א

אחרי חלוקת פולין בין רוסיה, אוסטריה וגרמניה, נתחייבו יהודי גליציה להקרא בשמות משפחה אשכנזיים, חוק ולא יעבור. תקנה זו של “הקיסר הנאור” בוינה, לא היתה, לאמיתו של דבר, אלא “גזרה רעה”, שכן כוונתה היתה להחיש את תהליך הגרמניזציה של היהודים בחבל ארץ זה, לנתקם מעברם העברי, לחנכם במצוות התרבות האשכנזית, “למען יהיו היהודים לבני אדם מועילים ומתוקנים באהלם ובצאתם”.

אחד מאבות אבותיו של יצחק בן ר' אליקים גציל לופבן, בחר בשם אשכנזי תמוה במקצת – לאוּפבּאהן, שפירושו הוא: מסילת־מרוץ, או ככר־הרצים, וכדומה. נבצר מאתנו כיום לקבוע בודאות מה ראה אותו ר' יהודי מן העיירה דמביצה שעל שפת הנהר וויסלוק, להיקרא דוקא בשם זה?! ברם, יש לשער כי היה לו איזה טעם בדבר, ולא בדה מלבו את השם בלי איזו סיבה שהיא.

משערים אנו, שאותו לויפמן הראשון היה לו איזה קשר עם מסלול המרוץ הצבאי שבעירו. אפשר קבלן של הקיר“ה היה, וסלל דרכים בשביל המדינה, שלא היו בה עד לחלוקה דרכים כבושות ומתוקנות, אלא “דרכים פולניות” היו בה שאין כמוהן לרוע. ושמא הקים בתי שיכון, קסרקטין, בשביל חיל הפרשים של מלכות אושטרי”ך, הקוולריה והאוּלנים, הידועים בשם “המכנסיים האדומים” בפי העם. שכן היהודים מן הקבלנים והספקים של המלכות היו עוד מקדמונים, ובכל דור ודור הם מסייעין את המלך, כענין שנאמר במדרש, “הכל מן הקבלנים”. ובידוע שרוב השמות של היהודים בגלות אשכנז תלויים בדבר: בפרנסה ובאומנות, או ביוחסין. ומי לנו עשיר גדול מרוטשילד; ור' מאיר אנשיל אבי השושלת קרא לעצמו כך על שום הרויטר־שילד, השלט האדום, שהיה תלוי מעל לחנות הסידקית שלו, שהיתה במרתף ביתו בגיטו של פפד"מ, היא פרנקפורט דמיין. אף הוא לא נתעשר אלא מן הקבלנות, שהלך אחרי הגיסות של אומות העולם וסיפק להם כל צרכיהם במלחמותיהם.

דמביץ, עיר אבותיו של יצחק לופבן, נבנתה בנקודה איסטרטגית חשובה למדינה, ושימשה “ראש־גשר” ו“נקודת־קשר” בין המערב ובין המזרח אשר משני עברי הסאן, וגדוד של רוכבים חנה בה עוד מאמצע המאה התשע־עשרה, וזה הוסיף לא מעט לפרנסתם של היהודים שבעיקר באה להם מידי הגויים, ובכל יום ויום היו מתפללים עליה, ובשבת שמברכין החודש היו אומרים: “ותתן לנו חיים של פרנסה!”

הקסרקט הגדול של חיל הפרשים בדמביץ היה תחילה בבית שנחכר מאת יהודי, בפינת ככר השוק, ומגרש האימונים – ה“רייטשול”, השתרע מאחורי שורת הבתים של השוק לכל ארכו. ואין לנו ספק בדבר שאיזה יהודי קבלן בשם ר' גץ, הוא ר' אליקים גציל הראשון, בנה את מסלול הרכיבה הראשון בק"ק דמביץ, והוא אבי משפחת הלופבנים בעולם עד היום הזה.

ב

את הקהילה בדמביץ, כבשאר עיירות גליציה המערבית, כבשו החסידים, והם, והרבי מבית רופשיץ בראשם, רדפו את הציונים והציונות עד חרמה, ולא נתנו לתנועה הלאומית־עברית שתססה בעירה ופרכסה לצאת ולפעול, להרים ראש. אבל שני בחורים היו בדמביץ שהרימו ראש וגם הרימו יד נגד שלטון חצר הרבי ועושי רצונו – והם יהודה בורנשטיין ויצחק לופבן, והם שפתחו תקופה חדשה בעיירה. שניהם בעלי העזה היו ו“חוצפתם” עמדה להם להקים את הדור הצעיר, לעורר את הנוער לפעולות, להתארגן, לכרוך השכלה וציונות ביחד, וכך נוסדו האגודות “פועלי ציון”, “דבורה”, “גאולה” ו“השחר”.

שניהם היו לוחמים עזי נפש שלא נרתעו מכוחם של החסידים ובעלי הבתים, אנשי בריתם לשנאת הציונות; וכאשר השליכו את יצחק’ל לופבן מבית המדרש, והוא גם נידון למאסר על הפרעת הסדר הציבורי ועריכת אסיפה ביום הזכרון של ד"ר הרצל בבית הכנסת, על אף האיסור של הרב וראשי הקהל, הצטרף הצעיר לתנועת “השחר”, והיה אחד מראשי המדברים באגודה זו שהפיצה את רעיון הציונות והעליה לארץ בין בחורי בית המדרש בעיירות.

בועידה השניה של “השחר” בפסח תרס"ח, שהיתה בעיר המחוז ריישא הסמוכה לדמביץ, נתגלה יצחק הצעיר במלוא כשרונו הארגוני, בשכל מליו, ובהגיונו הבריא והמבוגר כנואם היודע מה שהוא רוצה מעצמו ומאחרים.

הוא קיבל על עצמו את תפקיד התעמולה באגודת “השחר”, והכל ראו בו סייפא וספרא כאחד. הוא, שמטבעו צנוע היה ונחבא אל עצמו, ותמיד הצניע עצמו במפעלו, הראה הפעם יזמה ותנופה של מנהיג, ובלשון ברורה ובכוח דיבור משכנע, גילה את מקום התורפה של אגודת “השחר”, שכוונתה רצויה ואילו פעולתה חצויה… שכן עבודה למחצה אפילו מחצה אין בידה. טענתו היתה: אין בנו מעשים, – אין בתנועה נואמים ומארגנים ושליחיה לא מילאו כהלכה את שליחותם. בהמשך נאומו הוכיח וייסר קשה את “השחר” שהוא בחינת “עושה שחר עיפה” – עיף הוא ועני ממעש, ואין איש עושה דבר של ממש להצלחתה ולשגשוגה של האגודה. “תנאי הכרחי לכל הסתדרות, אמר, הוא תעמולה טובה ומסודרת. על ידי התעמולה יתפשט הרעיון וירכוש לו מעריצים. ואצלנו לא היתה תעמולה מסודרת כלל. לא היו נואמים ואורגניזטורים מוכשרים שיסעו בכל ערי גליציה ויעמלו למען רעיוננו, ועל כן לא התפשט רעיוננו כדבעי”. בהמשך דבריו הוא חוזר כפעם בפעם אל ענין התעמולה הגרועה, והוא מדגיש את ערכה למען המפעל ורואה בה אחד העיקרים היקרים של כל התנועה הלאומית בקולה. אכן, תעמלן למופת היה לופבן בכל מעשיו, ומי כמוהו ידע לדבר אל חבר, להסביר את “הרעיון” ולשכנע את הזולת בצדקת רעיונו ובאמיתו.

השם תעמולה בפיו נשמע כמין “תעלומה יוציא אור וכפלים לתושיה”, שכן היה בין העמלים עם הציבור לשם שמים, ותחת לשונו לא היו מעולם עמל ואון, ועטו עט־אמת, עט־סופרים, היה, ויש ערך לדבריו ולמאמריו גם היום.

אנו קוראים את הרצאתו באותה ועידה של שנת תרס"ח, והננו משתוממים על כשרון המעשה והדיבור של צעיר זה שמתחתיו צמח, ומבית המדרש, “פה פה במקצוע”, יצא להורות ולהראות את הדרך לנבוכים; מנין לו שפה זו, מושגים אלה, ואותם כלים משוכללים ומלוטשים שבהם הופכים חומר היולי, גלמי, למעשה יצירה רב?!

המחשבה והמעשה ירדו כרוכים לעולמו של י. לופבן. עוד כבחור בית המדרש בעירו התנכר כפלפלן וכוכחן מובהק, ורעיון שהחזיק בו לא הניחו שוב עד שבררו וליבנו והוכיח את אמיתו. שלוש סגולות טובות: סופר, מארגן וסוציאליסט עברי־ציוני נאמן, התפרנסו בנפשו זו מזו ויצרו את ההרמוניה שבאישיותו בעלת הערך.

מעל במת “השחר” נתגלה לנו איש העתיד, זה שיעמוד ארבעים שנה על הדוכן של “הפועל הצעיר”, כלי המבטא העברי הראשון לפועלי ארץ־ישראל, ויוסיף לו תוכן ויטביע בו את חותמו המיוחד, תוך ביטוי מקורי, סגנון עז, עשיר ומגוון, והברקות פולמוסיות כפולסין דנורא, וכל מאמר שלו קולע אל המטרה, אל הנקודה הבוערת, ולא יחטיא. האור החדש שהואר על ציון – המעשה הציוני הגדול, העבודה החלוצית של הפיכת שממות דורות, ביצה ממארת המשכלת את יושביה, לנאות דשא ולשדי תרומות, לישובים פוריים המפרנסים את יושביהם ביושר ובכבוד, – תחית הארץ וגאולתה מידי זרים, שתמיד החריבו, השחיתו, ולא בנו ולא נבנו בתוכה, כל זה היה הלפיד שלאורו הלך מיום שדרכה רגלו על האדמה הזאת; ולפיד זה נעשה לעמוד אש בעמדו על במת “הפועל הצעיר” ככרוז של רעיון העבודה, כמטיף למלחמת הבנין נגד מגמות ההרס. כי במה זאת היתה מוארת מנוגה־נגד של הלפיד שהביאו אתם הבילויים הראשונים, ואם נשמט מידיהם של מחוללי האידיאה הראשונים, בא דור שני והרים אותו שוב ונשאו ברמה.

במאמרו בשם “הלפיד”, בשנת תרצ“ה, הוא מרעים קולו מעל במת “הפועל הצעיר”: “איזו אכזבה, איזה חילול, איזה גידוף! – כך היא הציונות והישגיה בשביל מבריחי המגרשים וה’גנגסטריות' הכלכלית של התקופה הזאת: מגדלור למזימותיהם ההרסניות!” ברם איש האמונה והבטחון כיצחק לופבן לא יברח מן הצל השחור הנגרר אחר גוף העם האיתן, הבונה את בית חייו במולדתו. והוא מנחם ומתנחם: “למרות הסטיות הרבות שאנו מגלים בתוך הציבור שלנו כיום, למרות הגרפותם של חלקים מתוכנו עם זרם הזמן, עדיין אצורים בתנועתנו, זו ירושת ביל”ו הגדולה והמחודשת – כוחות חלוציים במידה מספיקה כדי לעשות שוב את הציונות מגדלור ליצירה עממית מחדשת וגואלת, במקום אשר תאיר את דרכם הרמיה של פירטין מופקרים”.

“ואמת ד' לעולם…” בשינויים קלים יכולים הדברים להאמר היום, וגם נאמרים הם בצורה זו או אחרת, מעל עמודי “הפועל הצעיר”, שהפקידו הלוחם־העורך בידים נאמנות! ונאמר שם ב“הלפיד”: “התכלית ותוכן המעשה הציוני אינם להפוך אדמה לכסף, כי אם כסף לאדמה; לשדה עבודה וזעה ופרנסה להמונים רבים, לישוב של קבע יוצר ערכי־כלכלה ותרבות”!

האם יש לנו תכלית אחרת ותוכן מעשה מדיני אחר, מאשר לקיים את הדברים האלה שדברו בהווה ובהווי של תרצ"ה, והם נכונים ואקטואליים גם כיום, ואולי עתה יותר מאז?! אבל הקדמנו במקצת את המאוחר, ובעוד אנו עוסקים בתחילתו נגענו כבר בקצהו של סופו, שהוא מוכיח על תחילתו. ברם, אין מוקדם ומאוחר בתורת האדם! ועתה נחזור שנית אל ראשיתו, אל שחרו, כשהוא וחבריו מעירים את שחר הגאולה, בחינת “שחר אבקשך”, וכולם תשוקה אחת מציקה להם: –

לְשַׁחֵר אֶת מְקוֹם כִּסְאוֹת מְשִׁיחָי – – –

השמות המפורשים, שהזכיר יצחק לופבן באותו מעמד של הכינוס בריישא: סדר, שיטה, פרוגרמה ותעמולה, לא נתיחדו אלא לדבר אחד: להכין את התנאים עליה, לשיבת ציון בפועל. כאן בעיר ריישא, בשנת 1908, כשהעליה השנייה היתה עוד בעיצומה, נטה י.ל. את הקו למסילת חייו בארץ ישראל; ומעל במה קטנה אבל גבוהה זו, החל הזינוק שלו למרוץ המרתון, ובכוחו זה רץ לפני עמו עד שהגיע לקצה דרכו, עד שנסגר מעגל חייו הישרים ועמד מלכת. כי חרת הרץ איש הרצון העז מדמביץ שבגליציה על לוח לבו עוד בשחר נעוריו, והוא צועד אז את צעדיו הראשונים במסילתו, את דבריו של משורר “הציונים”, הלוי ש“לבו היה במזרח, והוא במערב”: –

כִּי מְנוּחָה לֹא אֶמְצְאָה עוֹד לְרַגְלִי

עַד אֲכוֹנֵן בְּבֵית מְעוֹנוֹ מְעוֹנִי.

ואכן, עוד באותה שנה, נעשה הנאה דורש נאה מקיים: הוא שאיש “התעמולה” היה, נשמע לקריאתו־תעמולתו של נשיא האספה משה ויזנפלד, שעם סיום הועידה קם וקרא את הקריאה המסרתית: “לשנה הבאה בירושלים!” ויצחק לופבן נטש את בית אבא וקם ועלה לארץ ישראל ועשה את רצונו כרצון עמו: “כי רצונה ההיסטורי של האומה העברית – להתקיים כעם!” וכלום יש עם בלי קרקע, ובלי עבודת האדמה, היש ציונות בלי ציון?! ו“היש לנו במזרח או במערב מקום תקוה נהי עליו בטוחים?”…

לצערנו ולאסוננו הלאומי הגדול, חשב העם בגולה ועודו חושב, כי יש גם במזרח וגם במערב מקומות בטוחים מחוץ לשערי ציון, “בתפוצה” שאינה גלות, אלא גולות עיליות, גולת הזהב וגולות הכותרות… אך הוא ראה בכל תפוצה תבוסה, בה מתבוססת האומה הגולה בדמיה, והיא מתה על אדמת נכר ואינה חיה בדמיה! לו ממנו ראו כל חברי השחר, ונשיאם משה ויזנפלד בראשם, ועושים כמוהו; אז, בשנת תרס“ח, ובשנים שלאחר כך, כשעוד אפשר היה לקום ולעלות לארץ־ישראל באין מפריע, לא היה חרבן יהדות פולין כל כך גדול, והשואה לא היתה מגיעה לממדים עצומים כאלה. משה ויזנפלד הציוני הנלהב והסופר המחונן, זה שהלהיב את בחורי בית המדרש בעיירות במאמרים הראשיים שלו, ב”לייט־ארטיקל" ב“המצפה”, היה נאה דורש; ואחד המאמרים שלו “תשעה באב”, מי שקראהו בשעתו, זכור יזכרנו עוד, והלב הומה לו. והפתיחה הנאה, ההקדמה, מתנגנת אף עכשיו בנעימה הלירית שלה ובסגנונה הפיוטי והרגשי שדיבר אל הלב הרך בתום ובתואם: “תשעה באב… לכאורה שתי מלים פשוטות, רגילות, – מספר ושם של חודש עברי! אבל כמה יגון, כמה צער עמוק וסבל דורות, בצירוף זה… אין כאן חרוז, ואין כאן טרצה בסולם הקולות הדיאטוני, אך, ‘טרופ’ עברי, נוסחה עתיקה של עם עתיק המעטר את צקון לחשו בטעמי המקרא המזרחיים, שתי מלים המהוות פסוק קצר – וכל גורלו של עם ישראל בדרכו ההיסטורית האבלה, כל נפשה של האומה האומללה והנעלה ביותר באומות, צרורה כאן בצרור החיים ובאור יסוריהם!” כך כתב נשיא “השחר” משה ויזנפלד הי"ד, באחד מערבי תשעה באב בשבועון “המצפה”, שעורכו היה הסופר המשכיל והציוני הנאמן, ר' שמעון מנחם לזר איש קראקא.

כשראה כותב הטורים האלה את משה ויזנפלד ואת אחיו לייבוש ויזנפלד בשנת תרע“ח, אחרי מלחמת העולם הראשונה, בריישא, עדיין היה זיו “השחר” של תרס”ח פרוש על פניהם; ואף־על־פי שריישא כבר היתה בסיפא שלה, ב“פולסקה” של רצחני הגנרל האללר, ימ“ש, ופני יהודיה כבר היו שחורים משחור, נעוים ולא נאוים כמו בימי הקיר”ה, שעול המלכות “עול נעים היה”; מכל מקום עוד היו קרויים אדם ונחשבים אנשי סגולה בעיני עצמם. הדור השני של “השחר”, הבחורים משה סורוקה, שמעון רוזנבום, באלקאן, ואחרון אחרון, יחזקאלי לוין, בנו של הרב נתן לוין ואחיו של הסנטור אורטשי לוין, עוד זכרו את איטשלה דמביצר וקיוו לעלות ולהגיע אליו, “אל המושבות|”, ולעבוד את האדמה ולשבוע מטוב העבודה העברית בארץ האבות. אלא שהיתה להם “סבלנות” – זו המלה השנואה ביותר על איש “הפועל הצעיר” יצחק לופבן. למראיהם של שש מאות ועשרים נפש יהודיות – עולים שבי־גולה ופליטים, שבאו באניה הרוסית הראשונה בשנת תר“פ, ישר מאודיסה לארץ ישראל, הוא צועק־כותב מנהמת לבו היהודי התם: “היש מי בתוכנו אשר יעז ברגע זה להוציא מפיו את המלה הארורה הזאת: ‘סבלנות!’”? ובשנת ת”ש הוא כותב במאמרו “הריסת יהודי פולין”: “נשברה יהדות פולין. גבעוליה של יהדות זו היו דקים וחלשים למדי בטרם התחוללה הסערה. שנים רבות של עינויי קיום ועלבון עברו עליה; שנים של דלדול וסבל, של דיכוי ועקירה כופפו את ראשה. גורלו של מרכז יהודי זה נחרץ מזמן, גם בלעדי המלחמה. היתה בכך מידה רבה של עצלות־הלב וקוצר ראייה, שהרוב המכריע של יהדות זו לא האמין לקול האותות שהלכו ונתגלו בכל פעם בצורה מאיימת, ולא דאג בעוד מועד למלט את נפשו, את נפש ילדיו ואת רכושו מסכנת הכליה שרחפה עליו”.

מי שרוצה להכיר את “פולין” של הימים ההם, שנת תקומתה של האומה הפולנית וירידתם התחתונה של יהודי הקיר“ה, שנעשו בין לילה לתושביה של ה”נאשא פולסקא", ויהודי “הנותן תשועה” – כל ישועה רחקה מהם פתאום, – ילך אל הפואימה הגדולה בכמות ובאיכות, “רישא”, של בן העיר רישא – בריש וינשטין, ויתעכב במיוחד על הפרק “פולין”, הפותח בשורה נוגה שצליל “איכה” לו:

בְּתוּגָה עָמְדוּ יְמֵי־קֵץ הַמִּלְחָמָה

מִמִּלְחֶמֶת אוֹסְטְרִיָּה עוֹד לָחֲשָׁה גַחֶלֶת בִּדְמָמָה.

נביא כאן עוד ארבע שורות מן הפרק “פולין”, שהוא קינה על המצב החדש של יהודי גליציה שנוצר עם התפוררותה של האימפריה האוסטרית־הונגרית. הם ראו את עצמם פתאום נופלים מאגרא רמה לבירא עמיקתא, משמים ארצה. ואכן המפסיד העיקרי במלחמת העולם הראשונה היה העם היהודי ולא מלכות אוסטריה:

מֵאוֹסְטְרִיָה – עֲלֵה הַזַּיִת הַמָּר.

וְלֹא מִפּוֹלִין – הַדְּבַשׁ הַמָּתוֹק, אֱלֹהִים!

בְּפַחַד הֵצִיצוּ הַלֵּילוֹת,

וּבְאֵימָה יָצְאוּ הַיָמִים – – –

עתה ידעה היונה, שאין לה כל תקוה בצפרני הנץ… אבל ידיעה ועשיה אינן הולכות תמיד יד ביד; הבטחון היהודי, שלא אחת היה בעוכריו, מפני שלרוב פיתיון היה ולא פתרון; שכן לעולם לא פתר את הבעיה היהודית, שבעיה מדינית היא מאז ועד היום; בטחון זה של הנואשים, ש“יהיה טוב” – עיכב את הגאולה, מפני שהיה בחינת הן שאין בו מעשה; אמונה בגורל, שכך הוא רצון אלהים, ואלהים רוצה שעמו הנבחר יחכה למשיחו בכל יום שיבוא והוא, אפילו אם יתמהמה בלי קץ, בוא יבוא, ואסור לדחוק את הקץ. הציונות, שמהפכנית היתה מראשיתה, אמרה לשבור את הקו הזה, ופה ושם אמנם הצליחה לכוון את “עם־הקו־קו” לדרך חדשה, ועל כל השבילים והנתיבים היה כתוב: מקלט, מקלט! – הוא “המקלט הבטוח” הידוע של תכנית בזל… אבל גם התנועה העצומה הזאת לא הניעה את “הנע־ונד” ההיסטורי אל מקלטו האחד – לארץ ישראל. הציונות עצמה נעשתה בגולה למין תנועה משיחית המתניעה את הנפש ולא את הגוף. הימים והלילות של יהדות פולין היו ספוגים אימים, פרעות, עלבונות ורדיפות – – והיהודי התנחם: אך “חולי הוא ואשאנו!” חרב ההשמדה התהפכה על ראש היהודים בפולין, תיכף עם קום מדינה זו לתחיה; ופולין רק מטרה אחת היתה לה: השמדת תושביה היהודיים! ויהודי פולין “שמחוייבים היו לחוש בשואה המתקרבת ובאה” – לא חשו בה כל עיקר, ולא עשו כמעט כלום כדי להימלט מצפרניה.

שנה אחת אחרי שעלה איש “השחר”, לופבן, לארץ ישראל, פירסם מכתב בירחון הפולני של הנוער הציוני בגליציה, “מוריה”, בו הוא שופך את חמתו על הסטודנטים בעלי המדים “האריסטוקרטים הרוחניים”, הרואים את עולמם בחיים הציוניים־גלותיים, בקרקא, בלמברג, ובדמביץ וכו', מעמידים פנים של עושים ומעַשים, אך אין להם כל השגה מה פירושו של יהודי.

אין לנו כל ספק באהבתו של לופבן לדמביץ עיר אבותיו, ובודאי היו בלבו געגועים עליה וזכר לה חסד נעוריו… אבל האמת של ארץ ישראל ואהבת ארץ ישראל יקרו לו מכל הנוסטלגיה הגלותית: ובמקום שאהבת האמת נפגעת, אין חיבה לגלות נודעת; נציין פיסקה אחת מאותו המכתב שהזכרנו: “הנני, רחמנא ליצלן, חניך העיר העלובה הזאת וצללי העבר הישנים התחילו אופפים אותי ופחד אחזני… לא אדע אם אתם בגולה מסוגלים בכלל להרגיש כשם שאני הרגשתי בקראי את הכתבה הזאת שיש לה יותר אופי של ניקרולוג – ‘קל להזכיר’ – אזכרת מתים”.

ובהמשך: “בעבודתכן לא היתה מעולם רצינות, מעולם! ועל כן אינה נושאת פרי. גוף בלי נשמה אין לו חיים!” (ועיין: “בקו השחר”, לד. סדן, ב“ספר דמביץ” הוצאת ארגון יוצאי דמביץ בישראל תש"ך בעריכת דניאל לייבל). כך ראה לופבן “העולה החדש” את העבודה הציונית של בנות ישראל בגולה, – שלא לשמה, וממילא מיותרת; והיא יותר מזיקה משהיא מועילה. ממש כדברים האלה אמר על עובדי “השחר” שנה אחת לפני כן; שכן בלבו כבר ידע אז איזה דרך יבור לו בעתיד הקרוב, – והיא היחידה שהיא תפארת לעושה: לעלות ארצה ולהיות בבונים.

ג

מידת ארץ ישראל היתה מידת חייו של י. לופבן, וגם את פני הספרות העברית ראה באספקלריה המצוחצחת של גאולת מחר. זיקתו לספרות העברית החדשה היתה זיקת גומלין: במידה שמדדה לרעיון לבו – תחית העם בארצו, מדד הוא לה. ומכאן אהבתו היתרה לשני גדולי הדור בשירת ישראל – חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי.

הוא היה פובליציסטן מזהיר, חריף, בקי ושנון, ומאמריו התרוממו תמיד מעל שיעורו של יום־יום, והיה בחיי השעה שלו מעין חיי עולם. הפולמיקה שלו התנשאה תמיד למעלה מן הויכוח האישי, זו שגם את הגדולות היא הופכת להליכה בקטנות, שכן אף פעם לא היה אישי במידה השוללת את האישיות. לא קנאה ולא שנאה דברו מגרונו, כי לא קרא בגרון, כדרך הז’ורנאליסטים בני יומם, אלא כל דבריו יצאו מן הלב, ולבו הלך תמיד עם לב העם, ואשר הגיד לו – הגיד לעמו.

הוא כתב גם דברי ביקורת ומסות ספרותיות, וייחד את הכתיבה בעיקר על אנשי סגולה שהיו קרובים לו בדעה ובעבודה (“אנשי סגולה”, בעריכת ישראל כהן); ברם מה שכתב חותמו האישי טבוע עליו, ומכאן סגנונו הפובליציסטי גם שעה שהוא כותב על עניני שירה, הרחוקים מן השאלות היום־יומיות שעמדו תמיד ברומו של עולמו. הוא לא היה “מבקר מומחה”, וגם לא שאף להיות כזה; גישתו היא אינדיבידואלית והוא מביע זאת בגלוי, שכן אמת המידה שלו היא סוביקטיבית בהחלט והרוח של היוצר הוא כחומר בידו, והוא משתמש בו לפי רוחו. אבל הטנדנציה למצוא במשורר את הרעיון הנחוץ לו בשביל דעותיו – שישמש לו אסמכתא לאידיאולוגיה שלו, מפחיתה לא אחת את ההישג האמנותי. שכן בבקורת כמו בשירה, הזיקה הבלתי אמצעית ליצירה היא הקובעת את ערכה, ויצירה היא בעלת ערך רק במידה שהיא אינטואיציה, אמת נפשית, ולא מלאכה, שהיא אומנות ולא אמנות.

כאן הפתוס, הדיבור הגבוה, ההברקה הסגנונית, והציטוט הקלאסי, והמימרה המלוטשת ממקורות קלסיים, אינה מעלה הרבה; מפני שמורגשת העשיה הטובה והכוונה לכוון את היוצר ולהוליכו בדרך שרוצה המבקר לילך בה.

לופבן מצליח בעיקר כשהוא מסביר דעות ואידיאולוגיות של אנשי המחשבה והמעשה הסוציאליסטיים, כגון: יוסף אהרונוביץ, חיים ארלוזורוב, א.ד. גורדון, ואחרון אחרון – גוסטאב לנדואר. כאן הוא באלמנט שלו, בבית היוצר שלו. וחזק הוא בעיקר במאמריו הנוגעים גם בצד הרוחני שבפוליטיקה; והוא, הפולימיקן השנון והדרוך, נעשה מוכיח בשער ומטיף, כגון במאמרו המצוין “ניהיליזם רוחני”.

ברם, במאמרו על היינה, הסייפא והספרא משמשים בו בערבוביה; ולבסוף גובר הסייפא, כמו שמוכיח מתוך דברי היינה שקבע בראש דבריו: “השירה, במידה שאני אוהבה מאד, היתה לי תמיד רק כעין צעצוע קדוש, או תשמיש קדושה לעניני שמים, – אבל על ארון המתים שלי תניחו חרב; באשר הייתי איש צבא נאמן במלחמת השחרור של האנושות”.

מי יאמין היום, למעלה ממאה שנה אחרי מותו, כי השירה היתה לו להיינה מין צעצוע קדוש?! היינה עצמו לא האמין בדבריו אלה, שנאמרו רק לשבר את האוזן ולעשות רושם על עצמו! אמנם היינה נופף הרבה בחרבות, יצא לדו־קרב עם גרמניה ב“אטא־טרול שלו”, ועוד, אבל הנצחי שביצירת היינה, השארת הנפש שבו, הוא רק בליריקה הצרופה, ב“ספר השירים”, ב“רומנצרו” וב“סבל הנעורים”, ובסבל הזקונים – יסורי קבר המזרון, שקרא בשם “נאכלזה”, לאמור: עוללות, והם ה“נאכרוּהם”, השבח לדורות שלו עד עולם. לא שירי האיבה, אלא שירי האהבה היה נצחונו של “איש היגון בעטיפה האפורה” – כפי שתאר את עצמו בשירת הים, “ים הצפון”. השיר האמיתי הוא כנור ולא חרב, שכן אגדה הוא שמספר המשורר לעצמו, בחינת “אגדה לכנור אקחה”… ושירת היינה הקיימת לעד היא “אגדה מימים קדומים”… שלא נשתכחה ממנו עד יומו האחרון, שעה שרק המות עוד היה חי בו. (“אונד אין מיר לעבט נור נאך דער טוד”).

“וכנור וחרב – לכנור הנני”, – אמר ביאליק, שאף הוא איש מלחמה היה, אבל הוא ידע שאדוני לא קראהו לתרועת מלחמה, כי לא ברעש אדוני. אבל הפובליציסטן שביצחק לופבן דרש תרועת מלחמה, חרב להזכיר! ועל כן בבואו להעריך את היינה ביאליק וטשרניחובסקי, הוא נועץ חרב בבית יצירתם, בחינת היינו כלוחמים… ונאחז “בחרוזי המחול הקלים של הליריקה החמודה” כבכלי מלחמה, ואינו מבדיל בין רוח הזמן הקטן לרוח הזמן הגדול. אבל לופבן, שבקרקע נשמתו שכנו יצרים פיוטיים עזים, כמו בנפשו של חברו מנוער, בן עירו דניאל לייבל, שניהם בני “השחר”, ושניהם יצאו לדרך באותו בוקר כליל בדולח של שעת הציונות המוקדמת, ואם נפרדה דרכם – ולבסוף הגיעו שניהם למחוז חפץ אחד… לופבן, המשורר בכוח והמעורר בפועל, ידע כי “השנים הפריזיות של היינה היו שנות מלחמה והיאבקות גדולה, אבל גם שנות הזדככות ועליה ביצירתו השירית”. ובשנת תרפ"ו, שבעים שנה למותו, “בימי קיבוץ נידחים לחיים וליצירה על אדמת ישראל”, הוא מזכירהו בתפילה זו, שנועדה לעליית נשמות – “יתגדל ויתקדש!” כי ראה את היינה כנפש מישראל שנשבתה לבין האומות ומי אם לא יצחק לופבן, שסבל הנעורים של היינה, הנער מדיסלדורף שעל שפת הריין, היה סבל הנעורים שלו “וספר השירים” היה לו כמראה כשפים, שהיה מנחש בו את כל חליפות הגורל של זמירות ישראל?! הלא מלחמה אחת היתה לשניהם: חרב לאדוני “באדום”, “הצובע בדמינו את כפותיו החסודות” ולא פעם ראה אותו תועה בין החורבות ומקונן, – וידע: “יהודי זה מתאבל שם על חורבן ירושלים”.

ד

הערכת לופבן את ביאליק היתה הערכה סוביקטיבית ואישית בהחלט, מידה שאף אחד ממבקרי ביאליק לא נשתחרר ממנה. אבל אהבה זו לא קלקלה את השורה, להפך: רק אוהביו יכלו לראותו כמות שהוא: “בלי כחל, ובלי שרק ובלי להבות”, – כמו ששר על “בת ישראל” ביפיה. רק מתוך הערצת ביאליק, לאור אותה “אבן טובה – אהבה שמה”, עמד הקורא סתם והקורא המבקר, על סגולותיו של משורר־סגולה זה. ואין אהבה בלי אמונה, שהאמונה עדיפה מראייה, אמרה החסידות. דמביץ היתה מטרופולין של חסידות: אחד מבני בניו של ר' נפתלי מרופשיץ, אבי השושלת הרופשיצאית הענפה, ר' ראובן הורביץ, בן ר' אליעזר מדז’יקוב, היה רבה של דמביץ ומייסד “החצר” הדמביצאית, שנמשכה עד לשואה; וחסיד אף־על־פי שהחמיץ חסיד הוא; השורש נשאר, וכל גידול היוצא ממנו טוב הוא. לופבן האמין בביאליק כהאמן החסיד ברבו, וראה בו צדיק הדור ומנהיגו, בחינת “ראינוך ולא נמות”. “הננו באים לביאליק בימי יובלו לא במידה הרגילה של הערכה ספרותית, כי אם בהתודותנו אליו ובמידת האהבה שאנו רוחשים לו. כי אהבת נפש נאהבהו. וביום הולדתו הששים, יש רצון להתנפל לפני מרכבת הזמן והשנים, לעצור את אופניה, לאחוז בשולי אדרתו של ביאליק ולומר לו: חוזה אל תברח”!

אצל בני גליציה החסידית גברו תמיד רחשי הלב על שלטון השכל: הם עבדו מאהבה – – ולופבן, עם כל חריפות שכלו המנתח, עם היותו בעצם רק בעל מלאכה אחת – ריאליסטן, “פועל ציוני” מובהק, אהב את ביאליק אהבה עיוורת, בלי חכמות; וממעמקי האמונה הטהורה שבלבו קרא: “מה מיום ומה מליל?! שכן הוא בודאי יודע מהו הדבר שנפל בינינו והוא הרואה והוא המגיד”, “החוזה” – כך קרא לופבן את מאמרו על חיים נחמן ביאליק, ולא השגיח הכותב בדברי המשורר עצמו שנפשו סולדת מן התארים שנתנו לו אוהביו וחושבי שמו:

וְלָמָּה שַׁתֶּם עַל נָוִי?

מַה־חַטָּאתִי, מַה־כֹּחִי?

לֹא מְשׁוֹרֵר, לֹא נָבִיא –

חוֹטֵב עֵצִים אָנֹכִי,

ברם, לא הרבי הנערץ עושה את חשבון עולמו כי אם חסידיו. מה הועיל לר' מנחם מנדיל מורגנשטרן מקוצק שגרש את מעריציו מעל פניו מפני שראה בהם פוגמים בצדיק בעבדם אותו! ולרב אחד מן המקורבים אליו אמר: הייתי מקנא בך יותר אילו אתה סנדלר! הם ראו בו מהרהורי לבם, – מאהבתם הגדולה, ולא זזו מלחבבו ולראות בו חוזה, ואיש־אלוהים, אליבא דלופבן, ביאליק העם הקים אותו מקרבו, מתוך תוכו, מתוך שכינת צערו ועצבונו – – ואין הוא שייך לעצמו, כשם שמשה וירמיהו לא היו ברשות עצמם: אל תאמר נער אנוכי! כי אל כל אשר אשלחך תלך! “מי אנכי כי אלך”, טען משה בסרבו ללכת אל פרעה, אבל אלוהים, האני־הצו המוחלט, בחר בו ושלחו בעל כרחו. “ביאליק, מה מיום?!” “הוא היה החויה הגדולה ביותר של התקופה, המיתוס החי שלנו, זה המשל הגדול, הפותח את הדלתות הכבדות אל חידת חיינו ואל כוונת ההויה היהודית בדור הזה ובבאות”. ומה שאמר ביאליק ל“אחד העם”, אמר העם לו: “פניך המאירים עוד ילכו עמנו בקרב”. ואין זה מקרה שמכל שירי ביאליק מביא לופבן במאמרו עליו רק שלוש שורות מתוך השיר “דבר”, שכן בלהט הקרב כל העינים תלויות במפקד העליון ובידיו המורמות, וכל הצבא חי מפיו ומדברו:

נָפַל דָּבָר בֵּינֵינוּ וְאֵין יוֹדֵעַ מַה נָּפַל

וְאֵין רוֹאֶה וְאֵין מַגִּיד,

אִם זָרֹחַ זָרְחָה לָנוּ הַשֶּׁמֶשׁ וְאִם שָׁקְעָה –

השנה שנת תרצ"ג, “ליל הסכינים הארוכים” ירד לעולם, העם העברי נאבק מר… הוא מפרפר בתוך מוקד אחד ענקי, שהתפשט על פני כל רחבי העולם ומאיים לשרפו שרפת גוף ונשמה גם יחד. עוד מעט לא יקרא לזה עוד “עיר ההרגה”, כי אם “עולם ההרגה”.

ואל מי נפנה אם לא לצופה על מגדלה של תקופה זו? הלא הוא ולא אחר השמיענו פעם מעל ראש המגדל הזה בדמדומי הזמן את הדבר המר כמות: כל הארץ לנו גרדום! ואין לנו שיור בגלות המרה אלא “השדה” של בית־אמא בציון, אשר משם מתפוצץ הקול: “עליזים מתרוננים, בואו שכם אחד לעזרת העם!”

אמונה זו בביאליק המשורר המנהיג, מראה לנו מי היה המאמין עצמו; היא מעמידה אותנו על אפיו של אדם זה שמיסודו איש הרוח היה, ורעיונותיו הגדולים באו לו מן הלב, ואת השירה לא ראה כצעצוע, אלא כחרב חדה. בחינת “וישם פי כחרב חדה לדעת לעות את יעף דבר”… כדברי הנביא ישעיהו.

לופבן נאמן בית עמו, האמין בכל לבבו כי רק משורר גדול יכול להיות מנהיג הדור, באשר “הפוליטיקה”. דבר המדינה, הוא דבר רציני ביותר מכדי שינתן רק בידי אנשי הפוליטיקה המקצועיים, שאינם רואים עצמם כחוטבי עצים, עבדי העם, כי אם ככותבי עצות ושואבי מים עמוקים של חכמה ותושיה.

מנעוריו קלט את שירת ביאליק, ולקול דברה הלך והגיע לארץ ישראל; ורוחו לא נפלה גם כשנפלו הדברים הקשים ביותר בארץ זו. וכאשר התהלכה הנוסחה הספרותית בין “המבקרים המומחים” על “ביאליק השותק”, לא היה חלקו של לופבן עמהם; שכן הוא, שאחז תמיד בשולי אדרתו, שמע תמיד את קולו, ולו לא שתק מעולם. “והוא לא שתק מעולם, מעולם לא חדל דברו אלינו ולא פסק הדו בתוכנו”. האוהב הנאמן, החסיד האמיתי, רואה את הקולות של הנאהב גם שעה שאינו מדבר. הזעקה בלי קול, הבכי בלי דמעות, והריקוד תוך עמידת דום – היו מקובלים על החסידים והמאמינים כאמת שאין לערערה. “מתי שתק ביאליק? מתי פסקה הברכה ממעינו – והיא מרעיפה עלינו את חסדה תמיד עד בלי די”.

וכך הביע ר' יהודה הלוי את אהבתו לציון שהיתה תמיד לנגד עיניו, בחינת “קול דודי הנה זה בא” – ציון שאלה תמיד לשלום אסירי תקותה, והמשורר ענה לה בכנור שיריו.

הַמַּחֲזִיקִים בְּשׁוּלַיִךְ, וּמִתְאַמְּצִים

לַעֲלוֹת וְלֶאֱחֹז בְּסַנְסִינֵי תְמָרַיִךְ.

השנים שבהן ישבו ביאליק ולופבן גם יחד בארץ ישראל, היו השנים המאושרות ביותר בחיי לופבן בארץ. “שהיה קרוב לו, עד למגע נפש, עד להנאה ליהנות מזיוו ולומר לו ‘אתה’”… יצחק בן אליקים גציל מדמביץ, אחד מעולי “השחר”, בן העליה השניה, בא על סיפוקו המלא, וכמו ישב על מלאת! הוא החזיק בשוליהן של שתי אהבות גדולות: של ארץ ישראל ושל גאון שירת ישראל.

וכאשר נסתלק החוזה לפתע פתאום, באורח לא קוינו, “כאילו עזב את אדרתו בידינו וברח”, צעקה נפשו עם נפש האומה המיותמת: “אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו!” והחסיד שבאהבה הבונה מאן להתנחם אחרי רבו ומנהיגו, כי רק לו היו נתונות הערצתו, אמונתו ואהבתו, והגדולה בהן היא האהבה.

ה

מיום שעמד על דעתו ושמע בלבו את הצו: “בן אדם עמוד על רגליך!” “עמד וימודד ארץ…” ולא מצא עמידה ומידה טובה יותר לו ולעמו ממידת ארץ ישראל. ובהעריכו את שיעור קומתו של משורר המידות שאול טשרניחובסקי, באמת המידה של ארץ ישראל עימתו לפניו; וראהו במחובר עם ביאליק, חברו הגדול לאמונה בתחית ישראל בארצו: “צמודים ניתנו לנו שניהם, במתת אחת, כאילו שקד על כך שר האומה שלא יחסר המזג ביום פקידת־חזון, – ושניהם עיצבו את קלסתר פניה של הרניסנסה העברית”. נוף נפשו של טשרניחובסקי נתגלה לו בפנים שוחקות, כמראה רחום של גבע וגיא, זרוע שמש וצהלת חיים, אשר רק לעתים רחוקות תשכון עליו עננה ותפקדנו סועה חולפת. “האמונה והבטחון הם מיסודות שירתו של טשרניחובסקי, הוא לא ידע מעולם, לא את הספק ולא את התוכחה ולא את הקינה, האופיניים כל כך לשירת ישראל הקלסית”.

כאן לופבן, שהאמונה והבטחון היו גם מיסודות מפעל חייו, פורתא לא דק… שירת טשרניחובסקי המוקדמת והמאוחרת, ידעה גם ספק ותוכחה, יתרה מזו: היא הלכה גם על פני תהומות, והיאוש המר והזעם הנוקב פקדוהו לעתים קרובות, ולא אחת הועב כנורו והוקדר זוך שירו, ועוגבו היה לים נגרש, השקט בל יוכל. גם הסוניטות שלו אינן אידיליות מנעימות זמר… “ומחזיונות נביא השקר” אנו למדים מה עזה ומלאת תוכחה היתה אמיתו.

ישנם ב“שירי ההגיון” שלו שירים שהזעם והתוכחה והספקות של יל"ג וביאליק כאחד חברו בהם יחד. אבל יצחק לופבן לא נשתבש בהערכתו את משורר האמונה והבטחון רק מבחינה זו, ובצדק ראה בו מהרהורי לבו. הוא חי באמונתו של מאמין תמים, הרואה רק מה שרוצה לראות ויכול לראות, ואומר: “דין הניין לי, יתהון לא הניין לי!”

ואמנם לא קם כשאול טשרניחובסקי משורר ציון שעשה את שליחותו בשלמות לאמונה הציונית ולתחית ישראל במולדתו! וכן הוא מעיד על עצמו:

אִם נִחַשְׁתָּ לָאוֹר, אִם קִדַּמְתָּ פְּנֵי־דוֹר

מַעְפִּילִים בַּהֲמוֹן בִּרְכוֹתֶיךָ

אִם נִכְנַס אֶל הַלֵּב וּמָחָה שָׁם כְּאֵב

אַךְ מִזְמוֹר, אַךְ אֶחָד מִשִּׁירֶיךָ,

דְּבַר אַהֲבָה – תּוֹכָחָה, (מִנָּבִיא דְמוּת לְךָ)!

וְלַצֶּדֶק, לַנּוֹי אִם שָׂרִיתָ, –

שְׁלֵה! אַתָּה שְׁלִיחוּתְךָ

כִּי עָשִׂיתָ,

לופבן, המנחש לאור־ציון משחר נעוריו, לא הסתמך על שיר נהדר זה שנוצר בירושלים, בתשרי, תרצ“ה. הוא הפליג לימי נעוריו שלו ושל המשורר – ל”אני מאמין" של שנת 1892 באודיסה. לתקופה הטרום הרצלאית כמעט, שלפני הקונגרס הראשון בבזל, ועדין חיבת ציון בטהרתה מושלת בכיפה. “שחקי, שחקי על החלומות / זו אני החולם שח!”… והמשורר מגיד את כל לבו, לב מלא אמונה ותקוה, לאותה צעירונת קלת דעת, פזיזה וצוחקת, אודיסאית טיפוסית, השמחה אל גיל נכר וגורל עמה ממנה והלאה. תשחק לה הבת השובבה, תלגלג לו ולחלומותיו על תיקון העולם וגאולת מחר של עמו; האמונה מאמינה גם לשאינם מאמינים, והתקוה שולחת את קויה כשמש למבואות האפלים ביותר.

ואמונתו של המשורר הצעיר משולשת היא, – חוט משולש בל ינתק לעולם: חירות האדם, חירות העובד, וחירות ישראל במולדתו. שלוש חרויות אלה נחרתו עמוק בלבב דור “השחר” ו“אני מאמין” זה היה שגור ומושר בפי בחורי ישראל בעיירות הגולה, שהגורל הרעוּד היהודי, והעצב המאיים הסלאבי, עיצבו את דמותן. צלילי בשורה ותנחומין צלולים עלו מתוך שירי טשרניחובסקי הראשונים, והבחורים שמעו את הקול והבינו את הבשורה:

עַל הַיַּרְדֵּן וּבַשָּׁרוֹן, שָׁם עַרְבִיִּים חוֹנִים:

לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ תִּהְיֶה – גַּם אַתָּה בַּבּוֹנִים!

ובחורי ריישא ודמביץ ורוזבדוב, מצאו טעם מיוחד וכוונה מיוחדת במלים אלה; שכן מדקלמים היו את שירי טשרניחובסקי “הציוניים” בשבתם על נהרות פולין – הסאן, הויסלה והוויסלוק, וראו עצמם מפליגים לארץ המובטחת, ל“מושבות”, ולבם הומה עם המית הגלים עוד מימי “נהרות בבל” הקדומים.

“יחוור שחר ומקדם יעל גם שמשנו!” ומאז לא שכחו כי מולדתם אחת וניסם אחד – ציון.

לופבן זכר לטשרניחובסקי את חסד נעוריו, ורעידת המיתרים הראשונה בנבל שירתו הצעירה, שהפעימה רוחו והרעידה ברטט אהבה ראשונה את נימי כינור לבבו, לא נדמה בלבו ימים רבים.

הרשימה של משורר “האמונה והבטחון” נתחברה בעת צרה ליעקב, שכמוה לא היתה בתולדות ישראל בין הגויים. תש"ג, השואה משתוללת באירופה הדרוסה ברגלי הקלגס הנאצי. “אדום” “צבע בדמינו את כפותיו הדורסות”; אדם לאדם ולאום ללאום זאב טורף, וכל הזאבים יחד אוכלים את ישראל, הכבשה התועה ביער העולם האפל, בכל פה. העם היושב בציון, השריד המעט, יודע כבר איזה דבר נפל שם בארצות המוות – – וכבר יצאה פיסת היד של משורר עברי מעונה וקדוש, התנים לבכות ענותו של עמו בגלויות, ורשמה בדם את “שיר העם הנהרג”; – – –

ועל יד שולחנו במערכת “הפועל הצעיר” – בית היוצר לנשמתו ולפעלו היקר, מוצנע בתוך הגותו ונחבא אל ענותו וצערו הגדול על גורל עמו על נהרות פולין, שלא זכה לעלות ולראות בהיבקע השחר על ציון, ישב יצחק לופבן ורשם רשימה שכולה תקוה, אמונה ובטחון בשארית ישראל, בתחית העם והארץ. הוא הוגה, כותב מתנחם, וכמו שר עם המשורר היושב בקרבו:

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,

וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,

בַּרְזֶל־כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,

עַיִן בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

וחלום חייו של יצחק לופבן נתגשם, – הוא זכה “עין בעין לראות אור…” וחמש שנים אחר שכתב את רשימתו על טשרניחובסקי, בשנת תש"ח, השנה בה נפטר יצחק לופבן, הוא כותב אחת מרשימותיו האחרונות והמצויינות ביותר – “מדינת ישראל”; הוא קורן אור ושופע אמונה ובטחון, וכוס הישועות בידו.

“מדינת ישראל נתחדשה ונתכוונה שוב על אדמת הארץ הזאת – – אשרינו שזכינו לכך, שאמונתנו לא הכזיבה אותנו, שעינינו הרואות את המדינה היהודית בתקומתה”.

והוא חוגג את נצחונו המלא: צלחנו למלוכה! הקמנו את הדור – ויקם! ובת־צחוק רחומה, מפוייסת, כאיש הרואה בנחמה, מתפשטת על פניו הרחבים, הגלויים כספר יהודי פתוח, וזו מפציעה והולכת בקו רחב, כאור בוקר משכים, מזוית פה אחת לזוית שניה, מאוזן לאוזן ומעין לעין, – אלה העינים הפקחיות, התלמיד־חכמיות, שאורן הנעים חייה תמיד את קלסתר פניו, שיפר את חזותו וסיפר בהשקט ובהצנע מי הוא האיש ואיזהו! וכמו הוא שומע בת־קול מאותם הימים הרחוקים בבית־אבא, והקול קורא: נחמתני יצחק. בני, סללת מסילה לחולמים ולהולמים… לולא אתה ושכמותך – לא היינו זוכים אפילו להזכרת נשמות!

והוא פוקח את עיניו לרווחה ורואה: ברקאי! האיר פני כל המזרח – – וכמו השחר עלה. – – –

א

אמן ואמונה משרש אחד נגזרו; להודיעך שאין מעשה אמנות בלי אמת ואמונה. אכן אמנותו של לופבן, אמר המאמר והרשימה, מיוסדת על אמונתו העמוקה באדם ובעם. הוא לא כתב אף שורה אחת שלא השרה עליה מרוחו הטובה, המאמינה בטוב וביפה שבאדם, שעל ידי חנוך ועבודה הוא גדל ומתהווה ונעשה טוב ושלם. כל דעה שהביע נבעה מתודעתו ומנסיונו ונבחנה בכור ההכרה, במכרות האמת שבנפשו. ומכאן כתיבתו הטובה, הנקיה, שהד של דבור מעולה, כ“דבר רוח אל משנהו”, נשמע מתוכה. ואחת היא על מי כתב ועל מה כתב! באותה דריכת עוז בדממה, בזה הכיבוש והגיבוש שכתב על הרצל, אחד העם, ביאליק, טשרניחובסקי, ארלוזורוב, א.ד. גורדון, רופין, ועוד, כתב גם על קרל שפיטלר, גאנדי, דהמל, פטר אלטנברג, ואחרים. הוא לא הבדיל בין “קרובים” ו“רחוקים”, כי כל מה שהוא אנושי היה חלק מנפשו, היה בנפשו.

מכל חומר דבר אליו הרוח, ובדבורו על החומר – הוא מדבר אל הרוח, המחיה את החומר. הוא יודע את נפשו של גאנדי, אם כי ה“מאהאטמא” לא ידע את נפש ישראל ולא היה קרוב לנו ביותר, ולעתים קרובות שגה בראיתו אותנו ובהערכת מפעלנו הגדול. שכן “תורת גאנדי תורתו של ישראל היתה, ואנו היהודים היינו אולי הקרובים ביותר לתורה שהוא הטיף לה. כי היא נולדה בעצם על פני האדמה הזאת שהיא מולדתנו”. “לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי” – הוא מטבע עברי עתיק יומין.

תמיד נאחז ב“ניצוץ הקדוש” שבדבר והעלהו למעלת שלהבת־יה. כי “צללי הדברים הם הדברים עצמם”, והוית הפרי כולו כבר צפונה בגרעין. על כן מצא שירה ומיצה יופי גם בענין “חמרי” כגון “הסוציולוגיה”; והסוציולוג, איש המעשים והמיספרים, נגלה לו באור האמנות הבהיר. ואכן רשימתו על ד"ר ארתור רופין פרק שירה הוא, ציור של נהרה אנושית מזוקקת, שמעטים דוגמתו בספרותנו הפובליציסטית.

לופבן, למרות הקוים הליריים הבולטים שבמהותו, סופר פובליציסטן היה, הדורש אל החיים ההווים ומתהווים, ותגובתו על מעשים, מאורעות, והתרחשויות בחיי הפרט והכלל, תגובת איש העת היתה, אשר קצב הזמן הזורם הוא הריתמוס הנפשי שלו, ופעמי היום וחיי השעה הם הרוח החייה באופן כתיבתו.

האם לא היה ה. היינה, אהובו, פובליציסטן אמן משעור קומה זה? ואחד האם? – האם לא העמיד את עצמו על פרשת דרכי הזמן, ומעמדתו זו שאל לנתיבות עולם למען עם־עולם?

ברם ידוע ידע לופבן, בעל הטעם העדין והחושים הערים, גם לכלא את הרוח הפובליציסטית העזה בשעה שבא להתיחד עם הנפשות החביבות עליו ביותר מבחינה אישית, אלה ששמשו לו מורי דרך ומאורי ערך בנתיבות חייו מראשית נעוריו. ואז הוא נגלה לנו באופי האריסטוקרטי שלו, הבא ללמד את תורתו למעטים, ליחידי סגולה. וגם אז אין הוא בורח אל האסתטיקה לשם פורקן מן החולין שבחיי יום יום; להיפך – בה, באסתטיקה, מוצא הוא סעד וסיוע לאתיקה הסוציאלית, למוסר הרבים, למלחמתו לעולם־חסד, שלהם הקדיש את מיטב אוניו ועיוניו.

דוק ותמצא שגם במאמריו הפוליטיים והפולמוסיים, שבהם הוא איש ריב ומדון, – הנימה הלירית מנעימה את חריפות הטון ומרירות הטינה. וגם במקום הוא בא להורות הלכה ולהוכיח, אין הוא נוקט סגנון של בעל מוסר ולשון של מטיף. הסופר האמתי איננו מטיף, הוא משיג את מבוקשו כאמן. על כן כה נתחבבו מאמריו השבועיים ב“הפועל הצעיר” על קוראיו; נעשו כמעט צורך נפש לרבבות אנשים בעלי טעם, והם חיכו למוצא עטו במשך שבוע תמים, כחכות לבשורה טובה. שכן איחדו בתוכם מאמרים אלה את הטוב והמועיל יחד, שתמיד אנו שמחים ומתענגים עליהם מחדש. היו כאלה שדלגו על המאמרים הפוליטיים בעתונים היומיים; בהאמינם שממילא ימצאו בכלל מאמרו השבועי של לופבן את דברי כולם. הוא ברא להם תמונת עולם פוליטית שלמה במאמר אחד; ויום טוב עשה לו הקורא כשלופבן נתפנה ממעשה החולין שלו והקדיש את עטו לאיזה נושא מיוחד, שבו הראה את כל יכולתוו כאמן המסה והרשימה.

כל שקרא את מאמרו על ארתור רופין, ליובלו הששים, התרשם ביותר מחן הכתיבה ומאהבת חכמים של סופר יקר זה. ועד היום עוד עומד טעמו בו, והוא יעמוד עוד ימים רבים. איזה צליל נקי, ואיזה טון טהור ונאה! אתה קורא שורות אחדות ברשימה זאת, ותיכף הינך נתפס לענין כולו, כמו לאיזה נגון נעים, שנשאר רוטט על מיתרי הלב מתקופת ההשכלה המאוחרת, הרומנטית והתמימה מאד.

לופבן האמן, בעל הכלים המשוכללים, הקרירים במקצת מרוב צחצחות, ידע תמיד ליצור בקוים מעטים נוסח מלא לדמויותיו היקרות. ככל מיטיבי כתוב – הצליח יפה בבחירת המקום והזמן ובמזיגת המראה והקול היוצאים משניהם יחד. כאמן אמת המחונן באינטואיציה חנונה וסנונה, חדר לנשמת הדברים והזדהה והזדהר עם הדמות המתוארת.

אכן פורטרטיסטן מובהק היה, ובכל תג וקו שהוא משקיע בתמונה הוא מעלה ממעמקים את רוחו ונפשו של המצויר. השכלתוו השרשית נכנסה למחזור דמו ונתערבה עירוב אורגני, הפועל בנסמך למקורו ולא בנפרד.

לופבן נוהג לצטט הרבה והוא מסתמך תכופות על דעות, מימרות, פתגמים, הלקוחים ממקורות שונים; ברם אין הוא שייך לאותו סוג סופרים אשר ישראל כהן, תלמיד־חבר של י.לופבן, מכנה אותם “מרדפי אסמכתאות”, שהם בבחינת “מרדף ריקים חסר־לב”, ככתוב בספר משלי; המתגנדרים בבקיאות" “ראו מי אני ועד היכן ידיעתי מגעת”. האסמכתאות של לופבן צריכות לגוף הענין ולנשמת הדברים, והן אורגניות ברקמת יצירתו ובטבע כתיבתו. באמרו באותו מאמר: הסוציולוגיה של היהודים בגולה זוהי נול האריגה של פנלופה, שעליו ארג לו הגורל היהודי את אריג הרמיה שלו; ביום הוא אורג ובלילה הוא מתיר את הארוג" – הרי על ידי משל זה הסביר לנו בפשטות ובבהירות יתרה את מארג היותנו בגולה, והמשל והנמשל עולים יפה בקנה אחד.

ותמיד בגמרך לקרוא את פרקי ההערכה הנאים של לופבן, ראה תראה לפניך פתאום מעין דו־פרצופין; כמין שתי דמויות עולות לפניך מתוך מסכת אחת; האחת מובלעת בשניה ומשלימה אותה, תמונת המצייר במצוייר, והיוצר – בדמותו ובצלמו יצר; כמאמרו של “רוח האדמה” ב“פאוסט” נוסח ראשון: לרוח דמיונך / אותו ישיג רעיונך.

ב

בררן גדול היה בבחירת נושאיו. לא נזקק לחומר אם לא בחנהו תחילה ברגש ובמחשבה ומצאהו נאמן לתעודתו. מאמרו “ארבעים שנה” הוא דוגמא קלאסית כיצד מסכמים, וכיצד מסבירים, ואיך מעמידים עובדות על עיקרן בדיוק מכסימלי ובדך קצרה וישרה ביותר. אף שורה אחת אין כאן שלא כשורה, אף מטבע לשון אחת אין כאן שאינה טבועה באדני הדברים, שאותם מרצה הסופר. “כאדם שיש לו סגולה חביבה עליו ביותר, והוא מונה וחוזר ומונה עד כמה פעמים, כדי שידע חשבונה”, כדברי המדרש. “מה שאירע לעליה השניה בכלל, שלא רצתה להיות אפיזודה בתנועת שיבת ציון, אלא נטתה מלכתחילה את הקו לאריכות־ימים, לרציפויות, להיות אחד השתות העומד איתן בכל חליפות העתים ותמורות הזמנים” – אירע לעתון “הפועל הצעיר”.

דמיון זה בין עצמים בלתי דומים זה לזה – מקורם בהיקף, שלופבן מקיש מן האני שלו, מן הסוביקט הרוצה, הפועל והמגיב, שהוא מעמיד תמיד מול “אני” אחר; ומן הפרט שלו הוא מלמד על הפרט האחר, בהעמידו מתחת לסף הידיעה, את אישיותו במרכז, כדרך היוצרים הנאמנים, המביטים תמיד בנפשם ויוצרים את דמות העולם בדמותם הם.

מבני העליה המעטים של “העליה השניה” היה; עמד על השלבים הראשונים של סולמה הגבוה, ולאט לאט, דרגה אחר דרגה, התקדם ועלה אל ראשו שהגיע לשמי המדינה – – – ומי כמוהו רשאי ומורשה לדבר בשמה הגדול של עליה מעולה זו?! “היתה זאת אחת השעות של התערות היסטורית המתגלה אצל עם, המנסה לפרוץ נתיבות חדשות לגורלו; היה זה ריכוז כוח נפשי גדול, חישול כלים ורצון להתחלה של מעשה רב, יקיצת רננה של נימין שהיו נרדמות וכמעט משותקות במשך דודות רבים. שוב לא פרזות פתטיות, לא דיבורים שאין עמם חובה, לא מחקר מופשט, לא אונאת דעת, ביודעין או שלא ביודעין, ע”י מלים מדברות עתק, אלא אחריות בבטוי ורצינות חמורה בראית הדברים ובתחושת האמת שבהם. היה זה חידוש גמור בפובליציסטיקה העברית".

ו“אחריות” זו, “רצינות” זאת, ואותו “חידוש גמור בפובליציסטיקה” נעשו לקניניו הנפשיים של לופבן הסופר והעורך. הוא היה מחונן בקרני התחושה הרוחניות שכל אמת מוארת בהן, והוא תפס תיכף את החדש המתהווה כאן, וצעד אחר צעד, כמיטיב לכת בדרך הרוח, לווה את תהליך התקומה הישראלית עד יומו האחרון.

הוא לא היה אנאליטיקן מומחה שאמת האנאליזה היא אמת הבנין בידו; בחילוק המושג לחלקיו ובתורת הניתוח של הרעיונות עסק רק כלאחר עט. את הסינתיזה, המזיגה והחיבור, בקשה רוחו היוצרת, והבחינה ההכרתית־ביקורתית שלו – בחינת האהבה היתה, הרואה את עולמה ויעוה באחוה ובאחדות. בעל מסביר היה, משביר בעט־נוי מזון מבריא לחברה שבתוכה יצר ופעל. הבין הרבה, סלח ואהב; ומה שאהב – האהיב על אחרים, ומה שהשיג – הציג למופת. מורה ומחנך היה, מבית מדרשם של שלמה שילר וא.ד. גורדון; שייך היה לאותו סוג נבחר של אנשי סגולה שנוח להם להיות מובנים מלהיות נערצים, והוא מן המעטים שהלשון ניתנה להם לא בשביל להסתיר את מחשבותיהם אלא לעשותן לקנין הכלל, שאותו עבד באמונה ובאהבה.

ג

“טעם החיים שבמעמקים אינה בהצלחה אלא באי־ההצלחה”. ואמנם הוא לא היה איש ההצלחה, – איש בעל ערך היה, אחד המעטים מהולכי שפי בתוכנו, שומרי משמרת הרעיון והמפעל בציונות ובתנועת העברית, שעליהם אמר הרצל: “אין לך תפקיד שאשרו בצדו כתפקידו של שמש לאור”. ואם אושר משמעו להכיר את גבולי עצמו ולחבב אותם על עצמו – הרי שאשרו שלם היה; ואף על פי שנראה היה לנו כבודד, לא היה בודד מעולם, אפילו בהיותו בדד ביותר. אותה “זוית מחבואים” בחיים ובספרות שייחד לעצמו – זוית זיוית היתה, “זוית הנפש”, שעליה המליץ רמב"ע בזה הלשון: “ואז תמצא כל העולם הגשמי שקוע בנפשך ונכלל במחשבותיך, עד אשר תוכל לכלול אותו בזוית מזויות נפשך”.

א

רק מאמר אחד, קצר וממצה, כדרכו, כתב לופבן על ה. היינה, וממנו אנו למדים באיזו מידה הושפע הכותב מאישיותו ומיצירתו של פיטן גאוני זה. ואמנם הפובליציסטיקה של לופבן, מיטב יצירתו, רוחו הלוהטת והעזה של היינה כבושה בתוכה! השנאה ל“אדום”, “הצובע בדמינו את כפותיו החסודות”, היא הרוח החיה המדובבת ומנובבת את עטו השנון והלוחם של לופבן. הסיסמאות החריפות והקולעות של היינה, פסוקי היעף החדים והמוחצים של משורר מעורר זה, היו נר לרגליו של הסופר הלוחם בדרך יצירתו. המאמר הנזכר על היינה, שנכתב בשנת תרפ"ו, במלאות שבעים שנה למותו של היינריך היינה, שופע כולו רעיונות היינה ופסוקיו, ובעקבותם פוסק לופבן את פסוקיו הוא כפירוש, שהוא עצמו גופי חיים. ביצירת היינה ראה בחור בית המדרש מדמביץ שבגליציה המערבית, תורה שלמה הצריכה לימוד לנערי ישראל, “העורגים ומתפרצים למהפכת חיים ורוח מעבר לסף בית המדרש השומם והנעזב”. וכך הוא אומר שם: “ספרי היינה היו לנו ספרי יחוד ולא ספרי שעשועים. קראנו הם כקרוא איש במגלת לבבו. ממנגינת־ערביים זו האובדת בעצבון, נישאו לקראתנו אנחות נעורים שלנו, עם כל הכמיהה שבהן, עם כל הכאב והחלום הבאים אט עם צאת היום, ועם תמהון־הלב הגדול בפני חידת שני העולמות, סתומת חזון וסתומת פתרון”. היינה וביאליק משמשים כאן בהרמוניה; “סבל הנעורים”, שהיה לשירה גדולה ביצירת ביאליק, והיה לסבל הנעורים שלנו בעירות הגולה, התמזג באותו המעין הנובע של “ספר השירים”, ביסורי הנוער שלו, שלדעת לופבן “היה לנו כעין מראה כשפים שהיינו מנחשים בו את כל חליפות הגורל של חיי הנוער”. לא ספר גרמני היה “ספר השירים” הידוע, כי אם זמירות ישראל, שהתגנבו חרש לתוך אפלולית בית־אבא בשבת עם חשכה, בשעת “הסעודה השלישית”. ובזמר האב והבן את הנגון העגום והנלבב המתואם אל “בבואו מאדום”, – – באה בת השירה של היינה וצרפה את קולה הנוגה, היהודיי מאד, לקולם של בני העיירה, והיתה למנגינה אחת ולשאיפה אחת – גאולת ישראל מידיו של עשו: “יצוה צור חסדו קהלותיו לקבץ / מארבע רוחות עדיו להקבץ / ובהר מרום הרים אותנו להרבץ / ואתנו ישוב נדחים קובץ!” אמנם “בן נדח” היה בן דיסלדורף זה, “אח אובד”, אבל אח מן הבשר והרוח שלנו, וגם בהתנכרותו לא התכחש ללבו; את חליינו נשא ואת מכאובינו סבל, וחזון גאולת ישראל עמו – חזונו. לא אל הרי הרץ של מרום אשכנז נשא לבו, כי אם אל הרי ישראל: “ובהר מרום הרים אותנו להרבץ!” “ובין המלאכים הנסתרים שלוו אותנו לארץ ישראל, היה גם הוא: היינה”.

בצאת קארל מרכס בשנת 1844 מפריז ללונדון אמר: “מכל האנשים שאני משאיר כאן, קשה לי ביותר הפרידה מהיינה. הייתי רוצה לקחתו אתי בין חפצי”. והנה בין חפציו המעטים שלקח אתו לופבן כצידה לדרך, בצאתו מדמביץ לארץ ישראל בשנת 1909, היה היינה… וממנו למד להיות איש צבא נאמן במלחמת השחרור של עמו בארצו, שהיא חוליה גדולה וחזקה גם במלחמת השחרור של האנושות – בית מלחמתו ויצירתו של הפיטן היהודי בלשון אשכנז. גטה, אשר קנה־המדה שלו היה האדם היוצר כפרט, גרס: היות אדם – פירושו להיות לוחם! ואילו היינה, הקוסמופוליט, למדנו: להיות משורר – הרי זה להיות איש מלחמה! השירה, לפי היינה, לא נתנה לנו לשם הנאתנו הפרטית, “לשיר כמו ששרה הצפור”, אלא כלי מלחמה היא למחוץ ולהכריע את אדום־עמלק הנצחי, שמלחמה לו בישראל מדור דור. בתפלת ההתנצלות לאפולו, בהקדמה למהדורה השלישית של “ספר השירים”, הוא מתודה ואומר: “אתה יודע למה שלהבת יוקדת זו, אשר פעם התענג העולם על שלל צבעיה, מוכרחה לשמש עכשו לתבערות רציניות יותר… אתה תבין ללבי, אל יפה ואדיר, הן גם אתה תמיר לפעמים את עוגב הזהב בקשת גבורים ובחיצי מות”. אפולון הבין… וגם היהודי הצעיר יצחק לופבן הבין שהשירה אינה חלום ליל אביב לאור הירח… ולא תמיד היא כלי מחזיק ברכת שלום. יש והיא, השירה, הנה המסקנה האחרונה של בינת החיים, והיא קוראת למלחמה ללא רחמים, ומטרתה – נצחון על אויבי אלוהים ואדם. וכך סבור היה ביאליק בדבריו על יל“ג איש המלחמה והשירה: “רבים באים ואומרים, שאין שירתו של יל”ג שירה, והיא שירת מלחמה. ואולם, רבותי, הלא שירת ישראל מאז ומעולם היא שירת מלחמה. גם שירת נביאינו היא שירת מלחמה!” לופבן ביקש בשירה דוקא את הרוח הלוחמת, ולדעתו רק שירה מיסרת היא שירה מבשרת… “משורר מוכרח להיות לוחם!” לאמר: זהו תפקידו וייעודו, ורק שירה כזו מצדיקה את עצמה. והוא משלים: "משורר אינו זה המתהלך חוור וחסר דם ומזרה מוץ לירח. מן ההכרח שתהיה איזו אידיאה, צריך לרצות דבר מה, צריך שתהיה נקודת פורקן ופדות במאויים ובמשא הנפש: שירה וממלחמה לאיזו אידיאה, למטרה ידועה, הן שתים שהן אחת, לא דבר וניגודו, אלא, להפך, דבר ואיגודו. משכתב היינה את אגדת החורף שלו “דייטשלנד”, זרקה בו הבקורת האשכנזית מרה: “השירה נהפכת לפוליטיקה!” ואילו את שירתו הנקמנית של תיאודור קרנר הלאומני, ראתה בעין יפה, כליריקה טהורה, שאין בה כל פסול פוליטי. היינה, בן דורו, נלחם בפיט צבוע של אדום וברוחה הרעה של השירה הפטריוטית מחוסרת הדם, והוא הוקיע אותה לעיני כל כזיוף, וככעור הטעון ביעור. את חציו השנונים ביותר שלח בשירה, האשכנזית כביכול, של קרנר, הקוראת לראֶבנז', לנקמה. תיאודור קרנר, משורר צר־אופק ועין מתקופת נפוליאון, מקובל היה על עם האשכנזים יותר מהיינה; את שיריו “שירי הנבל והחרב”, למדו בכל הקסרקטינים ובתי־הספר הפרוסיים. בה בעת שאת שירת היינה החרימו ואסרוה לבוא בקהל. שירה פרוסית זו שמשה יסוד יחיד לתורת ההשמדה של "החיה הצהובה, שממנה יצאה המפלצת ההיטלרית:

דָּם תַּחַת דָּם! כָּל תּוֹפֵשׂ חֶרֶב – הַכְרֵעַ!

זֶרַע מְרֵעִים כֻּלָּם!

זִכְרוּ הַשְּׁבוּעָה, זִכְרוּ הַבְּגִידָה בָּרֵעַ

וְרַוּוּ צִמְאוֹנְכֶם בְּדָם!

זוהי שירת המלחמה של רוח אשכנז. ואילו שירת היינה הטהורה הכריזה מלחמה על שירה זו. היא, שעיקרה היה תיקון העולם במלכות אלהי האהבה והאחוה בין העמים, נלחמה בלי הרף בטומאה הזאת, באשר הרגיש המשורר האמתי בסכנה הצפויה לעמו ולעמים כולם, מפיוט־סיוט זה. על כן ראה בו לופבן, הלוחם לחרות עמו הנרדף, את מורו ורבו הגדול, וכעבור שבעים שנה למותו, העלה את זכרו לברכה ואמר “קדיש” לעלית נשמתו; ואת מאמרו על היינה הוא מסיים במלים הפשוטות והנשגבות ביותר של תפלות ישראל: יתגדל ויתקדש!

ב

כל משורר אמת, כדוגמת היינה הנערץ, היה קרוב ללבו של לופבן, והיה לומר ממנו ומשכיל מיצירתו, סוברה ומסבירה לאחרים. ומכאן אהבתו והבנתו הרה “לאח רחוק” אחר, שהיה בו לא מעט מן החן, הטעם, הפקחות, המרירות, והמאבק לטוב ולאמת של “האביר הנוגה באצטלה האפורה”, – הלא הוא פטר אלטנברג, “הדוד הטוב מוינה”. אמנם למעלת היינה לא הגיע; ברם אף הוא היה משורר מעורר, לוחם לפי דרכו, יכולתו וזמנו; אף זה בעט ברגל גאוה במקובל, וראה עצמו כפיטן מורה ומחנך; ולא עוד אלא שראה בכל אדם משורר בפועל. האדם מטבעו רומנטיקן הוא, שוחר יופי, ו“הרומנטיקה של יום יום היא הנכבדה באמצעי החנוך”. אין צורך לברוח אל המשוררים… כל אחד מלא שירה כים. כי טוב האדם וצריך רק להגיע אל הצד הטוב שבו. אין צורך גם להרקיע שחקים, לא בשמים היא תורת האדם… אלהים ושטן בתוכנו הם, ועלינו להגביר את אלהים על השטן, להעלות את ניצוצות הקדושה מן הקליפות… קרובה ישועת האדם, שכן בנפשו היא, על כן בוא תבוא אם רק נגיע אל היופי של הרגע הזה, שאינו לעולם “רגע ריק ורע”, כדעת מפיסטו, כי אם להיפך: הוא, הרגע הזה, הוא סכום כל התכליות, והוא הרגע־נצח הגדול, והוא הודאי המוחלט, מה שנקרא בתנ“ך: “היום”. “החיים! אני כורע ברך לפניכם! שתי עינים לי, שתי אזנים לי – לי המלך!” – קדושת החיים היא היא קדושת האדם, ומכאן סלולה הדרך לגאולת האנושות. עצם ההויה טוב הוא, כמאמר אלהים בבריאה: וירא כי טוב! ולראות משמע – לאהב! ואמנם כך קבע אלטנברג את נוסח מצבתו: “הוא אהב וראה!” ויצחק לופבן, אוהב ורואה גם הוא, ראה את שירת אלטנברג כשם שראה, כלומר: אהב, את שירת היינה, אהב והאהיב אותה על בני דורו. באלטנברג ראה את המחנך ליופי שבחיים, לראית הטוב שבאדם שהוא תמיד בבחינת “מתהווה”. הוא העריץ את הרוח הטובה של יצירתו, שנתמשכה מן ההומניזם של ההשכלה שבשורתה יצאה מאוסטריה. בנעוריו של לופבן איש גליציה, היתה עוד “הרוח האוסטרית” הטובה מקובלת בעולם הרוח של אירופה. הקיסרות האוסטרית סימלה הויה דימוקרטית של משפחת עמים החיה בצוותא ואין פרץ ואין צווחה. פטר אלטנברג נתן בטוי נמרץ לרוח זו בכללה ולרוח הוינאית בפרט. “שום איש איננו – הוא מתהוה”, הורה הומניסט אחרון זה של וינה. פירוש הדבר: אין לחשוש לרע. ים סוער הם החיים, וההתגבשות באה עם כל גל וגל של הרגעים הסוערים ההולכים ובאים, הולכים ומתחדשים. הפובליציסטן לופבן, העומד על משמרתו של עמו בסאון החיים החדשים סביבו, טיפוס של לוחם־חולם היה; רוח של משכיל אוסטרי פעמה בו מראשיתו, ו”הרומנטיקה של יום יום", החלפת כוח זו, שכל אדם יוצר זקוק לה, היתה הרוח החיה באופני יצירתו היום־יומית, היום שהולך לאחרית הימים. על כן כה התרפק על פטר אלטנברג, השתעשע בו וחסה בצל “בית הקפה” שלו – בית היוצר של הצלליות האלבומיות שלו.

האופטימיות הוינאית של אלטנברג הפיטן הזכיר את ה“נייע פרייע פרעססע”, ואת הפיליטון של הרצל, ואת הרצל עצמו, יוצר “מדינת היהודים”, שנוצרה תוך אמונה כנה ותמימה שהאדם הווה רק כשהוא מתהווה; על כן תקוה לעם היהודים המתהווה תמיד להשיג את מדינתו, שהיא צורך העולם. אכן רוח וינה הטובה דברה מתוך לבו הגדול של חוזה מדינת ישראל; אף הוא כרע ברך לפני החיים ההולכים ומתהוים ב“אלט־ניילנד”, בה יקום מחדש דור המכבים שיביא את השלום והאמת למזרח כולו. לופבן, היהודי השרשי, חניך בית המדרש, “ההשכלה המאוחרת”, הציונות והספרות העברית לתקופותיה, ראה ברוחם הלוחמת של “האחים הרחוקים” את רוח עמו ושירתו, שלא נתנה מנוחה לעולם, עוררה את מצפונו וקראה אותו לתשובה ולגאולת עצמו.

הופמנסטל, שניצלר, בר־הופמן, סטיפן צווייג, הוציאו לספרות האוסטרית מוניטין באירופה יותר משהוציאו שטיפטר, גרילפרצר והרמן בר, בני העם האוסטרי־קתולי. אלטנברג לא הגדיל ליצור כראשונים, באירופה לא נודע שמו כדוגמת צווייג ושניצלר, אבל הוא היה וינאי יותר מכולם, יהודי יותר מכולם, אף על פי שלא פרסם את יהדותו; והסימן היהודי המובהק שלו היה – אחדות חייו ושירתו; “אני המלך!” – בחינת מאן מלכי – רבנן! קו יהודי מובהק, הרואה ביצירה עולם ומלואו.

“אח היה לכולם, וכולם אחים לו”, אמר עליו י. לופבן. ואחוה כללית זו שאין מעלה כמעלתה במוסר היהדות, מפני שהיא אומרת “אב אחד לכולנו”… היא שמשכה ביותר את לבו של לופבן, שכל עיקרו – אח נאמן לקרובים ולרחוקים, אחד מבני העליה, שאהב מתוך ראיה וראה מתוך אהבה, וחי ויצר באמונה, שטוב הוא האדם כל עוד הוא עובד באמונה ויוצר את עצמו ואת החברה כולה; ומתוך שלש אלה: אהבה, ראיה ואמונה בתחית עמו ובשגשוגו נפטר מן העולם, שבתיקונו עסק כל ימיו.

ג

בתקופת ההשכלה המאוחרת הצמיחה גליציה אשר ממערב לנהר הסאן, ספיחי השכלה שדופים, שינקו מקרקע בטלה, זבורית, שלא שתתה מגשם הברכה שהמטירה “בת השמים” הנאורה באביב ימיה.

לא מרובים היו שלפי ההשכלה שצמחו בשדה לא־זרוע זה. פה ושם צמח מתחתיו בחור משכיל שנעשה באחד הימים “כתבא רבא” ו“שם דבר”. לא העמידה ארץ זו סופרים, משוררים וחוקרים, כדוגמת “נעים סאטירות ישראל”, ארטר, ואבי חכמת ישראל בלה“ק, רנ”ק, אשר רכז מסביבו חבר־תלמידים־חברים; כמו שי“ר, צבי הירש חיות, ד”ר מאיר לטריס, שמשון בלוך, ואחרים. בריגיל־גריליב שבגליציה המערבית, הולידה את מרדכי דוד ברנדשטטר בתקופת “השחר”, ועמו עמדה מלדת האפרכיה כולה כימי שני דורות.

רק בראשית המאה הזאת התעוררה פינה נדחת זו לחיים חדשים, ודוקא מעיירותיה הקטנות יצאו מספר סופרים ומשוררים, והם תופסים מקום נכבד בספרות העברית החדשה עד היום.

אחד מהם היה הפובליציסטן והמסאי החשוב, נקי הדעת ואציל הרוח, יצחק לופבן.

ד

דמביץ, עיר מולדתו של י. לופבן, שם דבר היתה במדינת הקיר“ה באותם הימים. היא הוותה “ראש־גשר” חשוב בקו מסלת הברזל המלכותית, ונקודה בעלת ערך איסטרטגי בתחבורה של המדינה כולה, שקורין “נקודת קשר”. ואף על פי שלא ידענו בדיוק “ראש־גשר” ו”נקודת קשר" מהם, מכל מקום היה לנו יחס של דרך־ארץ לדברים הקיסריים הללו, וקבלנום מתוך מורא מלכות, שמצווים היינו, מלמוד “פרקי אבות” בשבתות הקיץ, להתפלל בשלומה.

ברם, חידוש גדול הרבה מ“ראש הגשר” של דמביצה, היה לנו ראשו הגדול והשעיר מאד של ר' נפתליש דמביצר, – “נכד” מגזע רופשיץ, דור חמישי לראש השושלת רבי נפתלי צבי הורביץ מרופשיץ. פעמיים בשנה, בקיץ ובחורף, היה בא לעירנו, להתארח אצל קרובו הרבי, ושהה מדי פעם כחודש ימים בביתו. בבואו היו נכנסות אתו כמה עירות מישראל: טרנוב, רישא, קולבשוק, לנצוט, מיעליץ, דינוב, ובעיקר – דמביץ, עיר מגוריו. הוא היה מעורה ומעורב “בכל העולם”, ולא היה מקום ברחבי גליציה שלא הכירוהו. שכן “מתארח” היה כל ימיו אצל קרוביו “הרביים”, והיה אורח נכבד ב“חצרותיהם”. היה זה טפוס עליז וסואן ברעש, כמין פורים נצחי; היה בר־נש קל־דעת, קל ראש, קל רגל, ו“קל שבקלים”, כפי שכנוהו־גנוהו החסידים הותיקים. גבר נאה היה, בלונדיני כשדה שבלים בשלות, והנשים הסתכלו בו בגנבה; ואף הוא לא מנע את עיניו היוקדות מהן. היה צוחק וצועק בבת־אחת, מרבה לדבר ולספר, והיה אוכל ושותה בכל עת ובכל מקום ובכל פה; וכל מה שהוא עושה, בעסק גדול הוא עושה, בפומבי ובמלוא־פום. ומכוון שה“נכדיות” בלבד לא פרנסה אותו, אחז גם באמנות ה“שדכנות”, וקרא לעצמו “שדכן־מדינה”. פנקס גדול ועבה, כמין סדור “קרבן־מנחה” של נשים, היה לו, ובו רישומים לפי אלף־בית כל שמות הבחורים והבתולות, “זרע קדש”, שעתם עת דודים; ואת אלה היה משדך ומזווג, ו“אומר לדבק טוב הוא”. וכך שידך באחד הימים את אדלה היפה, בת הרבי מהורנוסטופול בפלך קיוב, עם קלמן, אלמן מלנצוט, רב ואב לשלשה ילדים. אדלה והוריה נמלטו מהורנוסטופול, היא עיר מולדתו של המשורר שמאי פינסקי ז“ל, ובאו לעירנו לבית הרבי, אחי האם. והנה הופיע באחד מימות הקיץ ר' נפתלי דמביצר. כ”אילה שלוחה" בא ברכבת המהירה, המגיעה בארבע אחר הצהרים, ושדך את הנאוה והמעונגה לקלמן האלמן, “נכד” אף הוא מגזע רופשיץ, למגנת לבה של הכלה, ולצערם הרב של כל הבחורים המשכילים מעריציה של אדלה ואוהביה בסתר.

אדלה החמודה, היתה בעיר מולדתה הרוסית אהבתו הראשונה של המשורר ש. פינסקי; כל נער קורא שירים בעירנו יודע היה שהשיר של פינסקי, “שיר זקונים”, נוצר מתוך אהבה גדולה ואומללה זאת! על כן יקר היה לנו שיר זה שבעתים, והתרפקנו עליו כעל שיר השירים אשר לאהבתנו אנו בעתיד:

“נשיקה רק אחת אצלת לי בחום־העלומים, / וכבר שירים רבים הולידה לעמי ונאומים / ממשאות לבבי – – / האצילי עוד אחת, ובכל עזוז אהבת נעורים, / ואוליד את יתר חזיונותי שבלבי הם שמוּרים – / ואהיה לנביא”.

“על אהובה זו שפרש ממנה, התעצב, כנראה, אל לבו”. כך כתב יצחק לופבן ברשימתו הלבבית על ידידו ש. פינסקי. והוא מוסיף שם: “לא שירת חייו באמצע נפסקה, אלא הפסיק באמצע חייו את שירתו”. ואמנם נאה פרש לופבן. בגזרת הגורל נעשה פינסקי נואם נאומים לעמו, שד"ר ציוני מעולה, ואילו את “יתר חזיונותיו” לא הוליד; לא באה שירת נעוריו, שכה יפה היתה בראשיתה, על המשכה, והיא מתה בנשיקה.

מפיו של נפתליש, איש דמביץ, נודע לנו באחד הימים על “בריחתו” של האפיקורס “אבי־אבות הציניסטן”, לארץ־ישראל. “שדכן מדינה” זו דעתו לא היתה נוחה מן התנועה הציונית והעברית, שבכל מקום נתקל בה וראה בשגשוגה. שופך היה את חמתו על “המחוצפים” הללו, ובעיקר היה מדבר בגנותו של איצ’י בן ר' אליקים גציל, בחור יקר זה, למדן גדול, שנתפס למינות ר“ל. מה דוה לבו על ר' יצחק אברבנאל, שיצחק לופבן מזרעו היה לפי המסורת המשפחתית; “שורש פורה ראש ולענה” ואבות קדושים כאלה! ומה עשה חומץ בן יין זה? – – קרא לאספה בבית הכנסת הגדול, נאם נאום, ועשה “אזכרה” לאותו דוקטור בווינה המכונה ד”ר הרצל! כמובן ש“קהל” “לא שתק לו”, הושיבוהו בבית הכלא, אבל חוצפה שכזאת: נגד הרב ועל אפה וחמתה של העדה כולה! והיה מעשה ומצאו מתחת למעילו אחד מספרי המינים של אברהם מאפו, “אהבת ציון”, והוא – גם בוש לא יבוש! עקשן ומומר להכעיס; עמד ויסד “פראיין”, מושב לצים של הציונים, וקרא שמו “השחר”, “כדבר הזה אשר אין לו שחר”, ככתוב. ומה שמח תושב דמביץ זה על “בריחתו” של אותו מסית ומדיח: “יום אחד נעלם הבחור דנן, ורק כעבור שבוע ימים הגיע מכתב ממנו מטריאסט, ובו הוא מודיע לאבא־אמא שהוא עולה לארץ ישראל לבנות מדינה למען עם ישראל שאין לו מולדת משלו, והוא גר ותושב בכל העולם”. “מרוב אפיקורסות, כנראה נטרפה דעתו עליו ועשה מה שעשה”. ור' נפתליש סיים באנחה: אומרים ששם, בירושלים, נתפקר לגמרי ונעשה שותפו של אותו מין ואפיקורס, אליעזר בן יהודה שמו; נעשה עוזר כנגדו ב“שקאלעס” ומוציא יחד אתו עתון שהוא קורא לו “ארץ הצבי”, וכל הרבנים הגדולים הטילו עליו חרם חמור כמו על ספרי הגליונים.

בשביל הנוער הציוני היו דברים אלה כבשורה טובה מארץ הפלאות; וכל אחד מן השומעים התפלל בלבו: תהי אחריתי כמוהו, והלואי ואגיע בקרוב למקומו.

ה

באוירה של דמביץ התהלכה הרוח הליברלית של המאה התשע־עשרה; היצירות הלועזיות, החביבות על הקורא המשכיל, מלבד ספרי המופת של הספרות העברית העתיקה והחדשה, היו: “נתן החכם” ללסינג, “יסורי וורטר הצעיר” לגיתה, “השודדים”, ו“שיר הפעמון” לשילר, ועל הכל – “ספר השירים” של היינה.

האחרון כמו נקרא מאליו, ושיריו המופלאים שרו ובכו במסתרים בכל הלבבות הצעירים. דמביץ שישבה על פרשת דרכי התחבורה של מדינת הכתר האוסטרית, שמשה מעין פרוזדור לערים הגדולות טרנוב וקרקוב, המשכילות בערי גליציה המערבית, והיה בה מן הטוב והנאה שבשתי הערים החשובות הללו, שהעמידו סופרים ומשכילים ואישים ציוניים רבי ערך. ומפני שעיר של פרנסה היתה, גידלה אוכלוסיה של בעלי נמוסין ומדות נאות. “כל עיקרם של למודי האדם – זה האדם!” ומשכילי דמביץ זכרו יפה את הכלל הגדול הזה של גיתה הגדול, וגם קימוהו בחיים, כנאמר: “לעולם יהא אדם!”

באוירה נוחה וליברלית זו נולד יצחק לופבן בשלהי המאה התשע־עשרה; גדל, למד וחי בה עד לשנתו העשרים, עד שעלה למקום נאה יותר לו ולעמו, עד ש“ברח” ל“מקלט הבטוח”, נקלט באוירא דארץ ישראל המחכים חכמים וטובים, ו“הגיע להתנשאות”, כלשון החסידות.

לופבן, שאחז בעט סופרים בגיל צעיר והעמיק לחדור לחייהם וליצירותיהם של אנשי סגולה, אינו מיחד את הדבור על עצמו ועל פעלו. רק בין השיטין נרמז הקורא פה ושם על האני הפרטי של הכותב, על יעודו ויחודו כאדם וכסופר. לרוב הוא נחבא אל נושאיו, מסתתר מאחורי מפעלו של האדם שעליו הוא כותב; וכך מתוך הצנעת עצמו, הוא כאלו מלמד אותנו את הגדול שבכללי המוסר: אדם מועט לעולם.

בהגיע לופבן המסאי להערכת ביאליק, הוא כמו עוצר את נשימתו, כובש את רגשיו האישיים העזים, והוא כמו מאט את עטו, למען לא יעוט בתאוה יתרה על נושאו היקר ולא יהרוס אל הקודש פנימה. לופבן היודע להעלות אפיזודה פשוטה למעלת שירה, מחושב ומיושב בדעתו גם כשזו פוחזת עליו ומזרזת את עטו לדברי מליצה בעלמא. הוא שומר היטב על יחסי המדות ואינו נתפס לפתוס שאינו מעלה. לא הבחינה האסתטית, שהיא אישית לרוב, עיקר לו; גישתו לענינים כמעט תמיד אידיאולוגית היא, זו שאין לפניה אלא הצד הסינתיטי, הבא להסיק את המסקנה האחרונה, הלכה למעשה, מבלי להכנס לאבחנות אנאליטיות, ודקדוקי אמנות לשמה, ששרשם בחויות הנפשיות של הכותב, הקרוב אצל טעמו. לא החויה האינדיבידואלית שלו הוא משמיענו בכתבו על ביאליק, משורר לבו ונפשו, אלא את החויה הלאומית שהנחילה שירה זו לעמו: “הוא חויתנו הגדולה ביותר בתקופה זו, אשר התערה בתוכנו כולו, נספג בנו, היה לחלק אורגני של כל הויתנו התרבותית, של לשוננו ומחשבתנו, של ריתמוס הנפש שלנו, של הכרעתנו הפנימית ואחריותנו הגדולה לעתידות הרוח של האומה”.

וכך הראה לנו גם את טשרניחובסקי, – באור האמונה והתחיה הלאומית־אנושית, ואת שירתו הוא מצין כ“שירת האמונה”. הוא מוציא פסוק אחד משירתו, ודורש אותו ככלל גדול: “אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום; אך בוא יבוא – ישאו שלום אז וברכה לאום מלאום”. והוא חורץ: “באמונה זו אנו חיים, תוך אמונה זו אנו מתיחדים עם יצירתו השירית של טשרניחובסקי”.

האמונה עינה בהווה ולבה לעתיד, למפעל ההיסטורי הגדול; שכן היא, האמונה השלמה, היסטורית היא תמיד, מפני שרק היא עושה היסטוריה ומתערה בה בעצם התהוותה. מכאן אהבתו היתרה ל“אנשי סגולה”, למאמינים ולנאמנים שבאומה. מעטים הסופרים שכתבו דברים כה נלבבים, ספוגי אהבה והערצה והבנה עמוקה ליוצרים ולבונים שלנו, כמו יצחק לופבן. זוהי סגולתו המיוחדת! כל דמות שהעלה – נתעלה עמה, כל הערכה – מערכי לבו של הסופר ערוכים בה נאה, והיא מגלה לנו את יקר ערכו של המעריך ואינו מאריך. עם מתן צורה לדברים, ותהא זו אפילו אפיזודה כרוניקלית, הקרין את זיו נפשו וחרת בחומר את צורתו המתוקנת.

הוא ביקש ומצא בכל מעשה טוב, בכל אדם גדול, את שורש האמונה. וכך אמר על הרצל: “חצב להבות. והאמין כי בכל הפנות תאחז האש. האמין כי יזועו שומרי הרכוש ו’מועצת המשפחה' תווכח ותעשה נכוחה”. וגם את א.ד. גורדון ראה באספקלריה המאירה של מאמין: “ראינו אותו – וראינו בנחמה. האדם גורדון, את נעורינו השיב לנו, את האמונה בחזרה הנצחית, בעדנה היעודה לעם מתוך התחדשות חייו בעבודה”. האמת והאמונה משורש אחד נגזרו; על כן בסכמו את מפעל חייו של יוסף אהרונוביץ, הוא ממצה את עיקרו באחת: “האמת היתה כלי הזין החותך ביותר בידיו של אהרונוביץ במלחמתן… האמת הגלויה, האכזרית לפעמים, ללא משוא־פנים”.

האם לא את דמותו הוא חרת בקוים חותכים וגלויים אלה?!

ו

לופבן ראה בהיינה אחד הלוחמים הגדולים במלחמת השחרור של האנושות, “איש צבא במלחמת ד' בעמלק־אדום”; ובראש מאמרו על היינה הוא קובע את המוטו הזה של המשורר:

“השירה, במידה שאני אוהבה מאד, היתה לי תמיד רק כעין צעצוע קדוש, או תשמיש קדושה לעניני שמים – אבל על ארון המתים שלי תניחו חרב; באשר הייתי איש צבא נאמן במלחמת השחרור של האנושות”.

אכן, רעיון זה מקורו בתנועות החרות של עם ישראל מאז ועד היום; ולא לחנם קסם בכוח כזה להיינה וליצחק לופבן גם יחד. וראה פלא: ענין “איש הצבא” במלחמת השחרור של האנושות, נמצא בכתבי מ.ז. פייארברג פעמים אחדות, ופלא הוא שלופבן לא הזכירו כלל. גם נחמן בן הרב ידע: “כי החיים המה מלחמה נוראה, וכי כל ימי חייו יהיה מוכרח להיאבק וללחום, לעבוד ולעמול”. בשיחה שבין נחמן ובין אביו הרב, נאמר: “הוי, בני, בודאי כל העולם צריכים להיות אנשי צבא – – מי שרוצה לבוא אל התכלית הנרצה, אל יסוד הכוונה בבריאת העולם, צריך בודאי להיות איש צבא”. ובמקום אחר: “אנחנו הגדוד של הקב”ה פה בעולם הזה! כ’בעל מדרגה' וכ’יהודי גמור', חייב יהודי להיות איש צבא ולהריח ריח גפרית!" “קומו נא אדום וישמעאל, ערב ובני קדם, הנה מלך המשיח בא!” כך אמר נחמן־פייארברג ב“לכתו מזרחה”.

ובהיות יצחק לופבן במזרח, בארץ ישראל, שהיתה עוד כבושה בידי אדום וישמעאל “המבינים זה את זה”, – ככתוב במאמרו “נקמה” העז כחרב חדה, לא שכח כי “איש צבא” הוא במלחמת התחיה של עמו; בעטו השנון ובדבריו הקולעים, שסללו את דרך הגאולה לעמו, עמד על משמרתו כחייל נאמן, כאיש מלחמה שאינו נרתע מריח גפרית, והוא שש אלי קרב “בכוח התמדה” ו“בכוח תנופה” – כדברי עצמו, בטויים החביבים עליו במלחמתה של תורת הציונות הסוציאליסטית, שאילף את הדור במשך ארבעים שנות פעולתו הספרותית והפולמוסית בארץ הזאת.

לופבן במאמריו משתמש הרבה בדברים בוטים כמדקרות חרב, במונחים לוהטים, שיש בהם משום ריח מלחמה ורוח התקפה נועזה על עמדות האויב מבפנים ומבחוץ. בסכמו במאמרו “ארבעים שנה” את פעולותיו של “הפועל הצעיר”, מאבקו ונצחונותיו בשדה העבודה והתרבות, – מלחמת קודש למען העם כולו, כפי שתכננוה וכוננוה מיטב החולמים והלוחמים שלנו מאז ועד היום, הוא מבליט בסיפוק מיוחד ובגאות מנצחים שעשו עבודה גדולה ונאמנה, את כושר הלחימה החזק ואת רוח המלחמה העזה של אורגן זה, שבא “ברכוז כוח נפשי גדול, חישול כלים ורצון להתחלה של מעשה רב, יקיצת רננה של נימין שהיו נרדמות וכמעט משותקות במשך דורות רבים”. הוא גורס בהנאה מיוחדת של פולמסן חריף סיסמאות בעלות צליל וברק של חרב: “פריצת דרכי מחשבה חדשים”; “כוח תנופה”, “תכונה פיסית של מנוף”, “מהפכה כפולה, מלחמה בשתי חזיתות, בחזית העבודה בארץ ובחזית המחשבה והחינוך הצבורי”. הוא נאחז לעתים קרובות במלה “מלחמה”: “מאמץ אינטלקטואלי וכוח התמדה רב במלחמה בחזית המחשבה הציונית”. את “הפועל הצעיר” הוא מציין כ“אנציקלופדיה גדולה המכילה בכרכיה הרבים את תהליך התקומה הישראלית מימי העליה השניה ואילך; תולדות תנועת הפועלים בארץ, על כל חבלי הצמיחה והגידול שלה, אשר החל מן המאמר הראשי עד הקורספונדנציה הקטנה, היו אלה מעין מערכת זרקורים, שקרניו ארוכות היו ואורן הגיע הרחק מעבר לתחומי ארץ ישראל”.

לופבן לא הסיח את דעתו ולא הזיח את עטו מן האידאלים המהפכניים של עצם היותנו כאן. טעם החיים בארצנו הוא אך ורק יצירת מופת של “עם עובד” – שהוא מושג יותר מקיף מאשר – “חברת עובדים”, מהפכה מתוך בנין, מלחמת תנופה – מתוך יצירה; גאולה אנושית מתוך התמכרות שלמה אל הפרימאט הלאומי־עממי, הנועד מטבע בראשית להיות נושא המדות במשפחת האנוש הגדולה. ציונות וארץ ישראל – “זוהי מהפכה יסודית יותר מאשר מהפכת סדרים”.

הוא העריץ את הנועזים, הלוחמים למען אדם יותר טוב בעולם יותר מיטיב; הוא אהב אנשים בעלי מרץ, בונים־מבינים, המטיחים דברים כלפי מעלה: “הביאנו לידי נסיון!” הוא התלהב מפתוס שהוא סבל, שהוא מלחמת יצרים וזעזועי כאב עמוקים, פתוס שהוא – שלהבת געגועים, צלצול כבלים בהנתקם, ותוך נפילתם הם מקימים סערה של מרד!

“הפועל הצעיר” “הפך את הגחלת ללהבה, הקים תנועה וליווה את התנועה הזאת במצפן מכוון ורוח מוסרית, תרבותית ואנושית, על דרכה המהימנת של ההגשה העצמית”. כך הוא הבין שליחותו של עתון וכך גם כוון אותו: מצפוּן שהוא מצפן, והוא צופן בצפוניו אידיאלים של צופה לעם, המורד בהוויתו הקלוקלת ויוצר לו הויה חדשה בנפש וברכוש.

“אתה תיצור את החיים, או החיים ייצרו אותך!” והוא נלחם למען יצירת החיים כחומר ביד היוצר; לפעול ולא להיות נפעל, כדרך שנהגנו בכל תקופות הגלות, שתמיד נעשינו היסטוריה אבל לא עשינו אותה. מכתביו למדנו, ועודנו לומדים גם כיום, כי “כעם עובד” עלינו לקחת בידינו את גורלנו, את “מעט הפנאי”, כהגדרתו של ריכרד דהמל, כדי לנצח את הזמן שאינו מיטיב עם אלה שאין עתותם בידם. “כי מי שהוא מחוסר פנאי כל ימיו, בידוע שמידת פעולותיו מועטת ביותר”, הורה החכם ליכטנברג. ואנחנו, במשך כל הזמן הרב של הגלות הארוכה, לא היה לנו “מעט פנאי” זה הדרוש לקיומו של עם על אדמתו. רק פה, בארץ הזאת, העמדנו את עצמנו ביחס בלתי אמצעי אל הזמן, אל גורל חיינו. פה למדנו “שהסוציאליזם הוא טנדנציה של רצון אנשים המתאחדים ליצור יצירה חדשה, כדי להשיג את האידיאל הנכסף”. עם העבודה ברוח ובחומר, תוך שיצרנו את החיים, ולא הם אותנו, נוכחנו לדעת: “כי הרוח המעלה את הפרט למדרגת כלל, למדרגת עם, הרוח הזאת נקראת לאום. הלאום בתור הכרח טבעי של קבוץ משותף מלידה ומבטן, זהו רוח קדמון יפה ונצחי”, כפי שמסביר לופבן את משנתו של ג. לנדואר.

ולרוח הקדושה הזאת נשאר נאמן כל ימיו; שכן “במקום שיש רוח יש עם, יש רצון, יש דרך, יש חדוה, יש אהבה, יש חופש. הרוח – זהו בנין ומעשה”, יצירה בזמן, שהיא למעלה מן הזמן, כמוה כשירה.