, גרמה ל“חלל ריק” שהיה צורך דחוף למלאו. וכך נוצרה מערכת של “פיצויים” ותחליפים להצטמצמות העיתונים והתקצרות המדורים. ככל מערכת חלופית, יש בה גם ברכה:

‘הארץ’, כאמור, מוציא שבועון מיוחד לביקורת שוטפת של ספרים מן הארץ ומחו"ל, “הארץ, ספרים” בכל יום רביעי, בעריכת מיכאל הנדלזלץ. שבועון זה משלים את המדור לספרות של ‘הארץ’, המופיע מדי יום שישי.

גם ‘מעריב’ מוציא שבועון מיוחד בימי שישי, “תרבות מעריב” (החל מ־29 באפריל 1994), תחילה בעריכת גל אוחובסקי, שבו גם ביקורות ספרות קבועות, בצד ביקורות ותגובות על התחומים השונים של העשייה התרבותית והאמנותית במדינת ישראל, תוך הרחבתו הגדולה של מושג זה, הכולל לא רק את האמנות הפופולרית לענפיה, אלא גם תחומים נלווים לא מעטים.

במוספים “לכל המשפחה” של ‘מעריב’, ‘ידיעות אחרונות’ ו’הארץ' בימי שישי מתפרסמים דרך קבע ראיונות רחבי היקף עם סופרים לרגל הופעת ספר חדש שלהם. מכיוון שאלה מיועדים לקהל הרחב, הרי ההדגשה בהם היא, כצפוי, לא על הספר אלא על הסופר, על כל מה שכרוך בכך. חשיפה זו (הנעשית גם בטלוויזיה) היא אמנם טובה מלא כלום, אבל בוודאי שאיננה התמודדות ראויה לשמה עם הספרות. מאחורי הקלעים נשארים ספרים חשובים, שאין מי “שידחוף” אותם או שיוצריהם לא נמצאו ראויים לחשיפה ציבורית רחבה, לא פעם גם משום שאין “פרטים פיקנטיים” הקשורים בביוגרפיה שלהם.

במקומונים, שהם אחת התופעות הבולטות ביותר של העיתונות משנות ה־80 ואילך, קיימים מדורים ספרותיים קבועים, שעליהם מופקד עורך־מבקר ספרותי קבוע, “בעל טור”, הסוקרים דרך קבע את העשייה הספרותית, בהתאם לטעמם האישי המוצהר של העורכים ולמקום שמוקצב להם בעיתון. הספרות אמנם קיימת במקומונים, אבל שוב אין היא “בת יחידה” ובוודאי שלא “מיוחסת”, אלא שוות ערך לכל העשייה המגוונת בכל התחומים האחרים של התרבות והאמנות, תחומים שהתרחבו מאוד וכוללים גם אופנה, מזון, שעשועים ובידור מכל הסוגים והגוונים. מעמד זה של הספרות, כאחד מסעיפי ה“התרבות” ולאו דווקא החשוב ביותר, “הולם” את התפישה ה“פוסט מודרניסטית” המאפיינת את התקופה, שלפיה אין יותר אריסטוקרטיה רוחנית, ושאין בה שווים ושווים יותר, אלא הכל שווים באותה מידה.


מאי 1999


נספח – עם הגליון האחרון - זיסי סתוי

‘הבוקר’, “טורי ספרות” בעריכת זיסי סתוי. ח' בטבת תשכ"ו, 31 בדצמבר 1965


במשך קרוב לשלוש שנים ושמונה חודשים נערך המוסף הספרותי של “הבוקר”, “טורי ספרות”, על ידי החתום מטה. עם הפסקת הופעתו של “הבוקר” נפסקת גם שלשלת המוספים השבועיים, שהיו חלק בלתי נפרד מגליונות ערב־שבת של העתון; ואף כי מסיבות הרבה אין השעה כשרה עדיין לסיכומים ולהערכות, דומה שיש מקום לציונים אחדים ומרומזים באשר לדרכו של מדור זה בתקופה הנדונה.

מוסף ספרותי הוא מעצם טיבו וטבעו יצור־כלאיים מוזר. כחלק אורגאני של עתון יומי חלים עליו לכאורה כל הכללים העתונאיים המקובלים; ואף־על־פי־כן הרי הוא כעין “שבועון בתוך עתון”, “ממלכה” קטנה ועצמאית, אי ספרותי־אמנותי בתוך ים החדשות, הרפורטאז’ות והמודעות. אכן, תרכובת זו של “מי השילוח ההולכים לאט” בתוך הסמבטיון ההומה והגועש, היא הנותנת את הטעם המיוחד של מוסף ספרותי בעתון יומי, וההרגשה שהדברים נכתבים כאן, בדף הזה דווקא, יכול שיהיה להם ערך, החורג מגבולות הידיעה או הכתבה הרגילות של עתון יומי – מחייבת ליתר אחריות ליתר קפדנות, ליתר זהירות.

שלוש שנים ושמונה חודשים אינם תקופה ארוכה בחייו של כל עתון, וקל־וחומר כשהמדובר בעתון, שהופיע ברציפות למעלה משלושים שנה. אך דומה עלי שב“טורי ספרות” נוצר בפרק־זמן זה צביון בעל ייחוד מכוח עצמו. צביון זה – כמה קוים לו, ובראש־ובראשונה גיבושו של גרעין־משתתפים רציני, קבוע ויציב, שראו באכסניה זו את הבמה שלהם, שמרו לה אמונים, לא חסו על כל מאמץ – לעתים בתנאים קשים ביותר מהרבה בחינות – והכל כדי להפוך את המוסף לגורם בעל־משקל, שהם ראויים לו והוא ראוי להם.

ואכן, המוסף הזה העניק למשתתפיו ערך אחד, שהוא קבע בסופו של דבר את פרצופו ואת ייחודו: הוא נתן חופש־ביטוי. חופש־ביטוי זה נבע כולו מן העקרון המרכזי־המנחה – שאין לערב שיקולים פוליטיים, אידיאולוגיים־מפלגתיים ועסקיים־מסחריים במסגרת מוסף ספרותי. השיקול האחד והיחידי, צריך וחייב להיות השיקול הענייני־ספרותי: בחינת הערך הסגולי של החומר המוגש לפרסום. עקרון זה, שאין אני מתחרט עליו אף לרגע אחד, ואינני מוכן להמירו באחר בשום מחיר, הוא־הוא שכנף אנשים בעלי השקפות עולם כה שונות, ולפעמים מנוגדות, והביאם להסתופף תחת קורת גג אחת. אם יש משהו ב“טורי ספרות” שעליו גאוותי, הרי זוהי השתתפותם הערה, הפעילה והנאמנה של סופרים ומשוררים, מסאים ומבקרים, שמבחינת השקפתם הפוליטית הם יריבים מושבעים של “הבוקר”, ובכל זאת פירסמו כאן מפרי עטם, ולאו דווקא במוספי העיתונים הקרובים להם מבחינה אידיאולוגית־מפלגתית. העדרה של “צנזורה” על דעות ואפילו היו “אפיקורסיות” ובלתי שיגרתיות – היה ה“פיתוי” של “טורי ספרות”, שהיה חזק גם מפיתויי תשלום ביד רחבה, שאותו לא יכולנו, לצערי, להציע למשתתפים. אינני יכול לפטור את עצמי מלציין בסיפוק, כי חופש־ביטוי זה קיבל מישנה־תוקף וחיזוק, תודות לראש־מערכת “הבוקר” גבריאל צפרוני, שאיפשר אותו ברצון ובהבנה מלאים.

קו אופי אחר של המוסף הזה התבטא בשאיפה להבליט את היסוד האקטואלי בספרות ובאמנות. בתוך היורה הרותחת הזו של האירועים השוטפים בארצנו, יש ערך מיוחד לעקיבה העירנית ולתגובה הביקורתית הבאה בזמן המתאים. אם הצגת הבכורה התיאטרונית, פתיחת התערוכה או קונצרט הגאלה התקיימו אפילו ביום ג' בערב – נעשה הכל, כדי להביא את רשימות הביקורת עוד בגליון השבוע השוטף, ובהתחשב בעובדה, שעימוד המוסף נעשה תמיד ביום ד' בבוקר, היה זה כרוך לרוב במאמץ ניכר מצד כל הגורמים. אך דומה, שהיה זה מאמץ כדאי ומשתלם, והוא הדין בביקורת הספרותית: רשימה המתפרסמת בעתון יומי חצי שנה ויותר אחרי הופעת הספר, יש בה משום זלזול במחבר, בהוצאת הספרים, ובעיקר – בקורא. רק ביקורת בעִתהּ עשוייה למלא את תפקידה הלוחם והמעודד כאחד. בתחום זה אפשר לציין בשמחה, כי “טורי ספרות” השפיע גם על אחרים, שהחלו ללכת בעקבותינו, ולהרבות ברשימות ביקורת אקטואליות שוטפות.

קו אחר, שננקט בעריכת המוסף, חתר להרחבת תחומי הנושאים ולהעשרתם: מאמרים במקרא, בתולדות־ישראל, בחכמת־ישראל במובנה הרחב, במוסיקה ובלשון עברית – הם חלק מן הנושאים ה“מוזנחים”, שניסינו לטפח, לבד כמובן מתחומי הספרות היפה לסוגיה השונים והמגוונים.

ולבסוף נזכיר את העובדה, שבמשך התקופה הנדונה פירסמו כמה וכמה כוחות יוצרים את מאמריהם הראשונים באכסניה זו. אחדים מהם הפכו לשמות ידועים ומוכרים; אחרים שרויים עדיין בצנעה; אולם אלה גם אלה, צד משותף להם: הם לא הגיעו לכאן מכוח איזה מפתח־מפלגתי, ותק או “זכויות” במרכאות או בלעדיהן, אלא מכוח עצמם וכשרונם בלבד.

לא העליתי בשורות הללו אלא רמזים בלבד לדפוסים המיוחדים, שנוצרו ב“טורי ספרות”. יתר הדברים – הלא הם כתובים בעשרות המוספים, שהגליון הנוכחי הוא האחרון בהם. ודאי, רחוקים ההישגים מן השלימות, ומוקדם לטפוח טפיחה־עצמית על השכם; ודווקא משום כך, ובגלל עושר האפשרויות וריבוי־האתגרים שעוד נכונו לבמה זו – צר שבעתיים על הסיום בלא־עת, סיום הנובע מסיבות שאינן – ולא היו – תלויות בעושים במלאכה.

השעה היא שעת פרידה ותודה. פרידה – מקהל הקוראים, ש“עיכל” מדי שבת בשבתו את המנה השבועית שהוגשה לו. בוודאי לא סיפקנו את טעמו של כל אחד ואחד, ולא יצאנו ידי חובת כולם. אם מצא הקורא בכל גליון לפחות משהו שדיבר לליבו – דיינו, וזהו שכרנו. ותודה – לאלה שתרמו מפרי עטם בשיר ובסיפור, במסה וברשימה, בביקורת ובמאמר, לקבועים ולאורחים לשעה גם יחד. אכסניה זו הצמיחה גם קשרי־ידידות אישיים הדוקים, וככל פרידה קשה עלינו גם פרידה זו. נסיים, איפוא, בתקווה, שהעבודה המשותפת הזאת תשמש לכולנו מקור לתחושת סיפוק ולזכרונות נעימים.


תמונה 3 - כותרות ספרותיות.png

הערה ביבליוגרפית

– ‘קשר’, בעריכת מרדכי נאור, הוצ' המכון לחקר העתונות היהודית, אוניברסיטת תל־אביב, מס' 25, מאי 1995, עמ' 114–105.



  1. ח. נ. ביאליק, “הלכה ואגדה”, תרע"ז.  ↩

  2. תודתי לידידי ד"ר גדעון קוץ על סקירה קצרה זו. ממנה למדתי על ההיסטוריה של מדורי הספרות בעיתונות הכללית.  ↩

  3. ‘שי של ספרות’, וראו בנדון את ספרי בשם זה.  ↩

  4. פנחס גינוסר (עורך). ‘הספרות העברית ותנועת העבודה’, הוצ' הספרים של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, 1989. במאסף זה כונסו 16 מחקרים, ביניהם כאלה הקרובים לנושא הדיון כאן. על השפעות חוץ, ראה, שם, למשל, את מאמרו של דימיטרי סגל: “הספרות והתרבות הרוסית בסוגיית היווצרותה של תנועת השחרור היהודית”.  ↩

  5. אניטה שפירא. ‘ברל’, הוצ‘ עם־עובד, 1980, עמ’ 252.  ↩

  6. ג. קרסל. ‘תולדות העיתונות העברית בארץ ישראל’, הוצ‘ הספריה הציונית, 1964, עמ’ 157–158, 160–161. להלן: קרסל.  ↩

  7. על הדינמיקה המורכבת של טיפוח הסופרים הצעירים בכתבי עת שלהם ובכתבי העת ה“ממוסדים”, ראו גרשון שקד. ‘הסיפורת העברית 1880–1980’, כרך ג‘, הוצ’ כתר והקיבוץ המאוחד, 1988, עמ' 189–196.  ↩

  8. על “משא”, המדור הספרותי של ‘למרחב’ ולאחר מכן של ‘דבר’, נכתב פה ושם, אולם דומה שכמעט לא נכתב דבר על המדורים הספרותיים בעיתונות האזרחית שמקובל להתעלם מהם או לזלזל בהם, ולכן נבחרה דווקא דוגמה זו.  ↩

  9. ללא חתימה, “שני דורות של ספרות”, ‘הבוקר’ טורי ספרות‘, 11 במאי 1962, עם פרישתו של ברוך קרוא מעבודתו ב’הבוקר'.  ↩

  10. ללא חתימה [י. ח. ברנר]. במכתב לסופר ד. ב. בל., ‘המעורר’, חוברת י"א, נובמבר 1906, עמ' 36.  ↩

  11. במכתב אלי, בתשובה לפנייתי, לרגל מחקרי זה, 22 בדצמבר 1998.  ↩

  12. מתחים אלה תועדו ונחקרו אך במעט, והם מחכים למחקר, ובדחיפות, כל זמן שאפשר עדיין לראיין את הנוגעים בדבר. מטבע הנושא, שמועט בו החומר הכתוב, ועיקר הדברים בשיחות פנים אל פנים ובזיכרונות.  ↩

  13. אהרן מגד. “ראשיתו של ‘משא’”, מאזניים. ספר היובל, תרפ“ט'–תשל”ט, כרך מ“ח, חוב' 5–6, ניסן–אייר תשל”ט, אפריל–מאי 1979, עמ' 106–120.  ↩

  14. קרסל, עמ' 180.  ↩

  15. א. ב. יפה. ‘א. שלונסקי המשורר וזמנו’, הוצ‘ ספרית פועלים, 1966, עמ’ 113.  ↩

  16. ראה הערה 13 לעיל.  ↩

  17. מתוך שיחה טלפונית ביני לבין איתן בן נתן, ביום 13 בינואר 1999. שמות העורכים, תאריכי העריכה המדויקים של כל אחד; אופיו של המוסף; משתתפיו, תכניו ומדיניות העריכה טרם נחקרו. לא נערכו ראיונות עם העורכים השונים, לא נרשמו עדויותיהם ואף לא עודדו אותם להעלות על הכתב את זיכרונותיהם. כל זאת במסגרת ההזנחה הכללית של הנושא. כך, למשל, ערך יצחק בצלאל סדרת ראיונות עם עורכי כתבי העת לספרות ‘מאזנים’, ‘יוכני’, ‘עכשיו’, ‘קשת’, ‘גזית’, ‘עקד’, ו‘מבפנים’, שפורסמו ב“משא” (‘למרחב’) בשלושה המשכים: 18 בספטמבר 1963; 25 באוקטובר 1963; 13 בדצמבר 1963 וטרם כונסו. יצחק בצלצל עצמו, ששימש כעורך “משא” (‘למרחב’; ‘דבר’) מינואר (או פברואר) 1970, תחילה יחד עם אברהם שאנן ואהרן מגד ולאחר מכן לבדו, עד התפטרותו מ‘דבר’ בינואר 1977, לא כתב על עבודתו כעורך ואף לא רואיין על כך. מתוך מכתביו אלי מ־5 ו־25 בינואר 1999.  ↩

  18. מכתבו של יהושע שמש אלי, 22 בדצמבר 1998. ובאותו עניין, כותבת טורים אלה, כבתו של אחד העורכים הוותיקים ביותר, ישראל כהן, שערך את ‘הפועל הצעיר’ במשך למעלה מ־20 שנה, יכולה להעיד כיצד מחזר עורך אחר סופריו, משדל, משפיע ומתחנן ועד כמה הוא שמח כשעולה בידו למשוך לעיתונו את אחד הסופרים החשובים שהוא רוצה בהם.  ↩

  19. היתה, כמובן, גם הפרדה “ערכית” ולא רק טכנית, בין עיתוני בוקר ועיתוני צהריים או ערב, שהתקיימה שנים רבות, גם לאחר שההבדל במועד ההופעה כבר התבטל.  ↩

  20. לאחרונה נכתבה עליו עבודת דוקטור.  ↩

  21. הניסיון להוציא יומון נוסף, ‘חדשות’, נכשל כידוע.  ↩

  22. בשנים האחרונות היו לא מעט מקרים ש‘ידיעות אחרונות’ הופיע, ללא הודעה מוקדמת, ללא המדור הספרותי שלו, ולכועסים נאמר שזה מסיבות טכניות בלבד!  ↩

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
המלצות על הסדרה, מחזור, או שער או על היצירות הכלולות
0 קוראות וקוראים אהבו את הסדרה, מחזור, או שער
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.