בְּהִלָחֲמוֹ עִם נִקָּנוֹר. (חשמונאים א' ז')

(משירי קאֶמפף)

שׁוּרוּ, שׁוּרוּ, הַגִּבּוֹר שָׁם בַּשַּׁעַר,

חֵיל גּוֹיִם עָרִיצִים בָּקַע וַיַחַץ!

הַמַּכְבִּי הוּא! נַפְשׁוֹ לַמָּוֶת יָעַר,

לַצִּיל אֶת אַרְצוֹ מֵעַבְדוּת וָלַחַץ.

לִבְלִי עוֹד יוֹסִיפוּ יָעֵזּּוּ

וּקְדוֹשׁ מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב יַרְגִּיזוּ

כָּל עֹשֵׂי רִשְׁעָה זֵדִים וּבְנֵי שָׁחַץ.

גִּילִי, בַּת צִיּוֹן, הָנִיסִי כָּל אֵבֶל

וּנְאוֹת הַשָּׁלוֹם יָרֹנוּ יִשְׂמָחוּ,

יֵעוֹר רוּחַ קָדְשֵׁךְ יָעִיר הַנֵּבֶל

וּבְשִׁירֵי דָוִד שָׁרַיִךְ יִפְצָחוּ;

הֵן הָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹ­פוּ

מִשַּׁדְמוֹת קֹדֶש הוֹד יַעֲטֹפוּ

וֶאֱמֶת וֶאֱמוּנָה בַּהֲדָרָן צָמָחוּ.

אַךְ אוֹיָה לִי אוֹי, מָה עֵינַי חָזָיוּ!

הַגִּבּוֹר יִכְרַע לִפְנֵי חָזָק מֶנּוּ –

הָהּ! דִּגְלוֹ הוּרַד בֵּין צָרִים יֶהֱמָיוּ

בִּמְבוּסַת הֶרֶג רָב לֹא עוֹד אֶרְאַנּוּ

וּפְרָאִים גּוֹיִם בַּחֲמַת זָעַם

יִשְׁתּוּ דַם גִּבּוֹרִים הַפָּעַם

וּגְאוֹן יַעֲקֹב נָפַל, נָפַל וְאֵינֶנּוּ!

הֶאָח, הֶאָח, עַתָּה עֵינִי רָאַתּוּ!

זֶה הוּא הָאֲרִיאֵל, זֶה גִבּוֹר הֶחָיִל,

מֵרוֹמְמֻתוֹ נָפְצוּ צָרָיו וָחַתּוּ

וּבְרֹאשׁ חֵילו יַעֲבוֹר נֶאְזָר בֶּחָיִל:

פִּרְשׂוּ נֵס! הָרִימוּ דִגְלֵנוּ!

“חֶרֶב לַאדֹנָי וּלְאַרְצֵנוּ!”

וִירִיצַם לַקְּרָב בִּמְעוּף מָוֶת וָלָיִל.

הַס! קוֹל עַנּוֹת עָם “הַלְלוּיָהּ!” יָרִיעוּ,

צִבְאוֹת אֵל הַצְּבָאוֹת הֵרִימוּ מֵצַח

וִימִינָם תָּעֹז – הַגּוֹיִם יַכְרִיעוּ

וַעֲצַבֵּיהֶם אִתָּם בִּמְהוּמַת רֶצַח;

פֶה לָפֶה בִּרְנָנָה יַבִּיעַ:

אֵל אֱמֶת עֲדָתוֹ הוֹשִׁיעַ,

וִיהוּדָה הֵסִיר חֶרְפַּת עַמּוֹ נֶצַח.

זמירות ישראל (משירי ביירון)

מאת

יהודה ליב גורדון

---

הקדמה לזְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל

מאת

יהודה ליב גורדון

Hebrew Melodies

(משירי ביירון)

השירים האלה כבר נעתקו ללה"ק כמה פעמים כלם או מקצתם, ולגודל יקרתם העתקה אחת יתירה לאו כנטול דמי. כי האיש הגדול הזה, אחד מאצילי אנגליא (1788–1823) אשר קשת גבורים וקסת הסופרים היו יחדיו מצומדות על מתניו, היה זהיר מאוד כמצות “ואהבת לרעך כמוך”, ובכל מקום אשר ראה עשוק ורצוץ משפט חש לעזרתו כאשר יוכל. וכשם שהיה צר לו בצרת היונים המדוכאים אז תחת יד תוגרמה וימהר לעזרתם בקשתו, כן נחלה על שבר יוסף ויעזור לבני ישראל בקסתו, – ביירון זה היה הראשון אשר החל בזמירותיו אלה להעיר אהבת ציון וחבת ירושלים בלבב בני עמו וארצו, והאהבה הזאת שמורה לנו בלב העם הזה הרבה יתר מאד מכל עמי הארץ. על כן עלינו לתת כבוד לשם המשורר הזה ולהוקיר זכרו בקרב עמנו.

---

[אִם אֱמֶת הַדָּבָר כִּי בַּשָּׁמַיִם]

מאת

לורד ביירון

אִם אֱמֶת הַדָּבָר

עוֹד בֵּין הָרוּחוֹת הָאַהֲבָה שׁוֹכֶנֶת,

כִּי אֵין שָׁם אָסוֹן, אֵין דִּמְעוֹת עֵינָיִם,

אֵין לֵב מִתְעַצֵּב, נֶפֶשׁ מִתְאוֹנֶנֶת –

אָז שָׁלוֹם לָכֶם, עוֹלָמוֹת אֵין חֵקֶר.

וּבָרוּךְ בֹּאָךָ, רֶגַע הַמָּוֶת,

עֵת מֵאוֹר נֵצַח מִיִּפְעַת הַבֹּקֶר

יָנוּס לֵיל עָמָל, תָּפוּג כָּל עַצֶּבֶת.

אֱמֶת הַדָּבָר! וּמַה-טּוֹב חֶלְקֵנוּ!

תִּקְוָה זֹאת תָּסִיר מִלִּבֵּנוּ אֵבֶל

בַּעֲמֹד עַל יַרְכְּתֵי בּוֹר שַׁחַת רַגְלֵנוּ

וּשְׁנוֹתֵינוּ נִרְאֶה גָּזוּ כַּהֶבֶל.

כָּל יוֹרְדֵי בּוֹר! זִכְרוּ זֹאת הִתְאֹשָׁשׁוּ;

שָׁם, בִּמְקוֹם כָּל הָרוּחוֹת יִתְאָחָדוּ,

שָׁם אֵין עוֹד אֵיבָה, הַלְבָבוֹת נִצְמָדוּ

קִרְבוּ לִפְנַי אֲדֹנָי וַיִקְדָּשׁוּ.

---

[אַיְלוֹת הַשָֹּדֶה תִּקְפֹּצְנָה תַּעֲבֹרְנָה]

מאת

לורד ביירון

אַיְלוֹת הַשָֹּדֶה תִּקְפֹּצְנָה תַּעֲבֹרְנָה

עַל הַרְרֵיכֶן, צִיּוֹן וִירוּשָׁלָיִם,

וּצְמָאָן עַל חֹף הַפְּלָגִים תִּשְׁבֹּרְנָה

זוּ מִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יוֹבִילוּ הַמָּיִם,

וּבְעִיר הָאֱלֹהִים מִבְּלִי כָל מַפְרִיעַ

כַּף רַגְלָן הַשְּלוּחָה תָּחְדֹּר תַּבְקִיעַ.

כָּאַיָלָה זֹאת בַּת-צִיּוֹן הָיָתָה

פִּקְחַת עֵינַיִם וּשְׁלוּחַת הָרֶגֶל,

טֶרֶם יַד שַׁדָּי עָלָיהָ קָשָׁתָה

וּבְעוֹד עַל גִּבְעָתָהּ הִתְנוֹסֵס הַדֶּגֶל;

עַתָּה – יַעֲרֵי תָמָר עוֹד שָׁם יֵרָאוּ

וִיפֵהפִיוֹת צִיּוֹן לֹא עוֹד תִּמְצָאוּ.

הֲלֹא טוֹב לַתֹּמֶר בֵּין סִבְכֵי חֹרֶשׁ

מִבֵּית יִשְרָאֵל בֵּין עַמֵּי הָאָרֶץ!?

הַתֹמֶר יַעֲשֶׂה עָנָף יַכֶּה שֹׁרֶשׁ,

מִמְּקוֹם מַטָּעוֹ אוֹתוֹ לֹא יִסָּחוּ

כִּי מֵעָפָר אַחֵר יוֹנְקָיו לֹא יִצְמָחוּ.

וַאֲנַחְנוּ נִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתֵנוּ,

עַל אַדְמַת נֵכָר נוֹצִיאָה הָרוּחַ,

לִקְצוֹת כָּל אֶרֶץ נִפְזְרו עַצְמוֹתֵינוּ

וּבְקִבְרֵי הָאָבוֹת לֹא יִמְצְאוּ נוּחַ;

מִקְדַּש אֵל שָׁמֵם עִירֵנוּ נֶחֱרֶבֶת

וּכְנַף שִׁקּוּצִים עַל כֵּס יָהּ יוֹשֶבֶת.

---

[נֻדוּ לַמְיַלֶּלֶת עַל נַהֲרוֹת בַּבֶל]

מאת

לורד ביירון

נֻדוּ לַמְיַלֶּלֶת עַל נַהֲרוֹת בַּבֶל,

עַל שִׁירָהּ כִּי שָׁבַת מִפִּי הַנֵּבֶל,

עַל אַרְצָהּ כִּי עַל יַד חֶרֶב הִגִּירוּ,

עַל אֵל צוּרָהּ בֵּאלֹהֵי זָר הֵמִירוּ.

אָן רַגְלְךָ בָּצֵקָה, גּוֹי אֹבֵד, תָּנוּחַ?

מָתַי עַל צִיּוֹן יֵעָרֶה הָרוּחַ,

וּמִשִּירוֹת הֵיכָל כִּי יִתְּנוּ קוֹלָם

יָשׁוּב לֵב עַמָּהּ וִיחִי כִּימֵי עוֹלָם?

מָתַי הָהּ, גֹּלֶה אֶל כָּל אַפְסֵי אָרֶץ,

תִּמְצָא מָנוֹחַ מִשֹׁד וּמִפָּרֶץ?

גַּם יוֹנָה מָצְאָה קֵן, מָעוֹן כָּל גָּבֶר,

סֶלַע הַשָּׁפָן, וִיהוּדָה – רַק קָבֶר!!

---

[עַל חֹף הַיַרְדֵּן עַרְבִיאִים יִרְבָּצוּ]

מאת

לורד ביירון

עַל חֹף הַיַרְדֵּן עַרְבִיאִים יִרְבָּצוּ,

עַל גִּבְעַת צִיּוֹן אֶת שִׁמְךָ יִנְאָצוּ,

עַל סִינַי לַבַּעַל יִכְרְעוּ כַּרֹעַ

וּשְׁאוֹן רַעַמְךָ עוֹד יָחְרַשׁ, אֱלוֹהַּ! –

שָׁם בִּמְקוֹם אֶצְבָּעֲךָ כָּתְבָה עַל לוּחַ,

בִּמְקוֹם לִנְבִיאֲךָ הֶאֱצַלְתָּ הָרוּחַ

בִּמְקוֹם הֶחְתַלְתָּ בַּעֲנַן אֵשׁ לַהֶבֶת,

פֶּן יִרְאֲךָ הָעָם וּקְרָאָהוּ מָוֶת –

הָהּ, הַרְעֵם בַּגַלְגַּל וּרְעֹץ קָמֶיךָ,

הַךְ חֲנִית וּסְגוֹר מִידֵי אִישׁ חֶרְמֶךָ.

עַד מָתַי רַגְלֵי זָר אַרְצְךָ יִרְמֹסוּ,

עַד מָתַי צָרִים מִקְדָּשְׁךָ יָשֹׁסּוּ?!

---

בַּת יִפְתָּח בְּטֶרֶם מוּתָהּ

מאת

לורד ביירון

אִם עַמִּי גַּם אֵלִי מוֹתִי יִשְׁאָלוּ

וּבְנִדְרְךָ זֶה אִם אוֹיְבֵינוּ נָפָלוּ,

הָרַק חַרְבֶּךָ, אָבִי – פֹּה הִנֵּנִי!

הַא לָךְ אֶת לִבִּי, חִישׁ אָנָּא בַּתְּקַנִי.

לֹא עוֹד אֶשּׂא נֶהִי, דִּמְעָה אַזִּילָה,

לֹא עוֹד עַל הֶהָרִים אֵרְדָה אֵילִילָה;

אִם מִידַי אָבִי יָבֹא לִי הַמָּוֶת

סָר פַּחְדּוֹ מִמֶּנִּי, פָּנָה עַצָבֶת.

וִיהִי לִבְּךָ, אָבִי, נָכוֹן בָּטוּחַ

כִּי בָרָה בִּתְּךָ וּנְקִיָּה בָּרוּחַ

כִּבְרִי בִּרְכוֹת פִּיךָ לִבִּי יָקִימוּ

וּכְטֹהַר רַחֲמֵי יָהּ מוֹתִי יַנְעִימוּ.

אַל נָא, הַגִּבּוֹר! אַל יֵרַךְ לִבֶּךָ

מִקּוֹל הָעֲלָמוֹת הַמְּבַכּוֹת בִּתֶּךָ.

בִּנְדָבָה אָמוּת! הֵן דָּמַי יִזֹּלוּ

מֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי עַבְדוּת יָגֹלּוּ.

וּבְעֵת דָּמַי אֵלֶּה קָפְאוּ חָרָבוּ,

עֵת יִדַּם קוֹלִי וַעֲצָמַי יִרְקבוּ,

זָכְרַנִי גַּם אָז כִּי כָּבוֹד לָךְ תַּתִּי,

וּבְלֵב שָׂמֵחַ אַל תִּשְׁכַּח כִּי מַתִּי.

---

קִינַת הוֹרְדוֹס

מאת

לורד ביירון

עַל מוֹת מַרִימִי אִשְׁתּוֹ

אוֹי לִי, מַרִימִי! לִבִּי לֹא יָנוּחַ

זֶה קָרַע לִבֵּךְ וַיַּגֵּר דָּמֵהוּ,

מִפַּחַז נִקְמָתִי נַפְשִׁי תָּשׁוּחַ

וּמוּסַר כִּלְיוֹתַי – לֹא אֶשּׂאֵהוּ.

אַיֵּךְ, תַּמַּתִי, הֲכִי עֲזַבְתִּנִי,

לֹא תִמְחִי עֵינִי כִּי תַרְבֶּה לִדְמֹעַ,

הֲלֹא מֵאָז תָּמִיד אַתְּ נִחַמְתִּנִי

עֵת יַעַרְכוּנִי בִּעוּתַי אֱלוֹהַּ!?

הַאֻמְנָם מַתְּ? וּמִי הוֹרִידֵךְ קֶבֶר?

מִי הִשְׁתּוֹלֵל לַחְרוֹץ מָוֶת עָלָיִךְ?

אֲנִי הָהּ, אֲנִי הִגְדַּלְתִּי הַשֶּבֶר,

צוּר חַרְבִּי אָנִי שָׁכְרָה מִדָּמְיִךְ!

אַךְ אַתְּ מוּמָתָה וּכְבָר מָצָאת נַחַת –

וּבְלִבִּי זֶה הַמָּלֵא מַר עַצָּבֶת

לַבַּת הַנֹחַם כַּתֹּפֶת קוֹדָחַת,

פַּס מִפְלָט מֶנִּי, כָּל תִּקְוָה כֹּזָבֶת.

עִם נוֹשֵׂאת-כִּתְרִי זֹאת חֶמְדַּת כָּל עַיִן

כָּל חֶמְדַּת חַיַּי לַשַּׁחַת יָרָדָה!

אוֹי כִּי שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב זֹאת עוֹד אַיִן

זֹה רַק לַעְנוֹד חַיַּי עֶדְיָהּ עָנָדָה.

בִּי הָאָשָׁם, לִי גַּם כּוֹס הַקֻּבַּעַת

מֶנָּה אֶשְׁתֶּה אֶמְצֶה בַּעֲצָמָי רֶצַח,

וּבְקִירוֹת לִבִּי תִּפשֶׂה הַצָּרַעַת

וּתְפוֹצֵץ מוֹסְדוֹתָיו לשְׁאִיַּת נֵצַח.

---

חֻרְבַּן יְרוּשָׁלַיִם עַל יְדֵי טִיטוּס

מאת

לורד ביירון

חֹמֹתַיִךְ, צִיּוֹן, אֵרֶא כִּי שָׁחוּ

לִפְנֵי חֵיל רוֹמָה עָלַיִךְ יִצְרָחוּ,

וּבְעוֹד יוֹמֵךְ גָּדוֹל שִׁמְשֵׁךְ קָדְרָה

וַתְּאֶר הַלַּיְלָה אֵשׁ בָּךְ בָּעָרָה.

בִּקַּשְׁתִּי הַמִּקְדָּשׁ, בֵּיתִי בִּקַּשְׁתִּי,

וּרְגָעִים מִצְעָר עִצְּבוֹנִי נָטַשְׁתִּי,

אַךְ לַהֲבֵי אֵשׁ אֶחֱזֶה קָרֶת יָפִיחוּ

וּרְתוּקוֹת יָדַי לִנְקוֹם לֹא יַנִּיחוּ.

עַל גַּבְנוּן זֶה תָּמִיד רַגְלַי עָמָדוּ

עֵת נָטְתָה הַשֶּׁמֶשׁ לִקְצוֹת שָׁמַיִם,

אָז רָאשֵׁי הָרַיִךְ עָנְדוּ קַרְנַיִם

וּבְגַג הַהֵיכָל רַצֵּי-זָהָב נָדוּ –

עַל גַּבְנוּן זֶה תַּעֲמוֹד רַגְלִי גַּם עָתָּה

וִיקַר אוֹר הַלָּז עֵינַי לֹא יֶחֱזָיוּ –

הָהּ רַעְמֵי אֱלֹהִים נִפְלוּ חִישׁ מָטָה,

רֹצּוּ קָדְקֹד צָרִים כַּיָּם יֶהֱמָיוּ!!

אַךְ לוּ גַּם בִּדְבִירְךָ, אֵל, יָעֳמַד פָּסֶל –

בִּדְבִיר לֵב עַמְּךָ לֹא יָבֹא כָּל כָּסֶל:

גַּם שָׁם בִּמְקוֹם נוֹד גַּם בֵּין צָרִים סֶלָה,

אַךְ לָךְ, אָב אֵחַד, אַךְ לָךְ נִתְפַּלֵּלָה.

משירי שילר

מאת

יהודה ליב גורדון

---

סוֹד אֱלוֹהַּ

מאת

פרידריך שילר

בעיר Sais היא צֹעַן עבדו המצרים הקדומים להאלילה נייטה (בלה"ק נשאר לשם זה שריד בשם אָסְ-נַת שפירושו בל' גפטית “הקדושה לנייטה”), היא אלהי החכמה, כאטהענע אצל היונים. בהיכלה אשר בעיר ההיא היה עומד פסלה מכוסה תמיד בצעיף לאות כי פני החכמה האמתית מכוסים מבני האדם. על ההיכל בחוץ היה כתוב: אָנֹכִי הַכֹּל, הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה, אֶת פָּנַי לֹא יִרְאֶה הָאָדָם וָחָי. שמה היו באים בני יון ללמוד חכמה אצל החרטומים. ספור השיר הזה היא אגדה יונית, ואומרים שמעין זה קרה לפיתגורס.

לֹא תוּכַל לִרְאוֹת אֶת-פָּנָי

כִּי לֹא-יִרְאֵנִי הָאָדָם וָחָי!

(שמות ל"ג, כ').

אֶל מִקְלַט הַכֹּהֲנִים אַרְצָה מִצְרַיִם

לִדְרֹש חָכְמַת הַחַרְטֻמִּים בָּא עֶלֶם.

הַרְבֵּה לָמַד אַךְ כַּצָּמֵא לַמַּיִם,

יַעֲרֹג לַאֲשֶר מִכֹּל אָדָם יֵעָלֶם,

אֶת הָאֱמֶת בִּקֵּשׁ מִבְּלִי תָפֵל שֶׁקֶר,

פֵּשֶׁר סִתְרֵי נֵצַח, חִידוֹת אֵין חֵקֶר.

שָׁם אֹזֶן הַכֹּהֵן חֶפְצוֹ שָׁמָעָה

וַיְדַבֵּר עַל לִבּוֹ: "רוּחֲךָ הַרְגִּיעַ,

הֲלֹא רַב לָךְ בַּאֲשֶׁר נַפְשְׁךָ מָצָאָה,

אַל עוֹד שַׁלְוַת לִבְּךָ תַּשְׁבִּית תַּפְרִיעַ".

– אֲהָהּ, אָבִי, קָרָא, מַה-זֶּה מָצָאתִי?

הַאֵין עוֹד חָכְמָה? הַעַד הַגְּבוּל בָּאתִי?

הָאֱמֶת אֲחַפֵּשׂ – הִיא תַּכְלִית כָּל דָּעַת!

אַחַת הִיא וּשְׁלֵמָה לֹא מִתְפָּרֶדֶת;

וּמָה תֵּדַע נַפְשִׁי אִם לֹא כֹּל יוֹדַעַת?

וּמְעַט אִם חָסַרְתִּי כֻּלָּהּ אוֹבֶדֶת.

הֲלִרְכוּשׁ אֶרֶץ הַחָכְמָה נִדְמָתָה

כִּי תֹאמַר לִי: רַב לָךְ בַּאֲשֶׁר מָצָאתָ?!

קֶשֶׁת בֶּעָנָן חֹבֶקֶת שָׁמָיִם –

צֶבַע אֶחָד מֶנָּה הֲיִיף לֶעָיִן?

אוֹ זִמְרַת נֹעַם לֹקַחַת אָזְנָיִם –

מָה קוֹל בּוֹדֵד מֶנָּה! אֶפֶס וָאָיִן!

וָאִישׁ הֶחָפֵץ אֶת הָאֱמֶת יָדֹעַ

הֲתִמְצָא בַּמִּצְעָר נַפְשׁוֹ מַרְגּוֹעַ?

מִדֵּי דַבְּרָם נָשָׂא עֵינָיו הָעֶלֶם

וַיַּרְא כִּדְמוּת תַּבְנִית נִכְחוֹ נִשְׁקֶפֶת

וּצְעִיף בָּד אָרוֹךְ כִּסָּה אֶת הַצֶּלֶם:

מַה-זֹּאת, שָׁאַל, בַּצָּעִיף מִתְעַלֶּפֶת?

“הָאֱמֶת!” – הָאֱמֶת?, קָרָא וּבְחֶרְדַּת מָוֶת,

הָאֱמֶת זֹה אֲבַקֵּשׁ פֹּה הִיא נִצֶּבֶת? –

"פֹּה הִיא נִצֶּבֶת, אַךְ הֶרֶף מִגֶּשֶׁת,

כִּי אֱלֹהֵי הָאֱמֶת הוּא גָּזַר אֹמֶר

"לִבְלִי יַחֲשׂוֹף הַדְּמוּת חַי וִילוּד אֵשֶׁת.

“וּלְגַלּוֹת כִּי יָעֹז שׁוֹכֵן בֵּית חֹמֶר…”

– מַה יֶּהִי? – שָׁאַל זֶה כַּמַּיִם פַּחַז.

“אָז פָּנִים אֶל פָּנִים אֶת הָאֱמֶת יָחַז!”

– גַּם עֵינְךָ אֵפוֹא אֶת הָאֱמֶת לֹא שָׁרָה? –

“גַּם לַחְפּוֹץ אֶת זֹאת נַפְשִׁי לֹא הִרְהִיבָה!”

– וּכְסוּת קַלָּה זֹאת בַּעַדְךָ עָצָרָה? –

"כֵּן, הִיא רַק הִיא יָדִי אָחוֹר הֵשִׁיבָה,

"כִּי זֶה הַצָּעִיף עַל הָאֱמֶת יָנוּחַ

"קַל הוּא לַיָּד וּמַה-יִּכְבַּד לָרוּחַ!!

אֶל בֵּיתוֹ לִמְעוֹנוֹ הָלַךְ הַנָּעַר

וּתְשׁוּקָתוֹ הוֹמָה קִרְבּוֹ כַּסָּעַר

וּשְׁנָת מֵעֵינָיו בַּלַּיְלָה נָדָדָה.

כַּחֲצוֹת הַלַּיִל בִּדְמָמָה נֶעְכֶּרֶת

וַתִּשָּׂאֵהוּ רוּחוֹ הַסֹּעֶרֶת

וּפִתְאֹם בַּהֵיכָל רַגְלוֹ עָמָדָה.

בִּמְקוֹם קָדוֹשׁ זֶה וּבְאִישׁוֹן הַלָּיִל

נִצָּב הָאִישׁוֹן כָּאִישׁ וּכְבֶן חָיִל,

לִבּוֹ יִגֳּפֶנּוּ וּבְאַפּוֹ פַּס רוּחַ.

וּכְמַרְאֵה אֵל נוֹרָא שָׁמָּה מִנֶּגֶד

יַעֲמוֹד הַסֵּמֶל מִתְכַּסֶּה בַּבֶּגֶד.

אוֹר זִיקוֹת הַסַּהַר עָלָיו זָרוּחַ.

וַיֵּלֶך וַיִּגַּשׁ וַיִּבְרַך בֶּרֶךְ –

עַל פָּנָיו צַלְמָוֶת, בִּלְבָבוֹ מֹרֶךְ,

וַיִּשְׁלַח יָדוֹ בַּצָּעִיף לָגַעַת:

אַךְ טֶרֶם לָגַעַת יָדוֹ הִרְהִיבָה

עוֹד רוּחַ נַעֲלָמָה אֹתָהּ הֵשִׁיבָה

וּדְמִי קוֹל מִסְתַּתֵּר אָזְנוֹ שׁוֹמָעַת:

"הַלְגַלּוֹת סוֹד אֱלוֹהַּ תַּכְלִית שַׁדָּי

"תָּזִיד, בֶּן חֲלוֹף, אֶל לִבְּךָ תָּשִׂימָה

“הַכְּסוּת מִן הָאֱמֶת לֹא תּוּרָם בִּלְעָדָי!!”

– וִיהִי מָה! – אָמַר – אָנֹכִי אָרִימָה

וּפְנֵי אֲמִתְּךָ אֶל עֵינַי יֵרָאוּ. –

“רָע הוּא!” הֵד קִירוֹת הַהֵיכָל עָנָהוּ.

אָמַר – וַיָּרֶם וַיַּבֵּט וַיָּבֶן…

וּמָה רָאָה שָׁמָּה – אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ

לִפְנוֹת בֹּקֶר נִמְצָא מוּטָל כָּאָבֶן,

נָבוּךְ, מַרְעִיד וּמְשׁוֹמֵם כַּגֹּוֵעַ;

וַאֲשֶׁר תַּחַת הַכְּסוּת רָאֲתָה עֵינֵהוּ

לֹא גִלָּה לָאָדָם כָּל עֶת-חַיֵּיהוּ.

וּמִן הַיּוֹם הַהוּא גִּיל עֲזָבָהוּ,

רוּחוֹ חֻבְּלָה וּבְיָגוֹן חַיָּיו כָּלוּ;

וּבִשְׁאֵלוֹתָיו אִם אָדָם אִלְּצָהוּ

עָנָה פֶּה אֶחָד: אֲהָהּ אַל תִּשְׁאָלוּ!

הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אַל יִרְאֶהָ,

לֹא יִחְיֶה וִיאֻשַּר רֹאֶה פָנֶיהָ.

---

אֵם מְבַכָּה עַל בִּתָּהּ

מאת

פרידריך שילר

נושא השיר היא האגדה היונית הזאת: לְצֶרֶס בת יופיטער, הממונה על הצמחים, אבדה פרוזרפינה בתה ולא נודע אנה באה. ימים רבים בקשתה האם השכולה ולא מצאַתה עד אשר נודע לה כי מלאך הדומה חמד יפיה בלבו ויורידנה אתו לבאר שחת. ואחרי אשר כל יורד שאול לא יעלה והיא כבת אלהים לא תרא השחת וא“כ בתה לא תשוב אליה והיא לא תלך אל בתה, לכן עשתה את צמח השדה למלאך שלוח ופרי הארץ לציר אמונים בינה ובין בתה: הצמחים המציצים הם מלאכים באים מן הבת אל האם, והנובלים הם ההולכים מאת האם אל הבת. נקל להבין כי המשל הזה רומז על התמורה התמידית אשר בטבע, והוא ע”ד: תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון תשלח רוחך יבראון. עשבי השדה, שהללו נוצצין והללו נובלין, הם כמלאכים שלוחים וכסרסורים בין החיים ובין המתים.

הָאָבִיב יָשׁוּב מִמְּעוֹנוֹ רָקִיעַ

וַחֲדָשָׁה כַּנֶּשֶׁר תֵּבֵל תּוֹפִיעַ;

גַּבְנוּנֵי חֶמֶד עָטוּ צִיץ וָפֶרַח

מֵעַל כָּל הַפְּלָגִים נִצְמַת הַקֶּרַח,

וּתְכֵלֶת מוּפָזָה מִקְּצוֹת שָׁמַיִם

תַּשְׁקִיף אֵלֵינוּ מֵרְאִי מִשְׁקַע מַיִם;

הָרוּחוֹת יַשִּׁיבוּ שׁוּבָה וָנַחַת

יִישַׂגְשֵׂג כָּל עֵץ, כָּל פֹּארָה פֹּרָחַת;

שִׁירִים וּרְנָנִים בַּיְּעָרֹות הֵקִיצוּ –

כֻּלָּם פֶּה אֶחָד עָלַי יִתְּנוּ קוֹלָם;

"פִּרְחֵי הָאָבִיב יָשׁוּבוּ יָצִיצוּ,

“בִּתֵּךְ לֹא תָשׁוּב – לֹא תָשׁוּב עַד עוֹלָם”.

יָמִים רַבִּים עָבְרוּ, שָׁנִים חָלָפוּ,

כַּדּוּר כָּל הָאָרֶץ רַגְלַי צָנָפוּ;

קַרְנֵי הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל שָׁלַחְתִּי

לִמְצוֹא אֶת בִּתִּי רִבִּיתִי, טִפַּחְתִּי,

אַךְ עִקְּבוֹתֶיהָ עַד כֹּה לֹא נוֹדָעוּ

אַף שֶׁמֶץ מֶנָּה אָזְנַי לֹא שָׁמָעוּ.

הַכֹּל, הַשֶּׁמֶשׁ, הַכֹּל אַתְּ חוֹשֶׂפֶת,

אַךְ לִי לֹא תוּכְלִי לִמְצוֹא הַנֶּאֱסֶפֶת!

הַאַתָּה, שַׂר עוֹלָם, יָפְיָהּ חָמַדְתָּ

וּבִנְעִימוֹת פָּנֶיהָ תִּשְׂבַּע נַחַת,

אוֹ אַתָּה, מַר מָוֶת, אוֹתָהּ שָׁדַדְתָּ

וַתּוֹרִידֶנָּה אִתְּךָ לִבְאֵר שָׁחַת?!

הוֹי, אֶת מִי אֶשְׁלַח מִי יֵלֶךְ לִי שָׁמָּה

בֶּאֱשׁוּן לֵיל נֶצַח וּבְבֶטֶן הָאֲדָמָה?

מִי יִצְלַח לִצְלוֹח נַחַל הַבְּלִיַּעַל?

אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה מִי יָרַד וַיָּעַל?

הֵן מִיּוֹם מֵימֵי הַנַּחַל יִנְהָרוּ,

עוֹד רַגְלִי אִישׁ חַי אוֹתוֹ לֹא עָבָרוּ,

וּנְאוֹת תֹּפֶת מַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ שַׁחַת

עוֹד לֹא נִגְלוּ אֶל עֵין נֶפֶשׁ צוֹלַחַת.

אֳרָחוֹת אֶלֶף יוֹרְדוֹת חַדְרֵי מָוֶת

וּמִשָּׁם לַחַיִּים לֹא אַחַת תָּשֶׁב,

וּנְהִי שַׁוְעַת בִּתָּהּ בִּבְאֵר צַלְמָוֶת

עַל כֵּן אֹזֶן הָאֵם לֹא תַּקְשִׁיב קָשֶׁב.

מַה-שָּׁפְרָה נַחֲלַת אִשָּׁה מִמְּתֵי חָלֶד

כִּי בַת-חֲלוֹף הִיא, כִּי לָמוּת תִּוָּלֶד

מַחֲמַד עֵינָהּ כִּי יֻקָּח מֵעָלֶיהָ

הִיא תֵלֵךְ אֵלָיו כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיהָ,

אַךְ גָּרֵי בֵית אֵל וּנְצוּרֵי אַל-מָוֶת

הֵם לֹא יִרְאוּ שַׁחַת, לֹא יִרְעֵם מָוֶת

וּבְעַצְמוֹתֵיהֶם אִם בּוֹא יָבוֹא רֶצַח

יַאֲרִיךְ מַכְאוֹבָם כִּגְבוּלוֹת הַנֶּצַח.

אַדִּיר בַּמָּרוֹם! אָנָּא הוֹרִידֵנִי

מִמּוֹשַׁב אֱלֹהִים לִבְאֵר הַשָּׁחַת,

שָׁם אַהֲבָתִי אֵל בִּתִּי תִּרְפָּאֵנִי

מִכְּאֵב אָנוּשׁ וּמִמַּחֲלָה נִצַּחַת.

לוּ שָׁם אֶל אֶרֶץ תַּחְתִיּוֹת יָרַדְתִּי

אֶל מֶלֶךְ בַּלָּהוֹת בַּלָּאט צָעַדְתִּי

(שָׁמָּה לִימִינוֹ בַּת-אוֹנִי יוֹשֶׁבֶת

עַל כִּסֵּא כִּלָּיוֹן בִּדְבִיר צַלְמָוֶת,

שָׁוְא תַּחְפֹּשׂ עֵינָהּ הַנְּמֹגָה לַמָּיִם

נֹגַהּ אוֹר יוֹם וּבְרָק שֶׁמֶשׁ שָׁמָיִם,

לַשָּׁוְא אֶל יוֹלַדְתָּהּ נַפְשָׁהּ נִכְסֶפֶת,

אֲנִי הַרְחֵק מֶנָּה אֶתַע זוֹעֶפֶת)

אֶפַּח בָּהּ רוּחִי וּבְחֹם לִבִּי אַחֵם

לִבָּה הַקָּפוּא עַד כִּי יָשׁוּב יֶחִי

וּבְכוֹר מָוֶת גַּם הוּא, לֹא יָדַע רַחֵם

גַּם הוּא מִקּוֹל בִּכְיִי יֵרֵד בַּבֶּכִי.

אַךְ שָׁוְא אֲצַפֶּה, הֶבֶל אֲיַחֵלָה,

אִמְרת אֵל נַעֲרָץ תָּקוּם וּתְהִי סֶלָה,

וּכְמוֹ כּוֹכְבֵי אוֹר בַּמְּסִלּוֹת יַיְשִׁירוּ

וּתְקוּפוֹת לֶכְתָּם הָמֵר לֹא יָמִירוּ.

מִמַּחֲשַׁכֵּי שַׁחַת הִסְתִּיר פָּנֵיהוּ

עַל דַּרְכֵי הַשְּׁאוֹל לֹא יָשִׂים עֵינֵיהוּ;

כָּל חַי וִיקוּם הַמָּוֶת יִבְלָעֶנּוּ,

עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא יַפְלִיטֶנּוּ,

עֲדֵי עַל נִבְכֵי נַחַל הַבְּלִיַּעַל

תִּשֹּׁב הָרוּחַ, יִגַּהּ אוֹר זוֹרֵחַ,

עֲדֵי גַּם שָׁם שֶׁמֶשׁ בַּהֲדָרָהּ תַּעַל

קֶשֶׁת בֶּעָנָן וּבְלַיְלָה יָרֵחַ.

הַאֻמְנָם לִצְמִיתוּת מֶנִּי אָבָדָה

וּכְמוֹת גֶּבֶר חָדֵל דּוּמָה יָרָדָה?

הַאַף אֻמְנָם כָּל אוֹת לִי לֹא הִשְׁאִירָה

בּוֹ אֶתְנַחֵמָה עֵת זִכְרָהּ אַזְכִּירָה,

וַעֲבֹ­תוֹ­ת אֲהַבָה, בָּם יַחַד רֻתָּקוּ

לֵב אֵם וּבִתָּהּ, הֲכֻלָּן נִתָּקוּ?

הֲכִי לֹא נִשְׁאַר כָּל צָמִיד וָחֶבֶר

בֵּין רֹאֵי שֶׁמֶשׁ וּבֵין יוֹרְדֵי קֶבֶר?

לֹא, לֹא לִצְמִיתוּת הָאֵל הִפְרִידָנוּ,

רַק מֵעֵינִי, לֹא מֵאָזְנִי, נַעֲלָמָה;

עוֹד שָׂפָה וּדְבָרִים אֵל נָתַן לָנוּ

לָשִׂיחַ יַחַד מֵעִמְקֵי אֲדָמָה.

עֵת הַנִּצָּנִים יָמוּתוּ יִבֹּלוּ

וּמֵרוּחַ הַסְּתָיו עָלִים יִפֹּלוּ

כָּל עֵץ יֵחָשֵׂף מֵעָנָף עַד שֹׁרֶשׁ

וַעֲרִירִים יַעֲמְדוּ סִבְכֵי הַחֹרֶשׁ –

אָז תָּבֹא תִּקְוָתִי בִּי וּתְחַיֵּינִי

מַסְלוּל וָדֶרֶךְ אֶל בִּתִּי תּוֹרֵנִי:

לַשַּׁחַת אַקְרִיב כָּל זֶרַע זָרוּעַ,

כָּל עֵשֶׂב כָּל זָג מִפְּרִי עֵץ נָטוּעַ,

וּבְמַעֲבֵה הָאֲדָמָה אוֹתָם אֶזְרָעָה –

צִירֵי אֱמוּנִים אֶל בִּתִּי לִי הֵמָּה;

הֵם לִי לָפֶה וּבָם עִמָּהּ אֶשְׁתָּעָה,

אֶדְרוֹשׁ טוֹבָתָהּ, לָהּ שָׁלוֹם אָשִׂימָה.

וּבְשׁוּב הָאָבִיב מֵחֶבְיוֹן שָׁמָיִם

אֶל קוֹל הַזָּמִיר צִלְצֵל הַכְּנָפָיִם

אָז יַעֲלוּ הַקְּבוּרִים מִמְּשׁוֹאַת אֶמֶשׁ

יַחֲלִיפוּ חַיִּים מִזֹּהַר הַשֶּׁמֶשׁ,

וּמִזְרַע כָּל פֶּרִי מֵתוּ לָעָיִן

זוּ נָבְלוּ לַשַּׁחַת הָיוּ כָּאָיִן

יָשׁוּבוּ יוֹפִיעוּ בַּגַּיְא וָגֶבַע

עֹטֵי רִקְמָתַיִם וּשְׁלַל כָּל צֶבַע;

וּבְעֵת נִצְרָם יִשְׂתָּרֵג, רוֹמָה יָעַל,

יִטָּמֵן שָׁרְשָׁם בֶּעָפָר מִתָּחַת

וַעֲטִינֵי הַתְּהוֹם וּשְׂחָקִים מִמָּעַל

יַשְׁקוּם דֶּשֶׁן עֲדָנִים יַרְווּם נָחַת.

רַגְלָם עַד עִמְקֵי הַשַּׁחַת תַּגִּיעַ

וּבְאַרְצוֹת הַחַיִּים רֹאשָׁם יוֹפִיעַ –

צִירֵי אֱמוּנִים מֵאֵת בִּתִּי הֵמָּה

הֵם לָהּ לָפֶה, עַל יָדָם אֶתְנַחֵמָה.

כַּשְּׁבוּיָה בַּתָּפְתָּה אִם יַעַצְרוּהָ

וּרְאוֹת אָת פָּנַי לַעֲלוֹת לֹא יִתְּנוּהָ

מֵרִבֹּאוֹת פִּיוֹת פִּרְחֵי תִּפְאָרֶת

אֶשְׁמַע הוֹד קוֹלָהּ, אֶשְּׁמָעֶנָּה דּוֹבָרֶת:

כִּי גַּם שָׁם בִּמְקוֹם אוֹר יוֹם לֹא זָרוּחַ

בִּמְקוֹם אֲבַדּוֹן וָמָוֶת נָשָׁקוּ

עוֹד תֶאֱהַב נֶפֶשׁ עוֹד יָחוּשׁ הָרוּחַ

וַהֲמוֹן הַמֵּעַיִם לֹא הִתְאַפָּקוּ.

וּבְכֵן בָּרוּךְ אַתָּה לִי, גַּיְא וָגֶבַע,

וּבְרוּכִים כֻּלְכֶם, צֶאֱצָאֵי הַטֶּבַע!

עַל מַחְלְפוֹת רֹאשְׁכֶם אָשִׂים זֵר קַרְנַיִם

וַאֲמַלֵּא כּוֹסְכֶם מִטַּל הַשָּׁמַיִם,

וִיפִי הוֹד הַקֶּשֶׁת אַחַר הַגֶּשֶׁם,

הַמַּחְפֶּרֶת יִפְעַת אֹדֶם וָלֶשֶׁם

וִיקַר אוֹר עַרְבַּיִם בִּקְצוֹת רָקִיעַ,

אֲשַׁו עֲלֵיכֶם וַהֲדַרְכֶם אַגְבִּיהַּ.

וּתְהִי לִי לַחֹק: כִּלְבוֹשׁ תֵּבֵל קֶרַח

אֶלְבַּשׁ אֲנִי קַדְרוּת אֵרֵד בַּבֶּכִי,

וּבְשׁוּבָהּ לִלְבּוֹשׁ נִצָּנִים וָפֶרַח

תָּשׁוּב גַּם נַפְשִׁי הַיְּבֵשָׁה וַתֶּחִי.

---

הַבְּעֵרָה

מאת

פרידריך שילר

הַבְּעֵרָה /פרידריך שילר בתרגום: יהודה ליב גורדון

Fragment aus dem Liede von der Glocke

רַבַּת תּוֹעֶלֶת

הִיא אֵשׁ אוֹכֶלֶת

כָּל עוֹד מֹשֶלֶת

בָּהּ יַד הָאָדָם,

כִּי כָל תּוּשִׁיָּה

יַעֲשׂוּ עַל פִּיהָ

הִיא הָעֲלִילִיָּה

אֶל כָּל מַעְבָּדָם;

אַךְ שֹׁד וָקָרֶץ

אֶל כָּל הָאָרֶץ

עֵת כִּי תִּתְפָּרֶץ

מִתַּחַת יָדָם

וּבַחֲמַת כָּעַשׂ

בִּשְׁאוֹן הַר גָּעַשׁ

דֶּרֶךְ לָהּ תָּעַשׂ

עֲקֻבָּה מִדָּם.

אוֹי עֵת בִּמְהֵרָה

תֵּצֵא הַבְּעֵרָה

תַּעֲלֶה אֵת נֵרָהּ

עַד לֶב-הַשָּׁמָיִם

וּבִמְרוּצָתָהּ

חִישׁ תָּשִׁית בָּתָה

כָּל אֲשֶׁר נֶעֱשָׂתָה

בְּזֵעַת אַפָּיִם;

כִּי הָאֵיתָנִים

לֹא יִשְּׂאוּ פָנִים

אֶל כָּל קִנְיָנִים

וִיגִיעַ כַּפָּיִם.

הִנֵּה כֵּן זָבִים

מֵעֲטִינֵי הֶעָבִים

מָטָר וּרְבִיבִים

לַצְמִיחַ הָאֲדָמָה,

וּמִשָּׁם בַּזָּעַם

יִנַּח גַּם הָרָעַם

וּתְנוּבַת כָּל נֹעַם

יַהֲפֹךְ לִשְׁמָמָה!

הַס, פַּעֲמֹנִים הָמוּ

וּלְבָבוֹת נִפְעָמוּ!

הַשְּׁחָקִים אָדָמוּ

לֹא מֵאוֹר הַחַמָּה,

וּכְמוֹ יוֹם בָּהִיר

הַלַּיְלָה יָאִיר,

וּבְחוּצוֹת הָעִיר

רַבָּה הַמְּהוּמָה:

לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת

בָּרְחֹבוֹת סוֹבֶבֶת

וּבְרוּחַ נוֹשֶׁבֶת

תִּמְרוֹת עָשָׁן עָלוּ

וּכְכִבְשָׁן תַּרְתִּיחַ

בַּיִת וּצְרִיחַ

וּלְדֶשֶׁן וָפִיחַ

קִירֹתָם אֻכָּלוּ;

גַּגָּם יֵחָרֶה

יִמַּךְ הַמְּקָרֶה

וִיסֹדָם יֵעָרֶה

חַלּוֹנִים יִצְלָלוּ

אִמּוֹת כִּבְרָקִים

רָצוֹת בַּשְּׁוָקִים

וִילָדִים נֶאֱנָקִים

מִתַּחַת הַגַּלִּים;

זֶה יַצִּיל קִנְיָנָיו

זֶה יִשָּׂא אֶת בָּנָיו

זֶה יָשִׂים אֶת פָּנָיו

חַלּוֹת אֵל אֵלִים.

וַהֲמוֹן רַב יָדַיִם

לֹא בַעֲצַלְתַּיִם

תָּבֵאנָה חִישׁ מַיִם

תּוֹבַשְׁנָה הַנְּחָלִים,

וּבְמֵרוּץ פֶּלִאי

יָעוּף הַדֶּלִי,

אַחֲרָיו כָּל כֶּלִי

יוֹרְדִים גַּם עוֹלִים.

וּבְזִרְמַת שֶׁצֶף

זֹרַק וַיָּצֶף

יַם מַיִם וָקֶצֶף

כִּמְטַחֲוֵי הַקֶּשֶׁת.

פִּתְאֹם רוּחַ יָם

יִשָּׂא הָאֵשׁ בַּעְיָם

וּלְתוֹךְ הַגֹּרֶן שָׁם

הִיא הוֹלְכָה נִגֶּשֶׁת,

שָׁם גָּדִישׁ עִם קָמָה

תֹּאכַל בִּמְהוּמָה;

וּכְאִלוּ הָאֲדָמָה

מִמְּקוֹמָהּ נוֹתֶשֶׁת,

תִּנָּשֵׂא לִשְׁחָקִים

עֲצוּמָה כַּעֲנָקִים,

וּמוּלָהּ הַבְּרָקִים

יֵבֹשוּ בֹּשֶת.

אוֹ אָז כָּל הָאָדָם

יַשְׁפִּילוּ אֶת יָדָם

כִּי אֵין עוֹד בִּמְאֹדָם

הָסֵר יַד אֱלֹהִים;

יִרְאוּ בְּמַר נַפְשָׁם

אַדְמָתָם תֵּשָׁם,

כָּל הוֹנָם וּרְכוּשָׁם

תַּמִּים נִבְלָעִים. –

שָׁמִיר וָשַׁיִת

בַּכֶּרֶם וָזַיִת,

וּבְקִירוֹת הַבַּיִת

רְסִיסִים וּבְקִיעִים,

הַבָּתִּים נֶחְרָבִים,

וּמִבַּעַד הַנְּקָבִים

יַבִּיטוּ הָעָבִים

אֶל קִרְבָּם מִגְּבוֹהִים.

עוֹד אֶל קִבְרוֹת הוֹנוֹ

וּלְחָרְבוֹת מִשְׁכָּנוֹ

יִשְׁלַח הָאִישׁ עֵינוֹ

טֶרֶם יִשְׂבַּע רִישׁ,

אָז יִתְמוֹךְ פֶּלֶךְ

וּכְלֵי גוֹלָה וָהֵלֶךְ

יִלְבַּשׁ וַיֵּלֶךְ

אֶל אַדְמַת נוֹד חִישׁ,

וּבְמִסְכֵּנֻתוֹ

רַק זֹאת נֶחָמָתוֹ:

כִּי יִשָּׂא רֹאשׁ בְּנֵי בֵיתוֹ

וְלֹא נִפְקַד מֵהֶם אִישׁ.

אמרי שפר (משירי לאופולד שפר)

מאת

יהודה ליב גורדון

---

[קוֹל רַעַם בַּגַּלְגַּל הִרְגִּיז רָקִיעַ]

מאת

לאופולד שפר

קוֹל רַעַם בַּגַּלְגַּל הִרְגִּיז רָקִיעַ,

וַאֲנִי נִרְדַּמְתִּי כִּי עָיֵף הָיִיתִי

אֶת רֹגֶז קוֹלוֹ אָזְנַי לֹא שָׁמָעוּ –

וּמַה-יִשְׁמְעוּ הַנִּרְדָּמִים בַּשַּׁחַק?

הַסַּהַר בַּהֲדָרוֹ יָצָא הוֹפִיעַ,

וּבְחֵיק אוֹהַבְתִּי אֶת פָּנַי כִּסִּיתִי,

אֶת הֲדַר הַסַּהַר עֵינַי לֹא רָאוּ –

וּמַה-יִרְאוּ הַמְּאֻשָּׁרִים בַּשַּׁחַק?

---

אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה

מאת

לאופולד שפר

הָעֲנָנִים יַעֲלוּ בִּרְגָזָה וּבְרָעַשׁ

סַעַר מִתְגּוֹרֵר יָחוּל בַּחֲמַת כָּעַשׂ,

מַה-תֵּהוֹם הַתְּהוֹם! הַמְּצוּלָה רוֹתָחַת!

דָּכְיֵי הַיָּם יִתְנַשְּׂאוּ בַּעְיָם רוּחַ

וּבִגְרוֹנָם קֶבֶר נוֹרָא פָּתוּחַ,

הַסּוּפָה כָּרַתְהוּ עַד לִבְאֵר שָׁחַת –

אֲבָל הַסּוּפָה יָפָה!

וּבְרָקִים כִּנְחָשִׁים יֵלְכוּ יָרוּצוּ,

וּרְעָמִים בַּגַּלְגַּל אֵימִים יָפוּצוּ,

וּבְלֵב הַיָּם שָׁם אֳנִיָּה נִצָּתָה;

יִבְעַר הַתֹּרֶן עִם כָּל לוּחֹתָיִם,

כַּמּוֹץ מִגֹּרֶן חִישׁ תַּעַל שָׁמָיִם

וּכְבָר צִוְחַת הָאוֹבְדִים שָׁם עָלָתָה –

אֲבָל גַּם הָאֵשׁ יָפָה!

שׁוּר, שָׁם יוֹצִיאוּ מִתּוֹךְ הַלַּהָבֶת

עַלְמָה עֲדִינָה מֻרְבֶּכֶת נִצְרָבֶת

אֶל סִיר הַדּוּגָה בָּהּ יַחַד יָרָדְנוּ!…

רָאָה וַיִּתְפַּלָּץ זֶה דוֹדָהּ שָׁם

וַאֲחֹרַנִּית נָפַל אֶל תּוֹךְ הַיָּם,

נַחְנוּ כֻּלָּנוּ מַרְעִידִים עָמָדְנוּ –

אַךְ גַּם הַמָּוֶת יָפֶה!

סוֹף דָּבָר: כָּל דָּבָר שֶׁאֵל יִתְּנֵהוּ

נִשְׂמַח בּוֹ כִּי טוֹב כִּי יָפֶה הִנֵּהוּ

וּמְרוֹרִים אַל נָא חַיֵּינוּ יִדְלָחוּ;

כֶּעָלֶה נָבֵל בִּקְוֻצּוֹת רָאשֵׁנוּ,

כַּקִּינִים עַל מוֹת מַחֲמַדֵּי נַפְשֵׁנוּ

מִפִּי עֶלְיוֹן יֵצְאוּ, גִּילוּ וּשְׂמָחוּ –

כִּי גַּם הַשִּׂמְחָה יָפָה.

---

הַעְדֵּר הֲוָיָה וְהֶפְסֵד

מאת

לאופולד שפר

בֹּאוּ, אִישִׁים, הִתְפַּלָּאוּ

הַאֲזִינוּ אֵלַי וּשְׁמָעוּ,

הַאֲמִינוּ וּבַל תִּגְבָּהוּ.

הֵן רָאִיתִי שָׁלֹש מֹנִים

אֶת זֶה הָאֱנוֹשׁ חֲסַר אוֹנִים

בִּתְמוּנוֹת וּבִמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים:

חֲזִיתִיו שׁוֹכֵב כַּנֵּפֶל

בִּמְעֵי הוֹרָתוֹ בָּאֹפֶל

כַּכִּידוֹר צָנוּף בַּכֶּפֶל,

רֹאשׁוֹ עַל כַּפּוֹת יָדָיִם,

יָדָיו תֹּמְכוֹת הַבִּרְכָּיִם –

וּבִרְכָּיו בַּיַּרְכָתָיִם;

פָּנָיו וּלְחָיָיו אָדָמוּ,

גַּרְגְּרוֹתָיו קֻמְּטוּ זֻהָמוּ

וּנְקָבָיו כֻּלָּם נִסְתָּמוּ,

וּכְמוֹ בֵּין עָלִים הַבֹּסֶר

כֵּן שָׁם הָאָָדָם יִסָּתֶר,

אֵין לוֹ כֹל – אַךְ אֵין לוֹ חֹסֶר.

חֲזִיתִיו אַחֲרֵי יִוָּלֶד

שׁוֹכֵב עַל עַרְשׂוֹ כַּיָּלֶד,

אוֹ כְאִישׁ גָּדוֹל בֶּחָלֶד

עֲלֵי מִטַּת שֵׁן סָרוּחַ,

וּבְרֹךְ כָּרִים לֹא יָנוּחַ,

כִּי יֵדָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ,

כִּי יֵדַע כָּל רַע בַּחַיִּין

וּלְכָל חֵפֶץ יִשָּׂא עָיִן:

יֵשׁ לוֹ כֹל – אַךְ הַכֹּל אָיִן!

וּרְאִיתִיו הָהּ שׁוֹכֵב חֶרֶשׁ

לָבוּשׁ בַּדִּים עֲלֵי עֶרֶשׂ,

מֶרְכָּבוֹ בּוּל עֵץ וָקֶרֶשׁ

וּרְפִידָתוֹ קִיא וָפֶרֶשׁ:

תַּחַת נַחַת בַּלְהוֹת שַׁחַת;

תַּחַת רוּם עַיִן רֻם; תַּחַת

הוֹד וָיֹפִי מַק קָרַחַת,

עַל כָּל חֶמְדָּה בָּא הַנֵּפֶץ,

גַּם שִׂכְלוֹ הַסְּעָרָה תָּפֶץ;

אֵין לוֹ כֹל – אַף אֵין לוֹ חֵפֶץ.

כֵּן שָׁב הֶעָפָר לִשְׁאוֹלָה,

כֵּן עָלָה הָרוּחַ מָעְלָה –

אַךְ זֶה כָּל הָאָדָם סֶלָה.

---

נְגִינַת שׁוֹתֵה שֵׁכָר

מאת

אנאקריאון

(משירי אנאקרעאן)

אָכֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת

(ישעיה כ"ב, יג).

מֶלֶךְ שֵׁשַׁךְ מַה-יַּמְרִיצֵנִי

וּסְגֻלּוֹת מֶלֶךְ בָּבֶל,

פַּחַת פָּרַס לֹא יוֹעִילֵנִי,

גַּם כָּל אוֹצְרוֹתָיו הָבֶל.

בִּכְבוֹדוֹ וּבְעָשְׁרוֹ מֵאַנְתִּי

וִיקַר נִשְׁקוֹ אֶשְׁכָּחָה,

אִם רֹאשִׁי בַּשֶּׁמֶן דִּשַּׁנְתִּי

וּזְקָנִי בַּמֹּר אֶמְשָׁחָה.

וּצְנִיף שׁוֹשַׁנִּים וּשְׁנִי תוֹלַעַת

אָשִׂימָה עַל שַׂעֲרוֹתַי,

וּבְבֹא עַלְמָה בָּהֶן לָגַעַת

אֲיַסְּרֶנָּה בִּנְשִׁיקוֹתַי.

דַּאֲגַת מָחָר יִדְאַג בָּעַר

וַאֲנִי לוֹ לֹא אֶדְאָגָה,

כִּי מִי יֵדַע יוֹם מַה-יֵּלֶד

וּבַעֲבוּרוֹ נִתְמוֹגָגָה,

וַאֲנִי לֹא כָּל עוֹד עוֹדֶנִּי

לַעֲתִידוֹת אֶשָּׂא עָיִן,

אִם רַק לֹא יִבָּצֵר מֶנִּי

אַהֲבַת נָשִׁים וָיָיִן.

כִּי חִישׁ יָבֹא שַׂר הַשַּׁחַת

וּבְאַף יֹאמַר אֵלֶיךָ:

רַב לָךְ אָכֹל, רַב לָךְ שָׁתֹה –

שָׂא רַגְלֶיךָ וָלֵכָה.

(מונולוג מתוך המחזה מאת שייקספיר)

(לבדו)

הֱיוֹת אוֹ לַחְדּוֹל מִהְיוֹת? זֹאת הִיא הַשְּׁאֵלָה?

הֲטוֹב טוֹב לְאָדָם לָשֵׂאת דּוּמָם וְלִסְבּוֹל

כָּל פִּגְעֵי הַזְּמָן, כָּל מַגֵּפוֹת הַמִּקְרֶה,

אוֹ הֵחָלֵץ עֲלֵיהֶם וְלָשׂוּם קֵץ אֶל כֻּלָּמוֹ

פַּעַם אֶחָת? לִישׁוֹן שְׁנַת הַמָּוֶת

וּלְדַמּוֹת כִּי בִשְׁנָת זֹאת יִתַּמּוּ כָּל נִגְעֵי לְבָבוֹ,

כָּל תַּחֲלוּאֵי הַבָּשָׂר – חֵלֶק אָדָם מֵאֵל?

קֵץ נָעִים כָּזֶה מִי לֹא יַחְמְדֵהוּ?

לִישׁוֹן הַמָּוְתָה! – לִישׁוֹן, אַךְ אוּלַי גַּם לַחֲלוֹם?

הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׁיב אָחוֹר יְמִינֵנוּ,

הַפַּחַד פֶּן נָשׁוּב נִרְאֶה בַּחֲלוֹם הַמָּוֶת

אֶת כָּל הַחַתְחַתִּים אַחֲרֵי גֵו הִשְׁלַכְנוּ.

רַק בִּגְלָלוֹ יַאֲרִיךְ עָנְיֵנוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה;

כִּי לוּלֵא זֹאת מִי נָשָׂא כַּיּוֹם כָּל עֵת וָפֶגַע,

חֲמַת הַמֵּצִיק, הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים,

חֳלִי אַהֲבָה נְאָצָה, גֵּזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק,

לַחַץ עָרִיצִים, מַסַּת נְקִיִּים,

נַאֲקַת מֻכִּים וּמְעֻנִּים תַּחַת שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בָּם, –

אִם בְּמַחַץ חֶרֶב אַחַד תּוֹשִׁיעַ יָדוֹ לוֹ

וְנִקָּה מִכָּל אֵלֶּה? מִי יַעֲמֹס עָלָיו מַשָּׂא כָבֵד זֶה,

יֶאֱנֹק, יִתְעַטָּף וְיִקְרֹס תַּחַת עֲמַל הַחַיִּים

לוּלֵא נִתְעֶה בַּשַּׁוְא מִפַּחַד הַמָּוֶת,

פַּחַד אֶרֶץ הַנְּשִׁיָּה וְהָאֲבַדּוֹן,

אֶרֶץ לֹא יְדָעָהּ אִישׁ וְלֹא שָׁב מִגְּבוּלֶיהָ;

לוּלֵא הִשְׁאָהוּ פַּחַד שָׁוְא זֶה לִבְחַר בֶּעֱנוּת חֶלֶד

מֵהָחִישׁ מִפְלָט לוֹ לִמְקוֹם לֹא יְדָעוֹ.

הַפַּחַד הַזֶּה הוּא יַמְסֶה לִבֵּנוּ כַדּוֹנָג;

הִבּוֹק תִּבּוֹק עֲצַת אֱנוֹשׁ מִפְּנֵי מְגוֹרַת לִבּוֹ,

וְחָפְרָה גְבוּרָתוֹ וּבוֹשָׁה מַחְשַׁבְתּוֹ

וְלֹא תַעֲבֹר לִפְעֻלַּת אָדָם לְעוֹלָם.

(בעקבות ביירון)

אָן, נַפְשִׁי, תָּעוּפִי? נָא הַגִּידִינִי,

אַחֲרֵי כִּי גֵּוִי זֶה יֵרֵד הַקָּבֶר?

הֵן אַתְּ, בַּת אַל-מָוֶת, פֹּה לֹא תָּלִינִי,

אַחַר כִּי תֵצְאִי מִכִּלְאֵךְ-גֵּו גָּבֶר;

הֲלֹא מִבֵּית חֹמֶר עָל תִּתְנַשָּׂאִי,

וּבְגָבְהֵי שָׁמַיִם שָׁם אָז תָּגּוּרִי,

מִכּוֹכָב אֶל כּוֹכָב תִּדְאִי תִּסָּעִי

וּבְעֵינֵי לֹא-בָשָׂר הַכֹּל תָּשׁוּרִי.

וָהִיא בַּת עוֹלָמִים, חָפְשִׁי שֻלָּחָה,

מִבְּלִי הֵרָאוֹת, רָאוֹת רַבּוֹת תַּחַז,

עַל כָּל הַמּוֹצְאוֹת אָז עֵינָהּ נִפְקָחָה.

מָה הֹוֶה מַה הָיָה וַיַּחֲלֹף פַּחַז;

רִאשׁוֹנוֹת הָיוּ וּכְמַיִם עָבָרוּ

בִּמְצוֹלוֹת הַנְּשִׁיָּה עָמֹק טֻבָּעוּ.

כֻּלָּם אָז יַחַד מֶנָּה בַּל נֶעְדָּרוּ

וּלְמַבַּט עֵינָהּ יַחַד הִתְוַדָּעוּ.

תֶּרֶב אָז לַחֲזוֹת גַּם קַדְמֵי עוֹלָמִים,

מָה עַד לֹא נַעֲשׂוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ,

גַּם אוֹרִים עַד הֵנָה עוֹדָם נֶעֱלָמִים,

הִתְעַנֵּג עַל זִיוָם הִיא תִּפְרֹץ פָּרֶץ!

תּוֹסִיף אָז הַבֵּט בַּאֲשֶׁר עוֹד תִּקְרֶינָה

אוֹתִיוֹת וּסְפוּנוֹת תִּקְרָא עַל לוּחַ, –

הָרִים יָמוּשׁוּ, וּשְׁמָשׁוֹת תִּכְבֶּינָה,

וְהִיא לָעַד בִּמְעוֹן קָדְשָׁהּ תָנוּחַ!

שַׁאֲנַנָּה מִמָּגוֹר, בֶּטַח מִפַּחַד,

יָדָהּ אָז תַּעַל עַל כָּל עֵת וָפֶגַע,

גַּם רִבְבוֹת שָׁנִים מִכְּבָר חָלְפוּ יַחַד,

כֻּלָהַם אָז תָּמֹד אַךְ בִּקְנֵה-רֶגַע.

וּמִבְּלִי דַעַת כָּל חֲלוֹף בָּרָמִים

תִּרְוֶה בִּפְנֵי עֹשָׂהּ שׁוֹכֵן גָּבוֹהַּ

אַךְ גִּילַת נֵצַח וּנְעִימוֹת עוֹלָמִים

וּכְבָר מַה הוּא מָוֶת הִשָּׁהּ אֱלוֹהַּ!

(משירי פושקין)

אִם אֵשֵׁב לִי בָדָד בִּמְעוֹן דּוּמִיָּה,

אוֹ תּוֹךְ עִלְזֵי לֵב רַגְלַי יוֹבִילוּנִי.

אוֹ אֵצֵא בִּרְחוֹבוֹת קִרְיָה הוֹמִיָּה, –

מַעְיָנַי גַּם שָׁם גַּם פֹּה בַּל יַרְפּוּנִי!

תָּמִיד יֶהְגֶּה לִבִּי: שָׁנִים יָעוּפוּ

וּבִמְעוּפָם חִישׁ גַּם חַיֵּי חֶלְדֵּנוּ

כַּצֵּל יַחֲלֹפוּ, יִתַּמוּ יָסוּפוּ,

וּכְבָר גַּם קָרֵב קֵץ אֶחָד מִמֶּנּוּ.

אִם עַל אַלּוֹן נִשָּׂא עֵינַי אָשִׂימָה –

הֶגֶה לִבִּי אָז: זֶה חָסוֹן רַב כֹּחַ

בִּלָּה קַדְמוֹנִים מִיָּמִים יָמִימָה

וִיבַלֶּה גַּם אוֹתִי דַכָּא וּשְׁחוֹחַ.

וּלְיֶלֶד עָלֵז אֹמַר אִם אֶרְאֵהוּ:

שֶׁמֶשׁ חַיֶּיךָ זֶה יָצָא לִזְרוֹחַ

תַּחַת שִׁמְשִׁי נֶחְפָּז שָׁם לִמְבוֹאֵהוּ,

וּמִרְקַב עֵץ חַיַּי בָּאתָ לִפְרוֹחַ.

יוֹם-יוֹם כִּי יַחֲלֹף, כָּל מוֹעֵד וָרֶגַע

לִבִּי יַבֵּט אַחֲרָיו אָחוּז בָּעֶצֶב:

אוּלַי כָּעֵת חַיָּה יָחִישׁ פֶּגַע

וּלְרַגְלָיו אָז יָבוֹא אֶל חַיַּי קֶצֶב.

אַךְ אֵיפֹה זֶה יֶאֱתָיֵנִי הַקָּרֶץ?

זוֹ נִפְלָאת מֶנִּי, דַּעַת בַּל אוּכָלָה;

אִם בִּמְצֹלוֹת מֵי יָם? אוֹ מֶרְחֲקֵי-אָרֶץ?

אוֹ מִמְּעוֹן שִׁבְתִּי לִקְבָרוֹת אוּבָלָה?

הַאַף אֵין חֵפֶץ אֶל בָּשָׂר לֹא-רוּחַ

בִּמְקוֹם שָׁם יִמַּל כִּתְאֵנָה נָבֵלָה,

וּבְכָל זֹאת אֶכְסֹף כִּי גֵוִי יָנוּחַ,

בִּמְקוֹם עַצְמוֹת יוֹדְעֵי תִּשְׁכֹּנָה סֶלָה.

וּצְלַח וּרְכַב אַתָּה, עֶלֶם עוּל-יָמִים,

עַל דַּלְתוֹת קִבְרִי, בּוֹ אִישַׁן הַמָּוֶת,

וּבְהִלּוֹ יִזְרַח לוֹ שֶׁמֶשׁ בָּרָמִים

נֹכַח מִשְׁכָּנִי זֶה, מִשְׁכַּן צַלְמָוֶת!

(משירי שובערט)

מִדִּמְמַת הַלַּיִל עִמָּךְ אָשִׂיחַ

לָךְ תָּרֹן בַּת שִׁירָתִי;

בַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ תַּחַת הַשִּׂיחַ

בֹּאִי אֵלַי, רַעְיָתִי.

שָׁם הַזַּלְזַלִּים יִנּוֹעוּ בָּרוּחַ

אֶל אוֹר סַהַר מִנָּגֶד;

אַל יָנַע לִבֵּךְ, אַל נַפְשֵׁךְ תָּשׁוּחַ

מִפַּחַד בּוֹגֵד בָּגֶד.

קוֹל הַתּוֹרִים שִׁמְעִי בַּסְּבָךְ יָשִׁירוּ

אַךְ לָךְ הֵם יִתְפַּלָּלוּ;

נֹעַם קוֹל בִּכְיָם עָלַי הֵם יָעִירוּ

בַּעֲדִי רַחֲמִים יִשְׁאָלוּ.

דַּאֲבוֹן נֶפֶשׁ אוֹהֶבֶת יֵדְעוּ הֵמָּה

גַּם כִּלְיוֹן הָעֵינָיִם,

וּבְקוֹל מַנְגִּינָתָם כִּי כֹה נָעֵמָה

יַמְסוּ כָּל לֵב לַמָּיִם.

יֵרַךְ נָא לִבֵּךְ, יִכָּמְרוּ רַחֲמָיִךְ,

הוֹאִילִי וּשְׁמָעִינִי!

בִּרְעָדָה וָגִיל אוֹחִילָה עָלָיִךְ

בֹּאִי נָא הַצְלִיחִינִי!!

משלי לסינג

מאת

יהודה ליב גורדון

---

הַחִזָּיוֹן

מאת

גוטהולד אפרים לסינג

בְּמַחְשַׁכֵּי הַיַּעַר הַהוּא, אֲשֶׁר נִסְתַּרְתִּי בוֹ כְּבָר פְּעָמִים רַבּוֹת לִשְׁמוֹעַ שִׂיחַת בַּהֲמוֹת שָׂדַי, רָבַצְתִּי בִּנְאוֹת דֶשֶׁא, עַל מֵי מְנוּחוֹת, וָאֲנַס כֹּחִי לְהַלְבִּישׁ אֶת אַחַד מְשָׁלַי רִקְמוֹת הַשִּׁיר וּלְהָבִיא צַוָּארוֹ בַחֲרוּזִים, כִּי כֵן נִסָּה לַ’פוֹנְטֶין לְהַלְבִּישׁ אֶת הַמָּשָׁל מַחֲלָצוֹת כָּאֵלֶה וַיִּלְבָּשֵׁהוּ. חָשַׁבְתִּי מַחֲשָׁבוֹת, קֵרַבְתִּי, רִחַקְתִּי; רְסִיסֵי זֵעָה נָזְלוּ עַל מִצְחִי מֵרוֹב עֲבוֹדָה; עָמַלְתִּי, יָגַעְתִּי – וְלֹא מָצָאתִי; וָאָקוּם מַר בַּחֲמַת רוּחִי – וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ הַמְמֻנֶּה עַל הַמָּשָׁל בְּעַצְמוֹ וּבִכְבוֹדוֹ עוֹמֵד לְנֶגֶד עֵינַי.

וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדּוֹבֵר בִּי וַיֹּאמַר: בֶּן אָדָם, לָמָּה תְכַלֶּה כֹּחֲךָ לָרִיק וְעִתְּךָ לַבֶּהָלָה? רָב לָאֱמֶת כִּי תִּתְכַּסֶּה בְמַעֲטֵה הַמָּשָׁל, וּמַה-לְּךָ וְלַחֲרוּזֵי הַשִּׁיר עַל צַוְרוֹנֶיהָ? הַאִם תֹּאמַר לְבַשֵּׂם אֶת הַבֹּשֶׂם? הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַמָּשָׁל: מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעֵצָה יָכִין לֵב הַמְּשׁוֹרֵר; מִדְבָּרוֹ יִהְיֶה נָאוֶה וְקַל כְּדַבֵּר אַחַד הָאָדָם, וּבְלֶקַח מוּסָרוֹ – בִּינַת נְבוֹנִים תִּסְתַּתָּר.

עוֹדֶנִי מִתְבּוֹנֵן לַעֲנוֹת וַיַּעַל הַמַּלְאָךְ מֵעָלַי, וְאוּלָם אָנֹכִי שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹרְאַי מִתְלַחֲשִׁים, וְלֹא יַאֲמִינוּ בִי, לֵאמֹר: “לֹא נַעֲלָה הַמַּלְאָךְ מֵעָלֶיךָ וְלֹא נִרְאָה לְךָ מֵעוֹלָם! כִּי-אִם מִלִּבְּךָ הוֹצֵאתָ מִלִּים, יַעַן כִּי אֵין לְאֵל יָדְךָ לִכְתּוֹב מְשָׁלֶיךָ בְשִׁירִים, וַתְּשִׂימֵם בִּצְדִיָּה בְּפִי מַלְאָכֶךָ. אֲהָהּ, לָמָּה רִמִּיתָנִי”?!

כֵּן דִּבַּרְתָּ, קוֹרְאִי הַיָּקָר, לֹא נַעֲלָה הַמַּלְאָךְ מֵעָלַי וְלֹא נִרְאָה לִי מֵעוֹלָם, כִּי-אִם מָשָׁל מָשַׁלְתִּי וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ וַתּוֹסֶף לֶקַח. וְאוּלָם לֹא אֲנִי הָרִאשׁוֹן וְלֹא אֲנִי הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר יְנַבֵּא חֲזוֹן לִבּוֹ וּבְפִי מַלְאַךְ אֱלֹהִים אוֹתוֹ יָשִׂים לְדַבֵּר.

[הכרמל, שנה ג‘, תרכ"ב, גליון ב’ (כ' תמוז), גל' ד' (י"ב אב) גל' ז' (ג' אלול)].

---

הַדְּרוֹר

מאת

גוטהולד אפרים לסינג

“מַה-זֶּה תַּעֲשׂוּ פֹה”? שָׁאֲלָה דְּרוֹר רַכָּה בַשָּׁנִים אֶת הַנְּמָלִים הַחֲרוּצוֹת.

– “אֹכֶל לַחֹרֶף נְצַבֵּרָה!” – מִהֲרוּ הַנְּמָלִים לַעֲנוֹתָהּ.

– טוֹב מְאֹד מַעֲשֵׂיכֶן," אָמְרָה, “וְגַם אֲנִי כָּמוֹכֶן אֶעֱשֶׂה.” וַתָּחֶל לֶאֱסוֹף הֲמוֹן זְבוּבֵי מָוֶת וּפַרְעוֹשִׁים מֵתִים לְהָבִיא אֶל קִנָּהּ.

– “מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָךְ?” שְׁאֵלַתָּה אִמָּהּ.

– “אֹכֶל לִימוֹת הַחֹרֶף,” עָנַתָּה, “אִסְפִי-נָא גַּם אַתְּ אִמִּי, אֱסֹפִי. דַּרְכֵי הַנְּמָלִים רָאִיתִי וְחָכַמְתִּי”.

– “הַרְפִּי נָא בִתִּי!” הוֹכִיחַתָּה אִמָּהּ. “אַל-נָא תִּלְמְדִי מַעֲשֵׂי הַנְּמָלָה הָרוֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ כִּי לֹא דַרְכֵיהֶן דַּרְכֵי הַדְרוֹר אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמַיִם. הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָהֶם וְלֹא לָנוּ; כִּי נַחֲלָה טוֹבָה מֵהֶם הִנְחִיל לָנוּ יוֹצְרֵנוּ. בַּעֲבוֹר הַקָּצִיר, כִּכְלוֹת הַקַּיִץ, נִסְעָה וְנֵלְכָה מִזֶּה, וּבְאַרְצוֹת נֶגֶב, מָקוֹם שָׁם יְאוֹרִים חַמִּים רַחֲבֵי יָדַיִּם, נִישְׁנָה שְׁנַת מְנוּחָה, חָפְשִׁים מִדְּאָגָה וַאֲנָחָה, עַד אֲשֶׁר נִיקַץ לְקֵץ הַיָּמִים לְחַיִּים חֲדָשִׁים, בְּשׁוּב הָאָבִיב לְחַדֵּשׁ פְּנֵי הָאֲדָמָה.”

[הכרמל, שנה ג‘, תרכ"ב, גליון ב’ (כ' תמוז), גל' ד' (י"ב אב) גל' ז' (ג' אלול)].

---

הַשֶּׂה

מאת

גוטהולד אפרים לסינג

יָמִים רַבִּים הִתְעַנָּה הַשֶּׂה תַּחַת יַד נוֹגְשָׁיו עַד כִּי כָּשַׁל כֹּחַ הַסֵּבֶל. וַיִּשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת לִרְאוֹת בְּעָנְיוֹ וּלְהָקֵל עֹל סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמוֹ. וַתַּעַל תְּפִלַּת הַשֶּׂה בְּעֵת רָצוֹן, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל הַשֶּׂה: צָדַקְתָּ, שֶׂה תָּמִים, כִּי בְרָאתִיךָ עָרוֹם מִכָּל נֶשֶׁק, וְאֵין מָגֵן לְךָ בְּיוֹם רָעָה. וְעַתָּה בַּמֶּה אֶתְקֹן אֶת הַמְּעֻוָּת הַזֶּה? הֲתַחְפֹּץ כִּי אָשִׂים מְתַלְעוֹת לָבִיא בְּפִיךָ וּפַרְסוֹת אַבִּירִים עַל כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ?

"לֹא, לֹא! קָרָא הַשֶּׂה. בִּקְהַל חַיְּתוֹ טֶרֶף אַל נָא תֵחַד נַפְשִׁי!

אוֹ אוּלַי – הוֹסִיף הָאֱלֹהִים – אָשִׂים חֲמַת עַכְשׁוּב תַּחַת שְׂפָתֶיךָ וּמְרוֹרַת פְּתָנִים בְּקִרְבֶּךָ?"

"הוֹי! – עָנָה הַשֶּׂה, הַנְחָשִׁים הַשְּׂרָפִים שְׂנוּאֵי נֶפֶשׁ כֹּל הֵמָּה. – וּמָה אֵפוֹא אֶעֱשֶׂה לָךְ? – שָׁאַל הָאֱלֹהִים – אוּלַי אַצְמִיחַ קֶרֶן עַל מִצְחֶךָ וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפְּךָ אָשִׂימָה?

“אַף לֹא זֹאת, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן! – הִתְחַנֵּן טוֹב הַלֵּב – כִּי אָז אֶהְיֶה נַגָּח כַּשּׁוֹר וּבְכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה אַרְשִׁיעַ”.

– אַף אָמְנָם כֵּן! אָמַר אֱלֹהִים. כִּי-אִם לֹא תִהְיֶה לְאֵל יָדְךָ לְהָרַע לַאֲחֵרִים, אָז לֹא יִזָּהֲרוּ הֵמָּה מִנְּגֹעַ בְּךָ לְרָעָה.

"אִם כֵּן אֵפוֹא – נֶאֱנַח הַשֶּׂה וַיָשָׁב אָחוֹר – הַנִּיחָה לִי וְכַאֲשֶׁר הָיִיתִי אֶהְיֶה; פֶּן בִּהְיוֹת לִי הַיְּכֹלֶת יָבֹא בִי גַם הַחֵפֶץ לַעֲשׂוֹת רָעָה; וְטוֹב לִי לִנְטוֹת שִׁכְמִי וְלִסְבּוֹל עוֹד, מֵאֲשֶׁר יְשַׁוְּעוּ מִזְּרוֹעִי רַבִּים.

וַיְּבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת הַשֶּׂה בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשְׁכַּח רִישׁוֹ וְלֹא הִתְאוֹנֵן עוֹד.

[הכרמל, שנה ג‘, תרכ"ב, גליון ב’ (כ' תמוז), גל' ד' (י"ב אב) גל' ז' (ג' אלול)].

---

הַשּׁוּעָל וְהַנָּמֵר

מאת

גוטהולד אפרים לסינג

מִי יִתֶּן לִי הַגְּבוּרָה וְהַמֵּרוּץ אֲשֶׁר לְךָ"! אָמַר שׁוּעָל מְקַנֵּא אֶל הַנָּמֵר.

– וּבִלְעֲדֵי זֹאת – שָׁאַל הַנָּמֵר – אֵין בִּי כָּל מְאוּמָה אֲשֶׁר תַּחְמוֹד יָפְיוֹ בִּלְבָבֶךָ?

“אֵינֶנִי רוֹאֶה כָּל מְאוּמָה”!

– וְעוֹרִי הַיָּפֶה הַנָּקֹד וְהַטָּלוּא? – הוֹסִיף הַנָּמֵר – הִנֵּה הוּא מָלֵא חֲבַרְבֻּרוֹת שׁוֹנוֹת וּשְׁלַל צְבָעִים, כַּחֲלִיפוֹת רוּחַ חָכְמָתְךּ קִרְבֶּךָ; וְלוּ לָבַשְׁתָּ כְּתֹנֶת עוֹר כָּזֶה וְהָיָה רוּחֲךָ מִבַּיִת וְעוֹרְךָ בַּחוּץ תָּמִים יַחְדָּיו.

"הִנֵּה בַּעֲבוּר זֹאת אֲמָאֵן בּוֹ! עָנָה הַשּׁוּעָל, כִּי זֶה כָּל חֶפְצִי לִבְלִי אֵרָאֶה לָעֵינַיִם כַּאֲשֶׁר הִנְנִי לִלְבָבִי וְלוּ חַנַּנִי אֱלֹהִים, וְנָתַן לִי נוֹצַת כָּנָף תַּחַת שַׂעֲרוֹתַי לִבְלִי יַכִּירוּנִי כָּל רוֹאָי.

[הכרמל, שנה ג‘, תרכ"ב, גליון ב’ (כ' תמוז), גל' ד' (י"ב אב) גל' ז' (ג' אלול)].

---

הָרוֹעֶה וְהַנּוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיִל

מאת

גוטהולד אפרים לסינג

“הַשְׁמִיעֵנִי אֶת קוֹלְךָ, צִפּוֹר נָעִים,” אָמַר רוֹעֵה צֹאן אֶל הַזָּמִיר בְּעֶרֶב עָרֵב אֶחָד מֵעַרְבֵי הָאָבִיב.

“הוֹי! עָנָה הַזָּמִיר, הִנֵּה הַצְּפַרְדְּעִים יִשְּׂאוּ קוֹלָם יִשְׁרוֹקוּ, מִן הָאֲגַמִּים וּמִן הַיְּאוֹרִים, עַד כִּי אֵין נַפְשִׁי לְהַשְׁמִיעַ קוֹל רִנָּתִי אֲנִי. הַאֵינְךָ שׁוֹמֵעַ אֶת שְׁרִיקוֹתֵיהֶם?”

"שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתָם! " עָנָה הָרוֹעֶה, אֲבָל לוּלֵא נִדְמֵיתָ אַתָּה כִּי אָז לֹא שְׁמַעְתִּים.

[הכרמל, שנה ג‘, תרכ"ב, גליון ב’ (כ' תמוז), גל' ד' (י"ב אב) גל' ז' (ג' אלול)].

חָפֹץ אֶחְפֹּץ לִבְרוֹא אֶת הָאָדָם – הִרְעִים אֵל הַכָּבוֹד בְּקוֹל גְּאוֹנוֹ מֵעַל כִּסֵּא כְבוֹדוֹ, וַיִּשָּׁמַע הַקּוֹל מִדַּבֵּר מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם.

אָז יָבֹאוּ שָׁלוֹם אֵש וּמַיִם וְעָפָר וַיִתְעָרְבוּ יָחַד; חֹמֶר גֹּלָם קרַץ מֵהֶם, וְהָרוּח בָּא וַיַעֲבֹר בּוֹ. בָּצֵק נָלוֹשׁ זֶה מֻנָּח לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם.

“מַה-דְּמוּת אֶעֱרוֹךְ לָאָדָם?” – שָׁאַל הַיּוֹצֵר אֶת כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם הָעוֹמְדִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ.

– תֶּן-לוֹ גֹּעַל פָּנִים! – קָרָא הַשָּׂטָן – וּבִגְבֹהַּ לִבּוֹ לָלֶכֶת תּוֹעָה בִּדְרָכָיו יַבִּיט אֶל תָּאֳרוֹ וְיִפּוֹל לְבָבוֹ.

– תֶּן-לוֹ עֵינֵי הַלַּיִשׁ הַמְזָרוֹת אֵימָה – אָמַר מַלְאָךְ אַכְזָרִי – לְמַעַן תְּמוֹגֵגְנָה לְבַב אוֹיְבוֹ בְּקִרְבּוֹ וֶהֱפִיצֻהוּ לְרַגְלָיו.

– יֵלֵךְ כַּתּוֹלָע עַל גָּחוֹן – יָעַץ מַלְאַךְ הָעֲנָוָה – לְמַעַן תַּזְכִּירֶנּוּ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יִזְחַל עָלֶיהָ מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּר מִשָּׁם, וְתָשַׁח רוּם עֵינָיו.

– תֶּן-לוֹ דְּמוּת הָאַרְיֵה – דִּבֵּר מַלְאַךְ הַגַּאֲוָה – לְמַעַן שְׂאֵתוֹ תְּבַעַת סוֹבְבָיו וּמֵרֹגֶז קוֹלוֹ יֵחַתּוּ, יִתְּנוּ לוֹ כָבוֹד וָעֹז, יָשִׂימוּ יָד לְפֶה וְיִדֹּמּוּ.

“וּמַה-בְּפִיכֶם גַּם אַתֶּם?!” דִּבֵּר הָאֱלֹהִים אֶל שְׁלֹשֶׁת הַמַּלְאָכִים רֹאֵי פָנָיו, הֵם מַלְאֲכֵי חֶמְלָה, חָכְמָה וְאַהֲבָה.

– לֹא מְזָרֶה פַחַד וּמֵפִיק אֵימָה יִהְיֶה הָאָדָם – אָמַר הָרִאשׁוֹן – הַעֲרֵה עָלָיו הָרוּחַ לְרַחֵם עַל אוֹיְבָיו, לִמְחֹל וְלִסְלֹחַ לָהֶם עַל פִּשְׁעֵיהֶם, לֹא דְמוּת הָאֲרִי וְלֹא עֵינֵי הַלַּיִשׁ יִהְיוּ לוֹ; הוֹד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו.

– תַּמְשִׁילֵהוּ בְמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ – יָעַץ הַשֵּׁנִי – וְעַל כֵּן תֶּן-לוֹ רֹחַב לֵב, חָכְמָה וָדָעַת, וְיֵלֵךְ קוֹמְמִיּוּת.

– יֶאֱהַב וִיאֻשַּׁר בָּאָרֶץ! – דִּבֵּר מַלְאַךְ הָאַהֲבָה – אֵל רַחוּם וְחַנּוּן! עֲשֵׂה אוֹתוֹ כִּדְמוּתְךָ וּכְתַבְנִיתְךָ וִיהִי צוֹלֵחַ!

– “כֵּן דִּבַּרְתֶּם!” – נִשְׁמַע קוֹל שַׁדַּי מֵעַל כִּסֵּא כְבוֹדוֹ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ.

[כ“ו טבת, תר”מ]