לשְׁדָ"ל / יהודה ליב גורדון

(בשלחי לו את ספרי אדו"ם¹)

אֶל הֶחָכָם שְׁדָ"ל מִכָּל אֶחָיו נִבְדָּל, רַב הַפְּעָלִים וּגְדָל-

כּחַ, מְדַבֵּר נְגִידִים,

יוֹשֵׁב אֶרֶץ תֵּימָן, עִם חֲכָמִים נֶאֱמָן, וּכְדַרְדַּע וּכְהֵימָן

תְהִילָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים,

וּמֵרֹב תְּהִלָּתוֹ, מִגֹּדֶל חָכְמָתוֹ, עוֹד תִּרֶב עַנְוָתוֹ

אֶל דּוֹרְשַׁי לִמּוּדִים,

וּכְאֶרֶץ מוֹשָׁבוֹ, כַּן יֵחַם לְבָבוֹ, מֵאַהֲבַת עַם מִחֲצָבוֹ

וּשְׂפַת הַיְּהוּדִים.

מֵאֵת עָנִי וָדַל, חָכְמָתוֹ לֹא תִגְדַּל, וְהוּא קָטֹן וַחֲדַל-

אִישִׁים וּצְעִיר הַתַּלְמִידִים,

מֵאֶרֶץ הַקֶּרַח, בִּמְקוֹם חֹם וָפֶרַח, יַאֲרִיכוּ רַק יֶרַח

עִם יָמִים אֲחָדִים,

עָפִים – כַּצִפֳּרִים מִפְּנֵי קָרַת מְזָרִים – אֵלֶּה הַטּוּרִים

נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים,

וּמְעֻנֵּי הַדֶּרֶך, וּבְלֵב מָלֵא מֹרֶךְ, הֵם כֹּרְעִים לָךְ בֶּרֶךְ

וּמוּל כְּבוֹדְךָ סוֹגְדִים;

וִיחַלּוֹ פָנֶיךָ: שִׂימָה-נָּא עֵינֶיךָ, עָלֵינוּ בָּנֶיךָ

מֵעִיר מֶרְחָק נוֹדְדִים.

וְאִם זָכֹה זָכִינוּ, אָז גַּם אֶת אָבִינוּ, תִּזְכָּר-נָא עַל פִּינוּ

בְּרַחֲמִים וַחֲסָדִים,

שֶׁשְּׁלָחָנוּ הֵנָּה, מִצָּפוֹן תֵּימָנָה, וְעֵינָיו תִּכְלֶינָה

עַד מוֹעֵד מוֹעֲדִים;

לְשַׂמַּח לִבֵּהוּ, מִשְׁפָּטְךָ הַשְׁמִיעֵהוּ; אִם טוֹב אִם רָע הִנֵּהוּ–

כֻּלּוֹ מַחֲמַדִּים.

פִּי הוּא הַמְדַבֵּר, וּלְבָבִי הַמְשַׂבֵּר אָנֹכִי הַמְחַבֵּר

לָךְ עֶבֶד עֲבָדִים.

(תרי"ז)

(ביום קבלי מאתו את תמונת פניו על לוח למנחה)

נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ מִקַּדְמַת נֹעַר,

וּבְבֹקֶר חַיַּי וּבְעוֹדֶנִּי יָלֶד,

עַת שַׁחַר שַׁחֲרוּתִי הַפִיץ הַזֹּהַר,

עוֹד בִּקְצוֹת הַקָּדִים בִּשְׁמֵי הֶחָלֶד

תַּבְנִיתְךָ בָּרוּחַ נִכְחִי עָבָרָה

וּלְמוֹפֵת לִי אוֹתְךָ נַפְשִׁי בָּחָרָה.

וּשְׂפַת קֹדֶש לִלְמֹד כִּי הִתְעוֹרַרְתִּי

אָז גַּם בִּסְפָרֶיךָ לַהֲגוֹת הִרְבֵּיתִי,

כִּי רוּחַ שִׁיר צִיּוֹן בָּמוֹ הִכַּרְתִּי

וּמֵלִיץ כָּמוֹךָ הֱיוֹת אִוִּיתִי;

וּבְכֵן מֵעִיר רוּחִי מֵאִיר הָיִיתָ

וּמִבְּלִי דַעְתְּךָ אֶת דַּעְתִּי נָחִיתָ.

וּבֹסֶר עֵץ דַּעְתִּי עִת כִּי יִגָּמֶל

וּפְרִי בִכּוּרִים אַשְׁכְּלֹתָיו הִבְשִׁילוּ,

אָז לָךְ, גֶּבֶר חָכָם, נֵס לִי וָסֵמֶל.

מִפְּרִי בִכּוּרַי יָדַי שַׁי הוֹבִילוּ,

וּבִרְצוֹן מֵבִין אֶת פָּנָיו קִדַּמְתָּ

וּבְחֶסֶד עוֹלָם גַּם אוֹתִי רִחַמְתָּ.

וּבִבְרִית אַהֲבָה אִתְּךָ הֲבֵאתַנִי,

כָּרֵעַ כָּאָח עִמִּי הִתְהַלַּכְתָּ,

וּבְלוּחַ צַלְמְךָ כַּיּוֹם כִּבַּדְתַּנִי,

אוֹת אֶמֶת הוּא כִּי חֶסֶד לִי מָשַׁכְתָּ,

וּלְבִכּוּרֵי אוֹת כִּי תִמְצָא בָם טָעַם,

כִּי לֹא כִּתְאֵנִים שֹׁעָרִים כֻּלָּהֵם.

נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ מִקַּדְמַת נֹעַר,

בַּחֲלוֹם חֲזוֹן לִבִּי צַלְמְךָ חָזִיתִי,

וּבְהָקִיץ עַתָּה אֶת נֹעַם הַתֹּאַר

פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אֶל עֵינַי רָאִיתִי:

תַּבְנִיתְךָ בַּלוּחַ נִכְחִי תָנוּחַ,

עַל כֵּן אֶזְכָּרְךָ עַד יוֹמִי יָפוּחַ.

(תרי"ח)

לְהַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעוֹמֵד עַל עַמּוֹ

ר' משֶׁה מוֹנְטִיפְיוֹרִי כְּבוֹד שְׁמוֹ

“יִחְיֶה, יִרְבֶּה שְׁלוֹמוֹ” (לפ"ק).

בְּהַגִּישִׁי לוֹ אֶת סְפָרַי בְּבוֹאִי לֵרָאוֹת פָּנָיו

(ביום ה' י“ט תמוז תרל”ב בספ"ב).

כִּי תָבוֹא מוֹנְטִיפְיוֹרִי לִשְׁכּוֹן קִרְבֵּנוּ

תָּבוֹא גַּם שִׂמְחָה גַּם תּוּגָה בִּלְבָבֵנו:

עֵת עַל אוֹר פָּנֶיךָ נִשְׂמַח שָׂמֹחַ

לִבֵּנוּ בַּסֵּתֶר יִמַּס כַּמַּיִם,

בִּזְכוֹר כִּי עוֹד מָקוֹם תַּחַת שָׁמַיִם

שָׁם אַחֵינוּ נִרְדָּפִים עֲשׁוּקֵי-כֹח:

כִּי לוּ לֹא עָשְׁקוּ לֹא רַצּוּ עַמֶּךָ

לֹא חָרַדְתָּ מִיָּם בִּגְבוּרוֹת יָמֶיךָ.

אָמְנָם כֵּן, עוֹד יֵשׁ תַּחַת הָרָקִיעַ

אֶרֶץ בָּהּ שֶׁמֶשׁ-צְדָקָה לֹא תוֹפִיעַ,

כָּל יוֹשׁבֶיהָ פְּרָאִים זָקֵן וָנָעַר;

שָׁם תּוֹרַת הָאָדָם בְּרֶגֶל יִרְמֹסוּ

וּלְנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ יִרְצְחוּ יַחֲמֹסוּ,

דִּין לֹא דָנוּ בָהּ, אֵין מִשְׁפָּט בַּשָּׁעַר.

הָהּ, תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, אַתְּ הַנִּרְמֶסֶת

עַל נְהַר דָּ נ וּ בָ ה בַּדָּם מִתְבּוֹסֶסֶת.

אַךְ מִנְּעוּרֵינוּ הִסְכַּנּוּ אֲנַחְנוּ

בִּי בַצַּר לָנוּ, הָאֵל בּוֹ בָטַחְנוּ

יָחִישׁ לָנוּ עֶזְרָה, יָקִים מוֹשִׁיעַ;

אִם צִדּוֹן וַעֲמָלֵק, עַמּוֹן וּפְלָשֶׁת,

אִם פִּרְאִי רוּמִינְיָה דּוֹרְכִים הַקֶּשֶׁת –

לֹא יָנוּם שׁוֹמְרֵנוּ וּבְעִתּוֹ יוֹפִיעַ.

אִם בּידֵי גִדְעוֹן אוֹ שִׁמְשׁוֹן יִשְׁלַח הַצֹּר

אוֹ מֵאִיֵּי בְרִיטַנְיָה בִּידֵי מוֹנְטִיפְיוֹרִי.

סַפֵּר מַעֲשֵׂיךָ לֹא אוֹאִיל כִּי נִּפְלָאוּ;

וּלְמִי אֲסַפְּרַם? וּלְכָל אִישׁ נוֹדָעוּ!

יֵדָעוּם יָמִין וּשְׂמֹאל, קֵדְמָה וְיָמָה,

יֵדָעֵם דֹּר הוֹלֵךְ, דֹּר יָבוֹא אַחֲרֵינוּ

נֵדָעֵם נַחְנוּ, גַּם הַגּוֹיִם סְבִיבֵנוּ;

עַל כֵּן יְכַבְּדוּךָ שָׂר מֵאַרְמוֹן, רָשׁ מִמְּאוּרָתוֹ,

יְכַבֶּדְךָ גַּם הַמְשׁוֹרֵר מִסֵּתר סֻכָּתוֹ.

אִם יָעָרְבוּ לָךְ שִׁירִים – אֵינֶנִּי יוֹדֵע!

אַךְ קוֹל יַעֲקֹב בָּזֶה אֲדֹנִי שׁוֹמֵעַ

וּשְׂפַת חוֹזֵי יָהּ, בָּהּ קָרְאוּ בַגָּרוֹן,

קוֹלָם חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ, קוֹל בַּכֹּחַ

עַל גְּדוֹת הַיַּרְדֵּן, עַל מֵי הַשִּׁלֹחַ,

בֵּין אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן, עַל פִּרְחֵי הַשָּׁרוֹן;

בָּהּ צָלְלוּ בְּקוֹל בֹּכִים מֵיתְרֵי הַנָּבָל

מִבֵּין הָעֲרָבִים עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל.

בָּה גַּם אֲנִי עַבְדָּךָ חֶזְיוֹנִי חָזִיתִי,

עַל טוֹב עַמִּי שַׁרְתִּי, אֶל שִׁבְרוֹ בָּכִיתִי,

רִנָּתִי גַּם דִּמְעָתִי בִּסְפָרַי הוּצָקוּ.

קָטֹן אֲנִי וָדָל – לָךְ לֹא אֶעֳרוֹכָה,

אַךְ לֶאֱהוֹב אֶת עַמִּי גַּם לִי לֵב כָּמוֹךָ:

כָּאֵזוֹב כָּאֶרֶז עַל אִמָּם יִתְרַפָּקוּ.

וּלְמַעַן הַשָּׂפָה בָּהּ אוֹתָם כָּתַבְתִּי

קַבֶּל-נָא רָצוֹן שִׁירַי לָךְ הִקְרַבְתִּי.

(לבעל "המג ד' בליק)

שירי “הַשַּׁחַר נִדְמֹה נִדְמָה” (לעיל צד 28) אשר בו נשאתי קינה על האסף בלא עתו “השחר”

Разсвѣтъ מכתב העתי הראשון לב"י בל' רוסיה אשר יצא על ידי ר' יוסף ראיבנאוויטש

ז“ל באודיססא בשנת תרכ”א, לא עלה הרצון לפני רא"ל זילברטאנן בעל המגיד לפי שלא ישרה בעיניו שטת רבינאוויטש במכתב עתו; שראבינאוויטש מאהבתו לעמו הוכיחם בתוכחת מגולה והגיד להם פשעם וחטאתם בפה מלא למען ישובו מדרכם וחיו, ובעל המגיד הלך בשטת האומרים שאין מכבסים הבגדים הצואים במקום רואים. וכשנדפס השיר ההוא בהכרמל (שנה א' נו' 50) נמצא כתוב בהמגיד (שנה ששית נו' 4) כדברים האלה לאמר: "אשכחיה המגיד לר' יהודה דקאי עברה דדשא וקא בכי: “השחר נדמה נדמה”. אמר ליה: “משורר מאי קא בכית? טינא היתה בלבו ונעקר מן העולם”. בתשובה על זה כתבתי את הטורים האלה שלא הגיעו עד היום לדפוס מסבות שונות.

א

“מְשׁוֹרֵר, מַאי קָא בָּכִית?!” – עַל דָּא קָא בָּכִינָא:

כִּי אֵין מִכְתַּב-עִתִּי לָנוּ בִּלְשׁוֹן הַמְּדִינָה.

כָּל כּוֹתְבֵי הָעִתִּים לְשׁוֹנָם יַאֲרִיכוּ,

בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ עָלֵינוּ שִׁקּוּצִים יַשְׁלִיכוּ,

כָּל חוּט שֶׁל חֶסֶד תִּמְשֹׁךְ לָנוּ הַמֶּמְשָׁלָה

יָעִיק לָמוֹ וִיחַנְּקֵם כַּעֲבוֹת הָעֲגָלָה,

וַאֲנַחְנוּ כָּאִלְּמִים לא פָתַחְנוּ אֶת פִּינוּ,

לַיְלָה לָנוּ מֵחָזוֹן, בַּחֹשֶךְ נִדְמִינוּ;

וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה קַמְנוּ הִתְעוֹדַדְנוּ,

לִמְלָשְׁנֵינוּ בִּלְשׁוֹנָם לַעֲנוֹת לָמַדְנוּ

אַף הֵם יִסֹּגוּ אָחוֹר וּפִיהֶם יִקְפָּצוּ,

לֹא עוֹד יִכְתְּבוּ שִׂטְנוֹת וּלְשׁוֹנָם יֶחֱרָצוּ,

כִּי רָאוּ מֵלִיץ לְיִשְׂרָאֵל, כִּי גֹּאֲלוֹ חַי-הוּא.

“עַל דָּא וַדַּאי קָא בָּכִית!” – וּבָכוּ תַּרְוַיְהוּ.

ב

“מְשׁוֹרֵר, מַאי קָא בָּכִית?!” – עַל דָּא קָא בָּכִינָא:

הֵן מֻרְדָּפִים אֲנַחְנוּ מִכָּל צַד וּפִנָּה

עוֹמְדִים אֲנַחְנוּ כַּכִּבְשָׂה תּוֹךְ שִׁבְעִים זְאֵבִים,

הַצְּמֵאִים אֶל דָּמֵנו וְלִכְבוֹדֵנו רְעֵבִים,

כָּל הַנַּעֲשָׂה רֹאשׁ יְבַהֲלֵנוּ בַּחֲרוֹנוֹ

יָגֹז צַמְרֵנוּ כָּרֹעֶה אֶת צֹאנוֹ:

שׁם לָצוּד נְפָשׁוֹת הַכְּמָרִים יָגִילוּ

וּמַעֲשֵׂה מוֹרְטַרָא לַעֲשׂוֹת הוֹאִילוּ.

פֹּה שׁוֹטֵר אֱוִילִי יְעוֹלֵל בָּאֵפֶר

כְּבוֹד עִבְרִים שְׁנַיִם מוֹרֵי בֵית הַסֵּפֶר;

שָׁם חִדְּשׁוּ עָלֵינוּ עֲלִילַת דַּמֶּשֶׂק –

“הַשַּׁחַר” בִּכְנָפָיו סָכַךְ לָנוּ בְּיוֹם נֶשֶׁק,

וּכְאִישׁ מִלְחָמוֹת לָבַשׁ חֵמוֹת תִּלְבּשֶׁת

וַיַּהַס צָרֵינוּ וַיְמַלֵּא פְנֵיהֶם בּשֶׁת.

אִלְמָלֵא בָּא אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר זֶה דַּי הוּא. –

“עַל דָּא וַדַּאי קָא בָּכִית!” – וּבָכוּ תַּרְוַיְהוּ.

ג

“מְשׁוֹרֵר, מַאי קָא בָּכִית?!” – עַל דָּא קָא בָּכִינָא:

כִּי נִמְכַּרְנוּ לִצְמִיתוּת בִּידֵי חִסְרֵי בִינָה

בִּידֵי גִזְבָּרִים אַכְזָרִים וּפַרְנָסִים שׁוֹטִים,

רַבָּנִים מַחֲמִירִים וּמְלַמְּדִים הֶדְיוֹטִים.

הַגִּזְבָּרִים נִבְחָרִים בַּשֹּׁחַד בִּיָּיִן,

הַפַּרְנָסִים מִתְפַּרְנְסִים וּסְדָרִים אָיִן,

הַמְלַמֵּד מְלַמֵּד כַּסּוּמָא בָּאֲרֻבָּה,

הָרַב יִגְזוֹר לֹא יָחוּשׁ לְהֶפְסֵד מְרֻבָּה,

עַל כֵּן דַּלּוֹנוּ טָבַעְנוּ בָּרֶפֶשׁ

וְּכְבר גָאוּ הַמָּיִם בָּאוּ עַד נֶפֶשׁ.

וּמְאַשְּׁרִים זֵדִים עוֹד סָרָה יוֹסִיפוּ;

וַעֲלֵי הָעִתִּים בַּחֲלַקּוֹת יַחֲנִיפוּ;

רַק “הַשַּׁחַר” פָּרַשׂ אוֹר עַל כָּל אִַבִּזְרַיְהוּ. –

“עַל דָּא וַדַּאי קָא בָּכִית!” – וּבָכוּ תַּרְוַיְהוּ.

(תרכ"ב)

(בַּעַל אֲחוֹתִי לְפָנִים, בְּיוֹם הִיפָּרְדוֹ מֵעָלָי)

מִי יִתָּנְךָ כָּאָח לִי – אָח מֵרָחֶם

לָשֶבֶת גַּם יַחַד בֵּיִת אֵם אוֹהָבֶת,

בִּמְקוֹם יֻתַּן לָנוּ מַיִם וָלֶחֶם

וּבֶגֶד לִלְבּוֹשׁ וּמָעוֹן לָשָׁבֶת!

כָּל נֵטֶל וָעֹל נִפְרֹק מֵעַל שָׁכֶם.

“גָּשׁ-הָלְאָה!” נִקְרָא לֶעָמָל עַצָּבֶת

וּכְעַל עָב קַל נִרְכַּב עַל כַּנְפֵי רוּחַ

וּבְגֵיא הַחִזָּיוֹן נֵצֵא לָשׂוּחַ.

שָׁם עֲמַל אֱנוֹשׁ לֹא יַעַל יָגִּיעַ,

תֵּבֵל עִם תַּבְלִיתָהּ יַחַד נֶאֱסָפוּ,

וָאֵל כֻּלּוֹ טוֹב בַּהֲדָרוֹ יוֹפִיעַ,

וּמְזִמּוֹת כָּל לֵב כָּתְנוֹת אוֹר עָטָפוּ;

שָׁם לִתְהוֹם הָעֲתִידוֹת נֵרֵד נַצִּיעַ,

נִסַּק לִשְׁמֵי קֶדֶם שֶׁכְּבָר חָלָפוּ,

וּכְחַיֵּי עַדֶן וּבְשַׁלְוָה וָנַחַת

נִחְיֶה גַם נַחְנוּ בָּאָרֶץ מִתָּחַת.

אַךְ יַד הֶעָמָל לוֹ אָדָם יִוָלֶד

הִיא בָּךְ אָחָזָה וּמִנִּי תַגְלֶךָ,

כִּי תֵצֵא כַיּוֹם עַד מֵרְחַקֵּי חָלֶד

לָנוּעַ לַלֶּחֶם תִּשָּׂא רַגְלֶיךָ –

(הוֹי אָדָם מִתְהוֹלֵל, הוֹי שָׂב וָיָלֶד,

הַעוֹד תִּתְהַלֵּל כִּי טוֹב גּוֹרָלֶךָ,

אִם אַךְ בַּעֲבוּר הָבִיא אֶל נַפְשְׁךָ טֶרֶף

כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ תִּטּשׁ וַתֶּרֶף?!)

שָׁם יָחְנְךָ הָאֵל וגְדֻלָּתְךָ תִרֶב

– כִּי יָשָׁר וּטְהָר-לֵב אֵל לֹא זוֹנֵחַ –

וּבְטוֹב לָךְ הֵן יִמַּח זִכְרִי מִקֶּרֶב

לִבְּךָ, כָּעָב מִפְּנֵי שֶׁמֶשׁ זוֹרֵחַ;

כִּי תִקְנֶה לָךְ רֵעִים וִידִידִים תֶּרֶב

תֶּאֱהַב, תֵּאָהֵב, וַאֲנִי אֶשָּׁכֵחַ:

אָז שִׁירִי זֶה יִקְרָא: "הֲתִבְגֹּד בֶּגֶד

“וִיהוּדָה רֵעֲךָ עוֹד חַי שָׁם מִנֶּגֶד?”

אוֹ אוּלַי מַחֲלָתִי תִּגְדַּל תִּפְרָץ-פֶּרֶץ,

הִיא הַיּוֹנֶקֶת דַּם לִבִּי גַם עָתָּה,

וּבְטֶרֶם אָשׁוּב לִרְאוֹתְךָ בָּאָרֶץ

תַּחְצֹב לִי מִשְׁכָּן בַּקֶּבֶר שָׁם מָטָּה –

אָז יָעִיד לָךְ כִּי עַד יוֹם בּוֹא הַקָּרֶץ

בַּעַל חֲלוֹמוֹתַי הָיִיתָ אָתָּה.

וּבְעֵת תָּבֹא אֵלַי שָׁם הַשָׁמַיִם

אֵצֵא לִקְרָאתְךָ וּבְחִבֻּק יָדָיִם.

(בעל “כור לזהב” בשלחי לו את ספרי אדו“ם ומ”י ¹).

לֹא מִלְּבָנוֹן אֶרֶז וּבְרוֹשׁ מִשְּׂנִיר,

אַףְ לֹא חֲבַצֶּלֶת הֲדַר הַשָּׁרוֹן,

כִּי אִם אֲגֻדַּת אֵזוֹב אֲשֶׁר בַּקִּיר

הַיּוֹם לָךְ אָבִיאָה מִנְחַת זִכָּרוֹן.

אַתָּה אִישׁ חָכָם נוֹדַע בֵּין זִקְנֵי עִיר,

קַבְּלֵהוּ נָא רָצוֹן, אַל תַּט בֶּחָרוֹן;

טוֹב תּוֹרָה עִם מָשָׂל וּמֶחְקָר עִם שִׁיר –

גַּם שׁבְרֵי לֻחוֹת מֻנָּחִים בָּאָרוֹן!

(בְּסֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו)

אִישׁ סוֹפֵר חֲכַם-לֵב קִרְבֵּנוּ חֹנֶה,

כָּל תּוֹלְדוֹת הָאָרֶץ בַּמִסְפָּר מֹנֶה,

מַשְׁבִּיר דִּבְרֵי חָכְמָה עוֹרֵךְ וּבֹנֶה

וּבְסִפְרֵי חָכְמָתוֹ אֶל אֶחָיו פֹּנֶה,

וּמֵהֶם אֵין קוֹל אֵין קֶשֶׁב אֵין עֹנֶה,

כִּי נִטְמוּ כֻלָּם כַּאֲלָפִים וּכְצֹנֶה,

אִישׁ אִישׁ אַחֲרַי בִצְעוֹ לִבּוֹ רַק זֹנֶה,

זֶה יִכְסֹף לַכֶּסֶף וּשְׁקָלָיו מֹנֶה,

זֶה יֶאֱהַב זָהָב, זֶה יַעֲקֹב זֶה יוֹנֶה,

תּוֹרָה אֵין שׁוֹחֵר, אֵין קוֹרֵא אֵין שׁוֹנֶה,

בַּחֲכָמִים אֵין בּוֹחֵר וסְפָרִים אֵין קֹנֶה.

לָמָּה תֹאמַר, יַעֲקֹב, “יְהוּדָה שְכֵחֶךָ”

וַאֲנִי בְּכָל עֹז נַפְשִׁי בָךְ אֲדוּקָה,

כִּי בַאֲשֶׁר אֶפְנֶה שָׁם אֶרְאֶה רוּחָךָ,

חוֹפֵשׁ חַדְרֵי תוֹרָה בְּאוֹר הָאֲבוּקָה;

נָעֲמָה לִי רִנָּתְךָ – קוֹל יַעֲקֹב קוֹלֶךָ

מִצְּלִיל זְהַב אוֹפִיר, מִקּוֹל כֶּסֶף מְרֻקָּע,

אִם יָמִים רַבִּים לֹא כָתַבְתִּי אֵלֶיךָ –

קֹצֶר רוּחִי הוּא, רֹב עָמָל וּמְצוּקָה;

גַּם דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין לִי לְקַדֵּם פָּנֶיךָ

וְנַפְשִׁי בָּחֲלָה בְּאִגֶּרֶת בּוּקָה וּמְבוּקָה;

אַךְ לֹא שְׁכַחְתִּיךָ, אָחִי, וּמִי יִשְׁכָּחֶךָ?

כַּמָּה יַעֲקֹב רֵייפְמַאנן אִכָּא בְּשׁוּקָא?!

"שִׁלְחָה לִי סִפְרֶךָ וּכְתֹב עָלֵיהוּ

שִׁיר יָפֶה אַף נָעִים" – אוֹתִי בִּקַּשְׁתָּ,

וּלְמַלֹּאת אָחִי אֵת אֲשֶׁר דָּרַשְׁתָּ

רֵיקָם מִכָּל שִׁיר לָךְ אֶשְׁלָחֵהוּ,

כִּי הַטּוֹב בַּשִּׁירִים, דַּע וּשְׁמָעֶנָּה,

הוּא הַשִּׁיר אֲשֶׁר לֹא נִכְתַּב עֲדֶנָה.

למשה הכהן

מִכְתָּבְךָ קָרָאתִי.

אַף אָמְנָם חָטָאתִי,

אֲהוּבִי, נֶגְדֶּךָ,

כִּי כָל מִכְתָּבֶיךָ

אֲשֶׁר אֵלַי בָּאוּ

מַעֲנֶה לֹא מָצָאוּ.

אֲבָל לִבִּי תָּמִים

אִתְּךָ כָּל הַיָּמִים,

לֹא מָעַלְתִּי מָעַל;

עֵדִי בִּשְׁמֵי מָעַל!

וּכְמוֹ בְּיַלְדוּתֵנוּ

עֵת שִׂחַקְנוּ שְׁנֵינוּ

יְלָדִים תַּמִּים וּקְטַנִּים

עֲלֵי מַעְיַן גַּנִּים,

שָׁם תַּחַת הַשִּׂיחִים

בֵּין תַּלְמֵי הָאֲבַטִּיחִים,

כֵּן רָחוֹק מִנֶּגֶד

לִבִּי כָּל בֶּגֶד,

גַּם עֵת הִפְרִידָנוּ

הָאֵל זֶה עָשָׂנוּ.

וּמִי יִּתָּנְךָ בְּצֵל קוֹרָתִי,

וַתֵּרֶא אֶת עֲבוֹדָתִי,

וַתֵּדַע עֲמָלִי

וְאֶת מַר גּוֹרָלִי,

כִּי אֶעֱמוֹד יוֹם וָלַיִל

עַל מִשְׁמַרְתִּי כְּבֶן חַיִל

מִבֹּקֶר אֶעֱמוֹל עַד עֶרָב

לְהָבִיא לְבֵיתִי טֶרָף,

וְרַגְלַי תָּמִיד נָעוֹת

לָלֶכֶת לַשָּׁעוֹת

אֶל בֵּית־הַסֵּפֶר,

לָתֵת אִמְרֵי שֶׁפֶר,

אוֹ אֶל בֵּית הַנְּגִידִים

לְהוֹרוֹת לַתַּלְמִידִים;

וּבְשׁוּבִי אֶל בֵּית מְגוּרַי

בִּזְרוֹעוֹת אֵשֶׁת נְעוּרַי

וּבִתִּי יְחִידָתִי,

גַּם שָׁם לֹא אֶמְצָא מְנוּחָתִי;

כִּי אָז נַפְשִׁי בַּקֶּרֶב

תַּעֲמֹל כָּל הָעֶרֶב,

לַחֲרוֹת עֲלֵי לוּחַ

כָּל מַעֲלוֹת הָרוּחַ,

לִשְׁפֹּךְ כָּל מַעְיָנָי

עַל הַסֵּפֶר לְפָנָי.

כֵּן עָיֵף וַחֲסַר כֹּחַ

לֹא אֵדַע מָנוֹח

עַד הִסָּגֵר הֶעָיִן,

עַד אִישָׁן כַּהֲלוּם יָיִן;

חִישׁ תַּחֲלֹף הַתְּנוּמָה

וּבְטֶרֶם בֹּקֶר אַקוּמָה

לָשׁוּב אֶל סִבְלוֹתַי,

הָאוֹכְלוֹת כָּל יְמוּתַי.

כֵּן רֶגַע לֹא אָנוּחַ

בְּבָשָׂר וּבָרוּחַ,

כֵּן תָּמִיד אֲסוֹבֵבָה

עַד זִקְנָה עַד שֵׂיבָה,

וּכְגַלְגַּל בֵּית רֵחַיִם

מֻרְדָּף מֵחַשְׁרַת מָיִם!

עַל כֵּן, רֵעִי בּוֹ חָפַצְתִּי,

עַל כֵּן פִּי קָפַצְתִּי,

כִּי מֵעֲבוֹדָה קָשָׁה

נַפְשִׁי רִפְיוֹן לָבֵשָׁה,

עַל כֵּן לֹא עֲנִיתִיךָ –

אֲבָל לֹא שְׁכַחְתִּיךָ!

וּבְבֹא בֶּן אָחִיךָ

וַיָּבֵא אִמְרֵי פִיךָ

עֲרוּכִים בַּטוּרִים

נֶחֱמָדִים וַהֲדוּרִים

בָּם אוֹתִי הוֹכַחְתָּ:

"רֵעַ, מַה־שָּׁכַחְתָּ

אוֹתִי אֶת רֵעֶךָ?"

קַמְתִּי אֶל קוֹלֶךָ

וַעֲסָקַי כִּי רָבוּ

חִישׁ כֻּלָּם נֶעֱזָבוּ,

אַחֲרֵי גֵו הִשְׁלַכְתִּי,

וּבְעֵטִי מָשַׁכְתִּי

בַּעֲבוּר דַּבֵּר אֹתָכָה

שָׁלוֹם, טוֹבָה וּבְרָכָה

וּלְהַגִּיד כִּי עַל לוּחַ

לִבִּי, וּבְמַחֲבֵא רוּחַ,

אֶת שִׁמְךָ חַקּוֹתִי

לָעַד עַד יוֹם מוֹתִי,

עַד אֵרֵד שָׁם מָטָּה.

זָכְרֵנִי גַם אָתָּה!

וּבְשׁוּבְךָ בִּי לְדַבֵּר

אָז חֲיָלִים אֲגַבֵּר

לַעֲנוֹתְךָ דִּבְרֵי טַעַם

מִדֵּי פַעַם בְּפַעַם,

וּבְּרִגְעֵי הַמַּרְגּוֹעַ

בָּךְ אֶשְׁתַּעֲשֵׁעַ,

כִּי חֲמוֹדוֹת אַתָּה

לִידִידְךָ מִנֹּעַר

הַיּוֹשֵׁב עַתָּה פֹּה בָּעִיר צֹעַר …