חלקנו לו את הכבוד האחרון. האחרון ממש. המצאנו מנוחה לשרידי החומר הנפסד שלו באדמת ישראל. בחייו לא ראה את הארץ. היקשים היסטוריים אינם חסרים. זהו אחד החזיונות הפרדוכסליים בתולדות הגבורים מעולם. הגורל נעשה כאן כמעט לחוק: הראשונים הנם האחרונים.

בעיני בשר לא ראה את הפתרון; הוא ראה אותו בעיני רוח. בחזון-המילואים הגדול הוא המריא לעתים קרובות מעבר לתחומי המציאות, מעבר להשערת העמל, התלאות והמלחמות היעודים לנו עוד בדרך ההגשמה, אבל, רק בתחומי מציאות צרה מאד זכה להכנס לארץ…

"מי בנה בית זה כה

רע באתים ובמכושים? – – –"

*

הוא אמר להיות נביא לגויים – ולא הודו לו. הציביליזציה האירופית באשדותיה ניגרים ללא מעצור, מהַסָה את נביאי הרוח המורדים, את אלה הבאים אליה בספקות ובשלילה, הרוצים לפרק את חוליות השלשלת ומתנבאים לאלהים ולאמת, שאין עמם שטר על יתרון חיים הניתן לפרעון מיד. כך היה גם גורלו של טולסטוי ההוגה דעות, ואיש ריבו. וכך גורלם של כל אלה הבאים עם אמת המדה של פילוסופיה-היסטורית, כדי להוציא ממנה מסקנות סותרות למוסכמות ולמוסמכות. כאן לא הכריעה בקורת הדעות והשיטות, אלא הקונסטילציה התרבותית של התקופה. אלה הם ככוכבא-דשביט: מתקרבים אל האדמה ושוב מתרחקים ממנה.

נביא לגויים לא היה. אבל היה כנביא לישראל, אחד הראשונים בין אחרוני הנביאים. בכל מקום שייזכר שמו של הרצל – ייזכר נורדאו עמו. “הוא יהיה לך לפה – ואתה תהיה לו לאלהים”. הוא היה הפה לציונות – ואתה קשורים חיי הנצח שלו. הוא נתן ניב לצרת ישראל ותקות ישראל. זה היה עושרה הגדול של הציונות בימים ההם: בראשיתה היתה המלה. אפשרויות ותכניות ריאליות לא היו לה – אבל היה לה בטוי הוגן ומלא. בנורדאו מצאה את מבטאה האירופי, הקלאסי, את הטריבון החוצב להבות, את הפלא-יועץ.

אבל הוא לא היה רק כוכב-לואי לשמש המאירה של הרצל: הוא היה שמש לעצמו, עם מסלול משלו ועם אור עצמי שופע. נאומיו הקונגרסיים התרוממו לפעמים למדרגה של איפופיאות, לאמנות של תיאור נפלאה, לפלסטיקה במלים; ובמשקלם התרבותי הם שיוו לווית-כבוד לקונגרסים ולציונות – אשר בה נתכבד עוד זמן רב.

*

בהרגשה, שאנו מקדמים עלית חלוצים לעבודה ולעמל יצירה, קבלנו את ארונו של חלוץ הציונות, אשר עלה למנוחת נצח. יום בוא ארונו לארץ לא היה יום אבל. יום מועד עממי היה יום זה, יום מילוא נדר ושבועת אמונים. בשבוע שנשבענו לקבוץ גלויות לא הבדלנו בין החיים והמתים, מקודם, כמובן, החיים – ואח"כ, כשיפקוד אותנו פעם אלהי המולדת העברית, נעלה את כל עצמות ישראל הפזורות באדמת הגויים ונקים להם גַלעֵד על אדמת ישראל. כי “העצמות האלה כל בית ישראל המה” – הפירמידה של ההיסטוריה העברית הבנויה מגלגלות. לעת עתה נקבץ את הדגלים, את הטרופיאות של מלחמת השחרור העברי: אלה דגלי-המלחמה אשר היו לנו לבשר ולכאב, אשר סביבם התרכזנו וסביבם רקמנו חלומותינו. נורדאו – איננו פרוגרמה, כשם שהרצל איננו פרוגרמה. זהו תוכן “בראשית” של הציונות: “יהי אור”!

(הפוה״צ, תרפ״ו, גליון 26)

מת אחד המוהיקנים האחרונים של תקופת הרומנטיקה בציונות. המלה “רומנטיקה” אינה נאמרת לגנאי ולא להמעטת הדמות. היא מסמנת את גיל הנעורים, את הימים הטובים שבהם המציאות רחוקה מאד והדמיון מרקיע שחקים. כל תקופת הרצל היתה רומנטית במדה ידועה. דמדומי בוקר. הקונטורות היו עדיין מטושטשות. מלבד הרצל עצמו אשר אמת-המציאות היתה אור לנתיבו גם בהפליגו במרחבי חלום ושירה.

משהתחילה הציונות להיות ממשות של חיים, עם אורותיה וצלליה, עם חבלי ההגשמה שלה, אשר ראשיתה נראית היתה מצער, יום קטנות – עזבוה אחדים מכחותיה הרוחניים החשובים ביותר. עזבה מתתיהו אחר (בירנבוים), עזבה זנגביל ואחרים, עזבוה והמשיכו את “חלומות הגיטו” שלהם מתוך אי-הרציונליות וכוכביה הנוצצים. אבל בשעה שאחרים הרחיקו ללכת והתפזרו על שבעה ימים ללא שוב – נשאר זנגביל תמיד בקרבת אטמוספירה, תמיד ער, תמיד מלא קשב ותמיד ברגל אחת מבפנים.

*

“הטריטוריאליות” נשארה רומנטיקה עד ימיה האחרונים. “מקלט בטוח”, שאין לו כל נקודת-אחיזה גיאוגרפית; מולדת נעלמה בתוך הקוסמוס; מרחבים בלתי מסומנים עם אפשרויות בלתי מוגבלות; אידיאל שאין צפויה לו סכנה של הגשמה ולא של ההתפכחות אשר אתה. כל אלה אשר באו אל הציונות מתוך סביבה אסימילציונית התרחקו תמיד מן הפרטיקולריות, מן ההתגדרות בשטח מדינה מסויים. אפילו הרצל פסח על שתי הסעיפים – אח“כ הבליג על זה ונעשה יהודי שלם, עם א”י כחותם בל ימחה על הלב. זנגביל לא הגיע מעולם לידי שלמות יהודית כזו וגם כשנשא את עיניו לא“י בשנים הראשונות אחרי הכרזת בלפור, היתה זאת א”י בלי תחומים, בלתי מציאותית, טריטוריה בלבד.

*

אחרי נורדוי היה הוא טריבון על מחשבת השחרור היהודי כלפי אירופה המערבית. כמוהו היה גם הוא כינור לתנות ענוייה וצערה של כנסת ישראל בגולה. למלה שלו היה תמיד הד. פעמים רבות עלה זנגביל בכוח הביטוי על נורדוי; הוא היה גם אמן ודיבר בלשון המראות, אשר תדובב את שפתיו גם בקבר. על שגיאותיו כפרה אהבתו הגדולה – ואת חסדיו נשמור לו תמיד.

(הפוה״צ, תרצ״ו, גליון 39–40)

הוא מת מות ישרים. בשיבה טובה ובזקנה מפוארת. ליחו לא נס וחושיו לא קהו. כמו שעלה על במת הציונות, במשקל אישי כבד, באוטוריטה רבה ובקומה זקופה, כך פרש ממנה לאחר שני דורות של חיים ציוניים מלאים ופעולה גדושה, מניחה יסודות ועתידת יצירה.

בהעלם אחד ובקצב שוה עבר את דרכו. מאגודת “בני ציון” במוסקבה ומועידת דרוזגניק, דרך התחנות הגדולות והקטנות במסילת הציונות, עד מערת ניקנור על הר הצופים בירושלים, לא היתה עקומה בנתיבות חייו. תמיד היה הולך ישר, איש הודאות והבטחון, איש האמונה והתחושה ההיסטורית העמוקה של המפעל והתפקיד; תמיד חרש במענית אחת, ישרה וארוכה, אשר ראשיתה נעוצה בתפארת עבר וסופה צופה לקראת תנחומי עתיד; תמיד רצה את השלם, את תיקון העוול ההיסטורי לאומה היהודית במלואה; לא זע מפני קשיים, לא נסוג מפני מכשולים. באמונתו הרבה בנצח את הגניוס הלאומי של האומה הישראלית ראה את המסילה המתישרת בערבה, את הגאיות המתנשאים ואת ההרים המשתפלים מפני כבוד ישראל שיתגלה מחדש.

בכוח האמונה שלו היה מורה לרבים. בעקשנותו הקדושה היה אחד מסוללי הדרך הראשונים לתנועה החלוצית ולמעשה הבנין וההגשמה. בראיתו את עקרי הדברים קירב את חזון הציונות לאדמה, לאם כל חי, למקום שממנו מתחיל הכל, שבו בלבד יש תפיסה למושג מולדת, שעליו בלבד יקום ויחיה עם.

מות ישרים מת. מעטים מבין אבות התנועה הציונית ומנהיגיה זכו למצות כמותו את מלוא כושר החיים והמעשה שנועדו לבן תמותה! זקנתו היתה בחינת רעמת הוד לצעירותו. תמיד היינו משתאים לו, לעמידתו האיתנה, להופעתו הנמרצת, לזינוקו הרענן, לאופן דיבורו הנפלא. היינו משתאים ומלאים הערצה גם כשלא היינו תמימי-דעים עמו. בישיבה האחרונה של הועד הפועל המצומצם, ימים מעטים טרם כרע כארי, ראינוהו קם כלביא לעשות את חשבונה המדיני של הציונות. לא את כל דבריו קבלנו. ולא ידענו כי אלה הם דבריו האחרונים במסיבה ציונית. אבל לחשנו איש על אזני רעהו את התפעלותנו מהופעתו המונומנטלית של זקן נפלא זה, אשר בגבול השמונים לחייו, הוא שופע ויטאַליות כזאת, וללא כל הכנה מוקדמת וללא כל פיסת נייר ביד הוא קם ונואם נאום נמרץ, בהיר וחותך כאיזמל.

פרק מפואר של היסטוריה ציונית נטמן במערת ניקנור, פרק של חזון נישא, של מחשבה צלולה ומעשה רב ומבורך.

(הפוה״צ, תש״ב, גליון 2)

א: ליובלה

היא מן האמהות. אם יש כיום דוגמה חיה לאותה דמות נאצלה של “זכות האמהות”, המרחפת בדמיון הדורות של האומה הישראלית, בפנים מאירות, בעינים טובות, בלב תמים וחוסֶה – הרי היא הדוגמה הזאת. בתחום העלילה שלה אף היא משוררת, בעלת נפש רכה ועם נזר אור של מסירות ואהבה רבה העוטר את תלתלי השיבה שלה.

החלק הגדול ביותר מפרשת מעשיה של הנרייטה סולד נעוץ בתחום שמחוץ לא“י, אבל הוא היה קודש כולו לא”י ורישומו היה בולט מאז במערכת הבנין שלנו. רק בעשר השנים האחרונות, מאז נבחרה כחברת ההנהלה הציונית באנו עמה במגע אישי בלתי אמצעי בשטחי פעולה שונים ולמדנו להוקירה ולחבבה עוד יותר ויותר.

עם פעולתה האחרונה, הצלת ילדי היהודים בגרמניה ונטיעתם על אדמת א"י, נתעלתה למדרגה של חזון לוהט, מיוחד במינו בקורות הימים של הציונות. אם נעשה בארץ מעשה ציוני יסודי, מעשה גואל ומשנה ערכין באמת, בקשר עם האסון שהומט על היהדות הגרמנית, הרי זה המפעל, שלו מתמסרת עתה הנריטה סולד בכל נפשה ומאודה, בכל בינתה הרחבה ותפארת הזיקנה שלה.

בת שבעים וחמש היא כיום – כבת כ' לעירנות נפשית וכבת מ' לעצה ולאינציאטיבה.

תבורך מנשים, וימונו לה עוד ימים רבים למעשים רבים וטובים!

ב: עם הסתלקותה

שבעת ימים ורווית מעשים טובים, הלכה מאתנו הנרייטה סולד. נעלמה דמות בלתי שכיחה, שקמה בתוכנו בדורות האחרונים, אשר במידותיה הנעלות ובהליכותיה הנלבבות הזכירה לנו תמיד את דמות אחת האמהות שמראשית הדורות בישראל.

“אֵם בישראל” קראו לה, – ולא היתה אולי אשה בשלשלת ההיסטוריה הישראלית, מאז הכתירה עצמה בשם זה אשת לפידות, שבין הרמה ובין בית אל, שהיתה ראויה לאותו תואר הכבוד והגבורה, במידה שהיתה ראויה לו הנרייטה סולד. “אם בישראל”; אם לדור של יתמות בישראל; אם לאלפי ילדים, יתומים ויתומים חיים, שהעלתה מעמק הבכא ונטעה על אדמת המולדת; אם, שהיא עצמה לא ידעה פרי בטן, אך חסדי אם שלה נתפשטו בחמימות רבה על ילדי ישראל כולם, ואת כל דאגתה האמהית הקדישה לתפקיד החשוב והרגיש ביותר שביעודנו הלאומי – להצמיח על אדמת ישראל חוטר רענן מתוך שרידי הגזע שנופץ.

רבות מאד נרות הברכה שהעלתה. בלבה הצעיר תמיד, בעיניה הטובות והנבונות, במסירותה הגדולה, פסחה על גיל ועל שנות זקנה ושיבה, ולא ידעה ליאות בעבודתה, שהתמכרה לה בכל נפשה ומאודה. התפקיד שמילאה בעלית הנוער, הוא גולת הכותרת של מפעל חיים ממושך, כולו חדור תכונות יצירה חלוצית וכולו קודש לעם ולציונות. על כל דבר שטפלה בו, – והיא טפלה בדברים רבים, מיסוד “הדסה” באמריקה, ארגון מפעלי הבריאות בארץ, הנהלת החנוך כחברת הנהלת הסוכנות היהודית, מפעלי העזרה הסוציאלית ועד עלית הנוער – הטביעה את חותם אישיותה הדגולה, שכולה אמרה אצילות רוח והגשמה קפדנית. כל מה שעשתה – היתה עשייה למופת, בצורתה החיצונית ובתוכנה הפנימי. לא הרבתה דברים ונאומים מעולם, אך כשעמדה על במת הצבור, היא פתחה תמיד את פיה בחכמה ובתורת חסד.

משכילה, ספוגה תרבות עברית ואמונה על תרבות הומנית כללית, ישרת לב ודרך – כבשה לבבות יהודים ולא יהודים, לאהבה ולכבדה ולתת אימון גדול לדבריה ולמפעליה.

ליתומי עם, תגדל היתמות שבעתיים בהעדרה. ובחיינו הצבוריים והציוניים נוסף חלל אחד גדול, על החללים שרבו כל כך בשנים המשכלות הללו.

עליה נאמר: “ויהללוה בשערים מעשיה”.

(הפוה״צ, תש״ה, גליון 18)

תל-אביב שָכלה את הראשון באזרחיה; ארץ-ישראל – את הדמות הרפרזנטטיבית המפוארה ביותר, שידעה במשך יובל השנים של שיבת ציון החדשה.

אישיות נערצה ודגולה, ישרת-דרך וישרת-עלילה, שנתקפלו בה למעלה מארבעים שנות עשיה-חלוצית, שלא פסקה בהן הדינמיקה ולא נעכרו בהן הרעננות וחדות-היצירה.

מעבר לתמורות מדיניות שונות, מעבר לתהומות של זמן, של משברים קשים, של סכנות עצומות, מתוח כמיתר ישר הגשר, שנטה לעצמו דיזנגוף בעסקנותו הצבורית. נאמנות ומסירות ללא גבול, פשטות עממית, עמידה זקופה ונכבדה בכל התנאים ובכל המצבים, הכרת ערכו הנשגב של הענין, אשר למענו הוא פועל ובשמו הוא מדבר, שמירה על שווי-המשקל הפנימי, על הבטחון העצמי, על ההומור הטוב – אלה הם עמודיו המוצקים של הגשר הזה, שעליו היה מהלך נכחו, ללא סטיה וללא התעבטות, לקראת המטרה הגדולה והמשותפת לכולנו.

מוצאו החברתי הוא מן המהפכה, מן ה“נאַרודניה ווליה”, מבית-האסורים על עוון קונספירציה. אף ראשיתו הציונית היא במהפכה, במלחמה בפילנטרופיה, ברעיון הקומונה בהתישבות החקלאית, ברעיון “הארץ והעבודה”, בעבודה העברית, שבלעדיה כל מפעלנו אינו אלא “משענת קנה רצוץ”. הוא הקדים את תנועת הפועלים העברית בכמה רעיונות-יסוד; וגם לאחר שמסיבות התפלגות חברתית הוא בא לעתים במריבה אידיאולוגית עם ממשיכי הרעיונות האלה ומגשימיהם, היתה עבודתו מהפכנית ביסודה: יצירת עיר עברית וטיפוחה, יצירת מרכז מדיני עירוני, המרץ התוסס והבלתי פוסק להגדיל ולהאדיר את היצירה הזאת, לרוממה ולפארה – אף זאת היתה קונספירציה ל“חרות העם”, לחרותו של העם העברי.

אכן, זקנותו לא ביישה את צעירותו. ליחו לא נס ומעיינות רוחו לא חדלו מלפכות. באחרית ימיו הגיע לידי הזדככות וצלילות נפש, השכיחות רק אצל יחידי סגולה מחוננים בחסד עליון. הוא פעל כבר את פעולתו בתוך הנצח, מעבר לחשבונות הזמן. לפיכך היו הופעותיו האחרונות כה נלבבות ודבריו כה נפלאים וכבדי-משמעות. לפיכך ריכז מסביבו לבסוף את הערצת כל הישוב ואת אהבת האומה העברית.

רק מעטים זוכים לחיות חיי ישרים ולמות מות ישרים כמוהו.

(הפוה״צ, תרצ״ז, גליון 1–2)

על מטת בית-חולים זרה, בארץ נכריה, רחוק מן המולדת ומקן-החלומות שבנה לו בתוכה, מת הפרופיסור שץ. הטבע מינה לו את המכסה המלאה של שנות חיי אדם – ואף-על-פי-כן ישנה טרגיות מרובה במות זה, אשר נבלע בהמולת הימים האלה כמעט ללא שימת לב, ומלבד המסגרת השחורה בין “פנת המכביה” ל“פנת היריד” לא שולם לו עדיין מס-הכבוד שהוא ראוי לו.

הוא היה אחד ה“משוגעים” לציון, אחד מנושאי הלפידים של ההזיה הקדושה, אשר האירה לא מעט את דרכו של דור העליה האחרון. כוח היוצר שלו באמנות לא היה רב, אף הברכה לא היתה שורה במעשי ידיו ובמפעלו – אבל בו נבע מקור אורה ושאיפת-תמיד יקדה בלבו. הוא נתעלה ונתקדש במחיצתם של אלה אשר אינם רואים שכר וגמול למפעל חייהם. כל פרשת הויתם אינה אלא פרק ממושך אחד של עמל-שאיפה. על אלה המשיל גיתה את הפסוק:“Wer immer strebend sich bemuht”

– זוהי המדה אשר בה גם הכשלונות נהפכים לזכויות.

*

מנורת הקנים שעל גגו של “בצלאל” האירה פעם ברדיוס גדול על פני הארץ והגולה. זה היה האור המבהיק הראשון של תקופת המעבר לדרך חדשה בציונות ובבנין א“י. עוד המושג “יצירה” לא נתחבר אצלנו עם המושג “עבודה” ועוד לא ידוע היה מקום התערותה של ההעפלה החלוצית, אשר נצניה החלו כבר להתעורר – אך הבשורה הראשונה של החדש, של חבלי התהוות חדשה, היה “בצלאל”, והבשורה הזאת הכתה גלים חמים של געגועים בלבות הנוער. בטרם שרו על אדמת א”י “כי העבודה היא כל חיינו”, שרו בירושלים “תקות חיינו בצלאל” – והחרוז הזה לא היה תפל בשעתו כפי שהוא בעינינו כיום. עם כל הפזיזות והנפתולים בין חוסר מעשיות ואי-רציונליות שלוו את המוסד הזה מראשית הוסדו, היה ביסודו רעיון אמת: להקנות לעם השב לציון מעט חריצות ידים, מעט כשרון למתן דמות, לקו ישר, לתֵאום ולמלאכת-מחשבת – סגולות שהן אמהות כל יצירה וחסרונן כה מורגש בתוכנו עד היום, למרות כל הכיבושים התרבותיים והכלכליים הגדולים, שכבשנו במשך שלשים שנות עבודתנו האחרונות בארץ.

היה פתוס חלוצי אמתי במוסד זה וביוצרו, והיתה תקופה ש“בצלאל” היה התל שכל הפיות פנו אליו בא“י החדשה. לא היתה עדיין אוניברסיטה ואף לא הגמנסיה העברית הראשונה, עוד לא התרוננו מחנות צעירים עובדים ובונים בא”י, עוד לא היתה תל-אביב ולא היו משקי העבודה בעמק-הירדן ובעמק-יזרעאל ועל המושבות הישנות רבצה העננה הקודרת של “אמת מארץ-ישראל”. אז היה “בצלאל” הפינה היחידה שנשבה בה רוח רינסנסה, של תפיסת נעורים ורצון יצירה. על הרקע של ירושלים בימים ההם, ירושלים החלוקנית מצד אחד, זו מוכת הבטלה ונעות-החסד וירושלים של “עזרה” ו“אליאנס” מצד שני – היה “בצלאל” מעין נקודת מפנה לקראת שנוי ערכין, לקראת פרודוקטיביזציה ועמל-כפים. באשר זאת היתה גם מצודת העבודה הראשונה בארץ. על יד ה“בוהימה” הצעירה המושכת במכחול וחולמת על זרי-תהלה של אמנים, היו נערים ונערות, מילידי המזרח ומילידי המערב, עושים בכל מלאכת מחשבת, בשטיחים ובמסגרות, המעשה מקשה ובפיליגרן, בפתוחי עץ ושן ובסיתות אבנים. במרכז של התכונה הגדולה הזאת, עשירת הגונים ורבת הצורות עמד האיש המוזר והמפוזר בהליכותיו ובדבורו, אשר זקן שחור עטר פעם את פניו ואת עיניו המשוטטות תמיד, ואשר נצמד כפיגורה בולטת אל נוף החיים של א"י וביחוד של ירושלים במשך שלש עשרות בשנים.

*

הפרק “בצלאל”-שץ בתולדות א“י החדשה עוד לא נכתב. זה היה פרק מחולל תקופה והוא יזכה בודאי פעם להערכתו הנכונה. ירידתו ושקיעתו של מוסד זה, לא באו משום שנתבטל ערכו אלא משום שנשתבשה הערכתו. כשזרחה שמשה של ה”רינטביליות" ו“מעשה-סוחר” בימי וולפסון, דעך אורה של מנורת “בצלאל”. כשהתחילו בודקים במאזנים – הוא היה כולו הפסד; כשהתחילו שוקלים אותו במשקלות של רוכלים – הוא נעשה קל מסובין. כעשרים שנה נאבק שץ עם הגורל הזה ולא יכול לו. עד קובעתה מצה את כוס המרורים של חורבן מפעלו. על כל שבילי עולם התרוצץ כדי להציל בדל-אוזן מהזיותיו – ועל אחד השבילים האלה הוא מת כ“מונומֵן” נידח ובודד.

(הפוה״צ, תרצ״ב, גליון 24)

כאשר לוינו, לוית-חפזון, בערב שבת סמוך לבין השמשות, את דוד ילין בדרכו האחרונה למנוחתו העולמי, במעלה הר-הזיתים, עלה בלי משים בזכרון חרוז אלגי אחד מאותה שירת הזהב, שהיתה שעשועיו של המנוח כל ימיו: “כאילו הזמן נוקד, ומות כמאכלת, וכל היקום כשֵיות!” בתקופה קצרה כל כך שכלה היהדות, שכל הישוב, שכלה הציונות, בזה אחרי זה, אנשים דגולים, אנשי מדות ובעלי צורה, עד שנדמה לנו כאילו “הזמן הנוקד” שם בנו עיניו בצדיה לשדוד את תפארתה של האומה ולהרחיב את קרחת אֶבלה.

עתה נגדע גם האילן הזה, האילן מגזע יוחסין, רב שרשים ויפה נוף, אשר צמח וגדל מתוך חיק המיתוס של א“י החדשה. בטרם היתה ציונות, בטרם היה ישוב, בטרם הפיחה הרוח מן החוץ, נתרקם בירושלים עצמה, הישנה והעזובה, גרעין קטן של אנשים, אנשי-בשורה ואנשי-מעשה, שהיו לחוליה מקשרת בין העבר לבין הבאות, וקרעו חלונות בחומת העיר שחוברו לה יחדיו התנונות רוחנית ודלות כלכלית, לקראת הצעדים הראשונים של ישוב חדש ותרבות לאומית מתחדשת. מתוך הגרעין הזה עלתה כפורחת אישיותו של דוד ילין. שתי התקופות, התקופה ההיסטורית והתקופה המיתית בציונות נתמזגו בו לדמות אצילה, אבהית, שכאילו נועדה ע”י שר האומה לסמל את שלשלת הדורות ואת שילוב הזמנים בפרשה זו רבת התכונה ורבת הלבטים של יקיצת עם ובנין מולדת.

בזכרון רבים מאתנו שמורה עוד דמותו של ילין, שהיו ניכרים בו עדיין היטב היטב עלי-הנביטה שלו, אשר לא פרשו ממנו זמן רב למדי בדרך חייו; זכור עדיין האיש בגיל העמידה זקוף הקומה וחבוש התרבוש, בעל הזקן הגזוז והיפה העוטר את לחייו הקורנות כאילו מזיו ירושלים הקדומה, שכולו אומר פטריארכליות ונציגות של כבוד, שנגד עיניו תמיד המקום, שעליו דורכות רגליו וקורות הימים בעבר ורחשי הימים בהווה שהוא בא כוחם, ששמו והכרת-פניו עונים בו תמיד: הנה איש ירושלים, יקיר קרתא, הנושא על שכמו את ההתחלה הזעירה והדלה מאד של ההווה לקראת מרחבי עתיד!

פרשת חייו עשירת-עלילה: סופר, מקיץ נרדמי השירה העברית של ימי הביניים, אחד המצויינים ביותר ממחיי הלשון ומחדשיה, מורה, אבי המורים, בעל הצבת הראשונה לכלי היוצר של החינוך העברי, מארגן הישוב ונציגו הנבחר והבלתי נבחר במשך שנים רבות. פרשה זו עוד תכָתב ותוערך. במותו לא הוספד ולא הוערך כהלכה. ערב שבת היה, יום הששי הקצר שאין עורכים בו בירושלים הספדים לאחר חצות היום. אבל ההרגשה שעם מותו נסתיים פרק נכבד מאוד בחיי הישוב הארץ-ישראלי, אשר מי יודע אם יש לו המשך ואם יתחדש עלינו שוב, השרתה אבל כבוש על קהל מלויו ועל מכיריו ומוקיריו של המנוח.

וכשנפרדנו מהקבר החדש, לאחר סתימת הגולל, ולעינינו נתגלה שדה הקברים הרחב במורד הר הזיתים, שבו תקופות בתקופות נוגעות ודורות על דורות נערמים, מהימים הקדומים ביותר עד ימינו אנו, היה זה שוב בית אחד מאותה שירה נפלאה שהגה בה דוד ילין ביקר ובחיבה, אשר לווה אותנו:

"קֶבֶר נֶחְצַב עַל גַּב קֶבֶר, רוֹדֵם הֻשְכַּב עַל גַּב רוֹדֵם,

חוֹרֵי עָפָר יַחַד שָׁכְנוּ – אַבְנֵי גִיר עִם אַבְנֵי אֹדֶם".

(הפוה״צ, תש״ב, גליון 13)

מאנשי התפארת של הישוב היה. חטיבה מיוחדת בנופו החברתי, החינוכי והתרבותי. מן האבות היה. איש, שהכל זוכרים אותו כראשון. ולא לפי דמות-דיוקנו בלבד היה כך, אלא גם לפי הנהגותיו, אורח-הטפתו, סגנונו, מבטאו, נימוסיו והליכותיו. קולו היה רוטט רטט חגיגי, וכל משפט ממשפטיו נאמר או נכתב בחיתוך נגינה כאילו הושמו תחתיהם פסקי-טעמים מסורתיים. הופעתו היתה כובשת תמיד את הלבבות, כי אמרה כבוד והדר.

הוא מן המעטים האחרונים העוברים כבריח תיכון דרך כמה תקופות, מתקופת חיבת-ציון ועד תנועת העולים דרך טיהרן. ובכל תחנה ותחנה השפיע והושפע, הדריך והודרך. שאלות, שהן היום מובנות מאליהן, הוא שעוררן ראשונה. בתחום החינוך העברי טבע את המטבע “עברית בעברית”, שרבים ראו בו בשעתו ענין מוזר ומתנגד לשכל. אולם הוא ביסס והגשים את השיטה הזאת בטוב טעם ובקנאות. בתחום הלשון היה פוריסטן גדול. נקיון-דעתו תבע נקיון-לשון. דוקא מהיותו חסיד הדיבור העברי חשש שמא יבולע לה לשפה העברית, שמא ישתרגו עליה מלים לועזיות, בנין-משפטים זר ונגינה שאולה מבחוץ. ואף-על-פי שמבטאו העברי המזרחי לא נקלט, היה ברור לכל שומעו, כי לו, ליצחק אפשטיין, נאה מבטא זה, ושום מבטא אחר אינו הולמו. ובתחום המדיני היה הראשון שהעלה את שאלת יחסי השכנים בין היהודים והערבים, בשעה שזו היתה עדיין בחינת “שאלה נעלמה” בארץ ובגולה. אולם מיטב מאמציו הקדיש לחינוך העברי להלכה ולמעשה. כתב מאמרים, תרגם ספרים, הרצה הרצאות לפני גננות ומורים, דקדק להביע את כל גווני החיים הנפשיים של הילד והמבוגר, וחידש מונחים ודרכי הבעה.

הוא תבע מן הכותבים עברית קיצור, תמציתיות. תמיד הטיף לתורת החסכון. תיבה אחת נחשבה בעיניו לבזבוז, להוצאת מרץ לבטלה. והוא קיים בעצמו את הצו הזה. הערותיו בעניני לשון היו קצרות למופת, כעין משבצות קטנות וחמודות, שבהן נתונות הוראות ודוגמאות חינניות. כדי להרגיש את המשובש היה נוטל פסוק מאיזו טלגרמה בת-יומה או מריפורטג’ה בת-חלוף, כי את הלשון הדיבורית, החיונית, אהב ואותה השתדל לשפר.

הוא שמר אמונים לתרבות הדימוקרטית. בעסקי מפלגות ומעמדות לא התערב, אך הגה חיבה עמוקה לחלוץ העברי, והיה חבר לתנועת העבודה. באכסניה שלה הטיף את לקחו.

רבים הם תלמידיו ושומעי-לקחו, מהם גלויים, שהוא ידע עליהם, ומהם סמויים. ובמותו יתאבל עליו כל הישוב העברי, שהוא היה אחד מבניו הנאמנים וממעצבי צורתו העברית.

(הפוה״צ, תש״ג, גליון 25)

ממערכת האישים מעפילי ההגשמה וחלוצי המשמרת הראשונה של הציוניות – נעדר שוב אחד המצוינים ביותר: ד"ר הלל יפה. הוא היה מאנשי ה“מייפלאור” של הציונות, מן הפוריטנים הראשונים, שעלו לארץ לא בצותא אמנם ולא באניה משותפת, אלא בשבילים שונים, “כל אחד ואחד עם נר אלהים שבלבבו”, לבקש את כוכב התקומה של העם ולתת את עצמם בשלמותם, בכל נפשם ומאודם למעשה הגאולה והבנין.

רופא היה. מבין הרופאים של אותה תקופה, שמלאכת הרפואה לא היתה עדיין בידם רק טכניקה מדעית אלא מפעל הומאַני. רופא הישוב המנוגע, רופא הארץ המשַכלת, רופא האנשים הסובלים. מפעלים סניטריים גדולים לא נעשו עדיין אז, יבוש וניקוז ועקירת סיבות המחלה הממארת לא עמדו עדיין על סדר היום. כי ההתחלה קטנה היתה, האמצעים היו מעטים, התנאים המדיניים היו איומים. קשי ההסתגלות היה האויב הנורא ביותר, שהתיצב בדרכה של ההעפלה החלוצית. מחלות הארץ הטיפוסיות, הקדחת וחלי-העינים, היו שני המלאכים הרעים שעמם נאבקו קשה כל באי-הארץ החדשים. בראש מערכת ההתגוננות מפני המלאכים הרעים האלה, עמד המלאך-הטוב: ד"ר הלל יפה.

אלה, שעליהם עברה תקופת בראשית זו, מספרים אגדות על עבודתו הרפואית של הלל יפה. לא “מומחה” גדול היה, אלא עובד נאמן, צנוע ומסור. כעבודת קודש עשה את עבודתו, לרפא את הנחלה, לחבוש את הנשבר, לנחם ולעודד, להוסיף כוח למלחמה ולעבודה. כאב היה לפועלים, בעלי המצחות הלוהטים והעינים היוקדות. כמורה היה לפרט ולצבור. ספרו הקטן “שמירת הבריאות בא”י", שיצא בהוצאת “לעם”, לא היה קונטרס רפואי מקצועי, אלא ספר חינוך להיגיינה חלוצית, ספר, שנקרא בשעתו כפרק שירה, שנשבה מתוכו רוח מלטפת של דאגה וטיפול, של חרדה ליכולת החלוצית של מחנה המגשימים לבל תיפגם ובל תוקטן.

נוסף לכך: פרשה של עבודה ציבורית עטופה זוהר בראשית. בא-כוח חובבי-ציון, הכתובת הראשונה של הרצל בא"י, חבר למשלחת אל-עריש – וזהרו לא הועם עד יומו האחרון.

הרבה נשתנה מסביבו, הוא לא נשתנה; הוא נשאר באצילותו ובאומץ לבו הפוריטני בתוך התמורה הגדולה של השגשוג וההתפתחות. זכרו לא יסוף!

(הפוה״צ, תרצ״ו, גליון 14–15)

לעקיבא אטינגר נמלאו ששים שנה. חלק גדול משנות חייו הטובים ביותר השקיע בעבודה צנועה ורבת-מסירות לסלול דרכו ולהפרחתו של המפעל ההתישבותי החקלאי בארץ-ישראל. מלבד פעולתו הכללית והמסועפת בתור מנהל מחלקת ההתישבות מקודם ובתור עובד נאמן בקרן הקיימת לישראל אחר כך, הרי מעטים כמוהו הצליחו לשלב את שמם בצורה כה נאה ובולטת באחד מענפי הפעולה המיוחדים של המפעל הזה. כשאנו עוברים כיום את משקי עמק-יזרעאל ועמק-הירדן בימי הקיץ, בימי הבשלת פרי, ועומדים משתאים ותמהים לתנובת-העצים המרהיבה, לפנים החדשות הללו בנוף א"י ובכלכלתה, אשר לא ידענו אנחנו ולא ידעו דורות רבים של תושבי הארץ הזאת לפנינו – הרי שמו של אטינגר מעורה ומשולב ללא-הפרד במפעל הנפלא הזה.

בדרך העבודה והיצירה החקלאית של העובד העברי עוד רבים החיפושים והגישושים. עדיין לא הוסקה המסקנה האחרונה לגבי הענפים הבטוחים והמכניסים, שעליו ישען המשק החקלאי המעורב, ללא תנודות רציניות. אבל בדרך הנסיונות והחיפושים הללו הספיקו בינתים אנשי המשק שלנו, בסיועם ובהדרכתם של מומחים מתוך המחנה, לחולל נפלאות בהרמת היבולים, בהשבחת הגזעים ובחישוף ענפי משק וכלכלה חדשים וחשובים. בין הענפים המגוונים ביותר את המשק המעורב ומשנים את הנוף שלו, אנו מונים היום את עצי הפרי. עד לפני שנים מעטות עוד לא האמין איש, שא"י יכולה לגדל פרי הילולים, מלבד שבעת המינים שנשתבחה בהם ומלבד פרי-האזרח החדש שלה, תפוחי-זהב. העובדה הזאת היתה ביחס לא רק מגרעת כלכלית באדמת-בעל ובאדמה הכבדה, אלא היא היתה מגרה לפעמים גם את יצר הגעגועים שלנו, ילידי הצפון, אל נוף המולדת החורגת, והנה קרה פלא: על-יד פירות טרופיים, שאין אנו יודעים עדיין את שמותיהם כראוי, נכפפים בדי העצים תחת כובד משא התנובה של תפוחים ואגסים ושזיפים עסיסיים ובעלי מדות, ושפתי ילדינו מאדימות כבר מתות-הגינה ואף הדובדבן החל להיות אזרח בארץ…

יבורך אטינגר על זה וכל אשר פעל להרמת ההתישבות ולגאולת הקרקע ויזכה עוד לשנות עבודה רבות ופוריות.

(הפוה"צ, תרצ״ב, גליון 38)

כלום לא משורר הנהו? אף מראהו החיצוני, המחלפות הארוכות העוטרות את ראשו, עיניו העמוקות המביטות נכחן, משוות לו דמות אדם נושא חזון, אשר קידש את עצמו לשירות נעלה, שירות, שהוא לכאורה כולו חומר, תמצית החומר, ואף על פי כן הוא נהפך בסיטואציה ידועה למקור של כיסופי נפש עמוקים ולמעין של שירה נשגבה. להמציא אדמה לעם חסר אדמה, להשיב אדמת מולדת לעם הנושא את נפשו להתערות חדשה במולדתו, להועיד ביצות ממאירות לאדמה נושבת, לפתוח סגור קרקע לפריה חדשה – זוהי “המסקנה האחרונה של התבונה”, כאמרתו של גיתה, זהו פרק שירה מונומנטלי ביותר.

יהושע חנקין איננו איש-דברים ואיש ביטוי, הוא איש העשיה השקטה והנכוחה, שהחיים ניצבו כאילו כמו נד תמיד מימינו ומשמאלו ופינו לו רק שביל אחד, שבו הוא חותר לקראת המטרה הגדולה שהועיד לעצמו. אם לנחש את המתרחש בנפשו של אדם יקר זה, שמאחוריו מפעל כה כביר, שמאחד בידו חוטי העלילה של גאולת הקרקע במשך שני דורות, שהגיע עתה אל סף הזיקנה והוא מלא עדיין כוחות פעולה רעננים ותכניות רבות להמשך המעשה הגדול שהוא נדר לו את נדרו – הרי אפשר לנו לתאר לעצמנו זאת רק במשל, שכל בקעות וגבעות א“י רוקדות נגדו כאילים וכל עצי היער ועצי הפרי ושבולת הקמה על אדמת א”י הגאולה והעתידה להגאל מרננים ומוחאים כף לפניו כל הימים.

לו נתונה תודת עם ביקר ובהערצה!

(הפוה״צ, תרצ״ו, גליון 11)

למלאת מאה שנה להולדתו

מתי היה האות? — כמעט שלא ייאמן. לעתים קרובות הננו טועים בחשבון ההיסטוריה של הציונות. עוד לפני הביל״ויים ולפני תנועת חבת-ציון הופיע איש-פלאות על “מרומי הר ציון” בירושלים ונשא את ידו אל “האלהים השומע אותנו” בשבועת אמונים למהפכת חיים עברית. בלי כל הקדמות, בלי כל פילוסופיה לאומית: הוא קיפל את מלוא החזון הרומנטי של שיבת ציון בכברת-ארץ קטנה של מציאות. לא שר מקודם, לא בקש חשבונות רבים, בקפיצת הדרך עבר מן הרעיון אל ההגשמה והשיא את המשואה הראשונה לציונות ולבנין ארץ-ישראל, על אם הדרך בין יפו וירושלים.

*

בתעודות המעטות, שישנן אתנו ע״ד תכונת חייו ורוחו של קרל נטר, אין שפת-יתר של שירה ואין קוים מוגזמים של הופעות הירואיות. כל מה שאמר, הגה ועשה, מלווה פשטות צנועה. אין אף העוית-שוא פתטית אחת. הלשון איננה מדברת גבוהה. הכל פשוט ומובן-מאליו: ראשית הפעולה הדיפלומטית ואף ראשית-הדרך החלוצית, לא היום כי אם בשנת 1870! אהבת העם והמולדת מדברת מתוכו בשפת הרצינות המעשית, המצרפת קו לקו והמחשבה את דאגותיה לראשית מצער אשר אחריתה ישגא מאד. בימים ההם הוא חש כבר עתידות יותר מאשר כמה וכמה קולוניזטורים שבאו יובל שנים מלא אחריו. הוא צפה מראש את דרך ההתפתחות של ה“כבוש בשלום” ושקל את מלוא-ערכה של החקלאות בתור נקודת-המוצא היחידה. הוא גם ידע שהדרך איננה קלה ביותר ושיש צורך להתחיל מהכנה והכשרה יסודית ושיטתית. הפרוגרמה של חברת ההתישבות אשר נדפסה בשעתה כתשובה על אנקיטה של ה“חבצלת”, יכולה לשמש לנו גם כבסיס לאורינטציה ישובית. במעוטה היא מחזיקה את המרובה. בפשטותה היא קולעת לתכלית הרחוקה. כאן יש כבר הגרעין של הציונות הבאה, בעלת ההיקף, כאן יש כבר הבשורה של ההעזה החלוצית העתידה.

*

זכות-בראשית לא תסור לעולם מהמפעל אשר הקים. “מקוה-ישראל” היא הראשונה לציון, הראשונה להתאחזות יהודית קרקעית מחודשת באדמת המולדת. בתולדותיה ישנם הרבה שטחים ריקים, ישנן תקופות של ירידה ונוון, של צרפתיות, התנכרות ושכחת המטרה. אבל פלא-ההתחדשות מלוה אותה במשך שני דורות בלי שתאבד אף טפה אחת מערכה האקטואלי וממשקלה הרעיוני והמעשי, גם היום היא יפה וחשובה כביום הוסדה.

(הפוה״צ, תרפ״ו, גליון 42)

הוא היה ממיסדיו ומעורכיו הראשונים של “הפועל הצעיר”. בראשית הופעתו, ושנים רבות אחרי כן, היה הוא פותח את שערי הבמה הזאת לעתים קרובות מאד בחתימתו הצנועה ובתוכן העניני של מאמריו רבי ההמשכים ורבי הטבלאות והמספרים. לכשיבואו לחשב את חשבונה של ספרות העבודה, של ספרות תנועת העבודה בארץ-ישראל, יתחילו בז״ס — בז״ס שב“השלוח”, בז״ס שב“העומר” ובז״ס שב“הפועל הצעיר”. מן הראשונים היה שבדקו ובחנו את בעיות המפעל הציוני בארץ-ישראל, לא מתוך חזון ואינטואיציה בלבד, אלא בדיקה שרשית, תוך השואה מדעית ובקורת כלכלית. כבר את מאמרו הראשון הגדול, שבו נתודע אלינו בויכוח עם הטריטוריאליזם, אשר נתפרסם ב“השלוח” בשנת 1904 בשם “אור מתעה”, הוא מסיים בצורה אפוריסטית, שלא היתה שכיחה ביותר בדרך כתיבתו: “בינו ואחר תדברו!” ובצעדים הראשונים של “בינו” זה, שנהפך מויכוח שולל לתורת-בנין חיובית, ניסה להדריך ואף הדריך במידה רבה את תנועת הפועלים בארץ-ישראל, בעצם התקופה בה היתה שרויה עדיין בדבקות רגשית בלבד. ראשית העליה השניה היתה, במהותה אי-רציונליסטית. הכלים היחידים, שבהם היא הטילה את עצמה לתוך המאבק הקשה על דרך ההגשמה, היו משא-נפשה ורצונה. האפשרי והבלתי אפשרי היו בשבילה בחינת “במופלא ממך אל תדרוש”. עלתה ולא שאלה אם אפשר לעלות, עשתה ולא שאלה אם אפשר לעשות. ואף לא חקרה ולא דרשה אם יש ואם יהיה שכר לפעלה. היא צמצמה את שכינתה במכוון במעשי העפלה ופילוס נתיבות לקראת הנכסף והמבוקש, אך הבלתי-נודע. ז״ס קרע לה חלונות אל עולם-העשיה הגדול, וצירף לתנופת-רוחה של העליה הזאת יסודות, שיש בהם כוח-כובד ושיש בהם קשרים וגשרים אל הידיעה והנסיון. משני מאמריו שפירסם בבת-אחת על דפי הגליונות הראשונים של “הפועל הצעיר”, האחד בחתימת ז"ס “גורל חרושת הכבירים” (השטיחים) והשני בחתימת בן-ישראל ״התורה והחיים״ — מוקדש הראשון לבירור דרכה של התחלת התעשיה העברית, והשני לבקורת המרכסיזם. בסוציולוגיה לא המשיך, אך במדע הכלכלי וההתישבותי המשיך עד היום האחרון של חייו, ותרם תרומה נכבדה להבהרת השאלות ולקביעת העובדות בתהליך ההתפתחות של חיינו ויצירתנו הציונית.

*

בשני כתרים שימש: בכתר תורה ובכתר עבודה. מעולם לא הפסיק ממשנתו, לא חדל ללמוד וללמד, ומעולם לא הפסיק מעבודתו ולא פסקו אצלו צער העבודה ולבטיה. יקר-נפש, תמים וצנוע בחייו ובהליכות חייו, צימצם את עצמו תמיד כדי להשאר בפינה, לא להיראות ולא להתבלט. היה חבר בראשיתה של חולדה, עמד להיות חבר בראשיתה של נהלל — ולא אסתייעא מילתא, הוא לא ביצר מקום לעצמו, לא היה מסוגל “לבצר” לו מקום. כמעט פרוליטרי נשאר כל ימי חייו. פאת-פרדס קטנה ברחובות, שהיה מעבדה בעצם ידיו ושלא היה בה כדי לפרנס את ביתו גם בימים הטובים לפרדסנות, בית קטן חבוי בפינה כמותו, עבודה פובליציסטית ארעית, שלרוב היה מתבייש לבקש את שכר-הסופרים המגיע לו בעדה ועבודה סטטיסטית זמנית ומקרית — זה היה כל רכושו שעשה, בכל חליפות חייו ועבודתו בארץ, במשך ארבעים שנה ומעלה. רכושו הרוחני והנפשי היה גדול יותר. הוא לא שינה ממטבע שלו כל ימיו. בז״ס נשתמרו כל סימני-ההיכר הטיפוסיים של דור המתחילים, ואותה תמונה בה הוא מצולם בין חבריו באחת הועידות של הפועל-הצעיר עם הכובע של קש רחב השולים על ראשו, וכולו אומר תום, אמונה ונאמנות — נשארה טבועה בכל מהותו עד יומו האחרון. בין הנאמנים והמאמינים ובין מבשרי האמונה, בין עמלי-הרוח ועמלי-הכפים, שבקשו תמיד, נוסף על הארת-הלב, את הארת-התבונה ואת המופת האמפירי למפעלם ולמפעל דורם — יחיה זכרו בתוכנו.

(הפוה״צ, תש״ד, גליון 15–16)

בין מניחי החוטים וקושרי הקשרים הראשונים לרקמת ההוי התרבותי העברי החדש בארץ, יוכר מקומו של סילמן, המורה, הסופר ואיש-הצבור — שהרים באמונה ובאהבה את תרומתו הרוחנית לחינוך ולספרות ולמאמץ-האזרחי המשותף של מפלסי הנתיבות להתחדשות האומה במולדתה. בכל ציוני-הדרך כמעט של ימי ההתחלה: ב“בצלאל”, המרכז הרוחני הראשון, החילוני, לעלית-נעורים חולמי יצירה; בבית-העם הירושלמי, במצודה זו שבה נאבקו צעירים מוכי-קדחת עם התחלותיהם הקשות ועם שממונם; בבמה-העברית, בצעדיה הראשונים; בעתונות הפועלים בראשית התהוותה: באגודת הסופרים וכו' — בכל אלה אנו פוגשים את דמותו של סילמן, בחזית הקדמית, יוזם או שותף, מטביע את חותמו או נוטל חלק בראש. בשדה הספרות הוא טיפל בעיקר בפכים הקטנים. היתה אצלו תקופת נסיון מענינת של מסַפר ופרסם כמה נובלות רציניות ובעלות משקל. אך זאת היתה כנראה רק שכבה דקה בין רובדי נפשו, שנוצלה מהר ולא הוסיפה לתת את פריה. לעומת זה, היה פורה מאד בעיטורי-ספרות, במעשה הבדיחה ובמעשה הזמר, במחזות קטנים ובעיבוד מוטיבים של שירים עממיים. “ליהודים” שלו, אותו עתון היתולי, שבמשך זמן ידוע היה מוציאו אחת לשנה, היה הרבה יותר מאשר עתון היתולי סתם. בו נעשה הנסיון הראשון של בקורת צבורית בדרך של הומור טוב ובדיחות הדעת, לעתים בקורת קולעת, וחריפה, שהיתה חושפת את גילויי הקטנות והבטלנות שבהתהוות החדשה בארץ. וכאשר יבואו לקבוע סימני-בראשית לתקופתנו זו, לא יוכלו להתעלם גם מזה. כי במידה שישנם דברים חשובים ובולטים בשעתם, שהזמן מכלה אותם — כך ישנם דברים שבשעתם נראו קלילים וקצרי חיים כזבוב בן-יומוֹ ואחרי כן הם מתנערים מן השכחה ומהוים מקור של זכירות יקרות. בפזמון ״מראש פנה ועד קוסטינה — הה, מה איכפת לי" השאיר זכר להוי-חלוצי ראשון של הפועל הנודד, העשיר בעניו, המסתפק במה שיש לו ומטייל לו להנאתו מקצה ארץ-ישראל ועד קָצֶהָ, עם “פת-לחם ואשכול ענבים” בילקוטו. והוא הדין בהרבה פזמונים ועיטורי-ספרות אחרים, פרי רוחו של סילמן, אשר נשתלבו במרוצת הימים לתוך ההוי הארץ-ישראלי, בלי שיֵדעו אפילו היום את שם מחברם. הוא היה אחד “המשוגעים לא״י”, אחד מדורשי-האותות ומחשבי הקיצין; כל התרחשות בחיי הארץ נראתה לו כרמז היסטורי או כנבואה שנתקיימה. הביטוי שנתן לכך נראה בעינינו לעתים נאיבי, סנטימנטלי, אך הוא נבע ממקור נאמן של חיבת הארץ ושאיפת תחיתה. שלא בעתו מת. זכרו יהיה שמור אתנו בין זכר בני-העליה, שׁשֵׁם ושארית להם בהיאבקות החלוצית הקשה על חיי חירות במולדת.

(הפוה"צ, תרצ״ח, גליון 4)

אדם באהל, איש העבודה והמחקר, שתקן ונחבא אל הכלים, אשר תחם מסביב שדה פעולתו, הרחב והחיוני ביותר במערכת הבנין וההגשמה בארץ, תחום של צניעות בלתי שכיחה. רק מעטים ידעו אותו. רק חבריו למקצוע ושותפיו בעבודה, רק הצבור החקלאי הותיק — רק הם ידעו את הממונה על הענף היסודי של החקלאות העברית בארץ, על הפלחה, את חלוץ המקצוע אשר כל חייו וכל מעיניו נתונים להשבחת הזנים והעלאת היבולים של לחם האומה במולדתה.

הוא היה כמעט לרואה ואינו נראה. פעל את פעולתו כדרך שפועל כוח-צמיחה חבוי, מתוך סתר שקטו והתמדתו. אי-שם היה האיש אשר איזן וחקר, מדד ושקל, הורה וכיוון — כיצד להגדיל את פריונה של אדמת א״י, להרבות את תנובתה, להוציא לחם הרבה מאדמה מעטה, לגדל כליות חטה דשנות על ארץ חררה. דברים שהם מכבשונו של עולם — ומכבשונו של מפעלנו בארץ.

קשה היה למצוא עמו מגע אישי מחוץ לענינים שהוא עוסק בהם. חיץ-המקצוע כאילו הקיף אותו כשריון. רק גלים קצרים, אך קורנים ושופעים תרבות ואצילות-נפש, בקעו ועברו את החיץ הזה. לא היה מעורב בעניני חברה וצבור. הוא כאילו התרחק מהם כדי לשמור על טהרה אישית. נחשולי הזמן והמאורעות כאילו התיצבו כמו נד מימינו ומשמאלו, לא טלטלו אותו ולא הוציאו אותו מאצטגנינותו. במשפט קצר ולַקוני, בשתים שלוש מלים, היה נפטר משאלות היום. ותמיד היה הרושם שהוא שותק מתוך אחריות למלה, וממעיט דברים כדי להרבות מעשים.

והנה בצדיה בא עליו המות ועקרו מתוכנו, למרבה האבל והיגון.

(הפוה״צ, תרצ״ה, גליון 37)

הוא היה אחד מן המועילים בחברתנו. מנושאי זכויות בראשית של מפעל מצער, אשר באחריתו ישגא מאד. המנגינה העברית בא״י — הוא היה מראשוני מחולליה. כיום זה לא ניכר ביותר. בגדול העץ נעלמים עקבות השתיל. אבל היו ימים בארץ, שלא היתה אופירה ולא היו קונצרטים סימפוניים, לא היו בתי ספר מיוחדים לנגינה ולא חלמו עדיין ע״ד אקדמיות. היה רק חנינא קרצ׳בסקי, בחור גבוה, רחב כתפים ובהיר שער עם ד׳ אמות שירה, עם מקהלת הילדים הראשונה, עם המנגינה העממית לשיר העברי, עם הצריף של האופירה העתידה. אחד הבילו"יים — במקצוע שלו. סולל נתיבות ראשונים. תוקע יתד לישוב בתוך השממה. מה שבא אחרי כן — זהו גידול, התפתחות, המשך. אבל קרצ׳בסקי היה הזורע במפל יד, אשר זכותו קיימת ובלתי נפגעת גם אצל מכונת הזריעה המשוכללת. משעור לנגינה הראשון בגמנסיה הראשונה, בבית ערבי ביפו, עד האורטוריום בפתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים — זהו מהלך ענקי. מי שעבר את המהלך הזה בלי לפגר ובלי להיות מיותר — גם זכות היצירה שלו איננה פגה.

ממסכת החיים החדשים של ת״א הצעירה נעקר דבר מה נכבד. לא כמות כל אדם מת. כמיתר ניתק.

(הפוה״צ, תרפ״ו, גליון 10–11)

בשנים האחרונות לא ראיתיו. אבל דמותו מציצה אלי עוד מתוך מסגרתה הראשונה, ממסגרת בית-העם הירושלמי, מקדש מעט זה של ירושלים המתחדשת, אשר גרשון לומר היה במשך זמן רב הכהן שבו. גרשון לומר, בעל ראש-הנזירים, בעל המחלפות הארוכות והפנים האסקטיים, היה אחד הטיפוסים הבולטים על פני הנוף של ירושלים בתקופה ההיא, בתקופה שלפני המלחמה, אותה התקופה, שתלמידי “בצלאל” ותלמידי בית-המדרש למורים וקומץ פועלים קטן, כולם צרובי עוני ומשולהבי דמיון וקדחת יצרו את ההוי החדש והשוקק שלה, בצדה ובצלה של ירושלים העתיקה, של מנזרים ובתי-ישיבות, “הוספיצ”ים ובתי-מחסה, כוללים וצליינים.

בית-העם היה המרכז. מרכז החיים החדשים. גרשון לומר היה המרכז של בית-העם. עליו כל הטורח והמשא של המוסד הזה, השקוע תמיד בדלות, בחוסר יכולת של קיום, ואשר בלעדיו בכל זאת אי-אפשר היה לתאר את ירושלים בימים ההם. הוא מהלך בתוך אולמיו מרוכז ורציני, כנושא שליחות גדולה וכבדה, כאיש שהועיד את עצמו למסירות-נפש. הוא היה דבוק בירושלים כמו הסלעים שלה. הכל מסביבו נשתנה במרוצת הימים והוא לא נשתנה. הוא גלה וחזר, נשא בתפקידים שונים, וכולם היו המשך ורציפות של התפקיד הראשון אשר התחיל בו. גם עבודתו בשירות הרפואי של “הדסה” היה בעצם מעין שירות בית-העם, מגע עם העם הירושלמי, עם משכנות העוני שלו, מתוך נאמנות ומסירות שאין להן שעור.

(הפוה״צ, תרצ״ה, גליון 36)

בבית מלון אחד, בשכונת רחביה שבירושלים “השתקע משורר ערירי, צנוע, מסתתר ונחבא אל הכלים”. מדי פעם בפעם כשהיה פוגש אותנו, את מכריו, בדירת עראי זו שעשאה קבע לעצמו, היה מקדם את פנינו בברכת שלום חגיגית, שהיתה מלווה עפ״י רוב מלתא דבדיחותא שנונה, אשר כל עין בוחנת היתה מכירה בה שאין היא נובעת לא מזחיחות דעת ולא מחדות-חיים, אלא מאיזה דאבון-נפש כבד, אשר יש מנסים להסתירו ולהתגבר עליו בתחבולה זו. לעתים, כאשר לא הרגיש בכך, ראינו אותו, את גופו הצנום מכווץ באיזה פינה, פרוש מן הבריות, מהרהר או מנמנם לתוך הבדידות, כאדם אשר דרך-החיים שלפניו אינו בשבילו שוב אלא מתנת-חינם מצדו לאתה Laissez faire חסר ענין.

משורר היה, יקר נפש ומרבה-חכמה, אחד הכוכבים שעלו במחזור השלישי של תקופת ביאליק, זה המחזור אשר איתרע מזלו ולא יצא מחופת הערפלים שלו ולא שש כגבור לרוץ אורח. מבין העולים על במת השירה העברית בימים ההם היה ש. פינסקי אחד הידועים והבולטים. ב“המעורר”, ב“השלוח”, ב“הפועל הצעיר”, ב“העולם” ו“התקופה” נדפסו שיריו הליריים, שעלתה מהם תמיד המיה עדינה. ואולי משום שיותר מהמיה עדינה זו לא הוציא כנורו, היה הוא אחד מאלה אשר לא “שירת חייו באמצע נפסקה”, אלא הפסיק באמצע חייו את שירתו. על אהובה זו שפרש ממנה, התעצב, כנראה, אל לבו. מעטים ידעו שהוא חולה ושחוצצו ימיו. וכשהופיעה בעתוני הצהרים של יום הששי שעבר הידיעה על מותו, לא הופתע איש. היה הדבר דומה כאילו זה עתה פסק לנו כלאחר יד את דברי חכמתו החריפים, והתכנס לפינת בדידותו, זו הפינה שאין חוזרים ממנה שוב.

(הפוה״צ, תש״א, גליון 25)