אבותיו היו מיוחסים ועשירים, בני-תורה וסוחרי-עצים מפורסמים. אחרי החתונה היו לומדים הרבה וסוחרים מעט, על ידי שותפים “למחצה”. אחר-כך היו מתחילים לסחור בעצמם, והיה היום חציו להם וחציו לה'. ברבות הימים היו הולכים ונשקעים יותר ויתר בעניני דרך-ארץ, התורה נדחתה מעליה רק לימי השבתות, וכל ימות החול היו מוקדשים לנסיעות, לחשבונות, לדברים ועסקים עם אדונים וקונים. אך גם בהיותם נתונים לעניני ממוֹנוֹת עוד ניכּרת היתה בהם האיצטלה דרבנן, ניכרת בזקן הלבן, בצוארון הפתוח ובבטן הרחבה; הרמת-היד בשעת המשא-ומתן, שהיה בה מעין הכרה של הכרת-חובה ורגש-עז גם יחד, היתה מעוררת איזו יראת-הרוממות. נתינת הצדקה בביתם היתה לרוב במטבעות של כסף, ותפילתם היתה בלחש, שאנשים קרובים לגבוה. בעניני הקהל לא היו מתערבים ברב, אך מכל דבר עומד על הפרק לא העלימו את עיניהם. במוצאי-שבת היו נכנסים אצלם מלמדים ויהודים סתם והיו מבלים את הזמן בשיחות-חולין. ויכוחיים ארוכים לא אהבו העשירים האלה, רק שמועות קצרות, בדיחות בלי עוקץ ואיזו חדשות. אולם היי"ש, שהיו נותנים לאורחים, היה חריף, ומיני-מתיקה – מעדנים ממש. נשותיהם היו בבחינה זו וַתּרניות גמורות. הן הנשים, לא היו מתערבות בשיחות הגברים, והיו יושבות בפינה לעצמן: אבל שייכותן אל הבית מסוּמנה היתה; והיוצאים והבאים היו מברכים אותן בשלום ובהכנעה ובפנים צוחקות, -בניהם היו יושבים עד חתונתם בחדרם עם רבם; ולבנותיהן היה מין יופי מיוחד; וכל איש עשיר חשב זה לאור גדול אם עלתה בידו להשיג חמודה כזו לכלה לבנו. דרך העולם הוא, שבשעה שמתחתן עשיר בעשיר נותן אבי הבת נדה פי שנַים מאבי הבן; אבל לבני היחשׂנים האלה היו נותנים ארבעתים; היו המה, היחשׂנים, אבות הבנות, היו אבות הבנים נותנים נדה כפלים, זה החידוש שבדבר.

ולראובן, הבכור למשפחת זרחי זו, בן שלישי, שונה מאֶחיו. הראשון והשני כבר היו עוזרים מעט לאביהם, שידיו רועדות. –עם רבם עוד ילמדו, כלומר, הוא יושב עמם בחדרם שעות ידועות, אבל כבר מעיינים הם במשא-ומתן, עוד הדבר בהסתר מעט וכלאחר-יד, משום שלא נאה לבחורים בישראל להתערב בעניני מסחר. עוד שנה והמה יכּנסוּ לחופה; למען החותן עוד יהיה צורך להסתכל בגמרא זמן-מה, ואחר-כך הלא יהיה עליהם להרויח ממון ולהיות נוטרים דגל בית-הוריהם. רק שלמה-נתן, אחיהם השלישי, מאמין שלא איברא אדם אלא לגירסא. – הוא יושב ולומד כל היום עם רבו, הוא אינו שׂם לבו לזה שאבותיו הם עשירים; הוא את אלהים ירא. אלהים ציוה שבני-אדם יהגו בתורתו. התורה היא קדושה, אלהים הוא קדוש; ואיך יפַנה הוא, שלמה-נתן, את לבו לדברי-חול?

אמו נושאת תמיד את צרור המפתחות הרבים תחוב בסינורה. אביו מחשב חשבונות ומונה מעות גם אחר התפילה. באים אנשים ומדברים בעסקי עצים ויערות. הערלים מביאים את העצים טעונים על עגלות ועורכים אותם שדרות שדרות. והוא, שלמה-נתן, יושב בחדרו ומסתכל, והכל מוזר לו מאד…אֶחיו קוראים אותו “ירא-שמים”; והוא הלא יעשה רק מה שמוטל על אדם לעשות…

מידת הביישנות דבקה בו. הוא מתבייש ללמוד בקול. כשרבו עוזב חדרו והוא נשאר לבדו, אז הוא יכול לנשק את הגמרא, כל כך יהמה לבבו.

האלהים עשה שייראו מפניו, הכל חי רק בחסדו של המקום ברוך-הוא. אמו דואגת לו… גם אביו אינו שבע רצון מזה שבנו הוא שוֹנה מאחיו. “אחוז בזה וגם בזה אל תנח ידך”. –

שלמה-נתן הוא כבר למעלה מבן עשרים שנה, והוא לא אירשׂ לו עוד אשה, לתמהון לב כל יושבי העיר. לא תאמינו, מרבה הוא עתה בסיגופים, רחמנא בעי קדוש הגוף והאברים, כשלומדים ש"ס ופוסקים יש תענוג לנפש, גם בתפילה יש הנאה… אבל יראה עילאה הטבילה במקוה, אף לבחור.

מדוע יישן האדם? לולא השינה היו עוד שעות ללמוד ולעבוד את ה'?

ואז הוא כבן עשרים ושתים, וכבר אירשו לו בת איש עשיר מעמי-הארץ שעלה לגדולה, ונדה לו עשרים אלף שקל.

חותנו היה אדם שמן ובעל גו עב. הכל היה אצלו במידה גדולה: סוסיו גדולים, מרכבותיו רבות, אשתו גדולת-הקומה וגם בנותיו גדולות היו. לחייהן אדומות, כתפיהן רחבות, כּוֹחן שלא כדרך הנשים.

כה היה שלמה-נתן דק הבשר בעל לדבורה הגדולה ממנופי שנים. מזל טוב! לכו ובנו בית בישראל!

והבית נבנה. הנה לשלמה-נתן האברך הפלאי שלוש בנות ושני בנים קטנים. הוא ידור בבית בן שישה חדרים וחנות גדולה של משי וצמר פתוחה בו לצד הרחוב. שם אשת שלמה-נתן דבורה. כמובן היא החנונית, והיא גם “מומחית” גדולה בעניניה. בשעת הפנאי היא שׂמה לבה גם לבניה ולשאר עניני הבית.

בעלה שלמה-נתן אינו שׂם לבו לעניני החנות כלל. הנה לו לעצמו עתה עסק אחר. – סובב הוא כל היום בשוָקים וברחובות לאסוף נדבות ולחלקן לעניים. לקיים את התורה בכל דקדוקיה ופרטיה – זהו למעלה מכוחו של אדם; אבל מצוה אחת אפשר לקיים כהלכה: מצוַת צדקה לעניים. –

את אשר יכול היה לגנוב מאשתו נתן לעניים. כשהוא בא לביתו בערב שומרים עליו בשבע עינים. ובכל זאת עולה בידו לשׂים תמיד בכליו דבר-מה: כסף, מזלג, כוס, מטפחת, לחם, נופת או ספר. סובב סובב הוא גם על בתים של אחרים. כבר יש בתים בעיר שדלתותיהם סגורות לפניו; הוא בא דרך פתח בית-המבשלות, מבקש נדבה או לוקח בחזקה ורץ החוצה… לו עשה צדקה רק חלק חלק ממאה ממה שעשה כי אז היה שמו נישׂא בעיר; אבל שאר צ"ט חלקים המה למוֹתר…

הוא חושב שהעשירים לא נבראו אלא בשביל העניים. איך יכול אדם לקמץ ולא לתת לאחר מה שיש לו? איך נטמין דברים ליום מחר בעוד שיש נפשות רעבות היום?

כל מי שידו משׂגת ונצבר אצלו איזה הון הוא רק בעל-המפתח, הממונה לפתוח את האוצר לכל נצרך.

העני קודם לכל דבר. הוא קודם לך, לאשתך, לבניך. בּטל את התפילה כדי למהר להושיט לדל. חַלל את כבודך כדי להטיב לאחרים.

הקדוש-ברוך-הוא מפרנס את הרעבים ואתה שלוּחוֹ.

ולעתיד לבוא, בעת תחית-המתים, יקומו העניים בשורה הראשונה; העליונים כאן יהיו שם למטה, והתחתונים כאן – למעלה.

שלמה-נתן אינו חפץ אלא זאת, שיהיה הוא כאחד מן העניים.

לוּ נשרף ביתו, כי אז היה עני על פי בית-דין… כשיירש את אבותיו יפקיר הכל לעניים.

מתפללים המה בני-אדם ולומדים ושמחים במצוות, ושוכחים כי הנאה אף בדבר-מצוה דבר לא עדיף הוא. ולאידך גם הרחמנות גופה היא מן הנאה… כשרחמני אתה ונותן הרי דרכך בכך.. לא! גם אם לבך קשה כצור, פתח אותו ותן משלך; תן נגד רצונך, שבור את הרצון!..

דוקא בשעה שחפץ אתה לישון פקח את עיניך בחזקה – טוב לגופך שראשך מונח למעלה על הכר ורגליך למטה. שים רגלך על הכר וראשך למטה. סגף את עצמך. – פנוי אתה מן הצדקה, טוב לעשות אז איזה דבר הדומה לצדקה: לין אצל החולה, גזור עצים של העני, טהר את ביתו, נקה את תנורו.

אשתו דבורה כבר סגרה את ביתה בפניו. ואת רגשי האהבה לבניו עקר מלבו בחזקה; לכאורה הן אהבת-הבנים גם בלב הבהמות והחיות, ומה יתרון לאדם? דוקא הרחוק ממך צריך להיות קרוב לך. הקדוש-ברוך-הוא אוהב את החולים, את העיורים והפיסחים, את הנכפים ובעלי-השחין.

לוּ היו הלבבות פתוחים ולא מטומטמים, כי אז היו בני-אדם מחבקים זה את זה.

ולאידך, גם זה כבר דבר-הנאה… אסור ליהנות. אסור לעשות גם דבר-מצוה מצד השמחה שבדבר.

שבור את ה“עצם” שבך, שבור את עצמך בשביל אחרים.

ויהי ערב בחיי שלמה-נתן.

צדקתו ורוב חסדיו חדלו. לא היה עוד בידו מאומה; ואין איש בכל העיר מעניק לו איזה דבר לדלים. גם העניים בעצמם חדלו ברבות בימים להכיר לו טובה. – יראי-אלהים שבעיר לא קירבוהו, ועשירי העיר התביישו בו – ויהי בודד בין אֶחיו… לביתו לא בא זה עידן ועידנים והיה רעב בעצמו ללחם. מרוב שעמום החל עוד בפעם להסתכל בספרים, אבל לא יבין להגיגם. —

ובאחד הימים, בעלות השחר, לקח מקלו ותרמילו והלך מחוץ לעיר. בדרך-המלך הוא הולך, שעה, שתים, שלוש, עד בואו לכפר הסמוך. שם לוֹ מכּר. הוא מברך על הלחם והולך הלאה, או יושב ושותק.

לבבו כבר החל להיחָרב. וכשגשמים באים הוא כופף את ראשו בין ברכיו וממתין. ידיו ורגליו כבדות. – כשיישן מרוב עייפות הוא רואה בחלומו אנשים מדוכאים וכולם רעבים ללחם. רוכב בערבות נושא ספר-תורה על כתפו, ושם, הרחק הרחק, הנה סלעים על גבי סלעים. אשה אלמנה בוכה לפני כסא-הכבוד. קטרוג למעלה על כל המדור התחתון..

ובהקיצו משנתו פעם אחת – היום היה יום סגריר – והנה הכל שחור מסביב. דמו בא אל עיניו ונעשה סוּמא.

זהו המירוּק בהאי עלמא; שם יתחיל הכל מחדש. וימת שלמה-נתן, בבואו אחר ימים לעיר נכריה, ואיש לא ידע את קבורתו.