א 🔗
רק מאמר אחד, קצר וממצה, כדרכו, כתב לופבן על ה. היינה, וממנו אנו למדים באיזו מידה הושפע הכותב מאישיותו ומיצירתו של פיטן גאוני זה. ואמנם הפובליציסטיקה של לופבן, מיטב יצירתו, רוחו הלוהטת והעזה של היינה כבושה בתוכה! השנאה ל“אדום”, “הצובע בדמינו את כפותיו החסודות”, היא הרוח החיה המדובבת ומנובבת את עטו השנון והלוחם של לופבן. הסיסמאות החריפות והקולעות של היינה, פסוקי היעף החדים והמוחצים של משורר מעורר זה, היו נר לרגליו של הסופר הלוחם בדרך יצירתו. המאמר הנזכר על היינה, שנכתב בשנת תרפ"ו, במלאות שבעים שנה למותו של היינריך היינה, שופע כולו רעיונות היינה ופסוקיו, ובעקבותם פוסק לופבן את פסוקיו הוא כפירוש, שהוא עצמו גופי חיים. ביצירת היינה ראה בחור בית המדרש מדמביץ שבגליציה המערבית, תורה שלמה הצריכה לימוד לנערי ישראל, “העורגים ומתפרצים למהפכת חיים ורוח מעבר לסף בית המדרש השומם והנעזב”. וכך הוא אומר שם: “ספרי היינה היו לנו ספרי יחוד ולא ספרי שעשועים. קראנו הם כקרוא איש במגלת לבבו. ממנגינת־ערביים זו האובדת בעצבון, נישאו לקראתנו אנחות נעורים שלנו, עם כל הכמיהה שבהן, עם כל הכאב והחלום הבאים אט עם צאת היום, ועם תמהון־הלב הגדול בפני חידת שני העולמות, סתומת חזון וסתומת פתרון”. היינה וביאליק משמשים כאן בהרמוניה; “סבל הנעורים”, שהיה לשירה גדולה ביצירת ביאליק, והיה לסבל הנעורים שלנו בעירות הגולה, התמזג באותו המעין הנובע של “ספר השירים”, ביסורי הנוער שלו, שלדעת לופבן “היה לנו כעין מראה כשפים שהיינו מנחשים בו את כל חליפות הגורל של חיי הנוער”. לא ספר גרמני היה “ספר השירים” הידוע, כי אם זמירות ישראל, שהתגנבו חרש לתוך אפלולית בית־אבא בשבת עם חשכה, בשעת “הסעודה השלישית”. ובזמר האב והבן את הנגון העגום והנלבב המתואם אל “בבואו מאדום”, – – באה בת השירה של היינה וצרפה את קולה הנוגה, היהודיי מאד, לקולם של בני העיירה, והיתה למנגינה אחת ולשאיפה אחת – גאולת ישראל מידיו של עשו: “יצוה צור חסדו קהלותיו לקבץ / מארבע רוחות עדיו להקבץ / ובהר מרום הרים אותנו להרבץ / ואתנו ישוב נדחים קובץ!” אמנם “בן נדח” היה בן דיסלדורף זה, “אח אובד”, אבל אח מן הבשר והרוח שלנו, וגם בהתנכרותו לא התכחש ללבו; את חליינו נשא ואת מכאובינו סבל, וחזון גאולת ישראל עמו – חזונו. לא אל הרי הרץ של מרום אשכנז נשא לבו, כי אם אל הרי ישראל: “ובהר מרום הרים אותנו להרבץ!” “ובין המלאכים הנסתרים שלוו אותנו לארץ ישראל, היה גם הוא: היינה”.
בצאת קארל מרכס בשנת 1844 מפריז ללונדון אמר: “מכל האנשים שאני משאיר כאן, קשה לי ביותר הפרידה מהיינה. הייתי רוצה לקחתו אתי בין חפצי”. והנה בין חפציו המעטים שלקח אתו לופבן כצידה לדרך, בצאתו מדמביץ לארץ ישראל בשנת 1909, היה היינה… וממנו למד להיות איש צבא נאמן במלחמת השחרור של עמו בארצו, שהיא חוליה גדולה וחזקה גם במלחמת השחרור של האנושות – בית מלחמתו ויצירתו של הפיטן היהודי בלשון אשכנז. גטה, אשר קנה־המדה שלו היה האדם היוצר כפרט, גרס: היות אדם – פירושו להיות לוחם! ואילו היינה, הקוסמופוליט, למדנו: להיות משורר – הרי זה להיות איש מלחמה! השירה, לפי היינה, לא נתנה לנו לשם הנאתנו הפרטית, “לשיר כמו ששרה הצפור”, אלא כלי מלחמה היא למחוץ ולהכריע את אדום־עמלק הנצחי, שמלחמה לו בישראל מדור דור. בתפלת ההתנצלות לאפולו, בהקדמה למהדורה השלישית של “ספר השירים”, הוא מתודה ואומר: “אתה יודע למה שלהבת יוקדת זו, אשר פעם התענג העולם על שלל צבעיה, מוכרחה לשמש עכשו לתבערות רציניות יותר… אתה תבין ללבי, אל יפה ואדיר, הן גם אתה תמיר לפעמים את עוגב הזהב בקשת גבורים ובחיצי מות”. אפולון הבין… וגם היהודי הצעיר יצחק לופבן הבין שהשירה אינה חלום ליל אביב לאור הירח… ולא תמיד היא כלי מחזיק ברכת שלום. יש והיא, השירה, הנה המסקנה האחרונה של בינת החיים, והיא קוראת למלחמה ללא רחמים, ומטרתה – נצחון על אויבי אלוהים ואדם. וכך סבור היה ביאליק בדבריו על יל“ג איש המלחמה והשירה: “רבים באים ואומרים, שאין שירתו של יל”ג שירה, והיא שירת מלחמה. ואולם, רבותי, הלא שירת ישראל מאז ומעולם היא שירת מלחמה. גם שירת נביאינו היא שירת מלחמה!” לופבן ביקש בשירה דוקא את הרוח הלוחמת, ולדעתו רק שירה מיסרת היא שירה מבשרת… “משורר מוכרח להיות לוחם!” לאמר: זהו תפקידו וייעודו, ורק שירה כזו מצדיקה את עצמה. והוא משלים: "משורר אינו זה המתהלך חוור וחסר דם ומזרה מוץ לירח. מן ההכרח שתהיה איזו אידיאה, צריך לרצות דבר מה, צריך שתהיה נקודת פורקן ופדות במאויים ובמשא הנפש: שירה וממלחמה לאיזו אידיאה, למטרה ידועה, הן שתים שהן אחת, לא דבר וניגודו, אלא, להפך, דבר ואיגודו. משכתב היינה את אגדת החורף שלו “דייטשלנד”, זרקה בו הבקורת האשכנזית מרה: “השירה נהפכת לפוליטיקה!” ואילו את שירתו הנקמנית של תיאודור קרנר הלאומני, ראתה בעין יפה, כליריקה טהורה, שאין בה כל פסול פוליטי. היינה, בן דורו, נלחם בפיט צבוע של אדום וברוחה הרעה של השירה הפטריוטית מחוסרת הדם, והוא הוקיע אותה לעיני כל כזיוף, וככעור הטעון ביעור. את חציו השנונים ביותר שלח בשירה, האשכנזית כביכול, של קרנר, הקוראת לראֶבנז', לנקמה. תיאודור קרנר, משורר צר־אופק ועין מתקופת נפוליאון, מקובל היה על עם האשכנזים יותר מהיינה; את שיריו “שירי הנבל והחרב”, למדו בכל הקסרקטינים ובתי־הספר הפרוסיים. בה בעת שאת שירת היינה החרימו ואסרוה לבוא בקהל. שירה פרוסית זו שמשה יסוד יחיד לתורת ההשמדה של "החיה הצהובה, שממנה יצאה המפלצת ההיטלרית:
דָּם תַּחַת דָּם! כָּל תּוֹפֵשׂ חֶרֶב – הַכְרֵעַ!
זֶרַע מְרֵעִים כֻּלָּם!
זִכְרוּ הַשְּׁבוּעָה, זִכְרוּ הַבְּגִידָה בָּרֵעַ
וְרַוּוּ צִמְאוֹנְכֶם בְּדָם!
זוהי שירת המלחמה של רוח אשכנז. ואילו שירת היינה הטהורה הכריזה מלחמה על שירה זו. היא, שעיקרה היה תיקון העולם במלכות אלהי האהבה והאחוה בין העמים, נלחמה בלי הרף בטומאה הזאת, באשר הרגיש המשורר האמתי בסכנה הצפויה לעמו ולעמים כולם, מפיוט־סיוט זה. על כן ראה בו לופבן, הלוחם לחרות עמו הנרדף, את מורו ורבו הגדול, וכעבור שבעים שנה למותו, העלה את זכרו לברכה ואמר “קדיש” לעלית נשמתו; ואת מאמרו על היינה הוא מסיים במלים הפשוטות והנשגבות ביותר של תפלות ישראל: יתגדל ויתקדש!
ב 🔗
כל משורר אמת, כדוגמת היינה הנערץ, היה קרוב ללבו של לופבן, והיה לומר ממנו ומשכיל מיצירתו, סוברה ומסבירה לאחרים. ומכאן אהבתו והבנתו הרה “לאח רחוק” אחר, שהיה בו לא מעט מן החן, הטעם, הפקחות, המרירות, והמאבק לטוב ולאמת של “האביר הנוגה באצטלה האפורה”, – הלא הוא פטר אלטנברג, “הדוד הטוב מוינה”. אמנם למעלת היינה לא הגיע; ברם אף הוא היה משורר מעורר, לוחם לפי דרכו, יכולתו וזמנו; אף זה בעט ברגל גאוה במקובל, וראה עצמו כפיטן מורה ומחנך; ולא עוד אלא שראה בכל אדם משורר בפועל. האדם מטבעו רומנטיקן הוא, שוחר יופי, ו“הרומנטיקה של יום יום היא הנכבדה באמצעי החנוך”. אין צורך לברוח אל המשוררים… כל אחד מלא שירה כים. כי טוב האדם וצריך רק להגיע אל הצד הטוב שבו. אין צורך גם להרקיע שחקים, לא בשמים היא תורת האדם… אלהים ושטן בתוכנו הם, ועלינו להגביר את אלהים על השטן, להעלות את ניצוצות הקדושה מן הקליפות… קרובה ישועת האדם, שכן בנפשו היא, על כן בוא תבוא אם רק נגיע אל היופי של הרגע הזה, שאינו לעולם “רגע ריק ורע”, כדעת מפיסטו, כי אם להיפך: הוא, הרגע הזה, הוא סכום כל התכליות, והוא הרגע־נצח הגדול, והוא הודאי המוחלט, מה שנקרא בתנ“ך: “היום”. “החיים! אני כורע ברך לפניכם! שתי עינים לי, שתי אזנים לי – לי המלך!” – קדושת החיים היא היא קדושת האדם, ומכאן סלולה הדרך לגאולת האנושות. עצם ההויה טוב הוא, כמאמר אלהים בבריאה: וירא כי טוב! ולראות משמע – לאהב! ואמנם כך קבע אלטנברג את נוסח מצבתו: “הוא אהב וראה!” ויצחק לופבן, אוהב ורואה גם הוא, ראה את שירת אלטנברג כשם שראה, כלומר: אהב, את שירת היינה, אהב והאהיב אותה על בני דורו. באלטנברג ראה את המחנך ליופי שבחיים, לראית הטוב שבאדם שהוא תמיד בבחינת “מתהווה”. הוא העריץ את הרוח הטובה של יצירתו, שנתמשכה מן ההומניזם של ההשכלה שבשורתה יצאה מאוסטריה. בנעוריו של לופבן איש גליציה, היתה עוד “הרוח האוסטרית” הטובה מקובלת בעולם הרוח של אירופה. הקיסרות האוסטרית סימלה הויה דימוקרטית של משפחת עמים החיה בצוותא ואין פרץ ואין צווחה. פטר אלטנברג נתן בטוי נמרץ לרוח זו בכללה ולרוח הוינאית בפרט. “שום איש איננו – הוא מתהוה”, הורה הומניסט אחרון זה של וינה. פירוש הדבר: אין לחשוש לרע. ים סוער הם החיים, וההתגבשות באה עם כל גל וגל של הרגעים הסוערים ההולכים ובאים, הולכים ומתחדשים. הפובליציסטן לופבן, העומד על משמרתו של עמו בסאון החיים החדשים סביבו, טיפוס של לוחם־חולם היה; רוח של משכיל אוסטרי פעמה בו מראשיתו, ו”הרומנטיקה של יום יום", החלפת כוח זו, שכל אדם יוצר זקוק לה, היתה הרוח החיה באופני יצירתו היום־יומית, היום שהולך לאחרית הימים. על כן כה התרפק על פטר אלטנברג, השתעשע בו וחסה בצל “בית הקפה” שלו – בית היוצר של הצלליות האלבומיות שלו.
האופטימיות הוינאית של אלטנברג הפיטן הזכיר את ה“נייע פרייע פרעססע”, ואת הפיליטון של הרצל, ואת הרצל עצמו, יוצר “מדינת היהודים”, שנוצרה תוך אמונה כנה ותמימה שהאדם הווה רק כשהוא מתהווה; על כן תקוה לעם היהודים המתהווה תמיד להשיג את מדינתו, שהיא צורך העולם. אכן רוח וינה הטובה דברה מתוך לבו הגדול של חוזה מדינת ישראל; אף הוא כרע ברך לפני החיים ההולכים ומתהוים ב“אלט־ניילנד”, בה יקום מחדש דור המכבים שיביא את השלום והאמת למזרח כולו. לופבן, היהודי השרשי, חניך בית המדרש, “ההשכלה המאוחרת”, הציונות והספרות העברית לתקופותיה, ראה ברוחם הלוחמת של “האחים הרחוקים” את רוח עמו ושירתו, שלא נתנה מנוחה לעולם, עוררה את מצפונו וקראה אותו לתשובה ולגאולת עצמו.
הופמנסטל, שניצלר, בר־הופמן, סטיפן צווייג, הוציאו לספרות האוסטרית מוניטין באירופה יותר משהוציאו שטיפטר, גרילפרצר והרמן בר, בני העם האוסטרי־קתולי. אלטנברג לא הגדיל ליצור כראשונים, באירופה לא נודע שמו כדוגמת צווייג ושניצלר, אבל הוא היה וינאי יותר מכולם, יהודי יותר מכולם, אף על פי שלא פרסם את יהדותו; והסימן היהודי המובהק שלו היה – אחדות חייו ושירתו; “אני המלך!” – בחינת מאן מלכי – רבנן! קו יהודי מובהק, הרואה ביצירה עולם ומלואו.
“אח היה לכולם, וכולם אחים לו”, אמר עליו י. לופבן. ואחוה כללית זו שאין מעלה כמעלתה במוסר היהדות, מפני שהיא אומרת “אב אחד לכולנו”… היא שמשכה ביותר את לבו של לופבן, שכל עיקרו – אח נאמן לקרובים ולרחוקים, אחד מבני העליה, שאהב מתוך ראיה וראה מתוך אהבה, וחי ויצר באמונה, שטוב הוא האדם כל עוד הוא עובד באמונה ויוצר את עצמו ואת החברה כולה; ומתוך שלש אלה: אהבה, ראיה ואמונה בתחית עמו ובשגשוגו נפטר מן העולם, שבתיקונו עסק כל ימיו.
ג 🔗
בתקופת ההשכלה המאוחרת הצמיחה גליציה אשר ממערב לנהר הסאן, ספיחי השכלה שדופים, שינקו מקרקע בטלה, זבורית, שלא שתתה מגשם הברכה שהמטירה “בת השמים” הנאורה באביב ימיה.
לא מרובים היו שלפי ההשכלה שצמחו בשדה לא־זרוע זה. פה ושם צמח מתחתיו בחור משכיל שנעשה באחד הימים “כתבא רבא” ו“שם דבר”. לא העמידה ארץ זו סופרים, משוררים וחוקרים, כדוגמת “נעים סאטירות ישראל”, ארטר, ואבי חכמת ישראל בלה“ק, רנ”ק, אשר רכז מסביבו חבר־תלמידים־חברים; כמו שי“ר, צבי הירש חיות, ד”ר מאיר לטריס, שמשון בלוך, ואחרים. בריגיל־גריליב שבגליציה המערבית, הולידה את מרדכי דוד ברנדשטטר בתקופת “השחר”, ועמו עמדה מלדת האפרכיה כולה כימי שני דורות.
רק בראשית המאה הזאת התעוררה פינה נדחת זו לחיים חדשים, ודוקא מעיירותיה הקטנות יצאו מספר סופרים ומשוררים, והם תופסים מקום נכבד בספרות העברית החדשה עד היום.
אחד מהם היה הפובליציסטן והמסאי החשוב, נקי הדעת ואציל הרוח, יצחק לופבן.
ד 🔗
דמביץ, עיר מולדתו של י. לופבן, שם דבר היתה במדינת הקיר“ה באותם הימים. היא הוותה “ראש־גשר” חשוב בקו מסלת הברזל המלכותית, ונקודה בעלת ערך איסטרטגי בתחבורה של המדינה כולה, שקורין “נקודת קשר”. ואף על פי שלא ידענו בדיוק “ראש־גשר” ו”נקודת קשר" מהם, מכל מקום היה לנו יחס של דרך־ארץ לדברים הקיסריים הללו, וקבלנום מתוך מורא מלכות, שמצווים היינו, מלמוד “פרקי אבות” בשבתות הקיץ, להתפלל בשלומה.
ברם, חידוש גדול הרבה מ“ראש הגשר” של דמביצה, היה לנו ראשו הגדול והשעיר מאד של ר' נפתליש דמביצר, – “נכד” מגזע רופשיץ, דור חמישי לראש השושלת רבי נפתלי צבי הורביץ מרופשיץ. פעמיים בשנה, בקיץ ובחורף, היה בא לעירנו, להתארח אצל קרובו הרבי, ושהה מדי פעם כחודש ימים בביתו. בבואו היו נכנסות אתו כמה עירות מישראל: טרנוב, רישא, קולבשוק, לנצוט, מיעליץ, דינוב, ובעיקר – דמביץ, עיר מגוריו. הוא היה מעורה ומעורב “בכל העולם”, ולא היה מקום ברחבי גליציה שלא הכירוהו. שכן “מתארח” היה כל ימיו אצל קרוביו “הרביים”, והיה אורח נכבד ב“חצרותיהם”. היה זה טפוס עליז וסואן ברעש, כמין פורים נצחי; היה בר־נש קל־דעת, קל ראש, קל רגל, ו“קל שבקלים”, כפי שכנוהו־גנוהו החסידים הותיקים. גבר נאה היה, בלונדיני כשדה שבלים בשלות, והנשים הסתכלו בו בגנבה; ואף הוא לא מנע את עיניו היוקדות מהן. היה צוחק וצועק בבת־אחת, מרבה לדבר ולספר, והיה אוכל ושותה בכל עת ובכל מקום ובכל פה; וכל מה שהוא עושה, בעסק גדול הוא עושה, בפומבי ובמלוא־פום. ומכוון שה“נכדיות” בלבד לא פרנסה אותו, אחז גם באמנות ה“שדכנות”, וקרא לעצמו “שדכן־מדינה”. פנקס גדול ועבה, כמין סדור “קרבן־מנחה” של נשים, היה לו, ובו רישומים לפי אלף־בית כל שמות הבחורים והבתולות, “זרע קדש”, שעתם עת דודים; ואת אלה היה משדך ומזווג, ו“אומר לדבק טוב הוא”. וכך שידך באחד הימים את אדלה היפה, בת הרבי מהורנוסטופול בפלך קיוב, עם קלמן, אלמן מלנצוט, רב ואב לשלשה ילדים. אדלה והוריה נמלטו מהורנוסטופול, היא עיר מולדתו של המשורר שמאי פינסקי ז“ל, ובאו לעירנו לבית הרבי, אחי האם. והנה הופיע באחד מימות הקיץ ר' נפתלי דמביצר. כ”אילה שלוחה" בא ברכבת המהירה, המגיעה בארבע אחר הצהרים, ושדך את הנאוה והמעונגה לקלמן האלמן, “נכד” אף הוא מגזע רופשיץ, למגנת לבה של הכלה, ולצערם הרב של כל הבחורים המשכילים מעריציה של אדלה ואוהביה בסתר.
אדלה החמודה, היתה בעיר מולדתה הרוסית אהבתו הראשונה של המשורר ש. פינסקי; כל נער קורא שירים בעירנו יודע היה שהשיר של פינסקי, “שיר זקונים”, נוצר מתוך אהבה גדולה ואומללה זאת! על כן יקר היה לנו שיר זה שבעתים, והתרפקנו עליו כעל שיר השירים אשר לאהבתנו אנו בעתיד:
“נשיקה רק אחת אצלת לי בחום־העלומים, / וכבר שירים רבים הולידה לעמי ונאומים / ממשאות לבבי – – / האצילי עוד אחת, ובכל עזוז אהבת נעורים, / ואוליד את יתר חזיונותי שבלבי הם שמוּרים – / ואהיה לנביא”.
“על אהובה זו שפרש ממנה, התעצב, כנראה, אל לבו”. כך כתב יצחק לופבן ברשימתו הלבבית על ידידו ש. פינסקי. והוא מוסיף שם: “לא שירת חייו באמצע נפסקה, אלא הפסיק באמצע חייו את שירתו”. ואמנם נאה פרש לופבן. בגזרת הגורל נעשה פינסקי נואם נאומים לעמו, שד"ר ציוני מעולה, ואילו את “יתר חזיונותיו” לא הוליד; לא באה שירת נעוריו, שכה יפה היתה בראשיתה, על המשכה, והיא מתה בנשיקה.
מפיו של נפתליש, איש דמביץ, נודע לנו באחד הימים על “בריחתו” של האפיקורס “אבי־אבות הציניסטן”, לארץ־ישראל. “שדכן מדינה” זו דעתו לא היתה נוחה מן התנועה הציונית והעברית, שבכל מקום נתקל בה וראה בשגשוגה. שופך היה את חמתו על “המחוצפים” הללו, ובעיקר היה מדבר בגנותו של איצ’י בן ר' אליקים גציל, בחור יקר זה, למדן גדול, שנתפס למינות ר“ל. מה דוה לבו על ר' יצחק אברבנאל, שיצחק לופבן מזרעו היה לפי המסורת המשפחתית; “שורש פורה ראש ולענה” ואבות קדושים כאלה! ומה עשה חומץ בן יין זה? – – קרא לאספה בבית הכנסת הגדול, נאם נאום, ועשה “אזכרה” לאותו דוקטור בווינה המכונה ד”ר הרצל! כמובן ש“קהל” “לא שתק לו”, הושיבוהו בבית הכלא, אבל חוצפה שכזאת: נגד הרב ועל אפה וחמתה של העדה כולה! והיה מעשה ומצאו מתחת למעילו אחד מספרי המינים של אברהם מאפו, “אהבת ציון”, והוא – גם בוש לא יבוש! עקשן ומומר להכעיס; עמד ויסד “פראיין”, מושב לצים של הציונים, וקרא שמו “השחר”, “כדבר הזה אשר אין לו שחר”, ככתוב. ומה שמח תושב דמביץ זה על “בריחתו” של אותו מסית ומדיח: “יום אחד נעלם הבחור דנן, ורק כעבור שבוע ימים הגיע מכתב ממנו מטריאסט, ובו הוא מודיע לאבא־אמא שהוא עולה לארץ ישראל לבנות מדינה למען עם ישראל שאין לו מולדת משלו, והוא גר ותושב בכל העולם”. “מרוב אפיקורסות, כנראה נטרפה דעתו עליו ועשה מה שעשה”. ור' נפתליש סיים באנחה: אומרים ששם, בירושלים, נתפקר לגמרי ונעשה שותפו של אותו מין ואפיקורס, אליעזר בן יהודה שמו; נעשה עוזר כנגדו ב“שקאלעס” ומוציא יחד אתו עתון שהוא קורא לו “ארץ הצבי”, וכל הרבנים הגדולים הטילו עליו חרם חמור כמו על ספרי הגליונים.
בשביל הנוער הציוני היו דברים אלה כבשורה טובה מארץ הפלאות; וכל אחד מן השומעים התפלל בלבו: תהי אחריתי כמוהו, והלואי ואגיע בקרוב למקומו.
ה 🔗
באוירה של דמביץ התהלכה הרוח הליברלית של המאה התשע־עשרה; היצירות הלועזיות, החביבות על הקורא המשכיל, מלבד ספרי המופת של הספרות העברית העתיקה והחדשה, היו: “נתן החכם” ללסינג, “יסורי וורטר הצעיר” לגיתה, “השודדים”, ו“שיר הפעמון” לשילר, ועל הכל – “ספר השירים” של היינה.
האחרון כמו נקרא מאליו, ושיריו המופלאים שרו ובכו במסתרים בכל הלבבות הצעירים. דמביץ שישבה על פרשת דרכי התחבורה של מדינת הכתר האוסטרית, שמשה מעין פרוזדור לערים הגדולות טרנוב וקרקוב, המשכילות בערי גליציה המערבית, והיה בה מן הטוב והנאה שבשתי הערים החשובות הללו, שהעמידו סופרים ומשכילים ואישים ציוניים רבי ערך. ומפני שעיר של פרנסה היתה, גידלה אוכלוסיה של בעלי נמוסין ומדות נאות. “כל עיקרם של למודי האדם – זה האדם!” ומשכילי דמביץ זכרו יפה את הכלל הגדול הזה של גיתה הגדול, וגם קימוהו בחיים, כנאמר: “לעולם יהא אדם!”
באוירה נוחה וליברלית זו נולד יצחק לופבן בשלהי המאה התשע־עשרה; גדל, למד וחי בה עד לשנתו העשרים, עד שעלה למקום נאה יותר לו ולעמו, עד ש“ברח” ל“מקלט הבטוח”, נקלט באוירא דארץ ישראל המחכים חכמים וטובים, ו“הגיע להתנשאות”, כלשון החסידות.
לופבן, שאחז בעט סופרים בגיל צעיר והעמיק לחדור לחייהם וליצירותיהם של אנשי סגולה, אינו מיחד את הדבור על עצמו ועל פעלו. רק בין השיטין נרמז הקורא פה ושם על האני הפרטי של הכותב, על יעודו ויחודו כאדם וכסופר. לרוב הוא נחבא אל נושאיו, מסתתר מאחורי מפעלו של האדם שעליו הוא כותב; וכך מתוך הצנעת עצמו, הוא כאלו מלמד אותנו את הגדול שבכללי המוסר: אדם מועט לעולם.
בהגיע לופבן המסאי להערכת ביאליק, הוא כמו עוצר את נשימתו, כובש את רגשיו האישיים העזים, והוא כמו מאט את עטו, למען לא יעוט בתאוה יתרה על נושאו היקר ולא יהרוס אל הקודש פנימה. לופבן היודע להעלות אפיזודה פשוטה למעלת שירה, מחושב ומיושב בדעתו גם כשזו פוחזת עליו ומזרזת את עטו לדברי מליצה בעלמא. הוא שומר היטב על יחסי המדות ואינו נתפס לפתוס שאינו מעלה. לא הבחינה האסתטית, שהיא אישית לרוב, עיקר לו; גישתו לענינים כמעט תמיד אידיאולוגית היא, זו שאין לפניה אלא הצד הסינתיטי, הבא להסיק את המסקנה האחרונה, הלכה למעשה, מבלי להכנס לאבחנות אנאליטיות, ודקדוקי אמנות לשמה, ששרשם בחויות הנפשיות של הכותב, הקרוב אצל טעמו. לא החויה האינדיבידואלית שלו הוא משמיענו בכתבו על ביאליק, משורר לבו ונפשו, אלא את החויה הלאומית שהנחילה שירה זו לעמו: “הוא חויתנו הגדולה ביותר בתקופה זו, אשר התערה בתוכנו כולו, נספג בנו, היה לחלק אורגני של כל הויתנו התרבותית, של לשוננו ומחשבתנו, של ריתמוס הנפש שלנו, של הכרעתנו הפנימית ואחריותנו הגדולה לעתידות הרוח של האומה”.
וכך הראה לנו גם את טשרניחובסקי, – באור האמונה והתחיה הלאומית־אנושית, ואת שירתו הוא מצין כ“שירת האמונה”. הוא מוציא פסוק אחד משירתו, ודורש אותו ככלל גדול: “אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום; אך בוא יבוא – ישאו שלום אז וברכה לאום מלאום”. והוא חורץ: “באמונה זו אנו חיים, תוך אמונה זו אנו מתיחדים עם יצירתו השירית של טשרניחובסקי”.
האמונה עינה בהווה ולבה לעתיד, למפעל ההיסטורי הגדול; שכן היא, האמונה השלמה, היסטורית היא תמיד, מפני שרק היא עושה היסטוריה ומתערה בה בעצם התהוותה. מכאן אהבתו היתרה ל“אנשי סגולה”, למאמינים ולנאמנים שבאומה. מעטים הסופרים שכתבו דברים כה נלבבים, ספוגי אהבה והערצה והבנה עמוקה ליוצרים ולבונים שלנו, כמו יצחק לופבן. זוהי סגולתו המיוחדת! כל דמות שהעלה – נתעלה עמה, כל הערכה – מערכי לבו של הסופר ערוכים בה נאה, והיא מגלה לנו את יקר ערכו של המעריך ואינו מאריך. עם מתן צורה לדברים, ותהא זו אפילו אפיזודה כרוניקלית, הקרין את זיו נפשו וחרת בחומר את צורתו המתוקנת.
הוא ביקש ומצא בכל מעשה טוב, בכל אדם גדול, את שורש האמונה. וכך אמר על הרצל: “חצב להבות. והאמין כי בכל הפנות תאחז האש. האמין כי יזועו שומרי הרכוש ו’מועצת המשפחה' תווכח ותעשה נכוחה”. וגם את א.ד. גורדון ראה באספקלריה המאירה של מאמין: “ראינו אותו – וראינו בנחמה. האדם גורדון, את נעורינו השיב לנו, את האמונה בחזרה הנצחית, בעדנה היעודה לעם מתוך התחדשות חייו בעבודה”. האמת והאמונה משורש אחד נגזרו; על כן בסכמו את מפעל חייו של יוסף אהרונוביץ, הוא ממצה את עיקרו באחת: “האמת היתה כלי הזין החותך ביותר בידיו של אהרונוביץ במלחמתן… האמת הגלויה, האכזרית לפעמים, ללא משוא־פנים”.
האם לא את דמותו הוא חרת בקוים חותכים וגלויים אלה?!
ו 🔗
לופבן ראה בהיינה אחד הלוחמים הגדולים במלחמת השחרור של האנושות, “איש צבא במלחמת ד' בעמלק־אדום”; ובראש מאמרו על היינה הוא קובע את המוטו הזה של המשורר:
“השירה, במידה שאני אוהבה מאד, היתה לי תמיד רק כעין צעצוע קדוש, או תשמיש קדושה לעניני שמים – אבל על ארון המתים שלי תניחו חרב; באשר הייתי איש צבא נאמן במלחמת השחרור של האנושות”.
אכן, רעיון זה מקורו בתנועות החרות של עם ישראל מאז ועד היום; ולא לחנם קסם בכוח כזה להיינה וליצחק לופבן גם יחד. וראה פלא: ענין “איש הצבא” במלחמת השחרור של האנושות, נמצא בכתבי מ.ז. פייארברג פעמים אחדות, ופלא הוא שלופבן לא הזכירו כלל. גם נחמן בן הרב ידע: “כי החיים המה מלחמה נוראה, וכי כל ימי חייו יהיה מוכרח להיאבק וללחום, לעבוד ולעמול”. בשיחה שבין נחמן ובין אביו הרב, נאמר: “הוי, בני, בודאי כל העולם צריכים להיות אנשי צבא – – מי שרוצה לבוא אל התכלית הנרצה, אל יסוד הכוונה בבריאת העולם, צריך בודאי להיות איש צבא”. ובמקום אחר: “אנחנו הגדוד של הקב”ה פה בעולם הזה! כ’בעל מדרגה' וכ’יהודי גמור', חייב יהודי להיות איש צבא ולהריח ריח גפרית!" “קומו נא אדום וישמעאל, ערב ובני קדם, הנה מלך המשיח בא!” כך אמר נחמן־פייארברג ב“לכתו מזרחה”.
ובהיות יצחק לופבן במזרח, בארץ ישראל, שהיתה עוד כבושה בידי אדום וישמעאל “המבינים זה את זה”, – ככתוב במאמרו “נקמה” העז כחרב חדה, לא שכח כי “איש צבא” הוא במלחמת התחיה של עמו; בעטו השנון ובדבריו הקולעים, שסללו את דרך הגאולה לעמו, עמד על משמרתו כחייל נאמן, כאיש מלחמה שאינו נרתע מריח גפרית, והוא שש אלי קרב “בכוח התמדה” ו“בכוח תנופה” – כדברי עצמו, בטויים החביבים עליו במלחמתה של תורת הציונות הסוציאליסטית, שאילף את הדור במשך ארבעים שנות פעולתו הספרותית והפולמוסית בארץ הזאת.
לופבן במאמריו משתמש הרבה בדברים בוטים כמדקרות חרב, במונחים לוהטים, שיש בהם משום ריח מלחמה ורוח התקפה נועזה על עמדות האויב מבפנים ומבחוץ. בסכמו במאמרו “ארבעים שנה” את פעולותיו של “הפועל הצעיר”, מאבקו ונצחונותיו בשדה העבודה והתרבות, – מלחמת קודש למען העם כולו, כפי שתכננוה וכוננוה מיטב החולמים והלוחמים שלנו מאז ועד היום, הוא מבליט בסיפוק מיוחד ובגאות מנצחים שעשו עבודה גדולה ונאמנה, את כושר הלחימה החזק ואת רוח המלחמה העזה של אורגן זה, שבא “ברכוז כוח נפשי גדול, חישול כלים ורצון להתחלה של מעשה רב, יקיצת רננה של נימין שהיו נרדמות וכמעט משותקות במשך דורות רבים”. הוא גורס בהנאה מיוחדת של פולמסן חריף סיסמאות בעלות צליל וברק של חרב: “פריצת דרכי מחשבה חדשים”; “כוח תנופה”, “תכונה פיסית של מנוף”, “מהפכה כפולה, מלחמה בשתי חזיתות, בחזית העבודה בארץ ובחזית המחשבה והחינוך הצבורי”. הוא נאחז לעתים קרובות במלה “מלחמה”: “מאמץ אינטלקטואלי וכוח התמדה רב במלחמה בחזית המחשבה הציונית”. את “הפועל הצעיר” הוא מציין כ“אנציקלופדיה גדולה המכילה בכרכיה הרבים את תהליך התקומה הישראלית מימי העליה השניה ואילך; תולדות תנועת הפועלים בארץ, על כל חבלי הצמיחה והגידול שלה, אשר החל מן המאמר הראשי עד הקורספונדנציה הקטנה, היו אלה מעין מערכת זרקורים, שקרניו ארוכות היו ואורן הגיע הרחק מעבר לתחומי ארץ ישראל”.
לופבן לא הסיח את דעתו ולא הזיח את עטו מן האידאלים המהפכניים של עצם היותנו כאן. טעם החיים בארצנו הוא אך ורק יצירת מופת של “עם עובד” – שהוא מושג יותר מקיף מאשר – “חברת עובדים”, מהפכה מתוך בנין, מלחמת תנופה – מתוך יצירה; גאולה אנושית מתוך התמכרות שלמה אל הפרימאט הלאומי־עממי, הנועד מטבע בראשית להיות נושא המדות במשפחת האנוש הגדולה. ציונות וארץ ישראל – “זוהי מהפכה יסודית יותר מאשר מהפכת סדרים”.
הוא העריץ את הנועזים, הלוחמים למען אדם יותר טוב בעולם יותר מיטיב; הוא אהב אנשים בעלי מרץ, בונים־מבינים, המטיחים דברים כלפי מעלה: “הביאנו לידי נסיון!” הוא התלהב מפתוס שהוא סבל, שהוא מלחמת יצרים וזעזועי כאב עמוקים, פתוס שהוא – שלהבת געגועים, צלצול כבלים בהנתקם, ותוך נפילתם הם מקימים סערה של מרד!
“הפועל הצעיר” “הפך את הגחלת ללהבה, הקים תנועה וליווה את התנועה הזאת במצפן מכוון ורוח מוסרית, תרבותית ואנושית, על דרכה המהימנת של ההגשה העצמית”. כך הוא הבין שליחותו של עתון וכך גם כוון אותו: מצפוּן שהוא מצפן, והוא צופן בצפוניו אידיאלים של צופה לעם, המורד בהוויתו הקלוקלת ויוצר לו הויה חדשה בנפש וברכוש.
“אתה תיצור את החיים, או החיים ייצרו אותך!” והוא נלחם למען יצירת החיים כחומר ביד היוצר; לפעול ולא להיות נפעל, כדרך שנהגנו בכל תקופות הגלות, שתמיד נעשינו היסטוריה אבל לא עשינו אותה. מכתביו למדנו, ועודנו לומדים גם כיום, כי “כעם עובד” עלינו לקחת בידינו את גורלנו, את “מעט הפנאי”, כהגדרתו של ריכרד דהמל, כדי לנצח את הזמן שאינו מיטיב עם אלה שאין עתותם בידם. “כי מי שהוא מחוסר פנאי כל ימיו, בידוע שמידת פעולותיו מועטת ביותר”, הורה החכם ליכטנברג. ואנחנו, במשך כל הזמן הרב של הגלות הארוכה, לא היה לנו “מעט פנאי” זה הדרוש לקיומו של עם על אדמתו. רק פה, בארץ הזאת, העמדנו את עצמנו ביחס בלתי אמצעי אל הזמן, אל גורל חיינו. פה למדנו “שהסוציאליזם הוא טנדנציה של רצון אנשים המתאחדים ליצור יצירה חדשה, כדי להשיג את האידיאל הנכסף”. עם העבודה ברוח ובחומר, תוך שיצרנו את החיים, ולא הם אותנו, נוכחנו לדעת: “כי הרוח המעלה את הפרט למדרגת כלל, למדרגת עם, הרוח הזאת נקראת לאום. הלאום בתור הכרח טבעי של קבוץ משותף מלידה ומבטן, זהו רוח קדמון יפה ונצחי”, כפי שמסביר לופבן את משנתו של ג. לנדואר.
ולרוח הקדושה הזאת נשאר נאמן כל ימיו; שכן “במקום שיש רוח יש עם, יש רצון, יש דרך, יש חדוה, יש אהבה, יש חופש. הרוח – זהו בנין ומעשה”, יצירה בזמן, שהיא למעלה מן הזמן, כמוה כשירה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.