

א. שתי הקדשות וסיפור הקשור לנושא
מאמר זה מוקדש לשני אנשים. הראשון, דוד דורון (ספקטור), חבר קיבוץ שמיר, שהקדיש את חייו לחקר האמת ההיסטורית על הפוגרום בקישינוב והוצאתה לאור. דוד דורון נולד בעיר קישינוב שבבסרביה ב־16.6.1916; עלה לארץ בשנת 1938 ומאז היה חבר קיבוץ שמיר. נפטר בקיבוצו שמיר בי“ט בכסלו תשס”ו (20.11.2005). משנת 1973 שבה החל לעסוק במקצועיות בנושא, חי דוד דורון מתוך שכנוע פנימי עמוק שליהודי קישינוב נגרם עוול גדול, וכי לפואמה של ביאליק “בעיר ההרגה” היה וישנו חלק נכבד בעוול זה, ולכן ראה חובה לעצמו לפעול לתיקונו. יותר משנלחם בפואמה של ביאליק, נלחם כדי להביא את העדויות המלאות על מה שהתרחש בקישינוב לידיעת הציבור, בכתב ובעל־פה, עדויות שהיו גנוזות בכספת של בית ביאליק במשך שמונים שנה. מאמציו הבלתי־נלאים נשאו פרי. בשנת 1991 הופיע הספר עדויות נפגעי קישינוב, 1903 בהוצאת יד טבנקין והקיבוץ המאוחד. מאז הפכה לנחלת הכלל הדעה שהפואמה של ביאליק לא ביטאה מציאות היסטורית. אדרבא, יהודים דווקא הגנו על עצמם, וביאליק ידע זאת, ובכל־זאת כתב אחרת.
האדם השני שאני מבקשת להקדיש לו את דבריי הוא מורי ורבי פרופסור דב סדן ז“ל. במכתבו לדוד דורון, מיום כ”א בתמוז תשל“ז (1977), חזר והעמיד על דיוקם דברים שאמר בעל־פה בהזדמנויות שונות על “בעיר ההרגה”: “יש הרבה באותה פואמה דברים שנוח להם שלא נכתבו משנכתבו, וחובה לקרוע עליהם. ואודה, כי שמיטתם הייתה חובתו ואם לא חש צורך בכך – הצער גדול”. יש להעיר, כי קדמו לדב סדן בהסתייגותו מהפואמה אחרים לפניו וגם אחריו. בראשם מנדלי מוכר ספרים שעל דעתו השלילית העידו אחדים. כאן יובאו דברים אלה כפי שתועדו בידי י”ד ברקוביץ ששמעם מפיו של מנדלי בז’נבה, בסוף שנת 1906 או בתחילת שנת 1907:
עד היום איני מוחל לו על מעשה קישינוב – כוונתי לאותו השיר, שכתב לאחר הפרעות בקישינוב והרעיש בו את העולם… שמעו־נא מעשה והשתוממו! נבלים ופריצי חיות, חלאת המין האנושי, התנפלו עלי ועל אשתי וילדי, הרגו ורצחו ועשו כל תועבה, התעללו בי בכל מיני ייסורים ועינויים, – והרי זה מתייצב אחר־כך, כמגיד־מישרים, ומטיף לי מוסר, זורה מלח על פצעי!… אני מתפלש בעפר, כולי מתגולל בדם, נענה ומושפל מכאב ומחרפה, והוא עומד על גבי והרצועה בידו – ומצליף, ומצליף… ריבונו של עולם, כלום לבך לב תתרי?… רוצה אתה להתנאות לפני, להראותני, כי אתה הגיבור ואני החלש, איש הירא ורך־הלבב – ולא מצאת שעה יפה לכך אלא כשאני מורדף באחת הפתחים, בבור אפל, מוטל כפות לפני זאבי־טרף?!… אף אני אינני מן הסופרים המתוקים, שרק נופת תטופנה שפתותיהם לעם. אף אני גורס את הפסוק: חושך שבטו שונא עמו… אבל במה דברים אמורים? כשאשם העם ואשמתו בקרבו!… השמעת כזאת מימיך! לא לך החרפה, כי אם למעניך!… (י“ד ברקוביץ, הראשונים כבני אדם, ספר שני, נדודים, פרק ארבעה־עשר: משלי הסבא, הוצאת דביר, תשכ”ד, עמ' קי) [חלקים מעדות זו שימשו מוטו להרצאתו של דן מירון בכנס: "מעיר ההרגה והלאה״.]
ובנוסח אחר:
… נו, ביאליק, הרי זה ביאליק שלנו! כשהוא כותב שיר, אני מוצא בו גם רגש וגם מחשבה. – אבל מצד אחר, אינני מוחל לו על מעשה קישינוב, על אותו שיר שכתב לאחר הפוגרום. – השמעת כזאת מימיך? לא לך החרפה, כי אם למעניך, פריצי־חיות, חלאת המין האנושי, שרצחו ועשו כל תועבה… (מצוטט לפי הרצאתו של דוד דורון, באפריל 1993, במלאות 90 שנה לפוגרום קישינוב)
והערה אקטואלית נוספת. סיפר לי שי חרמש, גזבר הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, למחרת חזרתו מקישינוב בירת מולדובה, שבה התקיים טקס במלאות 100 שנה לפרעות קישינוב, ונחנכה אנדרטת זיכרון לזכר היהודים שנרצחו בפוגרום ב־1903, כי לפני נסיעתו לקח עמו תצלום של הפואמה “בעיר ההרגה” כדי לקרוא ממנה שורות אחדות בטקס. עוד מימי בית־הספר התיכון זכר שהפואמה מגיבה על הפוגרום, אבל לא חזר וקרא בה. והנה, בטקס, כשעמד לקרוא שורות אחדות מתוך השיר חשכו עיניו! איך יקרא פסוקים (שיתורגמו לרוסית), כגון: “וכאשר שנוררתם תשנוררו”, ועוד באוזני הגויים?! הפואמה, התברר – כך התוודה באוזניי – אינה מתאימה להווה, ובמיוחד לא לטקס שבו משתתפים גם לא יהודים.
וזו השאלה: איך לקרוא את הפואמה בהווה?
ב. ההקשר ההיסטורי נשכח – הפואמה נקראה כאמת היסטורית
הדיון כאן יהיה בהשפעתה של הפואמה לדורות, יותר מאשר בהשפעתה בדורה, אבל לא בפואמה עצמה.
אציג מיד את התזה המרכזית, לפני ההנמקות וההסברים: פואמה זו, יחד עם גורמים לא מעטים אחרים, הייתה אחת הסיבות לשלילת הגולה, לשלילת היהודי הגלותי וליחס המזלזל אליהם בקרב הנוער שהתחנך בארץ־ישראל ואחר־כך במדינת־ישראל. בעקבותיה לא הובנה השואה, ובעיקר לא קרבנותיה וניצוליה. יחס הבוז אל הניצולים והיחס המבזה אל הקרבנות מצד חלקים לא מעטים באוכלוסייה בארץ, קשור, בין השאר, גם בהשפעתה של הפואמה על קוראיה. “בעיר ההרגה” הייתה אחת היצירות הקבועות בתכניות הלימודים בבתי־הספר התיכוניים בארץ־ישראל ואחר־כך במדינת־ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. המתואר בה נתפס כאמת היסטורית; הפואמה הובנה כמבטאת יחס של בוז אל הקרבנות, ומַפנה את האצבע המאשימה אליהם. הייתה בה לא רק האשמה עצמית, אלא האשמת הקרבנות במקום האשמת רוצחיהם.
ההקשר ההיסטורי שהוליד את הפואמה, נשכח, נעלם, אבד. הפואמה נקראה מקץ שנים כפשוטה, כאמת היסטורית. קריאתה נעשתה מנותקת מן ההקשר ההיסטורי שהוליד אותה. האירוניה המושחזת והסטירה החריפה, שהיו ברורות לקוראים בני־הדור (אם כי, כאמור, גם בתוכם היו מי שיצאו כנגדה כבר באותן שנים) נתפוגגה כמעט לחלוטין במרוצת השנים. מקץ שנים, האירוניה של “בעיר ההרגה” שוב “לא עבדה”, כפי שנוהגים לומר היום. האירוניה הייתה טובה לדורהּ, אולי, אבל לא לדורות. כך, קרה, למשל, ל“שירי מכות מצרים” של נתן אלתרמן, כפי שהראה לאחרונה, עוזי שביט בספרו המרתק: שירה מול טוטליטריות. אלתרמן ו“שירי מכות מצרים” (הוצאת אוניברסיטת חיפה, זמורה־ביתן, 2003, עמ' 39, 46 ואילך). יש דוגמאות ספרותיות נוספות לכך, שיצירות שנכתבו בטון אחד, נקראו מקץ שנים בטון שונה, הפוך. כך, למשל, מה שנכתב במקורו כפרודיה, נקרא מקץ שנים כפשוטו, כשהמודלים של הפרודיה נשכחו, והאקטואליה של אותו דור נמחקה (כגון: “מגלה טמירין” של יוסף פרל).
אני רוצה לדייק: דבריי אלה אינם באים לפגוע בחשיבותה הפואטית של הפואמה ובזכויותיה ההיסטוריות. חשיבותה הספרותית וערכה האמנותי של הפואמה אינם שנויים במחלוקת. הישגיה האמנותיים נבחנו מזוויות רבות מאוד, ואין ערעור עליהם. זכויותיה של הפואמה בשינוי המציאות בדורה אינן שנויות במחלוקת. חשיבותה ההיסטורית עצומה, כגון: בהתארגנות “ההגנה העצמית” בעיירות ישראל בגולה; בהתעוררות הלאומית של יהודי רוסיה; בהגברת העלייה לארץ; בשינוי המגמה מפסיביות לאקטיביות: “בקישינוב נולד כוח המגן העברי” (יצחק מאור, מצוטט אצל גורן, עמ' 27, והערה 54) – כל אלה הם מן המוסכמות.
ג. התהייה על הסתירה
מיד עם הופעתה הראשונה של הפואמה בדפוס, תהו רבים עליה ועל ביאליק. איך ייתכן, שביאליק, שהכיר מקרוב את פרטי המציאות של הפוגרום, כחבר הוועדה, כתב שיר שהוא כולו, ברוחו ובתוכנו, מנוגד לעדויות שגבתה ועדה זו ולתיעוד שאספה. איך ייתכן שביאליק כתב פואמה זו בלי כאב, בלי רחמים ובלי הזדהות אישית? וכן, איך אפשר להסביר את הסתירה בין ההזדהות עם הקרבנות ב“על השחיטה” (אייר, תרס"ג), לבין הגינוי המוחלט שלהם ב“בעיר ההרגה” (תמוז–תשרי תרס"ד). קושי זה התעצם, במיוחד לנוכח העובדה שפרטי הזוועות שתיאר ביאליק בפואמה נשענו על מציאות קונקרטית שתוארה ב“מחברות העדות”, אבל – הופנתה כלפי הקרבנות עצמם. לעומת זאת, ניסיונות ההגנה העצמית של היהודים להדוף את הפורעים, שאף הם תועדו באותן מחברות־עדות, לא נזכרו בפואמה.
ההסבר לקושי הראשון, בין פרטי המציאות לבין רוח הפואמה, הוא עתיק יומין. רבים התחבטו בו, וניסו לתרצו, איש־איש בדרכו: “תוכחת אוהב” נעשתה למטבע לשון מקובל בניסיונות ההסבר הללו (ישראל לוין, 2003). הקושי היה גם בשל חשיבותו של ביאליק כמשורר לאומי, ובשל כוחה השירי של הפואמה, והשפעתה על הלבבות. היו אלה הסברים לאומיים ביסודם, מחויבי המציאות האקטואלית של אותה תקופה. אין, כמובן, אפשרות כאן להתעכב עליהם, ואפילו לא להביא מקצת מראי מקומות לכותבים הרבים בנושא זה. ריכוז הניסיונות להסבר זה אפשר למצוא למשל בהערה מס' 1 למאמרו של הלל ברזל “גאולה דרך תוכחה: אידיאלים והריסתם ב’בעיר ההרגה'” (1990), נכלל בשביט ושמיר (עורכים), עמ' 84.
מיכאל גלוזמן במאמר “‘חוסר־כוח – המחלה המבישה ביותר’ – ביאליק והפוגרום בקישינוב” (תיאוריה וביקורת, מס' 22, אביב 2003, עמ' 105–131), הציע הסבר אישי לסתירה זו שבין המציאות של קישינוב לאמת הפיוטית של “בעיר ההרגה”. זוהי השערה מפתיעה ונועזת, המסתמכת על חוויה טראומטית של אונס והשפלה שעבר ביאליק בילדותו, והקשר שלה לאופי שנתן ביאליק לפואמה, שבמרכזה: “חולשת הקורבנות”. בכך ניסה לתת “הסבר פסיכו־מגדרי” למה שהציק לרבים במשך עשרות שנים: “ההזדהות עם הקורבנות ב’על השחיטה‘, הגינוי המוחלט שלהם ב’בעיר ההרגה’” (עמ׳ 124).
אפשר אולי לשער, שההשראה להסברו של מיכאל גלוזמן מקורה בספרו של אלי שי משיח של גילוי עריות – היסטוריה חדשה ובלתי מצונזרת של היסוד המיני במיסטיקה המשיחית היהודית (הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2002), ולפיה בוצע בשבתי צבי הקטין מאורע טראומתי של “התעללות מינית פתולוגית קשה, בעלת אופי הומוסקסואלי ופדופילי. [– – –] כל ההשתלשלות המוזרה באישיותו לאחר מכן מהווה שרשרת של תגובות למאורע הזה. [– – –] השבתאות כדרמה של התעללות מינית מחזורית” (דברי אלי שי, ב“רב־שיח” שכותרתו “מיניות, משיחיות וגאולה – משבתי צבי ועד ימינו”, עיתון 77, שנה כ“ז, גיליון 279, אייר תשס”ג/מאי 2003, עמ' 16–24. הציטטה מעמ' 18). אבל גם הסבר זה, שיש עדיין צורך לבדוק את נכונות הנחת היסוד המונחת בתשתיתו, הוא הסבר תלוי־הקשר, והפעם תלוי־הקשר־אישי. אם מנתקים את הפואמה ממנו, כמו גם ניתוקה מההקשרים ההיסטוריים־הלאומיים, עלולה להסתלף משמעותה המקורית, ולהתהפך, כפי שאכן קרה במרוצת הדורות.
ד. ההתקבלות – שתי דוגמאות
הפואמה, בשל עצמתה הפיוטית ובשל פרסומה הרב, פעלה כשיר מכונן תודעה. אבל במקרה זה, ממרחק השנים, על דרך השלילה. בעיני הנוער הארץ־ישראלי נתפסה כמודל שלילי: אנחנו לא נהיה כמו קרבנות השואה בקישינוב. אנחנו לא נהיה פסיביים ובזויים כמותם. אנחנו נהיה אחרים: נתגונן, נילחם. ובכך נגזרה גזרה שווה בין “המציאות” בקישינוב, שתוארה בפואמה, לבין מה שקרה בשואה, והיחס אל קרבנותיה וניצוליה. הפואמה “אחראית” במידה רבה, יחד עם גורמים נוספים, ליחס השלילי של הנוער בארץ־ישראל אל הגולה ויהודיה לפני השואה, אבל גם אחריה, בעשורים הראשונים למדינת־ישראל [בהערת שוליים: אין ספק ששלילת הגולה הייתה “הכרח היסטורי” כתנאי להצלחת הציונות, אבל היא “הצליחה יותר מדי”: “התינוק נשפך יחד עם מי האמבטיה”. והדברים ארוכים וחורגים מן הנושא כאן].
למעשה כבר באותה תקופה, וכבר בעיירות ישראל בגולה, נתפסה הפואמה כמשקפת נאמנה את ההתנהגות הבזויה של היהודים בפוגרום, ובצירוף דברי התוכחה של ביאליק עליה, שימשו חומר לניגוח פוליטי. עם “אמת” זו הגיעו לארץ־ישראל, וכאן הוחרף מאוד הגינוי הכולל על רקע האווירה הכללית של “שלילת הגולה”. כך למשל בסיפורו של ברנר “מסביב לנקודה” (השילוח, תרס"ד/1904) בעיצומו של “ה’נשף' בבית קאצמאן” מגיעות השמועות על ה“פרעות”, והכוונה ל“פרעות קישינוב” שהתרחשו זמן קצר קודם־לכן, ונכללו בהווה של היצירה. אי־ההגנה של היהודים על עצמם, נתפסת כעובדה היסטורית:
– פרעות? – נעץ בה אברמזון את מבטו וקולו היה דומה להד.
– גם אתה כבר שמעת זאת?
– אני? לא. אני יודע כך. אני הלא יושב פה כל העת. אני לא שמעתי, אני יודע כך… [– – –]
– והיהודים היו כצאן־טבחה? – שאל שמואל – לא הגנו על עצמם?
– עתה ישתמשו הציונים במעשה זה – קרא גם חברשטיין – יקראו עצרה, ירבו בצבעים, יבכו את הדם, יראו את שנאת העמים אלינו… (פרק כב, עמ' 99, מהדורת 1964)
השימוש ב“כצאן לטבח” ו“קידוש השם”
אברמזון, לאחר ששמע מה ששמע, ולנוכח הוויכוחים הפוליטיים המתמשכים, נס מן הבית כדי “להימלט מגיא־ההריגה” (עמ' 100). לאחר מנוסה זו הוא נתקף בהזיות, הגובלות ב“יציאה מן הדעת” על “מעגל הקסמים”, המקיף אותו “ואין מעבר” (עמ' 101). בהמשך הוא רואה “כמין יהודי עובר ושק על שכמו”, מכנה אותו “משארית הפליטה”, ורוצה להסתתר “תחת הסמרטוטים – ולא יאבד ניר לבית יעקב” (עמ' 102). בסיום הוא חוזה חזות קשה על העתיד הנורא הצפוי ל“יעקב”: “ומַזוּריקים [רמאים; כּיָסים] ועמלקים ירדפוהו עד חרמה, אך השמד לא ישמידוהו וכלה לא יעשו בו” (עמ' 103).
כבר כאן מתהפך המושג החיובי של “כצאן לטבח” שביטא בעבר את הזכות ל“קידוש השם”, ואת גדולתה של ההקרבה העצמית היהודית, למושג גנאי, של פחדנות, של עליבות ושל חוסר־אונים. בביטויים אלה, שברנר מתאר בהם את “פרעות קישינוב” והתגובה עליהן, נעשה שימוש נרחב בתקופת השואה ולאחריה, ובמיוחד במשמעות השלילית של “כצאן לטבח”.
אחת הדוגמאות הראשונות להתקבלותה של הפואמה על־ידי “הנוער העברי” בארץ־ישראל, עוד בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, היא בסיפורו של יוסף לואידור: “יואש”. הסיפור פורסם לראשונה בשנת תרע"ב (1912) בכתב־העת החשוב והיוקרתי של הדור, השילוח, שהכול קראו אותו. זהו אחד הסיפורים המובהקים ביותר שבו נתקבעו סימניו של “הצעיר העברי החדש” לעומת בן־דמותו הגלותי. יש בסיפור זה עדות לדרך שבה התקבלה הפואמה על־ידי “הנוער העברי” בארץ־ישראל, לחלקה הנכבד בבוז לגולה וליהודיה ולהתנערות מהם. המשכם הישיר – ביחס אל השואה, אל קרבנותיה ואל ניצוליה. לואידור היה אחד ממבטאיה הראשונים של “הכנעניות”.
הסיפור מתחיל בתיאורו של יואש ההורג נחש ומתבונן בפרפורי המוות של “כאילו מבקש הוא שם את סוד החיים והמוות” (עמ' 64. מצוטט לפי יוסף לואידור, סיפורים, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים, 1976).
יואש לומד מדוד בן התשע־עשרה, העולה החדש, מהו פוגרום. תיאוריו של דוד הם פרפרזה על “בעיר ההרגה”:
– הם אינם מתייצבים כלל בפני אויביהם, כי גדול פחד הגויים עליהם. [– – –] ודוד לא קימץ בסיפורי עובדות נוראות ומחרידות על מוחות רצוצים, כרסות רטושים, שַׁדים כרותים וגופות ילדים גזורים לגזרים.
ותגובתו של יואש:
– חרפה! חרפה! לא נשמע עוד כדבר הזה, שיתחבאו אנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגלותיהם כמו שרוצצים את גולגלות הנחשים! ואתה משתתף בצערם של אלה? בריות נבזות כאלו אינן ראויות להשתתפות בצער! (עמ' 72–73)
דוד מנסה להגן על היהודים:
– אבל, יואש, אילו היית ברוסיה וידעת את מצב היהודים שם…
ותגובתו הנחרצת של יואש:
– אחת היא! קרא יואש בחימה עזה – הלא גם הנחש מגן על עצמו! ויהודי רוסיה הלא בני־אדם הם, יהודים הם! אילו לכל הפחות, לא היו יהודים! אוי לחרפה זו! אוי ליהודים כאלה! (עמ' 73)
ובהמשך:
חייבים היהודים להשיב במלחמה על כבודם ועל זכותם על האדמה, שהם יושבים עליה. ואם לא – אסור לרחם עליהם, כי כתולעים הם הנרמסים ברגל! (עמ' 74)
יואש מבטא את הבוז לגולה וליהודיה, ואת הניתוק מהם:
– מה לי ולארצות־הגולה שלכם? – קרא יואש בכעס גדול – דבר אין לי ול’גלות' וליהודים שבגלוּת! כאן נולדתי וארץ־מולדת אחרת לא ידעתי! אם יהודי רוסיה בגלות הם, מה זה נוגע לי, כי אפחד תמיד ואחרד על כל צעד ושעל [– – –] (עמ' 86)
בסופו של הסיפור נהרג יואש במאבק עם הערבים על האדמה, “מטהר את נפשו מחרפת־הגלות ומת כעברי וכאדם בן־חורין” כדברי דוד חברו (עמ' 89), ובדמיו קונה “חזקה” על האדמה (עמ' 90).
חיזוק לדעתי זו שמעתי גם מפי פרופסור רחל אלבוים־דרור: “הנוער העברי: דור אדיר־כוח”, בהרצאתה ברדיו, ברשת א, במסגרת “אקדמיה באל”ף" בעריכת בני הנדל, ביום 25.6.2003.
ה. תיקון נזקים: לקרוא יצירה ספרותית בהקשר ההיסטורי
מאמר זה מטרתו, בין השאר, להפנות את תשומת הלב לכמה מאפיינים ולכמה סכנות, שאם יודעים אותם אפשר להימנע מתוצאותיהם השליליות. המאפיין המובהק ביותר הוא שגדול כוחה של התדמית מכוחה של המציאות. בלשונו של אחד העם: האמת ההיסטורית (התדמיתית בלשון ימינו) גוברת על האמת הארכיאולוגית (המציאותית, ההיסטורית, בלשון ימינו). כלומר בתודעה הקולקטיבית של הדורות, ובמיוחד בזו של ילידי הארץ וחניכיה, נשמר זיכרון הפוגרום מתוך הפואמה “בעיר ההרגה”, ונתקבעו מאפייניו: בוז ליהודי הגלותי, בוז לקרבנות והאשמתם. גם אם יש בפואמה חלקים אחרים, מנוגדים, לא הם שנשתמרו בזיכרון הקולקטיבי. ואם, כדברי בן־ציון דינור, במלאות 60 שנה לפוגרום, בהרצאתו: “פרעות קישינוב ומשמעותן ההיסטורית”, בעצרת עם בתל־אביב, בשנת 1963, שקבע: “פרעות קישינוב היו הפרוטו־טיפוס של השואה”, הוא הדין גם ביחס לקרבנות פוגרום קישינוב. יחס הבוז בשירו של ביאליק הועבר במישרין לקרבנות השואה ולניצולי השואה. יש להעיר שבן־ציון דינור אינו היחיד בקביעתו זו. ספרו של דוד דורון נקרא גטו קישינוב – הפוגרום הסופי (הוצאת קרית ספר, תשל"ו) וכותרתו של הפרק השני: “פרעות קישינוב – פרוטוטיפ לשואה ואות לתקומה”. אבל “בעיר ההרגה” של ביאליק אינה קישינוב.
הסכנה שיש להתריע עליה, בעיקר כדי להימנע מתוצאותיה השליליות בעתיד, עד כמה שהדבר אפשרי, היא סכנת ההוצאה מן ההקשר, או אף יותר מזה: הוראת יצירות ספרות בלא הקשר היסטורי כלל, מחוץ להקשר, בחלל הריק. כל יצירה ספרותית צריך לקרוא לפחות בשני מישורי זמן: זמן היצירה וזמן הקורא; הזמן ההיסטורי שבו פורסמה היצירה לראשונה, בהתאם לקוראים שאותם ראה הסופר לנגד עיניו; וזמן הקורא הוא זמן ההווה, שכן הקורא צריך לשאול את עצמו מה אומרת לו היצירה היום כאשר הוא מכיר, עד כמה שהדבר אפשרי, את הקשריה ההיסטוריים. קשה, קשה מאוד להכניס את הקורא היום לאווירת התקופה של אז, כל תקופה. ואף־על־פי־כן אסור לוותר. יש לעשות זאת בדרך הטובה ביותר האפשרית כדי למנוע גורל דומה מיצירות ספרות רבות הנקראות כיום, בלא הקשר, מחוץ להקשר ובהקשר מוטעה. אבל גם נושא זה חורג מן הנושא העומד לפנינו היום.
במרוצת הדורות הוצאה הפואמה “בעיר ההרגה” מהקשריה. האירוניה נעלמה והיא הובנה כפשוטה. הוראתה בבית־הספר בארץ־ישראל ובמדינת ישראל הביאה גם נזק. שלא ככוונותיו המקוריות של ביאליק, שהיו אולי טובות לשעתן. היא נתפרשה, ממרחק־השנים, כגינוי כולל של הגלות ויהודי הגלות, השניאה על דור הקוראים החדשים את הגולה ויהודיה, והביאה את הדור שגדל בארץ לידי התבדלות והסתייגות מן הגולה והגלות. למעשה גרמה להם לשנוא את עברם, את אבותיהם, ובכך גם את עצמם. אין מנוס מן ההרגשה, שליצירה זו היה חלק בתנועה הכנענית, או לפחות בחיזוק הרגשות ה“כנעניים” של חלק מילידי הארץ וחניכיה. בעיקר יש לה חלק נכבד באותה האשמה של “כצאן לטבח” שרווחה בקרב חוגים ביישוב, ביחס לקרבנות השואה, ורגשות של האשמה ואף בוז ביחס לניצולים. בהשפעתה נתפסו היהודים כעלובים, פחדנים, לא נאבקים, מתחבאים מאחורי נשותיהם, מפקירים אותן כדי להציל את עצמם, ואיני רוצה להמשיך במסכת האשמות קשה זו המתוארת בפואמה. זאת, כאמור, בניגוד לכוונותיה המקוריות של הפואמה, ובניגוד להישגיה ולחשיבותה בדורה.
ו. מסקנות לעתיד: איך לקרוא את הפואמה?
המסקנות מתיאור זה של הפואמה על נזקיה לדורות ועל מעלותיה וחשיבותה, הן:
1. יש להמשיך וללמד את היצירה, תוך הדגשת הקשריה ההיסטוריים;
2. תוכחה שהייתה טובה לשעתה, במיוחד, לפני השואה, לא בהכרח עומד לה כוחה לדורות;
3. אירוניה שהובנה בקלות על־ידי בני דורה, לא בהכרח עוברת בקלות לבני הדורות הבאים;
4. היצירה הספרותית איננה דוקומנט היסטורי; “בעיר ההרגה” איננה קישינוב; אין בפואמה אמת היסטורית (בלשוננו);
5. יש בפואמה אמת פיוטית, ובמיוחד אמת אישית של ביאליק. אמת זו טובה לדורה וליוצרה, ולא תמיד כוחה עומד לה לדורות.
בסיום הדברים מן הראוי לסייג במקצת את הטענה המרכזית.
דבריי כאן על הנזק שגרמה הפואמה לדורות במערכת החינוך הארץ־ישראלית והישראלית (לצד חשיבותה הגדולה והמוכחת בדורה), הם בגדר הרהורים בקול רם. מטבעה של קביעה מסוג זה, על הלך־רוח ואווירה, שקשה מאוד להוכיחה ולגבותה במסמכים. גם גביית עדויות בעל־פה ובאמצעות שאלונים, בקרב חניכי בית־הספר העברי, ממרחק השנים, מטבעה שאינה מדויקת. כדי לבססה או להפריכה יש מקום למחקר מפורט שיבדוק שאלה זו גם במסגרת שאלה כוללת של “היישוב נוכח השואה” כפי שנחקרה בספרה של דינה פורת: הנהגה במילכוד (הוצאת אפקים ועם עובד, 1986). בדיקת תכניות הלימודים בספרות בבית־הספר העברי, דרכי ההוראה של הפואמה על־ידי המורים, קליטתה על־ידי התלמידים, ספרי העזר הפופולריים שכללו את הפואמה בתוכם (דובשני, בן־אור), כל אלה ואחרים, יכולים לחזק או להפריך את הדעה שהובעה כאן.
הרחבת הדברים על הנזק נובעת מחשיבותה ומהשפעתה הברוכה שהן מן המפורסמות שאינן צריכות ראָיה.
ז. נושאים נלווים
מאמר זה יכול לשמש נקודת מוצא לדיון בשאלות רבות נוספות. לא נזכרו בו כל הנושאים הרבים הקשורים בפואמה זו, על כל היבטיה המגוונים שנדונו במחקר ובביקורת מאז פרסומה הראשון (וכן לא נזכרו מראי המקומות, הכוללים עשרות רבות של פריטים).
הדיון בפואמה בדורה ולדורות, מן הראוי שייכללו בו גם נושאים נוספים, שחלק מהם נדון בהרחבה מסוימת במחקר ובחלק נגע המחקר אך במעט, כגון:
– תהליכי התרקמות הפואמה; בדיקת נוסחיה; השוואת הנוסח ביידיש לנוסח העברי.
– קשריה של הפואמה ליצירותיו האחרות של ביאליק.
– יצירות נוספות המגיבות על פוגרום קישינוב בשירה ובפרוזה.
– איך נעשה המושג החיובי “כצאן לטבח” בזכות קידוש־השם, בזכות ההקרבה העצמית היהודית, למושג של גנאי, לפחדנות, לעליבות ולחוסר־אונים.
– האם וכיצד מחנכת הספרות? חינוך באמצעות גינוי? חינוך באמצעות שלילה? חינוך באמצעות תוכחה? גאולה דרך הביבים?
– ספרות ומציאות; אמת הספרות ואמת המציאות; אמת שירית ואמת היסטורית; ספרות כאמת שירית של היוצר; ספרות לשעתה וספרות לדורות.
– פרשת התקבלותה של הפואמה במרוצת הדורות; התמיהות ויישובן במרוצת הדורות; אישיותו של ביאליק וסמכותו בלא עוררין כחלק מקבלת־הדין של הפואמה וממאמצים לתירוץ הסתירה המטרידה שבה.
– כוחה של ספרות בשינוי מציאות; כוחה של תדמית ספרותית מול עובדות היסטוריות.
– הספרות כחלק מגילויי שנאה־עצמית; האשמה קבועה של הקרבנות והֶמשכה בספרות הישראלית; התנערות מן העבר הגלותי במזרח אירופה.
– תהליכים קבועים בהבנת ספרות הדורות הקודמים: תוקפם וכוחם של אירוניה, סטירה, פרודיה, סרקזם – ממרחק השנים. ממורכבות לפשטנות.
– חשיבות ההקשרים ההיסטוריים, החברתיים, הלאומיים, הביוגרפיים, הפואטיים, בקריאת יצירה ספרותית ובהבנתה ה“נכונה”.
אלול תשס"ג (ספטמבר 2003)
מקורות
הערה: באנתולוגיה בעריכת שביט ושמיר (1994) וכן במאמרו של מיכאל גלוזמן (2003) נרשמו מרבית המחקרים והמאמרים בנושא זה, ולא היה צורך לחזור עליהם. כאן נזכרו בעיקר דברים שפורסמו לאחרונה, וכן מחקרים ומאמרים שסייעו ישירות להרצאה זו, לרבוֹת עדכון.
אוריאל אבולוף, “בעיר ההרגה, 2003”, מעריב, כ“ז באב תשס”ג (25.8.2003), עמ' 7. במדור “דעות היום”.
שמואל אבנרי, “שברי מציאות והחלל האלהי. משא ההרגה של ביאליק: בין תיעוד לשירה”, הארץ “תרבות וספרות”, 22.4.2003, עמ' ה1–ה2. למאמר נוספו צילומים מן החומר התיעודי בארכיון בית ביאליק, ו“דפי עדות אבודים על פרעות קישינוב, שנתלשו ממחברות חיים נחמן ביאליק ופסח אוירבך, נגנזו בארכיון בית ביאליק ורואים כאן אור לראשונה”. תגובה על מאמר זה והחומר התיעודי שנלווה אליו: בתו של בן־ציון כ"ץ, עורך הזמן, שבו פורסמה הפואמה לראשונה, חדוה כץ: “הצנזור שאוכף את הצנזורה”, הארץ, 2.5.2003.
יוסף אורן, “המשורר כמנהיג. אין ממש בטענה כי בתקופה מסוימת איבד ביאליק כל עניין בבעיות הציבור”, ידיעות אחרונות, כ“ה בתמוז תשל”ה (4.7.1975).
אחד העם, “משה”, לראשונה בהשילוח, שבט תרס"ד. כונס במהדורות שונות.
שמחה גולדין, עלמות אהבוך, על־מות אהבוך, הוצאת דביר, 2002.
יעקב גורן (מבוא וההדרה), עדויות נפגעי קישינוב, 1903, הוצאת יד טבנקין והקיבוץ המאוחד, 1991.
מיכאל גלוזמן, “‘חוסר כוח – המחלה המבישה ביותר’: ביאליק והפוגרום בקישינוב”, תיאוריה וביקורת, מס' 22, אביב 2003, עמ' 105–131. כונס בספרו הגוף הציוני. לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ז/2007, עמ' 67–95.
דוד (ספקטור) דורון, גיטו קישינוב – הפוגרום הסופי, הוצאת קרית ספר, תשל"ו, בחסות האיגוד העולמי של יהודי בסרביה.
ישראל לוין, תנים וכינור. חורבן, גלות, נקם וגאולה בשירה העברית הלאומית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998.
ישראל לוין, “קולות מן העבר בהווה. לחקר השפעת הכרוניקות והפייטנות האשכנזית מימי הביניים על שירתו של ח”נ ביאליק“, תעודה, כרך יט: מחקרים בספרות העברית בימי הביניים ובתקופת הרנסנס, אוניברסיטת תל־אביב, תשס”ג, עמ' 233–272.
דן מירון (עורך), בעיר ההרגה: ביקור מאוחר. במלאות מאה שנה לפואמה של ביאליק, הוצאת רסלינג, תשס“ה/2005. בקובץ נכללו מאמריהם של מיכאל גלוזמן, חנן חבר ודן מירון. תגובה על קובץ זה: אריק גלסנר, “כשחוקר ספרות שוכח את הספרות”, מעריב. מוסף שבת, כ”ט בתמוז תשס"ה (5.8.2005).
בעז ערפלי, “‘מאות בשנים ירקו אלה (הגויים) המתועבים בפנינו, ואנחנו מחינו את הרוק’: ביאליק, ברנר, אצ”ג", הארץ, “תרבות וספרות”, 10.10.2003, עמ' ה1; ה4.
דינה פורת, הנהגה במילכוד. הישוב נוכח השואה. 1942–1945, הוצאת ספריית אפקים, הוצאת עם עובד, 1986. במיוחד הפרק העשירי: “האם כצאן לטבח?”, עמ' 435–449.
שרה פיינשטיין, “מאה שנה לפוגרום קישינוב (תרס“ג–תשס”ג). השלכות ספרותיות והיסטוריות”, הדאר, כרך 62, גיליון 3, ניסן תשס"ג (אפריל 2003), עמ' 13–19.
עוזי שביט וזיוה שמיר (עורכים), במבואי עיר ההרגה. מבחר מאמרים על שירו של ביאליק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ד/1994.
עוזי שביט, שירה מול טוטליטריות. אלתרמן ו“שירי מכות מצרים”, הוצאת אוניברסיטת חיפה, זמורה־ביתן, 2003.
אניטה שפירא, “לאן הלכה ‘שלילת הגלות’”, אלפיים, קובץ 35, תשס"ג/2003, עמ' 9–54.
בזכותו של אבי
ביאליק שלי הוא חלק מילדותי בתל־אביב. ביקור שנתי קבוע בבית־ביאליק, בתוך המון־ילדים הצועדים זוגות־זוגות, עם הגננת בגן־הילדים, ולאחר־מכן עם המורה בבית־הספר, כשהסבריו של משה אונגרפלד חוזרים על עצמם בכל שנה בניגון קבוע, ותוך דיאלוג ריטואלי עם קהל הילדים; כשקולו של שעון־התקווה מצטרד מביקור לביקור, וזהבו של עט־הזהב שהוגש לביאליק ליובלו, מוּעם משנה לשנה.
ביאליק שלי הוא גם הזדמנות לטיול לבית־ביאליק ביחידות עם אבי, ישראל כהן, לעיין בספרים הדרושים לו לעבודתו, כשאונגרפלד זעום־העפעפיים מתרכך קמעה ועומד עליו לשרתו, ומרעיף מעין בת־צחוק גם אלי. זכותו זו של אבי עמדה לי לימים, כשנעזרתי בידיעותיו המרובות של אונגרפלד, אשר נטה לי מאז חסד, ואף השאיל לי מדי פעם בפעם את הספרים הדרושים לי למחקרי.
ביאליק שלי הוא גם מקור לשירה משפחתית מלוכדת, כשכל שירי־העם שלו, על כל בתיהם, שגורים על שפתי אמי ואבי, ומושרים בהתלהבות על־ידי שתינו, אחותי ואני, ליד שולחן־הסעודה, בימי חג והתרוממות־רוח.
ביאליק שלי הוא ביאליק של התבודדות לקריאה בכל פינה אפשרית, עם אגדות “ויהי היום” בלוויית ציוריו של נחום גוטמן, כשאני חוזרת וקוראת בהן בשקיקה, עד שידעתין כמעט על־פה.
ביאליק המשורר נגלה לי רק שנים רבות לאחר־מכן.
י' בטבת תשמ"ד (16.12.1983)

א. שאול טשרניחובסקי: “אני הנני אחד מאלה שהעמידו את שירתנו החדשה על המשקל ועל הריתמוס”.
בימים אלה יחול יום הזיכרון ה־41 לפטירתו של שאול טשרניחובסקי (י“ט באב תרל”ה/20.8.1875 – ט“ו בתשרי תש”ד/14.10.1943). לציון תאריך זה מובאים כאן שני מכתבים של המשורר, שישב באותה עת בגרמניה, במקום הקייט סווינימונדה, מחוז שטטין, בביתו של אחד מידידיו, והועסק על־ידי הוצאת שטיבל בעבודות ספרותיות שונות, במקור ובתרגום.1
הנמען הוא חיים דוד נוסבוים (לוצק, והלין, י' בחשוון תרכ“א/1860 – ברוקלין, ניו־יורק, י' בניסן תש”ד/3.4.1944), שהיה עורך־דין בניו־יורק, פרסם שירים ודברי פרוזה באנגלית, ולפי עדותו חזר לשפה העברית, שאותה כמעט שכח, בהשפעת שירי ביאליק, שהגיעו לידו במקרה בשנת תרע“ח. עדות זו, ופרטים נוספים על עצמו, כתב ח”ד נוסבוים, במכתב אוטוביוגרפי (ניו־יורק, חול המועד פסח, תרפ"ג) לראובן בריינין, שפרסמוֹ בראש המהדורה השנייה של ספרו שירים שהופיע בניו־יורק בשנת תרפ“ג. תשובתו הארוכה של ראובן בריינין למכתב זה, מניו־יורק, מיום כ”ז אייר תרפ"ג, פורסמה אף היא בראשיתו של ספר שירים זה.
מתברר, שח“ד נוסבוים, “הפציץ” את בריינין בשיריו שנהג לשלוח אליו “שבוע־שבוע, ולפעמים גם יום־יום במשך של שנים אחדות”, ובריינין, שקיבל חבילות רבות של שירים “מכל עבר” הניחם בצד ולא קרא בהם. לבסוף ניצחה “שקידתו, עקשנותו, והתחננותו” של נוסבוים, שממש הכריח אותו לקרוא בהם, “מתחילה כמעט באונס, ואחרי כן ברצון רב”, ותחת רושם הקריאה כתב לו בריינין את דעתו עליהם.2 מכתב ארוך זה הוא מלאכת־מחשבת בין ההכרח לומר לאיש את האמת שאינה מחמיאה ביותר, לבין הרצון שלא לפגוע בו יותר מדי, ומן הראוי להקדיש לו תשומת לב מיוחדת לגופו. בריינין רואה בכותב “מעין חוני המעגל (אם נניח כי היה פייטן) בשעה שהתעורר משנתו שנמשכה רק שבעים שנה…”, ובכך הוא קובע משפטו על שירי נוסבוים, שלא התפתחו עם הזמן, והם פשוטים, תמימים וילדותיים. עם זאת הוא משבח תכונות אלה, ומגנה את המשוררים “החצופים” בני הדור החדש. בריינין בטוח, ש”ימצאו חובבים ומוקירים גם לשיריך הסאטיריים", וכי “חובבי השירה העברית החמה, הפשוטה, הקלה (שמספרם באמריקה לא מעט, אולי הרוב היותר גדול של הקוראים עברית) והנעימה, יתענגו על שיריך, וגם תשמע מפיהם מלה חמה ומלטפת”. ניכר, שבריינין נזהר, שלא לכלול את עצמו ביניהם, ועם זאת, גם שלא להעליב את המשורר, אלא לגרום לו נחת. אולם בשעה שהוא מדבר על תרגומיו השבח הוא כמעט בפה מלא:
אם מעט לך כל אלה, הנה תשמע גם מפי מחמאה: תרגומיך מהיינריך היינה ראויים לתהילה. בתרגומך ‘שבת מלכתא’ עלית באמת על מתרגמים אחרים, בחדרך אל רוח המקור, ובהלבישך את שירתו של היינה בגדי השירה העברית.
גם שאול טשרניחובסקי, שאליו שלח נוסבוים את ספר שיריו ותרגומיו, משתדל להיות דיפלומטי. הוא נמנע מלהביע את דעתו על שיריו המקוריים, ומסתמך על “מכתבו הנפלא של ראובן בריינין”, שאין מה להוסיף עליו. אולם, בניגוד לדעתו של בריינין, ששיבח את תרגומי ח"ד נוסבוים לשירי היינה, מבטא טשרניחובסקי בגלוי את הסתייגותו הכמעט מוחלטת מתרגומיו. דעתו השלילית הנחרצת נאמרת בנימוס ובכבוד, והוא טורח לנמקה בהרחבה, כְּדַבֵּר מורה סבלני אל תלמידו הפגיע וקצר־הרוח.
יש להעיר, שח“ד נוסבוים עצמו לא נהג כך בשעה שהביע דעתו על השירה העברית בת־זמנו. בספרו הראשון מלא הקומץ – קובץ שירים, זכרונות ומכתבים (הוצאת אלפא פרעס, ניו־יורק, תרפ"א, עמ' 105)3 פסל בחריפות את רוב השירה העברית בת הזמן, חוץ מכמה יחידי סגולה כביאליק וכשניאור. הוא מתח ביקורת קשה על שמעונוביץ, סילקינר ואחרים, ששמם לא נזכר במפורש, באשמת חוסר כנות, סלסולי מליצות ריקות וקליפה חסרת תוכן. לעומת זה, לא חסך שבחים מקובץ שיריו שלו, ש”הוא מלא נשמת רוח טהור אשר לשפתנו הקדושה“, וכן השתבח בתרגומו ל”שבת מלכתא" של היינה: "ולדעתי, לוא לא הבאתי בטנא רק הטורים של ‘שבת מלכתא’ די! "
שני מכתבים אלה נמצאו בארכיונו של ראובן בריינין ב“ספרייה היהודית הציבורית” במונטריאול, קנדה, ובהזדמנות זו אני מודה על הרשות לפרסמם. ייתכן שח"ד נוסבוים, שהתרגש מאוד מעצם הדבר שקיבל מכתבים מטשרניחובסקי, הנערץ עליו,4 הביא אותם לידיעתו של בריינין, וכך נשארו תקועים בארכיונו.
העתק המכתבים בא כאן ככתבם וכלשונם, בכתיבם המקורי, בלוויית הערות המבארות את השמות והעניינים הנזכרים בהם.
אין ספק שיש במכתבים אלה כדי לשפוך אור על רגישותו המיוחדת הידועה של שאול טשרניחובסקי למשקל ולריתמוס שבשירה, על הקפדתו בענייני תרגום ועמדתו העקרונית בשאלות תרגום שונות, ובמיוחד באלה הקשורות במשקל ובנגינה. וכן מעידים המכתבים על אישיותו ויחסו לפונים אליו.
מכתב ראשון
סווינימונדה, חותמת הדואר: 19.11.1923.
אדון נכבד!
קבלתי את ספר שיריך5 ואת תרגומך6 – תודה. מה אכתוב לך? כלום יש מה להוסיף על מכתבו הנפלא של ראובן בריינין?7 זהו מאמר קצר ומצוין, קולע אל השערה. ואולם בנוגע לתרגומיך הרני מוצא בהם פגם אחד גדול לדידי: חסרון המשקל והרתמוס. אני שהנני אחד מאלה שהעמידו את שירתנו החדשה על המשקל ועל הרתמוס, אינני יכול לוותר עליהם לעולם. רואה אני מדבריך כי הדפסת שירים בשפה האנגלית, ויודע אתה את הספרות האשכנזית8 והאנגלית, ואינני מפקפק אף רגע שיודע אתה מה זה משקל ומה זה רתמוס, אבל כל הבא לקרא את שיריך ואת תרגומיך מעולם לא יאמין לך שאתה יודע זאת, וכך היא דרכם של כל משכילינו מן הדור הישן, שהיו יודעים ולא היו מרגישים זאת וכך היה גם בוקי בן יגלי המנוח9 – – – וגם ליל"ג10 אחת היא:
אשה עבריה מי ידע חייך – – –
בחשך באת ובחשך תלכי – – –
מחנותה לא תצא אנה אנה – – –11
וכך גם אתה.
אריחיך טובים ויפים, אבל אין בידך אמת הבנין ואינך משתמש באנך.12 והנה בנוגע לשיריך אתה, יש לך הרשות לעשות בצד המוסיקאלי כטוב בעיניך, ואולם לעולם לא היו מרשים לך HEINE13 (היינה) או 14WILDE (ויילד) לעשות כן בשיריהם. מדוע? אינני מאמין כי אתה מבין אותי: אם יש לך מכיר המנגן על הפסנתר, תן לו את המנגינה הידועה של לורלי15 וינגן, אחרי כן תתן לו את תרגומך אתה, בקשהו כי ינגן שוב – ותשמע מה שיענה לך. ואכן (?), צריך אתה להתבונן, ולו רק (?) את הרפרין המתחיל במלים MEIN LIEBCHEN שהוא אמפיברכי (V – V) ואתה אומר אהובתי16 (V – VV) או בהברה הספרדית (VVV –), כלום אינך מרגיש שאלו העמדת פה “יונתי” מה טוב היה! ועוד דבר. למה לך שעשועי המליצים: קיש־נוב, לור־אלי.17 אבות אבותיך שבודאי ידעו את השפה כמוני כמוך – לא פחות – ואזנם היתה יהודית שביהודית, לא עשו כל העויות מעין אלה, וכשבא לידם לקרא בשמות ערים במצרים – לא אמרו רעם־שאת ולא כתבו פי תהום אלא – פתום ורעמסס.
יושב אני כעת לא בברלין18 – ומסבה זו לא אוכל לעשות מאומה בענין הדפ(ס)ת שיריך,19 ומה גם עתה שבכלל, כפי שידוע לך מה שנעשה בבתי הדפוס בגרמניה – אין שווה להדפיס פה בכלל. הדור כזה שישנו בשיריך20 לא כך בנקל תמצא פה, וגם זאת: לעולם לא הייתי מדפיס ואינני יודע בטיב המלאכה דבר, ולך לא הייתי מיעץ להדפיס את הבאלאדה21 טרם שתקנת אותה בענין המוסיקאלי, ראה מה בין תרגומו של מנדלקרן22 לתרגומו של לוריא23 אשר שניהם תרגמו את “יהודה הלוי” להינה.
מכבדך ומעריצך
שאול טשרניחובסקי
הודיעני מה לעשות בבאלאדה.
הכתובות על הגלויה:
John D. Nussbaum, Attorney and Cunsellor of Law, New York City, 84 Rivington Street, Nord America U.S.A.
Dr. S. Tschernichovsky, Swinemünde, Herrenbad Str. 9, Villa Bayit Schalom.
ב. שאול טשרניחובסקי: “טרם נוצר השיר נוצרה מנגינתו”
כשלושה שבועות מפרידים בין הגלויה הראשונה, ששיגר טשרניחובסקי לנוסבוים (19.11.1923), לבין מכתבו השני אליו (25.12.1923). בינתיים קיבל מנוסבוים שני מכתבים, שאחד מהם בוודאי, אם לא שניהם כאחד, הוא תשובה על גלויתו של טשרניחובסקי. במכתבים אלה, שלא הגיעו לידי, מתווכח נוסבוים עם משפטו של טשרניחובסקי על תרגומיו, בטענות שונות, שעל כולן או מקצתן אפשר לעמוד מתשובתו של טשרניחובסקי במכתבו השני אליו.
גם הפעם מביע טשרניחובסקי את דעתו השלילית בפה מלא וְגם הפעם בצורה מנומסת ומנומקת בהרחבה. הסבריו של טשרניחובסקי יש בהם כדי להעיד על החשיבות העצומה שמייחס טשרניחובסקי לנגינה, למשקל ולחרוז.
יש להעיר, שטשרניחובסקי לא היה היחיד בביקורתו החריפה על מעשי־התרגום של נוסבוים, כמו גם על שיריו בכלל. בביקורת על ספר שיריו כתב משה קליינמן בחתימתו הקבועה: “קורא ותיק” מאמר אירוני חריף, עוקצני ומזלזל במחבר, ובו הביע גם פליאה על שבחיו המופלגים של בריינין:24
בריינין הוא אדם טוב ומרחם על הבריות, ואצ"ל [ואין צורך לומר] שהוא מרחם על עמו ישראל והס למנוע ממנו דבר טוב כשירי נוסבוים.
בהמשך הוא מביא ציטוטים רבים כדי להדגים את האנכרוניזם שבשירים ואת קלישותם גם ביחס למקובל בשירת ההשכלה:
חרוזים, חרוזים אין קץ, לפעמים גם שקולים יפה בחשבון ובזהירות, אך לא אף קרן אחת של שירה, של מעוף, של דמיון, של בטוי, של יצירה!
וכן ביקר בחריפות גם את תרגומי היינה של נוסבוים, ואת מחמאותיו של בריינין להם.
גם משה י. צויק, בסקירתו הכרונולוגית על תרגומי היינה לעברית25 “קטל” את תרגומיו אלה, ואף התנגד לקביעתו של בריינין שתרגומי נוסבוים עולים על אלה של קודמיו. לשם כך השווה בין תרגומו של נוסבוים לבין תרגומו של מנדלקרן לשיר “שבת מלכתא”,26 ומסקנתו היא, שנוסח מנדלקרן עדיף אפילו במסגרת מגבלות תקופתו.
המכתב השני
סווינימונדה, 25.12.23
רחימאי ח.ד. נוסבוים.
היום קבלתי את שני מכתביך ביחד.27
איני יודע מדוע אתה קורא לי ה“גם” בנביאים,28 אבל, יקירי, אני אינני “שר מסכים”29 ואת האמת אני אוהב ואותה אני אומר.
והנה מה שתרגומך טוב מתרגומו של קצינלסון,30 אין זה אומר כלום; וכל פגמי המשקל דבקו בו; ואם רוצה אתה לתת אפשרות שיהיה מושר, עליך לתקן את השיר. ומה שאתה שרת אותם בגרונך ולא מצאת כי לא יתאימו – זהוא אך סימן שמנגן גרוע אתה, ותו לא!
כמובן אם תכרכר כמה כרכורים, פה תבליע בנעימה, ושם תוסיף בנהימה – תשיר גם את שירך; ואולם אם אתרגם לך את שירו של היינה31 Leisezieht durch mein gemüt במשקל הכסמטר, לא יועילו לך כל כרכוריך. עתה עשה כאשר אמרתי לך: תן אותם כמו שהם למנגן, כי אני בא בדברי טעם ואתה עונה לי “מן הגרון ירחמו”.32 ומה שאתה כותב, כי אני וכמותי אסירי כבלי משקל אני – אך טעות היא בידיך, יקירי, טעות גדולה. אין בזה כל כבלים אלא Conditio Sine Qua non.33 טרם שנוצר השיר נוצרה נגינתו (מה שאתה מכנה כבלי המשקל). ואני ואחרים שכמותי אחרת אין אנו יכולים, כשם שאי אפשר גם לך שתהיה נשימתך או דפיקות לבבך לא ברתמוס (ולפי מצב רוחך או עבודתך רק ישתנה הטֶמְפּ). ואולם אוי ואבוי לו לאיש אם יבא המחלל (?) קרדיט וישחררהו מכבל הרתמוס! [או: מן הרתמוס!] אני יודע זאת גם לגבי כמה משוררים עברים ומשוררי אומות העולם. ואילו למדתי את הה(ר)מוניה והיו ניגוני באמת מוסיקאלים, הייתי אומר, חבל שאין אני יכול לרשום אותו לך. והנה אני יודע כמה משוררים (בין אומות העולם) שהגיעו למעלה זו, והם בעצמם מחברים ניגונים לשיריהם – ובהם אני מתקנא. (אגב, בשבוע העבר שמעתי את האחד מהם, והייתי אז בלויתו34 של ח.נ. ביאליק35 – שמו ורטינסקי).36 וכמדומני כי אתה מתמרמר על המשקל מפני שאחת היא לך שירה (POESIE) ושיר (GEDICHT). השירה אפשר לה גם בלי דברים שקולים ומדודים – שהם הם שיר. וויטמאן37 שלכם וטורגניב38 בשיריו בפרוזא יוכיחו. ואפשר בשיר שאין תוכו שירה. אתה יודע ע"ד [על דבר] המשקל והרתמוס על פי הקריאה מספרי תיאוריה, ואילו שמעת אך פעם באוזניך ממש, איך מקריאים ומחברים בבת אחת לפניך שירים המקריאים הפינים את הקלֶוָלָה39 שלהם או המקריאים הרוסים (Сказители)40 את שורותיהם, אז היית רואה, אם כבלי המשקל מכבידים או דוקא הם מקילים עליהם את היצירה. ואולם אני רואה שאין לך כבר תקנה.
והנה הרשיתי לי להראות לך על כמה וכמה מק(ו)מות בתרגומך “העורב” מה נקל להגיע לידי שלימות זו: אַתָא קַלִילָא41 – לְךָ לְקַו – אבל, יקירי, אתה צריך לשלוט בשפה, ולא שיהיה הפסוק המוכן שולט בך.42 הגד נא באמת, מה היית מפסיד אלו אמרת – וּמִקְרֹא בַספר עייף ולא עייף ויגע.43
ומה44 שתרגומו של ז’בוטינסקי אל תתפלא – נוסבוים יודע את השפה על בוריה וז’בוטינסקי עני המהפך במאתים שרשים עברים. ולוּ ראית את תרגומו לרוסית – מה יפה ומוסיקאלי הוא. – אותו ה“עורב” ממש.45
בתרגומך של ווילד46 – חסתי על ההעתק היפה, ואך סמנים עשיתי בעפרון שקל להסירם, ואולם ההעתק של העורב קטן ועליו לא חַסתי – ונתתי לך מעין פרויֶקט, כיצד אפשר לתקן את השיר.
ואותה אתה צריך לעשות, כי התרגום יש בו כמה וכמה מקומות יפים באמת, וגם כלו טוב, רק שצריך לשכלל ולשכלל – וכל המרבה לשכלל הרי זה משובח!
ואם לא תעשה כך, ואני לא אקבל ממך את השיר משוכלל בעוד ג' חודשים, להוי ידוע לך, שאני אתרגם אותו.47 השמעת?
אבל למה שמת אתה בעצמך עליך כבלים: הכנסת חרוזי ביניים – בשורות ב' ו־ה‘,48 שאין כך במקור; הוא משתמש בסופי השורות ד’ ו־ה' במלים אחדות, כלומר פוטר עצמו מלמצוא חרוז נוסף, ואתה אינך משתמש בתקלה זו.
והדברים האלה מכוונים גם כלפי שירו שירו [כך גם במקור. נ"ג] של וויילד, שהוא טעון אך שכלול ואולם המסד יפה וטוב.
כלו שלך בידידות
שאול טשרניחובסקי
P.S.
אתה אינך חייב לי מאומה בעד הערותי הקצרות.
הנ"ל.
-
ג. קרסל, “שאול טשרניחובסקי”, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, הוצאת ספרית פועלים, תשכ"ז. כל הפרטים הביו־ביבליוגרפיים מסתמכים על מקור זה, אלא אם כן צוין אחרת. ↩
-
השיר “שיר, ולא כזב” (עמ' 98–99) מתאר את תקוות המשורר להדפיס את שיריו באחד מכתבי־העת; כשהוא מוצא חרוז מתאים לכל אחד מהם: “יביאם אל הגרן – ב‘התרן’”; “כריח ניחוח – ב‘השלוח’”; “עלי תרופה – ב‘התקופה’”; “שירי נוער – ב‘הדאר’”. ולבסוף, אכזבתו הגדולה כשהוא מקבל מכתב מן המערכת: “הריני כורך/ שירך בחזרה, לא יודפס. העורך!” ↩
-
כל השירים בספר זה נכללו לאחר מכן בספרו שירים, שנוספו בו עוד שירים רבים. בספר מלא הקמץ נכללו גם דברי זיכרונות, סיפור (מתורגם מאנגלית) ושני מכתבים בדויים בסגנון פרודי של אגדות חסידים. דבריו כלפי אחרים ודברי השבח העצמי נכללו במבוא וב“אחרית הדבר”. ↩
-
הערצה זו ביטא בשירו “גלגולים (אוטו־ביוגראפיה)”, עמ' 108–112; ובמכתבו הפותח את ספרו שירים. ↩
-
חיים דוד נוסבוים, שירים, מהדורה שנייה, ניו־יורק, תרפ"ג, עמ' 163. ↩
-
קרוב לוודאי שהכוונה לתרגום שירו המפורסם של א“א פו ”העורב“. התרגום נדפס כעבור שנתיים בהתורן, ניו־יורק, בעריכתו של ראובן בריינין, שנה 11, חוברות א–ג, חשוון תרפ”ה, עמ' 246–250. ראו להלן במכתב השני. ↩
-
מכתבו של ראובן בריינין, מניו־יורק, כ“ז באייר תרפ”ג, פורסם בפתח ספר שיריו הנ"ל של נוסבוים, לאחר מכתבו האוטוביוגרפי של נוסבוים אליו, עמ' 3–8. ↩
-
הכוונה לספרות הגרמנית. ↩
-
כינויו של הסופר יהודה ליב־בנימין קצנלסון (טשרניגוב, רוסיה 1846–פטרבורג 1917), אותו הגדיר יעקב פיכמן באהבה: “חשב כמשורר ושר כחושב” (בטרם אביב, עמ' 9). ↩
-
המשורר המפורסם יהודה ליב גורדון. ↩
-
שתי שורות הפתיחה, והשורה השמינית מהפואמה “קוצו של יוד”, של יל"ג. ↩
-
בהערה בשולי הגלויה: באחדים משיריך יש אמנם להכיר נטיה להביא משקל ידוע. ↩
-
המשורר היינריך היינה (1799–1865). בשירים פורסמו כמה מתרגומיו של ח“ד נוסבוים לשיריו: ”שבת מלכתא“; ”אהובתי מה חפצך בי עוד?“; ”דוננא קלרה“; ”לור־אלי“; ”לאדום“; ”בחלומי“; ”יהודה הלוי“. מן המשוררים המתורגמים ביותר בעברית. ראו, הביבליוגרפיה של שמואל לחובר, ”היינריך היינה בעברית“, יד לקורא, כרך ד, חוברות ג–ד, תשרי–אדר ב' תשי”ז, עמ' 143–193. ↩
-
אוסקר ויילד (1854–1900). תרגומי שיריו לא נכללו בשירים, אבל ייתכן, שצורפו למכתבו של נוסבוים לטשרניחובסקי עם תרגום “העורב”. איני יודעת אם תרגומים אלה פורסמו. ↩
-
שירו המפורסם של ה. היינה: “Die Lorelei”, שזכה לתרגומים הרבה. לורלי, דמות אישה אגדית, המושכת שייטים למצולת הנהר. בתרגומו של נוסבוים, שירים, עמ' 120–121. ↩
-
הכוונה לשירו של היינה: “Mein Liebchen, was willst du mehr” שנקרא בתרגומו של נוסבוים: “אהובתי, מה חפצך בי עוד?”, שהוא גם השורה החוזרת בסוף כל אחד משלושת הבתים (שירים, עמ' 114). ↩
-
נוסבוים נוהג לעברת את השמות והמונחים הלועזיים, או לפחות לשוות להם מראית עין של שם עברי. בנוסף על הדוגמאות שמביא טשרניחובסקי: “קיש־נוב” מתוך שירו “הקדיש”, עמ' 152–155; ו“לור־אלי” (עמ' 120–121) מצויות בספר עוד דוגמאות לדרך לשונית זו. כגון: “מה־תם־אור־פזית” שתרגומו: Metamorphosis (עמ' 41). ↩
-
טשרניחובסקי ישב באותה עת במקום הקיט סווינימונדה, מחוז שטטין, גרמניה, בביתו של אחד מידידיו. ↩
-
ח"ד נוסבוים כנראה פנה אליו בבקשה לסייע לו בהוצאת ספר שירים נוסף, כנציג הוצאת שטיבל. ↩
-
שירים, אכן נדפס בהידור: בניקוד מלא, אותיות גדולות; רווח גדול ועיטורים בסיומי חלק מן השירים ועל הכריכה. ↩
-
דומה שהכוונה ל“העורב”. לא ידוע אם אכן תיקן נוסבוים לפי עצתו של טשרניחובסקי. ↩
-
שלמה מנדלקרן (1846–1902), הידוע בעיקר בגלל “היכל הקודש” שלו, הקונקורדנציה לתנ“ך, היה גם סופר ומשורר פורה. תרגם משיריהם של לרמונטוב, פושקין, גיטה, היינה, פיטיפי, לונגפֶלו ועוד. תרגומו ל”יהודה הלוי“ להיינה, פורסם לראשונה בכנסת ישראל, שנה א, תרמ”ז, עמ‘ 410–438. נכלל בספרו: שירי שפת־עבר, ספר שני, לייפציג, 1889, עמ’ 5–38. גם שיר זה זכה לתרגומים רבים בעברית. ↩
-
שלמה זלמן לוריא (1857–1908). מהנדס, עורך־דין, רב וסופר. תרגומו ל“יהודה הלוי” להיינה הופיע בצירוף הערות, בוורשה, תרמ“ז, מתוך האסיף, ובזכותו זכה בפרס של חברת ”מפיצי השכלה". ↩
-
משה קליינמן (חתום: קורא ותיק), “ביבליוגראפיה”, העולם, שנה 12, גיליון ו, ז‘ בשבט תרפ"ד (8.2.1924), עמ’ 119–120. ↩
-
משה י. צויק, “היינה בספרות העברית”, אורלוגין, מס‘ 11, ינואר 1955, עמ’ 179–195. ↩
-
דומה שהכוונה ל“העורב”. לא ידוע אם אכן תיקן נוסבוים לפי עצתו של טשרניחובסקי. ↩
-
המכתבים לא הגיעו לידי. אחד מהם בוודאי, אם לא שניהם כאחד, הוא תשובה על הגלויה של טשרניחובסקי. ↩
-
חידוד כפול על משקל הפסוק: “הגם שאול בנביאים” (שמואל א, י 11) תוך רמיזה לשמו: שאול. ↩
-
רמז לכינויו של ח“נ ביאליק, שנודע ברבים כמי שמשבח דרך־קבע כתבי־יד של אחרים. ראו זלמן שניאור, ”מרשימות אדם רע“, ”רשימה א‘ שַׂר המסכים (ח.נ. ביאליק)", כתבי זלמן שניאור, ט. ביאליק ובני דורו, הוצאת דביר, 1958, עמ’ 242–256. לראשונה בהעולם, שנה 11, גיליון מח, י“ג בטבת תרפ”ד (21.12.1923), ימים אחדים לפני מכתבו של טשרניחובסקי. וראו גם אגרות ביאליק, כרך ג, מס‘ תה, לש. גינצבורג, יומיים לפני צאתו לארץ־ישראל מברלין, ט’ באדר ב' תרפ"ד. ↩
-
קרוב לוודאי שהכוונה ליהודה־ליב קצנלסון, הנודע בכינויו הספרותי: בוקי בן יגלי: כינויו של הסופר יהודה ליב־בנימין קצנלסון (טשרניגוב, רוסיה 1846–פטרבורג 1917), אותו הגדיר יעקב פיכמן באהבה: “חשב כמשורר ושר כחושב” (בטרם אביב, עמ' 9). . עם־זאת ייתכן גם שהמדובר ביצחק קצנלסון, שספר תרגומיו לשירי היינה הופיע באותה שנה. ↩
-
תרגומו: “חרש בלבבי ירון/ נעים צלילים אשיר./רונה, שיר אביב קטן/ רון במרחב אוויר”. זהו שיר מס‘ 6 מתוך מחזור השירים “אביב חדש”, מתוך: מבחר שירי היינה, תרגום: גילה אוריאל, הוצאת יבנה, תל־אביב 1958, עמ’ קצז. לפי הביבליוגרפיה של שמואל לחובר: בהערה בשולי הגלויה: באחדים משיריך יש אמנם להכיר נטיה להביא משקל ידוע. ↩
-
חידוד על משקל הפסוק: “מן השמים ירחמו” (על פי עבודה זרה יח ע"א). וכאן, בהומור, כמובן. ↩
-
לטינית. פירושו: תנאי בל יעבור. ↩
-
כלומר, בחברתו. ↩
-
ביאליק שהה שבועות אחדים בברלין, בדרכו לארץ־ישראל, אליה הגיע בפורים תרפ"ד. ↩
-
אלכסנדר ורטינסקי, משורר רוסי שנהג להלחין ולבצע בעצמו את שיריו. ראו אלכסנדר פן. “פגישה עם א. ורטינסקי”, קול העם, 21.2.1964. ↩
-
וולט ויטמן (1819–1892) המשורר האמריקני הנודע, שהתפרסם בסגנון שירתו החופשי, המיוחד, הטבוע בקצב תנ"כי ואין בו לא חרוז ולא משקל. ספר שיריו עלי עשב, תורגם בידי שמעון הלקין, בצירוף מבוא מקיף (1952–1956). ↩
-
איבן סרגיביץ טורגניב (1818–1883), מגדולי המספרים הרוסיים. שיריו בפרוזה נכתבו בשנים 1876–1882, שימשו מקור רב השראה והשפעה גם על הסופרים העברים. ↩
-
קלֶוָלָה – האפוס הלאומי הפיני. מכיל כחמישים מזמורים, וכ־22,800 חרוזים. ב־1835 אסף לנרוט יותר מ־12,000 שורות, אותן שמע מושרות בפי האיכרים בליווי כלי נגינה, מעין קתרוס פיני מיוחד. הוא מיזג נוסחים שונים לאפוס אחד וקבע את שמו. באפוס זה מסופר על בריאת העולם ועל מעשי הגבורה של בני הענק קלולה. האפוס תורגם לעברית בידי שאול טשרניחובסקי, והופיע בכרך הרביעי של כתביו בעשרה כרכים, בברלין תר“ץ, בהוצאת ועד־היובל, וגם בנפרד באותה שנה. קטעים מתרגום זה החלו להתפרסם החל מראשית תרע”ג. ראו שאול טשרניחובסקי. ביבליוגראפיה, הוצאת מכון כץ, אוניברסיטת תל־אביב, ומרכז ההדרכה לספריות ציבוריות, תשמ“א, ערכים: 175–178; 181–183, ועוד. עמ' 188. על שאול טשרניחובסקי ותרגום הקלֶוָלה, ראו בספרי כתיבת הארץ ארצות וערים על מפת הספרות העברית, הוצאת כרמל, תשנ”ט/1998, עמ' 398–407. ↩
-
מילה רוסית שפירושה: מספרים. ↩
-
חידוד על פי הפסוק מתוך “אקדמוּת” לשבועות: “וּבְאַתָא קַלִילָא דְלֵית בָּהּ מְשָׁשׁוּתָא”, במובן: ובאות קלילה שאין בה ממשות. נאמר בהומור ובביקורת. ↩
-
אולי רמז למסתו של ביאליק “שירתנו הצעירה”: על “מנדלי, פרישמן, פרץ וכו'” – בימיהם נתמעטה ממשלת ה‘מליצה’. ה“‘פסוק’ לא היה מהלך לפניהם כמקל לפני הסומא, אלא רץ היה ומכשכש אחריהם.” (תרס"ז). ↩
-
הדוגמה היא מן השורה הפותחת את “העורב”. הנוסח שנדפס בהתורן הוא: “ומקרוא בספר יעף”, אולי בעקבות הערתו זו של טשרניחובסקי. אין לדעת מה עוד מתיקוניו קיבל המתרגם. ↩
-
מכאן ועד לסוף המכתב, הוקפו כמה קטעים בקו, כדי לשנות את סדר הפסקאות, אולם מכיוון שהדברים אינם ברורים כל צורכם, השארתי את הכתוב כמות שהוא, בלי להתחשב בשינוי. ↩
-
תרגומו העברי של ז‘בוטינסקי ל“העורב” של א“א פו, פורסם לראשונה במולדת, ו, חוברת ד, תמוז תרע”ד, עמ’ 305–309, ובנוסח מתוקן בספרו תרגומים, ברלין, הוצאת “הספר”, תרפ"ד (1923), סמוך לתאריך מכתבו זה של טשרניחובסקי. תרגומו הרוסי לשיר זה נכלל בספרו: стихи (שירים), פריז 1930, עמ' 17–23. ↩
-
איני יודעת באיזה תרגום מדובר: המשורר היינריך היינה (1799–1865). בשירים פורסמו כמה מתרגומיו של ח“ד נוסבוים לשיריו: ”שבת מלכתא“; ”אהובתי מה חפצך בי עוד?“; ”דוננא קלרה“; ”לור־אלי“; ”לאדום“; ”בחלומי“; ”יהודה הלוי“. מן המשוררים המתורגמים ביותר בעברית. ראו, הביבליוגרפיה של שמואל לחובר, ”היינריך היינה בעברית“, יד לקורא, כרך ד, חוברות ג–ד, תשרי–אדר ב' תשי”ז, עמ' 143–193. ↩
-
טשרניחובסקי לא מימש את “איומו” זה. ↩
-
בבית הראשון, בתרגומו של ח“ד נוסבוים חורזות השורות ב, ד, ה, ו ביניהן: דור ודור – עין החור – עין החור – אמרתי אמר. כך גם בבית השלישי: שורה ב: ”עלה קור". בכך הוא נאמן לתכנית החריזה של המקור האנגלי, ואף לחרוּז .המקורי: lore before – door – door – more. בהמשך התרגום אין החריזה שיטתית, שלא כבמקור, השומר על תבנית קבועה לכל אורכו. ↩
א. המייסד והאוהב הגדול
“כי את אשר יֶאֱהַב ה' יוכיח” (משלי, ג 12), ובספר איוב נאמר: “הנה אשרֵי אנוש יוכִחֶנוּ אלוֹה, ומוסר שדי אל־תמאס. כי הוא יכאיב ויחבָּש, ימחץ וידָו תרפֵּינה” (איוב, ה 17–18). תוכחת המוסר באה מלב אוהב, וכאב התוכחה והדברים הקשים מעידים על האהבה הגדולה של אומרם ומטרתם לרפא, לתקן ולחזק.
היש צורך להדגיש כי שליחות נכבדה וכפויות טובה זו, שנטלו עליהם נביאי ישראל בעבר, היא גם עמדתם של אנשי הרוח בישראל, ובמיוחד זו של סופרים ומשוררים?! וזאת בלי להיכנס לבעיה הסבוכה של המשורר כנביא.
אחד המאפיינים המובהקים של יוסף חיים ברנר היא הטחת הביקורת הקשה והמייסרת על ההיסטוריה היהודית, על עם־ישראל בגלות ועל עם־ישראל בארץ־ישראל. יוסף חיים ברנר והסופרים ההולכים בעקבותיו (יצחק אורפז, יורם קניוק, עמוס קינן – אם להזכיר שלושה מתוך רבים מאוד בדורנו) חזו וחוזים חזות קשה לעתידו של העם, הנובעת מניתוח העבר וההווה שלו. בה בשעה כל אחד מהם מנסה לשנות את המציאות ומהלכיה על־מנת לעורר את המנהיגים, ובעיקר את היחידים בחברה, לתקן את מסלול ההתרסקות שהחברה הולכת בו לדעתם.
אלה הם סופרים מיואשים שהייאוש אינו מְרַפֶּה את ידיהם, אלא אדרבא מביא אותם לחזור ולהילחם, אולי מלחמה חסרת תקווה, באמצעות המילה הכתובה, היצירה הספרותית, האמנות, שכן הם אינם יכולים שלא להילחם; מלחמה זו היא המימוש של הווייתם האנושית, הלאומית והישראלית.
ב. נוכחות מתמדת
י"ח ברנר אינו מַרְפֶּה מן ההוויה הישראלית. יותר ויותר ניכרת נוכחותו בתוכה, בדרכים שונות, ובעיקר ביצירות הספרות הנכתבות בה, בעבר אבל גם בהווה. בספרי ברנר, “אובד־עצות” ומורה־דרך (1991) הבאתי מבחר של כחמישים סופרים שביצירות הפרוזה שלהם מככבת דמותו של ברנר. ובספרי שאחריו צריבה. שירת־התמיד לברנר (1995) הבאתי יותר משישים שירים שנכתבו במרוצת הדורות ועד מועד פרסום הספר, ובמרכזם דמותו של ברנר שמשמש להם מקור השראה.
באמצעות דמותו, ביטא כל משורר את עצמו ואת דורו. מאז נוספו עוד עשרות רבות של יצירות בפרוזה ובשירה, מיעוטן, שפסחתי עליהן בעבר, אבל רובן חדשות, של סופרים ומשוררים שיצירותיהם התפרסמו בעשר השנים האחרונות. ואזכיר כאן דוגמאות אחדות משלוש־ארבע השנים האחרונות בלבד (מ־1996 ועד ראשית שנת 2000), בסדר א“ב, כדי להבליט את השפע והגיוון של ההזכרות האלה, שהן נחלתם של כל הסופרים: מספרים ומשוררים, ותיקים וצעירים כאחד ולהמחיש את נוכחותו בתוכנו, כאן ועכשיו. סופרים כגון דרור בורשטיין בפואמה שלו “גט” בכתב־העת חמישה גליונות שירה (ספטמבר 1998); חנה בת־שחר ב”שם, סירות הדיג" (1997) שהמוטו שלו לקוח מתוך “מכאן ומכאן”; יהודה גור אריה בספרו ריח ארנים (1999); חיים גורי בשירו “יריד המזרח” (מאזנים, אדר תשנ“ח; יאירה גנוסר בשירהּ “אחת” (מאזנים, סיוון תשנ”ח/מאי 1998; יוסי גמזו ב“פרקים מפואמה לזכרו של י"ח ברנר” בצפון (כרך ו, אדר א' תש"ס) והמשכה: “זכות הצעקה” (מהות, חוברת כב, 2000); נורית זרחי ב“הבית של אמילי דיקינסון עדיין עומד שם” (מעריב, כ' בניסן תשנ"ז); שירים אחדים בספר שיריו של צבי יעקבי פיליגרן (1977); אורה לוטן בשירה “עם אסתר נתן אצל גדול הדנייפר” (עתון 77, גיליון 200; 1966); שולמית לפיד בספרה חול בעיניים (1997); שמעון צימר בסיפורו “על תחייתו הבימתית של ברנר ותסמונת טיכו” בספר סיפוריו אומללות ראויה לרומן (1999); בארי צימרמן בשירו “ברנר בלונדון” (שירים בזמנם, 2000); יורם קניוק בספרו נבלות (1997); דן שביט, “בכל פעם שהוא מתאהב” (1996); נתן שחם, “שפה אחת” בתוך מכתב בדרך (1999); אמנון שמוש, “שכול וכשלון בשאר ישוב” (מאזנים, פברואר 1996) ועוד הרבה.1
אחת העדויות המרתקות לאהבת ברנר, לקסם שמהלכת שירתו ולמשמעותה הרבה בחיי קוראים בני הדור, היא החוברת התשיעית בסדרת “מסכת” שהוציאו יריב בן אהרן, עלי אלון ודודו פלמה בהוצאת “שדמות” (אב תשנ"ל/אוגוסט 1998). חוברת זו מוקדשת לשני סיפוריו של ברנר “המוצא” ו“לרגל הכניסה”. יחס הקדוּשה לטקסט הברנרי, בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בצורת החוברת, המעוצבת כ“מקראות גדולות” ובלשונם של המוציאים לאור:
כ“היפר־טקסט” תלמודי ובשבילי הלמידה הבין־טקסטואלית הנוהגת בבתי־המדרש ובסדנאות “המדרשה” אורנים. במרכז הגליון הטקסט הברנרי, חובקים אותו ומשתקפים בו: “מקור”, “עדות”, פירוש וציורי הירונימוס בוש. הם “דורשים” אותו מארבע זוויות שונות והוא עצמו חוזר ומאיר אותם שעה שהם מפרשים האחד את משנהו.
לא פחות דוגמאות מצויות לנוכחותו הקבועה של ברנר בכל ההקשרים הרוחניים והתרבותיים האפשריים. כמעט שאפשר לומר: “ברנר עם כל דבר”. ותזכרנה כאן ארבע דוגמאות מתוך הרבה מאוד: ההצגה “אהבת ברנר”, סיפור אהבתו וגירושיו של יוסף חיים ברנר שהועלתה ב“צוותא” באוקטובר 1996 (משתתפיה נורית גלרון ואיציק וינגרטן צוטטו באומרם: “ברגעי מבוכה חוזרים לברנר”); כתב־העת המעורר שהחל להופיע בספטמבר 1997 לקח את שמו והעתיק את הגרפיקה של הכותרת מכתב־העת המעורר שייסד וערך ברנר בלונדון 1906–1907; החוברת אפיקורוס כתב־עת חילוני, גיליון 2, חורף 1998/99, שכותרתו “ברנר עכשיו” ובו ציטטות מתוך דבריו של ברנר שמתאימים להשקפה האתיאיסטית של מערכת אפיקורוס; ודוגמה אחרונה: בחוברת כיוונים חדשים. כתב־עת לציונות וליהדות (מס' 2, ניסן תש"ס, אפריל 2000) מגיב אייל כפכפי על מאמרו של ישראל קולת “מרחב יהודי למדינת ישראל”. במגמה “לשמור על כבודו של הרצל” היא נותנת את “רשות־הדיבור ליוסף חיים ברנר”. אם הוא, ברנר העריך את הרצל, כ“פואמה חיה נשגבה”, וחש בו את “סער המשורר” הרי זו הוכחה ניצחת גם לבני דורנו על גדולתו של הרצל.
ביטויים כגון" “רשות הצעקה”; “שכול וכישלון” ו“הוויית קוצים” – אם להזכיר שלושה מתוך רבים מאוד – נעשו כבר מזמן חלק מן הרפרטואר הלשוני הקבוע, בעיקר במאמרים פובליציסטיים בעיתונות הישראלית. צירופי לשון ברנריים אלה נהפכו לעצמאיים, נותקו מן האיש שהיה ומן הנסיבות שבהן נוצקו. אמנם יש בהם עצמה וכוח, אבל בעת ובעונה אחת ריבוי השימוש בהם גרם לשחיקתם ולהחלשתם.2
ג. מיתוס ברנר
מה יש בו בברנר שמושך כל־כך את לבו של כל דור ושל כל יחיד בכל דור, מרגע שנחשף אליו? מהו האקטואלי שבברנר שמאפשר לו נוכחות קבועה כאן ועכשיו? מהו סוד כוחו וקסמו?
אין ספק שכוחו וקסמו של ברנר קשים לניסוח ומתחמקים מכל הגדרה. גדול האיש וגדולה משנתו בכל אמירה שתנסה לתפוס את סודו וחידתו, וכל ניסוח יצמצם ויהיה חלקי בלבד. בה בשעה כל ניסוח צריך לבטא את עמידתו הפרדוקסלית בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט. ברנר מבטא את הסתירה שבעצם הקיום האנושי בעת ובעונה אחת: הייאוש מצד אחד, ומן הצד האחר ההכרח לממש את יכולתו של כל אדם וכל יהודי לעשות ככל אשר לאל ידו כדי למלא את ייעודו האנושי והיהודי, על־אף הייאוש וחוסר הסיכוי. זאת כפי שנאמר במסכת אבות: “לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן־חורין להיבטל ממנהּ” (ב, טז). ובלשונו של ס. יזהר, בדבריו בהארץ בערב ראש השנה תשנ"ח (1.10.1997) תחת הכותרת “על ארבעה סיפורים”:
אבל, כוחו, בעיקר, בעמידת המוכיח שלו, בלמרות־הכל שלו, כמעט פאתטי אלמלא הקודר האמיתי, באותה אמת של קולהס, בנפילות של יאוש, ובפרצי תאווה להיאחז, בדיבור הלא מהוקצע תמיד, הבז לשום צחצוח, אף כי רגיש לעדינות האמירה [־ ־ ־] כותב לו בכל סוגי הדיבור שבידיו, במונולוג ובמכתב ובציור ובהתנפלות גסה, ובהתגוננות וגם בבכי חשוף, ובדרמה ובקטעי סיפורים, ועד הסיפור הרליגיוזי המרומם, הבלתי־נשכח, תמיד הוא באף על פי כן, ותמיד צריך לאמור יותר משהחיים יספיקו לו. כותב וכותב וכותב, בלי ללטש או לרכך, נותן לכוח שבגולמיות הדברים לבוא במקום ההשהיה המרככת. [־ ־ ־] באותה גדולה של אומר אמת בלי להתחשב בנפגעים ממנה, באותה נאצלות של צדק בודד. [־ ־ ־] מידי משהו, רגיש לעדינות, כמהּ לאהבה, וכל הזמן רק מתנגש, רק נוגח, חייב להתערב ולהכאיב לומר, ולהרגיש לומר, זועף ומקלל אוהב נכזב, מרושל וקם כלוחם.
ברנר נהפך למיתוס עוד בחייו, ומיתוס זה התחזק עם מותו, והוא הולך וגדל כל השנים וצובר עצמה בעיקר בעתות מצוקה – ומתי אין החברה הישראלית שרויה במצוקה?!
אני מרשה לעצמי לצטט בדילוגים, מקצת הדברים שכתבתי בסעיף: “מיתוס ברנר” בספרי צריבה. שירת־התמיד לברנר (עמ' 38–39):
ברנר מילא צורך מסוים של ציבור חילוני ב“קדוש”, בדמות מופת, בדמות־אב רוחנית, שתשמש מוקד הערצה והזדהות. [־ ־ ־] הוא התאים לתפקיד זה מכל הבחינות: בחייו, ביצירתו, במעמדו, בפעילותו, ובמיוחד בפרשת מותו, שהעצימה לאחור את כל אלה. אפשר לומר בשינוי קל של האמירה הידועה מתוך ה“יזכור” החילוני, שבמותו ציווה לנו את חייו.
מיתוס ברנר על מרכיביו השונים מתחבר לשורה של מיתוסים יהודיים וארץ־ישאליים בעבר, בהיסטוריה הרחוקה והקרובה:
[־ ־ ־] מוות על “קידוש השם” והמאבקים על ההתיישבות החדשה בארץ־ישראל. באופן פרדוקסלי היה ברנר בעת ובעונה אחת גם היהודי שביהודים, שעם עלייתו לארץ ישראל החליף כדבריו, “גלות בגלות”, ובה בשעה גם העברי שבעברים, שבישיבתו בארץ, בכתיבתו ובחייו, הראה את הדרך למציאות המתחדשת בארץ־ישראל הנקנית ביסורים ואף בדם. ברנר בחייו, ביצירתו, בפעילותו ובמותו בנה את זהותו הלאומית־חילונית־ציונית ובמידה רבה גם זו הסוציאליסטית של היישוב בארץ ובהמשך – במדינת ישראל.
דמות ושל ברנר היא אחד היסודות היציבים בתרבות הישראלית. [־ ־ ־] באמצעות ברנר נבנתה ונבנית מחדש הזהות הלאומית המשותפת, תוך פירוק מרכיביה האישיים, הספרותיים והמיתיים והרכבתם מחדש. דמותו איחדה ומאחדת את הפלגים השונים בעם, של תנועת העבודה, כמו גם של המחנה הרביזיוניסטי לגלגוליו השונים. יוצרים המשתייכים לתנועות פוליטיות שונות ראו ורואים בו מקור השראה אישי ופוליטי.
עוצמתו של ברנר היא באותה חתירה בלתי פוסקת אל האמת בכל מחיר, בעמידתו הפרדוקסלית בצומת הבעיות של העם והאדם, ובכוח העשייה הצומח דווקא מתוך הפסימיות והיאוש. דמותו של ברנר מתפקדת כתודעה מוסרית חילונית, המשותפת לכלל.
[־ ־ ־] ברנר הוא קורבן חילוני מודרני בעולם חסר אלהים, שבו אין אַיִל ואין שליח שבא להציל מן המאכלת, ברנר הוא אברהם המקריב ויצחק המוקרב גם יחד, מבלי לפתור את החידה אם קרבנו נעשה מרצון ומתוך בחירה או מאונס ומהכרח. בה בשעה קורבנו אינו לשווא, ויש בו כדי לגאול את העולם והאדם, את העם ואת היהודי.
ברנר הוא גם
היוצר ואיש הרוח, הנאבק על יצירתו, על מעמדו בחברה ועל האמת שלו.
חיוניותו לאורך השנים הייתה בכך, שכל אחד היה יכול למצוא בו מה שחיפש ומה שהתאווה לו, בתקופות של התגברות הרגשת “האנחנו” כמו גם בתקופות של התחזקות הרגשת האני. טבעי וקל היה לשלבו בתוך המיתוסים הלאומיים הקולקטיביים היהודיים־עבריים־ישראליים כמו גם באלה האנושיים־כלליים של החברה ושל היחיד כאחד.
ד. מדבריו
מן הראוי להביא בהקשר זה מוּבאות אחדות מתוך דבריו של ברנר עצמו. כל המוּבאות יחד מבטאות את המוכיח הגדול יחד עם האוהב הגדול, את המיואש הגדול, ובד בבד את מחייב החיים הטוטלי.
האחת מתוך מסתו “קטנות וגם גדולות” (הפועל הצעיר, תרע"ג), ובה דברים קשים מאוד על החברה היהודית בכלל ובארץ־ישראל בפרט, ודברים קשים מאוד על ירושלים, זו של היישוב הישן אבל גם זו של היישוב החדש.
השנייה מבטאת את החיוב הגדול לחיים, העולה מתוך השלילה הגדולה ומתוך המודעות לאבסורד של עצם הקיום האנושי והיהודי. המשפטים, שמן הראוי היה שכל אחד ידע אותם בעל־פה, הם מתוך “מכאן ומכאן” (תרע"א) אולי הסיפור המיואש, המורכב והאקטואלי ביותר של ברנר. אבל דווקא מתוכו עולה הניסוח המובהק ביותר של ה“אף־על־פי־כן” הברנרי, ה“בכל זאת” שלו ו“למרות הכול”. ייאוש שאינו משתק אלא זהו ייאוש פורה המדרבן לפעילות של האדם כל עוד הנשמה באפו.
המובאה הראשונה – מתוך: “קטנות גם גדולות” (תרע"ג):
על המוסר היהודי
…הרבה דיברו אצלנו והתפארו במוסריותם ובכוח המוסרי הגדול של היהודים. ויאמינו לי קוראי, שגם לי, יהודי שמעולם לא יצא מתחומנו, היה קצת נעים להאמין בכוח זה של עמי. יתר על כן: אפשר שבהכרה זו ובאמונה זו הייתי מוצא הרבה רגעי־אושר. אבל – לפצעי ולחבורתי – אין אני רואה זאת. [־ ־ ־]. (כתבים, ד, עמ' 1002)
חיינו, בדרך כלל, הנם חיי־בטלה, חיים בלתי־מוסריים בעצם. [־ ־ ־] היו יחידים, וישנם רק יחידים, אבל כמעט שאין כלל!… אין חטיבה כללית!… (שם, עמ' 1004)
כאן מעניינת אותי רק שאלת כוחו המוסרי של המוננו כשהוא לעצמו – [־ ־ ־] אנו אם לא נהיה ל“עם־סגולה”, נאבד מהר! ואולם הוא הדבר, שבמציאות אין אנו “עם סגולה” כלל וכלל. מי שחי בתוך ההמון היהודי כל ימיו [־ ־ ־] הוא יודע, כי הספר־תורה שבארון־הקודש שלו הוא רק לפעמים ולמראית־עין, בעוד ששערות־החזיר שבשוק בולטות תמיד; הוא יודע את כל קלות־מוסריותו ופעיטות־תכונתו של ההמון הלז, את כל רדיפתו אחרי המשחק בקוביה ושאר ספיקולאציות בדומה לזה; מי שישב עם המון זה על מעקות־התיאטרונות שבגיטאות מעבר לים, הוא יודע את כל הוללותו, את כל בערותו, את כל שטחיות־הבנתו, את כל קהותו; מי שנדד עם המון זה בספינות למרחקי־ארץ [־ ־ ־] ראה עם זה את כל שפלות־תכונתו, את כל עצלותו את כל פרטנזיותו, את כל רושם־התועבה שבהמון חלש, שטחי, צעקני וטרחני זה… (שם, עמ' 1005)
על “ההמון הירושלמי”
ההמון הירושלמי האדוקי הלז הוא הנורא בין כל המוני עם־ישראל בכל תפוצות־הגולה אשר ידעתי. [־ ־ ־] ולכאורה יש ילדים עדינים, נחמדים אפילו [־ ־ ־] ברם, אבות אותם הילדים הנחמדים בהתאספם יחד – נורא! [־ ־ ־] איזה קיבוץ של צורות, תלבשות, העוויות; איזה קיבוץ נקלה, איטריגני, רודף אחר לא־דבר! [־ ־ ־] אפילו לא מצוות אנשים מלומדה, אפילו לא התחפשות אסתטית, גועל אין קץ… (שם, עמ' 1006)
על “ירושלים החדשה ויושביה ואסיפותיה”
הדברים לקוחים מהתרשמותו של ברנר מ“קבלת־הפנים הנהדרת” שערכו “לעסקן הלאומי הגדול” מנחם אוסישקין:
כל זה ביחוד מראה על טמטום המוחות והלבבות, על הדלות הרוחנית, הריקניות ואפיסת התוכן של המון ירושלים החדשה ומשכיליה אתו, יסכימו־נא, שהעניות הרוחנית הזאת דרכה להתגלות לא רק בחוסר ספרים חדשים הגונים, בחוסר יצירות אמנותיות גדולות, כי אם גם בצורת החיים הציבוריים השוטפים, בעובדות הפעוטות ובמעשים הקטנים של חיי־יום־יום [־ ־ ־]. (שם, עמ' 1009–1010)
אוסישקין, אומר ברנר, הוא עסקן ציבורי, בעל מידות טובות, “עומד בראש ומנהיג איננו. לגדולות ממש לא נוצר. ומעשים גדולים באמת לא עשה, וספק גדול הוא אם גם יעשה, ולא רק מחוסר־התנאים לזה, כי אם גם, ובעיקר מפני שחסרים לו אותם כוחות־הנפש הדרושים למנהיג האמיתי”. וכאן מפרש ברנר את התכונות הדרושות, לדעתו, למנהיג אמתי, שחסרות לעסקן הציבורי, אוסישקין: “חסרה ההתדבקות הבלתי־אמצעית ברחוב היהודי הפשוט ובאנשיו, חסרה האהבה אל האדם, חסר היחס העליון” (שם, עמ' 1015).
על הציבור הירושלמי, מן היישוב החדש, שבא לפגוש את אוסישקין:
האם לא היה כאן הרושם רושם של אספסוף גיטואי, אורחים־פורחים, מתלמדים־מתבטלים, שאנו פוגשים במיטינגים שבקולוניות הרוסיות ברחובות היהודים בפאריז, ברלין, וינה וכו'. (שם, עמ' 1017)
על הנאומים שהושמעו באותו נשף לכבוד אוסישקין
מה אמרו? מה השמיעו? האם לא נתגלגלו במרחבי אותו האולם המלא אמרות־ערטילאיות, מגומגמות, שבלוניות, שכל אחת מהן תעיד כמאה עדים על חורֶב־הרעיונות, על העדר־האופקים, על רפיון התקוות, ולכל לראש על המיכניות שבדיבור העברי העלוב גם בפי “הדוברים” המובהקים בארץ־ישראל? האם נתנו הדברנים אף מעין הגדרה חדשה אחת, לא פטפטנית, לענין־היום, לכרקטריסטיקה של חתן־הפגישה ולתיאור מצבנו כאן? האם המליטו פיותיהם אף מבטא הולם אחד שיקָבע בלב השומעים ויחָרת במוחם, האם הוצל מדיבורם אף צליל חי אחד, שיכָּנס ישר לאוזן וללב וישעה את פעולתו אל אשר נשלח? האם לא גיחוך מר [־ ־ ־] עשתה ההתלהבות המוכנה [־ ־ ־] של הזקן שבחבורה, שעמד בבית העם בירושלים והשמיע כהד בהרים: “ירושלים, ירושלים, ירושלים” – ואיש לא ידע מה רוצה מירושלים זו, שאנו כולנו בשעה זו בתוכה? (שם, עמ' 1018)
המובאה השנייה: “מכאן ומכאן” (תרע"א, כתבים, א‘, עמ’ 369) כתובה באותיות מיוחדות, בולטות, בשורות קצרות, כשיר, כצוואה:
זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי־הויתי
וזוהי צוואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המוות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם־ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
הסיום שאי־אפשר בלעדיו, השורה החותמת את “מכאן ומכאן”, המדכאת ומעודדת כאחד, וכוחה יפה תמיד, גם היום:
“ההוָיה הייתה הוָית־קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר” (עמ' 374).
ה. שיר ברנרי
אחת הדוגמאות המובהקות לשיר־ברנרי, שבו המשורר מביע את עצמו ואת ההוויה המיוסרת של תקופתו באמצעות ברנר, הוא שירו של אלישע פורת: “דקירה”. השיר פורסם לראשונה במאזנים (כרך ס“ט, סיוון־תמוז תשנ”ה/יוני־יולי 1995) וכונס בספר שיריו ילוד תרצ"ח (תשנ"ו) וכן בספרו: הדינוזאורים של הלשון (תשנ"ט).3 השיר תורגם לאנגלית בידי ציפי קלר וכותרתו: A Pinch (1997). אלישע פורת שייך ל“בני מסדר הסתרים הברנרי”, כפי שכינה אותם חיים באר, יחד עם קבוצה גדולה של יוצרים בספרות העברית והישראלית. השפעתו הרבה של ברנר על חייו ומקומו המרכזי ביצירתו באים לידי ביטוי בשירו “נפילה” (1975) שגם הולחן והושר, ובסיפורו “נפילה” (1992). (עליהם ראו בספרי צריבה, עמ' 102–107).
קריאה קשובה ומעמיקה בשיר “דקירה” מחייבת את הקורא לבוא אל השיר עם ידיעות מוקדמות על ברנר, חייו, מותו, זיקתו והשפעתו. בלעדיהן תהיה הבנתו לקויה וחסרה. על הקורא להכיר את הסיפר על ברנר שמכר את כתפיות מכנסיו כדי להשלים את הסכום הדרוש להוציא לאור ביפו את סיפורו של ש“י עגנון “והיה העקוב למישור” (שבט תרע"ב). בכך הוא מייצג את אוהב הספרות המוחלט, את המו”ל האולטימטיבי, מי שהספרות יקרה לו מכול, ומוכן לעשות הכול כדי לפרסמה, להביאה לידיעת הרבים ולעודד את היוצר. ובלשונו של עגנון: “איש שמוותר על עצמו בשביל ספר של אחר” (ש“י עגנון, “יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו”, תמוז, תשכ”א. נכלל במעצמי אל עצמי, עמ' 141־111. חזר וסוּפר אצל חיים באר בגם אהבתם גם שנאתם, תשנ"ב, עמ' 142).
על הקורא להכיר את סיום סיפורו של ברנר “מכאן ומכאן” (סיוון תרע"א), ששורות הסיום שלו, צוטטו לעיל, ושהקוצים הנזכרים בו, אלה המוחשיים ואלה המטפוריים, נעשו לסמל ההוויה הישראלית מאז ועד היום. ועל הקורא להכיר את התפקיד שמילא ברנר, בביקורת הקשה שמתח על המציאות היהודית הגלותית המכוערת, ולא פחות על המציאות הארץ־ישראלית המנוונת, ובהוקעתן. זו הייתה ביקורת נוקבת, בלא מורא, בכאב גדול, שמטרתה להביא למוּדעות, לשינוי, ואולי גם לתיקון, אף שלא האמין בסיכוי שיש לתיקון בכלל.
לשון השיר יש בה שילוב של לשון נמוכה, המונית, גסה ומרתיעה, יחד עם כמיהה עזה לחיים של טהרה. מעין “גאולה מתוך הביבים”. שם השיר “דקירה” יש בו גם קריאה להכאיב כדי לתקן, מעין זריקה מכאיבה [בתחת] שבתוכה נסיוב מרפא, אבל יש בשם זה גם המחשה של פיצוץ הבלון הנפוח של הפרט כמו גם של הכלל, כדי להחזירו לממדיו הרגילים. ובעיקר יש בו הפיכת המופשט למוחש. הביטוי השחוק: ביקורת נוקבת, שכבר נהפך לקלישאה, חוזר בשיר למוחשיות שבו, באמצעות המחשת המילה: “נוקבת”: הקוץ נוקב, דוקר, את “התחת הנפוח” ומוציא ממנו את הריחות הרעים כדי לפזרם ולהפיגם.
המצלול של השיר מגביר את הרגשת המיאוס והרצון לירוק את הכיח שהצטבר בפה ושיש להיפטר ממנו. ריבוי האותיות של החיך והלוע בשיר יוצר את תחושת הכחכוח. כך למשל חוזרת המילה “צריך” שלוש פעמים: וכן החי“ת והכ”ף הרפויה במילים: “מכנסיו”, “מחברתי”, “החדים”, “בכוח”, “בתחת”, “נפוח”, “ריחותי”, “החי”, “הסרוח”, “המתוח”. זאת עם הרבה אותיות “דוקרות” כמו" הקו“ף, הכ”ף הדגושה והרי"ש. זוהי הזמנה להכאיב כדי לרפא. לדקור כדי לעורר ולטהר. ברנר “שלו” הוא ברנר של התמסרות טוטלית, לאחר, לזולת, ליצירה.
ברנר בשיר זה הוא “המעורר” הגדול, המוכיח בשער, המכאיב והמייסר, מי ששליחותו היא לטהר את האווירה, ומי שמוסר את נפשו על קדושת החיים ומשמעותם. זוהי זעקת־קריאה לברנר, זה שיש צורך בו, שיש לחזור אליו ולהפנים את חייו ואת יצירתו. חידוש החיים נעשה בצל המוות. דוגמה לביטוי דו־משמעי, שכמותו יש נוספים בשיר, המבטא את שני הקצוות של החיים הסמוכים למוות וצומחים מתוכו, הוא הצירף: “עצמותי הכלות”. “כלות” במובן של סיום, קץ ואבדן כל תקווה, ובה בשעה גם במובן של משתוקקות, נכספות ומקוות. זוהי קריאה לברנר לשוּב ולחיות בתוכנו, וזוהי קריאה לברנר חדש שיקום וימלא את התפקיד של חידוש החיים והבראתם קודם כול ברשות־היחיד ולאחר מכן גם ברשות־הרבים.
תש"ס (2000)
אלישע פורת
דְּקִירָה
לְנוּרִית גּוֹבְרִין
כָּל אֶחָד צָרִיךְ אֶת הַבְּרֶנֶר שֶׁלּוֹ:
גַּם אֲנִי צָרִיךְ אֶת הַבְּרֶנֶר שֶׁלִּי
שֶׁיִּמְכֹּר אֶת כְּתֵפוֹת מִכְנָסָיו
וְיַדְפִּיס אֶת מַחְבַּרְתִּי הַדַּלָּה.
גַּם אֲנִי צָרִיךְ אֶת הַבְּרֶנֶר שֶׁלִּי
שֶׁיּוֹרִיד אֶת נֵזֶר קוֹצָיו הַחַדִּים
וְיִתְקַע לִי אוֹתָם בְּכֹחַ בַּתַּחַת:
שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנִּי אֲוִירִי הַנָּפוּחַ
וְיָפוּצוּ סְבִיבִי רֵיחוֹתַי הָרָעִים,
וְיִכְלֶה בְּשָׂרִי הַחַי, הַסָּרוּחַ,
שֶׁמַּפְרִיד בֵּין עַצְמוֹתַי הַכָּלוֹת
לְעוֹרִי הַמַּבְהִיק, הַמָּתוּחַ.
-
מאז פורסם המאמר (תש"ס / 2000) ועד חתימתו (תשס"ו/2006) נוספו יצירות רבות מאוד, שבהם מוזכרת דמותו של ברנר, ברב או במעט. דמותו חוזרת ומופיעה בכל הז'אנרים הספרותיים, בפרוזה ובשירה, בסיפור קצר וברומן, במסה ובמאמר עיתונאי. זאת בנוסף להדפסה מחודשת של שתיים מיצירותיו של ברנר: מן המיצר ושכול וכשלון; ופרק הזיכרונות של אשר ביילין: ברנר בלונדון, בהוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה (תשס"ו/2006); וכן תרגומו לבעל הבית והפועל מאת לב טולסטוי, בהוצאת בבל (תשס"ג/2003).
הופעה קבועה ונמשכת זו, יש בה הצדקה לסֵפר־המשך על נוכחותו המחודשת והמתחדשת של ברנר בספרות העברית והישראלית.
מתוך הרשימה המכובדת והארוכה, נזכיר כאן (לפי סדר א"ב של שמות היוצרים), עשרה שמות בלבד: דרור בורשטיין: אבנר ברנר וכן ביצירות נוספות שלו; אהוד בן־עזר: ברנר והערבים ועוד; חנוך ברטוב: מתום עוד תום; יוכי ברנדס: וידוי; יאירה גינוסר: החוצפה לחיות, ושיריה; מאיר ויזלטיר: “קווים”; אסתר ויתקון־זילבר: שיר על בן־אדם אחר; אבנר טריינין: “התריס”; שולמית לפיד: חוות העלמות; יורם קניוק: חיים על נייר זכוכית. ↩
-
מחקר המשך שלי בכותרת: מחיר הנוכחות – יוסף חיים ברנר כגיבור תרבות, הופיע בקשר, מס' 36, סתיו 2007. ↩
-
גילוי נאות: השיר פורסם בלוויַת ההקדשה: “לנורית גוברין”. ↩
לפריט זה טרם הוצעו תגיות
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.