הַבְּחִירָה    🔗

א. נְבוּאַת רְעוּ    🔗

ויקח לו רעו את מלכה בת רעו לאשה. ותהי עקרה ימים רבים. ויתפלל רעו בעדה ויעתר לו ה' ותהר. ויהי כי מלאו ימיה ללדת, היתה על רעו רוח-אלהים וינבא ויאמר: מלכה תלד בן זכר והבן דור רביעי לו צדיק תמים יהיה ויקָרא אב המון גויים, וכל העמים והלשונות לא יעזבו עדותו ויכירו בשם ה‘. ותלד מלכה את שרוג ושרוג הוליד את נחור ונחור הוליד את תרח. בימים ההם החלו יושבי הארץ לעבוד כוכבים ומזלות והיו מעבירים את בניהם ואת בנותיהם באש וקוסמים קסמים, אך שרוג ובניו לא הלכו בדרכים אלה וישמרו את תורת נח אביהם וזכרו את הברית אשר כרת ה’ עמו ואת זרעו.

ב. הַנְּגִידִים    🔗

ויהי כי נפוצו בני נח לארצותיהם ולמשפחותיהם אחרי המבול, שמו בני-חם את נמרוד לשר ולנגיד עליהם, בני-יפת מינו עליהם את פינחס להיות להם למצביא החילות ולשופט גם-יחד, ובני-שם משחו עליהם את יקטן. ויוָעדו אלה יחד ונועצו לקרב את השבטים השונים למערכה אחת ולהקים את השלום בארץ. ויבוא השטן ויפר את עצתם ויאמר: אם שפה אחת תהיה לכל העמים ולשון אחת, אז ימליכו עליהם גם אֵל אחד בשמים ויעבדוהו כולם שכם אחד ואני וביתי נגורש מנחלתנו ולא תהיה לנו תקומה. אמר אלוהים: אך עתה עלתה תחבולתך בידך, לא כן יהיה ביום יתקע שופר גדול לחירות העמים, אז ישליך כל גוי וכל שבט את עצבּוֹ, ינהרו כולם אל משכּני בחרתי לשבת בו ויעבדוני.

ג. בָּנַי אַתֶּם    🔗

ויהי כי נפלגו הדורות בימי פלג והיו השבטים לשבעים עמים למספרם, ירדו שבעים מלאכים מן המשרתים את פני אדון-צבאות ומיכאל בראשם וילמדו לכל גוי ולכל משפחה לשון אחת, ובלשון הקודש בחרו שם ועַבר ויאמרו: בשפת אלהים נדבר ובלשונו נדבק. קרא מיכאל שוב לכל גוי משבעים הגויים ויאמר להם: בּחרו לכם מעתה שר ושופט למעלה, אשר ימליץ בעדכם ויעמוד לכם בעת צרה. ויענו הגויים ויאמרו: המלאכים, אשר לימדו אותנו לדבּר, הם יהיו משגיחינו למעלה ואליהם נשא את עינינו. ולא היה גם גוי אחד, שהזכיר שמו של אֵל-אלהים, מושל ומולך על הכל. כיון שנפנה אל אברם העברי וישאלהו לאמור: במי אתה בוחר לך לאב ולפטרון ואת מי תעבוד? – ענה אברם ואמר: אני וביתי בוחרים אך במי שאמר והיה העולם. מיד עלו מלאכי-הגויים אל השמים ויתישבו בחצרותם ובטירותם, ואלהי-הכרובים הופיע ממרום שבתו ויכתר את אברם ואת זרעו בכתר האמונה ויקרא לאמור: בָּנַי אַתֶּם ואני אל אביכם!

 

בְּחִירִים    🔗

א. מַלְכִּי-צֶדֶק    🔗

בשמיטות הקודמות היה מנין השנים והחדשים, קביעת התקופות והמחזורים ומועדי היום והלילה דבר אלהים היוצר. הוא היה מעבּר את השנים, מכריז על החדשים בימי המולד והיה הוא ובית-דינו אחד. ויהי כאשר ברא את האדם והוד והדר עטרהו משלו, מסר לו את דבר העיבּוּר וימשחהו לכוהן ולשופט בחשבון הגלגלים והמזלות. כה אמר לו: הנך מעתה ראש-הישיבה, ועליך להזכּיר את השם ולמנות מהלך כוכבי.

ויהי כי הגיע יומו של אדם להסתלק ולהשיב את נשמתו ליוצרו, קרא לחנוך בן-בנו וימסור לו ענין עיבּור השנים וקביעת המועדות. וחנוך איש צדיק תמים, והוא מטטרון ספרא רבא. ויהי כי עלה לרקיע במימר קדם, מסר את סוד-העיבור לנח, שגם הוא את אלהים התהלך והיה אדם השני.

ולנח שלושה בנים, שם חם ויפת, ושם הוא הבכור, וכי נוסדה ונתחדשה הארץ מסר לו את סוד-העיבור, ומאז עיבר שֵם את השנה. שם היה גם כוהן לאל-עליון והיה משרת לפני בני-מרומים ביום ובלילה, ועל כן נקרא שמו גם מלכּי-צדק. נשבע ה' לו להושיבו לימינו ויתן לו ולזרעו גדוּלה וברכת-עולם, אלהים יִחד גם שמו עליו בעודנו בחיים והשרה את השכינה בבית-מדרשו ולא תמוש משם כל הימים.

ב. שֵם    🔗

ושם בן נח כוהן לאל עליון, לבש בגדי כהונה של אדם. אדם מסרם לשת, ושת למתושלח, ומתושלח לנח, ונח לבשם, בעת הקריב קרבן מן הבהמה הטהורה, וימסרם יחד את ספר הרזים לשם, כי ראה, שממנו עתידים לצאת אבות-העולם, שיביאו אורה לעולם.

ויפתח שם בית-מדרש לידיעת האל ויקרא בו בספרים, אשר קיבל מאביו, ויעמיד בירכתיו מזבח, להקריב עליו בעת צרה. והוא ריש מתיבתא וכוהן. יחידי-הדור באים אליו לדרוש בידיעות האלהים; ואלה כי יבקשו רוָחה, יביאו על מזבחו קרבן ומנחה, גם לחם ויין; ויקראו לו גם מלך שלם.

ג. הַבְּרָכָה    🔗

דור הולך ודור בא. תעו הכוכבים וחשכו המאורות, חיץ בין הבורא לבריאה, אין דרך ליושבי-תבל ואין נתיב. אמר אלהים: אברא בריה חדשה, והיא תתן לבני-אדם מלחמי ותשקה אותם מים מבארי. פתח את אוצרות הנשמות וַיוֹצא משם את נשמת אברם, ויהי מאור בעולמות עליונים ותחתונים.

בן שלוש שנים הכיר אברם את בוראו ויחל להכריז על אדנותו וממשלתו הרחבה. אמר אלהים: מיום בראתי את עולמי ועד-עתה הייתי זקוק לברך את יצורי, והם זקוקים לברכתי ואמרי-פי; מכאן ואילך בני זה חמדתיו יהיה מנוּי על הברכות; את אשר יברך יהיה מבורך ואשר יטע יגדל ויעשה פרי.

נתקבצו כל יצורי מעלה ומטה ואמרו: אל-אלהים! בידך החיים והמות, מכמני הטוב והרע, צפוּני האור והחושך, ואתה נותן לזה וחוזר ונותן לזה. לך עינים צופיות ואתה חודר לחדרי בטן, תדין כל נמצא על-פי פעלו וגם תשמור חסד ופדות. ואם האדם ימשול בנו ואך הוא יהיה לנו לעינים ובדרכיו נלך – מי יודע, אם לא יתעה גם הוא ונמצאים אנו בלי מטר ובלי ברכה! קרא אלהים ואמר: כל הדברים שאמרתי הם רק למערכת העולם הזה, לעתיד לבוא אשוב לברך כל נשמה וגוף, ואגדתים יחד ואימצתים יחד ולא יפּרדו עוד.

ד. בַּעַל הַבִּירָה    🔗

הֵלך אחד היה מהלך בדרך ולא מצא כל מושב ואף יער ונחל לא ראה ויאמר: שוממה הארץ ואין משגיח בה, איו נוטע וזורע. לאחר ימים נשא עיניו והנה בירה גבוהה לפניו. אמר להיכנס לתוכה וחזר על כל עבריה ולא מצא פתח. קרא בקול גדול ואין עונה. והיה מצטער ואמר: אפשר לבירה בלא בונה? ומי זה ייגע לריק? כיון שהרגיש בעל הבירה, שהוא יגע בנפשו, הציץ בו מעל הגג וקרא לו: אני הוא בעל-הבירה! כמקרה הזה קרה לאברהם העברי. ימים רבים התיגע ואמר: וכי אפשר לעולם בלא בורא? וכי שמים נמתחים מעצמם? וכי אפשר שגן נוטע את עצמו? והיה תר בדעתו לעמוד על מהות הדבר. אמר אלהים: מי שהוא הולך לקראתי, אף אני אלך לקראתו. נתגלה עליו ואמר לו: אני הנני הבורא ואני הנני היוצר, כל אשר ראית מעשי ידי הם. התרגש אברהם ואמר: יש מלך לעולם אף אני אעטרהו.

אחרים אומרים: עוד בטרם ידע אברהם את אלהים היה נוטה לדרכי צדק והיה מתרחק מכל רשע ופשע. אם ראה אדם עושה לחברו עוול, נתן נפשו להציל עשוק מיד עושקו, והיה אב ופטרון לכל נדכה ונענה. נראה אליו אלהים ואמר לו: אָהבת צדק ושָנאת רשע, חייך שאני מושחך לנשיא על כל בני-הדורות ויהיו כל בני העמים והלשונות מתברכים בשמך.

 

אַבְרָהָם    🔗

א. סֵפֵר יְצִירָה    🔗

מי ימלל גבורות ה' ומי ישוה לו? כשביקש אלהים ליצור את העולם, גלל את הספר הקדמון, הוא ספר יצירה, צפה בו ועל-פיהו ברא מעשה כל יום ויום. ויהי כי כילה מלאכתו אשר עשה, הלך והניחו אצל זאת התורה והיו שניהם שעשועיו מאז. כיון שגדל אברהם והתחיל להכיר את ריבונו, נתן לא אלהים-צבאות את ספר-היצירה להגות בו. ולא הבין בו אברהם דבר ויתעצב ויאמר: מתנה רבה בידי והיא סתומה לפני. אמר לו אלהים: רק אני לבדי דורש באותו ספר, כי לי הגדולה והמלכות, אבל ממך בר-נש ישגב הדבר. נמלך אברהם והלך עם הספר אל עֵבר; וישכימו שניהם לפתחו של שם והיו עוסקים בו שלשתם יחד שלוש שנים, עד שמצאו את הפתח לשער החתום.

ב. בֵּין הַבְּתָרִים    🔗

ויהי דבר יי אל אברהם בחזון ובמראה, לאמור: אל תירא, עבדי; שכרך הרבה מאד לעולם הבא ומקום מתוקן לך בראש צדיקי יסודי עולם. אומרים: אותו לילה, שבו נגלה אלהים לאברם, ליל פסח היה, הוציא אותו לחוץ ואמר לו: אברם, אברם, שא עיניך למרום וּספוֹר את כוכבי מעל. אמר אברם: וכי יש כּוח בידי אדם לספור צבא השמים? אמר לו אלהים: כה יהיה מספר זרעך וכולם יעבדו אותי ויתברכו בשמי. הראָה אלהים לאברם במעמד בין-הבתרים ארבע מלכויות מושלות ואובדות. ממשלת כל אחת – אלף שנים, יומו של הקדוש-ברוך-הוא – והיה לעת ערב יצמח קרן בית-דויד ולוֹ יקהת עמים.

ג. מְשַל הָאִילָן    🔗

אדם אחד היה מהלך במדבר ביום קיץ. השמש ליהטה ברום הרקיע, ונפש ההלך התעלפה עליו מרעב ומצמא ואין מים ואין לחם. כבר אמר נואש לחייו, וישא את עיניו והנה אילן אחד שצלו נאה, פירותיו מתוקים ומעיין מים חיים נוזל תחתיו. מיהר אליו, אכל מפירותיו, שתה מהמים וישב בצל האילן לנוח מעמלו ונתקררה דעתו עליו. כשקם ללכת לדרכו, אמר האדם לאילן מחַיֵהוּ: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומַר: יהא רעוא¹, שפירותיך יהיו מתוקים – העבודה! שאין בכל מרחבי-ארץ אילן נותן פירות טובים מאלה שהאכלתני; אברכך בצל נאה – והנה צלך משיב נפש עייפה, גם מים נמשכים תחתיך, ולמה לך עוד ברכּת המים? אך ברכה אחת בפי: כי יקחו ממך ענף אחד ויטעו אותו בארץ ערבה, יהי גדל בטוב כמוך והיו כל בניך כמוך; אף הקדוש-ברוך-הוא אמר לאברהם: זאת הברכה אני נותן לך, בניך ובני-בניך עד סוף כל הדורות יהיו הולכים בתום דרך כמוך; כשם שאתה חגרת מתניך ועמדת לפני בתפילה וביקשת לפנַי על בריותי, כך לא יפסקו מבני-משפחתך אנשים עומדים בפרץ ומתפללים על הציבור בעת צרה ומצוקה, ואני אהיה עם פיהם, כאשר הייתי עם פיך.

 

מֵאַגָּדוֹת אַבְרָהָם    🔗

א    🔗

ונמרוד בן כוש מולך בכל ארץ שנער קדמה ונגבה, והוא גיבור-חיל וידו בכל שכניו המלכים לכבשם לו לעבדים ולהרחיב את ארצו עד בוא השמש; ויתחזק במלכותו ויבנה ערים רבות לשבת וישם בהן מגדלים גבוהים, ויאסוף כל סגולות תבל ושכיות-חמדה ויגדל מכל המלכים אשר היו לפניו, ויצא שמו בכל הארץ. וירם לבו ויתנשא לבן-אלים בגאוָתו; ויצו לכל עבדיו להשתחוות לפניו ולהקריב לו קרבנות ולתת לו כבוד-אלהים. ויעשו כן בכל ארצות מלכותו ויעמידו לו מזבחות וכוהנים, ויאמינו כל העם במלכם, כי אמנם במושב אראלים מושבו, ויתפללו לו בצר להם וישבעו בשמו. ואדם אין אז בכל הארץ להכיר ולדעת את אֵל האמת, אל השמים ואל הארץ, שאין אלהים מלבדו!

ויהי בלילה אחד, וילך נמרוד השדה לצוד ציד, ואיש אין אתו כי כן אָרחוֹ להתגנב ולשום בסתר דרכו, וישא עיניו וירא והנה כוכב גדול עולה ממזרח, ולו ארבעה שבטים, ויקרב אל שאר הכוכבים ויבלע אותם כולם ולא נודע כי באו אל קרבו. וירא וישב לביתו, ויקרא בבוקר את כל חרטומי בבל וחכמיה הגדולים, ויסַפּר להם את החזון אשר ראה, וידרוש מהם, כי יגידו לו פשר הדבר. ויענו אותו חכמיו, היודעים בכוכבים, לאמור: הלא לפניך מלכּנו גלוי הכּל ולמה תנסה אותנו? האותות האלה יגידו, כי הנה בן יוָלד בקצה מלכותך, והוא יסור מן הדרך, אשר הצבת לנו, ויכחש באלהותך, כי את לבבו סרה תהיה. ויחרד נמרוד בלבו לשמע הדברים האלה, ויוָעץ לקדם פני הרעה, ויצו להכריז בכל מדינות מלכותו לאמור: הרגו כל זכר, אשר יולד לכם בשנה הזאת, וכל הבת תחיון! האיש אשר יחמול על הבן הנולד לו להחיותו, יחייב ראשו למלכו; ואשה כי תלד בת, וקיבלה מתנות רבות מאוצר המלך. ויבנו בתים ואוהלים בכל נפות ממשלתו, ויעמידו בהם שומרים לשמור על המילדות. והדת ניתנה. ויהרגו בשנה ההיא כל זכר שבעים אלף במספר, ותעל שועת הנולדים השמימה.

ואמתלא בת כרנבו, אשת תרח בן נחור בן שרוג בן רעו בן פלג בן שלח בן ארפכשד בן שם, הרה ללדת, ותסתיר את הדבר, כי יראה, ותצא המדברה ותמצא מערה חצובה בחגוי הסלע, ותשב שם כל ירחי הריונה. ויהי בלדתה, והנה כל המערה מאירה כשמש מאור פני הנולד, ותשתומם למראה ההוא. ותקח את הילד על ידה ותנשקהו ותקרא לו אברם. וה' נתן בפיה לאמור: הנה הבן הזה יהיה אב-המון-גויים ויתברכו בו כל גויי הארץ ויצו את ביתו אחריו לשמור הטוב והישר, חוקות צדק ומשפט ויהיה לאור-עמים. ותרא, כי לא תוכל הצפינו בביתה, ותקח סדין אחד, אשר הביאה עמה ותעטפהו בו; וחלת דבש שמה אצל הנער ותניחהו במערה ותלך ותאמר, אל תראינה עיני, אם רעה תמצאנו. ויחמול ה' על הנער, בכלות הדבש סביבו, וישלח עֵז אחת מגן העדן ותשב עמו ותניקהו ותשקהו ותהי לו כאם, ויגדל אברם משעה לשעה ומיום ליום.

ויהי בהיותו בן עשרה ימים וגבהוֹ כאיש, וישכם בבוקר וילך במדבר וירא את השמש יוצא לזרוח, כמעשהו יום יום, ויתפלא על אורו ועל זיו פניו ויאמר, אין זאת, כי אדון העולם הוא, אשר עשה את כל אשר אני רואה מסביב, את השמים על ראשי ואת הארץ לרגלי. ויעבוד אברם את השמש כל היום ההוא ויחשבהו לאלהים. ויהי בנטות צללי ערב והיום רד, וירא העובד לתמהונו, כי הנה השמש בא ואיננו, ועל מקומו הולך הירח באור שקט ושלו; וירא את הכוכבים הרבים וכל צבא השמים סובבים אותו בהוד הליל, ויאמר אברם: אמנם שגיתי, הירח, זה אשר אני רואה אותו עתה, הוא אך הוא האלהים המושל בכל ואלה הם עבדיו לשרתו. ויאמן אברם באלהות הירח ויקטר לו, עד אשר גם הלילה עבר ואתא בוקר. והשחר עלה עוד הפעם בהדרו; ותיפעם רוח אברם למראה עיניו ויאמר: גם זה וגם זה אך משרתי המלך הם. ויקם וילך לבקש את האלהים ואת הוד המלך בעצמו…

וימַן ה' לו מעיין במדבר ויטבול בו ויטהר את בשרו, ויהי אך יצוא יצא מן המים, ותיפקחנה עיניו להכיר, כי יש אֵל עולם, אשר יצר את השמש ואת הירח יחד וכל צבא השמים והארץ. ויפול אברם על פניו ויאמר: אכן יש אלהים גדול עומד על אלה ופוקד על כל אשר ממעל ומתחת, ואנכי לא ידעתי. ויתפלל אל ה' ויאמר לו: אני עבדך לעד!

ויהי אחר הדברים האלה, ותזכור אמו את בנה אשר עזבה, ותצר נפשה על פרי בטנה, ותלך המדברה לבקש את הילד, ותבוא אל המערה, אשר בה שמה את בנה, ותרא והנה היא ריקה ואין איש, ותשא קולה ותבך ותלך הלוך ובכה. ויפגוש אותה אברם בנה וישאל אותה לאמור: למה זה תבכי, אשה? ותען ותאמר: ילדי, אשר הנחתי במערה, איננו, טרוף טורף, ואכלתו חית השדה. ויאמר אברם: אל נא תבכי, אנכי הנני בנך אשר תבקשי. ויפג לבה ולא יכלה להאמין לו, כי זה המדבּר אתה, הוא גדול וחכם, והיא אך ילָדתוּ זה עשרה ימים. ויאמר אברם אליה: לא אכחש לך, אמי, אני הוא שילדתיני, ואֵל העולם גידלני בימים המעטים האלה, למען תדעי את שמו הגדול ואת יכלתו הרבה. ותאמר אמו: וכי יש אל אחר בלעדי נמרוד מלכנו, אשר ידענו? ויאמר אברם אל אמו: מה אנוש כי כאל נזכרהו ובן-אדם כי למלך העולם נפקידהו, אין אלהים אחר מלבד עושה השמים והארץ; וזה אשר ברא אותנו כולנו והוא חי וקיים לעד. ותרא אמו, כי אך אמת דובר בנה, ותשק לו ותאמר: גם ברוך יהיה, אלהיך אלהי!

ב    🔗

ונמרוד עודנו מולך בארץ שנער, בונה ערים ומבצרים ומחדש מלכותו ואלהותו, ובכל אשר יפנה ירשיע. ויהי היום, והנה חג גדול לו, וכל העם מקטרים ומשתחוים לו ומביאים לו מנחה. ויבוא אברם ממקדש-מלך ויחל להינבא: שמעו קציני שנער וראשי בבל את דבר ה‘. המעט לכם, כי משול תמשלו בארץ, וגם את השמים תאמרו לכבוש ולהידמות לעליון. וישמע נמרוד ויאמר: מי אל מלבדי אשר אשמע בקולו, ואנכי הנני אדון כּל. ויגש אברם ויקרא: הוי מלך כסיל ואויל. הלא ידעת, כי כמעשה הזה עשו הנפילים בימי המבול, וימחם ה’ אלהים ויכחידם מעל פני האדמה; ואתה אך החילות להיות גיבור בארץ, וכבר תתנשא כמוהם, למען הבא עליך ועל עמך רעה ומַדחפה. ויחר אף המלך בדובר הלז, ויצו לתפשו. ויעשו עבדי נמרוד כן, ויחזיקו באברם ויתנו אותו בבית-הסוהר, וישב שם עשרה ימים.

ויקבוץ נמרוד את כל שרי-המדינות והחכמים יודעי דת ודין וישאלם כדת מה לעשות בבן-תרח, אשר הרים ידו בו ויחרף לעיני כל אלהים ומלך יחד? ויקראו כולם קול אחד: המקלל ישרף באש, וירא הקהל וישמע. ויעש המלך כן, ויצו להבעיר אש בכבשן הגדול אשר לו שלושה ימים ושלושה לילות, ויעל הלהב השמימה. ויהי ביום הרביעי בבוקר ויוציאו את המורד לשרפו, וכל עבדי המלך ושריו והפחות והסגנים ניצבים ועומדים מול הכבשן; ועמם נקבצו עם רב מאד כתשע מאות אלף איש, וימלאו כל הככר הרחבה ויטפסו על הגגות ועל ראשי המגדלים, לא נותר אדם, אשר לא בא לראות במחזה, ויכס המחנה כארבה את עין השמש.

ויקחו סריסי המלך את אברם העברי ויפשטו כותנתו מעליו, ויאסרו את ידיו וישליכו אותו לתוך האש הבוערת וירקע כל העם הניצב ברגליו ויקרא: הידד! וקולם כקול יער גדול בבוא הסער. ויהי אשר הושלך אברם לכבשן, התרגשו מלאכי-השרת ויבקשו למהר לרדת שם, לצנן את הגחלים, ויאמר אלהים: הניחו, אני יחיד בעולמי וגם הוא יחיד בין המכירים אותי, נאה ליחיד להציל את היחיד. וירד להצילו.

והיה אברם מטייל בכבשן ומרנן לאלהי השמים. וירא העם ויפלו על פניהם ויקראו בקול גדול: ה' העושה אלה הוא האלהים! וגם נמרוד ירד מעל כסאו וישתחוה לאלהי אברם. מאז החל גם הוא לקרא בשם ה‘. על כן יאָמר: כנמרוד גיבור ציד לפני ה’.

ג. הַחֲלוֹם    🔗

ויהי בצאת אברם שלם בגופו מכבשן האש ולא נחרך אף אבר אחד ממנו, כיבדוהו בני-בבל ונתנו לו מתנות רבות ונמרוד איש חרמו נתן לו במתנה את עבדו אליעזר, והוא איש גיבור-חיל וישר הולך.

ויהי היום ונמרוד יושב על כסאו ואיש אין אתו וירדם ותפול עליו שינה עמוקה והוא חולם חלום. וירא והנה הוא וכל חילו עומדים בעמק הכבשן והנה איש בא מן ההר ובידו ביצה וישלך את הביצה על ראשו ותישבר וישפך החלמון והתגבר והיה לנהר גדול ויטבעו אנשים רבים מחילו בנהר והוא נס וימלט ושלושה אנשים עמו, נפנה לראות בחילו והנה יבש הנהר ונתקמץ וליחותו נכנסה שוב בביצה. ויצא מהביצה אפרוח קטן ויעף וינקר את עינו. וייקץ נמרוד ויבּהל למראה. שאל לחכמיו וליודעי-העתים כי יגידו לו את הפשר. ויקרא אחד מהם, שמו היה אנוקי, ויאמר: האיש שראית אינו אלא אברם העברי, אשר שלחת מידך, והאפרוח שראית זה אחד מזרעו, שיכריע אותך באחרית הימים. אם בקולי תשמע, שלח את אחד משריך חרש להפיל את בן-תרח בחרב ותהי לך ולמלכותך תקומה. ואליעזר בא היום לבבל לבקר את משפחתו ובית אביו ויוגד לו דבר אנוקי ואת אשר הוא חורש על אברם. וימהר לשוב אל אדוניו החדש ויאמר לו: מהר והימלט על נפשך, עוד לב נמרוד ברע. ויעזוב אברם את אהלו ועדרו וילך ויתחבא בבית נח ושֵם בּנוֹ.

 

הַמְּעִידִים    🔗

א. בְּבֵית-הַסּהַר    🔗

ויצו נמרוד להושיב את אברם העברי בבור-חושך ולמנוע ממנו גם לחם צר ומים. וישלח ה' את גבריאל המלאך להיות חבר לעבדו ונפתחה לו באר מים חיים ותאנה עלתה לזונו והוא יושב ומשבּח למרוֹ. ושר בית-הסוהר, אשר נפקד לעמוד על הבור וגם שמר דבר המלך שלא להאכיל את הנאסר ולא להשקותו, שמע יום-יום את תפילת העברי בוקעת ועולה ממעמקים, ותחרד נפשו גם היא ויאמר בלבו: גדול אלוֹה של זה מאלהי נמרוד, אף אני אשתחווה לו ואעבדהו. היה אברם מזמר מלמטה והוא עונה לעומתו למעלה והד תפילת שניהם ממלא תבל ומלואה, צפרים מרננות, אראלים ומשרתי עליון עונים אחריהם אמן.

ויהי כי גבר הרוח על אותו שומר, עזב את מעמדו ויחל לסובב בחוצות ובשוָקים ולקרא: אלהי אברם הוא האל האמיתי אשר ברא אותנו ונתן לנו את העולם לנחלה, ואלהי נמרוד הוא אל מת ואין תשועה בו. תפשו אותו והביאוהו לפני נמרוד – והוא קורא בקול אדיר: אֵל העולם הוא המלך ואברם החבוש הוא עבדו! ויצו נמרוד להתיז את ראשו בסַיף ונפגם כלי המשחית מיד. ציוה להשליך אותו למים ופלטו הים. ויתמה נמרוד על הדבר. ובכל-זאת לא נהפך לבבו ועוד ידו נטויה על אברם העברי לכלותו.

ב. הַמְקַנֵּא    🔗

אברם בן תרח היה חוזר בשוק עם חבילה של צלמים ופסילים על שכמו, מעשי אביו, והיה קורא: מי החפץ לקנות לו אֵל חרש, סומא ואילם, וצלם שאינו מועיל לא לעצמו ולא לאחרים, יבוא ויקנה. פגעה בו אשה אחת זקנה לימים, שהלכה לשוק לקנות בכסף מלא פסל וצלם, ואמרה לו: רוכל אין אונים, אם במה שאתה מוכר בעצמך אינך מאמין, מה יועילו לנו אלה ונמצא שעבדנו כל ימי חיינו לסומים ולחרשים. אמר לה אברם: בחייך, כנים דבריך. אין אלהים אחר אלא זה שממעל, שלו השמים ולו הארץ, לו הים ולו ההרים והגבעות, לו היערות ולו השדות ולו גם הכסף והזהב, שמהם נעשים הפסילים וניצקים הצלמים. אמרה האשה לאברם: מה אומַר ויקבל אותו האל הגדול גם ממני ויציל את נפשי משחת? אמר אברם: אמרי, ה' אלהים הוא אדון בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, הוא ממית ומחיה, מזין ומשקה, משפיע ומעניק, הוא אחד ואין שני לו, הוא גם חי לעולם ולא יראה מות; העידי גם עלי שאני אברם עבדו ונאמן ביתו. קראה הזקנה: מאמינה אנכי באלהי השמים ומאמינה אני בך, הנביא! באה אש ולפפה את שניהם.

ג. הַשָּטָן    🔗

ויהי כי הציתו את הכבשן מכל עבריו והלהב עלה וילבן את הכתלים והחום העצום אכל גם עשבי השדה מסביב וכל עוף פורח באויר נשרף, לקחו את אברם, פשטו את מעילו מעליו, אסרו ידיו ורגליו ויאמרו להוליכו לתוך הבּעֵרה. ויבוא השטן ודברי מלאך מגין בפיו ויאמר לאברם: הלא גדול שמך ונברכו בך יושבי הארץ ומזרעך יעמיד אלהים כוהנים לשרת לפניו; אבל אם קופץ אתה כעת לתוך המדורה, אין אתה מעמיד בנים עוד ונמצא שבועתו של מקום אינה קיימת. כפור בשֵם לשעה והצל את גופך משחת, אחר זה תוכל לשוב למרך ולהציל גם את נשמתך. גער בו אברם ואמר: פחוּת ונבזה אתה ובחלקת לשונך רמיה. נתו עיניו בו ונדחה ממחיצתו מהלך חמש מאות שנה; נפנה אחר זה למשרתי המלך ויאמר: הוליכוני לתוך האש ואקיים דבר-המלך…

ד. הַמוֹכֵר    🔗

תרח, אביו של אברהם אבינו, חָרש היה ועושה פסילים במלאכת-מחשבת ויצא שם אליִליו בכל הארץ והיו משכימים מכל עֵבר אל ביתו לקנות אלהות ועצבים. ויהי כי גדל אברם מינהו אביו על המכירה ויפקוד עליו לאמור: פסל שמשקלו כך מחירו כך, פסל אבן מחירו נמוך, פסל נחושת עולה במחירו ואלה אשר מכסף וזהב הוצקו אך בחצרות מלכים ושרים ימצאו קנם. ויעמוד אברם על שורת הצלמים מהבוקר ועד הערב והיה מהתל בכל קונה ולא זז ממנו עדי החזירו למוטב ונטע בלבו אמונת אל חיים. בא אליו אדם גיבור לקנות אלוה, אמר לו אברם: וכי נאה לאדם רב-כּוח שכמותך לעבוד לדבר שנושא אתה אותו על כתפך. בא לפניו איש חולה, אמר אברם: מה יועיל לך זה, שחולשתו עוד רבה משלך. רצה זקן לקנות לו פסל, אמר לו בן-תרח: וכי אתה בם שבעים תעבוד לצלם עשהו אבי בראשון לחודש. בא אליו בחור ואמר לו: עד שאתה משתחוה לאבן השתחוה למלך המלכים כה עקר את האמונה בעבודה-זרה מלב כל אחד ואחד וקידש את השם ברבים. אמר אלהים: כן וכן עושה עמי אברם עבדי חסד, חיי, אני גומל חסד לבניו ולבני-בניו עד סוף כל הדורות.

ה. קָרְבָּן לַמֵּתִים    🔗

ויהי כאשר שב אברם אל בית אביו מן המערה, אשר נחבא שם ימים רבים, ניגש אל תרח ויאמר: הגד נא לי אבי, מי ברא את העולם? אמר לו תרח: בוא אתי הביתה ואַראך יוצרי-תבל. הביאוֹ אל היכל גדול והנה שנים עשר צלמים גדולים ניצבים שם ומסביב להם פסילים קטנים איו מספר. השתחוה תרח להם ואמר: ברוכים אתם אדני, שעשיתם את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם. יצא אברם ונכנס לחדר אמו ואמר לה: אבי הראני את אלהיו הרבים ואַת קחי נא לי גדי עזים מן הצאן וזבחתיו ועשית אותו מַטעמים והבאתים לאלהי אבי לקרבן, אולי ירצו גם לי. ותעש אמו כן ותקח גדי עזים, שחטתו וטיגנתו בשמן ובדבש, שמה אותו בסל ותתן את המאכל הנותן ריח לאברם בנה. והוא בא והציג את הקרבן בהיכל האלילים ויקרא בקול גדול: מהרו אכלו מן המנחה אשר הבאתי לכם והיטיבו לבכם ופרשו חסדכם גם עלי. עמדו האלים כחרשים ואילמים, אין גם אחד מהם ניגש אל הסף ואין מי מרים את ידו. ויהתל בהם אברם ויאמר: למה תמאנו לטעום מקרבני? ואם מעט לכם ואוסיף עליו מאה מונים ואשחט לכם את כל צאן אבי. מחשים ומחרישים הפסילים, אין קול ואין קשב, אין תנועה ואין הד. השתומם אברם ואמר: מתים המה אלה ואין בהם רוח ובני-אדם חיים ומרגישים עובדים להם, אוי לדור תהפוכות! אוי להן לבריות משתחוות למעשי ידיהן! ורוח ה' לבשה אותו ויקח קרדום בידו וישבר וימגר את כל הפסילים והצלמים ולא הותיר מהם אך את הגדול בלבד ואת הקרדום הניח לפניו.

ותרח אביו בא מן השדה וישמע קול מכת קרדום באבן וימהר ויבוא להיכל – והנה כל אלהיו אשר פעל ויצר מונחים שבורים על הקרקע, אך אחד עוד קיים. ויחר אפו וימהר ויבוא אל אברם בנו ויאמר לו: מה המעשה אשר עשית, להרוס ולהחריב כל אלהי, והבאת עליך רעה אשר לא תמיש ראשך ממנה. אמר אברם: לא אנכי עשיתי זאת, כי אם גדול-האלילים בקנאתו על אֶחיו. אמר תרח: האם יש חיים באלה? וכי אפשר לעץ או אבן לתפוש כלי-משחית בידו? אמר אברם: תשמענה אזניך מה שפיך מדבר. אם מתים המה ובלתי מרגישים, איך תעבוד להם? ולמה תטעה את בני הדור במעשיך ההבליים? ההצל יצילוכם אלהים כאלה שפּה להם ולא ידבּרו, אזנים להם ולא ישמעו? הלא בדבר הזה חטאו אבותינו בימי קדם לזנות אחרי אלילים מעשי אנוש ויביא ה' אלהים עליהם את מי המבול להשחיתם. ואתם תוסיפו לעשות הרע ועבדתם תוהו, תלכו אחרי ההבל ותהבלו. עוד הוא מדבר את דבריו קפץ להיכל הגדול,תפש שוב את הקרדום וַיך על ראש האל הגדול וישברו לרסיסים ויאמר: גם זה לא יחיה, כי מת הוא.

אחז תרח בבנו ויביאהו לפני נמרוד מלכו.

 

עוֹד מֵאַגָּדוֹת אַבְרָהָם    🔗

א. הָעוֹרְבִים    🔗

יובל יובל תהלוכות העולם.

וביובל התשעה ושלושים, בשבוע השני, בשנה הראשונה, לקח לו תרח בן נחור אשה, ושמה עדנה, ויאהב אותה ותלד לו בן, ויקרא את שמו אברם, כשם אבי-אמו. ויחכם הנער וימשוך עליו עין כל רואיו.

ויהי כי גדל ויצא אל אחיו, וירא בפשע בני-הארץ, כי נתעו בשוא להשתחוות לפסילים ולאלילים, מעשה עץ ואבן אשר לא ידברו, ויכר את הבורא האמיתי, בורא העולם, ויתהלך לפניו במישרים.

ויהי בהיותו בן ארבע-עשרה וימי זרע בארץ, ויבואו העורבים מחנות מחנות מרחוק לאכול את הזרע ולהשחית עמל האדם; ויתאספו כל בעלי השדות במקלות לגרשם, ואין שומע להם, עוד זה פורח וזה בא וגברו עופות השמים. ולאברם אין מקל, כוחו אך בפיו, ויגער בעורבים לאמור: מדוע ירדתם הנה, גוי עז-פנים? שובו אל המקום אשר בּאתם משם ואַל תהיו לפגע לכּל. וישמעו בקול הקורא, לתמהון כל השומעים, ויעופו מזה אחד אחד. ויתפלאו כולם על חכמת לבו וגבורות רוחו, ויצא שמו בכל ארץ הכשדים ויקנאו בו כל גדולי הארץ.

ב. הַזָּר    🔗

ויהי אחרי אשר כרת אלהים את בריתו את אברם ואת זרעו אחריו לעשותם לגוי, ישב בעל הברים באלוני ממרא כחום היום, וישא את עיניו וירא והנה איש אחד בא מן המדבר, והוא שקן ושבע ימים, שערותיו הלבינו וזקנו הלבן ארוך ויורד לו עד מתניו, חבילה על שכמו, והוא מטה ראשו ונשען על מטהו מרוב זקנה. ויהי כראות אברם את הזקן ההוא, ויקם מפּתח אהלו וירץ לקראתו. ויאמר אליו: בי, אדוני, סורה נא אל משכן עבדך; הנח את החבילה בקרן זוית ורחצת רגליך במים ונחת ואכלת פת-לחם וסעדת לבך, ולנת אצלי הלילה, וקמת בבוקר והלכת לדרכך. ויען הזקן ויאמר: לא, כי פה תחת העץ אשען ולא אלין בבית זר. ויפצר בו אברם העברי ויאמר: למה יקל בעיניך עבדך לעבור על אהלי הפתוח לכּל לרוָחה, ואני לא חטאתי לך ולא עויתי לאדם. ויאמר הזקן: גם אנכי כבּד אכבדך, אבל לא אובה להיות עליך למשא. ויאמר אברם: סורה אלי ואל תדבר אלי עוד כדברים האלה. ויאל האיש לסור אליו ולא סירב לא עוד. וימהר אברם וירץ האוהלה, ויקח חמאה וחלב ועוגות-מאפה וישם לפניו וישבו יחד ויאכלו וישבעו, ויותירו עוד. ויבקש אברם לברך את ה' הזן ומפרנס את בריותיו ונותן להם לאכלה כאב לבניו; ולא בירך הזקן עמו וידום. ויאמר אליו אברם: מדוע לא תברך את ה', עושה השמים והארץ, הזן ומפרנס אותנו יחד? ויאמר הזקן אליו: לא אלהיך אלהי ובשמו לא אקרא; לי אלהים אחרים בביתי, מעשה ידי אני, והוא יגן עלי תמיד. ויחר אף אברם בעובד-האלילים ויקם ןיגרשהו מעל שולחנו, ולא נשא פנים לשיבתו. אך הלך הזקן וחבילתו על שכמו, והנה קול אלהים קןרא לאמר: אברם, אברם. ויאמר:הנני. ויאמר אליו אלהים: איה הזקן, אשר ישב זה עתה אתך בצל קורתך ויאכל עמך? ויאמר אברם: הוא לא ביקש לברך את שמך ואקום עליו בחמתי ואשלחהו. ויאמר אלהים אל אברם: הן בן תשעים ותשע שנה האיש הזה, כמוך היום, ואני נשאתי את סבלו תמיד, לחם האכלתיו, בגד הלבשיו, לא החסרתיו מאומה, ולא עלתה על לבי לכרות אותו מעל פני האדמה, ואתה לא יכולת שאת את רוחו שעה אחת ולא נתת לו מקום ללון אתך גם לילה אחד. וירא אברם, כי הרע לעשות, ויפול על פניו ויאמר: אלא, אלי, סלח ומחל לי כי חטאתי. ויאמר אלהים אל אברם: למה זה תפול על פניך, קום והיטבת את אשר הריעוֹת. וימהר אברם, ויקם וירץ אחרי באיש המדברה וימצא אותו כורע תחת אחד השיחים. וירם אברם את החבילה וישימה על שכמו, ויאמר להאיש: סלח לי על אשר שלחתיך ואל תשא עוון לעבדך; ויפצר בו לשוב אל אהלו שנית. ויואל האיש ללכת אליו. ויתן לו אברם מלון טוב באהלו, וישכיבהו על עור עזים ויכסהו בשמיכה, וייטב עם האיש וישלחהו בבוקר לדרכו בשלום.

ג. יִשְמָעֵאל    🔗

ולאברם, אשר נקרא שמו אברהם, שני בנים, יצחק וישמעאל. את יצחק ילדה לו שרה אשתו, בהיתה ימים רבים עקרה ולה אין ולד. ואת ישמעאל בכורו ילדה לו הגר שפחת שרה, שנתנה לו שרה למען תיבנה ממנה. ביצחק יקרא לו זרע אמת, כי הוא בן הגבירה, אבל גם את ישמעאל אהב ובירך ותפילתו לאל שדי היתה: לוּ ישמעאל יחיה לפניך. ויהי כי גדלו הנערים יחד ויחלו להציק איש לאחיו, וירע הדבר לשרה על-אודות בנה, ויחלק אברהם את ירושתו בחייו וישלח את ישמעאל בכורו מעל יצחק קדמה, ויתן לו מתנות רבות ויענק לו מכל טוב. ותקח לו אמו הגר המצרית אשה מארץ מצרים ושמה מריבה. ויתקע אהלו במדבר ויפרוץ מאד במקנה ובעבוּדה רבה, ושם על פני גל שבטי קדם ישכון.

ויהי היום ותכל נפש אברהם אחרי ישמעאל בנו, כי לא ראהו זה ימים רבים, ויאמר אל שרה אשתו: אלכה נא לראות את ישמעאל בני וידעתי מה לו. ותאמר לו שרה: לך כדבריך, אך הישבעה לי, שלא תרד מעל הגמל, ואך תבוא שמה ותשוב מיד. וישבע לה אברהם לשמוע בקולה, וימהר וירכב על גמל אחד מגמליו הרבים וישם אל המדבר פניו, ויבוא אחרי שלושת ימים אל משכן ישמעאל. וימצא את האשה לבדה יושבת פתח האוהל, וישמעאל אישה אין, כי הלך אל מקנהו. ויאמר אברהם אל האשה: בתי, תני נא לי מעט מים ואשתה, כי עייף אני מן הדרך. ותמאן ברעת לבה: כּלו המים מן החמת, אין מאום בבית. ואברהם עודנו יושב על הגמל, ולא ירד ממנו; ויען ויאמר אליה: אם פה אין מים, ארכב מזה, אולי יקרה ה' באר לפני. אבל אחת עשי, בשוב אישך הביתה ודיברת אליו כדברים האלה לאמור: בא הנה איש זקן אחד מארץ פלשתים וכזה וכזה מראהו ולא מצאך וילך, כי אץ היה לדרכו, וירא את משכנך וייטב בעיניו, רק יתד האוהל לא ישרה בעיניו, ואם עליך טוב, הסר אותה ושמת אחרת תחתיה. ויפן וירכב ככלותו לדבר, וכמעט רגע חדל גם אבק פרסות גמלו.

ויהי בערב, בשוב ישמעאל לביתו, ותספר לו אשתו את דבר הזקו וצוָאתו אשר מסר לה; ויכּר מיד, כי אביו היה העובר הזה ויבן לדבריו, כי רעה אשתו בעיניו, ויקם ויגרש את האשה ההיא וישלחנה מביתו. וילך אל ארץ אחרת, ויקח לו מבנותיה אשה אחרת תחתיה ויביאה אל אהלו וישמח עמה, וגם ילדה לו שני בנים ובת. ויהי מקץ שלוש שנים ויאמר אברהם אל שרה אשתו: אקום ואלך עוד הפעם אל בני ישמעאל, כי לא מצאתיו אז, ותאמר לו: לך אדוני. וירכב אברהם על גמלו שלושה ימים ולילה, ויבוא לפני משכן אוהל ישמעאל בנו כחצות היום, והשמש קודח בשמים. ותצא אשה טובת מראה מן האוהל, ותאמר אל האורח הבא: סורה נא, אדוני, אלינו ורחצת רגליך ואכלת פת-לחם ושתית מים, וגם לגמלך אשקה, כי אישי איננו בבית והלך לגזוז את הצאן. ותפצר בו וירד מעל הגמל וירחץ וישת ויאכל וייטב לבו ויברך את האשה ויאמר לה: נחפז אנכי לביתי ולא אוכל שבת עד בוא אישך; והיה כי יבוא מן השדה ואמרת אליו: בא אלינו איש זקן, וינח מדרכו באהלנו ויאמר אלי, אמרי לבעלך, היתד ששמת באוהל ישרה בעיני ואל תסירנה לעולם. ויפּרד האורח מאתה בשלום. ויהי בבוא הערב, וישב ישמעאל ממקנהו שמח וטוב לב, ותצא אשתו לקראתו ותספר לו את דבר האיש הזקן ואת הדברים אשר דיבר אליה. וידע ישמעאל, כי גם הפעם ביקרוֹ אביו, וכי טובה בעיניו אשתו אשר בחר, ויאהב אותה שבעתיים. ויקם ויקח אותה ואת בניה וילך ארצה פלשתים לבקר את אביו גם הוא. וישמח אברהם בבואם, ויעש משתה גדול ויזבחו זבחים.

ד. רַקְיוֹן    🔗

ויהי בימי אברהם בארץ שנער איש משכיל נבון-דבר ויפה- תואר, ושמו רקיון, אבל עני היה ובידו אין כּל. ויהי כי כבד עליו הרעב בארצו, וילך ארצה מצרים, לבקש לו שם לחם, כי הארץ רחבת ידים ורוב עושר בה; ובה מולך אז אחד מבית פרעה ושמו אשוירש בן ענם, והוא עשה את עצמו כאלהים ויסתתר בהיכלו שנים-עשר חודש, ולא היה נראה לעבדיו ולבני מלכותו, כי אם יום בשנה.

ויהי בבוא רקיון מצרימה ויאמר לבוא לפני המלך, לבקש ממנו חסות ומחיה. ויגידו לו אנשי המקום דבר המלך הסגור, ושעליו לחכות עוד אחד-עשר חודש. – ויצר לו ולא ידע מה לעשות, ואיך יכלכל את נפשו בעיר נכריה ובתוך עם זר? וישת עצות בנפשו, וירא והנה להקת אנשים גיבורי-כוח הולכים בלי מעשה, ויארח עמם לחברה, ויאמר להם: התחזקו והיו לבני-חיל ושמעו בקולי ולכל אשר אצווה אתכם, ומצאתם רוָחה. ויאמרו: הננו לך ולפקודתך. ויצוום לחגור כלי מלחמה, והוא עמד בראשם, ויצאו ויכבשו את בית-הקברים של עיר הממלכה ויאמר להם: כה ציוני המלך, איש איש אשר יביא את מתוֹ לקברו פה, מאתים שקל כסף ישקול על ידי. ויתחזק על אנשי מצרים, ולא נתנם לקבור את מתיהם, עד אשר נתנו לו הכּופר, אשר שם לחוק; ויאסוף רוב עושר ויחי כקצין-עם, הוא ועבדיו.

ויהי לתקופת השנה, ויצא מלך מצרים להיראות לפני עמו כדרכו, ויבואו לפניו השרים והרוזנים ורבים מצירי העם ויאמרו לו: יחי המלך! המלך יחיה לעולם! מה דבר הפקודה החדשה על עבדיך לשקול בעד כל קבורת מת זהב מחירו, וכחוק הזה לא נשמע עוד בכל ארץ מצרים, למיום היותה לממלכה רבה בתבל. ויהי כשמוע המלך את הדבר הזה ויקצוף ויאמר: מי הוא זה ואיזה הוא, אשר מלאו לבו לעשות כן ולחוק חוקים, אשר לא ציויתי ולא עלו על לבי? ויאמרו לו: עשה לנו דברים כאלה. ויתחכם רקיון, בהיוָדע לו קצף המלך, ויקח אלף ילדים וילדות וילבישם שש ורקמה וירכיבם על סוסים לבנים, וישלח אותם מתנה למלך; ומלאכים שלח לפניהם לאמור: הנה עבדך רקיון בא להשתחוות לפניך ותשא לו פנים, כי רק בעבורך עשה את כל החיל הזה, ולמי יעבוד יותר, אם לא למלך המלכים כמוך? ואחריהם בא רקיון, לבוש בגדי אפוד, ןישתחוה לפני המלך שבע פעמים אפים ארצה ויאמר: חנני, מלכי ואדוני. וייטב בעיני אשוירש מנחתו וכל אשר שלח, ויצווהו לקום; וידבר אתו ויתפלא אל חכמתו, טעל חכמת כל בני שנער, ויעשוהו למשנה בכל ארץ מצרים,ואך את כסאו הגדיל ממנו. ויקרא את שמו פרעה², על כן כל מלכי מצרים, אשר ימליכו במצרים, יקָראו מהיום ההוא והלאה פרעה עד היום הזה.

ה. הַמִּתְחַלֵף    🔗

ויהי כי זקן אברם בן-תרח והגיעה עתו להיאסף אל עמיו והוא ישב על מפתן ביתו כחום היום, נשא עיניו והנה איש יפה עינים בא לקראתו. והוא אך מלאך-המות היה ובא לקחת את נפש ראש הנביאים. אמר אברם אל המלאך: מי זה יירא מפני המות, אם כה יפים פניו? ענהו ההלך: בדמוּתי זו איראה אך לתמימים ולאוהבי השם. אמר אברם: הראני-נא את פניך, שבּם תיראה לכל אדם. וישנה הזר תיכף את מראהו ודמות מחצלת לו. נבהל אברם ויאמר: בבקשה ממך, היגלה לפני שוב כנער ותסעד אצלי. ויעש המלאך כן. ויהי כי כילה לאכול, אמר אל אברם: אלהים שלחני אליך למען תשיב לו רוחו. ולא אבה אברם לשמוע לו. הלך לו המלאך ונגלה לפניו בדמות איש כביר-ימים, רועדים כל אבריו מזוקן. הגיש גם לו אברם מַטעמים לאכלה, ולא יכול הזר להגיע את הלחם אל פיו. אמר לו אברם: מה לך? וכמה ימי שני חייך? השיב הזקן ואמר: בן מאתים שנה אני. אמר אברם: לוּ אֵדע כי בהגיעי לימי שני חייך גם אני כושל-כוך אהיה כמוך, כי אז בחרתי מות מחיים. אברם עוד לא כילה לדבּר ותצא נפשו במלאכוּת המלאך.

וימת אברם בשנת חמש-עשרה שנה לחיי יעקב ועשיו.

סְדוֹם וַעֲמוֹרָה    🔗

א    🔗

עיקר שלוָתה של סדום מיום שנבנתה, לא היה אלא חמישים ושתים שנה, ועשרים וחמש שנים רצופות היה אלהים מרעיש עליהם ההרים מסביב ומביא עליהם זוָעות, שמא יתנו אל לבם וישובו מדרכם הרע; ולא שבו, אטמו אזנם משמוע בקולות שדי.

עוד “פתח להם המקום פתח של תשובה”, ויאמר: ארדה נא ואבינה, הכצעקתה הבאה אלי מארצות עשו, ואז כליה הם חייבים, ואם לא ואדע מה אעשה להם. אמר: אפילו אם אני מבקש לשתוק ולמחול על עלבוני, על מעשיהם עם אותה ריבה לא אוכל לשתוק, ואודיע להם מידת-הדין בעולמי.

ירדו אז בסדום שתי נערות אל המעיין לשאוב מים בכדיהן, ותאמר האחת אל רעותה: אחותי, למה פניך רעים? ותען השנית ותאמר: חברתי, כלו המזונות בבית אבי, וכל בני משפחתי נוטים למות מרעב. – בסדום אין מרחם והחוק אוסר לעזור לדל. – ותלך הנערה ותמלא את כדה קמח ותחליפנה בזו של חברתה, נטלה הרעֵבה את המזון והשבֵעה – את המים. ויהי כי נודע הדבר לשופטי סדום, ויקחו את הנערה בעלת הלב וישרפוה בשוק העיר. עד כה הגיע זדון לבם ורשעתם.

חמישה ראשי-דיינים היו בעת ההיא בסדום: קץ-שקר ורב-שקר, רב-מטה-דין, רב-נבל וקלא-פנדר; וירבו הרע ויטו דין, העשירו את העשיר ופשטו מעל העני את עור עצמותיו, ותימלא ארץ סדום חמס.

וישלח ה' שני מלאכים להשחית את סדום, ויבואו בדמות בני-אדם אל המקום ההוא; ויסורו אל לוט בן אחי אברהם, אשר ישב שם ולא למד ממעשיהם ושמוּר היה אצלו מנהגו של אברהם לקבל את העוברים ואת השבים. וישאלו אותו אורחיו לטיב בני העיר, ולא דיבר עליהם לוט סרה ויאמר: בכל עיירות מושב בני-אדם יש אנשים טובים וגם רעים, ואולם פה רבים הרעים.

והנה טרם ישכבו ואנשי העיר, בהיוָדע להם כי באו זרים לעיר נסַבּוּ על הבית, ויקראו אל לוט ויאמרו לו: איה האנשים אשר באו אליך הלילה? הוציאם אלינו. ויצא אליהם לוט ויאמר: אל נא, אחי, תרעו. ויאמרו אליו: גש הלאה, דבר שחקקו לנו זקנינו ושופטינו אתה בא להרוס. ויגשו לשבור את הדלת. ויך ה' אותם בסַנורים וילאו למצוא הפתח. ויתעו סביב הבית כל הלילה.

ויהי כמן השחר עלה, ויאיצו המלאכים בלוט לעזוב את העיר הנידחת; ויתמהמה, ויחזיקו בו וביד אשתו וביד שתי בנותיו ויוציאוהו מחוץ לעיר; “ומלאך אחד היה מקדר לפניהם את הדרך” שימהרו להימלט, כי ה' כבר התחיל להמטיר על סדום ובנותיה גפרית ואש מן השמים, ויעל קיטור הארץ כקיטור הכבשן.

ב    🔗

ויהי באמור ה' לשחת את סדום ואת עמורה על רוע מעלליהם, אמר: המכסה אני זאת מאברהם? מאורע גדול יבוא עתה לעולם, ויראו בני-האדם כי יש דין לפני וכי לא אשא פני רשע, טאיני מגיד זאת מראש לאברהם אוהבי? מיד בא לאברהם ו“הגיד לו מעשה סדום”.

התחיל אברהם מבקש ומתחנן לפני ה' על לוט בן אחיו ויאמר: ריבון עולמים, האף תספה צדיק עם רשע? וכמות בן רשע ימות גם איש בצדק הולך? ויען ה' ויאמר לו: בחייך, אברהם, לא אך את לוט בן אחיך אציל מן ההפכה, אלא לוּ אמצא בכל הככר ההיא אך מספר אנשים חמישים, שלא שיחתו את דרכם ואשא לכל גוי הרשע הזה בעבורם. ויאמר אברהם: ולוּ אך ארבעים תמצא או שלושים או עשרים ואף עשרה. ויאמר ה‘: לא אשחית בעבור עשרה טובים וזכותם דיה להגן. וילך ה’ מעל אברהם, כאשר כילה לדבר אתו, ואברהם שב למקומו. ויאמר אברהם אל לבו: ואם גם עשרה לא ימָצאו בסדום, ונמצא מקום אשר היה עד עתה כגן-אלהים עובר ובטל מן העולם, ונגזלה מנוחתו. –

ואנשי סדום “לא חסו על כבוד קונם”, גזלו וחמסו את כל הבא אליהם; והקימו עליהם שופטי שקר, להטות משפט. וירא ה' וינאץ.

רק לוט היה האחד בסדום שעליו נאמר: הולך את חכמים יחכם, ולמד מעשי אברהם להיטיב עם בני-אדם ואף כי היה לחוקה בסדום, שכל מי שמחזיק ידי גר עני בפת-לחם באש ישָרף, קרא את המלאכים אליו, בבואם סדומה, ויכניסם לביתו. ןירא נער אחד מנערי סדום, והנה אנשים אורחים מארץ רחוקה סרים אל לוט, וירץ ויגד את הדבר לאנשי העיר, ויהי רעש בסדום, ויתקבצו כל יושביה לעשות שפטים במכניס-האורחים ובנכנסים. וימסור לוט את נפשו על הבאים אליו ויצא אליהם להשתיק את חמתם; ולר אבו שמוע לו ויאמרו: עתה נרע לך מהם. ויכו המלאכים את הסובבים על הבית בעיוָרון כל הלילה.

ויהי בעלות השחר, מיהרו המלאכים והחזיקו בלוט ובידי כל אשר לו ויוציאו אותם מחוץ לעיר הרשעה, ויאמרו אליהם: הנה נשפט ה' את עיר מגוריכם באש, מהרו והימלטו ואל תביטו אחריכם; והרי כבר ירדה השכינה באש ובגפרית.

ויעש לוט ככל אשר ציווּהו; אך עדית אשתו סבבה את ראשה להביט לאחור, והציצה בשכינה ונעשתה מיד לנציב מלח.

ועדיין הנציב הזה עומד בירכתי סדום החרבה. כל היום באים השוָרים ולוחכים אותו, עד כי כמעט לא ישאר ממנו מאומה, ובבוא הבוקר והנה הנציב בקומתו כמו שהיה. ויהי כך עד היום הזה.

ג. הֵידוֹר וּבֶן עֵילָם    🔗

איש אחד, בן ארץ עילם, הלך למחוז חפצו ועמו חמור אחד נושא כליו וקשורה לו שמיכה טובה ויפה, שמיכת צמר בת גוָנים רבים. ותבוא לו השמש ברחוב סדום ואין איש מאסף אותו הביתה. עוד הוא עומד בחוץ והנה ניגש אליו איש רע ובליעל, שמו היה הידור, ויאמר אליו: מאין תבוא, הלך, ולאן פניך מועדות? ויען האיש ויאמר: מאזרחי עילם אנכי ואני הולך עתה לחברו, לבקר בני משפחת רעיתי, כי אשה לי משם. באה עלי השמש פה ואין איש מכניס אותי לביתו. בני עירך לא טובי-לב המה, ולא ידעו מנהגי הכנסת-אורחים. אמר הידור אליו: אל-נא תדבר כן, אחי, ואל תוציא דיבת בני-גילי רעה. סור אלי, אתה וחמורך, ולון בביתי הלילה, תאכל ותנוח וקמת בבוקר והלכת לדרכך, גם לחמורך די אתי תבן ומספוא. ויעש ההלך כדבר הידור, כי האמין בו ובנדבתו. ובסורו אליו מסר בידו גם את השמיכה למשמרת ויאמר לו: שום עיניך עליה, כי הן נחלתיה מאבותי ויקרה היא לי מכל הוני ורכושי.

למחרת היום אמר העילמי ללכת לדרכו, החזיק בו הידור ויאמר: רק יןם אחד ישבת בצל קורתי ואתה קנית את לבבי וטוב לי אתה מעשרה רֵעים, שב נא אתי עוד יום אחד ואחר זה תקום ותלך, ואלהי עילם יהיה בעזרך ויביאך אל חברון השלוה. וילן התם בסדום עוד לילה אחד. למחרת הזדרז לקום, חבש את חמורו והידור מפציר בו לשבת אתו עוד יום אחד. ולא אבה שמוע לו ויאמר: כבר גדול חסדך עלי, לא אטריחך עוד. הוא אמר ללכת ויפנה אל מיטיבו ואיש חסדו ויאמר: תן-נא לי את השמיכה אשר נתתי בידך ואלך לדרכי. התפלא הידור ויקרא: לא ידעתי, אחי, כי הבאת אתך שמיכה ועיני לא חזו אותה, אך חלום חלמת, אחי. התרגש בן-עילם ויאמר: לא בחלום אך בהקיץ נתתי לך בבואי הנה שמיכת-צמר צבועה וכזה וכזה מראֶהָ. הניח הידור את ידו על שכמו ויאמר: אל-נא תתרגש, רעי, על לא-דבר, רק חלום חלמת ובדמיון חשוב נחשוב הרהורי-ליל לדברים קרו ויאתיו. ויריבו איש את רעהו. הלז אומר: בהקיץ נתתי לך שמיכה יקרה ופקדתי בידך. והלז אומר: לא כן, אך חלום חלמת וזה גם דבר הפתרון: בשובך לביתך תקנה גן חמוד ונטעת בו כל עץ פרי למינהו. השתומם העילמי על עזותו של בעל-הבית ויחזק בערפו ויאמר להכותו. אמר הידור אליו: אני אך לטובה פתרתי לך את חלומך, ואתה לא לבד כי לא תשלם לי את שכרי, כי עוד תרים את ידך. חי אלהים! לא ראיתי איש עיקש ממך. ואתה פתח את כיסך ושלם לי שכר הפתרון. דרכי לדרוש מכל איש ארבעה כסף בשכר פתרון חלום, ואתה תתן לי רק שנַים, כי על כך לנת בצל קורתי. לקח העילמי אבן בחמתו ויאמר להשליכה על ראש הידור. הקדימו הוא וַיך אותו על לחייו ויזל דמו עד למדיו. אמר הידור: תן לי עוד שני כסף בשכרי, כי הקזתי את דמך ורופא נאמן אנכי. עוד הם רבים יחד ויתקבצו אנשי סדום ויחלו ללעוג לאיש הנענה ויאמרו אליו: אם תוסיף להתמהמה בגבולנו נקח גם את חמורך ממך. עשו כדברם, לקחו כל אשר לו ויציגוהו ערום כביום היוָלדו. והוא הולך הלוך ובכה במר נפש ובעצבון-לב על כל הנעשה לו בקרית סדום הרשעה.