קְרָעִים    🔗

א: בְּפֶשַׁע שָׂדֶה    🔗

ותהי מלחמה ארוכּה בין בית שאול ובין בית דויד, ודויד הלך וחזק ובית שאול הולכים ודלים, נפלו שאול ויהונתן, אבינדב ומלכישוע על הרי גלבּוֹע, ואת איש־בּושת בן שאול, שהעבירהו אבנר מחנים וימליכהו אל הגלעד ואל האשורי ואל יזרעאל ועל אפרים ועל בנימין, הכו אל החומש רכב ובענה בני רימון הבארתי כחום היום, והוא שוכב בארמונו העזוב את משכב הצהרים, ותעבור המלוכה כולה לדויד ולביתו. עוד נשאר ליהונתן בן שאול, אשר כרת ברית את דויד עוד בחיי אביו, בן נכה־רגלים; בן חמש שנים היה הבן הזה, בבוא השמועה על מות שאול ויהונתן, ותשאהו אומנתו ותנס, ויהי בחפזה לנוס ויפול ויפסח, ושמו מפיבושת.

ויאמר דויד לעשות חסד עם הנער, בישבו על כסאו ושלום לו מסביב. וישלח ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל בלו־דבר, ויהי מאוכלי לחם העצבים על שולחנו תמיד, ואת ציבא, עבד שאול, איש רע מעללים ובלבבו חורש רעה, העמיד למפיבושת, לעבוד לו את שארית האדמה שנשארה לבית־שאוּל לנחלה.

ויהי בברוח דויד מאבשלום בנו וקם בן באביו להסב לו המלוכה ויסב לו כל לבות בני־ישראל, וישׂכל ציבא, ויקח צמד חמורים חבושים ועליהם מאתים לחם ומאה צימוקים ומאה קיץ ונבל יין ויבא אותם מנחה למחנה המלך הבורח, ויגנוב בזה את לב דויד. ויאמר המלך לציבא: ואיה בן אדוניך עתה? ויאמר ציבא: הנה הוא יושב בירושלים, כי אמר: היום ישיבו לי בית־ישראל את ממלכת אבי. ויאמר דויד לציבא:

הנה לך כל אשר למפיבושת. וישתחו ציבא ויאמר: מצאתי חן בעיניך, אדוני המלך. נוכל בן נוכל!

וימת אבשלום בשבטי יואב ונושאי כליו, בעת נאחז ראשו באַלָה ויוּתּן בין השמים ובין הארץ והפּרד אשר תחתיו עבר. והעם, בראותם כי מת משיחם במלחמה, השיבו את דויד, שמילטם מכף פלשתים תמיד, ויבואו ירושלימה.

ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך, ולא עשה רגליו, ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כיבס, למן היום נגרש דויד עד בואו בשלום. ויאמר לו דויד: למה לא הלכת עמי, להיות עמדי בצר? ויאמר מפיבושת: עבדי רימני, וגם ריגל בעבדך אל אדוני המלך; ואדוני המלך כמלאך האלהים כטוב בעיניו יעשה, כי לא היה כל בית־אבי כי־אם אנשי מות לאדוני המלך, ומה יש לי עוד צדקה. ויבך חרש. כה נכנע האחרון מבני שאול, גיבור ישראל, לפני מלך שב אל כסאו, אמר לשבת עליו בנו. ויאמר דויד למפיבושת: למה תדבר עוד דבריך? אתה וציבא תחלקו את השדה. ויאמר מפיבושת: גם את כל ארצי יקח, אחרי אשר בא אדוני המלך בשלום אל ביתו.

ועלו דמעות היורש של בן־שאול לפני כסא־הכבוד ונעשה רעש בעליונים ובתחתונים. ובת־קול יצאה מן השמים וקראה לדויד: איך דיברת אל בן־יהונתן, שהוא וציבא, העבד המושחת, יחלקו את השדה? חי שמי וחי מלכותי, שרחבעם בנך וירבעם האפרתי יחלקו את המלוכה.

כך נקרעה מלכות שבטי ישראל לשנַים.

ב: הַמֶּרֶד    🔗

ויאהב המלך שלמה את בת־פרעה ויבנה לה בית מיוחד. ותרב משאת בת־מלך זו מכל המשאות ותקצר על־ידי זה גם עבודת בית־אלהים.

מפתחות הבית היו מונחים תמיד תחת מראשותי המלך, והיה קם בבוקר ומוסרם בעצמו לכוהנים והלויים; והם היו פותחים את הבית והולכים ומקריבים את התמיד של שחרית. ויהי לעת זקנתו, עשו בחדרו כמין פרוכת של זהב, ובה נקבעו כוכבים ומזלות. והיו מאירים כבליל; והיה כאשר השכים בבוקר, חשב כי עוד לא בא היום. כה נתאחר קרבן האל יום יום. וירגנו הכוהנים והלויים באהליהם.

ואז גר בירושלים איש מהר אפרים, ושמו ירבעם בן נבט; והוא גיבור־חיל ופקיד על כל בית־יוסף. וירא כי לב העם אינו נוטה עוד אחרי מלכו, ויתאזר עוז, ויקבוץ אלף איש מבני שבטו וידפוק על דלת בית־המלך, כי ישן, ולא יכלו על ידו לבוא בית־אלהים, ויקרא: עורה, למה תישן ותשבית עבודת בית־אלהינו? ויחר אף שלמה עליו, ויאמר להוריד דמו שאולה, ויברח מפניו ויתחבא מחמת המלך. ונביא יושב בירושלים בעת ההיא, ושמו אחיה השילוני, וידו תיכּון את ירבעם. ויהי כי מת שלמה ויאָסף אל אבותיו, ובנו, אשר ישב על כסאו, לא אבה לשמוע לעצת הזקנים ולהיטיב דרכו, ונקרעו שבטי ישראל מעל יהודה וימליכו עליהם את ירבעם גיבור־החיל, שהיה לשלמה לשטן. ויבּדל אפרים מעל יהודה עד היום הזה!

ג: בֵּית־אֵל    🔗

וישׂר יעקב אל מלאך ויוכל, בכה ויתחנן לו, בית־אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, וה' אלהי הצבאות ה' זכרו.

ויהי בבוא מלכות רוב השבטים לירבעם בן נבט, ודבר אלהים היה אל שמעיה החוזה, לדבר אל בית רחבעם בן שלמה ואל בית יהודה ובנימין, כי לא יעלו ולא ילחמו עם אחיהם בני־ישראל, כי מאתו נהיה הדבר, אמר ירבעם בלבו: הנה תשוב הממלכה לבית־דויד, אם יעלה העם הזה כלפנים לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ויביא שמה את מעשרותיו ואת מתנותיו. ויוָעץ ויאמר לחַדש את כבוד בית־אל, ויצב שם במה ואלהים והושיב כוהנים אשר לא מבני לוי. וינהה העם אל בית־אל, להביא שם עולות ושלמים על המזבח; וירבעם גם עשה חג לבני־ישראל בבית־אל בחמישה־עשר יום בחודש השמיני, ויעל בעצמו על המזבח להקטיר. הוא מלך והוא כוהן.

תפשו אלהי ירושלים בבגדו ואמר לו: חזור בך מעבודת העגל, דמות חיה אחת מכסאי, ובו תמר את כבודי? חזור בך, וברית־אחדות בין מלכות יהודה וישראל תקום, ואני ואתה ובן־ישי נטייל יחד בגן־עדן. שאל ירבעם את האלהים: ומי ילך בראש? אני או בן־ישי? אמר אלהים: לבן־ישי הבכורה! השיב ירבעם ואמר: אם אתה רוצה בבכורתו, לא אוכל לשמוע בקולך, כי הן לי ולארצי משפט הבכורה. ולא ענה אותו אלהים דבר ולא הוסיף לדבּר עמו; וגם ירבעם לא שב מדרכו.

ד: צַדִּיק וְרָשָׁע    🔗

ירבעם היה איש כביר־הרוח, גדול גם בתורת־הסופרים ובחקר־עולם. “בתורתו לא היה שום דופי”; וכשהלכו הוא ואחיה רבו לשדה, “חידשו דברים, שלא שמעה אוזן מעולם”, ב“מעשה מרכבה” ודברי שדי.

קיטרגו מלאכי־השרת לפני אלהים, באו ואמרו לפניו: ריבון העולמים! אדם שהוא עתיד להעמיד שני עגלים, את האחד בדן ואת האחד בבית־אל, ויזנו בני־ישראל אחריהם להקטיר ולזבוח לפניהם, תחת להקטיר על מזבחך בו בחרת, לו אתה מגלה ספר יצירת עולמך ותראהו חוקי נצח? – השיב אלהים ואמר להם: האם רשע הוא עכשיו או צדיק, והאם מצאתם בכל בית־ישראל מדן ועד באר־שבע חכם־לב ונבון־רוח כמוהו? אמרו לו המלאכים: היום בודאי צדיק הוא, ומי יתן והיה לב שאר עבדיך כלבבו. קם אלהים מכסאו ויאמר להם: דעו לכם יושבי־מעלה, איני דן שום בריה בעולמי אלא לפי שעתה. וילכו המלאכים אחד אחד ויאמרו: יום ליום לא יביע אומר.

אחרים יאמרו, להיפך היה הדבר: ריחו של ירבעם היה עולה לפני אלהים וביקש לסלקו מן העולם ולקחתו אליו בעודנו נער. ניגשו מלאכי־עליון ואמרו לפניו: דיין האמת! אם עכשיו הוא צדיק ומצאת את לבבו נאמן לפניך, כשיגדל ויוסף חכמה ודעת, איך יעבדך אז? אמר להם שדי: לא כאשר תאמרו יהיה עמו. גלוי וידוע לפני, שכאשר אושיבו על כסא המלכות ונתתי בידו עשרת שבטי, יסיר את לבם מאחרי. השיבו המלאכים ואמרו: אדון עליונים ותחתונים, דבר שלפניך גלוי, לנו ולכל באי־עולם מי גלוי? ואם תעשה את הדבר הזה, לקחתו היום ממשפחתו ומבית־אביו, ויאמרו בני־האדם, כי אתה תמית צדיק ואין שכר לאדם למעללו. השיב להם אדונם ומלכם: מאחר שרצונכם שלא ימות, אני מניחו.

ויחי ירבעם וימלוך ויעמד את עגלי־הזהב לעשותם לאלהים, ויחטיא את העם במעלליו; והנה ה“שפע” שבא ממנו בנעוריו, נהפך ל“זוהמה”. ויאמר ה' למלאכיו: האם לא טוב היה, לוּ מת נער בטהרת נפשו, ומטטרון היה לומד עמו. מיד הצדיקו את מחשבת הבורא וקראו ואמרו: צדיק אתה ה'!

מַלְכוּת הַשְּׁבָטִים    🔗

א: אֵלִיָּהוּ    🔗

שלושה מפתחות ביד אלהים, ואינו מוסרם לשליח מדרי מטה אלא לעתים רחוקות, ואלה הם: מפתח של גשמים, מפתח של חיים ומפתח של תחית המתים.

ויהי כי מלך אחאב בן עמרי בשומרון ויכעס את ה' יותר מכל המלכים אשר היו לפניו, ויקנא אליהו התשבי מתושבי־גלעד את קנאת ה' אלהים צבאות ויעמוד לפני אחאב ויאמר:

חי ה‘, אם יהיה השנים האלה טל ומטר; והיו שמיך על ראשך נחושת, והאדמה אשר תחתיך ברזל, ואָפס כל יבול וזרע בארץ. ויצא מעל פניו ויתחנן לה’ אלהיו: אנא, ה', מסור לי את המפתח של גשמים! ויתן לו את המפתח ויעצרו השמים ויבואו ימי חום גדול; יבשו כל הנחלים ואפסו כל המים, והרעב חזק בישראל, ויצעקו כולם ללחם ולמים.

ואליהו נסתר ימים רבּים בנחל כרית, אשר על פני הירדן, וילך אחר זה לצרפת, אשר בצידון, וישב אצל אשה אלמנה, אשר כילכלה אותו במעט אשר בידה; ותהי הבּרכה בכדה ובצפחתה, ולא יחסר אצלה כל הימים מאומה.

ויחלה בן האשה חלי גדול וימת, והוא יחיד לה. ותאמר אל אליהו: מה לך, איש־אלהים, כי באת אלי להזכיר את עווני. ויקחהו מחיקה ויעלהו לעליתו וישכיבהו על מיטתו ויתפלל לה‘, כי יקים את הילד וישב לו נפשו, וימסור לו גם את המפתח של תחית המתים. ויאמר ה’ אליו: מן שלושה המפתחות אשר בידי כבר לקחת את האחד, והיה אם אתן לך עוד את השני, ונמצא רב בידך, בן־אדם, מאשר בידי. וישב אליהו לה' את מפתח הגשמים ויקח מידו את זה של תחית המתים. ותשב נפש הילד אליו, וישאהו למטה וימסרהו לאמו השׂמחה.

ויבט דרך ים, וירא והנה עב קטנה עולה, והיא הולכת וגדולה, והנה התקדרו השמים בעבים גדולים ויהי גשם גדול וישק את הארץ.

ב: הַפַּר הַמְדַבֵּר    🔗

ויהי כי התגושש אלהים צבאות בורא השמים והארץ עם אלהי הבעלים אשר בארץ, ואליהו נביאו קינא את קנאתו וקרא את הקריאה לאלהי האמת, והעם פוסח על שתי הסעיפים, ולא ידעו אם ה' ממעל הוא אלהים באמת, או אך הבעל הוא המנהיג. ויאמר התשבי: אם כה הדבר ואמרתם, גם זה הוא אלהים ועבדנו לו, יתנו לנו מעֵדר המלך שנַים פרים, ויבחרו להם כוהני הבעל ויודעי־דרכיו את הפר האחד ויעקדו אותו ויקריבוהו על מזבחו ואש לא ישימו; ואני, נביא אלהי, אעשה את הפר השני כמוהם ונתתיו על העצים על מזבח ה' ההרוס, ואש לא אשים עליו. ויקראו הכוהנים בשם הבעל ואני אקרא בשם ה'. והיה האלהים אשר יענה באש ויאכל את הקרבן הנקרב כליל, הוא האלהים האמיתי, ולו נכרות ברית, לעבוד אותו, כולנו כאיש אחד. ויען כל העם ויאמרו: טוב הדבר אשר דיבר אליהו.

ויאָספו הכוהנים ובני־העם וכל נשיאי־המטות ושרי־איזבל ויעמידו ברחובות קריה שנַים פרים תאומים, שנולדו מאם אחת וגוּדלו על אבוס אחד כל הימים. אמיצי־כוח היו הפרים, עורם אדמדם, והקרנים מבריקות, כקרני הפר שהקריב אדם הראשון על המזבח. ויטילו על הפרים האחים גורלות, “גורל אחד לשמים ואחד לשם הבעל”; והפר שעלה בגורל אליהו נמשך תיכף ברצון אחריו ויכשכש בזנבו, רק הפר השני, שעלה לבעל, עומד בלי לזוז ממקומו. לשוא אזרו כוח ארבע מאות כוהני־הבעל ואחיהם כוהני האשרה להניע אותו; הוא עומד נעוץ כבמטילי ברזל שקועים בתהום ומביט בזעם. ניגש אליהו אל אותו פר ויאמר לו: הלא הגורל עלה ולמה תמאן ללכת עם הכוהנים האלה? פתח הפר את פיו וידבר את אליהו לעיני כל העם ויאמר: אליהו, אליהו, אני וחברי מרחם אחד יצאנו, במרעה אחד גדלנו ומאבוס אחד אכלנו, חלק כחלק היתה נחלת חיינו כל הימים, אני לא הוספתי עליו והוא לא גרע ממני; והנה היום עלה אחי בחלקו של מקום ושמו של אלהים הגדול יתקדש על ידו, ואני עליתי אך בחלקו של הבעל ואכעיס את בוראי. ויבהל העם בדבּר הפר כדברים האלה. התקרב שוב אליהו אליו ויאמר: פר, פר, אמנם כנים דבריך, בכל־זאת אל תירא ולך עם מושכיך ואל ימצאו משרתים הללו לי עלילה, כי לא נעשה את אשר אמרתי; ואני מבטיחך, כשם ששמו של בורא עולם יתקדש על־ידי אחיך ההולך עמדי, כן גם יתקדש על ידך, כי אלה שלא יענו אותך באש ולא יאכלו את בשרך, הלא על פניהם יכזבו. אמר הפר אל אליהו: כזאת וכזאת תדבר אלי, חי אלהים, שעשה אותי ואת אחי ואת כל הניצבים בזה, שאיני זז מכאן עד שתמסרני אתה בעצמך בידם, אך מידך אבוא אליהם. מיד אחזו אליהו בקרניו וימסרו בידי כוהני־הבעל וכוהני־האשרה גם יחד. וינהום השור ותרעש האדמה לקולו.

ג: אֱלִישָׁע    🔗

ואלישע בן שפט היה חורש אדמתו, וירא את אליהו, איש־האלהים, עובר לדרכו, ויעזוב את הבּקר וידבק בו ולא הניחהו עוד וישרתהו. ויהי בהעלות ה' את אליהו בסערה השמים ותנח רוח אליהו על אלישע. ויתלקטו אליו כל בני־הנביאים ויהי להם לראש וישב ביריחו עיר־התמרים.

ויבואו אנשי־העיר אל אלישע ויאמרו אליו: הנה מושב העיר טוב, כאשר תחזינה עיניך, אבל המים רעים ומרים הם וכל איש אשר ישתה מהם ימות. ויאמר להם: התיצבו וראו את ישועת ה‘, ויאמר: קחו לי צלוחית חדשה ושימו בה מלח, ויביאו לו צלוחית מלח; ויגש וישלך את המלח במוצא המים ויאמר: כה אמר ה’, ריפאתי למים האלה, לא יהיה משם עוד מות ומשַכּלת, שתו וחיו. וירפאו המים ויהיו משיבים נפש, ויהיו כמי מרה במדבר, שנמתקו בהשליך בם משה עֵץ. וידעו כל העם, כי גם אלישע איש־אלהים הוא ושה' יפליא על ידו לעשות. בני־אדם ממתיקים את המר במתוק, והאלהים ריפּא את המר במר. מי כמוך באלים!

ד: גֵּחֲזִי    🔗

ונעמן, שר צבא מלך ארם, היה איש גדול לפני אדוניו, והוא גיבור־חיל ונשוא־פנים, וילָקה בצרעת וירחץ באמנה ובפרפר, נהרות דמשק, ולא נרפא, ויצר למלך מאד עליו, וישמע הדבר, כי יש נביא בשומרון, רופא־חולים ומפליא לעשות, וישלח אותו מלך ארם עם ספר אל מלך ישראל לאמור: כבוא הספר הזה אליך על יד עבדי נעמן וציוית על הנביא אשר ישרתך לאספו מצרעתו. ויהי כבואו וישלחהו המלך אל אלישע. ויצו עליו אלישע לרחוץ שבע פעמים בירדן, וירד ויטבּול וישב בשרו כבשר נער קטן ויטהר. וישב אל איש־אלהים ויאמר: הנה ידעתי, כי אין אלהים בכל הארץ כאלהי ישראל; ועתה קח נא ברכה מאת עבדך. וימאן אלישע לקחת מאתו, לבל יאמר, כי בשכר הוא עושה מעשהו, ויפּרד מאתו נעמן בשלום.

ולאלישע משרת, ושמו גחזי, והוא איש אוהב כסף, ויצר לו על אדוניו, כי לא לקח מאת נעמן מאומה, וירץ אחריו ויקח מאתו ככרים כסף ושתי חליפות בגדים. ויוָדע הדבר לאלישע ויקללו, כי תבוא עליו צרעת נעמן וידחפהו בשתי ידים.

וירא ה' ולא הוטב בעיניו. “ועל אותו דבר חלה אלישע”.

ה: שָׁלוֹם בֶּן תִּקְוָה    🔗

ויהי איש בימי ממלכת ישראל, ושמו שלום בן תקוה, והוא איש מראשי ירושלים ושועיה. והוא היה עושה צדקות והרבה חסד, מפּתו נתן לדל, ואת עניים הלביש, וביותר דאג למים לעוברים ושבים, כדי שלא יאמר אדם, לא אמצא מים די ספוקי. מלבד בארות המים אשר חפר, היה לוקח יום יום חֵמֶת־מים על שכמו, והיה יושב בשער העיר; וכשראה אדם בא מן הדרך, היה משקה אותו ומשיב נפשו, וגם לגמליו השקה. לא היה איש טוב חונן לאדם ולכל בריה יותר ממנו. אף אשתו כשרה היתה ורבה בנשים, הלא היא חוּלדה הנביאה, שהיו באים אליה לשאול בדבר אלהים.

ויהי היום ויחלה שלום את חליו, אשר ימות בו, וימת. ויבואו רבים מישראל לספוד לשלום ולבכותו ולגמול עמו את החסד האחרון. ויהי בנשאם את ארונו, והנה אויב גדול פרץ פתאום מחוץ לשער העיר, ויפחדו מאד, כי לא היה כל כלי־נשק אתם בלוותם את המת, וימהרו ויניחו את ארונו על־יד קבר אלישע הנביא ואיש־המופת.

ותגענה עצמות שלום בעצמות אלישע, ויחי ויקם על רגליו, ויחי עוד רבות בשנים ויולד שלום את חנמאל. ויוסף לעשות צדקה ולהשקות כל צמא בדרך.

ו: חֶסֶד אוֹיֵב    🔗

ומלחמה בין בית־יהודה ובין בית־ישראל כל הימים, ריב אחים. וימת יותם בן עוּזיהו, שכבר בימיו החל ה' לשלוח ביהודה את רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו, וימלוך תחתיו אחז בנו ביהודה. בן עשרים שנה היה במלכו, ויעש הרע בעיני ה‘, ויזבח ויקטר לשעירים תחת כל עץ רענן. גם בגיא בן הינום הקטיר ואת בנו העביר באש למולך כתועבות הגויים וירבה לפשוע. ויתנהו ה’ ביד רצין, ויך בו ובעמו מכה רבה. ואחריו בא מלך ישראל ועמו זכרי גיבור אפרים, שלפניו אין עומד. ויצר עליו, ויתץ חומותיו, ויהרוג כל בחוריו, ויזנב את הנחשלים, וישבּו מבני־יהודה אחיהם שבי רב; וגם שלל רב בזזו מהם ויביאו הכל לשומרון עיר הבירה בתרועת נצחון, ויציגו את השביה ואת הביזה לפני השרים ולפני הקהל. ההמון חוגג, ואלופי ירושלים ובני־יהדדה עומדים יחפים ודלים, ואך כותנתם לבשרם ופניהם חפרו, מר להם!

ויקומו אנשים מראשי בני־אפרים ויאמרו אל אנשי־החיל ואל הקהל: האם את בני יהודה וירושלים אחינו ובשרנו, ולפנים גיבורים כמונו, אתם אומרים לכבוש לעבדים ולשפחות לכם? הלא תאשמו לה' אלהיכם! ועתה שמעונו והשיבו ליהודה את השביה אשר שביתם ולא יהיה חרון אף ה' עליכם. ועמהם נביא בדבר הזה ועודד שמו ויקרא להם: רחמו את אחיכם ואל תקשו את לבכם. ותנח רוח־סליחה על כל העם, ויקומו וילבישו מערומי השבויים וינעילום ויאכילום וישקום ויסוּכום. ויקראו להם דרור וינהלום בחמורים לכל כושל, ויביאום יריחו עיר־התמרים אצל אחיהם הנותרים. ויבכו כולם מרוב שמחה. ולא היה כחזון הזה לחנינה ולחסד בין כל המלחמות ושבית־אויב, אשר קרו עד הימים ההם; ועל זה נאמר: הבן יקיר לי אפרים, כי רחם ירחם.

ז: אַחֲרִית־עָם    🔗

ויהי בימי מלוך פקח בן רמליהו בישראל בא תגלת־פלאסר מלך אשור לארץ השבטים ויחל לעשות בה שמות, הוא לקח את עיון ואת אבל בית מעכה ואת ינוח ואת קדש ואת חצור ואת הגלעד ואת הגלילה, כל ארץ נפתלי. ויגל את העם היושב בו אשורה. גלות הראשונה החלה וגיבורי יוסף ואפרים הלכו שבי ביד צר וניתקו מעל אדמת הברית.

ויקשור הושע בן אלה קשר על פקח ויכהו וימיתהו וימלוך תחתיו בשארית ישראל; ולא ידע לבסס את הריסת העם ויתנהו ה' ביד שלמנאסר מלך אשור. ויעל שומרון ויצר עליה שלוש שנים, וילכוד את העיר הרעננה הזאת ויגל את ישראל אשורה ויושב אותם בחלח ובחבור, נהר גוזן וערי מדי. ולא קמו מקוננים לשבטי־יה, לתאר בשרד את גלות הגוי החזק הזה וגדול־הלב.

ואלה שמות הנשיאים, אשר הוגלו עם הכוהן הגדול עקביה אשורה, הנשארים משבט אפרים ומשבט מנשה, מבני יוסף הצדיק, אשר אהבו ישראל מכל אחיו. מבני־אפרים: יוסף פמור וחרפיף ושלם וזרונד ועוד; מבני מנשה: סרבה וסר ממשפחת המכירי, בן שרד ממשפחת הגלעדי ועוד. אלה נשיאי שבט־יוסף בימים ההם. ואלה גם חידשו מסורת־האבות על אדמת נכר ויטעו רגשי נוחם ואמון בלב שארית השבטים, בישבם בארץ לא ידעו.

מֵעֵבֶר לַגְּבוּל    🔗

א: חִירָם    🔗

וחירם מלד צור מלך גדול ועצום, ויהי הכסף בארצו כאבנים; וכל בני־עמו משכילים במלאכת־מחשבת ובמעשה־חרש. ויצא שם ארצו בכל הארצות.

ויגבה לב חירם מאד ויאמר להידמות לעליון, ויקח ארבעה עמודי־ברזל חזקים וגבוהים עד לבלי שיעור ויעמידם בים, ויעש עליהם תקרה ממעל, כעין רקיע מעשה־זכוכית, ובו עשה דמות חמה ולבנה וכוכבים. ויבנה עליו רקיע שני, ועליו עוד שלישי, וסילון של מים מפריש בין הרקיע השני לשלישי. ומעל הרקיע השלישי עשה רקיע רביעי; ועל הרביעי הוסיף את הרקיע החמישי. וישם בו אבנים מתגלגלות כעין רעמים. ויעש גם רקיע ששי, ועליו מעשי זיקים; ועל הרקיע העליון השביעי עשה כסא רם ונישא, ואופנים לו וחיות לו וכרובים לו, שם ישב ואמר: “מי ידמה לי ומי ישוה לי”.

ויאמר ה': אתה אמרת, השמים אשים כסאי, ועתה לארץ תרד. וישליכהו מטה, ויבוא מלך עז ויקח מאתו גם כסאו מתחת.



ב: בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ    🔗

ומלך מואב היה נוקד ונתן לישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר. ויהי במות אחאב בן עמרי מלך ישראל ויפשע מואב ולא חפץ להיות עוד למס לישראל. ויתחבר יהורם בן אחאב, שישב על כסאו אחריו, עם יהושפט מלך יהודה ועם מלך אדום ויצורו על מואב, ויסתמו כל מעיין טוב, וגם כל עץ טוב הפילו, שלא כתורה. וירא מישע מלך מואב, כי חזקה ממנו המלחמה, וישלח ויקרא לכל חרטוּמיו ויאמר להם: הגידו־נא לי, במה כוחו של ישראל, עם לא עז, להתגבר עלי בכל פעם? ובמה יתרצה לאלהיו? ויענו החרטומים אותו לאמור:

אב זקן היה להם, ושמו אברהם, ולו בן יחיד אשר אהב ושמו יצחק, ולא חשׂך אותו מה' וילך להקריבו על ההר; וישבע לו ה' לזכור את החסד הזה לבניו כל הימים. ויאמר להם המלך:

אתם תראו, כי אגדל לעשות מאברהם אביהם. ויגש לפני אלהים ויאמר: ריבון העולמים! אברהם אוהבך העלה את בנו על המזבח והקריב איל חליפתו; אבל אני אשחוט לפניך את בני כליל, וכל אשר תאמר לעבדך אעשה. ויקח את בנו בכורו אשר ימלוך תחתיו, ויעלהו עולה על החומה לה'. ונעשה רעש בפמליה של מעלה, ו“אותה שעה ירדו ישראל ממדרגה עליונה למדרגה תחתונה”. אמרו: לולי זכות צדיקי הדור, אז היו בני־ישראל נופלים כולם. ויהי קצף על ישראל ויסעו מעליו.

ג: סַנְחֵרִיב    🔗

ויהי בימי חזקיה בן אחז מלך יהודה ויעל סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות ויחריבן. ויכבוש מחוזות רבים ויצר על ירושלים עם מחנה רב וגדול. אורך מחנהו היה ארבע מאות פרסה, רוחב צוארי־סוסיו ארבעים פרסה, מספר כל מחנהו מאתים וששים ריבוא. וישלח מלאכים וינאצו את מלך יהודה ואת אלהי ירושלים. וירא ה' ויתאנף וישלח מלאכו בלילה, ויך במחנהו מאה ושמונים וחמישה אלף וכל גיבור חיל ונגיד נכחדו; וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים, כי היתה בהם יד ה' כבליל מכת בכורות במצרים.

וישב סנחריב בבושת־פנים לארצו, ולא קם בו עוד רוח. ויהי בשובו וימצא קרש אחד מקרשי התיבה, אשר עשה נח בימי המבול, ויאמר: הנה בידי שארית, מאשר הציל אבי־כל את העמים מכליון נצח; אביא את זה בית־מקדשי, ואעש ממנו תבנית, ולפניו אשתחוה; והיה אם יהיה האלהים הזה עמדי, ואשוב לכבוש את אויבי כמקדם, והקרבתי לפניו את שני בנַי ביום אחד והעליתי אותם עולות. ויספר אחד משועריו לבניו את נדרו. הוא בא בית אלהיו להשתחוות, והקרש בידו, ויקומו אלה ויכוהו; וימת בידי יוצאי חלציו ותישבר ממלכתו לרסיסים.

ד: רַעַה תַּחַת טוֹבָה    🔗

ולסנחריב מלך אשור היה סופר ומזכיר, ושמו אחיקר, ויהיו לו נכסים רבים ועושר רב, אבל בן לא היה לו, להורישו את עשרו אחריו, אם גם ששים נשים היו לו. ויבן מזבח־קטורת גדול וידור נדר לאלהיו, כי אם יחוננו בבן, אשר יבוא אחריו, יפזר רוב הונו לכוהנים ולבמות; וישמע קול מדבר אליו: בן לא יהיה לך, אך הנה בן נולד לאחותך, ואותו קח לך לבן וגידלתו וקראת את שמו נדן. ויעש אחיקר כן, ויקח אליו את בן־אחותו מערש אמו ויתנהו לשמונה אומנות, וישכיבהו על גז־כבשים ויאכיל אותו דבש וחלב. ויהי בגדלו וילבישהו בגדי שש וארגמן, וישכור לו עבדים לשרתהו תמיד ויחנך אותו כבן־מלכים בכל חכמה ודעת. ויהי כאשר שאלוֹ המלך לאמור: מי זה יהיה לי למזכיר וסופר, בעת תשכב עם אבותיך? כי כבר זקן האיש אחיקר, ענה הוא ויאמר: יחי המלך, הן בן־אחותי אשר אתי ושמו נדן, והוא ימלא את מקומי, כי בחנתי את לבבו ואדע את דרכיו. ונדן כיחש לו, ובאמת לא הלך בדרכיו; ויהי בראותו, כי כבר נס ליחו של אומנו ודודו, ויחל להתנהג בגאוה את העבדים והשפחות, ויכעס על כל דבר קל שעבר עליו; וגם פיזר הרבה ממון ללא צורך, ותתמכר נפשו לתענוגים עם מרעים רעים. ויוכיחהו אחיקר על פניו וידבר אתו קשות. ויחר לנדן הדבר, ויאמר להינקם בדודו בדברי עלילת־חרש, ויך אותו בלשון, כי נתן ידו את בוגדי המלך ומבקש למכור את כל הארץ לאויב. ויקצוף המלך על אחיקר ויגזור מיתה על עבדו הנאמן. אבל לבסוף נתגלה עוון בן־אחותו: אחיקר הצדיק נחלץ מן המיצר, ונדן ירד בעוונו ביגון שאולה.

נָבִיא וָעָם    🔗

א: יוֹנָה    🔗

ויהי בברוח יונה בן אמיתי מלפני ה' באניה, וימאן ללכת אל נינוה העיר הגדולה, להגיד לבני־המקום פשעם. ויקם נחשול בים ויסער בזעמו. ואת יונה אנשים מכל שבעים לשון, ויחתרו כולם להשיב את האניה אל היבשה ולא יכלו, ויקראו לאלהים אשר הובילו אתם ולא ענו אותם.—ויפילו גורלות בשל מי הרעה, ויפול הגורל על יונה ויודה ויאמר: בשלי הסער, שׂאוני והטילוני אל הים וישתוק. ויעשו האנשים כן ויעמוד הים מזעפו.

ויהי בנפול יונה המימה. וימן ה' דג גדול ויבוא ויבלע אותו, ושם לו במעיו בית, שממונה היה לכך מששת ימי בראשית; ומרגלית אחת תלויה במעים, והיא היתה מאירה ליונה כשמש בצהרים, והיה רואה כל מה שבים וכל מה שבתהומות. אור זרוּע לצדיק! ויראהו הדג ים־סוף, שעברו ישראל בתוכו; הראהו עמודי ארץ ומכוניה, הראהו אבן־שתיה הקבועה בתהומות תחת היכל ה‘. ויאמר לו הדג ליונה: הרי אתה עומד עתה תחת היכל המלך, התפלל לו והרי אתה נענה. ויחל יונה את ה’ ממעי הדגה ויאמר: ה' ממית ומחַיה, החיני והוציאני לאויר העולם ונדרי אשלם. ויאמר ה' לדג: שלח את עבדי חפשי ופלטהו מבטנך. ויפתח הדג את פיו ויקיא את הנביא אל היבשה. ראו המלחים את כל האותות והמופתים, אשר עשה ה' ליונה, עמדו והשליכו את אלהיהם בים, חזרו ליפו, עלו לירושלים ויזבחו זבח לאלהי ישראל.

ב: הַשָּׁבִים    🔗

אנשי נינוה היו כותבים כתבי עמל, גוזלים ומרבים חמס ונתעבים הם בכל מיני תיעוב; לא היה רֶשע בעולם, שלא עשו ולא נגואלו בו; וירבו סרה בה', המה ומלכם, המה וחוריהם, ולא ידעו נוחם.

וישלח להם אלהים צבאות את יונה בן אמיתי, לדבר תוכחה באזניהם וליסרם בפיו על חטאותיהם ורוע מעלליהם. ונינוה עיר גדולה ורבּה, מהלך ארבעים יום ארכה ורחבה. והיו בה שנים־עשר שוָקים, ובכל שוק ושוק היו שנים־עשר אלף בני־אדם עוסקים בסחר־הארץ ובכל פרי מעשי העמים. שוב היו בכל שוק ושוק שנים־עשר רחובות, בכל רחוב ורחוב שנים־עשר מבואות, בכל מבוא שנים־עשר חצרות, בכל חצר שנים־עשר בתים, ובכל בית ישבו שנים־עשר גיבורים, ולכל אחד מהם שנים־עשר בנים. והיה יונה מכריז בכל שוק ושוק וקורא בקול גדול: שובו, שובו אל ה' אלהי השמים והארץ, כי אם לא תעשו כדבר הזה, ובעוד ארבעים יום נינוה נהפכת כסדום ועמורה בימי אברהם העברי. ונעשה נס ונשמע קולו בכל שוק ושוק, בכל רחוב ורחוב, בכל בית ובית ובכל חדר וחדר. ויאמר העם: אלהי־אמת קורא לנו על־ידי נביאו, נלכה ונשובה וניטיב מעשינו, כל עוד לא ישפוך חמתו עלינו. גם אסנפר מלך נינוה התעורר לקריאה זו, עמד מכסאו, הסיר הכתר מעל ראשו והניח אפר מקלה על מצחו ונתפלש באפר. צום וימי־תענית לכל בני־העם למגדול ועד קטן! והתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה וישובו מדרכם. בנו לבנים של גזל בפלטין המלך, סתרו הפלטין והחזירו הלבנים לבעליהם. פישפש כל אדם וכל נפש במעשיו. וכי גדלה צרת הרוח “הגביהו יונקי־שדים כלפי מעלה” ואמרו לפני אל הרוחות בבכי ובתחנונים: עשה למען אלה שלא חטאו.

כיון שראה אלהים באנשי נינוה כי שבו אליו, נח מכעסו, ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות להם, עמד מכסא־דין וישב על כסא־רחמים ונתרצה ואמר: סלחתי! ונתמלא כל העולם סליחה ומחילה ויבוא מנוח לבריאה. – –