יהודה ליב גורדון

לשְׁדָ"ל / יהודה ליב גורדון

(בשלחי לו את ספרי אדו"ם1)


אֶל הֶחָכָם שְׁדָ"ל מִכָּל אֶחָיו נִבְדָּל, רַב הַפְּעָלִים וּגְדָל-

כּחַ, מְדַבֵּר נְגִידִים,

יוֹשֵׁב אֶרֶץ תֵּימָן, עִם חֲכָמִים נֶאֱמָן, וּכְדַרְדַּע וּכְהֵימָן


תְהִילָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים,

וּמֵרֹב תְּהִלָּתוֹ, מִגֹּדֶל חָכְמָתוֹ, עוֹד תִּרֶב עַנְוָתוֹ


אֶל דּוֹרְשַׁי לִמּוּדִים,

וּכְאֶרֶץ מוֹשָׁבוֹ, כַּן יֵחַם לְבָבוֹ, מֵאַהֲבַת עַם מִחֲצָבוֹ


וּשְׂפַת הַיְּהוּדִים.

מֵאֵת עָנִי וָדַל, חָכְמָתוֹ לֹא תִגְדַּל, וְהוּא קָטֹן וַחֲדַל-


אִישִׁים וּצְעִיר הַתַּלְמִידִים,

מֵאֶרֶץ הַקֶּרַח, בִּמְקוֹם חֹם וָפֶרַח, יַאֲרִיכוּ רַק יֶרַח


עִם יָמִים אֲחָדִים,

עָפִים – כַּצִפֳּרִים מִפְּנֵי קָרַת מְזָרִים – אֵלֶּה הַטּוּרִים


נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים,

וּמְעֻנֵּי הַדֶּרֶך, וּבְלֵב מָלֵא מֹרֶךְ, הֵם כֹּרְעִים לָךְ בֶּרֶךְ


וּמוּל כְּבוֹדְךָ סוֹגְדִים;

וִיחַלּוֹ פָנֶיךָ: שִׂימָה-נָּא עֵינֶיךָ, עָלֵינוּ בָּנֶיךָ


מֵעִיר מֶרְחָק נוֹדְדִים.

וְאִם זָכֹה זָכִינוּ, אָז גַּם אֶת אָבִינוּ, תִּזְכָּר-נָא עַל פִּינוּ


בְּרַחֲמִים וַחֲסָדִים,

שֶׁשְּׁלָחָנוּ הֵנָּה, מִצָּפוֹן תֵּימָנָה, וְעֵינָיו תִּכְלֶינָה


עַד מוֹעֵד מוֹעֲדִים;

לְשַׂמַּח לִבֵּהוּ, מִשְׁפָּטְךָ הַשְׁמִיעֵהוּ; אִם טוֹב אִם רָע הִנֵּהוּ–


כֻּלּוֹ מַחֲמַדִּים.

פִּי הוּא הַמְדַבֵּר, וּלְבָבִי הַמְשַׂבֵּר אָנֹכִי הַמְחַבֵּר


לָךְ עֶבֶד עֲבָדִים.


(תרי"ז)


  1. “אהבת דוד ומיכל”, שיר עלילתי פרי עטו של יל“ג. [א”ב]  ↩

(ביום קבלי מאתו את תמונת פניו על לוח למנחה)


נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ מִקַּדְמַת נֹעַר,

וּבְבֹקֶר חַיַּי וּבְעוֹדֶנִּי יָלֶד,

עַת שַׁחַר שַׁחֲרוּתִי הַפִיץ הַזֹּהַר,

עוֹד בִּקְצוֹת הַקָּדִים בִּשְׁמֵי הֶחָלֶד

תַּבְנִיתְךָ בָּרוּחַ נִכְחִי עָבָרָה

וּלְמוֹפֵת לִי אוֹתְךָ נַפְשִׁי בָּחָרָה.

וּשְׂפַת קֹדֶש לִלְמֹד כִּי הִתְעוֹרַרְתִּי

אָז גַּם בִּסְפָרֶיךָ לַהֲגוֹת הִרְבֵּיתִי,

כִּי רוּחַ שִׁיר צִיּוֹן בָּמוֹ הִכַּרְתִּי

וּמֵלִיץ כָּמוֹךָ הֱיוֹת אִוִּיתִי;

וּבְכֵן מֵעִיר רוּחִי מֵאִיר הָיִיתָ

וּמִבְּלִי דַעְתְּךָ אֶת דַּעְתִּי נָחִיתָ.

וּבֹסֶר עֵץ דַּעְתִּי עִת כִּי יִגָּמֶל

וּפְרִי בִכּוּרִים אַשְׁכְּלֹתָיו הִבְשִׁילוּ,

אָז לָךְ, גֶּבֶר חָכָם, נֵס לִי וָסֵמֶל.

מִפְּרִי בִכּוּרַי יָדַי שַׁי הוֹבִילוּ,

וּבִרְצוֹן מֵבִין אֶת פָּנָיו קִדַּמְתָּ

וּבְחֶסֶד עוֹלָם גַּם אוֹתִי רִחַמְתָּ.

וּבִבְרִית אַהֲבָה אִתְּךָ הֲבֵאתַנִי,

כָּרֵעַ כָּאָח עִמִּי הִתְהַלַּכְתָּ,

וּבְלוּחַ צַלְמְךָ כַּיּוֹם כִּבַּדְתַּנִי,

אוֹת אֶמֶת הוּא כִּי חֶסֶד לִי מָשַׁכְתָּ,

וּלְבִכּוּרֵי אוֹת כִּי תִמְצָא בָם טָעַם,

כִּי לֹא כִּתְאֵנִים שֹׁעָרִים כֻּלָּהֵם.

נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ מִקַּדְמַת נֹעַר,

בַּחֲלוֹם חֲזוֹן לִבִּי צַלְמְךָ חָזִיתִי,

וּבְהָקִיץ עַתָּה אֶת נֹעַם הַתֹּאַר

פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אֶל עֵינַי רָאִיתִי:

תַּבְנִיתְךָ בַּלוּחַ נִכְחִי תָנוּחַ,

עַל כֵּן אֶזְכָּרְךָ עַד יוֹמִי יָפוּחַ.


(תרי"ח)

לְהַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעוֹמֵד עַל עַמּוֹ

ר' משֶׁה מוֹנְטִיפְיוֹרִי כְּבוֹד שְׁמוֹ

“יִחְיֶה, יִרְבֶּה שְׁלוֹמוֹ” (לפ"ק).

בְּהַגִּישִׁי לוֹ אֶת סְפָרַי בְּבוֹאִי לֵרָאוֹת פָּנָיו

(ביום ה' י“ט תמוז תרל”ב בספ"ב).


כִּי תָבוֹא מוֹנְטִיפְיוֹרִי לִשְׁכּוֹן קִרְבֵּנוּ

תָּבוֹא גַּם שִׂמְחָה גַּם תּוּגָה בִּלְבָבֵנו:

עֵת עַל אוֹר פָּנֶיךָ נִשְׂמַח שָׂמֹחַ

לִבֵּנוּ בַּסֵּתֶר יִמַּס כַּמַּיִם,

בִּזְכוֹר כִּי עוֹד מָקוֹם תַּחַת שָׁמַיִם

שָׁם אַחֵינוּ נִרְדָּפִים עֲשׁוּקֵי-כֹח:

כִּי לוּ לֹא עָשְׁקוּ לֹא רַצּוּ עַמֶּךָ

לֹא חָרַדְתָּ מִיָּם בִּגְבוּרוֹת יָמֶיךָ.


אָמְנָם כֵּן, עוֹד יֵשׁ תַּחַת הָרָקִיעַ

אֶרֶץ בָּהּ שֶׁמֶשׁ-צְדָקָה לֹא תוֹפִיעַ,

כָּל יוֹשׁבֶיהָ פְּרָאִים זָקֵן וָנָעַר;

שָׁם תּוֹרַת הָאָדָם בְּרֶגֶל יִרְמֹסוּ

וּלְנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ יִרְצְחוּ יַחֲמֹסוּ,

דִּין לֹא דָנוּ בָהּ, אֵין מִשְׁפָּט בַּשָּׁעַר.

הָהּ, תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, אַתְּ הַנִּרְמֶסֶת

עַל נְהַר דָּ נ וּ בָ ה בַּדָּם מִתְבּוֹסֶסֶת.


אַךְ מִנְּעוּרֵינוּ הִסְכַּנּוּ אֲנַחְנוּ

בִּי בַצַּר לָנוּ, הָאֵל בּוֹ בָטַחְנוּ

יָחִישׁ לָנוּ עֶזְרָה, יָקִים מוֹשִׁיעַ;

אִם צִדּוֹן וַעֲמָלֵק, עַמּוֹן וּפְלָשֶׁת,

אִם פִּרְאִי רוּמִינְיָה דּוֹרְכִים הַקֶּשֶׁת –

לֹא יָנוּם שׁוֹמְרֵנוּ וּבְעִתּוֹ יוֹפִיעַ.

אִם בּידֵי גִדְעוֹן אוֹ שִׁמְשׁוֹן יִשְׁלַח הַצֹּר

אוֹ מֵאִיֵּי בְרִיטַנְיָה בִּידֵי מוֹנְטִיפְיוֹרִי.


סַפֵּר מַעֲשֵׂיךָ לֹא אוֹאִיל כִּי נִּפְלָאוּ;

וּלְמִי אֲסַפְּרַם? וּלְכָל אִישׁ נוֹדָעוּ!

יֵדָעוּם יָמִין וּשְׂמֹאל, קֵדְמָה וְיָמָה,

יֵדָעֵם דֹּר הוֹלֵךְ, דֹּר יָבוֹא אַחֲרֵינוּ

נֵדָעֵם נַחְנוּ, גַּם הַגּוֹיִם סְבִיבֵנוּ;

עַל כֵּן יְכַבְּדוּךָ שָׂר מֵאַרְמוֹן, רָשׁ מִמְּאוּרָתוֹ,

יְכַבֶּדְךָ גַּם הַמְשׁוֹרֵר מִסֵּתר סֻכָּתוֹ.


אִם יָעָרְבוּ לָךְ שִׁירִים – אֵינֶנִּי יוֹדֵע!

אַךְ קוֹל יַעֲקֹב בָּזֶה אֲדֹנִי שׁוֹמֵעַ

וּשְׂפַת חוֹזֵי יָהּ, בָּהּ קָרְאוּ בַגָּרוֹן,

קוֹלָם חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ, קוֹל בַּכֹּחַ

עַל גְּדוֹת הַיַּרְדֵּן, עַל מֵי הַשִּׁלֹחַ,

בֵּין אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן, עַל פִּרְחֵי הַשָּׁרוֹן;

בָּהּ צָלְלוּ בְּקוֹל בֹּכִים מֵיתְרֵי הַנָּבָל

מִבֵּין הָעֲרָבִים עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל.


בָּה גַּם אֲנִי עַבְדָּךָ חֶזְיוֹנִי חָזִיתִי,

עַל טוֹב עַמִּי שַׁרְתִּי, אֶל שִׁבְרוֹ בָּכִיתִי,

רִנָּתִי גַּם דִּמְעָתִי בִּסְפָרַי הוּצָקוּ.

קָטֹן אֲנִי וָדָל – לָךְ לֹא אֶעֳרוֹכָה,

אַךְ לֶאֱהוֹב אֶת עַמִּי גַּם לִי לֵב כָּמוֹךָ:

כָּאֵזוֹב כָּאֶרֶז עַל אִמָּם יִתְרַפָּקוּ.

וּלְמַעַן הַשָּׂפָה בָּהּ אוֹתָם כָּתַבְתִּי

קַבֶּל-נָא רָצוֹן שִׁירַי לָךְ הִקְרַבְתִּי.


(לבעל "המג ד' בליק)


שירי “הַשַּׁחַר נִדְמֹה נִדְמָה” (לעיל צד 28) אשר בו נשאתי קינה על האסף בלא עתו “השחר”

Разсвѣтъ מכתב העתי הראשון לב"י בל' רוסיה אשר יצא על ידי ר' יוסף ראיבנאוויטש

ז“ל באודיססא בשנת תרכ”א, לא עלה הרצון לפני רא"ל זילברטאנן בעל המגיד לפי שלא ישרה בעיניו שטת רבינאוויטש במכתב עתו; שראבינאוויטש מאהבתו לעמו הוכיחם בתוכחת מגולה והגיד להם פשעם וחטאתם בפה מלא למען ישובו מדרכם וחיו, ובעל המגיד הלך בשטת האומרים שאין מכבסים הבגדים הצואים במקום רואים. וכשנדפס השיר ההוא בהכרמל (שנה א' נו' 50) נמצא כתוב בהמגיד (שנה ששית נו' 4) כדברים האלה לאמר: "אשכחיה המגיד לר' יהודה דקאי עברה דדשא וקא בכי: “השחר נדמה נדמה”. אמר ליה: “משורר מאי קא בכית? טינא היתה בלבו ונעקר מן העולם”. בתשובה על זה כתבתי את הטורים האלה שלא הגיעו עד היום לדפוס מסבות שונות.

א

“מְשׁוֹרֵר, מַאי קָא בָּכִית?!” – עַל דָּא קָא בָּכִינָא:

כִּי אֵין מִכְתַּב-עִתִּי לָנוּ בִּלְשׁוֹן הַמְּדִינָה.

כָּל כּוֹתְבֵי הָעִתִּים לְשׁוֹנָם יַאֲרִיכוּ,

בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ עָלֵינוּ שִׁקּוּצִים יַשְׁלִיכוּ,

כָּל חוּט שֶׁל חֶסֶד תִּמְשֹׁךְ לָנוּ הַמֶּמְשָׁלָה

יָעִיק לָמוֹ וִיחַנְּקֵם כַּעֲבוֹת הָעֲגָלָה,

וַאֲנַחְנוּ כָּאִלְּמִים לא פָתַחְנוּ אֶת פִּינוּ,

לַיְלָה לָנוּ מֵחָזוֹן, בַּחֹשֶךְ נִדְמִינוּ;

וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה קַמְנוּ הִתְעוֹדַדְנוּ,

לִמְלָשְׁנֵינוּ בִּלְשׁוֹנָם לַעֲנוֹת לָמַדְנוּ

אַף הֵם יִסֹּגוּ אָחוֹר וּפִיהֶם יִקְפָּצוּ,

לֹא עוֹד יִכְתְּבוּ שִׂטְנוֹת וּלְשׁוֹנָם יֶחֱרָצוּ,

כִּי רָאוּ מֵלִיץ לְיִשְׂרָאֵל, כִּי גֹּאֲלוֹ חַי-הוּא.

“עַל דָּא וַדַּאי קָא בָּכִית!” – וּבָכוּ תַּרְוַיְהוּ.

ב

“מְשׁוֹרֵר, מַאי קָא בָּכִית?!” – עַל דָּא קָא בָּכִינָא:

הֵן מֻרְדָּפִים אֲנַחְנוּ מִכָּל צַד וּפִנָּה

עוֹמְדִים אֲנַחְנוּ כַּכִּבְשָׂה תּוֹךְ שִׁבְעִים זְאֵבִים,

הַצְּמֵאִים אֶל דָּמֵנו וְלִכְבוֹדֵנו רְעֵבִים,

כָּל הַנַּעֲשָׂה רֹאשׁ יְבַהֲלֵנוּ בַּחֲרוֹנוֹ

יָגֹז צַמְרֵנוּ כָּרֹעֶה אֶת צֹאנוֹ:

שׁם לָצוּד נְפָשׁוֹת הַכְּמָרִים יָגִילוּ

וּמַעֲשֵׂה מוֹרְטַרָא לַעֲשׂוֹת הוֹאִילוּ.

פֹּה שׁוֹטֵר אֱוִילִי יְעוֹלֵל בָּאֵפֶר

כְּבוֹד עִבְרִים שְׁנַיִם מוֹרֵי בֵית הַסֵּפֶר;

שָׁם חִדְּשׁוּ עָלֵינוּ עֲלִילַת דַּמֶּשֶׂק –

“הַשַּׁחַר” בִּכְנָפָיו סָכַךְ לָנוּ בְּיוֹם נֶשֶׁק,

וּכְאִישׁ מִלְחָמוֹת לָבַשׁ חֵמוֹת תִּלְבּשֶׁת

וַיַּהַס צָרֵינוּ וַיְמַלֵּא פְנֵיהֶם בּשֶׁת.

אִלְמָלֵא בָּא אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר זֶה דַּי הוּא. –

“עַל דָּא וַדַּאי קָא בָּכִית!” – וּבָכוּ תַּרְוַיְהוּ.

ג

“מְשׁוֹרֵר, מַאי קָא בָּכִית?!” – עַל דָּא קָא בָּכִינָא:

כִּי נִמְכַּרְנוּ לִצְמִיתוּת בִּידֵי חִסְרֵי בִינָה

בִּידֵי גִזְבָּרִים אַכְזָרִים וּפַרְנָסִים שׁוֹטִים,

רַבָּנִים מַחֲמִירִים וּמְלַמְּדִים הֶדְיוֹטִים.

הַגִּזְבָּרִים נִבְחָרִים בַּשֹּׁחַד בִּיָּיִן,

הַפַּרְנָסִים מִתְפַּרְנְסִים וּסְדָרִים אָיִן,

הַמְלַמֵּד מְלַמֵּד כַּסּוּמָא בָּאֲרֻבָּה,

הָרַב יִגְזוֹר לֹא יָחוּשׁ לְהֶפְסֵד מְרֻבָּה,

עַל כֵּן דַּלּוֹנוּ טָבַעְנוּ בָּרֶפֶשׁ

וְּכְבר גָאוּ הַמָּיִם בָּאוּ עַד נֶפֶשׁ.

וּמְאַשְּׁרִים זֵדִים עוֹד סָרָה יוֹסִיפוּ;

וַעֲלֵי הָעִתִּים בַּחֲלַקּוֹת יַחֲנִיפוּ;

רַק “הַשַּׁחַר” פָּרַשׂ אוֹר עַל כָּל אִַבִּזְרַיְהוּ. –

“עַל דָּא וַדַּאי קָא בָּכִית!” – וּבָכוּ תַּרְוַיְהוּ.


(תרכ"ב)

(בַּעַל אֲחוֹתִי לְפָנִים, בְּיוֹם הִיפָּרְדוֹ מֵעָלָי)


מִי יִתָּנְךָ כָּאָח לִי – אָח מֵרָחֶם

לָשֶבֶת גַּם יַחַד בֵּיִת אֵם אוֹהָבֶת,

בִּמְקוֹם יֻתַּן לָנוּ מַיִם וָלֶחֶם

וּבֶגֶד לִלְבּוֹשׁ וּמָעוֹן לָשָׁבֶת!

כָּל נֵטֶל וָעֹל נִפְרֹק מֵעַל שָׁכֶם.

“גָּשׁ-הָלְאָה!” נִקְרָא לֶעָמָל עַצָּבֶת

וּכְעַל עָב קַל נִרְכַּב עַל כַּנְפֵי רוּחַ

וּבְגֵיא הַחִזָּיוֹן נֵצֵא לָשׂוּחַ.

שָׁם עֲמַל אֱנוֹשׁ לֹא יַעַל יָגִּיעַ,

תֵּבֵל עִם תַּבְלִיתָהּ יַחַד נֶאֱסָפוּ,

וָאֵל כֻּלּוֹ טוֹב בַּהֲדָרוֹ יוֹפִיעַ,

וּמְזִמּוֹת כָּל לֵב כָּתְנוֹת אוֹר עָטָפוּ;

שָׁם לִתְהוֹם הָעֲתִידוֹת נֵרֵד נַצִּיעַ,

נִסַּק לִשְׁמֵי קֶדֶם שֶׁכְּבָר חָלָפוּ,

וּכְחַיֵּי עַדֶן וּבְשַׁלְוָה וָנַחַת

נִחְיֶה גַם נַחְנוּ בָּאָרֶץ מִתָּחַת.

אַךְ יַד הֶעָמָל לוֹ אָדָם יִוָלֶד

הִיא בָּךְ אָחָזָה וּמִנִּי תַגְלֶךָ,

כִּי תֵצֵא כַיּוֹם עַד מֵרְחַקֵּי חָלֶד

לָנוּעַ לַלֶּחֶם תִּשָּׂא רַגְלֶיךָ –

(הוֹי אָדָם מִתְהוֹלֵל, הוֹי שָׂב וָיָלֶד,

הַעוֹד תִּתְהַלֵּל כִּי טוֹב גּוֹרָלֶךָ,

אִם אַךְ בַּעֲבוּר הָבִיא אֶל נַפְשְׁךָ טֶרֶף

כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ תִּטּשׁ וַתֶּרֶף?!)

שָׁם יָחְנְךָ הָאֵל וגְדֻלָּתְךָ תִרֶב

– כִּי יָשָׁר וּטְהָר-לֵב אֵל לֹא זוֹנֵחַ –

וּבְטוֹב לָךְ הֵן יִמַּח זִכְרִי מִקֶּרֶב

לִבְּךָ, כָּעָב מִפְּנֵי שֶׁמֶשׁ זוֹרֵחַ;

כִּי תִקְנֶה לָךְ רֵעִים וִידִידִים תֶּרֶב

תֶּאֱהַב, תֵּאָהֵב, וַאֲנִי אֶשָּׁכֵחַ:

אָז שִׁירִי זֶה יִקְרָא: "הֲתִבְגֹּד בֶּגֶד

“וִיהוּדָה רֵעֲךָ עוֹד חַי שָׁם מִנֶּגֶד?”

אוֹ אוּלַי מַחֲלָתִי תִּגְדַּל תִּפְרָץ-פֶּרֶץ,

הִיא הַיּוֹנֶקֶת דַּם לִבִּי גַם עָתָּה,

וּבְטֶרֶם אָשׁוּב לִרְאוֹתְךָ בָּאָרֶץ

תַּחְצֹב לִי מִשְׁכָּן בַּקֶּבֶר שָׁם מָטָּה –

אָז יָעִיד לָךְ כִּי עַד יוֹם בּוֹא הַקָּרֶץ

בַּעַל חֲלוֹמוֹתַי הָיִיתָ אָתָּה.

וּבְעֵת תָּבֹא אֵלַי שָׁם הַשָׁמַיִם

אֵצֵא לִקְרָאתְךָ וּבְחִבֻּק יָדָיִם.

(בעל “כור לזהב” בשלחי לו את ספרי אדו“ם ומ”י 1).

לֹא מִלְּבָנוֹן אֶרֶז וּבְרוֹשׁ מִשְּׂנִיר,

אַףְ לֹא חֲבַצֶּלֶת הֲדַר הַשָּׁרוֹן,

כִּי אִם אֲגֻדַּת אֵזוֹב אֲשֶׁר בַּקִּיר

הַיּוֹם לָךְ אָבִיאָה מִנְחַת זִכָּרוֹן.

אַתָּה אִישׁ חָכָם נוֹדַע בֵּין זִקְנֵי עִיר,

קַבְּלֵהוּ נָא רָצוֹן, אַל תַּט בֶּחָרוֹן;

טוֹב תּוֹרָה עִם מָשָׂל וּמֶחְקָר עִם שִׁיר –

גַּם שׁבְרֵי לֻחוֹת מֻנָּחִים בָּאָרוֹן!



  1. הכוונה לשיר העלילה “אהבת דוד ומיכל”, ולקובץ “משלי יהודה”, פרי עטו של יל"ג. [אסף ברטוב]  ↩

(בְּסֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו)


אִישׁ סוֹפֵר חֲכַם-לֵב קִרְבֵּנוּ חֹנֶה,

כָּל תּוֹלְדוֹת הָאָרֶץ בַּמִסְפָּר מֹנֶה,

מַשְׁבִּיר דִּבְרֵי חָכְמָה עוֹרֵךְ וּבֹנֶה

וּבְסִפְרֵי חָכְמָתוֹ אֶל אֶחָיו פֹּנֶה,

וּמֵהֶם אֵין קוֹל אֵין קֶשֶׁב אֵין עֹנֶה,

כִּי נִטְמוּ כֻלָּם כַּאֲלָפִים וּכְצֹנֶה,

אִישׁ אִישׁ אַחֲרַי בִצְעוֹ לִבּוֹ רַק זֹנֶה,

זֶה יִכְסֹף לַכֶּסֶף וּשְׁקָלָיו מֹנֶה,

זֶה יֶאֱהַב זָהָב, זֶה יַעֲקֹב זֶה יוֹנֶה,

תּוֹרָה אֵין שׁוֹחֵר, אֵין קוֹרֵא אֵין שׁוֹנֶה,

בַּחֲכָמִים אֵין בּוֹחֵר וסְפָרִים אֵין קֹנֶה.

לָמָּה תֹאמַר, יַעֲקֹב, “יְהוּדָה שְכֵחֶךָ”

וַאֲנִי בְּכָל עֹז נַפְשִׁי בָךְ אֲדוּקָה,

כִּי בַאֲשֶׁר אֶפְנֶה שָׁם אֶרְאֶה רוּחָךָ,

חוֹפֵשׁ חַדְרֵי תוֹרָה בְּאוֹר הָאֲבוּקָה;

נָעֲמָה לִי רִנָּתְךָ – קוֹל יַעֲקֹב קוֹלֶךָ

מִצְּלִיל זְהַב אוֹפִיר, מִקּוֹל כֶּסֶף מְרֻקָּע,

אִם יָמִים רַבִּים לֹא כָתַבְתִּי אֵלֶיךָ –

קֹצֶר רוּחִי הוּא, רֹב עָמָל וּמְצוּקָה;

גַּם דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין לִי לְקַדֵּם פָּנֶיךָ

וְנַפְשִׁי בָּחֲלָה בְּאִגֶּרֶת בּוּקָה וּמְבוּקָה;

אַךְ לֹא שְׁכַחְתִּיךָ, אָחִי, וּמִי יִשְׁכָּחֶךָ?

כַּמָּה יַעֲקֹב רֵייפְמַאנן אִכָּא בְּשׁוּקָא?!

"שִׁלְחָה לִי סִפְרֶךָ וּכְתֹב עָלֵיהוּ

שִׁיר יָפֶה אַף נָעִים" – אוֹתִי בִּקַּשְׁתָּ,

וּלְמַלֹּאת אָחִי אֵת אֲשֶׁר דָּרַשְׁתָּ

רֵיקָם מִכָּל שִׁיר לָךְ אֶשְׁלָחֵהוּ,

כִּי הַטּוֹב בַּשִּׁירִים, דַּע וּשְׁמָעֶנָּה,

הוּא הַשִּׁיר אֲשֶׁר לֹא נִכְתַּב עֲדֶנָה.

למשה הכהן

מִכְתָּבְךָ קָרָאתִי.

אַף אָמְנָם חָטָאתִי,

אֲהוּבִי, נֶגְדֶּךָ,

כִּי כָל מִכְתָּבֶיךָ

אֲשֶׁר אֵלַי בָּאוּ

מַעֲנֶה לֹא מָצָאוּ.

אֲבָל לִבִּי תָּמִים

אִתְּךָ כָּל הַיָּמִים,

לֹא מָעַלְתִּי מָעַל;

עֵדִי בִּשְׁמֵי מָעַל!

וּכְמוֹ בְּיַלְדוּתֵנוּ

עֵת שִׂחַקְנוּ שְׁנֵינוּ

יְלָדִים תַּמִּים וּקְטַנִּים

עֲלֵי מַעְיַן גַּנִּים,

שָׁם תַּחַת הַשִּׂיחִים

בֵּין תַּלְמֵי הָאֲבַטִּיחִים,

כֵּן רָחוֹק מִנֶּגֶד

לִבִּי כָּל בֶּגֶד,

גַּם עֵת הִפְרִידָנוּ

הָאֵל זֶה עָשָׂנוּ.

וּמִי יִּתָּנְךָ בְּצֵל קוֹרָתִי,

וַתֵּרֶא אֶת עֲבוֹדָתִי,

וַתֵּדַע עֲמָלִי

וְאֶת מַר גּוֹרָלִי,

כִּי אֶעֱמוֹד יוֹם וָלַיִל

עַל מִשְׁמַרְתִּי כְּבֶן חַיִל

מִבֹּקֶר אֶעֱמוֹל עַד עֶרָב

לְהָבִיא לְבֵיתִי טֶרָף,

וְרַגְלַי תָּמִיד נָעוֹת

לָלֶכֶת לַשָּׁעוֹת

אֶל בֵּית־הַסֵּפֶר,

לָתֵת אִמְרֵי שֶׁפֶר,

אוֹ אֶל בֵּית הַנְּגִידִים

לְהוֹרוֹת לַתַּלְמִידִים;

וּבְשׁוּבִי אֶל בֵּית מְגוּרַי

בִּזְרוֹעוֹת אֵשֶׁת נְעוּרַי

וּבִתִּי יְחִידָתִי,

גַּם שָׁם לֹא אֶמְצָא מְנוּחָתִי;

כִּי אָז נַפְשִׁי בַּקֶּרֶב

תַּעֲמֹל כָּל הָעֶרֶב,

לַחֲרוֹת עֲלֵי לוּחַ

כָּל מַעֲלוֹת הָרוּחַ,

לִשְׁפֹּךְ כָּל מַעְיָנָי

עַל הַסֵּפֶר לְפָנָי.

כֵּן עָיֵף וַחֲסַר כֹּחַ

לֹא אֵדַע מָנוֹח

עַד הִסָּגֵר הֶעָיִן,

עַד אִישָׁן כַּהֲלוּם יָיִן;

חִישׁ תַּחֲלֹף הַתְּנוּמָה

וּבְטֶרֶם בֹּקֶר אַקוּמָה

לָשׁוּב אֶל סִבְלוֹתַי,

הָאוֹכְלוֹת כָּל יְמוּתַי.

כֵּן רֶגַע לֹא אָנוּחַ

בְּבָשָׂר וּבָרוּחַ,

כֵּן תָּמִיד אֲסוֹבֵבָה

עַד זִקְנָה עַד שֵׂיבָה,

וּכְגַלְגַּל בֵּית רֵחַיִם

מֻרְדָּף מֵחַשְׁרַת מָיִם!

עַל כֵּן, רֵעִי בּוֹ חָפַצְתִּי,

עַל כֵּן פִּי קָפַצְתִּי,

כִּי מֵעֲבוֹדָה קָשָׁה

נַפְשִׁי רִפְיוֹן לָבֵשָׁה,

עַל כֵּן לֹא עֲנִיתִיךָ –

אֲבָל לֹא שְׁכַחְתִּיךָ!

וּבְבֹא בֶּן אָחִיךָ

וַיָּבֵא אִמְרֵי פִיךָ

עֲרוּכִים בַּטוּרִים

נֶחֱמָדִים וַהֲדוּרִים

בָּם אוֹתִי הוֹכַחְתָּ:

"רֵעַ, מַה־שָּׁכַחְתָּ

אוֹתִי אֶת רֵעֶךָ?"

קַמְתִּי אֶל קוֹלֶךָ

וַעֲסָקַי כִּי רָבוּ

חִישׁ כֻּלָּם נֶעֱזָבוּ,

אַחֲרֵי גֵו הִשְׁלַכְתִּי,

וּבְעֵטִי מָשַׁכְתִּי

בַּעֲבוּר דַּבֵּר אֹתָכָה

שָׁלוֹם, טוֹבָה וּבְרָכָה

וּלְהַגִּיד כִּי עַל לוּחַ

לִבִּי, וּבְמַחֲבֵא רוּחַ,

אֶת שִׁמְךָ חַקּוֹתִי

לָעַד עַד יוֹם מוֹתִי,

עַד אֵרֵד שָׁם מָטָּה.

זָכְרֵנִי גַם אָתָּה!

וּבְשׁוּבְךָ בִּי לְדַבֵּר

אָז חֲיָלִים אֲגַבֵּר

לַעֲנוֹתְךָ דִּבְרֵי טַעַם

מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם,

וּבְּרִגְעֵי הַמַּרְגּוֹעַ

בָּךְ אֶשְׁתַּעֲשֵׁעַ,

כִּי חֲמוֹדוֹת אַתָּה

לִידִידְךָ מִנֹּעַר

הַיּוֹשֵׁב עַתָּה פֹּה בָּעִיר צֹעַר …

לפ"ק

לכבוד הגביר המהולל המשכיל והמשורר המפואר כר' זה שמו המפורסם:

אליעזר האלברשטאם

(בשלחי לו את ספרי אדו"ם 1)

יַחַשׂ, עשֶׁר וּגְדֻלָּה לְךָ לָעֵזֶר,

הַחָכְמָה גַּם הִיא עַל רֹאשְׁךָ לְנֵזֶר

וּבְשֶׁמֶן תּוּרַק כֵּן שִׁמְךָ אֱלִיעֶזֶר

נִשְׁמַע לְכָל הַגָּלִיל (לפ"ק).


דֵּעָה הִרְבֵּית, עַנְוָה לֹא חָסַרְתָּ,

לָכֵן יוֹדְעֶיךָ בִּדְבָרֶיךָ הוֹקַרְתָּ,

בִּנְעִימוֹת שִׁירֶיךָ לָמוֹ עֵת שַׁרְתָּ

יִדֹּם תֹּף וְחָלִיל (לפ"ק).


אוֹחִיל עַל כֵּן, כִּי עֵת לִמְאוֹר פָּנֶיךָ

שׁוּרוֹתַי יַצְהִירוּ, אָז חֲסְרֶיךָ

גַּם אוֹתִי יַשְׁמִיעוּ הוֹד אֲמָרֶיךָ

צְרוּפִים הֵמָּה בַּעֲלִיל (לפ"ק).


רֵיחַ נִיחֹחַ יָבִיאוּ לְךָ מִקָּצָה

דּוֹרְשֶׁיךָ כֻּלָּם, זֶה פֶּדֶר, זֶה עָצֶה,

אָנָּא גַּם סֵפֶר דַּל זֶה לָךְ יֵרָצֶה

לְמִנְחַת כָּלִיל (לפ"ק).

מידי המביאו אליך בלב תמים, לאות כבוד ואהבת עולמים

(תרי"ח).


  1. הכוונה לשיר העלילה “אהבת דוד ומיכל” פרי עטו של יל"ג. [אסף ברטוב]  ↩

* לידידי ואוהבי היקר ה … מנחם משיב נפשי! 1

אֶחְשׁוֹב כִּי אֵלֶּה הַטּוּרִים

יַגִּיעוּ לְיָדְךָ בְּעֶצֶם יוֹם הַפּוּרִים,

בְּעוֹד אַחֵינוּ שׁוֹתִים יַיִן כַּמַּיִם

שׁוֹתִים וּמִשְׁתַּכְּרִים לְשֵׁם שָׁמַיִם,

בְּעוֹד בְּנֵי מָרְדְּכַי הַבָּרוּךְ

יוֹשְׁבִים עַל שֻׁלְחָן הֶעָרוּךְ

וּבְנֵי הָמָן הָאָרוּר

פְּנֵיהֶם קִבְּצוּ פָארוּר,

בְּעוֹד בְּנוֹת אֶסְתֵּר עוֹשׂוֹת עֻגּוֹת בַּקֶּצַח

וּבְנוֹת וַשְׁתִּי נוֹשְׂאוֹת אוֹת קָלוֹן עַל מֵצַח.

הַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק וְעוֹשׂוֹת לְבִיבוֹת וּבִרְיָה

וְהָאֲנָשִׁים מְהַפְּכִים הַקְּעָרָה עַל פִּיהָ,

מְרִיקִים הַכּוֹס וּמְמַלְּאִים הַכֶּרֶשׂ

וּמְזָרִים פֶּרֶשׁ עַל פְּנֵי זֶרֶשׁ,

וְהָעֲנִיִּים וְהָאָבְיוֹנִים

בָּאִים וְחוֹזְרִים עֲשֶׂרֶת מוֹנִים,

וְהָעֲשִׁירִים וְהַנְּדִיבִים

מְקַבְּלִים מָנוֹת וְאֵינָם מְשִׁיבִים,

בַּיּוֹם הַזֶּה יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה

אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ יָבִיא מַתָּנָה,

וַאֲנִי כִּשְׁאָר זֶרַע הַיְהוּדִים

אֵין כֹּחִי אֶלָּא בְּפֶה מְדַבֵּר חִדּוּדִים,

אֲבָל זֶה הַקּוֹל לֹא יַעֲקֹב וְלֹא יוֹנָה

כִּי אִם יְדִידוּת אַהֲבָה וְאַחֲוָה עוֹנָה,

שִׂימַם בְּיָדְךָ אוֹת לְזִכָּרוֹן

וּשְׁמִי בְּלִבְּךָ כַּלּוּחוֹת בָּאָרוֹן,

וְהָיָה לְךָ לְאוֹת כִּי יְדִידְךָ הִנֵּנִי,

לֹא אֶשְׁכָּחֶךָ וְלֹא תִשְׁכָּחֵנִי,

וְאָרְכָה לָנוּ יְדִידוּתֵינוּ כָּל הַיָּמִים

כִּימֵי הַפּוּרִים שֶׁאֵינָם נִבְטָלִים לְעוֹלָמִים.

אֲנִי יְדִידְךָ וְאוֹהַבְךָ בְּלֵב אֱמָת וְתָמִים.


שאוועל, י"ג אדר תרכ"ג.

  1. שלוח להר“ר מ”מ עליאשעוו.  ↩

ידידי האברך המשכיל, טהר-לב ויקר-רוח כמו"ה

עמנואל סאלאווייציק ג"י

בהשלימו חק למודי הרופאים בבית-המדרש הרם בס"ט פטרבורג.


בִּלְשׁוֹן הוֹרֶיךָ דָּבָר אֵלֵי שַׂמְתָּ

וָאֶשְׁמַע וָאָשְׂמַח כִּי הֵן הִשְׁלַמְתָּ

חֹק לִמּוּדֶיךָ, עִמָּנוּאֵל, עָתָּה;

וַתִּשְׂמַח נַפְשִׁי, אַף עוֹד לֹא שָׁכָכָה

עַד מִבִּרְכוֹת פִּי אֲבָרֵך אֹתָכָה,

עַד לַכֹּל אַגִּידָה מִי וּמָה אָתָּה.

לידידי יהושע שטיינברג אשר נָדַם כַּמֵּת

ולא יִשָּׁמע קולו עוד בארצות החיים.

אָח דָּבֵק הָיָה לִי אוֹהֵב וָרֵעַ,

מִגַּל-אֶבֶן נֻקָּר וּשְׁמוֹ הוֹשֵׁעַ,

וּבְעֶצֶם עֲלוּמָיו – כִּפָּה רַעֲנָנָה! –

לֻקַּח מֶנִּי, נַפְשׁוֹ דּוּמָה שָׁכָנָה!


לֹא חָלָה, לֹא נֶאֱנַשׁ, לֹא הוֹצִיא רוּחַ

וּפִתְאֹם בָּרְפָאִים דּוּמָם יָנוּחַ;

לֹא סָגַר עֵינָיו, לֹא אָסַף רַגְלֵיהוּ,

וּבְאַרְצוֹת חַיִּים לֹא נִשְׁמַע קוֹלֵהוּ.


הֵן רַהֲטֵי עוֹרְקָיו פַּעֲמַיִם מִשּׁשְׁתִּי,

עֵטִי, עֵט סוֹפֵר, אֶל אַפּוֹ הִגַּשְׁתִּי,

אוּלַי יֵשׁ עוֹד תִּקְוָה, רוּחַ אַפָּיִם –

אַךְ הוּא שָׁכַב דּוּמָם, מֵת – בַּעֲצַלְתָּיִם.


בִּהְיוֹת בּוֹ קוֹל דּוֹבֵר אוֹתוֹ אָהַבְתִּי,

עַתָּה כִּי נָדַם לִמְאֹד הִתְעַצַּבְתִּי,

אַךְ נֶאֱמָן בִּבְרִיתִי אֶשָּׁאֵר אָנִי

גַּם עֵת יָרַד דּוּמָה, עֵת עֲזָבָנִי.


עַל גַּל–אֶבֶן גַּל אֲבָנִים אָקִימָה,

עַל הוֹשֵׁעַ שַׁוְעָה וּבְכִי אָרִימָה –

הַס! הֵן קוֹל כָּאוֹב מִקִּבְרוֹ יַעֲנֵנִי:

“מִי אַתָּה קָרָאתָ לִי? מֵת הִנֵּנִי!”


בֹּא שָׁלוֹם, וּבִמְנוּחָתְךָ הִנָּפֶשׁ,

חַי אֵין בּוֹ הַדִּבֵּר, מֵת עוֹד בּוֹ נָּפֶשׁ!

בֹּא שָׁלוֹם, אַף יִשְׁכָּחֵנִי רוּחֶךָ –

אָנֹכִי לָנֶצַח לֹא אֶשְׁכָּחֶךָ!


במות עליו אשתו חיה בת המשורר אד"ם לעבענזאהן

אִישׁ נָבוּב כִּי יִקְרָנּוּ אָסוֹן

יִכְרַע תַּחְתָּיו, יִמַּס בִּיגֹונוֹ,

וְאִישׁ נִלְבָב כָּאַלּוֹן חָסוֹן –

וְהוּא רוֹכֵב עַל אֲסוֹנוֹ.

נפתלי הירץ גינצבורג / י"ל גורדון

אל הבאראן ר' נפתלי הירץ גינצבורג1


אוֹר פָּנֶיךָ, אָדוֹן, עָלַי נָשָׂאתָ

וּבֵין הָעוֹמְדִים עַל יָדְךָ שַׂמְתָּנִי:

אִם אָנִיחַ רוּחָךָ? אִם בִּי מָצָאתָ

אֵת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתָּ? – לֹא אֵדַע אָנִי:

לֹא אֵדַע אִם מַעֲשֵׂי יִהְיוּ כִרְצוֹנִי,

וּרְצוֹנִי טוֹב – הַאֲמִינָה לִי, אֲדֹנִי.


וַאֲנִי בָּךְ מָצָאתִי אֶת לֹא קִוִּיתִי:

מַשְׂכִּיל חוֹבֵב עַמּוֹ, עָשִׁיר שְׁפַל רוּחַ,

גַּם לֵב רָחַב וָטוֹב (חָנֹף שָׂנֵאתִי!)

כַּסַּפִּיר הַטָּהוֹר מֵאִיר אֶל כָּל רוּחַ,

וּסְגֻלּוֹת הָאָרֶץ, הוֹנְךָ וּרְכוּשֶׁךָ,

מִסְגֶּרֶת זָהָב הֵם לְיִקְרוֹת נַפְשֶׂךָ.


וּבְכֵן שִׁירֵי אֵלָּה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי

בִּשְׁפַת אֲבוֹתֵינוּ, גַּם לְךָ נָעַמָה,

לִמְאוֹר פָּנֶיךָ, אָדוֹן, פֹּה הִקְרַבְתִּי,

עַל הָגוּת לִבִּי יָעִידוּ לָךְ הֵמָּה,

אַחֲלַי, קַבֵּל מַחְבַּרְתִּי וּקְרָאֶנָּה,

בָּהּ נָפְשִּׁי שָׁפַכְתִּי, שָׁם תִּמְצָאֶנָּה.


כ“ב תמוז, תרל”ב, ספ"ב.


  1. בבואי להשתקע בפ“ב (י"ג יוני 1872) ובשבתי ראשונה לשוחח לפני הבאראן הנזכר שאלני: מה כתבתי בימים האחרונים (כי את ספרי אדו"ם קרא בימי עלומיו), ומדוע לא שלחתי את ספרי אשר כתבתי? ואען לו בתמי, כי לא ידעתי כי קורא הוא בלה”ק וחביבים עליו ספרי “שירי יהודה” ואכתוב על גביו את החרוזים האלה. – בעת הדפסת שירי בשנת תרמ"ג שאלתי את פי הבאראן אם נותן לי רשות להדפיס את שירי זה אשר כתבתי לו, ולא ענני, על כן לא בא השיר הזה בדפוס.  ↩

עַל סִפְרִי הַקָּטָן לְךָ שַׁי הוֹבַלְתִּי

כִּנִיּתִיךָ “סוֹפֵר עָצֵל וּרְפֵה יָדַיִם”,

יַעַן כִּי לֹא תַשְׁמִיעַ קוֹלְךָ בֵּין חוֹבְרֵי חָבֶר;

וַתּוֹכִיחֵנִי אֶמֶשׁ כִּי עֲשׂה הִסְכַּלְתִּי,

כִּי פּוֹעֵל צְדָקוֹת וָעֹז אַתָּה הַגָּבֶר –

אַךְ כִּי לֹא יָשִׁיר אִישׁ עַל צַוָּארוֹ רַחַיִם.

וּלְמִי הִגַּדְתָּ זֹאת, אָחִי נְשׂוֹא פָנִים?

הַאֲנִי לֹא אֵדַע נַפְשֶׁךָ, עֶרְכְּךָ לֹא אוֹקִירָה?

הַאֲנִי, מוֹרֶה מְאֹד שְׁתֵּי עֲשָׂרוֹת שָׁנִים,

נֶפֶשׁ עָמֵל כָּמוֹךָ וּפְעֻלָּתוֹ לֹא אַכִּירָה?

הַאֲנִי לֹא אֵדַע כִּי הַמּוֹרֶה לְעַם סְגֻלָּה,

חֲמוֹר גָּרֶם הוּא אַךְ לֹא יִשָּׂא שָׂכָר,

לֹא אֵדַע כִּי עַל רֹב עָמָל וּפְעֻלָּה

הַנּוֹתֵן דָּמִים לְאַנְשֵׁי דָמִים אוֹתְךָ לֹא זָכָר?

כִּי אִישׁ בְּזַעַת אַף מְפַרְנֵס אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו

עוֹשָׂה צְדָקוֹת הוּא בְּכָל יָמָיו וְשָׁנָיו,

כִּי אִישׁ לֹא יֵשֵׁב בַּצֵּל אַף כִּי יֹאכַל בָּצֵל

לֹא רְפֵה יָדַיִם הוּא, לֹא יִקָּרֵא עָצֵל?

הַאֲנִי טֶרֶם אֵדַע כִּי סוֹפֵר מָהִיר אָתָּה

גַּם עַד לֹא בְשִׁירֶיךָ אֶמֶשׁ לִי זֹאת הוֹכַחְתָּ?

אַךְ כִּי רוּחַ הַשִּׁיר עֲזָבֶךָ, יָדַעְתִּי עָתָּה.

יַעַן כִּי מַה מֵּיטַב הַשִּׁיר וְיָפְיוֹ – שָׁכָחְתָּ.

הִנֵּה בְּכֹבֶד-רֹאשׁ עֲנִיתָנִי תְּשׂוּבָתְךָ הַנִּמְרָצָה

וַתִּשְׁכַּח כִּי כָתַבְתִּי – רַק בְּדֶרֶךְ הֲלָצָה.

(ביום מלאו לי מ"ו שנה).

בווילנא

רֵעִי מִנֹּעַר עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה,

אִישׁ צַדִּיק תָּמִים כְּבוֹנֶה הַתֵּבָה

וּכְצַדִּיק תָּמִים חַי חַיֵּי צַעַר וּמַעֲצֵבָה,

כָּל יָמָיו נִלְחַם מִלְחֶמֶת הַקַּבָה

וְנַפְשׁוֹ הַיְשָׁרָה לֹא תֵדַע תְּלוּנָה וְאֵיבָה,

וּבְחֶלְקוֹ הוּא שָׁמֵחַ, כְּשִׂמְחַת בֵּית הַשׁוֹאֵבָה,

וּבַתּוֹרָה הוּא עָמֵל כְּרַ' יְהוּדָה בֶּן בֵּבָא 1,

וּמְדַקְדֵּק גָּדוֹל כְּבַעַל צֹהַר-הַתֵּבָה

וְדוֹרֵשׁ תִּלֵּי תִלִּין עַל כָּל אֹות וְתֵבָה –

נִפְלַאֲתָה אַהֲבָתִי לוֹ מֵאַהֲבַת נְקֵבָה2.

עֵד גַּל הֶעָלִים הַזֶּה וְעֵדָה זֹאת הַמַּצֵּבָה.



  1. לפטור בלי הערה אי אפשר. כך נקדתי בגז“ש מן עזרא ב‘ יא, ונחמיה ז’ טז, ולדעתי כך צ”ל נקוד השם הזה בגמרא, ובעשרת הרוגי מלכות לא יתקלקל החרוז בשביל זה, ואם בעיני ר' משה הנקדן לא יישר הנקוד הזה אז ישאר בלי חרוז ודמו בראשו. (הערה משנת תרמ"ד).  ↩

  2. במחילה מכבודך, שרה! אין אדם נתפס על צערו ולא משורר על חרוזו.  ↩

לְעוּל יָמִים, נוֹחֵל כְּבוֹד חֲכְמִים,

אִישׁ כִּשְׁרוֹנוֹת וְאִישׁ מִידּוֹת,

מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ וְאוֹהֵב עַמּוֹ בְּרוּחַ כַּבִּיר וּבְנֶפֶשׁ לַפִּידוֹת,

בִּלְשָׁן מָהִיר כְּבֶן יָאִיר וּכְדָנִיֵּאל אִישׁ חֲמֻדוֹת,

עוֹסֵק בַּחָכְמָה וּבְפַרְפְּרָאוֹתֶיהָ – בְּקִנִּין וּפִתְחֵי נִדּוֹת,

יוֹדֵעַ בִּינָה לְעִתּוֹת יִשְׂרָאֵל, וּשְׂפָתָיו מַגִּידוֹת

קוֹרוֹת הַדּוֹרוֹת מֵרֹאשׁ וּמִנִּי קֶדֶם חִידוֹת,

וּתְנוּבוֹת תְּבוּנַת כַּפָּיו עוֹמְדוֹת וְעָלָיו מְעִידוֹת

כִּי יַעֲלָה לְמַשְׁכִּיל וְחָשׁ לוֹ עֲתִידוֹת

כְּבוֹד שְׁמוֹ1….. לוֹ אֲחַוֵּא קִידוֹת,

וַאלֹהִים יַנְחִילָנּוּ מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ עֶשֶׁר יָדוֹת

וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם, שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת.



  1. לא אזכור למי נכתבו השורות האלה.  ↩

לְאֶחָד מִיַּקִּירֵי בְנֵי יְרוּשָׁלָיִם

אֲשֶׁר הִפִּיל לוֹ הָאֵל בְּגוֹרָלוֹ

מָנָה אַחַת אַפָּיִם –

מְנַת זְבֻלוּן בְּצֵאתוֹ וְיִשָּׂשְׂכָר בְּאָהֳלוֹ1


  1. לא אזכור למי נכתבו השורות האלה.  ↩

לבאראן דוד גנצבורג / יהודה ליב גורדון

לְאִישׁ הַסְּגֻלָּה הַמְאַחֵד תּוֹרָה וּגְדֻלָּה,

אֶחָד מִצַּנְתְּרוֹת הַזָּהָב אֲשֶׁר לְרֹאשׁ הַגֻּלָּה.

הבאראן

דָּוִד גִּנְצְבּוּרְג.

לתלמידי הבאראן אלפריד (אברהם) גנצבורג / יהודה ליב גורדון


אַלְפְרִיד תַּלְמִידִי יַקִּירִי! קַבֵּל בְּרָצוֹן וְשִׂים בְּאוֹצַר סְפָרֶיךָ אֶת סְפָרַי אֵלָּה אֲשֶׁר אֲנִי מַגִּישׁ לְךָ הַיּוֹם, וְכַאֲשָׁר תִּגְדַּל וְתָבוֹא בַּאֲנָשִׁים תִּקְרָא בָּהֶם כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ; וְעָנוּ בְךָ שִׁירֵי אֵלֶּה כִּי לֹא תִשְּׁכַח מִפִּיךָ שְׂפַת אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשָׁה אֲשֶׁר הוֹרֵיתִיךָ אֲנִי מוֹרֶךָ, אוֹהַבְךָ וּמוֹקִירֶךָ…

(הנקרא בקרב ביתו בכנוי של חבה מימי (Mimi) – על התנ"ך אשר נתתי לו למנחה ביום הלדתו (ו' אדר תרמ"ב) כתוב לאמר:)

מִמִּי לָמַדְתָּ תּוֹרָה

קַבְּלָנָּה לְזִכָּרוֹן,

וִיהִי עַל רֹאשְׁךָ אוֹרָה

וּלְבָבְךָ לָהּ לְאָרוֹן.

1

לִכְבוֹד אֶחָד מֵאוֹהֲבַי הַנֶּאֱמָנִים

בַּעַל בְּעַמָּיו נִכְבָּד וּנְשׂוּא פָנִים

עֲטֶרֶת זְקֵנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים,

מִנְחָה שְׁלוּחָה הִיא

בְּאַהֲבָה רַבָּה לְאוֹת יְדִידוּת נֶאֱמָנָה.



  1. האיש [הח‘ ר’ משה ברלין], אשר על הספר השלוח לו כתבתי את השורות האלה, פגשני אחרי כן ויוכיחני כי שכחתי לנקוב את שמו על ספרי אשר שלחתי לו, אמרתי לו: דוק ותשכח! נפק דק ואשכח.  ↩

אֶל הַקּוֹרֵא / יהודה ליב גורדון

(כתוב על מחברת “מגדנות” השלוחה למנה לקורא מה“ע “המליץ” בשנת תרמ”ג).


מִי שֶׁבְּכָל הַשָּׁנָה הַשַׁח דַּאֲגָתְךָ,

נֹדְךָ סָפַר וּתְלָאוֹתֶיךָ מָנָה,

הוּא לִימֵי הַפּוּרִים עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתְךָ

מִגְדָּנוֹת אֵלֶּה שׁוֹלֵחַ לָךְ מָנָה.

קָחֵם וּבְטַח! כִּי לִדְמֵי חֲתִימָתְךָ

לֹא תוֹסִיף מְאוּם – כִּי בִּכְלַל מָאתַיִם מָנָה.

(דּוֹרֵשׁ טוֹב עַמּוֹ לפ"ק).

רעי אהובי, עד שובי אל קברי

הוא

ידידי היודע ומוקיר שפת עבר, האוהב על שירי יהודה להתענג, באהבת ימי עלומים נפשי קשורה בנפשו, סירקין (של זהב) 1

זֶה עֶשְׁרִים וְשֶׁבַע שָׁנָה לָנוּ

מֵעֵת בִּבְרִית אַהֲבָה בָּאנוּ:

אָז נַעַר הָיִיתִי

וְקָדִים רָדַפְתִּי,

בִּשְׂפַת עֵבָר הָגִיתִי

וְלִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר נִכְסַפְתִּי

עַתָּה זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי

וּמִטָּעוּתִי לֹא שָׁבְתִּי;

חָתוּם בִּצְרוֹר זֶה פִּשְׁעִי

כָּל עָוֹן וְכָל חֵטְא

שֶׁחָטָאתִי בְּטִפְשׁוּת הָעֵט,

וּלְפָנֶיךָ אוֹתוֹ בְּהַגִּישִׁי

חַטֹּאת נְעוּרַי תִּזְכֹּר

וְתִזְכֹּר אֶת נְעוּרֵינוּ,

וְהָיִיתָ נֶאֱמָן בִּבְרִיתֵנוּ

וּבְאַלּוּף נְעוּרֶיךָ לֹא תִשְׁקֹר.

בָּעִיר הַבִּירָה,

כ"ט לִסְפִירָה

בִּשְׁנַת: “כָּל יְמֵי חַיַּי אָשִׁירָה”

חוּץ מִיוּ"ד צְעִירָה.

תרמ"ד.


  1. קדושין ל"א.  ↩

מֵאָה שָׁנִים הַיּוֹם – מִנִּטְפֵי-אוֹרָה

יַד הַיּוֹצֵר אָז בֵּית חֹמֶר רֶקָמָה

וּנְשָׁמָה נָפַח בּוֹ זַכָּה וּטְהוֹרָה,

וּכְמַלְאַךְ פָּנָיו שְׁלָחָהוּ הָאֲדָמָה.

שְׁלָחָהוּ לִשְׁמֹר עַמּוֹ מִן הַשָּׁאטִים אוֹתָם,

לִבְנוֹת הֲרִיסוּתוֹ וּלְחַזֵּק בֶּדֶק,

לִרְפֹּא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּלְחַבֵּשׁ עַצְּבוֹתָם,

לְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף וְלִרְדֹּף צֶדֶק צֶדֶק.

וּכְרוּב זֶה הַסֹּכַךְ בִּשְׁנוֹתָיו דֹּר דֹּרִים,

לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ מִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ,

יָקוּם עִם מְרֵעִים, יָשׂר אֶל גִּבּוֹרִים,

בַּאֲשֶׁר חֲלָלִים, שָׁם הוּא לַעֲמֹד בַּפָּרֶץ.

עַמִּי, מִי סָכַךְ אֶל רֹאשְׁךָ בְּיוֹם נָשֶׁק,

בְּכֹל אֲשֶׁר שָׂמוּ בְּמָתְנֶיךָ מוּעָקָה?

זִכְרוּ יְמֵי מִצְרַיִם, זִכְרוּ חֲמַת דַמֶּשֶׂק,

זִכְרוּ רוּמִינְיָא, סוּרִיָא וּמַארָקָא.

זִכְרוּ כִּי כַשָּׂר הַגָּדוֹל מִיכָאֵל

בָּא גַם אֶל אַרְצֵנוּ שַׂר זֶה פַּעֲמָיִם

זִכְרוּ צִדְקַת פִּזְרוֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל,

זִכְרוּ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹכֵכִי, יְרוּשָׁלָיִם!

שׁוּרוּ תָּוֵי פָנָיו פֹּה עַל הַלּוּחַ

אִם לֹא כָּל מַעֲלוֹת רוּחוֹ בָּם רֹאוֹת עֵינָיִם:

יִרְאַת חֵטְא, עַנְוָה צֶדֶק וּנְדיבוֹת רוּחַ,

וְעַל כֻּלָּן – אַהֲבַת עַמּוֹ, חִבַּת יְרוּשָׁלָיִם!

מֵאָה שָׁנִים הַיּוֹם מֵעֵת אֵלֶּה הַפָּנִים,

מִנִּטְפֵי-אוֹרָה בִּידֵי יוֹצְרָם נָכוֹנוּ,

וּבְעֵט בַּרְזֶל מִשְׁמֶרֶת לִבְנֵי בָנִים,

עַל לוּחַ זֶה אִתָּם אוֹתָם חַקֹּנוּ.

וּלְנֶגְדָּם פָּנֶיךָ תָּמִיד בִּרְאוֹתָם,

תָּבֹא גַּם רוּחֲךָ בִּלְבַב אַחֵינוּ,

וְשָׂמוּ אֶת צִיּוֹן עַל לִבָּם כַּחוֹתָם,

יְנַחֲמוּ חָרְבוֹתֶיהָ וַעֲפָרָהּ יְחוֹנֵנוּ.

אָז תָּרוּם בְּכָבוֹד קֶרֶן עַמֶּךָ –

וּכְבֶן-עַמְרָם אָז מֵעַבְדוּת גְאָלָנוּ

כֵּן אַתָּה, בֶּן עַם-רָם, לְקֵץ יָמֶיךָ

פָּנֶיךָ יֵלְכוּ וַהֲנִיחוֹתָ לָנוּ.


נעשה ונגמר בשנת המאה לחיי השר הצדיק שליט“א, ה' אלפים תר”מד ליצירה, ויתנו קול ביהודה ובירושלים להביא לה' משאת משה עבד האלהים על ישראל במדבר (ד“ה ב' כ”ד, ט) לפ"ק.

(צבי הירש רבינאוויץ)

[אחרי שלחו לי את ספרו בל' רוסיא ע“ד יוצאי הצבא מישראל, אשר בו יסתום פיות מקטרגינו בהראותו לדעת במספרים ברורים כי ב”י לא יבריחו ולא יעלימו את חניכיהם מעבודת הצבא].

בְּבוֹא הַמַּבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר

הִצִּילָם נֹחַ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר,

בַּהֲבִיאוֹ אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה,

מִכָּל הַחַי לְמִינֵהוּ זָכָר וּנְקֵבָה.

מַבּוּל מֵי-מרִיבָה נִתַּךְ עָלֵינוּ עָתָּה

וְנֹח מֵאוֹיְבֵינוּ הָיִיתָ לָנוּ אָתָּה,

אֶת קַסְתְּךָ נָתַתָּ לַשְׁבִּית הָאֵיבָה

וּתְבוּנָתְךָ צֹ הַ " ר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה.

לכבוד ידידי העורך ומוציא דברי הימים לבני ישראל ברוסיא ד"ר קאנטאר


בַּחֲבָלַי עַל הָאָבְנָיִם בְּכָרְעִי לָלֶדֶת

אַתָּה הַרוֹפֵא הָיִיתָ לִי הַמְיַלֶּדֶת;

עַתָּה הַיֶּלֶד הַיֻּלָּד עַל בִּרְכֶּיךָ

הִנֵּהוּ נִצָּב עִמָּךְ, לְךָ הֲבֵאתִיהוּ;

יִמְצָא נָא חֵן וְשֵׂכָל טוֹב בְּעֵינֶיךָ

הִשְׁתַּעֲשֵׁע בּוֹ וֶאֱהוֹב אֶת אָבִיהוּ1.


  1. תפלתי זאת בעונותי הרבים לא נתקבלה ואהבת האיש הזה אולי לא ארכה רק עד “היום”; מה היום הולך ואינו חוזר כך היא הלכה ואיננה חוזרת. (הערה משנת תרמ"ה).  ↩

לְמַגִּיהַּ הַסְּפָרִים / י"ל גורדון

(אשר תבע בפה אחוז אחד מהם לו לדורון)


כִּמְבַקַּר הַסְּפָרִים בִּדְפוּס וּמַגִּיהַּ

אָחוּז אֶחָד מֵהֶם בְּצֶדֶק לָךְ מַגִּיעַ,

יַעַן כִּי אַתָּה תִשָּׂא עֲוֹנוֹתַי,

כִּי כָל מִשְׁגֶּה וָחֵטְא מִשְּׁגִיאוֹתַי,

אֲשֶׁר יִמְצְאוּ הַקּוֹרְאִים הַנְּבוֹנִים שָׁם,

יִתְלוּ עָלֶיךָ, יֹאמְרוּ: בָּךְ הָאָשָׁם.

לִידִידִי הָרַב הֶחָכָם רַב-הַפְּעָלִים

מַשׂכִּיל יְרֵא-חֵטְא, רַב רָחוֹק מֵהֲבָלִים,

כ“ש הר”ר שְׁלֹמה זַלְמָן פּוּחֶר

רַב בק"ק מִיטַוֵּי וּמְרֻצֶּה לָעָם,

כִּי כַּחֲצִי יוֹבֵל שָׁנִים הוּא חוֹנֶה שָׁם

וּמֵאָז נָכוֹן כִּסְאוֹ, וְתָמִיד יְבֻחַר.

להמשורר הצעיר, הסופר המהיר

השר שיר ה' בלשון נכר


עָלֶה נָבַל אָנֹכִי – אַתָּה צִיץ פֹּרֵחַ,

יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי – אַתָּה מָלֵא לֵחַ;

יוֹמִי יִפְנֶה לַעֲרֹב, זִמֹּתַי נִתָּקוּ –

בָּךְ חָזוֹן וָנֹעַר נִפְגָּשׁוּ נָשָׁקוּ.


הֵא לָךְ קֹמֶץ עָלִים! הֲפֹךְ בָּם כִּי בָם שַׂמְתִּי

אֶת כָּל חֲלוֹמוֹתַי בִּימֵי חָלְדִּי חָלַמְתִּי,

וּבְעֵת גַּם חָלְדִּי זֶה לַחֲלֹם עָבַר יָהִי

הֵן אַתָּה לַחֲלֹם בִּמְקוֹמִי אָז תָּהִי.


רוּחַ שִׁיר אֲדֹנָי פָּעַם תְּפָעֲמֶךָ

וּבְלִבְּךָ תּוּקַד אֵשׁ אַהֲבַת עַמֶּךָ,

וּשְׂפָתוֹ בִּשְׂפָתְךָ אִם אָמְנָם אֵינֶנָּה

כָּל בְּנוֹת שִׁירֶךָ לְשִׁבְרֵנוּ תֵּהִימֶנָּה;


וְשִׁבְרֵנוּ גָּדוֹל כַּיָּם, אֵין גְּבוּל לַקָּרֶץ,

נַאֲקָתֵנוּ עוֹלֶה מִקְּצוֹת כָּל הָאָרֶץ;

בֵּין כָּל עַם וְלָשׁוֹן נִרְדַּפְנוּ, עֻנֵּינוּ,

וּבִלְשׁוֹן כָּל עַם יִשְׁמַע בִּכְיֵנוּ.


הָרֵם אֵפוֹא קוֹלְךָ קוֹל חוֹצֵב לֶהָבוֹת,

הַכֵּה הַכִּנּוֹר וְיִרְעֲשׁוֹ הַלְּבָבוֹת!

אִם יָכֹל לֹא נוּכַל לַעֲזֹר לַצָּרָה –

נָקַל חָלְיֵנוּ בְּהֵאָנְחֵנוּ מָרָה.


שִּׁירָה שִׁירֶיךָ לִמְשַׂנְּאֵינוּ בִּלְשׁוֹנָם,

סַפֵּר לָהֶם עָנְיֵנוּ, סַפֵּר אֶת זְדוֹנָם;

מַה-נַּטִּיף לָעִבְרִים? הֵם עָנְיָם יֵדָעוּ!

נַטִּיף לָעַמִּים – יֶחֶרְדוּ, יִשְׁמָעוּ!!


שוואלאווא (הסמוכה לפ"ב) ט“ו תמוז תרמ”ד.

לדוב בן אליעזר יצחק שפירא


"שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ, הַדֹּב,

תֶּאֱהַב דְּבַשׁ לֶאֱכוֹל אוֹתוֹ,

אָכֵן אֱכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא-טוֹב

פֶּן תִּשְׂבְּעֶנוּ וַהֲקֵאֹתוֹ.

חַכֵּה עַד תִּגְדַּל וְרִבִּיתָ

אָז אֱכֹל דְּבַשׁ בְּנִי דַּיֶּךָ;

הִנֵּה גַם דִּבְשִׁי לְפָנֶיךָ –

מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה אוֹתוֹ רִידִּיתָ".


סטפ"ב תרמ"ד, ח' טבת.

אֶל זַאטוּטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנֶּחְמָדִים

יוֹשְׁבֵי בְשֶׁבֶת תַּחְכְּמוֹנִי וּפְנֵיהֶם דֶּרֶך הַקָּדִים,

הַעוֹשִׂים תּוֹרָה וְחָכְמָה לִצְמָדִים,

אוֹחֲזִים בָּזֶה וְגַם מִזֶּה לֹא תָנִיחַ יָדָם

לִמְצוֹא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וָאָדָם

בַּעֲלֵי בְּרִית הַחֶבְרָה קָדִימָה בְּוִויען.

[על הספר אשר שלחתי במתנה להבביבליותיקה אשר יסדו נערי בני ישראל יוצאי רוסיה בפאריז, אשר חברו יחדו בחברת “בני ציון”]:

לִ“בְנֵי צִיּוֹן” הַיְקָרִים

בְּפַארִיז אֵם הֶעָרִים

לִבְרִית אַחֲוָה וּלְפָתִיל צָמִיד

וּלְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד

מֵאֵת אֲחִיהֶם בֶּן אֶרֶץ מוֹלַדְתָּם…

אַחֵינוּ הָרְחוֹקִים, אַחֵינוּ הַקְּרוֹבִים,

הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה,

בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם לַיָּמִים הַטּוֹבִים,

בֵּרַכְנוּכֶם לַשָׁנָה הַחֲדָשָׁה!

אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַשְׁפִּיעַ עֲלֵיכֶם

מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ,

וִהְיִיתֶם טוֹבִים אַתֶּם וּבְנֵיכֶם

שַׁאֲנַנִּים מִפַּחַד מִכָּל אֵיד וָפָרֶץ;

אַךְ זִכְרוּ מֵרָחוֹק אֱלֹהֵיכֶם וְתוֹרָתוֹ

זִכְרוּ אֶת עַמְּכֶם, זִכְרוּ אֶת שְׂפָתוֹ,

כִּי רַק אֵלֶּה הֵם הַיְתָרִים הַלַּחִים

הַמְחַבְּרִים אוֹתָנוּ לָעָם וּלְאַחִים.

לְכָל עַמֵּי הָאָרֶץ וּלְכָל הַלְּשׁוֹנוֹת

יֵשׁ מַלְכִיּוֹת וְשׁוֹפָרוֹת – אֲרָצוֹת וּצְבָאוֹת–

וַאֲנַחְנוּ אֵין לָנוּ בִּלְתִּי אִם זִכְרוֹנוֹת,

רַק מֵהֶם לָנוּ לַחַיִּים תּוֹצָאוֹת.

(תרמ"ח).

א

הַשָּׁנָה הָעוֹבֶרֶת

הָיְתָה כִּמְשַׁמֶּרֶת –

קָלְטָה הַשְּׁמָרִים וּפָלְטָה הַיָּיִן,

וְהִנֵּה בְיוֹם הַמָּחֳרָת

בָּאָה שְׁנַת המחר"ת

נוֹחִילָה לָאֵל, לוֹ נִשָּׂא עָיִן,

כִּי הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה

לֹא תַרְאֵנוּ קָשָׁה

וְתִהְיֶה לְכָל יִשְׂרָאֵל שְׁנַת בְּרָכָה,

וְגַם לְךָ יְדִידִי וּלְכָל בֵּיתְךָ כָּכָה.

תִּקְוַת ה' מְעֻזְכֶם, אַל תַּעָצַבוּ:

לְשָׁנָה טוֹבָה לְאַלְתַּר תִּכָּתֵבוּ!

ספ“ב, ער”ה תרמ"ח.

ב

בְּאַחֲרִית הַשָּׁנָה הָעוֹבֶרֶת

“לְאַחֲרִית” הַשָּׁנָה הַבָּאָה לִקְרָאתֵנוּ

תַּעֲלֶה בְּרָכָה וְשָׁלוֹם עֲתֶרֶת

לְךָ וּלְבֵיתְךָ וּלְכָל בְּנֵי בְרִיתֵנוּ.

יִשְׁלַח לְךָ הָאֱלֹהִים בְּרָכָה בְּכָל יְגִיעָךָ

וְלִמְחוֹז כָּל חֲפָצֶיךָ יְגִיעָךָ

וִיחַדַּשׁ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל שָׁנָה טוֹבָה

שְׁנַת “הַפִּדְיוֹן וְהַצָּלָה וּגְאֻלָּה קְרוֹבָה”.

ספ“ב, ער”ה תרמ"ט.

[על לוח תמונתו]


לְאִיסַ"י הַבַּבְלִי, בַּעַל תּוֹרָה וְאִישׁ מִדּוֹת,

רַךְ בַּשָּׁנִים וְאָב בַּחָכְמָה וְחָשׁ לוֹ עֲתִידוֹת –

לְזִכְרוֹן יְמֵי שִׁבְתֵּנוּ יַחַד וּלְאוֹת אַהֲבָה וִידִידוּת.


בעיוה“כ, תרמ”ט ספ"ב.

(הנקרא גם בשם “שלום עליכם”)


לִשְׁלוֹחַ לְךָ דָּבָר מִן הַמּוּכָן

אֵין לִי לֹא שִׁיר וְלֹא דְבַר תּוֹרָה,

וְלָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ לַעֲלוֹת לְדוּכָן

אֵין הַשְּׁכִינָה עַתָּה עָלֵי שׁוֹרָה –

אִיבְּרִיגֶענְס דַארְפְט אִיהר נִיט שְׁטַארְק זוּכֶען,

אִיהר וֶועט לַייכְט גֶעפִינֶען דִיא סְחוֹרָה.


אסרו חג השבועות, תרמ“ט, ספ”ב.

[לשרה שפירא]

לַאֲחוֹתִי בַת צִיוֹן הַיְקָרָה

חֲבֶרְתִּי בְּהֵיכַל הַשִּׁירָה,

עַלְמָה יָפָה וּבָרָה

בָּשָּׁנִים רַכָּה וּצְעִירָה

וּמְלֵאתִי דַעַת וּנְהָרָה

וּבַחָכְמָה אֵם וּגְבִירָה,

זֶה שְׁמָהּ וְזִכְרָהּ: שָׂרָה

פְּרִי עֵץ הָדָ’ר'1 שַׁפּירָא

שָׁלוּחַ סֵפֶר זֶה לְאַזְכָּרָה

מֵאֵת מְחַבְּבָהּ וּמוֹקִירָהּ.

המחבר

ערב ראש שנת 1891 למספרם, ג' שבט תרנ"א.


  1. כך צ"ל וכך תתקני על הספר אשר שלחתי לך.  ↩

לִידִידִי מַר-חֲבִיבִי הָרַב הֶחָכָם הַכּוֹלֵל

עוֹשֶׂה גְדוֹלוֹת בְּקֶרֶב עַמּוֹ, רָב – כֹּל מְחוֹלֵל:

מַרְבֶּה חָכְמָה בְּיִשְׂרָאֵל לִבְלִי בַחשֶׁךְ יִתְגּוֹלֵל

וּמַרְבִּיץ בּוֹ תוֹרָה לִבְלִי בָעַמִּים יִתְבּוֹלֵל;

וּבִתְהֹמוֹת הַנְּשִׁיָּה הוּא צוֹלֵל

וְשָׁם חשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר גּוֹלֵל

וּמוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל

וּמְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת מִימֵי הַמְּצוּקוֹת כָּעֵת

אֲשֶׁר נוֹגֵשׂ מְעוֹלֵל

דִּכָּא לָעָפָר נַפְשֵׁנוּ וּבְעַמֵּנוּ הִסְתּוֹלֵל –

זֶה דּוֹדִי וְזֶה רֵעִי עַד סְתִימַת הַגּוֹלֵל

הר“ר חַיִּים יוֹנָה גּוּרְלַאנד חוב”ק אֹדֵיסָא וְהַגָּלִיל

יַעֲלֶה וְיִצְמַח כְּגַן רַטֹב וְאַל יִיבָש וִימוֹלֵל1.


ספ“ב, ביום ד' ז”ך תשרי תר"ן.


  1. גם תפילתי זאת לא נתקבלה, כי למועד הזה בשנה האחרת בעמוד הר“ר חיו”ג על הבמה לדרוש ברבים בבית הכנסת, על פני כל אחיו נפל וכראש שבלת התמולל. (הערה ממוש“ק פ' זכור, תרנ”א.)  ↩

לְשָׂרָה הַחֲמוּדָה 1


לֹא שִׁירִים נִשְׂגָּבִים עֲמַל הַמְּלִיצִים,

לֹא רָזִים וּרְמָזִים כִּמְחַשְּׁבֵי קִצִּים

לֹא דִבְרֵי רִיבוֹת עִם בַּעֲלֵי חִצִּים,

הָעוֹשִׂים בֵּית ה' לִמְעָרַת פָּרִצִים,

כּוֹתְבִים שִׂטְנָה וּמְדַבְּרִים לִשְׁנָא בִּישָׁא

בִּגְלַל חֵלֶק רָזֶה בִּסְעֻדַּת חֶבְרָה קַדִּישָׁא –

לֹא אַחַת מֵאֵלֶּה לָךְ הַיּוֹם אַגִּישָׁה,

(לָהֶם הֵן אוֹמְרִים: אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה!)

כִּי אִם מַעֲשֵׂה צַעֲצוּעִים וּפְטוּרֵי צִצִּים

לְעַטֵּר בָּמוֹ אֶת רֹאשׁ הַיָּפָה בַּבָּנוֹת.

וּלְמַעַן יָעָרְבוּ דְבָרַי לְחִכָּהּ

הוֹסַפְתִּי עֲלֵיהֶם מִינֵי מְתִיקָה

מִזִּמְרַת עִיר הַבִּירָה תַּעֲרוּבוֹת מִגְדָּנוֹת.

וְהָיוּ אֵלֶּה הַמִּגְדָּנוֹת וְהַטּוּרִים

לְמָנָה לָהּ מֵאִתִּי בִּימֵי הַפּוּרִים

לְקַיֵּם בָּהּ מִצְוַת מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת

כְּשֵׁם שֶׁקִּיְמָה בִי הִיא – לָאֶבְיוֹנִים מַתָּנוֹת.

***

וַאֲנִי יָמִים רַבִּים נִמְלַכְתִּי בְכִלְיוֹתַי

בַּמָּה אֲשַׁלֵּם לִידִידָתִי הַנְּדִיבָה

אֶת מִנְחָתָהּ הַנֶּחְמָדָה לִי הִקְרִיבָה?

נִמְלַכְתִּי, נוֹעַצתִּי,

וּבָאַחֲרֹנָה חָרַצְתִּי

לָמֹד לָהּ בְּמִדָּתָהּ

לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר עָשָׂתָה

לְהָבִיא לָהּ מִנְחָה מִמַּעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתַי:

אָז אָסַפְתִּי אֶת שְׁיָרֵי שִׁירַי,

מֵהֶם חֲרוּזִים מְפֻזָּרִים

כְּתוּבִים עַל גַּבֵּי הַסְּפָרִים

אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי לְיוֹדְעַי וּמַכִּירַי,

וּמֵהֶם מקאמא"ת וְדוּגְמָאוֹת

וּמִכְתָּמִים וּפַרְפְּרָאוֹת.

כִּי אָמַרְתִּי הִנֵּה שָׂרָתִי הַיְדִידָה

מִמַּעֲשֶׂיהָ נִכָּר כִּי הִיא חֲסִידָה,

חֲסִידָה אֲנָפָה, חֲסִידָה בַּשָּׁמַיִם,

מַאֲמִינָה בַּצַּדִּיק וּבְרַבָּהּ אֲדוּקָה,

וְלִבִּי בָּטוּחַ כִּי תְקַבֵּל בִּתְשׁוּקָה

מִשֻּׁלְחַן רַבָּהּ אֵלָּה הַשִּׁירַיִּם,

וּבָזֶה תִּזְכֶּה לְהַעֲלָאַת הַנְּשָׁמָה

לְמַדְרֵגָה רָמָה.


  1. היא העלמה הבכורה מרת שרה שפירא בעיר דווינסק, אשר שלח לה המשורר ביום א‘ י“ב אדר שני תרנ”א (בתור משלוח מנות לפורים) קונטרס קטן בשם פטורי צצים בשני חלקים. חלק א: כתובות שעל גבי הספרים, א) אצל הבאראן גינצבורג. ב) להשר מונטיפיורי. ג) להמשורר פרוג. ד) לזקן. ה) לי“ה סבר”י. ו) להחכם צה“ר. ז) למי שהיה ידידי. ח) לנגיד אבד שמיה. ט) למגיה הספרים. י) לרייכערסאןץ יא) לחיו”ג. יב) להרב פוחר. יג) לפלוני אלמוני. יד) לבעלי החברה “קדימה” בוייען. טו) לבני ציון בפאריז. טז) אחרון אחרון חביב. – חלק ב: שירי השירים אשר ליהודה הלוה (דוגמאות מספר אשר לא נשלם ולא ישלם), ואלו הם: א) גלגל החוזר. ב) אל מקאמת (במקום הקדמה). ג) דבור מפוצץ. ד) שמוע שמעתי אפרים מתנודד. ה) קול ברמה נשמע (מוסב שם: ורוח הקודש לעמתו מרעים). ו) סוד העבור (שיחה בין ויזתא וחרבונה). ז) על מפלת שטרוסבערג. ח) לאיש עשיר כו’. ט) על האשה… במות בנה. י) על החנות החדשה לגרגרנים. יא) מה שהיו ליצני הדור אומרים. יב) סוף דבר. – כל השירים האלה באים פה כל אחד במקומו.  ↩

מַה שֶּׁהָיוּ לִיצָנֵי הַדּוֹר אוֹמְרִים / י"ל גורדון

[לשרה שפירא]


לוּ יָצֹא יָצָא הַקּוּנְטְרֹס הַזֶּה 1לָאוֹר

הָיוּ אוֹמְרִים עַל מְחַבְּרוֹ לִיצָנֵי הַדּוֹר:

כָּל יָמָיו הִרְבָּה עָלֵינוּ זִמְרַת נְבָלָיו

וּלְעֵת זִקְנָתוֹ סָר רוּחוֹ מֵעָלָיו

וַיֹאמֶר אֶת קַסְתּוֹ מִיָּדוֹ הַפִּיל

וַתָּבֹא עַלְמָה תוֹפֶשֶׂת מַחַט וָעַט יַחַד,

וַתַּגֶּשׁ לוֹ מִנְחָה, רִקְמָה מַעֲשֵׂה מַחַט,

וּבְקוּפָא דְמַחְטָא הֶעֶלְתָה אֶת הַפִּיל.


  1. “פטורי צצים”, ראה הערה בשיר “מכתב מאת יהודה לשרה החמודה”.  ↩

1

לַבַּת הַבְּחִירָה

שָׂרָה שַׁפִּירָא

עַל נְהַר דִּינָא בַּמְּצוּדָה

מֵעִיר הַבִּירָה

מִנְחָה מֵאֵת יְהוּדָה

אֲפִיקוֹמָן לִסְעֻדָּה.

יְדִידָתִי!

אֶתְמוֹל לְהַגִּיד לָךְ שָׁכַחְתִּי

כִּי בַּמִּנְחָה שֶׁשָּׁלַחְתִּי

יֵשׁ פְּשָׁט וְיֵשׁ סוֹד:

אֶת הַפְּשָׁט כְּבָר תֵּדְעִי

אַךְ סוֹדִי לֹא תִמְצְאִי

עַד הַגִּיעֵךְ עַד הַיְסוֹד.


תענית אסתר, תרנ“א ספ”ב.


אַחֲרֵי אָכְלֵךְ אֶת הַמַּמְתַּקִּים בַּתְּחִלָּה

אִכְלִי גַּם אֶת זֹאת הַמְּגִלָּה.


  1. המשורר שלח לה משלוח מנות לפורים תבה מלאה ממתקים, ובשולי התבה מתחת להממתקים מצאה את הגליון הזה.  ↩

לידידי מיעזעס / י"ל גורדון


לְמִי זֹאת הַמַּחְבֶּרֶת?

למִיעזֶעס לְמַזְכֶּרֶת;

לְגֶבֶר חָכָם בָּעֹז (אֵין עֹז אֶלָּא תוֹרָה!)

פאָבּוּס שְׁמוֹ וְעִמּוֹ שְׁרַא נְהוֹרָא,

עַסְקָן בִּדְבָרִים וְדַעְתָּן, חַקְרָן וּפַיְטָן,

כָּל דְּבָרָיו כְּמִיץ הַיּוֹצֵא מִן הַמַּעְטָן –

חֵלֶף “קְבֻצַת שִׁירָיו”,

מֵאֵת אֶחָד מִמּוֹקִירָיו.–


ספ“ב, י”ב אייר (כ“ו למב”י) תרנ"א.

עַל מַחְבַּרְתּוֹ “מִבַּיִת וּמִחוּץ”


שְׁכֵנִי בְּחַצְרוֹת אֱלֹהִים, חֲבֵרִי בְּהֵיכַל שִׁירָתֵנוּ הַנֶּחְמָדָה

קִבַּלְתִּי סִפְרְךָ בְּתוֹדָה וּקְרָאתִיו בְּתִמְהוֹן לֵבָב וּבִרְעָדָה.

אִלּוּ עָבְרָה עָלֶיךָ גַּם אַחַת מִנִּי שֶׁבַע מִן הַדְּבָרִים שֶׁבְּגוֹ

הֲרֵי אַתָּה בְעֵינַי כְּשַׁדְרַךְ, כְּמֵישַׁךְ אוֹ כַעֲבַד-נְגוֹ,

כִּי מִן הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר תְּסַפֵּר סָמְרָה שְׂעָרַת בְּשָׂרִי

וְכֵן רָאִיתִי גַּם אֶת הַדִּמְעָה אֲשֶׁר בָּכִיתָ עַל צַוָּארִי.

וַאֲהָהּ כִּי עוֹד אוֹסִיף דִּמְעָתִי אַרְיָוֶךְ,

בֶּאֱמוֹר לָךְ, כִּי עוֹד תֶּאֱרַךְ מַחֲלָתִי,

כִּי עוֹד הַיּוֹם רְפוּאָה שְׁלֵמָה לֹא מָצָאתִי

וְעוֹדֶנִּי עוֹמֵד בֵּין הַחַיִּים וָמָוֶת בַּתָּוֶךְ.

ביום קומי מערש דוי, כ“ח חשון תרנ”ב, ספ"ב.

לְיַעֲקֹב בֶּן יְשַׁעְיָהוּ הַסַּנֵגוֹר הַכָּשֵׁר

אֲשֶׁר עָמְדוּ רַגְלָיו עַל הַר הַזֵּיתִים,

מֵאֵת הַקַּטֵּגוֹר הַלְּאֻמִּי יְהוּדָה בֶּן אָשֵׁר

אֲשֶׁר קָם הַשָׁנָה מֵעִם הַמֵּתִים,

מִגַּבְרָא דְמוֹקִיר יָתֵיהּ וְרָחִים –

בְּרָכָה לְרֹאשׁ שְׁנַת הָאֶזְרָחִים.

תַּתַצַ"ב.

סטפ“ב י”ב טבת בשנת יעקב בן ישעיה מזאה

[לפ“ק אחרי גרוש ה”יודין"1] ממאסקוי.


  1. כלומר, כשתכחיד את שלושת היודין של יעקב וישעיה יצא לך הפרט.  ↩

[על ספרי כל כתבי יל“ג, ח”א]


לאיס"י אִישׁ חֲמֻדוֹת נָטַע נַעֲמָן,

הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֳמָן,

מָלֵא חָכְמָה וְתוֹרָה כִּמְלֹא הָעֹמֶר מָן

וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ רַק מִילְיוֹן אֶחָד מְזֻמָּן, –

מֵאֵת אוֹהֲבוֹ וּמְכַבְּדוֹ בְּכָל עֵת וּזְמָן.


המחבר

יום א' י“א אייר, כ”ו למב“י, תרנ”ב, ספ"ב.


לָמָּה תִבְכֶּה, לָמָּה תֵילִיל, נֹדֵד חַלֵכָה,

עַל עֲזָבְךָ אֶרֶץ הֱקִיאַתְךָ מִגֵּוָה?

הִנֵּה גַּם אָנֹכִי מֵאַרְצִי אֵלֵכָה,

גַּם הִיא הֱקִיאַתְנִי – וְנַפְשִׁי מַה שְּׁלֵוָה.


אֲיֻמִּים הַחַיִּים וְנוֹרָא מוּתֵנוּ…!

אַךְ אַל נָא שְׁנֵינוּ מִפְּנֵיהֶם נֵחַתָּה,

לֹא עֵצִים יְבֵשִׁים אָנֹכִי וָאָתָּה,

וּמֵגָּלָם קַהָה לַכְחִיד עָצְמֵנוּ.


אַתָּה הֹלֵךְ לְחַיִּים – לֵךְ וְהִלָּחֵם,

וַאֲנִי עַל מִשְׁכָּבִי אַשְׁלִים מִלְחַמְתִּי

וְכָמוֹנִי כָמוֹךָ אַל נָא נִנָּחֵם

עַל חֲלוֹמוֹת שֶׁתַּחֲלֹם וְעַל אֲשֶׁר חָלָמְתִּי.


לֹא מִקְסַם כָּזָב רָאִיתִי בַחֲלוֹמִי

וְתַרְמִית עֵינַיִם גַּם אַתָּה לֹא תֵחַז;

לָכֵן אַל תִּירָא כָמוֹנִי מִשַּׁחַת,

הֵא לְךָ עֵטִי, עֲלֵה רֵשׁ מְקוֹמִי!


ספ"ב 14 יולי 1892.

אל המתים

מאת

יהודה ליב גורדון


לִבִּי לְמוֹ אָב יִזְעָק

מאת

יהודה ליב גורדון

לִבִּי לְמוֹ אָב יִזְעָק / י"ל גורדון

אָשֶׁר מֵת בְּכ"ב לְיֶרַח טֵבֵת בִּשְׁנַת

“יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָהּ”


חֹרֶב וָקֶרַח זַלְעָפָה וָפַחַד

אֲחָזוּנִי פִתְאֹם דִּכְּאוּנִי יַחַד,

מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ אוֹתִי הִשְׁלִיכָה

הַשְּׁמוּעָה הַנּוֹרָאָה: “מֵת אָבִיךָ”.


אָבִי – עוֹד אֶל עֵינַי נִצָּב הִנֵּהוּ:

זֶה תֹּאַר יָפְיוֹ, זוֹ הַדְרַת פָּנֵיהוּ.

זֶה הוֹד הַמֵּצַח כַּשַּׁחַר זָרוּחַ,

וּמִדָבֶּרוֹ נָאוֶה עַד נִקְיוֹן רוּחַ:


זֶה גֹּבַהּ קוֹמָתוֹ, צַעֲדֵי רַגְלֵהוּ,

לִבְנַת שֵׂיבָתוֹ, אַף עֵינָיו כִּי כֵהוּ,

זֶה טוּבוֹ זֶה תֻּמּוֹ, לִבּוֹ וּבְשָׂרוֹ –

הֲלֹא חַי עוֹדֶנּוּ – לֹא שָׁב לַעֲפָרוֹ!


הָהּ תָּוֵי שַׁדַּי יַעֲנוּנִי בַּסֵּפֶר:

“אָבִיךָ אֵינֶנּוּ, נָחַת עַל אֵפֶר!”

מַה-שֶּׁהָיָה לֹא יָשׁוּב אֶל קוֹל נֶהִי

הצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ אָמַר וַיְּהִי.


אֲהָהּ, מִי הִגִּיד לִי זֶה כִּשְׁנָתַיִם

עֵת לָנוּד מִמְּקוֹמִי אֶשָּׂא רַגְלַיִם

וּבְרֹאשׁ אַנְשֵׁי בֵיתִי אוֹתוֹ נָשָׁקְתִּי

כַּחוֹתָם אֶל לִבִּי אִמַּצְתִּי חִבָּקְתִּי –


מִי הִגִּיד לִי אָז כִּי לֹא עוֹד אוֹסִיפָה

עוֹד כָּל עֵת חָלְדִּי אֶת פָּנָיו אַשְׁקִיפָה

כִּי אֵלֶּה הַנְּשִׁיקוֹת וּרְאוּת עֵינָיִם

אַחֲרוֹנוֹת הֵנָּה לִי תַּחַת שָׁמָיִם?!


אַשְׁרֵיכֶם, אַחַי, כִּי עִמּוֹ הֱיִיתֶם

וּבְטֶרֶם מוּתוֹ עוֹד פָּנָיו חֲזִיתֶם

וַתְּחַבְּקוּ עוֹד פַּעַם וַתְּנַשְּׁקוּ אוֹתוֹ

וַיְבָרֶכְכֶם אָבִינוּ עוֹד לִפְנֵי מוֹתוֹ.


וַאֲנִי הַרְחֵק מֶנּוּ – הַרְחֵק נָדַדְתִּי

עַל עֶרֶשׂ מוֹתוֹ כָּכֶם לֹא עָמַדְתִּי

וּבַעֲטֹף רוּחוֹ עֵינָיו לֹא עַצָּמְתִּי

וּמִשְּׁמוּעַת מוֹתוֹ פִּתְאֹם נִפְעָמְתִּי.


כַּפְּרִי נָא לִי, נֶפֶשׁ אַָבִי שֶׁאָהַבְתִּי,

כִּי לֹא הִכַּנִי לִבִּי, כִּי בֶטַח יָשָׁבְתִּי,

כִּי לֹא עַל עָב קַל מִהַרְתִּי אֵלַיִךְ

עֵת צִירֵי מָוֶת נֶהֶפְכוּ עָלָיִךְ


אִם לֹא בָאתִי אֵלַיִךְ פֹּה בָּאָרֶץ

לִרְאוֹתֵךְ אַחֲרוֹנָה לִפְנֵי הַקָּרָץ

בּוֹא אָבוֹא אֵלַיִךְ – חִישׁ יוֹמִי יַגִּיעַ –

בֵּית מוֹעֵד כָּל חַי בִּמְרוֹמֵי רָקִיעַ.


הָהּ, כִּי נֶאֱסַף אִישׁ הַחֶסֶד!

מאת

יהודה ליב גורדון

(חָרוּת עַל קֶבֶר אֲבִי חוֹתַנְתִּי)


תַּנְחוּם אָיִן, מָרֵי נֶפֶשׁ קוֹנֵנוּ!

נֶאֱסַף אִישׁ חַסְדְּכֶם כָּל רָעַב מַשְׂבִּיעַ,

חוֹלֵק עִם עָנִי, כָּל אֻמְלָל מוֹשִׁיעַ;

מִי יוֹשַׁע עַתָּה? עַל מִי תִּשָּׁעֵנוּ?

בִּגְבוּרוֹת בָּא – וּלְצִיּוֹן עִיר קָדְשֵׁנוּ

נִכְסַף עֲלוֹת. “שָׁם – אָמַר – אַרְגִּיעַ”.

מָוֶת קִדְּמוֹ; פֹּה קֶבֶר לוֹ הִצִּיעַ.

אוֹיָה, כֵּן יִכָּזְבוּ כָּל חֲפָצֵינוּ!

יוֹם חֹדֶשׁ טֵבֵת אֶל אַחֲרִי"ת הִגִּיעַ,

רַבּוּ עֲזוּבָיו הִנָּחֵם מֵאֵנוּ

הִי בָנָיו וּבְנוֹתָיו מִי זֶה יַבִּיעַ?!

כַּתְּרוּ-נָא אֲבֵלָיו, רוּחֲכֶם יַרְגִּיעַ!

הֵן מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים עָלָיו יָגֵנּוּ

נֹכַח שׁוֹפֵט צֶדֶק בִּמְרוֹם רָקִיעַ.


אַחֲרֵי מוֹת שַׁדָּ"ל

מאת

יהודה ליב גורדון

דּוֹרְשַׁיִךְ, בַּת-צִיּוֹן, יוֹם יוֹם יִמְעָטוּ

מִפְּלֵטַת מַחֲנֵךְ רַבִּים יַחָשֵלוּ;

אֵלֶּה מִכְּאֵב לֵב וָרִישׁ יִכָּשֵׁלוּ,

אֵלֶּה מִטּוּב לֵב שָׁמְנוּ וַיִּבְעָטוּ.

אֵלֶּה מֵרָשַׁע כֶּסֶל יִתְקוֹטָטוּ,

אֵלֶּה לִמְצוֹא כָּבוֹד וָהוֹן יִחַלוּ,

אֵלֶּה חֵיק נָכְרִיּוֹת חַבֵּק הֵחֵלּוּ

וִיקְהַת פָּנַיִךְ יִבְזוּ כִּי קֻמָּטוּ.

אֶחָד הָיָה שְׁמוּאֵל דָּוִד לוּצָאטוּ

לֹא שָׁעָה לִתְלָאוֹתָיו כִּי גָדֵלוּ

לֹא חָדַל עָבְדֵךְ עַד יָמָיו חָדֵלוּ,

לֹא נָטָה עַד צִלְלֵי עַרְבּוֹ יִנָּטוּ.

עוֹד שָׁטוּ הָעָם וּמִנּוּ לָקָטוּ,

עוֹד קִוּוּ כִּי דִבְשׁוֹ יִרְדּוּ יֹאכֵלוּ,

פִּתְאֹם שָׁמְעוּ מוֹתוֹ וַיִּבָּהֵלוּ

שֻׁדְּדָה אַדַּרְתָּם וּשְׁמָמָה יָעָטוּ.

אַךְ אִם בִּידֵי מָוֶת חַיָּיו נִשְׁמָטוּ

קַרְנֵי אַל-מָוֶת עַל שַׁדָּ"ל יָהַלּוּ –

וּבְנֵי דוֹרוֹ שׁוֹאֲלִים אֵלּוּ לָאֵלּוּ:

מִי זֶה יָקוּם לָנוּ בִּמְקוֹם לוּצָאטוּ?


עַל אָבְדַּן רֹאשׁ הַמְּלִיצִים מַאפּוּ

מאת

יהודה ליב גורדון

בחמשים ותשע לשנות חייו ביום הכפורים בשנת

,,כָּל יִשְׂרָאֵל יִבְכֶּה"

אַב-הֲמוֹן סוֹפְרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתָּמּוּ!

בָּרָאתָ עוֹלָמוֹת וּבְרִיּוֹת נָאוֹת בְּדִמְיוֹנְךָ,

רוּחַ הַחֹזִים דִּבֶּר בָּךְ וּשְׂפָתָם בִּלְשׁוֹנְךָ –

הָהּ, אֵיךְ עַתָּה לָנֶצַח שְׂפָתֶיךָ נֶאֱלָמוּ!


מִי יָעִיר אַהֲבַת צִיּוֹן בִּלְבַב דֹּר פָּרוּעַ?

מִי יִמְרֹט נֹצָה זָרָה מִכְּנַף עַיִט צָבוּעַ?

אַשְׁמַת הַשֹׁמְרוֹנִים מִי יוֹקַע נֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ?

פַּדְגוֹג וּמוֹרֶה מִי יֶהִי? מִי יַגִּיהַּ אֶמֶשׁ??


אֶל עוֹלַם הַחֶזְיוֹנוֹת בּוֹ תָּמִיד חָיִיתָ

בֵּין הָרוּחוֹת הַמְסַפְּרוֹת לִשְׁכֹּן עָלִיתָ,

רוּחֲךָ הַכַּבִּיר מְרַחֵף עַתָּה בֵּין כּוֹכָבִים

מֵעֲמַל נַפְשְׁךָ תִּרְאֶה תִּשְׂבַּע בַּאֲהָבִים,

אַף זִכְרְךָ לְדֹר דֹּרִים יַעֲמוֹד בְּתוֹכֵנוּ,

פָּעֳלְךָ וַהֲדָרְךָ יֵרָאוּ עַל בָּנֵינוּ.


עַל מוּת כֶּרֵמְיָה

מאת

יהודה ליב גורדון

כֶּרֶם יָהּ נֶחְרַב, כָּל עֹבְרֵי דֶּרֶךְ שֻׁסֻּהוּ

וּנְטִישוֹתָיו נִטְּשׁוּ עַד אַפְסֵי כָל הָאָרֶץ,

מִיֵּינוֹ שָׁתוּ וּבְרֶגֶל זָדוֹן יִרְמְסוּהוּ

וּמְשֻׂכָּתוֹ אֵין מֵקִים, אֵין עוֹמֵד בַּפָּרֶץ;

וַתִּרָב הָעֲזוּבָה בֵּין מַטָּעַי כֶרֶם יָהּ

עַד כִּכְרוּב הַסּוֹכֵךְ לוֹ שַׁקַמְתָּ כֶּרֶמְיָה.

יָצַרְתָּ חֶבְרַת קֹדֶשׁ וּבְרֹאשָׁהּ עָמַדְתָּ,

“כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים!” עָלֶיהָ הַדֶּגֶל,

וּמִסָּבִיב שׁוֹמְרִים עַל הַכֶּרֶם הִפְקַדְתָּ

וְתִּשְׁמֹר הַשְּׁאֵרִית לִבְלִי תִרְמְסֶנָּה רֶגֶל; –

וּבְהֵאָסֶפְךָ עַתָּה אֶל עַמֶּיךָ כֶּרֶמְיָה

הָהּ, הָחְרַב נֶחְרַב שֵׁנִית עַמֶּךָ כֶּרֶם יָהּ!


נאד של דמעות

מאת

יהודה ליב גורדון

קבֻצת כתובות שעל גבי הקברים 1

לְנִשְׁמַת עֹשֵׂה הַשַּׁחַר


פרץ סמאלענסקין

אִם הָאָדָם עֵץ שָׂדֶה – הָעָם יָעַר,

סוֹפְרָיו עֲצֵי מַאֲכָל וּפְרָחָיו נְדִיבָיו;

וּדְבַר-עֶצֶב לִרְאוֹת אַחֲרַי הַסָּעַר

עֲצֵי פְרִי וּפְרָחִים נוֹפְלִים בִּסְבִיבָיו.

עֵץ עֹשֵׂה פְּרִי הָדָר הָיִיתָ, פֶּרֶץ,

בִּתְנוּבָתְךָ מַמְתַּקִּים הִשְׁבַּעְתָּנוּ,

וּבְעוֹדְךָ רַעֲנָן נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ

וּמָתְקְךָ חָדַל… הָהּ מָה עֲכַרְתָּנוּ!

אֲגֻדַּת פְּרָחִים נוֹבְלִים לִי לָקַחְתִּי,

בִּזְמַנָּם גַּם הֵם הֲדַר יַעֲרָם הָיוּ,

וּלְכָלִיל עַל קִבְרְךָ אֹתָם הִנַּחְתִּי –

מֵי-רֹאשִׁי שָׁתוּ, דִּמְעָתִי רָוָיוּ.

זוּ כָל כֹּחִי לָךְ, אָח אֹבֵד וָרֵעַ!

מִנְחָה חֲרֵבָה אֵין שֶׁמֶן וּלְבֹנָה.

אַל נָא תָּעַט בָּהּ; הֵן מִי לֹא יוֹדֵעַ

כִּי מוֹתָר לֹא בִקְּשָׁה נַפְשְׁךָ הַנְּבוֹנָה?

עֵדִים לָנוּ עַל זֹאת כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ!

כָּל יָמֶיךָ לְטוֹבַת עַמְּךָ עָמַלְתָּ,

עָמַלְתָּ עַד כְּלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרָךָ,

עָמַלְתָּ וּמְצֹא שָׂכָר לֹא יִחַלְתָּ.

מִחוּץ וּמִבַּיִת אֶת רִיבוֹ רַבְתָּ

וּלְךָ גַּם נַפְשְׁךָ לֹא הָיְתָה לְשָׁלָל;

אֶל מוּל הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה קָרָבְתָּ,

אַף נָפַלְתָּ עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל.

לְצִיּוֹן קִנְאָה גְּדוֹלָה קִנֵּאתָ, פֶּרֶץ,

נַפְשְׁךָ וְנַפְשׁוֹתֵינוּ אֵלֶיהָ נָשָׂאתָ,

אַךְ מִנֶּגֶד רָאִיתָ אֶת הָאָרֶץ

כִּרְאוֹת חֲזוֹן לֵב – וְשָׁמָּה לֹא בָאתָ.

בִּסְפָרֶיךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֶעֱשַׁרְתָּ –

וּלְבֵיתְךָ אַחֲרֶיךָ מְאוּם לֹא הוֹרַשְׁתָּ;

אִשָּׁה וִיתוֹמִים חֲמִשָּׁה הִשְׁאַרְתָּ –

הָהּ הַצֹּאן הָהֵנָּה עַל מִי נָטַשְׁתָּ?

וּכְכָל תּוֹפֵס בָּנוּ כִּנּוֹר וָנֵבֶל

כַּיּוֹנֵק מֵאֶרֶץ צִיָּה עָלִיתָ;

אַל טַל אַל מָטָר, אַל דֹּמֶן וָזָבֶל

וּלְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי – פְּרִי הָדָר – הָיִיתָ.

הִנֵּה, אִישׁ צָמַח, צָמַחְתָּ מִתַּחְתֶּיךָ,

לִבְּךָ נְשָׂאֲךָ וּבְהִתְנַשֵּׂא נָבַלְתָּ;

מֵחֹסֶר מַיִם חַיִּים נָס לֵחָךָ

וּכְקַשׁ יָבֵשׁ מָלֵא אֻכֹּל אֻכָּלְתָּ.

גּוֹרָלְךָ גּוֹרַל הָעֵצִים כֻּלָּמוֹ

עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל פִּרְיָם יִשָּׂאוּ:

אֵי-מִזֶּה מֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ

אִם גַּם בִּמְקוֹרָם הַמַּיִם לֹא גָאוּ?

כִּי מָה כָּל עַמֵּנוּ וּמָה סִפְרָתוֹ?

חָלָל גָּדוֹל, עֲנָק שֹׁכֵב לְמַעֲצֵבָה;

כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ מְקוֹם קְבֻרָתוֹ

וּסְפָרָיו – הַכְּתֹבֶת עַל הַמַּצֵּבָה!


א

מִי יָנוּד לָךְ הַבַּת-פָּאנִיוֶעז עַל גֹּדֶל הַשֶּׁבֶר

יוֹם צֵאת מִמֵּךְ חַכְמַת נָשִׁים וַתֵּרֶד פֹּה קָבֶר?!

נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל יוֹם הַפּוּרִים, מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה שָׁבָתָה.

דַּלִּים סָפְדוּ בְכָל רְחֹבוֹת אַיֵּה עֶזְרָה בַּצָּרָתָה?

לְעֻמָּתָם כַּמַּעְיָנִים, עֵינֵי שְׁלֹשֶׁת בָּנִים יוֹרְדוֹת מַיִם,

בָּנוֹת שָׁלֹשׁ עֲדִינוֹת תִּשֶּׂאנָה קִינוֹת עַד לֵב הַשָּׁמַיִם:

תּוֹכָם יֵשֵׁב אֲבִיהֶם הַשָּׂב וְנַפְשׁוֹ מָרָה הוֹמִיָּה:

,,אֵיכָה בָּדָד יָשַׁבְתִּי!" יִקְרָא כְּבֶן-חִלְקִיָּה;

לְקוֹלוֹ בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים וְרִבֵּעִים יְמָרְרוּ בַּבֶּכִי,

עֲלֵיהֶם תֵּהֹם כָּל הָעִיר וְדִמְעוֹת עַיִן עַל כָּל לֶחִי.

זַעֲקַת רַבִּים הֵן לֹא תִבָז, אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם,

רְאֵה בִּכְיֵנוּ וּצְרוֹר רוּחָהּ אִתְּךָ בִּצְרוֹר הַחַיִּים.

בשנת ,,ויתאבלו העם מאד".

מינדל בת אלעזר, אשת ר' תנחום אהרנשטם, אם חותנתי, מתה ונקברה ביום הפורים תרט"ו).

ב

[אח ואחות מונחים תחת אבן אחת; על האבן ציור מראה ספיר כזהר הרקיע ושני כוכבים מזהירים בו].

מָוֶת חָרָשׁ מַשְׁחִית, מַה-גָבַרְתָּ מֶה-עָצַמְתָּ!

אַתָּה יָ דְךָ אָח וְאָחוֹת בְקֶבֶר אֶחָד פֹּה שַׂמוּ ָ

יַחַד יִשְׁכְּבוּן בְּפִי פַחַת וְרִמָּה אַחַת תֹּאכְלֵם יַחַד –

רִמָה הַנְמִבְזָה, אַהֲבַת אַחִים אֵיךְ תַּפְרִיעִי בְּלִי פַחַד?

בֵּן וּבַת בְּקֶבֶר אֶחָד – רְאוּ בְנֵי אָדָם וּרְעָדוּ!

הֲגַם בַּיְּלָדִים יָבֹא רֶצַח וְכִזְקֵנִים לַמָּוֶת יִצְעָדוּ?

רְאוּ בִּפְאַת יָם קֶבֶר אַחֵר – מִי זֹאת בּוֹ שׁוֹכֵבֶת

זֹאת אִמָּם זְקֵנָתָם אֲשֶׁר קִדְמָתַם יְמֵי מִסְפָּר בַּמָּוֶת

לָכֵן תֵּבְךְּ הָאֵם, דְּמָעוֹת שָׁלִישׁ כָּל יוֹם, מֵאֲנָה

מוֹת שְׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמוֹת אִמָּהּ בְּחַיֶּיהָ תְּבַכֶּה פַּעַם

נֶהִי יַכְבִּיר אֲבִיהֶם הַנִּכְבָּד בְּקוֹל חוֹדֵר לֵב וּכְלָיוֹת

פלגי מים מן העינים תּוֹרֵדְנָה אַרְבַּע אֲחָיוֹת,

נֶאֱנָחִים שְׁנֵי הָאַחִים וְכָל יוֹדְעֵיהֶם זָקֵן וָנָעַר.

חִסְמוּ פִּיכֶם וְחִתְמוּ עֵינֵיכֶם, אַל תִּשְׂעֲרוּ שָׂעַר:

שָׁם טֹהַר עֶצֶם הַשָּׁמַיִם וּשְׁנֵי כוֹכָבִים יָאִירוּ –

רְאוּ נָא וּפְנֵי מֵאִיר וְחַיָּה בִּפְנֵיהֶם תַכִּירוּ.

ג

יְמֵי חַיֶּיךָ אֲהָהּ לֹא הִגִּיעוּ לִשְׁנוֹת גָּבֶר

פִּתְאֹם נִפְתְּחוּ חַגְוֵי סֶלַע וַתִּמְצָא בָּם קָבֶר.

בֶּן תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה עֲרִירִי חָלַפְתָּ

יַד שַׁחֶפֶת עַזָּה יָמֶיךָ הִקְצִירָה וְנֶאֱסַפְתָּ,

יָצָאתָ וַתִּטֹּשׁ אָבִיךָ וְאִמְּךָ, אַחֶיךָ וְאַחְיוֹתֶיךָ,

צַעֲקָתָם הַמָּרָה לֹא הֵסִירָה אֶת מַר מוֹתֶךָ.

חִלַצְתָּ אִשְׁתְּךָ לִבְלִי תַחֲלֹץ וְאַתָּה לֹא חֻלָּצְתָּ;

קַלִּים הָיוּ יָמֶיךָ וּצְדָקוֹת רַבּוֹת קִבָּצְתָּ.

שְׂכַר פְּעֻלָּתְךָ יוֹצֵר רוּחַ אָדָם יִגְמְלֶךָ –

תְּהִי נַפְשְׁךָ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת אֱלֹהֶיךָ.

ה

2

חֶמְדַּת נָשִׁים, הֲלֹא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם שִׁבְעַת עוֹלָלַיִךְ

בָּנוֹת וּבָנִים, רַכִּים וּקְטַנִּים, אֲשֶׁר הִשְׁאַרְתְּ אַחֲרַיִךְ!

תַּאֲנִיַּת אִישֵׁךְ תִּשְׁמַע נַפְשֵׁךְ, וּבְכִי אַחַיִךְ וְאַחְיוֹתַיִךְ,

הֶגֶה כָּל מַכִּירֵךְ, וְכָל בְּנֵי עִירֵךְ, הַיּוֹדְעִים צִדְקוֹתָיִךְ,

הַנֶּאֱנָחִים מִבְּלִי הִנָּחֵם, עַל מוּתֵךְ בִּימֵי עֲלוּמָיִךְ:

תֹּמֶר פֹּרַחַת, אֵיךְ נִגְדַּעַתְּ לַשַּׁחַת! אֵיכָה בְּאִבָּם נִטְּשׁוּ בַּדָּיִךְ

נֶפֶשׁ תְּמִימָה, אֵיךְ כְּאִישׁ מִרְמָה, לֹא חָצִית יָמָיִךְ!

חַלִּי נָא הָאֵל, כִי יוֹאֵל, וִיהִי אָב וְדַיָּן לִיתוֹמָיִךְ,

וְיִתֵּן לָהֶם נִחוּמִים, וִינַהֲלֵם בְּרַחֲמִים, וִיגַדְלֵם כְּמַאֲוַיָּיִךְ.

מִפָּנָיו עֹז וָכֹחַ, יִשְׁלַח שָׁלֹחַ, גַּם לִשְׁאָר אֲבֵלַיִךְ

וְנַפְשֵׁךְ הַיְשָׁרָה תְּהִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת אֱלֹהָיִךְ!!

ו

חַיָּה בָּרָקִיעַ אַתְּ נֶפֶשׁ תַּמָּה וִישָׁרָה!

הֲלֹא בַעֲלוּמַיִךְ מַתְּ וּבַצָּהֳרָיִם שִׁמְשֵׁךְ קָדָרָה,

עוֹד לֹא תַּם אִבֵּךְ, עוֹד פָּרַחַתְּ כַּחֲבַצָּלֶת,

נָגַע בָּךְ חֶרְמֵשׁ הַמָּוֶת – וְהִנָּךְ נוֹבֶלֶת!

עֲקֶרֶת הַבַּיִת, אֵיךְ אִישֵׁךְ וּבֵיתֵךְ נָשִׁית,

בִּשְׁנַת תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים אֵיךְ אָרְחֵךְ כִּלִּית?

יְלָדַיִךְ הָרַכִּים נִטְשׁוּ עַד לֹא גִּדַּלְתְּ,

צִדְקוֹתָיִךְ חָדַלוּ עַד לֹא פִרְיָן אָכַלְתְּ.

חַיָּה בָּרָקִיעַ אַתְּ, שָׁם מֵאוֹצָר אֱלֹהֶיךָ

קַבְּלִי שְׂכַר צִדְקָתֵךְ וְחַלִּי בְּעַד יְלָדָיִךְ

ז

אַלּוֹן בְּעוֹדוֹ רָטוֹב הִפַּלְתָּ, מָוֶת,

אִישׁ בְּלֹא יוֹמוֹ הוֹרַדְתָּ גֵּיא צַלְמָוֶת;

בְּצֵאת נַפְשׁוֹ לֹא נָתְנוּ כֹּפֶר פִּדְיוֹנוֹ,

טוּב לִבּוֹ וְיָשְׁרוֹ עָשְׁרוֹ וְהוֹנוֹ,

יְגִיעַ כַּפּוֹ עָזַב סַחֲרוֹ וּמַעֲרָבוֹ,

הָהּ גַּם אִשְׁתּוֹ וְטַפּוֹ – מַחֲמַדֵּי לְבָבוֹ,

וַיִּפָּרֵד מֵאֲנָשָׁיו וַיֵּצֵא לָשׂוּחַ

בִּנְאוֹת הָרָקִיעַ בְּמֶרְחֲבֵי הָרוּחַ.

(אברהם אבלי בן טוביה מאנשיוויץ, מת י' א“ש תרי”ט)

ח

לוֹיגְזַאם יְלָדַתֵּךְ,

עִיר טֶעלְז גִּדְּלַתֵּךְ,

בְּקָאוְונָא חָיִית

עִם בַּעַל נְעוּרָיִךְ

וּבְבֶרְלִין עָלִית

אֶל בֵּית אֱלֹהָיִךְ.

פֹּה יֶהְגוּ יֵילִילוּ

גּוֹזָלִים אֻמְלָלִים,

יִתִיפּחוּ יַזִּילוּ דִּמְעָה כַּנְחָלִים,

יְקוֹנְנוּ עַל אִמָּם בְּלֵ"ב יָמֶיהָ נִגְזְרָה,

גַּם אֲבִיהֶם עִמָּם – כִּי עֲטַרְתּוֹ הוּסְרָה.

אֵיךְ צִפּוֹר טְהוֹרָה נָטַשְׁתְּ אֶפְרוֹחַיִךְ?

הָהּ אֵם טוֹבָה וִישָׁרָה אֵיךְ עָזַבְתְּ יְלָדַיִךְ?

יוֹם הוּלֶדֶת בַּעֲלֵךְ לְיוֹם מוּתֵךְ בָּחַרְתְּ,

נָטַשְׁתְּ עִירֵךְ וְאָהֳלֵךְ וּבְאַדְמַת נֵכָר נִקְבַּרְתְּ.

דָּאֲבָה נֶפֶשׁ אֲבֵלַיִךְ – מִי יְנַחֵם אוֹתָם?

אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם צִדְקוֹתָיִךְ וְיוֹבִישׁ דִּמְעוֹתָם!

(פייגא הינדא דעואל בת ר' לייב עליאשאוו. מתה בל"ב שני חייה ותנוח בברלין)

ט

אֵיכָה בִּמְקוֹם רִפְאוּת הַמָּוֶת מָּצָאתָ

בַּרְלִין הַמַּעֲטִירָה לְהֵרָפֵא עֵת בָּאתָ!

רָאשֵׁי רוֹפְאֶיהָ אֵיךְ לֹא הֶעֱלוּ תְעָלָה לְמַחֲלָתְךָ

הַרְחֵק מֵאוֹהֵב וָרֵעַ, מֵעִירְךָ וּמִנַּחֲלָתְךָ,

מֵאִשְׁתְּךָ מִבִּתְּךָ וּמִבִּנְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ,

גַּלְמוּד בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה אֵיךְ קֶבֶר לָךְ חָצָבְתָּ!

רְאֵה עֲזוּבֶיךָ אֵיךְ מִבְּלִי הִנָּחֵם יִבְכָּיוּ.

שַׁאוֶועל תִּזְעַק: רֹאשִׁי, רֹאשִׁי! וְכָל יוֹדְעֶיךָ יֶהֱמָיוּ.

וְהָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מֵשִׁיב נַפְשָׁם וָאָיִן.

נַאֲקַת בְּנֵי בֵיתְךָ מִי יָכִיל, מִי יָמֹד דִּמְעוֹת הֶעָיִן?

בִּזְכֹר שִׁמְךָ דִּמְעָתָם תָּבוֹא וְלִרְגָעִים יִזְכְּרוּךָ:

נֶפֶשׁ נְדִיבָה, לֵב טוֹב וּמֵיטִיב, וְרוּחַ נְמוּכָה,

דִּבֵק בַּחֲכָמִים וִירֵא אֵל מֵרַבִּים וּפוֹעֵל צֶדֶק וָיֹשֶׁר,

נִכְבָּד בְּיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם, עָמַל וְעֹשֶׂה בְּמִשְׁפַּט עֹשֶׁר,

יָגַעְתָּ וּמָצָאתָ אַךְ מִטּוּבְךָ פֹּה לֹא שָׂבַעְתָּ,

אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע שָׁנִים רַק חָיִיתָ – וְגָוַועְתָּ.

לֵךְ אֵפוֹא בְכֹחֲךָ זֶה לִפְנֵי אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת

וּבֹא עַל שְׂכָרְךָ בְּצֵל שַׁדַּי, שָׁם עַל מֵי-מְנוּחוֹת.

(אברהם גרשון בן דניאל (קאפעלאנסקי) משעאוועל, ינוח בברלין. [ה' אב תרכ"ג])

י

רְאִי חַיִּים לָנֶצַח, אִמֵּנוּ הַנְּעִימָה,

בַּת טוֹבִים, אֵם עֲדִינָה, נֶפֶשׁ תְּמִימָה:

תְּנִי נַחַת וּמַרְגֹעַ לַעֲצָמַיִך הַיְעֵפוֹת

אַחֲרֵי הַרְבֵּה נְדוּדִים שִׂטְנָה אַף מַדְחֵפוֹת.

הֵן פֹּה אֵין מַכִּיר לָךְ פֹּה גַּלְמוּדָה נִשְׁאַרְתְּ,

כִּי בְּעִיר אַחֶרֶת מַתְּ וּבֵין זָרִים נִקְבַּרְתְּ,

הַרְקִיעִי אֵפוֹא מִקִּבְרֵךְ זֶה לִשְׁחָקִים,

נוּחִי שָׁם נֶצַח בְּחֵיק הוֹרַיִךְ הַצַּדִּיקִים.

(חותנתי רחל בת נחום אהרנש: אם הכהן, מתה ונקברה בעיר שאוועל ביום ו' ג' חשון תרכ"ד).

יא

בִּנִקְרַת צוּר זֶה יוֹנָה תַּמָּה נִסְתָּרָה,

אָבִינוּ רַב הַמַּעֲלָלִים, בַּעַל נֶפֶשׁ יְקָרָה.

הִרְבִּינוּ בֶּכִי אַךְ נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינֵינוּ.

אַחֲרֵי לֶכְתְּךָ סָר נֵרֵנוּ, דָאֲבָה רוּחֵנוּ!

סוֹחֵר הָיִיתָ וּבַתּוֹרָה וְחָכְמָה עָמַלְתָּ,

עַנְוָה הִרְבֵּיתָ וְכָבוֹד וִיקָר נָחַלְתָּ,

דֶּרֶךְ אֲבוֹתֶיךָ אַנְשֵׁי הַשֵּׁם דָּרַכְתָּ,

לָכֵן יִגְדַּל שִׁבְרֵנוּ עֵת מִמֶּנּוּ הָלַכְתָּ,

וְאַתָּה – נֶצַח תָנוּחַ וּפָרַקְתָּ בַּשָּׁמַיִם

מַשָּׂא וְעֹל חַיֶּיךָ בְּשָׁנִים שִׁשִּׁים וּשְׁתַּיִם.

(בנציון אברהם בן הרב אלכסנדר סנדר לונץ משאוועל חתנו של הר“ר ישראל גארדאן מווילנא. כ”ה טבת תרכ"ד).

יב

ישֵׁב עֶלְיוֹן, קַבֵּל בִּזְבוּל קָדְשֶׁךָ

נֶפֶשׁ אָבִינוּ הַשָּׁבָה אֵלֶיךָ!

בִּנְעִימוֹת אֱלֹהִים יִרְאֶה נַחַת וָיֶשַׁע

עֵקֶב זָרַע לִצְדָקָה בְּשָׁנִים שִׁשִּׁים וָתֵשַׁע.

דֶּרֶךְ ישָׁרִים לָלֶכֶת אָהֲבָה נַפְשׁוֹ,

בֵּין יְשָׁרִים הוֹשִׁיבֵהוּ וְהָשֵׁב גְּמוּלוֹ בְּרֹאשׁוֹ.

(יעקב זבולן בן אליעזר דיללאן, שחל“ח ביום ג' כ”ג אדר תר"ל בווילנא).

יג

אִם לְפִי יְגוֹנֵנוּ הָרַב וְגֹדֶל הַשֶּׁבֶר

לִבְכּוֹת נָבוֹא הֵנָּה עַל זֶה הַקֶּבֶר

יֶחֱרַב מְקוֹר דִּמְעָה, מַעְיַן הָעֵינַיִם,

הַצּוּר יִהְיֶה לַאֲגָם, הַגָּל לְגַל מַיִם,

וַאֲנַחְנוּ לֹא נְחַיֶּה עַצְמוֹת אָבִינוּ

בִּמְקוֹם קָדוֹשׁ זֶה לוֹ קֶבֶר כָּרִינוּ.

נָגִיד רַב דַּעַת, שָׂב הוֹלֵךְ תָּמִים,

יְרֵא אֵל מֵרַבִּים וְרֵעַ לַחֲכָמִים

הִגְדַּלְתָּ שִׁמְךָ כִּי בֶּאֱמוּנָה סָחַרְתָּ

וּלְדַלִּים עִשַּׂרְתָּ עַל כֵּן גַּם עָשַׁרְתָּ,

דְּלָתֶיךָ לֹא סֻגְּרוּ לִמְבַקְּשֵׁי עֶזְרֶךָ –

הָהּ, אֵיךְ סֻגַּר וְאֵין פּוֹתֵחַ קִבְרֶךָ?

לִבְכִי עֲשׁוּקִים חַשְׁתָּ וְהוֹשַׁעְתָּם –

יְלֵיל בָּנֶיךָ אֵיךְ לֹא תִשְׁמַע לְדַעְתָּם.

עָלִיתָ לִמְצוֹא מָנוֹחַ בַּשָּׁמַיִם

אַחֲרֵי שְׁנוֹת רֹגֶז שְׁמֹנִים וּשְׁתַּיִם.

שָׁוְא חַיֵּי גֶּבֶר פֹּה בְּעֵמֶק צָרָה –

נוּחִי שָׁם עַל מִשְׁכָּבֵךְ נֶפֶשׁ יְשָׁרָה!

(אליהו בן יהודה ליב עליאשו, מזאגער).

יד

זְנַחְתָּנוּ לָנֶצַח מַחֲמַל נַפְשֵׁנוּ,

לֹא נוֹסִיף לִרְאוֹתְךָ, אָבִינוּ רוֹעֵנוּ!

מִקֶּרֶב בְּנֵי בֵיתְךָ כְּנַפְשְׁךָ אָהַבְתָּ,

נָסַעְתָּ לְיָמִים וּלְעוֹלָמִים לֹא שַׁבְתָּ.

פַּלְגֵי מַיִם יוֹרִידוּ שֵׁשֶׁת יְתוֹמֶיךָ,

נַחַל סוֹחֵף – אִמָּם, אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ.

בְּצָרַת נַפְשָׁם יַצְרוּ רְחוֹקִים וּקְרוֹבִים

חָזוּ קִירוֹת לִבְּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ הַטּוֹבִים.

זֹאת לָנוּ מְעַט נֹחַם מְעַט צֳרִי בַּצָּרָה:

פּוֹדֶה נֶפֶשׁ חֲסִידָיו יִפְדֶה נַפְשֶׁךָ,

בְּנָיוֹת בְּרָמָה יַצִּיב חֻקֶּיךָ

וְשֵׁם טוֹב עַל רֹאשְׁךָ נֶצַח לַעֲטָרָה.

(זלמן פנחס בן יצחק שטערן, בעל אחות חותנתי – ינוח בקאוונא).

טו

שָׁלַח מַגָּלוֹ הַמָּוֶת וַיַּתֵּז בַּגָּ"ן עֵץ זָיִת.

צִפֳּרִים בְּצִלּוֹ יָשְׁבוּ חָרְדוּ נָדְדוּ מִקִּנָּם,

בִּנְוֵה יְשָׁרִים שַׁמָּה הִי וּמִסְפֵּד מִבָּיִת,

כִּי רֻטַש בְּיוֹם עֲבָרוֹת רֹאשָׁם וּמָגִנָּם.

קוֹל אִשָּׁה מְצֵרָה עַל בַּעֲלָהּ מִתְיַפָּחַת,

נִהִי עֲנִיֵּי צֹאנָהּ שִׁבְעַת יְתוֹמִים אִתָּהּ,

קְהַל יוֹדְעָיו גַּם הֵם נַפְשָׁם נֶאֱנָחַת:

,,זוּ צְדָקָה וְזוּ שְׂכָרָהּ? – מִיתָה בְּלֹא עִתָּהּ!"

לַמֵּת כָּזֶה אַל תָּנוּדוּ, אַל תַּסְפִּידוּ אוֹתוֹ,

הֵן הוּא נִקְרָא ,,חַי" גַּם לְאַחַר מוֹתוֹ:

מִלֵּידָה עַד יוֹם מוֹתוֹ זָרַע לִצְדָקָה

וּבְבוֹאוֹ עַתָּה עַל שְׂכָרוֹ – מֶה קוֹל הַצְּעָקָה?!

(שלמה צבי בן יששכר בער קאמענעצקי זצלה“ה מלידה. מת בג”ן שנים בפ"ב).

טז

פְּרִי הָדָר בְּעוֹדוֹ סְמָדָר

יַד הַמָּוֶת כָּרָתָה

בַּת עֲדָנִים בְּטוּ"ב שָׁנִים

אֶל יוֹצְרָהּ הוֹעֲלָתָה,

זִיו יָפְיָהּ יִבְלֶה בַּקֶּבֶר, רוּחָהּ יִתְעַנֵּג עַל אֱלֹהֶיהָ,

לִבְרָכָה יִהְיֶה נֶצַח גַּם זִכְרָהּ בְּלֵב יוֹדְעֶיהָ.

[פריידה בת ר' אליהו זייברלינג, מתה ביום ו' אדר תרל“ד בת י”ז שנים, בזיטאמיר (?)].

יז

מַר יִבְכָּיוּן שְׁלֹשָׁה בָּנִים, יְעוֹרְרוּ זַעֲקַת שֶׁבֶר

שַׁאֲגָתָם נִתֶּכֶת כַּמַּיִם, אַנְחָתָם כָּל גּוּף שׁוֹבָרֶת,

הוֹדָם פָּנָה, זִיוָם פָּנָה – אֲבִיהֶם יָרַד קֶבֶר,

בְּנִיהֶם רַבִּים יִנְהוּ אִתָּם, תֵּהֹם כָּל הַקָּרֶת.

מִקֶּרֶב בֵּיתוֹ יָצָא לָנֶצַח בְּיַרְכְּתֵי בוֹר לָנוּחַ

אִישׁ מִיחִידֵי סְגֻלָּה כָּמֹהוּ לֹא רַבּוּ בְּדוֹרוֹ,

יְדִיד יָהּ וַאֲנָשִׁים, רַב פְּעָלִים וְתָם רוּחַ,

רָצוּי לְכָל אֶחָיו לְכָל אֲשֶׁר נֶהְנוּ מֵאוֹרוֹ.

שַׁאֲלוּ תּוֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה כִּי לֹא עָמַל לַתֹּהוּ,

לַאֲנָשִׁים סוֹחֲרִים פְּנוּ וִיסַפְּרוּ אֱמוּנָתוֹ.

אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת, כִּי צַדִּיק תָּמִים כָּמֹהוּ

בַּעֲרֻגּוֹת גַּן אֱלֹהִים יִמְצָא פְּרִי צִדְקָתוֹ.

(משה בן מאיר שלאסבערג, נפטר ג' אדר, תרכ"ח)

יח

(הציור: נאד מלא דמעות ושלהבת עולה מתוכו).

הַנֹּאד דְּמָעוֹת אִם נְמַלֵּא לֹא נְכַבֶּה הַשַּׁלְהָבֶת

בְּקִרְבֵּנוּ תּוּקַד יוֹם יוֹם מִיּוֹם לְקָחֵךְ הַמָּוֶת.

הֲתִשָּׁכַח רַכָּה בַּשָּׁנִים וְאֵם בְּחָכְמָה וָדָעַת,

רַבַּת יֹפִי וּכְלִילַת חֵן – בִּנְעוּרֶיהָ גֹּוַעַת?

יְמֵי שַׁחֲרוּתֵךְ טֶרֶם כָּלוּ וְיוֹם חֶלְדֵּךְ פָּנָה,

רוּחֵךְ אֶל הָאֱלֹהִים הֵשַׁבְתְּ בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה:

רָחֲקָה אָז טוֹבָתֵנוּ, נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ!

וָלָךְ הֲיִנְעַם שְׁנָתֵךְ בְּשָׁמְעֵךְ קוֹל בִּכְיֵנוּ,

אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, שְׁנֵי אַחַיִךְ וְתְשַׁע אַחְיוֹתַיִךְ.

שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים בּוֹכִים עָלָיִךְ,

תַּאֲנִיַּת אִישֵׁךְ בַּעַל נְעוּרַיִךְ כְּנַפְשֵׁךְ אָהַבְתְּ,

יְלָדִים שְׁלֹשָׁה רַכִּים אֲשֶׁר לָנֶצַח עָזָבְתְּ?

נֶפֶשׁ עֲנִיָּה, מִצְאִי לָךְ מַרְגּוֹעַ בַּשָּׁמַיִם

וְיִצְרוֹר אֱלֹהִים אוֹתָךְ אִתּוֹ בִּצְרוֹר הַחַיִּים.

(הנדא בת הר“ר ישראל ראטנער ואשת ישראל נֶעמצָאוִיץ הלכה לעולמה בשנת תרל”ט, ומנוחתה בוויען).

יט

זְאֵב יִטְרָף הַמָּוֶת וְכָל הַחַי טַרְפֵּהוּ

וְאֶלֶף שָׁנִים אִם יִחְיֶה טוֹרְפוֹ יַשִּׂיגֵהוּ.

זֶה גּוֹרַל כָּל אָדָם עָלָה גַּם עָלֶיךָ,

אָבִינוּ, בִּשְׁנַת הַשִּׁבְעִים לִשְׁנוֹתֶיךָ.

בְּדֶרֶךְ אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹתָנוּ אִשַּׁרְתָּ

וְחֻקֵּי הָאֱלֹהִים וּמִצְוֹתָיו שָׁמַרְתָּ,

אַף לֹא פָעַלְתָּ עַוְלָה לְאָדָם מִיָּמֶיךָ,

בַּתּוֹרָה חָשְׁקָה נַפְשְׁךָ וּבָהּ כָּל מַעְיָנֶיךָ.

נֶשֶׁף וָשַׁחַר בְּבֵית אֱלֹהִים מְצָאוּךָ,

שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה עַל פִּיךָ שְׁגוּרִים,

מִפִּיךָ תִּקְרָאֵם שָׁם לִישִׁישִׁים וּבַחוּרִים,

וּבְעֵת נֶאֱלַמְתָּ וְנֶעֱלַמְתָּ כֻּלָּם הִסְפִּידוּךָ.

אוּלָם מִזַּרְעֶךָ לֹא יָסוּף זִכְרֶךָ,

לֹא יַעֲשֹׁק גַּם הָאֵל, בּוֹ הֶאֱמַנְתָּ, שְׂכָרֶךָ.

(זאב וואלף בן שמואל (לעווינסאן) ינוח על משכבו בקאוונא).

כ

טוּבִיָּה עָלָה לַמָּרוֹם שָֹם קִנּוֹ בֵּין כּוֹכָבִים

וַיַּעֲזֹב אֶרֶץ וַחֲמוּדֶיהָ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים.

בַּחֲצִי יָמִים הוֹלֵךְ תָּמִים כְּאִישׁ דָּמִים גָּוַעְתָּ,

יְלָדֶיךָ לֹא גִּדַּלְתָּ וּמִיגִיעֲךָ לֹא שָׂבַעְתָּ

הִנֵּה גַּ"ל שָׁנִים עָבַר עַל גַל קִבְרֶךָ

וַיְטַהֵר נִשְׁמָתְךָ וַיִּשְׁטֹף עֲפָרֶךָ,

בִּנְוֵה יְשָׁרִים תֵּשֵׁב עָל עִם זִקְנֵי שָׁמַיִם,

חַיֵּי אֶרֶץ בְּעֵינֶיךָ יִמָּאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם,

אַךְ אוֹתָנוּ, אָב רַחֲמָן, הֵן מִלִּבְּךָ לֹא מָחִיתָ,

לֹא שְׁכָחְנוּךָ גַּם נַחְנוּ כְּאִילּוּ עוֹד חָיִיתָ,

מַצְּבַת אֶבֶן נָקִים אֲנַחְנוּ שֵׁנִית עַל מְקוֹם נוּחֶךָ

וֵאלֹהִים יִצְרוֹר עַד קֵץ הַיָּמִים אִתּוֹ אֶת רוּחֶךְ.

(טוביה בן יחיאל מאנאשעויץ, בהתחדש מצבת קברו בשנת השלשים ושלש למותו).

כא

רוּחֵךְ חַי לָנֶצַח בְּעֵדֶן גַּנִּים

מְקוֹם כָּל בָּרֵי לֵב יָנוּחוּ שַׁאֲנַנִּים,

אִמֵּנוּ הַיְקָרָה, אַחַת מִבְּנוֹת הַמַּעֲלָה,

נֶפֶשׁ טְהוֹרָה, אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ,

אֵם טוֹבָה לָנוּ, אֵם לִבְנֵי עֹנִי כֻּלָּמוֹ;

שִׁבְעִים וְשָׁלֹשׁ שְׁנוֹתַיִךְ שְׁנֵי שָׂבָע הָיוּ לָמוֹ,

עֲרֻמִּים הִלְבַּשְׁתְּ וּרְעֵבִים הִשְׂבַּעַתְּ

וְתוֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה תָּמַכְתָּ וְהוֹשַׁעַתְּ,

וּבְבֹא עַתָּה יוֹמֵךְ לָשׁוּב לַעֲפָרֵךְ

יְהַלֵּךְ צִדְקֵךְ לְפָנַיִךְ לַהֲבִיאֵךְ עַל שְׂכָרֵךְ.

(האשה רחל מאנאשעוויץ, בטויראגען).

כב

נַפְשֵׁנוּ עֲגוּמָה – מִי יְנַחֲמֵנוּ

עַל מוּתֵךְ בְּיַלְדּוּתֵךְ מַחֲמַל עֵינֵינוּ;

מִמַּחֲלַת אַסְכָּרָה נֶאֱנַשְׁתְּ וְגָוַעַתְּ

יְמֵי מִסְפָּר טֶרֶם לְשֵׁשׁ שָׁנִים הִגַּעַתְּ.

נָעֳמִי קְרָאנוּךְ כִּי מְאֹד נָעַמְתָּ לָנוּ

עַל שִׂכְלֵךְ עַל טוּבֵךְ עַל יֹפִי וָהוֹד:

מָרָה נִקְרָאֵךְ אַחֲרֵי עָזְבֵךְ אוֹתָנוּ

יַעַן כִּי הֵמֵר מוֹתֵךְ לָנוּ מְאֹד!

(הילדה נעמי בת ר' אליהו אפרון, נולדה ח“י טבת תרל”ח, וגועה י“ד חשון תרמ”ד).

כג

פ"נ

בַּעַל בְּעַמָּיו, נָגִיד לַעֲדָתוֹ –

יְתוֹמָיו מִי יְנַחֵם וְיַרְנִין אַלְמְנָתוֹ?

בְּלֹא יוֹמוֹ מֵת פִּתְאֹם, שָׁב אֶל אַדְמָתוֹ,

כְּבוֹד אֵל אֲסָפוֹ לָתֵת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ.

(ר' בנימין בלאך, אחד מפרנסי הקהלה בס"פ. – 24 יוני 1884).

כה 3

שְׁבַע רֹגֶז הִנֵּנִי, אֵין לִי מְנַחֲמִים!

רִטֵּשׁ הַמָּוֶת אֶת חַיַּי לֹא נָתַן לִי רַחֲמִים,

יָצְאָה יָדוֹ בִי וַיַּהֲרֹס בֵּית מְגוּרָי

כִּי הֵנִיף צוּר חַרְבּוֹ עַל אֵשֶׁת נְעוּרָי.

מִי יַזִּיל בֹּשֶׂם תְּעָלָה בְּלִבִּי הַפָּצוּעַ,

אַף מִי יַגִּיד לִי לָמָּה קָרָנוּ זֶה וּמַדּוּעַ?

רַק יָמִים עַל שָׁנָה אָרַךְ שְׁלוֹמֵנוּ,

אַחֲרֵי כֵן, בִּמְלֹאת לָהּ עֶשְׂרִים שָׁנָה,

נִתַּן יֶלֶד קָטֹן לָנוּ, בְּנֵנוּ בְּכוֹרֵנוּ,

אַךְ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ אֶת נַפְשָׁהּ נָתְנָה.

בֶּן אוֹנִי, בֶּן עֹנִי! צַר לִי עָלֶיךָ,

כִּי תִגְדַּל – אַהֲבַת אֵם לֹא תְקַדְּמֶךָּ,

תֵּדַע קְרֹא,,אָבִי" וּקְרֹא,,אִמִּי" לֹא תֵדָע,

כִּי יָתוֹם הִנֶּךָ מִבֶּטֶן וּמִלֵּדָה.

וּמָה אֶעֱנֶה לָךְ בִּרְבוֹת הַיָּמִים

כִּי תִּגְדַּל וְתִשְׁאַל: אִמִּי אַיֶּהָ?

בַּמֶּה אַצְדִּיק בְּעֵינֶיךָ פֹּעַל הַצּוּר תָּמִים

כִּי קִצֵּץ בַּנֹּעַר אֶת פְּתִיל חַיֶּיהָ?!

עַז אַתָּה הַמָּוֶת – הָאַהֲבָה עַזָּה מִמֶּךָּ:

בְּאַהֲבַת נְעוּרִים לֹא תִשְׁלֹט יָדֶךָ:

גַּם מֵעֵבֶר לַקֶּבֶר, מֵאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם שָׁמָּה,

מִצְּרוֹר הַחַיִּים בָּהּ נַפְשָׁהּ עַתָּה צְרוּרָה

עוֹד תַּבִּיט אֵלַי שָׂרָתִי הַהֲדוּרָה4

תַּבִּיט וְתֶאֱהָבֵנִי כִּימֵי הֱיוֹתָהּ עַל הָאֲדַמָה.

שרה רייבה מייזיל. בת אפרים אנתִּיק, מתה כמבכירה, ביום כ“ז טבת שנת התרמ”ב).

כו

יוֹדְעֵי סוֹדוֹת פִּתְרוּ לָנוּ סוֹד זֶה הֶחָתוּם:

שְׁלוּחֵי מִצְוָה הֵן אֵינָם נִזָּקִין בַּהֲלִיכָתָם,

לָמָּה אֵפוֹא קָרָה אָסוֹן אֶת אָבִינוּ מוֹרֵנוּ

בְּנָסְעוֹ לְעִיר הַבִּירָה כִּשְׁלִיחַ עִירֵנוּ

אֶל רָאשֵׁי יִשְׂרָאֵל

הַמְּבַקְּשִׁים לְעַמָּם יֶשַׁע בַּצָּרָה:

שָׁם בְּשָׁפְכוֹ שִׂיחוֹ לִפְנֵיהֶם בְּרוּחַ נִשְׁבָּרָה

מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן וּמֵחֹסֶר בַּרְיוּת גּוּפָא

עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפַל וַיָּמָת מִיתָה חֲטוּפָה?

רָצוּי לְיוֹצְרוֹ הָיָה, צַדִּיק חָסִיד וְקָדוֹשׁ,

לכן מֵת בִּנְשִׁיקָה בְּסוֹד,,בִּקְרוֹבֵי אֶקָּדַשׁ",

יַעַן כִּי נִגַּשׂ הָעָם וּכְמוֹ תֶבֶן נָדוֹשׁ

נֶאֱסַף הַצַּדִּיק מִפְּנֵי הָרָעָה, וְנַפְשׁוֹ הַנַּהֲלָאָה

גַּן עֵדֶן עָלְתָה וְשָׁם מְנוּחָתָהּ מָצְאָה.

(המנוח ר' יוסף שלמה בן אריה ליב שמערלינג בא במלאכות קהל מאהילוב ע“נ דנעפר לאספת שלוחי הקהלות אשר היתה בימי המיניסטר איגנאטיוב, ובישיבת האספה בבית הבאראן גנצבורג ביום ג' אייר תרמ”ג, מדי דברו בהתלהבות עזה על מעמד בני עמנו חמורה מאד, נשבר לבו בקרבו ופלצות אחזתהו וימת על פני כל הנאספים, ונקבר בכבוד גדול במעלה הקברים אשר בעה"מ).

כז

[על קבר ר' מרדכי פלונגיאן, מ"כ בווילנא].

מֵרִגְשַׁת דֳּכִי הַיָּם אֶל הַחֹף בָּאתִי,

פֹּה אֶמְצָא הַמְּנוּחָה לָהּ נַפְשִׁי נָשָׂאתִי!

לֹא עוֹד בִּזְרוֹעַ עֻזּוֹ הַסַּעַר יִתְקְפֵנִי

וּמִגַּל אֶל גַּל כַּדַּק יַטִּילֵנִי.

נַחַת לֹא יָדַעְתִּי כָּל שִׁבְעִים שְׁנוֹתַי –

גַּם בַּתּוֹרָה עָמַלְתִּי יָמַי וְלֵילוֹתַי,

יָדִי גַּם לִפְרִי עֵץ הַדַּעַת שָׁלַחְתִּי,

אַךְ מִפְּרִי עֵץ הַחַיִּים מְעַט טָעַמְתִּי,

נָטַעְתִּי,,כֶּרֶם“, בֵּן-פּוֹרָת” הִצְמַחְתִּי,

בָּנִיתִי,,תַּלְפִּיּוֹת“, עִם,,קֹהֶלֶת” הִתְחַכַּמְתִּי –

,,שֵׁבֶט אֱלֹהַּ" נָשָׂאתִי כָּל הַיָּמִים,

לָמַדְתִּי, לִמַּדְתִּי, כָּתַבְתִּי, הִגַּהְתִּי,

מִכָּל עֲבֹדוֹתַי לֶחֶם לֹא שָׂבַעְתִּי –

הָבָה לִי שְׂכָרִי תָּמִים, הַצּוּר תָּמִים!

כח

על קבר הבאראנעסע חנה גנצבורג (נאספה אל עמיה כ“ג כסלו, תרל”ז).

חֶמְדַּת נָשִׁים הָיִית, אִשָּׁה עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ,

בַּת יְקַר הוֹרֶיהָ וְאֵם שׁוֹקֶדֶת עַל קִנָּהּ–

וְכָל זֶה גָּז נֶצַח בְּרֶגַע וַיָּבֹא רֹגֶז בִּן-לַיְלָה,

בָּעֶרֶב הָיִינוּ שְׂמֵחִים וְלַבֹּקֶר – קִינָה.

כט

על קבר הבאראן יוסף גנצבורג (נאסף אל עמיו ביום ה' שבט, ת ר ל"ח).

יָגוֹן וּסְפוֹד בְּכָל נְאוֹת יַעֲקב!

כָּל יָמֶיךָ בְּעַד עַמֶּךָ עָמַדְתָּ בַּפָּרֶץ

וּלְמֵלִיץ הָיִיתָ לוֹ בְּמַלְכוּת הָאָרֶץ,

הָהּ, עוֹד יִשְׁעֵנוּ לֹא בָא וְיוֹמְךָ הִגִּיעַ –

הֱיֵה אֵפוֹא לְמֵלִיץ לָנוּ בְּמַלְכוּת הָרָקִיעַ.

ל

על קבר העלם מרדכי בנו של הבאראן נפתלי הירץ גנצבורג (נאסף אל עמיו כ“ו כסלו, תרל”ט).

בַּגָּן צָבוּר גַּל מֵרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל

וּמָרְ-דְּכִי עָלָה בּוֹ פָּרַח כַּתָּמָר

וַתַּכֵּהוּ תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר

וַיִּיבַשׁ הַמֹּר – אַךְ רֵיחוֹ לֹא גָמָר.

(מקום שם קבר למשפחת בית גנצבורג בפאריז, אשר שם ינוחו על משכבותם העצמות החביבות האלה, צר מהכיל כתובות יותר גדולות מארבע שורות, ולכן בקשני הבאראן ר' נה"ג לכתוב מועט המחזיק את המרובה. – העלם מרדכי גנצבורג מת במחלת השחפת כבן עשרים, והוא בעל כשרונות טובים וביחוד היה לו יתרון הכשר לחכמת הציור, וציורים רבים מעשה ידיו להתפאר נשארו אחריו בבית אביו לזכרון).

לא

,,יָבֹא הֵנָּה וְיָנוּחַ שָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ

הוֹלֵךְ נְכֹחוֹ וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ!"

שׁוֹכְנֵי מָרוֹם כֵּן הֵרִיעוּ לִקְרָאתֶךָ

עֵת בָּא יוֹמְךָ, אָבִינוּ, לָשׁוּב אֶל אֲבוֹתֶיךָ.

בַּשָּׁמַיִם רִנָּה – וּבָאָרֶץ בְּכִי וַאֲנָקָה,

,,הוֹי רַבֵּנוּ, גְּאוֹן עַמּוֹ, הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה!"

אַרְבָּעִים שָׁנָה שׁוֹפֵט בְּיִשְׂרָאֵל הָיִיתָ,

לְעַמְּךָ גַּם לִבְנֵי נֵכָר מִשְׁפָּט עָשִׂיתָ,

יַעַן יְדָעוּךָ לְדַיַּן אֱמֶת וּנְקִי כַפַּיִם

הֶאֱמִינוּ בְּךָ וַתְּקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם,

וְעַתָּה כִּי לְקָחֲךָ הָאֱלֹהִים יֵבְךְּ עַמְּךָ בְּאַנְחָתוֹ:

מֹרִי גָלָה מִמֶּנִּי, מִי יָבִיא לִי תְּמוּרָתוֹ?

(הרב רבי יהושע בהרב ר' אליהו מריגאלע, והוא שפט את ישראל עשרים שנה בק“ק קלעצק ועשרים שנה בק”ק נישוויז, ונאסף אל עמיו בן ששים ותשע, בכ“ב אדר תרמ”ז).

לב

נֵצֶר תִּפְאָרָה נִגְדַּע מִכֶּרֶם בַּת-יְהוּדָה,

נְטַע שַׁעֲשׁוּעִים מִשְּׂרִידֵי דוֹר הֶעָבָר,

בַּר-אַבְהָן, בַּר-אוּרְיָן, נוֹצֵר תּוֹרָה וּתְעוּדָה,

נָדִיב פּוֹעֵל צְדָקוֹת, חָכָם וּנְבוֹן דָּבָר.

יְמֵי אֱנוֹשׁ מָלְאוּ לוֹ בְּקַחַת אֱלֹהִים אוֹתוֹ,

קְרוֹבָיו לָמָּה יִבְכּוּ וּמְיֻדָּעָיו עַל מוֹתוֹ,

הֵן עָשִׁיר נְדִיב-לֵב עָזַב רְכוּשׁוֹ עַל הָאֲדָמָה

לֶאֱכוֹל מֵאוֹצָרוֹ הַטּוֹב גָּנַז לוֹ בַּמְּרוֹמִים שָׁמָּה.

(נתן נטע בן יאקל הענדלער, בלייפציג).

לג

זֹאת אֵשֶׁת בְּרִיתְךָ לִימִינְךָ שׁוֹכֶבֶת

וּבֵן אָהוּב לָךְ פֹּה קִדֶּמְךָ בַּמָּוֶת –

בְּקֶרֶב בֵּיתְךָ אַתָּה, אָבִינוּ הֶחָבִיב!

נְפָשׁוֹת זוּ אָהַבְתָּ עוֹטְרוֹת לָךְ מִסָּבִיב.

יְחִידְךָ שָׁאַר לָךְ וְאַרְבַּע בְּנוֹתֶיךָ

עֵינֵיהֶם הַכָּלוֹת הֲלֹם נְטוּיוֹת אֵלֶיךָ,

הֲמוֹן מַכִּירֶיךָ יוֹדְעֵי נַפְשְׁךָ וְיִקְרָתָהּ,

כָּל הַיּוֹדְעִים נֹעַם לְשׁוֹנְךָ בִּשְׂפַת עֵבֶר וּמְלִיצָתָהּ.

קְהִלַּת ריגא, בָּהּ שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יָשַׁבְתָּ,

אַלְפֵי תַלְמִידֶיךָ כְּנַפְשְׁךָ אָהַבְתָּ –

פֹּה כֻלָּם הִנֵּה הִנָּם, יְסֻבּוּךָ בָּרוּחַ;

לֹא לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכַּב, בְּקֶרֶב בֵּיתְךָ תָּנוּחַ!

אֶל אֲבוֹתֶיךָ בָּאתָ, אֶל עַמֶּיךָ נֶאֱסַפְתָּ –

נַפְשְׁךָ מָצְאָה הַמְּנוּחָה אֲשֶׁר לָהּ נִכְסַפְתָּ.

(זאב קאפלאן, שחל“ח כ”ב אייר, תרמ"ז).

לד

בְּהִפָּתַח ביום ו' אדר תרל"ד (1 מארץ 1874) בית-עלמין החדש לקהלת ישראל בפטרבורג ויהיו הראשונים אשר הגיעו שם לקבורה שני אנשי חיל אשר מתו מחמת מלאכה בבית מעשה אבק השרפה אשר להמלכות, ותתלקח האש ותאכלם; ויקברום בני קהלה בכבוד בקבר אחד במעלה הקברים, ויקימו עליהם מצבת אבן לזכרון וכתוב עליהם מלבד כתובת ארוכה בלשון רוסיא, הדברים האלה גם בשפת עבר:

אֶת מִשְׁמֶרֶת מַלְכָּם שָׁמָרוּ

וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם,

וּבְאֵשׁ פְּלָדֹת פִּתְאֹם נִחָרוּ

שְׂרֵפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּם,

וּפֹה יַחַד בַּמָּוֶת נִקְבָּרוּ –

כָּל רֹאָם יֵדַע אַיָּם.

לה

בנפול לפני בני עולה הקיסר החסיד אלכסנדר השני נ“ע (1 מארץ 1881) הניחו ראשי ב”י בפ“ב זר פרחים על ארונו ושאלו את פי מה לכתוב על פתילי הזר, ויעצתים לכתוב חצי הפסוק איכה ד' כ:,,רוח אפנו כו' עד בשחיתותם”, שהוא לדעת חז“ל הקינה אשר נשא ירמיהו על יאשיהו המלך שנאמרו בו:,,ויורו המורים למלך כו' ויצק דם המכה”… ויש בו מעין המאורע; ועוד היתה לי כונה אחרת בדבר ע"ד הרמז והסוד, והוא לכתוב את הפסוק הזה כזה:

רוח אפנו משיח אדני נלכד בשחיתותם

שם ההויה בלשון אדנות, כדי שיעלו ראשי התיבות ראמאנב שהוא שם משפחת קיסרי רוסיא יר“ה. והנה מגישי המנחה קבלו את עצתי אבל לא נזהרו בשעת עשית המלאכה והרוקם רקם את השם בה' ועל ידי זה נתקלקלו הר”ת ופרח לו הרמז והסוד ונשאר רק הפשט והדרש.

לו

תבנית המצבה: הר שרפה, נאות דשא וכל שיח השדה בתחתית ההר ואש מפיו תאכל.

יַקִּיפוּ צִמְחֵי חֶמֶד קִבְרֶךָ וְלֶהָבָה מִתּוֹכָם עוֹלָה,

צְמָחִים אֵלֶּה יְלָדֶיךָ הֵם וְהַלַּהַב תּוּגָתָם הַגְּדוֹלָה,

חֲבֶרְתְּךָ אֵשֶׁת בְּרִיתְךָ לְהִנָּחֵם מְמָאֶנֶת,

קִדַּמְתָּ לְעָזְבָם בְּלֹא-עֵת וְהוֹדָם וְזִיוָם פָּנָה.

קְהִלַּת עִיר הַבִּירָה גַּם הִיא עָלֶיךָ מְקוֹנֶנֶת,

אֶחָד מֵרָאשֶׁיהָ הָיִיתָ יוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים שָׁנָה,

רַבּוֹת עָמַלְתָּ בִּצְרָכֶיהָ וְרַבּוֹת עָשִׂיתָ,

אוֹהֵב כָּל אָדָם, חוֹנֵן דַּלִּים וּנְדִיב לֵב הָיִיתָ,

בִּתְבוּנַת כַּפֶּיךָ עָשִׂיתָ לְךָ חַיִל וּשְׁפַל רוּחַ נִשְׁאַרְתָּ,

קִדַּשְׁתָּ גַּם ֹשֵם שָׁמַיִם עֵת עַל עֲלִילַת-דָּם אֻסַּרְתָּ,

אַךְ כָּל זֹאת לֹא הִצִּילַתְךָ מִמּוּת בִּדְמִי יָמֶיךָ –

וּמִי יִמְצָא מַשְׂכֻּרְתּוֹ שְׁלֵמָה בַּשָּׁמַיִם יוֹתֵר מִמֶּךָּ?!

(ר' יצחק קאראבקאו, נולד ג' אב תקצ“ד ונפטר ביום ב' חשון תרמ”ו).

לז

אָבִינוּ רוֹעֵינוּ! הָהּ, מַה זֶּה מִהַרְתָּ,

אֶת יְלָדֶיךָ זָנַחְתָּ, יָרַדְתָּ קָבֶר?

בְּנַשָׁנִים מְנוּחָה שְׁלֵמָה לְךָ תַּרְתָּ

וּבֵיתְךָ נִשְׁבָּר שֶׁבֶר עַל שָׁבֶר!

בָּעַל עֲטֶרֶת אִשְׁתּוֹ, אָב טוֹב לִילָדָיו,

רֵעַ נֶאֱמָן לְיוֹדְעָיו, חָרוּץ בְּמִשְׁלַח יָדָיו,

שׁוֹחֵר דַּעַת וְסוֹחֵר נִכְבָּד כָּל יָמָיו,

טוֹב עַיִן, נְדִיב-לֵב, אוֹהֵב עַמּוֹ וַחֲכָמָיו –

יַחַד יוֹם אֶחָד כָּל זֹאת פֹּה קָבַרְנוּ;

נָסַעְתָּ לִמְנוּחוֹת וְלַאֲנָחוֹת נִשְׁאַרְנוּ.

(ר' איזיק בן שמשון בערענשטיין, נאסף בן נ“ח שנה ביום ו' אדר תרמ”ז).

לח

מְנַחֵם

מֵשִׁיב נַפְשֵׁנוּ חָלַף מֵאִתָּנוּ,

נַחַת חָסַרְנוּ וְיָגוֹן מְצָאָנוּ.

מַדּוּעַ, נֶפֶשׁ חֲמוּדָה, מִהַרְתְּ בְּלֹא עִתְּךָ

נַחֲלָתְךָ וּמִשְׁפַּחְתְּךָ לַעֲזוֹב, אִשְׁתְּךָ וּבִתְּךָ?

בַּחֲצִי יָמֶיךָ, אָב רַחֲמָן, בִּשְׁלֹשִׁים וָשֵׁשׁ שָׁנָה,

נָטַשְׁתָּ בַּת קְטַנָּה יְתוֹמָה וְאִשָּׁה צְעִירָה אַלְמָנָה

רַבּוֹת עָמַלְתָּ בִּמְעַט יָמֶיךָ בַּחֲרִיצוּת יָדָיִם,

בֶּאֱמוּנָה וְיִשְׁרַת לֵבָב מוֹפֵת לָרַבִּים הָיִיתָ,

יָגַעְתָּ וּמָצָאתָ – וְלֶאֱכוֹל מִיגִיעֲךָ לֹא זָכִית

יוֹמְךָ עָלֶיךָ קָדַר בְּעֶצֶם צָהֳרָיִם.

פָּעֳלֶיךָ הַטּוֹבִים הֵם הֵם הַצִּיּוּן לָךְ הֲקִימוֹתָ,

רַבִּים אֲשֶׁר שָׂבְעוּ מִטּוּבְךָ בּוֹכִים עַל מוֹתְךָ,

וּמְגִנַּת-לֵב בְּנֵי בֵיתְךָ, אַחֶיךָ וַאֲחוֹתְךָ –

קָצְרָה הָאֶבֶן הַזֹּאת מִלְּתַנּוֹת אוֹתָהּ!

יְשַׁלֵּם הָאֵל נִחוּמִים לַאֲבֵלֶיךָ עַל הָאֲדָמָה,

נַפְשְׁךָ יַשְׁבִּיעַ בַּטּוֹב בְּגַן עֶדְנוֹ שָׁמָּה

(מנחם נחום בן ר' יעקב פרומקין, נולד ט' באב תר“ט ונפטר לחיי עד כ”ב אלול תרמ"ה).

לט

שְׁנֵי בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת וְאִשָּׁה עֲזוּבָה

מְקוֹנְנִים עָלֶיךָ וְשׁוֹפְכִים נַפְשָׁם הָעֲצוּבָה:

דּוֹרֵשׁ דָּמִים, אֲהָהּ! אוֹתְךָ לֹא זָכָר,

הִרְבִּיתָ תּוֹרָה וָדַעַת, יָגַעְתָּ, סָחַרְתָּ,

לַעֲמָלְךָ הָרַב לֹא הָיָה בָּזֶה שָׂכָר

וּבִדְמִ"י יָמֶיךָ מִבֵּין הַחַיִּים נִגְזַרְתָּ.

סְפָרֶיךָ לְזֵכֶר עוֹלָם לְךָ פֹּה עַל הָאֲדָמָה

וְצִדְקְךָ קַדֵּם יְקַדֶּמְךָ בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן שָׁמָּה…

(הר“ר שמעון דוד הלוי סלוצקי ה מסד”ר ספרי,,חכמת ישראל“, שחל”ח ביום י' כסלו תרמ“ט, 21 נאוועמבר 1891 בן נ”ד5 שנה).

מ

מִי יְנַחֲמֵנִי אַחֲרַיִךְ, רַעְיָתִי תַמָּתִי?!

הָהּ, אֵיכָה בָּדָד עֲזַבְתִּנִי לְעֵת זִקְנָתִי?

לָמָּה בָּנַיִךְ הָאֲהוּבִים, אֵם טוֹבָה, עָזַבְתְּ?

עֲקֶרֶת הַבַּיִת – לָמָּה בֵּיתֵךְ הֶחֱרַבְתְּ?

רַק שֵׁם טוֹב קָנְתָה לָךְ נַפְשֵׁךְ הַיְקָרָה

אַחֲרֵי מוֹתֵךְ לָנוּ מְעַט נֹחַם בַּצָּרָה.

(מינא האלבערשטאם [מולדת בית סרעברעני ] נאספה אל עמיה, ב דמ“י ימיה, בת נ”ד שנה, כ“ו אייר תרנ”א).

מא

בְּנֵנוּ, צְבִי יְקָרֵנוּ וּמְשׂוֹשׂ נַפְשֵׁנוּ,

בַּנֹּעַר בְּעִנְיַן-רָע לֻקַּחְתָּ מֵעָלֵינוּ,

טָבַעְתָּ יְחִידֵנוּ! יָצָאתָ לִרְחֹץ הַמָּיְמָה

וּמִשָּׁם לְקָחֲךָ אֱלֹהִים הַשָּׁמַיְמָה.

וַאֲנַחְנוּ עֲרִירִים נִשְׁאַרְנוּ

וְכָל טוֹב חָסַרְנוּ,

לְבַד בְּךָ נֶהֱגֶה יוֹמָם וָלַיְלָה

וּנְשׂוֹחֵחַ אֶת רוּחֶךָ

עַד בּוֹאֵנוּ אֵלֶיךָ

שָׁמָּה בִּמְרוֹמֵי מָעְלָה.

(העלם בן-ציון בן בער טייץ, נולד י' טבת תרל“ה וטבע בנהר, תמוז תרנ”א).



  1. אמר יל“ג: לזכרון החיים המהלכים תחת השמש ומעשיהם במספר ימי חיי הבלם אין שמירה מעולה יותר מן הכתב שעל גבי קברם. ועינינו הרואות כמה יגיעות ייגעו סופרי דברי הימים לשוטט ולבקש ולאסוף ולכנוס את הכתובות החרותות על המצבות ולהוציא מהן רמזים וידיעות לקורות הדורות מראש; האין טוב אפוא בהיות כתובות כאלה ערוכות בידי כותביהן מגלות מגלות, למען אשר ימצאו בם דורשי הרשומות לעתיד לבא את מבוקשם והוקל מעליהם עבודתם. על כן לא חדלתי גם אני מלקבץ את הכתובות אשר יצאו מתחת ידי זעיר שם זעיר שם במשך יותר משלשים שנה ואשר לא נכנסו באספת,,כל שירי” הנדפסים, והצבתי אותן לבדנה בחוברת מיוחדת. וכמין במינו נוספה עליהן קינה חדשה על מות ידיד נעורי המשורר מיכה יוסף לעבענזאן, אשר מצאתיה בין כתבי כתובה ושמורה אתי עוד משנת תרי“ג ולא באה בדפוס עד כה. את כל נטפי הדמעות האלה קבצתי יחד ושלחתים לבעל,,האסיף” (יוסיף ולא יסיף!) לשום אותו בנאדו, הלא בספרתנו לשום שם ושארית בתוכנו לנפשות הפורחות אשר הלכו למנוחות, ואשר לשמן ולזכרן הכתובות ההן ערוכות. ואולי ימצאו בכמה מהן דורשי הרשומות בימים הבאים גם איזה ידיעות נחוצות לדברי ימינו ותולדות בני דורנו ותברכני נפשם בגללן. [ועל אדות הקינה “לנשמת עשי השחר” ראה אגרות יל"ג מס' 362].  ↩

  2. נוסחת המצבה סי‘ ד’ “הה כי נאסף איש החסד” קבע המשורר לעיל עמ' שד.  ↩

  3. נ וסחת המצבה סי‘ כ“ד ”על אבדן ראש המליצים מאפו", קבע המשורר לעיל, עמ’ שד.  ↩

  4. שע"פ שיש לו גם הוראת שם המין יבא גם בכנוי, וכן הוא אומר: לולא חרשתם בעגלתי (שופטים י"ד, יח), כלומר לולי דברתם עם אשתי ששמה עגלה (ר"ש פרחון).  ↩

  5. וזהו גימטריא בדמ"י ימיך.  ↩


אחרי מות [על מיכה יוסף הכהן לעבענזאהן]

מאת

יהודה ליב גורדון

אַחֲרֵי מוֹת / יהודה ליב גורדון


ידידי המשורר והמשכיל הנודע

מיכה יוסף הכהן לעבענזאהן ז"ל,

(ליום השנה: מוש“ק ז”ך שבט שנת:

אֲהָהּ, אֱנוֹשׁ רִמָּה!)


עוֹד תִּתְיַפַּח נַפְשִׁי, עֵינַי תִבְכֶּינָה,

עוֹד רִגְשׁוֹת לִבִּי כַּהֲמוֹת יָם תֶּהֱמֶינָה

עָלֶיךָ, מיכ"ל, כִּי יָרַדְתָּ קֶבֶר;

לוּ גֻּלּוֹת עֵינַי אֲרֻבּוֹת שָׁמַיִם,

רַעְיוֹנַי עָבִים, מִלַּי גֶשֶׁם מַיִם,

הַאוּכַל בָּכֹה דַּי גֹדֶל הַשֶּׁבֶר?


מִי יִתְּנֵנִי תַנִּים וּמְלוֹנִי יָעַר,

מִי יִתֵּן קוֹלִי כִּילֵל רוּחַ סָעַר,

אָז עָלֶיךָ אָחִי, בָכִיתִי נֵצַח;

וַאֲבַכֶּה אִתִּי כָּל סֶלַע כָּל אָבֶן,

גַּם מָוֶת אַכְזָרִי אֶבְלִי אָז יָבֶן,

אָז יָבִין מַה-פָּעַל, מָה רַב הָרֶצַח.


אֵיךְ תִּנָּשֶׁה מיכ"ל, אֵיךְ תִּשָּׁכֵחַ?

שֶׁמֶשׁ – יוֹמָם, סַהַר לַיְלָה זוֹרֵחַ,

כּוֹכָבִים יַזְהִירוּ בִּמְרוֹם רָקִיעַ,

הֵן כֻּלָּם אֶת שִׁמְךָ לָנוּ יַזְכִּירוּ

פִּצְעֵי לִבֵּנוּ יַרְחִיבוּ יָעִירוּ,

יַעַן – עַל כֻּלָּמוֹ שִׁירְךָ הֵרִיעַ!


לוּ גַּם מֵרְאוֹת בָּם לוּ אֶעֱצֹם הָעָיִן,

לוּ גַּם אֵרָדֵם אִישָׁן כַּהֲלוּם יַיִן,

גַּם אָז לֹא אֶשְׁקֹט, לֹא אֵדַע מָנוֹחַ;

בַּחֲלוֹמִי קוֹל בֹּכִים נַפְשִׁי שׁוֹמָעַת

קוֹל בַּת-צִיּוֹן לִפְנֵי כֵס-יָהּ כֹּרָעַת:

“אֶת צִּיץ תִּפְאַרְתִּי לָקַחְתָּ לָקֹחַ!”


כִּי שָׁם – בִּמְקוֹם הָעֵת לֹא עוֹד מֹשֶׁלֶת

שָׁם לַהֲדֹם אֶל בַּת-צִיּוֹן מִתְנַפֶּלֶת,

עַל יֶתֶר גּוֹלֶיהָ רַחֲמִים דּוֹרֶשֶׁת:

תְבַכֶּה אִתָּהּ אֶרְאֶלֵּי שָׁמַיִם

וּתְכַבֶּה אוֹר יוֹם בִּרְסִיסֵי עֵינַיִם,

תַּהַס כּוֹכָבִים בִּתְפִלָּה וַאֲרֶשֶׁת.


עַד רַחֲמֵי אֵל זֹעֵם נִכְמְרוּ אֵלֶיהָ

וַיִּתֵּן לָהּ שָׂרִיד, נִיר אֶל גּוֹלֶיהָ,

וּשְׂפָתֵנוּ הִיא – אִתָּנוּ נִשְׁאָרָה;

"שָׂפָה תָּקִים עָם וּמְלוּכָה עֲ טָרֶת;

מַלְכוּתֵךְ אָבְדָה, אָבְדָה כָּל תִּפְאָרֶת –

שִׁמְרִי הַשָּׂפָה!" אִמְרַת אֵל גָּזָרָה.


אָז הִתְנֶחָמָה מִיָּגוֹן וָאֵבֶל

וַתִּשָּׂא עַיִן אֶל כִּנּוֹר וָנֵבֶל

וּלְשִׁירָתָהּ כִּי כֹה מֵאָז נָעֵמָה;

עַל רַבִּים וּנְבוֹנִים הֶעֶרְתָה רוּחַ

לִפְרוֹט עַל נֵבֶל גַּם לַחֲרוֹת עַל לוּחַ

ומיכ"ל גַּם אַתָּה אֶחָד מֵהֵמָּה.


מִקִּירוֹת לִבְּךָ קוֹל נֵבֶל אֲלוֹהַּ

שָׁמְעָה בַּת-צִיּוֹן וַתִּשְׁכַּח כָּל נֹהַּ

עֵת בָּא הָרוּחַ וִיתָרָיו רָעָשׁוּ:

עַתָּה שָׁב אֶבְלָהּ וַיִּגְדַּל עַד מָעְלָה

כִּי בִּצְפִירַת יוֹמְךָ בָּא לְךָ הַלָּיְלָה,

נִשְׁבַּר הַנֵּבֶל וַחֲבָלָיו נִטְּשׁוּ.


גַּם אֲנִי עוֹד אֶסְפְּדָה, עֵינַי תִּבְכֶּינָה,

עוֹד רִגְשׁוֹת לִבִּי כַּהֲמוֹת יָם תֶּהֱמֶינָה

עָלֶיךָ, מיכ"ל כִּי יָרַדְתָּ קָבֶר:

אַךְ לוּ גַם עֵינַי אֲרֻבּוֹת שָׁמַיִם,

רַעְיוֹנַי עָבִים, מִלַּי גֶּשֶׁם מַיִם –

הַאוּכַל בָּכֹה דַּי גֹדֶל הַֹשָּבֶר?!


דִּבְרֵי שְׁכִיב־מְרַע

מאת

יהודה ליב גורדון

מוּטָל עַל עֶרֶשׂ דְּוָי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה,

יוֹם וָלַיְלָה בִּכְאֵב אָנוּשׁ נַפְשִׁי הוֹמִיָּה,

וּפִתְאֹם נִדְמֶה כְּאֵבִי, חָדְלוּ אַנְחוֹתַי –

הַשְּׁמוּעָה: ,,גְּרֶאטְץ אֵינֶנּוּ" נַשַּׁתְנִי תְּלָאוֹתַי,

גְּרֶאטְץ אֵינֶנּוּ – הַבּוֹנֶה כְּמוֹ רָמִים

בַּיִת לְיִשְׂרָאֵל בְּסִפְרוֹ,,דִּבְרֵי הַיָּמִים";

מִכָּל הָעוֹלָם צָבַר עֲפָרוֹ, הֵקִים חָרְבוֹתָיו,

עַתָּה שָׁב גַּם הוּא אֶל הֶעָפָר וְנוֹסַף עַל הֲרִיסוֹתָיו,

גַּם הוּא שָׁב אֶל הֶעָפָר – וּמִי לֹא יָשׁוּב שָׁמָּה?

וְאַיֵּה כָּל נְבִיאֵינוּ חָיוּ עַל הָאֲדָמָה?

אַשְׁרֶיךָ, גְּרֶאטְץ נְבִיאֵנוּ, כִּי מִזֶּה עָלִיתָ

אַחֲרֵי הַֹשִלִימְךָ חָקְךָ וּבֵית יִשְׂרָאֵל בָּנִיתָ…


הוי אח

מאת

יהודה ליב גורדון

הוי אח

מאת

יהודה ליב גורדון


הקדמות ל"הוי אח! משא חזיון בארבעה מחזות"

מאת

יהודה ליב גורדון

קִינָה הִיא עַל מוֹת אֹהֲבִי הַדָּבֵק מֵאָח

מִיכָה יוֹסֵף בֱּן אָדָ"ם הַכֹּהֵן

לֶבֶּנְזוֹן


אֲשֶׁר מֵת בכ“ז לְיֶרַח שְׁבָט בִּשְׁנַת התרי”ג

(כְּתוּבָה בִּשְׁנַת וְהָיָה כַּאֲשֶׁר “תָּרִיד”)


“המיתה בלא עת היא הגדולה שבצרות”


הקדמה למשא“הוי אח” משנת תרל"ז

אם נסית, קוראי היקר, לעלות ברגל ומקלך ותרמילך בידיך על ההרים הנשאים אשר תחת השמים, לשבת בסתר רעם ולהדביר עמים תחת רגליך, כי עתה ידעת את נפש עמל כזה הרודף בהרים בהתנשאו אל הרכסים הרמים ובהגיעו עד מפלשי עב: מה ינעם לו בעמדו רגע תחתיו לשאוף רוח אל קרבו, להביט אל אחריו ולראות את כל ככר הארץ אשר עבר בה פתוחה לפניו כספר הגלוי עם כל הדוּריה והדריה!

חיי האדם הר גבוה מתלקט מעט מעט עד מרום קצו. הר תלול וחלול, הר געש; ברכת שמים מֵעל ורחמו הרת מוקדי עולם. אש תוקד בקרבו תמיד ולהבת שלהבת תְּרַתַּח רתחיה בהמולה עצורה הנכונה להתפרץ על כל צעד וצעד. כל החיים המהלכים תחת השמש יעלו בהר איש וצקלונו על שכמו; איש אל עבר פניו ילכו אף כי לא עד מרום קץ אחד יגיעו כלם. כי לא ידע האדם את עתו ואת המקום אשר בו תבקע האדמה תחת רגליו; אבל דרך אחד לעולי ההר וקץ אחד להמה: כזה כן זה ולא ישובו ללכת כשבאו! אפס כי יש אשר תבלענו הארץ ומחתה פיה ואמרה לא־הוא, ויש אשר ישאיר את סנדליו על עברי פי פחת לזכרון לבאים אחריו.

תחת רגלי התלקט ההר לארבעים שנה ושש שנים. לְפָנַי מפלשי עב וסתר עליון, ואחרַי – הארץ אשר עברתי בה, בהפנותי שכמי עיני יחזו את הציוּנים אשר הצבתי לי ואת התמרורים אשר שמו לי, את אבני השדה אשר תמכו אשורי ואשר התנגפו בּם רגלי, את השיחים וסבכי העץ אשר החזקתי ידי בם ביום עלותי ואת הנעצוצים והנהלולים אשר באו בבשרי וישרטו בו שָׂרָטֶת.

אחד השיחים ההמה הוא נטע שעשועים זה אשר שמו וזכרו יצהירו מבין שורותי הבאוֹת. כשתיל זית רענן מצאתיו במדבר על דרכי. בצילו חמדתי וישבתי אני ואחרים אתו ובסנסניו אחזתי ביום החילותי עלות בהר ונגוע בקצהו. לו פתחה הארץ את פיה ותבלעהו במורד ההר ואותנו חשׂכה ליום אחר. מאז עד היום – דרך חצי יובל שנים.

הימים היו לי ימי התפתח הסמדר, ימי האפרוח היוצא אך יצא מקליפתו, קו אור נבקע לי וארא כי קרוב יומי לצאת בבר לבקש לי זרעונים ואני עוד לא העליתי נוצה ולא שנותי את חרטומי. כתלי בית המדרש החלו ליפוֹל ואני עומד רגלי האחת בתוך ד' אמות של ההלכה ורגלי האחרת בארצות החיים, ובהחלי להתהלך בברכים כושלות ללקש אורות ואתי אין איש ואין סומך, פגעתי על דרכי את שׂשׂ ועושה צדק זה, וגם הוא אפרוח כמוני וכבר רוחו נכונה ונוצתו צמחה, ויהי לי לעינים להורות לי איזה הדרך יחלק אור. צעדים אחדים עלינו יחדיו, הוא עובר לפני כנר לרגלי ואני הולך אחריו הולך ושומר עקביו. אפס כי לא ארכו ימי לכתנו יחדיו, כי עוד מעט ונגלה כי האפרוח הזה ילעלע דם ובאשר חללים שם הוא…

חמש ועשרים שנה תכלינה בשנה הזאת מיום מות בז“ך לשבט בשנת הברי”ת, אלוּף נעורי זה אשר דמיתי כי לכל ימי צבאי כָּרַתִּי עמו ברית. שלש ועשרים שנה תכלינה למיום כתובה לפני הקינה הזאת אשר קוננתי עליו בדמֵי לבי בדמִי ימי, ואשר הנני שם היום לפני החרדים לשפת הקדש פלטת מחמדינו לְחַדֵש זכרו בלב בני הדור החדש, להקים שֵם המת על נחלתו בקרב אחיו. הנני שֹם אותה בדמותה ובצלמה אשר היא כתובה לפני ושמורה מימי עלומי, זה עשרים שנה ושלש שנים, אף כי לא נכחד ממני כי נמצאו בה דברים הדורשים שנוי ותקון: יש ארוכים ונפרזים הראויים לבוא בקצרה, ויש קצרים אשר מהראוי להאריך בם; אף יש דברים אשר אולי לא הגדתי היום ואם הגדתי, הגדתים בשפה אחרת ודברים אחרים. אפס כי קדושים לי הדברים אשר השתפכו מנפשי אז בעוד כאבי החדש עמדי, ואמרתי בלבי: לא אשלח יד לבלע את הקודש, לא אחליפנו ולא אמיר אותו.

בהעלותי על לבי להעלות בדפוס את קינתי זאת על ידידי המת לקחתי דברים עם אביו, ידידי החי, הלא הוא זְקַן בית ישראל ראש משוררינו וצבי ספרָתנו הר“ר אד”ם הכהן לעבענזאָן, וָאוֹמַר אליו עם הספר (ר“ח חשון תרל”ז) כדברים האלה לאמֹר:

“על משכבי בלילות זכרתי את שאהבה נפשי בימי נעורי את מיכה יוסף בנך הנפלא אשר לקחוֹ אלהים מעל ראשינו בלא עתו. זכרתי כי בשנה הזאת יכלה חצי יובל שנים לשנת מותו ואעל על לבי להעלות זכרו על לב בני הנעורים ילדי הדור החדש, כהציבי לו ציון חדש באחד כתבי העתים, וָאוֹמַר להדפיס את קינתי על מותו אשר זכרת בהערותיך לספרך שש”ק1 ח“ב, ואשר הִנה טמונה בין כתָבי עד כה ולא ראתה אור. לקחתי דברים את בעל “השחר” להדפיסנה בחוב' לחדש שבט, החודש אשר בו מת המת; והנה הוא מקבל אותו בחפץ כַּפָּיו. על כן אמרתי אגלה נא אזנך אולי תחפוץ לתת ידך עמי ויחד נרימה את המצבה הזאת בכתבך בקצרה את תולדות בנך ופרשת גדולת נפשו ותשימן עטרה לראש שירתי”.

על זה ענני הרב הישיש הזה, אשר אם כי כהתה עינו לא נס לֵחו, במכתבו מן ח' חשון לאמור:

“נכבד ומאד נעלה עלות זכרון בני המת על לבך אחרי שנים כ”ה חלפו עד כה, ותאמר להעלות זכרונו כשיר החזיון אשר כתבת אז במותו, באחד מכה“ע, וגם כבר היו דבריך עם החכם עושה השחר ויאות לקבלו. והנה אם תקים מחשבתך זאת תתנני כמתנבא אז באמרי (שש"ק כ' 242): “ודברי אלה האחרונים וכו' יעמדו לבית הדפוס בעת מצוא”. אבל ידידי! כי תַקשה לשאול עוד גם ממני להיות נלוה עמך בעמלך זה. ואתה הלא ראיתני בקיץ זה וראית גם כחי עתה. יָדַי רפות, עין ימיני קמה וגם השנית כהה משׂבי! ואני עתה בבית בני יצ”ו אשר ישמרני לבלתי קחת עט סופר בימיני במצות הרופא עליהם. – והשנית: מה אכתוב? אם עוד קינים אעירה עתה על יְשַן־עפר יָשָן, על מי שכבר מת, חלפה לקינים העת? עתה אך העת לספר תהלתו וע“ז כבר אמור: “יהללך זר ולא פיך וגו'”; ובמה אין אביך לא כפִיך? התהלה תהל ביד אחר ותכהּ ביד שאר בשר. גם להלל את ה' יאמר השיר (לדעתי): הללוּ את ה' כל גוים! שבחוהו כל האומים! (ולא אנחנו, יען) כי גבר עלינו חסדו (והראה תהלתנו רק כגמול חסדיו ולא אמִתִּית) ואמת ה' לעולם!! (ר"ל: כל ישענו וחפצנו להיות גם תהלתו על טהרת האמת, כמו שכן גם הוא). – והנה אתה, ידידי, אומר אלי לכתוב את תולדותיו ופרשת גדולת נפשו, ואני כבר כתבתי הכל בקינתי “מיכל דמעה” שם בשש”ק ואיך אשנה את אשר כבר אמרתי? אך לך, ידידי, יאתה לעשות זאת, לקחת משם כאַוַת נפשך, או את אשר “ידעת אתה חוץ ממני, ואני לא אוכל לספר לך רק תולדתו אחת אחרי מותו, הראויה לבוא בספר לזכרון לדור משכיל לדעת רשע כסל דור ההולך לפניהם, והוא – כי בבואי באחת השנים אחרי מותו לבקר את קברו, מצאתי והנה אבן מצבתו נשברה ונקב חור רחב בתוכה, מעשה ידי אנוש נתעב ונאלח… ולא נודע לי עד היום מי הוא, ולא הגדתי זאת לאיש, וגם איש לא נֵעור עוד על זה עד היום, ואולי כבוא גם דבר זה באחד מעלי “השחר” (כי כן דעתי שתשלח גם מכתבי זה שמה) אצוה אז לתקן מעֻוָת זה. – עתה ידידי, עת לכלות דברי כי החליתי. צלח רכב על דבר אמת, כי לך לברך המעשה הטוב והישר הזה. והנני דובר שלום וברכה לך ולביתך כל הימים. אוהבך תמים – אדם הכהן לעבענזאָן”.


ס“ט פטרבורג, א”ך כסלו

“היום ביום מלאו לי מ”ו שנה" לפ"ק


הקדמה למשא “הוי אח” משנת תרי"ד

העלם הנכבד והיקר אשר עליו נשאתי את המשא הזה, מיכה יוסף (בן־אדם) הכהן לעבענזהאן (בן־חיים), נודע לכל יודע ספר עברי ולכל חכמי ישראל אשר בארצנו ואשר בארצות עבר הגבול, עד כי למותר יהיו אותותי אשר אשים עליו וכל קורא שורותי אלה יכירהו כי הוא בן פורת זרע ברוך ה' זה; כי הוא מיכה יוסף הנודע בשָרים במחברותיו הריסות טרויא ושירי בת ציון2; הוא מיכה יוסף אשר פיות כל כותבי העתים לבני ישראל מלאו שבחו, ויהללו רב חכמתו ואומץ רוחו, עם רפיון כחו; הוא מיכה יוסף אשר בעודנוֹ באבו ובעצם תומו, בעוד עצמותיו מלאו עלומים ורוחו כנחל שוטף, עלה עליו הכורת ויגדענו וכל יודעיו ומכיריו עמדו מרעידים במותו וישאו עליו בנִיהם קינה, ומקורי דמעה נהרו אל ים שברו מרוב חכמי ישראל היודעים אותו ואשר שָמעוּ שת שִׁמעוֹ.

כי לא כמות כל האדם מת בן־אדם זה! אשר בחלותם והתהפכו בציריהם על משכבם ימי מספר וברגע שאול יחתו, ומיכה יוסף היה איש מכאובות כל ימיו וגֹוֵעַ מנֹער, וכהאריך ימי חייו ארכו רגעי מותו! כי מקדמת ימי נעוריו הוצק בו דבר בליעל ומחלה קשת עורף מאנה הרפא, אשר הלאתה כל חכמי הרופאים למצוא לו רפואת תעלה. והוּא בנשמתו היתרה ידע ויבן כי מחלתו זאת תבצענו, ויהיו כל ימיו מכאובים וענינו כעס ובלהות שחת. שנים רבות לפני מותו היה נכון לקראת המות ולא התהולל ביום מחר, כי אמר כי עד לילה תשלימנו מחלתו ואין יום מחר לו, והנה אם תמרר חיי כל אדם הידיעה כי קצו קץ כל בשר למות באחרית הימים, מה נוראו חיים כאלה לבן־אדם זה אשר היה עוד מלא עלומים ותשוקה עזה אל החיים – בידעו כי יעצום עיניו בעצם יומו ובדמי ימיו ידום סלה.

ומי כמונו כרעי נעוריו היודעים למֹד את גודל רוחו בכלכלו מחלתו שנים רבות מבלי האנח? הן מדי דברו אתנו דבר תמיד כאיש העומד הכן להפקיד רוחו בידי אל אמת, כאיש השם דבריו האחרונים באזני סובביו הנשׂערים מאד. אנחנו נעוינו משמוע והוא לא עִוָּה פניו בדברו; אנחנו נאנחנו והוא דבר במנוחה וינחמנו; אנחנו בכינו במסתרים והוא הלך וישורר שירי בת ציון. ומי כמונו יודעים כי כל ישעו וכל חפצו תחת השמש היה להגדיל שפת עבר ולהאדירה, ועל כן הגה וכתב הרבה והעמיק חקר והתחרה בכל מאמצי כח לחזק ידי לומדיה ודורשיה, כאשר באזניו שמענוהו מדבר אתנו תמיד בסוד רעיו יחדיו! ודברים כאלה גם נתתי בפיו ברגע מותו, כי כל שנות חייו לרגע מותו תחשבנה; והמה מעולפים בספורי השיר והמליצה על פי כח הדמיון החזק אשר התנוסס בלבבו ואשר גדל עד למעלה כנוח עליו העצבת והבדידה.


פה נָוי זה3 כ"ז שבט שנת “ובן אדם תולעה”.


  1. “שירי שפת קודש”.  ↩

  2. “כנור בת ציון” יצא אחרי מותו.  ↩

  3. כלו' פוניוויז, עיר מושבי אז.  ↩


הוי אח! מַשָּׂא חִזָּיוֹן בְּאַרְבָּעָה מַחֲזוֹת

מאת

יהודה ליב גורדון

קִינָה הִיא עַל מוֹת אֹהֲבִי הַדָּבֵק מֵאָח

מִיכָה יוֹסֵף בֶּן אָדָ"ם הַכֹּהֵן

לֶבֶּנְזוֹן

אֲשֶׁר מֵת בכ“ז לְיֶרַח שְׁבָט בִּשְׁנַת התרי”ג

(כְּתוּבָה בִֹשְנַת וְהָיָה כַאֲשֶׁר“תָּרִיד”)


הַנְּפָשׁוֹת הָעוֹשׂוֹת:

מִיכָה יוֹסֵף – עֶלֶם גֹּוֵע

מִיכָאֵל – הַמַּלְאָךְ

מַלְאַךְ דוּמָה

הַשָּׂפָה הָעִבְרִיָּה

מַקְהֵלָה: רוּחוֹת מֹשֶׁה, שְׁלֹמֹה, שִׁמְשׁוֹן הַגִּבּוֹר, ר' יְהוּדָה הַלֵּוִי

שְׂרָפִים וְשִׁנְאַנִּים


הוי אח

המחזה:


מיכה יוסף עַל עֶרֶשׂ מוֹתוֹ וּבְנֵי בֵיתוֹ נֶאֱנָקִים דּוּמָם בְּזָוִיּוֹת הַבָּיִת

מיכה יוסף:

בָּדָד הִנֵּנִי – הַכֹּל עֲזָבָנִי!

מַה־נּוֹרָא הֱיוֹת בָּדָד פֹּה בֶּחָלֶד –

וּבְדֶרֶךְ עוֹלָם בָּהּ עַתָּה אֵלֵכָה

שָׁם – עַל חֵיק כִּלָּיוֹן, עַל בִּרְכֵּי מָוֶת,

בִּמְעוֹנוֹת רִקָּבוֹן וּבְחַדְרֵי תֹהוּ,

שָׁם יִשְׁכַּב כָּל בָּשָׂר יִרְקַב לַשַׁחַת

גַלְמוּד וּבָדָד… … … …

… … … אֲבָל גַּם לָבֶטַח!

כִּי שֶׁמֶץ דָּבָר מִמִּכְמַנֵּי אֶרֶץ

לֹא יַרְגִּיז לִבֵּנוּ בִּמְעוֹן הַנֵּצַח,

וּבִנְפוֹל הַגְּוִיָּה יִפּוֹל הַקֶּסֶם

הַמֹּשֵׁךְ לֵב אָדָם לִסְגֻלּוֹת חָלֶד.

שָׁם תִּכְלֶה תּוֹחֶלֶת, יֶחֱשֶׁה הַחֵשֶׁק,

וּבְקִבְרוֹת תַאֲוָה יִקָּבֵר הָעֹנֶג;

אֶל קוֹל הַכָּבוֹד שָׁם תִּכְבַּד אָזְנֵנוּ,

לַכֶּסֶף לֹא נִכְסוֹף, לַשְּׂחוֹק נִשְׂחָקָה,

כָּל שִׂמְחָה תִמָּחֶה, תִּגֶל כָּל גִּילָה;

אַהֲבָה וִידִידוּת יִדֹּדוּ יִדֹּדוּ

וִידִידֵי לִבֵּנוּ אָחוֹר יָשׁוּבוּ

כִּמְעַט תַּבְרִיחַ בַּעֲדֵנוּ הָאָרֶץ;

עוֹד אֶגְלֵי מִסְפָּר עַל גָּדִישׁ יִדְמָעוּ

לַרְטִיב רִגְבֵי עָפָר חָתוּ עָלֵינוּ,

אַחַר – יִמְחוּ דִּמְעָה מֵעַל פָּנֵימוֹ.

יִמְחוּ מִלִּבָּם שֵׁם וָזֵכֶר לָנוּ.


(דממה דקה)

הוֹי רֵעַי לִבִּי, הוֹי אַחַי בָּרוּחַ,

תֹּפְשֵׂי הַתּוֹרָה, אֹגְרֵי חָכְמַת דַּעַת,

לָכֶם כָּמַהּ לִבִּי, תֵּכֶל הַנֶּפֶשׁ,

לָכֶם מִבְּלִי חֵפֶץ אֶרֶץ אֶעֱזוֹבָה!

לוּ לַחֲזִיק בִּימִינְכֶם לוּ עוֹד חָיִיתִי

שִֹגֵב יֶשַׁע וָעֹז אֶת דֹּרֵשׁ דָּעַת,

הַאֲצִיל רוּחַ חֵפֶץ עַל יָד נִדְהָמֶת

בִּימִין אִישׁ תּוּשִׁיָּה נֹעַם שָׂבֹע…

וְאַתְּ שָׂפָה עִבְרִית, שָׂפָה לֵאלֹהַּ,

תַּכְלִית כָּל עֲמָלִי תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

אַתְּ הֲיִי שָׁלוֹם וּבְרָכָה בָּאָרֶץ!!

אָת מִסְפַּר שָׁנַי עַל מִזְבְּחֵךְ הִקְרַבְתִּי

וּמְלֹא קֹמֶץ יָמַי לָךְ הֲרִימֹתִי,

לִבְנוֹת בָּךְ גָּדֵר תָּמִיד הִתְאַמַּצְתִּי,

חַיּוֹת אֲבָנַיִךְ מִמְּעִי מַפָּלֶת –

וּבְשַׁחַר חַיַּי, אֲכוּל אֵשׁ שַׁחֶפֶת,

עַל הֲרִיסוּתֵךְ נוֹסָפוֹת אָשִׁיתָה!

וְאַתְּ הַעֲרִי נָא רוּחֵךְ עַל דֹּרְשַיִךְ,

וִיז שׁוּלַיִךְ הֵיכַל לִבָּם מַלֵּאִי,

לַמְּדִי לָמוֹ סֵפֶר, לַמְּדִי גַּם קָסֶת

וָהֱוִי סֵתֶר לָמוֹ מֵעָקַת כָּסֶל.

וּבְנֵי צִיּוֹן כֻּלְּכֶם, צֹאן מַאֲכָל סֶלָה,

כַּעֲדָרִים בֶּהָרִים זָרִים הִדִּיחוּ,

הָרִימוּ קוֹלְכֶם מֵרָאשֵׁי הַשְּׁפָיִם,

הָעִיזוּ הִקָּבְצוּ הִתְנַגְּשׁוּ יָחַד,

תִּמְכוּ בִּידֵי אִמְּכֶם, אַל נָא תַּרְפּוּהָ!

לִוְיַת חֵן הִיא לָכֶם בַּטּוֹב וָאֹשֶׁר

מָגֵן וָשֶׁמֶשׁ בִּמְרִי יוֹם וָפֶגַע,

גֵּהָה לַמַּחֲלָה וּלְרוּחַ נֶעְכָּרֶת…


(דממה דקה)

מַחֲלָה – הָהּ, וּמַחֲלָתִי מַה־חָזָקָה!

קִרְבִּי קַדַּחַת כַּשַּׁחַת יוֹקֶדֶת,

וּרְקַב עֲצָמוֹת, וָאַתְּ הַשַּׁחֶפֶת

בַּהֲמוֹן פִּיּוֹת רֶצַח חַיַּי תִּינָקִי!

עוֹרְקַי רָפוּ וּבְאַפַּי פַּס הָרוּחַ,

זִרְמַת הַדָּם בִּכְבֵדֻת מִתְנַהֶלֶת.

זִמּוֹתַי נִתְּקוּ – חוּשַׁי יִתְבּוֹלָלוּ –

הַמַּסֶּכֶת מָלְאָה – הוּנַף הַתַּעַר

לִכְרוֹת הַמַּטְוֶה לַסִּיעַ הָאָרֶג:

בָּא קִצִּי וּמִסְפַּר יָמַי חֻצָּצוּ…


(בַּהֲלָךְ־נָפֶשׁ)

יוֹמִי רַד – שִׁמְשִׁי בִּפְאַת יָם נִשְׁקֶפֶת

מֵרֶחֶם מִשְׁחָר זֶה לֹא כַּבִּיר גָּחָה,

וּמִתַּחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ צֵל יָעַל

יִגְדַּל כַּעֲנָק, יִגְאֶה יִשְׂגֶּא כָּאֶרֶז,

וּבְעָנָן כָּבֵד יָעִיב בַּת־הֶעָיִן.

חָמְרִי יֻכַּת וּרְגָבָיו יִתְפָּרָדוּ;

מַפְּלֵי הַגְּוִיָּה, הֵם זִקֵּי הַנֶּפֶשׁ,

יִטְּשׁוּ לוֹיוֹתָם יֻתָּכוּ יִפֹּלוּ.

אַךְ הִיא תִּנָּעֵר מִתַּרְדֵּמַת לַיְלָה

וּכְכַנְפֵי שַׁחַר תִּפְרוֹשׂ אֶבְרוֹתֶיהָ,

תַּאֲבִיר לִשְׁחָקִים, תַּעַל מַעְלָה מָעְלָה –

מַטָּה מָטָּה אֶבֶן אֹפֶל צוֹלֶלֶת

הִיא הַתֵּבֵל תִּטָּבֵל בִּבְאֵר שַׁחַת

וּכְכוֹכַב נֶשֶׁף תֵּרָא בִּתְהוֹם תֹהוּ – – –

עוּפִי עוּפִי, נַפְשִׁי, אַל תַּרְפִּי כֹחַ,

שָׁם אָנוּשׁ כָּל אֱנוֹשׁ, כָּל גֵּו יָשֹׁחַ,

פֹּה… נֹפֶשׁ לַנֶּפֶשׁ – לַגֵּו… מָנוֹחַ…

(יָשִׁיב רוּחוֹ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ).


המחזה:

שְׁמֵי מָרוֹם, הַשָּׂפָה הָעִבְרִיָּה בִּדְמוּת אִשָּׁה מְלֵאַת יָמִים וּמִתְעַלָּפֶת;

יָדֶיהָ עַל רֹאשָׁהּ וְרֹאשָׁהּ עַל לִבָּה, וּצְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים עָלֶיהָ מִימִינָהּ וּמִשְּׂמֹאלָהּ.


השרף הראשון:

הַסּוּ הַסּוּ, אַל נָא אֶבְלָהּ תַּפְרִיעוּ!

אַל דִּבְרֵי נִחֻמִים לַעֲלוּבַת נֶפֶשׁ

בִּמְרִי רוּחָהּ לִבְלִי הוֹעִיל תִּפְזֹרוּ,

כִּי מַכְאוֹבָהּ הַיּוֹם גָּדַל עַד מָעְלָה

יַאֲטֵם אָזְנָהּ תִּנְחוּמֵיכֶם מִשְּׁמוֹעַ.


השרף השני:

פִּי מִי יִמְצָא מִלִּים וּלְשׁוֹן מִי אֹמֶר

דַּבֵּר עַל לִבָּהּ, עַל לֵב מָרַת נֶפֶשׁ,

וּבְאִמְרֵי נוֹאָשׁ נַחֵם הַנּוֹאָשָה?!

שִׁבְרָהּ כַּיָּם וּכְמַר מִדְּלִי כָּל דֶּמַע

וּמִבַּלְהוֹת כִּידָהּ נֹחַם יִסָּתֶר.


השרף השלישי:

אַיֵּה לֵב־רַגָּשׁ לֹא יִמַּס כַּמָּיִם?

אֵיפֹה בַּת־עַיִן לֹא תַרֵד בַּבֶּכִי?

שָׁם נַחַל הָאֵשׁ יֶחֱצֶה לֵב שָׁמַיִם

מִשְׁבָּרָיו חֲזִיזִים וּשְׁאוֹנוֹ רָעַם

אם לֹא יֵבְךְּ לִבְכִיתָהּ וִיַילִיל שֶׁפִי?

אִם לֹא חַדְרֵי תֵימָן הוֹרֵי סוּפָתָה

אַךְ הֵד אַנְחוֹתֶיהָ לָנוּ יַשְׁמִיעוּ?!

עֲנִיָּה זֹאת, סוּרָה וַעֲצוּבַת רוּחַ,

בִּמְרִירוּת תֵּאָנַח שָׁנִים אַלְפַּיִם –

הַיּוֹם עַצְבַת לִבָּהּ עָצְמָה גָּדֵלָה,

כִּי מִבְחַר בָּנֶיהָ, נוֹשְׂאֵי נִסֶּיהָ

שָׁם – בַּכּוֹכָב הַהוּא, הַיּוֹם קְבָרָה.


הראשון:

הַס, הִנֶּהָ פּוֹתַחַת עַפְעַפֶּיהָ

אַף רַהֲטֵי עוֹרְקֶיהָ נוֹעַ הֵחֵלּוּ.


השפה העבריה (פונה כה וכה ומבטת בתמהון):

הוֹי, מַה־זֹּאת אֶרְאֶה? בַּשָּׁמַיִם אָנִי,

לֹא בִּלְבַב שַׁחַת בִּבְרִיחֵי הָאָרֶץ,

וּבַשָּׁמַיִם, בִּמְעוֹן חַיֵּי נַחַת,

מוֹקְשֵׁי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל עִוְּדֻנִי!

הוֹי חַיֵּי אַלְמָוֶת מָרִים מִמָּוֶת!

לוּ בַת אָדָם אָנִי לוּ מוּת יָכֹלְתִּי

אָז אֶת רב בָּנַי מִכְּבָר עָלַי מֵתוּ

הֲמֹנִים הֲמֹנִים – קֶבֶר יָרָדְתִּי;

שָׁם כִּלָּה כִּלָּיוֹן כָּל מַפַּח נָפֶשׁ

וּבְחֵיק הָאֲבַדּוֹן דַּאֲבוֹנִי טָמָנְתִּי;

אוֹ כַּצֵּל בִּנְטוֹתוֹ, יוֹמָם וָלָיִל

בֵּין אַלּוֹנֵי בָּכוּת בָּדָד הִלָּכְתִּי,

אוֹר יוֹם עַל קִבְרָם לַעֲרָפֶל יָשִׁיתוּ.

בִּרְסִיסֵי עֵינַי עַצְמֵיהֶם הִשְּׁקֵיתִי

וּשְׁאָר לֵחָם הֵנַקְתִּי לַעֲפַר אָרֶץ,

עֲדֵי יָצִיץ צִיץ, עַד יִגְמוֹל לִי פֶרַח,

וּתְהִי זֹאת תַּנְחוּמוֹת נַפְשִׁי סֶלָה:

עַתָּה – מוּת לֹא אוּכַל, לֹא רֶדֶת קָבֶר

וּבְלִי חֵפֶץ לֵבָב לָנֶצַח אֶחִי,

וּמַה־נּוֹרָא שְׂאֵת נֶצַח ֹשֵאת וָרֶצַח

וַיִּקוֹד אֶרֶץ תַּחְתִּית בִּנְאוֹת שָׁמַיִם!


הוֹי אֵיתָנֵי גוֹיִי אֲבוֹת עַם עֵבֶר,

לִי לָפֶה הֱיִיתֶם אָז בִּימֵי קֶדֶם,

עוּרוּ קוּמוּ נָא וּבְכוּ אִתִּי יָחַד!

וּדְמָעַי כַּגֶּשֶׁם מֵעָל כִּי יֻתָּכוּ,

אַנְחוֹתַי כָּרַעַם בַּגַּלְגַּל תַּרַעְנָה

וּכְלַהַט הַחֲזִיז תַּצֵתְנָה הָרוּחַ,

אָז בִּשְׁאוֹן הָרַעַשׁ, עֵת הֶמִיר אֶרֶץ,

מִבֶּטֶן קִבְרֵיכֶם אַתֶּם עֲנוּנִי,

מִכְּנַף הָאָרֶץ הִי גָּדוֹל הַשְׁמִיעוּ

תִּרְעַד הַתֵּבֵל, אָזְנֶיהָ תֶּחֱרַשְׁנָה.

וּבְקוֹל חֲרָדָה יַעֲלוּ כַּנְפֵי רוּחַ

צִוְחַת כֻּלָּנוּ עַד אָזְנֵי אֱלֹהַּ,

אוּלַי יֵרֶא בֶּעֱנוּתִי אֵל זֹעֵם נֵצַח,

אוּלַי יָחֹן הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת

מִמְּתֵי דֹּרְשֵׁי מֵאָז, יוֹם יוֹם יִמְעָטוּ,

יִתֵּן לִי נִיר וּלְאַחֲרִיתִי תּוֹחֶלֶת.


הֵן רָעֵי גוֹיִם רִגְשַּׁת פּוֹעֲלֵי אָוֶן

עָלַי זֶה פַּעֲמַיִם אָוֶן הֵמִיטוּ:

רוּחִי – בַּעְיָם רוּחָם אַרְצָה דִּכֵּאוּ,

אַרְצִי – לִמְשִׁיסַּת עַמִּים רַבִּים שָׂמוּ

עַמִּי – לִשְׁנִינָה וּלְשִׁמְצָה בָּאָרֶץ;

וּכְאַרְצִי כֵּן עַמִּי חַיִּים הִנָּמוֹ,

לֹא נִכְחַד קִימָם מֵחֲמַת מֵצִיק לָמוֹ,

וּכְבָר שָׁנִים אֶלֶף תֹּאכְלֵם פַּעֲמַיִם

שֵׁן הָרִקָּבוֹן, אַךְ עוֹד לֹא אֻכָּלוּ, –

רַק אֲנִי, אֲנִי – אוֹי לִי כִּי נִדְמֵיתִי!


עֵת הֵקִיץ הַקֵּץ רִאשׁוֹנָה אֶל בַּת עֵבֶר,

כַּשְׂדִּים עַם עָצוּם עִצֵּם עֲצוּמֶיהָ

וִיהוּדָה הַשְּׁדוּדָה בָּבֶל הָגְלָתָה:

אָז נִכְלָם בִּימִינָם שָׁמָּה נָשָׂאוּ

וּשְׂפָתָם בִּשְׂפָתָם אִתָּם הֵבִיאוּ,

– כִּי בָם אָז הָיִיתִי וּבִי דִּבֵּרוּ –

אַךְ כִּמְעַט לִגְבוּל אֶרֶץ נוֹדָם בָּאוּ

תָּלוּ אֶת נִבְלִי עַל עַרְבֵי הַנָּחַל –

שָׁם רוּחַ הַשִּׁיר לָנֶצַח נָפַחְתִּי

וּמִבֵּין הַחַיִּים כִּמְעַט נִצְמַתִּי;

שָׁם, בֵּין סִבְכֵי חָרוּל עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל

יֵתַע רוּחִי בָּדָד וּמְאַסֵּף אָיִן.

גַּם עַל אַדְמַת נֵכָר לִי הִתְנַכָּרוּ,

מִשְּׂפָתָם הַשְּׁדוּדָה עֶדְיָם שָׁדָדוּ

וּלְשׁוֹנָם דַּבֵּר אַשְׁדּוֹדִית לִמֵּדוּ.

וּבְעֵת אַרְצִי שֵׁנִית בּוֹקְקִים בָּקָקוּ

וּכְרוּם זֻלּוּת רוֹמָה רוּמָהּ רָמָסָה

וּבַת עֵבֶר שָׁבָה שֶׁבִי הָלָכָה

– וּכְבָר נִסְתַּם חָזוֹן וַאֲנִי גָּוָעְתִּי –

עַצְמוֹתַי הַיְּבֵשׁוֹת אִתָּם לָקָחוּ

בַּאֲרוֹן סִפְרֵי קֹדֶשׁ וּלְבַב אַנְשֵׁי דָעַת,

וּשְׁמִי “הַשָּׂפָה הַקְּדוֹשָׁה” קָרָאוּ,

כִּי רַק בִּמְקוֹם קֹדֶשׁ מִקְלָט לִי שָׂמוּ

וּמִשְׂפַת הָעָם כַּמֵּתָה נִשְׁכָּחְתִּי.

גַּם סוֹפְרֵי שָׁוְא וּמְכַתְּבֵי עָמָל רַבּוּ

וּמְלִיצִים לֵצִים לִמְאֹד הֱלִיצוּנִי

וּפַיְטָנִים אֵין קֵץ חִסְרֵי טוּב טַעַם

בַּעֲרֵמוֹת חוֹל רוּחַ קָדְשִׁי טָמָנוּ,

חִלְּלוּ יִפְעָתִי וַהֲדָרִי נִאֵרוּ

וּכְבוֹדִי בִלְשׁוֹן אֵין בִּינָה הֵמִירוּ.

עַד שֶּׁקָּם דּוֹר אַחֲרוֹן עַל עֲפַר אָרֶץ

וַיִתְאֹשֵׁשׁ לָאִיר עֵינַי עָשֵׁשׁוּ

וַחֲדָשִׁים חַיִּים אֶל קִרְבִּי לָפַחַת;

אַף הָיָה חֶפְצָם בִּימִינָם צוֹלֵחַ

לוּלֵא מִבֵּיתִי קָם עָלַי הַשָּׁבֶר:

מוֹרֵי שֶקֶר לִשְׂנוּאַת אֵל יִתְּנוּנִי

וּבִשְׁמוֹ עַד חָרְמָה דֹּרְשַׁי יִרְדֹּפוּ;

וּבְכֵן תִכְבֶּה גַּחַלְתִּי הַנִּשְׁאֶרֶת .


גַּם הַיוֹם, אֲהָהּ יוֹם חֹשֶׁךְ וָאֹפֶל!

נִגְדַּע אַחַד דֹּרְשַי עוֹדוֹ בַּנֹּעַר,

עֶלֶם עוּל יָמִים וּמְלֵא כַּשָּׂב דָּעַת!

בֶּן־אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי,

בּוֹ שַׂמְתִּי תִקְוָתִי, אֵלָיו יִחָלְתִּי –

וּבְטֶרֶם תָּם פֶּרַח, גָּמַל הַבֹּסֶר,

מִהֵר הַמָּוֶת מַגָּלוֹ שַׁלֵּחַ

וַיְסָעֵף גַּם פֻּארָה זֹאת כִּירַק דֶּשֶׁא.

וּלְמִי מִקְּדֹשִׁים אֶפְנֶה? מִי אֶל שֶׁבֶר

נַפְשִׁי כִּי גָדַל יִכְהֶה יֵאָנֵחַ?

מִיכָאֵל שַׂר גָּדוֹל הָעוֹמֵד נֵצַח

לַמְלִיץ טוֹב עַל עַמִּי – מַה־תֶּחֱשֶׁה עַתָּה?

קוּם הִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי אֶל אֵל הַצֶּדֶק,

כָּל מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם אִתְּךָ נָא יִבְכָּיוּ,

מִדִּמְעוֹת עֵינֵיכֶם בַּעֲדִי שַׁחֵרוּ,

אַל תִּתְּנוּ דֳּמִי לוֹ עַד יִגְזֹר פָּרֶץ,

אַל תִּתְּנוּ דֳּמִי לוֹ עַד יִגְזֹר אֹמֶר

כִּי גַּם מֵתִי הַיּוֹם יַעַל שָׁמָיִם.

מִשֶּׁבֶר רוּחַ תִּדֹּם כְּרֶגַע. רִבּוֹתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן נוֹעֲדוּ עָלֶיהָ. חִישׁ יִבְרוק בָּרָק: מִיכָאֵל בָּא בִּיעָף וּבְפִיהוּ אִמְרַת אֱלֹהִים. מִיכָאֵל בָּא בִּיעָף וּבְפִיהוּ אִמְרַת אֱלֹהִים.


מיכאל:

הַס, בַּת־אֵל, וּתְנִי פוּגַת אל עֵינָיִךְ!

כֹּה אָמַר אֲדֹנִי אֵל דֹּבֵר צֶדֶק,

יוֹצְרֵךְ מִקֶּדֶם נוֹצְרֵךְ עֲדֵי נֵצַח:

הֵן עַד לֹא שָׁמַיִם כַּדֹּק נִטָּיוּ

וּמֵאָבָק דַּק גּוּשׁ אֶרֶץ יִסָּדְתִּי,

עַד לֹא נִקְווּ יַמִּים הָרִים הָטְבָּעוּ

עַד לֹא מֵעֲפַר אֶרֶץ הַיְקוּם רִקָּמְתִּי

וּמֵרִבְבוֹת הַיְקוּם אָדָם בָּחָרְתִּי,

עד לֹא בִּלְשׁוֹן אָדָם מִלָּה הָיָתָה –

אַתְּ הָיִית שַּׁעֲשׁוּעָי וּבָךְ שֹחָחְתִּי,

בָּךְ לִמְלֹא תֵבֵל קָרָאתִי עָמָדוּ,

בָּךְ לִיצִיר כַּפַּי רִאשׁוֹנָה דִּבַּרְתִּי:

אָדָם קֹרָא כִּי אֲדָמָה חִבְּלַתּוֹ.

וּבְעֵת זָרַח אֶזְרָחִי בֶּאֱשׁוּן כֶּסֶל

לַזְרִיחַ אוֹרִי בִּלְבַב הוֹלְכֵי חשֶׁךְ,

אָז אֶת מִלָּתֵךָ לוֹ עַל לָשׁוֹן שַׂמְתִּי

וּמִשְּׂפָתוֹ לִשְׂפַת זַרְעוֹ הוֹרָדְתִּי.

בָּךְ חֻקִּים וָדָת אֶל עַמִּי נָתַתִּי;

בָּךְ שָׂרֵי הַמַּשָּׂא זִמְרוֹתַי הִנְעִימוּ;

וּבְעֵת עַל הַחֹזִים רוּחִי הֶאֱצַלְתִּי

עוֹרֵךְ וּבְשָׂרְךְ הֵם אוֹתוֹ הִלְבִּישׁוּ ;

וּשְׂפַת קֹדֶשׁ עַל כֵּן אוֹתָךְ קָרָאוּ

כִּי קָדשׁ אֲנִי – וַאֲנִי בָּךְ בָּחָרְתִּי!

מָה מִבְּלִי הִנָּחֵם אֵפוֹא תֶּאְבָּלִי?!

דִּמְעוֹתַיִךְ רַגְלֵי כִסְאִי רָחָצוּ,

אַנְחוֹתַיִךְ נֹגַהּ בֵּית־לִי בִּקֵּעוּ,

וַאֲנִי אֵל חֶסֶד! נֶּהִי לֹא אוּכָלָה!

הַבְלִיגִי עַל יָגוֹן, בִּכְיֵךְ עֲזוֹבִי,

וּמְחִי אֶגְלֵי דִמְעָה מֵעַל פָּנָיִךְ!

אֲנִי אֵל יוֹצֵר כֹּל, רֹקַע שָׁמַיִם,

מֵקִים אַפְסֵי אֶרֶץ, מֹשֵׁל בָּהֵמָּה,

נוֹטֶה כַּפֶּלֶג כָּל גַּלְגִּלֵּי שַׁחַק

אֲנִי מִנִּי אָז בָּךְ יָדִי הֶחֱזַקְתִּי

וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים מִשְׂגַּבֵּךְ אָנִי!

אַל תִּרְאִי דִּבַּת עַם יוֹשְׁבֵי צַלְמָוֶת,

חֵיל בֹּעֲרִים כִּי יָנוּב לֵב אַל תָּשִׁיתִי;

הָעֲמֵלִים לִזְרוֹעַ עָמָל וָאָוֶן

רוּחַ יִקְצֹרוּ – וָבָךְ לֹא יִגָּעוּ!

גַּם הַיּוֹם אִם נִגְרָע אַחַד דֹּרְשַיִךְ

אַל תִּתְיַפֵּחִי, אַל נוֹאָשׁ תֹּאמֵרִי;

עוֹד דּוֹר אַחֲרוֹן יָקוּם בָּנִים יֻלָּדוּ

עַל אַדְמַת נֵכָר לָךְ לֹא יִתְנַכֵּרוּ,

בָּךְ יִתְאַמָּצוּ, בָּךְ כִּסְלָם יָשִׂימוּ,

וּתְשׁוּעַת עוֹלָמִים בָּךְ יִוָּשֵׁעוּ.

וּלְבֵן יַקִּירֵךְ כִּי בִלַּע הַמָּוֶת

רֵדִי וַהֲשִׁיבִיהוּ מֵעִמְקֵי שָׁחַת

לֵאוֹר לִמְאוֹר פָּנַי בִּדְבִיר הַנֵּצַח.

הִנֵּה מֹשֶׁה אִתָּךְ שַׁלְּחֵךְ הַדֶּרֶךְ

וּשְׁלֹמֹה בֶּן דָּוִד וּבֶן־מָנוֹחַ

וִיהוּדָה הַלֵּוִי – בָּם שָׁגָה רוּחַ

הָעֶלֶם הַהוּא בִּהְיוֹתוֹ בָּאָרֶץ.

שִׂימִי זֵר עַל רֹאשׁוֹ וּצְנִיף תִּפְאֶרֶת,

זֵר הַזִּמְרָה וּצְפִירַת חַיֵּי נֵצַח, –

וִיהִי מוֹפֵת נֶאֱמָן לִשְׁאָר עַם עֵבֶר

כִּי אַתְּ מַעְיַן יִשְׁעָם בִּמְשׁוֹאַת פֶּגַע,

אַתְּ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן לִמְלֵאֵי עַצָּבֶת,

מִשְׂגָּב לַחַיִּים – לַמֵּתִים אַלְמָוֶת.


המחזה:

אֶרֶץ תַּחְתִּית אֱשׁוּן לַיְלָה וַאֲפֵלָה.

צֶלֶם אִישׁ עוּל יָמִים וּמַלְאַךְ הַדּוּמָה.


המלאך:

מַה־שִּׁמְךָ הָעֶלֶם, הֲלֹא תַגִּידָה!

מַלְאַךְ דּוּמָה אָנִי, מִשְׁנֶה לַמָּוֶת,

כָּל יוֹרְדֵי בוֹר תַּחַת שִׁבְטִּי יַעֲבֹרוּ


העלם:

אַל תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, מַלְאָךְ! לוּ אֶזְכְּרֶנּוּ

תִּלְבַּשׁ חֲרָדוֹת פַּלָּצוּת תֹּאחֲזֶךָּ.


המלאך:

מֶלֶךְ בַּלָּהוֹת לֹא יֵדַע כָּל פָּחַד!

פֹּה – בִּמְגוּרֵי שַׁחַת וּמַדְוֵי נֵצַח.

בִּמְקוֹם כָּל הַיְקוּם יִבּוֹל כִּירַק דֶּשֶׁא

וּמְלֵאֵי דֶבֶר הָרוּחוֹת עָבֵשׁוּ,

וּרְגָבִים אֵלֶּה, זוּ שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ

עַל אֶרֶץ עִלִּית מִפִּי כֹל נִקְרָאוּ,

כִּדְמוּת הָרֵי נֶשֶׁף נִרְאִים לֶעָיִן:

פֹּה – לֹא יָבֹא חָת, לֹא יַעֲדָה כָּל רֶטֶט

גַּם מִפְּנֵי הָאַדִּיר הַמַּרְעִים רָעַם,

הָרוֹבֶה חֲזִיזִים וּמַרְגִּיז אֶרֶץ,

פֹּה לֹא נִפְחָדָה, מִשְּׁמוֹ לֹא נֵחָתָּה.


העלם:

אֱמֶת דִּבַּרְתָּ כִּי אֵין בִּשְׁאוֹל פָּחַד

כִּי גַּם מִדְּבָרֶיךָ, עַזּוּ כַמָּוֶת

אֶל רֹאֵי שֶׁמֶשׁ, לִבִּי לֹא יִנּוֹעַ.


המלאך:

אֲבָל שִׁמְךָ הַגֵּד, עֶלֶם עַז מֵצַח!

בִּבְכוֹר שָׂטָן אַשְׁבִּיעֲךָ שַׂר הַתֹּפֶת

בָּאֲבַדּוֹן וָשַׁחַת…


העלם:

הַס, דֹּם כַּמָּוֶת;

שִׁמְעָה וּרְגָזָה: בֶּן־חַיִּים אָנֹכִי!


המלאך (ירתע לאחוריו):

חַיִּים? מִי נָשָׂא שֵׁם זֶה בִּשְׂפָתָיִם?

הַחַיִּים – הֵן הֵם אוֹיְבֵי בֵית הַמָּוֶת,

הַנִּלְחָמִים בָּנוּ מִלְחָמָה נִצַּחַת,

הַצָּרִים עָלֵינוּ מִכָּל צַד וָעֵבֶר;

כָּל אֲשֶׁר יָהִין לָצֵאת מִשְּׁאוֹל חוּצָה

יִגְזְלוּ הֵמָּה, יַעֲרוּ עָלֵיהוּ רוּחַ

וּבְחַבְלֵי הַשָּׁוְא אֶת רַגְלָיו יֶאֱסֹרוּ

וּבְאַרְמוֹנֵי קֶסֶם יִכְלְאוּהוּ שֶׁבִי

וְיַֹשִּיאוּהוּ לִמְרוֹד בַּאֲדֹנָיו הַמָּוֶת,

וּבְדֵי עָמָל יִצְלַח בִּידֵי הַתֹּפֶת

כִּי יָרִיק חֲנִיכָיו מַחֲלָה וָפֶגַע

לָשׁוּב וּלְהוֹרִישׁ מִבִּטְנָם הַגָּזֶל.

הַחַיִּים… שֵׁם נִבְזֶה לִבְנֵי הַשָּׁחַת –

מִי יָעִיז זָכְרֵהוּ בִּגְבוּל הַמָּוֶת?!


העלם (אל לבו):

לֹא רַק הַחַיִּים מִמָּוֶת יָגוּרוּ

גַּם יִלְדֵי שַׁחַת אֶל שֵׁם חַיִּים יֶחֱרָדוּ.


המלאך:

הַגֵּד נָא אֵפוֹא אִם בֶּן חַיִּים אָתָּה

אֵיךְ נָפַלְתָּ שֶׁבִי בִּידֵי הַמָּוֶת?


העלם:

כִּי בֶן־אָדָם וִילוּד אִשָּׁה הָיִיתִי.


המלאך:

בֶּן־אָדָם – בֶּן־חַיִּים – אָדָם לֹא־בֶן־מָוֶת!!


העלם (מבלי שית אליו לבו):

בַּכּוֹכָב הַהוּא הַנִּבְרָא מִבְּלִי מָה,

תֶּבֶל עָשׂוּי מִמְּצוּקִים הִתְבּוֹלָלוּ

וּצְבָאוֹ יִבּוֹל כִּנְבוֹל בּוּל וָדֶשֶׁא

וָהוּא גַּם הוּא יִבְלֶה כִּבְלוֹיֵי בֶגֶד.

בַּלָּהוֹת הָיָה וּבַלְהוֹת יֶהִי

וּפִי יוֹשְׁבָיו עַל כֵּן תֵּבֵל יִקֳּבֶנּוּ,

שָׁם – בֵּין שֹׁאֲפִי רוּחַ בֵּין רֹאֵי שֶׁמֶשׁ

אַךְ מִסְפַּר שָׁנִים כַּצֵּל הִתְהַלָּכְתִּי.

שָׁם יוֹם יוֹם הַמָּוֶת עֵינַי חָזָיוּ

כִּי אֶל יַד מַעְגָּלִי פָּרַשׂ לִי רֶשֶׁת

וּמִיּוֹם הֱיוֹתִי יָצַק בִּי רַעַל,

רָקָב בַּעֲצָמַי וּמַחֲלָה אֵין מַרְפֵּא,

וּבְשַׁחַר יוֹמִי הִקְדִּיר עָלַי שֶׁמֶשׁ –

אֶפֶס כִּי אֶל עֵץ הַחַיִּים יָד שָׁלַחְתִּי

מִפִּרְיוֹ אָכַלְתִּי, כֹּחִי הֶחֱלַפְתִּי,

וּמִמְּקוֹר הַחַיִּים – מַעְיַן שִׁיר וָזֶמֶר,

מִבֵּית אֵל יֵצֵא וִיזַנֵּק מִשָּׁמָיִם –

מֵימַי שָׁתִיתִי – וּבְכֵן בּוּז לָךְ, מָוֶת!

לוּ שֶׁבַע עַל אַחַת שִׁנֶּיךָ חַדּוּ

לֹא תֹאכְלֵנִי כָּלִיל – בֶּן חַיִּים אָנִי!


המלאך (שמע דבריו בשממון):

בֶּן־חַיִּים – בֶּן־אָדָם – אָדָם לֹא־בֶן־מָוֶת!

עַל כֵּן אַךְ כָּאָדָם יָרַד פֹּה קֶבֶר

וּכְבֶן־חַיִּים מִשְּׁאוֹל לֹא יִפְחַד פָּחַד;

מִמְּקוֹר הַזִּמְרָה שָׁאַב וַיֵּשְׁתְּ מַיִם,

מִפְּרִי הָעֵץ אָכַל – וִיחִי לָנֶצַח:

בִּיְקוּם כֻּלּוֹ יַד הַנְּשִׁיָּה שַׁלָּטֶת

אַךְ לֹא בִּמְקוֹר הַחַיִּים – שִׁיר וָזֶמֶר;

הַשּׁוֹתֶה מֵימָיו לֹא יֵדַע עַצָּבֶת

יִלְעַג לַשַּׁחַת, לֹא יֹאבַד בַּמָּוֶת.


(יתעלם. קול מקהלה נעלמה נשמע בחוץ)


המקהלה:

בּוּז לָךְ, אֲבַדּוֹן, לַעַג לָךְ, הַמָּוֶת

על פִּרְחֵי הַשִּׁיר רוּחֲךָ לא נוֹשָׁבֶת,

הֵם עַל מַעְיַן זִמְרָה נֵצַח יִפְרָחוּ,

אֲבִיבָם עוֹלָם לֹא יֵדַע כָּל חֹרֶף,

וּקְטוֹן הַיְּאוֹרִים – מַעְיַן שִׁיר וָזָמֶר

מִנַּחַל הַנְּשִׁיָּה יַצִּיל הַטָּרֶף.


המחזה:

אוֹר גָּדוֹל. יָבֹא רוּחַ מֹשֶׁה, שְׁלֹמֹה, שִׁמְשׁוֹן וְר' יְהוּדָה הַלֵּוִי

וּבְרֹאשָׁם הַשָּׂפָה הָעִבְרִיָּה.


כלם (במקהלה):

נִצַּחְתָּ, אָחִינוּ, נִצַּחְתָּ נִצַּחְתָּ!!


העלם (יביט בפני משה ויסתיר חיש את פניו):

הָהּ, מִי זֶה בָּא אֵלַי הֲלוֹם בַּקֶּבֶר?

מַה־נּוֹרָאָה הַתְּמוּנָה שָׁם מִנֶּגֶד!

סָבִיב לָהּ כַּכַּרְכֹּב קַרְנַיִם אֹרוּ,

כִּדְמוּת קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ בִּשְׁמֵי צָהֳרָיִם –

הֲגַם בִּמְעוּף שַׁחַת שֶׁמֶשׁ זוֹרַחַת?

וּמִי שָׁם לִימִינָהּ לָבַשׁ גֵּאוּת מֶלֶךְ

אוֹר חָכְמָה וְחֵקֶר פָּנָיו יַגִּיהַּ?

הַשְּׁלִישִׁי עַל יָדוֹ עֵינַי תֶּחֱזֶנָה:

תַּבְנִית הַגְּבוּרָה סֵמֶל כֹּחַ גֶּבֶר,

בָּרָק מַבָּטוֹ וּבְאֶגְרוֹפוֹ רָעַם,

קִנְאָה יָעַט, נָקָם אֵזוֹר מָתְנֵיהוּ;

וְזֶה הָרְבִיעִי – הוֹי מַחֲזֵה מִפְלֶצֶת!

מוּמָת בִּידֵי הוֹרֵג לֹא מוֹת כָּל גֶּבֶר.

פָּנָיו וּשְׂעָרוֹ בַּמָּוֶת נִפְרָעוּ,

פִּיו סָגוּר וּלְבָבוֹ כַּפֶּה פָתוּחַ,

מִפִּצְעוֹ זָבוּ דָּמָיו וַיִּיבָשׁוּ;

וּמִי הַחֲמִישִׁית בֵּינֵימוֹ נִשְׁקֶפֶת,

אִשָּׁה עֲדִינָה וּכְפוּפָה מִזֹּקֶן,

פָּנֶיהָ קֻמְּטוּ מִתּוּגָה וָאֵבֶל,

עֵינֶיהָ נָמַקּוּ מֵהַרְבּוֹת בֶּכִי,

פַּךְ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן בִּימִינָהּ אוֹחֶזֶת

לַחֲבוֹשׁ לִשְׁבוּרֵי לֵב לִגְהוֹת כָּל פֶּצַע?

יַלְדֵי אֵל כֻּלָּם מִמְּרוֹמֵי גָּבֹהַּ.

אוֹיָה לִי אִישׁ נֶאֱלָח עָפָר וָאֵפֶר,

כִּי תַבְנִיתָם רָאִיתִי לָעֵינָיִם!


השפה העבריה (נגשת אליו ומרימה ראשו בשתי ידיה):

הַכִּירֵנִי נָא, בֵּן יַקִּיר, הַכִּירָה!

אִמְּךָ אָנִי – הַשָּׂפָה הָעִבְרִיָּה,

עַל חֵיקִי הִתְעַלַּסְתָּ כָּל חַיֶּיךָ,

לִי רוּחֲךָ נָשָׂאתָ, לִי תַּאֲוַת נָפֶשׁ:

וַאֲנִי מִבְּלִי הֵרָאוֹת לָךְ לָעַיִן

מִשֹּׁד נִחֻמִּים נֹחַם הֵינַקְתִּיךָ.

הַכֵּר, בֵּן יַקִּיר, אֶת אִמְּךָ הַכִּירָה!

גַּם אֵם כָּל אַחֶיךָ הֲלֹא הִנֵּנִי,

אֵם כָּל גֹּלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם:

מֵעָקַת אוֹיֵב כִּי תִקְצַר רוּחָמוֹ,

נֵטֶל הַחַיִּים כִּי יִכְבַּד עָלֵימוֹ,

אַךְ לִי יִשְּׂאוּ עַיִן, כִּי יִתְאַמָּצוּ;

וַאֲנִי אַט אֶל כֻּלָּם כַּנָּהָר יֶשַׁע,

אֲקוֹמֵם עֲדָתָם אֲאַזְּרֵם חָיִל.

פֹּה רוּחוֹת אֵלֶּה עַל יָדִי הַכִּירָה,

כָּל עוֹדְךָ בַּחַיִּים עִמָּם שׂוֹחַחְתָּ;

זֶה מֹשֶׁה עַמִּי וּמְחוֹקֵק דָּת לָמוֹ,

אֲבִי הַנְּבִיאִים רֹאשׁ כָּל אַנְשֵׁי רוּחַ

וּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל עַד תַּכְלִית אוֹר יָאֶר;

וּשְׁלֹמֹה כִּשְׁלֹמֹה יָרַד עָדֶיךָ

כִּי שָׁקַט בּוֹ רוּחוֹ, שָׁב לִימֵי נֹעַר

אַחֲרֵי עָמְדוֹ וַיַקְשֵׁב סוֹד אֱלֹהַּ

וַיִּמְצָא פֵּשֶׁר לִשְׁאֵלוֹת הַשֶּׂפֶק.

גַּם שִׁמְשׁוֹן גִבּוֹרְךָ הִנּוֹ אִתָּנוּ

וִיהוּדָה הַלֵּוִי הָאַחֲרוֹן בָּמוֹ,

הַמְחוֹנֵן הֲרִיסוּת אֶרֶץ הַצֶבִי,

וּבִדְמֵי לִבּוֹ כִּי זֹרְמוּ כַּמַּיִם

טִהֵר עֲפָרָהּ וַיְקַדְּשֶהָ שֶׁבַע.

הַכֵּר כֻּלָּהַם, בֵּן יַקִּיר, הַכִּירָה,

כָּל עוֹדְךָ בַּחַיִּים עִמָּם שׂוֹחַחְתָּ

הֵם בָּאוּ לִפְדּוֹת מִשַּׁחַת נַפְשְׁךָ.


העלם (יניח ראשו על חיקה):

הָהּ, אֵם עֲדִינָה, הַאוֹתָךְ אַבִּיטָה?

הָאוֹתְךָ, מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אָחַז?

וּשְׁלֹמֹה גַּם אַתָּה בִּישֻׁרוּן מֶלֶךְ,

גַּם שִׁמְשׁוֹן וִיהוּדָה אִתְּכֶם נוֹעָדוּ!!

הֶאָח, רַק לִרְאוֹתְכֶם לוּ הַיּוֹם בָּאתִי

דַּי שָׂכָר לִי עַל כָּל חַבְלֵי הַמָּוֶת.


כלם (במקהלה):

אִתְּךָ, מִיכָה, נָחְנוּ, אִתָּנוּ תֶּהִי,

אִתָּנוּ גַּם תַּעַל לִמְקוֹר אוֹר נֵצַח;

שָׁם תִּשְׁכַּח כָּל מַדְוֶה, כָּל צַר וָנֶהִי,

שָׁם תַּעֲנֹד זֵר מֹר וּצְנִיף אוֹר עַל מֵצַח.

מָסַךְ הַבְּרִיאָה יוּרָם אֶל עֵינֶיךָ,

כָּל סָפוּן כָּל טָמוּן חִידוֹת אֵין חֵקֶר

מִנְּעִימוֹת עוֹלָמִים תִּשְׂבַּע נַפְשֶׁךָ,

בִּמְרוֹם תֵּבֵל תָּשִׁיר בֵּין כּוֹכְבֵי בֹקֶר.


השפה העבריה:

(לוקחת קרן אחד מקרני אור פני משה ועונדת אותו עטרה לראש העלם)

מִקֶּרֶן אוֹר זֶה פָּנֶיךָ יָהֵלּוּ

וּכְשֵׁם כָּל הַגְּדוֹלִים בִּבְנֵי עַמֶּךָ

שְׁמֶךָ מִיכָה יוֹסֵף לַעֲדֵי עַד יֶחִי!

שָׁם – בִּדְבִיר אַלְמָוֶת עַל לוּחַ שַׁיִשׁ

נָקִי וָזַךְ כִּדְמוּת נַפְשְׁךָ קִרְבֶּךָ

שָׁם אֶצְבָּעִי אָנִי שִׁמְךָ חָרָתָה;

כִּי יָבוֹא יוֹם וּבָנִים יִוָּלֵדוּ

בִּזְרֹעַ וּבְלֹא לֵב וָלֵב יַעְדֹּרוּ

לָקִים הֲרִיסוֹתַי, לִגְדוֹר כָּל פֶּרֶץ

נִשְׁמוֹת אֱמוּנַי יַחַד יִפָּקֵדוּ –

אָז לֵב לַלֵּב יַגִּיד, פֶּה לָפֶה יַבִּיעַ:

“וּמִיכָה יוֹסֵף הָאֶחָד בָּהֵמָּה”!


כלם (במקהלה):

עֲזָב־נָא, בֶּן־אָדָם, עֲזוֹב הָאָרֶץ

קַן קִינִים וָהֶגֶה וּמְקוֹר כָּל קָרֶץ,

לִמְקוֹר זִמְרָה תַּעַל – שָׁם בִּשְׁמֵי מַעְלָה

תִּחְיֶה, בֶּן־חַיִּים עַד דֹּר דֹּרִים סֶלָה.


לוֹקְחִים אוֹתוֹ עַל זְרוֹעוֹתֵיהֶם: עַב עֲרָפֶל יוֹרֵד וּמְחַתֵּל אוֹתָם וְהֵמָּה עוֹלִים בַּעָנָן הַשָּׁמָיִם.


תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
המלצות על הסדרה, מחזור, או שער או על היצירות הכלולות
0 קוראות וקוראים אהבו את הסדרה, מחזור, או שער
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.