בָּאֶחָד מִלֵּילוֹת הַסְּתָו,

כְּמוֹ בְּמַטֵּה קֶסֶם,

נֹגַה בָּאָה

לְהִתְרַפֵּק עַל הַמִּקְלֶדֶת שֶׁלִּי.

לְרֶגַע קָט,

מְסֻחְרֶרֶת,

נָפַלְתִּי אֶל הַתְּהוֹם.

מַשָּׁב קָרִיר

לִטֵּף אֵת פָּנַי, אֶת כְּתֵפַי,

לָבַשׁ לְאַט־לְאַט צוּרָה

וְצִיֵּר כְּמוֹ עַל עֲנָנִים

מִלִּים,

מִלִּים עָפוּ כְּמוֹ נִיצוֹצוֹת.

עוֹדֶנִּי רוֹעֶדֶת,

כְּאָז כֵּן הַיּוֹם,

מֵעַרְבֵי הַסְּתָו הָאֵלֶּה

שֶׁרֵיחַ מַגְנוֹלְיוֹת מְשַׁכֵּר מְבַשֵּׂם אוֹתָם…

בְּאַחַד הָעֲרָבִים,

בְּעוֹדִי יְשֵׁנָה,

רוּחַ אֲבִיבִית חָדְרָה אֶל חַדְרִי,

וְנָטְלָה אוֹתִי הַרְחֵק, הַרְחֵק מִכָּאן.

נָגַעְתִּי קַלּוֹת בַּשָּׁמַיִם,

מַבָּט אֶחָד,

חִיּוּךְ אֶחָד,

שֶׁל מִי – לֹא אֵדָע,

הִפִּילוּנִי לָרֶגַע

כְּשִׁכּוֹרָה:

דַּי בְּרָגַע קָט

לִהְיוֹת אַלְפֵי מִילִין

מֵאֵיזֶה מָקוֹם – לֹא אֵדַע…

עַל פְּנֵי הַבַּד הַלָּבָן, שֶׁאֵין בּוֹ רְבָב,

הוּא חוֹתֵךְ בַּבָּשָׂר הַחַי

מִגְּרוֹנוֹ עַד בִּטְנוֹ,

הוּא מְחַפֵּשׂ.

נִרְעָד וּמִתְנַשֵּׁף,

הוּא מַשְׁחִיל אֶת הַלַּהַב הַדַּק שֶׁל סַכִּינוֹ

עַד עִמְקֵי שׁוּלָיו

וְשָׁם,

אַט־אַט,

אָדֹם וְצָהֹב

מִתְמַזְּגִים

כְּמוֹ יֵין לָבָן מְשֻׁבָּח.

לוּ יָדַעְתִּי מִמָּה

אֲנִי בּוֹכָה,

מִגַּעְגּוּעַ,

מֵאַהֲבָה,

מַמָּה שֶּׁיֵּשׁ

וּמַה שֶׁאֵין,

פַּחַד מִמָּה?

לוּ יָדַעְתִּי מִמָּה

אֲנִי בּוֹכָה,

מִפַּחַד,

הַפַּחַד הַמְאַיֵּם הָזָה

שֶׁעַזוֹתוֹ

כְּכוֹחַ הַחַיִּים

וְהַמָּוֶת?

לוּ יָדַעְתִּי מִמָּה

אֲנִי בּוֹכָה,

מִלֶּאֱהֹב כָּל כָּךְ,

מִלִּהְיוֹת נֶאֱהֶבֶת כָּל כָּךְ,

עַד כְּדֵי שִׁתּוּק?

לוּ יָדַעְתִּי מִמַּה,

וְנוֹתַר כֹּל כָּךְ מְעַט זְמַן…

אַךְ עוֹלֶה הַשַּׁחַר,

הוּא שׁוֹרֵק רִאשׁוֹן.

אֲנִי פּוֹקַחַת עַיִן:

חָמֵשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר.

אֲנִי נֶעֱקֶרֶת מִן הַלַּיְלָה, הַקָּצָר בְּלָאו הָכִי,

מַטָּה אֹזֶן:

שְׁרִיקָה אַחֶרֶת.

דַּקַּת דּוּמִיָּה אֲרֻכָּה,

הוּא שׁוּב שׁוֹרֵק.

זֶה הוּא, לְלֹא סָפֵק.

כָּךְ,

אַךְ עוֹלֵה הַשַּׁחַר,

הוּא מֵעִיר אוֹתִי.

אֲנִי מְנַתֶּרֶת מִן הַמִּטָּה,

פּוֹתַחַת חַלּוֹן

רָצָה לַחֲדַר הָאַמְבָּט,

פּוֹנֶה לְמַרְאָה,

מַבִּיטָה,

מְשַׁפְשֶׁפֶת אֶת עֵינַי הַדּוֹמְעוֹת עֲדַיִן,

כְּתָמִיד הוּא מַבִּיט בִּי בְּהִתְגַּלְחוֹ:

“לְכִי לִישֹׁן”.

אֲנִי רוֹעֶדֶת מִפַּחַד,

חוֹזֶרֶת חִישׁ לַמִטָּה.

עוֹד מְעַט כְבָר מָחָר,

אֶצְטָרֵךְ לָקוּם לַעֲמֹד עַל רַגְלַי.

וְהוּא יֹאמַר לִי: “נְקֻדָּה, פְּסִיק, מַחֲקִי, זֶה יוֹתֵר טוֹב, הַמְשִׁיכִי”.

וְהוּא יוֹתִירֵנִי כָּאן,

בּוֹדְדָה עִם עַצְמִי,

שָׁרָה כְּמוֹ הַצִּפּוֹרִים הַלָּלוּ,

וַאֲבוּדָה כְּמוֹתָן בְּגַן עֵדֶן…

קִלוּחַ סָמִיךְ,

עִנְבָּרִי, לָבָן, דַּקִּיק,

זָרַם לְאִטּוֹ, הָלוֹךְ וָשׁוֹב

בַּאֲפִיקוֹ.

עֶרֶב סוֹעֵר אֶחָד

עָלָה עַל גְּדוֹתָיו,

מִתְנוֹדֵד כְּשִׁכּוֹר

וְנִשְׁפַּךְ אֶל הַיָּם.

מָה רוֹצִים הַיְּצוּרִים הַלָּלוּ,

אֵלֶּה שֶׁהָיוּ,

אֵלֶּה שֶׁאֵינָם עוֹד,

הַנִּדְחָפִים בְּתֹכִי

מָשָׁל הָיִיתִי בָּלוֹן חַמְצָן

מָשָׁל הָיִיתִי הָעוֹלָם,

מָשָׁל הָעוֹלָם הָיָה אָצוּר בִּי.

אֵינִי יוֹדַעַת עוֹד.

לֹא לְבַקֵּשׁ,

לֹא לְחַפֵּשֹׂ,

לֹא לַחְשׂב.

וּמָה אָז?

Cogito ergo sum,

הֶבֶל!

הָרֹאשׁ הַזֶּה הָרֹשֶׁם,

הַגּוּף הַזֶּה הַנָּע תָּמִיד,

הַלֵּב הַזֶּה הַפּוֹעֵם,

הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת הַמַּבְעִירָה מֵחָדָשׁ

כְּמוֹ מַפּוּחַ אֶת אֵשׁ הַתָּמִיד

שֶׁל הַהֲוָיָה,

שֶׁל הָרָצוֹן,

שֶׁל הַחִפּוּשׂ.

וּמָה אָז?