מעודי היה לי צער לראות שוכני בתים, שטיפּחו ובנו אותם בני-אדם וגרו בהם ימים רבים, והולידו שם בנים ובנות, והשיאו את הבנים ואת הבנות, וישבו ויבלו זמן רב במקום אחד, הם ויגיעם בחיים, חלומותיהם ומשאות-נפשם וכל אשר להם; והנה סבב עליהם הגלגל פעם אחת והם אנוסים למכור את קנם לאחרים, אשר לא עמלו בו; ואנשים חדשים ופנים חדשות באים לרשת את האדמה, שמשפחה שלמה מצאה שם את אורה תחת השמש דור או דורותיִם. –אדם כי ימות באחרית ימיו והולך למנוחת-עולם, אחרי גמרו מלאכתו פה עלי אדמות ומילא תפקידו – סדר העולם כך הוא, כי הן לא לעולם יחיה איש; אבל הבית, שיגעו בני-אדם הרבה בשכלולו, וחיו בו ימים הרבה, וגם הוא ינק מנשמת הגָרים בו והם ממנו, עד כי כמעט היה ללבושם ולעור בשרם, – בית כזה כי ימכר לזר, ויד היורש מטה ואינו יכול לגאול את נחלת אבותיו, וגם חוק היובל אין בימים האלה, כי ישובו איש אל נחלתו ואל אחוזתו, בבוא שנת החמישים – דבר כזה ימַלא אותנו עצב-לב.
כשישבתי בעיר-מולדתי בימי-עלומי, והייתי יודע כל שביליה, רחובותיה ובתיה, לא סידרתי לי את הבתים לבתי-עשירים ולבתי-עניים, או לבתים בעלי-חנויות מלפניהם ולאלה שאין להם חנויות, או לבתים שיש להם גן או איזה אילנות לפני החלונות ולאלה שאין להם כאלה, כי אם לבתים שבעליהם ישבו שם תמיד, בנו אותם או ירשו אותם מאבותיהם, ולאלה שיצאו מיד ליד ובעליהם חדשים המה מקרוב באו. ובבוא המפקד על בית מהחוג הראשון לצאת אל החוג השני ולהחליף את בעליו, הייתי מרגיש רגשי-נכאים.
תולדות בית אחד שהיה בשכונת אבי, רוצה אני לספר עתה לפני קוראי; לא מעשה גרידא, כי אם תולדה.
הבית הזה היה האחרון בקצה הרחוב שבו דר אבי, ולמטה ממנו התחיל הכפר ו“ישוב” האיכרים עם גני-אילן וגני-ירק וגדריהם מעשי-עבות. קטן היה הבית, אבל יפה ומשוכלל. המגרש לפניו היה מרוצף לבנים שרופות, וגם הכרכוב שמסביב לו אדמדם. הכתלים משוחים בסיד, תריסים אדומים לחלונות. המבוא היה באמצע הבית. הגג מכוסה תבן, והתבן ישר וחלק, ושתי ארובות-עשן לבנות בקצה הבית. כל התמונה מרחוק היתה תאוה לעינים; והזר העובר ולא ידע מי יגור שם יחשבהו למשכן אחד האצילים הפולנים הקטנים.
ובבית פנימה שרר נקיון וטוהר. הכלים, שגדולים היו מעט לפי רוחב החלל, עמדו בדממה, כשקועים במחשבות; הספסלים והכסאות היו לבושים מעטפות לבנות, והרצפות של קרשים מרוחצות משבוע לשבוע. קדירות של נחושת נוצצות, ראי נוצץ ומורה-שעות תלויים על הקיר, שני ארגזי-ברזל עומדים בקצוות; ושולחן עגול בתווך, ועליו פרוש מכסה לבן עם זר אדוֹם. מרים, עקרת-הבית, היתה לבושה תמיד נקיים ואהבת אֵם על פניה. את בנה שמעון ואת שתי בנותיה אהבה כנפשה, ותחנכם לפי כוחה, ואת בנימין-יעקב אישה, איש סוחר ונאמן-רוח, כּיבּדה מאד. בני חמישים היו, וקרבת-הנפש שביניהם לא כהתה, אדרבה,נתנה לבּית אור וחום.
בנימין-יעקב לא היה עשיר מימיו ולא עני. הוא היה “בעל-בית” הגון, באני-שיט בינוני שט בים החיים, וזה נשא אותו ואת כל צרכיו. בספרים לא קרא, ולא היה מן היראים לתיאבון ומהמגביהים קולם בתפילתם, אבל בלבו היה זוכר חסדי ה' והיה מאמין בהשגחתו… הוא היה ממין יהודים הללו שבית-המדרש, השוק וכל עניני הקהילה המה לו כצללים רחוקים, ואוירו האמיתי הוא ביתו. – הוא נשא ונתן באמונה, והיה לו שיח ושיג עם קוני קמח ועם מוכרי קמח; ולפעמים קנה בעצמו חיטים ויטחנן בריחים הסמוכים; אבל לא היה שקוע בענינים האלה לשם תאוה גרידא ולשם פיזור הנפש. הוא הלך לחוץ לעשות מסחריו כאיש ההולך אל ביתו לאכול או לבית-המדרש להתפלל. הוא היה אומר: ברוך ה' יום יום, ולא דאג אלא לזמן הקרוב. ועל כן היה נוח לבריות, נוח למקום, נוח לשכניו, נוח לרב דמתא ולגבירים דמתא. בנימין-יעקב היה – בנימין-יעקב ואיש הולך לדרכו.
בימים ההם ואנכי כבן עשר, וכבר קראתי בספרים ואגדות, והייתי אוהב להתפלפל וגם לספּר. עם בנימין-יעקב לא יכולתי לדבּר הרבה בענינים האלה, ובכל זאת נמשכתי אל ביתו, והייתי בא לשם בכל עת שפנוי הייתי מה“חדר”. רעיתו מרים קיבלה אותי תמיד באהבה ואהבתי לשבת שם על ספסל מכוסה לבן ולהביט משם בעד החלון החוצה. – פלא, משם נשקף לי עולם אחר, ולא זה שהיה לנגדי בבית אבי; מעין יום-השבת היה מרחף פה גם בימות-החול. מצאתי שם את נפשי…
ספרי זכרונות, תולדות ומעשיות שקראתי בהם הראוני את העולם הגדול והרחוק, שם מעבר העיר שלנו, ובבית בנימין-יעקב ומרים היה לי מעין אותו הרושם. ידעתי את הבית ואת כל כליו, הנה דבר דבר על אפנוֹ, כל אחד עומד על מקומו הראוי לו, כאילו גדל שמה ואי אפשר לו כלל לעמוד במקום אחר; ועם כל היוֹת הדברים קרובים לי ולחושי, היה לי בהם מעין השירה וגעגועי הנוער. אהבתי להסתכל תדיר ב“מזרח”, שהיה תלוי שם במסגרת על הקיר, ושם מתוארים אריות ונמרים מעשי-צעצועים. ובמורה-השעות היתה מכונה קטנה, והיתה מנגנת בנועם, בבוא השעות. מרים ירשה את מורה-השעות הזה מאביה, שהיה פעם אחת בעיר ויניצה, והיה לי הניגון והעיר ויניצה כחידת-פלאים בלילה. מי יתכון מסתרי לב נער ולאן ישאהו הרוח?
ומי פילל כי בוא יבוא יום ומורה-השעות הזה לא ינגן באזני עוד, כי בנימין-יעקב ומרים יעזבו את הבית הזה וילכו לדוּר אל עיר המחוז, ולא יהיו עוד בעירנו הם וכליהם וכל אשר להם, ואנשים אחרים יבואו לשכּוֹן בבית הזה, אשר לא ידעתים? ולוּ אמר לי איש את הדבר הזה מראש, אזי היה לי כמתנבא שיבוא שינוי במנהגו של עולם, כי השמש לא יאיר וכי תחת שתי רגלים תהיינה לי שלוש. כל כך נחקקה בי תמונת הבית הזה בשכונתנו, ופני מרים, שרחם ריחמתני עוד ביותר מעת אשר מתה אמי והייתי ליתום.
והנה בא המשבר. באחד הימים, בשובי מן החדר ובשבתי אל השולחן לאכול ארוחת-הצהרים, אמר לי אבי:“התדע, יוחנן, השכנים שלנו, בנימין-יעקב ואשתו, מכרו את ביתם לכפרי אחד, הבא לעירנו, והם יוצאים לגור בשדה-לבן. מצבם היה רע באחרית הימים. ואָפס להם כל קיום, ועוד איסתייעא מילתא כי בנימין מצא שם משׂרה בבית-ריחים בתור פקיד. ה' יעזור להם, הם אנשים ישרים”… פתחתי את פי, בדבּר אלי אבי את הדברים, ונפשי חרדה למשמע, עד כי שאלני אבי לאמור: “מה לך?” לא יכולתי לאכול עוד, ואשב כנדהם עד ברכת-המזון. ואחר-כך מיהרתי לצאת, בטרם יהא סיפק בידי אבי לעצרני בבית. עוד מעט ואני מחוץ לעיר, ואני עובר בשדות-בּר בדכדוך-נפש. כחצי מיל הלכתי ביום ההוא רגלי; ובשובי לפנות ערב לביתנו ישבתי על יד החלון ולא דיברתי אל איש. – –
שבועיִם ימים אחרי זה נשאתי עיני והנה שלוש עגלות סוסים וקרון אחד רתום לפרים שנַים באו ויעמדו לפני בית בנימין-יעקב, וישאו האיכרים את הכּלים החוצה ויטענום. חצי יום חלף בסידור הטעינה ובחיבּוּש הכלים. ספסלים, ארונות, שולחנות, חביות וכדים, הכל נטען על העגלות ועל הקרון, אחר-כך כיסו את הצרורים שעל הקרונות ביריעות גדולות ויעבתו הכל בעבותים. שכנים התאספו, ילדים וילדות עומדים מסביב, ואנכי מביט מרחוק למראה. – באה שעת הנסיעה. הבית כבר היה ריק, ומרים יצאה עטופה מטפּחת וארא את עיניה הרטובות. בנימין-יעקב היה טרוד ומפוזר בנפשו. עוד עגלה אחת קטנה באה, ויעלו שניהם עליה. ברגע האחרון נזכרו כי לא מסרו את המפתח לקונה הבית, והוא גם עוד טרם בא; ותקרא אותי מרים ותתן לי צרור מפתחות, למסרם לאבי,למען יהיו מונחים אצלו, ותנשקני ותאמר: “התגדל, יוחנן, והיה לאיש” – והעגלה עם היושבים בה החלה להתנועע, ושלוש העגלות והקרון כבר הקדימו לעבור לפניהם. כחלום היה כל הדבר, הבטתי אחרי העגלה והנה היא נוסעת ומרחיקה ממני, ועוד מעט ונעלמה מעיני; האנשים השכנים עוד דיברו זה אל זה על אודות המאורע, וכעבור חצי-שעה שבו גם אלה איש למלאכתו. אין רחם באדם!
ובעמדי כך מך ונדהם באתי מבלי משׂים אל המסדרון של הבית הנעזב. פתחתי את הדלת במפתח אשר בידי, והנה אני ניצב באמצע החדר הגדול והריק, ודממה כבדה לחצה את לבי. לא יכולתי להתאפק ואתן קולי בבכי. על קבר אמי לא בכיתי בכי כזה. מוֹת-מעוֹן ראיתי בחלל ההוא, והוא מות אילם, מות לא ימוּשש בידים, וגם בלתי-מחובר לקרקע, ואין מעמידים לו מצבה. לא תדעו את הנפש את חבלי-הנפש!
כירח ימים עבר, והנה בא קונה הבית מהכפר, הוא ואשתו, ובניו חמישה, ושתי בנותיו, וחתניו לוקחי בנותיו, ושיירה של עגלות רבות טעונות כלים ומיטות וארונות כבדים עליהן. באו אלה לרשת את הבית. והאנשים גדולים וכליהם גדולים, והיו בעיני כמו שבט זר בא לקחת אדמה לא לו…
ושמעתי מאבי כי גם נתנאל-נחמן, שם האדון החדש של הבית, שכבר התחיל לתפוס לו מקום בעיר, קבל לפניו שכגר הוא בין כתליו. לוֹ נדמה כאילו השאיר בנימין-יעקב אחריו בין הכתלים דבר-מה…
אם ידברו מ“זיווּג” איש לאשה, בחור ובתולה, יבינו הכל שיש כאן קרבת-הנפש; אבל אם אמור יאָמר שיש איזה קישור בין בית דר בו אדם ויושביו, לא יאמינו. ואנכי אאמין בדבר, אאמין עד היום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.