מימי משה

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

---

מימי משה: אגדות וסיפורים

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

רֵאשִׁית משֶׁה

א: הַלֵּדָה

ויאחזו שבטי ישראל במצרים ויפרצו בה וירבו במאד. ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף ואת כל הטוב אשר עשה, ויחל להעביד את בני-ישראל בפרך ובכל עבודה קשה. ויאָנחו מן העבודה הקשה וירא אלהים וידע.

ויהי היום וישכב פרעה ויישן, והנה זקן אחד עומד לנגדו ובידו מאזני­­-משקל. בכף האחת כל דרי מצרים למקטון ועד גדול, עם מלכם ושריהם, ובכף השנית טלה אחד. ויכריע הטלה הרך את כל עם מצרים. ויתפלא מאד על המראה הגדול הזה. וייקץ והנה חלום ותיפעם רוחו. וישלח ויקרא את כל חכמיו ויודעי חָזון, ויספר להם את הדבר אשר ראה וייראו מאד, ויענו ויאמרו: חלום רע ראית, מלכנו, הנה בן יולד להעם הבונה ערי מסכּנוֹת לנו, והוא יפרוק עוּלם מעל צוארם ויוציאם מארצנו ביד חזקה ובזרוע נטויה. ויחרד המלך ויתן ביום ההוא צו לאמור: כל הבן הילוֹד היאֹרה תשליכוּהו! ויעשו כן ויאבידו כל זָכר בבני-ישראל.

ועמרם בן קהת בן לוי בן ישראל נגיד בימים ההם, ולו אשה מבנות משפחתו ושמה יוכבד. ותהר ותלד בן, וימלא כל הבית אור, ותרא אותו כי טוב ותירא מאד, לבל יבולע לנער מיד הזדים, ותלך ותצפנו. ויהי בראותה, כי לא תוכל עוד להסתיר אותו, ותקח תיבת גומא, ותשם בה את הילד ותתן את התיבה בסוּף אשר על שפת היאור ותאמר: ה' כטוב בעיניו יעשה! ותלך בעת ההיא בּתיה בת המלך לרחוץ ביאור, ותרא את התיבה צפה על פני המים, ותשלח את אמתה ותקחה ותפתח אותה, ותמצא בה נער בוכה ותאמר: מילדי העברים הוא; ותקרא שמו משה, לאמור: מן המים משיתיהו. ובני-ישראל קראו לו שמעיה בן נתנאל ויאמרו: זה יושיענו.

ויגדל יצא אל אֶחיו וירא בסבלותם ויצא לבו, ויאמר לעמוד לימינם; ויהי פרעה עוין אותו ומתנקש בנפשו להרגו; ויברח מלפני פרעה, ויבוא לגבול מדין וישב על הבאר.

ב: הַמַּטֶּה

וליתרו, כוהן מדין בעת ההיא, שבע בנות רועות צאן אביהן בן אין לו, ותבואנה הנערות ותמלאנה את הרהטים להשקות את הצאן. ויבואו הרועים, אשר רבו את יתרו תמיד, ויגרשון וישפכו את המים, אשר דלו, לארץ. ויתחמץ לב משה לראות את העוול אשר עשו להן הרועים, ויראם את ידו הקשה וישק את צאן הנערות ויושיען מיד אויב.

ויקרא יתרו למשה לאכול לחם. וירא בגנו מַטה ספיר נטוע, ויקרב אליו, והנה שם אלהים צבאות חָקוק עליו, הלא הוא המטה אשר נטלוֹ אדם מגן-העדן בעת גורש ממנו ויתנחל לאברהם, ליצחק, ליעקב וליוסף; אחרי מות יוסף שוּדד ובא לבית פרעה, ומשם לקחוֹ יתרו ויטעהו בגנו. וינסו כל גיבורי קֵני לתלוש אותו, כדי לקחת את צפורה להם לאשה, ולא יכלו. וישלח משה את ידו “ויתלשוֹ כהיתלש עצי היער מסוּבּכו”, וויהי למטה אלהים בידו. ויתן לו יתרו את צפורה בתו לאשה, ויואל משה לשבת אתו.

ג: הַחֲלוֹם

ויהי כי רעה משה את צאן חותנו יתרו, ויחלום חלום, והנה על ראש הר גבוה עומד כסא רם ונישא; ועליו יושב איש, תארו כשמש, על ראשו כתר מלוכה, בשמאלו שרביט זהב ובימינו קורא לו, כי יגש אליו. ויגש משה אל הקורא לו; וימהר לרדת מעל הכסא, ויצווהו לשבת במקומו, ויסר את הכתר מעל ראשו, וישימוֹ על ראש משה, וימסור לו שרביט-הזהב אשר בידו, וימשחהו לראש. ויהי בישבו על הכסא, וירא את כל כדור הארץ לרגליו, וצבאות כוכבים ממעל נופלים ויורדים וקמים סביבו כמחנה-צבא במערכת-מלחמה. וייקץ משנתו ותיפעם רוחו. ויבוא לפני יתרו חותנו, יודע העתים והחכם בכל מדע, ויספר לו את דבר חלומו; ויען רעואל ויאמר: אלהים הגדול הראך גדולות ונצורות; ולא יעברו ימים רבים, עדי יתקיים בך הדבר הזה, כי תשב על כסא עמך, להיות נגיד ומצווה להם ולכל הגויים, וילכו כולם לאורך וישתחוו לאלהיך.

מֵחַיֵּי משֶׁה

א

ארץ מצרים ארץ מישור היא, שׂדיה יעטפו בר, ומבלי שירד הגשם תוציא אדמתה מדי שנה בשנה כל פרי עץ למינהו ורוב תבואות יעלה בה. ויראו אבות משה את הארץ כי טובה ובכנען אדמת מגוריהם היה רעב ויקומו וילכו שמה ויתאחזו בגושן ויפרו וירבו שם. ויקנאו בהם יושבי-הארץ ויחשבו עליהם רעות ויאמרו להכחידם. אמר אלהים: את בריתי אשר כרתי עם אבותיהם לא אָפיר, ויעמיד להם את משה, ראש הגואלים.

ויהי למלך הארץ בת יחידה, אשר אהבה מאד, והיא היתה בעוּלת בעל ולא היה לה ולד. ותכל נפשה ללדת בן-זכר, למען ישב על כסא המלך ולא תיסוב המלוכה לאחר. וַיִקר מקרֶהָ ללכת לרחוץ במים ביום שׂמו את הנער משה על שפת היאור. ותרד המימה ותרחץ את בשרה ותשב לה תחת אחד השׂיחים, לנגב את גופה. ותרא תיבה מרחוק ותצו לאמהותיה להביאה לה – והנה בה נער יפה ותמים מכף רק ועד ראש. ותחמול עליו ונכמרו רחמיה כאילו ילדתוּ בעצב ותגמור אומר לחַנכוֹ ולגדלוֹ. ותשב לביתה בחצר המלך ותערם ותאמר, כי הרה היא, ותבשר בעוד ירחים, כי ילדה בן. כה גדל משה בחצר המלך, הוא נער עם בני גדולים ושרי-המלך ולומד חכמה ולשון ותורת כל עם ועם. ויעל משה בחכמתו גם על מוריו ומלמדיו וישתוממו כולם על שׂכלוֹ ובהירות רוחו.

ב

מחכמי מצרים למד משה את חכמת המספר והמדידה, עמד גם על חכמת השירה והתעמל להשלים עצמו בדעת אלוהּ ורזי-יהּ. מבני אשור קיבל ידיעת-הכתיבה, הכשׂדים אילפו אותו ידיעת-הכתיבה, הכשׂדים אילפו אותו ידיעת מהלך המזלות וממשלתם על כל עניני העולם. ויתר החכמות הורוהו חכמי יוָן. אין חכמה ואין מדע, שלא שנה אותם הנצר העברי, ואין שלא התאמן בו, להבין כּוחו ויסודו.

ומשה הולך הלוך וגדול בחצר המלך. הוא גם נחשב לבן בת-המלך, תקות מצרים עליו ועיני כל העם צופות בו. ויתן משה לבו להתבונן גם בתהלוכות משפטי הארץ וירא כי אין צדק ואין משפט במצרים. הנה בא עם מכנען, לבקש לו מקלט ומנוח, ויחזיקו בבניו ויעשו אותם לעבדים. רבים מן הגרים ההם מתים מהטורח והעמל, ובני יושבי-הארץ לא יתנו לקרוביהם לכסות את המתים ברגבי אדמה, כמנהג המדינה, והגוועים מושלכים בראש כל חוצות בלי קבורה. וירא את דמעת העשוקים יום יום ויחר אפו ויקם נגד נוגש עריץ אחד, שנגאלה ידו בדם נקיים ויכהו והשיב דמו בראשו. וישמע המלך את אשר עשה וישא עליו חטא. וידע משה, כי חורשים עליו רעה ויקם ויעזוב את ארץ בני-חם וילך לו ארצה מדין.

ג

עם מדין בעל-מקנה היה ומבחר בניו רועי-צאן. והאיש שבן אין לו ורעתה בתו את הצאן. בנות–הכוהן גם הנה רועות בשדה ויצֵרו להן הרועים. וירא הזר את מעשיהם ויוכיח אותם בשבט לשונו. בושו מדבריו והניחו לנערות. ותשובנה אל ביתן ותספֵרנה לאביהן על-דבר האיש הפלאי. ויאמר הכוהן: לא טוב, בנותי, שעזבתן את האיש המושיע לכן, לכנה אל הבאר וקראנה לו לאכול אתנו לחם. ויהי בבוא משה עמהן ויעמוד בחצר הבנות, התפלא הכוהן על יקרת נפשו וטוהר פניו ויאמר: אך איש-הרוח זה וממנו לא נצפנו עתידות. ויאמר לו: שבה עמדי ואעשה אותך לרועה על צאני; ובלכתך עמהן בשדמות עשב ומרעה תתעמק באשר צפון לך. ויתן לו גם את בתו היפה לאשה.

עַל אַדְמַת נֵכָר

א: יַאנוּס

ויהי בעלות יוסף ממצרים לקבור את אביו בחברון ובני עֵשׂיו ניצבו לשטן לו, גברה ידו עליהם וישבּ את צפוֹ בן אליפז מבחירם ויביאהו מצרימה וישימהו בנחוּשתים. והאיש צפו איש גיבור-חיל, לא היה כמוהו מימי נמרוד מלך בבל. ויברח ממצרים אחרי מות המושל העברי ויבוא ארץ אפריקה, היא דנהבה, וישימוֹ אנגיאס המלך לשר-צבאו, והוא גדול ונכבד בעיני העם.

ויהי היום והנה אבד לצפו פּר בן-בקר וילך לבקש את הפר ויבוא למורד הר גבוה. ובתחתית ההר מערה גדולה ועל פיה אבן גדולה, וקול חיה גועה מן המערה, וינפץ את האבן בידיו – והנה חיה משונה, מחציה ולמעלה כדמות תיש ומחציה ולמטה כדמות אדם, עומדת ופוצעת בעצמות השור. קפצה עליו החיה ותאמר לבלעו חי; ויקם עליה ויהרגה בלי חרב וחנית, ויקרע בצפרניו את ראשה ויבא אותו אל אנשיו. ויקרע בצפרניו את ראשה ויבא אותו אל אנשיו. ויתמה העם על כּוחו ועל גבורתו ויוָעצו כולם לעשות לזכרוֹ יום אחד בשנה לחג ומועד ולנסך לו נסכים; ויקראו את שם החג הזה יאנוס על שם החיה הכבירה אשר הרג.

ב: בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר

מלחמה רבה היתה בין בני-שעיר ובין בני-עֵשׂיו אחרי מלחמתם הרבּה את בני-יעקב. ויכרתו בני-עשיו ברית בסתר עם אנגיאס מלך דנהבה, ובני-שעיר התאחדו עם בני קדם ובני-מדין. והנצחון האיר פנים פעם אל המחנה האחד ופעם אל המחנה השני, עד אשר גברה יד בני-עשיו על שבטי החורי וַיכּו בהם מכה רבה וירשו את ארצם ויאחזו בה ויהי להם גם צאנם ובקרם לנחלה.

ונפש העם מרה איש על בנו ואיש על אחיו ועל רעהו שנפלו במלחמה; וישבעו לאמור, שמהיום ההוא והלאה לא ימליכו עליהם אחד מאחיהם, כי-אם איש נכרי מבני עם אחר והוא יצביא צבאותיהם, ואחד מאנשי אנגיאס מלך דנהבה, שעזרו להם במלחמתם נגד בני-שעיר נשאר עוד בתוכם, והאיש גיבור-חיל וטוב-רואי, חכם בכל מדע, ושמו בּלע ושם אביו בּעוֹר. ויאמרו בני-עשיו: אך זה ימלוך עלינו. ויקומו וימשחו אותו עליהם לשר ושופט ויקראו: יחי בלע! יחי המלך! ויפרשו שׂמלה וישליכו בה איש איש נזם זהב, טבעת וצמיד או גם שוהם ובדולח ויעשירוהו עושר רב. ויעשו לו כסא מלכות ויבנו לו היכל ויהי למלך על בני-עשיו. והאנשים אשר אתו לקחו את שכר עבודתם בחיל המלחמה וישובו אל אדוניהם דנהבה.

ג: יַאנִיָּה

בימים ההם חי בארץ כיתים איש אחד בעל-פלאות ושמו עוצי ויהי לבני כיתים לאלוה תעתועים ויזנו אחריו ויעמידו לו במות. ובן לא היה לעוצי, כי אם בת אחת ושמה יאניה. והנערה יפה עד מאד ומַשׂכלת בכל מדע. ויראו אותה אנשי אנגיאס מלך בני חם ויבואו ויהללו אותה למלך. וישלח המלך אל בני-כיתים אחרי מות עוצי אלילם, לאמור: הבו לי את הנערה יעלת-החן לאשה ואֶכרות לכם ברית; ונתן גם את בנותינו לכם והיינו לעם אחד; ואם תמאנו ומריתם בחרב אצא לקראתכם ואפיל את חומותיכם ואתוץ את עריכם ולא אותיר לכם שׂריד. וייראו בני-כיתים מפניו ויגמרו אומר למלא את רצונו, אם גם קשה היה בעיניהם, לתת את בת אלהיהם ללכת אל ארץ נכריה ותילקח מהם אורה וברכה. עוד שלוחי אנגיאס יוצאים, והנה מלאכי תורגוס מלך ביבינטו באו וידברו אליהם כדבר הראשונים לאמור: חשקה לב מלכנו ביאניה החמוּדה, ואתם תנו אותה לו לאשה ויכתירה בכתר מלכות ויושיבהּ לימינו ואתם תהיו לבני בריתו, ואם לא תעשו כדבר הזה ותאמרו: לא כן, הנערה תשב אתנו, כי אז יעבור בחרב על ארצכם וישם את אדמתכם שממה ויכחיד אתכם מגוי. ויענו בני-הכּיתים את צירי תורגוס לאמור: היו פה לפני בואכם רצי אנגיאס ודיבּרו באזנינו כדבריכם אתם היום, וניאות להם ולמשאלת-לבם, ואיך נתן אותה עתה למלככם ונפר את דברינו? וישובו מלאכי מלך ביבינטו בבושה למלכם ויאמרו לו: קדמך, מלכנו, מלך בני-חם, לו תהיה הנערה לאשה, והוא גם חזק הוא ממך. ויקצוף תורגוס עליהם ויאמר: פיכם ענה בכם. ויצו למַגר אותם בחרב. והוא וכל עמו יצאו למלחמה נגד אנגיאס. ואנשי כיתים מיהרו ושלחו למלך הזה לאמור: גם נפש תורגוס מלך ביבינטו חשקה בנערה, וכזאת וכזאת דיבר באזנינו. ויאסוף את כל חילו ויצא המלך אנגיאס גם הוא למלחמה. מספר בני החיל בשני המחנות רב ועצום. ותהי מלחמה חזקה וגדולה, ותגבר יד אנגיאס על תורגוס ויך אותו ואת עמו לפי חרב. אחרי-כן בא אל ארץ כיתים וישא שם את יאניה ויתן רוב מתנות לעמה ולבני-משפחתה ויבא אותה אל ארצה קרטיינה ויעש משתה גדול לבני עמו. וישמח וישׂשׂ עם המלכה היפה באדם. ויהי אור לשבטי חם.

אולם אחרי עבור ימי המשתה חלתה יאניה מחלה אנוּשה, וכמעט הגיעה עד שערי מות. ויצר למלך ולשריו ויאסוף את גדולי הרופאים והחכמים ויאמר עליהם: עוּצו עצה ומצאו תחבולה לרפא את יאניה החמודה מחָליה ואל נא נראה באָבדהּ. ענו החכמים ואמרו: לא אויר ארצנו כאויר ארץ כיתים ולא מימינו כמימיהם, ועל-כן חלתה המלכה. ויצו המלך להביא מים מארצה וישקלו במימי ארצו, והנה קלים הראשונים מן האחרונים וגם מראיהם זך מאד. ויפקוד לאסוף חוצבי-אבנים לאלפים ולרבבות ויחפרו תעלה מארץ כיתים עד מדינת קרטיינה וירצפו את התעלה באבנים וימשכו את המים הטהורים משם. ויהיו מעתה לכל צרכי המלכה, שתתה מהם, רחצה בהם, אָפו ובישלו בהם בעדה וגם השקו בהם כל זרע אשר נזרע בגללה. וישב כּוח יאניה אליה ויפיה עלה כפורחת. ויאהבו אותה כל יושבי הארץ וירקמו אנשי דורה גם את צלמה בלבושיהם מרוב יפיה, כאשר נעשה לבת אוּזדרובבל הנאה. וינחשו העם בכשפיה ותהי יאניה המלכה ללילית ולכוכב מתעה לבני-דורה.

ד: נָבִיא לְעַמּוֹ

ויקח לו איש מגדולי מדין ושמו צוען בן עיפא נערה אחת מבנות עמלק לאשה ותהר ותלד לו את יתרו. ואנשי מדין החלו בימים ההם לזנות אחרי אלהים אחרים ולשחת את דרכם. ותהי להם איפה ואיפה ומשקלים לא-נאמנים ורימו את בני-אדם. ויהי היום ויבוא אחד מסוחרי כנען לפני יתרו ויתאונן באזניו על איש אחד מבני עמו כי שקר בו. ויצא יתרו לשוק ויחל להוכיח את בני-אמונתו על רוע מעשיהם וזדון לבם. התאספו עליו אנשים ריקים ופוחזים ויהתלו בו, זה צרם אותו באזנו וזה דחפו בידו. שב יתרו נעלב ומיצר הביתה. בלילה בא אליו גבריאל המלאך ויאמר לו: יען קינאת לאמת וּנקלות בעבור תוכחתך, אני מושח אותך בשם אב-הרחמן לנביא על כל שבטי מדין וקמת ודיברת קשות עמהם מבוקר עד הערב. והיה אם ישובו מרוע מעלליהם, ונסלח להם, ואם יוסיפו לעשות הרע ויבעטו בך, חי מלך המלכים כי יכּחדו מעל פני האדמה וסופם אבדון ושחת.

וישכם יתרו בבּוקר ויקרא את כל זקני מדין בשער ויאמר אליהם: עד-מתי תלכו אחרי ההבל ותהבלו ותשתחוו למעשי-ידיכם? הלא אלהים חי יושב על כסאו בשמים ואתם לעצבים תשתחוו. אמרו הזקנים והשופטים: שקר אתה דובר, אין אלהים ממעל, אך מתחת. כיון שראה יתרו שאין שומע ומאזין לו, פרש כפיו לשמים ויאמר: אֵל נורא ושגיב, שפוט ביני ובין עמי! מיד הביא אלהים רוח סערה מעורב בברד ואבני-תופת וישמד את כל גוי-מדין ונעשו אהליהם קבריהם. רק יתרו ועדתו נותרו בחיים.

ה: משֶׁה בְּכוּשׁ

בלעם בן בעור מלך אדום היה מיועצי פרעה, בעת ביקש לכלות את עם-ברית. ויהי בראותו, שאלהים הפר זממו וכאשר יענו את עם ישראל כן ירבה וכן יפרוץ, קם ועזב את ארץ מצרים וילך לו למלך ניקנוס, שמלך אז באדום, ושני בניו עמו: אניס וסמריס. ובלעם גדול בקוסמים היה ולא היה בכל חרטומי ומכשפי הארצות איש ששׂגב ממנו בחכמתו. אומרים גם אומרים, שלא בעור אביו היה, כי אם לבן הארמי אובד אבינו. בימים ההם מלחמה רבה בין בני-כוש ובני-קדם. ויתערב ניקנוס בריב ויצא הוא בני-חילו להילחם ויעזוב את בלעם ובניו לשמור את העיר. ויהי בלכת ניקנוס מרד בו הקוסם ולא זכר לו חסדו, הגביה את החומות משני צדי העיר; מעֵבר השלישי חפר בורות רבים לאין מספר ומעֵבר הרביעי קיבץ בלהטיו המון נחשים ועקרבים. כה התבצר הוא ושארית העם ואין יוצא ואין בא.

ויהי בשוב ניקנוס וכל שרי החילים וישאו עיניהם, והנה חומת העיר גבוהה מאד, ויתמהו איש אל רעהו ויקראו לשוערים לפתוח להם; ולא אָבו לשמוע להם ויערכו מלחמה עמהם ויכו בהם השוערים. אמרו לבוא אל העיר דרך הבורות ויפלו בם הפרשים; בּיקשו לחדור מאותו עבר, ששם זוחלים הנחשים והצפעונים, וינשכו אלה בהם ויעשו בהם חבורות ופצעים. ויחדלו ממעשיהם, אך צרו על העיר וישבו באוהלים ובמלונות שנים רבות.

בימי המצור האלה ברח משה בן עמרם ממצרים ויבוא אל מחנה ניקנוס. והאיש משה מראהו נאה וקומתו דמתה לתמר וישא חן וחסד בעיני המלך וישימהו לשר-צבא. ויעבוד משה את מלכו באומן ובעוז. עברו ימים וניקנוס מת ויקומו בני-החילים וימליכו עליהם את הגיבור העברי ויתנו לו גם את המלכה לאשה כחוקי אדום ומשפטיו. ויהי ביום השלישי למלכו באו אליו זקני החילים ופקידי-הצבא ויפלו לרגליו ויאמרו: זה תשע שנים, שלא ראינו את נשינו וטפּנו ונפשנו מתגעגעת עליהם, הבה לנו עֵצה איך נחדור לעיר ונשוב אל ביתנו. ויאמר אליהם משה: התאזרו ולכו ההרה וקחו לכם מאפרוחי החסידה וקרבו אחר זה אל העיר מאותו העבר, שבו שוכנים הנחשים והעקרבים; והיה כי ישלחו השרפים את לשונותיהם לנגדכם, השליכו להם את האפרוחים, עודם בין שיניהם ואתם תקומו ותכבשו את העיר. ועלתה עצתו בידם וישובו ויכבשו את עיר מולדתם. ובלעם ובניו, בראותם כי עוד מעט ותכלה אליהם הרעה, ניחשו ופרחו באויר וימלטו את נפשותם.

ומשה זכר את ברית אלהי-יעקב ולא קרב כל הימים אל אשת אדוניו, וישם במיטה חרב בינו ובינה ולא חטא עמה. וינהל את בני-כוש בדרכי התורה והמשפט. והעם הצליח במעשיו ויהי למופת בין גויי הארצות. והמלכה בראותה, כי התרחק ממנה המלך החדש, חרה לה עד מות. ותקרא לשרים ולגדולי המדינה ותאמר להם: למה המלכתם עליכם איש-נכרי משבט לא שמענו לשונו? הנה לפניכם בן אדוניכם ניקנוס ולו משפט המלוכה. וישמע משה וידע, כי באה עתו לשוב אל אֶחיו ויסר את עטרת העולם-הזה מעל ראשו ונכתר בכתר של קדושה.

מִמִּצְרַיִם וּמִמִּדְיָן

א: הַיּוֹעֲצִים

בלעם בן בעור, רעואל המדיָני ואיוב העוצי היו מיועצי פרעה והיו נעלים ונישאים מכל חכמי המלך ושריו. ויהי כי החל פרעה לגור מפני שבטי ישראל, פן ירבו ועלו מן הארץ, או גם יכבשו אותה, שלח וקרא לשלושת הנבונים האלה ויאמר להם: עוצו עצה, מה נעשה בבני משפחת אברם, שבאו לגור בארצי, ועתה יאכלו את כל טוב אדמתי. נענה רעואל ואמר: אם על המלך טוב, יחדל לחרוש רעה על העם הזה, כי אֵל גדול כביר-כוח עמהם ולא ינקה את מציקיהם ומציריהם; גדול האלהים הזה גם מאלהיך וכל אשר לך, וכי תילחם בו נפול תפול לפניו, אתה ועמך, ויכחידך מגוי. חרה אף פרעה ברעואל; פנה לאיוב ויאמר אליו: הגד לנו אתה את דעתך על-אודות בני יעקב ודרכיהם ועוצה לנו איך נוכל להם? ענה איוב ואמר: הלא כל יושבי הארץ נתונים בידך, מיחלים לחסדך ויראים את שבטך, עשה כזאת גם עם יושבי גושן ואל תעשה פדות ביניהם ובין אחרים. לא ישרו בעיני פרעה דברי איוב, אמר לבלעם בן בעור: דבּר אתה את דבריך ונשמעם. עמד בלעם על רגליו ואמר: אם באֵש תילחם עם הגוי הזה, אז ינצלו, כאבי-אביהם, ואם בחרב תצא לקראתם, גם אז לא תצליח, צווה להשליך המימה כל בן נולד ואז תמחה את שמם. וייטבו דברי בלעם בעיני פרעה ויתן חוק ומשפט להשליך המימה כל בן נולד לעברים.

היועץ הראשון יתרו זכה, שעל שמו נוספה פרשה אחת שבתורה, איוב לקה ביסורין ובלעם בן בעור נפל בחרב יוצאי-מצרים.

ב: הַגַּחֶלֶת

ויהי היום ויעש פרעה מלך מצרים משתה לשריו ועבדיו בגינת ביתן המלך והוא יושב על כסאו, אלפרענית המלכה יושבת לימינו ובתיה בתו יושבת לשמאלו והנער משה מונח בחיקה. ויושט משה את ידו ויקח את העטרה מעל ראש המלך וישׂימה על ראשו. ויבּהל המלך וגם שרי המלכות שישבו אל השולחן תמהו איש אל רעהו. ובלעם בן בעור הקוסם בין המסובים היה וייעץ את המלך לשפוך את דמי הנער ולהינקות מרעתו. אמר המלך: יבואו שופטי הארץ וישפטו, אם יש משפט מות להנער, בא מלאך ממרום, נתלבש כאחד מחכמי המלך, עמד לפני פרעה ואמר: אם על המלך טוב יצווה להביא שתי קערות, באחת ישימו אבני-שוהם ובשנית גחלי-אש, והיה אם גם יגע הנער בידו אל הגחלים, אות כי לא שׂכל בו, ואם לאבני-שוהם יושיט ידו, אז דמו בראשו. עשו כן והעמידו לפני משה שתי קערות כאלה. ביקש להושיט ידו אל השוהם, בא מלאך אחד ודחפה אל האש. נטל גחלת אחת ונגע בפיו ומאז נעשה לכבד-פה וכבד-לשון.

ג: בַּבּוֹר

ויהי כי ברח בן עמרם מפני חרב פרעה ויבוא לארץ מדין ויושיע לבנות הכוהן וישק את צאנן, שאלהו רעואל אביהן: מאין יבוא ומאיזו ארץ מוצאו? ויספר לו הזר את כל אשר מצאהו על אדמת בני-חם ולא כיחד ממנו דבר. ולא זכר לו הלז את חסדו, ויאמר בלבו: אם בכתרו של מלך שלח ידו, מה ימצאני אני, אם אביאהו בצל קורתי? מיד עמד וישליכהו לבור ויאמר: לא יצא מזה ולא יראה את השמש. ותחמול על העברי צפורה בת רעואל, כי מצא חן בעיניה; ובכל יום ויום היתה מביאה לו לחם ותכלכלהו ימים רבים.

ויהי מקץ שבע שנים אמרה הבת לאביה: איש נקי ולא עוול בכפו השלכת לבור והוא צועק עליך בכל יום לאלהיו; העלהו משם ולא יהיה בך חטא. התפלא הכוהן ואמר: מי שמע כזאת, שאדם שלא אכל ולא שתה ימים רבים ואך אופל יכסנו עודנו חי? ועמד על פתחו של בור ושמע קול משבח ומזמר לשוכן מרומים. מיד הוציאהו לחפשי ויתן לו את בתו לאשה, כי דיברה עליו טובות. ותלך העלמה בדרך אברהם, התמכרה לאהבת בעלה ותלד לו בנים שנַים.

בְּמִדְיָן

א: הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן

בשעה שהיה משה בן-עמרם רועה במדבר את צאן יתרו כוהן מדין, נפרד גדי אחד מן העדר; דאג לו משה וילך לחפּש אחריו וימצאהו עומד על-יד בריכה של מים ומשיב נפשו. אמר הרועה: לא ידעתי כי צמא הוא כל-כך ואמרתי אך בּגוד בגד בי; בודאי עייף הוא מן הדרך. נטלוֹ על כתפו ונשאהו שוב אל המחנה ועוּלו נעים עליו.

באותה שעה נגלה אליו מלכו של עולם ואמר לו: רחמים כל-כך בלבך על הצאן והבקר, שבראתי בעולם, ולהם אין נפש משׂכלת ואינם מכירים בריבּונם – על בני שבט אברם העברי, שבחרתי בם מכל משפחות האדמה, בודאי תרחם ותחננם בצר להם. חייך, אתה תרעה את צאן-עמי והיית להם לרועה וקראתם כולכם בשמי. מיד נפל משה על פניו ויאמר: אודך, אלהים, על מפעלך עמדי, הנני לך כי שלחתני.

ב: הַנֶּשֶׁר והַיּוֹנָה

פעם ישב הנביא על גבעה נישאה בשדה-מדין ויחשוב על-אודות מפעלות תמים-דעים ועל נתיבותיו כי רבו, וישא עיניו והנה יונה הומיה פורחת באויר ויורדת. ותגש אליו ותאמר: נביא-האלהים ואיש רב-החסד, חנני-נא והצילני מהנשר האכזר, הרודף אחרי לבלעני חיה, ואני צעירה ורכה לימים, עוד לא שימשתי לפני קוני. ויחונן אותה משה, הסתירהּ תחת שולי מעילו ויאמר לה: הירגעי ואל תפחדי, לא יאוּנה לך כל רע, כי על-כן באת אלי. עודנו מדבּר, והנה הנשר גם-הוא ירד ממעל וידבר אליו לאמור: משה בן-עמרם, אם על יונה בריה קטנה חסת, חוס גם עלי, רעֵב וצמא לדם אנכי; ואם תגזול ממני אשר עלה בגורלי, תעוות משפט וחָטאת לי ולזרעי. מיד לקח הנביא את המאכלת מאמתחתו, גילה את זרועו ויחתוך ממנה חתיכת בשר כמשקל היונה, ויתנה לנשר ויאמר: הא לך חלקך; רק בנפש היונה לא תגע, כי על-כן מצאה אצלי חסותה. מיד פרש הנשר את שש כנפיו ויאמר: ציר ממרום אני ואך לנסותך באתי.

ג: חֲתַן דָּמִים

ויהי כי מתוּ האנשים המבקשים את נפש המושיע, נגלה אליו גבוה מעל גבוה ויאמר לו: לך שוב אל הארץ בני-עמה מַעבידים את בני-בכורי קשה וגאלת אותו מיד צר! ויעזוב משה את מדין וילך ארצה מצרים. הוא בדרך במלון, והנה השטן חורש לו. נתלבש אוריאל המלאך בלבוש נחש הולך קוממיות וַישׂר אל משה ויבלעהו עד טבורו. חָשך העולם, כוכבי השמים אספו נגהם, ותילל הבריאה על אבדן משיחה. ותרא צפורה תאומת משה, כי מתגבר סמאל, והוא השר משטמה, על בן האדם; ותחגור עוז בנפשה, לקחה צור חד בידה ותחתוך בו את ערלת בנה הנולד ותשלך אותה לפני אוריאל. ותשׂר אל המלאך ותוכל לו וַתוצא בלעוֹ מפיו. והשחר עלה שוב להאיר לתבל ומלואה. מעתה היה לה איש בריתה גם לחתן-דמים.

סִפּוּרִים

א: הַזְּאֵב הַמְדַבֵּר

ויהי כאשר היה משה רועה את צאן יתרו חותנו במדבר, בא אליו מלאך אחד בדמות זאב לבן ויתיצב למולו. נתירא משה ממנו, אמר לו הזאב: שלום עליך, אדוני איש-האלוהים! ויתפלא משה ויאמר: הלא אין החיות מדבּרות, ומי שׂם פה להן לשׂיח? ענה הזאב ואמר: אתה האיש, שעתידה התורה להינתן על ידו, ובתורתך נאמר על העגל, אשר הקימו להם בני-ישראל, שדיבר, והאתון, שרכב עליה בלעם החוזה, שדיברה גם היא… עוד אמר הזאב למשה הרועה: תן לי מן הצאן אשר אתך ואוכלם, כי רעֵב עבדך. ויען משה ויאמר לזאב: אלה הצאן, אשר אתה רואה, לא שלי הם, כי-אם של יתרו חותני הם, ותורה זו שאתה מעידה בי, היא גם תאמר: והייתם נקיים מה' ומישראל, ואני רק שכיר הנני; והיה כי אתן לך מן השמוּר עמדי, ובגדתי בקנין אחרים וחטאתי לאלהים.

ויאמר הזאב הרעֵב למשה: אם כן הדבר, לך אל חותנך, אל יתרו, וקח ממנו רשות, כי אקח לי שה אחד מן הצאן למנחה. ויאמר משה: הנני לעשות כמצוָתך; אבל מי ישב על הצאן לשמרם מחיות השדה? ענה אותו הזאב לאמור: הניחני אותי אצלם, והעבודה, שלא אוכל מהם בטרם תבוא, ואני ערב לך, שלא יקרם כל מקרה. וישמע משה בקול הזאב ויעזוב אותו על הצאן וילך לו אל חותנו ויספר לו את כל הדברים, אשר דיבר באזניו הזאב. ויאמר יתרו אליו: תן לו ממבחר הצאן, אשר יאבה לקחתם, וידך כידי. וישב משה אל עדרו וימצא את הצאן רועים לבטח באָחוּ, והזאב שומרם יושב בקצה וראשו בין ברכיו. ויבוא אליו משה ויאמר לו: קח לך מן הצאן את אשר תבחר, כי כן פקודת חותני עלי. הסתכל בו משה ולא ראהו עוד. והמלאך איננו…

ב: הַזָּקֵן הַמְכַחֵש

ויהי בלכת משה אל הר-חורב ומַטה האלהים בידו, וימצא איש אחד זקן עומד על פרשת דרכים. ויאמר לו משה שלום, ויענהו הזקן שלום. וישאל משה את הזקן: לאן אתה הולך? ויענהו הזקן לאמור: לשוט בארץ. ויאמר משה לזקן: האם יש לך צידה לדרך, והן בארץ ציה אנו והמדבר רחב-ידיים, לא תמצא בו לא זרע ולא תאנה ולא גפן. ויאמר אותו זקן: יש לי שתי גלוסקאות, אשר הבאתין עמי. ויענהו מש ויאמר לו: ובידי שלוש גלוסקאות, בוא ונשׂים אותן יחד בכיס, ותהיינה לנו בדרכנו, לאכול מהן. הוציא כל אחד מהם את הגלוסקאות שלו במנין; ויקח הזקן וישם אותן בתרמילו ויתנהו על כתפיו. אמר לו משה: תן דעתך על אלה. – הלכו יום תמים יחד וירעבו בבוא השמש, ויאמרו איש אל אחיו: נלון פה ונאכל מן הפת אשר בידינו. ויורד הזקן את תרמילו על צחיח סלע ויקחו פת-לחם ויחתכוה לשנים ויאכלו וישׂבעו, ויברכו לאל מטיבם ויישנו שם. הבוקר אור, ויקומו וילכו עוד ארבעה מילין. ויהי כי רעבו, ישבו לנוח ויאכלו גם את הפת השניה, כמעשה הראשונה, וכן היה ביום השלישי, וכן היה ביום הרביעי, את ארבע הככרות חלקו יחד בן-עמרם ואותו זקן חלק כחלק, ויהי שלום ביניהם. ויהי ביום החמישי, והמה הולכים כברת-אדמה רחוקה, וירעב משה ללחם, ויפן אל הזקן ויאמר: מהר והורד את התרמיל ונאכל עוד את הככר החמישית, כי רפה ורעב אני, ויכחש הזקן בפניו ויאמר: הלא אך ארבע ככרות היה לנו ונאכלן, ומה לך אלי עוד? וישבע לשוא.

עוד הם הולכים, והנה שני צבאים לקראתם, כי שלח אותם אלהים למען עבדו משה. ויאמר משה לזקן: נקח לנו את אחד הצבאים ונאכלנו. ויצחק הזקן עליו ויאמר: וכי יש חיה קלה בעולם מן הצבי, שאתה אומר לתפשו, והוא ידלג מיל. אמר לו משה: קח את המַטה הזה בידך ונסה נא להעבירו לפניהם. עוד המטה ביד הזקן, והצבאים עומדים על מקומם, מבלי לזוז. וישחטם משה ויצלה את בשרם בחום השמש. ויאמר משה לזקן: קום ואכול לשוֹבע נפשך, אך עצם לא תשבור, והישמר לך מעשות את הדבר הזה. ויהי כאשר אכלו וישׂבעו, לקח משה שוב את המטה והניחו על עצמות הצבאים, והתפלל לפני הבורא תפילה קצרה; והנה קרם עליהן עור ויתנודדו ויחיו ויקומו על רגליהם וירוצו לדרכם. ויאמר משה לזקן: משביעך אני במי שהחיה את הצבאים האלה, באין עוד בשר להם ולא גידים, שלא עשית קנוניה על הככר החמישית. ונשבע הזקן גם בפעם הזאת, שלא אכלה ולא שלח בה יד.

ויוסיפו ללכת במדבר ויצמאו למים. וירם אבי-הרועים את המטה בידו ויך על צור חלמיש, ויצאו מים רבים וישתו וירונו. ויאמר משה לחברו: משביעך אני שלישית, במי שהוציא מים מן החלמיש הזה כמבּאר מים חיים, אם לא שלחת יד בככר החמישית. ויען הזקן אותו לאמור: הנני נשבע כבראשונה, שלא נגעתי בככר ההיא, ולא גנבתי ולא נהניתי ממנה אף משהו. אמר משה לנשבע: אם-כן נלך בדרך הלאה.

וישאו את רגליהם וילכו מהלך שלושה ימים ושלושה לילות. ויבואו בקצה המדבר אל אחת מערי הפרזות. וימצאו את כל אנשי העיר יושבים ובוכים למגדול ועד קטן. ויגשו אל אנשי-העיר וישאלו אותם לאמור: מה המראה אשר אנו רואים? כולכם בוכים מזקן ועד נער, מאיש ועד אשה, ומה האסון אשר קרה לכם היום? הגידו נא לנו ונדע. ויענו אנשי-העיר אותם לאמור: הנה אב ופטרון לנו במקומנו, שכולנו אנו יוצאי חלציו, והוא חלה זה ימים ומחלתו אנוּשה ואין תרופה לו, ועתה הוציא את נפשו ואין חיים בו. ויען אותם משה לאמור: הנה נפשותינו תחת נפשו, כי נכמרו רחמיו עליהם. ויגש אל האלהים ויתפלל לפניו לאמור: אנא, אב עליון ואבי כל בשר, רחם נא על המת הזה והראה לבניו את ידך החזקה. וישׂם את המטה על פי הזקן הגווע וירעש הגוף הצנום, ויקם לתחיה. נפנה משה לאותו זקן ויאמר לו: משביעך אני בן-לויתי, במי שהחיה את המת הזה וישיבוֹ לבין החיים, אם לא נגעת באותה ככר, תן תודה. וירם המכחש את קולו ויאמר: נשבע אני בכל הקדוש ובכל החמוּר, שלא פשעתי ולא אשמתי בככר, כה יעשה לי אלהים עושה גדולות ונפלאות אלה, וכה יוסיף לי, אם אשקר ואכזב. כיון ששמע משה את כל השבועות החמורות האלה מפי הזקן, ענה ואמר: בודאי אדם זה מדור עשירי הוא, וכיסה אז את פני כל הארץ מרמה, כחש ושקר. – ולא שב לדבר עמו בדבר הככר ההיא.

וישובו אל ארץ המדבר, והנה באר לקראתם, ויאמר משה למלווהו בדרך: שמור-נא את המטה הזה, ואני ארד לבאר לטהר את עצמי. ויאמר הזקן אל לבו בלכת משה מאתו: הנה אותו מטה בידי, שבו עשה בן-לויה שלי את כל הנסים הללו, אקחהו מאתו ואעשה גם אני בו מופתים. נשתמט מהטובל, ברח לו והמטה בידו. בא לפנות-ערב לגבול המדבר וימצא תינוקות משחקים לפני אוהלים, כי הלכו אבותיהם לרעות את צאנם. ניגש אליהם והרג תינוק אחד מהם וינסהו להחיותו במטה, כאשר עשה משה לפנים, ולא עלתה בידו כלום, כי לא כל היצורים שוים; וגם המטה, אשר מיד אלהים בא, לא ביד כל אדם יעשה נפלאות. שבו אבותיו של התינוק מן השדה וביקשו להרגו. בינתיים הרגיש משה את אשר עשה לו הזקן, ואשר גזל מטהו ממנו, וירדוף אחריו וימצא את הגוזל והמכחש בצער ויגון, כי גואלי-הדם ביקשו את נפשו. התפלל משה והחיה את התינוק והציל גם את הזקן ממות.

ג: הַזָּקֵן יִלָּכֵד בַּפַּח

גם אחר הדברים האלה לא הניח משה את מלווהו, וילכו עוד שניהם יחדיו. עברו בנחל, ויקח משה שלושה כריות חול, התפלל עליהם ויהפכם לזהב ונוצצו באור השמש, ויחמוד אותם הזקן בלבו ויאמר למשה: למי כל הזהב אשר לפנינו? ויאמר משה: מי שאכל את הככר החמישית יקח שני כריות זהב, ומי שלא אכלה יקח רק אחד. קרא הזקן ויאמר: אני הוא שאכלתי את הככר ההיא, וכיחשתי לך. הודה ולא בוש. אמר לו משה: עכשיו שהודית, הרי כולם שלך. ויפּרד ממנו משה מיד ואיננו, ולא ידע הזקן איה הלך.

ויעמוד הזקן מַשמים על כריות הזהב, כי רבים המה ואין כוחו לשאת אותם ולהניעם ממקומם. ותעבור עליו אֹרחַת בני-אדם רוכבים על גמלים. ויגש אליהם ויאמר: שאוני, אדוני, הנה עפרות זהב לפניכם, ואני מצאתים במדבר; בואו ושאו אותם אל מקום מושב, ויהיו לכם שני שלישים מן האוצר, ואני אקח רק חלק אחד. ויענו האנשים ויאמרו לו: כדברך נעשה. ויטעינו את כל הזהב הרב על הגמלים. וגם אותו, את מוצא המציאה, לקחו עמהם וילכו לדרכם. עודם רוכבים פנו אליו ויאמרו: רעבים עבדיך, אולי יש פת בתרמילך, תן אותה לנו ונחַיה את נפשותינו. ויערם הזקן הנוכל לשׂום בסתר סם-מות בה, ויאמר: יאכלו נושאי המשא הזה ממנה ויפלו וימותו, ואירש גם את חלקם. – והם גם הם חשבו בלבם: למה נתן לאותו זקן אין-אונים שליש מן הזהב? נפיל אותו מן הגמל ונמיתהו, ויהי לנו כל העושר. ויתן להם הזקן את הלחם בו הארס לאכלה; עודנו בין שיניהם וישליכו אותו על שן סלע וירוצצו את גולגלתו ויפול מת בעוונו; והם גם הם אכלו מן הלחם ובא הארס אל קרבם והורעלו ויפלו מן הגמלים מתים וימותו אחד אחד.

ונשאר כל אותו הזהב מונח בירכּתי המדבר עד היום הזה.

ד: עֶגְלַת בָּקָר

בימי משה איש-האלהים חי במחנה ישראל איש אחד תם-דרך ויקח לו אשר מבנות שבטו ותהר. ויהי כי קרבו ימיה ללדת ואישה שומר את האוהל, בא אחד מצירי-המות ויקח את נפשו ולא זכר לראות יוצא-חלציו. והאשה ילדה בן ותקרא את שמו מנשה כשם בנו של הנביא. ויגדל הנער ויעש חיל והיה מתעמל בכל מעשיו לכבֵּד את אמו ולא זז מכל מוצא פיה. ויהי היום ותאמר לו אמו: הנה אביך מסר, בעודנו בחיים, לרועה אחד עֶגלה לחנכה ולגדלה, ואתה שנס את מתניך ולך אליו וקח אותה ממנו ותן לו את שכרו. ויעש הנער כדבר אמו, סר אל הרועה בארץ המדבּר, לקח ממנו את העגלה ויובילה לבית אמו רגלי. אמר לו העגל: הדרך רחוקה, למה תתיגע? שב על גבי. ענה מנשה ואמר: אין לי רשות לזה מאמי. בא שוב השטן, התלבש בדמות אדם זקן ואין-אונים ויאמר לנער: הושב אותי על גבי עגלתך, כי עייף אנכי, ואני אתן לך אלף כסף בשכרך. אמר הנער: רחם ארחמך ובודאי הרכבתיך בחינם ולא לקחתי ממך שכר-חסד, אבל מה אעשה? אמי לא הרשתני לעשות כך וכבודה יקר בעיני על כל. עוד הוא מדבר והנה נעלם השטן ואיננו.

בערב ההוא בא מנשה הביתה למחנה-ישראל, ועמוד-האֵש מאיר מרחוק. ויספר לאמו את אשר קרהו, נשקתו וחיבקתו ותאמר: ניחמתני, בני, כמותך ירבו בעם-העברים.

ויהי ממחרת הבוקר השכימה אמו ואמרה לבנה: קום משנתך ולך השוקה, למכור את העגלה בשלושים כסף, אבל בטרם ישקול הסוחר את הכסף על ידך, תשוב הביתה לקחת רשות ממני. הזדרז הנער, לקח את העגלה וילך עמה לשוק הבקרים. נזדמן לו סוחר אחד ואמר לו: בכמה אתה מוכר את העגל? אמר הנער: בשלושים כסף. אמר הסוחר: הא לך המחיר הזה ומסור את העֵגל לי. אמר הנער: עלי לשאול עוד את אמי הורתי. אמר הסוחר: הא לך ארבעים כסף ואל-נא תאחר אותי, כי אץ אני לדרכי. אמר הנער: אף אם תתן לי מלוא ביתך כסף וזהב, לא אעבור על מצוַת אמי. קרנו פני הסוחר ואמר: מלאך ממרום אני ואך לנסותך ירדתי ארצה. ועתה שוב לביתך עם העֶגלה. בעוד ימים יבואו זקני-ישראל אליך לקנותה, למען כּפּר בה על נפש נרצח לא נודע מי הכּהוּ, ותתנה להם. וישב הנער לאמו ויגד לה את כל דברי המלאך.

במועד ההוא נמצא הרוג אחד מעֵבר למחנה ולא נודע מי הכהו. באו בני-העם ויגידו את הדבר למשה ויחל את פני אלהיו, להורותו את המעשה אשר יעשה, כי לא פורש לו עד היום. ויאמר אלהים אל עבדו: דבּר אל גואלי המת כי יקנו עגלת-בקר אשר לא משכה בעול וישחטו אותה; אחר זה יקחו בדל-אזנה ויגעו בו במת, יחיה ויקום על רגליו ויאמַר מי הכהו.

יצאו הגואלים לבקש עגלה אשר לא עבד בה איש וימצאו עגלה כזאת בבית מנשה מכבד את אמו. וישקלו לו זהב מחירה. אחר-כן עשו בה כדבר משה, שחטוה ונגעו בבדל-אזנה במת. עמד על רגליו והעיד על רוצחו ושוב נפל דוּמם. ויהי הדבר לנס.

סִפּוּרֵי מוּסָר

א: עַל הַבְּאֵר

דרכּו של משה בּן-עמרם היה להתבודד ויפרוש מבני-אדם, למען התעצם בעבודת ה' ולבקש גם ארחות צור-שדי. ויהי היום והוּא יושב תחת עץ-פרי ולא-רחוק ממנו באר מים חיים. והנה איש הֵלך בא מן הדרך, שתה מן הבאר, כי צמא היה, ויעזוב את המקום; ולא הרגיש, כי כיס מלא זהובים נפל מידו. כעבור שעה אחת בא איש שני לשתות גם-הוא מן הבאר, וירא והנה כיס מוטל לפניו, ויקחהו אליו וילך-לו בלב שמח על המציאה אשר מצא. בא אחרי-זה איש שלישי וישת גם-הוא מן המים וישב על הקרקע לנוּח. והנה בא בחפזון האיש הראשון, אשר אבד את הכסף, ויחל לריב באיש היושב על הקרקע, לאמור: אתה שׂמת בכליך את כיסי שאבד ממני, השב לי את כספי, ואם לא, רעה תמצאך. טען הלז בתום-לבבו: לא מעלתי ולא לקחתי את הונך; באתי הלום רק לשבּור את צמאוני ולנוח מעמלי. ולא אבה הטוען להאמין לו, ויקם עליו בחמתו ויהרגהו.

וירא משה מרחוק את המעשה ויצעק אל ה' ויאמר: אלי, אלי, למה עמל ועוול תביט ואיך יעמוד לבך בך לראות איש אובד על לא-חמס בנפשו? הראֵני-נא את דרכיך ואדע. וַיֵרא אליו ה' ויאמר: הנה מקום אתי וניצבת על הצור ושם אורך את מעשי ואלמדך את דרכי התנהגותי. ויאמר לו יושב-שחקים: דע-נא, שזה האיש, אשר אבד את כיסו, הוא בן לאיש רשע, והלז גזל אותו מיד אביו של זה שמצאוֹ – וכה ירש מאליו את אשר לו. אולם זה הנרצח הרג פעם את אחי הרוצח, והתגלגל הדבר, שיגאל את דם קרובו ממנו. ואתה אל תהרהר אחרי מידותי, ישרים דרכי ואין עוולתה בם.

ב: הָעִוֵּר

ויהי היום ומשה ניצב על שפת היאור וירא שורת ילדים רוחצים במים והמה משחקים בנער עיור אחד שביניהם ומלעיגים לו, ויחר הדבר לנביא, ויקרא לאלהים ויאמר: למה תעוות משפט? ומה חטא הנער הזה, כי לקחת ממנו את מאור עיניו? עודנו מתפלל וקורא, והנה עיני הנער נפקחו וירא אל העולם כאחד האדם.

ויהיה ממחרת ויצא משה עוד אל הנחל, והנה המון הילדים רוחצים גם היום בנהר, וגם אותו הנער, שנעשה לו נס, בתוכם, ולבבו גאה ומכה את אחיו ומיצר להם. הוכיח אותו הנביא על מעשהו, ולא שמע בקולו. גם חסד לא ישמור לי. פרש משה ואמר: הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט.

ג: הַתְּמוּנָה

ויהי כאשר הוציא משה בן-עמרם את שבטי יעקב ממצרים באותות ומופתים, ופרעה וכל חילו טבעו בים, והוא ומחנהו חונים באֵילים, חיל אחז כל העמים והשבטים מסביב, כולם היללו ושיבחו את מעשיו ויאמרו: אין זאת כי אם בן-אלהים הוא. ויתאַו מלך אחד ממלכי הערבים לראות את פני הגיבור הפלאי הזה. ובחצרו איש צייר אחד, חכם ונבון.

וישלחהו אדוניו למחנה ישראל ויצווהו לאמור, כי יצייר את תמונת מַנהיג העברים. ויעש הצייר כדבר המלך. ובעוד שבעת ימים הביא לו תמונת משה בן-עמרם מצוירה בששר עלי גליון. ויאסוף המלך את כל חכמיו ויועציו ויאמר להם: הנה לפניכם תמונת האיש, אשר גאל את בני משפחת העברים מיד מלך מצרים, התבוננו בה היטב והגידו לי על-פי קלסתר-פניו, במה כוחו גדול? נענו כולם ואמרו: האיש הזה אך רע-מעללים הוא, אין בלבו רחמים ונטעי-אומן, זרים מעשיו.

ויקצוף המלך על הצייר, ויאמר אליו: איך התעללת בי? האם אלוה ממרום יעשה איש בליעל לשליחו? אין זה, כי אם רמה רימיתני. אמר הצייר: חי המלך, כי אך את פני נשיא העם ציירתי, יועציך וחכמיך שקר המה דוברים וכהתה עינם לראות.

אמר המלך: אני בעצמי אלך למחנה ישראל ואראה, למי מעבדי הצדקה! שׂם את התמונה בכליו ויקם ויבוא אֵילימה ויעמוד לפני אוהל משה. ויצא אליו הנביא ויקדמהו בשלום. וירא כי אמנם מראה פני הנשיא כמראה אשר על פני הגליון. ויתמה על הדבר. ניגש אל משה ואמר: כזאת וכזאת ציויתי את הצייר אשר בחצרי וכה וכה דיברו חכמַי על מעשה ידיו, בּאֵר לעבדך את החידה. ענהו בן-עמרם לאמור: צדקו חכמיך אשר דיברו עלי, יצר לבי רע היה מנעורי, ואני אך נלחמתי עם נטיותי אלה, כבשתי את יצרי ואתאמץ להפוך כל מידה מגוּנה בי למידה טובה, טיהרתי את כתמי ואתקדש ואמצא חן בעיני קוני וישלחני לפדות את צאן-מרעיתו מיד נוגשיו.

---

ממצרים ומים סוף

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

פַּרְעֹה

א.

ויבוֹאו משה ואהרון בני עמרם בן קהת בן לוי לפני פרעה מלך מצרים ויאמרו אליו: אלהי העברים נקרה עלינו ויצוונו לזבוח לו במדבר, ואתה שלח את העם ויחוגו לו במדבר.

ופרעה יושב על כסאו הגדול ושריו ועבדיו וכל סגני המלך עומדים לפניו. וגם שבעים סופרים כותבים בשבעים לשון, לעם ועם כלשונו, כי כל בני העמים והלשונות תּוּכּוּ לרגליו.

והנה שני אנשים מעם העברים עומדים לפניהם, והם “דומים למלאכי-השרת, רום קומתם כארזי הלבנון,גלגלי עיניהם כגלגלי כוכב הנוגה, זקניהם כאשכלות תמרה, זיו פניהם כזיו החמה; ומטה האלהים בידם, שחקוק עליו שם המפורש, ממדרך רגליהם ינוע הפלטרין ומדיבור פיהם יותאות השלהבות”. נפל עליהם פחד ורעדה, אימה ורתת, נבהל המלך ושריו, והמזכירים השליכו קולמוסיהם מידם ואיגרותיהם ממקומם, ונפלו על פניהם לפני משה ואהרון והיו משתחוים להם.

ויתחזק פרעה ויאמר אל משה ואל אהרון: אלהי העברים שלחכם אלי, ואני לא ידעתי את שמו ולא אדע את מדינתו; ואתם הגידו נא לי: באיזה מדינות ובאיזה ארצות הוא מולך? כמה מלחמות נלחם עם אויביו וניצח? כמה מדינות כבש? כמה עיירות לכד? וכמה חיילים ופרשים ורכב ושלישים למלככם, בצאתו למלחמה? ויענו משה ואהרון דבר את פרעה: אלהי העברים, אשר שלח אותנו אליך בדבר עמו, כוחו וגבורתו מלא עולם, קולו חוצב להבות אש, דיבורו מפרק הרים, כסאו שמים, וארץ הדום רגליו, קשתו אש חציו שלהבת, רמחו לפיד, מגינו עננין וחרבו ברק, ולא ברזל; והוא גם הוא יוצר הרים בחכמתו, מחולל ימים ונהרות, מכסה שמים בעבים ומוריד טל ומטר ומצמיח אדמה; הוא יוצר את "העובּר במעי אמו, וזן ומפרנס את כל באי-עולם מקרני ראמים ועד ביצי כינים; אין גדול ואין קטן בעיניו, צופה הוא בכל ומשגיח, והוא ממית ומחיה בכל יום.

ויעז פרעה ויאמר להם: אם אך כל אלה לו איני צריך לעזרתו, כי נהר ניליוס היוצא מתחת עץ החיים שבגן-עדן עובר בארצי, והוא הולך ומשקה את אדמתי ומימיו מתברכים, וכל פרי ופרי באדמת מלכותי משאו שתי אתונות, ולכל אחד שלוש מאות טעמים. ויכחש המלך באלהים, ולא אבה שמוע לדברי עבדיו.

ותבער חמת ה' ויאמר אדוני: רשע, אתה אומר לשלוחי איני יודע כוחו וגבורתו של אלהיכם, הריני מעמידך לדורות ואודיעך כוחי וגבורתי, למען תסַפר כבודי בכל העולם.

ב.

ויך ה' את ארץ מצרים ואת מלכה מכה אחרי מכה, וישבּר את ידי החרטומים, אשר הקשו את לב המושל, ויוציא עם העברים מן הארץ כשש מאות אלף רגלי הגברים, לבד הטף, וגם ערב-רב עלה אתם; ופרעה עוד הוסיף לרדוף אחריהם וישג את העם, ויט משה את ידו על הים ו היו המים לחרבה, ויבואו בני-ישראל בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ומרכבות פרעה וחילו ירדו בים. ובראות פרעה, כי גם הוא יבולע בין הגלים, הכיר בניצחון אל-העברים ויושט ידו לשמים ויקרא: רואה אני כוחך אלהים בעליונים, ו אתה הצדיק ואני ועמי הרשעים ואין אלוה בעולם אלא אתה. וירד גבריאל המלאך וישם שלשלת בצוארו וימשהו מן המים, ויאמר לו: רשע! אתמול אמרת מי ה' אשר אשמע בקולו, ועתה כי טבע אתה במצולה, תקרא ה' הוא הצדיק; ובכל-זאת אני מעמידך בדבר ה‘. וישב ימים רבים בלא ארץ ולא עם, וימליכהו ה’ אחר-כך על נינוה העיר הגדולה, ולו היה דבר אלהים על- ידי עבדו יונה בן אמיתי.

ועדיין פרעה מלך מצרים חי, ועומד על פתח גיהינום ומודיע לכל הבאים שמה גבורותיו של הקדוש-ברוך-הוא.

מֵאֹפֶל וּמֵאוֹרָה

א: הַמּלְבֵּן

ויעבידו שבטי מצרים את בני-ישראל בפרך ונוגשי פרעה אצים בהם למלא אחרי מתכוּנת הלבֵנים וגם קש לא ניתן להם. ונוצו אחי יוסף בכל עבר לקושש קש ותבן, ניקבו את עקביהם, כי שמו אותם בטיט, והיה הדם יוצא ונלוש בחומר. בימים ההם היתה רחל בת שותלה הרה ללדת, והיא נערה מפונקת וטובת-טעם, כל רואיה ישבחוה, ותצא השדה לרמוס בחומר עם ארוסה, והפילה שפיר מטורח העבודה, ונגבל בטיט ועשו לבנה ממנו. ותצעק הנערה ותאמר: אוי לי על פרי בטני, אוי לי כי חוּלל נזרי; באותה שעה ירד מיכאל המלאך העליון, נטל בידו את המלבן וישימוֹ הדום לרגלי מלך המלכים וקודש הקדשים. אמר אלהים: נתמלאה הסאה, אף אני אשלח גואל לבני-ברית, וגם מלבן זה יהיה לזכרון לפַני כל ימי שמים עלי-ארץ.

ב: יְקוּתִיאֵל

לא העבידו בני-חם את בני-ישראל, אלא שעה אחת מיומו של הקדוש-ברוך-הוא, וזה שלוש ושמונים שנה ושלושה חדשים. וכיון שהגיעה שעת כוכבו של משה לעלות, אמרו חרטומי המלך: נער אחד יקום במחנה העברים והוא יהרוג את בכורותינו ויטביע אותנו ואת חילינו בים-סוף; ישמעו עמים ירגזו, חיל יאחז כל יושבי תבל. ויהרהר פרעה ויאמר: אם אלהים ילחם עמנו, יעלו עבדינו מן הארץ ונחלתנו שוממה.

בימים ההם נולד בן לעמרם בן-לוי, ותארו היה כמלאך-אלהים, ויקראו את שמו יקותיאל. שלושה חדשים טמנתו אמו, כי יראה פן יבולע לו. ויהי כי לא יכלה עוד להצפינו, הניחה אותו בתיבה ותשׂם אותו על שפת היאור. הכל צפוי לפני אלהים, והוא מסבּב הסיבות, מנוּגעק היתה בת-המלך ולא מצאה מרפא. ירדה לרחוץ בנהר והנה תיבה בסוּף ובה נער בוכב. שלחה ידה ותקחהו על זרועותיה. אך נגעה בגוף הטהור ונתרפאה מיד ויה בשרה כבשר הנער לטוהר. קראה ואמרה: הילד הזה צדיק גמור הוא ונשמתו רוממה; הלכה ונכנסה תחת כנפי-השכינה וזכתה לחיי-עד.

ג: הַנַעַר

עוד הנביא בבטן אמו גילה לו אלהים ספר-בראשית ויראהו תורת שעשועיו מאז ויאמר אליו: משחתיך לנגיד על עמי והיית להם לאב ולפטרון וציוית אותם תורות וחוקים, והוריתֶם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו. מהוּל יצא משה לאויר העלום ו לא נגעה בבשרו יד זר. ביום הזה בגדילו גם המאורות את אורם ותהי רוָחה והתעלות בעולם! חפצה אמו להניקו, פתח ואמר: אל תחשבוּני כנולד, כבר דברתי את האלהים ואיך על הלחם אחיה? בו-ביום הלך בבית כגדול; וישתוממו עליו כל רואיו ויאמרו: זה יהיה לנו למופת והוא יגאלנו מיד צרים; ויהי בהיותו בן שלושה ירחים החל להתנבא בחוצות גושן ובשוָקיה; עתיד אני לקבל את התורה ממרומים מתוך להבות-אש, אַרכין שמים לארץ ואקדש את יושבי-מטה ואָעלם לבני-מרום. אמרו שבטי יעקב: חסדך עמנו, בן-עמרם, אתה תהיה לנו לאלהים ותביאנו אל המקום כבר נחלו אותואבותינו. ויסתר משה את פניו ויאמר: צור שדי, הושע נא לעם הזה ואל יבושו בי.

מִיַּד צָר

א: אוֹת הוּא

ויגדל משה ויצא אל אחיו גושנה וירא בסבלותם וענים הרב. ראה משא גדול על קטן ומשא איש על אשה, משא בחור על זקן. נאנח ואמר: חבל לי עליכם, אחי! והיה מסייע לכל אחד ואחד ומעמיס את המשא על שכמו. אמר אלהים: אתה הנחת חצרות מלכים והלכת לראות בצער בני-שבטך ונהגת עמהם מנהג אחים, אף אני אניח את העליונים ואדבק בתחתונים. ראה בן-עמרם שאין להם לבני-ישראל יום מנוחה, בא לפני המלך ואמר: אם תעבוד בבני-גושן כל הימים מבלי לתת להם נופש ומרגוע, אז יכרעו כולם תחת עול העבודה ויהיה כל הטורח עליך ועל עמך. ענה המלך ואמר: עשה כטוב לבך, כי על כן מצאת חן בעיני. מיד עמד משה ותיקן את יום השבת ליגעים. אמר אלהים למשה: אתה חשבת רק להקל עבודת אחיך ונוח להם. חייך, שיום זה יום קדוש יהיה לדורות עולם, ואות זכרון כי אני ה' בראתי את העולם והצבתי גבולות לעמים וקידשתי את בני-אברם להיות עומדים לשרה לפני ולהזכיר את שמי.

ב: גִדוּלֵי אֶרֶץ

והדת ניתנה בארץ מצרים לאמור: כל הבן הילוד לעברים, שנתאחזו בארץ גושן, מאת אמו יוּקח ויושלך המימה בלי-רחם! ותהי יד בני-חם בבני-יעקב להכחידם ולכלותם. וה' נשבע לאבות העם הזה, להרבות את זרעם ולתת להם עצמה וכוח ולעשותם נר לגויים. ויבוא רוח בנשי-ישראל; טרם ישבו על-האָבנַים בבתיהן, יצאו השדה ותלדנה שם, עזבו העולל ביד שומר-אמונים ושבו לאהליהן. ואלהים בשמים ציוה מיד מלאך אחד ממשרתיו מעלה, לרדת מטה ולהיות אומן לילד. ורחץ האוֹמן את הנולד במים סכוֹ, משחוֹ וחיתלוֹ וישם ביד הפרחח שני חלוקי-אבנים, מן האחד היה יונק חלב ומן השני היה יונק דבש. יגדל המלאך את שערות התינוק מיד והאריכן מראשו עד ארכוּבותיו, למען יתכסה בהן ויחם לו. ונעשו בארץ מערות מערות, לא תראה אותן עין, ונשמרו בהן כל ילדי ישוּרון עד עת גדלם. אחר יצאו שורות שורות כדשא וכעשב וישובו נער נער אל משפחתו ואל בית-אבותיו.

אמרו בני-חם: לא נוכל לבני השבט הזה. עם-פלאים הוא; ויצאו איש איש לשדה-גושן בצמד בקרו ובמחרשתו וחרשו את אדמת בני-ישראל; העמיק אלהים לילדים הטמונים בקרקע ולא נגעו בהם כלי-משחית ויטיילו מתחת למעדר כמו בגן.

אחרים אומרים: גם אלה ילדי ישראל, שניתקו משדי אמם והשליכו אותם שוטרי המלך אל היאור, לא גועו. פלט אותם שר-המים ליבשה. ואל-אלהים היה עומד עליהם להחיותם. היניקם דבש מסלע ושמן מחלמיש-צור. וכשעברו ישראל את הים וה' עובר לפניהם – הכירוהו, קילסוהו וקידשוהו וקרא כל אחד לאמור: זה אֵלי ואנוֵהו!

ג: דָגוּל מֵרְבָבָה

כשהיו בני השבטים שקועים בעבדות ועינו אותם ועבדו בהם בפרך וכל הבן הילוד היאורה השליכוהו, היו בנות-ישראל מצטערות ויושבות עלובות באהליהן. אולם כשבאה עתן ללדת, השליכו על אל-שדי יהבן, יצאו השדה וילדו שמה. והיה אם זכר הוא, נטלו והניחו אותו על שן-סלע, מסרו אותו לשם ואמרו: אדון עולמים; את שלנו עשינו ואף אתה עשה את שלך; מחו דמעותיהן מעל עיניהן ושבו בחשאי הביתה. מיד היה יורד אלהים בכבודו ובעצמו ממכון שבתו, חתך טבור הנולד, רחצו, סכוֹ וחיתלוֹ והיה מטפל בו עד שגדל. כיון שגדלו ילדי ה', היו שבים לבית-אבותם. שאלו אותם אבותיהם: מי היה נזקק לכם כשנשארתם לבדכם בשדה? ענו ואמרו: בחור אחד נאה ומשובּח ירד משמים ארצה והספיק לנו את צרכינו, על שולחנו אכלנו ואת מימיו שתינו והוא שומר עלינו בלילה ומגין עלינו תמיד. מיד עמדו האבות ואמרו דברי קילוס להקדוש-ברוך הוא. אל-העולמים.

ד: הַיָם וְהַגוֹאֵל

וירדוף מלך בני-חם אחרי בני-ישראל, כי יצאו מארצו ופרקו מעליהם עול עבדותו. ראה המנהיג בצרת העם, התפלל עליהם לפני מושיע-דלים ויאמר: עמוד נא לעם בחרת בו ואל תתן אותו ביד צריו: אמר לו אלהים: דבר אל השבטים ויסעו, ואתה בקע לפניהם את הים ויעברו בו. עמד משה לפני ים-סוף ויאמר לו: שלחני יוצרי אליך, כי תגלה דרכך לבניו. ענהו הים ואמר לו: אתה ילוד-אשה הנך ואני ילוד המקום הנני, מי גדול ממי? האדם נברא בסוף ימי-הבריאה הנהרות והנחלים ביום השלישי, וגם בזה לנו משפט הבכורה. בא משה לפני אלהים ואמר לו: מורד בך הים ואינו שומע בקולך, אמר אלהים: עבד שמסרב לרבו, מה עושים לו? מלקים אותו בשבט, אף אתה הרם את מטך ונטה אותו על המים הרותחים וישקטו.

אחרים אומרים: כשנטה אביר-הרועים את ידו מול הים עמד עליו הים. אמר לו הגואל: במצות אלהים אני בא לא קבל עליו. הראהו את מטה-אלהים, ולא שמע לו. מיד נטל אלהים בכבודו ובגבורתו על משברי-המים וירא הים ויסוג. היו למלך שני גנים זה לפנים מזה; נתן את הפנימי במתנה לחביבו, בא זה להיכנס בו ולא הניחו שומר-הגן לבוא. אמר לו הלוקח: בשם מלכי אני בא. לא שמע לו. הראהו את טבעת המלך, ולא האזין לו. מיד הופיע המלך בכבודו ובעצמו וכשראה אותו השומר, מיד ברח לו…

ה: בַּיָם

מ אמר אויב: ארדוף, אשיג, אריק חרבי תורישמו ידי האויבים רצים אחרי בני-העם לבלעם חיים, וים סוער לפניהם עולים הגלים ושוטפים בחזקה. מיד שלח ה' את מיכאל המלאך הגדול ונעשה לחומת-אש ויפסק בין הרודפים ובין הגרושים כי רצו בני-חם אוּכּלו בו – ולבני-ישראל היה אור מאיר. ולא קרבו זה אל זה כל הלילה.

ורוח קדים שׂם את הים לחרבה. ויהי בבּוקר והנה ניצבו בו שנים-עשר שבילים והלך כל שבט ושבט משבטי ישראל בשביל מיוחד. בין שביל לשביל מפסיקות חומות-המים וחלונות בהן והיה כל שבט רואה את אחיו. ואלהים הולך לפניהם לנחותם את הדרך ועקבות רגליו לא נודעו. התחילו בני העם לתת בשיר קולם. רוממות צור מעוזם בגרונם.

ו: עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים

בשעה שעברו בני-ישראל את הים בחרבה והשכינה מהלכת לפניהם, לנחותם הדרך בעמוד-אש ואף מלאכי מרום רצים לפניהם, פתח כל העם בשירה ורננה. מרים הנביאה וכל נשי ישראל מחוללות ומרקדות, עוללים ויונקים, תינוקות של בית-רבן עליזים ושמחים. אף עולל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו הגביהו את ראשם, כי האירה להם השכינה פניה, והחלו להודות ולהלל, לשבח לפאר ולרומם את המגביהי-לשבת. אומרים, שאפילו עוּבּרים במעי אמותיהם אמרו שירה בבטן והאור מבהיק גם להם. אף על היותר קטן בישראל שרתה רוח הקודש, אף הפחות שבפחותים היה נחשב אז כמשה.

בַּדִין

א: הָרָחֵל

היה רועה אחד, שרעה בהמות, סוסים וחמורים. מצא רחל אחת רכה וטובה, החזיק בה ומשכה ביניהם, שלח אליו בעל-הרחל ואמר לו: תן לי רחלי. אמר הרועה: אין בעדרי. כיון שראה אדון-הרחל שהעיז פניו, אמר: אלך ואראה איה הוא רועה את בהמותיו. קם ושיחת את העשב. שלח אחרי-זה לרועה לאמור: תן לי את רחלי אשר אתך. אמר הרועה: אין כזאת בעדרי. אמר אדון-הרחל: אלך ואסתום את מעיינותיו, שבם ישקה את בהמותיו, שלח אחר-כך אל הרועה לאמור: השב לי את הרחל. אמר הרועה: לא אשיב! הלך בעל-הרחל בלילה והחריב את גדרות בהמותיו. וגם אז חיזק הרועה את לבו ולא אבה למסור את הרחל. אמר בעל-הרחל: אשבּה את בנו. אולי ירך לבו ויוציא את הגזלה אשר אתו. כיון שעשה כן, נענה הרועה ובא לפני אדון-הרחל ואמר: הנה רחלך לפניך, הבה את בני, כמקרה הזה קרה לישראל בארץ פרעה.

ב: תִּבְלְעֵמוֹ אֶרֶץ

ויחנו בני-ישראל על שפת הים מנגב ורוח-צפון נשב בים וישלך את מתי מצרים ליבשה. אמר אלהים לארץ: ארץ, ארץ, קבלי את המון החללים האלה וישכנו בך. ענתה ואמרה: ריבון העולמים! גלי המים חנקו אותם – ואני אשים להם קבר? יבלעו אותם המים ויטפלו המה בהם! אמר אלהים: קבלי היום אותם, והיה כי ילחמו בני-הארץ עם בנַי ביבשה ואקום לעזרתם ואכלה את אויביהם, אז נחל-קדומים והוא נחל-קישון, יגרפם, אמרה האץ: אדון-השמים! בשעה שנהרג אחד מבני-אדם ופציתי את פי לקחת את דמו, ניארתי ממך וקבּה קבּוֹתי, מה יהיה גורלי אם אבלע שבט שלם? הישבע לי, שאין אתה תובע אותם ממני. נטה אלהים את יד-ימינו ונשבע לארץ, שלא ישא עליה חטא. ותפתח הארץ את פיה ותבלע את חילות פרעה.

ג: עִזָא

עוזא שר של מעלה לבני-מצרים היה, והוא גדול ונערץ ולו כוח וגבורה יתר על כל בני-השטנים. ויהי כי יצא אלהים בעמוד-אש וברכבי-אש מול חילות מצרים ויאמר לאבּדם ולכלותם ולהטביע את הנותרים בים. התאזר עוזא ועמד לפני אל זועם ויאמר: על בניך אתה מרחם ותעמוד לימינם, ואף אני על בני ארחם. מילטת את שלושת בני נח, שם, חם ויפת, ממי המבול ונשבעת לאביהם, שלא להביא עוד מבול על הארץ ושלא לשחת עוד את בני-האדם, והנה מציל אתה את בני-שם ומשחית אתה את בני-חם. האם משוא-פנים יש לפניך? והן נאמר בך: כי לא ישא פנים! מיד כינס אלהים פמליה של מעלה ואמר לה: שפטו-נא ביני ובין עוזא! השיבו ואמרו: אלהים אדירים! מידתך למוד במידה ולשלם לאיש כפעלו. בני-מצרים הטביעו את בני-אברהם בים, ימותו גם הם בגלי-הים.

ד: יוֹחַנִי וּמַמְרֵא

יוחני וממרא היו רבּי-המכשפים שבמצרים, ויהי כי נהפך לב פרעה וירדוף אחרי בני-ישראל ששלחם מארצו, ליווּ אותו שני המכשפים האלה ויאמרו: אם משה הרועה יעמוד לעמו, נילָחם עמו בשלו ויכול נוכל לו. ויהי כי כלתה הרעה לחיל-פרעה וישקף ה' עליהם ויחם אותם, הביעו המכשפים שמות הטומאה, נעשו להם כנפים ופרחו באויר וריחפו במרומי-עולם. אמר אלהים יי צבאות: רב עשו הרע ועתה אל משכּני המה עולים. קרא למיכאל שר-הפנים ואמר לו: לך ועשה בהם דין. מיד תפשם מיכאל בציצת ראשם וקיעקע אותם על-פני המים. וזה שנאמר: פוֹררת בעזך ים, שיבּרת ראשי תנינים על המים.

---

בשמי מרומים

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

דְבַר מֹשֶה

א: הַשָלִיחַ

ויהי דבר ה' אל משה לאמור: היום חזיתיך עומד ליד כל נכשל ואתה גבר לא יראה עוול וישתוק. קום ולך מצרימה, ארץ העבודה הקשה לאחיך ולבית־אביך, להושיע את עמי מיד לוחציו, כי ידעתי את מכאוביו. ויאמר משה: מי אנכי כי אלך אל פרעה? ויאמר אליו ה': ראֵה, נביא נתתיך לגויים ושופט לעמי. ואתה קח את המטה הזה אשר בידך, ובו תעשה אותות ומופתים ויאמינו בך, כי שלוח שלחתיך. והיה כי יקשה פרעה את לבו לבלתי שלחם ונתתי ידי בו.

וילך משה וישב מצרימה, ומטה־האלהים בידו, ויך בו את המלך פרעה ואת ארצו פעם אחרי פעם מכות גדולות, וגם באלהיהם עשה שפטים; ויוציא את ישראל בעצם היום ובזרוע נטויה, ויבקע את הים, כי רדף מצרים אחריהם, ויעבירם בחרבה, ויזיל להם מצוּר במדבר ויוריד להם שׂליו מן השמים, וַינחם בענן יומם, ולילה בעמוד אש, ויהי להם לרועה נאמן.

ב: עָל הָהָר

ויהי כי נשא ה' את בני־ישראל ממצרים על כנפי נשרים, ויאמר לעשות לו את העם הזה לעם סגולה, ויביאם מדבר סיני ויחנו שם נגד הר האלהים ותקדשו בני־ישראל ויכינו את עצמם ליום הגדול.

ויהי ביום השלישי ויהי קולות וברקים ונפתחו השמים, ועלה ראש ההר בשמים, וערפל כיסה את ההר. אלהים הגדול יושב על כסאו ורגליו עומדות על הערפל; ומראה כבוד ה' כאש אוכלת ונוגה לו.

ויעל משה אל אלהים, אל ההר, רגליו של משה עומדות בהר, וכולו בשמים וצופה ומביט בכל מערכות השמים.

וידבר אלהים את עשרת הדברים. וירעשו השמים והארץ ויסערו הימים והנהרות, התרוממו ההרים והגבעות עצי היערות רעשו, החיות המו, וגם המתים שבשאול תחתית קמו וחיו ועמדו על רגליהם, כמו אלה שעתידים לבוא. אשר ישנוֹ פה ואשר איננו פה – כולם נתרגשו לדבר ה'.

וייראו בני־ישראל ויקראו אל משה: דבּר אתה עמנו ולא נמות. ויהי להם משה מן היום הזה מול אלהים, ודבר ה' אתו והוא יצווה את בני־ישראל.

ג: עַל הַצוֹר

ויתפלל משה אל ה' אחרי אשר חטאו בני־ישראל ויורידו עדים מעליהם, לאמור: ה' ה' הראֵני־נא את כבודך ואדעך בשם. ויאמר ה‘: לא תוכל לראות את פנַי, כי לא יראֵני אדם וחי; אולם למען השבועה, אשר נשבעתי לך, אעביר טובי על פניך וידעת כי אחוֹן את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם. אמרו מלאכי־השרת לפניו: ריבון העולמים! אנו שנשרתך ביום ובלילה, לא נוכל לראות את כבודך, ואדם ילוד־אשה יזכה לכך?! עמדו בזעף ובקשו לשרוף את משה בהבל פיהם. מיד וירד ה’ בענן, הכניס את משה בנקרת הצור וסכך עליו בכפו. הסיר האל את כף ידו וראה משה את אחורי השכינה. התחיל משה קורא: ה‘, ה’, אל רחום וחנון, סלח נא לעוונותיהם של ישראל. ויאמר ה': גם את הדבר הזה אעשה – וסלחתי כדבריך. ויקוד משה ארצה וישתחו.

ויהי כאשר שב הנביא אל העם, והנה קרן עור פניו, וידעו כל בני־ישראל כי ה' אתו ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

עֲלִיוֹת וּכְתָרִים

א

ויהי כי ביקש אש הנביאים לעלות למרום, ויבוא ענן וירץ כנגדו, וירכב עליו ויעל מרומי שחקים. לא הניחוֹ קמואל השוער ללכת הלאה, והוא ממונה על שנים עשר אלף מלאכי־חבלה ואין מי שיעמוד נגדו. ויאמר לו הנביא: לא מעצמי באתי הנה, כי־אם במצות המלך הגדול, שאני ואתה חייבים בכבודו; ולא אבה קמואל שמוע לו. גזר עליו ואבּדו מן העולם. הוא עמד לעלות עוד; והנה פגש בו המלאך הענק הדרניאל, והוא גבוה מחבריו מהלך ששים ריבוא פרסאות, ובכל דיבור ודיבור שיוצא מפיו שנים־עשר ברקי־אש, ביקש לשרוף את הנביא בהבל פיו, מיד סכך עליו הקדוש־ברוך־הוא באברתו ויאמר: שליחי הוא, אל תגע בו, כיון שראה הדרניאל, איך אדון־העולם חולק לו כבוד, כפף את ראשו לפני הנביא ויאמר: עבדך אני.

ב: הַדִבּוּר

ויעמוד העם מרחוק, ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלהים. וכשיצא הדיבור הראשון: “אנכי ה' אלהיך!” היו זיקים וברקים יוצאים מפיו. לפיד מימינו ולפיד משמאלו, והקום פורח באויר ונשמע ואומר: עמי, עמי, בית־ישראל, אנכי ה' אלהיך. וישמעו את קול הדיבור מפוצץ ומרעים עולם ומלואו וינועו וחזרו לאחוריהם שנים־עשר מיל, נפשם יצאה בדברו. עם גוַע בדבר־אלהים; באותה שעה חזרה התורה לפני האלהים ואמרה לפניו: ריבונו של עולם: למי אלך ואתגלה, לחיים או למתים? ויען אלהים ויאמר אל התורה: תורת־חיים אַת ולבני־אדם חיים שלחתיך. ענתה תורה ואמרה: הבט ממקומך וראה, הנה כולם מתים, מיד הוריד האל טל על בני־העם, מאותו טל שעתיד להוריד בימי תחית המתים, ויקם רוח העם בקרבו ויתעודד. וישמעו יתר הדברים, אשר דבר אליהם אלהים ולא היה בהם עוד כושל.

אחרים אומרים: בשעה שהתחיל אלהים צבאות לדבר אלבני־ישראל מו ההר, “רעשו העליונים והתחתונים”, ולא היו בני־העם יכולים לעמוד על רגליהם מהדר גאות האלהים ומקולו העז. מיד שלח אלהים מחנה מלאכים ובאו שני מלאכים והקיפו כל אחד מהעם, אחד מניח ידו על לבו להרגיעו, האחר מגביה את ראשו, שיכול לעמוד בפני בוראו. ויאמר האלהים: הרשות נתונה לבני־עמי להסתכל בכבודי ולא יכּווּ בנחלתי.

ויפתח ה' אלהים שבעת הרקיעים ושבע הארצות ויאמר אל העם העומד ושומע לו: אתם עֵדי, שאין כמוני במרומים ובארץ, ראו שאני אחד ונגליתי עליכם בכבודי ובתפארתי. אם יקום פעם גבר ויאמר לכם: לכו ועבדו אלהים אחרים! תענו ותאמרו לו: וכי יש אדם שראה את בוראו פנים אל פנים בכבודו והדרו, וקם והניח את מלכו של עולם, ללכת לבקש לו אלהים אחרים? ויען העם ויאמר: את אלהינו נעבוד ובו נדבקה כל הימים.

הַר חוֹרֵב

א

ויהי כי רעה משה את צאן חותנו וביקש להם מקום־מרעה הרגיש מקום קדוש וטהור מרחוק, ויקם וילך ויאמר: חי אבי כי לא ארגע עדי אמצא שער השמים; הוא הולך במדבר והנה הר לקראתו. נשא הנביא את עיניו – והנה מחנה של צפרים עפות למעלה וכיון שמגיעות להר הן חוזרות. קרא ואמר: האדמה הזאת אדמת־קודש היא! חלץ נעליו, הניח את הצאן לרעות, והוא עלה והשתחוה בהר.

אומרים: הר חורב מוכן היה למשה עוד מששת ימי־בראשית; כיון שנתקרב הנביא אליו, התחיל ההר לדלג ולפזז, ואף משה עלז ושמח כמשׂושׂ חתן לקראת כלה.

ב

ויַרא מלאך ה' אל משה בלבת־אש. זה מיכאל היה, ובכל מקום שמיכאל נראה, שם הוא כבוד השכינה. אמר משה: אסורה ואראה מדוע לא יבער הסנה? האש של מעלה אינה מעלה לולבין והיא שחורה ואינה אוכלת. חמש פסיעות פסע משה באותה שעה ונחשבו לו לחמש מאות מיל. מיד נגלה עליו הקדוש- ברוך־הוא ודיבר עמו בקולו של אביו. אמר משה: הנני, אבא אבא מה אתה מבקש? אמר אלהים: אין אני אביך, כי אם אלהי אביך. ויסתר משה פניו. אמר אלהים אליו: אני נגלך לך ואמרתי להראות לך מה למעלה ומה למטה ומה שעתיד להיות, והרי אתה בורח מפני. והנה ימים יבואו, שבם תאמר: הראֵני־נא את כבודך.

ויאמר ה' אל משה: ראה ראיתי, אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות. לפניך אך היום נפתח ואני צופה ומביט במה שיהיה ובמה שיבוא; אתה דן על פי השמיעה ואני חוקר ובוחן כליות ולב, לו תדע אתה את העתיד, כי אז תשקול גם זה במאזנים, ואני איני דן לפי המעשים הבאים, כי אם לפי מידתם עכשיו. ועתה בני־עמך ימררוני במדבר ויעציבוני בישימון, ועף־על־פי־כן אין אני נמנע מגאלם. כי יצעק אלי אדם בעניוֹ, איני מבדיל בין עושה רצוני לבין אינו אינו עושה רצוני. באותה שעה ביקש משה מאלהים, שיודיעהו את שמו הגדול. ענה אלהים ואמר למשה: משה, משה, שמי אתה מבקש לדעת? לפי מעשי אני נקרא; כשאני נלחם עם בני עוולה, אני נקרא צבאות; כשאני נושא לאדם חטאיו, אל־שדי אני נקרא; וכשאני מרחם על עולמי, אני נקרא ה' ואין שמי זה מסמן אלא מידת הרחמים.

אחרים אומרים: כה דיבר אלהים למשה עבדו בתוך הסנה: אהיה אשר אהיה ביחידים, אשר יכירוני מעצמם וימליכוני עליהם מתוך לבבם, אבל ברבים על־כרכם ושלא בטובתם אני מולך עליהם.

ג

בחמישה עשר בניסן, הוא החודש הראשון, נגלה מלך־מלכי־המלכים למשה בסנה והראה לו, שהוא מנהיג העולם בחסד ובאמת. לא כשאר נביאים הוא משה. כל נביא כי קרב לאש מיד הוא נכוה, ומשה קרב לאש ולא ולא אחזה בו הלהבה. אליהו הנביא עלה באש, והאש ירדה אל משה. הלא משה היה גם בן אדם הקדמון והודיעו אלהים, שצריך לתקן חטא אביו.

ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל האלהים. אמר אלהים: אראהו בראשית שליחותו את גדולת משרתי. הראהו את יקר תפארת מטטרון, שהוא שר עולם היצירה, והראהו את רוממת המלאך סנדלפון, שהוא מושל עולם־העשיה. ביקש משה להיות רגל רביעית במרכבה, אמר לו אלהים: אל תקרב הלום, בך אבנה לי מקדש חדש וגדול יהיה שמך גדול מכל בשר.

ד

ויהי בעת בחר אלהים במשה ואמר לו: לכה ואשלחך אל פרעה והוצאת את עמי מידו, אמר משה לפניו: לא איש־דברים אנכי גם מתמול גם משלשום. הן אתה לא בראת את העולם אלא לכבודך ולא עשית אדם אלא ליקרך וכל אבר ואבר בו לא עשית לבטלה. בראת ראש לקוֹד לך, בראת עינים לראות פעלך והדרך, בראת אזנים לשמוע גאונך ובראת לו פה להביע תהילתך; תן בפי שיחה, תן לי כוח־הדיבור ועוז הלשון. עתיד אתה לדבר עמדי במאה שבעים וחמישה מקומות ואני אהיה ערל־שפתים. כל אמירה ו אמירה וכל פסוק שבתורתך יהיה נשמע בשבעים לשון, ואני כבד־פה אהיה. מיד אמר לו אלהים: אלה הדברים אשר תדבר לבני־ישראל.

אֵשׁ דָּת

א: הַשָלִיחַ

ויהי כי הגיעה עתו של משה בן עמרם לעלות למרום, לקבל שם תורת אל חי, קרא אלהים לחנוך בן־ירד אבי אביו, הוא מטטרון שר־הפנים, ויאמר אליו: קום־נא ורד לארץ מטה והבא הנה את משה עבדי. ובחרתי לך בזה שלושים אלף מלאכים והמה ילוו אותך על דרכך; חמישה־עשר אלף מלאכים ילכו לימינך וחמישה־עשר אלף ילכו משמאלך; בשירים, בתופים ובמחולות תצאו לנגדו, תעטרוהו בעטרות ותעלו אותו לשמי־מעל. אמר חנוך אל אדונו: אביר־מרומים, איני עומד בשליחותך, אבל איך אעלה בשר־ודם לעולם שכולו אש? ענהו גביר־עולמים ואמר: הפוך את בשרו ללהבת־אש ותהיה אש נכנסת באש, מיד אסף מטטרון מחנות המלאכים, ירד עמהם לשדה־המדבר, הפך בשרו של משה ללפידי־אש, שׂם עיניו לגלגלי־מרכבה, חיזק כוחו ככוח המלאכים ויעלהו ויעמידהו לפני כסר המלך. ולשונו של הנביא בוערת בשלהבת והוא הולך ובוער עד היום.

ב: הָעֲרָפֶל

רגלי הנביא היו עומדות בהר סיני, קומתו השתרבבה וראשו בשמים, והוא צופה ומביט כל הנעשה במרומים ומדבר עם מלכו של עולם, כבשר־ודם המדבר עם המלך. עוד הם שׂחים יחד, והנה קם אביר־מרומים מכסאו ויאמר: הגיע המועד, כי אתגלה גם אל עמך ושמעו את דברי מתוך האש. ויהי קולות וברקים, עשן ההר, והאלהים קורא בעוז, וכשיצא הקול הראשון מפי הגבורה, רעשו ארץ ושמים, ימים ונהרות התגעשו, התמוטטו כל ההרים והגבעות וכל האילנות כרעו ונעקרו, ואף המתים נתעוררו משנתם. ואלה שעתידים להתבראות התקדמו לבוא, וכולם קוראים זה אל זה: מי־זה ירעים גבורות? התגבר האור ויברק, אמרו בני־אדם: רב לנו, כי נמות, ניגשו אל הערפל ויבקשו בו סתרה.

ג: הַמַכְרִיעַ

רבים גם רבים עשו חיל ואתה עלית על כולם. כנגד מי זה נאמר? נגד בן־עמרם נאמר. אף הרבה רועים נאמנים היו בעולם ובאו להדריך את בני־אדם בדרכים ישרים ולהשקותם מבארות מים חיים, אולם משה מכריע אותם. עיניו של יצחק כהו כי הביט בשכינה, בעת שנעקד על הר המוריה; ומשה על למרום והזין עיניו בזיא אלהים וגם קרן אור פניו. יעקב שׂרה עם מלאך ויוכל לו, אבל נגע בכף ירכו והוא צולע. אבל כי עלה משה אל האלהים, ראוהו המלאכים ונתיראו ממנו ונפוצו לכל עבר, הרי משה אף גדול מיעקב, שהיה בחיר האבות ודמות דיוקנו חרותה בכסא הכבוד. ולא עוד אלא הכריעו מעשי משה את מעשה בראשית. אלהים קרא בראשון לבריאה את האור יום ומשה עוד גדל מן האור.

ד: הַתְּשוּבָה

בשעה שעלה משה לשמי־מרומים, לדבר עם הגבורה, חיל אחז כל יושבי מעלה. נתקבצו וסבבו את כסא האלהים, קרא ואמרו: מה לילוד אשה בינינו ומה רצונו ומגמתו בגבולותינו? שמא להשפיל אותנו הוא חפץ או אומר לפשוט את עֶדיֵנו מעלינו? ענה אותם אדון־המעשים ואמר: אל תיראו, משרתי, אך לקבל את התורה עלה, ואני נשבעתי למסרה לו. אמרו המשרתים: אֵל אדיר ונשגב! חמדה גנוזה לך באוצרותיך עוד תשע מאות ושבעים וארבע דורות לפני בריאת העולם, והגית בה והיא משׂושׂך כל הימים; והנה עתה אתה מקפלה ומוסרה בידי בריה, שהיום היא חיה ולמחר היא שוכבת דומיה בקבר. הנה הודך על השמים וגלה כבודה לנו! התחילו לפשוט כנפיהם ובקשו לשרוף את בן־עמרם בהבל פיהם. קם אלהים מכסאו ופרש על עבדו זה את זיו שכינתו ואמר לו: החזר לעבדי תשובה ובאר להם, למה־זה אבכּר תחתונים על בני עליונים! נפנה משה למלאכי־שדי ואמר: גדולים אתם ממני, אבל אין לכם חליפות ותמורה,לעצמותיכם גם אין פנים ואחור, כוחות מניעים אתם ואין חדלון ואין קצבה לכם; אבל אנו נעלה ונרד, נרד ונעלה, יודעים אנו את הרע ואנו בוחרים בטוב; את חפץ־החיים נטע אלהים בלבנו ואנו גם בוחרים במות; עולם בתוך עולם אנחנו, בין ההויה ובין ההפסד. לכם ניתנו המאורות התמידים, ואנו גם באופל נמצא את הנתיב. הקיפו משרתי־מעלה שוב את כסא־מרומים וקראו ואמרו: ה' אדוננו, מה אדיר שמך ואך לך הצדקה במעשיך ובמתנותיך;

ה: הַבְּרָכָה

בשעה שעלה בן־עמרם לשמי מרומים, ראה את אלהי כל המעשים יושב על כסאו וקושר כתרים לאותיות ומנקדן, עמד ונהנה מזיו השכינה ולא פתח פיו בהודיה. נשא אלהים עיניו וירא את משרתו מטה עומד מרחוק. אמר לו: משה, האין שלום בעירך? השיב משה ואמר: כלום עבד נותן שלום לרבו? אמר אלהים: היה לך לברכני, מיד נענה משה ואמר: ועתה יגדל־נא כוח ה' כאשר דברת! ירד אלהים מכסאו ואמר לו: לך ואשלחך אל בני־ישראל והורית אותם את החוקים ואת התורות, כי בך בחרתי.

ו: שַעַר הַחֲמִשִׁים

בסוד אלהים עלה משה לשמי ערבות ויעש שם ארבעים יום וארבעים לילה ויפתח את לבבו להשׂכיל ולהשיג כל צירופי השמות וכל נתיבות המעשים והתורות. וה' עומד עליו ללמדו ולהשקותו מבאר חכמתו. פתח לו כל שערי ההויה אחד אחד והראהו צפונות כל חדרי אוצרותיו, לימדהו אלהים סוד ארבעים ותשעה אלף שנה. סוף כל השמיטות; וכיון שהגיע לאלף הנותר, שׂכך כפיו עליו. אמר משה אל האלהים: גדול חסדך עמדי יותר מעם כל אדם על פני האדמה. הכניסני עוד בשער הזה ואחזה כל סתום בטרם אמות. בא מטטרון וקרא: רב לך, משה, להיות שוה לקונך. הדא דכתיב: ותחַסרהו מעת האלהים.

משׁה ועקיבא

א

ארבעה רועים גדולים היו לשבטי ישורון; יעקב ומשה, דויד ועקיבא בן־יוסף. יעקב הוא האחרון לאבות, דוד ראש למלכי יהודה, משה נתן את התורה,ועקיבא האיר אותה, פירשה וביררה וקשר כתרים לכל אות ואות ממנה ולימדה באלף פנים ויעש אותה רחבה מני־ים.

ויהי בעלות משה השמימה זאת התורה ולהנחילה לבני עמו, ראה את הקדוש־ברוך־הוא יושב והוגה בתורתו של בן־יוסף. אמר בן־עמרם לאלהים: אדון־עולמים! יש לך בן־אדם כזה בעולמך ואתה נותן את התורה על ידי ולא על ידו. ואם כורת אתה את שארית יהודה ברית חדשה, הלא בידך להקדימה. השיבו אלהים ואמר: רב לך לשאול לדרכי ולמעשי,כך עלתה במחשבה לפַני וכן יקום ויהיה. שוב אמר משה לאלהים: השמעתני תורתו של עקיבא עבדך והראיתני מושבו בסוף שמונה שורות, הראֵני גם את שכרו שתתן לו ואדע חלקו מהו. אמר אלהים למשה: חזור לאחוריך. החזיר משה את פניו וירא והנה אותו צדיק שחוט במאכלת בידי צרים, פושטים את עורו ושוקלים את בשרו במקולין כבשר גדי ועז. נזדעזע הרועה הנאמן ואמר: אֵל דיין־אמת! זו תורה וזו שכרה! שם חסידיך מנוֹאַץ ואיל שמך לא יחולל? עמד אלהים מכסאו ואמר: שתוק, בן־עמרם! כך עלתה במחשבתי והגיגי לא אָפר, כבש משה פניו בהדום ויאֶנח בשברון־מתנַים.

ב

ויהי בתת אלהי־שדי למשה בן־עמרם את התורה שעשועיו, הכתירו בכתר־מלכות, גילה לו צפונות עולם ונתיבות התולדה הראהו מה שעתיד להיות בכל ימי הדורות והעביר לפניו, כלפני אדם הקדמון, את כל גדולי־הדעה ואנשי־המעשה, שיעמדו אחד אחד להעיר לשבטי־ישראל ולהורותם את הדרך ילכו בה. נאחז משה בזמנו של עקיבא וישתומם על גודל חכמתו, עוצם שכלו והבנתו ורוב צדקתו וחסידותו. ניגש אל כסא־הכבוד ויאמר: ריבון העולמים! אדם בעל נפש רמה כזו עתיד לקום אחרי ויכול לעשות יותר על המורים והחוזים, ואתה לא תבחר בו תחתי לעשות אותו שליח לעמך! מה אני ומה המה פעלי נגדו ומה שמי כי אָשוח לו? כה דיבר העניו מכל אדם באזני אלהים.

הראה צור־שדי לבן־עמרם את גדולת עקיבא והראָהו גם את מיתתו האיומה. וירא משה, איך בני הרומיים סורקים את בשר המורה הזה במסרקות של ברזל ויקז הדם הקדוש על מעניו, התרגש משה ובכה בכי גדול ויאמר: אל עליון; זה שכרו של אותו צדיק וחסיד, ששקול הוא נגד כל חסידי־עולם? אמר אלהים: משה, משה. אל תהרהר אחרי מידותי, גזירה היא מלפנַי עוד מימי המעש. וידוֹם משה ולא קרן עוד עור פניו.

ג

הפקיד גבוה מעל גבוה את משה על גנזי התורה ועל גנזי חכמה ועל אוצרות תבונה ודעה והראהו כל גנזי־עולם, כל סתרי החיים וכל מערכות התקופות והמועדים הבאים זה אחר זה ונקשרים זה בזה. עברו לפני משה השופטים והמלכים, החוזים והרואים. עברו לפניו כיתות כיתות של אנשי הסנהדרין, היושבים בלשכת הגזית ודורשים בספרי האלהים ומשפטיו ועבר לפניו גם מזלו של עקיבא בן־יוסף, הלא הוא האיש שדרש על כל אות ואות מן התורה שלוש מאות וששים וחמישה טעמי מדרש ואין דבר נסתר לפניו. אמר משה אל ה‘: בי, אדוני, שלח נא ביד תשלח, אמר ה’ לסנגזאל שר־החכמה: קח את עבדי משה והוליכהו לבית־מדרשות ולכל היכלי־התורה. אשר יקומו לי בכל אפסי ארץ וישמע איך הכל קורא גם בשמו. אני ה' ואני מלך והוא ראשון לנביאי.

---

במדבר

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת

א: אֲרוֹן הַבְּרִית

אמר אלהים למשה: עשה ארון עצי שטים ארון עדות וציפית אותו זהב ועשית כפוֹרת על הארון ודברתי אתך מבין שני הכרובים אשר על הכפוֹרת; ובבוא משה אל אוהל העדות, שמע תמיד את הקול מדבר אליו מעל הכפורת. אבל לא זה בלבד שהיה הקול “יורד כמין סילון של אש”, לבין שני הכרובים, להורות לו את התורות ואת החוקים, אלא ארון העדות והברית היה גם המצביא בעת מלחמה. הוא נוסע והולך לפני העם, לתור להם מנוחה, וענן ה' לפניו. ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: שובה, הק שובה. והיה אומר להם המחוקק לישראל: עמדו וסעו, הרי שכינה בארון. אמרו לו: אין אנו מאמינים; היה קורא: “קומה, ה'!” והארון מזדעזע והולך ומקדים ונוסע לפניהם, מישר כל עקמימות, דורס את הנחשים והעקרבים ומכלה את השונאים; ואם יחרה אף ה' בעמו – ולא ימיש עם ארון בריתו מתוך המחנה, וינָגפו הם לפני אויביהם.

שכינתא על גבי ארונא יתיב, ועמה המרכבה וחיות הקודש;וכל אלה שזנו עיניהם מן הארון, היו נופלים ומתים, כנאמר: כי לא יראֵני האדם וחי.

ב: אֲרוֹנוֹ שֶל יוֹסֵף

ויהי במות יוסף וישביע את אחיו ובני־עמו לאמור: כי פקד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה וקברתם אותי בקבר אבותי, אשר נתנו לי שכם אחד על אחי. ויכל לדבר ויאסוף רגליו וימת. ויחנטו אותו כמשפט, ויבכו אותו אחיו וכל מצרים שבעים יום וישימו אותו בארון־מתכת כבד ויקברוהו בקברות המלכים על שפת היאור, הוא שיחור.

וישמעו מצרים את השבועה, שהשביע את אחיו לפני מותו, ויאמרו: הבה נתחכמה לזה, והיה כי יצא ארון יוסף מאתנו ויצא גם עַמו ונלחם בנו. ויקומו בלילה ויקחו את הארון וישקיעו אותו בתחתיות נילוס. ויאמרו: עתה נשכון לבטח. ומאז נתברכו גם מימי הנהר בגללו.

וימת כל הדור הזה, אשר ידע את יוסף, וירבו בני־ישראל ויעבדו בהם קשה מדור לדור, ועם כל לחצם ועבודתם הקשה הנחילו את דבר השבועה לבניהם אחריהם דור לדור.

ויהי כאשר שמע אלהים אליהם, ויוציא אותם מהארץ ההיא לצבאותם בליל שימורים, ויעמוד משה מושיעם על שפת היאור. כי לא ידע איה נשקע ארון יוסף, ויקרא להמון המים לאמור: יוסף, יוסף, הן יוצאים אנו לחירות והגיע העת שנקיים את אשר פקוד פקדת עלינו. אם מראה אתה עצמך – מוטב, ואם לאו – נקיים אנו משבועתך. חיש נזדעזע הארון וצף למעלה כקנה. נטלו משה על כתפו והעבירו את הים. והיה מתהלך בכל ימי המדבר על יד ארון הברית. היו שואלים כל הנפגשים את צבאות־ישראל: “מה טיבם של שני ארונות הללו?” השיבו לאמור: “אחד של מת ואחד של שכינה!”. שאלו עוד: “מה טיבו של מת להתהלך על יד שכינה?” אמרו: “קיים זה מה שכתוב בזה!”

ויהי במות משה ויהושע הכניס את העם לארץ ויכבוש את ההארץ, ויקחו את עצמות יוסף גיבורם ויקברו אותן בשכם. ותהיינה שם עד היום הזה.

אוֹתוֹת

א: ממִלְחֶמֶת משֶׁה

ויפנו בני־ישראל ויעלו אחרי מלחמתם הגדולה את סיחון מלך האמורי דרך הבשן, והם עייפים ויגעים, ויצא לקראתם עוג מלך הבשן יהצה; והוא ענק וגיבור אדיר, לבוש שריון־נחושת וגבהו מכהה את עין השמש. ויבז בעיניו לעמוד בקרב עם מחנה־ישראל, ויעקור הר גדול, – גדלו ורחבו ככל מחנה־ישראל – ויאמר להשליכו עליהם ולרוצץ את גולגלתם. ויקוב אלהים חור בהר, ויפול על שכמו, ולא יכול לנטותו ימין ושמאל. קומת משה עשר אמות היתה, לקח חרב ארוכה עשר אמות, קפץ עשר אמות ויך בה את עוג וימיתהו; ויראו שרי חיליו כי מת גיבורם וירך לבם וינוסו, וידביקום בני־ישראל ויכו בם עד חרמה, ולא השאירו להם שריד.

ב: בְּאֲרָה שֶל מִרְיָם

יחד את משה אביר־הרועים עמדו להם לישראל לימינם עוד שני פרנסים טובים, אהרון ומרים, שעל ידם וזכותם באו הענן והבאר, הראשון היה מגין על שבטי יעקב יומם ולילה וישכון עליהם תמיד, והשני היה משקה אותם תמיד ונותן להם מימיו במדבר.

ומתגלגלת היתה הבאר ממסע אל מסע, היתה מקדמת ובאה לפניהם, מאירה להם את הדרך ומגרשת גם את האויבים שקמו לנגדם. על־כן ישירו אז בני־ישראל את השירה: עלי, באר! עלי, באר! הלא אחותנו את. עדיין היא צפה בים הגדול, עולים להר הכרמל ורואים אותה כמין כברה בים…

נוסח אחר, הבאר דומה לסלע מלוא כברה מפכפכת ועולה כמפי הפך הזה, עולה להרים ויורדת לגאיות; וכשהעם חונה למחנותיו, היתה שורה כנגד פתחו של אוהל־מועד. ובאים נשיאי־ישראל ושרים: עלי, באר! עלי, באר! והמים מבעבעים ועולים כעמוד למעלה, וכל אחד ואחד מושך את המים במקלו ובמשענתו, איש לשבטו ולמשפחתו, וישתו. היתה עוברת בנחל, אז היתה מאירה כלבנה מתוך המים.

ג: הָעֲנַנִים

וה' הולך לפני בני־ישראל במדבר יומם בעמוד ענן לנחותם את הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם. לא ימיש עמוד הענן ממחנה העם ולא יחסר עמוד־האש, והיו לכוכבי היום והליל כוכבים על־יד כוכבים.

ויהי בנסוע העם, ענני ה' הולכים לפניהם, והיה עשן המערכה ועשן־הקטורת עולה מהמשכן המטולטל, “ושני זיקוקין של אש יוצאים משני בדי הארון, והיו שורפים לפניהם את הנחשים ואת העקרבים” וסר כל פגע בדרך.

והיו האומות אומרות: מי זאת עולה מן המדבר בתימרות עשן? וחזרו ואמרו: אלהויוֹת אלו אין כל תשמישן אלא באש. עמד משה ואמר לישראל: כל הנסים האלה, שעשה לכם האל, הוא אך בשביל שקיבלתם את אלהותו בסיני. וה' אמר ועשה: אני בכל אמשול, באש ובמים.

ד: בִּגְדֵי יִשְרָאֵל

ויסע העם מחורב, ויולך ה' אלהים אותו ארבעים שנה במדבר; לא בלו שמלותיו ונעלו לא בלתה מעל רגלו.

ולא “כלי־קוּריים” הביאו עמהם ממצרים, כלים, שכל זמן שמשתמשים בהם הם מתחזקים, וכשמניחים אותם מתרפים והולכים כי אם בגדיהם היו אלה, שהלבישו אותם מלאכי־השרת, בעמדם לפני הר סיני, ועל כן לא בלו, ונשארו חדשים ויפים כביום עשייתם. ולא היו צריכים תכבוסת, כי הענן היה שף בהם ומגהצם; ולא בא בהם ריח הזיעה, כי הבאר היתה מעלה בכל יום מיני דשאים ומיני בשמים מן המעין גנים באר מים חיים, והיתה מעדנתם. ואם אמור תאמר: מה עשו אלה שעוד היו קטנים בימי סיני וגדלו? האם לא קצרו להם המלבושים? אף אני אענך: אל־נא תתמה; הלא החלזון הזה, כשגדל מלבושו גדל עמו, ויגדלו הקטנים ויהיו לגדולים וגדלו גם מלבושיהם עמהם ולא הוצרכו לחליפות־שמלות.

כיון שראו בני־ישראל, איך האלהים מנהיגם ומעדנם במדבר ושום דבר לא יחסר להם, התחילו מקלסין אותו ואמרו: אלהא די בשמיא את הוא רעיה טבא, דלא חסרת טיבותך לעולם. וישמע אלהים ויאמר: אשרי האב שבניו מקלסין אותו ויודעים המה כי חסים המה בצלו.

דּוֹר עִקֵּשׁ

א: הַמְקַלֵל

שלומית בת־דברי למטה דן היתה בימי עני השבטים במצרים, והיא היתה אשה יפה ומום אין בה; ובעלה אחד משוטרי ישראל, שהיו נכנעים לנוגשי פרעה. יום יום עם קריאת הגבר בא הנוגש לבית השוטר ויזרזו, לאמור: קום ועוררת את בני־עמך לעבודה ולא יתעצלו במלאכתם. והנוגש כבר נתן עיניו באשתו. השוטר אך עזב את אהלו, ויקם המצרי ויגש אל האשה, והיא לא ידעה כי זר יקרב אליה. לימים הרגיש הנוגש, כי השוטר יודע בדבר, – מצא עליו עלילה, לעבוד גם בו בפרך, ויבקש להכחידו. ידע משה ברוח־הקודש את אשר עשה בן־חם לאחיו לאחיו והזכיר עליו את השם והמיתו.

אחרים אומרים: ויהי כאשר שב השוטר הביתה, בקש לגרש את אשתו, כי לא נכון לבן־יעקב להתקרב עוד אל אשתו אחרי הוּטמאה; ותלך האשה ותגד לאחיה, ויבקשו אחי האשה להרגו וינס וימלט, עמד בן־עמרם לימינו ויושיעו מיד צריו.

ושלומית הרתה מהמצרי ותלד בן, ויהי כי גדל ויצא אל המחנה התנגש עם איש־ישראל. ויקוֹב בן־שלומית את השם ויקלל את אלהי העברים. וירגמו אותו בני־ישראל אבן במצוַת זו, והיה הדבר לחוק.

ב: מִיכָה

ויהי כי מיררו בני־חם את בני אחי־יוסף בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה והיו לוקחים את בניהם ושׂמים אותם בחומר ולָשים אותם, התחמץ לב המושיע ויצעק אל ה' ויאמר: למה הריעות לעם הזה, ואם הגדולים חטאו ומצאת בהם עוון, איך אתה מעניש ילדים שלא פשעו ותרטש עוללים על לא־דבר? אמר לו אלהים: בן־עמרם אל תהרהר אחרי מעשי ואל תאמר כי עוול בכפי. קוצים אני מכלה מן הכרם. אני צופה ומביט בכליות נולדים, אבחר מהם אלה שעתידים להרשיע ואמעך אותם בבנין. נבוך היה משה. אמר לו ה': אם מבקש אתה לעמוד על דברי, הוֹצא מן הלבֵנים גוף של תינוק אחד וגדלהו עמך. ויעש משה כדבר אלהים ויחַיה את מיכה, והוא מיכה, שהיה עשן פסלו ועשן המערכה במשכן שילה מתערבים זה בזה.

ג: חוּר

ולכלב בן־חצרון בן־פרץ בן־תמר אשה ושמה עזובה. ויהי במותה ויקח לו את אפרת, היא מרים אחות משה, ותלד לו את חור, שהתיחס לשני שבטים, ליהודה וללוי; הוא היה מגדולי הדור, נשיא בעמו ומכּיר את ריבונו ועובדו באימה וביראה.

ויהי כי בושש משה לרדת מהר־אלהים והשטן הראה לבני העם, כי גואלם תלוי בין שמים וארץ ולא ירד אליהם עוד; נקהלו כל ראשיהם ושופטיהם ויאמרו: קומו ועשו לנו אלהים חדשים ויהיו לנו לעינים במקום משה האיש, שהלך מאתנו ולא ישוב. נחצו המנהיגים, אלה בכה ואלה בכה. מיד עלה חור על הבמה וקרא: שמעו־נא המורים! הבאלהים, אשר הושיע לכם ונשא אתכם על כנפי נשרים, תבגדו את נביאו, בחר בו להיות לכם לרועה. תזנחו? היה מיסרם ומוכיחם בשבט־פיו. ויקומו עליו כל העם כאיש אחד וירצחוהו נפש, ויבוא קצף על בני־ישראל.

ד: עֵגֶל הָזָהָב

פרקו בני־ישראל את נזמיהם אשר באזניהם, כמעשה הערבים, ויביאו אותם אל הכוהן ויצר את הכל בחרט וישלך אותו לאש. היה בין הנזמים ציץ של זהב וכתוב עליו שם־הקודש ומתחתיו חרותה צורת עגל ויצא מהזהב הניתך עגל מסכה. התגנב סמאל לתוכו והיה גועה. והיו סבורים בני העם, שחי הוא – עלזו ושמחו, נשקוהו מנשיקות פיהם, השתחוו לו ויזבחו לו זבחים ויחוגו חג גדול.

אמר אלהים למשה עבדו: לך רד, כי שיחת עמך, שכח את אותותי ומופתי ועשו להם עבודה־זרה ונטשו תורתי. ותעל חמתו עד להשחית. באותה שעה ירדו חמישה מלאכי־חבלה לאַבּד את התועים, ואלה הם: אף וחימה, קצף, השמד והשחת; פערו פיהם וביקשו לבלוע את כל בני־הגוי כולם. נזדמנו כנגדם שלושת האבות ועמדו בשלושה. נשתיירו אך שניהם, אף וחימה. אמר משה לאלהים: ריבון כל העולמים! עמוד אתה באחד ואני באחד. ויעתר ה' אליו וימחץ בידו את החימה. ומשה גם הוא חפר חפירה עמוקה בנחלת בני־גד, הזכיר על אף את השם והורידוֹ וחבשוֹ שם עד היום. וכשמת משה, נתן אלהים קברו סמוך לאותה חפירה. והיה כי יבוא זעם בעולם, סמאל מקטרג על בני אל חי, מתנער ממקומו ופוער פיו לנשוך את השבטים, הוא מביט לקבר הנביא ונופלת עליו אימה ופחד והוא חוזר לאחור.

ה: יוּנוֹס וְיַמְבּרוֹס

יונוס וימברוס, בני בלעם הקוסם, היו במעל העגל והם הם גם מכשפי פרעה ונשיאי הטמאה היו. אומרים, שעגל־מסכה, אשר עשו בלהטיהם, מחציו ולמעלה היה כתבנית שור ולמטה היה דומה לחמור. ועל שם דו־פרצופיו קראו העם לאמור: אלה הם אלהיך.

ידוע היה העגל לבני־השבטים מימי שבתם על אדמת חם, כי עבדו אז לאפישׂ ועשו לו עגל ועל עין־ימינו היה סימן מעין צורה לבנה. והעגל היה עולה מידי שנה בשנה מן היאור והיה פורח באויר, ואנשי מצרים מהללים ומשבחים לפניו. גם שר־התהום, שדומה לעגל והוא עומד ומשמש תמיד במקום דנשקני שמיא וארעא אהדדי. קורא לזה: תן מימיך לזה – אסוף מימיך.

ו: הַחֵטְא

חטא העגל הוא עוון פלילי לבני־יעקב כחטא של אדם קדמאה, נפרעים מעובדיו חלק חלק בכל דור ועדין לא נמחה.

ויהי בטרם חטא האדם, היה נמשך אחרי חכמה עילאה ולא היה פורש מעץ־החיים והיה יושב תחת צלו תמיד; כיון שהתעורר בו החפץ להבין ולדעת, הכיר את הרע ושבק את הטוב ובאה חלאה לעולם ונדבקה ימי דורות רבים. כיון שקרבו בני־ישראל להר־חורב וקיבלו את התורה מפי הגבורה וענו כאיש אחד: נעשה ונשמע, טוהרו בני־האדם מזוהמת הנחש. רוח חדש בא עליהם והתקדשו וגורש האופל הנצחי מפני אור שבעת הימים. אין יצר במרחבי תבל, אין מעוּוָת ומִתלָאֶה, הארץ מוציאה פירות בכל־יום, מימי נהרות נהפכו לנחלי־שמן ורעה שור עם דוב, כפיר עם גדי ירבץ, מלא היקום דעה והשׂכל, טוהר ומנוחת שבת. כיון שנתחללו בני- ישורון ביום חופתם, מיד הוסרה מהם העטרה, נפלו ממדרגתם וחטא חדש הולך ומקיף מאז כל חי וכל בשר, כל נמצא וכל יש – בכל אשר יפנה ויטה. אין כרם עוד, אין קוץ ודרדר עולה. נאנקה הארץ, מתאבלים השמים, הכוכבים אוספים נגהם.

מעֲדַת קֹרַח

א: חָרוּת וְחֵרוּת

לפני ימי־המעשה והתאחדות חלקי המציאות לסדר ולמשטר היה על יש סובב על צירו ולא נשמעה אף רוח אלהים, שהיתה מרחפת על פני המים. לא היתה השגחה ממעל ומתחת לה ולא שפכה עוד ממשלתה ואדונותה; אין ערב ואין בוקר, אין חוקי יום וחוקי לילה, אין מצַוה ואין מצווּה, ואף אין מידה וגבול. ויאמר אלהים: יהי עולם ויהיו מאורות, ויבדל בין חלקי היש קירב נפרדים וריחק אותם בחוטים בל ניתקים, סובבים הגלגלים, עולים עננים ומטר יורד ומשקה את הארץ ואומר לה: גדלי, חוקים קיימים מושלים מאז ולא ישבתו, אין חירות לכל נמצא ורבצה על הכל עבדות בלי פדות.

בא קורח בן יצהר בן קהת ממשפחת לוי ומרד בערכי היצירה וביקש לחלץ את העולם מחוקיו ולהחזיר הכל לימי קדמות הבּוהו ¹ חלוקות הדעות על־אודות בן- יצהר. הללו אומרים כי הוא למטה כגבריאל למעלה, והללו אומרים, שמשורש קין הוא בא, הלא גם משה דן עמו – זהו הכל.

ב: רָב רִיב

ראשונים אומרים:

קורח בן־יצהר בן־קהת בן־לוי היה עשיר דורו, שלוש מאות פרדות לבנות טענו מפתחות גנזיו וכספו וזהבו לא יסָפר ולא ימנה מרוב. ויגבה לבו ויאמר: אם כל־כך הרבה בידי, לי גם נאה למלוך ולהיות נשיא בעמי, אמר אלהים־צבאות: בזה אתה מתגאה, והן לי הכסף, לי הזהב וכל ההון אשר בידי אדם אך ממני הוא.

אחרים אומרים, לא בא קורח אלא לפלוג על משה ועל תורתו. חכם גדול היה ומטועני הארון, כל רז לא אנַס לו ויודע הוא לדון על כל חוק ועל כל משפט. אמר: משה, משה! לא נצטוית על הדברים שתדבר לבני־ישראל בשם ה' ומלבך אתה בודאֶם; הנך מרבה לשׂום על העם משׂוי רב יותר משעבוד מצרים, ואף לא תורת־חיים לך. כל זה צפה יעקב מראש ויתפלל אל אלהים־שדי לאמור: בקהל קורח ועדתו לא יחד כבודי ולא יזכר שמי עליהם. התרשלו ידיו של משה מקטרונו ויפול על פניו ויתחנן אל ה' ויאמר: תהי ידך על בני־עוולה ולא יכפור עוד בי ובשליחותי. השיבו אלהים ואמר: ותגזר אומר ויקם לך.

ג: בְּנֵי קֹרַח

ובני קורח בן יצהר לא הלכו בעצת אביהם וידבקו בתורת הנביא ולא היתה אחריתם כמוהו. ויהי בעת פתחה האדמה את פיה, שנברא לה בין השמשות, ותבלא את כל השבט אשר רב עם בני לוי, מקום נתבצר להם בתוך המהפכה, שם עומדים עליו תמיד ומשוררים ומהללים ליושב־מרומים.

אומרים, שהאדמה לבשה אז תבנית אדם נורא ולה רגלים, שוקים, בטן וצואר, פתחה את לועה ובלעה את בני־הקרחים אחד אחש והורידתם חיים שאולה.

בעת חורבן הבית ושערי מקדש־יה נבלעו וירדו תהומה, להיות שמורים שם עד ביאת הגואל וזמן שוב בנים לגבולם. עמדו בני־קורח ותפשו בהם ואמרו: כשישובו אלה למקומם, גם אני נעלה עמהם ונהיה משרתים באוהן אלהים. והיה כאשר צלל יונה בים ובלעהו הדג ויראהו כל מה שבמרחבי הים ובתהומות והראהו גם היכל ה' בירושלים, והראהו גם אבן השתיה הקבועה בתהומות תחת היכל ה', ששם עומדים בני־קורח ומתפללים, ותצא נפשו לשמוע קול רינתם.

אחד מרבי התלמוד עבר במקום הבקע וראה עשן עולה ומיתמר משם, הרכין אזנו ושמע קול מדבר: משה אמת ודרכו אמת, אולם אנחנו הרשענו והעוינו.

ד: לְעָתִיד

אומרים: כשיחדש יי אלהים את עולמו, יעמוד ויסדר סדרי כל דור, מערכת כל בריה ובריה וכל נשמה ונשמה. ירד גם חנוך בן־ירד והוא מטטרן ועמו ארבע החיות של כסא־הכבוד ויעבירו את כל באי־עולם מראשית ועד אחרית ויעמידום לדין, יבחנו כל הרעות, יפרשו כל המעשים. יעלו גם את קורח ובני־עדתו משאול־תחתית ועמהם המונים המונים של תועים ומַתעים. וקול יוצא ושואל: פתחו את לבבכם והגידו, האם למדתם להכיר את אדון־כל ותדעו מה אחדותו? משיבים הם ואומרים פה־אחד ובדיבור אחד: אין מלך כמלך העולם ואין אלהים זולתו, הוא ראשון והוא אחרון;

צוֹרְרִים

א

עם יצא ממצרים, לבדד ישכון, וירא אותו בלק הקוסם ויאמר לקוֹב אשר לא קבה אלהים. ויאמר ה': לא איש אֶל ויכזב.

בלק אחד מקוסמי־עולם היה וחובר חֶבר. ויעש לו צפור מכסף זקוק והיה מקטיר לפניה ומנסך לה נסכים; ובעת שעלה ריח הניחוח לפניה היתה שטה ופורחת באויר ובאה לה אל שר־הטומאה, הוא עזאל, שמרום שבתוֹ הם הרי־החושך וממשלתו בלי־מיצרים, שומעת מאחרי הפרגוד את כל העתידות שתבואנה ושבה ומודיעה לשולחה את אשר יקרה באחרית הימים.

אומרים, בלק היה גדול מבלעם החוזה בחכמת הכישוף, עלה עליו בלעם בידיעת מהלך המזלות והגלגלים. בלעם היה יונק משני בתי־דינים, היה מתלבש בכל שריוני־המחנות של סמאל ועלה כל אחת־עשרה המדרגות בקליפות. ישמעאל בן־הגר בא אל חמותו והתגלגל העיבּור באתון בלעם. מלחמת החושך עם האור, גובר הליל והולך וחודר לממלכת היום.

ב

ויהי בראות בלעם בן בעור, שנעשתה עצתו ונפלו בני־ישראל בעוון פעור, שב לו אל בלק, לקחת ממנו שכרו. ואז בא פינחס בן־אהרון לנקום את נקמתו מבני- מדין ויצבא על העם הזה. וירא בלעם את הכוהן מרחוק ויקסום מקסמיו ויפרח באויר. נקב עליו פינחס את שם־הקודש ויפרח גם הוא באויר, השיג את האויב ואחזו בראשו וישלוף חרבו להמיתו. התחיל לבקש ולהתחנן לפניו ויאמר: האלהים! אם אך תחנני, לא אקלל את בני־עמך ולא אחטא להם. ענה פינחס ואמר לו: לא אך עתה הבאת רעה על עם שוקט על שצמריו, כי־אם בעת יעקוב, אבי השבטים, עבד אצלך, ביקשת לקחת נפשו וחממת עליו כליה; ויהי כאשר יצאו בניו ממצרים ואמרו לנוח מהעבודה הקשה, שלחת אליהם את עמלק וילחם עמהם ברפידים, – דמך בראשך! ויהרוג את הקוסם בחרב ויתן את בשרו לנשרי השמים.

ג

ויהי כאשר עלה בלעם בשמות־הטומאה למרומי האויר, ונבלא בין עננים ולא נראה עוד לעין, קרא פינחס לבני־החיל ואמר: מי בכם יודע לעשות כמעשהו יעלה אחריו. מיד ויקם צליה מבני דן, והוא גם־הוא יודע להשתמש בכשפים ויעל באויר, בקע חמש נתיבות ובלעם נעלם וחזר ונעלם ויטעה את רודפו, הסתכן צליה בנפשו. רמז לו פינחס הכוהן את הדרך והשיג את בלעם, תפשו והורידו מטה. ויצו פינחס את הנער להרגו ולא יכול לו. אמר פינחס אל צליה: קח חרב שחָרוּט עליה נחש מזה ומזה והמת אותו בשלו… ויעש צליה כן וישסע את הקוסם לעיני העם.

---

סילוק האור

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

חֵטְא מֹשֶה

א

כשנגזר על הצדיקים להסתלק מן העולם, המה באים לפני אדם הראשון ומוכיחים אותו לאמור: אתה גרמת לנו כל זאת; אך טוב זרענו בחיינו והנה עלה יעלה עלינו הקוצר! משיב אדם ואומר: אמנם חטאתי אני, אבל גם אתם אינכם נקיים, אין זכאי בתבל ומלואה, איש בחטאו ימות. אף משה הצדיק מכל אדם, איש שנתקדש כולו לגבוה ולא קם נביא כמוהו ועובד לשכינה, נכשל במי מריבה. בידו היה לקדש את השם לעיני כל ישראל קדושה לדורות ולהפוך לכל העולם שפה אחת ולשון אחת; והוא לא דיבר אל הסלע לתת את מימיו להשקות את הברואים כי־אם לקח את המטה ויך את יצור ה' ויבזהו לעיני הקהל. קרא אל־שדי קול גדול: משה, משה! אף אתה בחירי לא האמנת בי ולא עבדתני בדיבור ולא ידעת כי אך בדיבור נברא שמים וארץ, ימים ונהרות, וברוח־פי כוננו המאורות וכל צבא מעלה. דור אחרי דור חיכיתי אל בואך ואמרתי אך אתה תכתרני לנצח ויטו כל בני־אדם שכם אחד לעבדני, והנה נקרע החוט ועלי לארוג אריגה מחדש. הליט משה את פניו באדרתו ויהי אַבל למעלה ולמטה.

ב

אומרים: כאשר הקהילו משה ואהרון את כל קהל המתלוננים בקָדֵש, ויעמוד הרועה לפני עמו בלב רגָז וכועס וקרא לפני השבטים: שמעו־נא המורים! ויטול את מטהו שבידו ויך בו על הסלע. נזדעזעו שמים וארץ, הרים נבהלו וניתקו ממקומם וזרם דם נשפך מן הסלע ויהי לנהר שוטף. נתכרכמו פני ישראל והביטו איש אל רעהו בעיני שממון ותמהון ואמרו: מבול חדש של דם מביא אֵל זועם עלינו. הוא נשבע אך על מבול של מים ושל אש, עתה הוא מערים ומביא עלינו סימני מכת בני־מצרים, אף משה נפחד ונרעש, השליך את מטהו מידו ויאמר: גואל אני ואותי פקד ה' על בני־עמו והנה אך משׂטמה הבאתי להם. צמא העם למים, ואני אשקה את העדה ואת בעירם דם! בכה השליח ועמו בכו אראלים.

ג

משה היה עבד־אלהים ונאמן ביתו. בבריאת העולם היה מוכן ומזומן להיות שליח התורה ומקבל את דברי הברית. הוא זכה להשיג סוד שבעה היכלות. מיד בצאתו מרחם אמו הגיע למדרגת יוסף וַיוסף להשתלם ולעלות למדרגת יעקב; אף קולו היה כקולו של יעקב, ששׂרה עם אל ויוּכל לו. אולם כל הימים שהיה חי, לא היה יכול מיכאל לנהוג את בני־ישראל, כי אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. ישב השׂר הגדול על פתח־עינים ואמר: אם לא יכּשל בן־עמרם וחי לעולם, אך לחינם נבראתי ואני יושב בטל בשמי־מרומים, אקריב אך קרבנות־מתים ואין לי דבר עם שבטי־יה, שנועדו להיות לאור גויים, כיון שחטא משה, נגלה אליו אלהים־צבאות ואמר לו: הנה אני שולך תחתך מלאך לעמי והוא מיכאל עבדי ושמי בקרבּוֹ.

ד

מטהו של משה איש־האלהים חקוק היה משני עבריו. מהעבר האחד היה חקוק בו אות של רחמים ומהעבר השני חקוק בו אות הדין. בקריעת ים־סוף השתמש משה בצד הרחמים, ובהכאת הסלע נגע בצד הדין. אמר ה' אלהים: עליך היה לגבּוֹר על הדין ולהמתיק אותו בשרשו – והנה עוד גבר הפירוד, נחלק העולם ונלחמת הטומאה עם הקדושה, הטוב עם הרע, הודאי עם הספק והעקוב במישור. אמר משה: מחה עווני וברא אותי מחדש, אעקור את הרע במלואו ואַשקה כל באי־עולם ממעיין הברכה. אמר אלהים: רוב נתיבות עמדי, לא אתה תעלה את העם לארצי, כי־אם משרתך והוא נער.

אומרים: מטהו של משה היה מעץ הדעת טוב ורע, והרע הוא חלקו של סמאל. וכשידע משה שחטא ושב לאלהיו בכל לבו, נטל אלהים ממנו את המטה הזה ומסר לו מטה מענפי עץ החיים.

מוֹת הַנָבִיא

א: בּשֵבַח הַמָּקוֹם

כשאמר אלהים אל משה: הן קרבו ימיך למות, קרא את משרתו יהושע ואצוונו – התחיל להתחנן לפניו ואמר: אם אין רצונך שאביא אני את העם הזה אל נוהו, הנח אותי בעולם ואהיה כאחד האדם ולא אמות. אמר אלהים: שמתי קצבה לחיי־אנוש ולא אעבור את הגבול. אמר משה: אהיה כאיילי־מרומים וכצבי־הרים, אוכלי לחמך ושותי מימיך ורואים באריגת העולם, תשוה נפשי כאחד מהם. אמר אלהים: נתתי לאדם נפש־חיה נוסף על החיה ועל הבהמה והמלכתיו על כל אשר בראתי – ואים מלך נעשה שוב עבד, ומי שנושא את דמותי, לא יכול עוד להעביר את צלמו ממנו, אמר משה: הצור תמים פעלו, כל דרכיך משפט.

ב: תַחֲנוּנִים

כשאמר אלהים למשה: רב לך אל תוסף דבר אלי – שינס מתניו ובא לו אל יסודי־ארץ וקרא ואמר: ארץ, ארץ! בקשי עלי רחמים לפני יוצרך, אולי יחנני בעבורך ויכניסני אל אדמת ירושת האבות, אמר לו הארץ: מתוהו ובוהו מוֹצאי ועתידה אני לבלות באחרית הימים, איך אעז ואעמוד לפני מי שהוא חי וקיים לעד וסופר ומונה גם את כל הדורות אחרי! הניח את הארץ ובא ועמד לפני רקיע השמים. פתח ואמר: אי, שמים, בכם בחר אלהים למושב לו, הפילו אַתם תחינה בעדי ואזכה לראות את הר ציון ברינה. השיבו לו פאתי־השמים ואמרו: הלא ידעת, כי עלינו נאמר: שמים כענן גמלהו; גם אנו אין אנו זכאים! הלך לו בן־עמרם אל חָמה ולבנה והתחנן לפניהן, כי תמלצנה בעדו לפני אל־הרחמים. השיבו לו המאורות: גם אתה תאיר כמונו ואיך נתנשא עליך; בא לו בן־עמרם אל הכוכבים והמזלות – וגם אלה נשמטו והלכו להם אחד אחד. אמר משה: אין הדבר תלוי אלא בי. חזר ובא לפני אדון־הכל ואמר: ריבון העולמים! קח אחת משתי עיני והנח אותן תחת ציר דלתי היכלך ואהיה כך משמש במקדש. אמר לו אלהים: חייך, שגם מבניך אעמיד לשרת לפני.

ג: זֵקוּקֵי אֵש

נטל משה גוילי־עור וכתב עליהם את דברי התורה, החוקים והמשפטים, אשר למדהו יוצר בראשית; לא הספיק לגמור והנה הגיעה שעתו להסתלק מן העולם. קרא אלהים לגבריאל ולמיכאל ואמר להם: לכו והביאו לי את נשמת משה עבדי. אמרו לפניו: מסור שליחות זו לאחרים. בא סמאל ואמר לאלהים: עבדיך אלה ימאנו למלא רצונך, פקוד־נא אותי על נשמת בן־עמרם ואמלא דבריך. אמר לו אל־גבורות: הרשות בידך! מיד חגר מלאך־המשחית את חרבו, התעטף במעטה האכזריות וירד למטה בחימה גדולה לשפוך דם טהור וקדוש. בא ומצא את משה יושב לפני אהלו והוגה בפיו מה שהוא כותב בדיו, זיקוקין של אש יוצאים ממנו, טהרו כשמש ואור שבעתים מקיף אותו, נזדעזע ואחזהוּ חיל ורעדה ולא מצא פתחון־פה לדבר וחזר לו אל אל־עולם בבשת הפנים.

ידע משה, שהגיעה שעתו. עמד בתפילה לפני המקום ואמר: זכור את היום, שנגלית אלי בהר־סיני ועיטרת אותי ואת בני עמך בעשר עטרות, קבל אתה את נשמתי ואל תמסרני ביד ציר המשחית, אשר נלחמתי עמו תמיד ואחוֹק כנגדו חוקי־חיים מיד ירד המקום משמי־מרומים לקבל את נשמת אהובו, ואף משה קידש את עצמו כשרף וכמלאך ויחזור את רוחו למקור חוּצבה.

ד: הַנְשִיקָה

כשירד אביר־מרומים משמי שמים להעלות את נשמת משה למעונה ולטפל בגופו, ירדו עמו שלשה מלאכים מבחירי משרתיו, הלא המה: מיכאל, גבריאל וזגזגאל, ובאו ועמדו כלם על הר־ההר. מיכאל הציע מיטתו של משה, וגבריאל פרש בגד של בוץ עליו. מיכאל לימין המיטה, וגבריאל לשמאלה, וזגזגאל למרגלותיו. דומיה בעולם! המאורות עומדים ומחרישים. התקדש הנביא ויעל על המיטה המוצעת לו ויפרוש את רגליו. אמר אלהים אליו: הנח את שתי ידיך על החזה; והניח ידיו על חזהו. אמר אלהים שוב אליו: עצום עיניך; עצם את עיניו. קרא אלהים לנשמתו של החוזה ואמר אליה: בתי, עשרים ומאת שנה גרת באוצר טהור, ועתה הגיעה זמנך לצאת. ענתה הנשמה ואמרה: אלהי מעוזי, אף אני אוהבת את הגוף הזה, יגדל חסדך עלי ואל־נא תגרשני ממשכני. באותה שעה הרכין הבורא את עצמו למשה, נשקוֹ נשיקה עזה ויטול ממנו את נשמתו – בנשיקת־פה.

עוֹד מִמּוֹת הַנָבִיא

א: הַצַוָאָה

אין הקדוש־ברוך־הוא מואס בתפילתם של רבים. וכשראו בני־ישראל מצוקת הנפש של משה, סבבו כולם כאחד את משכן ה' והתחילו להתפלל על רועם. וירדו מאה שמונים וארבע ריבוא של מלאכי־חבלה ויסתמו את פי המתפללים. מנהיגם של המלאכים האלה היה צקון, ויקם נגד מלאך אחר, ושמו לחש להפילו ולגרש את מחנהו. מיד בא סמאל ואסרו ללחש בשלשלת של אש ויגדור גדר בעדו.

ומשה בראותו כי אין חנינה לו, קרע את חלוקו וכיסה את ראשו כאָבל ונכנס לאהלו, בוכה ומילל וקורא: אוי לי, שלא זכיתי שרגלי תדרוכנה בארץ אברהם! אוי, לָחוּד חידה מבלי למצוא את הפשר! קרא ליהושע משרתו ואמר לו: מחָלה אני פניך, שתדאג לגדיי שאני מוסרם בידיך, תשקם ותאכילם ותבנה להם מחסה משמש ומקור. מצווה אני אותך על אִמי הרתני וגידלתני. אני, הבן האחרון לה, מת ואין לה עוד עוזר ומגן; והיה כי הגיע עִתה למות, קרע את בגדיך ולך לפני מיטתה ועשה לה מספד ואֶבל. מפקיד אנכי בידך את אשת בריתי, גיורת זו שעזבה את עמה ומולדתה ודבקה באלהי העברים. עשה עמה חסד ואל תונו אותה. והנה שני בנַי העלובים, יתומים בני־נשיא שלא זכו לעמוד במקום אביהם; אל־נא יהיו זזים מביתך, זכור להם את ברית אהבתנו ויהיו בין אוכלי שולחנך ואל יהיו נעזבים אחרי מותי ומבקשים לחם. וישא עבד ה' את קולו ויבך.

ב: לא יִשָא פַּנִים

אמר משה לאלהים: ריבון העולמים! הכל שוים לפניך, גזרה אחת לצדיקים ולרשעים, תם ורשע אתה מכלה יחד ומקרה אחד לטובים ולרעים. אֶתמהא! – אמר אלהים: רב לך, אל תוסף דבר. התחיל משה לבכות ויזעק במר נפשו. נזדעזעו שמים וארץ לקולו וכל יסודי־בראשית רעדו ואמרו: שמא הגיע זמנו של אותו איש למות, שעליו נאמר: אשר בידו נפש כל־חי ורוח כל בשר איש, - ואין איש אלא משה. גער בהם אלהים ואמר: אם אני ועבדי חלוקים אנו, אתם מה לכם, עשׂו את אשר הטלתי עליכם! ויצו על כל שרי רקיע ורקיע, לנעול את השערים בפני תפילתו של הנביא, ופקד על כל בית־דין ובית־דין מבתי־דינים של מעלה, שלא להתרצות לו ושלא יבטלו גזר־דינו. כיון שראו גלגלי־המרכבה ושרפי־להבה, שאלהים לא יחון את עבדו ושלא ישא לו פנים, פתחו ואמרו: ברוך הוא זה, שאין לפניו לא עוולה ולא שכחה, ולא ישא פנים לא לגדול ולא לקטן, לא לתחתון שבתחתונים ולא לעליון שבעליונים.

ג: תַּנְחוּמִין

אמר לו אלהים למשה עבדו: דורות דורות הם בעולם וגילים גילים הם, כבר עבר דורך וגילך, מה מעשיך כאן? אמר משה" לה' השמים ושמי השמים. ולי אין מקום באדמה, אמר אלהים: משה, משה! לא כמו שאתה חושב כן־הוא; לי אין זוג. אתה אין לך בן־זוג, עלה אלי מעלה, והנח לאחרים לרשת את הארץ. יֵדע החלק את הכל ודבק בכּל, וזה הכּוח ניתן למשה.

אומרים: כיון שהשלים משה נפשטו למיתה, פתח אדון־כל בקינה ואמר: מי יקום לי עם מרעים? מי יעמוד לעם סגולתי בעת יקומו צרים עליו? ומי יבקש רחמים עליהם, כי יחטאו לפני ויעשו הרע בעיני? בא מטטרון שר־השרים ועמד לפני רבו ואמר: ריבון עולמים! בחייו משה עבדך שלך הוא, ובמותו שלך הוא, והיה אם יסור גופו מעליו, הן נשמתו לעד קיימת והיא תשמש לפניך ותעטר לך עטרות. אמר אלהים: מטטרון ספרא רבא, ניחמתני בדבריך, ואף אתה היֵה לו לאח ורעיתם שניכם את העולם.

ד: הַלֵל הַגָּדוֹל

אמר לו הקדוש־ברוך־הוא למשה: קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות, ימיך בטלים והולכים, אבל אתה אינך בטל; עלֵה על הר העברים, עליה עולמית היא לך ואין לך עוד ירידה, אני מאיר לך באור חַמה ומכבודי אשים לבושך ומהדרי אשים כסותך ומזהרי אזהיר פניך וממעדני גן־עדן אשׂביע את נפשך ומכסא־כבודי אנחילך ואשׂימך בראש מ שרתי וצדיקי, ועוד הרבה מזה מתוקן לך.

אמר משה לאלהים: מתנתך אלי רבה וקטונתי מכל החסדים, אבל הראני־נא עוד את ארצך משׂושׂ כל הארצות ואלך ואעמוד על אבן־השתיה, שעליה יבנה בית־המקדש. אמר אלהים: הלא נשבעתי, ואפסול את מטבעתי? אמר משה: תן לי רשות, שאהיה כעוף השמים ואעשה את שתי זרועותי ככנפי השחר ואפרח בהן באויר־העולם ואראה ממעל את ארץ־האבות, שוב התחנן ואמר: אלהי כל הבריות ואדון כל המעשים: עשׂני כדג בים, הפוך שערות גופי לקשקשים ושתי זרועותי תהיינה כשני סנפירים ואעבור את הים ואלקק בלשוני את אדמת בני־עמי. עלה על הצור והפיל שוב תחינתו ואמר הושיבני על כנפי עננים ואראה ממעל ואַבּיט אך רגע בצבי כל הארצות מטה. וירא, כי אין עונה, בכה ואמר: ריבּונו דעלמא כוליה! חתכני אברים־אברים והשלך אותם מעבר לירדן והזֵמן שמה את גבריאל להחיותני ולהקימני ואנשק את אבני יהודה ושוב אמות. אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה: כל־כך רבו געגועיך לראות ולהביט באדמת הקודש, אני עושה בך דבר, שלא עשיתי עוד עם כל חי. מיד הגדיל כוח־הראות על נביאו אלף מונים וראה משה ממעמדו את ארץ השבטים מדן ועד באר־שבע ומראשה ועד סופה. הראהו את ההרים ואת הגבעות, את הנמוך והגבוה, הסתר והגלוי, הרחוק והקרוב, והכל בסקירה אחת. התחיל משה מרנן ומשבח ומפאר ומהלל את יוצרו ויאמר: אודך, אלהים, כי גדול חסדך האחרון עמדי יותר מן הראשון! המלאכים והשרפים, כל משרתי עליון וכל שרי מעלה פתחו את פיהם בשירה וברננה, בהודאה ובהלל, ותגל הארץ וישישו השמים, אף כוכבים רקדו. בקשו לעשות חופה לחתן – והוא נאסף אל עמיו.

משֶׁה וִיהוֹשֻע

א: קֶבֵר הַנָבִיא

ויבן משה משכן ואוהל לה' ויפקוד את בני־ישראל ויצבא צבאותם לשבטיהם ולדגליהם וינהלם מחורב והוביל אותם דרך כל המדבר הגדול והנורא, להביאם אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותיהם לתת להם, ולא קמו אויביהם מפניהם, ויאכילם מָן במדבר וישבור צמאונם וידין גם את דינם, ויצו אותם חוקים ומשפטים צדיקים, ותורת־חיים נתן להם, אשר יעשה האדם וחי בהם, וימרו את פיו בכל פעם; והוא נשא להם ויחנכם כאומן את היונק ויתן רוח בם, להיות גוי חזק ואיתן ויודע את האלהים.

וילכו ממסע למסע ומתחנה לתחנה, עד בואם אל הר נבו, אשר בקצה ערבות מואב, והוא הר העָברים. וירא משה כי זקן הוא ולא יכול עוד לצאת ולבוא לפני העם כתמול שלשום ולא יכול לכבוש להם את הארץ, ויפקוד את י הושע בן־נון משרתו, אשר לא מש מאהלו, והוא איש אשר רוח בו, ויצווהו על עמו לאמור: חזק ואמץ, כי אתה תביא את העם הזה אל ביתו ואל נחלתו, והתנחלתם בצדק; וגם ללויים שומרי הברית, האומרים איש לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר, תתנו אחוזה ביניכם לשבת. ויכל לצוות ויעל אל ראש הפסגה ויראהו ה' את כל הארץ מעבר לירדן, וימת שם על־פי ה'. וימת בנשיקה, וישאו אותו שוכני מעלה בני. ויבכו אותו בני־ישראל ולא ידעו איש את קבורתו. נסתר מקומו מאת בני־האדם, פן יחטאו ויעשו אותו אלהים.

פעם שלחו בני־מלכים צירים רבים לבקש את קברו של משה הנביא בשדה מואב, הלכו ועלו אל ראש ההר וישקיפו, נדמה להם כמו צל קבר למטה, וימהרו לרדת ויבואו אל המקום למטה וישאו עיניהם, והנה צל הקבר למעלה, התפרדו לשתי מחנות, אחת עלתה למעלה ואחת נשארה למטה; והנה אלה שלמעלה חושבים לראות כמו קבר מלמטה ואלה שלמטה ראו אותו מרחוק למעלה.

וייגעו לריק כל המבקשים למצוא את קבר הנביא כל ימי אנוש עלי ארץ.

ב: הַיוֹרֵש

ויהי באמור אלהים למשה עבדו: עלה על הר־העברים והיאסף אל עמך, כי לא תעלה את שבטי אל הארץ, וידבר משה אל האלהים לאמור: את גורלי אשא, כי כך ציוית ולא אַמרה את רוחך; אבל הנני הולך למות, ולא ישאר איש אשר ישא אל עול העם הזה ואשר יהיה להם למליץ בינך וביניהם. יפקוד ה' אלהי הרוחות איש, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, למען אבוא בשלום אל משכבי, ועדא כי אשאיר בני־עמי כצאן בלי רועה. ויאמר אלהים אליו: הנה לך נער משרת, נאמן־רוח וישר־דרך, אשר לא ימוש מאהלך תמיד, ושמו יהושע בן נון, בנער הזה בחרתי להיות לבני לפה; ואתה קום וסמכת את ידך עליו ואמרת לבני־ישראל: הא לכם איש להיות שומר לראשכם, על פיו יצאו כל עניני העם ועל פיו יבואו ואל יזיד איש למרות את פיו.

ויקם משה ויקח את יהושע למטה אפרים ויעמידו לפני העם, ופניו מאירים כפני הלבנה במילואה, ויסמוך ידיו עליו ויאמר אליו: הן קרבו ימי למות ואתה קום והיה לנגיד על כל שבטי בני־ישראל למשפחותיהם, את מלחמותיהם תלחם ואת הארץ הנכבשת תחלק להם בקורל. לשבט רב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט, אל תשא פנים, אל תבער חמתך כי לא י שמעו לך, וניהלת את העם הזה בשלום ונחת, ויהי הדבר כן.

ג: הַסֵפֶר

ויכתוב משה בספר את אשר יקרה את עמו באחרית הימים ויתנו ביד יהושע. ויצו אותו על עמו ועל מריוֹ ועל קשי ערפו. ויאמר אליו אל יהושע: הנני הולך אל משכב אבותי, ואתה שמור את הדברים, הכתובים בספר הזה, ודע כי בך בחר אלהים למלא את מקומי בכל דברי הברית.

ובשמוע יהושע את הדברים האלה מפי משה, קרע את בגדיו ויפול לרגליו ויאמר אליו: בי, אדוני, הן אתה שדיברת אל האלהים פנים אל פנים ובכל ביתו נאמן אתה, לא יכולת נשוא בעול הכבד, ואני עבדך, בן אחד מקטני שבטי ישראל, מה אני ומי אני, כי אבוא אחריך ואתפלל אל האלהים, בעת אשר אתה לא תהיה עוד עמנו. והנה וישמעו מלכי האמורי והכנעני, כי סר צל העם מאתם במותך, וקמו כלם כאיש אחד לבלוע אותי ואת עמי. וירם משה את יהושע ויושיבהו על כסאו עמו ויאמר אליו: אל יפול לבך ואל תיחת. ה' עמך בכל אשר תלך, לא בצדקת העם הזה תשמיד את הגויים, כי־אם בצדקת אבותיהם, אשר כרת עמהם את הברית. אתה תראה, כי לא יזנח ה' אותך זנוח ויעמוד ךלימינך לכל אשר תלך ובכל אשר תעשה. ויכל משה לדבּר ויחזק לב יהושע.

מִיתַת מֹשֶה

א

ויהי באמור ה' אל משה עבדו: עלה ההרה ומוּת בהר, חשב מלאך־המות, שציפה לנפשו של משה מאז, כי כבר ניתנה לו רשות עליו, וימהר ויעמוד לפניו ויאמר אליו: משה, משה, אלהים שלחני אליך לקחת את נשמתך ביום הזה, ואל־נא תמנענה ממני. ענה משה ואמר למלאך: לא אמות כי אחיה ואסַפר לעולם מעשי יה. ולא קיבל המלאך דבריו ויאמר אליו: בן־האדם, למה אתה מתגאה בקילוסך את המלך, ולו כל צבאי העולם מקלסים, ודַיוֹ שהשמים מסַפרים כבוד אל. אמר משה: ואני אשתיק אותם. ויאמר: האזינו השמים ואדבּרה ותשמע הארץ אמרי־פי. וירא ציר־המות, כי לא יכול לו ויפן וילך לו. לאחר שעה בא אליו פעם שניה, ושוב התיצב לפניו ואמר אליו: משה בן־עמרם, מסור פקדונך לאל הרוחות. ולא אבה המחוקק לשמוע אליו, ויזכור “שם המפורש” ויעף, הלא כן גם יספר הכתוב בשמו: כי שם ה' אקרא! והמלאך לא הרפה ממנו, ויעט אליו ויתיצב לפניו פעם שלך ישית לאמור: ה' אלהי שמים ואלהי הארץ שלחני אליך, ואין שלטון ביום המות. וירא משה ויתבונן, כי מן השמים מבקשים את רוחו. ויחל להצדיק על עצמו את הדין ופתח ואמר: הצור תמים פעלו; אבל לא אבתה הנפש לעזוב את מלונה הקדוש, ומשה מדבר עמה רכות לאמור: שובי נפשי למנוחיכי, שובי נפשי למנוחיכי. ותשמע הנשמה בקול רבהּ ותעל למרומים.

באותה שעה פתחו התחתונים ויאמרו: תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב. העליונים קראו ואמרו: צדקת ה' עשה ומשפטיו עם י שראל; ואף האלהים בעצמו משבח את בנו ואומר: ולא קם נביא עוד בישרעל כמשה, אשר ידעתיו פנים אל פנים וימליכני למטה ולמעלה.

ב

ויהי כי קרבו ימי משה למות, העלהו אלהים צבאות לשמי מרומים ו“הראה לומתן שכרו ומה שעתיד להיות”. ותעמוד מידת־הרחמים לפני הנביא ואמרה לו: בן־עמרם, פנה נגד הכסא ותראה, איך אבינו מורנו בונה בית־מקדש מאבנים טובות ומרגליות; בכל אולמיו ותאיו שורה זיו שכינתו, ובמקדש זה יושב המשיח ואהרן אחיך עומד ומקטיר לפני המזבח ומעילו עליו, ויפן משה וירא בית־האל עומד על תלו והכוהן הגדול משרת בו ומביט בו, ויתבונן ו הנה אחיו הוא, אשר מת בהר־ההר על גבול ארץ אדום, ותפּעם רוחו ויגש אליו, ויקרא לו אהרן מן העזרה: אל תגש הלום, בטרם מסרת את רוחך, כי לא יכנס אדם הנה, עד שיטעם טעם מות ויתקדש. החזיר משה פניו אל האלהים ויאמר אליו: ריבון העולמים! מתי תוריד משכּנך זה הבנוי לדרי מטה? ויאמר אלהים אליו: לא גיליתי עד הנה קץ הימין לכל בריה, לא לראשונים ולא לאחרונים. ויאמר משה: אם חסדך עמדי, גלה לי אך מעט מזעיר, בטרם אמות ושלום יהיה לי. ויאמר ה' אליו: אזרה את עמך ישראל במזרח בשערי הארץ ויתפזרו בארבע רוחות העולם בין הגויים, ואוסיף ידי שנית ואקבצם ושבו אל נוֵהם אשר ראית.

ויסתר משה פניו ותעל רוחו השמימה.

ג

ויעל משה לפני מותו בערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה, אשר על פני יריחו, ויראהו ה' את כל חלקי ארץ כנען, את ארץ הקיני, הקניזי ואת הקדמוני ואת החיתי ואת הפריזי ואת האמורי ואת הגרגשי ואת היבוסי, שעתידים השבטים לרשת אותם. הראהו יהושע תלמידו עושה מלחמה עם מלכי כנען ומנצח אותם אחד אחד, לא יקום גם אחד נגדו. הראוהו את ארץ הירושה מיושבת מבני־ישראל, איש תחת גפנו ותחת תאנתו והברכה בכל; וחזר והראהו את המציקים, הקמים מכל עבר לנשל אותם מעל אדמתם, בעזבם את דברי בריתו. – הראהו את ברק בן אבינועם עושה מלחמה עם עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון אשר אתו עם סיסרא וחילותיו וימגרו את עוזו ואת כוחו. הראהו גדעון בו יואש עושה מלחמה עם בני־מדין ועם בני־עמלק ויגרשם מן הארץ, הראהו את תקפו ונפלאותיו של שמשון בן־מנוח, אויב עם הפלשתים, ויראם את ידו. ויראהו אלהים למשה את שלשלת המלכים, שעתידים לעמוד מדויד וזרעו; הראהו את שלמה בנו עושה כלים לבית־המקדש ובונה את היכל המקדש לכבוד ולתפארת. הראהו את בנין הבית, שבית־תפילה יקָרא לכל העמים, אשר ינהרו אליו מצפון ומדרום, מים וממזרח והראהו את חורבנו. הראהו את שיירת הנביאים והחוזים, הקוראים לאלהים ולדברי נביאו, והראהו את גלות אליהו ואת גלות אלישע. הראהו אלהים למשה את מערת־המכפלה, שהאבות שוכבים בה; הראהו את כל העולם כולו, מיום שנברא עד יום שיחיו המתים. הראהו את ימי אדום וארמילוס, הראהו מלחמת גוג ומגוג וכל המוניו, שעתידים ליפול בבקעת יריחו; והראהו את שלוַת הצדיקים ואת מנוחת אלה, שמצאו את הדרך לחיי־עולם. ויאמר משה: רב לי.

וימת משה עבד ה' על פי ה'. ובת־קול יצאה והכריזה לאמור: משה עבדי מת, פתחו שמי־השמים את שעריכם.

האגדה אומרת: שנים־עשר מיל על שנים־עשר מיל אותה בת־קול משמיעה וקוראה: וימת משה בן־עמרם ספרא רבא דישראל. – קול ה' על נביאו, שלא קם כמוהו לא לפניו ולא לאחריו, ואשר ידעוֹ מנעוריו פנים אל פנים.

ומסורה אחרת תאמר: לא מת משה אדון־הנביאים כלל, ויד המות לא נגעה בשליח ה', אלא חי הוא עדי עד ו“עומד ומשרת למעלה” ביו יושבי עליונים, כמו ששירת על הארץ בין התחתונים. ויעל משה ולא מת.

מימי בית ראשון

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

---

מימי בית ראשון: גיבורים וגואלים

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

מִיהוֹשֻׁעַ

א: הַיּוֹרֵשׁ

ויהי בצאת בני־יעקב ממצרים ויעברו את הים בחרבה ויחנו ברפידים ויריבו שם את ה' ואת נביאו לאמור: הבו לנו מים ונשתה, מיד ויבוא עמלק מהררי־שעיר, “פסע ארבע מאות פרסה ובא ונלחם עם ישראל”. אמר אלהים: יבוא עמלק עַם כפוי־טובה ויפּרע מבני־העם כפויי־טובה, ולא ידעו כי אני נושא אותם על כנפי נשרים.

ויביא אתו עמלק אלף ושמונים ריבוא איש “קוסמים ובעלי אוב”. היה “נכנס תחת כנפי הענן וגונב נפשות מישראל והורגן”, ויזנב בם כל הנחשלים. וירא משה, כי כלתה רעת האלהים על היוצאים. ויאמר משה אל יהושע: בחר לך אנשים גיבורי־חיל וצא הילחם בעמלק. ויעש ביום ההוא את יהושע כמותו, ידו תחת ידו ופיו כפיו. ויבחר משה אז ביהושע, “מפני שהיה מבני בניה של רחל”, ויאמר גם להרגילו ו"להדריכו למלחמה, לפי שהוא עתיד להכניס את ישראל לארץ ".

ויעש יהושע, כאשר אמר לו משה, ויאסוף מחנה רב מהגיבורים ואמיצי־הלב ויצאו וילחמו עם עמלק. והמלחמה חזקה. עולם מתנגש בעולם, ומשה אביר־הרועים ניצב על ראש הגבעה ומטה־האלהים בידו; והיה כאשר ירים משה ידו, והאמינו בני־ישראל באֵל מושיעם וגברו וניצחו.

ויתן ה' אלהים את עמלק ואת עמו ביד שבטיו, ביד משה וביד המפקד יהושע בן נון האפרתי משרתו. ויכו בני־ישראל את עמלק ואת גיבוריו ואת קוסמיו לפי חרב.

ויאמר ה' אל משה: כתוב זאת זכרון בספר את אשר עשה עמלק ושים באזני יהושע, הבן יקיר לי, כי ראיתיו נאמן לפני,להיות גם הוא צופה לעמי.

ב: גּוֹאֵל אַחֲרֵי גוֹאֵל

ויהי כי קרבו ימי הגואל משה בן עמרם למות, כתב זאת התורה מורשה לקהילת יעקב בשלושה־עשר ספרים, ונתן ספר ספר לשבט, ואת האחד שׂם על יד ארון ה' למשמרת עולם.

ויקרא ליהושע בן נון משרתו, אשר לא ימיש מתוך האוהל,ושמע תמיד בּדבּר אלהים אתו את מצוותיו ואת פקודותיו,ויצווהו על העם הזה, כי יוליכו לרשת את הארץ ויטע גם הוא בקרבו אמרות שדי. והכרוז יוצא במחנה ישראל לאמור: בואו ושמעו את דברי הנביא החדש, אשר יקום לכם היום. ויתאספו כל בני־ישראל וראשי־המטות לכבודו של יהושע. ויצו משה להביא כסא של זהב ועטרה של זהב וכובע של מלכות ולבוש של ארגמן; ציוה להעריך מערכות ולהעמיד ספסלים לזקנים גדולי־הסנהדרין, ראשי־הגדודים ואבות־הכוהנים; והוא בעצמו מסייע בהכנה הגדולה ההיא, כאדם שמטריח עצמו בעד בנו. וישב איש איש על מקומו לפי מטהו ולפי גדולתו. ההמון רב ודגלי השבטים מתנוססים מכל עבר.

וילבש משה את יהושע, הושיבהו על כסא המלך וישם את העטרה בראשו וגם העמיד לו מתורגמן, את כלב בן יפוּנה,ויריע העם. ויהושע עמד ודרש בפני משה ובפני כל ישראל,ויאמר: "עורו, רנו שמי־השמים העליונים, העירו מוסדות הארץ התחתונים, עורו וסלסלו סדרי בראשית, עורו והרנינו הררי עולם והַלְלו גבעות אדמה, עורו ופצחו צבאות רקיע ושירו וסַפרו כל אהלי יעקב. שירו משכנות יעקב והאזינו אמרי לבבות, האזינו לכל דבר וקבלו בשמחה עליכם ועל נפשותיכם את מצוַת אלהיכם. פתחו פיכם ולשונכם ותנו כבוד לאל מושיעכם, כי אין כמוהו באלהים ואין זולתו באדונים, הוא אחד ואין שני לו ".

ובשמוע משה את הדברים האלה יוצאים מפי הדורש, נאמן ביתו, עמד וּנשקוֹ על ראשו, ויאמר: זה ישמור על עדותי, נפשי תשכון לבטח.

ג: (נוסח אחר)

ודבר ה' היה אל משה בהתפללו לפניו לאמור, יפקוד ה ‘אלהי הרוּחות איש על העדה, אשר יצא ויבוא לפניהם; קח לך את יהושע בן־נון ומשחהו במקומך ונתתה מהודך עליו.—ויצא משה מלפני ה’ והתחיל מיד לשמש את יהושע.

היה קם בחצות הלילה ובא לפני פתח האוהל של יהושע,לוקח את המפתח ופותח את הדלת, ובא ונוטל את המנעלים ומנקם ומעמידם בצדי המיטה; לוקח את הטלית ואת הכסות ואת הסודר ואת הכובע ומנערם ומסדרם על "סילון של זהב ". שוב היה מביא קיתון של מים וקערה של זהב ומעמידם לפני הסילון, ופורש "סדין של בוּץ וסדין של מילת על המיטה ". כה עמד נביא־הנביאים בפתח תלמידו כל הלילה; וכשהאיר השחר וניעור יהושע, מיהר ולקח את החלוק והושיטו לו. וכשיכיר בן־נון, מי ומי משמשו, אחזוהו רעד וחלחלה, קפץ מעל המיטה ונפל לפני רגליו של משה ויאמר: רבי, רבי, אל נא תהרגני בחצי ימי. ויקימוֹ משה ויאמר אליו: הירגע, בני,משלי אני נותן לך. התעטף יהושע ותפשו משה והוציאו מתוך אהלו והביאו לפני בני־ישראל. ויקרא בקול גדול: כל המבקש להקביל פניו של יהושע יבוא ויקביל, כי בו ביום מינהוּ אלהים לפרנס ולמנהיג. ובני־ישראל, בשמעם את דברי משה, היו מפחדים ויראים לנפשם ויאמרו: בן -עמרם הולך מאתנו ואת בן־נון נעבוד? לא ביקשו לקבל עליהם שררת יהושע ואמרו:

אוי לך עם שמלכך נער. ובת־קול עונה ואומרת להם: גם נער ישראל ואוהבהו.

עוֹד מִיהוֹשֻׁעַ

א: הַשְּׁבוּעָה

ויהי מקץ מאה ותשע־עשרה שנה ואחד־עשר חודש לחיי משה אדוננו, באחד לחודש השנים־עשר, בשבת בני־ישראל לשבטיהם בערבות מואב, קרא ה' את משה אליו ויצווהו לסמוך ידו על יהושע, איש אשר רוח אלהים בו, ללמדו את השם,אשר בכוחו ירעץ אויב, ולגלות לו הרזים. ויעש משה כן ויעמידוֹ לפני פתח אוהל מועד, ועמו הכוהנים והעם, ויחדש עמהם את האָלה והשבועה, ללכת בדרכי האל ולשמור את פקודיו תמיד. ויצו את יהושע לשר ונגיד עליהם, ויתן בידו את הממשלה על כל בני־ישראל; וישבעו לו שבועת אמונים,לעבדו ככל אשר עבדו את משה אדונם.

ב: הַבְּרִית

ויהי במות משה בן מאה ועשרים שנה, ויספדו לו כל בני־ישראל שלושים יום. ויתמו ימי האֵבל ויתיעץ יהושע את אלעזר בן אהרן הכוהן הגדול ויבואו בברית יחד, כי יהיו שניהם לישראל את אשר היו משה ואהרן לפניהם. וישב אלעזר הכוהן הגדול על הכסא הקדוש באוהל־מועד, אשר הקים משה, ויהושע ישב על כסא המלכות. ויתאספו כל הכוהנים והלויים, השופטים והנשיאים, הזקנים וראשי־המטות, שרי־האלפים ושרי־המאות ושרי־העשרות, איש איש לדגלו ולבית אבותיו; ואחריהם עם רב, גיבורים ושוטרים, חלוצי המחנות ונושאי הכלים. ויתקעו בחצוצרות: הנה יום ברית וחידוש הברית לעם ה' ולכל שבטי יעקב. ותיבּקע הארץ לקולם.

ויצא אלעזר לבוש בגדי השרד, על מצחו יציץ ציץ קודש ועל שכמו ועל חזהו נוצצות אבני האפוד והחושן ויברך את העם. ויצא יהושע לבוש מעיל תכלת ומטה־אלהים בידו, שלא נגנז עוד. וידבר אל העם קול גדול: הנני כורת ומחדש את הברית, אשר כרת עמכם הנביא נשיאנו לפבי מותו. כי לא תעבדו אלהים אחרים והלוך תלכו בדרך ה' שומרכם תמיד. ולא אתכם לבדכם אני כורת הברית, כי־אם גם את זרעכם,הבאים אחריכם, ואלהי השמים והארץ ומלאכי־מעלה יעמדו גם הם על דברי הברית. ויבכו כל העם ויענו אותו לאמור:

ככל אשר תצווה אותבו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך, וכאשר שמענו אל משה אדוננו כן נשמע לך. ויברך אלעזר והכוהנים את העם וישלח אותם לבתיהם ולאהליהם בשלום.

ג: נָבִיחַ

ומשה מת וימלוך אחריו יהושע בן נון משרתו ממטה אפרים, ויעביר שבטי ישראל את הירדן בחרבה, ניצבו המים כמו נד, ותפול חיתיתו על כל יושבי ארצות כנען. ויכבוש אותם מלך ומלך, מדינה ומדינה; ותעמוד לו השמש בימי המעשים והגבורות הללו יום שלם, הלא זה כתוב הכל על ספר הישר.

והראובני והגדי וחצי שבט־המנשה הולכים חלוצים לפני בני־ישראל במלחמתם את כנען, כי גיבורי־חיל האנשים האלה;ורדפו מהם חמישה מאה ומאה מהם רבבה ירדופו. ויברכם יהושע בתום ימי המלחמה, בגלל מעשיהם ופעליהם, וישלחם אל ארצם, אשר מעבר לירדן, ירושה להם מימי משה. וישם על צבאות החיל את נביח בן גלעד משבט מנשה למלך, וילבש אותו בגדי־מלכות ונזר שׂם על ראשו, ויצו להרכיבו על סוסו ולקרוא לפניו: זהו מלך שנים וחצי המטות, זהו ראש־המשפט,אבי־המחנה וראש־המדברים, אליו תשמעון וכל משפטיו צדק ואמונה; ומי אשר ימרה את פיו דמיו בראשו וכל העם נקי.

ויתן יהושע לנביח את ספר תורת משה בן עמרם נביא האלהים, ויצווהו להגות בה ולדרוש בה, ואז ינצל מכל מנחש וקוסם ומנקמת אויבים. וגם שני אלפים לויים פקד עמו, כי ישבו בּערים, אשר נתנו להם שמה לנחלה, ויעריכו את דברי המשפטים ואת מעשי הקרבנות, יתפללו בשלום הנשיאים וירימו מהם את התרומות ואת המעשרות ואת הנדבות לה'. וישאו בני־השבטים את הדגלים לפני נביח ויתקעו בחצוצרות,וירכבו על החמורים הלוך ונסוע עם כל השבי אל עבר־הירדן וכתר־הגבורה על ראשם. והמלך יהושע וכל זקני־העדה ופקידי־החיל הולכים עמהם לשלחם.

ד: הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה

ויהי כאשר נכבשה הארץ, ויקהלו כל עדת בני־ישראל שילה לחלק את הארץ על־פי הגורל לה'. ויקם מלך אחד ושמו שובח, והוא איש גיבור חיל ולבו עשוי לבלי חת, ויכתוב איגרות לכל מלכי הארץ אשר בגבול ארץ כנען ויעורר את לבבם לצאת למלחמת־נקם על יהושע ועל עמו. ויתקבצו עם רב כחול הים, ולהם פרשים ורכב־ברזל לאין מספר, ויעמדו מזוינים על הגבול, לכלות את עם העברים ולהוציא בלעם מפיהם.

ויהי בטרם שלפו חרבם מתערה, נועדו לשלוח כתב־התראה אל נגיד האויב, אל יהושע בן נון, ולהזהירו לאמור, כי יפרוק הוא ועמו את כלי־נשקם מעליהם וימסרו להם כל הערים והמחוזות אשר לכדו וכל השלל אשר אתם; והיה אם ימאנו לעשות כן, כי אז יעשו כלה בהם, ויהרגו כל גיבור ושארית העם יקחו בשביה וימכרו אותם לעבדים.

ויבוא השליח בחודש השני, בעשירי לחודש, בשנת עשרים ואחת למלכות ישראל בכנען, אל מחנה ישראל ויתן לנשיא והמצביא את הספר אשר בידו. ויהי כאשר קרא יהושע לכל זקני־ישראל את דברי שובח, חרדו לנפשם ויפלו ארצה לפני ארון ה' עד הערב. ויהי דבר ה' אל יהושע: למה אתם נופלים על פניכם, קום וענה אותם: למחר נעלה עליכם ונשיב אתכם דבר. ויקומו ויכתבו לשובח ולמחנהו דברים קשים ויבטחו בה', כי לו התשועה.

וישב השליח אל מחנהו וימסור את הכתב אשר בידו, ויספר כל אשר ראו עיניו, איך העם חונה לשבטיו ומלכּוֹ עמו ותועפות ראם לו. ויאמרו כולם: לא נפחד מהם ולא ניסוג אחור ועוד נַראֵם שבט ידינו.

ויבחר יהושע מכל שבט ושבט את גיבורי־החיל למלחמה,ועמם אלעזר הכוהן ופינחס בנו המקנא, ויצבאו על האויב,וירימו העם קול גדול וחזק, וירגזו שמים וארץ מקול הקורא. ויראו שובח ומחנהו, כי אין תקומה להם מבני־ישראל, וימהרו את החרטומים להסגיר את יהושע וכל הצבא אשר אתו בשבע חומות ברזל, למען לא יוכלו לצאת ולבוא, ועם ה' במצור. ויקרא יהושע אל ה'. ותבוא לעת ערב יונה פורחת, ויקשור יהושע איגרת בכנפיה וישלחה אל נביח בן גלעד בן מנשה בן יוסף, המולך מעבר הירדן; ובאיגרת כתוב לאמור: קומו מהר לעזור את אחיכם הנסגרים. ותפרח היונה ותבוא אל נביח בעלות הבוקר; ובראותו אותה שוכנת לרגליו, מישש בכנפיה ויקח את הכתב ויקראהו. ויתאזר נביח ויקח אתו ששת אלפים אנשי־חיל מלובשים לבנים רוכבים על סוסים אדומים, וששת אלפים איש מלובשים אדומים רוכבים על סוסים לבנים, וששת אלפים איש חגורי־חרב מלובשים ירוקים ורוכבים על סוסים שחורים; ועמו עוד מספר רב, אשר לא ימנה מרוב, ותימלא הארץ ממחנהו. ויבואו עד מקום מצור יהושע ועַמו ויתקעו בחצוצרות; ותפולנה החומות מאליהן אחת אחת ויתאחדו שני המחנות יחד ויבואו על האויבים ויכו אותם עד חרמה. ותשקוט הארץ.

ותגדל התשועה הזאת, אשר עשה יהושע ונביח אז, יותר מאשר עשו עד היום ההוא.

ה: יְמֵי הָרָצוֹן

ויהי כי שבתה מלאכת־החרב וכל בני־העם ומשפחותיו באו אל נחלתם לעבוד את האדמה ולאכול מפריה, החלו להתקיים “ימי הרצון", אשר חזה ה' בכרתו ברית עם אבותיהם. ושמרו בני־ישראל את ימי השבת וימי המועדים ומקראי־קודש, ועבדו את האלהים ככל הכתוב בספר תורתו למשפט ולחוק. נתנו בני־השבטים ללויים מעשר מכל פרי השדה ומן הבהמות אשר להם; והלויים יעשרו את חלקיהם הם ונתנו את המנה לכוהן הגדול. עֶבד כי עבד שש שנים, בשביעית הוציאוהו לחפשי והעניקו לו מכל טוב הבית ולא שילחוהו ריקם. שבתה הארץ לה' בכל שנת השמיטה, גאולה לארץ בשנת היובל ושב איש איש אל אחוּזתו, כי נוּשל ממנה. באו ימי כוהן ומקדש, ימי הבאת תמידים ומנחות, ועל מזבח ה' הקריבו בבוקר ובערב,וישירו שירי־תודות לאל־האלהים ולאדון־האדונים.

ו: הָהָר הַגּוֹעֵשׁ

ויהי כי קרבו ימי יהושע למות, ויאסוף את שבטי בני־ישראל וישביע אותם לשמור את המצוות, אשר פקד בן עמרם הנביא; ויקרב קרבן לה', קרבן־יחיד בעדו ובעד ביתו, וקרבן־רבים בעד כל הגוי שומרי הנחלה. ויבחר יהושע מן תשעת השבטים וחצי שנים־עשר איש גיבורי־חיל ויראי־אלהים,והטיל גורל ביניהם, ויצא הגורל על עתניאל בן קנז אחי כלב למטה יהודה, וימשחהו למלך ולשופט אחריו, ויצו את העם לשמוע בקולו תמיד. ויהי בכלותו לצוות את בני עמו, ויאסוף רגליו אל המיטה ויגוע וימת. ויקברו אותו בכפר עוירא, היא תמנת־סרח, בגבול נחלתו אשר בהר אפרים.

ולא זכרו בני־ישראל את מעשי יהושע עבד ה', “היו עסוקים במלאכתם, זה עוסק בשדהו, זה עוסק בכרמו, וזה עוסק בתחומו”. ואת המנחיל כל אלה שכחו שכוח. ויחר אף אלהים, “הרעיש את כל העולם על יושביו” ויגעש הר־אפרים.

סִפּוּרִים חִיצוֹנִים

א: רֵישׁ קְטִיעָא

בימי אדוני־צדק מלך ירושלים חי בעיר־המלוכה איש אחד משרידי אברם העברי, שהיה בימי מלכי־צדק ראש־הכוהנים. והאיש ההוא עובד את אלהי שם, כל דרכיו באמונה ותמים היה את בני־אדם. ולו אשה ישרת־לב ממשפחת רמים, והאשה יפת־תואר עד־מאד. ותהי האשה עקרה ימים רבים ולא ילדה. וילך האיש אל הר ה' ויתפלל לאש האוכלת בהר לנוכח אשתו. ויעתר לו אֵל שדי. וישב האיש הביתה וידע את אשתו ותהר ותבורך בזרע.

ויהי בערב יום אחד, בשבת האיש פתח אהלו, וישא את עיניו והנה מלאך אלהים עומד לנגדו. ויקם לפניו ויאמר אליו:

בוא הביתה, ברוך ה'. ויען המלאך ויאמר: לא טובות אבשרך; יד בנך, אשר יולד לך, תהיה בך להמיתך, ואין מפלט לך. ויתחלחל האיש ולא מצא מענה; והדובר הלך באשר בא. מן העת ההיא הלך האיש שחוח ויענה בצום נפשו. יומם ולילה היה בוכה באין־הפוגות על רוע הגזרה ולא מצא נוחם. ובראות האשה צרת נפש בעלה וַתּדבּר אליו בתמהון: הנה עליך לשמוח על כי שמע אלהים בקול תפילתך, לפתוח את רחמי; ואתה, לא לבד כי אינך מודה למחונן אותנו ואינך מביא לו קרבן, הנך עוד מבלה ביגון ימיך, הלא דבר הוא! וישתוק האיש ולא ענה לה. ויהי כי דיברה אליו כאלה יום יום ותאלצהו בדברים, לא יכול לכחד ממנה עוד את דבר המשא אשר שמע, ויגד לה את דברי המלאך. וַתּידום האשה גם־היא.

ויהי כי מלאו ימיה ללדת ותקח האשה תיבת־גומא וַתּחמרהּ בחמר ובזפת ותשם בה מעט חלב ודבש. היא ילדה זכר; ואחרי אשר רוּחץ וטוהר ואחרי אשר היניקה אותו, שׂמה אותו בתיבה, ותקם מעל האָבנַים ותלך אל שפת נהר, שהשתפך מעבר גבול העיר הפלאית, ותשלך את התיבה עם היונק אל המים, טוב כי ישטפו הגלים פרי־בטני, אמרה לנפשה, מאשר יגדל וירצח את מחוללוֹ ומולידו ויהיה לקללה.

וה', אשר לא ידון אדם על עתידו, חמל על הנער וַימַן דג גדול לבלוע את התיבה ותנח בו. בימים ההם עשה אדוני־צדק משתה לכל שריו ועבדיו, ויצאו המשרתים לצוד דגים ויצודו את הדג, אשר בו הנער, ויביאוהו לפני המלך. וישסעו את בטן הדג והנה תיבה בו; פתחו את התיבה והנה נער בוכה. ויתמהו המלך וכל שריו אל המראה; ויצו אדוני־צדק להביא אשה להניק את הילד ולתת לה שכרה. ויהי כי גדל הנער, ויוּבא בית המלך; ויחנכהו אדון־ירושלים וַיאֶר לו פניו; ובראותו אומץ לבו וימנהו לשר־הטבחים בחצרו.

בימים ההם חטא אבי הנער למלך, ויצו המלך את שר־הטבחים הצעיר לעשות משפט בּנדוֹן ולהמיתו בחרב. וחוק קדום אז בארץ ההיא: כי ימית תּליין את הנאשם – וירש את נחלתו, אשתו לו תהיה ובניו לו לעבדים. על האשה ההיא עלה המשבר בחייה, ובכל־זה לא הועם יפיה, וכל מי שראה אותה חמד אותה בלבו.

ליל חודש זיו היה. זחל הסהר ממדורו בין כּיפות ענן וערפל ויצא מביניהן כמין שופר להאיר ליושבי־חלד. שר־הטבחים קם לרשת נחלתו החדשה, סר אל אוהל הנהרג, אחרי רחצו את חניתו מדם, ויקרב אל משכבי אביו, לחלל יצועו. באותה שעה נפתחו דדי השוכבת על המצע כמעיינות, וקילוחי מיץ לבן נשפכו בשטף על המיטה ועל הקרקע, וימלא כל הבית חלב גועש. נבהל הטבּח למראה ויאמר: אין זה כי מעשה מכשפה הוא! וירם את חניתו, לתחבה בלבה. ותקפוץ האשה ממשכבה ותקרא: את אביך רצחת נפש, והנה גם את אמך תאמר לאַבּד; פרי־בטני אתה ומהחלב הזה גם ינקת! ותסַפּר לבנה הרועד והנרעש את כל המאורע. מיד פרש ממנה, פנה והלך־לו לחצר ויפול על פניו ויבך.

ויהי בבוקר השכם ויבוא ויתיצב לפני המלך ויבקשהו לתת לו דרור מעבודתו. ויאות לו אדוני־צדק וישלחהו מאתו ברוב מתנות. והוא עמד וחילקן לעניים, ועשה תשובה שלמה על מריוֹ ופשעו, וגם נסלח לו. בימים ההם שמע, כי אֶחיו בני אברם העברי נודדים במדבר, ויקם ויעזוב את עיר כנען ויחדור אל מקום משכן השבטים; בא אל מחנה משה איש־האלהים ויהי לו למשרת נאמן. וכאשר קרבו ימי בן־עמרם למוּת ויסמוך ידו על הזר, להיות לרועה אחריו ולהוריש לבני־ישראל את הארץ. “בן־נון” קראו לו בספר מלחמות ה', לזכר הימים אשר בּילה במעי הדג. אולם המרגלים שונאי־נפשו קראו לו “ריש קטיעא”, לאמור: זה קיטע ראש אביו. תּימַק לשונם!

ב: הַשּׁוֹר

שאל נבוכדנצר מלך בבל את בן־סירא בן ירמיהו לאמור:

ראית בהמות וחיות והן יש להן שׂער בחָטמן, רק השור הזה אין לו שׂער בחטמו; הגד לי סיבת הדבר, אם חכם אתה. ענהו בן־סירא ואמר: מלך אדיר, דע כי בעת צר יהושע ועמו על יריחו היה המצביא רוכב על בהמה ופוקד על בני־החיל. בעל בשר היה יהושע ומשקל גופו רב. הוא רכב על סוס ולא יכול שאת אותו וכרע תחתיו. הביאו לו חמור ופרד ונכשלו גם הם מסבל גווֹ. הביאו לו שור לרכוב עליו; והוא נשאהו על גבו עד שנפלה חומת העיר. מיד עמד יהושע ונשקו על חטמו ויאמר: חברים אנו לגבורה. מאז לא יגדל שער על חוטם השור ונבדל הוא בזה מאחיו.

מֵחַיֵּי אִיּוֹב

א

רעואל בן־עשיו הוליד בן ושמו אמוץ. ויגדל אמוץ ויתעשר ויהי איש רב־אוצרות ובעל מקנה וקנין הרבה, והוא הגדול בבני שבטו. ויקח לו אמוץ את בת עמון בן־לוט בן־הרן לאשה ותלד לו את איוב. והנער משכיל ונבון־לב, כל רואיו יגידו תהילתו. וילמד איוב חכמת תּבל ודעת תכונת־השמים וידע גם את מידות הגויים והלשונות. בשנת שלושים לחייו מת עליו אביו אמוץ, ויירש את כל הונו העצום ויבן לו טירות והיכלות, ויטע לו גנות ופרדסים וירב לו עבדים ושפחות, סוסים ורכבים, ומנהגו כאחד מרוזני־ארץ. ויקח לו איוב את רוּחמה בת אפרים בן־יוסף בן־יעקב לאשה, התחַתּן בבני־עֵבר וילמד ממעשיהם ומתורת אבותם. ותלד רוּחמה לאיוב שנים־עשר בנים ושתים־עשרה בנות, וכולם גדלו כשתילים עלי גנות ועלו ביפים ובחכמתם. ויברך אלהים את איוב בכל תענוגי ארץ ועושר החיים. והוא גם נתן מלחמו לדל, ערך שולחנות לאביונים, כּילכל אלמנות ויתומים ויהי אב ופטרון לכל קשה־לב ומר־רוח.

ויתן איוב צו לעבדיו לאמור: כי תקצרו את שדותי ובאו רשים ודלים ללקוט בעמרים, אַל תמחו בהם, פּתחו את הכרמים לכל עובר ושב. השקו את כל אדם מייני ומסכו אותו בשמני; מצורע כי יבוא בנחלתי, כאחד מבּני מרום־הארץ תקבלוּ את פניו. אַל תביישו פני פושט־יד, אל תטו דין אביון ואל תשאו לעשיר. כל אדם נברא בצלם וכל זר בא מרחוק כאחד מיורשי הוא. ויהי איוב בעיני בני־דורו כנביא, העריצוהו וירוממוהו ויעשו לו כבוד. לא היה איש שלם ותמים, מאוּשר ונכבד, רצוי בין לשמים בין לבריות כאיוב בן־רעואל. על־ידו פסקה גם הזוּהמה מאדום, חדל הריב בין משפּחות האחים־ברית אחת לבני־עשׂיו ולבני־יוסף. ורוּחמה גם היא תפארת שבטה היתה. לה נועם וחן, שׂכל ויופי, וגם היא עושה צדקה וחסד ויהללו בשערים מעשיה.



ב

ויקנא השטן באיוב. הלא אויב כל טוב ומשפט הוא ועינו צרה בכל ישר־הולך ובמי שהוא תפארת לעמו וכותר כתר למשפחתו. וילך ויפתּה את לב מלכּו־של־עולם למסור בידו את איוב עבדו ולעשות בו פרצים. וירד משמים ארצה ויעמוד על הצור השחור, שעליו פיצץ קין ראש הבל אחיו, וישרוק ויקרא לבני־חילו בארבע רוחות השמים ויאמר להם: אלהים המשילני על רכושו של איוב ואנשי־ביתו. ואתם לכו ועשוּ בנחלתו שמות, תנו אֵש באוצרותיו, המיתו את בניו וגם אותו תּכּוּ בחליים קשים, ויהיה נגוּע מכף־רגלו ועד ראשו; אך את נפשו שמרו, למען אוסיף להחטיאה גם בפנים ותהיה סרה מדרכי־ה' ואזרע בה קמשונים. ויעשו בני־השטן כדברי מורם ורבּם. החריבו ביתו של הצדיק, החרימו כל אשר לו, לא נותרה גם נשמה מבניו ועבדיו. וימלא גופו של המתרושש פצע וחבורה, תולעים כיסו עורו, ויקח לו אבן ועֵץ להתגרד בהם. והוא לא חָטא בשפתיו ובלבבו ויקבּל עליו את היסורים באהבה.

וירא השטן כי לא יכול לו, ויתלבש כרופא־חולים, סמים ומיני מרקחת בידו, ויבוא לפני רוחמה אשת־הסובל, ויאמר לה: מארץ כנען אנכי ואומר אני לרפּא את אישך ממחלתו. אם ישחטו צפור בלא־ברכה ולקחו את דמה ועֵירבו אותו בסמי ושתה ממנו החולה כוס אחת, מיד ירפא מצרעתּוֹ. מיהרה רוחמה לבעלה ותסַפּר לו דבר־הרופא, ויגער בה ויאמר: גם אם יוסיף אלהים להכּוֹתני שבעתים על אלה, לא אמרוד בו ולא אֶשתּה מדם צפּור שחוּטה בלא־ברכה.

ממחרת היום בא שוב השטן לפני אשת איוב ומראהו ככוהן וכלוי. ויאמר לה: דעי־לך, כי כמו שיש אֵל בשמים, כך מושל אֵל אחר עלי־ארץ, אלהי־מרום עין־איש לא תשורנו והוא גם כבר עזב את יצוריו מטה וישכחם: ואלהי־הארץ יושב בעמק, שטן שמו, ואני אחד ממשרתיו. אם יעזוב אישך את האֵל הנעלם ויעבוד את האֵל הגלוי. כי־אָז נשיב לו את אשר לקחנו מאתו ונוסיף עוד על עשרו כפלים. אמרה האשה: כדבּר אחד הסכלים תדבר! ובבית יוסף זקני לימדוּני מציאוּת אֵל אחד יחיד ומיוחד. אולם יען כי מר לי על צרת אישי, אלך ואסַפּר לו את דבריך. באה לפני איוב והגידה לו את דבר־הלוי. התחלחל ואמר: הלא הוא השטן, הוא המשחית, הוא הממית והמכלה, ואני אך באֵל־החיים אני מאמין, אֵל האור והנוגה, אֵל החסד ועושה־צדקות. ותתרגש רוחמה ותאמר: ואיה חסדו עמך? מי עבד אותו באמת ובתמים בכל נפשו ולבבו כמוך, והנה נתן אותך למשל בפי־האדם ואתה מוכה ומעונה יתר מכּל חי! אמר איוב: אַל־נא תתני תּפלה באלהים. נפלאים הם מעשיו, ועיני בשר־ודם לא תחדורנה אל מצפּוניו. אמרה האשה: בּרך אלהים ומוּת, טוב המות מחיים מנוגעים כאלה! ותרם קולה ותבך. התחלחלו הכוכבים והמזלות ויאמרו: אם גם צדיק כזה יבגוד באלהי־הצדק, אז גם אנו לא נאיר עוד ואופל נצחי יבוא אחרינו.

ג

ויבואו רעי איוב לנחמו ולדבּר על לבו. וישא כל אחד את דברו על דרכי אלוה והנהגתו עם ברוּאיו. זה שואל וזה משיב, זה מַרעים קולו על אי־הצדק, וזה משיב בנחת ובמישרים. חובות־עולמים שתוּלות מדור לדור, כל יום משנה את מעשהו; וכי יבוא הלילה, שוב יליט פניו ואין פותח ואין מאיר, כה התוַכּחו ימים רבּים; וכל אשר הוסיפו דבּר עוד כבדה השאלה. האדם והעולם עומדים פנים אל פנים—וחַיץ ביניהם.

פתח איוב את פיהו ויאמר: עוד דבר אחד נשאר לנו לפליטה, והוא: התפילה. מיד כרע על ברכיו, השתטח לפני השם וישפוך לפניו שיחו ויקרא: ענני, ה', ענני והראה לבני־האדם כי אורך לא יחשך לעולם ולא יבושו כל הבּוטחים בך! ויעף אליו מלאך אחד מן השרפים ככלותו את תפילתו. והוא האיש גבריאל, ויבשרהו כי קיבל צור־שדי את תפילתו. הכה המלאך במקל על הקרקע. והנה מעיין נובע מוציא מימיו. וירד איוב אל המעיין וירחץ וירפא ונהפך בשרו לבשר־נער. ויעל וינגב ויברך את אֵל־הרפואות. הושיט לו גבריאל עוגה אחת, ויאכל חציה ותשב נפשו אליו, ואת המחצית השנית השאיר לרוחמה אשתו. ותאכל גם היא מלחם העדן. אמרו להודות לצור־מרומים ויעל המלאך בלהבה השמימה ואיוב ואשתו רואים.

שבה ההצלחה להאיר פניה לאיוב, ויהי לבעל נחלה וכרם ויוסף לעשות צדקה וחסד. הוא ואשתו עוד האריכו ימים, ובמותם נקברו שניהם בקבר אחד והוצב להם ציוּן.

מֵחַיֵּי הַמַּטּוֹת

א: לוּז

ויהי כי החלו שבטי בני־ישראל לכבוש את ארץ כנען ויכבד הדבר מהם, ויצורו בני־יוסף ימים רבים על בית־אל; ושם העיר לפנים לוז, וילכדו אותה וישימו את יושביה לפי חרב.

וימלט איש אחד ממנה, וילך אל ארץ החיתים, ויבן שם עיר, וישם לה חומה ובריח. ויקרא שמה לוז כשם עיר אביו. ועמדה העיר הקטנה הזאת גם בפני סנחריב, בבואו לבלבל את הארץ; וגם מלך בבל האביר לא יכול להחריבה. היא לוז הנודעה בסחרה בצבעי תכלת, ושמה הולך למרחוק.

וסגולה אחת לעיר הנצחית הזאת: אין מלאך־המות רשאי לבוא לתוכה, כל נגע ומחלה לא יבואו באהלה, ואין לה צורך בסממנים ומרפא. זקנת יושביה ואומץ גוָם אין לשער; וכשקצים בני־אדם מרוב חיים בעולם, עליהם אך לעזוב את פתח השער ומיד הם מתים.

על כן יאָמר: לוז לא תדע מות.

ב: קְנַז

ויהי אחרי מות יהושע עבד־אלהים ושבטי־יה נשארו נפוצים כצאן בלי רועה, התאספו השרידים וישאלו במשכן הכוהנים: מי יעלה עתה לפני העם. ומי ינחילוֹ את יתר חלקי הארץ? ויענו אותם הלויים לאמור: הפילו גורל והנלכד בגורל יהיה לכם לראש וקצין. ויצא הגורל על קנז ויעמידוהו לשר ולשופט על ישראל. ויאסוף קנז את כל ראשי שבטי העברים ויאמר להם: אתם ידעתם, כי אֵל עולם כרת ברית עם אבותינו ואתנו ויצו אותנו על־ידי עבדיו הנביאים לעבדו ולשמור את חוקיו ומשפטיו, ועתה התוַדו על מעשיכם, פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. ויפעלו דבריו על בני־העם. ניגשו בני־יהודה ויאמרו: הנה בחרנו, להקים לנו עגל מסכה כתבנית העגל שעשהו אהרן במדבר. קמו בני־ראובן ואמרו: ואף אנו נואלנו, לזבוח לאלהי העמים ובנינו להם מזבחות. בני־זבולון הודו לאמור, כי הקריבו לבעל את בכורי בניהם. בני דן לא כיחשו, כי למדו מדרכי האמורי ויעתיקו ספרי הקוסמים אשר להם וטמנו אותם בהר העברים. בני־גד סיפרו, שפרצו בעריות ועל ההרים נאפו. ובני־אשר מיהרו והוציאו שבעה עצבי זהב, אשר עשו למלכת השמש, ושנשיהם היו מקטרות להם בלילה, ויציגו אותם לפני קנז. כה התוַדו השבטים, שבט שבט על פשעיו, ולא כיחדו מהנשיא את אשר עשו. ויצו קנז להצית אֵש גדולה ברחוב ולשרוף את כל הפסילים עם מגילת־הקוסמים יחד. ויטהר את בית־ישראל מכל אשמה ועוון ויקדש את העם. ויהי דבר אלהים אליו: יען כי היטבת לעשות וקנא קינאת לשמי ולדרכי, אף אני אשׂים לך שם בין שופטי הנאמנים ואציב לך יד בביתי.

ויהי אחר הדבר הזה ויבחר קנז מבחירי העם שלוש מאות אלף איש חלוצי־צבא, ומהם בחר שלוש מאות גיבורי־חיל ויתקע בשופר ויפרוץ במחנה האמורי, כי נקבצו למלחמה על בני־יעקב ויאמרו לכלותם. ורוח ה' לבשה את קנז וישלוף את חרבו ויך את חלוצי האויב ויכל בהם עד הבוקר. והאנשים אשר אתו נפלה עליהם תרדמה ויעוֹרו משנתם והנה כל השדה מלא חללים חללים. ויתמהו איש אל אחיו ויאמרו: לא היה כגיבור הזה בין בני־העברים עד היום.

וישפוט קנז את ישראל ימים רבים. ויהי כי קרבו ימיו למות, אסף את כל זקני־העם ואת הלויים ושומרי־התורה ויאמר אליהם: הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ, ואני יודע, כי ימים יבואו ונשחת הכרם אשר נטע אותו אלהים־צבאות. אני רואה להבה שאינה יוקדת, לשונות לשונות שאין להן אחיזה ואין להן יסוד מרקדות לפני, תועות הן ומרחפות באויר ולא אדע נפשי. את אשר ראיתי מרחף למעלה הנה הוא יורד ונשקע למטה ואשר היה בתחתית הנה הוא עולה למעלה. קצף על פני תהום. וממעל ארחות ונתיבות וכדמות צללי בני־אדם מתנקשים ונאחזים בהם. עוד דבר אחד נארג והנה מיד הוא נקרע, יפול המתאזר ויקם הנכשל ושוב ילָכד בפח. כה מתנועע הכל ונמשך עד שבעת אלפי שנה, ואז יבלה גם היסוד התחתון גם העליון. רק ירושלים עוד תאיר, כי יחדל העוון. ויכל קנז לדבר ויאסוף רגליו אל המיטה ונאסף אל עמיו.

ג: אֲבִי רוּת

ויהי במות הדור הכובש, וכל הגיבורים ואנשי־המלחמה אשר ראו ישועת ה' נאספו אל אבותיהם, ויקם דור אחר, אשר לא ידע את אלהים ואת מעשי נביאיו וגואליו; ויחלו לעשות את הרע בעיניו וידבקו באלהי העמים אשר סביבותיהם ויעבדו וישתחוו להם. וימסרם אֵל היחיד, אשר לא יבקש משנה לו, בידי עגלון מלך מואב; ויעל ויצר על ישראל ויכבשם ויעשם לו לעבדים.

ויזעקו בני־ישראל לה' ויאמרו: חטאנו לך הפעם, ואתה אל תוסף להסתיר פניך מאתנו ונשוב לעבדך. וישמע ה' בקולם ויאמר: הלא בנַי הם, ולמה אמסרם ביד צר? ויקם להם מושיע את אֵהוד בן גרא בן הימיני, איש איטר יד ימינו. ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות, גומד ארכה, ויחגור אותה מתחת למדיו על ירך ימינו, ויבוא לקרית עגלון ומנחה בידו. ואֵהוד בא אל המלך, והוא ישב בעלית המקֵרה אשר לו לבדו, ויאמר אהוד: דבר־אלהים לי אליך; ויקם עגלון מעל הכסא. וישלח אהוד את יד שמאלו ויקח את החרב מעל ירך ימינו ויתקעה בבטנו, וינקום את נקמת עמו; וימלט ויתקע בשופר בהר אפרים. ויעלו בני־ישראל וירדו אחריו וילכדו את מעברות־הירדן למואב ולא נתנו איש לעבור, ויכו במואב מכה רבה. ויכּנע מואב לפני בני־ישראל, תחת שהם היו נכנעים לו.

ויאמר ה': אמנם עגלון נגשׂ בבני־עמי, אבל גם חָלק לי כבוד; ובבוא אליו אהוד להמיתו חרש וכיחש לו ואמר: דבר־אלהים לי אליך, קם לכבודי מכסאו אשר ישב, וידע באותה שעה, כי הוא מלך ושאני הוא מלכו של עולם; חי שמי וחי כסאי, שאני מעמיד לי מביתו בן למלך ביהודה ו“ישב על כסאי”.

ותינשא אחר הדברים האלה בתוֹ של עגלון, היא רות, לבן אלימלך מבית־לחם יהודה, שבא לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו. וימת האיש וימותו בניו, ותשב האשה, היא נעמי, אל ארץ יהודה; הכלה האחת נפרדה ממנה והלכה לבית אביה ורות המואביה דבקה בה. ויקח בועז את רות ותהי לו לאשה, כי עברה לידו מיד הגואל, שלא אבה להקים שם המת על נחלתו. ותהר ותלד בן. ותקראנה השכנות שמו עובד, הוא אבי ישי, אבי דויד, אבי שלמה ידידיה; ועל זה הכתוב אומר:

וישב שלמה על כסא ה' למלך.

ד: בָּרָק וְסִיסְרָא

ויהי במות אהוד ויוסיפו בני־ישראל לעשות הרע בעיני ה‘, כאשר עשו לפני קום המושיע, ויעבדו אלהים אחרים ויאמרו, אם גויים רבּים בארץ, הלא גם אלהים רבּים ממעל, ולמה נעבוד את האחד תמיד ולא נמיר אותו באחר חזק ממנו? ויאמר ה’: אַראה להם שוב את שבט אפי וידעו כי אין מידי מציל. וימכרם ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור ובידי שר צבאו סיסרא הכביר, שמימות נמרוד לא קם כמוהו, והוא יושב בחרושת־הגויים. וילחצו אלה את בני־ישראל עשרים שנה; ולא היה אדם בגוי הנכבש, שאמר להסיר את העוֹל הכבד. כה נפל רוחם של בני־משה ושל בני־יהושע.

אך אשה אחת נביאה היתה בין העברים, ושמה דבורה אשת לפידות, והיתה עושה פתילות עבות למשכן האל, כדי שיהא אורן מרובה. ויאמר אלהים: אשה זאת מכוונת להרבות אורי, אף אני ארבה אורה. ויבוא עליה הרוח, ותשלח ותקרא לברק בן אבינועם מקדש־נפתלי ותאמר אליו: הלא ציוה ה' אלהי ישראל עליך להיות לשר ושופט; ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון, ומשך הוא אליך את סיסרא שר צבא יבין ואת רכבו ואת המונו וּנתנוֹ בידך והוצאת את העם מיד צר.

וסיסרא כבש כל העולם בימים ההם, “ולא היה כרך, שלא היה מפיל אימתו בקולו”, אין ארץ שיכלה לו ואין ענק בבני־אדם עומד לנגדו. “אפילו חיות שבשדה, כיון שהיה נותן עליהן בקולו, לא היו זזות ממקומן”; וכשהיה יורד לרחוץ בנחל, היו עולים ומסתבכים דגים למאות בזקנו והיו למאכל לכל בני־הצבא. וַיזעֵק ברק את זבולון ונפתלי קדשה, ויעלו אחריו עשרת אלפים איש; ויגידו לסיסרא, כי עלה ברק בן אבינועם הר תבור, ויזעק את כל רכבו תשע מאות רכב ברזל ואת כל העם אשר אתו מחרושת־הגויים אל נחל קישון. אומרים, בארבעים אלף ראשי־גייסות בא על צבא ברק; וכל אחד היו עמו מאת אלף אנשי צבא, ותכס המחנה את עין הארץ. אבל זבולון עַם חירף נפשו למות, ומי יעמוד לפני נפתלי על מרומי שדה. מן השמים בלחמו עם סיסרא, כוכבים ממסילותם נלחמו עם מחנהו הכביר, ויפלו לפני חרב ברק חללים חללים. נחל קישון גרפם. כן יאבדו כל אויבי ה'.

ויתר דברי ברק בן אבינועם, הלא הם כתובים על שירת רבורה, אשר שרה לבני־ישראל.

ה: יְרֻבָּעַל

מטות בני־ישראל היו בימים ההם תחת יד מדין. והיה אם זרע ישראל, ועלה מדין ועמלק ובני־קדם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה ולא ישאירו מחיה. וידל ישראל מאד מפני מדין ויזעקו אל ה' ויאמרו: אלהי ערבות, למה זנחתנו?

ויבוא מלאך ה' וישב תחת האֵלה אשר בעפרה אשר ליואש מבני אביעזר בן גלעד בן מנשה, וגדעון בנו חובט חיטים בגת. אביו היה חובטן, והוא כוברן ואומר: אבא זקן הוא והיה אם יבואו האויבים לא יוכל לנוס, ישב הוא בביתו ואני אחבוט. אמר המלאך אליו: ה' עמך, גיבור החיל! יום אחרי הפסח היה. ענה גדעון ואמר למלאך: אמש הקריא אבי את שיר ההלל על צאת אבותינו ממצרים, מדוע לא יעשה אלהים עתה עמנו נפלאות וַיתננו בכף מדין? אמר אלהים: כן קורא זה בצר לעמו, “דין הוא שאֶגָלה אנכי בכבודי עליו”. מיד ויפן אליו ה' ויאמר לו: לך בכוחך זה והושעת את ישראל מיד צר. ויאמר שוב ה' אליו: אנכי אהיה עמך והכית את מדין כאיש אחד.

וימלא ה' אחרי דברו ויושיע את עמו מיד מדין על־ידי גדעון, אשר בקנאו קנאת אלהים נתץ את מזבח הבעל; ועל כן קראו לו ירוּבּעל.

ו: אֲבִימֶלֶךְ

ויהי כאשר מת גדעון־ירוּבעל וישובו בני־ישראל לעבוד את הבעלים אשר התיץ ולא עשו חסד עם ביתו. וישמעו לעצת אבימלך בן פילגשו אשר בשכם, להסיר את ראש שבעים אֶחיו מעליהם, ויתנו לו שבעים כסף מבית בעל־ברית; וישׂכּור בהם אבימלך אבשים רעים וחטאים, ויבוא עמהם בית אביו עפרתה ויהרגו את כל אחיו, שבעים איש, על אבן אחת. ויחר אף ה' באבימלך ויאמר לו: רשע, אתה הרגת שבעים איש מבני אביך על אבן אחת, אף סופך כן, ועתידה אשה אחת להשליך עליך פלח רכב אחד.

וֵישׂר אבימלך על ישראל, אחרי הרגו את אֶחיו, שלוש שנים. וישלח אלהים רוח רעה בינו ובין העם, ויבגדו בו בעלי שכם, שעזרוהו למלוכה, ויבואו בית אלהיהם ויקללו את אבימלך. וישמע המלך, מה עשו לו בני שכם, ויקם ויצר על שכם וילכוד את העיר ויתוץ את אשר בה ויזרעה מלח. כה השיב אלהים את רעת אנשי שכם בראשם. ויצא משכם ויחן על יד מגדל שכם, וימת גם כל אנשי מגדל שכם. ויצא משם ויחן בתבץ, ומגדל עוז היה בתוך העיר, וינוסו שמה כל האנשים והנשים ויסגרו בעדם. ויגש אבימלך עד פתח המגדל ויאמר לשרפו באש. ותשלך אשה אחת מראש המגדל פלח רכב על ראש אבימלך ותרץ את גולגלתו. ויקרא המוכה אל בערו נושא כליו ויאמר לו: שלוף חרבך ומותתני, פן יאמרו לי אשה הרגתהו, וידקרו נערו וימת.

וירא איש ישראל, כי מת אבימלך, וילכו וישובו איש למקומו, ולא לטש גבר את חרבו ימים רבים. מות־גיבורים היה מות העריץ הזה.

ז: הַנֶּדֶר

שלוש מאות שנה עברו משעת כיבוש הארץ על־ידי יהושע עד יפתח, ויפתח איש גיבור חיל היה, ויגרשו אותו אחיו בני־גלעד ויאמרו לו: לא תנחל בבית אבינו, כי בן אשה אחרת אתה. ויצא יפתח וישב בארץ טוב, ויתחברו אליו אנשים פליטי הארץ ויהי להם לראש.

ויהי מימים וילחמו בני־עמון עם בני־ישראל, ותכבד המלחמה עליהם, ולהם אין מצביא במלחמה, וילכו זקני גלעד אל ארץ טוב ויאמרו אל יפתח: לכה ושובה אל ארצך והיית לנו לקצין במלחמת בני־עמון. ויפצרו בו, כי מיאן ללכת עמהם, על אשר גירשו אותו מבית אביו, וילך אתם ויכרות עמהם ברית לפני ה' במצפה.

ותהי על יפתח רוח ה‘, בשלחו מלאכים אל מלך בני עמון להשיבו מעל ישראל ולא שמע אליו, ויעבור את הגלעד ואת מנשה, להילחם את עמון. וידר יפתח נדר לה’ ויאמר: אם נתון יתן אלהים את בני־עמון בידי, ואשוב עם כל המחנה בשלום, והיה אשר יצא ראשונה מדלתי ביתי לקראתי, יהיה לה' והקרבתיו לו עולה. ויתן ה' את מחנה בני־עמון ביד יפתח. ויכם מכה רבה מערוער ועד בואך מנית, עשרים עיר, ויכניע את עמון.

וישב יפתח המצפה אל ביתו, הוא ומחנהו, ולא נפל מהם איש. הם אך באו בשער העיר, והנה קול תוּפים ומחולות, בת קצין־המלחמה באה לקבל את פני המנצח בריצה, והיא יחידה לו, אין לו בן או בת. ויהי כראותו אותה יפתח, חרד וילפת, “כל דמו נעכר". ויקרע את בגדיו ויאמר: אהה, בתי! הכרע הכרעתיני ואנכי פציתי פי לנדבך לה‘, ולא אוכל לשוב ולחלל את דברי. ותאמר הבת לאביה בגודל־לב: אבי, אבי, הן פצית את פיך לנדבני אל האלהים, עשה עמי כאשר יצא מפיך, אחרי אשר עשה לך ה’ נקמות מאויביך בני־עמון, ושילמת לו מעשהו עמך. ותפצר בו הנערה ותאמר אל האב הנדהם: עשה לי הדבר הזה וקיים בי את נדרך. אך שנַים חדשים—הוסיפה לאמור—הרפה ממני ואלכה וירדתי על ההרים ואבכה על בתוּלי, אנכי ורעותי. ויאמר: לכי, בתי. ותלך הנערה ורעותיה הבתולות על הררי אפרים ותרחקנה מהאדם ומהחי, רק השמש והירח עמהן בצאתן ובבואן. כוכבי־מעל נשקפים בכוכבי מטה, שלוָה אילמת ביקום, אין דובר ואין עונה, חידת אלהים תועה, תועה עם הפתרון.

ויהי מקץ שנַים חדשים ותשב הנערה אל אביה, רוחה הזדכך וגוָה מאיר כבת־הסַהר. ויעש לה יפתח את נדרו אשר נדר. ולא נשמע בת־קול כבימי אברהם לאמור: הרף. ויהי חוק בישראל: מימים ימימה תלכבה בבות־ישראל על ההרים לתנות לבת יפתח הגלעדי. ככה תעשינה ארבעה ימים בשנה.

ח: (נוסח אחר)

יפתח פתח את נדרו שלא כהוגן ולא חשב כלל, פן יפגשהו ראשונה, בשובו מן מלחמה לביתו, ממין הטמא, אשר לא יבוא על מזבח ה' ואשם. ולא הסתיר ה' פניו ממנו, אם גם הרע בעיניו וכעס עליו. ויהי כי שב, בהכותו את בני־עמון, גלעדה, ותצא בתו היחידה לקראתו, וירא כי נכשל בנדרו, ובכל־זאת אמר לקיימו. אמרה לו בתו: אבי, קצין־העם, שמא כתוב בתורה, שיקריבו בבי־ישראל את נפשות בניהם ובנותיהם על המזבח; והלא אך כתוב: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבקר ומן הצאן, אבל לא מבני־האדם, ואיך תאמר לעשות דברי התורה פלסתר? – אמר לה יפתח: בתי, נדר נדרתי, כי כל היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי אקריבהו לה‘, והתורה אומרת: איש כי ידור נדר לה’ או הישבע שבועה לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה. שוב אמרה לו: אבי, אבי, הן גם יעקב אבינו, שנדר לאלהים בבית־אל לאמור: כל אשר תתן לי אעשׂר אעשׂרנו לך, ונתן לו ה' שנים־עשר שבטים, שמא הקריב אחד מהם כמוך היום? אמרה לו את כל הדברים האלה, ולא שמע נשיא־העם אליה, ויאמר: את נדרי לה' אקיים, והלא הוא היה עמדי והביאני בשלום. אמרה שוב הנערה לאביה: הרפה ממני שנַים חדשים ואלך אצל ראשי בית־דין, שמא ימצאו פתח לדבריך ויתירו לך את נדרך. הלכה וסבבה מסנהדרין לסנהדרין, ולא מצאו אנשי־התורה בימיה פתח בשבילה.

ופינחס בן אלעזר בן אהרן היה אז הכוהן, וגם הוא יכול היה להתיר את הנדר הזה, לוּ בא יפתח ואמר לפניו: לא חשבתי ביוצא אלא בבהמה ולא באדם. אבל לא חזר אחד על בית חברו.—יפתח אמר בגאוַת לבו: אני ראש שבטי ישראל וקצין בעמי, האַקדים ללכת אצל כוהן, ולי גם הכהונה.—ופינחס אמר לנפשו: אני כוהן גדול בן כוהן גדול, מבני אהרן אשר משחו משה בדבר אלהים, ושוב כרת ה' עמדי ברית ונתן לי ברית־שלום, ואיך אקדים ללכת לבית אחד, שאינו מבני הלויים, והוא עוד בן חללה. כה דנו הגאים האלה בנפשם, ו“מבּין שניהם נאבדה עלובה זו, ושניהם נתחייבו בדמה”. והעניש ה' את שניהם יחד. מפינחס “נסתלקה רוח הקודש”, ויפתח “נתפזרו עצמותיו” ונפלו ממנו אברים אברים…

ט: אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף

למה היו מעשי בני־ישראל דומין בימי שפוט השופטים? היו למלך בשר ודם בנים ועבדים שטיפחם וריבּם, אכלו ממה שהוא אכל ושתו ממה ששתה; לאחר שגידלם, בנה להם בתים ונטע להם גפנים ואילנות וכל מיני נטעים ואמר להם: היזהרו בבתים הללו שנתתי לכם, היזהרו בנטיעות אלו, באילנות ובגפנים, שנטעתי בעבורכם. מה עשו? כיון שראו רוב רוָחה מסביב להם וזחה דעתם עליהם, קמו ועקרו את הגפנים, קיצצו את הנטיעות ואת האילנות והחריבו את הבתים. אמר המלך:

כל מה שבניתי ונטעתי אך בשבילם עשיתי, וכך עלה למתנותי שנתתי להם. הרחיק דעתו מהם—ראה שעזובים המה, חזר וריחם עליהם והחל שוב לסוכך עליהם באברתו. כך סרחו שבטי־ישראל לאביהם בערבות בימי שפוט שופטיהם וחזרו וסרחו; והוא מוסרם לצריהם בכל פעם וחוזר וגואלם. אל תאמרו, שהתנהג עמהם אלהים שלא כדין, אדרבה, כל מעשיו הם לפנים משורת הרין. תשאלו, אם כן, למה נפלו בימי יפתח ארבעים ושנים אלף איש מבני־אפרים, כי נשחטו אֶל מעברות־הירדן. נפלו אז—על כי נתקבצו לעשות עם הגואל “מריבה גדולה”.

אמר מי שיושב על כסא שופט צדק, יהיה שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים: לאחר ששׂם יפתח בני נפשו בכפו ובא והציל את עמי ישראל מיד מואב ומיד בני־עמון, אם גם חטא לי בנדרו שלא כהוגן, באו אלה עליו למלחמה, שעזבו אותו בימי המצור, ועושים עמו מריבה אך מקנאת־לב. אני אַראה להם את ידי. מיד שפך עליהם זעמו.

וגם אשמת דמים הללו תלויה בידי פינחס, שהיה סיפּק בידו למחות ולא מחה. כל ישראל ערבים זה לזה. “ספינה, שנקרע בה בית אחד, אין אומרים נקרע בית אחד בספינה, אלא נקרעה כל הספינה כולה”.

שִׁמְשׁוֹן וּמִיכָה

א: שִׁמְשׁוֹן

חמישה אנשים נבראו מעין דוגמה של מעלה והיה בהם מסמל אלהים אשר ממעל, ויתגאו ויאמרו, מה יחסר לנו מאשר לאל שדי? ותיהפך להם הגבורה היתירה ומתנת־יה לרועץ. במה שניתן להם, בזה לָקו… שמשון היה כבן־אלים בכוחו, שאול בצוארו, אבשלום בשערו, אסא ברגליו וצדקיהו בעיניו, ובאלה גם כשלו אחד אחד.

“שכינה היתה מקשקשת לפני שמשון כזוג“. צרעה ואשתאול שני הרים גדולים היו, ו”עקרן שמשון וּטחָנן זה בזה". לפני גבורתו ועוז רוחו מי יעמוד! “בין כתפיו של שמשון ששים אמה היה”; ויהי לפלא ולחזון באומץ־כּוחו לכל בני הדורות, ויברכהו ה‘. הוא שיסע כפיר־אריות, שואג לקראתו, כשסע הגדי. לכד שלוש מאות שועלים ויקח לפידים ויפן זנב אל זנב, וישם לפיד אחד בין שני הזנבות בתווך, ויבער אש בלפידים וישלח בקמת פלשתים וינקם באויבי ה’.

ויהי בהכותו את פלשתים שוק על ירך, וירד וישב בסעיף סלע עיטם, ויכם שוב בלחי חמור טריה, וישלך אחר זה את הלחי מידו, ויקרא למקום ההוא רמת־לחי, ויצמא אז מאד ויקרא אל ה' ויאמר: אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת ועתה אמות בצמא לעיניך? ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי, ויצאו ממנו מים, “כמו מתוך מעיין”. ותשב רוחו ויחי. וירא שמשון ויבן אשר עיוֵת ללחי, ויקרא שמה עין הקורא אשר בלחי עד היום הזה.

וישפוט שמשון הגיבור והענק את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה, ולא אמר בכל הימים ההם אף לאחד מהם: העבר לי מקל ממקום למקום. הוא היה שופט את בני־ישראל כאלהים ממעל; וגם בשמו אותיות משם האלהים ממעל, הלא נאמר:

“שמש ומגן ה' אלהים”.

ויהי כי שכב יעקב על המיטה ויברך את השבטים שניצבו סביבו, וירא את האותות הבאים במחלפות הדורות, חזה גם את סמל שמשון עולה על אחיו וראה אותו דן ידין עמו כ“יחידו של עולם”, “מה יחידו של עולם אינו צריך לסיוע, כך שמשון בן מנוח אינו צריך לסיוע”.

ו“סבור בו יעקב, שהוא מלך המשיח”… כיון שראה אף שמשון מת, עת קראוֹ “תמות נפשי עם פלשתים”, אמר: אף זה מת? וישב רוחו אל האלהים ויקרא: לישועתך קיויתי ה', לנו לקוות שוב אל גואל מחדש.—וקול ברמה נשמע: גם שמשון עוד חיה יחיה. ונראתה הקשת בענן. – –

ב: עוֹד מִשִּׁמְשׁוֹן

אמו של שמשׁון צללפונית שמה, ו“נזיר עולם” היה. ובשביל שנטה מן הדרך ו“הלך אחרי עיניו”, לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו. ויאהב אשה ושמה דלילה. “דילדלה כוחו, דילדלה לבו, דילדלה מעשיו”.

והיה שמשון כנחש עלי דרך, הנושך עקבי סוס, ויפול רוכבו אחור. לא היה בא שמשון עם חילו על אויביו במלחמה כשאר השופטים והמלכים. רק הוא לבדו יוצא עליהם, כמו צפעוני היוצא ממאוּרתו, על הולכי־דרך, ו“המית הוא רבים במעט רגע”.

“שלושה כוחות היו אדוקים בנשמתו וברוחו ובנפשו”. וידוע הדבר, שבכל דור יקום גיבור ומלך נוקם נקמת השם מיד אויביו. ימינך ה' נאדרי בכוח, ימינך ה' תרעץ אויב, ימין ושמאל ילכו שניהם יחדיו לעשות שפטים; ומזה הצירוף היה בו בשמשון.

לא היה בכל שופטי ישראל מי שנפל ביד אויביו, אך שמשון, והוא האחרון לשופטים. ויהי כי חזה יעקב, כי תשועת שמשון לעמו נפסקה ועברה, קרא ואמר: לישועתך קיויתי ה', והיתה היא גם תשועת־עולמים.

ג: פֶּסֶל מִיכָה

ויהי במות שמשון ואין מלך בישראל ואין כוהן, גָרה אשה אלמנה אחת בהר אפרים, ולה בן ושמו מיכיהו, ויעש סרה לגנוב מאמו צרור־כסף ויצר לה. ויך גם לבו על המעשה אשר עשה, ויבוא ויאמר לאמו: הנה הכסף אתי, אני לקחתיו, וישב לה הכל. ותאמר אמו: ברוך בני לה‘, שהודה וסר מרע; וחֵלף הדבר הזה אני מקדיש מאתים כסף לה’. ותקרא לצורף אָמן, יודע לעשות במלאכת מחשבת, ויעש מהכסף פסל ומסכה. ויבנה לו מיכה בית־אלהים ויעמיד שם גם אפוד ותרפים; וימלא את ידי יהונתן בן גרשום בן מנשה, נער מבית לוי, שעבר מבית לחם יהודה לבקש לו לחם, להיות לו לכוהן. ויתן לו עשרת כסף לימים, חליפות בגדים ומחיתו עליו ויכהן שם. וייטיב ה' לו, מאז היה לו הלוי לכוהן. והיה כי יקרה אסון או דבר במשפחה או בבית, ובאו ושאלו בפסל מיכה ובתרפים ויגידו את האותות.

ויהי בימים ההם, ובני דן, שעוד לא נפל להם עד אז חלק בתוך שבטי ישראל, מבקשים להם נחלה לשבת. וישלחו חמישה אנשים בני־חיל לתור להם מנוחה. ויעברו דרך בית־מיכה ויסורו שם ללון, ויראו את בית־האל שם ויגשו אל הכוהן הזר ויאמרו אליו: שאל־נא באלהים, התצלח דרכנו אשר אנחנו הולכים? וישיבם בשם האפוד: לכו לשלום, נוכח ה' דרככם.

ויהי ברגלם חבל הארץ לַיִש ויראו אותו וימצאו אותו טוב, וישובו אל אחיהם ויאמרו להם: עלו וירשתם את העם הזה, וגם אלהים אתנו. ויצאו משם שש מאות איש חגורי כלי־מלחמה להילחם את ליש ואת עמה, ויכו אותם לפי חרב, לא נמלט איש, ואת העיר שרפו באש. ויבנו לא רחוק ממנה עיר אחרת ויקראו שמה דן, כשם דן אביהם, ויתישבו שם.

ויאמרו חמשת האנשים, אשר הלכו אז לתור את הארץ:

הידעתם כי הפסל והתרפים אשר בבית מיכה בהר אפרים ניבאו לנו דרכנו, ועתה דעו מה תעשו. ויוָעצו וישלחו אנשי־חיל לאפרים ויבואו אל הכוהן אשר בבית מיכה בלָט וידברו אליו:

הטוב היותך אב לבית איש אחד או היותך כוהן לשבט ולמשפחה שלמה בישראל? וייטבו דבריהם בעיניו, וימסור בידם את הפסל ואת המסכה ואת האפוד ואת התרפים וילך עמהם. ויוָדע למיכה, כי כיחש בו כוהנו וידלוק אחריו, הוא ועבדיו, וירא כי אנשי־דן מרי נפש המה ורבים הם ממנו, ויירא לנפשו וישב לביתו.

ויביאו האנשים את הפסל וכוהנו לעירם, ויבנו לו שם בית־אל חדש ויקימו שם מזבח לקרבן ולקטורת. וגם בית־מלון בנו שם, למען ינוח בו כל עובר ושם ויאכל כי ירעב.

ויעמוד הפסל ימים רבים, וירבו בני־ישראל לקטר לו. ויתערב עתר ענן הקטורת עם עשן הקטורת של בית־עולמים בשילה. מליש עד שילה אך שלושה מילים היו. נתקנאו מלאכי־השרת בכוהן וביקשו לדחפו ואמרו: אדון עולמים, עד מתי יארך אפך? קרא ואמר להם: “הניחו לו, שפּתּוֹ מצויה לעוברי דרכים!” אך חסד ידע שמי.

שְׁמוּאֵל וְשָׁאוּל

א: שְׁמוּאֵל

וירבו הימים ותהי גם חטאת הנערים, אשר במשכן בשילה, גדולה מאד, כוהניה ניאצו את פני ה' ויקחו את המתנות מאת העם בחזקה. וירגנו בני־ישראל באהליהם ויאמרו, אין שופט לנו ומושיע, אשר ילך לפנינו ככל הגויים, ועתה גם כוהנינו יעשו סרה. יצאה בת־קול ממרומים ובישׂרה: בן אחד יוָלד לכם ואקרא את שמו שמואל, והוא יהיה איש כלבבי וכנפשי! ותקראנה הנשים את כל הבן הנולד מעתה בשם שמואל. ויגדלו ולא עלו על אחיהם.

ויהי אז איש אחד ברמתים צופים, ושמו אלקנה בן ירוחם. ולו שתי נשים, שם האחת פנינה ושם השנית חנה. ותהי חנה עקרה ימים רבים ותתפלל לה' ויפתח את רחמה, ותהר ותלד בן, ותקרא גם היא את שמו שמואל לאמור: מה' שאלתיו, או שמע אֵל בקולי. ותּקדש את הילד הזה לה'.

ויגדל הנער, והוא משרת לפני עֵלי וחָגור אפוד בד, ותהי עליו רוח ה‘, ויחל להוכיח את הכוהנים קשה וידעו כל העם, כי זה הוא האיש, אשר שלח להם ה’.

ב: בַּשִּׁבְיָה

ויהי בימי שמואל הרואה וישראל נלחמים בפלשתים, וינגפו לפני אויביהם. ויראו, כי קשתה עליהם המלחמה וישלחו שילה ויביאו משם את ארון ברית ה' צבאות יושב הכרובים, למען יושיעם. ויהי בבוא הארון אל המחנה ויריעו העם, וישמעו הפלשתים את קול התרועה וידעו, כי בא ארון־אלהים שמה; וייראו ויאמרו: הלא זה האלהים ההולך עמם תמיד, נתחזק נגדו, פן ירים ידו עלינו ויעשה אותנו לעבדים. ויאספו עם־רב וילחמו בשצף קצף וינצחו את ישראל גם בפעם ההיא, כתמול שלשום, כי עוד חמת ה' על הכוהנים הרעים אשר בביתו. וינוסו איש ישראל מן המחנה ותהי בם מכה גדולה. וגם שני הכוהנים מחללי הברית מתו בחרב אויב. וכשמוע אביהם הזקן אשר בשילה, כי ארון אלהים נלקח ובניו נכחדו, ויפּול מעל הכסא אחורנית בעד יד השער ותישבר מפרקתו וימת. גלה כבוד מישראל!

ופלשתים לקחו את ארון־האלהים ויביאוהו בהמון חוגג אשדודה, ויביאו אותו לבית דגון אלהיהם ויאמרו; “עמוד אלוה אצל אלוה!” וישכימו בבוקר, והנה דגון אלהיהם נופל ארצה לפני ארון־הברית וראשו ושתי כפות ידיו כרוּתות אל המפתן.—וייראו האנשים מאד ויאמרו: לא ישב ארון אלהי ישראל בתוכנו, כי קשתה ידו על דגון אלהינו. ויביאו אותו לשבט אחר, ויך ה' גם את אנשי השבט הזה; ובכל מקום אשר ניסו להביא את הארון, שם יד ה' כבדה. ויאמרו כוהני פלשתים אליהם: השיבו את הארון לבני־בריתו ואַל יהיה עוד לנו למוקש. וישמעו בקולם ויקחו עגלה חדשה ויאסרו בה שתי פרות עָלות, אשר לא עלה עליהן עול, וישימו את הארון עליה; וגם ארגז נתנו בצדו וישימו בארגז עפולי־זהב ועכברי זהב למספר עריהם, למען יהיו מנחה לה' ויכפרו פניו וישלחו אותן לבדן. ותלכנה הפרות על דרך בית־שמש בגבול ישראל, וישרנה בדרך הלוך ורנן: רוני, רוני, השיטה, התנופפי בדרך הדריך!

ותקרב העגלה בית־שמש. והאנשים קוצרים קציר־חיטים בעמק, וישאו את עיניהם ויראו את ארון ה' צבאות בא ויריעו בשמחתם, והעגלה באה אל שדה יהושע בית־השמשי ותעמוד שם; ושם אבן גדולה, ויאָסף העם להוריד את ארון ה' על האבן, ויבקעו עצי העגלה, גם הפרות הושיטו צוארן ויעלו אותן עולות לה'. ותהי השמחה רבה בכל בית־ישראל.

ג: הַגּוֹאֵל

ויהי בצאת אברם העברי מחרן ללכת לארץ כנען וילך אתו לוט בן אחיו וישבו בתחילה כשבת אחים. ויבואו הימים, וה' בירך את אברם ויתן לו צאן ובקר ומקנה רב, וגם את לוט, ההולך אתו, בירך. ולא נשאה אותם הארץ יחדיו, ויהי ריב בין רועיהם, ויפּרדו איש מעל אחיו.

ויוָלד לאברם יצחק, וליצחק יעקב, ויעקב היה אבי שבטי ישראל; וגם ללוט נולדו מואב ועמון, הלא הם אבות עמי מואב ועמון עד היום.

ויהי בלכת הנביא משה לפני עם מרעיתו דרך מדבר עמון ומואב, לתור לו ארץ לשבת, ויהי דבר ה' אליו לאמור: אל תצר את עמון ואל תתגר בם, כי לא אתן מארצו לך ירושה—ויחָנם. שוב עיותו בני־מואב וישׂכרו את בלעם בן בעור מפתור לקלל את בני־ישראל. אז יצא החוק: לא תדרוש שלום מואב וטובתו כל הימים; וכי יאבו להיאחז במשפחתכם, אל תשמעו להם, לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא. ותהי איבה ומשטמה בין האחים.

ויהי מקץ שפוט השופטים לישראל, ואין מלך ואין שר להגן על ערי ישראל, ויעל נחש העמוני ויחן על יביש־גלעד ויצר עליה. וייראו הגלעדים מאד ויאמרו: הנח אותנו בחיים ונעבדך. ויען נחש ויאמר: מסרו לי את ספר־החוקים שלכם, שבם הובשתם את שם השבט שלנו, ואקרעהו לקרעים; ואם מאן תמאנו לעשות כזאת, אנקר לכם כל עין ימין ושמתיכם חרפה בישראל. ויקשה להם הדבר למסור את כלי־חמדתם ביד זר ויאמרו אליו: תנה לנו ארכה שבעת ימים, ואז נשיבך דבר.

וישלחו יושבי יביש־גלעד מלאכים בכל בית־ישראל לאמור:

כזאת וכזאת דיבר נחש העמוני באזנינו, וכזאת יבקש מאתנו.—וילכו המלאכים לעיר ועיר ולשבט ושבט ויגידו את דברי נחש; ותרפינה ידי השומעים, נפל רוחם, ולא קם איש לעזרת בני יביש־גלעד. ויבואו הצירים גם גבעת־שאול אשר בבנימין ויעלו אל שער־העיר ויספרו להם את צרת לבבם. וירימו הזקנים וכל העם את קולם ויבכו.

ובגבעה איש אחד בן־ימיני, ושמו קיש בן אביאל בן צרור בן בכורת בן אפיח בן איש־ימיני, ולו בן ושמו שאול; והוא גיבור־חיל, ומשכמו ומעלה גבוה מכל העם, והוא עובד בשדה אביו בידים חרוצות ולא ישא לגבהות עיניו. הוא בא מן השדה אחרי הבּקר וישמע קול בוכים בעירו ויאמר: מה לו להעם? – ויספרו לו את דברי נחש לאנשי יביש־גלעד. ויחר אפו מאד, ותצלח עליו רוח־אלהים ויאמר: כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, אם אשאיר לבוזי־יה אלה שריד ופליט. ויתקע בשופר ויאמר:

מי לה' אלי! ויתקבצו אליו כל איש גיבור־חיל בישראל ויקם באשמורת־הבקר וַיך את עמון עד חום היום, ויפול גם נחש המלעיב, ומכל מחנהו לא נשארו שנַים יחד.

וישמע שמואל הרואה, כי עשה ה' תשועה לישראל על־ידי בן־קיש, ויקבץ את כל העם הגלגלה, וישם שם את שאול לנגיד על שבטי ישראל. ויזבחו שם זבחים ושלָמים רבים ותהי השמחה רבּה.



---

מימי בית ראשון: מֵאַגָּדוֹת דָּוִד וּשְׁלֹמֹה

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

דָּוִד

א. הַמַּיִם

ודויד בן איש אפרתי איש גיבור־חיל ובכל דרכיו משכיל. הוא היה רועה צאן אביו ויבוא הדוב וישא השה מן העדר ויקם עליו ויחזק בזקנו ויכהו וימיתהו ויצל את בלעו מפיו. הוא הכה את גלית הפלשתי, אשר חירף מערכות ישראל, בקלע האבן אשר בידו, וילָחם בכל האויבים בימי שאול; ובצאת בנות ישראל במחולות, לחוג את יום הנצחון, ותשרנה לאמור:

הכה שאול באלפיו ודויד ברבבותיו!

ויהי במות שאול ובניו, וימליכו העם אותו למלך עליהם, הוסיף הוא לבצר ממלכת ישראל ולהרחיב גבולותיה. ויך את הפלשתים ויכניעם, ויך את מואב וימדדם בחבל, שני חבלים להמית וחבל אחד להחיות, ואת השאר הכניע לו לעבדים. וישם נציבים בארם ובאדום, ומכל עבר מביאים לו מנחה.

ויהיו לדויד שלושים אלף אנשי־חיל, כל בחור בישראל, וגיבורים רבים אתו מעוררים את חניתם על שלוש מאות חלל בפעם אחת; והוא יוצא למלחמה בראשם, וגם יחלק עמהם שלל. ויהי היום, והוא נלחם את פלשתים, הוא ומחנהו במצודה, ונציב־פלשתים עומד בבית־לחם, ויצמא דויד מאד למים והשמש בוער וקודח, ויאמר: מי ישקני מבור בית־לחם אשר בשער? ויבקעו שלושה מגיבוריו במחנה האויב וישימו נפשם בכפם וישאבו מים מהבור ויביאום אל דויד מלכם. ולא אבה דויד לשתותם ויאמר: חלילה לי מאלהי מעשות זאת, כי בנפשם הביאו את המים ואשתה דם האנשים האלה? ויפצרו בו ולא אבה לשמוע בקולם. וינסך דויד את המים לפני ה' במחנה. ויהללו את מעשהו זה בשער.

ב. הַנִּסָּיוֹן

ולא היה לב דויד שלם עמו תמיד, פעם הצדיק הרבה, פעם החטיא הרבה; גם לבית שאול הציק, אולם כרגע שב וריחם גם אויביו. ויהי כי ביקש לטהר ולזכּוֹת נפשו, אמר לו האלהים:

עד מתי יהיה קולר שאול תלוי בך, קבל עליך עונש, ולא יהיה עוד כתם בך. ושתים אני מטיל עליך, הוסיף לדבר עמו, נפול תפול ביד אויב, או יכלה זרעך ולא יקום לך ניר. ויען דויד את ה' ויאמר: ריבון העולמים, משיב לאדם כפעלו! עשה עמי מה שאתה חפץ, רק זרעי תחתי לא יענשו בעבורי.

הוא אך כילה לדבר, ויבוא השטן ונדמה לו כצבי, ויקח קשת לירות בו, ונשמט ממנו; וירדוף אחריו דויד, עד כי נמשך לשדה פלשתים. ונפל בידי ישבּוֹ בנוב, אשר בילידי הרפה, ומשקל קינו שלוש מאות משקל נחושת, ויאמר לכלות את דויד.

וַיוּגד לאבישי בן צרויה, הנה נשבה המליץ, ויקח פרדה וירכב לשדה האויב וישם נפשו בכפו, ויך את ישבּו ואת אמו ויצל את חיי נעים זמירות ישראל, וישיבו על כנו לירושלים. אז נשבעו אנשי דויד וכל אשר אתו לאמור: לא תצא עוד אתנו במלחמה ולא תכבה את נרנו. אף הוא שינה את תפילתו ויאמר:

ענני ה' ענני ואל תמחה את שמי עוד. נענה האלהים ויאמר:

סלחתי! ויכרות לו ברית.

ג. הָרוֹעֶה

כשביקש ה' לבחור בדויד ולכרות עמו ואת ביתו ברית, בדקו במכלא הצאן ומצא את לבבו נאמן. היה מונע בעדרו את הקטנים מפני הגדולים, מוציא את הגדיים ומאכילם ראשי־עשבים, מוציא את התישים ומאכילם אמצעם של עשבים, ומוציא את הזקנות ומאכילן עיקרם של עשבים. כה האכיל עשב רך לרך וקשה לקשה. אמר אלהים: מי שהוא יודע לרעות הצאן, יבוא וירעה בעמי.

ויהי בהיות דויד עוד רועה בצאן, מצא ראֵם ישן במדבר, חשב שהר לפניו ועלה וישב על גבו, ומשם היה רועה עדרו. לאחר שעה ננער הראם ועמד על רגליו, והיה גבוה עד השמים. ויאמר דויד: אם יורידני ה' מן הראם הזה בשלום, אני בונה לו היכל גבוה כקרני הראם הזה. הוא אך כילה לדבר, והנה ארי, מלך החיות והבהמות, בא לנגדם, וירא הראם את מלכו ורבץ בפניו, וירד דויד מעליו. וקיים דויד את נדרו, כנאמר:

ויבן כמו רמים מקדשו, אל תקרי רמים אלא ראמים.

ד. הַשְּׁלִיחִים

ויהי בעת לוּקח דויד מעדר־הרועים ונעשה חתן למלך, ישב בגנו וישא את עיניו והנה צרעה אחת אוכלת עכביש. ויאמר דויד לאלהים: אלהי כל המעשים, למה בראת בריות אלו בעולמך? צרעה אוכלת דבש ומשחתת ואין בה הנאה, עכביש אורג כל השנה ולא ילבש מעשי ידיו. ענה אלהים לדויד ויאמר: שואל אתה לטיב הבריות האלו, חייך, שעוד יבוא יום ותצטרך להם.

ויהי כאשר החל שאול לחרוש לנפשו ויברח ויחָבא במערה, ויגידו לשאול: הנה דויד מסתתר במערה. ויקח שלושת אלפים איש בחור מישראל וילך לבקש את דויד. ואלהים, המגין על עבדו, שלח עכביש אחד מיצוריו ויצו עליו לארוג את מסכתו על פתח המערה. ויעבור שאול ויאמר: בודאי לא נכנס אדם הנה, שאם היה נכנס, היה קורע את הארג לקרעים, וילך הוא ומחנהו מזה. וירא דויד, כי עברה הרעה ויצא ממחבואו, ראה את העכביש אורג, הבין כי הוא הציל אותו מכף הרודף, פתח ואמר: ברוך בוראך וברוך אתה לעולמים!

פעם אחרת ניצל דויד מחרב שאול על־ידי צרעה אחת. בעת עבר דויד בין רגלי אבנר הזקופות, ולקח את החנית ואת צפחת המים ממראשותי רודפו, ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ, כי כולם ישנים ותרדמת ה' נפלה עליהם; בא לצאת, פשט אבנר את רגליו וכיסהו, והיו כשני עמודים גדולים, ותבוא צרעה אחת במַלאכוּת שדי ועקצה ברגלי אבנר וזקפן — ויצא. וירא דויד ויתבונן, כי כל מה שברא אלהים בעולמו, לטובתן של בריות ברא ולתועלתן, “והכל עושה את שליחותו”, פתח ואמר: מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך, כל מעשיך נאים ואין נפתל בהם.

ה. הַצְּפַרְדֵּעַ

כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דויד כנגד החלון; וכיון שהגיעה חצות־לילה, רוח צפונית היתה מנשבת ומנפנפת במיתריו, והיה מנגן מאליו. קם דויד והיה עוסק בשירות ותשבחות לקונו עד עלות השחר.

ויהי כאשר כילה נעים זמירות ישראל את זמירותיו והילוליו ויחרתם בספר התהילים למשמרת, זחה דעתו עליו ויאמר: אלהים אדירים! מי כמוני בעולמך אומר שירה רבה ומי יזמר לכבודך כאשר אני עשיתי? מיד עלתה צפרדע אחת מן היאור ותגש אליו ותאמר: אל תזיח דעתך עליך, בן־האדם, כי אני ובני־משפחתי אומרים שירה לפני יוצר הכּל רב יתר ממך; ועל כל שירה ושירה שלנו, אנו ממשילים עוד שלושת אלפים משל. ולא ידע דויד לענות את הצפרדע דבר. ויאמר ה': ואני את כולכם אלמד לשיר; הלל ושבח נטעתי בגרון כל אשר עשיתי מעלה ומטה.

ו. חֻקֵּי עוֹלָם

ויהי כי זקן דויד ותחשק נפשו לבוא בנעימות נצח ויתפלל אל ה‘; אנא, ה’, הודיעני קצי ואדע. ענה ה' ואמר לו: גזרה היא מלפנַי וחוק חקקתי בעולמי, שלא להודיע לאדם מידת ימיו. אמר דויד: אם דבר זה מכוסה מאתנו, לא אעבור גם אני את הגבול, אבל הודיעני נא, באיזה יום מימי השבוע אמות? אמר ה‘: גם בזה רב ביקשת, אבל הגד אגיד לך: ביום שבת, ביום ציויתי בו מנוחה, תיאסף אל עמך. אמר דויד: יום קדוש בעליונים ובתחתונים אפריע אני במותי, הוסף לי על ימַי אך יום אחד ואמות באחד בשבת. אמר ה’: ליום הזה כבר נועדה ראשית מלכות שלמה בנך, וגם זה חוק לפני: אין מלכות אחת נוגעת בחברתה! אמר דויד אל ה‘: אם כן קח נא את נפשי בערב שבת. אמר ה’: ואיך תסיג מלכות שלמה בנך את גבול מלכותך? ולא עוד, אלא טוב לי יום בחצרך מאלף, טוב לי יום אחד, שאתה יושב ועוסק בשירות ובתשבחות לשמי, מאלף העולות, שעתיד שלמה להקריב לפני על גבי המזבח. וַיעל ה' מעל דויד, ודויד נשאר יושב וחושב בחוקי־עולם ובצירוף מעשי אלהים צבאות.

ויהי בכלות לדויד שבעים השנים, אשר נתן לו אדם הראשון משנותיו, והיום יום שבת, ויבוא ציר־המות לקחת את נשמתו של המלך המשורר ולא יכול לו, כי עוד מלא פיו רינון ושבח ואינו פוסק מלהודות לה' על כל חסדיו. שׂיכּל המלאך והחל להניע בענפי אילנות גנו, והקול קול לחשים. הפסיק דויד ויקם לראות מי מתהלך בגן. מיד פרש המות את כנפיו עליו וימת דויד.

יְדִידְיָה

א. הַמֶּלֶּךְ שְׁלֹמֹה

למלך שלמה בן דויד, אשר בו בחר ה' להושיבו על כסא המלוכה, ויגלה לו צפוני סודות ויחנכהו בחכמה, בינה ודעת, וישפוך עליו הוד והדר וחן וחסד על פניו, היו הרבה שמות, כרוב המתנות אשר בידו וכרוב האור היוצא ממנו ומחכמתו.

ידידיה היו קוראים לו, על שהיה ידיד־יה, והיה אוהב

אותו מלך העולם ה' צבאות שמו; שלמה שמו, כי בימיו שכן יהודה וישראל לבטח, לא נראה אויב בארצם וירב השלום; גם איתיאל היה שמו, בעבור כי רוח־אלהים בו ובו באה ואתאה חכמת האל; יָקה היו קוראים אותו, על כי היה רב ושליט וכל מלכי ארץ נותנים לו כבוד.

ביד שלמה היו כל המפתחות לשערי חכמה, בינה ודעת; הוא ידע בשיחות חיות ועופות, בדרכי הבהמות ובטבעי העצים והשדות. הוא היה מונה מספר לכוכבים, צופה ויודע בתכונת השמים וכל צבאם, ואין כל נסתר מעיניו. הוא היה מושל משלים, פותר חידות, מפענח נעלמות, ומגלה סודות אין קץ!

ותרב חכמתו של שלמה מחכמת כל בני־קדם ויחכם מאד, וידבר רמות על העצים, אשר ברא האלהים בעולמו למיניהם; וידע מטבעי הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר. ויבואו כל חכמי העמים לשמוע את חכמתו ולתהות על קנקנו, וימצאו כי לא הוגד להם אחת משבע. יפיו אין לשער, לתבונתו אין ערוך. ולא היה כמוהו מלך חכם, נשגב ורב־תבונות, למיום מָלך מֶלך על בני־אדם.

ב. כִּסֵּא הַמֶּלֶךְ

ויעש חירם מלך צור, אשר חכם לבו בכל מלאכת־מחשבת, למלך שלמה כסא רם ונישא, יפה ונעלה. ויעש כסא שן גדול ויצפהו זהב טהור מופז, וישבץ אותו באבני לשם ופטדה, אָחלמה וברקת ובכל מיני אבנים טובות. אולם הכסא, אשר ישפוט בו, והוא אולם המשפט, ספון היה בארז מהקרקע עד התקרה. ושש מעלות לכסא וידות מזה ומזה על מקום המושב, ושנים־עשר אריות עומדים שם אצל הידות. ולעומתם שנים־עשר נשרי־זהב מעֵבר מזה: אריה לעומת נשר, ונשר לעומת אריה, יד ארי־זהב בימין לעומת כנף נשר־זהב משמאל; וכנף נשר־זהב בשמאל לעומת יד ארי־זהב מימין. עומדים גם שני אריות־זהב על שש המעלות מזה ומזה, על המעלה הראשונה עומד עוד שור־זהב, ולעומתו אריה־זהב; על השנית—זאב־זהב ולעומתו כבש־זהב; על המעלה השלישית עומד נמר־זהב ולעומתו רובץ גמל־זהב; על המעלה הרביעית ידאה נשר־זהב, ולעומתו טווס־זהב; על החמישית חתול־זהב ותרנגול־זהב מזה ומזה; ועל הששית מרחף נץ של זהב ולעומתו יונה של זהב.

וממעל לראש הכסא שתולה מנורת־זהב מקשה, ויוצאים ממנה שבעה קנים מעבר מזה, שעליהם מצוירים היו אבות העולם: אדם, נח, שם, אברהם, יצחק, יעקב ואיוב, ושבעה קנים מעֵבר מזה, חרותים עליהם שבעת החסידים, ואלו הם:

לוי, קהת, עמרם, משה ואהרן, אלדד ומידד. ומתחתית המנורה כד־זהב מלאה שמן־זית ואגן־זהב מלא שמן־זית; ועליהם מצוירים בני אהרן, נדב ואביהוא, ועלי ובניו. וגפני־זהב תחתיהם פורשות צל למלך שלמה.

ושני מושבי־זהב על יד־הכסא, אחד לכוהן הגדול ואחד לסגן הכוהן; וממעל להם קבועים שבעים כסאות למשפט, והמה מושב לשבעים הסנהדרים.

וכשעולה המלך על כסאו וצועד על המעלה הראשונה, שור־הזהב מעלה אותו למעלה השניה, הזאב מוליך אותו למעלה השלישית, הנמר למעלה הרביעית; הנשר למעלה החמישית, וחתול־הזהב למעלה הששית ויושב המלך על מקומו; ובא שוב הנשר הגדול ושׂם כתר־מלכות בראשו. תנין גדול של זהב, שהוא תקוע בכסא, מתגלגל והולך, ויונה יורדת מן העמוד ולוקחת ספר־הברית, אשר בו כתובים כל החוקים והמשפטים ונותנת בידו, והוא היה עמו כל ימי חייו וקרא בו והוסיף חכמה ודעת.

ג. (נוסח אחר)

שלמה המלך המליכהו הקדוש־ברוך־הוא על התחתונים, כשם שמולך הוא על העליונים; וכסא עשה לו בתחתונים כדמות כסאו בעליונים. מה בכסא הכבוד של מעלה דמות ארבע חיות: אדם ואריה, שור ונשר, אף בכסא שלמה דמות אדם ואריה, שור ונשר, וגם בו אופנים וחיות; ובכולם – טהור נגד טמא, השור עומד למול האריה, הצבי מול הדוב, הכבש מול הזאב, היונה מול הנחש.

וברצות שלמה לעלות על כסאו, נוטלו השור ומנהלו לארי, הארי נותנו לאיל, האיל לנמר, הנמר לכבש, הכבש לזאב, הזאב לצבי, הצבי לדוב והדוב ליחמור; ושם ממעלה, מעל המעלות— קתדרה של זהב, כולה משובצת אבנים טובות ומרגליות; וממעל לה מעשה רקיע מעין לבנת הספיר.

ושבעים אלף קתדראות של זהב מסביב לכסא, ששם ישבו כל חכמי ישראל ותלמידיהם, כל הכוהנים והלויים, הנשיאים והשופטים. ושתי קתדראות של זהב ממעל להן, אחת לנתן הנביא ואחת לבת־שבע, אֵם המלך.

ובשבת שלמה על כסאו הביאו לפניו כל דבר קטן וגדול; ובפסקו את הדין, היו האריות והחיות מלחכים כפות רגליו וקוראים ואומרים: המלך שלמה ברוך, דן הוא דין אמת לאמיתו! וענתה רוח־הקודש ואמרה: גם ברוך יהיה! והעומדים והיושבים עונים ואומרים כאחד: תיכון מלכות בית דויד לעולמים!

שְׁלֹמֹה וּמַלְכַּת שְׁבָא

א

וימלוך שלמה בן דויד בן ישי על כל הגויים ועל המדינות, רגם על חיות הארץ ועוף השמים מלך ועל הרמש הרומש על הארץ; וכולם מביאים לו מנחה ושולחים את נשיאיהם אליו לדרוש בשלומו. ויהי היום ויבוקש בין הבאים זיז־שׂדי, הוא תרנגול־הבר, כי הגיעה עתו אז לעמוד לפני המלך, ואינו. ויקצוף המלך עליו ויצו להביא אותו לפניו — ויבוא. וידבר אליו שלמה קשות: למה לא באת לפנַי ביום הפקודה, ואתה ידעת כי בידי למחות את שמך מעל פני האדמה. ויען זיז־שדי ויאמר: חנני, המלך, לא מרוע לב איחרתי לבוא, כי דאיתי במדינות רחוקות לראות, אם יש גוי וממלכה, אשר לא שמעו שמע מלכי, ואבוא אל מדינת קיטור בארץ המזרח, אדמתה זהב והכסף מושלך שם בראש כל חוצות; עצי השדה שתולים שמה מששת ימי בראשית ושותים מים מגן־עדן. ושם גוי עז, כולם גיבורי־חיל, לובשי־קשת, ואשה אחת חכמה מאד מולכת עליהם. אם על המלך טוב, אדאה שנית שמה ואקרא למלכה ההיא, כי תבוא ותשתחוה לפניך. ויאמר המלך אליו:

טוב אשר דיברת. ויצו לסופרים לכתוב איגרת למלכת שבא, ובה כתוב לאמור: “מנאי מלך שלמה, מלך המלכים, יושב על כסא דויד אבי, אשר בו בחר אלהי השמים והארץ ויכרות עמו ברית עולם, והכל הכניע לרגלי. שמעתי ממדינתך וממַשׂכיות ארצך ואומַר לקרוא אותך אלי, למען נדבר יחד על צפונות ארצותינו; ואם מאן תמאני לבוא אלי, אשלח עליך המוני חילותי, ויחריבו את כל אשר לך”.

ויקשרו את המכתב הכתוב עלי גליון בכנף זיז־שדי, ויעף הוא ומחנה רב מחבריו לעיר קיטור, אשר במדינת שבא. ויהי לפנות בוקר אחד, ותצא מלכת־המדינה להשתחוות לשמש, כמשפטה יום יום, והנה חשכו השמים מצל העופות ותירא. עודנה ניצבת, והנה עף אליה תרנגול־הבר, וימסור לידה את האיגרת של המלך שלמה. ויהי בקראה את הדברים הכתובים ותחזק בבגדיה ותקרעם. ותקרא לכל שריה הגדולים וראשי הפרתמים ותאמר: קראו את אשר כתב לי מלך אחד מארץ רחוקה. ויענו כולם קול אחד: אל תשמעי בקול המלך המתיהר הזה, כי אתנו השמש וכל מלכות השמש. ושם חכם אחד חוזה בכוכבים, ויגש הוא אל המלכה ויאמר לה: אל־נא תכעסי עלי, אם אומַר, כי לא כמחשבות שריך מחשבותי; אל־נא תמרו את קולו של המלך הזה, כי בשם אלהיו ידבר, והוא גדול מאלהינו.

ותשמע המלכה לו ותצו להכין אניות חדשות מעצי ברושים ולהטעינן בכל מיני אבנים טובות ומרגליות ולהושיב בהן ילדים לבושי ארגמן ממראה צבע אחד, והמלובשים כולם נולדו בשנה אחת, בחודש אחד, ביום אחד וברגע אחד. ותשלח מלכת־שבא את הטעונה הזאת ירושלימה לקדם את פני המלך שלמה.

ואיגרת מסרה לידם ותכתוב בו את הדברים האלה לאמור:

“מנאי מלכת שבא למלך העברים שלום! את דבריך, אשר שלחת ביד הרצים שלך, קראתי בספר, ואומַר לבוא אליך לנסות אותך בחידות, לראות אם כנים דברי חכמתך”. ויבואו השליחים הרבים מארץ הרחוקה בשערי ירושלים אחרי שבע שנים, ותיהום העיר למראה הבאים. נראים הילדים כשיירת תאומים לחִנם וליפיָם. אחרי ימים באה גם המלכה בעצמה ותשב על גמל ותרכב לפני שער־המלך, ותיפּעם רוחה למראה כל ההוד וההדר אשר נגולו לפניה. וכשמוע המלך שלמה, כי באה אליו המלכה שבא, שלח את בניהו בן יהוידע לקראתה, ופניו מאירים כאור השמש. ותאמר המלכה: זה הוא מלך העברים, וביקשה לרדת מעל הגמל. ויאמר לה בניהו: רק עבד המלך אני. ותאמר לשריה, שבאו עמה: עוד לא ראיתם את האריה, כי־אם רבצוֹ.

יתר הדברים, איך קיבלה המלך בארמון של זכוכית, ואת החידות הקשות, אשר שאלה אותו, ואת פתרונות שלמה, הלא המה כתובים בספרי המשלים והזכרונות אשר לבני־ישראל.

ב

ויהי בעת אשר באו שרי החיות והעופות להשתחוות לפני המלך שלמה, ויפקדו ולא נמצא תרנגול־הבר ביניהם. ויכעס המלך ויאמר: חי כתרי, כי אם לא יבוא הנה ולא יגיד לי טעם נכון על העדרו מפה, כי אז אקרעהו לגזרים ואשליך את נבלתו על הארץ. ויבוא התרנגול וישתטח לרגליו ויאמר: שׂאֵני, אדוני מלכי, לא בעוול ובמעל עשיתי זאת, כי־אם עפתי בארצות־השמים ומצאתי מדינה אחת רחוקה, והיא מדינת שבא, ובה מולכת מלכה אחת חכמה, יושבת על כסא שן ושופטת את עמה, ועבדו בני־עמה את השמש, שיחשבו אותו לאלהים, ולא ידעו מאלהי האמת; אין זאת כי־אם מעשי ידי השטן, אשר התעה אותם מני דרך. ויאמר המלך אל התרנגול: אנסה, אם כנים דבריך. הא לך האיגרת הזאת, החתומה בטבעתי, וּדאֵה לארץ ההיא ומסור אותה למלכה ההיא. ויעש כן וירם את כנפיו ויעף, ויבוא אל ארץ שבא וימסור את האיגרת למלכה ותקרא בו. ותאסוף כל שריה וחורי הארץ ותאמר להם: כזאת וכזאת כתב לי המלך שלמה, מלך העברים, היושב בירושלים, כי אבוא אליו ואכרות עמו ברית שלום, היוָעצו יחד מה לעשות. ויענו אותה השרים לאמור: מלכה גדולה, הן אמנם אנו גיבורי החיל, אבל הממשלה נמסרה לידך ועשי אַתּ כטוב בעיניך. ותצו המלכה להכין אניות רבות ולשים בהן מכל טוב הארץ ותשלחן מנחה למלך ירושלים, וכראות המלך את המתנות הרבות, אשר בידי צירי השבט הרחוק, ענה ואמר: הלהעשירני אחם באים? רב בידי מאשר נתן לי אלהי. וימאן לקחת, ותבוא המלכה בעצמה ירושלימה, ותמצא את המלך שלמה יושב באולם של זכוכית, ותרם שמלתה, בחשבה, כי מים יזולו פה. ויאמר לה המלך: אך זכוכית תקיפני. ותבוא ותשתחוה לפניו ותאמר:

עתה אני מַכּרת אותך ואת גדולת אלהיך.



עוֹד אַגָּדוֹת שְׁלֹמֹה

א. שְׁלֹמֹה וְנַעֲמָה

ושלמה בן דויד התחזק במלכותו וימשול בכל הממלכות מן נהר פרת ועד גבול מצרים. ותרב חכמתו מכל בני־קדם, ויבואו כל העמים לשמוע חכמת־שלמה, וכולם מביאים לו מנחה.

והוא היה שט בכל יום לרקיע, לשמוע רזי־עולם, ולא פחד לבו מכּל, וימלוך על העליונים ועל התחתונים.

ויהי כאשר רם לבבו, ויגבר עליו מלך־השדים ויקחהו מעל כסאו וישאהו מהלך ארבּע מאות פרסה הרחק מעיר ממלכת ישראל. ושם לא ידע איש את שלמה, שׂמלתו בלתה עליו; ויהי סובב מעיר לעיר במקלו ובתרמילו, והיה כי ירעב ויבקש לחם.

ותשאנה אותו רגליו לארץ עמון וישב שם בעיר־המלך, ויקחהו מלצר־המלך ושר־הטבחים לעבד לו, וישרת אותו, ויעש את מלאכתו באמונה. ומאותו יום שבּא שלמה אל המלצר, שלח ה' את הברכה וינעמו התבשילים והמטעמים לחך־המלך, יתר מאשר עד כה. ויפּלא הדבר בעיני המלך, וישלח ויקרא לשרו ויבקש מאתו להגיד לו את סיבת הדבר. ויען השר ויאמר:

אדוני המלך יחיה, איש זר מעם זר בא אלי ומידו הברכה. וישמור המלד את הדבר בלבו.

ולמלך בני־עמון בת יחידה, ושמה נעמה, והיא יפה עד מאד ואין כמוה בכל הארץ. ותרא הנערה פעם את עבד המלצר, והוא יפה־תואר ופניו מפיקים עצב, ותחמוד יפיו בלבה. ותבוא ותאמר לאביה: תנה לי את האיש הזה לאיש, ואם לא מתה אנכי.

ויחר הדבר למלך בני־עמון לתת את בתו לנכרי; ויאמר לה : אם גם ישרים מעשי האיש הזה, אבל עני הוא, ובידו אין כּל, ואיך אתן אותך, בת־מלכים, לו לאשה, ולי גם אין בן, ובמותי הן תירשי אַתּ את כסאי. וידבר על לבה; ותמאן לשמוע בקולו ותבך כל היום.

לא אבה המלך לשלוח יד בבתו ובאהובה, ויגרשם יחד אל המדבר ויאמר: יכלו ויאבדו שם שניהם, ועיני לא תראינה לא באהבתם ולא במיתתם.

וימן להם ה' במדבר מזון ומחיה. ויזכור לשלמה את חסדי אביו וישב אותו לכסא מלכותו; ויבוא ירושלימה ויחוג חג נישואיו את נעמה ברוב פאר והדר. ותלד לו בעיר ציון את רחבעם. ויאמר שלמה: הוא אך הוא יירש את כסאי אחרי. ויהי הדבר כן. ויהי במותו וימלוך רחבעם תחתיו, הוא רחבעם שבימיו נחצו יהודה וישראל.

ב. מַעֲשֵׂה הַנְּמָלָה

וימלך ה' אלהים את שלמה המלך על כל הגויים והלשונות, על כל ארצות תבל ועל כל נפש חיה ממעל ומתחת. ויהיו לו ארבעה שרים ראשיים, אשר עמדו לימינו בממשלתו הרחבה, הלא הם: אסף בן ברכיה מבני־אדם, רחימט מממלכת השדים והרוחות, שר החיות האריה, ושר העופות הנשר בשמים. ויעש לו שלמה אדרת גדולה ממשי ירוק מעשה ארג זהב, ארכה ששים מיל ורחבה ששים מיל; וישם בה כל מיני מגדים וכל צרכיו, והיה שט בה עם עבדיו והמון משרתיו באויר. בבוקר היה אוכל לחמו בדמשק, ובערב סעד במדי הרחוקה. לפעמים הוא רוכב גם על הנשר בעצמו ובא לתדמור אשר במדבר ביום אחד. לא היה דבר בעולם שלא השיג ואין דבר נסתר ממנו. אז גאה לבו ואמר: מי עוד כמוני ומי גדול ממני בעולם? פעם אחת נח באדרתו על־יד נחל אחד וירא משפחת נמלים רצה לעבודתה, ואחת אומרת לחברתה: מהרו להיכנס למלונכן, למען לא יכַלו בכן חילותיו של שלמה מלך ירושלים. ויחר אף ידידיה ויאמר: מי היא זאת, אשר הזידה לדבּר כן על־אודותי? ותבוא מלכת־הנמלים ותדבר רכות ותאמר: ישא המלך לנו. ויאמר שלמה לה: מה שמך, כי אדע! ותאמר: מחשמה שמי. ויאמר: שאלה לי אליך. ותאמר: לא טוב הדבר, שיהיה השואל למעלה והנשאל למטה. וירימה המלך על ידו וישאלה לאמור: הגידי נא לי, אם אמנם תדעי גדוּלה יותר רבה מגדולתי בעולם? ותען הנמלה ותאמר: לוּ לא הייתי רבה ממך, כי אז לא זימנך מלכו של עולם, שתשאני על כפיך. ויהי הדבר למשל: שלמה המלך חכם מכל אדם, ומימיו לא ניצחתהו אלא הבריה היותר קטנה בממלכת החי.

ג. הַהֵיכָל הַסָּגוּר

פעם אחת הלך שלמה המלך ומתי־סודו לטייל בסביבות ירושלים, ועמו גם שרו אסף בן ברכיה, גם שר־השדים, וישאם הרוח לארץ רחוקה, רחוקה מאד. והנה טרקלין אחד נפלא לפניהם, והוא כולו זהב, עמודיו זהב, גגו זהב וגדרו זהב. ויאמרו לבוא לתוכו, ולא מצאו כל שער ופתח, גם חלונות אין בו, והוא כמו אילם עומד בכל הככר ההיא, אין יוצא ממנו ואין בא. ויעל שר־השדים לראש המגדל, וימצא שם נשר זקן לימים, ויקרא אותו למלך, ויבוא ויתן שלום למלכו ויאמר לו המלך: מה שמך? ויאמר: אלינאד שמי. ויאמר לו: בן כמה שנים אתה? ויען ויאמר: בן ת"ש שנה אנכי. ויאמר לו המלך:

התדע מבוא לטרקלין הזה? ויען ויאמר: חי נפשי, כי לא ידעתי, אבל יש לי אח גדול ממני מאתים שנה, אולי ידע הוא. ויצו המלך להשיבו למקומו ולהביא את אחיו. ויבוא גם זה ושמו אלעוף ויאמר שירות ותשבחות למלך. אמר לו שלמה: הידעת מבוא לטרקלין זה? ויען ויאמר גם הוא: לא ידעתי מזה, אבל יש לי רֵע ישיש, והוא זקן ממני ת' שנה, אולי אתו צפון דבר. ויביאו את השלישי, אליתעמר שמו, והוא בן אלף וש' שנה ועיניו כבדו מזוֹקן, ויאמר: יחי המלך! וישאלהו שלמה: הגד־נא, התדע מבוא לטרקלין סגור זה? ויאמר: חי נפשי, כי לא אדע, ומימי לא ראיתי איש בא אליו; אבל זקני סיפר לי, כי בימי עלומיו היו באים שמה בפתח מערה, רחוקה חצי מיל מלפני הטרקלין. ויצו המלך שלמה ויחפרו במקום אשר סימן הנשר; וימצאו דלת ברזל ישנה־נושנה ועל הדלת חקוקה כתובת ישנה, וינקו את העפר מעל האותיות ולא ידעו ולא הבינו לשון אותה כתובת. ויגש שלמה, שידע כל שבעים לשון, אל הפתח ויקרא את הדברים החרותים האלה: דעו בני־אדם ויושבי חלד, שאנו ישבנו בּטרקלין הזה ימים רבים, וראינו בטובה יותר מכל בן־אדם על פני האדמה; וכשבאו לנו אחר זה שנות רעב, היינו טוחנים מרגליות ללחם, ולא הועילו לנו. כה ירדנו שאולה ואת מעשי ידינו הנחנו לנשרים.

ויצו שלמה להסיר את השער הראשון של נחושת, ועליו כתוב: לא יבוא שום אדם בטרקלין זה, כי־אם נביא או מלך. ולימין השער ארון קטן של זכוכית, ושם צרורים מפתחות הרבה. ויקח שלמה ויפתח את השער של נחושת, ואחריו שער של כסף, ואחרי השער של כסף—שער של זהב; ויפתח אותו שלמה גם הוא ויבוא להיכל גדול בנוי ככיפה, ואבנים טובות מאירות בו. ומן ההיכל בא לשורת חדרים יפים, כל חדר יפה מן השני; ועל הקירות מצוירות תמונות מכל מה שיש בים וביבשה. ובכל חדר כתובת, וכל כתובת מכילה דברי תוכחה ומוסר. בחדר אחד כתוב: בן־אדם, לא ישקר בך הזמן. בשני קרא לאמור: לאט לך, בן־אדם, ואל תמהר במעשיך, קח לך צידה לדרך מבעוד יום, כי אתה לא תישאר חי על האדמה ולא תדע יום מותך. ויהי בבואו לחדר האחרון, וירא והנה מבוא לאולם מפואר; ובצעדו על המפתן, נשא עיניו וירא צלם אדם יושב על כסא שן, ועל חזהו חושן, ועל החושן כתוב:

אל תקרב הלום! ויאמר לגשת אליו, וירעש הצלם, ואש יצאה מנחיריו, ויקרא שלמה את שם־המפורש, ויפול הצלם על פניו, ולא נותרה בו נשמה.

ובמשענת הכסא גם כן שוּרת דברים כתובים, ויקרא בם שלמה: אני שדאר בן עאד מלכתי על אלף אלפי מדינות ורכבתי על אלף אלפי סוסים; והיו תחת ידי אלף אלפי מלכים, והרגזתי במלחמותי אלף אלפי גיבורים, וכטרקלין הזה עוד היו לי למאות ולאלפים, ובהם חדרים ואולמים אין מספר; וכולם לא הועילו לי ביום מותי. יצא שלמה ודרש: הבל הבלים, הכל הבל!

עוֹד אַגָּדוֹת

א. הַתַּכְרִיכִים

ויתחתן שלמה אחר הדברים האלה גם את פרעה מלך מצרים, ויקח את בתו לאשה על נשיו, ויביאה אל עיר דויד אביו ברוב פאר והדר. ויהי ויכּוּח־דברים בין עבדי המלך פרעה ובין עבדי שלמה. הללו אמרו, כי חכם פרעה מכל המלכים אשר בארץ; והללו אמרו: לא כן, שלמה יגדל ממנו.

ויהי כאשר החל שלמה לבנות את בית־האלהים, לא הסתפק בחרשים ובאומנים, אשר נתן לו חירם מלך צור, ושלח גם למצרים, להביא משם חרשי ברזל ונחושת, לעבוד עבודת הקודש בירושלים. ויאסוף פרעה את חרטומיו ויאמר להם: צפו בכוכבים וראו, מי ומי מהאוּמנים בארצי ימותו באותה שנה? כּיונו במזלות ובעתים ונקבו לו בשמות את אלה האומנים, הצפויים אלי מות. ויקבוץ פרעה את אלה וישלחם באניה אל ארץ־יהודה. ויבואו ירושלימה, ויבואו לפני המלך שלמה וישתחוו לו ויאמרו: עבדיך אנו, נכונים אנו לעבודתך. צפה שלמה ברוח־הקודש את אשר עשה לו פרעה; ויצו להכין לכל אוּמן תכריכי־מתים וישיבם במלבושים אלו למצרים. ויצו להגיד לפרעה לאמור: המבלי אין קברים בארצך, כי שלחת לי את מתיך? וידע כל העם, כי גדולה חכמתו עוד מחכמת מצרים.

ב. אַשְׁמְדַאי

ויהי כי ניגשו העושים באבן לבנות את בית־האלהים, ויפקוד שלמה, ויסיעו אבנים גדולות ליסוד הבית. אבל אסור היה להקציען במגירה ובברזל מדבר התורה: לא תניף עליהם ברזל! ויקרא המלך לחכמים וליודעי־העתים ויאמר להם: איך נישר את האבנים ואיך נעשׂן מחוטבות וראויות לבנין, בלי הקצעת אומן, ולא נעבור על חוק. ויענו ויאמרו לו: מלך אדיר, בריה אחת יש מששת ימי בראשית, ושמיר שמה, אין כל דבר קשה יכול לעמוד נגדה, ואם תניחנה על האבן תקוצע; בה השתמש גם בצלאל חכם־החרשים, בעשותו במלאכת המשכן; בצפרניה עשה קוים על האבנים, הניחה עליהן ונתבקעו מאליהן. וישאל שלמה באורים־ותומים: איה מקום השמיר עתה ואיפה מצא לו מעון? השיבו לו: אשמדאי מלך השדים שומר עליו באחד מהרי־החושך. ויקרא המלך את בניהו בן יהוידע עבדו הנאמן, ויתן לו שלשלת של ברזל, ששם המפורש חקוק עליה, ויאמר לו: לך והבא לי את מלך־השדים. ויקם בניהו וילך במצוַת מלכו עד סמוך להרי־חושך; וירא שם אילן גבוה, ויעל עליו, לראות את אשר מסביב. וישא את עיניו וירא והנה ענק גדול הוזה שוכב, לו שני גבין ושתי שדראות, קרן במצחו ומנחיריו תצא אש, ויאמר בנפשו: זה הוא אדון הרוחות! וישלך עליו את השלשלת ויסובב ראשו בה ויאסרהו. וייקץ הענק ויתעורר וינסה לנתק את הטבעות השלובות על צוארו ולא יכול; וירקע ברגליו ויתגעש, ותיהום הארץ. ויתחזק בניהו בשם ה' ובשם מלכו ויוביל את השבוי לארץ־יהודה. כל תחבולות האשמדאי, להימלט ולהתגבר על מנהלו, לא הועילו לו, וירא ויאמר: יש בני־אדם, שעוד שׂגבה ידם ממני, ואני לא ידעתי. ויפגשהו בדרך עיור אחד תועה ואיש אחד שותה שיכּוֹר, וירם אשמדאי ברגלו את הכושל ואת פני העיור הטה אל המסילה הישרה. ויבואו במלון אחד, ושם חגגו משׂושׂ חתן וכלה, ויאָנח השד. וילכו הלאה ויראו בן־אדם עושה לו נעלים חזקות מעור אחד, למען תשתמרנה שבע שנים, ויצחק אשמדאי עליו. וישאלהו בביהו לפשר הדברים האלה, ויאמר אשמדאי: העיור שפגשנו, צדיק גמור היה, והשיכור שראינו, היה רשע גמור, ואמרתי יהיה צדיק כרשע. במקום המשתה צפיתי וראיתי, כי החתן ימות אחר שלושים יום, ואנוד לו כרגע. לבעל־המנעלים הזה צחקתי, יען כי אדע, כי חיה יחיה אך שבעה ימים. ויתפלא בניהו על חכמתו ויאמר: חכם הוא גם להרע גם להיטיב.

כה באו לירושלים. ויובא אשמדאי אחר שלושת ימים לפני שלמה. ויתאונן לפניו שר־השדים ויאמר לו: אני מלך ואתה מלך, למה הרגזתני להעלות אותי ממקומי, וכבר לך ארצות ובעלי־ברית למדי. ויען שלמה אותו: איני מבקש ממך אלא זאת, כי תמסור לי את הבריה הקטנה שמיר, אשר היא ברשותך. ענהו אשמדאי ואמר: איני אדון עוד לשמיר, כי מסרתיו לשר של ים. קראו לשר של ים, ויאמר: גם בידי כבר אינו, עוף אחד יש ודוכיפת שמו, והוא ישמור עתה עליו. ביקשו את הדוכיפת ומצאו אותה מקננת על גבעה אחת, שמטוה ממקומה ואמנם—השמיר מונח שם. לקחוהו ממקומו ושמו אותו על גבי האבנים הגדולות, והוא מבקע אותן ומשכלל אותן לבנין; על כן נאמר: כל כלי ברזל לא נשמע בּבּית בהיבנותו.

וירא אשמדאי את גדולת המלך שלמה ותפארת מלכותו, ויתקנא בו ויאמר להחליף מלכותו בהרי־חושך במלכות ירושלים. ויקסום — התלבש בתבנית המלך, ישב על כסאו, והביא את שלמה בקפיצה אחת ד' מאות פרסה הרחק מעיר הבירה. והיה המלך שלמה הולך בבלואי בגדים, מחזיר על הפתחים וצועק: אני שלמה! אני שלמה! ויחשבוהו לשוטה. ואשמדאי מלך תחתיו. דיבר בלשונו, השתמש במנהגיו, וגם ידע לדון בחכמה ובדעת כמוהו. וגם ראשי הסנהדרין, שחכמתם עולה על כּל, לא הכירו בו ולא הבדילו בין הטהור ובין הטמא.

ויהי כי קצרה רוח שלמה מעניוֹ וממרודו ויתכווץ לבו ויאמר:

מלך העולם! זה לא כביר מלכתי על ארץ רבה וגדולה, לא היה קץ לאוצרותי, והכסף היה נחשב בארצי כאבנים; ועתה אין בידי כל, צפוי אני לחסדי אדם וללחמם, ואני רק על מקלי אמלוך. מיד זכר לו ה' את חסדי דויד אביו, גירש את אשמדאי להרי־חושך ואת שלמה הושיב על כסאו כמקדם. אז ידע שלמה חליפות החיים וחזיונם ויחבר ברוב השׂכּל את הספר משלי שלמה.

מַעֲשִׂיּוֹת

(מימי שאול, דויד ושלמה)

א

בימי שאול מלך ישראל חי איש עשיר זקן ושׂבע־ימים, ולו אשה יפה ונאה ביותר, לקחה את הלבבות בחִנה. ויהי כי מת בעלה והניח לה כל עשרו ורוב אוצרותיו, ותירא מפני שר־העיר, אשר נתן עיניו בה, פן יקחנה בתוקף־יד, כדרך הימים ההם. מה עשתה? לקחה את כל הכסף והזהב אשר בביתה, שׂמה אותם חלק חלק בכדים גדולים, ועליהם נתנה דבש חי ומתוק, והפקידה אותם ביד אחי־בעלה, אשר התרועע עמו תמיד, ותחשבהו לאיש ישר ונאמן־רוח. ויהי כאשר מסרה את הפקדונות היקרים בידי בן ארצה, התגנבה ותברח מפני השר אל מחוץ למדינה. ותשב בארץ הרחוקה ההיא ימים רבים.

אחרי צאת האשה היפה מארץ העברים, השיא אותו שומר את בתו לאיש, ויהי בהכינו צרכי־הסעודה ויחסר דבש לאורחים. וילך אל האוצר, מעל בפקדון אשר בידו וישאב מן הכדים את הדבש. ויהי בקחתו את הדבש מן הכלים, התנוצץ פתאום הזהב בתחתיתם, ויושיט את ידו והנה על קרקע הכדים מונחות מטבעות זהב וכסף הרבה. מה עשה? מיד הריק כל הכדים, שם את הזהב בכליו, ואותם מילא אחרי־כן דבש עד גדותם כבראשונה; ולא נודע, כי גנב את אשר היה ספון בהם.

לימים מת אותו שר, ותשמע האשה בגולה את דבר מותו, ותמהר לשוב לארצה ומולדתה. ותבוא לארץ יהודה ותשב לעירה, ותמהר אל האיש, אשר הפקידה בידו את כדי הדבש; והוא גם מסרם ונתנם לה אחד אחד, באין נגרע. ותקח האשה את הכדים ותביא אותם לביתה; ויהי בפתחה אותם ולקחה את הדבש מתוכם, הציצה והנה הם ריקים מכסף וזהב, וכל אוצרה הרב נגזול נגזל מתוכם. ותתן את קולה בבכי, ותלך הלוך וצעוק לשופט העיר, ותספר לו את הדברים, אשר קרו אותה. ויאמר השופט אליה: בתי, היש לך עדים, כי כנים דבריך? ותאמר: לא, אדוני. ויאמר לה: מה אעשה לך בלא עדים; לכי אל שאול מלכנו, אולי הוא ידין דינך, ויוציא כאור משפטך. ותקם הנגזלה ותבוא לחצר־המלך ותעמוד לפני נשיא־ישראל, ותספר לו את אשר קרה אותה, ואיך נגזלו מאתה כל מחמדי בעלה. ענה הנשיא ואמר: לכי, בתי, אל הסנהדרין, אשר בבית־אל, והם יורוך את המעשה אשר תעשי. קמה והלכה לפני שבעים הזקנים ונשואי־הפנים ותדבר באזניהם ככל הדברים אשר דיברה באזני שאול והשופט. ויאמר לה ראש הסנהדרין:

כן דבריך, פלונית בת פלוני, כי נשמע, אבל מי ילמדנו ומי לידנו יתקע, כי אמנם כנים דבריך ותשימי זהב וכסף בכדי הדבש? העידי עדים ונאמין לך. ענתה האשה בתום: אין לי עדים בדבר, ואני אמנם עשיתי הכל בערמה, מפני פחד השר עלי. ויקומו ראשי הסנהדרין ויענו את האשה דבר: מה נעשה לך, ואין לנו רשות לדון דינים שבלב. אך על־פי עדים יקום דבר. ותצא האשה בפחי־נפש מבית הסנהדרין, והיא עזובה ואין איש מושיע לה.

ויהי בשובה אל ביתה, והיא הולכת הלוך ובכה, ותרא נער קטן אחד מצחק את הנערים, והוא אדמוני ויפה־תואר. והוא היה דויד, שהיה אחר־כך למלך ישראל, וימצא הנער חן בעיניה, ותפנה אליו ותאמר: בני אהובי, כך וכך קרה לי בארץ נחלתנו, ואין מי שיוציא את משפטי בדין. נכמרו רחמי דויד עליה, ויאמר לה: אם עליך טוב, שובי אל חצר המלך ואמרי לו: הבן הקטן של פלוני בן פלוני רוצה להוציא משפט. ותשב האשה אל המלך שאול, ותאמר אליו: שא נא לאמתך, כי אבוא לפני אדוני עוד הפעם, גם הסנהדרין לא ידעו להוציא גזל מיד עושקו; אבל נער אחד פלאי פגשתי בדרך, והוא שלחני אליך לאמור, שהוא יודע פתרון הדין הזה. ויאמר שאול:

יבוא הנער לפני, וימהרו עבדיו ויביאו את דויד לפני שאול.

ויבוא וישתחוה לפני המלך אפים ארצה. ויאמר אליו שאול:

שמעתי אותך מתפאר לדעת מבוא לדברי האשה, ואתה למדני את תורתך ואדע. ויבז לו בלבו. ויען הנער ויאמר למלך: אם תתן לי, אדוני ומלכי, רשות לדבר, אבטח בקוני, כי אז אדע מה לעשות בדינה, ויאמר שאול: לך עמה והוֹצא כאור משפטה! הלך הנער דויד עם האשה, ויצו אותה לקחת את כדי הדבש עמה. באו יחד עם הכדים לפני השומר, ויאמר הנער אל האיש:

הכר נא את הכלים האלה, האם אלה היו בידך מידי האשה? ויאמד האיש לתומו: כן, אלה היו בידי. לקח דויד את הכדים וישברם לפני קהל, וימצאו בשברי הכלים עוד הרבה זהובים, שנדבקו אל הצלעות, ולא ידע האיש מהם. מיד אמר דויד לשומר: מהר לך והשב לָאשה כל אשר הפקידה בידך, כי אתה גנבת משלה ותשם באוצרותיך. ויחפשו בחורין ובסדקין של ביתו וימָצא כל הזהב וכל הכסף, אשר לקח מיד האשה, ולא חסר אף מאומה. ויהי כאשר שמעו ישראל ומלכם שאול את אשר עשה דויד, ויתמהו מאד על חכמתו הרבה ו“ידעו שרוח־הקודש בו”.

ב

ויהי באחרית הימים וידבקו פלשתים את שאול ואת בניו ויך האויב את מחנהו ואת ביתו, וגם הוא נפל על חרבו, חרב גיבורים, וימלוך דויד אחריו על יהודה ועל ישראל.

ובימים ההם היה בארץ בנימין איש עשיר גדול מאד, והיו לו עבדים ושפחות ונכסים רבים, וירב עשרו מעושר המלך. ויהי לאיש ההוא בן יחיד, אשר אהבו ויחנך את ידו במסחר ובקנין, וימלא ספינה מטוב הארץ, וישלחהו לארץ אפריקה, לסחור בה. וארץ אפריקה היא ארץ גדולה מאד ורחבת־ידים ונעצר שם בן־העברים שנים רבות ויתאחז בה. וימת האב העשיר ולא זכה לראות עוד פני בנו. ויהי לפני מותו, ויקרא את עבדו הנאמן ויצווהו על ביתו ועל נחלתו ויאמר לו: בשוב בני, אשר אהבתיו, מדרכו, ומסרת לו את כל קניני ואת כל ביתי ונחלתי ואת כל האוצרות אשר שמרתי בעבורו, ועבדתו באמונה. וישבע לו העבד על הדבר הזה. ויעצום המצווה את עיניו, ולא ראה עוד בּגזל אשר יבוא אחריו.

והעבד איש רע־מעללים היה, אוהב־בצע ואץ להעשיר. ויהי בראותו, כי מת אדוניו ויורש אין אותו, ויקם ויחזק בכל העושר הרב, התנשא למשול בכל האוצרות, שאר העבדים תּוּכּו לרגליו ואת השפחות כבש לו לפילגשים. הוא אוכל מטוב האדמה, מושך בשרו בכל מיני עדנים וטובל בשמן רגליו. עבד כי ימלוך, אין קץ לגאוַת לבבו ויהירותו!

בימים ההם שב אותו בחור מהארץ הרחוקה, ויסר לעיר אביו, וימצאהו מת, ואיש זר יושב בביתו וכל המפתחות בידו. ויגש אליו ויאמר לו: שׂאני, אדוני, לי כל הנחלה הזאת, אשר לפני, ואני בן הבית. ויגער בו העבד ויגרשהו בכעס ובחימה. וירב הבן עם החמסן מריבה גדולה, וירעשו כל בני־הרחוב לקול הקטטה.

כיון שראה הבחור, שלא יכול לדון עם מי שתקיף ממנו, נשא רגליו ובא לפני המלך דויד, והוא יושב על כסאו בירושלים, וכל גיבורי ישראל עומדים מימינו ומשמאלו. ויגש לפני דויד וישתחוה ויאמר: המלך לעולם יחיה! פלוני העבד לקח את כל ממונו של אבא, בעת הלכתי מזה, וישם עצמו לבן אבי ואותי נַשל ינשל מעל הנחלה; ואתה הוצא־נא משפט צדק לעבדך כגודל חסדך.

ויאמר המלך אליו: היש לך עדים על הדבר? ויען המתחנן ויאמר: לא, אדוני ומלכי. אמר דויד: אם כן אין לך עלי כלום, כי הן לא אדין בלי עדים. דחפו בשבט אשר בידו, כאשר עשה שאול לפנים. ויצא הבחור הלוך ובכה. ויפגשהו שלמה בן דויד, והוא אז עוד צעיר לימים, ואך זה מעט אשר יצא אל אֶחיו. ויגש שלמה אל הבוכה ויאמר אליו: מה קרה לך כי אדע, הגד דבריך לי ואשמע. ויספר האיש לשלמה את כל אשר קרהו עם עבד אביו, ואיך גם אביו דחה את דינו מאפס עדים. ויאמר שלמה אליו: קום ושוב אל אבי ואמרת אליו: כה אמר בנך שלמה, אשר אהבך, מסור נא את דין האיש הזה בידי ואוציא ויכּנס ביו צלעותיו ויישן בו. ויבוא נשר גדול וישא את שניהם יחדיו בפיו, ויעף למגדל בת־המלך וינח שם את השוכב ויעף שוב לדרכו. הבוקר אור ותעל הנערה הגגה, כמשפטה יום יום, ותרא והנה בחור אחד עומד לנגדה. ותשאל אותו לשמו ולשם אביו ולעמו ומי ומי הביאהו הלום. ענה הנער בתום ויאמר: עברי אנכי, בן להורים עניים גדולים מחוץ לשערי ירושלים; וזה ימים רבים אשר לא אכלתי ולא שתיתי, מכסה אין לבשרי, ואשכב אתמול בלילה בשלד שור, ויבוא נשר ויביאני הנה, ואני לא אדע איך אצא מזה, כי הנה מסביב הים, ומעברה וספינה אין.—ותקח אותו בת־המלך לחדרה, ותרחצהו ותלבישהו, ותאכילהו ותשקהו, והתיפה מאד, ואת דבר בואו לשומריה לא הגידה. גם הם לחדרה לא יבואו, ואך היא יוצאת אליהם פעמַים ביום.

ויהי ברבות הימים, ותכּר הנערה את צדקת לב הבחור ובינתו, כי היה יודע גם בתורת הסופרים וממַשלי המשלים. ותחשק נפשה בו לאהבה אותו ותאמר: טוב לי זה התמים מעשרה בני־מלכים. ותדבר הנערה אליו: אם עליך טוב, וגם כשרה אני לך כאשר כשר אתה לי, קדשני־נא ופרוש את כסותך עלי, כי מי לי בכל רחבי העולם וחצרות אבותי יקר מבלעדיך. ויאמר הבחור: מיום אשר ראיתיך והבטתי בזיוך, לבי ונפשי נתונים לך, ולמה זה תשאלי? אמרה הנערה: אין מקדשין בכל מדינת ירושלים בלי מוהר ומתן וכתובה, ואתה כתוב לי כזאת, והיתה לי למשמרת. מיד הקיז לו הבחור דם וכתב לה בדמו דברי הקיום והברית ויקרא ויאמר: עֵד ה' היום, כי קידשתיך כדת, וגם אתם עדים, מיכאל וגבריאל. וירדו מלאכי מעל אל המגדל ויחתמו שמם עלי גליון, אחד מזה ואחד מזה.



---

מימי בית ראשון: אחרי ימי שלמה

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

קְרָעִים

א: בְּפֶשַׁע שָׂדֶה

ותהי מלחמה ארוכּה בין בית שאול ובין בית דויד, ודויד הלך וחזק ובית שאול הולכים ודלים, נפלו שאול ויהונתן, אבינדב ומלכישוע על הרי גלבּוֹע, ואת איש־בּושת בן שאול, שהעבירהו אבנר מחנים וימליכהו אל הגלעד ואל האשורי ואל יזרעאל ועל אפרים ועל בנימין, הכו אל החומש רכב ובענה בני רימון הבארתי כחום היום, והוא שוכב בארמונו העזוב את משכב הצהרים, ותעבור המלוכה כולה לדויד ולביתו. עוד נשאר ליהונתן בן שאול, אשר כרת ברית את דויד עוד בחיי אביו, בן נכה־רגלים; בן חמש שנים היה הבן הזה, בבוא השמועה על מות שאול ויהונתן, ותשאהו אומנתו ותנס, ויהי בחפזה לנוס ויפול ויפסח, ושמו מפיבושת.

ויאמר דויד לעשות חסד עם הנער, בישבו על כסאו ושלום לו מסביב. וישלח ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל בלו־דבר, ויהי מאוכלי לחם העצבים על שולחנו תמיד, ואת ציבא, עבד שאול, איש רע מעללים ובלבבו חורש רעה, העמיד למפיבושת, לעבוד לו את שארית האדמה שנשארה לבית־שאוּל לנחלה.

ויהי בברוח דויד מאבשלום בנו וקם בן באביו להסב לו המלוכה ויסב לו כל לבות בני־ישראל, וישׂכל ציבא, ויקח צמד חמורים חבושים ועליהם מאתים לחם ומאה צימוקים ומאה קיץ ונבל יין ויבא אותם מנחה למחנה המלך הבורח, ויגנוב בזה את לב דויד. ויאמר המלך לציבא: ואיה בן אדוניך עתה? ויאמר ציבא: הנה הוא יושב בירושלים, כי אמר: היום ישיבו לי בית־ישראל את ממלכת אבי. ויאמר דויד לציבא:

הנה לך כל אשר למפיבושת. וישתחו ציבא ויאמר: מצאתי חן בעיניך, אדוני המלך. נוכל בן נוכל!

וימת אבשלום בשבטי יואב ונושאי כליו, בעת נאחז ראשו באַלָה ויוּתּן בין השמים ובין הארץ והפּרד אשר תחתיו עבר. והעם, בראותם כי מת משיחם במלחמה, השיבו את דויד, שמילטם מכף פלשתים תמיד, ויבואו ירושלימה.

ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך, ולא עשה רגליו, ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כיבס, למן היום נגרש דויד עד בואו בשלום. ויאמר לו דויד: למה לא הלכת עמי, להיות עמדי בצר? ויאמר מפיבושת: עבדי רימני, וגם ריגל בעבדך אל אדוני המלך; ואדוני המלך כמלאך האלהים כטוב בעיניו יעשה, כי לא היה כל בית־אבי כי־אם אנשי מות לאדוני המלך, ומה יש לי עוד צדקה. ויבך חרש. כה נכנע האחרון מבני שאול, גיבור ישראל, לפני מלך שב אל כסאו, אמר לשבת עליו בנו. ויאמר דויד למפיבושת: למה תדבר עוד דבריך? אתה וציבא תחלקו את השדה. ויאמר מפיבושת: גם את כל ארצי יקח, אחרי אשר בא אדוני המלך בשלום אל ביתו.

ועלו דמעות היורש של בן־שאול לפני כסא־הכבוד ונעשה רעש בעליונים ובתחתונים. ובת־קול יצאה מן השמים וקראה לדויד: איך דיברת אל בן־יהונתן, שהוא וציבא, העבד המושחת, יחלקו את השדה? חי שמי וחי מלכותי, שרחבעם בנך וירבעם האפרתי יחלקו את המלוכה.

כך נקרעה מלכות שבטי ישראל לשנַים.

ב: הַמֶּרֶד

ויאהב המלך שלמה את בת־פרעה ויבנה לה בית מיוחד. ותרב משאת בת־מלך זו מכל המשאות ותקצר על־ידי זה גם עבודת בית־אלהים.

מפתחות הבית היו מונחים תמיד תחת מראשותי המלך, והיה קם בבוקר ומוסרם בעצמו לכוהנים והלויים; והם היו פותחים את הבית והולכים ומקריבים את התמיד של שחרית. ויהי לעת זקנתו, עשו בחדרו כמין פרוכת של זהב, ובה נקבעו כוכבים ומזלות. והיו מאירים כבליל; והיה כאשר השכים בבוקר, חשב כי עוד לא בא היום. כה נתאחר קרבן האל יום יום. וירגנו הכוהנים והלויים באהליהם.

ואז גר בירושלים איש מהר אפרים, ושמו ירבעם בן נבט; והוא גיבור־חיל ופקיד על כל בית־יוסף. וירא כי לב העם אינו נוטה עוד אחרי מלכו, ויתאזר עוז, ויקבוץ אלף איש מבני שבטו וידפוק על דלת בית־המלך, כי ישן, ולא יכלו על ידו לבוא בית־אלהים, ויקרא: עורה, למה תישן ותשבית עבודת בית־אלהינו? ויחר אף שלמה עליו, ויאמר להוריד דמו שאולה, ויברח מפניו ויתחבא מחמת המלך. ונביא יושב בירושלים בעת ההיא, ושמו אחיה השילוני, וידו תיכּון את ירבעם. ויהי כי מת שלמה ויאָסף אל אבותיו, ובנו, אשר ישב על כסאו, לא אבה לשמוע לעצת הזקנים ולהיטיב דרכו, ונקרעו שבטי ישראל מעל יהודה וימליכו עליהם את ירבעם גיבור־החיל, שהיה לשלמה לשטן. ויבּדל אפרים מעל יהודה עד היום הזה!

ג: בֵּית־אֵל

וישׂר יעקב אל מלאך ויוכל, בכה ויתחנן לו, בית־אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, וה' אלהי הצבאות ה' זכרו.

ויהי בבוא מלכות רוב השבטים לירבעם בן נבט, ודבר אלהים היה אל שמעיה החוזה, לדבר אל בית רחבעם בן שלמה ואל בית יהודה ובנימין, כי לא יעלו ולא ילחמו עם אחיהם בני־ישראל, כי מאתו נהיה הדבר, אמר ירבעם בלבו: הנה תשוב הממלכה לבית־דויד, אם יעלה העם הזה כלפנים לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ויביא שמה את מעשרותיו ואת מתנותיו. ויוָעץ ויאמר לחַדש את כבוד בית־אל, ויצב שם במה ואלהים והושיב כוהנים אשר לא מבני לוי. וינהה העם אל בית־אל, להביא שם עולות ושלמים על המזבח; וירבעם גם עשה חג לבני־ישראל בבית־אל בחמישה־עשר יום בחודש השמיני, ויעל בעצמו על המזבח להקטיר. הוא מלך והוא כוהן.

תפשו אלהי ירושלים בבגדו ואמר לו: חזור בך מעבודת העגל, דמות חיה אחת מכסאי, ובו תמר את כבודי? חזור בך, וברית־אחדות בין מלכות יהודה וישראל תקום, ואני ואתה ובן־ישי נטייל יחד בגן־עדן. שאל ירבעם את האלהים: ומי ילך בראש? אני או בן־ישי? אמר אלהים: לבן־ישי הבכורה! השיב ירבעם ואמר: אם אתה רוצה בבכורתו, לא אוכל לשמוע בקולך, כי הן לי ולארצי משפט הבכורה. ולא ענה אותו אלהים דבר ולא הוסיף לדבּר עמו; וגם ירבעם לא שב מדרכו.

ד: צַדִּיק וְרָשָׁע

ירבעם היה איש כביר־הרוח, גדול גם בתורת־הסופרים ובחקר־עולם. “בתורתו לא היה שום דופי”; וכשהלכו הוא ואחיה רבו לשדה, “חידשו דברים, שלא שמעה אוזן מעולם”, ב“מעשה מרכבה” ודברי שדי.

קיטרגו מלאכי־השרת לפני אלהים, באו ואמרו לפניו: ריבון העולמים! אדם שהוא עתיד להעמיד שני עגלים, את האחד בדן ואת האחד בבית־אל, ויזנו בני־ישראל אחריהם להקטיר ולזבוח לפניהם, תחת להקטיר על מזבחך בו בחרת, לו אתה מגלה ספר יצירת עולמך ותראהו חוקי נצח? – השיב אלהים ואמר להם: האם רשע הוא עכשיו או צדיק, והאם מצאתם בכל בית־ישראל מדן ועד באר־שבע חכם־לב ונבון־רוח כמוהו? אמרו לו המלאכים: היום בודאי צדיק הוא, ומי יתן והיה לב שאר עבדיך כלבבו. קם אלהים מכסאו ויאמר להם: דעו לכם יושבי־מעלה, איני דן שום בריה בעולמי אלא לפי שעתה. וילכו המלאכים אחד אחד ויאמרו: יום ליום לא יביע אומר.

אחרים יאמרו, להיפך היה הדבר: ריחו של ירבעם היה עולה לפני אלהים וביקש לסלקו מן העולם ולקחתו אליו בעודנו נער. ניגשו מלאכי־עליון ואמרו לפניו: דיין האמת! אם עכשיו הוא צדיק ומצאת את לבבו נאמן לפניך, כשיגדל ויוסף חכמה ודעת, איך יעבדך אז? אמר להם שדי: לא כאשר תאמרו יהיה עמו. גלוי וידוע לפני, שכאשר אושיבו על כסא המלכות ונתתי בידו עשרת שבטי, יסיר את לבם מאחרי. השיבו המלאכים ואמרו: אדון עליונים ותחתונים, דבר שלפניך גלוי, לנו ולכל באי־עולם מי גלוי? ואם תעשה את הדבר הזה, לקחתו היום ממשפחתו ומבית־אביו, ויאמרו בני־האדם, כי אתה תמית צדיק ואין שכר לאדם למעללו. השיב להם אדונם ומלכם: מאחר שרצונכם שלא ימות, אני מניחו.

ויחי ירבעם וימלוך ויעמד את עגלי־הזהב לעשותם לאלהים, ויחטיא את העם במעלליו; והנה ה“שפע” שבא ממנו בנעוריו, נהפך ל“זוהמה”. ויאמר ה' למלאכיו: האם לא טוב היה, לוּ מת נער בטהרת נפשו, ומטטרון היה לומד עמו. מיד הצדיקו את מחשבת הבורא וקראו ואמרו: צדיק אתה ה'!

מַלְכוּת הַשְּׁבָטִים

א: אֵלִיָּהוּ

שלושה מפתחות ביד אלהים, ואינו מוסרם לשליח מדרי מטה אלא לעתים רחוקות, ואלה הם: מפתח של גשמים, מפתח של חיים ומפתח של תחית המתים.

ויהי כי מלך אחאב בן עמרי בשומרון ויכעס את ה' יותר מכל המלכים אשר היו לפניו, ויקנא אליהו התשבי מתושבי־גלעד את קנאת ה' אלהים צבאות ויעמוד לפני אחאב ויאמר:

חי ה‘, אם יהיה השנים האלה טל ומטר; והיו שמיך על ראשך נחושת, והאדמה אשר תחתיך ברזל, ואָפס כל יבול וזרע בארץ. ויצא מעל פניו ויתחנן לה’ אלהיו: אנא, ה', מסור לי את המפתח של גשמים! ויתן לו את המפתח ויעצרו השמים ויבואו ימי חום גדול; יבשו כל הנחלים ואפסו כל המים, והרעב חזק בישראל, ויצעקו כולם ללחם ולמים.

ואליהו נסתר ימים רבּים בנחל כרית, אשר על פני הירדן, וילך אחר זה לצרפת, אשר בצידון, וישב אצל אשה אלמנה, אשר כילכלה אותו במעט אשר בידה; ותהי הבּרכה בכדה ובצפחתה, ולא יחסר אצלה כל הימים מאומה.

ויחלה בן האשה חלי גדול וימת, והוא יחיד לה. ותאמר אל אליהו: מה לך, איש־אלהים, כי באת אלי להזכיר את עווני. ויקחהו מחיקה ויעלהו לעליתו וישכיבהו על מיטתו ויתפלל לה‘, כי יקים את הילד וישב לו נפשו, וימסור לו גם את המפתח של תחית המתים. ויאמר ה’ אליו: מן שלושה המפתחות אשר בידי כבר לקחת את האחד, והיה אם אתן לך עוד את השני, ונמצא רב בידך, בן־אדם, מאשר בידי. וישב אליהו לה' את מפתח הגשמים ויקח מידו את זה של תחית המתים. ותשב נפש הילד אליו, וישאהו למטה וימסרהו לאמו השׂמחה.

ויבט דרך ים, וירא והנה עב קטנה עולה, והיא הולכת וגדולה, והנה התקדרו השמים בעבים גדולים ויהי גשם גדול וישק את הארץ.

ב: הַפַּר הַמְדַבֵּר

ויהי כי התגושש אלהים צבאות בורא השמים והארץ עם אלהי הבעלים אשר בארץ, ואליהו נביאו קינא את קנאתו וקרא את הקריאה לאלהי האמת, והעם פוסח על שתי הסעיפים, ולא ידעו אם ה' ממעל הוא אלהים באמת, או אך הבעל הוא המנהיג. ויאמר התשבי: אם כה הדבר ואמרתם, גם זה הוא אלהים ועבדנו לו, יתנו לנו מעֵדר המלך שנַים פרים, ויבחרו להם כוהני הבעל ויודעי־דרכיו את הפר האחד ויעקדו אותו ויקריבוהו על מזבחו ואש לא ישימו; ואני, נביא אלהי, אעשה את הפר השני כמוהם ונתתיו על העצים על מזבח ה' ההרוס, ואש לא אשים עליו. ויקראו הכוהנים בשם הבעל ואני אקרא בשם ה'. והיה האלהים אשר יענה באש ויאכל את הקרבן הנקרב כליל, הוא האלהים האמיתי, ולו נכרות ברית, לעבוד אותו, כולנו כאיש אחד. ויען כל העם ויאמרו: טוב הדבר אשר דיבר אליהו.

ויאָספו הכוהנים ובני־העם וכל נשיאי־המטות ושרי־איזבל ויעמידו ברחובות קריה שנַים פרים תאומים, שנולדו מאם אחת וגוּדלו על אבוס אחד כל הימים. אמיצי־כוח היו הפרים, עורם אדמדם, והקרנים מבריקות, כקרני הפר שהקריב אדם הראשון על המזבח. ויטילו על הפרים האחים גורלות, “גורל אחד לשמים ואחד לשם הבעל”; והפר שעלה בגורל אליהו נמשך תיכף ברצון אחריו ויכשכש בזנבו, רק הפר השני, שעלה לבעל, עומד בלי לזוז ממקומו. לשוא אזרו כוח ארבע מאות כוהני־הבעל ואחיהם כוהני האשרה להניע אותו; הוא עומד נעוץ כבמטילי ברזל שקועים בתהום ומביט בזעם. ניגש אליהו אל אותו פר ויאמר לו: הלא הגורל עלה ולמה תמאן ללכת עם הכוהנים האלה? פתח הפר את פיו וידבר את אליהו לעיני כל העם ויאמר: אליהו, אליהו, אני וחברי מרחם אחד יצאנו, במרעה אחד גדלנו ומאבוס אחד אכלנו, חלק כחלק היתה נחלת חיינו כל הימים, אני לא הוספתי עליו והוא לא גרע ממני; והנה היום עלה אחי בחלקו של מקום ושמו של אלהים הגדול יתקדש על ידו, ואני עליתי אך בחלקו של הבעל ואכעיס את בוראי. ויבהל העם בדבּר הפר כדברים האלה. התקרב שוב אליהו אליו ויאמר: פר, פר, אמנם כנים דבריך, בכל־זאת אל תירא ולך עם מושכיך ואל ימצאו משרתים הללו לי עלילה, כי לא נעשה את אשר אמרתי; ואני מבטיחך, כשם ששמו של בורא עולם יתקדש על־ידי אחיך ההולך עמדי, כן גם יתקדש על ידך, כי אלה שלא יענו אותך באש ולא יאכלו את בשרך, הלא על פניהם יכזבו. אמר הפר אל אליהו: כזאת וכזאת תדבר אלי, חי אלהים, שעשה אותי ואת אחי ואת כל הניצבים בזה, שאיני זז מכאן עד שתמסרני אתה בעצמך בידם, אך מידך אבוא אליהם. מיד אחזו אליהו בקרניו וימסרו בידי כוהני־הבעל וכוהני־האשרה גם יחד. וינהום השור ותרעש האדמה לקולו.

ג: אֱלִישָׁע

ואלישע בן שפט היה חורש אדמתו, וירא את אליהו, איש־האלהים, עובר לדרכו, ויעזוב את הבּקר וידבק בו ולא הניחהו עוד וישרתהו. ויהי בהעלות ה' את אליהו בסערה השמים ותנח רוח אליהו על אלישע. ויתלקטו אליו כל בני־הנביאים ויהי להם לראש וישב ביריחו עיר־התמרים.

ויבואו אנשי־העיר אל אלישע ויאמרו אליו: הנה מושב העיר טוב, כאשר תחזינה עיניך, אבל המים רעים ומרים הם וכל איש אשר ישתה מהם ימות. ויאמר להם: התיצבו וראו את ישועת ה‘, ויאמר: קחו לי צלוחית חדשה ושימו בה מלח, ויביאו לו צלוחית מלח; ויגש וישלך את המלח במוצא המים ויאמר: כה אמר ה’, ריפאתי למים האלה, לא יהיה משם עוד מות ומשַכּלת, שתו וחיו. וירפאו המים ויהיו משיבים נפש, ויהיו כמי מרה במדבר, שנמתקו בהשליך בם משה עֵץ. וידעו כל העם, כי גם אלישע איש־אלהים הוא ושה' יפליא על ידו לעשות. בני־אדם ממתיקים את המר במתוק, והאלהים ריפּא את המר במר. מי כמוך באלים!

ד: גֵּחֲזִי

ונעמן, שר צבא מלך ארם, היה איש גדול לפני אדוניו, והוא גיבור־חיל ונשוא־פנים, וילָקה בצרעת וירחץ באמנה ובפרפר, נהרות דמשק, ולא נרפא, ויצר למלך מאד עליו, וישמע הדבר, כי יש נביא בשומרון, רופא־חולים ומפליא לעשות, וישלח אותו מלך ארם עם ספר אל מלך ישראל לאמור: כבוא הספר הזה אליך על יד עבדי נעמן וציוית על הנביא אשר ישרתך לאספו מצרעתו. ויהי כבואו וישלחהו המלך אל אלישע. ויצו עליו אלישע לרחוץ שבע פעמים בירדן, וירד ויטבּול וישב בשרו כבשר נער קטן ויטהר. וישב אל איש־אלהים ויאמר: הנה ידעתי, כי אין אלהים בכל הארץ כאלהי ישראל; ועתה קח נא ברכה מאת עבדך. וימאן אלישע לקחת מאתו, לבל יאמר, כי בשכר הוא עושה מעשהו, ויפּרד מאתו נעמן בשלום.

ולאלישע משרת, ושמו גחזי, והוא איש אוהב כסף, ויצר לו על אדוניו, כי לא לקח מאת נעמן מאומה, וירץ אחריו ויקח מאתו ככרים כסף ושתי חליפות בגדים. ויוָדע הדבר לאלישע ויקללו, כי תבוא עליו צרעת נעמן וידחפהו בשתי ידים.

וירא ה' ולא הוטב בעיניו. “ועל אותו דבר חלה אלישע”.

ה: שָׁלוֹם בֶּן תִּקְוָה

ויהי איש בימי ממלכת ישראל, ושמו שלום בן תקוה, והוא איש מראשי ירושלים ושועיה. והוא היה עושה צדקות והרבה חסד, מפּתו נתן לדל, ואת עניים הלביש, וביותר דאג למים לעוברים ושבים, כדי שלא יאמר אדם, לא אמצא מים די ספוקי. מלבד בארות המים אשר חפר, היה לוקח יום יום חֵמֶת־מים על שכמו, והיה יושב בשער העיר; וכשראה אדם בא מן הדרך, היה משקה אותו ומשיב נפשו, וגם לגמליו השקה. לא היה איש טוב חונן לאדם ולכל בריה יותר ממנו. אף אשתו כשרה היתה ורבה בנשים, הלא היא חוּלדה הנביאה, שהיו באים אליה לשאול בדבר אלהים.

ויהי היום ויחלה שלום את חליו, אשר ימות בו, וימת. ויבואו רבים מישראל לספוד לשלום ולבכותו ולגמול עמו את החסד האחרון. ויהי בנשאם את ארונו, והנה אויב גדול פרץ פתאום מחוץ לשער העיר, ויפחדו מאד, כי לא היה כל כלי־נשק אתם בלוותם את המת, וימהרו ויניחו את ארונו על־יד קבר אלישע הנביא ואיש־המופת.

ותגענה עצמות שלום בעצמות אלישע, ויחי ויקם על רגליו, ויחי עוד רבות בשנים ויולד שלום את חנמאל. ויוסף לעשות צדקה ולהשקות כל צמא בדרך.

ו: חֶסֶד אוֹיֵב

ומלחמה בין בית־יהודה ובין בית־ישראל כל הימים, ריב אחים. וימת יותם בן עוּזיהו, שכבר בימיו החל ה' לשלוח ביהודה את רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו, וימלוך תחתיו אחז בנו ביהודה. בן עשרים שנה היה במלכו, ויעש הרע בעיני ה‘, ויזבח ויקטר לשעירים תחת כל עץ רענן. גם בגיא בן הינום הקטיר ואת בנו העביר באש למולך כתועבות הגויים וירבה לפשוע. ויתנהו ה’ ביד רצין, ויך בו ובעמו מכה רבה. ואחריו בא מלך ישראל ועמו זכרי גיבור אפרים, שלפניו אין עומד. ויצר עליו, ויתץ חומותיו, ויהרוג כל בחוריו, ויזנב את הנחשלים, וישבּו מבני־יהודה אחיהם שבי רב; וגם שלל רב בזזו מהם ויביאו הכל לשומרון עיר הבירה בתרועת נצחון, ויציגו את השביה ואת הביזה לפני השרים ולפני הקהל. ההמון חוגג, ואלופי ירושלים ובני־יהדדה עומדים יחפים ודלים, ואך כותנתם לבשרם ופניהם חפרו, מר להם!

ויקומו אנשים מראשי בני־אפרים ויאמרו אל אנשי־החיל ואל הקהל: האם את בני יהודה וירושלים אחינו ובשרנו, ולפנים גיבורים כמונו, אתם אומרים לכבוש לעבדים ולשפחות לכם? הלא תאשמו לה' אלהיכם! ועתה שמעונו והשיבו ליהודה את השביה אשר שביתם ולא יהיה חרון אף ה' עליכם. ועמהם נביא בדבר הזה ועודד שמו ויקרא להם: רחמו את אחיכם ואל תקשו את לבכם. ותנח רוח־סליחה על כל העם, ויקומו וילבישו מערומי השבויים וינעילום ויאכילום וישקום ויסוּכום. ויקראו להם דרור וינהלום בחמורים לכל כושל, ויביאום יריחו עיר־התמרים אצל אחיהם הנותרים. ויבכו כולם מרוב שמחה. ולא היה כחזון הזה לחנינה ולחסד בין כל המלחמות ושבית־אויב, אשר קרו עד הימים ההם; ועל זה נאמר: הבן יקיר לי אפרים, כי רחם ירחם.

ז: אַחֲרִית־עָם

ויהי בימי מלוך פקח בן רמליהו בישראל בא תגלת־פלאסר מלך אשור לארץ השבטים ויחל לעשות בה שמות, הוא לקח את עיון ואת אבל בית מעכה ואת ינוח ואת קדש ואת חצור ואת הגלעד ואת הגלילה, כל ארץ נפתלי. ויגל את העם היושב בו אשורה. גלות הראשונה החלה וגיבורי יוסף ואפרים הלכו שבי ביד צר וניתקו מעל אדמת הברית.

ויקשור הושע בן אלה קשר על פקח ויכהו וימיתהו וימלוך תחתיו בשארית ישראל; ולא ידע לבסס את הריסת העם ויתנהו ה' ביד שלמנאסר מלך אשור. ויעל שומרון ויצר עליה שלוש שנים, וילכוד את העיר הרעננה הזאת ויגל את ישראל אשורה ויושב אותם בחלח ובחבור, נהר גוזן וערי מדי. ולא קמו מקוננים לשבטי־יה, לתאר בשרד את גלות הגוי החזק הזה וגדול־הלב.

ואלה שמות הנשיאים, אשר הוגלו עם הכוהן הגדול עקביה אשורה, הנשארים משבט אפרים ומשבט מנשה, מבני יוסף הצדיק, אשר אהבו ישראל מכל אחיו. מבני־אפרים: יוסף פמור וחרפיף ושלם וזרונד ועוד; מבני מנשה: סרבה וסר ממשפחת המכירי, בן שרד ממשפחת הגלעדי ועוד. אלה נשיאי שבט־יוסף בימים ההם. ואלה גם חידשו מסורת־האבות על אדמת נכר ויטעו רגשי נוחם ואמון בלב שארית השבטים, בישבם בארץ לא ידעו.

מֵעֵבֶר לַגְּבוּל

א: חִירָם

וחירם מלד צור מלך גדול ועצום, ויהי הכסף בארצו כאבנים; וכל בני־עמו משכילים במלאכת־מחשבת ובמעשה־חרש. ויצא שם ארצו בכל הארצות.

ויגבה לב חירם מאד ויאמר להידמות לעליון, ויקח ארבעה עמודי־ברזל חזקים וגבוהים עד לבלי שיעור ויעמידם בים, ויעש עליהם תקרה ממעל, כעין רקיע מעשה־זכוכית, ובו עשה דמות חמה ולבנה וכוכבים. ויבנה עליו רקיע שני, ועליו עוד שלישי, וסילון של מים מפריש בין הרקיע השני לשלישי. ומעל הרקיע השלישי עשה רקיע רביעי; ועל הרביעי הוסיף את הרקיע החמישי. וישם בו אבנים מתגלגלות כעין רעמים. ויעש גם רקיע ששי, ועליו מעשי זיקים; ועל הרקיע העליון השביעי עשה כסא רם ונישא, ואופנים לו וחיות לו וכרובים לו, שם ישב ואמר: “מי ידמה לי ומי ישוה לי”.

ויאמר ה': אתה אמרת, השמים אשים כסאי, ועתה לארץ תרד. וישליכהו מטה, ויבוא מלך עז ויקח מאתו גם כסאו מתחת.



ב: בְּנוֹ בְּכוֹרוֹ

ומלך מואב היה נוקד ונתן לישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר. ויהי במות אחאב בן עמרי מלך ישראל ויפשע מואב ולא חפץ להיות עוד למס לישראל. ויתחבר יהורם בן אחאב, שישב על כסאו אחריו, עם יהושפט מלך יהודה ועם מלך אדום ויצורו על מואב, ויסתמו כל מעיין טוב, וגם כל עץ טוב הפילו, שלא כתורה. וירא מישע מלך מואב, כי חזקה ממנו המלחמה, וישלח ויקרא לכל חרטוּמיו ויאמר להם: הגידו־נא לי, במה כוחו של ישראל, עם לא עז, להתגבר עלי בכל פעם? ובמה יתרצה לאלהיו? ויענו החרטומים אותו לאמור:

אב זקן היה להם, ושמו אברהם, ולו בן יחיד אשר אהב ושמו יצחק, ולא חשׂך אותו מה' וילך להקריבו על ההר; וישבע לו ה' לזכור את החסד הזה לבניו כל הימים. ויאמר להם המלך:

אתם תראו, כי אגדל לעשות מאברהם אביהם. ויגש לפני אלהים ויאמר: ריבון העולמים! אברהם אוהבך העלה את בנו על המזבח והקריב איל חליפתו; אבל אני אשחוט לפניך את בני כליל, וכל אשר תאמר לעבדך אעשה. ויקח את בנו בכורו אשר ימלוך תחתיו, ויעלהו עולה על החומה לה'. ונעשה רעש בפמליה של מעלה, ו“אותה שעה ירדו ישראל ממדרגה עליונה למדרגה תחתונה”. אמרו: לולי זכות צדיקי הדור, אז היו בני־ישראל נופלים כולם. ויהי קצף על ישראל ויסעו מעליו.

ג: סַנְחֵרִיב

ויהי בימי חזקיה בן אחז מלך יהודה ויעל סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות ויחריבן. ויכבוש מחוזות רבים ויצר על ירושלים עם מחנה רב וגדול. אורך מחנהו היה ארבע מאות פרסה, רוחב צוארי־סוסיו ארבעים פרסה, מספר כל מחנהו מאתים וששים ריבוא. וישלח מלאכים וינאצו את מלך יהודה ואת אלהי ירושלים. וירא ה' ויתאנף וישלח מלאכו בלילה, ויך במחנהו מאה ושמונים וחמישה אלף וכל גיבור חיל ונגיד נכחדו; וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים, כי היתה בהם יד ה' כבליל מכת בכורות במצרים.

וישב סנחריב בבושת־פנים לארצו, ולא קם בו עוד רוח. ויהי בשובו וימצא קרש אחד מקרשי התיבה, אשר עשה נח בימי המבול, ויאמר: הנה בידי שארית, מאשר הציל אבי־כל את העמים מכליון נצח; אביא את זה בית־מקדשי, ואעש ממנו תבנית, ולפניו אשתחוה; והיה אם יהיה האלהים הזה עמדי, ואשוב לכבוש את אויבי כמקדם, והקרבתי לפניו את שני בנַי ביום אחד והעליתי אותם עולות. ויספר אחד משועריו לבניו את נדרו. הוא בא בית אלהיו להשתחוות, והקרש בידו, ויקומו אלה ויכוהו; וימת בידי יוצאי חלציו ותישבר ממלכתו לרסיסים.

ד: רַעַה תַּחַת טוֹבָה

ולסנחריב מלך אשור היה סופר ומזכיר, ושמו אחיקר, ויהיו לו נכסים רבים ועושר רב, אבל בן לא היה לו, להורישו את עשרו אחריו, אם גם ששים נשים היו לו. ויבן מזבח־קטורת גדול וידור נדר לאלהיו, כי אם יחוננו בבן, אשר יבוא אחריו, יפזר רוב הונו לכוהנים ולבמות; וישמע קול מדבר אליו: בן לא יהיה לך, אך הנה בן נולד לאחותך, ואותו קח לך לבן וגידלתו וקראת את שמו נדן. ויעש אחיקר כן, ויקח אליו את בן־אחותו מערש אמו ויתנהו לשמונה אומנות, וישכיבהו על גז־כבשים ויאכיל אותו דבש וחלב. ויהי בגדלו וילבישהו בגדי שש וארגמן, וישכור לו עבדים לשרתהו תמיד ויחנך אותו כבן־מלכים בכל חכמה ודעת. ויהי כאשר שאלוֹ המלך לאמור: מי זה יהיה לי למזכיר וסופר, בעת תשכב עם אבותיך? כי כבר זקן האיש אחיקר, ענה הוא ויאמר: יחי המלך, הן בן־אחותי אשר אתי ושמו נדן, והוא ימלא את מקומי, כי בחנתי את לבבו ואדע את דרכיו. ונדן כיחש לו, ובאמת לא הלך בדרכיו; ויהי בראותו, כי כבר נס ליחו של אומנו ודודו, ויחל להתנהג בגאוה את העבדים והשפחות, ויכעס על כל דבר קל שעבר עליו; וגם פיזר הרבה ממון ללא צורך, ותתמכר נפשו לתענוגים עם מרעים רעים. ויוכיחהו אחיקר על פניו וידבר אתו קשות. ויחר לנדן הדבר, ויאמר להינקם בדודו בדברי עלילת־חרש, ויך אותו בלשון, כי נתן ידו את בוגדי המלך ומבקש למכור את כל הארץ לאויב. ויקצוף המלך על אחיקר ויגזור מיתה על עבדו הנאמן. אבל לבסוף נתגלה עוון בן־אחותו: אחיקר הצדיק נחלץ מן המיצר, ונדן ירד בעוונו ביגון שאולה.

נָבִיא וָעָם

א: יוֹנָה

ויהי בברוח יונה בן אמיתי מלפני ה' באניה, וימאן ללכת אל נינוה העיר הגדולה, להגיד לבני־המקום פשעם. ויקם נחשול בים ויסער בזעמו. ואת יונה אנשים מכל שבעים לשון, ויחתרו כולם להשיב את האניה אל היבשה ולא יכלו, ויקראו לאלהים אשר הובילו אתם ולא ענו אותם.—ויפילו גורלות בשל מי הרעה, ויפול הגורל על יונה ויודה ויאמר: בשלי הסער, שׂאוני והטילוני אל הים וישתוק. ויעשו האנשים כן ויעמוד הים מזעפו.

ויהי בנפול יונה המימה. וימן ה' דג גדול ויבוא ויבלע אותו, ושם לו במעיו בית, שממונה היה לכך מששת ימי בראשית; ומרגלית אחת תלויה במעים, והיא היתה מאירה ליונה כשמש בצהרים, והיה רואה כל מה שבים וכל מה שבתהומות. אור זרוּע לצדיק! ויראהו הדג ים־סוף, שעברו ישראל בתוכו; הראהו עמודי ארץ ומכוניה, הראהו אבן־שתיה הקבועה בתהומות תחת היכל ה‘. ויאמר לו הדג ליונה: הרי אתה עומד עתה תחת היכל המלך, התפלל לו והרי אתה נענה. ויחל יונה את ה’ ממעי הדגה ויאמר: ה' ממית ומחַיה, החיני והוציאני לאויר העולם ונדרי אשלם. ויאמר ה' לדג: שלח את עבדי חפשי ופלטהו מבטנך. ויפתח הדג את פיו ויקיא את הנביא אל היבשה. ראו המלחים את כל האותות והמופתים, אשר עשה ה' ליונה, עמדו והשליכו את אלהיהם בים, חזרו ליפו, עלו לירושלים ויזבחו זבח לאלהי ישראל.

ב: הַשָּׁבִים

אנשי נינוה היו כותבים כתבי עמל, גוזלים ומרבים חמס ונתעבים הם בכל מיני תיעוב; לא היה רֶשע בעולם, שלא עשו ולא נגואלו בו; וירבו סרה בה', המה ומלכם, המה וחוריהם, ולא ידעו נוחם.

וישלח להם אלהים צבאות את יונה בן אמיתי, לדבר תוכחה באזניהם וליסרם בפיו על חטאותיהם ורוע מעלליהם. ונינוה עיר גדולה ורבּה, מהלך ארבעים יום ארכה ורחבה. והיו בה שנים־עשר שוָקים, ובכל שוק ושוק היו שנים־עשר אלף בני־אדם עוסקים בסחר־הארץ ובכל פרי מעשי העמים. שוב היו בכל שוק ושוק שנים־עשר רחובות, בכל רחוב ורחוב שנים־עשר מבואות, בכל מבוא שנים־עשר חצרות, בכל חצר שנים־עשר בתים, ובכל בית ישבו שנים־עשר גיבורים, ולכל אחד מהם שנים־עשר בנים. והיה יונה מכריז בכל שוק ושוק וקורא בקול גדול: שובו, שובו אל ה' אלהי השמים והארץ, כי אם לא תעשו כדבר הזה, ובעוד ארבעים יום נינוה נהפכת כסדום ועמורה בימי אברהם העברי. ונעשה נס ונשמע קולו בכל שוק ושוק, בכל רחוב ורחוב, בכל בית ובית ובכל חדר וחדר. ויאמר העם: אלהי־אמת קורא לנו על־ידי נביאו, נלכה ונשובה וניטיב מעשינו, כל עוד לא ישפוך חמתו עלינו. גם אסנפר מלך נינוה התעורר לקריאה זו, עמד מכסאו, הסיר הכתר מעל ראשו והניח אפר מקלה על מצחו ונתפלש באפר. צום וימי־תענית לכל בני־העם למגדול ועד קטן! והתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה וישובו מדרכם. בנו לבנים של גזל בפלטין המלך, סתרו הפלטין והחזירו הלבנים לבעליהם. פישפש כל אדם וכל נפש במעשיו. וכי גדלה צרת הרוח “הגביהו יונקי־שדים כלפי מעלה” ואמרו לפני אל הרוחות בבכי ובתחנונים: עשה למען אלה שלא חטאו.

כיון שראה אלהים באנשי נינוה כי שבו אליו, נח מכעסו, ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות להם, עמד מכסא־דין וישב על כסא־רחמים ונתרצה ואמר: סלחתי! ונתמלא כל העולם סליחה ומחילה ויבוא מנוח לבריאה. – –

---

מימי בית ראשון: ירידה וחורבן

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

הַחֲטָאִים

א: עֲבוֹדַת המֹּלֶךְ

במגרשי ירושלים מעמידים על-יד מקדש האל מזבחות לבעל, בונים במות, נוטעים אשרות ועובדים לכל צבא השמים, אשר אמר אלהים: לא תשתחוה להם. מרבים גם החוזים והסגנים להקטיר ולהקריב למולך, אֵל האש, שלו מזבח גדול בתופת ירושלים, אשר מימין להר המשחית, הוא גיא בן הינום.

והמולך הוא עגל נחושת קלל, כמראה העגל אשר אותו עבדו בני-ישראל, בראותם כי בושש משה לרדת מן ההר, ושאותו קראו גם שבטי-ישראל בשם אלהי-ישראל, המוציאם מארץ מצרים.

ופסל העגל עומד על שתי רגליו האחרונות, ושתי רגליו ממעל הוא פושט כידים לפניו, שבע קרנים חלולות יוצאות ממצחו, וגופו הוא כולו חלול. מתחתיתו מסיקים אותו תמיד בעצים, וענן העשן עולה דרך הקרנים למעלה.

ושבעה מזבחות מסביבו, כּוהן כּוהן למזבח, וכולם לבושים אפוד של ארגמן אדום, שריון של זהב נוצץ על ראשיהם. ובאו המקריבים מכל עֵבר; וכל אחד ואחד לפי קרבנו הוא נכנס:

מקריבי העוף יעלו את קרבנם על המזבח הראשון; מביאי הצאן מקריבים על המזבח השני; הכבשים מביאים על המזבח השלישי; העגלים באים על הרביעי; הפרים על החמישי, ומנדבי השוָרים משתמשים במזבח הששי. ומי אשר הביא את בנו קודש לעגל, היו מעמידין אותו לפני המזבח השביעי, ובאים פרחי-כהונה ומגלחין את הנער, ומשליכין את שערו אל האח, רוחצים ומטהרים אותו ומלבישים אותו כתונת-בד. ובאים קרובי הנער ומרימים אותו בידיהם ונושקים אותו ומוסרים אותו בידי אמו; אמו נושקת אותו על פיו ונותנת אותו לאב; והאב נושקו ונותנו שוב לכּוהן הגדול. והתחילו התופים והמצלתים להקיש ולצלצל, והאש בפסל העגל בוערת, עד שידי המולך אדומות. והרים הכוהן את הנער תנופה לאליל והניחו על ידיו הבוערות של העגל. ונותנים הלויים בשיר קולם. המצלתים רועשים והומים, התופים מרעימים; וכל העם העומדים מסביב קוראים בקול: יערב לך! יערב לך! יבוסם לך!

וירא אלהי ישראל בכעס את קרבנם ויאמר: לא אוסיף עוד שאת לעם הזה.

ב: דָּמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה

ועתליה, אם אחזיהו, ראתה כי מת בנה ותקם ותאבד את כל זרע הממלכה ותאמר לעקור כל ניר לבית-דויד. ותקח בימי הדמים האלה יהושבע בת המלך יורם, אחות אחזיהו, את הנער יואש בן אחזיהו ותגנוב אותו מתוך בני המלך המוּמתים ותסתר אותו ואת מינקתו בית ה' שש שנים, ועתליה מולכת על הארץ.

ויקם יהוידע הכוהן ויקשור קשר עם שרי המאות לכרי ולרצים וימיתו את עתליה בחרב בית-המלך; ויוציא את בן-המלך ממחבואו ויתן עליו את הנזר ואת העדות וימליכו אותו וימשחהו, ויכו כף ויקראו: יחי המלך!

ביום הזה כרת גם יהוידע ברית בין ה' ובין המלך ובין העם, להיות לעם לה' ולשמור את חוקי תורתו ולפקוד אך את ביתו. וישב יואש על כסא המלכים, והעיר שקטה מחמס.

ויחדש יהוידע את דברי הברית; ויתנו קול ביהודה ובירושלים להביא לה' משאת משה עבד האלהים על ישראל במדבר. ויעש העם כן ותהי המשאת רבה, ויעמידו את בית-האלהים על מתכּוּנתו; ויהיו מעלים עולות בבית ה' תמיד כל ימי יהוידע. ויהי במות יהוידע מחַדש דברי הברית, קמו השרים והחורים ועמם כל בני-העם לעזוב משכן האלהים והכרובים. וילכו ויעבדו את האשרים ואת העצבים. ורוח אלהים לבשה את זכריה בן יהוידע ויעמוד מעל לעם ויקרא: כה אמר אֵל-הברית, למה אתם עוזבים את תורתו ואת ביתו ואתם הולכים להשתחוות לאלילים, שלא יגינו עליכם. כה עמד והוכיחם יום ויום, ויהי להם למזכיר חטא. ויראו השרים, כי אינו שומע להם לחדול מדבריו לחלל את קדשם, ויקומו נגדו וירגמוהו אבן במצוַת המלך בחצר בית ה‘. הוא מת ומוציא את נשמתו ויקרא בקול גדול: ירא ה’ וידרוש את דמי מידכם!

והיה דם הנביא על רצפת העזרה רותח ותוסס כל הימים מבלי מנוח, ויהי לחטאת עם יהודה עד ימי נבוזראדן.

ג: מוֹת נָבִיא אַחֵר

וימלוך חזקיה בן אחז ביהודה ויחזק את בדק הבית ובדקי בית-ישראל. ויעמד ה' לימינו את החוזה ישעיהו בן אמוץ, ויטף רמות לכל השבטים והמשפחות, ויזכך את לבם ויאמץ את כוחם וינצחו גם את אשור, שאסף את כל ממלכות הארץ כאסוף ביצים עזובות. ולא היה כנצחון הזה מיום היות ישראל לגוי.

ויחלה חזקיה ויאָסף אל אבותיו וימלוך מנשה בנו תחתיו, ושם אמו חפצי בה. ויסר מנשה מדרך אביו וירבה לעשות הרע בעיני ה', וגם דם נקי שפך, ותימלא ירושלים חטא ועוון מפה לפה. ויקם נגדו ישעיהו הנביא, ויוכיח אותו ואת עבדיו קשה; וידבר אתו משפטים בשער, ויאמרו יועצי המלך הרעים:

אין שוֹוה למלך להניחו בחיים; ואם יוסיף דבּר ויוכח אותנו על מעשינו, יקשור העם נגדנו קשר וברעה אנו. ויבקש מנשה תואנה להמיתו, וימצא עלילה עליו וישפטהו. ראה ישעיה שלא ימלט מידו, נקב את שם-המפורש ונבלע בארז. ויגידו למנשה; וישלח עבדים ויצו לנסר את הארז במגירה. ויהי בהגיע המַשׂור לפיו של החוזה ותצא נפשו וימת.

ולא אבה ה' סלוח, וישפוך חמתו על עמו.

מֵהַחֻרְבָּן

א: נְּבוּכַדְנֶצַּר

עלה אריה מסבכו ומשחית גויים נסע יצא ממקומו, לשים ארץ יהודה לשַמה. נבוּכדנצר מלך בבל היה; וגם הוא רוכב על ארי, תּנין קשור בראשו לאימה ולפחד, וַתפּוֹל חיתתו על כל הגויים ועל כל הלשונות. גם חית השדה ניתּן לו לעבדו; ובכל ימי מלכותו “לא נמצא שחוק בפי כל בריה”. מי יעמוד נגד מלך עריץ זה, שהיה שבט אף ה'!

ויעל על ירושלים עיר-האלהים ועתה דמים מלאה בחטאת כוהניה ומלכיה. ויהי לו יהויקים, נצר מבית-דויד, עבד שלוש שנים, וישב וימרוד בו בנבוּכדנצר, ולא ידע כי צפוי הוא ועמו לידי כליון. לשוא ניבאו הנביאים, לחינם דיברו חוזי-יה קשות, אין שומע להם ביהודה, אין זוכר בין שארית השבטים את דברי הברית.

ובאו גדודי כשדים וגדודי ארם וגדודי מואב וגדודי בני-עמון ויבואו ביהודה להאבידה, כדבר ה' אשר דיבּר להשחית בחמתו כל אלה. אז “נחתם גזר דינם של ישראל”, נחתם בטבעת מלכו של עולם.

ב: אַחֲרִית מְלָכִים

וימת יהויקים בחרב נבוכדנצר ויקבר קבורת חמור, כדבר החוזה; וגולגלתו עוד “חזרה וביצבצה” דורות רבים. וימלוך יהויכין תחתיו, וצל המות מרחף בכל חוצות ירושלים; ויעש גם יהויכין הרע בעיני ה‘, ולא ראה בלהות אלהים באות. ויגל נבוכדנצר אותו מבית מלכותו בבלה, ואת אֵם המלך ואת נשי המלך ואת כל אילי הארץ; וימלך בירושלים השפלה את מַתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיה. וימרוד גם הוא במלך בבל כאחיו ובני-אביו; ומיד ה’ היתה זאת למַהר להביא את הרעה על עם ירושלים ועל יהודה, אשר זנחו את דרכיו וילכו אחרי העצבים. ויעל נבוכדבצר על מחלל-השבועה ויתפשו חי, אותו ואת בניו; וידבר אתו משפט. ויאמר צדקיהו: אמנם חטאתי. אבל הרגני-נא ראשונה ואַל אראה במות בנַי; ובניו אומרים: הרוג אותנו תחילה ולא נראה בדם אבינו. ויצו נבוכדנצר לשחוט את הבנים בפני אביהם; ואחר זה עיור את עיני צדקיהו ויאסרהו בנחושתים ויביאהו בבלה.

ג: הַנְּפוֹצִים

ויקם מלך אחד בין מלכי פרס, הוא נבוכדנצר הגדול, ויכבוש את כל העולם ויעש את כל יושבי הארץ לו לעבדים. הוא הסיר את הממלכה גם מכל מלכי כנען ויצר עליהם מכל עבר. ויוָעצו עם מלך ירושלים ויבואו בברית יחד לקבל עליהם את עול נבוכדנצר, למען לא יכחידם. ויעשו כן. שתים-עשרה שנה עבדו את נבוכדנצר ובשלוש-עשרה שנה מרדו בו. ויחר אף נבוכדנצר עליהם, ויקם בשנת ארבע-עשרה ויעל בחיל גדול על כנען ויפוצץ את שארית הממלכות. ויעל על ירושלים וילכוד את העיר ויפּל בה חללים חללים. ויתפוש גם את המלך ויעוור את עיניו ויביאהו בית-שאן; וישרוף נבוכדנצר את כל בתי-המלכות ובתי-העבודה והמקדשים, אשר בנה שלמה בן דויד, ויעש את העיר תל עולם.

ועל הנשארים יושבי הארץ הכביד המלך הכובש את עולו:

הביא רבים מיושבי ארץ פרס ויושיבם בארץ הזאת במקום מושב בני-ישראל; ואת בני-השבטים הוליך גולה ויפזרם בכל קצוי ארץ “מן המזרח ועד המערב”. וכה נתקיימו דברי התוכחה שבתורה: והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ.



ד: אֲבוּקָה בֶּן גַּבְיָתִי

ויהי בעת עלה מלך בבל, שבט אף ה‘, הוא וכל חילו, וַיחַן על ירושלים ויצר עליה, ויתאזר אבוקה בן גבייתי, והוא איש גיבור-חיל, וידיו כמטילי ברזל, ויעל על החומה, ויעמוד אחד נגד רבבה. וכשהמטירו הכשדים באבנים לנתוץ החומה, היה מקבלן בידיו וברגליו ומשליכן על בני-החיל ומפוצץ את ראשם. בכל יום ויום היו שוחטים לו פר, והוא אוכל ושׂבֵעַ, עולה לראש החומה לעמוד נגד האויב העצום. וכשגרם העוון, נשבה בו הרוח, ונפל מעל החומה, ותיבּקע כרסו וימת. וירא העם, כי מת גיבורם, ויפג לבם ולא יספו עוד עמוד. ויתצו הכשדים חומות ירושלים ויבואו בעיר ויעשו בה טבח רב. ראה ה’ והביטה!

ה: בָּרָעָב וּבָאֵשׁ

ותבוא העיר ירושלים במצור; ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ. בנות ציון המעוּנגות, שלא יצאו מפתח ביתן, היו סובבות בשוָקים לבקש אוכל ולא מצאו. קשה היתה מכת הרעב, והמבקשות היו אוחזות זו בזו מכשלון-כּוח, ואין מזון ואין מחיה, גם אם תחפשו במטמונים. מפני חולשת הרעב “היו מגפפות את העמודים ומתות בראש כל חוצות”. אין מנוס ואין מפלט. העיר הזוללה גָועה ברעב.

ומלאכי זעם מענישים בשצף קצף את ההולכים תּוהו באשמת נביאי-השקר וכוהני-האליל, נותנים רגליהם על חומות העיר ופורצים אותן, קיר נופל אחרי קיר ואבן תינתק מאבן. ויבואו השונאים והאויבים ויקבעו בימה שלהם בהר הבית. עם נוגש דן להרג ולשרפה את עם-ברית ומחללי-הברית; והמלאכים המנתצים לוקחים לפידי-אש בידיהם לשרוף את היכל ה'. ויעל הלהב ויאדם את כל שמי ירושלים.

וכשראו הכוהנים והלויים מן השרידים, שידם לא היתה במעל, כי בית ה' היה למאכולת, קפצו כולם עם כינוריהם וחצוצרותיהם לתוך האש וישׂרפו. ובתולות המקדש, שהיו אורגות בפרוכת ובכל בגדי הכוהנים, קפצו אחריהם, כדי שלא תפּולנה בידי האויבים. גופות שרופים ונשמות פורחות באויר. לא היו כקרבנות האלה גם בימי עמוד המזבח על תלו. ואין מרחם ואין עונה בגווע עם.

אומרים: שמונים אלף פרחי כהונה קפצו להם ל“תוך קלתותים של בית המקדש”; ומכולם לא נשתייר אלא יהושע בן יהוצדק הכוהן הגדול, ועליו נאמר: הלא זה אוד מוצל מאש…

ו: בָּנַי יְצָאוּנִי

ויהי בהישרף בית-מקדש האל, ונהרגו בניו, וספו ותמו כוהניו וידידיו, ישב הקדוש-ברוך-הוא, בּוכה וקונן במר נפשו לאמור: בני יצאוני ואינם; אוי לי על ביתי, על אהלי, אוי לי על מחמדי, אייכם, אייכם, בנַי הנחמדים? אייכם, כוהני ולויי? אייכם, אהובי, אשר טיפחתי וריבּיתי ואשא אתכם עד כה על כנפי נשרים? אייכם, אדירי? – דומה היה האלהים, כביכול, לאדם שהיה לו בן אהוב ומת אחרי חופתו ואין לו מנחם.

ויקומו האבות מקבריהם, כי גדול הכאב. בא אברהם העברי, אפר על ראשו, שק על מתניו, והוא בוכה וצועק וממרט את זקנו ותולש את שערו. בא יצחק, בא יעקב, שניהם קרועי בגדים, מקוננים וסופדים לשבר בניהם. גם רחל מבכה על בניה, קולה ברמה נשמע.

ויעמוד החוזה המקונן על שפת הירדן ויקרא: בן-עמרם, בן-עמרם, עמוד וראה צאנך העלובים בידי חיתו טרף! וייקץ וירא את העיר שרופה ואת הארץ שמוטה ויקרע מעליו בגדי הכבוד, שהלבישהו הקדוש-ברוך-הוא, ויקלל את צבא השמים, למה מאירים הם עוד. ויקרא ה' אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד!

עוֹד מֵהַחֻרְבָּן

א: אֵם הַשִּׁבְעָה

הלך המקונן תפוש ביגונו, הלוך ותועה, וישמע קול קינים והי. וישא עיניו וירא והנה אשה אחת יושבת בראש הר, לבושה שחורים ועטופה שחורים, שערותיה סתורות והיא מקוננת וקוראת: מי ינחמני בעניי? מי ינחמני בעניי? ויקרב אליה החוזה ויאמר: מי את, בוכיה, אם מבנות האדם את, הגידי לי מה קרך; ואם ממלכות הרוחות את, הסתלקי מלפני. ותען האשה העצובה ותאמר: אלמנה אני, אם לשבעה בנים הייתי, ויהי היום ויצא אביהם למדינת-הים ולא שב. עודני בוכה על פרידתו, והנה בא המגיד ויאמר: נפל הבית על שבעה בניך ונהרגו כולם. כה באתני צרה על צרה ויגון על יגון, איך לא אבכה? ואיך לא אילל? פנה ירמיה ויאמר אליה:

האִם טובה אַת מאֵם ציון, שנכשלו כל בניה ו“היא עשויה מרעה לחיות השדה”. ותקם המקוננת ותקרא: אני אמך ציון, אני אֵם השבעה.

ב: פַּחַד פִּתְאֹם

ויהי בהגיע קצה של ירושלים. וזכותו של ירמיהו מגינה על העיר ולא יכול מלאך המשחית לנגוע בה, אמר ה‘: למה יעצור זה את משפטי? ויהיו דבריו אל הנביא לאמור: קום לך לענתות וקח את השדה מאת חנמאל דודך. ויעזוב החוזה את עיר דויד וילך לבית אביו. ויהי בשובו משם, וספר-המקנה כבר נתון בּכלי חרשׂ, ויבוא לצופים וירא עשן בית-המקדש עולה מרחוק. אמר ירמיהו בלבו: שמא עשו בני-עמי תשובה על רוע מעלליהם וחזרו להקריב קרבנות בבית-האלהים לאלהי-ערבות, ועשן זה אך עשן הקטורת הוא. ויאמר: אם כה הדבר אך בשלום אמות. וישא את רגליו וילך הלאה. הוא אך התקרב לירושלים וירא והנה החומות פרוצות ומבית-מקדש האלהים לא נשארו אלא גדרות גדרות של אבנים. ויקרע ירמיהו את שמלותיו והתחיל צוֹוח; פיתיתני ה’ וָאֶפּת, חזקתני ותוכל.

ויפן וילך וירא והנה שבילים מלאים דם, והארץ מרובצת בדם הרוגיה ונראים בה צעדי רגלים של עוללים ויונקים הולכים בשבי; גחן על הארץ ונשקם.

היה ירמיה הולך הלוך ובכה.

ג: יֶרַח אָב

לא נחרב הבית לא בחודש הראשון ולא בחודש השני ולא בשלישי, גם לא ברביעי, אך בחמישי, הוא ירח אב.

ביקש אלהים למַלא גזר-דינו על ביתו ועל עירו בניסן ועמדה זכותו של יצחק. עמד יצחק לפני כסא-המשפט ואמר:

ריבון-העולמים! זכור לעקדה שנעקדתי לפניך על הר-המוריה וניתּן על מזבחך טלה לעולה תחת מזל טלה, העומד ומשמש לפניך בחודש זה. אמר אלהים: אם כן אוציא את דיני באייר. עמדה נגדו זכותו של אברהם, הלא עליו נאמר: ואל הבקר רץ אברהם, ובאייר משמש מזל שור, ובא זה תחת זה. וירא אלהים, כי גם בשני לא יכול להפיק זממו ויאמר להצית את אש עברתו בחודש השלישי, הוא סיון. עמדה זכותו של יעקב, שילדתו אמו עם עשׂיו אחיו תאומים, ובחודש זה משמש גם מזל תאומים. ביקש אלהים הכועס להחריב ביתו בחודש הרביעי, ועמדה נגד רצונו זכותו של משה. בא איש-האלהים, אשר דיבּר עמו פנים אל פנים, ויאמר: ריבון כל עולמים ויוצר הכל! הסרטן הזה, שהוא סמל מזל השמש בזה החודש, אינו חי אלא מן המים וגם אני משוּני מן המים. עמד אלהים מכסאו ואמר:

בארבעה ירחים הללו אמרתי לענוש את בני, ובאו בעלי בריתי אלה ועצרו בפני, אקום ואחריב בית מחללי שמי בחודש החמישי. ואז אין עוד מי שיפייס…

ויעל בחודש החמישי, שמזלו אריה, מלך בבל כאריה מסוּבּכו ויחרב את הבית, שבקרא אריאל, ויכה את ישראל, גם הוא מכוּנה בשם אריאל, על אשר ביטלו דבריו של אריאל.

בַּגּוֹלָה

א: הַשְּׁבוּיִים

והנחשלים ושארית עם-יהודה, שלא מתו מות גיבורים במלחמה, שבו אותם חיל נבוכדנצר ויוליכום בבלה. ידיהם כפותות להם מאחוריהם בשלשלאות של ברזל, ערומים המה כבהמות בלי כל כיסוי ולבוש, ופניהם חמרמרו מעוני. גם לחם יבש לא ינתן להם, גם מים לשתות. בני-יעקב ובני-יצחק עוד פחותים מעבדים! מי שמקים גוי הוא גם יפיל גוי.

ויעברו השבויים המעונים על אדמת בני-ישמעאל דודיהם, ביקשו והתחננו לשריהם והגמונותיהם ויאמרו: הלא אנשים אחים אנו מימי אברהם, רחמו עלינו ותנו לנו מעט אוכל ומשקה, להשיב את נפשנו. ויענו אותם הרמאים האלה: את כל אשר לנו נתן לכם, ויוציאו להם פת מלוח טבול בציר; אכלו הרעבים, וצמאו עוד יותר, ביקשו לשתות, הושיטו להם שוב נאדות ריקים נפוחים; וכי לא מצאו מים, היו נושכים בשיניהם באותם הנאדות ונפלו מתים.



ב: בְּנֵי-בְאֵרִי

ויגל יהודה. הנותר מחרב אויב, הלך בשביה בחמת צר, והאויבים מאיצים בהם ומענים אותם קשה, פשטו בגדיהם מעליהם והלכו ערומים, שלשלאות של ברזל ברגליהם ובידיהם. פּתּם צר ויבש והמים המלוחים משכּלים בהם. ראה נבוכדנצר, כי בכל-זאת בקומה ילכו. מה עשה? ציוה להביא נאדות גדולים ולמלא אותם חול ואבנים, וישימום על כתפם, עד שנכפף גבם. ויצעקו לה', וירדו מלאכי-השרת ויפרקו את המשא הכבד מעליהם.

כשבאו בבלה, יצאו לקראתם בני-בארי ובני מדינות אחרות; ראו את בני-יהודה ערומים ועורם צפד עליהם. מיד הפשיטו בגדיהם מעליהם ויכסו את מערומם וירחמו ויחננו אותם. אף הקדוש-ברוך-הוא הטה לבני-בארי חסד ויזכור להם את הצדקה, אשר עשו את שארית עמו.

ג: הַפֶּלִאי

לירמיהו הנביא, הכוהן מענתות, נולד לזקוניו בן פלאי לשבעה ירחים. ובצאתו מרחם אמו היו לו שינַים כלגדול; וכשפשטה לו אמו את שדיה, אמר לה: אמי, תני לי מים לשתות ולחם לאכול ואל תפרנסיני כקטן, ותתפלא. והוא, הנער, היה כירמיהו, מה ירמיהו יצא בדיבור, אף הוא יצא בדיבור; ומה הוא בנבואה, אף זה בנבואה. אמרה לו אמו: לך ותתחבא, לבל תשלוט בך עין הרע. ותכלכל אותו שנה אחת בחדר לפנים מחדר. ויהי בצאת השנה, בא ואמר לאמו: הוליכיני לבית-המדרש, כי באה העת שאלמוד את התורה. הביאתו למורה אחד, מבני הכוהנים, וילמדו אף האלפא-ביתא; ואחר-כך לימדו את ספר החוקים, ואחר-כך בספר המשלים והחכמות, וישכיל ויהי לאחד מן החכמים הגדולים בימים ההם.

ויחכם הבן הפלאי כשלמה; וידע לחשוב בכל מלאכת-מחשבת ולספור ממפר לכוכבים, וישמעו לקולו כל החיות והעופות, כל הנחשים והעקרבים, וידע לדבּר בלשונם. ותישמע חכמתו בכל קצוי העולם, ויקנא בו נבוכדנצר מלך בבל, וישלח אחריו רצים להביאו לפניו; ולא יכלו לו, כי סבב אותם בחכמתו, עד שלבסוף בא בעצמו לפני המלך, וידבר את מלך בבל רמות, אתו ואת חכמיו וחרטוּמיו, ויתפלאו כולם לחכמת העברי הזה; ועם כל זה לא נשא לעמו בעבורו בעת צרה.

הָרְחוֹקִים

א: בְּנֵי-דָן

ויהי בעת נפרד ישראל מעל יהודה, בימי רחבעם בן שלמה וירבעם בן נבט, ומלחמה היתה בין אחים, שמו כל העם עיניהם בבני-דן, גיבורים ועזי-נפש, כי המה יעצרו בשפך הדמים, ולא אבו להשתתף, ויעזבו את הארץ בישובה וילכו לתור להם מקום-מנוחה חדש. ביקשו לעלות למצרים ולהתישב בתוכה, אמרו להם נשיאיהם, והלא כתוב: ולא תוסיפו לראותם עד עולם; ביקשו להחריב ארץ אדום ועמון ומואב ואמרו להתישב שם; אמרו הנשיאים, הלא מנע אותנו הנביא מעבוֹר בגבולם. ויקומו וילכו לארץ כוש, ושם נחל פישון; וימצאו את הארץ טובה ושמנה, ובה הרבה גנות ופרדסים. ויתישבו בה ויתחזקו על יושבי הארץ וישימום למס עובד. והמה התעשרו ויעשו חיל, פרו ורבו ויהיו גדולים מכל השבטים.

ב: רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת

כשחרב בית-מקדשנו וגלו בחורי ישראל לבבל, קראו הכשדים לבני-משה ולבני-דן ולבני-זבולון ולבני-נפתלי ואמרו להם: שירו לנו משיר ציון, געו הם בבכיה ויכתתו אצבעותיהם בשיניהם וענו ואמרו: האצבעות האלה, שהיו מניעין את הנימין בכינורי בית-המקדש, איך נכה ונפרוט בהן בארץ טמאה? איך נשיר שיר ה' על אדמת נכר?

ויבוא סער וישׂם מאפל ביביהם ובין אויביהם וישא אותם ואת כל השביה כל הלילה. וה' הלך לפניהם בעמוד ענן לנחותם הדרך. ויבואו ארץ חוילה ויתאחזו שם ויפרו וירבו ויגדל צאנם ובקרם ויחיו חיי עם חפשי; ונהר סובב את כל ארץ חוילה, והוא סוער ומעלה גלים כל ששת ימי השבוע ומשליך אבנים וחול, ולא יוכל כל איש מעבר השני לגשת אליו, וביום השבת הוא נח…

וגיבורים הם האנשים ההם, אחד מהם יכבוש אלף, וגם קול הקטן בהם כקול ענות גבורה של האריה; וכשהם יוצאים למלחמה קוראים הם: לה' הישועה!

כה יושבים בני-השביה באהליהם ומשכנותיהם השלוים בחליפות הדורות.

מימי בית שני

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

---

מימי בית שני: בבל, פרס ויוון

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

הוֹלְכִים וְשָבִים

א: הַשְלשָה

ויהי כי החריב נבוכדנצר את ירושלים ויגל את שארית ישראל לארצו, עשה צלם זהב, גבהו ששים אמה ורחבו שש אמות ויקם אותו לאלהים בבקעת דורא. ויתן צו בכל מדינות מלכותו, כי יבואו יושביהן להשתחוות לצלם ולהקריב לו קרבנות. ואשר לא ישמע את דבר המלך ומצוָתו – אחת דתו להשרף באש. והיו אז בחצר־המלך שלושה נערים מבני־הגולה, ושמם חנניה, מישאל ועזריה, וישרתו את המלך; וישם להם שמות בשפת בבל: לחנניה קרא שדרך, למישאל – מישך, ולעזריה – עבד־נגו. ולנערים ההם נתן אלהים מדע והשׂכּל, ויבינו בספר ובחכמה; וגם עבדו את אלהי אבותם, ולא התגאלו בפת־בג המלך.

ויגידו לנבוכדנצר: הנה שלושת עבדיך, שדרך, מישך ועבד־נגו, אינם שומעים למצוַתך ולא ישתחוו לצלמך. ויצו נבוכדנצר ויביאום לפניו ויאמר להם: מדוע אתם עוברים על פקודתי ואמרי־פי? הטרם תדעו, כי בנפשכם הדבר? ויענו אותו לאמור: חלילה לנו לעזוב את אלהי השמים והארץ ולהשתחוות למעשי בשר־ודם. ויקצוף נבוכדנצר עליהם ומראה פניו נהפך למשחית. ויצו להבעיר את אש־הכבשן אשר לו שבע פעמים; ויתן צו לעבדיו לאסור את שלשתם ולהשליך אותם אלך האש הבוערת.

ויאָסף המון רב לראות במחזה; ויאסרו משרתי המלך את חנניה, מישאל ועזריה בעבותים וישליכום לתוך הכבשן. ותצא אש מן הכבשו, ותשרוף את המשרתים האלה, ויורקמי, שר־הברד, ביקש למהר לתוך הכבשן ולצננו. למען ינצלו השלושה; ויען אותו גבריאל המלאך: אתה שר ברד, ומים מכבים אש, להציל את הנערים. אמר לו האלהים לגבריאל: לך רד. וירד ויצילם.

ויראו האנשים, אשר עמדו מסביב, ארבעה אנשים מטיילים באש, שער ראשם לא שוֹרף ושמלותם לא חוֹרכו. ויביטו והנה מראה הרביעי כבן־אלהים. ויפלו על פניהם ויקראו: לך, אֵל העברים, הצדקה ולנו בושת הפנים!

ויצו נבוכדנצר להוציא מיד את השלושה מן הכבשן, ויאמר: ברוך אלהיכם! ויגדלם וינשאם וישא את כסאותיהם מעל כסאות כל שריו הגדולים.

ב: הַצִיץ וְהַצֵלֶם

אומרים, הצלם שהעמיד נבוכדנצר מלך בבל, וציוה כי ישתחוו לו עבדיו ויקראו לו אלהים, כּוח נפלא היה בו, שלא נראה כמוהו בצלמים אחרים, מיום החלו למשול כבני־אדם. הוא היה מדבר… ציץ של הכהן הגדול, שנשדד יחד עם כלי־המקדש ובגדי־כהונה, כי נבקעה זאת העיר ירושלים, ניתן על־ידי חרטומי המלך לתוך פיו,ומזה בא בו הרוח ויחי. ויהי בעת נשמע, בדבר המלך, קול השופר והחליל והנבל והכינור והמנים והעוגב וכל מיני כלי־שיר מסביב לצלם, היה פותח את פיו והיה קורא בקול גדול ואדיר. מצהיל על כל כלי השיר, ונשמע נהמו למרחוק; אנכי ה' אלהיכם! ושמעו כל בני־העם וכל העבדים והשרים את קולו ונפלו על פניהם ויכרעו וישתחו ויאמרו: זה אלהים נשגב ולו גם נעבוד. רק דניאל איש חמוּדות לא יכרע ולא ישתחוה לו. ויאמר המלך אל דניאל: אם אלהים הוא, אגש ואדבר עמו פה אל פה, ויאמר נבוכדנצר: גש. ויגש דניאל. הרכין פיו לפיו של הצלם וידבר אליו חרש ויאמר: ציץ, ציץ, בשר־ודם אני ושלוחו של האלהים אני, הזהר שלא יתחלל בך שם־שמים, וגוזר אני עליך שתבוא אחרי. נשק הנביא את הצלם והוציא את בלעו מפיו. ויהי כי נתרוקן הצלם מהציץ, נאלם דומיה. קול תופים ומצלתיים נשמע מחדש, קול כינור ועוגב, והעם קורא: עננו, אלהינו, עננו! אבל הקורא תמיד בעוז שותק עתה, פיו פתוח ואינו מדבר, נתברר להם לבני־בבל טעותם בו, ויכו עליו בחמתם מכל עבר וישברו אותו לרסיסים.

ג: בְּגֹב אֲרָיוֹת

ודניאל איש חמודות, משנה לדריוש מלך פרס, אשר כבש מדינת בבל הגדולה וישב על כסאה. ויגדלהו המלך מעל כל השרים והפחות, כי רוח־אלהים בו ובכל אשר יפנה יצליח ויביא אך ברכה. ויקנאו בו גדולי הממלכה ויבקשו להפילו למשואות. ובראותם כי כל לשון־דיבה עליו לא תצליח, והמלך לא יתן בו דופי, ויוָעצו, ויסיתו את דריוש, לתת חוק, כי כל אנשי הארץ יתפללו רק לאלהי הארץ, וכל איש אשר יזיד להתפלל לאלהים אחרים, יתנו את בשרו מאכל לאריות. וישמע להם המלך ויכתבו את החוק הזה בספר, ונשלח בכל מדינות המלך לעשות כדת ההיא. ויארבו השרים לדניאל אחר זה וימצאוהו עומד בעליתו, פונה אל עיר ירושלים ומתפלל לאלהי העברים.וירוצו ויגידו למלך את הדבר, ויצר לו על דניאל אהובו וינסה לעמוד לימינו; ויריבו השרים אתו ויאמרו אליו: אם אתה בעצמך לא תשמור על דתי מדי ופרס, תתן מקום לכל עבדיך להפר חוק, ואפסה כל אמונה בארץ. ויאיצו בו למסור בידם את דניאל איש חרמם; ויקחו אותו ויאסרוהו בחבלים וישליכו אותו לבור אריות; והאריות חוקם לאכול עשרה כבשים מידי יום ביום, ולא נתנו להם ביום ההוא מאומה וירעבו, ויהפכו אבן גדולה על הבור, וישובו אל ביתם שמחים וטבי־לב, כי הנה עלתה בידם להכחיד את אויבם.

ויהי ברדת דניאל אל הבור, ויהפוך ה' את לבב האריות ויסבירו לו פנים ויקבלוהו כאשר יקבלו הכלבים את אדונם; ודניאל מהלל את שם אלהיו, והאריות רובצים סביבו ומקשבים לקול רינתו.

וחבקוק הנביא, שנשאר עם שארית יהודה בארץ, בא היום מן השדה, ויכרה כֵרה לקוצרים ויכן להם ארוחה, והנה דבר ה' אליו: לך והבאת את הארוחה שבידך אל דניאל בארץ כשדים אל בור־האריות, אשר הורד שמה. ויאמר חבקוק: אנא, אלהי, מי יוליכני שמה, ורב ממני הדרך. הוא אך כילה לדבר, והנה אחד ממלכי ה' נשא את חבקוק בציצית ראשו ויביאהו מתחת לאדמה אל דניאל. ויאכל דניאל מן הארוחה וישת וייטב לבו, ויתן גם לאריות חלקם. – ויפן חבקוק, והנה הוא עומד בחצרו אצל הקוצרים.

בלילה ההוא נדדה שנת המלך, ויתאבל מאד לגורל דניאל, וישב על כסאו ויחכה עד הבוקר. הבוקר אור, וימהר עם אחדים מסריסיו אל הבור. וישמע את קול דניאל מרנן. ויקרא: העודך חי, בני? ויענהו: אל אלהי אבי החיני. ויצו המלך לגול מיד את האבן ולהוציא את דניאל. ויקָבץ עם רב לראות במראה, איך ניצל האיש הזה מגוב האריות, ויאמרו: גדול אלהי העברים מכל אלהים!

וידין המלך את המלשינים למיתה. ויוסף עוד לדניאל כבוד וגדולה, ויצו להעביר קול בכל ממלכתו, לאמור: אין ככל אלהים כאלהי דניאל, מי בכם מכל עמו ויעל ליהודה ויבן את בית אלהי־ישראל.

וישובו בני־הגולה לארצם ויקימו את מוסד עמם, ויהיו שנית לעם על אדמתו.

ד: זְרֻבָּבֵל

ויהי כי זקן דניאל, ולא היה כוחו אתו עוד לצאת ולבוא לפני המלך ויאמר: בי, אדוני, הנה־נא זקנתי ולא אוכל עוד לנהוג את עניני המלוכה. שלחני־נא לביתי לעבוד את אלהי. ויען אותו המלך: צר לי מאד להפרד ממך,

וידעתי את אשר היית לי כל הימים, אך אעשה כרצונך, אם תמצא איש אשר גם בו רוח־אלהים כמוך ותערוב לי כי גם הוא ישרתני באמונה, וילך דניאל אל אנשי הגולה, וישם עיניו בזרוּבּבל בן שאלתיאל, והוא מזרע המלוכה, מבני שאלתיאל בן יכניה מלך יהודה, ואיש חיל הוא ומלא דעת ותבונה. ויעמידהו לפני המלך ויאמר: הנה לך איש כלבבך ויהיה לך לנאמן וליועץ. ויחבק המלך את דניאל וינשקהו, ויצו לתת לו מתנות רבות וכל חמודות וישלחהו לארצו ברוב כבוד.

ויחלק דניאל את כל אשר לו לאנשי הגולה, והוא שב אל מקומו ויעבוד שם את אלהיו עד יום מותו.

וזרוּבּבל היה איש־חיל ורב־מצליח, כי סמך דניאל ידעו עליו. וימצא חן בעיני המלך וישימהו לנגיד ולראש שומריו תחת דניאל וישאלהו בכל דבר מדינה ודת; ויהי גם הוא לעזר לעמו ולאחד מבוני יסוד המעלה.

ה: אֵש תָמִיד

ויהי כי מת דריוש המדי וימלוך כורש מלך פרס אחריו ויחדש את בנין בית־ישראל, אשר נשבת באשמת צריו, ויעלו כל זקני הגולה ועזרא הסופר ונחמיה בן חכליה ומרדכי וישוע וזרובבל בן שאלתיאל שנתן לו המלך חופשה ממשרתו, בראשם, ויקימו חומת ירושלים עיר־הקודש; ויסדרו את ערי המושב וגם בנו היכל לה‘, ויעשו גם מזבח כמשפט; ויערכו עצים על המזבח ויביאו קרבנות לחנוכת המזבח; אבל אש־הקודש לא מצאו, כי הסתיר אותה ירמיה הנביא ושאר ראשי־הכהנים בימי חורבן־הבית על ידי נבוכדנצר. ויתפללו עזרא ונחמיה ויצעקו לה’ ויאמרו: אדון כל הארץ, אתה עוררת את לב מלכי מדי ופרס לבנות את ביתך ולהשיב לארצך עניי עמך; והנה באנו, אנו עבדיך, אל המקום אשר איוית למושב לך ונכין את מזבחך במתכונתו ונערוך עצים, ואין לנו אש־המערכה, אשר בה ענית תמיד לאבותינו.

ושם זקן אחד, שהעיד גם על מקום המזבח, ותבוא אליו רוח ויאמר: בואו ואראכם את המקום, אשר שם נטמנה אש ה‘, וירא להם בור אחד מחוץ למחנה, ועליו אבן גדולה, והיא טוחה בסיד. ויצו לגולל את האבן מעל פי הבור, וימצאו שם מיץ אדום, ויאמר אל הכהנים: רדו אל הבור וקחו מלא חפניכם מן המיץ, ואיש זר, אשר לא מזרע אהרון, לא יגש. ויעשו כדברו וירדו אל הבור, וישאו מן המיץ בחפניהם וישיבו אל ההיכל ויזרקו אותו על המזבח ועל העולה ועל העצים. ויהי בעשותם זאת, ותבער פתאום אש בלהב נורא ואדיר ותלהט את הקרבנות. והאש הקדושה אוכלת ואוכלת, וימלא כבוד ה’ את ההיכל, ולא יכלו הכהנים לעמוד ולשרת מפני הענן.

ותיקד האש על המזבח, ולא כבתה כל ימי עמוד הבית השני על מכונו.

מֵאֲבַדוֹן לִתְחִיָה

א: חֲלוֹם מָרְדְכַי

ויהי בשנה השנית לארתחששתא המלך הגדול, בראשון לחודש אביב. ויחלום מרדכי בן שמעי בן קיש איש ימיני, העומד בשער המלך, חלום. וזה דבר החלום: השמים נתקשרו בעבים והיו קולות וברקים, רעשים ורעמים ותגעש הארץ. והנה שני גורי אריות באים מעבר מזה ומעבר מזה. ויתנפלו איש על רעהו ויקראו למלחמה: ויתאספו חילות שני עמים כבירים לקול נהמות האריות ויעמדו מזה ומזה. והנה ענן וערפל, בהלות ומצוקה ופחד גדול בעולם. ויצעקו מעבר האחד לה', והנה כוכב קטן עולה, והוא הולך ומאיר, ופני השמים היטהרו; הנשפלים התרוממו והגיבורים הושפלו. וייקץ מרדכי משנתו ויתאָו לדעת מהות החלום ופתרונו.

והנה, הדברים אשר ראה, באו אחד אחד כדבר אלהים, כשני אריות נפגשו מרדכי והמן יחד, ויגבר המן לשעה ויוציא דבר מלכות ממלכו להרוג ולהשמיד אל כל היהודים במדינת המלך מנער ועד זקן ביום אחד; והדת נתנה בשושן הבירה, וילבשו כל בני־ישראל שק וצום ובכי ליהודים. ויעל כוכב אסתר ויאר את החשכה, ויהפוך לבב המלך, ותבוא עצת המן עליו ועל עמו; וליהודים היתה אורה!

ב: הָאִגֵרֶת הַנִקְרַעַת

שמונה־עשרה אלף ותשע מאות מאצילי בני־ישראל הלכו להסב על שולחנו של אחשורוש, בעת עשה משתה לכל שריו ועבדיו ולכל בני־העמים החוסים בצלו. ויתגאלו בפת־בג המלך, “אכלו ושתו וקילקלו”, וישכחו את מושיעם, אשר ציוה להם דרכי חיים פשוטים וארחות הצנע לכת. ויבוא השטן, אויב האומה מקדם, והשטין עליה לפני אל־הרוחות ויאמר: אדון עולמים; עד מתי תדבק בעם ישראל ותשמור להם תמיד חסדיך, והם אך מכעיסים אותך כל הימים ואין אמון בהם; אם עליך טוב, צוה נא לאבדם ולהכחיד זכרם, ולא יהיה עוד כעס לפניך. אמר אלהים: ותורתי אשר חקקתי בלוּחותי מה תהיה עליה? השיב השטן ואמר לו: הסתפק בעליונים. באותה שעה שעה השוה אל קנא את דעתו לדעת השטן ואמר: כּנים דבריו, מה לי ולאומה זאת, שבעבורה רבו אנחותי בכל יום, אשביתה מאנוש זכרה, ויקרא בקול גדול: הביאו לי אגרת ואכתוב עליהם כלָיה, מיד הביא השטן גויל ודיו ויכתוב אלהים איגרת כליה ויחתום בחותמו, ותגעש הארץ, שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם.

וירץ אליהו התשבי בבהלה אל אבות־העולם ואל משה בן עמרם וקרא ואמר: שמים וארץ וצבא מרום בוכים במר נפשם על גורל בניכם ולהיכחד ולהישחת, וכל העולם אחזהו חיל כיולדה, ואתם במנוחה ואין אתם קמים ממלונתכם, ולעמוד לימינם ולהוציאם מן המיצר. חזר וקרא באזני משה: אי, רועה נאמן, כמה עמדת בחייך בפרץ להגן על עמך מקצף שדי, והנה באו שבטיך עד משבר ולא תתפלל לה'? וירא משה, כי איגרת־הכליה נחתמה בטיט ולא בדם, ויאמר: עוד יש תרופה, אבל צריך צירוף בני־החיים עמנו; ויצו את אליהו על מרדכי היהודי, כי יקבץ את כל היהודים לתפילה ולתחנונים.

מיד ירד אליהו והודיע למרדכי, כי כבר הסכים בית־דין של מעלה לפתוח פתח של תשובה. ויגזור מרדכי תענית על הציבור. ועינו כל העם את נפשם מאיש ועד אשה, למגדול ועד קטן.

באו אמותיהם של התינוקות והביאו להם לחם ומים ואמרו להם: בנינו, אכלו ושתו קודם שתמותו. והם היו מניחים ידיהם על ספריהם והם נשבעים ואומרים: בחיי מרדכי רבנו, לא נאכל ולא נשתה ולא נטעם מאומה, אלא כה נמות עייפים ויגעים, אם ה' אומר לכלותנו. והיה כל אחד גולל ספרו ומחזירו לרבו ואומר: סבורים היינו, שבזכות התורה באנו לעולם, לעבוד אותה ולשמרה, ועכשיו שלא זכינו, טלו ספרינו מידינו ואל יהיו לנו למזכירי־עוון. געה כל העם בבכיה, האמות בוכות כפרות מבחוץ ובניהם בוכים כעגלים מבפנים, ותעל שוועתם למרום. וישמע אל־מרומים קול שועה וישאל את משה בחירו לאמור: מה קול שועת גדיים וטלאים שאני שומע? עמד משה לפניו ואמר: רבון העולמים! לא גדיים ולא טלאים הם, אלא קטני עמך הם. המתענים על צרות העם זה שלושה ימים ושלושה לילות. ולמחר עומדים המה לשחיטה כגדיים וכטלאים, מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש־ברוך־הוא באותו לילה, שבר את החותמת וקרע את האיגרת ויאמר: לא אתן את בני־עמי לטבח. ונהפכה רעת המשטין עליו ודחה ה' את השטן ואת בעל־בריתו המן האגגי.

ג: מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵר

בימי חנניה הכוהן הגדול לעדת השומרונים ובימי שני הנשׂיאים יומקים ויהוצדק היתה אסתר מבני־יהודה אשה למלך אשור, ותשא חן וחסד לפניו מכל הנשים ויאהבה אהבה גדולה ורבה. ולמלך הזה היה גם כן משנה מבני־היהודים ושמו מרדכי, ואסתר גם בת אחיו. ויהי מרדכי חכם בכל טעם, מבין בהליכות המדינה ומכלכל אותה בסדר ובצדק. וירָצו מעשיו למלך, ולא נתן לכל צר לעמוד נגדו, ואסתר ומרדכי גם הם, בהיותם בחצרות המלך, לא שכחו את עמם אשר בכנען ויעשו עמהם חסד רב. ויהיו מיטיבים עם כל בני השבטים.

מִסִּפּוּרֵי אֲלֶכְּסַנְדֶּר

א

ויהי כי נפלה מלכות פרס וימלוך אלכסנדר הגדול, והוא גיבור עריץ וכוח ברזל לו לנגח עמים ומדינות, ויכבוש כל שבטי העמים והלשונות. לא קם שבט לנגדו, וזר הנצחון על ראשו; והוא החיה השלישית, אשר חזה דניאל. ויבוא גם לארץ־יהודה, ויאמר להחריבה ויפיל חיתיתו על כל יושביה. ויהי אֶבל גדול ליהודים וצום ומספד, ויזעקו אל ה'; ואז כיהן בהר האלהים בירושלים שמעון הצדיק, והוא כוהן גדול לאל עליון, וגם משמרת המדינה בידו.

ויתאזר וילבש בגדי־כהונה ונתעטף בגדי־כהונה, לקח עמו מיקירי ירושלים ואבוקות אור בידם וילכו לקראת חיל מלך אלכסנדר לשלום, וילכו כל הלילה; כשעלה עמוד־השחר ראם אלכסנדר מרחוק, וימהר וירד מעל סוסו וידבר לשמעון דברי שלום בהדרת־כבוד. וישתוממו שריו למראה ההוא ויאמרו: לא ראינו כמעשה הזה כל הימים, ויאמרו להם: מלאכי ההולך עמי בחזון לילה במלחמתי, מראהו ודמותו כמראה האיש הזה, ויחל שמעון והזקנים אשר עמו את אלכסנדר כי יסור לעיר קדשם לראותם בביתם, שיתפללו עליו תמיד, ויסר ירושלימה. ויראהו שמעון את תאי הבית ומחמדיו, ויאמר אלכסנדר: ברוך אלהי ישראל, אלהי הבית הזה. ויבא קרבנות ומנחה לה', ויתן כסף וזהב הרבה לבדק הבית. ויכרות את שמעון ועַמו ברית, ויבטיחם לשמור עליהם מכל אויב. והיה כל בן־זכר אשר נולד בירושלים בשנה ההיא וקראו שמו אלכסנדר, לזכר הטוב והחסד אשר עשה אתם.

ב

ויהי בכבוש אלכסנדר הגדול את כל המדינות ואת כל הארצות ויבקש לחדור גם הלאה מהרי־החושך ויעבור בחמורים לבנים ילידי מצרים, ועמו אך מחנה קטן מבני־חילו וגיבוריו הנאמנים. ויבוא למדינה אחת, שממשלתה אך בידי נשים וכולן חגורות כלי קרב ורוכבות על סוסים. בקשו עבדיו להלחם בהן, אמר להן: הניחו להן ולא אלָחם בנשים, ויהי כי רעבו, הוא ואנשיו, ללחם, אמר להן: תנה לנו מזון ונחיה, הגישו לפניו שלחנות־זהב ונתנו עליהם לחם של זהב, התפלא אלכסנדר ואמר: האם זהב יאכל פה? ותאמרנה שרות הנשים אליו: אם לחם־חיטה תאבה, הלא כזה רב בארצך, ועל־כן הגשנו לך תמורתו זהב. כי על־כן הרחקת ללכת. אז אמר אלכסנדר: באנשים אף אחד מני אלף לא מצאתי חכם ממני, ונשי מדינה זו חכמו ממני ומצבאותי.

וישאיר מחנהו במדינה זו, והוא לבדו ואך שנים מעבדיו עמו רכבו על חמורי מצרים, ההולכים בחושך כמו באור, ויעברו את הרי־החושך ויפליגו ללכת עד קצה הארץ. והנה גן נפלא לפניו, אשר אין כמוהו בכל מדינות מלכותו, והוא מוסב גדר של שיש טהור, ושער גדול של ברזל מושזר באמצעיתו, והוא סגור על מסגר, ניגש ודפק על פתח השער וקרא: פתחו לי! פתחו לי! שמע קול מאחרי הגדר אומר: זהו גן־העדן התחתון, וכל זר לא יבוא בו בחייו. ענה אלכסנדר ואמר: אני מלך מלך כי כל העמים והארצות, את כל יושבי המדינות אספתי כאסוף ביצים עזובות, וזה הגן תסגרו מלפני. תנו לי למצער איזה אות והיה לי לזכרון, כי גם עד הלום באתי. ראו יד אחת רחבת אמה, והיא מושיטה גלגל־עין של אדם, ויקחהו וישב אל מחנהו.

ויהי בבואו, אחרי מלחמותיו הרבות וכל תקפו וגבורתו אשר עשה מקצה הארץ ועד קצה, למדינתו, לקח אותו גלגל־העין וישימהו על כף־מאזנים אחת, ועל השניה נתן משקלי כסף וזהב, ויגדל עליהם, הוסיף להניח על כף־המאזנים השניה אבנים טובות ומרגליות וכל שכיות החמדה שבאוצרותיו ולא הכריעו את גלגל־העין. ויתפלא אלכסנדר מאד על הדבר. ויקרא לזקני־הנגב, הידועים לחכמים מצוינים, וישאלם לפשר הדבר. ענו ואמרו לו: זה גלגל־עין של אדם, ואם גם תתן לו כל הכסף והזהב שבעולם לא ישבע ולא יאמר די; אולם אם תקח את כלי חמדתך מעל כף־המאזנים ותשם עליה רגבי עפר אחדים ועיניך תראנה כי הכרע יכריעוהו. מיד ניסו לעשות כך, לקחו את כל הכסף והזהב מעל הכף וישימו רגבי עפר תחתיהם, מיד עלתה כף־המאזנים עם העפר על אותה של הגלגל. פתח אלכסנדר ואמר: חכמים אתם ורוב חכמה ירושה לכם.

ג

שוב הלך אלכסנדר לכבוש עמים ומדינות ועבר ארצות רחוקות מאד, נלחם עם שבטים שונים זרים, אשר גם בכתב לא יכּתבו, גם עם חיות היער, חיות נוראות ובעלי גבורה עצומה ערך מלחמה. בדרכו פגע בגוי עז, אוכל אדם, ויסגרו בין שני הרים בחומות ברזל ונחושת לבל יצא לעולם. פגע מיני אנשים, חצים בני־אדם וחצים בהמות ונורא מראיהם, ואין קץ לחיות המשונות והצמחים המשונים שראה.

בארץ הודו בא אל ארץ רחבת ידים ויחן שם עם כל חילו, ויהי בעלות הבוקר נראו על שטח הקרקע ראשי אילנות, והם נוצצים וגדלים מרגע לרגע ומשעה לשעה, והנה עומדים הם בקומתם ומוציאים פירות; ובצאת השמש התחילו להתקטן ולשקוע, עד כי נחבאו כולם במעמקי האדמה, רק איזה פירות נשארו מעל. בקשו פרשיו ללקוט מהם, שמעו כעין בת־קול אומרת: אל יקרב איש הלום!

פלא עוד יותר גדול ראה אלכסנדר הגדול, בלכתו מהלך עשרה ימים מכאן, גם שם כברת ארץ רחבה, ובה גן נפלא ובו שני אילנות גבוהים כמעט עד לשמים, בם רשמי שמש וירח, והמה מדברים כבני־אדם ומנבאים עתידות. כרע אלכסנדר על ברכיו לפני האילנות ויתפלל ויאמר: הודיעוני נא קצי ואדעהו. ולא ענו לו מאומה. הוסיף לבקש ולהתחנן לעת זרוח הירח וגם למחר לעת צאת השמש, ויצא “קול כפול” משני האילנות לאמור: ימיך קצרים, מחריד הארצות! אז אמר אלכסנדר לשוב על עקביו. ובהגיעו אחרי שנתים ימים לארץ מלכותו, גַוע ויאָסף ותשקוט הארץ.

ד

עשרה מלכים מלכו בכל העולם ומלואו, ותגדל מלכותם לכל ארבע רוחות השמים ולא נשאר דבר, שלא משלו עליו ושלא שמע לפקודתם. המלך הראשון הוא אלהים צבאות מלך עליון ואדיר בעליונים ובתחתונים, הוא המלך, שלא קדמו מלך ואין שני לו. ויאמר אלהים: אנסה להמשיל גם בבני־האדם כמוני ואתן להם ממשלתי ומעוזי. ויעל על כסא יושבי התבל נמרוד בן כוש, ותהי ראשית ממלכתו בבל, ומשם יצא לכבוש את כל העולם כולו. השלישי במלכי ארץ הגדולים היה יוסף בן־יעקב, שלא היה אך משביר בר ולחם בכל ארץ מצרים, כי־אם “מלך ארבעים שנה מעצמו”. הרביעי – היה שלמה בן דויד, שהיה מושל בכל הממלכות, והן מביאות לו את מנחתן, ותגדל מלכותו גם על מלכות יוסף ונמרוד. המלך החמישי הגדול היה אחאב בן עמרי מלך ישראל, שחיתיתו היתה על כל העמים אשר מסביב, וכל שרי איפרכיות כבושים תחתיו ומביאים לו מס ומנחה.

והנה בא המלך הששי מחריב ארץ יהודה, נבוכדנצר מלך בבל, שמלך על כל בני־האדם ויושבי ארץ, ואף חיות ועופות תוּכּו לרגליו, פותח פיו בלי רשותו; בא אחריו המלך השביעי, כורש מלך פרס, לנקום מבבל את דם עבדי ה' השפוך, הוא המלך שכל ממלכות הארץ נתן בידו ה' אלהי השמים; והשמיני הגדול גם מנבוכדנצר גם מכורש, שמשל מסוף העולם ועד סופו, עד מבוא השמש ועד צאת השמש, ואמר לעלות גם לשמים ולירד לתהומות, היה אלכסנדר מלך מוקדון והוא צפיר העזים שבא מן המערב. אחרי מות אלכסנדר לא קם עוד מלך גדול ואדיר לעמוד בשורה, אך מלך המשיח יהיה המלך התשיעי. והוא ירד מים אל ים ומנהר עד אפסי ארץ. אבל אחריו – “תחזור המלוכה לבעלה”. אלהים צבאות, שמלך בראשונה, והוא גם הקים את כל המלכים האלה, הוא ימלוך באחרונה עדי עד. בתור מלך עשירי; ונשגב אז אך ה' לבדו, ואך הוא ידעה את צאנו וירביצם.

אני ראשון ואני אחרון אמר ה'.

הַמַּכַּבִּים

א: מַתִתְיָהוּ

בשנת שתי מאות ושלוש־עשרה לבנין הבית השני נוססה רוח־רעה באנטיוכוס מלך יון ויחל לשטום את בני־ישראל, ויאמר לשריו ועבדיו: הלא תדעו, כי יושבי ירושלים ובנותיה עם עז־פנים הם ודתיהם שונות מכל עם ולי אין שוֹוה להניחם. הבה נתחכמה להם ונכחידם מגוי. ויגזור עליהם גזרות קשות, כי ישבתו משמור חקי דתם, וגם שלח את ניקנור שר צבאו עם חיל גדול, ויבוא ויצר על ירושלים ויהרוג בה עם רב, ותעל שועתם השמימה.

ורוח ה' לבשה את מתתיהו בן יוחנן מזרע הכוהנים, ויאמר לעשות נקם בצוררי עמו. ויוָעץ בלבו ויעש לו חרב ולה שני פיות, גומד ארכה, ויחגור אותה מתחת למדיו על ירך ימינו – ויתגנב מחוץ לעיר ויחדור עד שער מחנה ניקנור ויאמר לשוערים: אני מתתיהו בן יוחנן בא לפני אדוניכם. ויבואו באוהל ראש־הצבא ויאמרו: הנה מתתיהו הכוהן בחצר, ויאמר ניקנור: יבוא; ויבוא מתתיהו וישתחוה לפני ניקנור ויאמר לו: כבר כלה כוח עמי לעמוד; ואני באתי אליך בשמם לאמור: לא נסור ממצות המלך ונבטל דברי אלהינו בדבריו, אם אך תכרות לנו ברית שלום. ויאמר ניקנור: ונסלח לכם מכל עווֹנכם, אם תלבש בגדי כהונה ותקריב על מזבח אלהיך מן הטמא. ויאמר יוחנן: גם כדבר הזה נעשה, אבל עוד דבר לי אליך, הוצא כל איש מעליך, ואל ישמע כל אדם בדברי אליך, ויעש ניקנור כן ויוָתרו לבדם.

ויתאזר מתתיהו ויאמר: ה' אלהים, חזקני־נא אך הפעם ואינקמה נקמת כבודך, ויקרב אליו ויקח את החרב מעל ירך ימינו ויתקענה בלב ניקנור ויפול לרגליו.

וימהר יוחנן לעזוב את האוהל ויריע תרועה גדולה ויקבץ אליו עם רב ויערוך מלחמה עם כל צבאו. והמה בראותם כי מת גיבורם, לא קם בהם עוד רוח. ויפול מהם המון רב וירדפו בני־ישראל אחריהם עד הפיצם אותם.

ב: נֵס חֲנֻכָּה

ויהי בשמוע אנטיוכוס את אשר עשה מתתיהו, וכי נהרג ניקנור משנהו ונפוץ כל חילו, ותבער חמתו בו וישבע לקחת נקם ביהודה ולהשביתו מעם. ויאסוף עוד חיל גדול מבראשונה, וישלח עמהם פילים ושנהבים ורכבי־ברזל, ואת בגריס הרשע עשה לראש מצביא, ויעל עליהם בחימה שפוכה ובזרוע נטויה ולא יכלו עוד קום נגדו. ויצר על ירושלים ויבקע חומותיה ויעש במקדש האל שלושה־עשר פרצים, ויפול כל לב בישראל ויאמרו: מוסר ה' אלהינו אותנו בידי שונאינו.

וישמעו חמשת בני מתתיהו את אשר עשה בגריס ויתקבצו למצפה־גלעד, אשר שם היתה פליטה לישראל בימי שמואל הרוֹאה, ויגזרו צום ויתפלשו בעפר בפני אלהי השמים. ויקומו ויתחזקו ויחלקו את הגדודים אשר להם לחמישה חלקים, ויברך אותם אביהם ויאמר: יהודה, היֵה כיהודה בן־יעקב; שמעון היה כשמעון בן־יעקב; שלכד את שכם; יוחנן בני, היה כאבנר בן נר שר צבא ישראל; יונתן, היה כיונתן בן שאול; ואתה אליעזר, היה כפנחס בן אליעזר, אשר קינא לאלהים צבאות, ויצא בראש גדודיהם וילחמו כאריות, וה' היה אתם וילכדו את כל מבואות המחנה ויחדרו בה ויעשו טבח רב. נפול נפלו כל גיבורי יון ואת בגריס תפשו חי ויעשו בו נקם.

וישובו אל עיר הקדושה שמחים וטובי־לב, ויקימו את פרצת הבית ויחנכו את המזבח, אשר שבת בו התמיד; ולא היה שמן זית בעזרה רק ליום אחד, ויתן ה' בו ברכה, והיה הולך ודולק שמונה ימים. הלא המה ימי חנוכה ליהודים!

אֵם הַבָּנִים

(בשתי נוסחאות)

א

ויהי כי צרר אנטיוכוס את ישראל ויראם את ידו הקשה, החריב עריהם, הרג את גיבוריהם, שרף את ספריהם וביקש להעבירם על דתם. נפלה בין שבוייו אשה אחת אלמנה מבנות היחש שבירושלים עם שבעה בניה, ויפַתה אותם להשתחוות לעצביו, מעשה עץ ואבן, ויאמר להוציאם לחירות לגדלם ולנשאם; ולא אבו שמוע לו. וינסה להושיבם בבית־הסוהר ולתת להם אך לחם צר ומים לחץ, וגם ציוה להכות אותם בשוטים; ולא רך לבם ועוד הוסיפו להתחזק באלהיהם. ויחר אף אנטיוכוס ויאמר להינקם מהם ולאלצם לעבודת אלהיו בחרב ובשפטים גדולים. ויצו להקים בחצרו הגדול מדורה ולשים עליה מחבתות. ויעמיד מסביב למדורה עבדים עם חרבות שלופות ועם כידונים ועם שוטים. ויוציאו את האשה העבריה ובניה מן הבור ויעמִידו אותם בחצר בתווך, וידבר באזנם קשה, לאמור: שמעו, בני המורים, אם לא תעשו כאמרי־פי ולא תעבדון את אלהי ומַתּם כולכם היום, ויקראו כולם: את ה' אלהינו נעבוד. הגישו לפניו את הבכור, ויאמר לו: שמע, בני, בקולי וחוס על ימי נעוריך; סור מחוקת אבותיך וחיית, ויען הנער אותו: שוא תדבר אלי, טוב לי מות בצל אלהי מלחיות בצל אל־מת. ויקצוף אנטיוכוס על הבן קשה־העורף, ויצו לכרות את לשונו, לקצץ את ידיו ורגליו ולהפשיט את עורו; ויעשו לו כן לעיני אחיו ואמו. וישימו את הגוף השותת דם בקלחת לצלותו חי, ויתאבך העשן מבשרו; רעדה עברה בכל קהל הנאספים, ואחיו ואמו עומדים הכן למיתה בכל נפשם לשם אלהים, ושמחים הם כי הכניסו את הבכור לחופת חיי־עולם. הביאו הצוררים את האח השני ודברו על לבו לאמור: השתחוה־נא לאלהינו ולא תלך בדרך אחיך! ויקרא בקול גדול: באשר מת אחי אמות, קחו־נא את נפשי. ויכוהו המיסרים בשוטים, גם ממנו פשטו את עורו ויתעללו בבשרו. ולב אחיו הנותרים לא רק לא רפה, כי־אם עוד מתחזקים המה באלהי אבותם. הביאו את האח השלישי והניחו חרב חדה על צוארו ואמרו: בידך החיים והמות! ויקרא: לא אמות על־ידי חרבכם ואיקץ לחיי־עולמים. ויתיזו הרוצחים את ראשו, ויז הדם עד לרגלי אחיו ואמו. והיא הניצבת על ימינם קוראת להם: התחזקו, בני, והיו לבני־חיל ואל תמירו חיי אל־מת בחיים עוברים; הביאו את האח הרביעי ויקרא גם הוא: הנני לפניכם וקחו את נפשי, הכל לי למשחק, ויתפלא המלך לאומץ לבבו; בכל־זאת לא נחה ידו הקשה ויצו להכותו הכה ופצוֹע וירוצצו את גולגלתו. כה נפלו בחרב־נקם גם האח החמישי והששי, ושניהם קבלו עליהם את המות באהבה וברצון. וירחם אנטיוכוס על הבן הצעיר באחיו, ויקחהו אליו וידבר אליו רכות ויאמר: למה תתעקש משמוע בקולי, בני, השתחוה לאלהי ותהיה לי לבן וגידלתיך עם גדולי הארץ. וירא, כי גם הוא אינו שומע לו, ויקרא אל אמו ויאמר אליה: רחמי נא על שארית פרי בטנך זה וצוי עליו, כי לא ימרה את פי. ותאמר: כן אעשה כאשר דברת, והיא אך התלה בו במר־נפשה, ועוד הוסיפה לחזק את לב בנה זה, כי יעשה את אשר עשו אחיו ויקדש גם הוא את שמו הגדול. ויקרא הנער: למה תאחרו לשלוח את ידכם בי? משה אמת ותורתו אמת! ואנכי לא אַסור מדבר התורה, ולא אמיר אלהים־חיים שומע הכל ורואה הכל, באלהי עץ ואבן, פה להם ולא ידברו, אזנים להם ולא ישמעו. ויקצוף המלך עליו יותר מעל אחיו, ויצו לענותו קשה, וימיתהו במיתה משונה ואיומה, אז קפצה גם אמו ותאמר: שלחני־נא בדרך בַני ואלווה אותם על דרכם. וידקרו אותה בחרב וישליכו את נבלתה על פגרי בניה. ובני־ישראל בשמעם את דבר גבורת הנפשות האלה, עשו רבים מהם כמוהן ויתחזקו למות מות קדושים.

ב

“כי עליך הוֹרגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה”. ויד האויב קשה, להעביר את בני־יהודה על מצות ה' ולהסיר את לבבם מאת אלהי־אבות בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. אז נשבתה גם אשה אחת, מרים בת־נחתום שמה, היא ושבעת בניה עמה, ויפקדו עליהם לעזוב את דת היהודים וחיו; ולא אבו שמוע ואמרו: לא, אך את אלהינו נעבוד! ויצו המלך להפריד את הנאהבים והנעימים ולתת את כל אחד מהם בחדר מיוחד בבית־הסוהר, למען לא יחזקו איש את אחיו בדבר אלהיהם. הביאו את הבן הבכור לפניו ויאמר לו: השתחוה לאלהי. השיב הוא ואמר: כתוב בתורתנו, אנכי ה' אלהיך ואין אלהים מלבדו. הוציאוהו להרגו, וחתכו את ראשו בסיף. הביאו את השני, הוא בחור כארזים, ואמרו לו: השתחוה לאלהינו, כמו שעשה אחיך. ויען ויאמר: מכחשים אתם בי, ולא יעשה אחי את המעל הזה להמיר אלהיו באלהים אחרים; הרגו גם אותו. השלישי קרא, כאשר הביאו אותו לפני המלך: זובח לאלהים אחרים יוחרם; והרביעי קרא: ה' אלהים אחד! כה נהרגו שניהם ואחריהם אחיהם, החמישי והששי. הביאו את השביעי, והוא נער רך, טוב־רוֹאי והקטן שבכולם. אמר לו המלך: אחיך כבר היו וראו בחיים ואולי מפני זה לא יראו מות, אבל אתה הנך עוד נער ולא ראית בטובה, עבוד את אלהי ותחיה ותראה רב־נעימות. השיב הנער את המלך: ה' אלהינו ימלוך לעולם ועד. ויצו המלך להרוג גם אותו. נגשה אמו ותבקש, כי יתנו לה לנשק לו בטרם ימות. נפלה על צוארו וחיבקה אותו ונישקה אותו. אמרה: הרגו גם אותי; לא אבו עשׁה זאת, שחטו את בנה זה לעיניה וישלחו אותה לנפשה. עלתה לגג ותאמר: אל אלהי אבי, אברהם עקד לפניך מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות, ואתה קחה נא את נפשי; הפילה עצמה לארץ ומתה. יצאה בת־קול וקראה: אם הבנים שמחה!

---

מימי בית שני: סיפורי מעשה

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

סִפּוּרִים שׁמְרוֹנִים

א: שוֹשַנָּה

כוהן גדול היה לבני שומרון בימי עמידת הבית השני, ושמו עמרם בן טוביה בן שמעיה בן אלישמע בן יהונתן בן יהויקים מבני־פנחס כוהן עליון, ותהי לו בת יפת־תואר ויפת־מראה מאד, והיא גם חכמת־לב ויודעת בחמישה חומשי התורה, ותורה דעת פקודי ה' לתלמידים, והיא גם כתבה ספר האלהים בכתב־ידה, ויהללו בשערים מעשיה. בימים ההם באו שני נזירים מארץ רחוקה לבית־אל וימצאו שם מלון ומחיה וישבו שם; ויהי כי עלו פעם על הגג להגות בספרים, ראו אור פני בת־הכוהן מאיר מרחוק ויחשקו בה. ויבואו לפניה ויאמרו לה: למדי־נא אותנו תורה, הלא חכמה את, ותעש כן. ויהי בהיותם לבדם, ויחלו לדבר באזניה דברי חלקות; ותתחלחל הנערה ולא חפצה לשמוע להם. ויחר אפם בה ויקומו ויבואו לפני הזקנים והשופטים בשער שכם, ויעידו עליה רעה. כי סרה מני דרך. וימהרו ויביאו את בת הכוהן לפניהם ותאמר: לא חטאתי. ויהי כי החלה החקירה־והדרישה נמצא, כי ענו בה עדות שקר. היא יצאה נקיה וזכה, ואת שתי הנזירים שרפו באש כמצות משה: ועשיתם לו כאשר זמם!

ב: שְלשֶת הָאֲחִים

בימי נתנאל הכוהן בן עקבון בן אליעזר בן טוביה בן אליעזר בן לוי קם מלך עריץ וילחץ את מדינת עדת בני־ישראל מזרע אפרים; ומלבד כי הרס את חומותיהם, נתץ את מבצריהם והטיל עליהם מסים וארנוניות קשים, עוד ידו נטויה להעבירם על דתם, ודבר־מלכות יצא מלפניו: כל איש מזרע ישראל, אשר ישתחוה לאלהיו ולא יתן ידו לאלהים אחרים, אחת דתו למות. בא בארץ גם רעב ודֶבר, מבחוץ תשכל חרב אויב; ונתקיים דבר משה עבד ה': בערב תאמר מי יתן בוקר, ובבוקר – מי יתן ערב. אין יוצא ואין בא מפחד לבב, ואין גואל לשארית העם הזה.

ויהיו לנתנאל שלוש בנים, שם הבכור בבא, והוא בבא רבה, שם השני עקבון ושם השלישי פינחס. ויהי בראותם צרת שבטיהם והמכות אשר הוכו מבית ומבחוץ, ותהי עליהם רוח ה' ויקנאו קנאתו, ויבואו להר קדשם ויחלו להתפלל לפני ה‘, אשר בידו כל המעשים וכל המזלות, להושיע לנכשלים ולא יוסיף להזניחם עוד. אחר־כך ירדו אל עם ויקראו: מי לה’, אלינו! ויאָספו אליהם כל חורי העם ואציליו, ויבחר בבא מהם שבעה אנשים. אנשי־חיל ובעלי־רוח, וישם אותם שרים על כל העם, ויצוַם לפקוד על כל השבטים וכל המשפחות, ללמדם תורת ה' ושמירת פקודיו ולהיות להם למגן בפני אויביו. ויחזק לבבם, ויאמצם ויחזקם, שלא לשמוע לדברי הגזרות ולא ימוג לבבם. וישמח העם לשמוע כל אלה ויאמרו: כל אשר דברת אתה ואחיך אלינו נעשה. קמו ונצתו כל פסלי הגויים וכל עצביהם; שבו אל ה' בכל לב וישירו וירננו לה' בשירים ובתודות. ויהי בהשמע הדבר בבית הצרים, כי מרדו בני עדת אפרים במלך ופקידיו, וכי החלו לעבוד את אלהיהם בגלוי ובלי מורך־לב, חרה אפם ויקומו ויערכו בהם מלחמה; ויקם בבא ואחיו עם כל שבעת השרים והנציבים עם אנשיהם וגיבוריהם ויעמדו לנגדם ויעשו בם הרג רב והנותרים ברחו לנפשם, ותהי רוָחה בשומרון ובבנותיה!

ג: דּוֹסִיס הַשׁמְרוֹנִי

באחת מערי שומרון, אשר שם ישבו שבטי־ישראל השבים מגלות אשור, חי בימי־קדם איש אחד גדול־לב וחוקר לתורה ולתעודה ושמו דוסיס. ויתחבר עם איש נלבב אחר; ושניהם אסרו על נפשם, לבלתי אכול לחם ובשר שנתים ימים. ויתקדשו. ויקם דוסיס המורה ויעל שכמה, היא עיר שלם על־יד הר הברכה, ויחל לדרוש שם בגלוי על־אודות נוסחאותיו, שהשכיל להשיג בספר חוקי־משה, ויקוב בשמות את כל הזיופים הקדומים. ןיקשור עליו קשר עִקבון הנשיא, והוא מזרע הכוהנים בני פינחס בן־אלעזר בן־אהרון, ויאמר להרגו, כי קינא לדברי הזקנים וסופרי בית־אל. ויברח דוסיס מפניו וילך אל קרית־סוכה, ויסר אל בית אשה אלמנה אחת ושמה אמנטו, ותכלכלהו האשה ימים רבים וימצא חסות באהלה. בבוקר היה קם, היה רוחץ את בשרו במי בריכה אחת קרובה להר, אחר־כך התעטף, עלה לעליה, לקח קסת־הסופר בידו וגליון עמו,וישב וכתב, עד בוא הערב, תורה בנוסח חדש על־פי דרכו ושיטתו, כה היה מעשהו יום־יום; והאשה תשרתהו ותכבדהו כאלהים.

ויהי כי גמר דוסיס את מלאכתו וירד מלשכת העליה וידבר באזני האשה, אשר הטתה לו חסד, את הדברים האלה: בן־נשיא אנכי, את אבי ואת אמי לא ידעתי, ויהי כי גדלתי ותיפקחנה עיני לדעת ולהתבונן. דרשתי בתורת בן־עמרם ומצאתי בה הרבה דברים, שלא יצאו מפי הרועה; ונדרתי בנפשי לנקות את כתב־הדת מהשגיאות אשר בו ולהשיב כל פסוקיו על מכונם. וישטמוני ויחרימוני כוהני עמי; ואברח מפניהם ואיסתר בביתך לכלות את מעשי ולשלם את נדרי. ואני ידעתי, כי לא יחדלו אויבי לבקש את נפשי וימצאו את עקבי. הנני מוסר לך את הגוילים האלה. ושמת אותם בכלי־חרס; ואני אצא מזה ועין־אדם לא תשורני עוד. והיה כי יבואו אליך אנשים משכם וישאלו אותך לאמור: ההיה פה איש, כזה וכזה מראהו? תעני ותאמרי להם: אמנם ישב בצל־קורתי האיש הזה והיה כותב דברים עלי ספר; העלים שמורים הם עמי, והרי הם מסורים לכם בתנאי, שלא תזידו לקרוא בם בטרם תטבלו את בשרכם בּבּריכה הסמוכה. ויחדל דוסיס לצוות אותה ויעזבנה לנפשה וישם פעמיו לדרך המוביל אל קרית־ענבתה. בכפר ההוא היתה מערה אחת נסתרת וירד אליה וישב בה וצידה לא לקח עמו. לחם לא אכל ומים לא שתה, וימסור נפשו למות. ויהי כי גָוע ברעב והנשמה עזבה את גופו, ויבואו כלבים ויאכלו את בשרו ויגררו את עצמותיו אחת אחת. זה היה סופו של הנביא הבודד.

ולעקבון הנשיא, כוהן שכם, אח אחד ושמו פינחס, ופינחס הוליד את לוי הדורש. ויהי לוי ירא־אלהים, שומר דברי הכהונה, משרת באומן את דודו הכוהן וכרוך אחריו ונוטה לדרכו בעבודה. ביום אחד קרא עקבון את לוי בן־אחיו ויאמר אליו: הוּגֵד הוּגד לי, כי דוסיס הארור מתחבא בבית אשה אלמנה בקרית־סוכה. ואתה בחר־לך שבעה אנשי־חיל וקמת והלכת עמהם אל הקריה ההיא; ותפשתם את הכופר הזה והרגתם אותו, כי בן מות הוא, ואת כתביו תשרפו, טומאה בם! ויעש לוי כדבר הכוהן, ויבחר־לו אנשים שבעה וילך עם שבעת המרעים קרית־סוכה. ויהי בבואם ישאלו את אנשי המקום למגורי האשה האלמנה, ויאמרו להם: הנה היא יושבת בפתח האוהל. נגשו האנשים אליה וידברו באזניה לאמור: האם גר בביתך איש אלמוני ואיה מושבו עתה? ותען האשה ותאמר: אמנם איש זר ישב עמי ימים רבים, ואכלכל אותו בלחם ואציע לו את המיטה; והוא לא יצא החוצה, לא דיבר עם איש בלעדי. בכל בוקר ובוקר היה טובל את בשרו בבריכה שעל־יד ההר; ואחר־כך היה עולה לעליה וישב וכתב שם בעיון־רב דברים עלי־גליון. אחרי ימים מסר מספר עלים בידי למשמרת ויעזבני וילך. וכה דיבר האיש בלכתו מאתי: כי יבואו בני־שכם הנה לדרוש לשמי ולמעשי. מסרי להם את גליוני; אך הזהירי את האנשים, כי לא יזידו לקרוא בהם, עד אשר ילכו ויטבלו בבריכה שהייתי טובל בה אני. וישביעני על זה הדבר בשם אלהים ובשם משה עבדו. ותכל האשה לדבר ותתרגש בזכרה את אורחה הפלאי.

ויהי בשמוע לוי אחי הנשיא את דברי האלמנה ויפן אל מרעיו ויאמר להם: מה נפסיד, בני־לויה, אם נטהר עצמנו בבריכה וננקה את בשרנו מאבק־הדרך? – אמרו רעיו אליו: עמך אנו בדעה. ויקומו וילכו אל מקום הבריכה. ויהי כי הגיעו אליה בבוא השמש, ויפשוט הראשון את בגדיו וירד אל המים ויטבּול. ויעל ויקרא: אני מאמין בך, ה‘, ובדוסיס עבדך ובנבואותיו! ויגער בו לוי ויכהו בחרבו ויפול מתבוסס בדמו. ירד השני הוא לטבול ויעל גם־הוא מתרגש וקורא: ה’ הוא ה' ודוסיס הנביא הוא עבדו! קפץ עליו לוי ויהרוג גם אותו ונזרק דמו ונגע בדם אחיו. ויצו המקנא את הציר השלישי לרדת אל הבריכה ולטבול; ויצא גם זה מן המים, נלהב ומקדש את דוסיס, ויפול גם־הוא בחרב לוי. כזה קרה גם לרעהו הרביעי והחמישי, לששי ולשביעי; כולם, בטבלם עצמם במי הבריכה אחד אחד, נחה עליהם רוח אחרת ויעריצו את הנביא המוחרם – וידָקרו בחרב לוי בן אחי הכוהן.

ויהי במות שבעת הצירים אמר לוי המקנא בלבו: ארד גם אני ואטבול בבריכה ואדע מדוע הרעוּ אחי לעשות להאמין בכופר? וירד ויטבול פעם ושתים ושלוש. הוא אך עולה מן המים ונפשו התחדשה והתרוממה על מִסגרה עד־כה, ויקרא בקול גדול באזני הנהרגים: אני מאמין כּמוכם בה' ובדוסיס עבדו! נפתחו השמים וירא צל אדם עומד לימין הגבורה. ויקם לוי אחרי הירגע לבבו הפועם, ויחצוב בחרבו מערה בצלע ההר ויקבור שם את אחיו בני־שבטו. אחרי־כן גלל בעלים, אשר מסרה לו האשה האלמנה, וירא לפניו נוסחאות חדשות בזאת התורה ציוה משה הנביא מבני הלויים, ויבן לישרן ולאמיתהן. וילך הלוך וחפש בקרית־סוכה וימצא מתי־מספר אנשים מאמינים לחידושי הרואה. ויקם וילך עמהם וישב עירה שכם אל מקום משכן דודו הכוהן, ויאמר לו: לא מצאתי את האיש דוסיס אשר תבקש ועקבותיו לא נודעו.

חג הפסח בא, חג קדוש לבני־יהודה ועוד יותר לשומרונים, שעוד היום מביאים את קרבן הפסח לה' ככתוב בספר הברית. גללו את התורה לעיני העדה, והכוהן הגדול עקבון ציוה לבן־אחיו לוי לקרוא פרשת היום בקהל. החל המאמין לקרוא את דברי המחוקק בקול רם, לפי נוסחת דוסיס החדשה, ויסר מן הנוסח הקבוע עד עתה. גערו בו כל הנאספים ויאמרו: שוגה אתה! מאבותינו נוסח אחר שמענו. ויען אותם לוי בעוז: אך נוסחי זה, שקראתי עתה, הוא הישר והוא הנאמן. כה אמרוֹ ה' לדוסיס עבדו! ואתם כולכם עם קשה־עוֹרף אתם. ברשעתכם כפרתם בנבואת דוסיס, החלפתם את המועדות ותשַנו את שם ה‘. ולא די לכם זה, כי־אם שלחתם אותי לרדוף את הנביא השני, שקם לנו אחרי זה, ששימש את הגבורה בהר סיני, אוי לכם מעונש ה’ ומעֵברתו הקשה! ויקצפו עליו כל בני־הקהל ויחרקו שן ויקראו לאמור: כופר הוא! כופר הוא באשר נחלנו ושמרנו עד־היום! גם דודו הנשיא והכוהן חרה אפו על בן אחיו ויאמר לקהל הנאספים: הרגו בן־עולה זה ולא יחיה! ויברח לוי ממקום הועד; וישיגוהו הרודפים אחריו על־יד שדה־יוסף וירגמו אותו באבנים, וישימו עליו גל־אבנים גדול, ויקרא שמו גל־לוי עד־היום.

ואנשי קרית־סוכה, אשר ליווּ את לוי על דרכו, בראותם את הנעשה לבחירם, ויסתירו את מעשיהם ויקומו ויעזבו את הרי שומרון וישבו בכפר אחד לא־רחוק מקרית ירושלים אשר ביהודה. אבל עוד לפני ברחם לקחו לולב אחד ויגאלוהו בדם לוי ויאמרו: זה אשר נאמר עליו “ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך”. נקי היה האיש לוי ונרגם באבנים, על אשר העיד, כי דוסיס היה הנביא הנאמן. אחרי זה שׂמו את הלולב בין גליונות ספרם המקודש. וישימו ביניהם לחוק, שכל החפץ להביט בלולב לוי ולקרוא בכתב דוסיס, עליו להתענות שבעה ימים ושבעה לילות. גם מאמינים בני הכת הזאת, כי המתים יעמדו לתחיה בקרוב ואז ישפך רוח לוי ורוח דוסיס על כל בשר.

סִפּוּרִים יְהוּדִיִּיּם

א: אַהֲבַת נָשִים

ויהי בימי הורקנוס השני, הוא ינאי מלך ירושלים, גרו בעיר הבירה שני אנשים מגדולי ישראל. שם האחד חלקיהו השומרוני ושם השני אחיאב הגלילי. והם היו חכמים גדולים ועשירים מופלגים, ויאהבו זה את זה כיהונתן את דויד, ויכרתו ביניהם ברית אהבת־עולם. וכדי לחזק את הברית, באו גם בקישור החיתון; לחלקיהו היה בן יחיד ושמו מתתיהו ולאחיאב היתה בת יחידה ושמה זמירה; ויארש מתתיהו את זמירה; ועשו הוריהם סעודה רבה ביום ההוא, ויקראו אליה את כל שועי־ירושלים.

אחרי הדבר הזה באו שינויים רבים במלכות ירושלים, העיר באה במצור על־ידי אנטיגנוס בן אריסטובלוס ועַם הפרתים ותילכד. ינאי המלך נשבה ובא לבבל; ובדרכו חתכו לו שתי אזניו, ועשוהו בעל־מום למען יהיה פסול לכהן בבית־המקדש של אלהים, והשינויים האלה הביאו גם לידי פירוד בין האחים; אחיאב נשאר בירושלים תחת מלכה החדש, וחלקיהו יצא את ינאי בגולה לבבל ויהי ליועצו כל הימים. והנה ניגף אנטיגנוס לפני הורדוס האדומי, חתן הורקנוס, ויעל זה על כסא בית המכבים ויחַזק את המלוכה מבית ומחוץ. הוא גם קרא להורקנוס מבבל לשוב לירושלים; ולא נתנוֹ חלקיהו יועצו לעשות את הדבר הזה, פן יבולע לו. אבל הוא לא שמע בקולו, כי נפשו התמוגגה אל העיר הקדושה, וישב. והוא אך ישב שם מעט, וימצאו לו עלילות־דברים וימת ויורידו לקבר שׂיבתו. ויתאבל חלקיהו לשמע הדבר הזה, הוא לא שב אז את מלכו ירושלים וישאר בבל, ולא האריך ימים עוד וימת.

בינתים עלה אחיאב לגדולה, ויהי לאחד מראשי הסנהדרין, שפעלם נראה בעיניו המדינה. רק בחכמה ובחריצות־לב נמלט מחרב הורדוס, בעת אשר הכחיד הרבה משופטי הסנהדרין, שהיו לו לשטן בדרכו; אבל כבר התירא לשבת בעיר. ויקח את בתו זמירה ואת כל אשר לו ויתישב באחוזתו אשר בסוריה, על־יד יער לבנון. ותמת שם צפורה אשת אחיאב ויחצבו לה קבר. ויתאבלו עליה האב והבת ימים רבים, וזמירה בימים ההם כבר נערה יפה, ותגדל ותעל כפורחת; ויהי בשבתה פעם על־יד קבר אמה, ותשא עיניה ותרא והנה איש אחד מגודל־פרע, כולו עטוף שחורים, עומד לנגדה, ותחשבהו לנזיר. כמשפט הימים ההם, ויגש אליה ויאמר: בת־ציון עדינה, תני נדבה לנזיר אומלל, אני וחברי ברחנו לנפשנו מחרב הורדוס, שהוכחנו אותו על מעשיו והגדנו לו פשעו בפניו. דרים אנו שנינו במערה, וזה שלושת ימים אשר כלתה לנו הצידה, וכמעט מתים אנו ברעב. ויצר לנערה. כי אין לה מאומה להושיע לנידחים, ותקח את טבעת־הזהב מעל אצבעה ותושט לזר ותאמר: מכור את זה והיה המחיר בעדך ובעד חברך. ויודה לה הנזיר וילך. ויהי בלכתו ממנה ותישאר לבדה, באו ללבה רגשי עוצב מבלי אשר תדע פשרם; גם בשובה הביתה חשה בראשה, ואת דבר הטבעת לאביה לא הגידה.

ויהי לתקופת השנה, ויכל המועד, אשר הגבילו בו את הנישואין בינה ובין מתתיהו, ויבוא החתן מתתיהו ואחוזת מרעיו מבבל הרחוקה, ויפול אחיאב על צוארו וישקהו, כי גדל והיה לבן־חיל. ויחוגו את הנישואין ברוב פאר, ויעש אחיאב משתה גדול לכל האנשים הדרים מסביב לאחוזה, לא היה כמוהו במחוז הזה ימים רבים. ויהי אחרי קדש מתתיהו את זמירה תחת החופה בטבעת כדת משה וישראל, ראתה הנערה כי טבעת הקידושין שלה היא ותשאל את מיועדה לפשר הדבר; ויאמר לה: קניתיה מאת נזיר אחד במאה שקל כסף, ויען כי הטבעת יקרה לי מכל, לכן קידשתיך בה לאות אהבת־נצח. ותאהב זמירה את בעלה, וימצא חן בעיניה, ותקשור נפשה בו; וגם הוא אהבה מאד וישמח אתה, ויחיו יחד באהבה ונחת.

רק לעיתים התעצב מתתיהו וישב דומם בחדרו, ולא אבה להגיד אשר בלבבו. לשוא הציקה לו זמירה רעיתו, בקשהו חותנו אריאב גם הוא ויתחנן לפניו, כי יגיד מה קרה לו. הוא שותק ואינו מדבר. ותהר זמירה אחרי ימים ותבוא ותבשר את הבשורה לבעלה; וגם הדבר הזה לא הרים את רוחו. ויתפלאו על הדבר ולא ידעו מה לו.

ויהי אחרי ימים וזמירה ילדה בת, והיא עמלה להנעים את חיי אישה ולהשבית יגונו, הקיפו אנשי־חיל מזוינים את כל הבית, ויבוא פקיד גבוה וירא להם את דת הורדוס המלך, לשים את מתתיהו בשלשלאות ברזל ולהובילהו ירושלימה, כי ידו היתה עם להקת שודדים. ותתחלחל זמירה, ותתן קולה בבכי; וגם אביה נרעש ונפחד. ולא יכלו תת אמון, כי מתתיהו, אשר ידעו את יושר לבו זה כמה, שׂם ידו עם קושרים, בני־בליעל, ויחשבו כי אך עלילת־דברים היא. ומתתיהו לא כיחש את מעשיו ולא ניסה להצטדק, ויובל אסור בלוית השומרים לירושלים. את הצער והבכי שבבית אין לשער. הנה השמש יצא להאיר לארץ ולדרים עליה, הכל ירונן ויוחג חג האור, ולפתע התקדרו השמים בעבים, רוח סוער בא, ואחריו ירד גשם שוטף ויהפוך את עדן־אלהים למי־נחלים.

ותשם זמירה נפשה בכפה, ותצו לחבוש לה גמל ותרכב עליו ושתי נערותיה עמה; ותצא ירושלימה, לבוא לפני הורדוס הגדול ולהתחנן לפניו, כי יוציא את בעלה לחירות, כי אין בו כל אשמה.

יום הולדת הורדוס היה בבואה, דגלים עבריים ורומיים מתנוססים על גגות הבתים והמגדלים, שורות שורות של אנשי חיל עוברים ברחובות בתופים ומצילתים, כוהנים בבגדיהם האדומים ולויים באפודיהם. ויצא הורדוס מוכתר בכתר מלכה מבית־המקדש, אשר בנה לתפארת, ואחריו זקני־ישראל וזקני־רומא, שרים ופחות, והוא צועד קוממיות, עוז מראהו, ותפול זמירה לרגלי המלך ותנשק את רגליו.

ויאמר הורדוס: קומי, אשה, מה לך? ספרי לי. ותאמר זמירה: אשה קשת־רוח אנכי, כי לקחו במצוָתך את בעלי ממני וישימו אותו במצודה; והוא לא עשה עוול מעודו, בי נשבעתי. ויאמר הורדוס: מי את? ומי בעלך? ותען ותאמר: בת אחיאב הגלילי אנכי, היושב על־יד הלבנון, ובעלי הוא מתתיהו בן חלקיהו השומרוני, אשר הוגלה לבבל. ויאמר לה המלך: לכי אל ביתך ומלונך, ואשלח איש־חיל אליך והוא יגיד לך פשר דבר. צדקה ומשפט על דרכי ובממלכתי לא יעָשה עוול. ותשתחו לו זמירה ותאמר: יחי המלך!

ביום ההוא בא למלונה איש־חיל במצות הורדוס ויגלה לה, כי בעלה אינו מתתיהו בן חלקיהו, כי בועז קמחי שמו, והוא כיחש לה; ואמנם ידו היתה במעל, והוא היה ימים רבים שר־מאה למחנה שודדים. ותען זמירה ותאמר: אם גם אאמין במלכי, אנוד לבעלי. תנתן לי רשות לבוא אליו למצודה ואדע מה עמו. ויאמר איש־החיל: אגיד זאת למלך, והוא בודאי ירשה לך הדבר, כי מצאת חן בעיניו. ויובילו את זמירה ממחרת היום אל המצודה, אשר בה בעלה אסור, ויעזבו אותם לנפשם. מעיני שניהם ירדו דמעות בלי הפוגות, בהפגשם יחד.

ותבקש ותתחנן זמירה לפני בעלה, כי יתוָדה ויאמר לה, מי הוא ומה מעשהו, ותפצר בו ותשביעהו בה', כי לא ימרה ולא יכחש לה. והוא פתח את פיו ויודה לה, כי אמנם שר־מאה היה לפנים במחנה, אשר היה ידם עם אויבי הורדוס להפילו, ואחרי־כן הרעו מעשיהם, רודפים היו אחרי כל עוברים ושבים ושוסים את גמליהם. הוא היה מתחפש לנזיר, והיה בודק את הדרכים ואת המבואות. ויהי כאשר ראה אותה על־יד קבר אמה, היתה בעיניו כמלאך אלהים ויחשק בה לאהבה. ויארוב בזמן נשיאתה לחתנה בדרך, ולקח כל אשר לו ואותו מכר לעבד, ויבוא עמה בברית תחתיו.

האשה שמעה את הדברים האלה מפה מתוָדה ולבה התמוגג לגורל ארוסה; אבל היא אמרה לנפשה, מי יודע מסיבּות האלהים, ואולי במזלו תלוי מזלי. היא ידעה, כי בעצם לבו זה העומד לנגדה ישר ונאמן הוא, ורק גלגולים שונים הביאוהו במשעול הזה. ותאמר לו: אמנם חטאת הרבה לאחרים ולי, אבל לבי לבך; ואם גם ארשע בזה לפני אֵלי. לא אעזבך; אך המות יפריד בינינו. אמצא תחבולה להוציאך מבית־המאסר, וברחת לנפשך לארץ רחוקה, וגם אני אבוא אחריך ואקח עמי את הילדה אשר לנו. אבל אחת אני גוזרת עליך, כל עוד לא תוציא את חתני הראשון מעבדותו, לא תראה פני.

ועלתה לו לבועז להמלט ממאסרו במועצות זמירה רעיתו. ויקם וילך אל הארץ, אשר מתתיהו נמכר שמה, ויהי לעבד תחתיו. והוא עבד את האדון באמונה והוציאו אחרי ימים לחופש. ויתאחד אחר זה את זמירה רעיתו ולבו נהפך להיות איש צדיק וישר. ויחיו יחד באושר ובטובה עוד ימים רבים.

ב: חָכְמַת הַכִּשׁוּף

בזמן שבית־המקדש היה קיים היו ישבו כסאות למשפט בירושלים עיר־הקדושה, סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה. הסנהדרין הקטנה היתה בת עשרים ושלושה והגדולה בת שבעים ואחד איש. הדבר הקטן יביאו לפני הקטנה והדבר הגדול לפני הגדולה. חכמים היו אנשי הסנהדרין ויודעי־מדע, בקיאים היו בכל חדרי התורה הכתובה ובתורה שבעל־פה, וידעו לדרוש על כל דבר מ“ט פנים לכאן ומ”ט פנים לכאן; יודעים היו בשבעים לשון, בצירופי־שמות וטבעי־צמחים, וגם בחכמת־הכישוף, שאסור היה לכל אדם מישראל ללמדה, מפני שנאמר: אל תיטמאו בם; רוח עליון בהם וידעו להבחין בין נביא שקר ונביא אמת, ולבדוק מכשף ומכשפה, אשר יבואו לפניהם כדת וכהלכה.

ויהי היום וימת אחד מראשי הסנהדרין, וישימו כל החברים עיניהם בחכם אחד גדול ובעל מידות תרומיות ויבחרו בו למלא את מקום המת. אבל חכמה אחת נעלמה ממנו, והיא חכמת־הכישוף. וישלחוהו אחיו ובני בריתו לארץ מצרים, הידועה במכשפיה וחרטומיה, ללמוד חכמה זו על בוריה ויעש את דרכו לשם. ויהי בסורו בדרך למלון, ללון שם, מצא בעל־המלון חן בעיניו וישוחח אתו בעניני מדע. וישאל בעל־המלון את האורח, לאמור: אנה, פני כבודך מועדות? הגד לעבדך אם תוכל. וישיבהו העובר לאמור: ראשי הסנהדרין בירושלים שׂמו עיניהם בי להעמיד גם לי כסא בתוכם, אבל בתורת־הכישוף לא אדע עוד נכונה, ולתכלית זו נוסע אנכי עתה ארצה מצרים. ויאמר בעל־המלון אליו: אם את הדבר הזה אתה מבקש, אנכי אלמדך אותו היטב, ולמה לך ללכת דרך רחוקה? וימאן איש ירושלים להאמין לו, כי הוא יכול להתחרות עם נבוני מצרים, ויאמר: לא, אך אל מצרים אלך. וישתוק בעל־המלון וישמור את הדבר בלבו.

הבוקר אור, ויאבה הנבחר לשים לדרך פעמיו, ויאמר לו בעל־המלון: יסעד עוד אדוני אצלי מאום, ואחר ילך, למען לא ילאה בדרכו. וישמע לו, ויעמוד בקרן זוית להתפלל, ובתוך כך הוכן השולחן ויעמידו עליו כל מני מטעמים. ויהי כי כילה להתפלל ויאמר לבעל־המלון: תן לי כלי לרחוץ את ידי, ויתן לו כלי כזה, ויבא אותו אל חבית גדולה של מים, אשר כמוה עוד לא ראה מעולם, גדולה ורחבה היתה, עד לבלי שיעור. וישח העובר את ראשו לשאוב מים מן החבית, וימעדו רגליו ויפול המימה. והם החלו להתפשט ולהתרחב הלאה; החבית נהפכה לנחל, ומימיו גועשים ושוטפים, וישט הדיין במים ותרא אותו שיירה עוברת בספינה ותצילהו. ותעש האניה את דרכה. הנוסעים בה היו מבני פרס ומדי, והוא דבר אתם בלשונם; ויתפלאו על חכמתו ויאמרו אליו: בוא אלינו אל ארצנו ותהיה לנו לראש. וישמע בקולם ויתחבר אליהם. ואת מלאכות אנשי הסנהדרין שכח לגמרי, ונשמטה מזכרונו. ויביאו אותו האנשים לשושן הבירה. וימַנו אותו לשר ושופט וישב שם ימים רבים.

והנה באו אז ימי מהומות לשושן, באו מלכויות קשות ונלחמו עליה מכל עבר והחרימו אותה, ואותו, את בן ירושלים, ואת רבּי העיר לקחו בשביה. בתחילה היה עליו לעבוד עבודה קשה, ואחר זה הקלו לו, כי ראו שברכה בו, וישימוהו לשומר על אחיו. אבל הוא קץ גם במשרתו זו, וישת עצות בנפשו ויברח מפני שוביו. חודש ימים הלך עדי בואו לארץ המדבר, ושם חיות נוראות, זאבים ושנהבים, וירא מערה אחת ויבוא ויסתתר בה; וימצא במערה אבנים טובות ומרגליות, פנינים וכל כלי יקר, ויאמר לקחתם. ולא יכול להניע אותם ממקומם. פתאום החלה צפור אחת, שהיתה תלויה על הקיר בכלוב, לזמר ולרנן, והוא מבין שיחות חיות ועופות, ויבן את לשון הצפור, לאמור: קום וצא! קום וצא! קום וצא! ויצא והנה לפניו חבית רחבה מלאה מים. ויתפלא מאד למראה הזה, כי לא ראה את החבית בתחילה. ויתאַב לשאוב ממנה מים, ויגש אליו איש ויושט לו כלי. וישתומם מאד. כי הן לא ראה כאן שום בן־אדם. הוא הסתכל היטב באיש ויכירהו, ויקרא: האם חולם חלום אני? הלא הנך בעל־המלון, אשר לנתי אצלך לפני שנים רבות, בעברי למצרים. מיד הראהו בעל־המלון את ביתו ויאמר לו: בוא הנה, תושב ירושלים, השולחן ערוך, אכול לחמך. זה כבר רבע שעה, אשר תשאב המים מן החבית לנטילת־ידים. אז ראה אותו חכם עין בעין את חכמת האיש בכישוף כי רבה. וישב אצלו שלשה ירחים וילמדהו בעל המלון את כל הצפונות הללו. ובשובו לירושלים היה גדול בחכמת־הכישוף יותר משאר אחיו הזקנים, הסיפור הזה נעתק אות באות מספר־זכרון של אנשי־ירושלים.

עוֹד סִיפּוּרִים

א: הֶחָלָל בַּמִקְדָש

בראשונה, כשהיה המקדש בבנינו והר־הבית על מכונו והיו מקריבין בכל יום, לא היה פַּיס נוהג בעבודת תרומת המזבח. כל מי מאנשי ביתו הכוהנים, שהוא רוצה לתרום תורם, להקריב – יקריב; ואם מרובים הכוהנים, היו רצין ועולין בכבש, וכל הקודם לחברו זכה במקחו ושמח להיות הראשון במצוה, ויום טוב היה עושה בביתו.ואם הגיעו שניהם שוים וכל אחד אומר: אני אתרום תחילה למזבח אלהי, היה הממונה מפשר ביניהם לפי מעמדם; ומעולם לא קרה, שיאמר אדם, כי הטה משפט.

ויהי בבוקר אחד, השחר כבר עלה ועת תרומת המזבח הגיעה, הקדימו שני כוהנים צעירים, ושניהם רצים ועולים בכבש; ראה האחד את השני ממהר, דחפו והקדימו ויפסע עליו, קם זה הנופל ונטל את סכינו ותקעו בלב חברו, ויז הדם, ויחרדו כל הכוהנים למראה הדבר, אשר כמוהו לא היה עוד במקדש־אל. בתוך כך נתקבץ העם בהר־הבית. בא רבי צדוק ועמד על פתח האולם, קרא ואמר: אחינו, שמעוני, הרי הוא אומר: כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו סביבות החלל, ואלה הקרובים אל החלל יביאו עגלת־בקר, אשר לא משכה בעול, וערפו אותה בנחל ואמרו: ידנו לא שפכה את הדם – אנו איך נמדוד? ועל מי להביא את העגלה? ההיכל או העזרה, או כולנו אנו? הרים העם קול בכיה. הם בוכים, והנה בא אבי הכוהן הנרצח, ובראותו את בנו מתבוסס בדמו, לא קרע שמלותיו ולא געה בבכיה, כי־אם חרד על חילול המקדש; ניגש ואמר: רבותי, עדין בני מפרפר ולא יצאה נשמתו כולה ועוד לא נטמא הסכין, נמהר להוציאו למען לא תיטמא העזרה.

“קשה היתה להם טומאת מקדש משפיכת־דמים”. והקדימו את אשר לה' גם על מיתת בניהם יוצאי חלציהם.

ב: מִנְחַת־קָנַאוּת

ואיש כי עבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו, לאמור: כי מעלה בו מעל, והיא אומרת: לא עויתי, והביא האיש את אשתו למקדש אל הכוהן והעמיד אותה לפני ה‘; ולקח הכוהן מים קדושים בכלי חרש וכתב אֶלֶה בספר ומחה אל מי המרים והשקה בהם את האשה ובאו המים המאררים האלה בה לקללה, אם מעלה, והיתה האשה לאָלה בקרב עמה; ואם ניקתה ולשוא הוציאו עליה דיבה, והיו המים כאין, ויתן ה’ לה עוד ברכה תחת קנאה.

מעשה בשתי אחיות, בזמן הבית, שהיו יפות מאד ודומות זו לזו בתארן, ולא ידע איש להבדיל בין האחת ובין השנית. ותינשאנה שתיהן לשני אחים כורמים בגליל העליון ולהם עבודה רבה. ויהי היום, ויצא שם־רע על אחת מהן, כי חטאה לבעלה ויקנא בה בעלה, כי אהבה; ולא יכול לעצור באש קנאתו ויאמר להביא אותה ירושלימה למקדש ולנסות צדקתה במנחת־קנאות, כמשפט תורת הקנאות. – ותירא האשה מאד ותבוא בצרת נפשה לאחותה, לבקש ממנה תחבולה ועצה. ותאמר השניה: אלך במקומך, אחותי. והצל אצילך ואל יחת לבך. ויהי ביום המועד, ותקום האחות הטהורה ותשם עליה את בגדי אחותה הסרה, ותלך ותבוא ירושלימה להביא את קרבן העני, עשירית האיפה קמח שעורים, אשר לא יוצק עליו שמן ולא תינתן עליו לבונה. ותעמוד לפני הכוהן הגדול, איש קנא ושומר דת; ויתקבצו עם רב מהכוהנים והעם לראות במראה הזה, כי רק לעיתים רחוקות, פעם בשבעים שנה, היו דנים סוטה במקדש. והכין הכוהן את המים בכלי של חרש וישם בו עפר תחוּח מעפר המשכן, ויגש אליה ויאחז בבגדיה ויקרעם. ובאו הסגנים לפרוע את ראשה, לסתור את שערותיה ולגלות את לבה. והביאו חבל מצרי וקשרו למעלה מדדיה. האשה עומדת כבול עץ, צלם אלהים בנַולוּתו; ויאיים הכוהן עליה בדברי תוכחה קשים, כי תתוַדה, אם שׂטתה; ויכתוב לעיניה את האָלָה הנוראה לצבות בטן ולנפיל ירך. והשביע אותה, שלא למחות את השם הגדול; וירא כי לא ענתה דבר, ויקח מידיה את מנחת־הקנאות וישליך אותה על האח שבמזבח, וימחוק את ספר האלה במים וישק אותה ויאמר: יתן אלהים אותך לאָלה ושבועה בקרב עמך, אם חטאת. וינוע לב הקהל, והיא ענתה בלחש ותאמר אמן, כי נבהלה.

ויסר ממנה הכוהן את פניו בשאת־נפש; ויבואו פרחי־הכהונה ויתקנו בגדיה, ויכסו שערותיה ויוציאוה מהר מחוץ לעזרה. ותקם ותלך אל הגליל ארצה. ותשמע אחותה כי שבה ותצא לקראתה בלב צוהל, ותרץ, כי ראתה מרחוק, ותפול על צוארה ותנשקה על פיה. ויצא ריח המים המאררים, שנשאה אתה בכל הדרך, ויבוא בחוטאת ויטיל בה ארס, ותפול מתה לרגלי אחותה.

ג: הַכֹּהֵן וְאִמוֹ

בארץ הגליל דר איש אחד עשיר מזרע הכוהנים ושמו גדיאל. הוא היה בעל אחוזה גדולה, לו עבדים ושפחות, עדרי צאן ובקר וקנין רב. אבותיו לא כיהנו ימים רבים במקדש; והוא נתן לבו אך לעניני דרך־ארץ ולסחר הארץ. ויהי לו משא־ומתן גם עם בני שבטים אחרים. לו אשה יפה ושמה חַנה, ויאהב אותה מאד. והיא גם אשת־חיל היתה, לא ישבה כלואה בהיכלה כבנות־המזרח; ובעת אורחים חשובים קרואים היו ללחם על שולחנם, עמד כסאה לימין בעלה ותקח חלק בשיחות המסובים. שנים רבות עקרה היתה, והנה פקד אותה אלהים ותלד בן־זכר, ויקראו את שמו נחשון. ויגדל הנער וישתלם בלימודי קודש וחול ויהי משוש הוריו. ותבחל נפש נחשון בעניני העולם הזה וישאהו רוחו לכהונה ויתאו לשאת עליו אַפוֹד. ויהי בהגיעו לשתים עשרה־שנה, וירא ויבן כי אביו ואמו יעמדו לו לשטן על דרכו ומאוַיי־לבו, ויקם ויברח ירושלימה ויסתתר בבית אחד הכוהנים, אשר לקחהו לבן. וישלחו הוריו עבדים וצירים בכל כנפות הארץ הקדושה לבקש את בנם האובד; ואולם לשוא היה עמלם. ונחשון החל להגות בדברי תורת־הלויים, התחנך בעבודת הכהונה וילך מחיל אל חיל, ויהי בעוד איזה שנים לכוהן במקדש ולנזיר־אחיו.

בימים ההם התעלה אחד מעבדי גדיאל בחצר אדוניו ויהי לרוח החיה בכל העבודה הרבה. וישא עיניו גם אל חנה הגבירה, שעוד עמדה ביפיה. הלכו בו השפחות רכיל לפני גדיאל, כי מתנה הוא אהבים את הגבירה. ויחר לאדון מאד ויקנא את אשתו. עמד ויולך אותה לירושלים וַיבא במקדש מנחת־קנאות למזכרת־העוון, והיא לא נמעה ולא סרה מאחרי בעלה, ותעמוד דוממת בעזרה ולא ידעה את נפשה. ונחשון מכהן אז; וישם עליו בגדי הכהונה ויבוא להשקות את הנחשדה מן המים המרים. וישא את עיניו – והנה מחוללתו ויולדתו ניצבה לפניו, ויתפלץ ויסוֹב אחורנית. נפל הכד מידיו וישפכו המים ארצה. הוא הרגיש כלימה גדולה בלבבו ו“היה צועק ובוכה על אמו”…

ד: אָרוּס וְאֲרוּסָה

בימי בית שני דרו שתי משפחות עשירות בעבר־הירדן, משפחת זבדי ומושי; והיו שתיהן מצוינות במעשה חסד וצדקה. כל עובר־אורח היה סר לחצרה של אחת מאלה ומצא שם מקום ללון ולחם לאכול; כל אשר מטה ידו, השיג אצל שתיהן עזר וסעד; ותהי הברכה מצויה שם בין לבני־ברית ובין לשאינם בני־ברית. כשנשבע הקדוש־ברוך־הוא לשמור הבטחתו לעמו ושלא לכבות את נרו, ודאי נזכר בעושי־חסד כאלה. והנה נולד לבית זבדי בן יקיר ונקרא שמו מהללאל ולמשפחת מושי נולדה בת עדינה ושמה אביגיל. ויגדלו הבן והבת ויהיו שניהם יפים אף נעימים. ויקומו הוריהם ויארסו זו לזה; ויעשו משתה לכל בני העיירות מסביב ותהי השמחה שלמה.

בימים ההם נתרבו הפרצות בארץ פנימה; החל ריב חניתות ותגרות מושלי־העם; ובטרם גמר אלהים להשבית זבח ממקדשו, אמר לנסותם. – עוד לא כתב מהללאל לאביגיל כתובה כדת הסופרים, והנה נשבּו שניהם ביד בני שבט פרא וימָכרו לעבד ולשפחה לשני אדונים, אשר גרו בארץ רחוקה. ויפקוד אדון מהללאל עליו לרעות את צאנו ויעש מלאכתו באמונה; ואביגיל אף־היא משקה את צאן אדוניה מבארוֹת־מים, ראו האדונים את ישרת־לב שניהם, עמדו והשיאו זו לזה; ויבנו להם אוהל לגור שם ויעמידו שם כלים לצרכה.

כשעלו למיטה בליל־חופתם, אמרה הנערה לנער: בבקשה ממך, אל תגע בי, שאין לי כתובה ממך לפי מנהג אבותינו; ואם לא תשמע בקולי ותתקרב אלי בלי כתובה, וחטאנו אני ואתה חטא לא ימחה. בכה החתן בחשאי ולא ענה אותה דבר. אבל נזהר מאד שלא לגעת בארוסתו אפילו באצבע קטנה, וכה דרו יחד הקרובים בנפש ובגֵו כזרים ורחוקים. כשמת מהללאל וחצבו לו קבר, ניגשה אביגיל אלמנתו לספוד לו ותקרא: גדול היה אישי מיוסף הצדיק; יוסף גבר על יצרו אך פעם, והוא עשה כן עמי כל יום; אשת פוטיפר אמרה לכבוש את בן־יעקב בחדר, ואישי שכב עמי במיטה לילה לילה ולא נגע בי, אם גם חרב שלופה לא היתה מונחת בינינו; אל יוסף נשאה אשת אדוניו את עיניה והיא נכריה לו, ואם עשה את הרעה וחָטא לאלהים, ואני בת־זוגו של ארוסי הייתי מן השמים. לא הספיקה לגמור את דבריה עד שנפלה על הקבר, הוציאה נשמת ונאספה אל עמה גם היא.

ה: וְעָנְתָה בָּה צִדְקָתָהּ

בימי בית שני, כאשר לא נשברה עוד זרועה של סנהדרין ולא בטלו דיני־נפשות מישראל, חי בעיר אחת בגליל העליון איש עשיר ורב־נכסים ושמו צדקיהו, ולו אשה יפה כשמש וחכמה ויודעת תורה והשׂכּל ושמה אביגיל. ויהי היום והיה צריך צדקיהו לעבור בים אל ארץ רחוקה, כי הגיע סחרו שמה, ויפקוד את נחלתו ביד אחיו הקטן יונדב. ויצוהו סוכן על ביתו ועל אשתו ויאמר לו: שמור לי הנפש הזאת, היקרה לי מכל, והיה לאיש־חיל, ולעבדיו פקד, כי ישמעו כולם בקול אחיו, ואיש לא יזיד למרות פיו, כי כוחו ככוחו, ומצאתו עד בואו אדונם הוא.

ויונדב איש רע היה ויתפוש את לב אחיו. צדקיהו רק הלך לדרכו, והוא כבר חושב מזימות על אשת־החן אשר ברשותו, כי נשא עיניו אליה זה ימים ויחמוד אותה. ובבואו לעשות מלאכתו, החל לדבר על לבה כי תשמע לו, כי הוא אוהב אותה אהבה עזה זה ימים רבים, ובלעדיה חייו אינם חיים. ולא אבתה אביגיל להטות אוזן קשבת לדברי־רֶשע ותאמר: ראֵה כי יצוּק בלבך דבר־בליעל; הן אחיך הגדול הפקידני בידך, כי האמין בך, ואתה תמר את אמרי־פיך ותאמר לחללני ולשלוח יד בפקדון.

ויהי בדברו אליה דבריו יום יום, והיא הראתה לו רק אותו משתמה ובוז; וירא כי לא יכול ללבה ויפיה לא לו, ויחל לשטום אותה, ויאמר להנקם ממנה.

ויחרוש יונדב עליה רעה, ויעמוד עליה עדי שקר בכסף, לאמור, שׂטתה מתחת בעלה ותשא את עיניה אל אחד מעבדיה, ותהום העיר לשמועה הזאת; ויביאו את החוטאת לפני הסנהדרין בירושלים, והעדים חכמים הם להרע, כעדי שושנה בשעתה, ויכוונו עדותם ולא נכחשו בדרישה ובחקירה. וסופרי הדיינים, אחד מימין ואחד משמאל, כותבים דברי המזכים ודברי המחייבים, ונגמר דינה לסקילה בידי אדם.

וישימו את “החבל המצרי” על צוארה והובילו אותה לבית־הסקילה, וכרוֹז יצא לפניה; אביגיל אשת צדקיהו יוצאת להיסכל, כי זנתה, ואלה הם עדיה.

וכשגיעה אביגיל עשר אמות מבית־הסקילה, אמרו לה: תני תודה על מעשיך, והתוַדי על אשמתך. ותרם ידה ותאמר: אֵל־אלהים יודע, כי לא חטאתי; ואם יש בי עוון זה, לא תהיה מתתי כפרה לכל עוונותי ואירש גיהינום. ויפעלו דבריה על לב הקהל, ובקשו להחזירה, והיה שם פרוש אחד, קם ואמר: אם נעשה כדבר הזה, או חייב מיתה יאמר כזאת, כדי לזכּות את עצמו. ולא מצא מענה.

ויַדו באביגיל אבן, ויקיפוה מסביב גל אבנים.

ויהי בלילה ההוא, ותעבור שיירת־אנשים בדרך ויעמדו לנוח וישמעו כמו קול אדם בא מתוך האבנים. וייראו האנשים ויאמרו, פן שד הוא. אבל הזקן שבחבורה היה בעל רוח עז, ויקרב אל הגל וירכן את אזניו, וישמע קול אנחה. ויאמר: גשו הנה, אחי, שם בן־אדם! ויסירו האנשים מהגל אבן אבן, והנה הוד אשה נראה, ויתמהו, ויפרשו כסות על הארץ ויושיבו את הניצולה עליה, ותפקח את עיניה ותשאף רוח. ויפתחו את אמתחותיהם ויקחו אוכל ומשקה ויתנו לה להשיב נפשה, ותאכל ותברך. ויראו האנשים, כי נח רוחה, וישאלו אותה לאמור: מי את? ואיך חצבו לך פה בין אבנים קבר? ותספר להם האשה את אשר קרה לה היום, וכי סקלוה במצות בית־דין על לא עוול בכפה, ויצא לב האנשים לשמוע הדברים האלה, ויקראו לאמור: מארץ רחוקה נחנו ושמענו על ירושלים, קרית משפט־צדק, ואמרנו לעלות שמה ולהקריב קרבן; והנה רואים אנו כי תחת משפט משׂפח ונספה צדיק, חי ה' אם נבוא עוד אל שעריה; וגמרו אומר לשוב בדרך אשר באו, ויגשו אליה ויאמרו: ראי, אחותנו, שבים אנו אל ארצנו ואַת תישארי פה, וראוך אויביך, אשר צודים לנפשך, וכילוך; לכי אתנו אל המקום, אשר נתן לנו אלהים, ותשבי בתוכנו וניטיב לך, כי אשת־חיל את!

ותאמר אביגיל להם: מאת ה' היתה זאת, כי הצלני היום, אלכה עמכם; אם אך תבטיחו לי, שלא תגעו בי. וישבעו לה האנשים ויאמרו: כה יעשה לנו האלהים וכה יוסיף, אם נחשוב נבָלה עליך. עטפוה באדרת וירכיבו אותה על גמל, וילכו לארצם דרך המדבר. וישמרו עליה מכל משמר. והיה כאשר נחו בדרך ללין נטו אוהל בעבור אביגיל, ועגו עוגה בחול סביבו ותחבו חנינותיהם בו, ויאמרו: כל העובר ידָקר!

ויבואו לביתם בשלום, ותתישב אביגיל שם; ויתנו לה נחלה ביניהם בין שדות ויערות. ושם עשבי מרפא, אבל לא ידעו מהם אנשי המקום, ותלמד אביגיל בחכמתה לדעת סגולות העשבים והדשאים. ותשכיל להכיר טבעם, ותחל לרפאות בהם חולים; וה' היה עמה, כל המשכימים לפתחה מצאו ארוכה. ויצא שמה, וינהרו אליה מכל אפסים; ותרפא כל מוכה ומנוגע בארץ.

ובימים ההם שב צדקיהו בעל אביגיל לביתו, מלא כל טוב ההארץ אשר עשה שם ויגידו לו, כי סרה אשתו מדרך הטוב, וכי סקלוה בבית־דין. ויצא לבו ויאמר: יסרני ה' כי עזבתי את ביתי ונחלתי בירושלים, לרדוף אחרי עושר. ויאמר ליונדב אחיו בתומו: מעתה בני תהיה, כי מי לי עוד בארץ בלעדך?

וה' לא יעמוד לרשע, ויכה את יונדב בצרעת על מצחו. ותבוא הרעה גם על עדי־השקר – שכניו, וינגעו; וכל רופאי ירושלים וכוהניה לא ידעו תרופה להם ויצטער צדקיהו מאד על אחיו.

והנה עלו לרגל אנשים מארץ רחוקה, ויספרו בשכונה, אשר גרו בה, כי רופאה אחת רבת־פלאים יושבת בגבולם, והיא תרפא כל חלי ותטהר כל נגע. וישמעו המצורעים וישמחו על הדבר, ויאמרו איש אל אחיו: נלכה גם נחנו אל הארץ ההיא, פן ניגַאל גם אנו. ויספר יונדב לאחיו את הדבר, וישמח גם הוא ויאמר: גם אנכי אלך עמכם.

ויזדיינו כולם אחרי החג, ויקחו מכל טוב ירושלים בידם. וירכבו על גמליהם ויבואו בעוד חודש ימים לארץ ההיא. וישאלו את אנשי המקום, אם אמת בשמועה אשר שמעו. ויענו להם: כנים הדברים, יש אתנו פה רופאה שמפליאה לעשות. וימהרו הזרים ויעמדו לפני הצרה. ויאמר העבד שומר השער: מי אתם? ומה חפצכם: ואודיע לגברתי. ויענו אותו לאמור: חולים במחלת העור אנחנו, ומארץ העברים באנו לבקש תרופה. וירץ העבד ויגד לרופאה: ארבעה אנשים עברים באו להתרפאות אצל גברתי. ותאמר: הכנס אותם מיד! ויבואו צדקיהו ויונדב והשנַים אשר אתם החדרה וישתחוו; ותכירם אביגיל, ולבה הומה וסוער, – אבל היא התאפקה ותתנכר להם. והם לא פיללו כי היא האשה הניצבת לפניהם, יען כי חשבוה למתה. בגדיה הכבודות שלבשה, כפי מנהגי המקום, נתנו לזיו איקונה תואר אחר מהוד ימי ירושלים.

ויגש צדקיהו כמליץ, ויאמר: האנשים האלה עבדיך מצורעים הם, ונשמע את שמך לתפארת, כי תעלי רפואות לכל מחלה; אשה כבודה, גם את אלה, ותקחי כסף וזהב מלא חפצך.

ותאמר אביגיל: יקרבו־נא החולים אלי, ואראה בפניהם. ויקרבו אליה ותבט בהם ותאמר: פניכם יעידו כי חטא גדול ונורא חטאתם בחייכם ולא אוכל לרפא אתכם, בטרם התוַדיתם על אשמתכם. ויבּהלו העדים ויאמרו: נביאה היא האשה הזאת. ויפלו על פניהם ויאמרו: אמנם כן, פעם נשׂכרנו בכסף דמים, להעיד עדות שקר באשה צודקת, כי עיותה לעשות, ועתה דמה מידינו הנה נדרש. יונדב עמד כתוֹמר מקשה! ותאמר אליו הרופאה: הגד גם אתה מה חטאתה? ויקשה את לבו ויאמר: לא עויתי. ויחר הדבר לָעדים מאד, ויקומו ויאמרו: איש רע וצר זה הסית אותנו להוציא אשה לסקילה באמרי־פינו, והוא עוד יכחש בפנינו. ויבּהל צדקיהו ויפעם רוחו בקרבו. והרופאה קרבה אל העדים ותזרוק מימי־מרפא על פניהם, ותאמר: אתם, כי התוַדיתם על חטאיכם, לכו לבתיכם ותיטהרו. ואתה, פנתה אל יונדב לאמור, כי לא התודית על עוונך, תהיה מצורע כל ימיך, ככל מכה רעהו בסתר, וצרעת האנשים ההם תדבק בך. – ונרפאו העדים עוד בטרם עזבו את סף ביתה; ויצא יונדב מהבית מצורע כשלג כגחזי.

ובצאתם לא יכלה אביגיל לעצור ברוחה עוד, ותתן קולה בבכי, ותאמר לצדקיהו: אנכי אביגיל רעיתך, אשר בדיבת־רכיל סקלוני אז, וה' הצילני והביאני עד הלום. פשט צדקיהו את זרועותיו ויחבק את אשתו ויבכו שניהם.

וישובו צדקיהו ואשתו אחרי הדברים האלה אל הארץ הקדושה בלב שמח, והקול נשמע בירושלים, כי יצא כאור נוגה צדקת אביגיל. וישמחו כל אוהביה, ופני אויביה קבצו פארור. וילכו לקראתם הכוהנים והעם, ויברכום בשלום. ויבואו השבים להיכל המקדש, ויגישו קרבן תודה באָמן והלל לה'. והדיינים שנכשלו במוציאי דיבה, מיהרו גם הם ויביאו את אשמם. ונגלל העוון מעליהם, וקורָא לירושלים עיר הצדק עד היום האחרון.

בִּירוּשָׁלַיִם וּבְרוֹמָא

א: אִיש צְרוֹרוֹת

לחסיד הגדול רבי יוסי בן יועזר איש צררה, תלמידו של אנטיגנוס איש־סוכו וחברו של יוסי בן יוחנן איש־ירושלים, היה בן אחות, שמו יקום בן צרורות, והוא רשע גמור, עובר על דת, מרע לבני ירושלים, וידו תיכּון עם צורריהם ומנדיהם. ויהי כי גברה יד אויב, בקשו לאבד את כל רבּי התורה, וגם על המורה הגדול יסי בן יועזר גזרו להיתלות על העץ, ויקבל עליו את הדין באהבה. ויהי בהכינו עצמו למות, נפגש את בן־אחותו הרוכב על הסוס ולבו רחב עליו; אמר לו רבי יוסי: כך למכעיסיו, מה עוד לעושי רצונו! אמר לו יקום: כלום יש אדם עושה רצונו של מקום יותר ממך, והנה עלתה לך כך. השיבוֹ רבי יוסי ואמר: אם לעושי רצונו כך, מה עוד למכעיסיה נכנס בו הדבר כ“ארס של עכנאי”, קם וירד מסוסו וקיים בעצמו ארבע מיתות בית־דין, הלא הֵנה: סקילה, שריפה, הרג וחנק, מה עשה? הביא קורה גדולה, נעצה בארץ וקשר בה חבל; מסביבה ערך עצים להסקה, והקיפם גדר של אבנים; נעץ חרב באמצע, הצית אור תחת העצים על־יד האבנים, הלך נתלה בקורה ונחנק, קדמתו האש, נפסק החבל, נפל לתוך המדורה, קדמתו חרב ונפלה עליו הגדר ונסקל ונשרף, ויהי רעש במרומים. נשא רבי יוסי את עיניו וראה מיטת בן־אחותו פורחת באויר. פתח ואמר: בשעה קלה כזו קדמני זה לגן־עדן.

ב: יוֹסֵף מְשִיתָּא

יוסף משיתא גם הוא מן הפריצים היה בימי הבית, ויתחבר עם צוררי ירושלים בימי עניה. ויהי בגבור יד האויבים ויבקשו לשדוד כלי הר־הבית, נתיראו ואמרו: יכנס אחד משל העם הזה תחילה ויוציא לנו את כלי־המקדש. וישלחו את יוסף משיתא. נכנס הוא להיכל, לקח את מנורת־הזהב הקדושה לגבוה ומסרה להדיות. ויך לבו עליו על מעשהו. שלחוהו שנית אל ההיכל ולא ביקש לילך עוד. אמרו לו: אם תשמע בקולנו, חפשי תהיה מעתה ממסים וארנוניות; וימאן ויאמר: לא אכעיס עוד את בוראי. נתנו אותו בספסל של חָרשים, והיו מנסרים בבשרו כבעץ, והוא קורא ואומר: אלה לי, בשביל שמרדתי בקוני. גם לו נפתח השער לצדיקים!

ג: הַיַנְשוּף

בבית־האסורים ברומי ישב אגריפס המלך, אחד מנצרי בית הורדוס, כי לא אבתה הממלכה העזה לתת לו לעלות על כסא יהודה וישראל. ויחי שם חיי מצור ולא ראה מפלט. ויחלום פעם אחת חלום, כי בא ינשוף ויפרוש כנפיו, ויחל העולם להתגלגל. ויקץ משנתו וישן עוד פעם; והנה בא אותו ינשוף, צועד בלט על האדמה והשמש נוטה לערוב… ויהי בבוקר ויספר את חלומו לאסיר אחד מארץ המזרח, שהיה בסוהר עמו והוא מבני החוזים בכוכבים. ויאמר לו הפותר: שתי פעמים בחייך תראה את הינשוף, בפעם הראשונה יביא לך גאולה, ובפעם השניה מות בלשונו. אחרי שבעת ימים נראה הינשוף בחלון, והעיר רועשה, המלך טיבריוס מת ויקם קיוס תחתיו, והוא נטה לאגריפס חסדו, וימהר להוציאו מבית כלאו. ויחלף את שמלותיו בבגדי־ארגמן וישימהו מלך על השבטים העברים, וישלחהו לארצו באושר רב וברוב כבוד, וימלוך בירושלים.

ויהי בשנה השביעית למלכו, גבה לבו עד להשחית ויעש עצמו אלוה. וילבש בגדי־לבן מזהירים; ובלכתו נראים שמש, ירח וכוכבים נוצצים הימנו, והעם הולך אחריו וקורא: זה אלהינו! לזה קיוינו! מיד נראה הינשוף על עץ ויקרא אל העם לאמור: זה הוא אלהיכם, שיסודו מעפר וסופו לעפר, בעוד שלושה ימים הוא מת ואלהיכם יקָבר בפניכם. ויתחלחלו מאד, ופני המלך נפלו מאד, וימיתהו ה' כאשר אמר.

הַכּהֲֹנִים וְהַמוֹרִים

א: שַׁעֳרֵי נִקַנוֹר

בימי הבית השני נתקלקל פעם שער־המזרח ושלחו אמרכלי־המקדש איש אחד ושקלי־הקודש בידו לארץ רחוקה, להביא עצי־שטים, ושם האיש ניקנור. ויבוא לארץ ההיא ויקנה שם את העצים הדרושים מן המובחר, ויחתוך אותם לקרשים ויטענם על ספינה הולכת ארצה יהודה וישלם כסף רב בשכרה. היא באה באמצע הים, והנה עמד נחשול גדול להרעיש את הספינה ונוסעיה יחד, וייראו האנשים לנפשם, וגם רב המשא אשר תוביל. ויגשו להטיל איש איש סחורתו הכבדה המימה, למען הקל עליה; ולא נתנם ניקנור לעשות זאת ויאמר: אם ככה אתם עושים, השליכו גם אותי עמהם וטוב מותי מחיי. ולא שמעו לו שאר הנוסעים, כי רבו עליו, ויטילו את הקרשים אל המים אחד אחד. אף הוא קפץ אחרי מתנותיו הימה, וינודו לו האנשים ולחייו ויאמרו: חירף הוא את עצמו למות בגלל עצים חתוכים. הספינה הרחיקה ללכת, ואמנם נח הים מעט, ויהי בבואה לנמלה של יפו, ראו את ניקנור רוכב על קרשיו ובא בשלום. וידעו ויכירו את מעשיו, וילכו עמו ירושלימה להודות לה'.

כל השערים שהיו במקדש ציפו אותם זהב, חוץ משערי ניקנור, שנשארו בתבניתם לזכרון מביאם. ויש אומרים, העמידו אותם בערב בלבנינותם והשכימו בבוקר ומצאו כי נחושם מצהיבה.

ב: בַּסְפִינָה

ספינה אחת עשתה בים דרכה בימי הבית, ובה שיירה רבה מעמים ולשונות שונים. היא אך הפליגה מן החוף, ויקם סער גדול ויניע את המים והגלים הרועשים נופלים בכל פעם ברעם ומנידים את הספינה כנוד הקנה. ויחרדו הנוסעים ויצא לבם ויקח כל אחד ואחד יראָתוֹ מחיקו ויצעק וישתחוה לה, כי הצל תציל אותו. ואלהים של אלו דוממים המה ואינם שומעים, ויראו בקצה הספינה נער אחד, שאינו משתחוה כמותם ואינו עושה כמעשיהם, ויקראו לו: עמוד, עצל, קום וקח יראתך ועשה כמונו. ויאמר להם: יראתי בשמים היא ולה אין לה דמות. ויקראו לו באימת נפשם: התפלל לאלהיך ונראה, אם ישמע לך מרחוק. ויעמוד הנער בקרן זוית ויפרוש את כפיו ויתפלל לאלהים ויאמר: ריבונו של עולם, אדון כל הצבאות ואלהי כל הימים, שמע את דברתי ועשה, אם לא למעני, כי מה אני וקטונתי בעיניך, עשה למען אבותינו הקדושים, ועשה למען שמך הגדול למען יכירו וידעו כי גדול אתה מכל אלהים. ומיד נתקבלה תפילתו במרום. רמז הקדוש־ברוך־הוא לשר של ים וישתוק הים מזעפו והסערה קמה לדממה. וישתוממו האנשים למראה ההוא ויגשו ויאמרו לו: בן מי אתה? ומאיזה עם מוצאך? ויאמר להם: גוּנוֹב גוּנבתי מארץ־העברים ועיר מושבי בגליל העליון. ויאמרו: אמנם גדול אלהי העברים. ויהי בואם אל החוף הוציאוהו לחפשי וישלחוהו לארצו במתנות. וילך לימי הרגל ירושלימה ויבא קרבן תודה לה'.

אבן הקדש

(בשני אפנים)

א

ויהי איש חסיד בירושלים, והוא עני ובביתו אין כל. וירא יום יום, כי מרבה העם להביא עולות ונדבות לבית־האלהים, קרבנות פרים עתודים, צאן ועיזים, מלא הוא הבית כל מנחה בשדה ובכרם וכל פירות האילן והאדמה, ואך הוא לא יתן לאלהים מאומה, ויצר לבו, ויקם ויצא השדה, אולי ימצא מה, שיכול להגישו אל יושב בית־הארזים ומשַכן שכינתו בתוכו. וישא את עיניו וירא אבן אחת יפה והיא מסותת מכל עבריה ולובן מראיה כפני השיש. הלך וזכה בה ויאמר: הרי עלי אבן זו להביאה לירושלים! ולא יכול נשוא אותה, כי כבדה מאד. וישב לשמור עליה. עוד הוא שם עצות בנפשו, והנה חמישה אנשים לקראתו. ויאמר להם: שׂאוני, אדוני, ושאו אתי את האבן הזאת לעיר הקדושה. ויאמרו: כן נעשה כאשר דברת, אם אך תתן אצבעך עמנו. ויעש כן. עוד הם מדברים והנה עומדים הם על האבן בשערי ירושלים. בקש להודות להם על חסדם ויעלמו פתאום ולא מצאם. בא ללשכת־הגזית, אמרו: מלאכי־השר נצטרפו עם המנדב, והעמידו את האבן שם למזכרת.

ב

בימי הבית היה איש חסיד אחד, רבי חנינא, והוא איש תם וישר, חובב ירושלים ובית־האלהים; אבל עני היה ואין ידו משגת להעלות למזבח עולות וזבחים, שלמים ונדבות. ויהי היום, וירא והנה אנשי בני־עירו

שמים לדרך פעמיהם, להביא ביכורים לירושלים. והשור הולך לפניהם, קרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו. ויקנא בהם קנאה גדולה ויאמר להביא גם הוא מתנה לקונו. מה עשה? יצא למדברו של עירו, ומצא שם אבן אחת גדולה. עמד וסיתתה וכחלה ואמר: הרי עלי להביאה ירושלימה. לא יכול היה לשאת אותה על שכמו, כי כבדה מאוד. “זימן לו הקדוש־ברוך־הוא חמישה מלאכים בדמות בני־אדם”, באו ואמרו לו: עזוב נעזוב לך במשאך. נתנו ידיהם עמו, ובין כה וכה והנה הם עומדים בשערי ירושלים. ביקש להודות להם על טרחתם ואינם. ידעו שנעשה לו נס, והעמידו אותה אבן בלשכת־הגזית. וקראו עליו: חזית איש מהיר במלאכתו!

קָרְבָּן וּנְדָבָה

א: עָשִיר וָרָש

הרבה העם להקריב בימי הבית ויעבדו את ה' בזבחים ובעולות, בשלמים ובמנחות. ועוד הגדיל להקריב מלך אחד בימים ההם; כל שור שמן ופר יפה אשר בעדרו הביא לשולחן המלך, מלכו של עולם, לקרבנותיו במשכן אין מספר. פעם אחת הביא נדבה לה' אלף עולות, ויקרא לראש־הכוהנים ויאמר אליו: איש אל יקריב היום חוץ ממני. ובאו פרחי־הכהונה לשחוט את הקרבנות הרבים, ונחל מדם הפרים נוזל מסביב למזבח. בעוד הם רצים ושבים להקריב מתנת המלך אל האלהים, בא איש עני ובידו שני תורים, ניגש לכוהן ואמר: יקריב־נא אדוני את אלה לאלהי הבית הזה. אמרו לו: היום הזה קדוש למלכנו ולאלף קרבנותיו אשר הביא. התחנן האיש ויאמר: שׂאני, כוהני, דל אני מימי, וה' עמי, כי אצוד בכל יום ארבעה תורים, ואחצה אותם, שנַים מהם אתן למאכל לבני־ביתי ושנַים אביא לה'; ואם תמנעני היום מלהקריב, נמצאים אתם מכלים את מזונותי. נכמרו רחמי הכוהן עליו והקריבו שני תוריו, יצאה בת־קול ואמרה: קדם קרבן דל זה והיה לריח ניחוך בשמי מעלה מאלף עולות של המלך מטה.

ב: מִנְחַת הָאִשָה

ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה, והקטיר הכוהן את אזכרתה המזבחה. כף קמח שוה לפני ה' כדם פרים ועתודים. לא כן הדבר בעיני רוב הכוהנים משרתי־הקודש.

יום קרבנות רבים היה, ידי הכוהנים ופרחי־הכוהנים מלאות עבודה. פרים, כבשים ועיזם עומדים מחנות מחנות מסביב לבית, כולם רוּחצו למשעי ובעליהם עומדים עליהם, להביאם עולות וחטאות לה‘. באה גם אשה אחת עניה, עטופה בצעיף, ובמטפחת אשר בידה צרור קמח, להביא גם היא מנחה לאל מגינה. בז לה כוהן אחד בלבו ויאמר: ראו, מה מביאה היא לה’ ומה יש בזה להקריב? ויבוא אלהים בחלום־הלילה אליו ויאמר: לא טוב עשית, כי בזית למנחת האשה את נפשה היא הקריבה לי!

ג: נקִּי

נקי היה שמש בבית־הכנסת של מגדל־צבעים, והיה איש הצנע לכת, עושה מלאכתו באמונה ומחבב בית־האל כבבת עיניו. כל היום היה טרוד בעסקיו; ומשנפנה ממעשהו לעת ערב, היה עולה בעליה ומתפלל במקום קרבן, כי רחוק היה מירושלים וממזבחה. אך בכל ערב שבת, בשעה שהיה מתקן את הנרות לשבת והכין הכל ליום השבת, היה בא לבית־המקדש, אשר בעיר הקדושה, קנה שם שביתה ויחזור מהרה, לעירו להדליק את הנרות. ממגדל צבעים עירו עד ירושלים היה מהלך שבוע ימים, והוא עשה את הדרך ישר וחזור ברגעים מועטים. כשמת אמרו עליו: הוי חסיד! הוי עניו! שבק לנו חיים מי שזכה לנסים כאלה.

אַנְשֵי־מַעֲשֶׂה

א: הַהוֹלֵך

בימי הבית היה כוהן אחד פלאי ורב יושר. הוא היה עשיר מאד ומספר נכסיו עצמו עד למעלה ראש. אביו הניח לו במותו אלף עיירות ביבשה, וכנגדן אלף ספינות מפליגות בים טעונות כל טוב הארץ; והוא לא שם לבו לעשרו ולקניניו, לדעת מהם ולעשות בהם. וכל ימיו לא ראהו אדם דבר חוץ מהעסק בתורה, בה הגה תמיד ואותה דרש תמיד. וכך דרכו; שק במתניו ונאד של קמח על כתפו היה מהלך ברגל מעיר לעיר וממדינה למדינה, לבקש שם שמועות והלכות שעוד לא ידען; וכשהיה עייף, היה שם ראשו על סלע ויישן. פעם אחת מצאוהו עבדיו בדרך, העירו אותו ברגליהם ואמרו: מה לך, עצל, נרדם? כפוהו לעבודת העיר ועשו בו אנגריא. אמר להם: בבקשה מכם, אחי, הניחוני ואלך ללמוד אצל פלוני. אמרו הם: חיי בן־חרסים אדוננו, שאין אנו מניחים אותך ולא נפטרך. עבד אצלם קשה לילה ויום שלם ולא אמר להם, מי הוא ואיזה הוא וקיבל עליו את עולם בלב שלם.

ב: אֶרַך־רוּחַ

נשיא אחד היה בישראל בזמן הבית, והוא היה ענוותן ואֶרך־רוח, והיה נושא במשא כל אדם ומעולם לא כעס ולא הראה אי־רצון, גם אם הטרידו אותו. באו שני אנשי־ירושלים והמרו זה את זה בארבע מאות זוז, ואמרו: כל מי שיקנים את הנשיא יקח את הסך הזה מחברו. אותו יום ערב־שבת היה, ובבית הנשיא הכנות רבות ליום השבת. בא אחד לפני הבית ודפק על הדלת וקרא: מי כאן הנשיא? מי כאן הנשיא? נתעטף המנהיג בטליתו, יצא וישב לפניו ואמר לקורא: מה לך, בני? אמר לו: שאלה גדולה יש לי לשאול אותך, אמר לו: שאל, בני, שאל.

שאל האיש את הנשיא לאמור: מפני מה ראשיהם של בבלים ארוכים? השיב לו הנשיא – מבבל היה מוצאו – ואמר: שאלה גדולה שאלת; אין במקומנו עריסות, התינוק גדל אך על חיק אמו, ולפיכך ראשיהם ארוכים. עזבו האיש והלך לו; העוד לך, בני, דברים אלי? אמר האיש: הן והן. אמר לו: כל מה שבלבך שאל. שאל אותו ואמר: מפני מה פרסאות רגליהם של בני־אפריקא רחבות? אמר לו: גם זו שאלה גדולה; מפני שהולכים המה כל ימיהם בין בצעי־המים, לפיכך רגליהם רחבות. שאל שוב האיש: ומפני מה עיניהם של תרמודים תרוטות? השיב לו הנשיא: מפני שדרים הם בארץ חול במדבר, ובא הרוח הנושא את החול ומעוור את עיניהם. וילך השואל מזה. לאחר שעה חזר ובא ודפק בחזקה על הדלת וקרא: מי כאן הנשיא? מי כאן הנשיא? נתעטף ארך־הרוח שלישית ויצא ואמר לו: האם עוד שאלות רבות לך, בני, אלי? שאל זה ואמר: מפני מה זנבה של פרה ארוך ושל חמור קצר? אמר לו: גם זו שאלה גדולה היא; החמור נושא אוכף על גבי בשרו, אשר יגן עליו, תחת זה עור הפרה מגולה תמיד וצריך לה זנבה, להתחכך בו. אמר האיש: אתה הוא, שקורין אותך הנשיא? אמר לו: הן. אמר לו: אם כן, אל ירבו כמותך בישראל! אמר לו: מפני מה, בני? אמר לו: מפני שאבדתי היום ד' מאות זוז על ידך. אמר לו: מוטב שתפסיד ד' מאות זוז, והנשיא לא יקפיד. לקח הנטרד ארנקי של זהב ונתן לו ואמר: לך ותן לחברך.

ג: גִשְמֵי–אֵל

מעשה בחסיד אחד בימי המקדש, שאמרו לו בשני בצורת: התפלל וירדו גשמים מרובים, באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל עליהם וילכו להם. אמר להם: צאו וראו, אם עמד אדם על קרן אפל, משקשק את רגליו בנחל קדרון, נתפלל שלא ירדו כך; אבל בטוחים אנו, שאין המקום מביא עוד מבול לעולם, כי לא ישחת ה' כל בשר ולא ימחה את פני האדמה.

שוב היו ימי בצורת גדולים שלש שנים בזו אחר זו ולא ירדו גשמים, ויצעק העם ללחם, באו לפני החסיד חוני־המעגל ואמרו: רבנו ומאורנו, התפלל וירדו גשמים ולא נמות לעיניך! התפלל ולא ירדו ולא שמע ה' בקולו, נתעטף ואמר: חנני ה'! ופני השמים כנחושת, מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה, כחבקוק רבו, שאמר על משמרתי אעמודה ואתיצבה על־מצור, וקרא ואמר: ריבונו של עולם, עיני כל ישראל עלי והמה שׂמו פניהם אל תחינתי; נשבע אני בשמך הגדול, הגיבור והנורא, שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך ותפתח לנו שעריך. מיד נתקדרו שמים בעבים והתחילו מנטפים טיפים טיפים.

קרא לו העם: ראינוך, ולא נמות, רואים אנו, שאין הגשמים יורדים אלא להתיר שבועתך. פנה ואמר לפני המקום: אדון שבשמים, לא כך שאלתי, אלא תן לנו גשמים בידך המלאה, התחילו הגשמים לרדת בזעף ובשטף, התחיל העם לצעוק: אין אלו יורדים אלא לאבד אותנו, אמר להם: אל תיראו – לא תהיה בכם יד ה'. עמד בפינה וחילה ואמר: אדון שבשמים, תן לנו גשמי ברכה ונדבה, ירדו כתיקונם וירדו שלושה ימים ושלושה לילות.

שוב היו מיראים, פן רבים הם הגשמים וימחו כל זרע בארץ. באו ואמרו לחוני: רבנו, בקש־נא את השם עתה, כי יחדל המטר. אמר להם: בני, הקשיתם לשאול, כי אין מתפללים על רוב הטובה; אף־על־פי־כן, לכו והביאו לי פר־הודיה. הלכו והביאו לו שור תמים, ויעמידהו בעזרה וסמך שתי ידיו עליו ואמר: ריבון העולמים! עמך ישראל ונחלתך, אשר הוצאת ממצרים בכוחך הגדול ובזרועך נטויה, אינם יכולין לעמוד לא ברוב כעסך ולא ברוב רחמיך; כעסת עליהם, נמקו והלכו ויהיו כנזופים, השפעת עליהם גשמיך, והנה אין הם יכולין לעמוד בהם, יהי רצון מלפניך, שיהא רוח בעולם והביא רוָחה לנו. מיד נשבה הרוח, נפסקו הגשמים ונתפזרו העבים, זרחה החמה ויבשה הארץ, יצא העם לשדה וראו אותו מלא כמהין ופטריות ובכול האדמה נוצץ עשב ירקרק, התחילו לומר הללויה והודו לאדוני־האדונים. ותבוא שנת שובע וברכה בכל הארץ.

שלחו בני לשכת־הגזית לחוני: “ותגזור אומר ויקם לך ועל דרכך נגה אור”, אתה גזרת מלמטה והקדוש־ברוך־הוא מקיים מאמרך מלמעלה; “ועל דרכך נגה אור”, דור שהיה אפל האירוח בתפילתך, דור שהיה שפל הגבהתוֹ בתפילתך, דור ששה בעווֹנו הושעתוֹ בתפילתך. אך שמעון בן־שטח הנשיא שלח אליו ואמר: אילמלא חוני הוא ראוי לנינוי, לא כך מבקשים מלפני המקום; ואולי היו השנים שנות אליהו לרעב, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידו? יצאה בת־קול ואמרה: הנח לו לחוני, שהוא כבן המתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו. הוא אומר: אבא, רחצני בחמין! וארחצו בחמין, שפשפני בצונן! ואשטפו ואביא לו אגוזים ורימונים, כל אשר ישא לבו לו אתן, ועליו אמרתי: ישמח אביו בו ותגל יולדתו;

ד: זָכָר שֶל רְחַלִים

נחוניה חופר שיחין ומערות היה אחד מן הממונים שבמקדש, ומלאכתו היתה לחפור בורות, שיחין ומערות לכנוס המים בשביל באי־הגולה לעיר הקדושה בשלושת ימי הרגל ולכל העוברים והשבים. הוא היה איש חסיד תמים ועמל במעשה, וכל הימים אשר הוא חי לא אמר אדם: צמא אני למים בירושלים. ויהי היום ותלך בתו להנשא בגליל ותפול לבור מים עמוק ולא יכלו להוציאה. ותיהום כל הסביבה למאורע וירוצו ויודיעו הדבר לבעל־המלאכות רבי חנינא בן דוסא, שעה ראשונה אמר להם: שלום לה, שניה אמר להם: שלום, בשלישית אמר להם: כבר עלתה וניצולה. עוד הוא מדבר, והנה הנערה באה עם כל הכבודה ופניה צוהלים, אמר לה רבי חנינא: בתי, מי העלך? אמרה: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו ויעלני בקרניו ויביאני ליבשה, ואך באתי לשפת הבור ונעלמו יחד. ואית דאמרין: מלאך בא בדמות חסיד אחד וימשֶהָ מן המים. אמרו לו תלמידיו לרבם רבי חנינא: נביא אתה, רבנו, וכל אלה ראית בנבואה? ענה ואמר להם: אל נא, תלמידי, לא נביא אנכי ולא בן נביא, אלא בטוח הייתי, שאותו צדיק עמל בו, לא יכשל בו זרעו. ואית דאמרין: בלשון זאת אמר להם; אפשר נחוני אחי מכבד את בוראו במים והוא מקפחו במים? ה' לא יקפח חסד.

ה: שוֹמְרֵי הַבָּתִים

בגליל אשקלון אשר בארץ פלשתים ישבו בימי הבית שני אחים עברים עשירים ואוצרות רבים בביתם, ולא היו להם בנים וקרובים. עולים היו שלוש פעמים בשנה בכל שלוש רגלים ירושלימה, לראות את פני האדון ה‘; והיו אומרים השכנים הגויים: כי יעלו הגרים הללו לעיר קדשם, ואיש לא ישאר לשמור את בתיהם, אנו ניכּנס בהם ונטוֹל כל מה שטמון שם. מה היה עושה אדון הצבאות? בכל פעם שהלכו בניו לבקר בהיכלו, זימן מלאכים לאשקלון, ונראו בדמותם ובצלמם של ההולכים והיו נכנסים ויוצאים בתוך בתיהם. פעם שבו האחים מירושלים והביאו לשכניהם דורנות ומתנות מפרי הארץ, אמרו השכנים להם: והלא עמנו הייתם כל הימים, למה תתנו לנו מתנות? אמרו האחים להם: בירושלים היינו, בעיר אלהינו. חזרו ושאלו אותם: אימתי עליתם? אמרו: ביום פלוני. – ואימתי באתם? ביום אלמוני. – ואת מי הנחתם בתוך בתיכם לשמור עליהם? אמרו האחים: חי ה’ כי לא הנחנו שום אדם, עמדו האשקלונים ואמרו: ברוך אלהי היהודים, שלא עזבו ולא יעזבם לעולם; וכשהגיעה רגל חדשה קמו ועלו גם הם לירושלים.

---

מימי בית שני: מסיפורי החורבן

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

בִּימֵי הַזַּעַם

א: מְסִירַת הַמַפְתְחוֹת

בימים שהבית עמד על מכונו,וזה שער־השמים, כי יחטאו בני־אדם ויאשמו, היו לוקחים כל עדת בני־ישראל בבוא ימי הסליחה, שני שעירים אחד לחטאת ואחד לעזאזל, והעמיד אותם הכוהן פתח אוהל מועד מול ארון העדות, ונתן שני גורלות, גורל אחד לה' ועשהו חטאת והעלהו על המזבח, והשעיר, אשר עלה עליו הגורל לעזאזל, סמכו הכוהנים והעם את ידיהם עליו, והעמיסו עליו כל העוונות והחטאים, ונשא השעיר את כל פשעי האדם אל ארץ גזרה ולא ישוב חי. אם עלה גורל של חטאת בימין, סימן יפה להם והיו שמחים; ואם בשמאל עלה, היו דואגים. ומנין היו יודעים, שהגיע שעיר למַדבר? דרכיות היו עושים ומניפים בסודרים, אחרים אומרים: סימן אחד היה להם: לשון של זהורית היתה תלויה על פתחו של היכל; וכשהגיע השעיר לשם, היתה הלשון מלבינה ונסלח לעם, כדבר הנביא לאמור: אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו.

כה היה הדבר הולך ונמשך עד ימי שמעון הצדיק. לא היה מגיע שעיר המשתלח למחצית ההר, עד שנעשה בשרו אברים אברים. משמת אותו כוהן חסיד, ושמש בית־יהודה התחיל לערוב, היה השעיר נשמט ובורח למדבר… עד ימיו היה הגורל אשר לה' עולה תמיד בימין, משמת החל לעלות בשמאל; עד זמנו היתה לשון של זהורית מלבינה תדיר, משמת חדלה להלבין; עד ימי שמעון הצדיק היתה אש המערכה מתגברת ועולה, אחרי מותו תשש כוחה. גם הנר המערבי לא יתן אורו כמקודם, צללי החורבן עולים מרחוק…

והנה בא יום בו קרו כל האותות האלה לרעה יחד. גורל של שֵם עלה בשמאל, לשון זהורית לא הלבינה ונר המערבי כבה; נעלו דלתות ההיכל בערב, השכימו ומצאו אותן פתוחות. גער בהם רבי יוחנן בן זכאי בחזקה, וקרא ואמר: שערי היכל, למה זה תבהילונו, ואנו יודעים שסופכם ליחרב! געה העם בבכיה ואמר: לא נתן בית־אלהינו לנפול בידי אויב!

ולא ריחם ה' ביום עברה, נשתו ידי גיבור ישראל, נפלו חומות ירושלים, וגם בהר־הבית עלתה אש. ההיכל והעזרה בלהב בוערים; וכשאחזה האש המכלה גם בבית קדשי־הקדשים, מיהרו גדולי הכהונה לגגו עם מפתחות המקדש וזרקו אותם כלפי מעלה לאמור: הן לא זכינו להיות גזברים נאמנים לפניך, הילך מפתחותיך שנתת לנו! אף הם קפצו לתוך האש. יצאה כעין פיסת־יד ולקחה אותם ואת נשמותיהם יחד.

ב: מִסְעוּדָה לְחֻרְבָּן

בימי הערב שמשה של ירושלים היה בא אדם אחד עשיר, ושמו נודע בין הפרושים ותלמידי־החכמים, והיה לאיש הזה אוהב נאמן אחד ושונא גדול אחד, ושם האוהב והשונא דומים זה לזה; הראשון היה שמו קמצא ושם השני – בר־קמצא. ויהי קמצא איש נחבא אל הכלים, ועד היום הזה לא נדע מה טיבו; תחת זה היה בר־קמצא מודע וקרוב לעם הרומים, שמצודתם פרושה אז על רוב חלקי העולם, וגם ארץ השבטים כבר כפויה להם באשמת מלכיה ונסיכיה.

ויהי היום ויעש אותו איש עשיר סעודה גדולה לחשובי ירושלים, כי חג משפחה לו, ויזמן את רבּי העיר ואציליה בשררה ובתורה. אמר לשמשו להזמין גם את אוהבו ורעו, את קמצא; וטעה זה והלך והזמין את בר־קמצא. ויאמן הנזמן, כי הלז עושה שלום לו, ולא נטר לו איבה – והלך. ויהי בראות בעל- הסעודה את בר־קמצא יושב בין המסובים, חרה אפו ויגש אליו ויאמר: הרי שוני אתה מתמול שלשום ומה לך פה ומי לך פה על שולחני? עמוד וצא! אמר בר־קמצא: רואה אני כי נקראתי אליך בטעות, והואיל ובאתי – הניחני, ואתן לך דמי כל מה שאוכל ואשתה בסעודתך ולא תפסיד. אמר בעל־הסעודה: ואפילו אם אתה נותן לי דמי כל הסעודה לא אניחך בין הקרואים. תפסו בידו והוציאו מחוץ לפתח, כך הלביו פניו ברבים, ואף אחד מן המסובים לא מיחה בזה ולא חס על כבודו של אדם.

ויצא בר־קמצא הנעלב בחרי־אף ויאמר לנפשו, לא אקח נקם אך מאויבי זה לבדו, כי־אם מכל בני־עמי וחכמיו וראשיו. וימהר וישם דרכו לרומי, ויבוא לפני מלכות ואדונה ויאמר: בו־ירושלים אני, העובדך מאז באמונה; אולם היהודים אחי מרדו בך ואמרו לנתק את כל דברי הברית, אשר כרתו עמך. אמר מלך הרומים: ומי יאמר, שכּנים דבריך ולא אך סרה הדבר? ענה בר־קמצה ואמר למלך: שלח־נא קרבן למקדש ירושלים, ותראה אם יקבלוהו כוהניה מידך ויקריבוהו על המזבח. ויצו מלך הרומים מיד לקחת ממיטב עדרו עגל משולש, וימסרו ביד עבדיו ויאמר להם: קחו את העגל הזה והובילוהו ירושלימה והביאו אותו לקרבן על מזבח־אלהים לשמי ולשלום ביתי ומלכותי. וילכו המלאכים עם העגל לארץ דויד ומקדשו, וילך גם בר־קמצא עמהם. בדרך התחכם ויטל בעגל מום בניב־שפתים, דבר שלתורת כוהני־ישראל נחשב לפסול ולתורת קדשי־הרומים לא נחשב לפיגול, וכך הובא ירושלימה. בדקו הכוהנים את קרבן המלך הזר ויאמרו: איך נקריב קרבן אשר מום בו על מזבח אלהינו? אמרו להם החכמים, היראים את חמת הרומים: הקריבו מפני שלום- מלכות; ולא הניחם זכריה בן אבקילוס הקנאי וירא: יאמרו בעלי־מומים קרבים! אמרו אחרים לפייס את מלאכי־המלך ולהרוג את בר־קמצא, כדי שלא ישוב ויספר למלך, שלא הקריבו יושבי ירושלים את קרבנו, לא הניחם שוב אותו זכריה לעשות כן ויאמר: אמנם דמו בראשו של זה, אשר בגד בנו ויאמר למסור אותנו ואת קדשינו בידי הרומים, אבל יאמרו ויפסקו מעתה לאמור: מטיל מום בקדשים יהָרג ונגרום בזה עיוות־הלכה לדורות.

הניחו את בר־קמצא וישובו מלאכי־הרומים עם העגל הנדחה לרומי. ויאמר מלכה ואדונה: נקם אקח מבני־ירושלים, שכה חיללו את כבודי. ויעל הוא וחיל גדול עמו אל ארץ יהודה. ויהי כי חנה הוא וחילו לפני שערי ירושלים, ויאמר לנפשו: אנסה דבר אם אצליח במלחמתי או לא. לקח חץ בידו וזרקו למזרח, ונפל לעיר הנצורה; חזר וזרקו למערב – ונפל גם הוא לתוך העיר וכן עלתה גם לחצו שזרק לצפון ולדרום. וישא המלך את עיניו וירא, והנה נער אחד מבני ירושלים מתגנב לצאת מו העיר, ויצו להביאו לפניו ויאמר לו: עלם עברי, פסוק לי פסוקך מתורת רבך. נבהל הנער והשיב: רק מקרא אחד אני יודע. אמר המלך: ואתה תרגם לי את המקרא הזה. פתח הנער ואמר: כה אמר אלהים: ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל. ויאמר המלך: הסירו את הדובר מעל פני. ויחשוב קיסר הרומים ויאמר בלבבו: אלהים של אומה זו מבקש בקנאתו להחריב את ביתו ולשרוף את היכלו ולהוציא בניו להורג, ואמר לקנח ידו בי וחייבתי ראשי בעבור מעשי. נפנה ועזה את חילו ויברח לארץ המדבר, לבקש שם פתרון אל־קנא, שיחד עם זה הוא גם זוכר ברית.

ויעל במקומו אספסינוס־קיסר להצר על ירושלים ולהחרימה, ואחריו בא טיטוס לכלות את שארית יהודה.

הלא זה הצורר, שנדחק ונכנס לבית קדשי הקדשים, לקח חרבו ודקר בפרוכת, והיה הדם שותת ומבצבץ, להטעותו לחשוב כי הרג את אלהים. ויושב־בכרובים נושא את עלבונו ולא הרעיש על מגדפו ומחרפו שמים וארץ. תחת “מי כמוך באלים ה'” קראו: מי כמוך באילמים.

ג: דוֹאֵג בֶּן יוֹסֵף

דואג בן יוסף היה הילד היותר־רך והיותר־ענוג בירושלים במשי הלבישוהו ובארגמן עטפוהו, מיניקותיו ואומנותיו לקחו שכר רב במלאכתן. שמרוהו כבבת־עין, מלאו רצונו וכל מאויי לבו בכל, ועבדים ושפחות עומדים על המשמר לשרתו תמיד ולא נתנו כל זר לגשת אליו. בכל יום ויום היו באות אמו ואם־אמו, אחותו ואחות־אביו, מודדות אותו בטפחות ונותנות משקלו בזהב למקדש. ומידי שנה בשנה, כאשר הובא לעזרה, היה יום חג גדול לכוהנים וללויים ולעם; והקריבו בו קרבנות אין מספר, לשועי ירושלים ולראשי סנהדראות עשו משתה גדול, ומתנות רבות נתנו לאביונים. אם היתה בריה בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, שדקדקו בחייה ובכל שאיפת רוחה ונשמת אפה, הנה היא של דואג; כי יחיד היה ליוסף אביו, אחד מאדירי יהודה ונצרא משפחה רמה, ואמו שנים רכבות עקרה היתה, בטרם ילדה אותו, ונפשה קשורה בנפש עוללה, וכשצרו האויבים על ירושלים וגברה ידם ורעבה העיר ללחם וכלו מזון וצידה, אין לקנות דבר משיב נפש, לו גם נתנו מלא בית כסף וזהב במחירו, טבחתו אמו בידיה כבת־יענה ואכלתו אברים אברים, ועליה מקונן הנביא לאמור: “אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים”.

ד: חַלְלֵי חֶרֶב וְחַלְלֵי רָעָב

כשבא האויב לצור על ירושלים, הקיפה מארבע רוחותיה ולא נתן לבוא בה כל אוכל ומשקה מן החוץ, אף גיבוריה שבפנים עמדו ושרפו את כל אוצרות מזונותיה, למען לא יאמרו הנחשלים: שלום לנו. והיו אנשי־המלחמה שולקים תבן ושותים מימיו, ובזה ניסו לעמוד עוד נגד הצרים עליהם; אמרו בני־רומי: אם אנשים רעבים וצמאים כוחם כך, לו אכלו ושתו כראוי מה יכלו עוד לגבּיר חילים.

היתה שם אשה אחת אלמנה, ולה שלושה בנים גיבורי־חיל, שהכו את האויבים אחרו, ויתעתרו לצאת עוד הפעם מול החילות בלא מחיה, ומאום אין בבית אז. מה עשתה אמם? מיהרה ונטלה את בנה הקטן ובישלתו בקדרה ותגש להם, ללוחמים, את בשרו לאכול. כשהם מושיטים את ידיהם לקערה מבולמוס הרעב שאחזם, הכירו את אברי אחיהם הקטן, ויתפלץ לבבם ויקפצו ממקומם; נטלו איש איש את חרבו ויתקעו בבטנם. אף אמם עלתה אל הגג והפילה עצמה לארץ ומתה, עליהם נאמר: “טובים חללי חרב מחללי רעב”.

ה: גָדִיוֹתַיְך

נקדימון בן גוריון היה מן העשירים היותר גדולים בירושלים ובכל ארץ העברים, לעשרו אין ערוך, לאוצרותיו אין קץ וצדקת פזרונו אין לשער; וכשהיה יוצא מבית־ארמונו למקדש, להביא את קרבנו בכל יום, “כלי־מילת היו מציעין תחתיו, ובאים עניים ומקפלים אותם מאחריו”, אחרי דרוך עליהם ברגליו.

כשהשיא את בתו המפונקה, פסקו לה אמרכליו ארבע מאות זהובים לקופה של בשׂמים בכל יום, מלבושיה היו מלבושי בנות־מלכים, ועטרה של זהב בראשה, בה ממיטב אבנים טובות ומרגליות שבעולם. היא גם היתה היפה בבנות־דורה; וכשהופיעה בהדרה בחצרות בית־האלהים, כמעט נשבתו העבודה והדוכן, והיו רצים הכוהנים ופרחי־הכהונה מכל עבר וחיכו לאמרי־פיה.

וכשנחרבה עיר־האלהים, עלו בלהב גם כל אוצרות בית־אביה, כל מחמדיה נפשטו מעליה, תחת משי וארגמן אך סחבות לבשרה, והיא מלקטת שעורים מבין טלפי־הסוסים מרעב ומעוני. – הדבר היה בעכו – ויקרא עליה את המקרא הזה: אם לא תדעי לך, היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך.

ו: צָפְנַת בַּת־פָּנִיאֵל

בימים שלפני חורבן בית־האלהים היתה בעיר ירושלים נערה אחת יפה מאד וכלולה בהדרה. ויהי שמה צפנת בת־פניאל. צפנת קראו אותה, על שהכל היו צופים ביפיה. ואף בעת עברה לפני חסידים, שמעולם לא הזינו עיניהם מיפי אשה, בא אור־נוגה בנפשם, לא י דעו מתמול שלשום, ויאמרו, כי כוכב־מעלה ירד משמים ארצה. בת־פניאל נקראה, לפי שאביה כוהן גדול היה והיה משמש לפנַי ולפנים בהיכל המלך וציץ־הקודש בין עיניו. עליה גם היו אומרים: כי מימות נעמה, אחות תובל־קין, לא היתה בעולם אשה יפת־תואר גדולה מצפנת. עיניה היו כגחלים; וכי הסתכלה באדם, שרפה אותו חי ויהוּמם.

וכשגברו עוונות שבטי העברים וימסרם שופט־רמים ביד צר, החריב את ביתו, ושומרי המפתחות לאוצרותיו קפצו לתוך המדורה וימסרו גוָם לכליון ונשמותם עלו למרום, נשבתה הנערה התמה ביד גיבור רומי אחד. והיא לא היתה בעולת־בעל ולא קרב איש עוד אליה, הכניסה השבּאי לאוהל ו“נתעלל בה כל הלילה”. צעקו אראלים מרה ומלאכי־עליון כבשו פניהם. אך אלהים לא הביט ולא ראה.

ויהי בבּוקר אמר אותו רומי, שעינה אותה: אם תהיה בת־ירושלים זו לי לעולם, אז אשתגע מרוב יפיה ומשלה בי כבעבד. הלבישה שבעה חלוקים, הביא לשוק והיה מכריז ואומר: מי יקנה שפחה נאה, יגש הלום! בא אדם אחד מכוער ביותר, אדם “קל שבקלים וריק שבריקים”, וצרור כספו בידו, ועמד לפני המוכר ואמר לו: הראני את יפיה של שפחתך ואקנה אותה. גער בו הרומי ואמר: ריקא! אם רוצה אתה לקחת, קח אותה; אין כיופי הזה של זו בכל רחבי־תבל ובין כל משפחות האדמה. התעקש הקונה ואמר: גם עיני תחזינה כי יפה היא, ועל־כן הבאתי כד מלא דינרי־זהב, לתת לך בעבורה; ואולם הראני־נא גם גופה, נגש אדונה והחל לפשוט חלוקי בת־פניאל מעליה אחד אחד, עד כי הסיר ממנה ששה חלוקים. ויהי בהגיעו אל החלוק השביעי, החזיקה בו וקרעתומעל בשרה עד טבורה. והנה האירו שני שדים יפים, דומים לתאמי־צביה ועור־בשרה נוצץ כשמש בצהרים. נבהל הקונה ויחרד מאד. והנערה קוראת ואומרת: הוי, שוטה! קנה אותי בכסף מלא, אין כמותי נאה בבנות־עמי ובת־כוהנים אני; יבוא בעל־הדין ויתבע את עלבוני; על נערה זו ניבּא הושע ואמר: פן אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום־היוָלדה!

אחרים מספרים שבשעה שקרעה בת־פניאל את כותנתה האחרונה מעליה, נתנה עפר על ראשה ותתן קולה בבכי וקראה לפני נשיא בית־דינו של עולם: אֵל־דיין, אם על שבטי בני־יעקב עבדך לא חסת ותתן אותנו למרמס, על קדושת־שמך למה לא תחוס? בת־עמי, חגרי שק ותתפלשי באפר! לא אֵבל יחיד הוא, כי־אם מספד־תמרורים של גוי ושקיעת־החמה של גוי ה'.

ז: הָאָח וְהָאָחוֹת

לכוהן הגדול בירושלים, ששימש בהיכל הקודש לפני מלכו של עולם כאחד ממלאכי־השרת, נולדו מאשת־חיקו שהיתה רכה וענוגה וממשפחה נישאה מאד, תאומים; ילד וילדה. בקומתם ובהדרם היו שוים זה לזה וגם רוח אחד לשניהם. לו שפחה ועבד לשמשו ולה שפחה ועבד לשמשה. ויגדלו הנאהבים והנעימים יחד וילמדו לשון וספר; ולא היה בבתי אצילי עיר־האלהים זוג עולה עליהם בהשכלה ובדעת, ביופי ובחן.

וכשגבר החטא ונגזר על השבטים העברים ללכת בגולה ולנַצל עדים מעליהם, נשבו המפונקים האלה יחד ונמכרו בשתי ככרי־זהב לשני אדונים שונים. זה גר במזרחה של רומי וזה במערבה. לימים נזדמנו שניהם יחד. פתח האחד ואמר: קנה קניתי בשוק עבד אחד ירושלמי, שאין כמוהו ליופי בכל העולם כולו. נענה השני ואמר: ואני אף־אני קניתי מתגָר אחד נערה עברית. אין יפה כמותה אפילו בבנות־מלכים, הסכימו שניהם להשיאם יחד ו“לחלק בולדות”.

בערב ההוא עמדו והכניסו את העבד הפלאי ואת השפחה הפלאית לחדר אחד נאה ואמרו להם: בחייכם קומו והזדווגו יחד. ויסגרו הדלת בעדם. מיד פרש הנער וישב לו בקר־זוית; והנערה גם־היא ישבה לה בקרן־זוית אחרת. הנער ישב ובכה ואמר: אני, כוהן בן כוהנים גדולים, אשא שפחה נכריה בלא חופה וקידושין ובלא כתובה? והנערה ישבה ובכתה ואמרה: כוהנת אני, בת כוהנים גדולים, אך לכוהן היה מזווג אותי אבא, ועכשיו אינשא לעבד ואחלל את נזרי! כה ישבו שני הענוגים הללו, כל אחד בפינתו, ובכו כל הלילה. ויהי כעלות עמוד־השחר. נפנה הנער והנה אחותו אהובתו יושבת בחדש; והנערה גם־הכירה את אחיה בן־אמה, קפצו יחד ממקומם, חיבקו זה את זה וגעו בבכיה, עד שיצאה נפשם בטהרה.

אחרים מספרים: כאשר נשבו התאומים האלה, עלה הנער בגורל שר־צבא אחד והנערה עלתה בגורל שר־צבא שני. הלך הראשון אצל זונה אחת ונתן לה את השבוי באתננה. ובא השני אל חנוָני אחד לקנות ממנו משקאות לשולחנו ונתן לו את השבויה במחיר יינוֹ. הלא כן אומר גם הנביא: ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין! לאחר ימים עברה אותה זונה על ביתו של החנוני ותרא הילדה היפה עומדת בחצר, ניגשה אל בעל־היין ואמרה: לך נערה יפה מאד מן השבויים, וגם לי נער שבוי יפה אף־נעים; אם יש את נפשך, נזווגם יחד ונחלק בפירות. אמר לה החנוני: הראיני אותו ואדע, אם כנים דבריך. הובילה אותו לביתה והוציאה לו את הנער הנאה. אמר האיש: חיי וחייך, שנינו זכינו במקח גדול! בלילה ההוא הביאו את הנער הירושלמי ואת הנערה הירושלמית, הכניסום לחדר אחד והניחו אותם שם לבדם. ניגש הנער אל הנערה וישמע אותה בוכה. אמר לה: למה תבכי, נחמדה? ענתה ואמרה: בת כוהן גדול אנוכי, אבי היה עובד במקדש אלהים אדיר, ועתה אנשא לעבד שכמותך, ואיך לא אבכה? התחלחל הנער ואמר לה: מה היה שם אביך הכוהן? השיבה ואמרה: צדוק היה שמו והוא מבני צדוק. שאלָה הנער: באיזה מבוא בירושלים היה מושבו של אביך? אמרה לו הנערה: בשוק העליון. שאל אותה שוב: האם היה לך אח או אחות? ענתה ואמרה: אח אחד היה לי, בא לבית מדרש־ונשבה עמי. מיד התוַדע לה הנער, וחיבקו ונישקו זה את זה עד יציאת נשמתם. אף רוח־הקודש צוֹוַחת ואומרת: על אלה אני בוכיה!

ח: הַצַעַר הָאִלֶם

היתה בבנות ירושלים העדינות ריבה אחת רכה וענוגה, והיא בעלת תום־רוח ושקט־הנפש. ויכבדו ויחבבו אותה הוריה וכל מכיריה כבת־מרום שירדה לשכון מטה; וכל מי שראה זיו־איקונין שלה, היה מרגיש איזה רוך בלבבו, ולא יכול לעשות רע ולחשוב רעה ימים רבים.

ויהי כי גברו האויבים על העיר, קרעו כוּתנתה של משי מעל בשרה, לבשוה שק עב, פרקו שערותיה הדקות וקשרו בהן חבלים וישימוה בבור, ויאכילוה רק שעורים. ותשב במצור ימים רבים ללא אור וללא לחם; ונעכר שכלה, בגופה הרך עלתה חלודה, גבות עיניה פרועות וצפרני ידיה ורגליה כרגלי חיה מוזרה.

לאחר שבע שנים לאחר שבע שנים הוציאו אותה לחפשי, ולך הלוך ותועה כפראית־מדבר; ולא היה אדם יודע, אם זכר או נקבה היא ואם ממין האדם היא. רק בערב, בעת שעייפה מלכת, היתה יושבת על שדן־סלע והביטה בדומיה החשכה מסביב; ועלה הצער והחריד את כל יושבי מעלה ומטה, ומלאכים יבכיון למראה ההוד שנשחת, יבכיון ויילילו לה.

ט: מְנַחֵם בֶּן עַמִיאֵל

כורש מלך פרס וזרוּבּבל פחת־יהודה ניסו להקים הריסת הבית לשעה. באו היוָנים להרסו ויד בית מתתיהו ניצחה כמעט רגע. קם העבד האדומי להכחיד גיבורי ישראל ועריציו. עוד הפעם נתמלאה סאת חטאת יהודה. עמד אספסינוס, באו טיטוס ולגיונותיו, והם שבט אף ה‘. נפלו חומות ירושלים, נפלו חומה אחרי חומה,והנלחמים באויבים מנחשלים את עצמם, והיתה יד בנים בבנים. נהרי דם נוזלים, הרוגים ומדוקרים מושלכים בראש כל חוצות, והיכל ה’ בוער מכל קצותיו ואין מכבה, תקות עם שלם, מעשי ידי חמש מאות שנה, עולה בלהב…

בירכתי הארץ, בשדה רחוק, ששם לא באה עוד יד האויב לשחתו ולא נשמע בו קול־מלחמה, חרש איש עברי את האדמה והשור הולך לפניו. ופתאום נתקדרו השמים, אֵבל כבד אחז את כל היקום והתמודד השור, חדל לחרוש ויפול לארץ ויגער מנהמת לבו; ולא ידע החורש מה היה לו, וגם רוחו הכביד עליו כאבן. ויעבור עליו ערבי אחד ויקרא לו מרחוק: בן עם נידח, התר המחרשה, נפלה עירכם ירושלים ונשרף בית־מקדשכם. ויקרע האיש את בגדיו ויתלוש שערו ויכרע במצוקת לבבו. ויתאבלו שמים וארץ על חמת אלהים כי ניתכה, האדם והחי מתמוגגים ביגונם; עד מתי ה'? עד מתי תשפוך חמתך על ארצך ובניך? –

והחימה שככה. על משואות העם עלו דמדומי תקוה ליום רחוק כי יבוא ובכנפיו מרפא. לאט לאט החלו העננים להתפזר, וכמו רוח חדשה עברה על פני הבריאה. ויקם השור ויתעודד ויחל פתאום לרקוד. הוא עמד על שתי רגליו האחרונות וירם צוארו וראשו, וחודי קרניו הארוכות האירו וירקוד בעליצות ובמשיבת־נפש, ותעלה האדמה אבק לרגליו. והשתומם החורש למראה הזה. והנה קול ברמה נשמע: הסר עצב מלבך, בן־אדם, עתה נולד משיחו של ישראל, מנחם בן עמיאל!

ויקם האיש וירחץ פניו בנחל מים אשר בקצה השדה וילך לביתו וימכור את כל רכושו, ויקן בכסף לבדין ומטליות ושאר כלי־תשמיש לצרכי תינוקות וירם את פעמיו אל שארית הערים, אשר לא נחרבו בימי הזעם, ויעבור בחוצות ויקרא: מי יקנה לבדין ומטליות לבנות לבן־נולד? שמעה שכנת אם־המשיח את הרוכל קורא, ותאמר אליו: לך אל הבית הזה הקרוב, כי שם נולד ילד ולאמו אין כל. – ויבוא אל הבית הזה, וירא ילד שוכב בעריסה ופניו מאירים וישק לו על ראשו, וישם את כל בכבודה לפניו. ותבוא אמו מהר החדרה ופניה זועמים, ויאמר לה: הבאתי לך מתנות בעבור בנך ושימי את עיניך עליו. ותאמר: קח לך את אשר לך, כי מר לי; את בני ילדתי ביום חורבן הבית. ותקלל את היום – ונסתלק האור ו“נגנז”. בכה תבכה בת־ציון על־משבתה, כי גלה ממנהמנחם. –

י: בַּחֻרְבָה

ועשיתם לי משכן, מלך יושב על כסאו וה' ישכון בביתו, בית עולמים.

ויבוא האיל בעל־הקרנים וינגח בבית השני ויהרוס אותו מהמסד עד הטפחות ויגרש, כביכול, שכינת האל ממכון שבתה, מאז אֵבל רב לשמים וליושבי הארץ. שלוש משמרות הוי הלילה; ובבוא כל משמר ומשמר ישָמע קול אדון העולם יושב ומקונן: אוי לי, שהחרבתי את ביתי, ואוי להם לבנַי, שהגליתי אותם מעל שולחני.

פעם אחת הלך רב אחד מגדולי־התלמוד בדרך ונכנס לחורבה אחת מחורבות יהודה להתפלל. ראה את אליהו התשבי, זכור לטוב, בן זמנו של אחאב, יושב נזוּף על הפתח ודומם. עמד בקרן זוית והתפלל שפי, ועל הקיר לעומתו כמו צל מתנועע, וגם הוא כמתפלל. לפתע נשמעה בת־קול מנהמת כיונה וקוראה: אוי לי, ששרפו את היכלי ואת מזבחי הרסו! אוי לי, כי ניטלו בנַי ממני ונמכרו לעקר! עמד אליהו ואמר למתפלל: חייך וחיי ראשי, כי לא רק שעה זו בלבד בת־קול אומרת כך, אלא בכל יום ויום, בבוא הבוקר והערב ואין קרבן תמיד של בוקר ואין קרבן של בין הערבים ובניו של מקום נמקים בצר להם, מנהמת כך. ישבו שניהם על הסף ובכו תרוייהו.

מִקֵּץ הַיָמִין

א: עֶרֶב וּבֹקֶר

צפה האלהים הגדול במשיח ובמעשיו עוד קודם שישב על האָבנַים לברוא את עולמו ממעל ומתחת, וירא כי גדול יהיה יומו של משיח לחירות ולפדות, להטבת כל המעשים ולטוהר. ויהי בשלחו את האור ראשונה במפלשי התוֹהו, והאור בוער בלי חָשׂך, עמד וגנזו תחת כסא כבודו לבן־אדם זה ולדורו וישם פרוכת מסביב לכסא, והשטן המשטין, שעוד מראשית הבריאה החל את מעשהו להשחית, עמד גם הוא וישם לו סתר פנים וניגש לפני ה' ויאמר: אדון־עולם ואומר לברוא עולם, האור הזה שגנזתו תחת כסא כבודך למי הוא? ולמי ומי טמנתו? ויען אלהים ויאמר לשטן: למה זה תשאל, והלא ידעת גם ידעת, כי אורי זה מוכן למי שעתיד להכלימך, ביום יבוּלע המות לנצח ומחה אמחה דמעה מעל כל פנים, ואפסה כל דאבה, יגון ואנחה, ותבוא מנוחה לכּל. אמר השטן לאלהים: אדון אדונים: ידעתי, כי כן יהיה באחרית הימים, בו תמעדנה רגלי ותשם קץ למלכותי; אבל הראני־נא גם עתה מעט מזיו פני משיחך ואדע מי הוא זה, שנַצי ינצחני בבא? מיד הרים אלהים את הפרוכת מעל כסאו ונשפך האור כמים עזים, ותתעורר הבריאה וגם בעמקי החושך הכל יגאה והקול קורא לאלהים ולעבדו משיחו. ונזדעזע השטן, חרדו כל עצמותיו, ויפול מלוא קומתו ארצה ויאמר: בודאי זהו הנביא, אשר עתיד להפיל אותי ולעקור את כל חילותי, ויבך מרה.

ויאמר לו אל־ערבות: קוּם עוד לא בא הבוקר הגדול הזה.

ב: הַשָבוּעַ

ויהי בראות אלהים, כי רבה תהיה רעת האדם, שיצר אותו לעבדו ולדבקה בו, ושיסורו בניו מדרכיו ויבחרו בכל חטא, עווֹן ופשע, להכעיסו ולבלבל את מעשיו אשר עשה, ויאמר לבנו משיחו: אני מתנה עמך, שגם אתה תשא במשא הזה, בבראי את בני־האדם; עווֹנותיהם של אלו יכניסוך בעול קשה, עיניך לא תראינה אור, אזניך תשמענה חרפה גדולה, פיך יטעם תמרורים, וידבק לשונל לחיכּך ויצפור עורך על עצמך ותהיה נשמתך בצער. אם אתה מקבל עליך כל אלה – מוטב, ואם לאו – הריני כבר טורדם מעכשיו ועקור אעקרם מעולמי! שאל המשיח את האלהים ויאמר: האם רבים יהיו ימי עוני הללו? השיב ואמר: חייך וחיי ראשי, ששבוע אחד שלם אקרא לליל ומשול אמשול… ענה משיח ואמר: מקבל אנכי עלי את כל היסורים האלה שאמרת, ועינו אותי וסיגפו את בשרי ורוחי כאַוַת נפשם, וגם ימשכו לשוני בצבתות־ברזל שׂמו אותן באש וייסרוני קשה, ואעבדך באמונה באותו שבוע שאמרת; אבל בתום ימי העבדות והטומאה מן הארץ, ועלה יעלה שחרך להאיר לבני־עולם ולכל הדרים בו, תחַיה גם את המתים שכבר מתו ותקימם מקבריהם לרחוץ בפלג עדן, ויעבדוך כולם שכם אחד. ולא לבד את המתים שמתו בימי העולם תחַיה, כי גם אלה שעלו בדעתך לברוא ולא בראת אותם, תעמידם על רגליהם; ולא אך לאלה שמתו על־ידי בשר ודם תחזיר את נשמתם, כי גם אלה שהיו לטרף אריות וחיות וראו שוב באור החיים, וגם נפלים יוָשעו, נשבע ה' בכסאו ואמר: כדבריך כן אעשה, בני, ופתוח אפתח אז את אוצרות־החיים לכל, מיד קפץ המשיח וישם את העול על צוארו.

ג: בִּסְעָרָה

ביום שחרב בית־המקדש של האלהים ובטל התמיד מעל מזבחו ואין היכל ואין קרבן, הלך התשבי בדרך וישמע בת־קול צועקת ומנהמת, לאמור: בית־מקדשא קדישא לחרבנא, בית־מקדשא קדישא לחרבנא; וילט החוזה את פניו באדרתו. שוב הלך הלאה ברגלים כושלות וירא בני־אדם עוד עומדים וחורשים שדותיהם וזורעים ועוסקים במלאכתם כמעשיהם יום יום, כאילו לא קצף היוצר על הבריאה ואינו מחריש עליה רעה. ניגש אליהם ויאמר: החריב אלהים את ביתו ויגל את בניו אהוביו, ואתם לא תשליכו איש איש את מעדרו מידו ולא תתנו את שארית הארץ להשחק מעליה; יצתה שוב בת־קול ואמרה: הירגע, אליהו עבדי, והנח להם, כבר נולד לישראל מושיעו והוא יחדש את הברית, אשר נשבעתי לאבותיהם, שאל אליהו את האלהים ואמר: היכן נולד המשיח? ויענה ויאמר: בבית־לחם־יהודה הוא. וישא אליהו את רגליו וילך לבית־לחם־יהודה. הוא בא העירה לפנות ערב, וישא עיניו וירא והנה אשה יושבת על פתח ביתה, ותינוק מוטל בעריסה לפניה, והוא עודנו מלוכלך בדם. ניגש החוזה ויאמר אליה: בתי, האם בן זה ילדת? ותאמר: הן. שוב שאלה האיש, לאמור: מפני מה הוא מלוכלך בדם ולא רחצת אותו למשעי? קמה האשה ואמרה: דע, זקן, כי ברעה גדולה ילדתי בני זה, בו ביום נחרב מקדש־האל בירושלים והציתו האויבים בו אש. אמר אליהו אליה: אל תדברי־נא כזאת, עמדי והחזיקי בו, כי כה אמר ה': על ידו יוָשע עמי וגאלתיו מיד צר! וילך אליהו ככלותו לדבר, והאשה חושבת בדבר הפלאי. הליל בא לכסות את מערומי העולם, ועשן אש־ההיכל נראה למרחוק…

ויהי כתום חמש שנים מהמעשה הזה, אמר התשבי בלבבו, שוב אלך אל בית־לחם־יהודה ואראה, איך מתגדל הוא מושיען של ישראל, ואם בדמות מלכים הוא או בדמות מלאכי השרת. ויבוא בשער העיר וירא והנה אותה אשה עומדת שוב לפני פתח ביתה ואיזה צרור אדם מוטל בעריסה. ניגש אליה ואמר: מה טיבו של הנער שילדת לפני חמש שנים? ותען האשה ותאמר: הנו לפניך, וכן דברתי אז, כי ברעה נולד, ביום החורבן, אך רעה בו ובכל גווֹ, רגלים לו – ואינו הולך; עינים לו – ואינו רואה; פה לו – ואינו מדבר, והרי הוא מוטל כאבן. דמעות נראו בעפעפי האשה בדברה.

עוד אליהו עומד לפני האם והילד ותבוא רוח גדולה וחזקה ותשא את העריסה והשוכב בה ותטילם לים הגדול. התחיל אליהו לבכות ולתלוש שערותיו ויקרא ויאמר: וי! וי! הנה אבדה תשועת ישראל! יצתה בת־קול מן השמים ואמר לו: לא כשאתה סבור, כן הוא. ארבע מאות שנה יגור משיחי זה בים הגדול, ללמוד את מעשי בממלכת המים, שמונים שנה ישב במעלה עשן אצל בני־קורח, לשמוע שירתם ממעמקים, ושוב שמונים שנה ישב על פתחה של רומי במלכות אדום, ושאר הימים יחזור על כל המדינות הגדולות עד יום יקהת עמים. – – –

מימי התלמוד

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

---

תִּקְוָה וָפַחַד

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

חֻרְבַּן בֵּיתָר

א

עוד זיק אהבת־הלאום לוחש בלב ישראל הנופל ביד צר, וקומו, ומישים ושתים שנה אחרי הריסת ירושלים, ויתבצרו בביתר וימרדו במלך אדרינוס וחילו. ויקם אדרינוס ויצר עליהם שלוש שנים ומחצה;עמו שמונים אלף זוג תוקעי קרנות, וכל אחד ממונה על רוב חילות, ולא יכול להם, כי קם נגדו איש רם ומושיע ליהודים, שמו בר־כוכבא, לאמור – דרך כוכב מיעקב! ויבחר לו בר־כוכבא אנשים גיבורי־חיל ובעלי לב אמיץ, כולם מטיפי אצבע הם ונושאים את הכאב;וכל מי שלא עקר ארז בלבנון, ברכבו על הסוס, לא היה נכתב באיסטרטיה שלו. וכאשר יצא למלחמה נגד הרומים בארבע מאות אלף גיבורים כמו אלה, גבה לבבו ויקרא: אל אלהים צבאות! את תעמוד לימיננו ואל תהיה נגדנו, הלא אתה אלהים זנחתנו, אנחנו בעצמנו ננצח את האויב. וישמע ה' וינאץ. היה שם חסיד אחד, שהיה מגין עליו בתפילה, והיה אומר בכל יום: ריבון העולמים! אל תשב עמנו בדין היום, אל תשב עמנו בדין היום! ויקחהו ה' אליו. ותגבר יד הרומים על בני־ישראל ויעשו בהם טבח רב. וישָפך דם הנלחמים כנהר שוטף, בו שקעו סוסי מלחמה עד חטמם;והיה זרם הדם מגלגל אבנים משא ארבעים סאה. צוּרם מכרם וה' הסגירם!

ב

כשמרדו יהודי ביתר במלך רומי, קיבץ עליהם חילות הרבה ויקיפם מכל עבר. ויקם נגד האויבים איש גיבור־חיל, בר־דרומא, הוא בר־כוכבא, ורגליו קלות כאילות וקופץ מיל בכוחו. ויירא הקיסר ויפחד ממנו, ויסר את הכתר מעל ראשו ויניחו על הארץ ויאמר: ריבון העולמים! אם מצאתי חן בעיניך ושליח חמתך אני, אל־נא תמסור אותי ואת צבאותי ביד האיש הזה. ובר־דרומא התיהר נגד קונו ויכעס ה' וישלח על משיחו נחש, להכישו. ויראו חילות־ישראל כי מת גיבורם ולא עצרו עוד כוח לעמוד בפני האויב, ויעש בהם שמות. גדע ה' בחרי אף כל קרן ישראל!

ג

ויהי בצאת מירושלים כל הדרה, התבססו היהודים בביתר וסביבותיה ויתחזקו שם;ויקם גיבור ומושיע והוא בן־כוכב, ויעמוד במחנה ויקרא: משיח בן דויד אני, ובאתי לפרוק מעליכם את עול הרומים! וירם יד במלך האדיר ויהרוג את משנהו בארץ יהודה. ויתלקטו אליו רבים מבני־ישראל, ויאסוף אני־חיל, רגלים ופרשים, ויתגבר וימלוך בביתר ויתן ניר לעמו וישפוט אותו בצדק ובמישרים.

ויהי במותו בשלים על משכבו, הניח את המשרה לבנו רומילוס, ויתברך המלך החדש בלבבו גם הוא, לאמור: משיח אלהים אני! והוא היהנופל מאביו ברוחו ובקומתו. וישלח המלך אדרינוס, שעלה באותו זמן על כסא ממלכת הרומים, מחנה רב נגד רומילוס ועם כבד מאד, ויצר על ביתר שלוש שנים. ותיבּקע העיר בחודש החמישי בתשעה לחודש בשנת שלוש ושבעים לגלות ירושלים, ויעשו בה הרומים שׁפטים: חומותיה שרפו באש ואת גיבוריה הרגו לפי־חרב, ויפול גם רומילוס ביום המר והנמהר הזה. הלא הוא החורבן השלישי!

הֲרוּגֵי מַלְכוּת

א: מוֹת רַבָּן שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יֵשְׁמָעֵאל

(נוסח ראשון)

כשעלה שמואל הקן, שמואל חסידא, על מיטתו, לשכב עם אבותיו, ראה את הימים הרעים שיבואו על ישראל וראשיו, וינבא לאמור: שמעון וישמעאל לחרבא וחברוהי לקטלא, שאר עמא לביזא ועקן סגיאין יהוון אחרי דנא. במותו ניטלו כל החמודות מעמו העזוב וכהתה עינו של ישראל.

עוד לא הספיקו ללוותו, לספוד לו ולבכותו, מיד יצאה גזרת האויב על רבן שמעון בן גמליאל נשיא־העם ועל ישמעאל בן אלישע כוהן גדול ליהרג. ישבו שניהם בבית־האסורים, והיה תוהה רבן שמעון. אמר לו רבי ישמעאל: בעוד שתי פסיעות נתון אתה בעולם אבותיך, ואתה תוהה? השיבו רבי שמעון: לא על חלקי אני תוהה, רעי, כי אם מתירא אני מפני עווֹנותי. ויהי כאשר הוציאו אותם להורג, התחיל כל אחד מהם להתחנן לפני שר־הטבחים;זה אומר: אני כוהן בן כוהן, הרגני־נא תחילה ואל אראה במיתת חברי; וזה אומר: אני נשיר בן נשיא, עלי תעבור החרב תחילה. הפילו פור, הוא הגורל, ונפל הפור על רבן שמעון בן גמליאל הנשיא. מיד חתכו את ראשו. נטלו חברו רבי ישמעאל בידיו ונשקו בפיו וקרא: פה נאמן, פה קדוש, גבר עמיתי! הוא לא כילה דבריו, והנה נחתך גם ראשו;והיו שניהם מתגוללים בדמם.

באותה שעה אמר הקדוש־ברוך־הוא: אביא שמים וארץ זה בזה ואחריב עולמי בפניהם!

(נוסח שני)

גוֹנב איש וּמכרוֹ מות ימות. חטאת בני יעקב, אש מעלו באחיהם וימכרו אותו ממכרת־עבד לישמעאלים והמה מכרוהו למצרים, לא נמחתה מישראל כל הימים, ונספּו גם בן־גמליאל ובן־אלישע גדולי דורם בעווֹן זה. שמעון בן־גמליאל היה צנוע במעשיו ועובר על מידותיו, והוא רועה את צאן עמו בשוּבה ונחת;אחרת היתה עם רבי ישמעאל חברו, הכוהן, שהיה מתלהב בעבודת־אלהים, חוקר ודורש במסתרי־מעלה;הוא היה גם אדם יפה־תואר מאד, אחד משבעת האנשים היותר יפים שהיו בעולם, וקלסתר פניו היה דומה למלאך ה' צבאות. וכיון שידעו, שבמיתתם יכפרו על עווֹן הציבור, קבלו עליהם את גזר־הדין באהבה. ויהי בבוא יום ההריגה, קפץ כל אחד מהם וביקש ליהרג תחילה. יצא הגורל על בן־גמליאל הנשיא ויתיזו את ראשו. ביקשו לעשות גם לחברו כן, באה בתו של מלך וביקשה מאת המלך והתחננה לפניו, כי ישאירו בחיים את האסיר הזה, כי חָמדה את יפיו בלבה. ולא אבה המלך לשמוע לה ויאמר: גזרה היא מלפנַי ולא אוכל להפר דברי. ותאמר: אם כן צווה להפשיט את עור פניו מעליו ולהניחו בבית־המלכים. ויצו המלך לעשות כן;והתחילו עבדיו לפשוט את עורו. ויהי בבוא המפשיט לקדקדו של הרב, דמנח עליו תפילין, זעק זעקה גדולה ונזדעזעו שמים וארץ! ירדו מלאכי־השרת מטה להרגיע את רוחו ואמרו לו: אשריך, ישמעאל, ואשרי חבריך! ותצא נשמתו במנוחה.

פתחו מלאכי־מרום ואמרו: זכרם לחיי עולם הבא. פתחו חיות הקודש ואמרו: תנוח נפשם בצרור החיים. ואף הקדוש־ברוך־הוא פתח ואמר: ממתים ידך ה' ממתים מחלד!

ועור פניו של הכוהן לאל עליון עדיין מונח ברומי.

ב: עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף

מסתר המדרגה עלה הרב הזה להיות ראש ורבן בישראל. בן גרים היה, מבני בניו של סיסרא, שר צבא יבין מלך חצור, והיה רועה צאנו של העשיר בן כלבא שׂבוע, אחד משלושה העשירים האדירים שבירושלים. ותאהב אותו בת אדוניו, והוא הלך במצותה ללמוד תורה, והוא אז בן ארבעים שנה. וישב לרגלי רבי אליעזר ורבי יהושע. ובן כלבא שבוע כשמעו את הדבר הזה הדיר את בתו מנכסיו. ויחיו שניהם חיי צער ומצוק ימים רבים. בכל יום היה מאסף חבילה של עצים, חצים מכר בעד לחם צר, וחציה שמר להסקה ולמאור, ולמד לאורם בלילה, בעת אשר כבר נסגר בית־המדרש. עמדו עליו השכנים ואמרו לו: עקיבא, אתה מכלה אותנו בעשן, תן לנו העצים ונתן לך שמן במקומם. ענה ואמר להם: לאורם אני שונה ולחומם אני מתחמם. הוא היה אוצר בלוּם של תורה וחכמה, ונבון ואוהב־דעת. הוא התמיד בתורה מכל חבריו, ולא אמר מעולם: הגיעה העת לצאת מבית־המדרש. לבו כפתחו של אולם. הוא נכנס גם לפרדס, דרש על כתרי־אותיות וגילה סתרי־התורה;בא לעסוק במעשה־מרכבה, ביקשו מלאכי השרת לדחפו, קרא להם הקדוש־ברוך־הוא: הניחו לו לעקיבא, שראוי הוא להשתמש בכבודי!

ויהי כי ביקש הרב להשיב לבית־עמו כבודו מלפנים, ויתן את ידו לגואלים. תפשוהו הרומים וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל ודמו שותת;ועל כל סריקה היה מַצדיק את הדין וקורא: אֵל אמונה ואין עוול! הוסיפו ליסרו בשוטים על גבי גופו הפצוע ולענותו ביסורים קשים, והוא קורא: צדיק הוא ה‘! הגיע זמן קריאת־שמע, אמר לתלמידיו: כל ימי הייתי מצטער על המקרא: ואהבת את ה’ בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, ועכשיו שבא לידי, לא אשמח? קרא: ה' אלהינו הוא אחד! והארך באחד, עד שיצאה נשמתו. יצאה בת־קול ואמרה: אשריך, עקיבא, נשמתך יצאה באחד;אשריך, עקיבא, שהיית צדיק וישר, והוצאת את נשמתך בצדק וביושר. בא אליהו ונטלו על כתפו, הושיבו בישיבה של מעלה, ונתקבצו כל הנשמות של צדיקים וחסידים וכל מלאכי־השרת לשמוע תורתו. אור לישרים!

ג: נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה

ערוך השולחן.

הרב הזקן עקיבא בן יוסף היה חבוש בבית האסורים, כי שטמוהו הרומים על הפיצו תורה ודעת בישראל, ותלמידו יהושע הגרסי משרת אותו, לחמם לחם צר ומים בשורה ינתנו להם. והמורה השתמש במידת המים המעטה, שהספיקה רק לשתיה, לנטית־ידים, כמצוַת החכמים. בא פעם אחת המפקח על בית־האסורים וירא את המים בכד, ויאמר כי רבים הם ושפך חצים והשאיר חצים. ויהי בצאתו קרא הרב למשרתו ויאמר לו: תן לי מים ואטול ידי. ויענהו לאמור: רבי ומורי, לשתות אין מגיעין, ליטול ידיך מגיעין? אמר לו: זקן אני, וחיי תלויים בחייך. שפך המים על ידיו ויברך.

לפני יום־הכיפורים היה. נטל התלמיד רשות מרבו ללכת לביתו ויפטרהו. וישאר רבי עקיבא לבדו. רבות מחשבות אתו, וירא כי עוד לא בא חזון ועוד יצר הצר קשה, ויפקד רוחו ביד אלהים ויאמר: תמות נפשי מות ישרים!

ויבוא איש פלאי בלילה וידפוק על דלת הבית של רבי יהושע הגרסי, ויאמר לו: קום ולך, כי מת רבך. וילך אתו וישאלהו בדרך: מי אתה? ויאמר לו: כוהן אני ושמי אליהו. ויבואו עד שער בית־האסורים, והוא נפתח מאליו, ושומר בית־האסורים ישן, וכל הנאסרים הוזים וישנים. ויראו בפינה נר זורח וידעו ויבינו כי שם מונח המת. ויגש אליהו הכוהן העליון ויקחהו על כתפו, כי אין טומאה בצדיקים, ויהושע הגרסי נושא את הכלים. והנה מלאכים, מלאכי־מרום לקראתם, והמה קוראים ומשבחים לאמור: צדקת ה' לפניך תלך! והדרך מאירה לפניהם כזוהר הרקיע. הגיעו לאפירון, ירדו שלוש מדרגות ועלו שלוש מדרגות, והנה לפניהם מערה, ובה מיטה, כסא ומנורה, וישכיבו את הגוף הטהור על המיטה, ותתלקח האש אשר במנורה ותאה את המערה שבעתים. ואליהו פתח ואמר: אשריכם צדיקים ואשריכם עמלי־תורה, אשריך, רבי עקיבא, שמצאת לך מלון טוב וערכת את שולחנך!

ד: מוֹת יְהוּדָה בֶּן בָּבָא

(אופן א')

רבי יהודה בו בבא חסיד גדול היה, כל מעשיו לשם שמים, והוא דואג אך לקיום התורה ולומדיה. הוא היה מוכר כלי־ביתו וכל אשר לו, כדי להחזיק בידי תלמידים;וכשראה תלמיד הגון ראוי להוראה, היה יושב עמו יומם ולילה ולומד עמו, ולא נח, עד כי סמכו אותו לרב ומורה בישראל.

ויהי בגבור יד הרומים על ישראל, וכל חפצם להכחיד את הגוי הרצוץ, ראו כי בעלי־התורה מחזקים את לב המעונים ולא יתנו את נפש העם להיכחד, הוציאו חוק קשה, לבטל את הסמיכה בארץ־ישראל ואת יפוי־הכוח להיות פטרון ומנהיג לקהילות הנותרות. גזרו ואמרו: “כל הסומך יהָרג וכל הנסמך יהרג, עיר שסומכין בה תיחרב ותחומיה יעקרוּ”. ויפול לב כל אנשי האומה ויאמרו: כּלה עושים לנו ולתורתנו, לא נחיה עוד.

ןאז בישראל עוד חמישה חכמים, יחידי סגולה, הלא הם: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, ראויים היו להיות קברניטי ספינת העם הטובעת, אבל עוד לא נמשחו לאבות־בית־דין, וחסרה להם עטרה זו. אספם רבי יהודה, מורם הזקן, חרש לככר אחת בין שני הרים גדולים, וההרים מפסיקים בין שתי עיירות. יש לו על שן סלע, הניח ידו על ראש התלמידים האלה ויסמוך אותם ויברכם לאמור: לכו רעו את צאן העם הנידח ונלחמתם בעד נחלתו ובעד סגולתו, כי גדול חרון אף אלהים עלינו, על אשא עזבנו אותו ואת תורתו. ויתרגשו לבות הנסמכים ויקראו קול אחד: בניך הננו ובניו של מקום!

עוד הם עומדים, באו עליהם בני־חיל ושרים רומיים וידעו מה שעשו. קרא הרב הזקן לתלמידיו ואמר להם: רוצו, בנַי, ומלטו את נפשותיכם. אמרו לו: רבנו, ואתה מה יהיה עליך, והנך זקן ורגליך כשלו מלכת! אמר להם יהודה: הריני מוטל לפניהם. השביע את תלמידיו לברוח, ויעשו כן וימלטו. רק אותו השיגה חרב האויבים וחניתם;ולא זזו משם, עד שנעצו בו ג' לולינאות של ברזל, ו“נעשה גופו ככברה”.

יצאה בת־קול ואמרה: יהודה עבדי לעולם יחיה!

(אופן ב')

יהודה בן בבא היה אחד מחסידי התורה ורבּיה. כל ימיו היה יושב ולומד ולא הפסיק ממשנתו, ומשמונה ועשרים שנה עד שבעים לא טעם אפילו שנת הסוס ויהגה בתורה תמיד. הוא גם התענה רוב שנותיו, לא אכל ולא שתה וחי בנקיון ובטהרה כל ימיו. ועניו היה האיש הזה עד לבלי שיעור, לתלמידו היה קורא רבי והיה מקדים בשלום כל אדם, לא הקדימתו בזה כל בריה. גם אותו יום, שנגזרה עליו מיתה, בעבור הרביצו תורה ברבים, היה יושב בתענית כדרכו. אמרו לו תלמידיו: וכי אין רצונך לטעום מה קודם שתמות? ענה ואמר להם: אם עד עכשיו, שלא ידעתי באיזה דרך אני הולך, לא טעמתי, אטעום עתה, בשעה שאני יודע לאן מוליכים אותי? בו בערב נהרג, אחרי תענית ארוכה של עשים ושש שנה.

יצאה בת־קול ואמרה: אשריך, יהודה, שגופך טהור ונשמתך יצאה בטהרה!

ה: בֶּן תְּרַדְיוֹן

כי היא חייך ואורך ימיך, והגית בה יומם ולילה. המת עצמך באהלה של תורה ואתה חי. יש חירות גם נגד המות!

ויהי בימי ממשלת רומא הרשעה על עם ישראל, החריבה את ביתו, כבשה את ארצו, הובילה מבחר בניו בגולה, ועל התורה, תורת אל חי, גזרה כליה, מי בחרב ומי באש, נמוג כל לב מפחד, גם חכמים עזבו בית.

רק בן־תרדיון עוד מקהיל קהילות וחוזר על בני־אדם ללמדם. בנפשו הדבר, וספר־התורה לא ימוש מפיו. הוא היה צדיק וישר לאדם ולאלהים. מעולם לא עלתה קללת חברו על מיטתו;ומעולם לא לנה פרוטה שך צדקה תחת ידיו, והיה זהיר בעזרת עניי הגֵו והרוח. פעם אחת נתחלף לו דבר של צדקה, והיה יושב ומתענה ואומר: שמא נתחייבתי מיתה לשמים! הוכיחו גדול אחד, על שהוא יושב ועוסק בתורה. לא נענה לו, כי מדבר ה' לא ימוש. חזר וסיפר לו ממיצר לבבו, בדבר החליפו מצדקה לצדקה. ויענהו מוכיחו לאמור: מחלקך יהי חלקי מגורלך גורלי!

והשמועה באה עד בית הנציב הרומי, כי בן־תרדיון מורד בפקודי המלכות ומרביץ לֶקח ברבים, הוא וביתו;ותעל חמת הנציב עד להשחית ויצו לשרוף אותו בספרו ולהרוג גם את אשתו וביתו. כשתפסו אותו ואמרו לו: חנינא, נגזרה עליך שרפה, עמד וקרא מקרא זה: הצור תמים פעלוֹ! באו והוציאו את אשתו להריגה ואמרה: אֵל אמונה ואין עוול! אף בתו קיבלה את הדין וקרא: גדול העֵצה ורב העלילה! מה גדולים מעשיהם של אלו!

ובא הקוסטינר, עשה מדורה גדולה מחבילי זמורות ויעל הלהב; נטלו את חנינא וכרכוהו בספרו וידחפוהו לתוך האור, והאור מתרחק ממנו, ולא נגע בו, לא יכול לנגוע בו… נבהל אותו קוסטינר וקרא לו: פלאי, האתה הוא האיש, שגזרו עליך לשרפך ומיתתך נמסרה לידי? ויענהו חנינא מתוך האש: כן, אנכי האיש, אשר דנתם אותי. אמר לו: איך יהיה כחזיון הזה, שהאש אינה שולטת בך, ולא היה עוד כדבר הזה בעולם? ויאמר לו חנינא: המתן רגע, עדי אוָדע כי שולחים אתם לקחת את נשמתי, ואמסרה. ויעבר ידו על פניו, ויאמר: קום וכלה מלאכתך בי. אמר אותו קוסטינר בנפשו: הללו מבני העם הזה, שגוזרים מיתה וחיים לעצמם ואני עומד חוצה? והנה קפץ גם הוא לתוך המדורה ויקרא: אלהיכם אלהי, באשר תמות אמות ושם אקָבר!

יצאה בת־קול ממרומים ותקרא: בן־תרדיון וקוסטינר שניהם עבדי הם.

ו: מֵעֵבֶר לַמַּחֲנֶה

עוד חורשים בני־רומי רעה על ישראל להכחיד גם את השארית, עַם הנמרים נלחם את הצאן ולא יאָמר עוד, כי יש אחרית לעם ירושלים ובניו.

וישבו שבעים הזקנים בבית־המועצות הגדול ושקלו וטרו יום יום בהוצאת גזרות חדשות קשות על העברים היושבים בארצם השוממה. ואם אמנה אותן אחת אחת תסמורנה שערותיכם לשמען. זדון לב הגוי העריץ לא ידע גבול;ועַם כי ירד מטה, עם מנוצח עד תומו, לו אין כּוח ואֱיָל לקום עוד.

ונשמע הדבר בסוריה ובארץ־ישראל הקרועה, כי עוד תגדל סאת העקה וגזרות חדשות תבואנה עליהם, ויצעקו לאלהים. בושו רבּי העם ומנהיגיו מתשועה, וגם שומר־ישראל מקונן, שועלים וזאבי־טרף מהלכים בביתו.

ומועד גמר המועצה הולך וקרב אל קצו. והרבה הרבה גזרות אמרו לגזור אז, כל גזרה קשה מחברתה. ששים ותשעה זקנים כולם מחייבים את העם הנדכא, ורק אחד – מזכּה, מזכּה בלבו, כי אין לו העוז לקום בפני חבריו ולקרוא באוזניהם: לא תורידו שאולה את עם ה'!

נפשו של המזכּה לקחה שמץ מתורת ה' וירא ויתבונן למזלה קשה של אומה זו, ובידו אין תשועה. על משכבו בלילות חשב, שנתו נדדה מעיניו, וביום המחרת כבר יעמדו למנין ויחרתו את הגזרות הקשות האל עלי לוח אבן.

נזכר הזקן הזה במנהגי רומי ובחוקיה, כי אם ימות אחד מן חבורת היועצים לפני חתימת החוקים, ובטלו והיו כלא היו. ועל על גג ביתו ויפל עצמו לארץ ומת.. כה הפקיר את גופו וחייו, כדי לפדות עם זר.

יצאה כף־יד ממרומים וקיבלה את נשמתו.

ז: רבִּי יְשֵׁבָב

רבי ישבב הסופר היה אחד מן החכמים הגדולים בימי רבן גמליאל ומשיירי החסידים;הוא חילק כל נכסיו לעניים, והיה גדול כמשה בתורה וביראה, חוץ מן הנבואה. הוא הגיע לזקנה, ועת הוציאו אותו למות היה בן תשעים שנה. התאספו תלמידיו מסביבו, בכו ואמרו: רבּנו, אם את אורך יקחו מאתנו, תורה מה תהיה עליה? אמר להם: החזיקו איש ברעהו, אהבו שלום ומשפט, אולי יש תקוה. אמר לו המלך: צפוי אתה אלי־מות ואתה עוד עומד ודורש? השיבו ר' ישבב: לא אמות, כי אם הולך אני אל עולם שני. לעג לו המלך ואמר: וכי יש עולם שני? ויצו וישליכו אותו באש. והוא קורא בתוך האש בפסוקי התורה בקול רינון. ובהגיעו למקרא: “ויאמר ה' אל משה”, הוציא נשמתו. יצאה בת־קול ואמרה: אשריך, ישבב, שלא הנחת מתורת משה כלום, שלא קיימת. יהי זכרו ברוך!

ח: אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ

רבי אלעזר בן שמוע, טוביינא דחכימי היה, לבו כפתחו של היכל. וינהרו אליו תלמידים רבים מכל עבר לשמוע לקח מפיו. ששה ששה בשורה היו יושבים אצלו, ונדחק כל אחד לשמוע דבר אלהים חיים. הורידו אותו מעל כסאו, הסירו העטרה מעל ראשו והשליכוהו לבית־האסורים, לא מצאו בו אלא העוון זה, שהוא מרביץ תורה. ויהי כאשר הוציאוהו להורג, היה ערב שבת עם חשכה. ביקש והתחנן ואמר: הניחוני עוד לקיים מצות שבת, והתחיל לקדש היום. לא הספיק לומר את המלים “אשר ברא אלהים לעשות”, עד כי התיזו את ראשו. יצאה בת־קול ואמרה: אלעזר היה דומה למלאך־אלהים ויצאה נשמתו באלהים.

ט: הֲרִיגַת הַמְתֻרְגְּמָן

(נוסח א)

רבי חוצפית המתורגמן היה אחד מגדולי אנשי־המעלה בימי רבי אליעזר ורבי יהושע. הוא היה שקול כיונתן בן עוזיאל, היה שונה ק"פ פנים בתורת־כוהנים, היה אומר על טמא – טהור ומראה לו פנים, ועל טהור – טמא ומראה לו פנים;גם בקי היה בשבעים לשון, ואין כל חכמה נסתרה ממנו. וכשיצאה גזרת הרומים, להכחיד כל רבי מתיבתא, חשבו כי ישאו פנים לזקן זה, אשר לא נמצאה עוולה בו. ובכל־זאת תפשוהו עם תלמידיו והרגו אותם כולם ביום אחד, והשליכו את גופות המתים על פני השדה. מצא ספקן אחד בעניני הדת את לשונו של הרבן הגדול הזה מוטלת באשפה. הרימה בידו ושאל: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר? זו תורה וזה שכרה? אמרו לו החברים: למען ייטב לך והארכת ימים, למען ייטב לך – בעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך – בעולם שכולו ארוך!

(נוסח ב')

רבי חוצפית המתורגמן היה זקן מופלג, ויפיו עוד כבבחרותו, כזה היה גם בחכמתו, וַיוסף להחכים ולקבץ דעת יתר על חבריו ובני גילו. עליו היה רבי עקיבא קורא: יפיפית מבני־אדם הוצק חן בשפתותיך;ובשעה שהיה עומד ודורש, היה קולו הנעים מושך את הלבבות.

בן מאה ושלושים שנה היה, בעת שהוציאוהו להורג, ויתחנן לפני המלך, כי יאריך לו עוד יום אחד. התפלא והמר: מה לך, אם תמות היום או מחר? השיב ואמר: חפץ אני עוד בחיי מעט, למען אוכל לקרות עוד קריאת שמע של שחרית ושל ערבית וליחד את השם הגדול והנורא. התקצף המלך, חירף וגידף ואמר: עדיין אתם דבקים באלהיכם, שאינו יכול להצילכם מידי? ויצו לסקלו באבנים, ותעל נשמתו לשמי מרומים.

י: זֹאת זִכָּרוֹן

המקרא אומר: דורש דמים אותם זכר, לא שכח צעקת ענוים. לא נאמר זה אלא כלפי עשרה הרוגי מלכות וכל אלה שנשפך דמם על קדושת השם;וכשיבוא האלהים הגדול ליפרע ממחריבי עמו, ידרוש מהם צעקת ענוָיו.

אומרים: כל צדיק וצדיק שנהרג בידי אויבים, כותב ה' את שמו בלוח וספר לזכרון. והיה כי יבוא יום הדין הגדול ונשפטו עמים ולאומים, אומר ה' צבאות: למה הרגתם את אהובי פלוני ואלמוני? למה שלחתם בהם יד? כופרים הם ואומרים: ידינו לא היו במעל ולא ידענו כלל ממעשים הללו. מיד לוקח דיין־האמת את כל לוחות הנהרגים והנשחטים וקורא לפניהם שמות הנכחדים והמומתים ויבושו פניהם ויחוָרו.

---

גדולים ואנשי מעשה

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

בְּנֵי־הַתּוֹרָה

א: קַבָּלַת פָּנִים

רבי יוחנן בן זכאי, אחד מתלמידי הלל הנשיא, שעיניו ראו בחורבן בית־האלהים, היה חסיד גדול ושוקד על התורה. הוא היה אומר: לא נוצרו הבריות אלא לעסוק בתורה ובעבודת השם. הוא לא הניח מקרא, משנה וגמרא, הלכות ואגדות, דברי־שמועות וכל דברי־חכמה, שלא למדם ושלא עמד עליהם;מימיו לא הקדימו אדם בשלום, תפילין היו בראשו בין בימות־החמה בין בימות־הגשמים ולא שח שיחת חולין. מעולם לא מצאו אדם יושב דומם, אלא יושב ושונה;לא אמר: עת לעמוד מבית־המדרש, ולא פתח איש לתלמידיו את הדלת, אלא הוא בעצמו. ארבעים שנה חיפש את דרכו, ארבעים שנה למד וארבעים שנה ריבץ בתורה; וכשהגיעה עתו למות, והוא בן מאה ועשרים, לא כהתה עינו ולא נס ליחו. ישב על המיטה וקרא: פנו הכלים והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא. ונראתה עטרת־זהב נוצצת בחלונו.

ב: בֶּן־עֲרָךְ

אמרו עליו על רבי אלעזר בן ערך, שהיה חכם גדול ויודע הרבה במעשה־מרכבה ובכל סתרי־יה.

פעם אחת היה רבו ומורו רוכב על החמור בדרך והוא מחַמר אחריו. אמר לרבו: רבי, נשנה־נא בפרשת בראשית. תהה רבו ואמר: הלא אין דורשין במעשה־בראשית בשנַים;אף־על־פי־כן אמר לו: אמור אתה לפנַי ממה שתדע. אמר לו: תרשני, רבי, אמר לו: הן. ירד הרב מעל החמור ונתעטף וישב על האבן תחת הזית, ותלמידו התחיל לדרוש לפניו ופתח פיו באמרי־אל. נתקבצו גם מלאכי־השרת לשמוע דבריו. האילנות מסביב פתחו ואמרו שירה, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם, והיה היום דומה לזה של סיני.

גם על רבי אליעזר בן הורקנוס חברו אמרו, שבשעה שהיה יושב ודורש במעשה־בראשית היו פניו מאירים כאור החמה, והיו קרנים עולות לו כקרנים של משה;ואין אדם יודע, אם יום הוא, אם לילה.

אף הם בחלומם, והנה בת־קול קוראת: עלו לכאן! עלו לכאן! טרקלינים גדולים בנויים בעדכם ומצעות נאים מוצעים לכם!

ג: בֶּן־הוּרְקָנוֹס

מאחרי צאן אביו הלך בן־הורקנוס ללמוד תורה בירושלים. בן עשרים ושתים היה, ותתלקח נפשו לשמוע אמרי־יה, ויעזוב את העדרים במדבר על הרועים;והוא ברח לעיר הקדושה, לשמוע לקח מפי רבּי בתי־המדרש ומאוריהם. שמע אביו והדירו מנכסיו, ויחי חיי צער ויצם ימים רבים ולא שם לבו לכלום, חוץ מן התורה. ויתקדש ויטהר, ויתעצם בקבלת־הזקנים יתר על חבריו, ושמע אל אמרות המורים ולכל הגה היוצא מפיהם. מימיו לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו, ומעולם לא נטה ימין ושמאל מדרכי ההלכה, כפי אשר הורוה אנשי כנסת־הגדולה והבאים אחריהם, איש מפי איש. הוא לא עשה אזנַיִם לתורה, לא דרש על כל קוץ וקוץ, כי אם עשה חיזוק לתּורה ויבסס עמודיה. שמע אביו, כי בנו התחכם כל־כך בתורה, בא לפני חכמים להתּיר לו את הנדר, וביקש עתה לבכר את אליעזר בנו על יתר אחיו;וימאן לקבל ממנו ולהיות נהנה מן התורה, ויוסף לחיות בצמצום. אהלו נטוי, אבן לו למושב, ואך אל אלהים ואל תורתו עיניו נשואות.

ויהי כי חרב המקדש, פנה זיו היכל־האלהים, מיטב בניו נפלו בּחרב, התקבצו חכמי־ההלכה לדאוג לשארית יהודה ולהקים להם חוקים;והנה נפלגו הדעות, אליעזר בן הורקנוס אומר כך וכל חבריו אומרים לא כך, כי אם אחרת הוא הדבר. ויפרוץ ויכוח גדול ביניהם. בירר להם רבי אליעזר באלפי פנים דבר צדקוֹ, ולא שמעו לו;הביא ראיות לדבריו מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, ולא קבלו ממנו;אמר להם: הדבר קבלה בידי מרבותי, ולא אָבו שמוע לו. התגעש ויאמר: חרובים הללו, הגדלים לפנינו, יוכיחו שהלכה כמוני. ויחלו החרובים להיטלטל ולהתנועע ממקומם. אמרו הסופרים: הגם חרובים בין המתוַכּחים? היתה שם אַמת־המים, ונשפכה ברוב זעמה ובקשה להטביע את כל הנאספים, גערו בה החכמים ויאמרו לה: שובי לגבולך, ואם לאו, נגזור עליך שלא יעברו בך מים לעולם, ותחזור למקומה ותיאָלם. התחילו כתלי בית־המדרש בעצמם לנוע. עמד רבי יהושע בן חנניה, המתנגד הגדול של רבי אליעזר, ויגער בהם. וירא רבי אליעזר, כי מנצחים אותו שלא באמת ובצדק, קם על העמוד וקרא: מן השמים יוכיחו כי אמת בפי. מיד נתקדרו השמים בעבים ויהי מטר סוחף, ברקים נתנו קולם כביום ברית. הוסיף רבי יהושע לקרוא: התורה לא נחלת השמים היא עוד, אחרי הינתנה לבני־האדם, ובה כתוב לאמור: אחרי רבים להטות! סבבו סבבו הרבים את היחיד בלשונותיהם האוכלות, מי יעמוד נגדם? מי ישׂגב בפניהם?

באין־אונים עזב רבי אליעזר, הרבי הדול, את בית־המדרש, מסלי לשוב אליו. – ואף מיריביו לא נח עוד לבם וקמו ונידו את הרב באָלה ובספר; הביאו כל טהרות, שטיהר והתיר, העלו את כולן על המוקד בשוק ושרפון ויחרימו את המטהר בחרם־עולם. הלך אחד מחבריו – הוא עקיבא בן יוסף – וילבש שחורים והתעטף שחורים, חלץ מנעליו וישב הרחק מפתח אהלו של הנידח. אמר לו רבי אליעזר: מה לך רעי? ענה עקיבא ואמר לו: שמא חבריך בדלים ממך. מיד חלץ הרב את נעליו, נשמט וישב לו על גבי הקרקע, ועיניו זלגו דמעות. ועלו הדמעות של הנעלב למעלה, והיה קצף בעולם. וילקו החיטים בשליש, השיתים בשליש, ושעורים בשליש;גם בצק בידי אשה תּפח…

בודד ונבדל מחבריו נשאר החכם הזה כל ימי חייו, וחכמתו אשר עמו נקברה בקרבו, כי אין איש עמו. רק ביום מותו זכרו החכמים את אשר עשו ובאו להיטיב עמו, אבל איחרו המועד. וכיון שראה אותם, ישב לו על גבי מיטה, הושיט שתי זרועותיו וקרא ואמר: אוי לי שלא הרבצתי תורה כרצוני, ושלא לימדתי את אשר לָמדתי, ויצאה נשמתו בטהרה. קמו חבריו ואמרו: הוּתר הנדר! הוּתר הנדר! ולא שמו עוד אבן על ארונו;אבל נשאר הדור יתום, ולא קם כמותו מורה וחכם בישראל.

צַדִּיקִים

א: הַצַּדִּיק הַמְנֻגָּע

סומא בשתי עיניו, גידם בשתי ידיו וקיטע ברגליו, כל גופו חולה אנוּש ועור מכוסה שחין רע, כן היה שוכב אחד מרבי התלמוד הידועים על ערש־דוי בבית רעוע ושפל. ורגלי המיטה עומדות בקדרות מלאות מים, למען הבריח מעליו את הנמלים המענות. אין לחם, ושמיכה בבית, עני־אל ויד עברתו על בן־האדם;ולו, למעוּנה, לא קשה.

ובאו התלמידים ורבּי־החכמים אחד אחד לקחת לקח מהרב הגדול הזה, שידע את התורה לפרשה ולבארה מאין כמוהו. הוא עונה על כל שאלה נכוחה ומלמד לבני־דורו היחידים ארחות־חיים.

ובנעוריו הלך ברגליו, שימש בידיו, כּוחו היה אתו ועיניו ראו את העולם. ויהי היום, והוא הולך מבית־חמיו ולבו טוב עליו, ועמו שלושה חמורים, אחד טעון מיני מאכל, על גב השני נאדות של משתה ועל השלישי מיני מגדים רבים;ובא אדם רעב אחד בדרך, רעב מאד, ועמד ואמר: אבי, פרנסני! אמר לו הרב: המתן עד שאפרק את המשא ואתן לך;לא הספיק לפרוק, עד שנפל המבקש ומת מחולשתו.

והתפלש בעל החמורים בצערו, אֶבלוֹ היה עז. הוא השתטח על גב המת הזר וקרא: עיני, שלא חסו על עיניך, תסומאנה; ידי, שלא מיהרו לחוס עליך, תיגדמנה; רגלי, שהתמהמהו להחיותך, תיקטענה. ויוסף גם לקלל את גופו בשחין. ויפתח פה לענשים. ותהיינה לו המאֵרות הנוראות בגו, שבאו עליו אחת אחת, למרגוע.

ראהו אחר זה אחד מחבריו מוּכּה־אלהים ויִבּהל למראה־עיניו ויקרא: אוי לי, שראיתיך בכך! ענה המעוּנה ואמר: אוי היה לי, לוּ לא ראיתני בכך.

שנים רבות שכב החכם הזה בשפל ביתו ויקבל יסוריו באהבה. ויהי היום, וקירות הבית נטו לנפול, מיהרו התלמידים לפנות את מיטת רבם, ויאמרו לפנות אחר־כך את הכלים. התחזק ואמר להם: בּנַי, הניחו אותי ופנו את הכלים בתחילה; מובטחני, שכל עוד שאני בבית לא יפול עלי. ויהי כן הדבר. מה גדול כּוח צדיקים!

ב: אַבָּא־חִלְקִיָּה וְחָנָן

אבא־חלקיה וחנן, חנן הנחבא, היו נכדי החסיד חוני־המעגל, בעל הגשמים. אבא־חלקיה היה בר־בריה וחנן בר־ברתיה;לא מחכמי בית־המדרש היו, כי אם אוּמנים ושכירי־יום ומתפללים תמיד בעד הצבור.

חנן הנחבא היה איש צנוע במעשיו ועושה את עצמו כשוטה. וכשלא ירדו גשמים ימים רבים וצריך היה העם למטר, שלחו את עויליהם ותינוקות של בית־רבן ובאו והחזיקו בשולי בגדיו, לאמור: אבא, תן לנו מטר! תן לנו מטר! אמר: ריבונו של עולם! עשה למען אלה, שאין מכירין בין אבא לאבא, ואתא מטר.

ואבא חלקיה גם הוא נשמט מלהתראות כרב. פעם אחת עברו ימים בלא גשמים, יבשו השדות והכרמים, והיו יראים פן יבוא רעב לעולם. שלחו רבנן שני תלמידים אצלו, שיתפלל לה' ויוריד גשמים משמים. באו לאהלו בשפל העיר ולא מצאוהו;יצאו השדה ויראו אותו מלקט עצים. אמרו לו: שלום! ולא החזיר להם שלום. חיכּוּ לו עד הערב, ובבוא הערב שׂם צרור־עצים על כתפו האחת ומעילו על כתפו השנית ומנעליו בידו ושב לביתו, וילכו אחריו. הגיעו למקום קוצים, הרים הרב את בגדו; וכשהגיעו לאמת־מים, נעל מנעליו וחלץ אותם מיד, כשעברו את המים. כשבאו לעיר, יצאה אשת נושא־הסבל לקראתו; וכשבאו לדירתו, נכנסה היא בתחילה, ואחריה נכנס הוא, ואחריו התלמידים. ישב לאכול את בני־ביתו, ולא קרא להם לאכול; ובחלקו את הלחם, נתן לבנו הגדול חתיכה אחת ולקטן נתן שני חתיכות, וילך אחר זה לישון. ויהי בבוקר ויאמר לאשתו: הן אדע, כי באו הזרים באהלנו בעבור תפילת־גשמים, נקדים ונתפלל עליהם, ולא יחזיקו לנו טובה. עלו לעליה, עמד הוא בזוית אחת והיא בזוית אחרת ועמדו בצקון־לחש. מיד עלו עננים מאותה רוח, שבה אשתו נצבת. ירד ואמר לאנשים המחכים לו: ברוך המקום, שלא הצריך אתכם לתפילתי, הן כבר יבוא הגשם. אמרו הם: יודעים אנו, כי רק בזכות הבית הזה הגשמים באים; לא ניפּרד ממך עד כי תבאר לנו את כל הדברים התמוהים, שראינו בבואנו אליך. אמר להם: שאלו. אמרו לו: “מפני מה לא החזרת לנו שלום כשבירכנו אותך בשלום?” אף הוא ענה אותם: שכיר־יום הייתי, ומתירא הייתי, שמא אֶבּטל ממלאכתי". – “ולמה נשאת את בגדך על הכתף ואת העצים על הכתף השנית ולא הנחת את הבגד תחת המשא?” – “טלית שאולה היתה בידי”. – “למה הלכת בכל הדרך יחף, ואך במעבר־המים שׂמת עליך מנעליך?” השיב ואמר: “כי יכסו המים על רגלי ולא אראה כי אינזק”. – “ולמה הרימות בגדך בעברך על קוצים?” – “אם יקָרע עורי היום, ירפא למחר, ובגד שיקרע, שוב אינו שלם כמו שהיה”. – “ולמה לא קראת אותנו לאכול?” – “מפני שלא היתה הסעודה מַספּקת לבעליה ולא רציתי לגנוב את דעתכם”. – “ולמה ביכּרת את בנך הקטן על הגדול?” – “יען שהגדול עובד בבית ויכול לאכול, אם ירעב, תחת שהקטן עודנו יושב אצל רבו בבית־המדרש ולא יאכל לשׂובע”. – “ולמה עלו העננים מרוח אשתך בראשונה?” – “מפני שהיא שכיחה בבית, ויכולה לעשות צדקה בכל עת”.

ושבו ממנו בשלום.

ג: הַהֶגְמוֹן הַפֶּלְאִי

חנינא בן דוסא היה אחד מן החסידים היותר מצוינים בימי הבית, והיה ענוותן במעשהו ותמים דרכו עם אלהים ועם אנשים. פעם הלך לבקר את רבו, השכים ובא לבית־המדרש ופתח ואמר: לעולם הוה מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות, אל תכעס ואל תקבול על חברך;ואם יכעיסך ויכלימך, הקדם אתה למחול לו ואל תשמור לו בלבבך! באו מלאכי־מרום ועמדו לפני קונם. אמר יוצר בראשית: הראיתם חנינא עבדי, איך הוא נאה דורש? חי ראשי, כי כל העולם מתקיים בזכותו. נכנס השטן ואמר: תן לי רשוּת ואלך לנסותו ואראה, אם גם הוא נאה מקיים.

עוד חנינא יושב ודורש, והנה בא הגמון אחד ועמד על פתח בית־המדרש וקרא: מי בכם ירכיבני על כתפו ויוליכני לביתו וימלא לי צרכי? עייף ורעב אנכי. הפסיק בן־דוסא את משנתו ויצא אליו ויאמר: הנני לך, לשרתך. הרכין עת עצמו, לקח את ההגמון על כתפו וישאהו למעונו. אחר מיהר והביא מים לזר, לרחוץ פניו ורגליו. התחיל האורח לעפּר בעפר מוּל הרב. אמר חנינא: מה רצונך, אדוני, ובמה אתה סוֹעד? ענה ההגמון ואמר: הבא לי דבש ואגוזים. יצא חנינא חצד אחד, לבקש אגוזים, ואשת הרב יצאה לצד אחר, להביא דבש. אחר־זה ערכו לפניו את השולחן וישימו עליו את המטעמים האלה. מה עשה ההגמון? קם והפך את השולחן על־פניו ודרס את הדבש והאגוזים ברגליו. אמר לו הרב: מה חפצך, אדוני? הגד לעבדך ואעשה. אמר ההגמון: מי ישאני וירכיבני אל צוארו ויביאני לביתי? מיד הרכין הרב עצמו שנית והעמיס את ההגמון על שכמו ויצא עמו לרחוב. כיון שבא לשער־העיר, הרגיש חנינא, כי ההגמון נסתלק מעליו. נשא עיניו וראה שלהבת עולה לרקיע. וישמע הרב קול יוצא מבּין הלהבה וקורא: חזור למדרשך, חנינא, כבר נתנסית ונמצאת שלם. עליך נאמר: ואשים דברי בפיך ובצל־ידי כיסיתיך.

ד: בֶּן־דּוֹסָא וַחֲבַרְבָּר

רבי חנינא בן דוסא היה אחד החסידים הגדולים שבתלמוד ואנשי־האמונה. כל בני־דורו נזונו בזכותו, והוא היה מסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. וגם מאלה נתן לדל. לו לא היה המדרש עיקר, אלא המעשה, והיה עובד את ה' ביראה.

פעם אחת היה עומד בתפילה לפני קונו, בא חברבר ונכרך על רגליו, ראו התלמידים ונבהלו ואחזתם עוית, והוא לא הפסיק מתפילתו ושפתיו מלחשות. פתח החברבר את לועו והכישו, וירימו קול זעקה. מעיין נובע מגנו של עדן נתבקע פתאום מתחת רגליו וירפא. לאחר שסיים הרב את תפילתו, ניגשו אליו תלמידיו וישאלוהו לומר: רבנו, איש־המופת, האם הרגשת בדבר? אמר להם: יבוא עלי, אם אסיח דעתי מתפילתי; לוּ גם הקיפני הנחש מכל עבר, לא הפסקתי מעבודתי לבוראי. נטלו התלמידים את החברבר המת על כתפם, והביאוהו לבית־המדרש ואמרו: אוי לו לאדם, שפגע בו חברבר, ואוי לחברבר שפגע ברבנו. אף הוא נכנס ואמר: אין חברבר ממית, אלא החטא ממית.

אמרו: “משמת חנינא חדלו אנשי המעשה”.

ה: כְּבוֹד הֶחָי

בימי רבי חנינא בן דוסא נתרבו אריות בארץ העברים, נתיראו כל העוברים והשבים ונשמו הדרכים. התאזר רבי חנינא וקם והשביע את מלכי החיות האלה, כי לא יוסיפו לעבור עוד בארץ וישמעו בקולו וישובו לארץ המדבר אחד אחד.

פעם אחת הלך הרב הגדול הזה בלילה, וירא ארי אחד רובץ לנגדו; ניגש אליו וגער בו ויאמר: אִי, מלך חלש, האם לא השבעתי את בני־עמך, שלא תתראו בארצנו? נתירא האריה מהשבועה וישא את רגליו וינס למקומו.

כשנחה דעתו של הרב אמר לעצמו: בורא עולם, אשר יצר את החיות הגדולות, את האריות ואת הנמרים, קראהו גיבור, ואני, בן־אדם, יליד־האדמה, קוראו חלש. התחיל לרוץ אחרי האריה ולקרוא: חטאתי לך, מלך גדול, חטאתי לך. גם למלכי החיות יאָמר כבוד!

חֲסִידִים

א: יוֹסֵף בֶּן סִימַאי

יוסף בן סימאי, איש שיחין, היה איש צדיק תמים בדורותיו, ותמימים היו כל מעשיו. מעולם לא הקניט את חברו ולא עלתה טינת איש על משכבו. את כל אשר לו חילק עם עניים ועמד להם בשעת דחקם, ואת דבר ה' ואת מצווֹתיו שמר בכל עת ולא סר מדברי חכמים ותורתם. – ודרכו היה לקבל עליו בכל דבר את הדין ולראות בכל מאורע, אשר קרה לו לרעה, דין אמת וצדק. אם נקף באצבעו ומצא דם, לא סחטו;אם חלה, לא נתרפא, ולא הניח לרופא לגשת אליו בסמיו;ואם יכשל בדרך, לא קם, ולא קבל בצר לו. האל הגדול לא יעוות משפט ולא עביד דינא בלא דינא.

פעם אחת נפלה דליקה בחצרו ועלה הלהב ואחז בארבע פינות ביתו. באו בני־קיצרה, שכניו, איש איש בחבית המים, לכבות את הבעֵרה, ולא הניחם לעשות מלאכתם ואמר: הניחו לגבאי ממרום, שיִגבּה את חובו ממני! אמרו: תקופת תמוז היתה ופני השמים כנחושת. מיד נתקדרו בעבים וירדו גשמים וכיבו האש.

שומר ה' בית חסידיו.

ב: רַבִּי טַרְפוֹן

מעשה בצנא אחד גדול, והוא כוהן ועשיר, ולו רוב אוצרות, גנות ופרדסים ועבוּדה רבה. הוא לא היה נהנה מעשרו, לא ידעו אותו עבדיו ולא התערב במעשהו, אשר הנחילו אותו אבותיו, כי אם היה מתעטף בטליתו ועושה אזנים לתורה, לבארה ולפרשה על־פי מדותיו וכלליו הוא. פעם אחת, והוא הלך לפקוד את תלמידיו בשביעית, היה רעֵב ונכנס בדרך לגן לאכול מתוך שלו שלא בטובה. מצאהו עבדו ושמר־הגן אוכל קציעות ויכהו הכה ופצוֹע; ולא אמר המוּכּה כלום. אך כאשר הגיע עד נפשו והסתכן, נאנח וקרא: אוי לו לטרפון, שזה יהרגו! נבהל השומר לשמוע שם אדונו, וירף ממנו ונפל לרגליו, בכה והתחנן לפניו, כי ימחול לו. השיבו הכוהן: חייך, בכל הכאה והכאה, שהוספת להכותני, מחלתי לך על הקודמת.

וכל ימיו של רבי טרפון היה מתענה על הדבר הזה ואמר: אוי לי ולנפשי, כי השתמשתי בכתרי, והושחרו שיניו מרוב צומות ותעניות. וכשמת צדיק זה לא הניח כמותו.

ג: אִישׁ בַּרְתּוּתָא

החסיד רבי אליעזר איש־ברתותא היה איש־המעשה ומרבה בצדקה. כל אשר לו בזבז ונתן לעניים ויחַסר את בני־ביתו; וכי שני בגדים היו לו, נתן את האחד לאביון, ואם מנעלים ברגליו וראה אדם הולך יחף, לקחם ונתנם לו. מעולם לא לָנה אצלו פרוטה. היה הדבר כך, שאם ראו אותו גבאי־צדקה מרחוק, היו בורחים ממנו, כי ידעו שיתן להם כל אשר לו ובניו ירעבו ללחם.

יצא פעם לשוק לקנות דברים לנשואי בתו, כי בא לו ממון בירושה, וראה גבאים מתחמקים ממנו; רדף אחריהם ואמר להם: משביע אני אתכם שתגידו לי במה אתם עוסקים? אמרו לו: בזיווּג יתום ויתומה. – אמר להם: העבודה! שהם קודמים לבתי. נתן להם כל מה שבידיו, ולא נותר אצלו רק זוז אחד. הלך וקנה בו חיטים ובא ונתן החיטים באוצר.

לערב אמרה אשתו לבתה: מה קנה אביך בּכּסף? אמרה: איני יודעת, אבל ראיתי, כי בשובו מן השוק שׂם הכל באוצר. באו ופתחו את האוצר ומצאוהו מלא חיטים ובר, ויהי צר המקום מהכיל וישתפך בעד הדלת ותעלינה ערימות־בר גדולות. רצה בתו לבית המדרש ואמרה לאביה: בוא וראה, מה עשה לנו הקדוש־ברוך־הוא אוהבך. הלך וראה האוצרות של חיטים. קרא ואמר לאנשי־ביתו: בשם ה', הרי הֶמה הקדש עליכם, ואין לכם חלק בם יותר משאר עניי־ישראל!

עוֹד חֲסִידִים

א: רַבִּי מֵאִיר

רבי מאיר היה חסיד ועניו גדול, לא גבה לבו בתורתו ולא הקדים את המדרש על המעשה. הוא לא היה אומר: אם אני כאן הכל כאן, והקדים כבוד אחרים לכבודו.

היתה אשה אחת, אשר נפשה דבקה בדרשותיו, ובכל פעם אשר ישב בבית־המדרש בליל שבת ודרש בפרשת השבוע, היתה עוזבת את ביתה ובאה לשמוע דברי אלהים חיים, ויחר הדבר הזה לבעלה. ויהי כי איחרה פעם לשוב מהדרשה, סגר עליה את הדלת ונשבע ואמר: כה יעשה לי אלהים, אם אכניסך, בטרם לתכי וירקת בפני הדורש. ותחלחל האשה ותאמר: איך אעשה הדבר הזה, לבזות איש קדוש ונורא, וחטאתי לאל־עליון. באה אצל שכנותיה, ספּרה להן כל אשר קרה אותה וישבה ובכתה. באותה שעה העמיד רבי מאיר עצמו חולה בעיניו ויצו להביא לפניו זאת האשה, כי תלחוש לו וירקה לו בפניו; יראה האשה לנפשה, לעשות כזאת לרבן וגדול בעם. הפציר בה ויאמר: הלא איחָלם על־ידים, ואל־נא תמנעי טובתך ממני. רקקה לו שבע פעמים בעיניו והוּתר נדר בעלה. חברו עליו גדולי תלמידיו ואמרו לו: רבנו, לא בזית את התורה בזה? השיב הוא ואמר להם: לא דין למאיר להיות שוה לקונו, שגם הוא ציוה למחוק את שמו על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו. וידעו כולם כי צדק עשה.

ב: עוֹד מֵרַבִּי מֵאִיר

רבי מאיר היה באחרית ימיו סופר, היה כותב ספרים מדויקים ומרויח שלושה סלעים בשבוע. בסלע אחד היה מתפרנס, הוא וביתו, בּשני התלבש, הוא ובני־משפחתו, ואת השלישי היה נותן לרבנים עניים ולא השאיר לו מאומה. אמרו לו קרוביו: בניך כי יגדלו, מה תהא עליהם? ריקם תלך ולא תשאיר להם אחרי מותך כל נחלה. ענה ואמר להם: אם בנַי צדיקים יהיו וילכו בדרכי ה‘, עליהם ניבא נעים תהילות ישראל: נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם;ואם לבבם יסור מאחרי ה’ ויזנחו את ארחותיו, למה אתעמל ואניח את יגיע־כפי לאויבי המקום? ראו גודל לבבו, אמרו לו: גם את הזוזים שלנו תן לאחרים.

ג: הַפִּקָּדוֹן

ברוריה, בתו של החסיד רבי חנינא בן תרדיון ואשת הרב הגדול רבי מאיר, תלמידו של אחר, היתה אשה גדולה בדורה, חכמה בכל מדע וגם יודעת הרבה בתורה. בתום דרכה ניצחה חכמים ידועים;התוַכּחה עם צדוקים ויכלה להם, ולבה ידע רחם. פעם הוסיפו בני־מרי להדאיב את לב בעלה ולהרע לו, ביקש לאבּדם;באה לפניו ותאמר: “יתמו חטאים כתוב ולא חוטאים”, וירא רבי מאיר, כי צדקה, עמד ונשקה על ראשה.

והיו לרבי מאיר ולברוריה שני ילדי חמד, יפים מאד, מושלמים בדעת ובתבונה היו וַינַבּאו להם עתידות. רבי מאיר אהבם מכּל והיה משתעשע עמהם בתורה;ואמם שמרה עליהם מכל משמר. פעם אחת הלך רבי מאיר לבקר את רבותיו וישב אצלם ימים רבים, ויהי ביום חכתה ברוריה לבוא בעלה, באו שני בניה מבית־הספר ואמרו: ראשינו! ראשינו! וישכבו על המיטה וימותו. מה עשתה אמם? לקחה סדין ופרשה עליהם וישבה על־יד המתים בדומיה. והנה שב רבי מאיר בעלה מדרכו ותעמד פניה כאילו לא קרה דבר. שאל אותה: בנַי היכן הם? כיחשה לו ואמרה: מהרה תראה אותם שניהם. ויהי כי נח מדרכו מעט, ניגשה ברוריה ואמרה לו: רבי, שאֵלה לי אליך! ויאמר" שאלי, בתי. ותאמר: בעת היית בדרך, בא אחד ונתן לי לפקדון שני גביעי־כסף יקרים, ועכשיו בא ליטלם בחזרה, האשיבם לו? השתומך רבי מאיר לשאלתה, כי ידע, כי ישרים דרכיה ושרחוקות מחשבות כמו אלה מלבה. נטלה אותו בידיו, הובילה אותו אל העליה, ששם שכבו הבנים במיטה, הרימה את הסדין מעליהם, וירא והנה שניהם מתים. התחיל בוכה ומילל ומַכּה ראשו בכותל, והוא צועק: בני ורעי, בני בדרך ארץ, ורעי, שהייתם מאירים את פנַי בתורה, למה עזבתם אותי ותלכו למנוחות לפני בוא מועד! ניגשה ברוריה אליו ותאמר: ה' נתן לנו שני פרחי חמד אלה לפקדון, והוא לקחם מאתנו, יהי שם ה' מבורך! הלא כן דברת. הרכין רבי מאיר ראשו לה ויאמר: ברוריה שמך וברורה נחמתך, גם ברוכה תהי.

ד: פּסַּת־יָד

רבי שמעון בן חלפתא היה עסקן בדברים ואיש חסיד גמור. אבל כל ימיו היה עני ומדוכא ובביתו אין לחם ואין שמלה. ויהי ערב חג אחד, ויצר לבו, כי אין בידו לכבד את ה' כבני־גילו וחבריו; ואשתו, בראותה כי חברותיה מבשלות ואופות ובידה אין כל, ישבה בקרן־זוית ובכתה. מה עשה? יצא השדה ושפך שיחו והגיגו לפני האל הרחמן. ויהי בנשאו עיניו השמימה, ראה כמין פיסת־יד מאירה ותשלך לו אבן טובה ותיעלם. הרים מתנת־יה, הלך ועבטה ולקח בדמי פדיונה לחם, בשר ויין ומגדים הרבה, ויבוא טעון ברוב טוב לביתו. ניגש אל אשתו ויאמר: הא לך כל אלה ונשמח בחגנו. ותען אשתו ותאמר: מאין לך מזונות רבים כאלה? שמא הטרחת את קונך? ולא רצה להגיד לה. הפצירה בו ותשביע אותו ותאמר: חי האלהים! אם איהנה מהם, אם לא אדע, מאין הבאתם. סיפּר לה כל המאורע. אמרה האשה: לא טוב עשית לפגום את שולחנך, מוטב שנראה עוד עוני, משנחַסר אותנו על־ידי זה. ויהי בשמוע רבי שמעון זאת, אסף את כל המזונות בחפניו, החזירם לבעליהם, לקח את הממון ופדה את האבן הטובה, ויצא שוב השדה ויתפלל לה‘, לאמור: קח ממני את אשר נתת לי. והנה נראתה עוד הפעם אותה פיסת־היד ונטלה ממנו את אבנה, התחיל לומר: שימַחתני ה’ בפעלך!

בְּמְעָרָה

(שתי נוסחאות)

א

רבי שמעון בן יוחאי היה אחד מרַבּי התלמוד ומן המעטים שבבני־עליה. הוא היה בעל־מופת ומעביר דעתו מפני דעת חבריו. פעם עזבו תלמי אחד, יצא לחוץ לארץ ונתעשר;נתקנאו בו שאר רעיו וביקשו גם הם לצאת לשם. אספם יחד, ניהלם לבקעה אחת וקרא ואמר: בקעה, בקעה, התמלאי דינרי זהב! ותיאוֹר מזהב. – הוא ראה פעם אדם אחד מלקט ספיחי שביעית, גער בו ואמר: האם לא נאסר הדבר! השיבוֹ המלקט לאמור: והלא, רבי, אתה הנך המַתיר לעשות כדבר הזה. ענה רבי שמעון ואמר לו: והאם חברי אינם אוסרים ודעתם אינה כדעתי? קרא עליו את המקרא: ופורץ גדר ישכנו נחש.

ויהי כי הרביץ תורה ברבים, כילכל ברוב תושיה עניני עמו, ולבבו נגד עם הרומים ועריצותם ביהודה. ביקשו אלה לעקרו ולהכחיד זכרו. ויברח, הוא ואלעזר בנו, למדבר, ויסתירו עצמם במערה הרחק מאדם, שמה ישבו שלוש־עשרה שנה רצופות, הגוּ בסתרי־התורה וביקשו דרך לעלומות־עולם. ונמצאה להם באר מסביב למערה וישתו ממנה; ועלה להם אילן עושה חרובים ואכלו ממנו. וכשבלו שמלותם לעורם, ישבו עד צוארם בחול ועסקו במפלאות תמים דעים. שכחו כל צרכי העולם ותהלוכותיו ואמרו לנפשם: די לעולם, שאנו בתוכו! ויהי היום וימת המלך, אשר ביקש את נפש הרבי ואת נפש בנו, וימלוך אחר תחתיו, והוא העביר את רוע הגזירה. בא אליהו ועמד על פתח המערה וקרא ואמר: מת קיסר, מת קיסר! לקחו בלויי בגדיהם אתם, עזבו את מקומם וביקשו לשוב אל עיר מושבם. ראו בני־אדם חורשים וזורעים את האדמה, ויחר להם ויאמרו: אנשים אלה מניחים חיי־עולם ועוסקים בחיי־שעה! נתנו עיניהם בם, עלה הלהב ושרף את הזרע. יצאה בת־קול ממרומים ואמרה להם: האם להחריב עולמי יצאתם! חָזרו למערתם וישבו בה עוד שנים־עשר חודש והוסיפו למרק את עצמם. ויהי בעזבם את המערה שנית ובאו שוב לישוב, ערב שבת היה. ראו איש עברי אחד רץ ושתי חבילות הדס בידו, אמרו לו: אלו למה לך? אמר להם: לכבד בריחם את השבת. אמר האב לבנו: ראה כמה חביבות מצווֹת על ישראל. נחה דעתם והחלו להתרגל לתהלוכות־העולם.

ב

שלוש עשרה שנה ישבו רבי שמעון בן יוחאי ובנו אלעזר במערה במדבר, בברחם מפני חרב הרומים, אשר אכלה אז. ברוב ימים העלה בשרם חלודה מחול. מים המה שותים מבאר ומתפרנסים מחרוב אחד שעלה בגבולם. כה ישבו כל הימים והגו יחד, חזרו על ספרי התורה והלכותיה ובאו עד עמקן. ויהי בבוא שנת הי"ד, יצא רבי שמעון וישב על פתח המערה, וירא והנה צייד אחד משליך חצוֹ אחרי צפור עפה בשמים ולא המיתה ותימלט. וירא ויתבונן, כי עוד לא נגזרה על הצפור מיתה, לכן לא השיגתה יד אויב. ויאמר לנפשו: אם צפור־כנף לא תימסר ביד אדם, מבלי דבר ה‘, למה אירא אנהי ואיטמן? קרא לאלעזר בנו ואמר לו: בוא נחזור לארצנו. ויבואו בלב שוקט לעיר טבריה, תיקנו שם כל הטהרות ושובו לבית־המדרש ללמד תורה ברבים. וה’ היה עמם, ולא באָתם רעה.

חֲסִידִים אַחֲרוֹנִים

א: מַר עוּקְבָא

טוב לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבּין פני חברו. מר עוקבא הצדיק היה מפזר ממונו לעניים. וביותר עמל לעזור בסתר לאלה, שלא על משפחת האביונים יחָשבו ובושים מלקבל צדקה וחסד. ויהי היום, והנה נודע לו מאיש אחד בעירו, שעד עתה בין עשירים נמנה, כי ירד מנכסיו ויאבד כל אשר לו וחי בדוחק גדול, אבל היה בוחר לרעוב ולמות, הוא וביתו, מלפשוט יד. וישׂכל מר עוקבא מעשהו ויתגנב בלילה ויקח ארנק של זהובים וישימו תחת דלת אותו איש. וייקץ הלז בבוקר ותיפּעם רוחו ויאמר, אין זה כי מן השמים ריחמו עלי, ויוציאם לצרכיו. וַיִשנה מר עוקבא אחרי זמן את הדבר וישלש. ויהי בפעם הרביעית וילך, הוא ואשתו, להניח שם את הכיס, כי לרוב ליותה גם היא אותו לדבר מצוה. ופלוני המוצא כבר חשב ויהרהר בדבר, שמא מידי בשר־ודם ינתן לו; ויארוב בפתחו, ויהי בראותו שני צללים מתנועעים מרחוק ויפתח הדלת, לדעת מי הם, ןיברחו שניהם והוא רודף אחריהם. ויהי בבואם למשעול, אין להימין או להשמאיל, ושם כבשן־אש, קפצו המנדבים לתוכו, כדי שלא יראה אותם ויתבייש לדעת מי ומי עזרו לו בצר. ונעשה להם נס ולא וכווּ ועזבו את הכבשן לאחר שעה בשלום, כאשר כבר שב הרודף אחריהם הביתה.

ב: הַפַּרְנָס

היה פרנס וגבאי צדקה אחד, ושמו ר' אלעזר, והוא עוסק במלאכתו תמיד;עזב את צרכי־ביתו ועמל אך בצרכי־צבור. יומם ולילה לא נח, סבב בשוָקים וברחובות, לעשות צדקה וחסד, והיה הולך גם עשר פרסאות ברגל, כדי לעשות דבר טוב. אבל מיאן לקבל תודה מפי איש;וכל הכרת טובה מאלה, שעזר להם בשעת דחקם, היתה לו כצרבת בנפשו. ואם בירכו הלז, הפך מעצמו את הברכה לקללה. והנה יצא פעם לדרך בדבר מצוה. כששב שאל את אנשי־ביתו: מה קרה לכם בעת לא הייתי אצלכם? אמרו לו: שיירה אחת של בני־אדם באה מארץ רחוקה ושתו ולנו אצלנו; והודו לנו בלכתם מאתנו על פעלנו. התחיל לקרוע את בגדיו ולצעוק: אוי לי, שנהניתם מן הברכה. שוב סיפּרו לו: כי ליום המחרת באה שיירה אחרת, גם הם אכלו ושתו וגם לגמליהם נתנו בר; וכשיצאו עוד קיטרגו וקיללו ונפרדו בפנים זועפות. נחה דעתו ואמר: אשרי שזכיתי לשמוע כזאת!

ג: רַב עָנָן

רב ענן חסידא היה דיין־מישרים, לא נשא פנים לשום אדם והשתדל לָדין דין אמת לאמיתו. הוא זכה, כי הי אליהו בא אליו לילה לילה, והיו יושבים והוגים בתורה. פעם אחת הביא איש אחד דג גדול לרב ענן בערב־שבת ואמר לתתו לו במתנה, שאל אותו הרב לאמור: מה לך אלי? אמר לו המביא: דין ליעם חברי וצדיק אני בריבי;ואומר אני להגיש את עצומותי לפני רבי. ולא אבה החסיד לקחת ממנו את הדג וישלחהו. ויהי כאשר בא לפניו איש ריבו, אמר: פסול אני לדינא, וידבר באזנם, כי ילכו שניהם לָדין לפני דיין אחר. עזבו את רב ענן ובאו לפני אותו דיין ואמרו לו: רב ענן שלָחָנוּ אליך, כי תדין בינינו. היה אז עוד דין ושפט לפני הדיין הזה, והקדים לשפוט בין אלה, ששלח אליו רב ענן. ויחָשב הדבר לענן לחטא, כי גרם למשוא־פנים, ויחדל אליהו לבוא אליו. ביקש רחמים, התענה וצירף את נפשו והעלה את אליהו שנית;אבל שוב נבעת מפני חזותו ולא יכול נשוא את אורו של מעלה. וישם אליהו מסוה על פניו ויבדל בינו ובינו בלמדם יחד.

הווּ זהירים גם בנדנוד עבירה!

חֲבִיבִים

א: מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ

הרב הגדול רבי חנינא דבי רבי היה יושב באהלה של תורה שמונים שנה רצופות, ולא פסק פומיה מגירסא כל הימים. כיון שהוא נכנס לבית־מדרשו בבוקר השכם, לא עזבו עד הערב ולא שם לבו למועדי היום;וכשהשכים לשם בתחילת השבוע והאנשים רצים לפעלם ולהויות־העולם, ישב הוא עד שבאה שבת ואתא שלום ומנוחה לכּל. כל ספרי־התורה הכתובים והמסורים ידע על פה ודבקה נפשו בם;ותפילתו בקרבו, כי ה' אל שדי עוד יפתח לבו לתורתו. ובא האלהים הגדול וקבע לו מקום בחוג של הלומד הותיק הזה. בבואו אל בית־המדרש בא הענן וכיסה את האוהל, ומראה כבוד ה' כאש אוכלת;ובצאתו הנה ערפל ודממה בכּל!

ויהי בבוקר אחד, וירא אליהו החוזה, בלכתו משוט בעולם, את הרב הזה רץ לבית־מדרשו והאור נמשך אחריו;וירא כי עוד שגבה נפש אחת בתבל ממנו וירץ אחריו ויחזק בשולי מעילו ויאמר: משכני אחריך נרוצה…

ב: בִּגְלַל מַסֶּכֶת אַחַת

איש חסיד אחד היה שונה תמיד במסכת אחת מששה סדרי משנה, הלא היא המסכת הקטנה חגיגה, שהרבה גופי תורה תלויים בה; והיה חוזר עליה כל ימיו, לא עסק בדבר אחר מן התורה, לא במקרא ולא בדברי חכמים, כי אם הפרקים הללו; הוא היה הוגה בהם בכל נפשו ורוחו מסור אליהם;גם עם בני־אדם לא התחבר, אשה לא נשא, והיה בודד באהלו ויושב ודורש וחושב במסכת זו ובכל הכתוב בה. ויהי לעת זקנתו, עלה למיטה עם מגילת חגיגה, ובא מלאך ולקח את נשמתו, וישאר גופו לבדו ואין איש להודיע, כי מת בשכונה זו. ולפתע נראתה אשה עטופה שחורים ומכוסה שחורים, ותתן את קולה בבכי וספדה למת; ויתקבצו השכנים לקול יללתה ויבכו גם המה, ויטהרו את המת וילווּהו לבית עולמו ברוב עם, אשר נאסף עליהם.

באו אחר־כך לאוהל החסיד, לנַחם את האשה, כי אמרו, קרובתו היא, ואיננה. בת מרומים היתה!

חֲסִידִים וּבְהֵמוֹת שֶׁל צַדִּיקִים

א

רבי פנחס בן יאיר היה איש פלאי ומצניע־לכת. הוא לא היה יושב בבית־המדרש בין תלמידים רבים, אך לבדד ישכון והרחק מן הישוב היה עוסק בתורה ובפקודת ה‘. מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומים שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו. לא מפני שמוּדר הנאה מאחרים היה, כי אם בלכתו בזה דרכו. הוא היה נזהר בכּל, וה’ שמר גם אותו מכּל. גם בהמתו של אותו צדיק, שליותה אותו תמיד, חסידה היתה ולא אכלה דבר שלא לקחו ממנו מעשר. ויהי לנס.

פעם אחת קרב, הוא וחמורו, לעיר, והוא כבר בא בימים. שמע רבי, אבי המשנה ומיסדה, על־דבר בואו ויצא לקראתו ויברכהו בשלום ויאמר: סור, אדוני, אל ביתי, כי על כן תעבור עלי, וגם לחמורך אשקה ואתן מספוא. ויצר לרבי פנחס מאד. הן לא יכול להשיב פני מבקשהו ריקם, כמצות חכמים, שלא לסרב לגדול;אבל גם לא יכול לשנות מאשר התוָה לו בדרכו, ולא עבר עליו כל הימים. עוד רבי עומד ומפציר בו, ופתאום התרוממם הר גדול מן האדמה והבדיל ביניהם בחזקה. קרא רבי מאיר: כמה גדול רצונם של צדיקים בחייהם! ואית דאמרין, לא טורא הוה, אלא אישתא נחתא מן שמיא ואקפת עליו, וסליק לעילא. גם לחמורו פינו מקום. התפלל רבי ואמר: הואיל ולא זכינן נשׂבע מיניה בעלמא הדין, ניזכי נשׂבע מיני בעלמא דאתי!

ב

לחסיד אחד גדול בישראל נשבּה חמורו על־ידי שיירת ליסטים, ויביאו אותו במרחק איזו פרסאות, העמידו אותו באורוה ויתנו לו לאכול ולשתות, ולא אבה ליהנות מן הגזל, אכ כי רעב היה; ויעמוד בלי אוכל ומשקה שלושה ימים, ולא אבה שמוע ללוקחיו, אם גם הכו אותו, הכה ופצוֹע. התיראו, כי ימות זה בעקשנותו, אמרו: למה לנו להסריח שדותינו בנבלתו? נוציאהו לחירות וילך באשר יחפוץ. מיד התירו חבליו; והוא הלך כל היום ויבוא לפנות ערב למעון אדונו וינהום. אמר הרב לבנו: מהר לפתוח את הדלת לחמורנו ותן לו לאכול ולשתות, כי לא אכל בחוץ בתום־לבבו.

ג

שוב הלך רב אחד מהחסידים היראים והשלמים בבלי־התלמוד, הוא וחמורו, מעיר לעיר וממדינה למדינה, כי הרב הזה היה עוסק בפדיון־שבויים כל ימיו, וכל עמלו רק להוציא שבויים לחירות ולקנותם בכל כּופר מאת אדונם. ויהי היום, בא לאושפיזה אחת, הגישו בעלי־המלון לחמורו לאכול טבלים, שלא הורמו מהם מעשר, ולא אכל; באו ואמרו לרב את הדבר. אמר להם: עישׂרתם? אמרו: לא. ציוָם להעשׂיר, ואכל החמור. קרא ואמר להם: “עניה זו הולכת לעשות רצון קונה, ואתם מאכילים אותה טבלים!”

ד

היה איש חסיד אחד, שהיתה לו פרה אחת, והיה חורש בה בכל ששת ימי המעשה; ובבוא יום השבת שבתה ונפשה, כדבר ה' אשר ציוה בידי משה עבדו. ויהי היום והעני אותו חסיד והיה אנוס למכור כל מה שיש לו, וימכור גם אותה פרה לאיש אחד שאינו מבני־ברית ואינו שומר מצוה. ויעבוד בה הקונה בכל יום; וכשהגיע יום השבת, נחה מעצמה ולא רצתה לחלל את היום הקדוש. ויכעס עליה אדונה ויכה אותה בשבטים ולא אבתה לשמוע בקולו. בא אצל אדונה מלפנים ויאמר לו: רימיתני, אדוני, כי נתת לי פרה עצלה, אמר לו המוכר: חס ושלום, שפרתי תעשה לך כך. סיפּר לו כל אותו מעשה על־דברי שביתתה ביום השביעי. אמר לו: היום לא מעצלות ומרוע־לב מיאנה לעבוד, כי־אם תורה ציוה לנו משה, ובה כתוב לאמור: ששת ימים תעבדו וביום השביעי תשבתו ממלאכתכם. אם בהמתם של ישראל עושה רצון קונה, ישראל עצמם לא כל שכן, מיד הפקיר כל נכסיו, נכנס לבית־המדרש ואמר: גיירוני.

---

מימי התלמוד: סיפורים

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

סִפּוּרֵי אַהֲבָה

א: עַל הַבְּאֵר

בימי קדם חי כוהן אחד ושמו אלישע, והוא מבני האיסיים. הוא היה צדיק גמור בדרכיו,לא אל עולה וזבח נשא את נשפו, כי אם אל עבודה שבלב; ובשעה שדם אשמות וזבחים נשפך על המסבח ואש־תמיד אוכלת מַתּת בני־אדם, היה עומד בפיה והתפלל לאל־מרומים, לפי חזות־רוחו הוא. ולאלישע אשה מבנות הלויים, והיא ישרת־לב, צנועה וכשרה מאין כמוה. גם לה נעלים היו דרכי המקום מהעבודה שבהיכל; והיא תופיה הליכות ביתה, ולא ראה אותה אדם בין שאר המון בנות־ירושלים.

אבל ענן אחד כיסה תמיד את שמי הכוהן ואשתו: לא היו מתקיימים להם בנים. כל נולד להם היה מת. וַתּקבּוֹל האשה פעם לפני בעלה ותאמר: אדוני אישי, מפני־מה צדיקים אחרים מולידים בנים הגונים כמותם וגדלים לעיניהם, ואנוּ לא זכינו אפילו לבן אחד של קיימא? השיב לה אלישע בעלה ואמר: בתי, אחי החסידים זהירים מאד במצוַת טבילה, הם ונשיהם, לפיכך יברכם אלהים ויתן להם זרע של קיימא. אמרה אשת הכוהן: אם כן, אדוני, נקבל גם עלינו לקדש עצמנו בים ונוליד טהורים. מאותו יום היו זהירים שניהם בטבילה וקיימו הכל לפי חוקי הטהרה של כת זו בכל דקדוקיהם.

פעם אחת היה על אשת אלישע הכוהן להתקדש מטומאתה ותלך לטבול בבריכה אחת מבריכות ירושלים, ואיש אין אתה. ויהי כי עלתה מן המים, ניגבה בשרה הטהור ולבשה בגדיה ואמרה לשוב למעונה, פגע בה דבר טמא. ותתחלחל האשה ותשב אל הבריכה ותטבול שנית. שוב התעטפה ויצאה החוצה, והנה דבר טמא אחר לפניה, ותחזור ותטבול. בכל פעם עזבה את הבריכה והנה דבר טמא עובר על דרכה. כה נשנה הדבר ארבעים פעם ואשת הכוהן חזרה בזה אחר זה להיטהר במים: לא ידעה טורח ולא מעדו רגליה.

באותה שעה קרא שוכן־מרומים לגבריאל שר־הפנים ואמר לו: מהר ורד מטה ועמוד לפני הצדקת ולווה אותה לביתה. מיד ירד גבריאל המלאך משמים ארצה, נתעטף וקישט עצמו כחתן ועמד על פתח הבאר, ונדמה לטובלת כאלישע בעלה. ותלך עם מלאך־שדי הביתה. ותתעבר בלילה ההוא ותלד במלאות ירחי־הלידה בן־זכר. ויהי בצאת הילד לאויר העולם, נתמלא כל הבית אורה. הביטו בפניו והנה הם כפני מלאך. ויקראו שמו ישמעאל, הוא ישמעאל כוהן גדול, אשר שימש לפנַי ולפנים במקדש־אל.

אומרים, כי גבריאל המלאך היה גם סנדקו של ישמעאל; וכל־זמן שהיה ישמעאל רוצה לעלות לרקיע, היה מזכיר השם המפורש ועולה לשמי־מרום. ובעלותו היה עף אליו גבריאל ומראה לו כל גנזי־מעלה וחדרי־משכיות־שחקים. אשרי יולדתו!

ב: בַּת־אָחוֹת

לפני הערב שמש בעיר־עולמים, כשנתקרבו הימים ללא קרבן וללא כוהן במעמדו ולוי בדוכנו, החלו לכונן בארץ העברים בתי־מדרש לתורה ולדברי־סופרים. מקשת־גיבורים עברה הנחלה לעט־סופרים, וחסידים ואנשי־מעשה החלו להציב מזבח לאל־שדי בלבבם. בימים ההם עלה על אחיו רב אחד ומורה גדול, רב שלא החסיר מדברי רבותיו אף כטיפה מן הים, התאמץ באמרי־יה ונשא ונתן באמרי־חכמים. תפילין לא משו מראשו, בין בימות־החמה, בין בימות־הגשמים;זהיר היה בטבילה כאחד מבני־האיסיים. ובשעה שישב ודרש לפני תלמידיו, היו שתי קרנים יוצאות ממצחו ומאירות כקרנים של משה…

ותמת אשת הרב הזה בנעוריה, ולא נשא אשה אחריה ימים רבים. גם אחות רעיתו שבקה חייה וַתּנח אחריה בת קטנה, בת שנתיים ימים;ויקחֶהָ המורה לביתו, לגדלה ולחנכה, ויהי לה לאב ולפטרון. ילדה יפה היתה ותמת־רוח, ויחבבה המורה מאד. מקערתו אכלה, מכוסו שתתה ובמיטתו ישנה וישמרה כבבת־עינו;גם בתפילתו זכר אותה תמיד ובעשותו כוָנים לבורא־עולם פקד אותה. והילדה גם היא כבר הבינה בימי־אביבה את ערך מחַנכה ומגינה ויהי בעיניה למלאך מושיע. היא הבינה לקדושתו ולטהרתו;וכשהיה קורא בתורה בקול או מנעים זמירות לאלהי־ישראל, היתה מקשבת לכל הגה וניגון היוצא מפיו. העולם סביבה סגור הוא מכל עבריו ואך בן־איש הוא פי הבריאה, דודה הוא בן־האדם!

ביום מלאות לנערה זו שלוש־עשרה שנה ישנה לרגלי המורה במיטה, כדרכה לילה לילה. הכיר בה השוכב שבאו לה סימנים. אמר לה: בתי יחידתי, צאי ונשאי לאיש, כמצוַת הבורא. ענתה הנערה ואמרה לו: הלא אמתך אני, אהי לך לשפחה, לרחוץ רגלי אדוני. אמר המורה אליה: בתי, הן כבר זקנתי ובאתי בימים;צאי והינשאי לבחוּר שכמותך. זלגו עיני הנערה דמעות והשיבה לדודה: הן אמרתי לפניך, רבי, כי אך אמתך אני ואהי לך לשפחה לרחוץ רגליך. כיון ששמע דברי תמה זו, עמד וּנשקה על ראשה ויאמר לה: ליבבתיני, בתי, בצניעות דבריך, ואני ידעתי, כי משמי־מרומים מזומנת אַת לי. נטל ממנה רשות, קידשה כדת־אלהים. ירדה וטבלה והתיחד עמה האיש הטהור בטהרה וקדושת־הלב.

אחרים אומרים: בת־אחותו של המורה בעצמו היתה אותה ריבה, והיא ילדה תמה ויפה עד למאד. ותקח את לב אם־הרב, וזו פצרה בבנה, כי יקום וישא אותה. פעם אמר נשיא־התורה לילדה: לכי הנשאי לחוץ, בתי. השפילה עיניה והשיבה: שפחתך אני, רבי. עמד וכנסה בעדים ובברית;אבל לא הכיר בה עד שגדלה והיתה בת־גילו כערכו.

ג: הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן

לכלבא שׂבוע, אחד מהעשירים היותר גדולים בירושלים עיר הקדושה, היה רועה־צאן אחד, שהיה משכים ומעריב למלאכתו, עושה מעשהו באמונה, רועה את הצאן אך בשדה אדוניו ולא בשדות אחרים, שומר עליהם מכל פגע, משקה אותם ומרחצם; וכי נכשל גדי בסלע בדרך, היה טורח עמו, נושאו על כתפו כמשה הרועה ומרגיש חיבּה לחַי כלבן־אדם. הוא היה גם צנוע בדרכיו, לא התקוטט עם רועים אחרים ולא דיבּר סרה גם על נוגשיו. בשלוַת־נפש היה רואה את ההרים מרחוק ולא ידע מקדושת הארץ, מקדושת שבטי־יה ומקדושת ספר־הברית, שניתּן במתנה לישראל. אף ברכה אחת לא ידע לברך; ולא שמע מעולם, כי אדם נותן הודיה לשוכן־מעל בפיו. עקיבא היה שם הרועה הזה, ממשפחת גרים עניים, ושם אביו היה יוסף.

ולאדוניו העשיר היתה בת אחת יחידה, והיא ענוגה ויפה עד־מאד. מיום היוָלדה היו שוקלים בכל יום את גופה בזהב ונתנו אותו לרשים ולדלים. שם הנערה הזאת היה רחל, ולה אלף עבדים ואלף שפחות לשמש אותה. אור פניה כירח במילוּאוֹ, ולחנה אין־ערוך. כל אצילי ירושלים, כּוהני המקדש ואף תלמידי הסופרים ידעו, כי עלה כוכב בארץ מטה. וכולם היו מפחדים, פן ישאו נציבי הרומאים את עיניהם אליה ויחוּלל מקדש אשה. והקריבו בעדה קרבן בכל יום והעלו אותו על המזבח; ואוריאל, המלאך של אש, הרובץ כאריה על גחלי־הקודש, היה אוכל בחמדה את הקרבן ההוא. הלויים משוררים, פרחי־כהונה בבגדי־אפוד קצרים רצים ומשרתים את בני משפחת העשיר. אין מלך ביהודה עוד, ורק העשירים היו מיטיבי העיר וּמגיניה ביום צר.

ותלך רחל פעם אחת בשדה־מרעֵה אביה לבדה ותרא את הרועה הצנוע יושב על גבעה ועיניו נטויות את העדר. וייטב מראהו בעיניה ויקח בתומו את לבבה. חגרה עוז בנפשה ותגש אליו ותאמר לו: יהי חסדך עמדי ולקחת אותי לאשה. התחלחל הנער ויאמר: איך אשא את עיני אליך, ואני אך עבד פחוּת בין עבדי אביך הנני. השיבתו יעלת־החן: יש עושר גדול ממכמני אבי. תמה עקיבא ואמר לה: עושר כלבּא שבוע מי ימנה ומי יספור אוצרותיו? פתחה הנערה ואמרה: לאלהים עליון, אשר הנחיל אותנו את הארץ הטובה הזאת ויתן לנו את עריה והרריה לנחלה, לו שעשועים מאז, תורת־אמת כתובה על קלף ותורה שבעל־פה מסורה לחכמים, קום והקדש ימיך לדעת שתי התורות הללו ולחקר אמרי־יה, ואני אהיה לך לשפחה וארחץ את רגליך. נתנה לו ידה, עמד וקדשה בצנעה;וידור נדר לשקוד על דלתות התורה;והיא גם־היא נשבעה לו שבועת־אמונים ותפול על צוארו ותבך. ומלאכי־מרום הביטו ממעונם אל המחזה הזה ויאמרו איש אל רעהו: היום הוקמה אבן־פינה לתורת ישראל! זהב־אודם השמים מילא את פאתי־היקום ותהי שלוַת־אורה בעולם.

והנערה שבה אל בית אביה וַתּסגר בחדרה שלושה ימים ושלושה לילות ואמרה: לא תראינה עיני זר את האור הצפון בחוּבּי! ולא אמרה לשום אדם את אשר עמה. על יפיה פרוּש מאז כמו צעיף;ואם בראשונה לבת־מלך דמתה, מעתה כבת־כוהן היא, ארוסת כוהן אל־עליון בּבּא היתה, כוהן התורה, העתיד לשרת את מלכת־השכינה.

וכל גדולי ירושלים ורבּי־העם משכימים לפתח ארמונו של כלבא שבוע יום יום, וכל־אחד מבקש את רחל לבנו לאשה. ובבית־המדרש משׂיחים איש עם רעהו ושואלים: מי יעטור עטרת רחל בראשו? זאטוטי בני־ישראל שרו לרחל שירים ונשגבים, כמוהם לא נשמעו מימי זמרת שיר־השירים, ותתלקח האהבה אליה בלב כל צעיר מצעירי־ציון. פעם אחת עשה כלבא שבוע משתה גדול, זימן כל בני גדולי־הדור ויאמר לבתו: הינשאי לאחד מאלה באשר תבחרי. ויפצר בה. עמדה הנערה וקראה: כבר מקודשת אני לעקיבא רועך. נפלו פני אביה וידום מכעס עצור. עמד והוציאה מביתו והדירה הנאה מנכסיו. גם ציוה לגרש את הרוכה עקיבא מעל עדרי צאנו. העיר ירושלים הומיה לשמע המאורע, אשר אירע בבית נשיאה הגדול;והיו שׂחים בזה בכל השוָקים והרחובות.

ויקם עקיבא וילך אל ארץ־הדרום אצל מורה־דרדקי אחד, ללמוד מפיו את האלפא־ביתא. והנערה פשטה מעליה את בגדי־החמודות, ותעטפה במעיל עבה של אחת משפחותיה ותלך אל מקום מגוּרי האֵם הזקנה של ארוסה ותשב שם. בכל יום היתה מַשׂכרת עצמה לכבס בגדים לשכניה;מחצית השכר היתה לה ולזקנה לפרנסה בדוחק, ואת המחצית השניה שלחה לבחיר־לבה אל בית־הספר, לבל ירעב. כה עברו עליה ימים רבים. שבוע רודף שבוע וירח – ירח, שנה עוברת ושנה באה, והיא יושבת ומחכה לבוא בן־בריתה בתור סופר ויודע את התורה.

שם, במקום שבת עקיבא, פתחו לו פתח לתורת משה ויבוא אל חדריה ואל תאֶיה אחד אחד, ועוד יותר התמכר למשנת חכמים. הוא היה עוקר הרים בחידודיו, אף קושר כתרים לכל תיבות ואותיות של ספרי־הקודש;וכאשר נלאה לבו מדברי ההלכה ודעת החוקים והגזרות, התנשאה נפשו ועלתה ל“פרדס” ובאה לראות בכבודו של מקום ושכינתו בשמי־ערבות… נתקנאו בו מלאכי־השרת ואמרו: פיללנו למכונן־דת בארץ מטה, וזה – עולה לשגוב עלינו! ביקשו לדחפו ולהורידו שאולה. גער בהם אלהים עליון ואמר: הניחו לנער, ראוי הוא להסתכל בצפונותי!

בשכנות אֵם עקיבא ישב איש אחד חיגר ורע־לב. וכאשר היה רואה בעָניה של בת־האציל מעיר הקדושה, היה מביישה בדברים וקורא: ראו שטיה זו, היא הלכה וכפרה בכבוד אביה, עזבה את כל עשרו והונו ונתארסה למי שאין לו בכל העולם פחות ממנו. ולא די בזה, כי עוד תּעיז לאמור, שחתנה הבּוּר לומד בתורה! כה הציק בדבריו בכל יום לבת כלבא. מזלה גרם, שגם האם הזקנה נאספה אז על עמה ותעזוב אותה לבדה. והיא גם בבדידותה הרבּה לא קבלה על קונה, לא רפה בטחונה ותעש מעשיה יום יום, וישבה וחיכתה להופעת משיחה. אומרים שאותו חיגר בן־השטן היה, ולא יכול לה, לתמה זו. ויהי כעבור שתים־עשרה שנה וישב עקיבא מבית־תלמודו, והוא מורה גדול ועשרים וארבעה אלף תלמידים עוטרים אותו, והוא הולך לפניהם כגבריאל בראש קדושים. ויצאו כל בני העיר ושועיה לקראתו, לחלוק לו כבוד. אמר אותו חיגר לבת כלבא: תּמה אני, אם ישא אותך עתה, אחרי שזכה לגדוּלה כזו. ענתה הצדקת ואמרה לו: הוי, שוטה ואויל־רוח! מי שנתקדש בקדושה של מעלה ודומה למלאכי השרת, יכפור בעניה, ששמרה לו אמונים ימים ושנים, השכירה עצמה לאחרים ושיגרה לו מפועל־ידיה מזונות לבית־רבו? שׂמה מעיל־הבד עליה ותאמר לצאת גם היא להקביל פני הרב הגדול. אמרו לה השכנות: שאלילך בגדים נאים והתיַפי לפניו, למען יכירך. ענתה ואמרה להן: יודע צדיק נפש בהמתו. יצאה לשער־העיר, ובראותה את מורה הגדול הולך בראש תלמידיו כשׂר־התורה ופניו מאירים, נפלה לרגליו ונשקתן. אמרו נושאי־כליו לדחותה. גער בהם הרב וציוה להקימה מן הארץ ונפנה לשיירת תלמידיו הגדולה ואמר: השתחוו לפני אשה זו כל מה שזכינו בתורה, לא זכינו אלא בשבילה. יצאה בת־קול וקראה אף־היא: חכמת נשים בנתה ביתה!

אחרים אומרים, כי עקיבא כבר לקח את רחל בת כלבא שׂבוע בטרם הלך ללמוד תורה, והם חיו חיי צער ועוני גדול. ויהי מימים ותאמר בת־העשיר לאישה: שמע לעצתי וקום לך אל העיר אשר שם בית־ספר והתחלת ללמוד שם את התורה;הלא היא מנת חלק האדם, ואשרי מי שיבין אמרי יה וחוקותיו! אמר עקיבא: איך אעזבם לבדך ואַתּ מוחרמה מבית אביך. ותען התמימה ותאמר לו: בעור תורתך שתלמד, גם לי יהיה אור. נתנה לו רשות לשתים־עשרה שנה. קם ונשקה על ראשה. ותאמר אליו הרעיה: לך לשלום ואלהים יפתח את לבך וישקך ממעיינו. השחר עלה ויכן את העולם ליום ארוך בן שתים־עשרה שנה. בישיבה אחת ישב אדם בן־ארבעים, התחיל מאלפא־ביתא וילך ממקרא למשנה וממשנה להלכה, לא מש מאהלה של תורה ולא הקדימו תלמיד אחר לבית־המדרש. ובכפר מצער בגליל ישבה גלמודה בת נדיבה של ירושלים, שאין ספור לאוצרותיו; לא מנתה את השבועות והחדשים ולא התבוננה לימי קיץ וחורף ולמועדי השנה. פני אישה לא משו מבּינוֹת לאוהל, וזה היה נר־התמיד בעקת הבדידות. איש רשע אחד גר בשכנותה, והוא הציק לה כל הימים. פעם בא אל מעונה ואמר: חיי, שיפה עשה לך אביך, בגרשו אותך מביתו; לא די שנישׂאת לאיש ממשפחה דלה, הנה עוד עזוב עזבך וישכחך. ענתה לו העלוּבה: ברשותי הלך ממני בעלי, למועד שקבעתי לו, כדי לעסוק בתורה; ולוּ שאל פי עתה, כי אז הכפלתי לא את הזמן ההוא. באותה שעה שב גם עקיבא התלמיד מבית רבו ושמע מאחורי הדלת את דברי אשתו. אמר לנפשו: הואיל ונתנה לי רשות, אשוב על עקבי ואלמד עוד שתים־עשרה שנה. מיד שב אל מוריו, אדירי־התורה, וישב שנית לרגליהם ימים רבים. ותחכה לו החסידה עוד שתים־עשרה שנה בלב מלא אומן ותום.

ויהי כעבור גם המועד השני וישב עקיבא מאהלי־התורה ותלמידים לאלפים מלוים אותו מימינו ומשמאלו. ויחרדו זקני העיר הקרובה לקראתו. שמעה אשתו דבר בואו, נתעטפה והלכה גם היא לקבל פני המורה. ויכירה ויביע לה כבוד ויאמר לתלמידיו: שׁבּחו את זו! כל מה שעשינו בתורה, אך חלקה הוא.

אומרים כי אחרי ששככה חמת העישר כלבא שבוע נעצב על בתו, אבל לא יכול עוד להפר את שבועתו. ויהי בשמעו, כי חכם אדיר הופיע בשמי ישראל, אמר: אלך ואעמוד לפניו, אולי יתּיר לי את נדרי. בא אותו האציל הגדול, כפף עצמו לפני נשיא־התורה ועמד לפניו כתלמיד לפני רבו;פתח ואמר: שאלה אחת לי אל הרב. אמר לו עקיבא: שאל. אמר אליו כלבא שבוע: בתי יחידתי הכעיסה אותי זה כמה שנים, וקמתי וגירשתיה מביתי ונשבעתי באלהים, שלא לפרנס אותה ולא להלבישה ולהנעילה; והנה שמעו אזני, שרעבה היא ללחם ושעניה מרובה. נתגלגלו רחמי עליה ואומר אני עתה להשיבה למעוני, אבל שועתי אוסרת עלי את הדבר הזה. אמר לו המורה: במה חטאה בתך נגדך? השיב כלבא ואמר לו: רועה אחד היה לי, בּוּר ועם־הארץ, ולא ידע גם לברך ברכה אחת לקונו; עמדה ונתקדשה לו בסתר ותעט עלי קלון במעשיה. אמר לו עקיבא: ולוּ הרועה הזה יודע מקרא, משנה וגמרא, היית נותן לו את בתך, אם גם דל מעמדו? אמר לו כלבא: העבודה! לוּ אך ברכת־המזון היה יודע כהלכתה, כי אז לא מנעתי משניהם את ברכתי. מיד עמד הרב מכסאו ואמר: אני הנני עקיבא חתנך! נשקו כלבא שבוע על ראשו, על פיו ועיניו;נתן שבח והודיה להקדוש־ברוך־הוא וקרא: אשרַי ואשרי חלקי, שזכיתי לכך, להיות חותן המלך!

הוּתר הנדר מאליו; ועמד כלבא והעשיר את כל בני התורה. פתח לבעל־בתו את מתנת־ידו הרחבה. ורחל העדינה הסירה את הסחבות מעליה ולבשה שוב בגדי־חמודות ותּשב לעשרה ולכבודה כבימי־קדם.

ד: בֶּן־עַזַּאי

בן־עזאי היה אחד מן ארבעת החכמים הגדולים שבתלמוד, שנכנסו לפרדס, לדרוש את ה', ונפשו חשקה בתורה יותר מכל אדם. יומם וליל לא מש מאהלה, והיה יושב ודורש והאש מלהטת סביבו, ונחשבו הדברים כיום שניתּנו מסיני…

ותרא את התלמיד הזה בתו של רבי עקיבא, אשר ילדה לו בת כלבא שבוע, ותאהב אותו אהבה עזה כמות ותחכה לו כאִמה לאישה שתים־עשרה שנה רצופות. לבסוף נטפלו עליו אחיו ובית־אביו, להשיא אותה לו, כי הוא מיאן לבנות לו בית. ויאמר: יתקיים העולם באחרים. היה יושב בערב ועוסק בתורתו וירא את בת מורו עומדת אצלו. אמה לה: בתי, הביאי לי קיתון של מים, למען ארחץ ידי, ותמהר ותרץ ותבא לו כד מים. כשראה מים בידה, התחיל לדרוש על המקרא: מי מדד בשעלו מים, והיה דורש במעשה־מרכבה עד עלות הבוקר, והיא עומדת ורואה במראה… ויהי בעלות השחר נשא עיניו וירא אותה ניצבת, שאל אותה לאמור: האם כל הלילה עמדת פה? ותאמר: הן. אמר לה: לכי נא לבית אביך. אמרה: אדוני, לא אזכה להיות משמשת אותך ורוחצת רגליך? ותבך.

ויחשב לו הדבר בשמי מרום לחטא.

אף עליו אמרו: דבש מצאת, אכול דייך. כי הציץ ונפגע. ואית דאמרין, מות קדושים מת, כי תפשו אותו בבית־המדרש, כשהוא שקוע במשנתו, והרגוהו.

ה: יוֹסֵי דְמִן יוֹקְרָת

רבי יוסי מן יוקרת היה חסיד גדול וידוע בדורו לאיש נזהר ומקפיד גם כמלא השערה. הוא העמיד כל דבר על מידתו, לא נשא פנים ולא חס גם על בני־ביתו, אם חשב כי הביאו תקלה או כי יצאה מהם תקלה. גם חמוריו אהבי משפט. הוא היה משכיר אותם לעבודה; וכששבו לפנות ערב, היו שׂמים עליהם את השכר והביאו אותם אל אדונם; ואם פחתו מן השכר או הוסיפו לא זזו ממקומם. פעם אחת שכחו זוג של מנעלים על אחד מהם ועמד ברחוב כל הלילה, עד שבאו בעליהם ונטלו אותם.

רבי יוסי היה גם רב בתורה ויודע הלכות ושמועות רבות; אבל תלמידיו נשמטו ממנו אחד אחד, כי לא יכלו לעמוד במידתם לפניו ואוי למי שעיות בפניו.

היתה פעם עבודה בשדהו ושכר לו פועלים ומזונותיהם עליו ובנו יחידו משגיח עליהם. נטרד רבי יוסי בדבר מצוה ושכח להכין להם אוכל; הגיעה שעת הצהרים, אמרו הפועלים לשומרם: רעבים אנו, ולא היה לו מה לתת להם. עמדה בקצה השדה תאנה אחת ועוד לא הבשילו פירותיה, בא ואמר: תאנה, תאנה, הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא! מיד חנטו הפגים, ויאכלו הפועלים וישׂבעו. בא אחר־כך אביו, להביא להם סעודתם, ענו ואמרו: כבר שׂבעים אנו והאלהים ישביעך, כשם שבנך השביע אותנו. אמר להם: מאין לקח אוכל בעדכם? סיפרו לו כל המאורע. וירע הדבר בעיניו ויגש לבנו ויאמר: אתה הטרחת את קונך, שיוציא לך מאילָנוֹ פירות שלא בזמנם, גם אתה תיאָסף שלא בזמנך. בערב ההוא אמר לפועליו: חצבו לבני קבר.

נשארה לו בתו יחידתו, והיא יפת־תואר ויפת־מראה עד למאד, ולא היתה כמוה נערה יפה בכל הארץ. ויראו אותה בני־אדם ויחשקו בה;וכל מי שחזה צלם דמות תבניתה לטוהר, התלקחו בו געגועים עזים, אשר לא יכבו.

פעם אחת ירדה בתו לגן, ללקוט כמהין, והגן מוקף גדר גבוהה. יום אביב היה ויבהיק יפיה מבעד לבקעים, התגנב תלמיד אחד מתלמידי אביה ויחל לחתוך בסכין בעצים, להגדיל את הבקע, ויסתכל ביפיה. עבר עליו רבו וישאלהו למעשהו זה. ענה התלמיד ואמר בחרדת־לב: מורי ורבי, לקחתה לא אזכה, וגם לראות בה לא אזכה?

שב רבי יוסי לביתו וקרא לנערה ואמר לה: בתי, אַת מצערת לבני־אדם, שובי לעפרך! – ותמת גם היא וישאר ערירי כל ימיו.

עוֹד סִפּוּרִים

א: לְאַחַר י"ב שָׁנָה

תלמיד אחד, ושמו חנינא בן חכינאי, אהב נערה אחת, ישרה וטובת־מראה, ויאמר: הינשאי לי. אמרה לו: אשמע בקולך ואתנה את ידי לך, אם תבטיחני ללכת אחרי־כן ללמוד בישיבה ימים רבים ולמדת את התורה כולה. נשבע לה על הדבר הזה, הלכה ונישאה לו. ישב עמה כל שבעת ימי המשתה ויפּרד הימנה בשלום, והלך לרב אחד גדול וישב במתיבתא שלו שתים־עשרה שנה שלמות, וחזר במשך העת ההיא על כל דברי התורה ויחכם מאד. ורעיתו הרתה בלכתו מאתה ותלד בת נחמדה ותגדל בכל אלה הימים ותפרח כשושנה. ויהי בעבור המועד, זכר התלמיד את רעיתו ויאמר לשוב אל נוהו ולהודות לה על חסדה הגדול אתו. הוא שב לעירו, ולא הכיר עוד את שביליה ורחובותיה, ויעמוד על עין המים. ותצאנה בנות העיר לשאוב מים וכדן על שכמן, ותבוא גם נערה יפה קטנה וכדה בידה. שמע אחד שואל לחברו: בת מי הנערה הזאת? ענה זה ואמר: בת אשת רבי חכינאי היא. וידע כי בתו היא, ויאמר: ברוך ה' אלהי, אשר לא עזב חסדו ואמיתו ממני. הלך בעקבות הנערה, כי שבה עם כד־המים, ויגיע אחריה לבית אמה. ישבה האשה ועסקה במלאכתה; ובהרימה את עיניה ותרא את בעלה אהובה עומד פתאום לפניה, ותצנח מעל המיטה, ותתעלף ורוחה פרח ממנה. עמד התלמיד בקרן זוית, התפלל ואמר: ריבונו של עולם! עניה זו, שחיכתה כל הימים, בשבתי באוהל תורתך, זה הוא שכרה! מיד שב רוחה אליה ותפול על צוארו ותשקהו ותאמר לילדה הנפחדת: אביך הוא הניצב פה. ותהי השמחה רבה בבית.

ב: דְּמָעוֹת

בימי חכמי־התלמוד היה תלמיד אחד בבבל, ושמו רב רחומי, וישא אשה, ושמה רוחמה. ותאהב האשה אותו מאד ותשרתהו ותכבדהו כאח מלידה. ויהי היום ותחשק נפש התלמיד הזה בתורה ושמע, כי במחוז אחד יושב רב גדול וחכם, ויאמר לשמוע לקח מפיו ויגלה לאשתו את הדבר במיצר לבו, כי ידע כי קשה יהיה עליה לשאת את פרידתו. ותען האשה ותאמר: ידעת, מה אתה לי ואיך חיי בלעדיך אינם חיים; בכל־זאת לא אבוא לבטלך מלֶמד דעת ולעשות את אשר תתאַו נפשך. הנני נותנת לך רשות ללכת, אבל הישבעה לי, כי פעם בשנה, במעלי יומא דכיפורי, תבוא לביתך ותשמחנו בימי החגים, ואז תשוב לבית־מדרשך, לשבת שם עוד שנה. וישבע לה על הדבר הזה. ותעש לו האשה חליפות בגדים ויפּרד ממנה בשלום ותשקהו ויצא למחוז ללמוד ולהשתכלל בחדרי התורה, והיא נשארה לבדה, כי בנים אין להם, ותשא בעוז־רוח את ימי הבדידות. והיה התלמיד הלז מתמיד בלימודיו, ואל אבד טיפה ממה שלמד מרבותיו והשכים והעריב לבית־מדרשו, אבל שמר את דברו לרעיתו; בבוא המועד, נטל רשות מרבו לחזור לביתו;ויהי בערב יום הכיפורים הבא בעלות הבוקר, ויבוא במקלו ובתרמילו לעירו וידפוק על דלת אהלו; ותצא אשתו מקושטת ותפול על צוארו והיתה השמחה גדולה.

כן היה שנה שנה, במעלי יומא דכיפורי היה בא אותו תלמיד לביתו ובמוצאי החג האחרון היה שב לבית־מדרשו; ולא אֵיחר אף שעה אחת, ויחכם מאד בתורה ובחכמה ויאסוף דעת הרבה יותר מכל התלמדים, וכל יודעיו אמרו: זה יהיה למורה גדול בישראל!

ויהי היום, והנה עמדו בבית־המדרש בראשית השנה בשמעתתא עמוקה וקשה, והמורה דרש בה מ"ט טעמים לכאן ולכאן. חידוד התלמידים היה אז מאין כמוהו; ובהגיע המועד לרב רחומי לשוב לביתו, לא יכול להפסיק באמצע. אמנם במסתרי נפשו התעורר בו רעיון הקורא לו: “קום ולך מעירך ופקדת את נָוך!” והוא כמעט אמר לקום, אבל אהבת־התורה גברה בו וישאר על מקומו להקשיב ולא זז מבי־מדרשא עד הערב.

ביום ההוא ישבה אשתו בביתה וחכתה לביאת אישה בכליון עינים. באשמורת הבוקר אמרה, אולי התאחר בעלי בדרך; בעלות השחר חשבה, שמא בא לו עיכוב ועוד יבוא בצהרים. השמש כבר עמד במרום הרקיע, בעד החלון נשקפה ותאמר: מדוע בושש אישי לבוא ויאחר? השעות היו לשנים תמימות, הרגעים לימים. בין תקוה ופחד ישבה וחיכתה לו כל היום. ובבוא הערב ואפסה כל תקוה לבוא בעלה, זלגו עיניה דמעות ותבך חרש. נעשה רעש במרום וקדמו דמעות האשה לתורת האיש. גזרו עליו להסתלק בהאי שתא, ויהי כן.

קָרְבַּן־נְפָשׁוֹת

א: טוֹבִיָּה הַשֵּׁנִי

הלא ידעתם, אחי, וקראתם בשארית כתבי־הקודש אשר לנו את הסיפור על טוביה ממטה נפתלי, אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור, והוא לא סר מתורת אלהיו וחוקיו ויראהו ה‘, אותו ואת בנו, אותות ומופתים ויגדל חסדו עמהם. והנה מעין המאורעות בזה הסיפור נשנו בימי התלמוד, חצי אלף שנה אחרי כן, וראינו גם בהם אותות ה’.

בימי בתלמוד והמדרש חי בעיר צפורי, העיר הנחמדה העומדת בראש הר, איש עשיר אחד, שהיה חונן דלים, מחזיק בידי לומדי־תורה, נושא במסים על עירם, ועושה חסד רב עם כל עובר ושב. ותהי לו בת יחידה ויפה מאד וגם משׂכלת בכל חכמה ומדע, ותום ויושר בלבה. ותשא חן וחסד בעיני כל רואיה; ולא היתה כמוה נערה נעימה ויעלת־חן בכל הארץ. ויהי בבוא עִתּה להינשא, שלח אביה שני שליחים אל מתיבתא רבתי אחת ויבחרו לו תלמיד חרוץ בלימודיו וירא־חטא ויקחהו חתן לבתו. ויעש האיש משתה גדול, ויקרא לחכמי ישראל ויושיבם בכסאות של כסף; ויקבץ כל אי מר ומצוק ויתן לו עשרת דינרי זהב. שלושה ימים ושלושה לילות אכלו ושתו אצלו והיטיבו לבם; סעודה כזאת לא היתה מיום מות נקדימון בן גוריון, בן ציצת הכסת ובן כלבא שבוע. ויהי בליל החופה נחלש החתן ואמר: ראשי! ראשי! ועלה למיטה ויפח רוחו וימת. ותהי צעקה ויללה רבה, השמחה נהפכה לאֵבל, ותּיהוֹם העיר לאסון ואָנוּ ואָבלוּ, וינהר העם מכל אפסים לבכות למת. נפלה, נפלה אטרתנו מעל ראשנו! לרחשי לב אבי־הכלה וללב הנערה תבינו בעצמכם.

ויהי לתקופת השנה, ונשכח האֵבל ועלה על הצער קרום, שלח העשיר למתיבתא אחריתא, בחר שם נער טוב־רואי ויודע הרבה בתורה, ויביאהו בברית עם בתו. ויתן הרבה צדקה לישיבתו אשר למד בה, ויקבל עליו לכלכל כל חבריו בלחם שנים־עשר חודש ולהלבישם. ובפעם הזאת קרא לסעודת־מצוה רק יחידי העיר וטוביה, אבל גם את העניים לא שכח ופיזר להם. לא היה המשתה בהמון חוגג. לא אכסה, לב האב מרחף ביום הזה הין תקוה ופחד. ומגורתו הנה באה! ליום המחרת מיום החופה מיהרה הכלה בבוקר השכם מחדרה ותצעק: עזרו! עזרו! בעלי מת! ויגוַע גם החתן הזה. ועמל הרופאים להשיבו לתחיה נשאר מעַל. כל לב בעיר נרעש. ביללה, בקול בכי ושממון נפש ליווּ את החתן לבית־עולמו, הכלה והוריה קרעו את בגדיהם וישבו על גבי הקרקע. מי ינחמם ומי יקל שברם?

לא יאָמן! כעבור עוד שנה אחת מהיום הזה, והאב לא אמר נואש ויוסף לקחת לבתו חתן בן־טובים מעיר אחרת והובילם לחופה, מת גם זה השלישי ליום מחר, ויִקר אותו כמקרה אשר קרה לשני אחיו. אין דובר דבר מרוב צער. אין אדם פותר את החידה, למה שפך ה' את חמתו על בת תּמה כזו? ולמה המית שלושה בחורים כאלה בנעוריהם? ותישאר בת העשיר מאז אלמנה צרורה ומיאנה להינשא עוד לאיש, ותאמר: למה זה אוריד חינם אדם שאולה!

ישב אביה והתפלל לה' לאמור: אנא, ה‘, כי בידך החיים והמות, למה זה ענשתני קשה ותקח את חתני מאתי ותשומם את ליבנו. ידעת, כי באמונה נעבדך, וכי ידינו לא עשו עוולה, למה ענשתנו קשה בגזרה אחרי גזרה? הלא רחמיך, ה’, רבים הם. – גם בתו, בישבה גלמודה בחדרה ואיש לא ראה אותה, שפכה לבבה כמים על גורלה ורוע מזלה; והן גם הוקל כבודה בעיני שפחותיה, ותחת לנוד לה, עוד התקלסו בה. ראֵה ה' ושמע!

היה לאותו עשיר מוֹדע אחד במדינה רחוקה, ולו עשרה בנים ובנות, ושם הבכור אבינדב. אבי המשפחה הזאת היה איש עני ומתפרנס בדוחק ממכירת עצים, שהיו בניו מלקטים ביער הסמוך; אך לחם צר יאכלו, אהלם הקטן לא יכילם. ויהי היום ואדון חדש קנה את כל היער ועֵציו, ויאסור איסור ללקוט בו עצים ויושב בו שומרים. וירעבו מאז בני האיש ללחם;וכאשר שאלו העוללים ללחם ואין, ישב ועיניו זלגו דמעות. ויתאזר בנו הבכור ויאמר לאביו: ידענו, כי לך מודע עשיר בארץ היהודים, שלחני־נא אליו, אולי יהיה לנו לעזר. ויאמר אביו: אל־נא, בני, לא נכון להישען על נדיבים, טוב אך לבטוח בה‘. גם אמו לא אבתה להניח את בנה להיפרש מהם ותאמר: הנה האב זקן, והיה אם ישָׁכל גם זה ואין לנו מגן. ויפצר הבן בם מאד, בכה ויתחנן להם כי יתנו לו רשות ללכת לדרכו. ולא יכלו עוד לעצור בו, ויאמרו: לך, בננו, וה’ אשר שלח את עזרו ליעקב, בעת ברחו מפני עֵשׂיו אחיו, וליוסף, כי נמכר מאחיו, הוא ינחך בדרל ויביאך בשלום ולא תאוּנה לך רעה. וישק לאביו ולאמו, לאחיו ולאחיותיו ויצא לדרך.

ויהי בעזבו את שער מקומו, נזדמן לו איש אזוּר אֵזוֹר במתניו וילווהו בדרך טילכו ויבואו עד שער צפורי. ויבקש להודות למלווהו על חסדו ואיננו. – ויהי בבוא הנער לבית העשיר, וישמח זה מאד לבואו וישאלהו לשלום אביו ואחיו; ויהי בשמעו, כי המר ה' להם, ויאמר לבוא לעזרתם. וישלח עגלה טעונה כל טוב לאבותיו, בה כסף רב וחליפות בגדים לכל בן ובת ורוב אוכל ומשקה, ואת הנער הלבישו בגדי־כבוד ויאכילוהו וישקוהו וישב אתם שבעה ימים.. ויהי בראותו את בתו היפה ויחשק בה לאהבה אותה ובא לפני אביה ואמר לו: אל־נא יחר אפכם בי, אם אבקש את בתכם לי לאשה, כי נפשי נקשרה בנפשה. וימאן האיש לעשות את הדבר ויאמר לו: העבודה! כי לא מצאאתי בך עוול ויקר אתה לי מבן; אבל כך וכך ראתה בתי בחייה. ויספר לו כל הרעה אשר מצאַתה. ויען אבינדב ויאמר: בי נשבעתי, אם אחדל גם עתה ואני נותן את נפשי עליה. ויקרא האב לבתו ויודיע לה כל דברי אורחם הצעיר, ותאמר: אל־נא נדחה אותו, אולי ה' הובילנו הנה. ויצר לאביה מאד ולא ידע עצות בנפשו; וישׂכל ויבוא ויאמר לנער: לך היערה ושב שם שבעת ימים ותיוָעץ בנפשך היטב והיה כי תבוא ביום השמיני הנה, ועוד תחפוץ בבתי, ונתתיה לך. ויקם הנער ויצא היערה, ויקח לו מזון ומחיה לשבעה ימים. שם ישב על שורש אילן כרות ויתפלל לה‘, כי יעמוד לימינו. ביום השביעי בא אליו אותו האיש לבוש־האֵזוֹר, אשר ליוהו בדרך ויאמר לו: שמע ה’ את תפילתך, בני; שוב העירה ואמרת לשולחך, כי לא תחזור בך, הנערה גם מנת־חלקך ממרומים היא. אך זאת שים על לבך, ביום חתונתך יבוא אל המשתה איש אחד מכוער מאד ומוּשחת־הפנים, והוא הולך יחף בלי מנעלים וריר יוצא מאפו, נבזה ונמאס; והיה כאשר תראה אותו תקום ממושבך, תקראהו אליך ותושיבו לימינך, תאכילהו ותשקהו מהטוב אשר על שולחנם ותכבדהו. ויחפוץ הנער לדעת שׁם האיש, אשר זה יעזרהו פעמַיִם, ויאמר אל הזקן: מי אתה ותברכך נפשי? ויאמר הזר: אַל־נא תשאל לשמי, ואנכי אך שליח בדבר ה' וכל קוראיו ימצאוני.

ויחזק לב הנער, וישב העירה, ויבוא לבית העשיר ויאמר לו: מלא־נא את משאלות לבי ובטח באלהים. וירא מודענו, כי לא יכול עוד להשיב פניו ריקם ויסכם לזה. קרא לסופר ויכתוב את התנאים. ויגבל זמן הנישואין, ויעש ביום החופה משתה לעשרה קרואים. ויהי בשבת החתן בראש הקרואים, נפתחה הדלת ויבוא איש מוזר מגודל־פרע, פניו שחורים, שק על בשרו, והוא יחף וריר יוצא מפיו, וירץ החתן לקראתו ויאמר: בוא, אדוני, ושב אצלי. ויצו להביא לפניו בשר ודגים ויין, והוא בעצמו שירתהו, כעבד. ויתפלאו הרואים על הדבר הזה, אבל לא שאלו אותו לפּשר. ויהי בכלות הסעודה אמר המוזר אל החתן: דבר לי אליך; ויבוא אתו חדר בתוך חדר. ויאמר העני אליו: לא בשורה טובה בפי, אבל מה אעשה, שלוחו של מקום אני, תן לי את נפשך, כי אני מלאך־המות הנני. ויחרד הנער ויאמר: תן לי איזו ארכה בחסדך. ויאמר השטן: קצרה ידי מעשות זאת. ויאמר החתן אליו: אם כן, תן לי פנאי רגעים אחדים, למען אלך ואקח ברכת־הפרידה מכלתי, אשר קידשתיה היום. ריחם עליו מלאך־המות הפעם ויאמר לו: לדבר הזה אשא פניך. עזבוֹ החתן ובא לחדר כלתו, היושבת נוּגה, ותחרד לקראתו. אמר לה: אהובת־נפשי, באתי להיפרד ממך, כי הנה זה האיש המוזר, אשר אכל עמנו, מבקש את נפשי. התאזרה הכלה חַיִל ותאמר: לא אתנך לשוב אצלו, אנכי אלך ואדון עמו בעבורך. באה היא לחדר ותגש אל המלאך ותאמר לו: האם אתה הנך המלאך, המבקש נפש בעלי? אמר לה: הן. אמרה לו: בתורה נאמר, “כי יקח איש אשה חדשה, נקי יהיה לביתו ושׂימח את אשתו”; ואם תקח את נפש בעלי עתה, תעשה תורתה' פלסתר, בוא עמי לפני בית־הדין הגדול ונדון. מיד גער אלהים בשליח־המות ואמר: אל תשלח ידך עוד, נערה זו ניצחתני.

ממחרת היום שמחה כל עדת צפורי בנעריה ובזקניה, ויחלק העשיר מחצית הונו לעניים. וישלחו לקרוא להורי החתן, אחיו ואחיותיו, ולכל בני משפחתו, ויעשירם עושר רב. ותרא בתו חיים את אבינדב ימים רבים. וילדו בנים ובנות ויחיו באושר וברוב כבוד.

ב: אַלְקֶסְטִיס הָעִבְרִית

בימים קדומים היה איש חסיד אחד ושמו ראובן הלבלר. ותהי אשתו עקרה ימים רבים; ובמלאות להם שמונים שנה נעשה להם נס ונולד להם בן ויקראו שמו בנימין. וראובן ידע את ה' מנעוריו ולא עשה כל חטא מימיו. אך פעם אחת בא לבית־הכנסת בשחרית, והנה עני עובר־אורח עומד במקום מושבו; נזף בו ואמר: במקום גדולים אל תעמוד! מיד עזב האורח את מקומו;יצא וישב על פתחו של בית־האלהים והתחיל בוכה בלבו. באה דמעתו לפני כסא־הכבוד, ויתעבר ה' וישלח את ציר המות, ליטול נפש בן־ראובן בנעוריו בעוון אביו. בא המלאך המשחית ועמד לפני הלבלר. הכיר טיבו ואמר לו: מה לך שבאת? שמא הגיע זמני להיפטר מן העולם? ענהו המלאך ואמר: לא את חייך אני דורש, אלא אלהים שלחני לקחת את נפש בנך. התחלחל ראובן ואמר: על מה יֵעָנש בני? ומה חטאו? אמר לו המלאך: את עוונך ישא; הוא ימות, על כי נזפת בעני ודחית אותו ממקומך בבית־התפילה. השיב ראובן ואמר: אם בכך נתחייבתי, אני מקבל עלי את הדין, אבל הנח לי שלושים יום, עד שאכניס את בני עם ארוסתו לחופה וישמח בה;אחר־זה בוא תבוא ולקחת את נפשו אתך. נענה לו המלאך ונתן לו ארכה של שלושים יום. באותה שעה נתרגז שר־המות העליון על מלאכו מטה בארבע מידות: באף ובחימה, בחרון־אף ובקצף גדול.

ויהי כי עבר המלאך מעל פני ראובן, עמד זה וחילק נכסיו לשלושה חלקים. חלק אחד פיזר לעניים ולאביונים, חלק אחד הקדיש לשמחת בנו וחלק אחד הניח לקרוביו. ביום השלושים בבּוקר בא זקן אחד חגוּר אזור־עור, דפק על אהלו של הנער ויצא אליו. אמר בנימין לבּא: מה לך, זקן? ומה בפיך לבשׂרני? ויענהו הזר לאמור: אליהו התשבי אנכי ובאתי להגיד לך, כי מחר יבוא מלאך־המות ליטול את נפשך. אמר לו הנער בתום־לב: זקן ואיש־שיבה, האמת הדבר, שמיום ברוא אלהים את העולם ועד־עתה, כל מי שבא יומו מת? ענה אליהו ואמר: כן הדבר. השיב הנער ואמר: אם כן, יהי מותי כאחד מהם. אמר החוזה: לא כמות כל אדם יהיה מותך, בני. שאל אותו הנער ואמר: איככה זה? מה גורלי ואדע? השיבו אליהו ואמר: בארבע מידות, שרגז שר־המות על ציר־המות, באף ובחימה, בחרון־אף ובקצף גדול יבוא עליך. התחלחל הנער וקרא: הושיעני, חוזה־יה, ואמור לי, מה אעשה להינצל ממידות קשות אלה? ענהו אליהו ואמר: השכּם מחר בבּוקר והלכת לבית־אלהים; והיה כאשר יעבור אביך לפני התיבה בתפילת־השחר ואתה עומד משמאלו, יבוא עני אחד לבש בגדים צואים וסמרטוטים ויעמוד בפתח, וקמת וירדת אליו וחלקת לו כבוד. מלאך המות הוא זה, ושמא ירחם עליך. ויכל הזקן לדבר אל הנער ויעָלם.

ויהי בבוקר וישכם בנימין וילך לבית־הכנסת, הציבור כבר נתאסף ואביו ראובן עומד לפני העמוד ומזמר זמירות־הבּוקר. והנה איש עני רע־הפנים, לבוּש בגדים קרועים עומד על הפתח. וימהר הנער וירד אליו ויאמר לו: שלום עליך, אדוני, בוא ושב במקום גדולים. ענהו השליח: תמול אמר לי אביך: במקום גדולים אל תעמוד; ואתה אומר לי: שב במקום גדולים! אמר לו הנער: והרי אני חולק לך כבוד. קרא המלאך ואמר: מי שהכבוד שלו ירחם עליך! וחזר ארבע אמות אחורנית.

לפי נוסח אחר כך היה המאורע:

בשבת בנימין בן ראובן על פתח חופתו, בא איש זר ואמר לו: שאֵלה אחת עלי לשאול אותך. ויאמר בנימין: שאל. פתח האיש ואמר: אדם ששאל מחברו קופה מלאה תבן והוא הלך ועשה בטיט ובנה לו דירה גדולה, אם בא בעל־התבן לאחר זמן ואמר ללוקח: תן לי תבני! מה יעשה? השיב הנער ואמר לו: יתן תבן אחר תחת זה ששאל. אמר הזר: ואם הלז אינו רוצה אלא את תבנו, מה יעשה לו? אמר הנער: אם כן, יהרוס השואל את הדירה, ימַסס את הטיט במים וישיב לבעל־התבן את תבנו. קרא האיש ואמר: אין בעל־התבן אלא הקדוש־ברוך־הוא! התבן אינו אלא הנפש, ואני ציר־המות הנני.

לא השלים המלאך את דבריו, עד שבא ראובן, אבי הנער, וידיו על ראשו, והוא צוֹוח ובוכה על מזלו של בנו. נפל לרגליו של המשחית ואמר לו: בבקשה ממך, ציר מעל, טוֹל נפשי תחת נפש בני. מיד נתעטף המלאך בארבע מידות האכזריות, אף וחימה, חרון־אף וקצף גדול, שלף חרבו מתערה והניח רגלו על גופו של המבקש, כדי לקחת נפשו ןלעשות בו כאשר אמר. ובראות ראובן את המות פנים־אל־פנים, עזבתו רוחו ונזדעזעו מאתים ארבעים ושמונה אברים שבו, נשתמט מיד וברח לו. אז באה אם בנימין, שערותיה סתורות והיא מתפלשת בעפר מצער, ותשתטח לפני המלאך ותקרא בקול בכי: חוס־נא, שליח האלהים, על פרי־בטני וקח את נפשי תחת נפש בני חביבי. התלבש המלאך שוב בארבעת בגדי־אכזריות שלו ונזדיין בחרבו נגד האשה כגיבור יוצא למלחמה. ותחרד האשה חרדה גדולה ותקם ותברח ותסגגור הדלת בעדה. נמוגו לבות האב והאם יחד.

נפנה המלאך לבנימין החתן ויאמר: הנה אעשה בך מצוַת שולחי. ובראות הכלה את המראה הנורא הזה, ירדה מקושטה מחופתה ותפול לרגלי ציר־המות ותקרא: נשפי תחת נפשו! קח־נא, שליח שדי, את נפשי תחת נפש ארוסי והנח לו, כדי שישׂבע ימיו. לבש המלאך ארבעת הבגדים האמורים, שלף חרבו החדה מנדנה והניח רגלו על צואר הרכה והעדינה. ובלבה אין פחד ואין מורך, והיא קוראת של השליח ואומרת: גמור בּי מלאכות מלך־מלכי־המלכים ושחטני־נא תחת אהובי ומשוש־לבי. נבהל המלאך מפני עוז־נפשה של הנערה. והיא קוראת בלי־הרף: עשה־נא עמדי דבר שולחך ואַל תּשב את חרבך ריקם. מיד ירדה דמעה של רחמים מעינו של מלאך־המות ונעשה לבו כדונג. לא ראה מראה כזה מימיו! ובאותה שעה אמר שוכן־עד: שלוחי זה, שהוא אכזרי ומלאכתו התמידית להרוג נפשות ולכלותן, ריחם על זו; ואני, שכתוב בי אֵל רחום וחנון, רחם לא ארחם? ויקרא לסופר החיים ויאמר לו: כתוב לבנימין ולכלתו שבעים שנה לכל אחד ואחד. עלה מלאך־המות בסערה השמימה ויאמר: ניצחתיני, בת־האדם!

אחרים אומרים: אך בדברים ובמאמרים ריכּכה הכלה, בעלת הנפש העזה, את תקפו של ציר־המות. נתרצה לה ואמר: הנני ממתין לחתנך עוד שעה ואעלה למרום ואבוא לפני הקדוש־ברוך־הוא, אולי יעשה למען שמו וירחם על בעלך. עלה לרקיע, כדברו, וירא את מיכאל וגבריאל ושאר מלאכי־השרת עומדים לפני כסא הכבוד ומבקשים רחמים על בנו של ראובן ואומרים: אדון כל הבריות, זכור מעשי חסידך זה, איך בכל פעם שבאו גזרות קשות בעולם היה עומד ומתפלל לפניך ואתה מבטל אותן בעבורו; ועכשיו אנו כולנו מבקשים רחמים בעדו ובעד נפש בנו, ואין אתה שומע לנו. עשה־נא למען שמך הגדול ורחם עליו ואל תּכרית את זרעו. מיד נתמלאה השכינה רחמים ואמרה: הנני מהפּכת גזר־דינו של זה לחיים ויחיה שבעים שנה כדויד עבדי. פתחו מלאכי השרת ואמרו: רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם!

ג: הַמְגִנָּה אוֹ סַוִּיטְרִי הָעִבְרִית

בימי המדרש היה אדם אחד חסיד, שלא נתקיימו לו בנים; בכל פעם שילדה אשתו בן או בת, בא מתאך־המשחית בלט, לקח עמו את הילד או הילדה מעריסתם וישא נפשם לאדון. יום אחד עמד האב העלוב בתפילה ואמר: ריבונו של עולם! אם תזכני בבן חי, שיגדל ויהיה קורא בתורה ועיני תחזינה בחופתו, אזמן לסעודה כל התלמידים שבעיר, עניים ויתומים ואכלכל אותם כל שבעת הימים. ובאה שאֵלתו לפני אלהי־השמים ויעתר לו. ויפקוד את אשתו בשנה ההיא ותלד בן. ויקרא שמו מַתּניה, כי מַתת־אלהים היה. ויגדל הילד ויעש חיל בלימודים לשמחת הוריו. ובהגיעו לשמונה־עשרה שנה אירש נערה אחת טובת־רוח. ויזמן אבי מתניה לחופה את התלמידים, יתומים ועניים שבעיר ויכרה להם כֵּרה גדולה, ויאכלו וישׂמחו לבם.

אמר אלהים לנסות את מתניה וישלח את מלאך־המות מטה. והוא לבוש בגדי עוני, וכך בא ועמד לפני נחתן ואמר אליו: בבקשה ממך, עשה עמדי חסד והושיבני בין התלמידים אוכלי־שולחנך, כי רעב עבדך. ענה החתן ואמר: אין להוסיף על מספר הקרואים ואי־אפשר לזַמן עוד אורחים. כל־כך הקשה הנער לבו נגד האורח. אחרי שעה בא שוב אותו עני, והוא לבוש הפעם בגדים צואים, ונדחק ונכנס לחופה. הכירו החתן וגער בו ואמר לו: לא די שנדחקת להיכנס הנה, מבלי שקראו אותך, עודך בא ביניניו בבגדים צואם! הלך־לו האורח בבושת־פנים.

ויהי כי נכנס אחר־זה החתן לחדר משׂושׂו, לשמוח עם הכלה, בא הזר האיום וידפוק על הדלת. יצא מתניה אליו ויחרפהו, לאמור: עד־פה אתה מעיז פניך! הן הברחתיך מן הסעודה ומן החופה ועוד תוסיף לבוא הלום, ברח־לך מכאן! מיד פשט האיש המוזר את בגדיו, ויהי לעמוד־אש מן הארץ עד לרקיע. התחלחל הנער וקרא: מי אתה? ויענהו עמוד האש לאמור: מלאך־המות אנכי ובאתי הלום לקיים מצוַת שולחי וליטול את נשמתך. ויפול מתניה מלוא קומתו ארצה מרוב פחד. ותרא הכלה, כי השׂטן פרץ אל הבית, ותרד מעל המיטה ותעמוד בפינה ותחל לשפוך שיח לפני ריבון כל העולמים. פתחה ואמרה: הלא אתה, אלהי כל בשר, הגבלת בתורתך מועד לחתן לשמוח עם כלתו שנים־עשר חודש, ועלינו לא עבר עוד שבוע ימים ולא יום אחד. אל רחום וחנון, הוסף חיים לחתני ותן לי הריון ממנו ולא אצא ממנו כזונה. מיד שמע אלהים אל תפילת הנערה, ויאמר למלאך המשחית: הרף מן הנער, ישמח בחלקו.

אומרים, כי אִמה של אותה נערה אשה צדקת היתה, ומנהגה היה לשאוב מים בכל בוקר ולהשקות לתינוקות של בית־רבן. וכאשר זקנה ובאה בימים וכשלו רגליה ללכת, נטלה בתה את כּדי המים והיתה נושאת אותם לבתי־ספר;אולם קרא את המצוה על שם אמה. בשביל־כך זכתה תמה זו לנַצח את ציר־המות. כמותה תרבינה בישראל!

אֱמוּנַת אֹמֶן

א: הֶחָלוּק הַלָּבָן

פעם אחת הלכו שני חכמים גדולים ברגל לירושלים, הלא הם רבי אליעזר ורבי יהושע. ויהי בבואם להר הבית, הדבר היה בערב יום צום־כיפור ויום הכנת העבודה הגדולה במקדש, והנה מלאך אחד לקראתם ובידו חלוק לבן וזורח כשמש, אבל אל היה לחלוּק שפה לפיו. ניגשו אליו המורים ויאמרו לו: מלאך עליון, החלוק הזה שבידך למי הוא? ענם המלאך לאמור: אותו חלוק מוכן ליוסף הגנן מעיר אשקלון. פרש לפניהם את החלוק ואור מילא את כל עיר־העולמים. ויתמהו החכמים איש אל אחיו ויאמרו: יוסף זה בודאי צדיק גדול הוּא ועדיין לא זכינו לשמוע חלקו.

ויהי כעבור ימי־הרגל, קמו הרבנים האלה וילכו לעיר אשקלון. השכים כל הקהל לקראתם וכל אחד רצה להתכבד בכבודם, שיסורו ללון בצל קורתו. ענו ואמרו: לא נלין אלא בבית יוסף הגנן. אמרו החכמים לנפשם: אולי צדיק נסתר הוא, – וישימו פעמיהם אל גנו. ראו אותו מרחוק מלקט כמהין;ניגשו ואמרו לו: שלום עליך, יוסף הגנן, רצוננו להתארח אצלך! השיב יוסף ואמר להם: שלום עליכם, רבּי־התורה; הנחתם בעלי עושר וכבוד וסרתם אלי. האלהים יודע, שאין במלוני אלא שתי ככּרות־לחם, ומתירא אני, פן לא תספקנה לכם. אמרו שניהם אליו: תן לנו מהלחם ונשׂבע ולא נטריחך לדבר אחר. מיד העמיד להם שולחן, שׂם לפניהם את הלחם ויאכלו וישתו ויברכו לנותן לחם לכל בשר, ויוסף ענה אמן אחריהם. אמרו גדולי בית־המדרש אליו: הגד־נא לנו, מה מעשיך היום? אמר להם: רבותי, הלא רואים אתם, שאין לי מלאכה אחרת, כי אם עבודתי בגני. אמרו לו: ואיך אתה מתנהג בפריו? השיב יוסף ואמר: אני נוטע בגני ירקות, ומה שאני מוציא, אני מוכר, ואני נותן מחצית מדמי־הפדיון לעניים ומהמחצית השנית אני ובני־ביתי מתפרנסים. פתחו ואמרו לו הבאים: דע, שהקדוש־ברוך־הוא אומר להגדיל שכרך מאד חלף תמימוּתך;והנה ראינו בהר־הבית מלאך־אלהים ובידו חלוק לבן ומגוהץ בעדך ליום שכולו אור, אלא ששׂפה חסרה לחלוק, ובאנו הלום לזרזך, שתוסיף לעשות טוב בעיני ה', אולי יחַננך וימלא את החסרון לחלוּק. ויברכו את יוסף וישבחוּהו וילכו לדרכם.

ואשתו של יוסף הצנוע שמעה בפתח האוהל את אשר דברו האורחים אל בעלה ותאמר אליו: עלינו לרכוש לנו במעשינו מעתה גם שׂפה לחלוּק, שמוכן לנו במרומים. השיב בעלה ואמר לה: כדבּר אחת הסכלוֹת תדברי. הלא ידעת את עניֵנו ומרוּדנו, ובמה נוסיף לעשות צדקה וחסד? אמרה האשה: שמעני, בעלי, הולך אותי לשוק־העבדים ומכור אותי לשפחה ואת הכסף מַהר וחַלק לעניים; אולי בשכר זה יהי חלוקך שלם. ענה יוסף ואמר: אל ירע בעיניך, ירא אני, פן יפַתּך הקונה לחטא ואפסיד את החלוק כולו. אמרה האשה: אני נשבעת לך באמונת־שמים, שלא תבוא לך תקלה על ידי.

וישמע יוסף בקול אשתו, ויוצא אותה לשוק וימכרה בעשר ככרי־כסף. ויפזר את הכסף לצדקה ולא הותיר לו גם אגורה אחת. וירא האדון שקנה אשת הגנן, כי יפה היא וחנה רב, ויאמר לכבשה לתאוָתו. ותמאן האשה לשמוע בקולו תאמר: חלילה לי מחטוא לאדם זר ואם גם לשפחה נמכרתי לו. יפצר בה האיש יום יום, שׂם אותה על בית־נכוֹתו וירב להיטיב עמה, אולי ימצא נתיב ללבבה. והאשה שומרת אמונים לבעלה ואינה שומעת למי שמושל עליה. ויקצוף אדוניה עליה ויסירה מגבירה וימסרנה לרועה־צאנו ויצו אותו למרר את חייה. והיא עבדה עבודה קשה כל היום, אבל התאפקה ויִחלה לרחמי־שמים. כה עברו עליה ימים רבים.

פעם אמר בעלה יוסף לעצמו: אלך ואראה, אם עוד זוכרת אותי רעיתי ולא שכחה אותי. ויתנכר לבל תכירהו ויבוא אליה השדה, וימצאנה עובדת ומתענה. ויגש אליה ויאמר לה: היש את נפשך, אשה, שאקנה אותך מאת אדוניך בכסף מלא ואַצילך מצרתך ותהיי לי לאשה? ענתה הנדכאה ואמרה לו: אל־נא תדבר אלי כאלה, אשה בעולת־בעל אנכי. וַיוסף המתנכר לדבּר כאלה באזניה ולפתותה, שתלך עמו. ולא חפצה לשמוע אליו ותאמר: מוטב שאבלה כל ימַי פה ואשא עלי את העול הכבד, משאָפיר את בריתי לאישי. כשראה בעלה הגנן את טוהר־לבבה, הסיר מיד את המַסוה מעל פניו ותכירהו ותפול על צוארו, ויבכו שניהם בכי גדול, ותעל שועתם אל האלהים.

והנה נשמע קול קורא ממרום: התבּשר, יוסף, כי נשלם חלוקך בשפה ולאשת־בריתך נעשה חלוק עוד יותר יפה ויותר מזהיר;מהר ולך אל מקום פלוני, שם תמצא בהר אוצר כסף וזהב ואבנים יקרות;וקמת ופדית את אשתך מאת אדוניה העריץ. וימהר יוסף לעשות הדבר הקול, שינס את מתניו וילך לאותו הר, חצב שם באדמה וימצא את האוצר השמור לו ויריקהו אל שקו. משם הלך לאותו אדון וישקול בזהב מחיר אשתו וישב עמה בלב שמח אשקלונה. שם בנה לו בית נאה וירב לעשות צדקה וחסד, וינהרו אליו עניים ואביונים מכל עבר ויתן לכל אחד די מחסורו.

ויהי במלאות ליוסף ולאשתו שמונים שנה וימת יוסף כעלות הבּוקר ואשתו הלכה אחריו למנוחות לפנות־ערב. התקבצו אנשי אשקלון לגמול חסד עם המתים ויכינו להם לבָנים למשכנם בקבר. מיד נראו שני מלאכי־מעלה ובידיהם שתי כתנות־אור מזהירות.

ב: שְׁנֵי עֵדִים אוֹ חֻלְדָּה וּבְאֵר

בעיר אחת מערי הגליל חי איש כוהן, ולו בת צעירה לימים ושמה אלישבע, והיא יפה עד מאד, ותשא חן וחסד בעיני כל רואיה. ויהי היום וישלחה אביה לאחותו, הגרה בעיר אחרת, ותשם עליה את בגדיה החמוּדות ותלך בטוב לב. ותתעה הנערה בדרך וגם צמאה למים, ותשא עיניה, והנה באר אחת, בה קשור דלי בחבל, ותסר שמה לשבור צמאונה. בקשה לשאוב מים בדלי, והבאר עמוקה ותמעד רגלה ותפול, ותאחזנה רגליה בכותל הבאר, לבלי רדת ולבלי עלות, ותתעמל לטפס למעלה ולא יכלה. כה עבר עליה כל היום, עד בוא השמש. הלך איש אחד בדרך וירא, והנה בוקע מן הבאר אור – כה גדל יפי הנערה. ויקרב אל הבאר וירא בה צורת אדם, עמד על גבה ושאל: האם ממשפחת בני־אנוש אַת או בין הרוחות חלקך? ותקרא הנערה אליו מן הבור ותאמר: בת־אדם כמוך אני, ואתה העלני נא מזה וחייתי. מיד ירד האיש והעלה אותה, וירא כי יפיה עוד גדול שבעתים. שאל אותה: בת מי את? ותען הנערה ותאמר: בת פלוני הכוהן הנני מעיר הגליל. אמר לה האיש: גם אני ממשפחת כוהנים אני. ויחשק בה ויאמר: אם עליך טוב, היי לי לאשה ואהבתיך כימי־עולם. ותאמר הנערה אליו: הצל הצלת אותי מני באר, והנה לך גם נפשי. וימצא גם הוא חן וחסד בעיניה. החזיקה בידה ונשקה. וילכו שניהם יחדיו אל דרך המלך. כיון שהגיעו לפרשת־דרכים, אמר האיש לה: הן שליח אנכי בדבר אחד, והיה כאשר אגמור את עסקי, בוא אבוא לבית אביך ודרשתיך ממנו לי לאשה. ותאמר הנערה אליו: הישבע לי, כי תעשה כדבר הזה ולא תשכחני; וישבע לה האיש על הדבר. אמרה היא: מי יעיד כי באנו בברית־עולם? קרא הוא ואמר: הבאר אשר הוצאתיך ממנה היא תהיה לנו לעדה! עוד הם מדברים והנה עברה חולדה לפניהם, קראה הנערה: גם היא לנו לעדה! ויפּרד ממנה בן־הכּוהן בשלום.

ותעמוד הנערה באמונתה אליו, רבים מבני גדולי ארץ ועשיריה רצו לקחתה לאשה, והיא מיאנה לשמוע בקולם ותשב בבית אביה ותחכה ימים רבים לבן־בריתה. אבל עליו, על בן־בריתה, עברה רוח אחרת. ויהי בשובו לעירו, נטרד במלאכתו, ולא זכר את הנערה אשר הציל;ובראותו אחר־כך נערה אחרת, גם־כן טובת־מראה, ולקחה לבבו, קידשה כדת ואת דברו לא פקד. וירא שומר אמונים וידע.

לתקופת השנה ילדה לו אשתו בן נחמד, וישמח בו מאד;ותהר האשה שנית ותלד בת, וגם היא נחמדה למראה. ויהי בשבת התינוקות יחד, נתגלגל הילד ונפל לבאר ומת;ובאה אחר זה חולדה אחת ותחנוק את הילדה ולא נותרה בה רוח.

ותבך האם בכי תמרורים, תלשה בשערה ותאמר: לוּ מתו שני בנַי כדרך כל הארץ החרשתי; אבל לא גדול עווֹני כל־כך כי אשכל את שניהם ביום אחד וימותו במיתה משונה כזו. ותצק לבעלה, כי יגלה לה את מעשיו, פן חָטא פעם ואשם. אז זכר דבר השבועה, אשר נשבע, ואת העדים, אשר הועיד, ויפול על ברכיו ויאמר: אמנם חטאתי, עויתי, פשעתי, – כזאת וכזאת עשיתי, הקולר תלוי בצוארי. ויהי כשמוע אשתו את הדברים האלה, אמרה: צדיק הוא ה‘; ואתה שלחני־נא לבית אבי ואלכה לי, ושם אשב ואשא עלי בגדי אלמנותי. וימאן האיש לעשות את הדבר הזה ויאמר: יסר יִסרני אלהים, על אשר הפרתי את השבועה ולא מילאתי אחרי אמרי־פי; ועתה אשלח גם אותך מעל פני ואין עוול בכפך וחטאתי גם לך. ותאמר האשה: לא כן, אישי, אין חלקי בחלקך;וחי האלהים, אם עוד אחזיק בך, אחרי אשר אדע כי נשבעת לאחרת אמונים, לקחתה לאשה. ויקם האיש ויכתוב כל נחלתו לה, וישלחנה בכבוד אל עמה ומולדתה, ויאמר: גודל־לבב כזה לא ראיתי. והוא הלך לעיר הגליל, ביקש סליחה מהנערה אשר עזב ונשארה באמונה אתו, ויחדש עמה את הברית כדת, וירא עמה רוב אושר וכבוד. אף לאשתו שילם ה’ את שכרה בעולמה. בואו וראו, כמה גדול דבר־אמונה!

ג: הֲשָׁבַת אֲבֵדָה

במדינה אחת בכרכי הים חי איש גדול ורב־אוצרות, והוא גם חסיד גדול, נזהר במצווֹת וביותר בעניני שבועה;ולא אמר “חי אנכי” גם על אמת גמורה. לא ינוקה האיש אשר יעמיד נפשו על דבר, ואל תאמר: כן, כן ואף לא: הן, הן, כי ה' שונא שבועה וכל מן דא. ויהי כאשר זקן האיש והגיעה עתו למות, קרא לבנו יחידו אשר לו ויאמר לו: שמע־נא, בני מחמדי, הנני הולך בדרך אבות, ועושר רב יפול בחלקך, כי בירכני אלהים ויתן לי צאן ובקר, שדות וכרמים, אוצרות מלאים כל טוב. עשה חסד באשר תוכל, שלם לשכיר דמי־עבודתו לפני בוא השמש, ואל תחסום שור בדישו;אולם עוד יותר תהיה נזהר בשבועה ובאבק־שבועה. אל תשבע גם אם בנפשך הוא, אל תשבע גם על אמת, צדק ומשפט, אל תשבע גם כי יגזלו ממך שלא במשפט ודין. בּרח מן השבועה, גם את כף־ידך לא תתקע על האמת;לא תקבל קנין במטלית, לא תמסור מודעה ומודעה למודעה. עוד הוא מדבּר ויעצום אתעיניו וימת.

ויתאבל הבן על האב שבעת ימים ויצב לו ציון וקבר, והוא החל לסדר את הנחלה וילך לפקוד את אשר הניח לו אביו. והנה באו נושים ורמאים וכל אחד טוען לאמור: זה אמר מנה לי אצל אביך, וזה אמר מאתים, זה אומר אלף שקל הלויתי לאביך וזה אומר אלפּים שקל. והעמידו עליו עדי שקר בבית־דין, והוא לא נשבע לבטל דבריהם וישלם לרמאים האלה אשר תבעו ממנו ויבחר לקיים את מצוַת אביו. וישָמע הדבר, ובאו עוד נושים ויוציאו ממנו כל אשר נשאר מאביו. נלקח ממנו הדינר האחרון והשמיכה האחרונה. ויקם ויאמר: ערוֹם יצאתי מבטן אמי וערום אשוב, יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם!

וגם אשתו לא נתנה תִּפלה באלהים ותקבל עליה את העניות באהבה, ותלך אל היאור, לכבד בגדים של אחרים ותשתכר פרוטות מספּר ליום, ובזה פירנסה את ביתה וכילכלה את בעלה.

ויהי היום ותלך האשה אל היאור, לכבד בגדים, ותבוא ספינה אחת מרחוק, וירא אותה בעל־הספינה ויחשק ביפיה, ויבוא אל החוף ויקרא לה: אשה ענוגה, כבסי גם את בגדי, כי זה זמן רב אני בדרך. היא אך באה אל הספינה, לקחת את הבגדים מהסַפּן, ותנוע הספינה ותשב אל הים, ותצעק האשה, ואין שומע לה.

בערב ההוא חיכה בעליה ובניה לבואה ואינה. ויחכו עד בוש וילכו אל חוף היאור לבקשה ולא מצאוה;ויתנו קולם בבכי, ויאמרו: המעט לך, שדי, כי מרר מיררת את חיינו, והנה גם את אם־הבית לקחת מאתנו. אנא, ה', עד מתי תראה בענינו ותשתוק?

ויהי כי עברו שבעת ימים ללכתה ולא נודע איה היא, והרעב בא באוהל האיש, שׂמו האב ובניו שקים על שמם וילכו לעיר אחרת, לבקש לחם חסד, כי התביישו לעשות כזאת בעיר מגורם. ויתעו בדרך, המה אמרו לשוב על עקבם ותעו עוד. כה עברו שלושה ימים ושלושה לילות. ויבואו לפני באר אחת גדולה ויאמרו לשתות ממנה מים, כי צמאו מאד. והנה קול נשמע מן הבאר: אל תגעו בי, כי בנפשכם הוא! וילכו הלאה ויבואו לחוף נהר אחד גדול, ואבנים גדולות לפניו וישבו עליהן ויישנו, כי עייפו מאד מני דרך. בלילה ההוא בא בעל־החלום אל האיש ויאמר לו: קום בבּוקר ורחצת ביאור ומצאת בו מטמון אחד;ולקחת אותו והלכת אל שר־העיר ותקנה ממנו כל ככר הסמוכה ליאור ותבנה עליה עיר אחת גדולה ותתישב שמה וגדלת ועשית לך שֵׁם.

וייקץ בבּוקר ותיפּעם רוחו, ויתחזק ויעש כאשר צוּוָה בחלום הלילה, ויטבול ביאור ותינגפנה רגליו באיזה דבר וישח וירם צרור גדול של אבנים טובות ומרגליות, ושויָן אלף ככרי זהב. וילך אל שר־העיר וַיִקן ממנו את כל הככר והשדות סמוך ליאור. ויחל לבנות שם בתים ולהעמיד שם רחובות. ויתקבצו אנשים מכל עבר ויתישבו בעיר החדשה ההיא, וסחרה גדול בעמדה לחוף המים. ותתעשר העיר ותעל מעלה מעלה. ויקימו יושביה את בונה העיר לשר ולשופט עליהם, והוא שופט צדק ומדבּר מישרים וחוק ניתּן במלוא הישוב הזה: איש איש אל יזיד להישבע שבועת אמונים גם על דברי־אמת. ויקיימו כולם את הדבר הזה, כי רוח צדק שכן על כל יושבי העיר. איש לא יעשה עוולה לרעהו, איש לא יסיג גבול רעהו, אין עוול ואין עיקש;כולם כולם אך מוסר אהבו.

ויהי היום, ויראו אנשים ספינה אחת שׁטה במים בלי סַפּן וקברניט ורק אשה אחת יושבת שם ויקרבו אליה ויסיעו אותה אל החוף ויביאו אותה לפני השופט, וַיכּירה מיד, אבל העמיד פניו כמתנכר וישאלה לאמור: אשה זרה, מי את? ומאין תבואי? ותען אותו לאמור: אשת פלוני בן פלוני אנכי, מעיר פלונית ומחבל פלוני. קשת־רוח אנכי, כי בעלי איבד כל נחלת אביו, על היותו זהיר במידה אחת;ואני נשבּה נשבּיתי בידי ספן אחד, שראני כובסת בגדים בנהר. וישאל אותה השופט לאמור: וכי לא נגע בך שׁוֹבך לרעה? ותאמר: לא, כי מיד נפגע ויפול אל המים ונותרתי לבדי. כה תועה אנכי בים כל השנים ואחַיה את נפשי מן הצידה הרבה אשר היתה שם. ויאמר לה השופט: ומי יאמין בדברים, כי כנים המה? ותאמר האשה: אם גם ה' הרחיק ביני ובין בעלי, אשמור את דרך בן־בריתי ולא אישבע גם על אמת. וירך לבב השופט, בשמעו את דבריה אלה, ויאמר: אנכי, אנכי הנני בעלך, אשר נלקחת ממנו, ועתה הביאך אלהים באהלי. ברוך משלם שכר טוב ליראיו וברוך המחזיר אבדה לבעליה! ויפול על צוארה וישקֶהָ ויבך.

ויוסף ה' להגדיל כבודו וכבוד ביתו.

כּוֹבְשֵׁי הַיֵּצֶר

א: נָתָן צוּצִיתָא

בימי כיבוש ארץ־ישראל חי באחת הערים איש ושמו נתן. ויהי האיש עשיר ובעל־אוצרות, רוב בתים לו וחצרות, וצאן ובקר הרבה ועבדים ושפחות. ואולם הוא לא היה נדיב ופזרן, לא השׂביע רעבים ולא לקח חלק בתשלומי מסי־העיר. אוהב היה תענוגות, את בשרו משח בשמן ואת גופו רחץ במי פרת, אשר הביאו לו ממרחקים, ושולחנו היה מלא בשר ויין, לא היה חסר כל מעדני עולם;והיד הכבדה, אשר לרומיים בימים ההם, לא נגעה בו להטותו מתאות לבו.

ובעיר חי עוד איש אחד, ושמו מנחם־עזריה, וגם מסחרו גדול ורב. ולאיש ההוא אשה יפה ממאד מאד ושמה חנה, והיא טובת־מראה ורבת־חן עד להפליא, וכל הרואה אותה ואמר: אין אשה יפה כמוה בכל הארץ. וירא אותה נתן העשיר ויחשק בה ותתלקח אהבתו אליה בקרבו עד להיחלות. ואלם, האשה הן אסורה לו;באו חוקי התורה והחברה והעמידו חומה בצורה ביניהם. לשוא שלח אליה ציר אחרי ציר, כי תרשה לו, ולוּרק לבוא בגבולה, לדבר עמה. היא אינה שומעת לו. כל הונו ורכושו היה נותן מחיר אותו רגע, אשר בו יוכל להתענג על זיו מראיה מקרוב ולשמוע את קולה. האש העצורה בעצמותיו הלכה הלוך וגדול, ובאה לענות את נשמתו בהקיץ ובחלום. אשה אהובה רחוקה מאתו, והיא בעיר, אשר הוא יושב בה, והוא איננו יכול לגשת אליה. שלח אז לחכמים: אפדה אתכם ממסים וארנוניות ליובל שנים והתירו לי אותה אשה, דבּרו על לב בעלה לגרשה, עשׂוּ קידושיה בטלים, אִמרו: קטנה היתה בהינשאה לו, – ויקצפו על רשעת לבו. אמר לעבדיו: גזלו לי אותה האשה, והביאו אותה אלי, – וגם הם לא יכלו לנגוע בה לרעה.

כחום היום בצהרים, בעמוד השמש ברום הרקיע ותלהט את אדמה, אז יעלה הלהב בנפשו עד מרום תקפו, את ראשו הטיח בקיר, רץ מחדר לחדר כמשתגע, ואוי לעבד או לשפחה, כי באו אז לפניו. הבו לי את האשה, את חנה, – היה צועק מנהמת לבו, – ואם לא, אז אמית את כולכם, אתם כלבי־אדם! והיתה עת אשר אמר להצית אש בביתו, להבעיר את כל הרחוב, וכל העיר ובתיה יהיו למאכולת;ונשרפו אדם ובהמה, ונשרף הוא ונשרפה גם האשה עם כישופי יפיה ונגעה גחלת בגחלת. אכן לא ידעתם יסורי אהבת איש לאשה, כי גָאה יגעוּ!

ובימים ההם ירד מנהם־עזריה, בעל האשה יפה, מנכסיו, וחובותיו עצמוּ לרוב. ושימו אותו הנושים בבית־הסוהר, האכילוהו לחם צר ונתנו לו מים לחץ. החוק היה אומר, כי אם לא ישלם איש לנושיו את אשא הם נושים בו, ונמכר בחובותיו. ולו אין גואל.

ותקצר נפש מנחם־עזריה בחיים האלה, ויחל את אשתו שהיא נשאה עמו עד כה במשא צרותיו ותארוג ותטוה ותעש כל מלאכה לבעבור עזור לו, כי תעשה את אשר יש לאֵל ידה לעשות, למען אשר יצא לחפשי. והיא ענתה: הנה ידעת, כי אין דבר אשר לא אמנע ממך, אבל מה אעשה ולי אין מודע וקרוב.

ויען מנחם־עזריה אותה, וכלימה כיסתה את פניו בדברו אליה: שמעי, אשתי, את אשר אומר אליך, את כל אשר לו יתן האדם בעד נפשו;לכי אל נתן העשיר וחַלי את פניו, כי ילוה לי את הסכום, אשר נושים בי, וחיתה נפשי בגללך.

ותחרד חנה לשמע הדברים האלה ותאמר: איך עברה עליך הרוח לשלחני אל האיש הזה ואתה ידעת את האהבה הזרה אשר יאהבני ואנכי לא שמעתי אליו כל הימים;ועתה אבוא אל ביתו לבקש חסד מאתו ויטמאני. ותשא את קולה ותבך. ולא ענה אותה בעלה דבר ויסב פניו אל הקיר…

ותשב חנה הביתה בעקת־לב וַתיסתר כשבועים ימים בעוני ובמלחמת־נפש.

ויהי ביום, בו כלה המועד אשר הגבילו הנושים, ותקם ותאמר: אלך לפדות את בעלי מיד מעיקיו, כי לא אוכל לראות ברעה אשר תמצא אותו בעבורי. ותתפלל ותאמר: אנא, אל מושיע! היֵה לימיני, ולא איכּשל בדרכי ונשמרתי מרוע־האדם. ותתחזק ותשם בגדיה עליה ותלך לבית נתן העשיר ותפתח את השער. וירא אותה סריס וירץ להגיד לנתן את הבשורה, כי חנה, אשת מנחם־עזריה, עומדת בחצר.

ויצהלו פני נתן; ולא האמין למשמע אזניו ולבו פג בקרבו, ויאמר אל העבד: אם התלת בי והסירותי את ראשך מעליך. ויאמר הסריס: איך אהתל באדוני, חי נפשי, כי כנים דברי. ויבוא עבד שני ויאמר לאדוניו כדבר הראשון. ויאמר נתן: גם אתה תשקר, כולכם קשרתם עלי. וגם יתר עבדיו וכל שפחותיו הקיפוהו ובישרו אותו לאמור: הנה האשה חנה היפה עומדת ומחכה. ולא יכול נתן עוד לעצור ברוחו מרוב שמחתו ויקרא: היום אתם יוצאים כולכם לחרות! וירוצו העבדים ויביאו את האשה לפניו. ויאר החדר בצעוד חנה על הסף; ולב נתן מרקד בקרבו למראה. וישימו לאשה מרבד ארגמן, לשבת עליו, וכר משי על גבו; ויאמר נתן אליה: שבי, גבירתי, מה בקשתך ואם כל ביתי ונחלתי היא ותינתן.

ותאמר חנה, ועיניה השפילה לארץ: הלא שמעת, כי בעלי יושב במאסר ואין בידו לשלם את חובותיו הרבים, כי עולים לאלפי שקלי זהב, עשֵׂה אתו את הצדקה והלוה לו את הסכום הזה, ובי נשבעתי, כי ישיבו לך. – ויקם נתן ויפתח ארגז גדול ויוציא משם צרור שקלי־זהב ויש אותו לפניה. ויאמר: ואם מאה פעמים מאלה ביקשת ממני ואתנם לך. – ותאמר האשה: אודך, אדוני, על רוב חסדך. – ותאמר לקום ללכת.

ולא נתָנה נתן, ויפתח את פיו ויאמר: שמעיני, גברתי! הנה ידעת, כי אהבה עזה כמות אהבתיך. מיום אשר ראיתי קומתך, שדמתה לתמר, לא יתן זיו־תמונתך שׁינה לעיני. עשיר אני ואדוני בירכני בכּל, אבל מה לי כל אלה, כל עוד לא ידעתיך. מה לי כל חללי העולם בלי פניך כפני השמש; מה לי כל אוצרותי, בלי עיניך כיונים. שבני־נא עמדי ואספר לך את גודל אהבתי היוקדת בקרבי; תני־נא לי לחבק אותך, לנגוע בפי את סמל היופי אשר ירד משמים ארצה. הניחי אותי לשים את כל אשר לי לרגליך.

ותען חנה את נתן ותאמר: ידעתי את ענוּת־נפשך, הנני בצל קורתך ואתה יכול לעשות עמי כטוב בעיניך. אבל זכור־נא כי האלהים במרום שומר את צעדנו ויס ייסר איש, אשר יגע באשת רעהו לטמאה, וגם האשה לא תינקה, ורבץ בי ובך החטא הנורא הזה למעול מעל. זכור כי ימי אדם כצל עובר, אבל חיי עולם הבא ארוכים, ארוכים מאד;בידך הנני, אבל אם תוכל לעמוד נגד יצרך, אף אם באה האשה אשר אהבת בגבולך, לא תגע בה לרעה, ושלח תשלח אותה בטהרתה, אז יחננך אלהים, וגם אותי, שפחתך העומדת לפניך, ירחם.

וכשמוע נתן את הדברים האלה, ותגבר בו אהבתו אליה והיתה לאהבת־משנה. עד הנה חשָבה רק לאשה יפה מאד;ואולם עתה הוא רואה, כי גם רוח־אלהים בקרבה. אלף אלפי דינרי זהב היה מנדב, לוּ היה הוא האיש, אשר בא עמה בברית, ולא אישה. האל, אשר יתיר חרצובות והרים יעתיק ממקומם, מדוע לא עשה כזאת, שתשב בת־מלכים זו בבתי־משכיותיו בהיתר ולא באיסור? והוא רואה את האיסור בחזון, ונורא אף נורא מראהו: על הכתלים, על החלונות ועל התּקרה כתוב באצבע אלהים: לא תנאף! ואל אשת עמיתך לא תקרב! והאשה כמלאך אלהים עומדת בתוך הצללים האלה. אור ונוגה וצירי משחית! ויבוא יצר־הטוב להיות לו לעזר, ויבוא נגדו יצר־הרע עם כל מחנהו להדיחו. – ויתאזר נתן ויגער ביצר־הרע, לאמור: הרף ממני! ויאמר לחנה: לבי לביתך, אשה נדיבת־רוח! ותאמר חנה: צדיק אתה במעשיך ואדוני ישלם לך כפעלך. ותקם ותלך ופניה אִתּה.

וממחרת היום עמד נתן וחילק את כל נכסיו לשלושה חלקים. את השליש האחד נתן למלכות, את השני נתן לכל עבדיו ושפחותיו ויוציאם לחרות, ואת השליש האחרון נדב לחכמים ולשומרי־תורה. ונעשה נתן בעל־תשובה גמור: על בשרו היה נושא “חלוּק של שעיר עזים לשרוט את בשרו”. ורק ממעל לו לבש בגד. ואיש לא ידע בזה.

ויהי היום וישקף רבי עקיבא, המורה הגדול, בעד חלון בית־המדרש וירא איש רוכב על סוס ועל ראשו פאת זיו גדול ככתר, והזיו מזהיר כשמש. וישאל את תלמידו: מי הוא זה האיש ברחוב? ויאמר לו: זה הוא נתן רועה־זונות. ויאמר הרב: הלואי ואשב עמו יחד בגן־עדן!

ב: הַגִּיּוֹרֶת

רב אחד מרבי בית־המדרש ואילי־התורה, איש גדול במעשים ובמידות, אהוב למקום ולבריות, עבר על גזרת המלך, שלא להפיץ אמרי־אלהים ברבים ושלא לשנות תלמידים. וישימהו המלך בבית־הסוהר ויצו להמעיט לחמו ומימיו וּלענוֹתו. ושר בית־הסוהר היה איש מלומד בחכמת־הגויים ואזנו לקחה גם שמץ מתורת־משה, ויהי מתוַכּח עם המורה הנאסר, והיה מראה לו ראיות שאין לתורתו יסוד נאמן, ורצה להעבירו על דתו. יום יום היה בא אליו ודיבּר עמו בעניני מחקר ודת־נגלה;והביא לו סיעות מן ההגיון ומן השכל, כי אך אמה רימוּ את בני־ישראל ונתנו להם לוקים לא־טובים ומשפטים מעוּוָתים. אבל על כל דבר ודבר, שהציע אותו שר לרב, השיב הוא במאמרים נכוחים וינצחהו בלשונו, עד כי לא נשאר מענה נכון בפי המקטרג. ראה הטוען, שאין לו תקומה בפני אותו רב המלומד, ונפלו פניו ויחלה, וימאן לאכול ולשתות, וּכשהציעוּ לו את מיטתו, לא רצה לעלות עליה ויישן לו על־גבי קרקע. אמרה לו אשתו: מדוע פניך רעים, אדוני? ומה לך, כי חלית? השיב ואמר לה: אותו רב, היושב בבית־הסוהר שעומד תחת רשותי, יכעיסני בכל יום וימאן להחליף דתו בדתנו. אמר האשה: הנח לי ואלך ואוציא אותו מדתו. מה עשתה השׂרה? נתקשטה ושׂמה עליה בגדיה היפים, והיא היתה אשה נאה ביותר ורבת־חן. ותשם פעמיה לחדר האפל, אשר שם ישב הרב המעונה. כיון שנכנסה האשה אליו, האיר החדר מיפיה. והרב הפנה את ראשו מעליה והחל לָרוֹק על ימין ועל שמאל. השתוממה האשה ואמרה: שוטה עברי! מפני־מה אתה רוקק בפני? וכי מוכת־שחין אני, או מום יש בי, או אם פנַי כמפלצת? ענה אותה האַסיר לאמר: אמנם יפה את ומבושמת מבחוץ, אבל מלוכלכת אַת מבפנים. קראה האשה: הבט בי, אם ראית מימיך יפה מבשרי. אמר המורה: זכרי־נא, מאין באת;ואם גם נאה אַת, אל־נא תשכחי, כי אִשה של גיהינום תשלוט בזה הנוי הגדול. כיון ששמעה האשה את דברי המורה, “נשפך לבה כמים”; ניגשה אליו והתחילה להתחנן לפניו ואמרה: הכניסני־נא לדתך, איש עברי, והצילני מדין־גיהינום. אמר לה הרב: גברתי, אַת משחקת בי, איך אכניסך לדתי, והרי כבלים ברגלי. אמר לו: תן לי סימן ואלך למדרש־חכמים ואבקש מחבריך תשועה לנפשי. אמר לה: לכי למקום פלוני־אלמוני ומצאת בית־מושב־רבנים, ודפקת על הפתח ויפתחו לך שערי־אמונה. ותקם האשה ותלך לישיבת רבּי היהודים, עמדה על הפתח וקראה: אלהיכם – אלהי ולו אעבוד! ציווּ עליה לטבול והכניסו אותה תחת כנפי השכינה.

אומרים: אותו רב לא יצא לחירות מבית־האסורים, כי אם דנו אותו למיתה, ומת מות־קדושים על שמו יתברך ועל שם תורתו המסורה. וימהרו מלאכי־מרום בצאת נפשו להציע לו מיטה במערת גן־העדן ולהעמיד לו שם שולחן, כסא ומנורה. בא אחד מתלמידיו ועמו אליהו התשבי להתבונן באותה מערה, והנה עוד מיטה אחת נוצצת בּחדר. אמר התלמיד לאליהו: איני מניחך, עד שתודיעני, למי המיטה השנית, שאנו רואים. ענהו החוזה לאמור: מיטה שנית מוצעת לגיורת פלונית. וסיפּר לו את כל המאורע.

ג: הָרַב וְהַמַּטְרוֹנִיתָא

כוהן אחד קדוש היה בימי החכמים, ואומרים עליו, שבו היה גלגול מנשמת אפרים בן־יוסף. הוא צם ארבעים שנה רצופות, כדי שלא יחרב ביתו של המקום. וכשנשבת קרבן־התמיד, הלך והעמיד לו מזבח מזאת התורה, אמָרה אלהים למשה עבדו, והוא מסרה לדורות הבאים, להגות בה ולשים בה חלקם עד־הנה.

ויהי בלכתו שבי ביד הרומאים ויבוא ברשות מטרוניתא אחת, שידועה היתה בשעה בת־עמה, ותאמר בלבבה: אנסה את הרב העברי ואראה, אם עומד הוא בדתו. סגרתו בחדר נאה והביאה לו שפחה אחת יפה עד־מאד. ותתיצב הנערה ערומה נגדו ותאמר לחבקו. כיון שהרגיש את הוד יפיה, החזיר פניו לכותל, כדי שלא להסתכל בה, והיה יושב ושונה בהלכה כל הלילה ולא פנה אליה כלל. ותתעצב השפחה בלבבה, כי חמדתוּ גם היא. בבּוקר קראה המטרוניתא לשפחה ותאמר לה: מה עשה לך אותו עברי? התחילה האָמה קובלת לפני גברתה ואומרת: טוב לי המות משתּתּניני לאיר זר כזה;כל הלילה לא נגע בי אפילו באצבע קטנה ולא הרים עיניו אלי. ציותה השׂרה להביא לפניה את הרב השבוי ותאמר אליו: מפני־מה לא התנהגת עם האשה, אשר הזמנתי לך, כדרך בני־אדם והכלמת צלם־המקום? ענה לה הקדוש ואמר: כוהן אני ממשפחה רבה בישראל והבדילני אלהים לעבודתו במקדש, ועכשיו, שנחרב ביתו ובני־עמי הלכו בגולה וגוֹרשו משולחן אביהם, אלך ואחטא עם שפחה נכריה ואמכור את גֵוי לבת־שטן! הכירה האשה כי אדם גדול הוא, ופטרתו בשליום וברוב כבוד.

אחרים אומרים: מטרוניתא זו בעצמה נשאה עיניה אל הכוהן העברי ותאלצהו, כי יחטא עמה. והשׂרה אשה יפת־תּואר ויפת־מראה היא ואין מי שיעיז נגדה. אמר הרב אליה: רעב עבדך ללחם. השׂיקה את התנור לאפות לו עוגות. מיד קם, פשט את מעילו ונדחק לתוך התנור. נבהלה השׂרה ותקרא: מה מעשיך איש זר ומוזר? ענה ואמר: מוטב לי, שאשרוף באש את גופי, משאפול אחרי מותי באִשה של גיהינום! אמרה האשה: כל־כך חמוּר אצלכם מגע איש באשה, לא אוֹבה עוד להכשילך. ויקם הרב ויצא מאתה;אף היא הירהרה בתשובה וֹתּדוֹר נדר לה' להיטיב מהיום ההוא את דרכה.

ד: הַנִּסָּיוֹן

בעיר לודקיה, אשר בארץ העברים, היה איש אחד, שמעשהו היה למכור שקצים ורמשים, בעלי־חיים, שעליהם גזר הכתוב: מבשרם לא תאכלו ובנבלותיהם לא תגעו. ואף־על־פי־כן היו מכריזים עליו בשמים: פלוני המוכר, מובטח לו, שיש לו חלק לעולם הבא! ובקצה המדינה ישב רב אחד מורה ליהודים, רבי יהודה שמו, והיה שומע אותו כרוז בכל יום. אמר הרב: אני זה שלושים שנה לא אמוש מאהלה של תורה ואעסוק בדברי אלהים חיים, ואין מכריזים עלי בשמים כלל, ועל אותו פלוני מכריזים כך;אקום ואלך לעיר־מגוריו ואדע את מעשיו.

לקח מקלו ותרמילו עמו וישם פעמיו ללודקיה. ויהי בלכתו בדרך, נזדמנה לו אשה פלאית אחת, לבושה בגדים אדומים. אמרה לרב: להיכן אתה הולך? אמר לה: את איש פלוני מוכר־נבלות אני מבקש. אמרה האשה: ושמו אין אתה מכיר? הלא מכריזים עליו במרומים בכל יום. אמר הרב: כמדומה לי, שאליעזר לודקיה שמו. אמרה הפלאית: קרא לו רבי, שהוא גדול ממך. אמר לה הרב: הראיני את הדרך לעירו. ענתה האשה ותאמר: בדרך זו תבוא אליו. היא חדלה ונעלמה… הלך הרב מהלך מיל, והנה אשה אחרת לקראתו, והיא עטופה לבנים. אמרה לרבי יהודה: מה אתה מבקש? ענה ואמר לה: את רבי אליעזר לודקיה מוכר־הנבלות אני מבקש. ותאמר האשה: בוא ואראך את מקומו. ותעבור עמו הרים וגבעות ותביאהו לפני בית המוכר ותיעלם גם־היא. וירא רבי יהודה איש אחד נשוא־פנים יושב על הספסל ועבדיו עומדים לפניו ומוכרים נבלות. אמר הבא לאליעזר: שלום עליך! השיב אליעזר: שלום עליך רבי ומורי! ויקם ממקומו ויאמר ליהודה: בוא עמי למרחץ. וילכו שניהם יחדיו. הסתכל הרב באליעזר בבית־המרחץ, שהוא רוחץ בעשרים ושתים אמבטיות שאחר־זה הוא טובל בשבע מקוות־מים. אמר יהודה לאליעזר: מה זו רחיצה ומה זו טבילה? ענה אליעזר ואמר: בשביל נבלות שאני מוכר אני טובל כך. שוב אמר לו הרב: בכמה אמבטיות אתה רוחץ בשבוע ובכמה מקוות אתה טובל ביום? השיב אליעזר ואמר: משבת לשבת אני רוחץ בששים אמבטיות וטובל בחמישים מקוות.

עלי שניהם מן המרחץ ורחצו ידיהם לסעודה והביאו שולחן לפניהם, לסעוד עליו. אמר הרב האורח למוכר: איני אוכל ונהנה ממך, עד שתודיעני מה מעשיך. אמר לו אליעזר: מעשה אחד עשיתי, סעד לבך ואחר־זה אספר לך. אמר הרב: נשבע אני, שלא אפרוס את הלחם, אם לא תגיד לי את אשר עמך. פתח אליעזר ואמר: היה בשכונתי איש אחד, שחבשוֹ המלך בסכום זהובים מסוים, ולא היה לו ממון לפדות עצמו. נתן לו המלך זמן של שלושת ימים ויאמר לו: אם תשלם לי למועד הזה את אשר אני נושה בך, מוטב;ואם לאו, אני נוטל ראשך מעליך. ותחזור אשת החבוש על רעי בעלה, ללוות מהם אותו סכום, ולא נמצא אדם שיתן לה כלום. ובראותה, שאין תשועה לה, השכימה לפתחי בבקשה, ואני לא ידעתי את אישה. השואלת חסד ממני היתה יפת־תּואר ביותר וחשקתי בה ואומר אליה: אם תתרצי לי, אשקול על ידך את סכום הכסף אשר תדרשי. ותמאן האשה לשמוע לי ותעזבני. ויהי ביום השני חזרה לבוא אלי ותתחנן אלי, כי אַלוה לה את הדמים לפדיון בעלה. השבתי לה: הלא תדעי חשקי בך, שמעי בקולי ואֵירצה לשאלתך. ותלך מאתי שנית. ויהי ביום השלישי והמועד שהגביל המלך הגיע ואָפסה לאשה כל תקוה, ותשב אלי ותאמר: הנני בידך, לעשות עמי כטוב עיניך, אך פדה את אישי! הצצתי שוב ביפיה והתלקח בי יצר־הרע וָאוֹמַר לגשת אליה, ואשא עיני וארא את דמות יעקב אבינו מאירה על הקיר. מיד קמתי, מניתי לָאשה מספר הזהובים ואמרתי לה: לכי לשלום, בתי! ולא נגעתי בה.

כיון ששמע הרב את המאורע, קם ממושבו אמר: אשרי האבות, שבן כזה יצא מחלציהם! אשריך בעולם הזה ואשריך בעולם הבא!

ה: מַתְּיָא בֶּן חֶרֶשׂ

בימי התלמוד היה חכם וצדיק אחד, ושמו רבי מתיא, ושם אביו חרש, ויתקדש הרב הזה מאד, אשה לא נשא, נזר מהבלי העולם וישב כל ימיו עטוף בטליתו ועוסק ברזי־התורה;קלסתר פניו היו דומה לחמה, ובישבו ובעסקו במעשה־מרכבה ובבמעשה־בראשית, היה דומה למלאך־אלהים. נתקנא בו השטן, בשמעו יוצרו מתפאר בו, ניגש לפני אלהים ואמר לו: תן לי רשות ואלך ואנסה את לב מתיא, ואַראך, כי אין אמון בבני־אדם. ויאמר אליו ה‘: לך ונסה את עבדי, ותראה כי יקרך דברי. הלך השטן והוריד למטרה זו את נעמה, אחות תובל קין, שחמדו אז גם מלאכי־השרת את יפיה, ותבוא ותתיצב במצוָתו לפני הרב, שישב ולמד. ויהי בראותו בת־אשה עומדת לפניו, החזיר פניו לאחוריו, כדי שלא יחזה בה וביפיה; הלכה ועמדה לנגדו מאחוריו, נטה ראשו לימין, והיא ניצבת על יד ימינו, הטהו לשמאל, וגם שם בת־האשה. ואמנם יפה היא הניצבת עד לבלי שיעור, וזיו פניה כפני הלבנה בחידושה, ויירא החסיד לנפשו, פן ילכד בשחיתותיה, וקח מסמר מהעמוד אשר לפניו וינקר בו את עיניו. ראה שטן עוז רוחו ויחרד וילָפת ויאמר: לא היה עוד כאדם הזה בין כל ילודי־אשה עד הנה. וישלח השם את רפאל עבדו, לרפא את עיני חסידו. בא ודפק על כתלי בית־המדרש. שאל הרב העיור: מי כאן? ענה המלאך: רפאל אנכי, אחד משוכני מעלה, ובאתי במלאכות ה’, להשיב לך את אור עיניך. וימאן מתיא להירפא ויאמר: הנח לי, כי טוב לי עתה מאז. ויבוא אלהים בעצמו לשאול בשלום עבדו.

חוֹטְאִים וְשָׁבִים

א: בֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת

תלמי אחד מבני־התורה, יפה־עינים ובחור נאה, היה עולה בכל רגל ורגל לירושלים עיר הקדושה והיה מתאכסן תמיד אצל אדם אחד, שנקרא יהודה הטבּח. וליהודה אשה כשרה וצנועה, והיתה זהירה בכבודו של התלמיד ותשרת אותו בכל עת בואו.

לימים מתה האשה ההיא, וַיִנחם יהודה כעבור ימי־האֵבל ויקח אשה אחרת. אשה טובת־מראה היתה השנית ובמהלכה אין עקש, אבל בלבה קינן החטא ותסתר את מחשבותיה אלה בחוּבּה. לפני ימי חג משלושת חגי השנה שלחו אנשי־ירושלים את יהודה לכרך אחד שבּבבל, לגבות שם נדבות למקדש. ויצו הטבּח את אשתו החדשה, לפני צאתו, על התלמיד, שרגיל לבוא אליו, ויאמר אליה: לרגל הבּאה יבוא הנה תלמי אחד מחשובי בית־המדרש;ואַתּ היי זהירה בכבודו, הביאי אותו אל הבית, שׂימי לפניו לאכול ולשתות, שׁמשי לפניו בעת ישב לסעודה, ואחר־זה הציעי לו מיטה נאה ובבּוקר הביאי לו מים לרחוץ פניו. ותאמר האשה: כדבריך אעשה, אדוני.

וכשהגיעו ימי החג, עלה אותו תלמיד לירושלים, כמנהגו, ועמד לפני פתח בית־אושפיזו. יצאה אליו האשה ולא הכירה. אמרה אליו: את מי אתה מחפש, אורח? אמר לה: לבית יהודה הטבּח מגמתי ושם אָלין בימי־מועד. השיבה האשה: אשתו אני, שנשא אותי אחרי אשתו שמתה;סור, אדוני, החדרה והן בעלי ציוַני עליך. כיון ששמע, שהאשה, אשר שירתה אותו ימים רבים, שבקה חיים, התחיל לבכות וביקש לחזור. תפשה בו האשה החדשה ותאמר: לא אניחך ללכת למקום אחר, כי הן עלי לקיים מצות אישי. והיא כבר נשאה עיניה אל הנער ותחמוד יפיו בלבה. אובד־עצות היה התלמיד ולא ידע, אם ישנה אושפיזו או יתיחד עם אשה שאינו מכּירה. והיא מרבה עליו דברים ואומרת: כי יבוא בעלי מדרכו שמע, שהנחתי אותך ללכת לביתאחר ולא כיבדתיך, ישא עלי חטא. נענה לה התמיד ונצוד ברשתה…

ליל החג בא. התלמיד הלך להתפלל בבית־התפילה אשר לותיקין בירושלים. וישב לבית־מלונו בטוהר־לב. האשה הכינה לו את השולחן ותצג עליו יין עתיק משׁכּר, ויאכל האורח וישת לבדו ויבוא היין בכל גופו ויכבד עליו ראשו ויישן. ותקם האשה ותשאהו אל המיטה, פשטה את בגדיו מעליו ותשכב עמו עד הבּוקר;ולא ידע התלמיד בשכבה ובקומה.

ויהי כעלות השחר, ניעור האורח משנתו ומיהר לחוץ פניו וידיו, ורוחו לא אתו. בנפש עייפה הלך להתפלל, ובכל פעם אשר דיבּר לקונו דברי שבח והודיה, נשארו הניבים מעוּכים בפיו. לא יום־חג היה לו, כי אם יום־קטרוג במרומים. בלי־חפץ שב לבית־מלונו; ןתצא האשה שמחה לקראתו ומעיזה לו פנים ואומרת: סור, אהובי, הביתה. השתומם התלמיד על עזותה, השפיל עיניו למטה ולא רצה להסתכל באשה בעוּלת־בעל. שחקה עליו החוטאת ותאמר לו: אמש שכבנוּ כל הלילה במיטה ושיחקנו יחד, ועתה תסתיר פניך ממני? הלא יפיך שלי הוא וקניתי אותך באהבת־בשרים. קפץ הנעלב ממקומו וקרא: שקר אַתּ דוברת, מימי לא נגעתי באשה ונדרני אבי לשמים! שׂמה האשה ידה על כתפו ותאמר: הירגע, חביבי, גופך כולו אור, אבל על גבך יש צרבת אדומה כגודל מטבּע קטנה ולא אדע פשרה. כיון שהגידה לו האשה את הסימן שבגופו, ידע שחטָא והתחיל להכות ראשו בכּותל ויצעק במר־נפש: אוי לי, שאיבּדתי את עולמי בשעה אחת! לשוא ניסתה האשה להרגיעו ולמחות דמעותיו. הוא לא נתנה לגשת אליו וצעק ואמר: אוי גם לך, צודדת־נפשות, אך לשחת תרדי וסופך יורשת גיהינום. ויקם ויעזוב את בית־האשמות, וילך הלוך ובכה ועפר על ראשו.

שני מים ושני לילות היה הנער תועה בחוצות ירושלים. פעם אמר לבוא לפני הכוהן הגדול ולהתוַדות לפניו על פשעו. פעם אמר לגלות אוזן אנשי־סנהדרין, כי אשה פלונית חטאה עמו, למען ידונו אותה לסקילה, לפי חוקי התורה, וגם אותו ענוש יענשו. לוֹ היה הדבר כאילו חוּללה העיר, חוּלל המקדש בּעווֹנו וסר הנזר מבעלי־המדרש, האושים אזנים להלכה וגודרים לה גדר. אין הבדל בין שוגג ובין מזיד בחטא ובטומאת־הבשר. והשכינה בודאי מיללת ואומרת: קלני מראשי, קלני מבנַי עובדים לי!

ביום השלישי שׂם אותו תלמיד שק על בשרו וַישב חפוי־ראש לארצו, היא מדינת בבל. שם ישבו עוד יתר הפליטה מבני העברים, שבאו שמה בימי יכניהו. בארץ ההיא עמדה גם ישיבתו שלמד בה. ויבוא לפני ראש־הישיבה, והוא אחד מרבי הקבלה והמסוֹרה, ויספר לו את אשר קרהו בבית־מלונו בירושלים ואיך נכשל על־ידי בת־השטן. נבהל הרב ואמר: אין חטא בלא דין. למחר נשב, אני וחברי, ונעיין במשפטך ונדע, איזה עונש ראוי להטיל עליך. ענה התלמיד המדוכא: רבי, על־מנת־כן באתי.

ביום־המחרת קיבץ ראש־הישיבה עשרה תלמידי־חכמים מצוינים. פתחו את הספרים הקדומים ויחפשו אחרי סעיפי הענשים בדבר חטא אדם באשת־איש, וימצאו שם נאמר: כל מגלה ערוַת־אשה גם בשוגג והיא מאורשׂה לאחר ונשבעה באָלת־הברית, אחת דתו להיות מוּשלך לפני אריות ויאכלו את בשרו ואך עצמותיו הנשארות תבואנה אלי קבר. – לא יצאה זכות לתלמיד להקל לו ענשו, וידונו אותו כדבר החוק החמור עוד מחוקי משה. מעֵבר לשער אותה עיר היה יער גדול, ושם קיננו אריות ונמרים, ויצו ראש־הדיינים לשני שליחי בית־דין, לכפות את התלמיד בזיקים ולשאת אותו בערב אל היער. ויענה הנאסר לזה בחפץ־לב ויקבל עליו דין־שמים.

ויהי בחצי הלילה וישאגו הכפירים לטרף ויריחו ריח אדם. התרומם ארי אחד ממרבּצו ויקרב אל השוכב על הקרקע, הפכו על גבו, לקקו בלשונו והלך־לו. בלילה השני התגעשו כל חיות־היער ונעו האילנות לקולן: ארי נורא התקרב אל השוכב על הארץ וינהום בקול ממוגג כל לב;אבל גם הוא רק נגע בו בלשונו ויהפוך לו עורף. בלילה השלישי הקיף האופל את כל היער ואך עיני החיות מאירות. עייף ויגע היה שוכב אותו תלמיד על הקרקע והוא מחַלה לפני קונו, כי יעשה בו דינו וימסרהו למלך בעלי־החיים. ויבוא ארי אחד זקן לימים ורעב לבשר ויעקור צלע אחת מצלעותיו וישב למערתו.

נזכר ראש הישיבה בתלמידו ושלח שליחים בבוקר לחַפּשׂ ביער, אולי תמצאנה עצמות נותרות מגוף הנאשם ויביאו אותן אליו, למען יקשור מספד על המת. באו למוקם, שהניחוהו שמה, וראו אותו מוטל חי ומחוסר־צלע. נשאוהו והביאוהו לבית־המדרש;קרא הרב לרופא לרפאהו. והוא החלים ושב לאיתנו במהרה. ידע הרב, שישר ונאמן הוא ונסלח לו חטאו, שעשה בבלי־יודעים.

אומרים, שאותו תלמיד רבי מאיר היה, הוא רבי מאיר, שנעשה אחר־כך לאחד מרבּי־התורה. וכשעזב שוב את בבל, לשוב להרי ציון ולבתי־מדרשיה, יצאה בת־קול והכריזה לפניו: פּנו מקום למאיר, צדיק גמור הוא, והוא מוכן ומזומן לחיי העולם הבא!

ב: בַּת־הַשָּׂטָן

בימים הראשונים היה איש חסיד אחד נלהב לעבודת־שמים ואוהב את המקום ותורתו. פעם ישב ועסק במשנת־חכמים;ובהגיעו אל הפתגם: אל תאמין בעצמך עד יום מותך, תמה ואמר: אם על שאר בני־אדם נאמר הכלל הזה, יוצא אנכי ממנו;מי יכול לי כי אחטא? ומי ומי יכשילני, להטות אותי מן הדרך הטוב והישר? אמר הקדוש־ברוך הוא: תלמיד זה בא לחלוק על דברי סופרי, אנסהו ואראה, אם יעמוד בצדקתו.

ערב יום־הכיפורים היה והכינו בני־ישראל עצמם ליום וידוי וכיבוש־העוון. ספרי זכרונות כל בני־האדם מתגוללים ונפתחים, לקרוא בם מעשי כל איש ואיש ועלילותיו מטה, ומלאכים עומדים ומזכים ובני־השטן מלמדים פיהם לקטרוג. רעש בכל עולמות של מעלה ושל מטה! ושֵׁדה אחת, מאד נאה, מקושטת ומשובחת, לבשה שלמת אשה ותקם ותעמוד בגן, ששם ישב־לו אותו חסיד. הרים הלז את עיניו אליה ויתלהב מזוהר יפיה. ניגש אליה ויאמר: שמעי לי ואיזקק לך. אמרה לו: הלא בן־תורה הנך ומחר יום־כיפורים הוא לשבטי ישראל, לנקות עצמם מעוונות ופשעים, ואתה תוסיף עוון על עוון! אמר התלמיד: מקבל אני עלי. אמרה השׁדה אליו: אשת־איש אנכי ואיך תּיטמא בי? השיב לה התלמיד ואמר: מקבל אני עלי גם חטא זה. אמרה לו השדה: עוד לא נתקדשתי מטומאתי ואיך מניח אתה גחלים על ראשך? אמר התלמיד: מעיד אנכי עלי, אין בכל העולם כולו נערה יפה ממך ואין טומאה בך. לא הניח החסיד מהריבה, עד שנזקק לה. אש־התאוה בערה בכל בשרו ולא יכול היה לכבותה. כיון שהתיחד עמה, שמע קול שחוק אדיר באויר;ויפן כה וכה והנערה איננה, וישׁאר יושב שומם ונבוך בלבו… בערב היום הקדוש מימי דור דור הלך זה ויטמא עצמו וימכור את נפשו לשחת. ונפל התלמיד בחולי אנוּש מכאב־לב, מכּובד העוון, ויחל לסגף ולענות את עצמו בצומות ובתעניתים. בכל יום ויום היה יושב על הקרקע וממרק את נפשו בבכי ואומר: אוי לי, מה עשיתי ואיך השחַתּי מעללי! באו חבריו לדבּר על לבו ולא שמע אל דבריהם. נשרו ריסי־עיניו מרוב דמעות ששפך, ולא היה לנפשו מנוח.

ויבוא אליו פעם מלאך בחלום־הלילה ויאמר לו: אלהים ניסה אותך הפעם ונכשלת ועתה כבר נסלח לעוונך, אבל עליך לקבל מעתה, שלא לשאול על דברי חכמים ופתגמיהם. קם התלמיד ונכנס לבית־המדרש ואמר: אשריכם, חכמים, שדבריכם אמת ופתגמיכם אמת. לעולם אל יאמין אדם בעצמו ובטהרת נפשו, ואפילו יום אחד לפני המיתה עוד ממשלתו של היצר הרע גדולה ומחטיאה כל חי.

ג: אַזְהָרָה

בימי התבסס התלמוד, כשהחלו לכתוב בספר את דברי החוקים והתקנות וגזרות־החכמים, היה תלמיד אחד, שהיה מנהיר פני חבריו בהלכה, והיה דורש על כל דבר תלי־תלים של אמרים וכוָנים. הוא היה גם איש־המעשה, זהיר במצוות וחש בעבירות; הוא לא התקוטט עם אדם, לא נשא עיניו אל אשה וכבש את רחשי־יצרו תמיד, בלי כל פגע לנפשו. ברבות הימים התקדש וטהר לבבו כל־כך, עד כי נמאס בעיניו החטא, ולא היה יכול להבין, איך יכּשל אדם בלא־תעשה ואיך יעבור בר־נש על דעת קונו! וירא השטן, כי מתגאה הוא בן־האדם, ויאמר: אַראנו את עוצם ידי וידע, כי עוד ממשלתי רבה בארץ. מיד שלח אליו נערה יפה מבנות חצרו, נתבשמה ונתקשטה ובאה ועמדה לפני אותו תלמיד וַתּאֶר את כל הככר בזיו פניה. נתרגש בן־התורה ויאמר: אלך ואפתּה את הניצבת ותשמע לי ואשׂביע בה מאוַיי. ויקרב אליה, והנה נהר גדול התחיל

להשתפך פתאום וַיפסק בינו ובין הריבה. והאש בלבו בוערת עד לבלי־קץ. לא היה מעבר לעבור בו את המים;אחז בחבל מתוח מחוף לחוף ויאמר להשתלשל בו. כיון שהגיע לאמצע הנהר, סר חשקו ולא יכול לעבור עוד. – קרא לו השטן מהעבר השני: אילמלא תלמיד פלוני אתה, שמכריזים עליך בשמים: היזהרו בזה ובתורתו, הייתי הורגך מיד וצבעתי בדמך את המים.

כשניצל, נכנס לבית־ספרו ואמר: לעולם אל יהי אדם בז לעוברי־עבירה. אין איש קם בפני השטן ובפני בני־משפחתו…

ד: אֵשׁ זָרָה

בנהרדעא אשר בבבל חי איש מפורסם אחד, שהיה עוסק כל ימיו בפדיון־שבויים ועמד ופיזר את כל נחלת־אבותיו הרבּה למצוה זו. מאה פרסה היה הולך רגלי, כדי לפדות נער אחד או נערה אחת;ובאין לו כסף, היה פושט בגדו מעליו ונותנו בערבון למוכר. הוא גם האכיל והזין את הנפדים והיה טרוד עמהם תמיד. את היתומים והיתומות שבהם הי משיא ויהי אב ופטרון להם ולבניהם כל הימים. רב עמרם חסידא היה שמו של העסקן הזה;והוא גם רב ומורה לתלמידים בשעת פנאי, והיה משתדל לחנכם בתורה ולטהר רוחם.

ויהי כי התעלה ביראת־השם ובעשות טוב וחסד ונשתמר גם־כן מכל חטא ועוון, נתקנא בו השטן ויאמר להכשילו. בימים ההם פדה החסיד ריבה אחת יפה מאד מידי שוביה;ואחרי שרחצו אותה והלבישוה, שׂמו לה משכן בחדר שבעליה. ותשב הנערה אצל הארובה בתּקרה ותסתכל אל החד מטה, והנה זרח אור בחדר התחתון – כל־כך היוּ פניה מאירים… מיד חמד הרב את יפיה ונכנס בו חשק זר, לא ידעהו גם תמול גם שלשום. סולם היה עומד בחצר, שאפילו עשרה בני־אדם יחד לא יכלו לשאת אותו;קפץ המורה והרימו, העמידו בפתח העליה ויחל לעלות בשלביו, כדי לבוא אל הנערה. לשוא עמד באמצע ויתחזק לגבור על יצרו – לבבו בוער מיפי הריבה והוא נרעש בכל גופו. לפתע החל לזעוק בקול גדול: נוּרא בי עמרם! נוּרא בבית עמרם! ויתקבצו אנשים רבים מבני־השכונה וכדי־מים בידיהם לכבות את הבּעֵרה. לא מצאו שום דליקה ותמהו ואמרו: למה יהתל בנו רבנו? ענה להם: עלו לעליה ותבינו, שהאש הבוערת בי גדולה יותר מכל האִשים שבעולם, וזוהי אש של גיהינום.

אומרים: כאשר ראה רב עמרם בעלותו בסולם, שאין לו תקומה כנגד יפי הנערה, השביע את יצרו בשם יוצרו, שיצא ממנו. וישמע השטן וַיִכּנע. ראו העומדים: כמו ענפי־עץ בוערים מתפוצצים ויוצאים ממנו לכל־עבר. אמר הרב ליצר: אף־על־פי שאתה כולך אש ואני אך בשר אני, גברתי עליך. באו בני־הרבנים ואמרו: מורה בישראל! בּיישת אותנו ברבים. ענה ואמר להם: מוטב שתהיו מתבּיישים על ידי בעולם הזה, משאכלים אתכם בעולם הבא.

ה: הַתַּלְמִיד וְהַזּוֹנָה

בעיר אחת אשר בכרכי הים דרה זונה אחת יפה מאד ולה עושר עצום. בארמון נפלא בנוי על שפת הים היתה מקבלת פני חובביה. אלף עבדים ואלף שפחות היו משׁמשיה. כל כלי הארמון היו של כסף ושל זהב ושל אבנים טובות. אם בא אדם וביקש, כי תשמע לו, היה שוקל ארבע מאות זהובים בשׂכרה; והחוטאת היתה מציעה לו שבע מיטות, של כסף ואחת של זהב;וכי פשטה כותנתה מעל בשרה, היה הזהב נוצץ מהאור הגלוי ועיני הניגש כּהוֹת מתמהון־היופי.

בימים ההם היה תלמיד אחד מבני־הסופרים, בחור נאה ומהודר, ולו עושר רב מבית־אבותיו, והוא היה זהיר מאד במצוַת ציצית. ויהי בשמעו על־דבר הזונה הפלאית הזאת ורוב חנה וישכח אֵל בריתו ויתמכר לזכרה. עמד ופרש מן התורה, שלח לאותה ריבה ארבע מאות זהובים גידי ציר נאמן, וַתיאוֹת לקבלוֹ. אחר זה קם והלך לאותה עיר. ישב לו לפני פתח ארמון החוטאת, ותצא שפחה אחת אליו. אמר לה: לכי ואמרי לאדונתך, כי פלוני בן פלוני, אשר שיגר לך מספר זהובים ביד ציר, מבקש כניסה אליך. ותרץ השפחה ותגד הדבר לאדונתה. אמרה לה: לכי ואמרי לזר, שילך היום ויבוא למחר. ביום מחר פתחו לנער את השער ויכּנס חדר לפנים מחדר. לכבודו הוצעו שתים־עשרה מיטות, שש של כסף ושש של זהב, וכולן רבודות מרבדי מצרים יקרים. למיטה הראשונה עלו בסולם של כסף, והמיטה נוצצת מאבנים טובות ומרגליות, ועל כר אדום ישבה הנערה ערומה ואור־בשרה כאור השמש;נבהל הנער מיפיה ואמר: אך בת־אֵלים זו! בא לשפשוט את בגדיו, ונתחברו ארבע ציציות טליתו וטפחו לו על פניו;וקול יוצא מביניהן: עדוֹת אנו בדבר! הוא כבר דרך על שתי מעלות של סולם־הכסף, וירד וישב־לו על־גבי הרצפה ויכבוש את פניו. ובראות הנערה את מעשהו, שתוממה מאד; ירדה גם היא מהכר ותשב לעומתו ופתחה ואמרה: גפּה של רומי! איני מניחה אותך, עד שתּגיד לי, איזה מום מצאת בגופי ומאסתני. הרים הנער את פניו אליה ויאמר: העבודה! מיום שעמדתי על דעתי לא ראיתי אשה יפה ממך. אבל איש עברי אנכי, ולנו תורה נתונה מסיני, ובאחת מפרשיותיה מצוה אחת כתובה וציצית שמה; והן, הציציות הללו, אמרו עתה להעיד עלי לפני אדון־המשפט, כי אחטא עם בת אל־נכר. בתורתנו כתובה גם שתי פעמים המלה: אנכי. האנכי הראשון אומר: אני אחייב את כל עובר על תורתי וחוקותי אשר נתתי לשבטי;והשני מורה ואומר אני אשפיע טוּבי לשומרי־דברי ואף אם מרחוק יבואו.

וכשמוע הריבה את אמרי הנער העברי, עמדה וקראה: אלהים גדול כזה יש בשמי־מרומים – ואני אל עצבים עבדתי ואמכור את יפיי, אשר ניתּן לי במתנה ממשפיע אור ויופי, לבעלים זרים! ותפן אל הנער ותאמר: חי אלהים, כי לא אניחך, אם לא תגיד לי שמך ושם עירך; ציין לי גם את מקום בית־מדרש רבך, ששם ישבת ולמדת דברי אֵל־שדי. הציקתו הנערה ויגד לה הנער את כל אלה. והיא כתבה דבריו בספר ותשלחנו מאתה בשלום.

בו־ביום קמה הנערה ותחלק כל נכסיה למלכות ולעניים; ורק אותן מיטות של כסף ושל זהב והמרבדים היפים, שהיתה עולה עליהן, שמרה עמה. ותשם פניה למקום בית־מדרשו של אותו נער. ותבוא לפני הרב ותאמר: מורה גדול ליהודים! לווה עלי משרתיך להטבילני ולגיירני, כי חפצה אנכי להכנס בדת־משה. אמר לה הרב: בתי, שמא חמדת ואהבת את אחד מתלמידי וכוָנתך לא לשם־שמים היא. הוציאה לו הנערה את הכתב שבידה וסיפרה לו את כל המאורע. קם הרב ואמר: ברוכה אַתּ, בתי, לה' וברוך טעמך! מיד ציוה להטביל אותה ולפתוח לזרה שערי־צדק. אחר־כך קרא לאותו תלמיד ואמר לו: בני, לֵךְ, זכה במקחך וקדש את הנערה כדת המחוקק וכדת האומה. “אותן מצעות, שהציעה לך באיסור, תציע לך מעתה בהיתר”.

ו: עוֹד סִפּוּר בְּתַלְמִיד וְזוֹנָה

למורה הגדול עקיבא בן יוסף היה תלמיד מובהק אחד, גדול בתורה ושונה בה מ"ט פנים, והיה חודר לחדרי־הלכה, מתלהב וקושר כתרים לאמרי־אלוה. וכשישב עם מרעיו ודרש לפניהם בדברי־חכמים וצירופי־אמרותם, היה כשר־צבא, וגבריאל המלאך עומד על ימינו ונהנה מנטפי־פיו. פעם יצא אותו תלמיד לשוק של זונות וירא שם ריבה אחת יפה מאד, ויאהב את נערה ויחשק בה וַתּיחָקק בחזות־נפשו ורוחו לא מצא עוד מנוח. שלח שליח אליה בסתר, לגלות לה חשק־לבו, וַתּיאות הנערה להישמע לו ותּגבּל לו מועד.

בערב ההוא עלתה החוטאת על הגג ותרא מרחוק אותו תלמיד יושב עם חבריו ודורש לפניהם, פניו מאירים, ומלאך אחד, כולו אור, עומד על ימינו. אמרה לעצמה: אוי לי ואוי לנפשי! בחור טהור כמוהו אכשיל ויפיי ואַפּילוֹ לבאר־שחת. באותה שעה חשבה לדרכי־חייה גם היא ותאמר: אלהים העניקני מתנותיו, גופי שלם ואין בו מום, כל רוֹאַי יחבבוני; למה אני מפזרת לזרים כוחי! עודנה מהרהרת וצוללת במחשבות נוגות, והנה בא הנער החושק ויקרב אליה ויקרא: לבבתיני, אחותי, כל עולמי נתון לך ותני אותי ליהנות מיפיך ולזון עיני בטוהר־בשרך. ענתה נערה ואמרה אליו: חדל ממני, בן־התורה, עולם אחר בשמי־מרומים צפון לך ולבני־בריתך, ואיך תאבּד את כל חלקך־נצח בשביל שעה אחת של חיבּה גשמית בעולם הזה! וימאן הנער להרפות ממנה; ואם חלקי בשחת יהיה ואם צלמות ארד, לא אירא, אם אך אשא את יפיך בלבבי וידעתי, כי חיבקתיך בזרועותי והתיחדתי שעה אחת עמך. אמרה לו הנערה: בני רחימי, לא ידעת מנת המין שלנו, אך חֵמֶת מלאה דם אני. נתאדמו פני הנער מבושת. כיום שראתה, שלא נתקררה דעתו, הסירה מעילה מעליה, “תפשתו בחָטמו ותשימוֹ על אותו הקבר”. ויתחלחל הנער ויקם ויברח ולא הכיר עוד באשה לעולם. והנערה אף היא עזבה מערת החטא, עשתה תשובה לפני בוראה ותשב לתַמוּתה.

אומרים, כי במות שניהם יצאה בת־קול וקראה: נערה פלונית ותלמיד פלוני מזומנים לחיי עולם הבא!

נִזְהָרִים

א: מוֹכֵר־סַלִּים

בארץ בבל היה איש חכם אחד, גדול בתורה וביראה, ויפיו היה מעין יפיו של אדם הראשון. פניו היו מאירים כשמש, שתי עיניו ככוכבי־מעלה, וכשהיה הולך בחוץ, קמו כל בני־אדם להביט בחנו והדרו, כי רב. אבל אלהים לא בירכוֹ בעושר. מוכר סלים לנשים היה, ומזה היה מתפרנס בדוחק, הוא ואנשי־ביתו. הברכה לא היתה מצויה במלאכתו בהאי עלמא, וכל שכרו על תורתו ומעשיו נשמר לו לחיי־עד.

בימים ההם באה לעירו מטרוניתא אחת, שכל גדול בבל היו מצוּיים אצלה, והיא עשירה מאד, אף יפה ונאה ביותר. ותרא את החכם העברי עומד ומוכר סליו. וישא חן וחסד בעיניה, ותתלקח בלבבה אהבה עזה אליו ותשלח אליו ציר ותתבע אותו לדבר־עבירה. נענה הרב ואמר לציר: גם אדונתך מצאה חן בעיני, הנני לשמוע לה, אבל בטרם אתקרב אליה, עלי לקשט את עצמי כחתן ולהתעטף כראוי. אמר לו השליח: כדבריך עשֵׂה. מה עשׂה אותו חסיד? ראה, שאין מפלט לו מדבר־חטא, עלה לעליה וקרא ואמר: אלהי־הרוחות לכל־בשר! אתה ידעת, כי כל ימַי נשמרתי מחטא ולא נשאתי עיני לאשה, לזוּן מיפיה, ומה־גם לנכריה; והנה אותה מטרוניתא תציקני בדבריה ותאמר לצוד נפשי ולדחפני למדחפות; הנני מוסר את גֵוי לכליון ובידך אפקיד רוחי! עוד לא כילה לדבר וישלך עצמו מן העליה, והיא גבוהה כמה קומות. אליהו התשבי היה רחוק באותה שעה מבבל מהלך ארבע מאות פרסה, וידלג בפעם אחת כל הדרך הרב הזה, פרש מעילו באויר והצילו, וישאהו למרחוק, למען לא תשיגהו עוד אותה מטרוניתא. נתן לו החוזה כלי מלא דינרי־זהב ואמר לו: מעתה לא היה לך צורך עוד למכור סלים לנשים.

ב: הַשּׁוֹמְרִים

בימי החכמים ותופשי־התורה היה תלמיד אחד עובד את ה' ביראה וגם באהבה ולו נשמה מבני הדורות הראשונים. אומרים, שנשמת מנשה בן־יוסף התגלגלה בו ולו היתה עוד הברכה מיעקב. הוא היה איש נאה ומהודר, נושא חן בעיני כל רואיו, וכשהיה מתרחץ בנהר, היו תמהים הכל על יפי גווֹ הטהור. פעם אחת הלך בדרך תּפוּשׂ במחשבותיו, ותבוא שׂרה אחת לקראתו ותשא עיניה ותאמר לו: שמע אלי, איש עברי, כי בידי הנך! קרעה מעילו מעליו ונגלה בשרו. ויבטא שׁם אחד משמות הקדושים ונעשה גופו מלא שחין ואבעבועות. ביטאה השׂרה שׁם אחר משמות־הטומאה ונתרפא, ובשרו כבשר נער לטוהר. ויהי בראותו, כי הטומאה גוברת על הקדושה, וישתמט ויברח ממנה ויתחבא בחורבת בית־מרחץ אחד. בחורבה זו היה מקום־משכן לשׁדים ןמזיקים;ואפילו אם שנַים כאחד היו נכנסים בה ביום, היו ניזקים. בבוא החסיד שמה נשף היה, עמד בקרן־זוית ורוחות נעלמות מעפרות בעפר לעומתו; והוא לא פנה משׂיחו ולא התבטל מתורתו. ראו השעירים, כי לא יכלו לו, ויחלו לרקד לעומתו ולשונותיהם זורקות אש. מיד באו שני שומרי־קיסר ויתיצב אחד מימינו של הרב ואחד משמאלו וחרבותיהם שלופות בידם; גערו השומרים בבני־השטן ויאמרו להם: אם תוסיפו להקניט אותו תלמיד, ידנו תהיה בכם לכלותכם! וישקטו. למחר בבּוקר עזב החסיד חורבה זו בשלום ושב לבית רבו.

אומרי, כי שני שומרי־הקיסר אלה גבריאל ומיכאל היו.

ג: הַטּוֹבֶלֶת

בימי התלמוד היה ראש־ישיבה אחד מבני־בניו של יוסף בן יעקב הצדיק. והוא היה איש חסיד גדול ויפה־תּואר עד־מאד, ולא היה בדורו איש יפה כמותו. ומידה אחת היתה לו: הוא היה קם מבית־לימודו בכל יום לפנות ערב, מתעטף בטליתו ויושב־לו על שערי בחת־טבילה. ובנות־ישראל היו באות אז לרחוץ את בשרן במים ולהתקדש לבעליהן. ובעת שהיו טובלות ומברכות ברכת־הטבילה, היה עונה מרחוק אָמן אחריהן. והיה האָמן עולה לרקיע־שחקים ומרכּך לבות בני־השטן. כל אשה עקרה נפקדה בדבר המקום, הזקנות התחדש עור־בשרן; זו שלב עלה בל עמה, נחשבה לו בלילה הזה ככלה יוצאת מחופתה. חיבּה וטהרה מילאו את העולם וכוכבי־לילה עלו איש איש ממקומו לשרת שכינת הלבנה ולעטר אותה.

פעם אחת באה בת־ישראל לטבול, והיא לא יפה היתה, לא חנן אןתה אלוה גם חן כל־שהוא, ויולדת היתה לבעלה בנים מכוערים ופגולים בעיניו. התחילה האשה להתפלל לפני שוכן־שחקים, וכך אמרה: אלהים אדירים! אתה יצרת את האדם לפרות ולרבות באדמה, ושׂמת חוק בעולמך, שיכירו היצורים פעלך על־ידי מי שנושא עליך את צלמך, האֵר פניך אֵלַי, אֵלִי, ואלד לבעלי בן נאה אף־מהודר, ואַקדישו לשמך וכל־ימיו לא ימוש מבית־המדרש. והנה קם הרב החסיד, גילה פניו וניגש אל המבקשת ואמר: הרימי עיניך, בתי ישרת־הלב, והסתכלת בי וילדת לאישך בן יפה כמוני! ותתחלחל האשה ואמרה: בן־אלים ירד מטה ומדבר עמי כאותו מלאך שדיבר עם הגר בשעתה. אמר לה הרב: אל תיראי, בתי, אנכי הנני פלוני הרב וריש־מתיבתא במקום זה;יתן ה' לך את הברכה! הורידה האשה דמעה ותאמר: חסדך גדול עמי, אדוני, ואני אף לא אחת משפחותיך אני. ותלך לטבול במים ותברך ברכת הטבילה במסירת־לב ובהודיה, והרב שב שפי הביתה.

ואלהים עושה־רצון־חסידיו, פקד את רחם־האשה ותלד בשנה זו בן־זכר יפה מאד, אין על עפר משלו.

ד: אֲבוּהַּ דִּשְׁמוּאֵל

בימי התלמוד היה איש עשיר אחד עוסק בעסקים במדינות רחוקות, והוא אדם נאמן לשמים ולבריות, שומר את דברי התורה ומצוותיה; וכשהלך לארץ נכריה, התפלל לה' בחשאי, שלא יכּשל בדבר עבירה ולא יתגאל בפת־בג נכרים ולא יעבור על יהדותו. הוא היה איש נאה, בעל הדרת־פנים, ולו אשה חסידה, עקרה ולא ילדה לו. פעם בא לארץ מדי, לעשות שם סחורה, והיתה שם אשה אחת מבינה בשיחות עופות מגידי־עתידות. ויכבדו אותה כל בני־עמה ואנשי־משפחתה. היא גם יפה היתה, ואף בת־המלכה לא שגבה ממנה ליופי. ותשמע האשה את עופות־השמים מכריזים לאמור: פלוני בן פלוני העברי יוליד בלילה הזה בּן, שיהיה מופלג בחכמה ובדעת משׁטרי כוכבי־מעלה, ולא יהיה בכל העולם איש חכם ונבון כמוהו! ותתאַווה ללדת מן הזר ההוא את הבן המצוין. שיגרה לו אלף דינרי זהב, למען יתקרב אליה והקים לה זרע. כיון שנודע לו דבר הכרוז, התפלל לאביו שבשמים, הלך בקפיצת־הדרך בתוך שעה לביתו, וידע את אשתו הכשרה ונתעברה. ויהי בבּוקר וישב לאותה מדינה גם־כן בקפיצה. והשׂרה ידעה את אשר עשה לה ותמאן בו.

בתוך כך נודע בעירו של העשיר הסוחר, כי נתעברה האשה עת הלך בעלה בדרך, ויאמרו: הרה היא לזנונים! הביאוה לבית־דין ודנוּ אותה למלקות בידי שליח הדין. ובכל פעם שהרים המלקה את הרצועה להכות בּנחשדה חינם, כפף העוּבּר את ראשו בבטנה וקיבל עליו את המכה ויגן על אמו. עוד שׁמש־הקהל מכה, והנה שב הבעל מדרכו, מיהר ובא לפני

הדיינים ויקרא בקול גדול: צדקה ממני! ויספר להם את אשר קרהו. השתוממו וקראו: ברוך ה', אשר ישמור את חסידיו! מיהרו להתיר את האשה ולבקש סליחה ממנה על אשר עלבו אותה ברבים. ואף היא הלכה הביתה ותלד בן חהם, ונתקיים בו את אשר ניבאו עליו עופות־השמים.

נושא המאורע הוא שמואל התוכן, חברו של רב.

ה: חִבַּת הָאָרֶץ

חנן בן אלחנן היה משרידי בני־ירושלים, שנשאו עליהם את העול הקשה של הרומיים, שילמו מסים וארנוניות יותר מכדי כוחם וידורו בחורבות־הארץ, שנשארו עוד לפליטה. אין תקומה עוד לבני הגוי העברי מפני מצריו, כל חלקה טובה, כל עיר בנויה מיושבת משבטי הגויים, ודרכו בני־יפת ברגל רמה על בני־שם. אף קשה היה להתפלל בציבור; אין פורסים על שמע ברבים ואין מלמדים תורה ברבים. איש איש נושא נרו של אברהם בחוּבּו; ולילה לילה בת־קול של הקדוש־ברוך־הוא מנהמת כיונה, מתגעגע הוא אביר־הטבע אל בית־מקדשו ואל היכלו מאז.

פעם באה מארץ הגולה נערה אחת לבקר את קרובי אמה, והנערה יפה עד להפליא ותשא חן וחסד בעיני כל רואיה. וירא אותה חנן ויאהב אותה בכל נפשו ויאמר: אם אראה את חלקי בחיים עמה ותהי לי לאשה, וזכיתי לזכוּת גדולה ובירכתּי את יוצרי. ולב הנערה גם־היא החלו לקנן רגשי קירבה אל הנער; ותאמר לבוא עמו בברית, אם אך יאוֹת לעזוֹב את הארץ וללכת עמה לחוץ־לארץ, למקום מושב הוריה, האוהבים אותה כבבת עיניהם ולא יסכימו לעולם שתצא מאתם. ויאמר חנן ללכת עמה בבלה ולשאת אותה שם כדת בני־העברים. עודנו מסדר את עסקיו ומכין צידה לדרך, נזדמן עם חכם אחד, פתח החכם במקרא דויד: כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמור: לך עבוד אלהים אחרים. וכי מי אמר למשיחו ועבדו: לך עבוד עצבי הגויים? אלא לאמור לך, שכּל הדר בחוצה לארץ, כאילו עובד לפסילים ונדחה הוא ממחיצת המקום. – כיון ששמע הנער את המשא הזה, לא אבה עוד לעזוב את ארץ אבותיו; והנערה שבה עגומה בבלה. אף הוא “גילגל בעצמו עד יום מותו” ונשא את האהבה בחיקו וַיִשאר ערירי כל ימי־חייו…

ו: נוֹשֵׂא עָווֹן

בימי התלמוד היה איש אחד, ישר הולך ותמים בדרכו, והוריו הנחילוהו נחלה רבה ועושר גדול. והוא עוד לא נשא אשה. קפצו עליו גדולי־הארץ ויאמר כל אחד להשיא לו בתו. אבל הוא לא אבה לשמוע להם, ויקם וישא את בת אחותו העניה ויקיים את המקרא: כי עולם חסד יִבּנה! והנערה טובת־מראה, רכה וענוגה, ויחַבּבה בכל לבבו. מפּתו אכלה ומכוסו שתתה;לא הניח לעבד ולשפחה לשרתה, כי אם הוא עומד ומשמש לפניה. בלכתו לבית־המדרש או לבית־התפילה, נשא את חיבּתו בלבבו והיה אורג את שמה בתורתו ובתפילתו; ובעשותו עסקים, היה מביא לה תמיד מתנה רבה ומעניק לה מחסדו. והאשה הצעירה, בשבתּה בחדריה פנימה ושום דבר בעולם לא יחסר לה, שכחה את בעל ברית־נעוריה, ותקם ותתן משכבה עם איש אחד רע־מעללים, שארב ליפיה. עברו ימים מועטים ויוּגד לאיש לאמור: זנתה רעיתך עליך ותתן אהבתה לזר. והוא לא קינא אותה, לא קם בחמתו להכותה נפש או גם לחלל שמה, כי אם עמד ושלח לה בסתר גט מוקדם בזמן ויצו לאמור אליה: מוטב, שידונו אותך בבית־דין כפנויה ואל ידונו אותך כאשת־איש. זלגו עיני החוטאת דמעות ותאמר: בעל נאמן־רוח כזה היה לי והטה אלי חסד, ואני עזבתיו ובגדתי בו!

---

מימי התלמוד: בחייהם ובמותם

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

נֶאֶמְנֵי־רוּחַ

א: בַּעַל־הַגִּנָּה

רב אחד מגדולי חכמי התלמוד ובן חכם גדול התארח פעם אצלו אחד מממוּני־המלכות, וידברו על מזימת הגנבים המתחפשים אז, כי ירבו לפשוע וערמתם אֵתם לבל יתּפשׂוּ בעוונם. וילמדהו הרב בינה ויורהו עצות ותחבולות, לצוד אלה האורבים לקנין רעיהם בתר. וישתומם הממונה על חכמת לבו ויאמר לו: אין אדם מסוגל לאותה עבודה יותר ממך. הלך וסיפּר הדברים לרָשות, ומינו את הרב ההוא להיות תופס גנבים ומוסרם לדין. ויצא במלאכוּת המלך, לבער חוטאים מן הארץ. פגע בו ביה מורה אחד וקרא לו: חומץ בן יין, עד מתי תאמר למסור עמו של אלהינו להריגה? ענה ואמר: האם לא ברקנים אני מכלה מן הגינה ולא קוצים כסיחין כסחתי, והן גם הורמנא דמלכא היא. אמר לו המורה: לך לסוף העולם והנח לבעל־הגינה שיקצץ את קוציו.

ידע שחטא, ערק ושב מדרכו.

רבי אלעזר ברבי שמעון היה שׁם הרב הזה, והוא איש גדול ורב־פעלים, והיה מכיר גם בטיב בני־אדם ומבדיל בין טובים לרעים. דיבּר עם ממונה אחד מטעם המלך, שפקוֹדתו היתה לדרוש אחרי העושים את מעשיהם בחושך בלילה וביום יכסו על פעלם. ושיחו על־אודות תכונת הגנבים ויוָעצו יחד על מצפוניהם. כאשר נפרדו איש מעל רעהו, אמר הפקיד לעצמו: זה החכם העברי יודע במלאכתי יותר ממני. השכים ובא לפני המלך ויספר לו על־דבר אלעזר המורה, ויאמר: איש בעל־שכל כמוהו לא ראיתי מעודי. אמר המלך: מעתה ילך גם הוא בחוצות ויבדוק אחרי המשחיתים. באו עבדי המלך, הוציאוהוּ מבית־מדרשו, הלבישו אותו כלי־מדים ויגידו לו את מצוַת המלך עליו. כה היה בן־התורה לתופש־גנבים ברחובות העיר. וירגנו עליו חבריו. נזדמן רבי אלעזר עם רבי יהושע בן־קרחה, שהיה איש לא ישא פנים לכל. קרא לו זה: חומץ בן־יין! עד מתי תמסור בני־אדם ביד מכליהם? ענה אלעזר ואמר: קוצים אני מכלה מן הכרם! השיב יהושע אומר: יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו! לא תחת אלהים אתה לבער חוטאים מן הארץ. נכלם רבי אלעזר ולא ידע מה לענות.

אומרים: אף־על־פי־כן לא חדל לעשות את מעשהו, כי דבר המלך חזק עליו. ותתאבל עליו נפשו. ויהי היום יפגע בו כובס אחד מבני עמי־הארץ. ויתחצף הלז כנגד הרב ויקרא: חומץ בן־יין! כעס אלעזר עליו ואמר: מדחציף כל־כך, בודאי איש רע־מעללים הוא. נפנה לשוטרים ויאמר להם: תּפסו את הכובס הזה. מיד השליכו אותו במאסר ודנו אותו ביום־מחר לתליה. בתוך־כך נח הרב מכעסו ויך אותו לבו. אמר לפדות את הנאשם בממון רב ולא שמעו לו. עמד תחת העץ, שהעמידו לתלות עליו את הכובס הלז, והיה בוכה ועיניו זולגות דמעות. באו שני תלמידים ואמרו לו: על־מה בוכה רבנו? עֵדים אנוּ, שראינו אותו רודף אחרי נערה מאורשׂה לענוֹתה, צעקה הנערה והדבר היה ביום־הכיפורים, יום קדוש ומקודש. כרגע אמר הרב: אם גם בכובס הזה, שלא היה עליו חשד ידוע, לא נכשלתי במסרי אותו, – באנשים חטאים ופושעים, שעווֹנם ניכּר וידעתי היטב כי הרעו לעשות, על אחת כמה וכמה, שלא נכשלתי ולא איענש על מעשי. אבל הנוחם לא חדל להיות אוכל בלבו כעש. ויקבל עליו לסבול יסורים בעולם־הזה, למען לגולל מעליו אל העינויים בעולם־הבא.

ויחלה הרב אחרי המאורע הזה מחלה אנוּשה מאד. נתמלא כל גופו פצעים וחבּוּרוֹת. בכל לילה ולילה היו פורשים על מיטתו ששים לבדים, כדי שיוכל לשכב; ובבּוקר היה הדם, שנוזל מן המכות, ממַלא ששים עריבות אומדות סביבו. לא היה איש מוכּה ומעוּנה כזה בכל העולם. ובכל־זאת לא עזבוהו ה' ושכוח לא שכח אותו. ועוד נעשו נסים בשמו.

פעם אחת עברה ספינה בים ועמד עליה נחשול לטבעה, קראו האנשים: עננו, אלהים, בזכותו של רבי אלעזר! ומיד נח הים מזעפו. פעם הוקל לו ממכאוביו ויצו לשאת אותו לבית־המדרש בעת עיון רב בהלכה אחת בענין טומאת נשים, שבאו לפניהם, והיו החכמים מטמאים והוא מטהר את כולן. ריננו החכמים אחריו ואמרו: וכי אפשר, שבכל הנשים שהביאו את כתמיהן לפנינו לא היתה גם אחת טמאה לבעלה? קרא הרב ואמר: אם הלכה כמותי, תתעברנה כל הנשים הללו בלילה זה ותלדנה זכרים, ואם טיהרתי לשוא, תלדנה נקבות. ויהי למועד ותלדנה כל הנשים ההן בנים זכרים, ויקראו כולם בשם אלעזר על שם המטהר.

לפני מותו נכנסה אצלו רעיתו ובת־זוגו, למען יצווה את ביתו אחריו. פתח פיו ואמר אליה: הלא תדעי, כי אין דעת הבריות נוחה ממני; והיה כי תעזוב נפשי את מעוֹנה, אל־נא תוציאי קול, כי מַתּי, ואל יוָדע זה בין החיים, כי הן לא יתעסקו בגופי כהוגן ולא יחלקוּ לי כבוד. מוטב שתשאיני אז לעליה ותשכיביני שמה ואנוח בעווֹני.

אומרים, שלא פחות משמונה ועשרים שנה היה מונח אלעזר המת בעליה ואיש לא ידע כי שבק חיים. לעתים עוד באו אנשים מבני הרחוב לדין לפניו ועמדו לפני פתח העליה. זה היה מסדר את טענותיו, וזה היה מסדר את טענותיו, וקול היה יוצא מבית משכב הצדיק וקורא: איש פלוני, צדיק אתה בריבך! ואתה, אלמוני, אשמת לחברך, וחייב אתּה בכך ובכך! היתה אשה אחת בשכוּנה ולקחה אזנה שמץ מדבר מות הרב זה ימים רבים ושעדיין לא נקבר. פעם נפלו דברים בינה ובין אשת הרב ותקלל אותה ותאמר: כגורל בעלך יהיה גורלך, וגם אַת לא ינתן גופך לקבורה! בלילה ההוא נראה רבי שמעון בן־יוחאי לחכמי בית־המדרש בחלום־הלילה ויוֹכח אותם לאמור: פרידה אחת יש לי ביניכם, ואין אתם רוצים להביאה אצלי! בדקו ומצאו, כי מת בנו, ובאו כולם לטפל בו ולשאת אותו למערת אביו. ולא הניחו אותם שכני המת לעשות את הדבר, כי אמרו: כל הימים אשר היה הרב שוכב בעליותו, היה מגין עלינו ולא קרה לנו כל דבר רע. חיכו החכמים עד ערב יום־הכיפורים. טרודים היו אז כל בני הרחוב במעשיהם, וימהרו התלמידים וישאוּ את גוף החכם לכפר־ביר, ששם היתה מערת אביו. ניגשו אל הקבר והנה נחש סובב אותו ואוחז זנבו בפיו. התקרבו אליו ואמרו: נחש, נחש, פתח פיך והנח לבּן שׁיכּנס ברשות אביו! ומיד עשה הנחש כן.

ב: אַחֲרֵי מוֹת

בארץ הגליל גר חכם אחד גדול מחכמי יבנה, משנתו היתה שלמה ובה' תמים דרכו. הוא היה בין חבריו צפיר־העזים אשר חזה דניאל. יומם ולילה היה יושב ועוסק בדברי־הלכה, רך־לבב נחשב בעיניו זה המתירא מפני עבירות שבידו; ומוטב היה בעיניו, שבר־נש ימות זכאי בטרם עשותו הרעה משיעשה מדחה וימות חייב. פעם ישב ודרש: אודך, ה', על כי נוראות נפלאת, נפלאים מעשיך! והראה על ההבדל הגדול, שבין מידת בשר־ודם ובין מידתו של יוצר־האדם: אדם נותן זרעונים בערוגה, כל אחד עולה במינו, ואילו הקדוש־ברוך־הוא צר העוּבּר במעי אשה – והכל, זרע האב וזרע האם, עולה למין אחד. וזרח אור על פניו. הוא גם היה מפאר את השלום: יוצא גוי למלחמה על אויבו ויריב ריבו, לא יפתח לו אלא בשלום.

הרב הזה היה מן הצדיקים הללו, שאף אחרי מותם לבשו את גופיהם כבני־חיים. וגם כשנפטר וחצבו לו קבר, היה בא בכל יום ערב־שבת לביתו לברך את רעיתו והיה יושב על שולחנו והוגה בדברי־תורה. יום אחד עברו שני תלמידים לפני אוהל אלמנת החכם וישמעוּ קול אדם משׂיח עמה. אמר אחד לחברו: הרב הגדול מת ושבק לנו חיים – ואשתו, אר הניח, מתיחדת עם אדם זר ופוגעת בכבוד המורה! הלכו וסיפרו את הדבר לבית־דין; וביקשו השופטים לדון את החוטאת למלקות. צעקה הרבנית ואמרה: בעלי היה זה שסיפּר עמי, לא האמינו לה אנשי־התורה ויקראו: שקר בפיך ולא כנים דבריך! בערב־שבת הבּא בא לדרוש בשלום רעיתו, כמנהגו, וימצא אותה יושבת ובוכיה. שאל אותה למה תבכי, בתי? הגידה לו את אשר קרה אותה בבית־הדין, ותסתּתר פניה. ויהי ביום המחרת, כשנאסף בציבור בבית־הכנסת להתפלל והדיינים עומדים בשורה הראשונה, הופיע הרב המת לנגד עיניהם ויוכיחם באמרי־פיו על מעשיהם ויענוש את גדוליהם. אבל מהיום ההוא והלאה לא בא עוד אל ביתו ויחדל מהיות חוזר למושב אדם.

ג: הַנָּשִׂיא

צדיקים במיתתם חיים.

כשחלה רבי, הוא רבנו הקדוש, בבית־שערים, את חליוֹ אשר ימות בו, והגיעה עתו להיאסף אל אבותיו, נכנסו אליו חכמי־ישראל לבקרו, ויצו אותם על־דבר עניני בית־ישראל ועל ביתו ואמר להם: “שמעון בני – חכם, גמליאל בני – נשיא, חנינא בר חמא תלמידי – ישב בראש; יוסף חפני ושמעון אפרתי – הם שימשוני בחיי והם ישמשוני במותי”. ויבקש אותם, שלא יספידו אותו בעיירות ושיושיבו ישיבה לאחר מותו, ולא יבטלו מן התורה. ויצאו ממנו בלב כבד: רבם מתבקש השמימה והם יתמי דימתי. שוב אמר: לבנַי אני צריך. באו אצלו כשהם בוכים. אמר להם: אל־נא, בַני. ואמר להם: “היזהרו בכבוד אמכם, נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, ומיטה תהא מוצעת במקומה”. זקף אצבעותי כלפי מעלה, אמר: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה. סגר עיניו ונח. יצאה בת־קול ואמרה: בא שלום נוחה על משכבך.

אומרים, כי רבי היה לובש את כסותו אחרי מותו בכל יום ערב־שבת, מתעטף בטליתו והיה בא לביתו; יושב בראש השולחן ומקדש ומברך. כך היה מנהגו ימים רבים. פעם, בשׁבת הרב המת במסיבת בני־משפחתו בליל שביתה לעמו, באה שכנה אחת ותדפוק על הדלת. יצאה אליה השפחה ואמרה לה: הסי, הסי, אדוננו סועד עתה בבית. כיון שנודע זה לנשיא, אמר לעצמו: אחדל מעתה לבוא בין החיים, שלא יאמרו, גדול אני מחברי ורב כּוחי מהם.

אומרים, שביום הוּבל ארונו של רבי לקברות, ספדו אותו כל שארית יהודה וכל רבּי־החכמים ותלמידי בית־המדרש והיה רעש בין העליונים ובין התחתונים. וכשחזרו משדה־המתים, יצאה בת־קול וקראה: כל מי שטיפּל בהלוית אותו צדיק, מובטח לו, שהוא בן עולם־הבא! וישב איש איש לביתו ורגש של בטחון בלבו. בשכנותו של רבי דר כובס אחד ימים רבים, והוא היה אחד ממכבדי הנשיא והעריצו כבן־אלים. מזלו גרם, כי בימי התבקש הרב לישיבה של מעלה הרחיק הוא ללכת מביתו ולא זכה לתת לנפטר את הכבוד האחרון. כשב לביתו ושמע את דבר הטוב צפון לאלה, אשר כּיתּרו את מיטת הצדיק, הצטער צער גדול על אשר נעדר מהעיר ביום הזה. מה עשה? עלה על גג אחד גבוה והשליך עצמו לארץ ונתפרקו עצמותיו, והוציא את רוחו. יצאה בת־קול והכריזה: אף אותו כובס ינחל חלקו לעולם־הבא!

ד: הָרַב וְהַתַּלְמִיד

רב כהנא היה תלמיד נאה וחשוב בארץ־הגולה, מבית עלי הכוהן היה מוצאו, שעליו נאמר: אם יתכפר עוונו בזבח, – והיה מאריך בתפילה ומבקש מקונו העברת רוע הגזרה, למען יזכה לעסוק בתורה כחפצו ויספיק לחדור אל כל מצפוּניה. ויעתר לו ה'. פעם חשקה נפשו ללכת לארץ האבות ולשבת לרגלי המורה הגדול רבי יוחנן איש־טבריה; וישנס מתניו ויבוא אל הישיבה הרבּה על אדמת־הקודש, ועוד יותר מאשר פילל מצא ברב הזה ויתמכר לתורתו בכל נשפו. אולם בעיני בני־בלייעל מספר לא מצא התלמיד הבבלי חן. ובכל פעם אשר יצא לחוץ התלוצצו בו. יום אחד פגע בו בר־פחין אחד, ניגש אליו ואמר לו: חוזה שבבבל, אמור לי, איזו בת־קול שמעת מכרזת היום ברקיע־השמים? ענהו כהנא ואמר: שמעתי, כי גזר־דינך כבר נחתם! הוא עוד לא כילה דבריו, והמתלוצץ נפל מלוא־קומתו לארץ מת. שוב בא לקראתו פוחז אחר וקרא באזניו: הגד־נא לי, איש בבלי, במה נשאו ונתנו בשמים היום? כעס התלמיד עליו ואמר לו: גם עליך נחתם גר־דין במרום למיתה! ומיד נפל גם זה מת. כאשר נחה דעתו אמר לעצמו: הן עליתי לארץ־ישראל לזכּות ולהוסיף שלמוּת, והנה חטאתי והמַתּי שני בני־אדם בכעסי! נתן דעתו לשוב לעירו, אבל מתירא היה, שמא לא יתן לו רבו רשות לזה. ניגש לפני יוחנן מורו ופתח בחידה: אדם שאמו, אשר ילדה אותו, מבזתוֹ, אבל אשת אביו מכבּדתּוֹ, למי יהיה נוטה בלבו? השיב רבי יוחנן ואמר לו: זו שמוֹקרת – קודמת. חשב התלמיד תשובה זו למעֵין נתינת־רשות; שׂם כליו עליו וישׂם לבבל פעמיו.

אחרים מספּרים: אותו תלמיד האביד בבבל איש רשע אחד וירא היה, פן ימסרוהו למלכות, ויצא לארץ־ישראל למצוא לו מפלט בישיבתו של רבי יוחנן. אולם לפני צאתו הבטיח למורו שבבבל, שלא יסבב את מורו החדש בקושיות שבע שנים רצופות. ויהי בבואו לטבריה ויוּגד לרבי יוחנן: ארי עלה מבבל. כי נודע היה הרב כהנא לאיש חריף בלימודיו ולחד־השׂכל. פעם ישבו בבית־המדרש ועסקו בהלכה לא ברורה, עבר כהנא על נדרו ויחל להציק בשאלות רבות למורה, שישב בראש התלמידים על שבעה כרים, ולא ידע זה להשיב. ובכל שאלה, שלא באה עליה תשובה, שמטו כר אחד ממושב הרב, עד שלבסוף ישב על גבי קרקע. ריסי עיניו של רבי יוחנן ארוכים היו, הרימם והביט בּשואל וראה, שפיו פתוח, ויחשוב ששוחק בו. נפל עליו רוחו מעלבון; והנה – גוע רבי כהנא תיכף וימת. בו־ביום הוּבל לקברות ויניחו את ארונו במערה. כששבו התלמידים, שטיפּלו בקבורת חברם, אל רבּם, אמר להם: ראיתם, איך בּבלי זה שחק בי? אמרו לו: לא כן, רבנו, מפני חבּוּרה שבשפתיו היה פיו פתוח. ראה רבי יוחנן, שהעניש את התלמיד ההוּא על לא־דבר, קם ולך לאותה מערה וימצא נחש אחד סובב את הארון ואינו מניחו לבוא. אמר הרב אל הנחש: הנח לרב, שיכּנס אל תלמידו! ולא שמע בקולו. חזר רבי יוחנן ואמר לנחש: הנח לחבר, שיבקר את חברו! ולא השגיח בו. כפף קומתו ואמר: נחש, נחש, הנח לתלמיד לבוא אל רבו! מיד הסיר השרף את זנבו מעל פיו וזחל לחור אחד. נשען הרב בראשו אל הארון ואמר: קום, כהנא, על רגליך; אך חינם כעסתי עליך. ביקש רחמים לפני המקום ויחזיר את הנשמה למעונה; ויחי כהנא ויעמוד על רגליו וישב עם ממיתהו ומחַיהו יחד העירה. ביקש רבי יוחנן ממנו, שישאר עוד בבית־ישיבתו, ולא אבה הלז ויאמר: מי יודע, אם לא תשוב לכעוס עלי פעם אחרת, ולאו בכל שעתא ושעתא מתרחש ניסא.

ה: אוֹתוֹ רַב וַחֲבֵרוֹ

הרב הגדול רבי יוחנן, שהיה איש יפה ביותר ואור פניו האיר למרחוק, רחץ פעם בשרו במי־הירדן. ראהו עלם שודד אחד מהעֵבר השני ויחשוב, כי אשה רוחצת בנהר; פשט בגדיו, קפץ למים השוטפים וישחה ויעבור במהירות את כל הנחל הרחב ויגיע עד מקום הרוחץ. התפלא הרב על אומץ־כוחו של השוחה, ויאמר לו: מאושר היה חלק בית־המדרש, שאתה היית מגיבורי־התורה שלו. נענה השודד הצעיר ואמר לרב: חבל, שאין אתה מבנות־חוה! אמר המורה: יש לי אחות אחת, יפיה גדול עשרת מונים ממני ואין על עפר מָשלה; אם תיטיב מעשיך, הסר מנהגיך עד־היום מעליך ותבוא לחסות בצל כנפי השכינה, אתן אותה לך לאשה ואירשׂתה באמונה. ענה לו השוחה: עשׂה עמי כדבריך ואלך ואעבוד גם את אלהיך. מיד קיבּל עליו הנער עול־שמים; ביקש לחזור אל החוף השני, לקחת את בגדיו וכליו, ולא יכול עוד. סר כּוחו הגשמי מעליו ויהי לאיש אחר.

ימים עברו. הנער השודד בא למחנה העברים, החל ללמוד את התורה וילך הלוך וגדול בה. יומם ולילה לא מש מאהלו של גואלו רבי יוחנן; והיה מסַדר כל מתניתא ארבעים פעמים בזה אחר זה, כנגד ארבעים יום, שבהם ניתּנה התורה לעם העברים. הוא גם השתלם במעשים ובמידות; ובשמעו פעם תוכחות רב על אשר ימלאו בני־אדם פיהם שחוק בעולם הזה, חדל לשחוק מאז ולא עבר על הדבר הזה אף רגע.

ויהי כי יצא שמו בדעת דברי־הדת ומשפטי־הדת, נשא את אחות הרב היפה ויאהב אותה בטוהר וגם באומץ. והיא גם ילדה לו.

גם לביתו החלו לבוא תלמידים, לשמוע לקח מפיו ולהקשיב אל חידודיו ופלפולי דאורייתא. הלא עוקר הרי־הלכה היה וטוחנם זה בזה; אין תיובתא, שלא ידע לפרק אותה ואין דבר, שלא ביאר אותו מכל צד. אלפי פנים לתורה, ובידו מַפתח אחד רב: שׂכלו החד. מי יתפלפל עמו ויקום?

אך לעתים, לעתים רחוקות מאד, כאשר נלאה רוחו מעיוּני ההלכות הרבות ויבט למעשה־הארג של הפרשות הסתומות, שמפורשות הן ועם־כל־זה הן נשארות סתומות, וירא ויבן, שהוא טוחן לרוב אך את הקמחים ולא את הדגן. עלו בו זכרונות־נוער, זכרונות הימים, שבהם היה לבו אמיץ בגיבּורים והוא המצביא לחבר מרעיו, שחייהם היו חיי חופש גמור והעולם היה פתוח בלי גדר וחַיץ. האלהים היה אז רחוק, לא תשורנו עין אדם, והנה – משכנו בכל ארבע אמות של הלכה ושל תפילה. אז היה דואה כנשר, ועתה הוא שומר עליך מימין ומשמאל ומשגיח עליך, גם משגיח.

פעם התוַכחו חכמי בית־המדרש בענין סַיף וסכין, מאימתי נחשבים כגמורים והנם כּלים מוכשרים לקבּל טומאה. והתגלע הריב בין יושבי בית־המדרש;הללו נוטים לכאן והללו נוטים לכאן: רבי יוחנן ואיש־אחותו – ריש־לקיש כינו אותו – בין החולקים. ותגבר יד ריש־לקיש על רבי יוחנן בנדוניו וטעמיו; ויראו החברים ויוָכחו, שלראשון הצדקה ושהוא אך יבין לאמת, ויעמדו לימינו. נפלה דעתו של רבי יוחנן עליו. אמר לאיש בריתו: וכי יש להתפלא על זה, שתדע בדבר סַיף וכלי־משחית יותר ממני, והן כל להסטים יודע בכלי־אומנותו! נתרגש ריש־לקיש ואמר לו: מעשה־נעורי תזכירני! מה הוספתי בהחליפי את דרכי? אז ראש לבני־גילי הייתי, וכולם מקשיבים היו לאמרי־פי, וגם עתה איני אלא ראש לאנשים כערכּי. באותו רגע כפר הרב התושב הזה בערכים המוחלטים של הרע והטוב. אין רע בעצם ואין טוב בעצם! אם התם רבי והכא רבי, אמר לנפשו, מה אהנית? ולמה ראשונה לגרעון תיחשב, ושניה – לשבח? – נבהל רבי יוחנן בשמעו קריאה זו ואמר: הוי, מַמרה באדוניו! האם לא הטיבותי עמך, שהכנסתיך בצל המקום ואעש אותך בריה חדשה. חלשה דעתו של רבי יוחנן. ומיד החל ריש־לקיש לקרוא: ראשי! ראשי! חלה מחלה אנושה, וישאוהו התלמידים לביתו. ותבוא אחותו בוכיה לבית־המדרש, נשתטחה לפני אחיה הכועס ואמרה לו: רחם על ילדי ואל תעשה אותם יתומים. השיבה בלשון הנביא: עזבה יתומיך, אני אחַיה. שוב התחננה אליו ואמרה: עשׂה בשבילי ולא אשאר גלמודה ואלמנה. השיב יוחנן ואמר לה: ואלמנותיך עלי תבטחו.

בערב היום ההוא שׁבק ריש־לקיש את חייו ונחה נפשו. באו חבריו לספדו ולטפּל במיטתו. איש איש נשא צערו בחוּבּוֹ. בן־תורה גדול נלקח מבּין כתלי בית־המדרש! ואף רבי יוחנן ניחם, כשׁוך חמתו, על מעשהו וידע, כי לא הניח ההולך כמותו. בכל פעם אשר שאל תלמיד את רבי יוחנן איזו שאלה, נזכר בבעל־אחותו והיה קורא: אַיֶיכּה, בר־לקישא? אין הרחב עוד סביבו, גם התורה לא תאיר. ראו בני־המדרש את עצבונו, בחרו בתלמיד אחד מובהק וחריף ויאמרו, אולי ישכיח זה המת מלב הרב ויראה, כי יש חליפתו. שׁם אותו תלמיד אלעזר היה ושּם אביו פדת והוא כוהן. הוא היה עוסק בתלמוד בשוּק התחתון וסדינו מוטל בשוק העליון וקיים בתורה: באהבתה תשגה תמיד. וגם מבעלי־מידות היה; ואמרו עליו, שמעולם לא לקח שום מתנה מבי־נשיאה ולא אבה לסעוד אצל אחרים. בא וישב לפני הרב המתאבל בעת הסביר הלכות ועל כל דבר ודבר ששנה הלז אמר: יפה הורית ויפה לימדת; חכם פלוני מסייע הוא לדבריך וממשנה פלונית יוצא, כי קלעת במשפטך אל השׂערה. קם הרב ויקרא: הנך אומר למלא מום ריש־לקיש חברי! בעת שהוא חי בתוכנו והיה יושב לפני, היה שואל אותי על כל דבר־הלכה שיצא מפי, עשרים וארבע שאלות, ואני מצדי השיבותי על כל שאלה ושאלה עשרים וארבע תשובות. כה נתברר הדבר מהרבה צדדים, ולא נשארה במשנה גם נקודה אחת סתומה ובלתי־מפורשה. אלם אתה אינך אלא מסייע אותי. וכי בלעדיך לא אדע, שנכונים דברי ושאת האמת יהגה חכי? קרע בגדיו ויצעק בנפש מרה: אַייכּה, בר־לקישא? אַייכּה, מאור עיני ומחמד־לבבי? אַייכּה, אלופי בתורה ואלופי במעשים? לשוא עמדו תלמידיו ואמרו להרגיע אותו, – אין נוחם לנפשו! מורה בתורה צועק ומילל, משליך עצמו לארץ ומכה ראשו לקרקע עד שפך־דם. אַייכּה? אַייכּה, תלמידי ורעי? הוא מילל ונאנח. ותלמידיו עומדים סביבו באין־אונים. מי ירהיב בנפשו להוציא אף דבר מפיו?

אַייכּה, בר־לקישא? אַייכּה? בימי נעוריך פוחז היית ולא ידעת מעצור ושתית מלוא־לוגמך ממקור־החיים. פתוח היית ואין סוגר, עזבת אותו וקבלת עליך עול ספר־הברית, והנה נקרע הגויל והאותיות פורחות. מתפרק הגוף, והרוח נאנק דום!

מאותו מאורע ואילך כהה שכלו של הרב הזה ורוח־עועים ביעתתהו. ראו החכמים, שאין לו תרופה, ביקשו רחמים מלפני אלהים ויקח את נשמתו הזעומה השמימה.

מַלְאַךְ הַמָּוֶת

א: עַמּוּד־הָאֵשׁ

רבי חנינא בר־פפא היה אחד מגדולי התלמידים, איש עוסק בצדקה ובחסד, דבק במשנת־חכמים והוא היה נוח כל־כך לבריות, עד שאפילו מלאך־המות בימי שׁבוֹתוֹ היה מבקר בביתו ושח עמו שיחת־רעים. ויהי כי הגיעה השעה לאותו תלמיד להסתלק מן העולם ולעתות למכון־שבתו במרום, ניתּן צו למשחית לאמור: רד מטה והבא את נשמתו של בר־פפא! וירד המלאך ויעמוד על סף בית עמיתו, והפעם מאכלת שחוּזה בידו. אמר חנינא למלאך: תן לי ארכּה של שלושים יום, למען אחזור על משנתי. מילא ציר־המות את רצונו. כעבור ימי המועד, נגלה שוב לחנינא, לקחת את הפקדון. אמר לו הרב: בטרם אלך עמך, הראני את מקומי בגן־עדן. ענה המלאך ואמר: גם לדבר הזה אני נענה לך. שוב אמר הרב למלאך: הבא ספר־תורה וגול אותו לפני, נקרא בו ונראה, אם גם מצוה אחת שכתובה בו לא קיימתי. אמר המלאך: בדוק עצמך, אם היית נוהג גם פעם אחת כבן־לוי חברך, שהיה מתדבק בבעלי־ראתן והיה מסַכּן נפשו, כדי לכבד את התורה. נענה הרב ואמר: אמנם כזאת לא עשיתי; הריני מוסר נפשי לשמים.

כשנפטר אותו חסיד, עלה עמוד־אש והפסיק בינו ובין חבריו ולא יכלו לעסוק בו. קרב חבר אחד ואמר: חנינא, חנינא, עשׂה למען כבוד חכמים וצווה לאש, כי תסתלק. לא נענה. שוב קרא החבר: עשׂה למען כבוד אביך! ולא השגיח. קרא בפעם שלישית: עשה למען כבוד עצמך, רצוננו לגשת אליך ולספוד לך ולבכותך. מיד נעלתה האש ויֵרָא המת שוכב על המיטה וקרן עור פניו.

גמירי, שאין עמוד־אש נראה אחרי מות חכם אך לאחד או לשנַים בדור. גם חנינא לא הניח כמותו בכל תלמידי בית־המדרש; וכשעלה למעלה יצא קול וקרא: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו!

אומרים עליו, על רבי חנינא בר־פפא, שמלאך־המות היה מתרועע אתו והיה יוצא ונכנס בביתו ודיברו וסחו כשני אחים. ויהי בבוא עתו של הרב להיאסף אל עמיו, ציווּ על המלאך המשחית מן השמים לאמור: לך והבא לנו את נשמתו של רעך. דפק המלאך על פתחו ואמר לו: בושתי ממלאכוּתי לשלוח גם בך יד; אבל מה אעשה ופקודת כל האדם עליך באה. ענה אותו רבי חנינא: הנני לך, אבל הנח לי עוד שלושים יום בחיים ואחזור על סדרי התורה ואכין עצמי ליום צבאות; מיד עזבהו המלאך לשנות ולסדר את משנתו חודש ימים, וחזר ובא ביום המועד וחרבו שלופה בידו. אמר הרב אליו: גלול את ספר־התורה הזה המונח לפני וּראֵה, אם גם דבר אחד כתוב בו לא קיימתי ואם מצאת בי עוון לבוא עלי. אמר לו הבא: יודע אנכי בך, כי חסיד וירא־אלהים אתה; אבל יודע אני איש אחד, שהרבה לעושת ממך, והוא נכרך בבעלי־ראתן ועסק עמהם בתורה. ויפול הרב עלי פניו ותצא רוחו, ויבוא עמוד־אש ויפסק בינו ובין העם.

ב: רָבָא

המורה הגדול רבא בר־יוסף בר־חמא מבית עלי הכהן מוצאו, שכּל מרבית ביתו ימותו אנשים, אבל הוא היה עוסק בתורה והאריך ימים עד ארבעים שנה והרביץ תורה ברבים. רְחוּם שמים היה ונענו לו במרום תמיד. פעם ביקש שבור־מלכא לנסותו. תקופת תמוז היתה ופני השמים כנחושת, וידרוש המלך ממנו, כי יתפלל לפני מרא דשמיא על ירידת גשמים. עמד הרב על רגליו וקרא: ריבון העולמים! גדולתך באזנינו שמענו, אבותינו ספרו לנו, אבל בעינינו לא ראינו כלום, – הראֵנו נפלאותיך! מיד התקדרו השמים בעבים וירד מטר שטוף בלי־הרף. בלילה ההוּא נגלה אליו אביו בחלום והוכיחוֹ על מעשהו ואמר: האם יש בן־אדם מטריח את קונו כמותך? ויצו עליו לשנוֹת את מיטתו. ויעש רבא כדבר אביו. בבּוקר, כשקם משנתו, מצא את מיטתו גזורה לשני חלקים ביד המזיקים.

רבא החסיד היה מקבל צדקה וחסד גם מבני־העמים ולא נעל את הדלת בפני אלה שאינם בני־ברית. הוא נשא את בת רבי חסדא והיה שומר לה אמונים. שלושה דברים ביקש מאלהים: חכמתו של רב הונא, עשרו של רב חסדא וענוַת רב בר הוּנא. שנַים נתנו לו ואחד לא נתנו לו. הוא היה גם עוסק בספר־יצירה ופעם ברא בצירוף שמות־הקודש אדם אחד וּשלחו לחברו בדבר־מצוָה. מה רב כּוחם של גדולים אלה!

גם לביתו היה בא מלאך־המות לשיח עמו והיה ממתי־סודו. אולם כשחלה ועלה על המיטה, שלא ירד ממנה, נתקיים בו: אין שלטון ביום־המות! ציר־המשחית בא לגבות את החוב והיה לו צער־הגוף. בא אחיו רבי סעורם לבקרו. אמר לו הרב החולה: בּקש את המלאך עלי, שיקל את מכאובי. אמר סעורם: וכי לא רעך הוא מתמול? למה לא תדבר בעצמך עמו? ענה רבא לאמור: עתה, משהורע מזלי, לא ישמע בקולי. ותקפה על החולה מחלתו. עמד סעורם ממושבו ואמר: אחי, מחמד־עיני, הגיעה עתך להסתלק, התראה אלי לאחר מותך. השיב הגוסס: אעשה כדבריך. וגם קיים מוצא־שפתיו.

ג: הַשׁוֹט

רבי חייא הגדול היה איש מגדולי־היחש, ואמרו עליו, שהיה מזרע שמעי, אחי דוד. רבי חייא ובניו שקוּלים היו כאבות. משעלה הוא וביתו לארץ־ישראל, פסקו הזיקין והזוָעות והרוחות והרעמים ולא החמיץ יינם עוד ולא לקה פשתּנם. בימיו חדר גור בן ראם אל הישוב ועקר כל האילנות ולא הניח גן שלא הרסו. ירד לפני התיבה והתפלל לקונו. מיד געתה אמו של אותו גור במדבר ושב לקולה. לו נתגלה גם אליהו, זכור לטוב, ועליו היו אומרים: גדולים מעשי חייא!

כשבאה עתו להשיב רוחו לשים, ירד מלאך־המות למַטה, לעשות בו שליחוּתו, ולא יכול להתקרב אליו. מה עשה? התלבש כעני ובא ודפק על פתחו של הרב, ויצו חייא לאנשי־ביתו לתת לדופק פת־לחם. קרא לו המלאך מבחוץ: על עני הֵלך אתה מרחם, ועל שליחו של אלהים, שבא לעשות בך כדרך כל־הארץ, אין אתה מרחם! מיד הסיר המַסוה מעל פניו ושוט של אש הבריק בכל הבית. יצא בר־יוסף אליו ומסר לו את נפשו בעצמו.

אומרחם שבמותו ירדו מהרקיע כֵּפֵי דנוּרא, התאַווּ תלמידיו לראות אותו בחלום וכהו עיניהם מרוב זיו.

ד: אוֹכֵל הַתְּרוּמָה

לה' הארץ ומלואה, תבל וכל אשר בה. אלהים ברא את העולם לכבודו, גנים ופרדסים, כל זרע האדמה וכל עץ למינהו, כל דגי הים, עופות השמים, כל חיה וכל בהמה אך קנינו המה והוא אדון־כּל. מי שיהין לחדור אל רשותו וליהנות מאשר נטע ואשר יצר, ימעל מעל וגוזל הוא את המקום. אך המברך ברכת־חכמים – קונה חלקו המעט, מתנת־חסד הוא מקבל מבעל־הבית למעלה…

וירא אלהים, כי לא יכול לנטוע לבדו את כרמו הרחב, עמד והשכיר אותו למשפחת האדם. וימַנה את הכוהנים בני־אהרון להיות גובים תרומתו מן הגורן ומן היקב ויאכלו וישתו אותה בכל מקום־מושבם, המה וביתם. זוהי חוקת־עולם וזהו גם שׁימוּר העולם. הבורא יושב על כסאו מעלה ושולחנו פרוש למשרתיו מטה. כה מתקשר נתיב בנתיב והמעיין התמידי נובע. אַל יהיו אוכלי־תרומה קלים בעיניכם!

ומעשה שהיה בחכם אחד מחכמי התלמוד, והוא היה מבני־הכוהנים והיה נזהר בתרומה, הוגה עם כל פרוסה ופרוסה, שהוא אוכל, בשמים ובהשפעת יושב־מרומים ומתנתו לכּל. ויהי בשבתו פעם לפני שולחן־אלהים, והנה ציר־המות בא לקחת את נשמתו ויתיצב ממולו. גער בו החכם ואמר לו: הלא עיניך רואות, שתרומה אני אוכל, ולאו קודש־קדשים אכילה זו? וירף ממנו המלאך ולא קם בו רוח ונסתלק ועלה. אומרים: כיון שנדחה בו־ביום, נדחה גם מלאכותו – ועוד האריך אותו חכם וכוהן ימים.

ה: הַשָּׁלֵיחַ

רב חייא רבה, תלמידו של רבי, היה חכם גדול, למד וקיבל שמועות הרבּה, הרביץ תורה ברבים, ולא היה בדורו חסיד כמותו. ויהי כי פקודת כל האדם עליו באה, שלחו ממרום את מלאך־המות לקחת את נפשו. ולא יכול המלאך לגשת אליו, כי לא פסק פוּמיה מגירסא ולא חדל ממצוה, ואין לשאול שליטה על האור; ויסובב המלאך את ביתו ימים רבים ובקרבו אין מנוח, כי אם לא יעשה את שליחותו וישוב ריקם ויבוא גם הוא בכף־הקלע. מה עשה? התחפש כעני ובא ודפק בדלת הרבי וקרא: מי כאן רבי חייא? מי כאן רבי חייא? נתעטף הרבי ויצא ואמר לו: מה לך, בני? ויען ויאמר: עני אני ויומם ולילה לא אכלתי. נכנס לבית לקחת בעדו לחם. אמר לו המלאך: על בשר־ודם אתה מרחם; ואיך לא תחון אותי, השלוח ממרום הנה, ותמנעני למלא מלאכוּתי עלי אדמות. אמר לו הרב: ומה אות בידך? כי כנים דבריך? הראה לו כמין שוט של אש. וירא ויבן, כי אמנם באה עתו, ויבוא הביתה ויעל על המיטה, ויפשוט את רגליו ויחזיר את נשמתו למקורה.

ו: בֶּן־לֵוִי

הרב רבי יהושע בן־לוי צדיק גמור היה, לא מש כל ימיו מדרישת התורה, ואהבת־האדם יקדה בו כאש יוקדת. סיפרו עליו, כי נפשו לא נמוגה גם לגעת במצורע וזב; וכשראה נידחים כאלה, היה יושב ביניהם, מלמדם תורה ומגין עליהם. גם הם כיבדוהו מאד ויקראו לו: רב־האדם!

ויהי בבוא עתּוֹ למות וללכת בדרך כל הארץ, בא אליו מלאך־המות, השכים על פתחו ואמר לו: שלוּח אני לקחת את נפשך; אבל בּקש ממני איזה דבר טרם תמות ואמלאהו, כי אהוּב המקום אתה. אמר לו רבי יהושע: אם כנים דבריך, הראני עתה את מקומי בעולם האמת. הובילהו המלאך לגן־העדן העליון, פתח לפניו ארמון אחד כולו זהב, אבנים טובות מאירות בו, וסביבו נמשכים נהרות של אפרסמון, ואמר לו: זה הוא חלקך! תפש את חרב־המלאך מידו וקפץ עמה שמה. אמר מלאך המות: צא נא אלי ואעשה בך שליחותי, וימאן הרב וישבע, שלא יצא אליו. נעשה רעש בפמליה של מעלה על דבר שידוד המערכות, ויביאו את הדבר לפני בית־דין הגדול. ויאמרו הם: אם נשבע רבי יהושע בארץ למטה גם על האמת, כי אז יתירו לו שבועתו ויצא מהגן; ואם לא עשה כזאת, על מקומו ישב ויהי שמיני לאלה שנכנסו בחיים לעולם העליון. בדקו ומצאו, שלא נשבע הרב הזה מעולם ומאד מאד היה זהיר בכאלה, ונשבתה מלאכת מלאך־המות בו. אך את חרבו של המשחית אנוס היה להשיב לו, כי עוד לא בא יום השבת הגדול לחיים ולמתים.

כשיצא זכאי בדין קראו לפניו: פּנוּ מקום לבר־ליואי, פּנו מקום לבר־ליואי, פּנו מקום לבר־ליואי!

ז: רַבָּה בַּר־נַחֲמָנִי

הרב רבה בר־נחמני היה מבית עלי הכוהן והוא חכם גדול בתורה, עוקר הרים בלימודיו, יחיד בהלכות נגעים ובהלכות אהלות. גם איש המעשה היה, עושה חסד וצדקה, זהיר במצות ה' ומדקדק בפרשת ציצית; פעם נפסק לו חוט בשוק, ולא זע ולא נע, עד שהביאו לו טלית אחרת. הוא היה חוזר על כל מקומות בית־ישראל, ללמד תורה ולהעמיד תלמידים הרבה; והניחו האנשים את מחרשתם ומעדרם ורצו אחריו, לשמוע דרשותיו ומשאיו. ויכו אותו בלשון לפני המלך, לאמור, כי הוא מבטל על־ידי לימודיו רבים מעם היהודים מעבודת המלך. ויחר אפו בו, וישבע לכלותו וישלח אחריו רצים לתפשו ולהרגו, וימלט בדרך נס. ישב הרב ביער גדול ימים רבים, רק טליתו על בשרו, והוא הוגה ולומד בהלכות התורה ויתעצם בעבודה ויטהר. גם שוכני־מעלה ישבו והגו בהלכותיו, שהוא דן בהם במתיבתא דרקיע. נפלה פלוגתא למעלה, כל בני מתיבתא אומרים: טמא, ומלכו של עולם אומר: טהור. ריב בדיני התורה בין היוצר ובין יצוריו, בין אדון ועבדיו המשרתים ורואי־פניו. אמרו: מאן יוכיח בשאלה רבתי זו? חזרו ואמרו: רבה בר נחמני יורה וידין, שהוא יחיד באלה. שלחו אחריו שליח, לקחת את נפשו ולהעלותה לשמים; ולא יכול לו, מפני שלא פסק פומיה מגירסא. באה רוח ונשבה באילנות; חשב הצדיק ששרי־חילות באים לתפשו. פסק ואמר: טהור, טהור, מוטב שתקח אותי אליך, משאימסר ביד בשר־ודם! ותעל נשמתו. אשריך רבה בר נחמני, שגופך טהור ונשמתך יצאה בטהרה.

ח: בַּר־יִצְחָק

הרב רבי שמואל בר־יצחק היה אדם גדול בתורה וביראה, אוהב עניים ומקרבם, ועמל בכל כוחו להפיג את צערם ולהביא להם איזוֹ רוָחה. וכי נשא בן עני בת עני, היה טורח עמהם בהכנת הנישואין, סיפּק כל הצרכים למשתה והיה לוקח בדים של הדס בידו והיה מרקד לפני הכלה ומשמחה. לראות אותו מרקד בכל התעצמות־נפשו, היה חזון בל ישכחהו רואהו לעולם. זה היה מין עבודה שבלב, מין יחוד, לא נודע אז כלל לתלמידי בית־המדרש.

ויהי כי נזדקן הרב ונתבקש אל אבותיו, היו קולות וברקים ויחרד העולם. ובת־קול יצאה והכריזה: עבדי שמואל הלך לבית עולמו! התקבץ העם לגמול לו את החסד האחרון. ירדה אש מן השמים והפסיקה בינו ובין הציבור.

סִפּוּרֵי אֵלִיָּהוּ

א: מְגַלֵּה סוֹד

אליהו החוזה היה רגיל לבוא כפעם־בפעם את בית־ישיבתו של רבי יהודה הנשיא והיה שח עם מסדר־המשנה בעניני דשמיא וארעא, ויהי ביום חודש ומועד ומתי־סודו של הנשיא נאספו כדרכם ביום הזה את בית־רבם והנה נפקד מקומו של אליהו, וישתאו. אחרי כמה שעות נכנס החוזה ואמר: שלום עליכם, חברים! שאלהו הנשיא לאמור: מדוע־זה איחר האדון לבוא היום? השיב אליהו ואמר: טרוד הייתי במלאכתי. הוטל עלי להקים את אברהם העברי ממשכבו, להגיש לו מים לרחוץ ידיו ולהמתין עד שיתפלל תפילת החודש ולהשכיבהו שוב במקומו. אחרי־זה עשיתי כך ליצחק בנו, וגם את יעקב עוררתי משנתו, הבאתי לו מים וירחץ ויתפלל; בכלותו את הברכות ואת ההודאות, השכבתי גם אותו בחבל אדמתו. ויהי כשמוע הנשיא את אמרות החוזה, פנה אליו ויאמר: הגד לעבדך, אם מתפללים המה האבות בכל יום ראשון לחודש על־פי הסדר הזה, למה לא יקומו כולם בבת־אחת להתפלל יחד? ענהו אליהו ואמר: לא מחכמה שאלת כזאת; לוּ היה כדבריך, ואברהם, יצחק ויעקב עמדו שלשתם בהתקדש היום ושׂחוּ שיחם לפני המקום, כי אז התעצמוּ כולם בתפילה, דחקו את הקץ וגרמו להופעת הגואל לפני הזמן שנועד לימי הישועה, וחזר העולם לתוהו ובוהו.

אומרים: פעם בא התשבי לביתו של הנשיא ולא היה איש בחדר. אמר הנשיא לחוזה: הגד לעבדך, האם חיים בדור הזה גדולים ואנשי־מעשה, שיש בנשמותיהם שארית מנשמות האבות? אמר אליהו: יש ויש כאלה בעולם. אמר יהודה: ואיה הם שוכנים? אמר לו אליהו: במחיצתך תמצאם - ורבי חייא ושני בניו המה! ויצא אליהו אחרי דבריו עם הנשיא לדרכו. בקיץ ההוא לא ירדו גשמים ימים רבים. גזרו תענית־ציבור כחוק, הוציאו את התיבה לרחובה של עיר ונתנו אפר מקלה בראשה ובראש הנשיא ובראש אב־בית־דין. אמרו: מי ירד לפני התיבה? השיבו: רבי חייא ובניו ירדו, אולי תהיה תפילתם נשמעת. נתעטף רבי חייא וניגש ואמר בדממה: מַשיב הרוח! ומיד התעורר רוח חזק. שוב אמר: מוריד הגשם! וגשם שוטף, אשר כמוהו לא נראה, התחיל לרדת ממעל. וכשהגיע הרב למלים: מחיה המתים – התרגש העולם, מוסדות תבל נעו ממקומם וכל ישני־עפר התעוררו בקבריהם ויאמרו איש אל רעהו: הגיע הקץ, קומו ונלכה לחזות בנועם גאולת ישראל! נעשה רעש במרומים, ומלאכים וכרובים ואופנים וכל משרתי־מעלה קוראים זה אל זה: מי הוא זה, שגילה סוד־הישועה לבני־אדם? התחלחל אליהו, טס בטיסה אחת ממקומו לאותו רחוב, נדמה למתפללים כדוב של אש ועיניו מפיקות אש. נבהלו המתפללים והפסיקו את התּחינות; וישב העולם למנוחה. עוד רגע אחד והשתנו סדרי־בראשית והיה הפסק חיוּת ההויה עוד לפני בוא ימי שמיטת העולם.

וקבלה בידי החכמים, שאז גם אליהו, זה הטהור שבטהורים, אף־הוא נענש. אין מַשוא־פנים לפני האלהים הגדול.

ב: שְׁנֵי רוֹאִים

חכם אחד במגולי־התלמוד היה “מציין מערתא” בשדה עפרון בחברון, אשר קנה בימי קדם אברהם העברי לאחוזת־קבר מאת בני־חת. ויהי בבוא הרב לפני כוכו של אברהם, מצא אליעזר עבדו עומד על הפתח, ניגש אליו ואמר לו: הגד־נא, מה מעשהו של ראש אבותינו בשעה זו? אמר לו אליעזר: אדוני יושב על הכר וראשו נשען אל חיק שרה. אמר החכם אל העבד: בוא הביתה ואמור לאדוננו: איש אחד מבני בניך ובנאה שמו עומד בחוץ ומבקש רשות להיכּנס, כדי למדוד את המערה מבפנים ולעשות לפי־זה גדר מבחוץ. נענה אברהם לעבדו: יכּנס השואל. נכנס הרב פנימה, מדד את קירות המערה לארכה ולרחבה, וימהר לצאת החוצה מפני כבוד של אב־המון־גויים. משם בא למערת יצחק, שהיה עולה תמימה, וממנה – למערת יעקב רועה־ישראל. ביקש לחדור גם למערת אדם הראשון, אבי כל־בשר. הוא צעד על הסף, והנה שני עקביו של השוכב מאירים כשני גלגלי־חמה. יצאה בת־קול ואמרה: הסתכלת בדמוּת דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל!

שוב היה תלמיד אחד, שאחיהו החוזה בא אליו לילה לילה להגות עמו בתורה, ובכל בּוקר היו שתי עיניו מאירות מהופעת הנביא. פעם פגשוֹ חברו וירא והנה עיניו שרופות, התפלא ואמר: איך כהו עיניך היפות. ענה התלמיד ואמר: אני בעצמי גרמתי לי זאת. אצתי באליהו מורי בכל־פעם, שיַראני גדולת החכמים, עת הם עולים ובאים לישיבה של מעלה; ונענה לי ואמר: את שאלתך אמלא; אולם דע, שאף אם תזכה לחזות בנועם הכסאות של זהב המוכנים לרבּי־התורה, בכסאו של חייא, חברו של הנשיא, לא ניתּנה לך רשות לראות. ויהי בבואי אל הגן, לא יכולתי לעצור ברוחי והבטתי אל המקום, ששם עמד כסאו של המורה הגדול, מיד הרגשתי שלהבות־אש שורפות את עיני; ירדתי למטה והנה העולם חשך בעדי…

ביקש אותו תלמיד שנתעוור לחזור על משנתו בעל־פה – והרבה משניות נשכחו מאתו; אמר: אם לא ישוּב לי אור עיני, אאַבּד גם את לימודי ונמצאתי נטרד מן העולם. יצא לשדה־הקברות, נשתּטח על קבר רבי חייא וביקש ממנו סליחה ומחילה, על אשר הרהיב בנפשו להרים עיניו אל הקודש. יצא קול מהקבר וקרא: נעניתי לך! התלמיד אך קם על רגליו, והנה עולמו של אלהים מאיר ומלאכים יורדים ממעלה למטה ושוב עולים ממטה למעלה. קרא ואמר: אודך, ה', כי גדולים מעשיך!

ג: הַמְּעִיל

תלמיד אחד מבני הרבנים, חסיד ועני, התהלך פעם מסביב לגדר בית־קברות אחד, והוא שקוע במשנתו. נשא עיניו וירא איש־שיבה ואֵזור במתניו הולך בין שדרות המתים. הכיר בו, שאליהו הוא, ניגש התלמיד אל החוזה ויאמר: יתן לי, אדוני, רשות לשאול שאֵלה אחת. ענה אליהו ואמר: שאל, בני, שאל. אמר התלמיד: גמירי, שכוהן אתה, והלא אתה פינחס בן אהרון הכוהן, שקינא את קנאת ה' צבאות ויתן לו אלהים את בריתו שלום, מה מקומך במקום הזה? ואיך תטמא עצמך באוירם של מתים? התחיל אליהו שונה עמו סדרי טהרות, ונמצא, שלא היה בקי באלה, כי הן דינים אלה אין להם קיום בחוץ־לארץ, ולתּלמיד לא היה סיפּוק, מחמת עניוֹ, לקום ולעלות לארץ העברים וללמוד בּישיבות שם את החוקים והמשפטים האלה. אמר החוזה: אם אך עניותך גרמה לך, שלא לדעת פרקים יסודיים מתורת־החכמים, בוא ואעשיר אותך. לקחהו על כתפו, דאה עמו באויר והכניסוֹ בזמן מוּעט לגן־עדן ויעמידוֹ בין שדרות אילנות נותני־ריח, וקול זמרה נפלאה נשמע מרחוק. אמר אליהו לתּלמיד: הסר מעילך מעליך ופשטהו על גבי קרקע. ויעש כן. לקח התשבי צרור עלים, שלקט מסביב לעצים, ויניחם בּמעיל ויאמר למשתומם: קום וקח את אלה ושא אותם לארצך, שם ישקלו לך בזהב מחירם.

ויפן התלמיד כה וכה, והנה הדובר עמו איננו. הרים את המעיל עם העלים, נפנה למבוא הגן ואמר לעזבו. הוא אך עזב את השער, והנה קול קורא: אלמוני התלמיד אכל את חלקו בגן־עדן בעולם הזה! בשמעו זאת, התיר מיד את המעיל ויפזר את העלים, שנתנו לו, על הקרקע. ותשאהו רוח ה' מאות פרסה ותביאהו לביתו; והוא נדהם מכל אשר חזה, ויאמר: אלהים ראיתי היום – ומעשַׂי לא גדולים הם, שזכיתי לכך!

אומרים: הריח שנקלט באותו מעיל מעלי גן־עדן, היה נעלה לבלי־שיעור. כל חולה, שהריח בו, נתרפא; כל כושל בחיים נתחזק בו לבבו, כאשר אך נגע בו. נמכר המעיל בשוק בעד שנים־עשר אלף דינרי־זהב. ואולם הוא לא רצה ליהנות מאלה, עמד וחילקם לקרוביו העניים.

ד: בְּנֵי עוֹלָם הַבָּא

הרב רבי ברוקא מחכמי־התלמוד היה איש חסיד ורב־פעלים והיה עוסק בתורה ובמצוות ועובד את קונו בכל עת. אליהו התשבי היה בא אליו בכל פעם ומשׂיח עמו בארחות חיים וחסד. פעם הלך הרב בשוק ובא אליהו לקראתו, והוא ממהר לדרכו. ניגש אליו ברוקא וישאלהו: היש בשוק הזה בן־אדם, שזכה לחלק בגן־עדן? הביט אליהו אנה ואנה ויאמר: אין אף אחד בכל ההמון מסביב לנו, אשר עשה מימיו דבר טוב מיוחד. עודם ניצבים יחד, והנה איש אחד עובר עליהם והוא לבוש מנעלים שחורים, שלא כמנהג היהודים, וטליתו אינה מצויצת. אמר אליהו לברוקא: האיש הזה הוא מיורשי גן־עדן! לקח הרב רשות מאליהו ורץ אחרי הזר, השיגהו בדרך ואמר לו: אַל ירע בעיניך על אשר אעכבך; הגד־נא לי, מי אתה ומה מעשיך? השיבו האיש ואמר: שומר בית־האסורים אנכי, ואני עושה את מלאכתי באמונה כפקודת המלך עלי. אמר לו הרב: בעת תוּבאנה נשים לבית־הסוהר, איך תתנהג עמהן? אמר השומר: אני משגיח על זה, להושיבן בחדר מיוחד, מגין עליהן ואינני נותן לאנשים לנגוע בהן. עזבו ברוקא ואמר: כמה גדולים מעשיו של זה.

הוא חזר לשוק, והנה החוזה בא שוב לקראתו. עמד לשיח אתו. עברו עליהם שני אנשים פשוטים. אמר אליהו לרב: גם אלה הם בני עולם הבא! אמר ברוקא לאליהו: מה מעשיהם של אלה? אמר החוזה: אנשים בעלי־חדוָה המה, וזה דרכם לבקר כל איש נעצב ומר־נפש והם מנחמים אותו ומדבּרים על לבּו; ינצו אנשים בשכנותם, לא יזוזו מהם, עד כי ישלימו ביניהם. אמר בּרוקא: אם בכך נוחלים עולם חיי־עולם, אלך ואעשה כמוהם!

ה: אַבָּא אוּמָנָא

בשכנותו של אביי, זה החכם שלא מש כל ימיו מאהלה של תורה והיה מרבה במעשים ובתפילה, דר אומן אחד מקיז דם, והיה נענה לכל הבא אליו. הוא היה מרפּא נשים לחוד וגברים לחוד והיה צנוע במעשהו. אל פתח ביתו מבפנים היה קשור נרתיק ופיו פתוח לגבי חור מבחוץ; וכל חולה, שנתפטר ממנו, שׂם בו שכר ההקזה כערכּוֹ; ומעולם לא ידע האומן, מי המרבה ומי הממעיט. ואם עני היה החולה, עוד היה נותן לו אבא אומנא ממון משלו, כדי להשיב את נפשו. לא גער מאודו באיש; שום פצע וחבּוּרה לא היו מאוסים בעיניו. איש תמים היה, לא הלך רכיל, לא חשד בשום אדם, אף אם לקח חפציו מביתו בסתר ולא הגיד לו.

בכל יום ערב־שבת היו דורשים בשלום אביי מרקיע־השמים ובת־קול היתה נשמעת: שלום עליך, חכם־היהודים! שלום עליך, עבד־העם! שלום שלום לתורתך ולבני־מתיבתך! אולם בשלום אבא אומנא היו דורשים משמים בכל יום. בכל בּוקר ובוקר לפני עלות השמש, עת משכימים כל בני שבטי־יה להתפלל לקונם, מכריזין עליו. הללו אומרים: מה טובים אוהליך, יעקב! מה טובים משכנותיך, ישראל! ובת־קול חרישית קוראת כיונה: טוב אוהל אבא אומנא מאוהלים של תורה ושל עבודה. לא כל המרבה לקיים את המצוות ואת החוקים ואת המשפטים הוא המשובח, כי אם בן־אדם הולך לתום דרכו!

אף אביי, שימים רבים דעתו חלשה ונתקנא בו באבא אומנא ואמר: מדוע נותנים לו שלום בכל יום ובשלומי דורשים אך משבת לשבת? – אף הוא הכיר, שתמימים הם דרכי ה' ואין עוולה בברכתו.

ו: הָרַב וְהַקַּצַּב

בימים הראשונים חי רב אחד גדול בתורה וביראה, יהושע בן־אילם שמו. פעם בא אליו אליהו החוזה בחלום־הלילה ויאמר לו: שׂמח בחלקך, מושבך בגן־עדן יהיה על־יד כסא המוכן לננס, הקצב מעיר קיטור, חלקך כחלקו. ויקם הרב בבּוקר וַתּיפּעם רוחו ויאמר: מיום שנולדתי וגדלתי אני משתדל תמיד ביראת־קוני, לא עבר עלי יום בלי תורה ובלי מצוות, לא הלכתי ארבע אמות בלא תפילין וציצית, ואני מלמד את שמונים תלמידי חכמה ומוסר; ועכשיו שוקלים את מעשי עם פעלי קצב אחד! שלח לתלמידיו ואמר: בשבועה, לא איכּנס לבית־המדרש עד שאדע, מִי האיש ומה מעשהו של זה, שאהיה חברו בגן־עדן! נקבצו התלמידים, לקחו צידה לדרך וילכו עם רבם ממדינה למדינה ומעיר לעיר, עד שבאו לעיר קיטור, והיא יושבת על שפת הים ורוכלת עמים. כשנכנסו בשער העיר, שאלו את היושבים בה: היש אצלכם איש מכוּנה ננס הקצב? הכירו בני קיטור, שגדולי־תורה וחכמים מופלאים לפניהם, ואמרו: נרות־ישראל, מה לכם ולאיש הפשוט הלזה? אמר הרב, ראש החבורה: אף־על־פי־כן הראונו את משכּנו. אמרו לבּאים: בקצה העיר הוא יושב. השכימה השׁיירה הקדושה ובאה לפני אהלו של ננס. וכשראה הקצב אילי בית־המדרש סובבים את מעונו, יצא ונפל על פניו ויאמר: במה נתכבדתי לראות בעלי־תריסין כמוכם בגבולי? אמר הרב אליו: קום וסַפּר לנו את מעשיך. השיב הננס ואמר: מה אני? ומה מעשי? קצב אני ונזהר בכשרות ושומר את החוקים; יש לי הורים זקנים לימים, שאינם יכולים לעמוד עוד על רגליהם מזקנה, ואני מלבישם ומנעילם בכל יום ורוחצם בידי ומשרת אותם כעבד.

מיד מיהר בן־אילם ונשק לננס על ראשו ואמר לו: אשריך, בני, ואשרי גורלך! מה מאושר חלקי גם אני, שזכיתי להיות חברך בן־עדן!

ז: פְּלֵמוֹ וְהַשָּׂטָן

החסיד פלימו היה נוהג להוסיף בכל יום ויום תפילה קצרה על־דבר עקירת ממשלת השטן מן העולם, וכה היה אומר: גירא בעינא דשטנא! ויחר הדבר למלאך הרע ויאמר: הלא שותף אנכי לכל תהלוכות היקום ואני והבורא אוחזים בחבל אחד, הוא בקצהו ואנכי בקצהו; במחיצתו שולט האור ובמחיצתי שולט האופל, ושניהם דוחקים ונדחקים יחד, – והנה בא בן־אדם, יסודו מעפר וסופו לעפר, ולועג לי ואומר להתגבר עלי! אלך ואנסהו ואראה, אם תגן עליו תורתו.

ערב יום הכיפורים היה. בני־העם אוכלים לשׂובע, לחזק את גופם ליום־התענית. ירד השטן מבית־משכנו לארץ מטה, נדמה לעני ובא ועמד על פתח הרב. הוציאו לו לחם. אמר העני: כל בני־הבית אוכלים בפנים ויושבים וסועדים, ואני אעמוד בחוץ כנדחה מן הבריות! אמר פלימו לעבדו: הכניסו את האורח הזה הביתה ושימו לפניו מאכל ומשתה! כיון שנכנס, ראו, שפניו וידיו מכוסים צרעת, ושאין לו לזר גם אזנים ובבות־עינים. מאוס היה מראהו מאד, והוא הוציא את הסחי והליח ממכותיו ושׂם אותם בכוס היין אשר לפניו. לא יכול הרב לעצור ברוחו ויגער בו, ויקם ויצא מן הבית. מיד הרגיש פלימו שחטא; יצא אחריו לבקש מחילה ממנו וימצאהו מוּטל על גבי אבן דומם כמת. פחד הרב פן יאמרו, שידיו היו בזה, להכותו נפש, ויצטער מאד ויהי אובד־עצות. פתאום התעורר השוכב ויקם ויאמר לרב הנבהל: אני השטן, שאתה נלחם עמי בכל יום וקורא לצור־שדי, כי ישלח לך את עזרתו נגדי; אבל לא תדע, מה רב כּוחי, ושגם אתם, בני־התורה, לא תוכלו לי. נפל הרב עלי פניו ויאמר: מה אנוֹש מול עַזֵי־מעל, ומה ילוד־אשה לעומתם? ויקבל עליו, שלא לחייץ מעתה עוד בין המושלים על יום ולילה…

מֵעוֹלָם הָרוּחוֹת

א: הֶחָסִיד וּבֶן־הַמוֹכֵס

אמרו רבותינו: בעיר אחת היו שני תלמידים חסידים, שעסקו כל ימיהם בתורה ובתפילה יחד ולא זז אחד מחברו. ויהי היום והנה נפטר אחד מהם ושבק חיים, ולא נתכנסו בני־אדם לספדו כהלכה ולעסוק בקבורתו, כיאות לתלמיד־חכם כמותו. אבל ביום ההוא מת גם בנו של מוכס אותה העיר, ויסגרו כל אנשי העיר את חנויותיהם, בטלו השוָקים, וכל העם הלך ללוותו לבית־עולמים. וכשראה זה חברו של החכם, היה כבד עליו הדבר ויחר לו עד־מאד, דעתו נבהלה, ביעתתּוּ רוח רעה ויאמר: אין שכר לאדם על מעשיו! ויהי נבוך וקורא תגר על דרכי אלהים החתומים. בא אליו בעל־החלום ויאמר לו: אל תדין עם יוצרך ואל תתמה על מעשיו; בצדק המה מעשי ה' ואין עוולתה בם! חברך החסיד עבר פעם עבירה אחת קטנה ויקבל ענשו בעבוּרה על דרכו מעמק החיים אל המתים, למען יכּנס בלי כתם לגן־עדן. אולם בן־המוכס עשה דבר טוב אחד בחייו, וישלם לו ה' שכרו בעבור זה עוד בזה העולם. חברך ואיש־בריתך שמע פעם אדם מדבּר בגנוּת רבנים ולא מחה בידו, לפיכך נענש להיקבר בלא לויה; ואותו בן־המוכס הכין פעם סעודה לשר־העיר, ולא בא זה לאכול; מה עשה? עמד וחילק אותה לעניים, על כן זכה לכל הכבוד שראית.

ויהי בלילה השני ויישן החסיד וירא בחלומו את חברו הנפטר מטייל בפרדס נטוע עלי נהר בין נרדים נותני־ריח, וירא ויבן, כי זה הוא גן־עדן. הפך החסיד את פניו לצד אחר וירא את בן־המוכס הולך שחוח, פניו נפלו ותארו משונה ולשונו שלוּחה מצמא. וייקץ החסיד והרוח הרעה סרה מעליו ויקרא: יש דין ויש דיין, לא יאוּנה רע לצדיק ולא יחוּנן רשע על לא־דבר.

ב: בֵּן יִפְדֶּה אָבִיו

אחד מגדולי התלמוד ובעלי־ההלכה המצוינים עזב פעם את כתלי בית־המדרש ושאון התלמידים וילך לנוע במדבר, לבקש שם דבר ה' וארחותיו באפנים אחרים. ויעבור דרך שלושת ימים שקוע במחשבותיו, וגם לחם לא אכל ומים לא שתה. ויהי בעברו במעבר אחד לפנות ערב, ויפגוש איש אחד הולך שפי, חשך משׁחור תארוֹ, עיניו נמקו בחוריהן, ועל שכמו צרור עצים. ויאָנח האיש מכּובד הסבל. וישאלהו הרב לשמו ולמטרת חפצו, ויענהו הנושא לאמור: פלוני בן פלוני אני, בחיי עברתי על כל מצוות ה' ולא שבקתי דבר אסור, שלא עברתי עליו; ועתה את עווני אני נושא יום יום; ועלי להסיע עצי יערות שלמים מהלך רב ולא אמצא מנוח. שאֵלו עוד הרב לאמור: האם לא הקמת לך זרע בארץ וּמַתּ ערירי? הוריד הנשאל אגלי־דמע וענה: כאשר הלכתי לשחת הנחתי אשה מעוברת בעיר פלונית, ולא אדע מה מעשיה בחיים. בין כך נראו פולסין דנורא של המחבלים, והם אצים וקוראים לאמור: לך לדרכך, למה תעמוד ותשוחח את בני־אדם ותבטל ממלאכתך? ויפן הרב ויִתּם כל המחזה ואינו.

וישב אותו רב על עקביו ויעזוב את המדבר וילך מעיר לעיר, עדי בואו למושב של בעל־העצים, וישאל את אנשי־המקום, לאמור: הידעתם איש כזה? ויאמרו: ידענו, וימח מארץ זכרוֹ, כי הרשיע לעשות יותר מכל איש אשר על פני האדמה. וישאל עוד הרבי: היש לו זרע? ויאמרו: ילד־פרא נולד לו אחרי מותו, והוא לא נימול עוד. וילך השואל וידבר על לב אמו, וימל את בשר ערלת הנער ויֵחָלם, ויביאוהו אל בית־המדרש ויאמר לו: אמור אל“ף ובי”ת; ובהגד הנער כזאת, מיד נעשתה נחת־רוח במרומים, נתקררה דעת שליטי הדין, ויפטרו את נושא־הסבל ממשא העצים הכבדים והשיבו לנשמתו את מנוחה. בלילה ההוא בא בחלום לאותו רבי ואמר לו: תנוח דעתך, שהניח בני, על ידך, את דעתי, אודך כי נפדיתי.

ג: שׁוֹכְנֵי־עָפָר

רב נחמן בר יעקב, רב אחד מרבי התלמוד, קנה מאת חברו, שהלך למדינת הים, במאתים מנה כרם אחד, שהיה בגבול שדהו וגואל אחר לא היה לו. והכרם לא נעבד ימים רבים, עפרו היה מלא תלולים ועלה בהם שמיר ושית. וישכור חמישה־עשר פועלים, שכירי־יום, ויפקוד עליהם לנקות את הכרם מעפר ולחפור ולהשוות את האדמה. ויקחו איש איש את מעדרו בידו, וישכימו בבוקר, לעשות מלאכתם. ויהי אך החלו לחפור בתל אחד ולהסירו ויקם איש אחד גבוה, שקבור היה מתחת ערימת העפר, וישב על הרגבים והוא מתנודד כחי אנה ואנה. ויבּהלו האנשים ויאמרו: הגיעה עת תחית המתים! וירוצו ויגידו הדבר לרב נחמן בעליהם, וימהר הכרמה ועג עוגה ויעמוד על־יד המתנועע וישאלהו לאמור, מי אתה? ומה לך פה? ויענהו הפלאי ויאמר: מת אנכי ובמתים חלקי ובתל הזה מצאתי זה ימים רבים קבר ובאו שכיריך להחרידני ממקומי, אשר ניתּן לי. אמר לו הרב: אם מת אתה, איך לא נרקבו עצמותיך באדמה ולא אכלך עש, ואתה יושב שלם מולי ולשונך אתך. ענה אותו המת: רב לי לדבּר, וזה רחוק ממני, אבל בחיי קנאת־לב לא ידעתי, ורקב עצמות – קנאה, אמר שלמה מלכנו. אמר לו רבי נחמן: תלמידך אני ביראה ובמעשה; ואם עליך טוב אבנה לך קובה מיוחדת בכרמי ותשכון לבטח. השיב המת: אל־נא תעשה כדבר הזה ואל תניע אותי מגבולי; ואם מצאתי חן בעיניך, צווה את פקידיך להשליך עלי את העפר שניטל מעל גבי, ואשוב לרשותי אשר גדרו לי לעולמים. ובכלותו לדבּר, פשט ידיו ורגליו על העפר וינוח כדומם. וירמוז הרב לפועלים, שעמדו נבהלים מרחוק, וכמעט לא האמינו למשמע אזנם, כי ידבר אדם את המת וחי, וישיבו בצעדרם על המת את רגבי העפר אשר נטלו ויכסו אותו מכל עבריו, וישב התל אל תבניתו כמקודם. אף הוא, הרב עמד למרגלותיו וקרא: יתגדל שמך הרב, כי נתת לכל בריה את גבולה ומקומה בארץ לעד!

ד: הָרוּחַ

אבא־יוסי איש ציתור היה יושב ושונה תמיד על־יד מעיין אחד מחוץ לעירו. ויהי לפנות ערב אחד שמע קול מצלצל ויפן כה וכה, והנה רוח אחד בלי לבוש עומד לפניו. אמר לו הרוח: הלא תדע, כי זה שנים רבות שאני יושב במחיצתכם ולא עשיתי לכם רעה, אם מעט ואם הרבה, גם נשיכם באות הנה בבוקר ובערב לשאוב מים, ומעולם לא הטלתי בהן פגע, אין עיני רואות עוון באדם; תחת זה ידעתי עתה חבר אחד לרעה מבני משפחתי, ושמעתי אומר: אלך ואקעקע את ציתור ויושביה! ואתה, בתור אב ומורה לעירך, סכּל את עצתו וקדם את פני הרעה. ויכל הרוח לדבּר ויבּלע באויר ואך כנפיו משיקות.

ויקבץ אבא־יוסי ביום המחרת את כל יושבי ציתור למקטון ועד גדול, ציוה לכל אחד לקחת כלי־מפץ בידו ויובילם בכלי נשקם אלה מסביב לבאר, והנה גדולה הבאר שבעתיים מאשר היתה והשתפכו הים כמו נחל שוטף. ויעמוד הרב וכל העם ויביטו במים, ולא משו עיהים מהם. כה עמדו שעה ושתים. והנה התחילו גלי המים לקפוץ, לרתוח ולסובב במעגלים. רמז להם אבא־יוסי להכות בכלי־המפץ אשר בידם סביב, וקרא כל העם קול גדול: דידן נצח! דידן נצח! דידן נצח! וישׁוכּוּ המים, וטיפי דם נראו בהם מכל עבר. כה נספה הרוח הרע בעוונו!

ה: הַגֹּלֶם

האמורא רבא, רעהו ועמיתו של אביי, היה איש חכם בצירופי מעשה־בראשית, כל תעלומות ספר יצירה, ספר הספרים, נגלו לו. ויהי כאשר השתקע בעיוני חכמה זו ולמד הרכבת הברואים ויסוד יצירתם, אמר לעשות גם הוא בן־אדם בצלם ובדמות. עלה לעליה, ישב שם שנה שלמה, התבודד ונבדל מכל הויות העולם, שם עסק בצירוף גוית אנוש ויעש מחומר גו גמור, הטיל בו אברים פנימיים, ואחר־כך בנה את ראשו, ידיו ורגליו ויקימוֹ, ויפח בו רוח חיים ביחודי־החכמה ובצירופי־השמות ויחי. אחד עלה ושנַים ירדו! ויהי הדבר לחזון פלאי, שכמוהו לא היה עוד למיום ברא אלהים אדם עלי ארץ; אבל דבר אחד היה חסר לגולם הזה, ובזה ניכר, כי מעשה ידי בן־תמותה הוא, לא היה לו כּוח־הדיבור והיה אילם גמור. הוא פחד משאר בני־אדם והיה עצל מאד בכל מלאכה.

פעם אחת שלחוֹ רבי לחברו, רבי זירא, והוא גם הוא איש חכם ונבון מאד. עשה בדרכו זמן רב; ויהי כי בא לבית הרב, החל לשאול אותו ולדבר עמו, ולא ענהו כלום ולא פתח פיו. הציץ בו והכיר מוצאו, אמר ליה: מבן־אדם יסודו מעפר וסופו לעפר נעשית, חזור גם אתה לעפר. מיד נפל ארצה באפס נשמה.

עוֹד מֵאֵלֶּה

א: מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגוֹד

שנת רעבון היתה. ליטרא קמח באה בזהב, ואין די מזון ומחיה. עבר איש רעב על פתחו של איש אחד, שהיה לו מעט פת בסלו ודפק על פתחו, יצא ונתן לו אוכל. כששבה אשתו לבית ושמעה בדבר, הקניטתו, כי סרת טעם היתה. עזָבה הוא והלך ולן בלילה ההוא בבית־הקברות. הדבר היה לפני ימי ראש־השנה, ימי דין והצבת גבול המזל לכל חי ולכל בשר. ויהי כי נח מול שני קברים של ילדות מתות מכבר, שמע רוחותיהן משיחות אשה עם רעותה. אמרה האחת אל השנית: בואי, רעותי, נשוט בעולם, למען נשמע מאחורי הפרגוד, איזה דברים חדשים מתעדתדים לבוא בשנה הבאה בעולם. ותען השנית ותאמר: קבורה אני תחת מחצלת של קנים, ולא אוכל לצאת ולבוא. לכי אַת לבדך ותשמיעיני אחר־זה את אשר תשמעי. וירא השוכב קרן אור אדומה עולה השמימה. לעת הבוקר שבה הרוח למטה לבית מלונה. שאלה אותה רעותה: היש בפיך חדשות להשמיעני? ותאמר השבה: שמעתי מכריזים למעלה, שכל מי שיזרע שדהו ברביעה ראשונה לשנה הבאה, מעשי־ידיו ילקו בברד ויהי רעבון כמו היום. ויקם האיש וישם את הדבר אל לבו. באה רביעה ראשונה, התחיל כל העם לחרוש ולזרוע את שדותיו, והוא הניח את שדהו; באה רביעה שניה, הוא עמד וזרע את שדהו ויבוא אחר־זה ברד גדול, את של אחרים לקה ושלו נשאר על עמדו. ויהי לשנה הבאה, למועד ההוא, קם הוא מעצמו, והלך לבית־הקברות ללון, ושכב על מקומו, וישמע באשמורה ראשונה אותן הרוחות מספרות שוב יחד. אמרה האחת אל רעותה: אולי תצאי עתה ותבואי עמי לשוט בארץ ולהתהלך בה ולהקשיב אל הדברים הנועדים לבוא. השיבה השניה: הלא ידעת, כי במחצלת של קנים סגורה אני, ואין לאל ידי לעזוב מאסרי; לכי אַת לבדך, ואת אשר תשמעי במרום, תרצי לפני. ותעל השואלת השמימה. באשמורה שלישית שבה ותספר לחברתה, כי שמעה לאמור: מי שיזרע בשנה החדשה את השדה ברביעה שניה, פירותיו ילקו בשדפון. וישמע ויבן מה שעליו לעשות. ויהי לראשית השנה, קם הוא ויזרע את שדהו ראשונה, ושאר בני־אדם חיכו בזריעתם עד רביעה שניה, כי כבר יראו; ויבוא אחר־זה שדפון בעולם, השחית את פרי השדות האחרים ופרי שדהו של זה נשאר שלם. התחילה אשתו להציק לו בדברים ותשאל אותו לאמור: מפני מה איחרת בשנה שעברה לזרוע, והפעם הקדמת מעשיך? ומפני מה נלקו שדות חבריך אז ועתה ושלך בשתיהן נתקיימו? הפצירה בו וסיפּר לה כל המאורע. לימים נפלה קטטה בינה ובין אמה של אותה ריבה, שנקברה במחצלת של קנים, עמדה ואמרה לה זאת בפניה וביישה אותה. ויהי בשנה השלישית, כבר שלחתו אשתו גם היא ללון בבית־הקברות וללמוד שם את הצפונות בזרעים. וישכב על המקום, אשר איוָה לו שם, וירכּן אזניו ללחש הקברים. אמרה הרוח הידועה לחברתה: בואי ונלכה היום – נסי כוחך, אם תוכלי. אמרה השנית: הניחי כזאת מעתה, כבר נשמעו דברינו בין החיים! ולא יסף האיש לדעת עוד את הבאות.

ב: צַדִּיק וְרָשָׁע

שני אנשים הלכו בדרך. האחד צדיק, שומר אמונים, והשני איש רשע, אורב לרעהו. ויהי כי התרחקו מהישוב, קם הרשע על הצדיק, שדד ממנו את כל ממונו ועזבהו ריקם. וַיצר לצדיק מאד, כי הרבה ממון של אחרים היה אתו, ואין ידו משגת להשיבו לבעליו. ויהי לפנות ערב, כי בא השמש, ראה חורבה אחת ויסר אליה ללון. וישמע בלילה שני שׁדים מספרים איש עם אחיו. אמר האחר אל השני: היכן הייתה זה ימים רבים, ומה היתה מלאכתך? ויאמר השני: באתי בדרכי למדינת הקיסר ועצרתי בבתו היחידה, שלא תלד, והיא תשב בציריה זה שבעה ימים, ובכי גדול בחצר המלך, גם ביד הרופאים אין אונים. אמר השד הראשון: וכי באמת אין כל תחבולה לפתוח את רחמה? ענה חברו ואמר: שם בגן המלך גדלים מיני אילנות נותני מיץ; ולוּ ידעו להטביל חתיכת בד באותו מיץ ולשימו על בטנה של המקשה לילד, מיד ילדה. ואתה, חזר זה לשאול את השני, היכן ישבת כל אותם הימים? ובמה היית עסוק? ויען זה ויאמר: ריחפתי באויר המדינה הסמוכה וסתמתי את המעיין הראשי שם, אשר ממנו נמשכים המים לכל הנהרות והבארות אשר ליושביה, ומת רוב העם בצמא. ולמעצורך, שאל אותו חברו, אין תרופה? ויען זה ויאמר: התרופה למעצור המים לא קלה היא, צריך לקחת שור אדום, אשר לא עלה עליו עול, ושחטו אותו שנים סריסים וזרקו את דמו על מקום המעיין, ואז יפּתח ויתן את מימיו. וישם השומע מבני־האדם את הדברים בלבו.

וישכם בבוקר, וישנס את מתניו ויקם וילך למדינת הקיסר. בא לעיר המלוכה וימצא את כל העם צועקים ומיללים לבת מלכם המקשה ללדת. ניגש ואמר להם: הובילו אותי למלך ורפא ארפא את בתו. הכניסוהו מיד לחצר־המלך, ויצו לקחת את המיץ מעצי האילן ולעשות כאִמרת השד, ורפא לה ותלד. ויעשר אותו המלך עושר רב. עזב מדינה זו והלך למדינה הקרובה, אשר שם אין מים, וירא והנה יושביה שוכבים על הארץ ולשונותיהם שלוחות מצמא; ויצו לקחת שור אדום ולשחטו בידי סריסים, ויעשו כן. ויהי כי נזרק הדם על גבי המעיין, התגעש והשתפכו מימיו במלוא הארץ, וישת העם ושב רוחו ויתנו לו רוב מתנות וישלחוהו משם בכבוד. וישב אל עירו עשיר מאשר היה בתחילה, השיב את כל הפקדונות לבעליהם, ועוד נשאר בידו ממון הרבה. לאחר זמן פגשהו האיש הרשע וירא רוב עשרו, התפלא על הדבר, ניגש ואמר לו: מאין לקחת הון רב כזה? ויספר לו לתומו את כל אשר קרהו. מיד הלך ולן גם הוא בחורבה ואמר לנפשו: אולי יקרו גם אותי אותות כאלה. הרגישו השׁדים בבואו ואמרו אחד לחברו: זה הוא האיש, אשר גילה סודנו לבני־האדם, ויקומו עליו ויהרגוהו. כן יאבדו כל אוהבי רֶשע!

ג: אַגְרַת בַּת מַחֲלַת

אגרת בת מחלת היא המלכה של מלאכי־חבלה בשמי מרום, ולה ולכל חילה ניתּנה שליטה גם ללכת ולסובב בין דרי מטה.

פעם אחת הלך חכם אחד מבית־מדרשו לביתו בליל חושך ואפלה ויפגוש את מלכת־השׁדים ושתי קרנים לראשה. בעטה בו ואמרה לו: לולא נשמע עליך ברקיע: היזהרי בבני זה ובתורתו, כי אז לא ראית עוד סף אהלך! ענה הוא ואמר: לא גדולים מעשׂי ולא אדע, במה חשוב אנכי במרומים; אבל אם כנים דבריך, אני גוזר בכוח תורתי, שתחדלי לבוא למשכננו. נפלה לרגליו והתחילה לבקש ולהתחנן לפניו, לאמור: תן לי על כל פנים רשות, לשוח בארץ פעמים בשבוע ולא תהיה ישותי ומציאותי לבטלה. אמר לה: צאי מעתה אך בלילי רביעיות ובלילי שבתות.

מאז זהו זמנה לעולם.

ד: רַבֵּי חֲנִינָא

רבי חנינא בר פפא היה מצוין בין עשרה אחיו בעסקי צדקה לעניים. הוא גם בטל מן התורה לעשות חסד, ודרכו היה לתור אחרי אנשים שירדו מנכסיהם ויתביישו בענים, ונתן להם מתן בסתר. לתכלית זו סבב תמיד בלילה, כשארנקי של כסף בידו, בא לפני בתים כאלה והניח לפני ספּם סכום ממון. פגע בו פעם אחת שר־הרוחות, אמר לו: וכי המקרא אינו אומר: “אל תסיג גבול רעך”, וידעת גם ידעת, כי הלילה הזה לנו נתון, ואך בו ממשלתנו. ביקש לחַבּלוֹ, אמר לו רבי חנינא: ברח ממני, ואם לא תעשה כזאת אגזור עליך ואגרשך מעל פני האדמה. ברח השטן לנפשו ולא יסף לעצור עוד את הרב על דרכו. ועליו הכתוב אומר: מתן בסתר יכפה אף.

ה: שׁוּב מֵאֲבוּהַּ דִּשְׁמוּאֵל

אבוה דשמואל היה איש חכם ונאמן־רוח, והיה כל העם נוהגים לתת את פקדונותיהם בידו. הוא היה שומר גם על כסף של יתומים; והיה זהיר כל ימיו, שלא תקרה לו איזו תקלה, וקובר את המעות הנתונות לו בקרקע. ויהי היום ויחלה, ולא הספיק לציין את המקומות, אשר בהם טמן את הפקדונות, וימת. ויקברו אותו בכבוד, כראוי לאיש גדול בישראל, ויציבו לו אות. ובנו שמואל לא היה ביום מיתתו, כי הלך לעיר רחוקה, ללמוד תורה. ויהי בשובו, שמע אנשים קובלים על אביו, שהפקדונות שהיו בידיו אין יודע איה הם. בודאי לא עלה גם על לב אחד, כי מעל בהם מעל, אבל צר היה להם, כי יצא להם הפסד על־ידי המת. וישמע שמואל ויקם ויבוא לבית המועד ויקרא: מי כאן אבא בר אבא? השיבו לו: הרבה אנשים ששמם אבא בר אבא קבורים כאן. חזר ואמר: מי כאן אבא בר אבא, אבוה דשמואל? אמרו לו: עלה למתיבתא דרקיעא. עלה ומצא את אביו, בא אליו ואמר לו: שלום עליך, אבי, רבי ומורי, הגד נא לי, איה שמת את כספי הפקדון, אשר היו בידיך? ציין לו מקום בקרקע של הבית, אשר שם הם קבורים. ירד שמואל למטה, ביקש ומצא והחזיר את הפקדונות לבעליהם. וידע כל העם כי מוריו ומלמדיו הם בני־ביתו של מקום ויוסיף כּבּד אותם.

ו: נַחֲמָנִי

אביי הכוהן אף הוא מבית־עֵלי בא. בעת שהרתה אמו מת אביו ויומים אחרי שנולד מתה האשה. שמו האמיתי היה נחמני, והיו נותנים לו שלום ממתיבתא דרקיעא בכל יום ערב־שבת. הוא היה עוסק בתורה ובגמילוּת־חסדים והאריך עד ששים שנה ונעשו לו אותות ומופתים. בימיו בא מזיק אחד מבני־השטן בין הבריות ולו שבעה ראשים, ומי שבא בגבולו אף לעין השמש, מיד ניזק. פעם התקרב אליו נחמני, והוא אז מתפלל תפילת־שחרית, ובכל כריעה וכריעה שכרע הרב במודים נפרק מהמזיק ראש אחד, עד כי נמח כולו ולא יכול לעמוד בפניו.

בשכונת אביי היה גר אחד מבני־נכר, והוא היה עוסק בעצבּים וגם חופר בקברי־מתים ופושט משוכני־עפר את בגדיהם. פעם חָדר הנכרי למערת חכם אחד מבני־העברים והתחיל מחטט בעפר. עמד המת ממקומו ותפשׂוֹ בזקנו ולא הניח לו. באותה שעה עבר אביי וירא את המעשה ויאמר: עלי לעמוד לימין שכני, ואם גם אינו מבני־בריתי. ניגש אל המערה ואמר למת: הנח לו לזה, ברחובי הוא גר. מיד קפץ האוחז את ידו ושב אל משכבו.

ז: בַּחֲצַר־מָוֶת

זעירי, חד מן התלמידים, היה הולך מידי שנה בשנה מעירו לבית־רבו והתאמץ לדרוש בתורה ולדעת ולהבין הלכותיה. בדרך עמד בית־מלון, ושם ישבה אשה אלמנה ושירתה את עוברי־אורח באמונה. וזעירי היה סר תמיד אל הבית הזה בלכתו לאוהל־התורה. ותדע האשה, כי ירא־שמים הוא ותכבדהו ותט לו חסד. גם הוא לא שינה את אושפיזו, הלא כן גם צוו חכמים. פעם הפקיד כמה זוזים אצל אשה זו. ובשובו מבית־רבו וידפוק על דלתות המלון, יצא איש אשר לא ידעהו ויאמר אליו: בעלת־הבית כבר שבקה חיים והוּבלה שלשום אלי־קבר. הצדיק התלמיד את הדין; אבל צר היה לו, כי המתה תמעל בפקדון. וילך אל חצר־מות, עמד על־יד קבר האשה ויקרא: זוּזי היכן הם? וישמע קול יוצא מהמערה: שוב אל ביתי ותמצא את זוזיך טמונים תחת מפתן הפתח, שמור שמרתי אותם בעבורך. ביקש לחזור; והנה שוב קול אומר: לי אֵם זקנה במקום פלוני, לך־נא שמה וכה תאמר אליה: בתך המתה מבקשת ממך, שתשלחי לה את המסרק שסרקתּ את שערותיה, כשהיתה בגבוּלך, וגם את הכחול, שכחלתּ אותה, תשימי בצרור. תמה התלמיד ואמר: מי ומי יביא לך את אשר אַתּ שואלת? השיבה: שכנתּי אלמונית תמות למחר, תקח היא את חפצי עמה בבואה הנה.

פְּגִישׁוֹת

א: שְׁפִיפוֹן בֶּן לַיִשׁ

בימי חתימתו של התלמוד חי בארץ־ישראל איש חסיד אחד ושמו בן־סבר. ולמה נקרא בן־סבר? שהיה סובר בתורה, הוגה בה תמיד ומראה בה פנים כהלכה. הוא היה גם בעל־מעשים, משתדל עם עניים ומפרנסם ומושיט עזרה לדל. פעם שמע, כי בעיר טבריה גָר יתום אחד מזרע ישראל, שאירס נערה אחת תמימה ולא יכול לכנסה מעוני. מה עשה בן־סבר? נטל בידו כלי־כסף וכלי־זהב, טען כל מיני מאכל ומשקה על חמישה חמורים וקם והלך לטבריה; בא אצל אותו יתום, הכין לו בית, הלביש את החתן ואת הכלה, נתן להם כל צרכם והעמיד להם חופה ורקד לפניהם ושׂימח אותם. וירא אלהים במרום ויקרא: גם זה הוא נאמן־ביתי!

מטבריה שב בן־סבר לדרכו, ויבוא לפני נהר גדול ורחב שנים־עשר מיל. בנהר ההוא היה דר תּנין גדול, ארכּו גם הוא כשיעור זה; וכל מי שהיה עובר שם, היה נושכו וממיתו. אבל כיון שראה את בן־סבר, השתטח כגשר על שני עברי הנהר, ויעבור עליו החסיד וחמורו באין פגע…

אחרים אומרים: לא כך היה המעשה, כי אם באופן אחר. על בן־סבר נגזרה גזרת מיתה במרומים, לפני עשותו חסד לאותו יתום. ויהי בשובו מטבריה, פגע בו אדם אחד מכוער ביותר ונתן לו שלום והחזיר לו בן־סבר שלום. אמר האדם המכוער ובעל הפנים המשונים חסיד: אין אתה מכירני? השיב בן־סבר ואמר לו: לאו, לא ראיתיך מעולם. אמר לו הזר: אני מלאך־המות ושליחו של מקום, והרי בידי פתקא מן השמים ליטול את נפשך. נפנה בן־סבר וראה שרביט־אש בידו של המבשר.

באותה שעה נשא החסיד עיניו לשמים וקרא ואמר: ריבּון העולמים! כתוב בתורתך: שומר מצוה לא ידע דבר רע; ואני הלכתי לעשות מצוה, עכשיו אָמות בדרך ולא יהא סיפּק בידי לשוב לביתי, לצוות לאשתי ולבני. מיד יצאה בת־קול ואמרה למלאך: המתּן לזה חמישה ימים וחצי, עדי ילך לביתו ויצווה ליורשיו. כרגע נעלם האדם המכוער, ובן־סבר נשאר עצוב על אֵם־הדרך והיה הולך ובוכה. שוב פגע בו אדם אחד; נתן לו שלום והחזיר לו. אמר בן־סבר לאיש: האם נמצא בגבול הזה תלמיד־חכם אחד עוסק בתורה? ענהו ואמר: במרחק מיל מזה ידור חכם גדול ושמו שפיפון בן ליש. אמר בן־סבר: הוליכני אליו ונשׂא ונתּן יחד בתורה. הוליכוֹ האיש אל החכם ההוא.

פני בן־סבר היו תמיד מבהיקים, אבל כשנכנס וישב לפני שפיפון, התחילו פניו מוריקים. אמר לו שפיפון: יודעים אנו בך, שפניך מבהיקים, מדוע עכשיו הם מוריקים? שמא לאכול ולשתות אתה חפץ, כאדם שהלך בדרך רב? אמר לו בן־סבר: לא רעב ולא צמא אנכי אלא לדברי תורה ואך אלה הם שעשועי תמיד; אולם עתה שלחו אחרי שליח ממרום, לקחת את נפשי למעון־נצח, ואני עדיין לא מילאתי את תפקידי בעולם ולא גמרתי את המלאכה לפני… וסיפּר לו את כל אשר קרהו בדרך. מיד עמד שפיפון – והוא אך גלגולו של אותו נחש בראש אגדה זו – וקרא: שׁב עמי ואל תירא, ואני ערב לך, שלא תמות לפני עתך! אמר בן־סבר: הלא המקרא אומר: אח לא פדה יפדה איש, לא יתן אלהים כפרוֹ. ענה שפיפון ואמר בתוקף: אף־על־פי־כן שׁב עמדי ואַל תירא מות!

ממחרת היום עמד בן־ליש וכינס עמו תלמידיו וגזרו תענית של ציבור שלושה ימים. השמש אסף נגהו ויחשך העולם. באו התלמידים ואמרו: רבּנו ואור עינינו, הנה חושך נורא הולך ומתפשט. אמר להם המורה: צאו ובדקו, אם כל רחבי תבל יכסה האופל, אז אין להשיב את הגזרה, אולם אם אך סביבנו הוא החושך, אז בטוחים אנו, שאור אין־הסוף יגבר על הערפל, יביט בתחנונינו ויעשה רצוננו. יצאו התלמידים אל מחוץ לאוהל ויראו, והנה ענן בא ומקיף את כל הככר.

וציר־המות ירד מן הענן, רבץ לפני אוהל בן־ליש ויקרא לזה שבפנים ויאמר: השב לי את פקדוני! ענה בן־ליש לקורא: לא הפקדת אצלי כלום. קרא שוב המלאך מבחוץ ואמר: מסוֹר את בן־סבר, היושב בצל קורתך, למיתה; אין לשנות דבר האלהים! קם בן־ליש ועמד בפתח ואמר לאותו מלאך: משביעך אנכי בשם הקודש, שתשוּב ותעמוד לפני כסא שופט־רמים ותאמר לו: מאן ימן בן־ליש למסור לי את בן־סבר למיתה. מיד עלה המלאך בענן, עמד לפני החותך חיים ומות והרצה לפניו דברי בן־ליש. אמר אלהים: אני אמרתי וגזרתי, ומי יקום נגדי. ירד מלאך־המות שוב בענן וידפוק על דלת אהלו של שפיפון ויקרא בעוז: מסור לי אותו חבר! מיד יצא שפיפון ועמד בפתח ואמר למלאך: שוב לאשר שלחך במרומים ואמור לו: כך אמר שפיפון בן־ליש יושב מטה: לא נפשי חביבה לו מנפשו ולא נפשו חביבה לו מנפשי; אם ימיתהו – ימיתנו יחד ואם יחַיהוּ – יחַינוּ יחד!

מיד יצאה בת־קול וקראה: מה אעשה לשני חכמי־תורה אלה, אני גוזר גזרה והם מבטלים אותה בתפילתם; אוסיף לשניהם יחד מאתים מאתים שנה.

אמרו: באותן מאתים שנה שהאריכו בן־סבר ובן־ליש ימים, התעלה העולם ונטהר מכל פגע. לא הפילה אשה פרי־בטנה, לא באה חרב־מלחמה בין עמים, לא שלטה חיה רעה, לא מת בן על־פני אביו ולא מת אדם פחות משבעים שנה. בני־אדם לא ראו רעב ומחסור, ויהיו ימי שובע ועדן בעולם הזה.

ב: כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה

בוא וראה כמה גדול כּוח התשובה ומה רבה היא לאדם. היו בימי קדם שלושה רֵעים ויכרתו ברית לגזול ולחמוס עוברי־דרכים ולקחת מהם כל אשר להם. כה ארחו לחברה יחד, היו מלסטים את הבריות וממלאים את אסמיהם הון אחרים. לימים עלה על לב אחד מהם הרהורי־תשובה ויאמר: איך אני עובר על פקודי־אלהים וידי בבני־אדם נבראו בצלם. הלך ונפרד מאחיו, הסתתר בין ההרים, שב בכל לבו לאלהי אביו, צם והתפלל ימים רבים. אחר־זה הלך ודפק על פתח בית־המדרש והיה משכים ומעריב לשמוע דברי־תורה; ונעשה לאחד מן התלמידים החשובים, שקנה לו שׁם באהלי ההלכה.

במותו כרו לו קבר בין חכמי־ישראל ויציבו לו ציון. ובו ביום מתו גם אחיו השודדים, ואיש לא ידע מהם. העלו את נפשות שלשתם לפני בית־דין של מעלה. נדון בעל־התשובה לאלתר לחיי־עד; ועל אלה שמתו בעוונם נגזר, שיהיו מושלכים בכף־הקלע ולא תהיה להם מנוחה. נגשו השודדים לפני כסא־הכבוד ואמרו: אב רחמן, אשר אין לפניך משוא־פנים, בן־אדם זה היה גוזל אתנו בהרים ואת אשר עשינו עשה גם הוא, למה נוחל הוא נחלת־עולם ואנו נרד לבאר־שחת? השיב להם אלהים ואמר: אין עוולה בי. רעכם עשה תשובה ושב מדרכו וסלחתי לפשעו, ואתם הוספתם להרע עד יום מותכם ולא זרחה עליכם שמשי. בכו הזדים ואמרו: אם כן, הנח לנו וניטיב לעשות. אמר להם המקום: אין תשועה לאנוש רק עד יום המיתה, בעוד גופנו בו. נסתלקה השכינה ויהי אופל גם במרומים.

ג: שְׁנֵי חֲבֵרִים

אדם אחד הלך בדרך בדבר־מצוה, נזדמן לו אדם אחר ואמר לו: אם רצונך בי, אלך עמך. נענה לו הראשון ואמר: בוא עמי בשלום, והלכו שניהם יחד. באו לפרשת־דרכים וראו איש אחר, שהיה סומא בשתי עיניו, יושב על שן־סלע ומבקש לחם. שׂם הראשון ידו בצלחתו, הוציא משם סלע והושיטו לעני. אולם השני מיאן לתת לו צדקה ויאמר: נפישין רמאין בעולם!

פתאום נעלם העני מעיניהם ולא ראו אותו עוד. ויהי בלכתם הלאה, והנה איש מוזר לנגדם ושרביט־אש בידו. שאלו אותו: מה טיבך פה? ענה ואמר: הנני מלאך־המות ושליחו של מקום אני. מיד נזדעזעו, נפלו שניהם על פניהם ויקראו: הושיעה, ה', מחבלי המות! הקים המשחית את זה שנתן לו צדקה ויאמר אליו: אתה, בשביל שריחמת עלי ונתת לי סלע, הרי חייך נתונים לך במתנה. צדקה שנתת פדתה אותך ממות, ועליך נאמר: והלך לפניך צדקך. אולם חברך, שהקשה לבו נגדי ודיבּר בי סרה, בן־מות הוא! החל האיש השני להתחנן לפני המחבל ואמר: אני וחברי הלכנו שנינו בדרך, זה יפרוש לחיים ויחזור לביתו, ואני אמות פה וחיות־השדה תאכלנה את בשרי. אמר המלאך אליו: והלא זה קידם ועשה צדקה והיא עמדה לו, ואתה לא כן עמך. ענה הנאשם ואמר: אם כן, הנח לי ואעשה גם אני צדקה וחסד עם הבריות. השיבוֹ המלאך ואמר: הוי, שוטה! ראית אדם פורש בים בספינה שבורה, אם לא תיקן אותה בארץ, מה יעשה בפלגים ובתהומות, כשבאים עליו גלי־הים ואין מושיע? מי שלא תיקן מעשיו בחייו, בעוד עולמו מוכן לפניו, מה יכול לפעול עוד שעה לפני מיתתו, עת חרבי לטושה ואין לשנות עוד. מה שעשית לי אין להשיב ואין לך עלי כלום. הרים האיש את קולו בבכי ואמר: אם כן הדבר, הנח לי ואלך ואקרא באזני בני־האדם את התורה אשר לימדתּני, שכל מי שלא יתקן עצמו בערב־שבת – לא יראה גם באור השבת וסופו גוֹוע. אמר המלאך: לך וסַפּר דרכי האלהים והזהר את היצורים כדבריך. עלה המלאך בענן, והמתיסר חזר למושב בני־אדם, והיה קורא בשוָקים וברחובות: אל תקשו לבבכם, יצורי שדי, וחמלתם על דל ועני וַעשו טובה היום, בטרם יבוא יום מחר. נאספו עליו ואמרו לו: מאין ידעת, הֵלך, כל־אלה? ענה ואמר: סומא אחד העיר את עיני בדרך…

אומרים שכל ימי אותו המורה לא הרע אדם לעשות, לא הקשה אחד לבו מחברו ולא אמר עני בעיר: צר לי המקום!

ד: עֲבִיד טֵיבוּתָא לְעוֹלָם

באחת מערי בבל חי איש אחד קשה־לב והוא לא עשה צדקה וחסד מעולם, לזר לא נתן מלחמו. וכשבא אליו עני, לבקש לחם ומשון, גירשהו מביתו. כאשר בא בימים, חלה מחלה אשר ימות בה וַיוֹרש את נחלתו אחריו לבנו יחידו ולא חלק גם הימנה לעניים. ביום מותו הרגיש החולה רעב, ויצו למשרתו לבשל לו ביצה מגולגלת. וימהר העבד ויבא לו ביצה. עודנה בידו, נכנס אביון אחד ועמד בפתח וקרא: רחמו עלי, כי רעב אנכי! אמר לו החולה האנוּש: גש אלי. ויושט לו את הביצה הצלויה. ויאכלה הדל בחמדה ויאמר: ה' יברכך! וילך.

בערב ההוא מת האיש ויובל לקברות; ולא ליווּ אותו אנשי־העיר, בדעתּם את דרכו הרע. דוּמם שב בנו מבית־העלמין הביתה. אין מנחם לו! כאשר כלו ימי־אבלו, הלך בחוץ ויתרחק מגבול העיר ויצא השדה. ראה צל מתנועע מרחוק, ניגש אליו וירא והנה אביו, שמת לפני שבעה ימים, עומד בדרך. אמר החי למת: מה קרה לך באותו עולם, שהלכת אליו? ענה המת ואמר לו: בחייך, בני, נדון הייתי לרדת לבאר־שחת בגלל מעשׂי הרעים; אך אותה ביצה מגולגלת, שנתתי לעני שעה לפני מותי, היא קדמה והמליצה עלי במרום – ונהפך גזר־דין קשה, שהיה מוכן לי, לטובה. הביצה האחת הכריעה את כל העוונות וזכיתי למצוא מקום בגן־עדן. מאז יאָמר: עבד טיבותא לעולם אל תמנע!

---

מימי התלמוד: דרכים ואורחות

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

עִנְיְנֵי מוּסָר

א: דֵּי מַחְסוֹרוֹ

“ונתת לעני די מחסורו אשר יחסר לו”, ואל תאמר בלבבך, כיון שצריך זה עזר, עליו להסתפק במועט; אם רביל הוא בלבנים, הלבישהו לבנים, רגיל הוא בכלים טובים, תן לו כלים טובים.

היה איש אחד הגון, שירד מנכסיו, והוא היה רגיל לחיות בטובה, והיה לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, ובא חסיד אחד ואיש־המעשה למלא לו כל הצרכים הללו, מילא ביתו בכבוד וגם שכר לו סוס והעמיד לו עבד. פעם אחת נפטר אותו עבד והאיש ביקש לרכוב, הרים אותו חסיד שולי בגדו ורץ לפניו כעבד איזו פרסאות.

ב: הַכֹּל לְטוֹבָה

רב אחד מרבּי התלמוד הלך פעם אחת בדרך, והוא רוכב על החמור ועליו טעונים דברים יקרים. ויקח עמו תרנגול להעיר אותו בבוקר משנתו, כי ישכב וינוח, וגם נר, שאיר לו בחושך. עמד על־יד מלון אחד וביקש לסור שמה ולא נתנהו בעל־המלון והיה אנוס לילך לדרכו; אבל לא קבל על אשר קרהו, ואמר: גם זה לטובה! ויהי בלכתו, נפל החמור, כי רב עליו המשא, ומת. הסיעוֹמן הדרך, למען לא יכּשלו בו עוברי־דרכים, ולא התאונן על מזלו, אמר: גם זה לטובה! והלך לדרכו. ישב על שן־סלע להינפש ותבוא שונרא ותאכל את תרנגולו; הצית הנר, באה הרוח וכיבתה אותו ועקרתו מידו. כה ישב באופל־הלילה, בודד לנפשו ומלוויו ספו תמו אחד אחד. אבל אמר: ה' יודע מש שהוא עושה, והכל לטובה! ממחרת היום שמע, כי באו שודדים, הרגו את כל אנשי בית־המלון וַישבּוּ רב שבי בכל הככר. וירם ידו ויאמר: אודך, אלהים, על אשר שמרתני מכל פגע; לוּ לא היה בעל־המלון קשה־לב, כי אז נם אני נאספתי בעוונו; ולוּ היה החמור נוער, התרנגול קורא והנר דולק, כי אז מצאו גם אותי והייתי נופל בחרבם. בחזירתו נכנס לבית־המדרש ודרש: לעולם יהיה אדם רגיל לומר על כל פגע אשר ימצאנו: “כל דעביד רחמנא לטב עביד!”

ג: הַתֶּבֶן

בימי התלמוד היה איש חסיד אחד, גדול בתורה, והוא עני מדוכא, אין לו גם מזון סעודה אחת, וישב עם אשתו, אשר אהבתוּ, בחדר צר, בלי כלי־בית כלל. וישנים הם רק על מצע תבן. פעם אחת, כי גבר הדוחק ואין מפלט בלל, כשל כוחה של אשתו, לשאת בעוני, והתחילה לקבול על מר הגורל, אם גם צדקנית היתה. מיד נשמע קול דופק בחלון, לאמור: פתחו־נא, אנשים אהובים! ומילדת זקנה נראתה בסף ותאמר: לשכנה אחת ברחוב הקרוב נולד בן, ואין לה גם מעט תבן לנוח עלי;רחמו־נא על עניה זו ותנו לי בעדה מעט תבן. מיהרו ונתנו לה חלק מן המצע וראו עין בעין, כי עוד גדול חסד אלהים עמם.

ד: הַחֹמֶץ הַמֵּאִיר

חסיד אחד ראה את בתו, במעלי דשבתא עם חשכה, עצובה וישאלה לאמור: מה לך, בתי, כי נעצבת, והנה בא היום הקדוש לאדוננו. ותען הנערה ותאמר: היטבתי את המנורה לכבוד השבת ואמרתי לתת בה שמן וטעיתי ונתתי בה חומץ. ענה האב ואמר לה: אל תיעצבי, בתי, מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק! והיה החומץ מאיר כל יום השבת ומבהיק במלוא העיר;ובאו מלאכי־השרת ליהנות מאורו, ויתערבו את בני־אדם יחד, לעבוד בקדושה את אדון השבת.

עוֹד עִנְיְנֵי מוּסָר

א: לְכַף זְכוּת

אדם אחדד היה בגליל העליון, והוא איש ישר ותם־דרך, אבל מצבו ברע ולא היתה ידו מספקת לפרנס את בני ביתו. ויהי כי כלתה לו פרוטה מן הכיס, עזב את עיר מולדתו ויבוא לארץ הדרום וישׂכּר עצמו לבעל אחוזה רבה, לעבוד אצלו שלוש שנים. ועבדהו באמונה כל הימים ולא בטל ממלאכתו לשום דבר. ויהי כעבור המועד הזה, ובאו ימי חגים, ניגש אל אדוניו ואמר לו: ידעת כי עבדתיך ביושר, ועתה כלתה נפשי לבקר אשתי ובני, תן לי את שכרי ואלך לי. השיבו אדוניו: אמר לו עבדו: תן לי צאן ובקש בשכרי. ענה ואמר לו: גם כאלה אין לי. ביקשהו עבדו, כי יתן לו קמח־סולת ושעורים, פירות ובגדים במעשהו, ויענהו זה: מה אעשה, וגם אלה אין לי. הפשיל האיש כליו לאחור והלך ממנו ריקם בפחי־נפש. ויהי כעבור ימי החגים, לקח האדון שכר פועלו לכל שלוש השנים, ועמו עוד שלושה חמורים, על האחד הטעין כל מיני מאכל, על השני כל מיני משקה ועל השלישי כל מיני בגדים. ויבוא לעיר אשר בו דר שכירו וימסור לו כל שכרו וגם העניק לו הרבה, ויעש לו משתה גדול. לאחר שאכלו ושתו, אמר האדון לשכירו: הגד ואל תכחד ממני, בשעה שביקשת ממני שכרך ואמרתי כי אין לי מעות, במה חשדתני? ענה העובד ואמר: אמרתי, שמא נתת מעותיך בסחורה. שוב שאל אותו: ובשעה שאמרת לי, תן לי בקר וצאן, לחם ופירות, וגם אלה מנעתי ממך, במה חשדתני אז, והן ידעת כי הרבה לי מאלה. אמר העובד: חי אלהים, אם חשבתי עליך רעה, אמור אמרתי, שמא הקדשת את כל נכסיך לשמים. עמד זה ונשקו על ראשו ואמר לו: העבודה, שכדבריך כן היה. הקדשתי נכסי בשביל בני, שחשבתי עליו רעה, ובאו חכמים והתירו לי את הנדר;ואתה כשם שדנתני לזכות, כן ידין אותך המקום תמיד לזכות.

ויהי ה' את העובד מן היום ההוא והלאה, ויעש עושר ולא ראה מחסור עוד.

ב: גַּן־עֵדֶן וְגֵיהִנֹּם

בעיר אחת גרו שני אנשים, שם האחד ראובן ושם השני שמעון. ויהי לראובן אב זקן ויקחהו אל ביתו. הוא פינה לו חדר מרוּוח, בכל יום ראה על שולחנו בשר ויין, מגדים וממתקים, וגם עבד שכר לו, לשרת אותו. מאומה לא יחסר לזקן בימי שׂיבתו;אבל בנו לא הראה לו פנים יפות, לא שׂח עמו בעניניו כלל;וכאשר הרהיב האב בנפשו לדבר עמו, גער בו והשיב: דייך, שלחמך ניתּן באמונה ואדאג בעדך, ואתה, מה לך עוד? ויצטער הזקן מאד ויאמר: טוב היה לי להישאר בביתי הקטן ולחיות בצער, מאשר לשבת כאן בחרפה.

אחרת היה עם שמעון. הוא ואביו היו שניהם טוחנים בריחים ומרויחים צרכי ביתם ביגיעת כפים. ויהי היום ותצא פקודה מאת המלך, שכל עיר ועיר תשלח למלאכתו טוחן אחד, ועבדוֹ חינם. ויבוא הגורל על אביו ללכת לעבודת המלך. מה עשה בנו? בא ואמר לו: הישאר פה, אבי, על מקומי, ואני אלך תחתך ואעבוד בעדך. וילך שמעון למדינת המלך וקיבל על שכמו את העבודה הקשה, ואביו נשאר בעיר לטחון בריחים. שמע חכם אחד את מעשי שניהם, פתח ואמר: יש מאכיל לאביו פסיוני וכל מיני מגדים, ועם כל זה נטרד מן העולם;ויש שמטחין את אביו בריחים ונוחל עם זה חיי עולם־הבא.

ג: צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת

בעיר אחת ישב חסיד אחד, שהיה עושה צדקה וחסד הרבה, כל אשר לו פיזר לעניים ולא הלין אצלו שום דבר. פעם אחת הלך עם שיירה בספינה בים, ובא סער והפכה על פניה ונטבעו כל היושבים בה, רק תלמיד אחד מילט את נפשו והגיע אל החוף. בא לבית־דין להעיד על כל האנשים שנטבעו לפניו; ובעוד הוא עומד ומעיד עדותו, נפתחה הדלת ובא אותו חסיד. אמרו לו: מי העלך? אמר: שמעתי בנפלי במים גלי הים רועשים ואומרים זה לזה: העלו את האיש הזה ליבשה, שעניים – בני ביתו. עמד הדיין ואמר: ברוך אלהי ישראל, שתורתו אמת וכל דרכיו אמת. צדקה תציל ממות!

ד: הַאֲרָכַת הַזְּמָן

היה איש אחד, עני ושותה־שיכור מרוב צערו, וכשפג יינו היה עובד בשדה של אחרים בנזיד עדשים. ויהי בחרשו יום אחד, בא אליו אליהו החוזה ומראהו כערבי לבוש בסרבּלו. ויאמר אליו: באתי לבשׂרך, כי נתנו לך מן השמים שבע שנות עושר, ועליך לבחור, אם תאבה להתעשר מיד ולהיעני עוד הפעם בכלות מועדן, או להתעשר בסוף ימיך וירדת אל קבר מתוך עושר ונחת. גער בו העני ויאמר: קודם אתה, ועמך לא יהיה חלקי. למחר בא אליהו שנית וידבר אליו את דבריו כביום אתמול; ולא אבה זה שמוע לו. ויהי בבואו אליו בפעם השלישית, והוא חוזר ומשלש דבריו, נהפך לב העני עליו ויענה את הזר לאמור: אלך ואימלך באשתי, וככל אשר תאמר כן אעשה. שׁב לעת ערב הביתה וסיפּר לאשתו ככל הדברים אשר מצאוהו; ענתה ואמרה: טוב שתבואנה השנים הטובות מיד ולא תבואנה באחרית ימינו ככלות כּוחנו. שב אצל הערבי, ואמר לו: אם כנים דבריך, העשירני מיד. עודנו מדבר עמו, והנה באו בניו במרוצה מביתו ובפיהם בשורה, לאמור, רי מצאו, בחפרם מסביב לבית, מטמון יקר.

ויתעשר האיש, עלה בסולם ההצלחה, ולא יסף עוד לשתות לשכרה, כי היטיב דרכו. ואשתו, שידעה שמה' ניתּן להם כל הטוב, עמדה ונתנה לעניים חלק כחלק, כאשר הוציאה לצרכיה ולצרכי ביתה, ויחָשב לה הדבר לחסד ולרוחב־לב. ויהי ככלות שבע השנים והאיש העשיר עבר באחד משדותיו, נגלה לו הערבי המוזר מאז ויאמר אליו: הנה הגיעה השעה, שתחזיר לי את אשא נתתי לך;ענה האיש ואמר: כשלקחתי את העושר אז, לא עשיתי זאת אך בעצת אשתי, וגם עתה אלך ואקח ממנה רשות. ויאמר לו אליהו: לך. וישב האיש לביתו במיצר־לב ויספר לאשתו את דבר התביעה, אשר ידרוש אותו פלאי; ותען ותאמר לו: לך השדה והשיבהו דבר: ה' נתן בידנו פקדון, ואנו עוזרים על־ידו להרבה בני־אדם;אם ימצא אנשים נאמנים יותר מאתנו, כי אז נשיב הכל בשמחה. ויאמר ה' לאליהו: הנח את העושר שוב בידם, ויאריך להם את הזמן עד אחרית ימיהם.

מוּסָר וְתוֹכָחָה

א: מִדְּבַר שְׁבוּעָה תִּרְחַק

לפני חורבן־הבית היו בארץ־הדרום שני אחים, שנתחנכו יחד, עסקו בתורה ובדרך־ארץ יחד ואחר־זה הלך כל אחד לדרכו. האחד התעשר ביותר, הלך ונשא אשה ונתישב ביורשלים; והשני נתן נפשו ולבבו לעבוד את המקום. אמר: מקדשוֹ של הקדוש־ברוך־הוא סופו להיחרב. אף אני אחריב נָוי, לא אשא ואתאַבּל כאדון המקדש.

בימי הרגל היה נזיר בא לירושלים, והיה סר בכל פעם אל בית אחיו ונותן לו שלום. פעם בא אצל חצר האח ולא מצאוֹ. אולם אשת אחיו כיבסה אז את בגדיה ופשטה את תכשיטיה ונתנה אותם על תמרה אחת. ובראותה את אחי אישה נכנס פתאום, התבּיישה ותשתּמט מהגן ושבה לחדרה.

בראש התמרה בנה לו עוף אחד קן לשבת, ראה את התכשיטים וישימם במעונו. חיפּשה האשה אחרי־זה את תכשיטיה ולא מצאָתם – וימת לבה מצער. כששב בעלה מהשוק, מצָאה יושבת ובוכיה ופורעת ראשה. שאל אותה, לאמור: מה לך, בתי, כי תבכי ועיניך יורדות דמעות? סיפּרה לו את אשר קרה לה. שאל אותה: מי היה בחצר עמך באותה שעה? אמרה האשה: אחיך נכנס בבואו מן הדרום; בודאי לקחם עמו. אמר האיש: חס ושלום! מי שהניח כל שלוַת העולם, ויתּר על ירושתו ועל הונו והתמכר לעבוד את המקום ברוך הוא מאהבה, הוא יגנוב את תכשיטיך? אמרה האשה: אף־על־פי־כן אני חושדת בו; והיה אם איש־אמונים הוא, יבוא לפני בית־דין וישׁבע, כי לא אָשׁם.

בימים ההם היה המורה הגדול יוחנן בן זכאי איש־מתיבתא ורבן של חכמים בעיר־התהילה. נענה האיש לאשתו והלך והעמיד את אחיו לפני פוסקי־ההלכה. אמר המורה לאותו חסיד: אם ידך במעל, תן תודה על מעשיך. ענה זה ואמר: רבי ומורי, לא נגעתי בתכשיטי אשת אחי;ואם תפקוד עלי, אישׁבע על זה באָלה ובברית. אמר המורה: חלילה לך להישבע, אפילו על דבר־אמת, פּייס את אחיך בממון ואַל תשא את שׁם אלהים בשבועה. אמר החסיד: לא נאה לי, כי תחשודנה הבריות אותי חינם, ועל־כן אבחר להישבע. לא הניחוֹ הרב לעשות את הדבר ויאמר לבעלי־הדין: לכו היום לביתכם ובואו לפנַי מחר בבּוקר.

כשהלכו האחים מלפניו, נכנס רבי יוחנן לבית־המקדש ועמד בתפילה לפני המקום ואמר: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך כל מה שבמסתרים, ואתה יודע את האמת לאמיתּה;גלה מקום התכשיטים ולא תכשילני בעוון, להניח אדם להישבע שבועת־אמת על־פי חוקי התורה. שמע קול מדבּר אליו לאמור: רב ישראל! בקן התמרה שבחצרו של התובע מונחת אבדה זו בלי חסרון. שב הרב לביתו, ציוה למשרתו ללכת לאותה חצר, לעלות אל הקן ולקחת את תכשיטי האשה אשר שם. ויעש השליח כדבר רבו. ממחרת, באו שוב שני האחים לפני המורה. קם והניח את התכשיטים לפניהם וסיפּר להם את כל המעשה. נענו שניהם: ברוך אלהים מגלה נסתרות לחכמים ולא יכשיל את חסידיו!

ב: אֵם הַבָּנִים

בימיו של המורה הגדול רבי עקיבא היתה אשה אחת אלמנה, עשירה גדולה ורבתי בנכסים; ולה עשרה בנים חברים יושבים בבית־המדרש ועוסקים בהלכות, והיא דואגת להם כל הימים וּמפּתּה יאכלו. פעם כלה לחם מן הסלת ושפחת־הבית הלכה לשאוב מים מן המעיין. ותקרא העשירה לשכנה אחת ותאמר לה: בואי־נא ועזרי לי לעשות עוגות ולאפותן; והיה כי ישובו בנַי מבית־התורה, לא ירעבו ללחם וימצאו האוכל לפינם על השולחן. נענתה לה שכנתּה ותסר אל ביתה ללוש בעיסה עמה. שני דינרי־זהב היו קשורים בסודרה של השכנה, ובעסקה במלאכתה הותר הקשר ונפלו לתוך הבצק ולא ידעה; והן לשו את הבצק, עשו ממנו עוגות ואפוּ אותן בתנור.

ויהי בשוב השכנה למעונה ותחפש אחרי הדינרים ולא מצאה אותם. מיהרה לבית העשירה ואמרה: שני דינרי־זהב אבדו לי בחדרך, בעת עסקתי עמך. אמרה העשירה: חס ושלום! שמא בחוץ אבדו לך. אמרה האחרת: לא כן! בעת לשתּי את העיסה בעריבה נפלו מידי. השיבה רעוּתה: אם דבק בידי מן החרם, תבוא לי שמועה רעה מבני הגדול! לא הספיקה לגמור את דבריה, עד שבא המבשר מבית־המדרש ויאמר: בשורה רעה בפי. לפני רגע ישב בנך הבכור לפני רבו ועיין בסוגיה, פתאום קרא: ראשי! ראשי! וימת ורוח אין בו. כיון ששמעה השכנה את הדבר, קראה בקשי־לב אל העשירה: ראי כַחֲשֵׁךְ ומעלליך, השם השיב גמולך בפרי־בטנך! אמרה אֵם־הבנים: אם כיחשתי לך וטמנתי שני דינריך אצלי, ימותו כל בנַי ושכולה אהיה כל הימים! עוד היא נשבעת, והנה קול צעקה ובכי בעיר: תשעת האחים וחביבי־המדרש נמסרו בידי המלאך הממונה על השבועה אחד אחד והוציאו את נשמותיהם. נשאו את כל העשרה במיטות לבית־הקברות וספדו להם רבותיהם וקול התאניה הולך למרחוק.

בערב היום ההוא באו רבּי־התורה לבית האשה, להברותה באֶבלה, ועקיבא בן יוסף בתוכם. ישב המורה הזה בראש השולחן, הגישו לפניו את הלחם שנאפה בבּוקר, והוא פתח ואמר: ברוך דיין־אמת, שופט בצדק ואמת! ויברך על הלחם ויבצע. עוד הוא בוצע, והנה נפלו שני דינרי־זהב מהפת ויתגוללו לפני היושבים. ויהי בראות האלמנה אותם, קראה בלב נשבר והומה: בשביל שני דינרי־זהב אלה איבּדתי את בני! וסיפּרה לחכמים כל המאורע עם שכנתּה. נבהלו השומעים ואמרו: וַי לנו מיום־הדין! אשה זו נשבעה על האמת – ועינינו תחזינה, מה עלתה לה; מי אשר יזיד להישבע על שקר, איך ישא עווֹנו! מיד נתפזרו חכמי־ישראל לכל עבר, איש איש לקח מקלו בידו, שׂם עטיפתו על שכמו וילך הלוך ודרוש לרבים וליחידים על־דבר חומר השבועה ואיך על בן־אדם להיות נזהר באמרי־פיו…

ג: קֻשְׁטָא

עיר אחת היתה בישראל, ושמה קושטא, לאמור: עיר האמת, ויהיו כל יושביה, מגדול ועד קטן, אוהבי אמת בכל לבבם ושונאי שקר וכל נדנוד שקר. בכל דבר אמר כל איש ואיש את האמת במלואה, אם גם בנפשו הדבר; כל אחד מאזרחיה התרחק גם מצל של לא־אמת. הלא האמת שמו של הקדוש־ברוך־הוא, בורא את השמים והארץ, ואַל יהיה הדבר הזה קל בעיניכם! ושׁלם שׁילם להם האל חלף מעשיהם. מעולם לא בא רעב בשערי היר, גשמים ירדו בעתם, אויב לא נראה שם והאריכו כולם ימים;לא מת אדם בלא זמנו, ולא קבר איש בנו או אשתו בחייו.

ויהי היום ויבוא לשם איש חסיד וצנוע אחד ויקח לו אשה מבנות העיר ויתישב בתוכה. ותלד לו האשה שני ילדים, בן ובת, ויראו חיים בנעימים. פעם אחת באה אשה אחת לשאול על רעיתו, אם היא באוהל; והיא רוחצת אז את ראשה, ויחשוב הגר, לאו אורח ארעא הוא, כי אשה תקבל אורחה בעוד ראשה מגולה. ויכחש לשכנה ויאמר לה: אשתי אינה בביתה עתה. ויבוא בנו ביום ההוא מן החדר ויאמר: ראשי! ראשי! וינוח על המיטה וימת. נתן הגר פעם מתן בסתר, בא העני ואמר לו: האם מידך לי הכסף? כיחש לו, כי לא אבה לביישו. והנה מתה בתו בו ביום בעוון צל השקר. התחברו עליו אנשי העיר ויאמרו: מה זאת, כי בא איש לשכון בתוכנו ומלאך־המות בתוך ביתו, הגד לנו מה מעשיך ומה חטאת, כי נדע. ויספר להם האיש את שני הדברים אשר קרוהו ויאמר: כזאת וכזאת בא לי וכזאת וכזאת אמרתי. אמרו לו אנשי העיר: אף כי צדקו מעשיך, לֵך מאתנו, כי לא זה דרכנו. הוו זהירים גם בנדנוד שקר!

ד: בְּנַפְשָׁם

ואל תשבעו אף על האמת, כי לא ינקה ה' את אשר ישא שמו ואת אשר ישבע בשמו. הישמרו לכם מן הדבר הזה, כי בנפשותיכם הוא.

עיר אחת היתה ביהודה, והיו יושביה אנשים נאמני־רוח, אבל רגילים היו להישבע חינם בכל דבר ובכל מקרה;ואם קרא אחד לחברו לקחת חלק בסעודתו, היה אומר: חי אלהים, כי בוא אבוא למועד אשר אמרתי; ואם שאל איש את רעהו: היכן היית אתמול? היה עונה: השמים, כי אך בביתי ישבתי ולא יצאתי החוצה. אשה כי שלחה בניה לבית־המדרש ללמוד, היתה אומרת: אשביעכם באלהי השמים, כי תהגו בתורה תמיד ולא תבטלו ממנה גם כשעה חדא;ואף הבנים ענו ואמרו: ה' יהיה לעד בינינו ובינך, אם לא נשמע בקולך. בבית־דין היו נשבעים העֵדים והטוענים, גם הדיינים פסקו את הדין באָלה ובשבועה. וירא ה' ויכעס, אם גם מילא כל אחד אחרי דבריו, וישלח אויב כביר בחומת העיר ויתוץ אותה ויחרב את העיר וימח את זכרה מתחת השמים.

ה: הַמַּזָל

בצדק מנהל אל־עולם את העולם. אבל גם המזל שורר ועושה את מעשהו בלי רחם. מי שנולד במזל טוב, רואה ברכה ועושר ומצליח בכל מעשי ידיו;ומי שנולד במזל רע, אך דוחק וצרה יראה בחייו ואין תרופה לו.

היה איש חסיד אחד, שעבד את ה' כל הימים, ומילא תמיד רצונו של מעלה, ועם כל זה לא קיבל שכרו בהאי עלמא וירא חיי צער ועוני;לא היה לו ולביתו בם מזון סעודה אחת. ויהי כי לא יכול עוד נשוא את המחסור, ביקש מאביו שבשמים, כי ירחם עלי ויתן לו את צרכיו בעולם הזה. נראה אליו אלהים בחלום־הלילה ויאמר לו: אתה נבראת במזל רע, ועל־פי מערכת זה העולם אין לשנות במצבך; אם חפץ אתה בגורל יותר טוב, אחזיר את עולמי לתוהו ובוהו ואברא את החיים ובני־האדם מחדש, אולי תיולד אז במזל יותר טוב וייטב לך. ראה אותו חסיד, כי איכא טרדא כלפי שמיא כל־כך בעבורו, ויקרא: אי הכי, לא בעינא!

ו: שְׁגָגָה

אל תפתח פה לשטן! קללת חכם, אפילו על תנאי, באה. וכיון שהוציא חכם דבר אחד מפיו, שוב אינו חוזר ופועל את פעולתו.

פעם אחת תבעו מאת רב אחד גדול דבר אחד, והוא לא אשם ואינו חייב;וכיון שהציו לו ולא יכול להשתמט, קפץ ואמר: יבוא על בני, אם לקחתי מה מכם. והוא צדיק, ומעולם לא נגע בחברו;אבל כיון שהוציא את הדבר מפיו, היה כשגגה היוצאת מלפני השליט. בא בנו מן החדר ויאמר לאמו: ראשי! ראשי! וישכב על המיטה ולא קם.

חכמים היזהרו במוצא פיכם.

ז: אַחֲרֵי הַפֶּה

כל החלומות הולכים אחרי הפה, אם לזכות ואם לחובה, כפותר דבר כן יקום.

מעשה בתלמיד אחד מתלמידי המורה רבי עקיבא, שבא אליו בעל־החלומות בלילה ויאמר לו: ראה, בן־אדם, באדר אתה מת וניסן אין אתה רואה, ומה שזרעת לא תקצור. וייקץ משנתו ותיפּעם רוחו, והיה מיצר הרבה על־דבר החלום. בא עצוב לפני רבו ויאמר לו: מדוע נפלו פניך, בני? ויספר לו את כל דברי החלום ויאמר: בודאי איאָסף בקרוב אל עמי, ואני עוד לא הספקתי לעבוד את בוראי. ענה רבי עקיבא ואמר לו: אל תירא, בני, וזה הדבר אשר ראית: בהידורה של תורה אתה מת בשיבה ולנסיון אין אתה בא, את בניך לא תקבור בחייך ומה שזרעת לא תקצור. כה סידר לו את הקללה לברכה, ולא ראה עוד התלמיד כל רעה בחיים.

תְּשׁוּבוֹת

א: הָרַב וְהַמֶּלֶךְ

החכם העברי רבי יהושע בן חנניה היה יוצא ונכנס בחצר מלך אחד מבני־יפת, והיה זה מחַבּבו ןמעריך את תבונתו וחולק לו כבוד. פעם שאל המלך את יהושע לאמור: כתוב בתורתכם: הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט, ולא יעשה עוול;והן רואים אנו, איך יעקש ארחותיו ונלוזים מעשיו! ואם באמת לא יענש אדם אלא בחטא, ואיש איש ישא את עוונו, מדוע זה יוצאים ילדים מרחם אמם בעלי־מום, עיורים וחיגרים, והם לא פשעו ולא מצאם עוון?! אין לנו עוולה רבה מזו ואין עריץ בעולם, שיזיד לענוש יצורים, שזה עתה נולדו ויצאו לאויר העולם. אמר אותו חכם למלך: אַל תדבר קשות נגד אלהים ואַל תוכיח יושב־מרומים על פעליו; הוא יודע את מעשי בני־אדם מראש וצופה ומביט בכל יצור, איך יפלס לו נתיב בשדה־החיים. כל נולד בעל־מום – רשעתו בלבו ואין תום בנפשו. התפלא המלך ואמר: אם תביא ראיה לדבריך, אז אאמין בך ובתורתך. לקח החכם אלף דינרי־זהב בידו ויבחר לו שני עדים נאמנים מבית־המלך וילכו שלשתם לשוק. פגעו בעיור אחד מבטן־אמו. אמר לו הרב: הכּוּני בלשון לפני המלך, הוא רוצה להרגני, ואתה קום וקח ממני בפקדון את האוצר הזה, אשר אספתיו ביגיע־כפי: אם ה' יהיה עמדי ואינצל, תחזירהו לי; אולם אם יגזור עלי מות ויחתכו את ראשי, יהי לך האוצר למתּנה, כי אין לי שאֵר וקרוב להנחילו. שלח העיור את ידו ויקח מאת המסַפּר את הדינרים ויאמר: כדבריך יהיה, אדוני! ועבדי המלך רואים את הדבר וישמרו את זה בלבם.

ויהי לתקופת הימים בא חכם־היהודים אל אותו עיור ויאמר לו: בחסדך, השב לי את פקדוני אשר בידך, כי אלהים הושיעני ויצאתי זכאי בדין. אבל בעד טרחך ועמלך עם אוצרי, עד־הנה, אתן לך שכרך. ויענהו העיור, לאמור: לא ידעתיך עד היום, מעולם לא מסרת לי דינרים ובידי אין כל מאומה! ויכחש את דבר הפקדון. אמר החכם: אם אך מרמה בפי, בוא עמי לדין לפני המלך ואת אשר יגזור נקיים. אמר העיור: לא אירא מדין המושל, והן אך תובע אתה ממני דבר בּל ידעתי. כה באו שניהם ועמדו לפני כסא המלך. חכם־היהודים טוען ואמר: לאיש הזה נתתי אלף דינרי־זהב בפקדון; והעיור עונה עזות: לא היו דברים מעולם! נפנה המלך אל רבי יהושע ואמר לו: היש לך עדים? ענה הרב ואמר: שני עבדיך, אשר ידעת, ראו איך שקלתי דינרי על ידו של זה. מיד באו העדים והעידו ואמרו: כּנים דברי הרב, כזאת וכזאת ראינו. ויצו המלך להעמיד עץ בחצר ולתלות עליו את המכחש בפקדון. העיור מוּצא למות, והנה בא איש אחד ולחש לו באזנו: אשתך מַתנה אהבים עם פלוני ושמעתי אומרת: המתן לי עד שׁיהרג בעלי ונקום שנינו יחד ונירש את אלף דינרי־הזהב השמורים באמתחתו. מיד קרא העיור בקול גדול: הוליכני אל מעוני ואשיב את הדינרים! ציוה המלך להתירו, וילך ויבא את כל אלף הזהובים, לא חסרה מהפקדון אף מטבע אחת. כיון שראה המלך כל זאת, עמד מכסאו ונשקו לרבי יהושע על ראשו ויאמר: אשרי אלהיכם, אשרי עַמו ואשרי מי שזוכה להתאבק בעפר רגליכם! תורתכם אמת, אלהים וכל דרכיו אמיתיים וישרים הם.

ב: עָשִׁיר מִתרוֹשֵׁשׁ

בימי המורה עקיבא היה זר אחד רגיל לבוא לבית־הכנסת; והוא לבוש בגדים קרועים ויושב על־יד העניים המרוּדים. פעם הלך הרב לשוק, למכור מרגלית אחת לדבר שבצדקה, הקדים אותו הרש ואמר: לך עמי הביתה ואשקול לך כסף במחיר המרגלית. חשב הרב שמתלוצץ בו. אמר לו האיש: באמונה, שכּנים דברי. הלך עמו המורה עד לעירו. כיון שבאו סמוך לבית הקונה, יצאו עבדים לקראת אדוניהם וּבידיהם כדי מים של נחושת־קלל, למען ירחץ בהם רגליו. אחר־זה תפשו אותו והושיבוהו בכסא של זהב. כן עשו גם לרב האורח. נפנו והביאו ממון ושקלו אותו במחיר המרגלית. מה עשה הקונה? ציוה לשׁחוק אותה עם שש מרגליות אחרות ולעשות מן האבק רפואה אחת. אחרי־זה העמידו לפני בעל־הבית ואורחו שולחן וישימו עליו מעדני־מלך. כל הכלים על השולחן היו של כסף ושל זהב. לאחר שאכלו ושתו, אמר לו המורה: אחרי שחננך אלהים כל העושר הגדול הזה, למה לבוּש אתה בגדים צואים? ומדוע מושבך, בבית־הכנסת, בין עניים? השיבו האיש: רבי ומורי! הכתוב אומר: אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר, – והממון בודאי לא לעולם עומד, ועל כן אני לובש סחבות, למען לא יבה לבי ולא אתגאה באשר לי; טוב שאֵלך במקום עניים, והיה אם אדל ואתרוקן מנכסי, אוכל לשמור את מושבי מטה, אבל אם אשב מעלה, יאמרו לי: רד ממקומך! והן אמנם, איך יתגאה אדם על עניים ועל שפלים במעמד־החברה ואֵל אחד בראָנו ואב אחד לכולנו! שונא אלהים את הגבוהים ואוהב את המרודים וחוננם; מוטב שיהיה חלקי עם האחרונים משאת עטר ואשב עם הראשונים.

כיון ששמע רבי עקיבא את מענה פי האיש, ענינו וענוותנותו, שיבּחהו ובירכהו ויאמר: לימדני הלז תורה רבה וגדולה על כל אשר לימדוני רבותי בבית־המדרש! נשא עיניו והנה כתר מזהיר בראש הדובר, ויקם לפניו ויאמר: מעתה אתה רבי ואני תלמידך!

ג: בַּעַל הָאוֹצָרוֹת

בעיר אחת גר חסיד אחד, שהיה עושה צדקה עם עניים, עם בעלי־תורה ועם יתומים ואלמנות; והיו לו בביתו שלושה אוצרות, אחד של דינר־זהב, אחד של כספים ואחד של פרוטות־נחושת. כשבא אליו אחד מהתלמידים, נתן לו דינרי־זהב; ליתומים ואלמנות היה נותן כספים; ולעניים סתם נתן אך נחושת. כה מעשהו יום־יום. ועוד מידה אחת היתה לו: כשבא לפניו איש וביקש מתנת־יד, היה נותן לו בעדו ובעד בני ביתו, לפי מדפר הנפשות, דינר של זהב, מטבע של כסף או אגורה של נחושת לגולגולת. והוא לא הבדיל בין תלמידים, עניים, אלמנות ויתומים מבני עירו לבין בני עיר אחרת; לכל פושט־יד הענקי מטובו.

ולאיש החסיד הזה היתה אשה, שעינה צרה במבקשי־חסד. אמנם לא הרהיבה בנפשה להוכיח את בעלה, על אשר הוא מפזר הונו, ותהי סרה למשמעתו כל הימים. פעם הלך אותו חסיד לעיר אחרת ויתמהמה שם איזה ימים. בתוך־כך באו למעונו תלמידים, יתומים ועניים לקבל נדבות כמשפטם. ותאמר האשה: אף־על־פי שלמורת־רוחי הדבר, לא אַמרה רצון בעלי ואתנהג לפי מידתו. נכנסה לאוצר של זהב, לקחת דינרי־זהב, ומצאה שם המון עקרבים שולחים את לשונם. ביקשה באוצר של כסף אחרי כספים – והנה שם רק משכנות נמלים, ובאוצר של פרוטות – רק שיירות שיירות פרעושים זוחלים. יצאה אל המבקשים בידים ריקנות ועיניה יורדות דמעה מבושה. בתוך־כך שב החסיד מדרכו, וירא המון בני־אדם, משלושת המינים הנקובים, סובבים את ביתו ואשתו עומדת ובוכיה. קָבלה רעיתו לפניו ואמרה: איך יצאת לדרך ולא השארת לי מאומה? תמה החסיד ואמר: הלא כל אוצרותי פתוחים היו לפניך. אמרה האשה: לא הנחת לי אלא אוצרות של עקרבים, נמלים ושל פרעושים. נכנס הוא באוצר הראשון והביא משם דינרי־זהב ונתנם לחכמים; בא באוצר השני והוציא ממנו שקלי־כסף בעד היתומים; מהאוצר השלישי הביא מלוא־חפנים פרוטות־נחושת ויתן מהן לעניים. אם יתמה השומע על המעשה, יזכור את דבר הכתוב: אַל תלחם את לחם רע־עין.

מַעֲשִׂים

א: פְּתֵיחַת הַשַּׁעַר

בימי רבי תנחומא, בעל המדרש, היתה ימים רבים עצירת גשמים. פני השמים כנחושת והיוקר יאמיר, והעם רעב ללחם וצועק לאלהים. גזרו תענית ראשונה, אמרו סליחות ותחנונים ולא נתקבלו; ישבו בתענית שניה, הוציאו את התּיבה לרחוב העיר, נתנו אפר מקלה בראשם ואמרו ברכות וחותמיהן וקראו ואמרו: מי שענה את אברהם בהר המוריה, הוא יענה לנו וישמע קול צעקתנו ותחנונינו! מי שענה את אבותינו על ים סוף ודומר, הוא יעננו! ולא נענו. ישבו בתענית שלישית, כבני־אדם הנזופים ומנודים למקום, חיכו לרחמים מן השמים, והשמש בוערת, מכלה כל חציר ויבול. עד מתי, ה‘? עד מתי? גם הרב רבי תנחומא, ראש הקהל, ישב אָבל. ה’ לא ישמע בקול הרועה ובקול הצאן…

והנה נגשו אליו אנשים מבני דלת־העם ויאמרו לו: מורנו ורבנו, הנה יושבים אנו פה, לבקש מאת אלהי השחקים, כי יפתח לנו שערי הגשמים ובעירנו עוון וחטאה גדולה: ראינו פלוני בן פלוני, אשר גירש את אשתו וכתב לה ספר כריתות, וגם נשא אשה אחרת, משׂיח בלאט את אשתו הראשונה ולא שם לבו לזה, כי אסור לעשות כן. ויצו הרב להביא את החוטא לפניו וידבר אליו: הלא ידעת, כי יד ה' קשתה עלינו, והנה עברת על חוקי הדת; ואַתּה, שים־נא כבוד לאלהי־ישראל, תן תודה והגד, מה עשית? אל תכחד מאום! ויען האיש ויאמר: הנה נפשי, גֵוי וחלבי לאלהי־התורה, והוא יודע וָעֵד, כי אין עוול בכפי;אבל נפגשתי עם אשתי הראשונה אשר גרשתיה, והיא ברעה רבה, ותאמר אלי: חנני, אדוני;מיום שעזבתי את ביתך לא ראיתי בטובה. ואפשוט גלימאי מעל כתפאי, ואתנה לה, הלא נאמר: ומבשרך לא תתעלם. באותה שעה הרים רבי תנחומא עיניו לשמים ויאמר: ריבון העולמים! הלא זה עבדך הוא אך בשר ודם, ןלפי דיני תורתך אין מזונות גרושתו עליו, ועם כל זה רחם ריחמה ונתן לה משלו;ואנו, בניך ובני־בניך ומזונותינו עליך, ואין אתה מרחם עלינו! מיד התקדרו השמים בעבים וירדו גשמי־ברכה, והיתה רוָחה בעולם!

ב: הַכֹּהֵן וְאִשְׁתּוֹ

בארץ העברים היה כוהן אחד, שהיה רואה את הנגעים באיש ובאשה ומטהרם, אבל מאד מטה ידו ואפס לו כל לחם בבית. ראה, שהשעה דחוקה לו, אמר לצאת חוץ לארץ, לבקש לו שם מחיה, משען ומשענה. ויהי בשימו לדרך פעמיו, הכהו לבו על החולים, שלא ימצאו עוד תרופה. נפנה ואמר לאשתו: בואי ואלמדך את פרקי הנגעים, ועשית את מלאכת הטהרה בלכתי מזה. אמר לה: דעי, אשתי, כי תראי שיבש מעיין שערו של אדם, וידעת כי נגע דבקה בו, כי הן לכל שׂער ושׂער שבראש ברא אלהים מעיין בפני עצמו, והוא שותה ונזון ההנו, ומפני הנגע נתרוקן המעיין. ותען האשה ותאמר לו: בעלי הכוהן, אם לכל שער ושער שבאדם יכין אלהים מעיין חי, איך אין בידו להזמין מעיין לך ולבנינו להתפרנס ממנו?

לא הניחה אותו אשתו לצאת חוץ לארץ, וישׁאר על מקומו וראה חיים בארץ.

ג: מִשִּׁנֵּי אֲרָיוֹת

חסיד אחד הלך את בנו יחידו הקטן בדרך, והגיע זמן תפילת־ערבית, העמיד בנו אצל אילן אחד, והוא עמד אצל האילן השני להתפלל ויתדבק בה' קונהו. ויהי בהגיעו לתפילת שמונה־עשרה ועיניו נשואות למעלה, עבר ארי אחד וחטף האת הילד וילך לדרכו; ולא שם החסיד לבו לזה. אך כאשר כילה להתפלל, ראה כי הילד איננו, ויספוק את כפיו ויקרא: בני, בני, מחמד עיני, אַיידָּ? עוד הוא קורא, והנה הארי רץ לקראתו והילד על כתפו ויושיבהו אצלו ויפן לו וילך לדרכו. אשל האב את הבן, אחרי שפג פחדו ממנו: מה עלתה לך, בני? ענה הנער ואמר: הביאני הארי הזה אל מערת הוריו הזקנים, לטרוף טרף; ויצעקו עליו בחמתם ויקראו: לא אחרי הנער הזה שלחנו אותך, מהר והשב אותו למקומו; ודמך בראשך, אם תפול ממנו שערה אחת ארצה. ויפרוש החסיד את כפיו ויאמר: אודך, ה', כי גדול חסדך עם יראיך.

ד: מִן הַבְּאֵר

בימי התלמוד היה איש אחד מצורע בגופו ובפניו ונתרחקו ממנו בני־אדם בכל מקום אשר הלך, וגם רעיו לפנים מאסו בו, ויצר לו ולנפשו; ובכל יום ויום היה מַשכים ואומר: ריבון העולמים! על־פי מצותך יוצא עתה השמש ומביא נהרה לכּל, ורק אותי עבדך מאסת ותשימני בשפל מדרגת האדם. ויהי היום, והוא יושב תוך האפר ובידו חרשׂ להתגרד בו; והנה אשתו, אשר גם הציקה לו ומאסה בו כל הימים, הלכה לבאר, לשאוב מים; הציצה וראתה ניצוצות של אור על פני המים ותקם ותמלא מהם את כדה, ותשב לביתה. ובראותה את בעלה החולה יושב כך, בערה חמתה עליה, ותקם ותשפוך עליו את המים, מיד נאסף ונתרפא וישב בשרו כבשר נער קטן לטוהר.

אמרו, ניצוצות האור בּמים מבּאֵרה של מרים היו.

---

עניני חכמה וחזון

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

מוּסַר הַשְׂכֵּל

א: עֹז רוּחַ

בימים מקדם חי בעיר כבול עשיר אחד ושמו ברכיה, והו' בירכו בשדות וכרמים, בעבדים ובשפחות וברוב צאן ובקר. והוא היה מחזיק בחכמים, מפרנס דלים ושמו היה נודע לרבים. ותהיינה לאיש הזה בנות שתים, אבל בן לא היה לו, ויירא פן תעבור אחוזתו לזרים אחריו, ויבק את האלהים כי יתן לו בן וישמע ה' אליו גם בדבר הזה;ותהר אשתו ותלד בן ויעש משתה לכל בני העיר ויתן צדקה רבה לעניים ואת שמו קראו נתן.

ויגָמל הילד ויגדל ויהי יפה־תואר ולב שכל בו ותבונה, וילמד תורה וחכמה מפי מורים רבים ויחכם מאד, וכל רואיו קינאו בו ויאמרו: אם ה' יתן עושר לאדם, יברך אותו בכּל.

ויהי במלאות לנתן שמונה־עשרה שנה, אירש לו אביו נערה בתולה, כחוק, והנערה יפת־תּואר ויפת־מראה, וגם לה עושר רב, כי היתה מבנות רבּי־העם. וירבו המוהר והמתנות מאד.

ויעש ברכיה סעודת אירוסין כסעודת מלך. ויקרא לחכמי־ישראל ורבּי־התורה, קרא לעשירי העם, קרא לכל בני העיר וקרא לעניים ולדלים ויערכו שולחחנות לפניהם; ועל על שולחן העלו בשר ודגים, יינות ושמנים, פירות טובים וכל מיני מגדים, ויאכלו וישתו, איש כחפצו וכלבבו. ירושלים בתפארתה לא ראתה סעודה כדולה כזו.

החתן ישב בראש הקרואים, ופכניו כפני בן־מלך, וישוחחו עמו החכמים בחידות ובמשלים ויקח את לבם. והכלה ישבה בין רעותיה, קשוטה ועדויה אבני אודם, פטדה וברקת. צאינה וראינה בנות ציון בעטרה שיעטרו לחתן עם הכלה!

ויהי כי טוב לב המסובים עליהם והחלו לשיר מזמורים ותהילות עזב החתן את מקומו ויעל לעלית הבית, לקחת משם בקבוק אחד שמן־אפרסמון. ושם היו גם אוצרות השמן והדבש, היין והפירות;ויהי כאשר כרע אל חבית אחת, התקרב אליו נחש ויכישהו ברגלו ונפל מת ביום שמחתו.

וירא אביו כי בושש לבוא, ויעל גם הוא אל העליה, לראות את שלום בנו, וימצאהו שוכב על הארץ ואין בו נשמה. על מחמד לבו עלה הכורת. – ויתחזק האיש, בזכרו את קרואיו, ולא צעק מרה ולא אבה להשבית משׂושׂ הקהל האוכל ושותה ומיטיב לבו;ויעצור את דמעותיו, וירד הביתה וישב על מקומו בין השמחים עד תום הסעודה. והאורחים אמרו: אך ישן הוא החתן.

ובבוא שעת ברכת־המזון קם ברכיה ויאמר: רבותי, לא לברך ברכת־חתנים באתם הנה, אלא לברך ברכת־אבלים;ודעו, כי לא להכניס את בני לחופה קראתי אתכם, אלא כי תתנו לי אחוזת־קבר לקברו, כי מת עלי היום. ה' נתן וה' לקח. צדיק הוא וישרים כל משפטיו.

ב: מִמָּוֶת לְחַיִּים

היו בימי התלמוד שני תלמידים, שהיו עוסקים תמיד בתורה ובעבודה, וכך דרכם: חצי ימי־השבוע היו יושבים בבית־המדרש ולמדו מפי רבם, רבי חנינא, ובחצי השני היו משכירים את עצמם לחטוב עצים והיו מפרנסים בזה את בני־ביתם. כה התנהגו ימים רבים, לעסוק יחד בחיי־עולם ובחיי־שעה. ומצוַת אלהים כן על כל בשר, ועל כן ברא את העליונים ואת התחתונים.

ויהי היום וינחמו ממנהגם זה ויאמר האחד לחברו: ראה, רעי, אנו יושבים שלושה ימים בשבע והוגים בתורת ה' ושאר שלושת הימים אני מבלים במילי־דעלמא, והכתוב אומר: והגית בה יומם ולילה;האם לא טוב נעשה, אם נעזוב מעתה את מלאכת־ידנו לאחרים, ואנו לא נמוש עוד מבית־מדרשנו כלל? – ויען השני ויאמר: גם מחשבותי כמחשבותיך, כי לא נכון לעזוב אף לימים באר מים חיים, ולחצוב לנו בורות נשברים, והנה דיבּרת אלי כדבּרי אני בלבבי; בוא ונכרות ברית לחדול מכל מלאכה, אבל רק יום המחרת עלינו עוד לעבוד, כי כבר נשכרנו לאדון־העצים ולא נוכל להמיר את דברינו. – ותיחשב להם במרום מחשבתם זו, להניח חצי עולמו של הקדוש־ברוך־הוא בבטלה, לחטא. וגזר־דין יצא ואמר: כל העוזב ישוּבו של עולם והכישו נחש ומת.

ויהי במקום הזה חוזה־בכוכבים, והוא היה צופה ויודע לנַבּא על מזלו של אדם מרש ולדעת היום את אשר יקרה אותו למחר, ויצא שמו לאיש שרק אמת ידע ויראה;ואמנם מכל אשר הגיד לא נפל דבר ארצה.

וירא ביום המחרת בבוקר את שני תלמידי רבי חנינא הולכים למלאכתם והחבילה על כתפם. ויאמר לָאנשים בחבורתו: ראו, אחי, שני אנשים אלה ההולכים לתומם לא ישובו חיים לביתם, ויכולים אתם לחצוב להם קבר. ומיאנו חבריו להאמין לו היום, ויאמרו: התחת אלהים אתה? ויאמר: נתערב־נא בזה. ויאמרו: אם יהי כדבריך, ומתו החוטבים האלה, ונתנו לך שתי חליפות־בגדים, ואם לא – ונתת אתה לנו. ויאמר להם: כאשר דיברתם כן יהיה.

והתלמידים האלה הלכו לדרכם, ויהי כי הרחיקו מהם, עמד איש זקן אחד בדרך, ויאמר להם: רחמו עלי ועל זקנתי, כי זה שלושה ימים, אשר לא בא אוכל אל פי. ויתירו מהר את החבילה וימצאו שם רק לחם אחד, הניתּן להם מביתם לאכול, ויחתכו אותו לשנַים ויתנו לזקן את החצי האחד, ויאכל ויברך אותם ויאמר: האל יחַיה אתכם היום, כאשר החייתם אותי עתה, וילך. והם באו לשדרת־היער ויבקעו כל היום את העצים כפי כוחם, ויקבלו את השכר האחרון בבוא הערב, וישובו לביתם.

וישאו האנשים, אשר חיכו אל שובם, את עיניהם ויראו אותם שׁבים ממלאכתם בשלום וכל רע לא קרה להם, ויצהלו ויאמרו אל החוזה: אמרת לשטות בנו, ופיך ענה בך לאבוד חליפות־בגדים. ויאמר להם: חי ה', כי ראיתי בחזון נחש שרף דולק אחריהם ואשמע מצוים אותו: לך והמת את חוטבי־העצים האלה. ויקרב עמהם אל החוטבים ויאמר: שלום עליכם, עוברים! מה ומה קרכם היום? סַפּרו־נא לנו, כי נדע. ויתמהו ויאמרו: לא ידענו דבר, רק זה, כי פגשנו עני בדרך ונתַנו לו חצי־הלחם מלחמנו אנו, כי רעב היה. ויענו ויאמרו להם: לכו לשלום. – והחוזה קרא לחבריו ואמר: נלכה אל המקום, אשר בו ביקעו את העצים ועשו שם את מלאכתם. וילכו שמה ויראו, והנה מונח על הארץ נחש גדול ועב כרוּת לשני חלקים, חצי גופו מונח מזה, והחצי השני מעבר זה. ויאמר החושה להם: ראו, רעי, כי עיני לא התעטני ואותו ראיתי שלוח להמית את הנערים;אבל מה אעזה, ו“אלהי העברים מתפייס לעובדיו בחצי ככר לחם”.

ויענו כולם ויאמרו: יש אלהים גדול כזה, נלכה ונעבדה אותו.

ג: שׁנֵי אָחִים

לפני ימים רבים היו שני אחים בעיר אחת העומדת על חוף נהר, ויהי האחד עשיר גדול ולו נכסים רבים, בתים ושדות ורב־טוב, ורק לא אהב לעשות חסד עם בני־אדם וידו לא פתח לדל; והשני היה בעל לב טוב, אוהב את הבריות ורודף לעשות צדקה, ורק השה אותו אלהים עושר ויחי רוב ימיו בצמצום ולא ברוַח. ואולם האיש הזה הסתפק במועט ולא ואל קינא באחיו העשיר ולא שאל את אלהים על הסדר ההפוך בעולמו, ומדוע הוא מיטיב לרעים וממעיט במתנותיו לטובים.

אבל אשתו, אשר בא עמה בברית, לא היתה כמוהו ולא נשאה את דוחק הבית באורך־רוח כזה; היא השגיחה, שלא יקח בעלה את המעט אשר להם ויתן אותו לעניים, כדרכו.

ויהי מקץ ימים ויגדל בנם הבכור ותבוא העת לשלחו ללמוד תורה. ותחל אמו לקמץ מהוצאות־הבית פרוטה לפרוטה, למען אשר תקנה לו מעיל להתעטף בו. ויהי כי אספה אותו סכום, ותתן אותו לאישה בצרור ותאמר אליו: לך השוקה וקנה לבננו בגד ראוי לו; ואולם עמוד על המקח, ולא יעשה בך אדם רמיה. הדבר היה יום הושענא רבה בבוקר, וטרודה היתה.

כמעט עזב בעלה את ביתו, ויבוא ויעמוד לפניו איש־עני ויאמר לו: חנני־נא;הנה בביתי אין כּל לימי החג וילדים לי שבעה. ויקח האיש את כל הצרור אשר בידו ויתנהו למבקש;ויודה לו זה על חסדו הגדול ויאמר לו: יהי אלהים עמך, נדיב־הלב!

ויהי כאשר עזב אותו העני שמח וטוב־לב ויאמר האיש לנפשו: הן לא אוכל לשוב עתה הביתה בידים ריקות, ויבוא לבית־הכנסת לעת תום התפילה ויחשוב: מאין יבוא עזרי?

וירא והנה נערים מלקטים אתרוגים מעל קרקע הבית, כי נחתמה בהם הברכה האחרונה ולא מצאו עוד בעליהם בהם צורך… ויחל גם הוא ללקט מהם ושימם בכנפי כסותו. עוד אגורות־נחושת אחדות היו בצלחתו ויקן בהן ארגז וישם אותם בו, ויעמוס את הארגז על שכמו וילך, והוא לא ידע לאן, ויהי הולך בלי מטרה ברורה לשפת הנהר; ובבואו שמה, וירא אניה עומדת הכן לדרכה, ויאמר אל החובל: קח־נא אותי ואעשה שירוּת בשכרך. ויאמר אליו: רד. וירד האיש באניה ותלך טעונה מזה ותבוא לקרית־מלך, לא רחוקה מעירו;וירד האיש וארגזו על שכמו וילך בשוקי העיר וירא, כי אֵבל כבד לעם.

ויקרב אל האנשים וישאל אותם: מה לכם, כי תתאבלו? ויענו ויאמרו: הנה חלתה בת מלכנו מחלה אנושה, והרופאים לא ידעו תרופה; והיא יחידה לו ויורשת ארצו. היש יגון כיגוננו?

ויתן ה' מחשב בלבו ויאמר: הנה רוח עברה עלי היום ללקט את האתרוגים מקרקע בית־התפילה, אולי יש בזה דבר־סתר ובהם צרורה אותה תרופה. ויתאזר באלהיו ויאמר: הביאו אותי לפני המלך, כי בארגז זה, אשר אנכי נושא על שכמי, צרורים סמי־מרפא. וימהרו אותו אל המלך, ויגש ויאמר: מארץ העברים אני, יקח נא המלך מן המגדים אשר הבאתי עמי, ויעשו בם מרקחת ויתנו לחולָה, כי ברכה בם. ויאמרו רופאי המלך: משׂחק בנו איש עברי זה. אבל המלך אמר להם: ננסה את דברו, אולי יש אמון בו. ויצו למבשליו לעשות במגדים אלה מעשה מרקחת;ויתנו מן המבושל לחולה וַתרח את ריח־הניחוח ותטעם ותשב נפשה, ותחי ותּירפא.

ויצו המלך וימלאו את הארגז, אשר בו היו האתרוגים, שקלי־זהב, ויתנו לו אניה מאניות המלך וישב אל ביתו ואל נוהו בכבוד ובעושר.

ויקנא בו אחיו העשיר על רוב גָדלוֹ פתאום;ובהיוָדע לו משפט הדבר, ויאמר: אעשה גם אני כן ואוביל אתרוגים למלך, ויעבר קול בעיר, לאמור: מי האיש, אשר עוד לו אתרוגים מימי החג, יביאם־נא אליו, ואתן לו שקל כסף בעד כל אתרוג. ויביאו לו אתרוגים רבים, וימלא בהם ארגזים מספּר וישם אותם באניה ויביאם אל המלך. ויגש אל המלך ויאמר: יקח־נא המלך הרבה מאשר הביא אחי רק מעט. ושפחה היתה בהיכל המלך, אשר חלתה בם בימים ההם במחלת בת־המלך; ויאמר המלך: ננסה דבר גם באתרוגים האלה, אשר הביא הלז, אם יש בהם תרופה כאשר היה באתרוגי אחיו. וישימו אותם במחבת ויתנו מהם לחולה, ולא הועילו. –

וירגמו אותו עבדי המלך באתרוגיו ויכו אותו הכה ופצוֹע ושב לביתו אָבל וחפוי ראש.

ד: יֵין קֵדָר

באחת הערים ישבו שני אחים בבית אחד, והם היו אוּמנים במעשה הבד, ויראו ברכה במלאכתם ויהי שלום ביניהם ולא ידעו רע. אולם דבר אחד מירר את חייהם. הי להם אב זקן בא בימים, והוא לא עסק עוד בכל משלח־יד והיה אוכל על שולחנם;ואמנם דבר זה לא הכביד עליהם ויהיו עושים את חובתם באמונה. אך אביהם היה שותה־שיכור, וכל אשר בא לידו, היה מוכר אותו ביין ומגיח אל פיו. חוץ מן השתיה לא ידע דבר בעולמו, ויהי כמו חי עלי אדמות על מנת לשתות, קם בבוקר וישת, אכל סעודת צהרים וישת, גם בלילה שתה יין, וזה מעשהו כל הימים.

ויצק הדבר הזה לבניו מאד, כי מלבד אשר הוציא את כספם, אשר יגעו בו, לבהלה, נתן אותם אביהם לחרפה גם בעיני הבריות, כי בעת אשר שתה למרבה, היה מוטל בראש חוצות ויתקלסו בו הנערים; והעוברים אמרו: ראו, אביהם של אלה מגואל באשפה. וכל אשר עשו, לעצרו משתיה, לא הועיל להם. באין גרה בכיסו היה עוזב את הבית ובערב שב והוא שתה לשכרה; ולא ידעו מאין לקח לו את הכסף לתתו במחיר היין. הם כלאו אותו מדי פעם בפעם בחדרו בבוקר, ואחרי־כן מצאוהו שיכור, כי הטמין לו בחור אחד כד יין; והיה כאשר קנו יין לשבת, שתהו אביהם בטרם קידשו עליו. לא היתה חכמה ועצה לעצור בעד תאוַת אביהם הזקן; והוא אז כבן שבעים. הגיע גם לבורות.

ויאמרו בניו: מה זה עשה לנו אלהים ואבינו שיכור? זה רב מכוחנו, לשאת אותו ואת צרכיו, ולנו נשים ובנים, שמזונותיהם עלינו;טוב להספיק להם מלתת כספנו לבהלה.

ויהי בראותם, כי אין מזור ואין תרופה לזקן, ויחרשו עליו רעה ויקחו מאדונם שכרם לשלושה ימים ויקנו בו יין ישן ומשׁכּר ויתנו אותו לאביהם. ויהי כאשר כילה לשתות, ותיפול עליו שׁינה עזה ויהי כמת. ויקראו לשכנים, לאמור: ראו, הנה מת עלינו אבינו. ויטהרו את גופו וילבישוהו תכריכים וישימו אותו בארון וישאוהו לבית־הקברות, הרחק מן העיר, ויעמידו אותו במערה, וישובו לביתם, וירא אלהים!

בלילה ההוא עברה אורחת־ישמעאלים בדרך, והם באים מארץ אשר שם ברכת טוב וגמליהם נושאים נאדות־יין רבים וכל מיני מגדים ופרי; וילוּנו האנשים באהליהם, כי עייפים הם. ויתגנב איש עובר בלאט ויקח נאד יין משוּמר ושק מלא פרי מגדים ויסתר אותם במערת בית־הקברות. וישכימו האנשים בבוקר וילכו לדרכם.

ויהי ביום השלישי, וייקץ הזקן משנתו הארוכה וירא והנה הוא שוכב בארון בכוך בתוך קבר, ויתמה על החדר הקטן הזה ויקרא ולא ענוהו, ולא שמע קול אדם. ויקם, כי רעב היה וצמא, וירא והנה נאד־יין עומד למראשותיו ומגדים מתוקים בצדו;ויאכל וישת וישמח מאד, על כי אינה לו אלהים את אלה ויחל לזמר. מה חסר עוד לבן־אדם!

וביום ההוא ניחמו בניו על מעשיהם ויאמרו: נלכה־נא ונראה, מה היה לאבינו הזקן? וילכו יחד. ויהי כי קרבו אל בית־הקברות, וישמעו קול מנגן מתוך המערה ויתמהו ויאמרו: העת תחית־המתים הנה זה באה?

ויגשו אל הקבר, ויראו את אביהם יושב לפני המנות המונחות לפניו ומיטיב לבו ביין, ויפלו לרגליו ויאמרו: חטאנו לך, אבינו, ועתה ידענו כי לא יזנח הבורא את בריותיו והוא ממציא לכל בריה את אשר היא מבקשת…

ויקח הבכור מעליו את השמלה אשר על שכמו וישימה על התכריכים של אביו ויובילוהו שניהם לביתם, ויאמרו לאנשי הרחוב: הנה קם אבינו ויחי. ומאז כבדוהו בכל לב, וייטב אלהים להם ויתנו לאביהם את כל משאלותיו, עד כי הלך באמת לארצות החיים, ויקחהו ה' אליו.

ה: מֵעֹנִי וְלֹא מֵעֹשֶׁר

לפני ימים רבים חי באחת המדינות איש חסיד וירא־אלהים מאד ואת מצווֹתיו שומר, והיה האיש ההוא עני ומדוכא, בלי מזון ומחיה ובחוסר־כּל;והוא לא התאונן על גורלו וגם לא הרגיש כלל במחסוריו, כי חי רק באלהים ובעבודתו אותו. בבוא היום ובעברו היה מתפלל לריבון־העולמים ולאדוני־האדונים בזמירות ובהלל, כאילו לא חסר כלום משולחנו של מלך. והיתה תפילתו עולה לפני כסא־הכבוד, כמו התמיד, שהיו מקריבים על גבי המזבח. ואם עבר איש ונתן לו דבר־מה, לא קיבל; ואם ביקשהו אדם ללון בבית בחורף, לא חפץ במחסה והיה לן תחת כיפת־השמים, כאחת מחיות־השדה.

אבל דבר אחד המר את רוחו, כי לא היה לו עוד כל לבוש. וכאשר נקרעה גם שארית חלוקו האחד, לקח עלה לכסות בו את ערוָתו, ויבּול בבוא השמש.

ויאמר אלהים לכוהן צדקו: אליהו עבדי! כבר נתמלאה סאת עניוֹ של חסידי זה. לך והושע אותו והביאהו על נחלת בני־אדם. וילך אליהוּ במצוַת שולחו, וישמור לו עד כי סיים תפילתו; ולאחר שסיים, ניגש אליו ואמר לו: שלום עליך, רבי! והחזיר לו שלום. אמר לו אליהו: אם רצונך בזה אַלוה לך ארבעה זהובים וכיסית את מערומיך, וימאן החסיד לקחתם מידו. ויפצר בו מאד ויאמר לו: לא חסד אני עושה עמך, ורק יהי־נא זה כפקדון בידך; וכי אדע אני מחסור, אז אבוא אליך והשיבות לי את אשר נתתי לך. ויאמר החסיד: חי האלהים, אם מיום עמדי על דעתי נהניתי מאשר לאחרים ואם לקחתי מאשר לאחרים; ואם עתה אני עושה כדבר הזה, הלא רק כי נואלתי וקטונתי לבקש לי לבוש לגֵוי. ויפול על פניו ויבך. ואליהו עלה בסערה השמימה.

ויקם החסיד ויקח את ארבעת הזהובים, אשר הניח העולה על הצור, וימהר אל השוק ויקל לו טלית. ויהי כאשר שם אותה על כתפו, וירא אותו עובר, ויגש אליו ויאמר: טליתך מצאה חן בעיני;אם טוב עליך, אתן לך תמורתה חליפות בגדים אחרים ועוד עשרה שקלים; ויענהו בעל הטלית: מה לי ולכספך? ויאמר הזר: קח מאתי את אשר אני נותן לך ומצאת את דרכך. ויחשוב החסיד ויאמר אל לבו: אקחם מאתו ואעשה גם אני חסד עם אחרים. ויתן לו את טליתו, ויקח מידו את חליפות־הבגדים ואת עשרת הכסף וילבש את חילפת־הבגדים האחת ואת השניה מכר בעד עשרה כסף. אחרי לבשו את הבגדים אמר לשכור לו גם חדר, להתגורר בו, וישכב בלילה ההוא על מיטה מוצעת, וייטב לגופו. וישכם בבוקר ויתפלל ויודה את אלהים, ויאכל היום וישׂבע. ויהי כעבור ימים, והוא החל לעסוק מעט בישוב־העולם, וילמד לדעת את דרכי החיים ויעש חיל, לקח לו אשה ויבן בית. ויפרוץ האיש ויעש עושר יתר מאז. ויוָלדו לו בנים ובנות ויקן לו עבדים ושפחות, שדות וכרמים, ונתקיים בו: מקימי מעפר דל, עד למרומי השמים. וברבות הימים, ויגדל עשרו עד לאין קץ ויהיו לו אוצרות מלכים. כנקדימון בן גוריון פרשו לו מתחת צעדי רגליו, בלכתו מביתו לבית־המדרש, כלי מילת ובאו עניים וקיפו אותם. מה לא יכול האדם להשיג, אם אלהים יצווה לו את הברכה.

עוד לבו נאמן עם אֵל מושיעו, ויעבוד את האלהים כתורה וכמצוה, ואולם חסר לתפילתו עתה אותו הרוח, שהיה לה בימי עניוֹ ומרודיו, ולא היתה עוד כקרבן תמיד, כמאז ומקדם.

ויהי היום ויבוא אליהו הנביא עוד הפעם לאדמת האדם וישם פניו ויעמוד על פתחו של העשיר ויבקש ממנו ארבעת הזהובים, אשר נתן לו, ולא היכרהו זה כלל וידבר אליו בגאוה, לאמור: ואם ארבע סאה דינרי זהב הלויתנו פעם, הרי כפלים לפניך! ויאמר ההלך: לא, אדוני, אל תפחית ואל תעדיף: תן לי את ארבעת שקלי ואלך לי. ויתן לו בעל־האוצרות את השקלים המעטים ויעָלם המקבל ואיננו…

ומן היום ההוא איתרע מזליה של העשיר. מתו שני בניו, נצטערו שני לוקחי בנותיו ונסתאבו כלותיו.. הבקר היו חורשות והאתונות רועות, ותפול עליהם מחנה ותקחם, אש נפלה מן השמים ותבער בכרמיו, ברד ירד והכה בשדותיו. בכל הונו ורכושו באה מגפה אחר מגפה, כמו לאיוב בשעתו. ובזמן קצר נתדלדל כל־כך, עד כי לא נשאר לו מכל רכושו, בלתי אם מעיל אחד לבשרו;וגם אותו קרע בצערו ויאמר: ערום הייתי וערום אהיה שנית. ואז שב לערימות החול וישב שם ויחל לעבוד את אלהים כבתחילה ולא חטא עוד בשפתיו, וערב ובוקר עסק בעבודת הבורא ובעשות נחת־רוח ליוצרו.

ויאמר אלהים: לא אוסיף עוד להעשיר את האדם ויעבדני לעולם!

ו: בְּמֻפְלָא מִמְּךָ אַל תִּגַּע

באחת הערים בארץ ארם חי איש אחד, גדיאל. והוא התגדל על כל אחיו ואנשי־עירו, אשר התהלכו בתום ויעבדו את האלהים בפשטות ובלי התחכמות ולא ביקשו להם נתיבות רבות, ויתחכם וינשא לבו לדרוש בכל חכמה נסתרה ובכל דעת נשגבה, ויעז לרדת לתעלומות־הטבע ולגלות את הלוֹט הלוֹט; ולא ידע כי אלהים שׂם לו סתר־פנים ולא יחפוץ, כי מעשה־ידיו יהיה כ“אחד ממנו”, לדעת חיים ומות בבריאה, כי הן רק לו לבדו פתרונם.

ותבוא עת ויחשק האיש ללמוד שיחת חיות ועופות, נוסף על דעת טבע האדם, ויצא היערה וישם לו שם את מלונו וינזר מכל חברת בני־אדם, ויתבונן חרש לחיי החיות למינן ולטבע כל עוף למינהו, עד כי החל להבין את לשונם, ויתגאה ויאמר: חכמתי וירוַח לי, מי יקום עתה נגד בינתי ויעמוד הכן מולי?

ויהי היום בעלות הבוק, והנה שני עורבים אחים קמו איש באחיו, ובריבם ויקם האחד על השני ויהרגהו בחמתו ויפול הנרצח מתבוסס בדמו. וירא הרוצח את אשר עשה ויך לבו אותו, ויספוק בכנפיו אחת אל אחת מרוב צער ובאין לו מנחם. ויבוא בן־נשר מלכו ממרום וירא אותו מקונן במר נפש. וירחם עליו ויאמר לו: הירגע, בן־ארצי, ואל תאמר: ארד אל אחי שאולה, כי הנה שם בירכּתי העיר צומח דשא עשב, אשר לו הסגולה להחיות מתים, מהר שמה וקח ממנו מלוא פיך ושׂמתו על פצע אחיך וישוב רוחו אל קרבו. ויעף העורב אל המקום; ובעוד רגע שב ועשב כרתי, נותן ריח, בפיו, ויגע בו פעמַים במקום הפצע של ההרוג, ויעל עליו קרום ויתעורר המת ויקם על רגליו ויחי, וישאו שניהם אברותיהם ויעופפו במרחבי השמים.

וגדיאל עומד ומשתומם ויאמר: עד הלום באתי, לראות את הפתח המוביל מן המות לחיים, ויתאזר וילך לחפש גם הוא אחרי פרי החיים, וילך מהלך שבעה ימים ויבוא עד לקצה היער וירא ערימות עשב ומראהו כמראה העשב אשר הביא אתו העורב, ויקח מהן וישם בכליו וישמח מאד ויגבה לבו. עלה בן־אדם על מרומי הדעת ונדמה לעליון!

ויהי בלכתו, וירא והנה אריה גדול מונח מת למעצבה על אם־הדרך, פיו פתוח ולשונו שלוחה ונמלים ופרעושים זוחלים עליו ויתענגו על דשנו. ויאמר לנפשו: אנסה־נא בעשב אשר לי, אם יקום זה ויחיה; ויגש אליו ויקח מן העשב אשר בידו ויעבירהו על עיני המת אחת ושתים. ויפקח האריה את עיניו וייקץ משנת־מות וירם ראשו ויקם על רגליו ויתנודד וינהום וירם זנבו ויצעד קוממיות, כמלך שחזרה לו עטרתו וגבורתו והכל תּוּכּוּ לרגליו. וירא והנה אחד ממשפחת האדם עומד קרוב לו, ולא ידע, כי איש חסדו הוא, ויבלעהו וינעם לחכּוֹ, כי לא אכל זה ימים רבים, וישׂבע וילך לראות ברחבי מלכותו.

ז: לְצַדִּיק וּלְרָשָׁע

ויהי בעבור המלך אדרינוס עם גייסותיו למלחמה, ראה איש עברי זקן מאד נוטע נטיעות־תאנים, קרא ואמר לו: בן כמה שנים אתה? השיבו העובד: בן מאה שנה עבדך. התפלא אדרינוס ואמר: בן מאה אתה, ועוד אתה עמל ונוטע נטיעות, שלא תאכל מפירותיהן. אמר האיש: כשם שעמלו אבותי בעדי, כך עמל אני בעד הבאים אחרי. נפרד המלך ממנו בשלום. ויהי בעשותו מלחמה שלוש שנים, ויכבוש עמים ומדינות רבות, שב עם כל מחנהו בדרך אשר בא בו. בתוך כך גדלו עצי־התאנה ועשו פירות יפים; נטל מהם אותו זקן סל מלא על שכמו, השכּים ויצא ובא עמו לפני המלך. אמר לו המנצח: מי אתה ומאין תבוא? המביא: אנכי הנני האיש, אשר נטעתי נטיעות־התאנים, בצאתך למלחמה, והנה זיכני ה' לראות פירותיהן, ואומר להביא מהם מתנה גם למלך. מיד ציוה אדרינוס ליטול הפירות מסַלוֹ ולמלאהו זהב. התפלאו עבדיו על הדבר הזה, כי ידעו את קשי לב מלכם לעם היהודים. השיב ואמר להם: “מי שבוראו מכבּדוֹ, אני לא אכבּדוֹ?”

היה לזקן ההוא שכן אחד רע־מעללים, והוא עצל במלאכתו. כיון שמעה אשתו מה שעלתה לבעל־התאנים, אמרה לבעלה: אחרים מתעשרים מפירותיהם, ואתה יושב בחיבוק־ידים. התעורר האישלקח גם הוא סל מלא תאנים מגנו, הטעינו על כתפו והלך ובא לפני אדרינוס המלך. אמר לו אדרינוס: מה לך אלי? השיב ואמר: שמעתי, כי אדוני המלך אוהב תאנים הוא ושוקל זהב מחירן, על־כן הבאתי לך גם אני מהן בסל הזה. ויצו המלך להפשיט אותו ערום ולהשליך לו פירותיו בפניו. לא יזכה רשע כצדיק.

ח: לְהָרַע וּלְהֵיטִיב

היו שני בני־אדם חברים, אחד פּיקח ובריא כל ימיו ואחד עיור בשתי עיניו וחשכו לו מאורות העולם. היה הסומא נסמך תמיד על חברו הפּיקח, כי לא ידע ללכת לבדו;ויהי ברבות הימים וילא הפיקח לעשות עוד כזאת ויאמר לרעהו האומלל: התחת אלהים אני, להיות לך לעמוד־האור? נלאיתי נשוא אותך ואת עמלך. ויצר הדבר לעיור ויאמר: אלהי ישעי, למה זה תעזבני! ויהי בהיותם בשדה וירעבו ללחם, היו לפניהם כמהין ופטריות רבים בעלי סגולות שונות, פשטו את ידיהם, תלשו מהם ואכלו מהם. ויהי כאשר כילה הבריא לאכול, חשכו עיניו ותעוור, כל־כך פעלה עליו חריפות הכמהין;תחת זה פעלו מיני הכמהין האחרים על חברו לטובה, התחיל לשפשף בעיניו, והנה נפל התבלול מהם, ועולם מלא אור וחסד נפתח לפניו. קמו ללכת, ולא ידע עוד מי שנתעוור לכוון צעדיו על ונסמך על רעהו, שהיה עד עתה סומכו. כן המה דרכי אלהים!

דִּבְרֵי חָכְמָה

א: הַמְּאַסֵּף

היה מלך חסיד אחד, שעמד בשנות־בצורת וביזבז כל אוצרות המלכות לעניים ולא הניח לעצמו מאומה. חברו עליו בני־ביתו וכל רבּי־המדינה, שריו ועבדיו ואמרו לו: אבותיך, שישבו על כסא המדינה לפניך, יסדו את כל האוצרות הללו, וכל אחד הוסיף בבית־הגנזים על של אבותיו;ואתה עמדת ופיזרת כל העושר, השמור לנו, בפעם אחת, ולא חשבת בדבר הזה, כי הנך הורס מה שׁבּנוּ הם, כי הנך מבטל מה שיסדו הם;הגד, אם ישרו מעשיך? עמד הוא ואמר להם: לאא מפזר אני, כי אם מאַסף;לא סותר אני, כי אם בונה;לא מבטל אני, כי אם מקיים. – אבותינו אספו כסף וזהב למכביר ויניחום כאבנים, מבלי חיים ומבלי הביא פירות לעולם;ואנכי נתתי מהם לאיש איש כפי חלקו, יוסיפו לעסוק בהם ולבנות את ביתם, נמצאו מביאים המה ברכה למדינה וגם יישרו את דרכם וייטיבו לאחרים. אבותינו גנזו למטה, מה שמצאו על ימין ועל שמאל, בצדק ולא בצדק, ויסגרו את השער בפני כל המטמונים;ואנכי נתתי את מפתחם ביד כל אחד ואחד;הם גנזו נפשות ועצרו בעד נפשות, ואני נתתי חיים לרבים מאתנו, הלא הכל שלו, ושלכם ושלי – שלו. מיד נפלו לפנים אפים ארצה ואמרו: צדקת, מלכנו, צדקת!

ב: יַין בִּכְלִי־חֶרֶס

חכם אחד היה בישראל, והוא מלא דעת ותבונה, יודע הרבה לשונות ומשפטי עם ועם, אבל גיבּן היה ופניו מכוערים ולא חנן אותו אלוה באיקונין יפה. ויהי בבואו לרומי, עיר בירת העולם, היללו את חכמתו לפני בת־המלך וַתצו להביא אותו לפניה. ובדברה עמו מצאה, כי לא הגידו לה גם אחת על שבע מחכמתו ותשתומם על רוב השכלתו. ויהי כאשר התרועעה אתו יום יום, והמה מסיחים בעניני מדע ותהלוכות־תבל, אמר לו פעם: אל יחר לך, אם אומר, כי עליך אומר המשל: חכמה מפוארה בכלי מכוער! אמר לה החכם העברי: ידעת, כי הרבה אוצרות יין לאביך המלך, באיזה כלים הוא שומרם? ענתה בת־המלך ותאמר: בכלים של חרס יינותינו נתונים. אמר הוא אליה: כל בני עלמא משימים יינם בכלי־חרד, ואביך, מלך־המלכים, גם כן יעשה כן, האם לא ראוי והגון, כי ישימם הוא בכלי־כסף ובכלי־זהב? שבה בת־המלך לביתה וציותה לעבדים ולממונים על היין, כי יריקו היינות מכליהם לתתם בכלי כסף וזהב. למחר עשה מלך סעודה רבה, ונמצא כי החמיץ כל היין. בדק המלך וימצא את יינו ניתּן בכלי־כסף; ויחר אפו ויאמר: מי ומי אשר מלאוֹ לבו לעושת את הדבר הזה? אמרו לו עבדיו: בתך ציותה לנו לעשות כן. קרא לבתו ואמר לה: איך עשית כדבר הזה, לפקוד לתת יין בכלי־כסף? ענתה ואמרה: אדוני אבי, חכם־היהודים יעצנו זאת. שלח וקרא לו ושאלהו לפשר הדבר. אמר החכם אליו: מלכי ואדוני, כך וכך אמרה לי בתך, וכך וכך עניתי לה. אמר לו: והלא ראינו חכמים גדולים, והיו גם בני יפי־תואר? ענה ואמר לו: לוּ היו מכוערים כמוני, ולא סיח יפים את לבבם כלל, כי אש עוד חכמו יותר. ויאמן לו המלך וישלחהו לביתו ברוב מתנות.

ג: הָאוּמָן וּמַעֲשֵׂהוּ

תלמיד אחד שב לביתו מבית רבו במגדל־עדר, והיה רוכב על החמור על שפת הים, וגם רוחו טובה עליו, כי למד תורה הרבה והִרבּה לאסוף דעת ושכל;והוא גם אדם טוב־תּואר ובעל קומה זקופה. לפתע ראה אדם אחד, מכוער מאד וגב מלפניו ומלאחריו,, בא לנגדו. קרא לו האיש לשלום ולא החזיר לו, ואמר לו: כמה מכוער אתה, שמא כל בני־שבטך מכוערים כמוך? אמר הזר אליו: איני יודע להשיבך נכונה, אבל אם אמנם כל־כך מוּשחת הפנים והגֵו אני, לך אמור לאומן שעשני, כמה שחית אותו כלי לעשות. וידע התלמיד שחטא, ירד מעל החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: אוי לי שנוקשתי באמרי־פי;ואתה מחול וסלח לי, כי הלבנתי פניך. ולא אבה האיש סלוח לו. כה הלך אחריו, הלוך ובקש, עד שבא לעירו ולבית־אביו. יצאו בני־עירו לקראתו ואמרו לו: בואך לשלום, רב ומורה! אמר הגיבן: למי אתם קוראים רב? ענו ואמרו: לזה שבא עמך. אמר הגיבן: אם זה הוא רב, לא ירבו כמותו בישראל. ויחר אפם בו ויאמרו: איך תזיד לדבר כזאת על איש יודע תורה. ויפנו כה וכה והדובר איננו. סיפּר להם התלמיד כל אותו מאורע ואמר: איני כדאי עוד לכבודכם. וישב לה' בכל לבו ולא דיבר עוד סרה במעשיו.

עוֹד דִּבְרֵי חָכְמָה

א: בְּנוֹ שֶּל רַב כַּהֲנָא

איש חכם היה בימי התלמוד והמדרש, ושמו רב כהנא. ויקח לו אשה, אשר אהב, ולא היו להם בנים ימים רבים. ויצר הדבר מאד לאשה, כי הנה תורה לא למדה ולא היה לה במה לבלות את הזמן, כמשפט בעלה, ותתפלל לה‘. וישמע ה’ בקולה ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן ותקרא שמו: סליק. ותגדלהו, ויהי נער יפה־תואר ותם־לב. ויהי כי גדל הנער ויהי לבן חמש, ויחזק אביו בידו, ויאמר להוציאו מן הבית והלאה ללמוד תורה. ויכמרו רחמי האם על בנה היחיד, כי ילָקח מאתה ותעמד פניה ותאמר: אנה אתה מוליך את הרך הזה, והוא יחיד לנו. ויאמר אישה הרב: ליחידו של עולם אני מקריבו וחפץ אנכי להרגילו בתורתו. ותאמר האשה: חי נפשי, אם לא המות יפריד בינינו, כי בנפשי הוא לשלוח את בני החוצה; לא ילמד תורה ולא ידע לעשות בכל מלאכה ואתנו ישב כל הימים ומפּתנו יאכל. ויחר אף בעלה בה ויאמר אליה: הושיטי נא את כתוּבּתך ואתן לך את אשר התניתי עמך. ותאמר האשה: מה מום ראית בי, בעלי, לשלחני מעל פניך, והן לא מצאת בי ערוַת־דבר. ויאמר האיש: אין מום גדול מזה, כי תמנעי את בנך מתורה וממעשים. ותאמר האשה: האם אין דרך אחרת ללמד את סליק בננו תורה, בלתי אם ילך מביתנו? לך החוצה ומצא לו רב ומלמד והבאת אותו אלינו וישב אתנו, ואני אשרת אותו, וכל מחסורו יהיה עלינו. וייטב הדבר בעיני רב כהנא, לעשות רצון אשתו, ויצא לשוק העיר וירא, והנה חכם עומד שם לבוש טלית וציציותיה סרוחות. ויאמר החכם אליו: שלום עליך, רבי! וישב לו רב כהנא: שלום לאדוני! אי מזה אתה ומה שמך כי עדא? ויאמר לו: אליעזר זעירא שמי. ויאמר לאליעזר: ורוב תורה וחכמה ידעת, כאשר נראה מלבושך? ויאמר האיש: כן, למדתי תורה הרבה וגם אוכל ללמד אחרים. ויקראהו רב כהנא אליו הביתה. ותגש האשה לאורח לחם לאכול ויין לשתות. ויהי כטוב לבו, ויאמר אליו הרב: האם תקבל עליך להישאר בביתנו ימים רבים ולא תפקוד את ביתך כלל ותשב וּתלמד את בני מכל התורה והחכמה אשר ידעת, ולא תשאיר דבר בללך, אשר לא תלמד אותו? ויאמר המורה אליעזר: חפץ אנכי לעשות כדבריך, ותנאי אחד מתנאיך לא יפול. עמד רב כהנא וכתב לאליעזר שטר התקשרות, כי הוא מקבלו למורה לבנו לעשרים וחמש שנה;ועמד רבי אליעזר וכתב שטר כזה מצדו ונתן לרב כהנא, ויחתמו שניהם את שמם: זה על שטרו וזה על שטרו.

ויבנו לרב ולתלמיד עליה אחת, ושם ישבו שניהם יחדיו וילמדו בתורה ובחכמה כל הימים. אין דבר אשר לא חקרו ולא דרשו בו, ולא עזבו כל השנים את פתח העליה, קיץ וחורף. הרב לא כיהה בתלמידו והתלמיד לא המרה את פי הרב; וכה עברו להם שם לדעת ולמחקר שנה שנה, עד תום ימי דור שלם. ויהי במלאות שלושים שנה לחיי סליק ועשרים וחמש שנה ללימודיו, ויפתח אליעזר את העליה וירד למטה ויאמר: גמרתי את מלאכתי, אדוני, ותן לי את שכרי. וישקול לו רב כהנא אלפּים וחמש מאות שקל זהב, מאה זהב לשנה, וזה היה כל רכושו אשר אתו. – ויברכהו המורה לשלום וישק את מזוזת הדלת הבית וילך לדרכו.

ויהי בצאתו וילבש סליק מלבושים יפים ויתעטף בטלית נאה, וילך לראות בשוק העיר ומלואה ולהתבונן בדברים אשר ברא אלהים בעולמו. וירא בני־אדם מוכרים וקונים ולא הבין, מדוע יתן הלז את שלו לחבריו? וירא רוכבים על גמלים ולא ידע, מדוע לא ילכו ברגל? וירא אנשים מושכים בקרון – ופליאה דעת ממנו, מדוע ישאו במשא הזה? ובלכתו כה וכה ויצמא למים, ויפגוש באחד מבני־משפחתו הנושא בקבוק מי־ורד וקורא: מים קרים על נפש עייפה, צלוחית אחת בקסקס¹, אשרי השותה! ויקרא סליק למוכר־המים ויאמר אליו: השקני־נא מן המים אשר בידך. ויאמר הנושא: תן לי קסקס אחד ושתה אדוני;ויאמר אליו: חכם אני ולמדתי עשרים וחמש שנה חכמה ודעת, ולא תשקני? ויען בעל־המים ויאמר: אם חכמת – חכמת לך, לך נתן אלהים לב להגות בחכמתו;ובלבי שׂם לשאוב המים, להעמיסם על כתפי ולמכרם ולפרנס בזה את ביתי. ולא אבה לתת לו מים לשתות חינם.

הלך סליק לביתו בפחי־נפש, ויסר מעליו את בגדי החמודות ויאמר לאביו ולאמו: כל התלמוד והחכמות, אשר לימדתם אותי ימים רבים, לא יכלו להמציא לי אף צלוחית מים בצמא. הא לכם בגדים אלו והניחוני ואלמד מלאכה, אשר תחיה את בעליה.

ורב כהנא חכם היה ולא כעס על בנו, על מאסוֹ בחכמת חכמים ובתורת ה', ויאמר לו: כטוב בעיניך עשה. אבל הגש־נא אלי את הארגז הקטן הזה, העומד בחוֹר הכותל;שם מרגלית אחת, אשר נשארה לי עוד משׂכר־הלימוד ששילמתי בעדך, לך וקח אותה ולך לשוק והחלף אותה בדמי זהב ותן המחצית לי ולאמך, והיתה לנו לימי זקנתנו, ומחצית תהיה לך לצרכך, בשעת דחקך, כי אולי הכסף יענה את הכל. אבל אבקש ממך, אל־נא תמכרנה או תחליפנה אצל השוּלחני אשר תפגוש ראשונה, פן ימעט במחירה;ורק תלך מקונה לקונה וממחליף למחליף, וזה אשר יגדיל במחירה באחרונה, וידעת כי לא ירבה אחר עליו, לו תתננה ולקחת ממנו את החילופים בידך. וילך סליק ויבוא לשוק האחד ויראה לסוחר במרגליות את המרגלית אשר בידו, ויאמר לו הסוחר: במחיה אתן לך עשרה כסף; ויעזבהו ויגש אל השני, ויאמר לו זה: רעי רימה אותך, עשרים כסף תקבל ממני בעד האוצר;והלך מזה ובא לשלישי, והוא נתן לו ארבעים כסף, והרביעי חפץ לתת שמונים, החמישי – מאה;ואולם העשירי כבר נתן אלף זהב וחלפן שכנו – שני אלפים. וירא כי כל שולחני חדש מרבה לתת מחברו, וכל אחד נותן את השני לרמאי, ויאמר לנפשו: עד עולם, סליק, לא תדע שויה האמיתי של אותה מרגלית.

ויוָאש ויבא את מהרגלית לאביו בחזרה ויסַפּר לו את כל הדברים אשר קרוהו, כי לא יכול למכור את אשר נתן לו. ויענהו אביו לאמור: לא נתתי לך את המרגלית הזאת למכרה, כי אם לבעבור תלמד דעת, אשר בכל עשרים וחמש השנים לא למדת: אם המרגלית לא ידע אדם מחירה, תורה וחכמה – על אחת כמה וכמה. ועתה צא וחשוב, אם טוב לאדם להחליף דבר שאי־אפשר להעריך מחירו בדבר שימוד לפי יגיע־כפים ויש לו קץ? – – –

ב

הַשּׁוֹאֵל

שני חכמים מרבּי־התלמוד הלכו בחוצות ירושלים ופגשם אדם אחד, חולה מאד; ניגש ואמר להם: מוֹרי ורבּי התורה, הגידו לי במה אוכל להתרפא מחליי וירוַח לי? ענו ואמרו לו: לך וקח עשב פלוני ופלוני ושים אותו במים ושתה ממנו כמלוא לוגמך, וסר חליך מעליך. עמד ושאל עוד: רבותי, מי הכה אותי בחלי זה? אמרו לו: האלהים ממעל. אמר להם: יד ה' היתה בי, ואתם תיכנסו לרשות שאינה שלכם; הוא הכה ואתם מרפאים, הוא עשה בי כך, ואתם רוצים לחבוש את המכות; האינכם עוברים ועושים נגד רצונו, אתמהא? אמרו לו: ומה מלאכתך, איש ידוע חלי? אמר להם: עובד־אדמה אני והרי המגל בידי. אמרו לו: מי ברא את האדמה? אמר להם: אלהים, יוצר הכל. אמרו לו: ואתה תיכּנס ברשות שאינה שלך ותחרוש את אדמתו; היא מוציא פירות מעולמו ואתה תקצצם ותלקטים? ויבן כי צדקו ממנו ואמר: עפר אני תחת כפות רגליכם, מורים וחכמים.

ג

שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים

פעם אחת בא חכם אחד מישראל, מבני־הסופרים, לכרך גדול של בני־האומות. בא אליו חבר ואמר לו: סופר אתה משבט העברים? אמר לו: כן, מהקטנים שבחבורה אני. אמר לו: שאֵלה אחת לי לשאול אותך, ואם תשיבני עליה אשלחך לביתך לשלום, ועוד אתן לך מתנות רבות. אמר לו: שאל. ישב ושאל את החכם העברי ואמר לו: אתם אומרים, כי אל אחד, יחיד ומיוחד ברא את הכל, והכל לתכלית ברא ובכוָנה ידועה ברא, מפני ברא ברא שקצים ורמשים מאוסים בעולמנו? פתח החכם ואמר: אלהים דיין הוא, אלהים קדוש וצדיק וחסיד ואמת הוא, אלהים הוא חי וקיים לעולם ולעולמי־עולמים, הוא נכיר בראש ובסוף, מגיד מראשית אחרית, ומקדם – אשר לא נעשה, יודע מה שנעשה ומה שעתיד להיעשות;הוא צופה בין לטובה בין לרעה ובחכמתו ובתבונתו ברא את עולמו והכינוֹ, ואת האדם הושיב בו לעבדו, לשמור את מצווֹתיו ולהכיר את אדנותו; הלא זאת היא המטרה האחרונה של כל החיים ושל כל המציאות, וכל העמל, שעמל להוציא את ההויה מתּוהו ובוהו, ויצר את הכל על האָבנַים. אבל כיון שרבו משפחות האדמה ונפרדו בני־אדם לגויים ולשבטים, ללשונות ולארצות, שכחו את יוצרם ופועלם; הלז עובד לחמה והלז ללבנה, למעשה־חושב בכסף ובזהב ובנחושת והלז גם לעץ ואבן. מַשכים האל הגדול בכל יום, מסתכל בעולמו ונמצא שחייב הוא כליה, וינחם ה' על אשר עשה את הכל ויצר לו על הכל ויאמר: מחה אמחה את כל החיים ואשיב הכל לימי בראשית; אבל כשהוא חוזר ומסתכל בבריות שפלות, בפרעושים וביתושים, בתולעים ובזוחלים, אומר לעצמו: הלא גם אלו נתיי חיים, והם חיים ופרים ורבים וממלאים את הארץ, למה אקנא בבריות, ולמה אענוש את אשר עשיתי? נתקררה דעתו של אותו שואל ויאמר: לא אוסיף לשאול במה למעלה ולמטה.

ד

סִפּוּר יוֹסֵף וְעֻזִיאֵל

פעם אחת הלכו יוסף ועוזיאל יחדיו בדרך, והנה נער לקראתם. הוא בא מן היער הסמוך וחבילת־עצים על ראשו. ויאמר יוסף לעוזיאל: עוזיאל אחי, בעצים שעל ראש הנער, הבא לקראתנו, יושב עקרב מסוכן, אבל אין לו רשות לנשוך את נושאו. קרא עוזיאל לנער ויאמר לו: מה מעשיך היום ואתמול? ויען הנער ויאמר: כשהלכתי אל היער, היתה לי פת־לחם, שנתנה לי אמי לדרך, ונפגשתי עם יתום מבלי אב ואם ונתתי לו מפתי ואכלנו יחד. בואו וראו איך ניצל זה מחבלי־מות.

שׁוּב דִּבְרֵי חָכְמָה וּמְשָׁלִים

א

חָכְמַת אִשָּה

בעיר צידון חי איש אחד עם אשתו ולא ילדה לו. ויאמר לשלחה מעל פניו, כחוקות הרבנים, אם גם לא מצא בה ערוַת־דבר; והיא גם היא אהבתוּ כנפשה ויצר לה, גם לו, הדבר מאד. ויהי ביום השילוחין אמר הבעל לאשה: ידעת, כי טובה אַת בעיני ולא אשלחך מרוע לב, אבל מה אעזה וחוק התורה ציוה עלי לפטרך ולקחת לי אשה אחרת. בחרי לך כל חפץ טוב בביתי, בטרם תשובי לבית־אביך, וקחי אותו עמך. אמר האשה אליו: בוא וראה, הן לקחתני בסעודת מאכל ומשתה, נעשה גם סעודה ליום פרידתנו ונשׂמח את עבדינו, בטרם נלך אחד מהשני. ותעש האשה כּרה גדולה ותשׁכּר את בעלה, עד כי נפל ישן על כסאו. ויהי כי נרדם, ותצו האשה לעבדיה הנאמנים, לאמור: קחו את בעלי ושאו אותו עם כסאו לבית לבית אבי, ויעשו כן. וייקץ האיש בבוקר משנתו וימצא את עצמו בבית זר. שאל ואמר: איה אני? באה אשתו ואמרה: בבית אבי הנך; וכי לא אמרת לי, כי כל דבר טוב ונאה אשא עמי, ומה לי יותר טוב עולם ממך? נתרכך לבו ואמר: לא אעזבך עוד לעלום. – בא לפני רב ומורה אחד גדול, להתיר לו את הדבר. ביקש עליו רחמים ויפקוד ה' את אשתו ותלד לו בנים ובנות.

ב

חָכְמַת הַשּׁוֹפֵט

בעיר אחת חי איש עשיר אחד, בעל נכסים רבים ועבוּדה רבה, ולו אשה יפה וסרת־טעם ושמה יעל. ותלד לו עשרה בנים ויקרא להם שמות כשמות עשרת השבטים הראשונים, מלבד יוסף ובנימין;אבל לא היו האחים שוים זה לזה וגם רוח שונה ויריבו תמיד יחד. ויהי ביום אחד והוא יושב בחדרו, לעשות מלאכתו, שמע את אשתו מלחשת את רעותה בחדר השני ותרנן באזנה, לאמור: עשרה בנים נחשבו על הבית הזה, ורק את האחד אדע מבעלי. וישמור את הדבר בלבו, לא קינא בה ולא הוכיח אותה ולא הגיד לאדם דבר. ויהי בבוא עתו, עת כל אדם, ויצו את ביתו אחריו ויאמר: נתון תתנו את כלנכסי ואת אשר לי לאחד מבנַי, ויסגור עיניו וימת. ויבואו ריבות־דברים בין הנשארים אחריו, אחרי קבורתוף וכל אחד מבניו אמר: אנכי היורש האמיתי, כי לא פירש האב למי ימזון מליו, אם לבכור או לצעיר או לאחד מיוחד שביניהם.

וילכו כולם אל הדיין שבעירם, רבי בנאה, הידוע לאיש חכם וחסיד ולא ישא פנים, ויגישו עצומותיהם לפניו ויבקשו אותו, כי ידין בצדק ויוציא לאור משפטם. ויענם הדיין בהשכל, לאמור: לא תחת אלהים אני, לדעת את כוָנת אביכם ורזוֹ, ודבר זה לא יכריעו גם התורה והחוקים הכתובים; רק שני דרכים לפניכם, או כי תחלקו ביחד כולכם שוה בשוה, באשר לא נאמר מי היורש, או קחו מקלות בידכם ולכו לבית־העלמין והכו על קבר אביכם וקראו לו, כי יפרש לכם מה שסתם בחיים. וירוצו כולם במקלותיהם לקבר אביהם המת, רק אחד מהם נשאר על מקומו ולא הלך עמהם ויאמר: מטוב שלא יפול בחלקי מאומה משאחריד שכונת אהי. ויקם הדיין ויקרא: זה הוא היורש האמיתי והוא בן אביו! ותבוא אמו ותתוַדה על חטאותיה ותקרא: ה' הוא הצדיק ומסר דינו לעבדיו.

ג

אַזְהָרַת עוֹבֵר

בימי החכמים ויודעי דרכי־החיים חי איש אחד ולו גן גדול, שהיה חביב עליו ביותר והיה עובד בו ים יום, ויעזקהו, ויסקלהו ויסר כל צרור ואבן מאדמתו. פעם אחת היה מלקט בו ומשליך את אבניו מחוץ לגדר, מבלי שים לב להעוברים והשבים. עבר עליו חכם אחד וקרא לו מעֵבר לגן: ריקה! מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך ואתה משליך דברים לרשות שהיא שלך? והלך לדרכו. ליגלג עליו בעל־הגן ואמר לנפשו: איך קורא זה את גני, אשר טיפחתיו וריביתיו, לא־רשותי, ואת הרחוב, שאין לי בו כל נחלה, הוא קורא רשותי, אתמהא! לאחר ימים ירד אותו איש מנכסיו ואנוס היה בעניוֹ למכור גם את גנו זה; לאחר שובו מהשוק בעגמת־נפש, עבר דרך אותו רחוב, שהיה מסקל לתוכו, נכשל באבניו ושבר את רגלו. וירא וידע, כי לא לחינם אמר לא אז עובר־האורח: הרי אתה מסַקל מרשות שאינה שלך, מעצור ומכשול, לרשות שלך.

ד

חָבִיב כָּל אָדָם

הרב רבי ינאי היה חובב את התורה ולומדיה ואויב לכל אלה, אשר לא קראו ולא שנו, וימאס בהם ובארחותיהם. פעם אחת הלך בדרך, פגש בו אדם אחד, שהיה משופע ביותר ופניו גסים, ניגש ואמר לו: האכילנו רבי! שב עמו לביתו, האכילהו והשקהו והושיבו על שולחנו. כשאכל אמר לו הרב: ברך! אמר לו: לא אדע ולא אבין בזה. אמר לו: לא קראת מעולם? השיב האורח: לא. שוב אמר לו: גם לא שנית? אמר האורח: לא. הצטער הרב ואמר: אך לחינם האכלתיך והשקיתיך, ולא תדע דברי תורה. השיבהו האיש, לאמור: כל בני־ישראל המה בני־התורה, וגם אלה אשר לא ידעו בה; עברתי פעם על בית־ספר ושמעתי נער אחד אומר את המקרא: תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב, ולא אמר קהילת ינאי וחבריו. ידע רבי ינאי שחטא; ולא הוסיף עוד לבכּר את בני־התורה על בני עמי־הארץ.

ה

סַגִּי־נְהוֹר

רב ששת, הרב המכובד והנודע, היה סגי־נהור בשתי עיניו ולא ראה מימיו מאורות עולם. בכל זאת היה גדול בתורה, מבין במדע ובתהלוכות־תבל, וגם היה איש שלם במידות, ויחבבו אותו כל מכיריו ויאהבו להתארח בחברתו. פעם אחת היה על מלך אחד לעבור דרך עיר משובו, ויצא כל העם למקטן ועד גדול לראות בּפאר וההדר ויחכו לביתא המלך.. ראה אדם אחד לץ ורע־מעללים גם את הרב ששת עומד בין המחנה, ויהתל בו ויאמר אליו: רבי, בכדים שלמים הולכים לשאוב מים מן הבאר, כדים שבורים לנהר למה? אמר לו הרב: עמוד אצלי ותיוָכח, כי מיטיב אני לראות יותר ממך. בתוך כך נשמע קול אופני מרכבות, והקהל הנאסף החל לקרוא: הנה המלך בא! הנה המלך בא! אמר רב ששת ללץ: לא המלך הוא זה, כי אם שר־הפנים שלו. נשמע קול אופנים, והעם רועש: המלך כבר קרוב אלינו! יחי המלך! אמר הרב: גם זה אינו המלך, כי אם שר־הרכב שלו. נשמע עוד קול רעש; התחיל גם רב ששת בעצמו לקרוא: יחי המלך! יחי המלך! וההמון גועש וקורא: יחי! יחי! ויהי בנוח העם, שאל האיש את הרבי: מנין לך כל אלה, להבדיל בין שר ובין מלכו? השיב אותו הרב: מתכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא!

עִנְיְנֵי חָזוֹן וָטֶבַע

א

חַשְׁמַל

“וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון, ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב ומתוכה כעין חשמל מתוך האש, ואראה ואפול על פני”.

היה בימי התלמוד נער אחד מצוין, שהיה קורא בבית רבו בספרי החוזים ויחכם מכל בני גילו, והיה יודע טעמי־תורה, לדרוש בהם; ומלאכי־השרת מתקנאים בו, כי אין כמוהו, מיום אפסה נבואה מישראל. פעם השכים בבוקר והוא לבדו בבית רבו, פתח בספר יחזקאל, נדחק למעשה־מרכבה וביקש לדרוש בחשמל, להבין בו; – ונעשה רעש במרומים, המו חיות־הקודש וינועו האופנים וכל צבאות השמים.

ויצאה אש מהנוגה העליון ושרפה את הנער. בא רבו ומצא אותו מת, נפק ודרש במקרא: כי לא יראני האדם חי.

ב

אַבְנֵי כַדְכֹּד

“ושמתי כדכּוד שמשׁותיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ”

ויהי איש אחד צדיק בימי התלמוד, ותתאַו נפשו לראות בין בעין את האבנים הללו, שעתיד ה' לבנות בהן את עיר ציון, בהקימו את שבות עמו שלישית. ויהי בלכתו בודד ומבקש העתיד, נשא את עיניו וירא את אליהו התשבי בא מהר הכרמל, ויגש אליו ויאמר: שׂאֵני, אדוני, והראה לעבדך את אבני־הכדכוד, אשר תיארן ישעיהו החוזה. ויען אליהו ויאמר: כדבריך אעשה לעת מועד, ויעזבהו.

עברו הימים ויחשוב הרב, כי כבר שכח התשבי את אמרות פיו. באותה שעה פרשה ספינה אחת לידם, עמד סער גדול ותחשוב האניה להישבר. היה שם, בין ההולכים בה, נער אחד מארץ העברים ושמו פינחס. נגלה עליו אבא־אליהו ואמר לנער: אם אתה עושה את שליחותי, אמלט אניה זו בזכותך וחייתם כולכם.

השיב הנער לאליהו אמר: לכל אשר תשלחני, אבא, אלך, ואם גם בנפשי הוא. ויאמר אליהו: אלהים יחנך, בני; לא את נפשך אבקש, רק זאת: והיה כי תבואו אל החוף, תלך ממדינה למדינה ומעיר לעיר, עד כי תבוא למקום מושב רבי אחד ליהודים; על פתח בית־מדרשו תעמוד ותקרא: מי כן בר רבי! מי כן בר רבי! והוא יצא אליך, והחזקת בשמלתו ותאמר לו: קום ולך אחרי. תיכף תבואו במערה גדולה, שהיא מאחורי העיר לוד, ושןם תּראה לו אבני־כדכוד והגנוזות שם זה עידן ועידנים. ויחדל אליהו לדבר ואיננו. והנה קמה הסערה וישקטו המים; ויתפלאו האנשים על החזיון הזה, ולא ידעו, כי אלהים בתוכם.

ותבוא האניה ממחרת היום אל חוף מדינה אחת רחוקה; ויצא הנער ממנה, ויעש כאשר דיבּר לו הפלאי, וילך מעיר לעיר וממקום למקום ויבוא מקץ שלושה ירחים לבית מושב אותו צדיק. הוא עמד לפני בית־המדרש ותּיפּעם רוחו בקרבו ויאמר בלבו, איך יאמין לי הרב הגדול הזה, ואני נער? והרבי ענוותן גדול הוא, ובקרוא לו הנער הזר, לא המרה את פיו וילך עמו. המה באו עד לפני מערת לוד, ויקרא הנער שלוש פעמים: אבא־אליהו, ענני! אבא־אליהו, ענני! אבא־אליהו, ענני! נתבקעה האבן על פי המערה ונראה זוהר אבני־כדכוד ותבהק כל הככר מסביב. ויבּהל הרבי למראה ההוא ויאמר: אין הדור עוד זכאי להן;ביקש רחמים, ונגנזו עוד פעם.

יְמֵי הַמָּשִׁיחַ

א

ששת אלפי שנה הוי העולם, שני אלפים – תּוהו, שני אלפים – תורה ושני אלפים הבאים – ימות־המשיח וההכנה לביאת מלך־המשיח;וגם הוא יושב ומחכה.

ושבוע שהוא בא, מלחמות רבות מתפרצות בעולם וקמו עם בעם וממלכה בממלכה, מפני הרעה יאָסף כל צדיק; ובאים ומביאים קורות של ברזל ונותנים בצוארו של בן־דויד וכופפים קומתו. ואז יפול לבו עליו לרגע, והוא מתאונן ומתאנח ואומר: ריבון העולמים! כמה יהא כוחי וכמה ישא רוחי וכמה תסבול נשמתי? הקץ לכל בשר אתה עושה ותשומם את בניך? עונה לו הקדוש־ברוך־הוא ממרומים: משיח צדקי, כבר קיבלת עליך מימי הבריאה, לשאת עליך עול עמי וסאת כל יסוריו, וכי גדול צערך מצערי, שגם לי אין בית ואין מקום מיוחד לעבודתי, ושבטי, אשר בחרתי לי משבטי הגויים, היה למרמס כל, די לעבד להיות כרבו! – עונה המשיח ואומר: חטאתי לפניך, בוראי, והנה אשא עלי אשר נטלתי עלי. שומעים מלאכי־עליון וקוראים: אל אלהים, פדה עמך, כי בידך רב־פדות. גם הקדוש־ברוך־הוא יתעטף ויאמר: יהי רצון, שיכבשו רחמי את כעסי ותבוא גאולה לעולם, – והנה קול השופר ישָׁמע.

ב

בא מלך־המשיח ועומד על ראש הר מרומים ונותן קולו עוז לכל אפסי ישראל: ענוים, הגיע זמן גאולתכם! ואור ה' עליו זורח, ומתקבצים מכל אפסים ללכת אל הר־אלהים. ובני־העמים צריהם – חיל ורעדה יבוא עליהם, רגשו גויים ונבהלו, צירים יאחזום כצירי יולדה וידעו, כי באה פקודתם. אמור יאמר אלהים: לא אשלם נקם לצרי, קומו ולכו גם אתם אל ביתי ואורכם בדרכי, דרכי חיי־עד.

שוב יפחדו בני־ישראל ויאמרו: שמא גם זו כגאולה ראשונה ושניה, שיש אחריה שעבוד־מלכות; וקול ברמה ישמע: אתכם אני לדורות! קץ הימים הגיע. לכל אלה אשר בשמי יקראו!

באותה שעה קורא ה' אלהים לרוח צפונית ולרוח דרומית ואומר להם: בואו, כבּדו ורבּצו לפני בּנַי בכל מיני בשמים וריחות טובים מגן־עדן. המשיח הולך בראש כחתן יכהן פאר, ומלביש לו אביו לבוש, שזיווֹ הולך מסוף העולם ועד סופו; וכורעים לפניו כל שבטי־הארץ וקוראים ומהללים: אשרי השעה שבה נברא! אשרי הבטן שממנה יצא! אשרי העין שחיכתה לו! אשרי הדור שלהם נתגלה! ריחו כממתקים, מפתח שפתיו – ברכה ושלום, שיחתו – נחת־רוח, הד לבו – בטחון ושלוה.

ג

אַפִּתְחָא דְרוֹמִי

אפתחא דרומי רבתי, בשער־האשפה, יושב השליח ממרום בין דלים ורשים, מנוגעים וסובלי־חלאים; והוא עני מדוכא, כל גופו מצורע ועטיף הוא בבלויי־סחבות. דממת־עצב במחנה מוכּי־אלהים;אין איש דובר דבר, אין איש מביט לרעהו, כי אם כל אחד מתגרד בבשרו, מתיר נגעיו ומקשרם יחד. רק המשיח, “שרי חד ואסיר חד”, יושב הוא דומם ונושא עליו עווֹנות ישראל. האל הרחמן יקימוֹ במהרה!

ד

הָאוֹת

פעם הקיפו תלמידים אחדים את רבם בן־קיסמא, וישאלו אותו, לאמור: אימתי בן־דויד בא ועלה יעלה משפל שבתו, להוליך עמו קוממיות לארצו? ענה ואמר להם: מתירא אני לומר לכם את הדבר הזה, שמא תבקשו ממני אות. אמרו לו: חיינו, כי אין אנו מבקשים ממך אות אחר זה. מיד נשען על העמוד ונשא עיניו למרום ואמר: לכשיפול שער־רומי ויבּנה ויפול עוד פעם, ולא יספיקו לבנותו, והנה פעמי המשיח נשמעים. – כיון ששמעו תלמידיו כך, העיזו פניהם ואמרו: רבנו, תן לנו אות, כי אמנם כן יהיו הדברים. אמר להם הרב: הלא הבטחתם אותי, שלא לבקש ממני אות. אמרו לו: אף־על־פי־כן תן לנו אות. אמר להם: אם כך תקשו לבבכם, הנה מי הנחל, הנוזל מסביב לנו, יהפכו לדם – נהפכו המים לדם.

כשמת אותו רבי אמר להם: העמיקו לי ארוני, שאין כל דקל בבבל שאין סוס של פרסים נקשר בו, ואין כל ארון וארון שבארץ היהודים שאין סוס מדי אוכל בו תבן בעת מלחמת־המשיח. נהפכו פניהם לירקון ןיאמרו: כל־כך קשים יהיו ימי הגאולה!

סִפּוּרֵי הַטֶּבַע

א

הָעֹמֶק וְהַגֹּבַה

רבה בר חנה, זה איש הפלאים, אשר עבר ארחות ימים, ראה כל הרים וגבעות, עמקים ומדבריות, ראה מתי־מדבר ובלועי־קורח, גם בא למקום “דנשקי ארעא ושמיא אהדדי”; הוא אשר למד לדעת כל החיות בגדולות שבים וביבשה ומעשי ה' כי רבים ואין נסתר ממנו, עבר פעם בספינה בים, ורוח באה ונשאה את הספינה לים אוקינוס הגדול והרחב. וישא את עיניו, והנה צפור גדולה עומדת במים עד קרסוליה, ראשה מגיע עד לשמים וכנפיה מכסות את השמש. אמרו לו: לא כן הוא הדבר, הים כאן הוא עמוק עד מאד. זה שבע שנים אשר נפל גרזן של איש חרש־עשצים, והוא יורד ונשקע, ועדיין לא הגיע לתהום. וישתומם מאד לחזון הזה.

ב

הָרְאֵם

ויעבור הנוסע הגדול הזה, שלבו עשוי בלי חת, את הים בשנים־עשר חודש ויבוא אל החוף, והנה הר גדול ונורא, כגודל הר תבור, מתנשא לפניו, ואינו יכול להימין ולהשמאיל; ויצר לו, כי כבר אפסה לו צידה, ובנאד אין מים עוד לשתות. הוא החל לטפּס על ההר, והנה החל להתנועע, ומעדו רגליו, ולא ידע עצות בנפשו. ופתע החל ההר להלוך ולזחול הלאה ונפתח לו הדרך. כשיצא אמרו לו, שזה ראם בן יומו. גדלוֹ ארבעים פרסה, אורך צוארו שלוש פרסות וראשו בן פרסה וחצי, ויאמר הרב: רבות ונפלאות הטבע חזיתי בימי הבלי, אבל כחזון הזה עוד לא ראיתי. שב לביתו ודרש בגדולות הטבע ובארחותי, כי נפלאו!

ג

אוֹר מֵאֹפֶל

היה חכם אחד גדול ושמו רבי יוחנן, וגם הוא אהב לעבור בים ולתור אחרי פלאות הטבע ומסתריו. ויהי בעברו באניה, לבוא אל הים הגדול, חשך הליל, אופל נורא ואיום כיסה את כל ממשלת המים וימש חושך, ולא ידע מלח־האניה אנה להטותה; ובדבּר הרב עם המלח לא ראו איש את רעהו מאופל. לפתע הבהיקה שפעת אור, ושתי לבנות מאירות ביפין נראו למרחוק, עמדו לראות בּמחזה הנישא הזה וראו, כי שתי הלבנות האלה הנן שתי עיני דג ענק, אשר הוציא את ראשו, והן מאירות כל־כך; ומשני נחירי הדג שוטפים המים כנהרות סוריה. אומרים: זה הדג עוד כננס לפני לויתן הגדול, מלך הימים והנהרות כולם.

---

מימי התלמוד: הקדמה ל"אגדות עם"

מאת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

הקדמה ל“אגדות עם”

אמר המאסף, אם קשה היה סידור הדברים בחלקים הראשונים, שבהם באו פרקי האגדות מימי המקרא והתלמוד, מה קשה היה בחלקים האחרונים, המכילים פרקי האגדות מימי התלמוד והלאה. בתקופות המקרא והתלמוד יש לנו איזה קוים תולדתיים קבועים בקירוב, שעל-פיהם נכוון את המלאכה בפרי הספרות והחזון השייכים לימים ההם ומספרים מהימים ההם; אולם בעתות הגולה והפיזור לארצות רבות לפתרן. הכל משמש בערבוביה, עד כי גם המומחים בחקרי התולדה נבוכים בקביעת המועדים למאורעות וזמני חיבור הספרים ועומדים לרוב לפני חידות שקשה לפתרן.

הנה לפנינו רשמי מעשים ונדודים רבים, רשמי חליפות ותמורות שונות וציוני סביבות חדשות בכל פעם, והתוצאות מאלה – הרבה דברי-אגדה ודברי-חזון שונים. באים אנו כאן בדברים מסובכים ועקלקלים, עד שקשה לסמן את המבוא ולדעת איה מקום ההתחלה ואיה מקום הסיום. הנה יצירות-עם והנה יצירות-יחיד. הנה דברים מקוריים מתגלגלים בגלגול מחילות, והנה דברים שאובים ממעיין אחר. הנה יצורי-עם שוים זה לזה, ולאידך, הנה אילנות רבים עומדים בשורה אחת, וכל אחד שונה מחברו, כאילו אינם יונקים מקרקע אחד. יש שהנך אומר לבקש פרי הציבור ולשמוע את שפת הגוי כולו, והמית היחידים באה ונאחזת בתוך נשמתך.

ולהיפך, הנך עוזב את הדרך והולך בצדי הדרכים, והנה קול אנקת הציבור ברמה נשמע. עירוב-פרשיות בספר ובעם, וגם בנשמת-העם. נעקרו הגבולים בין מעלה למטה, בני-אדם אומרים להידמות לבני-אלים והשטן בא ונלחם בשניהם. הנה נצחונות וירידות, אמונת-אומן וצעקת צער. פה אפשר לשיר או אך לכתות שנית מגילת הקינות.

כתבי-הקודש כתובים וחתומים במספר ספרים כך וכך, שנתקבלו לאוצר הציבור, ובמספר ספרים כך וכך, שנשארו מחוץ לחומת הציבור: מספר ומנין לכולם. ו“ים התלמוד” הוא אמנם כים גדול והרבה נחלים הולכים אליו ומשתפכים בו, אבל אפשר להציב גם לו גבולים. כמו כן גם את חלקי הספרות הרחבה של המדרשים נדע. הרי מדרשי ההלכה והאגדה העתיקים, שנעשו כבר לקנין האומה ושמקשרים על-פי דרכם את שתי התורות, תורה-שבעל-פה ותורה-שבכתב; והרי גם חלקי מדרשים נושנים וחדשים ההולכים ונדפסים על-יד הראשונים ועוזבים אחד אחד את בתי-הקברות של אוצרות הספרים, ובאים ומפיצים אור על הקודמים להם או גם סותרים אותם, ומתגלים בהם חזיונות ושאיפות, שלא מצאנו אותם בצביונם זה עד כה. אבל לכל אלה יש מספר ומנין, אפשר להשוות כל החלקים השונים זה לזה, וגם אפשר לדעת השתלשלות האגדות ולעמוד על הסתעפותן והתחלקותן; והרי בנוגע לפרשות אלה נכתבו הרבה מבואות ומפתחות, ספרי כללים ורשימות. ואם בא אדם ואומר: את כל הכתוב בספרי התלמוד והמדרשים חזו עיני ויודע אני את תכנם ומהלכם – תאמין. אולם אם בא אחד ואומר: התבוננתי בכל ספרי ישראל מהימים שאחרי התלמוד ועד עתה, וכולם נפתחו לפני – אל תאמין.

אין קץ לספרי הלכה ומחקר. אין קץ לשאלות ותשובות, לרשמי דברי-ריבות, לספרי ויכוחים, לזכרונות, לכתבי מסעות, להזכרות מחיי ימי גדולים וקדושים. אין קץ לפיוטים ולמזמורים, לתחינות ולקינות, ואין סוף למספר הקונטרסים של צואות וסגולות, של תרופות ומנהגים, של קינות ולחשים. והאגדה באה ומלפפת את כולם, נשפכה בכולם או גם שואבת מכולם. אין פינה בנפש העם, הקהילה והחברה, בכל ממלכת השמים והארץ, אין אבר באדם, אין איש, משא-נפש, עיקר ותחבולה בחיים, שלא תמצאו ספרים נושאים ונותנים על-אודותיהם; והרי ספרים לספרים וקיצור מהספרים וילקוטים מספרים. וחזרו ונפגשו בחזון אחרי חזון: מערכות הטמאה והטהרה, הקודש והחול, הרע והטוב, הצער והשבח, האֵמוּן באלהים והאמונה בקסמי-קסמים. ואם מאה שנים יחיה האדם ואת כל חייו יקדיש אך לחקר זה לחפש ניצני האגדה המפוזרים, אך מעט יֵדע; והשאר, אשר לא ידע, יבוא ויטפח על פניו ויאמר לו: לוּ גם אותי ידעת, אחרת דנת.

בודאי יש מפתחות וספרי-שימוש מדעיים רבים גם למקצועות אלה, והרבה הרבה לנו רשימות-ספרים, בין של אוצרות הכלל, בין של אוצרות היחידים. והלא דוקא חכמת ידיעת-הספרים אצלנו רחבה ונישאה למעלה ראש. וברם זכורים לטוב כל אלה החכמים, שהמיתו את עצמם באהלה של תורה, להיות מונים וסופרים ספרי בני-יעקב. אבל גם מפתחות לא יובילו אל התכלית הנרצה במערכת האגדה. כי הא תינח בספרות מסודרה ובדברים נערכים לפי התוכן ושבאמת שמות הספרים מעידים על תכנם, אז מועילים ציוּנים ויכולים הם להיות לנו לעינים; אולם לא כן בספרינו אנו. אין סדר למשנתנו! בתוך עניני חוקים ומצווֹת נכנסים דברי חזיונות וזכרונות, בספרי כללים לארבעה חלקי “שולחן ערוך” נמצא אגדות וסיפורים…

בחלקים האחרונים של אגדותי בא אך מעט מהגנוז וספון בחלקי הספרות הרבּה. לא כל אשר יש לנו באגדה – ידעתי, לא את כל אשר ידעתי – בחרתי; ולא כל מה שאמרתי לבחור – סיפק היה בידי לעשות. ואם ימצא הקורא, שאין שיווי-המשקל בעבודתי, או שדברים חשובים חסרים בספרי לגמרי, ולא יבין, מדוע פעם הארכתי ופעם קיצרתי, או מדוע בחרתי באלה והנחתי את אחרים, – אל-נא יחשוב, שהיתה לי בזה מטרה ידועה או טעמים מפורשים. כי מלבד סיבת

פיזור המקורים וקשי השימוש בכולם, מלבד שהרבה נחסר מאונס ולא מרצון, ותנאי ספרותנו העניה מעכבים, הנה גם מצב הנפש גורם הרבה.

רחשי השירה ואפני השירה, אם אין אנו נכנעים למידה אחת תמיד ולתכנית אחת, שונים ומשונים הם. הרוח נושב מבחוץ והנך נרעש ועומד על פתח תהומך, ומצערך תדבר, או גם לאחרים תאמר להיות לפה. לפתע, נחדל להקשיב אל חרדת לבנו אנו ונרכין אזננו אך לנאמר ולמסוּר, וביותר לזה, איך הוא נאמר ומסור; ואז חסרי-אונים אנו לשחות נגד הזרם והאני נקלעת למקום ישליכוה הגלים. ואף אני באתי לסַפּר ונמצאתי מקשיב, וככל אשר הרחקתי נדוד מעצמי הייתי אך שומע…

בעת אשר בחרתי את האגדות השונות מימי הגולה ותקופותיה השונות לשירתי אני, נטיות שונות היו מתרוצצות בקרבי. יש שהעיונים התולדתיים, האישים התולדתיים או היצירות התולדתיות משכו את לבי, בדברי-חזון הבריק לנגד עיני שלל הצבעים הרבים, בעניני גאולה וחיפוש אחרי אחינו הרחוקים, ראשי שבטי-ישראל, הקשבתי לקול געגועי-העם לשיבה ולחירות; ובימי הגזרות והצרות, המעיקות על העם הנודד, ראיתי אך דמעה ועוני. וארא גוי מתפלש באפר ומבקש רחמים. הנה ברית קרבנות-עם וגעגועי-עם והנה משברי האהבה לאלהים והצעקה לאלהים. אם הבנים מבכה על בניה, כי אבדה מנוחה, והאב שבשמים אף הוא יעטה אֵבל…

ויש שרק האגדה הערומה, חזון-בדים וכל רחשי החיים של תאי לבב-אנוש, באשר הוא מתרפק על העולם ובונה לו את עולמו הוא, שׁבו את נפשי שבי, ואמרתי להציב להם ציון. מאנשים, מתכווצת נפשם מצער הגלות ומצער החטא, שומעים אנו דברי-מוסר ודברי-משל פשוטים על תגמולי הטוב והרֶשע. אתם רואים צדיק נכשל וסופו עולה; הנה המעוול אומר לעלות ואף עולה, ולבסוף הוא נופל, נופל מבלי אשר יוסיף קום. בים של מסורה דתית ויסורי-תולדה רואים אתם לפעמים איי-דשא, ועל-יד ספרים וספרי ספרים של מחשבות וחוקים, של תשובות ומענות על כל תעלולי החיים ומשברי החיים, גם רשמי האלפא-ביתא של החיים. הנה אומרים לנוח בשדות אלה מעצבון נפשנו ומיגון לבנו, והנה נדחקים ונכנסים ללב דרכי סוללי הדרכים השונים ומחפשי הנתיבות, המתקרבים אל הקודש או, להיפך, מתרחקים ממסורת הברית. הרי תום ואמונת-עם, והרי סער הדורות. הנה מושב בני-תמותה, והנה ממשלת אלים או בני-השטן; הנה אור ושמש בוער והנה גם כוכבים אוספים נגוהם…

וכשאתה בא לסדר את פרקי האגדה, אשר מצאת ואספת בחפניך, אתה בא לסדר את כל הדברים השונים, הדברים המוגבלים והכוללים, הלאומיים והאנושיים, היחידיים והציבוריים, הרחוקים זה מזה בזמן ובמקום והשונים גם בצורתם, בדרכם ובסגנונם, וחפצך הוא לאספם לאסיפה אחת, הנה כאמור, הרבה אפנים אפשריים בזה, או שהתוכן יהיה לנו למידה, או זמני האגדות או דרכי-היצירה השונים ואנו אוחזים בזה ובזה ונשתמש בשניהם. כי הנך מסדר פרקי ענין אחד בשלמות, ונושא הענין מחייב להמשיך התגלותו בזמנים רבים, ובכן עברת ממאה למאה, ולפעמים גם מאלף לאלף. הגענו לענין השני, ועליך לשוב אל המועדים מראש. לא קלה היא עבודה כזאת; ואם שגיתי בסמוכים ובקשורים, וגם הקדמתי את המאוחר, אם בשגיאה אם בכונה, הנה סוף סוף רוב האגדות בפני עצמן קיימות.

בשדה החסידות, באגדה החסידית נעוצה, כאשר כבר הזכרתי, ראשית עבודתי ושמתי אליה לבי זמן רב – ועל-כן ממלאה היא את כל התקופה האחרונה בקבצי, אם גם שבתי ברבות הימים להתבונן ולחשוב אחרת על דרכה ומהלכה וגם על-דבר מהותה וערכה לנו.

עלי עוד להעיר, כי במקום שציינתי באיזה דברי-אגדה, כי מן השמועה הם בידי או כי נלקחו מקונטרסים יהודיים, אפשר כי כבר נאמרו בכתב ובמקורים יותר נאמנים, ורק משכחה או מחסרון ידיעה רשמתי כזאת, והן בעיקר בדברי שירה ולא בדברי מדע הכא עסקינן.

ואם דלה היא המנה שהבאתי לעומת זה שהביאו הקודמים לי, שעסקו במקצוע זה בשירה ובספר, הן על הבאים אחרינו, או גם החיים אתנו, להוסיף. וכמה וכמה עוד להוסיף!

נוה-שלום, תרע"ג