עֲקֵדַת יִצְחָק    🔗

א    🔗

ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם. ויאמר ה' אל השטן: מאין תבוא? ויען השטן את ה' ויאמר: משוט בארץ ומתהלך בה. ויאמר ה' אל השטן: מה תדבר אלי על בני, אשר שמתים בארץ מטה לרשתה ולעבוד בה. ויאמר השטן אל ה‘: לא בנים אלה לך וגם לא עבדים נאמנים: ראיתי והתבוננתי, כי יעבדוך ויזכירוך בני הארץ, בעת בקשם מלפניך דבר, כי נתון תתן להם; והיה כאשר תשמע בקולם ותפתח להם את ידך הנדיבה, שכוח ישכחוך ולא יוסיפו לזכור אותך עוד. והן גם אברהם בן תרח, אשר בו תתפאר, בעת אשר לא היו לו בנים להנחיל אותם את ברכתו, עבדך כל הימים, ובנה לך מזבחות וקרא בשמך; ועתה כי נולד לו יצחק בנו ויגדל, עשה משתה גדול לכל יושבי ארץ ואותך, מושיעו ופטרונו, עזב, ולא הקריב לפניך לא שור אחד ולא פר אחד; והנה כבר מלאו ליצחק שלושים ושבע שנה, וחדל לזבוח לפניך זבח, כאשר אהבת. ויגער ה’ בשטן ויאמר אליו: אל תדבר סרה בעבדי אברהם, כי אין כמוהו בארץ איש תם וישר לפני וירא אותי וסר מרע; חי אני, כי אם אמרתי לפניו היום, הקרב תקריב את יצחק בנך והעלהו עולה כליל לפני, לא ימנעהו ממני; ואף כי אומַר אליו הקרב לפני מן הצאן ומן הבקר. ויען השטן את ה‘: דבּר נא כדבר הזה אשר אמרת באזני אברהם, וראית אם לא יסור מדבריך ואם לא יעבור על מצוָתך. וישב השטן לדרכו. וה’ אמר: נסה אנסה את אברהם.

וירא אליו ה' ביום ההוא ויאמר אליו: אברהם, אברהם. ויאמר: הנני. ויאמר ה‘: קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומַר אליך, ושם גם ענן כבודי. ויאמר אברהם אל ה’: הנני לך ואתן לך את בני אשר אהבתי, אך קבלהו ברצון לפניך. ויעל ה' מעליו, ככלותו לדבר עמו, ואברהם שב האוהלה, והיה מוכן לקיים מצוַת אלוהיו. אך בדבר שרה הכה לבו אותו ויאמר בלבבו: איך אגש ואומר אליה, תני את בנך לה' לעולה? והיה בשמעה את זה תבעת ותתחלחל ותוציא את נפשה ולא תחיה. וישכל את דברו ויבוא וישב לפני שרה אשתו ויאמר אליה: בננו יצחק גדול ובא בימים, ועוד לא למד עבודת-אלהים, אלך לי למחר ואביאהו אל מדרש שם ועֵבר, ושם ילמד לדעת את ה' ואת דרכיו. כיחש לה אברהם. ותידוֹם שרה, כי נפשה קשורה בנפש הנער. ואחרי זה דיברה אך אברהם אישה: טוב אשר דיברת, לך ואדוני עמו; אולם אל תרחיק אותו ממני ימים רבים. ויאמר אברהם אל שרה: בתי, חלי-נא את פני ה' אלהינו, אשר יעשה עמנו טובה. – השמש נטה לערוב, בדבּר אברהם ושרה את דבריהם אז, ואברהם התאפק לבל יפרוץ פתאום בבכי, כה המה נפשו לרחשי לב-אם.

וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, ותקם גם שרה, ועמה כל שפחותיה ועבדיה, ותקח בגד טוב מבגדי החמוּדות, אשר אתה בבית, ותלבש את יצחק, ותשם לו מצנפת על ראשו, ואבן יקרה על המצנפת, ותכן צידה לדרך, ותצו את אברהם עליו. ותאמר שרה לאברהם: בי, אדוני, שים עינך על הנער, כי יחיד הוא לי, ואל נא תעזבהו; אם רעֵב הוא האכילהו, ואם יצמא השקהו מים, הרכיבהו על החמור, ואל תניחהו ללכת ברגליו, ולא ישב כחום השמש בלהט השמים. ותכל לצוות את אברהם ותבכה. ותחבק את יצחק בזרועותיה ותוסף לבכות. ותבך כל המחנה, אשר הלכה לשלח את אברהם ואת יצחק בדרך. ותהי הפרידה קשה בין המלוים וההולכים. ותשב לה אחרי-כן שרה מעל יצחק, וישובו עמה כל שפחותיה ועבדיה; ואברהם הלך הלאה עם יצחק בנו, להעלותו עולה לפני ה', כאשר ציוָהו.

וירא השטן, כי אברהם עומד בנסיונו, ויצר לו ויאמר: אם ינצח בן-האדם אותי, אנא אני בא? וישלחני ה' אלהים מלפניו לאחת מנקרות הצורים ויאברני שם מאסר עולם. ויתחפש ויעבור בדרך לפני אברהם בתואר איש זקן ושפל-רוח. ויטהו הצדה ויאמר אליו: הלא ידעתי לאן פניך מועדות היום, הכסיל או בער אתה, כי אמור תאמר לעשות כזה לבן-יחידך; נתון נתן לך אלהים זרע באחרית ימיך, לעת זקנתך, ושמר לך את בריתו, והנך הולך לאבדו על לא חמס בכפו; תאמר, כי מאת ה' זאת הפקודה לך, אבל לא עשה יעשה ה' לאיש רעה כזאת לאמור לו: לך ואבּד לשמי את בנך. וישמע וידע אברהם, כי זה לשטנה יעמוד לו, להתעותו מדבר אלהים, ויאמר לו: לא תוכך כברך ואך החפץ להרע ידבר מתוך גרונך, ואני אך את מצוַת אלהי אשמור. וירא הזקן, כי הדבר ממנו והלאה ויפן ויעלם. ויתלבש השטן אחרי שעה בדמות בחור יפה-תואר ויפה-מראה, ויבוא לפני יצחק – והנער הולך אחרי אביו – ויאמר אליו: הלא ידעת אם לא שמעת, כי אביך הזקן והכסיל הזה יובילך אל הר אחד להעלותך שם לעולה חינם, וה' לא ציוָה ולא פקד זאת; ואתה קום והתאזר ואל תשמע אל אביך ואל תאבה לו, ולמה תאבד את נפשך ןלא תראה עוד חיים בארץ, וכל ההולך ממנה ונספה, לא ישוב לראות עוד אור וימושהו חושך לעולם. ויעזבו יצחק ויתקרב אל אברהם אביו ויאמר אליו: כזה וכזה ידבר באזני בחור זה, ואני לא אדע, מה אשיב אותו דבר? ויען אברהם ויאמר ליצחק בנו: הישמר לך ממנו, כי שטן הוא לנו להעבירנו ממצוַת אלהינו. וירא השטן, כי לא יכול להם בדמות אדם, ויתהפך מיד לנחל גדול ורב, וחצה את הדרך לפניהם. ויגיעו אברהם ויצחק ושני הנערים ההולכים עמהם עד המקום ההוא. ויראו נחל רב ועצום לפניהם ומעבר אין. ויבואו בתוך המים, ויגאו ויאמרו להטביעם. ויכר אברהם כי אין זה כי אם מעשה השטן, ויגער בו; ומיד יבשו המים והיו כאין ויעברו בשלום.

ב    🔗

לפי נוסח אחר כך היה הדבר.

קדמו השטן את אברהם, בלכתו את יצחק ואת נעריו להר המוריה, ונדמה לו כזקן, ויפן ויאמר אליו: לאן אתה הולך, אברהם? ענה אברהם ואמר לשואל: להתפלל לפני אלהי אני הולך. אמר הזקן אל אברהם: אם אך להתפלל חפצך, מה דבר העצים אשר שמת על כתפך? ולמה אש ומאכלת בידך? רחה ¹ אותו אברהם במה ויאמר: שמא נשהה שם בהר יום או יומַיים ונשחט ונאפה ונאכל. ויען הזקן ויאמר לאברהם: אברהם, אברהם, למה תכחש ממני, ואני הייתו עומד מאחורי הפרגוד ואשמע בדבּר אלהים אליך, קח נא את בנך את יחידך והעלהו לי לעולה, ואתה אומר כי חכם אתה, איך ילך אדם, שנתן לו אלהים בן למאה שנה, וחיכה לבואו במרת נפש ימים רבים, הוא ואשתו, ויאבד את חייו, ויעקור בידיו את זרעו? עליך אומר המשל: מה שהיה ביד האדם, הנה אבדוֹ. ויאמר אברהם אל השטן: אמנם כן ציוָני האלהים, ואני אך את דבריו אשמור ונפשי ונפש בני נתונות לו. וילך ממנו המשטין, ונדמה לבחור, ויעמוד על ימינו של יצחק בן אברהם, ויחל לדבר עמו ויאמר אליו: לאן אתה הולך, יצחק? ויאמר יצחק: ללמוד תורה במדרשו של שם ועֵבר אני הולך. אמר הבחור אליו: בחייך תלמד שם או לאחר מותך? תמה יצחק ואמר: איך תאמר כזה, וכי יש אדם לומד והוגה בספרים והוא כבר מת? התפשט הבחור מלוא קומתו וקרא ליצחק: עלוב בן עלובה! כמה תעניות נתענתה אמך, עד שלא נולדת, וכמה דמעות שפכה לפני אל מרומים, כי יפקדה בבן, והנה שמע אליה ויתן אותך לה, והיא טיפּחה וריבּתה אותך, והנך איש בין אנשים, והשתטה אביך ללכת להעלותך לעולה ולעקור חייך מן העולם. ויאמר יצחק אליו: גם אם כדבריך יקרני ואינו הולך לשם ועבר, כי אם להיעקד על מזבח, לא אעבור על דעת יוצרי ועל ציווי אבי. חזר יצחק ואמר לאברהם: שמע מה ידבר באזנַי בחור זה ומה יספר לי על-אודותי. ויאמר אברהם אליו: אל תפנה אל דבריו, והוא רוצה אך להיות לנו למפגע. וירא השטן, כי לא יכול להם בדבריו, וירף מהם ונתהפך לפניהם לנהר גדול ושוטף; ויבוא אברהם והנערים בנהר, ויתגברו הגלים ויבואו עד צוארם, ועוד הולכים הלוך וגאה. באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים ואמר: ריבון העולמים! אתה בחרתני ונגלית עלי ואמרת לי, אני יחיד ואתה יחיד, על ידך יוָדע שמי בעולם, כי תעלה את בנך קרבן לפני; ולא עיכבתי אפילו שעה, והריני הולך למלא אחר מצוָתך, והנה באו מים עד נפש, אם אני או יצחק בני נטבע במים, מי זה יקיים את דברך? ועל ידי מי יתקדש שמך? ויען אלהים את אברהם מן השמים: חייך, שאך על ידכם יוָדע שמי בגויים. מיד סילק את השטן מלמטה וסר הנהר כהרף עין, והנה עומדים הם ביבשה.

וילך אברהם ויצחק אל המקום אשר אמר אלהים. ויהי ביום השלישי וישא אברהם את עיניו, וירא את המקום, אשר אמר לו האלהים, מרחוק, והנה עמוד אש עליו מן הארץ ועד השמים, וענן כבד על ההר. ויאמר אברהם אל הנערים: האם רואים אתם דבר בהר? ויענו ויאמרו: הר ככל הרי הארץ אנו רואים. ויאמר אברהם אל יצחק: בני, מה אתה רואה? ויאמר יצחק: עמוד אש וענן אני רואה. וידע אברהם כי יצחק בנו נרצה לעולה. ויאמר אל הנערים: שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה ונשתחווה. וילך אברהם את יצחק לבדו. ויספר אברהם ליצחק, כי בו בחר אלהים לעולה; ויקבל עליו גם יצחק את מצוַת-אלהים בשמחה ובטוב לב. ויבואו אל המקום. ויגש אברהם לבנות את המזבח; ויהי אברהם בונה ויצחק מגיש לו את האבנים ואת החמר, וכה בנו יחד את המזבח באחוַת-אלהים. ויקח אברהם את העצים ויערכם על המזבח, ויעקוד את יצחק בנו ויניחהו על המזבח ממעל לעצים, ויפשוט יצחק את צוארו לפני אביו. וישלח אברהם את ידו לקחת את המאכלת לשחוט את בנו. ויֵרא מלאך ה' אל אברהם ויקרא אליו מן השמים ויאמר אליו: אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כי רק לנסותך באתי; ועתה ידעתי כי ירא-אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. ויצר לאברהם להניח את המזבח כך בלי קרבן, וישא את עיניו, וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, והוא מתאמץ להתקרב אליו, והשטן ואחז בו. ויקם ויתיר את יצחק ויקרב אל האילן, ויקח את האיל עמו, ויקפוץ האיל על המזבח ויפשוט גם הוא את צוארו, לאמור: הקריבו אותי לאלהים. וישחטהו אברהם ויעלהו לעולה תחת יצחק; ויז אברהם מדם האיל על המזבח ויאמר: זה תחת בני, וזה הדם יחשב היום כדם בני לפני ה‘, ויכל אברהם את כל העבודה באיל ותירצה לפני ה’ ותיחשב כיצחק. ויברך ה' את אברהם וזרעו ביום ההוא.

ג    🔗

ויצחק בן אברהם הולך הלוך וגדול, וילמדהו אביו את דרך ה' ואת דרכיו וה' עמו. ויהי היום והנה הוא וישמעאל אחיו יושבים באוהל ושחים. ויתפאר ישמעאל על יצחק לאמור: בן שלוש-עשרה שנה הייתי, כאשר דיבר ה' את אבינו להימול כל זכר; ואעש את דבר ה' ולא מריתי את פיו ולא מנעתי מאבינו לעשות בי כמצווה.

ויען יצחק ויאמר לאחיו: למה תתפאר עלי בדבר הזה? חי ה' כי אם אמור יאמר לאבי לקחת אותי ולהעלות אותי כליל לעולה, כי אמסור אותי ואת נפשי מיד לה'.

בלילה ההוא נגלה אלהים אל אברהם ויאמר לו: הקרב נא לי את יצחק בנך באחד ההרים. אנר אברהם לאלהים: ריבון עולמים! באיזה הר אקריב את בני לפניך? שוב אמר לו אלהים: בכל מקום אשר תראה את כבודי בדרך עומד וממתין, הנה שם תבנה את המזבח. –

וישכם אברהם בבוקר ויקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק בנו, ויחבוש את החמור לדרך. זה היה החמור בן האתון, שנבראה בין השמשות, עליו גם רכב משה, בבואו ממצרים בדבר ה', ועליו עתיד בן-דויד המשיח לרכוב, כי יבוא לגאול את ישראל.

בן שבע ושלושים שנה היה יצחק, בלכתו אל הר המוריה, וישמעאל היה בעת ההיא בן חמישים. ובלכת אברהם ויצחק ראשונה ואליעזר וישמעאל הולכים אחריהם, התחילו שניהם דנים זה עם זה. ישמעאל אומר לאליעזר: עתה יקריב אברהם אבי את אחי הקטן לעולה על המזבח; ואני בכורו ויחיד לו ואקום ואירש את אבי. ואליעזר אומר לישמעאל: אותך ואת אמך כבר הסיר אברהם מנחלתו; ואני הנני עבדו הנאמן, משרתו כל הימים, ואני יורשו. ויושב בשמים קורא: לא זה ולא זה יירש את אברהם עבדי!

ביום השלישי הגיעה השירה לצופים. ויהי בבואם לצופים, ראה אברהם את השכינה עומדת על ההר – וישאיר את הנערים במקום ההוא. ויקם וילך את יצחק. ויהי בלכתם לבדם, נפנה יצחק ואמר לאברהם אביו: הנה האש והעצים ואיה השה לעולה? ויאמר אברהם אך יצחק בנו: אתה הנך השה, בני. ויאמר יצחק: אם ה' בחר בי, אעלה על מזבחו.

ויהי בבואם אל ההר, הראה אלהים לאברהם באצבעו על סלע גדול ויאמר אליו: זהו מזבחי מעולמים. זה גם היה המזבח שעליו הקריב אדם הראשון, אחריו הקריבו עליו קין והבל אחיו, ואחריהם נח ובניו, כי הניחם ה' שארית אחרי ימי המבול. ניגש אברהם וקשר שתי ידיו של יצחק ושתי רגליו ועקדוֹ על המזבח, שם עליו את האש והעצים, ויכרע עליו ככוהן מעריך את קרבנו, ואימץ את זרועו, ויקח את המאכלת בידו, למלא בה את דבר ה‘. ואלהים במרום יושב על כסאו ורואה “אב עוקד” את בנו בכל לב ונפש ו“בן נעקד” במסירת לב ונפש, וישניע את קולו מבין הכרובים לאמור: אל תשלח ידך אל הנער. עמד אברהם והקריב את האיל תחת בנו; ועלה ריח-ניחוח של האיל לפני כסא-הכבוד כדיר-ניחוח של יצחק. ויברך ה’ את אברהם בעולם הזה ובעולם הבא.

אומרים שכאשר נגעה המאכלת בצוארו של יצחק, נבעת ופרחה ויצאה נשמתו. ויהי באכול האש את האיל, “חזרה הנפש לגופו” של יצחק, ויצירו אברהם ויחי ויעמוד על רגליו. וידע יצחק כי גם שאר מתי עולם עתידים לחיות באחרית הימים כמוהו.

באותה שעה פתח ואמר: ברוך אתה ה' מחיה המתים!

ד    🔗

כשבּיקש אלהים לברוא את האדם במעשה בראשית, ניגשו מלאכי-השרת ואמרו לו" מה אנוש כי צזכרנו ובן-אדם כי תפקדנו? ענה אלהים ואמר להם: אתם ממאנים ביצירת האדם, מפני שאתם צופים ורואים בדורו של אנוש, כי יקום לחלל את שמי, ואני אַראה לכם כבודו של בן-האדם, והוא אברהם העברי, שיקום אחרי ימי המבול לעבוד אותי ולקרוא בשמי, וראיתם אב מקריב את הבן לפנַי והבן מקבל עליו את מצוָתי באהבה.

כה אמר ה' אל אברהם כאשר גדל יצחק בנו אשר אהב: קום ולך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה, כי כן אמרתי למלאכי מקדם; מיד וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו. בוא וראה כמה עבדים וכמה שפחות היו לו לאברהם, וכי לא יכול לאמור להם לחבוש לו את חמורו לדרך? אבל הוא בעצמו עשה את הדבר הזה, “ללמדך זריזותו”.

מסורה היא שאותו מקום, שעליו אמר ה' להקריב את יצחק, עמק היה; אבל אחר אשר חשב להשרות בו את שכינתו ולהקים שם בימי דויד גם את המשכן, אמר לעצמו: אין דרך מלך לשכון בעמק, אלא במקום גבוה ונראה לכּל מרחוק. מיד נישא אלהים אותו מקום ועשהו הר. ואברהם ויצחק הולכים שניהם יחדיו אל המקום, בלב אחד וברצון אחד, “זה לשחוט וזה להישחט”.

ויהי בבואם אל המקום, ויעמיד את המזבח, ויערוך את העצים וישם את יצחק בנו עליהם, וביקש לקחת את המאכלת, שמע בת-קול מן השמים לאמור: אל תעש כדבר הזה. נפנה אברהם ושאל: מאין יבוא הקול? ויען אותו מלאך: ה' שלחני אליך לאמור, אל תעש מאומה לבנך. אמר אברהם אל המלאך: כשציוה עלי אלהים להקריב את בני, הוא בעצמו דיבר עמי, ועתה ישלח את שליחו; יקום הוא ויעיד בי ואז ארף מבני. “מיד פתח האלהים את הרקיע ואת הערפל” ויאמר לאברהם: בי נשבעתי, כי לא אובה עוד בקרבן יצחק בנך.

וישא אברהם את עיניו וירא, והנה איל אחד נאחז בסבך בקרניו. מלאך מבני מרומים הביאוֹ מגן-העדן, ותחת עץ החיים היה רועה עד היום ההוא ושותה מן המים שעוברים תחתיו; והיה ריח בשרו נודף בכל העולם. ויקם אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת יצחק.

ויעזוב אברהם את מקום המזבח וישב אל המקום, אשר חיכו לו הנערים, בשלום; כיון שראו אותו, התחילו אומרים: בּוא-יבוא ברינה נושא אלומותיו.

ה    🔗

והאלהים ניסה את אברהם.

היוצר הזה, כשהוא בודק את כלי הכבשן שלו, אינו בודק את הרעועים, כי אינו מספיק להקיש עליהם אחת, והוא שוברם, אלא בודק את הקנקנים הברורים, שאפילו מקיש עליהם הרבה פעמים אינו שוברם; כך לא ינסה אלהים את הרשעים, אלא את הצדיקים; ועל זה גם נאמר: ה' צדיק יבחן.

ויאמר ה' אל אברהם: קח את בנך והעלהו לעולה על אחד ההרים, אשר אומַר אליך. ויאמר אברהם אל ה': ריבון העולמים! וכי יש קרבן בלי כוהן? אמר לא אלהים: כבר מיניתיך כוהן.

וישכם אברהם בבוקר וילך אל יצחק ואל הנערים, ויקח את עצי העולה וישם על בנו. והיה יצחק דומה, “כזה שהוא טוען צלובו בכתפו”.ויבואו אל המקום, אשר אמר לו אלהים. ויבן שם אברהם את המזבח ויעקוד את יצחק בנו. הוא שולח יד ליטול את הסכין, ומעיניו יורדות דמעות ונופלות לעינו של יצחק; ובכל זאת הלב שמח לעשות רצון יוצרו. ומלאכי-השרת נתקבצו כיתות כיתות למעלה וקוננו וקראו: נשמו מסילות, שבת עובר-אורח!

מיד קרא אלהים למיכאל ויאמר אליו: מה אתה עומד על יד כסאי, לך ועצור ביד אברהם, לבל ישלח ידו בבנו. ויקרא מיכאל אל אברהם ויאמר אליו: אל תשלח ידך אך הנער.

באותה שעה נשא אברהם את עיניו לשמים ויאמר: ריבונו של עולם! בשעה שיעמדו בני בצער, תזכור להם זאת השעה, שאני עומד לפניך. וישא את קולו ויבך.

ונאספו דמעות הללו בנאד תחת כסא-הכבוד, והן שמורות שם לנצח…

ו    🔗

בוא וראה, כמה הקדוש-ברוך-הוא מחבב את הצדיקים ומפרסם את מעשיהם הטובים לכל באי עולם. לא נצרך לנסות את אברהם אלא להודיעו קושטו ואמונת לבבו לכל באי עולם.

ויאמר אלהים אל אברהם: קח-נא את בנך. איו נא אלא לשון בקשה, אמר לו לאברהם: בבקשה ממך, עמוד בנסיון זה, שאם אתה שומע בקולי בלב שלם, כאשר אמרתי עם לבבי, כל מה שבראתי בעולמי, לא בראתי אלא בשבילך; ואם לאו, אין פתחון-פה בדבר, והנה כל עמלי במעשה-בראשית אך בכדִי הוא.

וישכם אברהם בבוקר לשמוע בקול ה' ויקח עמו את יצחק. אותו היום עשרים ושבעה באלול היה. ותבוא שרה ותאמר לאברהם: לאן אתה מוליך את בננו? ויען אברהם ויאמר לה: לימדני אלהים אמש דבר אחד במעשה-מרכבה ועתה אלך ואלמדהו.

וילך אברהם את יצחק מהלך שני ימים ולא ראה כלום. עמד בתפילה לפנו בוראו ואמר: ריבון העולמים! הרי כמה הרים וגבעות לפני ואיני יודע, איזה הר איוית למושב לך? מיד הגביה ה' את הר המוריה יתר מעל כל ההרים, וירא אברהם עמוד הענן רובץ על ההר.

והיו מלאכי-השרת צועקים ובוכים במר נפש, בשעה שערך אברהם את המזבח על ההר ואומרים לפניו: אדון עולמים! אברהם מקריב את בנו, ואתה נשבעת ואמרת לו: ביצחק יקרא לך זרע. ויען ה' ויאמר להם: אני בחנתי את אברהם, כי נאמן לפני, “ולבו שוה ללבי”. אתם שהטרחתם עליו, רדו והצילו את יצחק. מיד שלח אליו מלאך רחמים. ויקרא לאברהם: אל תעש לנער מאומה! פנה אברהם אל ה' ואמר: איני זז מכאן עד שתישבע לי בשמך הגדול, שלא תביאני עוד לידי נסיון.

איל זכר היה הולך בראש עדר צאנו של אברהם, ושמו יצחק, כשם בנו. ויץ גבריאל ויביאהו לפני אברהם, ויעלהו לעולה תחת בנו.

אומרים: בשעה שהיה יצחק כּפוּת על המזבח, היה מלאך-המות רבוּץ כנגדו ואמר: מיד אחרי שישלח בו אביו יד, אמהר ואקח לי את נשמתו. כיון שראה, שכל יושבי מרום מלמדים זכות על הנעקד, אמר: “אין אויב לזה”.

ושוב אומרים: כל אותו יום היה אברהם רואה את האיל נאחז באילן זה וניתר ויוצא. אמר ה' לאברהם: אברהם אברהם, שא עיניך וראה את האיל הזה, כמו שהוא נאחז וניתר, נאחז וניתר, כך עתידים בניך להיות נאחזים בעוונות ומסתבכים במלכויות, גולים ובאים המה מבבל למדי, ממדי ליוָן ומיון לאדום. נבהל אברהם ואמר לה‘: ריבון עולמים! האם כה יהיו עם נודד לעולם ומנוחה לא תהיה להם? ענה ואמר לו ה’: אל תירא, אברהם, סופם להיגאל בקרניו של איל זה, וביום ההוא יתקע בשופר גדול לחירוּת עולם. ויפול אברהם על פניו וישתחוה.

ז    🔗

חטאוֹ של אדם היה, כי הציץ בשכינה, בשבתו בגן-העדן, וה' אמר: לא יראֵני בן אדם כבן-משק ביתי ויתרגל עמדי. ויהי כי הקריב הבל בנו את קרבנו לפני ה‘, ותרד אש מן השמים ותאכל את קרבנו, הסתכל גם הוא באש ה’ יותר מן השיעור ונענש. ונתגלגלו נשמות אדם והבל ובאו באברהם וביצחק; ובא זה לתקן חטאו של זה וזה לתקן חטאו של זה. ויעש אברהם את המזבח על ההר מכוּון נגד כסא-הכבוד ממעל; ויערוך את העצים, ויעקוד את יצחק בנו; ובהיעקד יצחק על המזבח, נעקד עמו רוחו של אדם הראשון, ורוח נאחז ברוח.

ואוריאל המלאך, בעל האש של מעלה, רובץ כארי על גבי המזבח, הלא הוא המלאך, ששימש לפני אברהם בבין-הבתרים והוא גם היה מוכן להעלות את העולה מאֵילו של אברהם; ויקרא לאברהם מעל המזבח: אל תשלח ידך את הנער, עתה ידעתי, כי ירא אלהים אתה.

וישא אברהם את עיניו, והנה איל אחד נאחז בסבך, ותבוא באיל נשמת יצחק, שפרחה ממנו, ויקם ויקריבו תחת יצחק בנו, ויכללו בקרבן זה, גן נשמות אדם והבל; ותעלינה עלה שוב למרומים.

אומרים, כי מטור אילוֹ של יצחק עשה לא אליהו התשבי אזור במתניו באחרית הימים; ויהי גם הוא קורא לאלהים ולטהרת האדם.

ח    🔗

ויהי כאשר הקריב אברהם את האיל, והקרבן עלה לרצון לפני ה' חרה אפו של סמאל, שלא עלתה לו תאוַת לבו, לבטל ולהשבית מעשב קרבן זה, ויאמר להינקם באברהם. מה עשה? הלך והתיצב לפני שרה ויאמר לה: אי, שרה, האם לא שמעת מה שנעשה היום בעולם ולא תדעי אף שמץ ממנו? ותען שרה ותאמר: לא שמעתי ולא ידעתי דבר. אמר לה השטן: אם כן אנכי אגיד לך, את אשר היה לבנך: הנה לקח אברהם אישך לנער יצחק, והעלהו על מזבח לקרבן לפני ה'; וזה דבר סתר, שהיה עמו, בלכתו עם הנער מעמך וכיחש לך. והנער בוכה ומילל על המזבח, כי צרה נפשו ואין שומע לו; נהפוך נהפך לב האב עליו לאכזר. וכשמוע שרה את הדבר הזה, אשר קרה לבנה ליצחק, יללה שלוש יללות, ופרחה נשמתה ממנה ומתה. ויבוא אברהם אל ביתו וימצא אותה מתה לפניו.

אחרים אומרים: התלבש השטן בדמות יצחק והקדים לבוא אל שרה. ותצא לקראתו בלב מפכה ותאמר אליו: מה נעשה עמך, בני? הגד לאמך ואל תכחד. ענה ואמר לה: נטלני אבי והעלני הרים והורידני בקעות, והעלני לראש הר אחד, ובנה מזבח וסידר המערכה, והעריך את העצים ועקד אותי על המזבח, ולקח את המאכלת בידו להעבירה על צוארי; ולוּ לא קראו לו מן השמים כי לא יעשה לי מאומה, כי אז בנפשי היה הדבר ולא עמדתי עתה חי לפניך. הוא לא הספיק לגמור את סיפורו, ותתחלחל שרה ותצא נשמתה, ותפול מתה לרגלי השטן.

ט    🔗

ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכּותה. ויקם מעל פני מתו, וירכוש לו את מערת המכפלה אשר בשדה עפרון בן צוחר החיתי לאחוזת קבר. ומפני מה בחר במערה אשר בשדה זה? הוא חפץ לרשתה משכבר הימים. כי כשנגלו המלאכים עליו לבשר לו הוּלדת יצחק, והוא חשבם לאנשים והזמינם לסעודה, רץ להביא בן-בקר ולשחטו בעדם; ויברח בן-הבקר ויכּנס במערה זו, ויבוא אברהם אחריו, וירא והנה אדם וחוה שוכבים ישנים על המיטות, ונרות דולקים לראשם וריח טוב עולה מהם כריח ניחוח. ויאמר: פה יהיה גם נוי, אני וביתי.

ומסורת אחרת אומרת:

האלהים התעסק בו באדם הראשון כשנוצר, והוא הוא התעסק בו גם כשמת. ומלאכי-השרת שומרים על המקום, עד שבא אברהם והריח איח בשמים של גן-עדן יוצא מן המערה, ושמע קול מלאכי-השרת אומרים: אדם הראשון קבור שם, ואברהם ויצחק ויעקב ונשותיהם נכונים גם המה לבוא הנה.

מיד קנה השדה והמערה וכל אשר בה מאת עפרון החיתי. ויקם השדה והמערה וכל המקום ההוא וכל גבולו לאברהם ולזרעו. ויקבור אברהם את שרה בכבוד כקבור מלכים, ושם ועֵבר בנו ואבימלך וענר ואשכול וממרא וכל גדולי הארץ הלכו אחרי המיטה. ויעשו לה אֵבל ומספד שבעת ימים.

 

מִזְבְּחוֹת    🔗

א    🔗

הַנִּסָּיוֹן    🔗

מטבע האלים, שהם נמצאים ואין אופן אחר על מציאוּתם. לא יֵדעו שינוי; מחריבים הם או גם הורסים, אך לא ניתן להם הכּוח לשלילת עצמוּתם. מחשבתם תופסת, אבל לא נתפּסת. אָפס מהם מגור ואין תקוה באהליהם.

פעם ישבו בני-מרומים במסיבה. אמר האחד: חלקנו הוא להאיר ליושבי חלד, להצמיח חציר ולהשקות צמאים, ובריה אין מטה להכריז עלינו. אמר השני: אם כזה יקום, אף אנו נחדל. נענה ראש האלים ואמר: עלתה במחשבה לפנַי לברוא יצור חדש, אבל לא אדע לו עוד סמל ודמות. דמדומי חמה מלאו את היקום.

קם האחרון ואמר: נַסני-נא וצווה עלי לעשות את אשר לא הוטל עלינו עד היום. אמר לו המצביא: הן בן חוללתּ והוא שוחק עם לויתן, שאהו על שכמך והעלהו לעולה על הר אשר אראך. בערב ההוא הוקרב הקרבן הראשון בעולם ההויה. צור מרום החליף את צורתו הקבועה ויהי מפועֵל לנפעל, מגוזר לשומע. ההכרח הגמור פּינה מקומו לרצון וניטעה החירות במצרי היצירה.

ב    🔗

הָאַיִל    🔗

נמלך אל-האלהים בחסלת ימי הבריאה לברוא עוד דברים, שעלו במחשבה, ויברא את האיל, להיות לקרבן בבוא מועד. ויביאהו יוצרו לגן-העדן אשר נטע, שם לו מקום מרעב תחת עץ-החיים, ובאר מים חיים חפר לו, לשתות ממנה. וירעה מאז על פתח הבאר, סמל הטוהר הוא ושתי קרניו נוצצות מסוף העולם ועד סופו. משרתים רבים לאל-עולמים, מלאכים ושרפים, חיות ואופנים. אולם משושו היה האיל, אשר אותו יצר בין-השמשות, כתום כל המלאכה וכל המעשה אשר עשה. ואף ביום גורש בן-האדם מהגן וקצף ה' על כל בשר, נשאר יצורו זה סמוך על שולחנו. אין כּתם בו.

בא האדם, שאליו דבר זה יגונב, ויאמר להביא קרבן ארי תחתיו. ויקרא אליו אביר-מרומים מן השמים לאמור: הנה האיל הסבוך באלון, זהו, שהקדשתיו לעולה!

ג    🔗

הַבְּעֵרָה    🔗

ויהי בשבת אדם הקדמון בגן-העדן נשא עיניו להביט בשכינה. ויקרא ה' אלהים ויאמר: לא יראני אנוש וחי, ואם גם בצלמי נברא ובדמותי יתהלך. גם הבל בנו חזה את האלהים, בעת רעה צאנו על מרומי ארץ ונפתחו השמים ויושבי מרום עלו וירדו. והתגלגלה נשמת המתחרה בנחש באב-המון-גויים, לתקן מעשיה; ובאה גם נשמת הבל לגור בבן-שרה ולהיצרף אף הוא.

ויהי בעקוד המקריב את המוקרב על מזבח-עולמים, נעקד עמו גם רוחו של אדם הראשון, וישמע קול תרועב בכל אפסי היקום, ובאה עת רצון והתעוררות לכל נמצא ממעל ומתחת. מידת הרחמים עוקדת למידת הדין; מאדים נעקד לפני כוכב צדק; מיכאל הכוהן העחיון עקד את גבריאל, והאריה אשר במרכבת-יה עקד את השור. על כל הר גבוה ועל כל גבעה נישאה הוקם מזבח, כל חי מקריב את אחיו, כל צפור-כנף עוקדת את חברתה, ואוריאל המלאך, שהוא כולו אש, בא ורבץ על כל מזבח ומזבח ואכל כל מתנת בני-הטבע ובני-מרומים יחד. החהב אחז בכל חלל המציאות, התלקחה הבריאה, קרא יושב שחקים ואמר: ידעתי, כי כל פעול ישוב בעצמו אל הפועל ושמלכותי בכּל משלה!

 

אַחֲרֵי יְמֵי אַבְרָהָם    🔗

א    🔗

הַבְּרָכָה    🔗

ויצחק בן אברהם לקח לו לאשה את רבקה בת בתואל בן נחור, אשר ילדה לו מלכה בת הרן, ויביאה וינחם אחרי אמו כי מתה. ולא ילדה רבקה ימים רבים, ויתפלל יצחק לה' ויעתר לו ותהר. ויהי כי קרבו ימיה ללדת והנה תאומים בבטנה, ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ויקרא שמו עֵשיו, והוא אבי אדום; ולשני הבא וידו אוחזת בעקב אחיו קראו שמו יעקב-ישראל, והוא ראש שבטי ישורון. ויגדלו הנערים יחד ויהיו לאנשים, ויהי עשיו איש גיבור יודע ציד ועל קשתו יחיה ויאהבהו אביו. ויעקב איש-אלהים ורועה-צאן, ורבקה אמו אוהבת אותו. ותהי קנאה בין האחים כל הימים.

ויהי כי זקן יצחק ובא בימים כבדו עיניו מראות, ויקרא אל בנו הגדול, אל עשיו, ויאמר אליו: בני, הנה זקנתי ולא ידעתי יום מותי ועלי לצווֹת לביתי, שא נא כליך וצא השדה עתה, “בשעה שאוצרות טללים נפתחים” וצוד לי ציד והבא לי ואברכך. ויקוד עשיו ויקם וישם תליוֹ וקשתו עליו ויצא השדה לצוד ציד לאביו. ורבקה אמו שומעת את כל הדברים האלה, אשר דיבר יצחק אישה אל עשיו, ויצר לה, כי זה יבוכר על יעקב אהובה ויגָרע מנחלתו; ותקרא את בנה הקטן ותסיתהו לאמור, כי יקדים להביא גדי עזים לאביו, למען יברכהו ראשונה. וימאן יעקב ויאמר: איך אבו במרמה לפני אבי וחטאתי לאלהים. ותשביעהו אמו לעשות את הדבר הזה, ותפצר בו ותלבישהו את בגדי עשיו החמודות, הלא הם הבגדים, אשר עשאם האל לאדם הראשון, ואת עור גדי העזים, אשר שחטה, שמה על ידיו ועל חלקת צוארו, ותתן בידו את הבשר והלחם. ויבוא יעקב אל יצחק אביו בלאט ויאמר: קום נא אבי ואכול מזה אשר הבאתי לך. וימוּשהו אביו ולא הכירהו ויאכל מהציד, וירח את ריח הניחוח, אשר בא אתו מגן-העדן, וייטב לבו ויברכהו.

ויהי אך יצוא יצא יעקב מאת אביו, ועשיו אחיו בא מצידו; ויחרד יצחק בבואו ויאמר: מי הוא אשר הביא לי זה עתה ציד ואברך אותו? ויספוק עשיו את כפיו ויאמר: אין זה, כי אם אחי נוא, אשר עקבני ויקח את ברכתי מידי. ויבּהל יצחק ויבקש לקללו, ולא ידע כי “פיו אינו ברשותו” ויאמר:“גם ברוך יהיה!” ויאמר עשיו את אביו, הלא אצלת גם לי ברכה, ברכני גם אני, וישא קולו ויבך.

“שלוש דמעות הוריד עשיו, אחת מעינו הימנית, ואחת מעינו השמאלית, ואחת תלויה”; ובשביל דמעות אלה התגבר ונעשה שליט בעולם, ומלחמה ואיבת-עולם בינו ובין אחיו כל הימים ולאום מלאום יאמץ.

ב    🔗

אֶבֶן שְתִיָּה    🔗

ויעקב בן שבעים ושבע שנה, בצאתו מבית אביו מפני עשיו אחיו, וילך מהלך שני ימים, וה“באר מהלכת לפניו” ויבוא עד הר המוריה, הוא הר הקודש, בבוא השמש. וירא אליו ה' ויאמר לו: יעקב, יעקב, הנה הלחם בצקלונך והבאר לפניך, ועתה נוּחה מן הדרך במקום אשר איויתי. ויעש כן, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב ויישן.

וה' ניצב עליו, וסולם עומד ארצה וראשו מגיע השמימה. ומלאכים עולים ויורדים בו. ויראהו ה' ארבע מלכויות מושלות ויורדות. ויראהו בבל, מדי ואדם מתנגחים בחמת רוחם, ומלכות אדום עולה ושרה אומר: אעלה על במתי עב. – וייקץ יעקב משנתו ויפחד ויאמר: מה נורא המקום הזה! ביקש ללקוט את האבנים, אשר שכן עליהם, וימצאן אבן אחת. העמיד אותה האבן על גבה, וישם אותה מצבה, וירד שמן מן השמים ויצוק על ראשה. ויפול יעקב על פניו לפני האבן ויתפלל, כי ישיבהו ה' בשלום אל בית אביו ולא יכּשל בלכתו.

ויגע ה' ברגל למינו במצבה; ונטבעה עד עמקי תהומות, ו“עשה אותה סניף לארץ, כאדם שעושה סניף לסוכה”. הלא היא “אבן השתיה”, ש“ממנה נשתת העולם”, משם “תימתח כל הארץ”; ועליה עמד אחר-כך היכל ה' ובית-האלהים.

ג    🔗

המשל אומר: בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תיכשל, וכן היה עם יעקב בן יצחק, לא צרו צעדיו ולא נכשל, בנשאו רגליו ובלכתו ארצה בני קדם.

כל מי שנכנס לעיר והנה נערות יוצאות לקראתו “דרכו מצלחת לפניו”. כן היה באליעזר עבר אברהם, שניצב על עין המים, והנה רבקה יוצאת וכדה על שכמה; וכן היה ביעקב, עודנו מדבר עם הרועים, ורחל בת לבן בן בתואל באה עם הצאן אשר לאביה, כי רועה היא. ויגש יעקב וכ“גיבור-כוח גלל את האבן מעל פי הבאר”, והיתה הבאר עולה ושופכת מים חוצה לה; וראו הרועים ותמהו כולם על גבורתו, כי הם ביחד לא יכלו לגלול את הרבן, ויעקב עשה זאת לבדו. וישמע לבן על-דבר גבורת בן אחותו, ויצא לקראתו ויאספהו אל ביתו, וישב אתו ויהי לו לרועה. ויברך ה' את צאן לבן, מעת בוא יעקב, ויפרו, וירבו ויהי לו מקנה רב ועבוּדה רבה.

ויתן לו לבן את שתי בנותיו לנשים, את לאה ואת רחל, ויעבוד בהן שבע שנים, ועם הבנות נתן לו גם שתי שפחות, את זלפה ואת בלהה; ויעקב אהב את רחל, כי היתה יפת תואר ויפת מראה, ועיני לאה רכות. וירא ה' בצרתה של לאה “ויתן לה הריון-בטן וניחומים לנפשה”, ותלד בן, והוא היה טוב- תואר, ותקרא שמו ראובן. ותלד לו עוד את שמעון ואת לוי ואת יהודה; ויוד ילדה את יששכר וזבולון ואת דינה ותעמוד מלדת. ובלהה ילדת ליעקב את דן ואת נפתלי; וזלפה חלדה לו את גד ואת אשר.

ורחל עקרה לא היה לה ולד, ויזכּור אלהים אותה וישמע אליה, בהתחננה אחיו, ותהר ותלד את יוסף ואת בנימין. כה נולדו שנים-עשר שבטי-יה והאָחות האחת לבדה.

ויברך ה' את יעקב ויאמר לו: מבניך אלה אקים לי עַם נצח אשר יעבוד אותי ויקרא בשמי. ויהי כי יכּשל שבט אחד ויםול לפני אויביו, ואשאיר את השבט השני לשאת את דגלי; אבל אם כולם כאיש אחד יקומו לבגוד בי ואת שמי ינאצו ואשלח בהם עברת אפי ואפיצם בין הגויים ויהיו למשל ולשנינה.

שוב נגלה אליו אלהים אל יעקב ויאמר לו: איני יכול לשכּן שכינתי עליך בחוץ לארץ, אלא שוב אל ארץ אבותיך, ואהיה עמך.

ד    🔗

ויהי בצאת יעקב מבית לבן, ויהי לו שור וחמור, צאן ועבד ויקם בלילה ויעבור את נחל יבוק הוא וכל אשר לו ויוָתר לבדו. ויאָבק מלאך עמו עד עלות השחר, ומיכאל היה; ביקש הוא ושיירתו לסַכּן את יעקב, ונגלה אליו אלהים. וכיון שראה המלאך את מלכו ממעל, תש כוחו וירף ממנו, ויגע אך בכף ירך יעקב ותקע כף ירכו. ויאמר אלהים למיכאל: האם טוב וכשר הדבר, שעשית את כוהני בעל-מום? ויען מיכאל ויאמר למלך המלכים: הלא אנכי הנני כוהנך מאז. אמר אלהים אליו: אתה הנך כוהני בשמים, והוא כוהני בארץ, ואין כּוהן פוגע בכוהן. מיד רץ מיכאל וקרא לרפאל חברו, הממונה על מרפא בני-אדם, ויאמר לו: מהר ורפא את יעקב, כי אלהים עמדו ואני חטאתי לו. בא רפאל ורפאו. ויבוא יעקב עיר שכם שלם בגופו. וישלימו מאז שני הכוהנים ומשרתי הקודש.

ויקן יעקב את חלקת השדה בשכם ויצב שם מזבח לאל מושיעו. ויקרא לו האלהים ליעקב גם הוא אל אלהי ישראל ויאמר לו: אני אלוֹה בעליונים ואתה אלוה בתחתונים.

ויאמר יעקב: קטונתי מכל החסדים.

נִגּוּדִים    🔗

א    🔗

אדם הוליד את קין ראש לקנאים ואת הבל הצדיק. אברם הוליד את ישמעאל יודע-ציד ואת יצחק שיצא לשוח בשדה. ויצחק הוליד את יעקב ואת עשיו. זה הלך בדרך חיים, וזה הלך בדרך מות.

אומרים: כשהיו יעקב ועשיו במעי אמם, היו נדונים יחד על-דבר נחלת העולם. זה אומר: הכל שלי; וזה אומר: בוא ונחלק בו. אמר יעקב לעשיו: ראה, שנים אנחנו לאבינו והנה שני עולמות ברא אלהים, את העולם הזה ואת העולם הבא. העולם הזה יש בו תענוג והנאה, עושר וגבורה, והעולם הבא חסר את אלה, אבל בו מידות אחרות. אם יש את נפשך, טול אצה את העולם הזה ואני אטול את העולם הבא ונציב גבול בין שדמותינו. אמר עשיו: כדבריך כן יהיה. אמרו מלאכי-מרום: עֵדים אנו בדבר.

ב    🔗

ותהר רבקה בת-בתואל והיו הבנים מתרוצצים בקרבה כגיבּורי-כוח; יעקב אחז בעקב אחיו להפילו ועשיו מתנגש בו, ויתנגחו יחד והיו עולים ויורדים, יורדים ועולים כגלי הים. זה אומר: אצא תחילה; וזה אומר: לי משפט הבכורה ועלי לראות את העולם תחילה. אמר לו עשיו ליעקב: אם אין אתה מניחני לצאת בראשונה, – אהרוג את אמי ואצא דרך הדופן. התחלחל יעקב ואמר: זה שופך-דמים מתחילתו! – והיניחו לצאת. יצתה בת-קול ואמרה: רחום הוא זה, אף אני רחם ארחמהו.

אומרים: בשעה שנלחצו יעקב ועשיו במעי עמם, בא סמאל לסייע לעשיו וביקש לדחות את יעקב, יצא כנגדו מיכאל ואמר למשחית: אל תשחית את זה, שהוא רך ותם. התחילו מלאכי מרום לדון; אלה הצדיקו את מיכאל, ואלה עמדו לימין סמאל. גער אלהים באחרונים ואמר: אל תעשוּ עוול, אך במישרים תשפטו, עזרו את הצדיק והזיקו את הרשע. מיד רפו ידיהם וניצח מיכאל את סמאל ויצא יעקב שלם בגופו.

ג    🔗

ויבא יצחק קרבן עולה לה' והתפלל עליו ותצא אש מלמעלה וליחכה את האש של מטה. ליצחק שני פנים, קודש וחול; בפנים נאחז יעקב, ובחוץ נאחז עשיו.

אומרים: סמאל מקטרג היה לפני יוצר-עולמים בלדת יצחק. וכן קיטרג בעת עקדת יצחק. ולא נח עד שנתן לו חלק בזרעו. אמר סמאל לאלהים: הראני חלקי ואשים חותמי בו. זרק בו זוהמתו, כדי שילך בדרכו.

גמירו: שבעת ימים קודם ראית הלבנה מעורר השעיר תגרה עם החָלק על-אודות הלבנה היפה. סמאל וחייליו עומדים לימין השעיר, ומיכאל וגבריאל תומכים בידי החלק. והיה כי תגבר יד האויב, לוקח מיכאל שעיר-עזים ומקריבו קרבן על המזבח ואז יִכלה כוח השעיר מלמעלה באש יוקדת, הרצון מתפייס ותיראה הלבנה במילואה.

 

מִבֵּית אֱדוֹם וְיִשְמָעֵאל    🔗

א    🔗

ויהי אחרי מות אברהם העברי, ויקברו אותו במערה, אשר קנה מאת עפרון החיתי ובניו לאחוזת קבר. ויעברו ימי האבל הכבד, כי באו כל חושבי ארץ חרן וכל משפחת בית-אברהם לגמול לו חסד ולנחם את בניו, ועמהם כל מלכי ארץ ושריהם ושופטיהם, וכל מי ששמע את שמע אב-המון-גויים. ויצא עשיו בן בנו לצוד ציד בשדה כפעם בפעם, ונמרוד מלך שנער עוד חי בימים ההם, ועוין אותו מאז ומקדם על גבורתו ועוז לבו ויקנא בו, ויתנקש להמיתו. ועשיו גם הוא חורש על אויבו רעה, והוא גם הוא עם אחדים מעבדיו בשדה לצוד ציד, וגיבוריו רחקו ממנו וישבו במדבר; ויהי בראות עשיו את נמרוד מתהלך מרחוק, ויארוב לו תחת האילן, ובעבור נמרוד, קם מן המארב וישלוף את חרבו ויקפוץ עליו ויכרות את ראשו מעליו; וילחם עשיו את שני האנשים, אשר היו עם נמרוד, מלחמה רבה ויכריע גם אותם ויכרות גם את ראשי הגיבורים האלה. ויפשט את נמרוד המתבוסס בדמו את בגדי החמודות של אדם הראשון, אשר הורישהו, וירץ העירה ויחביאם בבית אמו. והוא עייף ויגע, ומפחדו פן ינקמו ממנו עבדי נמרוד את דמו, בשמעם כי המיתוהו חרש, קצרה נפשו למות. אז מכר את בכורתו ליעקב אחיו בנזיד עדשים, וגם חלקו במערת המכפלה. ויכתוב יעקב את כל הדברים האלה בספר ויעד עדים, ויהי הספר ביד יעקב.

וגיבורי נמרוד הנותרים, בראותם כי בושש מלכם לבוא, דאגו לו וילכו וימצאו את גווֹ תחת האילן וראשו נכרת מעליו, וישאו אותו בבלה ויקברוהו בקברות אבותיו. ונתקיים בו בנמרוד דבר החלום, אשר ראה מכבר, כי נפול יפול בידי זרע אברהם. וישב לו ה' כרשעתו וזדון מעשיו. ותיחלק מלכותו בידי המלכים הנכנעים תחתיו; ויהיו אנשי בית-נמרוד עבדים לאלה אשר משלו עליהם ימים רבים.

ב    🔗

ואלה שמות בני שעיר החורי יושבי ארץ שעיר, לוטן ושובל וצבעון. ויהיו בני לוטן חורי והימם ותמנע אחותם, היא תימנע אשר באה אל בני יעקב וביקשה להינשא להם, ולא שמעו אליה וישלחוה. ותהי לפילגש לאליפז בן עשיו, ותלד לו את עמלק, ויהי שטן לבית יעקב כל הימים.

ובני צבעון איה וענה, הוא ענה אשר מצא את היֵמים במדבר, ברעותו את החמורים לצבעון אביו.

רועה היה את החמורים ויוליכם המדברה, כי ביקש מרעה מים. ויבוא לככר אחת על שפת ים-סוף מול מדבר העמים, ויהי רועה שם חודש ימים. והנה רוח סערה חזקה מאד באה מעבר הים ותגע בחמורים, ויעמדו כולם על רגליהם האחרונות, כמו הביטו במהפכה אשר לפניהם. עוד הם עומדים כן, והנה יצאו מעבר הים מן המדבר מאה ועשרים חיות גדולות ונוראות מאד, ותבואנה אל מקום עמידת החמורים ותתיצבנה גם הן. והחיות ההנה מחצין ולמטה כתואר בני-האדם ומחצין ולמעלה כדמות דובים להן, ומהן כדמות קיפז, והזנבות יוצאים מבין כתפיהן כזנב הדוכיפת. ותעלינה החיות האלה ותרכבנה על מחנה החמורים בעדרו, ותוליכנה אותם אלך המקום אשר ממנו באו. ואחת מן החיות ההנה ניגשה אל ענה לפני לכתה ותכהו בזנבה; ויברח לנפשו, כי ירא ונבהל. וימלט וינס שעירה, ויספר לאביו ולאמו את כל אשר קרהו. ויתפלאו האנשים לשמע הדבר, ויקומו וילכו לבקש את החמורים ויחפשו אותם במלוא המדבר ולא מצאום עוד, וישובו ריקם. ויהי המאורע הזה לשיחה בפי כל זני שעיר ימים רבים.

ג    🔗

ויהי אחרי מות יצחק, ויעזוב את מקנהו, את צאנו ואת בקרו, ואת כל אשר לו, לבניו. ויאמר עשיו אל יעקב: נקחה הנה את אשר הניח לנו אבינו ונחלק לשנַים, ואני אבחר בזה ובזה, כי הן אני הבכור. ויאמר יעקב לעשיו: כן נעשה, כאשר דיברת, אבל אני אחלק. ויאמר עשיו: גם אצה כדבריך עשה. ויען יעקב ויאמר לעשיו: שמא את אשר אדבר באזניך עתה, הנה ה' אלהי השמים ואלהי הארץ דיבר אל אבותינו אברהם ויצחק לאמור: לזרעכם אתן את הארץ הזאת לרשתה עד עולם; אם עליך טוב, הנח לי ולבני ירושה זאת, וקמת אתה ותקח את כל העושר אשר הניח אבינו ולא תתן לי גם שור אחד או כבש; הכל נתון לך. ויאמר עשיו: טוב דיברת והנה אתיעץ על צפונותי. ושם אז נביות בן ישמעאל אחי אשתו, ויבא לפני עשיו ויאמר אליו: כזה וכזה דיברתי, וכזאת וכזאת דיבר יעקב; ועתה הגד נא במה אבחר? האבחר בארץ כנען המובטחה, או אקח את כל הרכוש של אבי היום?

ויאמר נביות אל עשיו: מה הדבר אשר ידבר יעקב? הנה כל בני כנען יושבים לבטח בארצם, והוא וזרעו רק גרים הם בארץ, והוא מתנשא לאמור: צאצאי יירשו ארץ זו; ועתה קום וקח את כל עושר אביך, והנח לו חזון לבו. – ויקם עשיו ויעש ככל אשר דיבר אליו נביות בן ישמעאל, ויקח את כל ירושת אביו יצחק, מאדם ועד בהמה, ולא הניח ליעקב אחיו מאומה. ויעקב לקח את זכות שבועת האל שנשבע לאבותיו להנחילם את כל הארץ מנחל מצרים ועד נהר פרת; ותקם ברשותו גם מערת המכפלה אשר בחברון. ויכתוב אז את הדברים האלה בספר מקנה ויחתום ויעד עדים. ויתנו את הספר בכלי חרש, למען יעמוד ימים רבים וימסרו בידי בניו. ועדיין אותו כתב מונח באוצרותיו למשמרת.