מִיהוֹשֻׁעַ

א: הַיּוֹרֵשׁ

ויהי בצאת בני־יעקב ממצרים ויעברו את הים בחרבה ויחנו ברפידים ויריבו שם את ה' ואת נביאו לאמור: הבו לנו מים ונשתה, מיד ויבוא עמלק מהררי־שעיר, “פסע ארבע מאות פרסה ובא ונלחם עם ישראל”. אמר אלהים: יבוא עמלק עַם כפוי־טובה ויפּרע מבני־העם כפויי־טובה, ולא ידעו כי אני נושא אותם על כנפי נשרים.

ויביא אתו עמלק אלף ושמונים ריבוא איש “קוסמים ובעלי אוב”. היה “נכנס תחת כנפי הענן וגונב נפשות מישראל והורגן”, ויזנב בם כל הנחשלים. וירא משה, כי כלתה רעת האלהים על היוצאים. ויאמר משה אל יהושע: בחר לך אנשים גיבורי־חיל וצא הילחם בעמלק. ויעש ביום ההוא את יהושע כמותו, ידו תחת ידו ופיו כפיו. ויבחר משה אז ביהושע, “מפני שהיה מבני בניה של רחל”, ויאמר גם להרגילו ו"להדריכו למלחמה, לפי שהוא עתיד להכניס את ישראל לארץ ".

ויעש יהושע, כאשר אמר לו משה, ויאסוף מחנה רב מהגיבורים ואמיצי־הלב ויצאו וילחמו עם עמלק. והמלחמה חזקה. עולם מתנגש בעולם, ומשה אביר־הרועים ניצב על ראש הגבעה ומטה־האלהים בידו; והיה כאשר ירים משה ידו, והאמינו בני־ישראל באֵל מושיעם וגברו וניצחו.

ויתן ה' אלהים את עמלק ואת עמו ביד שבטיו, ביד משה וביד המפקד יהושע בן נון האפרתי משרתו. ויכו בני־ישראל את עמלק ואת גיבוריו ואת קוסמיו לפי חרב.

ויאמר ה' אל משה: כתוב זאת זכרון בספר את אשר עשה עמלק ושים באזני יהושע, הבן יקיר לי, כי ראיתיו נאמן לפני,להיות גם הוא צופה לעמי.

ב: גּוֹאֵל אַחֲרֵי גוֹאֵל

ויהי כי קרבו ימי הגואל משה בן עמרם למות, כתב זאת התורה מורשה לקהילת יעקב בשלושה־עשר ספרים, ונתן ספר ספר לשבט, ואת האחד שׂם על יד ארון ה' למשמרת עולם.

ויקרא ליהושע בן נון משרתו, אשר לא ימיש מתוך האוהל,ושמע תמיד בּדבּר אלהים אתו את מצוותיו ואת פקודותיו,ויצווהו על העם הזה, כי יוליכו לרשת את הארץ ויטע גם הוא בקרבו אמרות שדי. והכרוז יוצא במחנה ישראל לאמור: בואו ושמעו את דברי הנביא החדש, אשר יקום לכם היום. ויתאספו כל בני־ישראל וראשי־המטות לכבודו של יהושע. ויצו משה להביא כסא של זהב ועטרה של זהב וכובע של מלכות ולבוש של ארגמן; ציוה להעריך מערכות ולהעמיד ספסלים לזקנים גדולי־הסנהדרין, ראשי־הגדודים ואבות־הכוהנים; והוא בעצמו מסייע בהכנה הגדולה ההיא, כאדם שמטריח עצמו בעד בנו. וישב איש איש על מקומו לפי מטהו ולפי גדולתו. ההמון רב ודגלי השבטים מתנוססים מכל עבר.

וילבש משה את יהושע, הושיבהו על כסא המלך וישם את העטרה בראשו וגם העמיד לו מתורגמן, את כלב בן יפוּנה,ויריע העם. ויהושע עמד ודרש בפני משה ובפני כל ישראל,ויאמר: "עורו, רנו שמי־השמים העליונים, העירו מוסדות הארץ התחתונים, עורו וסלסלו סדרי בראשית, עורו והרנינו הררי עולם והַלְלו גבעות אדמה, עורו ופצחו צבאות רקיע ושירו וסַפרו כל אהלי יעקב. שירו משכנות יעקב והאזינו אמרי לבבות, האזינו לכל דבר וקבלו בשמחה עליכם ועל נפשותיכם את מצוַת אלהיכם. פתחו פיכם ולשונכם ותנו כבוד לאל מושיעכם, כי אין כמוהו באלהים ואין זולתו באדונים, הוא אחד ואין שני לו ".

ובשמוע משה את הדברים האלה יוצאים מפי הדורש, נאמן ביתו, עמד וּנשקוֹ על ראשו, ויאמר: זה ישמור על עדותי, נפשי תשכון לבטח.

ג: (נוסח אחר)

ודבר ה' היה אל משה בהתפללו לפניו לאמור, יפקוד ה ‘אלהי הרוּחות איש על העדה, אשר יצא ויבוא לפניהם; קח לך את יהושע בן־נון ומשחהו במקומך ונתתה מהודך עליו.—ויצא משה מלפני ה’ והתחיל מיד לשמש את יהושע.

היה קם בחצות הלילה ובא לפני פתח האוהל של יהושע,לוקח את המפתח ופותח את הדלת, ובא ונוטל את המנעלים ומנקם ומעמידם בצדי המיטה; לוקח את הטלית ואת הכסות ואת הסודר ואת הכובע ומנערם ומסדרם על "סילון של זהב ". שוב היה מביא קיתון של מים וקערה של זהב ומעמידם לפני הסילון, ופורש "סדין של בוּץ וסדין של מילת על המיטה ". כה עמד נביא־הנביאים בפתח תלמידו כל הלילה; וכשהאיר השחר וניעור יהושע, מיהר ולקח את החלוק והושיטו לו. וכשיכיר בן־נון, מי ומי משמשו, אחזוהו רעד וחלחלה, קפץ מעל המיטה ונפל לפני רגליו של משה ויאמר: רבי, רבי, אל נא תהרגני בחצי ימי. ויקימוֹ משה ויאמר אליו: הירגע, בני,משלי אני נותן לך. התעטף יהושע ותפשו משה והוציאו מתוך אהלו והביאו לפני בני־ישראל. ויקרא בקול גדול: כל המבקש להקביל פניו של יהושע יבוא ויקביל, כי בו ביום מינהוּ אלהים לפרנס ולמנהיג. ובני־ישראל, בשמעם את דברי משה, היו מפחדים ויראים לנפשם ויאמרו: בן -עמרם הולך מאתנו ואת בן־נון נעבוד? לא ביקשו לקבל עליהם שררת יהושע ואמרו:

אוי לך עם שמלכך נער. ובת־קול עונה ואומרת להם: גם נער ישראל ואוהבהו.

עוֹד מִיהוֹשֻׁעַ

א: הַשְּׁבוּעָה

ויהי מקץ מאה ותשע־עשרה שנה ואחד־עשר חודש לחיי משה אדוננו, באחד לחודש השנים־עשר, בשבת בני־ישראל לשבטיהם בערבות מואב, קרא ה' את משה אליו ויצווהו לסמוך ידו על יהושע, איש אשר רוח אלהים בו, ללמדו את השם,אשר בכוחו ירעץ אויב, ולגלות לו הרזים. ויעש משה כן ויעמידוֹ לפני פתח אוהל מועד, ועמו הכוהנים והעם, ויחדש עמהם את האָלה והשבועה, ללכת בדרכי האל ולשמור את פקודיו תמיד. ויצו את יהושע לשר ונגיד עליהם, ויתן בידו את הממשלה על כל בני־ישראל; וישבעו לו שבועת אמונים,לעבדו ככל אשר עבדו את משה אדונם.

ב: הַבְּרִית

ויהי במות משה בן מאה ועשרים שנה, ויספדו לו כל בני־ישראל שלושים יום. ויתמו ימי האֵבל ויתיעץ יהושע את אלעזר בן אהרן הכוהן הגדול ויבואו בברית יחד, כי יהיו שניהם לישראל את אשר היו משה ואהרן לפניהם. וישב אלעזר הכוהן הגדול על הכסא הקדוש באוהל־מועד, אשר הקים משה, ויהושע ישב על כסא המלכות. ויתאספו כל הכוהנים והלויים, השופטים והנשיאים, הזקנים וראשי־המטות, שרי־האלפים ושרי־המאות ושרי־העשרות, איש איש לדגלו ולבית אבותיו; ואחריהם עם רב, גיבורים ושוטרים, חלוצי המחנות ונושאי הכלים. ויתקעו בחצוצרות: הנה יום ברית וחידוש הברית לעם ה' ולכל שבטי יעקב. ותיבּקע הארץ לקולם.

ויצא אלעזר לבוש בגדי השרד, על מצחו יציץ ציץ קודש ועל שכמו ועל חזהו נוצצות אבני האפוד והחושן ויברך את העם. ויצא יהושע לבוש מעיל תכלת ומטה־אלהים בידו, שלא נגנז עוד. וידבר אל העם קול גדול: הנני כורת ומחדש את הברית, אשר כרת עמכם הנביא נשיאנו לפבי מותו. כי לא תעבדו אלהים אחרים והלוך תלכו בדרך ה' שומרכם תמיד. ולא אתכם לבדכם אני כורת הברית, כי־אם גם את זרעכם,הבאים אחריכם, ואלהי השמים והארץ ומלאכי־מעלה יעמדו גם הם על דברי הברית. ויבכו כל העם ויענו אותו לאמור:

ככל אשר תצווה אותבו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך, וכאשר שמענו אל משה אדוננו כן נשמע לך. ויברך אלעזר והכוהנים את העם וישלח אותם לבתיהם ולאהליהם בשלום.

ג: נָבִיחַ

ומשה מת וימלוך אחריו יהושע בן נון משרתו ממטה אפרים, ויעביר שבטי ישראל את הירדן בחרבה, ניצבו המים כמו נד, ותפול חיתיתו על כל יושבי ארצות כנען. ויכבוש אותם מלך ומלך, מדינה ומדינה; ותעמוד לו השמש בימי המעשים והגבורות הללו יום שלם, הלא זה כתוב הכל על ספר הישר.

והראובני והגדי וחצי שבט־המנשה הולכים חלוצים לפני בני־ישראל במלחמתם את כנען, כי גיבורי־חיל האנשים האלה;ורדפו מהם חמישה מאה ומאה מהם רבבה ירדופו. ויברכם יהושע בתום ימי המלחמה, בגלל מעשיהם ופעליהם, וישלחם אל ארצם, אשר מעבר לירדן, ירושה להם מימי משה. וישם על צבאות החיל את נביח בן גלעד משבט מנשה למלך, וילבש אותו בגדי־מלכות ונזר שׂם על ראשו, ויצו להרכיבו על סוסו ולקרוא לפניו: זהו מלך שנים וחצי המטות, זהו ראש־המשפט,אבי־המחנה וראש־המדברים, אליו תשמעון וכל משפטיו צדק ואמונה; ומי אשר ימרה את פיו דמיו בראשו וכל העם נקי.

ויתן יהושע לנביח את ספר תורת משה בן עמרם נביא האלהים, ויצווהו להגות בה ולדרוש בה, ואז ינצל מכל מנחש וקוסם ומנקמת אויבים. וגם שני אלפים לויים פקד עמו, כי ישבו בּערים, אשר נתנו להם שמה לנחלה, ויעריכו את דברי המשפטים ואת מעשי הקרבנות, יתפללו בשלום הנשיאים וירימו מהם את התרומות ואת המעשרות ואת הנדבות לה'. וישאו בני־השבטים את הדגלים לפני נביח ויתקעו בחצוצרות,וירכבו על החמורים הלוך ונסוע עם כל השבי אל עבר־הירדן וכתר־הגבורה על ראשם. והמלך יהושע וכל זקני־העדה ופקידי־החיל הולכים עמהם לשלחם.

ד: הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה

ויהי כאשר נכבשה הארץ, ויקהלו כל עדת בני־ישראל שילה לחלק את הארץ על־פי הגורל לה'. ויקם מלך אחד ושמו שובח, והוא איש גיבור חיל ולבו עשוי לבלי חת, ויכתוב איגרות לכל מלכי הארץ אשר בגבול ארץ כנען ויעורר את לבבם לצאת למלחמת־נקם על יהושע ועל עמו. ויתקבצו עם רב כחול הים, ולהם פרשים ורכב־ברזל לאין מספר, ויעמדו מזוינים על הגבול, לכלות את עם העברים ולהוציא בלעם מפיהם.

ויהי בטרם שלפו חרבם מתערה, נועדו לשלוח כתב־התראה אל נגיד האויב, אל יהושע בן נון, ולהזהירו לאמור, כי יפרוק הוא ועמו את כלי־נשקם מעליהם וימסרו להם כל הערים והמחוזות אשר לכדו וכל השלל אשר אתם; והיה אם ימאנו לעשות כן, כי אז יעשו כלה בהם, ויהרגו כל גיבור ושארית העם יקחו בשביה וימכרו אותם לעבדים.

ויבוא השליח בחודש השני, בעשירי לחודש, בשנת עשרים ואחת למלכות ישראל בכנען, אל מחנה ישראל ויתן לנשיא והמצביא את הספר אשר בידו. ויהי כאשר קרא יהושע לכל זקני־ישראל את דברי שובח, חרדו לנפשם ויפלו ארצה לפני ארון ה' עד הערב. ויהי דבר ה' אל יהושע: למה אתם נופלים על פניכם, קום וענה אותם: למחר נעלה עליכם ונשיב אתכם דבר. ויקומו ויכתבו לשובח ולמחנהו דברים קשים ויבטחו בה', כי לו התשועה.

וישב השליח אל מחנהו וימסור את הכתב אשר בידו, ויספר כל אשר ראו עיניו, איך העם חונה לשבטיו ומלכּוֹ עמו ותועפות ראם לו. ויאמרו כולם: לא נפחד מהם ולא ניסוג אחור ועוד נַראֵם שבט ידינו.

ויבחר יהושע מכל שבט ושבט את גיבורי־החיל למלחמה,ועמם אלעזר הכוהן ופינחס בנו המקנא, ויצבאו על האויב,וירימו העם קול גדול וחזק, וירגזו שמים וארץ מקול הקורא. ויראו שובח ומחנהו, כי אין תקומה להם מבני־ישראל, וימהרו את החרטומים להסגיר את יהושע וכל הצבא אשר אתו בשבע חומות ברזל, למען לא יוכלו לצאת ולבוא, ועם ה' במצור. ויקרא יהושע אל ה'. ותבוא לעת ערב יונה פורחת, ויקשור יהושע איגרת בכנפיה וישלחה אל נביח בן גלעד בן מנשה בן יוסף, המולך מעבר הירדן; ובאיגרת כתוב לאמור: קומו מהר לעזור את אחיכם הנסגרים. ותפרח היונה ותבוא אל נביח בעלות הבוקר; ובראותו אותה שוכנת לרגליו, מישש בכנפיה ויקח את הכתב ויקראהו. ויתאזר נביח ויקח אתו ששת אלפים אנשי־חיל מלובשים לבנים רוכבים על סוסים אדומים, וששת אלפים איש מלובשים אדומים רוכבים על סוסים לבנים, וששת אלפים איש חגורי־חרב מלובשים ירוקים ורוכבים על סוסים שחורים; ועמו עוד מספר רב, אשר לא ימנה מרוב, ותימלא הארץ ממחנהו. ויבואו עד מקום מצור יהושע ועַמו ויתקעו בחצוצרות; ותפולנה החומות מאליהן אחת אחת ויתאחדו שני המחנות יחד ויבואו על האויבים ויכו אותם עד חרמה. ותשקוט הארץ.

ותגדל התשועה הזאת, אשר עשה יהושע ונביח אז, יותר מאשר עשו עד היום ההוא.

ה: יְמֵי הָרָצוֹן

ויהי כי שבתה מלאכת־החרב וכל בני־העם ומשפחותיו באו אל נחלתם לעבוד את האדמה ולאכול מפריה, החלו להתקיים “ימי הרצון", אשר חזה ה' בכרתו ברית עם אבותיהם. ושמרו בני־ישראל את ימי השבת וימי המועדים ומקראי־קודש, ועבדו את האלהים ככל הכתוב בספר תורתו למשפט ולחוק. נתנו בני־השבטים ללויים מעשר מכל פרי השדה ומן הבהמות אשר להם; והלויים יעשרו את חלקיהם הם ונתנו את המנה לכוהן הגדול. עֶבד כי עבד שש שנים, בשביעית הוציאוהו לחפשי והעניקו לו מכל טוב הבית ולא שילחוהו ריקם. שבתה הארץ לה' בכל שנת השמיטה, גאולה לארץ בשנת היובל ושב איש איש אל אחוּזתו, כי נוּשל ממנה. באו ימי כוהן ומקדש, ימי הבאת תמידים ומנחות, ועל מזבח ה' הקריבו בבוקר ובערב,וישירו שירי־תודות לאל־האלהים ולאדון־האדונים.

ו: הָהָר הַגּוֹעֵשׁ

ויהי כי קרבו ימי יהושע למות, ויאסוף את שבטי בני־ישראל וישביע אותם לשמור את המצוות, אשר פקד בן עמרם הנביא; ויקרב קרבן לה', קרבן־יחיד בעדו ובעד ביתו, וקרבן־רבים בעד כל הגוי שומרי הנחלה. ויבחר יהושע מן תשעת השבטים וחצי שנים־עשר איש גיבורי־חיל ויראי־אלהים,והטיל גורל ביניהם, ויצא הגורל על עתניאל בן קנז אחי כלב למטה יהודה, וימשחהו למלך ולשופט אחריו, ויצו את העם לשמוע בקולו תמיד. ויהי בכלותו לצוות את בני עמו, ויאסוף רגליו אל המיטה ויגוע וימת. ויקברו אותו בכפר עוירא, היא תמנת־סרח, בגבול נחלתו אשר בהר אפרים.

ולא זכרו בני־ישראל את מעשי יהושע עבד ה', “היו עסוקים במלאכתם, זה עוסק בשדהו, זה עוסק בכרמו, וזה עוסק בתחומו”. ואת המנחיל כל אלה שכחו שכוח. ויחר אף אלהים, “הרעיש את כל העולם על יושביו” ויגעש הר־אפרים.

סִפּוּרִים חִיצוֹנִים

א: רֵישׁ קְטִיעָא

בימי אדוני־צדק מלך ירושלים חי בעיר־המלוכה איש אחד משרידי אברם העברי, שהיה בימי מלכי־צדק ראש־הכוהנים. והאיש ההוא עובד את אלהי שם, כל דרכיו באמונה ותמים היה את בני־אדם. ולו אשה ישרת־לב ממשפחת רמים, והאשה יפת־תואר עד־מאד. ותהי האשה עקרה ימים רבים ולא ילדה. וילך האיש אל הר ה' ויתפלל לאש האוכלת בהר לנוכח אשתו. ויעתר לו אֵל שדי. וישב האיש הביתה וידע את אשתו ותהר ותבורך בזרע.

ויהי בערב יום אחד, בשבת האיש פתח אהלו, וישא את עיניו והנה מלאך אלהים עומד לנגדו. ויקם לפניו ויאמר אליו:

בוא הביתה, ברוך ה'. ויען המלאך ויאמר: לא טובות אבשרך; יד בנך, אשר יולד לך, תהיה בך להמיתך, ואין מפלט לך. ויתחלחל האיש ולא מצא מענה; והדובר הלך באשר בא. מן העת ההיא הלך האיש שחוח ויענה בצום נפשו. יומם ולילה היה בוכה באין־הפוגות על רוע הגזרה ולא מצא נוחם. ובראות האשה צרת נפש בעלה וַתּדבּר אליו בתמהון: הנה עליך לשמוח על כי שמע אלהים בקול תפילתך, לפתוח את רחמי; ואתה, לא לבד כי אינך מודה למחונן אותנו ואינך מביא לו קרבן, הנך עוד מבלה ביגון ימיך, הלא דבר הוא! וישתוק האיש ולא ענה לה. ויהי כי דיברה אליו כאלה יום יום ותאלצהו בדברים, לא יכול לכחד ממנה עוד את דבר המשא אשר שמע, ויגד לה את דברי המלאך. וַתּידום האשה גם־היא.

ויהי כי מלאו ימיה ללדת ותקח האשה תיבת־גומא וַתּחמרהּ בחמר ובזפת ותשם בה מעט חלב ודבש. היא ילדה זכר; ואחרי אשר רוּחץ וטוהר ואחרי אשר היניקה אותו, שׂמה אותו בתיבה, ותקם מעל האָבנַים ותלך אל שפת נהר, שהשתפך מעבר גבול העיר הפלאית, ותשלך את התיבה עם היונק אל המים, טוב כי ישטפו הגלים פרי־בטני, אמרה לנפשה, מאשר יגדל וירצח את מחוללוֹ ומולידו ויהיה לקללה.

וה', אשר לא ידון אדם על עתידו, חמל על הנער וַימַן דג גדול לבלוע את התיבה ותנח בו. בימים ההם עשה אדוני־צדק משתה לכל שריו ועבדיו, ויצאו המשרתים לצוד דגים ויצודו את הדג, אשר בו הנער, ויביאוהו לפני המלך. וישסעו את בטן הדג והנה תיבה בו; פתחו את התיבה והנה נער בוכה. ויתמהו המלך וכל שריו אל המראה; ויצו אדוני־צדק להביא אשה להניק את הילד ולתת לה שכרה. ויהי כי גדל הנער, ויוּבא בית המלך; ויחנכהו אדון־ירושלים וַיאֶר לו פניו; ובראותו אומץ לבו וימנהו לשר־הטבחים בחצרו.

בימים ההם חטא אבי הנער למלך, ויצו המלך את שר־הטבחים הצעיר לעשות משפט בּנדוֹן ולהמיתו בחרב. וחוק קדום אז בארץ ההיא: כי ימית תּליין את הנאשם – וירש את נחלתו, אשתו לו תהיה ובניו לו לעבדים. על האשה ההיא עלה המשבר בחייה, ובכל־זה לא הועם יפיה, וכל מי שראה אותה חמד אותה בלבו.

ליל חודש זיו היה. זחל הסהר ממדורו בין כּיפות ענן וערפל ויצא מביניהן כמין שופר להאיר ליושבי־חלד. שר־הטבחים קם לרשת נחלתו החדשה, סר אל אוהל הנהרג, אחרי רחצו את חניתו מדם, ויקרב אל משכבי אביו, לחלל יצועו. באותה שעה נפתחו דדי השוכבת על המצע כמעיינות, וקילוחי מיץ לבן נשפכו בשטף על המיטה ועל הקרקע, וימלא כל הבית חלב גועש. נבהל הטבּח למראה ויאמר: אין זה כי מעשה מכשפה הוא! וירם את חניתו, לתחבה בלבה. ותקפוץ האשה ממשכבה ותקרא: את אביך רצחת נפש, והנה גם את אמך תאמר לאַבּד; פרי־בטני אתה ומהחלב הזה גם ינקת! ותסַפּר לבנה הרועד והנרעש את כל המאורע. מיד פרש ממנה, פנה והלך־לו לחצר ויפול על פניו ויבך.

ויהי בבוקר השכם ויבוא ויתיצב לפני המלך ויבקשהו לתת לו דרור מעבודתו. ויאות לו אדוני־צדק וישלחהו מאתו ברוב מתנות. והוא עמד וחילקן לעניים, ועשה תשובה שלמה על מריוֹ ופשעו, וגם נסלח לו. בימים ההם שמע, כי אֶחיו בני אברם העברי נודדים במדבר, ויקם ויעזוב את עיר כנען ויחדור אל מקום משכן השבטים; בא אל מחנה משה איש־האלהים ויהי לו למשרת נאמן. וכאשר קרבו ימי בן־עמרם למוּת ויסמוך ידו על הזר, להיות לרועה אחריו ולהוריש לבני־ישראל את הארץ. “בן־נון” קראו לו בספר מלחמות ה', לזכר הימים אשר בּילה במעי הדג. אולם המרגלים שונאי־נפשו קראו לו “ריש קטיעא”, לאמור: זה קיטע ראש אביו. תּימַק לשונם!

ב: הַשּׁוֹר

שאל נבוכדנצר מלך בבל את בן־סירא בן ירמיהו לאמור:

ראית בהמות וחיות והן יש להן שׂער בחָטמן, רק השור הזה אין לו שׂער בחטמו; הגד לי סיבת הדבר, אם חכם אתה. ענהו בן־סירא ואמר: מלך אדיר, דע כי בעת צר יהושע ועמו על יריחו היה המצביא רוכב על בהמה ופוקד על בני־החיל. בעל בשר היה יהושע ומשקל גופו רב. הוא רכב על סוס ולא יכול שאת אותו וכרע תחתיו. הביאו לו חמור ופרד ונכשלו גם הם מסבל גווֹ. הביאו לו שור לרכוב עליו; והוא נשאהו על גבו עד שנפלה חומת העיר. מיד עמד יהושע ונשקו על חטמו ויאמר: חברים אנו לגבורה. מאז לא יגדל שער על חוטם השור ונבדל הוא בזה מאחיו.

מֵחַיֵּי אִיּוֹב

א

רעואל בן־עשיו הוליד בן ושמו אמוץ. ויגדל אמוץ ויתעשר ויהי איש רב־אוצרות ובעל מקנה וקנין הרבה, והוא הגדול בבני שבטו. ויקח לו אמוץ את בת עמון בן־לוט בן־הרן לאשה ותלד לו את איוב. והנער משכיל ונבון־לב, כל רואיו יגידו תהילתו. וילמד איוב חכמת תּבל ודעת תכונת־השמים וידע גם את מידות הגויים והלשונות. בשנת שלושים לחייו מת עליו אביו אמוץ, ויירש את כל הונו העצום ויבן לו טירות והיכלות, ויטע לו גנות ופרדסים וירב לו עבדים ושפחות, סוסים ורכבים, ומנהגו כאחד מרוזני־ארץ. ויקח לו איוב את רוּחמה בת אפרים בן־יוסף בן־יעקב לאשה, התחַתּן בבני־עֵבר וילמד ממעשיהם ומתורת אבותם. ותלד רוּחמה לאיוב שנים־עשר בנים ושתים־עשרה בנות, וכולם גדלו כשתילים עלי גנות ועלו ביפים ובחכמתם. ויברך אלהים את איוב בכל תענוגי ארץ ועושר החיים. והוא גם נתן מלחמו לדל, ערך שולחנות לאביונים, כּילכל אלמנות ויתומים ויהי אב ופטרון לכל קשה־לב ומר־רוח.

ויתן איוב צו לעבדיו לאמור: כי תקצרו את שדותי ובאו רשים ודלים ללקוט בעמרים, אַל תמחו בהם, פּתחו את הכרמים לכל עובר ושב. השקו את כל אדם מייני ומסכו אותו בשמני; מצורע כי יבוא בנחלתי, כאחד מבּני מרום־הארץ תקבלוּ את פניו. אַל תביישו פני פושט־יד, אל תטו דין אביון ואל תשאו לעשיר. כל אדם נברא בצלם וכל זר בא מרחוק כאחד מיורשי הוא. ויהי איוב בעיני בני־דורו כנביא, העריצוהו וירוממוהו ויעשו לו כבוד. לא היה איש שלם ותמים, מאוּשר ונכבד, רצוי בין לשמים בין לבריות כאיוב בן־רעואל. על־ידו פסקה גם הזוּהמה מאדום, חדל הריב בין משפּחות האחים־ברית אחת לבני־עשׂיו ולבני־יוסף. ורוּחמה גם היא תפארת שבטה היתה. לה נועם וחן, שׂכל ויופי, וגם היא עושה צדקה וחסד ויהללו בשערים מעשיה.



ב

ויקנא השטן באיוב. הלא אויב כל טוב ומשפט הוא ועינו צרה בכל ישר־הולך ובמי שהוא תפארת לעמו וכותר כתר למשפחתו. וילך ויפתּה את לב מלכּו־של־עולם למסור בידו את איוב עבדו ולעשות בו פרצים. וירד משמים ארצה ויעמוד על הצור השחור, שעליו פיצץ קין ראש הבל אחיו, וישרוק ויקרא לבני־חילו בארבע רוחות השמים ויאמר להם: אלהים המשילני על רכושו של איוב ואנשי־ביתו. ואתם לכו ועשוּ בנחלתו שמות, תנו אֵש באוצרותיו, המיתו את בניו וגם אותו תּכּוּ בחליים קשים, ויהיה נגוּע מכף־רגלו ועד ראשו; אך את נפשו שמרו, למען אוסיף להחטיאה גם בפנים ותהיה סרה מדרכי־ה' ואזרע בה קמשונים. ויעשו בני־השטן כדברי מורם ורבּם. החריבו ביתו של הצדיק, החרימו כל אשר לו, לא נותרה גם נשמה מבניו ועבדיו. וימלא גופו של המתרושש פצע וחבורה, תולעים כיסו עורו, ויקח לו אבן ועֵץ להתגרד בהם. והוא לא חָטא בשפתיו ובלבבו ויקבּל עליו את היסורים באהבה.

וירא השטן כי לא יכול לו, ויתלבש כרופא־חולים, סמים ומיני מרקחת בידו, ויבוא לפני רוחמה אשת־הסובל, ויאמר לה: מארץ כנען אנכי ואומר אני לרפּא את אישך ממחלתו. אם ישחטו צפור בלא־ברכה ולקחו את דמה ועֵירבו אותו בסמי ושתה ממנו החולה כוס אחת, מיד ירפא מצרעתּוֹ. מיהרה רוחמה לבעלה ותסַפּר לו דבר־הרופא, ויגער בה ויאמר: גם אם יוסיף אלהים להכּוֹתני שבעתים על אלה, לא אמרוד בו ולא אֶשתּה מדם צפּור שחוּטה בלא־ברכה.

ממחרת היום בא שוב השטן לפני אשת איוב ומראהו ככוהן וכלוי. ויאמר לה: דעי־לך, כי כמו שיש אֵל בשמים, כך מושל אֵל אחר עלי־ארץ, אלהי־מרום עין־איש לא תשורנו והוא גם כבר עזב את יצוריו מטה וישכחם: ואלהי־הארץ יושב בעמק, שטן שמו, ואני אחד ממשרתיו. אם יעזוב אישך את האֵל הנעלם ויעבוד את האֵל הגלוי. כי־אָז נשיב לו את אשר לקחנו מאתו ונוסיף עוד על עשרו כפלים. אמרה האשה: כדבּר אחד הסכלים תדבר! ובבית יוסף זקני לימדוּני מציאוּת אֵל אחד יחיד ומיוחד. אולם יען כי מר לי על צרת אישי, אלך ואסַפּר לו את דבריך. באה לפני איוב והגידה לו את דבר־הלוי. התחלחל ואמר: הלא הוא השטן, הוא המשחית, הוא הממית והמכלה, ואני אך באֵל־החיים אני מאמין, אֵל האור והנוגה, אֵל החסד ועושה־צדקות. ותתרגש רוחמה ותאמר: ואיה חסדו עמך? מי עבד אותו באמת ובתמים בכל נפשו ולבבו כמוך, והנה נתן אותך למשל בפי־האדם ואתה מוכה ומעונה יתר מכּל חי! אמר איוב: אַל־נא תתני תּפלה באלהים. נפלאים הם מעשיו, ועיני בשר־ודם לא תחדורנה אל מצפּוניו. אמרה האשה: בּרך אלהים ומוּת, טוב המות מחיים מנוגעים כאלה! ותרם קולה ותבך. התחלחלו הכוכבים והמזלות ויאמרו: אם גם צדיק כזה יבגוד באלהי־הצדק, אז גם אנו לא נאיר עוד ואופל נצחי יבוא אחרינו.

ג

ויבואו רעי איוב לנחמו ולדבּר על לבו. וישא כל אחד את דברו על דרכי אלוה והנהגתו עם ברוּאיו. זה שואל וזה משיב, זה מַרעים קולו על אי־הצדק, וזה משיב בנחת ובמישרים. חובות־עולמים שתוּלות מדור לדור, כל יום משנה את מעשהו; וכי יבוא הלילה, שוב יליט פניו ואין פותח ואין מאיר, כה התוַכּחו ימים רבּים; וכל אשר הוסיפו דבּר עוד כבדה השאלה. האדם והעולם עומדים פנים אל פנים—וחַיץ ביניהם.

פתח איוב את פיהו ויאמר: עוד דבר אחד נשאר לנו לפליטה, והוא: התפילה. מיד כרע על ברכיו, השתטח לפני השם וישפוך לפניו שיחו ויקרא: ענני, ה', ענני והראה לבני־האדם כי אורך לא יחשך לעולם ולא יבושו כל הבּוטחים בך! ויעף אליו מלאך אחד מן השרפים ככלותו את תפילתו. והוא האיש גבריאל, ויבשרהו כי קיבל צור־שדי את תפילתו. הכה המלאך במקל על הקרקע. והנה מעיין נובע מוציא מימיו. וירד איוב אל המעיין וירחץ וירפא ונהפך בשרו לבשר־נער. ויעל וינגב ויברך את אֵל־הרפואות. הושיט לו גבריאל עוגה אחת, ויאכל חציה ותשב נפשו אליו, ואת המחצית השנית השאיר לרוחמה אשתו. ותאכל גם היא מלחם העדן. אמרו להודות לצור־מרומים ויעל המלאך בלהבה השמימה ואיוב ואשתו רואים.

שבה ההצלחה להאיר פניה לאיוב, ויהי לבעל נחלה וכרם ויוסף לעשות צדקה וחסד. הוא ואשתו עוד האריכו ימים, ובמותם נקברו שניהם בקבר אחד והוצב להם ציוּן.

מֵחַיֵּי הַמַּטּוֹת

א: לוּז

ויהי כי החלו שבטי בני־ישראל לכבוש את ארץ כנען ויכבד הדבר מהם, ויצורו בני־יוסף ימים רבים על בית־אל; ושם העיר לפנים לוז, וילכדו אותה וישימו את יושביה לפי חרב.

וימלט איש אחד ממנה, וילך אל ארץ החיתים, ויבן שם עיר, וישם לה חומה ובריח. ויקרא שמה לוז כשם עיר אביו. ועמדה העיר הקטנה הזאת גם בפני סנחריב, בבואו לבלבל את הארץ; וגם מלך בבל האביר לא יכול להחריבה. היא לוז הנודעה בסחרה בצבעי תכלת, ושמה הולך למרחוק.

וסגולה אחת לעיר הנצחית הזאת: אין מלאך־המות רשאי לבוא לתוכה, כל נגע ומחלה לא יבואו באהלה, ואין לה צורך בסממנים ומרפא. זקנת יושביה ואומץ גוָם אין לשער; וכשקצים בני־אדם מרוב חיים בעולם, עליהם אך לעזוב את פתח השער ומיד הם מתים.

על כן יאָמר: לוז לא תדע מות.

ב: קְנַז

ויהי אחרי מות יהושע עבד־אלהים ושבטי־יה נשארו נפוצים כצאן בלי רועה, התאספו השרידים וישאלו במשכן הכוהנים: מי יעלה עתה לפני העם. ומי ינחילוֹ את יתר חלקי הארץ? ויענו אותם הלויים לאמור: הפילו גורל והנלכד בגורל יהיה לכם לראש וקצין. ויצא הגורל על קנז ויעמידוהו לשר ולשופט על ישראל. ויאסוף קנז את כל ראשי שבטי העברים ויאמר להם: אתם ידעתם, כי אֵל עולם כרת ברית עם אבותינו ואתנו ויצו אותנו על־ידי עבדיו הנביאים לעבדו ולשמור את חוקיו ומשפטיו, ועתה התוַדו על מעשיכם, פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. ויפעלו דבריו על בני־העם. ניגשו בני־יהודה ויאמרו: הנה בחרנו, להקים לנו עגל מסכה כתבנית העגל שעשהו אהרן במדבר. קמו בני־ראובן ואמרו: ואף אנו נואלנו, לזבוח לאלהי העמים ובנינו להם מזבחות. בני־זבולון הודו לאמור, כי הקריבו לבעל את בכורי בניהם. בני דן לא כיחשו, כי למדו מדרכי האמורי ויעתיקו ספרי הקוסמים אשר להם וטמנו אותם בהר העברים. בני־גד סיפרו, שפרצו בעריות ועל ההרים נאפו. ובני־אשר מיהרו והוציאו שבעה עצבי זהב, אשר עשו למלכת השמש, ושנשיהם היו מקטרות להם בלילה, ויציגו אותם לפני קנז. כה התוַדו השבטים, שבט שבט על פשעיו, ולא כיחדו מהנשיא את אשר עשו. ויצו קנז להצית אֵש גדולה ברחוב ולשרוף את כל הפסילים עם מגילת־הקוסמים יחד. ויטהר את בית־ישראל מכל אשמה ועוון ויקדש את העם. ויהי דבר אלהים אליו: יען כי היטבת לעשות וקנא קינאת לשמי ולדרכי, אף אני אשׂים לך שם בין שופטי הנאמנים ואציב לך יד בביתי.

ויהי אחר הדבר הזה ויבחר קנז מבחירי העם שלוש מאות אלף איש חלוצי־צבא, ומהם בחר שלוש מאות גיבורי־חיל ויתקע בשופר ויפרוץ במחנה האמורי, כי נקבצו למלחמה על בני־יעקב ויאמרו לכלותם. ורוח ה' לבשה את קנז וישלוף את חרבו ויך את חלוצי האויב ויכל בהם עד הבוקר. והאנשים אשר אתו נפלה עליהם תרדמה ויעוֹרו משנתם והנה כל השדה מלא חללים חללים. ויתמהו איש אל אחיו ויאמרו: לא היה כגיבור הזה בין בני־העברים עד היום.

וישפוט קנז את ישראל ימים רבים. ויהי כי קרבו ימיו למות, אסף את כל זקני־העם ואת הלויים ושומרי־התורה ויאמר אליהם: הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ, ואני יודע, כי ימים יבואו ונשחת הכרם אשר נטע אותו אלהים־צבאות. אני רואה להבה שאינה יוקדת, לשונות לשונות שאין להן אחיזה ואין להן יסוד מרקדות לפני, תועות הן ומרחפות באויר ולא אדע נפשי. את אשר ראיתי מרחף למעלה הנה הוא יורד ונשקע למטה ואשר היה בתחתית הנה הוא עולה למעלה. קצף על פני תהום. וממעל ארחות ונתיבות וכדמות צללי בני־אדם מתנקשים ונאחזים בהם. עוד דבר אחד נארג והנה מיד הוא נקרע, יפול המתאזר ויקם הנכשל ושוב ילָכד בפח. כה מתנועע הכל ונמשך עד שבעת אלפי שנה, ואז יבלה גם היסוד התחתון גם העליון. רק ירושלים עוד תאיר, כי יחדל העוון. ויכל קנז לדבר ויאסוף רגליו אל המיטה ונאסף אל עמיו.

ג: אֲבִי רוּת

ויהי במות הדור הכובש, וכל הגיבורים ואנשי־המלחמה אשר ראו ישועת ה' נאספו אל אבותיהם, ויקם דור אחר, אשר לא ידע את אלהים ואת מעשי נביאיו וגואליו; ויחלו לעשות את הרע בעיניו וידבקו באלהי העמים אשר סביבותיהם ויעבדו וישתחוו להם. וימסרם אֵל היחיד, אשר לא יבקש משנה לו, בידי עגלון מלך מואב; ויעל ויצר על ישראל ויכבשם ויעשם לו לעבדים.

ויזעקו בני־ישראל לה' ויאמרו: חטאנו לך הפעם, ואתה אל תוסף להסתיר פניך מאתנו ונשוב לעבדך. וישמע ה' בקולם ויאמר: הלא בנַי הם, ולמה אמסרם ביד צר? ויקם להם מושיע את אֵהוד בן גרא בן הימיני, איש איטר יד ימינו. ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות, גומד ארכה, ויחגור אותה מתחת למדיו על ירך ימינו, ויבוא לקרית עגלון ומנחה בידו. ואֵהוד בא אל המלך, והוא ישב בעלית המקֵרה אשר לו לבדו, ויאמר אהוד: דבר־אלהים לי אליך; ויקם עגלון מעל הכסא. וישלח אהוד את יד שמאלו ויקח את החרב מעל ירך ימינו ויתקעה בבטנו, וינקום את נקמת עמו; וימלט ויתקע בשופר בהר אפרים. ויעלו בני־ישראל וירדו אחריו וילכדו את מעברות־הירדן למואב ולא נתנו איש לעבור, ויכו במואב מכה רבה. ויכּנע מואב לפני בני־ישראל, תחת שהם היו נכנעים לו.

ויאמר ה': אמנם עגלון נגשׂ בבני־עמי, אבל גם חָלק לי כבוד; ובבוא אליו אהוד להמיתו חרש וכיחש לו ואמר: דבר־אלהים לי אליך, קם לכבודי מכסאו אשר ישב, וידע באותה שעה, כי הוא מלך ושאני הוא מלכו של עולם; חי שמי וחי כסאי, שאני מעמיד לי מביתו בן למלך ביהודה ו“ישב על כסאי”.

ותינשא אחר הדברים האלה בתוֹ של עגלון, היא רות, לבן אלימלך מבית־לחם יהודה, שבא לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו. וימת האיש וימותו בניו, ותשב האשה, היא נעמי, אל ארץ יהודה; הכלה האחת נפרדה ממנה והלכה לבית אביה ורות המואביה דבקה בה. ויקח בועז את רות ותהי לו לאשה, כי עברה לידו מיד הגואל, שלא אבה להקים שם המת על נחלתו. ותהר ותלד בן. ותקראנה השכנות שמו עובד, הוא אבי ישי, אבי דויד, אבי שלמה ידידיה; ועל זה הכתוב אומר:

וישב שלמה על כסא ה' למלך.

ד: בָּרָק וְסִיסְרָא

ויהי במות אהוד ויוסיפו בני־ישראל לעשות הרע בעיני ה‘, כאשר עשו לפני קום המושיע, ויעבדו אלהים אחרים ויאמרו, אם גויים רבּים בארץ, הלא גם אלהים רבּים ממעל, ולמה נעבוד את האחד תמיד ולא נמיר אותו באחר חזק ממנו? ויאמר ה’: אַראה להם שוב את שבט אפי וידעו כי אין מידי מציל. וימכרם ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור ובידי שר צבאו סיסרא הכביר, שמימות נמרוד לא קם כמוהו, והוא יושב בחרושת־הגויים. וילחצו אלה את בני־ישראל עשרים שנה; ולא היה אדם בגוי הנכבש, שאמר להסיר את העוֹל הכבד. כה נפל רוחם של בני־משה ושל בני־יהושע.

אך אשה אחת נביאה היתה בין העברים, ושמה דבורה אשת לפידות, והיתה עושה פתילות עבות למשכן האל, כדי שיהא אורן מרובה. ויאמר אלהים: אשה זאת מכוונת להרבות אורי, אף אני ארבה אורה. ויבוא עליה הרוח, ותשלח ותקרא לברק בן אבינועם מקדש־נפתלי ותאמר אליו: הלא ציוה ה' אלהי ישראל עליך להיות לשר ושופט; ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון, ומשך הוא אליך את סיסרא שר צבא יבין ואת רכבו ואת המונו וּנתנוֹ בידך והוצאת את העם מיד צר.

וסיסרא כבש כל העולם בימים ההם, “ולא היה כרך, שלא היה מפיל אימתו בקולו”, אין ארץ שיכלה לו ואין ענק בבני־אדם עומד לנגדו. “אפילו חיות שבשדה, כיון שהיה נותן עליהן בקולו, לא היו זזות ממקומן”; וכשהיה יורד לרחוץ בנחל, היו עולים ומסתבכים דגים למאות בזקנו והיו למאכל לכל בני־הצבא. וַיזעֵק ברק את זבולון ונפתלי קדשה, ויעלו אחריו עשרת אלפים איש; ויגידו לסיסרא, כי עלה ברק בן אבינועם הר תבור, ויזעק את כל רכבו תשע מאות רכב ברזל ואת כל העם אשר אתו מחרושת־הגויים אל נחל קישון. אומרים, בארבעים אלף ראשי־גייסות בא על צבא ברק; וכל אחד היו עמו מאת אלף אנשי צבא, ותכס המחנה את עין הארץ. אבל זבולון עַם חירף נפשו למות, ומי יעמוד לפני נפתלי על מרומי שדה. מן השמים בלחמו עם סיסרא, כוכבים ממסילותם נלחמו עם מחנהו הכביר, ויפלו לפני חרב ברק חללים חללים. נחל קישון גרפם. כן יאבדו כל אויבי ה'.

ויתר דברי ברק בן אבינועם, הלא הם כתובים על שירת רבורה, אשר שרה לבני־ישראל.

ה: יְרֻבָּעַל

מטות בני־ישראל היו בימים ההם תחת יד מדין. והיה אם זרע ישראל, ועלה מדין ועמלק ובני־קדם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה ולא ישאירו מחיה. וידל ישראל מאד מפני מדין ויזעקו אל ה' ויאמרו: אלהי ערבות, למה זנחתנו?

ויבוא מלאך ה' וישב תחת האֵלה אשר בעפרה אשר ליואש מבני אביעזר בן גלעד בן מנשה, וגדעון בנו חובט חיטים בגת. אביו היה חובטן, והוא כוברן ואומר: אבא זקן הוא והיה אם יבואו האויבים לא יוכל לנוס, ישב הוא בביתו ואני אחבוט. אמר המלאך אליו: ה' עמך, גיבור החיל! יום אחרי הפסח היה. ענה גדעון ואמר למלאך: אמש הקריא אבי את שיר ההלל על צאת אבותינו ממצרים, מדוע לא יעשה אלהים עתה עמנו נפלאות וַיתננו בכף מדין? אמר אלהים: כן קורא זה בצר לעמו, “דין הוא שאֶגָלה אנכי בכבודי עליו”. מיד ויפן אליו ה' ויאמר לו: לך בכוחך זה והושעת את ישראל מיד צר. ויאמר שוב ה' אליו: אנכי אהיה עמך והכית את מדין כאיש אחד.

וימלא ה' אחרי דברו ויושיע את עמו מיד מדין על־ידי גדעון, אשר בקנאו קנאת אלהים נתץ את מזבח הבעל; ועל כן קראו לו ירוּבּעל.

ו: אֲבִימֶלֶךְ

ויהי כאשר מת גדעון־ירוּבעל וישובו בני־ישראל לעבוד את הבעלים אשר התיץ ולא עשו חסד עם ביתו. וישמעו לעצת אבימלך בן פילגשו אשר בשכם, להסיר את ראש שבעים אֶחיו מעליהם, ויתנו לו שבעים כסף מבית בעל־ברית; וישׂכּור בהם אבימלך אבשים רעים וחטאים, ויבוא עמהם בית אביו עפרתה ויהרגו את כל אחיו, שבעים איש, על אבן אחת. ויחר אף ה' באבימלך ויאמר לו: רשע, אתה הרגת שבעים איש מבני אביך על אבן אחת, אף סופך כן, ועתידה אשה אחת להשליך עליך פלח רכב אחד.

וֵישׂר אבימלך על ישראל, אחרי הרגו את אֶחיו, שלוש שנים. וישלח אלהים רוח רעה בינו ובין העם, ויבגדו בו בעלי שכם, שעזרוהו למלוכה, ויבואו בית אלהיהם ויקללו את אבימלך. וישמע המלך, מה עשו לו בני שכם, ויקם ויצר על שכם וילכוד את העיר ויתוץ את אשר בה ויזרעה מלח. כה השיב אלהים את רעת אנשי שכם בראשם. ויצא משכם ויחן על יד מגדל שכם, וימת גם כל אנשי מגדל שכם. ויצא משם ויחן בתבץ, ומגדל עוז היה בתוך העיר, וינוסו שמה כל האנשים והנשים ויסגרו בעדם. ויגש אבימלך עד פתח המגדל ויאמר לשרפו באש. ותשלך אשה אחת מראש המגדל פלח רכב על ראש אבימלך ותרץ את גולגלתו. ויקרא המוכה אל בערו נושא כליו ויאמר לו: שלוף חרבך ומותתני, פן יאמרו לי אשה הרגתהו, וידקרו נערו וימת.

וירא איש ישראל, כי מת אבימלך, וילכו וישובו איש למקומו, ולא לטש גבר את חרבו ימים רבים. מות־גיבורים היה מות העריץ הזה.

ז: הַנֶּדֶר

שלוש מאות שנה עברו משעת כיבוש הארץ על־ידי יהושע עד יפתח, ויפתח איש גיבור חיל היה, ויגרשו אותו אחיו בני־גלעד ויאמרו לו: לא תנחל בבית אבינו, כי בן אשה אחרת אתה. ויצא יפתח וישב בארץ טוב, ויתחברו אליו אנשים פליטי הארץ ויהי להם לראש.

ויהי מימים וילחמו בני־עמון עם בני־ישראל, ותכבד המלחמה עליהם, ולהם אין מצביא במלחמה, וילכו זקני גלעד אל ארץ טוב ויאמרו אל יפתח: לכה ושובה אל ארצך והיית לנו לקצין במלחמת בני־עמון. ויפצרו בו, כי מיאן ללכת עמהם, על אשר גירשו אותו מבית אביו, וילך אתם ויכרות עמהם ברית לפני ה' במצפה.

ותהי על יפתח רוח ה‘, בשלחו מלאכים אל מלך בני עמון להשיבו מעל ישראל ולא שמע אליו, ויעבור את הגלעד ואת מנשה, להילחם את עמון. וידר יפתח נדר לה’ ויאמר: אם נתון יתן אלהים את בני־עמון בידי, ואשוב עם כל המחנה בשלום, והיה אשר יצא ראשונה מדלתי ביתי לקראתי, יהיה לה' והקרבתיו לו עולה. ויתן ה' את מחנה בני־עמון ביד יפתח. ויכם מכה רבה מערוער ועד בואך מנית, עשרים עיר, ויכניע את עמון.

וישב יפתח המצפה אל ביתו, הוא ומחנהו, ולא נפל מהם איש. הם אך באו בשער העיר, והנה קול תוּפים ומחולות, בת קצין־המלחמה באה לקבל את פני המנצח בריצה, והיא יחידה לו, אין לו בן או בת. ויהי כראותו אותה יפתח, חרד וילפת, “כל דמו נעכר". ויקרע את בגדיו ויאמר: אהה, בתי! הכרע הכרעתיני ואנכי פציתי פי לנדבך לה‘, ולא אוכל לשוב ולחלל את דברי. ותאמר הבת לאביה בגודל־לב: אבי, אבי, הן פצית את פיך לנדבני אל האלהים, עשה עמי כאשר יצא מפיך, אחרי אשר עשה לך ה’ נקמות מאויביך בני־עמון, ושילמת לו מעשהו עמך. ותפצר בו הנערה ותאמר אל האב הנדהם: עשה לי הדבר הזה וקיים בי את נדרך. אך שנַים חדשים—הוסיפה לאמור—הרפה ממני ואלכה וירדתי על ההרים ואבכה על בתוּלי, אנכי ורעותי. ויאמר: לכי, בתי. ותלך הנערה ורעותיה הבתולות על הררי אפרים ותרחקנה מהאדם ומהחי, רק השמש והירח עמהן בצאתן ובבואן. כוכבי־מעל נשקפים בכוכבי מטה, שלוָה אילמת ביקום, אין דובר ואין עונה, חידת אלהים תועה, תועה עם הפתרון.

ויהי מקץ שנַים חדשים ותשב הנערה אל אביה, רוחה הזדכך וגוָה מאיר כבת־הסַהר. ויעש לה יפתח את נדרו אשר נדר. ולא נשמע בת־קול כבימי אברהם לאמור: הרף. ויהי חוק בישראל: מימים ימימה תלכבה בבות־ישראל על ההרים לתנות לבת יפתח הגלעדי. ככה תעשינה ארבעה ימים בשנה.

ח: (נוסח אחר)

יפתח פתח את נדרו שלא כהוגן ולא חשב כלל, פן יפגשהו ראשונה, בשובו מן מלחמה לביתו, ממין הטמא, אשר לא יבוא על מזבח ה' ואשם. ולא הסתיר ה' פניו ממנו, אם גם הרע בעיניו וכעס עליו. ויהי כי שב, בהכותו את בני־עמון, גלעדה, ותצא בתו היחידה לקראתו, וירא כי נכשל בנדרו, ובכל־זאת אמר לקיימו. אמרה לו בתו: אבי, קצין־העם, שמא כתוב בתורה, שיקריבו בבי־ישראל את נפשות בניהם ובנותיהם על המזבח; והלא אך כתוב: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבקר ומן הצאן, אבל לא מבני־האדם, ואיך תאמר לעשות דברי התורה פלסתר? – אמר לה יפתח: בתי, נדר נדרתי, כי כל היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי אקריבהו לה‘, והתורה אומרת: איש כי ידור נדר לה’ או הישבע שבועה לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה. שוב אמרה לו: אבי, אבי, הן גם יעקב אבינו, שנדר לאלהים בבית־אל לאמור: כל אשר תתן לי אעשׂר אעשׂרנו לך, ונתן לו ה' שנים־עשר שבטים, שמא הקריב אחד מהם כמוך היום? אמרה לו את כל הדברים האלה, ולא שמע נשיא־העם אליה, ויאמר: את נדרי לה' אקיים, והלא הוא היה עמדי והביאני בשלום. אמרה שוב הנערה לאביה: הרפה ממני שנַים חדשים ואלך אצל ראשי בית־דין, שמא ימצאו פתח לדבריך ויתירו לך את נדרך. הלכה וסבבה מסנהדרין לסנהדרין, ולא מצאו אנשי־התורה בימיה פתח בשבילה.

ופינחס בן אלעזר בן אהרן היה אז הכוהן, וגם הוא יכול היה להתיר את הנדר הזה, לוּ בא יפתח ואמר לפניו: לא חשבתי ביוצא אלא בבהמה ולא באדם. אבל לא חזר אחד על בית חברו.—יפתח אמר בגאוַת לבו: אני ראש שבטי ישראל וקצין בעמי, האַקדים ללכת אצל כוהן, ולי גם הכהונה.—ופינחס אמר לנפשו: אני כוהן גדול בן כוהן גדול, מבני אהרן אשר משחו משה בדבר אלהים, ושוב כרת ה' עמדי ברית ונתן לי ברית־שלום, ואיך אקדים ללכת לבית אחד, שאינו מבני הלויים, והוא עוד בן חללה. כה דנו הגאים האלה בנפשם, ו“מבּין שניהם נאבדה עלובה זו, ושניהם נתחייבו בדמה”. והעניש ה' את שניהם יחד. מפינחס “נסתלקה רוח הקודש”, ויפתח “נתפזרו עצמותיו” ונפלו ממנו אברים אברים…

ט: אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף

למה היו מעשי בני־ישראל דומין בימי שפוט השופטים? היו למלך בשר ודם בנים ועבדים שטיפחם וריבּם, אכלו ממה שהוא אכל ושתו ממה ששתה; לאחר שגידלם, בנה להם בתים ונטע להם גפנים ואילנות וכל מיני נטעים ואמר להם: היזהרו בבתים הללו שנתתי לכם, היזהרו בנטיעות אלו, באילנות ובגפנים, שנטעתי בעבורכם. מה עשו? כיון שראו רוב רוָחה מסביב להם וזחה דעתם עליהם, קמו ועקרו את הגפנים, קיצצו את הנטיעות ואת האילנות והחריבו את הבתים. אמר המלך:

כל מה שבניתי ונטעתי אך בשבילם עשיתי, וכך עלה למתנותי שנתתי להם. הרחיק דעתו מהם—ראה שעזובים המה, חזר וריחם עליהם והחל שוב לסוכך עליהם באברתו. כך סרחו שבטי־ישראל לאביהם בערבות בימי שפוט שופטיהם וחזרו וסרחו; והוא מוסרם לצריהם בכל פעם וחוזר וגואלם. אל תאמרו, שהתנהג עמהם אלהים שלא כדין, אדרבה, כל מעשיו הם לפנים משורת הרין. תשאלו, אם כן, למה נפלו בימי יפתח ארבעים ושנים אלף איש מבני־אפרים, כי נשחטו אֶל מעברות־הירדן. נפלו אז—על כי נתקבצו לעשות עם הגואל “מריבה גדולה”.

אמר מי שיושב על כסא שופט צדק, יהיה שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים: לאחר ששׂם יפתח בני נפשו בכפו ובא והציל את עמי ישראל מיד מואב ומיד בני־עמון, אם גם חטא לי בנדרו שלא כהוגן, באו אלה עליו למלחמה, שעזבו אותו בימי המצור, ועושים עמו מריבה אך מקנאת־לב. אני אַראה להם את ידי. מיד שפך עליהם זעמו.

וגם אשמת דמים הללו תלויה בידי פינחס, שהיה סיפּק בידו למחות ולא מחה. כל ישראל ערבים זה לזה. “ספינה, שנקרע בה בית אחד, אין אומרים נקרע בית אחד בספינה, אלא נקרעה כל הספינה כולה”.

שִׁמְשׁוֹן וּמִיכָה

א: שִׁמְשׁוֹן

חמישה אנשים נבראו מעין דוגמה של מעלה והיה בהם מסמל אלהים אשר ממעל, ויתגאו ויאמרו, מה יחסר לנו מאשר לאל שדי? ותיהפך להם הגבורה היתירה ומתנת־יה לרועץ. במה שניתן להם, בזה לָקו… שמשון היה כבן־אלים בכוחו, שאול בצוארו, אבשלום בשערו, אסא ברגליו וצדקיהו בעיניו, ובאלה גם כשלו אחד אחד.

“שכינה היתה מקשקשת לפני שמשון כזוג“. צרעה ואשתאול שני הרים גדולים היו, ו”עקרן שמשון וּטחָנן זה בזה". לפני גבורתו ועוז רוחו מי יעמוד! “בין כתפיו של שמשון ששים אמה היה”; ויהי לפלא ולחזון באומץ־כּוחו לכל בני הדורות, ויברכהו ה‘. הוא שיסע כפיר־אריות, שואג לקראתו, כשסע הגדי. לכד שלוש מאות שועלים ויקח לפידים ויפן זנב אל זנב, וישם לפיד אחד בין שני הזנבות בתווך, ויבער אש בלפידים וישלח בקמת פלשתים וינקם באויבי ה’.

ויהי בהכותו את פלשתים שוק על ירך, וירד וישב בסעיף סלע עיטם, ויכם שוב בלחי חמור טריה, וישלך אחר זה את הלחי מידו, ויקרא למקום ההוא רמת־לחי, ויצמא אז מאד ויקרא אל ה' ויאמר: אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת ועתה אמות בצמא לעיניך? ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי, ויצאו ממנו מים, “כמו מתוך מעיין”. ותשב רוחו ויחי. וירא שמשון ויבן אשר עיוֵת ללחי, ויקרא שמה עין הקורא אשר בלחי עד היום הזה.

וישפוט שמשון הגיבור והענק את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה, ולא אמר בכל הימים ההם אף לאחד מהם: העבר לי מקל ממקום למקום. הוא היה שופט את בני־ישראל כאלהים ממעל; וגם בשמו אותיות משם האלהים ממעל, הלא נאמר:

“שמש ומגן ה' אלהים”.

ויהי כי שכב יעקב על המיטה ויברך את השבטים שניצבו סביבו, וירא את האותות הבאים במחלפות הדורות, חזה גם את סמל שמשון עולה על אחיו וראה אותו דן ידין עמו כ“יחידו של עולם”, “מה יחידו של עולם אינו צריך לסיוע, כך שמשון בן מנוח אינו צריך לסיוע”.

ו“סבור בו יעקב, שהוא מלך המשיח”… כיון שראה אף שמשון מת, עת קראוֹ “תמות נפשי עם פלשתים”, אמר: אף זה מת? וישב רוחו אל האלהים ויקרא: לישועתך קיויתי ה', לנו לקוות שוב אל גואל מחדש.—וקול ברמה נשמע: גם שמשון עוד חיה יחיה. ונראתה הקשת בענן. – –

ב: עוֹד מִשִּׁמְשׁוֹן

אמו של שמשׁון צללפונית שמה, ו“נזיר עולם” היה. ובשביל שנטה מן הדרך ו“הלך אחרי עיניו”, לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו. ויאהב אשה ושמה דלילה. “דילדלה כוחו, דילדלה לבו, דילדלה מעשיו”.

והיה שמשון כנחש עלי דרך, הנושך עקבי סוס, ויפול רוכבו אחור. לא היה בא שמשון עם חילו על אויביו במלחמה כשאר השופטים והמלכים. רק הוא לבדו יוצא עליהם, כמו צפעוני היוצא ממאוּרתו, על הולכי־דרך, ו“המית הוא רבים במעט רגע”.

“שלושה כוחות היו אדוקים בנשמתו וברוחו ובנפשו”. וידוע הדבר, שבכל דור יקום גיבור ומלך נוקם נקמת השם מיד אויביו. ימינך ה' נאדרי בכוח, ימינך ה' תרעץ אויב, ימין ושמאל ילכו שניהם יחדיו לעשות שפטים; ומזה הצירוף היה בו בשמשון.

לא היה בכל שופטי ישראל מי שנפל ביד אויביו, אך שמשון, והוא האחרון לשופטים. ויהי כי חזה יעקב, כי תשועת שמשון לעמו נפסקה ועברה, קרא ואמר: לישועתך קיויתי ה', והיתה היא גם תשועת־עולמים.

ג: פֶּסֶל מִיכָה

ויהי במות שמשון ואין מלך בישראל ואין כוהן, גָרה אשה אלמנה אחת בהר אפרים, ולה בן ושמו מיכיהו, ויעש סרה לגנוב מאמו צרור־כסף ויצר לה. ויך גם לבו על המעשה אשר עשה, ויבוא ויאמר לאמו: הנה הכסף אתי, אני לקחתיו, וישב לה הכל. ותאמר אמו: ברוך בני לה‘, שהודה וסר מרע; וחֵלף הדבר הזה אני מקדיש מאתים כסף לה’. ותקרא לצורף אָמן, יודע לעשות במלאכת מחשבת, ויעש מהכסף פסל ומסכה. ויבנה לו מיכה בית־אלהים ויעמיד שם גם אפוד ותרפים; וימלא את ידי יהונתן בן גרשום בן מנשה, נער מבית לוי, שעבר מבית לחם יהודה לבקש לו לחם, להיות לו לכוהן. ויתן לו עשרת כסף לימים, חליפות בגדים ומחיתו עליו ויכהן שם. וייטיב ה' לו, מאז היה לו הלוי לכוהן. והיה כי יקרה אסון או דבר במשפחה או בבית, ובאו ושאלו בפסל מיכה ובתרפים ויגידו את האותות.

ויהי בימים ההם, ובני דן, שעוד לא נפל להם עד אז חלק בתוך שבטי ישראל, מבקשים להם נחלה לשבת. וישלחו חמישה אנשים בני־חיל לתור להם מנוחה. ויעברו דרך בית־מיכה ויסורו שם ללון, ויראו את בית־האל שם ויגשו אל הכוהן הזר ויאמרו אליו: שאל־נא באלהים, התצלח דרכנו אשר אנחנו הולכים? וישיבם בשם האפוד: לכו לשלום, נוכח ה' דרככם.

ויהי ברגלם חבל הארץ לַיִש ויראו אותו וימצאו אותו טוב, וישובו אל אחיהם ויאמרו להם: עלו וירשתם את העם הזה, וגם אלהים אתנו. ויצאו משם שש מאות איש חגורי כלי־מלחמה להילחם את ליש ואת עמה, ויכו אותם לפי חרב, לא נמלט איש, ואת העיר שרפו באש. ויבנו לא רחוק ממנה עיר אחרת ויקראו שמה דן, כשם דן אביהם, ויתישבו שם.

ויאמרו חמשת האנשים, אשר הלכו אז לתור את הארץ:

הידעתם כי הפסל והתרפים אשר בבית מיכה בהר אפרים ניבאו לנו דרכנו, ועתה דעו מה תעשו. ויוָעצו וישלחו אנשי־חיל לאפרים ויבואו אל הכוהן אשר בבית מיכה בלָט וידברו אליו:

הטוב היותך אב לבית איש אחד או היותך כוהן לשבט ולמשפחה שלמה בישראל? וייטבו דבריהם בעיניו, וימסור בידם את הפסל ואת המסכה ואת האפוד ואת התרפים וילך עמהם. ויוָדע למיכה, כי כיחש בו כוהנו וידלוק אחריו, הוא ועבדיו, וירא כי אנשי־דן מרי נפש המה ורבים הם ממנו, ויירא לנפשו וישב לביתו.

ויביאו האנשים את הפסל וכוהנו לעירם, ויבנו לו שם בית־אל חדש ויקימו שם מזבח לקרבן ולקטורת. וגם בית־מלון בנו שם, למען ינוח בו כל עובר ושם ויאכל כי ירעב.

ויעמוד הפסל ימים רבים, וירבו בני־ישראל לקטר לו. ויתערב עתר ענן הקטורת עם עשן הקטורת של בית־עולמים בשילה. מליש עד שילה אך שלושה מילים היו. נתקנאו מלאכי־השרת בכוהן וביקשו לדחפו ואמרו: אדון עולמים, עד מתי יארך אפך? קרא ואמר להם: “הניחו לו, שפּתּוֹ מצויה לעוברי דרכים!” אך חסד ידע שמי.

שְׁמוּאֵל וְשָׁאוּל

א: שְׁמוּאֵל

וירבו הימים ותהי גם חטאת הנערים, אשר במשכן בשילה, גדולה מאד, כוהניה ניאצו את פני ה' ויקחו את המתנות מאת העם בחזקה. וירגנו בני־ישראל באהליהם ויאמרו, אין שופט לנו ומושיע, אשר ילך לפנינו ככל הגויים, ועתה גם כוהנינו יעשו סרה. יצאה בת־קול ממרומים ובישׂרה: בן אחד יוָלד לכם ואקרא את שמו שמואל, והוא יהיה איש כלבבי וכנפשי! ותקראנה הנשים את כל הבן הנולד מעתה בשם שמואל. ויגדלו ולא עלו על אחיהם.

ויהי אז איש אחד ברמתים צופים, ושמו אלקנה בן ירוחם. ולו שתי נשים, שם האחת פנינה ושם השנית חנה. ותהי חנה עקרה ימים רבים ותתפלל לה' ויפתח את רחמה, ותהר ותלד בן, ותקרא גם היא את שמו שמואל לאמור: מה' שאלתיו, או שמע אֵל בקולי. ותּקדש את הילד הזה לה'.

ויגדל הנער, והוא משרת לפני עֵלי וחָגור אפוד בד, ותהי עליו רוח ה‘, ויחל להוכיח את הכוהנים קשה וידעו כל העם, כי זה הוא האיש, אשר שלח להם ה’.

ב: בַּשִּׁבְיָה

ויהי בימי שמואל הרואה וישראל נלחמים בפלשתים, וינגפו לפני אויביהם. ויראו, כי קשתה עליהם המלחמה וישלחו שילה ויביאו משם את ארון ברית ה' צבאות יושב הכרובים, למען יושיעם. ויהי בבוא הארון אל המחנה ויריעו העם, וישמעו הפלשתים את קול התרועה וידעו, כי בא ארון־אלהים שמה; וייראו ויאמרו: הלא זה האלהים ההולך עמם תמיד, נתחזק נגדו, פן ירים ידו עלינו ויעשה אותנו לעבדים. ויאספו עם־רב וילחמו בשצף קצף וינצחו את ישראל גם בפעם ההיא, כתמול שלשום, כי עוד חמת ה' על הכוהנים הרעים אשר בביתו. וינוסו איש ישראל מן המחנה ותהי בם מכה גדולה. וגם שני הכוהנים מחללי הברית מתו בחרב אויב. וכשמוע אביהם הזקן אשר בשילה, כי ארון אלהים נלקח ובניו נכחדו, ויפּול מעל הכסא אחורנית בעד יד השער ותישבר מפרקתו וימת. גלה כבוד מישראל!

ופלשתים לקחו את ארון־האלהים ויביאוהו בהמון חוגג אשדודה, ויביאו אותו לבית דגון אלהיהם ויאמרו; “עמוד אלוה אצל אלוה!” וישכימו בבוקר, והנה דגון אלהיהם נופל ארצה לפני ארון־הברית וראשו ושתי כפות ידיו כרוּתות אל המפתן.—וייראו האנשים מאד ויאמרו: לא ישב ארון אלהי ישראל בתוכנו, כי קשתה ידו על דגון אלהינו. ויביאו אותו לשבט אחר, ויך ה' גם את אנשי השבט הזה; ובכל מקום אשר ניסו להביא את הארון, שם יד ה' כבדה. ויאמרו כוהני פלשתים אליהם: השיבו את הארון לבני־בריתו ואַל יהיה עוד לנו למוקש. וישמעו בקולם ויקחו עגלה חדשה ויאסרו בה שתי פרות עָלות, אשר לא עלה עליהן עול, וישימו את הארון עליה; וגם ארגז נתנו בצדו וישימו בארגז עפולי־זהב ועכברי זהב למספר עריהם, למען יהיו מנחה לה' ויכפרו פניו וישלחו אותן לבדן. ותלכנה הפרות על דרך בית־שמש בגבול ישראל, וישרנה בדרך הלוך ורנן: רוני, רוני, השיטה, התנופפי בדרך הדריך!

ותקרב העגלה בית־שמש. והאנשים קוצרים קציר־חיטים בעמק, וישאו את עיניהם ויראו את ארון ה' צבאות בא ויריעו בשמחתם, והעגלה באה אל שדה יהושע בית־השמשי ותעמוד שם; ושם אבן גדולה, ויאָסף העם להוריד את ארון ה' על האבן, ויבקעו עצי העגלה, גם הפרות הושיטו צוארן ויעלו אותן עולות לה'. ותהי השמחה רבה בכל בית־ישראל.

ג: הַגּוֹאֵל

ויהי בצאת אברם העברי מחרן ללכת לארץ כנען וילך אתו לוט בן אחיו וישבו בתחילה כשבת אחים. ויבואו הימים, וה' בירך את אברם ויתן לו צאן ובקר ומקנה רב, וגם את לוט, ההולך אתו, בירך. ולא נשאה אותם הארץ יחדיו, ויהי ריב בין רועיהם, ויפּרדו איש מעל אחיו.

ויוָלד לאברם יצחק, וליצחק יעקב, ויעקב היה אבי שבטי ישראל; וגם ללוט נולדו מואב ועמון, הלא הם אבות עמי מואב ועמון עד היום.

ויהי בלכת הנביא משה לפני עם מרעיתו דרך מדבר עמון ומואב, לתור לו ארץ לשבת, ויהי דבר ה' אליו לאמור: אל תצר את עמון ואל תתגר בם, כי לא אתן מארצו לך ירושה—ויחָנם. שוב עיותו בני־מואב וישׂכרו את בלעם בן בעור מפתור לקלל את בני־ישראל. אז יצא החוק: לא תדרוש שלום מואב וטובתו כל הימים; וכי יאבו להיאחז במשפחתכם, אל תשמעו להם, לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא. ותהי איבה ומשטמה בין האחים.

ויהי מקץ שפוט השופטים לישראל, ואין מלך ואין שר להגן על ערי ישראל, ויעל נחש העמוני ויחן על יביש־גלעד ויצר עליה. וייראו הגלעדים מאד ויאמרו: הנח אותנו בחיים ונעבדך. ויען נחש ויאמר: מסרו לי את ספר־החוקים שלכם, שבם הובשתם את שם השבט שלנו, ואקרעהו לקרעים; ואם מאן תמאנו לעשות כזאת, אנקר לכם כל עין ימין ושמתיכם חרפה בישראל. ויקשה להם הדבר למסור את כלי־חמדתם ביד זר ויאמרו אליו: תנה לנו ארכה שבעת ימים, ואז נשיבך דבר.

וישלחו יושבי יביש־גלעד מלאכים בכל בית־ישראל לאמור:

כזאת וכזאת דיבר נחש העמוני באזנינו, וכזאת יבקש מאתנו.—וילכו המלאכים לעיר ועיר ולשבט ושבט ויגידו את דברי נחש; ותרפינה ידי השומעים, נפל רוחם, ולא קם איש לעזרת בני יביש־גלעד. ויבואו הצירים גם גבעת־שאול אשר בבנימין ויעלו אל שער־העיר ויספרו להם את צרת לבבם. וירימו הזקנים וכל העם את קולם ויבכו.

ובגבעה איש אחד בן־ימיני, ושמו קיש בן אביאל בן צרור בן בכורת בן אפיח בן איש־ימיני, ולו בן ושמו שאול; והוא גיבור־חיל, ומשכמו ומעלה גבוה מכל העם, והוא עובד בשדה אביו בידים חרוצות ולא ישא לגבהות עיניו. הוא בא מן השדה אחרי הבּקר וישמע קול בוכים בעירו ויאמר: מה לו להעם? – ויספרו לו את דברי נחש לאנשי יביש־גלעד. ויחר אפו מאד, ותצלח עליו רוח־אלהים ויאמר: כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, אם אשאיר לבוזי־יה אלה שריד ופליט. ויתקע בשופר ויאמר:

מי לה' אלי! ויתקבצו אליו כל איש גיבור־חיל בישראל ויקם באשמורת־הבקר וַיך את עמון עד חום היום, ויפול גם נחש המלעיב, ומכל מחנהו לא נשארו שנַים יחד.

וישמע שמואל הרואה, כי עשה ה' תשועה לישראל על־ידי בן־קיש, ויקבץ את כל העם הגלגלה, וישם שם את שאול לנגיד על שבטי ישראל. ויזבחו שם זבחים ושלָמים רבים ותהי השמחה רבּה.



דָּוִד

א. הַמַּיִם

ודויד בן איש אפרתי איש גיבור־חיל ובכל דרכיו משכיל. הוא היה רועה צאן אביו ויבוא הדוב וישא השה מן העדר ויקם עליו ויחזק בזקנו ויכהו וימיתהו ויצל את בלעו מפיו. הוא הכה את גלית הפלשתי, אשר חירף מערכות ישראל, בקלע האבן אשר בידו, וילָחם בכל האויבים בימי שאול; ובצאת בנות ישראל במחולות, לחוג את יום הנצחון, ותשרנה לאמור:

הכה שאול באלפיו ודויד ברבבותיו!

ויהי במות שאול ובניו, וימליכו העם אותו למלך עליהם, הוסיף הוא לבצר ממלכת ישראל ולהרחיב גבולותיה. ויך את הפלשתים ויכניעם, ויך את מואב וימדדם בחבל, שני חבלים להמית וחבל אחד להחיות, ואת השאר הכניע לו לעבדים. וישם נציבים בארם ובאדום, ומכל עבר מביאים לו מנחה.

ויהיו לדויד שלושים אלף אנשי־חיל, כל בחור בישראל, וגיבורים רבים אתו מעוררים את חניתם על שלוש מאות חלל בפעם אחת; והוא יוצא למלחמה בראשם, וגם יחלק עמהם שלל. ויהי היום, והוא נלחם את פלשתים, הוא ומחנהו במצודה, ונציב־פלשתים עומד בבית־לחם, ויצמא דויד מאד למים והשמש בוער וקודח, ויאמר: מי ישקני מבור בית־לחם אשר בשער? ויבקעו שלושה מגיבוריו במחנה האויב וישימו נפשם בכפם וישאבו מים מהבור ויביאום אל דויד מלכם. ולא אבה דויד לשתותם ויאמר: חלילה לי מאלהי מעשות זאת, כי בנפשם הביאו את המים ואשתה דם האנשים האלה? ויפצרו בו ולא אבה לשמוע בקולם. וינסך דויד את המים לפני ה' במחנה. ויהללו את מעשהו זה בשער.

ב. הַנִּסָּיוֹן

ולא היה לב דויד שלם עמו תמיד, פעם הצדיק הרבה, פעם החטיא הרבה; גם לבית שאול הציק, אולם כרגע שב וריחם גם אויביו. ויהי כי ביקש לטהר ולזכּוֹת נפשו, אמר לו האלהים:

עד מתי יהיה קולר שאול תלוי בך, קבל עליך עונש, ולא יהיה עוד כתם בך. ושתים אני מטיל עליך, הוסיף לדבר עמו, נפול תפול ביד אויב, או יכלה זרעך ולא יקום לך ניר. ויען דויד את ה' ויאמר: ריבון העולמים, משיב לאדם כפעלו! עשה עמי מה שאתה חפץ, רק זרעי תחתי לא יענשו בעבורי.

הוא אך כילה לדבר, ויבוא השטן ונדמה לו כצבי, ויקח קשת לירות בו, ונשמט ממנו; וירדוף אחריו דויד, עד כי נמשך לשדה פלשתים. ונפל בידי ישבּוֹ בנוב, אשר בילידי הרפה, ומשקל קינו שלוש מאות משקל נחושת, ויאמר לכלות את דויד.

וַיוּגד לאבישי בן צרויה, הנה נשבה המליץ, ויקח פרדה וירכב לשדה האויב וישם נפשו בכפו, ויך את ישבּו ואת אמו ויצל את חיי נעים זמירות ישראל, וישיבו על כנו לירושלים. אז נשבעו אנשי דויד וכל אשר אתו לאמור: לא תצא עוד אתנו במלחמה ולא תכבה את נרנו. אף הוא שינה את תפילתו ויאמר:

ענני ה' ענני ואל תמחה את שמי עוד. נענה האלהים ויאמר:

סלחתי! ויכרות לו ברית.

ג. הָרוֹעֶה

כשביקש ה' לבחור בדויד ולכרות עמו ואת ביתו ברית, בדקו במכלא הצאן ומצא את לבבו נאמן. היה מונע בעדרו את הקטנים מפני הגדולים, מוציא את הגדיים ומאכילם ראשי־עשבים, מוציא את התישים ומאכילם אמצעם של עשבים, ומוציא את הזקנות ומאכילן עיקרם של עשבים. כה האכיל עשב רך לרך וקשה לקשה. אמר אלהים: מי שהוא יודע לרעות הצאן, יבוא וירעה בעמי.

ויהי בהיות דויד עוד רועה בצאן, מצא ראֵם ישן במדבר, חשב שהר לפניו ועלה וישב על גבו, ומשם היה רועה עדרו. לאחר שעה ננער הראם ועמד על רגליו, והיה גבוה עד השמים. ויאמר דויד: אם יורידני ה' מן הראם הזה בשלום, אני בונה לו היכל גבוה כקרני הראם הזה. הוא אך כילה לדבר, והנה ארי, מלך החיות והבהמות, בא לנגדם, וירא הראם את מלכו ורבץ בפניו, וירד דויד מעליו. וקיים דויד את נדרו, כנאמר:

ויבן כמו רמים מקדשו, אל תקרי רמים אלא ראמים.

ד. הַשְּׁלִיחִים

ויהי בעת לוּקח דויד מעדר־הרועים ונעשה חתן למלך, ישב בגנו וישא את עיניו והנה צרעה אחת אוכלת עכביש. ויאמר דויד לאלהים: אלהי כל המעשים, למה בראת בריות אלו בעולמך? צרעה אוכלת דבש ומשחתת ואין בה הנאה, עכביש אורג כל השנה ולא ילבש מעשי ידיו. ענה אלהים לדויד ויאמר: שואל אתה לטיב הבריות האלו, חייך, שעוד יבוא יום ותצטרך להם.

ויהי כאשר החל שאול לחרוש לנפשו ויברח ויחָבא במערה, ויגידו לשאול: הנה דויד מסתתר במערה. ויקח שלושת אלפים איש בחור מישראל וילך לבקש את דויד. ואלהים, המגין על עבדו, שלח עכביש אחד מיצוריו ויצו עליו לארוג את מסכתו על פתח המערה. ויעבור שאול ויאמר: בודאי לא נכנס אדם הנה, שאם היה נכנס, היה קורע את הארג לקרעים, וילך הוא ומחנהו מזה. וירא דויד, כי עברה הרעה ויצא ממחבואו, ראה את העכביש אורג, הבין כי הוא הציל אותו מכף הרודף, פתח ואמר: ברוך בוראך וברוך אתה לעולמים!

פעם אחרת ניצל דויד מחרב שאול על־ידי צרעה אחת. בעת עבר דויד בין רגלי אבנר הזקופות, ולקח את החנית ואת צפחת המים ממראשותי רודפו, ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ, כי כולם ישנים ותרדמת ה' נפלה עליהם; בא לצאת, פשט אבנר את רגליו וכיסהו, והיו כשני עמודים גדולים, ותבוא צרעה אחת במַלאכוּת שדי ועקצה ברגלי אבנר וזקפן — ויצא. וירא דויד ויתבונן, כי כל מה שברא אלהים בעולמו, לטובתן של בריות ברא ולתועלתן, “והכל עושה את שליחותו”, פתח ואמר: מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך, כל מעשיך נאים ואין נפתל בהם.

ה. הַצְּפַרְדֵּעַ

כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דויד כנגד החלון; וכיון שהגיעה חצות־לילה, רוח צפונית היתה מנשבת ומנפנפת במיתריו, והיה מנגן מאליו. קם דויד והיה עוסק בשירות ותשבחות לקונו עד עלות השחר.

ויהי כאשר כילה נעים זמירות ישראל את זמירותיו והילוליו ויחרתם בספר התהילים למשמרת, זחה דעתו עליו ויאמר: אלהים אדירים! מי כמוני בעולמך אומר שירה רבה ומי יזמר לכבודך כאשר אני עשיתי? מיד עלתה צפרדע אחת מן היאור ותגש אליו ותאמר: אל תזיח דעתך עליך, בן־האדם, כי אני ובני־משפחתי אומרים שירה לפני יוצר הכּל רב יתר ממך; ועל כל שירה ושירה שלנו, אנו ממשילים עוד שלושת אלפים משל. ולא ידע דויד לענות את הצפרדע דבר. ויאמר ה': ואני את כולכם אלמד לשיר; הלל ושבח נטעתי בגרון כל אשר עשיתי מעלה ומטה.

ו. חֻקֵּי עוֹלָם

ויהי כי זקן דויד ותחשק נפשו לבוא בנעימות נצח ויתפלל אל ה‘; אנא, ה’, הודיעני קצי ואדע. ענה ה' ואמר לו: גזרה היא מלפנַי וחוק חקקתי בעולמי, שלא להודיע לאדם מידת ימיו. אמר דויד: אם דבר זה מכוסה מאתנו, לא אעבור גם אני את הגבול, אבל הודיעני נא, באיזה יום מימי השבוע אמות? אמר ה‘: גם בזה רב ביקשת, אבל הגד אגיד לך: ביום שבת, ביום ציויתי בו מנוחה, תיאסף אל עמך. אמר דויד: יום קדוש בעליונים ובתחתונים אפריע אני במותי, הוסף לי על ימַי אך יום אחד ואמות באחד בשבת. אמר ה’: ליום הזה כבר נועדה ראשית מלכות שלמה בנך, וגם זה חוק לפני: אין מלכות אחת נוגעת בחברתה! אמר דויד אל ה‘: אם כן קח נא את נפשי בערב שבת. אמר ה’: ואיך תסיג מלכות שלמה בנך את גבול מלכותך? ולא עוד, אלא טוב לי יום בחצרך מאלף, טוב לי יום אחד, שאתה יושב ועוסק בשירות ובתשבחות לשמי, מאלף העולות, שעתיד שלמה להקריב לפני על גבי המזבח. וַיעל ה' מעל דויד, ודויד נשאר יושב וחושב בחוקי־עולם ובצירוף מעשי אלהים צבאות.

ויהי בכלות לדויד שבעים השנים, אשר נתן לו אדם הראשון משנותיו, והיום יום שבת, ויבוא ציר־המות לקחת את נשמתו של המלך המשורר ולא יכול לו, כי עוד מלא פיו רינון ושבח ואינו פוסק מלהודות לה' על כל חסדיו. שׂיכּל המלאך והחל להניע בענפי אילנות גנו, והקול קול לחשים. הפסיק דויד ויקם לראות מי מתהלך בגן. מיד פרש המות את כנפיו עליו וימת דויד.

יְדִידְיָה

א. הַמֶּלֶּךְ שְׁלֹמֹה

למלך שלמה בן דויד, אשר בו בחר ה' להושיבו על כסא המלוכה, ויגלה לו צפוני סודות ויחנכהו בחכמה, בינה ודעת, וישפוך עליו הוד והדר וחן וחסד על פניו, היו הרבה שמות, כרוב המתנות אשר בידו וכרוב האור היוצא ממנו ומחכמתו.

ידידיה היו קוראים לו, על שהיה ידיד־יה, והיה אוהב

אותו מלך העולם ה' צבאות שמו; שלמה שמו, כי בימיו שכן יהודה וישראל לבטח, לא נראה אויב בארצם וירב השלום; גם איתיאל היה שמו, בעבור כי רוח־אלהים בו ובו באה ואתאה חכמת האל; יָקה היו קוראים אותו, על כי היה רב ושליט וכל מלכי ארץ נותנים לו כבוד.

ביד שלמה היו כל המפתחות לשערי חכמה, בינה ודעת; הוא ידע בשיחות חיות ועופות, בדרכי הבהמות ובטבעי העצים והשדות. הוא היה מונה מספר לכוכבים, צופה ויודע בתכונת השמים וכל צבאם, ואין כל נסתר מעיניו. הוא היה מושל משלים, פותר חידות, מפענח נעלמות, ומגלה סודות אין קץ!

ותרב חכמתו של שלמה מחכמת כל בני־קדם ויחכם מאד, וידבר רמות על העצים, אשר ברא האלהים בעולמו למיניהם; וידע מטבעי הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר. ויבואו כל חכמי העמים לשמוע את חכמתו ולתהות על קנקנו, וימצאו כי לא הוגד להם אחת משבע. יפיו אין לשער, לתבונתו אין ערוך. ולא היה כמוהו מלך חכם, נשגב ורב־תבונות, למיום מָלך מֶלך על בני־אדם.

ב. כִּסֵּא הַמֶּלֶךְ

ויעש חירם מלך צור, אשר חכם לבו בכל מלאכת־מחשבת, למלך שלמה כסא רם ונישא, יפה ונעלה. ויעש כסא שן גדול ויצפהו זהב טהור מופז, וישבץ אותו באבני לשם ופטדה, אָחלמה וברקת ובכל מיני אבנים טובות. אולם הכסא, אשר ישפוט בו, והוא אולם המשפט, ספון היה בארז מהקרקע עד התקרה. ושש מעלות לכסא וידות מזה ומזה על מקום המושב, ושנים־עשר אריות עומדים שם אצל הידות. ולעומתם שנים־עשר נשרי־זהב מעֵבר מזה: אריה לעומת נשר, ונשר לעומת אריה, יד ארי־זהב בימין לעומת כנף נשר־זהב משמאל; וכנף נשר־זהב בשמאל לעומת יד ארי־זהב מימין. עומדים גם שני אריות־זהב על שש המעלות מזה ומזה, על המעלה הראשונה עומד עוד שור־זהב, ולעומתו אריה־זהב; על השנית—זאב־זהב ולעומתו כבש־זהב; על המעלה השלישית עומד נמר־זהב ולעומתו רובץ גמל־זהב; על המעלה הרביעית ידאה נשר־זהב, ולעומתו טווס־זהב; על החמישית חתול־זהב ותרנגול־זהב מזה ומזה; ועל הששית מרחף נץ של זהב ולעומתו יונה של זהב.

וממעל לראש הכסא שתולה מנורת־זהב מקשה, ויוצאים ממנה שבעה קנים מעבר מזה, שעליהם מצוירים היו אבות העולם: אדם, נח, שם, אברהם, יצחק, יעקב ואיוב, ושבעה קנים מעֵבר מזה, חרותים עליהם שבעת החסידים, ואלו הם:

לוי, קהת, עמרם, משה ואהרן, אלדד ומידד. ומתחתית המנורה כד־זהב מלאה שמן־זית ואגן־זהב מלא שמן־זית; ועליהם מצוירים בני אהרן, נדב ואביהוא, ועלי ובניו. וגפני־זהב תחתיהם פורשות צל למלך שלמה.

ושני מושבי־זהב על יד־הכסא, אחד לכוהן הגדול ואחד לסגן הכוהן; וממעל להם קבועים שבעים כסאות למשפט, והמה מושב לשבעים הסנהדרים.

וכשעולה המלך על כסאו וצועד על המעלה הראשונה, שור־הזהב מעלה אותו למעלה השניה, הזאב מוליך אותו למעלה השלישית, הנמר למעלה הרביעית; הנשר למעלה החמישית, וחתול־הזהב למעלה הששית ויושב המלך על מקומו; ובא שוב הנשר הגדול ושׂם כתר־מלכות בראשו. תנין גדול של זהב, שהוא תקוע בכסא, מתגלגל והולך, ויונה יורדת מן העמוד ולוקחת ספר־הברית, אשר בו כתובים כל החוקים והמשפטים ונותנת בידו, והוא היה עמו כל ימי חייו וקרא בו והוסיף חכמה ודעת.

ג. (נוסח אחר)

שלמה המלך המליכהו הקדוש־ברוך־הוא על התחתונים, כשם שמולך הוא על העליונים; וכסא עשה לו בתחתונים כדמות כסאו בעליונים. מה בכסא הכבוד של מעלה דמות ארבע חיות: אדם ואריה, שור ונשר, אף בכסא שלמה דמות אדם ואריה, שור ונשר, וגם בו אופנים וחיות; ובכולם – טהור נגד טמא, השור עומד למול האריה, הצבי מול הדוב, הכבש מול הזאב, היונה מול הנחש.

וברצות שלמה לעלות על כסאו, נוטלו השור ומנהלו לארי, הארי נותנו לאיל, האיל לנמר, הנמר לכבש, הכבש לזאב, הזאב לצבי, הצבי לדוב והדוב ליחמור; ושם ממעלה, מעל המעלות— קתדרה של זהב, כולה משובצת אבנים טובות ומרגליות; וממעל לה מעשה רקיע מעין לבנת הספיר.

ושבעים אלף קתדראות של זהב מסביב לכסא, ששם ישבו כל חכמי ישראל ותלמידיהם, כל הכוהנים והלויים, הנשיאים והשופטים. ושתי קתדראות של זהב ממעל להן, אחת לנתן הנביא ואחת לבת־שבע, אֵם המלך.

ובשבת שלמה על כסאו הביאו לפניו כל דבר קטן וגדול; ובפסקו את הדין, היו האריות והחיות מלחכים כפות רגליו וקוראים ואומרים: המלך שלמה ברוך, דן הוא דין אמת לאמיתו! וענתה רוח־הקודש ואמרה: גם ברוך יהיה! והעומדים והיושבים עונים ואומרים כאחד: תיכון מלכות בית דויד לעולמים!

שְׁלֹמֹה וּמַלְכַּת שְׁבָא

א

וימלוך שלמה בן דויד בן ישי על כל הגויים ועל המדינות, רגם על חיות הארץ ועוף השמים מלך ועל הרמש הרומש על הארץ; וכולם מביאים לו מנחה ושולחים את נשיאיהם אליו לדרוש בשלומו. ויהי היום ויבוקש בין הבאים זיז־שׂדי, הוא תרנגול־הבר, כי הגיעה עתו אז לעמוד לפני המלך, ואינו. ויקצוף המלך עליו ויצו להביא אותו לפניו — ויבוא. וידבר אליו שלמה קשות: למה לא באת לפנַי ביום הפקודה, ואתה ידעת כי בידי למחות את שמך מעל פני האדמה. ויען זיז־שדי ויאמר: חנני, המלך, לא מרוע לב איחרתי לבוא, כי דאיתי במדינות רחוקות לראות, אם יש גוי וממלכה, אשר לא שמעו שמע מלכי, ואבוא אל מדינת קיטור בארץ המזרח, אדמתה זהב והכסף מושלך שם בראש כל חוצות; עצי השדה שתולים שמה מששת ימי בראשית ושותים מים מגן־עדן. ושם גוי עז, כולם גיבורי־חיל, לובשי־קשת, ואשה אחת חכמה מאד מולכת עליהם. אם על המלך טוב, אדאה שנית שמה ואקרא למלכה ההיא, כי תבוא ותשתחוה לפניך. ויאמר המלך אליו:

טוב אשר דיברת. ויצו לסופרים לכתוב איגרת למלכת שבא, ובה כתוב לאמור: “מנאי מלך שלמה, מלך המלכים, יושב על כסא דויד אבי, אשר בו בחר אלהי השמים והארץ ויכרות עמו ברית עולם, והכל הכניע לרגלי. שמעתי ממדינתך וממַשׂכיות ארצך ואומַר לקרוא אותך אלי, למען נדבר יחד על צפונות ארצותינו; ואם מאן תמאני לבוא אלי, אשלח עליך המוני חילותי, ויחריבו את כל אשר לך”.

ויקשרו את המכתב הכתוב עלי גליון בכנף זיז־שדי, ויעף הוא ומחנה רב מחבריו לעיר קיטור, אשר במדינת שבא. ויהי לפנות בוקר אחד, ותצא מלכת־המדינה להשתחוות לשמש, כמשפטה יום יום, והנה חשכו השמים מצל העופות ותירא. עודנה ניצבת, והנה עף אליה תרנגול־הבר, וימסור לידה את האיגרת של המלך שלמה. ויהי בקראה את הדברים הכתובים ותחזק בבגדיה ותקרעם. ותקרא לכל שריה הגדולים וראשי הפרתמים ותאמר: קראו את אשר כתב לי מלך אחד מארץ רחוקה. ויענו כולם קול אחד: אל תשמעי בקול המלך המתיהר הזה, כי אתנו השמש וכל מלכות השמש. ושם חכם אחד חוזה בכוכבים, ויגש הוא אל המלכה ויאמר לה: אל־נא תכעסי עלי, אם אומַר, כי לא כמחשבות שריך מחשבותי; אל־נא תמרו את קולו של המלך הזה, כי בשם אלהיו ידבר, והוא גדול מאלהינו.

ותשמע המלכה לו ותצו להכין אניות חדשות מעצי ברושים ולהטעינן בכל מיני אבנים טובות ומרגליות ולהושיב בהן ילדים לבושי ארגמן ממראה צבע אחד, והמלובשים כולם נולדו בשנה אחת, בחודש אחד, ביום אחד וברגע אחד. ותשלח מלכת־שבא את הטעונה הזאת ירושלימה לקדם את פני המלך שלמה.

ואיגרת מסרה לידם ותכתוב בו את הדברים האלה לאמור:

“מנאי מלכת שבא למלך העברים שלום! את דבריך, אשר שלחת ביד הרצים שלך, קראתי בספר, ואומַר לבוא אליך לנסות אותך בחידות, לראות אם כנים דברי חכמתך”. ויבואו השליחים הרבים מארץ הרחוקה בשערי ירושלים אחרי שבע שנים, ותיהום העיר למראה הבאים. נראים הילדים כשיירת תאומים לחִנם וליפיָם. אחרי ימים באה גם המלכה בעצמה ותשב על גמל ותרכב לפני שער־המלך, ותיפּעם רוחה למראה כל ההוד וההדר אשר נגולו לפניה. וכשמוע המלך שלמה, כי באה אליו המלכה שבא, שלח את בניהו בן יהוידע לקראתה, ופניו מאירים כאור השמש. ותאמר המלכה: זה הוא מלך העברים, וביקשה לרדת מעל הגמל. ויאמר לה בניהו: רק עבד המלך אני. ותאמר לשריה, שבאו עמה: עוד לא ראיתם את האריה, כי־אם רבצוֹ.

יתר הדברים, איך קיבלה המלך בארמון של זכוכית, ואת החידות הקשות, אשר שאלה אותו, ואת פתרונות שלמה, הלא המה כתובים בספרי המשלים והזכרונות אשר לבני־ישראל.

ב

ויהי בעת אשר באו שרי החיות והעופות להשתחוות לפני המלך שלמה, ויפקדו ולא נמצא תרנגול־הבר ביניהם. ויכעס המלך ויאמר: חי כתרי, כי אם לא יבוא הנה ולא יגיד לי טעם נכון על העדרו מפה, כי אז אקרעהו לגזרים ואשליך את נבלתו על הארץ. ויבוא התרנגול וישתטח לרגליו ויאמר: שׂאֵני, אדוני מלכי, לא בעוול ובמעל עשיתי זאת, כי־אם עפתי בארצות־השמים ומצאתי מדינה אחת רחוקה, והיא מדינת שבא, ובה מולכת מלכה אחת חכמה, יושבת על כסא שן ושופטת את עמה, ועבדו בני־עמה את השמש, שיחשבו אותו לאלהים, ולא ידעו מאלהי האמת; אין זאת כי־אם מעשי ידי השטן, אשר התעה אותם מני דרך. ויאמר המלך אל התרנגול: אנסה, אם כנים דבריך. הא לך האיגרת הזאת, החתומה בטבעתי, וּדאֵה לארץ ההיא ומסור אותה למלכה ההיא. ויעש כן וירם את כנפיו ויעף, ויבוא אל ארץ שבא וימסור את האיגרת למלכה ותקרא בו. ותאסוף כל שריה וחורי הארץ ותאמר להם: כזאת וכזאת כתב לי המלך שלמה, מלך העברים, היושב בירושלים, כי אבוא אליו ואכרות עמו ברית שלום, היוָעצו יחד מה לעשות. ויענו אותה השרים לאמור: מלכה גדולה, הן אמנם אנו גיבורי החיל, אבל הממשלה נמסרה לידך ועשי אַתּ כטוב בעיניך. ותצו המלכה להכין אניות רבות ולשים בהן מכל טוב הארץ ותשלחן מנחה למלך ירושלים, וכראות המלך את המתנות הרבות, אשר בידי צירי השבט הרחוק, ענה ואמר: הלהעשירני אחם באים? רב בידי מאשר נתן לי אלהי. וימאן לקחת, ותבוא המלכה בעצמה ירושלימה, ותמצא את המלך שלמה יושב באולם של זכוכית, ותרם שמלתה, בחשבה, כי מים יזולו פה. ויאמר לה המלך: אך זכוכית תקיפני. ותבוא ותשתחוה לפניו ותאמר:

עתה אני מַכּרת אותך ואת גדולת אלהיך.



עוֹד אַגָּדוֹת שְׁלֹמֹה

א. שְׁלֹמֹה וְנַעֲמָה

ושלמה בן דויד התחזק במלכותו וימשול בכל הממלכות מן נהר פרת ועד גבול מצרים. ותרב חכמתו מכל בני־קדם, ויבואו כל העמים לשמוע חכמת־שלמה, וכולם מביאים לו מנחה.

והוא היה שט בכל יום לרקיע, לשמוע רזי־עולם, ולא פחד לבו מכּל, וימלוך על העליונים ועל התחתונים.

ויהי כאשר רם לבבו, ויגבר עליו מלך־השדים ויקחהו מעל כסאו וישאהו מהלך ארבּע מאות פרסה הרחק מעיר ממלכת ישראל. ושם לא ידע איש את שלמה, שׂמלתו בלתה עליו; ויהי סובב מעיר לעיר במקלו ובתרמילו, והיה כי ירעב ויבקש לחם.

ותשאנה אותו רגליו לארץ עמון וישב שם בעיר־המלך, ויקחהו מלצר־המלך ושר־הטבחים לעבד לו, וישרת אותו, ויעש את מלאכתו באמונה. ומאותו יום שבּא שלמה אל המלצר, שלח ה' את הברכה וינעמו התבשילים והמטעמים לחך־המלך, יתר מאשר עד כה. ויפּלא הדבר בעיני המלך, וישלח ויקרא לשרו ויבקש מאתו להגיד לו את סיבת הדבר. ויען השר ויאמר:

אדוני המלך יחיה, איש זר מעם זר בא אלי ומידו הברכה. וישמור המלד את הדבר בלבו.

ולמלך בני־עמון בת יחידה, ושמה נעמה, והיא יפה עד מאד ואין כמוה בכל הארץ. ותרא הנערה פעם את עבד המלצר, והוא יפה־תואר ופניו מפיקים עצב, ותחמוד יפיו בלבה. ותבוא ותאמר לאביה: תנה לי את האיש הזה לאיש, ואם לא מתה אנכי.

ויחר הדבר למלך בני־עמון לתת את בתו לנכרי; ויאמר לה : אם גם ישרים מעשי האיש הזה, אבל עני הוא, ובידו אין כּל, ואיך אתן אותך, בת־מלכים, לו לאשה, ולי גם אין בן, ובמותי הן תירשי אַתּ את כסאי. וידבר על לבה; ותמאן לשמוע בקולו ותבך כל היום.

לא אבה המלך לשלוח יד בבתו ובאהובה, ויגרשם יחד אל המדבר ויאמר: יכלו ויאבדו שם שניהם, ועיני לא תראינה לא באהבתם ולא במיתתם.

וימן להם ה' במדבר מזון ומחיה. ויזכור לשלמה את חסדי אביו וישב אותו לכסא מלכותו; ויבוא ירושלימה ויחוג חג נישואיו את נעמה ברוב פאר והדר. ותלד לו בעיר ציון את רחבעם. ויאמר שלמה: הוא אך הוא יירש את כסאי אחרי. ויהי הדבר כן. ויהי במותו וימלוך רחבעם תחתיו, הוא רחבעם שבימיו נחצו יהודה וישראל.

ב. מַעֲשֵׂה הַנְּמָלָה

וימלך ה' אלהים את שלמה המלך על כל הגויים והלשונות, על כל ארצות תבל ועל כל נפש חיה ממעל ומתחת. ויהיו לו ארבעה שרים ראשיים, אשר עמדו לימינו בממשלתו הרחבה, הלא הם: אסף בן ברכיה מבני־אדם, רחימט מממלכת השדים והרוחות, שר החיות האריה, ושר העופות הנשר בשמים. ויעש לו שלמה אדרת גדולה ממשי ירוק מעשה ארג זהב, ארכה ששים מיל ורחבה ששים מיל; וישם בה כל מיני מגדים וכל צרכיו, והיה שט בה עם עבדיו והמון משרתיו באויר. בבוקר היה אוכל לחמו בדמשק, ובערב סעד במדי הרחוקה. לפעמים הוא רוכב גם על הנשר בעצמו ובא לתדמור אשר במדבר ביום אחד. לא היה דבר בעולם שלא השיג ואין דבר נסתר ממנו. אז גאה לבו ואמר: מי עוד כמוני ומי גדול ממני בעולם? פעם אחת נח באדרתו על־יד נחל אחד וירא משפחת נמלים רצה לעבודתה, ואחת אומרת לחברתה: מהרו להיכנס למלונכן, למען לא יכַלו בכן חילותיו של שלמה מלך ירושלים. ויחר אף ידידיה ויאמר: מי היא זאת, אשר הזידה לדבּר כן על־אודותי? ותבוא מלכת־הנמלים ותדבר רכות ותאמר: ישא המלך לנו. ויאמר שלמה לה: מה שמך, כי אדע! ותאמר: מחשמה שמי. ויאמר: שאלה לי אליך. ותאמר: לא טוב הדבר, שיהיה השואל למעלה והנשאל למטה. וירימה המלך על ידו וישאלה לאמור: הגידי נא לי, אם אמנם תדעי גדוּלה יותר רבה מגדולתי בעולם? ותען הנמלה ותאמר: לוּ לא הייתי רבה ממך, כי אז לא זימנך מלכו של עולם, שתשאני על כפיך. ויהי הדבר למשל: שלמה המלך חכם מכל אדם, ומימיו לא ניצחתהו אלא הבריה היותר קטנה בממלכת החי.

ג. הַהֵיכָל הַסָּגוּר

פעם אחת הלך שלמה המלך ומתי־סודו לטייל בסביבות ירושלים, ועמו גם שרו אסף בן ברכיה, גם שר־השדים, וישאם הרוח לארץ רחוקה, רחוקה מאד. והנה טרקלין אחד נפלא לפניהם, והוא כולו זהב, עמודיו זהב, גגו זהב וגדרו זהב. ויאמרו לבוא לתוכו, ולא מצאו כל שער ופתח, גם חלונות אין בו, והוא כמו אילם עומד בכל הככר ההיא, אין יוצא ממנו ואין בא. ויעל שר־השדים לראש המגדל, וימצא שם נשר זקן לימים, ויקרא אותו למלך, ויבוא ויתן שלום למלכו ויאמר לו המלך: מה שמך? ויאמר: אלינאד שמי. ויאמר לו: בן כמה שנים אתה? ויען ויאמר: בן ת"ש שנה אנכי. ויאמר לו המלך:

התדע מבוא לטרקלין הזה? ויען ויאמר: חי נפשי, כי לא ידעתי, אבל יש לי אח גדול ממני מאתים שנה, אולי ידע הוא. ויצו המלך להשיבו למקומו ולהביא את אחיו. ויבוא גם זה ושמו אלעוף ויאמר שירות ותשבחות למלך. אמר לו שלמה: הידעת מבוא לטרקלין זה? ויען ויאמר גם הוא: לא ידעתי מזה, אבל יש לי רֵע ישיש, והוא זקן ממני ת' שנה, אולי אתו צפון דבר. ויביאו את השלישי, אליתעמר שמו, והוא בן אלף וש' שנה ועיניו כבדו מזוֹקן, ויאמר: יחי המלך! וישאלהו שלמה: הגד־נא, התדע מבוא לטרקלין סגור זה? ויאמר: חי נפשי, כי לא אדע, ומימי לא ראיתי איש בא אליו; אבל זקני סיפר לי, כי בימי עלומיו היו באים שמה בפתח מערה, רחוקה חצי מיל מלפני הטרקלין. ויצו המלך שלמה ויחפרו במקום אשר סימן הנשר; וימצאו דלת ברזל ישנה־נושנה ועל הדלת חקוקה כתובת ישנה, וינקו את העפר מעל האותיות ולא ידעו ולא הבינו לשון אותה כתובת. ויגש שלמה, שידע כל שבעים לשון, אל הפתח ויקרא את הדברים החרותים האלה: דעו בני־אדם ויושבי חלד, שאנו ישבנו בּטרקלין הזה ימים רבים, וראינו בטובה יותר מכל בן־אדם על פני האדמה; וכשבאו לנו אחר זה שנות רעב, היינו טוחנים מרגליות ללחם, ולא הועילו לנו. כה ירדנו שאולה ואת מעשי ידינו הנחנו לנשרים.

ויצו שלמה להסיר את השער הראשון של נחושת, ועליו כתוב: לא יבוא שום אדם בטרקלין זה, כי־אם נביא או מלך. ולימין השער ארון קטן של זכוכית, ושם צרורים מפתחות הרבה. ויקח שלמה ויפתח את השער של נחושת, ואחריו שער של כסף, ואחרי השער של כסף—שער של זהב; ויפתח אותו שלמה גם הוא ויבוא להיכל גדול בנוי ככיפה, ואבנים טובות מאירות בו. ומן ההיכל בא לשורת חדרים יפים, כל חדר יפה מן השני; ועל הקירות מצוירות תמונות מכל מה שיש בים וביבשה. ובכל חדר כתובת, וכל כתובת מכילה דברי תוכחה ומוסר. בחדר אחד כתוב: בן־אדם, לא ישקר בך הזמן. בשני קרא לאמור: לאט לך, בן־אדם, ואל תמהר במעשיך, קח לך צידה לדרך מבעוד יום, כי אתה לא תישאר חי על האדמה ולא תדע יום מותך. ויהי בבואו לחדר האחרון, וירא והנה מבוא לאולם מפואר; ובצעדו על המפתן, נשא עיניו וירא צלם אדם יושב על כסא שן, ועל חזהו חושן, ועל החושן כתוב:

אל תקרב הלום! ויאמר לגשת אליו, וירעש הצלם, ואש יצאה מנחיריו, ויקרא שלמה את שם־המפורש, ויפול הצלם על פניו, ולא נותרה בו נשמה.

ובמשענת הכסא גם כן שוּרת דברים כתובים, ויקרא בם שלמה: אני שדאר בן עאד מלכתי על אלף אלפי מדינות ורכבתי על אלף אלפי סוסים; והיו תחת ידי אלף אלפי מלכים, והרגזתי במלחמותי אלף אלפי גיבורים, וכטרקלין הזה עוד היו לי למאות ולאלפים, ובהם חדרים ואולמים אין מספר; וכולם לא הועילו לי ביום מותי. יצא שלמה ודרש: הבל הבלים, הכל הבל!

עוֹד אַגָּדוֹת

א. הַתַּכְרִיכִים

ויתחתן שלמה אחר הדברים האלה גם את פרעה מלך מצרים, ויקח את בתו לאשה על נשיו, ויביאה אל עיר דויד אביו ברוב פאר והדר. ויהי ויכּוּח־דברים בין עבדי המלך פרעה ובין עבדי שלמה. הללו אמרו, כי חכם פרעה מכל המלכים אשר בארץ; והללו אמרו: לא כן, שלמה יגדל ממנו.

ויהי כאשר החל שלמה לבנות את בית־האלהים, לא הסתפק בחרשים ובאומנים, אשר נתן לו חירם מלך צור, ושלח גם למצרים, להביא משם חרשי ברזל ונחושת, לעבוד עבודת הקודש בירושלים. ויאסוף פרעה את חרטומיו ויאמר להם: צפו בכוכבים וראו, מי ומי מהאוּמנים בארצי ימותו באותה שנה? כּיונו במזלות ובעתים ונקבו לו בשמות את אלה האומנים, הצפויים אלי מות. ויקבוץ פרעה את אלה וישלחם באניה אל ארץ־יהודה. ויבואו ירושלימה, ויבואו לפני המלך שלמה וישתחוו לו ויאמרו: עבדיך אנו, נכונים אנו לעבודתך. צפה שלמה ברוח־הקודש את אשר עשה לו פרעה; ויצו להכין לכל אוּמן תכריכי־מתים וישיבם במלבושים אלו למצרים. ויצו להגיד לפרעה לאמור: המבלי אין קברים בארצך, כי שלחת לי את מתיך? וידע כל העם, כי גדולה חכמתו עוד מחכמת מצרים.

ב. אַשְׁמְדַאי

ויהי כי ניגשו העושים באבן לבנות את בית־האלהים, ויפקוד שלמה, ויסיעו אבנים גדולות ליסוד הבית. אבל אסור היה להקציען במגירה ובברזל מדבר התורה: לא תניף עליהם ברזל! ויקרא המלך לחכמים וליודעי־העתים ויאמר להם: איך נישר את האבנים ואיך נעשׂן מחוטבות וראויות לבנין, בלי הקצעת אומן, ולא נעבור על חוק. ויענו ויאמרו לו: מלך אדיר, בריה אחת יש מששת ימי בראשית, ושמיר שמה, אין כל דבר קשה יכול לעמוד נגדה, ואם תניחנה על האבן תקוצע; בה השתמש גם בצלאל חכם־החרשים, בעשותו במלאכת המשכן; בצפרניה עשה קוים על האבנים, הניחה עליהן ונתבקעו מאליהן. וישאל שלמה באורים־ותומים: איה מקום השמיר עתה ואיפה מצא לו מעון? השיבו לו: אשמדאי מלך השדים שומר עליו באחד מהרי־החושך. ויקרא המלך את בניהו בן יהוידע עבדו הנאמן, ויתן לו שלשלת של ברזל, ששם המפורש חקוק עליה, ויאמר לו: לך והבא לי את מלך־השדים. ויקם בניהו וילך במצוַת מלכו עד סמוך להרי־חושך; וירא שם אילן גבוה, ויעל עליו, לראות את אשר מסביב. וישא את עיניו וירא והנה ענק גדול הוזה שוכב, לו שני גבין ושתי שדראות, קרן במצחו ומנחיריו תצא אש, ויאמר בנפשו: זה הוא אדון הרוחות! וישלך עליו את השלשלת ויסובב ראשו בה ויאסרהו. וייקץ הענק ויתעורר וינסה לנתק את הטבעות השלובות על צוארו ולא יכול; וירקע ברגליו ויתגעש, ותיהום הארץ. ויתחזק בניהו בשם ה' ובשם מלכו ויוביל את השבוי לארץ־יהודה. כל תחבולות האשמדאי, להימלט ולהתגבר על מנהלו, לא הועילו לו, וירא ויאמר: יש בני־אדם, שעוד שׂגבה ידם ממני, ואני לא ידעתי. ויפגשהו בדרך עיור אחד תועה ואיש אחד שותה שיכּוֹר, וירם אשמדאי ברגלו את הכושל ואת פני העיור הטה אל המסילה הישרה. ויבואו במלון אחד, ושם חגגו משׂושׂ חתן וכלה, ויאָנח השד. וילכו הלאה ויראו בן־אדם עושה לו נעלים חזקות מעור אחד, למען תשתמרנה שבע שנים, ויצחק אשמדאי עליו. וישאלהו בביהו לפשר הדברים האלה, ויאמר אשמדאי: העיור שפגשנו, צדיק גמור היה, והשיכור שראינו, היה רשע גמור, ואמרתי יהיה צדיק כרשע. במקום המשתה צפיתי וראיתי, כי החתן ימות אחר שלושים יום, ואנוד לו כרגע. לבעל־המנעלים הזה צחקתי, יען כי אדע, כי חיה יחיה אך שבעה ימים. ויתפלא בניהו על חכמתו ויאמר: חכם הוא גם להרע גם להיטיב.

כה באו לירושלים. ויובא אשמדאי אחר שלושת ימים לפני שלמה. ויתאונן לפניו שר־השדים ויאמר לו: אני מלך ואתה מלך, למה הרגזתני להעלות אותי ממקומי, וכבר לך ארצות ובעלי־ברית למדי. ויען שלמה אותו: איני מבקש ממך אלא זאת, כי תמסור לי את הבריה הקטנה שמיר, אשר היא ברשותך. ענהו אשמדאי ואמר: איני אדון עוד לשמיר, כי מסרתיו לשר של ים. קראו לשר של ים, ויאמר: גם בידי כבר אינו, עוף אחד יש ודוכיפת שמו, והוא ישמור עתה עליו. ביקשו את הדוכיפת ומצאו אותה מקננת על גבעה אחת, שמטוה ממקומה ואמנם—השמיר מונח שם. לקחוהו ממקומו ושמו אותו על גבי האבנים הגדולות, והוא מבקע אותן ומשכלל אותן לבנין; על כן נאמר: כל כלי ברזל לא נשמע בּבּית בהיבנותו.

וירא אשמדאי את גדולת המלך שלמה ותפארת מלכותו, ויתקנא בו ויאמר להחליף מלכותו בהרי־חושך במלכות ירושלים. ויקסום — התלבש בתבנית המלך, ישב על כסאו, והביא את שלמה בקפיצה אחת ד' מאות פרסה הרחק מעיר הבירה. והיה המלך שלמה הולך בבלואי בגדים, מחזיר על הפתחים וצועק: אני שלמה! אני שלמה! ויחשבוהו לשוטה. ואשמדאי מלך תחתיו. דיבר בלשונו, השתמש במנהגיו, וגם ידע לדון בחכמה ובדעת כמוהו. וגם ראשי הסנהדרין, שחכמתם עולה על כּל, לא הכירו בו ולא הבדילו בין הטהור ובין הטמא.

ויהי כי קצרה רוח שלמה מעניוֹ וממרודו ויתכווץ לבו ויאמר:

מלך העולם! זה לא כביר מלכתי על ארץ רבה וגדולה, לא היה קץ לאוצרותי, והכסף היה נחשב בארצי כאבנים; ועתה אין בידי כל, צפוי אני לחסדי אדם וללחמם, ואני רק על מקלי אמלוך. מיד זכר לו ה' את חסדי דויד אביו, גירש את אשמדאי להרי־חושך ואת שלמה הושיב על כסאו כמקדם. אז ידע שלמה חליפות החיים וחזיונם ויחבר ברוב השׂכּל את הספר משלי שלמה.

מַעֲשִׂיּוֹת

(מימי שאול, דויד ושלמה)

א

בימי שאול מלך ישראל חי איש עשיר זקן ושׂבע־ימים, ולו אשה יפה ונאה ביותר, לקחה את הלבבות בחִנה. ויהי כי מת בעלה והניח לה כל עשרו ורוב אוצרותיו, ותירא מפני שר־העיר, אשר נתן עיניו בה, פן יקחנה בתוקף־יד, כדרך הימים ההם. מה עשתה? לקחה את כל הכסף והזהב אשר בביתה, שׂמה אותם חלק חלק בכדים גדולים, ועליהם נתנה דבש חי ומתוק, והפקידה אותם ביד אחי־בעלה, אשר התרועע עמו תמיד, ותחשבהו לאיש ישר ונאמן־רוח. ויהי כאשר מסרה את הפקדונות היקרים בידי בן ארצה, התגנבה ותברח מפני השר אל מחוץ למדינה. ותשב בארץ הרחוקה ההיא ימים רבים.

אחרי צאת האשה היפה מארץ העברים, השיא אותו שומר את בתו לאיש, ויהי בהכינו צרכי־הסעודה ויחסר דבש לאורחים. וילך אל האוצר, מעל בפקדון אשר בידו וישאב מן הכדים את הדבש. ויהי בקחתו את הדבש מן הכלים, התנוצץ פתאום הזהב בתחתיתם, ויושיט את ידו והנה על קרקע הכדים מונחות מטבעות זהב וכסף הרבה. מה עשה? מיד הריק כל הכדים, שם את הזהב בכליו, ואותם מילא אחרי־כן דבש עד גדותם כבראשונה; ולא נודע, כי גנב את אשר היה ספון בהם.

לימים מת אותו שר, ותשמע האשה בגולה את דבר מותו, ותמהר לשוב לארצה ומולדתה. ותבוא לארץ יהודה ותשב לעירה, ותמהר אל האיש, אשר הפקידה בידו את כדי הדבש; והוא גם מסרם ונתנם לה אחד אחד, באין נגרע. ותקח האשה את הכדים ותביא אותם לביתה; ויהי בפתחה אותם ולקחה את הדבש מתוכם, הציצה והנה הם ריקים מכסף וזהב, וכל אוצרה הרב נגזול נגזל מתוכם. ותתן את קולה בבכי, ותלך הלוך וצעוק לשופט העיר, ותספר לו את הדברים, אשר קרו אותה. ויאמר השופט אליה: בתי, היש לך עדים, כי כנים דבריך? ותאמר: לא, אדוני. ויאמר לה: מה אעשה לך בלא עדים; לכי אל שאול מלכנו, אולי הוא ידין דינך, ויוציא כאור משפטך. ותקם הנגזלה ותבוא לחצר־המלך ותעמוד לפני נשיא־ישראל, ותספר לו את אשר קרה אותה, ואיך נגזלו מאתה כל מחמדי בעלה. ענה הנשיא ואמר: לכי, בתי, אל הסנהדרין, אשר בבית־אל, והם יורוך את המעשה אשר תעשי. קמה והלכה לפני שבעים הזקנים ונשואי־הפנים ותדבר באזניהם ככל הדברים אשר דיברה באזני שאול והשופט. ויאמר לה ראש הסנהדרין:

כן דבריך, פלונית בת פלוני, כי נשמע, אבל מי ילמדנו ומי לידנו יתקע, כי אמנם כנים דבריך ותשימי זהב וכסף בכדי הדבש? העידי עדים ונאמין לך. ענתה האשה בתום: אין לי עדים בדבר, ואני אמנם עשיתי הכל בערמה, מפני פחד השר עלי. ויקומו ראשי הסנהדרין ויענו את האשה דבר: מה נעשה לך, ואין לנו רשות לדון דינים שבלב. אך על־פי עדים יקום דבר. ותצא האשה בפחי־נפש מבית הסנהדרין, והיא עזובה ואין איש מושיע לה.

ויהי בשובה אל ביתה, והיא הולכת הלוך ובכה, ותרא נער קטן אחד מצחק את הנערים, והוא אדמוני ויפה־תואר. והוא היה דויד, שהיה אחר־כך למלך ישראל, וימצא הנער חן בעיניה, ותפנה אליו ותאמר: בני אהובי, כך וכך קרה לי בארץ נחלתנו, ואין מי שיוציא את משפטי בדין. נכמרו רחמי דויד עליה, ויאמר לה: אם עליך טוב, שובי אל חצר המלך ואמרי לו: הבן הקטן של פלוני בן פלוני רוצה להוציא משפט. ותשב האשה אל המלך שאול, ותאמר אליו: שא נא לאמתך, כי אבוא לפני אדוני עוד הפעם, גם הסנהדרין לא ידעו להוציא גזל מיד עושקו; אבל נער אחד פלאי פגשתי בדרך, והוא שלחני אליך לאמור, שהוא יודע פתרון הדין הזה. ויאמר שאול:

יבוא הנער לפני, וימהרו עבדיו ויביאו את דויד לפני שאול.

ויבוא וישתחוה לפני המלך אפים ארצה. ויאמר אליו שאול:

שמעתי אותך מתפאר לדעת מבוא לדברי האשה, ואתה למדני את תורתך ואדע. ויבז לו בלבו. ויען הנער ויאמר למלך: אם תתן לי, אדוני ומלכי, רשות לדבר, אבטח בקוני, כי אז אדע מה לעשות בדינה, ויאמר שאול: לך עמה והוֹצא כאור משפטה! הלך הנער דויד עם האשה, ויצו אותה לקחת את כדי הדבש עמה. באו יחד עם הכדים לפני השומר, ויאמר הנער אל האיש:

הכר נא את הכלים האלה, האם אלה היו בידך מידי האשה? ויאמד האיש לתומו: כן, אלה היו בידי. לקח דויד את הכדים וישברם לפני קהל, וימצאו בשברי הכלים עוד הרבה זהובים, שנדבקו אל הצלעות, ולא ידע האיש מהם. מיד אמר דויד לשומר: מהר לך והשב לָאשה כל אשר הפקידה בידך, כי אתה גנבת משלה ותשם באוצרותיך. ויחפשו בחורין ובסדקין של ביתו וימָצא כל הזהב וכל הכסף, אשר לקח מיד האשה, ולא חסר אף מאומה. ויהי כאשר שמעו ישראל ומלכם שאול את אשר עשה דויד, ויתמהו מאד על חכמתו הרבה ו“ידעו שרוח־הקודש בו”.

ב

ויהי באחרית הימים וידבקו פלשתים את שאול ואת בניו ויך האויב את מחנהו ואת ביתו, וגם הוא נפל על חרבו, חרב גיבורים, וימלוך דויד אחריו על יהודה ועל ישראל.

ובימים ההם היה בארץ בנימין איש עשיר גדול מאד, והיו לו עבדים ושפחות ונכסים רבים, וירב עשרו מעושר המלך. ויהי לאיש ההוא בן יחיד, אשר אהבו ויחנך את ידו במסחר ובקנין, וימלא ספינה מטוב הארץ, וישלחהו לארץ אפריקה, לסחור בה. וארץ אפריקה היא ארץ גדולה מאד ורחבת־ידים ונעצר שם בן־העברים שנים רבות ויתאחז בה. וימת האב העשיר ולא זכה לראות עוד פני בנו. ויהי לפני מותו, ויקרא את עבדו הנאמן ויצווהו על ביתו ועל נחלתו ויאמר לו: בשוב בני, אשר אהבתיו, מדרכו, ומסרת לו את כל קניני ואת כל ביתי ונחלתי ואת כל האוצרות אשר שמרתי בעבורו, ועבדתו באמונה. וישבע לו העבד על הדבר הזה. ויעצום המצווה את עיניו, ולא ראה עוד בּגזל אשר יבוא אחריו.

והעבד איש רע־מעללים היה, אוהב־בצע ואץ להעשיר. ויהי בראותו, כי מת אדוניו ויורש אין אותו, ויקם ויחזק בכל העושר הרב, התנשא למשול בכל האוצרות, שאר העבדים תּוּכּו לרגליו ואת השפחות כבש לו לפילגשים. הוא אוכל מטוב האדמה, מושך בשרו בכל מיני עדנים וטובל בשמן רגליו. עבד כי ימלוך, אין קץ לגאוַת לבבו ויהירותו!

בימים ההם שב אותו בחור מהארץ הרחוקה, ויסר לעיר אביו, וימצאהו מת, ואיש זר יושב בביתו וכל המפתחות בידו. ויגש אליו ויאמר לו: שׂאני, אדוני, לי כל הנחלה הזאת, אשר לפני, ואני בן הבית. ויגער בו העבד ויגרשהו בכעס ובחימה. וירב הבן עם החמסן מריבה גדולה, וירעשו כל בני־הרחוב לקול הקטטה.

כיון שראה הבחור, שלא יכול לדון עם מי שתקיף ממנו, נשא רגליו ובא לפני המלך דויד, והוא יושב על כסאו בירושלים, וכל גיבורי ישראל עומדים מימינו ומשמאלו. ויגש לפני דויד וישתחוה ויאמר: המלך לעולם יחיה! פלוני העבד לקח את כל ממונו של אבא, בעת הלכתי מזה, וישם עצמו לבן אבי ואותי נַשל ינשל מעל הנחלה; ואתה הוצא־נא משפט צדק לעבדך כגודל חסדך.

ויאמר המלך אליו: היש לך עדים על הדבר? ויען המתחנן ויאמר: לא, אדוני ומלכי. אמר דויד: אם כן אין לך עלי כלום, כי הן לא אדין בלי עדים. דחפו בשבט אשר בידו, כאשר עשה שאול לפנים. ויצא הבחור הלוך ובכה. ויפגשהו שלמה בן דויד, והוא אז עוד צעיר לימים, ואך זה מעט אשר יצא אל אֶחיו. ויגש שלמה אל הבוכה ויאמר אליו: מה קרה לך כי אדע, הגד דבריך לי ואשמע. ויספר האיש לשלמה את כל אשר קרהו עם עבד אביו, ואיך גם אביו דחה את דינו מאפס עדים. ויאמר שלמה אליו: קום ושוב אל אבי ואמרת אליו: כה אמר בנך שלמה, אשר אהבך, מסור נא את דין האיש הזה בידי ואוציא ויכּנס ביו צלעותיו ויישן בו. ויבוא נשר גדול וישא את שניהם יחדיו בפיו, ויעף למגדל בת־המלך וינח שם את השוכב ויעף שוב לדרכו. הבוקר אור ותעל הנערה הגגה, כמשפטה יום יום, ותרא והנה בחור אחד עומד לנגדה. ותשאל אותו לשמו ולשם אביו ולעמו ומי ומי הביאהו הלום. ענה הנער בתום ויאמר: עברי אנכי, בן להורים עניים גדולים מחוץ לשערי ירושלים; וזה ימים רבים אשר לא אכלתי ולא שתיתי, מכסה אין לבשרי, ואשכב אתמול בלילה בשלד שור, ויבוא נשר ויביאני הנה, ואני לא אדע איך אצא מזה, כי הנה מסביב הים, ומעברה וספינה אין.—ותקח אותו בת־המלך לחדרה, ותרחצהו ותלבישהו, ותאכילהו ותשקהו, והתיפה מאד, ואת דבר בואו לשומריה לא הגידה. גם הם לחדרה לא יבואו, ואך היא יוצאת אליהם פעמַים ביום.

ויהי ברבות הימים, ותכּר הנערה את צדקת לב הבחור ובינתו, כי היה יודע גם בתורת הסופרים וממַשלי המשלים. ותחשק נפשה בו לאהבה אותו ותאמר: טוב לי זה התמים מעשרה בני־מלכים. ותדבר הנערה אליו: אם עליך טוב, וגם כשרה אני לך כאשר כשר אתה לי, קדשני־נא ופרוש את כסותך עלי, כי מי לי בכל רחבי העולם וחצרות אבותי יקר מבלעדיך. ויאמר הבחור: מיום אשר ראיתיך והבטתי בזיוך, לבי ונפשי נתונים לך, ולמה זה תשאלי? אמרה הנערה: אין מקדשין בכל מדינת ירושלים בלי מוהר ומתן וכתובה, ואתה כתוב לי כזאת, והיתה לי למשמרת. מיד הקיז לו הבחור דם וכתב לה בדמו דברי הקיום והברית ויקרא ויאמר: עֵד ה' היום, כי קידשתיך כדת, וגם אתם עדים, מיכאל וגבריאל. וירדו מלאכי מעל אל המגדל ויחתמו שמם עלי גליון, אחד מזה ואחד מזה.



קְרָעִים

א: בְּפֶשַׁע שָׂדֶה

ותהי מלחמה ארוכּה בין בית שאול ובין בית דויד, ודויד הלך וחזק ובית שאול הולכים ודלים, נפלו שאול ויהונתן, אבינדב ומלכישוע על הרי גלבּוֹע, ואת איש־בּושת בן שאול, שהעבירהו אבנר מחנים וימליכהו אל הגלעד ואל האשורי ואל יזרעאל ועל אפרים ועל בנימין, הכו אל החומש רכב ובענה בני רימון הבארתי כחום היום, והוא שוכב בארמונו העזוב את משכב הצהרים, ותעבור המלוכה כולה לדויד ולביתו. עוד נשאר ליהונתן בן שאול, אשר כרת ברית את דויד עוד בחיי אביו, בן נכה־רגלים; בן חמש שנים היה הבן הזה, בבוא השמועה על מות שאול ויהונתן, ותשאהו אומנתו ותנס, ויהי בחפזה לנוס ויפול ויפסח, ושמו מפיבושת.

ויאמר דויד לעשות חסד עם הנער, בישבו על כסאו ושלום לו מסביב. וישלח ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל בלו־דבר, ויהי מאוכלי לחם העצבים על שולחנו תמיד, ואת ציבא, עבד שאול, איש רע מעללים ובלבבו חורש רעה, העמיד למפיבושת, לעבוד לו את שארית האדמה שנשארה לבית־שאוּל לנחלה.

ויהי בברוח דויד מאבשלום בנו וקם בן באביו להסב לו המלוכה ויסב לו כל לבות בני־ישראל, וישׂכל ציבא, ויקח צמד חמורים חבושים ועליהם מאתים לחם ומאה צימוקים ומאה קיץ ונבל יין ויבא אותם מנחה למחנה המלך הבורח, ויגנוב בזה את לב דויד. ויאמר המלך לציבא: ואיה בן אדוניך עתה? ויאמר ציבא: הנה הוא יושב בירושלים, כי אמר: היום ישיבו לי בית־ישראל את ממלכת אבי. ויאמר דויד לציבא:

הנה לך כל אשר למפיבושת. וישתחו ציבא ויאמר: מצאתי חן בעיניך, אדוני המלך. נוכל בן נוכל!

וימת אבשלום בשבטי יואב ונושאי כליו, בעת נאחז ראשו באַלָה ויוּתּן בין השמים ובין הארץ והפּרד אשר תחתיו עבר. והעם, בראותם כי מת משיחם במלחמה, השיבו את דויד, שמילטם מכף פלשתים תמיד, ויבואו ירושלימה.

ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך, ולא עשה רגליו, ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כיבס, למן היום נגרש דויד עד בואו בשלום. ויאמר לו דויד: למה לא הלכת עמי, להיות עמדי בצר? ויאמר מפיבושת: עבדי רימני, וגם ריגל בעבדך אל אדוני המלך; ואדוני המלך כמלאך האלהים כטוב בעיניו יעשה, כי לא היה כל בית־אבי כי־אם אנשי מות לאדוני המלך, ומה יש לי עוד צדקה. ויבך חרש. כה נכנע האחרון מבני שאול, גיבור ישראל, לפני מלך שב אל כסאו, אמר לשבת עליו בנו. ויאמר דויד למפיבושת: למה תדבר עוד דבריך? אתה וציבא תחלקו את השדה. ויאמר מפיבושת: גם את כל ארצי יקח, אחרי אשר בא אדוני המלך בשלום אל ביתו.

ועלו דמעות היורש של בן־שאול לפני כסא־הכבוד ונעשה רעש בעליונים ובתחתונים. ובת־קול יצאה מן השמים וקראה לדויד: איך דיברת אל בן־יהונתן, שהוא וציבא, העבד המושחת, יחלקו את השדה? חי שמי וחי מלכותי, שרחבעם בנך וירבעם האפרתי יחלקו את המלוכה.

כך נקרעה מלכות שבטי ישראל לשנַים.

ב: הַמֶּרֶד

ויאהב המלך שלמה את בת־פרעה ויבנה לה בית מיוחד. ותרב משאת בת־מלך זו מכל המשאות ותקצר על־ידי זה גם עבודת בית־אלהים.

מפתחות הבית היו מונחים תמיד תחת מראשותי המלך, והיה קם בבוקר ומוסרם בעצמו לכוהנים והלויים; והם היו פותחים את הבית והולכים ומקריבים את התמיד של שחרית. ויהי לעת זקנתו, עשו בחדרו כמין פרוכת של זהב, ובה נקבעו כוכבים ומזלות. והיו מאירים כבליל; והיה כאשר השכים בבוקר, חשב כי עוד לא בא היום. כה נתאחר קרבן האל יום יום. וירגנו הכוהנים והלויים באהליהם.

ואז גר בירושלים איש מהר אפרים, ושמו ירבעם בן נבט; והוא גיבור־חיל ופקיד על כל בית־יוסף. וירא כי לב העם אינו נוטה עוד אחרי מלכו, ויתאזר עוז, ויקבוץ אלף איש מבני שבטו וידפוק על דלת בית־המלך, כי ישן, ולא יכלו על ידו לבוא בית־אלהים, ויקרא: עורה, למה תישן ותשבית עבודת בית־אלהינו? ויחר אף שלמה עליו, ויאמר להוריד דמו שאולה, ויברח מפניו ויתחבא מחמת המלך. ונביא יושב בירושלים בעת ההיא, ושמו אחיה השילוני, וידו תיכּון את ירבעם. ויהי כי מת שלמה ויאָסף אל אבותיו, ובנו, אשר ישב על כסאו, לא אבה לשמוע לעצת הזקנים ולהיטיב דרכו, ונקרעו שבטי ישראל מעל יהודה וימליכו עליהם את ירבעם גיבור־החיל, שהיה לשלמה לשטן. ויבּדל אפרים מעל יהודה עד היום הזה!

ג: בֵּית־אֵל

וישׂר יעקב אל מלאך ויוכל, בכה ויתחנן לו, בית־אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, וה' אלהי הצבאות ה' זכרו.

ויהי בבוא מלכות רוב השבטים לירבעם בן נבט, ודבר אלהים היה אל שמעיה החוזה, לדבר אל בית רחבעם בן שלמה ואל בית יהודה ובנימין, כי לא יעלו ולא ילחמו עם אחיהם בני־ישראל, כי מאתו נהיה הדבר, אמר ירבעם בלבו: הנה תשוב הממלכה לבית־דויד, אם יעלה העם הזה כלפנים לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ויביא שמה את מעשרותיו ואת מתנותיו. ויוָעץ ויאמר לחַדש את כבוד בית־אל, ויצב שם במה ואלהים והושיב כוהנים אשר לא מבני לוי. וינהה העם אל בית־אל, להביא שם עולות ושלמים על המזבח; וירבעם גם עשה חג לבני־ישראל בבית־אל בחמישה־עשר יום בחודש השמיני, ויעל בעצמו על המזבח להקטיר. הוא מלך והוא כוהן.

תפשו אלהי ירושלים בבגדו ואמר לו: חזור בך מעבודת העגל, דמות חיה אחת מכסאי, ובו תמר את כבודי? חזור בך, וברית־אחדות בין מלכות יהודה וישראל תקום, ואני ואתה ובן־ישי נטייל יחד בגן־עדן. שאל ירבעם את האלהים: ומי ילך בראש? אני או בן־ישי? אמר אלהים: לבן־ישי הבכורה! השיב ירבעם ואמר: אם אתה רוצה בבכורתו, לא אוכל לשמוע בקולך, כי הן לי ולארצי משפט הבכורה. ולא ענה אותו אלהים דבר ולא הוסיף לדבּר עמו; וגם ירבעם לא שב מדרכו.

ד: צַדִּיק וְרָשָׁע

ירבעם היה איש כביר־הרוח, גדול גם בתורת־הסופרים ובחקר־עולם. “בתורתו לא היה שום דופי”; וכשהלכו הוא ואחיה רבו לשדה, “חידשו דברים, שלא שמעה אוזן מעולם”, ב“מעשה מרכבה” ודברי שדי.

קיטרגו מלאכי־השרת לפני אלהים, באו ואמרו לפניו: ריבון העולמים! אדם שהוא עתיד להעמיד שני עגלים, את האחד בדן ואת האחד בבית־אל, ויזנו בני־ישראל אחריהם להקטיר ולזבוח לפניהם, תחת להקטיר על מזבחך בו בחרת, לו אתה מגלה ספר יצירת עולמך ותראהו חוקי נצח? – השיב אלהים ואמר להם: האם רשע הוא עכשיו או צדיק, והאם מצאתם בכל בית־ישראל מדן ועד באר־שבע חכם־לב ונבון־רוח כמוהו? אמרו לו המלאכים: היום בודאי צדיק הוא, ומי יתן והיה לב שאר עבדיך כלבבו. קם אלהים מכסאו ויאמר להם: דעו לכם יושבי־מעלה, איני דן שום בריה בעולמי אלא לפי שעתה. וילכו המלאכים אחד אחד ויאמרו: יום ליום לא יביע אומר.

אחרים יאמרו, להיפך היה הדבר: ריחו של ירבעם היה עולה לפני אלהים וביקש לסלקו מן העולם ולקחתו אליו בעודנו נער. ניגשו מלאכי־עליון ואמרו לפניו: דיין האמת! אם עכשיו הוא צדיק ומצאת את לבבו נאמן לפניך, כשיגדל ויוסף חכמה ודעת, איך יעבדך אז? אמר להם שדי: לא כאשר תאמרו יהיה עמו. גלוי וידוע לפני, שכאשר אושיבו על כסא המלכות ונתתי בידו עשרת שבטי, יסיר את לבם מאחרי. השיבו המלאכים ואמרו: אדון עליונים ותחתונים, דבר שלפניך גלוי, לנו ולכל באי־עולם מי גלוי? ואם תעשה את הדבר הזה, לקחתו היום ממשפחתו ומבית־אביו, ויאמרו בני־האדם, כי אתה תמית צדיק ואין שכר לאדם למעללו. השיב להם אדונם ומלכם: מאחר שרצונכם שלא ימות, אני מניחו.

ויחי ירבעם וימלוך ויעמד את עגלי־הזהב לעשותם לאלהים, ויחטיא את העם במעלליו; והנה ה“שפע” שבא ממנו בנעוריו, נהפך ל“זוהמה”. ויאמר ה' למלאכיו: האם לא טוב היה, לוּ מת נער בטהרת נפשו, ומטטרון היה לומד עמו. מיד הצדיקו את מחשבת הבורא וקראו ואמרו: צדיק אתה ה'!

מַלְכוּת הַשְּׁבָטִים

א: אֵלִיָּהוּ

שלושה מפתחות ביד אלהים, ואינו מוסרם לשליח מדרי מטה אלא לעתים רחוקות, ואלה הם: מפתח של גשמים, מפתח של חיים ומפתח של תחית המתים.

ויהי כי מלך אחאב בן עמרי בשומרון ויכעס את ה' יותר מכל המלכים אשר היו לפניו, ויקנא אליהו התשבי מתושבי־גלעד את קנאת ה' אלהים צבאות ויעמוד לפני אחאב ויאמר:

חי ה‘, אם יהיה השנים האלה טל ומטר; והיו שמיך על ראשך נחושת, והאדמה אשר תחתיך ברזל, ואָפס כל יבול וזרע בארץ. ויצא מעל פניו ויתחנן לה’ אלהיו: אנא, ה', מסור לי את המפתח של גשמים! ויתן לו את המפתח ויעצרו השמים ויבואו ימי חום גדול; יבשו כל הנחלים ואפסו כל המים, והרעב חזק בישראל, ויצעקו כולם ללחם ולמים.

ואליהו נסתר ימים רבּים בנחל כרית, אשר על פני הירדן, וילך אחר זה לצרפת, אשר בצידון, וישב אצל אשה אלמנה, אשר כילכלה אותו במעט אשר בידה; ותהי הבּרכה בכדה ובצפחתה, ולא יחסר אצלה כל הימים מאומה.

ויחלה בן האשה חלי גדול וימת, והוא יחיד לה. ותאמר אל אליהו: מה לך, איש־אלהים, כי באת אלי להזכיר את עווני. ויקחהו מחיקה ויעלהו לעליתו וישכיבהו על מיטתו ויתפלל לה‘, כי יקים את הילד וישב לו נפשו, וימסור לו גם את המפתח של תחית המתים. ויאמר ה’ אליו: מן שלושה המפתחות אשר בידי כבר לקחת את האחד, והיה אם אתן לך עוד את השני, ונמצא רב בידך, בן־אדם, מאשר בידי. וישב אליהו לה' את מפתח הגשמים ויקח מידו את זה של תחית המתים. ותשב נפש הילד אליו, וישאהו למטה וימסרהו לאמו השׂמחה.

ויבט דרך ים, וירא והנה עב קטנה עולה, והיא הולכת וגדולה, והנה התקדרו השמים בעבים גדולים ויהי גשם גדול וישק את הארץ.

ב: הַפַּר הַמְדַבֵּר

ויהי כי התגושש אלהים צבאות בורא השמים והארץ עם אלהי הבעלים אשר בארץ, ואליהו נביאו קינא את קנאתו וקרא את הקריאה לאלהי האמת, והעם פוסח על שתי הסעיפים, ולא ידעו אם ה' ממעל הוא אלהים באמת, או אך הבעל הוא המנהיג. ויאמר התשבי: אם כה הדבר ואמרתם, גם זה הוא אלהים ועבדנו לו, יתנו לנו מעֵדר המלך שנַים פרים, ויבחרו להם כוהני הבעל ויודעי־דרכיו את הפר האחד ויעקדו אותו ויקריבוהו על מזבחו ואש לא ישימו; ואני, נביא אלהי, אעשה את הפר השני כמוהם ונתתיו על העצים על מזבח ה' ההרוס, ואש לא אשים עליו. ויקראו הכוהנים בשם הבעל ואני אקרא בשם ה'. והיה האלהים אשר יענה באש ויאכל את הקרבן הנקרב כליל, הוא האלהים האמיתי, ולו נכרות ברית, לעבוד אותו, כולנו כאיש אחד. ויען כל העם ויאמרו: טוב הדבר אשר דיבר אליהו.

ויאָספו הכוהנים ובני־העם וכל נשיאי־המטות ושרי־איזבל ויעמידו ברחובות קריה שנַים פרים תאומים, שנולדו מאם אחת וגוּדלו על אבוס אחד כל הימים. אמיצי־כוח היו הפרים, עורם אדמדם, והקרנים מבריקות, כקרני הפר שהקריב אדם הראשון על המזבח. ויטילו על הפרים האחים גורלות, “גורל אחד לשמים ואחד לשם הבעל”; והפר שעלה בגורל אליהו נמשך תיכף ברצון אחריו ויכשכש בזנבו, רק הפר השני, שעלה לבעל, עומד בלי לזוז ממקומו. לשוא אזרו כוח ארבע מאות כוהני־הבעל ואחיהם כוהני האשרה להניע אותו; הוא עומד נעוץ כבמטילי ברזל שקועים בתהום ומביט בזעם. ניגש אליהו אל אותו פר ויאמר לו: הלא הגורל עלה ולמה תמאן ללכת עם הכוהנים האלה? פתח הפר את פיו וידבר את אליהו לעיני כל העם ויאמר: אליהו, אליהו, אני וחברי מרחם אחד יצאנו, במרעה אחד גדלנו ומאבוס אחד אכלנו, חלק כחלק היתה נחלת חיינו כל הימים, אני לא הוספתי עליו והוא לא גרע ממני; והנה היום עלה אחי בחלקו של מקום ושמו של אלהים הגדול יתקדש על ידו, ואני עליתי אך בחלקו של הבעל ואכעיס את בוראי. ויבהל העם בדבּר הפר כדברים האלה. התקרב שוב אליהו אליו ויאמר: פר, פר, אמנם כנים דבריך, בכל־זאת אל תירא ולך עם מושכיך ואל ימצאו משרתים הללו לי עלילה, כי לא נעשה את אשר אמרתי; ואני מבטיחך, כשם ששמו של בורא עולם יתקדש על־ידי אחיך ההולך עמדי, כן גם יתקדש על ידך, כי אלה שלא יענו אותך באש ולא יאכלו את בשרך, הלא על פניהם יכזבו. אמר הפר אל אליהו: כזאת וכזאת תדבר אלי, חי אלהים, שעשה אותי ואת אחי ואת כל הניצבים בזה, שאיני זז מכאן עד שתמסרני אתה בעצמך בידם, אך מידך אבוא אליהם. מיד אחזו אליהו בקרניו וימסרו בידי כוהני־הבעל וכוהני־האשרה גם יחד. וינהום השור ותרעש האדמה לקולו.

ג: אֱלִישָׁע

ואלישע בן שפט היה חורש אדמתו, וירא את אליהו, איש־האלהים, עובר לדרכו, ויעזוב את הבּקר וידבק בו ולא הניחהו עוד וישרתהו. ויהי בהעלות ה' את אליהו בסערה השמים ותנח רוח אליהו על אלישע. ויתלקטו אליו כל בני־הנביאים ויהי להם לראש וישב ביריחו עיר־התמרים.

ויבואו אנשי־העיר אל אלישע ויאמרו אליו: הנה מושב העיר טוב, כאשר תחזינה עיניך, אבל המים רעים ומרים הם וכל איש אשר ישתה מהם ימות. ויאמר להם: התיצבו וראו את ישועת ה‘, ויאמר: קחו לי צלוחית חדשה ושימו בה מלח, ויביאו לו צלוחית מלח; ויגש וישלך את המלח במוצא המים ויאמר: כה אמר ה’, ריפאתי למים האלה, לא יהיה משם עוד מות ומשַכּלת, שתו וחיו. וירפאו המים ויהיו משיבים נפש, ויהיו כמי מרה במדבר, שנמתקו בהשליך בם משה עֵץ. וידעו כל העם, כי גם אלישע איש־אלהים הוא ושה' יפליא על ידו לעשות. בני־אדם ממתיקים את המר במתוק, והאלהים ריפּא את המר במר. מי כמוך באלים!

ד: גֵּחֲזִי

ונעמן, שר צבא מלך ארם, היה איש גדול לפני אדוניו, והוא גיבור־חיל ונשוא־פנים, וילָקה בצרעת וירחץ באמנה ובפרפר, נהרות דמשק, ולא נרפא, ויצר למלך מאד עליו, וישמע הדבר, כי יש נביא בשומרון, רופא־חולים ומפליא לעשות, וישלח אותו מלך ארם עם ספר אל מלך ישראל לאמור: כבוא הספר הזה אליך על יד עבדי נעמן וציוית על הנביא אשר ישרתך לאספו מצרעתו. ויהי כבואו וישלחהו המלך אל אלישע. ויצו עליו אלישע לרחוץ שבע פעמים בירדן, וירד ויטבּול וישב בשרו כבשר נער קטן ויטהר. וישב אל איש־אלהים ויאמר: הנה ידעתי, כי אין אלהים בכל הארץ כאלהי ישראל; ועתה קח נא ברכה מאת עבדך. וימאן אלישע לקחת מאתו, לבל יאמר, כי בשכר הוא עושה מעשהו, ויפּרד מאתו נעמן בשלום.

ולאלישע משרת, ושמו גחזי, והוא איש אוהב כסף, ויצר לו על אדוניו, כי לא לקח מאת נעמן מאומה, וירץ אחריו ויקח מאתו ככרים כסף ושתי חליפות בגדים. ויוָדע הדבר לאלישע ויקללו, כי תבוא עליו צרעת נעמן וידחפהו בשתי ידים.

וירא ה' ולא הוטב בעיניו. “ועל אותו דבר חלה אלישע”.

ה: שָׁלוֹם בֶּן תִּקְוָה

ויהי איש בימי ממלכת ישראל, ושמו שלום בן תקוה, והוא איש מראשי ירושלים ושועיה. והוא היה עושה צדקות והרבה חסד, מפּתו נתן לדל, ואת עניים הלביש, וביותר דאג למים לעוברים ושבים, כדי שלא יאמר אדם, לא אמצא מים די ספוקי. מלבד בארות המים אשר חפר, היה לוקח יום יום חֵמֶת־מים על שכמו, והיה יושב בשער העיר; וכשראה אדם בא מן הדרך, היה משקה אותו ומשיב נפשו, וגם לגמליו השקה. לא היה איש טוב חונן לאדם ולכל בריה יותר ממנו. אף אשתו כשרה היתה ורבה בנשים, הלא היא חוּלדה הנביאה, שהיו באים אליה לשאול בדבר אלהים.

ויהי היום ויחלה שלום את חליו, אשר ימות בו, וימת. ויבואו רבים מישראל לספוד לשלום ולבכותו ולגמול עמו את החסד האחרון. ויהי בנשאם את ארונו, והנה אויב גדול פרץ פתאום מחוץ לשער העיר, ויפחדו מאד, כי לא היה כל כלי־נשק אתם בלוותם את המת, וימהרו ויניחו את ארונו על־יד קבר אלישע הנביא ואיש־המופת.

ותגענה עצמות שלום בעצמות אלישע, ויחי ויקם על רגליו, ויחי עוד רבות בשנים ויולד שלום את חנמאל. ויוסף לעשות צדקה ולהשקות כל צמא בדרך.

ו: חֶסֶד אוֹיֵב

ומלחמה בין בית־יהודה ובין בית־ישראל כל הימים, ריב אחים. וימת יותם בן עוּזיהו, שכבר בימיו החל ה' לשלוח ביהודה את רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו, וימלוך תחתיו אחז בנו ביהודה. בן עשרים שנה היה במלכו, ויעש הרע בעיני ה‘, ויזבח ויקטר לשעירים תחת כל עץ רענן. גם בגיא בן הינום הקטיר ואת בנו העביר באש למולך כתועבות הגויים וירבה לפשוע. ויתנהו ה’ ביד רצין, ויך בו ובעמו מכה רבה. ואחריו בא מלך ישראל ועמו זכרי גיבור אפרים, שלפניו אין עומד. ויצר עליו, ויתץ חומותיו, ויהרוג כל בחוריו, ויזנב את הנחשלים, וישבּו מבני־יהודה אחיהם שבי רב; וגם שלל רב בזזו מהם ויביאו הכל לשומרון עיר הבירה בתרועת נצחון, ויציגו את השביה ואת הביזה לפני השרים ולפני הקהל. ההמון חוגג, ואלופי ירושלים ובני־יהדדה עומדים יחפים ודלים, ואך כותנתם לבשרם ופניהם חפרו, מר להם!

ויקומו אנשים מראשי בני־אפרים ויאמרו אל אנשי־החיל ואל הקהל: האם את בני יהודה וירושלים אחינו ובשרנו, ולפנים גיבורים כמונו, אתם אומרים לכבוש לעבדים ולשפחות לכם? הלא תאשמו לה' אלהיכם! ועתה שמעונו והשיבו ליהודה את השביה אשר שביתם ולא יהיה חרון אף ה' עליכם. ועמהם נביא בדבר הזה ועודד שמו ויקרא להם: רחמו את אחיכם ואל תקשו את לבכם. ותנח רוח־סליחה על כל העם, ויקומו וילבישו מערומי השבויים וינעילום ויאכילום וישקום ויסוּכום. ויקראו להם דרור וינהלום בחמורים לכל כושל, ויביאום יריחו עיר־התמרים אצל אחיהם הנותרים. ויבכו כולם מרוב שמחה. ולא היה כחזון הזה לחנינה ולחסד בין כל המלחמות ושבית־אויב, אשר קרו עד הימים ההם; ועל זה נאמר: הבן יקיר לי אפרים, כי רחם ירחם.

ז: אַחֲרִית־עָם

ויהי בימי מלוך פקח בן רמליהו בישראל בא תגלת־פלאסר מלך אשור לארץ השבטים ויחל לעשות בה שמות, הוא לקח את עיון ואת אבל בית מעכה ואת ינוח ואת קדש ואת חצור ואת הגלעד ואת הגלילה, כל ארץ נפתלי. ויגל את העם היושב בו אשורה. גלות הראשונה החלה וגיבורי יוסף ואפרים הלכו שבי ביד צר וניתקו מעל אדמת הברית.

ויקשור הושע בן אלה קשר על פקח ויכהו וימיתהו וימלוך תחתיו בשארית ישראל; ולא ידע לבסס את הריסת העם ויתנהו ה' ביד שלמנאסר מלך אשור. ויעל שומרון ויצר עליה שלוש שנים, וילכוד את העיר הרעננה הזאת ויגל את ישראל אשורה ויושב אותם בחלח ובחבור, נהר גוזן וערי מדי. ולא קמו מקוננים לשבטי־יה, לתאר בשרד את גלות הגוי החזק הזה וגדול־הלב.

ואלה שמות הנשיאים, אשר הוגלו עם הכוהן הגדול עקביה אשורה, הנשארים משבט אפרים ומשבט מנשה, מבני יוסף הצדיק, אשר אהבו ישראל מכל אחיו. מבני־אפרים: יוסף פמור וחרפיף ושלם וזרונד ועוד; מבני מנשה: סרבה וסר ממשפחת המכירי, בן שרד ממשפחת הגלעדי ועוד. אלה נשיאי שבט־יוסף בימים ההם. ואלה גם חידשו מסורת־האבות על אדמת נכר ויטעו רגשי נוחם ואמון בלב שארית השבטים, בישבם בארץ לא ידעו.

מֵעֵבֶר לַגְּבוּל

א: חִירָם

וחירם מלד צור מלך גדול ועצום, ויהי הכסף בארצו כאבנים; וכל בני־עמו משכילים במלאכת־מחשבת ובמעשה־חרש. ויצא שם ארצו בכל הארצות.

ויגבה לב חירם מאד ויאמר להידמות לעליון, ויקח ארבעה עמודי־ברזל חזקים וגבוהים עד לבלי שיעור ויעמידם בים, ויעש עליהם תקרה ממעל, כעין רקיע מעשה־זכוכית, ובו עשה דמות חמה ולבנה וכוכבים. ויבנה עליו רקיע שני, ועליו עוד שלישי, וסילון של מים מפריש בין הרקיע השני לשלישי. ומעל הרקיע השלישי עשה רקיע רביעי; ועל הרביעי הוסיף את הרקיע החמישי. וישם בו אבנים מתגלגלות כעין רעמים. ויעש גם רקיע ששי, ועליו מעשי זיקים; ועל הרקיע העליון השביעי עשה כסא רם ונישא, ואופנים לו וחיות לו וכרובים לו, שם ישב ואמר: “מי ידמה לי ומי ישוה לי”.

ויאמר ה': אתה אמרת, השמים אשים כסאי, ועתה לארץ תרד. וישליכהו מטה, ויבוא מלך עז ויקח מאתו גם כסאו מתחת.



ב: בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ

ומלך מואב היה נוקד ונתן לישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר. ויהי במות אחאב בן עמרי מלך ישראל ויפשע מואב ולא חפץ להיות עוד למס לישראל. ויתחבר יהורם בן אחאב, שישב על כסאו אחריו, עם יהושפט מלך יהודה ועם מלך אדום ויצורו על מואב, ויסתמו כל מעיין טוב, וגם כל עץ טוב הפילו, שלא כתורה. וירא מישע מלך מואב, כי חזקה ממנו המלחמה, וישלח ויקרא לכל חרטוּמיו ויאמר להם: הגידו־נא לי, במה כוחו של ישראל, עם לא עז, להתגבר עלי בכל פעם? ובמה יתרצה לאלהיו? ויענו החרטומים אותו לאמור:

אב זקן היה להם, ושמו אברהם, ולו בן יחיד אשר אהב ושמו יצחק, ולא חשׂך אותו מה' וילך להקריבו על ההר; וישבע לו ה' לזכור את החסד הזה לבניו כל הימים. ויאמר להם המלך:

אתם תראו, כי אגדל לעשות מאברהם אביהם. ויגש לפני אלהים ויאמר: ריבון העולמים! אברהם אוהבך העלה את בנו על המזבח והקריב איל חליפתו; אבל אני אשחוט לפניך את בני כליל, וכל אשר תאמר לעבדך אעשה. ויקח את בנו בכורו אשר ימלוך תחתיו, ויעלהו עולה על החומה לה'. ונעשה רעש בפמליה של מעלה, ו“אותה שעה ירדו ישראל ממדרגה עליונה למדרגה תחתונה”. אמרו: לולי זכות צדיקי הדור, אז היו בני־ישראל נופלים כולם. ויהי קצף על ישראל ויסעו מעליו.

ג: סַנְחֵרִיב

ויהי בימי חזקיה בן אחז מלך יהודה ויעל סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות ויחריבן. ויכבוש מחוזות רבים ויצר על ירושלים עם מחנה רב וגדול. אורך מחנהו היה ארבע מאות פרסה, רוחב צוארי־סוסיו ארבעים פרסה, מספר כל מחנהו מאתים וששים ריבוא. וישלח מלאכים וינאצו את מלך יהודה ואת אלהי ירושלים. וירא ה' ויתאנף וישלח מלאכו בלילה, ויך במחנהו מאה ושמונים וחמישה אלף וכל גיבור חיל ונגיד נכחדו; וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים, כי היתה בהם יד ה' כבליל מכת בכורות במצרים.

וישב סנחריב בבושת־פנים לארצו, ולא קם בו עוד רוח. ויהי בשובו וימצא קרש אחד מקרשי התיבה, אשר עשה נח בימי המבול, ויאמר: הנה בידי שארית, מאשר הציל אבי־כל את העמים מכליון נצח; אביא את זה בית־מקדשי, ואעש ממנו תבנית, ולפניו אשתחוה; והיה אם יהיה האלהים הזה עמדי, ואשוב לכבוש את אויבי כמקדם, והקרבתי לפניו את שני בנַי ביום אחד והעליתי אותם עולות. ויספר אחד משועריו לבניו את נדרו. הוא בא בית אלהיו להשתחוות, והקרש בידו, ויקומו אלה ויכוהו; וימת בידי יוצאי חלציו ותישבר ממלכתו לרסיסים.

ד: רַעַה תַּחַת טוֹבָה

ולסנחריב מלך אשור היה סופר ומזכיר, ושמו אחיקר, ויהיו לו נכסים רבים ועושר רב, אבל בן לא היה לו, להורישו את עשרו אחריו, אם גם ששים נשים היו לו. ויבן מזבח־קטורת גדול וידור נדר לאלהיו, כי אם יחוננו בבן, אשר יבוא אחריו, יפזר רוב הונו לכוהנים ולבמות; וישמע קול מדבר אליו: בן לא יהיה לך, אך הנה בן נולד לאחותך, ואותו קח לך לבן וגידלתו וקראת את שמו נדן. ויעש אחיקר כן, ויקח אליו את בן־אחותו מערש אמו ויתנהו לשמונה אומנות, וישכיבהו על גז־כבשים ויאכיל אותו דבש וחלב. ויהי בגדלו וילבישהו בגדי שש וארגמן, וישכור לו עבדים לשרתהו תמיד ויחנך אותו כבן־מלכים בכל חכמה ודעת. ויהי כאשר שאלוֹ המלך לאמור: מי זה יהיה לי למזכיר וסופר, בעת תשכב עם אבותיך? כי כבר זקן האיש אחיקר, ענה הוא ויאמר: יחי המלך, הן בן־אחותי אשר אתי ושמו נדן, והוא ימלא את מקומי, כי בחנתי את לבבו ואדע את דרכיו. ונדן כיחש לו, ובאמת לא הלך בדרכיו; ויהי בראותו, כי כבר נס ליחו של אומנו ודודו, ויחל להתנהג בגאוה את העבדים והשפחות, ויכעס על כל דבר קל שעבר עליו; וגם פיזר הרבה ממון ללא צורך, ותתמכר נפשו לתענוגים עם מרעים רעים. ויוכיחהו אחיקר על פניו וידבר אתו קשות. ויחר לנדן הדבר, ויאמר להינקם בדודו בדברי עלילת־חרש, ויך אותו בלשון, כי נתן ידו את בוגדי המלך ומבקש למכור את כל הארץ לאויב. ויקצוף המלך על אחיקר ויגזור מיתה על עבדו הנאמן. אבל לבסוף נתגלה עוון בן־אחותו: אחיקר הצדיק נחלץ מן המיצר, ונדן ירד בעוונו ביגון שאולה.

נָבִיא וָעָם

א: יוֹנָה

ויהי בברוח יונה בן אמיתי מלפני ה' באניה, וימאן ללכת אל נינוה העיר הגדולה, להגיד לבני־המקום פשעם. ויקם נחשול בים ויסער בזעמו. ואת יונה אנשים מכל שבעים לשון, ויחתרו כולם להשיב את האניה אל היבשה ולא יכלו, ויקראו לאלהים אשר הובילו אתם ולא ענו אותם.—ויפילו גורלות בשל מי הרעה, ויפול הגורל על יונה ויודה ויאמר: בשלי הסער, שׂאוני והטילוני אל הים וישתוק. ויעשו האנשים כן ויעמוד הים מזעפו.

ויהי בנפול יונה המימה. וימן ה' דג גדול ויבוא ויבלע אותו, ושם לו במעיו בית, שממונה היה לכך מששת ימי בראשית; ומרגלית אחת תלויה במעים, והיא היתה מאירה ליונה כשמש בצהרים, והיה רואה כל מה שבים וכל מה שבתהומות. אור זרוּע לצדיק! ויראהו הדג ים־סוף, שעברו ישראל בתוכו; הראהו עמודי ארץ ומכוניה, הראהו אבן־שתיה הקבועה בתהומות תחת היכל ה‘. ויאמר לו הדג ליונה: הרי אתה עומד עתה תחת היכל המלך, התפלל לו והרי אתה נענה. ויחל יונה את ה’ ממעי הדגה ויאמר: ה' ממית ומחַיה, החיני והוציאני לאויר העולם ונדרי אשלם. ויאמר ה' לדג: שלח את עבדי חפשי ופלטהו מבטנך. ויפתח הדג את פיו ויקיא את הנביא אל היבשה. ראו המלחים את כל האותות והמופתים, אשר עשה ה' ליונה, עמדו והשליכו את אלהיהם בים, חזרו ליפו, עלו לירושלים ויזבחו זבח לאלהי ישראל.

ב: הַשָּׁבִים

אנשי נינוה היו כותבים כתבי עמל, גוזלים ומרבים חמס ונתעבים הם בכל מיני תיעוב; לא היה רֶשע בעולם, שלא עשו ולא נגואלו בו; וירבו סרה בה', המה ומלכם, המה וחוריהם, ולא ידעו נוחם.

וישלח להם אלהים צבאות את יונה בן אמיתי, לדבר תוכחה באזניהם וליסרם בפיו על חטאותיהם ורוע מעלליהם. ונינוה עיר גדולה ורבּה, מהלך ארבעים יום ארכה ורחבה. והיו בה שנים־עשר שוָקים, ובכל שוק ושוק היו שנים־עשר אלף בני־אדם עוסקים בסחר־הארץ ובכל פרי מעשי העמים. שוב היו בכל שוק ושוק שנים־עשר רחובות, בכל רחוב ורחוב שנים־עשר מבואות, בכל מבוא שנים־עשר חצרות, בכל חצר שנים־עשר בתים, ובכל בית ישבו שנים־עשר גיבורים, ולכל אחד מהם שנים־עשר בנים. והיה יונה מכריז בכל שוק ושוק וקורא בקול גדול: שובו, שובו אל ה' אלהי השמים והארץ, כי אם לא תעשו כדבר הזה, ובעוד ארבעים יום נינוה נהפכת כסדום ועמורה בימי אברהם העברי. ונעשה נס ונשמע קולו בכל שוק ושוק, בכל רחוב ורחוב, בכל בית ובית ובכל חדר וחדר. ויאמר העם: אלהי־אמת קורא לנו על־ידי נביאו, נלכה ונשובה וניטיב מעשינו, כל עוד לא ישפוך חמתו עלינו. גם אסנפר מלך נינוה התעורר לקריאה זו, עמד מכסאו, הסיר הכתר מעל ראשו והניח אפר מקלה על מצחו ונתפלש באפר. צום וימי־תענית לכל בני־העם למגדול ועד קטן! והתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה וישובו מדרכם. בנו לבנים של גזל בפלטין המלך, סתרו הפלטין והחזירו הלבנים לבעליהם. פישפש כל אדם וכל נפש במעשיו. וכי גדלה צרת הרוח “הגביהו יונקי־שדים כלפי מעלה” ואמרו לפני אל הרוחות בבכי ובתחנונים: עשה למען אלה שלא חטאו.

כיון שראה אלהים באנשי נינוה כי שבו אליו, נח מכעסו, ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות להם, עמד מכסא־דין וישב על כסא־רחמים ונתרצה ואמר: סלחתי! ונתמלא כל העולם סליחה ומחילה ויבוא מנוח לבריאה. – –

הַחֲטָאִים

א: עֲבוֹדַת המֹּלֶךְ

במגרשי ירושלים מעמידים על-יד מקדש האל מזבחות לבעל, בונים במות, נוטעים אשרות ועובדים לכל צבא השמים, אשר אמר אלהים: לא תשתחוה להם. מרבים גם החוזים והסגנים להקטיר ולהקריב למולך, אֵל האש, שלו מזבח גדול בתופת ירושלים, אשר מימין להר המשחית, הוא גיא בן הינום.

והמולך הוא עגל נחושת קלל, כמראה העגל אשר אותו עבדו בני-ישראל, בראותם כי בושש משה לרדת מן ההר, ושאותו קראו גם שבטי-ישראל בשם אלהי-ישראל, המוציאם מארץ מצרים.

ופסל העגל עומד על שתי רגליו האחרונות, ושתי רגליו ממעל הוא פושט כידים לפניו, שבע קרנים חלולות יוצאות ממצחו, וגופו הוא כולו חלול. מתחתיתו מסיקים אותו תמיד בעצים, וענן העשן עולה דרך הקרנים למעלה.

ושבעה מזבחות מסביבו, כּוהן כּוהן למזבח, וכולם לבושים אפוד של ארגמן אדום, שריון של זהב נוצץ על ראשיהם. ובאו המקריבים מכל עֵבר; וכל אחד ואחד לפי קרבנו הוא נכנס:

מקריבי העוף יעלו את קרבנם על המזבח הראשון; מביאי הצאן מקריבים על המזבח השני; הכבשים מביאים על המזבח השלישי; העגלים באים על הרביעי; הפרים על החמישי, ומנדבי השוָרים משתמשים במזבח הששי. ומי אשר הביא את בנו קודש לעגל, היו מעמידין אותו לפני המזבח השביעי, ובאים פרחי-כהונה ומגלחין את הנער, ומשליכין את שערו אל האח, רוחצים ומטהרים אותו ומלבישים אותו כתונת-בד. ובאים קרובי הנער ומרימים אותו בידיהם ונושקים אותו ומוסרים אותו בידי אמו; אמו נושקת אותו על פיו ונותנת אותו לאב; והאב נושקו ונותנו שוב לכּוהן הגדול. והתחילו התופים והמצלתים להקיש ולצלצל, והאש בפסל העגל בוערת, עד שידי המולך אדומות. והרים הכוהן את הנער תנופה לאליל והניחו על ידיו הבוערות של העגל. ונותנים הלויים בשיר קולם. המצלתים רועשים והומים, התופים מרעימים; וכל העם העומדים מסביב קוראים בקול: יערב לך! יערב לך! יבוסם לך!

וירא אלהי ישראל בכעס את קרבנם ויאמר: לא אוסיף עוד שאת לעם הזה.

ב: דָּמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה

ועתליה, אם אחזיהו, ראתה כי מת בנה ותקם ותאבד את כל זרע הממלכה ותאמר לעקור כל ניר לבית-דויד. ותקח בימי הדמים האלה יהושבע בת המלך יורם, אחות אחזיהו, את הנער יואש בן אחזיהו ותגנוב אותו מתוך בני המלך המוּמתים ותסתר אותו ואת מינקתו בית ה' שש שנים, ועתליה מולכת על הארץ.

ויקם יהוידע הכוהן ויקשור קשר עם שרי המאות לכרי ולרצים וימיתו את עתליה בחרב בית-המלך; ויוציא את בן-המלך ממחבואו ויתן עליו את הנזר ואת העדות וימליכו אותו וימשחהו, ויכו כף ויקראו: יחי המלך!

ביום הזה כרת גם יהוידע ברית בין ה' ובין המלך ובין העם, להיות לעם לה' ולשמור את חוקי תורתו ולפקוד אך את ביתו. וישב יואש על כסא המלכים, והעיר שקטה מחמס.

ויחדש יהוידע את דברי הברית; ויתנו קול ביהודה ובירושלים להביא לה' משאת משה עבד האלהים על ישראל במדבר. ויעש העם כן ותהי המשאת רבה, ויעמידו את בית-האלהים על מתכּוּנתו; ויהיו מעלים עולות בבית ה' תמיד כל ימי יהוידע. ויהי במות יהוידע מחַדש דברי הברית, קמו השרים והחורים ועמם כל בני-העם לעזוב משכן האלהים והכרובים. וילכו ויעבדו את האשרים ואת העצבים. ורוח אלהים לבשה את זכריה בן יהוידע ויעמוד מעל לעם ויקרא: כה אמר אֵל-הברית, למה אתם עוזבים את תורתו ואת ביתו ואתם הולכים להשתחוות לאלילים, שלא יגינו עליכם. כה עמד והוכיחם יום ויום, ויהי להם למזכיר חטא. ויראו השרים, כי אינו שומע להם לחדול מדבריו לחלל את קדשם, ויקומו נגדו וירגמוהו אבן במצוַת המלך בחצר בית ה‘. הוא מת ומוציא את נשמתו ויקרא בקול גדול: ירא ה’ וידרוש את דמי מידכם!

והיה דם הנביא על רצפת העזרה רותח ותוסס כל הימים מבלי מנוח, ויהי לחטאת עם יהודה עד ימי נבוזראדן.

ג: מוֹת נָבִיא אַחֵר

וימלוך חזקיה בן אחז ביהודה ויחזק את בדק הבית ובדקי בית-ישראל. ויעמד ה' לימינו את החוזה ישעיהו בן אמוץ, ויטף רמות לכל השבטים והמשפחות, ויזכך את לבם ויאמץ את כוחם וינצחו גם את אשור, שאסף את כל ממלכות הארץ כאסוף ביצים עזובות. ולא היה כנצחון הזה מיום היות ישראל לגוי.

ויחלה חזקיה ויאָסף אל אבותיו וימלוך מנשה בנו תחתיו, ושם אמו חפצי בה. ויסר מנשה מדרך אביו וירבה לעשות הרע בעיני ה', וגם דם נקי שפך, ותימלא ירושלים חטא ועוון מפה לפה. ויקם נגדו ישעיהו הנביא, ויוכיח אותו ואת עבדיו קשה; וידבר אתו משפטים בשער, ויאמרו יועצי המלך הרעים:

אין שוֹוה למלך להניחו בחיים; ואם יוסיף דבּר ויוכח אותנו על מעשינו, יקשור העם נגדנו קשר וברעה אנו. ויבקש מנשה תואנה להמיתו, וימצא עלילה עליו וישפטהו. ראה ישעיה שלא ימלט מידו, נקב את שם-המפורש ונבלע בארז. ויגידו למנשה; וישלח עבדים ויצו לנסר את הארז במגירה. ויהי בהגיע המַשׂור לפיו של החוזה ותצא נפשו וימת.

ולא אבה ה' סלוח, וישפוך חמתו על עמו.

מֵהַחֻרְבָּן

א: נְּבוּכַדְנֶצַּר

עלה אריה מסבכו ומשחית גויים נסע יצא ממקומו, לשים ארץ יהודה לשַמה. נבוּכדנצר מלך בבל היה; וגם הוא רוכב על ארי, תּנין קשור בראשו לאימה ולפחד, וַתפּוֹל חיתתו על כל הגויים ועל כל הלשונות. גם חית השדה ניתּן לו לעבדו; ובכל ימי מלכותו “לא נמצא שחוק בפי כל בריה”. מי יעמוד נגד מלך עריץ זה, שהיה שבט אף ה'!

ויעל על ירושלים עיר-האלהים ועתה דמים מלאה בחטאת כוהניה ומלכיה. ויהי לו יהויקים, נצר מבית-דויד, עבד שלוש שנים, וישב וימרוד בו בנבוּכדנצר, ולא ידע כי צפוי הוא ועמו לידי כליון. לשוא ניבאו הנביאים, לחינם דיברו חוזי-יה קשות, אין שומע להם ביהודה, אין זוכר בין שארית השבטים את דברי הברית.

ובאו גדודי כשדים וגדודי ארם וגדודי מואב וגדודי בני-עמון ויבואו ביהודה להאבידה, כדבר ה' אשר דיבּר להשחית בחמתו כל אלה. אז “נחתם גזר דינם של ישראל”, נחתם בטבעת מלכו של עולם.

ב: אַחֲרִית מְלָכִים

וימת יהויקים בחרב נבוכדנצר ויקבר קבורת חמור, כדבר החוזה; וגולגלתו עוד “חזרה וביצבצה” דורות רבים. וימלוך יהויכין תחתיו, וצל המות מרחף בכל חוצות ירושלים; ויעש גם יהויכין הרע בעיני ה‘, ולא ראה בלהות אלהים באות. ויגל נבוכדנצר אותו מבית מלכותו בבלה, ואת אֵם המלך ואת נשי המלך ואת כל אילי הארץ; וימלך בירושלים השפלה את מַתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיה. וימרוד גם הוא במלך בבל כאחיו ובני-אביו; ומיד ה’ היתה זאת למַהר להביא את הרעה על עם ירושלים ועל יהודה, אשר זנחו את דרכיו וילכו אחרי העצבים. ויעל נבוכדבצר על מחלל-השבועה ויתפשו חי, אותו ואת בניו; וידבר אתו משפט. ויאמר צדקיהו: אמנם חטאתי. אבל הרגני-נא ראשונה ואַל אראה במות בנַי; ובניו אומרים: הרוג אותנו תחילה ולא נראה בדם אבינו. ויצו נבוכדנצר לשחוט את הבנים בפני אביהם; ואחר זה עיור את עיני צדקיהו ויאסרהו בנחושתים ויביאהו בבלה.

ג: הַנְּפוֹצִים

ויקם מלך אחד בין מלכי פרס, הוא נבוכדנצר הגדול, ויכבוש את כל העולם ויעש את כל יושבי הארץ לו לעבדים. הוא הסיר את הממלכה גם מכל מלכי כנען ויצר עליהם מכל עבר. ויוָעצו עם מלך ירושלים ויבואו בברית יחד לקבל עליהם את עול נבוכדנצר, למען לא יכחידם. ויעשו כן. שתים-עשרה שנה עבדו את נבוכדנצר ובשלוש-עשרה שנה מרדו בו. ויחר אף נבוכדנצר עליהם, ויקם בשנת ארבע-עשרה ויעל בחיל גדול על כנען ויפוצץ את שארית הממלכות. ויעל על ירושלים וילכוד את העיר ויפּל בה חללים חללים. ויתפוש גם את המלך ויעוור את עיניו ויביאהו בית-שאן; וישרוף נבוכדנצר את כל בתי-המלכות ובתי-העבודה והמקדשים, אשר בנה שלמה בן דויד, ויעש את העיר תל עולם.

ועל הנשארים יושבי הארץ הכביד המלך הכובש את עולו:

הביא רבים מיושבי ארץ פרס ויושיבם בארץ הזאת במקום מושב בני-ישראל; ואת בני-השבטים הוליך גולה ויפזרם בכל קצוי ארץ “מן המזרח ועד המערב”. וכה נתקיימו דברי התוכחה שבתורה: והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ.



ד: אֲבוּקָה בֶּן גַּבְיָתִי

ויהי בעת עלה מלך בבל, שבט אף ה‘, הוא וכל חילו, וַיחַן על ירושלים ויצר עליה, ויתאזר אבוקה בן גבייתי, והוא איש גיבור-חיל, וידיו כמטילי ברזל, ויעל על החומה, ויעמוד אחד נגד רבבה. וכשהמטירו הכשדים באבנים לנתוץ החומה, היה מקבלן בידיו וברגליו ומשליכן על בני-החיל ומפוצץ את ראשם. בכל יום ויום היו שוחטים לו פר, והוא אוכל ושׂבֵעַ, עולה לראש החומה לעמוד נגד האויב העצום. וכשגרם העוון, נשבה בו הרוח, ונפל מעל החומה, ותיבּקע כרסו וימת. וירא העם, כי מת גיבורם, ויפג לבם ולא יספו עוד עמוד. ויתצו הכשדים חומות ירושלים ויבואו בעיר ויעשו בה טבח רב. ראה ה’ והביטה!

ה: בָּרָעָב וּבָאֵשׁ

ותבוא העיר ירושלים במצור; ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ. בנות ציון המעוּנגות, שלא יצאו מפתח ביתן, היו סובבות בשוָקים לבקש אוכל ולא מצאו. קשה היתה מכת הרעב, והמבקשות היו אוחזות זו בזו מכשלון-כּוח, ואין מזון ואין מחיה, גם אם תחפשו במטמונים. מפני חולשת הרעב “היו מגפפות את העמודים ומתות בראש כל חוצות”. אין מנוס ואין מפלט. העיר הזוללה גָועה ברעב.

ומלאכי זעם מענישים בשצף קצף את ההולכים תּוהו באשמת נביאי-השקר וכוהני-האליל, נותנים רגליהם על חומות העיר ופורצים אותן, קיר נופל אחרי קיר ואבן תינתק מאבן. ויבואו השונאים והאויבים ויקבעו בימה שלהם בהר הבית. עם נוגש דן להרג ולשרפה את עם-ברית ומחללי-הברית; והמלאכים המנתצים לוקחים לפידי-אש בידיהם לשרוף את היכל ה'. ויעל הלהב ויאדם את כל שמי ירושלים.

וכשראו הכוהנים והלויים מן השרידים, שידם לא היתה במעל, כי בית ה' היה למאכולת, קפצו כולם עם כינוריהם וחצוצרותיהם לתוך האש וישׂרפו. ובתולות המקדש, שהיו אורגות בפרוכת ובכל בגדי הכוהנים, קפצו אחריהם, כדי שלא תפּולנה בידי האויבים. גופות שרופים ונשמות פורחות באויר. לא היו כקרבנות האלה גם בימי עמוד המזבח על תלו. ואין מרחם ואין עונה בגווע עם.

אומרים: שמונים אלף פרחי כהונה קפצו להם ל“תוך קלתותים של בית המקדש”; ומכולם לא נשתייר אלא יהושע בן יהוצדק הכוהן הגדול, ועליו נאמר: הלא זה אוד מוצל מאש…

ו: בָּנַי יְצָאוּנִי

ויהי בהישרף בית-מקדש האל, ונהרגו בניו, וספו ותמו כוהניו וידידיו, ישב הקדוש-ברוך-הוא, בּוכה וקונן במר נפשו לאמור: בני יצאוני ואינם; אוי לי על ביתי, על אהלי, אוי לי על מחמדי, אייכם, אייכם, בנַי הנחמדים? אייכם, כוהני ולויי? אייכם, אהובי, אשר טיפחתי וריבּיתי ואשא אתכם עד כה על כנפי נשרים? אייכם, אדירי? – דומה היה האלהים, כביכול, לאדם שהיה לו בן אהוב ומת אחרי חופתו ואין לו מנחם.

ויקומו האבות מקבריהם, כי גדול הכאב. בא אברהם העברי, אפר על ראשו, שק על מתניו, והוא בוכה וצועק וממרט את זקנו ותולש את שערו. בא יצחק, בא יעקב, שניהם קרועי בגדים, מקוננים וסופדים לשבר בניהם. גם רחל מבכה על בניה, קולה ברמה נשמע.

ויעמוד החוזה המקונן על שפת הירדן ויקרא: בן-עמרם, בן-עמרם, עמוד וראה צאנך העלובים בידי חיתו טרף! וייקץ וירא את העיר שרופה ואת הארץ שמוטה ויקרע מעליו בגדי הכבוד, שהלבישהו הקדוש-ברוך-הוא, ויקלל את צבא השמים, למה מאירים הם עוד. ויקרא ה' אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד!

עוֹד מֵהַחֻרְבָּן

א: אֵם הַשִּׁבְעָה

הלך המקונן תפוש ביגונו, הלוך ותועה, וישמע קול קינים והי. וישא עיניו וירא והנה אשה אחת יושבת בראש הר, לבושה שחורים ועטופה שחורים, שערותיה סתורות והיא מקוננת וקוראת: מי ינחמני בעניי? מי ינחמני בעניי? ויקרב אליה החוזה ויאמר: מי את, בוכיה, אם מבנות האדם את, הגידי לי מה קרך; ואם ממלכות הרוחות את, הסתלקי מלפני. ותען האשה העצובה ותאמר: אלמנה אני, אם לשבעה בנים הייתי, ויהי היום ויצא אביהם למדינת-הים ולא שב. עודני בוכה על פרידתו, והנה בא המגיד ויאמר: נפל הבית על שבעה בניך ונהרגו כולם. כה באתני צרה על צרה ויגון על יגון, איך לא אבכה? ואיך לא אילל? פנה ירמיה ויאמר אליה:

האִם טובה אַת מאֵם ציון, שנכשלו כל בניה ו“היא עשויה מרעה לחיות השדה”. ותקם המקוננת ותקרא: אני אמך ציון, אני אֵם השבעה.

ב: פַּחַד פִּתְאֹם

ויהי בהגיע קצה של ירושלים. וזכותו של ירמיהו מגינה על העיר ולא יכול מלאך המשחית לנגוע בה, אמר ה‘: למה יעצור זה את משפטי? ויהיו דבריו אל הנביא לאמור: קום לך לענתות וקח את השדה מאת חנמאל דודך. ויעזוב החוזה את עיר דויד וילך לבית אביו. ויהי בשובו משם, וספר-המקנה כבר נתון בּכלי חרשׂ, ויבוא לצופים וירא עשן בית-המקדש עולה מרחוק. אמר ירמיהו בלבו: שמא עשו בני-עמי תשובה על רוע מעלליהם וחזרו להקריב קרבנות בבית-האלהים לאלהי-ערבות, ועשן זה אך עשן הקטורת הוא. ויאמר: אם כה הדבר אך בשלום אמות. וישא את רגליו וילך הלאה. הוא אך התקרב לירושלים וירא והנה החומות פרוצות ומבית-מקדש האלהים לא נשארו אלא גדרות גדרות של אבנים. ויקרע ירמיהו את שמלותיו והתחיל צוֹוח; פיתיתני ה’ וָאֶפּת, חזקתני ותוכל.

ויפן וילך וירא והנה שבילים מלאים דם, והארץ מרובצת בדם הרוגיה ונראים בה צעדי רגלים של עוללים ויונקים הולכים בשבי; גחן על הארץ ונשקם.

היה ירמיה הולך הלוך ובכה.

ג: יֶרַח אָב

לא נחרב הבית לא בחודש הראשון ולא בחודש השני ולא בשלישי, גם לא ברביעי, אך בחמישי, הוא ירח אב.

ביקש אלהים למַלא גזר-דינו על ביתו ועל עירו בניסן ועמדה זכותו של יצחק. עמד יצחק לפני כסא-המשפט ואמר:

ריבון-העולמים! זכור לעקדה שנעקדתי לפניך על הר-המוריה וניתּן על מזבחך טלה לעולה תחת מזל טלה, העומד ומשמש לפניך בחודש זה. אמר אלהים: אם כן אוציא את דיני באייר. עמדה נגדו זכותו של אברהם, הלא עליו נאמר: ואל הבקר רץ אברהם, ובאייר משמש מזל שור, ובא זה תחת זה. וירא אלהים, כי גם בשני לא יכול להפיק זממו ויאמר להצית את אש עברתו בחודש השלישי, הוא סיון. עמדה זכותו של יעקב, שילדתו אמו עם עשׂיו אחיו תאומים, ובחודש זה משמש גם מזל תאומים. ביקש אלהים הכועס להחריב ביתו בחודש הרביעי, ועמדה נגד רצונו זכותו של משה. בא איש-האלהים, אשר דיבּר עמו פנים אל פנים, ויאמר: ריבון כל עולמים ויוצר הכל! הסרטן הזה, שהוא סמל מזל השמש בזה החודש, אינו חי אלא מן המים וגם אני משוּני מן המים. עמד אלהים מכסאו ואמר:

בארבעה ירחים הללו אמרתי לענוש את בני, ובאו בעלי בריתי אלה ועצרו בפני, אקום ואחריב בית מחללי שמי בחודש החמישי. ואז אין עוד מי שיפייס…

ויעל בחודש החמישי, שמזלו אריה, מלך בבל כאריה מסוּבּכו ויחרב את הבית, שבקרא אריאל, ויכה את ישראל, גם הוא מכוּנה בשם אריאל, על אשר ביטלו דבריו של אריאל.

בַּגּוֹלָה

א: הַשְּׁבוּיִים

והנחשלים ושארית עם-יהודה, שלא מתו מות גיבורים במלחמה, שבו אותם חיל נבוכדנצר ויוליכום בבלה. ידיהם כפותות להם מאחוריהם בשלשלאות של ברזל, ערומים המה כבהמות בלי כל כיסוי ולבוש, ופניהם חמרמרו מעוני. גם לחם יבש לא ינתן להם, גם מים לשתות. בני-יעקב ובני-יצחק עוד פחותים מעבדים! מי שמקים גוי הוא גם יפיל גוי.

ויעברו השבויים המעונים על אדמת בני-ישמעאל דודיהם, ביקשו והתחננו לשריהם והגמונותיהם ויאמרו: הלא אנשים אחים אנו מימי אברהם, רחמו עלינו ותנו לנו מעט אוכל ומשקה, להשיב את נפשנו. ויענו אותם הרמאים האלה: את כל אשר לנו נתן לכם, ויוציאו להם פת מלוח טבול בציר; אכלו הרעבים, וצמאו עוד יותר, ביקשו לשתות, הושיטו להם שוב נאדות ריקים נפוחים; וכי לא מצאו מים, היו נושכים בשיניהם באותם הנאדות ונפלו מתים.



ב: בְּנֵי-בְאֵרִי

ויגל יהודה. הנותר מחרב אויב, הלך בשביה בחמת צר, והאויבים מאיצים בהם ומענים אותם קשה, פשטו בגדיהם מעליהם והלכו ערומים, שלשלאות של ברזל ברגליהם ובידיהם. פּתּם צר ויבש והמים המלוחים משכּלים בהם. ראה נבוכדנצר, כי בכל-זאת בקומה ילכו. מה עשה? ציוה להביא נאדות גדולים ולמלא אותם חול ואבנים, וישימום על כתפם, עד שנכפף גבם. ויצעקו לה', וירדו מלאכי-השרת ויפרקו את המשא הכבד מעליהם.

כשבאו בבלה, יצאו לקראתם בני-בארי ובני מדינות אחרות; ראו את בני-יהודה ערומים ועורם צפד עליהם. מיד הפשיטו בגדיהם מעליהם ויכסו את מערומם וירחמו ויחננו אותם. אף הקדוש-ברוך-הוא הטה לבני-בארי חסד ויזכור להם את הצדקה, אשר עשו את שארית עמו.

ג: הַפֶּלִאי

לירמיהו הנביא, הכוהן מענתות, נולד לזקוניו בן פלאי לשבעה ירחים. ובצאתו מרחם אמו היו לו שינַים כלגדול; וכשפשטה לו אמו את שדיה, אמר לה: אמי, תני לי מים לשתות ולחם לאכול ואל תפרנסיני כקטן, ותתפלא. והוא, הנער, היה כירמיהו, מה ירמיהו יצא בדיבור, אף הוא יצא בדיבור; ומה הוא בנבואה, אף זה בנבואה. אמרה לו אמו: לך ותתחבא, לבל תשלוט בך עין הרע. ותכלכל אותו שנה אחת בחדר לפנים מחדר. ויהי בצאת השנה, בא ואמר לאמו: הוליכיני לבית-המדרש, כי באה העת שאלמוד את התורה. הביאתו למורה אחד, מבני הכוהנים, וילמדו אף האלפא-ביתא; ואחר-כך לימדו את ספר החוקים, ואחר-כך בספר המשלים והחכמות, וישכיל ויהי לאחד מן החכמים הגדולים בימים ההם.

ויחכם הבן הפלאי כשלמה; וידע לחשוב בכל מלאכת-מחשבת ולספור ממפר לכוכבים, וישמעו לקולו כל החיות והעופות, כל הנחשים והעקרבים, וידע לדבּר בלשונם. ותישמע חכמתו בכל קצוי העולם, ויקנא בו נבוכדנצר מלך בבל, וישלח אחריו רצים להביאו לפניו; ולא יכלו לו, כי סבב אותם בחכמתו, עד שלבסוף בא בעצמו לפני המלך, וידבר את מלך בבל רמות, אתו ואת חכמיו וחרטוּמיו, ויתפלאו כולם לחכמת העברי הזה; ועם כל זה לא נשא לעמו בעבורו בעת צרה.

הָרְחוֹקִים

א: בְּנֵי-דָן

ויהי בעת נפרד ישראל מעל יהודה, בימי רחבעם בן שלמה וירבעם בן נבט, ומלחמה היתה בין אחים, שמו כל העם עיניהם בבני-דן, גיבורים ועזי-נפש, כי המה יעצרו בשפך הדמים, ולא אבו להשתתף, ויעזבו את הארץ בישובה וילכו לתור להם מקום-מנוחה חדש. ביקשו לעלות למצרים ולהתישב בתוכה, אמרו להם נשיאיהם, והלא כתוב: ולא תוסיפו לראותם עד עולם; ביקשו להחריב ארץ אדום ועמון ומואב ואמרו להתישב שם; אמרו הנשיאים, הלא מנע אותנו הנביא מעבוֹר בגבולם. ויקומו וילכו לארץ כוש, ושם נחל פישון; וימצאו את הארץ טובה ושמנה, ובה הרבה גנות ופרדסים. ויתישבו בה ויתחזקו על יושבי הארץ וישימום למס עובד. והמה התעשרו ויעשו חיל, פרו ורבו ויהיו גדולים מכל השבטים.

ב: רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת

כשחרב בית-מקדשנו וגלו בחורי ישראל לבבל, קראו הכשדים לבני-משה ולבני-דן ולבני-זבולון ולבני-נפתלי ואמרו להם: שירו לנו משיר ציון, געו הם בבכיה ויכתתו אצבעותיהם בשיניהם וענו ואמרו: האצבעות האלה, שהיו מניעין את הנימין בכינורי בית-המקדש, איך נכה ונפרוט בהן בארץ טמאה? איך נשיר שיר ה' על אדמת נכר?

ויבוא סער וישׂם מאפל ביביהם ובין אויביהם וישא אותם ואת כל השביה כל הלילה. וה' הלך לפניהם בעמוד ענן לנחותם הדרך. ויבואו ארץ חוילה ויתאחזו שם ויפרו וירבו ויגדל צאנם ובקרם ויחיו חיי עם חפשי; ונהר סובב את כל ארץ חוילה, והוא סוער ומעלה גלים כל ששת ימי השבוע ומשליך אבנים וחול, ולא יוכל כל איש מעבר השני לגשת אליו, וביום השבת הוא נח…

וגיבורים הם האנשים ההם, אחד מהם יכבוש אלף, וגם קול הקטן בהם כקול ענות גבורה של האריה; וכשהם יוצאים למלחמה קוראים הם: לה' הישועה!

כה יושבים בני-השביה באהליהם ומשכנותיהם השלוים בחליפות הדורות.