הַחֲטָאִים 🔗
א: עֲבוֹדַת המֹּלֶךְ 🔗
במגרשי ירושלים מעמידים על-יד מקדש האל מזבחות לבעל, בונים במות, נוטעים אשרות ועובדים לכל צבא השמים, אשר אמר אלהים: לא תשתחוה להם. מרבים גם החוזים והסגנים להקטיר ולהקריב למולך, אֵל האש, שלו מזבח גדול בתופת ירושלים, אשר מימין להר המשחית, הוא גיא בן הינום.
והמולך הוא עגל נחושת קלל, כמראה העגל אשר אותו עבדו בני-ישראל, בראותם כי בושש משה לרדת מן ההר, ושאותו קראו גם שבטי-ישראל בשם אלהי-ישראל, המוציאם מארץ מצרים.
ופסל העגל עומד על שתי רגליו האחרונות, ושתי רגליו ממעל הוא פושט כידים לפניו, שבע קרנים חלולות יוצאות ממצחו, וגופו הוא כולו חלול. מתחתיתו מסיקים אותו תמיד בעצים, וענן העשן עולה דרך הקרנים למעלה.
ושבעה מזבחות מסביבו, כּוהן כּוהן למזבח, וכולם לבושים אפוד של ארגמן אדום, שריון של זהב נוצץ על ראשיהם. ובאו המקריבים מכל עֵבר; וכל אחד ואחד לפי קרבנו הוא נכנס:
מקריבי העוף יעלו את קרבנם על המזבח הראשון; מביאי הצאן מקריבים על המזבח השני; הכבשים מביאים על המזבח השלישי; העגלים באים על הרביעי; הפרים על החמישי, ומנדבי השוָרים משתמשים במזבח הששי. ומי אשר הביא את בנו קודש לעגל, היו מעמידין אותו לפני המזבח השביעי, ובאים פרחי-כהונה ומגלחין את הנער, ומשליכין את שערו אל האח, רוחצים ומטהרים אותו ומלבישים אותו כתונת-בד. ובאים קרובי הנער ומרימים אותו בידיהם ונושקים אותו ומוסרים אותו בידי אמו; אמו נושקת אותו על פיו ונותנת אותו לאב; והאב נושקו ונותנו שוב לכּוהן הגדול. והתחילו התופים והמצלתים להקיש ולצלצל, והאש בפסל העגל בוערת, עד שידי המולך אדומות. והרים הכוהן את הנער תנופה לאליל והניחו על ידיו הבוערות של העגל. ונותנים הלויים בשיר קולם. המצלתים רועשים והומים, התופים מרעימים; וכל העם העומדים מסביב קוראים בקול: יערב לך! יערב לך! יבוסם לך!
וירא אלהי ישראל בכעס את קרבנם ויאמר: לא אוסיף עוד שאת לעם הזה.
ב: דָּמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה 🔗
ועתליה, אם אחזיהו, ראתה כי מת בנה ותקם ותאבד את כל זרע הממלכה ותאמר לעקור כל ניר לבית-דויד. ותקח בימי הדמים האלה יהושבע בת המלך יורם, אחות אחזיהו, את הנער יואש בן אחזיהו ותגנוב אותו מתוך בני המלך המוּמתים ותסתר אותו ואת מינקתו בית ה' שש שנים, ועתליה מולכת על הארץ.
ויקם יהוידע הכוהן ויקשור קשר עם שרי המאות לכרי ולרצים וימיתו את עתליה בחרב בית-המלך; ויוציא את בן-המלך ממחבואו ויתן עליו את הנזר ואת העדות וימליכו אותו וימשחהו, ויכו כף ויקראו: יחי המלך!
ביום הזה כרת גם יהוידע ברית בין ה' ובין המלך ובין העם, להיות לעם לה' ולשמור את חוקי תורתו ולפקוד אך את ביתו. וישב יואש על כסא המלכים, והעיר שקטה מחמס.
ויחדש יהוידע את דברי הברית; ויתנו קול ביהודה ובירושלים להביא לה' משאת משה עבד האלהים על ישראל במדבר. ויעש העם כן ותהי המשאת רבה, ויעמידו את בית-האלהים על מתכּוּנתו; ויהיו מעלים עולות בבית ה' תמיד כל ימי יהוידע. ויהי במות יהוידע מחַדש דברי הברית, קמו השרים והחורים ועמם כל בני-העם לעזוב משכן האלהים והכרובים. וילכו ויעבדו את האשרים ואת העצבים. ורוח אלהים לבשה את זכריה בן יהוידע ויעמוד מעל לעם ויקרא: כה אמר אֵל-הברית, למה אתם עוזבים את תורתו ואת ביתו ואתם הולכים להשתחוות לאלילים, שלא יגינו עליכם. כה עמד והוכיחם יום ויום, ויהי להם למזכיר חטא. ויראו השרים, כי אינו שומע להם לחדול מדבריו לחלל את קדשם, ויקומו נגדו וירגמוהו אבן במצוַת המלך בחצר בית ה‘. הוא מת ומוציא את נשמתו ויקרא בקול גדול: ירא ה’ וידרוש את דמי מידכם!
והיה דם הנביא על רצפת העזרה רותח ותוסס כל הימים מבלי מנוח, ויהי לחטאת עם יהודה עד ימי נבוזראדן.
ג: מוֹת נָבִיא אַחֵר 🔗
וימלוך חזקיה בן אחז ביהודה ויחזק את בדק הבית ובדקי בית-ישראל. ויעמד ה' לימינו את החוזה ישעיהו בן אמוץ, ויטף רמות לכל השבטים והמשפחות, ויזכך את לבם ויאמץ את כוחם וינצחו גם את אשור, שאסף את כל ממלכות הארץ כאסוף ביצים עזובות. ולא היה כנצחון הזה מיום היות ישראל לגוי.
ויחלה חזקיה ויאָסף אל אבותיו וימלוך מנשה בנו תחתיו, ושם אמו חפצי בה. ויסר מנשה מדרך אביו וירבה לעשות הרע בעיני ה', וגם דם נקי שפך, ותימלא ירושלים חטא ועוון מפה לפה. ויקם נגדו ישעיהו הנביא, ויוכיח אותו ואת עבדיו קשה; וידבר אתו משפטים בשער, ויאמרו יועצי המלך הרעים:
אין שוֹוה למלך להניחו בחיים; ואם יוסיף דבּר ויוכח אותנו על מעשינו, יקשור העם נגדנו קשר וברעה אנו. ויבקש מנשה תואנה להמיתו, וימצא עלילה עליו וישפטהו. ראה ישעיה שלא ימלט מידו, נקב את שם-המפורש ונבלע בארז. ויגידו למנשה; וישלח עבדים ויצו לנסר את הארז במגירה. ויהי בהגיע המַשׂור לפיו של החוזה ותצא נפשו וימת.
ולא אבה ה' סלוח, וישפוך חמתו על עמו.
מֵהַחֻרְבָּן 🔗
א: נְּבוּכַדְנֶצַּר 🔗
עלה אריה מסבכו ומשחית גויים נסע יצא ממקומו, לשים ארץ יהודה לשַמה. נבוּכדנצר מלך בבל היה; וגם הוא רוכב על ארי, תּנין קשור בראשו לאימה ולפחד, וַתפּוֹל חיתתו על כל הגויים ועל כל הלשונות. גם חית השדה ניתּן לו לעבדו; ובכל ימי מלכותו “לא נמצא שחוק בפי כל בריה”. מי יעמוד נגד מלך עריץ זה, שהיה שבט אף ה'!
ויעל על ירושלים עיר-האלהים ועתה דמים מלאה בחטאת כוהניה ומלכיה. ויהי לו יהויקים, נצר מבית-דויד, עבד שלוש שנים, וישב וימרוד בו בנבוּכדנצר, ולא ידע כי צפוי הוא ועמו לידי כליון. לשוא ניבאו הנביאים, לחינם דיברו חוזי-יה קשות, אין שומע להם ביהודה, אין זוכר בין שארית השבטים את דברי הברית.
ובאו גדודי כשדים וגדודי ארם וגדודי מואב וגדודי בני-עמון ויבואו ביהודה להאבידה, כדבר ה' אשר דיבּר להשחית בחמתו כל אלה. אז “נחתם גזר דינם של ישראל”, נחתם בטבעת מלכו של עולם.
ב: אַחֲרִית מְלָכִים 🔗
וימת יהויקים בחרב נבוכדנצר ויקבר קבורת חמור, כדבר החוזה; וגולגלתו עוד “חזרה וביצבצה” דורות רבים. וימלוך יהויכין תחתיו, וצל המות מרחף בכל חוצות ירושלים; ויעש גם יהויכין הרע בעיני ה‘, ולא ראה בלהות אלהים באות. ויגל נבוכדנצר אותו מבית מלכותו בבלה, ואת אֵם המלך ואת נשי המלך ואת כל אילי הארץ; וימלך בירושלים השפלה את מַתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיה. וימרוד גם הוא במלך בבל כאחיו ובני-אביו; ומיד ה’ היתה זאת למַהר להביא את הרעה על עם ירושלים ועל יהודה, אשר זנחו את דרכיו וילכו אחרי העצבים. ויעל נבוכדבצר על מחלל-השבועה ויתפשו חי, אותו ואת בניו; וידבר אתו משפט. ויאמר צדקיהו: אמנם חטאתי. אבל הרגני-נא ראשונה ואַל אראה במות בנַי; ובניו אומרים: הרוג אותנו תחילה ולא נראה בדם אבינו. ויצו נבוכדנצר לשחוט את הבנים בפני אביהם; ואחר זה עיור את עיני צדקיהו ויאסרהו בנחושתים ויביאהו בבלה.
ג: הַנְּפוֹצִים 🔗
ויקם מלך אחד בין מלכי פרס, הוא נבוכדנצר הגדול, ויכבוש את כל העולם ויעש את כל יושבי הארץ לו לעבדים. הוא הסיר את הממלכה גם מכל מלכי כנען ויצר עליהם מכל עבר. ויוָעצו עם מלך ירושלים ויבואו בברית יחד לקבל עליהם את עול נבוכדנצר, למען לא יכחידם. ויעשו כן. שתים-עשרה שנה עבדו את נבוכדנצר ובשלוש-עשרה שנה מרדו בו. ויחר אף נבוכדנצר עליהם, ויקם בשנת ארבע-עשרה ויעל בחיל גדול על כנען ויפוצץ את שארית הממלכות. ויעל על ירושלים וילכוד את העיר ויפּל בה חללים חללים. ויתפוש גם את המלך ויעוור את עיניו ויביאהו בית-שאן; וישרוף נבוכדנצר את כל בתי-המלכות ובתי-העבודה והמקדשים, אשר בנה שלמה בן דויד, ויעש את העיר תל עולם.
ועל הנשארים יושבי הארץ הכביד המלך הכובש את עולו:
הביא רבים מיושבי ארץ פרס ויושיבם בארץ הזאת במקום מושב בני-ישראל; ואת בני-השבטים הוליך גולה ויפזרם בכל קצוי ארץ “מן המזרח ועד המערב”. וכה נתקיימו דברי התוכחה שבתורה: והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ.
ד: אֲבוּקָה בֶּן גַּבְיָתִי 🔗
ויהי בעת עלה מלך בבל, שבט אף ה‘, הוא וכל חילו, וַיחַן על ירושלים ויצר עליה, ויתאזר אבוקה בן גבייתי, והוא איש גיבור-חיל, וידיו כמטילי ברזל, ויעל על החומה, ויעמוד אחד נגד רבבה. וכשהמטירו הכשדים באבנים לנתוץ החומה, היה מקבלן בידיו וברגליו ומשליכן על בני-החיל ומפוצץ את ראשם. בכל יום ויום היו שוחטים לו פר, והוא אוכל ושׂבֵעַ, עולה לראש החומה לעמוד נגד האויב העצום. וכשגרם העוון, נשבה בו הרוח, ונפל מעל החומה, ותיבּקע כרסו וימת. וירא העם, כי מת גיבורם, ויפג לבם ולא יספו עוד עמוד. ויתצו הכשדים חומות ירושלים ויבואו בעיר ויעשו בה טבח רב. ראה ה’ והביטה!
ה: בָּרָעָב וּבָאֵשׁ 🔗
ותבוא העיר ירושלים במצור; ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ. בנות ציון המעוּנגות, שלא יצאו מפתח ביתן, היו סובבות בשוָקים לבקש אוכל ולא מצאו. קשה היתה מכת הרעב, והמבקשות היו אוחזות זו בזו מכשלון-כּוח, ואין מזון ואין מחיה, גם אם תחפשו במטמונים. מפני חולשת הרעב “היו מגפפות את העמודים ומתות בראש כל חוצות”. אין מנוס ואין מפלט. העיר הזוללה גָועה ברעב.
ומלאכי זעם מענישים בשצף קצף את ההולכים תּוהו באשמת נביאי-השקר וכוהני-האליל, נותנים רגליהם על חומות העיר ופורצים אותן, קיר נופל אחרי קיר ואבן תינתק מאבן. ויבואו השונאים והאויבים ויקבעו בימה שלהם בהר הבית. עם נוגש דן להרג ולשרפה את עם-ברית ומחללי-הברית; והמלאכים המנתצים לוקחים לפידי-אש בידיהם לשרוף את היכל ה'. ויעל הלהב ויאדם את כל שמי ירושלים.
וכשראו הכוהנים והלויים מן השרידים, שידם לא היתה במעל, כי בית ה' היה למאכולת, קפצו כולם עם כינוריהם וחצוצרותיהם לתוך האש וישׂרפו. ובתולות המקדש, שהיו אורגות בפרוכת ובכל בגדי הכוהנים, קפצו אחריהם, כדי שלא תפּולנה בידי האויבים. גופות שרופים ונשמות פורחות באויר. לא היו כקרבנות האלה גם בימי עמוד המזבח על תלו. ואין מרחם ואין עונה בגווע עם.
אומרים: שמונים אלף פרחי כהונה קפצו להם ל“תוך קלתותים של בית המקדש”; ומכולם לא נשתייר אלא יהושע בן יהוצדק הכוהן הגדול, ועליו נאמר: הלא זה אוד מוצל מאש…
ו: בָּנַי יְצָאוּנִי 🔗
ויהי בהישרף בית-מקדש האל, ונהרגו בניו, וספו ותמו כוהניו וידידיו, ישב הקדוש-ברוך-הוא, בּוכה וקונן במר נפשו לאמור: בני יצאוני ואינם; אוי לי על ביתי, על אהלי, אוי לי על מחמדי, אייכם, אייכם, בנַי הנחמדים? אייכם, כוהני ולויי? אייכם, אהובי, אשר טיפחתי וריבּיתי ואשא אתכם עד כה על כנפי נשרים? אייכם, אדירי? – דומה היה האלהים, כביכול, לאדם שהיה לו בן אהוב ומת אחרי חופתו ואין לו מנחם.
ויקומו האבות מקבריהם, כי גדול הכאב. בא אברהם העברי, אפר על ראשו, שק על מתניו, והוא בוכה וצועק וממרט את זקנו ותולש את שערו. בא יצחק, בא יעקב, שניהם קרועי בגדים, מקוננים וסופדים לשבר בניהם. גם רחל מבכה על בניה, קולה ברמה נשמע.
ויעמוד החוזה המקונן על שפת הירדן ויקרא: בן-עמרם, בן-עמרם, עמוד וראה צאנך העלובים בידי חיתו טרף! וייקץ וירא את העיר שרופה ואת הארץ שמוטה ויקרע מעליו בגדי הכבוד, שהלבישהו הקדוש-ברוך-הוא, ויקלל את צבא השמים, למה מאירים הם עוד. ויקרא ה' אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד!
עוֹד מֵהַחֻרְבָּן 🔗
א: אֵם הַשִּׁבְעָה 🔗
הלך המקונן תפוש ביגונו, הלוך ותועה, וישמע קול קינים והי. וישא עיניו וירא והנה אשה אחת יושבת בראש הר, לבושה שחורים ועטופה שחורים, שערותיה סתורות והיא מקוננת וקוראת: מי ינחמני בעניי? מי ינחמני בעניי? ויקרב אליה החוזה ויאמר: מי את, בוכיה, אם מבנות האדם את, הגידי לי מה קרך; ואם ממלכות הרוחות את, הסתלקי מלפני. ותען האשה העצובה ותאמר: אלמנה אני, אם לשבעה בנים הייתי, ויהי היום ויצא אביהם למדינת-הים ולא שב. עודני בוכה על פרידתו, והנה בא המגיד ויאמר: נפל הבית על שבעה בניך ונהרגו כולם. כה באתני צרה על צרה ויגון על יגון, איך לא אבכה? ואיך לא אילל? פנה ירמיה ויאמר אליה:
האִם טובה אַת מאֵם ציון, שנכשלו כל בניה ו“היא עשויה מרעה לחיות השדה”. ותקם המקוננת ותקרא: אני אמך ציון, אני אֵם השבעה.
ב: פַּחַד פִּתְאֹם 🔗
ויהי בהגיע קצה של ירושלים. וזכותו של ירמיהו מגינה על העיר ולא יכול מלאך המשחית לנגוע בה, אמר ה‘: למה יעצור זה את משפטי? ויהיו דבריו אל הנביא לאמור: קום לך לענתות וקח את השדה מאת חנמאל דודך. ויעזוב החוזה את עיר דויד וילך לבית אביו. ויהי בשובו משם, וספר-המקנה כבר נתון בּכלי חרשׂ, ויבוא לצופים וירא עשן בית-המקדש עולה מרחוק. אמר ירמיהו בלבו: שמא עשו בני-עמי תשובה על רוע מעלליהם וחזרו להקריב קרבנות בבית-האלהים לאלהי-ערבות, ועשן זה אך עשן הקטורת הוא. ויאמר: אם כה הדבר אך בשלום אמות. וישא את רגליו וילך הלאה. הוא אך התקרב לירושלים וירא והנה החומות פרוצות ומבית-מקדש האלהים לא נשארו אלא גדרות גדרות של אבנים. ויקרע ירמיהו את שמלותיו והתחיל צוֹוח; פיתיתני ה’ וָאֶפּת, חזקתני ותוכל.
ויפן וילך וירא והנה שבילים מלאים דם, והארץ מרובצת בדם הרוגיה ונראים בה צעדי רגלים של עוללים ויונקים הולכים בשבי; גחן על הארץ ונשקם.
היה ירמיה הולך הלוך ובכה.
ג: יֶרַח אָב 🔗
לא נחרב הבית לא בחודש הראשון ולא בחודש השני ולא בשלישי, גם לא ברביעי, אך בחמישי, הוא ירח אב.
ביקש אלהים למַלא גזר-דינו על ביתו ועל עירו בניסן ועמדה זכותו של יצחק. עמד יצחק לפני כסא-המשפט ואמר:
ריבון-העולמים! זכור לעקדה שנעקדתי לפניך על הר-המוריה וניתּן על מזבחך טלה לעולה תחת מזל טלה, העומד ומשמש לפניך בחודש זה. אמר אלהים: אם כן אוציא את דיני באייר. עמדה נגדו זכותו של אברהם, הלא עליו נאמר: ואל הבקר רץ אברהם, ובאייר משמש מזל שור, ובא זה תחת זה. וירא אלהים, כי גם בשני לא יכול להפיק זממו ויאמר להצית את אש עברתו בחודש השלישי, הוא סיון. עמדה זכותו של יעקב, שילדתו אמו עם עשׂיו אחיו תאומים, ובחודש זה משמש גם מזל תאומים. ביקש אלהים הכועס להחריב ביתו בחודש הרביעי, ועמדה נגד רצונו זכותו של משה. בא איש-האלהים, אשר דיבּר עמו פנים אל פנים, ויאמר: ריבון כל עולמים ויוצר הכל! הסרטן הזה, שהוא סמל מזל השמש בזה החודש, אינו חי אלא מן המים וגם אני משוּני מן המים. עמד אלהים מכסאו ואמר:
בארבעה ירחים הללו אמרתי לענוש את בני, ובאו בעלי בריתי אלה ועצרו בפני, אקום ואחריב בית מחללי שמי בחודש החמישי. ואז אין עוד מי שיפייס…
ויעל בחודש החמישי, שמזלו אריה, מלך בבל כאריה מסוּבּכו ויחרב את הבית, שבקרא אריאל, ויכה את ישראל, גם הוא מכוּנה בשם אריאל, על אשר ביטלו דבריו של אריאל.
בַּגּוֹלָה 🔗
א: הַשְּׁבוּיִים 🔗
והנחשלים ושארית עם-יהודה, שלא מתו מות גיבורים במלחמה, שבו אותם חיל נבוכדנצר ויוליכום בבלה. ידיהם כפותות להם מאחוריהם בשלשלאות של ברזל, ערומים המה כבהמות בלי כל כיסוי ולבוש, ופניהם חמרמרו מעוני. גם לחם יבש לא ינתן להם, גם מים לשתות. בני-יעקב ובני-יצחק עוד פחותים מעבדים! מי שמקים גוי הוא גם יפיל גוי.
ויעברו השבויים המעונים על אדמת בני-ישמעאל דודיהם, ביקשו והתחננו לשריהם והגמונותיהם ויאמרו: הלא אנשים אחים אנו מימי אברהם, רחמו עלינו ותנו לנו מעט אוכל ומשקה, להשיב את נפשנו. ויענו אותם הרמאים האלה: את כל אשר לנו נתן לכם, ויוציאו להם פת מלוח טבול בציר; אכלו הרעבים, וצמאו עוד יותר, ביקשו לשתות, הושיטו להם שוב נאדות ריקים נפוחים; וכי לא מצאו מים, היו נושכים בשיניהם באותם הנאדות ונפלו מתים.
ב: בְּנֵי-בְאֵרִי 🔗
ויגל יהודה. הנותר מחרב אויב, הלך בשביה בחמת צר, והאויבים מאיצים בהם ומענים אותם קשה, פשטו בגדיהם מעליהם והלכו ערומים, שלשלאות של ברזל ברגליהם ובידיהם. פּתּם צר ויבש והמים המלוחים משכּלים בהם. ראה נבוכדנצר, כי בכל-זאת בקומה ילכו. מה עשה? ציוה להביא נאדות גדולים ולמלא אותם חול ואבנים, וישימום על כתפם, עד שנכפף גבם. ויצעקו לה', וירדו מלאכי-השרת ויפרקו את המשא הכבד מעליהם.
כשבאו בבלה, יצאו לקראתם בני-בארי ובני מדינות אחרות; ראו את בני-יהודה ערומים ועורם צפד עליהם. מיד הפשיטו בגדיהם מעליהם ויכסו את מערומם וירחמו ויחננו אותם. אף הקדוש-ברוך-הוא הטה לבני-בארי חסד ויזכור להם את הצדקה, אשר עשו את שארית עמו.
ג: הַפֶּלִאי 🔗
לירמיהו הנביא, הכוהן מענתות, נולד לזקוניו בן פלאי לשבעה ירחים. ובצאתו מרחם אמו היו לו שינַים כלגדול; וכשפשטה לו אמו את שדיה, אמר לה: אמי, תני לי מים לשתות ולחם לאכול ואל תפרנסיני כקטן, ותתפלא. והוא, הנער, היה כירמיהו, מה ירמיהו יצא בדיבור, אף הוא יצא בדיבור; ומה הוא בנבואה, אף זה בנבואה. אמרה לו אמו: לך ותתחבא, לבל תשלוט בך עין הרע. ותכלכל אותו שנה אחת בחדר לפנים מחדר. ויהי בצאת השנה, בא ואמר לאמו: הוליכיני לבית-המדרש, כי באה העת שאלמוד את התורה. הביאתו למורה אחד, מבני הכוהנים, וילמדו אף האלפא-ביתא; ואחר-כך לימדו את ספר החוקים, ואחר-כך בספר המשלים והחכמות, וישכיל ויהי לאחד מן החכמים הגדולים בימים ההם.
ויחכם הבן הפלאי כשלמה; וידע לחשוב בכל מלאכת-מחשבת ולספור ממפר לכוכבים, וישמעו לקולו כל החיות והעופות, כל הנחשים והעקרבים, וידע לדבּר בלשונם. ותישמע חכמתו בכל קצוי העולם, ויקנא בו נבוכדנצר מלך בבל, וישלח אחריו רצים להביאו לפניו; ולא יכלו לו, כי סבב אותם בחכמתו, עד שלבסוף בא בעצמו לפני המלך, וידבר את מלך בבל רמות, אתו ואת חכמיו וחרטוּמיו, ויתפלאו כולם לחכמת העברי הזה; ועם כל זה לא נשא לעמו בעבורו בעת צרה.
הָרְחוֹקִים 🔗
א: בְּנֵי-דָן 🔗
ויהי בעת נפרד ישראל מעל יהודה, בימי רחבעם בן שלמה וירבעם בן נבט, ומלחמה היתה בין אחים, שמו כל העם עיניהם בבני-דן, גיבורים ועזי-נפש, כי המה יעצרו בשפך הדמים, ולא אבו להשתתף, ויעזבו את הארץ בישובה וילכו לתור להם מקום-מנוחה חדש. ביקשו לעלות למצרים ולהתישב בתוכה, אמרו להם נשיאיהם, והלא כתוב: ולא תוסיפו לראותם עד עולם; ביקשו להחריב ארץ אדום ועמון ומואב ואמרו להתישב שם; אמרו הנשיאים, הלא מנע אותנו הנביא מעבוֹר בגבולם. ויקומו וילכו לארץ כוש, ושם נחל פישון; וימצאו את הארץ טובה ושמנה, ובה הרבה גנות ופרדסים. ויתישבו בה ויתחזקו על יושבי הארץ וישימום למס עובד. והמה התעשרו ויעשו חיל, פרו ורבו ויהיו גדולים מכל השבטים.
ב: רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת 🔗
כשחרב בית-מקדשנו וגלו בחורי ישראל לבבל, קראו הכשדים לבני-משה ולבני-דן ולבני-זבולון ולבני-נפתלי ואמרו להם: שירו לנו משיר ציון, געו הם בבכיה ויכתתו אצבעותיהם בשיניהם וענו ואמרו: האצבעות האלה, שהיו מניעין את הנימין בכינורי בית-המקדש, איך נכה ונפרוט בהן בארץ טמאה? איך נשיר שיר ה' על אדמת נכר?
ויבוא סער וישׂם מאפל ביביהם ובין אויביהם וישא אותם ואת כל השביה כל הלילה. וה' הלך לפניהם בעמוד ענן לנחותם הדרך. ויבואו ארץ חוילה ויתאחזו שם ויפרו וירבו ויגדל צאנם ובקרם ויחיו חיי עם חפשי; ונהר סובב את כל ארץ חוילה, והוא סוער ומעלה גלים כל ששת ימי השבוע ומשליך אבנים וחול, ולא יוכל כל איש מעבר השני לגשת אליו, וביום השבת הוא נח…
וגיבורים הם האנשים ההם, אחד מהם יכבוש אלף, וגם קול הקטן בהם כקול ענות גבורה של האריה; וכשהם יוצאים למלחמה קוראים הם: לה' הישועה!
כה יושבים בני-השביה באהליהם ומשכנותיהם השלוים בחליפות הדורות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות