א    🔗

אמן ואמונה משרש אחד נגזרו; להודיעך שאין מעשה אמנות בלי אמת ואמונה. אכן אמנותו של לופבן, אמר המאמר והרשימה, מיוסדת על אמונתו העמוקה באדם ובעם. הוא לא כתב אף שורה אחת שלא השרה עליה מרוחו הטובה, המאמינה בטוב וביפה שבאדם, שעל ידי חנוך ועבודה הוא גדל ומתהווה ונעשה טוב ושלם. כל דעה שהביע נבעה מתודעתו ומנסיונו ונבחנה בכור ההכרה, במכרות האמת שבנפשו. ומכאן כתיבתו הטובה, הנקיה, שהד של דבור מעולה, כ“דבר רוח אל משנהו”, נשמע מתוכה. ואחת היא על מי כתב ועל מה כתב! באותה דריכת עוז בדממה, בזה הכיבוש והגיבוש שכתב על הרצל, אחד העם, ביאליק, טשרניחובסקי, ארלוזורוב, א.ד. גורדון, רופין, ועוד, כתב גם על קרל שפיטלר, גאנדי, דהמל, פטר אלטנברג, ואחרים. הוא לא הבדיל בין “קרובים” ו“רחוקים”, כי כל מה שהוא אנושי היה חלק מנפשו, היה בנפשו.

מכל חומר דבר אליו הרוח, ובדבורו על החומר – הוא מדבר אל הרוח, המחיה את החומר. הוא יודע את נפשו של גאנדי, אם כי ה“מאהאטמא” לא ידע את נפש ישראל ולא היה קרוב לנו ביותר, ולעתים קרובות שגה בראיתו אותנו ובהערכת מפעלנו הגדול. שכן “תורת גאנדי תורתו של ישראל היתה, ואנו היהודים היינו אולי הקרובים ביותר לתורה שהוא הטיף לה. כי היא נולדה בעצם על פני האדמה הזאת שהיא מולדתנו”. “לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי” – הוא מטבע עברי עתיק יומין.

תמיד נאחז ב“ניצוץ הקדוש” שבדבר והעלהו למעלת שלהבת־יה. כי “צללי הדברים הם הדברים עצמם”, והוית הפרי כולו כבר צפונה בגרעין. על כן מצא שירה ומיצה יופי גם בענין “חמרי” כגון “הסוציולוגיה”; והסוציולוג, איש המעשים והמיספרים, נגלה לו באור האמנות הבהיר. ואכן רשימתו על ד"ר ארתור רופין פרק שירה הוא, ציור של נהרה אנושית מזוקקת, שמעטים דוגמתו בספרותנו הפובליציסטית.

לופבן, למרות הקוים הליריים הבולטים שבמהותו, סופר פובליציסטן היה, הדורש אל החיים ההווים ומתהווים, ותגובתו על מעשים, מאורעות, והתרחשויות בחיי הפרט והכלל, תגובת איש העת היתה, אשר קצב הזמן הזורם הוא הריתמוס הנפשי שלו, ופעמי היום וחיי השעה הם הרוח החייה באופן כתיבתו.

האם לא היה ה. היינה, אהובו, פובליציסטן אמן משעור קומה זה? ואחד האם? – האם לא העמיד את עצמו על פרשת דרכי הזמן, ומעמדתו זו שאל לנתיבות עולם למען עם־עולם?

ברם ידוע ידע לופבן, בעל הטעם העדין והחושים הערים, גם לכלא את הרוח הפובליציסטית העזה בשעה שבא להתיחד עם הנפשות החביבות עליו ביותר מבחינה אישית, אלה ששמשו לו מורי דרך ומאורי ערך בנתיבות חייו מראשית נעוריו. ואז הוא נגלה לנו באופי האריסטוקרטי שלו, הבא ללמד את תורתו למעטים, ליחידי סגולה. וגם אז אין הוא בורח אל האסתטיקה לשם פורקן מן החולין שבחיי יום יום; להיפך – בה, באסתטיקה, מוצא הוא סעד וסיוע לאתיקה הסוציאלית, למוסר הרבים, למלחמתו לעולם־חסד, שלהם הקדיש את מיטב אוניו ועיוניו.

דוק ותמצא שגם במאמריו הפוליטיים והפולמוסיים, שבהם הוא איש ריב ומדון, – הנימה הלירית מנעימה את חריפות הטון ומרירות הטינה. וגם במקום הוא בא להורות הלכה ולהוכיח, אין הוא נוקט סגנון של בעל מוסר ולשון של מטיף. הסופר האמתי איננו מטיף, הוא משיג את מבוקשו כאמן. על כן כה נתחבבו מאמריו השבועיים ב“הפועל הצעיר” על קוראיו; נעשו כמעט צורך נפש לרבבות אנשים בעלי טעם, והם חיכו למוצא עטו במשך שבוע תמים, כחכות לבשורה טובה. שכן איחדו בתוכם מאמרים אלה את הטוב והמועיל יחד, שתמיד אנו שמחים ומתענגים עליהם מחדש. היו כאלה שדלגו על המאמרים הפוליטיים בעתונים היומיים; בהאמינם שממילא ימצאו בכלל מאמרו השבועי של לופבן את דברי כולם. הוא ברא להם תמונת עולם פוליטית שלמה במאמר אחד; ויום טוב עשה לו הקורא כשלופבן נתפנה ממעשה החולין שלו והקדיש את עטו לאיזה נושא מיוחד, שבו הראה את כל יכולתוו כאמן המסה והרשימה.

כל שקרא את מאמרו על ארתור רופין, ליובלו הששים, התרשם ביותר מחן הכתיבה ומאהבת חכמים של סופר יקר זה. ועד היום עוד עומד טעמו בו, והוא יעמוד עוד ימים רבים. איזה צליל נקי, ואיזה טון טהור ונאה! אתה קורא שורות אחדות ברשימה זאת, ותיכף הינך נתפס לענין כולו, כמו לאיזה נגון נעים, שנשאר רוטט על מיתרי הלב מתקופת ההשכלה המאוחרת, הרומנטית והתמימה מאד.

לופבן האמן, בעל הכלים המשוכללים, הקרירים במקצת מרוב צחצחות, ידע תמיד ליצור בקוים מעטים נוסח מלא לדמויותיו היקרות. ככל מיטיבי כתוב – הצליח יפה בבחירת המקום והזמן ובמזיגת המראה והקול היוצאים משניהם יחד. כאמן אמת המחונן באינטואיציה חנונה וסנונה, חדר לנשמת הדברים והזדהה והזדהר עם הדמות המתוארת.

אכן פורטרטיסטן מובהק היה, ובכל תג וקו שהוא משקיע בתמונה הוא מעלה ממעמקים את רוחו ונפשו של המצויר. השכלתוו השרשית נכנסה למחזור דמו ונתערבה עירוב אורגני, הפועל בנסמך למקורו ולא בנפרד.

לופבן נוהג לצטט הרבה והוא מסתמך תכופות על דעות, מימרות, פתגמים, הלקוחים ממקורות שונים; ברם אין הוא שייך לאותו סוג סופרים אשר ישראל כהן, תלמיד־חבר של י.לופבן, מכנה אותם “מרדפי אסמכתאות”, שהם בבחינת “מרדף ריקים חסר־לב”, ככתוב בספר משלי; המתגנדרים בבקיאות" “ראו מי אני ועד היכן ידיעתי מגעת”. האסמכתאות של לופבן צריכות לגוף הענין ולנשמת הדברים, והן אורגניות ברקמת יצירתו ובטבע כתיבתו. באמרו באותו מאמר: הסוציולוגיה של היהודים בגולה זוהי נול האריגה של פנלופה, שעליו ארג לו הגורל היהודי את אריג הרמיה שלו; ביום הוא אורג ובלילה הוא מתיר את הארוג" – הרי על ידי משל זה הסביר לנו בפשטות ובבהירות יתרה את מארג היותנו בגולה, והמשל והנמשל עולים יפה בקנה אחד.

ותמיד בגמרך לקרוא את פרקי ההערכה הנאים של לופבן, ראה תראה לפניך פתאום מעין דו־פרצופין; כמין שתי דמויות עולות לפניך מתוך מסכת אחת; האחת מובלעת בשניה ומשלימה אותה, תמונת המצייר במצוייר, והיוצר – בדמותו ובצלמו יצר; כמאמרו של “רוח האדמה” ב“פאוסט” נוסח ראשון: לרוח דמיונך / אותו ישיג רעיונך.

ב    🔗

בררן גדול היה בבחירת נושאיו. לא נזקק לחומר אם לא בחנהו תחילה ברגש ובמחשבה ומצאהו נאמן לתעודתו. מאמרו “ארבעים שנה” הוא דוגמא קלאסית כיצד מסכמים, וכיצד מסבירים, ואיך מעמידים עובדות על עיקרן בדיוק מכסימלי ובדך קצרה וישרה ביותר. אף שורה אחת אין כאן שלא כשורה, אף מטבע לשון אחת אין כאן שאינה טבועה באדני הדברים, שאותם מרצה הסופר. “כאדם שיש לו סגולה חביבה עליו ביותר, והוא מונה וחוזר ומונה עד כמה פעמים, כדי שידע חשבונה”, כדברי המדרש. “מה שאירע לעליה השניה בכלל, שלא רצתה להיות אפיזודה בתנועת שיבת ציון, אלא נטתה מלכתחילה את הקו לאריכות־ימים, לרציפויות, להיות אחד השתות העומד איתן בכל חליפות העתים ותמורות הזמנים” – אירע לעתון “הפועל הצעיר”.

דמיון זה בין עצמים בלתי דומים זה לזה – מקורם בהיקף, שלופבן מקיש מן האני שלו, מן הסוביקט הרוצה, הפועל והמגיב, שהוא מעמיד תמיד מול “אני” אחר; ומן הפרט שלו הוא מלמד על הפרט האחר, בהעמידו מתחת לסף הידיעה, את אישיותו במרכז, כדרך היוצרים הנאמנים, המביטים תמיד בנפשם ויוצרים את דמות העולם בדמותם הם.

מבני העליה המעטים של “העליה השניה” היה; עמד על השלבים הראשונים של סולמה הגבוה, ולאט לאט, דרגה אחר דרגה, התקדם ועלה אל ראשו שהגיע לשמי המדינה – – – ומי כמוהו רשאי ומורשה לדבר בשמה הגדול של עליה מעולה זו?! “היתה זאת אחת השעות של התערות היסטורית המתגלה אצל עם, המנסה לפרוץ נתיבות חדשות לגורלו; היה זה ריכוז כוח נפשי גדול, חישול כלים ורצון להתחלה של מעשה רב, יקיצת רננה של נימין שהיו נרדמות וכמעט משותקות במשך דודות רבים. שוב לא פרזות פתטיות, לא דיבורים שאין עמם חובה, לא מחקר מופשט, לא אונאת דעת, ביודעין או שלא ביודעין, ע”י מלים מדברות עתק, אלא אחריות בבטוי ורצינות חמורה בראית הדברים ובתחושת האמת שבהם. היה זה חידוש גמור בפובליציסטיקה העברית".

ו“אחריות” זו, “רצינות” זאת, ואותו “חידוש גמור בפובליציסטיקה” נעשו לקניניו הנפשיים של לופבן הסופר והעורך. הוא היה מחונן בקרני התחושה הרוחניות שכל אמת מוארת בהן, והוא תפס תיכף את החדש המתהווה כאן, וצעד אחר צעד, כמיטיב לכת בדרך הרוח, לווה את תהליך התקומה הישראלית עד יומו האחרון.

הוא לא היה אנאליטיקן מומחה שאמת האנאליזה היא אמת הבנין בידו; בחילוק המושג לחלקיו ובתורת הניתוח של הרעיונות עסק רק כלאחר עט. את הסינתיזה, המזיגה והחיבור, בקשה רוחו היוצרת, והבחינה ההכרתית־ביקורתית שלו – בחינת האהבה היתה, הרואה את עולמה ויעוה באחוה ובאחדות. בעל מסביר היה, משביר בעט־נוי מזון מבריא לחברה שבתוכה יצר ופעל. הבין הרבה, סלח ואהב; ומה שאהב – האהיב על אחרים, ומה שהשיג – הציג למופת. מורה ומחנך היה, מבית מדרשם של שלמה שילר וא.ד. גורדון; שייך היה לאותו סוג נבחר של אנשי סגולה שנוח להם להיות מובנים מלהיות נערצים, והוא מן המעטים שהלשון ניתנה להם לא בשביל להסתיר את מחשבותיהם אלא לעשותן לקנין הכלל, שאותו עבד באמונה ובאהבה.

ג    🔗

“טעם החיים שבמעמקים אינה בהצלחה אלא באי־ההצלחה”. ואמנם הוא לא היה איש ההצלחה, – איש בעל ערך היה, אחד המעטים מהולכי שפי בתוכנו, שומרי משמרת הרעיון והמפעל בציונות ובתנועת העברית, שעליהם אמר הרצל: “אין לך תפקיד שאשרו בצדו כתפקידו של שמש לאור”. ואם אושר משמעו להכיר את גבולי עצמו ולחבב אותם על עצמו – הרי שאשרו שלם היה; ואף על פי שנראה היה לנו כבודד, לא היה בודד מעולם, אפילו בהיותו בדד ביותר. אותה “זוית מחבואים” בחיים ובספרות שייחד לעצמו – זוית זיוית היתה, “זוית הנפש”, שעליה המליץ רמב"ע בזה הלשון: “ואז תמצא כל העולם הגשמי שקוע בנפשך ונכלל במחשבותיך, עד אשר תוכל לכלול אותו בזוית מזויות נפשך”.