אבותיו היו מיוחסים ועשירים, בני-תורה וסוחרי-עצים מפורסמים. אחרי החתונה היו לומדים הרבה וסוחרים מעט, על ידי שותפים “למחצה”. אחר-כך היו מתחילים לסחור בעצמם, והיה היום חציו להם וחציו לה'. ברבות הימים היו הולכים ונשקעים יותר ויתר בעניני דרך-ארץ, התורה נדחתה מעליה רק לימי השבתות, וכל ימות החול היו מוקדשים לנסיעות, לחשבונות, לדברים ועסקים עם אדונים וקונים. אך גם בהיותם נתונים לעניני ממוֹנוֹת עוד ניכּרת היתה בהם האיצטלה דרבנן, ניכרת בזקן הלבן, בצוארון הפתוח ובבטן הרחבה; הרמת-היד בשעת המשא-ומתן, שהיה בה מעין הכרה של הכרת-חובה ורגש-עז גם יחד, היתה מעוררת איזו יראת-הרוממות. נתינת הצדקה בביתם היתה לרוב במטבעות של כסף, ותפילתם היתה בלחש, שאנשים קרובים לגבוה. בעניני הקהל לא היו מתערבים ברב, אך מכל דבר עומד על הפרק לא העלימו את עיניהם. במוצאי-שבת היו נכנסים אצלם מלמדים ויהודים סתם והיו מבלים את הזמן בשיחות-חולין. ויכוחיים ארוכים לא אהבו העשירים האלה, רק שמועות קצרות, בדיחות בלי עוקץ ואיזו חדשות. אולם היי"ש, שהיו נותנים לאורחים, היה חריף, ומיני-מתיקה – מעדנים ממש. נשותיהם היו בבחינה זו וַתּרניות גמורות. הן הנשים, לא היו מתערבות בשיחות הגברים, והיו יושבות בפינה לעצמן: אבל שייכותן אל הבית מסוּמנה היתה; והיוצאים והבאים היו מברכים אותן בשלום ובהכנעה ובפנים צוחקות, -בניהם היו יושבים עד חתונתם בחדרם עם רבם; ולבנותיהן היה מין יופי מיוחד; וכל איש עשיר חשב זה לאור גדול אם עלתה בידו להשיג חמודה כזו לכלה לבנו. דרך העולם הוא, שבשעה שמתחתן עשיר בעשיר נותן אבי הבת נדה פי שנַים מאבי הבן; אבל לבני היחשׂנים האלה היו נותנים ארבעתים; היו המה, היחשׂנים, אבות הבנות, היו אבות הבנים נותנים נדה כפלים, זה החידוש שבדבר.
ולראובן, הבכור למשפחת זרחי זו, בן שלישי, שונה מאֶחיו. הראשון והשני כבר היו עוזרים מעט לאביהם, שידיו רועדות. –עם רבם עוד ילמדו, כלומר, הוא יושב עמם בחדרם שעות ידועות, אבל כבר מעיינים הם במשא-ומתן, עוד הדבר בהסתר מעט וכלאחר-יד, משום שלא נאה לבחורים בישראל להתערב בעניני מסחר. עוד שנה והמה יכּנסוּ לחופה; למען החותן עוד יהיה צורך להסתכל בגמרא זמן-מה, ואחר-כך הלא יהיה עליהם להרויח ממון ולהיות נוטרים דגל בית-הוריהם. רק שלמה-נתן, אחיהם השלישי, מאמין שלא איברא אדם אלא לגירסא. – הוא יושב ולומד כל היום עם רבו, הוא אינו שׂם לבו לזה שאבותיו הם עשירים; הוא את אלהים ירא. אלהים ציוה שבני-אדם יהגו בתורתו. התורה היא קדושה, אלהים הוא קדוש; ואיך יפַנה הוא, שלמה-נתן, את לבו לדברי-חול?
אמו נושאת תמיד את צרור המפתחות הרבים תחוב בסינורה. אביו מחשב חשבונות ומונה מעות גם אחר התפילה. באים אנשים ומדברים בעסקי עצים ויערות. הערלים מביאים את העצים טעונים על עגלות ועורכים אותם שדרות שדרות. והוא, שלמה-נתן, יושב בחדרו ומסתכל, והכל מוזר לו מאד…אֶחיו קוראים אותו “ירא-שמים”; והוא הלא יעשה רק מה שמוטל על אדם לעשות…
מידת הביישנות דבקה בו. הוא מתבייש ללמוד בקול. כשרבו עוזב חדרו והוא נשאר לבדו, אז הוא יכול לנשק את הגמרא, כל כך יהמה לבבו.
האלהים עשה שייראו מפניו, הכל חי רק בחסדו של המקום ברוך-הוא. אמו דואגת לו… גם אביו אינו שבע רצון מזה שבנו הוא שוֹנה מאחיו. “אחוז בזה וגם בזה אל תנח ידך”. –
שלמה-נתן הוא כבר למעלה מבן עשרים שנה, והוא לא אירשׂ לו עוד אשה, לתמהון לב כל יושבי העיר. לא תאמינו, מרבה הוא עתה בסיגופים, רחמנא בעי קדוש הגוף והאברים, כשלומדים ש"ס ופוסקים יש תענוג לנפש, גם בתפילה יש הנאה… אבל יראה עילאה הטבילה במקוה, אף לבחור.
מדוע יישן האדם? לולא השינה היו עוד שעות ללמוד ולעבוד את ה'?
ואז הוא כבן עשרים ושתים, וכבר אירשו לו בת איש עשיר מעמי-הארץ שעלה לגדולה, ונדה לו עשרים אלף שקל.
חותנו היה אדם שמן ובעל גו עב. הכל היה אצלו במידה גדולה: סוסיו גדולים, מרכבותיו רבות, אשתו גדולת-הקומה וגם בנותיו גדולות היו. לחייהן אדומות, כתפיהן רחבות, כּוֹחן שלא כדרך הנשים.
כה היה שלמה-נתן דק הבשר בעל לדבורה הגדולה ממנופי שנים. מזל טוב! לכו ובנו בית בישראל!
והבית נבנה. הנה לשלמה-נתן האברך הפלאי שלוש בנות ושני בנים קטנים. הוא ידור בבית בן שישה חדרים וחנות גדולה של משי וצמר פתוחה בו לצד הרחוב. שם אשת שלמה-נתן דבורה. כמובן היא החנונית, והיא גם “מומחית” גדולה בעניניה. בשעת הפנאי היא שׂמה לבה גם לבניה ולשאר עניני הבית.
בעלה שלמה-נתן אינו שׂם לבו לעניני החנות כלל. הנה לו לעצמו עתה עסק אחר. – סובב הוא כל היום בשוָקים וברחובות לאסוף נדבות ולחלקן לעניים. לקיים את התורה בכל דקדוקיה ופרטיה – זהו למעלה מכוחו של אדם; אבל מצוה אחת אפשר לקיים כהלכה: מצוַת צדקה לעניים. –
את אשר יכול היה לגנוב מאשתו נתן לעניים. כשהוא בא לביתו בערב שומרים עליו בשבע עינים. ובכל זאת עולה בידו לשׂים תמיד בכליו דבר-מה: כסף, מזלג, כוס, מטפחת, לחם, נופת או ספר. סובב סובב הוא גם על בתים של אחרים. כבר יש בתים בעיר שדלתותיהם סגורות לפניו; הוא בא דרך פתח בית-המבשלות, מבקש נדבה או לוקח בחזקה ורץ החוצה… לו עשה צדקה רק חלק חלק ממאה ממה שעשה כי אז היה שמו נישׂא בעיר; אבל שאר צ"ט חלקים המה למוֹתר…
הוא חושב שהעשירים לא נבראו אלא בשביל העניים. איך יכול אדם לקמץ ולא לתת לאחר מה שיש לו? איך נטמין דברים ליום מחר בעוד שיש נפשות רעבות היום?
כל מי שידו משׂגת ונצבר אצלו איזה הון הוא רק בעל-המפתח, הממונה לפתוח את האוצר לכל נצרך.
העני קודם לכל דבר. הוא קודם לך, לאשתך, לבניך. בּטל את התפילה כדי למהר להושיט לדל. חַלל את כבודך כדי להטיב לאחרים.
הקדוש-ברוך-הוא מפרנס את הרעבים ואתה שלוּחוֹ.
ולעתיד לבוא, בעת תחית-המתים, יקומו העניים בשורה הראשונה; העליונים כאן יהיו שם למטה, והתחתונים כאן – למעלה.
שלמה-נתן אינו חפץ אלא זאת, שיהיה הוא כאחד מן העניים.
לוּ נשרף ביתו, כי אז היה עני על פי בית-דין… כשיירש את אבותיו יפקיר הכל לעניים.
מתפללים המה בני-אדם ולומדים ושמחים במצוות, ושוכחים כי הנאה אף בדבר-מצוה דבר לא עדיף הוא. ולאידך גם הרחמנות גופה היא מן הנאה… כשרחמני אתה ונותן הרי דרכך בכך.. לא! גם אם לבך קשה כצור, פתח אותו ותן משלך; תן נגד רצונך, שבור את הרצון!..
דוקא בשעה שחפץ אתה לישון פקח את עיניך בחזקה – טוב לגופך שראשך מונח למעלה על הכר ורגליך למטה. שים רגלך על הכר וראשך למטה. סגף את עצמך. – פנוי אתה מן הצדקה, טוב לעשות אז איזה דבר הדומה לצדקה: לין אצל החולה, גזור עצים של העני, טהר את ביתו, נקה את תנורו.
אשתו דבורה כבר סגרה את ביתה בפניו. ואת רגשי האהבה לבניו עקר מלבו בחזקה; לכאורה הן אהבת-הבנים גם בלב הבהמות והחיות, ומה יתרון לאדם? דוקא הרחוק ממך צריך להיות קרוב לך. הקדוש-ברוך-הוא אוהב את החולים, את העיורים והפיסחים, את הנכפים ובעלי-השחין.
לוּ היו הלבבות פתוחים ולא מטומטמים, כי אז היו בני-אדם מחבקים זה את זה.
ולאידך, גם זה כבר דבר-הנאה… אסור ליהנות. אסור לעשות גם דבר-מצוה מצד השמחה שבדבר.
שבור את ה“עצם” שבך, שבור את עצמך בשביל אחרים.
ויהי ערב בחיי שלמה-נתן.
צדקתו ורוב חסדיו חדלו. לא היה עוד בידו מאומה; ואין איש בכל העיר מעניק לו איזה דבר לדלים. גם העניים בעצמם חדלו ברבות בימים להכיר לו טובה. – יראי-אלהים שבעיר לא קירבוהו, ועשירי העיר התביישו בו – ויהי בודד בין אֶחיו… לביתו לא בא זה עידן ועידנים והיה רעב בעצמו ללחם. מרוב שעמום החל עוד בפעם להסתכל בספרים, אבל לא יבין להגיגם. —
ובאחד הימים, בעלות השחר, לקח מקלו ותרמילו והלך מחוץ לעיר. בדרך-המלך הוא הולך, שעה, שתים, שלוש, עד בואו לכפר הסמוך. שם לוֹ מכּר. הוא מברך על הלחם והולך הלאה, או יושב ושותק.
לבבו כבר החל להיחָרב. וכשגשמים באים הוא כופף את ראשו בין ברכיו וממתין. ידיו ורגליו כבדות. – כשיישן מרוב עייפות הוא רואה בחלומו אנשים מדוכאים וכולם רעבים ללחם. רוכב בערבות נושא ספר-תורה על כתפו, ושם, הרחק הרחק, הנה סלעים על גבי סלעים. אשה אלמנה בוכה לפני כסא-הכבוד. קטרוג למעלה על כל המדור התחתון..
ובהקיצו משנתו פעם אחת – היום היה יום סגריר – והנה הכל שחור מסביב. דמו בא אל עיניו ונעשה סוּמא.
זהו המירוּק בהאי עלמא; שם יתחיל הכל מחדש. וימת שלמה-נתן, בבואו אחר ימים לעיר נכריה, ואיש לא ידע את קבורתו.
שמו היה משה-נתן לבית יעקב, והוא משרידי החסידים הנושנים. הוא שימש את הרב הזקן בעצמו, והיה בימי עלומיו מנושאי-כליו. הוא היה ירא ואוהב את אלהים, ענותן ומצניע-לכת, חומל אל דלים ומיגע את עצמו בתפילה.
הוא היה גם “מחַבּר” במקצת ומלקט אמרים מגדולי הצדיקים; לא את השיחות ליקט, שלאו דוקא היו אצלו, כי אם את האמרים גופא, את ה“בחינות” ואת הדרכים… בהקדמות והפתיחות שלו היה חותם עצמו: אני השפל והנבזה, הקטן שבקטנים והצעיר באלפי אפרים אבל נבזה לא היה האיש הזה כלל, ואפילו לא שפל וקטן; והן הוא בעל מעשים טובים ובעל-התבוננות. במוחו כבר מתנגשים מושגי אין-סוף ועצם ההוָיה; הוא יודע על יחודים, אצילוּת ודבקוּת. עיון רב ניתן לבר-נש, והוא יצור, ויש לו חובות וזכויות ועבודה רבה במעלה ומטה.
הוא היה דר בעליונים ומסתכל גם בתחתונים. הנה שם ממעל מלאכים אומרים שירה, וכאן בארץ העוֹני יפרוֹשׂ כנפיו על בני-אדם. פת עלי אדמות הן יש גם לאלמנות ויתומים, ויש חורף קשה וקור חזק, ותנורי ישראל מחוסרים המה עצים להסקה… ויקם משה-נתן, לקח תרמיל על שכמו ומקלו בידו והיה חוזר על הפתחים לבקש צדקה וחסד. אם נתנו לו כסף קיבל כסף; ואם שוה-כסף הוא מקבל שוה-כסף. והוא היה הולך וסובב כל היום מבית לבית, מבקש נדבות ומקבל, מקבל וחוזר ונותן לדלים ורשים. – לא יעצרנו הגשם, לא יעצרנו החום, לרוב הוא כמעט הולך יחף, ולפעמים מסיע נעלים כבדות ברגליו, שהרפש והטיט דבוק בהן.
מה יחסר לאדם כזה? ולמה הוא צריך? הוא לא צריך רק להאכיל אביונים, ולמחוֹת דמעה מעיני נשים עזובות; הוא צריך גם ללמוד ולהתפלל וליחד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה. ומדי לילה ולילה בחצוֹת, כאשר כבר עשה את מלאכת היום לשמים ולבריות, היה מתפלש באפר ומקונן על הגלות, על הגלות הארוכה ואין מנחם. זה אינו עוד חוּרבן-הבית, כי אם חורבן ההויה ונפילת ניצוצות-דקדוֹשא למעמקים… ובוכה העולם באופל הליל עמו; ובכתה הבריאה על הבנים שגלו, ואף הקדוש-ברוך-הוא יושב ובוכה. —
ולפתע אשה על ציריה תשב ותקשה לילד, בכיה גשמית נשמעה מאגף הבית השני; והוא קם מעל פני הארץ, שׂם נעליו ברגליו והולך להושיע ולהיות לעזר. – משה-נתן רוחץ מטליות של תינוק במים ומכבסן בידיו בנתר וּבבוֹרית. הוא מסיק את התנור במקום שאין שירוּת, רץ לבית-הרפואות לקבל סמים, ובינתים יאמר בחשאי בקשות ותחנונים. האם האל הגדול היושב בשמים לא יירחם על בריותיו העניים? לעשירים על כל פנים יש דואגים, אבל למה לא ישלח עזרתו מיד לדלים ולרשים? עני שבישראל זהו מין בן-מלך מדוכא ומעונה, פשוֹט גלימא דעל כתפך והלבישהו, רבץ לפניו כעבד והרם רוחו. איך אתם יכולים לשבת על סיר הבשר ולאכול ולהינות לשׂבעה – ולַלז, בשכונה שלכם הקרובה, אין לחם ואין חמין? איך אתם יכולים לשכב על מרבדים ולהתכסות בשמיכה, ולחבריכם אין גם מיטה שלמה וכר וכסת?
ובכל ימי השוק, כאשר טרודים בני-עלמא במסחריהם ובעבודותיהם, והשורים והפרות והעגלים עומדים צפופים, כשהם קשורים אל העגלות הטעונות וצמאים מפני טרדות בעליהם, היה מטעין, כמעשה רב וקדוש, כּדי מים על שכמו והלך להשקות את הבהמות, לקנח את הזיעה מעליהם ולגרש מהם את הזבובים והיתושים. מעולם לא הקדימוֹ אדם בשלום בשוק ומעולם לא גער באדם ולא שירת באדם ולא נהנה מדבר שעמל בו אחר או כבר נגע בו אחר. איסור הגזילה היה חל אצלו כבר בקוֹרט, אפילו במשהו, ובשוה פרוטה, וכי היה משה-נתן נזהר בחשש של שקר, וכי דיבר אך את האמת, וכי היה מסור לאמת בדמו ובנפשו – איני צריך לאמור. היצר הרע הוא שונאך והיצר הטוב הוא אוהבך, למה תניח את האוהב ותשמע את דברי השונא? העולם הוא טהור, ובכל מעשיך הטובים הנך מתקרב אל הטוהר, ולמה תפנה מן הדרך ושוב תּטמא? התורה מלאה סודות ורמזים, ובידך יכולת-מה לחדור אל אותם הסודות, למה תניח חיי-עולם אלה ותעסוק בחיי-שעה? הנפש היא חלקת-שדי, והגוף הוא נחלת-התולעים, ולמה לך לעמול לעצמות ולעזוב את הרוח?
ולאידך, אין צורך בהתחכמות יתרה אפילו בעבודת-האלהים וקיום המצווֹת. קום וקיים את הדברים מחוקי התורה על פי פשוטם, תן מלחמך לדל, עזוב תעזוב עם האביון, ונכרי לא תשיך, מפני חילול השם, ולאחיך בודאי לא תשיך. ואכלת וּבירכת, ושׂבעת והודית לבעל הרצון. קמת מחולי וראית מפלאות האלהים, המשגיח על עולמותיו!
שעל אחד מלפניך ומאחוריך - תמצא את הטוב והישר, את הצדק ואת החסד, ואפילו את היחוד ואת הכוָנה.
וכי השכמת בבוקר והלכת לבית-הכנסת של אלהיך הרי תפילה ארוכה ותפילה קצרה. תחל לומר מתוך הסידור פרשה פרשה, תפילה תפילה, כוָנה כוָנה; תיחד עצמך עם השכינה במלה אחת ובדיבור אחד. " אֵל נא רפא נא לה" – נתפלל משה, גם ארבעים יום וארבעים לילה התפלל, לחם לא אכל ומים לא שתה. וה' ניצב עליו והיה שומע בקולו תמיד. ה' שומע בקול כל קוראיו באמת. – הלא הוא אבי יתומים ודיין אלמנות וגזבר של עניים ושומר חולים. אפילו בני-עורב יקראוהו, ישמע להם; אילן עומד ביער וענפיו משיקים, הרי גם זו תפילה. וזוהי שיחת-דקלים של חכמי הדורות. – הרימוֹת אבן מן הקרקע שלא לצורך וכבר גזלת מקום מנוחתה; לכל רגב אדמה יש מזל מיוחד, אין דבר בלי צו מן המערכת העליונה. ואין חלק מבלי אחיזה בּכּל..
כה חשב משה-נתן כל הימים ובמחשבות כאלה חי תמיד. כל יום הרי הוא כחברו, בעלות השמש ובצאתו, בתפילה של שחרית ובפילה של ערבית. בכל זאת בכל תפילה ובכל תנועה הרי חידוּשה… בששת ימים ברא היוצר את עולמו, ועדין הוא יוצר; כל גאוה, ניבּוּל-פּה, תפילה שלא בכונה, אי-רחם על דל, זה מנתּח אותו החוט וגורם להתגברות הקליפה בעולם. בכל טוב ורוצה להיטיב, והכל מתעצר ונמנע על ידי כוח-הדוחה, זה שורר מימי חטאו של אדם הראשון. ואף אם אבותינו עמדו על הר סיני, חוזרים אנו לזוהמה, אם אנו שוב חוטאים בעצמנו. החטא הוא רע גמור והטוב הוא טוב גמור. עלינו רק לבחור במעשינו – והבחירה דבר קל הוא, צריך רק לבחור בטוב ולמאוס ברע. אל תנסו את ה'; לכו בדרכיו והתדבקתם בדרכיו, מה הוא רחום וחנון, אף אתם היו מרחמים ומחננים; מה הוא אוהב עניים, אף אתם חוסו על עניים. חוסו על נפשכם ואל תמסרוה לשטן, והשטן רובץ לפתחכם…
כה חי משה-נתן שבעים שנה ואחת. לא נס ליחו ולא כהתה עינו. גם ביום אחד מחייו לא נמנע מתפילה בציבור ולא הניח שעה בלי מצוה, בלי לימוד, בלי זכרון ה'. וימת ביום אחד, אחרי אשר כבר הניח תפילין של רש"י, ולא הספיק להניח תפילין של רבנו תם. מת בין קשר לקשר. מת בנשיקה…
הוא היה אדם ניכּר בחוץ ובבית-המדרש. בשערותיו הארוכות והפרועות, במצנפתו שנטתה תמיד לצד ימין, בעיניו הגדולות והמשוטטות, בשני זנבות זקנו, שאחד מהם קצר מחברו, ובפיו העקום מעט היה מושך אליו עיני כל מי שפגשהו. את התרשלותו אין לשער. גם כפתור אחד לא נמצא על בגדו; וכשהיה הולך שוליו נפשלים לאחור. בחורף ובקיץ היה מקום משכנו על יד תנור-החורף; נושך הוא לרוב את קצה זקנו או יושב הוא נשען על ידו השמאלית וחושב.. כי רפאל בן נחמן – כן שם גיבורנו – חושב מחשבות, ידע כולי עלמא, אבל חשבוהו גם כן ל“קצת משוגע”. – הוא היה רגיל לשתוק ולא התערב בין חברים. גם עם הציבור לא התפלל; והיה ממתין עד כי יצא כל העם, אז עמד, פתח את הסידור והתנועע בלחש לפני “מחויב המציאות”…
בערב ובבוקר, בעלות השמש ובבוא השמש, אז בעת כל חי למינהו מרגיש בלבבו מה. היה כאיש נדהם יושב דוּמם במקומו; לעומת זה התעורר בו תמיד איזה דבר בבוא הצהרים והמאור הגדול עומד ברום רקיע ומולך בכל כיפת השמים. רפאל היה מרבה לעשן, אבל עשה זאת בלי כוָנה ובלי יחוד. – בשעה כזו היה קופץ ממקומו, סובב בכל פינות בית-המדרש, יושב וקם, קם ויושב; והוא מעשן בלי הרף, ומרגיש בכל דחיפה כאילו הוא מסיר חבלים מעליו… הוא גם היה רץ מחלון לחלון, מסתכל באוירים השמימיים ולבו עולה…
רפאל בו נחמן היה עמל למצוא פשר לסודות הראב“ע, זה החושב האלהי והפרשן הגדול… ולדבר הזה הקדיש עתותיו. מה עוד לאנוֹש עלי אדמות אם בצרופי-מחשבה כאלה הוא עוסק? והוא גם הוא לא אבה שעמוֹ תמות חכמה, והעלה לעתים רחוקות את רעיונותיו על הכתב… ענין הכתיבה, כתיבה לדורות, דבר רב הוא, ולא בכל שעתא ושעתא בא רוח-ההגיון לשכון באוהל-בן אדם. הוא היה כותב באותיות קטנות מאד, וכתב-ידו יפה עד להפליא; וכשהיה עוסק במלאכתו זו, מלאכת-הקודש, לקח את הנייר, הדיוֹ והעט, עלה, וחומש ישן נושן עם ביאור הראב”ע בידו, לעליה או לעזרת-הנשים, סגר את הדלת בעדו, התמהמה שם איזו שעות, כתב ומחק, כתב ומחק, עד כי מילא בהגיגיו עמוד אחד או חצי-עמוד. לפעמים יצא עם כלי-הכתיבה שלו גם אל השדה או אל שפת-הנהר, וישב שם על אבן ושׂירטט לפניו דברי מסיבות ההוָיה. הוא “כמשׂכּיל ובעל שכל פועל” מעלה את הביטויים של סגולות-המחשבה עלי גיליון. עין לא ראתה מה שכתב וחרט אז; אין איש מסביבו שיזכה לכך.
כרבע דוֹר שלם עבד רפאל בביאוריו על הראב"ע; הוא כבר גמר את מלאכתו בספר בראשית ובספר שמות, ואמר לפרש את הרזין בשאר חלקי התורה; והנה נבקע מזלו וניטל ממנו “תוכן חייו” וישאר ריק ככלי יוצר אשר לא יצלח עוד…
מוכר ספרים אחד בא לעיר מגוריו ויסדר ספריו וחפציו על הספסל הרחב בבית-המדרש. שמים וארץ, כַּסו את כאבו של הפותר! ספר קטן נוצץ מבין הספרים; ועל השער כתוב: “מגלה סוד”, לאמור – ספר כולל פתרונות לסודות הראב"ע… מי הזיד להרים את הצעיף לפני בוא רפאל דנן? מי העיז להקדים אותו, לבוא במפתחו אל השער הסגור? —
שלהי דקיץ היה. האילנות משירים עליהם. דממת השקט באויר, אבל אם ילך אדם וירכין אזנו אז ישמע מה במרחבי העולם. וכשנס רפאל מפני מוכר-הספרים חוּצה הרגיש ריקות נוראה לפניו… אין מוּשׂכּלוֹת ואין עיון, נדעך אור נשמתו… עצוב הוא עד אין שיעור… הוא הולך הלוך וסוב, מבלי דעת אנה יפנה ולאן ישים פעמיו. מה לך עוד בחלל העולמות? הוא חי לבטלה וילך מכאן באפס-מעשה. כי ימות אַל תציבו לו ציון. הוא נפל מלוא קומתו חוץ משער העיר ובכה. בכה…
מני אז חייו רק צל עלי אדמות.
וכבר אמרתי להציב ציון לאיש פלאי זה, שידעתיו בימי עלומי – אשלם עתה את נדרי.
הוא היה בן רבנים, הבן השני לרב גדול וזקן ממשפחה מיחסת. אחיו הבכור יהונתן, בעל קומה זקופה, בעל שכל חריף ודיבור חד, היה איש ידוע בעיר ובבתי-מדרשיה וראש-המדברים ובעל-השיחות בכל מקום. ואחיו הקטן ממנו, מנחם, בעל גוף דל ועינים טרוּטות, היה הלמדן והירא-שמים, והיה נועד לשאת על שכמו הכחוש את סבל-הירושה ולשבת אחרי מות אביו על כסאו, ולהורות ולדון בישראל. לעומת זאת היה הוא, אלחנן, אלחנן-משה שדיבר תמיד אך מעט, מתעצל בלימודו ומתרשל גם בעניני דרך-ארץ. אדם שאין שׂמים לו לב. וכי דיברו בו לפרקים היה זה רק על אודות זרות רוחו. אלחנן לא ידע כל עוול, אף כי כבר נשׂוּא היה ובעל בנים חמישה. אשתו הכחושה, יוכבד, היתה קצת חנוָנית והיתה טרודה בצרכי הבית. והוא, בעלה, היה, אם תרצו שאסמן לכם מלאכתו, מעט מלמד; אם נוכל לסמן בשם מלמד איש שיבואו אליו לפעמים שלושה או ארבעה תלמידים ללמוד, והלז מלמדם היום ענין זה ולמחר ענין אחר… ובאמצע הזמן ימָלט מהעיר, יעָלם לאיזה שבועות ואיננו… גם אנשי ביתו לא ידעו אז אנה הלך ולא ידאגו לו. – התרגלו בזה שלא לדאוג לו. כי הן כבר תּיכּנוּ את רוחו.
בעת כזאת נשמט מביתו והלך לו היה סובב על עיירות ששם גרים קרוביו, ויושב עמהם. בעיקר, הינו הך: גם כש“התאכסן” בביתו – במלה זו סימן הוא בעצמו את יחסו לבני ביתו – לא הועיל ולא נשא במשא הבית מאומה. אמנם הוא אב, בעל-בית, אבל לא התענין בצרכיו, לא כיהה מעודו בבניו, אם גם עשו דבר שלא כרצון. – הוא לא התערב בשום ענין ולא האיץ מעולם באחרים ולא תבע דבר.
הוא לא אכל לרוב עם בני-ביתו. מארוחת-הצהרים היו משאירים לו מעט מרק ותפוחי-אדמה או פולים ועדשים, ואכלם לבדו. כשהלך לבית-המדרש היה האחרון לצאת, אם גם השכים לבוא שמה, ואחר-כך הלך גם לטיל מסביב לעיר. שיחותיו היו קטועות. על פניו הלבנים, שזקן שחור דק הקיף אותם, היה מרפרף מעין צחוק קל. בעיקר לא התעצב ולא דאג מימיו. את הגיאוּת לא ידע, כאשר תבינו, אבל גם לא את הביטול הפנימי… ובכל זה היה שומע הוכחות מבלי להשיב עליהם; ולא ענה כלל, גם אם המטיר איש חרפות על ראשו. בימי נדודיו היה בא לאיזה “קרוב”, השליך עליו ועל ביתו יהבו במשך איזה שבועות, אכל ושתה שם, ולעתים גם לימד את הבנים, וביום אחד השכים בבוקר ויצא משם מבלי לקחת פרידת-שלום מבני- הבית… וכשהיה רעב בדרך היה מקבל לפעמים גם נדבה פשוטה, כי ניתנה לו, ולא ספר את הפרוטות. ולאידך, כשראה עני אחר היה ממהר ונותן לו, מבלי השאיר לעצמו מאומה. – כשעייף היה בקיץ, והוא עובר אז מעיר לעיר, השׂתרע בין תבואת-שׂדי המלאה, ושם, בין השבולים העומדות צפופות, מצאה נפשו מנוחה. –
ואם לפנות ערב היה הדבר, הוא בא לשפת נחל, היה משתטח פרקדן על החול, צופה ומביט לעולמו של הקדוש-ברוך-הוא, המתאדם בזהב השמש יורד, ואין חזון. - -
במעמקי נפשו של גיבורינו זה היה מקנן על יד אותה השלוה והעצלות, שראינו בו, עוד דבר אחר. הוא הסיר את צרכי החיים מעליו, כי זר היה לו מהלכם. – אמנם התורה והאמונה עמדו למראשותיו; הוא היה קורא לפעמים גם בספרים, בספרי עיון, ואין פשר… בכל דבר נוכל לומר ישר והפוך. גם השאלה לא שאלה היא, ותשובה היא כאתרוג שניטל פטמוֹ. – אדם זה מתנועע בחייו כלוּלב, בני-אדם אחרים הנם כ“הוֹשענוֹת” הללו, הגדלות לבטח ואחר-כך הן נעקרות ממקומן… מדוע ישא האדם אשה? ולמה זה יוליד בנים? שלשלת ארוכה לפניך ואין פורק… ובחרת בטוב ומאסת ברע; והטוב, לכאורה, אינו טוב בעצם… כל אדם עושה רק מה שימצא בו תועלת, וגם התועלת לאו תועלת היא… מרמה אך מרמה! ועל יד המרמה הנה אחיזת-עינים… המוֹתר, שיש לראובן על שמעון ולפלוני על פלוני, בעיקר רק טעות הוא. הכל ישקל בכף-המאזנים, ולכאורה, אין מה לשׂים בכף. השקים ריקים, ולמקום, ששם אולי דבר, אולי יש שם דבר-מה אין מפתח…
מחשבות כאלו כיסו את רוחו והליטו את רוחו. הוא מצא השקט רק בזה שעומד הוא מחוץ להבלי אותו עולם. שוטה הוא זה השט באניה והוא עמל להביאה אל החוף, ומאמין כי ימצא תוחלתו במקום אחר. - -
בימי עמידתו, הימים שבין עשרים ובין שלושים, היה נמק זמן מה בחטא, והיה מאמין בחטא, ואז, כאשר אמר לבקש לו נתיב, צעקה נפשו לאלהים, ואין עונה! אבל מה הוא חטא? מה לו בכל המעשים? קוהלת אמר: הבל הבלים, איוב קילל את יומו, ותהילים נאמר: אשרי! ובני-אדם – זה ישן על גבי מיטה מוּצעת, זה שוכב על הקרקע ואצילי ידיו מתחת לראשו, וסוף דבר שניהם ימצאו אחת. - -
כה יצאו רוב שנותיו ושׂם מסגרת לרוחו, הוא לא השיב על דבר, גם אם ידע להשיב. בא למקום שאין מכירים אותו ומצא כנופיה בבית-המדרש שואלים ומשיבים בדברי-עיון, היה משׂים עצמו כשוטה, לבלי הבין.
בניו גדלו, אחד מהם לוּקח לצבא ונשלח למרחקים. בנו השני דבקה נפשו בבת-תופרת, וישא אותה למגינת לב הרב הזקן. רעיתו חלתה; ועוֹל הבית ניתן על בתו. בת שמונה עשרה היתה והיא רכה וענוגה. בכתלי הבית בקיעים; ואם רוח סערה באה או ירדו גשמים מצאו להם נתיבות בו. והוא, אלחנן-משה, לא ניסה לחגור כוחו ולהקל משא ביתו. בימי חג או בימים שהיה מצוי בעירו היו מדברים על לבו – לבסס לו “חדר” קיים מעתה. והוא ענה ואמר: “גורלי לא אשנה!” ואשתו אף היא מעולם לא הוכיחה אותו. ה' רצה בכך, ובעיקר בעלה ישר הוא, הלא ישר על פי דרכו…
אלחנן-משה היה גם קרוב ומוֹדע לאבי. ובימים שבהם נשמט מביתו והיה נודד מאח לאח – היה בא גם אל ביתנו, והיה יושב אתנו כחודש ימים. שונה הייתי מאחי, ואבי התגאה בי לאמור, כי שאר רוח לי, ובאמת אוהב הייתי את ההתעמקות בספרים. וכל יגיעי להתקרב אל האורח הזה, כי אמרתי הנה דבר בנפשו, לא הועיל לי. והוא השתמט ממני בכל פעם כי שאלתי אותו דבר עיוני, ואם העזתי ואמרתי למשל: הלא אין בתשובת ה“חבר” שייכות נכונה לדברי הכּוזר, היה לוקח את ספר ה“כּוזרי” מידי, סוגרו ושׂם אותו בארון הספרים במקום שבו עמד. אין פתח ללבבו! –
היו ימי חורף, אלחנן לא בא אלינו זה שלוש שנים. והורי כבר תמהו על זה והזכירו את שמו בשבתנו לאכול. והנה נעתקה הדלת ממקומה והוא בא. מה שונה מראהו! לחייו נפלו וגופו דל וכחוש. הוא משתעל, מעמיד את מקלו, ענף כרות, בקרן-זוית, מתיר את חגורו מעל בגדו העליון הישן ומסיר אותו מעליו. אין אתו צרור, הטלית והתפילין שלו אבדו לו בדרך. הוא נטל את ידיו. ניגבן וישב לאכול. ראיתי בפניו והנה הם ירוקים. הוא משתעל פעם אחר פעם וסוגר פיו במטפחת אדומה. הוא חולה… הוא התקרר זה כמה… כוחו אין עוד אתוֹ כמלפנים. “חורף!” מלה אחת זו הוציא מפיו. הוא שכב לנוח על הספסל וחלץ את מנעליו – מין הרחבה כזו ראיתי אצלו.
מספר ימים עשה אצלנו ולא דיבּר דבר. אמי בטוּב-לבה נתנה לו חלב רותח מהוּל בנופת. הוא היה שוכב על הספסל ועוצם עיניו. אבי לא היה בעל לב קשה כלל וידע להיטיב עם הבריות; בכל זאת הכרתי שאין דעתו נוחה עתה. כי אלחנן-משה צריך לדרוש ברופא לא עלה על לב אחד מאתנו. מה שייך, הוא התקרר, ותוּ לא. –
לילה! לפני חצות ושעה זו חיה עד עתה לנגד עיני. אבי ואמי כבר הלכו לחדרם, ואני נשארתי את המועד הזה לבדי, על השולחן דלק חרש נר של חלב, ומבעד החלונות נשקף האופל. כמעט שמעתי את הלב הדופק של החולה.
והנה התעורר אלחנן וישב במיטתו, וחזהו השׂעיר נגלה מבעד כותנתו הקרועה, ויפן אלי ויבקש מים לשתות. קמתי וָאַגש לו צלוחית מלאה מים וישת מעט ויעמידה על השולחן לפניו וּמשׂפמוֹ נטפו מים. הוא שׂם את ידו הכחושה אל לבבו וקרא: “לא ינוּסוּ הצללים… הלב בוער… הם באים לנגדי, ואני רץ ברחובות… יחף אני הולך… תן לי את מנעלי…” חוֹרי עיניו נטויים אלי. פחד-מקשה אחזני; וביקשתי לקום ולקרוא את אבי החדרה, אך הוא עצר בידי ואמר: “הנח.. אל תירא”. הוא שתק איזה רגעים. זיעה נוזלת ממצחו, והוא פנה אלי שנית ויאמר: “הגדר פתוחה… והסולם רעוע… כי תגדל וידעת… עמלים הם לריק… הנה חוֹר בחבית… לעולם לא ימָלא… עוברי-אורח אנו כולנו… עוברים, רק עוברים…” הוא נשען על הכר וביקש לישון. הנר בער עד קצהו ואפשוט את בגדי, ושכבתי גם אני במיטה ואין תנומה לעפעפי.
ואחרי שבוע ימים יצאה נשמת הבודד הזה באהלנו והוא אז כבן חמישים שנה. “טהרה” וּ“לויה”. קברו אותו בשורה הרביעית של בית-העלמין בעירנו, המשתרע בתחתית הר מֵצל.
תהא נשמתו הערטילאית צרורה בצרור החיים!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.