א    🔗

אחרי חלוקת פולין בין רוסיה, אוסטריה וגרמניה, נתחייבו יהודי גליציה להקרא בשמות משפחה אשכנזיים, חוק ולא יעבור. תקנה זו של “הקיסר הנאור” בוינה, לא היתה, לאמיתו של דבר, אלא “גזרה רעה”, שכן כוונתה היתה להחיש את תהליך הגרמניזציה של היהודים בחבל ארץ זה, לנתקם מעברם העברי, לחנכם במצוות התרבות האשכנזית, “למען יהיו היהודים לבני אדם מועילים ומתוקנים באהלם ובצאתם”.

אחד מאבות אבותיו של יצחק בן ר' אליקים גציל לופבן, בחר בשם אשכנזי תמוה במקצת – לאוּפבּאהן, שפירושו הוא: מסילת־מרוץ, או ככר־הרצים, וכדומה. נבצר מאתנו כיום לקבוע בודאות מה ראה אותו ר' יהודי מן העיירה דמביצה שעל שפת הנהר וויסלוק, להיקרא דוקא בשם זה?! ברם, יש לשער כי היה לו איזה טעם בדבר, ולא בדה מלבו את השם בלי איזו סיבה שהיא.

משערים אנו, שאותו לויפמן הראשון היה לו איזה קשר עם מסלול המרוץ הצבאי שבעירו. אפשר קבלן של הקיר“ה היה, וסלל דרכים בשביל המדינה, שלא היו בה עד לחלוקה דרכים כבושות ומתוקנות, אלא “דרכים פולניות” היו בה שאין כמוהן לרוע. ושמא הקים בתי שיכון, קסרקטין, בשביל חיל הפרשים של מלכות אושטרי”ך, הקוולריה והאוּלנים, הידועים בשם “המכנסיים האדומים” בפי העם. שכן היהודים מן הקבלנים והספקים של המלכות היו עוד מקדמונים, ובכל דור ודור הם מסייעין את המלך, כענין שנאמר במדרש, “הכל מן הקבלנים”. ובידוע שרוב השמות של היהודים בגלות אשכנז תלויים בדבר: בפרנסה ובאומנות, או ביוחסין. ומי לנו עשיר גדול מרוטשילד; ור' מאיר אנשיל אבי השושלת קרא לעצמו כך על שום הרויטר־שילד, השלט האדום, שהיה תלוי מעל לחנות הסידקית שלו, שהיתה במרתף ביתו בגיטו של פפד"מ, היא פרנקפורט דמיין. אף הוא לא נתעשר אלא מן הקבלנות, שהלך אחרי הגיסות של אומות העולם וסיפק להם כל צרכיהם במלחמותיהם.

דמביץ, עיר אבותיו של יצחק לופבן, נבנתה בנקודה איסטרטגית חשובה למדינה, ושימשה “ראש־גשר” ו“נקודת־קשר” בין המערב ובין המזרח אשר משני עברי הסאן, וגדוד של רוכבים חנה בה עוד מאמצע המאה התשע־עשרה, וזה הוסיף לא מעט לפרנסתם של היהודים שבעיקר באה להם מידי הגויים, ובכל יום ויום היו מתפללים עליה, ובשבת שמברכין החודש היו אומרים: “ותתן לנו חיים של פרנסה!”

הקסרקט הגדול של חיל הפרשים בדמביץ היה תחילה בבית שנחכר מאת יהודי, בפינת ככר השוק, ומגרש האימונים – ה“רייטשול”, השתרע מאחורי שורת הבתים של השוק לכל ארכו. ואין לנו ספק בדבר שאיזה יהודי קבלן בשם ר' גץ, הוא ר' אליקים גציל הראשון, בנה את מסלול הרכיבה הראשון בק"ק דמביץ, והוא אבי משפחת הלופבנים בעולם עד היום הזה.

 

ב    🔗

את הקהילה בדמביץ, כבשאר עיירות גליציה המערבית, כבשו החסידים, והם, והרבי מבית רופשיץ בראשם, רדפו את הציונים והציונות עד חרמה, ולא נתנו לתנועה הלאומית־עברית שתססה בעירה ופרכסה לצאת ולפעול, להרים ראש. אבל שני בחורים היו בדמביץ שהרימו ראש וגם הרימו יד נגד שלטון חצר הרבי ועושי רצונו – והם יהודה בורנשטיין ויצחק לופבן, והם שפתחו תקופה חדשה בעיירה. שניהם בעלי העזה היו ו“חוצפתם” עמדה להם להקים את הדור הצעיר, לעורר את הנוער לפעולות, להתארגן, לכרוך השכלה וציונות ביחד, וכך נוסדו האגודות “פועלי ציון”, “דבורה”, “גאולה” ו“השחר”.

שניהם היו לוחמים עזי נפש שלא נרתעו מכוחם של החסידים ובעלי הבתים, אנשי בריתם לשנאת הציונות; וכאשר השליכו את יצחק’ל לופבן מבית המדרש, והוא גם נידון למאסר על הפרעת הסדר הציבורי ועריכת אסיפה ביום הזכרון של ד"ר הרצל בבית הכנסת, על אף האיסור של הרב וראשי הקהל, הצטרף הצעיר לתנועת “השחר”, והיה אחד מראשי המדברים באגודה זו שהפיצה את רעיון הציונות והעליה לארץ בין בחורי בית המדרש בעיירות.

בועידה השניה של “השחר” בפסח תרס"ח, שהיתה בעיר המחוז ריישא הסמוכה לדמביץ, נתגלה יצחק הצעיר במלוא כשרונו הארגוני, בשכל מליו, ובהגיונו הבריא והמבוגר כנואם היודע מה שהוא רוצה מעצמו ומאחרים.

הוא קיבל על עצמו את תפקיד התעמולה באגודת “השחר”, והכל ראו בו סייפא וספרא כאחד. הוא, שמטבעו צנוע היה ונחבא אל עצמו, ותמיד הצניע עצמו במפעלו, הראה הפעם יזמה ותנופה של מנהיג, ובלשון ברורה ובכוח דיבור משכנע, גילה את מקום התורפה של אגודת “השחר”, שכוונתה רצויה ואילו פעולתה חצויה… שכן עבודה למחצה אפילו מחצה אין בידה. טענתו היתה: אין בנו מעשים, – אין בתנועה נואמים ומארגנים ושליחיה לא מילאו כהלכה את שליחותם. בהמשך נאומו הוכיח וייסר קשה את “השחר” שהוא בחינת “עושה שחר עיפה” – עיף הוא ועני ממעש, ואין איש עושה דבר של ממש להצלחתה ולשגשוגה של האגודה. “תנאי הכרחי לכל הסתדרות, אמר, הוא תעמולה טובה ומסודרת. על ידי התעמולה יתפשט הרעיון וירכוש לו מעריצים. ואצלנו לא היתה תעמולה מסודרת כלל. לא היו נואמים ואורגניזטורים מוכשרים שיסעו בכל ערי גליציה ויעמלו למען רעיוננו, ועל כן לא התפשט רעיוננו כדבעי”. בהמשך דבריו הוא חוזר כפעם בפעם אל ענין התעמולה הגרועה, והוא מדגיש את ערכה למען המפעל ורואה בה אחד העיקרים היקרים של כל התנועה הלאומית בקולה. אכן, תעמלן למופת היה לופבן בכל מעשיו, ומי כמוהו ידע לדבר אל חבר, להסביר את “הרעיון” ולשכנע את הזולת בצדקת רעיונו ובאמיתו.

השם תעמולה בפיו נשמע כמין “תעלומה יוציא אור וכפלים לתושיה”, שכן היה בין העמלים עם הציבור לשם שמים, ותחת לשונו לא היו מעולם עמל ואון, ועטו עט־אמת, עט־סופרים, היה, ויש ערך לדבריו ולמאמריו גם היום.

אנו קוראים את הרצאתו באותה ועידה של שנת תרס"ח, והננו משתוממים על כשרון המעשה והדיבור של צעיר זה שמתחתיו צמח, ומבית המדרש, “פה פה במקצוע”, יצא להורות ולהראות את הדרך לנבוכים; מנין לו שפה זו, מושגים אלה, ואותם כלים משוכללים ומלוטשים שבהם הופכים חומר היולי, גלמי, למעשה יצירה רב?!

המחשבה והמעשה ירדו כרוכים לעולמו של י. לופבן. עוד כבחור בית המדרש בעירו התנכר כפלפלן וכוכחן מובהק, ורעיון שהחזיק בו לא הניחו שוב עד שבררו וליבנו והוכיח את אמיתו. שלוש סגולות טובות: סופר, מארגן וסוציאליסט עברי־ציוני נאמן, התפרנסו בנפשו זו מזו ויצרו את ההרמוניה שבאישיותו בעלת הערך.

מעל במת “השחר” נתגלה לנו איש העתיד, זה שיעמוד ארבעים שנה על הדוכן של “הפועל הצעיר”, כלי המבטא העברי הראשון לפועלי ארץ־ישראל, ויוסיף לו תוכן ויטביע בו את חותמו המיוחד, תוך ביטוי מקורי, סגנון עז, עשיר ומגוון, והברקות פולמוסיות כפולסין דנורא, וכל מאמר שלו קולע אל המטרה, אל הנקודה הבוערת, ולא יחטיא. האור החדש שהואר על ציון – המעשה הציוני הגדול, העבודה החלוצית של הפיכת שממות דורות, ביצה ממארת המשכלת את יושביה, לנאות דשא ולשדי תרומות, לישובים פוריים המפרנסים את יושביהם ביושר ובכבוד, – תחית הארץ וגאולתה מידי זרים, שתמיד החריבו, השחיתו, ולא בנו ולא נבנו בתוכה, כל זה היה הלפיד שלאורו הלך מיום שדרכה רגלו על האדמה הזאת; ולפיד זה נעשה לעמוד אש בעמדו על במת “הפועל הצעיר” ככרוז של רעיון העבודה, כמטיף למלחמת הבנין נגד מגמות ההרס. כי במה זאת היתה מוארת מנוגה־נגד של הלפיד שהביאו אתם הבילויים הראשונים, ואם נשמט מידיהם של מחוללי האידיאה הראשונים, בא דור שני והרים אותו שוב ונשאו ברמה.

במאמרו בשם “הלפיד”, בשנת תרצ“ה, הוא מרעים קולו מעל במת “הפועל הצעיר”: “איזו אכזבה, איזה חילול, איזה גידוף! – כך היא הציונות והישגיה בשביל מבריחי המגרשים וה’גנגסטריות' הכלכלית של התקופה הזאת: מגדלור למזימותיהם ההרסניות!” ברם איש האמונה והבטחון כיצחק לופבן לא יברח מן הצל השחור הנגרר אחר גוף העם האיתן, הבונה את בית חייו במולדתו. והוא מנחם ומתנחם: “למרות הסטיות הרבות שאנו מגלים בתוך הציבור שלנו כיום, למרות הגרפותם של חלקים מתוכנו עם זרם הזמן, עדיין אצורים בתנועתנו, זו ירושת ביל”ו הגדולה והמחודשת – כוחות חלוציים במידה מספיקה כדי לעשות שוב את הציונות מגדלור ליצירה עממית מחדשת וגואלת, במקום אשר תאיר את דרכם הרמיה של פירטין מופקרים”.

“ואמת ד' לעולם…” בשינויים קלים יכולים הדברים להאמר היום, וגם נאמרים הם בצורה זו או אחרת, מעל עמודי “הפועל הצעיר”, שהפקידו הלוחם־העורך בידים נאמנות! ונאמר שם ב“הלפיד”: “התכלית ותוכן המעשה הציוני אינם להפוך אדמה לכסף, כי אם כסף לאדמה; לשדה עבודה וזעה ופרנסה להמונים רבים, לישוב של קבע יוצר ערכי־כלכלה ותרבות”!

האם יש לנו תכלית אחרת ותוכן מעשה מדיני אחר, מאשר לקיים את הדברים האלה שדברו בהווה ובהווי של תרצ"ה, והם נכונים ואקטואליים גם כיום, ואולי עתה יותר מאז?! אבל הקדמנו במקצת את המאוחר, ובעוד אנו עוסקים בתחילתו נגענו כבר בקצהו של סופו, שהוא מוכיח על תחילתו. ברם, אין מוקדם ומאוחר בתורת האדם! ועתה נחזור שנית אל ראשיתו, אל שחרו, כשהוא וחבריו מעירים את שחר הגאולה, בחינת “שחר אבקשך”, וכולם תשוקה אחת מציקה להם: –

לְשַׁחֵר אֶת מְקוֹם כִּסְאוֹת מְשִׁיחָי – – –

השמות המפורשים, שהזכיר יצחק לופבן באותו מעמד של הכינוס בריישא: סדר, שיטה, פרוגרמה ותעמולה, לא נתיחדו אלא לדבר אחד: להכין את התנאים עליה, לשיבת ציון בפועל. כאן בעיר ריישא, בשנת 1908, כשהעליה השנייה היתה עוד בעיצומה, נטה י.ל. את הקו למסילת חייו בארץ ישראל; ומעל במה קטנה אבל גבוהה זו, החל הזינוק שלו למרוץ המרתון, ובכוחו זה רץ לפני עמו עד שהגיע לקצה דרכו, עד שנסגר מעגל חייו הישרים ועמד מלכת. כי חרת הרץ איש הרצון העז מדמביץ שבגליציה על לוח לבו עוד בשחר נעוריו, והוא צועד אז את צעדיו הראשונים במסילתו, את דבריו של משורר “הציונים”, הלוי ש“לבו היה במזרח, והוא במערב”: –

כִּי מְנוּחָה לֹא אֶמְצְאָה עוֹד לְרַגְלִי

עַד אֲכוֹנֵן בְּבֵית מְעוֹנוֹ מְעוֹנִי.

ואכן, עוד באותה שנה, נעשה הנאה דורש נאה מקיים: הוא שאיש “התעמולה” היה, נשמע לקריאתו־תעמולתו של נשיא האספה משה ויזנפלד, שעם סיום הועידה קם וקרא את הקריאה המסרתית: “לשנה הבאה בירושלים!” ויצחק לופבן נטש את בית אבא וקם ועלה לארץ ישראל ועשה את רצונו כרצון עמו: “כי רצונה ההיסטורי של האומה העברית – להתקיים כעם!” וכלום יש עם בלי קרקע, ובלי עבודת האדמה, היש ציונות בלי ציון?! ו“היש לנו במזרח או במערב מקום תקוה נהי עליו בטוחים?”…

לצערנו ולאסוננו הלאומי הגדול, חשב העם בגולה ועודו חושב, כי יש גם במזרח וגם במערב מקומות בטוחים מחוץ לשערי ציון, “בתפוצה” שאינה גלות, אלא גולות עיליות, גולת הזהב וגולות הכותרות… אך הוא ראה בכל תפוצה תבוסה, בה מתבוססת האומה הגולה בדמיה, והיא מתה על אדמת נכר ואינה חיה בדמיה! לו ממנו ראו כל חברי השחר, ונשיאם משה ויזנפלד בראשם, ועושים כמוהו; אז, בשנת תרס“ח, ובשנים שלאחר כך, כשעוד אפשר היה לקום ולעלות לארץ־ישראל באין מפריע, לא היה חרבן יהדות פולין כל כך גדול, והשואה לא היתה מגיעה לממדים עצומים כאלה. משה ויזנפלד הציוני הנלהב והסופר המחונן, זה שהלהיב את בחורי בית המדרש בעיירות במאמרים הראשיים שלו, ב”לייט־ארטיקל" ב“המצפה”, היה נאה דורש; ואחד המאמרים שלו “תשעה באב”, מי שקראהו בשעתו, זכור יזכרנו עוד, והלב הומה לו. והפתיחה הנאה, ההקדמה, מתנגנת אף עכשיו בנעימה הלירית שלה ובסגנונה הפיוטי והרגשי שדיבר אל הלב הרך בתום ובתואם: “תשעה באב… לכאורה שתי מלים פשוטות, רגילות, – מספר ושם של חודש עברי! אבל כמה יגון, כמה צער עמוק וסבל דורות, בצירוף זה… אין כאן חרוז, ואין כאן טרצה בסולם הקולות הדיאטוני, אך, ‘טרופ’ עברי, נוסחה עתיקה של עם עתיק המעטר את צקון לחשו בטעמי המקרא המזרחיים, שתי מלים המהוות פסוק קצר – וכל גורלו של עם ישראל בדרכו ההיסטורית האבלה, כל נפשה של האומה האומללה והנעלה ביותר באומות, צרורה כאן בצרור החיים ובאור יסוריהם!” כך כתב נשיא “השחר” משה ויזנפלד הי"ד, באחד מערבי תשעה באב בשבועון “המצפה”, שעורכו היה הסופר המשכיל והציוני הנאמן, ר' שמעון מנחם לזר איש קראקא.

כשראה כותב הטורים האלה את משה ויזנפלד ואת אחיו לייבוש ויזנפלד בשנת תרע“ח, אחרי מלחמת העולם הראשונה, בריישא, עדיין היה זיו “השחר” של תרס”ח פרוש על פניהם; ואף־על־פי שריישא כבר היתה בסיפא שלה, ב“פולסקה” של רצחני הגנרל האללר, ימ“ש, ופני יהודיה כבר היו שחורים משחור, נעוים ולא נאוים כמו בימי הקיר”ה, שעול המלכות “עול נעים היה”; מכל מקום עוד היו קרויים אדם ונחשבים אנשי סגולה בעיני עצמם. הדור השני של “השחר”, הבחורים משה סורוקה, שמעון רוזנבום, באלקאן, ואחרון אחרון, יחזקאלי לוין, בנו של הרב נתן לוין ואחיו של הסנטור אורטשי לוין, עוד זכרו את איטשלה דמביצר וקיוו לעלות ולהגיע אליו, “אל המושבות|”, ולעבוד את האדמה ולשבוע מטוב העבודה העברית בארץ האבות. אלא שהיתה להם “סבלנות” – זו המלה השנואה ביותר על איש “הפועל הצעיר” יצחק לופבן. למראיהם של שש מאות ועשרים נפש יהודיות – עולים שבי־גולה ופליטים, שבאו באניה הרוסית הראשונה בשנת תר“פ, ישר מאודיסה לארץ ישראל, הוא צועק־כותב מנהמת לבו היהודי התם: “היש מי בתוכנו אשר יעז ברגע זה להוציא מפיו את המלה הארורה הזאת: ‘סבלנות!’”? ובשנת ת”ש הוא כותב במאמרו “הריסת יהודי פולין”: “נשברה יהדות פולין. גבעוליה של יהדות זו היו דקים וחלשים למדי בטרם התחוללה הסערה. שנים רבות של עינויי קיום ועלבון עברו עליה; שנים של דלדול וסבל, של דיכוי ועקירה כופפו את ראשה. גורלו של מרכז יהודי זה נחרץ מזמן, גם בלעדי המלחמה. היתה בכך מידה רבה של עצלות־הלב וקוצר ראייה, שהרוב המכריע של יהדות זו לא האמין לקול האותות שהלכו ונתגלו בכל פעם בצורה מאיימת, ולא דאג בעוד מועד למלט את נפשו, את נפש ילדיו ואת רכושו מסכנת הכליה שרחפה עליו”.

מי שרוצה להכיר את “פולין” של הימים ההם, שנת תקומתה של האומה הפולנית וירידתם התחתונה של יהודי הקיר“ה, שנעשו בין לילה לתושביה של ה”נאשא פולסקא", ויהודי “הנותן תשועה” – כל ישועה רחקה מהם פתאום, – ילך אל הפואימה הגדולה בכמות ובאיכות, “רישא”, של בן העיר רישא – בריש וינשטין, ויתעכב במיוחד על הפרק “פולין”, הפותח בשורה נוגה שצליל “איכה” לו:

בְּתוּגָה עָמְדוּ יְמֵי־קֵץ הַמִּלְחָמָה

מִמִּלְחֶמֶת אוֹסְטְרִיָּה עוֹד לָחֲשָׁה גַחֶלֶת בִּדְמָמָה.

נביא כאן עוד ארבע שורות מן הפרק “פולין”, שהוא קינה על המצב החדש של יהודי גליציה שנוצר עם התפוררותה של האימפריה האוסטרית־הונגרית. הם ראו את עצמם פתאום נופלים מאגרא רמה לבירא עמיקתא, משמים ארצה. ואכן המפסיד העיקרי במלחמת העולם הראשונה היה העם היהודי ולא מלכות אוסטריה:

מֵאוֹסְטְרִיָה – עֲלֵה הַזַּיִת הַמָּר.

וְלֹא מִפּוֹלִין – הַדְּבַשׁ הַמָּתוֹק, אֱלֹהִים!

בְּפַחַד הֵצִיצוּ הַלֵּילוֹת,

וּבְאֵימָה יָצְאוּ הַיָמִים – – –

עתה ידעה היונה, שאין לה כל תקוה בצפרני הנץ… אבל ידיעה ועשיה אינן הולכות תמיד יד ביד; הבטחון היהודי, שלא אחת היה בעוכריו, מפני שלרוב פיתיון היה ולא פתרון; שכן לעולם לא פתר את הבעיה היהודית, שבעיה מדינית היא מאז ועד היום; בטחון זה של הנואשים, ש“יהיה טוב” – עיכב את הגאולה, מפני שהיה בחינת הן שאין בו מעשה; אמונה בגורל, שכך הוא רצון אלהים, ואלהים רוצה שעמו הנבחר יחכה למשיחו בכל יום שיבוא והוא, אפילו אם יתמהמה בלי קץ, בוא יבוא, ואסור לדחוק את הקץ. הציונות, שמהפכנית היתה מראשיתה, אמרה לשבור את הקו הזה, ופה ושם אמנם הצליחה לכוון את “עם־הקו־קו” לדרך חדשה, ועל כל השבילים והנתיבים היה כתוב: מקלט, מקלט! – הוא “המקלט הבטוח” הידוע של תכנית בזל… אבל גם התנועה העצומה הזאת לא הניעה את “הנע־ונד” ההיסטורי אל מקלטו האחד – לארץ ישראל. הציונות עצמה נעשתה בגולה למין תנועה משיחית המתניעה את הנפש ולא את הגוף. הימים והלילות של יהדות פולין היו ספוגים אימים, פרעות, עלבונות ורדיפות – – והיהודי התנחם: אך “חולי הוא ואשאנו!” חרב ההשמדה התהפכה על ראש היהודים בפולין, תיכף עם קום מדינה זו לתחיה; ופולין רק מטרה אחת היתה לה: השמדת תושביה היהודיים! ויהודי פולין “שמחוייבים היו לחוש בשואה המתקרבת ובאה” – לא חשו בה כל עיקר, ולא עשו כמעט כלום כדי להימלט מצפרניה.

שנה אחת אחרי שעלה איש “השחר”, לופבן, לארץ ישראל, פירסם מכתב בירחון הפולני של הנוער הציוני בגליציה, “מוריה”, בו הוא שופך את חמתו על הסטודנטים בעלי המדים “האריסטוקרטים הרוחניים”, הרואים את עולמם בחיים הציוניים־גלותיים, בקרקא, בלמברג, ובדמביץ וכו', מעמידים פנים של עושים ומעַשים, אך אין להם כל השגה מה פירושו של יהודי.

אין לנו כל ספק באהבתו של לופבן לדמביץ עיר אבותיו, ובודאי היו בלבו געגועים עליה וזכר לה חסד נעוריו… אבל האמת של ארץ ישראל ואהבת ארץ ישראל יקרו לו מכל הנוסטלגיה הגלותית: ובמקום שאהבת האמת נפגעת, אין חיבה לגלות נודעת; נציין פיסקה אחת מאותו המכתב שהזכרנו: “הנני, רחמנא ליצלן, חניך העיר העלובה הזאת וצללי העבר הישנים התחילו אופפים אותי ופחד אחזני… לא אדע אם אתם בגולה מסוגלים בכלל להרגיש כשם שאני הרגשתי בקראי את הכתבה הזאת שיש לה יותר אופי של ניקרולוג – ‘קל להזכיר’ – אזכרת מתים”.

ובהמשך: “בעבודתכן לא היתה מעולם רצינות, מעולם! ועל כן אינה נושאת פרי. גוף בלי נשמה אין לו חיים!” (ועיין: “בקו השחר”, לד. סדן, ב“ספר דמביץ” הוצאת ארגון יוצאי דמביץ בישראל תש"ך בעריכת דניאל לייבל). כך ראה לופבן “העולה החדש” את העבודה הציונית של בנות ישראל בגולה, – שלא לשמה, וממילא מיותרת; והיא יותר מזיקה משהיא מועילה. ממש כדברים האלה אמר על עובדי “השחר” שנה אחת לפני כן; שכן בלבו כבר ידע אז איזה דרך יבור לו בעתיד הקרוב, – והיא היחידה שהיא תפארת לעושה: לעלות ארצה ולהיות בבונים.

 

ג    🔗

מידת ארץ ישראל היתה מידת חייו של י. לופבן, וגם את פני הספרות העברית ראה באספקלריה המצוחצחת של גאולת מחר. זיקתו לספרות העברית החדשה היתה זיקת גומלין: במידה שמדדה לרעיון לבו – תחית העם בארצו, מדד הוא לה. ומכאן אהבתו היתרה לשני גדולי הדור בשירת ישראל – חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי.

הוא היה פובליציסטן מזהיר, חריף, בקי ושנון, ומאמריו התרוממו תמיד מעל שיעורו של יום־יום, והיה בחיי השעה שלו מעין חיי עולם. הפולמיקה שלו התנשאה תמיד למעלה מן הויכוח האישי, זו שגם את הגדולות היא הופכת להליכה בקטנות, שכן אף פעם לא היה אישי במידה השוללת את האישיות. לא קנאה ולא שנאה דברו מגרונו, כי לא קרא בגרון, כדרך הז’ורנאליסטים בני יומם, אלא כל דבריו יצאו מן הלב, ולבו הלך תמיד עם לב העם, ואשר הגיד לו – הגיד לעמו.

הוא כתב גם דברי ביקורת ומסות ספרותיות, וייחד את הכתיבה בעיקר על אנשי סגולה שהיו קרובים לו בדעה ובעבודה (“אנשי סגולה”, בעריכת ישראל כהן); ברם מה שכתב חותמו האישי טבוע עליו, ומכאן סגנונו הפובליציסטי גם שעה שהוא כותב על עניני שירה, הרחוקים מן השאלות היום־יומיות שעמדו תמיד ברומו של עולמו. הוא לא היה “מבקר מומחה”, וגם לא שאף להיות כזה; גישתו היא אינדיבידואלית והוא מביע זאת בגלוי, שכן אמת המידה שלו היא סוביקטיבית בהחלט והרוח של היוצר הוא כחומר בידו, והוא משתמש בו לפי רוחו. אבל הטנדנציה למצוא במשורר את הרעיון הנחוץ לו בשביל דעותיו – שישמש לו אסמכתא לאידיאולוגיה שלו, מפחיתה לא אחת את ההישג האמנותי. שכן בבקורת כמו בשירה, הזיקה הבלתי אמצעית ליצירה היא הקובעת את ערכה, ויצירה היא בעלת ערך רק במידה שהיא אינטואיציה, אמת נפשית, ולא מלאכה, שהיא אומנות ולא אמנות.

כאן הפתוס, הדיבור הגבוה, ההברקה הסגנונית, והציטוט הקלאסי, והמימרה המלוטשת ממקורות קלסיים, אינה מעלה הרבה; מפני שמורגשת העשיה הטובה והכוונה לכוון את היוצר ולהוליכו בדרך שרוצה המבקר לילך בה.

לופבן מצליח בעיקר כשהוא מסביר דעות ואידיאולוגיות של אנשי המחשבה והמעשה הסוציאליסטיים, כגון: יוסף אהרונוביץ, חיים ארלוזורוב, א.ד. גורדון, ואחרון אחרון – גוסטאב לנדואר. כאן הוא באלמנט שלו, בבית היוצר שלו. וחזק הוא בעיקר במאמריו הנוגעים גם בצד הרוחני שבפוליטיקה; והוא, הפולימיקן השנון והדרוך, נעשה מוכיח בשער ומטיף, כגון במאמרו המצוין “ניהיליזם רוחני”.

ברם, במאמרו על היינה, הסייפא והספרא משמשים בו בערבוביה; ולבסוף גובר הסייפא, כמו שמוכיח מתוך דברי היינה שקבע בראש דבריו: “השירה, במידה שאני אוהבה מאד, היתה לי תמיד רק כעין צעצוע קדוש, או תשמיש קדושה לעניני שמים, – אבל על ארון המתים שלי תניחו חרב; באשר הייתי איש צבא נאמן במלחמת השחרור של האנושות”.

מי יאמין היום, למעלה ממאה שנה אחרי מותו, כי השירה היתה לו להיינה מין צעצוע קדוש?! היינה עצמו לא האמין בדבריו אלה, שנאמרו רק לשבר את האוזן ולעשות רושם על עצמו! אמנם היינה נופף הרבה בחרבות, יצא לדו־קרב עם גרמניה ב“אטא־טרול שלו”, ועוד, אבל הנצחי שביצירת היינה, השארת הנפש שבו, הוא רק בליריקה הצרופה, ב“ספר השירים”, ב“רומנצרו” וב“סבל הנעורים”, ובסבל הזקונים – יסורי קבר המזרון, שקרא בשם “נאכלזה”, לאמור: עוללות, והם ה“נאכרוּהם”, השבח לדורות שלו עד עולם. לא שירי האיבה, אלא שירי האהבה היה נצחונו של “איש היגון בעטיפה האפורה” – כפי שתאר את עצמו בשירת הים, “ים הצפון”. השיר האמיתי הוא כנור ולא חרב, שכן אגדה הוא שמספר המשורר לעצמו, בחינת “אגדה לכנור אקחה”… ושירת היינה הקיימת לעד היא “אגדה מימים קדומים”… שלא נשתכחה ממנו עד יומו האחרון, שעה שרק המות עוד היה חי בו. (“אונד אין מיר לעבט נור נאך דער טוד”).

“וכנור וחרב – לכנור הנני”, – אמר ביאליק, שאף הוא איש מלחמה היה, אבל הוא ידע שאדוני לא קראהו לתרועת מלחמה, כי לא ברעש אדוני. אבל הפובליציסטן שביצחק לופבן דרש תרועת מלחמה, חרב להזכיר! ועל כן בבואו להעריך את היינה ביאליק וטשרניחובסקי, הוא נועץ חרב בבית יצירתם, בחינת היינו כלוחמים… ונאחז “בחרוזי המחול הקלים של הליריקה החמודה” כבכלי מלחמה, ואינו מבדיל בין רוח הזמן הקטן לרוח הזמן הגדול. אבל לופבן, שבקרקע נשמתו שכנו יצרים פיוטיים עזים, כמו בנפשו של חברו מנוער, בן עירו דניאל לייבל, שניהם בני “השחר”, ושניהם יצאו לדרך באותו בוקר כליל בדולח של שעת הציונות המוקדמת, ואם נפרדה דרכם – ולבסוף הגיעו שניהם למחוז חפץ אחד… לופבן, המשורר בכוח והמעורר בפועל, ידע כי “השנים הפריזיות של היינה היו שנות מלחמה והיאבקות גדולה, אבל גם שנות הזדככות ועליה ביצירתו השירית”. ובשנת תרפ"ו, שבעים שנה למותו, “בימי קיבוץ נידחים לחיים וליצירה על אדמת ישראל”, הוא מזכירהו בתפילה זו, שנועדה לעליית נשמות – “יתגדל ויתקדש!” כי ראה את היינה כנפש מישראל שנשבתה לבין האומות ומי אם לא יצחק לופבן, שסבל הנעורים של היינה, הנער מדיסלדורף שעל שפת הריין, היה סבל הנעורים שלו “וספר השירים” היה לו כמראה כשפים, שהיה מנחש בו את כל חליפות הגורל של זמירות ישראל?! הלא מלחמה אחת היתה לשניהם: חרב לאדוני “באדום”, “הצובע בדמינו את כפותיו החסודות” ולא פעם ראה אותו תועה בין החורבות ומקונן, – וידע: “יהודי זה מתאבל שם על חורבן ירושלים”.

 

ד    🔗

הערכת לופבן את ביאליק היתה הערכה סוביקטיבית ואישית בהחלט, מידה שאף אחד ממבקרי ביאליק לא נשתחרר ממנה. אבל אהבה זו לא קלקלה את השורה, להפך: רק אוהביו יכלו לראותו כמות שהוא: “בלי כחל, ובלי שרק ובלי להבות”, – כמו ששר על “בת ישראל” ביפיה. רק מתוך הערצת ביאליק, לאור אותה “אבן טובה – אהבה שמה”, עמד הקורא סתם והקורא המבקר, על סגולותיו של משורר־סגולה זה. ואין אהבה בלי אמונה, שהאמונה עדיפה מראייה, אמרה החסידות. דמביץ היתה מטרופולין של חסידות: אחד מבני בניו של ר' נפתלי מרופשיץ, אבי השושלת הרופשיצאית הענפה, ר' ראובן הורביץ, בן ר' אליעזר מדז’יקוב, היה רבה של דמביץ ומייסד “החצר” הדמביצאית, שנמשכה עד לשואה; וחסיד אף־על־פי שהחמיץ חסיד הוא; השורש נשאר, וכל גידול היוצא ממנו טוב הוא. לופבן האמין בביאליק כהאמן החסיד ברבו, וראה בו צדיק הדור ומנהיגו, בחינת “ראינוך ולא נמות”. “הננו באים לביאליק בימי יובלו לא במידה הרגילה של הערכה ספרותית, כי אם בהתודותנו אליו ובמידת האהבה שאנו רוחשים לו. כי אהבת נפש נאהבהו. וביום הולדתו הששים, יש רצון להתנפל לפני מרכבת הזמן והשנים, לעצור את אופניה, לאחוז בשולי אדרתו של ביאליק ולומר לו: חוזה אל תברח”!

אצל בני גליציה החסידית גברו תמיד רחשי הלב על שלטון השכל: הם עבדו מאהבה – – ולופבן, עם כל חריפות שכלו המנתח, עם היותו בעצם רק בעל מלאכה אחת – ריאליסטן, “פועל ציוני” מובהק, אהב את ביאליק אהבה עיוורת, בלי חכמות; וממעמקי האמונה הטהורה שבלבו קרא: “מה מיום ומה מליל?! שכן הוא בודאי יודע מהו הדבר שנפל בינינו והוא הרואה והוא המגיד”, “החוזה” – כך קרא לופבן את מאמרו על חיים נחמן ביאליק, ולא השגיח הכותב בדברי המשורר עצמו שנפשו סולדת מן התארים שנתנו לו אוהביו וחושבי שמו:

וְלָמָּה שַׁתֶּם עַל נָוִי?

מַה־חַטָּאתִי, מַה־כֹּחִי?

לֹא מְשׁוֹרֵר, לֹא נָבִיא –

חוֹטֵב עֵצִים אָנֹכִי,

ברם, לא הרבי הנערץ עושה את חשבון עולמו כי אם חסידיו. מה הועיל לר' מנחם מנדיל מורגנשטרן מקוצק שגרש את מעריציו מעל פניו מפני שראה בהם פוגמים בצדיק בעבדם אותו! ולרב אחד מן המקורבים אליו אמר: הייתי מקנא בך יותר אילו אתה סנדלר! הם ראו בו מהרהורי לבם, – מאהבתם הגדולה, ולא זזו מלחבבו ולראות בו חוזה, ואיש־אלוהים, אליבא דלופבן, ביאליק העם הקים אותו מקרבו, מתוך תוכו, מתוך שכינת צערו ועצבונו – – ואין הוא שייך לעצמו, כשם שמשה וירמיהו לא היו ברשות עצמם: אל תאמר נער אנוכי! כי אל כל אשר אשלחך תלך! “מי אנכי כי אלך”, טען משה בסרבו ללכת אל פרעה, אבל אלוהים, האני־הצו המוחלט, בחר בו ושלחו בעל כרחו. “ביאליק, מה מיום?!” “הוא היה החויה הגדולה ביותר של התקופה, המיתוס החי שלנו, זה המשל הגדול, הפותח את הדלתות הכבדות אל חידת חיינו ואל כוונת ההויה היהודית בדור הזה ובבאות”. ומה שאמר ביאליק ל“אחד העם”, אמר העם לו: “פניך המאירים עוד ילכו עמנו בקרב”. ואין זה מקרה שמכל שירי ביאליק מביא לופבן במאמרו עליו רק שלוש שורות מתוך השיר “דבר”, שכן בלהט הקרב כל העינים תלויות במפקד העליון ובידיו המורמות, וכל הצבא חי מפיו ומדברו:

נָפַל דָּבָר בֵּינֵינוּ וְאֵין יוֹדֵעַ מַה נָּפַל

וְאֵין רוֹאֶה וְאֵין מַגִּיד,

אִם זָרֹחַ זָרְחָה לָנוּ הַשֶּׁמֶשׁ וְאִם שָׁקְעָה –

השנה שנת תרצ"ג, “ליל הסכינים הארוכים” ירד לעולם, העם העברי נאבק מר… הוא מפרפר בתוך מוקד אחד ענקי, שהתפשט על פני כל רחבי העולם ומאיים לשרפו שרפת גוף ונשמה גם יחד. עוד מעט לא יקרא לזה עוד “עיר ההרגה”, כי אם “עולם ההרגה”.

ואל מי נפנה אם לא לצופה על מגדלה של תקופה זו? הלא הוא ולא אחר השמיענו פעם מעל ראש המגדל הזה בדמדומי הזמן את הדבר המר כמות: כל הארץ לנו גרדום! ואין לנו שיור בגלות המרה אלא “השדה” של בית־אמא בציון, אשר משם מתפוצץ הקול: “עליזים מתרוננים, בואו שכם אחד לעזרת העם!”

אמונה זו בביאליק המשורר המנהיג, מראה לנו מי היה המאמין עצמו; היא מעמידה אותנו על אפיו של אדם זה שמיסודו איש הרוח היה, ורעיונותיו הגדולים באו לו מן הלב, ואת השירה לא ראה כצעצוע, אלא כחרב חדה. בחינת “וישם פי כחרב חדה לדעת לעות את יעף דבר”… כדברי הנביא ישעיהו.

לופבן נאמן בית עמו, האמין בכל לבבו כי רק משורר גדול יכול להיות מנהיג הדור, באשר “הפוליטיקה”. דבר המדינה, הוא דבר רציני ביותר מכדי שינתן רק בידי אנשי הפוליטיקה המקצועיים, שאינם רואים עצמם כחוטבי עצים, עבדי העם, כי אם ככותבי עצות ושואבי מים עמוקים של חכמה ותושיה.

מנעוריו קלט את שירת ביאליק, ולקול דברה הלך והגיע לארץ ישראל; ורוחו לא נפלה גם כשנפלו הדברים הקשים ביותר בארץ זו. וכאשר התהלכה הנוסחה הספרותית בין “המבקרים המומחים” על “ביאליק השותק”, לא היה חלקו של לופבן עמהם; שכן הוא, שאחז תמיד בשולי אדרתו, שמע תמיד את קולו, ולו לא שתק מעולם. “והוא לא שתק מעולם, מעולם לא חדל דברו אלינו ולא פסק הדו בתוכנו”. האוהב הנאמן, החסיד האמיתי, רואה את הקולות של הנאהב גם שעה שאינו מדבר. הזעקה בלי קול, הבכי בלי דמעות, והריקוד תוך עמידת דום – היו מקובלים על החסידים והמאמינים כאמת שאין לערערה. “מתי שתק ביאליק? מתי פסקה הברכה ממעינו – והיא מרעיפה עלינו את חסדה תמיד עד בלי די”.

וכך הביע ר' יהודה הלוי את אהבתו לציון שהיתה תמיד לנגד עיניו, בחינת “קול דודי הנה זה בא” – ציון שאלה תמיד לשלום אסירי תקותה, והמשורר ענה לה בכנור שיריו.

הַמַּחֲזִיקִים בְּשׁוּלַיִךְ, וּמִתְאַמְּצִים

לַעֲלוֹת וְלֶאֱחֹז בְּסַנְסִינֵי תְמָרַיִךְ.

השנים שבהן ישבו ביאליק ולופבן גם יחד בארץ ישראל, היו השנים המאושרות ביותר בחיי לופבן בארץ. “שהיה קרוב לו, עד למגע נפש, עד להנאה ליהנות מזיוו ולומר לו ‘אתה’”… יצחק בן אליקים גציל מדמביץ, אחד מעולי “השחר”, בן העליה השניה, בא על סיפוקו המלא, וכמו ישב על מלאת! הוא החזיק בשוליהן של שתי אהבות גדולות: של ארץ ישראל ושל גאון שירת ישראל.

וכאשר נסתלק החוזה לפתע פתאום, באורח לא קוינו, “כאילו עזב את אדרתו בידינו וברח”, צעקה נפשו עם נפש האומה המיותמת: “אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו!” והחסיד שבאהבה הבונה מאן להתנחם אחרי רבו ומנהיגו, כי רק לו היו נתונות הערצתו, אמונתו ואהבתו, והגדולה בהן היא האהבה.

 

ה    🔗

מיום שעמד על דעתו ושמע בלבו את הצו: “בן אדם עמוד על רגליך!” “עמד וימודד ארץ…” ולא מצא עמידה ומידה טובה יותר לו ולעמו ממידת ארץ ישראל. ובהעריכו את שיעור קומתו של משורר המידות שאול טשרניחובסקי, באמת המידה של ארץ ישראל עימתו לפניו; וראהו במחובר עם ביאליק, חברו הגדול לאמונה בתחית ישראל בארצו: “צמודים ניתנו לנו שניהם, במתת אחת, כאילו שקד על כך שר האומה שלא יחסר המזג ביום פקידת־חזון, – ושניהם עיצבו את קלסתר פניה של הרניסנסה העברית”. נוף נפשו של טשרניחובסקי נתגלה לו בפנים שוחקות, כמראה רחום של גבע וגיא, זרוע שמש וצהלת חיים, אשר רק לעתים רחוקות תשכון עליו עננה ותפקדנו סועה חולפת. “האמונה והבטחון הם מיסודות שירתו של טשרניחובסקי, הוא לא ידע מעולם, לא את הספק ולא את התוכחה ולא את הקינה, האופיניים כל כך לשירת ישראל הקלסית”.

כאן לופבן, שהאמונה והבטחון היו גם מיסודות מפעל חייו, פורתא לא דק… שירת טשרניחובסקי המוקדמת והמאוחרת, ידעה גם ספק ותוכחה, יתרה מזו: היא הלכה גם על פני תהומות, והיאוש המר והזעם הנוקב פקדוהו לעתים קרובות, ולא אחת הועב כנורו והוקדר זוך שירו, ועוגבו היה לים נגרש, השקט בל יוכל. גם הסוניטות שלו אינן אידיליות מנעימות זמר… “ומחזיונות נביא השקר” אנו למדים מה עזה ומלאת תוכחה היתה אמיתו.

ישנם ב“שירי ההגיון” שלו שירים שהזעם והתוכחה והספקות של יל"ג וביאליק כאחד חברו בהם יחד. אבל יצחק לופבן לא נשתבש בהערכתו את משורר האמונה והבטחון רק מבחינה זו, ובצדק ראה בו מהרהורי לבו. הוא חי באמונתו של מאמין תמים, הרואה רק מה שרוצה לראות ויכול לראות, ואומר: “דין הניין לי, יתהון לא הניין לי!”

ואמנם לא קם כשאול טשרניחובסקי משורר ציון שעשה את שליחותו בשלמות לאמונה הציונית ולתחית ישראל במולדתו! וכן הוא מעיד על עצמו:

אִם נִחַשְׁתָּ לָאוֹר, אִם קִדַּמְתָּ פְּנֵי־דוֹר

מַעְפִּילִים בַּהֲמוֹן בִּרְכוֹתֶיךָ

אִם נִכְנַס אֶל הַלֵּב וּמָחָה שָׁם כְּאֵב

אַךְ מִזְמוֹר, אַךְ אֶחָד מִשִּׁירֶיךָ,

דְּבַר אַהֲבָה – תּוֹכָחָה, (מִנָּבִיא דְמוּת לְךָ)!

וְלַצֶּדֶק, לַנּוֹי אִם שָׂרִיתָ, –

שְׁלֵה! אַתָּה שְׁלִיחוּתְךָ

כִּי עָשִׂיתָ,

לופבן, המנחש לאור־ציון משחר נעוריו, לא הסתמך על שיר נהדר זה שנוצר בירושלים, בתשרי, תרצ“ה. הוא הפליג לימי נעוריו שלו ושל המשורר – ל”אני מאמין" של שנת 1892 באודיסה. לתקופה הטרום הרצלאית כמעט, שלפני הקונגרס הראשון בבזל, ועדין חיבת ציון בטהרתה מושלת בכיפה. “שחקי, שחקי על החלומות / זו אני החולם שח!”… והמשורר מגיד את כל לבו, לב מלא אמונה ותקוה, לאותה צעירונת קלת דעת, פזיזה וצוחקת, אודיסאית טיפוסית, השמחה אל גיל נכר וגורל עמה ממנה והלאה. תשחק לה הבת השובבה, תלגלג לו ולחלומותיו על תיקון העולם וגאולת מחר של עמו; האמונה מאמינה גם לשאינם מאמינים, והתקוה שולחת את קויה כשמש למבואות האפלים ביותר.

ואמונתו של המשורר הצעיר משולשת היא, – חוט משולש בל ינתק לעולם: חירות האדם, חירות העובד, וחירות ישראל במולדתו. שלוש חרויות אלה נחרתו עמוק בלבב דור “השחר” ו“אני מאמין” זה היה שגור ומושר בפי בחורי ישראל בעיירות הגולה, שהגורל הרעוּד היהודי, והעצב המאיים הסלאבי, עיצבו את דמותן. צלילי בשורה ותנחומין צלולים עלו מתוך שירי טשרניחובסקי הראשונים, והבחורים שמעו את הקול והבינו את הבשורה:

עַל הַיַּרְדֵּן וּבַשָּׁרוֹן, שָׁם עַרְבִיִּים חוֹנִים:

לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ תִּהְיֶה – גַּם אַתָּה בַּבּוֹנִים!

ובחורי ריישא ודמביץ ורוזבדוב, מצאו טעם מיוחד וכוונה מיוחדת במלים אלה; שכן מדקלמים היו את שירי טשרניחובסקי “הציוניים” בשבתם על נהרות פולין – הסאן, הויסלה והוויסלוק, וראו עצמם מפליגים לארץ המובטחת, ל“מושבות”, ולבם הומה עם המית הגלים עוד מימי “נהרות בבל” הקדומים.

“יחוור שחר ומקדם יעל גם שמשנו!” ומאז לא שכחו כי מולדתם אחת וניסם אחד – ציון.

לופבן זכר לטשרניחובסקי את חסד נעוריו, ורעידת המיתרים הראשונה בנבל שירתו הצעירה, שהפעימה רוחו והרעידה ברטט אהבה ראשונה את נימי כינור לבבו, לא נדמה בלבו ימים רבים.

הרשימה של משורר “האמונה והבטחון” נתחברה בעת צרה ליעקב, שכמוה לא היתה בתולדות ישראל בין הגויים. תש"ג, השואה משתוללת באירופה הדרוסה ברגלי הקלגס הנאצי. “אדום” “צבע בדמינו את כפותיו הדורסות”; אדם לאדם ולאום ללאום זאב טורף, וכל הזאבים יחד אוכלים את ישראל, הכבשה התועה ביער העולם האפל, בכל פה. העם היושב בציון, השריד המעט, יודע כבר איזה דבר נפל שם בארצות המוות – – וכבר יצאה פיסת היד של משורר עברי מעונה וקדוש, התנים לבכות ענותו של עמו בגלויות, ורשמה בדם את “שיר העם הנהרג”; – – –

ועל יד שולחנו במערכת “הפועל הצעיר” – בית היוצר לנשמתו ולפעלו היקר, מוצנע בתוך הגותו ונחבא אל ענותו וצערו הגדול על גורל עמו על נהרות פולין, שלא זכה לעלות ולראות בהיבקע השחר על ציון, ישב יצחק לופבן ורשם רשימה שכולה תקוה, אמונה ובטחון בשארית ישראל, בתחית העם והארץ. הוא הוגה, כותב מתנחם, וכמו שר עם המשורר היושב בקרבו:

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,

וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,

בַּרְזֶל־כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,

עַיִן בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

וחלום חייו של יצחק לופבן נתגשם, – הוא זכה “עין בעין לראות אור…” וחמש שנים אחר שכתב את רשימתו על טשרניחובסקי, בשנת תש"ח, השנה בה נפטר יצחק לופבן, הוא כותב אחת מרשימותיו האחרונות והמצויינות ביותר – “מדינת ישראל”; הוא קורן אור ושופע אמונה ובטחון, וכוס הישועות בידו.

“מדינת ישראל נתחדשה ונתכוונה שוב על אדמת הארץ הזאת – – אשרינו שזכינו לכך, שאמונתנו לא הכזיבה אותנו, שעינינו הרואות את המדינה היהודית בתקומתה”.

והוא חוגג את נצחונו המלא: צלחנו למלוכה! הקמנו את הדור – ויקם! ובת־צחוק רחומה, מפוייסת, כאיש הרואה בנחמה, מתפשטת על פניו הרחבים, הגלויים כספר יהודי פתוח, וזו מפציעה והולכת בקו רחב, כאור בוקר משכים, מזוית פה אחת לזוית שניה, מאוזן לאוזן ומעין לעין, – אלה העינים הפקחיות, התלמיד־חכמיות, שאורן הנעים חייה תמיד את קלסתר פניו, שיפר את חזותו וסיפר בהשקט ובהצנע מי הוא האיש ואיזהו! וכמו הוא שומע בת־קול מאותם הימים הרחוקים בבית־אבא, והקול קורא: נחמתני יצחק. בני, סללת מסילה לחולמים ולהולמים… לולא אתה ושכמותך – לא היינו זוכים אפילו להזכרת נשמות!

והוא פוקח את עיניו לרווחה ורואה: ברקאי! האיר פני כל המזרח – – וכמו השחר עלה. – – –