כִּמְעִיל קְטִיפָה

יוֹרֵד הָעֶרֶב

לְכַסּוֹת עַל הָעִיר

הַפּוֹסַעַת עִם לַיִל

בְּלִי דַּעַת אָן?

אָדָם־בַּהֲמוֹנוֹ נֶחְפָז לָרֶדֶת

עִם חוֹמוֹת הָעִיר הָעַתִּיקָה

אָדָם־בַּהֲמוֹנוֹ נִדְחָק בָּהוּל

עַד הִבָּלְעוֹ לְפֶתַע

בִּכְמִין חָלָל

שֶׁבּוֹ מְהַדְהְדִים

קוֹלוֹת

וּמִזְמוֹרִים

בְּלוּלִים בִּצְלִילֵי הַפַּעֲמוֹנִים אֲשֶׁר מֵעָל

בְּלוּלִים בְּאֶלֶף וְאַחַת קְרִיאוֹת מִתַּחַת –

עוֹדִי שְׁקוּעָה בְּדוּמִיַּת הַגְּזוּזְטְרָה

וְחֶרְדַת־פַּחַד תַּעֲבְרֵנִי –

אֲנִי נוֹשֵׂאת עֵינַי שָׁמַיְמָה

הַלְּבָנָה, עֵינָהּ פְּקוּחָה־לְמֶחֱצָה,

קֹוֹרֶצֶת כְּעִוֶּרֶת,

סַקְרָנִית כָּמוֹנִי־אֲנִי

וְתוֹהָה:

מִי יוֹסִיף לִחְיוֹת הָעֶרֶב?

ירושלים, חורף 2006

מצרפתית: אהרון אמיר

“קשת החדשה” 184

** יום ירושלים**

הַפַּעֲמוֹנִים מְצַלְצְלִים

בְּקוֹל־עֲנוֹת

וּמְעַט־מְעַט

אוֹר הַיּוֹם נֶאֱסָף –

עַל שָׁמַיִם רוֹגְעִים

הַלַּיְלָה מִתְפַּרְקֵד

לְמַבָּטוֹ הַחוֹדֵר

שֶׁל כּוֹכַב הַצָּפוֹן

שַׁרְשְׁרוֹת הָעֵצִים שֶׁהוֹרִיקוּ עַד כֹּה

לוֹבְשׁוֹת שְׁחוֹרִים

וּמֵרוּם קוֹמָתָן, כְּחַיָּלֵי־אֱמוּנָה

תִּסְקֹרְנָה אֶת הֲמוּלַת הָעִיר מִתַחַת

הָעִיר חוֹגֶגֶת

הַנְּגִינָה סוֹאֶנֶת

קוֹלוֹת שָׁאוֹן וְזִקּוּקִים שֶׁל אֵשׁ

יֻטְחוּ בַּכּוֹכָבִים הַזּוֹהֲרִים.

מִגְּזוּזְטְרַת הַ’מִּשְׁכְּנוֹת'

אֶל מוּל הַדּוֹרְמִיצְיוֹן הַנִּשָּׂאָה

אַפְלִיג־אֶשְׁגֶּה לִי בָּאַגָּדוֹת

עַל הַבְּתוּלָה הַנִּרְדֶּמֶת:

עַתָּה הִנֵּה אֶשָּׂא עֵינַי אֶל־עָל

וַאֲבַקֵּשׁ כֹּל שֶׁתֹּאבֶה נַפְשִׁי.

וּבְכֵן הַגִּידָה־לִי, כּוֹכָב קָטָן,

שֶׁל פָּז אוֹ כֶּסֶף:

הוּא, שֶׁרֹאשׁוֹ בָּאֲוִיר

אֲנִי, שֶׁרָאשִׁי בְּלִבִּי –

מִי מִשְּׁנֵינוּ יְאֻשַּׁר יוֹתֵר

בְּיוֹם־הַנְּסִיקָה־לַמָּרוֹם

חורף 2006

“קשת החדשה” 84

בְּעֶרֶב סְתָוִי

לְבַד עִם זִכְרוֹנוֹתַי

לֹא נוֹתְרוּ לִי

אֶלָּא תְּמוּנוֹת

לֹא נוֹתְרוּ לִי

אֶלָּא מִלִּים

לֹא נוֹתַר לִי

אֶלָּא לִשְׁקֹעַ בְּתוכִי

כְּדֵי לָשּׁוּב וּלְהִתְיַחֵד עִמְךָ

לְלֹא הֶרֶף אֲנִי שׁוֹאֶלֶת

עַל מָה רָחַקְנוּ וְשָׁבְנוּ חֲלִיפוֹת

מָה קָשַׁר בֵּינֵינוּ לְאֹרֶךְ הַשָּׁנִים

הִנְךָ כָּאן בְּלֵילוֹתַי,

אֲנִי חָשָׁה אֶת הֶבֶל פִּיךָ

עַל צַוָּארִי

אֶת יָדְךָ הַחַמָּה

עַל גּוּפִי

אֲנִי מִסְתּוֹבֶבֶת

רְגִילָה לְלִטּוּפֵינוּ

וּמְאוּם

מְאוּם מִלְּבַד כָּרִית

בֵּין בִּרְכַּי

לְלֹא הֶרֶף אֲנִי שׁוֹאֶלֶת

עַל מָה רָחַקְנוּ וְשָׁבְנוּ חֲלִיפוֹת

מָה קָשַׁר בֵּינֵינוּ לְאֹרֶךְ הַשָּׁנִים

מֵעֵבֶר לִי

כְּדֵי לְהֵיטִיב לְהַגִּיעַ עָדֶיְךָ?

עַד אֵלַי?

דִבַּרְתִּי עַד בְּלִי דַּי

אָמַרְתָּ לִי: " דַּבְּרִי, דַּבְּרִי עוֹד“”

שְׁתִיקָתְךָ

הִטְרִיפָה אוֹתִי

וְדִבְּרָתִי לְלֹא גְּבוּל

וְאָמַרְתָּ לִי:

“שִׁירִי, בּוֹאִי נָשִׁיר”

אָז שַׁרְתִּי וְשַׁרְנוּ

וְיָדַעְנוּ שֶׁזֶּה לֵיל הַשִּׁמּוּרִים הָאַחֲרוֹן שֶׁלָּנּוּ

הִבַּטְתָּ בִּי

בְעֵינֶיךָ הַפְּקוּחוֹת לִרְוָחָהּ

בְעֵינֶיךָ הַיָּפוֹת שֶׁצִּבְעַן דְּבַשׁ

וְחִיּוּךְ שָׁפוּךְ עָלֵיהֶן

וְעוֹד שָׁאַלְתִּי אוֹתְךָ

כֵּן?

מָה?

אֱמוֹר

וְאַתָּה

הִבַּטְתָּ בִּי

וְאָמַרְתָּ לִי:

“הִתְקָרְבִי, הִתְקָרְבִי, שֶׁאֶלְחַשׁ לְאָזְנֵךְ”

בְּקוֹל דַּק וְרָפֶה

בִּנְשִׁימָה חַמָּה עֲדַיִן

אָמַרְתָּ לִי…

יָדַעְתִּי זֹאת

אַךְ רָצִיתִי עוֹד

עוֹד…

וְעוֹד…

28.12.2008

הליקון

תמונות מחיי הזוגיות

2009 עמ' 87