למילוֹננוּ נכנסו מילים חדשות אשר לא ידענוּן עד כּה. את המילים הללו שומעים עתה באספות ועוד יותר בשיחות פּרטיות ולעיתים קוֹראים אותן גם בעתוֹנוּת. ואם עד לפני זמן מה שימשוּ המילים הללו ביטוּי אָפיני להלך-רוחו של הישוּב “הבוּרגני-הזעיר” בלבד, הרי הן נשמעות בימים האחרונים פה ושם גם בקרב ציבוּר הפועלים, הלך-הרוח – יאוּש, והמילים: “קאטאסטרוֹפה גמוּרה”. לוּ היה זה רק תכסיס כדי לעורר את הכוחות הנרדמים בעם היהוּדי – לא היה זה מעציב כל כך. אז היה לפנינו רק תכסיס מוּטעה – מוּטעה משוּם שאין לחשוב ואין לקוות שהעם היהודי יזדעזע לשמע החורבן הארץ-ישראלי – הן הוא ראה, בימי עברו וגם בהוֹוה, חוּרבנות למדי, ויותר גדולים מאשר חוסר העבודה של שבעת אלף הפועלים וחוסר הפרנסה של כמה אלפי בעלי-מלאכה ובעלי-חנוּיות. ייתכן שהוא ינדב “צדקה” גם לאלה, כשם שהוא נותן אותה בכל מקום ומקום באשר יהוּדים רעבים שם, ואולם אנו לא נדע מה לעשות ב“צדקה” הזאת – ואותם הכוחות הגדולים, אותה התאמצוּת לאומית היוצאת מן הכלל אשר לה אנו מצפים ואשר אותה אנוּ דורשים, לא נקבּל בשביל מפעל הנמצא במצב של “קאטאסטרופה גמורה”.

ואולם המעציב ביותר במילים הללו הוא, שלא תכסיס מוטעה בלבד לפנינו, אלא הרגשה אמיתית. ואמנם במצבנו הכלכלי והחברתי יש די יסודות היוצרים ומפרנסים הרגשה זאת. ואף על פי כן אין זה אלא ליקוּי הזכרון, אי-הבנה לגורלן של תנועות עממיות, קוצר ראיה, קוֹצר-רוח חוֹלני, אם יש בינינו אנשים המדבּרים או החושבים על “הקאטאסטרופה הגמוּרה” של הציונוּת רק משום שבאה שעה קשה לתנוּעה וסיכוייה אינם ברוּרים בתכלית הבּהירוּת.

התנועה הציונית היא מיוּחדת במינה בצוּרת התגשמוּתה, ואולם תנוּעות דומות לה עברוּ על עמים אחרים לא פעם ולא פעמַיִם. לא הס ולא פינסקר ולא הרצל היוּ הראשונים אשר הוציאו מפּיהם את מלות הקסם הללו: שחרור העם, שחרור לאומי וסוֹציאלי. להיפך: הם למדו מאחרים. אלמלא היינוּ כה קצרי רוח היינו צריכים להתבּוֹנן קצת בתנוּעות אחרות וללמוד מהן בכמה קרבּנות ומאמצים עלה להם, לעמים אחרים, שחרורם ודרך כמה כשלונות, דרך כמה יאוּשים הם עברוּ טרם התגשם חלוֹמם.

המהפּכה הצרפתית העמידה לפני האנוֹשיוּת את האידיאל של שחרוּר פּוליטי – ועברוּ כעשרים שנה למן יום פּרוֹץ המהפּכה, ובשנת כיבוּש פאריס על ידי הריאקציה המאוּחדת, כאילו לא נשאר ולא כלוּם מן הנסיון להגשמת האידיאל הזה, וה“ברית הקדושה” שלטה באירופּה הפּוליטית, וגם באירוֹפּה הרוחנית, בלי שוּם מעצורים. ומאָז עברוּ יותר ממאָה שנה ואירופּה ראתה לא פּעם את אבני רחובותיה אדוּמות מדם מהפּכני – ועד היום לא נתגשמה עדיין ה“קוֹנסטיטוּציה של 1793” בשלמוּת – ואולם האָדם שהרגיש פּעם את תועבת השעבוּד הפּוליטי לא הניח את מלחמתו, ואין איש מפקפק שמחר או מחרתים והשחרור הפּוֹליטי יהיה לעובדה קיימת.

וכל תולדות התנוּעה הסוציאליסטית מימי אותה המהפכה הצרפתית שראתה את ראשיתה ועד ימינו אנו, אינן בעצם אלא שרשרת ארוכה וכואבת של כשלוֹנוֹת ומפּלות – כשלונות המחשבה והפעולה. מפלות מתוך כּפיה ודיכוּי בכוח ומפּלות מתוך חוסר הכנה עצמית. המהפכות של 1830 ו-1848, התפּוררוּת התנועה הצ’ארטיסטית, חורבן הקוּמוּנה הפּאריסית, כשלון האינטרנאציונאל הראשון, התנַונוּת התנוּעה האנארכית, כשלון האינטרנאציונאל השני, המלחמה העולמית, כשלון מהפּכות אירופּה המרכזית, הצוּרה האכזרית שקיבלה המהפּכה הרוּסית וכשלונה – תחית משטר הניצוּל בעיר ובכפר – כל אלה הן רק תחנות גדולות של המפלה הסוציאליסטית ולתחנות הקטנות יותר אין מספר.

אם נניח למחשבה הסוציאליסטית המוּפשטה, אם ניקח בחשבון את התנוּעה הסוציאליסטית בלבד, את התנוּעה ההמונית, הרי גם היא קיימת יותר ממאה שנה – ולכאורה לא חסרה כשלונות. ובכל זאת שום איש (ובסתר לבּם גם מצדדי המשטר הנוכחי) אינו מפקפק בכך, שהאָדם, כיון שהתעוֹררה בו הכרת אי-הצדק הסוציאלי לא ישלים יותר לעולם עם המשטר הקיים על ניצוּל עבודת זוּלתוֹ ולא יניח את המלחמה בעד שלטון העבודה עד בוא יום הנצחון.

והתנוּעה הלאומית, תנועות שחרור העמים, עשירות עוד יותר במפּלות ובכשלונות מאשר תנועות פּוֹליטיות וסוציאליות. בתולדותיה של כל אחת מן התנוּעות הללו ישנם דפים אשר הקורא אותם מוכרח לעמוד לפניהם ולשאול את עצמו: העם הזה ניהל מלחמה קשה בעד שחרוּרו והנה הגיע לנקוּדה אשר עקבותיה של המלחמה הזאת נעלמוּ ואין רמז לה, הכל מחוּק כאילוּ לא היתה מעולם, ואין לעם זה לא הוֹוה ולא עתיד, אין לו כל תקוָה. מאיִן שאבוּ בכל זאת האנשים הללו את הכוח ואת העוז להמשיך בּפעוּלותיהם? על מה בנוּ את חשבונותיהם? ואין תשובה לשאלות הללו – וסוף הנצחון בא. לפני מאה שנה, כאשר התחילה תנועת השחרוּר האיטלקית, מי מדינאי באירוֹפּה ולא התלוצץ על המוּשג הגיאוגראפי בלבד של איטליה, מי לא משך בכתפיו למראה קיבוץ צעירים – איזו עשרות אנשים – שקיבלו על עצמם את הקרב נגד עשרת שליטי איטליה, נגד אוֹסטריה האדירה, נגד האפיפיור – האפיפיור של אָז, אשר היה כוח עולמי באמת? ואין מספּר לתחנות המפּלה של התנוּעה האיטלקית, אין גבוּל להיקף המפלות הללו – לא פעם ולא פּעמַיִם, אלא בכל שנה ושנה עמדוּ האנשים לפני קיר אטוּם, בלי סיכויים ובלי תקוה. ובכל זאת התגשם השחרוּר.

באיזה מצב היתה התנוּעה הפּוֹלנית אחרי דיכוּי ההתקוֹממוּת בשנת 1830, אחרי דיכוּי ההתקוֹממוּת בשנת 1863, ערב המלחמה העולמית – כאשר העם הפּוֹלני היה קרוּע לשלושה גזרים ועל יד כל חלק עמד שומר כזה – רוּסיה, גרמניה, אוֹסטריה – אשר החלום לנַצח אותם, ועוד בבת אחת, לא נחשב אלא שגעון? ובכל זאת – השחרוּר הפּוֹלני התגשם.

מה היו הסיכוּיים והתקוות של כל העמים הקטנים בבאלקאנים ובאירוֹפּה המרכזית והמזרחית: הצ’כים, הבוּלגארים, הסלאבים הדרומיים, היוָנים, הליטאים, האֶסטוֹנים וכו'? איזו תקווֹת היו לאירלאנדים, לתושבי אפריקה הדרומית, איזו תקווֹת יש עתה לעמי המזרח, במלחמתם בּכוחות הפּוֹליטיים האדירים ביותר שבעולם? ובכל זאת דבר שחרור העמים הללו או שהתגשם מכבר או שהולך ומתגשם ושום איש אינו מפקפק שיבוא יום וכל עם ועם יהיה אדון לעצמו.

ואפילוּ אם נתבונן בתנוּעה כה צעירה כתנועתנו – הלא רק בת שלושים-ארבעים שנה היא – נמצא גם בה שעות, שבּהן היה נדמה שהכשלון מוּחלט, ושום חכם לא היה יכול להגיד באיזו דרך תלך התנועה לקראת התגשמוּתה. כך היה אחרי כשלון הביל"ויים ואחרי כשלונם של חובבי-ציון ואחרי כשלונה של הציוֹנוּת הפּוליטית (אוּגאנדה). קחוּ את העתונים והקבצים והירחונים היהוּדיים ותראוּ כמה פעמים הוכרז על מות התנועה הציונית – הוכרז לא מתוך שִנאָה עיורת, אלא מתוך הכרה, לפעמים מתוך כּאב עמוק ואמתי, עם חומר עוּבדתי ומספרים ביד. ובכל זאת – לא מתה התנוּעה. ודוקא בשנים שאחרי המלחמה היתה לה עדנה.

ועוד צד אחד – מלבד הכשלונות הבלתי פוסקים – יש בכל התנוּעות העממיות: אי הפּרוֹפּוֹרציה בין המאמצים ותוצאותיהם. אם נתבונן בתולדות העמים מנקודת-מבּט זאת נשתומם לראות כמה זמן – עשרות, מאות בשנים – נמשך כיבוּש אשר לנו הוא נדמה עתה כה פשוּט ומובן מאליו שצריך היה להתגשם בּן רגע ובהסכמה הדדית, בלי שוּם התנגדוּת. ובכל זאת כל צעד וצעד, הקטן ביותר, הפעוּט ביותר, בהתקדמות האנוֹשיוּת עולה בדמים ודמעות, במלחמה קשה, במחיר עצוּם. מה פשוּט יותר מהמחשבה שאין אדם נולד כדי להיות עבד לזוּלתו: וכמה אלפים בשנים עברו עד שחדרה ההכרה הזאת למוחות בני האדם? מה מוּבן יותר מזכוּת האדם להתפּלל לאלוהיו כאשר עם לבו או להגיד בפשטוּת וביושר את מה שיש לו להגיד? וה“זכוּת” הזאת, חירוּת הדת וחירוּת הדעה – מי ימוֹד את הדם אשר נשפּך בגללה מבלי שהגענו לחופש זה בשלמוּתוֹ גם כיום. יותר ממאה שנה נמשכה התנוּעה המהפּכנית הרוּסית ומיטב בני העם הרוּסי הקריבו את עצמם לאלפים ושנים איוּמות של מלחמה אזרחית ורעב ושלטון עריץ עברו ועוברות על רוּסיה בגלל הרשות לאכר שיעבּד את חלקת אדמתו. כך רוצה ההיסטוריה.

אנו קובלים על “אדישות” עמנו, וכאן, באדישוּת הזאת, עצם מקור היאוּש. אנחנו איננו רואים את אותה ההתאמצוּת של העם אשר עליה בנינוּ ולה קיוינוּ. העם אינו עומד לימין חלוּציו. ואולם אם נסכים לרגע שעם העברי הנו בשטח הזה עם ככל העמים של זמננו ונתבּוֹנן בתנוּעות השחרור של העמים האחרים, לא נחדל אמנם לקבוֹל ולא נחדל לדרוש, ואולם נחדל לבנות את כל תקווֹתינו על התעוֹררוּתוֹ של העם, לאלתר ומיד, ברגע זה דוקא, ונחדל להשתומם בשעה שהוא אינוֹ נענה.

עוד לפני כחמישים שנה אהבה ההיסטוריה הרשמית לתאר את התנוּעות העממיות כהתקוֹממוּת-פּתאום או לא פּתאום, של “כל העם”, על כל שדרותיו: קם הענק ובהתלהבוּת, בהקרבה עצמית, במעשי גבוּרה, ניתק את כבליו, הפיל את כסא המלכוּת, גירש את העריצים הזרים. מפילוֹסוֹפית ההיסטוריה הזאת אשר תיארה לנו את העמים במוֹמנטים הנעלים שלהם, כשהם לבוּשים ב“בגדי החג”, נהנו זקנינו ואוּלי גם אבותינו מאד-מאד. היא היתה יורשת ישרה של פילוסופית ההיסטוריה שקדמה לה ואשר גם בעיניה היו תולדות האנוֹשיוּת תולדות מעשי גבוּרה והקרבה עצמית ואולם לא של העמים, אלא של שולטיהם. גם באור ההיסטוריה המוֹדרנית יש בתולדות האנושיוּת מקום ליוּליוּס קיסר ופטר הגדול ולנין וכּמל פחה, גם ההיסטוריה המודרנית יודעת שעות רצון שהעם המדוּכא מתנער ומנתק את כבליו ואולם במידה שחוקרי ההיסטוריה הלכו והתעמקוּ בחומר לימוּדם, במידה שתולדות האנושיוּת נעשו לתולדות העמים בהוָיה האפוּרה היום-יומית שלהם, באותה מידה נדחוּ לאחוֹר גם גדולי האומה, וגם “בגדי החג” של העם ואת מקומם תופס יותר ויותר העם בבגדי החול שלו. ומאז עזבה ההיסטוריה את הדרך המסוֹרתית שלה ומצאָה לה דרך בקורת ועוז להביט בפני המציאוּת, גם כשהמציאות הזאת אינה יפה ביותר ואינה נעימה לאהבה העצמית של העמים, מאז מתקבּלת תמוּנה קצת אחרת מן התנועות העממיות.

נכון הדבר: היו בעולם דאנטוֹן וקוֹנדוֹרסיה, סן סימוֹן ואוֹון, מארכּס ולאסאל, גאריבּאלדי ומאדציני, קוֹסציוּשקה ומיצקביץ', רילייֵב והרצן. היו בעולם אנשים אשר לא יכלו נשוֹא את החרפּה, הרעב ואי-הצדק השוררים סביבם, אשר הגוּ, פעלו וחיוּ בשם השחרוּר ולשחרוּר זה קראוּ בלי הרף את עמיתיהם. ונכון הדבר שחלק גדול מחלומותיהם התגשם או עומד להתגשם. ונכון גם כן שאת חלומותיהם הגשים אותו העם אשר אותו הם הזעיקוּ. ואולם בחיי האנשים הללו לא היה אפילו רגע שבו יוכלו להגיד לעצמם: הנה – השגנוּ מה שרצינוּ, העם – או לכל הפחות חלק גדול מן העם – אתנוּ ולא יעזוב אותנו יותר לעולם. לא היה רגע כזה. גלים לאין סוף – גל עולה וגל יורד. לפעמים נדמה שהכל כבר בידים, מחשבותיהם ושאיפותיהם נעשוּ כבר קנין העם. וגם מעשי גבוּרה כבר באוּ: הנה, בּאריקאדוֹת עומדות בּרחוֹב, הכל נגמר, ואתה מעלעל דף אחד, רק דף אחד בספר ההיסטוריה, והנה מתגלית לפניך תמוּנה אחרת לגמרי – אין זכר לבּריקאדות, עקבות המוני העם נימחו, דעכה האש וההתלהבות. דממה סביב האנשים הללו שנשארו שוב לבדם,קומץ קטן – איזו עשרות, איזו מאות, העומדים על המשמר בבדידוּת העלוּלה להמית את המסירוּת החזקה ביותר, את האמוּנה החמה ביותר. חוקרי ההיסטוריה עשו את חשבון המתנדבים, שנענו לקריאות גאריבּאלדי ושהשתתפו בהתקוֹממוּיוֹת הפולניות, הם עשו את חשבון הסכוּמים אשר האיטלקים והפּוֹלנים מסרו לרשוּתם של מאדציני ומיצקביץ' ל“קרנות הלאומיות” והתברר שאך קבוצות קטנות היו מוּכנות להקריב את חייהם ובעלי הרכוּש הוציאו אך פּרוּטות עלוּבות מכיסם לטובת שחרור עמיהם. וגם התנוּעות הסוציאליות והפוליטיות כשתסתיימנה וחוקרי ההיסטוריה יוכלו להשכּיח מלבּם כל מחשבה “תעמוּלתית” ולחקור רק את האמת ההיסטורית הטהורה – ותגולל אותה התמוּנה. כבר עכשיו אנו מרגישים זאת מרמזים ידוּעים לנו.

כל העמים היו “אדישים” בפּרוֹצס שחרוּרם. כל העמים ענוּ בלעג ובבוז ובשויון נפש לנביאי שחרוּרם. ההיסטוריה של כל עם מלאָה מוֹרך לב ובגידה. ובכל זאת – שחרוּרם הנהו עוּבדה קיימת. ובכל זאת שחרוּרם התגשם על-ידי אותם ההמונים האדישים והבוגדים. ואילו אפשר היה לקבוע נוסחה לתנוּעות העממיות, היתה היא כזאת: קבוּצה בודדת של חלוּצי האומה אשר בה מתרכז רצון וגורל האוּמה, אשר היא נוֹשאת בּדעה ובהכרה באחריוּת האוּמה, קבוּצה זאת מחנכת ומעוררת, בלי הרף, את ההמונים הקהים, היא מנהיגה אותם, היא משתמשת בכל הזדמנוּת, היא מנצלת את כל המאורעות, הפנימיים והחיצוניים, כדי להגשים את השחרוּר. היא, רק היא, משלמת את כל המחיר. את המחיר המר המלא בעד השחרוּר. מלבד ברגעים ספוּרים יוצאים מן הכלל היא בודדת ועזובה לנפשה: זה גוֹרלה. והיא נוחלת נצחון בשעה שהיא נושאת באמת באחריוּת האומה, כשהיא מרכּזת באמת בקרבה את רצון האומה וגורלה. רק כשיש כוח זה קמים ההמונים ברגע המכריע ומסתפּחים להתקוֹממוּיוֹת העצוּמות ובונים את הבאריקאדות המסתירות אחר כל לעשרות שנים את הפרצוף האמתי של התנוּעות העממיות. ובכן לא “חלוּציוּת” בלבד ולא “תנוּעה המונית” בלבד, אלא חלוּציוּת הכובשת, מתוך פּרוֹצס מכאיב ולעתים מחריב, את ההמונים ומתגבּרת על אדישות העם. טעוּת היא לחשוב שרק אצלנו עומדת “הפּרובּלמה הפּנימית” במרכז הפּרוֹבּלמה כולה. עד שלא היו גדולים המעצורים החיצוניים, היה תמיד המעצור העיקרי, בכל התנוּעות, אדישוּת העם. נביאי השחרוּר הלאומי כיונוּ תמיד את חיציהם החזקים ביותר לא נגד האויב החיצוני, לא נגד הזר, אלא נגד עמיהם הם, והרגישו וידעו תמיד שכאן, בפנים, הפּרוֹבּלמה האמיתית. ה“נאומים לעם הגרמני” של פיכטה, הכרוזים לנוער האיטלקי של מאדציני היו ונשארים עד עתה הדוֹקוּמנטים הקלאסיים של תנוּעות לאומיות. וגם בתנוּעות הסוציאליות והפּוליטיות הדפים האמיתיים והחזקים ביותר הם לא אלה המתארים את עריצוּת השולטים, אלא אלה המתארים את חוסר הכוח וחוֹסר הכבוד של המדוכאים.

כזאת היא התמוּנה בכל התנוּעות העממיות – וכך הוא גם אצלנו. אין תנוּעה אשר ניצחה בין רגע, על-ידי התלהבוּת והתקוֹממוּת פתאומית, אין תנוּעה אשר בתחילתה היתה המונית באמת. ואולם – אין תנוּעה אשר הלכה לאיבוּד, אשר לא מילאה את תפקידה ההיסטורי משום ש“עזבוּ אותה”, משום ש“העם לא ענה”. עשרות פּעמים אירעה “עזיבה” כזאת בכל תנוּעה ותנוּעה חיה – והן ניצחוּ. מכריעים רק שני דברים: אם בתנוּעה מתבטא באמת רצון האומה וגורלה ואם יש למחנה החלוּצי כוח פּנימי למדי כדי לעמוד בפני כל הסערה ולגבור על כל המעצורים – גם על המעצור האָיוֹם ביותר, על אדישוּת העם.

מה קרה אתנו? אם היו פעם אחת בכל תולדות האנוֹשיוּת “הרצון והגורל” של האוּמה בולטים לעין ומוּמשים בידים ממש, הרי זה רצון העם העברי לשוב לארץ-ישראל וגורל האומה הקשור לעולם בארץ-ישראל, ואין גם עתה בשוּרוֹתינו איש המטיל ספק בּזה. אין לאומה לא מקלט ולא מנוּחה – מלבד בארץ ישראל. ולמרות כל המכות וכל האכזבות, למרות כל קשי הרגע וכל ערפל הסיכויים – באותו בטחון שלפני עשר שנים ולפני עשרים שנה, אומרת ומכריזה הציונוּת: כאן מתרכּז הגורל הישראלי – אם ההמונים מודים בזה או אינם מודים. ההכזיבה אותנו באיזה מוּבן שהוא הארץ הזאת בעלוֹתנו אליה מארצות הגלוּת? המצאנו פה דבר מה אשר לא ידענו עליו קודם והעלול לרופף את בטחוננו באפשרוּת האוֹבּיֱקטיבית של התגשמוּת הציונוּת? גם זאת לא, יען כי ידענו כל הקשיים, ולא הסבך הפּוֹליטי המזרחי ולא הסבך הפּוֹליטי האירוֹפּי, ולא מגרעותינו אנו, ולא עניוּת הקרקע לא היו הפתעות בשבילנו. ובכן – מה קרה?

קרה רק זה שגם בחלקנו נופל אותו הגורל שהיה לנחלה לכל מחנה חלוּצי בכל תנוּעה עממית – לא כאשר קיוינוּ ענה לנו העם, לא יותר. ועתה בא הרגע של מבחן הציוֹנוּת, היש באמת לתנוּעה הזאת רשוּת הקיום ובטחון הנצחון? והבחינה הזאת לנוּ היא ולא לעם. כי העוּבדה שהעם אינו נענה לאלתר –אחרי עשרים-שלושים שנה של חינוך מלא פגימות – אינה אַמת-מידה, וכל השאלה של הציוֹנוּת היא עתה רק, אם יהיה לציונים עצמם – למחנה החלוּצי בעם – כוח לעמוד בפני הנסיון האכזרי ביותר שלפניו עומדות תנועות השחרוּר.

אם יהיה למחנה החלוּצי של האוּמה העברית הכוח הזה, אזי ידבּר לא על “קאטאסטרופה גמוּרה” ועל “יאוּש”. הוא ידע שזהו גורלו, להיות לא רק סולל הדרך, אלא גם להישאר בודד ועזוּב בעבודתו הקשה. הוּא ימשיך את דרכּוֹ בכל התנאים. וערפל הסיכויים לא יפחיד אותו. ואם יהיה לקוֹמץ האנשים העומדים על משמר הציונוּת הכוח הזה, אזי תעבור גם השעה הזאת. והיום, או מחר, או מחרתים, ונצחונו בוא יבוא. מפני שאִתוֹ, – עם החלוּץ, לא עם ההמונים הרחוקים ולא עם העוזבים את המערכה – רצון האומה וגוֹרלה.

“דבר”, י“ד אדר א' תרפ”ז (16.2.1927)

אסונו של עולם

מאת

משה בילינסון

---

עשרים שנה למלחמת העולם

מאת

משה בילינסון

תרוּעת המלחמה הרעישה את העולם. למעלה מארבע שנים נמשכה השחיטה. מדינאים רציניים אשר העמים בתוּמתם מסרו לידם את גורלם, דיבּרו על “טיוּל צבאי”. ומיליוני אנשים נפלו חללים. מיליוני אנשים היו לרסוקי אברים וכהנה וכהנה נשארו אלמנות ויתומים. פּרי עמל דורות עלה בתוהו.

לשם מה?

עם תום המלחמה הרנין חלום את לב האדם: הקץ לדיפּלוֹמאטיה החשאית, נצחון לדמוֹקראטיה, פּירוּק-זיין כללי, ברית-עמים, שחרוּר לאוּמים מדוּכאים, מלחמת-העולם הזאת היא המלחמה האחרונה. והחלום הפליג עוד: התחדשות האנוּשיוּת לאחר שחיטה איוּמה זאת, הגשמת הרעיון הגדול של הצדק הסוציאַלי בקרב העמים הצמאים לצדק לאחר ששתו את כוס התרעלה עד תוּמה.

זמן לא רב נמשך החלום. ועתה, כעבור עשרים שנה, לא נשאר ממנוּ אלא טעם מר. ואין אנו מבינים את עצמנו – ובמקצת גם בזים אנו לעצמנו – כיצד יכולנו אז להיות כה תמימים וּלהעלות על הדעת כי שלום וצדק יצמחו על שדמות הדמים!

שׂר ההיסטוריה כאילו רצה במתכּוון ללעוג לדור-המלחמה, והכין לנו היום, במלאות עשרים שנה לפרוץ השחיטה, כאילו חזרה מדויּקת על תמוּנת העולם שהשתלטה אז. הוא רק גיבש עוד יותר את הצבעים הבהירים. מעולם לא נשבה רוח המלחמה כמו בזמן הזה. הזיין לא פוֹרק אלא הלך וגבר במידה שהדמיון הנוֹעז ביותר שלפני המלחמה לא יכול היה לתפסה. כחיות טורפות אורבות היום מדינות מוּל מדינות לדעת מי תסתער ראשונה וּמתי עליה להסתער כדי לטרוף את שכנתה ביתר הצלחה.

גם הצירוּפים הפּוליטיים של הזמן ההוא הולכים וחוזרים לישנם. גרמניה, שהיא לכאורה המבודדת – “לכאורה” זה, מה רב היה תפקידו ביום פּרוץ השחיטה! – מהווה כאז כן עתה את מרכז הסכנה. מקרב אוֹסטריה וארצות הבּלקן מחכים, מי מתוך תקוה ומי מתוך חרדה, לזיק הראשון אשר יפוצץ את העולם, כאז כן עתה. מעל לכל הבדלי הצוּרה המדינית והחברתית מושיטות צרפת ורוּסיה יד אשה לרעותה מתוך הגנה – כלוּם מתוך הגנה בלבד? – מפּני האויב המשוּתף. אנגליה שומרת, כאז כן עתה, על נייטראליוּתה, על חופשתה, על “בדידוּתה המזהירה” אשר תחתיה מסתתר הרצון האימפּריאַלי הכּבּיר ביותר של ההיסטוריה החדשה, וההתחרוּת עתיקת-הימים בינה וּבין רוּסיה עומדת בכל תקפּה, ללא כל שינוּי שהוא. במזרח הרחוק סוללת לה יאפּאן את דרכּה באותה ההתמדה וההעזה השתקנית והערומה, כאשר סללה אז. ביד חזקה היא כובשת לה את שדמות מנג’וּריה וּביד המסחר, אשר כוחה בשעבוּד העובד, היא חודרת ללב השוָקים הזרים, לחרדת ארצות הברית הרואות את התרופפוּת שלטונן במזרח. הכל שב למקומו כמו שהיה לפני עשרים שנה.

הדיפלוֹמטיה החשאית, שבּה ראו רבּים את שורש הרע, איננה עוד. העמים מדבּרים איש אֶל רעהו בשפה גלויה, בשׂפה של תותחים ואֵדים מחניקים ואוירוני-פצצות. האומנם “העמים” מדבּרים? קנוּניות של גדולי-התעשיה ואדירי-ההון, שעיניהם לשוּקיהם ולמושבותיהם, לנפט, לפחם, לצמר-גפן, לניצוּל, לשעבוּד ולכסף – קודם כל לכסף, – קנוּניות אלה מדבּרות במקום העמים, לפעמים בדמוּת מיניסטרים פּרלמנטריים ולפעמים בדמוּת שודדי דרכים ורוצחי נפשות שהם-הם, גדולי התעשיה ואדירי-ההון, העלוּם לכסא השלטון. והעמים נתוּנים לשמצה ולכסל בידי השליטים הללוּ המשׂתררים עליהם מתוך גסוּת-לב וגילוּי-לב, פי כמה מאשר לפני המלחמה. אך הם מַרשים את ההתקלסות הזאת, הם מַרשים שינצלו אותם, וישעבּדו אותם, ויטלו מהם את צלם דמוּת האדם ויובילו אותם כצאן לטבח. ולא עוד אלא יש והעמים גם יוצאים חוגג, בתוּפים ובמצלתים לקראת תלייניהם, כאילו היו הם גואליהם.

שחרוּר העמים המדוּכאים – מי כמונוּ יבין לכיבוּש הזה? אך נבּיט נא על-פּני מפּת אירופּה זו, כשהיא מסוּלפת וּמסוֹרסת, גזוּרה שלא כדין ותפוּרה שלא כדין, לפי חשבונות פסוּלים ומחשבות זרות, כשכמעט כל אחד מהעמים המשוּחררים כולל בתוכו חלקי עם זר ומשעבד אותם ללא מוּסר כליות, מתוך שכחת עבדוּתו מאתמול, – אדרבּא: מתוך גסוּת של עבד כי ימלוך – וכמעט כל אחד מהעמים המשוּחררים משועבד אף הוא לתקיפים אשר בתוך עמו גוּפא. ומאיליה צפה השאלה: האם היה הדבר כדאי, האם לשם כך?…

ואשר להתחדשוּת האנוֹשיוּת לאור הצדק החברתי הרי הנה: כמנוּצחת או כמשוּתקת, כשבוּרה או כאחוּזת רפיון-ידים עומדת היום תנוּעת השחרוּר הסוציאַלי, תנוּעת העבודה, בקרב רוב העמים. יש ונוכלים, שודדים, שארלאטאנים, גונבי רעיון השחרור ומסַלפיו משתלטים על העמים בעלי תרבוּת עתיקה ועשירה. ודור הולך וגדל אשר את אימת השחיטה לא ראה אך כוּלו ספוּג מוּשׂגי תהילת השחיטה וחותם לידתו בחפירות-המלחמה טבוּע על מצחו.

המדינה הגדולה במזרח אירופה, אשר דגלה אדום, כלוּם נראה בה גמוּל לשחיטה העולמית? גם המהפכה הרוּסית הגדולה, שבשעת פּרוץ המלחמה כבר היתה מקוּפלת בקרב הממלכה הרקובה, נסתלפה ונסתרסה עד שאין להכיר בה עוד את פּניה המזהירים של התקוממוּת עממית קדושה, נסתלפה ונסתרסה בעֶטיה של הקללה הזאת, שראשיתה נעוּצה בשחיטה. לא רוח ההתחדשוּת האמתית, התחדשוּת האדם, היא הרוח הנושבת משדות רוּסיה הרחבה אל האנוֹשיוּת האוּמללה. אם רב חלקוֹ של הארגוּן הקוֹמוּניסטי-הרוּסי בהתפּוֹררוּת ובהתרופפות ובשבירת תנוּעת העבודה המשחררת, הרי המדינה המועצתית עצמה איננה מהווה כיום כל תריס וכל ערוּבה נגד פּרוֹץ שחיטה חדשה, והיא כוּלה תפוּסה ונתוּנה בתוך פּקעת הדיפּלוֹמטיה ללא יכולת להבחין בינה לבין יתר המדינות שהדגל האדום הוא שנוּא נפשן. צבאותיה של רוּסיה המועצתית מוּכנים לשחיטה כצבאות רוּסיה הישנה, לוּ גם תחת סיסמה מחוּדשת.

וישראל בעמים מה היה גורלו במשך עשרים שנה אלה? עם נשק ביד עמדו בניו בכל חפירות-המלחמה, על פני כל כדוּר הארץ, בלי דעת אם לא יפגע כדוּרו באֶחיו בני עמו. בכל חפירות-המלחמה נשפּך דם ישראל, תחת כל דגל זר, וּבעד כל מדינה נכריה. בין אם ידענו וּבין אם לא ידענו זאת, בין אם השלינו את נפשנו בין אם ראינו את האימה כמוֹת שהיא – אחת היא. ובפנים המדינות היו רדיפות וחשדים וגזירות ונדוּדים ועקירת המונים משרשיהם, על עצי כל הדרכים היו תלוּיות גויותינו בין בקרב המנַצחים ובין בקרב המנוּצחים וּבכוּלם – הסתגלוּת והתרפסוּת והצטדקוּת ועינוּיים ועלבּוֹנות. ואחרי כל אלה בא הגמוּל: חוּקי-הגנה משוללי כל ערך ממשי, דלדוּל ההמונים, ניתוּקה של היהדוּת הרוּסית מעל גוּף האוּמה, והסנדלר המסוּמר של משטר היטלר, ולא רק באשכנז בלבד.

הנצחון הגדול של שאיפת ציון – ההכּרה הבין-לאוּמית של הקשר ההיסטורי בין עם ישראל וארץ-ישראל והכרת זכוּתו של העם לבנות את חייו המחוּדשים במולדתו – גם הוא נושא עליו את חותם מלחמת-העמים, אך טרם ישנה האפשרות השלמה להעריך את השפעתה על גורל המפעל העברי בארץ-ישראל הנתוּן בפקעת אינטרסים שונים וכבּירים.

ואף גם זאת: חורבן הערכים הנפשיים-הרוּחניים אשר ליוה את מלחמת העמים נתן את אותותיו גם בנו, וקללת דור מאוכזב ומר נפש, דור מוּפקר ודור הפקר, הנתוּן לסרוּסי השעה ולמוּשׂגי האַלמוּת, לא פסחה גם על הישוּב שחי בארץ ועל האוּמה בגולה. ואין זה מקרה ששנה זאת, שנת העשרים ליום פּרוֹץ הרצח ההמוני, היתה לנו “שנת משפּט הרצח” ¹.

באחד באבגוּסט שנת 1914 רעדה האדמה, עולם שלם נחרב. עוד טרם יצאנו מתוך השוֹאָה הזאת, עוד אנו נושמים את אוירתה המקוּלקלה, המחניקה, האוכלת כל חלקה טובה בנוּ, טרם שקעה שמש-הדמים, טרם עלה שחר השלום והיצירה והשויון והאַחוָה.

ואף זאת: טרם ניתן לאדם הסבּר מלא לקאטאסטרוֹפה זאת. עדיין אנו עומדים לפניה כמו לפני חידה טראגית. אכן רקוּב היה העולם שנחרב ומשוּם רקבונו נחרב. אך היכן הוא העולם החדש?

מדוע רעדה האדמה? מי גרם לאסון הזה? אשמת המדינאים – אשמת כל הבֶּרכטוֹלדים והבֶּטמַנים והסַזוֹנוֹבים והגריים הללו – היא ודאי כבדה מאד. שאוֹל חטאו, בין שחטאו במזיד וּבין מתוך חוּלשה בלבד. אך אין בזה עוד כדי לדלוֹת את מהוּת הקאטאסטרוֹפה. הלא ברוּר: אלה לא היו אלא בּוּבּוֹת עלוּבות בידי השליטים. והשליטים ההם, אנשי התעשיה הכּבדה ואדירי ההון על משרתיהם, הם שבּנוּ את העולם הישן שנחרב, הם שהחזיקו בידיהם את כל חוּטיו, הם שדחפו אותו לקראת התהום, והם שבּנוּ את העולם “החדש” הזה, במשך עשרים שנה אלו, עולם “חדש” שאיננוּ אלא המשך גרוּע פי כמה של העולם ההוא, וכעולם ההוא כן ישא אף הוא בקרבּו גרעיני חורבּנוֹ. כל עוד לא ישתחרר העולם משעבוּדו לשליטים האלה לא תופיע שמש השלום והאַחוָה לאדם. זה ודאי אמת. אך כלוּם זו כל האמת? כלוּם גם ההסבּר הזה אינו מתעלם מהטראגדיה העיקרית, כי עלוּלים העמים לקום עם נשק ביד איש נגד אחיו, להרכּין ראש בפני המשעבד ולהיות מובלים כצאן לטבחה? כי רב הוּא צמאון הדם בקרב העמים. כי הן לא פראי-עמים שחטוּ איש את רעהוּ במשך ארבע שנים רצוּפות, לא עובדי אלילים הקריבו איש את אחיו על המזבּח הארוּר הזה, אלא עמי תרבּוּת הדוגלים בשם אלוהים חיים ומתימרים, למַרבּה הלהג, באמוּנתם רבּת הרחמים והאהבה.

אכן לא נצדק אם נראה ברעידת האדמה ההיא שזעזעה לפני עשרים שנה את העולם מיסודו רק זדון הדיפּלוֹמטים והתנקשוּת השליטים, ונעלים עין מתכוּנות האדם ומתכוּנות ההמונים, שנתגלו בשחיטת-העולם.

אך יהיה ההסבּר כאשר יהיה – מארת עולם רובצת על השחיטה ההיא, ושוּם גרעין של ברכה לא יכול היה לצאת ממנה. ועדיין צלה של הקללה האיוּמה ההיא פרוּשׂ על עולמנו מאז ועד היום ואין לראות עוד את סופו.

“דבר”, כ' אב תרצ"ד (1.8.1934)

---

אזהרה לבנים

מאת

משה בילינסון

א

על שער ספרוֹ החדש של אֶמיל לוּדויג: “יוּלי 1914”¹ כתוּב: “אזהרה לבנים”. ובספר מסוּפר איך תלמיד גימנסיה, בן 19, סרבּי לפי לאוּמו, אוסטרי לפי נתינוּתו, ושמו גבריאל פּרינציפּ, הרג ביריה, אור ל-28 ביוני שנת 1914 את יורש הכּתר של אוֹסטריה, פראנץ פֶרדינַנד, וע“י כך פּתח את הדף הספוּג דם ביותר של תולדות אירופּה. “חשבתי את האַרכי-דוּכּס לאויב-מות שלנו: הוא רצה להפריע את אחדוּת הסלאבים הדרומיים” – כך באר הצעיר את מעשהו. לאמתוֹ של דבר היה פראנץ פֶרדינַנד אחד המעטים בין שליטי המוֹנַרכיה האוסטרית אשר לבו היה לסרבּים וחלם על איחוּדם, אמנם, במסגרת אוסטריה. וזאת אחת הסיבות מדוע לא עורר מותו צער אמיתי בין אנשי החצר ולכמה מהם אפילו גרם נחת. לעומת זאת רב הזעם הרשמי נגד העם הסרבּי אשר הוא בכללוֹ, במדינתו, “אשם” ברצח. פּקיד גבוה נשלח לסאראיֶבוֹ ותפקידו היה למצוא את החוּטים המובילים מן הרוצח אל האחראים לפּוליטיקה הסרבּית. את החוּטים האלה אי אפשר היה למצוא. “החומר מזמן שלפני ההתנקשוּת אינו נותן כל נקוּדת משען לסיוּע התעמוּלה ע”י הממשלה הסרבּית. ידיעת הממשלה הסרבּית בהנהלת ההתנקשוּת או בהכנתה ובנתינת הנשק אין להן הוכחות כל שהן”. זהו הדו"ח של הפּקיד, שנתפּרסם רק אחרי המלחמה, כשפּתחה המהפּכה את גנזי הממשלה האוסטרית. אז הכיר אותו רק המיניסטר לעניני חוּץ גרף בּרכטוֹלד. הממשלה הסרבּית היא האשמה ברצח ועליה האחריוּת. הן כה רבּוּ הצרות באוֹסטריה הרופפת; ואם אין שׂכל לשליטים, הרי מוּכרח שיבוא מישהו לעזרתם, ולוּ גם “החזירים הסרבּים”; ישלמו נא הם בעד טמטוּמם וטפּשוּתם של שליטי אוסטריה. על כן כתב קיסר אוסטריה הישיש, לפי הקראת גרף בּרכטוֹלד לקיסר גרמניה: “שאיפת ממשלתי צריכה להיות מכוּונת לבודד את סרבּיה ולהקטין אותה. את השלום אפשר היה להבטיח רק אם סרבּיה תוּצא, בתור גורם פּוֹליטי, מארצות הבּאַלקאַן”.

בּבּרלין הבינו – או צריכים היו להבין – את פּירוּש הדברים. סרבּיה – רוּסיה – צרפת: השרשרת אחת היא וחוּליה אחוזה בחוּליה. ויתכן גם שהשרשרת איננה נגמרת בצרפת, אלא עוברת את לאַ-מַנש ומגיעה עד לונדון. שריפת העולם כולו. מישהו מאנשי בּרלין מבין זאת. ציר גרמניה בוינא, למשל. הוא מזהיר את ממשלת וינא מלעשות צעד נוֹעז מדי. אולם כשהוא מודיע על כך לקיסר גרמניה, רושם הלז בשוּלי הדין וחשבון: “מי נתן לו יפּוּי כוח לכך? טפּשי מאד. אין זה עסקוֹ. אחר-כך, כשהענינים יהיו רעים, יאמרו ‘גרמניה לא רצתה!’ טשירשקי [ציר גרמניה בוינא] יואיל להניח את השטוּת הזאת. צריך לשים קץ לסרבּים, ותיכף! עכשיו או לעולם לא!” וּבלי להתיעץ עם המיניסטרים שלו, בלי לחכות לעצת הקאנצלר הגרמני, בּטמַן הוֹלוֶג, שׂוֹחח עם ציר אוסטריה בברלין והוסיף מצדו: “התערבוּת מידית נגד סרבּיה – זהוּ ודאי המוֹצא הטוב ביותר”.

מן הרגע הזה החלה התבערה. וּמַציתי האש גם לא ידעו את אשר עשו. למחרת היום, ששה ביוּלי, נוסע וילהלם לים הצפון, הקאנצלר לאחוּזתו, מפקדי הצבא והצי למקומות מרפּא, מיניסטר החוּץ לשויצריה. “הענין יסתדר איך שהוא”. לעומת זאת עובדים בוינא, והפּעם כבר בלי העצות ה“טפּשיות” של ציר גרמניה שהוא עבד נאמן לאדונו, ומבכּר להיות בין האחראים למלחמה מאשר להגיד לוילהלם את האמת או להתפּטר ממשׂרתו הגבוהה (אין הוא יחידי בהתנהגוּתו זו: גם מיניסטר גרמניה לעניני חוּץ, פוֹן-יאגוֹב, אומר בימים אלה: “מעולם לא הייתי עושה כוילהלם. ואולם מכיון שהקיסר קובע את עמדתו, אין עתה לעשות כל צעד נגדו”. גם הוא נכון לחלק עם מלכּוֹ את האחריוּת האיוּמה). טשירשקי הולך לבּרכטוֹלד ומודיע לו “בפקוּדת אדוני המלך שבבּרלין מחכים לפעוּלת אוסטריה נגד סרבּיה ולא יבינו, אם הפּעוּלה הזאת לא תבוא תיכף וּמיד”. רק אחד משליטי אוסטריה-הוּנגריה, המיניסטר טיסה, התנגד מתחילה “לפעוּלה נמרצת” (מטעמיו הוא, מתוך אי-רצון להגדיל את האֶלמנט הסלאבי בתוך אוסטריה-הוּנגריה). עתה מסכים גם הוא, ביחוד כשהוא שומע מפּי ציר אוסטריה בבּרלין: “המלך וכל החוגים הגרמנים בני-הסמך תומכים ברוּרות ונמרצות בממשלת וינא, למען תצא בתקיפוּת נגד סרבּיה ותגמור פעם עם קן הקושרים שבּה. אפשר כמעט להגיד: הם לוחצים על אוסטריה”. על כן, באוירה זוֹ של תמיכה ועזרה ולחץ ו“נאמנות לברית”, מתוך בטחון גמוּר ש“אנו נשמיד את סרבּיה” כותבים אוּלטימַטוּם:

על מלך סרבּיה להכריז וּלהודיע בעתונו הרשמי ולפני צבאוֹ שהוא מגנה את התעמוּלה של “סרבּיה-הגדולה”, על הממשלה הסרבּית לשׂים קץ לכל תעמוּלה ממין זה בעתונוּת ובחברות, לסגור את החברה “הגנת העם”, לפקח על בתי-הספר, לפטר אוֹפיצרים וּפקידים אשר ממשלת וינא תמסור את רשימתם, לשתף את וינא בחקירת ההתנקשוּת. 48 שעות לתשובה. כן או לא, בלי תנאים וּבלי ויתוּרים. לכוּלם, גם לפראנץ יוסף, ברור מה יבוא: “רוּסיה אינה יכולה להסכים. לא צריך להשלוּת את עצמנו. המלחמה תהיה גדולה!”

אך בּבּרלין, כנראה, אינם עצבּנים ופחדנים. ציר גרמניה בוינא מקבל העתקה של האוּלטימַטוּם. בעיניו אין בו שוּם דבר מיוּחד. הוא אינו ממהר למסור אותו בטלגרף לבּרלין. יספּיק גם הדואר. 24 שעות עוברות. פוֹן-יאגוֹב אינו יכול להתגבר: “חריף למדי”. “אין לעשות דבר – זאת תשוּבת ציר אוסטריה בבּרלין – מחר בבוקר ימסרו בבּלגרד”. פוֹן-יאגוֹב נכנע ושולח הוראות לציריו בפּטרבּוּרג, פּאריס ולונדון, לעמוד על קבּלת האוּלטימַטוּם, באשר – “יַשַר ומדוד”.

אימה שׂוֹררת בבּלגראד. שעתים אחרי מסירת האוּלטימַטוּם יודעת כל העיר שאוסטריה רוצה להשמיד את סרבּיה. התקוממוּת כללית. התפּרצוּת פאטריוֹטית. ויחד עם אלה – הכּרה של חוסר אוֹנים. סרבּיה לבדה לא תלָחם נגד האויב העצוּם. לונדון מיעצת: להסכים עד הגבוּל המכַּסימַלי, אם אפשר: לכּל. פּאריס מיעצת: להרויח זמן, להזמין את אירופּה כמשפּט בוררים, ופּטרבּוּרג שותקת. הרחוב סוער. הפגנות. המונים הולכים לצירוּת צרפת: אך פּקיד קטן וצעיר לימים יוצא אליהם ומגמגם דבר מה על ה“סימפּאטיה”. ציר אנגליה אינו יוצא ואינו שולח שום פּקיד. איש אינו עונה מצירוּת איטליה. ראש הממשלה, פאשיץ, מכריע את הכּף: להסכּים, כי אין ברירה. שמונה סעיפי האולטימַטוּם מעשרה שבּוֹ, ביניהם הודעת גינוּי פוּמבּית של המלך כלפי התעמּולה הסרבּית, יתמלאו. סרבּיה מסרבת רק לרדוף את אנשיה בלי הוכחת אשמתם ואינה יכולה להרשות השתתפוּת אוסטריה בחקירה, באשר הדבר מתנגד לחוּקה היסודית ולחוּקה הפּלילית. פאשיץ עצמו הולך ברגל למסור את התשובה. כשהיא נודעה, יומים אחר כך, לוילהלם, הוא רושם: “פּעוּלה מזהירה בשביל מוֹעד של 48 שעה בלבד. נשמט כל יסוד למלחמה”. בוינא חשבו אַחרת. צירה חיכּה לפאשיץ כשהוא לבוּש בגדי נסיעה. הוא עובר בחפּזון על התעוּדה ושולח את תשוּבתו השלילית, המוּכנה מזמן, במהירות כזאת שהיא מגיעה למיניסטריון הסרבּי יחד עם פאשיץ השב. 35 רגעים אחרי קבּלת תשוּבת סרבּיה, יושב כבר הציר הזה, עם אנשיו וחפציו, ברכבת המובילה אותו לוינא. הוא עשה את שליחוּתו בחריצוּת וּבנאמנוּת.

לפּטרבּוּרג הגיע האוּלטימַטוּם האוסטרי שעות אחדות אחרי שנשׂיא צרפת, פּוּאַנקרה, וראש ממשלתו, ויויאַני, עזבוּ את העיר לאחר הבּיקוּר המפוֹאר אשר היה צריך לחזק את קשרי הברית בין רוּסיה וצרפת. בוינא מנו את השעות והדקות ומסרו את האוּלטימַטוּם בבּלגראד מתוך חשבון כזה, שהעתקתו לא תתקבּל בפּטרבּוּרג לפני שהצרפתים יעזבו אותה: בני הברית לא יוכלו לקבוע את קו הפּעוּלה המשוּתף ובינתים יעבור מוֹעד האוּלטימַטוּם. השאלה העיקרית למיניסטר החוּץ, סאזוֹנוֹב, היא אנגליה. התלך עם סרבּיה, רוּסיה וצרפת? הוא מזמין אליו את צירי צרפת ואנגליה. כל שלשתם תמימי דעה: וינא השתגעה ובּרלין תומכת בה. עלבּוֹן סרבּיה והשפּלתה הנם בשביל הרוּסי עלבּוֹן ארצו והשפּלתו. הצרפתי אינו מפקפּק שעל ארצו יהיה לעמוד לימינה של בת בריתה, והאנגלי, סיר ג’ורג' בּיוּקנן, אומר: “אני מניח שאנו נשאר נייטראליים, וצרפת ורוּסיה תשמדנה ע”י ברית השלשה" (גרמניה, אוסטריה, איטליה). הרוּסי והצרפתי לוחצים, דורשים תשוּבה ברוּרה, אולם מבּיוּקנן אין להוציא יותר מזה: “אין לנו ענין בלתי אמצעי בסרבּיה ואיש מן הרחוב לא יסכים לעולם למלחמה בעדה וּבגללה”.

זאת סיבת השתיקה של פטרבּורג. טלגרמות היאוּש של פאשיץ אינן נענות. מועצת המיניסטרים הרוּסים, שנמשכה חמש שעות, הסתפּקה בבקשה מוינא להאריך את מוֹעד האוּלטימַטוּם, למען תוּכלנה הממשלות ללמוד את החומר נגד סרבּיה. למחרת היום באה תשוּבת וינא: לא. 48 שעות ואף לא רגע יותר. מועצת הכּתר מחליטה בכל זאת: לא לעשות שוּם צעדים נועזים, להתכּוֹנן לגיוּס חלקי נגד אוסטריה בלבד. יום הגיוּס יקבע על-ידי המיניסטר לעניני חוּץ.

לוילהלם מודיעים מוינא, כי ישנם אנשים הרוצים בשלום, טיסה, למשל. וילהלם רושם על הדין וחשבון: “כלפּי רוצחים, לאחר מה שקרה! אידיוֹטיוּת!” מלונדון מודיעים, כי שם מקוים שבּרלין תצליח להפחית מדרישת וינא – “אין זה עניני! אינני חושב כלל על זה! הבחוּרים אשמים בתעמוּלה וברצח והם צריכים לשלם!” לונדון מחכה שוינא לא תעמוד על הדרישות אשר פּירוּשן מלחמה – “חוסר בוּשה בריטי אשר לא נשמע כמוֹהוּ. אין זה מעניני לתת עצות לה. מ. המלך על שמירת כבודו!” הוראות יאגוֹב לציר גרמניה בלונדון: עליו להגיד שגרמניה אינה יכולה להתערב בעניניה הפּנימיים של אוסטריה – “יש להגיד לגריי [מיניסטר החוץ האנגלי] את הדבר הזה בכל הרצינוּת! למען יבין שאינני משׂחק בצעצוּעים. סרבּיה הנה חבר רוצחים אשר יש לכלוא אותם בעד פּשעיהם”. מוינא מודיעים שבּרכטוֹלד הבטיח לרוּסיה שאין בכוָנתו לגזול אדמה מסרבּים – “חמור! עליו לקחת את ה”סַנדשאק“², שאם לאו יבואו הסרבּים אל ים אַדריה”. הודעה מלונדון על הרעיון הראשון של גריי בדבר מועצת המדינות – “אין אני שוּתף בזה. רק אם אוסטריה תבקש בפירוש, וזה אינו מתקבּל על הדעת. בשאלות כבוד וחיים אין מבקשים עצות מאחרים”. פּטרבּוּרג: סַזוֹנוֹב אמר, שאם אוֹסטריה תבלע את סרבּיה, הוא יהיה מוכרח להכריז את המלחמה – “ויהי כך!” רומא: ספקות אם איטליה תלך עם גרמניה ואוסטריה – “פּטפּוּט והבל, הענין יסוּדר”.

עיני וינא נשׂוּאות לבּרלין, עיני בּלגראד לפּטרבּוּרג, עיני פּטרבּוּרג וכל העוֹלם נשׂוּאוֹת ללונדון. בּיוּקנן כבר אמר: “איש מן הרחוב לא יבין את המלחמה בעד סרבּיה”. גריי איננוּ זז מן הנקוּדה הזאת. ההיה מחוּיב לזוּז? זה שנים שבּין אנגליה וצרפת התנהל מו"מ על עזרת אנגליה לצרפת במקרה מלחמה ובידי הממשלה הצרפתית היה מכתבו של גריי ובו כתוּב שבמקרה של סכנה רצינית לצרפת, “תדון” אנגליה על העזרה לה. לא יותר מזה. אולם בהכּרת צרפת ובהכּרת רוּסיה היתה זאת התחייבוּת מסוּימת. בינתים ובעקב “האוירה כללית” הלכו החוּגים הצבאיים של שלוש המדינות והתקרבוּ עד כדי עיבוּד תכניות משוּתפות, והאויב המשוער היה – גרמניה. גריי לא הודיע לפרלמנט על המכתב ההוא ואף לא לכל חברי המיניסטריון. ובצדק-מה האשימו אותו אחר כך, גם הליבּראלים וגם הסוציאליסטים, שהעמיד את הפּרלמנט לפני “עוּבדות קיימות”.

לעת עתה “איש מן הרחוב לא יבין” ומשוּם כך עושה גריי כל מה שביכלתו כדי להמתיק את הסכסוּך ולכבּוֹת את השׂריפה, רק דבר אחד אינו עושה, אשר הוא, הוא בלבד, היה יכול למנוע בעד פּרוֹץ המלחמה העולמית. הוא אינו מודיע, באופן ברוּר ומוּחלט, שבאם תפרוץ מלחמה, תתערב אנגליה בה, וגם אינו אומר שהיא תשאר בהחלט נייטראלית. אילו היה אומר לגרמניה, שאנגליה תלָחם ידי ביד עם רוּסיה וצרפת, אוּלי היו עיני ברלין נפקחות והיו רואות את התהום אליה סחבוּ את העולם, אילו היה אומר לפּטרבּוּרג, שאנגליה תשאר נייטראלית, אולי היה סַזוֹנוֹב נכנע. הוא לא עשה לא זאת ולא זאת. כשקרא את האוּלטימַטוּם האוסטרי, אמר לציר וינא: “התעוּדה הזאת עוברת על כל מה שקראתי עד עתה ממין זה. זוהי התעוּדה האיומה ביותר שנשלחה פעם ע”י מדינה למדינה בלתי-תלוּיה אחרת". הוא מתאמץ להוכיח לציר ברלין בלונדון את כל ההרס אשר במלחמה: “יצא מנצח מי שיצא, דבר אחד בטוּח: דלדוּל מוּחלט ועוני ישׂתררו בעולם, התעשיה והמסחר נדונו לכליה, כוח ההון יהרס; התוצאה תהיה: תנוּעה מהפּכנית בעקב חוסר עבודה”. באותו זמן הוא אומר לסרבּים: “עצתי להסכּים עד כמה שאפשר יותר”, ולגרמנים: “אני מודה לגמרי בדרישת הסיפוּק הצודקת של אוסטריה, אני מבין את השאיפה לענוש את כל אלה הנמצאים בקשר עם הפּשע”. הוא דורש בתוקף מבּטמַן-הוֹלוג לקבל על עצמו, יחד עמו ויחד עם צרפת, את התיווּך בין אוסטריה וסרבּיה-רוּסיה וּבאותו זמן הוא חוזר על הצהרתו לפּטרבּוּרג: “כאן לא תסכים דעת הקהל למלחמה בגלל סרבּיה. אמנם במקרה שהמלחמה תפרוץ, יתכן שנהיה נאלצים להכּנס בה”. לא יותר. גריי עצמו ידע מה מסוּכן המשׂחק הדיפּלוֹמַטי אשר שׂיחק. “סכנה עמדה לפני עיני, כה איוּמה שכּל מלה וּמלה היתה צריכה להיות נשקלת. הסכנה היתה: רוּסיה וצרפת תכּנסנה למלחמה מתוך אמוּנה בעזרתנו. ואחר כך העזרה הזאת לא תבוא ויאשימו אותנו, במאוּחר כבר, כי אנו משכנו אותן למלחמה פאטאלית”. את הפּרוֹבּלמה הזאת לא ידע לפתור עד הימים האחרונים, כשאי אפשר היה כבר לתקן דבר מה.

ציר וינא בבּלגראד עזב את סרביה וב-28 ליוּלי שלח בּרכטוֹלד טלגרמה קצרה לממשלת סרבּיה ובה הכרזת מלחמה. האחריוּת לצעד הזה נופלת כוּלה על וינא בלבד. גם ברלין לא ידעה. אפילו את חתימת מלכּוֹ הישיש השׂיג בּרכטוֹלד בדרך רמאוּת: הוא סיפּר לו, כי סרבּים התנפּלו על הגבוּל האוסטרי. ההתנפּלוּת הזאת הוּכנסה בהכרזת המלחמה, והוּצאה ממנה לאחר שפראנץ יוסף חתם. למחרת הודיע בּרכטוֹלד לזקן שהיתה כאן “אי הבנה”, משוּם כך הוא “הרשה לעצמו” לשנות את טופס הטלגרמה. בּרכטוֹלד נמצא בימים אלה, לפי עדוּתו הוא עצמו, ב“מצב רוּח מרומם והוּא גאה מברכות רבות אשר הוא מקבל מכל צד וצד” (כעבור שנתים, כששאלו אותו על מצב המלחמה, שכח את התרוממוּת הרוח הזוֹ וענה: “הניחו לי. המלחמה משעממת אותי כבר מזמן”). כשהידיעה על הכרזת המלחמה הזאת הגיעה לפּטרבּוּרג, טלגרף סַזוֹנוֹב לצירו בלונדון – ללכת לגריי ולהגיד לו: “בּרלין וּוינא מאמינות בנייטראליוּת אנגליה. תגיד סוף סוף את דבריך ואתה תכריח אותן לשוּב לדרכי שלום”. מה ענה גריי? “צ’רצ’יל פּקד על הצי שלנו לא לתת חופש למישהוּ. כלוּם הדבר לא יהיה ברוּר לבּרלין?” והוא מוסיף תיכף: “למרות זאת אסוּר לך לקבל זאת כאילו אנו מבטיחים דבר מה יותר מפּעוּלה דיפּלומַטית”. ולציר אוסטריה: “הצי שנמצא בפּוֹרטלאנד ושהיה צריך להתפּזר היום ישאר בחוף. אל תראו בזאת גערה. ישנה אפשרוּת של שׂריפה אירופּית ואין אנו יכולים לפזר ברגע זה את כוחות הצי שלנו. אולם תסיקו מזה כבר עתה מסקנות על אי-השקט השׂורר אצלנו”.

סַזוֹנוֹב אינו מרגיש קרקע מוּצק תחת רגליו. הוא עושה עוד נסיון אחד של שלום. תחת לחצוֹ מודיעה סרבּיה שהם מוּכנים לקבל את כל אוּלטימַטוּם אוסטריה, גם את שני הסעיפים אשר לא הסכימו להם לפני חמשה ימים. ברלין, אשר סַזוֹנוֹב ביקש ממנה לעזור לו, עונה: “אין אנו יכולים ללחוץ על אוסטריה” – וּבּרכטולד עונה, שעל סרבּיה היה לקבל את כל סעיפי האוּלטימַטוּם בזמנו ועתה “אחרי הכרזת המלחמה מוּכרחה אוסטריה להתנות תנאים אחרים”. גריי מציע, בפעם השלישית, לקרוא לועידת מדינות אירופּה, אשר תשובת סרבּיה, כלומר כּניעה, תוּנח ביסודה. גם הוא מבקש עזרת גרמניה. על בּטמַן למסור את ההצעה לוינא. ציר אוסטריה שוחח עם בּטמַן וטלגרף לוינא: “הממשלה הגרמנית מצהירה, כי היא מוסרת את ההצעה רק כדי לא להשיב ריקם את פני אנגליה, אולם היא בהחלט נגד התחשבוּת אִיתּה”.

הלחץ על סַזוֹנוֹב, מצד אנשי החצר והצבא הרוּסי, הולך וגדל. בידיו לקבוע את יום הגיוּס, כלומר, יום הכרזת המלחמה. כל נסיונותיו לדבּר עם וינא ולהניע את ברלין לדבּר אִתּה עלו בתוֹהוּ. סוף כל סוף, אחרי התיעצוּיות והתנגשוּיות של זרמים ואישים, מחליטה רוּסיה: גיוּס חלקי, אך נגד אוסטריה. אמנם ההחלטה הזאת היא רשמית בלבד, למעשה מתחילים בגיוּס כללי, באשר הגיוּס החלקי הוא “בלתי אפשרי מסבּות טכניות”. כך אומרים אנשי הצבא, ואיך אפשר לבלי להאמין להם? הלא הם יודעים את המקצוע. הצאר מקבל טלגרמה מוילהלם, אחר כך שניה: וילהלם ערב לו בעד השלום אם הגיוּס הרוּסי יתבטל. בלילה מטלפן הצאר למיניסטר המלחמה שלו, סוּכוֹמלינוֹב: “אוּלי אפשר לעכב את הגיוס?” – “אי-אפשר. ה. מ. יכול לשאול את ראש השטאבּ”. הצאר מטלפן לראש השטאבּ, יאנוּשקביץ, וזה עונה לו: “אי אפשר מסבּות טכניות”, וכשהצאר עומד על דרישתו, הוא מטלפן למיניסטר שלו: כּך וכך, הצאר דורש, מה לעשות? – “אַל תעשה מאוּמה” – “ברוּך השם”. למחרת על הצאר לצוות גיוּס כללי. הוא מסרב. שעות מוכיחים לו שאין ברירה לפניו, שאסור לו לסכּן את מדינתו. בקושי רב, אחרי מלחמה פנימית, הוא מסכים, אולם ההסכמה הזאת היא כה בלתי בטוחה עד שראש השטאבּ מפסיק את הקו הטלפוני שלו – פּן תבוא פקוּדת הצאר לבטל את הגיוּס. עוד טרם עשתה רוּסיה את הצעד המכריע הזה, הכריזה אוסטריה על הגיוּס הכללי (המלך הישיש אומר ברגע החתימה: “אם נגזרה כליה על המוֹנַרכיה, תעשה זאת בדרך הגוּנה”), ובבּרלין מסרו אנשים חרוּצים ל“לוֹקאל-אַנצייגר” את הידיעה המזוּיֶפת על הגיוּס הגרמני. כל הצירים טלגרפו אותה למדינותיהם. פוֹן-יאגוֹב מכחיש. איש אינו מאמין להכחשה. הצאר מטלגרף ומבקש התערבוּת גרמניה בסכסוּך הרוּסי-אוֹסטרי. וילהלם רושם: “אין לדבּר על זאת! זהו אך תכסיס כדי להרויח זמן”. הצאר מציע למסור את הסכסוּך לבית הדין בהאג – וילהלם רושם: “אידיוֹטיוּת”. בברלין מכריזים על “מצב סכנת מלחמה”. הצאר מטלגרף לוילהלם ונותן לו הן-צדק שלו שהגיוּס הרוּסי אין פירוּשו מלחמה. בתשוּבה לכך שולחת ברלין בשעה אחת ביום לצירה בפּטרבּוּרג הכרזת מלחמה לרוּסיה. בחמש הוא צריך למסור אותה. בשתים הגיעה לבּרלין טלגרמה חדשה של הצאר: “אני מבין שאתה מוּכרח לגייס, אוּלם הייתי רוצה ממך אותה הערוּבה שנתתי לך, שגיוּס אין פירוּשו מלחמה ושאנו ממשיכים במו”מ". פוֹן-יאגוֹב היודע כבר, כי “לאנגליה יהיה קשה להשאר נייטראלית”, נוסע לוילהלם – אולי עוד אפשר להציל דבר מה, להרויח כמה שעות. אי אפשר. טרם נמסר האוּלטימַטוּם בפּטרבּוּרג, נושא כבר וילהלם את נאוּם המלחמה הראשון שלו. בכל זאת, לאחר שהנאום נאמר כבר, מתעוררים ספקות בלבו. שלוש שעות אחרי הכרזת המלחמה הוא שולח טלגרמה חדשה לצאר, בה הוא מזהירו מפּני ההתנגשוּת על הגבוּל. חתימה: וילי. על כל: וילהלם רוצה למנוע בעד המלחמה – הן אין מזהירים מפני התנגשוּת על הגבוּל לאחר שמכריזים מלחמה בכל הרצינוּת. הצאר מטלפן לסַזוֹנוֹב ומפקד עליו לטלפן לציר גרמניה. ארבע שעות לפנות בוקר. גרף פּוֹרטלס אורז את חפציו. סַזוֹנוֹב מוסר לו טלפונית את תוכן הטלגרמה של מלכּו, שעת מסירתה בברלין. הוא שואל: “איך להתאים את הטלגרמה הזאת עם הכרזתך?” מה עונה פּורטלס? “לצערי אין בכוחי לתת בּיאור כל שהוא. אולי יצאה הטלגרמה מבּרלין לפני ההוראות שקבּלתי בדבר הכרזת המלחמה. הנני מבקש לפנות לציר אמריקה, שהוא נאמן מעתה על ענינינו. בעוד ארבע שעות אנו נוסעים”. כך נעלמה גם קרן אחרונה זאת של התקוה החלשה.

עתה באה שעת אנגליה. מה תעשה? במיניסטריון האנגלי יושבים אנשים הקשוּרים, בסימפּטיה וּבפוליטיקה שלהם, עם גרמניה, אנשים שנשבעו לשמור על השלום. אמנם צ’רצ’יל לוחץ מזמן ודורש “עמדה תקיפה”. אמנם גריי רמז, שאם אנגליה תשמור זמן ממושך על הנייטראליוּת שלה, יהיה מוּכרח להתפּטר. אולם אַסקויט – ראש הממשלה? שוֹרה שלמה של חברי המיניסטריון? מה לעשות עם ה“איש ברחוב”? ב-29 ביוּלי מביא בטמַן “הצעה” לאנגליה. הן ידוע ש“עם חנוָנים” הוא העם האנגלי ואת הכל אפשר לקנות אצלו, צריך רק לתת לו מחיר טוב ועל כן מציע בטמַן לקבוע את המחיר הזה. כעבור 36 שעות הוא שומע, מתוך חרדה, אולי בפעם הראשונה מתוך הכּרת האסון, את תשוּבת גריי: אנגליה מסרבת לקבל את ההצעה, “באשר המקח הזה עם גרמניה על חשבון צרפת הוא בשבילנו חרפּה, אשר שמה הטוב של אנגליה לא יוּכל נשׂוֹא לעולם. האדון הרייכסקאנצלר דורש ממנו שנמכור לו את כל ההתחייבויוּת וכל הענינים שיש לנו כלפּי נייטראליוּת בלגיה, ואנו מוּכרחים לדחות את הרעיון הזה”. אולם גם “ההצעה” הזאת שהיתה צריכה להיות, לפי דעת צ’רצ’יל, תעודה מכרעת, לא די בה כדי להזיז את אַסקויט. ב-31 ביוּלי מאֵן המיניסטריון האנגלי לקבל על עצמו התחייבוּת כל שהיא והוּא מכריז על נייטראליוּת אנגליה כמו על האמצעי היחידי לשמור את העולם מחוּרבן כללי. בינתים מעמיד גריי לפני גרמניה וצרפת, בפעם השניה ובפעם השלישית, את שאלת בלגיה: התשמורנה על נייטראליוּתה? ציר צרפת נותן תיכף ומיד תשוּבה ברוּרה, מוּחלטת, מחייבת. ציר גרמניה “אינו יכול לענות מאוּמה”. גריי מוסר את התשוּבות למיניסטריון. החלטה: אנגליה אינה יכולה להשלים עם הפרעת הנייטראליוּת של בלגיה, אולם ההכרעה היא בידי הפּרלמנט.

ארבעת חברי המיניסטריון, מלבד סגן מיניסטר אחד, מתפּטרים – שנים מאלה חזרו בהם אחר כך, לאחר שגרמניה נכנסה לבּלגיה. שנים – לורד מוֹרלי, נשיא המועצה החשאית, וג’וֹן בּיֶרנס, מנהיג הפּועלים, היו היחידים באירופּה אשר הסתלקו משלטון, כדי לא לשׂאת באחריוּת המלחמה. מלך אנגליה טלגרף לוילהלם את הדרישה לבלי להתחיל בפעולה צבאית על גבוּל צרפת (כלומר, בלגיה). וילהלם מציע למוֹלטקה, ראש השטאבּ שלו, לקבל את הדרישה, לרכּז את כל הכוחות על הגבוּל הרוּסי. התשוּבה – היא תשוּבת סוּכוֹמלינוֹב ויאנוּשקביץ לצאר – “אי-אפשר”. ישנה תכנית: בכוח נגד מערב, באופן מתוּן נגד מזרח. וילהלם מטלגרף למלך אנגליה: “מסיבות טכניות צריך הגיוּס ללכת על פּי שתי חזיות” ומתוך תמימוּת שאין לבאר אותה הוא מוסיף: “תקוָתי שצרפת לא תהיה עצבּנית”. כשהמיניסטריון מביא לפרלמנט את עמדת אנגליה בסכסוּך אירופּה – פריצת גרמניה לתוך בלגיה היא כבר עוּבדה.

למחרת מסַפּר מוֹלטקה לבּטמַן את תכניתו האסטרטגית-פּוליטית, דוּגמה לעוָרוֹן מדיני: “התחלנו בהתקוממוּת בפּולין. הצבא שלנו נתקבּל כמעט בידידוּת. מצב הרוּח באמריקה הוא בעד גרמניה. הכל רוגזים שם על האופן המביש אשר בו הלכו נגדנו. חשוּבה מאד התקוממוּת במצרים, הוֹדוּ וקוקז. הודות לחוזה עם תוּרכּיה יוּכל מיניסטריון החוּץ לעורר את קנאת האיסלם”.

ב

במשׂרדי המיניסטריונים, בחצרות השליטים לא נמצא מי שירצה או יוכל למנוע את האסון. הוא לא נמצא גם ברחוב.

למן הימים הראשונים של הסכסוּך נצבים כל מנהיגי הסוציאליסטים וכל העתונוּת הסוציאליסטית בכל הארצות כנגד הסכנה. במידה שהסכנה הולכת וגדלה מיום ליום הולכת ומתגבּרת ההתנגדוּת. הועד המרכזי של המפלגה הגרמנית כותב בכרוּזו: “אף טפּה אחת מדם החייל הגרמני אינה צריכה להשפך כקרבן לחשק השלטן של שליטי אוסטריה. מלחמת העולם מאיימת! המעמדות השולטים, המדכּאים וּמנצלים אתכם בימי שלום, רוצים להשתמש בכם לרעה בתור בשׂר-תותחים. בכל מקום תשמיעו באזני השולטים: “אין אנו רוצים במלחמה! תחי אַחוַת העמים הבין-לאוּמית”. “פוֹרורטס” מ-25 ביוּלי: “הם רוצים במלחמה! האוּלטימַטוּם האוֹסטרי הוא מחוּסר בוּשה גם בצוּרתו וגם בתכנוֹ. בּטמן הוֹלוג עוזר לאדון בּרכטוֹלד. בבּרלין משׂחקים משׂחק מסוּכן לא פחות מאשר בוינא”. אַרבּייטר-צייטוּנג”, וינא: “בכל סעיף וסעיף מהתעוּדה הזאת של גרף בּרכטוֹלד מנצנץ דם, הדם שרוצים לשפכוֹ על ענין שמאוד אפשר היה לישבוֹ בשלום”. בוּדאפּשט: “על סף המלחמה אנו מכריזים בשם הפּרוֹלטריון ההוּנגרי, שהעם אינו רוצה במלחמה ואלה האחראים לה הם פּוֹשעים בעיניו וּמקומם אל עמוּד הקלוֹן של ההיסטוֹריה”. בפּאריס מכריזים האגוּדות המקצועיות ואחד-עשר עתונים: “בין כל האמצעים העלוּלים למנוע את המלחמה ולהכריח את הממשלות לשלום, אנו חושבים את השביתה הכללית בכל הארצות לפעיל ביותר”. ובאותה שׂפה בערך מדבּרים גם הסוציאליסטים בלונדון, רומא, בּוּקרשט, בּרן, שטוֹקהוֹלם, בכל מקום ומקום אשר קול הסוציאליסטים ניתן להשמע ואינו חנוּק כמו ברוּסיה. בכל מקום אספות-עם, הפגנות רחוב: “הלאה המלחמה! גיוּס העם נגד גיוּס המלכים”. בּבּריסל מתאספים סוציאַליסטים מכל אירופּה וז’וֹרס מכריז באספת עם רבתי: “אנו נשארים נאמנים – אנו נשאר אחים – עד המות!”

עובר יום, עוברים יומַים. ההמונים יוצאים לרחוב. המונים אחרים. קריאות אחרות בפיהם. הסוציאַליסטים מתאמצים לשמור על העמדות. הם מובילים את המוניהם לרחוב – המשטרה מפזרת אותם. הם מזמינים לאספות עם באוּלמות סגוּרים – אוסרת אותן. ופה ושם מצלצל כבר טוֹן אחר גם בקרב הסוציאַליסטים. אותו הֶרוֶה הצרפתי, שעוד שלשום קרא לשביתה כללית, כותב עתה: “מולדת המהפּכה בסכנה!” הס“ד הוֹפמַן מכריז בפרלמנט בּאואריה: הסוציאַליסטים ידעו, אם יהיה צורך בכך, להגן על מולדתם”. הקשרים בין הארצות נפסקים. אי אפשר לטלפן, לטלגרף. העתונים הזרים אינם מתקבּלים יותר. שמוּעות באויר: אלה ויתרוּ, אלה הצטרפוּ, ואַתם, רק אַתם תשארוּ זרים לארצכם ולעמכם בשעת הנסיון? העתונים מודיעים כבר על פּצצות האויב, על הדם הנקי שנשפּך. בּטמַן הוֹלוג מפרסם את “טלגרמות השלום” של וילהלם. “הסכנה הצארית”. “שלטון הבּרבּריוּת הרוּסית על כל אירופּה”. הסוציאַליסטים הגרמנים עושים נסיון להדבר עם ז’וֹרס – הם שולחים את הרמַן מילר לפאריס. בינתים ממשיכים בהתיעצוּת: מה לעשות בפרלמנט? “הספר הלבן” של הממשלה הגרמנית מספּר על הגיוּס הרוּסי, אשר קדם לגיוּס הגרמני. העתונים מודיעים לא רק על הפּצצות, אלא גם על “האויב” בגבוּלות המולדת. בישיבה מציע קאוּטסקי להמנע בהצבעת הקרדיטים למלחמה – הוא נשאר יחידי. 14 (האזה, לדבּוּר, ליבּקנכט) מציעים להצבּיע נגד הקרדיטים. הרוב המכריע: 78 – בעד הקרדיטים. המיעוּט נכנע. במהירות יתר נכנעים בוינא, בבוּדפשט, בפּראג. “אַרבּייטר צייטוּנג” כותב על “קול הברזל של ההיסטוריה. נקרע המסך מעל המשׂחק המחוּצף של הפּוליטיקה הצארית”. היום, בו הצביעו הסוציאַליסטים הגרמנים בפרלמנט בעד הקרדיטים, הוא בשבילה “יום התרוֹממוּת גאה של הרוח הגרמנית”.

באנגליה היתה תחילה כל “מפלגת העבודה” נגד המלחמה. בּיֶרנס התפּטר מלהיות מיניסטר. גם בלונדון, במַנצ’סטר, בּליברפּול, – אספות, הפגנות. ואולם בלגיה הכריעה: למחרת הידיעה על התנפּלוּת גרמניה – רוב הפּועלים הוא בעד גיוּס המתנדבים, גם הפאבּיים מצטרפים. אך מַקדוֹנַלד עם מעטים מאד נשאר איתן. “אנו איננוּ לוחמים – כך כתב בימים האלה, לפני שנכלא בבית האסוּרים – בעד חופש בּלגיה. אנו נלחמים משוּם שאנו קשוּרים לברית-השלשה, משוּם שהפּוליטיקה של מיניסטריון החוּץ היתה מכוּונת, זה שנים, נגד גרמניה ומשוּם שמטרת הדיפּלוֹמַטיה החשאית שלנו היתה שמירת שויון משקל באירופּה”. בפּרלמנט מצבּיע מקדונלד עם קבוּצת חבריו, נגד הקרדיטים.

הסוציאַליסטים הבּלגים, לאלה לא היתה ברירה כלל. האויב היה בארצם. וַנדרולדה כתב בכרוּז המפלגה: “אנו איננו אחראים. האסון התרחש כבר. בנוּ שולט רעיון אחד: הגנת ארצנו. אולם גם במצב האיום הזה אַל תשכחו, שאנו שייכים לאינטרנציוֹנל ואנו נשאר אחים לכולם במדה שהדבר עומד בהתאמה להגנת אדמתנו”.

ז’וּרס שב לפאריס כולו תחת רושם חג האַחוָה בבריסל. הוא שומע דברים משוּנים ואינו חפץ להאמין בהם. פּרוֹבוֹקציה של גרמניה. עמדה רופפת של החברים הגרמנים, סכנה לבּלגיה ולצרפת. בכל זאת הוא מדבּר בו בערב בשש אספות עם: שביתה כללית – שלום! בבוקר הוא רץ למיניסטריון, הוא דורש התאמצוּת מַכּסימַלית לשמירת השלום. יש להניח, שהוא יצא מהמיניסטריון פחות בטוח בעמדתו. הוא שב למערכת “הוּמַניטה”. כותב מאמר למחר – “שיקוּל-דעת – שקט – אולי יש עוד להציל דבר מה”. מן המערכת הוא הולך למסעדה ושם הוא נופל חלל מכדוּר סטוּדנט צעיר, אשר “רצה להמית את המתנגד לשירוּת הצבא של שלש שנים. הוא הזיק יותר מדי לצרפת”. כשמילר בא לפאריס מצא את גוּפו המת של המנהיג הגדול אשר נשבּע בּבּריסל להיות נאמן לדגל האינטרנציוֹנל עד המות. הוא על כל פּנים עמד בשבועתו. בהתיעצוּת הסוציאַליסט הגרמני עם החברים הצרפתים והבּלגים, מסתלקים מיד מרעיון השביתה הכללית. המו"מ מתנהל אך על הקרדיטים, על האַרגוּמנטציה המשוּתפת. בעוד יומַים מסתלקים גם מזאת. משני גדות הריין הולכים הכל להגן על המולדת, בנאמנוּת, ביוֹשר. האזה, המצבּיע בשם סיעתו, נגד מצפּוּנו, בעד הקרדיטים, מתקומם בכל מלה וּמלה שבהכרזתו נגד המלחמה: “…בהסכמה אינטימית עם אחינו הצרפתים. לבּותינו עתה עם האמהות אשר היו מוּכרחות לתת את בניהן, עם הנשים ועם הילדים… אנו מרגישים את נאמנוּתנו לאינטרנציונל, אשר הכיר תמיד בזכוּת כל עם לחופש לאוּמי. אנו דנים לכף חובה כל מלחמת כיבּוּש. אנו דורשים שיוּשׂם קץ למלחמה בו ברגע שתוּשׂג מטרת הבטחון”.

לא אחרת עשׂה ולא אחרת דיבר קרנסקי בדוּמה הצארית, בשם סיעת-העמלים. “אסרו עלינו לדבּר כאשר עם לבנו. במקום חנינה, הטילה הממשלה על העם מסים כבדים. תחזקו ברוחכם, פּועלים ואכּרים, תאספו כוחותיכם – וכשתגנו על ארצכם, תשחררו אותה”. הסוציאַליסטים – שתי הסיעות – מצבּיעים כמקדונלד נגד הקרדיטים: “לבּותינו דופקים יחד עם אחינו באירופּה. אנו לא יכולנו למנוע בעד מלחמת מלכים זוֹ. אנו נגמור אותה. זהו הפּשע האחרון של הבּרבּריוּת. אנו, העמים, ולא אַתם, אדונים דיפּלוֹמַטים, נכתוב חוזה השלום”.

“כזאת היתה אירופּה ב-4 באַבגוּסט. שקר וקלוּת ראש, תאוָה עזה ופחדנוּת של שלשים דיפּלוֹמַטים, נסיכים וגנרלים, הפכו מיליוני אנשי שלום לרוצחים, לשודדים, למציתים במשך ארבע שנים. אף אחד מן העמים לא רכש לו דבר מה של קיימא. כולם הפסידו אשר עשרות בשנים לא יחזירו. שנאה והתמרמרוּת אחזו בעמים, אשר קודם לכן התחרו ביניהם במעשי שלום. האשמים בזה נשארו ללא עונש וּבני חוֹרין. מכוּלם אך סוּכוֹמלינוֹב קבּל את ענשו בבית האסוּרים. נהרגו על ידי עמיהם אך שנים אשר תחילה רצו למנוע בעד המלחמה, הצאר וגרף טיסה, שסרב לברוח, גם גרף שטירגק אשר לא היה בין המשסים הגדולים. כל שאר שליטי אירופּה האחראים באופן אישי, הצילו את חייהם מן הקאטאסטרוֹפה, או בדרך בריחה, או הודות לאורך רוּחם של העמים. אף אחד, מלבד גרף טיסה, לא סיכן את חייו בשדה הקרב. אף אחד מהמנוּצחים לא עמד לפני בית דין. את רוצח הארכידוּכּס עינוּ עד מות. רוצח ז’ורס נשאר בן חוֹרין. ועַם אירופּה פּרע את החשבון בתשעה מיליון מתים”.

ג

ספרוֹ של לוּדויג מוסר, בצוּרה פּוֹפּוּלרית וחיה, כמעט דרמטית, לפעמים נדמה אפילו דרמטית מדי, את השלד החיצוני של מאורעות החודש הפאטאלי ההוא. חקירה עצוּמה, מפלגתית, ממשלתית, ואף מדעית נעשתה, במשך השנים האחרונות, בליבּוּן המאורעות האלה, ולוּדויג אסף בחריצוּת רבּה את המקומות האופיניים ביותר של הקוֹרספּוֹנדנציה הדיפּלוֹמַטית, הבּיטוּיים הבּולטים ביותר, “שקר וקלוּת דעת”, של שליטי אירופּה בזמן ההוא. עבודה ראוּיה לכל שבח, אשר גם החסרונות המציינים את לוּדויג, אימפּרסיוֹניזם זול במקצת, כאראקטריסטיקות מוּפשטות ותלוּשות במקצת, וגם כמה שגיאות עוּבדתיות, אינם פּוגעים בו ביותר. הספר מזעזע עד היסוד. אולם למעשה לא הסתפּק לוּדויג בעיבוּד החומר, אלא התאמץ לתת לקורא גם משום “פילוסופיה של היסטוריה”, ביאוּר סיבות המלחמה ושרשיה, ובזה הצליח פּחות. אי אפשר להבין את “יוּלי 1914” בלי יוּני ומאי וכך הלאה, עד מלחמת גרמניה-צרפת ב-1870 לכל הפּחות, עד מפּלת צרפת ואיחוּד גרמניה מתוך “דם וברזל”, עד השלטת רעיון ה“רֵוַנש”³ בצרפת והתגבּרוּת כוח גרמניה גם בתור מדינה קוֹלוֹניאלית. וזה לכל הפּחות, באשר למעשה צריך ללכת עוד יותר אחורנית עד נצחון אנגליה במלחמה עם נפּוֹליאוֹן. המסגרת הצרה, בה נשאר לוּדויג, מבארת גם מדוּע יצאו האור והצל מחוּלקים באופן חד-צדדי במקצת – צרפת ואנגליה נקיות כמעט לגמרי. גרמניה ואוסטריה אשמות במאה אחוז. אילו כזאת היתה המציאוּת הדיפּלוֹמַטית של אירופּה ביוּלי 1914, אי אפשר היה להבין את זיוּף ורסאיל, שהתרחש בעוד ארבע שנים.

ואם גם נשָׁאר בגבוּלות החודש ההוא בלבד, בקושי נסתפּק בביאוּר הפּשוּט מדאי של “שלשים דיפּלוֹמטים וגנראלים”, אשר החריבוּ את העולם. אי אפשר להצדיק אותם או להקטין את אשמתם. אולם – מי היו אלה? גאונים? ענקי-רוּח? כּלל וכלל לא. אנשים בינוניים עד למאד, אדרבא: למטה מבינוניים, ועל כן – מאַין השלטון העצוּם שהיה בידם, מאַין ההכרעה שהיתה להם על גורל מיליוני אנשים? ההיו הם באמת “עושי היסטוריה” או אוּלי “נושׂאֶיה”, בּוּבּוֹת עלוּבות אשר כוחות ציבּוּריים ענקיים, כוחות פּוֹליטיים וסוציאליים, תרבּוּתיים ורוחניים ואף נפשיים הניעו אותם לתפקידם הפאטאלי? כלוּם לא היו אלה ביטוּי נאמן למשטר חברתי מסוּים, אשר אותו יש לנתח ולהבין כדי לחדור לסוד מלחמת העולם?

ביחוּד בולטת ההפשטה, אשר בהסבּרת לוּדויג בתארוֹ את הכשלון הגדול של ההמונים ומנהיגיהם. דוקא הנטיה האימפּרסיוֹניסטית של לוּדויג לניגוּדים מגלה את חוּלשתו. ההמונים הנם חדוּרים רוח שלום ואַחוָה בין-לאוּמית. המנהיגים נכונים להתנגדוּת נמרצת למלחמה, ל“קרב האחרון” נגד עבדוּת וניצוּל. עובר שבוּע-שבוּעיים – וכוּלם נכנעים והולכים לקרב אחר לגמרי, אח נגד אח. מה קרה? לוּדויג אומר: “רמאוּת”, והוא מונה את הזיוּפים בפרסוּמי הממשלות. ואלה באמת מרוּבים. ב“ספר הצהוב” של צרפת חמשה זיוּפים, בספר הרוּסי 20 זיוּפים (ו-130 תעוּדות נשארו באַרכיוֹנים עד המהפּכה הבּוֹלשביסטית), האוסטרים פּירסמו 69 תעוּדות, מאלה 38 מזוּיפות, ו-352 תעוּדות נשארו ללא פרסוּם עד המהפּכה, הממשלה הגרמנים פּירסמה 30 תעוּדות מ-702 שנתפּרסמו אחר כך, ומ-30 אלה 18 מזוּיפות. אך ממשלת אנגליה פּירסמה כמעט הכל וללא זיוּפים. ועל כן: רמאוּת. אולם מאימתי נעשו הסוציאליסטים ילדים קטנים, אשר קל כל כך לרמוֹתם? הן הם אמרו וכתבו במשך עשרות בשנים לפני פרוֹץ המלחמה, כי הממשלות האלו שקרניות הן ואסוּר להאמין להן. ולא היתה זאת “דמגוגיה” סתם, אלא אמת אשר כל תולדות כל מלחמה אישרוּ אותה תמיד ואשר מאה ואחת הוכחות היו לה גם בחייהם ה“אזרחיים”, ולא רק ה“צבאיים”, של אותן הממשלות. וכמה זמן אפשר לרמות? שבוּע, חודש, חצי שנה. סוף האמת להתגלות. הן הגבוּל לארצות נייטראליות היה פתוּח וכל מפלגה סוציאליסטית היתה יכולה לשלוח ועדה, מי לשודיה, מי לשוייצריה, כדי ללמוד את החומר הדיפּלוֹמַטי ולהגיע אל האמת. מישהו עשה את הדבר הזה ושינה את דעתו (ביחוד הסוציאליסטים הגרמנים, אשר היוו אחר כך את “המפלגה הבלתי תלוּיה”), אולם לא היה בכוחם להשפּיע לא על רוב מפלגתם ולא על ההמונים. סימן שלא היתה כאן רמאוּת בלבד, כלומר אי ידיעת הענינים בהכרח, אלא רצון לבלי לדעת או ידיעה אשר דבר מה, המוּנח בשטח אחר לגמרי, עצר בעד השתלטוּת הידיעה הזאת על בני אדם. ואם לא נרצה לקבל הסבּרה אחרת, שנשמעה אז והנשמעת עד היום הזה מצד הקוֹמוּניסטים, הלא היא “בגידת המנהיגים”, והיא ילדוּתית לא פחות מה“רמאוּת” של לוּדויג – הרי שנצטרך לחפּשׂ סיבות אחרות עמוּקות יותר לכשלון העצוּם של ההמונים והמנהיגים, לכשלון אשר את פּירותיו המרים אנו אוכלים עד היום הזה.

הדבר הראשון, המַפליא בימים ההם – ורמזים לכך ישנם גם בספרו של לוּדויג – הוא שה“בוגדים” הראשונים לא היו כלל המנהיגים אלא ההמונים עצמם, אשר הכריחו את המנהיגים ללכת בדרך ההכּנעוּת ועצרוּ בעד אלה מהם שרצו להתנגד למלחמה. לפתע פתאום ראו המנהיגים את עצמם ללא ההמונים. העם עזב את הרועים והלך אחרי כהנים אחרים. בן לילה. המנהיגים היו מוּכרחים להסתגל לפרצוּפם החדש של ההמונים. אולם רק אצל מעטים היה זה פּרוֹצס שׂכלי אשר בהכּרה, משוּם חשבון פּוליטי. הרוב הגדול נמצא תחת שלטון אותן ההרגשות אשר השתלטו בהמונים. היתה זאת התפּרצוּת האינסטינקטים הפּראים, אשר השכבה החיצונית של התרבּוּת האירופּית אך כסתה אותם ולא עקרה. “ההמוֹניוּת”. חשק המלחמה, צמאון הדם. בדומה לזה אפשר למצוא בימי פרעות ובימי מהפּכה. פסיכוֹלוֹגים, פילוֹסוֹפים, משוררים מספּרים הרבה על האינסטינקטים האלה ולפעמים הם גם שותפים להם. מתקבּל הרושם כאילו יש בו באדם עודף מרץ אשר החיים “האזרחיים” השקטים אינם דולים אותו ובתקוּפות ידוּעות הם מחפּשׂים להם מוצא ב“משתה דם”. והן ישנו קשר – אשר איננו פּוליטי בלבד – בין מלחמה גדולה ומהפּכה גדולה. על כן הנוּסח ההוּא: “עם אוהב שלום”, אינו אלא אגדה הדורשת את ניתוּחה.

אמנם ברי שאין זה בירוּר מספּיק, הן על הרבה אינסטינקטים התגבּרה אירופּה. מדוּע לא שלטה דוקא על אינסטינקט-דם זה? מדוע מצא לו האינסטינקט הזה רק ברוּסיה, ודוקא ברוּסיה, צנור סוציאלי ובשאר המדינות זרם לפי צנור לאוּמי? כל הבּרכטוֹלדים והמוֹלטקים האלה איבּדוּ את כוח השפּעתם על ההמונים בשטח הסוציאלי, ומדוּע אך בשטח הלאוּמי נתגלו מוּשׂגיהם והרגשותיהם כשולטים על ההמונים? נדמה, כאילו את התשוּבה לשאלה הזאת נצטרך לחפּשׂ ביחסו של הסוציאליזם הבין-לאוּמי לשאלה הלאוּמית ולפוליטיקה בין-לאומית. בשוּרות הסוציאליסטים היתה ההנחה: העם, הלאום, מולדת – מוּשׂגים מוּפשטים הם ומחוּסרי ערך, ואינם אלא מכשירי שלטון וניצוּל בידי הבּוּרגנות ובעלי האחוּזה. ומי שחשב אחרת, מקומו היה במחנה הריאַקציה. גם שחרוּר הלאום – חלום ריאקציוני היה. אין זה כלל מקרה, שהרעיון הציוני לא מצא לו הד כלשהו בשוּרות הסוציאליסטים שלפני המלחמה. אפילו מצבו של ה“בּוּנד” לא היה קל. והיהוּדים לא היו בנים חורגים יחידים באינטרנציונל הסוציאליסטי, לא בהרבה שונה היה מצבם של הפינים והפּולנים והאוּקראינים והאַרמנים והגרוּזינים. כל אלה שסבלו קשה משעבוּד לאוּמי. למעשה היתה הפּוליטיקה הסוציאַליסטית שלפני המלחמה פּוליטיקת עמים גדולים הנהנים משלטונם. אולם גם העמים הגדולים האלה כפרוּ בזכוּתם להכּרה וּלהרגשה עצמית. ואם החינוּך הסוציאַליסטי הצליח במידת מה להחניק את ההכּרה הלאוּמית ולעשותה למפלצת ריאַקציונית, הרי ההרגשה הלאוּמית המשיכה את חייה, אדרבּא, כאילו הצטבּרה פי כמה תחת לחץ התורה הכופרת בה, ואחר כך התפּרצה התפּרצוּת איוּמה ביוּלי ההוא.

מתוך התעלמוּת מהיסוד אשר שמוֹ: עם, לאוֹם, היתה נובעת גם ההתעלמוּת מכּל הקוֹמפּלכּס של הפּוליטיקה החיצונית, אשר הסוציאליסטים שהשקיעו כוחות כה רבים בחקירה סוציאלית וּפוליטית פנימית, הזניחו אותה לגמרי. ההנחה היתה גם כאן פּשוּטה מדי: הפּוליטיקה החיצונית איננה אלא משׂחק הדיפּלוֹמטיה החשאית והגנראלים, היושבים בשטאבּים שלהם והיוצרים, באופן מלאכוּתי, את הניגוּדים בין העמים, והדבר הזה נחוּץ להם אך ורק להנאה פרטית, למטרת השלטון. בודאי: אמת היתה בתפיסה הזאת – ויוּלי שנת 1914 הוכחה חותכת לכך – אולם אמת חלקית בלבד, אמת חיצונית ההולמת אך את שיטות העבודה הדיפּלומטית והצבאית שלפני המלחמה. כי למעשה הניגוּדים שבּין עניני העמים ישנם גם ישנם. הם ישנם בקרקע וּבמשטר הכלכלי וּבריבּוּי התושבים ובכוח היצירה. כל עם שואף לעצמאוּתו. “מקום תחת השמש” איננה אך פראזה טפלה של וילהלם. וּבהיוֹת שכּל עם ועם שואף, וזכאי לשאוף, למקום תחת השמש, יש לחלק את המקומות האלה. אסוּר לעשות את החלוקה בדרך הדיכוי והכוח הפיסי, אסור להעלות עמים אחדים למדרגת אדוני עולם המנצלים, ועמים אחרים להוריד למדרגת פּרולטריים מנוּצלים. הכל צריך לקבל את מקומו והשמש גדולה למדי לשלוח את קרניה על כוּלם. אולם את החלוּקה יש לעשות, וזאת היא עבודה גדולה, מלאכה מוּרכּבת – לא פחות מאשר הקמת המשטר הפּנימי הצודק, כלומר: חלוּקת מקומות תחת השמש בין כל העובדים בתוך כל עם ועם. עבודה זאת דורשת התעמקוּת בפרוֹבּלמות, שיקוּל דעת, רצון טוב, נכוֹנוּת לויתוּרים. כלומר: היא דורשת חינוּך. מה אמרו הסוציאליסטים מלפני המלחמה? לא פתרון הפּרוֹבּלמות החיצוניות, אלא ביטוּלן, והם רצו לעשות זאת בדרך אשר פּאתוֹס מוּסרי רב היה בה – אַחוַת עמים – אולם יחד עם זה התעלמוּת מן המציאוּת, ומשוּם כך לא היתה זו דרך כלל. הן גם את השאלה הסוציאלית לא נפתור על ידי הכרזת כל האנשים לאחים. רבים, לפני הסוציאליסטים, הלכו בדרך הזאת ונכשלו, למרות רצונם הטוב והטהור. הפּרוֹבּלמה בשביל הסוציאליזם היתה: לשמור על הפּאתוֹס המוסרי ובאותו זמן לפתור את הפּרוֹבּלמות החיוּניות של העמים בתור חברת עמים. ואת זאת לא עשוּ באשר לא ראו את הפּרוֹבּלמה. מזוּיינים במוּשׂגים ששלטוּ בשוּרותיהם מלפני המלחמה, בשטח הפּוליטיקה החיצונית, לא יכלו הסוציאליסטים לתת להמונים את החינוך המדיני, שיהיה חדוּר רוּח אַחוָה בין-לאומית ויהיה גם מציאוּתי. הדבר התנקם, כאשר ברגע הנסיון, מתוך סבך אשר “שקר וקלוּת-ראש של שלשים דיפּלומטים וגנראלים” יצרו אותו – לא מצאו, ההמונים והמנהיגים גם יחד, את קו הפּעוּלה הנכון, כילדים עמדו לפני האסון, ונכשלו כשלון עצום. אין זה משחרר את קבוצת הסוציאַליסטים, פּלונית או אלמונית, מ“דין ההיסטוריה”, מאשמה כבדה פחות או כבדה יותר. אולם על הדין הזה להיות מקיף יותר, עליו לכלוֹל לא רק את הסוציאליסטים, אלא גם את הסוציאליזם מלפני המלחמה, על מוּשׂגיו ותפיסתו.

“אזהרה לבנים” כתוּב על שער ספרוֹ של לוּדויג. ודאי: “אי אפשר לאנוֹשיוּת לבלי ללמוד משנות דם אלו. ו”שלשים הדיפּלוֹמטים והגנראלים" ישׂאוּ-נא בכל כוֹבד האחריוּת האיוּמה המוּטלת עליהם. אוּלם כדי שתהיה שלמה, אַל תהיה האזהרה הזאת מוּגבּלת בשכבת השולטים. מלחמת העולם והמהפּכות שבעקבותיה הפכו את כל מוּשׂגינו, שינוּ את נפש הדור. ולא יתכן שלא נתאמץ להבין, מה קרה לאירופה זוֹ ומדוּע קרה מה שקרה, בכל היקף המאורעות ולקחם.

“דבר”, כ“ג-כ”ד תמוז תרפ"ט (31.7–1.8.1929).

---

וֶרסאיל

מאת

משה בילינסון

א

ב-7 בנוֹבמבר 1918 עזבו השליחים הגרמנים – אֶרצבּרגר בראשם – את המפקדה הגרמנית הראשית בספּא כדי לקבל מידי המצבּיא פוֹש את תנאי שביתת-הנשק. להינדנבּוּרג, ראש הצבא הגרמני, לא היה להגיד להם אלא: “סעו בברכּת-אלהים והשתדלו להשׂיג את הטוב ביותר למוֹלדתנו”, ואחד הקצינים הוסיף: “זכרוּ, שכל יום עולה לנו בעשׂרת אלפים אנשים”. כשהוּבאוּ שליחי גרמניה לפני פוֹש ואמרו לו שבאו לקבּל את הצעותיו, אמר המַרשאל הצרפתי לתוּרגמן: “ענה לאדונים האלה, שאין לי הצעות בשבילם”. והיה צורך בויכוּח עד שהסכים פוֹש “להודיע לאדונים האלה את תנאי שביתת הנשק” (לא הצעת, חלילה). מוֹעד התשוּבה – 72 שעה. נוּסח התשוּבה: הן או לאו. שוּם משׂא וּמתן. להפסיק מיד את מעשי המלחמה – “לחסוֹך” עשרת אלפים איש ביום – אי אפשר היה. התנאים היו כאלה שלא קם בשליחים הרוח לקבּלם על אחריוּתם בלבד. הם שלחו איש לבּרלין. ימים אחדים ללא תשוּבה. בבּרלין הוּכרזה בינתים הרפּוּבּליקה. וילהלם נמלט להוֹלנד. הסוציאַַליסט אֶבּרט – קאנצלר גרמניה. לא היה מי שיקבּל את אגרת השליחות ומי שיענה עליה. השליחים ביקשו הארכת המוֹעד ב-24 שעה. בליל 10 בנוֹבמבּר בא ראדיוֹ מספּא: לחתום ויהי מה! קאפּיטוּלאציה גמוּרה. אֶרצבּרגר ניסה להביע בנאוּם פּאתּטי “מחאַת אש”: “עם בן שבעים מיליונים סובל ואוּלם איננוּ מת”. פוֹש ענה: “מצוּין”.

האניה האמריקנית “ג’ורג' וַשינגטוֹן” עמדה להפליג לאירופּה, כדי להביא את המנצח, את גוֹאל האנוֹשיוּת, את האיש אשר בו האמין כמעט כל העולם כוּלו, אשר מידיו ייחלו גם המנוּצחים וגם המנצחים, לישוּעה וּלהצלה. ווּדרוֹ וילסוֹן עמד לבוא באניה זאת לפאריס. פרשת ורסאיל התחילה¹. והפּגישה הראשונה בין פוֹש ואֶרצבּרגר כללה גם את גרעין ורסאיל, על אַפּוֹ של ווּדרוֹ וילסוֹן ולמרות הצפּיה הגדולה.

שליחי שבעים אוּמות התאספו בפּאריס, וחשבונותיהם בידיהם. ב-12 בינוּאר 1919 התכּנסה הועידה וּמיד הוּברר שמוסד כל כך כבד אין ביכלתו לעבּד חוזה שלום לכל פּרטיו. ההצעה הפּשוּטה ביותר היתה בפי בא-כוח צרפת, הוא גם נשׂיא הועידה, קלמַנסוֹ: המדינות הגדולות תחלטנה מה שתחלטנה. אחרים יחתמו. אולם וילסון לא הסכים. תתיעצנה-נא המדינות הגדולות קודם ביניהן – ואולם זכוּת הבּירוּר, הויכוּח, ההחלטה תנתן לכוּלם. “מועצת העשרה” – וילסוֹן ולאנסינג בשם אמריקה, לוֹיד ג’ורג' וּבּאלפוּר מאנגליה, קלמַנסוֹ וּפּישוֹן מצרפת, אוֹרלאנדוֹ וסוֹנינוֹ מאיטליה, מוקינו ושינדה מיאפאן – תכין את החומר ל“אספה מלאה” אשר בה ישתתפו כל 72 העמים. הנצחון הראשון של וילסון – ההשלָיה הראשונה שלו.

חדשים רבּים ישבו עשרת אנשים אלה, לעתים רחוקות דיבר מישהו יותר מחמש דקות. אוֹרלאנדוּ ומוגינו דיברו בכלל מעט מאד, ורק על ענינים הנוגעים ישר לארצותיהם. הבירוּר התרכּז בין שלושה – וילסוֹן, לוֹיד ג’ורג‘, קלמַנסוֹ. במשך הזמן, כשהתברר שהשׂיחה איננה ידידוּתית כלל ושלא את הכל מצליחים להצניע מעיני העתונוּת הסקרנית, צמצמוּ עוד יותר את המועצה: הוציאו ממנה את המיניסטרים לעניני חוּץ. נשארו רק חמשה, למעשה ארבעה, כי מוקינו נעדר לעתים תכוּפות. ישיבות הארבעה הועברו ממיניסטריון החוּץ הצרפתי למעונו הפּרטי של לוֹיד ג’וֹרג’. שם היה יותר “אינטימי”. בקומה העליונה ישבו מזכירים ומוּמחים. לעתים וילסון, לעתים לוֹיד ג’וֹרג' היו שולחים למעלה פּתקאות: “צ’כוֹסלוֹבאק מהוּ? באיזה מקום הוא נמצא?” השלישים היו מביאים את התשוּבות. הבּירוּר שנפסק לרגע היה מתחיל מחדש.

כשהתאספו “אדירי-עולם” אלה בפעם הראשונה, לא היה ברור לאיש מהם איך להשבּיח את הים הסוער, איך למלא את כל ההבטחות, איך לסַפּק את הצפּיה הגדולה ל“התחדשוּת העולם” – כלוּם יתכן שגם אחרי הזעזוּעים האלה, גם אחרי הקרבנות ללא מספּר, ישוּב הכל למַסלוּלו הישן? לעוּמת זאת ידע כל אחד מה עליו להשׂיג בשבילו הוא. קודם כל – לשׂים קץ למלחמה, כי קצה נפש העמים להמשיכה. ומשוּם כך נדחו כל תכניותיו של פוֹש – אשר לבּוֹ כּאַב לא מעט, שהנה בורסאיל ולא בברלין, אחרי כניסתו החגיגית לתוכה – כותבים את חוזה-השלום (הדבר הכאיב במקצת גם לגנראלים האנגלים); נדחו פה אחד כל המזימות על המשכת המלחמה אשר רוּסיה נועדה לשמש שדה לכך. והלאה? פשוּטה ביותר היתה עמדת איטליה ויאפּאן. בזמן המלחמה באו בעלי הברית לידי הסכמים ביניהם. ועתה כל אחד צריך לקבל את חלקוֹ ככתוּב. איטליה – לפי “חוזה לונדון” משנת 1915 – את דאלמַציה, אוסטריה, טריאֶסט, טרינטו, טירוֹל הדרומית, במקרה חלוּקת תוּרכּיה – נקוּדות בים התיכון השוות לרכוּשן החדש של צרפת ואנגליה. אחר כך הוסיפו גם את איזמיר. יאפּאן היתה צריכה לקבל את שאנטונג ואת האיים הגרמנים באוֹקינוּס השקט. גם עם הדוֹמיניוֹנים הבריטיים כרתוּ הסכּמים: מושבות גרמניה היו צריכות להיות גמוּל להם בעד השתתפוּתם במלחמה, פחות מסוּיֶמת היתה עמדת צרפת. הסכמים כה מפוֹרשים לא היו אִתּה: הן היא נכנסה למלחמה ברגע הראשון ולא היה מי שימשוך אותה למלחמה ויבטיח לה כזאת וכזאת. כמה הסכּמים (עם רוּסיה על אַסיה הקטנה, עם אנגליה על תוּרכּיה – “חוזה סייקס-פּיקו”) איבדו את יסודם. ואוּלם צרפת ידעה מה עליה להשׂיג ויכלה להגיד זאת במילה אחת: בטחון. גמוּר. מוּחלט. ללא צל של ספק. להביא את גרמניה למצב כזה – שלעולם, לא בדור זה ולא בדורות הבאים, לא תוּכל אף לחלום על “רוַנש”. ושליחי צרפת – קלמַנסוֹ ועוזריו העיקריים: טרדיה, לוּשר – היו מוּכנים להלָחם על הבטחון הזה בכל האמצעים. אין לדבּר על ויתוּרים – הרי פוֹש כבר “ויתר” על בּרלין, ויותר מזה לא תוּכל צרפת להרחיק לכת.

יותר מסוּבך היה מצב אנגליה, באשר היא לא רצתה ביותר ממה שהשׂיגה כבר, בזמן המלחמה גוּפה. הצי הגרמני לא היה בעין. המושבות הגרמניות – בידי הדוֹמיניוֹנים ויאפּאן. אנגליה שמרה על הוֹדוּ ועל מצרים. הנקוּדות החשוּבות לה בארצות ערב כבר היו ברשוּתה. ורסאיל לא יכלה להוסיף לה הרבה. ונעים יותר היה לה אילו גם כלפּי אחרים היתה ורסאיל מצניעה לכת. גם לאנגליה מסוֹרת פּוליטית באירופּה – לעוּמת המסוֹרת הצרפתית של “אויב בירוּשה” – והמסורת הזאת אומרת: שויון הכוחות על היבשה, אַל גרמניה חלשה מדי, אל צרפת חזקה מדי.

הפּוסק האחרון היה צריך להיות וילסוֹן. לוֹ העצמה והממון. לוֹ היה גם הכוח המוּסרי, שהיה עצום בימים ההם. שתקן. מלוּמד. פּרוֹפסור בתולדות אמריקה. ידען מאין כמוהוּ בכל החוּקים הקוֹנסטיטוּציוֹניים וּמאמין באמוּנה שלמה בכוחם. בהם כתוּב “שויון” – מי יפקפּק שאמנם שויון שׂורר בחיים? יושר אישי, רצון טוב מעל לכל הספקות. הוא שמע היטב את הצעקה המרה שיצאה לקראתו מכל העולם השותת דם. ותשוּבה היתה בפיו לצעקה הזאת: הוא יתן לעולם הנענה את הדבר הנעלה ביותר, הבּטוּח ביותר: חוק וּמשפט, חבר הלאוּמים. אַל מריבה יותר, אַל מלחמות יותר. החוק ישלט. העמים יהיו אדוני גורלם. וילסון יציל.

לעומת הרצון הזה עמדו כמה מאות מיליוני בני אדם, אשר לפרופסור בתולדות אמריקה ולמורה המשפּט היה מוּשׂג מטוּשטש וקלוּש מאד על חייהם. מַסַריק אמר עליו: “דרדק בכל הפּרוֹבּלמות האירופּיות”. העוּבדה שיסוד השלום כבר היה מוּנח על ידי אחרים – “חוזה לונדון” וכו' – היתה ידועה לו. ואוּלם לא מצא לנחוּץ להביאה בחשבון. העוּבדה שגרמניה היתה מוּטלת על הקרקע, ללא נשק כלשהו, במהוּמה פּנימית קשה, בו בזמן שפוֹש היה עדיין מזוּין “עד השינַיִם”, היתה כמוּבן ידוּעה לו, ואוּלם גם אותה לא חשב לנחוּץ להביא בחשבון. מה הן העוּבדות האלה, לעוּמת הבנין המפוֹאר של המשפּט אשר עליו להקים? הוא עצם את עיניו. ולא בפני העולם האירופּי בלבד, אלא בפני עולמו הוא.

כלוּם רצתה אמריקה במה שרצה וילסון? מה היה לה ולשליחוּת-המשיח אשר נשׂיאה קיבל על עצמו? הלא גם לה אינטרסים, כמו לצרפת ולאנגליה, הלא גם לה מסורת פּוליטית האומרת בפירוּש: “אַל נתערב בענינים אחרים ואַל ניתן לאחרים להתערב בענינינו אנו”. מכל הצדדים, מפי ידידים ומתנגדים, נשמעו קולות אזהרה, שנהפכו אחר כך להתמרמרוּת ולהתקוממוּת נגד “עסק ביש” זה, שבּו מכניס את אמריקה נשׂיאה “הקנאי”. אַל לאמריקה להיות שומר שלום אירופּה ולסכּן ע"י כך את עניניה היא. חלילה לה לקשור את גורלה בעוּבּר משוּנה זה, אשר איש אינו יודע מה טיבו – חבר-הלאוּמים.

וגם מזה העלים וילסון עין. עד הרגע האחרון עמד על שלוֹ. דרש בתוקף יצירת חבר-לאוּמים והכנסת תקנותיו, כ“חלק-אורגני”, לחוזה השלום. לוֹיד ג’וֹרג' קיבל את הצעת וילסון בהתלהבוּת ממש – הלא חבר-הלאוּמים יכול להיות מכשיר ליצירת שויון הכוחות על היבּשת ועם הוא יגזול דבר מה מצרפת, מיוָן, וביחוּד מאיטליה שׂנוּאַת נפשו של לוֹיד ג’וֹרג‘, מה טוב מזה? קלמַנסוֹ התנגד. כלוּם יתן לו חבר הלאוּמים את הבטחון אשר רק הוא כל משאלתו? חלום שוא! רק הנשק יכול להבטיח את גבוּלותיה החדשים של צרפת. ואך אחרי מלחמה הסכים. תמוּרת הסכמתו קיבל את הבטחת ארצות-הברית ואנגליה לעמוד לימין צרפת במקרה של התקפה מצד גרמניה. ואולם בזאת לא הסתפּק ואזר את כוחותיו לערוך כראוּי את חוזה השלום עצמו. כאן ניטשה המלחמה האמתית, בין לוֹיד ג’וֹרג’ וקלמַנסוֹ. כי כוחו של וילסון כאילו תש אחרי הנצחון שהיה נראה בעיניו כגדול ומכריע, – יצירת חבר הלאוּמים. הלא את מטרתו השׂיג, את משפּט הצדק נתן לאנוֹשיוּת. כל השאר – קטנות הן. רק פּעם אחת התעקש, ולא כלפּי צרפת, אלא כלפי איטליה, אשר דרשה גם את מילוּי “חוזה לונדון” וגם דברים שלא היו בחוזה ואף התנגדו לו – את פיוּמה. הסתירה ל“עקרון המשפּט” היתה גדולה יותר מדי. האיטלקים עזבו את פּאריס כדי לשוב אליה כעבור זמן קצר (מתוך הפסד גמור – יוָן קיבלה בינתים את איזמיר שהוּבטחה לאיטליה. אמנם לא החזיקה אותה – כּמאל פחה הפריע. ואיטליה קיבלה את פיוּמה בדרכים אחרות). ואולם לצרפת ויתר וילסון על כל “הקטנות”. – בשאלות הריין, הסאר, תשלוּמי פיצוּיים, פּירוּק הזיין. אם חוזה ורסאיל לא “סיפק” את טארדיה ולוּשר ופוֹש ואף לא את קלמַנסוֹ (אשר שמר עוד, למרות כל קשי ערפּוֹ, על מידה כל שהיא), הרי זכוּתו של לוֹיד ג’וֹרג' היא זאת ולא של וילסון.

ב

בזמן עריכת חוזה השלום הוּרעוּ היחסים בין מחבּריו עד כדי כך, שהיום היה מודיע אחד ומחר שני על עזיבת הועידה. אף השׂיחה בעל פּה קשתה עליהם, ואז החלו כותבים איש לרעהו – פתקאות, מכתבים ואף תזכּירים שלמים. חשיבוּת יתר נוֹדעת בין אלה ל“תעוּדת פונטנבּלו”, לתזכּיר אשר כתב לוֹיד ג’וֹרג' בכפר סמוּך לפּאריס, ושלחוֹ לקלמַנסוֹ. בו מגן בא-כוח אנגליה על שלום של הבנה כל-שהיא, שלום שיהיה אמנם קשה וּללא רחמים, ואוּלם יבטיח את מניעת המלחמה גם לדור הבּא, אשר לא ראה את הדם וההרס של המלחמה העולמית ולא יירא מפּניה כדוֹר “עדי הראיה”. לכל האוירה של הימים ההם אָפייניים מאד נימוּקיו של לוֹיד ג’וֹרג‘. “כל אירופּה ספוּגה רוּח מהפכה. הרגשה עמוּקה – לא של אי-שׂביעת רצון בלבד אלא של התמרמרוּת והתקוממוּת – שׂוררת בין הפּועלים נגד התנאים שלפני המלחמה. כל סדר העולם – מבחינה פּוליטית, סוציאלית וכלכּלית – הוּעמד בשאלה, מקצה אירופּה עד קצה השני, על-ידי המוני העם – – יש באי-שקט זה הרבה יסודות בריאים. לא נגיע לעולם לשלום בר-קיימא אם ננַסה להקים מחדש את מצב שנת 1914. יש סכנה שנדחה את המוני העם של כל אירופּה לזרועות הקיצונים, אשר כל מחשבתם – הרס גמוּר של כל הבנין החברתי הקיים – – את הסכנה הגדולה ביותר אני רואה בפניית גרמניה לבּוֹלשביזם ועזרתה לקנאים המהפּכניים, החולמים על כיבוּש העולם בכוח הנשק, בכל אמצעיה וכוחה הארגוּני העצום. ואם יהיה כדבר הזה, אזי כל אירופּה המזרחית תפּול לתוך מערבל המהפּכה הבּוֹלשביסטית וּבעוד שנה נהיה אוּלי עדים לכך, איך כמעט שלוש מאות מיליונים אנשים, המאוּרגנים בצבא אדום ענקי, העומדים תחת פּקוּדת גנראלים גרמנים, מזוּיינים בנשק גרמני, יתכּוֹננוּ להתקפה חדשה על אירופּה המערבית”. בכוח התמונה הזאת מַשבּיע לוֹיד ג’וֹרג’ את קלמַנסוֹ לבלי לדרוש יותר מדי מגרמניה, להשתתף בבנין חבר הלאוּמים, להכניס בו גם את גרמניה, לעבוד יחד אתו בפתרון השאלה הרוּסית – בלי כפיה על רוּסיה וּממשלתה. בתשוּבתו מדגיש קלמַנסוֹ את כל התועלת שהפיקה אנגליה מן המלחמה, מרמז, שהנה לוֹיד ג’וֹרג' מתכּונן כנראה לגזול מאת צרפת את פּרי נצחונה וּמבלי לכפוֹר בסכנת “האימפּריאליזם הבּוֹלשביסטי” מעמיד הוא כנגד תכנית לוֹיד ג’וֹרג' את תכניתו הוא, והיא – הגבּרת “הכוחות הליבּראליים” של העמים הקטנים – צ’כיה, רוּמַניה, פּוֹלין – כדי לבנות על ידי כך מבצר אַנטי-בּוֹלשביסטי המוּכן ומסוּגל למלחמה מכרעת במשטר הרוּסי.

בתקוּפה זוֹ היה וילסוֹן נוטה, כאמוּר, יותר ויותר לויתוּרים כלפּי קלמַנסוֹ. גם משוּם שהשׂיג את מטרתו הוא, גם משוּם שהמחלה שהמיתה אותו כעבור שנים אחדות – מחלת מות – כבר התחילה כנראה לתת את אותותיה. לוֹיד ג’וֹרג' נשאר יחידי במערכה, והפסיד.

באותם ששת החדשים אשר שלושת “אדוני העולם” רבו ביניהם במיניסטריון החוּץ הצרפתי ובדירת לוֹיד ג’וֹרג‘, התכּוננה גרמניה למשׂא וּמתן – מתוך תמימוּתה הרגילה בענינים פּוליטיים. גם אחרי פגישת אֶרצבּרגר עם פוֹש, חשבו בגרמניה בכל הרצינוּת על מו"מ דוקא. יומם ולילה ישבו במשׂרדי ברלין ולמדו כל שאלה ושאלה שתעמוד או העלוּלה לעמוד בועידת השלום. בודאי: גרמניה הניחה את כל נשקה מידה ואוּלם כלוּם יש לפקפּק שימנעו ממנה את האפשרות להסבּיר, להתוַכּח, לברר, להצטדק, במקצת גם לתקוף אחרים? כלוּם יתכן שירצו להטיל עליה בלבד את כל האחריוּת לארבע שנות ההרס? פוֹש איננוּ וילסוֹן ואך על יסוד אגרת וילסון, על יסוד “14 הסעיפים” המפורדמים הניחה גרמניה את נשקה. לא יתכן שוילסון יבגוֹד בעצמו. והדיפּלוֹמַטים הגרמנים ואנשי הצבא והמלוּמדים ישבו חדשים – בהנהלתו של מיניסטר לעניני חוּץ חדש, ברוֹקדוֹרף-ראנצאוּ (מי שהיה אחר כך ציר גרמניה במוסקבה) – וכתבו ספרים שלמים, אשר למלים: “מוּסר”, “אימפּריאליזם”, “חירוּת העם” מקומות כבוד בה, יחד עם הבטחות שגרמניה אינה מה שהיתה בימי וילהלם ואי אפשר לגבוֹת ממנה את חובות ממשלת הקיסר, ועם הצעות בדבר ועידת פּועלים עולמית, למען הנהיג סדר סוציאלי חדש וכו’. לבּרוֹקדוֹרף-ראנצאוּ היה נדמה, שתכנית הגנתו היא מחוּכמת ו“דיפּלוֹמטית” מאד: להכות את המתנגד בנשקו הוּא, ב“מוּסר” שלו, ב“14 סעיפים” שלו, ב“צדק” ובהאשמה ב“אימפּריאליזם”. ולא עלה על דעתו, שהנשק הזה מוּזר הוא בידי באי-כוח גרמניה – אחרי בּריסק-דליטא ואחרי בוּקארשט, ושריח “דבר עשׂוּי” נודף יותר מדי מן ההתחכּמוּת הזאת.

אחרים – אֶרצבּרגר ביחוד – הרגישו במלאכוּתיוּת אשר בשיטת ההגנה הזאת. ברור היה להם שבחזית החיצונית איבדה גרמניה את הכל. אם יש להציל דבר מה – בדרך החסד והנס – טוב, ואם לא, נניח את הדבר, כדי התחיל מחדש, בעבודה הפּנימית, העקשנית והמסוּרה. גם הס“ד היו קרובים להלך-רוּח זה. אחרים – אנשי “ספּארטאקוּס”, הס”ד הבלתי תלוּיים – ודאי שלא חשבו על המשכת המלחמה ולא על תכסיסי הגנה בורסאיל. למעשה הטיפוּ לכניעה, אלא מנימוּקים אחרים מאשר אֶרצבּרגר ורוב הס"ד – לא לשם הקמת הבנין הגרמני בעבודה עקשנית אלא לשם המהפּכה הסוציאלית בסגנון הרוּסי. ואיש לא ידע מהי נקוּדת-התורפה היחידה באותו רגע של “אדוני העולם”, איש לא שיער כלל את תכנה של “תעוּדת פוֹנטנבּלו”. אדרבא: בימים ההם המיתו ידי “הפּטריוֹטים” את קארל ליבּקנכט ורוֹזה לוּכּסמבּוּרג, מבלי דעת שהם ממיתים את התקוָה האחרונה של גרמניה לחוזה שלום של כבוד והבנה.

בּרוֹקדוֹרף-ראנצאוּ לא זכה להשתמש בורסאיל בספריה שלו. שוּם משׂא-וּמתן. לא ועידה אלא “מסירת החוזה לידי ב”כ גרמניה" למען יחתמו עליו. לא שעת הסבּרה אלא “שעת גמוּל”. ביום הפּגישה הראשונה, ביום המסירה הזאת, מרד בא-כוח גרמניה. הוא ענה על “שעת הגמוּל” של קלמַנסוֹ בנאום אשר היה בו יותר משוּם התקפה מאשר הגנה. כשלמד את החוזה טלגרף ברלינה: “פּירוּשו ויתוּר גרמניה על קיוּמה”. גם בברלין ניסוּ למרוד. שיידמַן, הקאנצלר הסוציאליסטי (אֶבּרט כבר היה נשיא הרפּוּבּליקה) נשׂא נאוּם פוּמבּי, וּבו “תשכּח ימיני” – למי שיחתום על החוזה. כתשובה לחוזה כתבו תעוּדה עצוּמה ובה ביאוּרים והסבּרות, מדוּע דבר זה אינו אפשרי, שזה אינו צודק וּמתנגד למוּסר ול-“14 הסעיפים”. התשוּבה: מחיקת מלה זוֹ או אחרת אשר בּוּרוּתה בולטת יותר מדי, דברים של מה בכך, ולעצם הענין – הן או לאו, לחתום או להתכּוֹנן לצבא כיבוּש בברלין. ובלי ויכוּחים. בּרוֹקדוֹרף-ראנצאוּ נסע לגרמניה, לויימַר אשר בה התאספה האסיפה המחוקקת הגרמנית, ספקות, פקפוּקים במיניסטריון ובין הצירים: עמדת אֶרצבּרגר: נחתום – ונתחיל לבנות. עמדת האזה (ס.ד. בלתי תלוּי): נחתום – ונעשה המהפּכה. קראוּ להינדנבּוּרג: היש לנסות מה בכוח הנשק? אם יחליטו להלָחם, הוא, הינדנבּוּרג, ישמח לכך, משוּם שפּירושו של דבר יהיה מות על שדה קטל, וכלוּם יכול להיות גורל נאֶה מזה לחייל המנוּצח? קוראים את ראש המפקדה: אין סיכוּיים כל-שהם לנצחון כל-שהוּא. אין ברירה. בּרוֹקדוֹרף-ראנצאוּ ושיידמַן התפּטרו. המיניסטר החדש לעניני חוּץ הרמַן מילר והמיניסטר החדש למשפּטים קיבּלו על עצמם לשתות את כוס ההשפּלה הגרמנית. חוזה ורסאיל נחתם ב-28 ביולי שנת 1919 – יום השנה החמישי של הרצח בסאראיֶבוֹ – באותו “אולם המַראות” אשר בו הוכרזה כחמשים שנה לפני כן האימפּריה של ההוֹהנצוֹלרנים. ובעוד שלושה חדשים דחה הסֶנַט האמריקאי את חוזה השלום וסרב להכניס את ארצות הברית לחבר-הלאוּמים.

הכל טעו בנבואותיהם בורסאיל. גרמניה לא קפצה לתוך זרוֹעוֹת הבּולשביזם, כמו שהתירא לוֹיד ג’וֹרג'. ואולם גם “הכוחות הליבּראליים” של קלמַנסוֹ לא עלה בידם לשבּוֹר את ממשלת רוּסיה המועצתית. פּירוּשו של חוזה ורסאיל לא היה, כמו שחשב בּרוֹקדוֹרף-ראנצאוּ, ויתוּר גרמניה על קיוּמה. אַדרבא. גם לצרפת ברוּר כיום, שעל כוח פיסי בלבד, על נשק בלבד, לא תבנה את בטחונה ושגרמניה המחוּסרת אוֹן גשמי היא כוח פּוליטי אשר אין לזלזל בו, וצדק מכוּלם אֶרצבּרגר אשר שילם בעד הצדק הזה בחייו. ואוּלם את האכזבה הקשה ביותר הנחיל לעולם וילסוֹן. כי קביעת חוק המשפּט והצדק והכנסת החוק הזה “כחלק אוֹרגני” לחוזה השלום לא הביאו לעולם משפּט וצדק. “קטנות” אשר עליהן ויתר, לשם היצירה הענקית שלו, התנקמו בה ואכלוּה.

בתקופה ההיא “הספוּגה רוח מהפּכה” לא היה וילסון “המשיח” היחידי בעולם. מתחרה עצוּם קם לו במזרח אירופה. והעולם כאילו נתחלק אז לשנים: וילסון או לנין. שני אלה אשר כה שונים היו זה מזה בחינוּכם, באורח-חייהם, בשאיפותיהם והשקפותיהם, שניהם מתוּ באותו הזמן בערך, ובאותו החולי. זוהי כמוּבן, הזדמנוּת חיצונית, אולם כלוּם גם זוהי הזדמנוּת חיצונית, אשר במשך עשר שנים שעברו מחתימת חוזה ורסאיל ומהכרזת הרפּוּבּליקה המועצתית, שני חלומות אלה הולכים ומתנדפים? עם כל ההבדלים, קו אחד היה משוּתף לשני אלה שהיו אז באמת “שליטי עולם” – האמונה הקנאית, שהעולם נתוּן לשינוּיים פתאומיים וראדיקאליים תחת פּקוּדת ההכרזה, החוּקה, הקוֹנסטיטוּציה, תהי זאת קוֹנסטיטוּציה ליחסים בין עם ועם או ליחסים בין פּרט וּפרט בחברה, קוֹנסטיטוּציה משפּטית או סוציאלית, של חבר הלאוּמים או של מועצת הפּועלים והאכרים. אמוּנה זוֹ שכוחה עצוּם ככל אמוּנה חזקה ויחד עם זה יש בה אי התחשבוּת במציאוּת, אי הבנת גורמי ההיסטוריה האמתיים וגם זלזוּל בפרט שלטו גם בוילסון וגם בלנין. וכמו שאחד חשב שבּבוֹאוֹ לפּאריס, מרכז העולם הפּוליטי, מזוּין בצבא, בהון וּבתכנית יפה, יוּכל להגשים בין רגע את חלומו המשפּטי – ועל “הקטנות” אפשר לוַתר – כך חשב השני שבּהגיעוֹ לקרמל, מזוּין במרד עממי ובמלה גוֹאֶלת, יוכל להגשים בין רגע את החלום הסוציאלי שלו, ועל הקטנות ויתר במדה עוד יותר פאטלית מוילסון, באין ברירה קיבלה פּאריס את חוּקת וילסון – ועשׂתה ממנה מה שעשתה.

צדק לוֹיד ג’וֹרג': בשנים הללו היתה באירופּה סיטוּאַציה מהפּכנית. היא לא נוּצלה. ההפשטה – חוּקה, הכרזה, קוֹנסטיטוּציה – השתלטה עליה. עתה גם החלום על שלום-העמים וגם החלום על הצדק הסוציאלי הם כאילו ללעג ולקלס. הדבר לא ימשך ימים. לא העמים ולא החברה לא יטשו את החלומות הללו. הם יחזרו תמיד אליהם. אמנם – מלוּמדי נסיון – בדרכים אחרות.

“דבר”, ז‘-ח’ טבת תרפ"ט (20–21.12.1928).

בני הדור

מאת

משה בילינסון

---

לנין

מאת

משה בילינסון

לנין / משה בילינסון

הערכה אוֹבּיֶקטיבית לאישיוּתו של לנין אינה מן הדברים הקלים ביותר. האיש הזה מילא תפקיד אדיר בתנוּעה החברתית של השנים האחרונות. היתה תקוּפה שהתנועה אשר עמד בראשה עוררה התלהבוּת רבה בקרב ההמונים הרחבים של הפּועלים. הימים האלה עברו. – הפרולטריון הרוסי שילם מחיר יקר בעד התלהבוּתוֹ זוֹ וקיבל לקח קשה; באירופה ההתענינוּת בלניניזם היתה גדולה כל עוד רוּסיה היתה נבדלת מאירוֹפּה ונדמה היה שכל מה שמתרחש בה יש לו ערך מיוּחד. עתה הוּבררה לפרולטריון האירופּי פּשיטת הרגל של נסיון לנין.

באמצעות השליחים של האינטרנציונל השלישי התודע אל כל הדרכים והאמצעים של המפלגה שנוצרה על ידי לנין; הוא יודע כי למעשה אין הם מגבּירים את תנועת הפּועלים אלא מחלישים ומפוררים אותה. באירופּה מושך הלניניזם רק את אותו החלק מן הפּרולטריון הכושל בהתפּתחוּתו ואשר לא עבר שוּם בית ספר מהפּכני וארגוּני. ברומניה, בּוּלגריה, יוּגוֹסלאביה ישנו עוד לקומוּניסטים איזה כוח שהוא, כשם שזה היה מקודם בהוּנגריה ובאיטליה; כיום האֶנרגיה של הקומוּניסטים מכוּונת כלפּי המזרח, במקום שתנוּעתם מסתפּחת לזרמים אחרים ומוצאת קרקע ביחוּד בקרב העמים המדוּכאים במוּבן הלאוּמי. ויש להגיד כי כל כמה שהפּרולטריון הוא יותר בעל נסיון, יותר מאוּרגן ויותר משׂכּיל, בה במידה הוא ניתן פחות להשפּעת הבּוֹלשביזם; כל כמה שהוא נשאר בלתי מפוּתח ונסוג אחור בה במידה הוא ניתן יותר להשפּעת הבּוֹלשביזם.

אבל עם ירידת התנועה הקומוּניסטית לא תמיד מוּעם זהרוֹ של לנין. את לנין רוצים להפריד מן הקומוּניזם וּלהעמידוֹ לחוּד. אבל הם בלתי נפרדים זה מזה – גם התוכן וגם השיטה של הבּולשביזם ניתנו על ידי לנין, והוא נושא את האחריוּת, אשר, אגב, מעולם לא הסתלק ממנה, לכל אשר מפלגה עושה גם ברוסיה וגם בחוּץ-לארץ. המיתוס לנין הולך וּמתחזק עוד יותר על ידי המקסם העוטה כרגיל את האנשים שהוּכתרו בנצחון אמיתי או מדוּמה. אלמלא עלה לנין לתפּוס את השלטון היה גם הוא שוקע בתהום הנשיה. אולם דבר זה שבידי לנין עלה לתפּוס את השלטון משפּיע פּעוּלת היפּנוֹזה על ההמון, שאינו רוצה להיכנס בחקירת פרטי הפּרטים, אם שלטונו של לנין הנהו פרי נצחנו הוא או נצחונם של כוחות אחרים שאין להם וללנין ולא כלוּם.

אולם לא רק המיתוס לנין מעכּב בעד ההערכה האוֹבּיֶקטיבית על אישיוּתו של לנין. היה רגע שלנין היה המטרה העיקרית לחיצי-השׂנאָה של הקאפּיטאליזם. והימים האלה עברו: כיום המעצמות הקאפּיטאליסטיות האדירות ביותר אינן יראות יותר לא מפּני לנין ולא מפני הלניניזם. הן מכירות בלב שקט ברוסיה המועצתית. אבל עוד פּועלים רבים נשארו תחת הרושם של אותה התקוּפה, שלנין היה המפלצת של הקאפּיטאליזם ולפיכך כל בקורת ביחס ללנין נראית להם כאילו הצטרפוּת סולידארית אל הריאַקציה. מן השׂריד הזה של הימים שעברו צריך להשתחרר, ולא רק משוּם שהאמת היא תמיד אמת, ולא רק משום הבקרת שלנו ביחס ללנין נובעת מנקוּדת מוצא אחרות ומגיעות גם לידי מסקנות אחרות מאשר הבקורת של הריאַקציה, אלא גם משוּם שבּין לנין ובין הריאַקציה אין ניגוּדים, כשם שאין זהוּת בין לנין וּמלחמת השחרוּר של הפּרולטריון. כל כמה שימהר הפּרולטריון להשתחרר מן המיתוס לנין בה במידה יתקרב אל נצחונו.

בראשית צעדי עבודתו, בשוּרות הסוציאל-דמוֹקראטיה הרוסית, התבּטלו בלנין קוים מיוּחדים של אָפיוֹ ותורתו. מפעלו הגדול ביותר עד המהפּכה היה הפּירוּד במפלגה בועידה בלונדון, השנת 1903. ברוב של קול אחד (וּבקול של אחד ממתנגדיו הגדולים ביותר אחר כך, של פּלכאנוֹב) רכש לנין את השלטון במפלגה, השתמש בשלטונו זה בקיצוניוּת כזאת, עד שלמיעוּט לא נשארה ברירה אחרת בלתי אם לצאת מן המפלגה וליצור מפלגה חדשה. הפּירוּד בא לרגל חילוּקי הדעות בשאלה ארגוּנית. לנין היה בעד הריכוּז הגמוּר. הוא שלל לגמרי את הפּרינציפּ של בחירות במפלגה ומסר את כל השלטון לידי הועד המרכזי, אשר לא רק ניהל את הפּוליטיקה של המפלגה, כי אם גם קבע את הועדים במקומות. למעשה היתה זאת קבוּצה של עובדי מפלגה בעלי מרץ שישבו בחוּץ-לארץ, שמינתה את עצמה לועד המרכזי ומחוּץ-לארץ ניהלה את כל מפלגת הפּועלים. במלים אחרות, קבוּצה של רבוֹלוּציוֹנרים פרֹופסיוֹנליים לקחה לעצמה את האפּוטרופּסות על תנועת הפּועלים. וכבר אז נחשבו מתנגדי הריכוז בעיני לנין “אוֹפּוֹרטוניסטים” (אחר כך הם נחשבו ל“בוגדים סוציאליים”), ובחוברת “צעד קדימה, שני צעדים אחורה” (1903) ניסח את נקוּדת המבט שלו במלים אלה: "בּיוּרוֹקראטיוּת נגד דמוֹקראטיה, מהפּכנוּת נגד האופּורטוניות (ע' 151). על החוברת הזאת הביעה גם רוֹזה לוּכסמבּוּרג בקורת קשה ¹. והשוּרות האלה שנכתבו לפני יותר מעשרים שנה נקראות כיום כדברי נבואה. "הנסיון של לנין לריכוז הסוציאל-דמוֹקראטיה – כתבה לוּכּסמבּוּרג – נראה לנו כהעברה מכאנית של פּרינציפּים מתנועת הקושרים על חוגיה הקטנים של בּלאנקי אל התנועה הסוציאל-דמוֹקראטית של המוני הפּועלים. הריכוּז הקיצוני המוּגן על-ידי לנין אינו חדוּר רוּח של יצירה פּוריה, הוא “עָקָר”. הכאראקטריסטיקה הזאת יכולה לציין את כל פּעוּלותיו של לנין עד היום.

השאיפה הריכוּזית של לנין נתגלה לעת עתה במפלגה במקום ששאף להגיע לידי הגמוניה בכל האמצעים. ביחס לרוסיה כוּלה, אשר השלטון הצפוּי לה היה עדיין לוט בעתיד הרחוק, נשאר לנין נאמן לפּרינציפּים הדמוקראטיים עד מהפּכת אוקטובּר. בהחלטות של ועידת לונדון, הכתוּבות בידי לנין, הננו קוראים: “עניניו הבלתי אמצעיים של הפּרולטאריון, ועיני המלחמה בעד המטרה הסופית של הסוציאליזם דורשות חופש מדיני מאכּסימאלי, זאת אומרת חילוּף שלטון האַבּסוֹלוּטיזם ברפּוּבּליקה דמוקראטית. הממשלה המהפּכנית הזמנית תבטיח את החופש הגמוּר של התעמוּלה בבחירות ותכנס את האסיפה המחוקקת על יסוד של בחירות כלליות, חשאיות וישרות, שתבטא את רצונו האמיתי של העם”. אחר כך, אחרי מהפּכת פבּרוּאַר, היתה אחת ההאשמות הקשות ביותר אשר האשים לנין את הממשלה: שדחתה את קריאת האסיפה המחוקקת. ורק אחרי מהפּכת אוקטובּר ואחרי הבחירות לאסיפה המחוקקת שיצאו לפועל על-ידי השלטון הבּוֹלשביסטי, כאשר נתברר שהרוב הגדול הנהוּ נגד שלטון הבּוֹלשביקים, ניתק לנין את המסורת הדמוֹקראטית של הסוציאליזם.

רעיון המועצות, שנולד בשנת 1905 (מחוללו היה פארבוס) נפגש באי-רצון מאת לנין, שראה בו, “המצאָה מנשיביסטית”. ואחר כך נבחרו המועצות בשנת 1917 והתארגנו לכוח רבוֹלוּציוני שעמד מחוּץ להשפעת הבּוֹלשביקים, אשר שבוּ לרוּסיה בחודש אַפּריל. באותה התקוּפה זרק לנין את הסיסמה: “כל השלטון למועצות”, ונתקל בהתנגדוּתם של הס"רים והמנשביקים שהיו הרוב בתוך המועצות. “אז – כותב זינוֹביֶב בביוֹגראפיה של לנין – עברנו תקוּפה שהכל נדמה היה לנו אבוּד. אצל הח' לנין נולד הספק, אם המועצות שנעשו פּשרניות תוּכלנה למלא תפקיד מכריע במהפּכה. והוא שהכריז על הסיסמה, שצריך לתפּוס את השלטון וּלהוציאו מידי הסוֹביטים” ² בחוברת שלו “על סיסמאות” הודיע לנין עצמו שהסיסמה “כל השלטון לסוביטים” עבר זמנה וצריך להחליפה בסיסמה “כל השלטון למפלגה הבּולשיביקית”. כעבור עוד חודשים מספּר צפה ועלתה שוב אותה הסיסמה, אחרי שעלה בידי הבּוֹלשיביקים לרכוש את הרוב במועצות, מה שלא עלה בידם באסיפה המיסדת. מכאן ראיה שללנין לא היה כל ענין לא באסיפה המיסדת ולא במועצות, ושאין כאן לפנינו ענין של פּרינציפּים, ולא של צוּרות ממלכתיות פּרוֹלטאריות חדשות, אלא השאיפה לקרב את מפלגתו באיזו דרך שהיא אל השלטון.

בתקופה אשר עד המהפּכה היה לנין מארכּיסט אורתודוכּסי וכפי שדיברו אז “קשה כסלע”. במשך שתי עשרות שנים הוציא את מיטב כוחותיו בויכוּחים עם הנארוּדניקים, להוכיח את האוּטוֹפּיזם שבמעבר הבלתי אמצעי אל הסוציאליזם ולדרוש את “ההכרה באופי הפּרוגרסיבי של הקאפּיטאליזם הרוסי”. בשנת 1905 הוציא חוברת “שני תכסיסים והסוציאל-דמוֹקראטיה”, בה כתב: “המארכּסיסטים משוּכנעים לגמרי באופי הבּוּרגוני של המהפּכה הרוּסית. זאת אומרת שחילוף המשטר המדיני והשינוּיים הכלכליים והסוציאליים שנעשו הכרח בשביל רוסיה – פּירוּשם הוא לא רק שבירת השלטון של הבּוּרגנוּת, אלא להפך, הם ינַקוּ בפעם הראשונה את הקרקע בשביל התפתחוּת מהירה ורחבה ולא רק של הקאפּיטאליזים האַסיתי כי אם גם של הקאפּיטאליזם האירופּי ויאַפשרוּ בפעם הראשונה את שלטון הבּורז’וּאַזיה בתור מעמד. לבקש את הטבת המצב של הפּרולטריון מחוּץ להתפּתחוּת הפּרוֹגרסיבית של הקאפּיטאליזם הוא דבר ריאַקציוני. מהפּכה בּוּרגנית נחוּצה בהחלט לעיניו של הפּרולטאריון” ³. מזה הסיק לנין את המסקנות הבאות:

“ועידת לונדון בהציגה את הגשמת פרוגמת-המינימוּם בתוּר תפקיד של ממשלה רבוֹלוּציוֹנית דוחה, על ידי ההחלטה הזאת עצמה, את הרעיון המחסור-הגיון והאַנארכי למחצה בדבר הגשמתה המידית של פּרוגרמת-המאכּסימוּם שלנו ושל הרבוֹלוּציה הסוציאליסטית. ההתפּתחוּת הכלכלית של רוּסיה ומדרגת ההכּרה של המוני הפּועלים ומצב ארגוּנם עושים את השחרור הגמוּר המידי של מעמד הפּועלים לבלתי אפשרי. רק בּורים יכולים לבלתי לראות את האופי הבּוּרגני של המהפּכה הדמוּקראטית ⁴. לנין נשאר נאמן לתורת מארכּס בדבר הקשר הבלתי ניתק שבּין התפּתחוּתו של המשק הקאפּיטאליסטי והמפכה הסוציאליסטית, עד שנת 1917. באותה התקוּפה מפתח טרוצקי, העומד אז בניגוּד חריף ללנין, את התיאוֹריה של ה”רבוֹלוּציה הפּרמאננטית".

מבלי שׂים לב לכך שהמלחמה הרסה את משקה של רוסיה, מכריז לנין ב – 1917 על הגשמתו המידית של הסוציאליזם, מתוך עורוֹן בלתי מוּבן אין הוא רואה את אפיה האמיתי של המהפּכה הרוסית. ואחרי כיבוּש השלטון ב-22 לחודש אוקטובר 1917. הוא אומר, לפי עדוּתו של טרוצקי ⁵: “כעבור ששה חדשים – ואצלנו סוציאליזם” – משפּט המצלצל באזנינו כיום, שמונה שנים אחרי זה, כפארס טראגי. כל הנסיון של סוציאליזציה ברוסיה הוסר מעל הפרק ובחוץ-לארץ מזמינים בלי הפסק את הקאפּיטאל הפּרטי שיבוא לרשת את מקומו של הקאפּיטאל הרוּסי החרב, לאנשי חוץ-לארץ נותנים זכיונות טובים מאד בשבילם וּבלתי נוחים מאד בשביל רוסיה, ויורשי לנין מדבּרים כבר לא על יצירת הסוציאליזם, אלא על הכנת תנאים ראשונים, זאת אומרת בדבר יצירת משק קאפּיטאליסטי. בתקוּפה משנת 1917 עד 925, התפּתחה ברוסיה בּורגנוּת חדשה בעלת כוח –– מצד אחד בּורגנוּת פּעוּטה בכפר, מצד שני בּוּרגנוּת שודדת שנתעשרה על-ידי המלחמה החיצונית והאזרחית, הבּורגנוּת של הנאָ"פּ. עד יום מותו לא פסק לנין מהשבע במארכּס, וממַלא את נאומיו ומאמריו בציטאטות ממארכּס, אבל אין כל ספק שאין כל שייכוּת בין הפּוליטיקה שלו בשלטון ובין המארכּסיזם, וכי המארכּסיסטים צודקים לגמרי בכנוֹתם אותו “אוּטוֹפּיסטן פּרימיטיבי ממדרגה ראשונה”.

אם היתה ברוּסיה איזו נקוּדה שבּה היה יסוד להאמין באפשרות של הגשמת הסוציאליזם, הרי שהנקוּדה הזאת היתה העדה הכפרית. היה זמן שגם מארכּס הודה (במכתבו הידוע למיכאילובסקי) שבתנאים ידוּעים יתכן ברוסיה מעבר בלתי אמצעי מן הפיאוֹדליוּת אל הסוציאליזם. בשביל לנין האורתודוכּסן לא היתה כלל קיימת אפשרוּת כזוֹ. בשאלה האַגרארית הסתפּק בפּרוגרמה מ“נסורת” של פּרוגרמה שאחר כל הודה בעצמו שאין בה כל הגיון. בראשית שנת 1905 עמד בכל תוקף בחוברתו “צרכי הכפר”, על ההכרח לתת לאכר חופש גמוּר לעשות באדמתו ככל העולה על רוּחו. במלים אחרות הרי זאת אומרת שהאכר לא ענין אותו כלל. אבל כאשר הראתה השנה החמישית את חשיבוּתה של תנועת האכרים כבר עמד לנין בשנת 1906 בחוברתו “בדיקת הפּרוגמה האגרארית של מפלגת הפּועלים” ודרש תמיכה ב“נטיות של האכרים הרבוֹלוּציונים בדבר ביטוּל החוק של הקנין הפרטי על האדמה”. בשנת 1917 מפליג לנין הרבה יותר ומקבל את הפּרוגרמה של “הקוֹנטר-רבוֹלוּציונרים הבּוּרגנים הפעוּטים”. של הס“רים. אחרי המהפּכה פּירסמה מועצת הקוֹמיסרים העמיים את החוק בדבר הסוציאליזציה של הקרקע. גם הדֶקרֶט הזה, כמו הרבה דקרטים בּולשביסטיים אחרים, נשאר רק על גבי הנייר. בעצם היתה כאן רק העברה כַאוֹטית של קרקעות בעלי האחוּזות והממשלה לקנינם הפּרטי של האכרים. הפּוליטיקה הבּוֹלשיביסטית בכפר שהחלה מן ה”ועדים לעניות" עברה ונשענה על האכר הבינוני וגמרה עם האכר “בעל הבית”.

למרות עיורוֹנוֹ, לא יכול לנין לבלתי לראות, שרוּבוֹ הגדול של העם הרוּסי אין כל סימפּאטיה אל הבּולשביוּת. מכיון שנוכח בזה, הוא דוחה את הסיסמה: “האספה המיסדת” והיה מוּכן לדחות גם את הסיסמה: “מועצות”. אם אין בּרצוֹנה הטוב של רוּסיה ללכת בדרכי הבולשביוּת, הרי שצריך להכריח אותה לעשות זאת. ולשם כך על המפלגה הבולשבית להגיע לשלטון בכל מחיר.

כּיצד להתגבּר על הפּאסיביוּת של ההמונים העובדים, שנתחנכוּ בחברה הבוּרגנית, ולהביאם לידי הכּרה סוֹציאליסטית? שאלה זו העסיקה את הסוציאליזם. בּשחר התנוּעה, בשעה שהקיפה רק חוגים מעטים, פתרוּ את השאלה באופן פשוּט: יבוא פילוסוף גדול או פילאנטרוֹפ גדול וממעל, מחוץ לרצונם והכרתם של ההמונים, יכין את מלכוּת הצדק – כך פּתרו את השאלה אלה המכוּנים סוציאליסטים – אוטופּיסטים. יבוא קומץ אנשים בעלי אֶנרגיה ויתפסוּ את השלטון ויכריזוּ על הסוֹציאליזם – כך פתרו את השאלה האוּטוֹפיסטים המַרדנים, מטיפּוּסם של בּלאנקי ובאקוּנין. יותר מחמשים שנה עברו על הפּרולטאריון עד שהתגבּר על יצוּרי-הדמיון הללוּ. תנועת הפּועלים של זמננו מבוססת על הפּרינציפּ היסוֹדי, כי “דבר שחרוּרוֹ של הפּרוֹלטאריון יכול להיות רק פּועל כפיו” וששוּם פילאנטרופיוּת ושום פילאנטרופיות ושום אַבּסוֹלוּטיוּת נאורה לא יצילוּהוּ. ורק בפּרוצס של עבודת שחרורו “מתחנך המחנך”, כדברי מארכּס, ומחוּץ לעבודת החינוך העצמי, מחוץ לכל הסבל והעמל של הגשמת הסוציאליזם מתוך מאמציהם החפשיים של העמלים עצמם אין הסוציאליזם בגדר האפשרוּת ואין הוא נחוץ, הוא גם מאבד את ערכו.

עד מהפּכת אוקטובר המשיך לנין לסלק את המגיע ל“משפּטים-הקדוּמים הקונטר-רבולוּציוניים”, תיאֵר את שלטון המועצות כדוּמוקראטיה מתוּקנת באמת.עוד באַפּריל 1918 הוא כותב בחוברת שלו “תעוּדותיו הקרובות של שלטון המועצות “: “המהפּכה יכולה להתגשם בהצלחה אך מתוך יצירה עצמית של רוב האוכלוסין וקודם כל של רוב העובדים” (עמ' 6). אבל כבר באותה חוברת, אי-אֵלה עמוּדים אחר כך, הסתלק לנין מתּזיס סוציאליסטי זה ואומר: “המהפּכה היא כניעה מוּחלטת של ההמונים לפני רצונם היחיד של מנהלי הפּרוצס הכלכלי” (עמ' 52) במלים אחרות: “היצירה העצמית של רוב העובדים” מובאת קרבּן לשלטוֹנה ההחלטי של המפלגה הקוֹמוּניסטית. באבגוּסט 1917 עוד הבטיח לנין, כי עם המועצה תבוא “החלשת שלטונה המרכּזי של הממלכה, במקום המשטרה תבוא המיליציה העממית, בחירות וחליפות של הפּקידים וכל ההרכב של המפקדים, בּקוֹרת של הפועלים” ועוד (ראה “המדינה והמהפּכה”). למעשה לא הגשימה ממשלת המועצות אף אחת מהבטחותיה אלה. אדרבּה, היא יצרה אפּאראט בּיוּרוֹקראטי, צבא ענקי עם שוטרים, הגבּירה את הריכּוז הממלכתי עד לידי קיצוֹניוּת, הגדילה באופן מבהיל את כל אמצעי הכפיה הממשלתיים והפקיעה את מוסדות הנבחרים מפיקוּחם של ההמונים. והבולשיביקים עצמם, החל מלנין, לא העלימוּ ואינם מעלימים שלמעשה ההשתתפוּת בבחירות למועצות אינה אלא קוֹמדיה, וכי הבחירות נעשוֹת לפי הוראותיה של המפלגה ותחת לחצה (הבחירות הנן תמיד גלוּיות בהרמת ידים), וכי שיטת המועצות משמשת רק אמצעי למסור את השלטון בידי המיעוּט ולחזקו, להקים לא “שלטון-עם בלתי אמצעי”, אלא “מלכוּת- קוֹמיסארים”. באופן שכזה, משנקבע פּרינציפּ הדיקטאטוּרה הממוּשכת של המיעוט, פּרנציפּ האפיטרופסוּת של המפלגה הקוֹמוּניסטית על פועלי רוסיה ואכּריה, הסב לנין את תנועת הפועלים אחוֹרנית אל ראשית המאה החוֹלפת, קבע מחדש את האוֹפי הכנוּפיתי של המהפּכה, אופי של חבר קוֹשרים, דחה את כל היקר שישנוֹ בתנוּעת פועלים בזמננוּ, מה שמַפלה אותה, במובן הפּרינציפּיוֹני, מכּל יֶתר התנוּעוֹת החברתיוֹת בעבר ובהוֹוה – השחרור העצמי של העובד. הוא הפך את שאלת הבנין הסוציאליסטי החפשי לענין של משטרה. לנין עצמו מצא אַנאלוֹגיה לשלטונו, בשעה שרמז על המימרה הידוּעה של אחד העריצים הקשים ביותר בין מלכי רוסיה, של פּאבל הראשוֹן, בּאָמרוֹ: אם ברוסיה יכלו לשלוט 200,000 בעלי אחוּזות גדולות, למה לא יוכלו לשלוט בה 200,000 קוֹמוּניסטים? בּזה לא היתה כל אילוּסיה בדבר הגוֹבה המוּסרי טהאינטלטקטוּאַלי של שליטי רוּסיה אלה. ולא פעם השתדל לנין להרים את הגוֹבה של מפלגתו בכל מיני “טיהוּר ולפי דבריו עצמו לא עלה הדבר – אך זה לא מנע בעדוֹ מהעמיד את המפלגה הקוֹמוּניסטית לאפוטרופוס על תנוּעת הפועלים ברוּסיה ובכל העולם כּוּלוֹ.הדיקטאטוּרה קשוּרה בהכרח בריאַקציה ובטרור. האדיקוּת ואי-הסבלנוּת הקיצוֹנית הנן הכרח לכל דיקטאטוּרה; מן ההכרח שכל דיקטאטוּרה תשאף למוֹנוֹפּוֹלין, לתפוֹס בידיה את כל התנוּעה החברתית, התרבוּתית והרוחנית לכל צוּרוֹתיה וגילוּייה, ולהפכה לנשק בּשביל מטרותיה. ובזה מתבּאר למה אין ברוּסיה המועצתית לא אגוּדות מקצועיות חפשיות ולא קוֹאוֹפּראטיבים חפשיים, לא המחקר המדעי החפשי ולא אמנות בלתי תלוּיה [כל הרדיפות על השׂפה העברית וארץ-ישראל לכל צוּרותיהן אינן דבר שבמקרה ואין לבארן בזה שה”ייבסקציה התעתה את לנין” – תאוֹריה מעין זו היתה נפוצה פעם בחוגים הליבראליים למחצה ברוּסיה ביחס לצאר ולמיניסטרים. הרדיפות הללוּ קשוּרות באופן בלתי אמצעי בשיטה הבוֹלשביסטית ונובעות באופן הגיוני ממנה. הייבסקציה עושה ברחוב היהודי מה שעושה ר.ק.פּ. ברחוב הרוסי הכללי. ואם על הגוף היהודי החדש המעשים הללו משתקפים באופן מהרס יותר, הרי אין זאת אשמתה של הייבסקציה]. לנין לא הגביל את עצמו בזה ששלל פשוט את כל החופש האזרחי מכּל מי שאינוֹ קוֹמוּניסט, ואף מן הסוציאליסטים, אלא גם הכניס בתור שיטה את טרוֹר הדמים, שאינו יודע חמלה, ואשר כּמוֹהוּ לא ידעה ההיסטוריה של עמי התרבּות. מקוּבל לחשוֹב, כי הטרוֹר של הבּוֹלשביקים הנהוּ תוצאה מן המלחמה אשר הוּכרחוּ להלחם נגד הריאַקציה. אבל עוד לפני שבע-עשרה שנה כתב לנין: “היעקובינים של הסוציאל-דמוֹקראטיה בזמננו – הבוּלשביקים – רוצים, שהעם, זאת אומרת, הפרוֹלטאריון והאכּרים יעשׂוּ את חשבּוֹנם עם המוֹנארכיה ועם בעלי האחוּזוֹת הגדולות באופן פּלֶבֵּאי, שיכחידוּ בלי רחם את אויבי החופש ⁶ (אז דיבר עוד לנין על חופש ) שׂכלוֹ של לנין היה בכלל סכמַתי מאוד. תמוּנת המהפּכה שהצטיירה בראשו, היתה קשוּרה, קשר בלתי ניתק, עם הטרוּר, וכל עוד היה חסר בה הטרור לא היתה הסכמה שלמה והמהפּכה בלתי גמוּרה. גלוּי וידוּע באיזו קלוּת הגיעו הבּוֹלשביקים אל השלטון וכמעט שלא פגשו כל התנגדוּת. ומכיון שלא היה כל כוח מתנגד, הרי שלא היה את מי להרוג. טרוצקי מספּר כמה אי-רצון עורר המצב הזה בלנין “איזו דיקטאטורה היא זאת כשאין הורגים איש? זוהי דייסה!” – צעק הוא על הקוֹמיסארים מיד אחרי המהפּכה (ל. טרוצקי – “לנין”). וכעבור איזה זמן כתב ב”מכתבים לפועל אמריקה” (עמ' 7): “בתקוּפת מהפּכה מקבּלת מלחמת המעמדות בכל מקום ובכל זמן צוּרה של מלחמת אזרחים: ובמלחמת אזרחים אין להמנע מחוּרבנות יוצאים מן הכלל ומטרוֹר דמים”. בהנחה סכמַתית ש“מהפּכה זאת אומרת טרוֹר” אין להתפּלא על שעשׂרוֹת אלפים אנשים נכחדו על-ידי הצ’קה ושהטרור הולך ונמשך בצורה זו או אחרת גם עד היום, גם אחרי שעברו כבר כ-4–5 שנים ואין כל סכנת התנפּלוּת מזוּינת על רוּסיה המועצתית. הטרור מתפּשט לא רק נגד “בעלי האחוּזות הגדולות והמונארכיה” כי אם נגד האינטלגינציה, הפּועלים והאכרים. נגד הסוציאַליסטים לכל גוניהם ונגד אנרכיסטים וגם נגד האופּוזציה הפּנימית של המפלגה גופא; הוא מתפּשט לא רק ביחס למתנגדים הפּעילים של הבֹּלשביוּת, כי אם פשוּט נגד כל מי שאינו מצדדה, לא רק נגד מעשים, כי אם גם נגד הדבוּר והמחשבה. ושיטתו אינה רק להשמיד את האויב, כי אם רצח בהמון של בני-תערובת, של אנשים בלתי מזוּינים וּבלתי מוּגנים. בהכנסת הטרור בתור אמצעי ממלכתי הסיר לנין את הגבול הפּרינציפּיוני שבּין הממשלה הקומוּניסטית וּבין כל מין ריאַקציה אחרת. ובזה הצדיק לכתחילה את כל מעשי הנגישות של הריאַקציה ברוסיה ומחוּץ לרוּסיה והמיט קלון ושפלות על תנוּעת הפּועלים, כל כמה שחלק ממנה נוטה אחריו. רק בקהוּת הנוראה שטופחה ברגש האנוֹשי על ידי המלחמה יש לבאר את זה שישנם סוציאַליסטים שאינם חלים וּמרגישים בחרפּה הצורבת של הקלון הזה (יחסו של לנין לטרוֹר לא הפריע לו להצביע בכל הכנסיות הסוציאליסטיות שלפני המהפכה בעד ביטוּל משפט המות האופן פּרינציפּיוני. וכשממשלת קרנסקי עשתה דין למרגלים בתקוּפה הראשונה של המהפּכה, שימש לו זה אמצעי תעמולה עיקרי נגד “שלטונו האימפריאליסטי” של קרנסקי).

אין גם לדבּר על איזו ירוּשה אידיאולוגית של לנין. הוא לא היה מלוּמד ולא הוגה דעות וכל תורתו היא תערובת של מארכּס ובּאקונין, אוטופּיסטים, אַנַרכיסטים וסינדיקאליסטים, מבלי שזה יצטרף ליצירה חדשה. הוא כתב הרבה מאד במידה יוצאת מן הכלל, אולם לשוא תחפּשׂוּ בו קונצפציה סוציולוגית מקורית, מחקר כלכלי עצמי (אם להוציא מן הכלל במידת מה את ספרו הישן “התפתחוּת הקאפּיטאליזם ברוסיה”, שכתב אותו עוד בתקופתו המארכּסיסטית). לנין לא נתן לתרבוּת הסוציאליסטית אף דבר דומה לזה שנתנו לה סַן-סימון, פרודון, מארכּס, לאסאל ואף לא מה שנתנו בּבּל, ז’ורס, קאוּטסקי וּבּרנשטין. נוסף לזה היובש שבטמפּרמנט שלו והצמצוּם בחוּג ראיתו. הקוּלטוּרה הרוסית והעולמית, חופש ההתפּתחוּת של המחשבה האנושית, יפי רוחו של האדם לכל צדדיו נשארו בשבילו כספר החתוּם. כשהנך קורא בספרו על הפילוספיה, אי אפשר לבלי להשתומם על הסכמַתיוּת – עד לידי קוֹמיוּת – של הסופר הזה הרוצה לדחוק גם את הפילוסופיה לתוך מסגרות השתקפותיו הכלכליות-מדיניות. (לנין כתב ספר שלם על הפילוסופיה בשם “המטריאַליזם והאֶמפּיריוקרטיציזם, הערות בקורתיות בקשר עם הפילוסופיה הריאקציונית”. לציוּן אָפיוֹ של הספר הזה די להזכיר, שאת הפילוסוף הגרמני שופפה הו מכנה בשם מנשיקוב (פּוּבּליציסטן ריאַקציוני של רוּסיה הצארית); את לוֹפּאטין (פילוסוף אידיאַליסטן רוּסי) – איש מן המאה השחורה; את מאך (פילוסוף-פיסיקן באוסטריה) – בּיסמַרק שבפילוסופיה; בּרקליי, יוּם, קאנט, פּואנקארה (פילוסוף-פיסיקין), הרמַן כהן – הנם בשבילו רק “משרתי הבּוּרגנוּת” אשר הגוּ ועבדו רק למען החזיק את הפרולטאריון בעבדוּת).

ביחס כזה אל תרבּוּת הרוח, טבעי לגמרי, שלנין היה רחוק מהבין את הגורם הלאוּמי בתנוּעה התרבוּתית של האנושיות; התנועות הלאומיות – אשר נגדן הוא נלחם בלי הרף עד שהגיע לשלטון – היו לגבּיו אך “בגידה” בתנועה המעמדית. בפוליטיקה שלו שימשו לו רק מכשיר לשלטונו. גרוּזיה המרוּמה והנכבשת הנה ההוכחה הכי טובה כיצד פותר הלינינזם את השאלה הלאוּמית, ואין לך צביעוּת גדולה מן ההתחפּשוּת הפּוליטית הזאת של הלניניזם כשהוא מופיע כמגן על “הזכוּיות הלאוּמיות של העמים המדוּכאים”.

לנין לא היה בשוּם פּנים התיאורתיקן וההוגה של תנועת המהפּכה, הוא היה בעל הטכסיסים שלה. בזריזוּת יוצאת מן הכלל ידע להשתמש בחולשת מתנגדו וצידד בכל מה שיכול להביא לו נצחון היום; אבל כשרונותיו הטכסיסיים לא הספּיקו להרחיק ראות מאותו יום; הוא היה מכריז על תכניות שהן הן המצילות את המהפּכה וכעבור יום הסתלק מהן; הוא הביא לידי תנועה את הכוחות-האויבים למטרותיו – את האכרים בעלי הרכוּש, את קאפּיטאל חוץ-לארץ, תנועות לאוּמיות, את המזרח האדוק בדתיוּתו והכושל בהתפּתחוּתו הכלכלית. בשינוּיים הבלתי-פוסקים, בטכסיסים ובסיסמאות רוצים תלמידיו ומעריציו לראות את המדיניות ה“דיאַלקטית”. השיטה הדיאַלקטית של המחשבה היא ההתבּוֹננוּת בקיים לא בתור נצחי ומתמיד אלא כמשתנה וזורם. הדיאַלקטיקן יודע, כי הכוחות הפּועלים היום מולידים כוחות חדשים, והם יכולים להיות כוחות עוינים כשיגע לידי נצחון מחר; הוא מחפּשׂ את כוחות המחר הללוּ ועליהם הוא בונה את טכסיסו. אופיני בשביל לנין, שהוא ראה רק את כוחות יום האתמול והיום, ורק עליהם נשען.הכוחות החדשים היו בשבילו תמיד הפתעה והוא היה נאלץ להסוג מפּניהם ברגע האחרון, למען נצור באיזה אופן שהוא על השלטון. “אנחנו שבים ועושים שטויות” – זהו פזמון החוזר בכל נאומיו ומאמריו של לנין בתקופת שלטונו, ובפזמון זה ישנה הודאָה גלוּיה על חוסר הכשרון לראות את הנולד, את כוחות המחר. במלים אחרות: לנין לא היה בעל-טכסיס דיאַלקטי, אלא אופּורטוניסטן. בהגיעוֹ לשלטון התנכּר לכל אותם הפרינציפים הדמוקראטיים והסוציאליסטיים אשר בשמם ובדגלם כבש את השלטון. בזה הציל את עצמו ואת מפלגתו ועל ידי כך החזיק בשלטון. הבולשביוּת ניצחה ברוסיה, אולם הדמוֹקראטיה והסוציאליות נחלו את המפּלה היותר קשה אשר היתה להם בזמן מן הזמנים. ואשר לדרכי שלטונו אין הן מקוריות לגמרי: הן שאוּלות בחלקן ממרד הרעבים (הסיסמה הידועה שלו: “גזוֹל את הגזול”) ובחלק מן הצאריות.

את הירושה אשר השאיר אחריו לנין למעשה אפשר לסכּם בזה: בכפר –הכחדת הקנין הפּרטי על האדמה של ה“דבוריאנים” ⁷ובמקום זה בא האכר שהפך ונעשה למעמד של בעלי רכוּש זעיר, החדור מכף ראשו ועד רגלו בפסיכולוגיה של הקנין הפּרטי; בעיר – עבדוּת ממלכתית בראשונה, קאפּיטאליזם ממלכתי בתקוּפה השניה, השלמה עם הקאפּיטאליזם הפּרטי בשלישית; הכחדת הבּורז’ואזיה הישנה ויצירת בּורז’ואזיה חדשה במקומה, יותר אֶנרגית ויותר תאוָתנית; תפקיד גדול בהקמת הקאפּיטאליזם ברוסיה נקבע לקאפּיטאל מן החוּץ שהוא לפי טבעוֹ יותר חמסני בניצוּלו מאשר המקומי; ירידה חברתית מוּסרית של ההמונים וחורבן חלקי של ערכין תרבוּתיים גדולים, שיצרה הגאוניות הרוסית במשך מאתים השנים האחרונות; אַתמוֹספרה של אונס, ללא משפּט, שלטון בלתי מוּגבּל של המשטרה; שיתוּק הפעוּלה העצמית של המוני העם; החלשת יכלתו הכלכלית של מעמד הפּועלים; ירידה נוראה בפוריות העבודה ורמת החיים; רבבות קרבנות אדם; מלבד זה חינך לנין כמנהיגי המהפּכה הרוסית והעולמית קבוּצה סגוּרה של אינטליגנטים למחצה ופועלים בודדים – ברוח של התנשאוּת ובוּז כלפּי המוני העם ויחס של חוסר אחריות אליהם, כמו אל עדר פּאסיבי, וטיפח יחס אל כיבוּשי התרבּוּת כאילו הם משוללי ערך בשביל החברה הסוציאליסטית; הכניס לתנועת הפּועלים הבין-לאוּמית רעל, “דיפּלומַטיה חשאית”, רכילוּת, פּירוּדים, התקוממוּיות מתוך קלוּת-דעת פּלילית, בריתות באופן ישר או בעקיפין עם הריאַקציה. שום תפאוּרה רבוֹלוּציונית, שום פראזולוגיה ושום “פּאראדות” צבאיות, שום אֶטאפּות חגיגיות, שום תכניות פאנטאסטיות בדבר “בנין סוציאליסטי” – אשר “המוּמחים לתכניות” מעבּדים וּמשנים בלי הפסק במשך שמונה שנים – אינם יכולים להעלים את האופי האמיתי של שלטון לנין.

כיצד עלה בחלקו של לנין למלא תפקיד כל כך חשוּב במהפּכה הרוסית? הרבה סיבות לכך – כאן פעל גם החורבן הכלכלי וההפקרות המוּסרית שבאה עקב המלחמה, כאן גם הדכּאון של הצאריות במשך מאות בשנים אשר הצית איבה נוראה ובאותו הזמן גם טיפח נטיה בלתי נעקרת לעבדוּת, כאן גם כשלונה הכלכלי והתרבוּתי של רוסיה, כאן גם חוסר הכנה לשלטון וּלבנין ממלכתי מצד האינטליגנציה הרוסית, כאן גם חוסר החינוּך המדיני של הפּרולטאריון הרוסי, וכאן גם הטמטוּם והבּרבּריוּת של הפּרולטאריון הרוסי ושל הריאַקציה הרוסית. אולם הסיבה העיקרית היא בהתאמה הבלתי רגילה שבּין אָפיו האישי של לנין ובין האופי האוֹבּיֶקטיבי האמיתי של המהפּכה הרוסית.

המהפּכה הרוסית לא היתה ולא יכלה להיות מהפּכה פּרולטארית סוציאליסטית יוצרת. לפי אָפיה הכלכלי, המדיני, התרבּוּתי של הארץ, לפי עברה ההיסטורי – יכלה המהפּכה להיות רק מרד של אכרים אשר מתעוּדתו ההיסטורית היה להרוס את המשטר הקרקעי הפיאוֹדאלי שחותם הקאסטה טבוּע עליו. ורק זה היה בגדר האפשרות ברוסיה וגם מן הצורך ורק זה – במוּבן הפּוֹזיטיבי – התגשם למעשה. הפּרולטאריון הרוסי מעט הכמוּת היה החלוץ של הצבא הרבוֹלוּציוני, אולם הכוח הפּעיל למעשה היה ההמון הצבאי, אשר 95% היה מוּרכב מאיכרים; האפשרות לנצחון המהפּכה וביצורה היתה נתונה בידי האכרים, שהכריעו את גורלה בשנות מלחמת האזרחים. מהפכת אכרים ביחוד בארץ בלתי תרבּותית במידה כזאת כמו רוּסיה, עם השכבה הדקה של אירופּיוּת שהוּכנסה מן החוּץ, דרשה מנהיג בעל תכוּנה מיוּחדת – שליט מכריע, בעל אֶנרגיה שלא ידע ליאוּת, נקי כפּים בחייו הפּרטייים, פּשרן-מסתגל שאינו חת מפּני כל אמצעים ודרכים וביחוד בעל רצון מרוכז אדיר. כל התכוּנות הללו היו בלנין במדרגה גבוהה ומשוּם כך העלו גלי המהפּכה אותו, את הנואם המונוטוני, הסופר האפור החוזר על עצמו בלי סוף, והעמידוּהוּ על שׂיא השלטון, בהשאירם לרגליו עסקנים מדיניים הרבה יותר מקוריים וחכמים ויותר מלומדים מאשר לנין. אבל לא המהפּכה הרוסית ולא תפקידו של לנין בה, אינם יכולים לשמש פּרוטוטיפּוס למהפּכה הסוציאלית – אַנַלוגיות צריך לחפּשׂ בהתקוממוּיות של האכרים בימי הבינים, ודבר דומה להן יכול להשתנות רק בשׂרידי העריצות שבמזרח, או בארצות הדומות ברוחן לאותה העריצוּת.

בגורלו של לנין יש בלי ספק דבר מה מן הטראגיוּת. הוא הכין את המהפּכה הפּרוֹלטארית בעולם, אולם – מכיון שלא האמין בכוחות הפּרוֹלטאריון ובכשרון היצירה שלו לא ראה את הדרכים הישרות אליה, מחוּץ לשלטונו, ומשום כך – כּכל משיחי שקר – חזר וניסה להונות את ההיסטוריה. הוא העמיד לו למטרה להוליך שולל – בעזרת שוּרה שלמה של מיני התחפּשוּׂת – גם את הפּרולטאריון גם את האכר, גם את הקאפּיטאליזם, גם את הפּאטריוֹטיוּת הרוסית, גם את האימפּריאליות בעולם, והכל בכדי לרכוש שלטון, ואחר כך לעשות בכוח אותו השלטון את אשר ירצה. אולם נתגלה שההיסטוריה חזקה מכל ערמה; על ידי התחפּשׂוּיות לא תונה אותה. לנין נעשה מכשיר עיור בידי אותה הסטיכיה הבעל-ביתית הפּעוּטה, אשר כל כך בז לה, וּבידי הקאפּיטאל האימפּריאליסטי אשר כל כך שׂנא. יתכן שמפּלתו היתה עלוּלה להיות ערוּבה לנצחון בעתיד הרחוק, אילו הלך מתוך יצר עיור, ישר אל מטרתו, אף אם היא אוטופּיסטית כיום: נצחונו היה למפּלה, כי הדרכים, בהם הלך, היו עקוּמות, כי במרמה ובזרוע רצה להגיע לזוהר המטרה. יש לחשוב, שהיו רגעים אשר הטראגיות הפּנימית הזאת, אי-האמת הפּנימית שבגורלו של לנין היתה ברורה גם לו עצמו – ברגעים אלה התענה במלחמתו הבלתי פוריה נגד ההשחתה אשר במפלגתו או שנאחז בתכניות דמיוניות כאֶלקטריפיקאציה של רוסיה המרוששה.

הערכה על לנין אינה הערכת המהפּכה הרוסית. בהתפּרצוּתה האיתנה של המהפּכה, בסבך של יצרי המהפּכה והכשלון הכלכלי והתרבוּתי, בפגישת המזרח והמערב בגוּפו של עם אחד, בתיקוּן מעוּותים של מאות בשנים, בזעזוּעים של ההוָי הפּאטריארכאלי – אין דומה לה בענקיוּתה בהיסטוריה. הפּאתוס הרבוֹלוּציוני של המהפּכה השתקף, כמוּבן, במידה ידוּעה גם במפלגה הבולשבית וּבזה מתבאר שנמצא בה אחוּז ידוע של אנשים נקיי הדעת המסוּרים לה באמת. בגילוּייה הצדדיים, במקום שם בדרך נס עלה בידי מי שהוא לכבוש לו איזו פינה לשם עבודה חפשית אפשר למצוא תופעות חיוּביות איזו שהן. אבל אין זה זכוּתו של לנין, הוא לא היה ביטוּיה של המהפּכה הרוסית – הוא היה בעת ובעונה אחת גם מרסנה וגם המכשיר שלה.

מה שקוראים הצדקת ההיסטוריה היא בזה שמבארים את הקשר הסיבתי שבּין התופעות, וכיון שבתפקיד שמילא לנין במהפּכה יש כמוּבן סיבות למדי, הרי שגם אותו “תצדיק” ההיסטוריה. אבל, אנחנו החיים כיום, בני דורו של לנין, אין אנו שופטיו ההיסטוריים. אנחנו מרגישים בגופנו יום יום את תוצאות פּעולתו של לנין.יחס של שויון נפש או יחס חיוּבי אליו מוּתר לקאפּיטאל העולמי, היושב לו לבטח בערי ה“סיטי” שלו והמקוה שבעזרת ירושתו של לנין יהפוך את רוסיה לקוֹלוֹניה שלו. יחס כזה מוּתר גם לדילטאנטים ואָסתטים, אשר בשבילם כל תופעה בלתי רגליה בהיסטוריה או בטבע – ממרד דמים עד רעידת אדמה, ממלחמה עולמית ועד לדליקה – הנה ענין לשיחה אינטלקטואַלית בבית-הקפה, הסתכּלוּת מן הצד מתוך סקרנוּת, אשר בבקשם נקוּדת-מבט “מקורית” אינם רוצים להודות שהשחור – שחור, והלבן – לבן. זה מוּתר לאלה מבּין חוּגי הפּועלים החזקים מאד והנם משמרים גדולים בביתם, אשר בשבילם רוסיה היא ארץ של בּרבּרים אשר אין לה מה להפסיד, ולאלה, אשר למען היפטר מאיזו מאות פועלים מחוּסרי-עבודה, הנם נכונים להקריב את עניני הסוציאליזם הבין-לאוּמי, ומתוך חנוּפה משקיטים את מצפונם הדמוקראטי בזה ש"הבולשביות לא נאה לאירופּה, אבל נאה לרוּסיה. אבל יחס כזה אסור לאלה שאינם מעונינים בהגברת הקאפּיטאל העולמי, למי שאינו מסתפּק בתפקיד של מסתכל מן הצד בתמוּנות “מענינות”, למי שקשוּר עם רוסיה ולגורל מיליוני אָחיו שם; יחס כזה אסור ביחוד לאנשים אשר העמידו לפניהם תעוּדה גדולה ומסוּימת ושעבודתם הקשה, אשר אך החלה, עלוּלה לההרס בשעה אחת, אם רוחו של לנין ותלמידיו תכּה שורש כאן, בארץ, אשר לפי תנאיה הכלכליים, התרבוּתיים, המדיניים והלאוּמיים היא יכולה למצוא בה חומר בוער למכבּיר.

בין הקוֹנצפּציה של ארץ-ישראל הסוציאליסטית ובין הקוֹנצפּציה של הלניניזם אין כל נקוּדות מגע. צריך שיהיה אומץ רוּח להודות, שבאופן טבעי והגיוני שליחי הקומאינטרן הנם אלה ההולכים בדרכו של לנין בארץ, כל פּעולתם היא בהתאם גמוּר לטכסיס הרגיל שעוּבּד על ידי לנין בתור טכסיסו של הקומאינטרן. כל נסיון לסגל את תנועת השחרוּר הלאוּמי שלנו באופן כזה שאפשר יהיה לערער על זכוּתם של הפרקציונרים ⁸בנוגע לירושת לנין – הוא כלפּי פנים בלתי הגיונית וּכּלפי חוּץ – מסוּכן. לפני תנועת הפּועלים בארץ-ישראל עומדת הבחירה – עם לנין ונגד ארץ-ישראל עברית או בעד ארץ-ישראל עברית ונגד לנין. כי לשׂחק בלניניזם אסור – זוהי אש אוכלת בלי רחם המשחיתה הכל ואינה יוצרת כלוּם.

“קונטרס” רי“דרט”ז ז“ע”א אייר תרפ"ה

---

הפוליטיקה הלאומית וניגודיה

מאת

משה בילינסון

א

בשעה שמַסַריק נבחר לנשיא הרפּוּבּליקה הצ’כוסלוֹבאקית (14 בנובמבּר 1918) היה מתגורר בארצות הברית. כפליט פּוליטי הציג את רגליו על האדמה הזאת – וכנשיא מדינה עצמאית עלה על האניה שהוליכה אותו חזרה לאירופּה. ובספר זכרונותיו¹ הוא שואל את עצמו: “ההייתי מאוּשר?” ועונה: “חשבתי רק על המשך העבודה ועל האחריות אשר אנו כולנו היודעים לחשוב ולעבוד את העבודה המדינית, צריכים לשׂאת בה אחרי המלחמה. מאוּשר, מאוּשר יותר לא הרגשתי את עצמי. ואוּלם סיפוּק רב היה לי מן הכּרת הקשר הפּנימי, אם אתם רוצים – מהכּרת ההגיון אשר בעבודת-חיי הארוּכה”. למקרא תולדות ארבע שנות המלחמה של העם אשר על קיוּמו לא ידעה אירוּפה הרשמית בראשית תקוּפת המלחמה ולא כלום, ואשר יצא מן המלחמה כעם חפשי – יסכּים הקורא המעיין למַסַריק בחלק מן הפּסקה הזאת, בחלק הנוגע לנשיאוּתו של המחבּר. ואשר לחלק השני – להגיון הפּנימי אשר בעבודתו של מ. – יוּכל הקורא להשתומם. עד כמה עלוּלים לחיות בעולם ההשלָיה העצמית גם אנשי יושר ואומץ רוחני כמַסַריק!

בספר הזכרונות משתקפת האישיוּת, זו שבּוֹלטת בכל הבּיוֹגרפיה של אדם בלתי שכיח זה. הוא מספּר בגילוּי לב דברים אשר אחר, ביחוד כעשר שנים אחרי גמר המלחמה, היה בודאי מסתירם. – בכל הספרוּת העשירה של זכרונות המלחמה הכּתוּבה בידי אַנשי הדיפּלוֹמטיה והצבא למיניהם לא תמצאו, דומה לי, אפילו אדם אחד אשר יגיד בגלוּי ובפשטוּת, שהמלחמה היתה נחוּצה לו, והיות שלפניו היתה עבודה גדולה הדורשת זמן רב, לפיכך רצה במלחמה ממושכה. “רציתי שהצדק יהיה על קיצ’נר והמלחמה תמשך הרבה זמן, שלוש – ארבע שנים לכל הפחות “. מַסָריק אינו בוש לחזור על דברים אלה כמה פעמים, ובסיפוּק רב הוא מסיים: “כמה עזרה לנו אריכוּת הזמן של המלחמה”. ומשוּם שהיתה נחוּצה לו מלחמה ממוּשכת, מלחמת מכרעת, הוא מתנגד לכל נסיונות השלום מצד גרמניה וביחוּד מצד אוסטריה – הוּא הולך לכל המדינות שלקחו חלק במלחמה ושיכלו לקחת חלק בה ומשתדל לא לכבות את האש אלא להפך – ללבּוֹתה. בדצמבּר 1914 הוא יוצא את פּראג וּבא לאיטליה. מאז: נדוּדים ללא מנוּחה וּבלי הרף – ז’נוָה, פּאריס, לוֹנדוֹן, פּטרוֹגארד, מוֹסקבה, קיוב, ולאדיווֹסטוֹק, טוֹקיוֹ, וַשינגטוֹן, לוֹנדוֹן, פּאריס, וּב-21 בדצמבּר 1918 הוא שב לפּראג. (“ב-20 בדצמבּר היינו על גבוּל בּוֹהמיה – לא דמעה אחת נשרה מעיני אלה ששבוּ לאחר שנים למולדת ואדמתנו הבּוֹהמית קיבלה גם נשיקות”). כל ארבע השנים האלה הוא נודד ממקום למקום ומטיף למלחמה – מלחמה עד הסוף, עד הנצחון המוחלט – עד שחרוּר בּוֹהמיה שלו. ברוב ארצות ההסכּמה אין שנאה לאוסטריה וכל הכּעס מוּפנה כלפּי גרמניה, אך מַסַריק מפנה את תשוּמת הלב של המדינאים ושל דעת הקהל ל”כלא –העמים” האוֹסטרי. הוא זורע שׂנאה לאוסטריה, דורש מלחמה בה, ואינו נלאה מלהוכיח, ביחוד לוילסון, שאסור לכרות ברית עם אוסטריה, שאסור לבוא לידי פשרה אִתּה. הוא מתנגד לפשרה הזאת גם בשעה שבוינא הוּנף כבר הדגל הלבן. הנצחון צריך להיות שלם, שלם בהחלט. וכך אנו רואים את מ. בסוף המלחמה במחנה אחד עם הקיצונים ביותר, עם פוֹש וחבריו. כשגם גרמניה מבקשת שלום הוא מיעץ לוילסון “להכריח את הצבא הגרמני שימסור את הנשק, ואם יהיה צורך בכך – להכּנס לבּרלין”. מסקניוּת זאת אָפינית מאד למדינאי זה, כשם שאָפיני בשבילו גלוּי הלב אשר בו הוא מספּר על כל זאת מבלי שיחוּש לרעד שיעבור את הקורא הרואה, איך מתפּללים ליום נוסף של המלחמה העולה בחיינם של אלפי בני אדם. ואולם מ. בהחלטתו: כּזאת היא השאיפה וכהנה וכהנה נחוּץ לו להגשמה ובדרך הזאת הוא הולך.

ההחלטה לא עלתה במחיר קטן. סימני חרדה לגרמנים, צרפתים, ואנגלים הנופלים בגללו, לשם שחרוּר בּוֹהמיה שלו, אינם נראים אמנם בספר. ואולם לאנשיו הוא, לצ’כים אשר אותם הוא מאַרגן למלחמה באוסטריה, להם חרד מַסַריק מאד. “מענה אותי גורל אותם המתנדבים והמתקוממים שלנו שיפּלו בידי המשפּט הצבאי האוסטרי. יסוּרים צורבים עברו עלי, כשיצאתי והכרזתי על התנגדוּת קיצונית ושלחתי את צעירנו למלחמה לחיים ולמות”. ואוּלם למען החלטתו מקבל מ. על עצמו גם את היסוּרים הללו. גם הוא עצמו וּקרוביו עומדים באש. עוד בראשית המלחמה, בהיותו בפּראג, התחיל בפעוּלה אַנטי-אוֹסטרית. הוא נוסע לבּריסל באמתלה – ושם הוא בא במגע עם מדינות ההסכּמה ומוסר להם סודות אוסטריה – ושב הביתה. “לוּ נגלה הדבר, היתה לי תליה וַדאית”. המלחמה לקחה ממנוֹ את בּנוֹ (שמת באוסטריה מטיפוּס) ומ. רושם: “התביעה מבלי לותר”. כאשר היה כבר בשוויץ, אסרו בפּראג את בתו אֶליס וחבל התליה כבר היה על צוארה. מ. רושם: “הדאגה העיקרית שלי היא לד”ר בּנש (שהיה עדיין בפּראג ושימש מקשר בין מ. וידידיו במולדת) – הוא לא צריך להאָסר". עבודתו עוררה כמוּבן שׂנאה ורוגז באוסטריה – מרגלים סבבו אותו, אירגנו גם כמה נסיונות להמיתוֹ – הוא אך רושם את הנסיונות האלה, לומד לירות כדי לדעת להגן על עצמו, והולך בדרכּוֹ הלאה.

החלטתו: לצאת בגלוּי ובכל תוקף נגד אוסטריה (לצאת בפּרוֹגראמה של מדינה רפּובּליקאית עצמאית בהחלט, ולבנות את הפּוליטיקה הצ’כית על תמיכת מדינות ההסכמה) עומדת בניגוּד לכל הלך-הרוּח השׂוֹרר בקרב המדינאים הצ’כים. אך מעטים ראו את הרגע ראוי למלחמה המכרעת נגד אוסטריה, אך מעטים רצוּ בה. מי שאמר להשתמש במלחמה העולמית למטרות הפּוליטיקה הצ’כית חשב או על הרחבת האבטוֹנוֹמיה הצ’כית בקרב האימפּריה ההבּסבּוּרגית או על העזרה מבחוּץ – על העזרה הרוּסית. מ. החליט: נגד אוסטריה, עם ארצות ההסכמה. “ההתנגדוּת לאוסטריה צריכה להיות למציאוּת, בכל הרצינוּת, לחיים ולמות – כך דרשה הסיטוּאַציה העולמית”. ואסוּר להעמיד את הכל אך ורק על הקלף הרוּסי. מתוך לימוּדו שארך עשרות בשנים ידע מ. את רוּסיה בכל חוּלשתה, וכוחה המדוּמה לא רימה אותו. “אהבתי את רוּסיה, כלומר את האוּמה הרוּסית ואת העם הרוּסי לא פחות מאשר הרוּסוֹפילים שלנו, ואולם האהבה אינה יכולה ואינה צריכה להרדים את השׂכל”. מתוך אי-אמוּן ברוּסיה וּבעזרתה הוא דורש עבודה פוליטית על יד כל עמי ההסכּמה. נגד הרוּסוֹפיליוּת הנפוצה אז בפראג מתקוֹמם מ. לא רק משום שהיא “מחוּסרת בקורת” אלא גם משום שהיא פּאסיבית. הוא מרגיש שאסוּר לצ’כים להמתין “לשחרוּר הבא מן הקוֹזקים”. הציווּי הראשון ברגע המכריע הזה: לא להשאר פּאסיביים. “אפילו הצדק הברוּר ביותר זקוּק להגנה פּעילה אם אינו רוצה להשאר על גבּי הנייר”. ומשוּם כך החליט לצאת למלחמה, לעזוב את אוסטריה

וּלאַרגן את פּעוּלת ההצלה, והוא אינו דואג כּלל וּכלל למיעוּט האנשים שמסביבו: “היינו מעטים ואולם גם ה”שליחים" לא היו גדוּד שלם. ראש בהיר, ידיעת הענינים, רצון מכריע, חוסר פּחד מפּני המות – כל זה הוא כוח עצוּם".

מה שהוא עושה אינו עושה בפרימטיביוּת של איש המעשה, איש הרצון. בתוך האינטלקטוּאַליוּת הרבּה שלו הוּא מלא ספקות והוא שואל את עצמו: “המוּכנים אנו למלחמה, המוּכנים אנו לחופש, להנהלה ולשמירה על מדינה בלתי-תלוּיה המוּרכּבת מארצות בּוהמיות ומסלוֹבקיה עם מיעוּטים לאוּמיים ניכּרים? המבינים אנו את הרגע ההיסטורי העולמי? היודעים אנו לפעול, באמת לפעול? הנתגבּר על אוסטריה ועל חינוּכה בן-מאות-שנים? ואם הוא בטוּח בנצחון ההסכּמה אין הוא בטוּח כּלל וּכלל ש”העורף" הנשאר בבית יתמוך בו, ואין הוא בטוח בהצלחתו בקרב מדינות ההסכּמה. “מקור יסוּרים היתה בשבילי השאלה: מה יגיד העם אם לא ננצח?” ואולם מה שנחוּץ, צריך שיעשה. ומ. עוזב את פּראג ותכנית שלמה, ברוּרה ומסוּיֶמת בראשו. מ. בא לידי החלטה שהעם הצ’כי צריך לנצל את “הרגע ההיסטורי העולמי” אם הוא רוצה באמת בחירוּת. ואולם על השאלה: על-ידי מי נלָחם – הוא עונה לאו דוקא מתוך הערכה מוּסרית של המלחמה והמשתתפים בה, אלא מתוך חשבון. לא לחנכם הוא דוגל ב“פּוליטיקה פכּחית ובקרתית”. ההשתתפוּת במלחמה וּבמהפכה דורשת ראש קר ובהיר. “המלחמות והמהפכוּת אינן נעשות ע”י פנטסיה והתלהבוּת, רגש ואינסטינקט – בכל אופן לא ע“י אלה בלבד”. ספרוֹ של מ. מלא אמנם תשבּחות למדינות ההסכמה והערכות שליליות לגרמניה ואוֹסטריה. ה“הסכּמה”: חוק וּמשפט עקרון הלאום, חבר הלאוּמים. גרמניה: עריצוּת. את סימני העריצוּת, הסימנים של “רוּח פּרוּסיה”, הוא מוצא אפילו אצל קאנט, פיכטה, ניצ’שה. “הפילוסופיה הגרמנית, האידיאַליזם הגרמני הנו – כמו הממלכה הפרוּסית – אַבּסוֹלוּטיסטי, מלא עריצוּת, לא אמתי”. אפילו הנטיה של האדם המוֹדרני לאיבוּד עצמו לדעת – יש לה “קשר עם המיליטאריזם הפּרוּסי”. אפילו האֶכּספּרסיוֹניזם והסוּביֶקטיביזם באמנוּת, אשר הוא, בעל הטעם האמנוּתי של המאה התשע-עשרה, מעריך כהופעות שליליות, – הנם בשבילו “גרמניים”, ביטוּי של הירידה הגרמנית ושל הרוּח “הפּרוּסית”. המלחמה שבין גרמניה ואוסטריה וּבין מדינות ההסכּמה היתה המלחמה בין התיאוֹקראטיה של ימי הבּינַים וּבין הדמוֹקרטיה המוֹדרנית". לא נכּנס כאן לעצם הערכות אלה, אבל ברוּר שמ. חשב את מלחמת ההסכּמה למלחמה צודקת. ואוּלם – וזה אָפיני מאד למדינאי הזה – הוא לא היה מעמיד את עצמו לצד צרפת ואנגליה, לוּלא היה בטוּח בנצחון. להחלטה הזאת קדם לימוּד מדוּיק של המצב האסטרטגי, הצבאי, החברתי של שני הכוחות הנלחמים זה בזה, ורק אחרי שנוכח כי הנצחון יהיה על צד ההסכמה, קבע את עמדתו. למלחמה בלתי בטוּחה, לשם הצדק והיושר בלבד, לא היה יוצא. במאי 1917 נסע מ. לרוּסיה ונמצא שם בעצם המלחמה האזרחית. תחת שלטונו עומד צבא קטן של צ’כים שנשתחררו מן השבי הרוסי ונתאַרגנוּ, בהסכמת הממשלה הזמנית. הצבא הזה יכול היה למלא תפקיד גדול, אולי תפקיד מכריע במלחמה הרוּסית הפּנימית, בשעה שלרשוּתו של שום צד לא עמד כוח מאוּרגן. הסימפּטיה של מ. היא כּולה על צדה של הממשלה הזמנית – גם משוּם שהיא מוכנה להמשיך במלחמה, בו בזמן שהבּוֹלשביקים דורשים שלום עם אויביו, הגרמנים והאוסטרים, וגם משוּם שאין לו שוּם נטיה למהפּכה הסוֹציאַלית. ובכל זאת – הוא מתרחק מן הליברלים והסוציאַליסטים הרוּסיים, הוא מנהל משׂא וּמתן עם הבּוֹלשביקים, הוא בא אתם לידי הסכם, הוא מצוה לאנשיו לשמור על הנייטראליוּת במלחמה האזרחית (סופו של דבר היה אחר, אוּלם לא ברצונו). הוא האַקטיביסט, המטיף להתערבוּת פּעילה במהלך העינינים המדינאים – מצוה לצבאוֹ לעזוֹב את רוֹסיה ולעבור לצרפת. כל זה משוּם שהוא למד את המצב ברוּסיה וּבא לידי ההכּרה שהבּוֹלשביקים הנם חזקים יותר ולהם יהיה הנצחון. במלחמה שהיא צודקת בעיניו אלא שנצחונה אינו ודאי לו אין הוא רוצה להשתתף.

לקלסתר פּניו של אדם זה יש להוסיף תרבוּת עשירה, ידיעות מרוּבות, התענינוּת לא רק בחיים הפּוליטיים והסוציאַליים בלבד, אלא גם בשאלות רבות ושונות של דת, ספרוּת ואמנוּת, סקרנוּת מיוּחדת לגבּי אישים ותופעות. בכל אירופּה הנו בן-בית: מן התרבּות הגרמנית, למרות יחסוֹ השלילי אליה, הוא ינק מילדוּתו ועד ימי זקנתוֹ. בגרמנית פּירסם את ספריו העיקריים. צרפתית ואנגלית היו שׂפות מדוּברות בביתוֹ. ביחוּד למד את התרבּוּת האנגלית בהתענינוּת רבּה, משום שבלונדון ראה את המרכז המדיני של העולם כוּלו. עבודותיו על רוּסיה יצרו לו שם עולם ואפשר להגיד שבכל הספרוּת האירופּית אין ספר דומה ל“רוּסיה ואירופּה” שלו. הוא נתחנך על הפילוסופיה והסוֹציוֹלוֹגיה של הפּוֹזיטיביסטים האנגלים – ומשוּם כך זר לו בהחלט כל הכּיווּן האינדיבידוּאַלי ויחד עם זה הקוֹלקטיבי של התקוּפה האירופּית מלפני המלחמה ועוד יותר מאחרי המלחמה. הזרמים החדשים באמנוּת ובספרוּת היפה הנם בשבילו “השחתה”, תורת פרוֹיד “מצחיקה ועלוּבה”. ועם כל זרוּתו זאת של מ. להופעות הרוּחניות החדשות הנו בעל תרבוּת, אשר רוב מדינאי אירופּה ואמריקה יכולים לקנא בו. אָפיני בשבילו, שהוא רכש לו את ידיעותיו ביחוד בעקבות שאיפותיו ומטרותיו הפּוליטיות. “הייתי רגיל, הוא מספּר, לשם הסתכּלוּת פּוליטית מדוּיֶקת, להשלים את העתונים היומיים בספרות היסטורית וּפוליטית: הייתי רגיל להתחקות על כל הספרוּת של מדינות עיקריות, גם היפה, כדי להבין את ההתפתחוּת מתוך הקוֹמפּלכּס של החיים הרוּחניים והחמריים”. יחד עם התרבוּת הזאת בולט כשרון מיוּחד לעבודה, התמדה מפליאה בפעוּלה, “הציווּי החמוּר של העבודה המרוּכזת”. “במשך היותי בחו”ל איבדתי את הרגל השינה. חושבני שבמשך כל הזמן לא ישנתי כהוגן חמשה לילות – המוח היה תמיד בפעוּלה כשעון אשר כוֹננוּהוּ – הסתכלוּת, השוָאות, חשבונות, שיקוּל". וּבפרוֹץ המלחמה היה מ. כבר בן 64. את כשרון העבודה וההתמדה הוא מיחס בעצמו לחינוך החיים שלו – “לשנינו (לוֹ ולד"ר בּנש) הועיל הדבר שהיה לנו נסיון חיים חמוּר וקשה. הגענו אל מה שהגענו מתוך מלחמה, עלינו מתנאי העניוּת, כלומר רכשנו לנו פּראקטיוּת, מרץ, אומץ”. באותו הזמן רגש אַחריוּת נעלה, התמסרוּת לרעיון, לעבודה, השכּחת עצמו, צניעוּת. מאמינים לו, כשהוא כותב שלא חשב אפילו כל השנים הללו על נשיאוּתו. מאמינים לו, כשהוא כותב בבואו לפראג: “הייתי שמח, הייתי מאוּשר? בשעה שמבטי היה שוֹרה על כל אותו הוד והדר, על שפע הצבעים והתלבשות, דגלים ותפאוּרות, שושנים וזרים, ובענוֹתי על הנאוּמים החביבים לא משה מדעתי לרגע קט התעוּדה הקשה העומדת לפנינו לכוֹנן את מדינתנו המחוּדשת בצוּרה הוגנת”.

כזאת היא אישיוּתו של מ. בספר זכרונותיו – אמיץ, זהיר, עובד, מרוּכז בפעוּלה, שומע תמיד לציווּי מצפּוּנו. אותו מ. הידוע מתקוּפת חייו שקדמה למלחמה, אותו בן העגלון הסלוֹבאקי, אותו שוּליה של מסגר ונפּח, אשר לא נח עד שנפתחו לפניו שערי הגימנַסיה ואשר עזב את הגימנסיה משוּם שלא הסכים ל“וידוּי” לפני כהן קתוֹלי. אותו מ. אשר גילה את הזיוּף בדוֹקוּמנטים אשר כל צ’כיה הפּאטריוֹטית התפּארה בהם כבהוכחה של הגאוֹניוּת ההיסטורית הבּוֹהמית. אותו מ. אשר קיבל על עצמו את הגנת הילזנר וּבגלל עלבונו של יהוּדי הפקיר את פּוֹפּוּלאריוּתוֹ בקרב הנוער הצ’כי אשר למענו עבד. אותו מ. שהלך למשפט ולבית האסוּרים כדי לגלות את הזיוּפים של הפּוליטיקה האוסטרית בבּאלקאנים. אותו מ. אשר יסד מפלגה קטנה וּבלתי פּוֹפּוּלארית “מפלגה ריאַליסטית”, אשר לא מטרות מזהירות לה ולא מלים גבוהות אלא רק “הכּרת האמת”. באותה התקופה אשר נפל בחלקוֹ תפקיד היסטורי מכריע בגורל עמו המשיך מ. להיות מה שהיה בתור סופר וּמורה וציר בפרלמנט ועתונאי כל ימי חייו. באשר לאישיוּת יש, כמוּבן, המשך גמור. אולם כשהוא כותב בספרוֹ שפּעוּלתו בתקוּפת המלחמה הנה המשך הגיוני של השקפותיו ודעותיו ותורתו מלפני המלחמה, הרי לפנינו כאן דוּגמה בולטת של השלָיה עצמית אצל מדינאי, שבדרך כלל הוּא מצטיין בפכּחוּת וחוּש בקרתי.

ב

לפני המלחמה היה מַסַריק דמוֹקראט בדעותיו ובהשקפותיו – לא הדמוֹקראט הצעקני והשטחי הרואה את החכמה העליונה בכל אסיפת עם רועשת, אלא הדמוֹקראט המאמין שרק ע“י חינוּך העם, ע”י חופש אזרחי, סבלנוּת לדעות, אפשר לבנות חיים פּוליטיים וסוציאליים המבטיחים את התפּתחוּת החברה. כל הפּוליטיקה צריכה להעשות “ע”י העם ובשביל העם“. אין שוּם טעם בהכרזות אשר העם אינו מבין אותן וביצירת עוּבדות אשר אינן עומדות בהתאָמה עם הרגשות העם והכּרתו ואינן נובעות מקרב העם עצמו. בפּרוֹבּלמת השחרור הפוליטי של בּוֹהמיה לא היה קיצוני כלל וכלל ושאלת התלוּת לא היתה לו חשוּבה ביותר. שחרור מאוסטריה פּירוּשו קודם כל שחרוּר מן “הרוּח האוסטרית”. “אוסטריה היתה בשבילי שאלה מוּסרית”. והרבה זמן היה נדמה לו שיתכן מעין “שחרור משעבוּד בתוך שעבוּד”. השחרוּר הזה מתהווה לא ע”י כפירה במציאוּת הפּוליטית והתקוממוּת נגדה אלא ע"י הסתגלוּת למציאוּת הפּוליטית לשם “יצירת העם הצ’כי” במסגרת הפּוליטית הנתוּנה לו. תחית העם – ספר, שׂפה, אמנוּת, בית-ספר וכו' – בהיותו תלוּי במוּבן הפוּליטי, בנין מתמיד של “מעשים קטנים”. משוּם כך היה נוהג מ. לדבּר על “פּוליטיקת התרבּוּת” על “הפּוליטיקה הבלתי פוליטית”. “לי היה חשוב לשחרר את העם מאוסטריה בהיותו באוסטריה – לאורך כל החזית. הצוּרה המדינית והשייכוּת למדינה זרה היו לי פּרוֹבּלמות ממדרגה שניה”. אם מ. מתיחס כמעט בשלילה לעבודה הפּוליטית הלאוּמית עם צעקנוּתה וחיצוניוּתה – על אחת כּמה וכמה שהוא בז לכל מיני “דיפּלוֹמַטיה ומיליטאריזם”, אשר הנם משׂחק ילדוּתי בהשוָאה עם העבודה העמוקה והעצוּמה לחינוּך עצמי של המוני העם הצ’כי. בהתאמה להשקפות הללו נלחם נגד “ההיסטוריזמוּס” של הראדיקאלים הלאוּמיים, נגד השטחיוּת והחיצוניוּת שבהשקפותיהם. “לא היה לי סיפוּק בלאוּמיוּת ובאהבת המולדת המוּפשטות והפּוליטיות בלבד, היכולות ללכת יד ביד עם חוסר כל ידיעה אמתית של העם”. האֶלמנט העממי, האהבה להוָי העם כמו שהוא, בלי להרימוֹ כל רגע לסמל הלאוּמיוּת, בלי שימוּש בו למטרות המלחמה הפּוליטית היום-יומיות הנה חזקה מאד בקוֹמפּלכּס הלאומי של מ. ומכּאן גם ההתנגשוּיות המרוּבות שבּינו “הריאַליסט” ובין “הפּאטריוֹטים”. כזה נשאר מ. בדעותיו ובהשקפותיו גם אחרי המלחמה. הוא הרגיש את “היסוד המוּסרי והדתי שבתחיה הצ’כית”. הוּס, כלומר “אדם צ’כי חדש” ולא אדם צ’כי חפשי מדיכוי הזרים, הוא שמסַמל לו את העם המחוּדש: “הריפוֹמַציה הדתית שלנו היא היתה מהפּכתנו”. וגם עכשיו הוא מתרעם על “הלאומיים הטהורים” האומרים: הננו עם – ודיינו. “הארי במקום הנשר (השלט הצ’כי במקום השלט האוסטרי) – אין זה עדיין הכל”. עתה דרוּשים עוד יותר מאשר קודם חינוּך עצמי, דמוֹקראטיה אמתית אשר אינה אך ורק “הניגוּד למונַרכיה ולשלטון בלתי מוגבּל של יחיד, אלא מצב פּוליטי חיוּבי, נעלה יותר, התפתחוּת פּוליטית”. וּמשוּם כך הוא דורש דברים נוספים לדמו-קראטיה הפּוליטית – הסוציאַליזציה ההדרגית של הענפים העיקריים של העבודה (דרכים, אמצעי ההובלה, פּחם), פיקוּח על הבּנקים, חוּקים סוציאליים רחבים, תיקוּן אַגרארי. הוא משתדל להעמיק את מוּשג הדמוֹקראטיה כאַנטי-אַריסטוֹקראטיוּת, כחילוֹניוּת, כמלחמה בתאוֹקראטיה. דמוֹקראטיה והוּמַניוּת הנם אידיאַלים של האנוֹשיוּת המודרנית בנגוּד לתאוֹקראטיה של ימי הבּינים, אשר הדיקטאטוּרה, באיזו צוּרה שלא תהיה, הנה שיבה אליה, שיבה אל דוֹגמת הכּנסיה הקתוֹלית בדבר “אֶפס משגה”, אל הדוֹגמה אשר הנה ביטוּי של עם-הארצוּת או של עם-הארצוּת למחצה. ושוב, גם בשטח הפּוליטי כמו בשטח הלאוּמי: “על ידי העם, בשביל העם”. ההוּמַניוּת דורשת מלחמה נגד הלאוּמיוּת הקיצונית, בעד בין-לאוּמיּות, “בין מדיניוּת”, כבוד לכל עם ולכל לשון, זכוּת העצמאוּת.

על ההשקפות האלה אפשר לחלוק ואוּלם יש בהן שיטה, שלמוּת עקביוּת. לפנינו הדמוֹקראטיה בצוּרתה הכי נעלה. לפנינו יותר מדמוֹקראטיה: עממיוּת. ודוקא לנו, העומדים באמצע פּרוֹצס השחרוּר הלאומי, צריך שיהיה ידוּע עד כמה מן האמת יש בתורה הפּרוֹזאית כביכול, “הריאַליסטית” הזאת של “מעשים קטנים”, של תחיה פנימית, של שחרוּר מוּסרי גם במסגרת התלוּת הפּוליטית. הרי זרמים כאלה פעלו ופועלים גם בקרב התנוּעה הארץ-ישראלית וּברכה לא קטנה בהם. לא רק ב“תחית הלבבות” אלא גם ב“ציונוּת מעשית” יש קוים דומים לתורתו של מַסַריק. והנה – באה המלחמה, באה ההזדמנוּת, בא “הרגע ההיסטורי הלאוּמי” ומ. יצא לפעוּלה רחבה, ודבר לא נשאר מכל תורתו, דבר לא נשאר מ“הריאַליזמוּס” שלו. במשך ארבע שנות המלחמה לפנינו דוחק-קץ מהפּכני, העושה כמעט את הכל על דעת עצמו, המחליט במקום אותו העם הצריך ליצור בעצמו את גורלו. במשך השנים האלה אין לו שאיפה אחרת, אין לו מטרה אחרת מאשר יצירת “עוּבדות קיימות”, האחיזה הקדחנית בהזדמנוּת ההיסטורית.

הוּא יוצא את פּראג וּמתחיל – כמעט יחידי – בפעוּלה. בפּראג נשאר ד“ר בּנש המאַרגן של “המַפיה”, של “העבודה במחתרת” (לימוּד התנוּעה הרבוֹלוּציוֹנית הרוּסית והתנועה הלאוּמית האיטלקית בא לעזרה). כעבור זמן קצר מצטרף אליו סטפאניק – לא מדינאי ולא סופר, כלל לא עסקן ציבוּרי אשר עֶמדה לו והשפּעה לו בעם הצ’כי, אלא מלוּמד (אַסטרוֹנוֹם), אשר רוב חייו בילה בחו”ל. (גוֹרל טראגי היה לאדם הזה. אופיצר צרפתי, מעופף, נכנס לשירוּת הצ’כי, היה אחד מראשי הועד הלאוּמי הצ’כי שבחו"ל, אחרי הנצחון נתמנה מימיסטר הצבא בממשלה הצ’כית הראשונה. והוּא אז בארצות הברית, ואינו יכול לשוב מיד לבּוֹהמיה: שב לאירופה בראשית שנת 1919, עף באוירון למולדתו ונפל ארצה בארבעה במאי – “מת על אדמת המולדת”. רק עתה, בימים האלה, התברר שאוירונו נפל כנראה משוּם שהחיילים הצ’כים ירוּ בו בחשבם אותו לאוירון הוּנגרי). כעבור זמן מה בא לחוּ“ל גם בּנש וּשלושת האנשים האלה ניהלו את כל הפּעוּלה הצ’כית בחו”ל –בלי שוּם מַנדט, בלי שוּם יפּוּי-כוח מצד מישהוּ, על אַחריוּת עצמם ואוּלם בשם העם הצ’כי. מ. “הדיקטאטור של התנועה”, “האוֹרגן המרכזי הפּעיל” שלה, עובד “בלי פקפוּקים דמוֹקראטיים” רבים – כאילו בו התגשמה ברגע זה האוּמה. וּמהתנהגוּתו זאת מסיק מ. גם מסקנה כללית: “בכל מלחמה – והמהפּכה הנה גם היא מלחמה – מכריעים לא רק הנכונוּת והאומץ אלא התכנית הבּרוּרה, ארגוּן כל הכוחות, ההנהגה המאוּחדת”.

וּברגע שהוא יוצא את פּראג יש לו כבר תכנית ברוּרה – יתכן שבתקוּפה הזאת הוּא הנו המדינאי היחידי אשר יש לו בכלל רעיון מרכזי ותכנית מעוּבדת. הן לאחרים היה רק צבא של כמה מאות אלפים מצד אחד וכמה מאות אלפים מצד שני, המלחמה היתה בשבילם התפּרצוּת פּראית של כוחות הטבע אשר אין ביכולת אנוש לכוונם לקראת מטרה מסוּיֶמת. למ. ברור ש“בחוּל יהיה תפקידנו העיקרי לרכּוֹש סימפּאטיות בשבילנו ובשביל הפּרוֹגרמה הלאוּמית שלנוּ, ליצור קשרים עם מדינאים וּממשלות של מדינות ההסכמה, לאַרגן את הפּעוּלה המאוּחדת של כל “המושבות” שלנו (כלומר, של קבוּצת צ’כים הגרים בחו"ל) וּבראש וראשונה ליצור צבא מצ’כים שבוּיים”. כאן כלוּלה כבר כל עבודתו של מ. בחו“ל, אשר, בהפשטה ידוּעה, אפשר לכנוֹתה כ”דיפּלוֹמַטיה וּמיליטאריזם“, אמנם בצוּרה מוֹדרנית ומחוּכמת. ביחוּד – “המילטאריזם. הצבא עומד מן הרגע הראשוׁן במרכז הראשון, במרכז הדאגות; אותו הצבא אשר עליו להיות ההוכחה הממשית של רצון החירוּת הצ’כית, המכשיר הפּוֹליטי העיקרי בפעוּלת מ. “בלי הצבא הלוחם היתה נשארת דרישת שחרורו בלי תשוּמת לב. כל העולם נלחם ואנו לא היינו יכולים להסתפּק בטראקטאטים היסטוריים ומשפּטיים”. יש אמנם להגיד ש”פּאציפיסט” במוּבן המקוּבל של המילה, במוּבן ההתנגדוּת לכל מלחמה, בכל התנאים, לא היה מ. מעולם ולא לשוא היה נלחם גם נגד תורת טוֹלסטוֹי. ההוּמניות שלו “אינה אידנטית עם הפּאציפיזם בכל מחיר, עם פּאציפיזם פּאסיבי”. היא מצדיקה את מלחמת ההגנה, היא אוסרת רק את מלחמת ההתקפה. ואולם בסתיו שנת 1914 שוכח מ. שאיש לא תקף את הצ’כים ושהדבר אשר הוא מתכּוֹנן לו בחו"ל הנו מלחמת ההתקפה נגד אוסטריה – אמנם לשם שחרוֹר, ואוֹלם התקפה.

בארגוּן הצבא הצליח – דרך קשיים לא יסופרו, דרך מעצורים בלי מספּר מצד הממשלות, מצד הצ’כים עצמם. ארגוּן הצ’כים השבוּיים התחיל ברוּסיה באוקטובר 1914. “צ’שקאיא דרוּז’ינא”, מספר החיילים (כאלף איש), צוּרת הארגון (אשר לא הבליטה את עצמאות הגדוד) לא נתנה למ. סיפוּק, ואולם רק אחרי מהפּכת פברוּאר עלה בידו ליצור גדוד צ’כי אמתי, אשר הלך למעשה לחזית ופעם אחת גם נלחם בחזית ההתקפה האוּמללה של קרנסקי. הענין השפּיע על ממשלות אחרות וארגוּן הגדוּדים יצא לפועל גם בצרפת ובאיטליה. הגדוּד הרוּסי מנה 92,000 חיילים, הגדוּד הצרפתי 12,000, הגדוּד האיטלקי 24,000. חוּץ מפּעם אחת לא לקח הגדוּד הרוּסי חלק במלחמה. המבוּכה הרוּסית הכריחה את מ. להעביר את הגדוּד לצרפת. למטרה זאת בא לידי הסכם עם הבּוֹלשביקים והחיילים מצ’כים היו צריכים לנסוע בשלום, דרך סיבּיר ואמריקה, לחזית המערב. ואולם לאחר נסיעתו של מ. מרוּסיה באו החיילים הצ’כים והבּוֹלשביקים לידי התנגשוּת חמוּרה, אשר סוֹפה היתה מלחמה ממשית. הצ’כים סללו את דרכּם לולאדיבוֹסטוֹק, נשקם בידם. בינתים התערבו במלחמה הפנימית הרוּסית ושימשו משען לכוחות אנטי-בּוֹלשביסטיים. רק בקושי רב הצליחו לעזוב את רוּסיה ואוּלם באו לאירופּה כבר אחרי גמר המלחמה (בחורף שנת 1920) הגדוּדים הצרפתי והאיטלקי לקחוּ חלק במלחמה ממשית. בסך הכל היו האבדות הצ’כיות 45,000 איש – “בקרבנות האלה שילמנו בעד ההודאה בעצמאוּתנו”.

ארגוּן הגדוּדים לא היה הפּעוּלה הצבאית היחידה של מ. – הוא אירגן בשביל ההסכּמה גם שירוּת של מרגלים. בזה התחיל עוד בהיותו בפּראג ה“מַפיה” שנשארה במולדת המשיכה את השירוּת. מה שאפשר היה עשה מ. הענין זה גם בארצות ההסכּמה עצמן – ע"י הצ’כים הנתינים האוֹסטרים. ביחוד התרחבה הפעוּלה הזאת בארצות הברית, לפני כניסתן למלחמה, כאשר כל החיים הפּוליטיים היו שם מלאים כל מיני אינטריגות דיפלומטיות וצבאיות. הצ’כים אשר היתה להם האפשרוּת להכּנס לתוך החוּגים הגרמנים. והאוסטרים יכלוּ לדעת הרבה דברים סתוּמים לאנשי ההסכּמה ולאמריקאים עצמם. “השירוּת החשאי בארצות הברית הוסיף הרבה לרכישת סימפּאטיות פּעילות לענין שלנו”. בעבודה הזאת היה למ. רק פּרינציפּ אחד: שוּם כסף. הריגוּל, דוקא משוּם שיש בו תמיד צל של דבר בלתי-נקי צריך להיות מחוּץ לכל ענין כספּי. מצד אחד משתמש מ. אך ורק במרגלים מתנדבים העושים את מלאכתם חנם, לשם פעוּלת השחרוּר, וּמצד שני הוא מסרב לקבל ממשלות ההסכּמה איזה שׂכר שהוא בעד השירוּת הזה. כל ההוצאות הקשוּרות בדבר היו על חשבון הצ’כים עצמם.

בעניני כסף היה מ. מחמיר בכלל עד פדאנטיוּת. תחילה הוא קובע לו כלל: לבלי לקחת כסף ממשלות ההסכּמה. הצ’כים עצמם צריכים לשׂאת בכל הוצאות פעוּלתם. ואת הכסף הזה נתנו “המושבות הצ’כיות בחו”ל" ביחוד באמריקה. כל הפעוּלה הפּרוֹפּאגאנדיסטית והדיפּלוֹמטית עלתה במיליון דולר. כאשר התרחבה העבודה ולתעמוּלה הצטרף גם צבא, קיבלה צרפת על עצמה את הוצאות החיילים, ואוּלם זה היה כבר לאחר שמדינות ההסכּמה הכּירוּ ב“ועד הלאוּמי” כבממשלה של מדינה בלתי-תלוּיה, והכסף נחשב כהלוָאה אשר צרפת נותנת לצ’כוֹסלוֹבאקיה העצמאית. מ. השתדל להיות בלתי תלוּי במוּבן הכספּי גם מ“המושבות הצ’כיות”, מכל כסף ציבוּרי שהוא, והוא מציין כאושר מיוּחד את העוּבדה, שלוֹ לעצמו, לבּנש, לסטפאניק היה כסף משלהם. סטפאניק היה אופיצר צרפתי, בּנש מכר את אחוּזתו, והוּא מ., קיבל תחילה קתדלה ב“קינגס קולג” בלונדון ואחר כך התפּרנס מכתיבת מאמרים בעתונים. החיים היו אמנם צנוּעים מאד. בהיותו בלונדון לא יכול היה מ. להשתמש באוטו – “הכסף לא היה מספּיק” – והיה מסתפּק באומניבוּס ובחשמלית תחתית. הצניעוּת שׂררה לא רק בחיים הפּרטיים של המנהיגים אלא גם בכל הפּעוּלה. היו אמנם כאלה “שהיו רוצים ברפּרזנטאציה מבריקה ואולם לנו הרפּרזנטאציה הזאת לא היתה נחוּצה, משום שאנו עבדנו”. בצניעוּת הזאת היה חשבון פשוּט, חשבון של אנשים לא עשירים ויחד עם זה תרבוּתיים למדי כדי להבין ש“רפּרזנטאציה מבריקה” של פּליטים אינה אלא מצחיקה, בבחינת “פּארוֶניו”² בהשוָאה עם הבּרק האמתי של אנגלים או צרפתים. והדבר היה נחוּץ גם כדי לתת למנהיגים את האפשרות המוּסרית לדרוש הרבה מן העובדים הפשוּטים במפעל. “הדבר היה משפּיע בכיווּן טוב על אנשינו” – כזאת מציין מ. כמה פעמים. בגלל אותו החשבון היה מ. נוהג לחיות בזמן הראשון של ארגון הגדוּדים יחד עם החיילים הפשוּטים וּלחלק אִתם גם אֶת סכּנת חייהם. ביחוד היה נחוּץ הדבר ברוּסיה, בתקוּפה של מלחמת האזרחים, כאשר גם החיילים הצ’כים עמדו בנסיון הבּוֹלשביסטי. אז היתה בהלכותיו של מ. אפילו מעין גנדרנות בסכנה. “חיי הפשוּטים היו משפּיעים על המתנדבים. הייתי נותן להם הוכחות שאין אני בורח מסכנת נפש בשעה של מילוּי חובה. בגלל זה היתה לי הרשוּת לדרוש מהם קרבנות, גם את הקרבּן העליון של החיים”.

ג.

הדבר הראשון אשר בּבוֹאוֹ לחוּ“ל היה מַסַריק מוּכרח להכיר קודם כל הוא, כי אצל מדינאי ההסכּמה חסר כל כיווּן פּוליטי בכלל, וחסרים הם כל ידיעה על הצ’כים ושאיפותיהם בפרט, ויחסם לאוסטריה מתוּן. “נוכחתי שהננו בלתי ידוּעים בכל מקום ומקום ושאיש לא התיחס אלינו ברצינוּת פּוליטית”. “הדעה המוּקדמת” כלפּי אוסטריה שׂררה באנגליה, בצרפת ובאמריקה – לרבּים היה נדמה שאוסטריה היא אך קרבן של גרמניה ושלמדינה הרב-גוֹנית הזאת המאַחדת בקרבה כל כך הרבה עמים יש תפקיד פּוליטי אירופּי חשוּב מאד אשר צריך לשמור עליו. ולא – צפוּיה לחלק גדול מאירופּה “בּאלקאניזציה”, כלומר חלוּקה להמון מדינות קטנות, חזיון אשר רבים ראו בו את מקור המלחמה. הרי הזיק אשר גרם לידי התפּוצצוּת מרתף-אבק-השׂרפה האירופּי בא מהבּאלקנאים. לגבּי העמים הסלאבים היו מדינות ההסכּמה המערביות נוהגות זהירוּת מטעם מיוּחד, משום שחששו לחזק יותר מדי, ע”י שחרור הסלאבים, את רוּסיה. אז שיערו, כי רוּסיה תשמש נקוּדה טבעית אשר סביבה יתרכּזו המשוּחררים. גורם חשוּב לסימפּטיות לאוסטריה ול“מלך האפּוֹסטוֹלי והקתוֹלי” – היה כמוּבן גם הוַתיקן.

בתור דיפּלוֹמַט מוֹדרני התחיל מ. את עבודתו לאו דוקא בקרב אנשי השלטון והמדינאים המקצועיים (" לא ביטלתי את זמני עם אנשים אשר רק עֶמדה רשמית להם") ולאו דוקא בעיני פוליטיקה או פּוליטיקה בלבד. קודם כל צריך היה לענין בעם הצ’כי, במהוּתו, בהיסטוריה שלו, חוּגים רחבים של עמים, את דעת הקהל הכל יוּכל. התעמוּלה הפּעילה צריכה להיות בזמננו תעמוּלה עממית, רחבה. מטרתה נשארת הממשלה, אנשי המדינה – ואולם כדי לעלות על ההרים האלה מעומק אי-הידיעה אין אמצעי אחר מלבד המוני העם. סופרי אירופּה ומלוּמדיה ועתונאיה, מכירים וידידים, לאלה הוא פונה, והצלחתו הראשונה הנה ברכישת אחדים מהם. ביחוּד הסלאביסט דֶנִי בצרפת, העתונאים המפורסמים סיטון ואטסון וּסטֶד באנגליה הקשיבו לו והבינו אותו מן הרגע הראשון – ועזרתם היתה יקרה לו. הם חיבּרו אותו עם מלוּמדים, סופרים, מדינאים של ארצותיהם ופתחו לפניו את העתונות ואת אוּלמי ההרצאות. מתחילה שוּרת מאמרים ונאוּמים שאין להם סוף. מתאַרגנים בז’נוָה, בפּאריס ובלונדון משרדי עתונוּת, המוסרים לעתונים הגדולים – חנם כמוּבן – ידיעות מרוּבות, לא פוליטיות בלבד ואפילו לא צ’כיות בלבד. מיסדים עתונים אשר לכאורה אין שוּם גוּשפּנקה צ’כית עליהם – ירחון “לה מונד סלאב” בפּאריס, שבוּעון “ניוּ יוּרוֹפ” בלונדון. העתונים האלה מטפּלים בשאלות הסלאביות והפּוֹליטיות הכלליות, ואת הפּרוֹבּלמה הצ’כית מזכירים כאילו דרך אגב ואולם בהתמדה כזאת, שאצל הקורא הולך ונוצר הרושם כאילו בלי פתרון הפּרוֹבּלמה הבלתי חשוּבה הזאת אין גם פתרון לפּרוֹבּלמות עיקריות כלליות. לאותה המטרה משמשות “החברות המעורבות” – החברה הצרפתית-הצ’כית, החברה האנגלית-הצ’כית. הצעד הראשון בתעמוּלה הנו תרבוּתי-היסטורי-מוּסרי. הוּס – הרפוֹרמַטור הדתי הצ’כי – ממלא תפקיד עיקרי בפעוּלתו הפּוֹליטית של מ. ואחרי הוּס באות האמנוּת והספרוּת המודרניות. לפני שבאים לאירופּה בדרישות לעזרה צריך ליצור אצלה את הרושם שהעם הצ’כי הנו עם בעל תרבוּת גבוהה, עם מוּשגים מוּסריים נעלים, ושיש לו מה לתת לאוצר האנוֹשי – אלא שהוא צריך להיות חפשי כדי שיוּכל לתת. דרך אגב מציין מ. את התפקיד הדומה לזה שמילאו “אנשי-הרוּח” של עמים אחרים – סנקביץ ופּאדארבסקי בשביל הפּולנים, פסל מיסטוביץ בשביל היוּגוסלאבים. “בעניני התעמוּלה הדבר הפעיל ביותר איננוּ בבירוּר בלתי-פוסק של הפּרוֹגרמה הפּוליטית. חשוּב קודם כל לעורר ולקשור את התענינוּת האנשים. כזאת היתה עבודתי העיקרית, ביחוד בחברה וּבשׂיחות פּרטיות”. וכדי לעשות זאת יש לעתים צורך לאחוז באמצעים אשר בדרך כלל אין למ. שוּם סימפּטיה אליהם. הוא מזכיר פעמים אחדות כהן אמריקאי אחד שהיה נוהג לומר: “כדי להפנות את תשוּמת הלב לדבר טוב הנני מוּכן להעמיד את עצמי בבית-הכנסת שלי עם הראש למטה”. עם הראש למטה לא עמד מ. ואוּלם, לאחר שפעוּלתו יצאה כבר משטח “השיחות הפּרטיות” היה מוּכן לאמצעים צעקניים למדי. באביב 1918 היה מ. באמריקה והצ’כים, שהתחילו מזמן גם שם בעבודה פּוליטית, קיבלוּהוּ – כנהוּג באמריקה – ברעש רב בצ’יקאגוֹ, שהוא קורא לה “העיר הצ’כית הגדולה ביותר, אחרי פּראג, בכל העולם”, סידרו לו הפגנות עצוּמות, בנקטים, אסיפות עם. וּמ. רושם: “לפני המלחמה קצפתי למדי על משׂחק הדגלים – באמריקה נוכחתי שהגזמתי ושהייתי אך ורק פּרופסור. לא הערכתי את העוּבדה, שלהפגנה מסוּדרת היטב יכול להיות ערך לא פחות מאשר לנאום בפרלמנט או למאמר פוליטי שהוא כאילו מהפך עולמות”. דרך אגב: באמריקה עזרו למ. לא צ’כים בלבד אלא גם יהוּדים – “כמו בכל מקום”. דוקא באמריקה נתן לי עסקי עם הילזנר, אם מוּתר להגיד כך, את הרוָחים שלי. באמריקה כמו באירופּה יש ליהוּדים השפּעה גדולה בעתונוּת והיה רוַח גדול בזה שהכוח העצוּם הזה לא היה נגדי“. ביחוּד מציין מ. את העזרה שקיבל מבּראנדייס וממאק. ישנן בספר עוד שתי הערות הנוגעות ליהוּדים והמעידות באיזו מידה היה אז מ. שקוּע כּולו במסלוּל של “הפּוליטיקה הטהורה. בהיותו בפּראג ראה את התנהגוּתם הידידוּתית של היהוּדים המתאשכּנזים כלפּי אוסטריה והלך אליהם ליעץ להם עמדה אחרת – ולמה עשה זאת? “פּחדתי פּן תעשינה הפרעות ביהודים רושם רע בחו”ל ותכבּדנה על פּעוּלתי”. והערה שניה: הכרזת בּאלפוּר היא בשבילו “מצעד משׂחק מצוּין אשר בגללו רכשה לה אנגליה את הציונוּת וגם את היהוּדים הבלתי ציונים בכל העולם”. (להבנת הלך-הרוּח וההערכה הפּוליטית של השנים ההן כדאי לציין שמ. מפרש את הכרזת באלפוּר כ“הוֹדאה בממלכה העברית הלאוּמית בארץ-ישראל”). כמעט שמיוּתר להגיד שכל התעמוּלה הפּוליטית צריכה להיות, לפי דעת מ. “התעמולה הישרה, בלי שקר וּבלי גוּזמה”. סופו של שקר גם בפוליטיקה להתגלות וּלהתנקם. ואוּלם הנדוּדים דרך כל העולם, הביקוּרים המרוּבים אצל כל מיני מיניסטריונים בפאריס, לונדון, רומא פּטרוגראד, וַשינגטון, טוֹקיוֹ, ביקוּרים מרוּבים אצל אישים בעלי השפּעה מסוּגים שונים, התזכירים המרוּבים, טלגרמות בלי סוף, מכתבים, עזרת הידידים הפּוליטיים, אינטרביוּ, הרצאות, מאמרים, – כל זה, יש לחשוב, לא היה מספּיק לוּלא למ. דבר אחד אשר חסר אז בכל העולם: הרעיון המכוון את המלחמה, תכנית הנצחון.- כוחות עצוּמים באו להתפּרצות, המלחמה היתה “עממית”, “דמוֹקראטית” – במוּבן השתתפוּת ההמונים בה – שכּמוֹה לא היתה עוד. המלחמה ההיתה ארוכה ואכזרית, היא דרשה קרבנות בלי סוף, היא החזיקה מיליוני אנשים במתיחוּת עצבים לא תתוֹאַר. והיה הכרח לתת למלחמה תוכן רוחני, הצדקה מוּסרית. כאלה לא היו לא לצאריזם הרוסי ולא לאימפּריאַליזם האנגלי, על אחת כּמה וכמה לא היה אצל וילהלם ופראנץ יוסף. בלגיה וההתנפּלות עליה נתנו הצדקה ידועה ואולם בלתי מספּקת בשביל מלחמה כה ארוּכה וּמלבד זאת: ההצדקה איננה עדיין מטרה. אותה הביא להסכמה מַסַריק. לא תהיה גוּזמה אם נגיד שבמוּבן זה היה מ. לאיש המרכזי של המלחמה או על כל פּנים לאחד מאנשיה המרכזיים ביותר. ממנו בא הנוּסח המפתה אשר בשמו נלחמה ההסכמה, אשר בעזרתו החזיקה את רוּח עמיה, רכשה לה עזרה מכל צד והכניסה מבוּכה בשוּרות מתנגדיה. ממַסַריק באה הסיסמה על שחרור המדוּכאים, על זכוּת העצמאוּת, על חלוּקת אוסטריה, על חבר הלאוּמים. עם התכנית הזאת הוא בא לאירופּה המערבית ואחר כך לאמריקה, אותה הטיף ב”להמונד סלאב" וב“ניוּ יוּרוֹפּ”, בעזרתה רכש לו את סיטון ואסטון ואת סטד, ואחר כך את וילסון. וכאשר חתמו מדינות ההסכמה בורסַאיל על תעוּדת העצמאות של צ’כוֹסלוֹבאקיה, לא היה בזה אלא החזרת חלק קטן מהמתנה הגדולה אשר מ. נתן להן.

כדי להראות את הממשיוּת והמעשיוּת שבתכניתו וּכדי להלחם נגד “הדעה המוּקדמת” שראתה בקיוּמה של אוסטריה את הערוּבה נגד “בּאלקאניזציה” השתדל מ. להקים לעוּמת אוסטריה המדכּאה – את ברית העמים הסלאבים החפשית. עוד באיטליה הוא בא במגע עם המדינאים היוּגוֹסלאביים. אחר כך בכל הזדמנוּת וּבכל מקום הוא עוזר, בכל יכלתו, לעמים הקטנים שקיווּ לשחרוּרם מן המלחמה העולמית. הדבר לא היה קל גם מפּני הקנאה והתחרוּת הידועוּת ששׂררו בין אי-אלה מן העמים הקטנים (ובהרבה מקרים היו מוּנחים ביסוד הקנאה ניגוּדים ממשיים) גם משוּם שלא כל מדינות ההסכּמה הבינו את ערך תכניתו של מ. (ביחוּד התנגדה לכך זמן רב איטליה עם חששותיה כלפי היוּגוֹסלאבים ועם חוזה לונדון שלה שהיה נותן לה את דאלמאציה) – ורק בעקבות אי-ההצלחה האסטראטגית בא שינוּי ערכין. לשינוּי זה עמל מ. לא פחות מאשר למטרתו הבלתי אמצעית, לתעמוּלה הצ’כית – משוּם שהבין מתחילה שלעם קטן וּבלתי ידוּע יש סיכוּיים לצאת כמנצח ממלחמת הענקים רק במסגרת של “דבר גדול” ואת המסגרת הזאת יצר ב“שחרוּר העמים”. עמלוֹ הביא פּרי – אם גם בחלקוֹ הגדול דמוֹנסטראטיבי בלבד. ואוּלם למ. היתה חשוּבה ברגע הזה ההפגנה לא פחות מעצם הדבר. באַפּריל 1918 התקיימה ברומא ועידת העמים המדוּכאים של אוסטריה – ולמקום הועידה היה ערך פוליטי רב בהיות ו“הסכם רומא”, הסכם בין סלאבים ואיטלקים, כאילו כפר ב“חוזה לונדון” עם אפיוֹ האַנטי-סלאבי. ולא רק עם עמי אוסטריה ביקש מ. לבוא במגע – הוא השתדל לבוא בקשרים עם פּולנים, רוּמנים, אוּקראינים ואפילו עם אַלבּאנים, אַרמנים, אָסטוֹנים, ליטאים, לאטבים. באמריקה יסד את “הברית הדמוֹקרטית של אירופּה התיכונה” אשר בחרה בו לנשׂיאה. באוקטובּר 1918 התקיימה בפילאדלפיה ועידת הברית, עם ההודאה החגיגית המשוּתפת, _ ו“פעמון העצמאוּת” המפורסם צלצל בהזדמנוּת הזאת. אחד-עשר עמים לקחו חלק בועידה. “הטקס היה אמריקאי מאד והיתה לו הצלחה” “למעשה היו בברית הרבה ניגוּדים וסכסוּכים”. הפולנים עזבו אותה תיכף (בגלל האוקראינים), ואולם כרגע לא חשוב הדבר: מעטים ידעו על הניגוּדים והסכסוּכים, אולם רבבות שמעו את צלצוּל הפּעמון.

הודות לתעמוּלתו וּלתכניתו הצליח מ. להכניס למוחות המדינאים את המוּשגים הנחוּצים לו על אודות צ’כיה. “בסוף 1916 התחילו הצ’כים להיות מענינים” – ומאז נמס הקרח. בינוּאר 1917 עונות מדינות ההסכּמה להצעת השלום של וילסון וּמזכירות, בין תנאי השלום שלהם, את שחרור צ’כוֹסלוֹבקיה. בדצמבּר אותה שנה מפרסמת צרפת את פקוּדת ארגוּן הצבא הצ’כי. באַפּריל 1918 הולכת איטליה בעקבות צרפת. באוקטובר אותה שנה הודה בּאלפוּר בצ’כים כב“אוּמה בת-ברית”, וב“ועד הלאוּמי” הצ’כי שבחוּץ-לארץ – כבממשלת צ’כיה. באי-כוח הלאום אשר במשך מאתים שנה היה חי “חיים ללא היסטוריה” ישבוּ כשוים אל השוּלחן הירוק של ורסֹאיל על יד המדינות העצמאיות אשר שלטון העולם היה אז בידיהן.

אי אפשר להגיד שפּרוגרמַת מ. כלפּי צ’כיה עצמה עמדה בהתאמה גמוּרה לפּרינציפּים אשר עליהם הכריז. את הפּרוגרמה הזאת לא בנה, כמו שהיה צריך לשער, על אַמת-מדה לאוּמית בלבד. צץ לפתע, בניגוּד לכל הלך-רוּח של מ. מלפני המלחמה עוד קריטריוֹן שני – היסטורי. אם גם נלחם מ. מגמות מוּגזמות בקרב “הפּטריוֹטים של בתי הקפֶה בפאריס ולונדון” אשר דרשוּ לא פחות ולא יותר מצירוּף וינא למדינה החדשה, הן גם הוא דורש בשביל צ’כיה שלו לא רק את סלוֹבקיה, אלא גם שטחי אדמה אשר תושביהם בּרוּבם המַכריע הם גרמנים, שאינם מבקשים כלל וּכלל להיות מצוֹרפים לצ’כוסלוֹבקיה. ושלושה מיליונים גרמנים הגַרים בשטח טריטוֹריאלי אחד, שהוא נמצא בקשר גיאוֹגרפי ישר עם גרמנים אחרים נכנסים למַמָלכה החדשה. וחוץ מגרמנים ישנם גם הוּנגארים ואוּקראינים. כשמַסַריק בּא לנַמק את הפּרוֹגרמה שלו ואת מעשׂי הממלכה שלו, דוֹמים נימוּקיו מאד לאלה של אוֹסטריה השׂנוּאָה עליו השתּמשה בהם ואשר יצרוּ אותה “הדעה המוּקדמת” שנגדה נלחם מ. בהצלחה כה גדולה. “בשביל ההשארוּת של המיעוּט הגרמני בקרבנו נסמכנו על הזכוּת ההיסטורית ועל העוּבדה שהגרמנים שלנו לא נתנוּ לעולם ערך להתאחדוּת עם גרמניה”. במקום אחר של ספרו מודה מ. שה“גרמנים שלנו” דרשוּ בכל זאת את הסתּפּחוּתם לאוסטריה, ואז הוא משתדל להוכיח “באון ריאַליסטי ובכוח” (כלומר, בנימוּקים משקיים), שיותר טוב בשביל הגרמנים עצמם להשאר בגבוּלות צ’כוֹסלוֹבקיה ושה“בין-לאוּמיות” דורשת סינתּזה של לאומים שונים, ובהגשמת הסינתּזה הזאת יש תפקיד גדול לקיוּם המיעוט הגרמני בקרב הרוב הצ’כי. כל זה – גם “היסטוריה” וגם משקיות וגם “סינתּזה” – מזכיר מאד את “הרעיון האוֹסטרי” אשר על חשבּוֹנוֹ וּבזמנו רק לעג, אירוֹניה וקצף. (בספרוֹ של אוֹטוֹ בּוֹיאֶר: “תולדות המהפּכה האוסטרית” מסוּפר איך נוצרה בסוף אוקטובּר 1918, אחרי פירוּק אוסטריה, הממשלה הזמנית של השטחים הגרמנים שבצ’כיה. הממשלה הזאת מחאה בתוקך נגד סיפוּח לצ’כיה ודרשה את צירוף השטחים הללו לאוסטריה הגרמנית. הדלגציה הגרמנית הלכה לפּראג, לנהל משׂא וּמתן עם ממשלת צ’כיה אשר מַסַריק עמד בראשה, וקיבלה מאחד המיניסטירים שלה תשוּבה הראוּיה לאוסטריה הישנה: “אין אנו מנהלים משׂא-וּמתן עם המתקוממים”. הצ’כים הקיפו את השטחים הגרמנים והרעיבוּ אותם. תחת לחץ הרעב ותחת איוּם נשק ההסכמה, נסתיים כיבוּש השטחים הללו. שוּם משאל עם לא נערך. באותו הספר מספר בּוֹיאֶר איזו קשיים יצרו הצ’כים לרפּובליקה האוסטרית ובכמה מקרים היתה סכנה של התנגשוּת מזוּיֶנת בין השכנים הללו. המצב הבין-לאוּמי הכריח בכל פּעם את אוסטריה לוַתר לממלכה החדשה שנמצאה בחסוּת המנַצח).

את ההתאמה השלמה לפּרינציפּים לא נמצא גם בהערכת המלחמה. המאורעות האחרונים עשׂוּ פלסתר את הדמוּקראטיה בליטא, באיטליה, בפּוֹלין, דמוּקראטיה זו אשר מ. זוקף על חשבון המלחמה. התפתחוּת הענינים מוּכרחה לקבוע יחס של ספקנוּת ל“זכוּת העצמאוּת” כדוּגמת דאנציג או אַלבּאניה. גם ס“שחרוּר העמים” כפי שהתגשם בּפּוֹלין יש לפקפק, אם זוֹהי התקדמוּת רבּה. חבר הלאומים איננוּ “מַכשיר של הפּוֹליטיקה הבין-לאומית הדמוֹקרטית”. בשנת 1927 קשה לקרוא שב“אירופה החדשה ישנה הערוּבּה לעצמאוּת גם של הלאוֹם הקטן ביותר” או ש“המלחמה היתה פסגת תנוּעת החרוּת”. ועוד יותר קשה העדרוֹ של דבר אחד אשר מדינאים אחרים, גם של ארצות ההסכּמה, מודים בו זה זמן רב –העדר ההוֹדָאה בחטא ובעול שנעשה בורסאיל כלפּי העם הגרמני.

אוּלם לא הניגוּדים האלה בין הפּרינציפּים הלאומיים והפּוֹליטיים של מ. וּבין פּעוּלותיו כלפי המיעוּט הגרמני ודעתוֹ על תוצאות המלחמה לאירוֹפּה כוּלה, הם הניגוּדים האמתיים של הפּוליטיקה הלאוּמית. אילו גם היה מ. מרשה לגרמנים של צ’כיה להצטרף לאוֹסטריה או אילוּ העריך באופן אחר את חוזה ורסַאיל – גם אז היו הניגוּדים העיקריים שבפעולתו נשארים בעינם, אלה הניגוּדים הקשוּרים בפעוּלתו שלו ובהתנהגוּת עמו במשך ארבע שנות המלחמה.

ד

בּאוֹתה הודעת בּאלפוּר, המכריזה על צ’כוֹסלוֹבקיה כעל “אוּמה בת-ברית” של ההסכּמה, נאמר: “מראשית המלחמה התנגדה האוּמה הצ’כית בכל האמצעים שעמדוּ ברשוּתה לאויב המשוּתף”. אילוּ עמדוּ בפּסוּק זה במקום המלים “האוּמה הצ’כית” – המלים: “מַסַריק, בּנש, סטפאניק ואלה שהצטרפוּ אליהם”, היה זה נכון בהחלט. אולם, אם להאמין לספרוֹ של מ. – ואין שוּם יסוֹד לבלתי להאמין לעֵד ראיה ישר וגלוּי-לב – הרי יש להקטין את הקטיגוֹריוּת שבּנוּסחַת בּאלפוּר. את העזרה הראשונה חיפּשׂ מ. אחרי עזבוֹ את פּראג, ב“מושבות הצ’כיות” בארצות ההסכּמה וארצות הברית, ובין השבוּיים הצ’כים. את העזרה הזאת הוא קיבל – גם את מיליון הדולאר אשר עלתה לו פעוּלת התעמולה, גם קשרים עם אנשי המקום שהשפּעה להם, גם את החיילים. ביחוד את התנַהגוּת החיילים יש להעריך הרבה – האנשים הללו היו צפוּיים, במקרה שיפּלוּ בידי אוסטריה, למות-חרפּה בּטוּח: אוֹסטריה הביטה עליהם לא כעל מתנגדים, אלא כעל בּוֹגדים. אולם פּעוּלת מ. בין הצ’כים נעשתה לא בנקל ולא באופן חָלָק ביותר, והוא נתקל כאן במעצוֹרים לכל הפחות לא קטנים מאֵלה שפגש בין מדינאים זרים. הוּא מצא במושבות “אנשים ישרים ובעלי רצון” ואולם גם “התחַכּמוּת פעוּטה, קנאָה וסכסוּכים פּרטיים למַכבּיר”. וכך היה לא רק בּז’נוָה או בפּאריס, אלא בכל מקום בואו, והוּא אנָוּס לציין אותו הדבר גם בּלוֹנדוֹן, גם בּקיוֹב וגם בארצות הברית. מ. מתגבּר על הקשיים האלה ואולם יש לפקפּק, אם הדבר היה עולה בידוֹ בלי גורמים חיצוּניים חשוּבים – בלי אוירת המלחמה בצרפת ובאנגליה ובלי כניסת ארצות הברית למלחמה. הוא עצמו רואה את הקשר בין נכוֹנוּת הצ’כים להתאַחד מסביב לפּרוֹגרמה שלוֹ וּבין הגורמים האלה. הרבּה דאגות גרמו לו הצ’כים ברוּסיה, שניהלוּ מראשית המלחמה ועד המַהפּכה את התעמולה הצ’כית ברוח הפּאַן-סלאביוּת הריאַקציונית. הם הציעו את כּתר צ’כיה המשוּחררת לאחד הנסיכים הרוּסים, הם נלחמוּ בשוּרות המשרתים הצאריים השחורים ביותר. “בסיסמת הסלאביוּת חָגגוּ שם אוֹרגיוֹת ברוח המאָה השחורה”. השחורים האלה התנַגדו למ. בעל האוֹריינטאציה המערבית והרפּוּבּליקאית, הם היו מַלשנים עליו לפני הממשלה הצארית, מעלילים עלילות ומפיצים דיבּות נגדו. הם היו באים גם לחוץ-לארץ, ומ. היה מוּכרח אפילו להכניס אחד מהם ל“ועד הלאומי” שלו והם הסבוּ לו הרבה צרות גם בתעמולה הפּנימית שלו, בקרב הצ’כים, וגם בעבודתו הדיפּלוֹמַטית, מכיון שאנשי ההסכּמה חששוּ כל הזמן לחַזק את רוּסיה ולחַנך לה משרתים חדשים. וגם ברוּסיה, כמו בארצות הברית, ספק, אם היה עולה בידי מ. להתגבּר על הסכסוּכים הפּנימיים, אלמלא המַהפּכה הרוּסית. “הועד הלאומי” אשר בראשוֹ עמד מ. נוֹצר בנוֹבמבּר 1915 ורק במארס 1917, כאשר גם המאה השחורה הרוּסית נעלמה מן הבּמה הפּוֹליטית הכּירוּ הצ’כים הרוּסים ב“ועד הלאומי” ובמ. בתור דיקטאטור. ומיד צצים מעצורים חדשים – שוּב לא שחורים, אלא אדוּמים. בעת ש“היו ברוּסיה אנשי הון צ’כים, אשר מתוך אהבת בצע לא רק השלימו עם המלחמה נגד הצבא הצ’כי, אלא תמכוּ בה באופן ישר”, באותו זמן היו גם פועלים צ’כים, מן השבוּיים, אשר “סירבו להכּנס לצבא ולא רצו לשלם תרוּמוֹת בעדו”. האטמוספרה הכללית, המהפכנית בראשיתה, הבּוֹלשביסטית אחר כך, השפּיעה גם על הצ’כים. גם אלה שנכנסו לצבא “לא כוּלם באו מתוך התלהבוּת פּאטריוֹטית אידיאלית”.מ. אינו מסַפּר איזה חלק מן השבוּיים בא להתנַדב וּמסתפּק באמרה זהירה: “לי נדמה היה שמספּר אלה שבאו היה גדול למדי”. אחרי צאת מ. מרוּסיה, היתה ניכּרת ההשפּעה הבּוֹלשביסטית גם בקרב הצבא הצ’כי עצמו. הודות ל“התנַהגוּת הבלתי נבוֹנה והפּוֹשעת של הבּוֹלשיביקים הצ’כים” והודות לאטמוספירה הכללית נתגלוּ בגדוּדים “סימני התפּוֹררוּת ידוּעים, תנוּדות פּוליטיות, התקפות של רוח אַבאנטוּרית, חוסר שיקוּל דעת בפלוּגות אחדות”. וכדי להציל את הצבא מן הדמוראליזציה, היתה נחוּצה עזרה מאמריקה ויאפּאן, ששלחוּ לסיבּיריה חיילים וגם כסף רב. בכלל נתנה תנוּעה ההתנַדבוּת פּרי ביחוּד במַחנות השבוּיים בצרפת ובאיטליה. ברוּסיה המהפּכנית היה הדבר קשה הרבה יותר ועוד יותר קשה בארצות הברית, אשר שם ניסה בעבודה הזאת סטאפאניק – הוא ייחל למספּר רב של מתנדבים, אך תוחלתו נכזבה.

ומה היה במשך כל הזמן הזה בבית, בבּוֹהמיה? כאשר מ. עזב אותה, חסר היה בה כל כיווּן וכל רעיון וכל ההנהגָה בקרב המפלגות הפּוֹליטיות – “התפּוֹררוּת בין המפלגות והאישים”. במשך שלש שנות המלחמה הראשונות נשארה האוּמה ללא הנהגה נראית לעין של המפלגות הפוליטיות. “ההתפּוֹררוּת הפּרוֹגמטיות והאישית ששרה בּמפלגוֹת הפּוֹליטיות לפני המלחמה נמשכה עוד זמן רב”. הנסיון שנעשה ב- 1915 לאַחד את כּל המפלגות הצ’כיות עלה בתוֹהוּ. רק בסוף 1916 – שנה וחצי אחרי התחלת המלחמה – נתארגנה “הברית הצ’כית” – מצירי בּוֹהמיה בפרלמנט הוינאי, והברית הזאת התנהגה ברוח אוסטריה. ראשית פעוּלתה היתה הכרזת נאמנוּתה ל“דינַסטיה ולתפקידה ההיסטורי”. הצירים הצ’כים השתתפו באופן חגיגי בטקס הכתרת המלך קארל בבוּדפשט.בהזדמנות הנצחון הקטן של האוסטרים בחזית האיטלקית הם שלחו טלגרמות ברכה לפֶלדמַרשל האוֹסטרי. הם השתתפוּ בהוצאת ספר “אוסטריה נוֹבה” וירחון “אוסטריה החדשה”, הוצאות שמטרתן היתה תעמולה לטובת אוסטריה והצדקתה. כאשר בּאָה תשוּבת מדינות ההסכּמה לוילסוֹן, וסיפּוּק “שאיפות צ’כיה” היה נזכּר בה בין תנאֵי השלום, מיהרה המפלגה הצ’כית הקאתולית לצאת בהתכּחשוּת נמרצת. בעקבותיה הלכה כל “הברית הצ’כית”. עד סוף 1917 “פּראג הרשמית הנה ידידה לאוסטריה”. בקיץ 1917 יוצאים אמנם הצירים הצ’כים בדרישת תיקוּנים, אוּלם יחד עם זה גם בהכרזת נאמנוּתם להאבּסבּוּרגים. רק בראשית 1918 הם מעבּדים תכנית פּוֹליטית חיוּבית והיא אינה מדבּרת עדיין על מדינה צ’כית עצמאית, אלא על מדינה בּעלת שלטוֹן עצמי במסגרת אוסטריה. רק ביולי 1918, חדשים אחדים לפני גמר המלחמה, נוצר בפּראג “האוֹרגן הלאוּמי” החדש, אשר התקרב לפעוּלת חוּץ-לארץ, ורק באוקטובּר אותה שנה בּאָה הכרזת “האוֹרגן הלאוּמי” אשר בה “היתה בפעם הראשונה הודָאה גלוּיה ופוּמבּית בפעולתנו בחוּץ-לארץ”. אוּלם דבר זה אירע אחרי שבּולגאריה כּרתה שלום עם הסכּמה, אחרי שגם אוֹסטריה וגם גרמניה ביקשוּ שלום, אחרי שבּאוֹסטריה גם ההונגארים וגם הגרמנים עצמם התקוֹממוּ נגד הדינָסטיה ובכל זאת עוד ירא מ., פּן יבואוּ הצ’כים בבית לידי הסכּמה בדבר שלום עם וינא על בסיס של אַבטוֹנומיה צ’כית במסגרת אוֹסטרית, ועל כן הוא ממַהר להכריז על מדינַת צ’כיה עצמאית ועל הוַעד הלאומי כעל הממשלה הזמנית. אחרי ההכרזה הזאת “חיכה להודאַת אנשינו בבית” שתתמוך בו – והוֹדאה כזאת לא באה “מכיון שבבית חיכּו לקאפּיטוּלאציה שלמה של אוסטריה”. המהפּכה בפּראג לא באָה אחרי כרוז קארל לעמי אוסטריה, אשר היה כבר סימן לקאפּיטוּלאציה, וגם לא אחרי פרסוּם תכנית המינסטר האוסטרי לאמאש על הסדוּר החדש של האימפּריה האוֹסטרית וגם לא אחרי האִגרת המפוּרסמת של וילסוֹן הדורשת מאוֹסטריה סיפּוּק שלם לדרישות צ’כיה ויוּגוֹסלאביה.רק שבוּע אחרי המהפכּה בוינא, יום אחד אחרי קבּלת תנאֵי וילסוֹן על-ידי מיניסטר החוץ האוֹסטרי, אַנדרשי, ביום פרוֹץ המַהפּכה בגרמניה, יומַיִם לפני המהפּכה בבּודפּשט, בּאָה המהפּכה בפּראג, ורק שלשה ימים אחרי הפסקת המלחמה, כלומר, אחרי הקאפּיטוּלאציה הגמוּרה לא רק של אוסטריה, אלא גם של גרמניה ב-14 בנוֹבמבּר, הכריזו בפראג על מיגוּר קארל מכסא המלוּכה ויסוּד הרפּובּליקה הצ’כית ובחירת מ. לנשׂיאָה.

מ. מבאר וּמצדיק את ההתנהגות “בבית”. המהפּכה המזוּינת לא היתה עד המלחמה כּלוּלה בתכנית המפלגות העיקריות, לא יכלה ולא צריכה היתה להיות. התנַהגוּת זו היתה נכונה. היא התאימה ליחסי הכוחות של אוסטריה וצבאָה של מולדתנוּ וכוחותיה החלשים. לאלה שחיכוּ למהפּכה אחרי כרוּזוֹ של קארל ואחרי המהפּכה הוינאית, יש להגיד שאָז עוד היה צוֹרך במהפּכה מזוּינת וכזאת לא יכוֹלנוּ להרשות לעצמנו“. התנהגוּת הצירים הצ’כים עמדה בקשר ישר עם “מזל המלחמה”. יש להביא בחשבון, כי בשנוֹת המלחמה הראשונות היו יד גרמניה ואוסטריה על העליונה, בעוד שרוּסיה הכזיבה את התקווֹת הרבּוֹת שתלוּ בה. יש להבין שבתנאים כאלה “יכולה היתה להתגלות ספקנוּת ידוּעה כלפּי תכנית השחרוּר, ורבים מן הצירים פּקפּקוּ”. ואולם בהצדקות אלו יש משוּם סליחת המנצח למתנגדיו הפוליטיים – לשם שלום בית. תוך כדי הצדקה אין מ. מעלים את כל הקושי שגרמה לו הפּאסיביות “בבית”. אנשי ההסכּמה דרשו הוֹכחות לרצון השחרוּר הצ’כי, דרשוּ עזרה פעילה “והאשימו אותו בשקט השׂוֹרר בצ’כיה”. כל ההכחשות של המפלגות הצ’כיות כלפּי סיסמאות מ. וידידיו, כל המאמרים הצ’כיים, ב”אוסטריה נוֹבה" וכו' “גרמוּ לנו עבודה נוספת ומיותרת”, מכיון שבכל פעם היה צוֹרך לרוּץ לכל מיני מינסטריוֹנים ועתונים וידידים ולהוֹכיח שוב ושוב שאין בכך כלוּם, שזוֹהי רק “דיפּלוֹמַטיה” ואין לראות בהכרזות אלו את הלך רוחו האמתי של העם הצ’כי. מלבד החוּג המצוּמצם של “מַפיה”, העוזר האמתי שלו “בבית”, היה מיניסטר החוץ האוסטרי צ’רנין אשר ב“טפּשוּתוֹ” אסר עסקנים צ’כיים אחדים והכריז בפּרלמנט הוינאי, כי מ. הנו “בוֹגד”, ובוגד מסוּכּן מאד. “שטוּיוֹת” אלו הרימוּ בהרבּה את קרנו של מ. בעיני ההסכּמה, והתעמולה הצ’כית השתמשה בהן בהתמדה. אולם גם הנשק הזה נפל מידיה בהכריז קארל על החנינה לפוֹשעים הפּוֹליטים שהיו ברובם צ’כים. בכל אופן, אם יש להצדיק את התנַהגוּת הפּאסיבית “בבית” או אין להצדיקה, הרי את אמרתו של מ.: "מהפכת אוקטוֹבּר היתה סינתזה של מהפּכה בפנים ומהפּכה בחוץ – יש לקבל בהגבּלות גדולות.

מ. בעצמו מציג את השאלה: “ההיתה מהפּכתנו פּאסיבית או אַקטיבית? " לתשוּבה ישנה “חשיבוּת רבּה לא רק להערכת בּגרוּתנוּ הפּוֹליטית, אלא גם להערכת אפיינוּ הלאוּמי. לא די בזה שרבים חפצו בשחרור – מה עשינו כדי להגיע אליו, כדי להגשימוֹ?… השאלה הנה שאלת ההכּרה הלאומית והמצפון הלאוּמי”. וביוֹשר וּבגלוּי-לב מונה מ. את גורמי הנצחון: התכנית הפּוזיטיבית שהוא הציע להסכמה, הקשר שנוצר בין השחרור הצ’כי ובין שחרור העמים המדוּכאים, התעמולה בחוץ-לארץ (ובתעמולה זו נודעה חשיבוּת רבה להכרה, כי הצ’כים “בתור עם של הוּס, יש להם הרשוּת לשאוף לחרוּת, משום שהדבר אשר למענו הם נלחמים יש לו ערך תרבותי בכלל”), הצבא (“התעמולה לא היתה מַספּקת, לולא הגדוּדים שהיו לנוּ בשלש מדינות ההסכּמה”), ובתור הגורם האחרון – רק בתור גורם אחרון – בּאָה גם הפּעולה בפנים צ’כיה. “בלי פעוּלתנו בחוץ-לארץ, בלי העבודה הדיפלומַטית, בלי דם הגדוּדים לא היינו מגיעים לידי קוממיוּת… אם מעמידים את השאלה המסוּימת – האם בא שחרוּרנו יותר כתוצאָה מפּעוּלת חוץ או מפּעוּלת פנים, יש להגיד, כי המכרעת היתה פעוּלת חוץ”. מ. חורץ את פּסק-דינו זה וכאילו אינו מרגיש שאין זה כל כך לשבח ל”הכרה הלאומית והמצפון הלאומי" הצ’כי, שאם כך הוא הדבר – אזי אין לו בעצם רשוּת לדבּר על “המהפּכה הצ’כית” במוּבן המקוּבּל של המלה, ואין גם לדבּר על הקשר ההגיוני הפּנימי בין כל מה שעשֹה בזמן המלחמה לשם השחרור הצ’כי ובין ההשקפות שהטיף להן כל ימי חייו – לפני המלחמה ואחריה.

נניח להרבּה דברים שמ. עשה בזמן המלחמה – דברים חשוּבים כשהם לעצמם, אבל מקריים במסגרת פּעוּלתו, אשר יכלה להעשות גם בלעדיהם. לדברים אלה שייכים הערכת המלחמה ותוצאותיה, יחסו לגרמניה, גורל הגרמנים תושבי צ’כיה וכו'. נניח לאי עקביוֹת שבפּרינציפּים הלאומיים ובמעשׂה. נניח לעזרה לממשלות ההסכּמה שניתנה בצוּרה העושה סיסמאות נעלות פלסתר, הנה אחרי המלחמה בעד “שחרור העמים”, הקיפה האכזבה האידיאולוֹגית העמוּקה את אירופּה ואת הנוער שלה, וכמעט שאי אפשר לבטא את המלים “זכוּת העצמאוּת” מבלי שיופיע צל האירונֹיה על פניהם של השומעים וגם של המדבּרים עצמם. האם האחריוּת לאכזבה הזאת, לאי-האימון הזה אינה נופלת גם על אנשים כמַסַריק, אשר מהם היה אפשר לצפּוֹת להתנהגוּת זהירה יותר ואשר את כל כוחם השׂכלי ועשרם הרוחני העמידוּ לרשוּת המנצח ולצרכיו? נניח לכל אלה, מכיון שיש לחשוב, שלא היה בהם הכרח בשביל שחרור צ’כיה. מה שהיה הכרחי הנו ה“קוּם ועשׂה” של מַסַריק, פעוּלתו הבלתי אמצעית. בלי הפעוּלה הזאת יש לחשוב שצ’כיה היתה נשארת בּצל ושחרוּרה לא היה מתגשם – בכל אופן, לא היה מתקיים בשלמוּתו. בתנוּעות לאוּמיות מענין רק המוֹמנט ההכרחי, לא המוֹמנטים הארעיים שבהם. והמוֹמנט ההכרחי בפעוּלת מ. הנהוּ: איש בלתי מצוּי, אפשר להגיד איש גדול, מחוּנן ברצון חזק ובראש בּהיר, עולה על הבימה הפּוֹליטית ברגע המכריע לגורל עמו ומדבּר ופועל בשם העם, קובע את גורל העם, יוצר “עוּבדות”, משתמש למטרתו בכל מיני אמצעים של תעמולה גלוּיה ומסותרת, מעמיקה וצעקנית, נעשׂה לדיפּלומַט ומאַרגן צבא, שולח אנשים למות – וכל זה מבלי לשאול את העם עצמו, מבלי לקבּל ממנו יפוּי-כוח, בלי שתינתן לו הצמיחה השלמה של העם הזה, כשהפּאסיביוּת של העם הזה מסַכּנת כמעט את כל פעוּלתו. הנה כאן הניגוּד האמתי, ניגוּד מתוך הכרח, בין פעולתו של מ. ובין תורתו, יען כי אין שוּם גשר בין “פּוֹליטיקת התרבוּת”, “הפּוֹליטיקה הבלתי פּוֹליטית”, בוז ל“דגָלים” וסמלים לאומיים בכלל, כפירה ב“יצירת העוּבדות”, הסיסמה “הכל על ידי העם” – ובין פעוּלת מ. בזמן המלחמה.

אם נשאַל: האם היתה מ. רשות לפעוֹל כאשר פּעל? – לא נהיה ישרים, ביחוּד אנוּ, הנמצאים בתוך אותה המלחמה אשר מ. לחם אותה בהצלחה כה רבה בשביל עמו, אילו ענינו בשלילה. לדברים המקריים, כאמור, נניח. את הניגוּד הפנימי, האמתי לא נוּכל לבלי לקבל. גלגל תולדות העמים מסתובב, והמרכּבה ההיסטורית אינה עומדת על מקום אחד, ואינה מחכּה לאלה הבאים באיחוּר זמן. וב“רגע ההיסטוּרי המכריע” הרשוּת וגם החובה על מיעוּט האומה ללכת בדרכּוֹ הוא, גם כאשר “ההמון”, רוב העם, שקוּע בפּאסיביוּת. התפקיד הזה של המיעוּט האַקטיבי אין לכפוֹר בו ואין לבטלוֹ. שום עם אינו יכול לוַתּר עליו בפּרוֹצס שחרוּרוֹ. אין פירוּשה הדימוקראטיה להיות תמיד עם הרוב ולבלי לעשות שום דבר אשר הרוב אינו מסכּים לו ואינו משתתף בו – פירוּשה של הדמוֹקראטיה הוא ויתוּר על אמצעי כפיה של המיעוּט כלפּי הרוב, ולא יותר. כל מה שקוראים בזמן האחרון “משבּר הדמוֹקראטיה” יסוֹדוֹ בערבוב “ההומניוּת” עם “העממיוּת”, בזלזול שנהגה הדמוקראטיה הדוגמתית והמוּפשטת בתפקידו של המיעוט. בודאי בתפקידו זה של המיעוט כרוּכה סכּנת דיכּוּי. הדרכת המיעוּט יכולה בנקל להפוך לשלטון המיעוּט. ההבדל היסודי בין המיעוּט העממי ובין המיעוּט השואף לשלטון הוא בזה, שהמיעוּט העממי מוַתר מלכתחילה וּבלי פשרה כל שהיא על אמצעי הדיכוּי כלפּי הרוב ובזה שהנוֹשׂא לאַקטיביוּתו הנוֹ קודם כל הוא עצמו. על ההבדל הזה יש לשמור בכל חומר הדין – מבלי שהמיעוּט יוַתּר מתוך כך על פּעוּלתו. תולדות התנוּעה הארץ-ישׂראלית יכולות לשמש כדוגמה של אַקטיביוּת המיעוּט במסגרת פאסיביוּת הרוב, מבלי שהתנוּעה תחדל על-ידי כך להיות עממית ביסוֹדה. חלוצי ישראל עולים לארץ ישראל – וכל הסבל של העליה, כל היסוּרים של הבנין נופלים עליהם. ומשוּם כך המפעל הארץ-ישראלי הולך ונבנה על-ידי מיעוּט פעוּט, אולם בשם האומה ולשמה.

ואם צוֹדק היה מ. ב“קוּם ועשׂה” שלו, הרי ישנוֹ איזה פגם בתורתו – יען כי הניגוּד בין השנים בּוֹלט ולא יכוּסה. “פוליטיקת התרבוּת” אינה יכולה להיות הקו היחיד בפעוּלת העם השואף לשחרור. מלבד “המעשים הקטנים”, מלבד החינוך והספר ובית-הספר ישנה גם “יצירת עוּבדות”; מלבד הסתגלוּת למציאוּת ישנה גם כפירה בה. אין להבדיל בין שני הקוים הללו לפי תקוּפות שונות – מה שטוב בתקוּפה אחת הנוֹ רע בתקוּפה אחרת ולהיפך. מפעלו של מ. הצליח משום שהעם הצ’כי למד את הפרק של “המעשים הקטנים” והיה מוּכן “לקבּל את המהפּכה”, ואולם אותו מפעל היה לא פעם בסכּנה משום ש“פּוֹליטיקת התרבוּת” לא עוֹררה בעם את רוח ההתקוממוּת למציאוּת, את הנכוּנות לקרבן העליון ומ. עמד יחידי בחזית ובכל רגע היה עלוּל לנפוֹל. אם יש “מוּסר השׂכּל”, אם יש לקח בתולדות ארבע שנות המלחמה של העם הצ’כי ושל מַנהיגה, הרי הוא אומר: כדי שיהיה העם מוכן, עליו לדעת ולהרגיש בכל רגע, ביום חוֹל וביום חג, ביום עבודה רגיל, וּברגע היסטורי עולמי, שלפניו תעוּדה נעלה ושלתעודה הזאת, אשר היא השחרוּר השלם – הרוחני וגם הפּוֹליטי והסוציאלי – עליו לכוון את כל מעשיו, הקטנים והגדולים. לא יִקלע למטרה מי שיבוא לעם הלוחם על חרוּתוֹ ויגיד לו, שעליו להגבּיל את פּעוּלתו בעבודה הקטנה של חיי יום-יום, והעוֹשׂים את העבודה הזאת פּטוּרים הם ממילוּי דרישות מקיפות יותר. סופו של דבר להסתיים בקטנוּת רוּחנית, אשר בשעת הצוֹרך תתנַקם ותתבּטא בחוֹסר פּעוּלה מכרעת. ולא יקלע אל המטרה מי שיבוא ויגיד, שיש להתרכז בפעוּלה פוֹליטית רחבה ומקיפה, ולפיכך יש רשוּת לזלזל בעבודה הקטנה היום-יומית,–סופו של דבר להסתיים בדקלמַציה חיצונית. ואולם גם בפעוּלה היום-יומית, בתחית הלבבות, בפעוּלה הנמרצת והמרוכזת, ישנו למיעוּט האַקטיבי, לחלוץ האומה, תפקיד שבלעדיו לא יתוֹארו לא התנועה ולא נצחונה.

“דבר”, נ' – י“ב סיון תרפ”ז (1927. 6. 12 * 3)

---

מדינאי ללא מזל

מאת

משה בילינסון

פאוּל מיליוּקוֹב המדינאי הרוּסי אשר מלאוּ לו בימים האלה, בהיוֹתוֹֹ בגלוּת הפּאריסית, שבעים שנה, קיבל חינוּך היסטורי. וּביסודו נשאר היסטוריון כל ימי חייו, גם בּפעוּלתוֹ המדינית. כשהתחיל בעבודתו הספרותית והציבוּרית – היה נמנה על קבוצת “המארכּסיסטים הלגאליים” (טוּגאן- בּאראנובסקי, בּוּלגאקוֹב, בֶּרדאַייב, סטרוּבה) – אשר נלחמה יחד עם “המארכּסיסטים הבלתי לגאליים” (קבוּצת “שחרוּר העבודה”: פּלכאנֹוב, זאסוליץ, דייץ', אחר כך מארטוֹב, לנין) ב“נארוֹדניצ’סטבוֹ”. באורך הימים התרחק גם מיליוּקוֹב, כמו רוב חבריו מאָז, מן המארכּסיזם ואולם התורה הזאת השאירה בו את עקבותיה. הרבּה עסק בהיסטוריה ממש. ספריו – “מסות על התרבּוּת הרוּסית” בשלושה כרכים, “מתולדות האינטלגנציה הרוּסית” – הנם עד היום הזה יסודיים במדע ההיסטורי הרוסי. היה דוצנט להיסטוריה באוניברסיטה המוסקבאית. בגלל “אי הבנה”, הרגילה אָז בין הממשלה הצארית והמלוּמדים המתקדמים, הורחק מן הקתדרה הרוּסית. נסע אל “האחים הסלאבים” והוֹרה בקתדרה בסוֹפיה. וגם בתפקידוֹ המדינאי נשאר בעצם היסטוריון. התאמץ לחדור לשרשי התופעות הפּוליטיות והאמין (מכאן גם תמימוּת-מה וגם ראציונאליסטיוּת רבּה בעמדותיו), כי ההיסטוריה של האומה יכולה לתת את הקו לפעולת המדינאי בכל רגע וּבכל מצב.

סוֹציאליסט לא היה מעולם, גם מארכּסיסט “מאמין” חדל להיות. אוּלם “כוחות היסטוריים” חיפּשׂ תמיד ועליהם השתדל להישען. כשהתחיל בפעולה מדינית ממש – בהתחלת המאָה העשרים – לא ראָה ברוסיה שום כוח פּרוגרסיבי, מלבד הבוּרגנוּת (הזעירה והגדולה) והאינטליגנציה. את כוח הפועלים ביטל, אפילוּ מבחינה כמותית. ובאכרוּת בתור כוח פּרוגרסיבי, מבחינה פּוֹליטית, טרם האמין. להשתמש בסבל הסוציאלי, הטמון באכרוּת הרוּסית, לשם המהפּכה הפוליטית – לכך לא הגיע, אוּלי משום שלא רצה ב“דמגוֹגיה” ואולי משום שלא רצה “להפחיד” את הכוח הפוליטי המתקדם אשר בו האמין ביותר, את הבּורגנוּת… באופן פּרטי לא היה מעונין בקניני הבוּרגנוּת העירונית והכפרית, כי לפי סדר חייו היה “אינטלגנט” רוּסי, לא יותר. לפי מזגוֹ אוּלי קצת שקט יותר, קוֹרקטי יותר, יבש יותר, “אירוֹפּי” יותר (כמו שהיו אומרים אז ברוּסיה) מחבריו. אפשר שהתכוּנות הנפשיות האלה, יחד עם ההשׂכּלה הרבּה ועם התפיסה ההיסטורית המיוּחדה, עשוּ אותו בתחילה כאילוּ בעל כרחוֹ, מנהיג הליבּראליזם הרוּסי. בתקוּפה הזאת, בערך מ-1900 עד 1904, היו מטוּשטשים הגבולות הבין-מפלגתיים למדי. הציווּי העיקרי – המלחמה בצאריזם – איחד גם חוּגים מתנגדים. תנועת בעלי האחוזות הליבראליים, תנוּעת הבוּרגנוּת העירונית שהתחילה לבוא לידי הכּרה עצמית, תנוּעת האכּרים המהפּכנית, תנועת הפּועלים המעמדית, היו בשכנוּת פוֹליטית קרובה ביותר, ו“איש הפּצצה”, הטרוֹריסט הפוליטי, היה מכוּבד בחוגים הליבראליים לא פחות ואולי עוד יותר, מאשר בחוּגים המהפּכניים. סטרוּבה – שהיה ליבראל – נסע לחוץ-לארץ, כדי להמשיך את “המסורת של הרצן” – הוא יסד בשטוּטגארט את העתון “שחרור”. המשׂא ומתן בין הליבּראלים והסוציאליסטים על ה“חזית המשותפת” עמד על סדר היום ו“מטיפי השלום” מצאוּ אוזן קשבת בשני המחנות. בחוגים הרחבים היו שמותיהם של סטרובה, רודיצ’ב, הרצנשטיין ומיליוּקוֹב מכוּבדים לא פחות משמות הסוציאליסטים המהפּכניים.

התקרבה המהפּכה הראשונה ומיליוּקוֹב וידידיו הפוליטיים הוכרחו לתפוס עמדות בּרוּרות ומסוּימות יותר. נוסדה המפלגה ה“קונסטיטוּציוֹנות הדמוֹקרטית” (ק.ד.) ראשי עיקרונותיה היו: המוֹנארכיה הקונסטיטוּציונית והפקעת האחוזות הגדולות חלף תשלום וּלטובת הקנין הפּרטי של האכרים (מלבד זה, כמוּבן, חופש אזרחי, אַבטונוֹמיה לפינלאנד ולפולין, חוּקים סוציאליים, שיווּי-זכוּיות ליהודים וכו'). לפּרוֹגראמה הזאת קמה אז התנגדוּת עזה, גם משׂמאל וגם מימין, כי אף בקרב הבּורגנוּת העירונית התחילה כבר דיפרנציאציה מעמדית – ימינה (מפלגת “האוֹקטובריסטים”): אחד הכוחות החברתיים אשר עליו בנה מיליוּקוֹב את תכניתוֹ הפּוֹליטית כבר בּגד בו. התכנית הק“דטית נתבּססה על תפיסה היסטורית: אי- האפשרוּת ההיסטורית לקפוץ מהמונארכיה האַבּסוֹלוּטית לרפּוּבּליקה העממית, הכרח הקנין הפּרטי להתפּתחוּת הכלכלית של החקלאוּת, הסכנה להרגיז את הבוּרגנוּת הכפרית על ידי הפקעת הקרקע ללא תשלוּם. מיליוּקוֹב לא האמין בתורה, האומרת כי רוּסיה תוּכל לדלג על גבי המשטר האַגרארי של הקנין הפרטי ותיכנס ישר למשטר סוציאלי באמצעות הקהלה האַגרארית. אָפיוֹ ההיסטוֹרי הפּיכּח לא נתן לו ללכת שבי אחרי האידיאלזאציה המוּפרזת של העם הרוּסי. הוא היה תמיד רחוק מאד מ”המשיחיוּת" הרוּסית, בין זו של דוֹסטוֹיֶבסקי או הסלאבוֹפילים, בין זו של מיכאלילובסקי או לנין. הוא לא האמין באמת המיוּחדת אשר “שומה” על העם הרוּסי לגלוֹתה, לא האמין ב“נפש הרוּסית”, ב“עם אלוהים”, בין בשטח האמוּנה, בין בשטח היחסים האַגראריים. מיליוּקוֹב סבור, כי העם הרוסי הוא אמנם בעל היסטוריה מיוּחדת ואולם במהוּתו הנהוּ עם ככל העמים אשר עליו לעבוד הרבה מאד, כי נחשל הוא מכמה בחינות, וכל “קפיצה” אינה אלא פרי השׂכל הבלתי מבוּגר, כלומר, הבלתי היסטוֹרי, ושל הדמיון העשיר מדי, של “רוֹחב הלב” הרוסי אשר לא מעט לעד לו.

אותה התפיסה ההיסטורית היא שהכריחה את מיליוּקוֹב לדון לכף חובה, אחת לחלוּטין, את המשטר הצארי. רצה בשינוי המשטר הזה ולא בשלום אִתוֹ. דחה כל הנסיונות – ביחוּד של ויטה – לשלום הזה. סירב להיכנס למיניסטריון הצארי. אל הדומות הראשונות, אשר בהן היה רוב למפלגתו, לא נכנס – היה משוּם-מה משולל זכות הבחירה. מאחוֹרי הפרגוד ניהל את סיעתו, בכבוד, בלי וַתרנוּת. אחרי פירוּק הדוּמה הראשונה נטה כאילוּ גם לדרכים מהפּכניות (“הכרוּז הויבּוּרגי”) אולם במהרה נוכח ש“הפסדנו” ונכנע, בהיסטוריון לפני “העוּבדה”.

לדוּמה השלישית (ואחר כך הרביעית), לאחר חוק הבחירות הריאַקציוֹני, נכנס כבר כמו גנראל ללא צבא. בעתונו “רֶטש” ומבימת הדוּמה נעשה למנהיג האוֹפּוֹזיציה הלגאלית. נוכח התליות של סטוֹליפּין והריאקציה הממוּשכת – אשר לא היתה פּוֹליטית בּלבד – נוצרה כאילו שוב “החזית המשוּתפת” הליבּראלית-הסוציאליסטית. בזמן המהפּכה הראשונה התחדדו היחסים. עתה רחקו אלה ואלה. מן השלטון אשר סטוֹליפּין, בעזרת גוּצ’קוב, נאחז בו. המחנה הפּרוֹגרסיבי נדחה לעמדת-הגנה. הריאַקציה הרוּסית ראתה משוּם-מה בליבראלים את הסכנה הגדולה ביותר. שלשה מנהיגי הק“דטים (שנים מאלה, הרצנשטיין ויוֹלוֹס, יהוּדים) נפלו בידי מרצחים. אותה “התפיסה ההיסטורית” אשר הכריחה את מיליוּקוֹב לתחוֹם תחוּמים בינו ובין “השמאל האוטוֹפּי”, שמרה אותו עתה מהריאַקציה הציבוּרית והרוחנית שתקפה את האינטלגנציה הרוסית. בזמן שרבים מחבריו (קבוּצת סטרובה, בּוּלגאקוֹב, בּרדאיֶב) לא ידעו גבוּל לאכזבותיהם ותלוּ את הקולר בעם הרוסי והאינטלגנציה הרוּסית (תקופת “תמרורים”) וחיפשוּ מנוחה נפשית בריאַקציה הפוליטית או בכנסיה הרוסית או בפילוסופיה מוּפשטת, בזמן שרבים מהמחנה הסוציאליסטי המהפּכני היו אובדי עצות ונטו להשלים בהרבה עם ה”מציאוּת הרוּסית ההיסטורית" (חיפוּש הדרכים הלאגאליות לפעולה הפּוליטית והמקצועית של הפּועלים) או ניטלטלו בין המהפּכה, הכנסיה והמין (קבוּצת סאבינקוב-גיפיוס-מֶרֶז’קובסקי) ושאלת המין – בעצם שאלת החיים הפּרטיים “עד הסוף” – נעשתה כאילו לעיקר העיקרים בציבוריוּת הרוסית, בזמן הזה של הבריחה הכללית, בהחבא או בגלוי, משׂדה המלחמה, היה מיליוּקוֹב אחד המעטים אשר נשארו נאמנים לעמדותיהם ולהשקפותיהם, קיבלו על עצמם את המלאכה המאוסה של מלחמת יום-יום בימין המנצח, המחוצף והשפל, בכל המארקוֹבים והפּוּרישקביצ’ים הללו, ומיליוּקוֹב הספקני, היבש, ב“היסטוריון”, הגן על העם ועל האינטלגנציה לפני אלה אשר ראוּ בהם, לפני שנה-שנתים, את “נושׂא אלהים” ועתה השפילוּהוּ עד תחתיות. בתקוּפה הזאת אשר נמשכה עד 1911–1912, שנות התעוררוּת ציבורית מחוּדשת, היו נאומי מיליוּקוֹב וחבריו בתוך הדוּמוֹת השׂנוּאוֹת לבית-ספר הפּוליטי היחידי כמעט ברוּסיה.

מיליוּקוֹב קיבל את המלחמה (אשר בה נפל בנו) בכל מרצוֹ הפוליטי. גם לכך גרמוּ טעמים היסטוריים. בזמן המלחמה הרוּסית-יאפאנית היה, כמו רוב המחנה הליבראלי-סוציאליסטי, “מצדד המפּלה” הרוּסית. מפלגתו השתדלה אז אפילו להכשיל את המילוה הרוּסי בחוץ-לארץ. שום “קו היסטורי” לא ציין את המזרח הרחוק כצורך לרוסיה. היתה זאת בעיניו אבנטוּרה בלבד. מלחמת העולם – שאני. ה“היסטוריה” – ומיליוּקוֹב אִתה. כשהתבּרר שממשלת הצאר איננה מסוּגלת לנהל את המלחמה, הגבּיר את האוֹפוֹזיציה שלו, תמיד תחת הסיסמה: מלחמה עד הנצחון. אירגן “בּלוֹק פּרוֹגרסיבי” בדוּמה, מ“הלאומיים” (אשר כאילו השׂמאילוּ במקצת) שוּלגין וחבריו, ועד קֶרנֶסקי וצֶ’כֶאידזה. כשנדמה שבגידה ממש הולכת ומתכוננת בחצר (ראספּוּטין עם השפּעתו הפרוֹ-גרמנית שטוּרמר עם נסיונותיו לשלום הספּאראטי) עבר להתקפה גלוּיה. נאומו מא' בנובמבר שנת 1916, אשר היה כוּלו כתב האשמה נמרץ ותקיף נגד המשטר הרקוב, נסתיים במלים אשר כל העולם חזר אחריו: “תחליטוּ בעצמכם מה זאת: טפשוּת או בגידה!” זאת היתה בעצם קריאָה למהפּכה. כעבוֹר ארבעה חדשים בּאָה.

מיליוּקוֹב לא חיכה לה והיא היתה בשבילו הפתעה, כמו לכולם: לקרנסקי צֶ’כֶאידזה, פּלֶכאנוב, לֶנין, צֶ’רנוֹב, לכוּלם בלי יוצא מן הכלל. אלה לא חיכּוּ, אולם רצוּ בה. מיליוּקוֹב גם לא רצה בה: “ההיסטוריה אינה יודעת קפיצות”. ביחוּד לא רצה בה בזמן המלחמה, כש“ההיסטוריה רצתה בדארדאנלים”. ואולם משנעשתה המהפּכה ל“עוּבדה היסטורית” קיבל אותה. עשה נסיון להציל את שושלת-המלכוּת, “מוסד ההיסטוריה הרוסית בן שלש מאות שנה”. נוכח במהרה שהנסיון הוא מגוּחך והסתלק ממנוּ. אך לא היה יכול להסתכל מן “התפקיד ההיסטורי של המלחמה”. כמינסטר לעניני חוץ בממשלה הזמנית קיבל על עצמו לשמור על התוכן ההיסטורי הזה של המלחמה, ולפיכך התרכזה נגדוֹ ביחוּד, נגד האימפּריאליזם הרוּסי, ההתקפה העזה של הסוציאליסטים. בו, במגמותיו, ראו את המכשול העיקרי לשלום המהיר על יסודות הכבוד. קּבלת עיקריו הרפּוּבּליקאים על ידי הק“ד, נאמנוּתו של מיליוּקוֹב לעקרונות החופש הגמוּר (הן הוא, בתור מיניסטר לעניני חוץ, דרש מכל ממשלות ההסכמה שיתנו לחזור לרוסיה לכל הפּליטים הרוּסיים, אויביו ומתנגדי המלחמה בתוכם, ובגלל הלחץ שלו שחררה אז ממשלת אנגליה את טרוצקי האָסוּר בקאנאדה) היו אז לפיצוּי קטן, יען כי י ברוסים מהימים ההם לא היה לרפּוּבּליקאי, למצדד הנלהב של החופש הגמור ול”נוטה לסוציאליזם“? מיליוּקוֹב עשה נסיון לקבל את נוסחת “הדמוֹקרטיה המהפּכנית” כלפּי מטרות המלחמה – “בלי כיבּושים ופיצוּיים” – וּלהכניס לתוכה את הדארדנאלים. הנסיון לא הצליח. במאי נאלץ מיליוּקוֹב לעזוב את הממשלה. גם בימים האלה שמר על ספקנוּתו ב”משיחיוּת הרוסית" שקמה לתחיה בדברי קרנסקי והנסיך לבוב לא פחות מאשר בדברי צ’רנוֹב ולנין. רצה להציל מה שאפשר היה להציל. תמך בקרנסקי ולחם נגד “חוּלשתו”. כשממשלת קרנסקי התחילה לרדת במדרוֹן ללא הצלה, נאחז בקוֹרנילוֹב. הכל היה לשוא. ההיסטוריה נעשתה לבלתי היסטורית. לא נשמעה יותר לשום תורה, ול“היסטוֹריוֹן” לא היה מקום בה. אחרי כיבוּש צפון רוּסיה על-ידי הבּוֹלשביקים נסע לקיוב, שם התחיל במשׂא-ומתן עם השלטונות הגרמניים, אחר כך נסע אל הדוֹן, אל אַלכּסייב. במשך כּמה חדשים כאילוּ איבד את דרכו.

במהרה – בחוץ-לארץ, בגולה – מצא שוּב את עמדתו, ושוּב – אותו הפּרוֹצס שבשנות הריאקציה, אחרי המהפכה הראשונה, בזמן שרעיון “ההתערבוּת החיצוֹנית” עוד שלט בחוּגים רבים של האֶמיגראציה הרוּסית (הן בחוגים ידוּעים היא שולטת עד היום הזה), בזמן שגם ממשלות חוּץ היו כאילוּ נוֹטים להתערבוּת הזאת והכירו בקוֹלצ’אק כבמוֹשל רוסיה, בזמן שהפליטים הרוּסים היו מתוַכּחים ביניהם, אם מוּתר לעזור לממשלה הקוֹמוּניסטית במלחמתה ברעב, בזמן שיאוּש תקף רבים והפּליט הרוּסי היה מלא שׂנאָה וּבוּז לעמו, בו בזמן, כלומר, לפני תשע שנים, כתב מיליוּקוֹב בהקדמה לספרו “תולדות המהפכה הרוסית השניה”: “יהא שרוּסיה נהרסת, יהא שהיא נדחית ממאת העשרים למאה השבע עשרה, יהא שנהרסוּ התעשיה, המסחר, החיים העירוניים, התרבוּת הבינונית והעליונה, ובכל זאת, כשנעשה את האַקטיב והפּאסיב של המהפּכה העצומה העוברת עלינו, יש להניח שנראֶה כאן מה שראינוֹ בתולדות המהפּכה הצרפתית הגדולה. נהרסוּ מעמדות שלמים, נפסקה מסוֹרת השכבה התרבוּתית – ואולם העם עבר לחיים חדשים, הוא מתעשר בנסיון חדש והוא החליף ללא אפשרוּת של שנוי את שאלת החיים העיקרית שלו: את שאלת האדמה”. מכאן גם הסיסמה החדשה שלו: “לעבוד בשביל העם בדרך החדשה אשר הוא בחר בה”. עתה מגן מיליוּקוֹב על עמו ש“חטא” ועומד ללא ויתוּרים, במלחמה גם עם הקֹומּוניסטים וגם עם כל נסיונות הרסטאבראציה, במסגרת ההיסטוֹרית החדשה של רוּסיה כמו שהוא רואֶה אותה – בהתמדה, בסבלנוּת, ב“קוֹרקטיוּת”, קצת ביוֹבש נפשי, אשר אפשר אינו אלא זרוּת לדיקלוּם ול“התפשטוּת הנפשית” אשר האינטליגנט הרוּסי נוטה לה תמיד ולמיליוּקוֹב “האירופּי” הייתה תמיד לזרא. ושוּב מתרכּזת נגדו גם שׂנאַת הקוֹמוּניסטים וגם שׂנַאת אנשי הריאַקציה כאחת, וכשהוּרמה יד ימנית של פּליט רוסי לירות בפליט אחר מ“מחוללי המהפּכה” נתכּוונה לא לקרנסקי או לצ’רנוב אלא למיליוּקוֹב דוקא.

המדינאי הזה איננוּ בר מזל. יש לו יושר הלב ויושר המוח, והוא אינו עושה שקר בנפשו – גם בתוך המבוּכה. בעל השׂכּלה רבּה, מחונן כסופר ונואם. הוא קנה לו שם ברוּסיה, וגם הקים מפלגה פוליטית אשר כמוה מעטות בודאי בתולדות כל המפלגות הפּוֹליטיות בעולם – הן היא ריכזה את מיטב האינטליגנציה הרוּסית, הבינונית והעליונה. יש לו מתכוּנות המדינאי הזהיר, השוקל. ג’יוליטי, ליבּראל כמוֹהוּ, שלט באיטליה עשרות בשנים. מאסאריק, ליבראל כמוֹהוּ, עלה לגדוּלה בצ’כיה. ומיליוּקוֹב היה מנוּצח כל ימי חייו. ולא רק מבחינה פוליטית חיצונית. רבּים כיבדוּהוּ, אך גם רבים שׂנאוּהוּ. בזמנים, שהיה מקבּל על עצמו את תפקיד ה“עקרב” – ב-1905, ב-1917 – היה שמוֹ למפלצת. היש לו עכשיו תלמידים, מצדדים נלהבים? ספק. את עמו רצה לשרת, ומוּתר להגיד שגם השאיפה האישית רדיפת כבוד, השלטון, היו זרים לו, על כל פנים, יותר מאשר למדינאים הרוּסים של זמננו. ועם כל אלה לא הצליח.

אי הצלחת המדינאי, כשהיא לעצמה, אינה אַמת-מידה להערכתוֹ. יש שהמנוּצח היום נעשה למנצח מחר ואך קוֹצר חייו הפרטיים הפריעו לו ליהנות מנצחוֹנוֹ. השאלה היא, אם היתה בפעוּלת המדינאי נקוּדת חולשה המבאֶרת, המחייבת את אי-הצלחתו. אי הצלחתוֹ מיליוּקוֹב היא במקצת שאלת “מזל” באמת. ב“זמנים כתיקוּנם” היה מיליוּקוֹב אולי למנהל מדינת רוּסיה. הן ג’יוליטי שלט באיטליה, אשר היתה בתקוּפתו “ארץ כתיקוּנה”. ואולם התנאים הפוליטיים של רוּסיה הצארית היו פראיים. וכשקמה רוּסיה אחרת – לא הספּיק לו כוחו. הן ג’יוליטי היה, בסוף חייו, ב“זמנים שלא כתיקוּנם”, מנוּצח וראה את הרס פעוּלתו. למאסאריק עמדו התנאים המיוּחדים של צ’כיה המשוּחררת והסגוּלה הנפשית הגדולה אשר חסרה גם למיליוּקוֹב וגם לג’יוליטי – הוא ידע ברגע ידוּע לא “לעצור” את המאורעות, אלא לעורר אותם. גם הוא היסטוריון ובכל זאת היסוד המהפּכני לא היה זר

למיליוּקוֹב האידיאל – חופש. והאידיאל הזה הוא יפה מאד והלואי שהיה משתלט בכל העולם. ואולם כלום יש בו כדי למלא את הנפש בתקוּפה הסוערת הזאת, אשר עברה על רוּסיה במשך שלשים השנים האחרונות, בּיחוּד בּשעות המהפּכה? החופש האזרחי אינו אלא כלי אשר מדינאי חייב למלא אותו תוכן אנוֹשי חי.

מיליוּקוֹב השתדל לשמור בכל פעולתו המדינאית על “הקו ההיסטורי”. לעיתים שגה גם בפירוּשי הקו הזה – כשחשב את הבוּרגנוּת הרוּסית לכוח פּרוגרסיבי או כשראה בדינאסטיה של הרוֹמאנוֹבים מוסד היסטורי – בזמן שכבר התרוֹקנה מכל תכנה, או שקיבל את ה“ציווּי” המוּפשט של ההיסטוריה הדינאסטית – דארדאנלים – כצוֹרך ממשי של המדינה הרוּסית והעם הרוּסי. ואולם התכוּנה העיקרית בפרצוּפוֹ של מיליוּקוֹב היא לא בטעוּת פלוֹנית או אלמוֹנית, אלא ב“היסטוֹריזם” המופרז והמוגזם שהיה לו לקו מחשבה ופעוּלה. חלילה לנו מלזלזל ב“לקח ההיסטוריה” חלילה לנו מלחלל את הדמוּיות החולניות של כל עובר ושב הרוצה לעשות מעמוֹ וממעמדו דוקא מה שבּדה מלבּוֹ ברגע האחרון. ישנם יתרונות גדולים ל“פּיכחוּת ההיסטוריה” של מיליוּקוֹב. הן היא מצילה אותו מן היאוּש אחרי המהפּכה הראשונה, היא מצילה אותו גם כיום מנחשול הריאקציה והשנאה העיורת למהפכה השניה. ובכל זאת ברור, ש“פּיכחוּת היסטורית” זאת יש לה גם חסרונות כבדים. המפקיד את עצמו ביד ספרי ההיסטוריה, מסכּן את מפעלו, לא רק משום שאפשר לטעוֹת בפירוּשים, אלא גם משוּם שספק רב, אם יש ביכלתם לתת את כל חכמת המדינה. ואולם אם להאָחז ב"היסטוריזם, כי אָז יהא זה היסטוֹריזם שלם ומלא, ואז אין לו למדינאי לראות אך את הסך-הכל ולדלוֹג על מה שהיה באֶמצע, על הדרך ועל האמצעים בהם הגיעוּ העמים לסך-הכל. רבּים הם מלוּמדי ההיסטוריה השוכחים, וגם מיליוּקוֹב שכח את זאת, כי גם המהפּכה “עוּבדה היסטורית” היא, גם סבל הדורות, העיור, המהרס בהתפּרצו, “הבלתי היסטוֹרי” בדרכיו, “עוּבדה היסטוֹרית” הוא, וגם החזוֹן, שהוּא כאילו תלוּש מן המציאוּת, “עוּבדה היסטוֹרית” הוא: באשר שליטה לו – ויש זמנים: שליטה מוחלטת – בנפש האָדם והעם והמעמד.

ההיסטוריה טרם אָמרה את דברה האחרון על המהפּכה הרוּסית. וייתכן, שבסך-הכל ההיסטוֹרי כאילוּ יצדק מיליוּקוֹב. ייתכן שמעמד הפועלים יידחה, באשר קטן-מספּר הוא, לזמן-מה מן הבימה הפּוֹליטית הרוסית. ייתכן שהאכּרוּת הרוּסית תתגלה ככוח פּוֹליטי נחשל ועל רוּסיה יהיה לעבור את בית-הספר הקשה והארוך של החינוך התרבותי והפּוֹליטי. ואז הוא יוכל כאילו להגיד: הן צדקתי – ההיסטוֹריה אינה יודעת קפיצוֹת. ואולם מיליוּקוֹב לא רצה להיות מנבּא עתידוֹת ורושם התולדות, עם הפּאסיב והאַקטיב שלהן, בלּבד. הוא רצה להיות כוח אַקטיבי בפּוֹליטיקת יום-יום, והוא עזב את הקתדרה כדי לעשות את ההיסטוֹריה. ולשם כך אין “הפיכחוּת ההיסטורית” בּלבד מספקת.

“דבר”, כ“א אדר א' תרפ”ט (3.3.1929)

---

צוואתו של דור הולך

מאת

משה בילינסון

אילו לא נשארו מפּילסוּדסקי, לא נתוּנים ביוֹגראפיים ולא זכרונות עליו ולא מעשיו הוא, אלא אך ורק תעודה זאת, אחת ויחידה, אך ורק צוָאתוֹ, אפשר היה להקים על פּיה את דמוּת האיש ואת דמוּת התקוּפה, על מעלֹותיהן ועל חסרנותיהן, על כוחן ועל חוּלשתן.

השאיר הוראוֹת מפוֹרטות כיצד לנהוג בו לאחר מותו. כלומר: לא לפי הרגשת היום החולף חי. היתה לו מסגרת – היסטוֹריה, יום מחר. ראָה עצמו לא כשליח אנוֹנימי, בן בלי שם, של יום מחר זה, אלא כנציגוֹ, הפּועל למענו בשמוֹ הפּרטי. היה רוצה להוסיף ולהתקיים בהיסטוריה לא במעשהוּ בלבד, אלא גם בגופּתו הוא, כאיש קוֹנקרטי זה אשר שמו בחיים היה יוסף פּילסוּדסקי. והוא איננוּ מוַתר על השם הזה גם לאחר מותו. החשבּוֹן עם החיים איננוּ נגמר עדיין. לא כל הקיצין כּלוּ. מלאך המות עדיין איננוּ סוף. החיוּניוּת שבטבעו עוד מוסיפה לתבוֹע את סיפוּקה. שׂרידים אלה, אשר רוּח-חיים אין אתם עוד, אָסוּר להם שיהיוּ בני תמותה, אָסוּר להם שישוּבוּ לעפר, שייעלמוּ מספר ההיסטוריה, מזכר הדורות. יוסף פּילסוּדסקי איננוּ יורד מעל הבּימה, לאחר ששׂיחק את תפקידוֹ. יוסף פּילסוּדסקי איננו נבלע בין המונים משוללי שם פרטי.

הדאָגה לזכר העתיד מרוּבה ומפוֹרטת. אין לפסוֹק דין אחד לכל הגוף. יש לחלקוֹ חלקים-חלקים ולהשתמש בּכל חלק לחוּד. לפי ערכוֹ המיוּחד. ניצוּל מאכּסימאלי, אשר יש בו משוּם רוח החשבון העסקי ממש, של הרכוּש האחרון הזה הנמצא עדיין ברשוּתו של אָדם.

המשׂכּיליוּת של ימי הנעוּרים, הנטיה למדעי הטבע, התשלוּם האחרון לאָפנה של הימים שעברוּ, ל“השקפת העולם הראציונאליסטית” (המדוּמה, כמובן), מצווים להשאיר את המוֹח למנתח. ההנחה התמימה היא: הכרח שיהיה ענין מיוּחד, אי-אפשר שלא יהיה, לאנשי המדע במוֹחוֹ של גיבּוֹר האוּמה. אכן, תהיה-נא הנאָה לפיסיוֹלוֹגים. תהיה-נא תועלת לאנושיוּת. ואם אמנם דבר-מה בלתי רגיל, דבר מה המצדיק – גם מבחינה פיסיולוגית גרידא – את “המנהיגוּת”, יימצא במוחו של יוסף פּילסוּדסקי, הרי שהביוֹגראפיה שלו תהיה עשירה בפרט נוסף. והן הבּיוֹגראפיה שלו וההיסטוריה שלו – היינוּ הך.

ואם המוח למדע הוא, הרי שהלב שייך, כדרך הטבע, למולדת. הן הוא נפעם, כל עוד נפעם, בעד המולדת. הלב, מקור הרגש, לפי ההנחה העממית, עליו להיות בעיר, בה קשור הרגש, בעיר בה ראה יוסף פּילסוּדסקי את אור החיים. בעיר השבוּיה אשר בּעדה לחם, בוילנה. מסוֹרת היא לתנוּעה הפּוֹלנית בפולחן הלב. ישנוֹ לבּוֹ של קוֹסצ’יוּשקוֹ, אשר אליו עלו ברגל כשעוד היה בגולה השוייצארית. עתה נתוַסף אליו גם לבּוֹ של יוסף פּילסוּדסקי. ועם זאת צוָאָה פּוֹליטית כאן לאוּמה: להגן על וילנה, אשר מעתה איננה לבד ואֵם בּפּוֹלין, אלא גם אכסניה ליקר אשר היה במארשאל הראשון.

המולדת והאֵם – היינוּ הך. כשם שהתאחדוּ בהרגשה, בנאוּם, בדמוּת פּיוּטית, כך התאַחדו בצוָאָה. הלב למוֹלדת, אך גם לאֵם. על אחת כּמה וכמה כשמהאֵם הזאת בּאָה האהבה העזה למולדת המוּשפּלה. אכן את עצמות האֵם יש להעביר לוילנה ולשׂים את הלב לרגליה. ואזי – אצל שתי אִמהות, שהן אחת, בהרגשה ובדמוּת פּיוּטית, ינוּח הלב מנוּחת נצח.

והגוּף, בלי המוח שהוא למדע ובלי הלב שהוא למולדת, עליו להיקבר ליד מלכי פּוֹלין. מי היו? כּלום כולם כאחד גיבּוֹרים ופטריוֹטים נעלים, אנשי גאון ורוח? חלילה גם אנשים מסכּנים ועלוּבים היו בינהם ואף זרים לאוּמה. מי כפּילסוּדסקי יודע זאת? אך אין זה חשוב. הם – המלכים האלה – נהפכו לסמל האוּמה החפשית מעבדות הזרים. הם – ההיסטוריה הפּוֹלנית מימים עברו. ועל פּוֹלין המחודשת להתקשר עם פּוֹלין ההיסטוֹרית. יום-האתמול של פּוֹלין חייב להיפּגש עם יום המחר. אין לסַמל את השרשרת שהוקמה מחדש סמל בּוֹלט יותר, סמל מדבּר יותר אל הלב ואל הדמיון, מאשר בקבוּרה זאת של גיבּוֹר פּוֹלין המחוּדשת אצל גיבּוֹרי פּולין ההיסטורית. זאת ועוד אחרת: בן אצילים ירוּדים ומדולדלים, הוא יוסף פּילסוּדסקי, ולא מבני האריסטוֹקראטיה הפוֹלנית הכבּירה והיהירה, ייקבר על יד מלכי פולין. אכן גם לזאת הגיע.

הדור הזה, דור נסער, דור אשר שיבר את האידיליה הליבראלית-הפרוֹגרסיבית-הראציונאליסטית של המאָה התשע-עשרה, דור רוֹמאנטי, דור פּאתֶטי, דור החי חיי-חוּשים, על אף כל פּלפּוּל תורותיו המרוּבות, דור הנשען על “ההיסטוריה” ועם זאת הופך עולמות, דור המקים את ההמונים על רגליהם ועם זאת צמא להערצת יחידים, דוֹר הגבוּרה – בודאי שגדולות פּעל. ועם זאת איננוּ אלא דור המעבר, דור המסיים את התקוּפה הישנה, אך איננוּ פותח את התקוּפה החדשה. דור מנקה את אשפת ההיסטוריה ואיננו, על אף כל החיצוֹניוּת המהפּכנית, משנה את פני ההיסטוֹריה. דור מחריב בנינים שנרקבו, דור שובר כּבלים והוא איננוּ דור בּוֹנה. דור גדול בתשוּקוֹתיו ואיננוֹ מסַפּק אותן. דור המשאיר אחריו את תוֹהוּ העולם גדול ממה שהיה. דור מלא הכרה עצמית ואין בטחון אמיתי בלבּו שמעשׂיו אמנם מעשים היסטוֹריים והוא זקוק לכל מיני סידוּר-עזר, בחיים ואחרי המות, כדי להבטיח את מקומו בזכר הדורות. דור המוסר את מוחות אישיו לידי הפיסיולוגים ואפשר כי לפּאתוֹלוֹגים דוקא ענין מיוּחד בבדיקות אלו. דור עשיר בפעוּלה ודור דל-אוֹפק, דור עני גם אכזרי ביחסוֹ לאָדם, יש והוא מגוחך ביחסו לעצמו. דור אשר ישאיר מדינות חדשות (בנות קיוּם?), משטרים חדשים (בני קיום? ), אך ספק, אם גם יצירה מחשבתית, יצירה אמנותית, אף יצירה פּוֹליטית-חברתית (הן “מקצוֹעוֹ” הוא זה), אשר ממנה יתפּרנסוּ דורות, כשם שהם מתפּרנסים בּפרי רוּחן של תקופות הנקראות ריאַקציוֹניוֹת. דור אשר הזדהוּתוֹ עם מפעלו איננה מגיעה עד השליחוּת הנאמנה, שאין לה שם אישי ולשמה נעשית. דור אשר הרוֹמאנטיוּת שלו גוֹבלת עם הסנטימנטאליוּת, והפּאתוֹס שלו עם הדיקלוּם, והמעשה עם הג’סטה, והעממיוּת עם ההמוניוּת, והשרשיוּת ההיסטוריה עם פולחן הסמלים. דור גדול, אשר תפקידים כּבּירים הוּטלו עליו על-ידי ההיסטוֹריה – והוא דור הולך, על אף נצחונותיו. דור אשר כּבר עשה את שלוֹ, דלה את עצמו, והוא כותב את צוָאתוֹ.

“דבר”, י“ז אייר תרצ”ה (20.5.1935)

---

לסיום פרשה פוליטית אחת

מאת

משה בילינסון

אפשר שהתפּטרוּתו של מקדוֹנלד מנשיאוּת המינסטריון האנגלי, סיבתה במצב בריאוּתו בלבד. אין זה משנה את העוּבדה הפּוליטית: שיווּי אופי שמרני גלוּי לממשלה האנגלית. כשהרכּיב מקדונלד את המיניסטריון “הלאוּמי” הראשון – באבגוּסט 1931 – היו בו 4 פּועלים (מסיעת מקדוֹנלד), 4 שמרנים, 2 ליבּראלים, ולא עוד אלא נבחר הפּועלים מקדוֹנלד עצמו, עמד בראשו. המיניסטריון הנוכחי מורכב מ-15 שמרנים, 3 “פועלים לאוּמיים”, 4 “ליבּראלים לאוּמיים”, ולא עוד אלא מנהיג השמרנים עומד בראשו. אין זה איפוא בלתי אם שימוּש לרעה במוּנח פּוליטי, אם אנשי המיניסטריון הזה מוסיפים לקרוא לעצמם ממשלה “לאוּמית וקוֹאַליציוֹנית”. למעשה, זאת היא ממשלה מפלגתית, שמרנית, אשר מספּר קטן של מי שהיו נבחרי פועלים ומי שהיו נבחרי ליבּראלים עוזרים על ידם.

מקדוֹנלד עצמו ירד מעל הבּימה הפּוליטית, סיים את הקאריֶרה שלו. אין להניח שיוּכל לשוּב, באיזו צוּרה שהיא, לא למראית עין בלבד, כי את תפקידו הפּוליטי האחרון, אשר הוא עצמו בחר לו, באותו אבגוּסט שנת 1931, מילא. את השליחוּת, אשר הוא עצמו הטיל על עצמו, לאחר ארבעים שנות שליחוּת אחרת לגמרי, עשה. עזר לשמרנוּת האנגלית לדחוק את רגלי תנוּעת העבודה, עזר לשמרנוּת האנגלית להתייצב לפני האוּמה כ“כוח לאוּמי”, בניגוּד ל“כוח מעמדי וּמפלגתי”. היא תנוּעת העבודה. עכשיו איננוּ נחוץ עוד. ומי שהיה אהוּב-נפשם של מיליוני פועלי אנגליה, מי שהיה גיבורם, אשר אליו הביטו בגאוה ובתקוה, נעלם בצל איזו “נשיאוּת המועצה”. מחוּסרת כל ערך פּוליטי.

בדעותיו של מקדוֹנלד חלוּ, במשך חייו, כמה שינוּיים. האם קשוּרים השינוּיים האלה באופי האיש כפי שהוא מתגלה בכתביו ובנאוּמיו, וכפי שהוא מתוּאר על-ידי כמה אנשים שעמדוּ אתו במחיצה אחת? המזג הפּוליטי הזה. ביחוּד של השנים האחרונות דוקא, הוא בלתי ברוּר, בלתי בהיר, ללא קוים מסוימים, ללא יציבוּת פנימית ועם זאת תמיד מלא הכרה עצמית כבירה, הערכה עצמית גבוהה, הגובלת באמוּנה של גואל. ציטטות בלי סוף אפשר להביא מכתביו ומנאוּמיו של מקדונלד, ולכוּלן אופי אחד: נעלה-מוּפשט. האיש רוצה בגדולות, האיש מבשׂר גדולות – מהפּכה סוציאלית, שלום עולם; ובתקוּפה מאוחרת: שלום המעמדות, פּירוּק זיין, הסכמים מסחריים על פּני כל העולם. אך אם תגש לציטטות אלו גישה פּרוֹזאית, לא נבוּאית-משיחית, אלא פוליטית, אם תגש לרצונו הנעלה של מקדוֹנלד בשאלה “איך”? – איך עושים את המהפּכה הסוציאליסטית, איך מגשימים את שלום המעמדות, ונתקלת רק בערפל רעיוני, הדומה מאד לגיבוּב מלים בלבד.

שמא מסתברים השינוּיים המרוּבים בדעות מקדונלד ובעמדותיו, בתכלית הפשטוּת על-ידי רצונו בשלטון ויהי מה, או על-ידי קלקוּל שנתקלקל עקב השלטון המיוּחד שנפל בידיו, והוא שלטון הפּועלים בחברה הרכוּשנית? רבים נוטים להסברה זאת וּבין אלה לא רק החברים אשר עזב אותם – ומוּבנת מרירוּת לבם – אלא גם אנשים אשר הלכוּ אתו חתיכה הגוּנה של דרך-עזיבה זאת. סנאודן מספּר בזכרונותיו ¹, איך הלך מקדונלד, במשך שנות ממשלת הפּועלים השניה (יוּני 1929 – אבגוּסט 1931), ונעשה זר למחנה הפּועלים ולנבחריו, איך אהב יותר ויותר לבוא במגע עם השמרנים והליבּרלים דוקא, עם החברה הגבוהה דוקא, איך יחס החוּגים האלה נעשה לו חשוּב יותר ויקר יותר מיחסה, נאמר של נשׂיאוּת האגוּדות המקצועיות. לפי אותה עדוּת הלך האיש בלי היסוּסים מרוּבים לקראת בקרע עם תנוּעת הפּועלים וגם בלי כאֵב כלשהוּ. הוא מתענג הרבה על הפּוֹפּלאריוּת שלו החדשה בחוּגים החדשים – “מחר תרצינה כל הדוּכסות של אנגליה לנשק אותי”. העדוּת הזאת אמנם רעת-לב היא מכדי להיות ממַצה, והיא גם איננה נקיה מכוָנות אישיות. הן היה על סנאודן להסבּיר מדוּע הלך גם הוא את החתיכה ההגוּנה הזאת של דרך משוּתפת עם מקדוֹנלד עד שנפרד ממנוּ בשאלה אחרת לגמרי (מכס), והוּא מצא את ההסברה הקלה ביותר: “נתפּתה על-ידי איש רע”. אך בכל זאת גרעין של אמת ישנו גם בביאוּר האישי הזה. המעבר הזה ממוֹרה עממי וּמזכיר מפלגה אופּוזיציונרית לראש הממשלה הבריטית, המעבר ממשׂרדיה הצרים של תנוּעת הפּועלים לאוּלמי המלכוּת, אכן נסיון בו, ורבים – גם בעלי מזג יציב ואיתן יותר מאשר מקדוֹנלד לפי כל העדויוּת, היא היא שהיתה הפּעם בעוכריו והיא שדחפה אותו להתרחק מהתנוּעה אשר הרימה אותו. האמין שיוכל לעשות את אשר היה עליו לעשות גם בכוחותיו הוא, ללא שוּתפוּת התנוּעה, וגם, אם כך נגזר הדבר, בניגוּד לתנוּעה העממית וההמונים, על אחריוּתה הקיבוּצית.

בין כּה וכה, והחיים הפּוליטיים האלה נסתיימוּ בכשלון. מקדוֹנלד לא הציל את אנגליה, לא הראה דרכים חדשות לתנוּעת הפועלים, לא הבטיח את שלום העולם. הוא נעלם מעל הבימה הפּוליטית לבלי השאר ירוּשה כלשהי – הכּוָנה ביחוּד לתקוּפתו האחרונה – וגם מבלי קציר אהבה אמתית וכבוד אמתי מאיזה צד שהוא. תנועת הפוּעלים מתאמצת להשכּיחוֹ מלבה, והחוּגים השולטים שכחוּ אותו – יהי לבנו סמוּך וּבטוּח – למחרת נאוּמי התהילה שהשמיעו באזניו בשעת התפּטרוּתו. אך נאומי תהילה אלה מעידים: מקדוֹנלד לא נפל במלחמה, לא נרמס על-ידי כוחות אויבים – הוא נכשל.

שינוּי הדעות והעמדות איננו יכול, כשהוא לעצמו, להסבּיר במשהוּ את הכשלון הזה. השינוּי הזה – רשוּת הוא של מדינאי ולפעמים חובתו. מקדוֹנלד עמד למעלה מארבעים שנה בתוך החיים הפּוליטיים. אי אפשר לדרוש מבן-תמוּתה שיהיה, במשך תקוּפה כה ארוּכה, נאמן, בכל הפּרטים, לדעותיו הראשונות, כי אי-אפשר לדרוש מבן תמוּתה שידע מראש מה תהיה, בכל פּרטיה, תמוּנת העולם הפּוליטי לאחר ארבעים שנה. וחובת המדינאי לסגל את דעותיו לחיים ההולכים וּמשתנים. ואם אחרת יעשה, משמע שאינו מדינאי, ושירוּת רע ישרת את מחנהוּ.

השינוּי שחל בדעות מקדוֹנלד בסתיו שנת 1931 איננוּ הראשון. בפרוֹץ המלחמה הלך לבית-הכּלא, בגלל התנגדוּתו הפּעילה לטבח העולמי. תהיה ערכת עמדה זאת כאשר תהיה, כשלון לא היה בה, ואילו נעלם מקדוֹנלד אז מעל הבימה הפּוליטית היה נשאר דמוּת מזהירה. תיכף לאחר המלחמה נתפּס לאהדה למשטר המועצות – לא רק לרוּסיה המועצתית אלא למשטר המועצות ממש, הוּא-הוּא המשטר הפּוליטי הנכון, גם בשביל אנגליה. ועד כה הן לא היה מעולם מהפּכני קיצוני. לאחר תקוּפה קצרה הסתלק מאהדה לשליטי רוּסיה המועצתית וגם מאהדה למשטרם. והיה זה בלתי הוגן – ואמנם הדבר לא נעשה בחוּגים השמרניים הנפסדים ביותר – לראות בשינוּיים אלה חטא וכשלון. הימים היו נסערים מאד, וצער אין סוף של הטבח העולמי תבע את עלבונו, והאכזבה בשליטי העולם ובמשטריהם, אשר הביאו את האנושיוּת עד הלום, היתה עמוּקה, והמתרחש ברוּסיה היה מכוּסה בערפל סמיך מאד של כרוּזים סוציאליסטיים ופאציפיסטיים – ורבים וכן שלמים, מכל החוּגים למיניהם, נתפּסו לאותה השליה. אחר כך התפּזר הערפל והתגלו כמה וכמה דברים, גם ברוּסיה וגם באנגליה – ומקדוֹנלד שינה את דעותיו, מבלי שתהיה לאיש רשוּת להתרעם עליו, ואילו עזב אז את החיים הפּוליטיים היתה דמוּתו בלתי נפגמת.

הרשוּת למדינאי החושב, הלומד, לא רק לשנות את דעותיו בהתאם לשינוּי שחל בחיים, אלא גם לטעות. ולא עוד אלא גם זאת: אין כלל חובה עליו שיטעה עם רבים. מוּתר לו לטעות גם עם מעטים, גם לבדו. אין בכך כלוּם. ואם מוּתר להניח שביחס לרוּסיה המועצתית ולמשטר המועצות טעה אז מקדוֹנלד עם רוב פּועלי אנגליה, אולי אפילוּ עם רוב האנגלים בכלל, הרי בהתנגדוּתו האַקטיבית למלחמה היה בתוך מיעוּט קטן גם בקרב מפלגתו, וּבכל זאת לא נגרם הדבר לכשלון ולא השאיר כתם כלשהוּ על דמוּתו הפּוליטית.

אך באבגוּסט שנת 1931 קרה משהו. מקדוֹנלד שינה את דעתו – ונכשל. התפּטרוּתו עכשיו איננה אלא המערכה האחרונה של המחזה שהתחיל אז.

דברים משוּנים התחילו להתרחש בחורף ובאביב שנת 1931 באימפּריה הבּריטית, אשר ממשלת הפּועלים, והיא מיעוּט בפרלמנט, עמדה אז על יד ההגה שלה. התברר שתקציבה של האימפּריה איננו מאוּזן. ועדה פּרלמנטרית אשר נבחרה לחקירת המצב – “ועדת מאי” קראו לה – הגישה דין-וחשבון פּסימי מאד והציעה כמה וכמה אמצעי תיקוּן, בין אלה קיצוּץ בסיוּע למוּבטלים. הפּועלים, חברי הועדה, הכירוּ גם הם בחומר המצב, אולם לענין ההצעות נבדלו מרוב הועדה וגרסוּ במקום קיצוץ בסיוּע – אמצעים אחרים הפּוגעים ביחוד בבעלי הרכוּש. אך התקציב הבלתי מאוּזן כשהוא לעצמו, היה רק צרה למחצה; הצרה האמתית היתה ברושם של דין-וחשבון ועדת מאי על העולם הפינאנסי – האנגלי, הצרפתי, האמריקאי. “אנגליה הזדעזעה ביסודותיה” – זה היה הסיכוּם. אנגליה אָבד לה אֵמוּן העולם. לאנגליה – שימוּ לב: לאנגליה! – אין רוצים להוסיף וּלהלווֹת כסף. מאנגליה דורשים החזרת כסף שהילווּ לה. וגם האזרח האנגלי, אָבד לו האֵמון לאוצר שלו, גם הוא דורש בחזרה את זהבו. המונים עומדים על יד הקוּפות ותובעים את פּקדונותיהם. המטבע של אנגליה, ואתו יחד שמה של אנגליה, כוחה הבין-לאוּמי – בסכנה.

את מקדוֹנלד האשימו הרבה כי נבהל מאד, אך יש להגיד: היה ממה להבּהל. ראש הממשלה מחוּיב להבּהל כשמגישים לו תקציב של השנה החולפת וגרעונו: 75 מיליון לי“ש, והצעת התקציב לשנה הבאה מסתכּמת בגרעון של 170 מיליון לי”ש, והשנה השלישית איש לא יחזה מראש את סופה. וראש הממשלה מחוּיב להבהל משנה בהלה כשהתקציב הזה גורם לקאטאסטרוֹפה בבית ולקאטאסטרוֹפה בין-לאוּמית. ולא חשוּב כלל לגבי החרדה הזאת, אם הקאטאסטרוֹפה היא ספּוֹנטאנית “טבעית” או עשוּיה בידים“, אם אמנם המצב גרוּע של התקציב הממשלתי גרם ליחסו של העולם הפינאנסי לאשראי האנגלי, או היתה זאת התקפה מאוּרגנת ומכוּונת של העולם הפינאנסי על ממשלת הפּועלים בגלל “בזבוּזה הסוציאלי” או בגלל עצם קיוּמה. בשני המקרים גם יחד היה על אנגליה להגן על עצמה. וההגנה לא יכלה להיות אך ורק ב”גילוּי האינטריגה הקאפּיטליסטית" אלא מוכרחה היתה להתבּטא באמצעים ממשיים, נמרצים ודחוּפים.

אפשר היה להתייצב לפני הפּרלמנט ולהציע לפניו תקציב כשהוּא מאוּזן, או מכל מקום, שגרעונו הוּקטן הרבה, על חשבון בעלי היכלת, ואם זאת לדרוש יפּוּי-כוח לאמצעים חמוּרים נגד הבּאנקים ונגד העתונים ונגד הפּרטים הנאשמים בספּקוּלאציה ובזריעת פּאניקה במתכּוון. הענין היה נגמר – כך התבּרר תיכף, על-ידי התיעצוּיות עם הסיעות הפרלמנטריות – בהבעת אי-אֵמון לממשלת הפּועלים, אשר רק תמיכת הליבּראלים איפשרה לה עד כה את קיוּמה. וּבכן, מה בכך? תנוּעת העבודה מציעה לפני האוּמה, המיוּצגת בפרלמנט, את תכניתה. התכנית איננה מתקבּלת, האוּמה איננה מסכימה? ויהי כן. יעשו אחרים את רצון האוּמה, וּמפלגת העבודה תחכּה לגילוּי אמיתה. אפשר היה גם לקבל את דרישות העולם הפינאנסי. בתוכן גם את קיצוּץ הסיוּע בתורת הסעיף העיקרי של תכנית איזוּן התקציב. כל המדינה בסכנה, הכל צריכים להביא קרבנות, אולי יש צדק בזה שגם מחוּסרי העבודה יסבּלוּ במידת מה ( ההצעה היתה קיצוּץ ב- 10 אחוּזים). או גם אחרת: אין צדק בדבר, אך לשם קיוּם ממשלת הפּועלים כדאי קרבן זה. העולם הפינאנסי חזק כרגע מהממשלה האנגלית ואין ברירה אחרת מאשר להיכּנע ולהתכּוֹנן למערכה חדשה. כניעה מתוך הכרח, איננה חטא או כשלון. צריך רק לבדוק אם אמנם הכרח כאן, אוּלם זהו ענין לחשבון ולשיקוּל.

מקדוֹנלד הכריע לטובת הדרך השניה הזאת. רוב חבריו סרבו להצטרף לדעתו. כך קם הקוֹנפליקט בתוך הקאבּינט. נשאלו מוסדות התנוּעה, אשר שלחה את מקדוֹנלד וחבריו לשלטון. ראש המינסטריון ושׂר האוצר – סנאודן – הרצוּ לפני מועצת המפלגה ולפני מזכירוּת האיגוּד המקצועי. האנשים שמעו וביקשוּ שהוּת לשיקוּל דעת. הלכו וכעבור זמן מה שבוּ וּבפיהם תשובה: לא – דעת מקדונלד וסנאודן אינה מתקבּלת על לבם. כך קם הקוֹנפליקט בין המנהיגוּת והמחנה.

אכן נבחר העם, נבחר הפּועלים, איננוּ בעל מקצוע סתם המוסר את כשרונותיו קנין למחנה בעד בחירותו. רשאי הנבחר, אם מתוך רגש כבוד לעצמו ואם מתוך רגש כבוד למחנהו, לדעה משלו. אסוּר לו לשקר בנפשו, ואם נפל דבר, ודעה אחרת לו מאשר למחנה, אין להסתיר את הדבר. זאת היא הדרישה הפּשוּטה ביותר. התורה, אשר מנהיג פּועלים גדול, ויקטור אַדלר, ביטא אותה פּעם: “מוּטב לטעות יחד עם הציבוּר כוּלו מאשר להיות צודק בלעדיו”, היא אמנם, לכאורה, תורה יפה מבחינה אישית, המעידה על מסירוּת המנהיג למחנה, על אי-רצונו להיות טוב ממחנהו, אך עם זאת תורה כוזבת היא, כי הן הטעוּת איננה דבר מוּסרי מוּפשט בלבד, אלא עוּבדה פוליטית, וסופה להתגלות, סופה להתנקם. סופו של ציבוּר טועה – להכּשל, וּבהכּשלוֹ מה ריוח יש מזה שהמנהיג כיסה על הטעוּת? היא רק העמיקה, בכוח סמכוּת מנהיג אשר לא התקומם נגדה, את שרשיה. למחנה לא היתה כלל דחיפה לבדוק אותה, וזאת אומרת: גילוּי הטעוּת יהיה מכאיב יותר, נקמתה תהיה מחריבה יותר. אותה הזדמנוּת, בה קבע אַדלר את הכּלל שלו, היא עצמה הוכיחה מה רבּה הסכנה הטמוּנה בו. בפרוֹץ המלחמה היה הדבר, ונחשול ההתלהבוּת המלחמתית תפס את פּועלי אוסטריה – אותה אוסטריה האימפּריאליסטית שעליה האחריוּת הגדולה ביותר לטבח – ולאַדלר ספקות והיסוּסים כבדים, בלבו רצון מפעם לקוּם נגד שפיכת דמים פושעת זוֹ, אך מחנה הפּועלים בעד המלחמה וגם הוא מרים את ידו בעדה, כי “מטוּב לטעות” וכו'. כלוּם עזרה התנהגוּת זוֹ לאוסטריה, כלום עזרה לפועלי אוסטריה, כלוּם עזרה לסוציאליזם הבין-לאוּמי?

המנהיג המוַתר על דעתו, המסתלק מהתאַבּקוּת עם מחנהו כשמצפוּנו מצווה עליו את ההתאבּקוּת הזאת, לא לבד שהוא חוטא נגד האמת, לא לבד שהוא חוטא נגד עצמו, אלא הוא חוטא גם נגד המחנה שבחר בו למנהיג ולא לעבד. המחנה הזה מתרגל לשמוע רק את הדברים הנוחים לו, המתקבּלים על דעתו, המתאימים לרוּחו – וחוּש הבקורת אובד לו וכשרונו להבחנה נחלש.

רבּוּ כן רבּוּ במחנה הפּועלים אשמות בדבר האופּורטוניזם של המנהיגים. ומהוּ האופוּרטוניזם הזה, כשהוא ראוי לגנאי? הסתגלוּת יתרה, למעלה מהמידה ההכרחית, לדעות של אחרים ולרצונם. וזהו האופוּרטוניזם המסוּכן ביותר, כשמנהיגים מסתגלים מדי לדעות המחנה וּמכוונים את רצונם, למעלה מהמידה הדרוּשה, לרצון המחנה. שוּם טובה איננה יכולה לצמוח מזה לציבוּר הפּועלים, גם משוּם שהמנהיג, אשר לבו איננו שלם עם המחנה, לא יוּכל לאחוז בהגה שנמסר לו בדרכים שאיננוּ מאמין בהם ולקראת המטרה אשר איננו נכסף לה.

בשעה רצינית מאד לאנגליה ולתנוּעת הפּועלים שלה היתה למקדוֹנלד דעה אחרת מאשר לשולחיו ו“לטעות עם הציבוּר” לא רצה. עד כה הכל כדין. אך הוא לא עשה את הדבר הראשון הפשוּט, המוּבן מאליו, שהיה עליו לעשות – להסתלק מהמנהיגוּת, להגיד, גלוּיות וברוּרות: אם כּכה, אני אינני יכול לייצג את התנועה, קחוּ בחזרה את המנדט שנתתם לי, תשחררו אותי משליחוּת, אשר הטלתם עלי והיא בניגוּד למצפּוני. והן כך, בדיוק כך, עשה בשנת 1914, כשעמדתו לגבּי המלחמה לא נתקבּלה על-ידי מפלגתו: עזב את המנהיגוּת. אמנם פּירוּשה אז היה: מנהיג אופּוזיציה מעוּטת מספּר, וּפירוּשה בשנת 1931 היה: שלטון עליון באימפּריה הבריטית.

את זאת, את הדבר האֶלמנטארי, ההגיוני והישר, לא עשה מקדוֹנלד. במקום זה הצטרף לכוחות אחרים, הרשה להם לנצל את עמדת “מנהיג הפּועלים”, אשר בינתים ניטלה זכוּתו עליה, עזר לזיוּף אשר ב“ממשלה לאוּמית”, אסר יחד עם חבריו החדשים, את מלחמת הבחירות לא בנקוּדה בה נפרד מתנוּעתו – דרכי איזוּן התקציב – אלא בשטח אחר לגמרי, רחב הרבה יותר: “בעד הסוציאליזם” או “נגד הסוציאליזם” והרשה שתנוּעת העבודה תוּצג לפני בוחרי אנגליה כמפלצת אַנטי-לאוּמית, “המעדיפה את עניניה הצרים על עניני האוּמה” וכו' בסגנון הידוּע. נתן גוּשפנקה לשקר זה על-ידי יצירת מפלגה חדשה, אשר כּינה אותה בשם “פּועלים לאוּמיים”, לאמור, דעו לכם ש“הללוּ” אַנטי-לאוּמיים הם.

אך ענין יצירת המפלגה הזאת, הוא ענין לחוּד, חטא נוסף, גם מחוץ לשמה.

המנהיג, אשר דעה אחרת לו מאשר לציבוּרו והוּא איננוּ מוַתר על עבודה פוליטית, עליו לרדת ממנהיגוּתו ולהתאַבּק עם מחנהו, בקרב המחנה גוּפו. אך יתכן שהענין אינו מסתדר בדרך הגיונית זאת. יש ואַכזבה וּמרירוּת – משני הצדדים גם יחד או רק מצד אחד – עמוקּות כה וצורבות עד שאין התאַבּקוּת פּנימית אפשרית עוד. לא רק הדעות נתחלקו אלא גם היסוד, “השׂפה המשוּתפת”, נתערערו. יש והמחנה תפוס כה לדעה הנראית למנהיג כ“טעוּת”, עד שאין מניחים לו כל אפשרוּת פעוּלה, משתיקים אותו וכובלים. יש והשעה כה רצינית ותובעת מעשה נמרץ, מפגין, חותך, עד שאין ברירה אחרת מאשר הרמת דגל חדש: עזיבת המחנה, יצירת מפלגה חדשה.

אכן, נסיון תנוּעת הפּועלים איננוּ מעודד לצעד כזה. הפּילוּג הוא תמיד, בכל התנאים והמסיבות, ניתוּח מכאיב וּמחליש מדי. אין להביא אף דוּגמה אחת לרבוּת פּילוּג הסוציאל-דמוקרטיה הרוּסית לבּוֹלשיביקים ולמנשביקים, עם הנצחון הגדול שנפל בחלקם של הבּולשביקים – שפּילוּג הביא ברכה לתנוּעת הפּועלים.

ביסוֹלאטי בוֹנוֹמי באיטליה, טוּראטי בתקוּפה מאוּחרת יותר, ליבּקנכט-לוּכּסמבּוּרג בגרמניה ואף “הבלתי תלוּיים” הגרמנים (אם כי לא היתה זאת התפּלגוּת חלק קטן אלא חלוּקה מפלגה אחת לשתים שווֹת כמעט), ו“הסוציאליסטים הוָתיקים” וא. ס. פ. בתקוּפה הראשונה שח מהפּכת אוקטובּר וניאוֹ-סוציאליסטים של ימינוּ בצרפת – קצוות שונים, מימין ומשמאל, ראדיקלים ומתוּנים, אנשים שונים בקומתם, גדולים וקטנים, כוּלם נכשלו, ולא בתבוּסה חיצונית אלא בכשלון פנימי. כי כוּלם סרוּ מהדרך אשר קבעו לעצמם לראשונה, וּבגללה ניתקו את קשריהם עם הגוּף הגדול. כוּלם ירדו במדרון. ושוּב, לא בכמוּת מצדדיהם או בנצחונות חיצוניים המדוּבר, אלא בתכנם האידיאולוגי. כולם ראו את עצמם, כעבור זמן מה, בחברה משוּנה, מוּקפים כוחות זרים, כוּלם נהפכו, בעל כרחם, לבני בריתם של יסודות, אשר כל שוּתפות אִתם לא היתה להם. כולם מלאו שליחוּיות ותפקידים, אשר לא התכּוונו אליהם ולא רצו בהם, ואדרבה, היו להם למורת רוח ושאט נפש. כוּלם היו יכולים לשאול את עצמם: האם בגלל זה? ומה אנחנו עושים **כאן? ** כאילו יחד עם תהליך הפּרידה מן הגוּף הדגוּל, אבד גם שיווּי המשקל, אבד רגש האחריוּת, דברים שהיו אסוּרים במסגרת הישנה נעשו מוּתרים במסגרת החדשה, ועם זאת אבד גם המשקל העצמאי של היצור החדש והוא ככדוּר פורח בידי אחרים. לאור גורל זה המלוה את הפּילוּגים בתנוּעת העבודה, צריך היה אוּלי לנסח אחרת את האימרה המפורסמת של אַדלר: “מוּטב לחיות בתוך מחנה הטועים מאשר לפרוש ממנו עם מתי מספּר צודקים”. אך מכל מקום יש להכיר: יכולים להיות תנאים פּוליטיים או תנאים נפשיים המכריחים לפילוּג והמחייבים אותו.

אך לאמיתו של דבר לא הלך מקדוֹנלד גם בדרך מסּופקת ואנושה זאת. לא יצר מפלגה חדשה הלוחמת בקרב הפּועלים בעד דעותיה, המאַרגנת את מצדדיה, הכובשת לבבות, אלא תלה שלט של “מפלגת פּועלים לאוּמיים” על קבוּצה קטנה של חברי הפּרלמנט, אשר הצטרפו אליו בזמן המשבר של שנת 1931, ואשר כל כוחם בבחירות היה מושאל מהשמרנים המעוּנינים בשלט זה. ברח מהמלחמה הציבוּרית הגלוּיה, הסתתר ממנה מאחר גבּוֹ הרחב של בּולדוין וחבריו.

כשלון מקדוֹנלד לא היה בדעה זו או אחרת אשר לא היתה כדעת מפלגתו. כשלונו היה באי-יכולת או באי-רצון לפתור קוֹנפליקט מפלגתי פּנימי בדרכים ובאמצעים שהיו לכבוד תנועתו ולכבוד עברוֹ. משוּם כך היו השנים האחרונות של חייו הפּוליטיים כלא היו. משוּם כך נסתיימו עתה חייו אלה, כה מזהירים בתקוּפה הראשונה, לא ירוּשה, ללא המשך, בבדידוּת מוּחלטת.

“דבר, י”ח סיון תרצ"ח (19.6.1935)

---

דברי הפרידה של גאנדי

מאת

משה בילינסון

יתכן, כי מאהטמה גאנדי אמנם איש תמים הוא, צדיק וקדוש, כמו שאוהבים לתאר אותו סופרי המערב. אבל אפשרית גם הסברה אחרת: איש זה שולט הרבה שנים, ללא כל אמצעי שלטון על מיליונים מרוּבים, בתנאים קשים לשלטון עד למאד. אוּלי לא איש קדוש הוא, כי אם איש חשבון – לא החשבון הפשוּט, מנת חלקם של אנשי הצבא והצי והאוירונים, שאותו יכול לעשות כל נער בעזרת עפּרון ופתק נייר (כך וכך אוירונים לי וכך וכך אניות מלחמה ליריבי), אלא החשבון המעמיק יותר – שצריך להיות נחלת החלשים, החשבון לכוחות הנפשיים, שיש ביכלתם להכניע גם את הצי וגם את האוירונים. יתכן, כי מתוך החשבון הזה, וכלל לא מתוך תמימוּת “אורינטלית” הרים גאנדי את חתיכת הבד העלוּבה שעל המתנים שלו לגובה של דגל לתנוּעת העניים והעמלים, ומתוך אותו החשבון עצמו הפך את חייו – חייו הפּוליטיים, אשר לפי דעת הפּקחים “אין להם כל שייכוּת שהיא לתפקידי המדינאי” ו“אסור להתענין בהם” לחיי מופת ודוגמה לאוּמה כוּלה. יתכן, כי מתוך חשבון זה בחר לו בתורת אי-האלמוּת, בתור אמצעי המלחמה בשלטון, אשר בשטח האַלמוּת כוחו ודאי יפה פי כמה מכוחם של אכרי הודוּ. להסברה זו של אישיוּת גאנדי – איש היודע היטב את סוד המנהיגוּת הפּוליטית, שהיא קודם כל אמנוּת של חינוּך ההמונים ושלטון עליהם – אפשר, נדמה לי, למצוא סמוּכים גם במאמרו שכתב לפני פרידתו מהוֹדו, בהפליגו ללונדון ¹.

גאנדי אינו מופיע לפני שולחיו כאיש רב-כוח ורב-יכולת, אשר קשרים לו ועזרה וסיוּע וידידים ותומכים, וההצלחה מוּבטחה לו והנצחון עתיד להכתיר את ראשו. לדמוּת הזאת – אשר תמיד יש בה מן הזיוּף אם מעט ואם הרבה, אין רמז באגרת. הופעתו של גאנדי פשוּטה בתכלית הפשטוּת, אנושית, סנטימנטלית. ואם חוּלשה תקפה אותו, הרי הוא מספּר עליה בגלוּי לב וּבהדגשה מיוּחדת, בו ברגע שהאוּמה שׂמה בידיו את גורלה. הוא אינו מבטיח שוּם דבר. הוא מכין את עמו לתבוּסה. “קוֹמוּניקאט המלחמה” שלו הוא קוֹמוּניקאט של מפּלה למפרע. “האופק שחור משחור. ישנם כל הסיכוּיים לכך שאשוב בידים ריקות”. ² יש בהכרזה זו אומץ לב, בטחון-אמת בעצמו, באמוּן ההמונים אליו; וחינוּך כּן וּבר-קיים של ההמונים האלה, וגם חשבון פּוליטי נכון. כי כן יום המחר צריך לבוא – ואם קצת אור יהיה בו, תהיה הערכתו פּי כמה גדולה לאחר ההכנה הזאת, ואולם אם “שחור משחור”, יישאר, לא יוּכל איש להגיד שגאנדי “רימה” שגאנדי “בגד” – הלא לא ניבא אלא רעוֹת. ובאותה אגרת הפּרידה הראה גאנדי באיזו מידה הוא רחוק מנצחונות וכיצד הוא יודע לשׂאת במפּלות. לפני צאתו האשים את שלטונות הודו בהפרת הסכם דלהי ודרש חקירה. הוא הוּזמן למשנה המלך, נסע אליו ונתקבּל בסירוּב לדרישת החקירה. גאנדי לא הסתיר את הדבר ולא טישטש ועל אחת כמה וכמה שלא עשה ממנוּ נצחון מזוּיף וגם לא הצדיק את הדין, אלא אמר בכל הכּנוּת: “הקונגרס נכנע לסירוּב הזה”. כי זה גורל החלשים; להיכנע מפני כוח גדול יותר. ואוּלם אין זה גורל החלשים ואין זאת חובתם להשלים עם דבר בלתי צודק, ועל כן “הקונגרס הצהיר ברוּר, כי כניעה זו אין פירוּשה כניעה למעשי עוול” – ונצחון הצדק עוד חזון למועד הוא. שום קישוּט, אף שמץ של רצון להקל על הדבר הקשה אשר אינו ניתן להקלה. מדיניוּת ללא השליות, ללא אוֹנאה עצמית, ויחד עם זאת הבחנה מדוּיקת מאד – הכרחית לכל תנועה לוחמת – בין הכניעה וההשלמה.

על אף החוּלשה ולמרות האופק השחור, הולך גאנדי יחידי ללונדון. אם תתרגמו את דברי התיאולוגיה שלו על “האלוהים אשר הוא מדריכו היחיד” לשׂפה פוליטית יותר מוּבנה לנו, תראו שמוּתר לגאנדי ללכת לבדו ללונדון. אותו הסמל שהקונגרס ההודי היה צריך לשלוח ללונדון – סמל האַחדוּת, סמל הליכוּד והאיחוּד האחרון – מתבטא באיש אחד יותר מאשר במשלחות וּבועדות מרוּבי אנשים; כל האנשים האלה, היועצים והמנהיגים מן המדרגה השניה והשלישית, לא יוסיפו לסמל דבר, ו“מקומם איננו בלונדון, אלא עליהם להישאר איש איש על משמרתו בהודו”, במקום שנמצאת האוּמה, ששם מעין לא אכזב של התקוּמה במקום שהיתה ותהיה ההכרעה האמתית במלחמת האיתנים אשר לוחם גאנדי.

כלוּם איש מלחמה הוא גאנדי ולמלחמה מחשבתו? הלא הוא מחפּשׂ רק הסכם ומטיף לאי-אלמוּת, וּמדבר בשפה רפה עם הפקידוּת האנגלית בהודו וּבבואו לאנגליה החליט להיפגש קודם כל עם מתנגדיו, ולפעמים ישנו הרושם כאילו כעני וכחלש יעמוד לפניהם. אמנם כן. אלא שמעניוּת זאת ידע גאנדי לחצוב לו מכשיר מלחמה, אשר על כל פּנים אינו נופל מהתפּארות העשירים, ביחוּד העשירים המדוּמים. ואשר לחוּלשה – הקשיבו היטב לסיוּם מאמרו של גאנדי ותראו, שדברי הפּרידה האלה צלילי רעם אצוּרים בהם. “הקוֹנגרס שוֹמר לו את הזכוּת לחזוֹר ולאחוֹז במרי האזרחי לשם הגנה עצמית. זוֹהי הדרך היחידה הנשארת פּתוּחה לאחר שדרך החקירה תיסגר וּלאחר שכּל הויכוחים, המשׂא ומתן ואגרוֹת התלוּנה לא ישׂאוּ פרי”. אמנם “אָסוּר למישהוּ לחדש את המרי האזרחי בלי רשיון מאת הועד הפועל של הקונגרס או מאת הנשיא (ואכן בלי איסוּר זה לא היה גאנדי יכול להוֹפיע בלוֹנדוֹן כּשליח האוּמה), ו”עד כּמה שהדבר יהיה בגדר האפשרוּת האנושית יש להימנע ממרי אזרחי" (ואכן בלי אזהרה זאת היה גאנדי איש “הפּוּטשים” ולא איש המהפּכה), ואולם אין ואסוּר להימנע ממרי אזרחי במחיר טובת האומה או כבודה".

לא, גאנדי איננו מופיע בלונדון מזוּין רק בכוָנוֹת טובות, ברצון השלום, ביחס ידידוּתי לאנגליה. הוא גם אינו בונה על הנימוקים ועל ההגיון בלבד, אשר גבול הוּשׂם להם במקום שרצון מתנקש בּרצוֹן. דגל העניים שלוֹ – חתיכת הבד ההיא אשר על המתנים – יכבּוֹש לו בודאי לבבות רבים ואוּלם הכיבוּש הזה אין בכוֹחוֹ להביא לידי הכרעה. כל אלה – שאיפת השלום ויחס טוב גם למתנגד והשפּעת הדמוּת הנעלה והנימוּקים ההגיוניים – את כל אלה צריך לקחת בּחשבּוֹן, לגייסם, להשתמש בּהם, אלא שבכל זאת בהם בלבד לא סגי. יש ורק הכוח יכול לחתוך גורל, ומזוין בכוח זה, שהוא יצר אותו, בהתאם לתנאי הוֹדוֹ, במרי האזרחי, נסע גאנדי ללונדון, וכשישב בועידת הוֹדוֹ ודיבּר על “חוּט המשי של האהבה”, שבו צריכה אנגליה לקשור את הוֹדוֹ אל האימפּריה הבריטית, שמעוּ ודאי רבּים ממשתתפי הועידה, אם לא כּולם, את המשפּט ההוּא: “הקונגרס שומר לו את הזכוּת לחזור ולאחוז במרי האזרחי”. ולא חשוּב אם קראו את המשפּט הזה או לא קראוּ אותו. את תכנוֹ יודעים. אלמלא ידעו, לא היה גאנדי, על כּל קדוּשתוֹ, יושב בועידה לסידור עניני הוֹדוֹ.

ותהיה הסברת הופעת גאנדי איזו שתהיה – צדיק תמים וקדוש או איש חשבּוֹן – אחת היא: פעוּלתו, גם כּלפי פנים וגם כלפי חוּץ, היא פעוּלת מנהיג המונים רב תבוּנות, פעוּלה מדינית יצוּקה מחומר בר-קיימא.

“הדבר”, י“ד תשרי תרצ”ב (25.9.1931)

בעיות הזמן

מאת

משה בילינסון

---

הפרובלמה הלאומית בין פועלי צ'כיה

מאת

משה בילינסון

הפרוֹבּלֶמה הלאומית בין פועלי צ’כיה / משה בילינסון

א

משנוֹת ה-70 של המאָה שעברה חָדרה לחוּגי הסוציאליסטים הצ’כים – בטרם היות מפלגה סוציאליסטית מאוּחדת – ההכּרה, שלמלחמת הפועלים הפּוליטית, למלחמה הסוציאליסטית בקרב כּל עם ועם ישנם גוָנים, המחַייבים יצירת מפלגות סוציאלסטיות לא מתוך אַמַת מדה טריטוֹריאלית-גיאוֹגראפית, אלא מתוך אַמַת-מדה לאומית. תנועת ההתחדשוּת הצ’כית שהתחילה באמצע המאָה הקודמת לא יכלה לבלי להשפּיע גם על תנוּעת העבודה, וכאשר התאַחדו הזרמים והחוּגים הסוציאליסטיים השונים של צ’כיה, ב-1887, למפלגה אחת, היתה המפלגה הזאת צ’כית, כלומר, חדוּרה מגמה לאוּמית. ואם כי היא נכנסה כעבור שנה – כּאשר התאַחדוּ גם הזרמים הגרמנים לארגוּן אחד – למפלגה האוסטרית הכללית, בכל זאת שמרה על אפיה הצ’כי גם באופן עבודתה וגם בצוּרה הארגונית. היה לה ועד פּוֹעל, היתה לה ועדת בקוֹרת והיה לה גם עתון משלָה. ובאותה התקוּפה שׂררה בכל החוּגים הסוציאליסטיים, גם הגרמנים וגם הצ’כים, הדעה שהאַבטונומיה הלאומית הזאת יש לה מקום ויש לה הצדקה אך בשטח הפּוֹליטי ואין לה מקום ואין לה הצדקה בשטח המקצועי, מתוך המלחמה המעמדית הכלכלית. הן כאן הדבר הוא כה פּשוּט וכה מוּבן: הפועלים לוחמים על שׂכר עבודה גבוה יותר, על תנאי עבודה טובים יותר. כלוּם אין הפועלים הצ’כים והפועלים הגרמנים יכולים לנַהל יחד את המלחמה הברוּרה הזאת, להיות יחד באותה האגוּדה? וכך בא הדבר שהמפלגה הסוציאליסטית האוֹסטרית היתה בנוּיה על יסוד של אבטוֹנוֹמיה לאומית והארגוּן המקצועי היה אחד ומאוּחד.

עוברות שנים של עבודה משותפת כזאת ולאט-לאט מתבּרר ששגיאָה היתה בתפיסה. מתבּרר ש“הלאומיוּת” אינה מוּגבּלת בשטח הדרישות הפוליטיות – הן באוסטריה המוֹנַרכיסטית, הקאתוֹלית והפיאוֹדאלית למחצה, כל הפעולה הסוציאליסטית נדלית בדרישות. מתברר ש“הלאומיוּת” הנה קוֹמפּלכּס הרבּה יותר מורכּב ורב-גוַני, וכי הוּא מלוה את כל חיי הפועל, את כל צעדיו בכל מלחמתוֹ, הן הפּוֹליטית והן הכּלכּלית. לכן מתבּרר כי מלבד כל הקוֹמפּלכּס התרבּוּתי שבמוּשׂג “ענינים לאומיים” ישנוֹ באוֹסטריה גם משק ושהמשק הזה יכול להיות משק גרמני ומשק צ’כי. מתברר שהקו המבדיל את החברה איננו אך מעמדי בלבד – כאן פּועל צ’כי וגרמני, שם בּוּרגני צ’כי וגרמני, אלא ישנו עוד קו אחד – משק גרמני, שהפּועל הגרמני והבּוּרגני כאילו מעוּנינים שניהם יחד בשמירתו ונוטים לזלזל במשק הצ’כי, אשר הפועל הצ’כי והבּוּרגני הצ’כי כאילוּ מעונינים שניהם יחד בשמירתו. מתבּרר שאי אפשר להבדיל בין הפּוֹליטיקה והכלכּלה וששתים אלה חטיבה אחת הן. מכל הנסיון הזה הסיקוּ הצ’כים את המסקנות, ובשנת 1896, כ-10 שנים אחרי יצירת המפלגה המאוּחדת, דרשו למנוֹת מַזכּיר צ’כי על יד הועדה המקצועית המרכּזית שבוינא. הדרישה הצנוּעה הזאת נדחתה על ידי רוב האגוּדות המקצועיות, כלומר על ידי הגרמנים. ומן הרגע הזה החלה מלחמה קשה בקרב תנוּעת העבודה האוֹסטרית. חלק דרש את ההכּרה העקבית של העקרון הלאומי, בכל גילוּייו בקרב חיי הפועל, וחלק שני, הלוחם על שלטונו, שלטון האומה בעלת המדינה, התעטף באיצטלה של סיסמת האיחוּד המעמדי: הן החלק השליט הגרמני כבר מילא את חובתו הסוציאליסטית והכניס את דרישת האַבטוֹנוֹמיה הלאומית לתכנית המפלגה, ולמה באים עתה הצ’כים, ה“שוֹביניסטים” הללו, ורוצים להכניס פירוד בין פועל לפועל בעבודת יום-יום? הצ’כים לא נכנעו לפסק-הדין ויסדו בשנת 1887, בפראג, את המועצה המקצועית משלהם, החלו בארגוֹן מקצועי מוֹבדל. ומשנה לשנה היו באים לועידה האוסטרית ולועידות בין-לאומיות בדרישת ההכּרה. ונענוּ תמיד בשלילה.

בּסוף אוֹקטוֹבּר 1905 התכּנסה בוינא ועידת המפלגה הסוציאליסטית שיש לה חשיבוּת בלתי רגילה בתולדות המפלגה ובתולדות אוסטריה כוּלה. באמצע הועידה באה הידיעה על נצחון המהפּכה הרוּסית. את המַניפֶסט האוֹקטוֹבּרי קראו מעל הבּמה. דורנו הצעיר, שנולד בתקוּפת המהפּכות, לא יבין את ההתרגשוּת ההיא, ששרה אָז באוּלם. הועידה כוּלה היתה חדוּרה הרגשה, כי לא ייתכן שהפּועלים האוסטרים ישארו אחורנית, שהם ימשיכו את חיי העבדות הפּוליטית בשעה שאפילוּ רוּסיה הצארית מוּכרחה לתת לפועליה זכוּת בחירה. המפלגה הכריזה על המלחמה בעד זכוּת בּחירה כּללית. למחרת היום ראו ברחובות וינא דמוֹנסטראציה ענקית של פּועלים – רק ימי המהפּכה של שנת 1918 ראו שנית הפגנה כזאת. במשך שנתים ריכּזה המפלגה את כל כוחותיה במלחמה הזאת. וּבשנת 1907 השׂיגה את מטרתה. וכאן אירע דבר אשר בודאי לא פיללו לו אנשי הועידה “ההירוֹאית” ההיא. בו ברגע שהוּשׂגָה המטרה המשוּתפת ולפּרלמנט האוסטרי נכנסו לא באי-כוח מעמדות בעלי פריבילגיה, אלא העם עצמו, בו ברגע הוברר, כי עם אוסטרי איננו כלל במציאוּת, כי מוּשׂג מופשט הוּא, הקיים אך במשׂרדים. לאמתוֹ של דבר חיים שמונה עמים באוסטריה זאת ולכל אחד שאיפות משלוֹ, דרישות משלוֹ, לפעמים גם דרכים משלוֹ. לבּחירות לפּרלמנט הלכוּ עדיין כל הסוציאליסטים ברשימה אחת, בראשית העבודה השתדלוּ עדיין לשמור על איחוּד הפראקציה הסוציאלית, ואולם כעבוֹר שנה אחת כבר הצביעו הסוציאליסטים הגרמנים לחוּד והפולנים לחוּד והצ’כים לחוּד, ולעיתים קרובות מאד הסוציאליסטים הצ’כים עם הבּורגנים הצ’כים וכדומה. בינתים הולכת ומתגבּרת ההתבּדלות המקצועית – הצ’כים הצליחו בפעוּלתם הארגוּנית, רוב הפועלים הצ’כים נכנסוּ לאגוּדות הצ’כיות. כאשר הוּעמדו שוב בועידה הסוציאליסטית הבין לאומית, שהיתה בקוֹפּנהאגן בשנת 1910, השאלה הזאת והחלטת “האיחוּד המוחלט” קיבלה רוב עצוּם (220 קול נגד 5 – כה גדול היה הקסם של הסיסמה המדוּמה!), היתה זאת הטיפּה האחרונה אשר מילאה את הכוס. באותה שנה העלוּ הצ’כים את ההתבּדלוּת המקצועית לדרישה פוֹרמאלית של המפלגה הסוציאלסטית, מה שהביא ליצירת המפלגה הסוציאליסטית השניה בצ’כיה, המכירה ב“איחוּד המקצועי המוחלט” ושרוב חבריה הם גרמנים. בשנת 1912 נכנסה המפלגה החדשה הזאת למפלגה האוסטרית והסוציאליסטים הצ’כיים נשארו מחוץ לארגון בין-לאומי. בעצם, נשבר בשנה הזאת האינטרנציונל באירופּה התיכונה. אל הבחירות לפרלמנט שהיו באותה השנה הלכו הגרמנים והצ’כים ברשימות נפרדות. הועידה הסוציאליסטית ההיא משנת 1905, היתה האחרונה שבה ישבו יחד הפועלים הגרמנים והצ’כים. מאָז הלכוּ אלה ואלה בדרכים שונות, שלא רק פילגוּ ביניהם, אלא העמידו אותם כלוחמים איש נגד רעהוּ.

בזמן המלחמה היה רוב המפלגה האוסטרית (למעשה מפלגת הסוציאליסטים הגרמנים באוסטריה) בעד ה“אידיאָה האוסטרית”, ועד הימים האחרונים של המלחמה התנגדה בכל כוחותיה לפירוּק המוֹנַרכיה. הסוציאליסטים הצ’כים השתדלוּ לשמור על ה“נייטראליוּת” ואולם נטוּ ברוּבּם לתמוך בשחרור לאומי. חלק מהם עזב אפילו את המפלגה ויצר מפלגה חדשה – המפלגה הסוציאליסטית הלאומית.וכאשר בּאָה שעת הנצחון למַסַריק ולבֶּנֶש, ועל חוּרבות אוסטריה קמה מדינה חדשה, נתחלפו התפקידים. הצ’כים עלו לשלטון ואִתּם יחד עלו לכסא השלטון, הפּוליטי והממשי, הסוציאליסטים הצ’כים. הגרמנים, ההונגארים, הפּוֹלנים, הרוּתנים נעשׂוּ למיעוּטים מדוּכּאים ואִתם יחד הסוציאליסטים של העמים האלה. על איחוּד הפועלים אי אפשר היה לחשוב ואפילו לחלום. דרישות הגרמנים – סיפוח גלילות המדינה, אשר רוב גרמני להם, לגרמניה – לא נשמעו והממשלה, הצ’כית הסוציאליסטית דיכאה בנשק ביד כל נסיון של התקוּממות. השלטון עבר לקוֹאַליציה הצ’כית, אשר גם לסוציאליסטים “מַרכּסיסטים” וגם ל“לאוּמיים” היה חלק בה. היחסים בין הפועלים של האוּמות השונות הלכו והתחדדו. הועידות הסוציאליסטיות הבין לאומית (בהאמבּוּרג בשנת 1923 וּבמַרסל ב-1925) היו לבמת התנגשוּיות חריפות, ביחוּד בין הצ’כים והגרמנים. את סיסמת הקוֹאַליציה הצ’כית ביטא אחד המיניסטרים שלה: “יש לנוּ הרשוּת לשלוֹט במדינה כּכה, כאילוּ לא היוּ בה לאומים אחרים מלבד הצ’כים”. אמנם, ראש המדינה, מַסַריק, הכיר מן הרגע הראשון ש“פּרוֹבּלמת המיעוט הגרמני היא הפּרוֹבּלמה הרצינית ביותר של צ’כוֹסלוֹבקיה”, ואולם הפּוליטיקה היום-יומית אינה מתנהלת על ידוֹ וּבה אין מרגישים כלל את הכּרת הרצינוּת הזאת. הגיאוֹגרפיה של הבּחירות קיפחה את זכוּת הגרמנים במוסדות המחוֹקקים. החוּקים הפּנימיים של המוסדות הללו (בפּרלמנט ביחוד) הגבּילו את פּעולת המיעוּט. באופן שיטתי נהרס החינוּך הגרמני והוּקטן ב-25 אחוז. בכל האמצעים השתדלו להקטין את מספּר הפּקידים והפועלים הממשלתיים הגרמנים והתנקשוּ בזכוּת השׂפה הגרמנית. התיקוּן הקרקעי התגשם מתוך נזק רב ואי צדק בולט כלפי הגרמנים – מספּרם עלה על 3 מיליון (25 אחוּז) והם קיבלו רק 2 אחוּזים מן האדמה המחוּלקת. האכרים הזעירים הגרמנים נשארו ללא אדמה וּבעלי האחוּזות ומנהלי הבּנקים הצ’כים קיבּלו אדמות דים. אותה התמוּנה, ואוּלי בצוּרות חריפות עוד יותר, שציינה את אוסטריה המונארכיסטית בפּוֹליטיקה הלאומית שלה, חזרה בצ’כיה, בעזרת הסוציאליסטים.

הפּוליטיקה הזאת הובילה את המיעוּטים לאופּוזיציה קיצונית לעתים, לא רק נגד השיטה הזאת, אלא גם נגד המדינה. בּאוֹפּוֹזיציה נמצאוּ כל מפלגוֹת המיעוטים ללא הבדל מעמד וביחוּד הצטיינוּ במלחמה נגד הממשלה הצ’כית הקוֹאַליציוֹנית – הגרמנים הבּוּרגנים. בין אלה היו גם כּאלה שחשבו ש“בּגידה” בצ’כיה היא החובה הלאומית של הגרמנים“. הסוציאליסטים הגרמנים לחמו בעד זכוּת הגרמנית, בּעד עמדת הפּוֹעל הגרמני במשק הגרמני, בעד בית-ספר גרמני, ואוֹלם להם היוּ עוד דברים אחרים, וגם הם חשוּבים למדי, הלא היא המלחמה בעד הטבת המצב של הפּועל, ומשוּם כך לא קיבלה האופּוזיציה אופי קיצוני ואַנטי-מדיני. אדרבּא, בועידת הסוציאליסטים הגרמנים שהיתה בשנת 1921 וגם בּזאת של שנת 1923 בא לידי ביטוּי הרצון לפעוּלה משוּתפת עם הסוציאליסטים הצ’כים לשם הגנה משוּתפת על עניני מעמד הפּועלים. ואולם הרצון הזה נשאר ללא הד, כל זמן שהתקיימה ממשלת ה”קוֹאַליציה הלאומית", כּלוֹמר עד שנת 1926, כּאשר חל שינוּי ראדיקאלי בכל הפּוֹליטיקה הפּנימית של צ’כיה.

ב

באביב 1926 העלו האַגררים הצ’כים את שאלת מכס התוצרת החקלאית בּכל חריפוּתה, דבר אשר הסוֹציאליסטים מכּל הגוָנים ראוּ בוֹ התנקשוּת קשה בעניני המוני העובדים. היות והאַגררים היו זקוּקים לתמיכת הסוציאליסטים הנוֹצרים, הסכּימוּ להעביר בפּרלמנט גם את החוֹק בּדבר הגדלת מַשׂכּוֹרת הכּמרים. יחד עם זה הכריזוּ המפלגוֹת הבּוּרגניוֹת, שהחוֹק הקיים עוד מימי המהפּכה בדבר הבּיטוּח הסוֹציאלי מעיק יותר מדי על התעשׂיה ויש לתקן אוֹתוֹ – לטוֹבת בּעלי התעשׂיה ומתוך נזק לפועלים. הסוציאליסטים מצדם ראו מחובתם לצאת בדרישה הישנה שלהם – הקטנת זמן העבודה בצבא. ב“קוֹאליציה הלאומית” השולטת בּמדינה נתהווּ סדקים רציניים. הממשלה הוּכרחה להתפּטר וּבמקוֹמה באה “ממשלת הפּקידים” – יצוּר בּינַיִם – עד הבּחירוֹת הקרוֹבוֹת, וּמן הבּחירוֹת אי אפשר היה להמנע, משוּם שהרוב של המפלגות הצ’כיות, כוּלן יחד, על האופּוזיציה של המיעוּטים והקומוּניסטים, היה רק בעשרים קול, ובלי הסוציאל-דמוקראטים והסוציאליסטים הלאומיים, אשר גם הם התנגדו למכס אַגררי, אי אפשר היה לסדר ממשלה בּת קיוּם. הבּחירוֹת התקיימוּ בנובמבר 1926 ואם גם הנחילוּ מפּלה ידוּעה לימין הצ’כי (לדמוֹקראטים הלאוּמיים אשר בראשם עמד קראמארז') לא שינוּ יחסי הכּוֹחוֹת בּין הצ’כים בּכללם ובין האוֹפּוֹזיציה הפּרינציפיוֹנית. משוּם כּך סברוּ הסוֹציאליסטים הצ’כים, שהבּוּרגנים הצ’כים יצטרכוּ לוַתר על דרישוֹתיהם ותקוּם מחדש ה“קוֹאַליציה הלאוּמית”. וכאן אירע דבר בלתי צפוּי: נוצרה חלוּקה חדשה של המפלגוֹת. הבּוּרגנים הצ’כים אשר הצטיינוּ כל הזמן בּפּוֹליטיקה של דכּוּי כלפי המיעוּטים הלאומיים והטיפוּ בלי הרף ל“חזית הלאומית” בּניגוּד למעמדיוּת הפּוֹעלים, התאַחדוּ עכשיו עם הבּוּרגנים הגרמנים וההונגארים, עם אוֹתם הגרמנים עצמם אשר תפסו גם הם עד אז עמדה לאוּמית קיצונית, הצביעו באופן פּרינציפּיוני נגד כל ממשלה ודרשו לשנות מעיקרה את כל הקונסטיטוציה הצ’כית. על בּסיס המכס החקלאי התאחדוּ האגררים הצ’כים והגרמנים, על בּסיס המַשׂכּוֹרת לכּמרים התאחדוּ הקלריקאלים הצ’כים והגרמנים, וּבפעם הראשוֹנה קמה בצ’כיה לא ממשלה לאומית, אלא ממשלה מעמדית בּת שני לאומים. מחוּץ לממשלה נשארוּ הימין הצ’כי הקיצוֹני, הקוֹמוּניסטים, הסוֹציאל-דמוֹקראטים הצ’כיים, הסוֹציאליסטים הלאומיים הצ’כיים (מפלגה אשר לה היה שייך גם המיניסטר לעניני חוּץ, בּנש, שהוכרח מטעם מפלגתוֹ לוַתר על המאנדאט הפּרלמנטארי, והוא ישב בממשלה בתור “מוּמחה”), הסוֹציאליסטים הגרמנים, שתי קבוּצות גרמניות לאומיות קיצוניות, הסלוֹבאקים הקלריקאלים. כעבור זמן מה נכנסו הסלוֹבאקים לממשלה, אחרי שנתקבּלו דרישוֹתיהם על האַבטוֹנוֹמיה המקוֹמית. כּעבוֹר זמן מה נתגלתה מגמת “העבוֹדה המשוֻּתפת” עם הממשלה גם אצל הגרמנים הלאומיים הקיצוֹניים. כּעבוֹר עוד זמן נכנסוּ לממשלה גם בּאי כוח הדמוֹקראטים הלאומיים הצ’כים, הימין הקיצוני והשוֹביניסטי אשר תקף זה שנים את מַסָריק ואת בּנש בעד “בגיתם הלאומית”, על רצוֹנוֹ לחיות בּשלום עם הגרמנים, וגם הימין – המנהל את מלחמתוֹ נגד הסוֹציאליסטים הצ’כים בּגלל “בין-לאומיוּתם” – נכנס לממשלה יחד עם הגרמנים. החזית היתה שלמה.

הקוֹאַליציה החדשה המעמדית הנהיגה את המכס האַגררי. בזמן הויכוּח היה נסיוֹן של אוֹפּוֹזיציה וסַבּוֹטאז' ואי-אלה צירים נמסרו לדין – הגרמנים הבּוּרגנים אשר עוד לפני זמן קצר חשבוּ את התכסיס הפּרלמנטארי הזה לתכסיס היחידי האפשרי, הצבּיעו הפעם בעד מסירת אנשי הסַבּוֹטאז' לדין. כאשר העלוּ הסוֹציאליסטים הגרמנים את “שאלת השׂפוֹת”, כּלוֹמַר, שאלת דיכּוּי הגרמנית, הצבּיעו הגרמנים הבּוּרגנים בעד הסרת השאלה מסדר היום. הממשלה חקקה גם חוֹק חדש, המזיק לתוֹשבים העניים, בדבר בּיטוּל “הגנת השכנים” – הגרמנים הלכוּ יד ביד עם הצ’כים הבּוּרגנים. כאשר המיניסטר, אשר אינו שולט בשׂפה הצ’כית, ניסה להרצות גרמנית, הכריח אוֹתוֹ הרוב שלוֹ לוַתר על רשוּת הדיבּוּר. הממשלה המשיכה בשיטה הישנה נגד בית הספר הגרמני: בתקציב הוקצבו לו 3 אחוּזים בּמקוֹם 25 אחוּזים אשר מגיעים לו לפי מספּר האוכלוסין הגרמנים. הממשלה הכניסה חוֹק חדש בדבר אַבטוֹנוֹמיה מקומית – הארץ נחלקה לארבּעה גלילים והחלוּקה היא כּוּלה לרעת הגרמנים, אשר לא יהיה להם רוב אף בגליל אחד: המיניסטרים הגרמנים מסכּימים לחוק זה וּמפלגוֹתיהם מצבּיעוֹת בּעדוֹ. כּידוּע, מכוּונת הפּוֹליטיקה החיצונית של צ’כיה נגד איחוּד אוֹסטריה עם גרמניה – בני בריתם הגרמנים של הצ’כים השוֹביניסטים אין להם מה להגיד נגד הכּיווּן הזה והם מקבּלים אותו בשלמוּתו. הממשלה החדשה היא קלריקאלית וריאקציוֹנית ואוּלם מלבד זה היא גם מנהלת פּוֹליטיקה של דכּוּי נגד המיעוּטים, ובכל זאת מסכּימים הבּוּרגנים הגרמנים לכל זה, משלימים עם הדכּוּי ומאפשרים לממשלה להתקיים – משוּם שהיא יודעת להגן על עניניהם המעמדיים. לא נשאר זכר למלחמה במדינה הצ’כית, לא נשאר זכר מכּל הסיסמאות הגרמניות המהפכניוֹת.

הסוֹציאל-דמוֹקראטים הצ’כים הבינוּ מהר, כי ההופעה שלפניהם איננה זמנית, וכי היא מחייבת, איפוא, בדיקת התכסיס מחדש. כּבר בסתיו שנת 1926, החליטו לשנוֹת את כל התנהגוּתם. הם דחוּ יחד עם הסוציאליסטים הגרמנים את הצעת הקוֹמוּניסטים על יצירת חזית אוֹפּוֹזיציונית מאוּחדת, משוּם שלא ראוּ כּל אפשרוּת של עבודה משוּתפת, כּשתפיסת הפּעוּלה הפּרלמנטרית שוֹנה ביסוֹדה והיחס לדמוֹקראטיה ולדיקטאטוּרה אחר הוא. אולם הם החליטוּ לעבוד לשם הקמת חזית סוֹציאליסטית מאוּחדת אשר תכלול בּתוֹכה את הצ’כים ואת כל המיעוּטים – הפּולנים, ההונגארים, הרותינים וביחוּד הגרמנים. הסוֹציאליסטים הגרמנים הצטרפוּ להחלטה הזאת. הצד הממשי הראשון בּדרך האיחוּד נעשה גם הפּעם – כּמו בפעולת הפירוּד, על-ידי המעוּנינים בּיוֹתר, הלא הן האגוּדות המקצוֹעיוֹת. בפבּרוּאַר שנת 1927 היה בפּראג הכינוס המשוּתף של האיגוּד הצ’כי (350 אלף מאוּרגנים) והאיגוּד הגרמני (210 אלף) אשר פּנה לכל החברים בכרוּז משוּתף ובחר בּמרכּז משוּתף – האגוּדוֹת עדיין נשארוּ, כמוּבן, מוּבדלות, כּל לאום לחוּד. איש מהם לא חשב לשוּב לאוֹתוֹ המצב אשר ממנוּ וּבגללוֹ יצא הפירוּד. ההחלטות של הסוֹציאליסטים נתקבּלוּ על-ידי הועדים המרכּזיים והיוּ זקוּקוֹת לאישוּר הועידוֹת. ועידת הסוֹציאליסטים הצ’כים התכּנסה באפריל שנת 1926. בועידה הזאת שרר הרצון למלחמה תקיפה נגד הריאַקציה המתגבּרת ולהקמת איחוּד פּוֹליטי של כּל מעמד הפּוֹעלים ללא פּירוּד לאומי. הועד המרכּזי של המפלגה קיבל פקוּדה להתחיל בּמשׂא-ומתן. ועידת הסוֹציאליסטים הגרמנים התכּנסה כעבוֹר חודש ימים. גם בה התבּטאָה השאיפה ליצירת “קשר אמיץ עם המפלגה-האחות הצ’כית”. בנאוּם הפּתיחה הכריז צ’אֶך, מנהיג הסוֹציאליסטים הגרמנים, ש“תפקיד הכבוד של הועידה הוּא – להכין את הכּינוּס המהיר של כל הפּועלים שבצ’כיה”. בא-כוח הצ’כים דיבר בנאוּם הברכה שלו על ה"עתיד הקרוב, אשר בּו נחדש את המלחמה המשוּתפת שלנוּ כּבשנים קדמוֹניות. תחי המפלגה הסוֹציאליסטית הגרמנית בצ’כיה! " והועידה ענתה לוֹ בקריאָה: “תחי המפלגה הצ’כית”. כּשאחד הגרמנים אמר: “אַל נבוֹא בטענוֹת איש נגד רעהוּ. נעזוב אותן לאלה שיכתבוּ את ההיסטוֹריה הסוֹציאליסטית. הנני אוֹמר בגלוּי, שעלינוּ להבין את התנהגוּת הפּוֹעלים הצ’כים אחרי המהפּכה וּבתקוּפה הראשוֹנה של בּנין המדינה הצ’כית” – נתקבּלוּ דבריו במחיאות כּפּים מאת כל הועידה. בּבחירוֹת לעיריות שהיוּ בצ’כיה באוקטוֹבּר שנת 1927 בפעם הראשונה בּתוֹלדות צ’כיה, הלכוּ כבר הסוֹציאליסטים הגרמנים לא ברשימה גרמנית-לאומית, אלא בברית עם הסוֹציאליסטים הצ’כיים.

בועידה המשוּתפת של כל מפלגות צ’כיה שהיתה ב-28 – 29 לינואר הגיעה עבודת ההכנה לאיחוּד הצ’כים והגרמנים לסופה. הועידה הזאת לא היתה צריכה ליצור מפלגה אחת ומאוּחדת. איש מהמשתתפים לא חשב על ביטוּל המפלגות הלאוּמיות. המטרה היתה לשׂים קץ למלחמת שתי המפלגות האחיות, להקים קוֹאוֹרדינאציה של הפּעוּלה וליצור אורגנים משוּתפים לשם פּעוּלה וּמלחמה משוּתפת. בועידה השתתפו יותר מ-450 צירים, שהם באי-כוח יותר ממיליון קולות (בבחירות הקודמות קיבלו הסוציאליסטים הגרמנים 400 אלף קול והצ’כים 600 אלף קול). בכוָנה לא עוררו בועידה שוּם שאלות פּרינציפּיוניות וגם שאלת האיחוּד לא עמדה על סדר היום, כי הדבר היה כבר מוּחלט בועידות המפלגתיות שקדמוּ לועידה המשותפת, וכאן אמרו לגשת מיד לעצם הענין – לעבודה משוּתפת. סעיפי סדר-היום נגעו בשאלות אַקטוּאַליות ביותר של חיי הפּועלים – חוּקי הגנה, ביטוּח סוציאלי, מלחמה בריאקציה הפּוליטית. לכל סעיף וסעיף היו שני מרצים: אחד צ’כי ואחד גרמני. בועידה דיבּרוּ צ’כית וגרמנית, ודוקא הצ’כים השתדלו לדבּר גרמנית ולהיפך. למרות כל ההתאמצוּת לעשות את הדבר לפשוּט ביותר, כאילוּ מוּבן מאליו, נשׂאה הועידה אופי חגיגי. פרידריך אַדלר שהיה נוכח בה בתור בא-כוח האינטרנציונל הסוציאליסטי, קרא ליום הזה, “יום הכבוד של מעמד הפּועלים בצ’כיה”. ביום הזה יכלוּ לסדר בפעם הראשונה את האַזכּרה המשוּתפת למנהיג הסוציאליסטים של אוסטריה-הוּנגריה ויקטור אַדלר. בהחלטה הפּוליטית שנתקבּלה פּה אחד נאמר, שכל המפלגות הסוציאליסטיות מכירות במדינה אשר בה קשוּר הגורל המשוּתף של כל העמים הגרים בה. המפלגות תעשׂינה כל מה שיש ביכלתן כדי להביא לידי הסכם-אמת את הלאומים, לבנות יחד את המדינה, אשר היא לפי רוב תושביה מדינת פועלים, לרפּוּבּליקה צודקת מבחינה הפּוליטית, הכלכלית, הלאוּמית והתרבּוּתית. כל המפלגה החליטו לנהל את המלחמה בעד הרפּוּבּליקה הזאת בכוחות משוּתפים ובחרו במרכז משוּתף.

בהתחלת פברואר התאספו צירי הפרלמנט וצירי הסֶנַט – הסוציאליסטים הצ’כים והגרמנים – ובחרו בהתאם להחלטות הועידה במרכזים משוּתפים, אשר עליהם לנהל את כל הפּעוּלה הפּרלמנטרית הסוציאליסטית.

אכן, בשנים האחרונות עברה על הציבוּריוּת ועל המדיניוּת הצ’כית התפּתחוּת מיוּחדת במינה ורבּת תוצאות לארץ כוּלה. הריאַקציה הצ’כית והריאַקציה הגרמנית גילוּ את אי-יכלתן וגם את אי-רצונן להיות ב"כ הענינים הלאוּמיים וּלהגן על קניני העם; המפלגות הבּוּרגניות ויתרוּ בנזיד רוָחים מעמדיים על כבוד האוּמה ותרבּוּתה, ואלה אשר הכריזו אתמול, שמלחמה בגרמנים היא המצוה הראשונה לכל פּטריוֹט צ’כי, התאחדו עם אלה אשר הכריזו אתמול שבגידה בצ’כיה הנה המצוה הראשונה של הפּטריוט הגרמני. וּבאותה השנה עצמה הולך מעמד הפּועלים בצ’כיה וּמוצא את איחוּדו. ריב האחים, בן עשרים שנה, הולך וּמסתיים. באטיות, בישוּב דעת, מתוך התחשבוּת עם נסיון העבר ועם צרכי ההווה, כתוצאה מכשלונות ומפּלות, הולך וּמתרפּא הפּצע אשר אכל בגוף מעמד הפּועלים, אשר החליש את כוחותיו ואיפשר את נצחון הריאַקציה.

בכל ההתפּתחוּת הזאת ישנו הגיון פּנימי רב. מתחילה – איחוּד בתור ציווּי מלמעלה, בתור דוגמה של תורה מוּפשטת, בלי ההכּרה של ההבדלים הקיימים בין שני הלאוּמים, בלי התחשבוּת עם הצרכים המיוּחדים של שני העמים. האיחוּד המוּפשט הזה, אשר תכנוֹ ויסודו היו בשלטון הגרמני, לא האריך ימים. בו ברגע שנגמרה המלחמה על המטרה הבלתי אמצעית, על הדמוֹקרטיזציה של זכוּת הבחירה, התפּורר המחנה, והסבּה האחרונה לכך היתה: אי רצוֹנם של הסוציאליסטים הגרמנים לוַתר על עמדת-שלטון אשר היתה מבוססת על כוח הדיכוּי של המוֹנרכיה ההאבּסבּוּרגית. אחרי המלחמה התעמק הפּירוּד הזה עוד יותר על-ידי השאיפה הצ’כית לבנות את המדינה החדשה על יסודות, שהיו נראים להם מוּצקים ביותר. – וגם היסודות האלה – תוכם דיכוּי וסופם אכזבה. איחוּד המפלגה כסיסמה שם, ואיחוּד המדינה כסיסמה כאן, וּשני האיחוּדים בנוּיים על דיכוּי. הגרמנים שילמוּ בעד הפּוליטיקה הזאת בחוּרבן המוֹנרכיה, הצ’כים שילמו במפּלות פּנימיות, בנצחון הבּוּרגנוּת הריאַקציונות והקלריקלית על מעמד הפּועלים. כל אחד משני חלקי הועידה הסוציאליסטית המשוּתפת, היה – בזמנם ובמקומם, – גם מדכּא וגם מדוּכּא, טעם את טעם השלטון ואת טעם השעבּוּד כאחד. ידע גם מפּלות וגם נצחונות. ואם הם באו עתה לרעיון האיחוד, הרי עשו זאת בעינים פקוּחות, לא משוּם שכך מצוה התורה ולא משוּם שכך איזה אורגן בין-לאוּמי העומד מלמעלה מעל לשני המחנות, אלא משוּם שכך דורשים החיים, כל הדורשים הענינים החיוּניים הסוציאליים והלאוּמיים של מעמד הפוּעלים. ורעיון האיחוּד שלהם אחר הוא בתוכו מרעיון האיחוּד ההוּא שלא עמד בנסיון לפני עשרים שנה ויותר, כי אין בו שום ויתור משני הצדדים על הפרצוּף הלאוּמי של מחנה זה או מחנה אחר. בשעה שהבּוּרגנוּת הגרמנית ויתרה על לאוּמיוּתה לקח על עצמו דוקא הפועל הגרמני את הגנת עניני האוּמה. בשעה שהבּוּרגנוּת הצ’כית ממשיכה בשיטת דיכוּי המיעוּטים הלאוּמיים הגרים בצ’כיה, מאַחד דוקא הפּועל הצ’כי סביבו את כל המיעוּטים הללוּ וּמכיר בזכוּיותיהם. האיחוּד הזה, אשר עדיין אינו שלם, אשר הצעדים לקראתו נעשים מתוך זהירוּת רבה, בלי הכרזות והבטחות אשר אי אפשר לעמוד בהן, האיחוּד הזה אשר הוא לא ראשית ההתפתחוּת אלא פרי נסיון וחיים, הוא הבטוּח. כי צדק בו וגילוּי לב, אמת סוציאלית ואמת לאוּמית כאחד; כי ישנה גרמניה וקיימת המסגרת המדינית, אשר בה ניתנה האפשרוּת השלמה להתפּתחוּת העם שבּוּ קשוּרים הפּועלים הגרמנים בצ’כיה; וישנה צ’כיה, ישנה מסגרת מדינית אשר בה יש אפשרוּת שלמה להתפּתחוּת העם אשר הפּועלים הצ’כיים הנם חלק בלתי נפרד ממנוּ. ואחרי שיש גם גרמניה וגם צ’כיה, – ודוקא מפּני שישנן ואחרי שישנן, – אפשרית חזית מאוּחדת לאוּמית בין הפּועלים הצ’כים ובין הפּועלים הגרמנים.

כל זמן שהצ’כים היו המיעוּט המדוּכּא באוסטריה, היתה חובת הפּועל הצ’כי לעמוד במערכה הלאוּמית ולהלחם על שחרוּר עמו – ויסוד החובה הזאת היה לא בהכּרה הלאוּמית בלבד אלא אף בצרכי הפּועל, כי אם חמוּר הוא וּמר גורל השׂכיר – שבעתים מר גורל השׂכיר אשר לעמו אין מדינה עצמית. רק יצירת המדינה הצ’כית וּבנין בטוח של יסודותיה נותנים עתה לפועל הצ’כי את האפשרוּת להתמסר כוּלו לחזית המעמדית. ואילו לא היתה קיימת גרמניה, אילו לא היתה קמה לאיתנה אחרי המפּלה הגדולה במלחמה, אילו מצבה – בתוך המדינה – היה מסוּכן היה מוּכרח הפועל הגרמני להתמסר לשחרוּר הלאוּמי ולא היה יכול לקבל את היד הצ’כית. בודאי, גם עתה מצב המיעוּט הגרמני בצ’כיה אינו נורמלי ולא רק משוּם שמתוך דאגה לבנין הבטוח של מדינתם עברו הצ’כים את גבוּל הצדק אלא משוּם שהוא נפרד מן המולדת. ואולם לעם הגרמני, בתור כלל, בתור לאום, ישנה מולדת, ומשוּם כך פנוּי הוא הכוח של הפּועל הגרמני, גם מחוּץ לגרמניה, ליצירת חיי צדק סוציאלי. כל עוד רעוּעים ומתמוטטים חיי הלאום, כל עוד הם משוללים יסוד מדיני, מוּכרח הפּועל, הרבה יותר מחלקים אחרים של האוּמה, לדאוג ליסוד המדיני הזה. ואם הדאגה הזאת עלוּלה להתנגש עם דאגתו הסוציאלית – צפוּיה סכנה לכל התאחדוּת בין לאוּמית. בהבטחת חיי הלאום מוּנח התנאי המוּקדם להתאחדוּת בין לאוּמית אמתית של הפּועלים.

ג

באותם הימים עצמם, כשהאספסוּף הצ’כי בפראג התנפּל על הקולנוע הגרמני – דרך אגב גם על התיאַטרון הגרמני הקיים בפראג שנים אין ספורות – ועלוני הרחוב הצ’כים התחילו בהתקפה פּראית על “הרוּח הגרמנית” החודרת כאילו מחדש לצ’כיה (ודרך אגב גם על היהודים: “נושׂאי הגרמניות בארץ הסלאבית”) – באותם הימים עצמם התכּנסו באותה פראג שתי ועידות פועלים: ועידת האגוּדות המקצועיות וועידת המפלגה הסוציאל-דמוֹקראטית הצ’כית. בועידה המקצועית השתתפוּ בפעם הראשונה – לא רק מאָז יצירת המדינה הצ’כוֹסלוֹבאקית, אלא מאז הפירוּד הלאומי בתוך פּועלי אוֹסטריה הישנה – האגוּדות הגרמניות. כניסתן לארגון המקצועי הארצי יצָאה לפּועל לפני שלוש שנים, אוּלם זאת היתה הועידה הראשונה שבה ישבו יחד, בתור חברי אותו הארגוּן, הפּועלים והפּקידים הצ’כים והגרמנים. המיניסטר-הסוֹציאליסט, ולו תיק של עבודה סוציאלית, אשר דיבּר בועידה, היה מנהיג הפועלים הגרמנים, ד"ר צ’אֶך. רק הודות לאיחוּד הזה הופיע הפועל המאורגן כּכוֹח גדול, אולם עוד מעט כּכוֹח מכריע, בחיי המדינה. מספּר הפּועלים המאוּרגנים בהסתדרוּת המקצועית הארצית הגיע למעלה מחצי מיליון.

אותו ד"ר צ’אֶך ויחד אתוֹ סגן הנשיא של בית הנבחרים הופיעו בתור באי-כוח המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית, בועידת הסוציאליסטים הצ’כים. בדין-וחשבון אשר מרכֹז המפלגה מסר לועידה מסוֹפר, כיצד התנתה בשעתה המפלגה הצ’כית, שהוזמנה לאחר הבחירות ב-1929, להשתתף בממשלה, תנאי אולטימאטיבי, אשר אמנם נתקבֹל, על הכנסת הסוציאליסטים הגרמנים לממשלה. “עשׂינוּ זאת מתוך ענינים חיוניים של הפּועלים ומתוך עניני הפּוֹליטיקה הממלכתית והבין-לאומית”.

ברחוב שרר עדיין פּחד או זדון. ברחוב צועקים עוד על “סכּנה למולדת” הנובעת מקולנוע ומהצגה, ברחוב נשמעות עוד הקריאות המפחידות: “בּוז לגרמנים” ו“הכה ביהודים”. ברחוב מתנפּצות עוד שמשות. בבית חרושת, בשדה, במשׂרד, אם לא שלום מלא שורר, הרי על כל פנים נעשוּ צעדים מכריעים ונועזים לקראת השלום הזה. בודאי: לא בין לילה בּשל הפֻרי היקר. זמן ממוֻשך, עבודה כבֻירה, עבודת חינוך והסברה, עוז רוח היוּ נחוצים להגשמת הצעדים האלה. אוּלם נעשו ורעש הרחוב לא יוּכל לעכב את התפתחוּת יחסי השלום בין העובד הצ’כי והעובד הגרמני, באשר יחסי שלום אלה מצוּוים על ידי “ענינים חיוניים של הפועלים ועניני הפּוֹליטיקה הממלכתית והבין לאומית”.

וכיצד הוּשׂג הדבר? שמא על ידי ויתוּרים, טשטוּש הגבולות, קוֹסמוֹפּוֹליטיוּת שלמה? לא ולא. הפועלים הצ’כים נשארו נאמנים לעם הצ’כי והפועלים הגרמנים ממשיכים להרגיש עצמם כבני האומה הגרמנית. אין התמזגוּת ארגונית שלמה, ישנן אגודות מקצועיות צ’כיות וישנן אגוּדות גרמניות. ישנה מפלגה סוציאליסטית צ’כית וישנה מפלגה גרמנית. כּל אחד – הפּועל הצ’כי והפועל הגרמני – מסתדר בביתו לפי טעמו ולפי עניניו, והארגון המשותף כולל לא את התאים, הלאומיים בהכרח, אלא את המרכּזים, אשר מחוץ לארגון המשותף הזה נשארים גם הם מובדלים. לא התמזגוּת, אלא שני ארגוּנים העובדים יד בּיד בעינינים משותפים. בּיסוֹד הארגון הזה מוּנחת ההכרה – והיא העקר – שאין עם אחד כופה על העם השני צוּרות חיים, תרבות וכו'. ההכרה הזאת לא ניתנה לפועלי צ’כוֹסלוֹבקיה כמתנת שמים. הם הגיעו אליה אחרי נפתולים קשים, אחרי אכזבות מרות. מלחמת העולם שיברה את החלום הכוזב של הגרמנים להיות עם “שולט” על הצ’כים בפראג. גורל המדינה הצ’כוֹסלוֹבקית לאחר המלחמה הולך וסותר את החלום הכוזב של הצ’כים להיות עם “שליט” בפראג “שלהם”. וכשבָּשלה ההכרה הזאת בקרב שני המחנות גם יחד – לא לפני זה – נמצאה צוּרת הארגוּן “המקביל” ואופשרה עבודה משותפת.

ביחסים בּין עמים שונים, וביחסים בּין העובדים של עמים שונים על אחת כּמה וכמה, אין תועלת ואין בּרכה בהסתרת המציאוּת, בטשטוּש הפּרוֹבּלמה לאמתה, בכניעה לפני כל דרישת החזק. “ההכרה האוסטרית” או “ההכרה הצ’כוֹסלוֹבקית” – מוּשגים מקבילים ל“הכרה הפלשתינאית” אשר אותה מטיפים לנו מעל דפי “ניר איסט” ומעל כמה בימות בארצנו – לא היה בכוחה לפתור את שאלת היחסים בּין הפּועלים הצ’כים והגרמנים, באשר לא היוּ לה, להכּרה הזאת, בנוסחתה האוֹסטרית או הצ’כוֹסלוֹבקית כאחת, יסודות נפשיים ויסודות מציאוּת. אוסטריה היתה מרובת עממים וצ’כוֹסלוֹבקיה הנה מרוּבת עמים וכל עם ועם מן העמים האלה שאף, בהכרח, לחיות את חייו הוּא. טוב עשוּ הפּועלים הצ’כים שלא קיבּלו את תורת “ההכרה האוֹסטרית” לפני המלחמה, כשאוֹסטריה היתה חזקה, וטוב עשוּ הפּועלים הגרמנים שהתנגדו ל“הכרה הצ’כוֹסלוֹבקית” לאחר המלחמה, כשצ’כוֹסלוֹבקיה השׂכּרה מנצחונה.

ברית הפּועלים הולכת ומתגשמת על יסוד ההכרה הצ’כית וההכרה הגרמנית, לאחר שהגרמנים נוכחו שהעם הצ’כי הוא כוח, אשר אין לסלקוֹ ואין לזלזל בו, והצ’כים נוכחו באותו דבר עצמו כלפּי העם הגרמני.

“דבר” י“ג - ט”ז אדר תרפ“ח, כ”ד תשרי תרצ"א (16.10.1930 5–8.3.1928 )

---

לשאלות הפוליטיקה הקולוניאלית

מאת

משה בילינסון

לשאלות הפוליטיקה הקולוניאלית / משה בילינסון

הצרכים הסוציאליסטים ללחום בעד יציאת-קוֹלוֹניות סתם מבלי להביא בחשבּוֹן את התוצאות הכרוּכוֹת בה?

הסינגוריה שמלמדים על הפּוֹליטיקה הקוֹלוֹניאלית עומדת על פי רוב על שנים:

א) גדישת הסאַה במדינות הציביליזאציה – כלומר: עודף האוכלוסין וכוחות היצירה המבקשים מקום למשלח-ידם.

ב) התפקיד הציביליזאטוֹרי המוּטל על אוּמות תרבּוּתיות יותר ביחס אל אוּמות העומדות על מדרגת תרבּוּת נמוּכה.

אמנם, גלוּי ומפורסם הוא, שבשביל האימפּריאליזם שני הנימוּקים הללו גם יחד רק תוֹאנה וכסוּת עינים הם לשם ניצוּלם של בני המקום. אך אין להסיק מכאן מסקנה נמהרת שהנימוּקים הללוּ אינם נכונים מעיקרם, אילוּ היתה הפּוֹליטיקה הקוֹלוֹניאלית לא בידי האימפּריאליסטים, אלא בידי הסוֹציאליסטים – והפכה אָז התרמית הזאת של השפּעת עמי התרבּוּת על אנשי המקום לאמת אנוֹשית גדולה. כל סיסמה – תרבּוּת, יצירה, אחדוּת העמים – נעשות פלסתר על-ידי האימפּריאליזם והרכוּשנוּת – ו“מצוַת עשׂה” של הסוציאליזם היא לא לבטלן, אלא, אדרבא, להחזיר להן את עמדתן ולשפוך עליהן את אורן האמיתי.

הפּוֹליטיקה הסוציאליסטית אינה אנגלית, איטלקית, צרפתית – אך אין היא גם פּוֹליטיקה של ילדי הקוֹלוֹניות – בין לאומית היא. אם יש סכּנה לצקת בּשוֹגג מים על-ידי הקאפיטאליזם פּן ואוּלי יהיה בזה משום סעד לפּוֹליטיקה שלוֹ, הרי מאידך גיסא יש גם סכנה בענית-אָמן דוֹגמתית אחרי בני המקום, שכן יש בזה משוּם יציקת שמן על מדורת השוֹביניזם והריאַקציה שבקרבם – שהם אולי פראיים והפקריים יותר מן הפּוֹליטיקה האימפּריאליסטית, הנתוּנה בכל-זאת תחת בקרתם התמידית ולחצם של המוני פועלים מאוּרגנים – דבר שאינו בנמצא לפי שעה לחלוּטין ברוב הקוֹלוניוֹת.

אָסוּר בתכלית האיסוּר הוא הניצוּל של בני המקום, אך מנקוּדת-ראות בין-לאומית אָסוּר גם להכריח את הגרמנים והאיטלקים להיחנק במיצר הגבוּלות של מדינותיהם, בעת אשר בּאַסיה ובאפריקה משׂתרעים מרחבים של עושר טבעי מוּזנחים ושוֹממים, מפּני שבּני המקום אין בּכוֹחם לעבדם ולהפיק מהם את כּל אשר יש להפיק. אילוּ היו הגרמנים והאיטלקים בּאים אל הקוֹלוֹניות לא לשם ניצוּל, אלא לשם יישוּב הארצות הללו, לשם יצירה ועמל – כי אז ראוּיה היתה ביאָתם לשבח וברכה מבחינה בין-לאומית. כי זה ההבדל אשר בין הפּוֹליטיקה האימפּריאליסטית והסוֹציאליסטית, שהראשונה קוֹלוֹניאלית היא, והשניה קוֹלוֹניזאציונית.

אסוּרים הם מעשי הכפיה והאוֹנס כּלפי בני המקום, אך אָסוּר גם לעמוד מרחוק ולראות בחיבוּק-ידים בערוֹך עם תקיף שחיטה והרג בחלש ממנוּ, בבלוע חלק אחד של האוּמה את משנהוּ.

אסוּרה בתכלית האיסוּר היא ההתערבוּת בּעניניהם הפּנימיים של העמים בין שהם בני תרבּוּת ובין שאינם בּני תרבּוּת,

– אך ורק בשעה שהתערבוּת זו נובעת מתוך סוֹלידאריוּת בין-לאומית ורצון לעמוד לעזרת החלש – הרי היא “מצוַת עשׂה” שאין אנו פטוּרים ממנה. ודוקא חיבוּק הידים ואי-ההתערבוּת עוול היא. – בּפּוֹליטיקה הסוֹציאליסטית אין לעשות את ההתערבוּת ואי-ההתערבוּת דוֹגמה.

הפּוֹליטיקה הבין-לאומית של הסוציאליסטים אינה רשאית לפתור את השאלות הקוֹלוֹניאליות בסתם-כּפירה. בקנה-המידה שהיא מוֹדדת בו את השאלות המסובכוֹת באירוֹפּה – מידת הסוֹלידאריוּת הבין-לאומית, מידת ההתפּתחוּת המאכּסימאלית של הכוחות והניצוּל המינימאליים – באותה מידה גופא עליה לָמוֹד גם את הפּוֹליטיקה הקוּלוֹניאלית.

“דבר, כ”ח תמוז תרפ"ח (20.7.1925)

---

הליגה האנטיאימפריאליסטית

מאת

משה בילינסון

א. הקונגרס בבריסל

במשך ששה ימים, מ-9 ועד 14 בפברואר 1927 ישב בבריסל הקונגרס הראשון במינו, – בו השתתפוּ אנשים שונים בגזע, דת וצבע עור, שונים גם בהשקפותיהם הפּוֹליטיות והסוציאליות ומאוּחדים רק בדבר אחד – במלחמה נגד הדכוּי של העמים ה“קוֹלוֹניאליים” ונגד האימפּריאליזם העולמי. תולדות הקונגרס הזה סתוּמות במקצת ובאופן רשמי לא ידוּע אפילו מי אִרגן אותו. ורק מתוך רמזים – הרבּה תשבּחות והוֹדיוֹת כלפי המפלגה הקוֹמוּניסטית ורוּסיה הסוֹביֶטית והעדרם המוּחלט של באי-כוח עמי רוּסיה (גם כאלה כמו הגרוּזינים אשר גלוי וידוע שלט ברצונם הטוב הם נמצאים בקרב הברית הסוֹביֶטית) – רק מתוך הרמזים האלה יש לשער, שאם לא רוּסיה והקוֹמאינטרן אִרגנוּ ישרות את הקונגרס, הרי בכל אופן יד להם בדבר. יד זו הטביעה חותמה על הקונגרס בהרבה דברים.

בקונגרס השתתפוּ 174 חברים, אשר לפי הודעוֹתיהם הם הנם באי-כוח של 8 מיליוני המאוּרגנים, ביחוּד הפועלים, ומהם עולים 3,000,000 בחלקן של האגוּדות המקצועיות המכּסיקאיות. ליתר העמים, אשר מספּרם הכללי מגיע למיליארדים, נשארים, איפוא, 5,000,000, ויש לפקפק, אם גם המספּר הזה הוֹלם את המציאוּת. הרי בחשבון הזה נכנסים, למשל, גם "הפועלים היהוּדים והערבים של “ארץ-ישראל”, אשר בשמם דיבּר יהוּדי אחד, שמחה נגד “הפֶאוֹדאליוּת התוּרכּית, הבּוּרגנוּת היהוּדית והדכוי הצבאי האנגלי”. יש לחשוב שלא מדעת כל הפוּעלים היהוּדים והערבים נעשה הדבר ולפי הצדק היה צריך לנכּוֹת אותם מן החשבון. אין שוּם אפשרוּת לבקר, אם גם חשבון העמים האחרים אין יסודו אלא סטאטיסטיקה דומה לזו של ארץ-ישראל.

מבּמת הקונגרס דיברוּ אנשי מצרים, הוֹדוֹ, סין, קוֹריה, מארוֹקוֹ, תוּניס, אַלג’יר, אמריקה התיכונה, אמריקה הדרומית, מכּסיקה. הוֹדוּ ההולאנדית, סֶנֶגליה, אַפריקה הדרומית, ריף, פּרס, גואדילוּפה. הנאומים הללו מחו בחריפוּת רבה נגד האימפּריאליזם של אנגליה, יאפּאן, הוֹלאנד, ארצות הברית וכו'. ואולם דיברו גם באי-כוח העמים ה“שולטים” – יאפֹאני, אמריקאי, צרפתי, הולאנדי, איטלקי, ואנגלים במספר ניכר. אלה הכריזו על עצמם על פי רוב, שהם מדבּרים בשמם הפּרטי ומאחוֹרי גבּם אינם עומדים המונים מאוּרגנים – יוצאים מן הכלל במוּבן זה היו רק הקוֹמוּניסטים הגרמנים ובאי-כוח המפלגה האנגלית הבלתי-תלוּיה: אלה דיברוּ בשם מפלגותיהם. לפועלים האירוֹפּיים והאמריקאיים, על כל הסתדרוּיותיהם ומפלגותיהם, היתה, איפוא, ביאת-כוח מוּגבלת מאד. לעומת זאת נוכחו בבריסל אירופּאים לא מעטים הידועים היטב בעולם הספרוּת הפּוֹליטית וגם בזרמים פּוֹליטיים צדדיים במקצת. העתונאי הגרמני, הידוּע גם לפועלי ארץ-ישראל, הוּליצ’ר, המשורר אֶרנסט טולר, הסופר הצרפתי בּארבּיס, הסוציאליסט הגרמני הבלתי מפלגתי לֶדֶבּור, ההולאנדי פימֶן (נשיא ההסתדרות הבין-לאומית של פועלי ההובלה), הקומוניסט האנגלי פּוליט מתנוּעת המיעוט של הטרייד-יוּניוֹנים, ואנשי המפלגה הבלתי-תלוּיה (בּרוקווי, דיביס, וילקינסון).

תוכן הנאומים – תיאור המצב במושבות אַסיה, אפריקה ואמריקה ומחאה נמרצת נגד הפּוֹליטיקה האימפּריאליסטית של העמים השולטים. במרכז התענינוּתוֹ של הקונגרס עמדה, כמובן, סין, ולעניני המזרח הרחוק הקדישו רוב עבודתן גם ועדות הקונגרס. התיעצוּיות מיוחדות התקיימו בין אנשי הודוּ וסין (בשאלת השימוּש בצבא הוֹדי בסין) ובין האנגלים הסינים וההוֹדים (בשאלת המלחמה המשותפת נגד התערבוּת אנגליה בסין) – וההתיעצוּיות הללוּ נסתיימו גם בהכרזות משוּתפות. ואולם גם סבל העמים המדוּכאים האחרים מצא לו ביטוי בנאומי-הקונגרס. הנואמים גילוּ תמונה מזעזעת של עוֹני, פראוּת, סבל, רעב, דיכוי סוציאלי ולאומי, אשר בהם נתונים העמים ה“קוֹלוֹניאליים” ושל ניצוּל אכזרי, שאיפה לבצע חוֹסר דאגה תרבּוּתית וסוֹציאלית של “השולטים”. “שקר הדבר שהעבדוּת נתבּטלה – אמר הכּוּשי מסנגליה –היא קיימת בכל קלונה וּבכל אכזריוּתה – אך בצוּרות מוֹדרניות”. משתתפי הקונגרס הביאוּ אתם חומר תיאורי ומספּרי כה רב, שאין אפשרוּת אפילוּ לסכּם אותו. יהיה הגורל הפּוֹליטי של הקונגרס הזה אשר יהיה, הוא לא ישמש עטרת כּבוֹד ל“עמים השולטים”. ואם כי עצם הדברים ידוּעים גם קודם, ואם כי דברי הנואמים לא הצטיינו באוֹבּיֶקטיביוּת יתירה, אך עצם ריכוּז הדברים כפי שניתנו בבריסל – נואם אחרי נואם עולה על הבימה ומגולל את מגילת “כיבוש התרבוּת” של עמו, אשר הוא כיבוּש של דם ודמעות – אי-אפשר שלא יזעזע.

התוצאה המעשית של הקונגרס היא שוּרה של החלטות ויסוד של אגוּדה עולמית נגד האימפּריאליזם ובעד החירוּת הלאומית". מקום מושבו של הועד הפועל של האגודה החדשה יהיה בפּאריס. תשעה חברים נבחרו לועד זה – אחד אחד מהוֹדוּ, בין, אפריקה, הוֹדוּ ההוֹלאנדית, אנגליה, גרמניה (הקוֹמוּניסט מינצנבּרג),בּלגיה, אמריקה הדרומית, הולאנד (פימן). גם בהחלטות כמו בנאומים יש, כמוּבן, מחאה עזה נגד הדיכוּי וקריאָה נמרצת למלחמה. ואולם מפליא לא מעט – לעומת הטון החריף הזה – העדר כל קונקרטיוּת באמצעי המלחמה, אשר בהם רוצה האגוּדה לאחוז להגשמת החלטותיה. מה מוּטל לעשות על כל מתנגדי האימפּריאליזם ואויבי העבדוּת גם בזמנים כתיקוּנם וגם בימים יוצאים מן הכלל, כאשר, כמו דוקא ברגע הזה בסין ובאמריקה הצפונית, נשפך דם משני הצדדים במלחמה גלוּיה? – לבירוּר השאלה הזאת הוּקדש רוב הויכוחים מבלי שתינתן עליה תשוּבה ברוּרה ומסוּימה.

שני זרמים אפשר היה להבדיל בקונגרס: זרם אחד, מיעוט קטן מאד של צירים בודדים, כגון הגרמני לדבּור, דרש אמצעים הירוֹאיים: חרם על הסחורות האימפּריאליסטיות, התקוּממות, אי-השתתפוּת; במקרה של מלחמה – סירוב מוחלט ללכת לצבא, התקוֹממוּת, שביתה כללית, ואולם הרוב המוחלט של חברי הקונגרס לא תמך בהצעות הללו והיו גם מקרים כאשר נדמה היה, שהקונגרס מחוּלק לשני חלקים מתנגדים זה לזה: כה קשים היו לפעמים הויכוּחים וההתנגשוּיות בין המיעוט והנשיאוּת (בעיקר ההולאנדי פימן). התמוּנה היתה, כנראה, דומה לזו של הקונגרסים הסוציאליסטיים מלפני המלחמה, כאשר הרוב היה מתנגד לבודדים אנטי-מיליטאריסטיים קיצוניים, כגון הצרפתי הֶרוֶה (גם עתה במחנה של הקיצוניים, אולם של הקיצוניים הלאוּמיים והאימפּריאליסטיים). בה במידה שגדלו המשקל הציבוּרי של הנואם והאחריוּת המוּטלת עליו, היה מתרחק מהצעות קיצוניות. ואותה הופעה אפשר היה לראות הפּעם בבריסל. לדבּור, העומד מחוּץ לכל הסתדרות וּמפלגה, בא בהצעת השביתה הכללית. ופימן, אשר הנהוּ נשׂיא ההסתדרות הבין-לאומית של פועלי ההובלה, או אנשי המפלגה הבלתי תלוּיה האנגלית וגם באי-כוח העמים המדוכאים עצמם, ברוּבם הגדול, היו זהירים הרבּה יותר – אם לא בנאומים, אבל בהצעות. גם הם דיברו חריפות נגד האימפריאליזם, גם הם יצאו נגד האינטרנאציונל הסוציאליסטי ונגד התנועה המקצועית, ביחוּד באנגליה, ודיברו בבוּז על מקדונלד וּואנדרוֶלדה. ואולם כאשר באה השעה לסיים ולהביא הצעות קוֹנקרטיוֹת הסתפּקו ב“תעמוּלה” ו“אספות”. יתר על כן: הם היוּ מוכרחים להודות בפה מלא, שדוקא מפלגת העבודה האנגלית, אשר זה עתה היתה “בוֹגדת”, עשתה ועושה מה שיש באפשרוּתה וביכלתה לעשות וממלאה את חובתה. האנגליה ויליקינסון מן השׂמאל שבמפלגה הבלתי תלוּיה השמיעה אפילו תורה אשר גם צ’מבּרלן היה לחתום עליה. ומקדולנד, כידוּע, סירב לעשות זאת: “ברגע שיש לפנינו סכסוּכים אמיתיים, לא מדוּמים, אי-אפשר לדרוש מאלפים מעטים של האנגלים בסין שיגנוּ על עצמם בכוחותיהם הם, נגד מאות מיליוני סינים – ויש הכרח לבוא לעזרתם”. ופימן מסיים את הויכוח וההצעות במלים אלו: "מצבם של העמים המדוכאים הוא נורא. ביחוּד מסוּכן עתה המצב בסין. ואולם בנוגע לעזרת הפועלים האירוֹפּיים לפועלים הסיניים, יש להגיד שהיא מוכרחה להסתפּק בתעמוּלה ובפעולה מוסרית. לא צריך להתעסק בבּלוֹפים. תפקיד מנהיגי הפועלים האירוֹפּיים הנו כיום חיזוּק הארגון והגברת רגש הסוֹלידאריוּת בין הפועלים הלבנים והפועלים “הצבעוניים”. רוב גדול ממשתתפי הקונגרס הצטרף לפימן ולאנגלים וזרם לדבּור לא מצא לו ביטוי בהחלטות הקונגרס.

הניגוּד הזה בין הטוֹן החמוּר של הנאומים וההחלטות החלשות בּערך מחליש בּהרבּה את רושם הקונגרס. קודם נזכרו כבר הקונגרסים הסוציאליסטיים מלפני המלחמה. גם הם ידעו את הטוֹן החריף הזה – ועתה, אחרי נסיון המלחמה, הסתלקוּ ממנו. ויש לחשוֹב, שלא משום שאי-צדק, הנעשה יום-יום כלפי העמים הקוֹלוֹניאליים על-ידי העמים השולטים. מכאיב להם פחות, אלא משום שהם למדו שאין יושר בטוֹן חריף, בשעה שהמעשים אינם חריפים, ושאין בּצע באוֹנאָה עצמית ובאונאת הזולת: המלה אינה צריכה להיות עודפת על הפּעוּלה. הקונגרס בבריסל עדיין לא ידע זאת – אי-ידיעה זאת אינה מעידה על הכוח האמתי שם אותם באי-כוח העמים המדוּכאים, שהתאספוּ בבירת בּלגיה. ויש לחשוב שהם יצטרכוּ ללמוד את סוד-הפּעוּלה הזה טרם יגיעו לנצחון. גם הם יוָכחו שאם רב סבלם, לאין תיאור, אם חטא ופשע נעשים ביחס אליהם, הרי בכל זאת לא כה פשוּטים הסבכים הכובלים את חירותם ולא כה קטנים המעצורים לתנועותיהם. אין לראות את כל הפתרון במלחמה נגד אלמות העמים השולטים, משום שלא באלמוּת זאת בלבד סוד “השלטון” באירופּה.

ובכל זאת לא רק הסבל הרב בא לידי ביטוי בקונגרס הזה, אלא גם תגבוֹרת הכוח. הכוח הזה כיום אינו הולם עדיין את כל התפקיד העצום של תחית מיליארדי עבדים. הכוח הזה מחפּשׂ לו כיום בני-ברית כאלה אשר ינתנו לו אבן תחת לחם ואכזבה תחת נצחון. ואולם הוא הולך וגדל – הכוח הזה. לפני 23 שנים, בתקופת המלחמה הרוּסית-יאפאנית, היו בקונגרס הסוציאליסטי האַמסטרדאמי שני בני-מזרח. בּבּריסל הם היו יותר ממאה. הצעד קדימה, צעד לא קטן כלל וּכלל, נעשה.

ב. הועידה האנטי-אימפריאליסטית בפראנקפורט

מ – 21 עד 28 ביוּלי 1929 ישבה בפראנקפוּרט על נהר מיין הועידה השניה של “הליגה נגד האימפּריאליזם”. ועידתה הראשונה התקיימה, כידוּע, בשנת 1927 בבריסל. רב ההבדל שבין שני כינוּסים אלה. הועידה הבריסלית היתה מייסדת. מפלגות, זרמים שונים וגם אישים בּוֹדדים בּאוּ אליה. מאַרגניה היו אָז הקוֹמוּניסטים. הציר הקומוּניסטי הגרמני מינצנבּרג הנהו מתחילת בּרייתה ועד היום הזה מזכיר הליגה. ואולם בבריסל נעשה נסיון של הארגוּן “הבלתי מפלגתי”, מסוּגה של “העזרה האדוּמה” או של “איחוּד מקצועי”. ומשום כך התאמצוּ לבלי לתת לועידה אופי קומוּניסטי גלוּי וּבולט. השתדלו למשוך גם את הפּאציפיסטים, גם את תנוּעת העבודה “הרפוֹרמיסטית”, ביחוּד את הארגוּן המקצועי האַמסטרדאמי, וגם אנשים “ראדיקאליים” סתם. הנסיון הזה עלה בתוֹהוּ. במשך השנתים האחרונות הלכה והתרחבה התהוֹם שבין האינטרנאציונאל הסוציאליסטי והמקצועי מצד אחד ובין הקוֹמאינטרן והפרוֹפאינטרן מן הצד השני. שינוּיים רבים חלוּ במצב הבין-לאוּמי, בּיחוּד בּארצות המזרח – בּפרס, באפגאניסטאן, בעיקר בסין, אשר תנוּעתה הלאוּמית-המהפּכנית היתה לתפארת ועידת בריסל ומאז גילתה פרצוּף אחר לגמרי. האינטרנאציונל הסוציאליסטי והמקצועי אסרו על חבריהם את ההשתתפוּת בליגה (יוצאת מן הכלל: מפלגת העבודה האנגלית הבלתי-תלוּיה – א. ל. פ.), ומאידך גיסא, הוציא הקומאינטרן, דוקא בחדשים האחרונים, עקב המצב הפּנימי ברוּסיה (ליקבידאציה של השׂמאל, מלחמה מאוּמצת בימין) ועקב מפּלתו במזרח, סיסמאות חדשות: “אַקטיביזם פּוֹליטי” (נסיון של “החזרת” המהפּכה העולמית באחד באבגוּסט, בכוח התקוממוּת מזוּינת) והדגשת המוֹמנט המעמדי בתנועה לאוּמית כללית (הד הסיסמה החדשה הזאת הגיע גם לארץ-ישראל והשתקף ב“אוֹריֶנטאציה” חדשה, אנטי-אֶפֶנדית, כביכול, של פ. ק. פ.), כל המוֹמנטים האלה שינו את פרצוף הליגה ונתנו כיווּן אחד לועידה השניה.

מאות רבות של צירים באו לפראנקפורט. מכל ארצות תבל, ביחוּד מארצות קולוניאליות: הוֹדוּ, יאבה, קוֹריאה, סוּריה, פּרס, ערב, עיראק, א"י, מארוֹקוֹ, אַלג’יר, תוּניס, מצרים, אפריקה, מכּסיקוֹ, קוּבּה, פוֹרטוֹ-ריקה, האִיטי, אַרגנטינה, בּוֹלביה, קולוּמבּיה, ונצוּאֶלה ועוד. כּוּשים רבים. רבּת מספּר ביחוּד היתה המשלחת ההודית. כמוּבן, גם אנשי אירוֹפּה, קוֹמוּניסטים מכל הארצות, חברי המפלגה הבלתי תלוּיה האנגלית (בראשם הפעם לא לנסבּוּרי אשר היה בבריסל ואולם התפּטר מזמן מלהיות חבר הליגה, אלא מכּסטוֹן), הפּאציפיסטים הראדיקאליים או הנוטים לקוֹמוּניזם, ביחוּד מגרמניה – הלר, הוליצ’ר, אַלפוֹנס פאקה, גוֹלדשמידט, אֶדוֹ פימן (מאינטרנאציונאל פּועלי ההובלה), האיטלקי מיליולי, מי שהיה ציר קאתולי ועבר, אחרי המהפּכה הפאשיסטית, למחנה האכרים הראדיקאליים, הקרובים לקוֹמוּניסטים, לאומיים אירלאנדיים, לאומיים פלמיים מבּלגיה, פאן נולי – הגמון קאתולי שהיה ראש ממשלת אַלבּאניה לפני מהפּכת זוגו, מילניצ’אנסקי בשם האגוּדות המקצועיות הרוּסית.

הסיסמה השולטת בועידה היתה: מלחמה, מלחמה ממש, עד חרמה באירוֹפּה ובאמריקה “הלבנה”, שחרוּר שלם ללא כל תנאי של כל העמים הקוֹלוֹניאליים, התנגדוּת לתנועה לאומית “כללית”, הדגשת הקשר שבין המהפּכה הסוציאלית והשחרור הלאומי. כל אלה – למשל, באי-כוח של “המשרד האַנטי-מיליטאריסטי” או ציר שבדיה או אַלפוֹנס פאקה – אשר הזהירוּ את הועידה מפּני הקריאָה הבלתי פוסקת הזאת “מלחמה, מלחמה”, או העירו על כך שמסוּכן לפלג את התנוּעות “הכלליות” לפי הקו המעמדי (סין מלמדת!) או דיברו על ההכרח לחפּשׂ דרכי הבנה ושלום בין העמים או רצו להכניס לתנועה האנטי-אימפּריאליסטית גם תוכן חיוּני, לא רק “מלחמה נגד”, אלא גם “מלחמה בעד”, או נאחזו בשיטת גאנדי ואף כפרוּ ברשות הצירים ההוֹדים לדבּר דברי המלחמה שלהם בשם כל עמי הוֹדוּ – כל אלה נשארו במיעוט קטן והועידה לא הטתה להם אוזן. מלחמה, מלחמה, ויהי מה. מלבד זה: אך ידיד אחד ישנו בכל העולם לעמים המדוכּאים, הלא הוא ברית המועצות הרוּסית. זהו ידיד נאמן, אשר תמיד עזר לתנוּעות השחרור ונתן לעמים הקטנים את כל מה שהיה נחוץ להם. אמנם תכסיס רוּסיה לא תמיד היה נכון, כי היה זמן והיא תמכה בתנוּעה הלאומית הכללית וסייעה ליצירת המדינות הבוּרגניות ואולם הזמן הזה עבר, רוּסיה הכירה בשגיאותיה ועתה אפשר לסמוך עליה, כי אין לפניה אלא שחרור האנוֹשיוּת. לעומת הידיד היחידי הזה של העמים המדוּכאים מרובים אויביהם ועליהם נמנים לא רק ממשלות ארצות הברית, בּלגיה, צרפת והוֹלאנד, אלא גם האינטרנאציונאל המקצועי האַמסטרדאמי, האינטרנאציונאל הסוציאליסטי וביחוד מפלגת העבודה הבריטית, על אף אגפה השׂמאלי עם מַכּסטוֹן בראש. אדרבה: הועידה המעיטה הפּעם בתיאור המצב האיום של העמים הקוֹלוֹניאליים, היא המעיטה באשמות נגד הממשלות האימפּריאליסטיות ולעומת זאת רבּה התלוּנה נגד הממשלה האַנגלית הנוכחית. הרוסי מילניצ’אנסקי הוציא את הסיסמה: “אין לנוּ אויב מסוכן יותר מממשלת הפועלים, כביכול, שבאנגליה”. השאר הצטרפו אליו כמעט פּה אחד. סאקלאטבאלה ההודי (מי שהיה הציר הקומוּניסטי היחיד בפרלמנט האנגלי) הכניס בכתב-ההאשמה שלו גם את “המפלגה הבלתי תלוּיה”, באשר אף אנשיה אינם אלא סוכני האימפּריאליזם". ברוח זו דיברו צירי פרס, מצרים (אשר הודיעו בשׂפה מוּחלטת שאין ולא יהיה שלום בין ארצם ובין ממשלת הבוֹגדים בפרוֹלטאריון, היא ממשלת מקדונלד), הוֹדוּ, הקוֹמוּניסטים האנגלים (“המסוכנים ביותר בין אויבינו הם הסוציאליסטים השּׂמאליים מסוּגו של מאכּסטון”), הקומוּניסטים הסיניים (“הלאה מפלגת העבודה האנגלית הבוגדת, הלאה מאכּסטון, סוכן האימפּריאליזם!”) וכו'. אף איש אירי נמצא בועידה אשר הודיע חגיגית שאירלאנד משוּעבדת כשם שלא היתה מימי קדם, וההאשמה נופלת כולה על מפלגת העבודה האנגלית הבוֹגדת. מצבו של מאכּסטוֹן, אשר למרות הגידוּפים המרוּבים האלה היה נושׂא לכבוד מיוחד, נבחר לנשיאוּת וניהל הרבּה ישיבות, לא היה קל ביותר והוא חשב לו לאפשר לצאת מן המיצר על-ידי הכרזות אשר למעשה הן מצטרפות לסיסמאות האיבה לארגוּן הפּועל האנגלי. על הגנת מקדונלד וממשלתו ויתר לחלוּטין. לא קימץ בתהילות לרוּסיה בכלל ובהבעת האהדה הגמוּרה אליה בסכסוּכה האחרון עם סין (הסכסוך הזה היה בכלל “מסמר” הועידה"). על-ידי התנהגוּתוֹ המשוּנה הזאת (הלא מאכּסטוֹן זה אינוֹ אך חבר במפלגה אחת עם מקדונלד “הבוגד”, אלא הוא גם ציר הפּרלמנט האנגלי, ובו הוא מצביא בעד ממשלת אנגליה “הבוגדת”) הציל את מצבו בועידה ורבּוֹת היו מחיאוֹת הכפּים שנפלו בחלקו. לא ברור כיצד יצדיק עתה את התנהגוּתוֹ באַנגליה, ויש גם לפקפק מאד עד כמה יינצל אף הוּא מגורל אלה “האנגלים התמימים” שקדמו לו בדרכו הנוכחית (פֶּרסיל, קוק, לנסבּוּרי ותריסים אחרים) אשר נכנעו, כמוּהו עתה, ללא כל כבוד אישי, ללא כל כבוד למיליוני פּועלים אנגלים, מפּני הטרוֹר המילוּלי הקומוּניסטי, ובכל זאת נעשו גם הם “בוגדים”, בו ברגע שניסו לשמור, שמירה כל שהיא, על עצמאוּת מחשבתם.

גם לארץ-ישראל הקצתה הועידה תשׂוּמת-לב וזמן מה. בא-כוח עיראק הכריז את הצהרת בּאלפוּר למעשה צביעות פּוֹליטית ותיאר את המצב הפּוֹליטי והכלכלי בארץ בצבעים שחורים למדי. ציר פועלי ציון שׂמאל הסתגל לרוּחה של הועידה ובמקום לבאר את פּרוֹבּלמת הארץ ופרוֹבּלמת העם היהוּדי, מצא לו לחובה לצאת נגד הבוּרגנוּת, הערבית והיהוּדית כאחת, ולהציג כמטרת מפלגתו “ארץ-ישׂראל חפשית מכיבוּש אנגלי” – ותו לא: טעם אחר להגירת הפועלים היהודים לארץ-ישראל איננו. ואת המטרה הזאת יש להשׂיג, לפי דעתו, אך על-ידי איחוּד ההמונים הערבים והיהודים. לא עזרה לציר פּועלי ציון שׂמאל התעלמוּת זו מן האמת הארץ-ישׂראלית, “סוֹדיוּת” זו כלפי מטרות תנועת העבודה הארצישראלית, התלבּשות זו באִצטלה לא שלו. לא עזרו גם החריפוּת ואף העוז אשר בהם ניסה להגן על עמדתו כנגד מתנגדיו המרוּבים, החל מן הערבים ועד הקומוּניסטים היהודים שהתגלגלוּ גם הם לועידה (ובניהם פרצופים ידוּעים לארץ-ישראל). הם ניסוּ אפילו לפסוֹל אותו מצירוּתוֹ, ולבלי לתת לו לדבּר. המשלחת הערבית הציעה החלטה חריפה נגד התנוּעה הציונית – על כל חלקיה וזרמיה – באשר הנה אך מכשיר האימפריאליזם הבריטי. המשלחות הצרפתית והגרמנית תמכו בהצעה הערבית, ולא הוֹעילו הודעות ציר פועלי ציון שׂמאל וגם לא הודעת יושב ראש הישיבה, סאקלאטבּאלה, אשר רצה למסור את הפרובּלמה הארץ-ישראלית לעיוּן הועד הפּועל של הליגה ובינתיים “להרשות” בטוּב לבו, את הכניסה לארץ לאלה היהוּדים אשר הנם “ידידי הערבים” ובאים ארצה במטרה לעזור להם בשחרורם (הכוָנה היא כנראה, לחברי פ. ק. פ.). הליגה קיבלה את החלטת המשלחת הערבית האומרת: בהיות שהציונוּת תומכת באימפּריאליזם הבריטי נגד העם הערבי, בהיות שרעיון הבית הלאומי ליהוּדים אינו אלא אמתלא להכנסת הפועל האירופאי לארץ-ישראל למען יהווה אריסטוֹקראטיה פועלית נגד הפועל הערבי המנוּצל, הרי הציוֹנוּת הנה הופעה מסוּכנת, ביחוּד משום שהיא לובשת מסווה הוּמאניוּת ומפתחת בארץ את הסוציאליזם הרפוֹרמיסטי של האינטרנאציונאל השני – וזוהי הסיבה מדוּע הציונוּת נהנית מתמיכה פעילה של סוציאל-דמוֹקראטים מסוּגם של מקדונלד, ואנדרולדה, בּלוּם, המשתתפים בועדים למען ארץ-ישראל העובדת.

הכרוז שהוצא על-ידי הועידה “לכל העמים המדוכאים ולפועלי כל העולם ולאכריו” קורא למלחמה באימפּריאליזם ומציין שפירוּשה גם “המלחמה ללא רחמים נגד סוכני האימפּריאליזם בקרב תנוּעת הפועלים, נגד הסוציאל-דמוֹקראטיה הבין-לאוּמית, נגד האינטרנאציונאל האמסטרדאמי ונגד המחוּצפים ביותר שביניהם – הלא הן מפלגת העבודה הבריטית והסתדרות הפועלים האמריקאית. אין להבדיל את המפלגות הסוציאליסטיות השׂמאליות מן הסוציאל-דמוקראטיה הרשמית”. אחד מן התפקידים היסודיים של התנוּעה העולמית נגד האימפריאליזם הוא ביצירת ברית אמיצה בין העמים הקוֹלוֹניאליים המדוּכאים והפועלים המהפּכניים בארצות קוֹלוֹניאליות ובין פועלי רוסיה ואכריה. בלי מילוי התפקיד הזה הנצחון איננו אפשרי". ומשוּם כך – וזהו סיום הכרוז: “מלחמה ללא רחמים נגד הסוציאל-אימפּריאליסטים, נגד הסוציאל-דמוקראטיה הבין-לאומית, נגד מפלגת העבודה הבריטית והסתדרות הפועלים האמריקאית, וגלוי פרצופם בתור משרתי הבוּרגנוּת האימפּריאליסטית”.

סך הכל של הועידה הזאת: התנוּעה אשר התימרה לפני שנתיים להיות בלתי תלוּיה ולהציג לפניה אך מטרה אחת, הלא היא שחרור העמים המדוּכאים על-ידי האימפּריאליזם העולמי, התנועה הזאת היתה למכשיר משועבד של הפוליטיקה החיצונית והפּנימית של שליטי רוסיה ומהם קיבלה את כל כיווּנה ואת כל סיסמאותיה. תכסיס אחד לכל ארץ, לכל עם, בכל שעה, והוא: מלחמה ממש. מלחמה בארגוּן הפועל, פירוד המעמד מתוכו, מלחמה בתנועה הלאומית “הכללית” ופירוד בתוכה. את כל הסבל של העמים הקוֹלוֹניאליים יש להעמיד ברשוּתם של סטאלין וחבריו. מה שיהיה נצרך לאלה, זאת יהיו חייבים לעשות העמים המרוּבים, אשר אנשיהם התאספו בפראנקפוּרט. למטרת הפּוֹליטיקה הרוּסית יאַרגנו “פּוּטשים”, התקוֹממיוּת, הפגנות מזוּינות, חרמות כלכליים, יעוֹררוּ מהוּמות סוציאליות מחוּסרות טעם ותקוות נצחון, דם רבבות יישפך, תחָנק תנועת התחיה האמיתית בקרב כל עם ועם, תידחה כל עבודת היצירה הכלכלית, התרבוּתית והרוחנית. כזה הוא היום צו רוּסיה. ואך מעטים מאד פקפקוּ בפרראנקפוּרט, אם זאת היא הדרך, אם אין צורך לבדוֹק ולבחוֹן, אם כל פּרוֹבּלמה ופּרוֹבּלמה אינה נתוּנה לניתוח מיוּחד, אם באמת אָסור כל נסיון לפתוֹר שאלות קוֹלוֹניאליות בדרך אחרת מלבד התקוֹממוּת ומלחמה. וגם הדוגמה אשר היתה צריכה לעורר ספקות קשים בלב הצירים, הלא היא דוגמת סין – לשוא היתה.

לפני שנתיים, בריסל, ישבו הסינים על כסא הכבוד של הועידה. תפארת הליגה היו וגאוָתה, המשלחת הגדולה ביותר, והם כרתוּ ברית נצח עם עמים אחרים, ביחוּד עם אנשי הוֹדוּ, ונשבעוּ אמוּנים לברית המועצות הרוּסית. שליחה של סין ביקש מן הועידה דירקטיבות למלחמה נגד האויב המשותף. וּבכל העתונוּת הקוֹמוּניסטית הכריזוּ למחרת: הקץ בא לאימפּריאליזם במזרח הרחוק, דגל הסוֹביֶטים מתנוֹפף על פני סין העצוּמה. סין זאת – בפירוש, היא ולא אחרת: בין הלאומית, סין של קומאינטאנג – חשוּבה היום כאויב בנפש. ואיש לא שאל: מדוּע, מה קרה, מי אשם? ותכסיס רוסיה בשאלה הקוֹלוֹניאלית אינו מתחיל בבריסל. אפשר ללכת עוד כמה צעדים אחוֹרנית: פרס, אַפגניסטאן, תוּרכּיה. מה קרה שם? מה הוא נצחון התכסיס הרוּסי בארצות האלה? מה שם גורל התנוּעה הלאומית והאיש העובד? ולוּ היתה ועידת פראנקפוּרט נמשכת עוד כמה ימים, אזי היו הצירים, אשר קיבלו החלטת התמיכה הנלהבת בהפגנת אחד באבגוּסט, יכולים לראות במו עיניהם מה אַפסי הוא ההד אשר התכסיס הקוֹמוּניסטי עורר בין פועלי כל העולם ואכריו.

שגיאה עצוּמה תהיה זאת אם נרצה לבאר את העיוָרוֹן הפּוֹליטי שהוכתה ועידת פראנקפוּרט כמעט על כל ציריה בהשפעה הישרה של הקוֹמאינטרן, אם נרצה לראות בכל האנשים האלה אך “סוכני מוסקבה בודאי היו כאלה בועידה ובמספר לא קטן, והם-הם אשר נתנוּ לה את כיווּנה. היו בה גם אנשים מסוּגוֹ של מאכסטון או חובבי “אכזוטיקה מהפכנית” מסוּגו של הוליצ’ר. ואולם הרוב המכריע היו אנשים אחרים, אנשים המצטיינים ביחוּד בתמימוּת פּוֹליטית, באשר לא עברו אותה התפּתחוּת הארוכה של המהפּכה ו”ההפגנה המזוּינת" ומלחמת יום-יום וארגוּן של הפועל ושל העמים המדוכאים באירוֹפּה. כל הלקח של מאָה שנים ויותר של אירוֹפּה “הזקנה”, ויחד עם הלקח הזה ההכרה העמוקה ההולכת ומשתררת בלב הפועל ובלב העמים המשוּעבדים, ההכרה האומרת שעיקר השחרוּר הוא ביצירה, בארגוּן, בעוֹשר התרבּוּת, בחינוּך פּנימי, ושהמלחמה ממש, המהפּכה ממש אינן “הדרך הרחבה” וה“דרך היחידה” בכל שעה ולכל עם ולכל ארץ, ובעקבותיהן של המהפכות והמלחמות דם וחורבּן ועל כן חובה למנוע בעדן עד כמה שאפשר – כל הלקח הזה וכל ההכרה הזאת זרים הם לעמים הללו, שאך עתה התעוררו משינה ארוּכה, אנשים המתימרים להיות מצילי העמים המדוכאים, והם אינם מוסרים להם את פּרי נסיון אירוֹפּה, אלא משתמשים לרע בחוסר נסיון העמים הללו, חוֹטאים חטא גדול כלפּיהם, ואולם הערכה אחרת יש להעריך את צירי העמים האלה בעצמם: לא תמימוּת פּוֹליטית בלבד מדבּרת מתוך גרוֹנם, כשהם קוראים למלחמת הדם ולמהפּכת הדם, אלא גם סבל ללא נשׂוֹא של מיליוני אחיהם.

בועידת פראנקפוּרט מסוּפּר בין שאָר הדברים: להיות כּוּשי פּירוּשוֹ בארצות הברית לא רק שייכוּת לגזע ידוּע, אלא גם שייכוּת לשכבה סוציאלית משוללת זכוּיות פּוֹליטיוֹת, כלכליות וחברתיות. הכּוּשי הוא אך מכשיר העבודה ותו לא. החוק היסודי של ארצות הברית המבטיח שיווּי זכוּיות לכוּלם אינו אלא נייר לגבי הכוּשים. בקוגאטה (אפריקה המערבית שבידי צרפת) משתמשים בכּוּשים ביחוּד לבנין רכבות: 87 אחוזים של הפועלים הכוּשים הנכנסים לעבודה הזאת אינם יוצאים ממנה חיים; שׂכר עבודתם הוא 1 – 2 פראנק ליום. בהאִיטי אָסוּר לכוּשים להיכנס למשׂרדי הממשלה. בבנין הרכבות בקוֹנגוֹ, והיא בת 400 קילומטרים, מצאוּ את מוֹתם 80 אלף “נייטיבס”. בהודוּ ההוֹלאנדית צריכים האכרים למסור מחצית היבוּל בתור דמי חכירה; כל התושבים משוללים זכוּיות אזרחיות כל שהן; שעות העבודה הן 12 ושׂכר העבודה ½2 גרוש ליום. בהוֹדוּ הבריטית מחצית התושבים טרם אכלוּ, אפילו פעם אחת בחייהם, לשׂוֹבע; רמת החיים של האנדים הנה נמוּכה משל בּהמות באירוֹפּה. את התיאור הזה אפשר להמשיך ויש להצטער שהועידה המעיטה בו וריכזה את מרצה במלחמה במקדונלד ושאר “הבוגדים”.

בתיאוּר הזה יש גם הגזמה. אירוֹפּה כשהיא באָה לארצות קוֹלוֹניאליות מביאה אִתה לא סבל וחוּרבן בלבד. היא גם יוצרת. מאידך גיסא: לא את כל הסבל והחורבן של העובדים והעמלים בארצות הקוֹלוֹניאליוֹת יש לזקוף על חשבון אירוֹפּה – הרבּה מן הסבל הזה מצאָה שם בבוֹאָה והוּא נתוּן במדרגת התפּתחוּת חברתית וכלכּלית של הארצות האלה. אדרבה: יש לפניהם סיכוּיים-מה ומלמדת אותם ראשית ההכרה האנוֹשית. כל זה ידוע לנו, הקשוּרים בארץ מזרחית, אשר בועידת פראנקפוּרט הכניסו אותה ללא פקפוּקים רבים לסוּג הארצות המדוּכאות על-ידי האימפּריאליזם הבריטי. ואולם אם ננַכּה את כל אלה, נשאר חשבון אירופּה ארוך מאד, חשבון סבל ודם, חשבון אָיוֹם של רעב, ניצוּל ודיכּוי. ושגיאָה עצוּמה, שגיאָה שאין לה כפּרה אנוֹשית ופוֹליטית, תהיה זאת אם עמי אירוֹפּה, פועליה ומפלגותיה הסוציאליסטיות אשר שלטון להם או השפּעה על השלטון, יראוּ את כל החטא שנעשה לעמים מדוּכאים על-ידי הפּוליטיקאנים מקרמל – ואת סבל הדורות לא יראו, את הצעקה הנוראה הזאת לא ישמעו, מן הדם הזה יעלימוּ עין, ובאשמתם הכבדה שלהם, באשמת עמי אירוֹפּה לא יכירו.

“דבר”, כ“ח אדר א' תרפ”ז, י“ד אלול תרפ”ט (19.9.1929, 1.3.1927)

---

מתוך חיפושי האמת הסוציאליסטית

מאת

משה בילינסון

א

אַנג’ליקה בּאלאבּנוֹב נוֹלדה במשפּחה של סוֹחר יהוּדי אמיד, ברוּסיה, בצ’רניגוֹב. בעוֹדה נערה כמעט, בּשנת 1897, נסעה לחוץ-לארץ, לשוייצריה – וכבר אז החליטה בלבּה להקדיש את כל כוחותיה לדבר המהפּכה הסוֹציאליסטית. באוניברסטאות של אירוֹפּה המערבית אין היא מחפּשׂת אלא נשק למלחמת הפּועל. בשוייצריה היא מתחילה גם את פּעוּלתה הסוֹציאליסטית. מצד אחד היא מצטרפת ל“בּרית הסוֹציאל-דמוֹקראטים הרוּסים” (פּלֶכאנוֹב, אכּסלרוֹד, זאסוליץ‘, אחר כך מארטוב, לנין וכו’) ומצד שני היא עובדת בקרב המהגרים האיטלקים שבשוייצריה. ענף זה של עבודתה שוֹבה אותה יותר ויותר, והיא עוברת לאיטליה ונכנסת למפלגה האיטלקית, בה היא מצטרפת לאגף השׂמאלי, הרדיקאלי, אשר בשנת 1912, בועידת רג’יו-אֶמיליה, ניצח את ה“רפוֹרמיסטים”. יחד עם סיראטי, לאצארי, מוּסוליני ואחרים היא נכנסת לועד הפּועל של המפלגה, וכאשר נבחר מוּסוליני לעורך העתון המרכזי “אבאנטי” היא נכנסת, לפי דרישתו, למערכת. המפלגה האיטלקית בוחרת בה כבא-כוחה במשרד הבין-לאומי של האינטרנציונל השני. בדרך זו היא באה במגע ישר עם רוב הסוציאליסטים הגדולים של התקוּפה עם פּרוֹץ המלחמה היא עומדת מן הרגע הראשון בּמחנה המתנגדים לה והדורשים התנגדוּת אַקטיבית מכּל נאמני הרעיון. וכשלא נתמלאה דרישה זו, הריהי בין מייסדי התנוּעה הצימרוַלדית, המזכּירה של כּל הועידות ושל משרד ההסתדרות. יתכן שיש לדבר זה סיבות טכניות יותר מ____ ¹אישית – בּאלאבּאנוב מחוננה בכשרון-עבודה ובכשרון-שׂפות בלתי שכיחים. היא שולטת ברוב לשונות אירופּה. אם כה ואם כה, היא הנה החבר היחיד של התנוּעה הצימרוַלדית, אשר השתתף בכל ועידותיה הבין-לאומיות, בכל הישיבות של הועד הפועל שלה.היא ממשיכה עוד זמן את עבודתה באיטליה (בינתים בא הקרע עם מוּסיליני) ואחרי ועידת קינטאל היא עוברת לסטוֹקהוֹלם, בתור מנהלת המשׂרד הבין-לאוּמי הצימרוַלדי. שם היא מנהלת מוּ"מ תמידי עם כל קבוצת “השׂמאליים”, מוציאָה את הביולטין השביעי. בפרוֹץ המהפּכה הרוּסית היא מבקרת את רוּסיה, בסתיו היא שבה לסטוֹקהוֹלם ומאַרגנת שם את הועידה השלישית של “השׂמאליים”. בּהיוֹתה בפטרוֹגראד היא נכנסת למפלגה הקטנה – העומדת באֶמצע בין הבוֹלשביקים והמנשביקים הבין-לאוּמיים – שנוסדה אז על ידי טרוצקי ולונאצ’רסקי, אולם מסטוֹקהוֹלם היא מודיעה למפלגת הבּוֹלשיביקים על הצטרפוּתה אליהם. אחרי מהפּכת אוקטוֹבּר היא עובדת עם ווֹרוֹבסקי בצירוּת הסוֹביטית הראשונה, באותה סטוֹקהוֹלם, מבקרת בשוייצריה, כדי לבוא במגע עם המפלגה הקרובה אליה ביותר, המפלגה האיטלקית. משוייצריה מגרשים אותה ובשנת 1918 היא חוזרת לרוּסיה. עובדת שם במשׂרד הצימרוַלדי, ואחר כך משתתפת בכל פּעוּלות המפלגה, עוזרת לראקובסקי, בהיותו שליט אוּקראינה. במוסקבה, במארס שנת 1919, היא משתתפת בועידה הבין-לאומית אשר ממנה יצא האינטרנציונאל השלישי. על יסוּדוֹ היא מספּרת: "ההצעה להפוך את הועידה לאספה מייסדת של אינטרנציונל חדש נדחתה על ידי הכּל. והנה לפתע הופיע באולם חבר אוֹסטרי, שהיה כבר קודם ברוּסיה ונעשה קומוּניסט – פּועל-דפוּס, ישר, עם יחס רציני למהפּכה ונוטה להתלהבוּת במידה רבּה מאד. עוד טרם ניער מבּגדיו את אבק נסיעתו הארוּכה והמסובכת, סיפּר בנאוּם חוצב להבות על התלהבוּת השוררת בקרב המוני אירוֹפּה כלפי המהפּכה הרוּסית, על מצב הרוּח והתסיסה שם. הנאוּם נסתיים בדרישה לייסד מיד אינטרנציונל חדש. הוא הפך את הרוב. האינטרנציונל השלישי נוסד². מיד הודיעה בּ. בשם ההסתדרות הצימרוַלדית (אף על פי שלא היה לה יפוּי-כח לכך) שההסתדרות חדלה להתקיים ומפלגותיה נכנסות לקוֹמאינטרן.

בבּאלאבּאנוֹב בחרו למזכירה של הקוֹמאינטרן. יחד אתה עבד ווֹרוֹבסקי. לא עבר זמן רב והתחילה אכזבה קשה מהסידוּרים הפּנימיים ומשיטות העבודה הפּוליטית בקוֹמאינטרן ובמפלגה הקומוּניסטית בכלל. האכזבה הגיעה למדרגה כזאת, שבשנת 1920 היא ראתה את עצמה נאלצה לעזוב את רוּסיה. בחוץ-לארץ עבדה ביחוּד בשביל המפלגה האיטלקית, ואולם לא הסתירה גם את יחסה החדש למנהגי הקוֹמאינטרן ולמנהיגיו. בשנת 1924 הוציאָה אותה המפלגה הקוֹמוּניסטית הרוּסית משוּרוֹתיה. יחד עם רבּים כּאלה, בוֹדדים וּקבוּצות, היא משתתפת בּיסוּד ההסתדרוּת החדשה – “המשׂרד הבין לאומי של המפלגות הסוציאליסטיות המהפּכניות” – אשר גם בּה היא עובדת בתור מזכּירה. היא מתייחסת עתה בשלילה לשני האינטרנציונלים גם יחד. “שני האינטרנציונלים, היא כוֹתבת, הכזיבו באופן נורא את אמונם של ההמונים המהפּכניים וצפיתם. אלה הנשארים בשרותיהם. עושים זאת או מתוך יאוּש או מתוך אוֹפּוֹרטוּניזם. כל אחד משני האינטרנציונלים, שהיו צריכים להוֹביל את ההמונים דרך הסוֹציאליזם לנצחון, חי מן השגיאות ומן העבירות של השני. החלק הגדול של הפועלים עומד, מאוּכזב ורפה כוח, מחוץ למפלגות. בין שתי הקבוּצות המפרידות את מעמד הפועלים אין מנצחים ואין מנוּצחים. המנוּצח, המחוּסר כוח בגלל ריב האחים, הנוֹ מעמד הפועלים בלבד”. אם היתה להסתדרות החדשה חשיבוּת ידוּעה בשנות הבירור, הרי בה במידה שהבירור הזה הולך ומתקדם והפועלים ומפלגותיהם מצטרפים או לאינטרנציונאל הסוֹציאליסטי או לקוֹמוּניסטי, יצירת בּיניִם זאת הולכת ומאבּדת את ערכּה.

זכרונות ורשמים של אדם כּזה, אשר עמד בּמרכּז, אם גם לא בעמדה המרכּזית של התנוּעה הסוֹציאליסטית והקוֹמוּניסטית בּמשך חצי יובל שנים, אשר ראה כמה דברים וכמה אישים והיתה לו האפשרות להסתכּל מקרוב למאורעות בין-לאומיים חשוּבים מאד, הנם בהכרח מקוֹר עשיר ללימוּד התנוּעה ולהבנתה. הספר הזה איננוּ דברי ימיה של התנוּעה, איננוּ אוֹסף של תעוּדות, אלא רשמים חפשיים של אדם, בּעל סגוּלות מוסריוֹת בלתי רגילות. בּ. חושבת את עצמה למארכּסיסטית טהורה, לתלמידה נאמנה של המאטריאליזם ההיסטורי. לי נדמה שטעוּת בּידה. אין בספרה שוּם דבר המעיד על ניתוח סוציוֹלוֹגי רציני של המאורעות, אין שום נסיון לבאר אותם כתוצאת ההתנגשוּת של כוחות ציבוריים. ישנוֹ סיפּוּר המעשה והערכת האנשים שנעשתה על-ידי אדם, אשר דבר אחד יקר לו על הכל: אמת ויושר. כל הגישה של בּ. לשאלות סוֹציאליות, לפּרוֹבּלמוֹת הסוציאליזם, לתפקיד מעמד הפּועלים, לכוחות המניעים אותו במלחמתו – אין להם שוּם שייכוּת לתורת המארכּסיזם, מצדוֹ הכלכלי והפילוֹסוֹפי ישנו רק פּאתּוֹס סוֹציאליסטי, אותה ההרגשה הבלתי אמצעית של צדק סוֹציאלי, אשר בודאי היתה חזקה מאד גם אצל מארכּס ותלמידיו, ואולם הם עצמם השתדלו לעברה ולהחליפה ב“מדע” – ללא מידה. נדמה לה שהיא תלמידה של מארכּס, קאוטסקי, פּלכאנוֹב, לנין. לאמתוֹ של דבר, פּרצוּפה המוסרי, כפי שהתבּטאָה בספרה, מתאים הרבה יותר לזרם אחר בסוֹציאליזם – לזרם של ז’וֹרס, קרוֹפּוֹטקין, בּרנשטיין, וביחוּד של “העממיים” הרוּסים. לא איש מדע, לא סוֹציוֹלוג בּעל הגיון קר, לא איש מלחמת המעמדות משתקף בספר זה, אלא בן-אָדם בּעל לב מלא רחמים, אהבה, מוּסר כּליות. בּ. עצמה היא פרי טיפוּסי של התקוּפה הידוּעה בסוֹציאליזם האירוֹפּי, הרוּסי ביחוּד – ומשוּם כך פּרצוּפה הוא מענין אוּלי לא פחוֹת מהאנשים והמאורעות אשר עליהם היא מספּרת.

מנעוּריה לא היה לה חלום אחר מאשר “לעמוֹד לשירוּתם של אלה אשר החברה שללה מהם את הכּל”. מרגע שגמלה בקרבּה ההחלטה הזאת היתה מאוּשרת, כי “רכשה ערכים אידיאליים עצוּמים”, ולא היה לה בחייה דבר אחר. כאשר בּיקשוּה לכתוב את הביוֹגראפיה שלה, ענתה: “בחיי אירע מאורע גדול ומכריע אחד, הלא הוא בשעה שהשׂגתי לי את הפּריבילגיה לעבור מעמדה של בעלת פּריבילגיה, אשר בה נולדתי, לשוּרוֹת מעמד הפּועלים הלוחם”. היא העמידה לה כמטרה עליוֹנה “לחיוֹת תמיד לפי הצדק. לא אקבּל לעולם דבר מה שמקוֹרוֹ באי-צדק”. והיא עצמה מודה ש“התכּוּננה הרבה יותר לבית האסוּרים ולמות, מאשר לחיים ולפעוּלה סוֹציאליסטית קוֹנקרטית”. היא בוֹחרת לה את העבודה בין המהגרים האיטלקים רק משוּם שהם נראים לה “המוּשפּלים” האוּמללים, המנוּצלים והזקוּקים לעזרה יותר מכּל שאר הפועלים, מלבד העם הרוּסי“. היא עובדת ביחוּד באמצעי ההרגשה, ולא באמצעי ההגיון, ומשוּם כך היא כותבת ונואמת כּמעט תמיד בּשביל “המתחילים, הזקוּקים עדיין לזיזה חזקה, כדי להכּנס לשבילי המחשבה הסוציאליסטית”. כאשר פּגשה בפעם הראשונה את מוֹסוּליני עוד בשוייצריה, הוא משך אותה משום ש”הדלוּת שהיה שרוּי בה וחוֹסר הכּשרון להסתדר עוֹררוּ בה את הרצון להיות לו לעזרה". כאשר באה לרוּסיה ושם קיבּלוּה בכבוֹד רב, והיו מוכנים לתת גם לה, כמו לשאר “הוֶטֶראנים”, כל מיני פריבילגיות חמריות, לא רצתה לקבּלן. מאכלה היה רע משל הפּועל והחייל. ובכל זאת נהנתה בעל כרחה מדברים אשר לא היו לאחרים – חדר טוב, בּגדים חמים, אבטוֹמוֹביל – ודבר זה גרם לה “יסוּרים תמידיים”. בסביבתה אָמרוּ לה שהיא “מגזימה”, שאין חיים כאלה “קולעים אל המטרה”, אוּלם היא עומדת על שלה.

גם כיום, אחרי האכזבות המרוּבּוֹת, החיים הנם בשבילה “מילוּי חובה בלבד”, והחובה הזאת הנה עזרה לעם האיטלקי, כדי להקל עליו את משׂא הצלב שלוֹ. היא עובדת כל ימי חייה בלי הרף, בלי הפסקה, בלי מנוּחה. מעולם לא היה לה מזכּיר או עוזר. מעולם לא קיבלה חופש ואינה מבינה למה הוא נחוּץ. “לנוח? ממה? מתוכן חיי? לעתים תכוּפות במשך חדשים רצוּפים לא היתה לָנה שני לילות במקום אחד. ועידות, ישיבות, התיעצוּיוֹת, כּתיבת מאמרים, נאוּמים. בּהיוֹתה צנוּעה מאֹד חששה תמיד מפּני משׂרוֹת גבוהות יותר מדי, מפּני עמדות בּוֹלטוֹת יותר מדי. היא אינה יודעת שוּם פּשרוֹת – לא רק האויב הוא אויב גמוּר ומוחלט לה, אלא גם המתנגד דינוֹ כאוֹיב. “הרגשת הכבוד וההבדלה הפּרוֹלטארית” מפותחת אצלה מאד. דוקא משוּם כך, לא מתוך חשבּוֹן פּוליטי, היתה תמיד “שׂמאלית”, לא רצתה בשום מגע עם העולם הבורגני. התנגדה תמיד לא רק ל”שלום בּית" פּוֹליטי, אלא גם לכך, שיתנוּ לעתונאים בוּרגניים להכנס לועידות סוציאליסטיות. מעולם לא נתנה אינטרביוּ לעתונוּת הבורגנית. “הראדיקאלי ביותר” ו“הטוב ביותר” הנם, לדידה, היינו הך. אחרי הפירוּד במחנה הסוֹציאליסטי היה לה “יחס של איבה לסוציאליסטי הרוב” וכשפּגשה במישהוּ מהם, לא היתה מחזירה לוֹ שלום. רק הצדק, רק האמת יקרה לה, ואת השקר אינה סובלת. “בפרוֹץ המלחמה היה השקר שהשתלט בכל מקום – הדבר הנורא ומשפּיל ביותר שהיה בנפשי. חיפוֹשׂ האמת והשאיפה אליו היו בשבילי תמיד צוֹרך נפשי, הדבר המכריע במחשבה ובפּעולה”. מפני השקר עזבה את הקוֹמאינטרן.

תמיד היא שרוּיה בהרגשת אשמה כלפי הפועלים, תמיד נדמה לה, שהיא קבּלה מהם ומתנוּעתם יותר משנתנה להם. לעולם אשם " האינטליגנט" ולעולם לא אשם הפועל. “אותנו, את האינטליגנטים, מקיף ההמון המהפּכני בכליל-תפארת מיוּחד. הם, בני בלי שם, החיים בשפל, נושׂאים אותנו על שכמם, מרימים אותנו, יוצרים בשבילנו, בזיעת אַפּם, אויר ושמש… " חוש הבקוֹרת חסר לה, כנראה, לגמרי. העם הרוסי אינו בעיניה אלא “עם גדול וטראגי”, ותו לא. רוּסיה היא בשבילה “הארץ הקדושה והאומללה” בלבד. ואילו העם האיטלקי מצוּין, לדבריה, ב”כשרון תפיסה מפליא, באידיאליזם עדין". והוא הדין לגבי האנשים. את בּבּל ואת ז’וֹרס היא מתארת כּצדיקים גמוּרים, והיא עושה זאת בביטויים, אשר אינם אומרים הרבּה (“גדלם היה בזה שהם עבדו לפי ציווּי מצפונם והתמזגוּ לגמרי, למרות אישיוּתם הבוֹלטת, עם התנוּעה ההמונית”). היא מספּרת גם דברים, אשר כל מי שהכיר, בחיים או מתוך ספרוּת, את מנהיגי התנוּעה, יחייך להם. לא רק על בּבּל ועל ז’וֹרס, אלא גם על לנין היא אומרת: “היה מתקבּל רושם מוחלט, שהם לא היו חושבים את עצמם גם בלבּם פּנימה גדולים מזולתם”. על פּלכאנוֹב, המפורסם בּיהירוּתוֹ וחריפוּתוֹ, היא מספּרת שהוא “ידע ללמד מבּלי ליצוֹר את ההרגשה שהנוֹ מלמד, ידע לעלות על הגובה שלו מבּלי ליצור את ההרגשה של גדלוֹ”. יחסה ללנין הוא יחס של הערצה ללא גבוּל – גם אחרי הקרע עם הקוֹמאינטרן שהכריחוּה לעזבוֹ. ובו בזמן אין לה צבעים שחורים למדי, כדי לתאר את אויביה בנפש, את “אנשי השקר” – מוסיליני, זינוֹביֶב.

בשביל רוֹמאן מחיי התנועה המהפּכנית הרוּסית, לא של עתה, כשהרבּה דברים נראים בּצביוֹן אחר ובצוּרה אחרת, אלא לפני המלחמה, ב“תקוּפה החמימה” – אי אפשר היה למצוא גיבּוֹרה טוֹבה יותר מהאשה היהוּדיה הזאת. לא כדי לתאר את הטיפוּס “המארכּסיסטי”, כמוּבן, אלא את הטיפוס של “הצעירה המהפּכנית הרוּסית”. רגש החובה, חיפּוּש האמת, כּנוּת אסקטית, מצפּוּן אשר מעולם לא ידע שקט, רחמים ללא גבול, “צלב” אשר צריך להקל לאחרים לשׂאתוֹ, התכּוֹננוּת לא לחיים, אלא למות ולבית-האסוּרים ובו בזמן אי-סבלנוּת, חוֹסר חוּש בּקרתי, חוֹסר יכולת להבין את האחרים, גישה “אישית” להיסטוֹריה, אם אפשר להגיד כך, כלוֹמר אי-הבנת הכוחות הציבוּריים העומדים מאחורי האנשים והנטיה לזקוף את הכּל – המפלגה והנצחון – על חשבּוֹן סגולותיהם של אישים.

כל זאת צריך כמוּבן, להביא בחשבּוֹן בהערכת ספרה והחומר הנמצא בו. אי-אפשר להטיל ספק כל שהוּא בכנוּתה. כל דבריה אמת. נאמנוּתה עומדת לה גם שלא לכתוב דברים שאינה יודעת אותם. ואולם לשוא נחפּשׂ בספר את ההאָרה המקיפה ואת הביאוּר המספיק למאורעות הקשים אשר זעזעוּ במשך עשׂר השנים האחרונות את תנוּעת הפּועלים ואת העולם כּוּלוֹ.

ב

בשעה שבּאָה בּאלאבּאנוֹב לאיטליה לא היתה אוּלי באירוֹפּה עוד ארץ שבּה תהא השפעת הסוֹציאליזם כה מרוּבה. עוד לא נשתתקוּ בארץ הדי תנוּעת השחרוּר. עוד היתה אחדוּת האוּמה קיימת בשלמוּתה. עוד לא היה הבדל סוֹציאלי בוֹלט בּין הבוּרגני הזעיר, הפועל, בּעל המלאכה, האכּר, החנוָני. התעשׂיה לא היתה מפוּתחת בּיוֹתר. הקוֹרוּפציה הבוּרסאית לא הכּתה עדין שרשים. ולסוֹציאליזם היה אוֹפי רוֹמאנטי במקצת: אופי של אהבה לאדם הסובל, בזרם הימני; ואופי של התקוֹממוּת דמים אחת, שאחריה מתחילים מיד ימוֹת המשיח ממש, בזרם השׂמאלי. “הלב” של דה-אמיצ’יס היה לא רק ספר הקריאה האהוּב ביותר על הנוֹער, אלא גם סמל התקוּפה. למפלגה הסוֹציאליסטית היו חברים רבּים בּין אנשי האומנוּיות החפשיות. הסטודנטים היו כמעט כוּלם בּשורוּתיה. אֶנריקוֹ פירי ואנטוֹני לאבריאוֹלה, סוֹציאליסטים קיצוֹניים, כיהנו כפרופסורים באוניברסיטה של רומא והפכו את קתדראותיהם לבמוֹת להפצת תוֹרת מארכּס. כּל החברה האיטלקית היתה חדוּרה רוּח דמוֹקראטית ואַנטי-קלריקאלית. המאסוֹניוּת פּרחה. לא היה באיטליה נוֹשׂא פּוֹפּולארי יותר מהתנוּעה המהפּכנית הרוּסית. וכשעמד הצאר ניקוֹלאי לבקר את המדינה, היוּ מוּכרחים לאַרגן את הבּיקוּר הזה בסתר וּבזריזוּת. על אדמת איטליה לא שהה הצאר כי אם יום אחד – מפּחד הפגנת האיבה. גם בּאלאבּאנוֹב מזכּירה בספרה את האתַמוֹספֶרה הזאת המיוּחדת במינה ששׂררה באיטליה לפני היוֹת הפאשיזם. “לפני המלחמה ותיכף אחריה היתה למעמד הפועלים בּאיטליה השפּעה עצוּמה, היתה לו הסתדרוּת חזקה, הרגשות החופש והשויון היו נפוצות מאד, הסוֹציאליזם היה פּוֹפּולארי גם בּצבא… היתה מפלגה והיתה הסתדרוּת מקצועית. הופיעוּ יותר מ-200 עתוֹנים סוֹציאליסטיים, היוּ עיריות סוציאליסטיות מרוּבות, מורים סוציאליסטיים, נוער סוציאליסטי נלהב ומלא הכרה…” היום בּמקוֹם כּל אלה הרס וחוּרבן. כּאן קרה אסון. ומכיון שאנו נמצאים בּשטח של החברה האנוֹשית בּלבד, הרי שלא בידי שמים קרה האסון, כי אם אך ורק בּידי אָדם. מישהוּ, משהוּ צריכים להיות אחראים לכך. הן אין לך דבר שאין לו סיבּה.

למן הרגע הראשון לבוֹאָה לאיטליה הצטרפה בּאלאבּאנוֹב לאגף השׂמאלי של המפלגה. היא מתייחסת משוּם כּך בקרירוּת ובמקצת גם בּזלזוּל לימין שבּסוֹציאליזם האיטלקי. אי-אפשר לה למצוא חטאים גדולים באיש כטוּראי וּמשוּם כך היא מהפּכת את מעלותיו לחטאים. “שׂנאתו את הדמַגוֹגיה, שויון נפש לדעת הקהל, זלזוּל בּפּוֹפּולאריוּת – כל יתרונותיו אלה היוּ לו לרועץ”. הדברים הללו, סתוּמים בּמקצת, נשארים בספר ללא ביאוּר, אולם היא כותבת בּכל זאת: “שוּם מנהיג אחר לא גרם למעמד הפּועלים נזק כה רב כמו טוּראטי”. נניח שהדבר הוא כך, ואולם בּאלאבּאנוֹב עצמה מציינת, שלרפורמיזם האיטלקי לא היתה חשיבוּת רבּה במפלגה – “הוא היה יותר משבּר של האינטלקטוּאַליים מאשר של התנועה הסוֹציאליסטית בכללה”. ומלבד זה: בשנת 1911 התאַרגן השׂמאל שבּמפלגה לפראקציה מיוּחדת, בּשנת 1912 כּבש את השלטון וגירש מן המפלגה חלק מן הרפוֹרמיסטים (בּיסוֹלאטי וחבריו). הועד הפועל, העתון, כל ההסתדרוּת היו בידוֹ. בּפרוץ המלחמה התנגד לה לא רק השׂמאל בלבד, אלא כל המפלגה על כּל זרמיה – דוגמה יחידה בכל אירוֹפּה – ונשארה בעמדתה השלילית הזאת עד הרגע האחרון. כּל המפלגה היתה צימרוַלדית. וּבכן, אי-אפשר להגיד – ובאלאבּאנוֹב אינה מנסה להגיד כזאת – ש“הרפוֹרמיטים” גרמו במידה זאת או אחרת, לחוּרבן. ואכן – מי ומה?

לבּאלאבּאנוֹב יש תשוּבה אחת: מוּסוֹליני, “חדל האישים”. לו מוּקדשים הרבה דפּים. ובאלה מסוּפר איך הוא, עורך “אבנטי”, התחיל, חדשים מעטים אחרי פרוֹץ המלחמה באירוֹפּה, לפקפק בעמדת המפלגה הסוֹציאליסטית. איטליה היתה קשוּרה בחוֹזים מפוֹרשים עם גרמניה ואוֹסטריה (“הברית המשולשת”) ואולם היא סירבה להצטרף אליהן. תומכיה העיקריים של הממשלה בנידון זה היו הסוֹציאליסטים. אז, בּחדשים הראשונים של המלחמה, היה הרוב המכריע של האיטלקים “נייטראליסטים”. כי השׂנאָה, בת מאות בּשנים לאוֹסטריה היתה חזקה יותר מכּל החוֹזים הדיפּלוֹמַטיים וגם ההתנגדוּת למלחמה בתור שכּזאת סייעה ל“נייטראליסטים”. ואוּלם, כּעבוֹר זמן קצר נתגלעה המחלוקת האמתית. עד מהרה התארגנוּ אנשים – עסקנים ציבוּריים, אנשי עסק, נוער רב וכו' – אשר אמרו: “נכון שלאיטליה אין שוּם טעם להלחם לצד אוֹסטריה ואוּלם יש טעם להלחם לצד צרפת ואנגליה”. המחלוקת הפּנימית הזאת נמשכה מאוֹקטובר-נוֹבמבּר שנת 1814, כאשר הוּברר שאיטליה לא תלך עם אוֹסטריה, עד חודש מאי 1915, כש“הרחוב” כאילו הכריח את הממשלה ואת הפּרלמנט להצטרף למדינות ההסכּם. ומוסוליני היה מן הסוציאליסטים המעטים – ובין המנהיגים היה הוּא היחידי – שהיה נייטראלי כלפי המלחמה לצדה של אוֹסטריה והתחיל לפקפק בעמדה זאת כלפי המלחמה לצדן של צרפת ואנגליה. זמן מה לא ידעוּ חבריו מאוּמה על הפקפּוּקים האלה, עד אשר קראוּ פתאוֹם בעתוֹנוּת הבוּרגנית, כי “ישנוֹ מנהיג סוציאליסטי הסוֹבר, כי המפלגה הסוֹציאליסטית היתה מסכּימה למלחמה נגד אוֹסטריה”. אחרי ימים מספּר הופיע ב“אבנטי” מאמר ברוח כּזאת. תיכף נקרא הועד הפועל של המפלגה לישיבה. בּאלאבּאנוֹב ומוסוליני נסעו יחד לישיבה הזאת, שנתקיימה בבּוֹלוֹניה. וברכּבת אמרה בּ.: “כאשר כותבים דברים כּאלה, אז או שהולכים לבית משוּגעים או שמסיקים את המסקנות והולכים לחזית. במפלגה אין מקום לדברים האלה”. ומוסוליני, כשם שסיפר לעתונאי הבורגני שכּל המפלגה תסכּים למלחמה נגד אוֹסטריה, כך עונה גם עתה לבּאלאבּאנוֹב: “כל הועד הפועל יהיה תמים דעה אתי”. ואולם הצדק היה עם בּ. בועד הפועל לא נמצא איש שתמך במוסוליני. “לא ראיתי מעולם, מספּרת בּ, בּן אדם היוֹשב כה קוֹדר, כה סגוּר בתוך עצמו, כה משתמט מלהפּגש במבט של כּל אחד מאתנו – כמוסוליני באותה הישיבה. הוא ישב בעינים מוּרדוֹת, מבּלי להגיד מלה, מבּלי נסיון כלשהוּ להגן על עמדתוֹ, בלי תנועה אחת”. בּרוּר היה שאנשים זרים זה לזה מסוּבים פּה אל שולחן אחד. וכשהלכה כל החברה לבית האוֹכל, ישב כבר מוסוליני לחוּד, בּוֹדד. באותה הישיבה הודיע על עזיבתו את מערכת “אבנטי”. אחרי שבוע ימים הוציאוּ אותו מן המפלגה. בּעצם לא היה כבר שוּם צוֹרך בּכך.

ולפני הדברים האלה מספּרת בּ. איך עמד מוּסוליני בראש השׂמאל שבמפלגה, באיזה תוקף דרש הוּא לגרש את הרפורמיסטים, איך בזמן המלחמה בטריפּוֹלי לא רצה להסתפּק “בהתנגדוּת פּאסיבית” ודרש “לפוצץ את מסילות-הברזל כדי למנוע בעד הטראנספּורט הצבאי”. ב. היתה יכולה להוסיף גם את הסיפוּר על “השבוּע האדום” בפלך רומניה, שאירגן מוּסוליני, שהיה מעין “רפּטיציה” של המהפּכה הסוציאליסטית, בסגנון של התקוממוּת האכרים מימי הבּינים. על-ידי עמדה קיצונית כזאת “רכש לו במפלגה הסוציאליסטית עמדות יותר גבוהות, אחריוּת יותר ויותר גדולה, פּרסוּם רב מאד”.

רשימת הזכוּיות הללו אינה מונעת בעדה לתאר את מוּסוליני-האדם בצבעים שחורים. היא מכה אותו: “בוגד” ואומרת שיש לה הרשוּת לכך, משוּם שאם “האמין בדבר מה, הרי זה אך בסוציאליזם המהפּכני”. ואוּלם הוא היה “מוּשפּע בנקל”, “חלש לאין קץ, מוג לב, איש אשר לעולם לא עשה צעד על דעת עצמו, מעולם לא קיבל על עצמו אחריוּת למשהוּ, מעולם לא הלך נגד הזרם”. אמנם עשה מה שעשה לא בגלל כסף – את הכסף לא העריך – וכאשר בחרוּ בו לעורך העתון המרכזי וקבעו לו 150 לירות איטלקיות לחודש לא רצה לקבלן, כי משׂכּוֹרת זאת נראתה לו גבוהה יותר מדי. הוא בגד איפוא מתוך “נקמה-שׂנאה” בלבד והצליח, משוּם שהשלטונות לא לחמו נגדו והניחוּ לו לעשות כטוב בעיניו.

כל התמוּנה הזאת מתנגדת גם לעוּבדות הידוּעות למדי מתולדות הפאשיזם וגם לסיפור בּאלאבּאנוֹב עצמה. ההוכחה היחידה לחוּלשת מוּסוליני היא בזה, שהוּא דרש את כניסת בּאלאבּאנוֹב למערכת “אבנטי” התיעץ תמיד אתה וּמעולם לא עשה דבר מה בלי הסכמתה. לא נכון שרק למוּסוליני היו השלטונות נותנים את חופש הפּעוּלה – מאותו חופש נהנוּ גם הסוציאליסטים (כיבוּש בתי-החרושת בסתיו שנת 1920). לא נכון, שמוּסוליני לא ידע מעולם ללכת נגד הזרם: כבר יציאתו מהמפלגה הסוציאליסטית והצטרפוּתו ל“אנשי המלחמה”, בשעה שאיטליה היתה עדין ניטראלית ולמלחמה התנגדו כוחות ציבוּריים עצוּמים, – לא רק הסוציאליסטים כי אם גם מפלגת ג’יוליטי אשר לה רוב בפרלמנט – מעידה על אומץ רוח. בשנים הראשונות אחרי המלחמה היה כמעט בודד, עם קבוּצת תלמידים דלת-מספּר וקלת-משקל. הוא נכשל בבחירות. אחר כך עבר לפּרלמנט, ואתו סיעה של שלשים ציר בין 500 חברי הפּרלמנט. ידע לרדת לרחוב, למלחמת ממש, עם קומץ מצער של אנשים, וכל איטליה צחקה בזמן הראשון ל“דון קישוטיות” זו. לא מוּבן מאַין נבע הצורך בנקמה וּמאַין נובעת שנאתו לסוציאליזם, אם כבש את המפלגה ועלה בתוכה לגדולה. עתה מתרעמת בּאלאבּאנוב על כך: ש“הבּורגנוּת מסרה את גורלה בידי איש האבנטוּרוֹת”, ואוּלם לה, שהשתדלה ועבדה לכך של“איש האבנטוּרות” הזה ימסור מעמד הפּועלים את גורלו, אין הטענה הזאת הולמת כלל.

יתכן, גם אם נלך בעקבות הספר הזה בלבד – כי את סיבות בגידת מוּסוליני צריך לחפּשׂ במקום אחר – בקלות ההשפּעה עליו וב“עיניו מלאות האֶכּסטאזה החולנית”, אשר הפליאו את בּאלאבּאנוב משעת הפּגישה הראשונה. יתכן, שאת ספר-היוחסין של החוּלצות השחורות צריך לחפּשׂ דוקא ב“שבוּע האדום”. לא לשוא היו רבים מאלה שמחאוּ אז כף למוּסוליני – טוראטי “המזיק” לא עשה כזאת וגם לא בחר בו לעורך ה“אבנטי”, – כל מיני סינדיקאליסטים, אַנַרכיסטים, אנשי “הפּעוּלה הישרה”, אחר כך בשוּרות הראשונות של התנוּעה הפאשיסטית. יתכן כי מוּסוליני לא “בגד” כלל אלא נשאר אותו האיש, בעל אותן הסגוּלות הנפשיות, נאמן לאותה הבנת הפּעולה הציבוּרית, שמתוכה אמר פּעם לבּ. בעברם על-יד הגן הציבּורי: “על אחד העצים האלה נתלה פּעם את טוראטי ורפורמיסטים אחרים”. ואז לא ענתה לו בּ. שדברי אָון בפיו, שאין לתאר כי העורך האחראי של העתון הסוציאליסטי ידבּר כך על חבריו הישרים במפלגה, לא ענתה לו כזאת וגם לא הרעישה עולמות, כי אם המשיכה לעבוד אתו יחד, בעמדות כה אחראיות, עם אָדם אשר סגולות נפשיות של תלין בו והבנה פּוֹליטית מתאימה לכך.

ואוּלם לא זה חשוּב. “בגידה” או “אֶכּסטאזה חולנית”, “נקמה” או רצון לשלוט ולהרוס, לא זה העיקר, משוּם שבין כך ובין כך התשובה הזאת: “מוּסוליני” – אין בה כדי להניח את הדעת, אין בה כדי לבאר את האסון האיטלקי. מתוך התנהגוּת של איש אחד אין להבין את ההפיכה הזאת של הארץ הדמוקרטית, החפשית, הסוציאליסטית למחצה – לארץ החוּרבן הציבוּרי. איפה צריך לחפּשׂ את הביאוּרים המספּיקים – אם בחינוּך ההוא אשר דוקא האגף הקיצוני שבמפלגה הסוציאליסטית נתן להמונים, או בחיצוניוּתה ובשטחיוּת של “הרוּח הדמוֹקראטית והסוציאליסטית” ששׂררה במדינה, מבלי שחייבה את מישהוּ לדבר מה רציני ומכריע בחייו, אם דוקא בעמדה השלילית הקיצונית בזמן המלחמה, אם בשגיאוּת שאחרי המלחמה, כשהמפלגה הסוציאליסטית היתה כמעט השלטת במדינה, אם בסיבות אחרות המוּנחות מחוּץ למעמד הפּועלים והמפלגה הסוציאליסטית, בהתפּתחוּת המשק האיטלקי, הדיפרנציאַציה המעמדית, הפּוליטיקה העולמית אחרי המלחמה, ירושת המלחמה עם כל הגסוּת שבה – כל זה היא שאלה אחרת לגמרי. ברוּר רק שלא באישיוּתו של מוּסוליני בלבד כרוּך הגורם המכריע של האסון ומי שמשתדל לבאר בעזרתה את החוּרבן וּמסתפּק בכך, הרי הוא שולל מאת תנוּעת העבודה כל אפשרות ללמוד ולקחת מוּסר מאחד הפּרקים המרים ביותר ואוּלם גם המחכּימים ביותר של דברי ימיה.

ג

בהתאסף בשנת 1912, בבּאזל, הקונגרס הסוציאליסטי האחרון שלפני המלחמה, והוּא מוּקדש כוּלו ל“מלחמה במלחמה”, היתה – לפי עדות בּאלאבּאנוֹב – “הכרת החוּלשה הכללית ואי-ההתכּוֹננוּת משוּתפת לכוּלם”. כאשר התכּנס המשרד הסוציאליסטי הבין-לאוּמי לישיבתו האחרונה שלפני המלחמה, ב-27 ביוּלי שנת 1914, בבּריסל, “לא בא מעולם לידי ביטוּי כה בולט וכה טראגי חוסר האונים של האינטרנאציונאל כמו אז”. אך מעטים מבּין הנאספים – ז’ורס, רוֹזה לוּכּסמבּוּרג – נתנו לעצמם חשבון על הצפוי למעמד הפּועלים. כאשר באה השמוּעה על האוּלטימַטוּם הרוּסי, לא רצה איש להאמין בו ופחות מכוּלם האמינוּ בו הרוּסים עצמם. לישיבה היה אופי נורמלי בהחלט. הדינים והחשבונות מהארצות היו חורים וחלשים ולא היה בהם “אף ניצוץ של אמוּנה בכוח ההתנגדות של מעמד הפּועלים”. כשהזכיר מישהוּ את הסיסמה שנתקבלה על-ידי שוּרת הקונגרסים הסוציאליסטים – הלא היא השביתה הכללית – הביטוּ עליו בהשתוממוּת רבה ועברו לסדר היום. רק האנגלים היו מסכימים לה – אולי מפּני שהם היו בטוּחים במאה אחוז כי אנגליה לא תתערב במלחמה. כה תמימים היו הסוציאליסטים בישיבה הזאת, שקבעוּ את פּאריס למקום הועידה הקרובה, בספּטמבּר של אותה השנה, ולז’ורס וּללוּכּסמבּוּרג ניתנה הפּקוּדה לעבּד את ההצעה המפורטת לכנסיה. אחרי הועידה הלכו הצירים לראות “דברים מענינים” – ז’ורס הלך למוזיאון, האיטלקים והשוייצים נסעו לאַנטורפּן. בשקט עזבו את בלגיה מבלי לדעת ולחוש שהם נוסעים ברכבת האחרונה. למחרת היום נפל ז’ורס חלל. ומלחמת העולם הביאה לא רק חוּרבן והרס לא יתואר לאירופּה, אלא שיברה גם, בימיה הראשונים – את אַחדוּת מעמד הפּועלים הסוציאליסטי ואת מכשירה וביטוּיה, את האינטרנציונל השני.

חודש ימים אחרי התחלת המלחמה נסעה בּאלאבּאנוֹב, בפקוּדת המפלגה האיטלקית, אל הגבול האיטלקי-השויצי להתראות עם בא-כוח המפלגה השויצית, עורך העתון הסוציאליסטי בּבּרן, רוֹבּרט גרים. מטרת הפּגישה: דרישה משוּתפת לכנס את המשׂרד הסוציאליסטי הבין-לאוּמי. הדרישה הזאת לא נתמלאה – האינטרנציונל השני בתור גוף שלם, השומע לפקוּדה אחת, לא היה קיים כבר. לא עזרו גם הנסיונות של אחרים: של הסוציאליסט ההולנדי טרולסטרֶה של הסוציאליסטים האמריקאיים, אשר קראו לועידה הסוציאליסטית בואשינגטון ואיש לא בא אליה, של המפלגות הסקאנדינאביות. המפלגות הסוציאליסטיות של מדינות המלחמה לא יכלוּ כבר לשבת על-יד שוּלחן אחד. במרס שנת 1915, כלומר כחצי שנה אחרי פרוֹץ המלחמה, הצליחה קלארה צֶטקין לקרוא בּבֶּרן ועידת נשים בין-לאוּמית. הועידה הזאת היתה הראשונה שבּה ישבו צירות אוּמות לוחמות, אחת על יד השניה. ואולם הד לועידה זאת אשר הרכבה היה מקרי, לא היה.

בספּטמבּר של אותה השנה היתה בכפר צינרואלד על יד בּרן, הועידה הסוציאליסטית הבין-לאוּמית הראשונה. האינצייאַטיבה לקריאתה יצאה מן המפלגה האיטלקית; הרוח החיה של הועידה היה רובּרט גרים. מלבד האיטלקים ו“הנייטראליים” השתתפוּ בועידה הסוציאל-דמוקרטים (לנין זינוֹבייב, מארטוב, אכּסלרוד) והסוציאל-רבוֹלוּציונרים (צ’רנוב) הרוּסים, הגרמנים (לדבּוּר והופמן), הצרפתים, האנגלים, הבּולגרים וכו'. הועידה הוציאה כרוּז: “מלחמה במלחמה”, אשר טרוצקי, ראקובסקי, מודיליאני וגרים חיבּרוּ אותו. נבחר משׂרד בין-לאוּמי, המוּרכב מגרים, נין (שויצריה), מורגארי ובּאלאבּאנוֹב (איטליה). בועידה עוד לא נקבע שום תכסיס כלפּי המלחמה – הסתפּקוּ רק בפסק-דין נגדה, נגד האשמים בה, נגד הסוציאליסטים התומכים בה. “התנוּעה הצימרואלדית, היה לה בראשיתה – אומרת בּאלאבּאנוֹב – אוֹפי אַגיטאטוֹרי תעמוּלתי”. “הקבוּצה הקטנה של אנשים, אשר הוּטלוּ עליה דיבּה וחרם, הוציאה את דגל הסוֹלידריוּת הפּרולטרית מידי האינטרנציונל שהיה לפנים כוח חזק. הקבוּצה הזאת הרימה את הדגל לא מעל לחגיגות שלום, ולבתי הפּועלים וּבתי המפלגה הנהנים מן השלום, אלא מעל לחללי מעמד הפּועלים, מעל האינטרנציונל שגָוַע באי-כבוד, מעל לחוּרבן של ערך אשר אין תמוּרה לו: על חוּרבן האמוּנה באינטרנציונל הפּעיל של הפּועלים”.

המשרד הצימרואלדי התחיל בעבודתו בשויצריה, וּבמקצת בהשפּעתו – או יותר נכון בהשפּעת העוּבדה, שהנה נמצאו בכל זאת אנשים היודעים לצאת “נגד הזרם” – התעוררוּ כוחות המתנגדים למלחמה גם בקרב המפלגות הגדולות. מאוסטריה בא בדצמבּר שנת 1915 הכרוּז הידוּע של פרידריך אַדלר. חל שנוּי ב“מרכז” הגרמני – ליבּקנכט לא היה כבר יחידי שסרב להצבּיע בעד תקציב המלחמה. אליו הצטרפה קבוּצת הוּגוֹ האזה ו“הזקנים”, קאוּטסקי ובּרנשטין, בתוכה. באופּוזיציה הצרפתית נכנסו, מלבד הסינדיקאליסטים שהיו בצימרואלד, גם צירי הפראקציה הסוציאליסטית. מאקדונלד הלך לבית האסוּרים. וכאשר התאספה הועידה השניה באַפּריל שנת 1916, שוב בשוייץ, בכפר קינטאל, הצטרפוּ אליה 31 מפלגות וארגוּנים, בין אלה מפלגות שלמות של איטליה, אנגליה, רומניה, רוּסיה, פּולין, פּוֹרטוּגל, סרבּיה. מגרמניה נוכחוּ באי-כוח המפלגה הס“ד הבלתי-תלוּיה ו”הסוציאליסטים הבין לאוּמיים“. מצרפת באו שלושה צירי הפּרלמנט. השתתפוּ ב”כ ה“בּוּנד”, וב"כ המפלגות הסוציאליסטיות של הארצות הנייטראליות. הכרוז שהוּצא על-ידי הועידה, לא הסתפּק כבר בסיסמה כללית “מלחמה במלחמה”, אלא דרש מכל הסוציאליסטים בפרלמנטים להצביע נגד תקציבי המלחמה.

בפרוֹץ המהפּכה הרוּסית הופיע כרוּז חדש, אשר דרש מאת כל מעמד הפּועלים הגנה על המהפּכה ונסתיים בנבואה: “או שהמהפּכה תמית את המלחמה או המלחמה תמית את המהפּכה”. כדי להיות קרוב למדינת המהפּכה עבר המשׂרד הצימרואלדי לסטוקהולם, ואחרי שבוּעוֹת מספּר נסעוּ גם בּאלאבּאנוֹב וגם גרים לרוּסיה ואתם יחד עבר המשרד. ברוּסיה קיבלוּ אותם הסוציאליסטים וגם הממשלה בכבוד רב. קרנסקי העמיד לרשוּתם את אחד מארמוני הצאר ואת מרכבות הצאר. ואוּלם מן הרגע הראשון, עוד טרם באה הרכבת לתחנת פּטרוגראד, תפסו אנשי צימרואלד עמדה אויבת לממשלה הזמנית ולסוציאליסטים שנכנסו לתוכה. לצ’רנוב אמרה בּ. במקום שלום: “כה מהר מצימרואלד לכסא המינסטר? " עם אחרים, אפילו עם צ’רטלי, שעבר לכסא המינסטר לא מן הכפר השוייצי, אלא ישר מהקאטוֹרגה הצארית, אחרי אשר עבד בה עבודת פּרך כּעשר שנים, לא רצתה להפּגש. חברי המשרד באו במגע רק עם הבּוֹלשביקים ועם הקרובים אליהם – עם טרוצקי, לונאצ’ארסקי, הס”ר “השמאליים”. באותה תקופה קיבל הסוֹביֶט הפּטרוֹגראדי, אשר רוב חבריו היו מבני מפלגות “הסוציאליסטים המיניסטרים”, את הנוּסחה הידועה “בלי מנצחים וּמנוּצחים, בלי אַנֶקסיוֹת וקונטריבּוציות”, וגם הממשלה הזמנית קיבלה אותה, אחרי שמיליוּקוֹב הוּכרח לעזוב את תיק המינסטריון לעניני חוּץ. הסוביט פּנה לכל המפלגות הסוציאליסטיות בעולם בהזמנה לבוא לועידה בין-לאומית, כדי לדון על הפסקת המלחמה. אנשי צימרואלד התיעצו בפטרוגראד על ההזמנה הזאת, ורוב המתיעצים – ביחוד לנין, טרוצקי, קאמֶנייב – היו נגד הועידה הזאת, באשר ראו בה “התכּוֹננוּת למשׂא וּמתן בין הדיפּלומאטים”, אשר יתכן שתביא לגמר המלחמה. באותם הימים קרה לקבוּצת צימרואלד דבר לא נעים מאד. אחד מאנשיה העיקריים, הרוח החיה של הועידות, ראש המשׂרד, איש אשר הממשלה הרוּסית קיבלה אותו כאורח מכוּבד, נתפּס במשׂא-ומתן עם השטאבּ הגרמני. מטרת המשׂא-ומתן היתה השלום הספּראטי בין רוּסיה וגרמניה, כדי להקל על גרמניה את נצחונה על צרפת. זמן מה לא רצו אנשי צימרואלד להאמין, שנכון הוא הדבר ואו בכל העסק הזה אך “אינטריגה של המיניסטרים הסוציאליסטים”. לבסוף הוּכרחוּ להודות שאמנם כן, לא לשם “השלום הכּללי הסוציאליסטי” אלא לשם השטאבּ הגרמני עבד גרים – מה שלא הפריע לראקובסקי, אחרי שכל התעוּדות היו כבר לפניו, ללכת לאספה ולמחות נגד גירושו של גרים מרוסיה על-ידי “הסוציאליסטים הבוגדים” ובּאלאבּאנוֹב רושמת את הדבר בשלוָה וּבשויון נפש.

משטוקהולם שלח גרים את התפּטרוּתו מהמשרד. הקשרים הבין-לאּומיים של המשרד היו בסכנה. באותם הימים נתגלה כבר השפּעתה הרבּה של מהפּכת פבּרוּאַר על הפּועלים בכל אירופּה ועל הסוציאליסטים בפרט. בּ. מיהרה לשטוקהולם ואירגנה שם התיעצוּת רחבה, שבּה השתתפו מגרמניה לדבּוּר, האזה, אוסקר כהן, לואיזה ציץ, קאוּטסקי, בּרנשטין ואחרים, מהרוּסים – באי-כוח הבּוֹלשביקים וּמשלחת הסוביטים שיצאה לחוץ-לארץ לאַרגן את ועידת הסוציאליסטים. כמו בפטרוגראד כך גם כאן, התנגדוּ הבּוֹלשביקים להשתתפוּת בועידה, קאוּטסקי וברנשטין היו בעדה. את קבלת ההחלטה דחו עד מועצת המפלגות הצימרואלדיות. ואוּלם כאשר התאספה המועצה בראשית ספּטמבּר היו הענינים ברוּסיה כבר במצב כזה, שלא היה בכוח הממשלה והמפלגות לקבל על עצמן את האיניציאַטיבה לועידה בין-לאוּמית ולפעוּלת השלום בכלל: המהפּכה הבּוֹלשביסטית כבר דפקה בדלת. לא עניני השלום הבין-לאוּמי אלא עניני רוּסיה עמדו במרכז הועידה, אשר הרוב בה היה על צדם של הבּוֹלשביקים. הועידה הוציאה כרוּז נגד המפלגות הסוציאליסטיות הגדולות של מדינות המלחמה. הכרוּז קרא לשביתה כללית לתמיכת הזרם הבּוּלשביסטי במהפּכה הרוסית. הד לכרוּז הזה כבר לא היה. ביום יסוּד האינטרנציונל הקומוּניסטי בוּטל המשרד הצימרואלדי.

לתנועת הצימרואלדית לא היתה השפּעה מעשית על מהלך המלחמה והשלום. הסיסמאות שלה לא נתמלאו. ברית השלום נכרתה על יסודות אחרים לגמרי. הגורם אשר השפּיע באופן מכריע על מהלך המלחמה ואחר כך על כל התקוּפה שלאחר המלחמה – ואת התקוּפה הזאת עוד לא גמרנו גם כיום, תשע שנים אחרי גמר המלחמה – היתה המהפּכה הרוּסית, ואולם היא התחילה והתפּתחה מתוך שרשים אחרים לגמרי, מחוּץ לכל השפּעת צימרואלד. גם במוּבן האידיאולוגי לא השאירה צימרואלד עקבות ניכּרים בתנוּעת הפּועלים. אנשים שישבו יחד בכפרים השוייציים נמצאים עתה במחנות שונים ולוחמים איש ברעהו לא פחות מאשר לחמו אז במלחמה ותומכיה. ואילו היה חוזר עכשיו שוּב אותו האסון שהתחולל באבגוּסט 1914, לא היתה תנוּעת הפּועלים יכולה ללמוד מצימרואלד כלוּם – משוּם שמעולם לא היתה צימרואלד חטיבה אחת, מעולם לא היתה בתנועה הזאת אַחדוּת הדעות, ההשקפות והתכסיסים.

ביחס למלחמה לא נתחלקה תנוּעת הפּועלים לפי הקו המסוּים של ההשקפות הסוציאליסטיות הכלליות – שׂמאליים, ראדיקאליים מצד אחד, וימניים, רפוֹרמיסטיים מן הצד השני.הראדיקאלים ביותר, מוּסוליני, והצרפתי הרוה – נהפכו ל“אנשי המלחמה” מהטיפּוּס הגרוּע ביותר. סינדיקאליסטים ואַנארכיסטים רבּים הלכו בעקבותיהם, הראדיקאלים פּלֶכנוֹב, האנגלי היינדמן, הצרפתי גֶד (אשר נלחם תמיד נגד הרפורמיסט ז’ורס) נעשו ל“מגיני המולדת”. גם קרופּוֹטקין היה במחנה הזה. וּבאותו הזמן היו המתוּנים כמו מקדונלד, קייד הרדי, בּרנשטין במחנה צימרואלד ויחד אתם הראדיקאל קאוּטסקי, השמאליים לנין, ליבּקנכט, לוּכּסמבּוּרג, ראקובסקי וכו'. המפלגה האיטלקית היתה על כל זרמיה – מסראטי ועד טוּראטי – בין מתנגדי המלחמה בכל התנאים. העוּבדה הזאת גרמה לכך שצימרואלד לא תחזיק מעמד אחרי המלחמה והיא שהשפּיעה גם על התכסיסים בזמן המלחמה, כי גם בהערכותיהם את המלחמה היו שונים האנשים האלה איש מרעהו תכלית שינוּי.

היה בין הצימרואלדים חלק אחד – סוציאליסטים איטלקיים ביחוד – אשר באמת וּבתמים בכל כוח נפשם, דנוּ את המלחמה לכף חובה, לכל גילוּייה, לכל צוּרותיה. בשבילם היתה המלחמה – כל מלחמה – “נסיון של שוד אימפּריאליסטי”. הם לא רצו להבדיל בין אשמים פּחות ואשמים יותר. “בין הממשלות – כותבת בּ. – לא היו ולא היו יכולות להיות חפות מפּשע”. בלגיה עמדה בשבילם על מדרגה אחת עם רוּסיה וגרמניה, וואנדרולדה אשר יצא להגן על מולדתו היה פושע לא פחות מוילהלם שציוה להרעיש את בריסל. והם דרשו משוּם כך תכסיס אחד – התנגדוּת אַקטיבית למלחמה – מכל הסוציאַליסטים, בלי התחשבוּת כל שהיא עם המצב האסטרטגי, עם הסכנה למולדת, כי עצם המוּשג “מולדת” לא היה קיים בשבילם. ומי שדאג לה היה או “חולה בפּטריוֹטיוּת” או “בוגד”. ישארו-נא הגרמנים בבריסל, יבואוּ-נא הם לפאריס והאוסטרים לרומא, לסוציאליסטים אסור לחשוש לדברים כאלה. החלק הזה של אנשי צימרואלד התנגד רק לדבר אחד – למלחמה, ורצה רק בדבר אחד – בשלום, ויהא זה באיזה מחיר שהוא.

והיה חלק שני – רוב הגרמנים, ביחוּד קאוּטסקי וּבּרנשטין – אשר בשבילם המלחמה היא הופעה לא כל כך פשוּטה והם מכירים בהרבה מסיבותיה. הם סוברים שישנן מלחמות שונות ושבכל מלחמה ישנם אשמים פּחות ואשמים יותר, ושלא כל שלום הנהוּ מטרה לסוציאליסט, כי אם שלום של צדק. בעיניהם לא ישב הפּועל הבּלגי המגן על ארצו על ספסל הנאשמים, כאשר ישבו עליו שׂרי הצבא שתקפו את בּלגיה. אחדים מהם האמינו בראשית המלחמה בצדקתה של גרמניה ואז הצטרפו ל“שלום בית”, וכעבור חדשים מספּר, כאשר נפקחו עיניהם לראות שרימוּ אותם, עזבוּהוּ. ואולם לפני כך לא עשוּ זאת. וכאשר הצטרפו לצימרואלד לא רצוּ בשלום באיזה מחיר שהוא – גם במחיר של כיבוּש פאריס על-ידי הגרמנים ורומא על-ידי האוסטרים – אלא דרשו שישיב הגוזל את הגזלה.

והיה עוד חלק שלישי בין אנשי צימרואלד – כמעט כל הרוּסים. לנין הקדיש את רוב פּעוּלתו לפולמוס עם אנשי ה“שלום באיזה מחיר שהוא”, אשר הוא קרא אותם “כלי קודש, אנשי ההון הסנטימנטליים והטפּשים” ו“פּאציפיסטים” (מה שהיה שם גנאי בפיו). ואולם מטעמים אחרים מאשר הגרמנים. את לנין ענין אך דבר אחד: ניצוּל המלחמה למטרת המהפּכה. ומשוּם כך הסיסמה שלו היתה לא “הפסקת המלחמה” ולא “שלום צדק” (את כל האירוֹניה שלו שפך לנין על “השלום הדמוֹקרטי בלי מנצחים ומנוּצחים”), אלא “הפיכת מלחמת העמים למלחמת המעמדות”. קרובה ללבו היתה ביחוּד המהפּכה ברוּסיה, וּבהיוֹת שהוא לאמתו של דבר לא האמין בה, ולא האמין בכוחות העם הרוּסי עצמו, רצה ב“זעזוּע” מבחוּץ, במפּלת רוּסיה במלחמה. למעשה רצה בנצחון גרמניה. וּקרובים לעמדתו זאת – אם כי לא בחריפוּת כזאת ולא בגלוּי לב כזה – היוּ הרוּסים האחרים: מארטוב המנשביק, צ’רנוב הס“ר. אצל אלה נשתנתה העמדה כאשר באה המהפּכה שלהם, זאת של פבּרוּאַר, ומשוּם כך הם היו בתקוּפת קרנסקי לא בעד “מפּלת רוּסיה” אלא בעד “שלום צדק” ואותו ניסוּ להשיג על-ידי הועידה הבין-לאוּמית אשר לנין וחבריו התנגדו לה משוּם שהמהפּכה שלהם עדין לא באה וּמפּלת רוּסיה היתה עדיין נחוּצה להם. הם הפריעו לממשלה הזמנית בשאיפותיה לשלום, כי פחדוּ מפּני השלום, פּחדו פּן לא יספּיקו לנצל את המלחמה לשם המהפּכה. והתור שלהם לרצות ב”שלום הצדק" בא אחרי מהפּכת אוקטובּר. ואולם אז הפריע כבר השטאבּ הגרמני.,המהפּכה לא המיתה את המלחמה" – למהפּכה נוספה בּריסק-דליטא, ואת המלחמה גמרו החיילים האמריקאיים, הרעב הגרמני ו“הלאוּמים הנדכּאים” שבאוסטריה.

והיה בין אנשי צימרואלד עוד חלק רביעי – אי אלה מסוציאליסטי שויצריה הגרמנית, עם גרים וגרויליך בראשם. אלה היו עם גרמניה ורצוּ בנצחונה – לא מטעמי לנין אלא פשוּט מתוך נאמנוּת פּטריוטית לגרמניה, והתנוּעה הצימרואלדית היתה בעיניהם מכשיר להחליש את כוח מתנגדי גרמניה, גרויליך גילה זאת עוד בראשית המלחמה כשבא לאיטליה והיה לו העוז והתמימוּת להציע לסוציאליסטים האיטלקים “מיליון” לעזרת הפּעוּלה הפּאציפיסטית שלהם, ולא הסתיר אפילו, שהכסף הזה כסף ממשלת גרמניה הוא. בּ. מספּרת איך גירשו אותו האיטלקים, ואולם גרים, שהיה זהיר יותר, נשאר והפסיד את משׂחקוֹ רק בקיץ שנת 1917, ב“פּטרוגראד האדוּמה”.

התנוּעה כה רבת-הגונים, שחלקיה כה שונים זה מזה בתפיסת המלחמה והשלום ובהערכת התכסיסים הסוציאליסטיים הכלליים, לא יכלה לבוא כגמול לכשלון הגדול של האינטרנציונל. וגם הפּאתוס הטהור של ליבּקנכט לוּכּסמבּוּרג, פרידריך אַדלר, ושל אי אלה מהסוציאליסטים האיטלקים, לא היה יכול לעמוד לה. במסגרת האיוּמה של הקטסטרופה העולמית נשארה התנועה הצימרואלדית אך אֶפּיזוֹדה – משוּם ששימשה למטרות צדדיות, למטרות גרמניה, למטרות המהפּכה הרוּסית, ולא למטרה אשר לשמה נוסדה: להקמת הסוֹלידריוּת של הפּועלים מחדש.

ד

כשהגיעה הרכבת אשר בה ישבה בּאלאבּאנוֹב לתחנת פּטרוגראד בקיץ שנת 1917, החליטה בּאלאבּאנוֹב: “הצדק עם לנין ולא עם אחרים”. וּבלב שלם, בכל הפּאתוס המהפּכני שנעשה לה לטבע, הצטרפה בּאלאבּאנוֹב לתנוּעה הבּוֹלשביסטית ועזרה לה בכל כוחותיה במשך שתי השנים שהיתה בחוּץ-לארץ. וכאשר שבה שנית לרוּסיה, היתה לא רק חברה למפלגה, כי אם אחת הראשונים בשכבה השולטת – המזכירה העיקרית של הקומאינטרן. על רוּסיה גוּפא בשנים הקשות הללו, מאז מהפּכת אוקטובּר ועד התפּתחוּת ה“נאֶפּ”, היא מספּרת מעט מאד. במשׂרדים המרוּבים אשר היא עבדה בהם או ביקרה אותם לא היה לה כל מגע ישר וּמתמיד עם המוני העם. היא עצמה יודעת זאת. “מוּבן מאליו שאי אפשר להגיד, שאלה שהיו בזמן ההוא במוסקבה, בתור חברי המפלגה המנהלת, ידעו את חיי רוּסיה, ביחוּד את החיים הפּנימיים של ההמונים”. דבר אחד ידעה כמוּבן גם היא, יודעת אוּלי יותר טוב מאשר רוב חבריה: את העול החמרי המחריד אשר המהפּכה הבולשביסטית מעמיסה על ההמונים, את העוני והדלוּת אשר היא הביאה. ואולם הדלוּת כשהיא לעצמה אינה מפחידה ואינה מכשילה. המפחידה והמכשילה הנה העוּבדה שמעוֹני זה לא כּולם סבלו במידה שוה. אילוּ היה כך, היה המצב ברוּסיה עצוּב ואוּלם גם “נעלה”, כי “אין בעולם דבר נעלה יותר מיסוּרים ודלוּת לשם מטרה נשׂגבה”. ברוּסיה לא היה כך. “האנשים אשר הכריזו את המטרה לגדולה ודרשו בשמה קרבנות לא קיבלו עליהם את האַחריוּת ליסוּרים של אחרים, ולא נשׂאו אותם בעצמם”. מידת העוֹל לא היתה שוה ו“העם הנושא בעוֹל היסוּרים מסוּגל לשׂאת הכל, והוּא שוכח הרבה אם לא את הכל, ואולם לעולם לא ישכח את אי-השויון, בו לקוּ אלה אשר חרתוּ על דגלם את השויון הגמוּר. בה במידה שהמלחמה בעד האידיאל מטילה על ההמונים יסוּרים גדולים יותר, באותה המידה הולכת וגדלה מידת ההתרגשוּת של ההמונים נגד אי-השויון”. הדבר הזה נתגלה באופן בולט מאד בכל פּעם, והמגע היחידי של בּאלאבּאנוֹב עם ההמונים היה – כדרך כל אנשי התעמוּלה הקומוּניסטית ברוּסיה – מעל במת הנואם. היא מספּרת על ועידת הנשים הראשונה שהיתה במוסקבה, ההתלהבוּת הרבּה אשר בה שרוּ הנשים את האינטרנציונאל, על “הסבלנוּת ללא גבוּל” אשר בה הן שמעו את “הנוֹאמים והנואמות הרשמיים”, ואוּלם “בו ברגע שהנאוּמים הללוּ נגמרו, התחילו הצירוֹת לדבּר על הדבר האחד אשר עינה אותן, אשר עצר בעד התענינוּתן בכל דבר אחר: על לחם, על רעב, על אי-שויון בחלוּקת צרכי האוכל. קודם כל היתה השאלה הבוערת הזאת זקוּקה לתשוּבה, והנאוּם על שויון וחופש אשר הן שמעו לפני רגע בהתענינוּת ובהתלהבוּת כה עצוּמה, נעשה חוור לעוּמת אי-השויון הקוֹנקרטי שבחיים. הנימוּק הידוּע על ה”תכליתיוּת" שבאי-שויון זה, באשר “צריך לתת לגדולים את האפשרות ללחום בעד המהפּכה” לא היה בכוחו להשקיט את הרוחות. כזאת היתה האַתמוֹספרה במוסקבה, ולא רק בקרב הנשים, שיסוּרי ילדיהן היה עלוּלים אוּלי להעביר אותן על דעת הצדק – בכל מקום היה כך: “באספות, ברחוב, בחוּגים קומוּניסטים אינטימיים, תמיד ובכל מקום דיבּרוּ על הצרכים החמריים. פת לחם וחתיכת סוּכּר נעשו לשאיפה הבולעת הכל – גם בשביל אלה אשר העמידו את כל חייהם לשרוּת האידיאַל”. באספות הפּוּמביות שמעו את הגדולים מתוך “רגש השעבּוּד, מתוך אמוּנה באַבטוֹריטטה, מתוך פּחד מפּני הממשלה” – ואולם, כשהופיעו במקומם פּוֹעלים פּשוּטים, “שאין שמם הולך לפניהם”, צעקו להם פּה אחד: “כל זה מצוּין, ואוּלם אנו רוצים בלחם, סַפּרוּ לנו דבר-מה על לחם”.

בתוך האויר הזה, הממית כל התלהבוּת מהפּכנית, עבדו אנשי הממשלה את עבודתם במשׂרדיהם. על אנשיה העיקריים של המהפּכה יודעת בּ. לספּר עוד פּחות מאשר על רוּסיה. היא נמנעה בכוָנה לספּר על לנין. רגש הכבוד אשר היא רחשה ורוחשת אליו אינו נותן לה להצטרף לכל אלה המנצלים את שמו כדי לקשט את עצמם. השימוּש לרע בשמו של לנין הנפוץ ברוּסיה, הרצון לעשותו לבן-אֵלים, לצדיק גמוּר, לחכם מוּחלט, מפריע בעדה מלספּר עליו את האמת האנושית: לכך, לפי דעתה, עוד טרם הגיע הזמן. ואוּלם, ברור שיחסה ללנין הוא יחס של הערצה וכבוּד גמור. בין “האֵלים הקטנים” היא מבליטה לטובה רק את ווֹרוֹבסקי, שהיה חברה במזכירוּת ונהרג אחר-כך בשויצריה, בהיותו ציר רוּסיה ברומא. הוא היה “איש משׂכּיל ואינטלקטוּאַלי שלא כרגיל”. בהשענה על לנין היא מספּרת על “רדיפת הכבוד” של טרוצקי, ואולם היא מוסיפה גם, שהוא שייך לאלה המהפּכנים “שהמהפּכה עשתה אותם לטובים יותר ועמוּקים יותר”. כעבור זמן ידוּע שינה גם לנין את יחסו לטרוצקי לטובה – “אוּלי, מפרשת בּ. משוּם שהיה יכול לעשות השוָאות”. ואולם למרות היותו “טוב יותר ועמוק יותר” יכול היה טרוצקי, לפי עדוּת בּ. “להשתתף באינטריגות, ולהיות מחוּסר-אומץ כדי להגן על דעתו לפני השליטים ולשׂחות נגד הזרם. בזה הפסיד טרוצקי את החלק הגדול ביותר של זכוּיותיו העצוּמות כלפּי המהפּכה הרוּסית והעולמית”. בּ. משתוממת גם שטרוצקי וראקובסקי, המנשביקים לשעבר, יכלו להשתתף ברדיפות האכזריות נגד חבריהם ותלמידיהם, וההשתתפוּת הזאת באה כדי “לזכות בפּוֹפּוּלאריוּת, במחיאַת כפּים של ההמון על חשבון החברים המנוּצחים”. ואוּלם לא “הקטנות” הללוּ וגם לא אי-השויון הכלכלי הכריחו את בּ. לעזוב את הקומאינטרן. שיטות עבודתו הן שפּקחוּ עיניה לראות, כי בתוך “מלכוּת השקר” היא נמצאת.

ימים מספּר אחרי הבּחרה למזכירוּת הקומאינטרן נודע לבּ. שזינובייב נתמנה על-ידי הועד המרכזי של המפלגה הרוּסית לנשיא הועד הפּועל של הקוֹמאינטרן. תחילה לא עשתה עליה הידיעה הזאת שוּם רושם. אמנם כבר בימים הראשונים לעבודה המשוּתפת הפליאו אותה אי אלה “קטנות”. בפרוטוקול של הישיבה אשר היא השתתפה בה קראה ביום המחרת: “הוּחלט להרחיק את פּלוני” – והחלטה זאת לא נתקבּלה. היא שאלה לפשר דבר וקיבּלה תשוּבה, שנפלטה שגיאה: פּלוני ביקש בעצמו שישחררו אותו מן העבודה. וּפלוני זה היה “המשׂכּיל, המסוּר, הזקן ביותר” שבּין חברי המפלגה, אוּלם הוא נמצא באופּוזיציה לזינובייב. כעבור זמן קצר קראה בּאלאבּאנוֹב בספר הפּרוטוקולים ונשתוממה עוד יותר: “החברה בּאלאבּאנוֹב מקבלת חופש לשם נסיעה לאוּקריאנה”. הפּעם היא כבר לא שאלה ביאוּרים – ברוּר היה לה שאי-הבנה נפלה כאן, ונשארה על מקומה. באותה הישיבה הראשונה של הועד הפּועל של הקומאינטרן הזכיר זינובייב איזה מספּר שלא כנכון ובּ. תיקנה אותו. הוא חזר על אותו המספּר והיא תיקנה שוּב. וקיבּלה ממנוּ פתקה בזו הלשון: "לשם מה אַת עומדת על שלך? לשם מה? פּשוּט למען האמת. פּשוּט – יותר מדי פּשוּט בשביל זינובייב. אז טרם הבינה בּ. את הענין, עתה היא מבינה ששיטה היתה כאן. באותה הישיבה הפליא אותה המרץ אשר השקיע זינובייב בשאלות האנשים – מי ומי צריך לעשות עבודה פּלונית או אלמונית. הדבר היה קצת מוּזר לה, אולם היא לא יחסה לזה חשיבוּת יתרה, עד אשר נוכחה, כי סביבה יושבים “אֶלמנטים בלתי-ידוּעים, ממדרגה שלישית, אשר לא היתה להם שוּם שייכוּת לתנוּעה הבין-לאוּמית, ברנשים בּוּרים החרדים מפּני הרשוּת”. בישיבות דיבּרוּ אך על השאלות האדַמיניסטרטיביות. ההחלטות הפּוליטיות נודעו לה – למזכירת הקומאינטרן – רק מן העתונוּת.

כעבור זמן מה הוּבררה לה גם “הטעוּת” על חוּפשתה ונסיעתה לאוּקראינה. זינובייב הודיע, שיש צורך לשלוח לאוּקראינה איזו אישיוּת מפורסמת, ורק בּאלאבּאנוֹב מתאימה לכך. היא אינה רוצה, היא שואפת להשאר ב“לב המהפּכה”, במוסקבה; אולם אחרי שזינובייב כתב פּתקאות על ימין ועל שמאל, החליט הועד המרכזי בחיוּב וגם לנין הצטרף לדרישה הזאת. בּ. נכנעה מתוך משמעת. אחרי כיבוּש אוּקראינה על-ידי “הלבנים” שבה בּ. למוסקבה ומצאה במזכירוּת תמוּנה חדשה: ישנו “ועד מצוּמצם” המחליט על הכל, מבלי לשאול את המזכירה. עוד לא הספּיקה בּ. למצוא את עצמה בתנאים החדשים, והיא כבר קיבּלה הודעה, שהועד המרכזי החליט כי מצב בריאוּתה ברע הוא, ועליה לנסוע לבית-הבראה. היא לא ביקשה את החסד הזה ואינה רוצה בו – היא איננה חולה ואיננה זקנה והיא מסרבת בהחלט ונשארת במוסקבה. בעוד שבוּעות מספּר מקבל הועד המרכזי החלטה חדשה: על בּ. לנסוע לתּוּרכּסטאן. – “המזרח, המהפּכה, האימפּריאַליזם האנגלי, הדבר חשוּב מאד, נחוּץ איש בעל שם מפורסם”. ובּ. מודיעה שהיא אינה מסוּגלה לעבודה במזרח, שכל חייה עמדה בקשרים עם אנשי אירופּה המערבית, ושמלבד זה, כּאן טעוּת: אין לה פּרסוּם עולמי. פּרסוּם כזה ישנוֹ רק לשני אנשים, הלא הם לנין וטרוצקי. מה!? רק שנים ולא שלשה? והשני הוא טרוצקי ולא זינובייב? בּ. איננה נוסעת יותר לתּוּרּכּסטאן – היא מקבלת הודעה, שהיא איננה יותר מזכירה בקומאינטרן.

ואולם כל אלה היו אך “קטנות” ולא הספּיקו לפקוח את עיני בּ. – עד שבּאו לרוּסיה באי-כוח המפלגה האיטלקית, היקרה לה. היא עמדה אתם בקשרים כל הזמן, היא עבדה שנים רבות באיטליה, היא היתה ידועה לאיטלקים – ואותה ביקשו “לטפּל” בהם. “הטיפּול” היה צריך להיות בהנהלה שיחות פּרטיות וחשאיות עם “השׂמאליים” שבמשלחת, כדי להביא על-ידי כל מיני אינטריגות וקוֹמבּינציות לפירוּק המפלגה הסוציאליסטית באיטליה, להוציא ממנה את “הימניים” – טוראטי וחבריו. בּאלאבּאנוֹב מסתלקת מן התפקיד הזה. זינובייב כועס, צועק, מאיים – וּמוצא אחרים יותר טובים. בפרטיוּת מספּרת בּ. על רשת האינטריגות, על דיבות השקר וּמעשי תרמית בכסף, אשר בהם סובבו את המשלחת האיטלקית. את המטרה השׂיגו – כעבור זמן מה אחרי ששבה המשלחת הביתה היו באיטליה, במקום מפלגה סוציאליסטית אחת, שלוש: “מפלגת האַחדוּת”, המפלגה הסוציאליסטית המכּסימליסטית, המפלגה הקומוּניסטית. אילו היה מוּסוליני “ג’נטלמן” היה צריך לשלוח לזינובייב טלגרמה של תודה. "המפלגה הסוציאַליסטית האיטלקית היתה הקרבן הראשון, בסגנון הרחב, על מזבח הפּוליטיקה הפאטאלית של איבוּד-לדעת, אשר הנהלת הקומאינטרן נוהגת בה.

על מה מבוססת הפּוליטיקה הזאת? על בחירת עובדים מנהלים מן החומר האנושי הגרוע ביותר, על הרחקת כל אדם אשר איניציאַטיבה לו ומסירות אמיתית למפעל ואומץ לב, על העלאַת אנשים שאינם אלא “דקוֹראציה” בלבד, על נתינת משׂרות של כבוד, על קנוּניות ועל כנוּפיות המכריזות על כל אחד שאינו רצוּי ל“משפּחה” כעל “בוגד” ו“סוציאל-דמוקראט”, על פּקוּדוֹת ועל הכנעה אִלמת שאין לה שום שייכוּת למשמעת מהפּכנית, על “נאמנים” השולטים, בשם מוסקבה האדוּמה, על כל הארצות מבלי לשאול את פּיהן ונגד רצונן, על בוּז ללא גבוּל להמונים שאינם אלא “מכשיר עיור” בידי “המנהיגים”, על שקרים, על דיבות, על כסף ועוד פּעם על כסף, ושוּב פעם על כסף. “החוּרבן הפּנימי המשתקף בפּרטצס ההתפּוררוּת של כל המפלגות הקומוּניסטיות, מראה באופן בולט למדי, לאָן מביא חוסר כל התחשבוּת בבחירות האמצעים. אי-אפשר לעורר פּעולת ההמונים אם מביטים על ההמונים כעל מכשיר אשר מפעילים אותו על-ידי אמצעים טפלים ובאמצעוּת סוכנים הקשוּרים בנותן-לחמם רק על יסוד האינטרסים הפּרטיים, על שיתוּף חטאים, וּבמקרה הטוב ביותר על הפּחד מפּני האבטוריטטה… המעמד אשר תעוּדתו ההיסטורית היא להפוך את היחסים החברתיים, אינו יכול להעלות, מרצונו הטוב, את השקר לאמצעי של מלחמה”.

מה לעשות עתה, אחרי אשר נפקחו העינים? ללחום נגד השיטה הזאת בתוך רוּסיה עצמה? “מגוּחך ומחוּסר כל תקוה”. לדבּר אין נותנים, גם לתקן את השקרים הגסים ביותר ואת הדיבות הבולטות ביותר אי אפשר. אפשר היה אמנם לשבת בבית-הבראה או באיזה משרד, “תחת הגנת הצבא האדום, מעוּטרת מחמאות וכבוד” – ואוּלם רגש האחריות הפּוליטית והמוּסרית אינו מרשה לה זאת, אינו מרשה להשתתף, ויהיה זה רק מתוך שתיקה, במעשי פשע נגד תנועת הפּועלים. ב. מתרחקת מכל פּעולת המפלגה והקומאינטרן, היא אינה מקבלת גם עבודות תרגוּם (אחרי שהוּברר לה איך מסרסים גם את תרגוּמיה). אחרי השתדלוּת רבּה עלה בידה לעזוב את רוּסיה בשנת 1920. בהתלהבוּת עצוּמה דרכוּ רגליה על אדמת המהפּכה. בכל כוחותיה, בלב שלם באמוּנה מוּחלטת, התמסרה היא למפעל הקומוּניסטי. ובצאתה מרוסיה היא כותבת: “כאשר עזבתי, בהיותי עוד צעירה מאד, את הפּריבילגיות ואת הסביבה אשר בהן נולדתי, כדי להלחם על השקפותי המהפּכניות, הייתי מאוּשרת. מאוּשרת פּי שנים הנני עתה, כשאני יוצאת בפעם השניה למלחמה בעד אותן ההשקפות”. בחוץ-לארץ היא עומדת לימין המפלגה האיטלקית, וגם אינה מעלימה, שלפי דעתה “ההנהלה הנוכחית של הקומאינטרן הנה פאטאלית לתנועה מהפּכנית של כל העולם”. שנתים בערך אחרי שעזבה את רוּסיה הודיעו לה מן הצירוּת הרוּסית בוינה שהועד המרכזי שואל לבריאותה ושולח לה כסף לבית-הבראה. הכסף נשלח כמוּבן חזרה. המפלגה הקומוּניסטית הרוּסית הוציאה את בּאלאבּאנוֹב משוּרותיה.

בשני דברים – באי-השויון הכלכלי השׂורר בין שני המחנות, מחנה הגנרלים של המהפּכה וּמחנה החיילים של המהפּכה, וּבשיטה הפּוליטית של שקר – כרוּכות, לפי הכּרתה של בּאלאבּאנוֹב הסכנות הגדולות של המהפּכה הרוּסית. “השיטה המאוּסה הזאת של שרירוּת לב, עבדוּת ודמגוֹגיה גרמה לאידיאולוגיה המהפּכנית הרבה יותר נזק מאשר יכלה לגרום לה הברית העצוּמה ביותר של כל שונאי הפּועלים בכל העולם”. השיטה הזאת מחלישה את האמונה במהפּכה, היא שוללת מהפּועלים את הרשות המוּסרית למחות נגד הדיכוּי בארצות הקפּיטליסטיות. עתה ישנם בעולם מיליוני אנשים, וביניהם אנשים ישרים ומהפּכנים, היודעים שחיי אדם, חיי המהפּכני הישר, וכבודו – נעשו ברוּסיה למשׂחק אלם לשרירוּת לב השולטים. אלה. הדברים המכריחים כל איש ישר ובעל רגש הצדק לברוח מן הקומאינטרן כשם שברחה היא וּכשם שברח ממנוּ הפּועל האוסטרי אשר גרם לפי סיפּורה, ליסוד הקומאינטרן, אלה הדברים המפריעים למהפּכה הרוּסית להיות מגדל אור למהפּכה העולמית, וּמחייבים את מעמד הפּועלים לחפּש עתה דרכים חדשות – לא זאת של האינטרנציונל הסוציאליסטי ולא זאת של הקומאינטרן, כי אין בהן לא ברכה ולא הצלה.

ואולם בו בזמן שּבאלאבּאנוֹב יודעת כבר כ “המהפּכה אינה יכולה להתגשם על-ידי “עבדים”, כי “החינוּך באמצעוּת הפּעוּלה” של ההמונים הנו הדרך היחידי למהפּכה, כי הועד המרכזי הבּוֹלשביסטי, השליט כרגע על רוּסיה ועל הקומוּניסטים בחוּץ-לארץ, מחנך גם שם וגם כאן את התכוּנות המכועורות ביותר – “רגשי הכנעה, ריגוּל, קוֹרוּפּציה, התרפּסות, בו בזמן שהיא יודעת את כל זה, אין היא נוגעת ביסודות המהפּכה הבולשביסטית ועיקרי התורה הקומוּניסטית. היא עומדת וחוזרת כמה פעמים: “הבּקוֹרת על אישים אחדים ועל מוסדות ויהיו הם כרגע מכריעים לגורל הארץ, אין לה כל שייכוּת למהפּכה הרוּסית”, ועוד: “לא על תוצאות שאין להמנע מהן בדיקטאטוּרה המעמדית מדוּבר כאן, אלא על חטאים וסירוּסים הנעשים בדיקטאטוּרה”, ועוד: “הטרור הפּוליטי היה בבחינת הכרח”. יסודות המהפּכה הבּוֹלשביסטית נשארים בעינם, אלא מה? אשמים אנשים בודדים המשתמשים לרע בטרור וּבדיקטאטוּרה, אשמים “הבינונים” באשר הם מגשימים בלי הבנה, בלי הכּרת האחריוּת, בלי רגש אנושי את סיסמאותיהם של הגדולים. צדק לנין בדרשוֹ את שלטון הטרור וצדק גם אז כשדרש להנהיג את ה”נאֶפּ” – את הכל קילקלוּ ה“קארייריסטים העלובים”, “הנבזים” מטיפּוּסוֹ של זינובייב, “המנצלים את המהפּכה לטובת עצמם”. האנשים הקטנים והרעים הללוּ השתמשו ב“שם הגדול” של לנין ובאבטוריטטה שלו, “כדי להקל על עצמם את מלאכת השלטון”. אחד הסכּים בלב קשה, “לאכול יותר טוב, לשם המהפּכה” – וּמאות עשוּ זאת בלב קל מאד, לשמוֹ ולתיאבון. אחד נאחז בשלטון כדי להגשים רעיון נעלה, ומאות-מאות נאחזו בו כדי ליהנות מן השלטון כמטרה עצמית. ואלה המאות והמאות הרגו את המהפּכה. מה נתן להם את האפשרוּת לכך? על איזו קרקע הם צמחו? על השאלות האלה נותנת ב+. אותה התשוּבה שנתנה להקמת משטר הדיכוּי הפאשיסטי באיטליה. שם אשם מוּסוליני, כאן אשמים זינוֹבייב והדומים לו, ואפילו המוֹטיבים דומים: קנאה, נקמה, שׂנאה.

ודאי אין לזלזל בערכּם של אישים ובתפקיד תכוּנותיהם במאורעות ההיסטורים, אולם גם מי שיקבל את כל תיאוּרה של בּ. כאמת גמוּרה, ובאמיתות התיאוּר אין להטיל כל ספק, לא רק מפּני שאיש אמת כתב את הספר אלא גם מפּני שתעודות רבות ועדים אחרים ללא מספּר מאַשרים את אמיתוּתו – גם הוא לא יקבל כל כך בנקל את תיאוּרה. סברה זו, כי כל אשמת הכשלון הקשה של ההתאַמצוּת המהפּכנית הכּבּירה ברוּסיה תלוּיה בזינובייב וכל אשמת השלטון הריאַקציוני באיטליה תלוּיה רק במוּסוליני לא תניח את הדעת.

ה

ספרה של בּאלאבּאנוֹב נותן רק תיאוּר של אישים ומאורעות בתקוּפה האחרונה של התנועה הסוציאליסטית האירופּאית, אולם אין היא נותנת כל ביאוּר מספּיק למאורעות עצמם, להשתלשלוּת הטראגית שהביאה לידי כשלון האינטרנציונל באבגוּסט שנת 1914, לנצחון הפאשיזם באיטליה, לכשלון הקומאינטרן, לפירוּד מעמד הפּועלים. מן הספר הזה אפשר ללמוד רק מה קרה, אולם אי אפשר ללמוד ממנו מדוּע קרה. למרות כל מה שעבר על בּאלאבּאנוֹב, למרות כל הנסיון העשיר והמר הזה של השנים האחרונות, נשארה נאמנה להשקפות אשר הביאה אִתה בהכּנסה לחיים הציבוּריים. היה חוּרבן באיטליה – ואוּלם המפלגה הסוציאליסטית אינה אשמה במאוּמה. כשל האינטרנציונל השני עם פּרוֹץ המלחמה – ואוּלם תורת מארכּס, אשר ממנוּ כאילו שאַב האינטרנציונל הזה את שיטות מלחמתו ואת תכסיסיו, קיימת ועומדת. המהפּכה הבּוֹלשביסטית הכזיבה ולא נתנה את אשר קיווּ ממנה גבּוֹריה – ואוּלם את קויה העיקריים, את הדיקטאטוּרה ואת הטרור, עלינו לקבּל. לא יתכן שנסתפּק תמיד וּבכל מקום בביאוּר הפּרימיטיבי שאינו אומר כלוּם – “בגידה”, “חוסר נאמנוּת”, לא יתכן שנסתפּק בכך, משוּם ש“הבגידה האוניברסלית” הזאת, של האנשים ושל ההמונים (בפרוֹץ המלחמה, למשל) אינה כבר בגידה, במוּבן הפּשוּט של המלה, אלא הופעה סוציאלית הדורשת גם היא ניתוּח וביאוּר. וּמלבד הפּרימיטביות של הביאוּרים יש עוד דבר אחד: כיצד קרה שבּאלאבּאנוֹב הנאמנה, נשאָרה עתה בודדה בתנוּעת הפּועלים, כיצד קרה שאין לה מקום לא באינטרנציונל הסוציאַליסטי ולא בקומאינטרן ושגם הקבוּצה הקטנה שהיתה אִתה לפני 4 – 5 שנים, הולכת וּמתפּזרת? כלוּם נטרפה דעתם של כל הפּועלים, של כל המיליונים הללוּ, על ארגוּניהם, על מפלגותיהם, על עתוניהם על אנשיהם הגדולים?

לברר את ההופעה הזאת, הופעת ּבאלאבּאנוֹב, הסוציאליסט הישר, הנאמן, המסוּר, המחונן בסגוּלות מוּסריות בלתי רגילות, האוהב את האמת, והוא אינו יודע לתת את הביאוּר המספּיק למה שאירע בתנוּעת הפּועלים והוא עומד בודד ואומר, כי מה שקרה – רע הוא, רע מאד, וכי בכל זאת יסודות התנועה, העיקרים הסוציאַליסטיים אשר מלפני המלחמה, נכונים הם וצודקים – את התופעה הזאת אפשר לברר רק מתוך הנחה אחת: פּגם היה בתוך יסודות התנוּעה עצמם; ּבאלאבּאנוֹב שהיא “נאמנה” יותר מדי ואָפיה אופי של בעל הרגשה המחוּסר חוּש בקרתי, אינה מסוּגלה להודות שהעיקרים הסוציאליסטיים עצמם, אשר הם שימשוּ לקו לתנוּעת הפּועלים בזמנה ואשר אִתם יצאה היא, לפני שלושים שנה, לשוּרות מעמד הפּועלים, הם הם הטעוּנים בדיקה חדשה. נכון, שלכאורה אין בּ. יחידה בנאמנוּתה המוּפרזת, נכון, שגם הסוציאליסטים וגם הקומוּניסטים אומרים ברוּבם, שהם רק ממשיכים את הקו הסוציאַליסטי שמלפני המלחמה, שאין הם אלא תלמידיו הנאמנים של מארכּס. כך אומרים גם קאוּטסקי וגם סטאלין – ומאמרים וּספרים ללא מספּר נכתבו בויכוּח על שאלה בלתי חשוּבה זאת: מי הוא הנאמן? ואוּלם בו בזמן שהרבה סוציאַליסטים וקומוּניסטים אומרים זאת ועושים דברים אחרים לגמרי, חושבת בּ. – שוּב בהתאם לאופי – מה שהיא אומרת ורוצה לעשות מה שחושבת. אחרים למדו ושינוּ את כל הפּוליטיקה שלהם – ובודאי חטא לא יכוּפר הם חוטאים בזה שאין הם מודים בשינוּי הזה בפה מלא. אולם בּ. לא למדה כלוּם, וּמשוּם כך היא נשארה מצבה לתקוּפה שעברה.

כאשר פרצה המלחמה דרשה בּאלאבּאנוֹב ורבים אתה נאמנוּת להחלטותיהם של הקונגרסים – התנגדוּת נמרצת למלחמה, שביתה כללית, סירוּב ללכת לצבא וכו'. הדרישה לא נשמעה משוּם צד. המונים, גם אלה שעבדו עשרות שנים בנאמנוּת לסוציאַליזם, הלכו למלחמה וסוציאַליסטים בראשם. והקומוּניסטים? בזמן המלחמה לא רצוּ גם הם בהפסקתה, וכאשר הגיעו עצמם למלכוּת, רצוּ במלחמה, “במלחמה מהפּכנית”. ואם לנין מנע את טרוצקי מהכריז מלחמה, עשה זאת לא משוּם שהתנגד לכך אלא משוּם שהבין שגנרל הוֹפמַן חזק ממנוּ. וּבשעה שנדמה לו, כי פּילסוּדסקי הנהוּ יותר חלש ממנוּ הכריז את המלחמה הרוּסית-פּולנית. וכאשר היה צורך לו בשביל התעשיה הרוּסית בנפט של גרוּזיה, הלך וכבש את הארץ החפשית הזאת בכוח בזרוע. כל זה סימן הוא, שהדבר אינו פשוּט כל כך, ושמלבד המעמד המנוּצל, אשר כל חלקיו בעולם קשוּרים בקשר הסולידריוּת, וכי מלבד המעמד המנצל, ישנן בחברה האנושית עוד קטיגוריות אחרות, אשר אי אפשר להעלים עין מהן, הלא הם הלאום, המולדת, הגנתה, עניני הממלכה בתור כלל. הקטיגוריות הללוּ יוצרות קוֹמפּלכּס של הרגשות וענינים העלוּל, בסיטואַציה ידוּעה, לניות יותר חזק מן הקוֹמפּלכּס המעמדי – וקוֹמפּלכסּ זה לא היה קיים לגבּי הסוציאליסטים שלפני המלחמה, לא בדקו אותו, לא חקרוהו ולא עיינו בו ולא התחשבו אתו. עתה, כשהולך ונבנה האינטרנציונל הסוציאַליסטי על יסודות חדשים, וללאום ניתן בתוכו מקום לא פחות מאשר למעמד, עתה, כשרוסיה הקומוּניסטית איננה רסס“ר אלא ססס”ר, ברית המדינות הלאומיות, כמעט שאי אפשר להבין את המלחמות שהיו בקרב הסוציאַליזם האירופּי מסביב לעיקר הלאוּמי – המלחמה הזאת של הגרמנים באוסטריה נגד הפּולנים, האוּקראינים והיהוּדים, את הבוּז ל“פּאטריוֹטיוּת”, לאהבה לעם. מי שדאג אז לאומה שלו, היה סוציאליסט רע, לא נחשב לסוציאליסט כלל. ולא רק לפועלי-ציון היתה סגוּרה הכניסה לאינטרנציונל – אלה היו בבחינת “תלמידי האנטישמים” – אלא גם ה“בּוּנד”, גם הפּולנים, כל הלאוּמים הקטנים היו בבחינת חשוּדים. ולא הבינו אז כלל, שלמעשה תורה זוֹ של “האַנטי-פּאטריוטיות” הביאה למעשה לידי דיכוּי הקטנים והחלשים וּלהגברת יד העריצים והגדולים; לא הבינו אז, כי למעשה עובד לנין לטובת בית רומאנוב וּויקטור אֹדלר – לטובת בית האבּסבּוּרג.

כשקיבּלוּ הקונגרסים הסוציאליסטיים את החלטותיהם נגד המלחמה, עשוּ זאת לא משום שהבינו את פּרוֹבּלמת הלאומים, התעמקו בה והעריכו אותה ובאוּ לידי מסקנה שאין המלחמה אמצעי לפתרונה, אלא משוּם שהפּרוֹבּלמה כשהיא לעצמה לא היתה בשבילם בנמצא. וכשנתגלתה בכל מוראה, נתגלתה גם יחד אתה כל קלות הדעת האיוּמה של הסוציאַליסטים מאז, כל אי התכּוֹננוּתם להתנגשוּת העולמית. כאן ולא בבגידת פּלוני או אלמוני צריך לחפּשׂ את כשלונו של האינטרנציונל באבגוּסט שנת 1914.

בפּרוֹבּלמה הלאוּמית קשוּרה גם פּרוֹבלמת המדינה. האם נכון הוא שהמדינה תמיד רעה, שבה צריך להלחם בכל האמצעים, שכדאי להרוס אותה, אם על-ידי כך נשקפת האפשרות להעלות על כסא השלטון את מעמד הפּועלים? האם נכון הוא שהמעמד הזה, בו ברגע שיתפּוס את השלטון, יוּטל עליו לדאוג רק לעצמו, ודאגות אחרות, דאגות המדינה, דאגות כלל התושבים, לא תהיינה קיימות בשבילו? הסוציאליסט מאז היה עונה על השאלות הללו, בפשטוּת ובתמימוּת: כן, נכון. כיום לא יענה איש כּכה. כיום נלחם הסוציאליסט הגרמני והאוסטרי על נפש האכר, והקומוּניסט הרוסי מקריב לשם האכר את כל הפּרינציפּים, גם הסוציאליסטיים וגם הקומוּניסטיים, את כל התורה, גם את זו של מארכּס, וגם את זו של לנין, ונשתנה גם היחס למדינה בתור צוּרת חיים של האומה. היא קיימת ויש בה גם הרבה דברים חיוּביים ואִתה צריך להתחשב. עד כמה לקוּיה היתה תפיסת הסוציאליזם שמלפני המלחמה, רואים על-פּי דוּגמת רוּסיה. לפני עשרים שנה – בזמן המלחמה שבּין רוּסיה ויאפּאן, היה זה סימן לכשרוּת סוציאליסטית, ולא רק סוציאליסטית, אלא גם דמוקראטית וליבּראלית, ליחל למפּלת רוּסיה: המשטר הקיים צריך ליפּול ולוּ גם תהרס המדינה. עתה, אחרי המהפּכה הבּוֹלשביקית, ראינו שאת החכמה הזאת יודעים השחורים לא פחות משיודעים אותה הסוציאליסטים. לשם מפּלת המשטר הקומוּניסטי תמכו השחורים בפולין, והיו מוּכנים לתמוך בכל אויב רוּסיה חיצוני. אולם שוּם סוציאליסט, לא רוּסי ולא “צדדי”, אין לו יותר חלק בתפיסה הזאת, והאינטרנציונל הסוציאליסטי אשר כל לבו לגרוּזיה הנכבּשה, מזהיר וחוזר וּמזהיר את הסוציאליסטים הגרוּזינים לבל יפּלוּ ברשת האינטריגות האימפּריאַליסטיות נגד רוּסיה. שוּם סוציאַליסט לא היה מסכים עתה לקשרים ההם שהיו בשעתם לא רק ללנין אלא גם לצ’רנוב עם השטאבּ הגרמני. כי בשביל הסוציאַליסט קיימת המדינה והוּא מחוּיב לדאוג לשלימוּתה. גם הקומוּניסטים מתקרבים לתפיסה הזאת – אמנם – על פי נוּסחם המיוּחד – רק במקום שהם השליטים בו.

תוך כדי שינוי תפיסת היחסים שבין מעמד ולאום וּבין מעמד הפּועלים והמדינה כוּלה, הולכים וּמשתנים גם המוּשׂגים על אופן המהפּכה ועל שיטות החזקת השלטון. לפני המלחמה היו המוּשׂגים הללו בלתי ברוּרים בהרבה פרטים והדרכים אשר בהן הלכו הקומוּניסטים, הטיפו להן גם רבים מן הסוציאַליסטים. המהפּכה הפּתאומית, ההתקוממוּת המזוּינת, המהפּכת בין לילה את העולם הישן וּבונה במשך תקוּפה קצרה בערך את העולם החדש, עולם של צדק סוציאלי ותכליתיוּת כלכלית, דיקטאטוּרה מעמדית (ומי שאומר דיאקטאוטרה", אומר בהכרח גם “טרור”) בתור שיטת שלטון. מוּשׂגים אלו היו נפוצים מאד בין הסוציאליסטים שלפני המלחמה. בעיני רבים נראתה הדמוקרטיה – “למשׂחק הבּוּרגנוּת” אחרי שכרטיס הבוחר לא עשׂה פלאים ועברה תקוּפה קצרה של פרלמנטריוּת נפרזת. בתור שכזאת לא העריכו אותה, ביחוד באירופּה המערבית ובאמריקה. המעבר לסוציאליזם לא היה נראה כדבר הזקוּק לפעוּלות דור או דורות, וחינוּך ההמונים לסוציאַליזם לא עמד במרכז התעמוּלה. במרכז עמדה המלחמה במעצורים החיצוניים. היה הבטחון שלהקמת המשטר הסוציאליסטי מפריעה לא מידת ההכרעה הציבורית והתרבּותית של ההמונים כאשר יפריעו גורמים חיצוניים – דרגת ההתפּתחוּת הכלכלית והרצון הרע של השליטים. הווּלגאריזציה של המטריאליזם ההיסטורי – הבטחון שההתפּתחוּת הכלכלית הגבוהה קשוּרה בהכרח עם הגבּרת סולידאריוּת ההמונים והתחדדוּת הניגוּדים המעמדיים, הגבּירה בהרבה את התפיסה החיצונית הזאת. החשדנוּת של הסוציאליזם לתנועה המקצועית, לקואופּרציה ובכלל לכל יצירה פוֹזיטיבית וקוֹנקרטית בקרב החברה הנוכחית, היתה תוצאה מתפיסה זאת. עתה הצטרכו הסוציאליסטים ללמוד מחדש את כל הדברים הללו, אשר אפשר לכלול אותם במוּשׂג אחד: “תורת המעבר מן הקאפֹיטליזם לסוציאליזם”. מצד אחד הנסיון העצוּם של ארצות הברית, הנסיון אשר כמעט טרם החלו ללמוד הימנו ואולם הוא כבר מערער בעצם קיומוּ את יסודות התפיסה הסוציאליסטית שמלפני המלחמה: התפּתחוּת כלכלית עצוּמה ותנוּעה סוציאַליסטית כמעט אפסית. מן הצד השני – הנסיון העצום של רוּסיה: התקוממוּת בכוח, תפיסת השלטון, דיקטאטוּרה של המעמד, הכל כמו שכתוּב בספרים וּבחוברות שלפני המלחמה, וּבכל זאת נסיגה עצוּמה לאחור, ויחד עם זה התנונוּת של שיטות השלטון בשרירוּת לב, אכזריות וגסוּת. מן הצד השלישי – הנסיון של אירופּה המערבית אשר שם היו הסוציאליסטים על יד ההגה של השלטון או השפיעוּ עליו (גרמניה, אוסטריה, איטליה, אנגליה), ולא שינוּ את המשטר. מכל זה אי אפשר להעלים עין, את כל זה אי אפשר לבאר בכשלון באנשים בלבד. את התפיסה עצמה של מעבר פתאומי ממשטר אחד למשטר שני – יהיה זה על-ידי רוב בפרלמנט או על-ידי התקוממוּת ודיקטאטוּרה של המיעוט – יש לבחון מחדש. עכשיו נעשה הדבר בכל המחנה, גם הסוציאליסטי וגם הקומוּניסטי. גם הקומוּניסט, מצדדה של הדיקטאטוּרה, ינמק עתה את תפיסת השלטון לא באותו אופן “מדעי” – פּשוּט, פּשוט יותר מדי, כמו שעשו זאת לפני המלחמה קאוּטסקי ותלמידיו, אלא יגיד, שהדיקטאטוּרה נחוּצה לו כדי לחנך את ההמונים, כלומר, הוא יגיד אותו הדבר אשר אומרים אותו עתה הסוציאליסטים (חינוך ההמונים בתור הפּרוֹבּלמה הסוציאליסטית המרכזית), אלא שהוּא מצדד בשיטת חינוּך ישנה, עם השוט ביד, והסוציאַליסט מאמין יותר בחינוּך ההמונים על-ידי פיתוּח הכּרה עצמית ופעוּלת עצמית.

שינוּי התפיסה מתבּטא גם בדברים יותר קטנים ואוּלם לא פחות אָפינים. אין כבר כיום בתנועת הפּועלים, על כל זרמיה, אותה היהירות המעמדית אשר בתוצאותיה הוכרחוּ להלחם קשה גם ברוּסיה (שם קוראים לה קומצ’באנסטבוֹ³) עולם העבר איננוּ כבר חטיבה אחת, רעה בהחלט, אשר אין ממנוּ מה לקחת ומה ללמוד. להיפך – מחפּשׂים שרשים בּוֹ. “המדע הבורגני”, “האמנוּת הבוּרגנית”, “הדת הבוּרגנית” אינם כבר מוּשׂגים כּה ברוּרים ומקיפים, כּאשר היוּ לפני המלחמה. היחס החדש ללאום עוֹשׂה כבר לבלתי אפשרי את הביטוּל הגמוּר של “התרבּוּת אשר לפני המהפּכה”. משתחררים יותר ויותר מ“מוסר הוֹטנטוֹטים”, כלומר מהוראת היתר לעצמם לאחוֹז באותן השיטוֹת אשר אותן מוקיעים אצל אחרים. הוּברר כּבר בבהירוּת הדרוּשה, שלבחירת האמצעים ישנה השפּעה גדולה, לעתים השפעה מכרעת, על המטרה הסופית. האדם, הכרתו, השתכללוּתו, נעשה למטרה עצמית ואישיוּתוֹ קדושה, בין שהוא פּועל ובין שאינו פועל, בין הוא “מהפּכני” ובין שאינו “מהפּכני”.

בּאלאבּאנוֹב כותבת בּסיוּם ספרה: “דוקא מאורעות השנים האחרונות חיזקוּ בי את הדעה, שישנה רק דרך יחידה המוֹבילה לסוֹציאליזם, הלא היא דרך האמת”. מלים צודקות ונכונות מאד, ואוּלם בּ. חושבת את המלה “אמת” במוּבן הצר – לא להגיד שקר. יש צוֹרך להרחיב מאוד את המוּשׂג הזה של אמת ואָז נצא לדרך המלך. וקודם כּל יש צוֹרך להודות, לשם האמת, שהכשלוֹן הגדול שהיה למעמד הפועלים בּמשך 10–15 השנים האחרונות, סיבּוֹתיו ושרשיו כרוּכים, בּהרבּה בחינות, בּתפיסה הסוֹציאליסטית שלפני המלחמה, אשר בחלקיה הגדולים עברה לנחלה לקוֹמוּניסטים.

הסוֹציאליזם שמלפני המלחמה היה עשיר בּהרבּה תכוּנות יקרות מאד, היה בו מאכּסימאליזם מוּסרי, אי-השלמה עם הרע, צפיה לשנוּי ראדיקאלי של החברה, פאתוס מהפּכני, התמסרוּת נפשית, תביעה חמוּרה כלפי הפּרט, על כּל זה יש לשמור שמירה מעוּלה. בלי כל זה אין תנוּעה המונית מחדשת. ואולם יחד עם זה יש לבחוֹן מחדש את היסודות האידיאוֹלוֹגיים של התנוּעה ואין להחזיק בקרנוֹת המזבּח, אם נשבּר המזבּח על-ידי החיים. לא יִתכן שהנסיון הזה, נסיון כּה עשיר וכה מר, יעבור על התנוּעה ללא רושם. אנוּ חיים בּתקוּפה אפוּרה של הריאַקציה ושל הירידה ומשוּם כך אין העין מבחינה את הבנין החדש ההולך ונבנה על ידי ההתאמצוּת הסוֹציאליסטית. אך הקוֹנטוּרוֹת שלוֹ הולכות ומסתמנות קמעה-קמעה. והתקוּפה הזאת הנה לא רק אפוּרה, אלא גם כּאילו מחוּסרת כּבוֹד ותרבּוּת. מעמד הפועלים נחלק לשני מחנות הלוחמים אחד בּשני וכל הולך ושב מרשה לו בטמטוּם-לב לזרוק אבנים בתנועה הסוציאליסטית ולהכריז עליה כעל מתה. אולם כך היה תמיד – בתקוּפות האפורות הללו. ובכל זאת צמחוּ מהן מחשבה ופעוּלה אמיצוֹת, דוקא הריאַקציה היתה תמיד מחנכת את הדור המחדש. והדור הזה, העתיד לבוא, יחדש בכוח המחשבה והפּעוּלה שלו, את האמת הסוציאליסטית, את האמת הנצחית של אי-השלמה עם ניצוּל האדם על ידי האדם.

“דבר, י”ט טבת – יא שבט תרפ"ח (2.2.1928 – 12.1)

---

משבר הדמוקראטיה וכשלון הדיקטאטורה

מאת

משה בילינסון

מיד אחרי המלחמה, במשך שנוֹת המהפּכה, תחת הרושם של חורבּן התרבּוּת האירופּית, הרבוּ לדבר על המשבר בדמוקראטיה. המחשבה הבולשבית, שהלכה בדרכים המתנגדות לדמוקראטיוּת, שימשה מופת ומורה דרך, וּבהרבה ארצות ניסוּ לחקוֹתה. בכלל נגמרו הנסיונות הללו בלי הצלחה ורק בשתי ארצות נתגשמוּ העיקרים של שלטוֹן המוּעט: בּאיטליה ובספרד, ובניגוּד לתכנה של המהפּכה הבוֹלשבית. מקץ שנת 1924 היוּ קיימוֹת בּאירוֹפה שלוש ארצות שעמדוּ תחת שלטון של דיקטאטוּרה גלוּיה או בלתי גלוּיה.

ויהיה היחס אל הדיקטאטוּרה המדינית איזה שיהיה, אם שׂמחה לאיד בּחוּרבּנה או השתתפוּת בצער; הדיקטאטוּרה בהצלחתה החלקית נשארת אחת ההופעות הפּסיכולוגיות האדירות ביותר של השנים האחרונות. כל הדם שהיא שפכה וכל הזוהמה שהיא העלתה, היו הכרחיים לפי חוקיו הפּנימיים של השלטון הבלתי מוּגבּל – מפּני שהיא נוֹלדה מתוך יאוּש ומתוך רגש של חוֹסר סבלנוּת, של דוחקי קץ. הכוחות הרוּחניים שנמתחוּ יותר מדי במשך ימי המלחמה, התקווֹת המוּגזמות – שמתוך ההגזמה שבּהן נשארו מעל – אשר היוּ קשוּרות עם המלחמה, גוֹדל האסון והקרבנות, הצטבּרוּתה של אֶנרגיה המהפּכנית, וּמאידך גיסא – וגם את זה הולידה המלחמה – הזלזוּל בחיי אָדם, והכבוד לכוח האגרוף, גרמוּ להפחתת ערכּה של ההתפּתחוּת הטבעית, הסוֹציאלית והמדינית, שדרכה לפעמים במעקלים ובאִטיוּת יתרה. היה סבל רב והיתה תקוה רבה, נשמעו הרבה הבטחות, נחרבו ערכים רוחניים וחמריים רבּים – ואחרי שאנשי הקרב שבוּ הביתה, האם לא טבעי היה לנסות ליצור משטר חדש על חרבות העולם הישן, משטר יפה יותר וטוב יותר? ואם ההמונים הפאסיביים מתנגדים לכך והם רוצים להקים את העולם הישן על כיעוּרוֹ הקודם, האין לעשות זאת למורת רצונם של ההמונים האלה, אף בכוח הזרוֹע כשיש צורך בכך? הלא לא לחנם למדו במשך יותר מארבּע שנים להשתמש אך ורק בכוח הזרוע. האידיאוֹלוֹגיה בדבר שלטון המיעוּט שנוֹצרה בדרך כזאת התקוֹממה נגד הלך מחשבותיה של הדמוֹקראטיה, ואָמרה, כי הנסיון של המאה התשע-עשרה הוכיח ששלטון העם אינו מוביל אל המטרה.

לעומת זאת יש לציין, כי הדיקטאטוּרה נחלה את הצלחתה הזמנית דוקא בארצות כאלה, אשר חינוכם המדיני היה ירוד וגם מדרגת תרבּוּתן היתה נמוּכה ואשר כמעט לא טעמו מטעם הדמוֹקראטיה או נהנוּ ממנה באופן יחסי רק מעט מזעיר, וכמעט בבטחה אפשר לקבוע את מדרגת התרבּוּת ומדרגת החינוך הדמוֹקראטי של העמים לפי מידת ההצלחה או אי-ההצלחה של הדיקטאטוּרה בתוֹכן.

אולם בציוּן העוּבדות הללו בלבד לא נאמר הכל בדבר האידיאוֹלוֹגיה של הדיקטאטוּרה. וצריך להודות, שאף על פּי שהגשמתה של הדיקטאטוּרה הצליחה רק במדינות שתרבוּתן עניה, ושחינוכן הפּוֹליטי רפֶה, הרי בכל זאת מצאָה האידיאָה מצדדים אף בחוגים ידועּים של העמים התרבוּתיים. וזה מסתבר רק בליקוּיים שהיוּ בדמוֹקראטיה של המאה התשע-עשרה. אין אנו מדבּרים כאן על הליקוּיים המצוּיים בעצם החוּקה המדינית, שגם הם מרוּבים למדי, ושהביאוּ את הפּרלמנטריים לידי התנַונוּת ידוּעה, כי אם על הליקוּיים האידיאוֹלוֹגיים בּלבד. הדמוֹקראטיה של המאָה התשע-עשרה דגלה בשני רעיונות, שבעצם אין ביניהם שוּם דבר משוּתף – הסוברניוּת של העם וצדקתוֹ המוּחלטת. ראשית חשבוּ – וזה בלי ספק היה ויהיה נכון – כי לעם ישנה הזכוּת לשלוֹט בגורל עצמו, כי כל צעד קדימה כלפי חוץ צריך להיות תוצאָה של התקדמוּתו הפּנימית, התקדמוּת של המחשַבה ושל הרוּח, שאם לאו אין כל יסוד לצעד הנעשה ואין הוא מביא לידי תוצאות בנות קיימא; ומזה הסיקוּ, כי הקידמה הסוֹציאלית והמדינית תּתּכן רק אז, כּשכּוֹח הכּרתוֹ והתגלוּת רצונו החפשי של העם ישמשוּ לה בסיס. אולם הרעיון השני היה, כי הצדק הוא תמיד על צד רוּבּוֹ של העם, וכי העם אינו תועה לעולם ואם רק נותנים לו את החופש, הרי הוא מוצא תמיד את הדרך הנכוֹנה. בדעה הזאת יש מן האמוּנה המיסטית בּחכמתוֹ האינסטינקטיבית של העם ובטוּבו, אמוּנה אשר אמנם בימי המלחמה נגד האַבּסוֹלוּטיזם היתה מוּבנת, אבל קשה לדוֹרנו להחזיק בה.

אנחנו ראינו, כי המון העם יכול להיות קל-אמוּנה, פוסח על שתי הסעפּים, אכזרי, בלתי צודק, שואף נקמה ועמוּס משפּטים קדוּמים. ראינוּ זאת ביחסוֹ של המון העם אל המלחמה, ראינוּ זאת בּזמן המהפּכות. אנחנוּ היהוּדים, ראינו זאת בּיחסם של עמים רבּים ודוקא המוני העם אלינו. מי שזוכר, מה נקל היה להתעוֹת בּשוא את כּל העמים בּימי המלחמה, מה כבדה משוּגָתם – במוּבן זה או אחר – אחרי המלחמה, זה אינו יכול להודות בעיקר הזה של חכמת העם בּלי היסוּס הלב; ומי שמעלה בזכרונו את האַכזריוּת ללא גבוּל ואת יצר ההרס של המוני העם בימי המלחמה וביחוּד בּימי מלחמת האזרחים, עם כל הפּרעות נגד היהוּדים ולא יהוּדים, זה לא יאמין בּטוּבוֹ של העם.

המאה התשע-עשרה האמינה בחכמה הזאת ובטוב הזה. והתוצאה מן האמוּנה הזאת היתה, כי עבודת החינוּך הוּפנתה לא אל הפּרט, כי אם אל הכּלל כוּלו, ועוד יותר מזה, הפּרט דוּכּא בשביל הכלל; כי ויתרוּ על הרצון להיות מנהיגי העם ולהראות לו את הדרך, כי אם בטחוּ בעם עצמו. המדינה הדמוֹקראטית לא שימשה יותר אמצעי – לשפּר את חיי בני האדם ויחסיהם, לעשותם טהורים יותר ולהשכּין בּהם צדק יותר – כי אם עשׂוּה תכלית לעצמה וראוּ בה את המטרה הסוֹפית של המלחמה המדינית. הסיסמה היתה: “חירוּת לעם” – ולא היה ענין מיוּחד בּזה מה יעשה העם בחירוּתו. זה הטביע על הדמוקראטיה של המאה התשע-עשרה אופי של פּאסיביוּת ורשלנוּת; ואחרי שנתמלאוּ דרישותיה העיקריות של הדמוֹקראטיה ברוב הארצות של אירוֹפּה המערבית, נתגלתה ריקנוּתה. כיום יקרה, ולעתים קרובות, שלעם ישנוֹ החופש ואין הוּא יודע כיצד להשתמש בּו. מהפּכת פבּרוּאַר בּרוּסיה והמהפּכה הגרמנית הושברו על ידי כך.

אבל תמיד נמצא מיעוּט בּעם אשר ידע מה מוּטל עליו לעשות, אותו המיעוּט שהוּא הנהוּ נוֹשאָה האמתי של ההתחדשוּת האנוֹשית, הלאומית והחברתית והוא הוא הנלחם בּשוּרוֹת הראשונות בעד התחדשוּת והמביא את הקרבנּוֹת הכי גדולים, ושאחריו הולך העם. ולמרות כל האמוּנה בדמוֹקראטיות של המאה התשע-עשרה לא שינה הפּרוֹצס ההיסטורי את מהלכוֹ אף במאָה הזאת: המוּעט הרבוֹלוּציוֹני פילס את הנתיב בשביל המון העם שנהר אחריו.

ומכאן יצא הניגוּד אשר שימש יסוד לרעיון הדיקטאטורה. המצבים החיצוניים סייעוּ להגשמת הרעיון. חוּלשתו היתה בזה שהוא לא ניסה כלל למצוא איזה פתרון לפּרוֹבּלמה זאת, כי אם פשוּט דילג עליה. על-ידי המהפּכה המדוּמה שבעצם אינה יותר מאשר שיבה אל המשטר הקודם, שהיא גם כן ריאַקציה, ניסוּ לחזור אל אותו המשטר אשר בו היתה האנושיוּת לפני המהפּכה הצרפתית –לשלטון המיעוּט. למעשה לא היה מעולם האַבּסוֹלוּטיזם שלטון של יחיד בלבד, כי אם שלטון של מיעוּט, אשר בא-כוחו היה אותו היחיד; וכך נעשה שלטונו של לנין או של מוּסוליני לשלטון של מיעוּט בעל זכוּיות יתרות, בדיוּק כמו שהיה השלטון האַבּסוֹלוּטי במאות השנים שעברו.

מן ההכרח היה שהנסיון לא יצליח, מפּני שהוּא פגע בזכוּיות ורגשות שנעשוּ קדושים בשביל האנושיוּת התרבּוּתית של זמננו – כגון ערכּוֹ של האָדם, חופש המחשבה והדיבּוּר; מפני שהוא “דילג” על הפּרוֹבּלמה העיקרית של זמננו, על הפּרוֹבּלמה של חינוך הפּרט לחיים סוֹציאליים מסוּדרים, לחיי צדק – במידה עוד יותר גסה מאשר הדמוֹקראטיה הפורמאלית. אל החינוך הזה אפשר להגיע רק מתוך חופש גמוּר – למרות השגיאות והאיטיוּת ההכרחיות בזמן הראשון. על ידי נסיונות הדיקטאטוּרה לא קירבוּ את הפּתרון לשאלת יחסי-הגומלין שבין המיעוּט הפּעיל והיודע את מטרתו ובין המון העם הפּאסיבי. אולם בכוחו של רעיון הדיקטאטוּרה היה להשפּיע על הדמוֹקראטיה הפוֹרמאלית שתבדוק מחדש את יסודותיה.

ואכן, החלה כבר הבדיקה. התחילו להכיר, כי חירוּתוֹ של העם אינה עדיין ערוּבה מספּיקה שתבטיח את טוֹהר חייו וצדקתם – אוּלם חירוּת זו היא הנחה ראשונה לכך שהחיים יוּכלוּ להיות טובים ביום מן הימים. באו לידי הכרת חשיבוּתוֹ ההיסטורית והמכרעת של המיעוּט הרבולוּציוני, אולם מתנגדים לזכוּתו של המיעוּט שיאכוֹף את רצונו על המוני העם בכוח, ואין חושבים עוד כי העם חכם תמיד, אבל ידוּע שגם המיעוּט המהפּכני אינו יכול לשאוב את כוחותיו מחוץ לאותו העם ומשוּם כך יכול המיעוּט לנצח, רק אם הוּא נשאר קשוּר בקשר חי עם העם והוּא מבּיע את צרכיו האמתיים, והמיעוּט נידון לכליה, אם דרישותיו הן פרי הדמַיון הדילטאנטי של אנשי רוּח תלוּשים. עתה יודעים, כי העם צריך להיות מוּנהג, אבל לא נאנס; ויודעים גם, כי ההנהגה הזאת תוּכל להוֹליך אל המטרה לא על ידי מלים, כי אם על ידי דוּגמה חיה.

הלך-המחשבות הזה נעשה מוּבן יותר, כּשהננו מנסים להשתמש בו ביחס לרעיון הארת-ישראלי ולמציאוּת היהוּדית. אנוּ חושבים, כי הרעיון הארץ-ישראלי מתאים לצרכי העם היהודי ולכן אנו מבּיטים על התנועה הציונות כעל תנוּעה דמוקראטית באמת, בלי הבדל, אם הרעיון הציוני הקיף את רוּבו של העם או לא. אנוּ מניחים, שכּיום רק מיעוּטו של העם הנם ציונים; אילוּ היינוּ “דמוקראטים פוֹרמאליים” היה זה צריך להכריח אותנו לרכוֹש תחילה את רוּבּוֹ של העם לפני שנעבוֹר לאיזו פעוּלה שהיא. אוּלם מכיון שאין אנו “דמוֹקראטים פורמאליים”, אנוּ עושים את שני הדברים בּעת וּבעוֹנה אחת. כּאשר דיבּרוּ הרצל או ויצמן בּשם העם היהודי, הם לא היוּ מיופי כוח באופן רשמי, מאת הרוב, והדמוֹקראטיה הפוֹרמאלית היתה, איפוא, אוסרת עליהם לדבּר בשם העם; אולם הם עשוּ את פּעוּלתם בּתור דמוֹקראטים לפי מוּבנה האמתי של המלה הזאת, מכּיון שהם הרגישו את עצמם כנושׂאי דברה של המסורת הכי חזקה של היהדוּת ושל תקוָה היחידה. המיעוּט הציוני היה עושה משגה, אילו ניסה – אני מניח לרגע אחד שהיתה יכולת ממשית לכך – להעביר את היהוּדים בּעל כרחם לארץ-ישראל; אבל הוא משמש חלוּץ רבוֹלוּציוֹני ההולך לפני העם ומושך אותו אחריו, על ידי זה שהוּא בעצמו הלך לארץ-ישראל והתחיל בּבנין הארץ.

לא יארכו הימים והדיקטאטורה תחלוף כליל מן השטח המדיני והסוציאלי. אולם הדיקטאטורה בתור אידיאולוגיה עוד תחזיק מעמד זמן מה והיא תנוצח רק בשעה שה“דמוקרטיה הפורמלית” תתפתח ותהיה לדמוקראטיה אמתית. הסוברניות תהיה בידי העם, אבל החיים האמתיים יפכו בזרמם בכוחו של המיעוט המלא איניציאטיבה והידוע את המטרה אשר לפניו. בשביל הדמוֹקראטיה הזאת לא תהיה חירוּתו של העם תכלית לעצמה, כי אם צוּרה שאין לנגוע בה – ומתעוּדתוֹ של החלוּץ הרבוּלוֹציוֹני יהיה למלא את הצוּרה הזאת בתוכן עבודתו, אשר יעשה אותה אמנם לא באמצעי כפיה, אבל גם לא מתוך כּניעה להמוני העם.

“קונטרס” ר“ב, כ' טבת תרפ”ח

---

"רומאנטיזם" וסוציאליזם

מאת

משה בילינסון

בסוף מאי 1926 נתועד באַמשטרדאם קונגרס בין לאוּמי של הנוער הסוציאליסטי. וגם בועידה זוֹ באוּ לידי גלוּי, ובמידה הרבּה יותר גדולה מאשר בועידותיהם של “הבאים בּימים”, הזרמים השונים המתגוששים כּיום בּמחנה הסוֹציאליזם. הנוֹער, העֵר לא רק לפּוֹליטיקה הסוֹציאליסטית, אלא גם לפרובלמות העיוניות של הסוציאליזם, אשר יחסו לסוציאליזם מצטיין בבלתי-אמצעיות ודרישותיו ממנו מרוּבות משל ותיקי “המעשׂיים”, נוֹער זה לא ייעף מבּקש דרכים ולא יבלוֹם עצמו כל כך במתיחת הבקוֹרת. האמת היא, כי העתוֹנוּת הסוֹציאליסטית הרשמית הקדישה לועידה זוֹ מקום לא רב ביותר, הרבּה פחות ממה שראוּי לה, אך גם הרמזים המבצבצים מתוך הדינים והחשבונות דים להאיר לנוּ את הדמוּת הכללית של הועידה.

בעיקר התגוששוּ שם בינהם שני זרמים. האחד “מַרכּסיסטי-אוֹרתּוֹדוכּסלַי”, מעמדי פּרולטארי, – באי-כוחו היו בעיקר בני אוסטריה, במקצת בני אנגליה, ואִתּם היה גם בּא-כוח “הבחרוּת הסוֹציאליסטית” בארץ-ישראל, הח' לוֹקר. ואת הזרם השני כינוּ מתנגדיו בשם “רוֹנַטי-תרבּוּתי”. חוֹשבני, כי באי-כוחו של זרם זה מוּכנים לקבּל את הכנוּי הה ברצינוּת גמוּרה. באי-כוחו הם בני בלגיה, הולאנד, גרמניה.

חילוּקי הדעות בעיקר בשלושה סעיפים.

ראשית – בּנוֹגע ליחס אל הקוֹמוּניזם והפאשיזם. שני הזרמים הסכּימוּ, כי יש הכרח להלחם בּזה ובזה. ואולם “האוֹרתּוֹדוֹכּסַלים” דרשוּ לנהוֹג זהירוּת בקוֹמוּניסטים, שהם בּחינת “אחים שתעוּ מן הדרך”, תחת אשר “הרוֹמַנטיקים” מאנוּ לשׂים בּיניהם כל פדוּת פּרינציפּיוֹנית.

הפּלוּגתה השניה נתגלעה בשאלת העבודה התרבוּתית. “האוֹרתוֹדוֹכּסַלים” דרשוּ לתת לה צביוֹן פּרוֹלטארי ומעמדי על טהרתוֹ, וה“רוֹמַנטיקים” שאפו להרחיב כּכל האפשר את עבודת התרבוּת, ופקפקוּ בכלל, אם יש טעם וענין לתנוּעה הסוֹציאליסטית להדגיש כּאן בּדגש חזק את הצביון המעמדי, והציעוּ לסַלק מהפּעוּלה בקרב הנוֹער את “האחריוּת המעמדית” והסוֹלידריוּת המעמדית, – וּבמקוֹמן לקבוע את “האחריוּת על כּל החברה” ו“הסוֹלידריוּת הכלל-אנושית”.

והמחלוֹקת השלישית פּרצה בשל הפסוּק “הערך היחסי של הרוָחה החמרית”, אשר הרוֹמַנטיקים רצו להכניסוֹ לתכנית של אינטרנציונל הנוער הסוֹציאליסטי. כנגד זה מחאוּ “אוֹרתּוֹדוֹכּסַלים”, ונימוּקם עמם: “זה מטשטש את היעוּדים המעמדיים של החינוּך הסוֹציאליסטי”.

איך נגמרה הועידה – לא זה חשוּב. נמצאוּ, כמוּבן, הנוסחאות המתאימות, שאלה ואלה יכלו לקבּלן. אך חשוּבה המחלוֹקת. כּי היא מעידה על המחשבה הסוֹציאליסטית שהיא התוֹססת בּדוֹר הבא, שאינו רוצה לקבּל את נסיוֹנוֹ של הדור ההולך כּהלכה מסינַי.

מה מבטיח הסוֹציאליזם, ומה הוּא עלוּל לתת לפּוֹעל ולכל הנלוים אל המלחמה הסוציאליסטית? שנים הרבה סברו, ויש מחזיקים בסברה זו גם היום, כי סוציאליזם פּירוּשו – סידוּר התוצרת והתצרוכת במבנה ראציונאלי של כלכלת החברה. מוּסכּם היה שהחברה הבּוּרגנית, האינדוּאַליסטית אינה עלוּלה לכונן את המשק, כי כל אחד עובד על דעת עצמו ולטובת עצמו ואין הוא יודע מה נעשה אצל משנהו, אין הוא יודע מתי וצרכי מי עליו לספּק; הוא ממלא וגודש את השוק בסחורותיו יתר על המידה הנדרשת – ואז בּא המשבּר. והסוֹציאליזם נוֹעד לגאוֹל את החברה מאַנארכיה משקית זו. סוּמנוּ גם הדרכים אל ההגשמה של הסוציאליזם. יש יום והחברה הרכוּשנית תשגה מאד – וככל אשר תגדל התוצרת כן יגדלו שיעוּרי “המשבּרים” – וקאטאסטרוֹפה כלכלית עתידה להתפּרץ, אשר תמגר את החברה הבוּרגנית. ועל משואותיה תיכוֹן החברה הסוציאליסטית, משק מרוּכז ומוּתאָם. וסוֹציאליזם הוּא משק תועלתי ומכוּוָן.

תוֹרה זו עוּבּדה לפני חמשים שנה ומיום קביעתה חלף ונשתנה הרבּה במרוּצת הזמן. בּינתים נתבּרר, כּי הכלכלה הבוּרגנית אינה מוּכרחה להיות אינדיבידואַלית דוקא. נתבּרר כי הבוּרגני בעל העסק יכול גם, אם יש לו הכשרונות הדרושים לכך. להתקשר עם חבריו ועם הצרכנים. הקפּיטאליזם הראָה במשך יובל-שנים זה גמישוּת רבּה וכוח הסתגלוּת וגם המשבּרים שלו הלכוּ הלוֹך ורפּה. (הוֹצא מזה המשבּרים של שנות המלחמה ושל הימים שלאחר המלחמה, שצביונם אחר הוא). וּמלבד זאת קרה כבר בּימי המלחמה למשל – שגם התוצרת הקפּיטאליסטית וגם התצרוכת שלה, היו מרוּכזות על פּי תכנית אחת וּמכוּונת ברצון אחד והמכוֹנה המשקית נעה בלא הפסק ובלא עיכוּב – וכל זה לא הביא לידי סוֹציאליזם, ולפי צביונו וכיווּנוֹ גם לא היה יכול להביא אליו. ראטנוֹי, אף על פי שאיש לא חשב אוֹתוֹ לסוֹציאליסט (ואף לא הוא עצמו) – חלם על המשכת הארגון הזה גם לאחר ימי המלחמה. ארגוּן המשק וסידוּרוֹ הראציוֹנאלי הנהוּ ודאי חלק מטבעוֹ ואָפיוֹ של המשק הסוציאליסטי, שבּלעדיו לא יתואר. אך לא זו בלבד קוֹבעת את מהוּתוֹ.

ואוּלי פירוּשו של סוציאליזם – חיי רוָחה לפועלים? במשך עשרות השנים האחרונות מנסרת הנטיה בחוגים הנבונים שבהם – נטיה שבּאָה, כמובן, תחת לחץ תנוּעת הפועלים, לחלק את הרוָחים עם העובדים. יש בתי חרושת, אשר הפועלים מקבּלים שם מלבד שׂכר עבודתם, גם אחוּזים מן הריוַח. יש בתי חרושת שנתארגנו בצוּרת חברת מניות והפועלים שם הם בּעלי המניות. טנדנציות מסוּג זה היו תמיד ללויד ג’ורג' ומעט גם אצל בּוֹלדוין. מבעלי החרושת הגדולים מצטיינים בזה קרוּפּ בגרמניה וּפוֹרד באמריקה. ואין זה מן הנמנע כי טנדנציות כאלו תשתררנה בתוך החברה הרכוּשנית. בעלי העסק יתחלקו עם הפועל, ורַוחתם של העובדים תתרבּה. יתכן שסדרי החיים של רבים מהפּועלים יגיעו בתוך המשק של הרכוּש הפּרטי לידי מדרגה גבוהה כזו, שמבחינת טוֹבת-הנאָתוֹ של הפּועל לא יהיה לו כדאי כלל לחולל מהפכות סוֹציאליות, כדי לכבוש גם את “העוֹדף” הנוֹתר של הבעלים. יש גם דרכים אחרות להיטיב את חיי הפועל, לתת לוֹ חיי רוָחה – חלק גדול מפוּעלי אמריקה חי בכי טוב: יש להם אוטו (אמנם באמריקה אין זה מן המוֹתרוֹת כלל), יש בּתּים, כּסף בבאנקים. ועל ידי חיי רוָחה זו לא נתקרבו אל הסוציאליזם כלל. הם השׂיגוּ זאת על נקלה: הם באו בברית כלכלית עם בעלי הרכוּש לשם ניצוּל משוּתף של חלקים אחרים בקרב פּועלי המקום. מתנוּעת פּועלים זו באה בעיקר גזירת השערים הנעוּלים באמריקה – מחשש התחרוּת של הפּועל “הירוק” והזול.

ובכן, הסוציאליזם כּוֹלל בּתוֹכוֹ את רווחתו של הפּועל, אך אין זה מן הנמנעוּת, כי הקפּיטאליזם יביא לפועל העסוּק בּמשקוֹ רוָחה רבּה גם בּלעדי הסוציאליזם. אדרבּה, יש מקרים שרוָחה זו באה באמצעים שהם ההפך הגמוּר מן הסוֹציאליזם.

הסוציאליזם הוא הרבּה יותר מארגוּן תוֹעלתי של המשק בּלבד וסיפוּק לטובת הנאתם של הפּועלים. הסוֹציאליזם – הוּא השחרור. פּירוּשוֹ – שימת קץ לניצוּל אָדם את חברוֹ, אם גדול ואם קטן הוא הניצוּל, אם רב ואם מעט הוא “העוֹדף” הנשאר לבעלים; הכרה חדשה של הזכוּת והחוֹבה המוּטלת על האָדם; רגש הכבוֹד לעבודה; חיי ישרים בּעמל, דרך הפתוּחה לפני כל, התפּתחוּתה המכּסימלית של התרבוּת, קץ לאוֹנס כלשהוּ, חירוּת המחשבה, עקירת השקר משרשוֹ, השקר האוכל בכל פּה את החברה על שרשיה – כל שקר שהוא: כמעמדי, כמיני, כגזעי וכדתי; פּירוּשוֹ ראש זקוּף – גם לך החושב כמוני וגם לך החושב אחרת. הכשרת הלבבות וחידוּש חינוּכו של האָדם למען ישׂנא את הממון והשׂררה. ואם יש הכרח בעוני, יהא זה העוֹני הגא! סוציאליזם – פּירוּשו שלום, אמת ואיש לרעהוּ אח.

רק אם זהוּ הסוֹציאליזם, רק אם הוּא נוֹשׂא בכנפיו עולם חדש הנבדל מן הישן בּיסוֹדוֹֹ, רק אָז עלוּל הוּא לשנות את פּני החברה, רק אז יש לו יעוּד גדול באמת. ולשם הגשמתו עליו לא רק להתגבר על המכשלה החמרית, לא רק לעמוד בּפני הבּערוּת ורדיפת הבצע של המעמדוֹת השליטים, לא רק ללמוֹד את הנהלת המשק. מלבד כּל זה עליו עוד להיות קנאי ועשוּי לבלי חת, עליו לשׂאת את דגלוֹ ברמה בלי פשרוֹת.

הפשרוֹת של הסוֹציאליזם, שהן הרות תוֹצאות מכריעות, אין פּירוּשן כּריתת הסכּמים פּרלמנטאריים, סידור קוֹמבינאציות מיניסטריוֹת ונסיגה לאָחוֹר בשעות משׂא-ומתן עם נותני-העבודה. אמנם, בחלקים ידוּעים של התנועה הסוֹציאליסטית מרחיקים לכת בּזה, אך הפּשרות הללו אינן כּל-כּך מסוּכנוֹת, מפּני שאינן אלא פרי חשבּוֹן פּוֹליטי בלבד ואין בּהן משוּם הסתלקוּת פּרינציפּיוֹנית מן החדש, המובטח על-ידי הסוֹציאליזם. אך ישנן פּשרוֹת מסוּג אחר, פּשרות לגבּי הרע והשקר אשר בּחברה הזאת, לגבי אותם הדברים, שהסוֹציאליזם מחוּיב לקדש עליהם מלחמה, אשר אסור לו להשלים עמם, אם הוא רוצה בנצחון, בנצחון יעוּדוֹ האמתי ולא זה העשׂוּי פלסתר.

בּועידת הנוער הסוֹציאליסטי באמסטרדאם הגנוּ אחדים בּחום-לב על הדעה המבדילה בין פאשיזם ובוֹלשביזם. כמובן – יש הבדל, ואין צורך בהוכחות. אך לא זה העיקר. העיקר הוּא היחס השוֹנה הצריך, כביכול, להיות מצד הסוֹציאליזם אל שתי שיטות ההנהגה הדומות זו לזו – פאשיזם ובּולשביזם. אין הסוציאליסטים יכולים ואינם צריכים לשׂים פדוּת כּלל בנידון זה. כי אין לנוּ איפה ואיפה. מה שפּסוּל ואָסוּר כפאשיזם פּסוּל ואָסוּר כבּוֹלשביזם. אם גם לסוֹציאליזם איפה ואיפה, אם הסוֹציאליזם מתייחס לעלבון ולמעשי אוֹנס הנעשים על-ידי מפלגת פּוֹעלים שניצחה, אחרת מאשר הוא מתייחס לעלבון ולמעשי אונס הנעשים על-ידי הבוּרגנוּת המושלת, הרי אין כל חדש ואין כל שינוי מהוּתי בסוֹציאליזם.

הבולשביזם היא הפּשרנות בתנוּעת הפּועלים. אין פּשרנוּת זאת מתבּטאת במש-וּמתן שהדיפּלומטיה הסוביֶטית מנהלת עם הדיפּלוֹמַטיוֹת של המדינות הרכוּשניוֹת ובהסכּמים שהיא כּוֹרתת אתן. לא בזה שהיא עכשיו נאלצת לקוֹמם את המשטר הרכוּשני. כל זה חוּליה בתוך יתר הקוֹמבּינַציות הפּוֹליטיות הנהוּגות גם בקרב הסוֹציאליסטים. הפשרנוּת של הבוֹלשביזם היא בהשלמתוֹ עם כל תכסיסי השלטוֹן של העוֹלם הישן; בּזה שירש לו את כל אלה וגם הוסיף עליהם נופך לא קטן משלוֹ. ועל-ידי כך ויתר הבוֹלשביזם על היעוֹד האמתי של הסוציאליזם. ובו הסכנה האמתית לתנוֹעת הפועלים: כי גם בקרב הסוציאליסטים ישנם כאלה, והם לא מעטים, המוכנים להשלים עם הבוֹלשת מפּני ששמה הוּסר ל“צ’קה של ממשלת פועלים ואכרים”, עם שׂררה מעמדית, מפּני ששׂררה זו מתגשמת לשם מעמד הפועלים (אם גם לא על-ידי מעמד הפועלים עצמו), עם צמצוּמה ומיעוּט דמוּתה של התרבּוּת, מפּני שצמצוּם זה נתקדש בשם “פּרוֹלטקוּלט”, עם מעשי כפיה ואונס, עם מעשי עריצוּת והתעללוּת בחירוּת המחשבה – מפני שמעל לראשי האנסים והמתעללים מתנופף דגל אדום. ואם הסוֹציאליזם לא ימצא בקרבּו די גבוּרה ואוֹמץ מוּחלט לומר: "הדגל האדום הזה חוּלל. הדגל האדום שלנוּ – אחר הוא " – יתעה אז מן הדרך-דרכו, לבלתי שוּב אליה לעולם.

וכדאי להוציא טעות מלבבות: היחס השלילי בהחלט אל הבּוֹלשיביזם אינו קובע עוד את אופני המלחמה בו. שאלת נפילתו של שלטון הבוֹלשביזם בּרוּסיה, שאלת הכוחות אשר יביאוּהוּ לידי מפּלה, שאלת יורשיו ושאלת עתידם של העמים היוֹשבים בּרוּסיה, לאחר שתבוֹא חליפתה של הממשלה הזאת, בכוח זעזוּע מהפּכני חדש – כּל אלה הן שאלות לחוּד, שאלות של חשבּוֹן פּוֹליטי. כשלעצמי הריני חוֹשב, כּי לוּ אפשר היה שלא יהיה צוֹרך בּזעזוּע זה והשלטון הבולשביסטי יחליף את צוּרתוֹ ומהוּתוֹ מתוך תוֹכוֹ, היה זה אוֹשר גדול לרוּסיה ולעולם כּוּלוֹ. אך דוקא מפּני שזה רצוּי, חלילה לנו להחליש את האופּוזיציה העיוּנית והמחשבתית של הסוציאליסטים נגד הרג’ים של עכשיו ונגד תכסיסיו ושיטתו. דוקא מפּני שאנו מסתלקים ממלחמת זיוּן, מבית ומבחוּץ, כנגד השלטון הבולשיביסטי – חלילה לנוּ לפרוק את הזיין היחידי שיש בידינו: את האוֹפּוֹזיציה הסוציאליסטית הרוחנית.

שאָר שתי השאלות שהיוּ למחלוקת בועידת אַמסטרדאם – הרי אלה בעצם, שתים שהן אחת. הדגשת המלחמה המעמדית ורַוְחָתוֹ של הפּועל כמטרה בפני עצמה, הרי זה היינו הך, כשם שאחת היא ההדגשה של הסולידאריות הכל-אנושית וחידוּש חינוּכוֹ של האדם כמטרה בפני עצמה. צריך לציין כי כל הויכוח הוא ענין של ניוּאַנסים. גם “המַרכּסיסט” אינו שולל, כמובן, את חידוש חינוּכוֹ של האדם, כשם שגם “הרוֹמַנטיקן” איננו שולל את מלחמת המעמדות. כל הענין הוּא דבר שבּרגש, אך גם זה אין לזלזל בו, כי הוא המסמן את כיווּנוֹ של הסוציאליזם – הוא הטוֹן העוֹשה את המוסיקה. המכריז על הרוָחה החמרית כעל מטרתו העיקרית והסופית של הפועל בּמלחמתו – הרי זה מוֹביל אותנו או אל הקוֹמוּניזם החמרי והאוּטוֹפּי (“עשוק את המעשקה!”) או אל הגוֹמפּרסיזם באמריקה הבלתי אוּטוֹפּי כלל (חלוּקת הרוָחים בּין הבעלים והפועלים בּעלי הזכוּיות היתרות). אם כּה ואם כּה – דרך זאת שוללת את הסוֹציאליזם. ואשר למלחמת המעמדות – הרי גם “הרומאנטיקים” יודעים את מציאוּתה, אך לדידם אין היא אלא דבר שבהכרח, אמצעי להתגבּרוּת על חלוּקת העולם למעמדות, ואָסוּר לו לסוציאליזם שישכּח את זה, אם הוּא רוצה שהפּרוֹלטריוֹן, לכשיגיע לשלטון, ינצלהו לא לשם שׂררתוֹ המעמדית, אלא לשם ביטוּל המעמדוֹת, לשם יצירת חברת עובדים אחת. ודוקא מפּני זה וּלשם זה, יש הכרח בחינוּכוֹ של הפועל, לא רק ברוּח האחריוּת המעמדית בּלבד, כי אם ברוח האחריוּת בפני החברה האנושית כּוּלה.

“הרוֹמַנטיקן” – זהוּ חזיון שלאחרי המלחמה. במשך הרבּה עשׂרוֹת שנים היתה תנוּעת הפועלים מתחנכת על-פּי נוסחאות קבוּעות ומסוּימות. מבחינה מדעית הופרכוּ הנוסחאות הללוּ זה כבר – אך עוד נשתמר בהן חן הקדוּמים. ועליהן חל חלק מן האַחריוּת – לא כוּלה, רק חלק ממנה – על מה שאירע לתנוּעה הסוציאליסטית בימי המלחמה ולאחריה. לא ברוסיה – אין מביאין ראיה מרוסיה, בּרוסיה לא היתה מעולם תנועת פועלים סוֹציאליסטית המוֹנית. בּרוּסיה נטל חבר קוֹשרים את השׂררה של המהפכה האכרית.

לא כן במערב אירוֹפּה. שם היתה תנועה סוֹציאליסטית חזקה ורבּת המוֹן שנתפּתחה במשך עשׂרוֹת בשנים. רוב מנינה היה מוּשפע מאד מקסם הנוּסחאות המקוּבלות. ולמרות חריפוּתן והמהפּכניוּת החיצונית שלהן לא עמדה התנוּעה בנסיון בימי המלחמה. ולאחרי המלחמה – השליך האדם העיף את יהבוֹ על הסוֹציאליזם שבא לידי שלטון כמעט בכל מקום – באורח רשמי בגרמניה אוֹסטריה, צ’כיה, אנגליה, וּבאורח לא רשמי באיטליה ובצרפת. ושוּב לא עמד בּנסיוֹן.

צירוּף העוּבדוֹת הללו צריך היה להכריח את הסוציאליסטים החוֹששים כל-כך מפּני כל טשטוּש שהוּא, ואינם מַרפים מן הנוסחאות הקודמות וּמביטים מלמעלה למַטה על “הרומַנטיקים התרבּוּתיים” – להגוֹת קצת בּדבר ולהרהר.

אוּלי דוקא זרם תרבּוּתי חסר היה לסוֹציאליזם העיקרי כל-כּך, המעמדי כל-כך של סוף המאה הי"ט וראשית העשרים? אוּלי ברוֹמַנטיזם הזה כלוּלה מהוּתה האמתית של המהפכה? ואוּלי הסוֹציאליזם האמתי, זה המבטיח גאוּלה לעולם – יצמח מן הסינתזה של הסוֹציאליזם המעמדי והאנוֹשי, של המלחמה על פת לחם ועל חירוּת האדם?

“דבר” כ“ז תמוז תרפ”ו (9.7.1926)

---

סיסמאות והגשמתן

מאת

משה בילינסון

(הרהורים לאחד במאי 1927)

א

לכשנתבּוֹנן בחיים הרוחניים והציבוּריים של אירופּה בימים אלה – נכּיר עד מה גבר והחמיר אותו המשבר הפּנימי שהתחיל כבר לפני ארבע-חמש שנים. את מצב הרוּח השׂוֹרר באירופּה, ביחוּד אצל הנוער, אצל הדור שגדל בשנות המלחמה ואחריה, אפשר לכנות בשם עיפוּת ציבורית. נדמה כאילו כל המוּשגים אשר בשעתם, לפני המלחמה, הקסימוּ את הדור – נתרוקנוּ ואינם מושכים יותר. כמעט שאין עתה בכל אירופּה אף חוּג אחד האומר: “דמוקרטיה” בלי צל של ספקנוּת או אירוֹניה, באמוּנה בהירה שכאן היא הדרך. חבר הלאוּמים וכל סביבתוֹ שקע ברשמיוּת ממשלתית אשר אינה עשוּיה לעורר אמוּנה יותר מאשר נאוּמים על כוס יין בבּאנקטים הדיפּלומאטיים. התנועה הסוציאליסטית הפכה בעיני רבים למכשיר-הגנה על המכונה המקצועית של מעמד הפּועלים ולכלי משחק פּרלמנטרי. ואם עוד לפני שנים מספּר היו אי-אלה מן האינטלקטוּאליים ושׂדרות ידוּעות מהמוני הפּועלים רואים את הגאוּלה בתנוּעה הקומוּניסטית, הרי גם היא נעזבת כיום, לאחר שהכזיבה את התקוות שתלוּ בה, וגרמה לעולם מפּח נפש. במלחמת שחרור העמים באירוֹפּה כבתה האש – ולא רק משוּם שהרבּה עמים, שאך אתמול היו שרוּיים בשעבּוּד, קנו להם כיום קיוּם מדיני עצמאי, אלא משוּם שהרוח כאילו פרחה מתוך התנועה הלאומית כשם שפּרחה מתוך כל הציבוריות האירופּית – השעבּוּד הלאוּמי קיים עדיין במידה מרוּבה אפילו באירופּה שלאחר המלחמה, וּבכל זאת “הענין אינו מושך יותר”. יש רושם כאילו כל צעיר וצעיר בשמעוֹ את הדיבור על שלום העמים, על דמוֹקראטיה וחופש אזרחי, על שחרור מן הניצול הסוציאלי והשעבּוּד הלאוּמי, שואל קודם כל את עצמו: למה לי כל זה? ואינו מוצא תשוּבה, כי התשוּבה אינה בהוכחות ובנימוּקים שׂכליים, התשובה האמיתית היא בלב, והלב שותק ואינו עונה. כאילו נפסק הקשר החי בין הסיסמאות ובין הנשמה – ואין עתה בכל אירופּה אף סיסמה אחת שעלייה אפשר יהיה להגיד: כאן, סביב נקוּדה זאת, מתרכּז המרץ הציבוּרי של הדור החדש. הסיסמאות שאתמול היה כוחן רב לעורר התמסרוּת עד כדי חירוּף נפש מתגוֹללוֹת כיום, כגופים מתים, ברחובות וכל עובר ושב דורך עליהן ברגליו. יש לשער שגם עתה ישנן באירופּה קבוּצות צעירים אשר אין להן סיפוּק בחיי יום-יום, הלומדים, העובדים, העמלים למצוא מוֹצא לאצול אור חדש על הציבוּריוּת האירוֹפּית. ואוּלם היצירה הנסתרת הזאת ההולכת וּמצטבּרת ודאי בחשאי, באיזו פינה חבוּיה, טרם נתנה אותות, טרם נסתמנו אפילו קויה הכלליים. על פּני אירופּה רואים אך עיפוּת מן הציבוריוּת, מציבוריוּת כל-שהיא. כל אחד לפינתו – כל אחד משתדל לספּק את צמאון נפשו באמצעיו הוא, באמצעי כל פרט ופרט.

במסגרת העיפותּ הכללית הזאת הולכת ונעשית התאַמצוּת לחפּשׂ תרוּפה – ביחוּד מצד הדור הקשיש, אותו דור שנכנס לתקוּפת המלחמה כבר כמבוּגר, הזוכר כמה התלהבוּת ואש אמתית חש הוא באותן הסיסמאות אשר כיום אין להן מהלכים בבוּרסה הרוּחנית. הדור הזה מחפּשׂ את הביאור לכשלון הציבורי הגדול. קיימת כבר שורה ארוכה של ביאוּרים – ביניהם אחד הראוי לתשׂוּמת לב מיוּחדת, באשר יש בו מן האמת ואולם גם מן הטעוּת, וגם סכנה לא מעטה כרוּכה בו.

הבּיאוּר הזה אומר, שבקפאון הרוחני אשמות הסיסמאות מלפני המלחמה. הסיסמאות הללו סבלו מכלליוּת, מהפשטה – הן דיברו על דברים גדולים ורחבים יותר מדי, כגון חידוּש האדם, חידוּש החברה, המהפּכה. הסיסמאות הללו אינן ניתנות להגשמה דוקא משוּם שהן נשׂגבות מדי. בעצם הצגתן יש משוּם ראציונליזם פּשטני החושב, כי די למצוא את הסיסמה היפה וּלגלות את היופי שבה כדי שתהיה ניתנת להגשמה. לאמיתו של דבר הרי הדברים הנעלים ביותר נעשים לא משום שרוצים בהגשמתם ושואפים אליהם כאל מטרה. כשם שלמען אשר יופיעו שירים יפים או תמוּנות בנות ערך לא די להגיד: הבה וניצור ספרות ממדרגה גבוהה או אמנוּת נעלה, כך לא די להגיד: הבה ונבנה חברה חדשה. הדברים הנעלים ביותר – באמנות, במדע, במחשבה הפילוסופית – נוצרים לא מתוך שרוצים במחשבה תחילה ליצור אותם, אלא כתוצאה צדדית לכאורה, של מעשינו הקטנים. חברה אנושית חדשה תוצר לא מתוך רצון מנוסח של קבוּצה אנשים ולא מתוך מרד נגד המציאות ושבירתה, אלא מתוך מעשים ופעוּלות הרבה יותר פשוּטות וצנוּעות, מתוך דברים קטנים, מתוך השתדלוּת פּשוּטה לחיות חיים ישרים והגוּנים, מתוך קבלת המציאוּת והסתגלוּת אליה. התנועה הציבורית שלפני המלחמה לא רצתה להבין זאת ועבדה בסיסמאות רמות ועל-ידי כך הבטיחה דברים שלא היה ביכלתה לקיים, היא שכחה את החיים הבלתי-אמצעיים, חיי יום-יום – אשר הם המעבּדה האמתית של בן-האדם החי, היא היתה מופשטת ומשוּם כך לא אמתית. היא היתה כוזבת משוּם שהסתפּקה בסיסמאות יפות, וכיון שאלה נאמרו – בעתונות, בספרים, באספות, מעל במות הפּרלמנטים – ראו האנשים החיים את עצמם פּטורים מן הדאגה לבנות את חייהם הפּרטיים באופן ישר והוגן לסיסמאות הנעלות. ועתה עלינו לשכוח כל גדולות ומוּפשטות, להסיר מעל דרכנו את הסיסמאות הגדולות המפריעות לתיקוּן חיי יום-יום ולדאוג קודם כל וביחוד לאלה. כך בערך אומר הביאור הזה של הכשלון הציבוּרי הגדול של אירופּה בימינו.

ב

הקפּאון הרוֹחני האירופּי אינו תופעה חדשה לגמרי, אשר אין למצוא כדומה לה בתקוּפות אחרות. המרץ הציבורי – בניגוּד למרץ הפּרטי – אינו יונק ממעין בלתי פוסק העובד בהתמדה שנים על שנים. היחיד, העוקב את המטרה אשר הציע לעצמו בחייו הפּרטיים – פּרנסה, עבודה אמנוּתית, מדעית, גם ציבורית – יכול לעבוד במרץ בלתי נחלש כל ימי חייו. לגבּי החברה בכללה – שאני. להתאַמצוּת הקולקטיבית ישנם גבוּלות בזמן. יתכן שהדבר עומד בקשר עם מה שבמדע קוראים “פּסיכולוגיה של המונים”. בכל אופן, בחיי התנועות אנו רואים תמיד גאוּת ושפל, חילוּף משברים. במשך שנים כאילוּ הצטבּר המרץ הקוֹלקטיבי והקו הציבוּרי עולה – עד ההתפּרצוּת, העשוּיה להתגלות בפריחת התרבוּת או במהפּכה או גם במלחמה. את הפּאראלֶליוּת הידוּעה בין המהפּכה והמלחמה – חוּץ ממה שיש לעתים בין שתי התופעות קשר סיבתי ישר – יש לבאר במידה ידוּעה במקור משוּתף של שתי הקאטאסטרוֹפוֹת האלה: הצטבּרוּת המרץ הקוֹלקטיבי המחפּשׂ לו מוֹצא. ואחרי ההתפּרצוּת הזאת בא תור של ה“עיפות”. במאה התשע-עשרה חי העם הרוסי חיים ציבוּריים אינטנסיביים ביותר, ואפשר לא העם הרוסי, אלא אותו החלק הקטן שבּוֹ, שחי בכלל את חיי הציבור. ובתולדות הציבוריוּת הרוּסית בולטת התופעה הזאת, של גאוּת ושפל, בבהירוּת יתירה. קיסרות אלכּסנדר הראשון וקיסרוּת ניקוֹלאי הראשון, תקוּפת התיקוּנים, מלחמת “נארוֹדניה ווֹליה” וקיסרות אלכּסנדר השלישי, תקוּפת המהפּכה הראשונה וה“עיפות” של שנות 1907 – 1914, שנות המלחמה העולמית, המהפּכה הגדולה עד בערך 1920 והתקוּפה הנוכחית, כל אלה הנם סימני התופעה הזאת. ולאו דוקא רוסיה. אירופּה כוּלה ראתה לא פעם תקוּפת ריאקציה פּולטית, סוציאלית, רוחנית דומות מאד למשבר הנוכחי. ובהיקפה הגדול נתגלתה הריאקציה ביחוד לפני מאה שנה, אחרי המאורעות הדומים לאלה שעברו על דורנו. המרץ הקולקטיבי שהצטבּר באירופּה במשך מאות השנים, מתקוּפת הרנסאנס, מצא את ביטויו במהפּכה הצרפתית ובמלחמה אשר היתה בשעתה, לפי מידותיה של אירופּה מאז, לא פחות מקיפה, לא פחות מזעזעת ומטמטמת מאשר המלחמה העולמית בימינו. ואחרי ההתפּרצוּת באה “העיפוּת”. “הברית הקדושה” באה במקום ברית הרפּוּבליקות העממיות אשר עליהן חלמה המהפּכה הצרפתית. לא “שלטון השׂכל” של התקוּפה הקודמת אלא “תחית האבטוריטטה” אשר פּירושה צמצוּם המטרות והסתלקוּת מן הכללי והמוּפשט, מסמלת את מהלך הרוח השׂוֹרר בציבוריות האירוֹפּית של אז. חייב אדם להכיר את מקומו הצנוּע וּלהסתפק במציאוּת אשר הוא נתוּן בה, עם תיקוּנים קטנים, אותם התיקוּנים אשר הגשמתם תלוּיה בפעוּלה הבלתי אמצעית שלו. השאיפה לבקר את התקוּפה הסוערת הקודמת, הויתוּר על “המילים הגדולות” שלה. הבריחה מכל ציבוּריוּת לחיים האינדיבידוּאַליים של הפּרט או לחיי הדמיון (רומאנטיקה) ויחד עם זה הרגשת העולם מתוך מרה שחורה עד לידי יאוש, מציינים את התקוּפה ההיא. בכל התסיסה הזאת היו אֶלמנטים יקרים מאד אשר העשירו את התרבוּת האירופּית – הרומאנטיקה נתנה לנו ספרות נעלה, הבריחה לעבר גרמה הרבה ליצירת המדע ההיסטורי המודרני, ובמידה ידועה גם לתחית הלאומיוּת, וּבכל זאת במגמות הציבוריות העיקריות שלה, במגמות של דה-מיסטר, היא לא האריכה ימים. אלה היו פרי השפל הציבּורי, פרי העיפוּת, ובאותו רגע שהתחדשו כוחות החברה – מתוך הפּרוצס החבוּי אשר אינו ניתן להמשש ביד – נעזבו ונשכחו, והמאה התשע-עשרה היתה למעשה לא מאה של “תחית האבטוריטטה” אלא של הריסתה, המאה העשירה ביותר ברעיון השחרור.

אלה המציעים לוַתר על רעיונות רחבים וגדולים שוכחים את אשר התקוּפות הקודמות של אירופּה העיפה מלמדות אותנו למדי: מן הכּוֹסף לגאולה מתפּרנסת הרוּח האנושית ואין לה מזון אחר. וכשם שבן-האדם לא יחדל לחפּש את הגאוּלה האחרונה מעבר לציבוריוּת, מעבר לחיי החברה, כך הוא לא יוַתר על הגאולה אשר התגשמוּתה נתוּנה בידי הקולקטיב האנושי. ברגעי החוּלשה הוא יכול להתרחק מחיפוּש זה – ובהכרח ישוב. צרת אירופּה ברגע הנוכחי – היא בזה שלגאולה הזאת, לגאולה בגבוּלות החברה האנושית, אין רואים דרך – ואולם בהשליה ובטעוּת חיים אלה החושבים שלפיכך יש להטיף לויתוּר עליה. הויתוּר הזה עצמו הוא פרי החוּלשה ואינו יכול להיות אמצעי להתגבּר עליה. אם הצעיר האירוֹפּי בימינו הנהו חסר מזון רוחני, הרי זה לא משוּם שהוא אינו יודע איך לסדר באופן ישר והגוּן את חייו הפּרטיים וחיי חוּג חבריו המצוּמצם הקרוב לו, אלא משום שאבדה ממנו האמונה ליצירת האדם החדש והחברה החדשה. הלא את אלה הוא מחפּשׂ, ומתוך העדרם הוא בורח לחיי זלזוּל בציבוריות, למטריאַליזם העלוב של יום-יום. על הבריחה הזאת אין לבכות ואין לשמוח. אותו צעיר יחנק מחר שוּב בתוך “המטרות הבלתי אמצעיות” ויחפּש שוּב, כמו שעשו זאת אביו ואבי אביו, את הגאוּלה. כאן היא טעותם של המצמצמים: הם בונים על תופעה בת חלוֹף, הם ממהרים להסתגל לרוח השפל השׂוֹררת כיום באירופּה.

בזה הטעוּת ובזה גם הסכנה, סכנה הבולטת ביותר בתנועות כמו התנועה הארצישראלית, אשר בעצם היא כוּלה מרד נגד המציאוּת, כוּלה מחאה נגד הפּעוּלות הבלתי אמצעיות והתיקוּנים הנתוּנים בידי היחיד. לכשתרצה אפילו כולה “אבסטרקציה”. אם התנועה הזאת תוַתר על “הסיסמאות הגדולות” “המוּפשטות” כביכול, שלה, כגון “שחרוּר הלאום”, או חידוּש החברה העברית, אזי נשקפת לה סכנה כפוּלה: היא תעמוד ולא תזוּז מן המקום היום משוּם שאין לה מה לעשות במציאות העברית של הגולה, והיא תישאר בודדת ועזוּבה מחר, כאשר יהיה מחדש כוח ציבורי, כאשר יתעורר הלב הצעיר ויחפּשׂ שוּב גאולה, כשם שחיפּשׂ אותה אתמול, ויחפּשׂ אותה בסיסמאות גדולות המבטיחות את הגאולה. בזה הטעות ובזה הסכנה של “צמצוּם המטרות”. ואולם אין זאת אומרת שהתורה הזאת אינה רואה שוּם דבר נכון במה שנעשה באירופּה בעקבות המלחמה והמהפּכות.

ג

בחיי אירופּה של עשרות השנים האחרונות היה שקר. הוא היה מתכּסה באיצטלאות שונות במשך זמן רב ובא לידי גילוי בעשר השנים האחרונות, בשעת הנסיון. ונכון: בין הצוּרות השונות אשר השקר לבשן היו גם הסיסמאות הגדולות ואולם לא משוּם שהן היו גדולות ורחבות ונעלות יותר מדי אלא משוּם שהן לא עמדו בקשר ישר עם המציאות היום-יומית של כל אחד המודה בהן. במוּבן זה הן היו מוּפשטות ובאַבּסטראקציה הזאת היתה חוּלשתן. השקר הזה אשר בחוסר ההתאַמצוּת לתת תוכן חי לסיסמה התנקם בזמן המלחמה ואחריה. הכזיבו: הדמוקראט המשתחוה לפני העריץ, ולא שלטון העם, הפּוֹליטיקאי העושה את פּעולתו “מקצוע” – ולא חיפוּש צורות לביטוּי הרצון הקולקטיבי, אנשי השלום המעמידים את עצמם לשירוּת המלחמה – ולא שלום אמת של העמים, הסוציאליסט הרודף אחרי כבוד או שלטון או בצע – ולא שאיפה לצדק הסוציאלי, הקומוּניסט המגן על עצמו בעזרת הרג’ים האכזרי – ולא המרד של סבל הדורות, הקוֹרוּפּציה הציבורית – ולא הציבוּריוּת. הדור שנכנס למלחמה כדוֹר מבוּגר לא עמד בנסיון, הוא הרשה לעשות פּלסתר את כל אשר הטיף במשך שנים רבות. הדור הזה היה לרמאי – והצעיר שגדל בזמן המלחמה ואחריה עומד אובד-עצות. כיום נדמה לו, לצעיר הזה, שאין לו אֵמוֹן, ומשוּם כך אין לו ענין, באידיאַלים של הדור שקדם לו והוּא הולך בדרכים אחרות, בדרכים המחוּסרות אידיאַלים של הדור שקדם לו והוא הולך בדרכים אחרות, בדרכים המחוסרות אידיאלים בכלל. לאמיתו של דבר אין לו אֵמוּן בדור, באנשים אשר השקר התגבר בחייהם על הנאמנות לסיסמאות הגדולות.

ובשקר הזה יש ללחום. בשקר אשר בחיים הפּרטיים ובשקר אשר בחיים הציבוּריים. וביחוד שתי תנועות אשר בהן אנו קשוּרים מחוּיבות לכך כדי שתצאנה מחוּדשות מתקוּפת השפל – התנועה הארצישראלית והתנועה הסוציאליסטית הבין-לאומית. שתיהן סובלות מן האויר הקר סביבן, מחולשת האֵמוּן, מעזיבה ומבגידה. שתיהן לא תצאנה בשלום מן הרפיון הנוכחי אם תוַתרנה על הסיסמאות הגדולות שלהן בגלל הגאולה שבּהן – אם תוַתרנה על שחרור האוּמה העברית ועל שחרור החברה האנושית.

ואוּלם אותה הפּעוּלה הבלתי-אמצעית, אותה הפּעוּלה הישרה של כל פּרט וּפרט, אשר אותה רוצים לעשות מטרה לעצמה, אותה ההגשמה הישרה בחיי הפּרט צריכה להיות אמצעי לשמירת המטרות הגדולות וחידושן. את המוּפשט שבפוליטיקה, בציבוריות, יש למלא תוכן חי של פעולה – ואז התנועה הגדולה יוצאת מן המופשט שבה ונעשית קונקרטית, השקר נעלם ממנה והיא נעשית אמתית.

בזה יש צורך לשתי התנוּעות גם יחד – לא במהפּכה החיצונית אשר אינה משנה דבר ביחסים הפּנימיים בין אדם לחברו, לא בהכרזות מוּפשטות אשר אינן משנות דבר בחיי המכריזים, ואולם גם לא בפעוּלות נבדלות אשר אינן קשוּרות אחת לשניה ברעיון הגדול – אלא בפעוּלה הרצוּפה, הקונקרטית, המתמדת, המשמשת בהכּרה ברורה למטרה הגדולה.

“דבר” כ“ז ניסן תרפ”ז (29.4.1927)

---

אחד במאי 1932

מאת

משה בילינסון

למה נכחיש? מעמד הפועלים העולמי איננו פוֹגש את אחד במאי זה בהרגשת בּטחון. לא לו היו נצחונות בשנה שעברה. ממשלת הפועלים באנגליה היתה נאלצת להתפּטר, נוכח המשבּר הכספי, אשר גורמים מלאכוּתיים וגורמים טבעיים הצטרפוּ בו יחד והיווּ נטל ללא נשׂוֹא. הבחירות, שנערכו בסיסמאות מדוּמות ואף כוזבות, התנהלוּ לשם מטרה אחת, אף השׂיגוּ אותה: דחיקת רגל הפועל לא רק מהשתתפוּת בשלטון, אלא גם מהשפּעה ניכרת עליו. נחשול הפורעניות באירוֹפה המרכּזית עלה וגבר. רק בקושי ובמחיר התגבּרוּת נפשית ומעמדית וקרבּנוֹת עצוּמים מנעו פועלי גרמניה את עלית היטלר לנשׂיאוּת הרפּוּבּליקה, אך לא עלה בידם למנוע את העוּבדה שממשלת פרוּסיה, אשר מאָז מהפּכת 1918 עומד סוציאליסט בראשה, מתיצבת עתה לפני הפארלמנט, שאין בו רוב בעדה. וינה האדומה, מבצר הסוציאליזם הבונה, יצאָה הפעם בשלום מבחינת הבחירות ואולם הנסיון שעמדה בו חמוּר היה, ונפגם אותו הבטחון, שהיה לנו לפני שנה ושנתיים, ביסודותיה האיתנים. אין סימנים להחלשת הדיקטאטוּרות המדכּאוֹת – באַנאטוליה, ביוגוסלאביה, בהונגאריה בפולין. יש לפקפק אם בחירות צרפת יכניסוּ רוח חדשה לתוך המדיניות השמרנית של “בּאנקיר אירוֹפּה”. קרן אור יחידה – הרפּוּבּליקה בספרד, אשר חגגה בימים אלה את שנת קיוּמה. היא קיימת קודם כל בזכוּת תנועת הפּועלים הסוציאליסטית, – אלא שהשנה הזאת עברה על המדינה החדשה בהרפּתקאות קשות, אשר טרם נסתיימו. בסס"ר, אשר רבים מוּכנים לראות בה – הן כה רב הרצון להאמין – “התחלת הגאולה”, אם גם ניכרים סימנים של מאמץ הבנין, הרי אין סימן כלשהוּ לשינּי המשטר, והוא נשאר, כשם שהיה, משטר העריצוּת, המדכּאָה כל מחשבה חפשית וכל פּעוּלה חפשית גם של העובד הרוּסי. מעמד הפועלים מעבר לאוקינוס טרם יצא, למרוֹת כּמוּתוֹ, למרות הארגוּן האיתן של חלקיו “העליונים” ולמרות המשבּר הכלכלי הכבד, לפעוּלה מדינית עצמית, טרם השתחרר מאפוטרופּסוּתה של הרכוּשנוּת, על צוּרותיה השונות. ובה במידה שהפועל נדחה מעל הבימה המדינית, בכל ארץ וארץ, בה במידה עולה וגוברת סכּנת טבח חדש.

זהוּ הרקע הפּוֹליטי. על אחת כמה וכמה חמור הרקע הכלכלי. מאָה מיליון נפש, בערך, ללא עבודה וללא לחם. מאה מיליון נפש, בערך, נידוֹנים למחסור, לבטלה, לגורל של סיוּע. הם הוּצאוּ מחיי המשק. מיוּתרים המה, מחוסרי תפקיד יוצר. ולא רק זאת: משוללי סיכוּיים ומשוללי תקוָה, מתגלגלים המיליונים האלה בכל החוּצות של כל הבירוֹת המפוארות, ובכל השטאבּ העצוּם של אנשי המדיניוּת, הכספים והכּלכּלה, העומד לשירוּת המשטר הרכוּשני, אין אף אחד אשר יכול להגיד לצבא העצום הזה, מתי וכיצד ימצאו חזרה את דרכם לעבודה. ובססס"ר מקום שם, כידוּע “אין חוֹסר עבודה”, הגיע דלדוּל העובד למדרגה, אשר כפשׂע בינו ובין גורל מחוסר העבודה.

אין פּלא, אם מבוכה עמוקה השתלטה בנפש רבּים. יש והאמוּנה הסוציאליסטית נחלשת ונפגמת. והן התמוּנה המחרידה שהעולם מציג לפנינו באחד במאי זה, איננה כי אם הוֹכחה חוֹתכת, מכרעת, ללא ערעוּר, לאמת הסוֹציאליסטית דוקא.

אמרנוּ תמיד שהמשק, אשר יסוֹדוֹ – הנאַת הטובה של בעל הרכוּש הפרטי, ומהוּתוֹ – התחרוּת כל אחד ואחד בזוּלתוֹ, נושׂא בקרבּוֹ ניגוּדים העתידים להרסוֹ. כלום יש עתה מישהוּ, בכל העולם, אשר יגן על מלחמה זו של “הכּל בּכּל”, בתור עקרון משקי? נאלמוּ הקולות – ומה מרוּבים היו לא רק בדורות שעברו אלא רק לפני שנים מעטות – אשר היללוּ את המלחמה הזאת כמקור יחיד ליצירה וכדרך יחידה לפריחת האנוֹשיוּת. עכשיו אין דאגת השולטים נתוּנה עוד להציל את “יסוד הציביליזאציה” הזה, אלא להצלת הניצול, מתוך הכרח הויתוּר על ההתחרות החפשית. אמרנו תמיד שלא בפרט זה או אחר תלוי הקולר, אלא ששיטת הכספים עצמה של המשק הרכוּשני המפותח, החייץ הזה בין היוצר ובין אפשרוּת היצירה, הגלגול הזה של אפשרוּת היצירה בכוח תלוש ומוּפשט, כשהוא לעצמו, קרוע ממקורות היצירה בממשיוּתם, הם-הם המביאים, המוכרחים להביא לא רק לקלקוּל ציבוּרי, לחזיונות מגוּנים, לספסרות ולזיוף, אלא גם להתנגשות המזעזעת של היסודות השונים אשר למשטר הרכוּשני. אכן מקאטאסטרופה בווֹל-סטריט דרך מפלת הבאנקים והואלוּטות ועד זיופי החשבונות והשטרות והמטבעות של שליט הפינאנסים הבין-לאומי, מלך הגפרוּרים¹ – תמוּנה אחת היא של פּשיטת רגל ורקבוֹן. אמרנוּ תמיד שהמשק המפוּתח מוּכרח לעבור גבוּלות ארץ וארץ והוא מהווה חידה אחת של כמה וכמה ארצות הקשוּרות בּיניהן – הראיה הזאת היתה יסוד אוֹבּיֶקטיבי לאינטרנאציונאליזם שלנו. איש אינו כוֹפר כיום באמת הזאת שנעשׂתה מוסכמת, אלא שאת פּתרון הפּרוֹבּלמה מחפּשׂים שליטי העולם לא באחדוּת ולא בהסכם כללי, כחזון הסוציאליזם, אלא בהתאמצוּת כל אחד ואחד להשתלט על זוּלתו. מכאן חוסר האונים של כל הפּגישות והועידות וההתיעצוּיות הללו, אשר כל גליון של עתון מבשׂר לנוּ עליהן, והן כוּלן מעלות חרס, באשר אויבים יושבים סביב השולחנות הללו ורק בקושי הם מכסים ב“נימוּס בין לאומי” על תאוַת השלטון האוכלת אותם. אמרנו תמיד – העולם הרכוּשני הוא ביסוֹדוֹ עולם מחוּלק למעמדות, והוא קיים על מלחמת בעל הרכוּש במחוסר הרכוּש – כלוּם יכולה להיות אילוּסטראציה קולעת יותר למלחמה הזאת מאשר המיליונים הללו של מחוּסרי לחם ומחוּסרי גג ומחוּסרי לבוּש בה בשעה שמכשירי היצירה, אשר הרכוּש השתלט עליהם, מסוּגלים ליצוֹר לחם ודירות ולבוּש למספּר אנשים כפוּל ומכופל? והן גם זאת אמרנו: הכיבוּשים הנעלים ביותר של הרוח האנוֹשית – כיבוש המדע – מוכרחים להפוך לרועץ לחברה, אשר לא הרוח, אלא הממון שולט בה. טרם ראה העולם מאמץ היצירה הטכנית במידה של השנים האחרונות דוקא. אלא שהעולם נחנק משכלוּלי הטכניקה. התאמצוּת האָדם להשתלט על החומר המת הביאּה לידי השתלטות החומר המת עליו, על האּדם. הדברים הגיעו לידי כך, שכל כיבוּש חדש, כל אַמצאָה ותגלית חדשה, מביאים בכנפיהם בּשׂורה רעה, בשׂוֹרות רעב ומות לעובד.

כתב האשמה, אשר הסוציאליזם חיבּר – מיום עלותו על הבימה – נגד המשטר הרכוּשני התאמת במילוּאוֹ. יתר על כן: המציאוּת עברה על דמיון המתנגדים הנמרצים ביותר של שלטון הממון.

ומה היא הבּשׂוֹרה החדשה אשר הכוחות העולים כיום הזה מביאים לעולם? מה היא האמת החדשה אשר הם נושׂאים אותה בכנפיהם? צירוף זה של הפּראוּת הישנה-הנושנה, של העריצוּת והכפיה, עם כמה רעיונות מסוּלפים ומסורסים של אותו הסוציאליזם (הכרח זה שיש להם ל“שחורים” לשאול את נשקם מתוך האַרסנאל הסוציאליסטי, עדוּת נוספות היא לאמת הסוציאליסטית), שימוש זה באהבת מולדת ובמסירוּת ללאום לשם גירוּי אינסטינקטים של רישעה ושפלוּת, אפשר יש בכוחם להשתלט, בשעה מטורפת זאת, על מחנה המוטעים והמסונוָרים והנבוכים, אך אין בכוחם לזעזע במה שהוא את יסודות הסוציאליזם הבין-לאומי. אין עמם אידיאָה עליונה, ולא כוחות יצירה, ולא פוֹריוּת חדשה. ואין לך עדוּת חותכת יותר לדלוּת ולעניוּת של מנצחי היום הזה מאשר שׂנאַת ישראל בתורת הציר המרכּזי של הטפתם, תכניתם ופעולתם.

לעומת אויב כזה נתאַמתה עוד נבוּאָה אחת של הסוציאליזם, זאת אשר בעיני רבים היתה למפוקפקת ביותר, אף בעיני אלה אשר היו מסכימים לניתוּח המשקי והסוציאלי של הסוציאליזם ואולם חרדוּ לחירוּת הרוח ולחופש הפרט. נדמה היה, כי הישׂגים חברתיים אלה הנם כה בטוּחים וכה איתנים במשטר הקיים, במשטר ההון הפרטי, ובמשטר ההון הציבוּרי נשקפת להם סכנה חמוּרה. לעומת הספקות האלה אמרנו: יבוא יום שהעובד, זה השקוּע היום במלאכה גסה, ודאגתו הראשונה היא לפת לחם, ותנאי חייו אין בהם כל מאומה לגילוי חוש היופי ולפיתוח סגוּלות השׂכל ויצירת הרוח, זה העובד יהיה למגן עיקרי, אוּלי למגן יחיד, של התרבּוּת האנוֹשית בפני נחשול הבּארבאריוּת החדשה. כי ביום הדין, מוּל סכּנת הטמיון, יפשוט המשטר הרכוּשני את כל האיצטלות המפוֹארות שלו וייכנס לקרב האחרון בעד קיוּמו ערום מכל קישוּט, ולא ידע גבול מידה ושוּם עקרון לא יהיה קדוש לו. עתה, כשיום דין זה הולך ומתקרב, הולך ונקרע העולם לשני מחנות: המחנה האחד, מחנה הרכוּש והניצול, הוא גם מחנה הזלזוּל בערכים תרבוּתיים. המחנה השני, הוא מחנה העבודה ושחרור העובד, בו גם מאמץ לשמור על כיבוּשי הרוח האנושי והמצפון האנוֹשי. והמחנות שבאמצע, בתוכם גם אלה אשר את כיבוּשי הרוח דוקא חרתוּ על דגליהם והם-הם שטענוּ, בתוקף כיבוּשי רוח אלה, נגד “שלטון הפועל”, הולכים ונעלמים מעל הבימה, או שהם מחוסרי אונים לעמוד כנגד הנחשול הבּארבּארי או שהם נכנעים ומצטרפים למנצחי היום הזה ומעמידים את עצמם, על כל הפראזיוֹלוֹגיה הרוחנית שלהם, לשירוּת אויבי התרבּוּת.

נתאמת, איפוא, ובמידה כזאת, במידה מפליאה ממש, הניתוּח הסוציאליסטי, בכל פּרטיו ופרטיו. אך מה קרה? בשעה שהמשטר הרכוּשני נתגלה לעיני כל כמחוסר סגוּלות היצירה, נתון להתמוֹטטוּת ללא תקוָה, מתוך ניגוּדיו הפּנימיים, בשעה זו טרם מוּכן “קרבננו”, הוא מעמד הפועלים, לקבּל את הירוּשה, טרם מוּכן לקבּל על עצמוֹ את האחריוּת לחברה כוּלה. הן זהוּ המצב, ונסיון שוא יהיה מצדנוּ להתעלם ממנו, ודוקא ביום זה, ביום חג העבודה, אשר עליו להיות יום אמת, איננוּ בני חוֹרין להסתיר מעצמנוּ את האמת.

את נצחון מפלגת פּועלים אחת על עובדי העיר ועובדי הכפר כולם – זה החזיון הרוּסי באוקטובר 1917 – אפשר היה לבאר בתנאים מיוחדים של מלחמת העולם, ברצון כביר של צבא מיואָש לשׂים קץ, בכל מחיר, לשפיכת דמים שאין לה שחר. את נצחון הפּלוּגות המזוינות, אשר בית מלכוּת וכבירי התעשיה והבּאנקים עמדו לימינם, על העם השלו והבלתי מזוּין – זה החזיון האיטלקי באוקטובר 1922 – אפשר היה לבאר בכפית הכוח הפיסי. יותר קשה לבאֵר את נצחון הריאַקציה בפולין, בהונגאריה, ביוּגוֹסלאביה ולאין ערוך קשה יותר להבין את אפס היד של מעמד הפועלים בארצות הברית, את כשלון ממשלת הפועלים באנגליה, את תגבּוֹרת הריאַקציה בוינה, את המיליונים המרוּבים של בוחרי היטלר. כל עוד מעמד הפועלים, על כיבוּשיו הוא ועל כיבוּשי המשטר הדמוֹקראטי, עמד לפני סכנת כפיה בלבד, היה הניתוּח פּשוּט ופשוּטה ההוראָה: זיוּן כנגד זיוּן. שוּצבּוּנד באוסטריה, רייכסבּאנר בגרמניה. עתה ברור שאָנוּ עומדים לפני חזיון אחר מורכב ומכאיב הרבה יותר: לפני כיבוּש ההמונים על-ידי המחנה השחור. ברי: שוּצבּוּנד ורייכסבּאנר, הנועדים למנוע שלטון העם, מהיכנע מפּני כפיה, אינם אמצעים מספיקים לעמידה נגד החזיון הזה, כי אותו שלטון העם, אותה הדמוקראטיה, אשר מעמד הפועלים לחם וילחם בעדה, ממיתה את עצמה, מסגירה את עצמה בידי אויביה. וכל עוד איננוּ מוֹדים בזה שהכיבוש הזה הוא תוצאת כוח האויב, ונובע מאידיאה אשר האויב נושאה או מערכים אשר עליהם הוא מגן, אנו מוכרחים לבוא לידי מסקנה שמקור ההופעה בחולשתנו אנו, בחוּלשת מעמד הפועלים. החברה האנוֹשית הולכת ומתמוטטת ביסודותיה. היא טעונה קבוּרה. גוּפה, נגוּע-רקבון, מרעיל את האויר. אי אפשר לנשוֹם. ואם יורש אמת אין – בּאים במקוֹמוֹ יורשי שקר, מתעתעים, שודדי דרך וזייפנים. הם מעמידים את הקאנדידאטורה שלהם לשולטי-החברה, מתוך העזה ההולכת וגדולה בה במידה אשר יודעים ומרגישים שאינם אלא שודדים וזייפנים.

האמנם דבר מה לקוּי היה בכל פעולת הסוציאליזם הבין-לאומי, בכל מהלך מחשבתו, בכל החינוּך אשר נתן להמונים במשך עשׂרות בשנים מאז התכוֹנן, בהכרה ברוּרה, להיות יורש המשטר הרכוּשני, מאָז קיבל על עצמו להקים חברה חדשה במקום חברת ניצול ועושק? ואם כן הוא, הרי זה דבר מה יסודי במאד-מאד, דבר מה המשותף לחלקים המכריעים של התנועה הסוציאליסטית, דבר-מה העובר את הגבוּלות של כיווּנים חולפים ותכסיסי השעה. שאם לא כן, אותו הגורל, ביסוֹדו, מחוּץ לצוּרות הנקבעות על-ידי האופי הכללי של כל ארץ וארץ, לא היה מנת חלקם של העובדים ברוּסיה ובאיטליה, בפּוֹלין וּבהונגאריה, באַנגליה ובצרפת, בגרמניה ובאוסטריה.

יחד עם העמידה הנמרצה והתקיפה בפני הנחשול השחור, יחד עם הסתגלוּת מהירה לסיטוּאציה הקאטאסטרוֹפאלית, תצטרך המחשבה הסוציאליסטית להיפנות לבירוּר השאלה הזאת – בכל העוז, ובכל האמיתיוּת הנפשית, היאים לתנועה גדולה בשעה חמוּרה. וּברי למפרע: הליבוּן הזה רק אז יהא בו להגביר את כוח העובד אם יתנהל בנאמנוּת ליסודות התנוּעה, בנאמנוּת להבטחה הגדולה אשר בה התחייבה התנוּעה הסוציאליסטית: להקים חברה אשר אינה יודעת אלמוּת, כפייה, עריצוּת. להקים חברה, אשר ניצוּל הזולת מגורש מגבוּלותיה וכל אחד מתקיים על עבודתו. להקים חברה המבטיחה לכל אחד את לחם חוּקו ואפשרוּת לגלות את כל כוחות היצירה אשר חננו הטבע. להקים חברה, אשר אינה יודעת הבדל ומחיצה בין עובדי העיר ועובדי הכפר, עובדי הגוּף ועובדי הרוּח, וכיבוּשי התרבוּת האנוֹשית והמחשבה האנוֹשית הם קנין משוּתף של הכלל ושל כל אחד ואחד. להקים חברה, אשר תרים מאַשפּתות כל מדוּכא ומוּשפל, בין שמקור הדכוּי וההשפּלה הוא ביחסי הרכוּש וּבין שהוּא בעמדת המינים או בגזע ובלאום. להקים חברה, אשר כבוד האדם ויצירתו הם יסוד יסודותיה. קביעה מחוּדשת של היסודות האלה, אשר בלעדיהם אין התנוּעה הסוציאַליסטית קיימת או אינה ראוּיה לשמה, צורך השעה היא, הנחה מוּקדמת לכל בירוּר אמתי. כי מתוך התמוטטות החברה הרכוּשנית, אשר אנו עדים לה, התמוטטוּת כה מהירה וכה קאטאסטרוֹפאלית, מתוך התביעה הנמרצת, העולה מן המחנה, ביחוּד ממחנה הנוער: “אֵי הדרך? הבוּ דרך!”, ישנה סכנה שישכחו היסודות האלה, שבלעדיהם התנוּעה הסוציאַליסטית איננה קיימת או איננה ראוּיה לשמה.

ויש לראות גם זאת: אותנו, הסוציאליסטים בציונוּת, מצאה שעת המבוּכה הזאת במצב אחר במקצת מאשר חלקים אחרים של התנוּעה הסוציאליסטית. לא משוּם שאנו עובדים ב“פינה נידחת” – הן לנו הפּינה הזאת עולם וּמלוֹאוֹ. ולא משוּם שהחברה, אשר בתוכה אנו חיים, רחוקה עדיין מרחק עצוּם ממידת ההתפּתחוּת של הקאפּיטאליזם העילאי אשר אתו מתגלים כל הניגוּדים של המשטר הרכוּשני, ואיוולת היתה זאת מצדנו אילו נסינו להעתיק את הפּרוֹבּלמות של המשק האנגלי, האמריקאי, הרוּסי, הגרמני, על פּתרונותיהן, אל המשק שלנו ואל המשק המקיף אותנו. וּבכל זאת לא משוּם כך קלה לנו יותר השעה הזאת, כי הן בהיותנו בתוך משק פּרימיטיבי הרגשנו את עצמנו תמיד שוּתפים לתנועת העבודה הבין-לאוּמית, ואחריוּת באידיאָה היתה קיימת בשבילנו במלואה גם ללא אחריוּת בלתי אמצעית בפעוּלת השעה והמקום.

אם קלה לנו שעת מבוכה זאת מאשר לשאר חלקי התנוּעה הסוציאליסטית, הרי זאת באשר בתוקף מהוּת מפעלנו ותנועתנו המיוחדים מנוסים אנו בפורעניות הגורל יותר מהפועל הגרמני והאיטלקי, מן העובד האנגלי והרוּסי. את הניצול והשעבוּד על-ידי ההון ידענו כמוהם. אלא שידענו גם דברים אחרים, אשר סגוּרים ומסוגרים היו עד עתה לפני עמים אלה, והם עמים בני חורין, עומדים ברשוּת עצמם. הדמוּת הזאת של פּורע הקם לכבוש ולהרוס את ביתך וקנינך ויצירתך, ומחניק אותך, ורומס אותך ברגל זדון, הדמוּת הזאת המהוה קאטאסטרופה נפשית לעובד האיטלקי והגרמני, מלוה אותנו מימים ימימה ולא השתחררנו ממנה גם על אדמת המולדת. הגלוּת, אשר הסוציאליסט הרוּסי והסוציאליסט האיטלקי טעמוּ עתה את טעמה (ומי יערוב כיום הזה שהסוציאליסט הגרמני איננו נידון להצטרף אף הוּא למחנה הזה?), מה היא לעוּמת גלוּתנו אנו? “הכיצד? אותו מחנה עובדים, אשר לשמו אני עמל ולמענו אני בונה, אשר למען גאולתו אני מבשׂר את האמת שלי, אמת כה פשוּטה ומוּבנת, ויחד עם זאת כה נעלה ואנושית, אותו מחנה העובדים עוזב אותי ונותן יד לאויבי בנפש, אשר הוא גם אויבו? היתכן עיוֹרון כזה, התיתכן זרוּת כזאת?” – כך ישאל את עצמו סוֹציאליסט איטלקי וסוציאליסט גרמני וסוציאליסט אנגלי וסוציאליסט פּולני, וּברגע הראשון של האַכזבה המרה לא ידע תנחוּמים, ואוּלי גם ישתלט היאוּש על נפשו. מה קרובים ומה מוּכּרים לנו גם התמהון והאכזבה האלה, גם העצב והיאוש האלה, מה מוכרים. הלא זוהי אחת התחנות שלנו בדרך, תחנה אשר כל אחד מאתנו אנוס לעבור אותה. הן למדנו להיות בודדים עם האמת שלנו, למדנו להיות במיעוּט מוּל ההמון המתנכּר, ויחד עם זאת למדנו להרגיש את עצמנו, על אף מעמד זה “מוּל ההמון”, על אף ההתנכּרוּת הזאת, לב אחד וּבשׂר אחד עם העולם האנושי הזה. ולא רק זאת. צרכים חיוּניים באת לספק, עוול צורב, הצועק שמימה, באת לתקן. וגם יצרת דבר מה. וגם רכשת לך כוח גדול. סוף סוף התחילו מכירים בך וּמבטיחים לעמוד לימינך. כוח פּלוני רוחש ידידוּת, כוח אלמוני מעוּנין, כוח פּלמוני התחייב לשמור אמוּנים. כלוּם אין מפעלך מוּבטח לך? כלוּם אין אתה יכול לשקוט במפעלך ולסמוך על ה“התפתחוּת הטבעית” של הענינים? ואמנם שקט אתה – עד בוא יום הדין, והתמוֹטט העולם שבנית לך. רגע קט והוא עומד ליפּוֹל, עוד מעט וכוּלו הוּכּה לרסיסים. והוּטל עליך להתחיל מחדש, וּבינתים פסה בלבך האמוּנה בעזרת כוח פלוני ובהכרת כוח אלמוני ובאמוּנים של כּוֹח פּלמוֹני. ואֵי הכוחות האחרים אשר עליהם תוּכל להשען? אין מוצא. והן אתה יודע, יודע בכל חוּשיך, בבטחון גמוּר, שיש ויש מוצא אלא שהוא טרם נתגלָה לפניך. ואתה נשאר על משמרך, אתה ממשיך בעבודתך, בלי אותו חשבון מתימתי מדוּיק שהיה קודם בידך, מבלי לתבוע אותו מעצמך ומזוּלתך, מתוך אמוּנה שלמה שבוא יבוא, שבעקב המשך עבודתך יבוא, שמתוך נאמנוּתך לדרכך אתה, בזכוּת הנאמנוּת יתחזק ויקוּם בנינך העומד ליפוֹל. את החכמה העליונה הזאת, חכמת החוּשים והאמוּנה, חכמת הנאמנוּת (גם כשהשעה אינה טובה לביסוּס ראציונַלי שלם ומפורט של הנצחון העתיד לבוא), את התפיסה הטראגית הזאת של פּרוצס השחרור הפּנימי אשר הסוציאליסט האירופּי והאמריקאי עוד חייבים לרכוש לעצמם כעת, בנסיונם הכבד – את זאת, כהרבה דברים אחרים, למדנו מתוך מפעלנו המיוחד.

משום כך יש אולי לנו יתרון בשעת תבוּסה זאת. כי גורלנו הקשה לימד אותנו לעבוד לאחר התבוּסה וליצור מתוך המבוּכה. למדנו, ועוד עלינו ללמוד, להתכּוֹנן לזריחת השמש כשליל שחור עוטף אותנו.

“דבר”, כ“ג ניסן תרצ”ב (29.4.1932)

על אם הדרך

מאת

משה בילינסון

---

"הקשר הגלוי"

מאת

משה בילינסון

א

ה.ג. וֶלס, סופר אנגלי מפורסם אשר גם ברוֹמַנים שלוֹ מוּרגשת תמיד התענינות סוציאלית רבה, והוּא עתה קרוב לשבעים, סיכם בספרו האחרון “הקשר הגלוי” ¹את מחשבתו הסוציאלית. וידוּיו “הקו המכוון של כל חייו”, אשר שאר עבוֹדוֹתיו לא היוּ, כי אם פרוּשים לוֹ, אשר בו האמת ודרך לגאוּלה, ארגוּן כוחות היצירה למען אשר היחיד והחברה לא ילכוּ לאבדוֹן – כּך מציג ולס את ספרו בשער.

עוֹברת עלינו תקוּפה אשר רוח הקודש ואמוּנת אלהים כּאילוּ סרה ממנה. בתי הכנסת הישנים התרוֹקנוּ, איש אינוֹ נכנס אליהם והחדשים טרם הוקמוּ. התפּוֹררוּת כּללית. מה שאתמוֹל נדמה היה קדוש, היוֹם הוּא כאילוּ מחוּלל בעינינוּ. גם האידיאלים של הדמוֹקראטיה והסוֹציאליזם לא ניצלוּ מספקנות האוכלת את הכל. הגזלן, איש הכנוּפיה הפּוליטית והאַבנטוּרה, להם שׂוֹחקת השעה. אנשים טהורים אשר בזמנים אחרים היה להם אוּלי תפקיד מכריע בחיי החברה, כאילוּ איבדוּ עתה את הבטחוֹן העצמי והמזל פּנה להם עוֹרף בפעולתם הציבוּרית. אך יש סימנים לכך שאמוּנה חדשה הולכת וקמה בעוֹלם. היא כאילוּ מצפה לכך שיבוֹא מישהוּ וילבּיש אותה צוּרה, יתן לה נוסחה וארגוּן למען תיעשׂה לכוח פעיל בחיינו.

העולם זקוּק לדת חדשה, באשר אין תרופה אחרת להתפּוררוּת הנוכחית. רק דת, אשר תכנה וטעמה בזיקת היחיד אל הכוחות העליונים, אל הכלל, יכולה להציל את האנושיות. בלבבות המיעוט, והוא מיטב באנושיות, שולטת השאיפה למסור את נפשו למטרות העליונות. אותה השאיפה חיה, ולוּ אך ברגעים ידועים, בלבות ההמונים. את השאיפה הזאת יש להפוך למכשיר נאמן של המהפּכה העולמית. אמנם הדת החדשה הזאת אין לה מה לעשות במעשיות, בסמלים, במנהגים שסיפּקוּ את אבותינו. באלה יש להלחם על-ידי “בקורת מהרסת”. יסוד הדת החדשה איננוּ ב“אני מאמין”, אלא ב“אני מוסר את נפשי”. לדת האמתית אין קיוּם וטעם בלי מסירת נפש, בלי פעולה בלתי פוסקת, ממשית, בתוך החיים. אם הכּנסיות היו מסתפּקות בעבר בדברים קטנים, בתיקוּנים, בהקלת הסבל, אין עתה זמן לכך. תפקיד הדת החדשה הוא בסידוּר העולם החדש, בהנהגת כל החיים הפוליטיים, הסוציאליים והכלכליים. עולם חדש צריך לקום על רסיסי אותו הסדר ההולך ונקבר לעינינו. יסוד העולם החדש הזה: איחוד – שלם, גמוּר. מדינת העולם. אַל גבולות. אַל הבדלים. אַל התפוררוּת. ביחוד וּבעיקר: אַל מלחמה.

כל אלה אשר הכרת האמת ורצון טוב להם חייבים להתאחֵד ב“קשר גלוּי” נגד העולם הקיים; בשם משטר סוציאלי צודק יותר ואוּלם לא בשמו בלבד, לא בשם אותו “מזון” בלבד אשר בו דוגלים הסוציאליסטים והקומוּניסטים, אלא בשם כוחות היצירה, שחרוּרם והתפּתחוּתם. לא נכונים דברי הסוציאליסטים שהשאלות העיקריות של המשטר הכלכלי הן שאלות השׂכר, המחיר והרכוּש. הפּרוֹבּלמות העיקריות של המשק הן בשטח הפיסיקה והחימיה. ארגוּן התעשיה ופּסיכולוגית התעשיה עלוּלים לפתור את שאלת הקיום האנושי במידה יותר גדולה מאשר שינוי המשטר. המשטר הזה, יחסי הרכוּש השׂוֹררים עתה, זקוּקים יותר לבדיקה מאשר לביטוּל. אמנם יש דברים אשר אינם צריכים להשאר ברשוּת היחיד וגם לא ברשוּת המדינות המוּבדלות. לסוּג זה נכנסים כל האוצרות הטבעיים הנמצאים באדמה ובים וגם האדמה והים עצמם. אלה הם רכוּש כל העולם כולו ולא יתכן שקבוצת אנשים היושבים במקרה על פיסת אדמה עשירה יחזיקו את הרכוּש הזה לטובתם הם בלבד. כל עיבוד האוצרות הטבעיים יוּשׂם תחת פיקוּח עליון. פיקוּח זה חל גם על חלוּקת הסחורה וגם על אמצעי ההובלה. שיטת הכסף תמצא את סידורה באינסטנציה המרכזית. משק האשראי יעמוד תחת הבקורת של הבנק העולמי. ואולם להלן – לא נלך. כל שאר הרכוש צריך שישאר ברשות הפרט.

מי מַגשים את הסדר החדש הזה? מי מנהל את העולם המאוּחד? על כל פּנים לא קיסר המושל בכיפה.ללא לא התגבּרות על הכאוֹס הנוכחי היא המטרה. ההתגבּרוּת הזאת אינה אלא אמצעי לשחרוּר כוחות היצירה. מה הם החיים עתה? הרגל, משא כבד וסבל. בעולם המאוּחד יתגלו החיים כל יום מחדש ויעשו למעין היצירה הבלתי פוסקת. מיהו האויב האמתי? טמטוּם הרוח, חוסר האומץ, עם-הארצות, יהירוּתם של אחדים והשפּלתם של אחרים. משטר חדש, איחוּד העולם, אלה אפשריים אך מתוך חרוּת המחשבה האנושית והעבודה היוצרת. אַל דיקטטוּרה, אַל קיסריוּת, ומאידך: אין לתאר שהמשטר החדש יתקיים בעזרת הנהלה עולמית אשר “הקשר הגלוי” יעלה אותה לכסא המלכוּת בעזרת הבחירות. “הקשר הגלוי”, הוא עצמו יהיה להנהלה הזאת, אחרי תקוּפת החינוּך יקומו בהדרגה צוּרות חדשות של ההנהלה, הרחוקות מאַבּסוֹלוּטיזם ומדמוקרטיה כאחת. אדם הרוצה לנסוע למרחקים – מה הוא עושה? לוקח בידו את המפּה וּלפיה נוהג. כלוּם אפשר להגיד שהמפּה “מדכּאה” את הנוסע ו“שולטת” בו למרות רצונו? ובכל זאת הוא שומע לפקוּדתה. כך יהיה גם עם ההנהלה העולמית. השׂכל הישר ישלט. דוגמה צנוּעה לכך ניתנת לנו עתה בהסתדרוּת העולמית של הדואר. אין לה צבא, אין לה ממשלה הנבחרת על-ידי הרוב וּבכל זאת הכל נשמעים להוראותיה.

“הקשר הגלוּי” אינו פונה, כמו שעושים הסוציאליסטים, רק למחוסר האמצעים, לדלת-העם. אמנם צדק מארכּס בדעתו, כי אלה אשר הצליחו בחברה הנוכחית נוטים לקיים אותה. ואולם לא צדק בחשבוֹ, כי אלה אשר הצליחו בחברה הנוכחית נוטים לקיים אותה. ואולם לא צדק בחשבוֹ, כי ה“לא-מוּצלחים” מסוּגלים לדבר מה אחר מלבד הביטוּי הכאוֹטי והמהרס של אי-שׂביעת רצון. בחברה הנוכחית שולטים אמנם המוּשגים של “אדון” ו“עבד”. יש להלחם נגדם. יש לעורר רש כבוד אצל העובד. ואולם אצל העובד בתור יחיד, לא בתור המון. אם העובד הולך עתה וּמשתחרר, הרי זה דוקא משום שהעבודה נעשית יותר ויותר דבר שבמוח, שבאחריוּת הפּרט ובסגוּלותיו, דוקא משום שהעבודה חדלה להיות דבר המוני. מוּשג ה“המון” הוא אך שארית הזמן שעבר. פסיכולוגית ההמון אינה יכולה להיות יסוד המשטר החדש. וגם לא מלחמת המעמדות. זו אינה אלא מסורת המעמדות העליונים שעברה לנמוּכים, איננה אלא חיקוּי עלוּב של מנהגי השולטים היום, “הקשר הגלוי” יפנה גם אל הפועל וגם אל בעל התעשיה, אל הסוחר הגדול, אל האכר, אל המהנדס, אל כל אלה אשר “הרגש הדתי”, כלומר, השאיפה לשרת מטרות עליונות, חי בקרבם.

אין לחשוב ש“הקשר הגלוּי” לא יפגוש קשיים, מעצורים, התנגדוּת עזה. הוא אינו עומד מלכתחילה בניגוּד לשוּם צוּרה ממשלתית שהיא. ואולם הוא מביט על כל הצוּרות הללו כמו על צוּרות מעבר, ואין להניח שהחוּגים העומדים מאחורי הצוּרות הללו ישלימו עם עמדה כזאת. החוּים הנהנים עתה מכל הפּרלמנטים, הרפּוּבּליקאות, המוֹנארכיות, ירגישו את עצמם נפגעים על-ידי ה“קשר”. הוא יכריז מלחמה נגד כל הגבוּלות, נד כל יחידות מדיניות. וטבעי הדבר שכל ה“פאטריוטים” אשר מקצועם בכך – חיילים ודיפּלומטים – יקוּמוּ נגדו. גם בית-הספר, גם האוּניברסיטאות, גם ההסתדרוּיות הדתיות, כל המפקדה העליונה של המשטר הנוכחי אשר בידיה מפתחות החברה ובה תלוּי קיוּם ההמונים. לאלה יצטרפו אנשי “החיקוּי” אשר אין להם מקום קבוּע בחברה והם נגררים אחרי השולטים. קשיים מיוּחדים יקומו בדרך “הקשר” מצד העמים הנחשלים. המסורת המושרשת מדורות תתחבּר אצלם עם הפּחד מפּני אירופּה (וגם בתכנית “הקשר” גופו הם לא יראו בתחילה אלא מעשה-מרמה חדש של אירופה). דבר מה יש אוּלי לקוות מרוּסיה – ול“קשר הגלוּי” היה חשוּב מאד לקבל לרשוּתה את שטחי האדמה העצוּמים האלה לשם נסיונות משקיים שלו. רוסיה הולכת ומשתחררת מאירופּה המערבית ומשום כך גם מן הפּחד מפּניה. ואולם אין לשכוח עד כמה דלה היא שכבת האינטלקטואַליים ברוסיה והן עליה, על שכבה זו, מטיל “הקשר” את כל תקוותיו. בסין המצב גרוע מזה. בהודוּ יש לקוות בעצם רק לכך שאנגליה תתחיל לשלוח שמה מנהלים הנוטים ל“קשר” ולמגמותיו. ואולם עד עתה לא הייתה בריטניה הגדולה בהודו שליח התרבוּת המודרנית – את זאת השאירה מעבר מזה של תעלת סוּאֶץ. תקוותיו של ה“קשר” מוּנחות בעולם “האַטלאנטי”.

הקשיים הכבירים ביותר עלוּלים לצמוח מתכוּנותיו של האדם, כשהוא מסוּל ומוּכשר, לפי כל הסימנים, לקבל על עצמו את תורת “הקשר” ואת מרוּתו. השאיפה הדתית ההיא, לשרת תפקידים עליונים, יש שהיא אוחזת בנו לשעה וליום. ולאחר כך אנו נופלים לתוך מכונת יום-יום, למנוחת ההרגל, לנוחיות של המקוּבל. אדישוּת, אהבה עצמית, קטנות, תסבוכת-יחסים, המוּפשט שברעיון, פּרישות מן החיוּניוּת שבחיים, מן הפּרוזה והסבל שלהם, השליה עצמית, אינסטינקט ההרס – הן האדם עלוּל עדיין כל כך בנקל להפוך לבהמה אכזרית ומסוּכנת – המדכּא את אינסטינקט היצירה, ההוד העוטה את הגבוּרה הצבאית והכבוד הצבאי, כל הדרך המזוּייפת הזאת אשר דורות נטעו אותו בלב האדם, ריב האחים, חשדנוּת הדדית – עלה עלוּלים להרוס וּלהמית את הכוָנה הטהורה של “הקשר הגלוּי”, בשוּרותיו הוא, בין ידידיו ומצדדיו גוּפא, המתנגד הפּנימי הזה הוא המכשול המסוּכן ביותר ונגדו יש לרכּז קודם כל את התאַמצוּת “הקשר”. לגבי תכוּנות אלו אין מקום לפשרה כל שהיא, בשוּם פנים. להם אין לוַתר מאוּמה. בכל חומר הדין יצטרכו חברי “הקשר” להלחם בהם בעצמם טרם יצאו למלחמה במשטר הקיים.

“הקשר” מתחיל את פעוּלתו בתעמוּלה. הוא “חוטף נפשות”. הוא נזהר, ביחוּד בהתחלה, מיצירת מפלגה, מהסתדרוּת רחבה ומקיפה. הוא נזהר מתקנות, מישיבות, מועידות, מהצבעות, מכל מכונת המפלגה, מריב בדבר סעיף זה או סעיף אחר בהחלטות. אנשים הקרובים ברוחם ובנפשם, הגרים על פּי רוב גם בקרבת מקום, מתאספים יחד פעם בשבוע, כדי לברר להם לעצמם את דרכי מחשבתם ופעולתם. מי שהוא מודיע שגם פּלוני קרוב למהלך הרוח השולט בחוּג. מזמינים את פּלוני. כך נוצר התא היסודי של “הקשר” – הקבוּצה. לדוּגמתה יכולים לשמש ה“סוֹקוֹלים” הצ’כים או “הפאשיים” האיטלקיים. הקבוּצות דואגות לספרוּת, הן משוחחות עם המורים ועם הפּקידים, הן משתדלות להשפּיע על מפעלי החינוּך והכלכלה. תקוּפה שלמה עוברת עד יצירת ההסתדרות הכללית של הקבוּצות האלה – תקוּפת הביצור הפּנימי, החינוּך ההדדי, הבחינה החמוּרה של החברים. “הקשר הגלוי” אינו נבהל משוּתפוּת הפעוּלה עם מישהוּ אם רק המטרה היא משוּתפת. ביחוּד יש לחשוב על הקשרים עם הפּאציפיסטים, הסוציאליסטים, הקוֹמוּניסטים, עם החברות להסדר הלידות וכו'. ואולם הוא נזהר מאד בקבלת החברים: עם “מצב-רוח” סתמי ל“טובת האנושיות” אין לו, ל“קשר”, מה לעשות. הוא אינו מסתפּק “בתמיכה”. הוא דורש את האדם כולו, הוא תובע עבודה ולא מנוחה. כשיקוּם ארגוּן כללי יחלקו הקבוּצות ביניהן את הפּעוּלה המעשית: מי יעסוק במדע ומי במשק, מי בשאלות ביוֹלוֹגיות ומי בחינוּך. מוּתר יהיה לנצל למטרת “הקשר” את המוסדות הקיימים, האַדמיניסטרטיביים, המשקיים החינוּכיים, ואולם התפקיד העיקרי הוא להחליש את הממשלות הקיימות, להעמידן בצל או “לבלוע” את תפקידן. גם כאשר “הקשר” יגדל ויתרחב, לא יוַתר על “התבּדלוּתו”, על הרגשת “הבכורה” ויזהר גם בחיים מקרבה יתרה אל “הזרים”. הוא יקים מוסדות חינוּך לילדי חבריו בלבד, הוא יסייע לנישׂוּאים בקרב חברי “הקשר” ביניהם לבין עצמם.

בשטח אחד יתחיל “הקשר” לפעול עוד מראשית קיוּמו. הפּעוּלה הזאת תהיה גם לאבן-הבוחן לחברים חדשים. הלא היא מלחמה במלחמה. המלחמה הזאת אסוּר לה שתהיה תיאורטית, תעמוּלתית בלבד. חברי “הקשר” יסרבו לשרת בצבא. יש משוּם כך להניח שהממשלות תאחזנה באמצעי כפיה ויכריחו את “הקשר” לצאת במלחמה פיסית נגד המשטר הקיים. “הקשר” לא ירתע מזה. אם יהיה צורך בכך, יתארגנו חבריו להגנה. וכשינצחו – גם להתקפה. הדעה הקדומה השׂוֹררת בחוּגים הדמוקראטיים והרדיקאליים נגד ההתערבוּת של המדינות המפוּתחות בעניני ארצות נחשלות היא מחוּסרת כל טעם. ההתערבוּת הזאת קיבלה אמנם צוּרות מסוּכנות במשטר הקיים, האימפּריאליסטי והנציונליסטי, ואולם היא תהיה מוּתרת וגם חובה לעולם המאוּחד באשר אין להרשות שקבוּצות אנשים, הרוצות בכל מחיר להחזיק בעקרונות המזיקים לעולם כוּלו, יוכלו לעשות זאת ללא התנגדוּת מצד “הקשר” אשר בתקוּפה הזאת הנהו כבר שליח האנושיוּת כולה.

תכנית “הקשר” כוללת, בתקוּפה הראשונה, אך ששה סעיפים, והם: הכרת האופי הארעי של כל הממשלות, סרוּב לשאת בצבא, בדיקת יחסי-הרכוּש, ההשגחה העולמית בשאלות הבּיוֹלוֹגיות (בריאות העם והסדר הלידות), הבטחת מינימוּם החופש ואמצעי הקיום לכל פּרט, זיקת חיי הפּרט למטרות העליונות של החברה. כשהתכנית הזאת בידו, יהפך “הקשר הגלוי” ללא ספק לתנועה עולמית גדולה, ניכרת ומקיפה כמו הסוציאליזם והקומוּניזם. הוּא יירש את מקום התנוּעות האלה באשר הוא כביר מהן, כי הוא – דת עולמית. “אנו נצא מן המשטר הקיים לא כמנצח כובש העולם כי אם כנרדם שקם בבוקר מביעותי-לילה. מכל חלום, ולוּ גם נורא ומשעמם ביותר, אפשר להקיץ כשאתה אומר לעצמך: “הנני רוצה להתעורר”. “הקשר הגלוי” הנו יקיצת האנושיות מחלום-בלהות של מלחמת החיים וּמלחמת הנשק. אור היום חודר כבר לריסי עינינו והצלצול הרב-גוֹני של הבוקר חודר לאזנינו. יום יבוא ואנשים ישבו על יד ספר היסטוריה או על יד עתון ישן וישאלו את עצמם מתוך ספּקנוּת עמוּקה: כלוּם היה היה, בזמן מן הזמנים, עולם כזה?”

ב

הספר אָפיני מהרבה בחינות. הוא אָפיני לשינוּי ערכין ההולך והנעשה עתה בהרגשה הסוציאלית והפוליטית. הוא אָפיני בספּקנוּת הרבּה שאָחזה חוּגים רחבים כלפּי דגלים, סמלים וסיסמאות אשר עוד לפני זמן קצר, עוד לפני כעשר שנים, היו מלאי תוכן וחן, ועתה כאילו איבּדו את הכוח המושך שלהם. ולס מחמיר מאד כלפּי הקוֹמוּניזם והפאשיזם כאחד, ויש בספרוֹ ביטוּיים חריפים למדי, ביטוּיי בוז וכמעט שנאה, על פי מענם של שליטי רומא ושליטי מוסקבה. ואולם גם הסוציאליזם אינו יוצא נקי מבקרתוֹ ואף בעקרונות הדמוקרטיה הוא מפקפּק. ביחוד מרגיזה אותו “השאבּלוֹנה” המארכּסיסטית של מלחמת המעמדות לשם ובשם “המזון”, שאבּלוֹנה זו אשר אותה הוא מערבב, אך במעט מאד צדק, עם תורת מארכּס ועם פעוּלת הסוציאליזם. הניגוּד בין מלחמה על “מזון” ומלחמה על “כוחות היצירה”, כמו הניגוּד בין ההמון והיחיד, אינם קיימים למעשה יותר בתפיסה הסוציאליסטית, אם היו קיימים בכלל באיזה זמן שהוא. אין לקבל את הספר הזה הבקורת המארכּסיזם, ולא רק משוּם שלא על-ידי איש התורה או הפּעוּלה הסוציאליסטית, אלא על-ידי משורר נכתב, אלא גם משוּם שברור יותר מדי כי ולס לא חדר מעולם לתורת מארכּס, ומוּשׂגיו משוּבשים הם. עוּבדה אָפינית היא שהבקורת החמוּרה ביותר על תורת מארכּס, אשר ספק אם יש עוד מישהוּ המוּכן להגן על כל אות שבּה, יצאה תמיד מאנשים אשר נמצאו תחת השפּעת מארכּס או היו ובמידה ידועה גם נשארו תלמידיו. שלשלת היוחסין של ולס נמצאת במרחק יותר מדי גדול מדרך מארכּס כדי שיוכל להגיד מלת בקורת בעלת משקל רב על תורתו. השלשלת הזאת של ולס מביאה ישר לקארליל ורוסקין. אין זאת אומרת שכמה הערות של ולס (תשוּמת לב לשאלות הבּיוֹלוֹגיות, לפּסיכולוגית התעשיה, לקלקוּל אשר במכונה המפלגתית) אינן ראוּיות לעיוּן. ואוּלם ברוּר שלא בהערות אלו ואף לא בתכנית המעשית של מבנה “הקשר הגלוי” ושל “ההנהלה העולמית” נקוּדת הכּוֹבד של הספר אלא באותה אי-מנוּחה רוּחנית, באותו אי-שקט מצפוני, באותו פּאתוֹס טהור, באותה תביעה ישרה לבן-אדם בפעולתו היום-יומית, אשר בהם חדוּר הספר. הפּאתוס הזה, הצמאון הגדול ל“דת חדשה” (גם הטרמינולוגיה הזאת אנגלית היא כנראה. איש היבשת היה ודאי אומר: אֶתיקה חדשה), אשר הניעו את יד הזקן הזה לכתוב כתב-האשמה נגד החברה הנוכחית ולחבּר את “ההצעה למהפּכה העולמית”, הם אָפינים לזמננו ויש בהם מאות התקוּפה לא פחות מאשר בספּקנוּת כלפּי הדגלים והסמלים אשר כאילו נתישנו ונתרוֹקנוּ. לדור אנשי הרוּח של התקוּפה הזאת אָפיני גם זה, שמרכז הפּאתוס שלהם מוּפנה לא לשאלה הסוציאלית אלא לשאלה הלאוּמית שלבשה צוּרת שאלת המלחמה. המאורע שזיעזע אותה לפני ארבע-עשרה שנה, המאורע שלרבים מהם היה למפח נפש, לאַכזבה מכרעת בחייהם, עומד עדיין כנגד עיניהם והם מרכּזים את כּוחותיהם למנוע את חזרתו. את החצים השנוּנים ביותר שולח ולס נגד “הפאטריוטיוּת”, וזאת היא הנקוּדה היחידה אשר בה הוא נעשה גם ל“מהפּכני” במוּבן הרגיל של המלה בהצעתו ליסר את “הקשר הגלוּי” על הסירוּב לשרת בצבא. וכה עמוּקה דאגתו לאיוּם הנורא הזה – פרוֹץ המלחמה החדשה – שכּל הפּרוֹבּלמה הלאוּמית אשר בה התלבּטה האנוֹשיוּת האירופּית במשך מאַת שנים האחרונות (ואשר בשבילנו עודנה קיימת בכל חריפוּתה) איננה קיימת כלל בשבילו והוּא מגיע במסקנותיו לאינטרנציוֹנליוּת הקיצונית ביותר. ההבדלים הלאוּמיים עומדים בשבילו בשוּרה אחת עם ההבדלים המדיניים. גבוּלות הגזע, השׂפה, המסורת, התרבּוּת, אין להם בעיניו חשיבוּת יותר גדולה מאשר לגבוּלות גיאוֹגרפיים.

בשם האנושיוּת הוּא מבטל את אלה ואת אלה. גם על זה כמוּבן אפשר לחלוק (כשבּן עם חזק מדבּר על טשטוּש כל הגבוּלות, מתעורר ממילא החשד, שמא זה נאמר מתוך אמוּנה שהגבוּלות “שלו” יתקיימו על כל פּנים, גם מתוך הטשטוּש הכללי) כמו על התכנית בכללה ובפרטיה. ואוּלם, תמיד בזכרנו שמשורר מדבּר עמנו כאן, אפשר לעבור גם על הנקוּדה הזאת, עד שנגיע לשאלה המרכזית של כל הצעת התיקוּן או הצעת המהפּכה בחברה הקיימת – הלא היא שאלת המכשיר שיגשים את התיקוּן ויעשה את המהפּכה. כי הנה כלוּם ראשון הוא ולס אשר אי-מנוּחה רוּחנית ואי-שקט נפשי הניעו אותו להציג לפני בני דורו את הצעת התיקוּן? רבים קדמו לו ונניח שהצעותיהם היו פחות משוּכללות מהצעת ולס, ואוּלם כלוּם משוּם כך לא הצליחו שחסר היה בהם פּרט זה או אחר? כוח המחשבה וכוח הנפש היה גם בהם – ובכל זאת לא הצליחו. הן לא יצאו לבטלה. כל אחת מהן זרעה דבר מה באדמה הקשה הזאת הקרוּיה: נפש האדם והכּרתו. לכל אחת מהן מקומה שלה באוצר המחשבה האנושית. אולם לא למען העשיר את האוצר הזה בעוד ניצוץ יפה נוצרוּ, אלא כדי לשנות את העולם, את החברה הקיימת בממשיוּתם. ואם אלפי שנה אחרי נביאי ישראל היה עוד צורך בכתב האשמה של ולס נגד החברה, סימן הוּא שכּל ההצעות היפות ההן לא השׂיגוּ את מטרתן, וכל מי שבא בהצעת התיקוּן החדשה, אם כוָנתו לא ל“ספרוּת” אלא לפעוּלה ממש, מחוּייב לשאול את עצמו: מי יעשה את המלאכה הזאת אשר אני מציע אותה כאן לאחי ואחיוֹתי? גם ולס עצמו שואל את השאלה הזאת, יותר נכון, גם הוא מכיר בחשיבוּתה ולא פעם הוא אומר וחוזר בספרו: תכניתי עלוּלה להתגשם אם ימצאו מוּכנים לכך אנשים ונשים במספר מתאים, אם יתעורר בנו הרצון הטוב אשר הוא הכוח היחידי שיוכל להצילנו. אולם את התשובה על השאלה אינו נותן. מדוע ימָצא המספר המתאים הזה של אנשים ונשים? מדוּע יתעורר בהם הרצון הטוב הזה ויכריח אותם למסור את נפשותיהם למטרות העליונות? משום שוֶלס אמן הכתיבה הוּא ויודע לחבּר ספרים יפים? הן גם בכך קדמוּ לו.

הרבה פרטים מתורת מארכּס נהרסו על-ידי מציאוּת החיים והבקורת העיוּנית. הגרעין נשאר. הגרעין האומר, שהתורה היפה ביותר אין בכוחה לשנות את העולם על-ידי “הטפת מוּסר” ואנשי-הרצון הטוב עלוּלים ליהפך לכת סגוּרה. והנה על כת, בפירוּש על “קבוּצת נבחרי האנושיות” חולם ולס, וכל כת סופה או להתנוון באפס פעוּלה או לשרת מטרות אחרות לגמרי מאלה שהציגה לעצמה, אם התורה לא תהיה מבוססת על צרכי-החיים, ואנשי הרצון הטוב לא ימצאו בהמוני-העם את המעוּנינים בהגשמת הרצון הזה, את מכשיר ההגשמה.

מכשיר זה קשוּר בכל השיבוּשים של “פּסיכולוגית ההמון”, בכל הקלקוּלים של המכונה המפלגתית: הכָונות הטהורות והקדושות עלוּלוֹת להסתרס בפרט זה או בפרט אחר, וכשאין לחם בבית אזי חולמים לא רק על “שחרוּר כוחות היצירה” אלא גם על “מזון”, מזון ממש, בכל הפּרוֹזאיוֹת של חלב ובשׂר? ויש ש“מלחמת המעמדות” מקבלת צוּרה גסה, לא רק במוּבן שימוּש בכוח פיסי אשר במקרים ידוּעים גם ולס אינו כופר בו, אלא גם במוּבן טמטוּם נפשי ורוחני? ומתוך כך יש סכנה שערכים גבוהים ילכו לאיבוד? כל זה יתכן ונגד כל סירוּס וטמטוּם וקלקוּל יש להלחם – ואולם תחת דגל אשר לא דהה גם בזמן הזה של “התרוקנוּת בתי הכנסת”, דגל המוני העם העובד.

ואם לא כן – אפשר לחבּר כמה תכניות יפות על העולם המאוּחד והמחוּדש והן אך תעשרנה את הספריות של העולם הכאוֹטי והישן, באשר לא ימָצא “המספר המתאים של אנשים ונשים” שימסור את נפשו למטרות העליונות.

מוסף ל“דבר”, ג' אדר ב' תרפ"ט (15.3.1929)

---

האינטליגנציה והעובדים

מאת

משה בילינסון

בפּאריס נתוַעדה כנסיתה של אגוּדת המורים בּצרפת. על האגוּדה נמנים קרוב למאה אלף חברים וצביוֹנה עד כּה היה צביוֹן של סתם איחוּד קוֹרפּוֹראטיבי, היינוּ התאחדוּת, שכּוָנתה ומטרותיה הן הגנה על עניניה וטוֹבת-הנאָתה של קוֹרפוֹרציה זוֹ בלבד. אך ההחלטות שנתקבּלוּ בועידה זו משנוֹת מעתה שינוּי יסודי את מהוּתה ופרצוּפה של האגוּדה.

האגוּדה מחאָה נגד המלחמה במארוֹקוֹ ודרשה לכרוֹת בּרית שלום עם הריפים עד מהרה ככל האפשר. היא קיבּלה החלטת סוֹלידריוּת בענין השביתה של פּקידי הבּנקים שחלה בימי התכּנסוּתה. אך כנגד כולן – ההחלטה להצטרף אל הסתדרות העבודה הכללית שנתקבּלה ברוב של 180 כנגד 6 קולות. נאוּמוֹ של מזכיר האגוּדה מוכיחנו לדעת, שאין כאן ענין של פוֹרמאליות בלבד; בין שאר דבריו אָמר: “אנוּ מציעים לכולם להצטרף אל הסתדרוּת העבודה לא רק לשם האינטרסים המעמדיים. אם תקבּלוּ את דעתנו והעליתם אז עליכם את אַף המחנה שכּנגד, אך תחת זה תמלאוּ את חובתכם למעמד הפּועלים”. ובפירוּש נאמר בנוסח ההחלטה, שענינים מעמדיים פירוּשם “שחרור העבודה משעבוּד הרכוּש”. ההחלטה להצטרף להסתדרוּת העבודה נתקבּלה כמעט בּלא דין ודברים, הוֹאיל והשאלה נדונה בכל מקום ורוב הצירים באו והוראות מפורשות בידם.

בהחלטתם של מורי צרפת יש לראות לא רק תגבּוֹרת כּמוּתית של מעמד הפּועלים בארץ (עם הוספת 100.000 איש אל חזית העבודה), - היא משמשת גם סימפּטוֹם ציבּורי חשוב, שכּן מסמנת היא סיוּם של פּרוֹצס מוּרכב אשר בּמשך מאת השנים האחרונות היה מתהווה ומתגלם – פּרוֹצס של קביעת יחסים בין העמל הרוחני והגוּפני.

היו ימים – לפני מאה שנה ויותר – ובאי-כוח העמל הרוחני, היינו האינטליגנציה, היו נצבים בראש תנוּעת השחרוּר. הם היו הכרוֹזוֹת והאידיאולוגים שלה, הם היוּ הגיבּוֹרים והקרבּנוֹת. וכך – כל זמן שהמלחמה הייתה נטוּשה לא רק בין האויבים מ“דרך הטבע”, פועלים מזה ובוּרגנוּת מזה, אלא גם בין האינטליגנציה למיניה מזה ובין מעמד האצילים הפיאוֹדלים והמונארכיה הבלתי מוּגבּלת מאידך. ואולם עם גמר המלחמה הזו (אם לא לחלוטין, היר במידה מרוּבה מכל מקום) – בערך באמצע המאה הי"ט – ועם תחילת המלחמה החדשה – בין העבודה והרכוּש, נמצאה האינטליגנציה עומדת על פּרשת דרכים. הקפּיטל התפּתח מאד ונזדקק לכוחות אינטלקטוּאַליים חדשים לבקרים, הוּא הבטיח להם השׂכּלה חפשית, שאינה נתוּנה לא בסַד של מעמד, לא במסגרת של לאום או דת, הוא פתח פתח לאפשרוּיות בלי גבוּל שמתן שׂכרן בצדן – ונתפּתוּ הלבבות. ובמחנה העבודה החלה אז המלחמה בעד משטר חדש, משטר אשר מהוּתוֹ וצביוֹנו היוּ סתוּמים לבאי-כוח העבודה האינטלקטוּאַלית, בּלתי ברוּרים בּעיניהם ויִתכן, גם מסוּכנים. סתוּם היה לא רק מה שעתיד ליתן משטר חדש זה מבּחינה חמרית, אלא גם מבּחינת החיים הרוחניים לעתיד לבוֹא, חיי רוח – שהאינטליגנציה מעוּנינת בּהם בּיחוּד. חששוּ אז שהמשטר של הפּועלים יצטיין בעניוּת רוּחנית, בפשטוּת החיים, בּצמצוּם שיעוּר הקוֹמה הרוחנית של האָדם. היוּ אחדים שבּלבּם החל מנצנץ אותו היחס היהיר אל הפּוֹעלים, יחס מגבוה, יחס של כת סגוּלה אשר בו לחמה האינטליגנציה עצמה אָז בּימי נפתוּליה את הפֶאוֹדאליזם, בּשעה שחוּדה של החרב הזו גוּפה היה מכוּוָן כּנגדה.

המחצית השניה של המאה הי"ט הביאה, איפוא, באירופה המערבית, במקום שם פּסקה המלחמה במשטר של קאסטה, לידי פרישת האינטליגנציה מתנוּעת השחרוּר. אלה עברו בגלוּי אל המחנה שכּנגד, אל מחנה האוֹיב, אלה נתיצבוּ מן הצד – בּחזקת מחנה נייטראלי, אשר השתדל כּפעם בּפעם להיות המתווך בּין העבודה והקאפּיטאל (מכאן התורה של האינטליגנציה העל-מעמדית) ואלה עגוּ עוּגָה מסביבם והצטמצמוּ בד' אַמוֹת של עניניהם החמריים והרוּחניים; ומכאן: מלחמה לשם הטבת המצב החמרי מזה, ופרישה מן החיים של ממש אל תוך מבצר מלאכותי של רוחניוּת לשמה, רוחניוּת איסטניסית ונטוּלת חיים, וביחוּד בעולם האמנוּת לכל גילוּייה וצוּרותיה. ואם בּמזרח אירוֹפּה הייתה עוד האינטליגנציה חוֹנה במחנה העבודה, הרי זה מפני ששם עוד הייתה נטוּשה המלחמה עם הפֶאוֹדאליזם והאַבּסוֹלוּטיזם. וכך נשאר העובד במלחמתו הסוציאלית בּוֹדד במערכה.

הפירוּד שבּין האינטליגנציה והפועלים לא הביא ברכה לא לזו ולא לאלה. האינטליגנציה המצוּמצמת בּחוּגָה הצר הלכה והתנַונה עד מהרה. ההתלהבוּת האמתית והדבקוּת הכּנה נעשוּ פלסתר ונתגלגלוּ לתעתוּעי משׂחק, משׂחק שהיה מזהיר לפעמים, משׂחק שאינוֹ גם נטוּל-עמקוּת לפעמים, אך בּמהוּתוֹ ויסוֹדוֹ היה חד גוָני ומשוּלל כוח של סיפּוּק, מכל מקום. במערב אירוֹפּה נתמעטה ונדלדלה דמוּתו של האינטליגנט עד מאד, הוא נהפך להיות פיליסטר, פּקיד פּרוֹפֶסיוֹנַלי, אם אפילוּ לא היה כך לפי מעמדו. ואשר לחמריוּת, הנה אף כאן התקווֹת שנתלוּ בהתפּתחוּת הקאפּיטאליזם נתבּדוּ. הקאפּיטאל היה נותן ביד נדיבה רק לבעלי ההצלחה היתירה, לאלה ששׂיחקה להם השעה: לטכנאים מוּמחים מאד, ופחוֹת מזה לעתוֹנאים ולסופרים. אך המון האינטליגנציה – מורים, רופאים, יוּריסטים וכו' – היוּ כבנים חוֹרים בחברה הרכוּשנית. המשבּר החמרי שתקף את האינטליגנציה הריהוּ אחת התופעות האָפייניות של שלהי המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשׂרים (ואגב, כדאי להעיר, שהוּא שגרם גם להתפּתחוּתה של הציוֹנוּת במערב אירוֹפּה), שאז נפקחוּ עיני האינטליגנציה לראות, שעוד רחוק מהם היום של “צדיקים יושבים ועטרוֹתיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה”, שעוד שׂוּמה עליהם ללכת קדימה – ובדרך זוֹ אין בּרית אחרת זוּלת העבודה. וקמעה-קמעה הלכה ונתבּטלה זוֹ היוהרה האיסטניסית כלפּי העבודה הגוּפנית, והרבה גרמה לכך גם התפתחוּתה הרוּחנית והחמרית של תנוּעת הפועלים.

גם תנועת הפועלים נתקפּחה לא מעט מחמת פּרישתה של האינטליגנציה מציבּוּרה. אם מביא הפּועל אל תנוּעת השחרור של תקופתנו הרבּה רצון, מרץ, רגש הסוֹלידאריוּת, הנה תחת זה חסר הוּא לפעמים קרובות את ההשׂכּלה, התרבּוּת, את ההיקף הרוּחני, את התפיסה ההיסטורית של קוֹרוֹת הימים, שאותם צריכה הייתה לתת להם האינטליגנציה. ואם זכתה תנוּעת הפועלים למהוּת סוֹציאליסטית, היינו, אם נתעלתה למדרגה של תנוּעת תרבּוּת עליונה, תנוּעה שיש בּה מן הערך הרבוֹלוּציוֹני, שהוּא סובב את כל העולם וממלא את כל העולם, הרי זה במידה מרוּבּה פרי פעוּלותיה של אותה אינטליגנציה אשר לא עזבה את המערכה או חזרה ונצטרפה אליה. תנועת הפּועלים בלי אינטליגנציה, היינוּ בלי כל אותם הערכים התרבּוּתיים, בלי כל אותן הידיעות אשר השׂכל והנפש האנושיים עיצבוּ אותם בּמשך הדורות, הרי היא רק מרד פרוּע או קוֹרפּוֹראטיביוּת סתם, זהוּ קיפּוּח הדמוּת והנמכת שיעוּר הקוֹמה העליונה של תנוּעת פדוּת אנוֹשית על ידי צמצוּמה בד' אַמוֹת משׂכּוֹרת ומיעוּט שעות עבודה ביום.

וּכשם שהאינטליגנט מתחיל עכשיו להבין, כי אין לו כל ערך וסגוּלה מיוּחדים המבדילים אותו מן העמל הגוּפני, כי האינטליגנציה אינה כת על-מעמדית אלא אֵבר בּלתי נפרד מגוּף המעמד של הפּועלים, מפּני שהעבודה הרוּחנית אינה אלא אחת הצוּרות מאותה קטיגוֹריה גופא אשר שמה המפוֹרש היא – עבודה, כך הבין גם הפועל לדעת, שהאינטליגנט הוא בן-בּריתוֹ הטבעי, עצם מעצמוֹ, ואם אין הוא מצטרף אליו עדיין, הרי אין זה אלא שבּשתא וטעוּת שהזמן עתיד לתקנם.

“דבר”, כ' תשרי תרפ"ו (8.10.1925)

---

איש הרוח והחברה

מאת

משה בילינסון

היוּ זמנים ולשאלה הזאת: מהוּת האינטלקטוּאַלי ותפקידו בחברה – הוקדשה תשׂוּמת לב מרוּבּה מאד, בּרוּסיה ביחוּד, כּשנדמה היה שהמשׂכּיל הוּא הנוֹשׂא העיקרי של ההוֹוה הרוּסי ועליו יוּטל גם עיקר עתידה הפּוֹליטי והסוֹציאלי של המדינה. על האינטלקטוּאַלי להיות מדריך טבעי ומנהיג העם, והוּא המיוּעד לשלוט עליו – אמנם בדרך דמוֹקראטית ולטובת העם. האינטלקטוּאַלים אינם שייכים לשוּם מעמד, אף לא לשכבה סוֹציאלית מסוּימת, אלא מהוים קאטיגוֹריה רוחנית מיוּחדת, שאינה משרתת שום מעמד ושם כוח אחר. זהוּ “חבר אצילים” החי ופועל לפי חוּקיו הוּא, שהם חוקי הרוח הטהורה והמופשטת. כּזאת הייתה התפיסה השוררת, אם בהכּרה ואם בלי הכרה. גם אלה שכּפרוּ בתיאוֹריה זו (המארכּסיסטים, למשל) והיו מזמינים את האינטלקטוּאַלים “להכּנס לשוּרות הפּרולטריון”, היו למעשה חדוּרים אותה הפסיכוֹלוֹגיה, נאמנים לתפיסה בדבר שני הגוּפים המובדלים. חלק מהם, הקוֹמוּניסטים, הרחיקוּ לכת יותר מדי בדרך זו של “חבר-אצילים”: תפקידו להדריך את העם, גם למרות רצונו. ומאידך גיסא: כשהסוֹציאליסטים העממיים, על כל זרמיהם, המקבּלים את התיאוֹריה בדבר אַל-המעמדיוּת של אנשי ההשׂכּלה, היוּ מזמינים את המשׂכּילים “להעמיד את עצמם לשרוּת העם”, היה כאן מאותה התפיסה של מישהוּ העומד מחוץ למחנה והוא בעצמו אינו מעונין בּיוֹתר בּשחרוּר העם, אלא אך מ“אהבת העם” ומרחמים עליו, הריהוּ מעמיד את עצמו בראש המלחמה. תמיד, בכל הצירוּפים: חומר לחוד ורוח לחוּד, העם והמשׂכּיל, חיי עבודה וחיי יצירה.

על חשבון התפיסה הזאת יש לזקוף כמה חזיונות מתולדות התנועה הציבוּרית הרוּסית. חזיונות חיוביים, מזהירים, דוּגמאות לטוֹהר הרוח ולגבוּרת חיים, וגם הופעות שליליות של התנונוּת שבּיהירוּת, של תלישוּת החיים, של מפּלות הכרחיות, יש לשער כי כשוֹך התסיסה הנוכחית ברוּסיה, כשמציאוּתה הסוציאלית תקבּל צורות מסוּימות יותר, שוּב לא יהיה מקום לאותה תפיסה בדבר “אינטליגנציה” כגוּף אַל-מעמדי החי לפי חוּקי הרוח בלבד. החיים שיברוּ את התפיסה הזאת באכזריוּת, אנשי האינטליגנציה שילמוּ בעדה בטראגדיה עצוּמה, רוחנית וחמרית. הפּרובּלמה תעמוד בודאי מחדש, אוּלם בצוּרות אחרות. באירוֹפּה המערבית חדלה התפיסה הזאת לשרור זה מזמן רב. גם באותם הזמנים כּשהמשׂכּיל אך עמד לתפוֹס את מקומו בחברה, היתה ההכרה הזאת בלבותיהם של מעטים. מעולם לא ביררוּ באירופה המערבית, ועל אחת כמה וכמה באמריקה, את שאלת היחסים שבין המשׂכּיל והמוני העם באותה ההתרגשוּת שברוּסיה. שרשי ההבדל הזה אינם נעוּצים אך באפיוֹ המיוּחד של המשׂכּיל הרוסי בניגוּד למשׂכּיל הגרמני, הצרפתי, האנגלי-סאכּסי, אלא בהבדלי המדרגה של ההתפתחוּת הסוציאלית והתרבוּתית.

התהוֹם בּין המשׂכּיל ובין בּן-העם לא הייתה עמוּקה במערב כמו ברוּסיה. תנועת השחרוּר הסוֹציאלי קמה בצוּרה ובדרכים הרבּה יותר אורגניות, מתוך העם עצמו, מתוך המוני העמלים המעוּנינים בשחרוּרם. והתנוּעה הזאת מצאָה לפניה שכבה סוֹציאלית מסוּימת של מַשׂכּילים. היו מן השכבה הזאת שהצטרפו אליה, היו שנלחמוּ בה, ואוּלם התנוּעה בכללה לא הייתה כל כך זקוּקה לה, לא הייתה בנוּיה עליה כמו ברוּסיה. והיחסים היו הרבה יותר פּשוּטים, “פרוזאים” וקרים. גם התסיסה הסוציאלית של השנים האחרונות עברה ועוברת באירופּה המערבית בצוּרות הרבה יותר מתוּנות. ואולם נקמת-מה היתה גם כאן בירידה החברתית של המשׂכּיל, בּכּשלוֹנות הרבים של מעמד הפּועלים אשר הפסיד כמה מערכות של מלחמתו מתוך חוסר כוחות אינטלקטוּאַליים העומדים לשירוּתוֹ.

קארל רֶנֶר¹, ממורי הסוציאליזם האוֹסטרי והאירופי, הרצה לפני זמן מה על הנוֹשׂא הזה ב“בית הספר הסוציאליסטי החפשי העליון” שבברלין וּפירסם אחר כך את הרצאתו בדפוּס. הוא קובע, כי שאלת היחסים בין “העובד הרוחני” ו“העובד הפיסי” חדשה היא בערך. בימי הבינים הסמכוּת היחידה ל“רוח” הייתה ל“כּנסיה” ומשום כך המושׂג הזה של “איש הרוח” הופיע אך עם שחרור החברה משלטון הכנסיה, כשהאוּניברסיטה הוצאה מידי הכוהנים, כשסטוּדנטים-הדיוֹטוֹת התחילוּ ללמוד ומורים-הדיוֹטות ללמד בה. ואולם משׂכּילי הזמן ההוא – ושל התקוּפה הארוכה שבאה אחר כך, כמעט עד חצי המאה הי"ט – היוּ דוחים בהתמרמרוּת את הכינוי הזה: “עובד רוחני”, הנפוץ כל כך עתה, באשר היו שייכים לשכבה סוֹציאלית עליונה, אִתה היוּ קשוּרים בהוי ובתפיסה. לרוב היו חיים בקירבה ישרה עם השליטים, “שרתוּ את הנסיכים”. הנאמנוּת לנסיך והכבוד שהיה זה מחלק להם היו ליסודות האידיאוֹלוֹגיה שלהם. האינטלקטוּאַלים עזרו לבנות את המדינה האַבּסוֹלוּטיסטית. המצב לא השתנה, מבחינת עמדתו של המשׂכּיל בחברה, גם כּשהחל שלטונם של רעיונות פּוֹליטיים אחרים במוחות המשׂכּילים. כשם שנשׂאוּ את העולם הרוחני האַבּסוֹלוּטיסטי, כך נשׂאו גם את הכיווּן הבּוּרגני-הדמוֹקראטי ולקחו חלק רב, אוּלימכריע, בבנינו, בעיצוּבוֹ. בתקוּפה זוֹ אין הם יותר פּקידים גבוהים בלבד. המקצועות החפשיים תופסים בחייהם מקום ההולך וגדול. ואולם גם עתה הם כאילוּ עושׂים את דברוֹ של מישהוּ, כאילוּ משרתים את מישהוּ. אמנם לא את הנסיך, אלא את המדינה. ושוּב: נאמנוּת למדינה, כבוד מידי המדינה – הם המניעים העיקריים של חייהם. כי ההוי נשאר גם עתה קשוּר עם ההוי של השליטים והאמידים העומדים בראש המדינה. ההשׂכּלה והרכוּש קשוּרים זה בזה, גם בּעל הרכוּש שואף יותר ויותר להיות משׂכּיל, שתי השכבות מתמזגות כאילו.העברת המשׂכּיל למחנה המנוּצלים הנה הופעה יקרת המציאוּת ואך בודדים – לעולם לא קבוּצות – הולכים בתקוּפה הזאת בדרך מארכּס ולאסאל. המשׂכּיל רואה את חייו בחברה, גם כשמוֹצאו מדלת העם, בדמוּת סוּלם. משלב לשלב הוא עולה עד הגיעוֹ לשׂדרות עליונות, אם במקרה לא יִכשל. איש לא יפריע בעדו.

הופעות אחרות לגמרי הביאה אִתה תקוּפת ההתפּתחוּת של הקאפּיטאליזם. ההון השתמש במדע לצרכיו הטכניים והוא הרחיב במידות בלתי מצוּיות קוֹדם, את תחוּמי הלימוּד. על יד האוניברסיטה הופיעוּ כל מיני בתי ספר עליונים מיוּחדים. בית ספר עממי, ביחוּד אחרי שהגיע לשמונה כתוֹת וביקוּרו נעשה חובה, נותן השׂכּלה העולה על ידיעות “האזרח” המשׂכּיל ובעל הרכוּש של המאָה הי"ח. מספר המורים, המהנדסים, הכימאים, הרופאים, עורכי הדין, הפּקידים וכו' גדל במידה מבהילה. מה שהיה לפני מאה שנים נחלת בודדים, נעשה להופעה המונית. עשרות ומאות משׂכּילים של ימי הנסיכים נעשים לרבבות ומאות אלפים. יחד עם זה חל בפנים הצבא העצוּם הזה פּרוֹצס של התמחוּת. המשׂכּיל הטיפּוּסי של ימים עברו, אשר היה מצוּי כמעט בכל ענפי המדע האנושי איננו יותר, וגם בתוך כּל מקצוע ומקצוע ישנם מומחים לכל פּרט ופּרט.

תוצאות השינוּי היסודי הזה מרוּבות מאד. ראשית: תוצאות כּלכליות וסוציאליות. כדי להרכּיב מפעל תעשׂיתי, חקלאי, מדינאי, מדעי, אמנוּתי נחוּצה שוּרה ארוּכה של מוּמחים. בּבית החרושת אשר קודם עבדוּ בו מנהל עם שנים-שלושה עוזרים, עובדים עתה על יד ההנהלה עשׂרות ומאות מוּמחים – טכנאים וּפקידים. ואם קודם היתה לאותם שנים-שלושה עוזרי המנהל התקוָה המוּצדקת לעלות למקום המנהל, עתה התקוה היא פעוּטה וכמעט שאיננה. הסוּלם הולך ונהפך לפיראמידה רחבת-בּסיס במאוד מאוד. יחד עם זה הספֶּציאליזציה המתקדמת של הפּרוֹצסים המוּרכּבים, כלומר, הפשטת הפעוּלות הבודדות, מאַפשרות לפעמים, בצירוּף העלאַת הרמה התרבוּתית של הפּועל (בית ספר עממי בן שמונה כתות!), חילוּפי המוּמחה המשׂכּיל בפועל הבלתי משׂכּיל, אולם מנוּסה באותן הפּעוּלות הבודדות. הפּיראמידה של המשכילים נעשית שכנה לפיראמידה של הפועלים. גשר נוֹצר בין שתיהן. ישנוֹ קו ישר בין אלפי המשׂכּילים, רבבות הפּועלים המוּמחים ומאות אלפי הפּוֹעלים השחורים. הדבר התבּטא גם בּהוֹפעה כלכלית – בּשׂכר-העבודה של הפּועל המוּמחה אשר אינו נופל משׂכר-העבודה של המשׂכּיל ולעתים גם עולה עליו. הספרוּת הטכנית “החפשית”, הפּוֹפּוּלארית, שנועדה להדיוֹטות, הקוּרסים העממיים, התיכוניים ו“העליונים”, מסייעים לטשטש את הגבוּלות בין הפּוֹעל המנוּסה והמשׂכּיל המוּמחה.

ולא רק בתעשיה כך. הפּיראמידה של “עובדי הרוח” חדרה לכל מקצועות החיים. ולה ישנן גם תוצאות רוחניות מכריעות לגבּי עמדת המשׂכּיל בּחברה. העבודה החלקית בפּרוֹצס הרוחני מביאה לידי אותה המֶכאניזציה דוּגמת העבודה הפיסית על יד המכונה. רבות מפעוּלות המשׂכּיל עברו ישר למכונה – מכונת הכתיבה, מכונת החשבון, כל הטכניקה המשרדית. ומה שנשאר לו לעשות מקבּל יותר ויותר אוֹפי של עבודה מכאנית. לעומת זאת עבודת הפועל יוצאת יותר ויותר מגדר המכאניזציה, באשר המכונה לקחה על עצמה את הפעוּלות הגסות בּיותר. לעתים קרובות הפּועל אינו אלא משיח על המכונה. השגחה זו דורשת תשׂוּמת לב מרוּבה. ובסוף החשבּוֹן – העבודה הרוחנית הנה תשׂוּמת לב. הפּועל הפיסי כאילוּ עולה למדרגה אשר אליה יורד המשכיל. מכאניזציה חודרת לעבודת המשכיל. רוח חודרת לעבודת הפועל. הפּיראמידות הולכות ומתקרבות גם בתוכן פעוּלת האנשים המהוים אותן. קמה פיראמידה אחת, פיראמידה של העבודה החברתית, אשר ההבדלים בה הולכים ונעלמים. ההשׂכּלה והרכוּש נפרדו. המשׂכּיל אינו מרגיש את עצמו יותר כשייך לשכבות השליטות. הוא מכנה את עצמו “עובד רוחני”. ואת העבודה שהוּטלה עליו אין הוא עושה יותר לשם שירוּת למישהוּ. אין לו נחת ב“כבוד” ואין הוא חדוּר “נאמנוּת”. הוא מקבל שׂכר, כמו הפּועל, שכר-עבודה. וכדי להעלות את השׂכר הזה, כדי לשפר את תנאי עבודתו, הוא אוחז באותם האמצעים אשר מלחמת הפועל חישלה אותם במשך עשׂרות בשנים: בארגוּן המקצועי ובאגוּדה הצרכנית.

ציבוּר אנשי ההשׂכּלה אשר קודם היה צירוף כּל מיני רסיסי מעמדות לשם שירוּת השליט, שלשום של הנסיך, אתמול של המדינה הדמוקראטית-בּורגנית – נעשׂה יותר ויותר למעמד מיוּחד. בודאי: כזאת היא לעת עתה אך מגמת ההתפּתחות הסוציאלית. עוד ישנם אינטלקטוּאַלים רבים בכל המעמדות, אולם מספר האינטלקטוּאַלים אשר אינם שייכים לשוּם מעמד וּמהוים יחידה סוציאלית אחת – הלא זהו מעמד – הולך ורב. חיי מעמד החדש הזה מלאים עדיין סתירות – בין היסודות הסוציאליים והכלכליים הדוחים את המשׂכּיל למחנה הפּועלים וּבין המוּשׂגים המסורתיים, אשר מקורם בעבר, והם מושכים אותו למחנה השליטים. מכאן העמדות ה“מהפּכניות”, מימין ומשׂמאל. אלה שהיוּ, מבּחינה היסטורית, מכשיר השלטון האַבּסוֹלוּטי, מרגישים את הקרקע נשמטת מתחת רגליהם ומכריזים: אין אנו רוצים בזאת, אנו נמשיך לשרת את “הנסיך” בנאמנוּת, בּעד הכבוד שהוא יחלוק לנו. אמנם הנסיך נקרא עתה מנהיג, ו“כבוֹד” כולל עוד כמה וכמה דברים טובים. אלה אשר עזרוּ לבנות את העולם הרכוּשני באידיאוֹלוֹגיה שלו, עודם שואפים להיות שותפים לרכוּשנוּת גם בחומר. ואלה שאינם רוצים יותר בשלטון הנסיך ובשלטון הרכוּש ואולם הפּסיכולוֹגיה שלהם שבוּיה לתפיסת השלטון, מנסים לההפך, הם עצמם, לשליטים, בצוּרת הועד המרכּזי של המפלגה השלטת על המדינה. בכל הצוּרות ובכל הצירוּפים: המשׂכּיל, האינטלקטוּאַלי איש הרוח – בראש השלטון. ואולם אלוּ הן אך העויות של תקוּפת המעבר. “הפיראמידה החדשה של העבודה הנה דמוֹקראטית ועממית. הקבוּצה הזאת של העובדים הרוחנים יכולה ליצור דברים גדולים ומכריעים אך בשותפות עממית עם מעמד הפועלים כוּלו, לא בשבילה לבדה ונגד רוב הפּועלים. אין זה יכול להיות משאיפתה, להיות לשומר האחרון של הריאַקציה בעוד שתפקידה להיות חלוּץ העתיד… ומאידך גיסא: על הפּועלים, אשר קוראים אותם עובדים פיסיים ואשר היו עד עתה נוֹשׂאי כל ההתפּתחוּת הסוציאלית, עליהם להכיר שהפּרולטריון, אם הוּא מגבּיל את עצמו בגבוּלות צרים מדי, כציבוּר עובדי-הגוף בלבד, בלי העובדים הרוחניים, לא יוּכל לסיים לבדו את ההתפתחוּת הסוציאלית. כאלה כן אלה צריכים להבין זאת”. ואז יקוּם אותו חזון אשר עליו חלם לאסאל: בּרית בין המדע והעבודה, בין המדע והעם.

הניתוּח הזה, ההוֹלם את מציאוּתה של אירוֹפּה המערבית, אינו הוֹלם את המציאוּת הרוּסית. רוּסיה רחוקה עדיין מאד מפּיראמידה רחבת בּסיס של אנשי השׂכּלה, היא אך מתקרבת לאותה תקוּפה, כשמאות ואלפים אנשי השׂכּלה הנם שוּתפים בשלטון על המוני העם. ניתוּחוֹ של רנר אינו הולם גם את המציאוּת של הישוּב העברי בארץ-ישראל. האינטליגנציה היהוּדית מתפּרנסת ממקורות היסטוריים שונים מאד מאשר “שירות לנסיך” ו“שלטון הרכוּש”. וגם ההתפתחוּת הסוֹציאלית והכלכלית של הישוב לא נתנה, עד הזמן האחרון, מקום לא לגיבוּש המשׂכּילים בגוף מעמדי אחד ולא לשירות המעמד השוֹלט. באיזו דרכים תלך בּשנים הקרובות ההתפּתחוּת הזאת, אין כּמעט לדעת עתה. אם ההון הפּרטי המחפּשׂ אך את רוָחיו ישתלט בארץ ויביא ליצירת מעמדות מסוּימים הלוחמים איש ברעהוּ בעד לחם והשפּעה חברתית, ואם להון הלאומי לא יהיה כוח (או רצון) לכוון את ההון הפרטי בדרכים המבטיחות את עניני הכלל – אזי קרות לודאי שגם בּקרבּנוּ תקומנה ההופעות אשר רֶנֶר ציין אותן כאופייניות לתקוּפת “הנסיך” ולתקוּפת המדינה הבורגנית. אזי קרוב לודאי שחלק מן האינטליגנציה הארץ-ישראלית יעבור למחנה השליטים. סימנים לכך ישנם כבר גם עתה. ואוּלם זהוּ חזוֹן לעתיד. לעת-עתה, למרות אי-הבנות מרוּבות, אשר יסודן יותר במלים מאשר במוּשׂגים, למרות גילוּיי היהירוּת הבלתי-מוּצדקת מצד זה או מצד אחר, איש ההשׂכּלה בארץ-ישראל כאילו קרוב יותר, ביחוּד בדור הצעיר ובשדרות העליונות, בשדרות היוצרים, למחנה הפועלים מאשר לבורגנוּת, כביכול, הארץ-ישראלית. ולזאת סיבה אחת ויסודית, אשר איננה בשטח הסנטימנטאלי (“הפועל המקריב קרבנות”) ואף לא בשטח הלאומי (“הפועל המהווה את הכוח העיקרי בבנין הארץ”), אלא באותו השטח אשר הוא המכריע לכל איש השׂכּלה, באשר הוא כזה, וביחוּד לשדרותיו היוצרות בשטח הרוח.

ההתפתחוּת שלנוּ היא לעת-עתה אחרת מזו שציין רנר. ואולם ישנה נקוּדה אחת משותפת לתיאורו שלו ולמציאות הארץ-ישראלית. באירופּה המערבית הנקוּדה הזאת היא סיוּם ההתפּתחוּת הכלכלית והסוֹציאלית הארוּכה. אצלנוּ היא ביסוֹד בניננוּ. הנקוּדה הזאת הנה בהתמזגוּת עבודה הרוחנית ועבודה הפיסית. “הרוח חודרת לפעולת העובד הפיסי”. מה ששם פּרי הטכניקה המשוּכללת, אצלנוּ היה בראשית המפעל וביסוֹדוֹ.

יש בכלל לפקפק בהצדקת ההבדלים הללו: כאן רוח – פּה עבודה. עבודה כשהיא לעצמה, הריהי כבר תרבּוּת. ואת הריב הזה – מי הוא איש התרבוּת הראשון, מי שחיבּר את השיר הראשון והתפּלל ראשונה לכוח עליון אשר בנוּ, או מי שלקח ראשונה בידו הבלתי-מפוּתחת, הקוֹפית, את המכשיר הפּרימיטיבי וזרע את הזריעה הראשונה – את הריב הזה, המחוּסר כל טעם, לא נסיים לעולם, על אחת כמה וכמה, אם יש להניח שאותו האיש היה גם העובד וגם המשורר ושהשיר הראשון מריתמוּס העבודה קם. ואם לא לחשוב לתרבוּת אך דברים שבדפוס ובצוּרה חמרית אחרת, הדורשת “מקצועיות”, אלא גם את הדברים שבלב ובמוח והם, מחוֹסר “מקצועיות”, לא קיבלו צוּרה מסוימת, הרי לא נבין כלל וכלל את החלוקה הזאת. “הרוח נושבת כאשר עם רצונה” – כך אמרו דייגי הגליל, בודאי בתשוּבה לחכמי ירוּשלים ולמדניה, כשאלה כפרוּ בזכוּתם “להתערב” בעניני המקצוע שלהם, בעניני הרוח.

ואם החלוּקה המלאכותית הזאת של תרבּוּת, אשר היא חטיבה אחת, בחוֹמר וּברוּח, נראית לנו בכלל כהלך רוח אנאכרוֹניסטי של כּת מקצועית, כּת הכוהנים והמשרתים את “הנסיך”, הרי אין לה מקום כלל וכלל בעולמנו אנו. מראשית הופעת הפּועל היהודי בארץ ועד היום הזה – הרוח היתה הכוח המניע היחידי בכל מה שעשה. כל זרע אשר זרע הפּועל בּאדמת הארץ וכל אבן אשר קבע בבתיה – בכוח הרוח, בשם הרוּח נזרעוּ ונקבּעוּ. מראשיתה היתה עבודת הפּועל חדוּרת רוח. ההתמזגוּת ההיא, פרי הטכניקה המשוּכללת בּארצות אירוֹפּה ואמריקה, היתה כאן בראשית.

הדבר הזה, הקיים בּמציאות הארץ-ישראלית והעתיד להתקיים גם בּימים יבוֹאוּ, באיזה דרכים שתלך ההתפּתחוּת הכלכלית של הארץ – קובע את יחסוֹ של הפּועל לעבודה הרוּחנית ומוּכרח לקבוֹע גם את יחסוֹ של העובד הרוּחני לפּועל. אם בקרב הפּועלים ישנה יהירוּת-מה כלפי העבודה הרוחנית, הרי ממנה יש, כמוּבן, להשתחרר. אין לה הצדקה כל שהיא. למעשׂה היא גם איננה כמעט. על פי רוב היא אך פרי דמיון חולני, פרי אי-הבנה הנובעת מאותן המרכאות אשר עתון הפועלים שׂם בהן לפעמים את התוֹאר: “איש הרוח”. המרכאות האלה מוצדקות הן, בּאשר הפּועל הארצישראלי כופר בעצם החלוּקה של חומר ורוח. הוא, איש המעדר והפּטיש, איננו בהכרתוֹ פחות איש רוח מאיש המדע והספרות. אין לו השׂכלה אשר ישנה למלוּמד פּלוֹני ואין לו כשרון שישנו למשורר אלמוֹני ואוּלם על ערכי רוח החיים בלבו לא יוַתר ובמוֹנוֹפּוֹליה של מישהוּ על הערכים האלה לא יכיר. לראות זלזוּל במרכאות האלה יכולים רק אנשים אשר לא אותה “הרוח הנוֹשבת כאשר עם לבּה” שוררת בלבותיהם, אלא רוח הכת המקצועית, כּלומר אנשים הראוּיים באמת לכך, שאת הרוח שלהם יסמנו במרכאות. בודאי: על הפועל הארצישראלי להכיר, שבלי השוּתפוּת של אנשים בּעלי השׂכּלה וכשרון ספרוּתי ואמנוּתי במפעלוֹ – לא יצליח “לסיים את ההתפתחוּת הסוֹציאלית”. ואולם גם על אנשי ההשׂכּלה להשתחרר מרוח הכת ולהכיר את המציאות הארצישראלית, האומרת לא רק שעבודת הפּועל חדוּרה רוּ ח, אלא שגם ה“צרכן” העיקרי הארץ-ישראלי של המדע ושל הספרות ושל האמנוּת הוּא הפועל. לא מבחינה חמרית בלבד, לא מבחינה זו שהקונה העיקרי של הספר והמכניס העיקרי לקופות ההצגות הוא הפועל. הדברים האלה עד כּמה שיש להם ערך בעיני איש המדע האמתי והאמן האמתי, עלוּלים אוּלי להשתנות בכוח התפּתחוּת כּלכלית אחרת של הישוּב, אוּלי יקום לנו “הנסיך” – המֶצֶנאט, ויבנה היכלות לאמנים וארמוֹנוֹת לאנשי מדע. אוּלי תתפתח גם אצלנוּ הבּוּרגנות המשׂכּילה וגם היא תבקר את ההצגות ואת הקונצרטים אשר עד עתה היא כאילו בוֹרחת מהם. אולי ישתנוּ הדברים בעולם החומר. ברוח הם לא ישתנו, באשר הפּועל הארצישראלי לא יוַתר על ערכי הרוח שהוא נושׂא בקרבו. הם עתידים, להפך – להתגבר.

רנר בא לידי מסקנה שגם האינטלקטוּאַלי מקבל עתה בעד עבודתו אותו הגמוּל שמקבל הפּועל הפיסי: שׂכר עבודה. לעת עתה, על כל פּנים, גם אצלנו שׂכר אחד מקבּלים גם היוצר הרוחני-גוּפני וגם היוצר הגופני-רוחני. שׂכרם – הארץ הזאת.

“דבר”, ח' כסלו תרפ"ט (21.11.1928)

---

בגידת הכהנים

מאת

משה בילינסון

בגידת הכהנים / משה בילינסון

א

אירופּה חיה – זה כמה עשרות בשנים – חיים ציבּוּריים ורוּחניים עלוּבים מאד. כך סבוּר אחד מאנשי-הרוּח הצרפתיים, סופר מזהיר, בֶּלֶטריסט, פילוסוף, מחבּר מסות מרובות על המחשבה, האמנוּת, החברה של זמננוּ, ג’ולין בּנדה¹. הרע שבחיינו הוא “בתאוה הפּוליטית” – התאוה הגזעית, המעמדית, הלאוּמית, המקימה איש על אחיו. היא הגיעה בזמננו לרום פּסגה אשר תולדות האנושיוּת לא ראו כמוה. היא תקפה מספּר אנשים עצוּם. בשנים עברו היו אך קבוּצות קטנות מעורבות בעניני הפוליטיקה – היום אפשר להגיד שאין איש חפשי ממנה. האנשים בעלי התאוה המשוּתפת, מרגישים את עצמם קשוּרים עם חבריהם ללא-מספּר (לדוּגמה: מעמד הפּועלים). התאוה ההמונית הזאת היא חד-גונית, פשוּטה, שוה לכל אדם. הכל אומרים וחושבים כאיש אחד. מטרתה של התאוה נעשׂתה מסוּיֶמת וקוֹנקרטית (לדוגמה: הסוציאליזם). היא אינה יודעת עוד גאוּת ושפל, אינה שובתת אפילוּ רגע אחד. כל שאר ההרגשות נסוגות אחור מפני הפוליטיקה: היא קודמת לכל, בכל מקום היא, אך ורק היא, מיליוני בני אדם שואבים מעתון יומי, כל בוקר ובוקר, את חומר הדליקה לתאוותיהם. ועוד נולדו בימינו שתי תאווֹת פּוליטיות חדשות, אשר העבר לא ידע אותן. הראשונה: הלאוּמיוּת היהוּדית. בעבר היו היהודים כופרים באופי המיוּחד, אשר אויביהם היו מיחסים להם – היום הם מכריזים על האופי המיוּחד הזה, כאילו בשׂמחה וּבגאוה. ההתנהגוּת הזאת אוּלי היא עדינה יותר מהתאַמצוּת היהוּדים האחרים להשכּיח את גזעם. אך עוּבדת התאוה החדשה, מבדילה בין אנשים, נשארת בתקפּה. התאוה החדשה השניה, פרי זמננו, היא “בּוּרגנית”. לפנים היתה הבּוּרגנוּת כאילו מתבּיישת מפּני אנוכיוּתה, והיום היא מלאה הכּרת עניניה, מכריזה על אנוכיוּתה בקול רם, דורשת שהאנושיות כולה תשתחוה לפניה.

בין כל התאוות הפוליטיות תופסת מקום מיוּחד התאוה הלאוּמית. בהיותה נחלת המלכים והמיניסטרים בלבד, היתה קשוּרה בענינים ממשיים – היום, בשביל ההמונים, היא כאילו כוּלה ענין של גאוה. כל עם מתיצב מוּל השאר בשׂפתו, באמנוּתו, בספרוּתו, בפילוסופיה שלו, בתרבּוּתוֹ. הפּטריוֹטיוּת שבימינו נעשתה רומנטית-היסטורית. העמים רוצים להרגיש את עצמם בעברם, הם מיחסים את שאיפותיהם לאבותיהם, הם מבססים את דרישותיהם ב“אלפי שנה”, ב“זכוּיות היסטוריות”. התאוה הלאוּמית נעשתה למיסטית, לדתית. על כן יש עוד להוסיף שתאוות פּוליטיות שונות, שהתקיימו קודם בלי קשר כל שהוא עם הלאוּמיוּת הנפרזת, הולכות וּמתמזגות אתה. כאלה הן ביחוּד האַנטישמיות, שׂנאַת הבּוּרגנוּת לפועלים, התנוּעה האַנטי-דמוקרטית. בכל עם גדל מספּר האנשים החושבים שמועיל להם להשתייך לעם חזק – לא רק אנשי התעשיה והעסקים הגדולים אלא גם סוחרים קטנים, בוּרגנים זעירים, רופאים, עורכי-דין, אמנים, פּועלים סוברים שחשוּב להם, לשם עסקיהם הפּרטיים, להיות אזרחי חברה בעלת כוח ושלטון.

כל התאווֹת הפּוֹליטיות הזדיינוּ ב“תורות” אשר בעזרתן מוכיחה כל אחת מהן, כי היא היא הכוח הטוב בעולם וזאת המתנגדת לה היא כוח הרע. התאוה הפּוליטית מתפּשטת על מוּסר, חכמה, אֶסתטיקה. האַנטישמיוּת, הפּאנגרמניוּת, התנוּעה המונארכיסטית הצרפתית, הסוציאליזם, אינן תנוּעות פוליטיות בלבד. הן שואפות לכבוש את המוּסר, את הספרוּת, את הפילוסופיה וכו'. שני חידוּשים הוּכנסוּ ל“תיאורטיזציה של התאוה” הזאת: כל אחת מהתאוות הפּוליטיות מכריזה שהיא מתאימה ל“מגמת ההתפּתחוּת”, ל“מהוּת ההיסטוריה”, כל אחת גילתה “חוק היסטורי” משלה אשר בחסוּתו מוּבטח לה הנצחון, וּממילא – התאוה המתנגדת לה עומדת בניגוּד להיסטוריה. החידוּש השני הוא בהכרזה שהיא, תאוה פוליטית פלונית – ואך היא – מבוססת על המדע, “תוצאה מההסתכּלות המדוּיקת בעובדות”.

תוכן התאוה הפּוליטית שתקפה את האנושיוּת הוא ברצון קבוּצות האנשים להאָחז בכל הטוב של העולם הזה (או לשמור עליו) וּלהרגיש את עצמם כמוּבדלים, כשונים מאנשים אחרים. “הריאַליוּת” השתלטה על נפש האדם. התאוה הפוליטית, ביחוּד זאת הלאוּמית, היא תאוה ריאַליסטית. ואין זה מפחית כלוּם מכוחה, אדרבה, מוסיף לה הרבה אם את הריאַליוּת הזאת עושים אלוֹהוּת. המדינה, המולדת, המעמד הנם היום כגילוּי אלוהוּת. לרבים הם גם אֵל יחיד. האנושיוּת נעשתה יותר ריאַליסטית ועם זה יותר דתית מאשר בכל תקוּפה אחרת.

הריאַליוּת הזאת איננה בעצם חידוּש של זמננו. ואולם עד עכשיו לא הייתה אלא נחלת ההמונים. במשך אלפי שנים, עד תקופתנו אנו, התקיימה שרשרת בלתי פוסקת של פילוסופים, אנשי דת, מלוּמדים, אמנים, אשר עמדו בניגוּד לריאַליוּת ההמונים. היה מעמד מיוּחד – נקרא לו “מעמד הכּהנים” – אשר פעוּלתו הייתה חפשית ממטרה מעשית. הם חיפשׂו ומצאו סיפּוּק לנפשם אך באמנוּת, במדע, בהגיה מטפיסית כשהם לעצמם. הם כאילו היו אומרים: “מלכותנו אינה מן העולם הזה”. הכּהנים לא הפריעוּ ל“הדיוטות” למלא את העולם ברעש שׂנאתם ואוּלם הם הפריעו לעשות את השׂנאה הזאת דת. האנושיות עשׂתה את הרע ואוּלם כיבדה את הטוב. הסתירה הזאת היתה לכבוד המין האנושי, כי היא היתה הסדק אשר באמצעוּתו אפשר היה להם לרוח ולתרבוּת להכּנס לעולם. בסוף המאה התשע-עשרה חל שינוּי יסודי – “הכּהנים” הצטרפו למשׂחק התאוות הפּוליטיות.

גם בעבר היו בין “הכּהנים” אנשים אשר לקחו חלק בחיים הפּוליטיים. ואוּלם אלה היו יוצאים מן הכלל. הרוב המכריע - סוֹקרטס, שפּינוזה, ווֹלטֶר, לייבּניץ, קפּלר, פּאסקאל, מוֹנטֶסקיה, דֶקארט, ניוּטוֹן, גליליי, רנאן, בֶּקוֹן, הוּגוֹ, טֶן – או שהיו אומרים כגֶתֶּה: “נשאיר את הפּוליטיקה לדיפּלומטים ולאנשי הצבא”, או אם היו גם מעורבים בחיים הפּוליטיים, התיחסו אליהם, כווֹלטר, בספקנוּת רבּה, השוללת את אש התאוה. כיום הרוב המכריע של הכּהנים – די להזכיר שמותיהם של מוֹמזן, טריצ’קה, ד’אנוּנציוֹ, קיפּלינג, מורה, בּארֶס, סוֹרל, הגל, ניצ’שה², בּרגסון, בּורג’ה, מארכּס – יצאו לתרבּוּת רעה של התאוה הפּוֹליטית על כל קויה האופיניים; רצון הפּעוּלה, השאיפה לתוצאה בלתי-אמצעית, הדאגה היחידה למטרה, הבוּז לנימוּקים, ההפרזה, השנאה. הכּהנים בגדו בתפקידם ובתעוּדתם, שכּל עיקרם אינו אלא בפוּלחן האמת ובצדק בלבד.

רק זמננו הוא שראה את אנשי המחשבה מכריזים, כי הפּטריוֹטיוּת שלהם אינה זקוּקה לבדיקת השׂכל, וכי “המולדת הנה צודקת גם שאינה צודקת”. רק זמננו הוא שראה את אנשי המחשבה מכריזים לבוגד את כל מי ששומר על חופש משפּטו, רק זמננו ראה את הרוב המכריע של אנשי הכּנסיה מצטרפים להרגשות לאוּמיות בתאוה כשאר האנשים. ה“כּהנים” מפיצים שנאה ובוּז לכל “העומדים מחוּץ למחנה”, לכל מי שאינו שייך “לאנשי שלומנו”. הכּהנים המוֹדרניים עשו את הלאום אלוהוּת ואת עמם עשו למגדל המתגרה בשמים. הם מתאמצים להלבּיש את מחשבתם “צוּרה לאוּמית” המתנגדת לצוּרות העמים האחרים: “הלאמת המחשבה”. הם מכריזים, כי עבודתם הרוּחנית יכולה להיות פּוריה אך בתנאי שהם לא יעזבו את אדמת המולדת – מפּני שוּם דבר אינם מפחדים במידה יותר גדולה מאשר מ“תלישוּת” מן הקרקע. הם מכניסים את התאוה הפּוליטית לפעוּלתם, לאמנוּת, לפילוסופיה, למדע. עוד אפשר להבין שכזאת יעשו פּייטנים, מחבּרי מחזות ורומנים, כלומר אמנים אשר שלטון ההרגשה טבעי להם. ואוּלם גם מלומדי היסטוריה, גם מבקרים, גם הפילוסופים, אנשים אשר “ההדיוטות” מתיחסים אליהם בכבוד מיוּחד ומשוּם כך השפעה מיוּחדת להם ואחריוּת מיוּחדת עליהם, גם אלה נעשו לפוליטיים, גם אלה אינם משרתים את האמת אלא את “שר האוּמה”. לפי “הכּהנים המודרניים” קובע המועיל את היפה והצדק. הם לימדו את העמים להעריך קודם כל את הדברים המבדילים אותם מן האחרים – את היצירה הפּייטנית, את האגדה, באשר אלה “לאוּמיות” וּמבדילות יותר ממדע והסתכּלוּת שׂכלית. הם לימדו את העמים לכבּד את אָפים במידה שהוא מבדיל אותם מן האחרים, ולא רק בשׂפה, באמנוּת, בספרוּת, אלא אף בתלבּוֹשת, בדירה, ברהיטים, באוכל. הלאוּמיוּת הוּכרזה להופעה אשר אין להוציא ממנה שוּם פּרט ויש לקבל באהבה את הדברים הצודקים והבלתי צודקים, היפים והמכוערים, הגדולים והפּעוּטים שבּה – לפי דברי אחד מנביאי זמננו: “הטעם שלנו אם טוב ואם רע, טעמנו הוא, ואין לנו שופט וּמופת זולתנו אנו”. אותו דבר – המעמד. אנשי המעמד מטיפים לעולם הבּורגני (או לציבור הפּועלים) שאסור להם לחפּשׂ את המשוּתף להם עם כל בני-האדם ועליהם להתבּודד וּלהדגיש את הניגוּדים בכל עמקם, כי ההתבּדלוּת הזאת היא היפה והעדינה וכל רצון האיחוּד הוא סימן לחוּלשת המחשבה, למוֹרך לב, לשפלוּת. אנשים גדולים, אמנים פילוסופים, קמוּ לנו ללמדנו שכּל עם ועם חייב לעבּד לו תפיסת-מוּסר משלו, לפי “הגניוּס” המיוּחד לו, לפי מצבו הגיאוגרפי, לפי מאורעות תולדותיו, לפי תנאיו המיוּחדים, על כל מעמד ומעמד לעבּד את אַמת-המידה משלו לטוב ולרע, לפי צרכיו, מטרותיו, תנאיו המיוּחדים – וכל הדיבוּרים הללו על “מצפּוּן בן-אדם כמו שהוא”, על “הצדק כשהוּא לעצמו”, על האנושיוּת“, נחלת רפי-רוּח ורפי-שׂכל הם. בחריצוּת מיוּחדת העמידו “הכּהנים” לעמוּד הקלוֹן את מוּשג “האמת האוּניברסלית”: כמספּר העמים מספּר ה”אמתות" – אמת צרפתית וגרמנית, אמת בּוּרגנית וּפועלית. “האמת” מתחלקת גם לפי זמנים ותקוּפות. יש “אמת” של ימים קדמונים, ושל ימי הבּינים, ושל זמננו ושל זמנים העתידים לבוא. וכל אחד מתאמץ להיות בהתאמה עם “אמת זמננו” דוקא, ואינו מחפּשׂ יותר את היופי והצדק אלא את “יפי דורנו”, את “צדק שעתנו”.

“הכּהנים” העמידו את הענינים הקונקרטיים, את הכוח הפיסי במרום ערכים המוּסריים והורידו בעיני האנשים את הקנינים הרוּחניים, את הערכים הבלתי-מעשׂיים. הם הכריזו שאין על המדינה להיות צודקת אלא חזקה. ובהאמינם, ברוּבם הגדול, שאך המדינה בעלת “יד חזקה” יכולה להיות בעלת כוח, הם מהללים את המשטר האבטוקרטי, את הכניעה העורת לפני השלטון ומחללים את המוסדות המיוּסדים על חופש, הסכּמה והסבּרה. על אחד צריך לעמוד כחייל על מקומו, לפקוּדת הרשוּת, מבלי שישאר מקום כל שהוא לרצון היחיד. ביחוּד אין למדינה לחשוב על הצדק ו“שטוּיות” דומות לו ביחסיה עם מדינות אחרות. לתורות כאלה נתנו ה“כּהנים” אופי מוּסרי. הריאַליסטים המודרניים הנם מוֹראליסטים של הריאַליוּת. כל פעוּלה, העושה את המדינה לחזקה, היא, לפי תורתם, ממילא מוּסרית. הרע המשרת את הפּוליטיקה חדל להיות רע ונעשה לטוב. ה“כּהנים” אמרו לבורנים ולפועלים: תתארגנו, תתחזקו, תִפסו את השלטון או שִמרו עליו אם כבר זכיתם בו, תבוזו לרחמנוּת, לצדק ביחסיכם עם מעמדות אחרים – ותעשו כל זה משוּם שכּך דורש המוּסר, כך דורשת האֶסתטיקה. לרצות להיות צודק סימן הוא ללב שפל. להערצת “המדינה החזקה” הצטרפו עוד כמה אֶלמנטים: ביסוּס הזכוּיות על המנהג ועל העבר, על “העוּבדה הקיימת”, לעג ל“אידיאולוגיה”, הכרזות כי “אך עוּבדות קיימות בשבילנו”, הדרישה שהצוּרות הפּוליטיות תעמודנה בהתאמה ל“בן-אדם כמו שהוא וּכמו שהוּא יהיה תמיד”, כלומר יצוּר אַנטי-סוציאלי וצמא לדם, כניעה לפני בּרבּריות משוּם ש“בן-אדם הוּא כזה”, “צריך לקחת אותו כמו שהוא”, “הוּא לא ישתנה לעולם”. “ואנו הננו אנשים פּוֹזיטיביים ואיננו רוצים להיות אנשי האוּטוֹפּיה”, “אנו עוסקים במה שישנו ולא במה שצריך ויכול היה להיות” – ולאמיתו של דבר הם יודעים היטב שתפקיד הפעוּלה המוּסרית הוא: ליצור את הנושא שלה. הם יודעים היטב שבכניעה הזאת הם יוצרים את נצחיוּת הבּרבּריוּת, הנחוּצה להם לביסוּס המוסדות היקרים ללבותיהם, מוסדות האונס והאַלמוּת.

קילוס הרכוּש הקוֹנקרטי מביא להילוּל חיי המלחמה ולבוז לחיים “אזרחיים”. החוזה, ההסכם הוּכרזוּ ל“נשק החלשים”, הצורך בצדק ל“תכוּנת העבדים”. למלחמה ישנה מוּסריוּת משלה, נעלה מהמוּסריוּת “האזרחית”. המלחמה ברוּכה גם מחוּץ לכל תועלת, הספּורט נעשה למוּסרי וקיבל אופי של “אידיאולוגיה”. דת חדשה, דת המלחמה קמה לאנושיוּת, ומצוותיה: קשי-עורף, אכזריוּת, ומעל לכל: נצחון.

כזאת היא, זה חמשים שנה ויותר, התנהגוּת האנשים אשר תפקידם היה להתנגד לריאַליזם של העמים, והם התעסקו בכל כוחם, בכל רצונם, להסית אותו – התנהגוּת אשר שם אחד יאֶה לה, הלא הוא “בגידה”.

ב

רבות הן הסיבות אשר הביאו את ה“כּהנים” המודרניים למעש בגידה בתפקידם. ואחת העיקריות היא: שהעולם המודרני עשה מ“כּהן” “אזרח” אשר עליו מוטל כל המשׂא הקשוּר בתואר זה. לאלה הטוענים נגד הכּהן, על שאין לו שלוַת-הרוּח של דֶקארט או גֵתֶּה, לגבּי גורל האוּמה, יכול הכּהן להשיב, כי האוּמה דורשת ממנו מסים. הוא יכול לענות, לאלה שיביישוּ אותו בגלל מפלגתיוּתו, שזמן המֶצֶנאטים עבר והוא מוּכרח לחפּשׂ לו אמצעי קיוּם: וּממילא הוא תלוּי במעמד הנהנה מיצירתו והמשלם בעדה. את התאוה הלאוּמית של הכּהן המודרני יש לבאר גם בזה שמוּשׂג הלאום הוא בעצם חדש והתפּתח אך במשך המאה התשע-עשרה; קל היה לאהוב את עולם הרוּח בלבד כל עוד לא היו קיימים העמים שאהבו אותם. וישנם גם עניני קאריירה בעולם. זה זמן רב, כמעט מאתים שנה, שבצרפת על כל פנים, רוב הסופרים אשר רכשו להם שם גדול – ווֹלטר, דידרוֹ, שאטוֹבּריאן, לאמארטן, הוּגוֹ, פראנס, בּארֶס – היו מעורבים בעניני הפּוליטיקה. אפשר אפילו להגיד, שאחדים מהם היו לאנשי שם אך החל מה“רגע הפּוליטי” שלהם. כל זה יש בו כדי לבאר מדוּע הסופרים התחילו לקחת חלק בחיים הפּוליטיים, אך מדוּע הם מסתפּחים, על פּי רוב, לריאַקציה הפּוליטית? הן גם הדמוקרטיה היא עמדה פוליטית ובכל זאת, זה עשרים שנה ויותר שהסופרים הצרפתיים נזהרים ממנה? כאן משפיע הרצון למצוא חן בעיני הבּוּרגנוּת המנחילה את השם והחולקת את הכבוד. והבּוּרגנוּת המוֹדרנית, החיה בפחד מפּני התקדמוּת המעמד המתנגד לה, אין לה דאגה אחרת מאשר לקיים את הפּריבילגיות שעדיין נשארו לה, והיא שונאת את “הדוֹגמוֹת הליבּרליות”. הסופר המבקש את חסדה מחוּיב להגן על דגל ה“סדר הקיים” (אין זאת אומרת עדיין שכל הסופרים “מצדדי הקיים” הם שקרנים דוקא, אלא שיש אנשים בני מזל מיוּחד: העמדות ה“מועילות” הן להם גם העמדות אשר אליהן הם מצטרפים בתום לבם). הבּוּרגנוּת אינה יודעת רחם כלפּי הסופרים שהעיזו להתנגד לתאווֹתיה (בצרפת די להזכיר את אֶמיל זוֹלה ואת רוֹמן רוֹלן) ה“הדיוטות” של זמננו מכירים בשלטונם והם מוּכנים “לקרוא לסדר” את הכּהן המרגיז את מנוּחתם. התכוּנה החדשה הזאת של ה“הדיוטות” מתגלית לא רק לגבּי הסופרים (והעתונוּת – העתון, אשר אינו מציע לקוראיו את השגיאה הרצוּיה להם, נופל בו ברגע), אלא גם ביחסים עם הכּהנים במוּבן הצר של המלה, אלה המדבּרים בשם האֵלים. האנושיוּת המוּדרנית רואה באלה הקרוּיים מוריה ורבותיה לא את מדריכיה, אלא את משרתיה. והרוב הגדול של ה“מורים והרבותים” הבין זאת והסתגל במהרה ובשלמוּת למצב החדש. זה הוּקל להם על-ידי כך שהם עצמם נעשו, לפי סדר-החיים, לבּוּרגנים ורכשו להם גם את התכוּנות הנפשיות של הבּוּרנים, והעיקרית שבהן היא: חיקוּי להרגשות הפּוליטיות של האַריסטוקראטיה – הערצת המשטר האבטוקרטי, המוסדות הצבאיים, מוסדות הכנסיה, בּוּז לחברה המיוּסדת על הצדק ועל השויון האזרחי. הבּוּרגני סתם קונה לו את תואר האצילוּת בכסף. הבּוּרגני הסופר קונה לו אותו התואר בלעג למוסדות דמוקרטיים.

ועוד סיבות לבגידת הכּהנים. הרוֹמנטיקה המיוּחדת במינה, אהבת הפּוֹזה וה“הפתעות”. הסופרים של סוף המאה התשע-עשרה, ביחוּד סופרי צרפת ואיטליה, הרגישו,כי הפּוֹזה של משמעת, מסוֹרת, בּוּז לחופש האזרחי, מוּסר המלחמה והעבדוּת עלוּלה להפתיע את התמימים ואת הפּשוּטים הרבה יותר מה“סנטימנטליוּת של הליבּרליזם וההוּמַניטריזם”. הגבּרת “הרגשנוּת האמנוּתית” על “הרגשנוּת השׂכלית, הניתוּח הפילוסופי ופּסיכוֹלוֹגי (בּרגסון, פרויד), גילה את הניגוּד בין ההרגשה, האינסטיקנט, וּבין השׂכל, והסופרים בחרו להיות נגד השׂכל. היצירה הוּכרזה לגדולה באשר הצליחה מ”בחינה אמנוּתית" גם כשתכנה האינטלקטוּאַלי הוא כאַין וּכאֶפס. כל העמדות הוכרזו לשווֹת בעצם וטוּשטש ההבדל בין שגיאה ואמת. שיטה השואפת לכוח וּלגוֹדל נותנת להרגשה האמנוּתית סיפוּק רב יותר מאשר השיטה השואפת לצדק – ההרגשה האמנוּתית נהנית מהריאַליות הקוֹנקרטית ואין לה חפץ בתפיסות מוּפשטות ושׂכליות, כמו רעיון הצדק. לאותו השטח ה“אמנוּתי” נכנס צמאון הסנסַציה, הרצון “לנסות”, להרגיש הרגשות חזקות ו“בלתי רגילות”. חלק רב מן המוֹראליסטים של זמננו בזים ל“תרבוּת פּציפיסטית” וּמהללים את חיי המלחמה, באשר המלחמה משמשת, לכאורה, הזדמנוּת להרגשות חזקות. “מלחמה? מדוּע לא? נתבּדח”. הרצון “להבהיל” על-ידי פּרוֹדוֹכּסים אינו אלא צוּרה אחרת, זולה ביותר, של אותה “הרגשנוּת האמנוּתית”. ויש שהגורם המכריע אצל כמה כהנים העוברים לריאַליזם הוא ברצון לשׂים קץ פּעם אחת לכל “הבּלבּול” הזה של שיטות ציבוּריות וּפילוסופיות אשר “אף אחת מהן אינה נותנת בטחון” – הן נדרש כוח רוּחני מיוּחד כדי להוֹקיר יותר רסיסי אמת מבּנין שלם של השקר. אצל אחרים הריאַליזם שלהם הוא תגוּבה של האידיאַליזם התמים ששׂרד באמצע המאה התשע-עשרה, על האמוּנה הפּשוּטה ההיא שהצדק והאהבה עלוּלים להיות בן-רגע לעצם נפש העמים והפּרט.

אם נצרף יחד את כל הסיבות האלה, נכיר שהריאַליזם הפּוליטי של הכּהנים רחוק הוּא מהיות עוּבדה שטחית, פרי קפּריזה של מישהוּ. הוא קשוּר במהוּתו של העולם המוֹדרני. העולם הזה מוּרכּב מהמון, אשר תאותו הריאַליסטית בשתי צוּרותיה העיקריות – תאות המעמד ותאות הלאום – הגיעה למדרגת ההכּרה ולמדרגת השכלוּל אשר לא הייתה ידוּעה עד הימים האלה, ומשכבה, אשר לפנים התנגדה לריאַליזם ההמון ועתה הצטרפה אליו וּמכריזה אותו למידה גדולה, יפה, טובה, מוּסרית. אלפים שנה נמשכה המלחמה בין כּהן והדיוט ועתה ניצח ההדיוט. הכּהן לא רק נוּצח, הוּא התבּוֹלל. כל האנושיוּת, הכּהנים בתוכה, נעשתה הדיוטית. לפנים עשה העולם את הרע וכיבד את הטוב – היום הוא עושה את הרע וּמכבּד את הרע. העולם הולך לקראת המלחמה (מעמדית או בין-לאוּמית) המשוּכללת מכל המלחמות אשר האנושיוּת ראתה אותן. החוזים אשר העמים כורתים, המוסדות אשר הם מקימים לשמירת השלום, כביכול, אין להם ערך. הם נובעים מאינטרסים בלבד (פּחד מפּני המלחמה ונזקיה) ולא משינוּי המוּסריוּת הציבוּרית. “רוח המלחמה” נשארת בעין. העם, המקיים חוזה אך מטעמים מעשיים, עלוּל להפר אותו בשעה שהטעמים המעשיים האלה יצווּ לו אחרת. שפּינוזה כבר ידע: “השלום איננוּ בהעדר המלחמה אלא בתכוּנה הנובעת מכוח הנפש”. האנשים הקוראים לעצמם פּציפיסטים, עלוּלים אך לסכּן את השלום. הפּציפיסטים ה“שטחיים” המשוים את המלחמה ל“רצח” כאילו דרמת המלחמה והתאוה הלאוּמית אינה דורשת יחס רציני וכובד ראש, הפּציפיסטים ה“מיסטיים” הדנים לכף חובה על מלחמה ומלחמה, מבלי לבדוק אם היא צודקת או בלתי-צודקת, הפּציפיסטים ה“פּטריוטיים”, המשתדלים להוכיח שהאוּמה לא תפסיד כלוּם, אדרבה, תרויח בכוחה וּבכבודה, אם תוַתר, היא הראשונה ואוּלי גם לבדה, על כל זיוּן – כל אלה עלוּלים אך להכשיל את השלום. נוכח “רוּח המלחמה” השולטת בכל העולם, נוכח הפּציפיזם המחוּסר אוֹן אינטלקטוּאַלי ונפשי, יש לפעמים יצר לרצות שהאנושיוּת תעבור כל הגבוּלות של ה“אגוֹאיזם הקדוש” ותתפּרץ ברצח הכללי – אוּלי תחזור בתשוּבה ו“התאוה תלמד את האנשים לקח”.

ושמא צדקה האנושיוּת שקיבּלה את משטר הריאַליזם, שמא מצאה בזה את החוק הנכון, היאֶה לה, את הלוּח האמתי של ערכיה? אוּלי היה זה אך אוֹנס, אוֹנס אשר לא נשמע כמוֹהוּ, כשקבוּצת אנשים הכריזה, כי ערכי השׂכל והחכמה הם הערכים העליונים? אפשר אך חלום היה זה לאנושיות כשהאמינה לקבוּצה הזאת, ועתה היא מקיצה מן החלום הזה, וּבאה לידי הכרת מהוּתה האמתית, לידי הכרת רצונה הריאַלי ויצאה במלחמה נגד אלה שכּפוּ עליה את שׂכלם מאות בשנים? אם כך הוא הדבר, אזי אולי לא יהיה הרצח הכללי (אשר ממנוּ אפשר היה לחכות לתשוּבת האנוֹשיוּת) תוֹצאָה הכרחית של תנוּעת זמננו. אוּלי יתאַחדוּ האנשים – לשם ניצוּל משוּתף של האדמה. זרם כזה ישנו כבר, מעל המעמדות וּמעל העמים. אם הוּא ינצח, אזי תפסקנה המלחמות, תבוא ה“אַחוָה האוּניברסלית”. אַחוה זאת זוֹ לא תהיה שלילת “רוּח הלאום” ולא שלילת “רוּח המעמד” עם התאבוֹן שלהם, עם הגאוָה שלהם, אלא צוּרתן העליונה, ואז, מאוּחדת בצבא עצוּם, בבית חרושת עצוּם, תדע האנושיוּת אך גבוּרה, משמעת, אַמצאות, כל הטוב שלה יהיה בעולם הזה הריאַלי, ולא יהיה לה אלהים אחר על פניו. “אַחוָה אוּניברסלית” זוֹ תשׂיג דברים גדולים – כלומר, את הכיבוּש העצוּם באמת של החומר, את ההכּרה העליזה של כוחה וגדוּלתה. וההיסטוריה תחייך למחשבה, כי סוֹקרטס וישוּ מתוּ לשם כך…

ג

ספר בּנדה מצטיין בכשרון רב, בברק מחשבתי וסגנוֹני, בדוּגמאות מרוּבות. הוּא מגלה באמנוּת מיוּחדת את שקר הריאַקציה וּמשרתיה. אין זאת אומרת, כי יש להסכים לכל הערכתו השלילית את חיינו הציבוּריים והרוּחניים ואת תפקיד “הכּהן” בהם. חשיבוּתו של הספר היא אוּלי דוקא בהתנגדוּת העזה אשר הוּא מעורר, התנגדוּת המכריחה את הקורא לבדוק כמה עמדות והופעות אשר רגילים לעבור עליהם, מתוך הרגל, ללא תשוּמת לב.

לא קשה “לתפּוֹס” את בּנדה בסתירותיו. דוקא בפרק המענין אותנו ביחוּד, בפרק הלאוּמיוּת העברית המחוּדשת, הוּא מעיר בעצמו, כי הבקורת שלו מתיחסת אך לעמדת הבּוּרגנוּת העברית במערב אירופּה – אצל “הפּרולטריון היהוּדי” בלשונו, הלאוּמיוּת העברית היא הופעה מוּצדקת, חיוּנית, נובעת לא מ“קפּריזת הרוּח” ולא ממוֹדה אלא מצרכי החיים. ואז מוּתר לשאול: אם התאוה הפּוליטית-הלאוּמית מוּצדקת אצל הפּרולטריון היהוּדי, אוּלי אפשר למצוא לה הצדקת מה גם אצל אנשים אחרים, אוּלי גם אצלם איננה קלקוּל בלבד?

בּנדה מתרעם מאד על “כּהני זמננו”, ה“מצדיקים את הרע”. כדי לבייש אותם הוא מעמיד כנגדם את דמוּת הכּהן האידיאַלי מימים קדוּמים. הניגוּד הזה הוּא “זיוף היסטורי”. מכהני העבר לוקח בּנדה את אלה שנשארו לנו כסמל האמת והצדק, איתני הרוח – וכמה הם? אחד בדוֹר. ולעוּמתו הוא מעמיד סופרים, ויהא שהם בעלי כשרון וכרגע גם בעלי השפּעה – הוּא מתעכב ביחוּד על בּאריס ומורה, פּוּבּליציסטי הריאַקציה הצרפתית – ואוּלם ברוּר כבר עתה, בעודם בחיים, כי שמותיהם והשפעתם לא יעברו לדור הבא. האדם שלעתיד לבוא לא יעמידם על יד סוקרטס. בני השעה החולפת הם. נביאי שקר כאלה היו בשפע גם בתקוּפת סוקרטס, וזכרון האנושיוּת לא שמר עליהם. ההשוָאה אשר בּנדה עושה בין מורה וסוקרטס אינה השוָאה של יחידות שוות.

בּנדה מעיד בעצמו שלהגל ולניצ’שה היו תלמידים “בוגדים” אשר לקחוּ אך מן הטפל שבתורתם. כזה יקרה (ובודאי קרה) גם לכהנים האהוּבים עליו מהתקוּפות שעברו ואיש לא הטיל אחריוּת לשטחיוּת התלמידים על המורים ותורותיהם.

בּנדה מתקומם נגד “הריאַליזם” המוֹדרני ביחוּד בשם המוּסר. ואוּלם דוקא מהוגה דעות המוחה בתוקף נגד “הרגשנוּת האמנוּתית” ודורש שיקוּל דעת וּבדיקה שׂכלית של העמדות, אפשר היה לתבוע שיתיחס בצדק יותר לתורות “הריאַליזם”. נניח שתורת הגל, למשל, אשר ממנה יצא, לפי בּנדה, פּולחן “העוּבדה הקיימת” (ישנם, כידוּע, החולקים על כך והמעריכים בתורת הגל ביחוּד את הדיאַלקטיקה שלו, כלומר, את גילוּי החוּלשה שב“עוּבדה הקיימת” הנושאת בקרבה גורם התפּוצצוּתה), נניח שהתורה הזאת בלתי-מוּסרית היא. אולם הכּהן – כלומר, איש-השׂכל הקר, איש המחפּשׂ אך את האמת המוּחלטת, כמו שהיא – לוֹ אסוּר להסתפּק בהערכה הזאת ועליו לבדוק אך אם נכונה היא תורת הגל או בלתי-נכונה היא. תוצאות התורה כלפּי ההתנהגוּת המעשית של “הדיוטות” אינן בעצם מענינו. וּלאור הבּדיקה השׂכלית הזאת ספק הוא אם מוּתר להכריז לפסול את כל מה שהגישה לנו ההשקפה “הריאַליסטית” הלוקחת את האדם בסביבתו ההיסטורית והמעמדית והמבארת אותו מתוך שרשיו הגזעיים והלאוּמיים. לאור הבדיקה השׂכלית יתכן שהכּפירה הזאת ב“אמת” וב“צדק” מוּחלטים, שאינם בני חלוף בכל התקופות וּבכל המצבים, יש בה אוּלי מאותה האמת אשר את חיפּוּשׂה מעמיד בּנדה כתפקיד יחיד של “הכּהן”, ויתכן גם שאַף מבחינה מוּסרית האמת “החלקית” הזאת יותר אנושית היא מהאמת המוּחלטת.

סתירות כאלה אפשר למצוא אצל בּנדה בשפע. ואוּלם אין זה משנה בהרבה את תמוּנת זמננו אשר הוא מצייר לפנינו. היא באמת מלאה פּוליטיקה מוּפרזת, השוכחת לעתים קרובות כל אַמת-מידה, כל קריטריוֹן רעיוני, העוברת על דרישות היושר, המבוּססת על השקר. הסוציאליסטים ביחוד יכירו ברצון באמתיוּת התמוּנה הזאת באשר בּנדה מכוון את חיצי התמרמרוּתו המוּסרית ביחוּד נגד הבּוּרגנוּת וכהני הריאַקציה. ואוּלם גם הסוציאליסטים מחוּייבים לשאול: מה היא התמרמרוּתו המוּסרית? במה הוא רוצה בעצם?

בּנדה מחלק את כל האנושיות לשני סוּגים: כהנים והדיוטות. על כהנים שׂוּמה לחנך את ההדיוטות, להטיף להם מוּסר, ללמד בינה. בעמדה הזאת כשלעצמה יש לכפּור, גם מבחינה היסטורית, מציאוּתית, וגם מבחינת “הרצוי”. ואוּלם בּנדה אינו מסתפּק בכך. הוא מכריז, כי לכל שכבה משתים אלו יש תפיסת עולם, מוּסריוּת משלה. הכּהן – לא בן העולם הזה הוא, ממלכתו מעולם הרוּח בלבד. ההדיוט – כוּלו בעולם הזה. ואסוּר לשני העולמות האלה להתערב ביניהם. כי אך קלקוּל יצא מזה. העולם הריאַלי אינו יכול להתקיים על פּי תורת האמת והצדק של הכּהנים, ועולם הרוח מוּכרח להתקלקל אם ירצה לשנות את העולם הריאַלי הזה, להתערב בעניניו. לפי האידיאַל של בּנדה חייב כל אחד – כּהן והדיוט – לעמוד על משמרתו, מבלי לזוּז, ואז יהיה הכל כשוּרה. יותר מזה אינו דורש, ליותר מזה אינו שואף. יתנהג נא העולם הזה בבוץ ובשקר ובדם, וּבלבד שהכּהן ישמור על טהרתו.

“אין אני מצטער על כך שמטיפים לבני אדם את הדת הריאַלית. אני מצטער שזה נעשה על-ידי הכּהנים. התרבּוּת אפשרית אך במידה שהאנושיוּת שומרת על חלוּקת התפקידים. על יד אלה החיים לפי התאוה הפּוליטית והמהללים את המידות המשרתות אותה, צריך שתהיה שכבת אנשים המזלזלים בתאוה הזאת וּמהללים את המידות הבלתי מעשיות. הכּהן צריך שיכיר את טבעו ואז, אך אז, יהיה חזק. העדר כל ערך מעשי, הוא הוא העושה את תורתו לגדולה. לטובת המלכוּת אשר היא מהעולם הזה, טוב מוּסר של קיסר ולא של הכּהן. בעד העמדה הזאת מצליבים את הכּהן ואוּלם מכבּדים אותו ודבריו נשארים בזכרון האנשים”. בּנדה אינו שואף כלל לכך שהרע יחדל לשלוט בעולם הזה. אין הוא שייך לאלה הרוצים, כרֶנאן, שהכּהן ינהל את האנושיוּת. זה אסוּר, כי בהנהלתוֹ של זה יחרב העולם. ואולם אסוּר שהעולם המתנהל על פּי דרכו לא ישמע את תורת הכּהן. מוּתר לנוצרי לאנוס את הנצרוּת, אוּלם אסוּר לו שלא ידע כי הוא אונס את הנצרוּת. יעשוּ נא האנשים את הרע אולם אַל יחשבו שהם עושים את הטוב. יכבּדו נא את הטוב אשר הם אינם עושים אותו. לפנים היו “הריאַליסטים” חושבים: “יש בעולם צדיקים אחדים המפריעים לנו לישון” – צריך שהכּהן יפריע שוּב את שנת הריאַליסטים.

בּנדה מסתפק במועט. ומשוּנה הדבר, גם בתביעות קטנות אלו שולטת בעצם אותה “הרגשנות האמנוּתית” אשר נגדה הוא מתקומם. ויתוּר זה על שלטון השׂכל בעולם המעשה כלוּם הוא הולם את איש השׂכל? כלוּם הולם הויתוּר הזה על שלטון האמת והצדק בעולם זה, את איש הגבוּרה המוּסרית? אך הוא הולם מאד מאד את האיש החי לפי “הרגשנוּת האמנוּתית” החולנית, כי אֶסתטיקה, “אסתֶטיקה” בלבד, “הרומנטיקה המקולקלת” כאן לפנינו, בדמוּת הזאת של “הכּהן” קרבן טהרתו, אשר אינו דואג לדבר אחר מלבד שמירת בגדוֹ הלבן, והוּא נופל חלל, הוּא מצולב על-ידי העולם השקוּע כוּלו בחטא תאווֹתיו. הדמוּת הספרוּתית-האֶסתטית הזאת הקסימה את בּנדה. גישתו האֶסתטית בלבד בולטת מתוך התנאי המפורש האחד שבּו הוא מרשה לכהן להתערב בעניני ההדיוטות, והתנאי הזה הוא: אי-הצלחה. הוּא למפרע אינו מניח אפשרוּת של התמזגוּת, ולוּ גם ארעית בלבד, בין תורת הכּהן וּשאיפות ההדיוטות. כשהוּא מדבר על הכּהנים הפּוליטיים של זמננו, הוּא אומר בפירוּש: “יש אַמת מידה ודאית מאד, אשר על פּיה אפשר לדעת אם הכּהן הפּועל בציבוּריוּת עושה זאת בהתאמה לתפקידו: הוּא נרדף תיכף וּמיד על-ידי ההדיוט באשר הוא מפריע לעניניו (סוקרטס, ישו). אפשר להגיד למפרע שהכּהן אשר ההדיוטות משבּחים אותו בגד בתפקידו”. וזאת אומרת: לא זה הוא הרע שהעולם שקוּע בחטא. לא זה הוא הרע שמטיפים לעולם את החטא. וּבעצם אף לא זה הוּא רע שהכּהנים אינם דורשים את האמת המוּחלטת. כי היופי הוא לא בחפוּשׂ האמת אלא בקרבן לשם האמת. ואם ירצה המקרה ש“ההדיוטות” יתפסו, באיזו דרך נס, לרגע אחד את האמת, גם אז אסוּר לכהן להצטרף אליהם, כי אמַת מידתו להיות תמיד בניגוּד להמונים. וּבעצם בזה, בקיום הניגוּד, לעולם ועד, רוצה בּנדה. נגד הגזרה הזאת מוּכרח להתקומם עולם “ההדיוטות” אשר אינו רוצה עוד שהאנשים יכבּדוּ את הטוב בעשותם את הרע, אך כדי להמציא לכהנים יסוד ל“פּוֹזה הירוֹאית”, אך כדי לתת להם את האפשרוּת להנאה עליונה, ליהירוּת מיוּחדת – הנאה למות כגבּוֹרים בודדים לעומת כל האנושיות השקוּעה בחטא.

בּנדה עצמו מציין את הסיבה העיקרית להופעות השליליות בחיינו הציבוריים, אולם אינו מעריך אותה למדי. הוא קובע את העוּבדה שכיום הזה אין כמעט איש אחד החפשי מתאוה פוליטית. וזאת אומרת שאנו חיים בתקוּפת “התפשטות הפּוליטיקה”. מה שהיה עד עכשיו מונופולין של קבוּצת שליטים נעשה לנחלת ההמונים. הנושאים הציבוריים והפּוליטיים הוּצאוּ לרחוב. גם אנשי הריאַקציה, המבססים את שלטונם על הדיכוּי בלבד, משתדלים לרכוש את לב ההמונים. וההמונים האלה אך תמול שלשום יצאו מחיי עמל בלבד, אך תמול שלשום פסקו להיות “חומר אנושי”, קרקע דומם ל“גדולי הרוּח” ול“גדולי הפוליטיקה”, לאנשי הצבא, הדיפּלומטיה, האמנוּת, המחשבה המופשטת. דורות המחשבה המטפיסית אינם עומדים מאחורי גבּם. הם עוברים בית ספר קשה מאד, כי כל העולם הזה של בעלי המונופולין על הפּוליטיקה והמחשבה התקומם נגד ההדיוט אשר העיז לרצות לבנות את חייו לפי טעמו, להתענין בענינים הנוגעים לו. את השאיפה הזאת מדכּאים לפעמים בדם, לפעמים מַכשילים אותה בדרך דקה ומחוּכמת יותר – כל זה כדי לקיים חלוקה ל“הדיוט” ול“כהן”, חלוּקה זו שהיא כה אהוּבה, אמנם מטעמים אחרים לגמרי, מטעמי האֶסתטיקה ו“רגשות אמנוּתיים”, על בּנדה. נכון שההדיוט עושה הרבה שיאות ושטוּיות. נכון שהוא מקשיב לפעמים לנביאי שקר. נכון שהוא הולך לעתים שבי אחרי הרקלמה, הצעקנוּת, הזיוּף שבפּוליטיקה. נכון שתאותו הפּוליטית, הלאוּמית והמעמדית, מקבלת לעתים די קרובות צוּרות גסות. ואוּלם כל זה משוּם שבסוף הדרך הארוּכה הזאת הוא חוזה אנושיוּת אחרת, שונה מן הנוכחית וּמן האהוּבה על בּנדה. האנושיוּת אשר אינה מסתפּקת בהפרעת שנת ה“ריאַליסטים” על-ידי הצדיקים, אלא רוצה בהפרעת מעשיהם, האנושיות אשר אינה מסתפּקת ברחישת “כבוד” לטוב, אלא מתאמצת גם להגשימו בחיים, האנושיות שאינה יודעת חלוּקה זו ל“כהנים”, הנופלים, מתוך גבורה מחשבתית ומוּסרית, חללים בעד האמת המוּחלטת, ול“הדיוטות” הנדונים לחיי עמל וסבל ללא מחשבה כלל, ללא שאיפת אמת וצדק כלל.

ההיסטוריה מחייבת למחשבה, כי סוקרטס וישו מתוּ לשם אותו בית חרושת עצוּם, גלגוּלה העתיד של האנושיוּת לפי החזון הפּסימי-הכּהני של בּנדה. ונניח שנס יקרה, ואנו – ההדיוטות – נסכים שוּב לכך שה“פּוליטיקה הנה נחלת אנשי צבא ודיפּלומטיה” והרחוב, אשר שטף עתה אולמי האספות, האוּניברסיטה, אקדמיות המדע, הפּרלמנטים, בתי התיאַטרון – ישוּב למכשירי העבודה בלבד, ללא זיק-מחשבה, ללא ניצוץ של רוּח. אנשי צבא ודיפּלומטיה ינהלוּ את העולם – והן הנסיון הזה כבר היה, הוּא נמשך אלפי שנה ובּנדה מודה, כי מלא העולם בוץ, דם, חטא. והכּהנים ישוּבוּ לחיפּוּש אמת המוּחלטת וימוּתוּ בעדה, ואנו ה“הדיוטות” לא נתאמץ יותר, מתוך שגיאות וכשלונות, למצוא יסוד “ריאַלי”, יסוד הכוח להגשמת האמת. שום ד’אנונציו לא ישׂים זר-שקר על ראשו של מוּסוליני. מוּסוליני ישלט בלי זר זה. כלוּם אז לא יהיה להיסטוריה יסוד לחיוּך? כלוּם “לשם כך מתוּ סוקרטס וישו”?

“דבר”, ז‘-ח’ אדר ב' תרפ"ט (18–20.3.1929)

---

להזכיר נשכחות: משפט דרייפוס

מאת

משה בילינסון

טבעי הדבר, שמשפט דרייפוּס נראה בעינינו קודם כל כענין יהוּדי, כגילוּי שׂנאַת-ישראל, כנסיון להטיל קלון על היהודי וכזיכוּי היהודי מאשמת שוא. אך אילו היה הדבר כן, הרי שמעולם לא היה משפּט דרייפוּס כובש לעצמו “עמדה עולמית”, והיה עובר מתוך תשׂוּמת לב מועטה או גם מתוך אדישוּת גמוּרה, כשם שאירע למשפּטים אחרים, מרוּבים למדי, גם באותה תקוּפה גוּפה, שנעשה בהם עוול ליהוּדים. אך אם לא כך אירע לקצין צרפתי זה, הרי רק משוּם שלא היה זה, למעשה, משפטו של יהודי, אַלפֶרד דרייפוּס שמוֹ, אלא משפט צרפת, מלחמת אזרחים בתוך צרפת, מלחמה של חלק האוּמה הצרפתית לכנוּת, לאמת, לצדק בתחוּמיה היא, כלומר: מלחמת האוּמה הצרפתית על קיוּמה, על כבודה ועל עמדתה בין העמים. ומהיות האוּמה הצרפתית אחד מעמוּדי התווך של עולם האירופּי, של האנוֹשיוּת התרבּותית, ניתן למשפט דרייפוּס ערך עולמי.

לא מקרה הוא כלל, שבשנת 1894 פּרצה בצרפת פּרשת דרייפוּס. פּרשה זוֹ היתה לה מסגרת מסוּיֶמת. כל התקוּפה הזאת בתולדות צרפת – כחמש-עשרה שנה לפני היוֹת המשפּט וכעשר שנים לאחר התחלתו – משמעה: אי-השלמה של כמה מחוּגי החברה הצרפתית עם המשטר הרפּובּליקאי, שפּתח את הדרך לעליה חברתית לפני כל “בן בלי שם”, לפני כל מורה עממי ועורך-דין קטן ונבחר-פּועלים וגם לפני כל יהוּדי. נגד דמוֹקרטיזציה זוֹ, נגד עממיוּת זו של המשטר, נגד מתן זכוּת פּוליטית לכל אדם צרפתי התקוֹממוּ היהירוּת המטוּמטמת והאינטרסים המעמדיים של הבּוּרגנוּת העליונה, של הכּנסיה, של האַריסטוקרטיה המוֹנרכיסטית לכל גיווּניה (בּוֹרבּוֹנים, אוֹרליאַנים, נאפּוֹליוֹנים), של הפּקידוּת העליונה והחיילות, שיצאו מחוּגים אלה והתחנכוּ בבתי הספר הקלריקאליים.

והתקוממוּתם כיצד? “סוד הרחוב”, שנתגלה מחדש לעינינו בהפיכות פאשיסטיות, היה ידוּע גם אז, ביחוּד בצרפת, שראתה כבר לא פעם בהיסטוריה שלה את “הרחוב”, גם בהוֹדוֹ, גם בחוּלשתוֹ. אלה “שלא השלימוּ”, לא היתה לפניהם אלא דרך אחת: לפנות אל הרחוב וּלגייסו לעזרתם. כיצד ניתן הדבר ליעשות? בודאי לא על ידי כך שיספּרו לו לרחוב, שהחברה הצרפתית צריכה להיות מחוּלקת לשני מחנות – במחנה האחד בעלי הזכוּיות המיוּחדות והם הנועדים לשלוט, ובמחנה האחר העם כוּלו, שעליו להיות משוּעבד לקומץ קטן של “העליונים”. מי היה מקשיב לתכנית זאת, ולב מי היתה כובשת? הסיסמה הכובשת נמצאת ב“סכנה למולדת” הכּרוּכה, כביכול, במשטר הרפּוּבּליקאי. “ההרגשה הלאוּמית הנעלבת” – צריכה היתה להיות סוּלם “הרחוב” לעליה המחוּדשת של אותם החוּגים ששלוש מהפכות ותבוּסה צבאית מחפּירה הורידו אותם מכסא שלטונם. אמנם “היהוּדי” ו“השתלטוּתו” על המשטר הרפּוּבּליקאי מילאו תפקיד ניכר בהתקפה על הדמוקרטיה הצרפתית, אך לא הייתה זאת בלתי אם הופעת-לואי להתקפה גוּפה. דבר דומה ראינו עתה בגרמניה.

נסיונות לקומם את הרחוב הצרפתי כנגד הרפּוּבּליקה העממית, לפי שהיא “מוּשחתת”, “בוגדת במולדת” ו“מכוּרה ליהוּדים” – נסיונות אלה נעשוּ עוד לפני משפּט דרייפוּס. שנים מעטות לפני הפרשה הזאת עמדה צרפת על סך דיקטאטוּרה קלריקאלית-מיליטאריסטית, אשר בראשה צריך היה לעמוד גנראל בּולאנג’ה. התפקיד, אשר כמה עסקנים יהוּדים (בעיקר יוסף ריינאק), מילאו בהכשרת התכנית הריאקציונית (עתה היינו אומרים: הפאשיסטית) הגבּיר את הניב האַנטישמי בתנוּעה השחורה. בימים אלה פּירסם דרוּמון, עתונאי ידוע, שונא ישראל מוּבהק, את ספרו המפורסם: “צרפת היהוּדית”, התחיל בהוצאַת עתון יומי אַנטישמי: “המלה החפשית”. בימים אלה התאַרגנוּ הבּריוֹנים, שבקרב “נוער הזהב” וּבקרב קציני הצבא, שתפקידם היה לרדוף את היהוּדים ברחוב ובחברה. בימים אלה הוּכרזה, בדפוּס וּבעל פה, הכרזה ממש: “הננו רוצים בכליית היהודים”, ונסמן גם האמצעי למטרה הנשׂגבה: דוּ-קרב, ביחוּד לגבּי הקצינים היהוּדים שצריך היה לעקור אותם לשם “טיהור” הצבא הצרפתי – ויהי מה. גם בסקאנדאל פּאנאמה, שפּרץ שלוש שנים לפני משפט דרייפוּס, הסתייעו לשם חידוּש ההתקפה על המשטר “היהוּדי המוּשחת”.

כשנתגלתה העוּבדה המחרידה, כי בקרב הקצינים של המטה הראשי לצבא הצרפתי נמצא בוגד וכשהוּטל החשד על אַלפרד דרייפוּס, הגיע המשבּר הפּוליטי, שהקדיח את צרפת שנים אחדות, לפסגתו. עד מהרה נתבּרר שהנאשם היהוּדי איננוּ העיקר. אף יהדוּתו איננה העיקר. אמנם כן: צרפת נשבּרה לשני מחנות, אך לא אהדת דרייפוּס ואהדת ישראל ולא שׂנאַת דרייפוּס ושׂנאַת ישראל היו מאותות הסמל של שני המחנות אלה. בין מגיני דרייפוּס היו כמה אנשים, שלא הצטיינוּ באהדת ישראל, ואדרבה: לא היו פטוּרים מרש אַנטיפּאטיה לגבּי היהודים. אף בקרב מאשימי דרייפוּס היו אנשים שלא ידעו כלל שׂנאַת ישראל מהי. המלחמה, שנמשכה חמש שנים ועברה מן העתון והפּרלמנט ועולם המשפּט לרחוב והפכה להיות מלחמת-אזרחים ממש והביאה את צרפת לסוף חוּרבן – המלחמה הזוֹ היתה בין המשטר הרפּוּבּליקאי-העממי וּבין השאיפה הקלריקאלית-מיליטאריסטית. במחנה אחד היו הדמוֹקרטים, הסוציאליסטים, אנשי המצפּון והאמת. המחנה שכנגד היה ברית בין הצבא, הבּורגנוּת העליונה, הכּנסיה ואספסוּף הרחוב. בשביל האספסוּף, רק בשבילו, היתה חשיבוּת ידוּעה, אוּלי חשיבוּת מכרעת, בעוּבדת יהדותו של דרייפוּס.

בראשית הפרשה לא מצינו כל דרמתיוּת מיוּחדת. קצין בגד בצרפת. דבר מעציב – אבל לא בשמים הוא. מן הדברים שאירעו לעולמים. אוסרים אותו, שופטים אותו. תם ונשלם. הקצין הזה הוא יהוּדי? ועל שוּם מה לא יהיו בוגדים גם בין היהוּדים? הדרמתיוּת מתחילה משמתחילים מנקרים ספקות באשמת הנאשם והחברה הצרפתית – בשנים הראשונות ברוּבה המכריע – מסרבת, בעקשנוּת שאינה רגילה, להכיר בנקיון הכּפּים של הקצין היהוּדי הזה. מדוּע? מה היה הגורם שבגללוֹ ראתה צרפת את עצמה אנוּסה שלא לראות את האמת, שלא להכיר בבוגד האמיתי?

זהוּ הגורם: הצרפתי איננוּ יכול, אינו מסוּגן לבגוד במולדת. ומכאן המסקנה: אם הייתה בגידה, הרי שהבוגד יכול היה להיות רק איש זר, ואם יהוּדי הוא הזר הזה, ויתר על כן, גם יהוּדי אֶלזסי, כלומר, גרמני למחצה, הרי שמוּסבּרת היא הבּגידה הסבּר ממַצה, ואין לחפּשׂ אשם אחר, ואדרבה: אסור תכלית איסוּר, חטא הוא לחפּשׂ אשם אחר וּלהושיב צרפתי על ספסל הנאשמים בשעה שקל כל כך ונוח כל כך לראות את היהוּדי האֶלזסי יושב עליו.

כזה היה הניב השולט בכל הספרוּת של מאשימי דרייפוּס, בכל אלפי המאמרים שנתפּרסמוּ בחמש שנים אלו, בכל החוברות וכתבי הפּלסתר שהציפו בהם את הרחוב, בכל גילוּיי הדעת שהוּדבּקוּ בחוּצות, בכל הקריאות לאספי-כסף. לא באו אלא לחפּות על חטא הקצין הצרפתי באשר הוא צרפתי וּלהאשים תחתיו יהוּדי, באשר זר הוא ואשמתו אינה פוגעת באהבה עצמית של האוּמה ובאחדוּתה הלאוּמית של צרפת.

מי הם מגיני דרייפוּס בספרוּת הזאת, כיצד הם מוּצגים לפני הרחוב? מעלילים על העם הצרפתי כולו, ממיטים עליו קלון, אנשים שאין בהם הרגשה לאוּמית וּפאטריוֹטית, אנשים “ללא מולדת”, יתר על כן: שונאי המולדת הצרפתית, שותפים ל“אינטרנציונל היהוּדים” שתעוּדתו להחריב את צרפת; אנשים מטעמי-מפלגה, מתוך שנאתם העיורת ל“מפלגת החרב והצלב”, למפלגת הצבא והכּנסיה, או בכל הפּשטוּת מתוך בּצע כסף, “אוכלי לחם זרים” (יהוּדים, אנגלים, גרמנים, איטלקים), הם חותרים תחת קיוּם צרפת, תחת כבודה ושלומה, תחת מסורתה, שהתגלמה בכנסיה הקאתולית, ותחת עיקר-מבצרה שהוא הצבא.

מאשימי-דרייפוּס היו האנשים המינים על הבוגד האמיתי באשר צרפתי הוא. מגיני דרייפוּס היו האנשים המאשימים את הבוגד האמיתי, אף על פי שצרפתי הוא. משום כך הוּכרזו גם הם כבוגדים.

לא מעטים היו בין מאשימי דרייפוּס האנשים, שידעו את האמת, ידעו שאמנם הקצין הצרפתי הוא שבגד. גם המימרה ההיא: “הצרפתי איננוּ מסוּגל לנבלה כזאת”, לא היה בה כוח הוכחה לגבּיהם לפי שאותה אימרה התנגדה ניגוּד בולט למדי לעוּבדות הידוּעות לכל. הן דוקא בתקוּפה ההיא, שהיתה לצרפת תקוּפה לא-יציבה בדרך כלל, תקוּפת “בין השמשות”, תקוּפת התמוטטוּת היסודות החברתיים, שכיחים היו מקרי בגידה ומעילה בין ה“שוּפרא דשוּפרא” של החברה הצרפתית “הטהורה” (סקאנדאל פּאנאמה!). אכן, ידעו שאותה מימרה אינה אלא שקר, חנופה עצמית, אוֹנאָה עצמית, וּבכל הפּשטוּת – טפּשוּת. אלא מה? עשוּ חשבון, חשבון מדיני, כביכול. שאלו את נפשם: מה עדיף ממה? להקריב את האמת או לסַכּן את קיוּם צרפת ואת מעמדה בין-הלאוּמי על-ידי גילוּי קלוֹנה, כשהקלון הזה אינו בלבד בבגידת הקצין הצרפתי אלא גם בכל הכּזב הזה, שהתרקם מסביב הבּגידה ומסביב למעשה החיפּוי עליה? להקריב את האמת או לסַכּן את כבוד “המוסדות הלאומיים” – צבא, פקידוּת גבוהה, כנסיה – אשר להם היתה יד בחיפּוי ובכזב? שאלו והשיבו: מוּטב שהאמת תתקפּח ותהי הקרבן.

התפיסה הזאת מצאה ביטוּיה בבהירוּת בדברי אחד התורמים לקרנות מאשימי דרייפוּס (הם היו זקוּקים לכספים מרוּבים מאד לשם תעמוּלתם, תחבּולותיהם, ארגוּן השיסוי ובימוּי “זעם העם”, ותרוּמוֹת נאספו בכל רחבי צרפת “להגנת כבוד האוּמה” ו“להגנת כבוד הצבא”). אותו תורם גלוּי לב צרף לתרומתו מלים אלה: “נגד הצדק – בעד הסדר”. כלומר: אמנם כן הוא – צרפתי הוא שבּגד בצרפת ושוּרת-הדין נותנת שנודה בדבר, אך אותה הדרישה מסכּנת את “הסדר”. יתערער הדין וּבלבד שיתקיים “הסדר”, וסדר משמעוֹ סמכוּת הצבא וסמכוּת הכּנסיה, כסילוּת העם המתימר להילחם למשפּט ולמעשה הוא סוֹלל דרך לנצחון הריאַקציה. מתוך חשבון זה, מתוך פּחד מפּני התמוטטוּת היסודות, מפּני “אָבדן האבטוֹריטה החוּקית” הצטרפו גם יודעי האמת למחנה הצועקים באזני אנשי האמת וקוראים להם: “מעלילים”. אך בּרי, כי בראש הצועקים עמדו חברי הבוגד, בין אלה שעשו יחד עמו את המעשה המחפּיר וּבין אלה שקיבלו על עצמם, מטעמים שונים, את האַחריוּת לו והוּצרכוּ להיות שוּתפים לגורלו.

בתקוּפה הראשונה – היא נמשכה שנים – נענה “הרחוב” להסתה. הקשיב לדברי חנופה ולשירי הפאטריוטיוּת המזוּיֶפֶת. הסכּים שיחליפו את החוטא בן העם בחוטא בן עם אחר. והרי כל המחזה הזה קם והיה כעשרים שנה לאחר מפּלה צבאית, שפּצעה כל כך את האהבה העצמית של העם הצרפתי, שראה עצמו מוּשפל וּביקש לשמור שמירה מעוּלה, וּבכל האמצעים על אַחדוּתו ועל כבודו. שלוש שנים לפני משפט דרייפוּס פּרצה שערוּרית פּאנאמה, שהלבּינה למדי את פּני צרפת. האמנם עליה לשׂאת גם בקלון הנוסף? הקרקע הזה של רגישוּת חולנית כמעט לעלבון לאוּמי, הוא שהכשיר את הרוחב לקלוט את דברי החנוּפה, שכל עיקרם אינה דברי חיפוּי על החטא ודברי-שיסוּי בזרים ובאנשי האמת.

המונים נסערים שוטטו ברחובות. לכל שלבי החקירה והמשפּט נתלווּ לא לבד פירוּשי-כזב ו“תגליות” בדוּיות של העתונוּת השחורה, שנוצרה בחלקם לשם כך, אלא גם התפּרצוּיוֹת ההמונים האלה. כל מי שהעז לרמוז, כי בכל זאת “יתכן כי צרפתי בגד”, כל מי שהעז להטיל ספק בתעוּדות-האשמה, כל מי שהעז להעיד נגד צרפתי הבוגד, היה צפוּי לעלבונות, לקריאות “בוז”, לנאָצות: “אינך צרפתי, אין בך הרגשה לאוּמית, בוגד אתה!” מגיני-דרייפוּס היו גם מוּפקרים לאלמות הרחוב. התנפּלוּיות על עתוני המחנה הזה היו ממעשי יום יום. התנקשו בחיי עורך-הדין של דרייפוּס, לאבּורי, בחיי פיקאר, קצין גבוה שנוכח באשמת אֶסטרהאזי ולא הסתיר את הדבר. חיי קלֶמאנסו, ז’וֹרס, זוֹלה, שעמדו בראש הגנת דרייפוּס, היו כחיי חיות מוּרדפות.

אך אם צרפת לא קיבּלה על עצמה את דין “הכזב הקדוש”, אם התגבּרה עליו, תחילה מתוך מאמץ כביר ומכאיב של יחידים, ואחר-כך מתוך התפּכּחוּת גוברת והולכת של “הרחוב” כוּלו, הרי לא נעשה הדבר אלא בזכוּת קומץ אנשים אלה, הם הפּטריוטים האמתיים שנמצאו אז בקרב העם הצרפתי והטילוּ על עצמם את המלחמה בעד הצדק ונגד “הסדר”.

האנשים האלה עשו את אשר עשו, כאמור, לא משום אהדת-דרייפוּס ולא משום אהבת-ישראל, אלא משום אהבת אמת, משום תאוַת-אמת. לא יכלו שׂאת את קריאות הזדון והאיולת (“הצרפתי הוא מעל לכל חשד – הלאה היהוּדי-הבוגד!”), לא יכלו שׂאת את השלטת הפראות על הרחוב הצרפתי. אך פעל בהם גם “חשבון מדיני” שהיה, בעצם, היפוּכו של חשבון “אנשי הסדר”. האמינוּ שעם גדול, עם כּבּיר, עם מכבּד את עצמו ומכוּבד על אחרים איננוּ יכול לבסס את קיוּמו על שקר ועל שחיתוּת חינוּך. האמינוּ שאם יוַתרוּ וירשוּ הפעם ובשטח זה לעם הצרפתי להיסחף עם זרם השקר, הרי שמן המוּכרח הוא שהשקר הזה ישליט עצמו על חיי הצרפתים גם מחר ומחרתיים וּבשטחים אחרים לגמרי. האמינוּ, שאין להציל את כבוד העם הצרפתי כלפּי חוּץ אלא בדרך אחת בלבד: בהוֹדאָה באשמת הקצין הצרפתי ובהפרדה גמוּרה בין אַחריוּתו ואַחריוּת העם הצרפתי. זאת ועוד אחרת: ידעו שהמלחמה איננה בין דרייפוּס וּבין אֶסטרהאזי אלא בין המשטר הרפּוּבּליקאי וּבין המשטר הקלריקאלי-המיליטאריסטי, בין שלטון העם וּבין שלטון כנוּפיות קטנות, בין דעה חפשית וזכוּת-האזרח ובין השעבּוּד. היום היינו אומרים: בין הדמוקראטיה וּבין הפאשיזם.

אֶפּיזודה אחת אירעה בפרשת דרייפוּס, שהיתה צריכה לכאורה לפקוח את עיני כל. סוף כל סוף נתגלה הזיוף בתעוּדת-האשמה העיקרית נגד דרייפוּס, והזייפן, הקצין הגבוה אַנרי, הודה במעשהו. נאסר, הועבר לבית-הסוהר וּבו בלילה שׂם קץ לחייו.

לכאורה: נסתיים המשפט. אך השחיתוּת העמיקה שרשיה בלבבות, כי גם אז לא הוֹדוּ “הפּאטריוטים” לא בחטאַם ואף לא בטעוּתם, אלא קמוּ ואמרו: אמנם אַנרי זייף אלא שעשה זאת מטעמים לאוּמיים וּכדי להציל את כבוד הצבא הצרפתי. הוא הקריב את עצמו על מזבח המולדת ועל כן ראוּי הוא, שהאומה תחלוק לו כבוד. ואמנם התחילה פּעוּלה של אוסף תרוּמות להקים יד ל“מליץ המולדת” זה. אֶפּיזוֹדה זאת הראתה מה עתידים להיות פני צרפת אם לא תתגבּר ולא תתנער: כל זייפן וכל בוגד יוכל להסתתר מאחרי “כבוד האוּמה”, זייפנים וּבוגדים ישלטו באוּמה הצרפתית, וילדי צרפת ישׂחקו משׂחקם לא בצל המצבות של הוגי דעות ולוחמי האמת אלא של זייפנים וּבוגדים.

אלה אשר התיצבו במערכת דרייפוּס, ראו את הגורל הזה מראש, ולא עשו מה שעשו אלא כדי למנוע פורענות-גורל זוֹ.

אנשים שונים, שבדרך כלל לחמו גם איש ברעהו, היו במערכה הזאת. כאן התאחדו כולם, מכל הבדלי השקפות פּוליטיות וסוציאליות. היו כאן אנשים שהמשטר הרפּובּליקאי כהוָיתו לא היה לפי רוחם כלל, כי ראו את כל ליקוּיו וחסרונותיו אך שכחו את החשבונות האלה ברגע שיסודות המשטר עמדו לפני סכנת הערעור. היו כאן עסקנים מדיניים ועתונאים המנוסים במלחמה ציבורית, אך גם אנשים מתוּנים ושקטים, שעד המשבר הזה היו רחוקים מכל רעש הרחוב וגם שבוּ, לאחר המשבר, לחייהם הרגילים, לחיי המדע והאמנוּת והעסק. אך בשעה המכרעת של חיי צרפת ידעו את חובתם ואת אחריותם – וקבעו את מקומם בצד האמת של הבּריקאדה.

לא זו בלבד שהיו מוכרחים לעמוד בפני “זעם הרחוב” וּלקבּל על עצמם את מטר-הבּיזוּיים להיות מנוֹאָצים כ“מעלילים” וכ“בוגדים” וגם לסכּן את חייהם, אלא נאלצו גם להתגבּר על כּמה וכמה קשיים פנימיים – כל אחד לפי מצבו. הם הרגישו את עלבון צרפת במלחמת 1870 יותר משהרגישו בו ה“פּאטריוטים” האלה שאומנותם בכך (קלמאנסוֹ, וכמוהו רבים ממגיני-דרייפוּס, לא נפטר מהרגשת עלבון זה כל ימי חייו הארוּכים). ידעו מה היא ה“חזית החיצונית” שהם מגלים גם לפניה את כל הרקבון של השכבות השולטות בצרפת. אך הם גם ידעו, כי בלי טיהוּר מן הרקבון הזה לא יעצרו כוח לעמוד בפני החזית החיצונית. הכרה זוֹ היא שחייבה אותם לפעוּלתם. כי אי-אפשר להגן על הבית שהרקבון שוֹרה בו. מנהיג הסוציאליסטים, ז’ורס, נערמו לפניו קשיים נוספים, משלוֹ. הוא נשאל מפּי חבריו: מה להם, להמוני העובדים, הריב הזה שבּין קצין אחד לחברו, מה להם, מי כאן בוגד וּמי חף מפּשע? יאכלו נא הקצינים הללוּ – איש את רעהו. ועוד זאת: הבּוּרגני השׂבע הזה, היהודי הזה ממשפּחה אמידה – מה בין גורלו וגורל המנוּצלים? כלוּם פרוטה אחת תתוסף לשכר הפּועל אם תוּכר אשמת הצרפתי? ואמנם, כזה היה מהלך המחשבה של בן-זוּג לז’ורס במפלגה הסוציאליסטית, גֶד, ורק חכמת לבו של הטריבּוּן הגדול הצילה את הפרולטריון הצרפתי מאדישוּת לגבּי משפּט דרייפוּס, שהיתה גם דומה לאדישוּת לאמת והיתה סיוּע לנצחון של ה“סדר”, של הסדר ההוּא.

אם צרפת לא נטרפה בצפּרני הריאַקציה המיליטריסטית-הקלריקאלית-האַנטישמית, אם גורלה כבר לפני שלושים שנה לא היה כגורל גרמניה בימינו, אם יצאָה מ“משבּר מצפּונה” מחוזקת ומחוּדשת, אם לא הניחה לשקר, להזיוּף, לחנוּפּה אֶוילית, ל“כזב הקדוש” שישׂתררו על רוחה ועל דורה הצעיר, אם הוּשׂם קץ לשלטון הכנסיה הרקוּבה, לא באו כל אלה אלא בזכוּת אמיצוּתם של קבוצת אנשים זו, שלא הרשוּ להעבירם על דעתם בכוח “הכבוד הלאוּמי” ו“ההרגשות הלאומיות” וידעו לעמוד בפני “זעם-העם” המזוּיף וידעוּ להשיב מלחמה שערה לא בלבד נגד כנוּפית התקיפים, אלא גם נגד הרחוב המוּסת.

כעשׂר שנים נמשכה המערכה ולא פעם אחת, ביחוּד במשך חמש השנים הראשונות, לבשה צורת מלחמת-אזרחים ממש. ארבעים שנה עברו מאז. אך אם ישאַל השואל, מה הוא תוֹאַר-הכבוד של האומה הצרפתית במאָה שעברה, מה היא “הגלוֹריה הצרפתית”, וענה: משפט דרייפוּס. התגבּרות זאת של איש צרפת, מאותו הרחוב הזועם שהוּסת לשׂנאַת “המעלילים” ו“היהודים”, התגבּרוּתוֹ על השקר ועל השיסוי ועל החנוּפּה העצמית, התגבּרוּתוֹ על “הכזב הקדוש” של הפּאטריוֹטיוּת המזוּיפת, שהיא בעוכרי האוּמה.

הערה בשוּלי המאמר:

זכרוֹני הטעני. לאחר כתיבת-מאמרי נזדמן לי לקרוא נאום אחד של ז’וֹרס משנת 1900 ובו זכרונות מן התקוּפה המכרעת לגבּי התנהגוּת הסוֹציאליסטים במשפט דרייפוּס, וזהו קטע מדברי ז’וֹרס: "כשנפגשתי לראשונה בשאלה זאת, כששאלנוּ את עצמנו, מה צריכה להיות עמדתנו, נמצאה הסיעה הסוֹציאליסטית מחולקת לשתים. במחנה אחד עמדו אלה שקראו להם אָז “המתוּנים” – מילֶראן, ויואני, ג’ורד – והם אמרו: “השאלה היא מסוכנת ואָסוּר לנו להתערב בה”. במחנה השני עמדוּ אלה אשר אפשר היה לקראָם “השׂמאל המהפּכני” לסיעה הסוֹציאליסטית. אלה היו גד, ואיאן ואני. אמרנו: “לא ולא – זוהי מערכה אשר עלינו ללחום אותה”. אני זוכר את הקריאה הנפלאה של גד, כשנתפּרסם מכתבו של זוֹלה (הכוָנה לאגרתוֹ המפורסמת – “אני מאשים!” – לנשיא הרפּוּבּליקה הצרפתית). חברינו המתוּנים אמרו: “זוֹלה איננו סוֹציאליסט. זוֹלה הוא בורגני מכּל הבחינות. האם נעשׂה את המפלגה הסוציאליסטית לגררת של סופר בורגני?” גד עמד אָז על רגליו, כאילוּ נחנק מדיבוּרים כאלה. הלך ופתח את חלון האולם, שהתיצבה בו הסיעה, וצעק: “מכתבו של זוֹלה זהוּ המעשה המהפּכני ביותר של המאָה הזאת!” כשאוכלי-אדם אשר במטה הראשי הוסיפוּ לרדוף את הנידוֹן, אָמר פעם גד אלי: “מה נעשׂה בבוֹא יומנו, מה יוּכלוּ לעשות הסוציאליסטים באנוֹשיוּת שפלה ומוּשפּלת כל כך? אנחנו נאַחר לבוא” – הוסיף במרירוּת – “החומר הלמי האנוֹשי יהיה אחוּז רקבון כשנעמוד לפני התפקיד להקים את בניננו”.

אכן, חטא חטא זכרוני לגד, כי חלקו לא היה עם אלה הסוציאליסטים שהוֹציאוּ, באותם הימים, כּרוּז ובו נאמר כי אין להם כל ענין בגוֹרלו של דרייפוּס “השייך למחנה האויבים המעמדיים, למעמד הקאפּיטאליסטי”.

“דבר”, ו', כ“ו תמוז תרצ”ד (19,9.7.1934)

---

נער לפני משפט

מאת

משה בילינסון

בּשנַיִם בּיוּלי 1927 מצא הרופא, שנקרא טלפוֹנית לדירת בּעל תעשיה אמיד, שילר, בסביבת בּרלין, שני צעירים נרצחים – את גינטר, בנוֹ של שילר, תלמיד הגימנאסיה, בן 18, ואת חברוֹ. בחדר הרצח מצאוּ שתי צעירות, בגיל של 15–16, תלמידות הגימנאסיה, האחת – אחותו של שילר הנרצח, והשניה חברתה, וצעיר בן 17, תלמיד הגימנאסיה גם הוא, וידידו של הנרצח – פאול קראנץ שמו. האקדח אשר בו הוּצא הרצח לפועל, היה שייך לקראנץ. הצעיר נעצר באשמת רצח, ומשפטו התברר בברלין, מ-9 עד 20 לפברואר, אחרי 7 חודשים של חקירה.

הפּראקטיקה המשפּטית הבּרלינית של השנים האחרונות אינה זוכרת פּרוֹצס, שעורר תשׂומת-לב גדולה כמותו. אולם-המשפט היה מלא כל יום מפה לפה. בעד כּרטיס כניסה שילמוּ מחירים כמו להצגות-בכורה בתיאטראות. בין השומעים היו הרבּה נשים, ואולם גם מיניסטר הפּנים היה נוכח, וגם מיניסטר המשפּטים ורבּים מבין המורים, עורכי-הדין, מלוּמדים בתורת המין והפּסיכיאטריה. בין האֶכּספּרטים ישבו מלוּמדים מן המפורסמים ביותר. גם שני סופרים ידועים – יעקב ואסרמאן וקלארה פיביג – עקבו בהתמדה אחרי מהלך המשפּט. כל עתוני גרמניה שלחו את הרפּוֹרטים הכי טובים שלהם, וגם העורכים הראשיים היו באים לשמוֹע את הפּרוֹצס אשר עליו פירסמו עתוניהם דינים וחשבונות ארוכים על דפים שלמים. קהל רב צבא על בית-המשפּט. מסביב לנאשם נוצרה מהרגע הראשון אַתּמוֹספֶרה של סימפּאתיה רבּה. הוּא היה מקבּל כל יום מתנות, מכתבי השתתפוּת בצערו, גם מכתבי אהבה ופרחים. אב בית-הדין השתדל לאמץ את רוּחו ודיבר אִתוֹ לעתים בטוֹן המתאים יותר לאב אמיתי, מאשר לבא-כוח המשפּט המעניש. גם העדים והאֶכּספרטים, פדגוגים, אנשי מדע בתורת המין והפּסיכיאטריה, כאילוּ השתדלו להקל על גוֹרלוֹ וּלהקטין את אשמתו. הם תיארוּ את קראנץ כצעיר רך, נתוּן להשפּעות, בעל רצון חלש, לא בלתי רגיל, ואולם גם לא מן “השוּרה” לגמרי – הן לא לשוא התענין מאד בספרוּת, דיבּר במשפט “גרמנית ספרוּתית צחה”, וגם כתב שירים בעצמוֹ. בּן למשפחה עניה – אביו מנגן בבית קפה – היה כבר בגיל של 15 שנה מרויח כסף בנתנוֹ שעורים, וחלק מכספוֹ היה מוסר לאמוֹ. כנהוג אצל צעירים, שאף לגדולות, לדברים בלתי רגילים, ברח פעם אחת מהבית ונסע “סביב העולם” – ומקושטַא שב. היה חבר בהסתדרות הצעירים המוֹנארכיסטים, המהפּכנים מן הימין. כרגיל אצל צעירים, היה מלא רצון חיים ומיהר לא במעט ליהנות מהם – מטאבּאק, יין, הרגשות מיניות, וכרגיל, היה בזה אולי יותר משוּם רצון להראות את אשר “הוא יכול”, מאשר הנאה אמיתית וסיפוּק צרכים אמיתיים. ובאותו הזמן – גם זהו חזיון רגיל בגיל שלו – הייתה לו הרגשת חיים פסימית, ופקפק “אם כדאים הם החיים”. שיריו מעידים על מחשבות של איבוּד עצמו לדעת ועל הרגשה מינית חזקה – כאחד.

כשמצא בית הדין – על יסוד העדוּת וחוַת דעת האֶכּספּרטים שקראנץ לא שפך את הדם וכי שילר רצח בעצמו את חברו ואחר כך איבּד את עצמו לדעת, ודן את דין קראנץ לזכוּת, התפּרץ הקהל בן רבבות שחיכה ברחוב, באוֹבאציות לכבוד קראנץ, ועורך הדין שלו והאבטוֹמוֹבילים שלהם עברו בקושי בין ההמון הרב שזרק פרחים וצעק: “יחי קראנץ!”

אין להתפלא, כי נמצאו תיכף ומיד אנשים שרצוּ לנצל את ההרגשה החמה ואת ההתענינוּת המרוּבה הזאת – קראנץ והמשתתפים האחרים במשפטו קיבּלו הזמנות מבעלי תיאטראות וראינוע להופיע בעיבּוּד בימתי של הפּרוצס. אגוּדת בעלי הראינוע ראתה את עצמה נאלצת להכריז, שהיא תחרים כל הפילמים ממין זה. גם העתונוּת עברה את הגבוּל של ההתענינוּת הציבוּרית, וחלק ממנה לא עמד בנסיון ונתן לפּרוֹצס אופי סנסאציוני-מיני. כתוצאָה מזה היו מחאות מצד “אגוּדת ההורים” וּמצד מפלגת “הגרמנים הלאומיים”, אשר הכניסה אפילוּ לרייכסטאג הצעת חוק חדש, המגביל את העתונוּת במסירת דינים וחשבונות מבתי-המשפט, למען לא תתגלה “חרפת גרמניה לפני כל העולם”. העתונאים מצדם, אם כי הכירוּ שחלק מהם עבר את תחוּם “הנימוּס הציבוּרי”, מחו נגד הנסיון להביל את חופש העתונוּת, וברייכסטאג התנגדו מפלגות השמאל, והסוציאליסטים בראש, לכל חוק עתונים חדש. גם בית-הדין לא הסכּים במשך כל הפּרוֹצס לסגור את דלתיו, למרות הלחץ הרב שנעשה עליו בנידון זה.

נניח למחפּשׂי הסנסאציה. ובכל זאת נשארים: התענינוּת רבּה – והתמרמרוּת בגלל ההתענינוּת הזאת, סימפּאטיה חמה- ו“חרפת גרמניה”, רצון לגלות את קראנץ ואת סביבתו לעין השמש, ורצון להחניק את המקרה ולהסתירוֹ בין כתלי בית המשפט. בּרור, שהיה בפּרוֹצס זה דבר מה בלתי רגיל, איזו סתירה פּנימית, אשר עוררה הרגשות כה שונות. והסתירה היא – בין דמוּת הנאשם ושאר גיבּוֹרי המשפט הזה ובין אותה “תמוּנת המידות” של החברה הצעירה הגרמנית, שנתגלתה על ידי המשפּט. כי קראנץ הנוֹ בעצם צעיר רגיל ואין בחייו הנפשיים שוּם דבר, שגם הדור שקדם לו לא ידעהוּ. נטיה לספרוּת, כתיבת שירים, רצון ליהנוֹת מן החיים, רצון להראות גבוּרה בשתית יין וב“מאורעות אהבה”, התאַבּקוּת בין המות והאשה, פסימיוּת צעירה – כל הקוֹמפּלכּס הזה של “תקוּפת ההתבּגרוּת” ידוּע הוא לכל אחד מן הנסיון שלוֹ והוא נעשה מזמן גם לנוֹשא של חקירה מדעית. ספרוּת שלמה קיימת במקצוע זה – אפשר כבר לדבּר עליו כעל מקצוע מדעי מיוּחד – וידוּעות הן גם הסכּנות וגם האפשרוּיות לפריחה וליצירה הטמוּנות בתקוּפה זו. ובכל זאת הראָה המשפּט, שהדור הגרמני הצעיר עובר על הגיל הזה בקושי, מתוך סירוּסים ויסוּרים גדולים יותר מאשר עבר עליו הדוֹר שקדם לו.

פאוּל קראנץ התידד לחברו בגימנאסיה, גינטר שילר, שאָפיוֹ – כפי דברי העדות, היה חזק יותר וגברי. גם הוא היה חבר להסתדרות מוֹנארכיסטים. גם הוּא התאַבּק בין מין ומות, ואולם הוא היה הרבּה יותר “מתקדם” מקראנץ. הוא חבר בקלובּ “המאבדים את עצמם לדעת” שהוא בעצמו ייסד אותו בגימנאסיה שלוֹ, ואת פרי האהבה המינית טעם כבר במידה כזאת, שאפילו סר מדרכי הטבע. ולוֹ אחות, הִילדה שילר, אשר היא הסיבה האמיתית לביקוּריו התכוּפים של קראנץ בבית שילר. היא בת 16–15, יפה, פקחית, מעוּרה בספרוּת; גם היא מדבּרת בבית המשפט בלשון גרמנית יפה יותר מאשר אב בית הדין ועורכי הדין עצמם, והיא עוד – למרות גילה – מעוּרה מאד בהרגשות המיניות. בדברים אלה היא יודעת הרבּה יותר מקראנץ, וגם עליה עבר הרבה יותר, אם כי הסקרנוּת לחיי המין לא שיעבּדה את שׂכלה הקר, אשר עמד לה לשמור על התוֹם הפיסי שלה, בעוד שמהתוֹם הנפשי לא נשאר כבר שׂריד. קראנץ לא היה הראשון ולא האחרון במשׂחק האהבה שלה. בין אלה שקדמו לו היה צעיר אחד, אשר אחיה של הילדה שׂנא אותו – לא משום שחזר יותר מדי אחרי אחותו, אלא משוּם שסיפר להוריו על הנטיה שלוֹ לחיי מין בלתי טבעיים. הצעיר הזה הופיע שוב בדירת שילר, בלילה אשר בו קרה האסון. באותו לילה הייתה בדירה ההיא עוד צעירה אחת, חברתה של הילדה, והיא עוברת מזרוֹעוֹת גינטר שילר לזרוֹעוֹתיו של פאול קראנץ, אשר ידע שבחדר הסמוּך ישבו הילדה עם הצעיר ההוא. ההורים לא היו בבית. החברה של הילדה הלכה הביתה: גם היא בת 15, מחר צריך ללכת לבית הספר ועליה להכין את שעוריה. ארבעה צעירים נשארו בדירה – שנים בחדר השינה, ושנים, שילר וקראנץ, במטבּח. עישוּן סיגאריות, שתית יין. לפנות בוקר החליטוּ לבצע את תכניתם מאָז – לשׂים קץ “לחיים אשר אינם כדאים”. הם כתבו מכתבי פרידה, ותוך כדי כתיבה נזכרו שבחדר הסמוּך יושב צעיר, אשר הלשין על אחד מהם בפני הוריו וגם “גזל” את הצעירה היפה מידי השני. והרי הם מחליטים, כי גם עליו למות. כל ארבעתם צריכים למות. גינטר שילר נכנס לחדר השינה, ירה בצעיר, ירה בעצמו, וכשבא תוֹרוֹ של קראנץ לירות, לא עמדה בו רוח. הוא לא ירה בהילדה, ולא ירה בעצמו. כשבאוּ הרופא והמשטרה, נאסר קראנץ ונמסר למשפט.

העדים במשפט גילוּ, כי כאלה הם כבר משנים חיי הצעירים הללו – שירה ארוֹטית, מחשבות מות, משׂחק מיני, עישוּן סיגאריות ללא סוף, שתית יין ללא מידה. באמצע – קצת פּוֹליטיקה, “ימין מהפכני”, ומשוּם כך נמצא גם האקדח תמיד תחת ידם, כדי למלא את התפקיד הפאטאלי באחד הלילות האפורים. וגם הענינים הכספּיים היו מסובכים כבר בכל הילדוּת החולנית הזאת. הילדים הללוּ ידעוּ כבר את ערך הכסף אשר בּוֹ אפשר לקנות סיגאריות ויין ולנסוע באבטומובילים לנשפי ריקוּדים. שילר הצעיר ידע גם, כי תאוות מסורסות יכולות גם להכניס כסף. והילדה כששמה נתפרסם עקב הפּרוצס הזה, נתנה לעתונים אינטרביוּ – בכסף. בבדידוּת זוֹ של ליל-האסון – כשארבּעת הצעירים נשארו יחידים בדירה, אפשר לראות את סמל הדור ואת המפתח לטראגדיה שלוֹ. בלילה ההוּא לא היו הורי שילר בעיר, במקרה. ואוּלם המקרה הזה קרה לעתים קרובות למדי. הגב' שילר, חולנית במקצת, היתה כמעט תמיד במקומות מרפּא. והאדון שילר, עסוּק מאוד, נמצא לעתים קרובות מחוץ לבית. הילדים היוּ עזוּבים לנפשם. ואותו ההפקר היה שורר ביחסים הנפשיים בין ההורים והילדים. גם הורי שילר וגם הוֹרי קראנץ היוּ כאילוּ מוּכּי סַנורים. לפני המשפּט סיפרו, כי הם בטוּחים שהם מכירים היטב את ילדיהם וחיו בידידוּת אִתם, נתנו להם חופש גמוּר, משוּם שהאמינוּ בהם אמונה שלמה, הרי את הכּל סיפּרו להם ילדיהם ולא היו להם סודות בּפני ההורים. וגם ילדים טובי-לב ונבוֹנים ואצילים היו. אוּלם למעשׂה לא ידעו כלום ממה שמתרחש בחיי הילדים, לא בחייהם הנפשיים ולא בחייהם הפיסיים, המיניים. כל החינוך הזה – כאילוּ חפשי, ללא דיכוי ולחץ, כאילוּ “מודרני” מאוד – היה למעשה מחוסר כל חינוך וכל השפּעה. הילדים קשרו קשר ביניהם ואחד לא היה יכול לרמוֹז להורים כלוּם, גם אילוּ רצה, על התנהגוּתו של השני, משוּם שגם לו עבירות ללא מספּר. והוא הדבר בבית הספר. המורים, אשר תחת השגחתם עמדוּ במשך שנים רבּוֹת הצעירים הללו, לא יכלוּ לספּר מאומה על החיים האמיתיים, הנפשיים של חניכיהם. הם ידעוּ רק, שאחד מצטיין כאילוּ במקצוע זה והשני במקצוע אחר, שאחד כאילוּ קצת עצבני, והשני שקט יותר. וזה הכּל. בעצם הוֹדה אחד המורים, שעכשיו – רק עכשיו – הוברר לו שהיה עליו לשׂים לב הרבּה יותר לתלמידיו מאשר שׂם.

השחתת המידוֹת, זימה, חטא? ואולם ילדים הם גיבורי הטראגדיה הזאת – בני 18–15, והמדע הסכּסוּאַלי והפדגוגי מורים, שיסודות החיים הללו, שהביאוּ הפעם לידי רצח, יש לקבּלם כדבר טבעי וחוּקי בגיל של התבגרות; אלא שכאן קרה דבר שהפך את היסודות הטבעיים הללו ממקור חיים ויצירה למקור מות ורקבון. אוּלי מקרה בודד היה לפני המשפט, מקרה יוצא מן הרגיל וכל התענינוּת זאת אינה – כמו שגורסים “הגרמנים הלאומיים” – אלא סקרנוּת חולנית לסירוּסי המין ויש להגבּיל את חופש העתוֹנוּת ואָז הכּל יהיה בסדר? והנה באים אֶכּספרטים, אנשי מדע, מורים, גם כוהני דת, כל אלה אשר מגע להם עם הדור הצעיר, ומעידים, שאמנם לא כל יום יירה צעיר גרמני בחברו ובעצמוֹ, ואולם גיבורי המשפּט הזה – גם גינטר שילר המת, גם פאול קראנץ הרך, ה“פאנטאסט”, גם הילדה שילר, הבוגרת לפני זמנה – הם-הם הצעירים הגרמנים של זמן ההוֹוה. ואם לא די במוּמחים שהוֹפיעוּ במשפּט, הרי באותה בּרלין עצמה כוֹבש עכשיו אמן הבימה, פיסקאטור, את העולם בהצגתו את אֶרנסט טולר: “הוֹפּלה, חיים אנחנו” ו“אנחנו” – הםאותו שילר ואותו קראנץ, והחיים אשר הם חיים, הם ריקוּדים, יין, סיגאריה, הרבּה משׂחק מיני וקצת משחק פּוֹליטי. האם באמת נתגלתה במשפט הזה “חרפּת גרמניה”, אשר על הפאטריוֹט הגרמני לכסוֹתה בפני עין זרה? והנה בא השופט לילדים באמריקה, לינדזי, איש אשר שם לוֹ במקצוע זה ובר-סמכא גדול, והוּא כותב ספר בשם “מהפכת הצעירים”. על יסוד כל מה שראה מכסא השופט שלוֹ במשך עשרות בשנים, ובספר הוא נותן תמוּנה מהמידות של אמריקה והיא אינה שוֹנה מהתמוּנה הגרמנית, שנתגלתה במשפּט קראנץ – וכל גליון של עתון מביא הוכחות וראיות לספר הזה. שמא הופעה “בורגנית” היתה לפני המשפט הבּרליני ולפני השופט האמריקאי, ויש לבאר אותה בתור תוצאה של הסביבה הסוציאלית הפּאראזיטית למחצה? הן גם חברי ההסתדרות המוֹנארכיסטית היו שני הצעירים הללו! והנה באָה הכרוניקה הרוּסית של השנים האלה, מחוּי הסטוּדנטים ומחוּגי הקוֹמסוֹמוֹל, כרוניקה עשירה מאוד והיא נתנה כבר חומר לספרוּת שלמה, פּוּבּליציסטית ובלטריסטית, והיא מעידה שאותה התסיסה עוברת על הנוער הנמצא כוּלו תחת השפעת הקוֹמוּניזם, אותה התאבקוּת בין מות ואִשה, המקבּלת דוקא בדוֹר הצעיר הרוּסי צוּרות מסורסות ומאיימות, אשר הדור שקדם לו לא ידע אותן בלתי אם בתקוּפות הקצרות של יאוּש חברתי. ונמצא שהופעה כללית לפנינוּ, לא מקרה בודד ולא “חרפה גרמנית” ולא “רקבון בוּרגני”, כי אם הופעת הזמן, ובתנאי הזמן צריך לחפשׂ את סיבּוֹתיה ואת ביאוּריה.

מהיכן באה הסימפּאטיה הזאת אל הנאשמים (בעצם לא קראנץ בלבד, אלא גם הילדה שילר ישבה על ספסל הנאשמים), לא רק מאת הרחוב, אשר לוֹ לעתים די קרובות קאפּריזים משלו, אלא גם מאת האֶכּספּרטים ורוב העדים וחברי המשפט עצמו? האין לראות בה, בסימפּאטיה הזאת, את הכרת האשמה הנופלת על “הבּוֹגר” בעד ההפקר הנפשי הזה, אשר בו היו נמצאים הצעירים החוֹטאים הללו? כן – חינוּך נפשי, חינוך מודרני, ללא כפיה ולחץ, האם לא כך הטיפוּ הפדגוגים של זמננו? ובמה אשמים הבּוֹגרים, ההורים והמורים, אם שמעו בקול הזה? ואולם לחינוך החפשי ישנה ההנחה היסוֹדית, ישנוֹ תנאי מוּקדם ובזה אשמים ה“בּוֹגרים”, שאת החינוּך ללא כפיה נתנו לילדיהם ואת התנאי המוקדם לו לא יצרו, הלא הוא אַתמוֹספֶרה ציבורית ופרטית בּריאָה, יסודות חברה מוּצקים, מופת חי.

כאשר אירע האסון של המלחמה העולמית, היו רבים אשר הרגישוּ שהקאטאסטרוֹפה אינה מוּגבּלת בּשׂדה המלחמה, במשׂרדי המיניסטריונים ובבורסה, אלא גבוּלות רוחניים, תרבותיים ונפשיים הרבּה יותר רחבים לה. בהזדעזע כל העולם הישן אחרי המלחמה, היוּ המלחמה, היוּ רבּים שהרגישוּ שהקאטאסטרוֹפה אינה מוּגבּלת בּשטח הפּוֹליטי ובשטח הכלכלי בלבד וכי סודות החברה עצמם התמוֹטטוּ, אותם היסודות אשר בּנה לו העולם התרבוּתי בעמל ובקושי רב, במשך מאות בשנים, אולם מעטים היו שהבינוּ כי הראשונים אשר ישלמוּ בעד החוּרבן הכללי הזה יהיו הילדים, אותם הילדים אשר נולדוּ אך בשנות פרוֹץ האסון, ובשנים הראשונות של חיי ההכרה שלהם ימצאו באוירה של שנאה ואיבה בין עם לעם, של התכוֹננוּת למלחמה חדשה, של הרדיפה אחר בצע, של רקבון ה“אינפלאציה”, של דיכוּי פּוליטי, של “אהבת החוּרבן” וביחוּד של השקר: של סיסמאות יפות, של משפּטים מצלצלים – חופש, דמוֹקראטיה, זכוּיות העמים, שויון כלכלי, מלכוּת העבודה – ומעטים מאוד בין ה“בוגרים” המאמינים במלים אלה: הם משתמשים בהם מעל בימות הפּרלמנטים (ויקראו להם רייכסטאג או סוביֶט) ומעל דפי העתוֹנוּת, ובבתיהם יצחקוּ להם. הערכים, אשר עליהם עמדה החברה האירוֹפּית והאמריקאית במאָה שעברה, התרוֹקנוּ. הם אינם ערכים יותר, אלא מטבעות מזוּיפות ולא משום שתוכן מזוּיף להם, אלא משום שהדור שנשבּע להם חילל את שבוּעתוֹ. והערכים החדשים אך נמצאים בפרוֹצס ההבראָה, בו הולכים כבר ומתרפּאים פּצעי האסון, ועתה מתגלה, שהאסון לא נגמר עדיין, משוּם שהוא לא היה מוגבל בדור הבּוֹגר, אלא הקיף גם את “חדר הילדים”, ובו הוּא נותן עתה את אותותיו הכואבים ביותר. הדור הבוגר יכול גם לשוב לנקוּדה אשר ממנה יצא, מזוּין בנסיון המחוּדש של הזנים הללו. לדור הצעיר אין לאָן לשוּב כי הוא מצא כבר את העולם בהתפּוֹררוּתוֹ, ואין לו מאין לשאוֹב עצה וממי לקחת מוּסר. הוא איננוּ מאמין בישרוֹ של הבּוֹגר.

בהתענינוּת זו שעורר הפּרוֹצס של קראנץ בגרמניה ומחוּצה לה, היה בודאי הרבּה מן הנטיה לסנסאציה, ביחוּד כשמעוֹרבים בדבר אלמנטים פּיקאנטיים. אוּלם היה גם בהתענינוּת הזאת ובדלתוֹת הפתוּחוֹת אשר בהן התבּרר המשפּט ובאותה העזרה אשר הצעירים החוֹטאים מצאו ב“בוֹגרים”, גם מהכרת המציאוּת אשר לא על הילדים, בני 18–15, נופלת האחריוּת לה. לא קראנץ ולא הִילדה שילר עוררוּ את כל ההרגשות הללו, אלא יליד זמננו, הנוֹלד והגדל בתוך החברה הנמצאת בהתפּוֹררוּת.

“דבר” כ“ב אדר תרפ”ח (14.3.1928)

---

מחזית המלחמה במשפט־המוות

מאת

משה בילינסון

משהוּבאוּ שני האיטלקים סאקוֹ וואנצטי, אחרי שבע שנות מאסר, לכסא המות, הזדעזעוּ לא רק חבריהם הפוליטיים, אלא כל העולם כוּלו, באשר לרוב המכריע של האנשים שטיפלוּ במקרה הזה וחקרוּ אותו חסרה ההכרה, כי המוּמתים בּחטאָם הוּמתוּ. ועד היום טרם שקטה ההתרגזוּת ומזמן לזמן בּאות ידיעוֹת על התנקשוּיות בּאמריקה, אשר יש לראותן כמעשי נקמה בעד המתת האנשים החפים מפּשע. ואנשים רבים כבר נפלו כקרבּנוֹת להתנקשוּיות הללו, כאילו להוכיח על הקשר הפאטאלי שבין משפּט מות הנהוּג מצד המדינה ובין משפּט מות הנהוּג מצד אזרחים פּרטיים, כּאילו כדי לסמל איך דם קורא לדם. מן הנמנע היה שהעולם התרבּוּתי יסתפק בּמחאה נגד המתת אנשים אשר אשמתם לא הוּכחה. מן הנמנע היה שלא תעמוד שוב לפני העולם התרבּוּתי לבירוּר ולהחלטה שאלת משפט המות בּכללה. קמוּ אָז חברות והסתדרויות ואנשים פּרטיים רבּים, בארצות רבּות, ודרשוּ שיבוּטל המשפט הזה אשר יש לראותו כמקוֹר לאסונות רבּים, כּמעשׂה חמס וכשׂריד הכרה משפטית קדוּמה שאיננה יותר הכרתוֹ של בּן-תרבּות זמננוּ.

בּכל מקום עומדים הסוֹציאליסטים בראש המלחמה נגד משפט המות והם מנהלים אותה באַקטיביוּת בלתי רגילה, מחנה הדמוֹקראטים מחוּלק, בּרוֹב הארצות, בּשאלה הזאת, ולעתים הם מצביעים בּפרלמנטים איש נגד רעהוּ. דוקא המפלגות הדוֹגלות בּשם הדת והנצרוּת עומדות על פי רוב לימין התלין הממשלתי. הקוֹמוּניסטים מצטרפים אמנם בּהצבעותיהם לסוֹציאליסטים, ואולם מכיון שהם מוּכרחים בּאוֹתוֹ הזמן להגן על רוּסיה המוֹעצתית, הנוהגת בּמשפּט מות יותר משאָר המדינות, הרי עמדתם מעוררת אך התרגזוּת ואינה מוֹעילה כלל לביטוּל משפט המות. ונימוּק זה שבוֹ יצאו הקומוּניסטים הגרמנים לבסס את עמדתם בשאלה הזאת – לאמר: ל“מדינה סוֹציאליסטית מוּתר להרוֹג נפשות, ל”מדינוֹת קאפּיטאליסטיות" אסוּר – אין בּוֹ כדי להוסיף כבוֹד וּמשקל למלחמה בעד ביטוּל משפט המות.

עד היום הזה בוּטל משפט המות ב-22 מדינות של אירוֹפּה (הולאנד, נורביה, שבדיה, אוֹסטריה וכו') וב-23 מדינות הריהוּ נהוּג עדיין במידה זאת או אחרת; על כּל-פּנים הוּא קיים בספר החוקים. בּזמן האחרון הצטרפה לארצות אלו גם איטליה: הממשלה הפאשיסטית חידשה את משפט המות והכריזה עליו כעל דבר הכרחי להגנת המשטר שלה. לעוּמת זאת הביאוּ ההתרגזוּת וההתרגשוּת שנתעוררוּ אחרי המתת סאקוֹ וואנצטי במידת מה את פּרין: דאניה, המעבּדת עתה את ספר החוּקים החדש שלה, אינה מכניסה בו יותר את משפט המות. הלאנדטאג של הֶסָן, בגרמניה, החליט, בקולות הסוציאליסטים, לבטל את משפט המות במדינה. במארס שנה זו החליט הפּרלמנט בשוייץ לבלי להכניס את משפּט המות בספר החוּקים החדש וּלבטל את רשוּת הקאנטוֹנים לחוֹק להם בּשאלה זאת חוּקים כּטוֹב בעיניהם. ההחלטה הזאת נתקבּלה ברוב גדול (144 נגד 38). המלחמה הזאת בּעד בּיטוּל המתת האנשים על ידי המדינה לא הצליחה עדיין בּגרמניה, ולפני חדשים מספּר נתקבּל בה ספר חוקים חדש שלתוכו הוכנס מחדש דבר משפּט המות. ראש הועדה ברייכסטאג שטיפלה בשאלה הזאת, הכריז אָז שהוא היה מצביע בעד בּיטוּל משפט המות, אילוּ היוּ מביאים לפניו מקרה אחד של המתת איש חף מפשע. והנה ניתנה עכשיו לגרמניה הסוֹציאליסטית והדמוֹקראטית אשר לחמה בעד בּיטוּל משפּט המות ההזדמנוּת המעציבה הזאת.

במארס שנת 1925 נידון למות פּוֹעל רוּסי אחד, שנתגלגל לגרמניה כשבוּי מלחמה ונשאר בה גם אחרי השלום – יעקובוֹבסקי שמו. כעבור שנה בערך יצא פסק-הדין לפועל – ויעקובובסקי זה שהבין גרמנית בקושי רב, ודיבר בשׂפה בלתי מוּבנת לבית הדין הנכרי, שסירה גם להעמיד תורגמן לשירוּתוֹ, הוּמת. ההאשמה היתה, כי רצח את ילדו הקטן, בן ארבע שנים. פּרטים אחדים של המשפּט עוררו כבר אָז חשד, כי דם נקי שפך בּית המשפּט, ונמצאָה חברה – הליגה הגרמנית לזכוּיות האָדם – ונמצאוּ עורכי דין ועתוֹנאים, אשר דרשוּ לחדש את החקירה. האַדמיניסטראציה המשפּטית התנגדה בכל האמצעים שהיו ברשותה ל“תנוּעת הרביזיה”. ורק עתה, אחרי שנות עמל, הצליחוּ מתנגדי משפט מות לאסוף חומר אשר כּמעט אינו מניח כל ספק: יעקובובסקי לא היה אשם ברצח שיחסוּ לו. עדים בּלתי אמצעיים, עדי ראיה, לא היו נגדו גם במשפּט הפאטאלי ההוּא. ומאלה העדים אשר נתנוּ לבית המשפט את האפשרוּת להכּנס בּפלפוּלי פסיכולוגיה מסוּפקים, ולבנות את כּתב-אשמה על ההשערה, שליעקובובסקי היה חשבּוֹן להשתחרר מן הילד, מאלה העדים נתגלה אחד כּחוֹלה רוּח, ושלשה הוֹדוּ, כי עדות שקר העידוּ. הם יושבים עתה במאסר ואותה האשמה אשר בגללה שילם יעקובובסקי בחייו, רובצת עליהם, על עצמם.

המקרה הזה עורר התרגשוּת עצוּמה בגרמניה. בשביל יעקובובסקי נגמר כּבר הכל ושוּם חקירה חדשה לא תחזיר אותו לחיים, אוּלם מקרים דומים לכך הן ישנם במספּר לא קטן כּלל. באותה גרמניה נידון הפועל ליסטר בשנת 1924 למות. הוא נאשם בּרצח אשתוֹ. את המשפּט לא הוֹציאו לפועל באשר הייתה נגד ליסטר עוד תביעה אחרת, בעניני כספים. וּבפּרוצס הכספּי הזה נתבררה דרך אגב תמוּנה אחרת על חיי נאשם, השוֹנה לגמרי מהתמוּנה ההיא שהיתה בשעת המשפּט הפלילי, והדבר גרם לחקירה חדשה בענין הרצח – גם נגד ליסטר לא היוּ עדים בּלתי אמצעיים וגם הוּא נידון על יסוד “השערות” בלבד. החקירה החדשה הוכיחה שהוא חף מפּשע. בפברואר 1928 שיחרר בית המשפט באותה גרמניה פּועלת אחת אשר האינסטאנציה המשפּטית הראשונה דנה אותה למות באשמת רצח בּעלה. בית המשפט בארץ-ישראל שיחרר ערבי צעיר אחד שהאינסטאנציה הראשונה דנה אותו למות. מקרים כאלה הם רבּים מאד, ואם נזכור, איך לעתים קרובות מתחשבת האינסטאנציה העליונה של המשפּט רק עם פּרוֹצדוּרה וכאשר אין ליקוּיים בּה היא מסרבת להיכנס בבירוּר עצם הענין, אם נזכּוֹר באיזו קשיים קשוּרה לעתים הרביזיה, ביחוּד בּשביל אנשים עניים, מדוכאים, “קטנים”, אשר אין להם לא גואל ולא מגין, הרי שתהיה מבוּססת למדי ההשערה, שיעקובובסקי לא היה היחידי שעלה לגרדום ללא חטא כל שהוּא.

המקרים האלה מכריחים לבחון שוב את כּל שאלת משפּט המות בתור עונש חוּקי וקבוּע של המדינה. הנימוּקים אשר בהם משתמשים מצדדי המשפּט הזה הולכים ומתמעטים. היה זמן שהרוב הגדול של המדינאים וגם של אנשי המדע המשפּטי לא רצוּ אפילוּ להתוַכח בּשאלה הזאת והסתפּקוּ בהבעת בּיטוּל ל“אנשי ההרגשה הפסוּלה”, אשר אינם מבינים את מלאכת השלטון ואת צרכי המדינה ורוצים לפתוֹר שאלות קשות בּעזרת “הלב הטוב” שלהם בּלבד. היחס למתנגד משפּט המות היה – וכזה הוּא נשאר במידה ידוּעה עד עתה – דומה ליחס אל הפּאציפיסטים “המטיפים מוסר” בּשעות המלחמה. לאמיתוֹ של דבר אין יחס זה אלא השתמטוּת מבירוּר רציני וספּקוּלציה על דעות מוּקדמות שהשתרשו בחברה. מתנגדי משפּט המות אינם מבססים את דעותיהם על “סנטימנטאליוּת” בּלבד, על זה שאין רשוּת למדינה לגזור גזירות אשר אין כּוחה, ואין בכוח שום בּשׂר ודם, לתקן אותן אף במשהוּ. הנימוקים האלה אינם פּסוּלים כּלל וכלל בעיני מתנגדי משפּט המות ואוּלם הם מוּכנים לברר את השאלה מנקוּדת המבט “המעשית”, המדינית-המשפּטית-התרבּוּתית. ובויכוּח אשר התעורר בּשנים האחרונות, באירופּה ובאמריקה, בקשר עם המקרה של סאקוֹ וואנצטי ועם המקרים הדומים לו, התברר, שהנשק המעשי אינו כלל בידי ה“בלתי-סנטימנטאליים”.

בשטח הפּוֹליטי (איטליה ורוּסיה עומדות בּתוֹקף על משפט מות כּלפי הפושעים הפוליטיים) יש להגיד קודם כל, שעוד לא היה משטר שהצליח לעכב בעד התפּתחוּתה של תנועה פּוליטית רצינית בתוקף של חוּקים קשים ועונשים חמוּרים. וגם בעד התנקשוּיות טרוריסטיות לא מנעו אמצעים אלה. להפך: המשטר הפּנימי הקשה כאילוּ משמש קרקע לפריחת הפשעים המדיניים הקשים ואין זה מקרה כלל וכלל שבשנים האחרונות איטליה ורוּסיה הנן השדה היחידי כמעט להתנקשוּיות טרוריסטיות, ושארץ כאנגליה אינה יודעת אותן כּלל. הדבר תלוי לא רק בזה ש“הלחץ מלמעלה” מעורר “לחץ מלמטה”, שמשטר הדיכוּי יוצר התמרמרוּת והתקוֹממוּת, אלא גם באותו משפּט המות עצמו הנהוג בארצות האלה. “קידוש השם”, הקרבה עצמית, הקרבה שלמה, עד התליה, הנו אלמנט חשוּב מאד, לעתים אלמנט מכריע בכל המרידות המדיניות. על כל פּנים אותה “תורת הפּחד” אשר עליה נשענים מצדדי משפּט המות בפשעים כלליים, אין לה כאן, בשדה המלחמה הפוליטית, כל יסוד, יען כי הוא-הוא היצור את עטרת ההירוֹאיוּת לפשע הפוליטי. וּמלבד זה: דוקא בפשעים הפוליטיים מוצאת יד בּית הדין את האשם האמתי רק לעתים רחוקות מאד. כּמעט תמיד אין המוציא לפועל כי אם מכשיר בּידים חרוּצות יותר וחזקות יותר של האנשים העומדים בּמרכּז ההכנה ובצל הפעוּלה. ולעתים קרובות אינם נמצאים גם האנשים המרכּזיים הללו, אשר חוּטי הקשרים בידיהם, והפשע הפוליטי נובע מהאַתמוֹספֵרה הכללית אשר אנשים רבּים ובמשך זמן רב יצרו אותה. ז’וֹרס הוּמת לא על ידי אַלין – אידיוֹט למחצה – אלא על ידי אותם העתונאים אשר קראו אותו במשך שנים רבות לא Monsieur ז’וֹרס, אלא Herr ז’וֹרס והכתימוּ אותו על ידי כך כּבוֹגד המולדת, העומד בּקשרים ואוּלי גם בּקשרים כּספיים עם “האוֹיב”.

בענינים הכלליים, לא מדיניים, נשענים מצדדי משפּט המות על שתי תוֹרוֹת – “תורת הפחד” ו“תורת הגוֹמלין”. התורה הראשונה אומרת שדמוּת הפּשעים הקשים, ביחוּד רצח, צריכה להיות מלוּוָה, במוּשׂגי העם, בדבר המפחיד ביותר, במות, ואם המדינה תוַתר על “אמצעי חינוּכי” זה, אורבות לה סכנות רבּוֹת ויתרבּוּ פשעים קשים. אילוּ היתה התורה הזאת נכונה, לא היה מוּבן למה היתה צריכה האנושיוּת לוַתר על צוּרות המיתה האכזרית ביותר, כגון המוֹקד, קבוּרת חיים, גזירה לארבעה חלקים. אם ישנה האפשרוּת “להפחיד”, הרי חובה להשתמש בּה בשלמוּתה לכל ארבּע מיתות בּית-דין. ואולם אין איש מציע לשוּב לימי הבּינים. אילו היתה התורה הזאת נכונה, לא היה מובן, מדוּע רוב המדינות ויתרוּ על המתה פומבּית – איזה טעם יש “להפחיד” בתוך ארבּעת הקירות של בית-האסוּרים, כאשר אפשר לעשות זאת בּרחוֹב? ואולם בּארצות התרבּוּתיות איש אינו מציע לחדש את המנהג הבּארבּארי הזה. את הסתירות הללו יש לבאר בּזה, שהתורה הזאת אינה נכונה כלל. ריבוּי הפשעים אינו עומד בשום התאמה לאכזריוּת העונש. בּימי הבינים, כשהעונש היה הרבּה יותר אכזרי, לא היתה הקרימינאליוּת פחוּתה, אלא להפך, היא היתה גדולה הרבה יותר מאשר בזמננו. היא פחוּתה גם עתה בארצות אשר משפט המות בּוּטל בהן, או שאיננוּ נהוג בּמשך עשרות בּשנים, בהשוָאָה עם הארצות אשר בהן מעלים את האנשים לגרדום, וזאת גם כּאשר הארצות הללו עומדות על אותה מדרגת התרבּוּת בערך (שבדיה, נוֹרבגיה, דאניה, אוסטריה מצד אחד, גרמניה וצרפת מן הצד השני). עד שמשפּט המות בּוּטל בשוייץ, היה נהוג אך בּקאנטונים אחדים (תשעה במספּרם) ובאחדים היה בטל ובמבוטל, והקרימינאליוּת הקשה במשך עשר השנים האחרונות, למרות המשטר של משפּט מות הקיים בּה. כל זה מוֹכיח שהאִיוּם בּמות אינו מפחיד ושלפשע הקשה גורמים תנאים נפשיים וסוציאליים מיוּחדים אשר אי אפשר להסיר אותם על ידי סעיפי החוק.

גם לנבואה כי עם בּיטוּל משפּט המות יתרבּו מקרי הרצח, יש להתיחס בספקנוּת גדולה, הנבוּאות הללו מתחדשות בכל פּעם כאשר עומדת על סדר היום הקטנת העונש. עתה מתוַכחים רק על משפט מות במקרה של פּשעים קשים, רצח, אונס וכו', ואולם לא כל כך רחוק הוא הזמן כאשר משפט מות איים גם לפושעים קלים יותר, ובשנת 1832 ניבא שופט אנגלי אחד לקאטאסטרופה כללית, אם יחליט הפּרלמנט לבטל את משפּט המות בעד גניבה בסכוּם של חמשה שילינגים. עכשיו לא ידרוש זאת אף הקיצוני בחסידי משפּט המות.

אם “תורת הפחד” התבררה, לאור המספּרים הקרים, כּבלתי מבוּססת, הרי ל“תורת הגוֹמלין” לא היה מעולם ביסוּס “מעשי” כל שהוא, באשר המשען שלה היה ב“הכרה משפטית” בלבד, באותה הכרה אשר מצדדי משפט המות מבטלים אותה כ“סנטימנטאליוּת פסוּלה”, בשעה שמתנגדי משפט המות משתמשים בה. התורה הזאת אומרת שלכל חטא צריכה להיות כּפּרה, ודוקא ובדיוּק כפרה המקבילה לחטא. מידה כנגד מידה. ואם כך, הרי בלתי מוּבן, מדוּע ויתרה החברה התרבוּתית על הכפּרה המקבילה בכל יתר מקרי פשע, לא מוּבן, מדוּע אין המדינה מקיימת את הדין של עין תחת עין, שן תחת שן. התורה הזאת איננה בעצם כי אם פאראפראזה מוֹדרנית של אותה “נקמת דם” אשר כל מדינה מאורגנת ומסודרת, כל מדינה הרוצה להיות מדינה באמת, חושבת לחובתה ללחום בּה ולענוֹש בּעדה.

בזמן הויכוחים על משפט המות בּפּרלמנט בּשוייץ, אחרי שנתבּטלוּ כל הנימוּקים המעשיים, בּאו מצדדי העונש הזה והביאוּ “ביסוּס” דתי, לא פחות מזה. הם אמרו שהתנ"ך מצוה את משפט המות ואסוּר ללכת נגד רצון אלהים, ואחרים עוד הוסיפוּ שה' שואף לתשוּבת הפושע והתשוּבה הזאת יכולה לבוא רק בּמקרה שהפּושע יעמוד לפני המות. בית האסוּרים לחמש-עשרה או לעשרים שנה איננו סיבּה מספּיקה לתשוּבה. סליחת הכוהן, הניתנת לפושע ברגע שהוּא עולה לגרדום, יש לה סגוּלה מיוּחדת להשכּין שלום בין הפּושע ובין אביו שבּשמים. הנימוּקים המשוּנים האלה, המעידים על חולשת הכוח האינטלקטוּאַלי ועל טמטוּם ההרגשה הדתית כאחת, השפּיעוּ על מספר צירים, הבלתי-בטוּחים בדעותיהם, ואוּלם בכיווּן הפוּך מזה שרצוּ בוֹ. הם מיהרוּ להצביע בעד ביטוּל משפּט המות, בתקוָה, כנראה, שבּשמים יִמָצא אמצעי אנוֹשי יותר לסליחת הפושעים.

מצדדי משפט המות אין בכוחם להביא נימוּקים בעלי משקל, נימוּקים מבוּססים על המציאוּת ועל הבנת הפושע, בתור יחיד, והבנת הפשע, בתור תופעה חברתית וסוֹציאלית, אשר היו מצדיקים את העונש הזה. אף מטרה אחת מכּל אלה אשר משפּט המות כאילוּ מיוּסד עליהן, אינה מוּשׂגת למעשׂה. לעומת זאת נופלים חללים אנשים חפים מפּשע, וגם אנשים חולים אשר מקומם בבית-החולים – כי ישנם עדיין מקרים אשר אין בּיד המדע הרפוּאי להגיד בּבטחון גמוּר, שאָדם זה חולה ולעתים רק הניתוח אחרי המות מוֹכיח שלא פושע, אלא חולה בפּאַראליזה הוּמת על ידי החברה המאורגנת. ההשפּעה המחרידה של משפט המות, - בתור הופעה תמידית, בתור מוסד מדיני, - על הילדים, על הנוער, על אֶזרחי המדינה העומדים על מדרגה תרבותית נמוּכה, אינה מוּטלת בספק. הדבר מתבּטא ביחוּד בּזמן של התקוֹממוּת, בתקוּפות של מהפּכה, כאשר שפיכת דם, שהתחילה פעם, גוררת אחריה שוּרה של מעשי טרוֹר – מצד המדינה, מצד האגוּדות, מצד היחידים, וגם של מעשי רצח, אשר כאילו אין להם כל שייכוּת למלחמה הפּוליטית ואולם נוֹלדוּ באוירה הספוּגה דם. ולכל משפט מות ישנו כמעט תמיד, במידה זאת או אחרת, גם אופי סוֹציאלי, מעמדי ולעתים של שׂנאָה גזעית. ואשר למשפט מות בּענינים מדיניים, הרי הוּא איננו כי אם מעשׂה נקמה או מעשה פחד מצד כנוּפיות המחזיקות בשלטוֹן.

לזכוּת משפּט המות אין להביא לא נימוּקים מעשׂיים ולא שׂכליים ואין לו כל יסוד לא בהרגשה ולא בהכרה המשפּטית של החברה התרבּוּתית אשר ויתרה על “נקמת הדם” ועל תורת הגוֹמלין בצורתה הבּארבּארית.

“דבר”, י“א סיון תרפ”ח (30.5.1928)

פרקי רוסיה

מאת

משה בילינסון

---

הדֶקאבריסטים

מאת

משה בילינסון

א

בבוקר חורף עבות ב־14/26 לדצמבּר שנת 1825 היתה פּטרבּוּרג הבּירה עֵדה למראה תמוה. היום הזה נועד להיות יום שבוּעת האמוּנים לקיסר החדש, הלא הוא ניקוֹלאי הראשון.

בתנאים מיוּחדים קצת חלה הכתרתו של ניקולאי. שלושה שבוּעות קודם לכן מת מיתה חטוּפה והרחק מעיר הבּירה (בטאגאנרוֹג) המלך אלכּסנדר הראשון. את הכסא ירש אחי המנוח קוֹנסטאנטין (בנים מאשתו לא היו לאלכּסנדר), והצבא נשבּע לעבדוֹ באמוּנה. אך בעיר הבירה נמצאה עד מהרה צוָאתו של אלכּסנדר, אשר על פּיה הנחיל המלך את המלוּכה לאחיו הצעיר ניקולאי, וזכוּתו של קוֹנסטאנטין שהיה גדול ממנוּ בשנים, נתקפּחה. על מציאות הצוָאה הזוֹ ידעו רק אלכּסנדר וקוֹנסטאנטין, וּמן ההכרח היה עתה, בצאת הצוָאה לאור עולם, להפר את השבוּעה הקודמת וּלהשבּיע את העם שבוּעת־אוֹמן למלך אחר. התהפוּכה הזאת עוררה תסיסה בקרב ההמון. עשרות מספּר של שׂרי צבא אשר בחיל המשמר בפּטרבּוּרג הבּירה, במקום להשביע את החיילים שלהם בקסרקטין שבוּעת־אמוּנים לניקולאי המלך, הוציאוּם החוּצה אל מגרש הסֶנאט. כאן התיצבו החיילים בשוּרות של ריבוּע. אל החיילים ושׂרי־הצבא הללו (בסך־הכל, כך כתבו אז, אלף נפש) נספחוּ עוד עשרות אזרחים.

כאן נקהלו החיילים (השעה היתה 9 בבוקר) וסרבו להשבע למלך, ונשארו עומדים על עמדם בצוּרת הריבוּע, מחכים, איך יפּול דבר. השלטונות הצבאיים ובאי־כוח הדת בהפצרותיהם נלאו להשיב את הצבא מהחלטתו, וּבראותם כי לא יוכלו לו – החליטוּ לשים קץ למרד מעומד זה. ולשעה החמישית לעת ערב נצטווּ הצבאות שלומי אמוּני המלך לירות במקלעות אל המורדים. לאחר יריות אחדות דוּכא המרד. ובלילה ההוא החלו החיפוּשים והמאסרים של מנהיגי המרד. לא קשה היתה החקירה והדרישה. מחמת כתבי הדלטוריה המפורטים שנמצאו בין ניירות אלכּסנדר הראשון, אשר בהם סוּפר על חברה חשאית אשר מטרתה להפּיל את המשטר הממלכתי הקיים, גילוּ את עקבות המרד, כי צורפו אליהם גם רשימות מפורטות של שמות המשתתפים בחברה חשאית זוֹ. וכשמקץ שבועיים ימים לאחר המרד „המעוּמד“ בפטרבּוּרג נעשה בפלך צ’רניגוב נסיון חדש של התקוממוּת צבאית (שוּב בהנהגת שׂרי הצבא) נתחוור הדבר לממשלה, כי יד אחת בכל המאורעות הללו. אסירי צ’רניגוב הוּבאוּ לפטרבּוּרג ונחבשו במבצר פּטרוֹפּאבלוֹבסק, מקום שם ישבו כבר חבוּשים מנהיגי המרד במגרש הסנאט וכוּלם יחד העמדו למשפּט. כל 121 הנפשות נידונו למיתה – מי בתליה וּמי „בריסוק אברים“. ופסק־הדין היה מוסיף לאמור: „וימחה שמם מספר הרשימות כמשפט הבוגדים, לא צלב ולא ציוּן אחר, כמנהג הקבוּרה הנוצרית, בלתי אם על עמוּד־תליה יוּקעוּ ודראוֹן עולם לשמותיהם“. כך גזר בית המשפּט, ואולם ניקולאי המלך המתיק את הדין. להורג הוּצאוּ רק חמשת „הקושרים“, הלא הם פֶסטֶל, רילֵיֶיב, מוּראביוֹב־אַפּוֹסטוֹל, בֶּסטוּזֶ’ב־ריוּמין וקאַכוֹבסקי וּבמקום ריסוּק אברים – תליה.

פּסק־הדין הוּצא לפועל באחד הלילות הלבנים של קיץ פּטרבּוּרג, אור ל־13 ביוּלי 1826 במבצר פּטרוֹפאבלוֹבסק. שאר האסירים הגלו לעבודת פּרך לירכתי סיבּיר, ומהם הוּחזרו השׂרידים היחידים אשר רק בדרך נס נשארו בחיים לאחר שלושים שנה, בהכריז אלכּסנדר השני חנינה לפושעים לכבוד יום הכתרתו. בדברי ימי רוּסיה נודעו מאורעות פּטרבּוּרג שחלו ב־14/26 בדצמבּר שנת 1825 בשם „מרד הדקאבּריסטים“.

ב

ל"ה שנה לפני פרוֹץ המרד המעוּמד חל בפטרבּוּרג הבירה מאורע אשר כמעט לא הוּשׂם אליו לב, ורק מעיני הבולשת של יֶקאטרינה השניה לא נעלם. היא היתה הראשונה אשר נתנה את עינה בספר מוּזר אחד אשר שם כשר בתכלית היה לו, והוא „מסע מפּטרבּוּרג למוֹסקבה“. בשער הספר נרשם שמו של המחבּר (ראדישצ’ב) והוא לא נודע עד אז למטוֹב ועד רע. הספר לא נשׂא חן בעיני הבּוֹלשת – ויצא דינו להיות מוּחרם בחינת מוּקצה מחמת סכנה. בחירום־דמלכוּת הוּטל גם המחבּר שנשלח תחילה, כמשפּט כל האסירים מסוּג זה, למבצר פּטרופּאבלוֹבסק ואחר־כך – לסיבּיר. הספר הזה, זה כתב־המלחמה הפּוליטי הראשון נגד הצאריוּת ונגד „שעבּוּד האכרים“, נגנז לימים רבים. ורק כעבור יותר ממאה שנה (בשנת 1905), יצאה מהדוּרתו השניה שנתפּשטה ברבים. ואולם עוד לא נבראה בעולם בולשת כל־יכולה ואין בכוח שוּם גניזה ושוּם החרמה לבער את הספרים כליל. ובאמת, ספרים אחדים נתגלגלו בכל זאת לידי הקוראים גם אז. בספר היה פסוּק כזה: „הבטתי סביבותי ותדאב נפשי למראה העינויים שבני אדם מתענים בהם, ואראה, כי סבלות האדם – מידי אדם המה“. בפסוק זה הניח ראדישצ’ב בלי־משׂים יסוד לאחד החזיונות המצוּיינים והאורגינאליים אשר בדברי ימי רוּסיה במאה התשע־עשרה – הוא הניח את היסוד ל„אוֹרדן האבירים“ שנוצר בקרב האינטליגנציה הרוסית, אוֹרדן שפסוק זה היה לו לסמל אמוּנתו ולנימוק המניע בכל פּעוּלתו הציבורית, אוֹרדן אשר הנחיל מדור לדור כסגוּלת־הירושות את מצות ההשתפוּת בצער האנושי ואת היעוּד לאסור מלחמה בו.

ה„סאמוֹדֶרז’אביה“,¹ וּפּטר הגדול המסמל אותה, רעצו את ההוי העבדוּתי פּאטריאַרכלי ששׂרר ברוסיה משנים קדמוניות. בתמימות־הודו סבר פּטר שיצלח בידו לבנות הוי חדש על־פּי פקוּדה שתצא מפּיו השליט ולקחת מאירופּה רק את הרצוּי לו, מה שעלוּל להגדיל את כוחו ולהאדיר את שׂררתו. ואוּלם דרך „החלון שקרע לאירופּה“ נכנסו לרוּסיה לא רק חוּקים חדשים, ארגוּן צבאי חדש וסידוּר צי חדש, לא רק אַדמיניסטראציה חדשה ותלבושת חדשה, לא רק „מדע ואמנות“ – עוד דבר מה חדר דרך הצוהר הפּתוּח הזה. מקץ שנה לאחר כיבוּש בּאסטיליה נכתב הספר „מסע מפּטרבּוּרג למוסקבה“. ה„סאמוֹדרז’אביה“ בשאיפותיה לביצורה בבלי־דעת חפרה קבר לעצמה.

ואוּלם בחצר המלכוּת הנהדרת והשטוּפה בזמה, חצר יֶקאטרינה הגדולה, רק מעטים השׂיגוּ, מהוּ הספר הזה. ומחוּץ „לחצר“ רק מתי מספּר יכלוּ לקרוא אותו, ומה גם להבינו. צריך היה שיקום דור שני, דור אשר מאחורי גבּוֹ היתה המהפּכה הצרפתית, דור אשר בעצם עניו ראה את האֶפּוֹפּיה הנפּוֹליוֹנית, את המרד בניאַפּוֹל, את המהפּכה בספרד, את ההתקוממוּת ביון, דור אשר נתחנך באַתמוֹספרה של קושרי קשר ושל חברות חשאיות, של כל אלה „הבונים החפשים“, הקארבּוֹנארים, הטוּגֶנדבּוּנדים, אשר אירופּה היתה מלאה אותם בראשית המאה התשע־עשרה. ודרך „חלונו“ שלח פּטר חדר כל זה אל רוּסיה אם גם קרעים קרעים. את התסיסה האירופּית, את כל הערבוּביה הזאת של המיסטיוּת, הליבּראליוּת, הרוֹמאנטיוּת אשר בקרבן עוד התרוננו הדי הסערה הצרפתית, את זו ההתפּרצוּת של הרגש הפּאטריוֹטי והלאוּמי שהתגבר ביחוד בגרמניה ובאיטליה מחמת שעבּוּד נפּוליון, – את כל התסיסה האירופּית הזו ראו אחדים מבני רוּסיה בעצם עיניהם, וביחוּד שׂרי הצבא הרוסים, אשר עברו בראש הגייסות מעוטרי הנצחון את כל אירופּה עד פּאריס ועד בכלל. ראו – וחזרו לביתם, לרוסיה, לארץ העבדוּת הפּוליטית ושעבּוּד האכרים. שבוּ – והתפּרצוּ. „הנפש אשר דאבה מסבלות האדם“, נפש ראדישצ’ב, הנצה את ראשוני נצניה.

ג

בשוב צבא אלכּסנדר לרוּסיה בשנת 1815 – ציפה כל העולם לראות, מה יעשה האימפּראטור שנתפּרסם שמו בתור משחררה של אירופּה. אלכּסנדר הפקיר את רוּסיה בידי סרדיוט אשר זכר אכזריוּתו ופראותו שמוּר היה גם בלב הדורות שבאו אחריו. וכשהחל סרדיוט זה, אַראַקצ’ייב שמוֹ, להשׂתרר בארץ בזרועו הנטוּיה ולרדות בה, כאדם הרודה באחוּזתו – נוצרה ב־1817 החברה החשאית הראשונה בשם „ברית הגאוּלה“. החבוּרה נתפּרדה עד מהרה ובמקומה נוסדה „ברית החסד“ – בנוּסח הטוּגנדבּוּנד בגרמני. גם חברה זו לא האריכה ימים, והמרד שחל בדצמבּר הוּכן על־ידי אחרים – על־ידי „אגוּדת הצפון“ שמרכזה היה בפטרבּוּרג, ו„אגוּדת הדרום“ שמרכזה היה בטולצ’ין, פּלך קיוב, מקום שם חנה הצבא שבראשו עמד מנהיג „אגוּדת הדרום“, הלא הוא פסטל, האישיוּת המוּבהקת אשר בין הדקאבּריסטים. בראש „אגוּדת הצפון“ ניצב אחד הציביליים המעטים, הלא הוא המשורר רילייֶב. שתי האגוּדות היו קשוּרות זוֹ בזוֹ ולא אחת דוּבר על התאַחדוּת ויצירת ברית אחת.

חברי שתי האגוּדות היו בבוּאת דורם ובני חוגם הסוציאלי. הם קראו את כל הספרים (ביחוּד בצרפתית) אשר ביטאו את המחשבה הפּוליטית והסוציאלית של אירופּה המערבית בימים ההם. ואוּלם הם עצמם היו שרוּיים בסביבה משוללת כל חינוּך ומסורת ציבוּריים. הם אהבו את רוּסיה ואת העם הרוּסי אהבה רבּה, וכוּלם, מלבד מעטים מאד, היו שייכים למעמדות הגבוהים ביותר, לאצילות הטיטוּלארית בעלת הזכוּיות היתרות. רבים מהם היו גם קרובים מאד למלכוּת. ואם זכרו דבר־מה בעברה של רוּסיה שיהא דומה למה שרצוּ לחולל – הרי הן „מהפכות החצר“ (רצח פּטר השלישי על־ידי מאהבי אשתו יֶקאטרינה השניה, רצח פּאבל הראשון שבוצע אם לא בהשתתפוּתו, הנה מכל מקום, ברצונו של בנו יורש העצר אלכּסנדר הראשון). ועוד זאת: כל הדקאבּריסטים, מלבד מעטים יוצאים מן הכלל, היו צעירים לימים מאד מאד – מבני ט“ז עד בני כ”ח. ולפיכך, אילו היו שואלים אותם, מה הם רוצים בעצם – היו כולם עונים, מלבד שנים־שלשה מהם, בדברים סתמיים על חירוּתה של רוּסיה ועל אושר העם. ודי היה בדברים סתמיים אלה כדי להלהיבם. איש לא השתדל להפיח איזה תוכן ממשי במלים יקרות אלה. רק שנים מן הדקאבּריסטים – מוּראביוֹב מאגוּדת הצפון ופּסטל מאגוּדת הדרום – ניסו לתאר את צביונה של רוסיה לעתיד לבוא וכתבו מעין חזון לעתיד לבוא זה – כל אחד לפי תפיסתו הוא. הצביון הפּוליטי של התכניות הללו שונה זה מזה תכלית שינוּי. ועצם העוּבדה של אפשרוּת עבודה משוּתפת בין דעות מהוּפכות זוֹ מזוֹ, מן הקצה אל הקצה ממש, מעיד על אי־הבּגרוּת של המחשבה הפּוליטית בקרב הדקאבּריסטים.

לפי תכניתו של מוּראביוֹב צריכה רוּסיה להשאר מוֹנארכיה, אבל בצמצוּם שלטונה. את זכוּת השלטון מקבלים מלבד הצאר, גם האצילים. וזכוּיות שאר המעמדות אם כי הורחבו קצת נשארו בכל זאת מקופחות מאד־מאד. האכרים משתחררים משעבּוּד, אך קרקע אין ניתן להם. הקרקע נשאר בידי האצילים. רוסיה מחוּלקת לכמה מחוזות המקבלים אבטונומיה רחבה.

לפי תכניתו של פּסטל נהפּכת רוּסיה לרפּוּבּליקה המתנהלת בצוּרת שלטון מרוכז מאד. רפּוּבּליקה בעלת לשון אחת, אמוּנה אחת ותרבוּת אחת. לשם האידיאַל היעקובּוני הזה מוּכן היה פֶסטל לוַתּר על הלאוּמים שאינם רוּסים וצידד בזכוּת פּירוּדה של פּולין להיותה ממשלה עומדת ברשוּת עצמה.² בשאלות הסוציאליות הרחיק פסטל ללכת מחברו מוראביוב. הוא הציע להעביר את המעמדות לחלוּטין, להכריז על שיווּי זכוּיות, לבטל את השעבּוּד של האכרים, להלאים חלק גדול מן הקרקע ולחלקו בין העובדים לפי הפּרינציפּ של עבודה עצמית, אך בתכניות הללו התענינו, כאמור, רק מעטים מאד אפילו מקרב הדקאבּריסטים.

אילו היו שואלים אותם, באיזו דרך תיכּוֹן רוסיה „המשוּחררת“ והיאך צריך לבצע את הדבר, והיו התשוּבות שונות ונבדלות זוֹ מזוֹ. אלה היו מציעים – מהפּכה בחצר המלכוּת (לאסור את המלך, להרוג אותו ואת כל משפּחתו), מהפּכה צבאית (הסתערוּת על בית המלך), הכרזת דיקטאטוּרה, הכרזת רפּוּבּליקה או מונארכיה חדשה. רבים מן הדקאבּריסטים לא חדלו מהאמין עד יומם האחרון, כי סוף סוף יצליחו להסב את לבו של אלכּסנדר ולהטותו על צדם, ועל־ידי כך יצליחו להתקין מלמעלה את הרפורמות הרצוּיות להם, בסיוּעו של השלטון ה„סאמוֹדרז’אבי“. אפילו לאחר דיכוּי המרד לא אָבדה תקותם, שסוף התשועה לבוא מן הצאר, וכתבו מן המבצר כל מיני תזכירים מפורטים לניקולאי, שבהם השתדלו להוכיח לו, כי טובת רוּסיה דורשת ממנוּ להגשים את תכניותיהם. ומאידך גיסא – ה„קטיכיזיס“ של סרגי מוראביוב, אחת התעוּדות הפּוליטיות המענינות שנשארו מתקוּפת הדקאבּריסטים, חדור כולו אַנארכיות נוצרית מיוּחדת במינה, שיש בה משהו מן התפיסה הקאתולית: „מלך אחד בשמים ובארץ – ישו. תיכּוֹן ממשלתו“.

דבר אחד היה משוּתף לכל תכניות הדקאבּריסטים: המרד, אמנם, לטובת העם הוא, אך הגשמתו צריכה להיות בלי השתתפוּתו – או נכון מזה: בלי שישתתף העם ביודעים במרד זה. הדקאבּריסטים לא האמינו בעם. ולפיכך השתדלו לספּח אל קהלם, ככל האפשר, אנשי שלטון, ועל הכל השליכו את יהבם על המשמעת הצבאית. ואם המשמעת לא תעמוד להם – הוּצע להוביל את החיילים אל בתי־המרזח, להשקותם יין ובאותות הדת להנחותם אל בית המלך. הוּצע להפיץ שמוּעות כוזבות על צוָאתו של אלכּסנדר, שיש בה, כביכול, כל מיני הנחות לחיילים ואשר השלטון בידם מצפינים את הדבר מן העם. הוּצע לרצוח את נפש קונסטאנטין, אחיו בכורו של ניקולאי, ולהגיד לעם שהרוצח נשלח לבצע את הדבר מטעם ניקולאי ועל־ידי כך לנצל את רגשות הנאמנות של העם אל בית המלך לשם המטרה של הדקאבּריסטים, ובתכניות מעוּרפּלות כאלה הצטמצמו בשעת הכנת המרד. הקושרים לא ידעו, מה לעשות, איך לפעול, על מי ועל מה יש להם לסמוך – ולא במקרה היתה עמידתם במגרש הסֶנאט פאסיבית ונבוכה. שהרי גם עצם המרד נועד כמו באקראי, מבלי שיהא איזה רצון קבוּע מפעם בו, מבלי שתוּרגש איזו הכרה צלוּלה מצד הקושרים עצמם. יותר מדי נוחה היתה ההזדמנות – וכיצד יחמיצוה. ואלמלא המבוכה שבאה לרגל הצוָאה הסודית של אלכּסנדר המלך – מי יודע, אפשר לא היו הקושרים מעיזים לצאת במרד גלוּי גם בעלות הקיסר ניקולאי לכסא המלוכה, כשם שלא העיזו לעשות זאת בכל ימי שלטונו של אחיו בכורו.

ד

וּבכן: לא היו לדקאבּריסטים לא אידיאל פוליטי וסוציאלי מסוּים ואפילו לא תכנית פּעולות. ואף על פי כן מילאו „בכורות המהפּכה הרוסית“ הללו תפקיד עצום־ערך בשלשלת המעשים הרבוֹלוּציוניים שהשתלשלה ברוסיה במאה שלאחר כך. זה היה דור ראשון ברוסיה אשר היה „שכּוֹר מרעיון החירוּת“, זה היה דור ראשון ברוסיה אשר נתן גוּפו ונפשו קודש לאידיאה זו. הם לא היו מעונינים במהפּכה – אדרבה, הדר הדירו עצמם בעצם עלוּמיהם מכל העושר, מכל הרוָחה וה„תכלית“, הם פּנו עורף לקאריֶרה המזהירה שרמזה להם. ובשעה שהלכו למגרש הסנאט ידע הרוב נאמנה, כי לא ידם תהא על העליונה במשׂחק זה, כי לא הם יעטרו את כתר הנצחון. אי אפשר היה להם שלא ירגישו את כל עומק הטראגיוּת של בדידוּתם בתוך החברה הרוסית אשר בימים ההם. את הנימוּק ומשׂאת הנפש אשר הניעום ללכת הצליח מנהיגם, המשורר רילייֶב, לנסח בצמצוּם של פסוּק אחד: „ידעתי כי אבוֹד נאבד, אך ‘כזה ראֵה וקדש’ ישאר לרבים אחרינו“.

אחד המעוּלים שבקרב הדקאבּריסטים, אוֹבּוֹלינסקי, ענה על כל היסוּסי חבריו באור לי"ד בדצמבר: „ידעתי, כי מוֹת נוּמת, אך מיתת־כבוד היא לנו“. דקאבּריסט אחד, וּשמו בּאטינקוב, אשר השתתפוּתו במרד זה עלתה לו בעשרים שנה של ישיבת בודד בבית האסורים, אמר בשעת החקירה והדרישה: „האגוּדה החשאית הכילה בתוכה אנשים אשר יהיו תמיד תפארתה של רוּסיה“. מטרת ההתנקשוּת לא היה ענין של מה בכך. הכוָנה היתה: אם לא לכבוש זכוּיות לעם, הרי, מכל מקום, להתחיל במלחמה בין זכוּיות העם וזכוּיות הסאמוֹדרז’אביה; אם לא להצליח, הרי, לפחות, להנחיל לדורות זכרון־עולם. איש לא רדף בצע כאן. ההתנקשוּת ב־14 לדצמבר לא מהוּמה היתה, כי אם נסיון ראשון לחולל מהפּכה פּוליטית ברוּסיה. כמיעוּט מספּר האנשים אשר החלו בנסיון, כן רבּה תפאַרתם, כי אם מחמת יחס הכוחות וחוסר באנשים המוּכנים להקדיש עצמם למפעל זה לא היה קולה של החירוּת מנסר אלא שעות מספּר, הנה אף על פי כן „גם זו לטובה“.

קומץ האנשים הללו אשר קפאו מצנה מחמת עמידה של שמונה שעות רצוּפות ביום דצמבר, יום קור וכפור, במגרש הסנאט, ואשר הוּצאו אחר כך לתליה או הגלוּ לארץ גזירה – הערו את נפשם לשם קרבן – וגם לשם כפיה: והיה אם תצלח דרכם והעמיסו אז את רצונם על העם הרוסי כוּלו – ובזה ובזו היו הם הראשונים – ראשונים לתפארת המהפּכה הרוסית, ראשונים לסתירותיה הטראגיות.

ולא נתבּדוּ. אמנם, באותה שעה נראו בעיני כל כמנוּצחים. ולא רק על־ידי תותחי ניקולאי. גם הסביבה אשר ממנה יצאוּ החרימתם ובזה להם. ביום האָסר הנסיך סרגי וולקונסקי באזיקים להשתלח לירכתי סיבּיר רקדה אמו עם נקוֹלאי את ריקוּד הפּולונז במשתה המלך. ואשר ליחס העם אליהם – הנה אין לנו אלא עדוּת אחת: שיחת יושבי קרנות בשוּק הפּטרבּוּרגי ביום התּלוֹת חמשת הדקאבּריסטים:

– „הנה גם את האדונים לתלות החלו ולעבודת פּרך שלוֹח ישולחו. חבל, כי לא תלוּ על עץ את כוּלם. אילו הלקו, למצער, אחד מהם בשוט והיו גם המה כאחד ממנו. אך אם ירחק ואם לא ירחק היום, עוד תעבור גם עליהם הכוס“.

וּמשורר, אפילו משורר, כתב עליהם:

הָהּ, חַלְלֵי מַחְשֶׁבֶת הַשִּׁגָּעוֹן,

יַחֵל יִחַלְתֶּם בְּוַדַּאי,

כִּי לְהַנְתִּיךְ אֶת צִיר הַנֵּצַח

דְּמֵיכֶם יִשְׂפֹּקוּ לְמַדַּי?

כְּבָר נְשִׁימַת בַּרְזֶל חֹרֶף

עַל הֹר־הַקֶּרַח תִּנָּשֵׂא –

וְלֹא נוֹדְעוּ עוֹד עִקְּבֵיכֶם…

(טיוטצ’ב)

אך טיוטצ’ב נתבּדה. משורר אחר, בלי ספק נבואי יותר, כתב עליהם כעל „גבּוֹרים טהורי־לב“ וידע לזמר להם:

כִּי לֹא יַעֲלֶה בַתֹּהוּ פֹּעַל עִצְּבוֹנְכֶם

וְכִלְיוֹן הָרוּחַ הַמַּרְקִיעַ.

(פושקין)

„בעודי ילד בן י"ד (כך כתב בזיכרונותיו הרצן, בן הדור שבא אחריהם) תעיתי בתוך ההמון הרב, והשעה שעת תפילת־„הגומל“ לכבוד ניקולאי הראשון שניצל מסכנה. וכאן לפני „העמוּד“ שנתגאל בתפילה המלוּכלכה מדם, נשבעתי לנקום את נקמת דם הנקיים וחייבתי עצמי למלחמה נגד העריץ הזה, נגד ה„עמוּד“ הזה ונגד התותחים הללו“.

וּבהוציא הרצן לאור בלונדון את „כוכב הציר“, זה הראשון למכתבי העת הרוּסיים החפשים, עיטר את השער בעיטוּרי־תבליט של חמשה ראשים, חמשת הדקאבּריסטים שנהרגו על קידוּש החירוּת.

אכן, נודעו עקבותיהם!

מוסף ל„דבר“, כ“א שבט תרפ”ו (5.2.1926)

---

אלכּסדר הֶרצֶן

מאת

משה בילינסון

אַלכּסַנדר איבאנוֹביץ הרצן, מחבּר המַסה „רוֹבּרט אוון“, נולד בּמוֹסקבה בשנת 1812 במשפּחה רוּסית של בעל־אחוּזה עשיר. את מהלכי־הרוח הראשונים של אירוֹפּה החדשה, של אירופּה אשר עברה כבר את כּוּר המהפּכה הצרפתית ואת כל פּרשת־נפּוֹליון, הביאו לרוסיה המשועבדת חילוֹתיו של אלכּסנדר I, אשר שבוּ ממסע הנצחון לפּאריס. בימי ילדוּתוֹ של הרצן החל כּבר להתהווֹת אותו סוג מיוחד של אנשים מרוּסיה אשר העמיס על שכמוֹ את סבל המלחמה בעד הוצאַת האכּרים משעבוּדם ובעד שחרוּרה של רוּסיה, אותו „לגיון הנדיבים“ של האינטליגנציה הרוּסית, אשר יצר ספרות הוּמאנית יקרה ואשר היה נכון להקריב קרבּנוֹת בכדי לכפּר בּהם על חטא אבותיהם העריצים אשר חטאו כלפי העם המעוּנה. הרצן, אשר עמד להיות בקרב הימים אחד מגדולי מנהיגיה ודבּריה של אינטליגנציה זו, אוּלי גם החשוּב בּהם, היה קורא עוד בהיוֹתוֹ נער את ספריהם של ראדישצ’ב ונוֹביקוֹב שהיו מוחרמים מטעם הממשלה. לאזני הנער הרצן הגיעה כבר השמוּעה על אודות הקרבּנות הראשונים של מלחמה זו – על אלה שהשתתפוּ במרד דצמבּר 1825, אשר הועלוּ לתליה במבצר הפּטרוֹפּאבלוֹבי או עוּנוּ בגלוּת סיבּיר. מופת־גיבּוֹרים זה הפליא והרהיב את לב־הנער בן הארבע־עשׂרה והוא נדר נדר – להמשיך בּלי הפסק מלחמה זו בעריצוּת עד חרמה. ואמנם, ברדתוֹ לקבר היתה לו זכוּת גמוּרה להעיד על עצמו, כי הוא לא חילל מעולם את שבועתוֹ זאת, את שבוּעת־הילד התמימה.

בהיותו בעל השׂכּלה רחבה ומקיפה, סופר מחונן, נואם מזהיר ונעים־שׂיחה התהלך הרצן ברוּסיה בין חוּגי האינטליגנציה המתקדמת והיה רֵע לבֶּלינסקי, לגראנוֹבסקי, לסטאנקביץ ולבּאקוּנין. לאחר שנאסר פּעם וּשניה ושוּלח מעיר מוֹלדתוֹ – על כי נתגלה בו „שׂכל נלהב“ ועל כי נתבּרר מתוך מכתביו שהוּא הנהוּ „עז־רוּח וחפשי בדעות, איש המסַכּן את שלום החברה“ (כה תיארה אותו הבּוֹלשת) – הוא עוזב בשנת 1847 את רוּסיה. הסוֹציאליזם הצרפתי, זה המטושטש, אמנם, במקצת, אם כי הוּמאני למאוד, כמעט דתי באופן תפיסתו את מטרתו, – הסוציאליזם של סֶן־סימוֹן, של לֶרוּ וּפוּריֶה היה כבר באותם הימים לדבר ה„אני מאמין“ שלוֹ; בעצם היה הוּא, יחד עם בּלינסקי, הסוציאליסט הרוּסי הראשון. לבּוֹ נשׂאהוּ אל צרפת הברוּכה, אשר אבני רחובותיה ספגו לתוכן את דם גיבּוֹרי־החופש, אשר לא ידעה את העריצוּת של הבּוֹלשת ואת קלון־העבדוּת של רוּסיה הניקולאיִת. הוּא לא זכה לשוב עוד לארץ־מוֹלדתוֹ. גולה מרצונו הטוב, כה יִדוֹד עד סוף ימיו על פּני איטליה ושוציה, על פּני צרפת ואנגליה. למען כּבוֹד האָדם שבּוֹ, למען האפשרוּת לחשוב כּנפשוֹ ולדבּר את אשר עם לבּוֹ, הסתלק מחיים ב„מכוֹרה“.

השנה הראשונה להיותו בחוץ־לארץ – היתה שנה נוֹראָה ונשׂגבה יחד. סוּפת־מהפּכוֹת, שדוּגמתה לא היתה עוד, נישׂאָה בשנת 1848 ועברה על פּני כל אירוֹפּה הקוֹנטיננטאלית והשאירה אחריה כעבוֹר שנה־שנתיים רק קוּבּעת לזכר – בּכל אופן כּה נראוּ אז פּני־הנדברים לאנשי התקוּפה ההיא. שנות הריאַקציה היוּ שנים קשות להרצן, קשות – גם במוּבן החברתי, גם במובן הפרטי (בשנת 1851 מתו עליו אמו, אשתו ובנו). הוא בא לאירופּה, ביחוד לצרפת, כּבוֹא אל מולדתו הרוחנית; הוּא קיוָה למצוא כאן גם חירוּת אמיתית, גם פתרון, „או, לפחות, נסיון לפתור“ את השאלה הסוציאלית. אכזבות קשות השׂיגוּהוּ.

בשנות ה־50 אנו מוֹצאים את הרצן והוא אינו מאמין עוד ב„חירוּתם“ של הליבראלים והדמוקראטים. ה„רפּוּבּליקה“ – זו המלה הקדושה בתקופת מוסקבה – איבדה עתה כל ערך בעיניו. העדר החירוּת הפּנימית אצל החברה הבוּרגנית, פחדה של זו מפני המחשבה העקבית והנוֹעזה, צרוּתה הרוּחנית והנפשית, השתעבדוּתה למשפּטים קדוּמים ולדת של פוּלחן אלילי, העלָאָתה את ה„סדר“ הסוציאלי, כלומר את העבדוּת הסוציאלית, למדרגת אלוֹהוּת, כריעת־הברך לפני הכסף ושׂביעת הרצון שבּעצלוּת – כל הדברים האלה שהרצן כּלל אותם במלה האחת „בּעל־בּיתיוּת“ – הם־הם האויב האמיתי! ואין זה משנה כלל את עצם הדבר, אם האוֹיב הוּא הדור במַדים רפּוּבּליקניים או במעיל הצבאי אשר למוֹנארכיה.

הרצן איננוּ עוד „ליבּראל מהפּכני“. עתה הוא נהפך לסוציאליסט הבּטוּח והחזק באמוּנתו. אולם הסוציאליזם שלו יש לו אופי מיוּחד במינו. כמו שהוא רואה במעמד הבוּרגני, ב„איש־המסחר“ לא רק סוג כּלכּלי, כי אם טיפּוּס פּסיכוֹלוֹגי, סמל השאיפה לבצע, סמל הגסוּת וקטנוּת המוֹחין, כן נראֶה לו הסוציאליזם, אף הוא, לא רק בצוּרת תנאי־חיים משוּבחים יותר, כי אם כהפך גמוּר של ה„בּעלי־בתיוּת“ במובן הרוּחני, כעין התגבּרוּת רוּחנית על ה„בּעלי־בתיוּת“ – שינוּי סדר־העולם אינו אלא אמצעי. המטרה האמיתית היא – יצירת האדם החדש, בּריאַת חברה חפשית בּאמת, חברה של אחים החיים בעבודה משותפת.

שתי סכּנוֹת צפוּיות לתנוּעה הסוציאליסטית האירוֹפּית, האחת היא בהתדלדלוּת רוח־התנוּעה, בהשפּעת אֵדי־האֶרס של בּעל־הביתיוּת, בּזה שהפועל לא יִשׂא את נפשו להתפּתחוּתו של בּן האָדם, התפּתחוּת מקיפה, הרמוֹנית וחפשית, כי אם לחיים שלוים ומוגבלים, לחיים מטוּמטמים של בּוּרגנים זעירים. הסכּנה השניה צפוּנה במהפּכת־כפיה, במהפּכה של המיעוּט שאינו מכּיר את רוח־העם, שאינו מתחשב את דעת העם, שרואֶה בעם רק „בּשׂר המיוּעד לשחרוּר“ דוגמת ה„בּשׂר המיוּעד לתותחים“ אצל המיליטאריזם.

לכאורה נדמה, כי אין קל מלהגשים את הסוציאליזם על ידי תפיסת השלטון והכרזת תקוּפה חדשה על ידי „פקוּדה“ אחת, כאשר חלם על זה אחד מראשוני הסוציאליסטים הצרפתיים, בּאבּף, שעליו ידבּר הרצן במאמר שלעיל. אולם למעשה לא כן הדבר. הדרך אל הסוציאליזם היא הרבּה יותר ארוּכה והרבּה יותר קשה… הסוציאליזם הבא בתור „פקוּדה“ נפגָש בתקלה הגדולה והנוֹראָה ביותר – זו קטנוּת ההשׂגה ורישוּל־הנפש של האדם דהאידנא. כי רק באדם לבדו – כל מַעין האוֹשר והפגעים. כאן, רק כאן, צריכה להתחולל המהפּכה האמיתית – על ידי חירוּת רוחנית, על ידי המרת ההכרה הישנה באחרת, על ידי שינוי סדר כל העולם. הדעת, החינוך – הנה הם שני כלי־הזין החזקים ביותר, אשר ניתנו בידי המהפּכנים.

מלכוּת העבודה, הרי זו המדרגה הנעלה ביותר לעשירוּת־רוח ולתרבּוּת. מלכוּת זאת צריכה להשתמש בכל הערכים התרבותיים אשר צברה האנוֹשיוּת במשך דורות. הסדר החדש המתכּוֹנן צריך להופיע לא רק בדמוּת חרב מוֹחצת, כי אם גם בתור כוח שומר ומקיים. אוי לעני ברוח, אוי לדל־הנפש שאינו משׂיג את הרעיון האמנותי הצפוּן במהפּכה, אוי לזה העומד להפוך את כל אשר נהיה ונאצר בחיים ולעשותו ל„בית־מלאכה משעמם, שכּל יתרוֹנוֹ יהיה כלוּל בנתינת מחיה, מחיה בלבד“. לא „כקסרקטין“ יהיה הסוציאליזם, לא „כמעון־חיילים זה שכל דייריו שׂבעים ורק אין להם רשוּת להרהר את הרהוּריהם בלתי אם לפי פקוּדה מגבוה, באשר החירוּת הרוחנית נחנקת שם ביד האלָמוּת השלטת“, – כי אם כהתפּתחוּת רבּת צדדים ורבּת גוָנים של בן־האָדם.

אחרי שנת ה־48 איבד הרצן את האמוּנה באירופה. אז שב להאמין ברוּסיה. בתקוּפת שבתו בחוץ־לארץ הוא מתמלא אמוּנה, כי רוּסיה אשר לא נוּגעה ולא הורעלה בהשפּעת בּעל־הביתיוּת, דוקא היא תמצא דרך ישרה לצדק הסוֹציאלי, הודות לצוּרה הכלכלית המיוּחדת לה, הודות לבעלוּת־האדמה לפי העֵדוֹת. ברוּסיה אשר לא באָה בעבוֹתוֹת של ירוּשה היסטורית כּבדה ומגוּחכת, בּעם הרוּסי, זה שרגשותיו הסוציאליים והמוסריים „תופסים בּכּל את המרוּבה“, – ראָה הרצן את ההפך הגמוּר לאירוֹפּה הפּחדנית, המזדקנת, הפוסחת על הסעיפּים. באמוּנתוֹ זו בעתידוֹת המיוּחדות הצפוּיות לרוּסיה, הופיע הרצן כמייסד של בּית־מדרש אשר מצא אחר כך את המשכו בתנוּעה העממית ואת מוריו בלאברוֹב ובמיכאילוֹבסקי. ואולם, האהבה לרוּסיה, האהבה לאשר־לוֹ, לא העירה בלב הרצן שׂנאָה או בוז אל כל השייך לזר; להיפך, דוקא אהבה זו לימדה אותו להוקיר את כּל הערך הכביר אשר למלחמת השחרור הלאומי. עד כּמה היה רחוק מרגש לאומי השקוּע אך בּשלוֹ, הוכיח הרצן בשנת 1863. אז, בעת המרד הפּולני ואחר כך, עד שדוּכא המרד על־ידי צבאות המלך מתוך שפיכת דמים מרוּבים, היה הוא אחד מאנשי רוּסיה המעטים שהעמידוּ עצמם בגלוי, ובלי לב ולב, לצדה של פולין.

מראשית ימיו בחוץ־לארץ היה הרצן קרוב לאנשים הבולטים ביותר בתנוּעת השחרוּר האירופּית באותתו זמן. פּרוּדוֹן, מאדציני, גאריבּאלדי, קוֹשוּט, לֶדרוּ־רוֹלֶן, לואי בּלאן, כל אלה היו חבריו. הוא ידע מקרוב את הוּגוֹ ואת מארכּס. זמן־מה השתתף גם באינטרנאציונאל הראשון. ואולם את ראש־מעשׂהוּ הקדיש למפעל הרוּסי. בשנת 1853 פתח בּלוֹנדוֹן – גם בּזה היה מעשהו מעשה־ראשון – את בית־הדפוס הרוּסי הראשון בחוץ־לארץ, הנועד למלה החפשית. החל משנת 1855 הוא מוציא עתון חשאי בשם „הכוכב הצפוני“ והחל משנת 1857 הוציא את ה„פּעמוֹן“. בתקוּפה זו עָצמה מאד השפּעתו על חוּגי העסקנוּת הרוּסית והיתה גדולה לאין חקר מכּל השפּעה אחרת שהיא. בספירות שמסביב לחצר המלך מפחדים מפּני דבריו; מאמריו מחנכים אותו הדור, אשר כעבור עשר־עשרים שנה „יקוּם וילך אל העם“ ואחרי זה גם לגרדום. הידיעות אשר היו ברשוּתו היו עשירי־תוכן ורבי־גוָנים. קשריו היו רבּים ורחבים והקיפו את כל שדרות הציבור – החל מאיש־הפקידוּת החשוּב ועד לַאִכּר. ב„פאמוֹן“ מתגלה גם כשרונו הספרותי בכל עוּזוֹ והדרוֹ. הרצן לא היה איש־המדע או פילוֹסוֹף, בּלטריסט או עתנואי. הוא אָצר בכשרונו את כל אלה. בהיותו מחונן מאד מטבעו, חי ועֵר, בּעל עין מסתכּלת – הוא יצר ז’אנר ספרותי מיוּחד משלוֹ, אותו ז’אנר, אשר איש לא העז אפילוּ לחקוֹתוֹ, גם לאחר מותו. לשונו חדוּרה רטט עצבני, היא חריפה, מבריקה, מלאָה דמוּיות והשוָאוֹת ולעתים גם איננה על טהרת הסגנוֹן: זו היא לשון הדיבוּר החי והפּשוּט, זו היא שׂיחה עם הקורא, הזרוּעה פה ושם זכרונות, מראי־מקומות, דיאלוֹגים. ספריו הטובים ביותר „מעבר משם“, „מקוֹרוֹתי והרהוּרי“ הם קרובים בּרוּחם יותר לספרי־יומנים, מאשר ליצירות ספרותיות.

בּתקוּפה זו היתה מטרתו היסודית של הרצן לשחרר את האכרים מעוֹל השעבוּד. בהיותו שוה־נפש לגמרי, או כמעט לגמרי, לצוּרה הפּוֹליטית, הוּא לא אָצל כל ערך למקור־השחרוּר. יבוא מכל מקום שיבוא ובלבד שתמהר לכלות מן הארץ זו חרפּת החיים הרוּסיים. מכאן גם יחסוֹ הנוח כמעט לאלכּסנדר השני ומכאן גם ראשית לקרע שנתהוָה בינו ובין הדור הצעיר השׂמאלי יותר, שבּראשו עמד בעת ההיא צ’רנישבסקי. עמדתו של הרצן בשאלה הפולנית, תמיכתו המלאה והשלמה, תמיכת עסקן חשוּב ובר־סמכא, בפולין המהפּכנית, הביאָה לידי התקררוּת־יחסים גמוּרה בינו ובין הליבּראליזם הרוּסי. במחצית השניה של שנות הששים, לאחר שחלוֹמוֹ על שחרור האכּרים נתגשם ושאלות חדשות צפוּ ועלו על הפרק – החל ה„פעמון“ לאַבד את ערכוֹ. עוד זמן־מה וקולו, „אשר קרא אל כל אשר נשמת־חיים בו“, נשתתק לגמרי.

הרצן מת בפאריס בשנת 1870 בּבדידוּת גמוּרה כמעט. יצירותיו (יוצא מכלל זה סיפוּרו „במי האשם?"), אשר נדפסוּ בחתימת השם הבדוּי „איסכּנדר“, היוּ אסוּרות בּרוּסיה שנים רבות והופיעוּ בפעם הראשונה באופן לגאלי רק בשנת 1905, אף אָז בהשמטות הצנזוּרה. אוסף מלא של כּתביו יצא ברוּסיה רק לאחר המהפּכה האחרונה. אבל החרם שהוּטל על כּתביו לא הפריע כלל וכלל להפצתם. הם היו נדפסים בחוץ־לארץ והיוּ מוּבאים בהסתר לרוּסיה. במשך יובל שנים חינכוּ ספרים אלה והעניקוּ כוחות רוּחניים לדורות אחדים של רוּסיה המהפּכנית והסוֹציאליסטית.

בשולי החוברת „רוברט אוון“ לאלכסנדר הרצן, הוצ' „ברזלי“ ת“א, תרפ”ה

---

בין פברואר לאוקטובר

מאת

משה בילינסון

לפני עשר שנים, ב־1917, בימים שבּין 27 לפברואר עד 3 למארס (לפי הלוּח הרוּסי הישן) חלוּ ברוּסיה, ביחוּד בבירתה אז, בלנינגרד שהיתה אז עדיין פּטרוֹגראד, מאורעות היסטוריים, אשר בהתפּתחוּתם הטביעו את חותמם על כל עשר השנים הבאות. באמצע המלחמה החיצונית הקשה, עם אויב מזוּין שלא ידע רחמים בגבוּלות המדינה, בתוך התפּרקוּת כלכלית, פיננסית ומשקית, נפל השלטון בן דורות – השלטון שהיה מזמן לסמל האכזריוּת, הדיכוּי, הקלקוּל והרקבון. בימים ההם הגיע למדרגה האחרונה – הבּוֹץ המשפּחתי של הצאר הרוּסי האחרון התערב עם העוָרוֹן הממשלתי, כאילו כדי להראות, בתמוּנה בהירה, לידי מה מוּכרח להביא השלטון הבלתי מוּגבּל של היחיד, אשר מאחוריו עומדים לא הכוחות היוצרים של העם, אלא קבוּצה קטנה של מנצלי העם. השלטון נפל תחת לחץ הכוחות שהתקוממוּ, כאילו מעצמו, בכוח הרקבון הפּנימי שלו – בלי קרב וּמלחמה: נפל לא משוּם שבחברה הרוּסית גדלו כבר כוחות ציבוּריים המוּכנים להחליף אותו ולשבת על כסאו, אלא משוּם שאָפסוּ כוחותיו הוא. השלטון נפל לשמחת לב הכל, שמחה אשר יש בה אפילו דבר מה מעליב לבן־האדם: הרי רק אתמול היה הצאר הרוּסי אלהים למיליוני נפש, הרי רק אתמול נהנו מאות אלפים משלטונו, ניצלו את שלטונו – והיום אין איש נוקף אצבע להגנתו.

נפל השלטון, נשברו הכבלים. מבלי שתשפך טפּת דם אחת ראתה רוּסיה את עצמה בלי הצאר וחצרו, בלי המשטרה השׂנוּאה עם ה„אוֹכראנקה"¹ שלה, בלי הפּקידוּת המשוחדת, בלי האצילים ושׂרי הצבא. הנרדף אתמול עלה היום לגדולה. האסור מאתמול הוּתר היום. נפתחו שערי בתי־הכּלא – גם הכּלא הגדול, המשטר כוּלו בשביל עמי רוּסיה, וּבתי־הכּלא הקטנים, המפוּזרים בכל רחבי רוּסיה – בשביל כל עם ועם לחוד. וּבין אלה נפתח גם כלאוֹ של העם היהודי: ב־5 במארס (לפי הלוּח הרוּסי הישן) ניגשה הממשלה הרבוּלוּציוֹנית הזמנית לעבודתה, ב־6 במארס הכריזה על החנינה הכללית לכל הפּושעים הפּוליטיים הלאוּמיים, הדתיים. ב־12 במארס ביטלה את משפּט המות וב־20 במארס פּירסמה „דֶקרֶט ביטוּל כל ההגבּלוֹת הדתיות והלאומיות“. „מתוך ההכּרה לבלי חת, כי בארץ חפשית צריכים כל האזרחים להיות שוים לפני החוק, כי מצפּונו של העם אינו יכול להשלים עם הגבּלת זכוּיותיו של חלק מן האזרחים בקשר את אמוּנתם וגזעם, החליטה הממשלה הזמנית: לבטל כל ההגבּלות בזכוּיות, הפּועלות באופן חוּקי, המוּתנות משייכוּת לדת זוֹ או אחרת, לזרם דתי או ללאום“.

ימי חג היו הימים האלה לרוּסיה – לעם הרוּסי וּלכל אוּמה ולשון, אשר הגורל או הכוח ריתקו אותו לאדמה הרוּסית. חרוּת וחופש – בלי קרבנות, בלי שפיכת דם, בלי אלמוּת כל שהיא לגבּי מישהוּ. חלום הדורות התגשם – בין־לילה. התלהבוּת שאין לתאר אותה, אמוּנה בכוח המוּסרי, בגבורה הנפשית של ההמונים הרוּסים אחזו את כל חלקי החברה. קרני אור – חיים חדשים, חיים טהורים, אשר יסודם בחופש בלתי מוּגבּל של כל פּרט וּפרט, ברצון חפשי, בדעה חפשית. מעתה לא ישאר ברוּסיה אף זכר לכפיה ולדיכוּי – אין מעתה ברוּסיה אלא אחים אשר בדרך האהבה והכבוד, בדרך ההבנה וההסכם יסדרו את חייהם וישחררו את רוּסיה מכל שארית השלטון העריץ. וגם להגנת רוּסיה מפּני האויב החיצוני יקום העם הרוּסי כאיש אחד – מבלי שתצטרך הממשלה החדשה להכריח את מישהוּ – הרי עתה נפלו הכבלים והמלחמה תתנהל לא בעד הצאר ולא בעד האצילים ולא בעד שׂרי הצבא אלא בעד המולדת החפשית, בעד החירוּת עצמה, בעד המהפּכה וכיבוּשיה. והעולם החיצוני יבין את האש הקדושה שהוּצתה ברוּסיה, את האש של האהבה והאַחוה. רוּסיה תהיה אור לגויים.

החג לא האריך ימים. אף אחת מההנחות הללוּ אשר עליהן היתה מבוּססת התלהבוּת הימים הראשונים של המהפּכה לא נתאַמתוּ. בין לילה אחד, מתוך הבנה ואהבה, לא מצאוּ את פּתרונותיהן השאלות העיקריות של החברה הרוּסית. סבל הדורות לא ניתן להמחק ברגע של חנינה כללית – ותבע את עלבונו. בקרב החברה הרקוּבה, החברה המבוססת על עבדוּת וּכפיה, על עוני ההמונים, על אי־שויון סוציאלי, פּוליטי ולאוּמי – לא קם האדם הקדוש המלא סליחה ואהבה לאויבים מאתמול.

השעבּוּד של רוּסיה הצארית צבר כוחות עצוּמים אשר התפּרצוּתם היתה אחרת מאשר תיארו להם הרבה מאלה אשר עבדו ועמלו למען השחרור. ערבוּביה של שׂנאה ונקמה, רגש של הצדק הפּגוּם והצמאון לשלטון, של גראנדיוֹזיוּת ושל פּעיטוּת. והכוחות הללו פעלוּ לפי חוּקיהם הם. הנעלה והעלוּב השׂתרגוּ יחד. המון, לא העם, עלה על הבמה והוּא שלט. וההמון הזה לא ידע את המולדת אשר עליה דיבּרוּ לו השולטים המדוּמים, אשר הגל המהפּכני גרף אותם והעלה והוריד אותם בכל יום מחדש – מבלי שהיה להם הכוח לשלוט בו. ההמון הזה לא ידע מי זה האויב שעליו מדבּרים אליו, איזו משמעת ואיזו אמוּנה – והוא עזב את המערכה הצבאית בעת שהשולטים המדוּמים המשיכו לחלום על הנצחון. ההמון לא רצה בסליחה ולשון השלום היתה לוֹ לזרא – הלא מאות בשנים סבל מאלה אשר דיברו אליו עתה על האהבה. ההמון לא ידע את ההבדל שבין חופש ואַנַרכיה – הלא הוא לא קרא את כל הספרים המרוּבים הללו אשר מהם למדו „בעלי־המשקפים“ את כל ההגדרות היוּרידיות הללו. ההמון ראה קודם כל את חלקת האדמה אשר אותה ביקש כל הימים – ולא הבין מדוע עליו לחכות. הלא הצאר כבר איננוּ. והעולם החיצוני הלך גם הוא במסלוּלו והאש הרוּסית היתה לו רק לחומר בחשבונו – וכל אחד משני הצדדים שעמדו אז במלחמה המכרעת השתדל להצית את המדורה למדורתו הוא. לשוא תחפּשׂוּ בכל העולם הגדול רצון להבין את העם הרוּסי, רצון לעזור לו בשעת נסיונו.

שבוּעות מספּר עברוּ ולא נשאר זכר מן ההתלהבוּת של הימים הראשונים. כל יום חדש מביא סימני התפּרקוּת וירידה חדשים. כל הניגוּדים של החיים הרוּסיים קמים מתהום השנים. כל ההשליות מתנדפות אחת אחת. שגיאות האנשים וקטנוּתם בסבך אחד עם גורל האוּמה, אשר עליה הוּטל משׂא כבד יותר מדי בזמן האכזרי של מלחמה עולמית. מכל צד מביא מישהוּ את חשבונו – פּועל, אכר, חייל; פיני, אוּקראיני, פּולני – כל אלה שחשבונות להם. והחשבונות לא קטנים והם תובעים את התשלוּם – תיכף וּמיד – איש איננוּ רוצה לחכות. רוּסיה משתדלת לצאת מן המעגל הארור של המלחמה ואינה רואה את הדרך. היא מחפּשׂת את מרכּז ההתגבּשוּת, הן נוּתקוּ הכבלים הישנים – ואינה מוצאת אותו. ראינוע של שולטים – אנשים ומפלגות, חדשים וישנים, האחד מבקש והשני מעמיד פנים כאילו הוא מצוה, האחד מקוה לגאוּלה מכוחות ששלטו קודם וּמנסה לאַרגן אותם מחדש והשני יוצר כוחות חדשים, אשר מחר יגברו עליו – אף אחד אינו שולט באמת, כוּלם שולטים מדוּמים, לשעה, ליום – כל זמן שגל המהפּכה נושא אותם. וּבעת שהחוּלשה הרוּסית הולכת ומתגבּרת מיום ליום, הולכת ומתגברת אי־הסבלנוּת של העולם החיצוני – וגם הוא דורש את התשלוּם, גם לו יש דרישות ואין זמן לחכות. האם לחנם תמך ביוקנן, הציר האנגלי, בתנוּעת השחרוּר? ואיפה היא ההתאַמצוּת הנוספת של רוּסיה במלחמה המשוּתפת? האם לחנם העביר לוּדנדוֹרף את לנין וחבריו דרך גרמניה לפּטרוֹגארד? ואיפה היא הדרך הפּתוּחה? וכל יום הולך וגדל הקלקוּל הפּנימי של המכונה הענקית והמלאכוּתית הזאת, אשר שמה מדינת רוּסיה על כל מוסדותיה וּפקידיה – עוד מעט ולא יביאו יותר מכתבים ולא ישלחו טלגרמות, אין נשק לחיילים, אין קרונות, הכפר איננו נותן לחם לעיר.

וּמתוך חוּלשה ומבוּכה, מתוך אי ידיעת הדרך ואי הבנת הרגע, מתוך נסיונות שוא, מתוך השליות החיות עדיין בלב למרות כל המתרחש במציאוּת, מתגבּש לאט לאט, מדרגה אחרי מדרגה, רק כוח אחד אשר הוא ישלוט ברוּסיה במשך השנים הקרובות. הכוח הזה גם הוא אינו יודע את הדרך – אבל הוא יודע את המטרה – שלטון, וכדי להגיע למטרה הזאת הוא מוּכן לכל. מזוּין ברצון השלטון ובהסתגלוּת לרגע ובחוּש המציאוּת, מוּכן לנצל את כל חולשת האינסטינקטים, מוכן לתת ימינה ושמאלה הבטחות אשר אינו מעלה על דעתו למלא אותן – ישׂים הכוח הזה קץ לשלטון המדוּמה ויקים שלטון חדש, אשר יעלה לרוּסיה בדמים וביסוּרים וימלא, מדעת או שלא מדעת, את הציווּי ההיסטורי של המהפּכה הרוסית.

שנים תעבורנה טרם תרגענה ההרגשות שנוצרו סביב המהפּכה הרוסית. עשרות בשנים תהיה המהפּכה הזאת לנושא השׂנאה וההתלהבוּת. כל מקרה מקורותיה, כל צעד מצעדיה יחקרו וילמדו. כל האנשים שפּעלו בה בעמדות מרכזיות יזכוּ להחקק בדברי הימים. המלוּמדים ישפּכוּ אור על כל פּינה אשר הערפל מכסה אותה מעינינו אנו, עיני בני דורה. מדינה עצוּמה נופצה לרסיסים – מדינה אשר תרבּוּת גבוהה לה והמונים החיים בבערות של הימים הקדמונים, מדינה אשר מרכז לאוּמי לה וסביבתו מאה ויותר לאוּמים אחרים, מדינה אשר קם בה משטר קאפּיטאליסטי ליד הפֶאוֹדאליוּת האַגרארית, מדינה אשר תכוּנה „איראסיה“ – בין אירוֹפּה ובין אַסיה היא, אירוֹפּה ואַסיה יחד. בענין־יתר מלוה וילוה העולם את חורבן רוּסיה ואת בנינה. רב־גוניותה של רוּסיה ורב־גוניות מהפּכתה נותנים חומר עצוּם לכל הרגשה וּלכל נטיה – וכל אחד מהמסתכּלים ומהחוקרים יקח לו מן הנסיון הגדול הזה כפי טעמו. וּמה שאָנוּ יכולים כבר ללמוד, מתוך אופקנו המוּגבּל שלנו, בני דורו של המאורע, היא אותה האמת הישנה אשר כל מקרה וּמקרה של המהפּכה הרוּסית, כשהוא לעצמו, עומד כאילו בניגוּד לה ואשר היא בכל זאת בולטת מצירוף כל המקרים, מהמאורע בכללוֹ: ההיסטוריה אינה יודעת חנינה וּסליחה. אם לא הדור שחטא יענש, כי אז – הדור הבא אחריו. ואולם אין עול, אין דיכוּי, אין כפיה, אין עריצוּת אשר אין גמוּל להם. עצוּם ואָיום היה החוּרבן הרוּסי – משוּם שעצוּם ואָיום היה אי הצדק של הדורות אשר עליו היה בנוּי המשטר שנפל בין 27 בפברואר ובין 3 במאַרס שנת 1917.

„דבר“, ט“ז אדר ב' תרפ”ז (21.3.1927)

---

אידיאה וסירוסה

מאת

משה בילינסון

המפלגה הקומוּניסטית הרוּסית חוגגת את יום מלאת עשר שנים לשלטונה בתנאים פּנימיים וחיצוניים קשים למדי. פּעוּלת הכוחות האַנטי־קוֹמוּניסטים בפנים רוּסיה כאילו התגבּרה דוקא בזמן האחרון, אם לדוּן על־פּי המשפּטים והעונשין. וחומר הדין אשר השלטון משתמש בו נגד העבריינים אינו מעיד על יתר־בטיחוּת אצל השליטים. חמוּר יותר המצב בפנים המפלגה השולטת עצמה. היא נמצאת עתה במשבר פּנימי אשר לא ידעה כמוהוּ מיום הוָסדה. יוצר המהפּכה, עוזריו הקרובים ביותר של אישיוּתה המרכזית – של לנין, מנהיגי האינטרנציונל הקומוּניסטי נרדפים עתה על־ידי המפלגה אשר בראשה עמדו בשעת הנצחון ותפיסת השלטון העליון במדינה. הם הוּכרזוּ לבוגדים ב„מפלגת לנין“, בו בזמן שהם מאשימים, מתוך עוז ותקיפוּת, את „יורשי לנין“ בסירוּס המהפּכה ותוצאותיה. על־ידי הפּולמוס הממוּשך שבין שני המחנות הללו, פּולמוס המלוּוה ברדיפות, נתגלתה תמוּנת המפלגה, כשיסודותיה העיקריים הולכים ומסתרסים. תמוּנה זו מעידה עדוּת נוספת כי התפּתחוּת הענינים ברוסיה, ביחוּד ההתפּתחוּת הכלכלית, הלכה בדרכים אחרות לגמרי מאשר חלמוּ על כך אותם החיילים – עובדי העיר והכפר – אשר בכוח פּגיונותיהם ניצחה המהפּכה האוקטובּרית. אף סיסמה אחת של המהפּכה הזאת לא התגשמה ברוּסיה הסוביטית: לא שלטון העם ולא שויון כלכלי, לא סוציאליזצית האדמה ולא סוציאליזצית החרושת והבּנקים, לא חופש אזרחי ולא שלום. הנסיון להגשים את הסיסמאות הללו נכשל, מתוך יסוּרים שאין לתארם, בתקוּפת הקוֹמוּניזם הצבאי. בשנים האחרונות ניכרת אמנם ברוּסיה תחית המשק, החרושת מתקרבת למצבה שמלפני המלחמה, האכר הולך ובונה שוּב את משקו, אך הרי כל זה נעשה בעיקר בעזרת הכוחות המתנגדים לאלה אשר עליהם היתה נשענה המהפּכה. וּכלפּי חוּץ – רוּסיה המועצתית, כשם שלא ידעה להיות הגורם לצדק בגמר מלחמת העולם, כך לא ידעה להיות גורם של השלום הבין־לאוּמי: הדיפּלוֹמאטיה שלה, הצבא שלה, כל האַתמוֹספרה של התכּוֹננוּת להתפּוצצוּת הבין־לאומית המזוּיינת, הנוצרת על ידה, כל אלה פּועלים כגורמי מלחמה לא פחות מאשר תאוַת השלטון והבצע של המדינות הבּוּרגניות. ההגבירה רוּסיה המועצתית את כוחה של תנועת הפּועלים בעולם? לא! יתר על כן: ההסתדרות הבין־לאומית שנוסדה על־ידי המפלגה הקומוניסטית הרוסית (הקומאינטרן) לא רק שלא ידעה לההפך למרכזה של תנוּעת השחרוּר הבין־לאוּמית, אלא נעשתה, להיפך, לגורם של פּירוּד והתפּוררוּת בתנוּעת הבין־לאוּמית. וּכשם שאין זה מקרה שביום חגוֹ מכתים השלטון הקומוּניסטי את טרוצקי בשם „בוגד“ כך לא מקרה הוא, כי אף אחת מן המפלגות הסוציאליסטיות – מפלגות אשר מיליוני פועלים הולכים לרגלן, אשר עשרות שנים של פּעוּלת שחרור, מאוּמצת ומסוּרה, מאחוריהן –לא ראתה אפשרוּת לבוא לרוּסיה ולהביא את ברכותיה ל„שלטון הפּועלים“.

וּמצד שני – שלטון זה אשר ימים מספּר של קיום ניבּאו לו, עומד וקיים עשר שנים ויש לחשוב שלא בידי הטרוריסטים ממחנה הצאר יעלה להפּילוֹ. השלטון הזה עמד בפני נסיונות קשים מאד – בפני רעב בפנים ושׂנאה מזוּיינת בחוּץ – והתגבר על כל המעצורים שעמדו על דרכו. יתר על כן: אם המוני הפּועלים המנוּסים במלחמתם מתרחקים מתורת הקוֹמוּניזם, מוסקבה האדוּמה חדלה להיות להם למופת, מה שהיתה עוד לפני 6–5 שנים, הרי לא חדלה התורה הזאת לשמש מופת קוסם בעיני הנוער האירופּי, ביחוד הנוער האינטלקטוּאַלי היוצא משׂדרות הבּוּרגנוּת הזעירה. ואין לכפור שבקרב העמים הנדכּאים, הסובלים מן הלחץ הפּוֹליטי והסוציאלי של מדינות אימפּריאליסטיות, פועל הסמל הסוביטי בקסם מיוחד.

כאן הסתירה – מצד אחד כשלון וּמפּלה, מצד שני נצחון וכוח ההשפּעה – אשר ההיסטוריון העתיד לבוא יצטרך לבארה, והוּא יטעה אם יחפּשׂ את הפּתרון בחוּלשתו של בן האדם, באדיקות ההמונים, בתאות השלטון או הבּצע, בבגידה. כמו בכל מהפּכה כך כל זה היה וישנו למדי במהפּכה האוקטוברית ובשלטון הסוביטי. ואוּלם לא כאן יש לחפּשׂ את הגורמים העיקריים של הסתירה הרוסית.

ביסוד התנועה המהפּכנית הרוסית אשר נמשכה כמאה שנים בטרם נפל שלטון הצאר, היה מוּנח, יותר מאשר בכל מהפּכה אחרת, רעיון הצדק, הצמאון לצדק הסוציאלי ולצדק הלאומי. מיליוני אכרים – והאדמה בידי בעלי האחוּזות, יותר ממאה עמים – והשלטון בידי אוּמה אחת. אלה הם שני הגורמים של המהפּכה הרוּסית, אשר לא יכלה להיות פוליטית בלבד או „רוּסית“ בלבד אלא מוּכרחה היתה להיות סוציאלית ולאומית ולהשיב לאכר את נחלתו וללאוּמים את שחרוּרם. וּבו בזמן לא עמדו בשוּרות הראשונות של המהפּכנים לא אכרים ולא באי־כוח הלאוּמים הקטנים אלא האינטליגנט והפּועל הרוסים. „קרקע“ המהפּכה היה באדמה לאכר ובחופש ללאום הנרדף. האידיאולוגיה של התנוּעה המהפּכנית היתה דמוֹקראטית, סוציאליסטית, פּאן־רוּסית. ודוקא משוּם שהתנועה היתה תלוּשה מהגורמים האובייקטיביים העיקריים של המהפּכה, היא נפלה בתקוּפת קרנסקי. השלטון הסובייטי – בסיסמאות שלו, בפּרוגרמה שלו – לא היה פחות תלוּש מן הקרקע המהפּכני מאשר זה שקדם לו. אולם בו בזמן שהמהפּכה הפבּרוּאַרית נלחמה – אם גם בלא יודעים – נגד הכוחות האובייקטיביים של המהפּכה, הרי השלטון הסוביטי נעשה – אם גם בלא יודעים – שליחם של הכוחות הללו. צעד אחרי צעד ויתר – לשם שמירת השלטון – לאכר, ללאוּמים הקטנים, אחר כך גם לכוחות הבּוּרגניים שקמוּ לתחיה. ומכאן הסתירה: אף אחת מן הסיסמאות שבשמן דגלה המפלגה הקומוּניסטית מיום היותה ובשמן עלתה לשלטון לא נתגשמה – ואולם האכר קיבל את נחלתו, הלאוּמים הקטנים את שׂפתם וחלק בשלטון, ואחדים מהם נקרעו מעל רוּסיה לגמרי.

ההכרזה על הסיסמאות עד היום הזה – והתרוקנותן הפּנימית, השמירה התקיפה על השלטון – והויתוּרים בעצם הענין, אלה ממלאים את עשר שנות שלטון המועצות ברוסיה. והסתירה הזאת מבארת את הסתירות שבמצבה של רוסיה, הפּנימי והבין־לאוּמי, היא מבארת את המלחמה הפּנימית במפלגה הקומוּניסטית, את התסיסות הבלתי פוסקות ביסודות השלטון, את היחס השונה למועצות מצד הפּועל המאורגן בעולם וּמצד הנוער הגרמני והפּולני או הסיני וההוֹדי. בו ברגע שהמפלגה הקומוּניסטית הרוסית ויתרה על תוכן סיסמאותיה ונלחמה על שלטונה בלבד – הונח השקר בקיומה, שקר המתבטא בכל פרט וּפרט של חיי המדינה. המפלגה לוחמת –בפּרוגראמה – נגד המשטר הקאפּיטאליסטי וקוראת את אזרחי המדינה – למעשה – להגביר את הרכוּש הפּרטי, מאמצת את האכר בבנין משקו, את בעל הכסף בבנין החרושת, רודפת אחרי ההון הזר, כדי למסור לו את אוצרות רוסיה; היא מוחה נגד הריגת סאקוֹ וּואנצטי וכל יום מביא ידיעות על המתת מתנגדיה הפּוליטיים; היא מכריזה על איחוּד הכוחות המהפּכניים והיא מכניסה פּירוד במחנה השחרור; היא דוגלת בשם בין־לאומיות מוחלטת ומשעבדת את תנועת הלאוּמים האחרים לפוליטיקה החיצונית של רוּסיה; היא לועגת ל„חופש הדמוקראטי“ משוּם ששלטון הקאפּיטאליזם מזייף את הדמוֹקראטיה, והבחירות למועצות שהיא ערכה הן התעללוּת בהמוני העם. היא דורשת מהינדנבּוּרג שישחרר ביום הוּלדתוֹ את כל הקומוּניסטים, וּביום חגה היא מפרסמת חנינה אשר כל מתנגדיה הפּוליטיים מוּצאים ממנה. בעד שמירת הסיסמאות המהפּכניות אשר התרוקנו מתכנן משלמת רוסיה בשלטון שאיננוּ רק שלטון של דיכוּי בלבד, אלא גם שלטון השקר והצביעוּת.

ביסוד המהפּכה הרוסית היתה מונחת אידיאָה גדולה – צדק סוציאלי ולאוּמי –אדמה לעובד, שחרור הלאוּמים. הגשמת המהפּכה נעשתה על־ידי שלטון אשר סירס את האידיאה, הכתים אותה על־ידי דיכוּי ושקר. מה שהמפלגה הקומוּניסטית חושבת לנצחונה הגדול ביותר – תפיסת השלטון בכוח – היה למפּלה הגדולה ביותר של האידיאה. מי שרואה לאידיאה – כורע ברך לפני גדלה, מי שרואה את השלטון – פּונה עורף להשפּלת האדם שביסודו. ההיסטוריון העתיד לבוא לא יבין את הסתירה הרוסית וכל התפּתחוּתה והשתלשלוּתה, אם לא יפריד בין התנוּעה המהפּכנית הרוסית והאידיאה של המהפּכה הרוסית ובין השלטון של המפלגה הקומוּניסטית.

“דבר“, י”ב חשון תרפ"ח (7.11.1927)

---

יום קרונשטאט

מאת

משה בילינסון

שוב חג ברוּסיה הסוֹביטית: חג העשׂוֹר ליסוּד הצבא האָדוֹם – המשענת הנאמנה של המשטר הקיים. חידוּש אין כאן, כי הצבא הנהוּ תמיד, מעוֹדוֹ ועד היום, משענת נאמנה לכל משטר שליט – עד בוא יום והמשטר מתמוטט ומתערערת הנאמנוּת. ובאלה הימים מלאו – אמנם לא עשר שנים, אלא רק שבע – למאורע חשוב בתולדות המהפּכה הרוּסית, ליום הנצחון הכי גדול של הצבא האדום. בחצי הראשון של חודש מארס, 1921, פרצה התקוֹממוּת מלחי קרוֹנשטאט, אותם המלחים אשר טרוֹצקי כינה אותם בשם „תפארת המהפּכה וגאוֹנה“, אותם המלחים, אשר היו למשענת נאמנה באמת, לא מתוך משמעת צבאית, כי אם בלב שלם לאנשי אוֹקטוֹבר, אשר לקול יריותיהם נפלה ממשלת קרנסקי, אשר פגיוניהם פיזרו את „האספה המייסדת“, אשר היו בכל רוּסיה לחלוצי המשטר הקוֹמוּניסטי. המלחים הללו התקוֹממוּ – לא בזמן המלחמה האזרחית ולא בזמן התערבוּת זרים, אלא אחרי שהקומוּניזם הרוּסי ניצח והדביר תחתיו את אויביו ומתנגדיו הפּנימיים החיצוניים. המלחים הללוּ התקוֹממוּ – לא נגד המהפּכה ולא נגד המשטר כפי שהוּא מנוסח בחוקה היסודית של רספס"ר ולא נגד הסוֹביטים. הם התקוֹממוּ נגד השלטון הבלתי מוגבל של הקוֹמיסארים הממוּנים, בעד שלטון סוֹביֶטים, הנבחרים לא על־ידי המפלגה הקומוּניסטית, אלא על־ידי הפועלים, האכרים והחיילים – בדיוּק כך כמו שאָמרוּ לנין וטרוֹצקי בימי אוֹקטוֹבּר. לשם הדבר הזה נלחמוּ, לשם הדבר הזה ניצחוּ – ועתה, אחרי הנצחון הגמור, – לא לפניו, כי התחשבוּ מאוד עם „צרכי המלחמה“, – דרשוּ הם את פּרי מלחמתם ונצחונם. זינוֹביֶב, שליט לנינגראד באותה שעה, היה הראשון אשר דרש „אמצעי למוֹפת“ נגד המורדים, כי הרי קרוֹנשטאט סמוּכה ללנינגרד היא ומה יהיה גורל שלטונו של זינוביֶב, אם הפועלים, האכרים והחיילים ירצוּ באמת לבחור בסוביֶט? לזינוביֶב הצטרף אף לנין, וטרוֹצקי היה האיש אשר כראש הצבא האָדוֹם הוֹציא לפועל את הפּקוּדה. האוירונים שלו זרקוּ על פּני קרוֹנשטאט כרוּזים ובהם נאמר: „אני אירה בכם כמו באַנקוֹרים“, וכדבריו כן עשה. 14 אלף חיילים ומלחים נפלו אז חלל על שׂפת הנֶבה – והנצחון הזה של הצבא האָדוֹם חיזק את שלטון המפלגה הקומוּניסטית הרבּה יותר מאשר חיזקוּהוּ הנצחונות של וראנגל, דניקין ויוּדֶניץ'. כי היום הזה היה היום האחרון של המהפּכה האוקטוברית, יום אשר בו אנשיה ויוצריה „מן השוּרה“, הנאמנים והמסוּרים ביותר, דרשוּ שיסוּלק חשבּוֹנם, – והוּא לא סוּלק, והמשטר נשאר בעינו. אם היה מישהוּ שהאמין בסיסמאות אוקטוֹבּר, שהאמין כי הסיסמאות צודקות הן וכי אוֹשר כרוּך בהן, וכי יום יבוא וסיסמאות אלה תתגשמנה בחיים – הרי היוּ מלחי קרוֹנשטאט המאמינים האלה. וביום ההוּא, יום 18 במארס 1921, נכזבה האמוּנה, והמשטר נשאר בעינוֹ. זאת היתה הבחינה הכי קשה שעמדה בה הדיקטאטוּרה הקוֹמוּניסטית, וגם מן הבחינה הזאת יצאָה כמנַצחת. אותו הדם שנשפּך על־ידי היעקובינים, בשעה שהובילו למות את הסוציאליסטים הצרפתיים הראשונים, אותו הדם שנשפּך בפאעריס בימי יוני שנת 1848, אותו הדם שנשפּך בורסאיל אחרי מפּלת הקוֹמוּנה הפאריסאית – דם של מאמינים בתוֹם לבּם – הוא הדם שנשפך בקרוֹנשטאט על־ידי הצבא האָדוֹם. והיתה זאת העוית האחרונה של המהפּכה האוקטוברית. ימים מספר אחרי דיכוּי ההתקוֹממוּת של מלחי קרוֹנשטאט, הכריז לנין בּמוֹסקבה, בועידה הקוֹמוּניסטית, על „הפּוֹליטיקה הכלכלית החדשה“. המפלגה הקומוּניסטית לא רצתה להיכנע לנאמנים לסיסמאותיה ותכנע לדרישות האכרים וההון. השלטון ניצל.

את הנצחון הזה של הצבא האָדוֹם לא הזכירוּ ברוּסיה. לא יזכירוּ אותו גם כעבור שלוש שנים, בבוא יובל העשׂוֹר של הימים ההם. והמנצחים של אָז, שליט לנינגראד ומפקד הצבא האָדוֹם, הם עצמם הנם מנוּצחים על־ידי נצחונם. כי לטראגדיה האנוֹשית אשר מהפּכת דמים שמה, יש גם העויות משלה.

“דבר“, כ”ט אדר תרפ"ח (21.3.1928)

---

"לבן“ בססס"ר

מאת

משה בילינסון

בספרוּת הרוּסית שמעבר לרוּסיה, בספרוּת הפּליטים הפּוֹליטיים הרוּסים של בּרלין, פּראג, פּאריס ובלגראד נפלה סנסאציה. ואסילי שוּלגין – אחד מראשי התנוּעה המוֹנארכיסטית, הנאמן ל„נסיך הגדול ניקוֹלאי“, ביקר בחורף שנת 1925 – בחשאי – את הארץ הסוביטית אשר הוא עזב אותה יחד עם הצבא הלבן של וראנגל. על הביקוּר הזה הוא מספּר עתה בספר: „שלוש בּירוֹת. מסע ברוּסיה האדוּמה“.¹

לא זאת הפּעם הראשונה ששוּלגין מעיד על אוֹמץ לבו. אַנטישמי ידוּע, עורך העתון „השחוֹר“ „קייֶבלאנין“, יצא באמצע משפּטוֹ של בּייליס, נגד „חרפּת“ רוּסיה אשר בּעלילת הדם – וזכה לחדשים אחדים מאסר. בשנות המלחמה, כאשר נוצרה חזית מאוחדת של כל הליבּראלים וחצי־הליבּראלים הרוּסים נגד הימין הקיצוֹני, החשוּד בנטיה לגרמניה, היה שוּלגין בין ראשי „הגוּש הדמוֹקראטי“. בהתקפתוֹ נגד רקבון המוֹנארכיה הוא מרחיק לכת מהרבּה ליבּראלים. בפרוֹץ המהפּכה עלה בחלקוֹ – יחד עם גוּצ’קוֹב – התפקיד לנסוע לצאר, לפּסקוֹב, ולקבל מידיו את ה„הסתלקוּת מן העטרה“. זהו המעשה האחרון, אשר שוּלגין לקח בו חלק ניכר בתקוּפת קרנסקי. ושוּב הוא מופיע בתקוּפת „המלחמה הלבנה“, וגורלה – גוֹרלוֹ. עם דניקין בא לקיוב – וכתב את מאמרו המפורסם „עינויי הפחד“. יחד עם שארית הצבא הלבן עזב, בדצמבר שנת 1920, את קרים ומאז הוא מתגלגל בבירוֹת אירופּה בתור פּליט פּוֹליטי. בחוץ־לארץ פּירסם שני ספרים: „ימים“ ו„1920“. ה„ימים“ מוּקדשים לתיאור המהפּכה הרוּסית הראשונה (1905) וגם בספר זה ישנם פּרקים המתארים את הפּוֹגרוֹמים. בתור אוֹפיצר רוּסי היה שוּלגין מוּכרח, לכאורה, להגן על היהוּדים והוא עשה זאת באי־רצוֹן כזה, המבאר למדי מדוע פרצו הפּוֹגרוֹמים בכל זאת. ספרוֹ „1920“ מוקדש ל„מלחמה הלבנה“. שוּלגין לא פחד לגלוֹת את עווֹנוֹתיהם של „השודדים־למחצה“ שהתאספוּ תחת „הדגל הלבן“. גם בנוֹ הלך לצבא הלבן וגוֹרלוֹ נשאר סתוּם – הוא נעלם, ולא ידוּע אם נהרג או נלקח שבי או שעלה בידו להימלט. לחפּשׂ את בּנוֹ נסע עתה שוּלגין לרוּסיה – עבר את הגבוּלות בעזרת הקוֹנטראבּאנדיסטים, חי שבוּעות מספּר ב„שלוש בּירוֹת“ – קיוב, מוֹסקבה, לנינגראד – עם תעוּדה מזוּיפת, עם זקן מגודל אשר היה צריך לתת לו „פרצוף יהוּדי“, ובגללו – יתר בטחון (במשך הזמן „התבּרר“ שאין צורך בהתחפּשׂוּת ושאפשר לחיות בּרוּסיה גם עם „פרצוף נוצרי“). את בנו לא מצא – תחת זאת „מצא את מוֹלדתו“.

לקורא היהוּדי לא כל כך קל להעריך את ספרו של שוּלגין. מחַבּרוֹ הנהוּ שׂוֹנא־יהוּדים מוּבהק, למרות התנגדוּתו ל„עלילת הדם“. הוא משתדל אמנם לשווֹת לשׂנאָתוֹ אופי „אינטלקטוּאַלי“, „מיסטי“ לפעמים, ואוּלם על־ידי כך אין השׂנאָה נחלשת. וכמו כל שונא ישראל הוּא מפריז על חשיבוּת היהוּדים. הוּא רואֶה אותם בכל מקום ומקום, הוא מחפּשׂ אותם, הוא שואל את עצמו, מן הרגע הראשון לבואו לרוּסיה, בכל קרון רכבת, בכל מלון, בכל בית אוכל: איפה הם היהוּדים? הוא מייחס להם תפקיד עצוּם בּשלטוֹן הרוּסי הנוכחי: בזמן האחרון נשתנה אמנם במקצת המצב, לפי דעתו – הרוּסים מחזקים את עמדתם, יש כבר אפשרוּת של מלחמה ידוּעה בין הרוּסים והיהוּדים. המלחמה הזאת הולכת וגדלה ויכולה להביא לתוצאות קשות מאד בשביל היהוּדים אשר היטיבוּ לעשות, אילוּ חשבו כבר מעתה על „עיבוּד תכנית אסטרטגית ליציאָה המונית – ויהיה זה לזמן ידוּע“. אין מספּר להערות המלאות שׂנאָה וּבוז ליהוּדים בספר. את סבלָם, את אסוֹנם אינוֹ רואֶה ואינוֹ זוכר. רק פּעם אחת מתעורר בו דבר מה אנוֹשי. במנזר אחד הוא רואֶה במקום ה„איקוֹנה“ תמוּנת לנין. כּעס לא יתוֹאָר מתעורר בו ואולם – „כאילוּ מי שהוא אָחז אותי בידי ושאל אותי: הנזכּר הנך בבית כנסת אחד? התזכור? נזכּרתי: בגאליציה בשנת 1915, בעיירה טוכוֹב. לא נשאר ממנוּ כלום. קירות ערוּמים, חלונות שבוּרים, חילוּל כללי. ולמי התפּללוּ שם? לאֵל יחיד“. מחוּץ להערה זו – רק שׂנאה. הקורא העברי החפץ לדעת, אם חל באמת שינוּי כלשהוּ בעצם הרגשותיו והשקפותיו של שוּלגין יצטרך להסיח את הדעת לרגע ממנה שנכתב בספר על היהוּדים.

„אני חיכיתי לראות את העם הרוּסי הולך וגוֹוע ומצאתי את תחיתוֹ אשר אינה מוּטלת בשוּם ספק“. ההכרה הזאת מציינת את כל הספר. לא מדבּר, לא בית־קברות היא רוּסיה הסוֹביטית, אלא מדינה מלאָה חיים חדשים. החורבן החָמרי של שנות המלחמה והמהפּכה הולך ומתמעט, הולך ומתרפּא. „רוּסיה קמה“. על פּני האנשים אין לראות סימני רעב וסבל. תלבשוֹת „אנוֹשיות“, אוכל ודירה „אנושיים“. מי שיש לו כסף פּתוּחים לפניו התיאַטרונים, בתי אוכל ממדרגה ראשונה, בתי־מלון עם „שטיחים על כל רצפּת החדר“, אפילוּ בתי־משׂחק. ניכרת משמעת ברחוֹבוֹת, רכבת די מדוּיקת ונוחה מאד – „היה צורך בכשרון רב ובהתמדה כדי להקים מחדש את הרכבת אחרי חורבנה הכלכלי“. ספּוֹרט מפוּתח מאוד ובזה יש ברכה – „הסתכּלתי בנוֹער החזק העוסק בספּוֹרט בשׂמחה רבּה. סבורני שזלזוּל בספּוֹרט היה אחד הליקוּיים הגדולים ביותר של המשטר הישן. אם השלטון הסוֹביֶטי מטפּל בו – ברוּך השם“. חנוּיות ספרים מלאות אמנם ספרות אגיטאציוֹנית („אולם יש להניח שאיש אינו קורא אותה“), אבל גם ספרי הלימוּד הטכני („וזהוּ מצוּין“) ו„פּוֹרנוֹגראפיה“, יש לחשוב, אסוּרה כאן, יען כי בשוּם מקום לא ראיתי גם את מה שרואים בכל החנוּיות של אירוֹפּה המערבית. תמוּנות נשים ערוּמות אינן בהחלט. אותו דבר יש להגיד כלפי הזנוּת ברחובות“. בתי־הנכאת בסדר – שומרים עליהם היטב מאוד, שום דבר לא הלך לאיבוּד. שמחה יתירה מעורר אצל שוּלגין הצבא האָדוֹם – המשמעת עומדת על ה„גוֹבה הצארי“. סך־הכל: הכל כמו שהיה (ואין שבח גדול יותר בפי שוּלגין). רק קצת יותר ביוקר וממין גרוּע יותר – ואולם גם זה לא רע כל כך, משוּם שרוּסיה מתקדמת – ו„תשיג“.

„אני המנצח“ – מכריז שוּלגין. „אני“ – זהו „הרעיון הלבן“. והרעיון הלבן זהו משטר של אי־שויוֹן. „שב אי שויון. העיקר הגדול, המביא חיים, המשיב לחיים. שב הסוּלם הסוציאלי. ויחד אתו מופיעה שוּב התקוָה. התקוה לכל אחד לעלות בסוּלם הזה“. ה„נאָפּ“ הציל את רוסיה – וכל סיפוּרוֹ של שוּלגין הנוֹ בעצם שיר תהלה ל„נאָפ“ עם הרסטוֹראנים שלוֹ ועם בתי המלון שלוֹ. לנין עשה את הנסיון להרוס את רוּסיה ואוּלם רוּסיה נתגלתה כחזקה ממנו ו„אָכלה אותו“ – בסוף חייו היה מוכרח בעצמו להודות במפּלתו והשאיר את צוָאתוֹ בנוּסח אשר כל הקדוש בעולם מתרכּז בו לגבי שוּלגין: „לימדוּ את המסחר“. רוּסיה שמעה בקולו – כוחות חדשים באוּ לידי גילוּי, כשרונות חדשים – „יען כי אין אנו מחוּסרים כשרון כלל וכלל – נחוץ רק ללחוֹץ עלינו, לסחוט כהוגן“ – ואת התפקיד הזה מילא המשטר הסוֹביֶטי. „המשטר הסוֹביֶטי עושׂה מה שהחיים מצוים“. וכך בא הדבר ששוּלגין „מצא את מוֹלדתוֹ“.

נגד מולדת אין נלחמים כמו שנלחמים נגד האויב המזוּין. להתקדמוּת המולדת אין מפריעים. וּמשוּם כך אין לחשוב יותר על אותם אמצעי המלחמה אשר בּהם השתמשה האֶמיגראציה המוֹנארכיסטית עד כּה. שוּם התערבוּת של כוחות זרים, שוּם עזרה מן החוּץ. וגם בסאבּוֹטאז' פּנימי אין לנהוג יותר. אדרבא – ברוּסיה, תחת הרג’ים הסוֹביֶטי, יש אפשרוּת לעבוד ולפעוֹל לטובת המולדת, לטובת התקדמוּתה בדרך של „אי־שויון“ וחובה על כל רוּסי ורוּסי השׂוֹנא את הקוֹמוּניסטים לעזור להתקדמוּת זאת. כי הקומוּניסטים נשארים שׂנוּאים גם אחרי השינוּי העצוּם שחל בתוכן משטרם. והם שׂנוּאים אך ורק משום שהם ולא שוּלגין וחבריו עומדים על יד ה…שלטון. בּרוּסיה לא נעשה דבר אחר מאשר „שינוּי צמרות“ – והצמרת הישנה היתה הרבּה יותר יפה וטובה: ראשית, משוּם שהיא היתה „נקיה מן היהוּדים“ ושנית, משוּם שהיא היתה „צמרת שלנו“ – ומוּבן מאליו ש„שלנוּ“ טובה יותר משלהם. והנה עתה כל התפקיד הוא „בהסרת הצמרת“. כל תנוּעת מהפּכה ברוּסיה, כל תנוּעה עממית אסוּרה – „לא צריך מרד. ניסינוּ את הדרך הזאת. אין בה תועלת. הדרך שלנו היא אחרת – אַל תעוֹררוּ את החיה“ (כאן גם הסיבה מדוע שוּלגין נגד הפּוֹגרוֹמים ביהוּדים – „תהרגוּ את היהוּדים“ זה יכול להיגמר ב„תהרגוּ את האדוֹנים“ – והאדונים נחוצים עד למאוד – אלא צריך ש„אנחנו“ נהיה האדונים).

בפּרוֹצס של „הסרת הצמרת“ יש לנהוג זהירוּת רבּה. עד כמה שאפשר צריך לשמור על מה שהקומוּנסטים יצרו – יען כי „אנחנוּ“ נהיה היורשים. אסור „להעמיק את הקונטר־רבוֹלוּציה“,,צריך לצמצם את שטח ההרס“. אפילו הקונסטיטוּציה הסוֹביֶטית היא בעצם קוֹנסטיטוּציה נבונה למדי: יש בה צירוף נבוֹן של פּרינציפּים מקצוֹעי וטריטוֹריאלי – על המועצות צריך לשמור, רק יש „לדאוֹג“ לכך שבמועצות לא יהיו קוֹמוּניסטים, אלא „אנחנו“. בעיני שוּלגין אין שינוי רב בפרט הקטן אשר הוּא רוצה להוסיף לקוֹנסטיטוּציה הסוֹביֶטית – הפרט הזה הנהו…הצאר. לא חשוּב – בעצם הקוֹמוּניסטים עשוּ כבר את זאת – „לא היה צאר בּרוּסיה אשר זכה בעבודת אֶלילים במידה כזאת כמו שזכה לכך לנין“. ושוּלגין כה זהיר שאינוֹ רוצה אפילו ב„הסרת הצמרת“ הקוֹמוּניסטית בעתיד הקרוב – „יש לרצוֹת שהגורל יעשה את חשבּוֹנוֹ עם הקוֹמוּניסטים באיחוּר מדי מאשר בהקדם מדי“ – פּן לא יספּיקוּ לגמוֹר את תפקידם ולהביא לידי תחיה שלמה את העיקר הקדוש של „אי־שויון“.

השתפּכוּת הנפש של שוּלגין אשר בה הוא מלוה את רשמיו אינו עושה רושם. מהוּ ערך הכרזוֹתיו על „שלום ויושר“ אשר אליהם צריכים הפּליטים לשאוֹף, בּרוּר כבר מנימוקי הסתלקוּתוֹ משיטת הפּוֹגרוֹמים (פּן יבוא אחרי היהוּדים תוֹרם של האדונים). את הדמוּיות של משה וישוּ אשר שוּלגין מגייס למלחמה נגד מארכּס, יפגוש הקורא בבת־צחוק של אירוֹניה – המשטר שנפל לפני עשׂר שנים נשאר בעיני שוּלגין המשטר האידיאלי, ואין הוּא מסוּגל להבין פשעי המשטר ההוּא ואינו יכול להכיר בחטאים שלוֹ ושל חבריו. כל זה אינו מתקשר כלל וכלל לא עם משה רבּנוּ ולא עם ישוּ הנוצרי.

בין יתר המקומות ביקר שוּלגין גם ב„מוזיאון הרבוֹלוּציה“ בלנינגרד. „לפני תמוּנה אחת שהיתי לא מעט. התמוּנה היתה של גבר בגיל בינוני בעל שׂפם גדול וצוארון גדול עוד יותר. הגבר הזה לא היה לי נעים כלל וכלל, ובכל אופן היה רחוק לי מאוד. בא־כוח, לא מן המדרגה הראשונה, של הבוּרגנוּת שלפני המלחמה. התמוּנה הזאת תמונתי שלי“. הקטע עושׂה רושם ידוּע ואולם ספרותי בלבד. האם בּאמת כּה שוֹנה „בא־כוח הבוּרגנוּת מלפני המלחמה“ מן הפליט הפּוֹליטי?

שוּלגין נלחם כל ימי חייו נגד המהפּכה, נגד שלטון העם, נגד הצדק הסוֹציאלי, בעד „אי־שויון המביא את החיים“. מה שהוא שׂוֹנא בקוֹמוּניזם הוא לא הדיכוּי, הכפיה ושלטון העריץ וגם לא הקוֹנסטיטוּציה המגבילה את זכוּיות האזרחים ואפילוּ לא הפּראקטיקה האדמיניסטרטיבית המוסרת את השלטון לידי קבוּצת בּעלי פּריבילגיות. כל זה בסדר – כך הוּא העולם ודרכיו. כל משטר הנוֹ שלטון של מיעוט, שלטון של בני־סגוּלה – וכך צריך להיות. שוּלגין שׂוֹנא את הקוֹמוּניזם לא על שהוּא שוֹנה מן הסוֹציאליזם, הוא שׂוֹנא את הסוציאליזם הנמצא – ויהא בצוּרה מסורסת – בקוֹמוּניזם. ועתה, כאשר נתבּרר לו שהמוֹמנט הזה בקוֹמוּניזם איננוּ יותר בּמציאוּת (הנכון הדבר או זוהי השליה של שוּלגין – זוהי שאלה אחרת) הוא מוּכן ומזוּמן לקבּל את המשטר וכל הפּרוֹבּלמה בשבילו היא רק „שינוּי הכובעים“. הוּא שׂוֹנא עתה רק את השולטים ולא את המשטר כשהוּא לעצמו – ועוד יותר הוא שׂוֹנא את שלטון העם (שנשאר בשבילו „החיה“ אשר סכּנה ביקיצתה), את „הדמוֹקראטיה הנבזה“.

שוּלגין מכריז את עצמו פאשיסט. הוּא מנסה לקבוע הבדלים בין שיטת הפאשיזם ושיטת הקוֹמוּניזם ומתבּרר לו שההבדלים הם רק בפרטים ולא בעיקר. וּבעצם, לדעתו, „פאשיזם ובוֹלשביזם הנם שני אחים מלידה ומבטן“ – משטר של מיעוּט, משטר של אי־שויון.

ושוב: לא חשוּב, אם נכונה היא הערכתו של שוּלגין לגבי המצב הנוכחי ברוּסיה הסוביטית. בספרוֹ אין אף רמז על פּגישתו עם פּועלים או אכרים – הוא נפגש עם אנשים בני חוּגוֹ (ביחוּד עם מי שהיוּ אוֹפיצרים בצבא הצארי) או עם „הבוּרגנוּת הזעירה“. ייתכן, שבּרוּסיה מתהוים פּרוֹצסים אחרים אשר העין אשר אינה מעריכה ביותר את תנועת „החיה“ אינה רואה. ייתכן, שהמעבר הזה מן הקוֹמוּניזם לפאשיזם לא יהי כל כך חָלק כמו שמתאר לו שוּלגין. לא זה חשוּב, חשוּב שכך מתחיל להרגיש הפּליט הרוּסי המוֹנארכיסטי וזוהי ראשית תקוָתוֹ.

“דבר“, כ”ו אדר ב' תרפ"ז (30.3.1927)

---

אוֹפוֹזיציוֹת בססס"ר

מאת

משה בילינסון

א

אם נעריך כראוי את כּמוּת המרץ שנתבּזבּז על־ידי קברניטי המפּלגה הקומוניסטית כדי להביא לידי חיסוּל ציבוּרי את הסטרא דאוֹפּוֹזיציה של זינוֹביֶב, ואת עוֹצם ההתאמצוּת של המנגנון הממשלתי, שהקברניטים הוּצרכוּ לה לשם חיסוּל זה למעשה, יחייבנוּ השׂכל להסיק, כי בפקעת פתלתולת זו, המסובכת בסיבוכים פרטיים וסיבוכים לשם שמים, הקרוּיה אוֹפּוֹזיציה, היתה כרוכה סכּנה הרבּה יותר גדולה מאשר שוֹער ממרחקים. מכאן, ממרחקים, עצם הצירוּף הפּרסוֹנאלי – זינוביֶב, מדבדיֶב, פּיאטאקוֹב, טרוֹצקי – נראה כדבר שאין לו שחר כלל; והסיסמאות העד־נאֶפּיות, אשר זינוֹביֶב וסיעתוֹ הזידוּ להעלותן באוֹב, נשמעות עתה כצלילי הד רחוק וסתוּם מאוד. אך קרוב לשער שאימת זינוֹביֶב על אריות המפלגה הוגזמה בכוָנה, בחינת: פּלשתים עליך – למען ישמעוּ ויראוּ.

אם כה ואם כה, שׂיחקה להם השעה לסטאלין, בּוּכארין וריקוֹב והסיפק בידם לחוֹג את נצחונם המוּחלט. זינוֹביֶב, לאשביץ, קאמנייב, פּיאַטאקוב ירדו מעל בימת הפּוֹליטיקה, ולא סתם ירידה היתה להם, אגב רדתם זכו מידי המפלגה לתשפּוֹכת קיתוֹני שמצה על ראשם. וצריך לשער, שמעתה אין להם תשוּבה עוד אל האַקטיביוּת הפּוֹליטית. את כסאוֹ של דז’רז’ינסקי, כסא הנשׂיא של מועצת המשק העממי, ירש קויבישב, את כסא קאמניֶב בקוֹמיסאריון למסחר ירש מיקויאן – שניהם על טהרת ה„סטאליניוּת“. אפילוּ טרוֹצקי שנהג מתינוּת נאלץ להסתלק מכסא הנשׂיאוּת במועצת הקוֹנצסיות ועל כסאו ישב סקוֹבֶּלֶב, אשר עברוֹ הפּוליטי כשהוא לעצמו (חבר למפלגה „המנשביקים“, מיניסטר בימי קרנסקי, אֶמיגראנט בין אֶמיגראנטים ולאחר שנתברר נצחונם המאושש של הקוֹמוּניסטים – חזר עם החוֹזרים בתשוּבה) משמש בטחון גמוּר לנאמנוּת ולכניעה לממשלה עכשיו.

במקומות – שום עיכוּב ושוּם מניעה, כמוּבן. במשך שבוּעים קבעו ה„איזבסטיה“ וה"פראבדה“ מדור רחב להשׂתרע נקוּב בשם „על האחדוּת הלנינית של המפלגה“ ובו נתייחד המקום לטלגראמות מסניפי המפלגה בפּרוֹבינציה. הטלגראמוֹת התנסחוּ בסגנון אחד כמעט, כך בערך: „האספות בערים מרשיעוֹת פה אחד בהתמרמרוּת עצוּמה ומוֹקיעות כדבר קלוֹן את הנסיון המביש…“ – זו לשון הרישא, והסיפא: „בעד האחדוּת הנחושה של מערכות המפלגה! בעד הועד המרכזי הלניני!“

בכור־הטלגראמות של „פה אחד“ בזה הנוּסח נתקבּל דוקא מ…סניף המפלגה בלנינגרד – אשר היה פעם משׂגב לתנוּעת זינוֹביֶב (אמנם, במשוֹל שם זינוֹיֶב בכיפה). אין זאת, כי מלבד זינוביֶב לית זינוביֶבאים במפלגה, אין עתה וגם קודם לא היו. ואם יש עוד מטיל ספק בזה, אולי יוּכח מ„סער מחיאות הכפּים הממוּשכות“, אשר נתלווּ בהן נאומיהם של בּוּכארין וריקוֹב כנגד האוֹפּוֹזיציה. אגב, מחיאות כפּים כאלה ממש ליווּ במשך תשע שנים גם את נאוּמיו של מי ש„המיט קלון על המפלגה“, הלא הוא זינוֹביֶב המנוּדה.

הליקבידאציה של הסטרא דאוֹפּוֹזיציה נעשׂתה בשלמוּת, לא רק ברוּסיה. מפלגות הקוֹמוּניסטים בצ’כיה, נוֹרבגיה, שודיה הצהירוּ על סוֹלידאריוּתן הגמוּרה עם הר.ק.פּ. במלחמתה כנגד מנהיג הקוֹמאינטרן, אשר היה נבחר שנה־שנה פה אחד מתוך מחיאות כפּים חגיגיות „סוערות וממוּשכות“ אל האחראית שבכהונות האינטרנציונאל השלישי. הקוֹמוּניסטים האמריקאיים ענוּ אָמן חטוּפה גם הם – אם כי עד רגע שלחם את „הטלגראמה הסוֹלידארית“ נתגלגלוּ אליהם רק הדי השוֹאָה שהומטה על ראש זינוֹביֶב, גם האיטלקים סוֹלידאריים והם כותבים בתמימוּת: „קיבלנו רק את הטלגראמה. הפּרוטוקולים טרם הגיעוּנוּ. הננו מביעים סוֹלידאריוּת גמוּרה“. הגרמנים לא הסתפּקוּ בענית אָמן, אלא ביטאוּ את המלה הטמוּנה בלב כוּלם: פיטוּרים מהקוֹמאינטרן. הקונגרס הקרוב לא יימלט, איפוא, מגורל ביש זה. ויש כבר יורש עצר: בּוּכארין.

ליקבידאציה חלקה כזו, בהסכמה גמוּרה, מוּבנת מאוד ברוּסיה. הסולידאריוּת באָה לידי ביטוּי בגלוּי, ואם זינוֹביֶב „נסע להתרפּא אל מעינות המים המינראליים אשר בקוקאז“, הרי חבר פּשוּט כשסירב להרים ידו, מי יודע איזה „מעינות מים“ צפוּיים לו… אך במה תתבּרר הקלוּת הזו, שבּה נתנוּ גם מפלגות לא־רוּסיות את הגט לקברניטם מיום אתמול? אם נדחה כחשד מביש את זיקתם הכספית של המפלגות הללוּ לרוּסיה ונשארה לנו הסברה אחת: שנים על שנים „חינך“ הקוֹמאינטרן את הפּועלים ההולכים אחריו ואימנם לציית בהכנעה ובעצימת־עינים לפקוּדות המרכז – בלי הבדל תוכן וחתימה, העיקר כי מן המרכז הן. הם כל כך נתחנכוּ וכל כך נתאַמנוּ, עד שאָבד להם הכשרון להבחין בהבחנה עצמית את המאוֹרעות, ורק צפה יצפוּ עוד לפקוּדה למען בוא על החתום.

לרגל הליקבידאציה של האוֹפּוֹזיציה נפוֹצוּ בעתוֹנוּת שמוּעות בדבר אפשרוּת של „כריתת ברית שלום“ בין הר. ק. פּ. והאוֹפּוֹזיציה הסוציאליסטית. כל מהלך הליקבידאציה וצורת הפּולמוס עם האופּוזיציה מעידים, כי לפי שעה אין הק. פּ. חושבת לשתף בשלטון שום שוּתף, ואדרבא, היא חוגרת עוז לשמור על מצב המוֹנוֹפּוֹלין שלה בתור המפלגה היחידה המוּתרת ברוסיה, הק. פּ. מוַתרת ועוד מוסיפה לוַתר בפינה אחרת לא פוליטית, ולטובת כוחות אחרים – לא סוֹציאליסטיים. יחד עם הליקבידאציה רבת־השאון של האוֹפּוֹזיציה הזינוביֶבית, נעשׂתה בחשאי גם ליקבידאציה של קבוּצה אחרת. לפני ג’–ד' שנים נוֹצרה בחוּץ־לארץ קבוצה בשם „חילוּף משמרות“ מקרב הליבראלים המוֹנארכיסטים לשעבר, אשר השתדלוּ להשלים עם השלטון הסוֹביֶטי מפני „היעוּדים הלאומיים“ שהיא מגשימה. הקבוּצה הראשונה נתרכּזה סביב העתון הרוסי שיצא לאור בברלין בשם „נאקאנוּניֶה"¹, אחר כך עברה לרוּסיה ושם התייחסה על „בני־הלואי“ של הר. ק. פּ. – כמובן, אין כאן שוּם מקום לדבּר על איזו אוֹפּוֹזיציה. בלחש ובזהירוּת כקול מאוֹב היתה נמתחת בקורת כל שהיא על אילוּ פעוּלות השלטון, אך בדרך כלל היה סעד גמוּר מצד קבוּצה זו לממשלה. אך גם בקוֹרת צנוּעה כזו לא יכלה הממשלה לשׂאת. עתונם של בעלי „חילוּף המשמרות“ הופסק והעורך ומנהיג הקבוּצה הוגלה חוצה־לארץ.

אך אילוּ גם הראתה הק. פּ. יותר סבלנוּת לבקורת, לוּ גם יכלה לוַתר על המונופּולין הפּוליטי, כי אז גם אז לא מצאה לה בני־ברית רבים במחנה הסוציאליסטים, ובשוּם אופן לא מפּני שהסוציאליסטים מחכים לנפילת השלטון. אם היה מי שהראה במשך כל שנות המהפכה הרוּסית עין צוֹפיה, נכוֹנוּת הדיאגנוֹזה, נאמנוּת לפּרינציפּים, עוז רוח, אי השתחדוּת – הרי זה קודם כל הסוציאליסטים הידוּעים בשם „המנשביקים“. בחוּגים רבים מתיחסים למפלגה זו בספקנוּת רבה, ויש גם שהמלה „מנשביק“ נהפכה לכינוּי לעג (אולי יש גם מפרשים את המלה על פי טעות מלשון меньше, כלומר: סוציאליסטים מסתפּקים במוּעט, במקום סוציאליסטים שנשארו במיעוּט במפלגה) והרי מפלגה זו יכלה לא פּעם לתפּוס את רסן השלטון גם בתקוּפה שבין פברוּאַר ואוקטובר שנת 1917 וגם לאחר אוקטוֹבּר. לנין לא ביקש שוּם בּרית כשם שביקש את בריתם של המנשביקים, ואין ספק, כי אילוּ היו המנשביקים מסכימים לפשרות, ועוצמים עיניהם מראוֹת את הנעשה ברוסיה תחת דגל הסוציאליזם, כי אָז לא שמוֹ של זינוביֶב היה נכנס להיסטוריה של המהפכה הרוּסית. והרי המנשביקים הסתלקו בהחלט מהתערבוּת זרה וגם ממלחמת ה„לבנים“, ובתקופת המלחמה האזרחית הלכוּ תחת דגלי הבולשביקים, וזה לא עיכבם, לאחר שפּסקה המלחמה, למחוֹת בכל תוקף נגד מיתוֹת בית דין, נגד ביטוּל החירוּת האזרחית ונגד הפּוֹליטיקה הכלכלית שאין לה שחר. בעד מחאות אלה מתענים עתה המנשביקים בכלאי הסוֹביֶטים באותו עוז רוח שבו התענוּ בכלאי הצאר. ובכן לכבוד ודאי ראוּיה מפלגה זו – לפחות מפני כוחה לבלי היכנע ולבלתי התבּטל בפני ההיפּנוֹזה של השלטון והנצחון, מתוך גבוּרה אזרחית, שאינה נרתעת לא מפּני רדיפות ולא מפּני סכנה להישאר במיעוּט. אך המנשביקים וביחוּד מנהיגם מארטוֹב הראו עין חוֹדרת בהערכת הדברים וכשרון נבוּאי יותר מכוּלם.

מכל מקום, קשה לשער שהמנשביקים יעשוּ מעשי־פּשרה בקלוּת אפילו לכשתחפּץ הק. פ. לוַתר ויתוּרים, ומה גם שיש להם פּרוֹגראמה מפוֹרשת: א) חירוּת פּוֹליטית, ב) בחירות חפשיות בכל הסוֹביֶטים מחדש, ג) ביטול מיתות־בית־דין, ד) ביטול הג. פ. או. ושאר מוסדות הטרוֹר, ה) ביטול הטריבּוּנאלים המיוּחדים ואי־תלוּתם של בתי־הדין, ו) חנינה גמוּרה לכל הגולים והאסירים הפּוֹליטיים, בירוּר כל פסקי הדין בענינים פליליים ודתיים מחדש, ביטול כל מיני שרירוּת אַדמיניסטראטיבית, ז) ביטוּל הפריבילגיות של הר. ק. פּ. והקוֹמאינטרן והפסקת כל מיני תמיכות כספיות להם מאוצר הממשלה, ח) שחרור התנוּעה המקצועית והקוֹאוֹפּראטיבית, חופש השביתוֹת, בחירות מחדש של הועדים בבתי החרושת.

המנשביקים הודיעוּ לא פעם, „כי מחוּץ למצע זה לא ייתכן כל משׂא ומתן בדבר איזה הסכם עם מישהוּ“, ועל דבר כזה לא נשמע כלוּם גם עתה, בתוך השקט הגמוּר השׂוֹרר ברוּסיה, בימים שאנו מתקרבים לשנתה התשיעית של המהפּכה.

– – – לכּל תוַתר הממשלה, גם להון, הפּנימי והחיצוֹני, גם ל„בינוני“, גם לתקיף – רק לא לרעיון הסוציאליסטי ולפעולה הסוציאליסטית החפשית, אשר ייאָלצוּ להלחם עוד הרבּה מאוד לכבּוֹש זכוּיות אֵלמנטאריות לעצמם.

ב

באוקטוֹבּר אשתקד (1926) נדמה היה, שהאוֹפּוֹזיציה במפלגה הקוֹמוּניסטית הרוּסית אשר בראשה עמדוּ: טרוֹצקי, זינוֹביֶב, קאמיניֶב, קרוּפּסקיה, סוֹקוֹלניקוֹב, ראדק ועוד – כמעט כל הגבארדיה הישנה של המפלגה – נשבּרה בהחלט. היא הוכרחה לחתוֹם אָז על התחייבוּת מפוֹרשת, לחדוֹל מכּל פּעוּלה פראקציונית. חלק מאנשיה סוּלקוּ ממשׂרוֹתיהם הגבוהות במפלגה ובמדינה. דיקטאטור הקומאינטרן – זינוֹביֶב – הוּצא מהועד הפועל שלוֹ. טרוֹצקי הלך לקאוקאז – גלוּת של כבוֹד. קאמניֶב – הזהיר שבכוּלם – נעשה לציר ברית־המועצות ברומא. את ראדק מינוּ לרקטוֹר האוניברסיטה המזרחית במוסקבה. המחנה התרוֹקן. סטאלין, אשר להלכה הנהוּ אך מזכיר המפלגה הקוֹמוּניסטית, ריכז בידיו למעשה את הפּוֹליטיקה הפּנימית והחיצוֹנית של רוּסיה, במידה הרבּה יותר גדולה מאשר נשׂיא מועצת הקוֹמיסארים ריקוֹב, או נשׂיא המדינה, קאלינין. ובוּכארין, עורך ה„פראבדה“, נעשה לאידיאוֹלוֹג הפּוליטיקה החדשה, שיסוֹדוֹתיה היו: שלום עם האכרים, לא עם „העניים“ שבהם, לא עם הפּרוֹלטאריון הכפרי, אלא עם אותו האכּר הבינוני, בעל הרכוּש, אשר על משקוֹ עומדת רוּסיה. למען השלום הזה, כדי שאפשר יהיה לקבּל מאת האכּר את תוֹצרתוֹ בלי כפיה ואלמוּת, אלא תמוּרת תוצרת אחרת, נחוּצה התפתחוּת של תעשיה ותוצרת תעשיתית טובה וזולה. לשם כך נחוּצה רציונאליזאציה של התעשיה והון רב. את ההון הזה אפשר לגייס רק מארצות קאפּיטאליסטיות באירוֹפּה ואמריקה. כדי לקבּלוֹ צריך שיהיה לבעלי הון אימוּן בממשלת המועצות, דרוּשים „יחסי ידידוּת“, נחוץ „לעצור“ בעד הכנת „המהפּכה העולמית“, להרחיק את האֶלמנטים הקיצוֹניים מהמפלגות הקוֹמוּניסטיות באירוֹפּה ולנסוֹת ליצוֹר קשרים עם חלקים ידוּעים בתנוּעת הפועלים הבלתי קוֹמוּניסטית; מכאן הוצאת קבוּצוֹת שלמות מהמפלגה הקומוּניסטית בגרמניה (רות פישר – אורבּאנס) ובצרפת; מכאן יצירת הועד האנגלי־רוּסי; מכאן גם „השתתפוּת“ הקוֹמוּניסטים במהפּכה הסינית מבלי שיינתן להשתתפוּת זאת אופי מעמדי בוֹלט.

למשך חדשים אחדים השתתקה האוֹפּוֹזיציה – לא רק בגלל אמצעי הלחץ שבהם השתמשו נגדה, אלא גם משוּם שהמציאוּת הפּוֹליטית הצדיקה, כך היה נדמה, את קוי הפּוֹליטיקה של סטאלין. כמעט שנה שלמה יכלה רוּסיה להקדיש את כוחותיה לבנין המשק. הוּטבוּ יחסיה עם חוּץ־לארץ, נפתחו סיכוּיים להשקעות של ההון הזר; המשטר הפּוֹליטי הפּנימי נשאר, אמנם, כאשר היה, אוּלם המצב הכלכלי שהוּטב השקיט במקצת את הרוּחות, ביחוּד את רוחות האכרים. אולם הניגוּדים היסודיים אשר במשטר הרוּסי הנוכחי נשארו בעינם: ממשלת רוסיה – והקומאינטרן, התפּתחוּתה הכלכלית של הארץ על יסוד קנין פרטי – ודיקטאטורה של המפלגה הקוֹמוּניסטית, יחסים מסחריים ופינאנסיים עם ארצות קאפיטאליסטיות – ופוליטיקה אנטי־בריטית במזרח הרחוק, אי התאמה בין עניני האכּרים והאינטרסים של הפועלים אשר בשמם דוֹגלת הדיקטאטוּרה של המפלגה; כל אלה הביאוּ לידי התפּוֹצצוּת בחזית החיצוֹנית בטרם נתגלוּ הבקיעים בחזית הפּנימית – זהוּ עדיין ענין לעתיד לבוא. ההתפּוֹצצוּת הזאת התבטאָה ביחוּד בקרע אשר בועד האנגלי־רוּסי, באכזבות הכרוּכות במאורעות סין – מכאן חידוּש פעולתה של האוֹפּוֹזיציה במשך החדשים האחרונים, מכאן התקווֹת החדשות אצל אלה שביקרוּ קשות את פּוֹליטיקת סטאלין־בּוּכארין. המציאוּת הפּוֹליטית התחילה כאילוּ להצדיק את בּקרתם.

כבר בינוּאר שנה זו פנה טרוֹצקי בשמו ובשם זינוֹביֶב לועד הפועל של הקומאינטרן, שישפּוֹט ביניהם ובין המפלגה הרוּסית. האַפֶּלאציה הזאת נשארה, כמוּבן, ללא כל תוצאות – בקוֹמאינטרן שׂוֹררת משמעת למופת. באמצע מאי הגישה קבוצת אנשי האוֹפּוֹזיציה תזכיר מיוּחד לפּוֹליט־בּיוּרוֹ של המפלגה הרוּסית ולכמה קוֹמוּניסטים מחוּץ לרוסיה. תחילה חתמוּ על התזכיר טרוֹצקי, זינוֹביֶב, פּיאטאקוֹב, סוֹקוֹלניקוֹב, קאמניֶב, קרסטינסקי, קרוּפּקיה ועוד, בסך הכל 84 איש; אחר כך נוֹספוּ אחרים – עד 180 קוֹמוּניסטים בעלי שם. באותו זמן בערך נכנסה לאוֹרגני המפלגה, הממשלה והקוֹמאינטרן עוד שוּרה של תזכירים מקבוּצות אוֹפּוֹזיציוֹניות אחרות – ביניהם אחד אשר עתיד היה להתפּרסם בשם „תזכיר החמשה־עשׂר“. בין החתוּמים הראשונים: סאפרוֹנוֹב וסמירנוֹב. בסוף מאי נשׂא טרוֹצקי שוּב נאום חריף בישיבת הועד הפּועל של הקומאינטרן. ושוב בלי הצלחה מעשית: המושב נגמר במסירת הסמכוּת לועד הפּועל המצוּמצם להוציא את אנשי האופּוזציה מן האורגנים המרכזיים של המפלגה וגם מהמפלגה גופא. בתשעה במאי – בחגיגת יובל ה־15 לקיום העתון „פּראבדה“ – נשׂא זינוֹביֶב נאוּם נגד ממשלת סטאלין. בתשעה ביוּני נסע לסיביר – למשרה החשוּבה כגלוּת – אחד מאנשי האופּזיציה, סמילגה. בתחנת הרכבת במוסקבה נתאספו כאַלפּים איש וטרוֹצקי נשא נאום פּרידה. זו היתה ההפגנה הראשונה ברחוב ברוסיה אחרי הרבה שנים של „שקט גמוּר“. כל זה העיד על התכּוֹננוּת של האוֹפּוֹזיציה למלחמה חדשה, אולי אפילוּ למלחמה גלוּיה, לא רק בתוך המפלגה, אלא גם ברחובות. משׂרד ועדת הבקורת של המפלגה הקוֹמוּניסטית התאסף בסוף יוּני, דן על כל המעשים האלה, דן על החומר של ג. פּ. אוּ. בנוגע לאוֹפּוֹזיציה והחליט להציע לפני הועד הפועל של המפלגה להוציא את אנשי האוֹפּוֹזיציה מן הועד הפועל ואוּלי גם מן המפלגה.

מהי הבקורת של האופּוזיציה ומה דרישותיה אפשר לדעת רק בדרך בלתי־ישרה – מתוך הפּולמוס המתנהל עתה בעתונוּת הקומוּניסטית. תזכירי האופּזיציה לא נתפּרסמו, נאוּמי אנשיה נשארים לוטים בסוד. ואוּלם החומר הפּולמוסי רב מאד, ישנם בו גם ציטאטות ארוּכות מן התזכּירים וכך אפשר לקבל מוּשׂג מהתוכן האידיאולוגי של האופּוזיציה. יש קודם כל להבדיל בין „התזכיר של ה־84“ (טרוצקי, זינוֹביֶב, וכו') ו„תזכיר של 15“ (סאפרונוב). ה־84 מוַתרים על עמדתם הקודמת בשאלה העיקרית, הפּנימית, בשאלת האכרוּת. הם אינם דורשים יותר „יד חזקה“ כלפּי האכרים, גם לא נגד האמידים שביניהם. הם מצטמצמים בשתי שאלות: מצבה הפּנימי של המפלגה וּפוליטיקת חוּץ. הם קובלים על הצנטראליזציה הגמוּרה במפלגה, על שלטון הפּקידוּת, אשר הוא למעשה „שלטון בלתי מוּגבּל של סטאלין“. הם מוחים נגד סתימת הפּה במפלגה, נגד שלילת כל אפשרוּת ממתנגדי סטאלין להביע את דעתם בעל־פּה או בדפוּס. בשטח החיצוני הם מאשימים את הועד־הפּועל של המפלגה ב„בגידה במהפּכה הסינית“, שהתבּטאה בשוּתפוּת עם הלאומיים והבּוּרגנים, בו בזמן שחובת הקומוּניסטים היתה ללכת בדרך של שנת 1917 ולהלחם באֶלמנטים הבלתי קומוּניסטיים של המהפּכה, כדי לתפּוס את השלטון כמוֹנוֹפּולין שלהם. ה־84 מוחים כמו כן נגד ה„אהבים“ שהתנו באי כוח ססס"ר עם „בוגדים“ מן האינטרנציונל הסוציאַליסטי והאַמסטרדאמי שבועד האנגלי־רוסי. הם מאשימים את ממשלת רוּסיה (כלומר את המפלגה הקומוּניסטית) בידידוּת יתרה כלפּי ממשלות קאפּיטאליסטיות ובאותו הזמן בהתנהגוּת חריפה כלפּי הקומוּניסטים הקיצוניים, ביחוּד בגרמניה. הממשלה נעשתה לאוּמית קיצונית – „בשביל הועד־הפּועל של המפלגה נהפּכה המהפּכה העולמית לענין של הגנת רוּסיה“. ה־84 דורשים את יציאַת הקומאינטרן מהועד האנגלי־רוּסי, שינוּי תכסיס כלפּי אירופּה וּביחוּד כלפּי אנגליה. הרמת דגל המהפּכה העולמית מחדש.

ואילו ה־15 עוד משׂמאילים מטרוצקי וזינוֹביֶב. הם קובלים בחריפוּת גדולה עוד יותר נגד „הרז’ים האישי“ במפלגה ונגד הדמוֹראליזציה אשר הרז’ים הזה הכניס לכל אורגני המפלגה והממשלה. „מאורגני הדיקטאטוּרה הפּרולטארית הפכו המועצות למכונות הצבעה“. „במקום להלחם נגד קוֹנטר־רבוֹלוּציה, נלחמת ג. פּ. או. נגד האופּוזיציה במפלגה ונגד אי־שׂביעת רצון של הפּועלים, גם כשזו מתבטאת בצוּרות חוּקיות בהחלט“. הצבא האדום איבד את קשריו עם מעמד הפּועלים; האופיצרים כמעט כוּלם אותם הקצינים שעבדו לצאר, האונטר־אופיצרים הנם „קוּלאקים“² – „הצבא המהפּכני מאיים ליהפך למכשיר נוח מאד לכל מיני אַבאנטוּרות בסגנון הבּוֹנאפּארטיסטי“. ואולם מרכז הכּוֹבד של בקורת הקבוצה הזאת איננו ברז’ים שבתוך המפלגה וגם לא בפוליטיקת חוּץ, אלא בכיווּן הכלכלי של הממשלה. אין ברוּסיה יותר דיקטאטוּרת הפּועלים, אלא „דמוֹקראטיה של האכרים־הקוּלאקים“. הממשלה עשתה כל כך הרבה ויתוּרים ל„בוּרגנוּת הזעירה“, עד ש„הקו היסודי־הפּרולטארי נשכח מזמן, והמפלגה פּועלת בניגוּד לרצון הפּועלים ולעניניהם“. הרציוֹנליזציה של התעשיה הביאה רק להגדלת מספּר מחוּסרי העבודה ולהורדת שכר העבודה, בו בזמן שהממשלה „לא הראתה את היכולת לפתח את כוחות התוצרת“ ו„הכפר מתפּתח בדרך קאפּיטאליסטית טהורה“. „כיווּנו של הועד־הפּועל בכפר הוא כיווּן קוּלאקי מוּחלט“. „מסתיו שנת 1924 ואילך לוחצת המפלגה במרץ רב על מעמד הפּועלים כדי להעלות את פּרי התוצרת – ושכר העבודה לא רק לא הועלה, אלא ירד; כרגע הוא יותר נמוּך מאשר בסתיו שנת 1925“. „בבתי־החרושת שב לתחיה השלטון הבלתי מוּגבל של האדמיניסטראציה. הסידוּר הפּנימי בבתי־חרושת הולך וּמתקרב לזה שלפני המהפּכה“. כזאת היא בערך האַרגוּמנטאציה של האופּוזיציה. אין צורך להגיד שהתזכירים מלאים ציטאטות מלנין, ונסיונות להוכיח שנימוּקי האופּוזיציה ודרכה נובעים ישר מתורת לנין. גם הפּולמוס נגד האופּוזיציה בנוּי ביחוּד על שני יסודות: הבגידה במפלגה ואי־הנאמנות לתורתו הצרוּפה של לנין. בעתונוּת הוּקדשוּ עמוּדים שלמים לציטאטות מלנין, מתוך ערבּוּביה גמוּרה של תקוּפות שונות אשר להן הן שייכות. כה אמר לנין, כה כתב לנין, פּסוּק פּלוני יש לדרוש כך ופסוּק אלמוֹני כך, תלי תלים של פּירוּשים על גבּי פירוּשים – וזה במשך שבוּעות וחדשים רצוּפים יום־יום.

הטון אשר נקטה העתונוּת בדבּרה על האופּוזיציה לפני משפּט המפלגה היה צריך לעורר חשש, שגורלה נחרץ ונחתם. אחרי נאוּמו של זינוֹביֶב בחגיגת „פּראבדה“ קיבל הסניף המוסקבאי של המפלגה החלטה, בה גינה את הנאום כ„דבר שלא נשמע כמוהו, אשר אין לסבול אותו בשוּם אופן“. „פּראבדה“ כתב שאנשי האופּוזיציה הנם „מפיצי דיבה בכוָנה שאיבדו כל רגש של אחריות“. „האופּוזיציה הגיעה עד הגבול. מנהיגיה גילו את משחקם. הם מדבּרים על שתי מפלגות. הם מחפּשׂים עזרה מחוּץ למפלגה, ביחוד בין מחוּסרי העבודה“. „משרתי צ’מבּרלן“, „מנשביקים“ וכו‘, ביחוד חריפים היו חיצי העתונוּת שכוּונוּ נגד טרוצקי, אשר אותו האשימו בסאבּוֹטאג’, בצפיה למפּלת רוּסיה במקרה של המלחמה – על יסוד מכתבו לקומאינטרן ונאוּמו במושב הועד הפּועל של הקומאינטרן, בהם אמר טרוצקי ש„אם תפרוץ מלחמה, על הפּועל הרוּסי לשקול היטב בעד מי וּבעד מה ניטל עליו להלחם – שמא בעד עניני הקוּלאקים ואנשי הנאֶפּ“. מלבד העתונים הופיעה על הבמה הפּוליטית גם „אגודת הקומוניסטים הותיקים“ והמון סניפי המפלגה בכל קצוי רוּסיה – כוּלם בדרישה אחת להוציא את האופּוזיציה משוּרות המפלגה.

ההתקפה העזה הזאת נשׂאה פרי עוד לפני המשפּט. בעתונוּת הופיעו כנהוּג ברוסיה „מכתבי המתחרטים“, באותו הטון שבּוֹ כתוּבים מכתבים הדומים לכך של הסוציאליסטים והציונים. מספּר החתימות שעל התזכירים הוּקטן. גם סוקולניקוב וקרופּסקיה חזרו בהם מחתימותיהם. האחרונה פנתה לאופּוזיציה ולועד־הפועל במכתב גלוּי בו הטיפה לשלום. העתונוּת הרשמית התיחסה להצעה זו בקרירוּת רבּה, והמכתב זכה לכינוּי של לעג – „אגרת האלמנה“ (קרופּסקיה היא אלמנתו של לנין).

בסוף יולי נתאסף הועד הפועל של המפלגה יחד עם ועדת הבקורת המרכזית. המושב נמשך שנים־עשר יום, ונגמר בניגוּד לצפיה הכללית – בפשרה. הרוב הציע לפני האופּוזיציה שלש דרישות: א) לוַתר על עמדת טרוצקי בשאלת המלחמה ולדוּן לכף חובה את הדיבה בדבר ההתנוונוּת הבורגנית של המפלגה. ב) לוַתר על פּוליטיקת הפּירוד בקומאינטרן ולדוּן לכף חובה את קבוצת הגרמנים שהוּצאוּ מהקומאינטרן. ג) לוַתר על כל נסיון של פּירוּד במפלגה הרוּסית, לפרק את סיעת האופּוזיציה, להתחייב למלא אחרי כל החלטות הועד הפועל.

על דרישות אלו ענתה האופּוזציה בסגנון דוּו־פרצוּפי למדי: א) האופּוזיציה לא רצתה מעולם במפּלת רוסיה במלחמה, ואוּלם „אנו סוברים שגם בזמן המלחמה אין המפלגה יכולה לוַתר על בקורת הועד הפּועל, אם הוא הולך בדרך בלתי־נכונה“; ואשר להתנוונוּת הבורגנית או „טרמידוֹריאנית“, כמו שאומרים עתה ברוסיה, לזכר המהפּכה הצרפתית – נאום האופּוזיציה: „בארץ גדלים כוחות בורגניים ואנו דורשים מאת המפלגה התנגדות נמרצת יותר ושיטתית יותר כלפּי השפּעת האֶלמנטים הללו על המפלגה“. ב) נכון הדבר שהמצב בגרמניה הנו בלתי־טבעי ומסוּכן. יש לאחוז באמצעים תכוּפים. צריך להחזיר לקומאינטרן את אלה מן המוּצאים אשר קיבלוּ עליהם את משמעת הקומאינטרן. ג) האופּוזיציה אינה רוצה בקיוּם שתי מפלגות, היא תלָחם נגד כל מגמה ליצור אותן. היא תמלא אחרי כל החלטות הועד הפּועל. „אנו מוּכנים לעשות את הכל לשם הליקבידאציה של האֶלמנטים הפראקציוניים, שנוצרו עקב התנאים הבלתי טבעיים של הרג’ים הפנימי במפלגה“.

כל הנוּסחאות הללו מכילות יותר האשמה מחודשת נגד המפלגה מאשר ויתוּר מפורש ומוּחלט על עמדות האופּוזיציה והתחייבוּיות ברוּרות לעתיד. החלטת הועד הפּועל אינה מסתירה את דוּ־הפּרצוּפיוּת הזאת. היא אומרת: „הפּלנוּם קובע בסיפּוּק את העוּבדה, שהאופּוזיציה הוּכרחה לוַתר על מספּר רב של עמדותיה הבלתי נכונות. מצד אחד אין הפּלנוּם יכול לערוב בעד יושר לבה המוּחלט של האופּוזיציה. המעשה בגילוּי דעת דומה לזה בשנת 1926 מראה שלא תמיד יש לאופּוזיציה הכּוָנה למלא אחרי התחייבוּיותיה. הפּלנוּם מציע לפני האופּוזיציה לפזר בלי דחוּי את סיעתה וּמזמין את כל חברי המפלגה לאחוז באמצעים כדי להביא לידי ליקבידציה את כל הפּעוּלה הפראקציונית ואת כל הקבוּצות הפראקציוניות“. אולם לא די בזה שהועד הפּועל של המפלגה לא הוציא את האופּוזיציה מתוך המפלגה, אף על פּי שהוא בעצמו מסוּפק בישרה. ניתנה לה גם אפשרות ידוּעה של ביטוּי: מזמן לזמן יופיע, בתור הוספה ל„פּראבדה“, „עלון לויכוּח“, הנועד אמנם רק למספּר מוּגבּל של קוראים. בהתיעצוּיות סגוּרות של חברי המפלגה תנתן לאופּוזיציה רשוּת הדיבור. כל זה דומה יותר ל„לגאליזציה“ במדת־מה של האופוזיציה מאשר לליקבידציה.

הפּשרה הזאת של הועד הפּועל אינה פרי של פשרה אידיאולוגית ואיננה גם סימן של פּירוּק נשק זמני. מיד אחרי המושב נשא בּוּכארין נאום חריף נגד האופּוזיציה בלנינגראד, באספת „העובדים האקטיביים של המפלגה“, וריקוב עשה אותו הדבר במוסקבה. אספות אלו נסתיימוּ בהחלטות המדגישות ש„הודעת האופּוזיציה היא בלתי מספּקת ונושאת אופי של דוּ־פּרצוּפיוּת“ וּמשוּם כך „מחוּיֶבת המפלגה להתכּוֹנן למלחמה חדשה, כדי להוציא מקרבה את כל הרקבון“. החלטת המושב היתה ההתראה האחרונה ואם האופּוזיציה לא תשמע, הרי „פושטי הרגל“ ממחנה טרוצקי ירגישו את „יד הברזל של המפלגה“. באותו סגנון מפרשים את החלטת הועד הפּועל גם העתונים.

וּבכן – השלום האמיתי לא הוּקם. יש לשער שכמה וכמה גורמים השפּיעו על המפלגה והביאוה עד פּשרה. בין אלה תהילתו המהפּכנית של טרוצקי, השפּעתו החזקה עדיין בשוּרות הצבא האדום, מצבה הקשה, הפּנימי החיצוני, של המדינה, כוחה של האופּוזיציה הגדול משאפשר היה לשער. יתכן שהכוח הזה בא לא עקב ההנחות והדעות של האוֹפּוֹזיציה, אלא משוּם שהיא הנה האוֹפּוֹזיציה היחידה בכל הארץ, אשר יש לה אפשרות כל שהיא להתבטא ואשר זכוּתם של שמות גבּוֹרי המהפּכה עומדים לה. אם כך ואם כך החלטת המפלגה מוּכרחה להביא לידי התנגשוּיות חדשות. בדרך אשר סטאלין ובּוּכארין ניסו להוליך בה את המפלגה ואת המדינה היתה עקביוּת, בהירוּת וגם התחשבוּת עם עניני ההמונים העובדים ברוסיה. הפּשרה עם טרוצקי וזינוֹביֶב פּירוּשה טשטוּש המטרה, ערבּוּביה של טכסיסים. המפלגה תצטרך לברר בקרוב את דרכיה מחדש וּביתר עוז. ואולם לא בזה הוא עיקר המצב במפלגה, שסטאלין ובּוּכארין לא הצליחו לעת עתה למשוך לצדם רוב מכריע של הגבארדיה הקומוּניסטית ושל הצבא האדום – אולי יצליחו בזה מחר, כאשר יאספו עוד מעט כוח ויתגברו על האופּוזיציה. הכיווּן הכללי יכול להיות נכון יותר אצל סטאלין, אבל דרך ההגשמה אשר הוא הולך בה היא אותה הדרך שהמפלגה הקומוּניסטית מנסה בה זה שנים רבות. יתכן שטעוּת בידי האופּוזיציה ברצותה להשיב את המדינה בעניני פנים – למסלוּל המתנגד לעניני האכּרוּת, וּבעניני חוּץ – לדרך הרחוק מכל תקוה. אולם בדבר אחד היא צודקת: הרז’ים הפּנימי במפלגה השלטת ובמדינה הוא רז’ים של צנטראליזציה ביוּרוֹקראטית“, „האַפּאראט“ מופיע בתור „ממלא מקום של מעמד הפּועלים“, הוא „חושב בעד הפּועלים, הוא פועל בעד האכרים“, ג. פּ. או. נעשתה למכשיר המלחמה נגד כל זרם של מחשבה חפשית גם בקרב הפּועלים הקומוּניסטיים עצמם. עוד לא היה משטר אשר הצליח לבנות מדינה חפשית באמצעים כאלה – וכאן הצרה העיקרית של רוסיה המועצתית. ואולם בנידון זה – טרוצקי וזינוֹביֶב, סאפרונוב וסמירנוב אינם יותר רחבי־דעה מאשר סטאלין ובּוּכארין. גם הם עמדו על יד ההגה, ואמצעי שלטונם הם לא היו טובים מאלה. וכל עוד לא תמצא רוסיה המועצתית את המוצא מהניגוּד היסודי הזה – לא תצליח להוציא את המדינה למרחב היצירה המלאה והשלום הבין־לאוּמי.

ג

טרם עברה שנה מאז הרסו סטאלין וּמצדדיו את „האופּוזיציה השמאלית“ ומנהיגיה. מי שהוּכרח לבקש חסד מהמנצח וּמי ששותה את הכוס המרה של גלוּת סיבּיר; טרם עברה שנה מאז קמה „המפלגה המאוּחדת“ ב„קו הלניני“ והוציאה מקרבּה את „הרומאנטיקה של הבּוּרגנוּת הזעירה“ – והנה היא עומדת כבר לפני מלחמה פנימית חדשה, אם גם פחות תקיפה ומזעזעת. ל„אופּוזיציה הימנית“, אשר על קיוּמה הודיעה המפלגה בעתונוּת הרוּסית ב־19 באוקטובּר, אין מנהיגים בעלי שעוּר־קומה של טרוצקי, ראדק, קאמניֶב וזינוֹביֶב. נדמה כאילו אין לה מנהיגים כלל, והזרם החדש קם מתוך האַפּאראט עצמו, משוּרות אנשי המעשה שבמוסדות הכלכליים של הממשלה. מישהוּ מונה ביניהם גם עסקנים חשוּבים ואפילו מן החשוּבים ביותר – בּוּכארין, טומסקי, ריקוב, קאלינין. ואוּלם, מלבד קאלינין, טרם הביעו אלה בגלוּי את דעותיהם. סטאלין בנאוּמו מ־19 באוקטובר במוסקבה הודיע אמנם, שהנטיה לאופּוזיציה ישנה בועד המרכזי של המפלגה, אולם האורגן המכוון את כל המכונה הרוסית, פּוֹליט־בּיוּרוֹ, חפשי מכל חשד. ובכל זאת הביט סטאלין על אופּוזציה זו ב„רצינוּת רבה“ וראה בה סכנות גדולות מאשר ב„טרוצקיזם“. את אנשי האופּוזיציה החדשה מוציאים פה ושם מן המפלגה – אם כי בפחות רעש – העתונוּת מתמלאת „מחאות נמרצות“ מכל סניף במפלגה וכל תא בצבא האדום. בתי חרושת אחדים התחילו להוציא מן העבודה את הפּועלים האופּוזיציוניים, המאמרים הראשיים רועמים שוב על „הקו הלניני“ אשר „הסטיכיה הבּוּרגנית הזעירה“ מאיימת לבגוד בו. כל אלה סימנים לכך, שהאופּוזיציה החדשה הולמת במידת מה את המציאוּת הרוּסית ואת הניגוּדים אשר בהם מתלבּטת המפלגה השלטת.

לפני שנה נהרסה האופּוזיציה השמאלית. ואולם – אם משוּם שהיו לה מצדדים יותר משהודו בזה המנצחים, או משוּם שהיא קמה מתוך הנחות פּסיכולוגיות השׂוֹררות גם בקרב המנצחים – הנה הדבר הראשון שעשו סטאלין וחבריו היה להגשים את קצת דרישותיו של טרוצקי. באביב שנה זוֹ התחילה ההתקפה הגדולה על „הקוּלאקים“. בחום המלחמה הוּכנס בין הנתקפים גם ה„אכר הבינוני“. נקבעו מחירי־אונס נמוּכים לתבוּאָה. נגזר חרם על תבוּאָה הנמכרת לסוחר פּרטי ולא לממשלה. נאחזו אמצעים חריפים נגד הספסרים בין הסוחרים והאכרים – בתי־סוהר, החרמת רכוּש. בחזית התעשיה – מלחמה נגד ההנהלה וה„ספֶּץ“³ שגילוּיה העיקרי היה המשפט נגד מהנדסי מכרוֹת דוֹנֶץ. ובשטח הפּוֹליטיקה הכלכלית: סיוּע מאכּסימאלי לתעשיה, כדי לספּק את הפּועל העירוני ולהתקדם ב„הלאָמה“, אשר כל נסיונותיה בחקלאות נכשלו. ובתוך התעשיה – בראש וראשונה סיוּע דוקא לכבדה, הגדולה, הנוחה יותר להלאָמה והנוחה יותר להציגה לראוָה כלפּי חוּץ. יש לשער שלטיפּוּל מיוּחד זה בתעשיה הכבדה, גורמת גם האפשרות להפכה – בשעת הצורך – לתעשית המלחמה. לאינדוּסטריאַליזציה של רוּסיה הוקצבו סכוּמים עצוּמים, ואלה צריכים היו להמצא על־ידי קנית תוצרת האכר בזול ומכירתה ביוקר בעיר וביחוּד בחוץ־לארץ. האכר היה צריך להקים את העיר החרשתית.

לא עברו ימים רבים והתברר, שהחשבון היה מוּטעה, באשר „נעשה בלי בעל־הבית“ – האכר. כבר בקיץ התגלו אותן ההופעות אשר הביאו בזמנן ל„פוליטיקה הכלכלית החדשה“, ואחר שנים – לאותו „הכיווּן האכרי“ אשר בּוּכארין ניסח אותו במלה אחת המוּפנה לאכרים: „התעשרוּ“, ואשר גרמו לארגוּן ה„אופּוזיציה השמאלית“. האכר אשר השוק התעשיתי או שלא היה נותן לו כלל את הסחורה „הקלה“ הנחוּצה לו, או היה נותן אותה במחיר גבוה מאד – חדל לתת לעיר את תוצרתו, היות ולא הרשוּ לו למכור את התבוּאָה במחיר המתאים לגובה המסים ולמחירי תוצרת התעשיה, צימצם עד כמה שאפשר – כמעט עד שיטת צרכיו הוא – את הזריעה. באשר לא הרשו לו למכור את הבשר במחירים המתאימים לו ובאשר המשק המצוּמצם שלו לא איפשר את קיוּם עדרוֹ, שחט את בהמותיו ואכל את בשרן. בו בזמן התגבּרה שוב התמרמרות נגד העיר ונגד השלטון. ההתקפה על ה„ספּץ“ הביאה לירידה בתעשיה, להחלשת המשמעת, להשתמטוּת המנהלים הטכניים מתפקידים אחראים. האינדוּסטריאַליזציה, הבנוּיה כאילו על חשבון מדוּיק, התברר שיסודה שוּב אותה הקוּפה הממשלתית האוּמללה. התוצאה מזה: אינפלאציה וירידת הרוּבּל למטה מחצי ערכו בזהב (בבוּרסה של חוּץ־לארץ). המלוה הפּנימי אשר חשבוּ שיתן לא פחות מ־500 מיליון רוּבּל ואולי יותר, לא נתן כי אם 340 מיליון (סימן אָפיני ל„מצב רוּח“ האכרים: הם השתתפוּ במלוה ב־24 מיליון בלבד). על כל זה יש להוסיף עוד „מכה מן השמים“: בּצוֹרת, ביחוד באוּקראינה. בתנאים אלה לא הועילו כל אמצעי הכפיה. הלחץ הכלכלי הולך וגובר. „התור“ על־יד החנוּיות מזכיר כבר את התמוּנה העגוּמה של שנות המלחמה והמהפּכה הקשות ביותר. „הכיווּן הטרוצקאי“ בלי טרוצקי התחיל להתנקם. והעזרה מן החוּץ, אותה העזרה מצד ההון הבין־לאוּמי, אשר סטאלין היה מוּכן לשלם בעדה בכל מיני זכוּיות מיוּחדות, אינה ממהרת לבוא, באשר אין לה אֵמוּן ביסודות המשפּטיים של רוּסיה הסוביטית.

באמצע הקיץ נאלצה הממשלה לעשות את הויתוּרים הראשונים. פּלנוּם־יוּלי של הועד המרכזי של המפלגה נתן לממשלה הוראות להרים את מחירי התבואה. המצב הוּטב ואוּלם לא בהרבה, כי תכנית האינדוּסטריאַליזציה נשארה בתקפה, והפּוליטיקה הכלכלית והסוציאַלית כלפּי האכּרוּת לא השתנתה ביסודה. סטאלין וחבריו – או שלא ראו עדיין את רצינות המצב או שחסר להם האומץ להסיק ממנוּ את המסקנות. כך נוצר הבּסיס לאופּוזיציה הימנית.

מה הן דרישותיה – אפשר להבין אך מהפּולמוס אתה: מהודעת הממשלה ומנאומו של סטאלין. היא עצמה כמעט שלא באה לידי ביטוי בדפוּס. מן הויכוח יש להסיק שהאופּוזיציה מציעה לתת יתר חופש כלכלי לאכר, ביחוד לבינוני, להאֵט את האינדוּסטריאַליזציה, לסייע לתעשיה „הקלה“ היוצרת „צרכים ראשונים“ של האכר, לצמצם עוד יותר את הסובחוזים (האחוּזות הממשלתיות הגדולות – „בתי חרושת לתבואה“), להקטין או לבטל לגמרי את התמיכה הממשלתית לקולחוזים (המשקים הקולקטיביים). בצוּרה מאד זהירה ומתוּנה, ואולם בעצם באותה התכנית יצא גם קאלינין בפליֶטון אשר פּירסם ב„פּראבדה“ מ־23 באוקטובר (מעין תשוּבה לנאוּמו של סטאלין): פּוליטיקה זהירה בכפר, תשוּמת־לב לצרכי החקלאוּת, הרמת התוצרת של המשק החקלאי, ביחוד האינדיבידוּאלי.

המלחמה עודנה נטוּשה. עוד מוציאים את אנשי האופּוזיציה ממשרותיהם ומן המפלגה. עוד כותבים מאמרים על „הקו הלניני“ ועל הבגידה בו, ואולם כמעט שאין ספק בסוף־המלחמה. יש להניח שסטאלין די חזק לדכּא את האופּוזיציה. וכרגע ברוסיה בעל־השלטון הוא החזק ביותר. סטאלין יצא כמנצח מקרב הרבה יותר מסוּכן: טרוצקי בסיביר הנו טריוּמף יותר גדול מבני־בלי־שם המוּצאים עתה מן המפלגה. ואוּלם המציאוּת הכלכלית והחברתית של רוּסיה תשאר, ונגדה אי־אפשר להלחם בהחלטות מחאה. אף „אנשי האַפּאראט“ מחוּסרי אונים לפניה. בלי שלום עם האכר לא יתכן קיוּם רוסיה. אין זאת הפעם הראשונה שממשלת הסוביטים מנסה את כוחה במלחמה עם האכר, והיא, אותה הממשלה אשר ניצחה את כל מתנגדיה, היתה כל פּעם נאלצת לסוג אחורנית. בודאי: אינדוּסטריאַליזציה היא תפקיד המדינה אשר הכרח לפתרוֹ. ואם לאו, גורלה של רוסיה – תלוּת תמידית בתוצרת חוּץ, כלומר, מבחינת הכלכלה ומשום כך מבחינה פינאנסית, ובסוף החשבון גם מבחינה פוליטית: אי־עצמאוּתה של רוּסיה. ואוּלם את התפקיד הזה אין לפתור בניגוּד לענינים של הבסיס הכלכלי הרוּסי, בניגוּד למשק החקלאי האינדיבידוּאַלי: האכר אינו יכול ואינו רוצה לבנות את העיר. העיר תוּכל לקום רק על המשק החקלאי הפּורח. עד כמה הדבר הזה אפשרי במלואו בתנאי השעבּוּד הפּוליטי והחברתי, זוהי שאלה אחרת. ואולם גם הפּתרון הרגעי האַקטוּאַלי לא יתכן בלי ויתוּרים כלכליים לאכרים.

קרוב לודאי שסטאלין יעשה עתה עם האופּוזיציה הימנית מה שעשה לפני שנה עם האופּוזיציה השמאלית: הוא יהרוס אותה ויקבל את דרישותיה. על סוף הסכסוּך הזה מעידות כבר הידיעות על הקטנת תקציב האינדוּסטריאַליזציה ב־130 מיליון רוּבּל לרביע האחרון של השנה. נאמנוּת לרעיון ועקביוּת פּוליטית, סוציאלית וחברתית – לא תהיינה במוצא זה. ואוּלם את אלה אין איש דורש עוד ואין איש מקוה להן מסטאלין וחבריו.

“דבר“, כ' תשרי – ט' אלול תרפ”ז, ה' כסלו תרפ"ט

---

טרוֹצקיזם

מאת

משה בילינסון

א

אוסף הדוֹקוּמנטים הטרוֹצקאיים שיצאו בגרמנית לפני חדשים אחדים בשם: „המצב ברוּסיה לאמיתו“¹ מעיד קודם כל על שנאתו של טרוצקי לאלה המנהלים כרגע את המפלגה הקומוּניסטית ואת מדינת רוסיה. נאוּמו של טרוצקי לפני הועד המרכזי של המפלגה, תזכירי האופּוזיציה לקומאינטרן, תשוּבתו המפורטת של טרוצקי על שאלון המשרד לתולדות המפלגה הקומוּניסטית בדבר תפקידו במהפּכה האוקטובּרית, הדוקוּמנטים השונים שנתפּרסמו מקודם וּמופיעים עתה בספר בתור תוספת (צוָאתו של לנין, מכתבו של יפה בטרם שׂם קץ לחייו, עדוּת קומוּניסט צרפתי על פּעוּלת סטאלין ובּוּכארין במהפּכה הסינית, תיאוּר המאסר והגלוּת של טרוצקי, תזכיר האופּוזיציה בדבר הרדיפות) – מכל אלה בולטת המשׂטמה העזה ל„קבוּצה השולטת שגרשה מן המפלגה מאות ואלפים חבריה הטובים ביותר“; ל„כנופית הפּקידים האופּורטוניסטים האוחזת ברסן בעזרת העריצוּת, דיכוּי המחשבה המפלגתית, הרס הצבא החלוּצי הפּרולטארי ברוסיה וּבכל העולם“, ל„בוגדים בפועלים“, ל„בני־ברית של הבורגנות העולמית“, ל„שקרנים בהכרה“, ל„מזייפים מתוך שיטה“ אשר סירסו את תפקידו של טרוצקי במהפּכה, מזייפים כל מלה שלו, סותמים את פּיו ואת פּיות חבריו, מוציאים אפילוּ דוֹקוּמנטים רשמיים מפּרסוּם, משמיטים מה שאינו נוח להם, מכריזים את הסטנוֹגראמות של נאומי לנין ל„בלתי מדוּיקות“ וּמסרבים משוּם כך להדפּיסן, מסתירים באופן שיטתי את האמת מפּני חברי המפלגה, כמו שעשוּ זאת עם לנין עצמו, בהיותו חולה, שדרש בתוקף את הדפּסת מאמריו והם החליטו להדפּיס גליונות מיוּחדים של העתון, וּבהם המאמרים הבלתי־רצוּיים האלה, אשר מחבּרם היה צריך להיות הקורא היחידי שלהם.

בזמנים הטובים, כשטרוצקי היה גדול ושליט, כרעוּ כל האנשים האלה – סטאלין, וורושילוב, בּוּכארין, יארוסלאבסקי, אולמינסקי, לוּנאצ’ארסקי – ברך לפניו והיו כותבים עליו שירי תהילה (הם מוּבאים בספר) אשר גם אז, לפי עדוּת טרוצקי כרגע, היו מעוררים בו בחילה – כה רבה היתה ההתרפּסוּת שבהם. עתה, כשנפל, הם רודפים אותו, מתוך „נבזות שאין לה לא דוּגמה ולא שם“.

האנשים האלה אשמים בכל: במפּלת טרוצקי, בסירוס המהפּכה הרוּסית, באי־הצלחת הנסיונות המהפּכניים באירופּה ובאַסיה. אם השביתה האנגלית, המהפּכה הסינית, המאורעות בוינא לפני שנה וחצי, לא הביאו לדיקטאטוּרה של הפּרולטאריון – רק סטאלין ובּוּכארין הם האשמים בזה. „המנהיגוּת הרקוּבה“ גרמה לירידת התנועה הקומוּניסטית ולחיזוּק הקונטר־רבולוּציה בכל העולם. כל זה משום שאנשים „נבזים“ הם וביחוּד משום שמעלו בלנין ובתורתו. כלפּי לנין מלא טרוצקי הערצה בלתי מוּגבלת. שמו של המנהיג נזכר כמעט על כל דף של כל תזכיריו – תמיד בכוָנה להוכיח עד כמה הוא, טרוצקי, נאמן לתורת המורה הגדול, אשר לא ידע משגה, ועד כמה בגדוּ בה, בתורה הזאת, סטאלין ובּוּכארין. עתה, בפני גוּפו המת של לנין, מודה טרוצקי וּמתודה, שבכל הסכסוּכים שהיו לו עם לנין החי, היה הוא, טרוצקי, השוגה ולנין הצודק. אין לניניסט אדוק יותר מטרוצקי. וגם היחסים האישיים בין שני מנהיגי המהפּכה הרוסית היו תמיד מצוּיינים והראיה לכך – כל מיני פתקאות שכתב לו לנין בזמנים שונים וּבהן כל מיני דברים בלתי־נעימים על סטאלין וחבריו.

בודאי: המנהיגים הקומוּניסטיים יעשו את עבודת ההיסטוריון העתיד לקשה מאד. ואולם כלוּם הם התחילו בזיוּפיהם מיום שרבו עם טרוצקי? ובני בריתו של טרוצקי מתמול – קאמניֶב, זינוֹביֶב, כלוּם הם נקיים יותר מן השולטים בהם? מה חשב עליהם טרוצקי לפני שנים מעטות? די להעלות בזכרון את הפּולמוס שנהל אתם בהיותו עוד במחנה סטאלין בזמן הסכסוּך הגדול של 1923 (וגם לאחר צאת הספר הזה נתפּרסמו דעותיו של טרוצקי על „הבוגדים“ האלה שעזבוּהוּ). והנאמנוּת „היתרה“ הזאת ללנין מהי? הרי גם על כך יריבו ביניהם אנשי ההיסטוריה: הבּיוֹגראפיה של לנין הכּתוּבה על־ידי טרוצקי תיכף אחרי מיתתו של המורה הגדול, מהי – הילוּל או חילוּל? ומה ערכן של כל התשבּחות לטרוצקי המפוּזרות בפתקאותיו של לנין? הבוּז לאנשים היה מתכוּנותיו של לנין, אשר מעולם לא חשב לנחוּץ להזהר בבחירת עוזריו ו„שׂחק“ אתם כטוב בעיניו. פּעם קרב אותם, פּעם שפך עליהם קיתונות. גם אי־יושר פּרטי וּפוליטי לא פסלו בעיניו את האנשים, אשר רצה בשרוּתם. הכל, „כל סמרטוּט“ לפי ביטוּיו, היה טוב וכשר במשק המהפּכני שלו. במכתביו אפשר למצוא תשבחות וגידוּפים בשפע גם כלפּי טרוצקי, גם כלפּי סטאלין וזינוֹביֶב. במכתביו של לנין יש חומר רב להערכתו הוא, לקלסתר־פּניו המדיניים והאישיים שלו, אך אין ללמוד על פּיהם מה היה יחסו האמיתי לעוזריו ולמתנגדיו.

טרוצקי וחבריו משקיעים פּאתוס רב במחאותיהם נגד עריצות סטאלין ובּוּכארין. האין הפּאתוס הזה עדוּת ל„הוֹטנטוֹטיוּת“ המחוּסרת זכרון וּבוּשה? לא נעים לרדת מכסא המלכוּת וללכת לגלוּת הסיבּירית, ושומרי ג. פּ. או. לא גילו נימוּסיוּת רבה כשלקחו את טרוצקי בכוח והוֹשיבוּהוּ באוטו על מנת להובילו לרכבת. ואוּלם כלוּם יאֶה לאלה אשר בהיות השלטון בידיהם עשו דברים אחרים לגמרי, להתרעם על חוסר נימוּס זה? לא יאֶה בפרט, אם מהלך־הרוּח נשאר בדיוק כמו שהיה בזמנים הטובים ההם. „בוגדים“, „מנוּולים“, „נבזים“ זרוּעים בשפע בספר. ולא רק כלפּי סטאלין וחבריו ש„עזבו את תורת לנין אלא גם כלפּי הס"רים, המנשביקים, הקומוּניסטים הגרמנים „השמאליים“ וּמשוּם מה גם כלפּי הציונים. כל אלה „קוֹנטר־רבוֹלוּציונרים“, הראוּיים גם עתה להיות נדונים „אל הקיר“ הישן, של הזמנים הטובים ההם. גם עכשיו: הסוציאליסטים האוסטרים „עזרו לפאשיסטים להתרחץ בדם הפּועלים“, אנשי הטרייד־יוּניוֹנים האנגלים „מכרו את עצמם לצ’מבּרלן“. גם עכשיו, אם יש פּרט אחד בהשקפותיהם של מתנגדיו, הדומה במשהוּ לדעות אוֹטו בּוֹיאֶר או קאוּטסקי, אין צורך בויכוּח ובהוכחות: כלוּם יכולים „הבוגדים“ האלה, „מלצרי הבּוּרגנוּת“, להגיד דבר מה הגיוני, נכון, מועיל? אותו הטמטום ואותה האכזריות – ללא שינוּי. אלא מה? ברוּכה העריצוּת כשהיא מסייעת ל„פוליטיקה המעמדית האמיתית“, „המהפּכנית“, אוּלם כשנרצה להבין מה היא הפּוליטיקה „האמיתית“, „המהפּכנית“ יתברר שהיא מונופּולין של טרוצקי, וכך יצא: ברוּכה העריצוּת כשהיא מסייעת לטרוצקי. גם השייכות למפלגה הקומוּניסטית אין בה ערבוּת מפּני העריצוּת הזאת. טרוצקי משתדל להוכיח שעריצוּתו שלו ושל לנין היו מאיזה מין שונה מעריצוּת סטאלין וחבריו, תוך כדי קטעי זכרונות הוא מספּר גם איך הכריז לנין פּעם במועצת המפלגה כשמישהוּ העיז להתנגד לו: „ אם רוב לכם, תפסו נא את השלטון בועד המרכזי. ואנו נלך אל המלחים“. גם במלחמה הפּנימית, בין הקומוּניסטים לבין עצמם מוּתר „ללכת אל המלחים“ – ופירוּש הדברים ברוּר מאד. מהוּ איפוא הפּאתוס הפּתאומי הזה נגד העריצוּת של סטאלין, נגד חוֹסר „נימוּס“ של אנשי ג.פּ.או.? הפּוֹזה הזאת של „נקי אובד“ מגוחכת היא אצל אדם, המכריז גם עתה שהוא „אינו חושב אפילו רגע לוַתר בעתיד על הטרור המכוון נגד אויבי הפּרולטריון“ – והוּא, טרוצקי, יקבע, לפי ראות עיניו, מי הוא האויב הזה.

ב

טרוצקי אינו מסתפּק כמוּבן בפולמוס אישי עם חבריו לשעבר. הוא גם מתאר את מצבה של רוּסיה כיום, אשר לפי תפיסתו היא תוצאה ישרה של „פּוליטיקת המנהיגים“ בלבד.

הקאפּיטאליזם הולך וגדל – בכפר ובעיר. נגוּדי המעמדות מתגבּרים וּבעלי־הון מתרבּים. הצרכן מקבל יותר מ־50 אחוז מתוצרתו מידי המסחר הפּרטי. 40 אחוז מתוצרת חוּץ באה מן התעשיה הפּרטית. האכרים העניים, המהוים 34 אחוז מכל האכּרוּת, מקבּלים 18 אחוז מן ההכנסות, ואותו אחוז בדיוק נופל בחלקם של האכרים העשירים, המהוים אך 7,5 מן האכּרוּת. וכל אחת משתי הקבוּצות הללו משלמת אותו סכוּם מסים. הולכים וגדלים המסים הבלתי ישרים, וּכתוצאה מכך שילם פועל עירוני ב־1926 מסים כפלים מאשר ב־1924. הכנסות בעלי התעשיה והחנונים גדלו בשנות הסטאבּיליזציה האחרונות ב־46, והכנסות הפּועל גדלו אך ב־26 ושל האכר ב־19 אחוז. האכר מקבל חלף תוצרתו ברבע יותר מאשר לפני המלחמה ומשלם חלף תוצרת העיר פי 22. הפּקידוּת, אשר אין הצדקה להיקפה ולמשׂכּרתה, אוכלת חלק הגוּן מהכנסות תעשית הממלכה. את השאר לוקחים להם המתווכים והחנונים. תוצרת הפּועל הולכת וגדלה בשעה ששׂכרו אינו זז. ברובּלים „האמיתיים“ ירד שכר העבודה של הפּועל בהשוָאה עם שנות 1924–1925. יוקר הדירות, חוסר העבודה, היי"ש המוֹנוֹפּוֹלי מעיקים ביחוּד. סובלים ביותר „החלשים“: הפועלים השחורים, הפועלים העונתיים, הנשים והנוער העובד. 50 אחוז מהנוער העובד מקבלים פּחות מ־20 רוּבל לחודש. רק 20 אחוז מן הפּועלים החקלאים מאוּרגנים. שכרם הוא על פי רוב למטה מן המינימוּם, הנקבע על־ידי החוק – וזאת גם באחוּזות הממשלה. חוזי השכר בכפר פירושם למעשה עבדוּת. השכר הריאַלי מגיע בקושי ל־63 אחוז מן השכר שלפני המלחמה, יום העבודה לעתים עשר שעות, על פי רוב – ללא גבוּל. המספּר הרשמי של מחוּסרי העבודה היה ב־1927 – מיליון וחצי. למעשה – שני מיליונים. הסיוע מגיע, בתנאים הטובים ביותר, ל־12 רוּבּל לחודש, על פי רוב 7 רוּבּל, ואך 20 אחוז מחברי האגוּדות המובטלים מקבלים אותו. השנים האחרונות היו עשירות בסכסוכי העבודה שנסתיימו על פי רוב בכפיה על הפועל ולא בדרך הסכמה. קבלת הפועלים ופיטוריהם נמצאים לחלוּטין בידי ההנהלה. קשה לפועל לתת לילדיו חינוּך כל שהוא, חוסר בתי־ספר וגני־ילדים מגרש חלק גדול מילדי הפּועלים לרחוב. האגוּדות המקצועיות שכחו את תפקידן – הגנת עניני הפּועל. הפּועלים חדלו להשתתף בבחירות. הם איבדו כל אֵמוּן ל„מזכירים“. כל „הענינים מסתדרים“ בדרך משא־ומתן בין מזכיר האגוּדה, יושב ראש ועד הפּועלים וּמנהל בית־החרושת ו„שלישיה“ פּקידוּתית זוֹ המיתה את האגוּדה החפשית.

התוצרת החקלאית נשארה נמוּכה מאד. היא מגיעה אך ל־64 אחוז מן התוצרת שלפני המלחמה, והאֶכּספּורט החקלאי – ל־24 אחוז. האכר העני מאַבּד את עמדותיו. רק „קוּלאקים“ נהנים ממכונות הממשלה ומהקרדיטים שלה – והם משתמשים באלה להגברת הניצול של הפּועל החקלאי והאכר העני. הרס המשקים העניים יוצר בכפרים צבא שׂכירים, עבדי „הקוּלאק“.

הפּקידוּת שולטת בלא מעצור בסוביטים. הפּקידים ההולכים וגדלים במספּרם ללא הפסק, מתרחקים מהעובדים וּמתערבים באמידים בעיר ובכפר. „הקוּלאק“ ו„איש־הנאֶפּ“ משפּיעים – למרות זה שהנם משוללים זכוּיות פּוליטיות – על הנהלת הענינים ועל הכיווּן הכללי של המדינה. הסוביטים העירוניים איבּדו כל חשיבוּת שהיא. הם אינם מטפּלים בשאלות פּוליטיות, תרבּוּתיות וכלכּליות מכריעות. הם נעשו „תוספת“ לנשיאות, אשר בידיה מרוכז כל השלטון, וחברי הנשיאות אינם אלא הפּקידים הקרובים ברוחם ובסדר חייהם לאנשי „הנאֶפּ“. הויכוּח בסוביטים הוא למראית־עין בלבד. את הבחירות החדשות דוחים עד כמה שאפשר והלחץ השׂוֹרר בהן עושה אותן למחוּסרות כל ערך. הנהלת המשק העירוני נמצאת בידי קוֹמוּניסט אחד או שנים, שהם בוחרים את העובדים ואת המוּמחים. הסכסוּך הראשון עם נשיא הסוביט דיו כדי להרחיק את נבחר הפּועלים, הסכסוּך הראשון עם מזכיר המפלגה הקומוּניסטית פּירוּשו: הקץ ל„קאריֶרה“ הפּוליטית וחוסר לחם לפועל־העבריין.

בשטח היחסים בין עמי רוסיה, הפכה הפּקידוּת, הנשענת על השוֹביניוּת של „העם השולט“, את „הריכוּז הסוביטי“ למקור המריבה הבלתי פוסקת בדבר חלוקת המשרות בין באי־כוח הלאוּמים. היחסים בין המרכז והפּריפריה הלאוּמית נתקלקלו בהחלט. מוּשׂג „סוביט הלאוּמים“ איבד את כל תכנו. האפּוטרופּסוּת על הרפּוּבּליקות „האבטונומיות“ הביאה לפריבילגיות בשביל הרוסים השולטים ולשעבּוּד המיעוּטים הלאוּמיים. ראשי האַפּאראט המפלגתי מחליטים, תחת פּקוּדת המרכז, בכל השאלות. הפועלים בני הלאומים נהפכו לקומוּניסטים ממדרגה שניה, הממלאים תפקיד רפּרזנטאטיבי בלבד ב„עסק“ הרוּסי.

ההרכבה הסוציאלית של המפלגה השולטת מבליטה את התנונוּתה. ב־1927 היו במפלגה: פּועלים עירוניים – 430.000, פּועלים חקלאיים – 157.000, אכרים (מאלה יותר מחצי פקידי הממשלה) – 303.000, פּקידים – 462.000. בשנה וחצי האחרונות איבדה המפלגה יותר מ־100.000 פּועלים. ה„דפּרוֹלטאריזציה“ של המפלגה בולטת עוד יותר באורגניה המוציאים לפועל. אחוז הפּועלים בהם הוא מ־10 עד 16. על כך יש עוד להוסיף את המספּר ההולך וגדל של „מי שהיו“, היושבים עתה בהנהלת המפלגה: הם מי שהיו ס"ר ומנשיביקים. הבּיוּרוֹקראטיוּת מתגברת בכל שטחי הפּעוּלה וההנהלה של המפלגה. היא מביאה להרס שיטתי של הדמוֹקראטיה בפנים המפלגה. פּקידיה הגבוהים – אינם בני־חלוף. הבחירות איבדו את טעמן. הן גם נדחות מפּעם לפעם. הועידות והמועצות נקראות מבלי שהמפלגה תדון קודם בשאלות העומדות לבירור וּלהחלטה. הכל בועידות בלתי צפוּי הוא בשביל הצירים ומוּכן מראש על־ידי המנהלים – לצירים לא נשאר דבר אחר מאשר לקבל „באהבה“ מה שמציעים להם. הקומוּניסטים הותיקים נדחים באופן שיטתי. במקומם באים צעירים אשר תכוּנתם העיקרית: צייתנוּת. אותה ההופעה, בצוּרה הרבה יותר מגוּנה, פּוגשים באַפּאראט הממשלתי. הפּקיד הסוביטי „העושה את הקאריֶרה“ נעשה לבן־בית ואדון המצב. מי שחוטא נגד „המשמעת המהפּכנית“, אשר היא לאמיתו של דבר אך השתעבדות לפקיד, מר גורלו. הוא „שייך לאופּוזציה“ ואז שוללים ממנוּ את רשוּת הדיבור באספות ורשוּת ההדפּסה בעתונוּת, ואם הוא פועל נשללת ממנוּ גם עבודתו. במקום הויכוּח החפשי בא הלחץ, הכפיה, גנבת־דעת של המפלגה. גם האנטישמיות בקרב המפלגה ניכרת יותר ויותר. שעבּוּד המשרד הפּוליטי למזכירות ושעבּוּד המזכירות למזכיר היא עוּבדה קיימת זה מזמן רב.

ג

תמוּנת רוּסיה, כפי שטרוצקי מצייר אותה, עלוּלה לזעזע גם את אלה אשר התיחסו בספּקנוּת לנסיון הקומוּניסטי והתנגדו לאמצעים בהם השתמשו האחראים לו. על אחת כּמה וכמה אפשר היה לחכות שהיא תזעזע את אלה שהשתתפוּ במהפּכה הקומוּניסטית וחלמו על „מלכוּת הצדק“ שתקום בעזרת הדיקטאטוּרה. אילו היה טרוצקי, העומד בדמיון העמים כמעט על מדרגה אחת עם לנין, מנתח בעוז־רוּח את סיבות המצב כיום ברוּסיה וּמסיק מסקנות העומדות על גובה המאורע העצום, אשר שם לו: המהפּכה הרוּסית, ומכריז קבל עם: כזאת וכזאת רציתי, זאת וזאת – חורבן והרס – השׂגתי; משמע, שבדבר־מה יסודי, מכריע טעיתי, משמע שהמכשיר, בו חלמתי לבנות עולם חדש – מכשיר הכפיה, שלילת זכוּת העובד לסלול לו, בעצמו, את דרך שחרורו – מכשיר זה לא שחרור בו אלא הרס; אילו היה טרוצקי מסוּגל לומר זאת, היתה עולה לפנינו דמוּת גדולה של בן־אדם אשר בגדולות רצה, טעה, סבל בעד טעותו והוא מוּכן עתה לתקן את חטאו. דבר כזה אין עם טרוצקי. אמנם מלבד הריב האישי עם סטאלין ובּוּכארין יש בספרו גם פּרוגרמת האופּוזיציה – ואוּלם מה משוּנה היא לעומת התמוּנה אשר טרוצקי צייר אותה אך זה לפני הקורא! המלה התדירה ביותר בפרוגראמה הזאת היא: „צריך“, על פי רוב מבלי שתתואר הדרך להגשמת ה„צריך“ הזה. וכשהדרך נתוּנה, אזי היא בנוּיה על סתירות פנימיות.

צריך שהאגוּדות המקצועיות תשתחררנה משלטון הפּקידים. כיצד? אולי על ידי כך שתנתן לפועלים האפשרות לבחור בועדי האגוּדות את מי שהם מאמינים בהם? חלילה. על „התאים הקומוּניסטיים“ באגוּדות ל„כוון“. אמנם יש לתת בועדי האגוּדות מקום לבלתי־מפלגתיים ואוּלם סייג נקבע: לא יותר משליש חברי הועדים. ואם המספּר יעלה – על המפלגה להתערב ול„תקן“.

צריך שהבקורת החמוּרה ביותר תשלט בכל האורגנים הממשלתיים, בכל האגוּדות, בכל הסוביטים. כיצד? על ידי עתונוּת חפשית, אספות חפשיות, בחירות חשאיות, על ידי הסתלקוּת משיטת הטרור נגד כל אחד החושב קצת אחרת מטרוצקי? חלילה. בשטח זה הכל ישאר כמו שהיה עד שנת 1923, בה רב טרוצקי בפעם הראשונה עם סטאלין.

צריך להלחם בקוֹרוּפּציה המהרסת את המפלגה והממשלה. ואולם כלום אין זה גורלם של כל השולטים ללא פיקוּח הציבוּריוּת החפשית, שהם נדונים להתנוון בקוֹרוּפּציה? „הפּקידוּת“ הדאיגה מאד גם את לנין. בנאוּמיו ובמאמריו האחרונים יש סימנים מרוּבים לכך, וגם טרוצקי מביא עתה את שיחתו עם לנין, השיחה האחרונה שהיתה ביניהם, על אותו הנושא. ואולם לא לנין ולא טרוצקי לא חשבו לנחוּץ לחפּשׂ את סיבת ההופעה הזאת בשיטה הכללית אשר הנהיגוּ אותה, וּמתוך תמימוּת מפליאה חשבו שאפשר לגבור על רע זה ב„אמצעים חינוּכיים ואַדמיניסטראטיביים“. מן הנקוּדה הזאת לא זז טרוצקי גם עתה. עודנו בטוח שעל ידי „לחץ“ מגבוה אפשר להשׂיג את הכל. התפקיד הוא כולו ב„חילוּף המנהיגוּת“.

אינדוּסטריאַליזציה מהירה של רוסיה – ואולם לא על בסיס הכפר החזק בכלכּלתוֹ ולא על יסוד התאָמת התוצרת התעשיתית לצרכי הכפר אלא בעזרת לחץ המסים המכוּפל והמשוּלש על הכפר וסיגוּל התוצרת לצרכים הצבאיים של רוּסיה. „הפּוליטיקה המעמדית הנכונה“ בכפר, תשוּמת לב לפועל החקלאי ולאכר העני, טיפוּל בקואופּרטיבים המקומיים אשר „פּריחתם לא תיתכן בלי חופש העובדים“ ויחד עם זה „דיקטאטורת הפּועלים“ ללא פגם של שהוא, אשר פירושה כמוּבן, הגבלת „חופש העובדים“. השלטת העיקרון הדמוֹקראטי בפנים המפלגה, „פּרולטאריזציה“ של המפלגה, ויחד עם זה הדגשת הצורך ב„ליקבידאציה“ המהירה והמוּחלטת של „הזרם הימני“ ושמירה עליונה על טוהר המפלגה. בין יתר הדברים: אסור להכניס לשוּרותיה את האנשים הבאים ממפלגות אחרות (מה משוּנים הדברים האלה בפי אדם שבא בעצמו למפלגה משוּרות „אחרות“). במקרה מלחמה הכרזת רוּסיה ל„מולדת של כל הפּועלים“ ומשוּם כך דרישה מכל חייל של העמים האחרים שיבגוד במולדתו הוא ויעבור לשוּרות הצבא האדום. „הגנת המולדת“ היא שקר בפי אחרים, היא אמת קדושה „בפינוּ אנוּ“ – „מ־25 באוקטובר שנת 1917 הנני מגן המולדת“. „המהפּכה העולמית“ עליה להיות לקו בכל פּעוּלת המפלגה והממשלה. הסכנה הגדולה ביותר האורבת למהפּכה הרוסית היא ב„חלום השפל לבנות את הסוציאליזם בארץ אחת“. תחית המשק הרוסי והחזקתו הם כאַין וּכאֶפס לעומת תפקיד הרבוֹלוּציה הבין־לאוּמית, ומשוּם כך את „כל המשק שלנו, את כל התקציב הממשלתי וכו' יש להכין למלחמה“ – כי הדרך הקצרה ביותר למהפּכה העולמית היא: מלחמה עולמית. „המפלגה, מעמד הפּועלים והאכּרוּת יצטרכו להפנות את תשׂוּמת לבם המחוּדשת והגדולה ביותר לצבא האדום ולצי האדום. שאלת פיתוּח התעשיה יש לה חשיבוּת מכרעת להגנתנו. כל האמצעים אשר עליהם ממליצה הפּרוגראמה שלנו, הנם בעלי משקל רב לגבּי התגבּרוּת הצבא האדום והצי האדום“.

מהי התכנית הזאת ומה היא מבטיחה לרוּסיה ולתנוּעת הפועלים העולמית? בנקוּדה אחת ודאי צוֹדק טרוֹצקי בויכוּחוֹ עם סטאלין ובוכארין. הפּרוֹגראמה הזאת – מלבד מספּר שינוּיים קטני ערך – היא־היא הפּרוֹגראמה הקוֹמוּניסטית מן השנים הראשונות למהפּכה. ומה היא מבטיחה, זה ידוּע מאָז, זה ידוּע מ„הקוֹמוּניזם הצבאי“ אשר טרוצקי היה הרוּח החיה שבו. התכנית הזאת מבטיחה הרס למשק הרוּסי, מריבה בלתי פוֹסקת בּין העיר והכפר, דיכוּי כל המחשבה החפשית, דלוּת, כבלי־ברזל על כוחות היצירה הכלכלית, מלחמה חיצונית, פּילוּג תנוּעת העבודה העולמית. הפּרוֹגראמה הזאת היא שסירסה את המהפּכה הרוּסית אשר תפקידים מסוּימים, חיוּניים, עמדוּ לפניה – שחרור הכלכלה משלטון האחוזות הגדולות, שחרוּר הציבוּריוּת משלטון האצילים, שחרור לאומי המדינה משלטון העם הרוּסי־הגדול. במקום התפקידים האלה העמידה הפּרוֹגראמה הקוֹמוּניסטית תפקיד אחר: שימוּש ברוּסיה ובמהפּכתה ההיסטורית, המוּצדקת, המיוּחדת לה, לשם המהפּכה הסוציאלית העולמית. כל הקורות מאוקטובר 1927 ועד היום הן מלחמה אחת בין המהפּכה הרוּסית ובין הפּרוֹגראמה הקוֹמוּניסטית. ההתנגשוּת הזאת גרמה הרבה סבל, שפך דם, הרעלת האַתמוֹספֶרה הציבורית, סירוּסי הערכים הנפשיים והרוחניים בכל העולם כוּלו.

שני אנשים מסמלים את התכנית הקוֹמוּניסטית – לנין וטרוֹצקי. משני אלה לנין היה אמיץ־לב יותר, אמיתי, משרש, ריאַליסטי, גמיש. טרוצקי מוּכשר יותר כסופר ונואם, הנוֹ הרבה יותר „דקלאראטיבי ודקוראטיב“ בטבעוֹ. כשבּא הרגע ולנין נוכח ש„הענין אינו הולך“ היה לו האומץ להכריז: טעינו, והיה לו העוז לדרוש את השינוי המכריע ולהתחיל בו. אם יש דף מזהיר בביוגראפית לנין, הרי זה לא במלחמתו בצאריזם, אשר היתה קטנת־ערך במסגרת הכללית של הציבוּריוּת הרוּסית, לא במלחמתוֹ הדמאגוֹגית במהפּכת פבּרוּאַר, ודאי לא בשיטת הטרוֹר (אשר הנהיג אותה, לפי עדוּת טרוצקי, משוּם שקרא בספרים שכך עשוּ במהפּכה הצרפתית, ו„המהפּכה האמיתית“ בלי טרוֹר מהי?). הדף החזק בביוֹגראפית לנין, המעיד על הכוח הפּנימי ועל תכוּנות המדינאי, הוּא בהכרת הטעות, בוידוי שלוֹ ב־1921. טרוצקי לא היה מסוּגל לכך. אז בשנת השבר ההיא, היה עסוּק בדיכוי התקוֹממוּת המלחים הקרוֹנשטאטים ובמלאכה דומה לכך, ואולי גם לא היה לו העוז לצאת נגד השליט והמנהיג. כעבור שנה־שנתים, בימי גסיסתוֹ ואחרי מותו של לנין, יצא במלחמה נגד הוידוּי ההוּא. מי שעוסק בפּסיכוֹלוֹגית העסקנים הפּוֹליטיים יש בידו לבחור בין הרבה סיבות שהיוּ יכולות להניע את טרוצקי למלחמה הזאת. אם „היפּנוֹזה של הנוסחאות“, ואם התבערה העולמית, אם קנאָה בחבריו ש„תפסוּ“ את המקום, אשר היה „מגיע“, אחרי מותו של לנין, לוֹ לבדוֹ, ואם התלישוּת הקוֹסמוֹפּוֹליטית – מסיבה זאת או אחרת נשאר טרוצקי נאמן לאותה התכנית הקוֹמוּניסטית אשר עליה הכריז לנין בשנים הראשונות למהפּכה וממנה הסתלק ב־1921. בּרירה אחרת לא היתה. האכּרוּת הרוּסית התגלתה כחזקה יותר מכל הפּרוֹגראמוֹת. רוּסיה היתה צריכה לחיות. על מהפּכתה היה למלא את תפקידיה.

מה טעם להאשים את ממשלת רוּסיה, כמו שעושה זאת טרוצקי וכמו שעושים זאת מזמן האֶמיגראנטים הרוּסים, בזה שהם „מוכרים“ את רוּסיה להון בין־לאומי? הם עושים, זאת משוּם שרוּסיה אינה רוצה להתנַוון בעוֹני הקוֹמוּניסטי. מה טעם להתריע נגד הוַתרנוּת כלפי האכּרים? הרי הם הרוב המכריע של תושבי רוּסיה, הרי זוהי רוּסיה. מה טעם לדרוש מרוּסיה שתמשיך להיות מכשיר „הרבוֹלוּציה העולמית“? הרי לכל הפחות תשעים וחמשה אחוז מתושבי רוּסיה זר להם החלום הזה. ובינתים פועלי גרמניה, צרפת, אנגליה, אמריקה הולכים בדרכיהם הם. מה שהיה קוֹצר־ראיה היסטורית אצל לנין ב־1917, הוא אַבאנטוּרה פּוליטית אצל טרוצקי ב־1929, ולאַבאנטוּרה הזאת, אשר פּירוּשה בשביל רוסיה להיות אך „בּשׂר תוֹתחים“, היא לא יכולה להסכּים. מה טעם לדרוש מרוּסיה שבמקום הקמת משקה תעסוק ב„הקמת המזרח“, כשמראש אפשר היה לדעת, ואחרי הנסיון הסיני הוּברר לחלוּטין, שהתקוּמה הזאת תלך אף היא בדרכה שלה, הרחוקה תרפּ"ט אלפים מיל מדרך טרוצקי? כלוּם עשׂרוֹת אלפי האנשים שנהרגוּ בסין, לא על ידי הזרים, אלא על־ידי המהפּכניים הסינים, באשמת הקומאינטרן, אינם עדיין מחיר מספּיק לנסיון הזה ויש להמשיך בו ולחזור עליו גם באַפגאן ובהוֹדוּ ובארצות ערב?

טרוצקי שמר בשלמוּת על הפּרוֹגראמה שלו, על הרעיון של „המהפּכה הפֶּרמאננטית“, על חלוֹמוֹ בדבר המהפּכה העולמית לפי פקוּדת חבר קוֹשרים, על התכסיס שלוֹ כלפּי מעמד הפּועלים וכלפּי כל מי שמעז לחשוב ולפעול אחרת מטרוצקי. הנסיון להגשים את הפּרוֹגראמה הזאת, החלום הזה, התכסיס הזה היה אכזרי למדי. בחלקוֹ – אך בחלקוֹ – תואר הנסיון בספרו של טרוצקי על „המצב ברוּסיה לאמיתוֹ“.

בימים האחרונים קיבל ענין טרוצקי צוּרה חריפה. גיבּוֹר המהפּכה האוקטוֹבּרית נעשה משבוּי סיבּיר לפּליט פּוֹליטי מחוּץ לגבוּלות רוסיה והצטרף למחנה הגדול של האֶמיגראנטים הרואים בו אחד מהאחראים ביותר לגורלם העלוב. קרנסקי, צ’רנוֹב, אַבּרמוֹביץ' ועתה גם טרוצקי – כוּלם מנוּצחי השחרור והמהפּכה, אשר לה הקדישו את כוחותיהם, בשבילה עבדוּ, עמלוּ, סבלוּ. יש אמנם הבדל בין מצב הדמוֹקראטים והסוציאליסטים האלה ובין מצבוֹ של טרוצקי – הם לא שלחוּ איש לגולה ולגירוּש, הוא דן אותם לגורל שנפל עתה בחלקו הוא. ההבדל הזה רב־חשיבוּת הוא להערכת אנשי המהפכה, הוא יהיה גם רב משקל לעתיד רוּסיה כשתינתן אפשרוּת מה לכל הכוחות הציבּוּריים שלה לצאת שוּב ב„התחרוּת חפשית“. ואוּלם דבר אחד מאַחד את כל האֶמיגראנטים האלה – כולם טעוּ… יש שהכירוּ בטעוּתם ויש לא הכירוּ. דומה שבמחנה הגדול והמגוּוָן של האֶמיגראציה הרוּסית מעטים הם האנשים שהתעקשוּ בטעוּיותיהם כטרוצקי.

ד

למה היה נחוץ לסטאלין המשפּט הקשה ההולך ונעשה עתה בטרוצקי ומצדדיו, לא ברוּר כל כך. מתקבּל על הדעת, שכּמוֹ במקרים רבים שקדמוּ לזה, כך גם עתה הקימה הממשלה את הרעש „הפּאטריוטי“ נגד „בוגדי המפלגה“, כדי לכסוֹת על הפּרוֹצסים הפּנימיים המתהוים בתוך השלטון, כדי לכסות על הויתוּרים החדשים אשר המציאוּת הרוּסית גוזרת על הפּרוֹגראמה הקוֹמוּניסטית. ללנין היה האומץ להודות בטעוּתוֹ. לטרוצקי לא היה האומץ הזה ויש לו האומץ, המסוּפּק אמנם הרבה יותר, להמשיך בדרך „המהפכה הפרמננטית והעולמית“. לסטאלין אין האומץ לא לזה ולא לזה. למעשה הוא הולך על פי רוב בדרך הוידוּי של לנין, בדיבוּריו הוא כאילו עם טרוצקי.

הדיקטאטורה היא לכאורה צוּרת שלטון „הבלתי־תלוּיה“ ביותר. למעשה היא תלוּיה (הרבה יותר ממשטר דמוקראטי) בצירוּפי הכוחות, ביחסים אישיים, בהכרזותיה הקודמות, בנוסחאות אשר היא בעצמה חינכה את ההמונים לראות בהן את עצם המשטר. המדינאי הדמוקראטי יכול לבוא לבוחריו ולהגיד להם: טעיתי. אך אין אני אלא שליחכם, וטעיתי באשר אתם טעיתם – הבה נתקן יחד מה שקלקלנו יחד. הדיקטאטור אין לפניו הדרך הזאת, באשר הוא לבדו בעל האמת והמדריך. בכוח ההבטחה הזאת ובכוח ההיפּנוֹזה שלה עלה לשלטון. ואם התבּרר שלא כך – מה הצדקת הדיקטאטורה שלו? עקבית היתה הכנסיה הקאתוֹלית בשעה שהכריזה על הדיקטאטור שלה, האפיפיור, כי „אין הוא שוֹגג לעולם“. משטר הדיקטאטוּרה הוא לא רק משטר העריצוּת, אלא גם משטר הזיוּף, הנפתולים, הנדנוּדים, „הזיגזאגים“ – כמו שאומרים עתה ברוסיה – במידה הרבּה גדולה יותר מן המשטר הדמוֹקראטי.

סטאלין מכריז, שהוא „בּוֹנה את הסוציאליזם ברוּסיה“ ועל ידי כך הוא „מכין את המהפּכה העולמית“. לכך מחייבת אותו הפּרוֹגראמה הקוֹמוּניסטית. למעשה מוּכרחה הממשלה לדאוג למשק האכר אשר הוא משק אינדיבידוּאַלי וּלחפּשׂ לה קשרים עם בּעלי הון ועם הממשלות האימפּריאליסטיות אשר אותן צריכה להרוס ולהפּיל „המהפּכה העולמית“. מכאן – הסתירות העמוּקות. מכאן – המלחמה הפּנימית הבלתי פוסקת. מכאן – מתגבּר היום הזרם הימני, מחר – השׂמאלי. אך שבוּעות מספּר עברוּ מאָז הוכרזה המלחמה ב„סכנה הימנית“, ושוּב ניכרת ההתקרבוּת בין „המרכז“ (סטאלין) ובין אותם „הימניים“ אשר אתמול הודיעוּ לפועלים בכל העולם שהם „הבוגדים“ המסוכנים ביותר. לברית החדשה הזאת גרם המצב הכלכלי אשר אין יותר לשׂאתוֹ. לא „זנבות“ בלבד עומדים בתוֹר – רעב ממש מאַיים על רוּסיה. עוד פעם נוספת, אחרי נסיונות שוא לשבּוֹר את קשיוּת ערפּה של האכּרוּת, עומדת הממשלה לפני ויתוּרים חדשים לה – למען תסכּים לזרוע את שׂדותיה ולמכור את התבוּאָה. את הויתוּרים האלה יש להצדיק, לבאר, לטשטש. לכך תשמש, כנראה, „תכנית טרוצקי למהפכה החדשה ברוסיה, נגד המשטר הסוביֶטי“. בעבר מילאוּ תפקיד דומה לזה „הקוֹנטר־רבוֹלוּציוֹנרים“ – הגנראלים הלבנים, הס“רים, הס”דים, כולם בערבוביה – או „אויבי חוּץ“, צ’מבּרלן ופילסוּדסקי; עתה בא תורו של טרוצקי.

הממשלה ועתוֹנוּתה מאשימים את טרוצקי בכוָנוֹת מהפּכה על יסוד מכתבו האחרון לחבריו באוֹפּוֹזיציה, מ־31 באוקטובר שנה שעברה. המכתב הזה היה בודאי ידוּע לממשלה מיום שנשלח. הוא גם נתפּרסם מזמן בעתונוּת הקוֹמוּניסטית־האוֹפּוֹזיציונית בגרמניה. אין משוּם כך להבין, מדוּע זה נהפך אך עתה לתעוּדה כה מסוּכנת. ואת זאת אין להבין גם מתכנוֹ. טרוצקי אך חוזר בו על מה שכתב כבר כּמה פעמים. אמנם הוא עושה בו כאילוּ צעד אחד מכריע – הוא מזמין את חבריו לדרוש הצבעה חשאית במפלגה ובאגוּדות המקצועיות, ואולם ההצבעה הזאת איננה בשבילו כי אם נשק במלחמה מפלגתית־פּנימית וזה ברור מאזהרתוֹ, לבלי לדרוש את ההצבעה הזאת גם בבחירות לסוביֶטים – זאת אומרת, שטרוצקי מוכן לאחוז בכל האמצעים, גם באמצעי הדמוֹקראטיה הפּסוּלה, כדי להפּיל את סטאלין והוּא איננוּ מוּכן כּלל וּכלל להבטיח לעובדים – הלא אך לאל ישנה זכוּת הבחירות לסוֹביֶטים – חופש הבחירות במסגרת המדינית. הוא גם מדגיש את נאמנוּתוֹ למשטר הסוביֶטי. הוא כותב: „האופּוזיציה צריכה להגיב על השירה האנטי־סוביֶטית בעוז יותר מהאַפּאראט. צריך לגלות את פרצוף המנשביקים, הס"רים, האַנארכיסטים“. אמנם באותו המכתב מנבּא טרוצקי לברית סטאלין עם הזרם הימני. הנבוּאָה הזאת הולכת ומתאמתת. כלוּם בגלל זה כל הרדיפות הללו?

אם האשמות נגד טרוצקי, באשר בגד בסוביֶטים אינם אלא „גיוס פּאטריוֹטי“ רגיל ברוּסיה, הרי חשוּב בגיוּס זה הפּעם, שהוא מסתער על הקוֹמוּניזם בתמציתוֹ, הקומוּניזם של „מאָה אחוּזים“. עוּבדה זאת מעידה על התמוּרה המכריעה שבּאָה במערכה הקוֹמוּניסטית. פירוש התמוּרה הזאת: ממשלת הסוֹביֶטים אשר היתה בהתחלה ממשלת הקוֹמאינטרן, אחר כך ממשלת המפלגה הקומוּניסטית, נעשית יותר ויותר לממשלת רוּסיה. זמן רב יעבור עד שעניני רוסיה והעם הרוסי ישמשוּ בהכרה, כקו יסודי, לפעוּלתה. יתכן שזמן רב עוד יותר יעבור עד שהעם הרוסי יקח את גורלו בידיו. במשך תקופת המעבר הזאת אפשריוֹת כל מיני הפתעות. טרוצקי מנבּא, בתוצאת „הבגידה הימנית“ של סטאלין, משטר בּוֹנאפּארטיסטי – השתלטוּת הצבא האָדוֹם על הפקידוּת האדוּמה. הדמוֹקראטים והסוציאליסטים שבּאֶמיגראציה הרוּסית מקוים למשטר הדמוֹקראטיה. אנשי הצאר חולמים על הכתר לכל מיני קירילים. כל הנבוּאות האלה הן פרי „תקווֹת“ סתם או לקוּחות מספרי היסטוריה ובנוּיות על יסוד האנאלוֹגיה עם המהפּכה הצרפתית, ומשוּם כך אין לקבּלן בתור פּרוֹגנוֹזה חברתית אשר ממש בה. בין כל המהפּכות רב הדמיון החיצוֹני, וכל אחת הלכה בדרכה היא. מה שמותר לנבּא – על יסוד מבנהוּ החברתי של העם הרוּסי – זהו שמדינת רוּסיה מתקרבת למצבה הטבעי, למלכוּת האכר. גם במהפּכה הרוּסית נתגלתה האמת הזאת, אשר מארכּס ידע אותה, לאסאל ניסח אותה, הסוציאליסטים התאמצוּ לפעול לפיה בעת שהיעקובינים והליבראלים על כל סוּגיהם לא רצוּ להודות בה: לא החוק, לא הקוֹנסטיטוּציה, אלא הכוח הציבוּרי והכלכלי שולט בחברה. אפשר לכתוֹב קוֹנסטיטוּציה דמוֹקראטית ועממית מאד, כמו שעשוּ זאת הליבּראלים האירוֹפּיים, וגם כאילוּ להנהיג אותה בחיים ובכל זאת כל־זמן ובמידה שיתקיים המשטר הקאפּיטאליסטי – ישלט בחברה בעל ההון. אפשר לכתוֹב קוֹנסטיטוּציה פּרוֹלטרית מאוד – כמו שעשוּ זאת היעקובינים הרוּסים, לנין וחבריו, וגם כאילו להנהיג אותה בחיים – ובכל זאת בחברה אשר יותר מ־90 אחוּזים אכרים בה, ישלט האכר. לצוּרת השלטון הזה ברוסיה יש, כמוּבן, חשיבוּת מרוּבה – לחינוּך העם הרוסי, לגורל העמים האחרים הגרים ברוּסיה, ליחסיה הבין־לאומיים. הצוּרה הזאת יכולה לעשות את תקוּפת המעבר לכואבת יותר או פחות. במצב הנוכחי ברוּסיה – דלדוּל חברתי וכלכלי מאין כּמוֹהוּ – ובאירוֹפּה – השתלטוּת הריאקציה המדינית והחברתית – רצוּי אולי ביותר שהמעבר הזה יתגשם בצוּרות ההתפּתחוּת של ממשלת הסוֹביֶטים. נצחון טרוצקי היה מביא בהכרח, לחזרה על שמונה השנים האחרונות, עם אותן התוצאות – סבל נוסף וּמיוּתר. ואין להניח, שאיזו מהפּכה חדשה, בּוֹנאפּארטית, ואפילו דמוֹקראטית, היתה מסוּגלת ויכולה ליצוֹר עתה ברוּסיה יחסים מדיניים, חברתיים, תרבוּתיים נוחים יותר מאלה השולטים עתה. כל מהפּכה היתה מביאה שפיכת דמים במידה עצוּמה (של דם היהוּדים בשוּרה הראשונה!) ולשנוֹת דבר מה במהוּתה החברתית והכלכלית של רוּסיה בעתיד הקרוב לא יהיה ביכלתה.

האכר לבדו לא ישלט ברוסיה. חסר הוא לכך כוח תרבוּתי, כוֹשר מדיני ואף אמצעים כספּיים. הכוחות אשר אתם מוּכרח האכר לכרות ברית הולכים ומצטיירים כבר עתה על אופק רוסיה: ההון הבין־לאוּמי, האינטליגנציה המקצועית, ואולי גם החלק „המיוּחס“ מן האגוּדות המקצועיות של פועלי העיר. הצירוּף הזה (ביחוּד אחרי כל הנסיון המר והאכזרי שעבר על רוּסיה, הנסיון ההולך ויוצר את טיפוסי האכר החדש, מהנדס וכימאי חדש, הרחוקים מאוד מדמוּת האכר הרוּסי והאינטלקטוּאַלי הרוסי, כפי שתוארוּ בספרות הרוּסית מלפני המלחמה) אינוֹ מבשׂר טובות לא לפועל העירוני והחקלאי, לא למיעוּטים הלאוּמיים ברוסיה ולא לתנועה הסוציאליסטית בעולם כוּלו. רוסיה האכרית – במידה גדולה דוקא משום שדרך האכרוּת לשלטון היתה ותהיה כה משוּנה – לא תהיה כלל וכלל לכוח חברתי וסוציאלי מתקדם ומשחרר.

הנצחון הזה של המהפּכה בתפקידיה ההיסטוֹריים על פּני הפּרוֹגראמה של עוֹשׂיה, השחרוּר הזה של השלטון מן ההתחייבוּיות האידיאולוֹגיות שבהן דגל – פּרוֹצסים קשים הם, הקשוּרים בתנוּדות מרוּבות, גם בשטח ההוי, גם בשטח ההרכּב האישי של מַנגנוֹן השלטון. גל אכזבה עובר עתה בשוּרות „הגבארדיה הישנה“ של המפלגה הקוֹמוּניסטית ושל הנוער שהתחנך במסוֹרת המלחמה האזרחית ובמוּשׂגיה. סימני אכזבה ניכרים למדי הופיעוּ כבר אף בספרות היפה. האֶלמנטים האַבאנטוּריסטיים אשר חלק רב היה להם בשנות המהפּכה, נידחים יותר ויותר. האֶלמנטים האידיאליסטיים שואלים את עצמם: הלשם כך? הלשם השתלטוּת האכר בעל־הגוּף על הפועל החקלאי ועל האכר העני, הלשם השתלטוּת המהנדס על המוֹרה והסופר, השתלטוּת הסוחר והפועל המקצועי על צבאות הפועלים השחורים ודלת העם? החוּגים השולטים בעתוֹנוּת ובספרוּת, המבקרים הרשמיים ומשוֹררי החצר, ממשיכים לדרוש את „שׂמחת היצירה הפּרוֹלטארית“ והפּייטנים הצעירים עונים להם: „כלום אָדוֹם זמננו? הלא צהוב הוּא“. אין זה מקרה כלל שאנשי המפלגה המפורסמים ביותר עומדים מן הצד מוּשפּלים וירוּדים (זינוֹביֶב, קאַמניֶב), או מנסים יחד עם טרוצקי את הנסיון של „הצלת המהפּכה“ (ראדק, ראקובסקי), בעת שבּן־בּלי־שם, „פּקיד“, בלשוֹנוֹ של טרוֹצקי, מתחיל לשלוט במפלגה ובמדינה. אָפיני למדי שהזרם החזק ביותר במפלגה אשר לפניו נכנע סטאלין, הזרם הימני, אין לו מנהיגים כלל. העסקן הציבּוּרי, טריבּוּן העם, המורד והמהפּכני לפי מקצועו, המנהיג המדיני נדחה על ידי עובד המשׂרד, מנהל העסק המסחרי, מנהל בית־החרושת.

שעת־מעבר זו משפּיעה, כמובן, השפעה עמוקה ומכריעה גם על על הקוֹמאינטרן וגם על המפלגות הקומוּניסטיות מחוץ לרוּסיה. מראשית היוָסדוֹ היה הקוֹמאינטרן יצירה רעוּעה: לא הסתדרוּת בין־לאומית, כמו שרצה להיות, אלא הסתדרוּת רוּסית אשר אליה הצטרפוּ כמה מפלגות מארצות אחרות. משקלה של רוּסיה בקוֹמאינטרן היה כבד מדי, והדבר הזה – „התאים“ המפורסמים של זינוֹביֶב, שליחי מוֹסקבה, פקוּדות מוסקבה, כסף מוסקבה – גרם הרבה קשיים, הרבה צרות, אכזבות, רקבון פּנימי, מריבה בלתי פוסקת בין „נאמני“ מוֹסקבה והמוֹרדים בּה. אפשר היה לשׂאת את המצב כל זמן שממשלת רוּסיה היתה ממשלת קוֹמאינטרן או לפחות ממשלת המפלגה הקוֹמוּניסטית הרוּסית. מנהיגי הקוֹמוּניסטים מחוּץ לרוּסיה היו יכולים להגיד למחנותיהם: כן, אנו מקבּלים פּקוּדות, כסף, מכשירים אלמים אנוּ בידי אחרים ואולם האחרים האלה מנהיגי המהפכה העולמית הם, בּוֹני הסוציאליזם הרוּסי הם. עתה, כשמכריזי המהפּכה העולמית מגורשים מרוּסיה או יושבים בבתי־האסוּרים, כשהאכר הבינוני והאמיד משתלט במשק וגם במדינה, כשתקווֹת ממשלת רוּסיה קשוּרות לא במרד הפועל הבלתי מאוּרגן והכּוּשי בארצות הבּרית, אלא בהלוָאות אשר בעלי הון מעבר לאוקינוס יתנו לרוּסיה תמוּרת הקוֹנצסיות השמנות, עתה מן הנמנעות להשיב ככה. מכאן המבוּכה הגדולה במחנה הקוֹמוּניסטי מחוץ לרוּסיה, „בריחה“ מן המערכה, התפּוֹררוּת כּללית. שאלת „הלשם כך?“ עומדת באכזריוּת יתירה לפני הקומוּניסטים הלא־רוּסים. הלשם כך המלחמה הבלתי פוסקת, בפועל, בארגוּנוֹ, בעניניו, אשר הקוֹמאינטרן מנהל זה שנים?

אין לשער שמציאוּת טרוצקי באירוֹפּה המערבית תוסיף כוח חדש לתנועה הקוֹמוּניסטית. ברוסיה בימי המהפּכה היה טרוצקי חזק – פּנים אל פּנים עם המשטר הרקוב של בעלי האחוּזות ושל הפּקידוֹת הצארית, הנשען על האכרוּת הנרגזת והזועמת. באירוֹפּה, כשייפגש בבנינים העצוּמים של גרמניה, צרפת, אנגליה – והם עצוּמים לא בלבד משום שהקפיטאליזם המפוּתח שׂוֹרר בהם, אלא משום שהבסיס החברתי שלהם הנוֹ הרבּה יותר רחב ועממי מאשר היה ברוּסיה – ינטל כוחו. הופעתו תהיה לסנסאציה, אמנם במידה גדולה יותר משהיתה הופעת אֶמיגראנטים בעלי שם אחרים. ואולם יתרגלוּ גם אליו, כי אין בפיו מלים אשר הפועלים באירוֹפה לא שמעו אותן ומה שחשוּב יותר: אין בתורתו דברים אשר הם לא ניסוּ אותם או לא ראוּ את הנסיונות האלה בשכנוּת הקרובה ביותר, ובאכזבה קשה כשנסתיימוּ. השפּעה ניכרת של טרוצקי על תנועת הפועלים הרחבה – אין לשער אוירת השעה ותכוּנות האיש אינם נתוּנים לכך. לעומת זאת הבקורת החריפה שטרוצקי מוֹתח על הנעשה ברוּסיה, בקיאוּתוֹ הגדולה ב“מאחוֹרי הפרגוד” הקוֹמוּניסטי, האפשרוּת שתהיה לו מעתה לעמוד במגע מהיר ובלתי אמצעי עם “המאוּכזבים” במחנה הקוֹמוּניסטי – עלוּלים להכבּיד את המשבּר העובר בלאו הכי על התנוּעה הזאת. לא נאמין לשמוּעות שנמסרוּּ בעתוֹנוּת אשר לפיהן טרוֹצקי כה חולה שימיו ספוּרים, ואם לא נאמין להשערה שג. פּ. או. לוקחת בחשבון כּדוּר “לבן” שישׂים קץ לחייו של טרוצקי, אך נניח שסטאלין רצה לעשות את איש ריבוֹ מגוחך במצב של אֶמיגראנט פּוֹליטי מחוסר אוֹן, היושב, כמו בזמנים ההם, לפני המלחמה, בבתי־הקפה הברלינאים והוינאים, בשכנוּת עם שאָר “האנשים שהיו”, בשכנוּת עם אנשי הצאר, הליבראלים והסוציאליסטים למיניהם, הרי באחת טעה: הוא הכה בזה את הקוֹמאינטרן מכּה קשה.

אולם כלוּם עוד נשענים ברוּסיה ברצינוּת על הקוֹמאינטרן? כלוּם בו, ולא בתנוּעת הפועלים הרחבה, “הבוגרת”, רואים ברוסיה את אמצעי ההגנה הנאמנים ביותר נגד כל התנקשוּת חיצונית? וכלוּם לא בהשקעת ההון הבין־לאומי במפעלי רוּסיה רואים שם את הערוּבה הבטוּחה ביותר נגד כל חשק להתנקשוּת כזאת?

“דבר”, כ“ח שבט – ב אדר א' תרפ”ט ‎ (8–12.2.1929)

---

רוּסיה המוֹעצתית בחבר־הלאומים

מאת

משה בילינסון

חוֹדש כּניסתה של רוּסיה המוֹעצתית לחבר-הלאומים, ספּטמבר 1934 – הוּא תאריך היסטורי במערה המדינית העולמית. ולא משוּם שהכניסה הזאת משוָה ערך חדש לנסיון הוילסוֹני להבטיח את שלום-העמים על-ידי מוֹסד בין-לאומי עליון. הנסיון הזה נשאר מופשט גם עכשיו כמו שהיה כל השנים האלה, וגורל השלום תלוּי כקודם ברצונה וביכולתה ובצרכיה של כל מדינה ללכת בדרכי השלום. ז’נבה איננה גם אחרי כניסת רוּסיה, בלתי אם סכוּם הכוחות הפוֹליטיים הנאבקים ביניהם, והן גם רוּסיה היתה, למעשה אחד הכוחות האלה, אף לפני כניסתה הרשמית לחבר־הלאומים. תקנוֹת החבר, “הקוֹבינאט” המפורסם של פּרוֹפֶסוֹר אשר רצה להיות מדינאי, תחייבנה את רוסיה באותה המידה שהן חייבוּ עד עתה את שאָר חברי הליגה –ֹ כלומר, לפי מידת רצונם לשמור עליהן ולפי מידת יכולתם לבלי לשמור עליהן. השינוּי שחל עתה במערה הבין־לאומית איננוּ אלא דקוֹראטיבי בלבד.

גם "החזית האַנטי-גרמנית – והן כניסת רוּסיה לחבר-הלאומים, כאילו במקום גרמניה שעזבה אותו, היא ביטוי חריף לחזית הזאת – לא נוֹצרה בחודש ספּטמבר זה בג’נבה. היא נוצרה ב-30 לינוּאר שנת 1933 כשהזקן המטוּמטם¹ אשר לידיו הרועדות והבלתי נאמנות מסרו כוחות הריאַקציה, מתוך הסכמת עיוָרון של כוחות ההתקדמוּת, את כל גורל גרמניה, הפקיר הגורל הזה בידיו של אַדוֹלף היטלר המגוֹאָלוֹת בדם. ב-30 לינוּאר ההוא נשבּרה לרסיסים כל עבודת 15 שנים של הסוציאליזם והדמוֹקראטיה הגרמנית, וגרמניה התיצבה לפני העולם כוּלו – קודם כל, לפני צרפת ולפני רוּסיה – כסכּנה לשלום, האַקטוּאַלית ביותר והחמוּרה ביותר. מחזה ג’נבה – צרפת הקאפּיטאליסטית, האימפּריאליסטית, ברגע זה גם הריאַקציונית, המניעה את כל כוחותיה כדי לסלוֹל דרך של כניסת מדינה קוֹמוּניסטית לחבר-הלאומים ולהנחיל לה מקום קבע במועצתו – המחזה הזה מכתיר את ההתפתחוּת המדינית של שנה וחצי, אך ההתפתחוּת הזאת מקומה מחוץ לחבר הלאומים. והנקוּדות הסתוּמות של “החזית האַנטי-גרמנית” – איטליה, אנגליה – נשארו גם עתה בלתי בהירות כמו שהיו עד כה ההתפּתחוּת עוד נמשכת, טרם נסתיימה, וגם אחרי נצחון צרפת זה, ייתכן שהפתעות חמוּרות צפוּיות לעולם.

ואם בכל זאת ראוי יום זה, יום כניסת רוּסיה המועצתית לחבר-הלאומים, לשמש תאריך היסטורי, הרי זה מבחינה אחרת לגמרי, לא מבחינת ג’נבה, אלא מבחינת שינוי הערכין אשר המאורע הזה מסמלוֹ.

הכוָנה איננה לפאריס דוקא. השינוי שחל בה לגבי רוּסיה המועצתית הוא אמנם “בימתי” מאוד ועם את איננוּ מפתיע, ככי יש בו מן ההגיון. המדינאים הצרפתיים מפורסמים הם בּקוֹר רוּחם וב“מדיניוּתם הריאַלית”, שאין לה מטרה אחרת בלתי אם הגבּרת כוחה של צרפת. הרפּוּבּליקאים

והראדיקאלים הצרפתיים – וקלמאנסוֹ בראשם – התקשרו עם הצאר הרוּסי, כשראוּ בגרמניה הקיסרית את המכשול הגדדול ביותר להגמוֹניה הצרפתית באירוֹפּה. אך כשנפלה גרמניה זאת ושכבה משוּתקת ומחוּסרתּ אוֹנים לרגלי אותו קלמאנסוֹ, לא היה יותר צורך ברוּסיה, ואדרבא, הרוח החדשה שנשבה אָז, משׂדוֹת רוּסיה המהפּכנית, הפכה את בּת־בּריתה של אתמול לסכנה האַקטוּאַלית. ואכן התייצב אז „אבי הנצחון“, קלמאנסוֹ, בראש מסע־הצלב נגד רוסיה המוֹעצתית, תיכן תכניות להרעבתה, גייס כוחות להשמדתה הצבאית, קרא את כל העולם התרבוּתי להגנת „הערכים הנעלים של התרבוּת האירוֹפּית בפני הבּארבּריוּת המוֹסקבאית“. אך הערכים הנעלים האלה לא היו בפיו של קלמאנסוֹ בלתי אם שם מוּשאָל להגמוֹניה של צרפת באירופה. והנה: נפלה רפּוּבּליקת־השלום באשכנז וגרמניה הקיסרית קמה לתחיה, במהדורה גסה ומסוּכנת פּי כמה, וּכאילוּ גם בני ברית וידידים נתגלוּ לה – פוֹלין של פּילסוּדסקי, ואוּלי גם איטליה של מוסוליני ואולי, אפילו אנגליה של מאקדונלד. ומאידך גיסא, תפוּסה רוסיה כולה על־ידי הקוֹנסוֹלידאציה הפּנימית ויאפּאן אורבת לה יוֹמם ולילה על גבוּלותיה המזרחיים ופולין וגרמניה אורבוֹת לה על גבוּלוֹתיה המערביים, והרוחות הנוֹשבות משׂדותיה של רוּסיה חדלוּ להיות נסערות וסתוּמות. רוּסיה מוֹעצתית זאת איננה מהוָה יותר סכּנה אַקטוּאַלית להגמוֹניה הצרפתית, ועל כן הדרך הנכונה ביותר, הריאַלית ביותר להבטחת ההגמוֹניה הזאת, היא הברית עם המדינה הקוֹמוּניסטית. בּארטוּ איננוּ, בידידוּתוֹ לרוּסיה, בלתי אם יוֹרשוֹ הנאמן של קלמאנסוֹ, נושׂא הצלב נגד מוסקבה האדוּמה. ויתרון לבּארטוּ, באשר נשתנוּ הכוחות, ולא רוּסיה היא אפוטרופסית לצרפת לאחר תבוסתה משנת 1871, אלא צרפת, המנצחת של שנת 1918, היא האפוטרופסית של רוסיה המנוּצחת בשנת 1917. שוּם שינוּי עקרוני לא חל בפּאריס מאָז קלמאנסוֹ ועד בּארטוּ – ולא יכול היה לחוּל, באשר המדיניוּת הצרפתית לא התימרה, זה מאָה שנה ויותר, להיות מדיניוּת עקרונית.

אך שינוּי רב־ערך ועשיר־תוצאות פּוֹליטיוֹת חל במוסקבה. כי הן מוסקבה התימרה, זה 16 שנה, לנהל פּוֹליטיקה עקרונית, היא פּוֹליטיקה מהפּכנית, אנטי־קאפּיטאליסטית, אַנטי־אימפּריאליסטית, היא פּוֹליטיקה של הקוֹמאינטרן. מוסקבה התימרה להעמיד את מדיניוּתה ואת עניניה לשירוּת המהפּכה העולמית. מכאן, החתירה הבלתי פוֹסקת, הגלוּיה והנסתרת, תחת קיוּם המדינות הקאפּיטאליסטיות והאימפּריאליסטיות, של צרפת ושל אנגליה ביחוּד, באשר אלה הן נשארו, לאחר תבוּסת גרמניה והתפּוֹררוּת אוסטריה־הוּנגריה, מבצרים של „העולם הישן“. הפּוליטיקה של הקוֹמאינטרן הביאָה, בין יתר הדברים, לאיבה כבוּשה לחבר־הלאומים אשר נראה למדינאים הרוּסים – ואוּלי לא בלי צדק – כברית התקיפים המתחסדים. במשך 14 שנה לא היה מוֹסד מדיני בעולם אשר כה לעגו לו, בזוּ לו, גדפוּ וחרפוּ אותו, בהרצאות ובנאוּמים, בשירים ובהצגות, בקאריקאטוּרות ובסיסמאות עממיות, כמו שעשוּ זאת לגבי חבר הלאומים. עתה נכנסה רוּסיה המהפּכנית לתוך המוסד הבּזוּי הזה וּלפי העתונים „אוֹרוּ פני מיניסטר החוּץ הרוסי משׂמחה“.

בּשנים הראשונות לאחר המלחמה היתה סיסמה שגוּרה בפי רבּים: „או וילסון או לנין, או חבר הלאומים, או קוֹמאינטרן“. באותה המידה – אמנם היא איננה גדולה ביותר – שהיתה אמת בפי הסיסמה הזאת, אפשר עתה לאמר, כי וילסון ניצח את לנין, כי חבר הלאומים ניצח את הקוֹמאינטרן.

לשוא ינחמו עתה שליטי רוּסיה את עצמם ואת ידידיהם האידיאולוגיים כי „חשבונות תכסיסיים, תכסיסיים בלבד“ גרמו לצעד זה של ברית המועצות. תכסיס זה יש בו מפנה עקרוני, ומשמעותוֹ: ויתוּרה של רוסיה על מדיניוּת חיצונית עולמית־מהפכנית. כניסת רוּסיה ל„משפּחת“ העמים באה לשם אותה המטרה שהיא, היא לבדה, משוּתפת, על כל הסתירה הכרוּכה בשוּתפוּת זאת, לכל אחד מחברי המשפּחה הזאת – שמירה על הקיוּם העצמי, דאגה להגברת כוחו שלו ולהחלשת כוחו של חברו. הכרזת ליטבינוב בג’נבה בדבר „נגינה לחוּד“ של רוּסיה ב„ריקוּד העמים“ איננה אלא לתפאֶרת המליצה, מס אחרון לטרמינוֹלוֹגיה שעבר זמנה, דוגמת תואר „קוֹמיסאר“ ליורש זה של איזבולסקי וסאזונוב. ועוד חסרון לרוסיה בכניסתה – והוא יתרונו של בּארטוּ: האפּוטרופּסות של צרפת. בלשון רוסיה של שנים שעברו, באותה הלשון אשר בה דיבּרוּ במוסקבה, במשך 15 שנה, לגבי פולין וצ’כוֹסלוֹבאקיה ויוּגוֹסלאביה, אפשר היה לאמור: משרת חדש נתוסף בחבר הלאוּמים לצרפת הקאפּיטאליסטית והאימפּריאַליסטית, לצרפת השואפת להגמוֹניה באירופּה ולשעבּוּד עמים במושבותיה.

השינוּי שחל במוסקבה לגבי חבר הלאוּמים איננו בשטח עבודת החתירה, בשטח כל העזרה ההיא, שניתנה עד כה, באופן ישר ובעקיפין, על־ידי רוּסיה לכל נסיון המהפּכה וּלכל מרד ולכל פּוּטש ואף לכל הפרעות, ויהיו מה שיהיו בטבעם הפּוליטי והחברתי, אם רק עלוּלים הם לגרום נזק למדינות האימפּריאַליסטיות. הענין גם איננו בתקנות מסוּימות המטילות על חברי החבר חובות ידוּעות, ביחסים הדדיים שבּין המדינות. כדי לכסות על עבודת החתירה בדגל „נייטראלי“, לא רוּסי־ממשלתי, כדי „לרמות“ את תקנות החבר, לא נחוּצה אלא תוספת של החריצוּת ההיא אשר הקומאינטרן הצטיין בה למדי גם עד כה. והן גם מדינות אחרות לא ויתרוּ כלל, למעשה, על הריגוּל ההדדי ובשעת הכושר על מעשי חתירה אחת תחת חברתה, רק משוּם שהתישבו, שבת אחים יחד, בארמון ג’נבה. לא כאן הוא השינוּי.

מאז שנת 1919 התרוצצוּ שתי מגמות של הפּוליטיקה החיצונית בחיק המהפּכה הרוּסית: פּוליטיקה מהפּכנית־עולמית וּפוליטיקה רוּסית, או אם רוצים, בנוּסחה פשטנית במקצת: קוֹמאינטרן וקוֹמיסאריון לעניני חוּץ. טרוצקי היה בא־כוח עקבי של המגמה הראשונה ולמגמה השניה לא היה נציג כזה. לנין בעצמו פיקפק ואחריו צ’יצ’רין וראדק וגם ליטבינוב. לכל אחד היו תקוּפות שונות, ואוּלי אי־אפשר היה אחרת, כי הסיטוּאַציה החיצונית, וגם הרוּסית־הפּנימית, היתה נתוּנה בכל השנים האלה לשינוּיים בלתי פוסקים.

מהי המטרה הקרובה (והן דבר שכיח הוא שמטרה קרובה נהפּכת למטרה רחוקה, ובהמשך הזמן ל„המטרה“, בה' הידיעה) – המהפּכה העולמית או שמירת רוּסיה ועניניה? למה נתוּנה הדאָגה העיקרית? את מה מוּתר להביא לקרבן בשעת הצורך? את המהפּכה העולמית, את נצחון הפּרולטאריון העולמי על מזבחה של רוסיה, או את רוּסיה על מזבחה של המהפּכה? זאת היא השאלה אשר לפניה עמדו כל השנים האלה מדינאי רוסיה ולא יכלו להימלט ממנה על־ידי הפּלפּוּל בדבר ההזדהוּת של עניני המהפּכה ועניני רוסיה. בתשוּבה אשר לשאלה הזאת היתה תלוּיה במידה ידוּעה גם הפּוליטיקה הפּנימית של רוסיה ומכל מקום כל מדיניוּתה החיצונית. ותשוּבה „מהפּכנית“ משמעוּתה היתה: כל העולם, על כל צוּרות החברה והשלטון אשר בו, אחד הוא, אויב הוא, ויש להחריבו וּלהרסו, רובו ככוּלוֹ – החל מגרמניה הדמוֹקראטית, אשר יחסי ידידוּת היו אפשריים ואף טבעיים אתה ועד צרפת הקאפּיטאליסטית והאימפּריאַליסטית, אשר עניני רוּסיה אינם מחייבים – מכל מקום: אינם מחייבים – להתיחס באיבה אליה. ומאידך גיסא, התשוּבה הרוּסית, משמעוּתה היתה: בחינה, בחירה, תפיסת עמדות מתוך העולם הבין־לאוּמי, התרחקוּת מפּלוני, התקרבוּת לאלמוני. ואם התקרבות לאלמוני, הרי שהגיון הדברים אומר גם שמירה על אלמוני זה וחיזוּקו, למען לא יתגבּר עליו הפּלוני, המסוּכן לרוּסיה ולאלמוני כאחד.

עתה, עם כניסת רוּסיה לחבר־הלאוּמים, ניתנה התשוּבה הרוּסית: שמירת רוסיה מפני אויביה המסוּכנים ביותר – מפני יאפּאן וגרמניה – דרשה את התקרבוּתה לצרפת, והדבר הזה נעשה. אך אם נעשה, הרי שאוילי יהיה לשאוף להחליש את צרפת זאת, בת הברית של רוּסיה בהגנתה מפני יאפּאן וגרמניה. והן כוָנות מדינאי רוסיה איננה לצרפת „המועצתית“, לצרפת אשר אולי היא עתידה לבוא בקרוב ואולי אין היא עתידה לבוא בלתי אם ב„אחרית הימים“, ואם תבוא הרי שאי אפשר להעריך עתה את כוחה הצבאי ואת משקלה הבין־לאוּמי. הכוָנה היא לצרפת הזאת, לצרפת של היום הזה, האימפּריאַליסטית והקאפּיטאליסטית והריאקציונית, המהווה תריס בטוּח נגד האורבים על גבוּלות רוּסיה. כיצד תוּכל רוּסיה לעזור למישהו, כיצד תוּכל גם להרשות למישהו, מבפנים או מבחוּץ, לעשות נסיון כל שהוא להרוס את התריס הזה או גם להחלישו? מעתה תעמוד רוסיה על משמר עניני צרפת ועל משמר כוחה. מעתה תשתדל רוסיה להפריע לכל אחד, אשר יבוא, מחוּץ לצרפת או בפנים צרפת, לערער את כוחה של צרפת, לערער את המשפּט הצבאי שלה ואת מעמדה הבין־לאומי. אין להתפּלא כלל שדוקא הממשלה הריאַקציונית, האַנטי־סוציאליסטית של דומרג עשתה את הצעד המכריע הזה – לכרות ברית גלוּיה עם רוּסיה הקומוּניסטית, כי הן ידעה: על־ידי הצעד הזה היא רוכשת לה בן־ברית נאמן גם בפוליטיקה הפּנימית שלה, בן־ברית אשר ירסן את הקומוּניסטים הצרפתים ביתר חריצוּת וּביתר שקידה מן המשטרה הצרפתית.

זהוּ המצב אשר בו נתוּנה עתה רוּסיה, בתוקף הכרתה בצורך לכרות ברית עם אחת המדינות הקאפּיטאליסטיות־האימפּריאַליסטיות (או עם אחדות) נגד מדינות אחדות. העולם שהיה כולו „אחד“, כולו „אחר“, כולו אויב, ללא כל הבחנה, נתחלק עתה לשנים – לידידים ולאויבים. היחסים הבין־לאוּמיים חדלו להיות מוּחלטים ונעשו יחסיים. מלה קטנה אחת – „יותר“ – נכנסה למילון הקומוניסטי: פּלוני מסוּכן יותר מאלמוני, והמלה הקטנה הזאת מחריבה לחלוּטין את כל תפיסת הקומאינטרן, ואינה משאירה ממנה כל שיוּר. והמצב החדש הזה, שאיננו תכסיסי, אלא עקרוני, שבא לא מחמת ה„נימוּסים ההדדיים“ ולא מחמת תקנות חבר הלאומים, שאפשר „לרמות“ אותן, אלא לפי הענין שיש לרוּסיה עצמה לשמור על שלום המדינות, שהן פחות מסוּכנות לה ועל כן הן בני־בריתה, ואת הענין הזה, שהוא מציאוּתי וחיוּני, אי־אפשר „לרמות“.

ואגב: השינוּי אשר חל בעמדת כמה מפלגות קומוּניסטיות לגבי הסוציאליסטים ולגבי המשטר הדמוֹקראטי – והן כרחוק יום מלילה רחוקה העמדה החדשה הזאת מהעמדה הישנה אשר עליה ובשמה נהרגו עוד לפני שנה אחת – השינוּי הזה, אשר איפשר בכמה ארצות את ההתקרבוּת בין הסוציאליסטים והקומוּניסטים, הוא פרי ראשון לנצחון הזה של המגמה „הריאַלית“, של המגמה „הרוּסית“ בחיק המהפּכה הרוּסית. הפּרוֹבּלמַטיקה של ההתקרבוּת הזאת היא בזה, אם גם המפלגות הסוציאליסטיות תגלינה אותו חוּש המדיניות הריאַלית אשר גילו הקומוּניסטים, הנשמעים לקול רוּסיה, ולא תלכנה שבי אחרי הסיסמאות, כי אם תשמורנה שמירה מעוּלה על פּרצוּפן הן.

סיוּם זה של התאַבּקוּת המגמות, בת 15 שנה בחיק המהפּכה הרוסית, פירוּשוֹ: רוּסיה, עניניה, בטחונה, שלומה, הם המכריעים. ו„הממלכה השלישית“ באשכנז, שהחישה את הסיום, היא שפּקחה את העינים. מי יודע אם עניני גרמניה היו מתפּתחים כמו שהתפּתחו, אילו היו עיני המדינאים הרוּסים פתוּחות גם לפני התבוּסה הגדולה בגרמניה, אילו היה דמיונם עֵר למדי לתאר לפניהם את סכנת ה„ממלכה השלישית“ הזאת טרם קמה על כנה, אילו לא היו יצרי האַבאנטוּרה מושכים אותה לשטוּיות פּוליטיות, מעין כריתת ברית בין ראדק והיטלר, אילו שׂנאָתם לסוציאליסטים – באָמנה: השׂנאָה המעוורת עינים – לא היתה מונעת בעדם מלהבחין בין הרמַן מילר, ואפילו בין בּרינינג, בתורת מושלי גרמניה, וּבין היטלר, „פיהרר“ אשכנז. במאוּחר, מאד־מאד במאוּחר, נפקחו העינים, כשערכים גדולים הלכו כבר לטמיון, וברגע שמוּתר לפקפּק, אם יש עוד לאוֹריֶנטאציה חדשה ערך מכריע למניעת השחיטה העולמית.

אך עם כל החשיבוּת של הגורם החיצוני, הוא הגורם הגרמני, בנצחון „המגמה הריאַלית“ בפוליטיקה החיצונית של ברית המועצות, היה הנצחון הזה מן הנמנע בלי התפּתחוּת מקבּילה בפנים רוסיה, בלי שינוּיים יסודיים, עקרוניים (והם אינם מחוּיבים להיות גלוּיים לעין בצוּרותיהם החיצוניות) במשטר החברתי של רוּסיה, בכל מהלך הרוח של השכבה השולטת ברוסיה. כי ענינים חיצוניים וענינים פנימיים משוּלבים הם שילוּב בלתי נפרד, ואי־אפשר לנהל ענינים חיצוניים מתוך תפיסה אחת וענינים פנימיים מתוך תפיסה סותרת. הפּוליטיקה של הקומאינטרן לא במקרה היתה עולמית־מהפּכנית. היא עמדה בהתאָמה נפשית לתקופה הנסערת של המהפּכה הרוסית. „שריפת הבית“ היתה מובילה בהכרח ל„שריפת העולם כולו“. וכן גם הפּוליטיקה של מיניסטריון החוּץ, הפּוליטיקה של חבר הלאוּמים עומדת בהתאָמה נפשית לתקוּפת הקוֹנסוֹלידאציה של המהפּכה הרוּסית, לתקוּפת סיוּמה. כשם שהמדיניות החיצונית נעשתה „רגילה“, „מקוּבלת“ „כּכל הגויים“, כך גם המדיניוּת הפּנימית אינה מוסיפה יותר להבטיח דבר. המלה הקטנה ההיא – „יותר“ – ההבחנה הזאת בין „מסוכן יותר“ ו„מסוכן פחות“, נכנסה, וזה מזמן, גם לתוך המערכה הפּנימית. והן התנועות, מאָפיה של התנועה הבּוֹלשביסטית בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, כל כוחן וכל קסמן באי־הבחנה זאת, בקנאוּתן, באַבּסוּלוֹטיוּת שלהן, בתפיסה הרואה את כל העולם, את כל החברה כ„אחת“, והיא „אחרת“, אויבת וראוּיה כולה לחורבן, ללא שאֵרית. כל כוחן וכל קסמן של תנועות אלה בהעדר המלה הקטנה הזאת – „יותר“ – במלונן. אין „יותר“ ואין „פחות“. יש רק „רע“ – מוּחלט, ללא פשרה. בהכנסת המלה הזאת לשׂפתן דנות התנוּעות האלה את עצמן לכליה.

אותו מפנה חריף אותו ויתור פּתאומי על כל האידיאולוגיה של המהפּכה העולמית, הקשוּר בברית רוּסיה־צרפת ובכניסת רוּסיה לחבר הלאוּמים, אינו נראה בפוליטיקה הפּנימית. אין גם צורך בו, באשר בפנים רוסיה אין כוחות ציבוּריים, מגוּבשים שילחצו על השכבה השולטת ויאַלצו אותה להלבּיש את השינוּי צוּרות גלוּיות ומפגינות. הכוחות הפּעילים בפנים רוסיה הם חברתיים־משקיים (וגם נפשיים) נסתרים, משוללי שם. על כן מוּתר עדיין להשתעשע – לשם צרכי המחנה – בשמירת המראה המהפּכני של החזית הפּנימית. אך השמירה הזאת איננה משנה מאוּם בעצם החזיון: בהתגלות המהפּכה כמו שיהא, במהוּתה ובתפקידיה ההיסטוריים – מהפּכה רוסית, מהפּכת רוסיה, על תכוּנותיה המיוחדות, על דרכיה המיוּחדות, על תפקידה המיוּחד שהוא ב„הכנסת רוסיה לחבר הלאומים“: הפיכת רוסיה אַגרארית, מנוהגת על־ידי בעלי־האחוּזות, נחשלת, פּראית למחצה, „אסיתית“ למחצה, למדינת האכרים ולמדינה האינדוּסטריאַלית, אשר לה כבישים וחשמל ומפעלי מים ותושביה יודעים קרוֹא וּכתוֹב, אך תרומתה ל„מהפּכה העולמית הסוציאלית“ מפוּקפּקת היא ודוּ־פרצוּפית.

המהפּכה הרוסית הולכת לקראת סיוּמה. אמנם לא בצוּרות אשר חסידי האַנאלוֹגיות ההיסטוריות חיכּוּ להן – בלי טרמידור ובלי נאפּוֹליון. אך הדבר הזה ודאי שאין לו כל ערך שהוא. עם סיום המהפּכה הולך ושוקע הקומאינטרן אשר מפלגותיו מתקרבות לגזירת הסוציאל־דמוֹקראטיה שלפני מלחמת העולם (ואם לא יקרה לנו נס, הרי שגם גורלן, במקרה של מלחמת העולם החדשה, יהיה כגורל הסוציאל־דמוֹקראטיה באבגוּסט שנת 1914). זהו פירושה של כניסת רוסיה לחבר־הלאוּמים, זהוּ תכנה הסמלי של הכניסה הזאת, ומשום שהמהפּכה הרוסית היה מאורע כביר, ראוי יום זה בספּטמבר שנת 1934 לשמש תאריך היסטורי.

ואשר למחנה הקומוּניסטי ואוהדיו, הרי לאלה בתוכו, אשר אינם תמימים, אחת היא להם, מהי המדיניות האמיתית של רוּסיה המועצתית. והתמימים יאמינו בתירוּצים, „יבינו“ ו„יסלחו“, כי הלא על כן תמימים המה. אדרבּא: אלה יראו בכניסת רוסיה לחבר הבּזוּי מעשה גבורה מיוּחדת, ישמחו מתוך קריצת עין ערוּמה, לחריצוּת אשר בה „רימה“ ליטבינוב את כוּלם, ואת בּארטוּ הצרפתי בראש כוּלם. יאמרו כמו שאמרו עד כה: „לשלנו מוּתר“. מבחינה זאת, מבחינת „הסליחה“ ו„ההבנה“ מצד המחנה, מזל מיוחד לתנועה הקומוּניסטית. רק לתנועה הפאשיסטית ישנו עוד אותו המזל.

אך בכל זאת יתכן שיִמצא מישהו גם במחנה הקומוּניסטי אשר יהא נדהם ויבהל ויסוער בנפשו ויאמר, כמו שעשה זאת טרוצקי בשעת המפנה בפוליטיקה הפּנימית: בגידה. ואכן, לעוּמת אותה הכלכלה האידיאולוגית־הנפשית אשר בה כילכלוּ קברניטי רוסיה המועצתית את מחנם במשך 15 שנה יצדק. לעומת התקווֹת האדירות שנחרבו, ולעומת האור הגדול שכבה. אך לא יצדק לעומת צרכיה של רוּסיה, צרכיה הראשוניים, האַבּסוֹלוּטיים אשר בלי סיפּוּקם אין לה ולא כלוּם, לעוּמת הצורך שלה לחיות, על אף יאפּאן במזרחה וּפולין וגרמניה במערבה. לא יצדק לעומת מהוּתה האמיתית ולעומת תפקידה האמיתי של המהפּכה הרוסית, לעוּמת „שׂר ההיסטוריה“ הרוסי אשר הלבּיש את המהפּכה הזאת באיצטלה של „שׂריפת העולם“ – למעשה, רק כדי לחלק את אדמת רוסיה בין אכריה וּכדי ללמד את בני האכרים האלה קרוֹא וּכתוֹב, וּכדי להושיב אחר כך את רוּסיה המחוּדשת הזאת בחבר־הלאוּמים על יד המדינות הקאפּיטאליסטיות והאימפּריאַליסטיות. ותפקיד זה של המהפּכה הרוסית, תפקיד נכבד הוא. אם תרצוּ, גם תפקיד נעלה, אך בינו וּבין האיצטלה של „מהפּכת העולם“ רב המרחק.

“דבר“, י”ח תשרי תרצ"ה (27.9.1934)

---

על פני רוסיה – 1935

מאת

משה בילינסון

לזכר רעי כיתאין למלאת שלוש שנים למותו

א

כמה מן הקומוּניסטים, כמה מן הסוציאליסטים – במבוּכה גדולה. הקו החדש של הפּוליטיקה החיצונית הרוּסית אינו עולה בּד בּבד עם המוּשׂגים שהיו להם על המדינה, בה „הולך ומתגשם המשטר הסוציאליסטי“, על המדינה שהיא מגדלור לתנועה המהפּכנית העולמית.

ברוסיה אפשר לעשות הכל. שם אין מעצורים. לאחר שפּוּלחן המנהיג המית כל יחס של בקורת לפעולות הממשלה, אפשר, ללא סכנה להיות מגוחכים, להוציא את „ההמונים הנלהבים“ לרחוב למען ירימו את קולם לכבוד האורחים מאנגליה, מצרפת, מצ’כוֹסלוֹבאקיה. מי ירצה, מי יעיז לזכור איך שרפו, באותם רחובות מוסקבה עצמם, את דחלילי הקש של אותם האורחים גופם (והן הם לא השתנו כלל במהוּתם)? מי יעיז, בשעת קבלת פּנים שלשליחי אנגליה, להעלות מחדש את הסיסמה הממשלתית: „ללורדים בשיניים“ (ברוסית מעין חרוז)? בֶּנֶש איננו עוד „משרת הבּאנדיטים“, אלא בן־ברית, ואדרבא: הקשרים אתו אינם פּוליטיים בלבד, וההודעה הרוּסית הרשמית מדבּרת על „תשוּמת לב מיוחדת שהוּקדשה בפגישות אלו להתקרבות השיטתית (בין רוסיה וצ’כוֹסלוֹבאקיה) בשטח תרבוּתי: מדע, ספרוּת ואמנוּת“. חבר הלאוּמים איננוּ עוד „קן הרוצחים“. אדרבא: ראדק, המוּכן תמיד (לאחר נסיונו המכאיב למרוד, בתקוּפה הטרוצקיסטית) להעמיד את עטוֹ השנוּן לרשות כל „קו גנראלי“, יהיה אשר יהיה – מגן עתה, בכל הריטוריקה המפּכנית המיוּחדת לו, על „יצור עלוּב“ זה. בהאשמות פּולניות־גרמניות נגד החוזה הרוּסי־צרפתי ה„מפר את תקנות חבר הלאומים“, הוא איננו רואה אלא „עלילת זדון חדשה של אויבי רוסיה באימפּריאליסטיים“, כי חלילה לה, לרוּסיה, לרצות לנגוע אף במשהוּ בחבר הלאוּמים ובסמכוּתו, והחוזה בין סטאלין ולאוואל לא בא לעולם בלתי אם במטרה אחת: לחזק את „בית־הדין הבין־לאומי שבג’נבה“. הניב של פּאטריוֹטיוּת – לא פּאטריוטיוּת מיוּחדת, סוציאליסטית־קוּמוּניסטית, כי אם פּאטריוטיוּת פּשוּטה כמשמעה, פּאטריוטיוּת רוסית – הוא עתה הניב השולט בכל המאמרים, הנאוּמים וההכרזות של מושלי רוסיה, והפּאראדה הנהדרת של אחד במאי איננה עוד „הפגנת כוחו של חלוץ המהפּכה העולמית“, אלא הפגנת כוחה של רוּסיה הצבאית. החינוּך הניתן עתה ברוסיה לדור הצעיר הוא חינוּך צבאי קודם כל, חינוּך הפולחן לזיין, חינוּך ההכנה „להגנת המולדת“.

ברוסיה אפשרי הדבר, אדרבא: מוּתר להניח, כי הכיווּן החדש הזה שניתן לפוליטיקה החיצונית וגם לחינוך הדור אומר הרבה יותר ללבו של איש רוסיה מאשר הכיווּן שקדם לו, וכי „התלהבוּת ההמונים“ אמיתית היא עתה הרבה יותר, כשהנושׂא שלה בּנש החי, מאשר בתקוּפה הקודמת, כשמפלצתו הועלתה באש, כי איש רוּסיה שמח ודאי לזה שנגמרה הבדידות ו„הננו שוב בחינת מעצמה גדולה“. אלא מה? בהפגנת אחד במאי חסרו הסיסמאות בדבר שחרור העמים המדוכאים במושבות צרפת ואנגליה ובארצות המנדט שלהן? וכי נחוּצות היו, באיזה זמן מן הזמנים, לאיש רוסיה סיסמאות אלה? לבו של חבר היבסקציה יבכה על,פּגם“ זה. איש רוּסיה, במידה שמחשבה פּוֹליטית לו, יראה בחסרון זה הקלה ופירוק מעמסה מיוּתרת.

אך מחוּץ לרוסיה רבה המבוכה. אנשי הקומאינטרן התאספו וקיבלו החלטות מבוּלבּלות בסגנונן אך בהירות למדי בתכנן: נגד „עמדות כיתתיות“ – והכוָנה לקומוּניסטים הנאמנים לתורת הקומאינטרן, שאמרה ושיננה, כי „האויב תמיד בפנים“. לא כן הדבר – מכריזים עתה אנשי סטאלין שמחוּץ לרוסיה, והתורה הישנה אינה אלא כיתתיות, „סֶקטַנטיוּת“. האויב, בה' הידיעה, יכול להיות גם מחוץ לגבוּלות, ונגדו צריכים לכוון את כל המרץ. הכוָנה הפּעם להיטלר ופירוש העמדה החדשה: חובה על הפּרולטאריון הצ’כי, הצרפתי, הרומני, הליטאי, חובה על הפרולטאריון של כל הארצות, אשר רוסיה המועצתית כרתה אתם חוזי ההגנה, לשאוף „לשלום בית בפנים“, לאותו „בּוּרגפרידן“¹, לאותו „אוּניוֹן סאקרה“², אשר בעזרתם העמידו הקומוּניסטים, משך 22 שנה, את „הסוציאל־פּאטריוטים“ לעמוּד־הקלון. עכשיו, כשהיטלר עומד בשער, נשתנו הזמנים. „הברכה אשר במפּלה חיצונית, כל עוד הבורגנוּת עמדת על יד רסן השלטון“ חדלה להיות התורה הקדושה. „המולדת“ איננה עוד מוּשׂג זר, והקריאה: „המולדת בסכנה“ איננה עוד „אמצעי מוּבהק לשעבּוּד הפּועלים“. טעם לה, טעם פּרולטארי, לקריאה זו.

אך גם לקומוּניסטים שמחוּץ לרוסיה ישנו מוצא כלשהוּ, אדרבא: מוצא כפוּל – הדקלוּם המהפּכני, כביכול, הדיאַלקטי, כביכול, ותכונה נהדרת לו לכסות על כל „מפנה“, ו„האמונה האיתנה, שאינה ניתנת לערעור, במנהיגי רוסיה הקומוּניסטית, הם יורשי לנין“. כך כותבים עתה ב„הוּמאניטה“ הפּאריסי לאחר ביקורו של לאוואל במוסקבה. ואם לאמונה, הרי שמסתיים, כמוּבן, כל בירור.

אך בצערו של מי יש להשתתף? בצער אלה מהסוציאליסטים, אשר טמטוּם הדקלוּם וטמטוּם האמוּנה לא שיעבּדו את רוחם לחלוּטין ובתוּמם חשבוּ, שהמתרחש ברוסיה „בנין סוציאליסטי“ הוא ושמרוּסיה יצא אור מדיניוּת חיצונית חדשה. את הצער הזה אפשר להרגיש אצל ליאון בּלוּם, הלוחם ללא ליאוּת בזיוּן הצרפתי, מחולל החזית המאוּחדת עם הקומוּניסטים, והנה נפל בגורלו לקרוא, ביום בהיר אחד, הודעה רשמית בזו הלשון: „האדון סטאלין מבין ומאשר לחלוּטין את הפּוליטיקה של הגנה לאוּמית הנהוּגה על־ידי צרפת כדי להחזיק את כוחה הצבאי בגובה הדרוש לשם בטחונה“. את החוזה עם צרפת היה עוד אפשר להבין ולתרץ איך שהוא: הלא היטלר אמנם עומד בשער והפּאציפיסט הקנאי ביותר אינו יכול להתעלם מעוּבדה זאת. אך ההודעה הנוספת הזאת, לשם מה היא באה? מי משך את לשונו של סטאלין? למה סטירת־לחי זו לבּלוּם ולקאשין גם יחד? על כן כותב בלוּם, שאיננו נוהג לעשות שקר בנפשו כקאשין, בגילוּי־לב: „טרם נרגעתי. כל כמה שאני מוסיף להרהר, כן אינני יכול להבין יותר כיצד הניחו באי־כוח הממשלה הסוביטית את חתימתם על הודעה זו? אם סטאלין מאַשר את הפּוליטיקה הצבאית של ממשלת צרפת, הרי הוא מגנה את כל אלה שסירבו לתמוך בה. הוא מגנה את אלה שסירבו להצבּיע בעד שירוּת צבאי בן שנתיים. הוא מגנה את אלה שסירבו להצבּיע בעד ההקצבות היוצאות מן הכלל להוצאות המלחמה… סטאלין נותן, איפוא, את הצדק לממשלה נגדנו, לממשלה זוֹ, שנלחמנו בה ושבאי־כוחה חזרו עתה ממוסקבה, כשתעודת התנהגוּת טובה עמם“.

אכן, בצערם של אלה אפשר להשתתף. אילו היה נהוּג סגנון קומוּניסטי בחוגים הסוציאליסטיים, היו אלה רשאים לצעוק על בגידה. אך אין לאמור שאַכזבה זאת איננה ראוּיה להם, כי מי אמר להם לאלה ליצור דמוּת דמיונית לרוסיה לפי רוּחם ומשאלתם אשר אין בינה ובין רוּסיה שבמציאוּת ולא כלוּם?

נסיון ישן הוא: אין פּוליטיקת־חוּץ ואין פּוליטיקת־פּנים נפרדות. אין אלה תחוּמים נבדלים, אשר כוחות שונים שולטים בהם. אותו שלטון, בעל תכוּנות מסוימות, על רקע של אותו עם, בעל צרכים מסוּימים, מנהל את הפּוליטיקה, זו של פנים וזו של חוץ כאחת. ואם באה כבר השעה שכמה מהסוציאליסטים – ועוד אתמול הם חיו בעולם ההשליות – נוכחו עתה לדעת (כלוּם ברירה נשארה להם?), כי רוסיה המועצתית איננה „חלוּץ המהפּכה העולמית, ואפּיטרופּוס מסוּר וּמוּכן לקרבן של הפּרולטאריון הבין־לאוּמי, אלא היא מגינה על עצמה וּמשוּם כך איננה נרתעת גם מפּני סטירות־לחי לבני בריתה ולחבריה האידיאולוגיים – הרי שתבוא שעה, בהכרח תבוא, והם יוָכחו לדעת, כי גם את „הבנין הסוציאליסטי“ בחזונם בלבד ראו. והשעה הזאת מתקרבת כבר וכמה וכמה סימנים, קטנים וגדולים, מבשׂרים אותה.

צעקה מרה קמה לפני שנה בועידת הסופרים הרוסים: איננו רוצים עוד ב„הזמנות“, קצה נפשנו בשיגרה, אנו רוצים ליצור את האספּקלריה של החיים כמו שהם; איננו רוצים עוד בצמצוּם האיום הזה של האדם עד לידי „חבר התא הקומוּניסטי“, הננו רוצים באדם במלוֹא כוחותיו ותשוּקותיו. לא זה פלא שהצעקה הזאת הצטבּרה בלב הסופרים, אלא בזה שניתן לה להתפּרץ. הדבר גם צוּין, בדרך הסרבילית הנהוּגה ברוסיה, בועידה גוּפה, אשר קיבּלה החלטה מיוּחדת של תודה עמוּקה ל„מנהיג הגדול“, אשר הרשה, בחסדו הרב, לסופרים להגיד את אשר בלבם.

מאז לא: „הבוּ לנו סין בסערה“, אלא: „הבוּ לנו את השיר הלירי“ – דרישת הקורא ורצון הסופר כאחד. הבוּ לנו חיים אנוֹשיים, חיים מלאים, חיי דעת וחיי נפש. ואם כן, נסתיימה עונת התיאַטרון האחרונה במוסקבה באחוּז המכריע של הצגות מהרפּרטוּאַר „הקלאסי“ דוקא. במקום הראשון עומד מכּרנו הישן־נוֹשן – אוסטרובסקי, ואחריו באים שכּספּיר וצ’כוֹב. אצל אלה הוּכרחוּ לחפּשׂ חיים מלאים. והמין האהוּב ביותר של הספרוּת היפה נעשה גם ברוּסיה, כמו באנגליה ובצרפת לפני זמן מה – הרומן ההיסטורי, הביוֹגראפיה האמנוּתית. בלי ליאוּת מעלים החוקרים והאמנים את הדמוּיות של רוּסיה לפני המהפּכה, של אותה רוסיה, אשר עוד לפני שנים מעטות „נגמרו אתה כל החשבונות“ ולא היתה ראויה בלתי־אם להשמדה ולשׂריפה. לאלה, ל„אינטלקטוּאַלים הרקוּבים“ של רוסיה הצארית נזקקו כדי לראות במוֹ עין בני־אדם ולא בוּבות. ולא בספרות ובתיאַטרון בלבד.

דת? הלא ברוּר: „אוֹפּיוּם לעם“. מי איננוּ יודע זאת? ואם הדת – אוֹפּיוּם והממשלה הבּוֹלשביסטית – דעת ותבוּנה, הרי שמלחמה נטוּשה בין אלה, מלחמה בהכרח, לחיים ולמות, ומי שאיננוּ מצדד בה או איננוּ מאמין בה, הלא ברוּר: איננו אלא קלריקאל נחלש. אך „בּזבּוֹז’ניק"³ אינו יוצא עוד. נאסר על־ידי השלטונות המאוּשרים האלה, אשר הכל בידיה – היום: „האלוהים הוא־הוא האויב“, ומחר – היה „בּזבּוֹז’ניק“ ואיננוּ עוד. אתו יחד נעלמה גם כל התעמוּלה האַנטי־דתית בכלל, וגם החגים האחרונים, הנוצריים והיהוּדיים, עברוּ בלי התעללוּת.

יחסי מין? אין מעצור. הכל מוּתר. „בלי פרחים“, בלי סנטימנטים מיוּתרים, אַקט פיסיוֹלוֹגי כשאר האַקטים – ותוּ לא. ובוּשה היא לקוֹמוּניסט בעל הכרה למסור מכוחותיו הנפשיים לאַקט זה. כלום ככה ינהג כלפּי שתיה ואכילה? יש ותוצאות לאַקט המיני, אך מה בכך? ישנם רופאים וישנו החוק החפשי – וחסל. התמימים אשר באירופּה המערבית, גם אלה שאינם קומוּניסטים כל עיקר, אך הצביעוּת והטוּמאה „האזרחית“ כמחנק היו להם, ראו כאן מופת, בחנו בכל הרצינות „את המצב שנוצר“, את „הנסיון הממלכתי על שטח כה עצוּם“, כתבו ספרי מחקר, שרוּ שירי תהילה והשתמשו ברוסיה כבדוּגמה מעודדת נגד החוּקים הבּרבּריים השולטים בכמה ארצות. אך כל משאָל בכל חוּג של צעירים, כל מכתב חברים, כל נסיון ספרוּתי דל של הצעיר, כל תעוּדה אנוֹשית, כל גליון העתון על הכרוניקה שלו, מעידים: סוד האהבה נתגלה גם לדור הזה שחונך בטמטוּם חוּשים מאין כמוהוּ, ולסוד זה געגוּעי נפש. ואשר ל„חוּקים החפשים לחלוּטין“, הרי שפוקדת עתה הממשלה לאסור (שוּב: מה מאוּשרת הממשלה הזאת ואמצעי מוּבהק זה תמיד לרשוּתה) רופאים שידם חפשית מדי, ו„איזבסטיה“ פּותח לרוָחה את עמוּדיו לפני הרופאים המתקוממים נגד המוּשׂגים ששלטו עד כה בשדה זה, והוּא מרשה להם לספּר: „צמאון אמהוּת תופס בזמן האחרון מספּר נשים ההולך וגדול. מה תכוּפים המקרים כשעליך להגיד: ההפּלה הפכה אותך לעקרה – ומה רב היאוּש, מה רבּוּ הדמעות אשר מלים אלה מעוררות“.

חיי המשפּחה? אינם אלא „דעה קדוּמה של החברה הקאפּיטאליסטית“. על הבנים למרוד ב„שׂרידי המשטר הישן“, הם האבות והאמהות. ואמנם חיי „שׂרידים“ אלה לא היו, במידה שהדבר היה תלוּי בשלטון ובחינוּך הרשמי, אלא חיי עינוּיים והתעללוּת. מהי הסיסמה הרשמית כיום הזה? „אין חטא גדול יותר לחבר הקומסומול מאשר היחס הרע להוריו“; „התפּוררוּת המשפּחה היא הופעה אוֹפינית לחברה הבּוּרגנית“. „קומסומולסקיה פּראבדה“ מטיפה יום־יום לאמת הישנה הזאת וּמעמידה לעמוּד הקלוֹן צעיר פּלוני בעד „יחסו המחפּיר“ לאביו, וצעיר אלמוני בעד „אי־כבוד“ לאמו – בדיוּק כמו שהעמיד לפני שנים לעמוּד הקלוֹן (כי הן בלי עמוּד מבוֹרך זה, מה היא העתונוּת הקומוּניסטית?) את האב הזה ואת האם הזאת.

ל„גבורי המהפּכה“, ל„עוזרי לנין במפעלו הענקי“ – כל הכבוד וכל השלטון. הם ל"ו הצדיקים של הדור. להם חייב הדור הצעיר תודה אין סוף. אך אם כן הדבר, מנין השינוּיים התדירים במנגנון הממשלתי? ולכוּלם כיווּן אחד: להוציא את הוֶטֶראנים, לדחוק את רגליהם. ולמה באה פקוּדת הפּיזוּר ל„חברת הבּוֹלשביקים הוַתיקים“, הם משען השלטון בתקוּפה הראשונה, הם נשמת המשטר?

"המפלגה הקומוּניסטית“ היא השולטת על כל אזרחי רוּסיה, כי לה הבּינה ולה החכמה ולה „רצון הפּלדה“. תורה שלמה קמה בדבר „האַבאנגארד“ אשר לו הזכוּת והרשוּת להוביל את „העדר“ ("בּידלוֹ“ היה נוהג ראדק לאמור, והתאונן קשה על „העם הזה“, אשר אתו נגזר עליו לחולל את המהפּכה העולמית) – בכל האמצעים וּבעל כרחוֹ. ועל המפלגה להיות מלוּכדת, מוּבחרת, טהורה ומטוהרת בכל יום שני וחמישי. בלשון הפאשיסטים (אותו מוּשׂג עצמו) על המפלגה להיות – גזעית. אך מנין עתה „הדלתים הפּתוּחות“ ו„עצימת העינים“ והשאיפה להפוך את „הקבוּצה המצוּמצמת“, אשר סוד הצלחתה בצמצוּם זה, למפלגה המונית, אשר „כל אחד צריך להרגיש את עצמו בתוכה כבביתו הוא“?

ולא זו בלבד, אלא גם זאת. הדלתים נפתחוּ לרוָחה, אך ההמונים אינם ממהרים להתפּרץ. נראים הדברים, כי המחיצה בין המפלגה ובין „העם הפּשוּט“, עוֹדנה עומדת בתקפה.

וּכשם שכל היתרונות החמריים ו„המשטריים“, אשר המפלגה השולטת הביאָה בחיקה לחבריה, לא עזרוּ בתקוּפה הקודמת, כך אינן מוֹעילוֹת עתה הזמנות אדיבוֹת ו„עצימת עינים“. אך הצורך להרחיב את בּסיס השלטון הוא צורך דחוּף וחיוּני, ועל כן ניתן היתר גם לבלי להכנס למפלגה, ובכל זאת להיות נאמנים למשטר. וסטאלין, סטאלין בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, המזכיר הכל־יכול של המפלגה, איננוּ מדבּר עוד על „הסמרטוּטים הבלתי מפלגתיים“, בסגנון הישן, אלא קובע את העוּבדה (בנאוּמוֹ מ־2 למאי לפני חיילי הצבא האדוֹם): „חברי המפלגה הם המיעוט. הבלתי מפלגתיים הם הרוב. עם זאת עלינוּ להתחשב, ואני מרים את כוסי בעד הבוֹלשביקים הבלתי מפלגתיים. תבינוּ אותי היטב: אינני מדבּר נגד כניסה למפלגה (מה מאַלפת עצם האפשרוּת הזו של חשש זה, אשר לסטאלין יש צורך להקדים ולהגדיר עצמו ממנו), ברצוֹני רק להגיד, כי בקרב המוני החיילים שלנוּ ישנם הרבּה בלתי מפלגתיים, המהווים חומר אנוֹשי נאמן ומסוּר. אָסוּר לשכוח זאת“.

ולא זו אלא גם זאת: „לממשלתנוּ ולמפלגתנוּ אין ענינים אחרים ודאגות אחרות מאשר עניני העם ודאגות העם“. האם נאמין למשמע אזנינו? „העם“? מה למוּשׂג הזה בנאוּמוֹ של תלמיד לנין? איך התגנב לתוֹכוֹ? ו„סטיה“ כזאת טרם נשמעה ברוּסיה. הלא „העם“ – מפלצת הוּא, דבר שאיננוּ במציאוּת, דבר שהבּוּרגנוּת ו„הסוֹציאל־בּוֹגדים“ המציאוּ אותו לשם טמטוּם פּוֹליטי ומעמדי. ישנם מעמדות, מעמדות בלבד, ובראש וראשונה: מעמד הפּועלים. גם „אכּר“ כבר היה כעצם בגרוֹן. אך אותו בלעוּ, אמנם בתנאים חמוּרים מאד, אוּלם ללכת הלאָה לא רצוּ בשוּם אופן, לא יכלוּ ממש, אפילוּ „עמלים“ היה מוּשׂג בּזוּי, ו„העם“, בתורת יחידה בעלת ענינים משוּתפים ודאגות משותפות, לא היה קיים כלל. ועתה הגענו: ישנוֹ העם הזה, ולו ענינים ולו דאגות, ולא רק זאת, אלא: „אין לממשלה המועצתית, אין למפלגה הקוֹמוּניסטית ענינים אחרים ודאגות אחרות“ וכו'. אכן, מובן, מה צוֹרך היה לסטאלין להקדים ולהצטדק: „אינני מדבּר נגד כּניסה למפלגה“. שמא נגיע לזמן של איזה „אִרגוּן עממי“ בניגוּד ל„מפלגה מעמדית“?

בחודש פברוּאר החליטה ועידת המועצות לשנות כמה מסעיפי החוקה היסודית של רוּסיה, ביחוּד את הסעיפים הקובעים את זכוּת הבחירה. הפועלים עתידים לאַבד את היחס של 5:1 שהיו להם עד כה, בהשוָאה לתושבים אחרים. השלבים המרוּבים של הבחירות עומדים להתכּווץ. והעיקר: ההצבעה עתידה להיות חשאית ולא גלוּיה, על־ידי הרמת ידים כאשר עד כה. לעת עתה כל אלה אינם אלא הבטחות. לא ידוּע, אם, באיזו מידה ומתי תתגשמנה. לא ידוּע כיצד ייקבעוּ היחסים בין המוסדות הנבחרים ובין השלטון המוציא לפועל. בדרך כלל: מותר להתיחס בספקנוּת מרוּבה לערכם של כל תיקוּני „בחירות“ במשטר הדיקטאטוּרה, שאיננוּ יודע חופש הארגוּן, האספה, הדיבוּר והמלה הנדפּסת מה הם. דוגמאות לאין סוף מעידות ש„ההצבעה העממית“ בתוך משטר כזה איננה יכולה להביא בלתי אם לאישוּר המשטר. אך לא בתיקוּנים כשהם לעצמם הענין הסימפּטוֹמאטי, אלא בכינוּי שניתן להם על־ידי השלטונות והעתוֹנוּת. הכינוּי הזה הוא – דמוקראטיה. ולא חלילה דמוֹקראטיה מיוּחדת במינה, „דמוֹקראטיה מועצתית“ אשר בה התפּארוּ הקוֹמוּניסטים גם עד עתה, אלא דמוֹקראטיה פּוֹליטית, פּשוּטה במשמעוּתה. עליה הכריז מוֹלוֹטוֹב חגיגית, כשהציע את התיקוּנים האלה לועידת המועצות ואף הדגיש: „רוּסיה הולכת לקראת דמוֹקראטיה פּוֹליטית בו בזמן שהארצות הקאפּיטאליסטית הולכות ומבטלות אותה“ – כך הולך וקם, במילונם של שליטי רוּסיה, מוּשׂג אשר בו נלחמוּ עוד לפני זמן מה גם האידיאוֹלוֹגים מסוּגוֹ של ראדק, על כל הסארקאזם האַנטי־דמוֹקראטי המיוּחד לו, וגם ג. פּ. אוּ. על כל המכשירים המיוּחדים אשר לרשוּתו.

בולמוס הבניה נמשך ברוּסיה, לפי הסיסמה שניתנה כבר לפני שנים: „נשׂיג את אמריקה ונעבור עליה“. הבולמוס הזה ממציא פּאתוס לנוער הרוּסי, מביא אותו לידי אמוּנה שהוּא חי ב„תקוּפה הירוֹאית“, בתקוּפת „היום השני“ לבראשית, והוּא גם משמש יסוד למיתוס של „הבנין הסוציאליסטי“, אשר יש לו עוד מהלכים מחוץ לרוּסיה. ההוכחה היא פשוּטה: „כלום אין הם בונים? כן, בונים! מי הבונה? הממשלה! על כן הבנין סוציאליסטי הוא“. ההוכחה היא פשוּטה מדי, כי היא מבוססת על עירבוּב מוּשׂגים: רכוּש המדינה וקנין החברה החפשית, ולוּ היתה אמנם ההוכחה נכונה, הרי שהסוציאליסט הראשון בעולם היה פרעה על הפּיראמידות שלו, ואבותינו לא עבדים במצרים היו, אלא בוֹני הסוציאליזם, ובתקופתנו אנוּ היה השלטון הצבאי בשעת המלחמה, בגרמניה ביחוּד, מיסד המשק הסוציאליסטי, כי הן שיעבד השלטון הזה כמעט את כל הכלכלה לצרכי המדינה. אך מכל מקום נמשך הבולמוס הזה ברוּסיה בקצב רב, ועוד בימים אלה הוכרזה הקמת התחתית במוסקבה ל„מעשה גבוּרה לאומית“. ונחוגה בחגיגיוּת גדולה יותר מאשר „מפעל הקוֹלקטיביזאציה של החקלאות“ (הקולחוזים).

עד כה אין שינוי. אך הנה הפתעה. ב־4 למאי נאם סטאלין לפני „האקדמאים של הצבא האָדוֹם“. על מה נאַם? על הבנין? גם עליו, אך לא בעיקר עליו. העיקר היה – האדם.

„תעוּדתנוּ היתה להעביר את רוּסיה ממסלוּל ימי הבינים והחושך למסלוּל התעשיה המוֹדרנית והחקלאוּת המכאנית. עתה אפשר להגיד שהתעוּדה נתמלאָה. אנו נכנסים לתקוּפה חדשה – תקוּפת רעב לאנשים, רעב ל„קאַדרים“, רעב לעובדים המסוּגלים להרתם בטכניקה ולקידמה. קודם היו אומרים: הטכניקה מכריעה בכל. זה טוב, אך איננוּ מספּיק. הטכניקה בלי אנשים השולטים עליה, איננה אלא דבר מת. טכניקה ובראשה אנשים השולטים עליה, יכולה וצריכה לחולל נסים. הנה כי כן הסיסמה: „הטכניקה מכריעה“, היא שׂריד מהתקוּפה שעברה, בהיות אצלנוּ רעב בטכניקה, ועלינוּ להחליפה עתה בסיסמה חדשה: „הקאדרים יקרים ממכוֹנוֹת“. זהו עתה העיקר.

„כלוּם אפשר להגיד שהכל הבינוּ ותפסוּ את ערכה הכּבּיר של סיסמה זאת במלואוֹ? לא אוּכל להגיד זאת, כי אילו היה כן, לא היתה אצלנוּ אותה התנהגוּת מחפּירה לגבּי אנשים וקאדרים, אשר אנו עדים לה תכוּפות. סיסמה זאת דורשת תשׂוּמת לב מרוּבה ביותר לעובדים, באשר הם שם, הן קטנים והן גדולים, צריך לחנכם בדאָגה, לעזור להם כשהם זקוּקים לעזרה, לעוֹדדם בהישׂגיהם הראשונים וכו'. ואילוּ אצלנו, למעשה, על כל צעד ושעל יחס מחפּיר, ביוּרוֹקראטי, משולל כל ניב אנוֹשי, לעובדים. זה מסבּיר מדוּע זורקים אצלנו אנשים ככלי אין חפץ בו.

„למדוּ אצלנו להעריך מכונוֹת, למסור דין־וחשבון על הטכניקה בבתי־החרושת, אך אין באפשרוּתי להזכּיר אף מקרה אחד של מסירת דין־וחשבון, באותו מרץ, על מספּר האנשים אשר גידלנוּ באותה תקוּפה וכיצד עזרנו להם למען יתחנכוּ וישתכללוּ בעבודה. וזאת משוּם שטרם למדוּ אצלנו להעריך אנשים, עובדים, קאדרים. אם אָנוּ רוצים להתגבּר על הרעב בּאנשים, אם רוצים אנוּ שלארצנוּ יהיה מספר מספּיק של קאדרים המסוּגלים לקדם את הטכניקה ולהניע אותה, עלינוּ ללמוד קודם כל להעריך את האָדם, את הקאדרים, להעריך כל עובד המסוגל להיות מועיל למפעלנו המשוּתף. צריך להבין סוף־סוף שמכל קניני העולם, הקנין היקר ביותר והקנין המכריע, זהו בן האדם, הקאדרים. עם קאדרים טובים ומרוּבים בתעשיה, בחקלאוּת, בהובלה, בצבא, אי אפשר יהיה לנצח את ארצנו. בלי הקאדרים האלה נצלע על שתי הרגלים“.

לליצני הדור חומר רב בהגשה החגיגית של „גילויים“ אלה, אשר שמונה־עשׂרה שנות שלטון היו נחוּצות כדי להגיע אליהם, באמיתיות האלה המוּכרזוֹת כמין „לוּחות בּרית חדשים“, וכל חבר קוֹאוֹפּראטיב או גם כל מנהל בּר־דעת של משק קאפּיטאליסטי „הגון“ יודע אותן בעל פּה. אך עם זאת: כל הספרות „הקוֹנטר־רבוֹלוּציוֹנית“ אינה אלא כקליפת השום לעומת העדוּת הזאת, המגלה את פּני „הבנין הסוציאליסטי“ ברוּסיה כמו שהם – הקמת מפעלים טכניים, בכוח המדינה, מתוך זלזוּל אין גבוּל בּבוֹנה ובמקים, בּלי האָדם. וכל הנבוּאות על מצב ללא מוֹצא אשר אליו מוּכרחה לבוא רוּסיה בדרך בנין כזה, חיורוֹת הן לעומת קביעת עוּבדה זאת מפּי דיקטאטוֹר רוּסיה: בכוח הדיקטאטוּרה הכל־יכולה, בכוח המַנגנוֹן, הצבא והג. פּ. אוּ., בכוח הסחיטה הבלתי פוסקת של האמצעים הכספּיים מהעם, נעשה את אשר יש לעשות ב„מכשירים המתים“ האלה – ישנוֹ דנפּרוֹסטרוֹי וישנוֹ מאגנטוֹסטרוֹי וישנה תעשיה כבדה, אך הענין איננו הולך הלאה, כי כאן גבוּל היכולת של „המכשירים המתים“, כאן מתגלה שהדיקטאטוּרה איננה כל־יכולה, המכונות הכבּירוֹת צפויות לעמידה, לחלוּדה, לחורבן, משוּם שאין היד העובדת – והיד העובדת פּירוּשה בן אָדם – שתניע אותן. המשק הרוּסי הגיע למשבּר הצפוי, העתיד, המוּכרח לבוא לכל משק של כּפיה: למשבּר האָדם.

אָדם – הלא במלה קטנה זאת אפשר לצמצם את כל הריב שבין הסוציאליזם והקוֹמוּניזם. נגד מה התקוֹממנוּ? כּלוּם את המשטר הפּוֹליטי של הצארים אָהבנוּ? כּלוּם בּשלטון האצילים הללוּ ושׂרי הערים הללוּ דבקה נפשנוּ? כלוּם על הרכוּש הפּרטי, על האבנים הטובות ועל האחוּזות העצוּמוֹת ועל בּתי החרושת המיוּסדים על ניצוּל הצטערנוּ? כלוּם בּמהפּכה לא רצינו? הלא הדיבוּר הזה על „קוֹנטר־רבוֹלוּציה“ דיבוּר אידיוֹטי הוא. אלא מה? ב„משק פרעה“ לא רצינוּ, אותו שׂנאנוּ. את העריצוּת, ואת הגסוּת ואת כל הטימטוּם אשר בהשפּלת אָדם שׂנאָה נפשנוּ. וידענו למפרע: יבוא יום והמשק הרוּסי, על כל השלטים המהפּכניים המקשטים אותו, יתגלה כ„משק פּרעה“ ויבוא אל בין המצרים.

רוּסיה המוֹעצתית בּאָה למפנה מכריע, לאוֹרך כל החזית, החל ביחסים עם „הבאנדיטים אשר בז’נבה“ דרך יחסי מין וּמשפּחה, וכלה בצוֹרך בבן אָדם. אכן, מפנה ישנוֹ, הוא גלוּי לעין כל, אך המוֹצא – אין. כי הדיקטאטוּרה יכולה הרבה – לא ברוּסיה בלבד, אלא גם האיטליה ובגרמניה ראינוּ זאת. בכוח הדיקטאטוּרה אפשר להוציא את ההמונים לרחוב למען יריעו לכבוד עדן, לאואל ובנש ואפשר לפקוד על „פּראבדה“ ו„איזבסטיֶה“ ו„קוֹמסוֹמוֹלסקאיה פּראבדה“, כי יטיפוּ, במקום מרד בּהוֹרים, לכיבוּד הוֹרים, ולא יעשוּ עוד תעמוּלה להפּלה מלאכוּתית, אלא לחיי משפּחה טהורים ולרגש האִמהוּת. אך כאן הגבוּל של הדיקטאטוּרה הכל־יכולה. כשם שהקימה מפעלים תעשיתיים כּבּירים, כּך תכריז סיסמאות חדשות, אך את בּן האָדם לא תיצוֹר, לא תגדל, לא תחנך. הפּקוּדה, אשר בודאי רב כוחה, לא תוֹעיל ולא כלוּם. כי אין זאת שאלת מנגנוֹן פחות או יותר נאוֹר, שלמד כבר כּמה דברים והנה לא נשאר לו אלא ללמוֹד עוד כּמה דברים נוספים, ואָז הכל יהי בסדר. זאת היא בעית החירוּת, חירוּת האָדם והקיבוּץ, זו היא שאלת היצירה – חפשית, בעלת אחריוּת של האָדם ושל הקיבוץ. משטר הדיקטאטורה איננוּ מסוּגל לפתור את הפּרוֹבּלמה הזאת. תרתי דסתרי.

סטאלין מדבּר עתה בגילוּי לב והוא מגנה בחריפוּת את „הליקוּיים הקטנים“ או גם הגדולים של משטרו – גם זהו אחד מיתרונותיה של הדיקטאטוּרה, כמו המאסרים הללו, העומדים תמיד לרשוּת השלטון. אדרבא: אותו יתרון גוּפו הוא זה. עם טרוצקי בגוֹלה, עם זינוֹביֶב וקאמניֶב בסוֹלוֹבסקי, עם אוֹפּוֹזיציה מוחנקת בתנוּעתה הראשונה, עם „אגרוף הברזל“ המוּכן לרדת על כל ראש מוֹרד או גם רק מפקפק בעיקר – מדוּע לא ירשה סטאלין לעצמו גם את המוֹתרוֹת האלה של גילוּי לב, של „הבקורת העצמית“ המהוללת? והוּא גם מגלה כאילוּ תפיסה אנוֹשית – הלא הוּא מדבּר על הדאגה ל„קטנים“, על הטיפּוּל ב„שוּרוֹת“, על ערך בּן־האָדם. מה לכם עוד? אך לאמיתו של דבר אין תפיסתו אלא תפיסת פּרעה כשהוּא „נאוֹר“, ו„בן האדם“ איננוּ נחוץ לו בלתי אם ככוח המניע את המכוֹנה, כרוֹבּוֹט חי. הדאָגה ל„קאדרים“ איננה דאָגה לשמה ולמען האדם בערכו העצמאי, שאינו תלוּי בדבר, כי אם דאגת כל המשק החרד למכונותיו פּן תעלינה חלוּדה. ופרעה, בין אם הוא נאוֹר וּבין אם הוא בלתי נאור (ברי: הנאוֹר הוא התקדמוּת), לא יהפוך עבדים לבני חוֹרין, אשר הם, הם לבדם, בני אָדם. רק משה בן עמרם עשה זאת. וכל עוד קיים ברוסיה משטר זה, על כל תכוּנותיו, על כל אוירתו, על כל טמטוּמו, אין מוצא למפנה. כאן גבוּל היכולת אשר ל„מכשירים המתים“. היצירה האורגאנית איננה ניתנת להם. נסיון שוא הוא זה.

ב

המהפּכה הרוּסית הולכת ומפרקת את כל מחסנה האידיאוֹלוֹגי וההרגשתי, בכל שטחי היחסים, בכל שטחי החיים.

לא מזמן קראתי אצל חכם ספרדי אחד האומר, כי תקוּפת מהפּכה, על פי רוב 30 הן שנות חייה. וזהו החשבון: אין המהפּכה נעשית אלא על ידי דור אחד, כי הדור השני תפוּס כבר על ידי „תגוּבה למהפּכה“, וחיי הדור הם 30 שנה המחוּלקות לשתים – 15 שנה להכנה, 15 שנה להגשמה. חייכתי קצת לאַריתמטיקה מהפּכנית זאת, אך אחר כך בּדקתיה: הנחשול הגדול של המהפּכה הרוּסית התחיל להתרוֹמם בשנוֹת 1902–1905, ואז היו מחוללי המהפּכה בראשית חייהם המבוּגרים – כּבני 25–30; מ־1902 ועד 1917 הלא זה בדיוּק 15 שנה, ומ־1917 עד 1931–1932, תקוּפת המריבה הגדולה שבין סטאלין וכל מיני אוֹפּוֹזיציות, תקוּפת „הקוֹנסוֹלידאציה של המשטר“, שוּב עברוּ כ־15 שנה. שמא צדק החכם הספרדי ההוא?

בין כה וכה והמהפּכה הרוּסית – בסיוּמה, בסיום תפקידה. לחולל יותר מאשר עשתה איננה מסוגלת. נידלוּ כוחותיה. סטאלין מעיד על כך, בנאוּמו „על הקאדרים“, בין אם הוא מבין זאת ובין אם איננוּ מבין.

שמא אפשר עתה לראות בעינים פּקוּחות יותר, בעינים בלתי משוּחדות, מה הוא פּרצוּפה האמתי של המהפּכה הזאת מחוץ לרצון מחוֹלליה – הן ידוּע: „הנני עושה את אשר אינני רוצה לעשות, ואינני עושה את אשר הייתי רוצה לעשות“, ולא בחיי הפּרט, אלא גם בחיי היסטוריה כך הוא – שמא אפשר עתה לדעת מה היה תפקידה האמתי, מחוץ להכרזות, של המהפּכה הכבּירה הזאת, אשר הסעירה את רוּחות בּני־דוֹרה ותעסיק בּמשך דורות את דמיון ההמונים ואת שקידת ההיסטוֹריוֹנים של כל העולם?

כּבר הזכּרתי, שסוּג הספרוּת האהוּב, כנראה, ביותר על אנשי רוּסיה הוא עתה רוֹמאן היסטורי, ולא דמוּיות משוֹררים, עסקנים ומורדים מעלים המספּרים, אלא גם את דמוּיות השולטים לשעבר, וטבעי הדבר שאינן מעוררות אהדה מרוּבה. עתה הופיע גם רוֹמאן של אַלכּסיי טוֹלסטוֹי: „פּטר הראשון“, והצלחתוֹ מרוּבה. תהילות ותשבּחוֹת. כּמה וכמה מהדוּרות. גם מחזה שנגזר על פּי הרומאן עולה, בהצלחה גם הוּא, על בּימות מרוּבות.

אַלכּסיי טוֹלסטוֹי – סופר בּעל כּשרון רב. והוּא גם „רגיש“ מאד ויודע מה שהוּא עושה. כּתם על עברוֹ. היה עם דניקין, ואדרבּא: כיהן אצלו בתור „ראש הפּרסוּם“. קל לתאר מה היה פרצוּף הקומוּניסטים ב„פרסוּם“ הזה. אחר־כך היה בין הפּליטים הרוּסים בחוץ־לארץ וכתב רוֹמאן מתקוּפת המהפּכה – „מסע היסוּרים“ – והוּא כוּלוֹ אהבה לרוּסיה המנוּצחת, הליבּראלית, הסוציאליסטית, „האינטלקטוּאַלית“, הנתוּנה ליסוּרים, ושׂנאָה לרוסיה שניצחה, לרוּסיה הבּוֹלשביסטית, הגוזרת את היסוּרים הללו. אחר־כך ביקש חנינה וקיבלה. את הרוֹמאן „ערך“ מחדש, ועליו להיות „זהיר“ באופן מיוּחד.

ומהי דמוּת פטר שהוא מעלה? שמא עריץ אסיתי, מפלצת זידוֹנית, כוּלה איבה ושׂנאָה לעם העובד והמשועבד? חלילה. דמוּת גבּוֹר היא זאת, דמוּת כּבּירה, איש רצון, איש סערה, כוּלו מתוּח לקראת הבאות, כוּלו חזון, פעוּלה, מעשה, מרץ, קרבּן.

גם זהו מ„אוֹתוֹת הזמן“, אם ככה אפשר עתה להעלות ברוּסיה דמוּת צאר דוקא ולא, נאמר, דמות ראזין או פּוּגאצ’וֹב. לפני שנים מעטות היה נחשב הדבר ל„קוֹנטר־רבוֹלוּציה גלוּיה“, כלומר: כלל לא היה נחשב, כי לא היה בגדר האפשרוּת, כי רומאן שכזה היה נטמן בשוּלחן הסופר.

הרושם העיקרי בקריאת הספר: הלא בזמננו, בימינו, הכתוּב מדבּר. או מכל מקום: רק בימינו, דרך האספקלריה של המהפּכה הבּוֹלשביסטית, דרך הנסיון העצוּם הזה, אפשר היה לראות ככה את התקוּפה ההיא.

הרקע: רוּסיה מלפני 250 שנה, כבירת שטחים, עצוּמת המוֹנים, ללא גבוּלות, פּראית, בוּרה, נחשלת, משועבדת, רעבה בגוּפה, עיורת ברוּחה, יחפה, ערומה ומזוהמה, מושפּלת כלפי חוץ, נהוּגה – לא נהוּגה, אלא נגזלת – על־ידי כנוּפית אצילים מקוּלקלים, יהירים, מוּגבּלים. אין זה שלטון כלל ואין זה עם. ביחוּד: אין זה עם. רוּסיה איננה עוד. טרם נוֹלדה.

הצאר הצעיר, – אחד המוּעמדים לשלטון, והוּא תופס אותו בדרך מקרה כמעט. כפשׂע בין נצחוֹנוֹ ובין נצחון אנשי ריבוֹ. מכל מקום: לא לפי „רצון העם“ עלה על הכסא. העם בכללו או שהוּא דוֹמם ונוֹשׂא את יסוּריו מתוך טימטוּם או שהוא מורד מרד פּראי, ללא כל טעם, מוּסת על־ידי כל מי כנוּפיות.

הצאר הצעיר חונך „מן הצד“, בהפקרוּת כמעט, כצמח בר גדל. רשמי ילדוּתוֹ המכריעים העירוּ בלבּוֹ שׂנאָה לרוּסיה „הישנה“, הפראית, האכזרית, המטומטמת, אשר לעיניו רצחה את דוֹדוֹ, לעיניו היתה מוּכנה להרעיל את אִמוֹ, לטרוף אותו.

מתוך מאמץ־רצון כּבּיר עקר הצאר את רוּסיה השׂנוּאָה הזאת. הוא משפּילה, מכּה אותה, רוצח אותה – מענה ורוצח ממש, יש ובידיו הוא. איננוּ נרתע מפּני מלאכת תלין. מתוך מאמץ־רצון כּבּיר, מטורף כמעט, הוּא מקים רוּסיה חדשה. מעורר איבה – לאַנטיכריסט הוּכרז. להגנתו הוא מרים שכבות־שלטון חדשות, מתוך מעמקי העם – צבא חדש, אצילוּת חדשה, בּיוּרוֹקראטיה חדשה. מניח יסוד לבוּרגנוּת הרוּסית. דרכי השלטון: פּקוּדוֹת הצאר שאין מהרהרים אחריהן, ומי שמהרהר – גירוּש, מלקוֹת, גרדום מנת חלקו. שלט השלטון: אירוֹפּה. על רוּסיה להיות כאירוֹפּה.

כּך רוֹאֶה את דמוּת פּטר ואת מפעלו האמן הקוֹמוּניסטי.

אין גזירה שוָה. כל תקוּפה – ואָפיה, תכוּנותיה וחוקיה. אך ישנוֹ המשך, ישנה שרשרת – בקרב אותו העם, על פּני אותה האדמה.

דמוּת פּטר נשארה ברוּסיה דמוּת־מריבה. לא רק בזמן הראשון של המהפּכה, אלא גם לפניה, בימי „רוּסיה הצארית“ אי־אפשר היה לסופר רוסי, להיסטוריון רוּסי להעלות את דמוּת לגוֹבה של גיבּוֹר כפי שעשה זאת טוֹלסטוֹי. פּטר נכנס כּקנין קבוע לפולחן הרשמי, אך איש התרבוּת הרוּסי לא קיבל אותה בלב שלם. כי הן נכון: מאמץ כּבּיר נעשה, אך מהוּ המחיר ששוּלם בּעדוֹ? ניתוּק מכאיב, אשר דוֹרוֹת לא גישרוּ אותו, בין רוּסיה הישנה ובין רוּסיה החדשה, תהוֹם הזרוּת בין מעשׂי פּטר – האימפּריה הרוּסית, הביוּרוֹקראטיה והאינטליגנציה הרוּסית – ובין העם הרוּסי. לשתים נשבּרה רוּסיה – שכבה קטנה של חניכי פּטר וההמון העצוּם שנשאר כמה שהיה. וכלוּם אָמנם כזאת היא רוּסיה הישנה, כשם שמתאר אותה טוֹלסטוֹי, המביט עליה באספּקלריה הבולשביסטית, וכשם שתיארוּ אותה ההיסטוריוֹנים הרשמיים של בית רוֹמאנוֹב? האמנם לא היה בה מה לשמור? האמנם לא היתה דרך אחרת מאשר להשפּילה ולהעלותה על הגרדום? ומה הוּשׂג? השלט הזה – אירוֹפּה – מה הצדקה לו? הלא „אירוֹפּה“ פירוּשה היה, כבר אָז, ואָז אוּלי יותר מאשר עתה: כבוד־אָדם, התאבקוּת רוחנית, מחשבה חפשית, רֶנֶסאנס, רפוֹרמאציה, גאליליי, קוֹפּרניקוס, שפּינוֹזה, מהפּכה אַנגלית, ראשית סלילת דרך ההמונים ליצירה. מה הוּקם ברוּסיה? שמא ארץ עממית, אנוֹשית, חופשית? חלילה. זיוּן אירוֹפּי לצבא ולצי, חיקוּי בפקידוּת, קצת ידיעת קרוא וכתוֹב למתי מספּר, מנהגים זרים, מהגרוּעים ביותר ל„חברה“, ועם זאת מוּתר להגיד שפּטר הוא שחיזק – אדרבּא – הוא־הוא שיצר – את השלטון הבלתי מוּגבל של הצאר, הוא שיצר את המשטר הצארי, את „מדינת המשטרה“. עקר – יחד עם רוּסיה „הישנה“ – כל הגרעינים הטבעיים, האורגאניים של רוסיה המחודשת, כל התחלה של העצמאות הרוּסית העממית. הטיל על העם הרוסי בּיוּרוֹקראטיה עצומה – האומנם בהרבה מקוּלקלת פּחות, מטומטמת וגסה פחות מפּקידוּת ה„בּוֹיארים“⁴? הן ראינוּה במוֹ עינינוּ –ואנחנוּ ראינוּה 250 שנה לאחר יצירתה. כבוד אָדם, חירוּת המחשבה – הלא על אלה חלמה ולחמה רוּסיה, ולשוא, דורות מרוּבים לאחר הגשמת „המפעל הכּבּיר“. כמות העוול הסוציאלי והאנוֹשי לא הוּקטנה במשהוּ – שאם לא כן לא היתה כלל מתפּרצת המהפּכה הקוֹמוּניסטית. רוּסיה האימפּריאלית אמנם נולדה, אך העם הרוּסי טרם נוֹצר. הן „משק פרעה“ היה משקוֹ של הצאר הגדול.

כּלוּם זהוּ כל החשבון?

עם פּטר נכנסה רוּסיה לשוּרות מעצמות אירופּה, חדלה להיות „אַסיה“, כגזירת הגורל שאין לשבּרה. חדלה להיות מושבה לסוחרים אנגלים והוֹלאנדים. הארץ נשארה ארץ עבדים, אך היה מי שהרים, שיכול היה להרים, נס המרד נגד עבדוּת זאת. לשם צרכי הצבא, הביורוקראטיה והצי נשלחוּ צעירים רוּסים לצרפת, לאנגליה, להולאנד – ואחרים שבוּ, ואם לא הם – הרי בניהם. עם החיקוּי למנהגים מגוחכים חדר גם דבר מה, משהוּ מרוח חדשה. ועל כן „כּעבוֹר מאָה שנה, מאָה שנה בלבד, ענה העם הרוּסי על תיקוּני פּטר בתוֹפעה גראנדיוֹזית, אשר פּוּשקין שמה“. אחרי פּוּשקין בּאוּ מאָה שנים של מאמצים, עבודה, יצירה, אמנם גם של מלחמה נואשה, מלחמת־דם ממש בירוּשתוֹ של פּטר ובמשטרוֹ, אך הלוחמים האלה בזכוּת פּטר קמוּ.

המהפּכה הקוֹמוּניסטית, שהיא עכשיו בסיוּמה, בליקבידאציה שלה, מאחרי ה„טרמידור“, תשאיר אחריה רוּסיה חדשה. השלט: ארץ סוֹציאליסטית, אך הסוֹציאליזם הזה הוא כ„אירוֹפּה“ של פּטר. דנפּרוֹסטרוֹי ומאגנטוֹסטרוֹי שלו וקוֹלחוֹזים שלוֹ הם כסאנקט־פּטרבּוּרג של הצאַר, כתעלוֹת שלוֹ, כּצי שלוֹ, כּמכרוֹת־אוּראל שלוֹ. ברוּסיה הישנה הזאת יהיו יודעי קרוא וכתוֹב, צמאי דעה במספר גדול הרבה יותר מאשר ברוּסיה הישנה, וּמפעלים תעשיתיים משוכללים יותר יהיו לה והיא תהיה עצמאית יותר, ושכבות חדשות, שקמוּ ממעמקי העם, בּיוּרוֹקראטיה חדשה, מַטה צבאי חדש ישלטוּ בה, אך „מדינת־העם“ ו„מולדת־האָדם“ לא תהיה. וההכרה הזאת אולי מנצנצת כבר בּלבּם של אמני רוּסיה הקוֹמוּניסטית, הרואים את תקוּפת פּטר כתקוּפה מקבּילה למהפּכה הבוֹלשביסטית, וּבמוֹחם של שליטי רוּסיה הקוֹמוּניסטית, כשהם משוים, כפי שעושה זאת סטאלין בנאוּמו האחרון, אוֹפי ציביליזאטוֹרי בלבד למפעלים: „תעודתנו היתה להעביר את רוּסיה ממסלול ימי הבינים למסלוּל התעשיה המוֹדרנית והחקלאוּת המֶכאנית“ כשהם מדגישים, כּי חזוֹנם: „רוּסיה שאי־אפשר יהיה לנצח אותה“ וכשהם מצפים, תוך „משק פרעה“, לנס מן השמים – לבן־האָדם.

וּבן־אָדם זה, העם הרוּסי, לא יקוּם בּלתי אם מתוך התאַבּקוּת עם המשטר שנוֹצר על־ידי המהפּכה הקוֹמוּניסטית – עם משטר הדיקטאטוּרה, עם „מדינת המשטרה“. בּן־אָדם זה, העם הרוסי בן־החוֹרין, יצטרך ליצוֹר לו משטר עבודה וּמשטר של כּבוֹד־אָדם, הוּא משטר הסוציאליזם, בתנאים קשים יותר מאשר כּמה וכמה עמים אחרים. המפעל הסוציאליסטי ברוּסיה טרם התחיל. גרעיניו הרכּים, שהיוּ בעין לפני המהפּכה, גרעיני ההכרה וגרעיני המעשׂה, נעקרוּ באכזריוּת על־ידי המהפּכה הקומוּניסטית. זריעה חדשה תצטרך להתחיל מבראשית. היא תיתקל לא רק במשטר הזה, שהוּקם על־ידי המהפּכה, אלא בכוחות אדירים עוד יותר, שעתה אין הם נראים כמעט לעין, אך הם־הם כוחות רוסיה: באִכּרוּת הכּבוּלה עתה בקוֹלחוֹזים.

האם בּרכה במהפּכה זאת, בתור הופעה כוללת? ואילו – האם בּרכה, ללא רזרבות, היתה בפּטר? הטובים שבהוֹגי־הדעות של רוּסיה, טובי אמניה ומלוּמדיה, לא ידעו לענות. וכלוּם מוכרחים לענות? מסתבר, כי לשׂר ההיסטוריה הרוּסית לא היתה ברירה אחרת כדי להוציא את העם הרוּסי מתרדמת דורות, להניח יסוד לרוּסיה האימפּריאלית, מאשר האַלָה המפורסמת של פּטר. מסתבר, כי לשׂר ההיסטוֹריה הזאת לא היתה ברירה אחרת כדי להמשיך את מפעל פּטר ולזיין את רוּסיה ב„תעשיה מודרנית ובחקלאוּת מכאנית“ וללמד קרוֹא וכתוֹב את בּני האכּרים ולעורר אצלם הרגשה פּאטריוֹטית, רוּסית־לאומית, מאשר הדיקטאטוּרה של לנין־סטאלין. נראים הדברים שנגזר על העם הזה, רב־היסוּרים, להפסיק מפעם לפעם את דרכו האוֹרגאנית ולעלות קפיצות־קפיצות – עליה אשר דורות משלמים אחר כּך בעדה.

אין צורך ואי־אפשר לענות בברכה או בקללה, ואוּלי התשוּבה הכּנה והשלמה ביותר היא זו של פּוּשקין לפּטר:

מָה אֲהַבְתִּיךָ, פֹּעַל פֶּטֶר – – –

אָיֹם הוּא, לוּט הָאֲפֵלָה!

בבת אחת גם ברכה וגם קללה. אך צורך הוא להבין – להבין את המהפּכה הכּבּירה במשמעה ההיסטורי, כהופעה רוסית מיוּחדת, הנכנסת לתוך מסגרתה, הנובעת מתוך תולדות רוּסיה, בעלת תעוּדה מסוּימת, אשר היא: צעד נוֹסף בתהליך יצירת רוּסיה, בתורת יחידה לאוּמית־משקית בלתי תלוּיה, צעד נוסף להוצאת רוּסיה מגבוּלות אַסיה אל תוך גבוּלות אירוֹפּה. האם מעט הוּא זה, לעוּמת המחיר ששוּלם ועוד ישוּלם? כנראה, לא כל כך מעט, אם המחיר הוא כל כּך גבוה.

ואשר ל„שלט“, הרי אלה הרגילים בדרכים המשוּנות של שׂר ההיסטוריה, גם לא ישתוֹממוּ ביותר בּראוֹתם, כי תעוּדה כזאת והמשך כּזה נמסרו לידי הנשבעים לאינטרנאציונאליזם ולקוֹמוּניזם. נראים הדברים כי אי־אפשר היה להקים דנֶפּרוֹסטרוֹי בלתי אם בּלבוּש „יום שני ליצירה“, כי בני האכּרים ברוסיה לא יכלו ללמוד קרוֹא וּכתוֹב בלתי אם באיצטלה של „הגשמת הסוציאליזם“ וכי המולדת הרוּסית היתה מוּכרחה להיוָלד בהכרתם מתוך התאַבקוּת עם „מעצמות אימפּריאליסטיות“ דוקא.

אמנם סבל לאין סוף, יסוּרים ללא מידה, ים של דמעות ודם היו חוֹסכים שליטי רוּסיה, אילוּ ידעו, מלכתחילה, מה הם עוֹשׂים, אך כלוּם יכלוּ לדעת, כלוּם ניתן לדעת? מניקוֹלאי הראשון, מפּוֹבֶּדוֹנוֹסצב ועד סטוֹליפּין חלמו הפּאטריוֹטים הצארים על „רוּסיה כבירה“, עצמאית, בלתי תלוּיה ויצרו „ענק על רגלי חומר“, אשר נשבר לרסיסים בנסיון המלחמה החיצונית והיה לכוח דיכוּי לרוח הרוּסית במלחמה הפּנימית. לנין וחבריו – על מה חלמוּ? על מקום־מוֹשב לקומאינטרן, הוא מרכּז המהפּכה העולמית – ויצרו רוסיה תעשׂיתית, אשר הנוער שלה חדוּר הרגשה פּאטריוטית וראשית הכרה אנוֹשית וצמאון־דעת נצנצה בו.

“דבר“, כ”ה-כ“ו סיון תרצ”ה ‎ (26–27.6.1935)

פרקי איטליה

מאת

משה בילינסון

---

ימים סוערים

מאת

משה בילינסון

א. בסוציאליזם האיטלקי

הועידה בבוֹלוֹניה, של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית “פּאַרוטיטיוֹ סוֹציאַליסטא איטאַליאַנוֹ” (להבדיל מן הפראקציה “אוניאוֹנא סוֹציאליסטא איטאַליאַנוֹ” שהיא צעירה ומתונה), קיבלה שורה שלמה של החלטות ריצוֹניוֹת. הוחלט בחגיגיוּת לצאת מן האינטרנאציוֹנאל השני ולהספח לשלישי; ההשתתפות בבחירות לבית הנבחרים פּגשה התנגדוּת ידוּעה מצד האגף השׂמאלי-הקיצוֹני, אוּלם לבסוף הוחלט לחיוּב, בתנאי קוֹדם לא לתת יד למפלגות הבּוּרגניות; הועידה אישרה מחדש את רעיון הדיקטאטוּרה של הפּרוֹלטאריון ואת הנחיצוּת להיכּוֹן למהפּכה החברתית, “המשמשת וּבאָה”, כל זה תוּבל בּנאוּמים נלהבים על קהלית-המועצות הרוּסית.

בּועידה זו כבר נסתמן מיעוּט קבוּע ותקיף העומד על דעתו, כי רחוקים אָנוּ עדיין מאד מן המהפּכה החברתית, כי נסיון רוסיה המועצתית עדיין לא גוּבּש ולא נתבּרר כל עיקר, כי המאכּסימאליזם כשהוּא לעצמו אינו שיטה חברתית שלמה, אלא מצב פּסיכוֹלוֹגי ידוּע, הלא הוּא מצב של מַרדוּת הבאָה בעקב ההרס הכלכלי. מיעוט זה הבליט ביחוּד את מספּרם הקטן ביחס של הפּועלים המאוּרגנים במפלגה הסוציאליסטית – כ-70 אלף – ומתוך כך הראה על העבודה הענקית אשר על המפלגה לעשות, כדי שתהיה מוּכנת כל שהוא לשינוי המשטר. את תפקידה העיקרי של המפלגה ראָה המיעוּט בהכנתו הפּנימית – התרבוּתית והארגוּנית – של הפּרוֹלטאריון. זרם מתוּן זה, אשר איחד בּקרבּוֹ את הסוֹציאליסטים הכי מכוּבדים וּבני-סמך, את ה“גוארדיה הישנה” – טוּראטי, טריויש, לאצארי, מוֹדיליאני, טרמפוֹליני מאָפי וכו' – נחל, כידוע, מפּלה, והמפלגה נגשה אל הבּחירות לבית-הנבחרים, כשהיא דוֹגלת בסיסמאות מארכּסימאליסטיות.

הבּחירות היו ב-16 בנובמבר והנחילוּ, כידוּע, למפלגה הסוציאליסטית נצחוֹן אשר היה להפתעה גם לה עצמה. במקום 40 הצירים, אשר מנתה המפלגה בבית הישן, יש לה בחדש כ-160. קבוצת המוּרשים הסוציאליסטיים גדלה, איפוא, ארבעתים (אם נחשוב רק את צירי ה“פארטיטיוֹ סוציאליסטא איטאַליאַנו” הקרוּיים סוציאליסטים רשמיים, ומבלי להביא בחשבון את הסוציאליסטים הרפוֹרמיסטים). אולם כאן נתגלה איזה רפיון בחזית המאכּסימאליסטית. אי היכולת למלא מיד את ההבטחות, אשר בהם דגלה המפלגה בשעת הבחירות; אחריותה של הקבוּצה הפּרלמנטרית בפני הארץ בכללה ובּפני הפּרוֹלטאריוֹן בפרט, אשר גדלה עם התחזקוּת הקבוּצה; תלוּתה הכלכלית המוחלטת של איטליה באנגליה וּבאמריקה; עקרוּתה המוחשת של פּוֹליטיקת-שלילה עקבית בבית-הנבחרים, והעיקר – חוסר-ההתאָמה הבּוֹלט בין מספּר חברי המפלגה ובין מספּר הדעות שקיבלה בשעת הבּחירות – כּל זה הכריח את העסקנים האחרים אשר בּמפלגה לשפוך קצת צוֹננים על התלהבוּת החברים, שכוּרי הנצחון.

לעת עתה הגיעוּ אל הועד המרכזי של המפלגה שתי אגרות מלנין, אשר בּהן יעץ ראש הרפּוּבּליקה של המוֹעצות את החברים האיטלקים לבלי הטיל את עצמם בעינים עצוּמוֹת אל תוך אַבאנטוּרה של מהפכה, בהתחשב עם המצב הבין-לאומי ועם התוצאות שהביאה הפּוֹליטיקה הבלתי-מתפּשרת בּרוּסיה.

הנה כי כן, התחילה במפלגה תסיסה חזקה, אשר התבּטאָה גם בשינוי הטון בכלי-מבטאה המרכזי “אַבאַנטי”, ואשר נסתמנה היטב בכינוס צירי ההסתדרוּיות הסוציאליסטיות, שנועד בפלוֹרנציה ב-14–12 בינואר. כינוס זה (“קוֹנבגנוֹ”) נבדל מועידה ממש (“קונגרסו”) בזה שהצירים המשתתפים בו אינם נבחרים על-ידי כל הפּועלים המאוּרגנים, כי אם מתמנים על ידי הועדים המקומיים; להחלטותיו אין ערך מחייב בּשביל הועד המרכזי, והוּא נקרא רק לשם אימוּץ הקשר בין הועד והמפלגה. אולם, מכל מקום, הריהוּ מביע את הלך-הרוּח של המפלגה לא פחות מועידה.

סיבת היקרא הכינוס הפעם היתה זו: על פי תקנות המפלגה אין חברי הועד המרכזי רשאים להיות צירים בפרלמנט; ואולם מ-12 החברים אשר בועד המרכזי נבחרו בבחירות האחרונות 8 לבית-הנבחרים. הכינוס בפלוֹרנציה הציע במקומם אחרים, והם מחכים עכשיו לתוצאות המשאל של המפלגה. יחד עם זה דן הכינוס באחדים מעניני-היום. הוא אישר פוֹרמאלית את ההחלטות שהתקבּלוּ בבוֹלוֹניה; אולם בו התגלה בפרטים רבים השינוי שבא בהלך-הרוֹחות: איש לא דיבר עוד על קרבת המהפכה החברתית. סראטי, עורך כלי-המבטא המרכזי וחבר הועד המרכזי, אחד מעמוּדי התוך של הזרם המאכּסימאליסטי, השתדל להוכיח כי אין הפירוּד בין המכּסימאליסטים והמתוּנים גדול בעצם וכי לא יקשה. ברצון הדדי, לסַלקוֹ וגמרי; אחד מבני-הסמך שבין חברי המפלגה, הציר מוֹדיליאני, דרש בתוקף קריאת ועידה חדשה לשם הגהת החלטות בּוֹלוֹניה; אותו סראטי הכיר בצדקת השקפתו של טוּראטי על העבודה הפּרלמנטרית, לאמור, בצורך להגשים בעזרת הפּרלמנט את התקנות הכי-רחבות האפשריות (השקפתם של המאכּסימאליסטים היא: זלזוּל גמוּר בעבודה פּרלמנטרית); המינימאליסט מודיליאני, המאכּסימאליסט סראטי ומזכיר המפלגה הקודם, בּוֹמבּאצ’י, אשר עמדתו היא קיצונית גם מזו של סראטי, -כולם הסכימוּ שלא מן הרצוּי הוא לחקות בעיוָרון את רוּסיה. כשנתעוררה שאלת יסוד הסוביטים תיכף ומיד, דחתה האסיפה רעיון זה כמעט פה אחד, וּבין הממליצים בשאלה זו על זהירוּת קיצונית היה גם דה-אראגוֹנה, ראש “ברית העבודה” (הסתדרות הפּועלים הכּללית הכי חזקה).

האסיפה נגמרה במקרה אופיני, אשר, עם היות לו צביון פרטי, הריהו יכול לשמש סימן להלך הרוח של המפלגה ולתת מוּשׂג ידוּע על היחס המציאוּתי – לא היחס המילולי – בין הכוחות בתוכה. מזכיר המפלגה בּוֹמבּאצ’י הוא אחד מחברי הועד המרכזי אשר נבחרו לפרלמנט; עליו מוּטל איפוא או להשיב את המאנדאט לפרלמנט או לצאת מן הועד המרכזי ולחדול, מתוך כך, מן המזכירוּת. הוא עצמו עמד על הברירה הראשונה; אולם האסיפה הציעה לו, ברוב 1/2 52 אלפים נגד 1/2 17 אלפים, להישאר ציר ולהתפּטר מן המזכּירוּת. סילוּק זה של בא-כוחה הכי חשוב של הפראקציה המאכּסימאליסטית בתפקיד אחראי הוערך גם על ידי כל העתונוּת הסוציאליסטית כסימן אופיני.

הכינוס בפלוֹרנציה איננו התגלותה היחידה של התסיסה במפלגת הסוציאליסטים. המיעוּט של בּוֹלוֹניה אינו חושב את עמדתו למנוּצחת כל עיקר. אדרבה, הוא מתכּונן למערכה חדשה, אשר תהיה הפעם יותר מאוּרגנת. ראשיו, דבּרי המפלגה החשוּבים ביותר, הצירים טוראטי וטריויש, קוראים כבר זה יותר משנה בעתונם “קריטיקה סוציאַלה” למלחמה ברוּרה ומסוּימת בפשטוּת המוּשׂגים היתרה של הקומוּניסטים האיטלקים, במגמות המַרדוּת והאַנארכיזם שבמפלגה ובעצימת-העינים מראית הצדדים השליליים של בדיקטאטוּרה הפּרוֹליטארית ברוסיה. ה“קריטיקה סוֹציאלה” ניתחה את תוצאות הנצחון בבחירות, לדעתה, “מוֹצאת לה הצלחת המפלגה ביאור בחוּלשתם ובשגיאותיהם של מתנגדיה יותר מאשר בכוחה העצמי ובזכוּת מעשיה”. סיבת הצלחתם של הסוציאליסטים מוּנחת קודם כל בשיטת הבחירות החדשה, על פּי רשימות מפלגתיות: מועמדי המפלגה הסוציאליסטית, שהיא בעלת הסתדרות בת יותר משלושים שנה, נמצאו במצב יותר נוח מאשר מועמדי המפלגות המתנגדות המפורדות. מהצד השני, יצרה ההתלוננוּת הכללית, אשר בּאָה בעקב היאוּש מתוצאות המלחמה, מאות אלפים “בני לויה” אוהדים למפלגה, שהם נותנים את דעותיהם בעד הרשימה הקיצונית, אבל אינם מהימנים לפעולת מהפכה מכרעת.

ב-19 בינואר, ימים מספּר אחרי הכינוס בפלוֹרנציה, קראה סיעה זו את המתוּנים לאסיפה במילאנוֹ, כדי להתוות את דרך פּעוּלתה. הדרישה העיקרית שנשמעה באסיפה זו היתה, כי תחדל המפלגה מן הטאקטיקה של הטפה במלים ותצא אל דרך הגשמת התקנות החברתיות הרחבות אשר המוני העם מצפּים להם; ואם לא יכיר הרוב המאכּסימאליסטי בנחיצוּתו של שינוּי טאקטיקה זה, יוּכרח המיעוּט המינימאליסטי להבּדל מעליו באיזו דרך שהיא. הציר טריויש עמד מחדש על רעיונו החביב, כי המהפכה הסוציאלית יכולה להיות רק בין-לאוּמית וכי כל עוד לא נברא אינטרנאציונאל חזק, בר-חיים וריאַלי (את האינטרנאציונאל השלישי רואה הוא כאַפּלאטוֹני מעיקרוֹ), אין גם לחשוב על הפיכה סוציאלית, הציר טוּראטי דיבר על הצורך בעבודה פּרלמנטרית פּוריה ובהכשרה הפּנימית של הפּרולטאריון, שהרי “לא יבצר מטאטא את הבורגנוּת, אילו היה מוּכן יוֹרשה”. בהכנת ההפיכה הסוציאלית צריך להעלות על הדעת קודם כל את התנאים אשר בהם נתוּנה איטליה כיום, כי בסוציאליזם הריהוּ בראש וראשונה שאלת התעשיה, ואי אפשר לעשות סוציאליזאציה של העוני. ברגע הנוכחי תהיה המהפכה רק “התלקחוּת רגעית אשר תביא לאבדן גמור”. האסיפה נגמרה בקבלת החלטה ברוח זוֹ.

בקרב המפלגה מסתמנים איפוא תחוּמים ידועים, אשר אינם יכולים שלא להביא לידי משבר רציני. הרגע הנוכחי (מצד אחד, המכשולים החיצוניים אשר איטליה פוגשת עדיין בפוליטיקה החיצונית שלה; ומצד שני, "בולמיס השביתות " אשר אחז את הפועלים) מחדד בהכרח את המשבר הזה. שביתת פועלי הדואר והטלגראף שאך זה נגמרה ושביתת פועלי מסילות הברזל שאך זה התחילה משתקות את כל כוחות הארץ. שביתותו אלה, שהוכרזו בלי הסכמה קודמת עם המפלגה או עם ברית העבודה ובזמן שעדיין היתה אפשרות לשאת ולתת עם הממשלה, עוררו לא רק התרגזות בקהל הרחב, כי אם גם התלוננות ידועה בחוּגי הסוציאליסטים. הועד המרכזי של המפלגה מסתלק מן האחריות לשביתות אלה, שהן כלכליות-טהורות, אולם במוהו עושה גם “ברית-העבודה” הכלכלית. הקוראה את חבריה תדיר למשמעת חזקה ומזהירה אותם ממעשים בלתי-מיוּשבים. סוציאליסטים מתוּנים אחדים חיווּ את דעתם ברור נגד השביתות

האלה, וחריפות המעשה הזה עוררה את המאכּסימאליסטים, עד אשר עתוני היום מדבּרים על אפשרות הוצאתו של טוראסי (זקן עסקני המפלגה, המכוּבד ובן-הסמך שבהם) מן המפלגה, מה שיגרור אחריו, כמוּבן, גם את יציאת רוב “הגבארדיה הישנה”. בין אם פּירוד זה יבוא וּבין אם לא יבוא, מכל מקום, משבר פּנימי ישנו במפלגה, ומשבר זה אם גם יחלישנה לזמן, יבוא לבסוף לידי הערכה יותר בהירה ובריאה של המצב הבין-לאומי ולהשׂגה יותר מציאוּתית של השאלה הסוציאליסטית – השׂגה אשר תכיל פּחות מליצת-מהפּכה ויותר תוכן מהפּכני ויוצר.

“קונטרס” כ“ח, י”ד אדר תר"פ

ב. חולשת האיגוד המקצועי

מי שמסתפק בסקורה שטחית על העתונים הסוציאליסטיים, היוצאים באיטליה יוכל בנקל להעלות את הרושם, כי איטליה היא ערב מהפּכה וכי די למפלגה הסוציאליסטית לתת אות ובית הנבחרים יוּמר במועצת שליחי הפּועלים. אך לאמיתו של דבר המצב מורכב הרבה יותר: על מהפּכה קרובה אין חושבים, ופחות מכולם חושבים ראשי תנועת הפּועלים על נתינת האות להתקוממוּת. מי מעכב בדבר. לא כוחה הצבאי של המדינה הבּורגנית ולא הזרמים הפּנימיים של הסוציאליזם, ההולכים ומאַבּדים בזמן האחרון הרבה מחריפוּתם. הסיבה המעכבת מוּנחת בתנאי המציאוּת -כפּנימיים וכחיצוֹניים – אשר בהם צריך הפּרוֹלטאריון הסוציאליסטי לפעול.

הגורם הפּנימי, העוצר את התפּרצותו המהפּכנית של הפּרולטאריון האיטלקי, הוא איגודו הלקוּי. הארגון הרופף של הפועל האיטלקי נמצא בסתירה גמוּרה מזגו המהפּכני, המבדילו בזמן האחרון כל כך לטובה מן הפּרולטאריון האנגלי והצרפתי – הגם שהוא מוליך אותו לפעמים שולל. המפלגה הסוציאליסטית, המונה, אחרי קיום של ארבעים שנה, כמאה אלף חבר (בעוד שהמפלגה הקאתולית, שנוצרה רק לפני שנתים, מונה כפלים), אינה יכולה להחשב לחיל מאורגן חשוב, אם גם גדול גדלה השפעתה על המוני העם. אמנם, עיקר השׂדרות של הפּועלים המאורגנים נמצא מחוּץ למפלגה – ב“התאחדות-העבודה” ובקואופּראטיבים, אולם, עד הזמן האחרון עמדו הסתדרוּיות אלה וביחוּד הקואופּראטיבים, מן הצד לתנועה המדינית. נכון ציין את המצב הציר הסוציאליסטי טריויש בנאום שנשׂא זה לא כבר בבית הנבחרים. הוא לא ראה כל אפשרוּת של מוֹצא תכוף מן המצב הנוכחי, כי הבּורגנוּת לא תסכּוֹן יותר לשלטון, והפּרולטאריון טרם בגר לקבל את ההנהלה לידיו. להיטיב את המצב אפשר רק עי ידי חיזוּק אירגוּנם של הפּועלים, ובנידון זה נעשה בזמן האחרון, על פּי יוזמת הקואופראטיבים, צעד חשוב.

הקוֹאוֹפּראטיבים האיטלקים, שהתפּתחוּ בעשׂר השנים האחרונות לכלי כלכלי חשוב לא רדפו מימיהם אחרי הבצע כי אם פעלו תמיד, אם לא בהכרה סוציאליסטית, הרי מכל מקום ברוח העובדים. מגמה זו גדלה עם ההתמוֹטטוּת הכלכלית אשר באה בעקב המלחמה. חברי הקואופּראטיבים מרגישים ויודעים, כי יש ביכולתם להנהיג קצב וסדר בחיים הכלכליים במידה מעולה יותר מאשר החברה הבורגנית-הפּרטים. אך בבואם להגשים איזה דבר במַתכּוֹנת רחבה, הנם נתקלים תמיד במכשולים, העולים מחברה זו, ומסתירה זו אין מוצא בלתי אם להתחבּר אל התנועה הפּרולטארית המדינית. מכאן ההצעה, אשר הגישה “”הליגה הארצית של הקואופּראטיבים ל“התאחדות-העבודה” ולמפלגה הסוציאליסטית **“לכוון את כוחות הפּרולטאריון לשם הלאמה מוּדרגת של התעשיה והחלוּקה”. **

להזמנה זו נענו בתמימוּת, קודם כל, האגוּדות המקצועיות המאוּחדות ב“התאחדות-העבודה”, המונה כ-1/2 1 מיליון חברים. “התאחדות-העבודה” נמצאת מכבר תחת השפּעתה הישרה של המפלגה הסוציאליסטית, אחרי שזה כמה גברה בה הדעה, כי כל עוד קיים המשטר הקאפּיטאליסטי אין לו לפועל לקוות לנצחונות כבירים, כי גם הכיבוּשים הכי יסודיים נלקים ונפגמים על ידי המשטר הבורגני, המסתגל לכל, וכי שחרוּרו הגמוּר של הפּועל הוא בלתי אפשרי מחוּץ לסוציאליזם. המפלגה הסוציאליסטית מצדה לא יכלה לשו להוקיר את התוספת הענקית של מרץ פּרולטארי, אשר תביא אתה התאמת פּעולותיהן של שלוש הסתדרויות. ברגע הזה כבר הגיעו לידי הסכם עיקרי, המשאיר, כמוּבן, לכל הסתדרות את העמידה ברשות עצמה בעניני מקצועה. עתה מתנהל משׂא ומתן בדבר הצד הטכני בהכנסת ההסכם הזה לחיים, והדבר יקבל, כפי כל הנראה, צוּרת ועד מיוּחד שיהיה מוּרכב מבאי-כוח כל שלש ההסתדרויות – מעין ממשלה פּרולטארית.

בדרך זו מתבטלת, במידה ידועה, הסיבה הראשונה, אשר מנעה בעד הפּרולטאריון האיטלקי מלהביא את שאיפותיו המהפּכניות לידי בטוּי מעשי – הלא היא התארגנוּתו הלקוּיה. אכן גם זה רק עד מידה ידועה. שהרי אחרי הכל, יחד עם הקואופּראטיבים וגם האגוּדות המקצועיות, נמצא רק שליש הפּועלים האיטלקים בארגון. ועדיין נשארת בתקפה הסיבה השניה, אשר אין, לפי שעה, בכוח הפּרולטאריון לבטלה, הלא היא מצבה הכספי והכלכלי הקשה של איטליה, המשעבד אותה בהחלט לאנגליה ולאמריקה והמכריח אותה מתוך כך להסתגל אליהן גם בפּוליטיקה שלה, בפנימית כבחיצונית. יש לה לאיטליה טבע יפה ואקלימה רך, אך אין לה אוצרות טבעיים חשוּבים, ולכל ראש, -אין לה שני הדברים, המקשרים אותה קשר אמיץ אל הארצות האַנגלוֹסאכּסיוֹת: אין לה כלל פּחם, ולחמה מספּיק בקירוּב רק לחצי הישוב (מ-38 מיליונים איטלקים חיים 18–17 מיליונים על על הלחם, המוּבא מחוּץ-לארץ). כתוצאת הדבר באים: חרושת נחשלת (ביחס), אי-התאמה עצוּמה בין אימפּוֹרט ובין האֶכּספּוֹרט שלה (בשנת 1918 היה האֶכּספּוֹרט מאיטליה 1/2 3 מיליארד לירות איטלקיות, והאימפורט – כ-16 מיליארד), הגירה עצומה, אשר אפשר לדמותה רק להגירה היהודית (בשנת 1913 – השנה האחרונה לפני המלחמה – היגרו מאיטליה – 900 אלף איש), ומאזן כספי בלתי-נוח, שקוּפח עוד על ידי הוצאת 100 מליארדים למלחמה וגרם לירידה בלתי פוסקת של הלירה האיטלקית (לירה סטרלינג, שעלתה עד המלחמה 25 לירות איטלקיות, עולה עתה כ-100). יש אמנם מידה רבּה של אמת בבקורת הסוציאליסטית, המטילה את אשמת ההתמוטטוּת הנוכחית על אירגוּנו של המשק הבורגני, -אכן אמת גדולה מזו מוּנחת בעצם תכוּנתו של הטבע האיטלקי ובמצבה המסכּן של החקלאות באיטליה, הסובלת גם מן הביצות וגם ממכת האחוּזות הגדולות, מכל מקום אין ביכלתה של איטליה ברגע הנוכחי לנהל פּוליטיקה בלתי-תלוּיה של מהפּכה חברתית, העלוּלה לבודד אותה כלכלית, ואם סוציאליסטים איטלקים רבים מחזיקים בהתלהבוּת כל כך רבה ברעיון האינטרנאציונאל הסוציאליסטי החזק, הרי בזה מתגלות, מלבד סברות רעיוניות כלליות, גם תכונותיו המיוּחדות של המשק האיטלקי.

מצב זה יש רק מוצא אחד, ומכאן הסיסמה, השגוּרה הן בפי הממשלה והן בפי האגוּדות המקצועיות “להרבות בתעשיה, להמעיט בסיפּוּק הצרכים” אלא שהממשלה רוצה להשיג זאת על ידי אימוץ היוזמה המסחרית-הפּרטית ןעל ידי שיטת הכרטיסים על צרכי האוכל, והסתדרוּיות הפּועלים – על ידי קואופּראציה ( לא רק לשם השבּרה, כי אם גם לשם תעשיה). הלאָמה מוּדרגת על החרושת וצמצוּם צרכי המוֹתרוֹת. מכאן נובעת, חוּץ מזה, המלחמה בשביתות, שהן לעתים קרובות בלתי-נחוּצות וּבלתי-תכליתיות ומפירות את מהלכן הרגיל של החיים הכלכליים.

מלחמה זו, הגם שהיא מתנהלת לא רק על ידי הממשלה, כי אם גם על ידי הסתדרוּיות הפּועלים והמפלגה הסוציאליסטית, אינה מביאה לפי שעה לידי תוצאות מוּחשות, וגל-שביתות בלתי פוסק עובר תדיר בכל הארץ, ובו מסתפחים פּוֹעלים, אכרים, פקידים, משרתים, מורים. אין איש חושב ברצינות על מהפּכה, אולם המלה המהפּכנית עשתה את שלה. היא עוררה כוחות, אשר קשה לעמוד בפניהם, ויצרה הלך-רוח מהפּכני במקום שאין התנאים מוכשרים לבנין מהפּכני. ואם, לפי כל הנראה תבּצר מאיטליה מהפּכה חברתית בעתיד הקרוב, לא תחסרנה בה התלקחוּיות בודדות חמוּרות פּחות או יותר. לפרולטאריון הרבו כל כך לדבר על האפשרות, הקלות וההכרחיות של תפיסת השלטון – עד ששׂדרות ידוּעות ממנו עברו כבר במרוצתן את המנהיגים, ואלה ממלאים עתה תפקיד של “סכר”. המנהיגים האחראיים מכירים את סכנת המצב, והתוצאת הדבר מוּרגשת נטיה מתוּנה במידה ידועה בכל הסתדרויות הפּועלים וההסתדרויות הסוציאליסטיות. נטיה זו נתגלתה גם בועידה האחרונה של המפלגה הסוציאליסטית במילאנו.

“קונטרס” מ‘, כ’ סיון תר"פ

ג. שביתות הכיבוש

הפּועל האיטלקי, המנהל את מלחמתו המעמדית, בעוז רוח מהפּכני, שאין דומה לו באירוֹפּה, נחל בספּטמבּר שנה זו נצחון מוּחש, העתיד, לאין ספק, להמנות במוּבן העיוני והמעשי, בין הנצחונות הכי ממשיים והכי עיקריים בהתאַבּקוּת הרכוּש והעבודה, והעלוּל להורות למעמד העובד – אם רק ישׂכּיל לפתחו, לבצרו ולנצלו. כאשר השׂכּיל לרכשו – דרכים חדשות של מלחמה סוציאלית ובניה סוציאלית.

התסיסה הסוציאלית החלה באיטליה זה שנים אחדות – בערך מאמצעיתה של המלחמה האירופית. המהפּכה הרוסית נתנה לה דחיפה חזקה למדי, אך ישגה הסובר כי העובד האיטלקי הולך כסוּמא אחרי הרוסי, הקרב של עובדי- המתכת האיטלקים בספּטמבּר הראה כי פּועלי איטליה, בשאבם מרוסיה את ההתלהבוּת המהפּכנית, יודעים להעביר אותה דרך צנורותיהם המיוּחדים.

התנועה החלה עוד בקיץ. ב-16 ביוּני מסרה “אחדות עובדי המתכת” לבעלים, המאוּחדים אף הם, בסינדיקאט, שוּרת תביעות כלכליות. על תשוּבת הסירוּב ענתה “אחדות העובדים” באוֹבּסטרוּקציה: הפּועלים, בבואם כדרכם יום-יום לעבודה, משכוּ ידם מכל עבודה אשר מחוץ למכסה הקבוּעה, ואת העבודה הקבוּעה והרגילה מילאו בהשהיה, בהקפּדה על הדיוּק וההידוּר. לבעלים לא היתה, איפוא, כל זכוּת חוּקית לנהוג בהם מנהג שובתים, אך התוצאות המעשיות היו דומות. כי, בסופו של דבר הביאה האוֹבּסטרוּקציה כמעט לידי שיתוק התעשיה כוּלה. אגוּדת הבּעלים לא ראתה את עצמה מנוצחת והכריזה מלחמה גלוּיה נגד העובדים, בהודיעה, כי מא' בספּטמבּר יתחיל לוֹקאוּט (השבתת העובדים), לאמור: כל בתי-החרושת שבהם נוהגת האוֹבּסטרוּקציה יסגרו מצד הבעלים. אז אחזה אחדות העובדים בשיטת התאבּקוּת חדשה. במקום הכרזת שביתה, המקוּבלת במקרים כאלה, ניתנה פּקוּדה ותפּוס ביום 31 באבגוסט (ערב יום ההשבתה) את בתי-החרושת. צעד זה, כשהוא לעצמו, מציין מעבר מצוּרת מלחמה שלילית ועקרה, המביאה לעתים קרובות הרס לעובד ולארץ, ולצורה נושׂאת פּירות ויוצרת. באשר כיבוּש בתי החרושת הביא בכנפיו לא הפסק התעשיה, כי אם המשכה ואף הגברתה, ולא עוד אלא שצפן בקרבו את המעבר לקרב יסודי. בתפשׂם את בתי החרושת ובנהלם אותם על דעתם נגד רצון האדונים, הרימו העובדים את נס המרידה במשפּט הקנין הפּרטי ביחס לבתי החרושת וקיימו למעשה את זכוּתם ליצירה גם שלא מדעת אדוני החרושת.

באותה שעה שוּנוּ ביסודן גם דרישות “אחדות עובדי המתכת”, כי מלבד התביעות הכלליות הוּכרזה גם תביעה חדשה עקרונית – פּיקוּח הפּועלים על החרושת.

תפיסת בתי החרושת נעשתה מתוך שמירה גמורה על הסדר וּמתוך משמעת בלתי מצוּיה. פּלוּגת עובדים מזוּינים, אשר הכניסה לבתי החרושת את המשמר העובד, שמרה על הפּתחים ולא נתנה לזר לבוא פּנימה. חבר המוּמחים הטכניים, אשר אָבה להלוות על העובדים, הושאר כמוּבן – בכבוד וברצון – על מקומו, והחלק שנספּח על הבעלים נתבקש לעזוב את בתי העבודה. שליחי ההסתדרויות כבשו בידם את המשׂרדים, חתמו את הקוּפות והפּנקסים וניהלו את החרושת. על כל העובדים הוּטל באזהרת קנס (ובמקרים של אי- משמעת חמורה – הוצאה מן ההסתדרות ) לבוא לעבודה ולמלאותה באינטנסיביות האפשרית. השמירה המזוּינת – הגבארדיה האדומה – לא עזבה אף לרגע את המבואות לבתי העבודה ולמשרדים. לפיכך עלתה חיש פּוריות העבודה לרמה שעמדה עליה לפני האוֹבּסטרוּקציה, ואף העדיפה.

בסוף ימי הכיבוש, שנמשך עד שלהי ספּטמבר, התחילו הפּועלים למכור את התוצרת לקנות חמרי עבודה על חשבונם הם. מאחר שהממשלה לא השתמשה בכוח להפריע לפעולת העובדים – עבר מעשה- הכיבוּש בלי כל מאורעות של ערך ולא עלה אף במחיר חיי איש אחד. אחרי החזרת החרושת נמצאו כל תכשירי העבודה בסדר מלא. לא אירע אף מקרה בודד של השחתת מכונות או גניבה מן המחסנים, המשׂרדים. אף צבא אחד בעולם לא הראה עד היום גלוּיי סדר ומשמעת כאלה שנתגלו בקרב חצי מליון עובדי המתכת.

אך אם במערכת עמדו כל העובדים כאיש אחד תחת פּקודת המנהיגים של הפּרולטאריון הסוציאליסטי – הנה בהתפתחוּת התנועה נחלקו הדעות ביחס

לכיווּנה. את התנועה חוללה “אחדוּת עובדי המתכת”, הנכנסת כחלק ל“ברית העבודה הכללית”. “ברית העבודה” והמפלגה הסוציאליסטית הולכות כאן שלוּבות-יד בפעולתן, מקוּשרות קשר אישי ובמקצת גם קשר ארגוּני. עובדי המתכת ראו, לפיכך, חובה לעצמם לקרוא בעצם התחלת מעשה- הכיבוּש למועצה של הועדים המרכזיים של “ברית העבודה” והמפלגה הסוציאליסטית. במועצה, שנועדה במילאנוֹ ונמשכה שלושה ימים ועוררה ויכוּחים נמרצים ורבּי- ניגוּדים, תבעה כל אחת מההסתדרויות את זכוּתה לנהל את המשך המלחמה, ועם זה רצה הועד המרכזי של המפלגה לתת לתנועה צביון מדיני רחב, למשוך עליה מקצועות- עבודה אחרים ולהעמיד כנקוּדת תכליתה את הפקעת בתי החרושת, שמשמעוּתה, למעשה, התחלת המהפּכה הסוציאלית. ברית העבודה עמדה על דעתה: לצמצם את ההתנגשות בתחום חרושת המתכת ועובדיה. על שאר העובדים כולם לסעדם התמיכתם החמרית והמוּסרית, ולבוא לעזרתם בפועל רק במקרה של שימוּש בכוח מצד הממשלה נגד העובדים. ברית העבודה לא הסכּימה לנהל את המלחמה עד לפקעה, והציגה את הדרישה של פּיקוּח הפּועלים על החרושת, בהתנגשוּת שני הזרמים, המשקפים את הלך הרוּחות בין המוני העובדים האיטלקים, נחלה נצחון ברית העבודה, ולה נמסרה הנהלת התנועה להלן.

כל שלושים ימי הכיבוש, בפרט עשרים הימים הראשונים, עמדו הבעלים העקשנוּת על עמדתם. הם סירבו להסכים לכל דרישה כלכלית והעמידו כתנאי מוקדם להמשכת המשא ומתן את החזרת “זכויותיהם” ופינוּי בתי החרושת. יחד עם זה דרשו מאת הממשלה התערבוּת מזוּינת. אפס, משהוּברר כי זו לא תבוא וכי מצד שני אין הפּועלים, הנעזרים על ידי ברית העבודה והמפלגה הסוציאליסטית, נוטים לויתורים, וכי החרושת נוהגת כמנהגה גם שלא בהשתתפוּתם, ו“זכותם” על בתי החרושת עומדת ליהפך לדבר ריק מתכנו – התחילו באים מצדם רמזים שקוּפים, כי התערבות הממשלה לטובת הפּועלים לא היתה פוגשת מצדם עיכוּבים גדולים. בלשון אחרת: הם מסכימים להנחות בדרך של כבוד, אם אלה תוטלנה עליהם מאת הממשלה, ולא תבואנה כגזירה מטעם הפּועלים.

מצב הממשלה היה מעיקרא חמוּר למדי. היא לא יכלה לא להכיר, מצד אחד, מצד המשפט השולט, בצדקת טענת הבעלים, כי תפיסת בתי החרושת היא אי-חוּקית. אולם, מצד שני, ידעה הממשלה היטב, כי התערבותה המזוּינת הקלה ביותר לטובת הבעלים תשמש אות-מלחמה לא רק לחצי מיון עובדי המתכת, כי-אם גם לכל הפּרולטאריון, וּבמקצת גם לשׂדרות העממיות הרחבות בכללן. ומזלה של מלחמה זו, במציאות אותו שפע חומר-השׂרפה, שנערם באיטליה כתולדות המלחמה העולמית – ויותר מזה: כתוצאת ההרס שלאחרי המלחמה – היה מוּטל בספק גדול. ולכן, כדי שלא לסכּן את עצם קיומה של המדינה הבורגנית כולה, תפסה הממשלה מתחילה עמדה נייטראלית גמוּרה, ולאחר כך, כשרפתה התנגדות אדוני-החרושת, התערבה בדבר לטובת הפּועלים, אחרי שוּרת התיעצויות פּירסם ראש המיניסטריון פּקודה הכוללת: מילוּי תביעות עובדי המתכת, הבטחת ראש התנוּעה מעונשין מצד הבעלים וּקביעת התקנה של פּיקוּח העובדים בחרושת המתכת – תקנה, שהגשמתה בחיים נמסרה לועדה מיוּחדת, מוּרכבת מ-12 חברים, ששה ששה מאחדות העובדים ומאגוּדת הבעלים.

פּשר כזה לסכסוּך, בעוררו רון רב בקרב המוני העובדים, נפגש בהתנגדות ידועה מצד הועד המרכזי של המפלגה הסוציאליסטית, שראה בשלום זה סכנת ויתוּרים ופשרות. ברית העבודה מסרה, לפיכך, את השאלה לפתרון העם העובד, האמצעוּת משאָל כללי, וברוב של ארבע חמישיות הוּבע הסיפוק הגמוּר לתוצאות. בינתים נמצאו בתי החרושת תפוסים כל אותו הזמן בידי העובדים ורק אחרי גמר המשאָל נתנה אחדוּת העובדים צו לפנות את בית החרושת, והפּקוּדה נתמלאה באותה המשמעת ששׂררה בשעת הכיבוש. ביום 21 באוקטובר נתכנסה במילאנו בפעם הראשונה ועדת-הפּשרה, שאליה הביאו שליחי העובדים את תוכניתם: בקורת-העובדים תחול על קנית החומר הגלמי, מכירת התוצרת, קביעת שכר העבודה, ברירת העובדים והעסקתם בעבודה שהם מוּכשרים לה ביותר, היא תבחן את הוצאות ההנהלה, תפקח על רכישת מכונות חדשות, תבטיח את התעשיה ממשברים “עשוּיים”, ותשמור מ“דמפינג”. תוכנית זו הערוכה מטעם “ברית העבודה”, מראה, כי תפקיד אדוני- החרושת יורד עד למינימוּם, ועם זה גם רוחיהם. הנהלת-בתי-החרושת בצורה זו נבדלת מסוציאַליזאציה גמוּרה בזה, שבפתירת שאלות התעשיה יקחו חלק לא רק הפּועלים, כי אם גם שליחי הבעלים, וכפי שיש לשער – גם באי-כוח פּמלית המוּמחים הטכניים והמדינה. כי אם קבלת תנאים כאלה מאַבּדים הבעלים את ערכם –הבינוּ היטב גם הם עצמם, ובזמן האחרון רבו מקרי הצעת מסירת החרושת לידי הפּועלים. הצעה כזו באה, אגב, מצד הנהלת אחד מעסקי המתכת הגדולים ביותר בארץ, והוא: בית החרושת לאבטומובילים “פיאט”.

אין ספק, כי פּיקוּח-העובדים על החרושת, שיוּגשם, לפי תוכניתה של,ברית העבודה" על-ידי הסתדרויות הפּועלים ויקיף את המקצוע כוּלו – הוא פסיעת- ענק לקראת שחרור העבודה. קשה יותר לנבּא לתוצאות המעשיות הקרובות של פּיקוּח- העבדים בחרושת המתכת. וזה הדבר: עד המלחמה היתה חרושת המתכת באיטליה עלובה עד מאד. היא טוּפחה בזמן המלחמה ולצרכיה בדרך לא-טבעית, בכוח תמיכות, הזמנות מוּבטחות למפרע ושיטת-מכס-מגן. במשך המלחמה עשו אדוני החרושת עושר רב, בהרויחם רוָחים מבהילים, ואילו עכשיו עובר על התעשיה כוּלה משבר כבד (וכאן במקצת גם סוד רצונם למסור את בתי החרושת לקואופּראטיבים), אשר לא יוכל להרפא מיד בכוח פּיקוּח עובדים, בפרט ש“ברית-העבודה” לא תוכל לנקוט ביחס לארץ באותה שיטת ההונאה והניצול אשר בה רגילים אילי- החרושת להעלות ארוכה למכות-עסקיהם, ולא תדרוש – אם לא תסגר בד' אַמות של הענינים המקצועיים ולא תרצה לעורר עליה את חמת האכרים – להגדיל את תרומת המכס מכלי המתכת הנכנסים מחוּץ- לארץ. יתכן אמנם, כי דוקא בכוח פּיקוּח-העובדים תתנער התעשיה מן המשבר, במידה שיעלה הדבר להעביר את כל חרושת המתכת מפּסי-שוא הנפוּחים של זמן המלחמה, למסילת הצרכים של תקוּפת השלום. התעודה הזאת אינה קלה כל עיקר, אך היא הכרחית להבראַת התעשיה ולשלום הארץ. מנהיגי העובדים מכירים היטב, כי אכן כאן הוא התפקיד העיקרי והראשון לפּיקוּח-העובדים.

אם התוצאות המעשיות הישרדות של נצחון העובדים החדש לא ניתנו עוד בשעה זו להערכה – הנה לתוצאותיו המוסריות אין חקר. עצם העוּבדה של תפיסת בית החרושת בּילעה את “קדושת העיקר של הקנין הפּרטי”, והתקנת פּיקוּח-העובדים בקרב החרושת באה ללמד, כי הבעל אינו יכול וד לנהוג בבית החרושת כאשר יעלה על דעתו בלי אחריוּת, וכי בניהול החרושת יש לפועל חלק לכל הפּחות דומה לזה של הבעל. בתוך הכרתם של הממשלה, של בעלי בתי החרושת – ומה שהוא חשוב ביותר: של המוני העובדים עצמם – סוללה המסילה למשק חברתי. בבית ספרו של פּיקוּח-החרושת ילמדו העובדים לא רק לפקח על החרושת, כי אם גם לשלוט בה ונהלה, בהכירם את ריבוי-צדדיו של המפעל התעשיתי הגדול ובחדרם לכל מעמקי מבנהו המרכב. ובשעת מעבר התעשיה לידיהם,- יגשו אליה לא כדרדקים, היודעים רק לעבוד עבודה גלמית, כי אם כמוּמחים ובעלי נסיון.

אין ספק, כי גם פריון העבודה יגדל, אחרי אשר ידע העובד, כי עובד הוא לא למען הפּרט, כי אם למען גוף, אשר הוא חברו. בעובדה זו, אשר נקעה נפש העובד מעבוד עוד למען בעליו – ולא בשאיפתו להעלות עוד שילינג או שנים על משׂכּרתוֹ – כאן עכשיו מרכז הכובד של תנועת העבודה באיטליה, ולא רק באיטליה בלבד.

השיטה הזאת של מלחמת כיבוש החרושת ולא מלחמת שביתה – מחנכת את הפּועל להתיחס ביתר רצינות לתעשיה, מלמדת אותו להפריד את בית החרושת מעל בעליו ולהבין, כי הנזק הנגרם לתעשיה לא תמיד הוא ורעת הבעלים, אך תמיד הוא להפסדו של הציבור. ההתאַבּקוּת לא בכוח ביטול מעבודה כי אם בכוח העבודה – העבודה לשמה ולא לשם בעל החרושת – דבר זה כשהוא לעצמו מופיע כחידוש רב- ערך, במוּבן חינוּך ההכרה הציבורית של העובדים. וחשובה גם העובדה, כי במידת ניגוּד ידוּעה כלפּי הועד המרכזי של המפלגה הסוציאליסטית, הנמצא תחת השפּעת הבולשביות הרוסית, נוּהלה כל המלחמה הזאת בפקוּדת ובהוראת “ברית העבודה”, שאינה בעצם פּחות מהפּכנית, אבל היא בעלת רגש- אחריות יותר מפותח ביחס להמוני העובדים, שהפקידו עניניהם וגורלם בידה. רגש אחריות זה והערכה יותר פּקּחית ועֵרה של המצב הפּנימי והבין-לאומי של איטליה – רק הם יכולים לחלץ את העובד האיטלקי מן המיצר.

“קונטרס” נ“ט, ה' כסלו תרפ”א

ד. ההתפּלגוּת

“הרצון התקיף של מוסקבה נתמלא”. באלה המלים ציין כלי המבטא של המפלגה, “אַבנטי”, את תוצאות הועידה ה-17, אשר נסגרה אתמול בליווֹרנוֹ, אחר מושב שארך שבוע ימים.

מוסקבה רצתה, ויהי מה, להקים באיטליה מפלגה קומוּניסטית טהורה ולשם רך הוּכרחה לשסע את המפלגה הקיימת. האינטרנאציונאל השלישי ניסה גם פה את אותה השיטה עצמה שאחז בה בויעדת האלה¹ בקרב הסוציאליסטים הבלתי-תלוּיים הגרמנים ובועידת טור ² בקרב המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, אך לא באותה הצלחה. המפלגה האיטלקית היודעת ומכירה, שלא כמפלגות בגרמניה ובצרפת את כוחה ואת ערכה הבין-לאומי, לא קיבלה את “כ”א התנאים" ורצונה של מוסקבה נתקיים רק במוּבן זה **שהפרולטאריון האיטלקי נקרע לשנים. **

תוצאות הועידה היו צפויות, בעצם, מראש. זה חדשים ולאיטליה נשלחים חוזרים, קולות-קוראים, טלגרמות חתוּמים בידי זינוֹביֶב והועד הפועל של האינטרנאציונאל השלישי, הדורשים כניעה מוחלטת לסעיפי מוסקבה, וקודם כל: “הדחת הרפורמיסטים”, כביכול. ונפלא הוא, כי ביחס לאיטלקים החמירו יותר מאשר, למשל, בנוגע למפלגה הצרפתית שעשו לה הנחות ידועות. אכן, ההתקוממות נגד הטון התקיף והמפקד של אגרות מוסקבה אף היא לא חסרה. ובראשה יצא עורך ה“אַבנטי”,– **סראטי. ** מן הידיעות שנימסרו מדי יום ביומו ב“אַבנטי” על מהלך בחירות הצירים לועידה בקרב הסניפים, נראה היה ברור למפרע, כי הפּעם לא ינצח זינוביֶב.

ועידה זו היתה אחת הועידות הכי סוערות והכי דראמאטיות בתנועה הסוציאליסטית באיטליה. עצם מספר הציריםהבלתי מצוי (2000 איש) גרם הרבה לזה. בדין-וחשבון של הועד המרכזי השתקף גידוּלה של המפלגה למן הועידה האחרונה בבוֹלוֹניה (אוקטובר 1919). אָז מנתה המפלגה 1800 סניפים ושמונים אלף חברים בקירוב, 47 צירים בבית הנבחרים ויותר משלוש מאות וחמישים עיריות סוציאליסטיות, ועתה היא מונה 4360 סניפים ומאתים ועשרים אלף חברים, 156 צירים ובבחירות האחרונות כבשה 2200 עיריות.

צעדים ממשיים קדימה!

והצלחה זו היא שנתנה במידה ידוּעה גם את התוקף המוּסרי למפלגה להמרוֹת את פּי מוסקבה.

אחרי הברכות הרגילות שנתקבלו לועידה קיבל את רשות הדיבוּר קאבּאקצ’יֶב, מבולגאריה, ב“כ האינטרנאציונאל השלישי, אשר נשא נאום ארוך בצרפתית גרועה בשם מוסקבה. והדברים היו אותם הידועים: האשמות המפלגה בנטיות רפומיסטיות, תביעת כניעה גמוּרה לאיטרנאציונאל השלישי והדחת הימניים מקרב במפלגה. בתשוּבות לנאום זה, בדברי הגנה ובהוספות אשמות חדשות עברה הפּעם הועידה כולה. באי-כוח הרוב בועידה, שבראשו עומד סראטי הצהירו כי הם נכונים להצטרף לאינטרנאציונאל השלישי, אלא טענו כי המפלגה האיטלקית, אשר הכריזה זה יותר משנה על הצטרפוּתה מוסקבה, אינה עומדה יותר בגדר של קבלה אל תוך האינטרנאציונאל או דחיה מתוכו, כי היא ביחד עם המפלגה הרוסית ושאר המפלגות הן היוצרות את עצם האינטרנאציונאל הזה; ואשר לכ”א הסעיפים היא נכונה לקבלם בתנאי של מידת אבטונומיה ידועה וזכוּת לקבוע בעצמה את שעת המהפּכה ולהתנהג עם האגף הימיני כפי ראות עיניה.

בנוגע להאשמות המכוּנוֹת רפורמיסטיות כביכול, הוכיחו ראשי המדבּרים כי כל ההאשמות האלה מיוּסדות אך ורק על ידיעות כוזבות; מפלגה אשר השתתפה בביאת כוח רשמית בקינטאל ובצימרואלד (בהן נועדו בראשית ימי המלחמה הסוציאליסטים אשר נשארו בנאמנוּתם ובהתנגדותם למלחמה), אשר עמדה במשך כל ימי המלחמה ולא אישרה אף פעם את התקציב הצבאי ואשר תמכה בכל כוחותיה במהפּכה הסוביטית הרוסית למן רגעיה הראשונים, אשר אין גם אחד מבין שוּרותיה נכון לעבוד יד ביד עם הבורגנות – הנה מפלגה שקולה ברוחה המהפּכני, בכל אופן, כמפלגה הצרפתית שנתקבלה בשמחה אל האיטרנאציונאל השלישי. אולם כל הוכחות- הגנה אלה, אף לא ההסכמה שהוּבעה על ידי כל הזרמים לקבל את כל כ“א הסעיפים בתנאים ידועים, לא הועילוּ. ועוד לפני עצם ההצבעה הודיע קאבּאקצ’יֶב, כי רק הקוֹמוּניסטים “הצרוּפים” המקבלים את כל הסעיפים ללא כל תנאים יסופחו אל האינטרנאציונאל המוסקבאי. האיום הזה החטיא את המטרה, וכשנמנו עלו 77 אלף דעות בעד הצעת סרטי, 15 אלף בעד הצעת דה-אראגונה (האגף הימיני) ו58 אלף בעד הצעת הקומוּניסטים ה”צרופים" שהודיעו עם תוצאות ההצבעה על יציאתם מן המפלגה ויסוּד המפלגה הקומוניסטית האיטלקית.

עמידתו התקיפה של האגף המרכזי שמאלי על האבטונומיה ואי-קבלת המרוּת בענין התביעה לטהר את המפלגה נבעה לא רק מיסודות עיוּניים בלבד, כי אם מתוך רגש של כבוד עצמי ומתוך הניסיונות אשר ראתה לעיניה המשלחת האיטלקית של המפלגה, ששבה זה כחודשיים מרוסיה הסוביטית, וגם מתוך נימוקים מעשיים.

המפלגה מונה, אמנם, מאתים ועשרים אלף חברים רשמיים, אולם כוחה ואונה של תנועת הפועלים האיטלקית נובעת מן הקואופּראטיבים וההתאחדוּיות המקצועיות, אשר הושיטו עזרה רבּת-פּעוּלה לפּוליטיקה של המפלגה במשך ימי המלחמה ולאחריה ואשר אתם נמצאת המפלגה במעין ברית משוּלשת, והסתדרוּיות אלה, וביחוד ההתאחדוּיות המקצועיות, המונות שני מיליונים פועלים מאורגנים, תמכו הם ומנהיגם דה-אראגונה באגף הימני של המפלגה (צריך להעיר שנית כי “הימני” כאן הוא בצרפת, למשל, “שמאלי” למדי). עמדתם הפּוליטית היתה עד עתה די מסוימה (ועידת ההתאחדויות המקצועיות העומדת להקרא בפברואר תוכיח אם היא תשאר כהויתה גם לבא) וניתוק היחסים אתם היה לגבי המפלגה צעד לא אחראי. וּכשהועמדה המפלגה לפני הכרעה אם להכּנס נגד רצונה לאיטרנאציונאל השלישי, לאַבּד בידים את השפּעתה על חלק גדול מהמוני הפּועלים האיטלקים או לשמור על כוחה ושלמוּתה ולהישאר מחוץ לאינטרנאציונאל השלישי – בחרה המפלגה במוצא השני.

נאינטרנאציונאל השלישי נחל בהתפּלגות זו מכה כבדה. המפלגה האיטלקית המצוינת בכשרון פּעוּלה, היא בלי ספק אחת המפלגות הפּעילות ביותר והיתה

בעצם, המפלגה הסוציאליסטית הגדולה ויחידה אשר תמכה במהפּכה הרוסית בשלמוּת. הפסד זה לא יסוּלא במחיר הנצחונות המדוּמים בהאלה ובטוּר. היחסים שבין המפלגה ובין האינטרנאציונאל מכאן ולהבא עוד טרם הובררו. המפלגה עומדת לתבוע את זכותה להמנות על האיטרנאציונאל השלישי גם לאחר ההתפּלגוּת ואומרת למחות כנגד הועד הפועל של האינטרנאציונאל השלישי בועידה העולמית העתידה, אולם כפי הנראה, לא יועילו לה תביעות אלה.

“מכתב” ה', י“א אדר תרפ”א

---

הפאשיזם האיטלקי

מאת

משה בילינסון

א

הפאשיזם היה למוּשֹג בין-לאומי; החוגים המיליטארסטיים בספרד, גרמניה, הוּנגריה, פּולין, משתמשים בשם חדש, למען כסות בו את ערוַת ריאַקציוֹניוּתם. מוּסוליני משמש פרוטוטיפּוּס לגנראלים מתנשֹאים לדיקטאטוּרה, לאַנטישמיים החולמים על “פּוגרום עולמי”, לאימפריאַליסטים מסוּגו של סטינס, המשתדלים לבטל את כל כיבוּשי הפּוֹעלים שלאחר המלחמה ולרכּז בידם את כל התוֹקף המדיני והסוציאלי. פּוֹפּוּלאריוּת מיוּחדת זו של הפאשיזם מפריעה במקצת להכיר את מהותו האמיתית, את שורשי התנועה באיטליה, את סיבת הנצחון שזכה בו על נקלה. קו-ההשוָאה בין הפרשיזם והריאַקציה נמתח כמעט בלי-משֹים.

הפאשיסטים האיטלקים עצמם מוחים נגד קו-השוָאה זה ומכריזים, כי הפאשיזם הנהו תנועה פרוגרסיבית עמוּקה, סוציאלית ומדינית, העתידה לפתוח תקוּפה חדשה בתולדותיה של אירופה. לא בכדי הם מונים במצבים חגיגיים ביותר את מנין השנים לא כרגיל להוּלדת הנוצרי אלא – בחיקוּי למהפּכה הצרפתית הגדולה ולקונסוליותיו של נאפּוליון – “שנה ראשונה”, ועכשיו, אחרי שהוחג ברוב פּאר יום טוב של “כיבוּש רומא” – “שנה שניה” לתקוּפה הפאשיסטית.

סברא, כי טועים גם ידידיו וגם אויביו של הפאשיזם. אם הפאשיזם הנו בחינת ריאַקציה, הרי זה לא במוּבן הרגיל של תנועה משמרת-מתקיפה, כי אם פשוּטו כמשמעו, פּעוּלת-ריאַקציה (תגוּבה) על איזה ליקוּי, על איזה מגרעת של חיי הציבוּר האירופי בתקוּפה שלאחר המלחמה. הפאשיזם משמש ריאקציה לאירופּה שלאחר המלחמה ותוצאותיה, כשם שהבּוֹלשביזם משמש, במידה ידועה, ריאקציה לאירופּה המלחמתית ותוצאותיה. כאן גם ערכו של הפאשיזם, באשר הוא שגילה את צדדי התורפּה של חיי אירופּה במאה הי"ט, אשר הגיעו למרום גבהם במלחמה העולמית. ערך זה הנהו, לפי שעה לפחות, רק בשלילה, משום שקשה לראות בפאשיזם ציוּן של איזו דרך-פּתרון חדשה. תקוּפה חדשה בתולדות האנושיות לא נפתחה על ידו, אולם לראות בו רק חזיון ריאַקציוני סתם אין בזה מן הכרת האמת.

מנקודה ידוּעה מוּתר לאמור, כי באיטליה נשנה וחזר פּרוצס דומה, אם כי הפוך, לרוסי, ועם זה לאחר הנסיון הרוסי. על הדמיון בין הפאשיזם והבולשביזם בכר הוֹדוּ לא פעם. אגב, גם מוסוּליני עצמו. וכתוצאה מזה גם נברא מצב פּוליטי דומה. לא מעטים הסוציאליסטים ברוסיה, אשר בהסכימם לאידאַל הבולשביסטי, אינם משלימים בשום אופן עם דרכי הגשמתו ונמצאים המחנה האופּוזיציה; ובאיטליה לא מעטים הליבראלים, הראדיקאלים, הקאתולים ואפילו משהו מן הסוציאליסטים המחשיבים את התכלית, אשר אליה חוֹתר הפאשיזם: “להבריא את הארץ”, אולם אינם יכולים להשלים עם הדרכים אשר בה מוביל מוסוליני לתכלית זו. ההתנגדות העצוּמה אשר פגשה את הבולשביקים ברוסיה ובחוץ-לארץ, ההרס החמרי של רוסיה אחרי המלחמה, הסמיכות של המהפּכה למלחמה, עצם אָפיו – הסוציאלי בעיקרו – של האידאל הבּוֹלשבי – כל אלה הביאו לידי הטרור האדום והזעזוּעים הכלכליים; ההתנגדות הרפוּיה לפאשיזם באיטליה, היחס, הכמעט ידידותי, אליו בחוּץ לארץ, אָפיה של התנועה שהנו יותר מדיני, כלומר פּחות מהרס, שלא כרוּסיה, אשר פרעה ביסוּרים איוּמים את נסיונותיה הסוציאליים הנוֹעזים – כל אלה הביאו לידי פּרוצס כמעט שקט באיטליה.

וּמשוּם כך לא הוּגבל באיטליה חופש העתוֹנוּת; לפרקים היא אמנם נתוּנה ללחץ, אוּלם אין בכך עד כדי הביטוּל הגמוּר של המלה החופשית שהונהג ברוסיה. כן לא הוּגבּל חופש המפלגות והאגוּדות. אמנם, אם ברחוב יכירו בך שקוֹמוּניסט אתה, אינך בטוח מתגרה, הלחץ הנישֹא באויר הוא חזק מאד, אולם המפלגה הקומוּניסטית קיימת בגלוּי, ציריה מופיעים מעל במת הפּרלמנט, עתוניה יוצאים באין מפריע (קוראים אותם לא בקפה ולא ברחובות כי אם בבתים) וכשחברי הועד המרכזי של המפלגה הקומוּניסטית נתבעו, וזה לא מכבר, לדין על עוון השתתפוּת ב“הסתדרוּת עברינית”, יצאו זכאים: בית הדין הכיר בזכוּת אזרחי איטליה להשתתף בכל מפלגה שהיא, כל עוד פּעוּלתה מצטמצמת בתעמוּלה ובארגוּן.מעשי-אלמות פאשיסטיים, הדגים דין לעצמם באגרופיהם, תכוּפים עדיין, אם כי במידה פּחותה הרבה מאשר לפני שנה ושנתים, אולם מאידך גיסא יש להודות כי המהפּכה הפאשיסטית היתה “נקיה מדם”, כי באותם הימים לא נתפּס ולא הוּמת שום איש מעסקני איטליה, והרוגים נפלו רק בתגרות מזוּינות משני הצדדים. עוּבדה זו היא כל כך חשוּבה, עד שלמעשה, לפחות, היא בונה חַיִץ בין הבּוֹלשביזם והפאשיזם. אמת, שהפאשיסטים עצמם מבארים את התנהגותם הרכּה בערך רק בחוסר התנגדות ואינם מזניחים שוּם הזדמנוּת להזכיר למתנגדיהם, כי במקרה של הגברת ההתנגדות לא יעמדו הם בפני כל אמצעים שהם. הפרלמנט כיון שהכיר במעשה-שהיה ונתן למוסוליני “יפּוּי-כוח”, הריהו מוסיף להתקיים, ובניסיון הפאשיסטים להבטיח לעצמם את הרוב בפרלמנט החדש, בעזרת חוקת-בחירות חדשה, יש לראות את רצונם, להכּנס לתוך המבנה הקיים של המדינה האיטלקית, בלי להרוס אותו ביותר. אותו רצון נתגלה גם במלחמה שאסר מוסוליני, לפני זמן-מה, על “טיהוּר” במפלגתו שלו, בכדי לשווֹת לה אופי מתוּן יותר. לנין הודה פּעם כי תשעים אחוזים של המפלגה הקומוּניסטית הם או נבלים או טפּשים, אבל למען הלָחם על טיהוּרה הנמרץ לא קם בו עוז ואוּלי לא עצר כוח. ומוּסוליני, אם כי לא אמר שוּם דבר דומה לזה, ואפשר גם אינו סובר כזאת. מצא אוֹן לאסור מלחמה על אלה מהפאשיסטים אשר לא רצו להבין, כי מפלגה פוליטית אשר הגיעה לידי שלטון, יהיו הדרכים אשר יהיו, אינה יכולה להסתפּק במעשי-שרירוּת, תגרות והשמדה, אלא צריכה לקיים ולבנות.

רב איפא ההפרש בין הבולשביזם של רוסיה והפאשיזם של איטליה בחיי יום יום ובאַתמוֹספירה הפּוליטית. וכן האידאלים של הבּוֹלשביזם והפאשיזם סותרים זה את זה. הבולשביזם, במהותו הצרופה, שואף לשויון סוציאלי וּלאַחוַת-עמים, עד כדי התבוֹללוּת בין-לאומית; הפאשיזם, אף הוא בתוכנו הצרוּף ובנסוּחוֹ הקיצוֹני, שואף לשיתוּף הפּעוּלה בין המעמדות ולהרמת קרן איטליה. הרעיונות האלה, בצוּרתם המופשטת, קסמם אתם למשך חוּגים רחבים הרבה יותר מאשר חברי המפלגות הקומוניסיטית והפאשיסטית, ואם אחרי הכל יש דבר מה העוצר בעד כוחות ציבוריים רחבים להשתפּך לתוך המפלגות הללו, הרי הצד השוה הזה שבין הפאשיזם והקומוניזם למרות כל הבדל האידאלים, הוא במתודולוגיה של שתי המפלגות. מתודולוגיה זו תופסת בשיטותיה מקום כה רב, שמוּתר גם כמעט לכנותה אידיולוגיה. היא היא המציינת “גזרה שוה” בין הפאשיזם והקומוּניזם. בגללה מופיעים שני החזיונות האלה כסיוּם של תקוּפה, כמסקנות הימנה, וּמשום כך עוררו שתי התנוּעות האלה הד בין-לאומי, כל אחת בתוך חוּגיה. מוסוליני ולנין – בשני השמות הללו מתבטאת אירופּה של עכשיו, שני צירים, אשר סביבם, כמו סביב מאגנטים, נקהלת הנסורת האנושית למיניה. שתי התנועות נבעו, בלי ספק, מתוך הצטרכוּיות חיוּניות וכשם שטועים אלה הרואים בלנין עברין, כך טועים אלה הרואים במוסוליני אַבנטוּריסטן המתנשא לשלוט. ראיה לכך יש למצוא הסימפּאטיות הודאיות, אשר שתי התנוּעות מוצאות בארצותיהן: אפילו חוּגים, הנמצאים לגבּיהם במצב של אופּוזיציה, משלימים אתם קרובות, כמו עם ה“רעה הפחוּתה”. מבלי עזרת העם לא היה לנין מצליח לגבור על הקואַליציה ה“לבנה”; הסתכּלוּת אחת בחגיגה פאשיסטית כל שהיא מספּיקה כדי להכיר הרבוּים וּברב-גוניוּתם הסוציאלית; לרבּוֹת גם פּועלים – של הכוחות התומכים בפאשיזם.

ומתוֹדוֹלוֹגיה זו של הפאשיזם, העולה בד בבד עם המתוֹדוֹלוֹגיה של הבּוֹלשביזם, הרי היא: לא העם, לא ההמון – עם כל תכוּנותיו הטובות והאפשרוּיות – הוא הנושא של האמת ההיסטורית והמביע אותה, כי אם המיעוּט בעל-ההכרה, הצוֹפה את דרכי העם, הנעלמים מן העם עצמו. המיעוּט בעל ההכרה, החוּג הנבחר, אינו חייב לחכות עד אשר המון-העם יגיע – אם על ידי התפּתחוּת תרבוּתית, אם על ידי ההתפּתחוּת הכלכלית האבטונומית – להכרת זכוּיותיו וחובותיו, להכרת דרכי היסטוריה. המיעוּט רשאי, לפרקים אפילו חייב, להציג את עצמו לעומת העם, להשתמש בו כבמכשיר חסר הכרה, לעמוד בראשו, אם אפשר לרצונו, ולא – על כרחו, וּלהובילו אל אמתו, אל האמת הידועה למיעוּט ובלתי-ידועה לעם. האמת אינה ניתנת להבּחן לפי מספר האנשים המודים בה. האמת יכולה לשכּוֹן גם אצל המיעוט. ויש במחנה זה אומרים, כי אין האמת מצוּיה אלא אצל המיעוּט, ואמת זו צריכה להיות מוגשמת, ויהי במחיר-מה.

לפי הבדלי המזג והתרבוּתיות של נושֹאיה השונים של אידיולוגיה זו, שונים גם ניסוּחיה, גסים פּחות או יותר. הפילוסוף האיטלקי ג’נטילה מפתח את התיאוריה על “הרוח השליט של אצילי המחשבה”; ראדק אומר בפשיטוּת: “העם הרי זה בּקר”. בעצם, אחת היא השיטה, והיא כלוּלה בהכרת זכוּתו וחובתו של המיעוּט, אם לא די יכולת, חריצוּת ואומץ, לשלוט ברוב. תכנו של הפאשיזם והבולשביזם הוא איפוא בשלילת הדמוקראטיה. וכאן הענין הסוציולוגי המיוּחד שישנו בשתי התנועות הללו.

ב

את השטח המדיני של אירופּה בת-יומנו יש לנסח, נוסחה פּשטנית, כמוּבן, בשני שמות: מוסוליני ולנין. גם לפני חמש שנים אפשר היה לציין את אירופּה בשני שמות. אולם האחד מהם היה אז אחר. לתזיס ולאַנטיתזיס של אירופּה קורא אז בשמות וילסון ולנין. בחילוף שם זה כלוּלה כל הדרך, אשר עברה אירופּה במשך השנים שלאחר המלחמה. השנים האלה סימנו את פּשיטת הרגל ההדרגתית של הדמוקראטיה. ומשוּם כך יש צורך, בכדי להשיג את התפּתחוּתו והצלחתו של הפאשיזם, להעיף עין על חמש השנים שחלפו.

אין זה דבר שבמקרה, כי דוקא באיטליה קיבל פרוצסזה של פּשיטת-הרגל של הדמוקראטיה צוּרות כל כך ריפות, וכי דוקא איטליה נתנה מקרבה את השם, שבּא במקומו של מי שהיה נשיא ארצות הברית. הגורמים המכריעים היו כאן: התפּתחותה הכלכלית הנחשלת של איטליה, אשר אינה מחצה את החברה לשני מעמדות מסוּימים ונבדלים -הפּרולטאריון והבּוּרג’וּאַזיה, כי אם מהוה בין אלה כּמה וכמה מעמדות בינונים (למעשה הרי אלה הם רובם הגדול של האוכלוסין) הנוטים בהלך-רוּחם החברתי היום לכאן ומחר לכאן דלותה היחסית של המדינה, המגבּירה הקרבה את הרגשת-הכּאב והסבל של החורבן הכלכלי לאחר המלחמה ועושה את איטליה תלוּיה בחוּץ-לארץ יותר מאשר את שאָר המדינות האירופיות הגדולות; צעירותה היחסית של מדינת איטליה, והנובע מכאן: רפיון המסורת הדמוקראטית, חוסר הכרה מדינית-עממית עמוּקה, היחס הרוֹוח אל המלוכה לא כאל ביטוּי הרצון הקוֹלקטיבי של הישוב, אלא כאל דבר-מה חיצוני, צדדי, במעט כפוּי, פרקים בלתי נוח, פרקים אפילו אויב.

מצבים מיוחדים ליווּ את כניסתה של איטליה לתוך המלחמה. בלגיה, גרמניה, רוסיה, צרפת קיבלו את המלחמה כפורענות שאין להמנע ממנה, ומשוּם כך היו שם חוּגים אשר קיבלו אותה ברצון ואפילו בשמחה, היו חוגים אשר קיבלו אותה בקללה, אולם ברירה לא ניתנה להם. העמים הוּצגו לפני דבר שנהיה, ולא לקבל את המלחמה, להתנכּר לה, פּירוש הדברים – לפתוח את שערי הארץ לאויב המזוּין. מכאן אותה ההתלהבוּת הפּאטריוטית, הכללית כמעט, אשר בה הלכו אותן הארצות להלחם. הברירה היתה לאנגליה, אולם רק במשך ימים אחדים, וברירה זו היתה חמרית ולא נפשית: אנגליה היתה חזקה מדי ומעוּנינת מדי בסכסוּך האירופּי בכדי להשאר מסתכּלת מן הצד. אולם איטליה לא הוכנסה מיד ובעל-כּרחה לתוך המעגל. הדבר היה תלוי לגמרי ברצונה. ובמשך 8–7 חדשים היתה טרוּדה בבירוּר שאלה זוֹ. כל הימים האלה נידונה השאלה בחריפות בלתי מצוּיה הפרלמנט ובעתונוּת, המועצות-מפלגות, בבתי-הקפה וברחובות. היסודות הנאציונאליסטיים, אשר בשבילם המלחמה היא מטרה כשהיא לעצמה, כאמצעי החשוב ביותר להגברת ערכּה וכוחה של איטליה ביחסים הבין-לאומיים, צידדו לכתחילה בהצטרפוּתה של איטליה לברית הגרמנית-אוסטרית, אבל במהרה הפנו את החזית לצד ממשלות ההסכם, אליהם הצטרפו חוּגים ניכרים מתוך הבּוֹרג’וּאַזיה, בעיקר זו המעוּנינת בחרושת-המתכת, חוּגים שונים המצוּיים תחת השפּעת צרפת, בעיקר המַסוֹנים, חלק חשוּב של הצבא. המחנה שכנגד, נגד הכניסה למלחמה, רב-גוני יותר. בתוכו היו חוּגי הבּוֹרג’וֹאַזיה, אשר קיווֹ להרויח יותר ממצב הנייטאליות מאשר בהשתתפוּת מזוּינת, המפלגה הסוציאליסטית והכנסיה הקאתולית, אשר גם אהבתה וגם שנאתה נתחלקו בין שני הצדדים הלוחמים: אוסטריה וּבּאואריה הקאתוליות במחנה אחד, וּלעוּמתן צרפה ובלגיה במחנה השני, גרמניה מעבר מזה ורוסיה ואנגליה מעבר מזה. אולם בדרך כלל נטה הואתיקאן להכריע את הכף יותר לצד ממשלות המרכז מאשר לצד ההסכמה. המלחמה זו בין שני המחנות הכריע את הכף דוקא אותו המעמד הבינוני – הבּוֹרג’וּאַזיה הפּעוטה, האינטליגנציה הראדיקאלית , הפּועלים הבלתי סוציאליסטים, המנוהלים על ידי האַנארכיסטים והסינדיקאליסטים, אשר לא מצא את ביאת-כוחו בשוּם מפלגה מן הקיימות. התערבוּתוֹ של מעמד זה היא ששיותה למלחמה האיטלקית את אָפיה היסודי: אידיאַליסטי –פאנטאסטי, דקלאמאציוני, אולם בעצם לבבי ותמים. מתחת לסף פּעלו כוחות אחרים לגמרי, אולם לגבּי הרוב העצוּם של אנשי איטליה, הופיעה המלחמה כמלחמת הצדק, היושר והעממיוּת. ואף על פי כן עדיין היה הרוב של המפלגות המאורגנות, תופסות המקום בפרלמנט, בידי מצדדי הנייטראליוּת, ורק הופעתו בחוץ של המעמד הבינוני, הבלתי מאורגן עד הנה, לחצוֹ המוּסרי, הקרוב כמעט לגוּפני, על הפּרלמנט, הם שעשו את המלחמה לעוּבדה קיימת. וכך נכנסה איטליה למלחמה: א) למרות רצון הפּרלמנט, כלומר, בהפרת האבטוריטטה של המוסד הממלכתי העליון; א) תחת לחץ ההמונים הרחבים, בלתי מסוּימים סוציאלית, למורת רוב המפלגות המסודרות; ג) בסיסמה אידיאליסטית.

והמלחמה היתה כבדה יותר, רבּת דמים יותר מאשר דימוּ. היא הציגה את איטליה – מדינה עניה וצעירה – בפני ההכרח להביא קרבנות עצוּמים, והיה נדרש מאתה מאמץ כל כוחותיה כדי לגבור על המומנטים הקאטאסטרופאליים, כמו, למשל, שבירת החזית הקנדרטוֹ, בסתיו 1917, וּלהביא את המלחמה לידי גמר של נצחון. לחיזוּק המרץ העממי נצרך היה להשלים את הסיסמאות הרעיוניות בין-הלאומיות בסיכויים של תקנת-חיים בפנים לאחר המלחמה. אותן הסיסמאות כמו “האדמה לעובדיה”, “האדמה לעם”, “ננצח קודם את האוסטרים, ואחרי כן נפתח את קוּפות עשירינו”, נזרקו על ידי הבּוּרנג’וּאזיה עצמה לתוך שוּרות אנשי הצבא. בין אלה הלך ונוצר הלך-רוח כמעט משיחי: “תכלה המלחמה – ויתחילו החיים החדשים, המאוּשרים”. באותה שעה התנהלה בפנים הארץ אותה מלחמה בין מצדדי ההתערבות והנייטראליוּת, כאשר בשנת 1914. הבּוּרגנות הניטטראליסטית והחוּגים הקאתוליים ניהלו את המלחמה בצנעה, בחשאי, בזהירות. את המלחמה הגלוּיה נגד המלחמה אסרה המפלגה הסוציאליסטית, אשר עשתה באותה שעה משגה פאטאלי. היא לא הבחינה בין מצד המולדת בשעה שהיא דנה, מתוַכחת אם להשתתף במלחמה ובין מצבה בשעה שהיא נתוּנה בתוך המלחמה בתוך יריות תותחי האויב, אשר לא ידמו משום שנדמו תותחי המולדת. כשהבית נמצא במצור, אין דנים על זאת, מי הוא שגרם לכך, כי אם מגינים עליו. אולם הסוציאליסטים האיטלקים בשנים הטראגיות האלה, תחת לקחת חלק בטראגדיה בכדי להטבּיע את חותמם עליה בתוך החזית האיטלקית, וּממילא גם החזית הכללית, שמרו לשם טהרת הפּרינציפּים על עמדתם האופּוזיציונית המוחלטת ועל ידי כך כּרו תהום ביניהם ובין העם, השותת דם במלחמה, אשר לא נתקצרה אפילו ליום אחד מחמת התנגדוּתם הפּרינציפּיונית של הסוציאליסטים. אגב, דלדלה מאד את האגף האידיאַליסטי באמת שבין מצדדי המלחמה; הדמוקראטים שבמחנה זה היו חסרי אונים במלחמתם בשובניסטים ובבּוּרג’וּאזיה הגדולה בעד “מלחמה יותר טובה ושלום יותר טוב”.

כּכה נגמרה המלחמה לגבּי איטליה: במצב-רוּחות מורכב ומסובך עד מאד. המדינה נזדעזעה כלכלית; חצי מליון נפשות צעירות נשאר על שדה-הקרב. נצרך סיכוּם. האם היה כדאי? ככל אשר ועידת השלום בפאריס הוסיפה לעבוד, כן רבו הספקות שחדרו לתוך הציבוריות האיטלקית. איטליה שלחה לועידת השלום את באי-כוח אותם החוּגים אשר השתתפוּ יותר במלחמה, והחוּגים האלה – במידה ידועה, הודות לעמדה השלילית של הסוציאליסטים – הצטמצמו בבורג’ואזיה השוביניסטית; היסודות הדמוקראטיים נאלצו לצאת מן הממשלה מיד אחרי הכרזת השלום אותה התופעה, כמעט על פי אותן הסיבות, חזרה גם בארצות אחרות. רוסיה, אשר הביאה את העמדה השלילית של הסוציאליסטים, עד קצה גבול ההגיון, הסתלקה מן המלחמה ולא לקחה חלק בועידה. וילסון נשאר בודד, והמלחמה בכוחות הריאַקציה, אשר התבטאו בקלֶמאנסו, היתה למעלה מכוחותיו. החוזים אשר נכרתו בסביבות פאריס, כל עצמם לא היו אלא שלילת הסיסמאות הדמוקראטיות, אשר בשמן התנהלה המלחמה בעולם כולו, ובאיטליה בפרט. מצד זה, איפוא, לא הביאה המלחמה לתוצאות המקוּווֹת, אולם אפילו לשובניסטים ולאימפריאליסטים הביאה אכזבה. כיון שבפאריס ניצח עיקר הכוח ולא הצדק, הרי הראשונה שהרגישה בזה בין המנצחים היתה אותה המדינה שהיתה ביניהם החלשה ביותר, כלומר איטליה. אותה שעה, שכמעט כל תביעותיהן של אנגליה וצרפת מצאו סיפוּק, היה חוּש האהבה-העצמית של הלאוּמיוּת האיטלקית נפגע לא פּעם, בעצם המשֹא ומתן הבין-לאומי, וּמצבה הכלכלי אחרי המלחמה היה, בסוף החשבון, גרוּע בהרבה יותר מאשר זה של בני-בריתה.

מכאן האַכזבה בתוצאות המלחמה, ועם זאת – בכל החוּגים. היקרוּת וחוסר-העבודה, אשר עמדו בסתירה גמוּרה לסיכוּיים של גמר המלחמה, הגבירו את סערת-הרוּחות הכללית. מאליה צפה המסקנה, כי החוּגים הדמוקראטיים אשר קראו למלחמה, הוֹנוּ את העם, והצדק היה עם הסוציאליסטים. והדרך המרוּמזת במסקנה זוֹ היתה נוחה יותר מדי, בכדי שהסוציאליסטים לא יאחזו בה. שלילת המלחמה וכל הכּרוּך בה, הולכת ונעשית לנימוּק-התעמוּלה העיקרי של הסוציאליסטים. שלילה זו מביאה לידי הטלת-דוֹפי בכל קרבנות המלחמה, בכל אלה שהקריבו את הקרבנות הללו, ובעצם רעיון המולדת. הדגל בן שלושת הצבעים, סמל איטליה המאוּחדת, מוּבס בּבּוֹץ, גם בהשאָלה וגם כמשמעו. יחס האיבה לצבאיים, לאופיצרים בפרט, מגיע לידי כך שהממשלה רואָה את עצמה נאלצת לבקש את האופיצרים ללבוש ברחוב בגדי אזרחים ולפרוק את אותותו ההצטיינוּת מימי המלחמה; הבריחה מן המערכה מתחילה להחשב לדבר שבגבורה, לדבר בראוּי וטיפוח ולתגמול, הדזטירים מוּצגים בבחירות לפרלמנט ברקומנדאציה יחידה: “דזרטיר”, וזכותם זו עומדת להם לנצח במלחמת הבחירות. המפלגה הסוציאליסטית לא בלבד שאינה מתאַמצת להשתחר מן המים העכורים האלה, אלא היא בטוחה נאמנה שקצף עכור זה מוציא מים טהורים לטחנתה. הבחירות של 1919 מסמנות לסוציאליסטים נצחון אשר עוד לא היה כמוהו. קבוּצתם הפרלמנטרית עולה מ-40 ל-150. במשך שנתים. מ-1919 עד 1921, מופיעה המפלגה הסוציאליסטית כרבת-השפּעה, אפשר לאמור: כמפלגה היחידה בעלת ההשפּעה במדינה. לתוך שורותיה נוהרים כל אלה אשר נתאַכזבו במלחמה, אולם בשוּרותיה הראשונות של המפלגה נמצאים לא הפּועלים ממש, אלא אותו חוּג מיוחד, הממלא תפקיד מיוחד בתקוּפה זו ובזו שלאחריה – אנשים אשר המלחמה הוציאה אותם מאוֹרח-חייהם הישן, מעבודתם השקטה שלפני המלחמה. פּקידים קטנים משרתים בבתי-מסחר, מי שהיו אופיצרים, אינטליגנטים-למחצה, סטוּדנטים, אותו חוּג המכיל בקרבו מרץ אשר טרם בוזבז, מרץ שיש בו יותר ממרדוּת מאשר מרבולוּציה, מרץ אשר נתעורר לרגל המלחמה, ואשר החזרה לחיים הקודמים, הדלים והחיורים, היא לו לבלתי-נשֹוֹא. בתקוּפה זו אין שוּם כוחות ציבוריים, העלוּלים לבמוד בפני המפלגה הסוציאליסטית. הדמוקראטיה מרגישה את פּשיטת-הרגל שלה ואינה רואָה לעצמה כל סיסמה חדשה; הבּוּרג’וּאַזיה נתוּנה במבוכה ופחד מפני התפּרצוּת הכוחות, אשר היא עצמה עוררה בימי המלחמה; חכמתה המדינית מצטמצמת בהמתנה זהירה ובהתנגדות לפי היכולת להגשמת התקוּנים המוּבטחים. עם הסוציאליסטים כבר אין צורך להתחשב מפּניהם מפחדים, אחריהם מחזרים, לפניהם מתרפּסים. מבין אישיה של איטליה רק אחד הוא המחזיק בשלו, בלתי-תלוּי, מוּכן לקרב בלתי מרופף את רצונו. זהו מי שהיה סוציאליסט ועורך העתון המרכזי של המפלגה הסוציאליסטית “אַואנטי” (“קדימה”), עזב את מקומו ויצא מן המפלגה בראשית המלחמה, מצדד נלהב בזכוּת הכניסה לתוך המלחמה, עורך העתון המילאני “פּופּולו ד’איטליה” (עם-איטליה) – בּניטו מוּסוליני. אולם כשהוא מכנס לועידה הראשונה את אנשיו, במרס 1919, מגיע מספרם לשתי עשרות, וכשהוא מעמיד את עצמו לבחירות לפרלמנט, הריהו מרכּז סביבו רק כמוּת מבוטלת של דעות.

ג

הטאקטיקה של הסוֹציאליסטים באיטליה בימי השפעתוֹ המכריעה היתה נקבעת על-ידי שני גורמים: על-ידי יחסוֹ למלחמה ועל-ידי אותו הלך-רוח אשר תקף את האוכלוסים הרחבים אחרי חתימת השלום. טבעי היה הדבר, כי אחרי אשר הדמוקראטיה, האחראית למלחמה וגם לשלום, הכזיבה – הבהיק המקסם של אלה אשר הדליקו המזרחה של אירוֹפה, עוד בעצם ימי המלחמה, את אבוּקת השלום ויחד עם זה הגשימו, לפחות עד כמה שזה היה נראה מרחוק, את תביעת חיי הצדק הסוציאליים אשר בשמן התנהלה המלחמה. בדמיונו של העם ובהתלהבוּתוֹ ירש לנין את מקוֹמוֹ של וילסוֹן, הסוציאליזם האיטלקי, הנצב מוּל הלך-רוח זה, מיתוֹלוֹגי ומרדוּתי כאחד, אף לא ניסה לכוונוֹ לחיוּב ולבניה; השאֵר השאיר את ההמונים לנפשם, וּבקבלו את האידיאוֹלוֹגיה הנאיבית של ההמונים הכריז על סוֹלידאריוּתוֹ שלוֹ הגמוּרה עם הבוֹלשביזם. הסוציאליזם האיטלקי היה בקשרי-קרבה עם הבוֹלשביזם הרוּסי עוד מימי המלחמה: המפלגה האיטלקית היתה המפלגה הסוציאליסטית היחידה במדינות הלוחמות, אשר השתתפה בשלמוּתה – ולא רק על-ידי פראקציה אחת – בקינטאל ובצימרואלד, מקומות היוָעד הסוציאליסטים, אשר שללו בהחלט כל סוֹלידאריוּת שהיא עם הממשלות המנהלות את המלחמה ואשר תבעו את השלום ב“כל מחיר שהוּא”. עמדתם זו ביחס למלחמה היא שגררה אצלם גן את קביעת היחס המתואר לעיל לפאטריוֹטיזם: שלילה גמורה של הסוֹלידאריוּת הלאומית והמרתה בסוֹלידאריוּת מעמדית, גינוּי ההכּרה הלאומית וההרגשה הלאומית בכל הדרכים.

הלך-הרוּח הבוֹלשיבי-מרדוּתי התחיל להתגלו במעשֹי יום-יום: בתעמוּלה רבוֹלוּציוֹנית בּלתי-פוֹסקת ובהתפּרצוּיות מקומיות תכוּפוֹת ביותר. מפעם לפעם, פעם בעיר זו, פעם באחרת, הו נשדדוֹת החנוּיות, בעיקר אילו של מכולת ומצרכים ראשונים; לפתע פתאם היו גוֹזרים על הסוחרים להפחית את מחיר הסחורות בחמישים אחוז; אחוזות היו מוּצתוֹת; לאין מספּר פּרצוּ שביתות, המחריבות את התעשיה הרפויה גם בלאו הכי, מבלי להביא שוּם תוֹעלת ממשית גם לשובתים עצמם; שביתוֹת במוֹסדות ציבוריים – ברכבות, בדואר, בטלגראף, בטראמואי, בבתי החרושת לגאז ולמאוֹר – היו מפסיקות את חיי המדינה; תנועת השביתות הקיפה את כל איטליה וגליה היו מתרוֹממים ומשתפּכים מדי כל שנים-שלושה שבוּעות, ועם כל אלה היה עצם האידיאל הסוציאליסטי נתפס במידה מרוּבה כתנוּעה מעמדית לחלוּטין, כתנוּעת-פּוֹעלים צרה אשר מטרתה:עבודה קלה יותר, הפחתת יום העבודה – מחד גיסא, הגדלת המשֹכּוֹרת והרחבת הספּקת הצרכים – מאידך גיסא, וכל זאת – במדינה, אשר אוכלוסי הפּועלים שבה אינם מרוּבים לפי ערך, ובתקוּפה אשר תבעה לפני הכל את ריפּוי פּצעי המלחמה, בימים אשר חכמי הכלכלה, ואף הסוציאליסטים, שיוועוּ, כי איטליה חייבת, למען עמוד הכן על רגליה, “להרבּוֹת בּיצרנוּת ולהמעיט בצרכנוּת”.

תנוּעת-שביתוֹת זו, ללא רסן וללא רעיון, המשמשת כמעט מטרה בפני עצמה, גרמה ליקרוּת הולכת וגוֹברת. התפּרצוּיות אַנארכיוֹת היו מערערות את המדינה בלי הרף. ובהתאם לדוגמה הבולשבית עמדו והכריזוּ על הבּאנקרוֹט המוחלט של המשטר הדמוֹקראטי, כלומר, לא רק של הממשלה הדמוֹקראטית הנוכחית, אלא של יסודות המדינה הדמוקראטית בכלל, כלומר, של המוסדות המחוקקים והמוֹציאים לפועל, הבנויים על יסוד של כּל חוֹק-בּחירה שהוא; במקום אלה תבואנה מועצות-פּועלים. התנהגוּתם של הסוציאליסטים בפרלמנט היתה מונעת בעד כל פּעולה מעשֹית, מכוּונת לתכלית. המוסדות הממשלתיים, אשר הפסידוּ את השפּעתם על-ידי כניסת איטליה לתוך המלחמה, לא עצרו כוח לעמוד בפני תנוּעת המרדוּת.

כשהיוּ מעירים להם, לסוציאליסטים האיטלקים, שהפּוֹליטיקה שלהם מחריבה את המדינה, היוּ משיבים, כי אָכן, זהוּ תפקידם: למוֹטט בהדרגה את המשטר הבּוֹרגני, למען הראות בעליל אל כּל חוֹסר כּשרוֹנה של הבּוּרגנות לצאת מתוך משבּר המלחמה, ועל-ידי כך – לקבּל מידה בקלוּת המאכּסימאלית, כמעט אבטומאטית, את השלטוֹן.

עם זאת היו אָז מעלימים עין מן הדבר, כי הריסת המשטר הבוּרגני באמצעים אלה עולה בד בבד עם הריסת המדינה, וכי מן המצב הנוכחי אפשריים שני מוצאים: או שהבּוּרגנוּת תאזור את שארית כוחותיה, תצא למלחמה גלוּיה ונמרצה על הפּרוֹלטאריון ותכריעוֹ, ואז סופם דל מעשי ההריסה אשר עוֹללוּ ההמונים בסיוע הסוציאליסטים להגביר את אכזבת ההמונים בסוציאליזם עצמו; או שהמדינה תהרס לחלוּטין, ועל הסוציאליזם יוּטל אָז לנהל חלל ריק, מצב אשר אי-אםשר שלא יביא לידי פשיטת רגל. אימתי שהוא ואֵי-שהוּא צריך היה להציג גבוּל למרדוּת; צריכה היתה להקבע הנקוּדה, אשר מכּאן ואילך עוברת ההתפּרצות למהפּכה. אוּלם לחרוֹץ זאת לא הרהיב הסוציאליזם במשך כל השנתים של השפּעתוֹ, הבלתי-מוגבלת כּמעט, כשבמדינה חסרו הכוחות העלוּלים לעמוד בפניו, והסוציאליסטים בחצי מיליון חבריהם ללמפלגה, ובשני המיליונים המארגנים בהסתדרויות המקצועיות הסוציאליסטיות, היו יכולים בכל עת וּבכל שעה לתפוס בידם את השלטון, באין מפריע.

העמדה הסוציאליסטית, הרוֹפפת ומשמעת לשתי פנים, התבּלטה ביותר בסתיו של 1920, כשתנוּעת המרדוּת עלתה למרוֹם-שֹיאָה, במאורעות של תפיסת בית-החרושת במספר הגון על-ידי הפועלים. המאורעות פּשטו ביחוּד בפּרוֹבינציות הצפוניות – בלוֹמבּארדיה (מילנו) ובפיֶמונט (טורינו). אפילו העוּבדה עצמה, שבּידי הפועלים עלה לתפּוס את בתי-החרושת, להחזיק בּהם ולנהלם במשך שבועות מספר באין מפריע, וּכשמסרו אותם, הרי זה נעשה מתוך סיבות פּנימיות ןלט מתוך אונס חיצוֹני, עוּבדה זו עצמה מוכיחה, יד היכן מגיע כוחה של תנועת הפועלים ועד היכן רפיון התנגדותה של הבורגנות. רק עוד צעד אחד היה לתעוד, בכדי ששלטון המדינה יעבור לידי הסוציאליסטים. חוּגים בּורגניים בּני סמך תבעוּ זאת בּגלוּי ובבירוּר: הם ביכּרוּ משטר סוציאליסטי, המיוּסד על איזה חוקים שהם – וּבלבד שישֹרוֹר חוק – על פני אותה האַנארכיה השֹוֹררת במדינה. אולם הסוציאליסטים הם שלא מלָאָם לבּם לצעוֹד צעד מכריע זה: “הנהלה סוציאליסטית של בתי-חרושת בודדים”, כאשר קוֹרא לזה, “תחומי המשטר הבוּרגני”, לא יכלה להתקיים – הן מפּני התנאים הכלליים של היצרנוּת הקאפיטאליסטית, הן מפּני חוֹסר הכשרתוֹ, הטכנית ועוד יותר הפסיכוֹלוֹגית, של הפרוֹלטאריוֹן ; וּמשוּם כך נסתימה תפיסת בתי-החרושת במפּלה מוסרית של הסוציאליסטים, המציֶנת את התחלת השפל של הנחשוֹל הרבוֹלוּציוֹני.

בּאוֹתה שעה מתחילה בשוּרות המפלגה הסוציאליסטית גם ההתפּכּחוּת באשר לרוּסיה. מן הרז’ים המועצתי ניטל המיתוֹס; נתחדשו הקשרים, בכתב ובדפוּס וּבמסעות, עם רוּסיה. משלחות סוציאליסטיות נסעו פעמים אחדות למוסקבה והתוַדעו אל המציאוּת הרוּסית, בהתנגדוּת פנימית, למרות רצונם, נאלצוּ הסוציאליסטים האיטלקים להודות, כי מציאוּת זו אינה הולמת את האידאל אשר תיארוּ לעצמם והטיפו כל יום וכל שעה להמוני העם. חלק מהסוציאליסטים נשאר נאמן, בלב תמים או לא, לדגל הבוֹלשבי; הרוב הסתלק הימנוּ. המפלגה התפּלגה, רוּח-הקרבות נפל, המרץ רפה; ואם גם קודם לא עצר הסוציאליזם כוח לקבּל על עצמו את הנהלת התנוּעה, הרי עכשיו, אחרי שאָבד לוֹ חוּט-ההדרכה היחידי שלוֹ, מגדל האָדוֹם שברוּסיה, נשאר לגמרי בלי מורה דרך. העקרוּת וחוֹסר-הטעם שבפּוֹליטיקה, אשר התנהלה עד כה, התבּררוּ יותר ויותר.

עיפוּת, אי שֹביעת רצון ואכזבה בתנועה הסוציאליסטית הדביקוּ את המדינה. החוּש הפּאטריוֹטי והלאומי, הניתן יום יום לעלבוֹן, התחיל סוף-סוף להתקוֹמם. השביתוֹת המתמידוֹת, ההורסות את כּל החיים הרגילים, עשוּ את התושב למלא רוגז. בעיקר התיאשו המעמדות הבינוניים – הבוּרגנוּת הפּעוטה, האינטליגנציה, האינטליגנציה למחצה, האכּרוּת בחלקיה – כלומר, רוב האוכלוסין של איטליה. על ידי הגעש התמידי הצליח מעמד הפּועלים להיטיב במידה ניכרת את תנאי חייו החמרים; שֹכר העבודה שלוֹ התבּצר בכל אופן על רמת-חיים בינונית, לפעמים גם עלה עליה, בשעה שעלית ההכנסה של המורה, המהנדס, בעל המלאכה פיגרה הרבּה אחרי התייקרוּת צרכי החיים. גם המובן המוסרי הסתמן הסוציאליזם בקוים אשר לא היוּ דוֹמים כלל לאותם המוּשֹגים המרהיבים, אשר תוֹאָר בהם קודם. גם חלק מהפרולטאריון עיף, למַרדוּת חסרת-מטרה. התנועה הלכה הלוך ורפה, כמו שנאמר, מאותו רגע אשר בתי-החרושת הוחזרו לבעליהם הקוֹדמים. בהיגלוֹת חוֹסר ההכנה הטכנית והפסיכוֹלוֹגית ומהפּכה ועקרוּתה של התנוּעה.

בּמשך החדשים שלאחר זה, אפילו במשך שנה, היתה עדיין האפשרות להציל את התנוּעה, אוּלם לשם כך היה דרוּש להכיר בבהירוּת את השגיאות שנעשו ולצאת סוף-סוף ממצב השלילה הפּאסיבית. תחת זאת הוסיפוּ הסוציאליסטים להטיף לרבולוּציה לאַלתר, גם בשעה ששוּם איש, וקודם כל הסוציאליסטים, לא ראָה את אפשרוּתה. בהטפתה זו – בשעה שכל האפשרוּיות של פעוּלה רבוֹלוּציוֹנית הוזנחו ללא תקנה – הצליחה המפלגה להרגיז עוד יותר את התוֹשב, לקוֹמם את בוּרגנוּת, וליאש סוף-סוף את הפרוֹלטאריון; המפלגה הוֹסיפה להרוס את האפשרות של ברית בין היסודות הדמוֹקראטיים והסוציאליסטיים, אשר היתה עלולה להקים את הסדר ואת בתוֹצרת לא בעזרת הריאַקציה, כי אם באמצעוּת רפוֹרמוֹת סוֹציאליות ומדיניוֹת, עמוּקוֹת ופּרוֹגרסיביות. בּעוֹנת הריאַקציה חשש הסוציאליזם לאחוז בשלטוֹן לפני זמנוֹ, מפּחד אי-הצלחה, ורצה לכבוֹש את הבוּרגנוּת ב“מצוֹר”, בעונת השפל חשש להפסיד את “טהרת הפּרינציפּים” ולהשפּלת כבוֹדוֹ על-ידי בּלוֹק עם היסודות הדמוֹקראטיים הנאמנים מתוך הבוּרגנוּת, הפעוטה והבינונית. התנוּעה העממית נשארה, איפוא, גם בתקוּפה חדשה זו מבלי קו-הדרכה מסוים, מבלי מטרה ברוּרה וּמסוּמנה לפניה, מבלי הרכה סוציאליסטית. המפלגה בזבזה את המרץ הרבוֹלוּציוֹני המרוּכז בקרבּה ופירטה אותו לפראזיוֹלוֹגיה, למַרדות פּעוטה, ולשלילה דוֹגמטית של המציאוּת. גם בתקוּפה זו, כמו בקודמת, נשאר בלי הד קולם של אותם סוציאליסטים המועטים, אשר קראו לטאקטיקה אחרת, לפעוּלה וצוּרה אַקטיבית.

נסיונותיו של מוּסוליני ב-1919 להקים תנועה אַנטי-בּוֹלשבית נחלו מפּלה גמוּרה. לסוף 1920 ולראשית 1921, אחרי שנתים של זעזועים עקרים, תעמוּלה רבוֹלוּציוֹנית וטאקטיקה משמרת בעצם של הסוציאליסטים, מצוֹא צמא לו קרקע אחרת.

ד

ליסוֹד הפּאשיזם שימשו אותן השכבות הבינונית “בלתי-מעמדיות”, אשר ניזוֹקוּ יותר האחרים במשבּר הכלכלי הפסיכוֹלוֹגי שלאחר המלחמה, ובנפלם אל בין פּטיש הפּרוֹלטריון לסדן הקאפּיטאליזם לא ראו לעצמם כל מוֹצא לא ברֵעוֹ של האַנארכוֹקוֹמוּניסיזם ולא בנצחונה של הריאַקציה. במצעדיו הראשונים וּבהכרזותיו גם עד היום הזה, אין הפאשיזם לובש צוּרה אויֶבת לפועלים אדרבא, הוא מדגוש בלי הרף את אי-תליוֹנוֹ בפּלוּטוֹקראטיה, מוסיף גם עתה לדבר על שאיפתו להגן על הפּועל מניצוּל יתיר; בתקוּפת כיבוּש בתי החרושת נקט לו הפאשיזם עמדה נייטראלית; וגם אחר כך, בהיותו לכוח ניכר במדינה, דיבר דברוֹ בפרלמנט על אפשרות הברית בין הסזוציאליסטים-הרפורמיים, הפאשיסטים והמפלגה ה“עממית” (הקאטולית); וגם בהגיעו לשלטון לא שלל את הפאשיזם ואינו שולל עד היום את אפשרות השיתוף עם באי-כוח ההסתדרוּיות המקצועיות, בתנאי שיסתלקו ממגמות סוציאליסטיות. הדבר אשר וצר באמת על ידי הסוציאליזם בעבודה מחנכת קשה במשך שלושים שנה שלפני המלחמה – הסתדרוּיות הפּועלים עצוּמות, מקצועיות וקואופראטיביות – חדר במידה כזו לתוך החיים האיטלקים, לתוך החיים הממשיים של המדינה, עד כי גם הפאשיזם נאלץ לצעוד באותה מסילה: בצדה של ההסתדרות המדינית יצר הפאשיזם גם סינדיקאטים של פּועלים, המונים עכשיו כשני מיליון חבר בקרוב.

אם הפאשיזם לא היה מכוּון מלכתחילה, לפחות במחשבות מחולליו, נגד הפּועלים, הרי היה מתחילת ברייתוֹ תנוּה אַנטי-סוציאליסטית. המניע הראשון לשלילת הסוציאליזם היה בלי ספק הרגש הלאומי הנעלב. במלים אחרות, כאן לא היתה בעיקר התנגדות לסוציאליזם, אלא התנגדות למגמות האַנטי-לאומיות השֹוֹררות בסוציאליזם האיטלקי. אולם יהיו גורמי ההתנגדות לסוציאליזם אשר יהיו, התנגדות זו היא שהבטיחה לפאשיזם את עזרתה על הבורגנות והפּוֹטוֹקראטיה המבוהלת. ככה הוקם גרעינה של התנועה, היסוד הבוּרגני-הזעיר, שכבה ראשונה חדשה. שכבה זו לקחה, המידה ידועה, את התנועה עצמה בשבי. מכאן – השניות של הטאקטיקה הפאשיסטית בכל התקוּפה שקדמה לעליתו לשלטון: הכרזת-ידידות לפועלים ומעשי איבה; מרץ רבוֹלוֹציוני המכוּון בכוח של איזה קפיץ נעלם למטרות אַנטי-רבולוּציוֹניות.

אין לכפור באֶנרגיה ובהתלהבות הרבולוּציונית של הפאשיזם, ביחוד בתקוּפתו הראשונה, בעוד היותו כמו מבוּטלת, שאינה יכולה להדמות לא רק לסוציאליזם, כי אם למפלגות הקתולית-ראדיקאלית, הנוער הצבאי, אשר עבר את המלחמה בחפירות וחיכה לקבלת-פּנים ראויה למנתחים, אשר ראה בחלומותיו את איטליה עצוּמה וכבירה, מצא את הארץ נתוּנה במבוּכה פנימית קשה, חרֵבה כלכלית, וּמפסידה, לדגל מלחמותיה הפּנימיות, את מקומה בהתחרות הבין-לאומית; והוא, נוער זה עצמו, נפגש באיבה גלוּיה ומרה ובהצעה לבלתי לבוֹש בחוּץ את בגדי הצבא ואת אותות ההצטיינוּת. אי-מי בנוער זה נצטרף אל התנועה הסוציאַליסטית; אולם הרוב נתרחק מחיי הציבור, צפו את מרירוּתו בחוּבּוֹ, בכדי לתמוך, בהזדמנות הראשונה, באלה אשר תקום בהם רוח “להקים את ערכי המלחמה ואת החוּש הלאוּמי של איטליה”. הזדמנות זוֹ היא שניתנה על ידי הפאשיזם.

על האחים הבכורים נוספו הצעירים, אלה אשר ספגו את אויר המלחמה, ניזונו יום יום מידיעות המפקדה, ספורי התגרות, מעשי הגבורה, הקרבנות למען המולדת ואותות ההצטיינוּת, ולא זכו, מפּני שנותיהם, לקחת חלק בעתם המאורעות. הרגש הפאטריוטי, אשר הובא על ידי המלחמה למתיחות עליונה, מנע בעדם להספח אל הסוציאליזם. הפאשיזם המציא להם את ההזדמנות לטעום שמץ של מלחמה; התעוררות שבגבורה, הגנה מזוּינת על הדגל הלאומי הניתן לחרפות, קרבנות; אלמלא הפאשיזם, היה גורלו של הנוער הזה – חיים חיורים ומשעממים של פּקיד, עוזר בבית מסחר, או אינטליגנט מקצועי.

שנַים אלה, הנוער שעבר דרך המלחמה והנוער שהתכּוֹנן למלחמה, הם ששיווּ לפאשיזם אופי אידיאליסטי. אין צורך להוסיף, כי לתנועה נספחו כל אלה שנפחדו מפני אימת המהפּכה הקומוּניסטית, כל החרדים לבטחונם הפרטי או לבצע אשר עשו בהצלחה ובזריזות בימי המלחמה; ובתקופה השניה של הפאשיזם, ביחוד לאחר נצחונו, נזעקו אליו המונים אפלים בכלל, מאלה הנספּחים לכל תנוּעה מנצחת.

ברבוּי-גונים זה של ההרכב הסוציאלי ושל המניעים הפסיכולוגיים כלוּם יש מקום לפרוגראמה סוציאלית-מדינית מסוּימת, לתפקידים מכוונים וּלהוראות מעוּבּדות? עד יום הנצחוון עצמו לא הספיק הפאשיזם לעבּד את פּרוגראמתו והסתפּק בסיסמאות. תכנן של הסיסמאות היה בעיקר: פּעולה אַקטיבית למען גדולתה, הצלחתה ועצמתה של איטליה; מלחמה נמרצת בכל האֶלמנטים המפריעים לכך; תמיכה בממשלה “חזקה”, המוּכנה ומסוּגלה להשליט סדר במדינה, בהתיצבוֹ כמגן על ה“ערכים הלאומיים” הבטיח לעצמו הפאשיזם את הסימפּאטיות של רוב החוּגים אשר השתתפו בהכנת המלחמה והכניס מיד לתוך חוּג השפעתו חלק חשוּב של האינליגנציה הראדיקאלית, ביחוד ממחנה הסידיקאליסטים, בעל-הפּלוגתא של הסוציאליסטים זה עשרות בשנים. הסיסמאות הפאשיסטים ראה כל אחד מהרהורי לבו: העלם הפּאטריוט – חזרת העטרה של רומי העתיקה ליושנה; הסינדיקאליסטים – נצחון הקולקטיביזם “הלאומי” המיוחד במינו; האיטיליגנט-ראדיקאל – שיקוּל המוחות הסוציאליסטיים, לא למלחמת-ה מעמדות אלא לפּעוּלה הדדית, מעין פשרה של המשטר הבורגני והסוציאלי; בעל הנכסים היה קורא את המלים “אֶלמנטים אַנטי-לאומיים” ומפרש – סוציאליסטים, ובפאשיזם ראה רק את הזיין להשמדת תנועת הפּועלים המסוכנת.

כוחו של הפאשיזם היה, איפוא, לא התביעותיו הפרוֹגראמאטיות, לא ב“דיבוּר החדש”; הוא איחד לפי שעה אֶלמנטים שונים על ביסוּס שכוּלוֹ שלילה, ונתמלא מחורבנו של הסוציאליזם, אין נכונה בדעה, כי הפאשיזם באיטליה ניצח את הקומוּניזם, ובמידה ידועה גם הסוציאליזם החריב את עצמו בטאקטירה חסרת-שחר, והפאשיזם בא וקצר את הזרע אשר זרע הקומוּניזם. ובמובן זה אפשר לאמור, כי הוא בא לרשת. באותה שעה שגלי הקומוּניזם באיטליה התחילו לסגת אחור – אחרי הנסיון הבלתי-מוצלח של כיבוּש בתי-החרושת ואחרי האַכזבה ברוּסיה עדיין לא מילא הפאשיזם תפקיד ניכר החיי הציבוּר האיטלקי ואף לא לקח חלק בהתפּכּחות הפרולטאריון אשר התחילה מאליה. תחת זאת ידע הפאשיזם לנצל בהצלחה רבה את עונת-השפל אשר הגיעה לקומוּניזם ולסוציאליזם.

אולם נצחונו של הפאשיזם על אויביו – לא רק הקומוּניסטים והסוציאליסטים אלא גם הקאתולים, הליבּראלים והראדיקאלים – לא היה יכול להיות כל כך מלא ושלם אילו ידע להשתמש רק בשגיאותיהם העיוּניות בלבד של הקומוּניסטים. אבל הוא ידע להשתמש אף בטעוּיותיהם הטכסיסיות. אחד הפּוּבּליציסטים האיטלקיים קרא לפאשיזם “אַקטיביזם מוחלט, הפּועל בשדה המדיניות”. באַקטיביזם זה טמוּן לק ידוע של סוד הנצחון הפאשיסטי.

יש להתעכב, ולו גם בקצרה, על פּרצופו של מנהיג הפאשיזם. לא הסוציאליסטים ולא הקוֹמוּניסטים באיטליה לא הוֹציאו מקרבם אנשים, שזכו לאבטוֹריטטה מוּסרית בלתי מתמוטטת. אבל במפלגתו הוא ממלא מוסוליני את תפקיד המנהיג אשר אין מהרהרין אחריו, כמו לנין בבולשביזם. לגבּינו לא חשוב כל כך, אם הסגוּלות המיוּחדות של התנועה הפאשיסטית מתגלמות רק במוּסוליני, או שהוא טיפח וריבה אותן; לנוּ חשוּב לדעת כי תכוּנות אָפיו של מוסוליני יכולות לשמש מקור להערכת אָפיה של התנועה. הדיקטאטור של איטליה כיום הנהו לפי מוצאו – איש מן העם. אביו היה נפּח, ואף הוא התחיל במלאכה זו, מנעוּריו הצטיין הנער באופי לוהט, אפילו סוֹאֵן, הקשיוּת-עורף,, באי-נכנעות. השֹכּלתו השטחית נגמרה עם בית-הספר העממים. אחר כך עמד בבחינות למורה עממי, אבל כנראה גם למד בפני עצמו. בעצם נוּריו נספּח לתנועה הסוציאליסטית, תפס לו מקום באגפּה הקיצוני, הקרוב לאנארכיזם. מרוּבות היו תגרותיו עם האגף הימיני, הרפורמיסטי, עם אותו האגף אשר עכשיו הוא נלחם בו על רבוֹלוּציוֹניוּתוֹ. בעודו צעיר נדד – למען ראות העולם – לשוייץ. שם התפּרנס מעבודת כפּים, משם גורש בעוון תעמולה סוציאליסטית, בשוּבו לאיטליה התמסר כוּלו לפעולה סוציאליסטית, כסדרן וכעתונאי. לזמן מה יצא לאוסטריה, ושם עבד בעתונו של הסוציאליסט והפּאטריוט האיטלקי המפורסם צזארי בּאטיסטי, הוא באטיסטי שברח בראשית המלחמה מאושטריה לאיטליה, התנדב לצבא, נלקח בשבי על ידי האוסטרים ונתלה. מוסוליני גוֹרש מאוסטריה. באיטליה המשיך, בעמדתו הקיצונית, כמעט מַרדוּתית, והיה לאחד המחוללים והמארגנים של “השבוע האדום”, שבוּע של מניפסטאציות סוציאליסטיות אשר הביאו לידי תגרות מרוּבות עם הצבא והמשטרה. גם אז, בפעוּלתו הרבולוציונית מתגלה היחס האַנטי-דמוקראטי, כלומר ההכרה כי להגשמת המשטר הסוציאלי אין צורך דוקא בהסכמתו או באהדתו של רוב העם, בשעת המלחמה בין איטליה ותוּרכּיה הכניס מוסוליני בקונגרס הסוציאליסטי רזוֹלוּציה, הדנה לחובה את התנהגות אותם הסוציאליסטים, המצדיקים את המלחמה. הרזוֹלוּציה נתקבלה ושורה שלמה של סוציאליסטים חשוּבים, עם ביסוֹלאטי ובוֹנוֹמי בראשם. נאלצו לעזוב את המפלגה. השפּעה יצרה לא היתה למוסוליני במפלגה. על כל פנים היתה השפּעתו פּחוּתה הרבה מזו של טוראטי, טריויש, ביסולאטי, אף על פי כן נמסר לו בזמן ידוּע תפקיד כל כך אחראי כמו עריכת העתון המרכזי של המפלגה. על משמרתו זו מצאתו המלחמה. אחרי תקוּפת-פּקפּוקים קצרה התיצב מוסוליני בהחלט לצד התומכים בכניסה לתוך המלחמה בברית עם מדינות ההסכמה, עזב את עריכת העתון “אַבנטי”, יצא מן המפלגה, יסד במילאנו את עתונו שלו, “פּוֹפּוֹלוֹ ד’איטליה”. בשנים הראשונות היה מוסיף לכנות את עתונו בשם סוציאליסטי, אחרי כן הסתלק מן הסוציאליזם לחלוּטין. נכנס כמתנדב לצבא, אולם מקרה אסון (הפּצצה שלו התפּוצצה ופצעה אותו קשה) הכריח אותו לצאת מן הצבא. בעתונו הטיף ל“מלחמה עד הנצחון השלם”, נלחם בכל הכוחות וּבכל הדרכים “בשואפי-המפּלה” (דֶפֶטיסטים), ולא נמנע מכל מיני אמצעים דֶמאגוֹגיים, כמו ההבטחה “לפתוח את קופות העשירים, אחרי הנצחון על האויב”. הציג למלחמה מטרות טריטוֹריאליות רחבות יותר, ובשאלת הסלבים הדרומיים, הסתער ביחוד על אלה אשר היו נכונים לשם יחסי-שכנים טובים לאילו ויתורים. עוד בעצם המלחמה התחיל מוסוליני בארגוּן ה“חיילים והאינואלידים” לשם מטרות פּרופסיונאליות ומדיניות, פּעולתו מאז ידועה.

מבּיוֹגראפיה קצרה זו וכמו כן מכמה עדוּיות עליו, מפּי אויבים וידידים, מסתבר, כי מוסוליני, אם אינו בן תרבוּת שיטתית, הרי ראה וחיה רבות. הוא אדם בעל כשרונות אירגוּניים גדולים, כוח פּעולה נמרץ, בעל רצון ואופי יוצאים מן הכלל, מסוּגל – אם יכיר בשגגתו – לקרע מוחלט עם עברו, ובטוח עם זאת בכל שעה בצדקתו באותה שעה, בלתי ניתן על נקלה להשפּעת הסביבה, ומסוּגל גם להשתחרר הימנה לגמרי, בעל אומץ פּרטי וציבורי. בקיצור, אדם בעל מחשבה מדינית, אם לא עמוּקה הרי עצמאית, וקודם כל ובעיקר – איש המפעל. מתכוּנתיו הפּרטיות האלה שיוָה מוסוליני גם לתנועה אשר הקים…

ה

מועט שבמועט מכוחו הקדיש הפאשיזם, כאמור לבירור הפרוגראמה, אבל את מיטב מרצוֹ הפנה, כמעט בשלימות, לפעולה מעשית. מלחמה ב“אויבי המולדת” בכל האמצעים, חוּקיים וּבלתי-חוּקיים, בפרלמנט וברחוב, בעתוּנות ובאָגרופים – כזאת היתה מלכתחילה פעולתה של ההסתדרות הקטנה בערך, שנוסדה במילאנו, במארס 1919, עם זאת ניצל הפאשיזם את הלך-הרוח המַרדוּתי, את היחס של אי-כבוד אל המדינה ומוסדותיה, את הפּסיכוֹזה של “כל דאַלים גבר”, אשר טוּפחה על-ידי המלחמה והטאקטיקה של הסוציאליסטים והקומוניסטים. אם המדינה אינה יכולה בכוחה היא לעמוד בפני מהוּמות, יבוא הפאשיזם במקום המדינה. ואין זה חשוּב ביותר, להיכן יהיה נוטה רוב העם. יש, כמובן, להשתדל לרכוש את לב ההמונים, מבלעדי זה תהא סכנת-חוּלשה צפויה לתנועה. אולם סימפּאטיה כללית זו אינה תנאי הכרחי. הצדק יכול להיות גם עם המיעוּט, ואין כל יסוד להסתלק מהגשמתו אך משוּם שהרוב טרם הספיק להבינו או להודות בו. ונקל יותר לרכוש את הודאַת האוכלוסים על ידי פעולה אַקטיבית ומעשי-גבוּרה מאשר על ידי הטפה במלים. ולפיכך צריך מיד ובלי דיחוּי להתערב בחיי המדינה ולהטוֹתה, עד כמה שאפשר, במגמה רצוּיה, ויש להודות, כי בראשית פּעולתו, בעודו מיעוט פּעוּט, כשהמפלגות הבורגניות חוששות לקבוע אליו עמדה מסוּימת והממשלה אינה נועזת לאחוז באמצעים – אז גילה הפאשיזם אומץ בלתי שכיח, בצאתו בעֵדה קטנה נגד הגל הבּוֹלשבי, ובתגרות הראשונות היה אחוז קרבנות האדם שלו עולה במידה הגוּנה על אחוז מתנגדיו. יש לציין גם, כי דבּרי התנועה היו נמצאים בשוּרות הראשונות גם בחוּצות.

במשך חודשים רבים, עד שעת תפיסת השלטון גוּפה, לא היו הפאשיסטים מטיפים למהפּכה בכוח, לרבוֹלוּציה פאשיסטית. אפשר שהם גם לא חשבו על זאת כלל, כל תביעתם היתה – “ממשלה תקיפה”; ואם זאת לא הוצאה האפשרות כי ממשלה זו תסתדר על ידי המפלגות הליבראל-ראדיקאליות, אולי גם בהשתתפות הסוציאליסטים, אולי גם בלי השתתפות הפאשיזם. כמו שנאמר, הציע הפעם מוּסוליני, לשם הקמת “ממשלה תקיפה”, ברית שלוש מפלגות: סוציאליסטים, פאשיסטים וקאתולים. עם צמיחת השפעתו של הפאשיזם בארץ גדלו גם תביעותיו. בטאקטיקה זו הראה מוסוליני מידה מרוּבה של הבנת-מציאות: הוא לא הפחיד את התושב, ולא את הבורגנות, אשר ראו בפאשיזם רק כלי-זין להקמת הסדר, כלי-זין שאינו מאיים בזעזוּעים חדשים. בחוּגים הבּורגנים-הליבּראליים היתה רוֹוַחת ביותר דעה זו, כי אחרי שתרגע המדינה יתנדף מיד הפאשיזם. בעיני הרחוב, הקהל הרחב, מילא את התפקיד גם הצד הקישוּטי של התנועה: הזמירות הפאטריוֹטיוֹת, החזרת ה“שלום” הרומאי – פּשיטת-יד במקום לחיצה, הסמל – צרור השבטים (מכאן השם פאשיוֹ – צרוֹר, אֶגד) הלקוּח מרומא העתיקה, המשטר הצבאי של הפאשיסטים – טוּרים ישרים של עלמים בריאים וחזקים, בתלבושת פּשוּטה ונאָה, בלי מעיל ובלי חזיה, חוּלצה שחורה, מכנסים כהים-ירוקים עד הברכים – כל אלה שיווּ למאניפסטאציות הפאשיסטיות לוית-גון.

הדרגות השונות של מלחמת הפאשיסטים הקומוּניסטים ובסוציאליסטים ידועות למדי. הפאשיסטים המסוּדרים בפלוּגות מזוּינות ובנות-משמעת, קטנות בראשיתן והולכות וגדלות אחר כך, עברו במהירות להתקפה, בצורת התנפּלות על מנהיגי תנועת הפּועלים ה“אַנטי-לאוּמית” החשוּבים ביותר, על העתונים הסוציאליסטים והקומוּניסטים, על מוסדות הפּועלים: בתי-עם, קואופראטיבים, מוסדות התנועה המקצועית. הפאשיזם סיגל לו את המנהגים והאמצעים של התנועה הבּוֹלשבית באיטליה, ועוד עלה עליה. תגרות מקומיות יום יום, תגרות של יום ראשון בכל הארץ היו במשך שנה וחצי לסדר-חיים קבוּע. רפיון השלטונות וההרגל – לרגל התעמולה והטאקטיקה הבּוֹלשבית – לראות מעשי-מרדוּת של קבוּצות בודדות כדבר רגיל ובמעט נורמאלי, כרע הכרחי, כל אלה יצרו קרקע נוח לפאשיזם. כעבור זמן מה התחילו גם החוּגים הליבּראליים נוטים אליו סימפּאטיה, בהשתחררם מפּחד הבּוֹלשביזם, הסוציאליזם והקומוּניזם התחילו מאַבּדים עמדה אחרי עמדה, היו הולכים ומפסידים את השפּעתם לא רק על המעמדות הבינוניים, כי אם גם על הפּרולטאריון. התחילה בריחה מתוך שוּרות הסוציאליסטים והקומוּניסטים. הפאשיזם הלך והגביר את התקפתו, והתחיל עובר משדה המדיניות לסוציאליות, להתערב במלחמה הכלכלית בין הבעלים והפּועלים, להלחם בתנועת-השביתות, להחריב את מוסדות המגן והתנופה של הפּועלים ואכרים, להקים את הסינדיקאטים שלו עצמו. בתקוּפה זו מתחיל הפאשיזם לפתח גם את שיטתו הסוציאלית – הגנת התוצרת, שיתוּף הענינים של הבעלים והפּועלים, וּבאותה שעה גם הגנת ענינים כלכליים מסוּימים של הפּועלים. ערכו של הפאשיזם הולך ורב, עד שהבּעלים המעודדים על ידו במלחמתם בסינדיקאטים הסוציאליסטיים, אינם מרהיבים להתגרות בסינדיקאטים הפאשיסטיים. יוצא שהאגוּדות המקצועיות של הפאשיסטים ממציאים לפּועלים אותם היתרונות החומריים של הסוציאליסטים, בתוספת יתר בטחון אישי. המצב משתנה. אומץ אישי, אמונה עמוקה ברעיון נדרשים עכשיו למען השאר בתוך שוּרות הסוציאליסטים, כשם שבשנת 1919 נדרש היה אומץ מהנכנסים להסתדרות הפאשיסטית. את הסוציאליסטים והקומוּניסטים זונחים כל אלה, אשר באו אליהם למען עבוד פּחות ולמען קבל את האפשרות של לגימה יתרה.

בהשוָאה עם פעולת הפאשיסטים, נהדפות אחורנית כל שאר המפלגות. כשמתברר כי הסוציאליזם אינו מסוגל יותר להשתתפות פּעילה וּמכריעה בחיים הצבוּריים, נמצא כי כל האבאנסצֶנה של החיים הציבוּריים באיטליה נתפּסה על-ידי הפאשיזם. הליבראלים, הראדיקאלים, הקאתולים – כל לאה אשר תמכו בפאשיזם במלחמתו – נאלצו להוָכח, כי פאסיביוּתם, נכוּנותם להתפּשר היום עם הסציאליסטים ומחר עם הפאשיסטים, לא עברה להם בלי עונש: הפאשיזם רכש לו ערך מעשי, העולה על ערכם הם; ובגברוֹ על הסוציאליזם אינו מתכּון כלל להסתלק הצידה. באותה תקוּפה מתחיל הפאשיזם משתחרר האפֹּוטרופסותן של המפלגות הבורגניות, ואת שוט-קנאתו הוא מניף לא רק על הסוציאליסטים והקומוּניסטים, אלא גם על אותן המפלגות אשר הרשו לכוחות ה“אַנטי-לאוּמיים” לתפּוס עמדה כה חשובה, ואחר כך גם על אותו המשטר הפּרלמנטרי-הדמוקראטי “הרקוּב”, המוסר את השלטון בידי מפלגות אלה.

הפאשיזם חש וידע כי מקומו בחיים מצטמצם רק באַבאנסצנה, כי הוא רחוק עודנו מלהעמיק שורשים כשאר הזרמים הסוציאליים והמדיניים, שהוא עודנו רק תנועה של המיעוּט המאורגן. תחילה גם ראה עצמו ככה – כחלוץ של שלטון ממלכתי חזק. אולם רפיון פעולתן והתנגדוּתן של המפלגות, רפיון הממשלה – מחד גיסא, וחוקיה הפּנימיים של תנועה מאורגנת ומזוּינת – מאידך גיסא, הכריחו אותו לשנות את עמדתו היכן הערובה, כי שהשאר השלטון בידי אותן המפלגות אשר לא עצרו כוח למנוע בעד ההתקפה הבּוֹלשבית, לא תתחדש התקפה זו שוב, אחרי חודש, אחרי שנה, והפעם אולי גם בגמר של נצחון? ומאידך גיסא, מה לעשות עם הנוער המזוּין הזה, אשר כבר הסכּין לעשות במדינה כבתוך שלו, כיצד להכניס אותו לתוך תחוּמי החוק, כיצד לספּק את האֶנרגיה הסוּאֶנת שלו, כיצד להסביר לו מדוע זה עומד הפאשיזם הראשון במערכה הגוּפנית בסוציאליזם ובאותה שעה הוא האחרון לאחרונים בפרלמנט ובממשלה? בקבּלוֹ את המתוֹדים הבּוֹלשביסטיים, נאלץ הפאשיזם לקבל גם את האידיאוֹלוֹגיה הבּוֹלשבית, אשר לפיה זכאי המיעוּט, ולפעמים גם חייב, ליטול בידו את השלטון, מבלי להתחשב עם הסכמתו ואי-בסכמתו של העם. האַקטיביוּת של המיעוּט בעל-ההכרה ולא הפּאסיביוּת של ההון מחוסר-ההכרה, היא הקובעת את מהלך ההיסטוריה. כּכה עבר הפאשיזם בהדרגה מ“תמיכה בשלטון תקיף”, ל“ממשלה בהשתתפוּת הפאשיסטים”, ומכאן ל“ממשלה פאשיסטית”. הגשמת המהפּכה, ברפיון כל המפלגות, בתמוטת המכונה הממשלתית, אשר עמדה בהתמוטטותה שנתים על ידי המרדוּת הבּוֹלשבית ושנתים על ידי המרדות הפאשיסטית – הגשמת המהפּכה היתה בערך מן הקלות. “מסע רומא”, שנתגשם באוקטובר 1922, נהפך למסע-נצחון חגיגי של מוסוליני. ברשוּתו היו כארבעים ציר בפרלמנט מן המספר הכללי 500, אולם תחת זאת 200.000 איש נושאי-נשק. הוא תפס בכוח זה את מקומו של נשיא מועצת המיניסטרים, ומלעשה היה דיקטאטור של איטליה. ואותו פרלמנט, אשר פּגש את הופעתו הראשונה על הבמה באי-אמוּן, אם לא באיבה, הרכּין את עצמו בנכנעות (מלבד הסוציאליסטים, הקומוּניסטים והרפּוּבּליקאנים ואִתם מספר ראדיקאלים) לפני רצונו.

ו

מטבע הדברים שהפאשיזם, בהגיעוֹ לשלטון, הוסיף להבליט וּלהדר את סגוּלותיו המיוּחדות. בגלוּי הודיע, כי מכיון שתפס את השלטון לא ימסרהו בשלום, וכי הוא מתכּוֹנן להחזיק בו עשרות בשנים; שהוא מבכּר, כמובן, את ההסכמה ואת האהדה של העם, אולם הוא יחזיק ברסן גם אם הסכמה זו לא תקובל; כי שמירת כבודן של הזכויות האזרחיות אינם חובה לו, וּבשעת הצורך יוכל לצמצמן; שהפרלמנט יתקיים רק במידה שיסכים להכּנע לרצון הממשלה הפאשיסטית. קודם כל דורש הפאשיזם מאת האוכלוסים משמעת מוחלטת, נכנעות בלי עקיפין להוראותיו. יש לציין, כי אותה משמעת דורש הפאשיזם גם מאת חבריו שלו, וכי מוּסוליני אסר עוד לפני זמן-מה מלחמה נמרצה באֶלמנטים הבלתי-נכנעים של הפאשיזם (ממלחמה זו יצא, כנראה, מנצח). בעזרת משמעת כללית, סדר, שקט, עבודה מאוּמצה, תחדש הארץ את כוחה, תגבר מבית ומחוּץ. כל אופּוזיציה שהיא עלוּלה רק להפריע. ולפיכך לא חדל הפאשיזם ואינו חדל להזהיר את מתנגדיו, כי נגד כל שמץ של נסיון לאַרגן התנגדות בארץ יאחז הוא באמצעי אלמות, עד הקיצוניים ביותר, אשר בשעת המהפּכה עצמה עלה בידו להמנע מהשתמש בהם.

טבעי כמו כן, שהפאשיסטים רואים את עצמם כמצילי-איטליה, ומשעת עלותם לשלטון חידדו עוד יותר את יחסי איבתם לכל שאר המפלגות, אשר לא קיבלו את מרוּתם בלב שלם. בשעה הראשונה ניסה מוּסוליני להרכיב ממשלה מכל המפלגות הבּורגניות, בהגמוניתם של הפאשיסטים. בתוכניותיו היה, כנראה, גם לשתף איזה חוּגים סוציאליסטים בממשלה, אולם תוכנית זו לא התגשמה; תחת זאת שלחו כל המפלגות הבורגניות את באי-כוחן לתוך הממשלה. בקרוב נתברר, כי כוָנתם של הפאשיסטים היא לא כל כך לשיתוף פּעוּלה עם שאר המפלגות, כי אם לשלוט בהן. על ידי כך נגרמה יציאתה של המפלגה בורגנית הגדולה ביותר, הקאתולית, מן הממשלה. בממשלה נשארו, מלבד הפאשיסטים, המפלגה הלאוּמית אשר התמזגה בקרוב עם הפאשיסטים וסיעה ליברלית אחת, הקוראת לעצמה משוּם-מה “דמו-סוציאליסטית”, ומשוללת כל ערך במדינה. הממשלה היא למעשה כוּלה פאשיסטית. יחסם של הפאשיסטים אל שאר המפלגות הולך ונעשה יותר ויותר אי-סבלני. יתר על כן. בתוך העם האיטלקי מתהוה מחיצה בולטת בין הפאשיסטים (וכל הנלוים אליהם) ובין שאינם פאשיסטים. הפאשיסטים מוכרזים לנושאיו היחידים של הרעיון האיטלקי הלאוּמי, והפאשיזם – לסמל המדינה האיטלקית, כל שאינם פאשיסטים נערמים כוּלם לערמה אחת – אויבי העם. מכאן המגמה לחדור עד כמה שאפשר לא רק למוסדות השלטון המדיני והאדמיניסטראטיבי, כי-אם גם ולמוסדות הכספּיים והתרבּותיים, וּכמו כן ותוך העתונוּת.

באותה מידה התחדדה גם “לאוּמיוּתם” של הפאשיסטים. כשם שבשדה המדיניוֹת הפּנימית היתה המלה “דמוקראטיה” לשם גנאי, כך היו לשנינה המלים “הוּמאניזם”, אינטרנציונאליזם" ודומיהם ביחסים שבין העמים. כל עם חייב להלָחם בכל כוחותיו על קיוּמו, גבוּרתו – ערוּבה לנצחונו על פּני האחרים, זיוּנו – ערובה לשלומו. כל הנסיונות להקים את החיים הבין-לאומים על יסודות אחרים הנם רק להג הדמוקראטים. מכאן יחסי האירוֹניה והחשד, לפעמים גם יחסי-האיבה, ל“חבר הלאומים”. לאוּמיות מוּפרזת זוֹ גוררת גם רגשנוּת מוּגזמת לכל בקורת, אפילו ידידוּתית, של איטליה והפאשיזם.

במקצוע הסוציאליזם התאמץ הפאשיזם להעמיד במקום ה“מעמד” של הסוציאליסטים מוּשֹג אחר, ממשוּת אחרת – “אוּמה”. כשם שהסוציאליסטים מנהלים את מלחמתם הסוציאלית בשם “מעמד הפועלים”, ככה קובעים הפאשיסטים את הפּוֹליטיקה הסוציאלית שלהם על-פּי ה“אינטרסים הלאומיים של איטליה”, אשר לפניה ירכינו את ראשם גם הרכוּש וגם העבודה. שני אלה צריכים להיתמך וגם להיחסם על-ידי המדינה הפאשיסטית, העומדת מעל למפלגות, ושואפת רק למטרות לאומיות. המטרה הראשית: הרמת התוצרת. אם בשעה פלונית ובענף פלוני של המשק הולמות יותר דרישותיהם של הפּועלים את עניני התוצרת, כי אז צריכות הדרישות הללו להימלא; אם עניני המשק הלאומי הם לצד תביעותיו של הרכוּש, כי אָז על הפועלים להכנע. גם הפועלים וגם הבעלים מאוּחדים בסינדיקאטים, מהם מוּחדים, מהם מעורבים. הסינדיקאטים מקבּלים עליהם את הפּרוגראמה של המפלגה הפאשיסטית והם נכנעים למרוּתה של הממשלה הפאשיסטית, כלמפשר עליון.

אָפיני הוא יחסו של הפאשיזם אל שני מוסדות עיקריים בחיי איטליה – אל המונארכיה ואל הקתוליות. היה רגע, שהפאשיזם, בעודו מתכּוֹנן לתפקידו המדיני הנוכחי הכריז על עצמו “רפּוּבּליקני במגמה”, אבל למעשה הוכיח את שויון-נפשו לצוּרת השלטון; הוא היה נכון להיות מונארכיסטי, אם המונארכיה תסכים לקבל את מרוּתו, ואַנטי-מונארכיסטי אם המונארכיה תשֹים מכשולים על דרכו אל השלטון. סיסמה זו הפחידה את בני-בריתו מימין, ולפיכך הוּמתקה במידה ניכרת, וחריפוּתה ניטלה לגמרי אחרי אשר המונארכיה עצמה התיצבה באוקטובר 1922 לצדו של הפאשיזם.

יחסוֹ של הפאשיזם אל הכּנסיה הקאתולית היה מורכב יותר. שאלת האפיפיוֹרוּת באיטליה היא בכלל אחת השאלות המורכבות והמסוּבכות ביותר. מן הצד האחד, הרוב העצום של האיטלקים הנם קאתולים נאמנים, ואפשר שבשוּם מדינה אחרת לא העמיקה האפיפיוֹרוּת את שרשיה כאשר באיטליה; מן הצד השני, הרי נלחמה האפיפיורות במשך כל המאה הי“ט נגד התנועה לשחרור איטליה ולאיחוּדה, ועד היום לא הכירה בצליל-הסיום של תנועה זו, בכיבוּש רומא והכרזתה לבירת איטליה: עד היום הז ה חושב האפיפיור את כיבוּש רומא למעשה פּשע ופגיעה באלהים, את עצמו הוא רואה כשבוּי המדינה האיטלקית (ולכן אינו יוצא לעולם מתחוּם הואתיקאן); עד הזמן האחרון נמנע מכל קונטאקט עם הממשלה, והיה אפילו אוסר על המלכים הקאתוליים וראשי ממשלותיהם לבוא בביקוּר למלך האיטלקי; ובמשך המלחמה האחרונה היו הפּאטריוטים האיטלקים מתאוננים לא פעם על שיין רוחו של האפיפיור ואפיו היותו עוֹין את האינטרסים של איטליה. מיד אחרי המלחמה, ביחוד אחרי הוָצרה של המפלגה ה”עממית" הקאתולית, אשר אחת ממטרותיה היתה – להמתיק את חריפות הסכסוּך בין איטליה והואתיקאן, התחילו ביחסים בין הממשלה והכנסיה להפסיד את חריפותם. הפאשיזם הגביר במידה מרוּבה פּוֹליטיקה זו של שלום, וגם השֹיג תוצאות ניכרות – הוּקם קוֹנטאקט, אם כי לא רשמי, אבל ידידותי למדי, בין הממשלה והאפיפיור; ניטל האיסוּר מן המלכים הקאתוליים ובקר את המלך האיטלקי וכו‘, בפוליטיקה זו שלו יוצא, כנראה, הפאשיזם משתי הנחות: ראשית, הרוב העצום של האיטלקים הנם קאתולים, ועל ידי השראַת השלום בין השלטון ובין הכנסיה, תבּטל אחת הסיבות של חוסר הרמוניוּתה ומכאן – גם חוּלשתה – של הממשלה האיטלקית, חוסר אפשרות הסתירה בין המצפון הקאתולי והרגש הפּאטריוטי של האיטלקי; שנית, הכּנסיה הקאתולית הנה הסתדרות בין-לאוּמית עצוּמה וענפה, ולה שליחים בכל פּנות העולם, ובכמה מן הפּנות הלו השפּעתה מרובה; היא, איפוא, הנה גורם אינטרנאציונאלי רציני; ההשלמה עם הכנסיה עלוּלה להגביר את המדינה האיטלקית, היכולה להעזר גם במסורת בת הדורות, שלפיה לא רק האפיפיור, אלא גם חלק הגון של הדיפּלומאטיה האפיפיורית מתמנה מתוך בני איטליה. למען הביא את השלום, הכריז הפאשיזם ראשית מסע-צלב נגד ההסתדרות המאסוֹנית, אשר עוד לפני זמן מה היתה בעלת השפעה באיטליה ונמצאה באוֹפוֹזיציה חריפה לאפיפיורות; שנית, מנהיג הפאשיזם רפורמה חינוּכית, אשר על פיה בית-הספר האיטליקי, החילוני עד כה, נהיה לקאתולי; יחד עם זאת חולק הפאשיזם בנאומיו, הפגנותיו וכו’ כבוד במדרגה הכי גדולה לכנסיה הקאתולית, ובעתוֹנוּת הפאשיסטית מתהלך ל“רוח היום” התזיס על “זהות הרוח הקאתולי והאיטלקי”.

שנת השלטון הפאשיסטי הביאה, מחוּץ למגמה הגוברת של השלמה עם האפיפיורות, לתוצאות אלה: בארץ שֹורר שקט מוחלט. נפסקו המהוּמות, בשביתות, אי-הסדרים. בארץ עובדים הרבה יותר מאשר בשנים הקודמות. המצב הכלכלי והכספי של איטליה הוּטב במידה ניכרת, אם כי הוא עדיין רחוק מאותן התקוות האוֹפּטימיות אשר תלו בשלטון הפאשיזם. הסדר שהוּשלט יש בו מלבד כניעה, אם ברצון ואם באונס בפני הפאשיזם גם עיפות ואַפּאטיה. משום כך יש לפי שעה לחשוב את תקוות הפאשיזם להתעוררות תרבוּתית של הארץ לאילוּסיה. התגבר ההרגש הלאוּמי, ההכרה העצמית, גאון האיטלקים. תחת השפעת הבטחון העצמי הפאשיסטי נגוזים השֹרידים של הדעה הקודמת, “מימי אוסטריה”, כי האיטלקים ע לא עצום וּבלתי חשוּב, הצריך משוּם מה תמיד לפנות את הדרך. יחד עם צמיחת ההכּרה הלאוּמית, משֹגשֹת גם הקנאוּת הלאוּמית, מתגלים יחסי-תקיפוּת ולפעמים גם יחסי-איבה כלפּי אנשי חוּץ-לארץ, יחסים אשר היו קודם זרים לאיטליה. נגוז היחס ההוּמאני, מבקש טובתם של הנעלבים והנרדפים; משֹתרר הרגל להשקיף על כל חזיונות החיים הבין-לאומיים אך מתוך חשבון תועלתה או הפסדה של איטליה. גם ביחסיהם של האיטלקים בינם לבין עצמם נתגלו קוים חדשים – הבדלי המפלגות נתחדדו; אָפיוֹ במפלגתי של השלטון הביא לידי חריפוּת אמצעי הפּולמוס, גם בעתונות וגם ברחוב. חריפוּת זו עולה גם על ימי ההתלהבוּת הבּוֹלשבית. עלפּני המדינה מרחף איום הדיקטאטוּרה, הגבלת החרוּיות האזרחיות והיא נתכנסה לתוך עצמה, בהחבא. אין להכחיש, כי אצל רבים מאד עוררה גם אישיוּתו של מוּסוליני וגם התנוּעה הפאשיסטית בכללה התלהבוּת אמיתית, ובמקצת גם עד כדי הערצה; נוסף לזה גָאָה האַפּארט הקישוּטי והאַדמיניסטראטיבי, הנמצא ברשוּתה של כל ממשלה, הרוצה לעורר את אהדת התושבים. המספרים האובּיקטיביים מעידים על צמיחה עצוּמה של המפלגה. היא מונה עתה 800.000 חברים, ויש לה הסתדרות-נוער בת 200.000. מלבד זה נלוים אליה גם סינדיקאטי-פועלים, המונים את חבריהם בשני מיליונים, בקירוב. בתקוּפת ההתכּוֹננוּת היו ברשוּתו של הפאשיזם פּלוּגות מזוּינות; אחרי המהפכה הפכו פּלוּגות אלה למיליצית-מתנדבים פאשיסטית, הקיימת על חשבון המדינה, ועומדת במוּבן האַדמיניסטראטיבי בדרגה אחת עם הג’אנדארמריה והצבא. תפקידה – החזקת הבדר בפנים הארץ, ובמקרה מלחמה – השתתפות בחזית. במיליציה זו נמצאים בפועל – 300.000 ובשעת גיוס 800.000 איש. אין כל ספק, כי גידול עצוּם זה של המפלגה אין מקורו רק בגורמים רוחניים, כי אם גם במורא ובחשבונות חמריים. בזאת מודים גם דבּרי המפלגה, הקוראים לא פעם להגבּלת קבּלת חברים ולבירוּר קפּדני יותר. להשיב במצב זה על השאלה, במי מצדד רוב העם, בפאשיזם או במתנגדיו – קשה מאד. בחירות מדיניות לא היו במשך הזמן הזה, ואילו גם היו לא היו מביאות לידי תוצאות הראויות לבוא בחשבון. ראיה לכך: בחירות האַדמיניסטראציה, הנותנות בכל מקום רוב מכריע כזה לפאשיזם, עד שגם מנהיגי המפלגה אין מקבלים אותן כזהב טהור. ברור, שהרחוב מקבל את פני מוּסונילי בהתפּעלוּת, אולם ברור כמו כן שהטון הקפדני והמאיים של הפאשיזם אומר אחרת: שהם עצמם אינם נותני אמון בהתפּעלות הרחוב וחושבים שהוא אינו מבטא את הלך-הרוח אמיתי של הרוב, או שהתפּעלות זו היא בת-חלוף, כשם שהיתה ההתלהבות הבּוֹלשבית בשנים הקודמות, ברור כמו כן, שהפאשיזם אילץ את כל המפלגות לצאת ממצב הטשטוּש והפּאסיביות ולקבוע עמדה ברורה בשאלות היסודיות של חיי איטליה. מפלגות הימין מצאו בפאשיזם את התנועה המקיימת את פּרוגראמתם, והנן תומכות בו בהתלהבוּת, הגוברת על ידי כך, שבשנים האחרונות היו הן מפסידות יותר ויותר את התקוה להגיע שוב בזמן מן הזמנים לשלטון. קצתן התמזגו ממש עם הפאשיזם (ה“לאומיים”), קצתן מסתפּקות בשיתוּף-פּעוּלה הסיעה הקטנה ה“דמו-סוציאליסטית” יש לה בא-כוח בממשלה כמעט כל שאר המפלגות הליבּראליות והראדיקאליות נכנעו גם כן בפני הממשלה הפאשיסטית. קשה לדעת, אם מאהבה או מיראה. רק חלק קטן, שאינו מצטרף יותר למפלגה מסוּדרת, אבל שולט בעתוֹנים הרציניים, נשאר באוֹפּוֹזיציה, אולם אוֹפּוֹזיציה זו איננה חוֹלמת אפילו על מיגוּר הפאשיזם בכוח, מודה בזכויותיו הגדולות לגבּי הבראַת איטליה, וּמתיחסת באי-אמוּן בולט לכל הנסיונות של כריתת-ברית עם היסודות השֹמאליים בארץ לשם מלחמה בפאשיזם. המפלגה הבוּרגנית הגדולה ביותר הקאתולית התפּלגה. המיעוט, שנמשך על ידי הפאשיזם בגלל יחסו לקאתוליות, נכנע לפניו לגמרי; הרוב היה נוטה להשתתף אתו, אלמלא היה הפאשיזם דורש כניעה גמוּרה, מבלי להשאיר למפלגה כל אַבטוֹנוֹמיה. המפלגה הרפּוּבּליקאנית שומרת אמונים לעיקריה הדמוקראטיים והרפּוּבּליקאניים, לכן היא, ברובה הגדול, אוֹיבת בנפש לפאשיזם. אף על פי כן, אי-מי עבר גם ממנה אל הפאשיזם.

התמוּרות הגדולות ביותר נתהווּ במחנה הסוציאליסטים והקומוּניסטים. התפּלגות הסוציאליסטים והקוֹמוּניסטים קמה והיתה עוד לפני נצחון הפאשיסטים. התקרבוּת נצחונו הוסיפה להפריד בין שורות הסוציאליסטים, ובשאלות ההשתתפוּת בממשלה דמוקראטית והכּניסה לאינטרנאציונאל השלישי נתפלגה קבוצה מתוכה, בראשוּתוֹ של טוראטי וטריויש. אחרי נצחונו של הפאשיזם, נתפּלגה המפלגה (אשר בראשה עמד **סארטי)** מחדש בשאלת הברית עם הקומוּניסטים, אשר הועד הפּועל של האינטרנאציונאל השלישי תבע אותה. רוב המפלגה הביע את דעתו נגד הברית, והקבוצה שהגנה עליה הוּצאה, וסארטי בראשה, מתוך המפלגה. באותה שעה נפלגה מהמפלגה הסוציאליסטית המתוּנה קבוּצה קטנה, ובראשה פרי, בשאלת שיתוּף עם המפלגה הפאשיסטית. כּכה קיימות כיום חמש שכבות סוציאליסטיות. כולן סבלו קשה משלטון הפאשיזם. מספּרן נתמעט בהרבה. לפנים היתה המפלגה מונה בכללה כחצי מליון חברים, והאגוּדות המקצועיות הסוציאליסטיות – כשני מיליונים. המספרים של עכשיו אינם מתפּרסמים, אולם על יסוד ידיעות צדדיות יש לשער, כי מספּר חברי כל המפלגות הקומוּניסטיות והסוציאליסטיות ספק הוא אם יגיע ל-80 אלף, ושל האגוּדות המקצועיות – ל-150 אלף, הפסד חמרי גדול סבלה הקואופּראציה הסוציאליסטית בעיקר החקלאית.

המפלגה הקומוּניסטית, המופיעה בפרלמנט ווציאה עתונים, נמנעת מפּעוּלה גלוּיה ופעולתה התעמוּלתית והחנוּכית עוברת על פּי רוב במחתרת, כנראה, מבלי הצלחה יתרה. בשעה זו אין לה על כל פּנים ערך ממשי בחיים המדיניים, ועל הופעה אַקטיבית גם אינה חולמת. לא באו גם חליפות בעמדתה האידיולוגית, אם לא לחשוב את החרטה לאחר זמן, לאחר שהוּחמצה השעה לפעול אשר פעלו הפאשיסטים. אותו הדבר יש לומר על קבוצת סארטי, אשר יש לה ברשותה אוֹרגאן יחיד, קטן בלתי-פּריוֹדי, וּמספר אנשים בולטים פּחות או יותר, אבל אין לה כל הסתדרות שהיא. בכמוּת פּחוּתת רך כזאת מופיע גם האגף הימני של הסוציאליסטים – קבוּצת פרי, אשר עברה את המעגל השלם מן הסוציאליזם הרבוֹלוּציוֹני עד תמיכה בממשלה הפאשיסטית; לקבוּצה זוֹ עתונוּת רצינית ולא הסתדרות. מרכז התנועה הסוציאליסטית הוא בשתי הסיעות האמצעיות – המתונה והקיצונית יותר. לשתי הסיעות הללו יש עתונים יומיים בעלי השפּעה, ואפשר, כנראה, לאמור כי רוּבם הגדול של אלה אשר נשארו בנאמנוּתם לסוציאלזם יתכנס לתוך שתי המפלגות הללו. ממאורעותיה של איטליה למדו שתיהן רבות אבל במידה שונה. המפלגה הקיצונית יותר נשארה נאמנה לעיקרים הקלאסיים של הסוציאליזם הרבולוּציוני – למלחמת המעמד ולדיקטאטורה של הפּרולטאריון, אולם היא מודה בחוסר-אומץ, בפאסיביוּת, בחוסר-השיטה שלה בתקוּפה הקודמת, ונוסף לזה מכּירה גם, כי חריפוּתה לגבּי המעמדות האחרים וגם בשאלה הלאוּמית היתה בלתי נחוּצה. עם כל זאת אין המפלגה מאמינה בערכם של הקרויים “יסודות דמוקראטיים” ואינה רואה בהם כוחות מאורגנים מבחינה מעמדית וחברתית, ולכן היא שֹמה את כל תקוותיה בחינוּכו ובהשבחת ארגוּנו של הפרוֹלטאריון, הסיעה המתוּנה יותר מרחיקה לכת בבקורת הפּרוֹגראמה והטקטיקה הסציאליסטית בשנים עברו, דוחה את הפּרינציפּיון של דיקטאטורת הפּרולטאריון מרבּה להעריך את חשיבותם הסוציאליסטית האיטלקטוּאלית של המעמדות האמצעיים, שהנם בן-ברית טבעי ונאמן ביותר לפּרוֹלטאריון במלחמתו בעד משטר דמוקראטי, העתיד, במידת גדוּלו הממשי של הפּרולטאריון, לעבור בעזרת המטוֹדים הדמוקראטיים למשטר סוציאליסטי; בשלילת המוּשֹג “לאום” בתור אחד העיקרים היסודיים של החברה האנושית רואה סיעה זו לא רק שגיאה טכסיסית בלבד, כי אם גם מגרעת מוסרית עצוּמה. ועכשיו היא קובעת את העיקר הלאומי, המוּשלם בעיקר “שיתוּף-הפּעוּלה” של כל העמים, במסד הפּרוגראמה שלה. כל מהלך המחשבה הסוציאליסטית והטאקטיקה שלה היה, לפי דעת מפלגה זו, יותר מדי דמאגוֹגי, יותר מדי אֶגוֹאיסטי, לא די מוּסרי, והיא משתדלת עכשיו להכניס לתוך הטפת הסוציאליזם שלה תוכן חדש, לא רק סוציאליסטי, כי אם גם הוּמאני. שתי המפלגות הסוציאליסטיות נמצאות באוֹפּוֹזיציה חריפה לממשלה הפאשיסטית, אבל על מהפּכה בזרוע, עתה או בעתיד הקרוב, אין איש חולם. ההכּרה הכללית היא, כי במשטר הפאשיסטי לא ימוט בקרוב.

“קונטרס” קנ“א-קס”ו, כ“ב כסלו – כ”ט אדר ב' תרפּ"ד

---

רצח מאתיאוטי

מאת

משה בילינסון

א

משנתבּרר לכל איטליה, לאחר ימים מועטים של ספק, כי הציר הסוציאליסטי בבית הנבחרים, מזכירם של הסוציאליסטים המאוחדים, לא סתם "נעלם”, כי אם נלקח שבי במכונית לאור היום, בעיר הבירה, באחד מרחובותיה הסואנים, והוּבל לאיזה מקום ונרצח בסתר, היתה ההתרגזוּת גדולה, כמובן, אולם לא כל כך גדולה כבימים שלאחר כך. גלוּי וידוּע, כי כל תנוּעה חברתית המתגבּרת ועוֹלה סוֹחפת אִתה גם יסודות אשר עיניהם רק לעניניהם הפרטיים והנכונים לכל מעשה אָון, אולם אם התנוּעה בכללה נמצאת צודקת אזי מתיחסים לאלמנטים כאלה בתוכה בסבלנוּת מתוך אונס. השאלה היתה, אם במקרה הזה גם הממשלה נושׂאת באחריוּת המעשה המחפּיר הלזה, ואם ובאיזו מידה היא מכסה עליו.

ותיכף אחרי שנעשה לודאי כי אמנם נרצח מַאתּיאוֹטי, נתגלה דבר מוּזר מאוד. חלף-עבר יום אחר יום, ודעת הקהל התענינה ברצח מתוך התרגשוּת מתגבּרת והשלטונות התיחסוּ לענין בּקרירוּת רוּח בלתי מזדעזעת. בעוד שאנשים פּרטיים, ובראש וראשונה העתונאים, קבעוּ בדיוּק את היום ואת השעה שהוּא נלקח שבי, מצאוּ עדים, הראוּ ברמיזה על עוֹשׂי המעשה, אף מצאו את המכוֹנית, אשר בה הוּבל ונרצח מאתיאוֹטי – התיחסה המשטרה לכל זה בפּאסיביוּת גמוּרה. סוף-סוף פרסמוּ העתונים את שמות המרצחים וּלמשטרה לא נשארה דרך אחרת בלתי אם לאָסרם, וחשבה שבזה הגיע הענין לידי גמר. אולם דעת הקהל היתה נרגשת כבר יותר מדי ושוּב לא רפתה. ועוד הפעם מצאו אנשים פּרטיים, ולא המשטרה, כי האשם העיקרי הנהוּ דוּמיני, הידוע בתור אחד הפאשיסטים הקיצוניים, העומד ביחסים קרובים עם ראש מחלקת העתוֹנוּת, עם ראש המיניסטריון ועם המזכיר של המפלגה הפאשיסטית, צזארה רוֹסי. נתקבּל על הדעת, כי דומיני זה היה רק מכשיר בידיהם של אישים גבוהים יותר במפלגה הפאשיסטית. ועוד דבר: עקבות האוטו הוֹליכוּ אל העוֹרך של העתון הפאשיסטי הגדול ברוֹמא, “קוּריֶרה-איטליאנוֹ” – פיליפילי. העתון הזה נוסד לפני שנה בערך ברחבוּת גדולה וּבהוצאות בלתי רגילות והיה ידוּע, כי העתון הזה נתוּן להשפּעתו של מיניסטר הפּנים, ידידוֹ הכי קרוב של מוּסוליני: פינצ’י. ושוב נתגלה לא על-ידי המשטרה, כי אם על-ידי אנשים פּרטיים, כי בזמן הרצח ואחריו היוּ לדוּמיני ולחבריו ישיבות סתר עם רוֹסי ופיליפילי. ביום בהיר אחד נעלמו רוֹסי ופיליפילי מרומא מבלי שהמשטרה תפריע להם, אף כי עבר שבוע מזמן שהעירו אותה על הקשר שישנוֹ בין דוּמיני ובין אלה הנוֹשׂאים משׂרוֹת כּבוֹד בּמשטר הפאשיסטי, ורק אחרי שנעלמוּ עקבותיהם הוציא ראש המשטרה פּקוּדה נגד שניהם. ושוּב גילוּ עתונאים, כי רוסי מסתתר ברומא ופיליפילי נסע לגנואַה. שוב עקבו העתונאים את שניהם ופשוט הכריחו את המשטרה לאסור את פיליפילי בו ברגע שישב במכוֹנית כדי להימלט לצרפת. כעבור ימים אחדים הופיע רוֹסי מרצוֹנוֹ הטוב לפני חוקר הדין ונאסר. באותו יום הוכרחוּ מיניסטר הפּנים, פינצ’י, וראש השוטרים בכל הממלכה, גנראל דה-בּוֹנוֹ, אחד מארבעת הדבּרים שניהלו את “כּיבּוּש רומא” – לצאת בדימוּס.

דבר השתתפוּת אנשי סודו הכי קרובים של מוסוליני ברצח ויחסה המוּזר של הממשלה אל הרצח נתנו למאורע הטראגי הזה גוָן אחר לגמרי. התחילוּ להרגיש כי אין כאן מעשׂה מקרי של אחד הקיצוניים הבלתי אחראיים. הרגש הזה עוד התחזק על-ידי הפאשיסטים עצמם שלקחוּ חלק בענין הזה. כל אחד מן הגדולים שנאסרוּ ושוּחררוּ, יש לוֹ במפלגה חוג של מצדדים, שהבגידה שנעשתה ביחס לאדוניו הרגיזתהוּ מאוד – והתחיל מטר של תגליות. עתוֹנוּת האוֹפּוֹזיציה עבדה, כמוּבן, בכל כוחותיה למען גלות את האמת. ונתקבּלה בערך תמוּנה כזאת מפּנימיוּתוֹ של הרג’ים הפאשיסטי:

עתונאים קטנים ופקידים, קצינים ועורכי דין, אשר עוד אתמול חיוּ חיי דוֹחק נעשוּ בבת אחת לאדוני איטליה שאין עליהם כל בקורת. רק מעטים החזיקוּ מעמד במצבם זה, רוּבם ראשם הלך סחרחר מן הגובה הרם אשר הגיעוּ מבלי לצפות לו. התעשיה והבאנקים מתוך רגשי תודה בעד השחרוּר מן הסכּנה הבולשבית כרעו ברך לפני השליטים החדשים. הנסיון היה גדול יותר מדי. גדולי הפאשיסטים התחילוּ לחלק תארי כבוד וזכיונות בעד בּצע, התחילוּ להשתתף ברוחי הספּקוּלאציה בבוּרסה ולסחוֹר בחוּקים ופקוּדות. בשיטת עושק פּשוּטה מאוד הוּרשוּ עסקים, אשר היו למקור של רוָחים לבעלי הכוח הפאשיסטיים. בכספּי בעלי התעשיהוהבאנקים נוֹסדוּ עתונים גדולים, אשר שילמוּ לפקידים הגבוהים הפאשיסטיים משׂכּוֹרוֹת גדולות בעד שירוּת-סתרים. וכך עלה ה“קוּריֶרהאיטאליאנוֹ” של פיליפילי לבעלי התעשיה הגדולים בגנואה בסכום המצער של 120,000 לי“ש, ולהוצאות הבחירות של המפלגה הפאשיסטית מוכרחה היתה לתרום “חברת בעלי התעשיה” סכוּם של 300,000 לי”ש. אולם תמוּרת זה היה לרוֹסי ולפיליפילי, לדה-בּוֹנוֹ ולפינצ’י אבטומובילים ופלגשים, ובעלי בתי התענוּגוֹת ברומא ובפאריס עשוּ עסקים טובים. בשביל הקהל הרחב היה כל זה נקרא: “שחרורה של איטליה מן הסכּנה הבולשבית”.

החיים ערבים ובטוּחים, אך האוֹפּוֹזיציה מרגיזה קצת את העצבים. העתונים מופיעים. אל הפרלמנט נכנסו בכל זאת כ-150 ציר מן האופּוזיציה וּביניהם גם אנשים אַמיצי רוּח ובעלי אופי. ומי יודע, אם לא יגוּנב שמץ דבר לאחד מאלה (הן את האבטוֹמוֹבילים והפּלגשים אין להסתיר בכיס החזיה). צריך, איפוא, להסבּיר לאנשים הללו, כי הפאשיסטים אינם חומדים לצון, כי הם אנשים רציניים, המוּכנים לכל למען “טובתה של איטליה”. ובעוד העתונים הפאשיסטיים מדבּרים על “העליה השניה” נגד האוֹפּוֹזיציה לעשות בּה כליה, בעוד העתונים הללוּ מביעים את צערם, על אשר באוקטובר 1922 נשארו ראשי המתנגדים של הפאשיזם בחיים, וּמבטיחים כי בהזדמנוּת הראשונה ימלאו את אשר איחרו – נוצר במיניסטריון הפּנים ועד חשאי, אשר תעוּדתו להשמיד את האוֹפּוֹזיציה. על-ידי ה“צ.ק. מוימינל” (שם הרחוב בו נמצא מיניסטריון הפנים), כך נקרא בפי העתוֹנוּת של האוֹפּוֹזיציה הועד החשאי הזה, אוּרגנה באמת שוּרה של התנפּלוּיות על מנהיגיה של האוֹפּוֹזיציה. אוּלם זה מזמן דוּבר על מאתּיאוֹטי, כי הוא במשרתו בתור המזכיר של המפלגה האופוזיציונית הכי גדולה, יודע יותר מאשר האחרים יודעים ושבידו נמצאות תעוּדות רבּוֹת. והוחלט, איפוא, לא “להעניש” סתם את מאתיאוֹטי ו“להפחידו”, כי אם להגוֹתוֹ לגמרי מן הדרך. וזה גם אירע ב-10 ביוני. כפי שמתבּרר כיום היו דבריו האחרונים של מאתיאוֹטי: “בדמי תיגאל איטליה. יחי הסוציאליזם!”

משנגוֹלה התמוּנה הזאת לפני דעת הקהל היתה זאת הפתעה גדולה בּשביל הציבור ועוררה התרגזוּת עצומה. אין לשכוח, כי הפאשיזם הציג את עצמוֹ, ראשית כּל, בתור תנועת הבראה במובן המוסרי, והיו שהאמינו בזה ותמכוּ בו בגלל זאת. מתוך כך סלח לו הציבור על עברוֹ את גבוּל סמכוּתוֹ ועל מעשי האלמוּת. עתה מתבּלט, כי מעשי האלמוּת אשר עשה הפאשיזם אחרי המהפּכה המוצלחה, שנראוּ כבלתי מביאים תועלת ומזיקים, לא היוּ מקריים, כי אם כחלק מהוּתי של הרג’ים, ושימשוּ תכלית לכסוֹת על הרקבוֹן המוּסרי אשר לקה בוֹ, עוד בּטרם מלאוּ גם שנתים לשלטונו. ולכן קמה תיכף שאלת השארוּתוֹ של השלטון בידי הפאשיזם כפּרוֹבּלמה מוסרית חמוּרה. עד כמה גדלה ההתרגזוּת בימים הראשונים, יש לראות מן העוּבדה הקטנה והאָפינית, כי הועד המרכזי של המפלגה הפאשיסטית הוּכרח לפנות בכרוז לפאשיסטים, אשר בו דרש מאת חברי המפלגה לענוד תמיד את הסימן המפלגתי – כי הדברים הגיעו לידי כך, שחברי המפלגה פחדוּ לשאת את הסימן. והלא רק שבועות אחדים לפני זה צריך היה להלחם בּאנשים הנוֹשׂאים את הסימן של המפלגה מבלי רשוּת. בּימים הראשונים האלה נזדרז מוסוליני לא רק להקריב את חבריו, עוֹזריו הראשיים במהפּכה, בלי כל התנגדוּת, כי אם גם הצהיר בּמוּרשוֹן ובסנאט, שכל הענין הזה יִמסר לבית המשפּט, אשר לא ישׂא פנים לשוּם איש ויהא זה מן הגדולים במעלה, ושהוּא, מוסוליני עצמו, יחגוֹר את כל כוחותיו, בכדי להקים יחסים נורמאליים בארץ.

עברוּ שבוּעות אחדים של שביתת נשק מדוּמה בין הממשלה ובין דעת הקהל; דוֹמה היה כאילוּ רוצים באמת למצוא את כל האשמים ולהענישם. אולם בינתים גברה ההרגשה בארץ, כאילוּ נתקלוּ השופטים בּקיר אטוּם בנקוּדה אחת בעבוֹדתם והוכרחוּ להשאיר דבר מה בלתי נחקר. גם חוזרים עם רמזים שונים מאת הנאשמים העיקריים, רוֹסי ופינצ’י, החלוּ מסתוֹבבים בקרב הציבור, שאחר כך באו גם קטעים מהם בּעתוֹנוּת. ועלתה השאלה: הידע מוסוליני בדבר ה“צ. ק. מוימינל” או לא ידע? אלה ש“הוּבאוּ לקרבּן” לא רצוּ, כנראה, להיכנע לגורלם, ורמזוּ באופן בּרוּר כּמעט, כי מוסוליני ידע תמיד תחילה את אשר הם עושים. וכך הועמדה למשפּטוֹ של המצפון האיטלקי לא רק השיטה ומצדדיה, כי אם המנהיג בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. כשהתבּרר למוסוליני הדבר הזה אחז באמצעים הכי חמוּרים. ניתנה פקוּדה בלתי חוּקית בדבר העתוֹנוּת, המסגירה את העתונים בידי כל ראש משטרה וּמאָז אינוֹ עוֹבר אף יום אחד שלא יוחרמו עתונים רבּים. האגף הקיצוני שבּמפלגה, זה המדבּר בלי הרף על ה“עליה השניה” ועל פּעוּלוֹת דמים הצריכות להעשות, ניצח בקונגרס האחרון של המפלגה, שנערך ברומא בראשית אבגוּסט, והיסודות המתוּנים שבּמפלגה נשתתקוּ לגמרי.המיליציה הפאשיסטית לא רק שלא נתבּטלה, כי אם עוד נתחזקה לא באופן יחסי, כי אם בהחלט, על-ידי זה שחלק מן הצבא הקבוּע שוּחרר. בהפגנות אשר הפאשיסטים עורכים בכל ערי איטליה בלי הרף נשמעה כבר הקריאה: “יחי דומיני!” (רוצחו של מאתיאוֹטי). האופּוזיציה, אשר בימים הראשונים אחרי המאסרים והצהרתוֹ של מוסוליני, רפתה – אוספת שוּב כוחות. כל המפלגות האוֹפּוֹזיציוניוֹת (אף הקוֹמוּניסטים בכלל), זאת אומרת: סוציאליסטי האחדות (קבוצת טוראטי), הסוציאליסטים המאכּסימאליסטים (קבוצת סראטי), המפלגה הסוציאליסטית הרשמית, הרפּוּבּליקאים, הקאתולים והליבראלים התאחדו לגוּש אחד משוּתף והודיעוּ באופן בּרוּר, כי שוּם ציר מחבריהם לא ישוּב אל הפּרלמנט ולא אל הסנאט, כל עוד ענין מאתיאוֹטי לא יוּאַר בּאוֹר מלא;האופּוזיציה הזאת עובדת בלי ליאוּת בעתוֹנים, כל כמה שאין הם מוחרמים, ובאספות גלוּיות וחשאיות, כל כמה שלא מפזרים אותן. מנהיגיה הם הסוציאליסט טוראטי, הקאתולי דוֹן סטורצה, הראדיקאל אַמאנדוֹלה והסנאטוֹר הליבראלי-שׂמאלי אלבּרטיני. אל האוֹפּוֹזיציה הזאת הולכות ונספּחות קבוּצות חדשות אשר עוד לפני זמן מה היוּ נאמנות לממשלה, כך, למשל, מן הליבראלים הימניים, ומה שחשוּב יותר – הסתדרוּת הלוחמים המונה 800,000 חבר (אין זו הסתדרות בעלת משמעת מוּצקה). אף גם החלק הזה, הנקרא “קטני-העם”, שהתיחס בפאסיביוּת לכל הדבר בּמשך כּל הזמן, התחיל להפגין את רגשי אהדתוֹ אל האופּוזיציה, אם כי בצוּרה תמימה-ערוּמה במקצת, באופן איטלקי ממש: באותו המקום שמשם נלקח מאתיאוֹטי העמידוּ צלב; הם עשׂוּ זאת משוּם שגוּפתו של מאתיאוֹטי טרם נמצאה אָז וזה בא במקום הצלב אשר על קברוֹ; ומאותו יום, וזה היה תיכף לאחר הרצח, אינם פוסקים עוֹלי הרגל לבוא ולכרוע לצלב הזה – נשים וּזקנים, פועלים ואזרחים קטנים מן הבירה וּמערי השׂדה נוהרים יום-יום, עם פּרחים וזרים לתת בּיטוּי לרגשותיהם. עורכי דין ורופאים וּמהנדסים ערכוּ אספות בּהרבּה ערים ובהן הביעו את הצטרפוּתם לאוֹפּוֹזיציה.

מוסוליניהנהוּ אדם זריז ותקיף, הוּא בעל רצון וּבעל אוֹפי; אלפים רבּים של אנשים שהגיעו לשלטון כיום קשרוּ את גורלם אִתוֹ, הוא נתמך גם עתה על-ידי בעלי התעשיהוהבאנקים, לפקוּדתו עומדים 300,000 איש מזוּינים. המלחמה אשר האוֹפּוֹזיציה התחילה נגדו אינה בכוחות שוים וקשה להגיד מתי תיגמר. אולם המלחמה הוכרזה. כשהאופּוזיציה ערכה לפני שבוּעות אחדים אספת אזכרה למאתיאוֹטי ברומא הוזמנוּ כל צירי המוּרשוֹן והסנאטורים הנמנים על הגוּש המאוּחד; והיות שדבר נוֹכחוּתם נתקבּל כחובה מוּסרית, דרשו הנוכחים, כי יקראוּ אותם בשמותיהם. מזכיר האספה לקח את רשימות הצירים של המוּרשוֹן והסנאט המוּדפסות והתחיל לקרוא את שמותיהם; כפי הנראה, עשה זאת באופן מכאני, כי בהגיעו לאות מ' הוא קרא גם בשמו של מאתיאוֹטי. דומיה מציקה, כמעט טראגית, השתררה. פּתאוֹם קם כל הקהל על רגליו, וכאילוּ פה אחד הריע: “פה!”

“קונטרס” קפ“ד, כ”ט אב תרפ"ד

ב

הכּתּבים של עתוֹני חוץ-לארץ, שנסעוּ לעיירה האיטלקית קיֶטי להיות נוכחים בּמשפּט רוצחי מאתיאוֹטי, הטריחוּ את עצמם לשוא – משני טעמים: ראשית, יש לחשוֹב, כי אין עתה לא באיטליה עצמה ולא מחוּצה לה אף איש אחד, שיטיל ספק בדבר, כי המזכּיר של המפלגה הסוציאליסטית באיטליה, ציר הפּרלמנט ג’אקומו מאתיאוֹטי, נרצח לא לפי פקוּדת עוזריו הכי קרובים של מוסוליני. שנית: עוד שבוּע ימים לפני המשפּט אפשר היה לקרוא בעתוֹנים האיטלקיים את השׂיחה עם פארינאצ’י, המזכיר הכללי של המפלגה הפאשיסטית, הסניגור של הנאשם העיקרי בין כל אלה שנשארוּ על ספסל הנאשמים – דוּמיני. בשׂיחה זו נתבּארה תכנית הסניגוֹריה: הרוצחים עשוּ את אשר עשוּ מתוך “התמרמרוּת פאטריוטית” פתאומית אשר עברתם למראה פעוּלת ההרס של מאתיאוֹטי. זה האחרון לא רק שרצה בחוּרבּנה של איטליה וּלמטרה זו הקדיש את כּל כּוֹחוֹתיו ואת כּל מרצוֹ, אלא היה גם אָדם שפל ונבזה, בשעה שהנאשמים הנם פאטריוֹטים טהורים. ומשוּם כך צריך להיות פסק-הדין: לא יותר משש שנות מאסר; מאלה נגרעות ארבע שנים לרגל חנינוֹת שונות, כשנתים היו הנאשמים נאסרים – נשארים עוד 2 – 3 חדשים. כל זה אפשר היה לקרוא, שחור על גבּי לבן, בעתונים, שבוּע ימים לפני המשפט – וּלפיכך היתה נסיעת העתוֹנאים לקיֶטי אך ביטול זמן וכסף.

את הפּוֹשעים האחראים, שבעצם אין הם אלא אחראים ממדרגה שניה, – העתוֹנאי פיליפילי, המזכיר של מוסוליני רוֹסי, ומזכיר מפלגת הפאשיסטים מרינלי – זכו כבר לפני המשפּט בחנינות שונות; עתה הוציא פארינאצ’י את פסק-דינם של האחראים ממדרגה שלישית, אלה אשר תחת פּגיוֹניהם נפח מאתיאוֹטי את נפשו. בית הדין הנכנע והצייתני חתם על פסק-הדין. בעוד 3 חודשים, ברגע צאת דוּמיני וחבריו מבית-הכּלא, תאורגן לכבודם הפגנת אהבה. בּשביל המפלגה הפאשיסטית המשפּט נגמר.

העתונוּת האיטלקית מוסיפה עוד משוּם מה לפרסם תעוּדות חדשות בקשר עם רצח מאתיאוֹטי – הסנסאציה האחרונה בנידון זה הן השׂיחות עם המהגרים החדשים – רוֹסי, אותו רוֹסי, שהיה אחד מהנאשמים בארגוּן הרצח, ופאצ’יולי, המזכיר הפרטי של מוסוליני. שני המהגרים האלה, המיוּחדים במינם קצת, הביאוּ אִתם לחוּץ-לארץ תעוּדות רבּוֹת, אשר הם מפרסמים אותן. מטרתם הפּרטית של רוֹסי ופאצ’יולי ברוּרה למדי: הם מתכּוונים לזכּוֹת את עצמם, לאחר שהשתתפוּ באופן ישר בכל מעשי הפאשיסטים ואחר-כך התקוֹטטוּ משום מה עם המפלגה השלטת. אבל מבחינה ציבוּרית אין לתעוּדות אלו כל ערך, מפּני שהמשפּט באמת נגמר – לא רק לגבּי המפלגה הפשאסטית בּלבד – והצוֹרך בערעוּר אינוֹ מוּרגש כּלל וּכלל.

אמנם פסק-הדין האמתי – לא זה שנחרץ בקיֶטי, אלא פסק הדין אשר אותו יודעים היטב גם באיטליה וגם בחוץ-לארץ – הנהוּ אחר לגמרי מפסק-הדין שנכתב על-ידי פארינאצ’י. להרוג אדם בלתי מזוּין אין זה דבר קשה ביותר והדבר עלה בידי המפלגה השלטת באיטליה. אך להלבּין את הכּתם הזה ובעת וּבעונה אחת לחלל את שמוֹ של הנרצח – לא כל כּך נקל. פּסק-הדין האמתי הזה אומר, כי ביום השישי באבגוּסט, בשנת 1926, ברומא הבירה, לעיני השמש, תפסוּ, בכוָנה מוקדמת את הלוחם הנלהב והמסוּר של תנוּעת הפּועלים הבין-לאומית, בּן נאמן למוֹלדתוֹ, והרגוּהוּ; וכי האחריוּת לפשע זה חלה, כמובן, לא על איזה דוּמיני – השליח למעשה הרצח אינו מענין כלל – אלא על משטר-הנקמה הפרטית והדיקטאטורה הפּוֹליטית ששׂרר באיטליה ביום הרצח. ומכיון שאותו המשטר שלט באיטליה גם בּימי הקוֹמדיה של קיֶטי, יצאו גם הרוצחים הבלתי-אמצעיים פּטוּרים מעונש. כזה הנוֹ פסק-הדין האמתי במשפּט רוצחי מאתיאוֹטי.

“דבר”, כ“ח ניסן תרפ”ו (9.4.1926)

רשמים מארץ הדיקטאטורה

(ליום מלאת שש שנים ל“כיבוש רומא”)

בקיץ זה לא היו בגרמניה שירי רחוב פּופּולאריים יותר משירי לעג וקלס על הגנראל האיטלקי נוֹבּילה ועל האֶכּספּדיציה שלוֹ לקוֹטב הצפוני. בעתונוּת הגרמנית הופיעו סיפוּרים – על אופן ארגוּן האֶכּספּדיציה, על הצלת נוֹבּילה, הקברניט, ראשונה כשחבריו נשארו עדיין ב“אוהל האדום”, על גורל המלומד השבדי הצעיר מאלמגרין, שניסה בלוית שני איטלקים, להגיע לישוב בדרכיו הוא (הן סיפרו שמלוָיו הרגוּ אותו ואכלוּ אותו!) – אשר גם המתיחסים בספּקנוּת רבּה למפעל הזה ולאנשיו סירבו להאמין בהם. גם העתונוּת האַנגלית והאמריקאית לא התיחסה אחרת לנוֹבּילה ולחבריו. את היחס הזה, אשר הרבה אי-צדק בו, יש לזקוף במידה לא קטנה לחשבון המשטר הפּוליטי והחברתי השולט עתה באיטליה.

בבלגיה אירעו באותם חדשי הקיץ כמה מקרים של זריקת פּצצות בקונסוליות איטלקיות ואפילו של רציחת פאשיסטים איטלקים ברחובות. האשמים לא נתפּשׂוּ.

בצרפת, כשאדם עם הסימן הפאשיסטי בדש בגדו ניגש לשולחן בבית-קפה, עוברים השכנים לשולחן אחר. הועידה הבין-לאומית של הסטוּדנטים שנתקיימה בפאריס באבגוּסט היתה עשירה בעלבונות קטנים וגדולים למשלחת האיטלקית, עד שנאלצה זו לעזוב את צרפת ולשוב הביתה באופן תכוּף, לפני גמר הועידה. וזאת בצרפת אשר על אף “הפּוּאנקאריזם” השולט בה, הריהי עד עתה כקודם ארץ הסבלנוּת הפּוליטית. בשעות הבוקר אפשר לראות בגן לוּכּסמבּוּרג אשר בפאריס איך הסיני, היאפּאני, הכּוּשי, הפּולני, הרוּסי בכל גוָניו, הגרמני, היהוּדי בכל גילוּיוֹ, יושבים להם במנוּחה ובשקט, כל אחד עסוּק בספרוּת משלוֹ, איש על יד רעהוּ. רק הסימן הפאשיסטי נידון לבדידוּת.

העתונים האיטלקים הודיעו בימים אלה על שורת התנפּלוּיות על פאשיסטים איטלקים, אשר אירעו ללא כל סיבה מיוּחדת, בערי שוייצאריה, ביחוד בזמן האחרון, כנראה בקשר עם ענין רוֹסי. הפּעם אפשר להאמין לעתונוּת הפאשיסטית: סיבות מיוּחדות, לכל התנפּלוּת והתנפּלוּת לחוּד, ודאי שלא היוּ. הפאשיסטים בחוץ-לארץ מצטיינים בדרך כלל במשמעת ובשליטה על עצמם. ההתנפּלוּיות היו כאילו “סתם כּכה”.

בעולם המדיני “הגדול” נותנים לאיטליה “מתנות” קטנות – בוחרים באיטלקי למשׂרה בין לאומית זו או אחרת. ואולם את בני בריתה מוּכרחה איטליה לחפּשׂ בהוּנגריה, ביוָן, בחבּש, או ליצור לה באַלבּאניה, וכאשר מדינות “שליטות העולם” (אנגליה, צרפת) כורתות ברית ביניהן, נשארת איטליה מחוּצה לה.

מאידך גיסא: מנהיג הסוציאליסטים האיטלקים, טוּראטי, עמד במרכז הקונגרס הסוציאליסטי בבריסל. בכבוד ובאהדה לאין דוּגמה הקשיבו מאות הצירים לכל מלה שיצאָה מפּיו. ובכל אירופּה, הסוציאליסטית, הדמוקראטית, הליבּראלית וגם השמרנית, בכל מקום שם כבוד האדם וחירוּתו טרם הפכו למלה ריקה, אין שם המרעיד יותר את הלבבות מאשר שמוֹ של מאתיאוֹטי.

אלה הם כיבושי המשטר הפאשיסטי מעבר לגבוּלות ארצו, במלאות שש שנים מיום “כיבוּש רומא”.

באיטליה גוּפה כאילוּ השלימוּ עם המשטר. ודאי עוד נעשית עבודת “המחתרת”. אותה לא קל להעריך. אולם רבים מהאנשים שעמדו לשעבר בשוּרות הראשונות של הציבּוּריוּת האיטלקית, הדור אשר עתה הוא בן 40 – 60 – עיפוּ כאילוּ, והם מסתלקים מכל חיי ציבוּר ופעולה פוֹליטית. מי שעוֹסק בהוראה ומקוה לפעול דבר מה בהשפּעתו החינוּכית, מי שעוסק במדע “הטהור”, מי ששקע כוּלו בעסקיו הפּרטיים. בחוּגים האלה – הספקנוּת המפורסמת של האיטלקים ידה על העליונה. “מי יודע, אולי צודקים הללו באמת. הן הם ידעוּ להשיג את מטרתם והם מחזיקים את השלטון בידם זה שש שנים. סימן שיש כאן דבר מה. סימן שהננו ראויים למשטר כזה. סימן שאי אפשר לשלוט אחרת באיטלקים אשר רק לפני חמשים-ששים שנה היו עבדי אוסטריה ולא ידעו להקים מדיניוּת מסוּדרת. משטר-חופש הוּא, כנראה, נחלת הגרמנים, הצרפתים האנגלים – ועלינו, על העם העני הזה במסורת תרבוּתית ופוליטית ובאוצרות טבע, להרכּין ראש ולקבּל את דין העבדוּת”.

התוצאה הראשונה של הלך-רוח זה היא שהצעירים אשר גאוָתם האנושית והלאוּמית כאחת אינה יכולה למצוא את סיפוּקה בהשלמה “ההיסטורית” הזאת, פּורשים עד כמה שאינם מצטרפים למחנה השליטים – ומצטרפים לאַנארכיסטים ולקומוּניסטים, אשר פּעוּלתם אוּלי איננה גדולה ועשירה ביותר ואולם דבּוּרים כאלה לא ישמעו בשוּרותיהם. התוצאה השניה – שבגילוּייו החיצוניים המשטר חמוּר פּחות משאפשר היה לשער. תנאי הכניסה והיציאה (ביחוד בשביל לא-איטלקים), הצנזוּרה על דברי הספרות ועל המכתבים הבאים מחוץ-לארץ, קלים מאלה הנהוּגים ברוסיה, כי באיטליה אין צורך בכל חומר-הדין.

העתונוּת שהיא כולה פאשיסטית או נוטה לפאשיזם, לא שינתה את סגנונה החיצוני. בה שׂוֹררת אותה המליצה אשר היתה נחתה המיוּחדת עד “כיבוּש רומא”. “הפּשטוּת הרומאית”, האדיקוּת אשר ב“דוגמאות הקלאסיות” נשארו חלום. לפי עתוני איטליה, עדיין שומעים שם כל נואם כסיל מתוך “דממה דתית”, ומזכּים אותו ב“מחיאות כפּים סוערות אשר אין להם סוף”. כל גניבה קטנה הנה, כבימי קדם, “דרמה עממית”, וכל מדקרת-סכין של יום ראשון הנה “טראגדיה כבירה”. אולם יחס הציבור למליצה הזאת השתנה בתכלית. קודם התיחסו אליה בחיוּך הסליחה. עתה שונאים אותה שנאַת מות – אולי יותר מששׂונאים כל ביטוּי אחר של הפאשיזם. כי מה שהיה מקודם הרגל רע, שׂריד תקוּפת הרומאנטיקה, נעשה עתה, בתנאי הפאשיזם, שקר מעליב וּמרגיז. הסמלים אשר פּוגשים על כל צעד ושעל, תהלוּכוּת-פּאר, הכרזות בלתי פוסקות על סיסמאות חדשות (כיבוּש האויר, חינוּך הילד, ביטוּח סוציאלי, שבוּע תוצרת הארץ, שבוּע חיזוּק שער הכסף, שבוּע אורז וכו') ואשר כל אחד, ברחוב ובשוּק, במשׂרד ובבית החרושת, יודע שכל זה דקלוּם בעלמא, ללא טעם ותועלת, אך “מליצה איטלקית”, שהוּגדלה פי כמה לצרכי המשטר, עייפו לאין שיעור. נמאס להתלהב זה שש שנים ברחובות ולשמוע נאוּמים מפוצצים על “איטליה הגדולה”, כאשר כה רע לחיות באיטליה זו וּכלל לא רע היה לחיות ב“איטליה הקטנה”. יש לשער שנמאס לא רק ללכת ולשמוע אלא גם להוביל וּלהשמיע. מוּסוליני “פּקד” לא פעם להפסיק שטוּיות אלו. ואולם דוקא הפּקוּדה הזאת של הדיקטאטור לא נתמלאה. כנראה אינה יכולה להתמלא. כי זהו אויר המשטר ואלה מכשיריו ההכרחיים. והתושב? “פּקדו עלינו להרים יד במקום לתת אותה. עשינו. יפקדו להרים את הרגל – נרים את הרגל”.

העתונים שמרו על סגנונם המליצי, אף הגבירו אותו. ואולם תכנם נשתנה תכלית שינוּי. יש להם עתה אופי של אינפורמאציה ושל הסחת-דעת בלבד, אם לא להביא בחשבון את שירי-התהילה הבלתי-פוסקים למנהיג ולכל דבריו ומעשיו. איש אינו שׂם לב יותר לשירי תהילה אלה ול“נצחונות” הבאים חדשים לבקרים. בתיאור הנצחונות האלה אין העתונים הפאשיסטיים יודעים גבול ובוּשה. הם הקדישו עמוּדים שלמים ל“מאורעות ההיסטוריים” באַלבּאניה ואת בחירת מי שהיה פלדפבּל סרבּי למלך אַלבּאניה הציגו כמאורע מכריע בתולדות אירופּה. הם פּירסמו בכל הרצינוּת, באותיות גדולות, בעמוּד הראשון, את הטלגרמות אשר זוגוֹ זה שלח למלך איטליה ולמוּסוליני ואת התשוּבות החגיגיות אשר קיבל – אף על פי שכל אחד שאל את עצמו,ובלחש את שכניו, רק שאלה אחת: כמה עלה הענין הזה לקופה האיטלקית?

בכל שפע המליצה והשקר העתונאי הזה אין תקוה למצוא מלה חיה, התפּרצות זעם, גינוּי העול. העתונים פּירסמו, במנוחה שלמה, את סיפוּר מאסרו של רוֹסי: איך תפשׂוּהוּ המרגלים הפאשיסטיים בעזרת אשה שׂכירה, איך הובילוּהוּ בכוח דרך שוייצאריה – ולא כלוּם: הקורא קורא, ולא נמצא איש שהיה לו העוז לומר, שהדבר אינו כשורה. העתונוּת פּירסמה דין-וחשבון מפורט מ“משפּט בולוניה”. בעיר זו ירה צעיר במוּסוליני. ההמון הרג צעיר אחר. הדבר אוּשר עתה במשפּט על-ידי עדוּת מוסוליני עצמו, אשר ראה היטב ותיאר את הצעיר שירה בו, ותיאור זה לא התאים כלל לחיצוניוּתו של ההרוּג. ועתה, כדי לטשטש את הענין, מסרו למשפּט את משפּחת ההרוּג בעד “סיוּע לעוון”, ואנשיה נדונו למאסר שלושים שנה. איש לא העיז להגיד שנבלה נעשתה כאן. ובאותו זמן נגמרה בלא כלוּם החקירה בענין ההתנקשות במלך שהיתה במילאן ואשר 22 אנשים היו קרבנותיה; מסיבות ההתנקשות מוּזרות ומשוּנות ונתנו מקום לכל מיני השערות. את עושי הדבר “לא מצאו”.

העתונוּת שותקת לא רק במקרים כאלה. נפסק בה גם כל בירור אידיאולוגי. גם הנסיונות של שנים עברו להלבּיש את הפאשיזם כל מיני לבוּשים אֶסתטיים וּפילוסופיים (כמה עמל בנידון זה השקיע אחד מגדולי הפילוסופיה האיטלקית – ג’נטילה) – נעלמוּ. נשארה אך פראזיוֹלוֹגיה שנעשתה לגוּשפּנקה רשמית. הדבר היה לגועל גם לכמה פאשיסטים. ברומא יוצא דוּ-שבוּעון בשם “הבקורת הפאשיסטית”. צעיר בעל כשרונות, שאינו מחוסר טוהר-אופי, בעל עמדה במפלגה, מן הראשונים, בוטאי, מוציאו לאור. בגליונו מ-15 באבגוסט הופיע בעתון זה מאמר ראשי בעל השם האופיני: “מלכוּת השעמוּם”, וּבו צוּין “הסגנון המונוטוני” של העתונוּת הפאשיסטית, אשר ביערוּ ממנה כל מגמת בקורת וגילוּי-לב. “המשמעת הפוֹרמאלית שבה דוגלים המנהיגים הפאשיסטיים הורגת כל כבוד ההתפּתחוּת המוּסרית… מנהיג שאבדו לו כל האמצעים המציאוּתיים כדי לעורר כבוד לו ולפעולתו, מנהיג שאבד את הפּרסטיג’ה או שלא היתה לו כזו מעולם, הריהו נאחז במשמעת, ובכוחה הוא מושיב על כסא הנאשמים, ללא אפשרות של ערעוּר, את כל המעיזים לעמוד בדרכו. התוצאה מן המצב הזה היא, שהבקורת שיש לה יסוד וטעם נהפּכת לרוגזה, וזו עוברת בדרכים נעלמות לרכילות, להוצאַת דיבּה, להבאָשה שיטתית ואנוֹנימית, לאירוֹניה גסה ואכזרית, עד שהכל אצלנו מלא אי-מנוּחה, המדוּכאה תחת מסוה המשמעת”. והעתון מתחנן לפני המפלגה שיתנו קצת לנשום, קצת לדבּר באופן חפשי – לא הרבה ולא על הכל, כמוּבן מאליו גם לבוטאי: אסור לתת לנגוע ב“יסודות המהפּכה הפאשיסטית”, ואולם על הפּרטים, על הדברים הקטנים, על אלה אולי בכל זאת מוּתר לכתוב מה שחושבים? כי הנה “המשמעת יכולה וּצריכה להיות אמצעי, ואולם לא המטרה של המהפּכה שלנו. צריך להכיר בזאת ולבלי לעשות את האַתמוֹספרה אשר בה חיים ארבעים מיליונים איטלקים ללא נשימה”. לשוא התחנן העתון ולחנם הערים לפתוח את מאמרו בציטאטה ממוּסוליני (אמנם משנת 1912): “איטליה אשר 36 מיליוני אזרחיה היו חושבים כולם מחשבה אחת, היתה נהפּכת לבית משוּגעים או למלכוּת האידיוטיוּת והשעמוּם”. כבר למחרת הופעת העתון רעם מזכיר המפלגה, טוראטי, בנאומו לפני קציני המיליציה הפאשיסטית, נגד “מפירי המשמעת” והכריז, כמו שעשה זאת מוּסוליני לפני ימים אחדים, על “החופש האידיאַלי” שממנה נהנית העתונוּת הפאשיסטית, על “החופש אשר בשירוּת לפאשיזם”. “אנו אשר עשינו את המהפּכה הנהדרת ביותר בתולדות האנושיוּת”, “אנו הלוחמים נגד כל העולם כולו”, “בשעה זו מעידים הבוגדים” וכו' וכו' בסגנון הידוע, “לנו ישנה הרשוּת להקים באיטליה קסרקטין ואנו גאים בקסרקטין האיטלקי הזה”. לך והתוַכח עם בן אדם אשר האופיצרים הפאשיסטיים המזוּינים קיבלו את “נאוּמו הנהדר” הזה ב“מחיאות כפּים סוערות”. בגליון הקרוב של “הבקורת הפאשיסטית” הריק בוטאי את כל כשרונו הספרותי כדי להוכיח, שאך “אי-הבנה” היתה כאן וחלילה לו להתנקש במבצר המשמעת הפאשיסטית. “יחי המנהיג!”

בעתונוּת שׂוֹררת משמעת ומשוּם כך, כמו בכל מקום בתנאים כאלה, פּורחת “האירוניה הגסה והאכזרית”, בפשטוּת: הלצות, מעשיות, אנקדוטים ללא מספּר וּללא רחמים על איש ועל מוסד, גם על האפיפיור, גם על מנהיגי המשטר, גם על המלך אשר קודם היתה נודעת לו באמת “אהבת העם”. הרחוב האיטלקי, בית-הקפה, המשׂרד, בית-החרושת, חיים מהלצות אלו, הנוגעות ביחוּד בשני דברים: בהסכמה הכללית הזאת אשר “העם” נוהג תמיד כלפּי כל צעד של הממשלה והמפלגה, ובקוֹרוּפּציה השׂוֹררת בתוך המפלגה, במחנה כל הצעירים האלה אשר תמול-ששום לא ידעה איטליה את שמותיהם והיום יש להם משכורות שמנות – ארמונות ומעריצות ואבטומובילים, והם טסים באוירונים ורוחצים במוֹתרות. בתמוּנה זו יש עלבון מיוּחד לאיטליה, באשר המדינאים שקדמו לשליטים הנוכחים, על כל חסרונותיהם, הרגילו את העם האיטלקי למופת של פּשטוּת ועממיוּת במידה בלתי שכיחה. ואם האנשים אשר יצרו את איטליה המאוּחדת, בעוני חיו וּבעוני מתוּ – מי הם הצעירים הללוּ שיש להם האפשרוּת וכאילו הרשות לבזבּז את רכוּש האוּמה?

ויחד עם ההלצות – גם התקוות התמימות וההשליות הן הופעה רגילה בציבוּר המדוּכא והמחוסר חינוּך פּוליטי, בציבור “התושבים”. תולים תקוות ביורש העצר – “הנה ימוּת ויטוריו עמנואל ונוכל לנשוֹם קצת. הנסיך הוא ליבּראלי”. תקוות במוּסוליני: הצעקה הבלתי פוסקת הזאת: “גאון”, “גיבור” – עשתה את שלה, ודמוּת מוּסוליני מקבלת קוי מיתוס. נשכח העבר הדוּ-פּרצוּפי, המעיד על רגשנוּת יותר מעל תבוּנה פּוליטית, על הנוחות להיות מוּשפּע יותר מעל כוח השפּעה, על חוסר כל משמעת במחשבה, על אופי “אַנארכיסטי”. ורבים אינם רוצים להודות או אינם יודעים, שלעולם הדיקטאטור הוא השבוּי הראשון של הדיקטאטוּרה. “הוא רק מכין את הקרקע – מתנחמים – הוא רק מבצר את שלטונו. יבוא יום ויגרש את כל המסוּבים האלה, האוכלים משוּלחן העם ומתעללים בו, את הקאמארילה הזאת, ויקים משטר של צדק ויושר”.

הכל מוּקרב ל“מלכוּת”, המפלצת המוּפשטת האוכלת את הפּרט ואת החברה, כל האזרחים מחוּלקים לסינדיקאטים. אין קיוּם לאיש שאינו שייך לאיזו אגוּדה המוּכּרת על ידי המלכוּת. והמפלצת הזאת הוּכנסה לעולם הספרים, העתונים, ההרצאות. שם היא נקראת אפילו “מלכוּת מוּסרית”. והֶגֶל הזקן הועלה מקברו הפּרוּסי כדי להצדיק את רצח מתיאוטי. בחיים יש ל“מלכוּת” דמוּת ושם: של הפּקיד, של השוטר, של חייל המיליציה. הם אדוני הפרט. והם שולטים בו לפי שרירוּת לבם.

“המלכוּת” צריכה, מוּכרחה לפרוח. בכל מחיר שהוא. ורק היא. אין מקום לחינוּך, למדע, לאמנוּת, לקואופּרציה, לאיגוּד מקצועי מחוּץ למסגרת “הממלכתית”. ואם כך רצונה של “המלכוּת”, כלומר של הפּקיד והשוטר, אזי שכר העבודה הולך ויורד, מספּר מחוּסרי העבודה הולך ורב, החקלאות אינה נחלצת מן המשבר התמידי, שער הלירה נקבע בשליש יותר מערכּה המציאוּתי ומשוּם כך התעשיה והמסחר נהרסים וצרכי החיים מאמירים. בשעה שגרמניה הרפּוּבּליקאית שבה לאיתנה הכלכלי וצרפת ובלגיה הולכות בעקבותיה, הנה הלחץ הכלכלי השׂוֹרר באיטליה לא היה מעולם – גם לא בשנות החורבן והמבוכה שלאחר המלחמה – כה קשה כבשנות השלטון הפאשיסטי.

את נצחונה העיקרי חוגגת “המלכוּת” בחינוּך. במקצוע זה מוּרגשת ביותר השפּעת המשטר הרוסי (אשר בכלל גדולה השפּעתו מאד על הפאשיזם, כשם שיש דמיון בין החיים החברתיים והציבוּריים בשתי הארצות הללו). כמו שם: פּיוֹנרים, קומסומול, מפלגה, כך כאן: באלילה – עד גיל 14, אבאנגבארדיה– עד גיל 18, מיליציה ומפלגה – עד 60, ורק אחרי שהגעת לששים הנך אזרח חפשי. ואותו הטמטוּם של המוּשׂגים המוּפנים, של הפראזיוֹלוֹגיה הריקה, של הגוּשפּנקה הרשמית, של אי-סבלנוּת וגסוּת. ואותם הניצוצות של מסירוּת ואידיאליות – חידת הנוער.

“המלכוּת”, אחרי אשר לקחה את הכל גם נותנת דבר מה: דאגת מה לילד; עבודות ציבוריות הנעשות כדי להעיד על “תפארת המשטר”. אולם גם תועלת מעשית יש בהן; חשמוּל הרכבות, ביטוּח סוציאלי, הקיים אמנם יותר על הנייר מאשר בחיים, ואולם “האוּניברסיטה העממית”, רשת עצוּמה שהיתה נפוצה בכל איטליה, על עריה וכפריה, זו בלבד, או הקואופּרציה היצרנית העצוּמה בלבד, או הבּנקים העממיים, או איגוּד הפּועל החקלאי והחוכר הזעיר עם החכירה והעיבוּד הקולקטיבי של האדמה, כל מוסד לחוד אשר נהרס על ידי הפאשיזם, היה בו יותר תועלת מעשית ויותר תרבוּת ויותר חינוּך אזרחי מכל הברכות של המשטר הדיקטאטוריאלי גם יחד. ומה להגיד על הרס הערכים האנושיים, על הפּחד הזה, על החשדנוּת, על הריגוּל? לרבים באיטליה זהו הצד המכאיב ביותר אשר במשטר – ההשפּלה אשר בו לעם האיטלקי, השחתת העם עצמו, לא רק השולטים בו.

כאילו שני יסודות לוחמים עתה את מלחמתם בקרב העם האיטלקי: הסבלנות, החביבוּת, טוּב-המזג, התרבוּת בת אלפים בשנה, המתבטאת בכל דבר קטן, באופי ההמון האיטלקי, בטוּב-טעמו הטבעי, בשמירה על הילד, באדיבוּת כלפּי הזר, בדרך-ארץ לפני טוהר החיים – והגסות והטמטוּם של המשטר, אשר אינו יכול לבלי להשפּיע גם על העם.

וּכלפּי העתיד? היכול המשטר להשען אך ורק על “המשמעת” המטומטמת הזאת ועל ההשלמה ה“בעלי-בתית”-“ההיסטורית” של הדור שהתעיף?

נכון הדבר: צדק טוראטי בקונגרס הבריסלי בהתמרמרוּתו המוּסרית, ולא צדק שלא הודה בפירוּש בשגיאות שעשוּ הוא וחבריו, אשר השלטון היה בידם או כמעט בידם. ואולם: כמה זמן אפשר ליהנות משגיאות של אחרים?

נכון הדבר: המיליציה הפאשיסטית המזויֶנת, מאות אלפים צעירים אשר כל קיוּמם קשוּר במשטר הזה, ועליהם יש עוד להוסיף מחנה גדול של “נהנים” בצוּרות שונות, כוח גדול הם. ואולם, מוּדעת היא מזמן, שהכל אפשר לעשות בפגיונות, רק לשבת עליהם לא נוח ביותר. וּבכן?

כי הנה: מי ששואל באיטליה – גם את האנשים המתוּנים, אשר אינם, חלילה, סוציאליסטים ועל אחת כּמה וכמה אינם קומוּניסטים ואנארכיסטים, אנשים מיוּשבים בדעתם ואולם את רגש העממיוּת לא איבדו עדיין ועבר איטליה יקר להם, והם נזכרים בו – מי ששואל אותם, מה היה אילו קיבל העם האיטלקי את חופש פּעוּלתו, יזדמן לו לקבל גם תשוּבה אשר רעד יחלוף ממנה על עורו: “אף אחד מאלה לא היה נשאר בחיים”.

חוק המדינה החדש, זה המבטל את שארית הפּרלמנטריוּת, את צלה שהיה חי עדיין, את החיים המסכּנים, מעין מצבת העבר, והמקים בגלוּי את שלטון הכּת הסגוּרה, או משפּט המות שיוצא בימים האלה לפועל, בפעם הראשונה משנת 1881, היצילוּ הם?

“דבר”, כ“א חשון תרפ”ט (4.1.1928)

---

תאות הכיבוש של הפאשיזם

מאת

משה בילינסון

הפאשיזם גמר את תפקידו הפנימי – “האויבים מלגו” דוּכאוּ, אין מפריע ואין מעקב, שדה הפעוּלות פתוּח לפניו. העתונוּת הפאשיסטית עוד מוסיפה לדרוש את גרושי המנהיגים של האופּוזיציה לאי סיציליה, את החרמת נכסי המהגרים; היא מוסיפה לאיים כי עוד תעבור הכוס גם על המהגרים אשר בפאריס ובלונדון, מוסיפה להאשים את העתונות החדשה – מתוך קנאה, כמוּבן, כל זה התגבּר לרגל ההתנקשוּת בנפש מוּסוליני. אך האשה האוּמללה בת החמישים “הצנומה, השחוּחה, אשר שׂיבה זורקה בה”, הלא היא ויאוליט אלבּינה ג’יבּסון, אשר ישבה פעמים רבות בבתי המרפּא לחולי הרוּח, אשר התנקשה זה לא כבר בנפשה היא, אשר ותכּונה להרוג את האפיפיור – לא יכלה, כנראה, לשמש חומר לספּקוּלציה – כמו שמן הנמנע היה לעשות סחורה גם מענין הסוציאליסט זניבוני החבוּש, הוא וי"ד חבריו, בבית הכּלא למן ראשית נובמבּר מפּני נסיונם, כביכול להתנקש בנפש מוּסוליני, מבלי שתהיה הוכחה או חשש הוכחה כי הנאסרים אשמים. לאחר ההתנקשו קיבל מוסוליני “אוֹרדן גמוּל הפּצע של המהפכה הפאשיסטית”. נשדדוּ בתיהם של בעלי האוֹפּוֹזיציה ונוּפּצוּ שמשות בצירות הרוּסית והצרפתית (כדאי לציין: חלונות האנגלים נשארו שלמים, הגם שג’יבּסון היא אנגלית) – ובזה, כנראה, צריך יהיה לסיים את הענין. ולפני הפאשיזם עולה ביתר שׂאת השאלה: ולהלן מה?

וּלהשיב על שאלה זו הכרח מפּני שתי סיבות – פּסיכולוגית ואוֹבּיֶקטיבית. הפאשיזם העמיד את איטליה במצב של מתיחוּת וגרוּי בלתי פוסקים; בשׂכר הלחץ הפּוליטי הוא מבטיח למדינה כבוד ויקר, עושר וגבוּרה, הרחבה וכד'… וצודק מוּסוליני שהיא אומר: “חיי הפאשיזם במלחמה”. בלי מלחמה בלתי פוסקת, במשמעותה הפּשוּטה, ה“אגרופית” של מוּשׂג זה, הפאשיזם הוא לא כלום, הוא הבל-הבלים, אין חפץ בו. וּבשביל ללחום מלחמת אגרופים – צריך שיהיה בן-קרב. אם לא כן הרי אתה מגוחך בצורת אדם המאַגרף אל חלל האויר. וּמפני חוסר בן-קרב מלגו, מבפנים, הרי הפאשיסט מחפּשׂו מלבר, מחוצה לו, מעבר וגבוּלוֹת איטליה. והמצב האוֹבּיֶקטיבי של איטליה הוא כדלהלן, לאחר כל ההוּ-הא, לאחר כל חזיונות-הראוה והטקסים למיניהם, לאחר דיכוּי כל האויבים של הפאשיזם – נשארת הפּרוֹבּלמה היסודית של איטליה בלתי נפתרת. והפּרוֹבּלמה היא, שבהתפּתחוּתה של התעשיה באיטליה עכשיו ובעניות אוצרות הפּחם והמתכת שבּה אין בכוחה לפרנס את אוכלוסיה. הימים הטובים ההם היתה הפּרוֹבּלמה נפתרת על נקלה: מדי שנה היה כחצי מליון איטלקים יוצאים את מולדתם לארצות ההגירה וביחוד אל מעבר לאוקינוס. עתה ננעלו שערי אמריקה – ואת הפּרוֹבּלמה צריך לפתור בבית. זמן מה היתה הרוָחה לתעשיה האיטלקית הודות לירידתו הגמוּרה של שער הכספים האיטלקים ולשׂכר העבודה המוזל בכוח הדיטאטוּרה הפאשיסטית, סחורות איטליה יצאו לחוצה לארץ, ונדמה היה, כי התפּתחות התעשיה תלך מעתה בצעדים מהירים. שאלת ההגירה נטשטשה. אך בשנה האחרונה הוּרע גם מצבה של התעשיה – גם כספי צרפת הוּזלוּ וסחורותיה יהיו עתה בנות-התחרוּת לסחורות איטליה, ובגרמניה קיים מין חרם חשאי על סחורות איטליה. הטכסיסים הדרקוניים הפוליטיקה הפינאנסית של הממשלה (וביחוד צמצוּם הנכיון לשטרי חוּץ-לארץ) מונעים מאת התעשיה והמסחר את האשראי – והפּועל-היוצא הוא חוסר עבודה ההולך הלך והתגבּר. פּרוֹבּלמה זו היתה עומדת על סדר יומה של כל ממשלה. אך הדמוקראטים והסוציאליסטים מראים זה כבר על אפשרות פּתרונה – התישבוּת פּנימית בדרום-איטליה הנעזב לגמרי, והוּא הלא בערך שליש המדינה כוּלה, אך בשביל הפאשיזם אין אמצעי זה, הדורש מאמצים עצומים, וּפעולה אטית וּמתמדת, מזהיר למדי, היא יותר מדי פּרוזאי, אין בו “דינאמיוּת”, כלומר: פּשוט קשה מאד. והוא מבקש את הרפואה למכּה במקום אחר לגמרי, בּ"תגבּוֹרת עוזה של איטליה ", במושבות. וכאן נשכח מלב לגמרי הנסיון שנתנסתה בו איטליה במושבות אשר בידיה. הרבה דם והרבה דמים השקיעה איטליה, ורק אלפים אחדים של פּקידים עלה בידה להשכּין במושבות אלה. ולמרות כל הפּריבילגיות וכל הסעד והסיוּע הבּאים מידי הממשלה – לא הראה לא ההון האיטלקי ולא הפּועל האיטלקי לא רצון ולא יכולת לבצע קולוניזאציה. ואף על פי כן הסיסמה היא – מושבות.

מוּסוליני ניסה מזלו בפוליטיקה בין-לאוּמית של “שלום”. קשה לשער דבר-מה חסר-שיטה, דבר מה שלא הוגה ולא הערך, דבר מה אימפּולסיבי כדוּגמת פּוליטיקה זו. בתור אַקטיב יש לפאשיזם רק נצחון אחד – ההסכם עם אנגליה ואמריקה בענין החובות (בואשינגטון עוד דנים בענין זה ברתיחה, ותוצאות הויכוּח הפּרלמנטרי לא הוּבהרו עדיין). וכל שאר בדיפּלומאטיה של הפאשיזם – הרי זו חליפה ותמוּרה בלתי פוסקת של סיסמאות, חליפה ותמורה בלתי פוסקת של כשלונות. מוּסוליני החל ב“ברית קוֹנטיננטאלית” שהיתה מכוּונת נגד אנגליה, אך בימי כיבוּש הרוּר תמך בצרפת לרעת גרמניה ועל ידי כך שיבר את ה“קונטיננט”; הוא שאף לברית עם גרמניה ועל ידי גרמניה עם רוּסיה, אך בזמן האחרון התחיל לנהל פּוליטיקה נמרצה נגד גרמניה ונגד אוסטריה. הוא התגרה ביון והניף דגל איטלקי בקורפו, אך את הדגל צריך היה להסיר עד מהרה, ועתה הוא מתחיל שוּב והידד עם יוָן של פאנגאלוס, אך תחת זאת ובשל זה הוא הוא מעמיד את עמו במצב של איבה מצד אנגורה, אשר נוח לה עתה לוַתר קצת לאנגליה. הברית עם ספרד נכשלה. ערובת הגבוּלות אשר בין איטליה ואוסטריה לא נכללה בהסכם הלוקארני. הוּחל גם בכריתת ברית עם יוּגוֹסלאביה, אך מיניסטר לעניני חוּץ של יוּגוֹסלאביה בא, לאחר ביקוּרו ברוֹמא, לפאריס והחזירתו הצהיר על הסולידאריוּת הגמוּרה שבּין צרפת וסרבּיה. באחד מנאוּמיו עתה, בשעת טיוּלו בטריפּוליטאניה, הכריז מוּסיליני בגאון: “אלהי המלחמה והשלום משׂגב לנו”. והואיל ואלהי השלום" הפאשיסטי לא עמד לו, הוּרח מוּסוליני לזנות אחרי “אלהי המלחמה”. לפני חודש ימים אמר מוּסוליני לשומעיו בנאוּמו לכבוד יום שבע השנים למפלגה הפאשיסטית: "אַתם מיחלים, כנראה, לשמוע מפי את דברי האחרון, דבר הגאון והנצחון, יבוא יום וצפּיתכם תתמלא ". במשך החודש האחרון לא עסק מוּסוליני אלא ברמיזות ובבלי-רמיזות על “דבר הגאון והנצחון” הזה. ואפשר היה לצרור מדבריו האחרונים “צרור המור” ממש, אשר אפיו וילהלם היה מתקנא בו. "ניצחנו בפנים הארץ, עתה מתחילה מלחמתנו מחוּץ לגבוּלות ארצנו. היא תלך הלוך וכבד. ואולם אם יבוא ההכרח, ושיברנו את המצור הפּוֹליטי, שהקיף את איטליה מחמת קנאָה, כי איטליה קיימת ודורשת זכות גמוּרה על פני הים ומתחת לשמש. (“מצור”, “קנאה” ו“מקום מתחת לשמש” – אף זה ממלונו של וילהלם קיסר). “אנו בני ים התיכון, וגורלנו היה ויהיה תמיד בידי שׂר של ים”. “על איטליה להיות ארץ של מצב-מלחמה מתמיד”. “שלום איטליה בטוּח יותר מגן-עדנוֹ של מוּחמד – בצל החרב”. “טיולי {בטריפולי, בראש כל הצי האיטלקי} הוּא גילוּי-לראוָה של עוז איטליה. הלא הוא העוז אשר הביא פעם את הליגיונים שלנו על קרקע אפריקה. אין כוח אשר יוכל לעצור את העוז הזה, אשר ישבור את הרצון האיטלקי”. – חביבים הנאומים על מוּסוליני, וציטאטות כאלה אפשר היה להביא למכביר.

הטיול הטריפּוליטאני עשה רעש, וּכמו בכל פעם כן גם עתה נסוג מוּסוליני אחורנית. הוּא הקדים לחזור לרומא. באופן רשמי הצהיר על כוָנותיה הטובות, כוָנות השלום של ממשלת איטליה, ויתכן שהלחץ מצד ממשלת איטליה דיו תמיד לכבוש בכל פעם את יצרו המוּרתח של מוּסוליני. אך בנאומיו בטקסיו, בתמרונים שלו מרעיל מוּסוליני מדי יום ביומו את העם האיטלרי, וביחוד את הנוער. והרעל הזה יכול בכל עת ובכל שעה לעלות מעל ראשו של מוּסוליני. המתיחוּת הצבעית שבּה מחנק מוסוליני את איטליה באופן שיטתי תנחשל גל גדול האיטליה אשר ישׂא גם אותו על דבשתו הנסערת, למרום, אך הדבר יעלה בקרבנות אדם עצוּמים – לא רק לאיטליה. וסכנה זו תהא צפויה לאיטליה וּלכל המדינות הסמוּכות לה, כל עוד גורל רומא מוּפקר בידי מוּסוליני.

“דבר”, י“ד אייר תרפ”ו (28.4.1926)

---

נצחונות מוסוליני

מאת

משה בילינסון

נצחונות מוסוליני / משה בילינסון

השנה הצליח מוּסוליני – והכרוניקה יכולה לציין שוּרה של נצחונות:

בראשית ינואר עמד לפני כס המשפט בפאריס אדם איטלקי הנושא את השם המפוֹאָר ביותר באיטליה – גאריבּאלדי, דעת הקהל מחוּץ לאיטליה מחוּץ לאיטליה חשבה אותו לאחד ממנהיגי התנועה האַנטי-פאשיסטית וגם באיטליה עצמה הלכו והתחזקו ידיהם של מתנגדי המשטר הפאשיסטי מתוך הרגשה, כי “נכדו” אתם. והאיש הזה עומד לפני המשפט בפאריס – במוּבן הפורמאלי בתור בן-בריתם של המהפּכנים הקאטאלוֹניים שחלמו על שחרוּר ארצם מעול הספרדים, ואולם למעשה עמד לפני משפּט כל העולם כמרגלו של מוּסוליני המוכר את חבריו. ולא אכפת לו למשטר הפאשיסטי ולא למנהיגו, אם התגלו במשפט כל אמצעי המשטרה, אשר עליה נשען הפאשיזם. גאריבּאלדי בתור מרגל – זהוּ נצחונו של מוּסוליני.

באותם הימים גילתה המשטרה, בסביבות גנוּאה, דגל המהפכה הסוציאליסטית אשר נאמניו בחרו לקבור אותו באדמה מאשר למסור אותו לפאשיסטים. המשטרה גילתה אותו.

בראשית ינוּאר התחילה הממשלה להשתמש בחוק החדש הנותן לה רשוּת לתפּוס את מתנגדי המשטר וּלגלות אותם למקומות הנדחים ביותר באיטליה – למען יחיו שם תלוּשים מכל עבודתם ופעולתם, בבדידות רוחנית ואפילו גוּפנית, משוּם שאָסור להם להיפגש עם הגולים האחרים – והאויר האיטלקי הנו כיום כזה ש“האזרחים הישרים” מסתלקים בעצמם ממגע עם הגולים. ואלפי אנשים הלכו כבר בדרך הזאת.

בסוף ינואר החליטה הסתדרות העבודה האיטלקית – הסתדרוּת שהיתה רבּת-כוח ומשקל בטרם נתפּס השלטון על-ידי הפאשיסטים – להתפּרק. מה בּצע בקיוּם מדומה אחרי שהמשׂרדים עלו באש או עברו לפאשיסטים, אחרי שהעתוֹנוּת לא יכלה יותר להופיע, אחרי שהאמצעים הפינאנסיים הועברו לקופּות האגוּדות הפאשיסטיות? אחדים ממנהיגי ההסתדרות עזבו את איטליה – בחשאי כמוּבן וּמתוך סכּנת נפשות, למען המשיך בפאריס, על יד הועד במרכּזי של המפלגה הסוציאליסטית, את פּעולת הארגוּן המקצועי – ולוּ גם בצוּרה של הפגנה בלבד. אחים נשארו באיטליה. בהתפּרקוּת הזאת היה נצחון נוסף למוּסוליני – בכל אפן לא נצחון חדש. הסתדרות העבודה האיטלקית היתה חסרת אונים כבר מזמן רב. הנצחון האמיתי בא בראשית פברואר, כאשר פּירסמה העתונוּת את מכתב מנהיגי ההסתדרות שנשארו באיטליה ובמכתב כתוּב כי “המשטר הפאשיסטי הנו מציאות ועם המציאות יש להתחשב”. במכתב כתוּב שהמנהיגים הללו נלחמו תמיד בעד התערבוּת המדינה בפעוּלה הכלכלית – והנה המדינה הפאשיסטית מתערבת – “אנו לא הסכמנו למדינה הליבּראלית באשר היא לא התערבה בחיים הגלגליים. אנו יכולים להתיחס באופן שונה לצוּרת ההתערבוּת הפאשיסטית ולמטרתה, ואולם בהיוֹת והתערבוּת הולכת ונעשׂית עוּבדה, דורשים הענינים שנעקוב אחריהם מקרוב” – ומקרוב פּירוּשו במסגרת המשטר הפאשיסטי. ועל החתוּם אנשים אשר במשך עקרות בשנים עמדו בראש התנועה המקצועית, ולא “פקידים” או “אינטלקטוּאַלים” אלא לעצם מעצמותיו של מעמד הפועלים, אנשים כדה-אַראגוֹנה וריגוֹלה, ובעקבות אנשי התנוּעה המקצוֹעית הלכו גם כמה מאנשי המלחמה המדינית – בני מפלגות שונות. וגם אשם שהיה עורך “אבאנתי” לשעבר וגם מנהיג קוֹמוּניסטי, גראציאדאי, הנו ברשימות אלו שקיבלו חנינה ממוּסוליני. מה איכפּת למנהיגים הפאשיסטים אם הועד המרכזי של הסתדרות העבודה והועד המרכזי של המפלגה הסוציאליסטית מוחים נגד הבּגידה – הרי אלה אינם אלא פליטים פוליטיים היושבים בפאריס, ומי בימינו אנו אינו לועג לבעלי-מוּם כאלה? הלא השם “אימיגראנט מדיני” שהיה מעוטף לפנים זוהר, אינו עתה אלא שם גנאי, סימן לשלומיאליוּת. לאחר שתפס את השלטון השתדל מוּסוליני להכניס את אנשי הסתדרות העבודה לממשלתו – והם סירבו. כיום הם אנשי שבוּרים ונכנעים מאליהם. להכניס אותם לממשלה אין שוּם טעם יותר ואוּלם הנצחון הנוסף ישנו.

ולא רק בפנים משפיע כוח השלטון של “העובדה הקיימת” המפורסמת על כוח ההתנגדות של האדם. כשם שזה קרה לא פעם לגבי רוסיה הסוביטית, כן גם מוסוליני מוצא את מעריציו במחנה בלתי צפוּי, במחנה של אנשים אשר בשום אופן “אינם רוצים להיות דוגמתיים” וּמתוך אוֹבּיֶקטיביות עליונה “מקבלים את הטוב מאיזה צד שלא יבוא”. לא רק ה“טיימס” מפרסם את המאמרים המלאים “הבנה” כלפּי “הנסיון החשוב שנעשה באיטליה” ולא רק שונאי ציון בעתונוּת האנגלית מציעים למסור לאיטליה את הנהלת המנדט הארצישראלי (תרועת שמחה בעתונות הפאשיסטית: ההצעה מתקבלת תיכף ומיד!) אלא גם ברנַרד שאוּ מוצא, אחרי ישיבת איזה שבועות בריביירה, שבאיטליה אין משטר פּוֹליטי בעצם גרוע יותר מאשר באנגליה ויש גם ברכה בו.

כל הפרופסוֹרים האיטלקים אשר לא הסכימו עם שאו ולא רצו להודות בברכה אשר בפאשיזם הוּרחקו כבר מזמן מן הקתדראות. וגם עורך-דין קשה להיות מבלי שיהיה בכיס פנקס חבר המפלגה. והנה בא התור של הילדים – החוק המיוּחד יצר עמדת מונופּולין להסתדרוּת הנוער הפאשיסטית. אגוּדת העתונאים קיבלה את ההחלטה להוציא מתוכה את כל אלה אשר בזמן רצח מאתיאוטי “תפשׂוּ עמדה אנטי-פאשיסטית”. לפי הכרזת המיניסטר לעניני השׂכּלה “כל בית ספר איטלקי צריך לספוג רוח אצילוּת של הפאשיזם”. אין אלוה מבלעדי אלוה…

מיס ג’יבּסון, האנגליה שהתנקשה בחיי מוסוליני, לא תעמוד למשפּט. אנגליה היא אנגליה, ומוּסליני מאמין בדברי הציר האנגלי שהאשה הזאת חולת-רוּח. היא נסעה כבר למולדתה. ואוּלם מאחרי האיטלקים אינם עומדים צירים של המדינה האדירה, בראשית אַפריל דן בית-הדין את זניבוני שהתנקש בחיי מוסוליני, ואת גנראל קאפילו, שעזר לזניבוני בכסף, לשלושים שנות מאסר כל אחד – ולקאפילו לא עמדה זכוּתו שהיה אחד ממנהיגי הצבא האיטלקי במלחמה, כשם שלא השפּיעה על גורלו של זניבוני העוּבדה שהוּבררה במשפּט, כי המאַרגן האמיתי של כל התוכנית וּבמידה גדולה גם המוציא לפועל היה מרגל המשטרה אשר, לפי דבריו לפני בית-הדין, “התיחס לזניבוני כאל אח” – ומשום כך הוא-הוא אשר קנה לו נשק והזמין אותו לבריחה וליוה את זניבוני למלון אשר משם היה צריך לירות במוּסוליני – והזמין את המשטה אשר ידעה את כל ההכנות, לבוא ברגע האחרון ו“לתפּושׂ את הרוצח”.

ואולם כל אלה הנצחונות פּעוּטים הם בהשוָאה עם “הנצחון המוּסרי הגדול” אשר על אודותיו פּונה הועד הפּועל הפאשיסטי בכרוז מיוּחד, ל“תשומת לבם של כל אלה, העוסקים בפּרובּלמה הסוציאליסטית הנוכחית בעולם כולו”, מכיון שמוּסוליני מצא לפּרובּלמה הזאת פּתרון מוּחלט ונצחי וקבע את הפּתרון הזה “בדוֹקוּמנט היסודי של המהפכה הפאשיסטית” – ב“מגילת העבודה”. וכדאי

לציין: לא רק העתונוּת האיטלקית קיבלה את הדוֹקוּמנט הזה ברצינוּת גמוּרה ובהתלהבוּת עצוּמה – מה פּלא בהתלהבוּת, אשר בעד העדרה הולכים לגולה? ואולם גם מחוּץ לאיטליה מצאה לה “מגילת העבודה” הד נלהב – החוּגי הבורגנוּת הכבירה והריאקציה הפּוליטית. גם העתונוּת הליבּראלית בארץ-ישראל קיבלה את ה“דוֹקוּמנט” באהבה.

מה נאמר ביצירה גאונית זאת, שבאה לשׂים קץ למלחמת המעמדות ולסכסוּכים הסוציאליים, לאַחד במאמץ אחד את נותן העבודה ואת מקבּלה? נניח לכל ההכרזות המליציות המרוּבות על הלאום ועל המדינה אשר הם השומרים העליונים של התוצרת – נניח לא משוּם שהרעיון אינו נכון, אלא משום שאינו חדש ובצורתו הכללית אינו אומר כלוּם. כל הפּוֹליטיקה הכלכלית, גם של “המדינה הליבּראלית” – ואין לדבּר על המדינה הסוציאליסטית – שואפת לרגוּלאציה של התוצרת ולשמור עליה בשם הענינים העליונים. מכריעה היא רק העוּבדה מי עומד מאורי “הלאום” ו“המדינה”, אם באמת כלל תושבי הארץ או רק כוחות מסוּימים אשר נוח להם להתכסות בנוסחאות מליציות. ומלבד הנוסחאות הללו מציינת המגילה שורה של חוּקים סוציאליים, כגון יום מנוּחה, מנוּחה שנתית, פּיצוּיי –פיטוּרים, ביטוח מפני מקרי-אָסון בעבודה וחוסר עבודה, הגנת האמהות וכו‘. בנידון זה אין המגילה מבטיחה יותר מאשר קיים כבר ברוב מדינות אירופה וארצות הברית – אדרבה, היא הרבה יותר צנועה מחוּקי גרמניה או אנגליה. ישנם במגילה סעיפים יותר נועזים כמו בוררות של חובה ולשכת עבודה משותפת אשר אפשר לבאר אותם בקשי המצב הכלכלי ואפשר בתנאים ידועים לקבּלם. ויש סעיפים אשר, לכאורה, ברכה ישרה בהם למעמד הפּועלים ולמדינה כולה, כמו למשל הסעיף הרביעי המדבּר על החוזה הקולקטיבי או, החמישי הקובע את בקורת חוּקי העבודה ופיקוּח על הגשמתם על ידי האורגאנים המיוּחדים (מאגיסטראטוּרה של עבודה). ויש סעיף 12 האומר: “פּעוּלת האגוּדה המקצועית משמשת ערוּבה לכך ששׂכר העבודה יתאים לצרכי הפּועל, לאפשרויות התוצרת ולחוזה העבודה”. וּבכן – מה טוב מכך: חוזה קולקטיבי, פּיקוּח-האגוּדה, שכר העבודה המתאים וכו’. כוחו של הפּועל המבוּטח על-ידי מגילת העבודה של המשטר הפאשיסטי. אלא מה? אלא שיש באותה מגילה גם סעיף שלישי הקובע: “הסתדרוּת המקצועית הנה חופשית, ואולם רק אותה האגוּדה המקצועית אשר החוק מכיר בה והממלכה מפקחת עליה יש לה רשוּת לשמש בא-כוח, כלפּי הממשלה וּכלפי האגוּדות המקצועיות האחרות, של הקטגוריה כוּלה של מקבּלי העבודה, ורק לה יש רשות להגן על עניני החברים השייכים לקאטגוריה, וחתום על חוזי העבודה הקולקטיביים, לקבל מסים מחברים, וּלמלאות כלפי החברים תפקידים מסוּימים לפי האיטרסים הציבוריים”.

וּסעיף המדבּר על לשכות העבודה המשוּתפות נאמר אמנם שנותני העבודה מחוּיבים לקבל את הפּועלים לפי רשימות הלשכה, ואולם, “דין קדימה” הוא לפועלים הנרשמים באגוּדות המקצועיות הפאשיסטיות". לאור הסעיפים האלה מקבלת כל המגילה אופי מסוּים וברוּר בהחלט – עתה ידוע מי היא “המדינה” ומי הם המהוים את “הלאום”. פּירוּש הסעיפים האלה הנו: הפּועל הרוצה לקבל עבודה מוּכרח להיות חבר באגוּדה מקצועית פאשיסטית אשר לה “דין קדימה” בלשכה. האגוּדה המקצועית היא רק אגוּדה פאשיסטית – וארגוּן אחר אין שוּם אפשרוּת להתקיים. והאגוּדה הפאשיסטית הזאת גם היא אינה חופשית, אינה סתם “אגוּדה צהוּבה” – היא נמצאת תחת בקרתה ופיקוחה של הממלכה, כלומר, של הממשלה, כלומר, של הבּאנקים האיטלקים בצירוּף באנקי ארצות הברית אשר ידם כה רחבה בזמן האחרון באיטליה הפאשיסטית. (וכאן גם הביאור, החלקי בכל אופן, של התאבון אשר בו נכנס ההון האמריקאי לאיטליה -הוא הלא מוּבטח מכל מיני “סכסוּכים וזעזוּעים”). האגוּדה המקצועית הפאשיסטית הנמצאת תחת בקורת מוסוליני היא היא אשר “תפקח על שכר בעבודה המתאים לצרכי הפּועל”. בשׂפה הפאשיסטית כל זה נקרא "פּתרון מוּחלט של הפּרובּלמה הסוציאלית " ואולם לדבר יש שם אחר, הרבה יותר פּשוט מאשר מליצות מוּסוליני הוא נקרא: שעבּוד הפּועל. בפּרספּקטיבה ההיסטורית היה לדבר – כמו לכל נצחונות מוּסוליני – שם אחר, יען כי השעבּוּד מביא תמיד ובכל התנאים, להתפּרצוּת, ובה במידה שהשעבּוּד גדול באותה המידה מאיימת התפּרצוּת – ואימתה הרבה יותר גדולה מאשר “השביתוֹת וסכסוּכי העבודה” אשר לעת עתה באמת כמעט אינם לא באיטליה ולא ברוסיה, אשר משטרה המקצועי שימש דוּגמה ליצירה “המקורית” של הפאשיזם. הדוקטאטוּרה חוגגת את נצחונותיה בני השעה החולפת.

“דבר”, כ“ג אייר תרפ”ז (25.5.1927)

---

רשמים מארץ הדיקטאטורה

מאת

משה בילינסון

(ליום מלאת שש שנים ל“כיבוש רומא”)

בקיץ זה לא היו בגרמניה שירי רחוב פּופּולאריים יותר משירי לעג וקלס על הגנראל האיטלקי נוֹבּילה ועל האֶכּספּדיציה שלוֹ לקוֹטב הצפוני. בעתונוּת הגרמנית הופיעו סיפוּרים – על אופן ארגוּן האֶכּספּדיציה, על הצלת נוֹבּילה, הקברניט, ראשונה כשחבריו נשארו עדיין ב“אוהל האדום”, על גורל המלומד השבדי הצעיר מאלמגרין, שניסה בלוית שני איטלקים, להגיע לישוב בדרכיו הוא (הן סיפרו שמלוָיו הרגוּ אותו ואכלוּ אותו!) – אשר גם המתיחסים בספּקנוּת רבּה למפעל הזה ולאנשיו סירבו להאמין בהם. גם העתונוּת האַנגלית והאמריקאית לא התיחסה אחרת לנוֹבּילה ולחבריו. את היחס הזה, אשר הרבה אי־צדק בו, יש לזקוף במידה לא קטנה לחשבון המשטר הפּוליטי והחברתי השולט עתה באיטליה.

בבלגיה אירעו באותם חדשי הקיץ כמה מקרים של זריקת פּצצות בקונסוליות איטלקיות ואפילו של רציחת פאשיסטים איטלקים ברחובות. האשמים לא נתפּשׂוּ.

בצרפת, כשאדם עם הסימן הפאשיסטי בדש בגדו ניגש לשולחן בבית־קפה, עוברים השכנים לשולחן אחר. הועידה הבין־לאומית של הסטוּדנטים שנתקיימה בפאריס באבגוּסט היתה עשירה בעלבונות קטנים וגדולים למשלחת האיטלקית, עד שנאלצה זו לעזוב את צרפת ולשוב הביתה באופן תכוּף, לפני גמר הועידה. וזאת בצרפת אשר על אף “הפּוּאנקאריזם” השולט בה, הריהי עד עתה כקודם ארץ הסבלנוּת הפּוליטית. בשעות הבוקר אפשר לראות בגן לוּכּסמבּוּרג אשר בפאריס איך הסיני, היאפּאני, הכּוּשי, הפּולני, הרוּסי בכל גוָניו, הגרמני, היהוּדי בכל גילוּיוֹ, יושבים להם במנוּחה ובשקט, כל אחד עסוּק בספרוּת משלוֹ, איש על יד רעהוּ. רק הסימן הפאשיסטי נידון לבדידוּת.

העתונים האיטלקים הודיעו בימים אלה על שורת התנפּלוּיות על פאשיסטים איטלקים, אשר אירעו ללא כל סיבה מיוּחדת, בערי שוייצאריה, ביחוד בזמן האחרון, כנראה בקשר עם ענין רוֹסי. הפּעם אפשר להאמין לעתונוּת הפאשיסטית: סיבות מיוּחדות, לכל התנפּלוּת לחוּד, ודאי שלא היוּ. הפאשיסטים בחוץ־לארץ מצטיינים בדרך כלל במשמעת ובשליטה על עצמם. ההתנפּלוּיות היו כאלו “סתם כּכה”.

בעולם המדיני “הגדול” נותנים לאיטליה “מתנות” קטנות – בוחרים באיטלקי למשׂרה בין לאומית זו או אחרת. ואולם את בני בריתה מוּכרחה איטליה לחפּשׂ בהוּנגריה, ביוָן, בחבּש, או ליצור לה באַלבּאניה, וכאשר מדינות “שליטות העולם” (אנגליה, צרפת) כורתות ברית ביניהן, נשארת איטליה מחוּצה לה.

מאידך גיסא: מנהיג הסוציאליסטים האיטלקים, טוּראטי, עמד במרכז הקונגרס הסוציאליסטי בבריסל, בכבוד ובאהדה לאין דוּגמה הקשיבו מאות הצירים לכל מלה שיצאָה מפּיו. ובכל אירופּה, הסוציאליסטית, הדמוקראטית, הליבּראלית וגם השמרנית, בכל מקום שם כבוד האדם וחירוּתו טרם הפכו למלה ריקה, אין שם המרעיד יותר את הלבבות מאשר שמוֹ של מאתיאוֹטי.

אלה הם כיבושי המשטר הפאשיסטי מעבר לגבוּלות ארצו, במלאות שש שנים מיום “כיבוּש רומא”.

באיטליה גוּפה כאילוּ השלימוּ עם המשטר. ודאי עוד נעשית עבודת “המחתרת”. אותה לא קל להעריך. אולם רבים מהאנשים שעמדו לשעבר בשוּרות הראשונות של הציבּוּריוּת האיטלקית, הדור אשר עתה הוא בן 40 – 60 – עיפוּ כאילוּ והם מסתלקים מכל חיי ציבוּר ופעולה פוֹליטית. מי שעוֹסק בהוראה ומקוה לפעול דבר מה בהשפּעתו החינוּכית, מי שעוסק במדע “הטהור”, מי ששקע כוּלו בעסקיו הפּרטיים. בחוּגים האלה – הספקנוּת המפורסמת של האיטלקים ידה על העליונה. “מי יודע, אולי צודקים הללו באמת. הן הם ידעוּ להשיג את מטרתם והם מחזיקים את השלטון בידם זה שש שנים. סימן שיש כאן דבר מה. סימן שהננו ראויים למשטר כזה. סימן שאי אפשר לשלוט אחרת באיטלקים אשר רק לפני חמשים־ששים שנה היו עבדי אוסטריה ולא ידעו להקים מדיניוּת מסוּדרת. משטר־חופש הוּא כנראה, נחלת הגרמנים, הצרפתים האנגלים – ועלינו, על העם העני הזה במסורת תרבוּתית ופוליטית ובאוצרות טבע, להרכּין ראש ולקבּל את דין העבדוּת”.

התוצאה הראשונה של הלך־רוח זה היא שהצעירים אשר גאוָתם האנושית והלאוּמית כאחת אינה יכולה למצוא את סיפוּקה בהשלמה “ההיסטורית” הזאת, פּורשים עד כמה שאינם מצטרפים למחנה השליטים – ומצטרפים לאַנארכיסטים ולקומוּניסטים, אשר פּעוּלתם אוּלי איננה גדולה ועשירה ביותר ואולם דבּוּרים כאלה לא ישמעו בשוּרותיהם. התוצאה השניה – שבגילוּייו החיצוניים המשטר חמוּר פּחות משאפשר היה לשער. תנאי הכניסה והיציאה (ביחוד בשביל לא־איטלקים), הצנזוּרה על דברי הספרות ועל המכתבים הבאים מחוץ־לארץ, קלים מאלה הנהוּגים ברוסיה כי באיטליה אין צורך בכל חומר־הדין.

העתונוּת שהיא כולה פאשיסטית או נוטה לפאשיזם, לא שינתה את סגנונה החיצוני. בה שׂוֹררת אותה המליצה אשר היתה נחתה המיוּחדת עד “כיבוּש רומא”. “הפּשטוּת הרומאית”, האדיקוּת אשר ב“דוגמאות הקלאסיות” נשארו חלום. לפי עתוני איטליה, עדיין שומעים שם כל נואם כסיל מתוך “דממה דתית”, ומזכּים אותו ב“מחיאות כפּים סוערות אשר אין להם סוף”. כל גניבה קטנה הנה, כבימי קדם, “דרמה עממית”, כל מדקרת־סכין של יום ראשון הנה טראגדיה כבירה“. אולם יחס הציבור למליצה הזאת השתנה בתכלית. קודם התיחסו אליה בחיוּך הסליחה. עתה שונאים אותה שנאַת מות – אולי יותר מששׂונאים כל ביטוּי אחר של הפאשיזם. כי מה שהיה מקודם הרגל רע, שׂריד תקוּפת הרומאנטיקה, נעשה עתה, בתנאי הפאשיזם, שקר מעליב וּמרגיז. הסמלים אשר פּוגשים על כל צעד ושעל, תהלוּכוּת־פּאר, הכרזות בלתי פוסקות על סיסמאות חדשות (כיבוּש האויר, חינוּך הילד, ביטוּח סוציאלי, שבוּע תוצרת הארץ, שבוּע חיזוּק שער הכסף, שבוּע אורז וכו') ואשר כל אחד, ברחוב ובשוּק, במשׂרד ובבית החרושת, יודע שכל זה דקלוּם בעלמא, ללא טעם ותועלת, אך “מליצה איטלקית”, שהוּגדלה פי כמה לצרכי המשטר, עייפו לאין שיעור. נמאס להתלהב זה שש שנים ברחובות ולשמוע נאוּמים מפוצצים על “איטליה הגדולה”, כאשר כה רע לחיות באיטליה זו וּכלל לא רע היה לחיות ב”איטליה הקטנה". יש לשער שנמאס לא רק ללכת ולשמוע אלא גם להוביל וּלהשמיע. מוּסוליני “פקד” לא פעם להפסיק שטוּיות אלו. ואולם דוקא הפקוּדה הזאת של הדיקטאטור לא נתמלאה. כנראה אינה יכולה להתמלא. כי זהו אויר המשטר ואלה מכשיריו ההכרחיים. והתושב? “פקדו עלינו להרים יד במקום לתת אותה. עשינו. יפקדו להרים את הרגל – נרים את הרגל”.

העתונים שמרו על סגנונם המליצי, אף הגבירו אותו. ואולם תכנם נשתנה תכלית שינוּי. יש להם עתה אופי של אינפורמאציה ושל הסחת־דעת בלבד, אם לא להביא בחשבון את שירי־התהילה הבלתי־פוסקים למנהיג ולכל דבריו ומעשיו. איש אינו שׂם לב יותר לשירי תהילה אלה ול“נצחונות” הבאים חדשים לבקרים. בתיאור הנצחונות האלה אין העתונים הפאשיסטיים יודעים גבול ובוּשה. הם הקדישו עמוּדים שלמים ל“מאורעות ההיסטוריים” באַלבּאניה ואת בחירת מי שהיה פלדפבּל סרבּי למלך אַלבּאניה הציגו כמאורע מכריע בתולדות אירופּה. הם פּירסמו בכל הרצינוּת, באותיות גדולות, בעמוּד הראשון, את הטלגרמות אשר זוגוֹ זה שלח למלך איטליה ולמוּסוליני ואת התשוּבות החגיגיות אשר קיבל – אף על פי שכל אחד שאל את עצמו,ובלחש את שכניו, רק שאלה אחת: כמה עלה הענין הזה לקופה האיטלקית?

בכל שפע המליצה והשקר העתונאי הזה אין תקוה למצוא מלה חיה, התפּרצות זעם, גינוּי העול. העתונים פּירסמו, במנוחה שלמה, את סיפוּר מאסרו של רוֹסי: איך תפשׂוּהוּ המרגלים הפאשיסטיים בעזרת אשה שׂכירה, איך הובילוּהוּ בכוח דרך שוייצאריה – ולא כלוּם: הקורא קורא ולא נמצא איש שהיה לו העוז לומר, שהדבר אינו כשורה. העתונוּת פּירסמה דין־וחשבון מפורט מ“משפּט בולוניה”. בעיר זו ירה צעיר במוּסוליני. ההמון הרג צעיר אחר. הדבר אוּשר עתה במשפּט על־ידי עדוּת מוסוליני עצמו, אשר ראה היטב ותיאר את הצעיר שירה בו, ותיאור זה לא התאים כלל לחיצוניוּתו של ההרוּג. ועתה, כדי לטשטש את הענין, מסרו למשפּט את משפּחת ההרוּג בעד “סיוּע לעוון”, ואנשיה נדונו למאסר שלושים שנה. איש לא העיז להגיד שנבלה נעשתה כאן. ובאותו זמן נגמרה בלא כלוּם החקירה בענין ההתנקשות במלך שהיתה במילאן ואשר 22 אנשים היו קרבנותיה; מסיבות ההתנקשות מוּזרות ומשוּנות ונתנו מקום לכל מיני השערות. את עושי הדבר “לא מצאו”.

העתונוּת שותקת לא רק במקרים כאלה. נפסק בה גם כל בירור אידיאולוגי. גם הנסיונות של שנים עברו להלבּיש את הפאשיזם כל מיני לבוּשים אֶסתטיים וּפילוסופיים (כמה עמל בנידון זה השקיע אחד מגדולי הפילוסופיה האיטלקית – ג’נטילה) – נעלמוּ. נשארה אך פראזיוֹלוֹגיה שנעשתה לגוּשפּנקה רשמית. הדבר היה לגועל גם לכמה פאשיסטים. ברומא יוצא דוּ־שבוּעון בשם “הבקורת הפאשיסטית”. צעיר בעל כשרונות, שאינו מחוסר טוהר־אופי, בעל עמדה במפלגה, מן הראשונים, בוטאי מוציאו לאור. בגליונו מ־15 באבגוסט הופיע בעתון זה מאמר ראשי בעל השם האופיני: “מלכוּת השעמוּם”, וּבו צוּין “הסגנון המונוטוני” של העתונוּת הפאשיסטית, אשר ביערוּ ממנה כל מגמת בקורת וגילוּי־לב. “המשמעת הפוֹרמאלית שבה דוגלים הפאשיסטיים הורגת כל כבוד ההתפּתחוּת המוּסרית… מנהיג שאבדו לו כל האמצעים המציאוּתיים כדי לעורר כבוד לו ולפעולתו, מנהיג שאבד את הפּרסטיג’ה או שלה היתה לו כזו מעולם, הריהו נאחז במשמעת, ובכוחה הוא מושיב על כסא הנאשמיםף ללא אפשרות של ערעוּר, את כל המעיזים לעמוד בדרכו. התוצאה מן המצב הזה היא, שהבקורת שיש לה יסוד וטעם נהפּכת לרוגזה, וזו עוברת בדרכים נעלמות לרכילות, להוצאַת דיבּה, להבאָשה שיטתית ואנוֹנימית, לאירוֹניה גסה ואכזרית, עד שהכל אצלנו מלא אי־מנוּחה, המדוּכאה תחת מסוה המשמעת”. והעתון מתחנן לפני המפלגה שיתנו קצת לנשום, קצת לדבּר באופן חפשי – לא הרבה ולא על הכל, כמוּבן מאליו גם לבוטאי: אסור לתת לנגוע ב“יסודות המהפּכה הפאשיסטית”, ואולם על הפּרטים, על הדברים הקטנים, על אלה אולי בכל זאת מוּתר לכתוב מה שחושבים? כי הנה “המשמעת יכולה וּצריכה להיות אמצעי, ואולם לא המטרה של המהפּכה שלנו. צריך להכיר בזאת ולבלי לעשות את האַתמוֹספרה אשר בה חיים ארבעים מיליונים איטלקים ללא נשימה”. לשוא התחנן העתון ולחנם הערים לפתוח את מאמרו בציטאטה ממוּסוליני (אמנם משנת 1912): “איטליה אשר 36 מיליוני אזרחיה היו חושבים כולם מחשבה אחת, היתה נהפּכת לבית משוּגעים או למלכוּת האידיוטיוּת והשעמוּם”. כבר למחרת הופעת העתון רעם מזכיר המפלגה, טוראטי, בנאומו לפני קציני המיליציה הפאשיסטית, נגד “מפירי המשמעת” והכריז, כמו שעשה זאת מוּסוליני לפני ימים אחדים, על “החופש האידיאַלי” שממנה נהנית העתונוּת הפאשיסטית, על “החופש אשר בשירוּת לפאשיזם”. “אנו אשר עשינו את המהפּכה הנהדרת ביותר בתולדות האנושיוּת”, “אנו הלוחמים נגד כל העולם כולו”, “בשעה זו מעידים הבוגדים” וכו' וכו' בסגנון הידוע, “לנו ישנה הרשוּת להקים באיטליה קסרקטין ואנו גאים בקסרקטין האיטלקי הזה”. לך והתוַכח עם בן אדם אשר האופיצרים הפאשיסטיים המזוּינים קיבלו את “נאוּמו הנהדר” הזה ב“מחיאות כפּים סוערות”. בגליון הקרוב של “הבקורת הפאשיסטית” הריק בוטאי את כל כשרונו הספרותי כדי להוכיח, שאך “אי־הבנה” היתה כאן וחלילה לו להתנקש במבצר המשמעת הפאשיסטית. “יחי המנהיג!”

בעתונוּת שׂוֹררת משמעת ומשוּם כך, כמו בכל מקום בתנאים כאלה, פּורחת “האירוניה הגסה והאכזרית”, בפשטוּת: הלצות, מעשיות, אנקדוטים ללא מספּר וּללא רחמים על איש ועל מוסד, גם על האפיפיור, גם על מנהיגי המשטר, גם על המלך אשר קודם היתה נודעת לו באמת “אהבת העם”. הרחוב האיטלקי, בית־הקפה, המשׂרד, בית־החרושת, חיים מהלצות אלו, הנוגעות ביחוּד בשני דברים: בהסכמה הכללית הזאת אשר “העם” נוהג תמיד כלפּי כל צעד של הממשלה והמפלגה, ובקוֹרוּפּציה השׂוֹררת בתוך המפלה, במחנה כל הצעירים האלה אשר תמול־ששום לא ידעה איטליה את שמותיהם והיום יש להם משכורות שמנות – ארמונות ומעריצות ואבטומובילים, והם טסים באוירונים ורוחצים במוֹתרות. בתמוּנה זו יש עלבון מיוּחד לאיטליה, באשר המדינאים שקדמו לשליטים הנוכחים, על כל חסרונותיהם, הרגילו את העם האיטלקי למופת של פּשטוּת ועממיוּת במידה בלתי שכיחה. ואם האנשים אשר יצרו את איטליה המאוּחדת, בעוני חיו וּבעוני מתוּ – מי הם הצעירים הללוּ שיש להם האפשרוּת וכאילו הרשות לבזבּז את רכוּש האוּמה?

ויחד עם ההלצות – גם התקוות התמימות וההשליות הן הופעה רגילה בציבוּר המדוּכא והמחוסר חינוּך פּוליטי, בציבור “התושבים”. תולים תקוות ביורש העצר – "הנה ימוּת ויטוריו עמנואל ונוכל לנשוֹם קצת. הנסיך הוא ליבּראלי. תקוות במוּסוליני: הצעקה הבלתי פוסקת הזאת: “גאון”, “גיבור” – עשתה את שלה, ודמוּת מוּסוליני מקבלת קוי מיתוס. נשכח העבר הדוּ־פּרצוּפי, המעיד על רגשנוּת יותר מעל תבוּנה פּוליטית, על הנוחות להיות מוּשפּע יותר מעל כוח השפּעה, על חוסר כל משמעת במחשבה, על אופי “אַנארכיסטי”. ורבים אינם רוצים להודות או אינם יודעים, שלעולם הדיקטאטור הוא השבוּי הראשון של הדיקטאטוּרה. “הוא רק מכין את הקרקע – מתנחמים – הוא רק מבצר את שלטונו. יבוא יום ויגרש את כל המסוּבים האלה, משוּלחן העם ומתעללים בו, את הקאמארילה הזאת, ויקים משטר של צדק ויושר”.

הכל מוּקרב ל“מלכוּת”, המפלצת המוּפשטת האוכלת את הפּרט ואת החברה, כל האזרחים מחוּלקים לסינדיקאטים. אין קיוּם לאיש שאינו שייך לאיזו אגוּדה המוּכּרת על ידי המלכוּת. והמפלצת הזאת הוּכנסה לעולם הספרים, העתונים, ההרצאות. שם היא נקראת אפילו “מלכוּת מוּסרית”. והֶגֶל הזקן הועלה מקברו הפּרוּסי כדי להצדיק את רצח מתיאוטי. בחיים יש ל“מלכוּת” דמוּת ושם: של הפּקיד, של השוטר, של חייל המיליציה. הם אדוני הפרט. והם שולטים בו לפי שרירוּת לבם.

“המלכוּת” צריכה, מוּכרחה לפרוח. בכל מחיר שהוא. ורק היא. אין מקום לחינוּך, למדע, לאמנוּת, לקואופּרציה, לאיגוּד מקצועי מחוּץ למסגרת “הממלכתית”. ואם כך רצונה של “המלכוּת”, כלומר של הפּקיד והשוטר, אזי שכר העבודה הולך ויורד, מספּר מחוּסרי העבודה הולך ורב, החקלאות אינה נחלצת מן המשבר התמידי, שער הלירה נקבע בשליש יותר מערכּה המציאוּתי ומשוּם כך התעשיה והמסחר נהרסים וצרכי החיים מאמירים. בשעה שגרמניה הרפּוּבּליקאית שבה לאיתנה הכלכלי וצרפת ובלגיה הולכות בעקבותיה, הנה הלחץ הכלכלי השׂוֹרר באיטליה לא היה מעולם – גם לא בשנות החורבן והמבוכה שלאחר המלחמה – כה קשה כבשנות השלטון הפאשיסטי.

את נצחונה העיקרי חוגגת “המלכוּת” בחינוּך. במקצוע זה מוּרגשת ביותר השפּעת המשטר הרוסי (אשר בכלל גדולה השפּעתו מאד על הפאשיזם, כשם שיש דמיון בין החיים החברתיים והציבוּריים בשתי הארצות הללו). כמו שם: פּיוֹנרים, קומסומול, מפלגה, כך כאן: באלילה – עד גיל 14, אבאנגבארדיה – עד גיל 18, מיליציה ומפלגה – עד 60, ורק אחרי שהגעת לששים הנך אזרח חפשי. ואותו הטמטוּם של המוּשׂגים המוּפנים, של הפראזיוֹלוֹגיה הריקה, של הגוּשפּנקה הרשמית, של אי־סבלנוּת וגסוּת. ואותם הניצוצות של מסירוּת ואידיאליות – חידת הנוער.

“המלכוּת”, אחרי אשר לקחה את הכל גם נותנת דבר מה: דאגת מה לילד; עבודות ציבוריות הנעשות כדי להעיד על “תפארת המשטר”. אולם גם תועלת מעשית יש בהן; חשמוּל הרכבות, ביטוּח סוציאלי, הקיים אמנם יותר על הנייר מאשר בחיים, ואולם “האוּניברסיטה העממית”, רשת עצוּמה שהיתה נפוצה בכל איטליה, על עריה וכפריה, זו בלבד, או הקואופּרציה היצרנית העצוּמה בלבד, או הבּנקים העממיים, או איגוּד הפּועל החקלאי והחוכר הזעיר עם החכירה והעיבוּד הקולקטיבי של האדמה, כל מוסד לחוד אשר נהרס על ידי הפאשיזם, היה בו יותר תועלת מעשית ויותר תרבוּת ויותר חינוּך אזרחי מכל הברכות של המשטר הדיקטאטוריאלי גם יחד. ומה להגיד על הרס הערכים האנושיים, על הפּחד הזה, על החשדנוּת, על הריגוּל? לרבים באיטליה זהו הצד המכאיב ביותר אשר במשטר – ההשפּלה אשר בו לעם האיטלקי, השחתת העם עצמו, לא רק השולטים בו.

כאילו שני יסודות לוחמים עתה את מלחמתם בקרב העם האיטלקי: הסבלנות, החביבוּת, טוּב־המזג, התרבוּת בת אלפים בשנה, המתבטאת בכל דבר קטן, באופי ההמון האיטלקי, בטוּב־טעמו הטבעי, בשמירה על הילד, באדיבוּת כלפּי הזר, בדרך־ארץ לפני טוהר החיים – והגסות והטמטוּם של המשטר, אשר אינו יכול לבלי להשפּיע גם על העם.

וּכלפּי העתיד? היכול המשטר להשען אך ורק על “המשמעת” המטומטמת הזאת ועל ההשלמה ה“בעלי־בתית”־“ההיסטורית” של הדור שהתעיף?

נכון הדבר: צדק טוראטי בקונגרס הבריסלי בהתמרמרוּתו המוּסרית, ולא צדק שלא הודה בפירוּש בשגיאות שעשוּ הוא וחבריו, אשר השלטון היה בידם או כמעט בידם. ואולם: כמה זמן אפשר ליהנות משגיאות של אחרים?

נכון הדבר: המיליציה הפאשיסטית המזויֶנת, מאות אלפים צעירים אשר כל קיוּמם קשוּר במשטר הזה, ועליהם יש עוד להוסיף מחנה גדול של “נהנים” בצוּרות שונות, כוח גדול הם. ואולם, מוּדעת היא מזמן, שהכל אפשר לעשות בפגיונות, רק לשבת עליהם לא נוח ביותר. וּבכן?

כי הנה: מי ששואל באיטליה – גם את האנשים המתוּנים, אשר אינם, חלילה, סוציאליסטים ועל אחת כּמה וכמה אינם קומוּניסטים ואנארכיסטים, אנשים מיוּשבים בדעתם ואולם את רגש העממיוּת לא איבדו עדיין ועבר איטליה יקר להם, והם נזכרים בו – מי ששואל אותם, מה היה אילו קיבל העם האיטלקי את חופש פּעוּלתו, יזדמן לו לקבל גם תשוּבה אשר רעד יחלוף ממנה על עורו: “אף אחד מאלה לא היה נשאר בחיים”.

חוק המדינה החדש, זה המבטל את שארית הפּרלמנטריוּת, את צלה שהיה חי עדיין, את החיים המסכּנים, מעין מצבת העבר, והמקים בגלוּי את שלטון הכּת הסגוּרה, או משפּט המות שיוצא בימים האלה לפועל, בפעם הראשונה משנת 1881, היצילוּ הם?

“דבר”, כ“א חשון תרפ”ט (4.1.1928)

---

בין איטליה והאפיפיור

מאת

משה בילינסון

א.

אם תתאמת השמועה שהוּשׂג הסכם בין ממשלת איטליה והאפיפיור, יוּשׂם בזה קץ לריב הנמשך זה יותר מיובל שנים.

רומא האפיפיוֹרית היתה האחרונה לכניסה לתוך מסגרת איטליה המאוּחדת. טוסקאנה עם בירתה פירנצה נסתפחה לפיימונט שעמד בראש תנועת האיחוּד. נשבר כוח הבּורבּוֹנים בנאפּוֹלי וגאריבּאלדי בראש “האלף” שלו כבש את המדינה החזקה הזאת למען מלכי פיימונט. אוסטריה מאלצה לוַתר על מילאנו וּונציה. רק רומא האפיפיורית לבדה עמדה למכשול בדרך האיחוּד השלם. כל גל של התנועה הלאומית וכל תכסיס של הדיפּלומאטיה האיטלקית, נתקלו בהתנגדות הנמרצת לא של האפיפיור לבדו, אלא גם של המדינות הקאתוליות, ביחוד של ספרד וצרפת. צבא צרפת הרס את הרפּוּבּליקה הרומאית של מאדציני מ-1848, והדיפּלוֹמאטיה הקאתולית, הצרפתית ביחוּד, שׂמה לאַל את כל מאמצי המדינאים האיטלקים. באותו זמן עמדו גם תושבי רומא בעקשנות בפני התנועה המהפּכנית. קהוּת הכּנסיה התפּשטה כאילו בכל העיר ועל סביבתה. עוּבדה אופינית היא לעיר הנהנים ובתי-הכנסיה, שהתנועה הלאוּמית של איטליה איננה מונה בשורותיה אף רומאי אחד בעל קומה. לא פחות אָפיני הדבר, שכל הנסיונות לסַפח את רומא לאיטליה בדרך הכוח היוּ מוכרחים לבוא מן החוּץ, מפּרוֹבינציות איטלקיות אחרות.

אדישוּתה של רומא והתמיכה העצוּמה אשר קיבל האפיפיור מן החוּץ הכריחו את מדינאי איטליה לוַתר כאילו על הבירה ההיסטורית, על כל פּנים לדחות את הסתפּחוּתה ללא מועד. רבים מן המהפּכנים מאנו להשלים עם “הוַתרנוּת” הזאת וניסו לכבוש את רומא בדרך “בלתי דיפּלומאטית”. וכה רב היה הלחץ הבין-לאומי על ממשלת איטליה, שהיא הוּכרחה, על אַפּה, להלחם בניסיונות אלה. המלחמה השאת היתה עשירה במקרים מכאיבים: הצבא האיטלקי הגן מפני המתנדבים האיטלקים על רומא האפיפיורית השׂנוֹאה. כדוּר איטלקי פּגע בגבּוֹר המהפכה האיטלקית, בגאריבּאלדי. אמנם גם הדיפּלומאטיה האיטלקית חתרה לפתרון המכשלה. ואומם המשא-ומתן עם האפיפיור ועם הממשלות לא נשאו פרי. רוּסיה האוֹרטוֹדוֹכּסית היתה מלאה שנאת איטליה המהפּכנית – לא ממנה יכלה לבוא העזרה. פּרוסיה הפּרוֹטסטאנטית היתה קשוּרה עם אוסטריה וּבאואריה הקאטוליות, וגם שעת גדולתה טרם באה. לאנגליה היה נדמה כאילו עזרה כבר די במשך עשרות בשנים לאיחוד איטליה, וזו יכלה להתקיים גם בלי רומא. ולעת עתה קבעה את גורל רומא האִמרה הקצרה “לעולם לא!”, שזרק ראש המיניסטריון של נפּוליון השלישי לשאלת הרפּוּבליקאים הצרפתים בענין זה: “לעולם לא!”

אכן לא נזהר אותו מניסטר בלשונו. לא עברו חודשים רבים ונבואתו נכזבה. פּרצה מלחמה בין צרפת ופרוּסיה. וּמתוך רעם סֶדאן על פי הידיעה הראשונה של התבוּסה המכרעת של הצבא הצרפתי, התחילה ממשלת איטליה – בירתה היתה אז פירנצה – בהכנת כיבוּש רומא, המשׂא-וּמתן האחרון עם האפיפיור עלה בתוהו. ב-20 בספטמבר 1870 – יום זה הוכרז מאז ליום חג לאומי – נכנסו החיילים האיטלקים, אחרי קרב קצר עם שׂכירי האפיפיור, לרומא. אם האיחוד האיטלקי לא היה שלם גם אז מבחינה הגיאוגראפית, כי שארית הפּרובינציות האיטלקיות נשארו עוד בידי אוסטריה עד מלחמת העולם, הרי “קן זר” לא היה קיים עוד בלב המדינה. נסתם הגולל על השלטון החילוני של האפיפיור, הלא הוא הגלגול האחרון של האימפּריה הרומית בימי הבינים.

במשך התהווּת האיחוּד האיטלקי היתה תקוּפה, שרבּים ראו בשלטון האפיפיור את גרעין איטליה המאוּחדת. הן לפי מסורת בת מאות בשנים היה האפיפיור תמיד איטלקי, הן הוּא שמר על עצמאוּתו יותר מהנסיכים הקטנים, שביניהם היתה איטליה מחולקת ושהיו למעשה ואסאלים של מדינות זרות. הן האפיפיור שליט רומא, היה כאילו הממשיך של חוּט רומא העתיקה והיו זמנים כשמרומא הנוצרית משל על העולם. הן באיטליה צמחה וגדלה הכּנסיה הקאתולית, שהיתה איטלקית לפי מהוּתה, וכלוּם לא טבעית היתה התמזגוּת הלאוּמיוּת האיטלקית עם הדתיות האיטלקית ברומא האפיפיורית השלטת על איטליה המאוּחדת? זרם שלם קם בתנוּעה האיטלקית תחת דגל זה והיו שנים, שנדמה היה, כאילו גם לאפיפיור – פיוס התשיעי – היו אזנים קשוּבות לרעיונות אלה, המהפכה של 1848 הרסה את האַשליות. האפיפיור ברח מרומא אשר רפּוּבּליקה הוכרזה בה, ושב לבירתו רק אחר כיבוּש העיר על-ידי צרפתים. מאז עמד כזר לאיחוּד איטליה, אשר קיבל אופי אַנטי-קלריקאלי בולט.

המדינאים האיטלקים גילו חכמה פוליטית וכיבוּש יצר בסרבם לנצל את הנצחון של 1870 במאה אחוז, הם לא נגעו ב“אויב המולדת”. להיפך: הציעו לו כמה פשרות. שומע לא היה להם. הכּנסיה מתפּשרת למעשה, אך אין זה מדרכה לוַתר בפירוּש. בכל זאת נקבע באיטליה ב-1871 חוק מיוּחד להגנת האפיפיור, חירוּתוֹ וכבודו. אישיוּת האפיפיור הוּכרזה לקדושה, הוּבטחו לו כבוד מלכים וחופש מלא במלוּי תפקידיו ובקשריו עם הקאתוליים בכל העולם, הוּכּרה זכוּתוֹ לקבּל באי-כוח מיוּחדים של ממשלות זרות על ידי הואתיקאן – עם כל הפּריבילגיות הדיפּלומטיות שהצירים הללו נהנים מהן בכל מקום. החוק השאיר לאפיפיור את השלטון המלא על הואתיקאן עם מספר ארמונות ועל המוסדות הקאתוליים בעיר והקציב לו גם קצבה שנתית כנהוּג בתקציבי רומא האפיפיורית (שלושה ורבע מליונים לירה בשנה). רוחו של הגדול במדינאי איטליה, קאווּר – אז לא היה כבר בחיים – היתה שרוּיה על החוק הזה, חוק הפּשרה מתוך תבוּנה פּוליטית, מתוך התחשבוּת בסיטוּאַציה הבין-לאומית וברגשות הקאטוליים בעולם ובאיטליה גוּפה.

האפיפיור דחה את החוק. לא הכיר בו. את הכסף לא לקח מעולם. הכריז והוסיף להכריז במשך יותר מחמישים שנה – כי עול מעין כמוהו נעשה לו, כי רומא שלו היא ואין הוא עתה כי אם שבוי בידי ממשלת רשע. בתור שכזה לא יצא מעום מארמונו ולא מילא את תפקידי הכוהן כי אם בכנסית פּטרוס הקדוש אשר בואתיקאן. עם ממשלת איטליה ניתק כל קשר: את צירי כל הממשלות קיבל, רק לא את צירי איטליה. אסר על הקתוליים האיטלקים להשתתף בחיי המדינה (“לא בוחרים ולא נבחרים”). אסר על ראשי הממשלת לבוא לרומא לבקר את מלכי איטליה, לוּבּה, נשיא צרפת היה היחיד שעבר על האיסוּר וגרם לניתוּק הקשרים בין הואתיקאן וצרפת. לא רק מלך אוסטריה הקאתולי אלא גם וילהלם הפּרוטסטאנטי, ביקרו את מלך איטליה בונציה ובמילאנו, אך מעולם לא ברומא.

אולם אותה התשובה של הקאתוליות הבין-לאוּמית אשר באה לעזרת האפיפיור בשנת 1849, לא הופיעה הפּעם. צרפת המוּכּה היתה שקוּעה בדאגותיה. הקאתולים הגרמנים לחצו אמנם על בּיסמארק, ואולם הוא הלך בדרכים אחרות, אשר הביאוהו לידי “מלחמת התרבּוּת” בתוך גרמניה. אירופּה השלימה עם המצב החדש.

באיטליה גופה נוצר מצב מיוּחד. המוני העם נשארו נאמנים לכנסיה הקאתולית. אולם המדינה נעשתה חילונית במידה אשר לא היתה כמוה בכל אירופה. בית-ספא זה היה “נקי” מכל דת. הנישׂוּאים – אך אזרחיים. אורדן המַסוֹנים עלה לגדולה ונעשה לכוח מדיני. המפלגות התחרו ביניהן באַנטי-קלריקאליות וחיפּשׂוּ הזדמנות להפגנה נגד האפיפיור. באמצע רומא הקימו מצבה לג’ורדאנו בּרונו, קרבן הכנסיה. בחרו בנתן, יהודי וּמַסוֹן, לראש עירית רומא. הלך הרוח האַנטי-קאתולי הפך להלך רוח אַנטי-דתי והטבּיע חותמו על המחשבה המדעית והפילוסופית.

אחר כך התחילו החיים לעשות את שלהם. האַנטי-קלריקאלים הנלהבים נוכחו אין שוּם סכנה לאיטליה מזה, שבלב רומא ישב כהן נרגז, ואין טעם לצעוק בכל הזדמנות: “הלאה חוק הערובות”. סר קסם האַנטי-קלריקאליות והיא לא הפריעה לתחית הפילוסופיה האידיאַליסטית. החרם על החיים הפּוליטיים – הצרכים החיוּניים של האזרחים לא הרשו לקיימו, והקאתולים הנאמנים התחילו גם לבחור וגם להבחר, קודם ביחידות, ואחר כך במפלגה מאוּרגנת, אשר גם כהנים עמדו בראשה ואשר לעתים קרובות פּעלה בהסכם עם הואתיקאן עצמו, אם כי הוסיף למחות, עשה זאת רק לצאת ידי חובה, באשר לא יכול להתעלם מזה, שמצבו הבין-לאומי לא סבל כלל מ“כיבוּש רומא”, אלא להיפך, משקלו גדל מאָז חדל האפיפיור להיות אחד הנסיכים העלוּבים של איטליה המחוּלקת ונעשה לראש האימפּריה הרוחנית בלבד, בלתי קשור בסיטואציות פּוליטיות בנות חלוף. הריב בין הואתיקאן והקוירינאל נעשה יותר ויותר לדבר מוּפשט. איש לא חיפּשׂ פּתרון לשאלה אשר לא תבעה פּתרון, הבנין אשר הקים קאווּר הצדיק את עצמו.

גם מלחמת העולם לא הרסה את העולם הזה. ראש הכנסיה העולמית, אשר בניה מלחמו ונהרגו בכל המחנות, השתדל לשמור על נייטראליוּתו. הוא כינה בקול-קורא שלו את העם הבּלגי “העם האהוב שלנו”, אולם גם מחה נגד מעשי האכזריות של הצבא הרוסי בגאליציה הקאתולית. הוא השתדל, על-ידי שליחיו, כרוּזיו ומכתביו, להביא לידי שלום מהיר. “ללא מנתחים ומנוּצחים”. ומשוּם כך קרא אותו לוּדנדוֹרף “אפיפיור צרפתי” וקלמאסו – “אפיפיור גרמני”. איטליה, אחוזה קדחת המלחמה, ראתה בהשתדלוּיות השלום מצד הואתיקאן “בגידה לאוּמית”. מיניסטר החוץ האיטלקי, סוֹנינוֹ, הכניס בחוזה לונדון אשר חתם עליו עם מדינות ההסכם לפני כניסת איטליה למלחמה, סעיף מיוּחד, להוציא את הואתיקאן מועידת השלום, העתידה לתת פּנים חדשים לעולם. ואולם גם קדחת זאת עברה והאיטלקי הכירו שהואתיקאן לא יכול לנהוג אחרת, אם אך רצה לשמור על כנסיתו.

בנין קאווּר עמד מוּצק גם בפני סערת מלחמת העולם.

כשעלה הפאשיזם לשלטון התחיל בהתגנדרוּת עם הואתיקאן. משׂחק פּוֹליטי בלבד היה זה, באשר אין לחשוד את מוּסוליני ועוזריו בהרגשות דתיות עמוּקות, ולמשׂחק -גורם אחד ויחידי: לנצל את מציאות מרכז הכּנסיה העולמית כבירת איטליה לשם הגברת כוח המדינה, לשם הגשמת החלום על “רומא שלישית”, רומא השלטת על העולם בפעם השלישית – אחרי הקיסרים והאפיפיורים. וכשנדמה היה למוּסוליני שהכּנסיה הקאתולית מהוה סכנת-מה בפנים המדינה, לא נזהר מלפגוע בה. אולם יחד עם זה חיפּשׂ אמצעים להטבת היחסים חיי המדינה קיבלו יותר ויותר אופי דתי, המגיע עד קלריקאליות. הצלב נכנס לבית-הספר ויחד אתו לימוּד דת הקאתולית, על ידי כהנים דוקא. הדת הקאתולית הוּכרזה, בכמה הזדמנוּיות, לדת הרשמית של המדינה. והתחיל המו"מ לפתרון “השאלה הרומאית”, שלא היתה כלל זקוּקה לפתרון.

ב.

בבוקר 11 בפברואר 1929 התאספו ברומא, על יד ארמון יוחנן הקדוש (לאטירניה) כמאתים תלמידי הסמינארים הקאתוליים ומספר חיילי המיליציה הפאשיסטית. בא ונכנס לארמון דיפּלוֹמאט הואתיקאן, קארדינאל **גאספּארי. ** כעבור חצי שעה בא דיקטאטור איטליה, מוּסוליני, מי שהתחיל את פּעוּלתו הפּוליטית בחיבור חוברת הכופרת באלהים (אז, לפני עשרים שנה, היו חיבוּרים אלה בחינת “אָפנה” וגם מוּסוליני ניסה את כוחו בהם). אחרי רגעים מספר הופיעו בחלון הארמון אנשי-לויתם של גאספּארי וּמוּסוליני וביארו האותות להמון, שנחתם הסכם בין הואתיקאן וממשלת איטליה. תלמידי הסמינאר שרו “טה-דאוּם”. חיילי המיליציה הריעו: אלהלה! (מעין קרואת מלחמה ללא כל טעם ותיכן). רק אחרי החתימה נודע לאיטלקים שדבר נפל בארצם. עד היום הזה רק בחוּץ-לארץ ידעו על המשא-ומתן בין הכסא הקדוש וממשלת איטליה. לעתונים האיטלקים היה אסור למסור, אף בצורת השערה, כל אינפוֹרמאציה שהיא. למחרת היום חגגו בואתיקאן את יום בחירת האפיפיור הנוכחי ליורש פּטרוס הקדוש. המון בן אלפים רבים התאסף בככר על יד כנסית פּטרוס הקדוש – המודעות הפאשיסטיות הזמינו לכך. האפיפיור הופיע על היציע וברך את ההמון. שׂמחה ושׂשׂוֹן. כל הבנינים הממשלתיים והפּרטיים (גם לכך היו מודעות מיוּחדות) התנוססוּ דגלים – האיטלקי והואתיקאני. הנסיך קולונה, ראש האַריסטוקראטיה הרומאית, מן הזמנים ההם אשר עוד האפיפיור שלט ברומא, הכריז על פּתיחת טרקלינו שהיה סגוּר בפני אורחים זה ששים שנה. העתונוּת האיטלקית, העתונוּת הקאתולית בכל העולם, העתונוּת השחורה ובצהוּבה בכל העולם מכריזות בקולי קולות איזה מדינאי גדול הוא מוּסוליני.

בארמון יוחנן הקדוש חתמו על שלוש תעודות. באחת הוּכרז, כי בטל ומבוטל הוא חוק הערוּבות משנת 1871, אשר בו באה איטליה החפשית והמאוּחדת להבטיח קיוּם עצמאי לאפיפיור. הואתיקאן מודה באיטליה המאוּחדת הזאת עם רומא בירתה, ממשלת איטליה מודה ב“קרית הואתיקאן”, כך וכך קילומטרים מרוּבעים, אשר האפיפיור יהיה השליט בה. התעודה השניה אשר עליה חתמו גאספארי ומוּסוליני היא תעודת הקונקורדאט, הקובעת את מעמד הכנסיה הקאתולית באיטליה. התעודה השלישית מסדרת את הענינים הכספּיים: שני מיליארדים לירה איטלקית, מיליארד אחד מזוּמנים, תיכף ומיד, והמיליארד השני ברנטה של המדינה.

לחתימה קדם מקחח וּממכר. שני הצדדים תבעו, דרשו, ויתרו, באו לידי פשרה, לשם מה בא מקח ממכר זה? מי הפסיד ומי הרויח? על חשבון מי הפּשרה?

לא ענינים חיוּניים של העם האיטלקי והמדינה האיטלקית סוּדרו ב-11 בפברואר.

“הפּרובּלמה הרומית” חדלה להיות פּרובּלמה זה עשרות בשנים. הממשלה האיטלקית, העם האיטלקי, על כל הקאתולים הנאמנים שבתוכו, הקאתוליות העולמית, הכנסיה הקאתולית – כולם התרגלו למצב הקיים, הסתגלו אליו, השלימו אתו ובגלוּי או בסתר היו מודים שהוא נוח וטוב ואין שום הכרח לשנותו. “המדינה חופשית מן הכנסיה”, “הכנסיה חופשית מן המדינה” – שתי יצירות אלה של השחרור האיטלקי עמדו בניסיון של ששים שנה, על מלחמת העולם שבתוכן, ובכל זאת ראו צורך גם האפיפיור וגם הפאשיזם לשבור את היצירות האלה.

בתוקף השינוי הזה – מה קיבלה הכנסיה? קודם כל שני מיליארדים לירה איטלקית, דבר אשר אין לזלזל בו. והאפיפיור באמת לא זלזל בממון הזה. רצה אפילו בשלושה מיליארדים. הסכים גם לשנים. שנית קיבלה הכנסיה את עצמאותה המדינית, אמנם על שטח של כמה קילומטרים מרובעים, ואולם לשם סמל –די והותר. וביותר מן הסמל לא רצתה. אילו היו נותנים לה יותר מן הסמל, לא היתה יודעת מה לעשות העושר כזה. שלישית, קיבלה הכנסיה הקאטולית את הקונקורדאט, ופירוּשו של דבר, לפי החוזה המפורש, בין שאָר הדברים: כל דבר העומד בניגוּד ואופי הקדוש של עיר רומא מתמנע בעדו ממשלת איטליה ולא תרשה לעשותו; הממשלה מודה בדת הקאתולית כדת רשמית של המדינה; היא מודה בכל חגי הכנסיה כחגי המדינה; עבודת הקאתולית מצוה היא למיליציה הפאשיסטית; האורדנים הקאתוליים מוּכּרים כגוּפים יורידיים; הנישׂוּאים האזרחיים מתבּטלים והנישוּאים הדתיים חובה הם לכל הקאתוליים! המשפּט הדתי ישפּוֹט על כל עניני הנישוּאים וחובה על הממשלה להוציא לפועל פסקי דין אלה; לימוד הדת הקאתולית, על ידי הכמרים, יהיה חובה לא רק בבתי הספר העממיים, אלא גם בתיכוניים; כל בתי הספר הקאתוליים, בתוכם גם האוניברסיטה הקאתולית, מקור הקנאוּת הדתית, שווי-זכויות הם עם בתי הספר הממשלתיים. בקיצור: שעבּוּד קלֶריקאלי גמוּר של החינוּך האיטלקי, אופי קלריקאלי של כל חיי המדינה.

מה מפסידה הכנסיה? כרגע: לא כלום. היא “ויתרה” על רומא, אשר זה ששים שנה לא היתה שייכת לה ולא היה בכל העולם משוּגע אחד שחשב אף רגע על אפשרות שיבתה לאפיפיור.

מה קיבלה איטליה? כרגע: לא כלוּם. רומא היתה לה ואיש לא יכול להוציא מידה. לעוּמת זאת היא מפסידה: שלמוּת מדינתה. באשר בלב בירתה קמה לה מדינה אחרת, דבר של מה בכך, לכאורה, ביחוד בזמנים כתיקוּנם, אולם דבר העלוּל להיות לנזק רב בפרוץ סכסוך בין-לאומי אשר איטליה תהיה מעונינת או מעורבת בו; שני מיליארדים לירה אשר האפיפיור לא זלזל בהם וגם העם האיטלקי, אשר תעשיתו הגדולה עובדת שלושה ימים בשבוע, העם הנחנק מחוסר אפשרות לצאת מארצו ומחוסר אמצעים לפתחה, גם לו אין שום יסוד לזלזל בהם; את חופש מצפונו, את הפּנה האחרונה שנשארה לו כיום לנשום בה – בחיים הפּוליטיים והציבוּריים השתלטה מזמן החוּלצה השחורה, ועתה ישתלט מעיל הכמרים בשחור בבית הספר ובמשפחה.

מה מרויח המשטר הפאשיסטי? כרגע: את הטרקלין הפּתוּח של הנסיך קולונה ותשבּחוֹת בכל העתוֹנוּת השחורה והצהוּבה ל“מדינאי גדול”, בניתו מוסוליני, אשר “ידע לפתור את הפּרובּלמה, בה התלבּטו לשוא הממשלות הליבּראליות והדמוקראטיות”. יותר מזה: לא כלוּם.

אך אלה בעולם כולו שאינם מעוּנינים בשעבּוּד הנוסף הזה של העם האיטלקי, ובשלטון הנוסף הזה של הכנסיה הקאתולית – מפסידים הפסד רב.

זה סך הכל של רגע. בעתיד הוא עלול להשתנות. מוּסוליני עשה את כל הויתוּרים האלה בגלל דבר אחד ויחידי: הוא רואה בכנסיה האיטלקית מוסד איטלקי או מוסד העלול וצריך להיות איטלקי, ובמוסד הזה הוא מתכּוֹנן להשתמש למטרות איטלקיות. להגברת ההשפעה והשלטון האיטלקים בכל מקום שם ישנה השפּה לכנסיה הקאתולית, ביחוד במזרח הלא-נוצרי. עד עתה היתה צרפת האפּוטרופּסית

על הקאתולים בארצות אלה. עתה, על ידה ואולי מעל ראשה, צריכה להופיע איטליה.

יש לפקפק אם נכון החשבון הזה. לכנסיה הקאתולית ישנם בודאי “חוּטים” רבים בארצות המזרח. ואולם ספק אם כל כך קל ונוח וּמועיל להשתמש בהם. הארץ הקאתולית במאה אחוז של פני המלחמה, אוסטריה של ההאבּסבּורגים, לא עלה בידה להיות מדינה קולוניאלית וּלהכות שרשים במזרח. באותו זמן רכשה לה קרמניה הפּרוטסטאנטית מושבות מרוּבות, וגם אנגליה האַנגליקאנית לא נזקקה לקונקורדאט כדי להגביר את שלטונה הקולוניאלי. צרפת הקאתולית מרדה בואתיקאן ולא הרגישה מתוך כך הפסד רב בהשפּעתה המזרחית אחרי המלחמה לא חששה אנגליה לכבוש את ארץ-ישראל בלי ויתוּרים כל שהם לאפיפיור. רוּסיה הסוביטית הופיעה על הבמה המזרחית בסיסמאות רחוקות למדי מן המיסיונים הקאתולים, ואם פּעוּלתה נכשלת אין זה משום שלא התחשבה עם הואתיקאן. יש, איפוא, לפקפק אם “השלטון הקאתולי” ההולך ומתמוטט בדמוּתו ובחשיבותו לפני שלטונות אחרים לגמרי, לאוּמיים וּמעמדיים, יכול לשמש מכשיר השפעה למדינות אירופּה.

ואולם אילו גם היה נכון החשבון הזה כלפּי הכוח של הכנסיה הקאתולית כיום, הרי ספק הוא אם ביכולתה של הכנסיה להשאר מה שהיתה עד עתה, כנסיה קאתולית, אוּניברסאלית, עולמית. בזה היה יתרון גדול לואתיקאן עצמו מן הסדור האיטלקי שלפני חתימת ההסכם, שהוא שחרר את הכנסיה ממדיניוּתה ומקשריה עם הממשלות שהן בנות-חלוף. בהיותה “שבויה” היתה הכנסיה יכולה להיות רוחנית בלבד, כלומר חופשית, עתה היא עלוּלה להיות מעורבת בכל מיני סכסוּכים ומריבות בין ממשלות שונות (די לחשוב על מצבה במקרה של מלחמה בין איטליה וארץ אחרת אשר אתה קשרים לואתיקאן וציריה יושבים במצרו), ולא עוד אלא שתהפך לבמת המריבה הבלת פּוסקת בין כמה זרמים – הצרפתי, האיטלקי וכמובן גם הואתיקאני, כי עוד נשארו בלי ספק בתוך הכנסיה קארדינאלים ונאמנים אשר ישתדלו לשמור על חופשתה של הכנסיה ולא ירצו לעשותה למכשיר צרפתי או איטלקי גרידא. במידת הכוח “הקאתולי” הזה בקרב הכנסיה תלוּי הדבר, אם מוסוליני ירויח או יפסיד במשׂחקוֹ. יש להניח שהכוח הזה יתגבר. יש להניח שכל המקח והממכר הזה, עם הכסף שלו, עם הקרבה הגדולה לממשלה הפאשיסטית, “האיטלקית הקיצונית”, יגרום לתגובה גם בקרב הכנסיה, ואז לא יתכן שרוב הקארדינאלים יהיו איטלקים ותישבר אולי גם המסורת, בת ששת מאות שנה, אשר לפיה היה תמיד האפיפיור איטלקי, גם השפּעת איטליה במזרח תהיה אז לדבר מסוּפק, והיא אך תפסיד מנקוּדת המבט “המדינאי” בלבד אשרלשמה נעשה עתה כל ההסכם. ובאפשרות השניה, אם חלש יהיה הכוח “הקאתולי” והכנסיה תרשה לעשות ממנה מכשיר הפאשיזם, גורל מר אורב לה, כי היא תאַבּד את אָפיה האוּניברסאלי, תרד מן הכסא העולמי שלה, תיהפך באמת למוסד איטלקי, ובקרב הימים תאַבּד את חשיבוּתה. בימי מלחמת העולם ראיהו כבר את הכנסיה הקאתולית באי-יכלתה לגשור גשר איתן בין העמים הקאתוליים, ראינו באיזו קלוּת התגבּרו הקאתולים על הסוֹלידאריוּת הדתית. על “אַחות ישו”, כדי לעמוד כל אחד על דגלו הלאוּמי. ואז היתה עוד הכנסיה מוסד עולמי. קל לשער איזו חולשה תשׂתרר בה כשתהיה איטלקית בלבד. לא יתכן שהדיפּלומאטים הואתיקאניים אינם רואים את הקשרים האלה ואת האפשרויות האלה, ובודאי בסתר לבם הם חושבים, כי יעלה בידם “לרמות”את איטליה, יקחו עתה מה שתאוַת-“הבּלוֹף” הפאשיסטית נותנת להם ובעתיד ימצאו כבר את הדרך לשמור באיזה אופן שהוא על שלמות הכנסיה ועל חופשתה. עתה אין להגיד מי טעה ומי לא טעה בחשבון המכוער הזה. ואולם כלפי איטליה אין הבדל בשני המקרים גם יחד. הפּשרה הרומית יצאה לפועל על חשבון העם האיטלקי וחופשתו, ההפסד של הרגע הוא כולו על חשבון העם האיטלקי, הריוח הוא כוּלו לכנסיה הקאתולית, וכל זה לשם התפּארות מחוּסרת תוכן ריאלי של הממשלה הפאשיסטית ולשם חשבון העתיד המסוּפק מאד.

“דבר”, ז' בשבט, י“ב אדר א' תרפ”ט (22.2.192, 18.1)

---

אירופה במערומיה

מאת

משה בילינסון

על האַשוּרים כבר חדלו לדבּר. איש אינו יודע בוַדאוּת, אם נמצאה חתיכת אדמה לשֹריד אוּמלל זה של הגזע המפוֹאָר לפנים. שליחם עוד מתרוצץ בין המדינאים ואנשי הדת ואולי יעלה בידו להציל משהו, אך גורל השבט נחתם, כנראה. כי לאירופּה זו אין זכרון והיא כפוית טובה ואינה יודעת חסד מהוּ.

אך האַשוּרים האלה – “מיעוט” הם. מלה זו עצמה אומרת: חומר בּידי הרוב, הוא האדון. אך חבּש, הלא מדינה היא, מדינה עצמאית, בלתי תלויה, היושבת על אשמתה היא, ואפילו חברה שוַת-זכויות החבר הלאומים. ומה עלה לה לחבּש זו?

משהו אירע על הגבוּל. אינצידנט קטן-ערך, אשר בין “ג’נטלמים” – ויהיו פרטים או תהינה מדינות – מסדרים אותו בן רגע, ללא קושי ולא תסבוֹכת. אדרבא: “בלתי ג’נטלמני” הוא ליחס חשיבוּת יתרה לדברים של “מה בכך”. והן גם לא ידוע כלל מי ומי “האשם”. אנשי חבּש מתחננים שיחקרו את הדבר, וישֹא האחראי בעווֹנוֹ. אך דוקא בזאת אין רוצים, בשום פּנים ואופן, כי למישהו יש צורך מפורש באיצידנט הזה, ואם גם איננוּ עשׂוּי בידיו של מישהו זה וּבכוַנה תחילה, הרי שבכל מקום הוא רצוי לו.

בין ג’נטלמנים גומרים אינצידנטים באלה בן רגע. אך מי הם הג’נטלמנים? אנשי אותה החברה, כשהם “בינם ובין עצמם”, שווי-זכוּיות, ואיטליה וחבּש אינן מאותה חברה. ולא, חלילה, משום שהתרבוּת האיטלקית היא נעלה וגבוהה ומידות חבּש נחשלות הן, אלא משום שמספר החיילים העומדים לפקוּדת מוסוליני הוא גדול ממספר החיילים העומדים לפקוּדת הנֶגוס – רק מסיבה זו בלבד, סיבה אחת ויחידה, וגם החברוּת, שוות-הזכוּיות, באותו חבר-לאוּמים, אין בכוחה לשנות את אי-השויון במספר החיילים – והוּא הקוֹבע.

מה רבּה היהירוּת הזאת של האדון התקיף, בעל חיילים מרוּבים. שום ויתוּר, שוּם בירוּר, שוּם התנצלוּת אינם מועילים. שוּם הצעה איננה מתקבּלת. כניעה גמורה, רק היא יכולה להציל את אנשי חבּש מידי הבּארבּארים הרומים. וגם אינם אומרים מהי כניעה. ויש טעם לדבר. את זאת יגידו לחבּש בבוא המועד, כשהג’נטלמנים יגמרו ביניהם את העסק.

והעמים הגדולים האלה, אשר תרומתם ל“תרבות האנוֹשית” כה גדולה, ענקית ממש – והן אָמנם כן, הן אָמנם נכון הדבר! מסתכּלים, מביטים, שותקים. צירי חבּש מסכּנים אלה חוזרים על פתחי השולטים, תובעים את זכוּתם, דורשים צדק, כורעים ברך – אולי ירחם משהו ויאחז בחרב העומדת לרדת על צוארם. ואין קול ואין עונה, אירופה זו, המלאָה וגדוּשה אנשי מדע ואומנות, אנשי לב ומחשבה, אנשי מוסר וכלי קודש, אירופה זו שותקת.

מישהו מנחם ואדי את עצמו ב“חשבון צדק”: סוף-סוף מה רע יאונה ואנשי חבּש? יהיו תחת “השפעת” איטליה. כלום כה נורא הדבר? ולעומת זאת אם “נעשה עסק” מהענין הזה, אפשר שנהיה נאלצים ללכת עד הסוף ואָז תתלקח באירופה שֹריפה אוּמה וקנינים מרוּבים יהרסו, בני-אָדם – מי יודע? אולי רבבות, מאות אלפים, מיליונים – יפּלו חלל. הכדאי? בעצם החשבון הזה צפון השקר. כי האדון התקיף הזה היושב ברומא מעולם לא היה מרשה לעצמו את מעשהו, אילו ידע, אילו הרגיש ש“אסור” הדבר. שאן אירופה מרשה גזל. אילוּ לא היתה לו ההכרה, כי כולם מוכנים לעשות “עסקים קטנים” כאלה ואָמנם כולם עשו אותם, רק בפחות גסוּת, אולי רק מתוך התחסדוּת מה.

וישנם גם כאלה המנחמים את עצמם בהמצאָה נחמדה: העבדוּת שיש לה עדיין תוקף בחבּש, היא מצדיקה את התפשטוּת "השפּעת מוסוליני על חבּש. מוסוליני בתור מבשֹר החירוּת, מוסוליני בתור שובר הכבלים, מוסוליני בתור משחרר עבדים – אַכן רק הלעג הזה חסר לתמונת הגזל, עתה היא שלמה. עתה יודעים אנשי חבּש מדוע עלה להם כאשר עלה. מדוע קרה האינצידנט ההוא על גבולותיהם. לשם חירוּתם. ואם אינם תופסים את הדבר, אזי בהם האשם, בבארבאריוּתם.

אפשר שהענין יגמר “בכי טוב”. אפשר וכל רע לא יאונה לחבּש. היא איננה אלא קלף בידי מוסוליני. היה עליו לשבת על ידי השולחן הדיפּלומאטי עם אנשי צרפת והם שֹוֹחחוּ ביניהם: אם תסכימו לדבר פּלוני ואם תתנו לי דבר אלמוני והנחתי אני לחבּש. ואנשי צרפת שקלו ומדדוּ, מה כדאי להם ומה איננו כדאי, ואפשר שמתוך השיקול הזה ירחמו השמים על חבּש ואָמנם תניח לה יד שתפסה אותה בגרוגרת והיא תצא מכל הסבך הזה רק הפּחד בלבד.

אך אם גם כך, “בכי טוב” יגמר הענין, גם אָז דבר לא ישתנה בתמונת אירופה זו, כמו שהיא נשקפת ב“אינצידנט חבּש”. כי רק מתוך שיקול צרפת, רק מתוך שיקול צרפתי, תשוחרר מדינה עצמאית, הבלתי תלויה הזאת, שהיא גם חברה החבר הלאומים, מן בסיוּט שירד לפתע עליה. ולא, חליליה, משוּם שאנשי חבּש הם עם, וחבּש היא מדינה ולחבר העמים יש תקנון המחייב אותו לעמוד לימין הנגזל. אירופה זו, על המדע שלה ועל האומנות שלה, על הדת הנוצרית השולטת הסבוּלותיה, על המשטר הדמוקראטי שלה ועל המשטר הקורפוראטיבי ועל המשטר המועצתי שלה (גורל גרוזיה הן היה כגורל חבּש), אירופּה זו של חבר הלאוּמים היושב בלבּה, אינה יודעת עדיין אַמַת-מידה אחרת לסידור עניניה הפּוֹליטיים מאשר מספר החיילים.

“דבר”, ו' שבט תרצ"ח (10.1.1935)

---

שיעור הסתכלות במדיניות של ימינו

מאת

משה בילינסון

שיעור הסתכלות במדיניות של ימינו / משה בילינסון

באם יש אדם אחד, בכל העולם כולו, אשר יפקפק הצדק אשר עם חבּש ובאי-צדק אשר עם איטליה?

מעצמה גדולה וחזקה, אחת המעצמות השוֹלטות העולם, מתכוננת, בכוָנה תחילה, בדעה צלוּלה, מתוך חשבון קר, לגזוֹל עם חלש, אשר לא חטא לו במאומה, ענין העבדוּת הקיימת החבּש? צחוֹק מר הוא, אם זה צריך להצדיק את ההתנפּלוּת גסה. חבּש איננה הארץ היחידה בה ישנם שׂרידי משטר זה. חבר הלאומים, אשר חבּש חברה בו, לא דרש מעולם ברצינוּת את ביטוּל השׂרידים האלה, מעולם לא אָמר תנאי הוא לחברוּתך הג’נבה. וכלוּם שיטה היא זאת: לבטל עבדוּת פּנימית על-ידי עבדוּת חיצונית? ואם זו השיטה הנכונה, כי אז יש להשתמש בה, קודם כל, לגבי ארץ מוסוליני.

גם על “התרבוּת”, גם על “החירוּת” מוּטב שמוסוליני לא ידבּר. ואמנם הדיבוּר הזה לא היה רציני מלכתחילה ובזמן האחרון נשתתק כליל.

לעומת “התרבות” הופיעו “צרכי העם האיטלקי”, ולא, חלילה, צרכי משטרוֹ הנוכחי, אלא צרכים חיוּניים של האוכלוסיה האיטלקית ההולכת ומתרבּה ומקום הגורה נחוץ לה כ“אויר לנשימה”. חבּש נוֹעדה לכך.

לא כן הדבר. נכון שישנה האיטליה, זה דורות, בעית הרבוי הטבעי שהוּא גדול מדי, כי הארץ איננה מכילה את תושביה. הממשלות שקדמו למוסוליני לא עשו, על צד האמת, רבות לפתרון הפּרובּלמה – וזה היה ודאי אחד מחטאיהם הגדולים ביותר. בטחו מדי בזמנים האידאליים, ב“שער פתוח” לארצות אחרות. חשבו שתמיד תקלוט אמריקה את רבבות האיטלקים “המיוּתרים”, ושאין רע מיוּחד בדבר ואין צורך והתאמץ ולחפּשׂ כל עוד יש נסיעה לעבר הים (מהלך-מחשבה זה, כלוּם איננו מוכּר לנו?). אך זה מזמן התחילו רבּים להכּיר, כי אין לראות בהגירה פתרון הפּרובלמה, על אף הדולארים הבאים מארצות הברית ועל אף “הערך הפוליטי”, אשר מישהו ראה בגלות זאת, ב“איטליה דחוץ-לארץ” זאת, ואם אמנם נכון, שאיטליה איננה מכילה את תושביה, הרי שאין זה נכון, אין זה נכון כל עיקר, שאיננה מסוּגלה לכך. כוחות רבים עדיין טמוּנים בה. אלא מה? ההתפּתחות המעטה של התעשיה, הדרגה הנמוכה מבחינה סוציאלית – אלה עומדים לשטן, תרימו את קרנה של הארץ – הכוָנה היתה ביחוּד לדרום איטליה – והיא תפרנס בכבוד את כל בניה. כך אמרו טוֹבי-האיטלקים, כמה שנים לפני מוסוליני. תנועה שלמה קמה – “לשם הדרום” – והתחילה להכות שורשים ולהתפּשט. שׂמה לה למטרה לפתור את הפּרוֹבּלמה של הרבוי הטבעי באמצעים פּנימיים, לא בדרך ההגירה או הגירוש, אלא בדרך “התישבות באיטליה גופא”. חקירות נעשו, תוכניות תוכנוּ, עבודת תרבות גדולה ומסועפת החלה. ומוסוליני עצמו רקד לא מעט, “בתקוּפת הכיבוּש” שלו, על הסוּס הזה (בשבילו לא היה זה בלתי אם סוֹּס לרקידה פּוליטית). כשם שהכריז מלחמה, בשם “היוצרים”, על “אלילי הכסף השמנים”, כך הבטיח התקפה נמרצת נגד “בעלי האחוּזות בדרום איטליה”, עד הפקעת רכוּשם ועד בכלל. כשנגמרה בשבילו “תקוּפת הכיבוש” והחלה “תקופת השלטון”, ניגש גם לפעולה, ואולם בשטח טכני בלבד של הפיתוּח. כל העולם התבּשׂר: עבודות ציבוּריות ענקיות, ב“סגנון רומאי” ממש. ביוּב וישוּב ב“מעוף קיסרי” ממש – נעשו, נעשים, ייעשו. אך מכיון שנכנע לבעלי האחוּזות (והאם יכול היה לבלי להיכנע לפניהם, אם בכוחם ובעזרתם, על מנת שישבור את אגוּדת הפּועלים החקלאים ואת ארגון האכרים-החוכרים, עלה לשלטון?) והיה מורכח לצמצם את פּעוּלתו בשטח טכני בלבד (בפרוטות שנשארו לו לאחר ההכנות לביצוע העצום) ואסור היה לו, ל“דיקטאטור הכל-יכול”, לנגוע בעניני “בעלי-הרכוּש ובעלי ההשפעה”. "פּני הדרום ושולטיו – נשל. הבעיה נשארה ללא פתרון, היא ממציאה עתה פּתחוֹן-פּה “חיוני” לכיבוּש חבּש: ריבוי האוכלוסים, הצוּרך המקום ההגירה, הכרח לא יגונה וכו'.

והן גם מבחינה “נוחה” זאת – התישבות במרחקים הנכבשים במקו התישבות פּנימית – אין פתחון-פה זה אלא כוזב. לא מבלי מושבות היא איטליה, ויש בשלטונה שטחי קרקע נוחים יותר, פּוֹרים יותר, גדולים יותר, קרובים יותר מחבּש – לוב (מליון ו-600 אלף קילומטר מרובע – 0.4 תושב על קילומטר מרובע), וגם אריטריה וסומליה (למעלה מ-600 אלף קילומטר מרובע – 1.3 – 3.2 תושב על קילומטר מרובע ). מה יצרה בשטחים אלה? מהי הפעולה ההתישבותית האיטלקית במושבות אלה? מהו מספר המהגרים האיטלקים (מחוץ לפקידים, אנשי הצבא וסוחרים)? מעט שבמעט, לא כלום כמעט. ואם כך הדבר, מהי הישוּעה שבחבּש? מדוע כאן, מכאן דוקא תצמח הברכה הגדולה ויפסק “המחנק בו נתונים האיטלקים באיטליה “? המזק עומד לעשוק את החלש, הוא עומד לעשות זאת ושום שהוא הולך ומתגלה כפושט רגל פוליטי, משום ש”מצבו האימפּריאלי,” זקוּק לבטוּי, משוּם שהאַספּוֹרט אינו מספיק עוד כדי לטמטם את הנוער האיטלקי משום שגם לפראזיולוגיה יש הגיון משלה ואי אפשר להשתמש בה ללא תוצאות, משום שההיסטוריה מגישה את חשבונה, חשבון הצדקת הקיום, ואין במה לסלקוֹ. החזק עומד לעשוק את החלש, משום שמשטרו וכל מהלך-הרוח שבו חדור נגועים הם בחטא קדמון ונושאים בקרבם גרעיני חורבן. עתה בא הזמן, והגרעינים מצמיחים פּרחי דם. משום כך ישולחו בני איטליה, בני הפועלים וּבני האכרים מאותו הדרום, לחלוֹת, לקדוֹח, למוּת וּלהמית, לשחוֹט ולהשחט.

העולם כולו שומע את זעקת היאוש משׂדוֹת חבּש, מעיין ומדיין, מתכּנס ומתיעץ, ולפי כל הסימנים נוטה לעשות את רצונו של מוּסוליני.

אומרים: לשם חבר הלאומים, לשם קיוּמוֹ ושלוֹמוֹ, ייעשה הדבר – כדי להחזיק את איטליה בתוך כתליו. אך מה ערך לחבר הלאומים ולמי הוא נחוץ, אם עושק גלוי זה אפשרי בתקוּפתו ללא התנגדוּתוֹ, ואולי אפילו בשמו? אם אין בכוחו למנוע לעג זה לכל משפט בין-לאומי ואנושי, מה תפיקדו ומה טעם קיומו?

המדינאים השולטים עתה באירופה בודאי מבינים זאת. האמת היא שאין הם מגינים על חבר הלאומים, באשר חבר זה, כפי שחלם עליו איש המוּסר האמריקני איננו קיים כלל במציאות וגם לא היה קיים מעולם. “בית דין עליון” זה לא היה אף פעם יותר מאשר מקום פגישה של נציגי המדינות. במידה שנשארו המדינות האלה, גם אחרי מלחמת העולם שיצרה את חבר הלאומים – והן נשארו בקיומן הקודם, על עניניהן, על זיונן, על משקלן היחסי, על התאבקוּתן הבלתי-פוסקת – בה במידה אין חבר הלאומים יכול להיות בלתי אם אותו “הכוחות” פאראללוגראם הישן-נושן של הדיפּלומאטיה הישנה.

את סוד התנהגת המעצמות הגדולות – אנגליה וצרפת – לגבי התנקשוּת איטליה בחבּש יש לחפּשׂ לא בהגנה בחבר הלאומים, אלא בעניני המעצמות האלה.

רוח היטלר מתנוססת על אירוֹפה. הופעתו, הופעת גרמניה “מחוּדשת” המכוונת בגלוי את כל הדברים למלחמה החדשה, הקובעת, בשנתים אלה, את פּני

המדיניוּת הבין-לאוּמית. היטלר גרם לשינויים כבירים בעמדת רוסיה המועצתית וּבמצבה הבין-לאומי (כניסה לחבר הלאומים, ברית צבאית עם צרפת ). ושוּב אותו היטלר קובע את עמדת צרפת ואנגיה בסכסוך איטליה-חבּש.

תפקידה של הדיפלוֹמאטיה הוא להפריד בין מוסוליני והיטלר, למנוע את הברית – והיא נראית לטבעית – בין “הדוצה” וה“פירר”. ודוקא משוּם שהברית היא-היא הטבעית וההפרדה היא-היא בניגוּד לטבע, דוקא משוּם כך כה מסובך הוא התפקיד, ומילוּיוֹ גורם לנפתולים משוּנים במדיניוּת הבין-לאוּמית. לא כל שכן הגישה למילוּי התפקיד המשותף ששששוֹנה היא, וההבדים מונחים לא מהרגשות המדינאים לא באַנטיפּאטיה חזקה יותר לגבּי הדוּצ’ה וחלשה יותר לגבּי הפירר או להיפך, אלא בעניני שתי המעצמות השולטות בעולם.

בשביל צרפת, גרמניה – היא האויב, או בשפה מדינית, היא הסכנה. חשבון ארוך כאן ואולי גם מצפון בלתי נקי, ומכל מקום: איבה גלויה וכוָנת-נקמה גלוּיות מצד היטלר. חוץ מצרפתים מעטים ומחוּסרי השפעה, אין מקוים ליישב את הסכסוך התמידי, בלתי אם בדרך אחת: הטלת אימת הזיון על גרמניה, חיזוּק צרפת, החלשת היטלר במידה כזאת שלא יעיז לחלום על התקפה. על כן צריך לרכוֹש בּני ברית, יהיוּ מי שיהיוּ – רוּסיה המוֹעצתית ממזרח, איטליה הפאשיסטית ממערב-דרום. לבני ברית צריך “לשלם” – כך נהוג בעולם המדיניוּת, צריך להיות אדיבים אִתם, להביא להם תועלת, ומכל מקום לבלי הרגיזם. ואם עלה בדעתו של מוסוליני לכבוֹש את חבּש, אין טעם להתנגד לדבר, אין טעם להשׂניא, בגלל “שטוּת” כזאת. על מוסוליני את הריכוז האנטי-גרמני. על אחת כמה וכמה אם לא הרבּה איכפת לצרפת שלאיטליה תהיה פּוֹזיציה אפריקנית נוספת – במרחק מקום מתוּניס ומארוֹקוֹ. מכאן הרוגז על אנגליה (נוסף על הרוגז בגלל ההסכּם הימי עם היטלר) המפריעה למוסוליני האבאנטוּרה האפריקנית. ישתלט-נא על העם “הבלתי מענין” הזה, ובלבד שישאר ב“חזית הציביליזאציה האירוֹפית”. אגב: זאת היא גם עמדת הפּליטים הגרמנים שגם הם נתפּסו על-ידי “סכּנה אחת ויחידה לעולם”, והיטלר שמה.

גם לעיני אנגליה אותו התפקיד: להפריד בין מוסוליני והיטלר, אך “השיטה” היא אחרת – לא את מוסוליני, אלא את היטלר היא מבקשת לרכוש. כי היטלר, על כל שאוֹנוֹ כרגע, בכל זאת חלש הוא מצרפת, והחלשתו הנוספת, כשאיפת צרפת, היא ממילא חיזוק נוסף לצרפת, חיזוּקה של ה“סוֹפּרימאציה האירופית” שלה, ועם המשכת אותה הפרעת “שיווּי המשקל”, אשר כמה וכמה מדינאי אנגליה רואים בה מן זמן ורסאיל, חתירה תחת העמדה המסוֹרתית של בריטניה הגדולה – השופט העליון בעניני אירופּה כדי שתפקיד זה ישאֵר בידי אנגליה מוכרחים המחנות האירופּיים להיות שוים בערך בכוחותיהם. אם אמנם תוסיף צרפת, על בני בריתה, להיות חזקה בהרבּה מגרמניה, לא תזדקק עוד לשיפוט האנגלי. גם התשוקה הצרפתית לרכוש לה בניי ברית, ויהיו מי שיהיו, לרבות רוסיה המועצתית, טרם נתקבלה בלב שלם על-ידי המדיניוּת האנגלית, המבינה אמנם, כי יש לנקוט בקו השלום לגבּי רוּסיה ויש לשלוח את עידן למוסקבה, אך עם זאת היא מלאָה חששות לגבי הכוח המשונה הזה, והן מלבד אירופּה קיימות עוד אַסיה ואפריקה, ולגבּי בריטניה הגדולה קיימות במידה לעין ארוך גדולה יותר מאשר לגבי צרפת, וגרמניה – רק עיניה נשואות לאַסיה ולאַפריקה ואין לה עוד דריסת רגל שם, ולעומת זאת צרפת כבר שוכנת כאן, לפעמים בשכנוּת הקרובה ביותר לאנגליה. גם זה נימוק נוסף לבלתי רצות את חיזוּקה הבלתי מוגבל של צרפת על חשבונה של גרמניה. זאת וגם זו: מוסוליני פגע, באבאנטוּרה האפריקנית שלו, בנקוּדה אנגלית רגישה מאד – סוּדאן, מצרים. אין אלה עמדות קולת-משקל לאימפּריה הבריטית. 75 אחוז ממי הנילוס באים מחבּש. כלום לא איכפת לאנגליה בידי מי יהיה האוצר הזה – בידי עם קטן וחלש או בידי מעצמה גדולה, בעלת “שאיפות אימפּריאליסטיות”? מכאן הסכּם ימי עם היטלר, התנגדוּת, או מכל מקום, נסיון של התנגדות, לכיבוּש חבּש על-ידי איטליה.

הנה כי כן עומדים היחסיים הפּוֹליטיים להסתבּך – לא בגלל חירוּת חבּש ולא בגלל כבוד חבר הלאומים, אלא בגלל האיטרסים של המעצמות הגדולות, כפי שהם מובנים על-ידי המעצמות האלה, ומוסוליני היה יכול, עוד לפני שנתים, לשׂאת ב“עבודת חבּש”, מבלי שהרגשת כבוד האָדם, המפעמת בלבו, תתקומם נגד “חזיון בזוי” זה וגם שוּם “אינצידנטים מעליבים” לא אירעו לו על גבול חבּש-סומליה ולא על גבול חבּש-אריטריאה. לא כן עתה – כי כל תוכניתו איננה אלא “ספּקוּלציה על היטלר”, כוּלה בנוּיה על רצון צרפת, וּבמידה ידועה על רצון אנגליה, לבלי “לדחוף אותו לזרועות היטלר”. אכן באָה השעה להלהיב את הנוער האיטלקי ל“מסע הצלב של התרבות הרומאית לאַפריקה הפראית”.

דוגמה מעלפת היא זאת, לכוחות ולכללים השולטים במדיניוּת הבין-לאומית, על אנשי המוסר ואנשי התרבוּת ואנשי הרוח שלה, על חבר הלאומים שלה, ועד בכלל.

לגבינו אין זאת דוגמה בלבד. הענין נוגע בנו ופוגע בנו, אם הקונפליקט לא יסתיים ב“שלום”, כלומר, אם איטליה תכבוש את חבּש, בין אם יעשה הדבר בהסכמת חבר הלאומים, ובין אם מתוך התנגדוּתו, בין אם תשאר איטליה חברה בג’נבה ובין אם תצא בעקבות יאפּאן וגרמניה, אחת היא. פירושו של דבר: התרופפות חבר הלאומים. ובשבילנו פירושו של הדבר: התרופפות נוספת של עמדתנו הבין-לאומית, תוספת תלישוּת, חיזוק המצב אשר התבּלט גם בלאו הכי בשנים האחרונות – אנחנו מול המעצמה בעלת המאנדאט, ותוּ לא.

זאת וגם זאת: חיזוק איטליה באפריקה הגובלת אתנו, לאור “השאיפות האימפּריאליות " האלה, שאין להם כל בסיס חיוּני – דבר המונע דין ודברים ומשא-ומתן עניני והגיוני – איננו בשבילנו עוֹּבדה פּוליטית סתם, שאינה הנוגעת בנו. אי אפשר לדעת לכמה זמן יספּק הכיבוּש את תאבוֹנוֹ של מוסוליני ואת צרכי משטרו. אי אפשר לדעת, תוֹרוֹ של מי יבוא אחר חבּש. ולמה יהפך המרכז האיטלקי החדש הזה, מה תהיינה הרוחות הפוליטיות שתנשבנה בו, מה יהיו החוטים שימשכו ממנו, מי ומי יהיו בני-בריתוֹ, בסביבתנו ובשכוּנתנו, כי הרצון האיטלקי להתפּשטוּת ודאי יחפש לו בני ברית. בזמן האחרון דוקא העידו כמה סימנים שאין כל יסוד לאותה הבטלנוּת הפּוליטית בה דנו אצלנו, בעתונוּתנו הפּרוֹ-פאשיסטית ביחוּד, על יחסה של איטליה לארץ ישראל העברית. כל הדיבוּרים הללו בדבר “האהדה” המיוחדת שהתבטאה בראיון נדיב פלוני ובשיחה נעימה אלמונית, כל הדיבורים הללו בדבר “ההשפעה הכבירה של הרב המנוח מרומי " או של אישיוּת אחרת, הלו גם בזמנם לא היו בלתי אם גילוּי הפּרוֹבינציאליוֹת היהוּדית, הנוחה להתפּארות והצמאה להתפּעלוּת, בשדה המדיניוּת, מוּתר להניח, שראיונות לא פחות אדיבים ושׂיחות לא פחות נעימות היו למוסוליני גם עם אנשים אחרים לגמרי. מי יהיה אורח מכוּבד יותר בחבּש האיטלקית, אי אפשר לדעת. מכל מקום, הסיכוּיים שלנו אינם מרוּבים ורחבים יותר, ולא, חלילה, משום ש”הפועלים” שולטים אצלנו" (גם שטוּת פּוליטית זאת נשמעה מעל דפי העתונוּת הפּוליטית, כביכול, שלנו), אלא עקב מצבנו הבין-לאומי ועמדתנו לגבי המעצמה בעלת המאנדאט, ואלה מגבּילים במידה מרובה, אם לא בהחלט, את “חופש הפּעוּלה” שלנו. “האחרים” –חפשים המה לאין ערוך יותר מאתנו.

הדוגמה המאַלפת בשבילנו גם מבחינה פוליטית כללית. הן גם אצלנו נצמא מישהו שלא נשמר מ“פולחן המנצח” (עוד אומרים עלינו שהננו עם מנוסה בעליות ובמפּלות, עם שראה הרבה בתולדותיו). הסוּגסטיה העצומה, אשר בעצם עוּבדת הנצחון, נתנה את אותותיה גם החלשי-רוח שבקרבנו. לא רק מעל דפי “חזית העם” ו“הירדן” אשר קרבה אידיולוגיתביניהם ובין הפאשיזם האיטלקי, אלא גם מעל “דואר היום” ו“בוסתנאי” ושאר העתונים העברים, נשמעו לא פעם שירי תהילה לגאונוּת המדינית ולכוח הבונה אשר לדיקטאטור האיטלקי – על “המדינה הקורפּוראטיבית” שהקים, על השקט בארצו, על “מלחמת המעמדות” שהפסיק, על העבודות הקונסטרוקטיביות שביצע. עתה הוא עומד, המדינאי הגדול הזה, לפני כל העול כפושט רגל ואין בידו אפשרות אחרת, כדי להצדיק את קיוּמו בלתי אם ההתנפּלות הגסה הזאת על העם החלש שלא חטא לו, בלתי אם השימוש הזה בכוח פיסי נגד מחוסר מגן, זהו “העתיד המזהיר” אשר לקראתו הבטיח להוביל את נוער איטליה – להיות עוֹשקי הדל. העבודות הקונסטרוקטיביות שלוֹ השאירו את פּרוֹבּלמת הריבוי האיטלקי, פּרוֹבּלמת הדרום המיוחד, ללא פתרון, השקט שהשליט – יופרע עתה על-ידי שאון התותחים והתפּוֹצצות הפּצצות מעל האוירונים, מלחמת המעמדות שהפסיק – עד עתה רק העובד, הפועל, האכּר, דַלַת העם שילמו את החשבון הזה, עוד מעט ואמהוֹת איטליה, אשר ילדיהן נשלחים כבר להישחט בשׂדוֹת חבּש וּבהריה, ישלמו גם הן את המחיר, שאין למעלה ממנו, בעד החסד הרב שעשׂה מוסוליני לארצוֹ ולעמוֹ.

ואַל יוּגד: על מזבח “איטליה הגדולה” מוּבאים קורבנות אלה. “איטליה הגדולה” איננה שוכנת בחבּש. היא ברומניה, בסיציליה, בסארדיניה, היא בשׂדוֹת האכר באיטלקי, המשלם את מחצית תוצרתו הדלה לבעל האחוזה, היא בבית-החרושת שם עמל הפועל האיטלקי בּעד שׂכר ירוד, היא ברחובות שם מתגלגלים מחוסרי לחם, היא באוניברסיטאות, שם אסוּרה חקירה חופשית, היא בלב הצעיר אשר אין לו לשם מה לפעוֹם, וניקוז-דם הוגש לו בדמות “החזון האימפּריאלי”. האמנם פני “איטליה הגדולה” פנים אלה?

כי הן קרבנות-שוא הם אלה הנדרשים עתה מאת העם האיטלקי, הם מוּבאים על מזבּח דמיוֹני, שאין בינו ובין הענינים החיוּניים של העם האיטלקי ולא כלוּם. גם במקרה אם יקוּם, המזבּח הדמיוֹני הזה, גם במקרה אם ינתן למוסוליני לעשות את קצונו ושום אַדוּאה שניה לא תחכּה לו בחבּש, כמו לקריספּי קוֹדמוֹ לפני 40 שנה, בין כה וכה לא יאריך ימים, חשבּוֹנוֹת פּוֹליטיים ממין זה אינם נעשים ליום ולא לשנה, אַל חפּזוֹן בשירת הנצחון. לא לעולם יתנוסס צלוֹ של היטלר מעל אירוֹפּה ויקבע את פּני מדיניוּתה. עוד יבוא הזמן של יחסי כוחות אחרים ושל שיקוּל אחר. אלה אשר יוַתרו עתה, תחת לחץ מסיבות מיוּחדות, למוסוליני, פּנקס פּתוח לפניהם ויד רושמת להם, וגם זכרון טוב. מה שיוּשׂג עתה, לא בכוח איטליה ולא בתוקף צרכיה, אלא בכוח מצב פוליטי חולף, בכוח ספּקוּלאציה פּוֹליטית ובתוקף צרכי המשטר יכול גם להאָבד בכוח מצב בין-לאומי אחר. והלואי ולא יצטרך העם האיטלקי לשלם, מלבד מחיר-דם ומחיר-עמל הנדרשים ממנו עתה. גם רבּית ורבּית דרבּית בעד “ההון האימפּריאלי” שירכוש לו עתה על-ידי הדיקטאטור שלו.

לנו הדוגמה הזאת אינה מאַלפת בלבד, אך גם מטילה פחד. אם ככה קרה למדינה עצמאית ובלתי תלויה, זה דורות, חברה בחבר הלאומים שחוּקתוֹ מחייבת את כל המעצמות הגדולות והאדירות לקום להגנת המדינה החלשה ביותר, אם עוול נעשה לה, אם ככה קרה לעם הזה, לעם הנוצרי היחידי, בקרב הים הלא-נוצרי, מידי אירופה הנוצרית, אם לא רק מדינאים מוּשבעים, העמוּסים אחריוּת וחשבּוֹנוֹת, אלא גם אנשי המוּסר והמצפּוּן המוּשבעים, אנשי הרוח וכלי הקודש למיניהם, מסתכּלים מרחוק לעוֹשק זה ומשלימים אִתוֹ – מה יכול להיות גורל עם אחר, והוא עוד בונה לו דבר מה הדומה דמיון רחוק לבית, בתנאים פּוֹליטיים וחברתיים קשים יותא לאין ערוך, מתוך התנגדוּת עקשנית וכיבוּשה של הקרוב והרחוק? אם אין דן ואין דיין, אם מותר לו לחזק לגזול ולעשוֹק, אם החוק איננו חוק והחוזה איננוּ חוזה והתחייבות איננה התחייבות – מה נשאר לחלש?

לחלש נשאר בלתי אם דבר אחד: לחדוֹל להיות חלש. במידת יכולתו, בכל מידת יכותו, לראות בעין פּקוחה, בלי מוֹרא, בלי השליות רגשניות, את העולם הזה אשר אין בו חוק אחר מאשר הכוח. יחסי הכּוֹחות, התאַבקוּת הכוחות, שיתוּף הכוחות, ברית הכוחות, תמיד לדעת זאת, תמיד לזכוֹר זאת. לאור הידיעה הזאת לסדר את חיי המשק ואת חיי החברה ואת היחסים עם השכנים ואת היחסים עם אדוני העולם הזה.

“דבר”, כ“ח תמוז תרצ”ח (26.7.1935)

פרקי אוסטריה וגרמניה

מאת

משה בילינסון

---

פרוגרמת לינץ

מאת

משה בילינסון

א. דמוקרטיה או דיקטאטורה

ועידת הסוציאליסטים האוסטרים שהיתה בלינץ, מ־30 באוקטובּר עד 3 בנובמבּר 1926, בהשתתפוּת ארבע מאות ועשרים ציר, שדיברו בשם שש מאות אלף פּועלים מאורגנים, יש לה חשיבוּת מיוּחדת לא רק בתולדות הסוציאליזם האוסטרי, אלא בתולדות הסוציאליזם האירופּי והבין־לאוּמי בכלל. הפּועלים הסוציאליסטים האוסטריים מזוּינים בנסיון פּעוּלה מיוּחד במינו, שאוּלי אין דומה לו בשוּם חלק אחר בתנוּעה הבין־לאומית. הם עברו דרך ממדינה גדולה, רבּת־אוּמות, מדינה קלריקאלית ועשירה בשיירי פאוֹדאליוּת, למדינה קטנה ודמוקראטית. את המעבר הזה עברו לא רק בדרך המהפכה הלאומית והפּוֹליטית אשר גם צדדים סוציאליים לה ובמשך שמונה שנות עבודה בלתי פוסקת בשטחים שונים של הפּעוּלה והיצירה המעמדית. הם למדו בעינים פּקוּחות – מהמהפּכות שהתקיימו בתקופה האחרונה באירופּה. במשך הרבה שנים לא רצו לתפוש עמדה מסוּימת במלחמת הדעות והשיטות המציינות את התפּתחות תנוּעת הפועלים בשנים האחרונות. אם הם עשו זאת עתה, בועידתם האחרונה בלינץ, הרי עשו זאת מתוך הכרה ברורה ועמוּקה, מתוך שיקוּל דעת ורגש האחריוּת לפני מעמד הפּועלים באוסטריה, לפני אוסטריה כוּלה ולפני התנוּעה הבין־לאומית אשר לה הם עובדים. מועידת לינץ יצאה הפּרוגראמה החדשה של המפלגה הסוציאליסטית האוסטרית ואפשר להגיד, שהפּרוגראמה הזאת קובעת במידה מרובה את העמדות הפּרינציפּיוניות של הסוציאליזם האירופּי כולו, ויתכן, של הסוציאליזם של ימינו, ובפעולתה יהא לתכנית לינץ תפקיד שאינו נופל בערכו מהתפקיד שהיה פעם לתכנית המפורסמת של אֶרפוּרט, אשר כל הסוציאליזם האירופי, ביחוּד הקוֹנטיננטאלי, עמד תחת השפעתה.

העמדות החדשות של פּרוגראמת לינץ נקבעו כבר באותה הצעת התכנית שפּירסמה ועדת התכנית לפני איזה חדשים. אז, בזמן הפּרסום, עוררו אי־אלה מקומות ההצעה ויכוח נמרץ בקרב המפלגה גופה וגם בקרב הסוציאליסטים של ארצות אחרות. למי שהוא נראו המקומות הללו כויתוּר על מוּשׂגים ותיאוריות, אשר בהם חי הסוציאליזם האירופּי כיובל שנים. על הצעת התכנית הגן בועידת לינץ בכוח רב אוטו בויאֶר¹. כתוצאה מן הויכוח הוכנסו להצעה אי אלה שינוּיים, אוּלם אלה נוגעים בנוסח בלבד. הרוח של התכנית שנתקבלה היא אותה הרוח אשר בה נכתבה ההצעה.

המצב אשר בו נמצא הסוציאליזם האוסטרי אפשר לציינו בשם „על סף השלטון“. אין ארץ באירופּה אשר מעמד הפּועלים היה בה כה מאורגן וכה מאוּחד כארץ אוסטריה. אין המפלגה יודעת כל פּירוּדים. זרם קומוּניסטי אינו קיים למעשה. לזרמים בלתי קומוּניסטיים וּבלתי סוציאליסטיים אין השפּעה על הפּועלים. האגוּדות המקצועיות והצרכניות עובדות בהסכם גמור עם המפלגה הסוציאליסטית ואפשר להגיד כי כל מעמד הפּועלים מצא את ביטויו הפּוליטי במפלגה. אין לחשוב איפוא על תגבּוֹרת מספּרית של המפלגה בעקב פּעולה בקרב הפּועלים – במחנה זה דללו האפשרוּיות. במספרי הבחירות מתבּטא המצב בזה, שהמפלגה הסוציאליסטית קיבּלה מיליון ושלוש מאות קולות (ששים ותשעה מאנדאטים), בעוד שכּל המפלגות הבּוּרגניות יחד קיבלו תשעים וששה מאנדאטים. לפני המפלגה עומדת איפוא השאלה מה יהיה מחר? מה לעשות כדי שרצון ההגשמה יקבּל את אפשרות ההתגשמות בקנה מידה ממלכתי? יען כי – וזה ברור לפועלים האוסטרים – ארצם נמצאת במצב כלכלי ובין־לאומי כזה, שאין תקוה להגדלת מספּר הפועלים, להגברת התעשיה האוסטרית. להפך, מזמן חורבן המונארכיה האוסטרית־הוּנגרית הולכת התעשיה האוסטרית, ביחוד הוינאית, ופוחתת. היא היתה מכוּונת למדינה גדולה והנה לפניה ארץ קטנה בת ששה־שבעה מיליוני תושבים. אוסטריה היא ארץ של פּועלים ואולם גם של בורגנות זעירה ושל אכרוּת זעירה וכזאת היא תישאר – יתר על כן: הקו הבּוּרגני הזעיר שלה עתיד להתגבּר. ולסוציאַליסטים שבאוסטריה, אם הם בכל זאת רוצים בהתגשמות הסוציאליזם בארצם, למרות שהתיאוריה על ההנחות הכלכליות להתגשמוּת הסוציאליזם מתנגדת לכך, הרי שאין להם אלא שתי דרכים – או לוַתר על שלושים המנדטים החסרים להם, כדי להגיע לשלטון, או לחפּשׂ את שלושים המנדטים ההלו בשטחים אחרים מחוּץ למעמד הפּועלים. הדרך הראשונה – שמה מהפּכה ודיקטאטוּרה של הפּרולטאריון, הדרך השניה שמה שינוּי הסוציאליזם לתנועה העממית אשר מעמד הפּועלים עומד במרכזה ומנהל אותה, ותפיסת השלטון באמצעות הדמוקראטיה. הפרובּלמה הועמדה בועידת לינץ בבהירוּת גמוּרה וגם התשובה ניתנה באותה הבהירוּת. ולא הועיל הנסיון של ה„שמרנים“ המדקדקים בכל מלה הכתוּבה בתורה (עם מאכּס אַדלר בראשם) אשר רצו להוכיח שהמוּשג „דיקטאטוּרה של הפּרולטאריון“ של מארכּס הנו אותו המוּשׂג „דמוקראטיה“ שלנו. לסוציאליסטים האוסטריים היה העוז לבלי לחפּשׂ מקלט במשׂחק המלים המטשטש לרוב את המוּשׂגים, ויש לחשוב שהנסיון הרוסי – הנסיון של הדיקטאטורה הטהורה – על כל תוצאותיו ועל כל ויתוּריו, הוא הוא אשר נתן לסוציאליזם האוסטרי את העוז הזה לצאת נגד המוּשׂגים המקוּבּלים והקלים ששלטו בסוציאליזם האירופי זמן רב כל כך.

הסוציאליסטים האוסטרים קיבלו את הדרך השניה, דרך של דמוקראטיה, של „כיבוּש הלבבות“ בשׂדרות הרחבות של העם העובד. התפקיד ההיסטורי של תנוּעת הפּועלים איננו רק ארגוּן הפּועל התעשיתי בלבד ואף לא ארגוּן הפּועל התעשיתי והפּועל החקלאי ועובד הרוח בלבד, אלא המלחמה בעד כל אלה אשר ההון הפינאנסי והתעשיתי מנצל אותם ועושה חייהם לחיי שפלוּת ועוני. כל האכרים העובדים, כל האינטלקטוּאליים העובדים, כל ה„בּוּרגנים הזעירים“ העובדים בלי לנצל אחרים הנם בני־ברית טבעיים וחברתיים של מעמד הפּועלים. תנועת הפּועלים צריכה לשמור על האופי הסוציאליסטי שלה ואוּלם אינה יכולה להתנהג לגבּי בני־ברית אלה כלעובדים ממדרגה שניה – הם שוּתפים לאותה המלחמה. אם ידע הסוציאליזם לרתק אליו את כל העובדים של האוּמה אין לו צורך במהפּכה ובשוּם דיקטאטורה. ואם הוא לא ידע לכבוש את רוב האומה אין כל תועלת בדיקטאטוּרה ובאלמוּת, יען כי פירושה של דיקטאטוּרה הוא מלחמת אזרחים, מלחמה חיצונית, רעב, עוני, וסופה ההכרחי של הדיקטאטוּרה הוא ויתור לכוחות אשר נגדם היא נוצרה. האוחז בעריצוּת נשאר, בעל כרחו, שבוּי בידי העריצוּת, ואין לו ברירה אחרת מאשר להשתמש בכוח הפיסי, לא רק לגבּי אויבי מעמד הפּועלים אלא גם לגבי המעמד עצמו. דיקטאטוּרה פּירושה דיכוּי כל המפלגות וכל הזרמים גם בקרב הפּועלים עצמם. דיכוּי חופש הדעות, דיכוּי של כל האיניציאטיבה היוצרת גם בקרב הפּועלים ואפילו בקרב המפלגה אשר ידיה מחזיקות בשלטון הדיקטאטוּרה. דיקטאטוּרה פּירוּשה – שלילת הסוציאַליזם וּמשום כך קרא פרידריך אַדלר לדיקטאטוּרה של הפּרוליטאריון „אידיאולוגיה פאשיסטית בעצם“.

הסוציאליזם יגיע לשלטונו בדרך המלחמה הרוחנית ובדרך יצירת הברית בין הפּועלים וכל העובדים, המנוּצלים, הסובלים מהמשטר הקיים. וכשיגיע לשלטון ישתמש בו לא כדי לעשות את השליטים כיום למדוּכאים של מחר. יען כי הדמוקראטיה פּירוּשה לא רק שלטון של הרוב אשר יש לו, כביכול, הרשות לסתום את הפּה למיעוט, אלא פּירושה „חופש המלחמה הרוחנית“. וכמו שהסוציאליסטים – המיעוּט של היום – דורשים בכל תוקף את האפשרות השלמה להשפּיע על העם, כך ישארו נאמנים ליסוד הדמוקראטי הזה גם כשהשלטון ימצא בידיהם ויבטיחו את כל החופש הדרוּש למיעוּט של אז. אף אחד מעיקרי החופּש האזרחי לא יפּול חלל במדינה הסוציאליסטית.

במלחמה העזה בעד חופש הדעות וחופש היצירה נגד העריצוּת והדיקטאטורה היה בועידת לינץ קו אחד – לא מעשי ולא פּרינציפּיוֹני אלא סתם אנוֹשי, ודוקא משום כך כדאי להבליט אותו. בימינו אנו, בימים האכזריים האלה, כשהעולם התרבוּתי התרגל למלחמה חיצונית ולמלחמה פנימית של שפיכת דם מימין ומשמאל, כשהמשפּטים המקוּבלים „כך הוא הצו ההיסטורי“, „כשחוטבים עצים ניתזים קיסמים“, „בכפפות משי אין עורכים מהפּכות“ שגוּרים בפי כל, כדאי לציין שבועידת הסוציאליסטים האוסטריים יצאו מנהיגיהם בתוקף נגד ה„רומאנטיקים השוטים“, שאינם חשים באחריוּת המוּטלת עליהם לחיי דור שלם, שבשבילם אין כל ערך וכל חן ויפעה לשלטון הפּועלים אם אין הוא נתפּס על־ידי מלחמת אזרחים ושפיכת דם. כאן היתה דאגה אנושית מאד לחיי בן־אדם, והיתה הדאגה לגורל של הנוער הגדל באַתמוֹספרה של העריצוּת הקיימת והעריצוּת העתידה לבוא. הזהירו בועידה על הקלוּת אשר בה מדבּרים באָזני נוער על המהפּכה המזוּינת ועל פּוּלחן העריצוּת שהם גדלים לאורה.

האם נעשתה המפלגה הסוציאליסטית האוסטרית למפלגה דמוקראטית סתם? בודאי ובודאי לא. הסוציאליסטים האוסטרים יודעים היטב גם עתה – והם אמרו זאת בפירוש בפּרוגראמה שלהם – שדמוקראטיה הנה רק צוּרת השלטון ואין היא תכנו. בדרך הדמוקראטיה בלבד – בלי ארגוּן הפּועלים והגברה מתמדת של הארגוּן הזה, בלי מלחמה תמידית, בלי שאיפה לשלטון לשם השינוּיים הסוציאליים העמוּקים של החברה הנוכחית – אין אפשרות לבטל את המעמדות ולהגשים את הסוציאליזם. להשליות של הדמוקראטיה הבוּרגנית אין כל מקום בקרב הסוציאליסטים וחוץ מזה יש שמעמד הפּועלים רשאי ומחוּיב לוַתר על הדמוקראטיה. והמקרה הזה יתרחש כאשר הפּועלים יעשו את כל אשר היה בכוחם וביכלתם לשמור על הדמוקראטיה ויגיעו לשלטון בדרך הדמוקראטית, ואולם הצד שכנגד לא ישלים עם המצב והזה ומחוסר־אוֹן בשטח הדמוקראטי, בהכרה שאין לב העם אתו, הוא יאחז באמצעים מהפּכניים ויהרוס את הדמוקראטיה. אפשרוּת כזאת צריכה להיות תמיד לפני עיני הפּועלים ועליהם להתכּוֹנן לקראתה, עליהם לאַרגן כבר עתה, בתקוּפת ההתכּשרוּת לשלטון – את ההגנה על שלטונם, עליהם לאַרגן כוח עצמי שלהם ועליהם להשפּיע על הכוח המגן כּיום על השלטון הבוּרגני – על המשטרה ועל הצבא. במקרה של קונטר־רבוֹלוּציה פאשיסטית או מונארכיסטית, בּמקרה שהבוּרגנוּת תקרא לעזרת כוחות מן החוץ להתערב בּענינים הפּנימיים של המדינה הסוציאליסטית – אין לשלטוֹן הסוציאליסטי דרך אחרת מאשר הגנה נמרצת בכוח על כּיבוּשיו, שזוהי בעת ובעוֹנה אחת גם ההגנה על הדמוֹקראטיה. בהרצאתו הראשונה בתחילת הועידה, אמר בּוֹיאֶר: אָנו דמוֹקראטיים עד כֹמה שזה ביכלתנוּ. אנוּ בעד הדיקטאטוּרה כשאנו אנוּסים לכך, ובמידה שאָנו אנוּסים לכך. ובהרצאתו האחרונה, אחרי כל הויכוּחים, עם פרוגראמה דפֶניטיבית ביד, אמר: „בּבהירות גמוּרה בלי דו־פרצוּפיוּת כל שהיא, אומרת הפּרוגראמה שלנו: עד כמה שהדבר תלוי בנו, רוצים אנו ללכת בּמלחמתנוּ בעד השלטון המדיני בדרך הדמוֹקראטיה, רוצים אָנוּ להשתמש בשלטון המדיני באמצעי הדמוֹקראטיה. הרעיון של השתמשוּת בכוח פיסי לשם הגנה בלבד, גם בשעת תפיסת השלטון וגם בשעת ההשתמשוּת בו – מצא את כוּלנו מאוּחדים“.

במלחמה המתנהלת בקרב הסוציאליסטים זה עשרות בשנים, בתחילה בשטח המחשבה בלבד, ובשנים האחרונות גם בשטח הפעוּלה, במלחמה אשר אין יותר לסוציאליסט שום אפשרוּת ושוּם רשוּת להימנע מלתפוש עמדה ברוּרה ומסוּימת – בעד העריצוּת או נגדה, בעד הדיקטאטוּרה או נגדה, בעד הדמוֹקראטיה או נגדה – ענתה המפגה האוסטרית „בבהירוּת גמוּרה ובלי דו־פרצוּפיוּת“: עד כמה שהדבר תלוּי בסוציאליסטים הם נגד העריצות ובעד הדמוֹקראטיה.

ב. היחס לדת

קביעת הדרך לשלטון העבודה ואמצעי האחיזה בשלטון הזה היתה הפּרוֹבּלמה העיקרית שעמדה לפני הסוציאליסטים האוסטרים כשהניחוּ את הפּרוֹגראמה החדשה שלהם בּלינץ, ואוּלם היא לא היתה, כמובן, הפּרוֹבּלמה היחידה. המפלגה התאמצה לתת תשוּבה לכל השאלות אשר בהן נתקל הסוציאליזם האוסטרי בעבודתו יום־יום. ובין השאלות הללו ישנן כאלה אשר עד עתה לא היה הסוציאליזם עוסק בהן כלל, או שהיה עוסק בהן באופן ארעי ועל הרוב שטחי ומקוּבל. בעצם, גם הצוֹרך הזה שהרגישו החברים האוסטרים לחפּשׂ הפעם לשאלות כאלה תשוּבה יסודית יותר – נובע אף הוא מאותו פּרוֹצס של גידול והתקרבוּת „לסף השלטון“ – שדרש מהם לתפוס עמדה ברורה בשאלת „בני־הברית“ ושאלת הדמוקראטיה. קל מאוד היה לפני עשרים־שלושים שנה להגיד: בשאלות אלה אנו עוסקים, יטרידוּ נא אחרים את עצמם בפתרוֹנן – כיום הזה, כשהסוציאליסטים מתכּוֹננים לנהל את כּל עניני המדינה, הפּנימיים והחיצוניים – אין כבר לסוציאליסטים האפשרוּת להסתלק מהן.

הנה, למשל, ענין הדת. לפנים היו סוציאליסטים עונים על שאלה זו בפשטוּת וכמעט בתמימות: הכהן הוא שהמציא את האלהים, „הדת היא אוֹפּיוּם לעם“. ועל הסוציאליסטים להלחם נגד הדת ונגד הכנסיה. מאז תפשו סוציאליסטים את העמדה הפשוּטה הזאת עברו עשׂרות בשנים וּבמשך הזמן הזה קרוּ אי אלוּ דברים. מדעי הדת התקדמוּ. תולדות התהווּת הדת והתפּתחוּתה נתבררו יותר ולהגיד עתה, כמו שהגיד בשעתו וולטר: „אלהים הוּא המצאת הכהן“ קצת קשה. המחשבה האנושית, אחרי שהשתחררה מהדוֹגמתיוּת של הכנסיה, השתחררה גם מהדוֹגמתיוּת של אפיקוֹרסיוּת ולמדה להתיחס לשאלות הדת ביתר אוֹבּיֶיקטיביוּת וגם ביתר הבנה. וּמצד אחר גדל המחנה הסוציאליסטי ואליו נכנסו רבבות אנשים אשר הנם סוציאליסטים ישרים ונאמנים ואולם על דתיוּתם אין הם רוצים לוַתר וגם אינם מבינים למה להם לוַתר עליה. ומצד שלישי – והצד הזה הוא תכסיסי יותר – המחנה הסוציאליסטי שואף לגידוּל יתר ויחסוֹ לדת הוּא שמרחיק המוני פועלים מתנוּעתו ומסגירוֹ לידי אויבי הפּועלים.

קבוּצה קטנה בערך של אנשים ראתה חובה לעצמה לדרוש מאת הועידה מלחמה בדת ללא ויתוּרים ופשרות; כוהני הדת הם בני ברית טבעיים לשליטי ההון ואין להפּיל את שלטון ההון מבּלי להפיל את הכוהן ואת הדת. אוֹטוֹ בּוֹיאר ואִתו מרבית הצירים הגידוּ בערך כך: בקביעת יחסינוּ לדת אנחנו יכולים לבחור באחת משתי הדרכים: או להגיד שהדת והכנסיה הנם בעצם שני דברים נבדלים, והמעמד השולט הוא שהיה מעונין בכך לאַחד אותם יחד ולקשרם זה בזה. אנחנוּ הסוציאליסטים מבדילים בין זיווּג מלאכוּתי זה, משאירים את דבר הדת לשיקוּל דעתוֹ וּלמצפוּנוֹ של כל חבר, וּמלחמתנו מכוּוָנה אך ורק לכנסיה, באשר הנה מכשיר בידי המנצלים והשליטים; הדרך השניה היא דרך המלחמה בדת ובכנסיה גם יחד. הוא, בּוֹיאֶר, ממליץ על הדרך הראשונה. היא נראית לו נכונה יותר, צודקת יותר ומתאימה יותר לדרישותיה של תנוּעת הפּועלים. והיה בועידה עוד זרם שלישי אשר גם עמדתו של בּוֹיאֶר לא היתה לו לרצון. בשם הזרם הזה דיבר ביחוד אֶלנבּוֹגן. הוּא דרש מאת הסוציאליסטים לא פּתרון תכסיסי, כי אם גילוי יחס אמתי, פּנימי, לגבּי הדת. ואם אין ליצור יחס זה על פּי החלטת ועידה וּסעיפי פּרוֹגראמה, הרי על כּל פנים על הסוציאליסטים לשמור את יחסם המקוּבל עד עכשיו. אם יש להלחם בּקנאי הדת, הרי יש להלחם גם בקנאי הכפירה. „וּמי שאומר שאי אפשר להיות סוציאליסט טוב מבּלי להיות כּוֹפר, הרי הוּא מתנקש במצפּוּן החפשי של האָדם, כמי שאומר שאי אפשר להיות איש הגוּן מבּלי להיות אדוּק“.

הניסוּח האחרון בשאלת הדת נתקבּל ברוח השקפותיו של בּוֹיאֶר. הנוסח קובע את ההפרדה בין מדינה וכנסיה, נותן חופש גמוּר לכל קבוּצה לחיות על פי עיקרי דתה וללא כל ויכוּח נקבעה ההלכה: „הסוציאליזם מאַחד את כּל הסוציאליסטים ללא הבדל כל השקפות דתיות“ – כל זה נתקבּל פּה אחד. נפלגוּ הדעות על דבר הפיסקה: „הדת הנה ענין פּרטי של כל אחד“. פיסקה זו נתקבּלה נגד דעת הלוחמים בדת. ולא עוד, אלא הפּרוגראמה הכריזה גם בפירוּש, כניסוּחוֹ של בּוֹיאֶר: „אין הסוציאליזם לוחם נגד הדת ונגד ההשקפות והרגשות של כל אחד ואחד, אלא הוּא לוחם נגד הכנסיות והחברות והדתיות, באשר הן משתמשות בכוחן נגד מלחמת השחרור של מעמד הפועלים ובעד חיזוּקוֹ של שלטון הבוּרגנוּת“.

ג. היחס לחבר הלאומים

השאלה השניה אשר בה דנה הועידה וקיבלה החלטה מסוּימה היא היחס לחבר הלאומים. מצד האמת אין בפּרינציפּים שנקבעוּ בלינץ דבר מה חדש בשביל הסוציאליזם הבין־לאומי. לא פעם, היתה כבר ההזדמנוּת למפלגות סוציאליסטיות לטפּל בשאלה זו. ואולם בלינץ נעשה הדבר בבהירות רבּה. המטרה הסופית של הסוציאליזם הבין־לאומי הנה „הפֶדראציה הבין־לאומית של החברות הלאומיות הסוציאליסטיות“, וחבר הלאומים, בצוּרתו הנוכחית, הנוֹ דרך ארוכה מאד ובלתי ישרה למטרה זאת; יתכן מאוד, שאין הוא מוביל כלל למטרה ההיא. ואוּלם אין זאת עדיין סיבה מספּקת, כדי לזלזל בו או להחרים אותו. הסוציאליסטים מתייחסים לחבר הלאומים כאשר הם התייחסו לפּרלמנטים הבנויים על הפּריבילגיות. הם לא דרשוּ לבטל את הצוּרה הפּרלמנטרית בכלל, הם לא החרימוּ את הבחירות. הם התאמצוּ רק להיכנס גם לפּרלמנטים המזוּיפים, כדי להלחם בעד הדמוֹקראטיה הפּרלמנטרית. ואותו התכסיס אשר בו אוחזים הסוציאליסטים בארצם, באותו התכסיס עליהם לאחוז על הבימה הבין־לאומית, לגבי פּרלמנט־הפּריבילגיות של ג’נבה. וזאת ההחלטה שקיבּלה לינץ בשאלת חבר הלאומים:

„המפלגה הסוציאליסטית לוחמת נגד המדינות הקאפּיטאליסטיות והאימפּריאליסטיות העושות את חבר הלאומים למכשיר ההגנה של משטר הקאפּיטאליזם ועל שיטת־המדינות שנוצרה על־ידי החוזים של 1919. היא רואה את תעודת תנוּעת־הפּועלים הבין־לאומית להשליט את השפּעתה על חבר הלאומים, ללחום בעד כּניסת כּל העמים לתוכו, להכניס דמוֹקראטיזאציה בסידוּרו וביחד עם תפיסת השלטון במדינות שונות, לרכוש את השלטון בחבר הלאומים ולעשוֹתוֹ על־ידי כך לשומר האמתי של השלום ושל חופש העמים בעולם“.

ד. המעבר לסוציאליזם

תשׂוּמת לב רבּה הקדישה ועידת לינץ לפּרוֹבּלמות של המהפּכה הסוציאלית ושל המעבר מן המשטר הקאפּיטאליסטי למשטר הסוציאליסטי. חוץ מכל הנסיונות – של פּעולה ושל מחשבה – של הרבּה עשרות בּשנים אשר עברו מיום שהציגה התנוּעה הסוציאליסטית את סיסמתה על „המהפּכה הסוציאלית“, היוּ ביחוּד שתי הופעות סוציאליות אשר הכריחוּ היום את המפלגה האוסטרית לשנות את הנוסח המסורתי ובמקום „מהפּכה סוציאלית“ לגרוֹס ביתר דיוּק: „מעבר מן המשטר הקאפּיטאליסטי למשטר הסוציאליסטי“. ושתי ההופעות הללו, אחת מהן היא גרנדיוֹזית בת ערך עולמי, הרי היא המהפּכה הרוּסית, והשניה היא צנוּעה יותר ומקומית יותר ואין להשווֹת אותה בשוּם פּנים עם מהפּכת אוקטובר, העיריה הסוציאליסטית בוינא; אבל ערכּה המקומי גם הוא לא קטן.

אין להשווֹת את הנסיון הרוּסי עם הנסיון הוינאי, ואין להעמיד בשוּם פנים את זה על יד זה. ואולם שני הנסיונות יחד, בצרוּף הנסיון המהפּכני של השנים האחרונות, מאַפשרים ומכריחים לבקר ולבחוֹן מחדש את המוּשׂג „מהפּכה סוציאלית“. ועידת לינץ עשתה זאת וּבאָה לתוצאות האלה. לעולם לא יתפוס המשטר הסוציאליסטי בבת אחת את מקומו של המשטר הקאפּיטאליסטי. תקוּפת המעבר תימשך דורות. והדבר לא ישתנה אם תיעשה המהפּכה בזרוע או על־ידי בחירות והצבעה. מתקוּפת המעבר אין להמנע. הפּרוצס הסוציאלי והכלכלי איננוּ תלוי בצוּרות הפּוֹליטיות אשר בּהן משתמש מעמד הפּועלים כדי לתפוס את השלטון. ובתקוּפה הזאת ינצח הסוציאליזם רק בתנאי אחד: אם הנסיון עצמו יראה שהמשק העומד ברשוּת הכלל מוציא את התוצרת שלו באופן טוב יותר וזול יותר ויוצר לפועליו מצב רוחני וחמרי טוב יותר מאשר המשק הפּרטי. ואם לא יתמלא התנאי הזה, אז אין כוח שיכול למנוע בעד כניסת ההון הפרטי למשק הרוּסי וּבעד שיבת הבוּרגנוּת לשלוט במשק הוינאי, אין כוח שיכול למנוע בעד זה שהאכרים הרוּסים לא יחלקוּ ביניהם את אדמת הקוֹלקטיבים הכפריים שלהם.

מכּאן מסקנה: המעבר לסוציאליזם הנהוּ „תפקיד חינוכי גדול, תפקיד תרבּוּתי ומוּסרי“. או בלשון בּוֹיאֶר: „אנו צריכים להגיד למעמד הפועלים, להגיד בבהירוּת מאכּסימאלית ובלי דוּ־פרצוּפיוּת כל שהיא, שנצחונו תלוי לא רק בזה שהוּא – המעמד הזה – כובש את השלטון, אלא גם בזה שהוא מפתח בו תכונות אינטלקטוּאַליוֹת ומוסריות אשר בּלעדיהן לא יתכן בנין הסוציאליזם“. או, כמו שאומרת הפּרוגראמה: „ביטוּל שלטון ההון על היצוּר יתכן רק בתנאי שהיצוּר עצמו לא יהיה בסכנה“. בימי המעבר לסוציאליזם מתכּוֹנן מעמד הפּועלים על־ידי לימוּד והסתגלוּת לנהל את המשק ולנצל את כל האפשרוּיות שישנן בתוך החברה הקיימת, כדי ליצור את המשק שלוֹ, את המשק העצמי, את המשק העומד ברשוּת הכלל, ועליו להשתדל כי המשק העצמי הזה יעמוד בהתחרוּת כלכלית את המשק הפּרטי. ובדרך זאת – משק אחרי משק, מקצוע אחרי מקצוע „במשך דורות“, יתפּשט כוחו של הפועל בתוך החברה הקיימת עד בוא הרגע וכל החברה כולה תהא חברה סוציאליסטית.

כך, בדרכים אחרות וממקורות שונים, באָה בימים האלה המחשבה והפעולה הסוציאליסטית, להלכה ולמעשה, וגם הפּעוּלה הקוֹמוּניסטית בּכלל – אם לא להלכה, אזי על כל פנים למעשה – לאותה השיטה אשר בה התחיל הפועל העברי בארץ־ישראל, בפינתוֹ הצנוּעה, לפני הרבּה שנים, ואשר הרבּה מהסוציאליסטים והמרכּסיסטים „הכשרים“ בבית ובחוּץ שׂמוּ אותה ללעג ולקלס – השיטה של יצירת התא הקוֹלקטיבי בתוך החברה הקאפּיטאליסטית והפֶאוֹדאלית.

בהגשמת השיטה הזאת נתקל הפועל האוסטרי בהרבּה מאותם הקשיים שבהם נתקל הפועל הארץ־ישראלי יום־יום. מן הקשיים הללוּ הובלט בועידה ביחוּד ענין היחסים בין מנהלי המשק העצמי ובין העובדים בו, וענין היחסים שבין עובדי המשק ובין מעמד הפועלים כולו. בועידה פוליטית לא היה מקום לדון על הצד הכלכלי של המשקים העצמאים, אוּלם השאלות הכרוּכות בצד הטכני־סוציאלי הובלטו למדי. הפועלים צריכים עדיין ללמוד את הנהלת המשק ומשוּם כך הם מוכרחים לפעמים לחפּשׂ את כוחות ההנהלה מחוץ למחנה ובמצב כזה ישנן לעתים קרובות תוצאות בלתי רצוּיות ביחסי המנהלים והעובדים. ומאידך גיסא – יקרה ולוּ גם לעתים לא קרובות כלל – שבמשך הזמן שוכחים עובדי המשק, כי עובדים הם במשק השייך לכלל פועלים, ועליהם להתנהג באופן אחר לגמרי מאשר נוהגים הפּועלים במשק פּרטי, אשר אין למעמד כולו, בתור שכזה, עסק בּוֹ. קרוּ בוינא מקרים של סכסוכים בין עובדי המשק ובאי כוח המעמד כולו. רוסיה המועצתית מצאָה לסכסוּכים האלה פתרון בקלוּת יתירה: אסוּרים סכסוּכים, אסוּרות שביתות במשק הממלכתי! והפתרון הזה הנהוּ בעצם אותו הפּתרון אשר אחזו בו הרבה ממשלות בורגניות האוסרות את השביתות במשקן הם. הועידה הסוציאליסטית לא יכלה לקבל אותו, למרות קלוּתוֹ, והצטרכה ללכת בדרך קשה יותר וארוכה יותר, שאינה רואה את חבר העובדים במשקים העצמיים כחיל קסרקטין. היא הדגישה ש„סכסוּך במשק עצמי הנהוּ סכסוּך בין מעמד הפּועלים כולו ובין קבוּצת פּועלים“. ואולם את פּתרון הפּרוֹבּלמה יש לחפּשׂ ב„התפּתחות של דמוקראטיה במשק, ובחינוּך המנהלים והעובדים לסולידאריות מעמדית ולמחשבה הסוציאליסטית“. מנהלי המשק צריכים להביט על עבודתם כעל שייכת לכלל המעמד, וחובה עליהם להשתדל בכל כוחם להביא את תוצרת המשק למאכּסימום האפשרי. והעובדים צריכים לדעת „שבעל־הבית“ שלהם הוא הפּועל הסוציאליסטי בתור כלל, ומשוּם כך יש לישב את הסכסוּכים בדרך של בּוֹררוּת ואולם אין לשלול מן העובדים הללו את רשותם למלחמתם, וגם לשביתה בכלל.

ועידת לינץ הביטה בעינים פּקוּחות אל הפּרוֹצס הסוציאלי שבפנים אוסטריה ושבכל העולם. והיא לא חששה לשנות מה שיש לשנות ולחדש במוּשׂגים ובפעוּלה הסוציאליסטיים המקוּבלים. הפּרוגראמה שיצאָה מהועידה הזאת היא הפרוֹגראמה של המפלגה הסוציאליסטית המתכּוֹננת לגשת לבנין החברה הסוציאליסטית בימים אלה, בדוֹרנוּ ממש; להתחיל בהגשמת הסוציאליזם ולעשות זאת בכל רגשי האחריוּת כלפי העם אשר לו שייך מעמד הפועלים, וכלפי המעמד עצמו.

„דבר“, ט“ו-כ”ב טבת תרפ"ז ‎ (20–27.12.1926)

---

הבחירות באוסטריה (1927)

מאת

משה בילינסון

מלחמת הבחירות באוסטריה התחילה בעצם לא באמצע אַפריל, בשעה שהפּרלמנט האוסטרי החליט להתפּזר, אלא עוד בסתיו אשתקד, כשהמיעוט הבורגני בעירית וינא עבר לאוֹפּוֹזיציה אַקטיבית, התחיל באוֹבּסטרוּקציה בעיריה גוּפה, העביר את מלחמתו לרחוב – לאספות ולהפגנות – והרעיש את העולם האוסטרי בקריאתו: „הלאָה ברייטנר!“, הלא הוא מנהל הכספים בעיריה האדומה, המסמל בשביל משלם־המסים את שלטון הפועלים. כי המלחמה הפּוליטית באוסטריה מתרכּזת זה שנים לא בפרלמנט, אלא דוקא בעירית וינא. וזאת לא רק משוּם שבוינא מתגורר כּשליש מתושבי אוסטריה, אלא משוּם שבוינא ישנה לסוציאליסטים האפשרות לעבוד באופן חפשי מבּלי להרגיש בכל רגע את הלחץ הבין־לאומי ואת התלוּת הבין־לאומית המוּטלת על אוסטריה־המדינה. ודוקא משום שהסוציאליסטים, מאָז כּבשוּ את העיריה לפני שלוש שנים וחצי, „העיזו“ לשבוֹר את המסורת הבורגנית ולעבוד לפי שיטתם והם הוכיחו בעליל מה הם יודעים לעשות ומה הם רוצים לעשות, דוקא משוּם שהפכו את עירית וינא למין תחנת־נסיון סוציאליסטית אשר חשיבוּתה עוברת את גבוּלות אוסטריה, משום כך הרגיש השלטון הבורגני שבמדינה את הצורך לשבוֹר את העובד המתבּצר בבית העיריה ולהוֹריד מעליו את „הסחבה האדומה“. והיתה עוד סיבה אחת להחלטתם של שליטי אוֹסטריה לצאת דוקא בחורף שעבר במלחמה עזה נגד הסוציאליסטים „המחריבים“ את וינא: באותה שעה נתגלה השימוּש־לרע של אנשי הון מהמחנה הנוצרי־הסוציאלי בכסף המדינה לצרכי הבאנקים שלהם, והסקנדאלים של „הבאנק המרכזי“ ו„קופת החסכון שליד הדואר“ עלו למשלמי המסים במאתים מיליון שילינג. היה צורך להשכיח את הדבר הזה ו„הבולשביקים למחצה“ כל עירית וינא נראו כאמצעי הנוח ביותר כך. חשבּוֹנוֹ של מנהיג המחנה הבּוּרגני, זייפּל, היה חשבון כפוּל: הוא נשען על הרוגז וההתמרמרות שעוררה השיטה הפינאנסית של הפּועלים בחוּגים ידוּעים של תושבי וינא ועל „הרוּח הימנית“ המנשבת בכל אירופּה.

הדאָגה הראשונה של זייפּל היתה לאַחד את כל הכוחות הבורגניים במלחמת הקודש נגד הסוציאליסטים. הצלחתו היתה אך חלקית, מכיון ש„ברשימת האחדוּת האנטי־מארכּסיסטית שלו מצאו להם מקום, מלבד הנוצרים־הסוציאלים, רק הגרמנים הלאומיים וחלק מאנשי „צלב־הקרס“. הדמוֹקראטים, האכרים („לאנד־בּוּנד“), וחלק האַנטישמיים הלכו ברשימות מיוּחדות. ואולם גם האיחוּד החלקי של הכוחות הבוּרגניים היה בו משוּם סיוּע לזייפּל, כי המפלגות הקטנות אף הן נתנו למלחמתן אופי אַנטי־סוֹציאליסטי. רוב המיעוּטים הלאומיים (הצ’כים, ההונאגרים, הקרוֹאַטים) ויתרוּ מלכתחילה על רשימות מיוחדות והסתפּקוּ בהסכמים עם מפלגות גדולות (הצ’כים, למשל, קיבלוּ שלשה מאנדאטים ברשימת הסוציאליסטים). רק היהוּדים והסלוֹבנים יצאו ברשימותיהם – ללא כל תקוָה לנצח.

במחנה הקוֹמוּניסטי היו בראשונה ספקות רבּים, והיו כאלה שהציעוּ למפלגתם לתמוך בסוציאליסטים. אולם הצעה זו נפגשה בהתנגדוּת של החלק הקיצוֹני שבמפלגה אשר גם מוסקבה תמכה בו. האוֹפּוֹזיציה במפלגה הקוֹמוּניסטית סיפרה אחר כך, איך החליטה המפלגה – לפי עצת מוסקבה, לצאת מן המצב הבלתי נוח – כי לא נוח היה ליעץ לפועלים להלחם נגד הסוציאליסטים בשעה שכמעט כל הכוחות הבורגניים נוסדוּ יחד למלחמה זו. ממוסקבה באָה טלגראמה: „להציע לסוציאליסטים תמיכה בתנאים אשר אי־אפשר יהיה להם לקבּלם“. ולפי העצה הערוּמה, כביכול, הזאת הציעו הקוֹמוּניסטים לסוציאליסטים לתמוך בהם, אם הם יבטיחוּ – במקרה שהשלטון יעבור לידיהם – לקבּל את הפּרוגרמה המוצעת על ידי הקומוּניסטים. פּרוֹגרמה זו כללה בעצם את כל הדרישות שהציגוּ הסוציאליסטים עצמם בתוספת דרישות המתנגדות לחוזה השלום שבין אוסטריה ומדינות ההסכּמה, למשל – מתן נשק לכל הפּועלים. כאשר סירבוּ הסוציאליסטים לקבּל את התנאים האלה, הכריזוּ הקומוניסטים על „פריצת האיחוּד של מעמד הפועלים“ מצד „הבוגדים“ ויצאו ברשימה מיוּחדת – שלא הביאה להם שוּם תועלת ונתנה לזייפּל מאנדאטים אחדים.

מלחמת הבחירות היתה, איפוא, בעצם, בין שני מחנות: הסוציאליסטים מעבר מזה והאַנטי־סוציאליסטים מעבר מזה. הסוציאליסטים קיבלו את הזמנת זייפּל: עירית וינא, אף על פי שהיתה יכולה להמשיך את עבודתה עד אוקטובר של השנה הבאָה, הכריזה אף היא על בּחירות חדשות ובסיסמאות הסוציאליסטים תפסה וינא את המקום המרכזי. בכרוז הסוציאליסטי היו, כמוּבן, גם דברים פּוֹליטיים כּלכּליים – איחוּד עם גרמניה, מלחמה נגד חוֹסר העבודה (דוקא בימי הבחירות הגיע מספּר מחוּסרי העבודה באוסטריה למאכּסימום: 277,000), מלחמה נגד השיטה הפרוֹטקציוניסטית, בעד בית ספר חפשי, בעד חוק הבטחת העובד וכו', אולם במרכּז המלחמה עמד „בּרייטנר“. וגם בין סיסמאותיהם של אנשי „האחדוּת“ הבוּרגנית היו דברים נאים כמו בית ספר עממי קאתוֹלי או חיזוּק החוק המשפּחתי הקאתולי, שאינוֹ מכּיר בגט, ואולם במרכז העמידו גם הם: „מסי ברייטנר“.

כאשר עלוּ הסוציאליסטים לשלטון בעירית וינא היתה השאלה הבוערת בּיוֹתר בחייהם המשקיים של המוני העם שאלת־הדירות. ריבוי התושבים בערים הגדולות ושיתוּק הבנין בשנות המלחמה היו מוכרחים להביא לידי הגדלת שׂכר הדירה על פני יכולת התשלום של ההמונים. בזמן המלחמה חקקוּ הממשלות חוק „להגנת השכנים“: איסוּר להעלות את שׂכר הדירה. אחרי המלחמה נתבּטל הדבר כּמעט בכל אירופּה – יחד עם ההבראָה הפינאנסית הכללית. הבראָה זו איחרה לבוא באוסטריה ומשוּם כך איחר לבוא גם ביטוּלו של חוק „ההגנה“, ואילו עלה בידי הנוצרים־הסוציאליים לבטלוֹ כרצונם, היה זה ממיט חורבן משקי גמוּר על מאות אלפי משפּחות. הסוציאליסטים התנגדו בכל תוקף לביטול החוק הזה – על אחת כמה וכמה כשהיה ידוע, כי שליש מבעלי־הבתים בוינא הם ספּקוּלאנטים מחוץ־לארץ, שהשתמשוּ בירידת הואלוטה האוסטרית ורכשוּ בעד פּרוּטות את בתי וינא, ואולם גם הסוציאליסטים הבינו שאין אפשרוּת להחזיק לנצח את שׂכר הדירה הפּעוּט של שנות המלחמה, ביחוּד אחרי שיש סוף־סוף ואלוטה יציבה. ומשוּם כך קבעוּ בפּרוגראמה שלהם בעירית וינא סעיף, האומר לקיים לעת־עתה את „ההגנה“ ואולם יחד עם זה לנהל פּוליטיקה לבנין דירות על־ידי העיריה. הפּרוגראמה הזאת נתמלאה: כיום נמצאת בהנהלת העיריה 35,000 דירות, עד סוף השנה תהיינה עוד 10,000 דירות נוספות.

מלבד הדוחק בדירות שֹררוֹ בוינא אחרי המלחמה דלוּת ועוֹני אשר לא היוּ כדוגמתן במדינות אחרות, וחובה היתה על הסוציאליסטים בעיריה לעבוֹד לשם הגבּרת „העזרה הסוציאלית“ – מעונות לתינוקות, גני־ילדים, עזרה לאמהוֹת, מטבחי־עם וכו‘. המפלגות הבוּרגניות הכּירוּ בחלק מהצרכים האלה ונתנו את העצה: הלוָאוֹת, השתדלוּת אצל חבר הלאומים וכו’. לזה התנגדו הסוציאליסטים, ביחוּד משום שלא ראוּ בעבודה הסוציאלית של העיריה דבר מקרי וצורך השעה, אלא פעולה שיטתית לדורות, הצריכה להפוך את העיריה לאורגאן הפועל להעלאת רמת החיים של ההמוֹנים העובדים. את ההלוָאה לוקחים לצורך חולף – ומחר יש להחזירה ולצורך תמידי יש למצוא אמצעים בקרב וינא עצמה – על ידי מסים. הנה כך קמה „שיטת בּרייטנר“

עתה משלמים תושבי וינא 172 מיליון שילינג אוסטרים לעיריתם, כמחצית הכסף הזה יוצא ל„עזרה סוציאלית“ וכמחצית לבנין דירות. הכסף נצטבּר, כמובן, ממסים ואולם העיריה הסוציאליסטית ביטלה את המסים על הצרכים שהנם בבחינת הכרח לכל נפש: מים, מכולת, אוֹר, זרם חשמל, טראם – בכל הדברים האלה אין העיריה מרויחה. לעוּמת זאת הטילה מסים על דברים אשר אפשר לאדם גם בּלעדיהם: על צרכי החיים הנמכּרים בבתי־הקפה ועל מסעדות־לילה יקרות קיים מס של 15 אחוז; על שעשוּעים – מס של 5– 33 אחוז; על חדרים לזרים (המשלמים שׂכר גבוה) 10–20 אחוז; על מודעות ברחוב – 30 אחוז. בעלי התעשיה משלמים 4 אחוּזים משׂכר העבודה של פּועליהם, קיים גם מס על אבטומובילים, על משרתים – את המס הזה משלמות רק המשפּחות המשתמשות ביותר ממשרת אחד. כאלה הם בעצם מסי ברייטנר הנותנים לעיריה כ־53 מיליון שילינג – כסכוּם הזה (55 מיליון) היא מוציאָה ל„עזרה הסוציאלית“. מסי דירות, המקור הגדול של הכנסות העיריה, אינם המצאת בּרייטנר ואולם חטא הוא שהפחית את מס הדירות הקטנות – דירות הפּועלים, בעלי־המלאכה, הפקיד הקטן – והגדיל את מס הדירות, המשׂרדים והחנוּיות העשירות הגדולות: סכוּם מס הדירות שמשלמים 730 תושבי וינא מהעשירים ביותר שקוּל כנגד הסכוּם שמשלם חצי מיליון תושבים אחרים. נגד השיטה הזאת זוֹעמת וינא הבוּרגנית, האומרת שבּרייטנר שוֹלל מוינא את אָפיה – אופי של עיר נוחה ועליזה, שהוּא מפחיד את התיירים, שהוא מרבּה את מחוסרי העבודה: מס בן 4 אחוזים על שׂכר העבודה של הפּועלים איננוּ מניח לתעשיה להתפּתח, משפּחות אמידות מוַתרות על משרת נוסף, מי שאינו יכול בגלל מסי־העיריה, לקנות אבטומוביל – אינוֹ מעסיק נהג וכו'. ואשר לעליזוּתה של וינא הלילית, של וינא בעלת הקפה־שאנטאנים והרסטוֹראנים האַריסטוֹקראטיים כביכול – יתכן שהתלוּנה צודקת; יתכן שהחיים בוינא זו הם כעת למי שהוא נוחים פחות, אולם תמורת זאת יש קצת נוחיוּת ברחובות הפועלים, במעונות התינוקות וזה שוה דבר־מה. אולם מה שנוגע לחוסר העבודה, הרי הטענה אינה צודקת בהחלט. כי אלמלא דירות העיריה, אזי היה שכר העבודה של הפּועלים והפּקידים צריך להיות גבוה הרבּה יותר משהנהוּ כיום, כדי לתת לאנשים את האפשרוּת לשלם בעד דירה אצל בעל־בּית פּרטי, וזה היה עולה לבעל־התעשיה הרבּה יותר מאשר 4 אחוזים אשר הוּא משלם עתה לצרכי „העזרה הסוציאלית“. ואשר למשרת השני ואִתוֹ הנהג אשר עליהם מוַתרים העשירים, הרי לעומתם עומד צבא של בּנאים העוסקים בבנין דירות העיריה וכל העובדים במוסדות „העזרה הסוציאלית“. בכל אופן עוּבדה היא, שוינא האדוּמה, וינא של בּרייטנר הגזלן, סובלת מחוֹסר־עבודה בערך יחסי פחות מאשר יתר ערי אוסטריה.

הבחירות עברו בשקט ומתוך משמעת ציבוּרית. הסוציאליסטים והנוצרים־הסוציאליסטים באו בנידון זה לידי הסכם והמפלגה הסוציאליסטית פּנתה לחבריה בכרוּז מיוּחד, בו דרשה מהם „לבלי להפריע לתעמוּלת המתנגדים ואספותיהם“. לנוצרים הסוציאלים, לא הועילו לא „הרוח הימנית שבאירופּה“, לא כל הרעש שהוּקם סביב מסי ברייטנר, לא התנהגות הקוֹמוּניסטים, ולא „רשימת האחדוּת“. בוינא קיבלו הסוציאליסטים כ־700 אלף קול, ב־120 אלף יותר מאשר ב־1923. באוסטריה כוּלה קיבלו 1,556,000 קול, ב־224 אלף יותר מאשר ב־ 1923. לפי האחוזים יוצא: בוינא 62 אחוז הקולות לעומת 55 מלפני ארבע שנים, באוסטריה כולה 42.6 אחוז לעומת 38,6. מספּר המנדאטים בעיריה נשאר בלי שינוּי. ובפּרלמנט הרויחו הסוציאליסטים 3 מנדאטים. יש לציין שרוב הנשים בוינא הצביעו בעד הסוציאליסטים, והפּרוגראמה החדשה בנוגע לאכּרים נתנה כבר את תוצאותיה הראשונות: בכפר הנוצרי־הסוציאלי ישנם כבר לא מעט אִיים אדוּמים. המפלגות הקטנות נחלוּ כוּלן מפּלה ניכרת, הקוֹמוּניסטים ירדו מ־22 אלף ל־17.

התקפת זייפל לא הצליחה. הסוציאליסטים שבים לפרלמנט בכוחות גדולים יותר, ובעירית וינה יש להם האפשרוּת להמשיך בפעוּלתם היוצרת ביתר תוֹקף.

“דבר“, ז' אייר תרפ”ז (9.5.1927)

---

אחרי 15 ביולי (1927)

מאת

משה בילינסון

מאורעות וינא¹ עוררוּ התרגשוּת בלתי רגילה בכל אירופּה – ולא רק משוּם שסך־הכל של שני ימי הדמים הוא כמאָה מתים וכאלף פּצוּעים, אלא גם בגלל החשיבות הפּוֹליטית אשר למאורעות הללו. הדם שנשפּך דם־פועלים הוּא, אבידות המשטרה הנן ששה אנשים, והפּרט הזה מוכיח ידו של מי היתה על העליונה ברחובות וינא ואיזה ניסוּח של סיפוּר המעשה – זה של הסוציאליסטים או זה של הממשלה – מתאים למציאוּת. הדם נשפּך בעיר אשר רוב תושביה נמנים עם המפלגה הסוציאליסטית והמתנהלת זה שנים על־ידי הסוציאליסטים. המפלגה הסוֹציאליסטית האוסטרית נחשבת באינטרנאציונאל לאחת המפלגות האַקטיביות ביוֹתר. היא עומדת על פּתח השלטון וּמתכּוֹננת בעוד זמן קצר לקבּל על עצמה את כל האחריוּת לגורל המדינה. וּבכל זאת – דם הפועלים הוא שהאדים את אבני רחובות וינא. הסתירה הזאת כאילוּ מסמלת את כל הסבך של הפּוֹליטיקה הסוציאליסטית בימינו, ביחוּד בארצות הקטנות, והתנהגוּת המפלגה הסוציאליסטית והאגוּדות המקצועיות במשך שלושה־ארבּעה ימים מכריעים בחייה של אוסטריה עלוּלה להיות נושא לויכוחים סוערים במחנה הפּועלים. הבירור התחיל כּבר.

העתוּנוֹת הליברלית והראדיקאלית בגרמניה, בצרפת, באנגליה מצאָה שאת המקור למאורעות הדם יש לחפּשׂ בעיווּת־הדין שנעשה בוינא: אין דבר מסוכן יותר מאשר לשלוֹל מהמוני העובדים את ההרגשה, שהם חיים במדינה היודעת לשמור על משפּט צדק ביחס לכל אזרחיה. את עיווּת הדין הוינאי הרגישו ביחוּד בגרמניה, באשר גם שם יש לרפּובּליקאים ולסוציאליסטים יסוד מספיק לקבוֹל על משׂוֹא־פּנים במשפּט, ו„פראנקפורטר־צייטוּנג“ כותב בפירוּש שהוּא סובר, כי התפרצוּת כזאת של זעם העם אינה מן הנמנע גם בגרמניה. כמו כן מודים העתונים הללו ב„שגיאות“ הממשלה והמשטרה. אחרת לגמרי היא הערכתה של העתוֹנוּת ה„שחורה“ באוסטריה עצמה ובאירופּה, ביחוּד באנגליה. היא מאשימה במה שקרה בוינא את המפלגה הסוציאליסטית „עם נטיותיה הקומוּניסטיות“ ועם ה„שיסוּי השיטתי שלה“. היא מצדיקה בהחלט את המשטרה וחוגגת את נצחון זייפל, אשר הציל, כביכול, את אוסטריה ואת אירופה המרכזית כולה מ„שלטון האַנארכיה“. גם בּמקרה זה מחפּשׂת העתוֹנוּת הימנית את „יד מוסקבה“ ומדבּרת על תכניות צבאיות של הקוֹמאינטרן. חבר הפּרלמנט האנגלי, לוֹקר־לאמפּסון, כתב ב„מוֹרנינג־פּוֹסט“, שבשׂמחה היה מקדם את היום בו היו הצבא האיטלקי וההוּנגרי מקימים את הסדר באוסטריה. הוֹכחה נוספת לחשיבות הבין־לאוּמית אשר למפלגה הסוציאליסטית ולשלטונה בוינא.

המפלגות הסוציאליסטיות בכל העולם עומדות לצד המפלגה האוסטרית, ובדרך כלל מאַשרות את התנהגוּתה. האינטרנציונאל המקצועי, האינטרנציונאל הסוציאליסטי, הסוציאליסטים הגרמנים, הצרפתים, ההונגרים, האיטלקים, האנגלים וכו' שלחו לחברים האוסטרים את ברכתם. אגוּדת ההגנה הרפּוּבּליקאית הבין־מפלגתית שבגרמניה „רייכסבּאנר“ הצטרפה לברכה הזאת והביעה את יחסה השלילי לממשלה האוסטרית (מה שגרם ליציאתו של הרייכס־קאנצלר, מארכּס, מהאגוּדה הזאת). מאורעות וינא שימשו הזדמנות ראשונה אחרי המלחמה, שאיחדה את הסוציאליסטים הצ’כים והגרמנים בפראג בהפגנה אחת – שכניה אלה של אוסטריה לא הסתפּקו באספת עם, אלא הכריזו גם על שביתת אֵבל לעשׂר דקות.

אחרת התייחסוּ למאורעות וינא הקומוּניסטים. הקומאינטרן והפרופאינטרן פּנוּ בכרוזים לפועלי אוסטריה ובהם דרשו יצירת סוביֶטים וכיבוּש השלטון. בכרוּזים אחרים פּנוּ לפועלי כל העולם בקריאה ללכת בעקבות פועלי אוסטריה. מן הרגע הראשון דברו הכרוזים הללו על כשלון הסוציאליסטים ועל בגידת מנהיגיהם. באותו הטוֹן דיברו גם עתוני רוּסיה – „איזבסטיה“ ו„פּראבדה“ – ואחר כך גם העתונים הקוֹמוּניסטים באוסטריה ובגרמניה. מטרה להתקפות ולהאשמות במוֹרך־לב ובבגידה משמש ביחוּד אוֹטוֹ בּוֹיאֶר, אשר מ„אחוֹרי גבּם של הפּועלים, הבונים את הבּאריקאדות, מנהל משׂא־ומתן עם זייפל על מקומו בממשלה הקוֹאַליציוֹנית“.

מה נכון ומה לא נכון בכל ההערכות השונות האלה ובהאשמות הסותרות זו את זו?

שוּם מפלגה, לא הסוציאליסטית ולא הקוֹמוּניסטית, לא רצתה לא בשביתה ולא בהפגנה. ב־15 ביוּלי, ביום פרסום פסק־הדין שזיכּה את רוצחי הפועלים, כתב אמנם ה„אַרבּייטר צייטוּנג“ על ההתרגזוּת שתקפה את הפועלים והתרה בשליטים: „זרע עיווּת הדין עלוּל להצמיח אָסון קשה“, אולם לא היה בו משוּם קריאָה למעשים כל שהם. גם ה„רוֹטה פאנה“ הקוֹמוּניסטי לא כתב בּטוֹן אחר – וגם לא יכול לכתוב אחרת, משוּם שהמפלגה הקוֹמוּניסטית באוסטריה הנה חלשה משתוּכל לקרוא את הפועלים למעשים, וזה מכבר הסתלקה מכל נסיון ממין זה. שביתת הפועלים והפגנתם ברינג² היתה התפּרצוּת פּתאומית של עלבון רגש הצדק אשר נעשה על־ידי עיווּת הדין. בזה יש גם לבאר, מדוע זה הסדרנים הסוציאליסטים וה„שוּצבּוּנד“ הרפּוּבּליקאי לא ליווּ כרגיל בהפגנות את המון הפּועלים – לוּ היוּ עושים זאת, יתכן שלא היה מתרחש שום דבר יוצא מהכלל. משום שמאות פּעמים הפגינו פּועלי וינא ברינג מבלי שיפגשוּ בשוטר אחד ובלי הפרעת סדר כל שהיא. הפּעם הביאה ההפגנה לידי אָסון נורא, דוקא משום שאיש לא התכּוֹנן לכך. שגעון השוטרים – עד עכשיו לא הוּברר, אם דעתם נתבּלבּלה עליהם או שהם התנהגו באופן פּלילי כזה לפי פּקוּדה – עשׂה את השאָר. שגעון השוטרים והתנהגוּת של חלק מהמפגינים. במקומות מרוּבים של הכרוניקה מסוּפר ב„אַרבּייטר־צייטוּנג“ על „בּחורים מסוּפקים“, על „אֶלמנטים בלתי טהורים“ אשר ניסוּ להשפּיע על המוני הפּועלים – ובמידה ידועה גם הצליחו בכך. האנשים האלה היו מצד אחד אֶלמנטים פליליים אשר כּוָנות פּליליות להם – והמטרה הראשונה של התקפה, בית הגניזה של המשטרה ושל בית המשפּט אָפינית מאוד בשבילם – ומצד שני קוֹמוּניסטים, ביחוּד הנוער הקוֹמוּניסטי. על „אֶלמנטים מחוסרי משמעת“ אלה מדבּר גם כרוּז המפלגה הסוציאליסטית. והיו רגעים ש„הבחוּרים“ הללו היו השולטים בהמון הנרגז. התנפלוּת על בתי משטרה קטנים, על מערכות העתונים, הבערת אש בארמון המשפּט, הפּגישה אשר ההמון הכין למכבי האש – אף על פי שבמכונית הראשונה של מכבי האש נסע ראש העיריה הסוציאליסטית, סייץ, פגשוּה המפגינים בצפצוּף וגם בהתנפּלות אישית – כל האלה היו מעשי ידיהם של האֶלמנטים הללוּ. ואולם גם באותו הזמן היתה עוד אפשרוּת למנוע שפיכת דמים. והמשטרה עשתה את האפשרות הזאת לאַל.

באותו יום, ב־15 ביולי אחרי הצהרים, התאסף הועד הפועל של המפלגה הסוציאליסטית, יחד עם הועדה המרכּזית של האגוּדות המקצועיות – וישבו מאָז בתמידוּת. לפנות ערב הוכרזה לאות מחאָה שביתה כללית ל־24 שעות, ושביתת פּועלי הרכּבת, הדואר והטלגראף בלי מוֹעד קבוּע. למחרתו התאספוּ המועצה המפלגתית והמועצה המקצועית אשר אישרוּ את הכרזת השביתה ומסרו לועד הפּועל של המפלגה את יפוי הכוח לנהל משׂא ומתן עם הממשלה ולהפסיק את שביתת התחבוּרה וההוֹבלה כטוב בעיניו. ב־16 היו עוד התנגשוּיות בין המשטרה והפועלים – ביחוּד באשמת הנוער הקוֹמוּניסטי, והיו שוּב קרבּנות מצד הפּועלים. ב־17 השתלט ה„שוּצבּוּנד“ הרפּוּבּליקאי על המצב. משמעת שׂררה שוב בשוּרות הפועלים. באותו יום התארגנה – למרות ההתנגדות של הממשלה המרכזית – המשטרה העירונית העומדת תחת פקוּדת ראש העיריה בלבד. המשטרה כמעט שנעלמה מן הרחובות. היום הזה וכמו כן ה־18 עברוּ בשקט וּבסדר. בינתים התנהל משׂא־ומתן בין הסוציאליסטים (בּוֹיאֶר וסייץ) והממשלה. הסוציאליסטים האשימוּ את המשטרה באכזריוּת ואת הממשלה בתמיכה שיטתית בריאַקציה, אשר הרשתה עיווּת הדין במשפּט רוצחי הפּועלים ואכזריוּת המשטרה. משום כך הם דרשו את התפּטרוּתו של ראש הממשלה, זייפל, ושל ראש המשטרה, שוֹבר, והבטחות ל„משטר חדש“, דמוֹקראטי ורפּוּבּליקאי לא רק להלכה. זייפל הסכים תחילה למשׂא־וּמתן ואוּלם דרש בתור תנאי מוּקדם את הפסקת השביתה. הפּרלמנט אשר יתאַסף מיד אחרי השלטת הסדר, יבדוק את המצב ואת ההאשמות ויקבע את המשטר החדש. ואולם ב־18 סירב זייפל להמשיך את המשֹא־וּמתן והודיע לבאי כוח הסוציאליסטים, „שצבא זר עומד הכן לרשוּתו ואולם הוא משתמט לעת עתה מלהשתמש בו“. המפלגה הסוציאליסטית והועדה המרכּזית של האגוּדות המקצועיות החליטוּ להפסיק את שביתת התחבוּרה בחצות של 18. כל הפועלים שבוּ לעבודה באותה משמעת מופתית שעזבוּה.

התנהגוּת הפלגה הסוציאליסטית היתה עקבית – מלבד פּרט אחד – מהתחלת המאורעות ועד סופם. בדבר העיקרי נדמה, שצודקים הקוֹמוּניסטים בהאשמותיהם: הסוציאליסטים האוסטרים לא רצוּ בהתפּרצוּת כזאת כפי שהיתה בוינא בבוקר של 15 לחודש. הם לא רצוּ לפתח את ההתפּרצוּת ולא רצו להשתמש במאורעות הדמים לשם תפישׂת השלטון, אף על פי שישנוֹ הרושם שהיה בכילתם לעשות כזאת. על כל פּנים בוינא היו רוגז העם וכעסו כה גדולים שבעזרת ה„שוּצבּוּנד“ אפשר היה לשבור את המשטרה, אשר גם בה, כמו בצבא, יש לסוציאליסטים הרבּה מאוד חברים מאורגנים. השביתה הכללית כאוֹת מחאה ושביתת התחבורה עברו מתוך משמעת מוּחלטת (מלבד אוּלי בטירוֹל). וּבכל זאת לא רצוּ הסוציאליסטים לעשות דבר המתנגד להכרתם ולמצפּוּנם.

המפלגה לא קראָה להפגנה. כשזו התפּרצה, עשתה המפלגה את כל ההתאמצוּת כדי לשׂים לה קץ. למחרת דורש כרוז המפלגה ויתוּר על כל ההפגנות החדשות ושקט גמוּר. בכרוז נאמר: „אנוּ רוצים לעשות את כל ההתאמצוּת כדי למנוע בעד מלחמת האזרחים. אַל תרשוּ לקוֹמוּניסטים שיוליכוּ אתכם תועה“. ב־17 דיבר בּוֹיאֶר במלים ברורות שהרעיון המרכזי של המפלגה במשך המאורעות של הימים האחרונים היה אך ורק – „מניעת מלחמת האזרחים“. באותו זמן הגדירה המפלגה באופן בּרוּר מאוד את אחריוּתה, וגם העוּבדה שקרבּנות המשטרה היוּ שוכבים עדיין בבתי־חולים לא הניאה את ה„ארבּייטר־צייטוּנג“ מלכתוב: „אין אנו מכחישים, שמתוך ההמון נעשוּ דברים אשר סוציאליסט לא יסכים להם לעולם ואשר מוּטב אלמלא נעשוּ“, וּבאותה מועצת המפלגה אָמר בּוֹיאֶר: „אין לפועלים המאורגנים שום דבר משוּתף עם מציתי האש בארמון המשפּט, עם אנשים אשר התנפלו על שוטרים בודדים או התקיפו את העתונים. תנועת העבודה המאוּרגנת מסרבת ללכת בדרך הפאשיסטית – להרוס את עתוני המתנגדים“. הכרזת שביתת־המחאה לזמן מסוּים נכנסת לשיטה אשר בה הלכו הסוציאליסטים בימים הטראגיים האלה. ואולם יוצאת דוֹפן מהשיטה היא הכרזת שביתה באמצעי התחבורה ללא מוֹעד קצוּב. השביתה ללא מוֹעד קצוּב הנה אוּלטימאטוּם, הנה הכרזת מלחמה – ואין משתמשים בה, אם רוצים למנוע בעד המהפּכה בכוח, בעד מלחמת האזרחים. הסוציאליסטים האוסטרים נוכחוּ עד מהרה בשגיאָתם זו והפסיקוּ את שביתת התחבוּרה. ה„אַרבּייטר־צייטוּנג“ מ־19 מבאר את סיבות ההפסקה מתוך רגש האחריוּת של הסוציאליסטים „לגורל מעמד הפּועלים, לגורל הרפּוּבּליקה, לגורל הארץ כולה“. „עוד ימים אחדים של שביתת הרכבת – ומאות מפעלים היו צריכים להסגר משום שלא היו להם חמרי עבודה. עוד ימים אחדים של שביתת הדואר והטלגראף – ומיליארדים של הון זר היו עוזבים את הארץ, משום שבחוץ־לארץ היו נפוצות שמועות פאנטאסטיות על מאורעות אוסטריה, והתוצאָה של העזיבה הזאת היתה שוּרה חדשה של פּשיטוֹת־רגל וסגירות מפעלים, נחשוֹל חדש של חוֹסר העבודה, הגדל במידה איוּמה“.

צריך לשער, שהנימוקים הכלכליים האלה החשוּבים בעצם למדי גם כדי לקבוע את פּוֹליטיקת המפלגה הסוציאליסטית בארץ כה קטנה וכה תלוּיה בחוץ־לארץ כמו באוסטריה, לא היו הנימוקים היחידים אשר הכריחוּ את המפלגה הסוציאליסטית למלא במשך שלושת הימים הללו את התפקיד של מכבי אש – לא רק על יד ארמון המשפּט. המפלגה הרגישה קודם כל ששלטונה על הפועלים הוינאים אשר בו היתה כל כך בטוּחה במשך השנים האחרונות – כאילו מתערער: הקוֹמוּניזם באוסטריה חלש מאוד בתור מפלגה מאורגנת ואולם הקלוּת שבה הגיע ההמון הנרגז למעשׂי הרס מוכיחה שגם בין הפועלים העומדים בימים כתיקוּנם תחת השפּעת הסוציאליסטים, הכּתה שורש התעמולה הקוֹמוּניסטית הקוראת הלל לאש ולאלמות בתור דרך לשלטון. וללכת לשלטון באין בטחון גמור בכוחות אשר עליהם נשענים, זאת לא תוכל המפלגה הסוציאליסטית לעשות. הקוֹמוּניסטים יכולים להשתמש גם בדרך זו: נגד הכוחות הבלתי בטוּחים, נגד בני־ברית של אתמול ישנם הצבא האדום והצ’קה. מלבד זאת: הסוציאליסטים מרגישים עצמם חזקים בוינא, אולם לא בפּרוֹבינציה האוסטרית, המגלה לעתים נטיה להשתחרר מוינא האדומה. רק בזמן האחרון החלו הסוציאליסטים ב„כיבוש הפּרובינציה“ והבחירות האחרונות הוכיחוּ, שהם התקדמוּ שם במידת־מה ואולם הם נמצאים רק בראשית הפּרוֹצס.

כיבוש השלטון בוינא איננוּ עוד כּיבוּש השלטון באוסטריה – להיפך, הוא היה עלוּל להביא לידי התפּרקות אוסטריה. ומלבד זאת: השכנים. יש לשער, שהצבא הזר אשר עליו דיבר זייפל, היה צבא צ’כי ואולם מלבד צ’כוֹסלוֹבאקיה קיימות גם הונגאריה ואיטליה – ומן הרגע הראשון שהגיעוּ לארצות הללו ידיעות על מאורעות וינא, פּשטוּ גם השמוּעות על התערבוּתן הצבאית באוסטריה. העתוֹנוּת האיטלקית ולא הקיצונית, כמו „טֶבֶרה“, אלא גם הרשמית כמו „טריבּוּנה“, התחילה לכתוב על „זכוּת איטליה להשגיח על אוסטריה וּלהשקיט את המהוּמות בה“. בשוּם ארץ אחרת לא היגעה ההתחדדוּת המעמדית מעל לגובה כזה כמו באוסטריה: כל תושביה כאילו נחלקו לשני מחנות מתנגדים זה לזה, ואין ספק שהבּוּרגנוּת האוסטרית, אחרי שהיתה מתנגדת לכיבוּש השלטון מצד הסוציאליסטים בכל כוחותיה, לא היתה מתנגדת להתערבות הצבא הזר והיתה בעצמה קוראת לו.

וּמשוּם כך כיבוש השלטון, לפי העצה הקוֹמוּניסטית, פירוּשו היה: שלטון בלתי בטוח בוינא, משוּם שנכבּש על ידי כוחות בלתי בטוּחים, איבה בפֹרובינציה, אוּלי התפּרקוּת אוסטריה, מלחמת אזרחים, הכרח של משטר טרוֹר ממושך. רעב וחוּסר עבודה מוחלט, כיבוּש אוסטריה ווינא על ידי הצבא הריאקציוני, תבוסת תנועת הפועלים – כל זה חזתה המפלגה הסוציאליסטית, עוד בועידתה בלינץ. מתוך ההערכה הריאַליסטית של מצב אוסטריה הפּנימי והבין־לאוּמי, מתוך נאמנוּת לעיקרי החופש האזרחי והדמוֹקראטי, שללה אָז המפלגה את דרך ההתקוֹממוּת, את דרך האַלמות ומלחמת האזרחים בתור דרך לשלטון, ובחרה בדרך החינוך, בדרך התעמוּלה, בדרך רצון העם המתבּטא באופן חפשי. ובפני אחריוּת כה עצומה לא יכלה המפלגה לעשות פלסתר את העיקרים הללו ולבחור בדרך שצריכה היתה להביא לידי כליה – רק משום שמשטרת וינא עשתה דברים פּליליים ו„אֶלמנטים בלתי טהורים“ הצליחו להשתמש ברגשות פּועלי וינא והביאו אותם למעשׂי הרס.

משׂחק קל יש עכשיו, לכאורה, גם לשמרני האנגלי וגם לקוֹמוּניסטי. מפּלת הסוציאליזם האוסטרי הנה מפּלת „וינא האדוּמה“ בשביל השמרני ומפּלת השיטה הסוציאליסטית במלחמת הפועל בשביל הקוֹמוּניסט. ביחוּד מן הצד הזה כבר באוּ ועוד תבואנה התקפות חזקות: פּחדנוּת, בּגידה – ואוּלם ממה פּחדו בּוֹיאֶר וסייץ? כיום לפניהם מפלגה שנחלשה – כּלפּי חוּץ וּכלפּי פנים. זייפל חוגג את נצחונו, הריאַקציה מתכּוֹננת „לשלטון חזק“, מדבּרים על חידוּש משפּט מות, על עזיבת וינא בתור עיר בּירה ומהצד השני אי אלה פועלים, כך מספּר כּתב „דבר“, קורעים כּרטיסי חבר של המפלגה. גם ב„אַרבּייטר־צייטוּנג“ ישנם רמזים למצב הרוח הקשה השׂוֹרר בחוגים ידוּעים של המפלגה. הרבּה דברים יצטרכוּ עכשיו לבנות באוסטריה מחדש ויעבור זמן עד שהמפלגה תשוב לאיתנה. כלום בּוֹיאֶר וסייץ לא ידעו כל זאת מראש כאשר הלכוּ בדרכיהם הם? בודאי ידעוּ, כמו שידעו שבידיהם האפשרוּת להיות בעוד שעות מספּר ראשי הממשלה באוסטריה, ואחר כך, כאשר הענין יגמר בהרס הדומה להרס הוּנגאריה, גם בשבילם יכינוּ ברוּסיה פגישה טריוּמפאלית עם תרגילי הצבא האדום ומקום כבוד באחת המחלקות של הקוֹמאינטרן. וּבכל זאת בחרוּ בגורל של מנהיגי צבא הנסוֹג אחוֹרנית. כלוּם זה נקרא בחיים הפּוֹליטיים פּחד וּבגידה? בבוקר של 15 ליוּלי, בטרם נשפּך דם הפּועלים בּרחובות וינא ואיש לא פילל שהדברים יגיעוּ לידי כך, לא היה נחוּץ שוּם אומץ מיוּחד כדי להצית בּנינים באש או להתנפּל על מערכות העתוֹנים – והיה נחוּץ אומץ לב לא קטן כלל וּכלל למנהיג הסוציאליסטי לבוא להמון הנסער הזה לא בנאום שיסוי, אלא עם מכונית מכבי אש. באספות הפועלים שהיו מיד אחרי מות מאת פועלים, קל היה להמטיר אש וגפרית על המשטרה – וקשה יותר להודות, מבלי שיכוּפר במשהוּ חטא המשטרה, בשגיאות ההמון, ולהגיד, כמו שעשה זאת בּוֹיאֶר: „ראיתי את התנהגוּת המשטרה ועלי להגיד שלא כל השוטרים התנהגו באופן שוה – היוּ ביניהם חיות אכזריות והיו ביניהם בני־אדם, ואנוּ צריכים לשמור על ההבדלים הללו“. מישהוּ כתב על קירות אחד הרחובות – בדם האנשים ההולכים למות – את המלה: „נקמה!“ כזה היה מצב הרוח בוינא בימים ההם. ודרוּש היה אוֹמץ לב בּלתי רגיל כדי לכתוב, כמו שעשה זאת „אַרבּייטר־צייטוּנג“ יחד עם הרצאת פּרטי המאורעות האיוּמים: „באותו מרץ אשר אָנוּ דוחים את רעיון השלום, באותה מידה אנו דוחים את רעיון נקמת הדם. בשפיכת־דמים חדשה, המתת האנשים שהיו מכשירי הסדר האָרוּר, לא יהיה שום כוֹפר בעד הנהרגים, הדבר יהיה מחוּסר טעם וגם קטן יותר מדי… שׂנאָתנוּ תבחר שיטות אחרות מאשר שׂנאת הבּוּרגנוּת. על יריות לא נענה ביריות, אלא באמצעים קשים וּפעילים יותר. הם ממיתים פּועלים בּוֹדדים, אנו נשמיד לא בודדים, אלא את כל השיטה.

אותו רגש הכבוד שתנועת־הפּועלים העולמית הרגישה כלפּי הסוציאליזם האוסטרי לא יקטן, אלא יגדל אחרי המאורעות האחרונים. תנועת הפּועלים ראתה עד עתה את החברים האוסטרים בעליה שקטה בערך, בעבודה תרבותית ענקית, בהנהלה מוֹפתית של המשק העירוני. עתה ראתה אותם בשעת הנסיון – כאשר דם נקי של חברים נשפך בחוּצות, כאשר סערה סאנה סביבם, כאשר תפישׂת השלטון היתה באפשרוּתם והם ידעו להתגבּר על הנסיון, שמרוּ על שיקוּל הדעת, לא נסחפוּ עם ההמון – ההמון שלהם, ויתרוּ על השלטון, בּחרו בכשלון מדוּמה תחת בגידה באמוּנתם ובעיקריהם, סירבו למכור את עניני מעמד הפּועלים בעד פּוֹזה מהפּכנית.

„דבר“, ה' אב תרפ"ז (3.8.1927)

---

ימי מאי 1929 בברלין ולקחם

מאת

משה בילינסון

א

עשרים איש וחמש נשים שילמו בחייהם בעד „ימי מאי“¹ בברלין. כמה מאות פּצועים. כּמה עשרות יושבים בבית הסוהר, חלקם קיבלו כבר את ענשם, וחלק מחכּה לו. מי אחראי לסך הכל העצוּב הזה?

נדמה שאין יותר מקום לספקות: האחריוּת העיקרית חלה על המפלגה הקוֹמוּניסטית הגרמנית ועל הקוֹמאינטרן במוסקבה. העתונות הקוֹמוּניסטית ניהלה, במשך שבוּעות רבּים, תעמוּלה נמרצת בּעד „כּיבּוּש הרחוב“, אשר אי אפשר לכנוֹת אותה אחרת מאשר הסתה ושיסוּי נגד המשטר הרפּוּבּליקאי והדמוֹקראטי בגרמניה. העתונות הרוּסית, ויש אומרים השליחים הרוסים והכסף הרוּסי, עזרו לקוֹמוּניסטים הגרמנים בפּעוּלתם זו, יש אומרים: פּקדו אותה עליהם. בימים האחרונים לפני אחד במאי, ביום ההוא גופא ובימים שלאחריו הצטרפוּ לאנשי התעמוּלה גם אנשי השלטון הרוּסי. הקוֹמוּניסטים ניבאוּ: אחד במאי לא יעבור בברלין בלי קרבּנוֹת דם. הנבוּאה צלצלה כמעט כגעגוּעים. הפּעוּלה היתה מאורגנת מראש. ניתנה פּקוּדה ל„גדוּד הצבא האָדוֹם“ להשתתף בתהלוכות ולאַרגן אותן, אמנם ב„בגדים אזרחיים“. אחרי ההתנקשוּיות הראשונות בּאחד במאי, אשר עלו כבר ב־9 מתים, לא הפסיקוּ הקוֹמוּניסטים את פּעוּלתם, אף על פי ש„כיבוש הרחוב לשם התהלוכה בלבד“ ירד מן הפּרק. הבּאריקאדות הראשונות הוּקמו אך בערב, כשאי אפשר היה לחשוב יותר על התהלוכה. גם קביעת התהלוּכה, אחרי האיסוּר שחל עליה מצד המשטרה, בנקוּדות התנועה החשוּבות ביותר של בּרלין, מוכיחה שהקוֹמוּניסטים התכּוֹננו לפעוּלה רצינית.

כּלוּם היו יכולים לקווֹת גם לתוצאה רצינית, כלומר, לכיבוש השלטון, כדוגמת אוקטובר 1917 ברוסיה? יש להניח, שאף מנהיג קוֹמוּניסטי אחד, על כל פּנים בין הגרמנים, לא האמין באפשרוּת הזאת. הרוּח השׂוֹררת במחנה הפּועלים אינה נוטה להתקוממוּת. אם הקומוּניסטים קראו בכל־זאת לפועלים לצאת לרחוב, הרי נעשה בדבר אך ורק לשם התכסיס המפלגתי. היה צוֹרך לכסות על המריבה הפּנימית, על החוּלשה האירגוּנית והאידיאולוגית של המפלגה. היה צורך להשכּיח את האכזבה ברוּסיה. היה צורך להוכיח „שעוד אָנוּ חיים“, שישנה עוד תנוּעה, שלא הכּל התנַון. היה צורך להספּיק מזון חדש לשׂנאָה לסוציאל־דמוֹקראטיה הגרמנית, לאותה השנאה אשר ממנה בעיקר מתפּרסת המפלגה הקוֹמוּניסטית. הן הקאנצלר הגרמני והמיניסטר הראשון בפּרוסיה והמיניסטר לעניני פּנים בגרמניה והמיניסטר לעניני הפּנים בפּרוּסיה וראש המשטרה בברלין, הן כוּלם סוציאליסטים הם – ודם הפּועלים על ראשיהם יחול. ולקוֹמאינטרן היה צורך להוכיח שליקבידאצית המהפּכה ברוסיה – דבר של מה בכך הוא, אך תכסיס כדי לרמות את בּעלי ההון באנגליה ובאמריקה, ולאמיתוֹ של דבר נשארת רוסיה מקור „אֵש המהפּכה“, ויש בידיה להצית את האש הזאת כטוב בעיניה.

העוּבדה הזאת – שהקוֹמוּניסטים הרוּסים והגרמנים שלחוּ את הפּועלים הגרמנים לקראת המות, לא לשם הנצחון, אלא לשם תכסיס מפלגתי – העוּבדה הזאת מטילה עליהם אחריוּת איוּמה, מכתימה אותם באשמה שאין לה כפּרה ואין לה סליחה.

הקוֹמוּניסטים רצוּ ב„פּעוּלה רצינית“. והם קיימוּ את רצונם זה. ההיה הכרח בכך? האם לא היתה אפשרוּת למנוע בעדה, למרות התכסיס הפּרוֹבוֹקאציוֹני של הקוֹמוּניסטים?

השאלה הזאת מתחלקת לשתים: איסוּר הפגנת אחד במאי והתנהגוּת המשטרה באחד במאי וּבחמשת הימים אחריו. המשטרה הודיעה כמה שבוּעות לפני אחד במאי שלא תבטל את האיסוּר הקיים זה כמה זמן, להפגין ברחובות בּרלין. ונימוּקה אִתה: אי אפשר להרשות תהלוכה ביום הזה, לסוציאליסטים ולקוֹמוּניסטים, ולבלי להרשות הפגנות של הימין בימים אחרים. ישנה גם הסכּנה של התנקשוּיות ביום הזה גופא, אשר תעלינה במחיר יקר מאוד, יקר יותר מאשר מניעת ההפגנה. ומשׂחק ההפגנות ברחוב עלה אמנם לגרמניה כבר במחיר רב. אין עובר יום כמעט ללא ידיעה בעתונוּת על התנקשוּיות בין מפלגות קיצוניות, מימין ומשׂמאל. בברלין עצמה היו, במשך שלשת החדשים האחרונים, כ־120 התנקשוּיות וכל פּעם נשפּך דם. נימוּקים בעלי־משקל – אין לכחד. ובכל זאת יש לפקפּק אם היתה תבוּנה רבּה באיסוּר זה שאָסרו את הפגנת הרחוב דוקא באחד במאי, באשר מועד מקוּבל, בעל מסורת רבּת־ערך ורבת תוכן הוא יום זה. לפועלי אירוֹפּה על כל פּנים ישנה ההכּרה שביום הזה להם, לפּועלים, הרחוב. וגם הבוּרגנות, מן הדמוקראטית ועד השמרנית, השלימה מזמן עם העוּבדה הזאת. גם לה ההכרה שיום חג העבודה – אחד במאי, ויש בּיום הזה לסוּר קצת הצדה. אכן הבדל יסודי בין היום הזה ובין ימות החול, ורשוּת היא ואף חובה למדינה לבטא את ההבדל הזה ברשיון ההפגנה באחד במאי ובאיסוּר ההפגנות, אם יש צורך בכך, בימים אחרים. וכלוּם כה גדולה היתה סכּנת ההתנקשוּיות דוקא ביום הזה, בשעה שלא פלוּגות „חיילים“, שחוֹרים או אדוּמים, אלא רבבות – רבבות פועלים נוהרים לרחוב? מי יעיז לעמוד כנגד ההמון הזה? הנסיון של פּאריס, בה דרשה המשטרה אך חלוּקת ההפגנה בכמה חלקים, נסיון וינא, בה התקיימה הפגנת רחוב רבּתי, נסיון כל ערי השׂדה בגרמניה, (וערי שׂדה אלה הן: לייפּציג, מינכן, פראנקפוּרט, האמבּוּרג וכו') הוכיחוּ שחששות המשטרה הברלינית מוּגזמים היו. ואמנם היו בתוך הממשלה הגרמנית אנשים שדרשוּ לבטל את האיסוּר (סֶבֶרינג, בּראון) והיו מוּכרחים להיכנע לפני מי שהאַחריוּת עליו. נדמה, כאילו גם שאלת „פּרסטיג’ה“ היה לה כאן תפקיד פאטאלי – „משוּם שהקוֹמוּניסטים מאיימים לכבוֹש את הרחוב, עלינו להראות להם את מי הכוח“. אַרגוּמנטאציה אשר אינה מעידה על רוחב דעת מדינית וממלכתית.

ואוּלם האשמה הגדולה ביותר הרובצת על משטרת בּרלין – והיא טרם הצליחה לנקות את עצמה ממנה – היא לא באיסור התהלוּכה, אלא בהתנהגוּתה בימי המבוכה. הקוֹמוּניסטים רצו ב„פּעוּלה רצינית“ ואולם משעות הבוקר באחד במאי כבר הוברר שהפּועלים הבּרלינים, ברוּבם המכריע, לא נשמעוּ להזמנה. המפלגה הסוציאליסטית והאגוּדות המקצועיות משכוּ לאולמיהן רבבות רבּות. ולרחוב יצאו רק אלפים מספר, על פּי רוב נוֹער. המשטרה אשר נתגייסה כוּלה (כ־14,000 איש) והזדיינה בכל מיני נשק, עד אוטו־משורין ועד בכלל, קיבלה את ההפגנות האלה, את הבריקאדות העלוּבות, ברצינוּת וב„עצבנוּת“ יתרה. אוּלי השפּיע הדבר שכבר ב־29 ו־30 באפּריל היו התנפלוּיות של הנוער הקוֹמוּניסטי על השוטרים. אוּלי השפּיע, שבמשך השנה האחרונה נפלו חלל 18 שוטרים במלחמת הרחוב, ובחודש אפּריל בלבד נפצעוּ 22, בזמן הפגנות. על כל פּנים עוּבדה היא, אשר עתה גם ראש המשטרה אינוֹ כוֹפר בה, שהמשטרה עברה על כּל מידה. היא פיזרה בגסוּת, ללא התראה, כל קבוּצת אנשים ברחוב. היא הוציאה פּקודה „לאסור את האור והתנוּעה“ (אחרי שעה 9 בערב) באיזורים „מסוּכנים“. היא ירתה בכל חלון מוּאָר. היא פּירסמה הודעות אשר ההגזמה בהן היתה כה בוֹלטת, שהיו עתונים – כלל לא חשוּדים על אהבת הקוֹמוּניזם – אשר סירבו להדפיסן. בכל מה שהיא עשתה ואמרה ניכר היה „סגנון המלחמה“, כאילוּ היה זה לא נסיון עלוּב מצד כמה מאות קוֹמוּניסטים להפריע את הסדר, אלא אויב מסוּכן איים על בּירת גרמניה. ברי, שב„מטר כדוּרים“ אשר בהודעות המשטרה היתה הפרזה. אחרת אי אפשר לבאר, כיצד לא נפל חלל אף שוטר אחד ואף אחד מאלה העשרות שנפצעו, לא נפצע פּצע־יריה. הקוֹמוּניסטים אשר אחר כך הרימוּ על נס בכרוזם, הקורא להפגנה חדשה באחד באבגוּסט, את „המלחמה ההרוֹאית של הפּרוֹלטאריון הברליני“. והמשטרה אשר פירסמה קוֹמוּניקאטים כמשׂדה מלחמה ממש, כאילוּ התאחדוּ במלאכה מסרסת אחת – לתאר הפרעת סדר, לא קשה ביותר, כנסיון המהפּכה. יותר ממחצית הקרבנות הם אנשים ונשים אשר לא היתה להם שייכוּת למלחמת הרחוב. השגיאָה היסודית היתה, כנראה, בכך שההשגחה על הסדר, בימים אלה אשר חשיבוּת פּוֹליטית היתה להם, הוּצאָה לגמרי מידי המדינאים ונמסרה לידי המשטרה, אשר שכחה כי תפקידה איננו „לנצח במלחמה“, אלא למנוע בעד מלחמת האזרחים.

יש לציין את התפקיד אשר מילאה בימים האלה העתוֹנוּת הגרמנית הדמוֹקראטית. בה בשעה שהעתוֹנוּת הימנית דרשה אמצעים חמורים עוד יותר והעתונוּת הסוציאליסטית התאמצה להצדיק את המשטרה בכל פּרטי מעשיה, היה לעתוֹנוּת הדמוֹקראטית העוז להצביע על שגיאות המשטרה ואחר כך לדרוש את חקירת מעשיה. עתה נעשתה הדרישה הזאת לכללית, אף על פי שכל המפלגות, מלבד הקוֹמוּניסטית, מאַשרוֹת בדרך כלל את פּעוּלת המשטרה.

ב

אין, כנראה, לחכות לתוצאות פּוֹליטיות חיצוניות מימי הדמים בברלין. העתוֹנוּת הגרמנית מאשימה את ממשלת רוּסיה בסיוּע – ואוּלי גם בפקוּדה – לקומוּניסטים הגרמנים. העתונוּת הרוּסית מלאָה דברי זעם ל„בוֹגדי הפּרוֹלטאריון“. ואולם היחסים שבין שתי המדינות אינם נקבעים על ידי „הרגשות“ ממין אלה. הסערה בודאי תשתתק. רוּסיה לא תרצה לשוּב לבדידוּתה. גרמניה לא תרצה לוַתר על אפשרוּיות השוק הרוּסי ועל הנשק הפּוֹליטי אשר יחסיה עם רוּסיה מהוים בשבילה לעוּמת אנגליה וצרפת.

מסוּבך יותר וחמוּר הוא המצב הפּנימי בגרמניה, ביתר דיוּק: מצבה של המפלגה הסוציאליסטית. צרות רבּוֹת היו לה עד עתה מנסיונה לעמוד בראש המדינה הרכוּשנית כשהסוציאליסטים מהוים רק את המפלגה הגדולה ביותר, אבל טרם הגיעוּ לרוב מוחלט, בראש המדינה אשר טרם השתחררה מעול המלחמה ומירוּשתה. כבד הוא משׂא הגרעין הממלכתי, שׂכר העבודה ירוּד, אנית שריון, חושבים משוּם מה, מוּכרחים לבנות, הפּקידוּת והמשפּט חדוּרים עדיין מושׂגים ישנים – אנגליה וצרפת לוחצים מבחוץ בשאלת הפיצוּיים, „כובע הפלדה“ ו„הגדוד האדום“ לוחצים מבפנים. עתה נוסף כתם האחד במאי. לסוציאליסטים הגרמנים ישנה בודאי הכרה שלמה שהם הגנוּ על עניני המדינה ועל עניני הפועל – וזאת היתה חובתם. הקומוּניסטים לא רק אירגנוּ את „פעוּלתם הרצינית“ ביום הזה. הם גם ריכזוּ, בעצם מראשית קיומם, את כל מרצם במלחמה נגד הסוציאל־דמוֹקראטיה. הם בעצמם, בכל תכסיסם ובכל התנהגוּתם, הרגילוּ את הפועל הסוציאליסטי לראות בהם את המתנגדים העיקריים, אשר למצוא אִתם שׂפה משוּתפת קשה פי כמה מאשר עם הדמוקראטים ועם המרכּז. מתיחוּת היחסים הגיעה לידי כך שרשוּת בידי הסוציאליסטים לחשוב כל חוּלשה כלפיהם לחטא. ובכל זאת דם ההרוּגים – דם הפועלים ודם אנשים ללא חטא – נשאר. הפרוֹבּלמאטיוּת של המהפּכה הגרמנית ושל עמדת הסוציאליסטים הגרמנים בזמן המלחמה ואחריה עומדת עדיין בתקפה. ועל המפלגה לברר פעם אחת ברצינוּת את דרכיה ואת תפקדיה. הלקח הבלתי אמצעי בשבילה מן מאורעות מאי יהיה בודאי בחינוּך אחר של המשפּט, של הפּקידוּת הממשלתית, של המשטרה (הדוגמה של אַנגליה מוֹכיחה שאין זה כלל אמת כי זאת היא „דרך המשטרה“ ואי אפשר לה בלעדי גסוּת והפרזה בשימוש באמצעיה. השביתה האנגלית הגדולה, גם היא הופעה פּוֹליטית מסובכת למדי שהיתה רבת מצבים קשים, עברה ללא יריה אחת!).

כנראה, יש לחכות למשבר פּנימי חדש במפלגה הקומוּניסטית. לא ייתכן שהפּשע הגלוי אשר בתכסיס הקומוּניסטי לא יביא להתנגדוּת בשוּרות המפלגה. ההתפטרוּת של אחד מעורכי „רוֹטה פאַנה“ ושנים מעורכי „העולם בבוקר“ (עתון קומוניסטי בלתי רשמי) מעיד על כך שלא כל הקומוּניסטים דעתם נוחה מתכסיסי הפּרוֹבוֹקאציה.

אולם מן הלקח הזה, של ימי הדמים בברלין, מחוּיבים ללמוד גם השלטונות וגם הפועלים בשאר הארצות. על השלטונות ללמוד שמסוכן הוא ומחוּסר כל טעם לאסור הפגנת הרחוב באחד במאי. הדבר עלוּל להכניס אותם במצבים קשים אשר הם בעצמם אוּלי לא רצו בהם. כל פּרוֹבוֹקאציה, אשר קל להתגבר עליה כששומרים קצת על קרירוּת הרוּח, עלולה לההפך למאורע קשה. אם נכשלה אפילו המשטרה הברלינית שהפּיקוּח עליה הוא בידי סוציאליסטים, על אחת כּמה וכמה יכולה להכּשל כל משטרה אחרת. אנשי השלטון אינם צריכים להזכיר בכל רגע את שמו האוּמלל של קרנסקי (השם זה חוזר עתה בלי סוף בעתונוּת הגרמנית, והימניים משתמשים בו כבמפלצת, שבה הם מפחידים את בעלי־הבּתים). לא כל מדינה נמצאת במצב רוסיה ולא כל שעה היא שעת אוקטוֹבּר 1917 ומכשלון קרנסקי אין עוד להסיק שמקל גוּמי ואוֹטוֹ משוּרין הנם האמצעים היחידים לשלטון יציב. ההכרה הזאת צריכה לחדור לשוּרוֹת השליטים, כי ביום אחד בשנה, ביום אחד במאי, הרחוב הוא לפועלים, ואין כל אסון צפוּי מזה ל„סדרי החברה“.

ואולם גם על מעמד הפּועלים ללמוד לקח מימי ברלין – בהערכת התהלוּכה באחד במאי. אילו היו הקומוּניסטים הגרמנים רואים בתהלוּכה הזאת הזדמנוּת לכיבוּש השלטון, חובה היתה גם אז ללחום בהם. ואולם הם וכל אלה הממליצים על התהלוּכה ברחובות דוקא, ותמיד וּבכל התנאים, מבלי להתחשב עם התוצאות האפשריות, רואים בה לא ראשית המהפּכה אלה „ביטוּי הכוח“. וזאת היא שגיאה, אשר לעתים נעשית לחטא ללא כפּרה. שינוּי רב חל בהערכות הציבוריות שלפני המלחמה, בהרבה שטחים וגם בשטח הזה. הדור שאחרי המלחמה ספקני הוא ואין לו אֵמוּן למפרע. ביחוּד אין לו אֵמוּן לכל ביטוּי הכוח אשר בחיצוֹניוּת בלבד. דגל, כתוֹבת, סיסמה, תהלוּכה – כבר אין להם הקסם הראשון. הדור שהמלחמה עברה עליו, והנוער שקם אחרי המלחמה, מכבּדים כוח אחר, כוח הפּעוּלה, כוח היצירה. כשהדור הזה קורא בעתון על חצי מליון אנשים שהשתתפו בתהלוּכת אחד במאי במוסקבה, הוא מצטחק ואומר: פּאראדה אדוּמה, תנסו לבלי לצאת ותשארו בלי לחם. ואין יחס אחר לתהלוּכת „החוּלצות השחורות“ ברומא. אם בברלין היתה „הפּעוּלה רצינית“, הרי הזכות לכך לא לכמה מאות נערים שיצאו לרחוב, אלא לחוסר חינוּך אזרחי ולמרירוּת לב של המשטרה. אולם, אילו גם היתה התהלוּכה הקומוּניסטית רבּת אנשים, „אימפּוֹזנטית“, גם אז לא היו מאמינים לה, אלא היו שואלים: ומה אחר כך? כלוּם כוח היצירה, כלוּם מסירוּת נפש ותשוּקה אמתית, וסגוּלה נפשית גדולה עומדים מאחרי התהלוּכה הזאת? מה יהיה מחר כשהאנשים האלה, המתהלכים עתה ברחוב, יעמדו לפני נסיון רציני? ולא רק לדגל או לתהלוּכה, אפילו לבחירות אינם מאמינים, כמו שהאמינו בזמן ההוא, לפני המלחמה. מה שקרה בברלין תיכף אחרי ימי הדם, רק הוכיח את חוסר הטעם אשר ב„ביטוּי כוח“ ממין זה.

„גיוּס של כוחות המשטרה“, „מטר כדוּרים“, „אוטו משוּרין“ – מה יש לדרוש יותר כדי ליצור רושם של אויב עצוּם ומסוּכן? ולמחרת? כשהקומוּניסטים ניסו להכריז שביתת מחאה, כמה אלפים פועלים – בכל גרמניה – שמעו לקריאתם? בפני נסיון קצת רציני יותר התפּזר האויב העצוּם והמסוּכן. הקומוּניסטים צימצמו את סיסמתם והכריזו, ביום הלוית קרבנות ימי מאי, שביתת מחאה לשעה אחת. וגם זאת היתה מפּלה לא פחות ברוּרה ובולטת. לפני כמה שבוּעות היו בחירות במפעלי ההובלה בברלין והקומוּניסטים קיבלו שם רוב. והנה הנהלת המפעלים האלה פּיטרה, אחרי אחד במאי, ללא התראה כל שהיא, את מנהיגי הרוב הקומוּניסטי, ועובדי המפעלים אשר בעצמם בחרו במנהיגים אלה, לא הניעו אצבע לעזרתם ולתמיכתם. על כן – מה הוא הכוח הזה שמקבל את ביטוּיו, כביכול, בתהלוּכות הרחוב?

ועוד דבר: גם שפיכת דם אינה משפּיעה יותר כמו שהשפּיעה לפני המלחמה. בדם הזה, כ„קרבן“ היה כוח משיכה רב, כוח זעזוּע עצום. כשנשפּך דם ברוּסיה, ב־8 בינוּאר 1905, הזדעזעה המדינה כוּלה ואחריה כל העולם, והדם הזה זיבל באמת את המהפּכה. עתה אחרת. אנו יודעים זאת מנסיון יהוּדי, מרדיפוֹת ופוגרומים על היהודים. אנו יודעים עתה שקישינוב חדשה לא תעורר עתה את אותה ההתקוֹממוּת הציבּוּרית שבימים ההם. ואותו המצב במלחמת הפּועל. באותן השעות שדם נשפּך בנויקלן, ברלין רבתי אפילו לא ידעה את זאת, והמשיכה את חייה, כאילו לא קרה דבר. גם כשהעתונים סיפרו לה על יריות וקרבנות, כולם הביעו את צערם, ואולם אותם המדינאים, מכל המפלגות, אשר היו צועקים חמס, ולא מתוך משׂחק פּוליטי אלא ביושר לב, לפני חמש־עשרה שנה, העריכו עתה את המאורעות כמעט הערכה פוליטית בלבד. מה שגרם לשינוי הזה – הדם הרב אשר העולם ראה במשך חמש־עשרה שנה אלו והתרגל אליו או ספקנות זו שאינה מסתפּקת יותר בסיסמה וגם בדם ואפילו על בן אדם המסוגל למות בעד רעיונו היא שואלת אם הוא גם מסוגל לחיות ולבנות לפי רעיונו, אם הוא יודע לנהל מדינה ולקיים אגוּדה צרכנית – אחת היא. השינוי הזה חל, ואל העושים את חשבונם עם דם, אלה החושבים שהתנוּעה הגורמת שפיכת דמים קונה לה כתר מיוּחד, עליהם לעשות בדיקה חדשה גם להערכה הזאת.

התהלוּכה ברחוב איננה יותר „ביטוּי הכוח“. נתישן האמצעי שאולי היה טוב בתקוּפת וילהלם וניקולאי, אולם עתה ניטל עוקצו. אין זאת אומרת שאסוּר תמיד וּבכל התנאים להשתמש בו. יש והוא הכרח במלחמת הפּועל, לשם פּעוּלה מסוּימת, לשם השׂגת דרישה מסוּימת. ואולם במקרים שעליו לשמש אך „ביטוּי הכוח“ ולא יותר – וכזה הוא באחד במאי – ויחד עם זה ישנו חשד כל שהוא ש„ביטוי כוח“ זה יעלה בחיי אדם, הוא אינו כדאי, הוא מחוסר טעם, עול כן אָסוּר הוא בתכלית האיסוּר. בעד „הפגנת כוח“ אשר איש אינו מאמין לה, אשר איש אינו מקבל אותה ברצינוּת, אף חיי אדם אחד מחיר יקר יותר מדי הוא.

על כן לקח כפוּל יש ללמוד מימי מאי בברלין. ביום הזה הרחוב הוא לפועל ואין רשוּת ואין טעם לאסור עליו לצאת לרחוב, ועל הפּועל להעריך הערכה אחרת את „כיבוּש הרחוב“ לשם הפגנה בלבד, ולהסתלק ממנה בכל פּעם כשיש להניח ולו גם הנחה קלה, שדם ישפך עקב ההפגנה הזאת.

“דבר“, י”ד–ט“ז אייר תרפ”ט ‎ (24–26.5.1929)

---

ועידת מאגדבורג

מאת

משה בילינסון

א

הועד המרכזי של המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הגרמנית הביא לועידה שהיתה במאגדבּורג, ב־26–31 למאי 1929, דין וחשבון ארגוּני שהמפלגה רשאית להתגאות בו. אין ספק שהמפלגה הזאת היא אחת החזקות, אוּלי החזקה ביותר, בכל מפלגות הפּועלים שבעולם. על ארגוּנים של מעמדות אחרים מיוּתר גם לדבּר. „ספר השנה“ של המפלגה לשנת 1928 מונה את מספר החברים ב־937 אלף, ז. א. מאז 1927 (בזמן ועידת קיל) – גדל מספּר החברים ב־113 אלף. בועידה הודיע גזבּר המפלגה שגם בארבעת חדשי השנה הזאת – והיא במידה ידועה שנת אכזבה פוליטית – הלך מספּר החברים וגדל (ב־20 אלף בערך). נשים במפלגה – יותר מ־200 אלף. הדעה המקובלת בחוּגים רבים כאילו המפלגה איבּדה את השפּעתה על הנוער, גם היא איננה מדוּיקת. „הנוער העובד“ של המפלגה מונה 54 אלף חברים וּבין החברים שנכנסו למפלגה מועידת קיל 36 אחוּז הם בגיל עד 25 שנה, ו־54 אחוז בגיל עד 30 שנה. מספּר סניפי המפלגה מגיע ל־9000 כמעט (ההגדלה: ב־500). הכנסות הסניפים היו בשנת 1928 יותר מ־10 מיליון מארק, הכנסות המרכז יותר מ־3 מיליון (מאלה מיליון וחצי שוּב מסניפים). המפלגה הוציאה לבחירות בשנות 1924–1928 ½8 מיליון מארק, מאלה לבחירות 1928 בלבד שני מיליון וחצי. למפלגה ישנם 196 עתונים ו־13 ירחונים ושבועונים (ההפצה: 75 מיליון), 107 בתי דפוּס, 201 בתי מסחר ספרים. עבודת התרבוּת נעשית על־ידי „ועדת ההשׂכּלה הסוציאליסטית“, „האוניברסיטה הסוציאליסטית“, העתונים „מצפּה הספרים“ ו„השׂכּלת הפּועלים“, „ברית התרבוּת הסוציאליסטית“. 153 צירי רייכסטאג, 529 צירי לאנדטאגים, 7662 צירי עיריות, יותר מ־31 אלף צירי הקהילות הכפריות עושים את שליחות המפלגה במוסדות הרפּרזנטטיביים של המדינה. חברת „מרכז“ עוסקת בהנהלה טכנית ומסחרית של מפעלי המפלגה, שהונם מגיע ל־52 מיליון. ה„מרכז“ נתן בשנה האחרונה תמיכות בסכוּם של 870 אלף מארק ומשכנתאות וקרדיטים לעתונות המפלגה בסכוּם של שני מיליונים כמעט. ואי אפשר להגיד שהמפלגה מסתפּקת בעבודה ארגוּנית ופרלמנטרית בלבד. „האגוּדות המקצועיות החפשיות“ – למעשה האגוּדות הסוציאליסטיות – מונות 4.670.000 חבר. האגוּדות הצרכניות, חברת הדירות לפועל, אגוּדות ספּורט של הפּועל, בנק הפּועלים והפּקידים (מחזור: 2 מיליארד מארק, פּדיונות: יותר מ־117 מיליון), מפעל אחריות (1,4 מיליון ביטוחים בסכוּם של 560 מיליון מארק) – כל אלה יצירות המפלגה הסוציאל־דמוקראטית הן. עבודת דורות הוּשקעה כאן. כוח עצוּם מתהוה כאן, כוח אשר כל מתנגד מחוּיב להתיחס אליו בכובד ראש ובדרך ארץ. ביטוּי חיצוני לכוח זה – עמדת המפלגה במדינה. לועידת מאגדבּוּרג באו – לא כדי לברך אותה אלא כדי להשתתף בה, כצירים נבחרים, בין שאר 397 צירים – הקאנצלר של גרמניה, שלושה מיניסטרים גרמנים, נשׂיא המיניסטריון הפּרוּסי ושוּרה ארוּכה של נושׂאי משׂרות גבוהות בכל מדינות גרמניה.

וּבכל זאת לא היתה הועידה הזאת ועידה של הסתפּקוּת ושֹוֹבע, אלא היתה ועידה של בקורת ואי־מנוּחה. הקאנצלר של גרמניה ונשיא המיניסטריון הפּרוּסי עמדו – לפי מנהג נכון של ועידות הפּועלים החפשיות – כנאשמים לפני המפלגה, שגם לא דאגה ביותר להקל על מצבם. אפשר כמעט להגיד שבועידה היה משפּט, חמוּר וקשה. כי זאת היא השאלה אשר הסוציאליסטים הגרמנים ראו לפניהם ברגע זה: הגענו למדרגה גבוהה מאד של ארגוּן, של עבודה קונסטרוּקטיבית, של כוח ממשי במדינה – האם אנו משתמשים בכל הכוח הזה, האם אנו יודעים לנַצלוֹ לשם השאיפה אשר היא, היא בלבד, איחדה אותנו, אשר היא נתנה לנו את הכוח העצוּם הזה, לשם עניני מעמד הפּועלים ונצחון העבודה? על השאלה הזאת חיפשׂוּ תשובה במאגדבּוּרג.

השאלה עומדת לפני המפלגה בחריפוּת בלתי רגילה משוּם ששנה עברה מן היום ההוא, כשיותר משליש של העם הגרמני הביע את אמוּנו לסוציאל־דמוקראטים והעמיד אותם במקום הראשון בין המפלגות הגרמניות. הנהגת המדינה – רק הנהגת המדינה, ועדיין לא השלטון כוּלו – עברה לידם. הנה חלפה שנה – ויש לעשות חשבון. יש לראות אם כדאי היה לקבּל את הנהגת המדינה ללא אפשרוּת של שלטון שלם, אם כדאי היה להיכּנס לקוֹאַליציה הזאת ומה היא עתידה לתת, אם זאת היא הדרך שבּה צריכה ללכת המפלגה הסוציאליסטית. אֶפּיזוֹדה אחת, כואבת מאד, אֶפּיזוֹדה של אנית־השריון, העמידה על סדר היום של הועידה גם את שאלת הגנת המדינה במקום שמעמד הפּועלים טרם הגיע בו לשלטון שלם.

ברייכסטאג הקודם הוּחלט – נגד קולותיהם של הסוציאל־דמוקראטים – להחליף אנית־שריון ישנה אחת בחדשה. הס.־ד. לא רק הצביעו נגד ההחלטה הזאת, הם גם עשו אותה לאחת הנקוּדות העקריות של מלחמת הבחירות אשר במאי של אשתקד. הם ניצלו את הנושא למדי. מבחינה „מיליטאריסטית“ מעשית לא היתה האניה היחידה הזאת ראויה למחלוקת חמוּרה כזאת. גם מזוּינת באניה הזאת, אין גרמניה יכולה לנהל מלחמה לא עם פּולין ולא עם צרפת. מבחינה משקית חבל אמנם, חבל מאד, על 9 מליון מארק שצריך היה להשקיע בבנין האניה, ואולם אין לסכוּם הזה משקל רב במשק המדיני הגרמני – על כל פּנים אי אפשר היה להעמיד את ההוצאה הזאת כנגד צרכים מרובים אחרים, כמו שעשו זאת האגיטאטוֹרים הסוציאליסטיים בזמן הבחירות. ההתנגדוּת לבנין האניה מוּצדקת אמנם מכמה בחינות אחרות ואולם לא היה שום צורך להעמיד אותה במרכז הפּוליטיקה הגרמנית. הסוציאליסטים עשו את זאת – משום שהדבר היה נוח להם לצרכי הבחירות, וכשהקלפי נתן להם נצחון יחסי והתחיל משא־ומתן ממושך לשם יצירת המיניסטריון, והמפלגות התנו, כרגיל, תנאים אחרי תנאים, הופיע בין התנאים שהציגוּ המפלגות הבּוּרגניות (מלבד הדמוקראטים) לסוציאליסטים גם דבר האניה. המנהיגים החליטו להסכים לתנאי זה, מתוך אי־חשיבוּתו היחסי, ובאשר הסכימו, חשבו לחובתם – כשהמיניסטריון היה מוּרכב והם ישבו בישיבתו – להצביע בעד האניה. מכאן הסערה במפלגה, והחלטת האינטרנציונאל הסוציאליסטי בבריסל – להתנגד לכל מעשה זיון – שנתקבּלה בימים ההם דוקא, הגבּירה את התמרמרות פּי כמה. אף העתונוּת הדמוקראטית רגזה על ההצבּעה הזאת של המיניסטרים הסוציאליסטים. במפלגה התחיל ויכוּח. מאמרים, אספות, חוברות, תחת הסיסמה: „נגד אנית־שריון“ התארגנה אוֹפּוֹזיציה שלמה (ביחוּד בסַכּסוֹניה, טירינגן, פראנקפוּרט). „השׂמאל“ שבמפלגה – פּאול לוי, קורט רוזנפלד, הירחון „מלחמת מעמדות“ – התחזק. באה עזרה מן השמאל שבמפלגת האחות האוסטרית – ממאכּס אַדלר. השאלה קיבלה אופי פּרינציפּיוֹני. התחילו לדבּר על הצורך לברר את יחסה של המפלגה לשאלות הזיון בכלל. מוּנתה ועדה לעיבּוּד „תכנית של ההגנה המזוּינת“. בסדר היום של ועידת מאגדבּורג הופיעה השאלה כסעיף עיקרי.

כל האֶפיזוֹדה הזאת אָפינית היא למדי למנהיגי המפלגה הגרמנית – לטוב ולרע. הסוציאליסטים העלו בעצמם – מתוך דמאגוגיה של הבחירות – שאלה בלתי חשוּבה ביותר במרכז תעמוּלתם והפכו אותה לסמל המלחמה הסוציאליסטית. כשהיו מוּכרחים להתחשב אתה כמו עם אחד מגורמי המציאות הפּרלמנטרית הכירו בחשיבוּתה היחסית בלבד, ואולם כבר היה מאוּחר. התעמוּלה עשתה את שלה. המונים ראו בויתוּר המנהיגים כמעט בגידה. ואילו – מכאן מתחיל הטוב – המנהיגים לא עשו כל נסיון להשתיק את האופּוזיציה, והיא אמרה כל מה שהיה עם לבה (יש לציין: היא דיברה לעתים בסגנון „קומוּניסטי“ ממש), וקראו לועידת המפלגה וביררוּ בה את השאלה במסגרת רחבה עד כמה שאפשר. יש וגם מכשלון מפיקים תועלת.

יש להניח שאלמלא המסגרת הרחבה הזאת, היה עלוּל הענין להגמר בשביל הנהלת המפלגה בכל רע. ההתמרמרות בין החברים היתה גדולה מאד – ומה שחשוב יותר: מוּצדקת. היא נבעה מהרגשת היושר. גם לבחירות ולסיסמאותיהן יש להתיחס ברצינוּת ואם כבר עשו מדבר בלתי חשוּב נושא מרכזי לבחירות, יש להסיק מכאן את המסקנות. אי אפשר לשׂחק בהרגשות החברים ובקולות ההמונים. ואילו המסגרת הרחבה – „תכנית ההגנה“ – הצילה את המצב.

ב„ועידת ההגנה“, אשר בה ישבו באי־כוח כל זרמי המפלגה, היו כולם תמימי דעה בתפיסה היסודית: „מלחמה במלחמה“, דרישה לפתור כל סכסוּכים בין־לאוּמיים בדרך של בוררוּת בלבד, דרישת פּירוק הזיין (במסגרת בין־לאוּמית). גם קביעת החובה המוטלת על הסוציאליסטים להלחם בכל האמצעים, גם באמצעי המהפּכה, נגד ממשלה המסרבת להביא את הסכסוּך הבין־לאומי לבוררות והמכריזה מלחמה, לא עוררה התנגדות כל שהיא. חילוּקי דעות התחילו כשעברו לשאלות אַקטוּאַליות. רוב „ועדת ההגנה המזוּינת“ (לרוב הזה הצטרפו גם „המומחים“ – קארל קאוטסקי, אוטו בּויאֶר, יוּליוּס דויטש) לא חשב לאפשר לוַתר ברגע הנוכחי על כל זיוּן גרמני שהוא. הוא כפר בכלל באפשרוּת לעבּד „תכנית הגנה מזוּינת“ שתהיה טובה לכל מדינה ולכל שעה. הוא חשב פּירוּק הזיין במדינה אחת לאַבּסוּרד לאוּמי ובין־לאוּמי. בו ברגע ש„פּוֹליטיקה של כיבוּש במדינות אימפּריאליסטיות וּפאשיסטיות מאיימת בהתערבוּיות קוֹנטר־רבוֹלוּציוניות ובמלחמות חדשות ויכולים להשתמש ברע בגרמניה בתור שדה של אוֹפּראציות המלחמה ולהכניס אותה, כנגד רצונה, בסיבוּכי דמים, אין המדינה יכולה לוַתר על מעט הזיין אשר השאיר לה חוזה ורסאיל“. כל זמן שסכנות אלו עדיין ישנן בעין, „יש לגרמניה צורך בכוח מזוּין להגנת נייטראליוּתה ולהגנת הכיבוּשים הפּוליטיים, הכלכליים והסוציאליים של מעמד הפּועלים“. מחבּרי התכנית הזאת ביארוּ, בויכוּח שקדם לועידה ובועידה עצמה, את הפּסוּקים האלה. נניח שפּוֹלין תכריז מלחמה על רוּסיה, וצרפת תתמוך בה ותרצה להעביר את צבאותיה דרך גרמניה, הן הדבר בגדר האפשרות הוא – מה תהא אז חובת הסוציאל־דמוקראטיה הגרמנית? להרשות את ההתערבוּת הזאת בעניני רוּסיה ללא התנגדוּת כל שהיא? נניח שאיטליה תכריז מלחמה על יוּגוֹסלאביה ותאיים על „וינא האדוּמה“ ומשם על מינכן – הן גם הדבר הזה מתקבל על הדעת – התהא מחוּיבת לשבת בחיבוּק ידים? אוטו בּויאֶר, שהוּכנס לויכוּח על־ידי חוַת דעתו ועל־ידי מאמרי מאכּס אַדלר, שאל שאלה אוסטרית: הנה בארץ הסמוּכה לאוסטריה, בהוּנגריה, הולכת ומתאַרגנת פרוֹנדה האבּסבּוּרגית. מטרתה – וינא. מה על הסוציאליסטים האוסטרים לעשות: לבלי להתכּוֹנן, לבלי להזדיין, להזניח את ההגנה למען תופענה בבוקר בלתי בהיר אחד קבוצות האבּסבּוּרגיות ברחובות וינא? חלה או לא חלה על הסוציאליסטים חובת הגנת המדינה וצוּרתה הדמוקראטית?

אמנם „צבא המדינה“ הגרמני, אלה 100 אלף חיילים אשר חוזה ורסאיל מרשה את קיוּמו איננו טוב, אינו חדוּר רוח הרפּוּבּליקה העממית, הוא זר למעמד הפּועלים, הוא יכול לשמש משענת לכל מיני אינטריגות מימין, אולי ל„פּוּטש“ חדש. ואוּלם המסקנה מן המצב הזה איננה: לבטל את הצבא, אלא: לשנות אותו. הן לשם כך קיבלה עליה המפלגה הסוציאליסטית את הנהגת המדינה, כדי לשנות את מוסדותיה ברוח הפּועלים. רוב „ועדת ההגנה“ עיבּד עשר דרישות פּוליטיות אשר מטרתן לשבור את ה„אֶכּסלוּזיביות של הצבא“, לגמור עם השיטה הנוכחית שעושה – תחת מסוה של „הוצאת פּוליטיקה מן הצבא“ – את ה„רייכסור“ לקן אינטריגות מונארכיסטיות, ציבוּריות, פּוּמביות, חוּקיות, בקורת. פּיקוח הרייכסטאג על כל עניני הצבא ועל כל החוזים וההסכמים של הנהלת הצבא. שום הסכם עם פירמות פּרטיות המשמשות, בעקיפין, לזיוּן „בלתי חוּקי“ (כלומר לזיון העובר את גבוּלות חוזה ורסאיל). כל הזכוּיות האזרחיות, בתוכן גם זכוּת לארגוּן מקצועי, לחיילי הצבא. ביאת־כוח החיילים בפני הנהלת הצבא. תיקוּן המשפּט הצבאי והדיסציפּלינארי. שמירת המנגנון של האופיצרים מאֶלמנטים מונארכיסטיים. איסור חמור להשתמש בצבא בקונפליקטים שבין ההון והעבודה.

בקיצור: כמו שהסוציאליזם הסתלק מן הסיסמה: „שוּם פּוליטיקה חיצונית“ והעמיד במקומה סיסמה אחרת: „פּוליטיקה חיצונית מתאימה, בכל שעה ובכל ארץ, לעניני הפּועלים ולעניני השלום הבין לאומי“, כך עליו להעמיד במקים הסיסמה: „שוּם פּוליטיקה של זיוּן והגנה“, סיסמה אחרת: „פּוליטיקה של הגנה המונעת בעד מלחמה וההופכת את הצבא, ברוּחו ובארגוּנו, לחלק של מעמד הפּועלים“.

אילו היה „השמאל“ מבקר את התכנית הזאת בפרט זה או אחר, היה אולי מוצא אוזן קשבת אצל רוב הועדה ורוב הועידה. ואולם הוא העמיד את תכניתו על בסיס מדיני ואידיאולוגי ונפשי – אחר לגמרי. השמאל אמר: „בחברה הקאפּיטאליסטית נושאת כל מלחמה אופי של „האימפּריאליזם השולט“. לא קשה להוכיח את אי־התאמת הפסוק הזה למציאות החיים. כשהוא בא ואומר: „הסוציאל־דמוקראטיה דוחה כל מלחמה“, ממילא מתבקשת השאלה: קל „לדחות“ את המלחמה בתכנית ואוּלם מה לעשות בה כשהיא בכל זאת באה? כלוּם על ידי כך פותרים את שאלות חיי העם והמדינה ש„דוחים“ בתכנית אסון אפשרי? וכשהשמאל מוסיף שהוא „דוחה“ את המלחמה גם כשהיא „מלחמת הגנה“ או „מלחמה להגנת הניטראליות“ הרי הוא בקושי יכול לקוות שיבין אותו הפּועל בכל מדינה ומדינה, בכל מצב ומצב של ארצו, על אחת כּמה וכמה בגרמניה המנוּצחת, כשפּולין אורבת מצד אחד וצרפת מצד שני. כשאַדלר מדבּר באירוניה על „הגנת המולדת כביכול“, כשהוא מקיף מלה „מולדת“ במרכאות כדי לסמן שאין זה בשבילו מוּשׂג חי, אמיתי ומחייב, אלא רק „זיוּף של הבּוּרגנוּת“ בלבד, כשהוא פוסק: „הפּוליטיקה הסוציאליסטית האמיתית היחידה היא בפירוק הזיין גם במקרה של הגנת המולדת; כשהוא אומר שהארץ אשר בה חי הפּועל היא בשבילו אך „הארץ שבה הוא מוּכרח לחיות“ ואין בינו ובינה ולא כלוּם, יבוא נא מי שירצה וישלוט בה, ולפועל אין כל הבדל אם תהיה זאת הבּוּרגנוּת האוסטרית או ההוּנגרית; כשהוא פוסק: „הארץ כמו שהיא הנה רק מוּשׂג גיאוגראפי בלבד“, והוא פוסק כי כל סוצאליסט החושב אחרת „אין לו תפיסה סוציאולוגית“ ו„תפיסה מעמדית“, באשר לפי תפיסתו זו של אַדלר, רשאי הפּועל להתיחס באהבה ובכבוד לארצו ולעמו רק מן הרגע ומאותה השעה שהשלטון על הארץ עבר לידי הפּועל, וכל זמן שהשלטון בידי אחרים, חלילה לו, לפועל, להצטרף ל„רפוֹרמיסטים“, ל„סוציאל־פּאטריוטים“ – הרי הוא מגלה הלך רוח שכבר נעשה זר לחלוּטין לפועל ולסוציאליסט בכל ארץ וארץ. כשבאים לועידה סוציאליסטית בתכנית זאת וּבביסוּס כזה, אפשר להבין שהרמאן מילר מכריז: „מה שהשמאל אומר, סותר את כל מה שעשינו בעשר השנים האחרונות“, אפשר להבין שאת מנהיגי השמאל קוראים בועידה „אנשי רֶטוריקה מסוּכנים, המשׂחקים בתיאוריות, עד שהתיאוריות משׂחקות בהם“, אפשר להבין שהועידה קיבלה את תכנית רוב הועדה בשני שלישים של קולות, ודחתה את כל הצעות התיקוּנים (כ־50 במספּר) שהכניס השמאל.

ב

כשנתקבּלה „תכנית ההגנה“ ניטל העוקץ משאלת אנית־השריון. היא ירדה מהגובה הפּרינציפּיוני שלה ונעשתה שוב שאלה תכסיסית בלבד, לאחר הויתוּרים אשר יש לדון אם כדאי הוא או לא כדאי למפלגה הסוציאליסטית להסכים להם כדי לשמור על אפשרוּיות אחרות של השתתפוּת בממשלה. והוּחלט סוף סוף: הסיעה הסוציאליסטית תצבּיע ברייסטאג גם בעתיד, כמו שעשתה כבר פעמים במשך החורף הזה, נגד בנין האניה, ואוּלם אם רוב הבית יחליט לבנותה, לא יעזבו הסוציאליסטים את הממשלה.

ואילו אנית־השריון לא היתה נקוּדה חלשה יחידה של קוֹאַליצית הסוציאליסטים עם המפלגות האזרחיות. לרבּים מבּין צירי הועידה נדמה היה שכבר אופי הקואליציה הנוכחית – חוסר פּרוגרמה משוּתפת, אי־יציבוּת המיניסטריון, איוּמים, פּעם ממפלגה אזרחית זאת ופעם אחרת, לצאת מהממשלה, משבּרים תכוּפים, משׂא־ומתן ממוּשך – כל זה כאילו משפּיל את כבוד המפלגה הסוציאליסטית וקושר את ידיה. על־ידי כך הם מבארים גם את הסך־הכל העלוּב כאילו של שנת הממשלה שהסוציאליסטים עומדים בראשה, את חוסר התיקוּנים הרדיקאליים, את הסידוּרים המזכירים את המשטר הישן בפקידות, במשפּט, בצבא. לעוּמת זאת הדגישו גם מצדדי המשכת הקוֹאַליציה שאין הם ידידים פּרינציפּיוֹניים, בכל זמן ובכל התנאים, של קוֹאַליציה דוקא וכי ודאי היו מעדיפים שלטון סוציאליסטי שלם.

השאלה היא רק אם יש הכרח בקואַליציה הנוכחית. אם היא „רע קטן יותר“, אם ישנה אפשרוּת בקואַליציה יותר טובה ואם יוּטב מצב הפּועל ומצב המדינה אם הסוציאליסטים יעזבו את הממשלה ויעברו לאופּוזיציה. אין לשכוח את הירושה הקשה אשר הממשלות הקודמות מסרו למיניסטריון של מילר. שנים מספּר אחרי גמר האינפלאציה, היתה גרמניה במצב פריחה כלכלית. הממשלות האזרחיות ניצלוּ את הפּריחה הזאת לא לשם החזקת היסודות העממיים של המדינה, אלא לשם הקלת המסים לאמידים ולעשירים. היתה זאת קלוּת דעת המתנקמת כיום. הסיטוּאַציה הכלכלית רעה היא. קוּפת הממשלה ריקה. בא זמן התשלוּמים הגבוהים ביותר למנצחי המלחמה: שנת 1929 היא השנה הראשונה לשיעוּרים שלמים של הפיצוּיים (תכנית דאוס). שאלת הפּיצוּיים כאילו רחוקה מפּתרונה (אך בימים האחרונים של הועידה באה הבשׂוֹרה הטובה של הסכם פּאריס). המנצחים לוחצים גם בשאלת חבל הרינוס ואינם מסכימים לפנות את הגלילים הגרמנים האלה. בפנים: חוסר־עבודה מבהיל – כמעט מליון פועלים מתגלגלים ללא לחם וחיים רק על סיוע. משבר בחקלאות. הימין מאיים בהתקוממות נגד „משטר יהודי־סוציאליסטי“ ופונה לאנשי ההון בארצות הברית בקריאה לא להלוות כסף לגרמניה באשר תשתמש בו אך ל„נסיונות מארכסיסטיים“. „קובע הפלדה“ חולם על דיקטאטורה ומחפש מוסוליני גרמני. הקומוניסטים שונאים ומשניאים את המשטר הרפובליקאי לא פחות מהימין ומהפאשיסטים. גם הם יושבים במארב, גם הם מחפשים – אם לא מוסוליני, אז טרוצקי או סטאלין. „משבר הפרלמנטריזם“ נעשה לנושא שבמודה. את המומנטים המַקשים האלה יש לקחת בחשבון כשבאים לדון על מאמצי הממשלה הקואַליציונית. ואילו דוקא במצב הקשה הזה אין המפלגה הסוציאליסטית רשאית להסתלק מהנהגת הממשלה. ההמונים אשר הצביעו בעדה לא היו מבינים אילו היו הסוציאליסטים עוזבים עתה את המדינה לנפשה, למען תהיה שלל לדיקטאטורה מימין או משמאל.

וכלוּם סך־הכל של שנת הממשלה – גם את זאת לא צריך לשכוח: אך שנה אחת – כה עלוּב הוא? כלוּם אין זוֹ זכוּת גדולה למפלגה הסוציאליסטית שהיא שמרה את גרמניה מגורל איטליה, ספרד, ליטא, פּולין, יוּגוֹסלביה וגם ל„פּוּאנקאריזם“ לא הרשתה להשתלט במדינה? הרי גרמניה נשארה בכל יבשת אירופה כמעט המדינה היחידה בעלת משטר דמוקראטי. גם בשדה הפּוליטיקה הבין־לאוּמית היתה גרמניה גורם להסכמה ולשלום. תיכף בתחילת עבודתה הכריזה הממשלה על חנינה פּוֹליטית. היא מתאַמצת להכניס סידוּרים חדשים ורוח חדשה לבתי המשפּט ולשוּרות הפּקידוּת. למרות הסיטואַציה הכלכלית הגרועה והמצב הפינאנסי החלש נשאר שכר העבודה הריאַלי על הגובה שבשנות הפּריחה, וּבחלקו אפילו עלה. חוּקי העבודה נשמרו. יתר על כן: התרחבו הגבוּלות של הסיוּע, של הביטוּח מאסונות העבודה, של עזרה ליולדות וכו'. כשפּרץ סכסוּך הפּלדה שילמה הממשלה למוּשבּתים סיוּע בסכוּם של 11 מיליון מארק – והיתה זאת בודאי הפּעם הראשונה שהמדינה התערבה בסכסוּך כלכלי ועמדה רשמית לימין הפּועל. ואם הסכסוך נגמר לא בכל פרטיו לפי רצון הפּועלים, הרי בכל זאת היה הסוציאליסט סֶבֶרינג הפּוסק האחרון. עתה הולכת התקפה גדולה על עמדות הפּועלים – התקפה כפוּלה: העלאַת המכס, הפחתת הסיוּע למחוּסרי העבודה. הסוציאליסטים בממשלה עשו לאַל את ההתקפה הזאת. אמנם היא עדיין נמשכת ואוּלם ברור שבאי־כוח המפלגה בממשלה לא יוַתרו בשאלות חיוּניות אלו. אם ישבּרו את הקואַליציה, הרי יעשו זאת בנקוּדה הזאת, הנוגעת לחיי הפּועל ממש. ולעת עתה אין טעם לבלי לנצל את נצחון הבחירות ואין חשבון למסור את הממשלה לקוֹאַליציה אחרת המורכבת מן המרכז ומן הימין.

כך, בערך, טענו מצדדי הקואַליציה. הועידה, באותו רוב שב„תכנית ההגנה“, הצדיקה את עמדתם. חלק מן השמאל עמד בשאלה הזאת על קרקע מעשי, של חשבון ותועלת. חלק כפר בעיקר שבאַרגוּמנטצית הרוב וסרב להתחשב עם עניני המדינה בכללה, עם מצבה הבין־לאוּמי, עם הסכּנה האוֹרבת, מבחוץ ומבפנים, למשטר הדמוקראטי והרפוּבּליקאי. הוא כפר בחובת הסוציאליסטים להגן על המשטר הזה, „אחת היא לפועל באיזה מסוה הוא מנוּצל על־ידי ההון“. „אין שום שיתוּף של אינטרסים בין הבּוּרגנוּת הגרמנית ובין הפּרולטאריון הגרמני ומשוּם כך אין שוּם אפשרוּת של עבודה משוּתפת, אין סוֹלידאריוּת במטרה ואין אפשרות כלשהי של אחריוּת משוּתפת“ (אַדלר). האַרגוּמנטאציה הזאת לא הגבירה את עמדת השמאל.

ג

המפלגה הסוציאל־דמוֹקראטית הגרמנית אין מסביבה „אַתמוֹספֶרה של ידידוּת“. הימין והפאשיזם הגרמנים מוּכנים „להתנות אהבים מרחוק“ עם מוסקבה. אלה לעולם לא ישלימו עם הסוציאליסטים וילחמו בהם בזעף וקצף. הקומוּניסטים רואים בּהם את האויב העיקרי והריסתם חשוּבה להם כרגע יותר מכל פּעולה פּוֹליטית אחרת. גם הדמוקראטים אוהבים להשתמש באירוֹניה כלפּי „ההוּמאניוּת“ הזאת, כלפּי „חוסר מנהיגים גדולים ואנשים גדולים אשר במפלגה הפרוֹזאית הזאת. האֶסתּטים הפּוֹליטיים „יפי הרוח“ של „וֶלטבּינה“ או „טאגֶבּוּך“ לועגים לסוציאל־דמוֹקראטים בכל הזדמנוּת. חוּגים ידוּעים של הנוער, ביחוּד של הנוער האינטלקטוּאַלי, מצטרפים ברצון ללעג זה ואינם רואים במפלגה הסוציאליסטית כי אם מכוֹנה עצוּמה שנוצרה לשם שלטון הפּקידים ומשׂרות „המיניסטרים“. כמעט אפשר להגיד, שאך אֶלמנט אחד בכל העם הגרמני נשאר נאמן למפלגה הסוציאליסטית ומעיד על הנאמנוּת הזאת בכל הזדמנות, על־ידי ארגוּן וּפעוּלה כלכלית, על־ידי הצבעה פּוֹליטית ועל־ידי תשלוּם מסים. האֶלמנט הזה, אין ספק, יעמוד לימין המפלגה גם בּעתיד, בּמוֹמנטים מכריעים של ההיסטוריה הגרמנית, כמו שהוא עמד בּעבר, אחרי המהפּכה ובזמן ה„פּוּטש“ים המוֹנארכיסטיים. הנאמנים האלה הנם בּוֹדדים כמעט. אולם הם – הפּועלים הגרמנים.

גם אצלנוּ אין אהדה גדולה לסוציאל־דמוֹקראטיה הגרמנית. וההופעה הפּסיכוֹלוֹגית הזאת מורכבת היא למדי ולא קל למצוא לה ביאוּרים. כלום משוּם כך באָה מפּני שהאמַנוּ יותר מדי – לפני המלחמה – בכוח המפלגה הזאת ואין אָנוּ יכולים לשכוח את האכזבה של אחד באבגוסט של שנת 1914? והנה המפלגות הסוציאליסטיות בארצות אחרות – צרפת, אנגליה, אוסטריה – עמדתן לא היתה חזקה ועקבית יותר. ובאכזבה ההיא מי אשם – המפלגה הגרמנית או אי־השלמוּת, ההשליה העצמית אשר בתפיסה הסוציאליסטית שלפני המלחמה בשאלת הלאום וּמשוּם כך אי־התכּוֹננוּת גמוּרה להתפּרצוּת העולמית? יש אומרים: המפלגה הגרמנית לא ניצלה את אפשרוּיות המהפּכה. ושוכחים שהמהפּכה הגרמנית מיוּחדה במינה היתה, אחרי מפּלה צבאית ובעקבותיה באָה, והיא לא היתה ביטוּי חפשי ואורגאני לשינויים האידיאוֹלוֹגיים, הסוֹציאליים והנפשיים שהתהווּ כבר בקרב העם הגרמני. ובכל זאת: כּלוּם פּני גרמניה הנוכחית כפני גרמניה של וילהלם? האין השינוי הרב הזה, האין פּרוֹצס הדמוקראטיזאציה ואף פּרוֹצס הסוֹציאליזאציה, ההולך וגוֹבר בגרמניה, מעשה ידי המפלגה הסוציאליסטית?

אמנם המפלגה הזאת עשתה בזמן המלחמה ואחריה הרבּה שגיאות, גסות וקשות. וגם עתה יש בה משום „חוֹסר טאקט“, משוּם אי־התחשבוּת במוֹמנטים בלתי נשקלים של נפש העם. ענין אנית השריון ילמד. יש דבר מה אָפור, בלתי מזהיר, בלתי מבריק בעבודתה. כאילו חסר לה, נוסף על כל כוחה, מעט דמיון, מעט מעוף, והרי קשה לנהל עניני מעמד אשר תפקידוֹ לשנות את סדרי החברה ביסוֹדם בלי דמיון וּבלי מעוף. נניח. ואולם כּלוּם תחת הפּכּחוּת הזאת, תחת הזהירוּת הזאת, תחת פּחד ממש מפּני ההשליה, מפני הבטחה אשר אין לעמוד בה, אינן מסתתרות תכוּנות נפשיות גדולות? כלוּם אין גם בזה לקח המלחמה ולקח ממה שעבר על העולם אחריה? והעבודה המתמדת והסבלנית הזאת בכל שטחי החיים – באגוּדות המקצועיות, בקוֹאוֹפּרטיבים הצרכניים, בהשׂכּלת העם, בבנין הדירות ובמתן ההלואות – כּלוּם אין העבודה הזאת שהפּועל, בחייו הקשים, מפיק ממנה תועלת שעה־שעה ויום־יום, כּלוּם אין היא גמוּל־מה לחוֹסר הזוהר והברק אשר בפעוּלת הסוציאל־דמוֹקראטיה הגרמנית? הרי לא לשוא נשאר הפּועל, דוקא הפּועל והפּועל לבדו, נאמן למפלגה הזאת אשר „משעממת“ היא לנוֹער אינטלקטוּאַלי ומעוֹררת התקפת אירוֹניה אצל „ולטבּינה“.

מה שמשוּנה ביותר: אותם הדברים שאָנו עושׂים אותם כּדבר המוּבן מאליו, אין אָנו יכולים לסלוח לאחרים. העיקר בּשבילנוּ, יסוֹד כל עבודתנו ומפעלנו – ישוּביות, התישבוּת החקלאית, כיבוּש עמדוֹת העבודה בעיר ובכפר. מוסדות עצמיים על יסוד קוֹאוֹפּראטיבי או שיתוּפי. ספקנוּת גדולה כלפּי כיבוּשים מדיניים אשר בהכרזה בלבד, ללא תוכן חי ומחייב. ומה בדבר ההגנה, בדבר ההשתמשוּת בנשק אם יהיה הכרח בכך? נתאֵר לרגע, שבּזמן התקוֹממות הדרוּזים היה קוֹרה לנו אסון, וקבוּצות המורדים היו יורדות לעמק יזרעאל. יש להניח שאיש מפּועלי ארץ־ישראל לא היה בודק מי כאן אָשם ומי זכּאי, ולא היה בוֹנה תיאוֹריוֹת על „המלחמה אשר היא במשטר הקאפּיטאליסטי תמיד מלחמה אימפּריאליסטית“ או לא, אלא כוּלם היוּ מגינים, עד כמה שכוחותיהם מגיעים, על בּית־אלפא ועין־חרוד. ואילו הדרוּזים – ואני בכוָנה לוקח שוב משל מן הדרוּזים, כלומר שבט שהתקומם נגד שלטון הזרים ואשר משום כך הוא הזכּאי במלחמה הזאת – היו באים עד תל־אביב, כלוּם היינוּ עושׂים חשבון מעמדי והיינו אומרים: „כל זמן שבעירית תל־אביב יושב רוב אזרחי, לא איכפּת לנו מי ישלוט בעיר – הדרוּזים או הבּוּרגנוּת היהודית“? הן בּרי הוא, כי כוּלנו היינוּ קמים, כאיש אחד, ללא פקפּוּקים כל שהם, והיינוּ עושים את כל מה שבאפשרוּתנוּ ובכוחותינו לעשות כדי להגן על תל־אביב הבוּרגנית. אין אָנו דורשים שממשלת אנגליה תבטל את חיל הספר המגן על ארץ־ישראל מפני התקפות המדבּר, אלא אָנוּ תובעים את חלקנו ב„רייכסור“ הזה. ולמשטרה אין אָנו מלאים בוז ושׂנאָה, אלא אָנוּ רוֹגזים על כּך, שאת היהודים מוֹציאים ממנה. לכוּלנו ברוּר שאָנוּ לוֹחמים כּאן לגוֹרל העם העברי כוּלוֹ. אָנוּ גאים בּתפקיד הזה שנפל בּחלקוֹ של הפּועל העברי ואין איש בקרבּנוּ מחכּה לשלטון הפּועלים, כּדי להרגיש בּאחריוּת הלאומית הזאת. ומשוּם כּך אָנוּ תוֹבעים את חלקנוּ בהנהלת הענינים הישוביים והציוניים.

כל זה אצלנו, בביתנוּ אָנו – כאשר ביתנוּ אָנוּ הוא, אָנוּ אחראים לו, לנוּ היא יקר, אּנו מקדישים לו את כּל כּוֹחותינוּ ואת חיינוּ. בביתוֹ של אחר – שאני. הסוציאליסטים הגרמנים העוסקים כה הרבּה ביצירת כוח הפּועל ממש – אגוּדות מקצוֹעיות, קוֹאוֹפּרטיבים, קוּפּת מלוה וכו' – הם „פיליסטרים“ ואין מה ללמוד מהם. ב„תכנית ההגנה“ שלהם הם גילו „נטיה למיליטאריזם“. הם משפּילים את כּבוֹד מעמד הפּועלים בפּוֹליטיקה הקוֹאַליציוֹנית שלהם. הפּוליטיקה הזאת מבוּססת על הנחה בלתי נכונה, על הנחה קוֹנטר־רבוֹלוּציוֹנית ממש, באשר, „אין על הפֹועל אחריוּת למדינה (יש לזכּוֹר שבגרמניה, אשר אין בקרבּה מיעוּטים לאומיים, יש למוּשׂג „מדינה“ זהוּת שלמה עם מוֹשׂג „לאום“ „עם בכללוֹ“), לפי דברי מאכּס אַדלר. האנשים אשר אצלנו הם מימין ל„מרכז השׂמאלי“ עליו השלום, מלאים בוּז לסוציאליסטים הגרמנים באשר אין באפשרוּתם להנהיג מהיום למחר משטר סוציאליסטי. וּכשאָנו שומעים כיצד הכריז מילר בועידת מאגדבּוּרג, על נוסחה סוציאליסטית חדשה: „לשם מעמד הפּועלים הבין־לאומי ולשם העם הגרמני“, אנוּ שוכחים שזאת היא נוסחה שלנו, שאָנוּ נלחמנו בעדה במשך עשרות בּשנים בּקרב העם העברי וּבקרב התנועה הסוציאליסטית, שבּגלל הנוסחה הזאת היינוּ זרים – כּל זמן שהיא היתה זרה לאינטרנאציונאל – לתנוּעת הפּועלים העולמית, ולשוא דפקנו על דלתוֹת האִרגוּן הבין־לאוּמי; אָנוּ שוֹכחים את כּל זה וּבמקום לשׂמוֹח, שהנה החלקים הגדולים של תנוּעת הפועלים הגיעו, סוף־סוף, אחרי יסוּרים וכשלונות, לאמת שלנוּ, אָנוּ מוּכנים לראות בנוסחה הזאת מעין התנַונוּת הסוציאליזם הגרמני בדרך השוֹביניוּת, והרמאן מילר נעשׂה בינינוּ כמעט „בּוֹגד המעמד“, על כּל־פּנים „סוֹציאל־פּאטריוֹט“ (כּלוּם המלה הזאת איננה בתרגוּם לשׂפת התנאים שלנו מעין המוּשׂג הציוֹני־הסוֹציאליסטי?).

את ההוֹפעה המשוּנה הזאת אפשר לבאר בשתים. או בחוסר כוח הדמיון, כּשלנוּ נדמה תמיד שאָנוּ ורק אָנו נמצאים בתנאים מיוּחדים המצדיקים את דרכּנוּ בּאשר הכרח הוא למפעל שלנו, ואין אנו מניחים שגם לאחרים יכולים להיות מצבים קשים, גם לאחרים „מפעלים שלהם“ – והמולדת בתוכם – היקרים להם והמחייבים השלמה עם הרבּה דברים בּלתי רצוּיים. או הביאוּר השני: הראדיקאליוּת הזוֹלה ביותר, הפיליסטרית באמת, הראדיקאליוּת האוהבת את המלחמה האכזרית ביותר, כשהיא מתנהלת בּמרחקים, הראדיקאליוּת הנהנית משׂריפה „נהדרת“, כשבּוֹער בּית זולתה, הראדיקאליוּת אשר אין לה סיסמה די קיצוֹנית, כּשהיא אינה מחייבת לשינוּי־מה בחיי המסתכּל מן הצד, הראדיקאליוּת על חשבּוֹנם של אחרים. אמנם יכוֹל עוד להיות ביאוּר שלישי, התם ביותר, אותה השלטת התיאוריות אשר עליה דוּבּר בּועידת מאגדבוּרג: האנשים משׂחקים בּהן עד שהן משׂחקות בּאנשים.

אין אני אומר שהמפלגה הסוציאליסטית הגרמנית יכולה לשמש מוֹפת ודוּגמה לתנוּעת הפּועלים הארצישראליים. כּלל לא! יותר מדי שונים גם האופי גם התפקידים. חסר „הדמיון“ ו„המעוף“ אשר אפשר עוד להשלים איך־שהוא אִתּוֹ אצל מפלגה בנוּיה בקרב עם בנוי – אבדן בו לתנועה שגורלה כוּלו בעתיד כּבּיר וּמחוּדש. וּבכלל: לתנועה הארצישראלית אין ולא יכול להיות מופת ודוגמה. ואין גם צורך לעצום את העינים על שגיאות המפלגה הגרמנית ועל חסרונותיה. ואוּלם להעריך אותה, להתאמץ להבין לרוּחה ולמצבה, גם לאור נסיוֹננוּ אָנוּ, למדוֹד אותה באותה המידה שאָנוּ מוֹדדים את עצמנוּ – ציווּי היושר הסוציאליסטי הוא וללמוד ממנה יש ויש.

“דבר“, ט‘-י’ סיון תרפ”ט ‎ (17–18.6.1929)

---

בּמיצר: הערות לועידת הסוֹציאל־דמוֹקראטיה הגרמנית בלייפּציג, 1931

מאת

משה בילינסון

א

מזג האויר הקשה – גשם, סערה – ששׂרר בלייפּציג ב־31 למאי, לא הפריע לא לאספת העם ולא להפגנה העצוּמה (מעריכים את מספּר משתתפיה ב־150–200 אלף איש) שקדמוּ לועידת הס"ד הגרמנים. הסוציאליזם הבין־לאומי שלח את מיטב אישיו מכּל ארצות העולם – בתוכם אַדלר, ואנדרולדה, הוֹיסמנס, לוֹנגה, גרוֹמבּאך, אוֹסטרליץ וכו' – לברך את הועידה. הם הקשיבוּ בתשׂוּמת לב מרובה למהלך הבירוּר עד סיוּמוֹ ב־5 ביוּני. ואין להגיד שביטוי כוח זה רק דבר מה מלאכוּתי היה. אך הפגנה בלבד ותו לא. למרות הזמנים הרעים נתחזקה המפלגה במשך השנה שעברה מועידתה האחרונה והיא מונה היום מאה אלף חברים חדשים. בסך הכל עומדים עתה למעלה ממיליון חבר בשוּרות המפלגה (ביניהם 228 אלך חברות). עשׂרת אלפים סניפים למפלגה. הכנסותיה הגיעו בשנת 1930 ל־½15 מיליון מארק, ומאלה יותר מהחצי מתשלוּמי מס חבר. הסוציאל־דמוֹקראטיה הנה המפלגה הגרמנית היחידה שהוצאותיה בנוּיות כולן על תשלוּמי חברים בלבד. היא המפלגה היחידה הנוהגת לפרסם בּרבּים את מקוֹר כּספי הבּחירות וסעיפי ההוצאות. המפלגה מעסיקה בכל מפעליה, לרבּוֹת העתוֹנוּת (200 עתונים, הנדפּסים בדפוסים שלהם), למעלה משמונת אלפים עובד. רכוּש המפלגה (בעיקר: הוצאת עתונים וספרים) מגיע ל־½63 מיליון מארק. וּמלבד המפלגה, ישנן עוד האגוּדות המקצועיות ה„חפשיות“ (למעשה הסוציאליסטיות) וישנם קוֹאוֹפּרטיבים צרכניים, הנמצאים למעשׂה בהנהלת הסוציאליסטים, ומספּר עובדיהם ומחזוֹרם הכספּי עולה, כמוּבן, פּי כמה על אלה של המפלגה. ב־1300 מועצות עירוניות וכפריות של גרמניה יש רוב סוציאליסטי, 25 אחוז מכּל ראשי העיריות בארץ סוציאליסטים הם. אכן: לא הפגנה למראית עין, לא בימוי רעשני היה זה בלייפּציג, אלא ביטוי של כוח ממש, הכוח המאורגן ביותר אשר בגרמניה.

והנה: צירי הועידה שמעו בודאי בסיפוּק רב למספרים הללו, ואולם השׂמחה לא היתה במעוֹנם. לא מבחינה פּוֹליטית כלכלית־סוציאלית מעמדית, ולא מבחינה גרמנית, ולא מבחינה מפלגתית; לא מתוך תיאור המצב, כמו שהוא היום, ולא מתוך הסיכוּיים לעתיד הקרוב, אדרבא: לרגעים היה, כנראה, די עצוּב בּועידה. ה„טוֹן“ הכללי אָפוּר במקצת וחיור, מסקנות בּרוּרוֹת אין, „רוח האוֹפּוֹזיציה“ אינה מתבּטאת בּדרך מסוּימת, האוֹפּוֹזיציה הרשמית, כלומר, הצירים, אשר הצביעו נגד הצעות ההנהלה, אספה אמנם, רק כ־15–20 אחוז מן הועידה: 62 צירים כנגד 324. אולם רוח האוֹפּוֹזיציה היתה מוּרגשת גם בחוגי הרוב.

בניגוּד לועידתם הקודמת התכּנסו הפעם הסוציאליסטים הגרמנים כשהם ירדו מכּסא השלטוֹן, ועליו יושבת ממשלה שאין בה אפילו סוציאליסט אחד. יתר על כּן: מתנגדים מעמדיים גלוּיים של הפּועלים הנם מיניסטרים בּממשלה והם גם מנהלים פּוֹליטיקה המתאימה להם. מחיר החיטה עולה בגרמניה פּי שנים וחצי מאשר בּשוּק העולמי. מי נוֹשׂא בעוֹל הזה, שהוּא פרי הפּוליטיקה של מכס מסוּימת? הפּועל. מי מפיק את התועלת ממנה? ביחוּד בעלי האחוּזות הגדולות. „פּאנצר־קרוֹיצר“ (אנית השריון) א' ירד הימה והממשלה ניגשה, בניגוּד לדעת הסוציאליסטים, לבנין „פּאנצר־קרוֹיצר“ ב‘. עוד שנַים נוספים – בתכנית. משטר הקימוּצים שהוּנהג בגרמניה – והוא הולך וּמחמיר – מתבּטא קודם כל בהפחתת המשכורת לפּקידים ומה שמכאיב הרבּה יותר, בצמצוּם „ההוצאות הסוציאליות“, כלומר: בצמצוּם ההקצבות לקוּפות חולים ובצמצוּם הסיוּע למחוסרי העבודה. ומספּר מחוּסרי העבודה האלה מגיע לחמשה מיליונים, ובחורף מחכּים להגדלתו. עול המסים מחוּלק באופן בלתי צודק – לטובת העשירים ובעלי ההון ולרעת העניים והעמלים. שׂכר העבודה של הפועל יורד – ולא בלי עזרת הממשלה. ולמרות כל אלה: הסוציאליסטים, הם הסיעה הגדולה ביותר ברייכסטאג הגרמני, אמנם, מבקרים את הממשלה ומשתדלים לעצוֹר בּעד מגמותיה הריאקציוֹניות, ואוּלם אינם לוחמים בּה, ואדרבא, תומכים בה. ממשלת בּרינינג מתקיימת אך ורק הודות לתמיכה הזאת. ברגע שהסוציאליסטים יודיעוּ: חסל – ונפלה. והנה אין הם אומרים זאת. דאגתם לקיוּם הממשלה מגיעה עד כדי כך שלא הצביעוּ אפילו נגד ההקצבה לבנין ה„פּאנצר־קרויצר“ ב’. החליטו להימנע מהצבעה, וּועידת לייפציג, שפטה תשעה חברים על אשר לא נשמעו להחלטת הסיעה והצביעו נגד ההקצבה (פּסק הדין היה: נזיפה). בלשון הרשמית נקראת ההתנהגוּת הזאת לגבּי הממשלה: „פּוליטיקה של סבלנוּת“.

מה מקבּלת המפלגה, מה מקבּל הפּועל תמוּרת הפּוֹליטיקה הזאת? בּשדה הכלכלי־ הסוציאלי: לא כלוּם. מצבו של הפועל – גם של העובד, וגם של מחוּסר־העבודה – הולך ורע, הולך ומחמיר. בּשׂדה הפּוֹליטי, כאילו ישנה תמוּרה: המשטר הדמוֹקראטי, שמירת הרפּוּבּליקה. נניח שאלה הם קנינים נעלים, שכדאי לפועל לשלם בּעדם. הנשמרו הקנינים בּמלואם בגרמניה של בּרינינג? כמעט יום־יום: מהוּמות, הפרעות, הריגות. הנאצים אָחזו בשיטה שעזרה בזמנה בהרבּה לפאשיסטים האיטלקים: להביא את האזרח ה„שקט“, הבינוני, האַפּוֹליטי לידי הכּרה שהמשטר הדמוֹקראטי אינו שוה כלוּם, באשר אינוֹ מבטיח שקט וסדר. באיטליה היו ההתנגשוּיוֹת בּין הפאשיסטים והסוציאליסטים, שכּוָנתן היתה לזעזע מבּפנים את המשטר ולהוכיח את אפסוּתוֹ, מסתדרות על פי רוב, ביום א‘, והיו גם נקראות בשם „הקזת דם של יום ראשון“. בגרמניה טובים, כנראה, כל ימי החול – הן חוסר העבודה המוני הוּא במדינה ואנשים פּנוּיים ישנם למדי בקרב כּל המחנות. ואי אפשר להגיד שממשלת בּרינינג, על מיניסטריה, על פּקידיה ועל שוֹפטיה, נמרצה היא יותר מן המידה במלחמתה בּנאצים. אדרבא: בזמנים אלה אפשר שמיניסטר הפּנים, וירט, יראֶה פּתאום את האויב העיקרי בכוֹפרים בּדת (הן ממשלת בּרינינג מורכבת, בּרובה, מאנשי המרכּז הקאתוֹלי) ויכוון נגדם, דוקא נגדם, את כל חצי משטרתוֹ. והפּרלמנט, זה הכיבוּש הגדול של המשטר הדמוֹקראטי? גם בו אין הדברים משׂמחים בּיותר. מנהג חדש הנהיג ברינינג: „פּקוּדת חירום“. ישנוֹ סעיף בחוקה הגרמנית היסודית, הוא סעיף 48, המרשה לממשלה להוציא, במקרים יוצאים מן הכלל, פּקודות, אשר כוחן כחוק, ואשר חובה על הממשלה להביא אותן, בזמן קצר ביותר, לפני הפּרלמנט. אם הוא יאַשר את הפֹקוּדה והיתה לחוק תמיד; ואם לא – תתבּטל ועל הממשלה, אם תעמוד על הפּקוּדה, להתפּטר. החוּקה הגרמנית נוֹצרה בזמנים סוערים מאוד (הן לא לשוא „חוקת ויימאר“ שמה, כי אוירת בּרלין התוֹססת אָז, לא היתה נוחה לישיבות האספה המייסדת) וכוָנַת המחוקק היתה לצייד את הממשלה ביפוּי כוח מיוּחד במינוֹ לכל מקרה של מרד והתקוֹממוּת. עד ממשלת בּרינינג טרם היתה ממשלה בגרמניה אשר השתמשה בסעיף 48 זה. ממשלת בּרינינג השתמשה והשתמשה. ולאו דוקא בענינים הנוגעים לבטחון ציבוּרי (הפסקה זמנית של החירוּת האזרחית וכו'), אלא גם בענינים החיוּניים ביותר: בענינים כלכליים וסוֹציאליים, כגון הטלת מסים, קביעת מכס, מחיקת „הוצאות סוציאליות“ וכו’. בּרינינג מודיע בגלוּי, שאם יכריחוּ אותו לכנס את הפּרלמנט, לא ישאר במשׂרתוֹ. הממשלה גם משתמטת מהתיעצוּת מוּקדמת עם המפלגות התומכות בה. בימי ועידת לייפּציג ידוּע היה שהממשלה הכינה כבר „פּקוּדת חירום חדשה, חמוּרה למדי, ואולם למפלגה הסוציאליסטית טרם הודיעוּ דבר על תכנה ואמנם, כשנתפּרסמה הפּקוּדה (כבר לאחר נעילת הועידה), הוּבן הדבר: קיצוּצים בסיוּע למחוּסרי העבודה, מסים נוספים לעמלים אשר בתוכה, עוֹררוּ סערה ממש. בגרמניה שולטת למעשה „דיקטאטוּרה פּרלמנטרית“, דיקטאטוּרה שאינה מתחשבת בפעוּלותיה עם הפּרלמנט ומשאירה לו רק זכוּת אחת – להפילה. כל עוד הפּרלמנט לא עשׂה זאת, מתנהג בּרינינג לפי ראות עיניו. ולא רק בענינים הפּנימיים. גם עם הפּוֹליטיקה החיצונית של הממשלה אין לב המפלגה הסוציאליסטית שלם. בכמה הכרזות והודעות של מיניסטר החוּץ, קוּרציוס, נראית „תכיפוּת“, שלפי דעת הסוציאליסטים, אינה הוֹלמת את מצב גרמניה ואת ה„רוח האירופית“, שבה הצטיין שטרזמאן המנוח. נדמה לסוציאליסטים שקוּרציוּס הולך ומבזבז את ירושת שטרזמאן – את האימון לכוָנות הטובות של גרמניה, אשר זה רכש, בעמל רב, אצל מדינאי צרפת ואנגליה. גם הצעת ההסכּם הגרמני־אוֹסטרי בעניני המכס, אשר בפּרינציפּ מחייבים אותה הסוציאליסטים, היתה זקוקה, לפי דעתם, להכנה דיפּלוֹמאטית אחרת, למען לא יהיה לה אופי פּרוֹבוֹקטיבי כמעט. רק עמדה פּוֹליטית אחת נשארה בידי הסוציאליסטים: הממשלה הפּרוּסית אשר אוֹטוֹ בראון עומד בראשה וסברינג מכהן בּה מיניסטר פּנים. עמדה חשוּבה עד מאוד, ואוּלם מוּתר לפקפּק אם בטוּחה היא. הבּחירות הולכות ומתקרבות, ורוּחות אחרות מנשבות בפרוּסיה מאשר בימי הבחירות הקודמות. אם הסוציאליסטים יצאוּ מן הבחירות נחלשים (וּבהחלשה היחסית כמעט אין לפקפק), כלוּם לא יעבור גם על פּרוּסיה החזיון הגרמני הכללי, כלוּם לא יוּרחקו הסוציאליסטים מן השלטוֹן ושרביט הממשלה לא יימסר ל„דיקטאטור“ מטיפוּסוֹ של בּרינינג? ואם, חס ושלום, לא תשׂחק השעה ותבוא קוֹמבּינאציה חמוּרה יותר, הכדאי להביא כל כך הרבּה קרבּנוֹת לשם עמדה, אשר ימיה אולי ספוּרים בלאו הכי?

זאת היא השאלה – ולא לגבּי פּרוּסיה בלבד – אשר כּל הועידה, על הרוב ועל המיעוט שבה, עסקה בה. האם כדאי הדבר? ועד מתי? היכן הגבול ל„פּוליטיקה של סבלנוּת“?

הבירוּר התחיל לפי המנהג הטוב של הגרמנים, בניתוּח כלכלי־חברתי של השעה. טרנוֹב, ראש אגוּדת פועלי העץ, היה המנתח (פרט מענין: איש התנוּעה המקצועית בתור נואם ראשי של המפלגה הפּוֹליטית – סימן לליכוּד מקצועי־פוּליטי ההולך וגובר). לפני המלחמה היו אוּלי מוציאים בעד הרצאה כזו מתוך שוּרות המפלגה. על כל פּנים, ליבּקנכט הזקן וּבּבּל היו נוהגים לגדף ולחרף את בּרנשטיין וחבריו בעד „בּגידה מעמדית“ הרבּה פחות חמוּרה. אמנם, המשטר הקאפּיטאליסטי מוּכרח להביא ל„אַנארכיה בתוצרת“, ואולם המשבּר הנוכחי של המשטר הזה אינו משבּר סוֹפי. הקפיטאליזם כוחו עדיין אִתוֹ והוּא יקוּם על רגליו. ואילו גם לא היה כן, אילו גם הפּצע לא היה אנוּש, גם אָז אָסוּר היה לסוציאליסטים להשתמש במשבּר הזה לשם מהפּכה סוציאליסטית. כּי הפּועלים הנם יורשי המשק הנוכחי ועליהם גם החובה לרפּא אותו בחליו. צריך להתגבּר על המשטר הקאפּיטאליסטי ואוּלם על המשק שנוצר על ידוֹ והוּא משק העם, משק המדינה, רכוּשם וקנינם, על המשק הזה צריך לשמור, ויש לשכללו ולשפרו. הנחות המחייבות למסקנות בּרורות מאוד ומסוּימות מאוד גם בּמלחמת המעמדות היום־יומית וגם בהשׂגות לגבּי המעבר ממשק קאפּיטאליסטי למשק סוציאליסטי. הויכוּח על ההנחות האלה (אם כי לכוּלם היה ברוּר ערכן, ולכוּלם היה ברור היחס החדש למשק שהתבּטא בהן), לא היה סוער ביותר. מישהוּ ניסה להניח הנחה הפוּכה – אם הקפּיטאליזם מזדעזע ביסוֹדוֹתיו, הלא חובת הסוציאליסטים לא לרפּא את המשק, כלומר, לעזור לקפּיטאליזם להתעוֹדד ולקוּם על רגליו, אלא לסייע למפּלתו המוחלטת“ – ואולם הדבר נעשה לפי כל הסימנים, בּלי בטחון פּנימי, ומכל מקום, ללא הד בועידה. התוצאות המעשׂיוֹת של ההנחה הרדיקאלית היו גלוּיות למדי לפני הצירים שנשלחוּ לועידה על־ידי מאות אלפי פועלים העסוּקים במפעלים קאפּיטאליסטיים. ההחלטה שהוּצעה על־ידי טרנוב (כנהוג במקרים כאלה, כללה ההחלטה רק דרישות לגבי המשק ולא היה בה זכר להערכה כללית) נתקבּלה פה אחד כמעט, כי גם האוֹפּוזיציה הצביעה בעדה לאחר שהצעתה נדחתה על־ידי הועידה וגם ההצעה הזאת לא כללה, ֹכי אם דרישות, נמרצות יותר, לגבּי המשק הקיים).

עיקר הבירור היה, כמובן, בשטח הטכסיס הפּוליטי־הפּרלמנטרי. צוּרתו לא היתה מוצלחת ביותר. הועידה היתה צריכה לשפוֹט על התנהגוּת תשעת הצירים הללוּ אשר הרהיבוּ להצביע, בניגוּד להחלטת הסיעה ברייכסטאג, נגד ההקצבה לאנית השריון. ענין המשמעת המפלגתית התערב, איפוא, בענין פּרינציפיוני, מה שהקל על הזרם הרשמי והקשה על האוֹפּוֹזיציה. הן ודאי היו בועידה גם כאלה אשר חשבוּ שהמפלגה היתה צריכה להצביע נגד ההקצבה, ואוּלם ברגע שההחלטה היתה להימנע מהצבעה, לא היה זה מן הדין לשבור את המשמעת. ואוּלם הויכוח התרחב עד בירור כל הפּוליטיקה של הסבלנוּת. אנשי האוֹפּוֹזיציה, כל עוד ביקרו – מלאכתם היתה קלה. כי רע לפועל בגרמניה ומצב מפלגתו מורכב הוּא ולא יציב ואין להכחיש זאת. מנצלים את הפועל ומנצלים את המפלגה, המקבּלת על עצמה את עוֹל האחריוּת מבלי ליהנות כלל מיתרונות השלטון. אף אנשי הרוב – בּרייטשייד, מי שבזמן המלחמה היה בעצמו באופוזיציה ופרש מן המפלגה ונכנס ל„מפלגה הבלתי תלוּיה“, היה ראש המדבּרים על הרוב הזה – נזהרוּ להגן על ממשלת בּרינינג ועל הפּוליטיקה שלה, ואדרבא, הוסיפוּ מצידם דברי בקוֹרת כּהנה וכהנה. אוּלם, על כל השאלות: „ועל כן? ועד מתי“? ענו בעצם בשתי מלים (אם כי תיאוּר שתי מלים אלו תפס שעות מרוּבות בויכוח): 14 בספטמבר. לפני שנה ביום הזה הצביעוּ 6.400.000 גרמנים (בין 35 מיליוני המצביעים) בעד מפלגת היטלר. לפני שתים עשׂרה שנה נכנס היטלר בתור שביעי ל„מפלגת הפועלים הלאומית הסוציאליסטית“ – יותר מששה חברים לא באו לישיבה המייסדת שהזמנות אליה נכתבו ביד, מחוֹסר כסף להדפיסן. עתה עומד לרשוּתו של היטלר מחנה כבד ולא רק מחנה של בוחרים בלבד. סכוּמים עצוּמים נמסרים לו בלי הפסק מאת התעשיה הכבדה. גנראלים, נסיכים, פּקידים גבוהים של המשטר הישן התקבּצוּ מסביב לו. ומה שחשוב בּיותר: הנוער שומע בקולו. סטוּדנטים, ילדי הבוּרגנות הזעירה וגם ילדי הרחוב הפּרולטארי. החזיון הזה לא חדל מלעמוד לפני עיני הועידה. כי ברור היה: בו ברגע שהסוציאליסטים ישׂימוּ קץ לפוליטיקה של סבלנוּת לגבּי ברינינג, לא הם, הסוציאליסטים, אלא היטלר ואנשיו יעלוּ על כּסא השלטון. זאת היא על כּל פּנים, ההשערה הודאית כמעט. יבוא משטר הדיקטאטוּרה הגלוּיה. גם שמות הדיקטאטוֹרים – שלשה במספּרם – ידוּעים כבר ברחוב. ומה פירוש המשטר החדש, מה פירוש: „המלכוּת השלישית“ – זאת יודעים הפועלים למדי מנסיונה של איטליה. לא צמצוּם „ההוצאות הסוציאליות“ בלבד, אלא ביטוּלן. לא הורדת שׂכר העבודה באחוזים ידוּעים, אלא לשליש ולמחצה. סבל, עניוּת, דלוּת. לא הפרעות לאספות, אלא ביטוּל החופש האזרחי, שעבוּד וכפיה, שלטון האַנטישמיוּת הפּראית. אוּלי חידוּש המוֹנארכיה. כלפי חוּץ: מלחמה, זה החזיון אשר אנשי היטלר מקדשים ומפארים אותו בעיני הנוער, ואילוּ הפועל אינו יכול להעלותו על זכרונו בלי חריקת שינים. כלומר: כּל אלה בתנאי שהסוציאל־דמוֹקראטיה הגרמנית תקבּל את המשטר החדש בכניעה או כמעט בכניעה, כשם שקרה באיטליה. ואוּלם את הדבר הזה אין לתאר, על כּל פּנים, לא תיארוּ אותו לעצמם, צירי ועידת לייפּציג. מפּלתוֹ של בּרינינג תגרום, איפוא, לא רק לזעזועים בכלכלה ובפינאנסים (כבר עכשיו יש לגרמניה גרעון של 1500 מיליון מארק ובשבועיים האחרונים הוקטן הפּקדון של הרייכסבּאנק בלבד ב־900 מיליון מארק – והכּסף הלך לחוץ־לארץ), כי אם גם למלחמת האזרחים, על כל הרעב, הדם והסבל הכרוך בה. אפשר להתרעם על הבּוּרגנוּת הגרמנית העוסקת בשאנטאז' פּוֹליטי לגבּי הפּועל, המאיימת, שאם לא יהיה „סבלני“, תמסור את השלטון להיטלר. ואולם העוּבדה נשארת בעינה: ממשלת בּרינינג נהפכה למבצר הדמוקראטיה האחרון בגרמניה. עוּבדה היא: מפּלת הממשלה הזאת, פירוּשה לא הטבת מצב הפועל, אלא הרעתו, לא הקלת העוֹל, אלא הגבּרתוֹ. לעזור לממשלת בּרינינג, זאת אומרת: למנוע בעד רע גדול הרבּה יותר מן הממשלה הזאת. להפיל את ממשלת בּרינינג – זאת אומרת: להשליך את הפּועל הגרמני ואת גרמניה כוּלה לתוך תהוֹם שאין לה סוף. והן „חיי העם הגרמני חשוּבים יותר מעבודה מסוּדרת של הרייכסטאג הגרמני“.

מלבד ה„סבלנוּת“ היה בעצם רק מוֹצא אחד: להכּיר שהחיים הפּוֹליטיים של גרמניה נסתבּכוּ במידה כזאת שאין למצוא להם כל פתרון „בּדרך הרגילה“, להכּיר, שגם לגרמניה הגיעה שעתה של הדיקטאטוּרה, ועל כן חובת המפלגה לפי הסיסמה שמשמעה בועידתה הקודמת מפי אותו בּרייטשייד: „אם כבר דיקטאטוּרה, אָז שלנו!“ להקדים את המאורעות ולאחוז בשלטון, ולוּ גם בכוח הזרוע. והנה, הצעה כזאת לא נשמעה גם מפּי אנשי המיעוט. את הסיסמה ההיא לא העלו כלל על זכרונם. אולי משוּם שחזיון המלחמה המזוּינת מפחיד מדי, אולי משום שטרם גמלה ההכּרה, כי אין לגרמניה ברירה אחרת ועוד לא אָפסה התקוָה בהקלה (וההשערה הזאת אושרה אמנם, על־ידי ההקלה הרבּה שבּאָה בחיי גרמניה בעקבוֹת הצעת הוּבר בדבר המוֹראטוֹריוּם בתשלוּם חובות המלחמה). כל עוד לא נחשב לאפשרי לעבור למהפּכה מזוּינת היתה עמדת הרוב הגיונית יותר, ישרת לב יותר ואמיצה יותר מעמדת המיעוט. אם מפלגה, מעמד, או עם נמצא במיצר, שאין ממנוּ מוֹצא או נכון יותר, המוצא היחידי ממנו הוא – מתינוּת, שמירה, צבירת הכוח, ולעתים רק: אמוּנה בכוחות העתידים להתגלות, וּבמוֹצא העתיד לבוא שהיום טרם רוֹאים את עקבותיהם – הרי דרוּש אומץ לב עז יותר, כדי להכיר במצב הזה ולשׂאת בו מאשר כדי לנסות לכסות עליו במהפּכניוּת מילוּלית.

ב

כשאתה עוֹקב אחרי מה שנאמר ולא נאמר בועידת לייפּציג, הולך ומתגבּר אצלך הרושם, כי הסוציאליזם הגרמני – ולא רק הגרמני בלבד – עומד בנקוּדת מפנה גם בשטח הסיסמאות והתכסיסים שהיו מקוּבלים לפני המלחמה וגם במהלך הרוּח ומהלך המחשבה. נדמה, כאילוּ המפלגה הגרמנית עברה כבר את הנקוּדה הזאת והנה היא עומדת עכשיו מעבר לגבוּל המבדיל בין זרם מהפּכני ובין זרם – נגיד: מקיים, כדי לא להגיד: משמר את הקיים. הסבך של בּרינינג גילה רק בבהירוּת יתירה את הפּרוֹצס הזה.

המפלגה הגרמנית איננה שואפת יותר להתפוצצות החברה הקיימת – בכל התנאים ובכל רגע המתאים לכך מצד תכסיסי. פועלת כאן הכרה חברתית־כלכלית האומרת שאם גם שינויי המשטר הפוליטי נתונים להשפעת הכוח המזוין (ובעצם גם הדבר הזה טעון בדיקה מחודשת, נאמר: לאור המהפכה הרוסית ששמרה על הרבה מוסדות של המשטר הישן ורק החליפה את שמותיהם), הרי לא כן הדבר בשטח הכלכלי. כאן שולטת היצירה במקום הכוח הפיסי. גם המהפכה הצרפתית הגדולה, ששימשה תמיד מופת מזהיר לסוציאליסטים של המאה שעברה, שינתה את המשטר הפוליטי בלבד, בשעה שגרעיני המשטר הקאפיטאליסטי היו כבר חזקים למדי. מכאן המחשבה ההולכת וכובשת את הלבבות במחנה הסוציאליסטים, שמטרת המהפכות בכוח מוגבלת היא בתחומי משטר פוליטי, והשינויים במשטר הסוציאלי צריכים להיעשות במסגרת המשטר הדמוקראטי.

בין אם המחשבה הזאת על התפקיד המוּגבל של המהפּכה כבשה לה כבר זכוּת אזרח בעולם הסוציאליסטי, בין שהיא רק לוחמת על עמדתה – עוּבדה היא: המפלגה הגרמנית נזהרת מפיצוּץ החברה והיא מוּכנה לשמור על החברה מפּני התפּוֹצצוּת, באשר היא אינה מאמינה יותר שעל ידי ההתפּוֹצצוּת הזאת אפשר לחדש את החברה ביסוֹדה ובאשר היא שומרת על הערכים שנוֹצרו על ידה, על־ידי מעמד הפועלים בתוך החברה הקיימת, והם יעמדו בסכּנה אם תתפּוֹצץ החברה כוּלה. על־ידי הערכים האלה שוּנוּ פני החברה, והמשטר של היום אינו כבר, בכל הפרטים, אותו המשטר, אשר להרסוֹ יצאו אבות הסוציאליזם המעמדי, לפני מאָה שנה. אם לדבּר בשׂפת „הכרוז הקוֹמוּניסטי“, הפועלים אינם נמצאים במצב אנשים ש„אין להם מה לאַבד בלתי אם את הכּבלים“ בּלבד. הכּבלים, אָמנם, נשארו בעינם, ואוּלם מלבדם עוד ישנם קנינים שאין לוַתר עליהם והם עלוּ לפועלים בעמל וּבסבל רב.

מי שיראה את הקנין הזה רק בגשמיוּתוֹ של ההון המעמדי, במיליונים האלה שהוּשקעו במפעלים של המפלגה ושל האגוּדות המקצועיות והקואופּראטיבים הצרכניים, יראה רק חלק, ולא גדול ביותר של הקנין (אם כי אין הפועלים הגרמנים עשירים במידה כזאת שמוּתר להם לזלזל בהון הזה שצברוּ בזיעת אַפים). מבחינה חמרית נוֹשׂאת המפלגה באחריוּת לקנינים גדולים יותר מאשר רכוּש המפלגה והמעמד. הנה 1300 מועצות עירוניות וכפריות הללו, המנוּהלוֹת על־ידי סוציאליסטים, ועל כן קיבלו את האחריוּת לשמירתן, מהוים קנין כּזה. והמרצה ההוא שציין את הכיבוּשים האלה של הסוציאליסטים, הודה בעצמו: „התעמוּלה שלנו (הכוָנה היתה לתעמולה מהפּכנית), נעצרת, בדרך הטבע, עקב האחריוּת הזאת“, ואולם תיכף הוסיף: „אלא שלא ימָצא איש בינינו שירצה משוּם כך לוַתר על כיבוּשים אלה של תנוּעת הפּועלים“.

ואולם הקנין, אשר עליו שומר הסוציאליזם הגרמני איננו רק במפעלי המעמד וברכוּש העם שנמסר למעמד, הוא מכיל בקרבּוֹ גם את החופש האזרחי, גם את העמדה הסוציאלית והחברתית של הפועל, גם את החוקים הסוציאליים, וגם – וזהוּ אוּלי הקנין העיקרי שעליו שומרת התנוּעה – שיתוף הפועל בחיי האוּמה. „פּרולטארי“ – היה זמן ופירוּשה של מלה זו היה: אֵבר מדוּלדל, איש ללא ירוּשה, ללא אחריוּת הירוּשה ולא רק מבחינת הרכוּש בלבד. ואָמנם, לפני מאָה שנה היתה דלת העם באירוֹפּה במצב כזה, ללא ירוּשה חברתית, רוּחנית, תרבּוּתית, שחוֹבה לשמור עליה, לשפרה, להגדילה ולמסור אותה לדורות הבאים. עכשיו – שוּנוּ הדברים. זהו התפקיד העצום שמילאָה התנוּעה הסוציאליסטית במשך שנים־שלושת הדורות האחרונים. היא הרימה את קרן העבודה בחברה, יִשרה את גב העובד ונתנה לו הכרה מחוּדשת, כּבשה בשבילו עמדות והקלות, שיתפה אותו לחיי הרוח של האוּמה ושל האנוֹשיוּת. הפּרוֹצס הזה רחוק מן הסיוּם – בו ביום שיחוּל סיוּמו, יהיה העובד שליט החברה וכל כוח בעולם לא יעצור בעד עליתו. ואולם כבר עתה נרכשוּ קנינים רבים, ועל הקנינים האלה, לא על יסוד המשטר, שומר הסוציאליזם הגרמני, את הקנינים האלה הוא נזהר להעמיד בסכּנה על־ידי זעזוּעים מסוּכנים של החברה. וּמתוֹך מציאוּת הקנינים האלה, המשנים פני החברה, הולכת וגוברת ההכּרה ש„התפּוֹצצות“ החברה אינה מהוָה כלל דרך לשינוּי המשטר הכלכלי־הסוציאלי האמיתי, ועל כן, אילוּ גם היו הפועלים מוכנים לוַתר על הקנינים האלה ולהקריבם, היה הויתוּר הזה ויתור לשוא והקרבן היה קרבּן חינם.

בּינתיים פּרוֹצס זה המתהווה בקרב המפלגה – שכשלעצמוֹ הוא פּרוֹצס בּריא והכרחי – מקבּל צוּרות משוּנות הנוֹשׂאוֹת בּקרבּן סכּנוֹת מרוּבות. ה„חולשה האנושית“ כרוּכה בעקב יוצרי העתיד והיא עלוּלה לסרס את התמוּנה ולהאפיל עליה. ואָז נחוּצה התאַמצוּת כּבּירה, כדי לראות בגידולי חוּץ אלה את גרעיני העתיד. הנה צפה במפלגה הגרמנית הוֹפעה הנקראת בשׂפת העתוֹנוּת הסוציאליסטית ובשׂפת ועידת לייפציג: „פּרוֹבּלמת הפּקידים“. שמונה אלפים איש עובדים במפעלי המפלגה. כמספּר הזה – באגוּדות המקצועיות, וכפליים – בקואופּרטיבים. שכבה סוציאלית שלמה, והיא גם „נוֹתנת טוֹן“ בּמפלגה. יש ומועצות המפלגה וועידוֹתיה מוּרכבות בעיקר מעובדי המוסדות. השכבה הזאת דרכּה לשמור על הקיים, כּשם שכּל פקידוּת נוטה להיאָחז בקיים, ו„שמרנוּת“ זאת דבר אין לה עם השמירה על הקנין הרוחני והחומרי אשר למעמד הפועלים בחברה הנוכחית. זאת היא „שמרנוּת“ של בּני אָדם השׂמחים, פּחות או יותר, בחלקם. ויש מאשימים אותה, כי היא מכבידה על כוחות נוער לגלות את כשרונותיהם ולעלות בתוך המפלגה, ואמנם, קיבלה ועידת לייפּציג החלטה מיוּחדה, המיעצת להנהלה לעשות הכל, כדי שהצעירים יוּכלו לגלות את יכלתם וכשרונותיהם.

בּכלל, יִחסה הנהלת המפלגה חשיבוּת מיוחדת לשאלת הנוער, והקצתה לה, בפעם הראשונה מאָז קיוּם המפלגה, סעיף מיוּחד בסדר היום של הועידה. אולנהאואר, ראש „הנוער הסוציאליסטי“, הרצה על „המפלגה והנוער“.

האמנם, נכונה הדעה שהמפלגה הסוציאליטית בגרמניה הולכת ומזדקנת, הולכת ו„מתאַבנת“? יחסי הגיל במפלגה עלולים לאַשר את ההשערה הפּסימית. אמנם, בני 20–30 מהוים בתוכה 17 אחוז, אלא שבתוך האוכלוסים הגרמניים (לפי רשימות הבוחרים לרייכסטאג) הם מהוים 28,79 אחוז. לעוּמת זאת בני 35–50 מהוים במפלגה 53,73 אחוז ובתוך האוכלוסים 41,75 אחוז. מכאן ראיה שהמפלגה מפגרת לגבי הגיל הצעיר. אמנם, רבים בני הנעוּרים הזורמים לשוּרותיה ואוּלם רב מספּר ההולכים למקומות אחרים (אגב: אותה הסטאטיסטיקה מלמדת אותנו גם, מה מוּפרכת היא „שירת המלחמה“ הנשמעת עתה בגרמניה. הדור המהוה את מרבית המפלגה הסוציאליסטית, זאת המפלגה המקללת את זכר המלחמה, הוא דור של בני 30–50, כלומר: „דור החזית“. מכאן ראיה שהחזית לא השאירה „זכרונות מזהירים ביותר“ בלב אלה אשר ראוּ אותה לא בפילם, אלא במו עיניהם).

ב„נוער העובד“ הגרמני מאוּרגנים 55 אלף בּחוּר וּבחוּרה. הצעירים המאורגנים באגוּדות המקצועיות ובאגוּדות הספּוֹרט של הפועלים מהוים צבא נוער המונה ביחד 700 אלף. מספּר לא קטן. אלא: בגרמניה ישנם קרוב ל־4 מיליוני בני נוער, זאת אומרת, שרק החלק הששי בערך, של הנוער הגרמני מאוּרגן בּמפלגה, באגוּדות המקצועיות ובאגוּדות הספּורט של הסוציאליסטים. עבודה רבּה וראוּיה לכל שבח נעשית ב„תנוּעת ידידי הילדים“ – למעלה מאלף סניפים לתנוּעה וּבהם מתחנכים כמאתים אלף ילדים ברוח הסוציאליסטית. ואוּלם אלה הם ילדים ועתידם – חזוֹן למוֹעד. בּא כוח הסטודנטים סיפר בועידת לייפּציג, כי יותר מ־50 אחוז מהסטודנטים הגרמנים נמצאים תחת השפּעת הנאצים (עדוּת לאוֹבּיֶקטיביוּת של המרצה היתה זאת, כשאָמר שאין לראות כאן סימן לריאקציה בלבד, אלא סימן לאָבדן הדרך הנפשית ול„תסיסת הסבל“; הוא גם ציין שהסטודנטים הגרמנים אינם שייכים, בּרוּבם, לפי מוֹצאָם, לבוּרגנות הגדולה). כל אלה סימנים הם לירידה ידועה, על כל פּנים לאָבדן ה„מוֹנוֹפּוֹלין הרוחני“ של הסוציאליזם בשוּרות הנוֹער. והלא לפני עשׂר שנים היה מוֹנוֹפּוֹלין זה בעין. גם מלבד המספּרים ישנם סימנים אחרים המעידים על החלשת הקשר בין המפלגה ובין הנוער, אף כשהוּא נמצא בשוּרותיה. לפני עשׂר שנים התאַרגן הנוֹער הסוציאליסטי באיגוּד מיוּחד ומוּבדל – „ההתאחדוּת הסוציאליסטית הצעירה“. התקוָה היתה: כאן יחשוב הנוער את מחשבותיו, יחפּשׂ את דרכּוֹ, יתבּוֹנן, יבקר ויהוה קשר חי ועצמאי בין הדורות. בועידת לייפּציג נשמעו קוּבלנוֹת קשות נגד ההתאחדוּת: אָבד לה הקשר עם החיים, היא התבּדלה בלימוד „אורתודוכּסי“ מדי, עוסקת בתורות שעבר זמנן וּבנוּסחאות שאין בכוחן לכוון את הצעיר לקראת חייו הממשיים. עוד לפני שנה היתה הנהלת המפלגה נאלצת לפזר את הסעיף הברליני של ההתאחדוּת. עתה החליטה הועידה לפזר את ההתאחדוּת כולה, הגם שהיא ירדה לששים סניפים עם 2000 חברים בלבד. אם טוב עשׂתה הועידה או רע – על כל פּנים: הענינים אינם בסדר. הוֹכחה סמלית כמעט ל„חוֹסר סדר“ זה ניתנה על־ידי התנהגוּת קהל האורחים (ברוּבם צעירי המפלגה) בזמן הועידה: מחיאות כּפּים סוערות בעת הנאומים ה„שׂמאליים“, הפסקות מרובות לנואמי הרוב, הפסקות אשר הפכוּ לפעמים את הויכוּח לשׂיחת שנַים, בין הנואם ובין הצעירים אשר בֹיציע.

בועידה חיפּשׂו עצה – בפרט זה או אחר. מישהו ציין שעבודת הנוער אינה פּוֹליטית די ומישהו אָמר שמגזימים ב„פּוֹליטיזציה“ של הנוֹער, שיש לו גם ענינים אחרים, ואלה חשוּבים בעיניו מן הּפֹוליטיקה, והמפלגה מזניחה אותם; יש צוֹרך לגוון יותר את סניפי הנוֹער, להשתדל לתפוֹס את הצעיר בכל גילויי גוּפוֹ ורוּחוֹ. מישהוּ האשים את הזקנים שאינם רוצים להבין לנפש הצעיר ואף מדכּאים אותו ב„אַבטוֹריטה“ כבירה מדי של הדור „המנוּסה“. ומישהוּ התרעם על „חוּצפת הנוֹער“ ועל קלוּת דעתוֹ. ציינוּ גם את „הצניעוּת“ היתירה של המפלגה הסוציאליסטית, את ה„סוֹלידיוּת“ שלה בגילוּי פעוּלתה לעוּמת הרעשנוּת והצעקנוּת ותפארת ה„פּאראדים“ של הזרמים הקיצוֹניים. ציינוּ גם סיבות אובּיֶיקטיביות לקרירוּת הנוֹער לגבּי המפלגה. הדור הצעיר אינו יודע את מצב הפועל בראשית התנוּעה הסוציאליסטית וגם את המשטר שלפני המלחמה לא הכּיר. אכן, השינוי הכּביר, שחל בּינתיים גם במצב הפּועל וגם במשטר הפּוליטי, אינו עומד לנגד עיניו והוּא אינו מעריך את הכיבוּשים שבּהם מתגאֶה הדור המבוּגר ועליהם הוּא מוּכן לשמור. הרפּוּבּליקה הגרמנית והחוּקים הסוציאליים – הצעיר לא נלחם עליהם, הם בּשבילוֹ כאילו דברים מוּבנים מאליהם ועל כן הם כמעט „דברים של מה בכך“. גם חוֹסר העבודה מהווה פּרוֹבּלמה נפשית אחרת בּשביל הפועל המבוגר, שטעם כבר לא פעם גם את טעם העבודה וגם את טעם הבטלה מאונס, ועל כן סבלני הוא יותר מן הצעיר, שעוד לא עמד אף פעם על יד המכוֹנה, ומראשית צעדיו בחברה כבר ראה את עצמו כמיוּתר, כמושלך החוּצה. ודאי נכוֹנוּת ההערות האלה, בחלקן או גם כוּלן, על הניגוּדים, לפעמים מדוּמים, אשר בהן. אלא לעצם הפרובלמה – מדוע נחלש הקשר בין הסוציאליזם הגרמני ובין הנוֹער, בּשעה שכּוֹח המשיכה של הזרמים הקיצוֹניים (קוֹמוּניסטים וביחוּד נאצים) הולך וגובר – הן אינן מגיעות. והפּרובּלמה, נדמה לי, נעוּצה באותו השינוּי הכביר במהלך הרוח ובמהלך המחשבה של הסוציאליזם הגרמני, אשר ציינתיו קודם. השינוי הזה אינו פּשוּט גם בשביל הבוגרים. אין מוַתרים בּקלּות על הרגלי מחשבה ועוד יותר על הרגלי הרגשה שנשתרשוּ במשך דורות. כל התפארת הפאתטית, כל המסוֹרת המזהירה שבּפּסיכוֹלוֹגיה המהפּכנית ובמיתוס המהפּכני עומדות כּצר לשינוּי הזה וּמפריעות לו ללבּוֹש צוּרות גלוּיות. עוד מנסים למזוֹג יין חדש לקנקן הישן. עוד מתחשבים מדי ב„מה יגידוּ“ ו„איך יקבּלוּ“. עוד נזהרים מלפגוע במוּשׂגים מקוּבלים. ואם במחנה הבוגרים כך, בּמחנה הנוֹער על אחת כּמה וכמה, כשזרמים קיצוֹניים, פּראים בקיצוֹניוּתם, מחוסרי מצפּוּן לוחמים על נפשוֹ, מבטיחים לו את „המלכוּת השלישית“, „את ימוֹת המשיח“ – שלטוֹן האומה הגרמנית על העולם כּוּלוֹ מבטיח לו האחד, ו„ברית עולמית של כל המועצות“ מבטיח לו השני. עוד אין העוז להגיד לצעיר הזה, המטוּלטל בין הקצווֹת, את האמת, אותה האמת אשר הסוציאליסטים הגרמנים יודעים אותה וחושבים עליה. ישנה סתירה בין הכתוב בעתון ובין המעשה, בין הנואם מעל הבימה ובין המנהל את המו"מ, פּוֹליטי או כלכלי בחדרי החדרים. והצעיר מרגיש בסתירה הזאת, מתוך רגישוּת הנוֹער לכל זיוּף, ואדרבא, הוא עוד מפריז ובוֹנה לו בנין שלם בדבר „התנַונוּת הסוֹציאליזם“. אחד מצירי הועידה ניסח ככה את דרישותיו לגבּי הצעירים: „הנוער – אָמר – צריך ללמוד שהסוֹציאליזם הנהו יותר ממחאה, שיש לחיות אותו שעה־שעה ויום־יום ושמלחמת המעמד פּירוּשה עבודת מעמד“. וזהו התפקיד הגדול העומד לפני הסוציאליזם הגרמני בחינוּך הדור הצעיר: להראות לו שהדברים הפּעוּטים הללוּ, שהוּא כל כּך נוֹטה לזלזל בּהם – קנית סחורות בחנוּת קואופּראטיבית, הקטנת מספּר שעות העבודה, הוספה קטנה לשׂכר העבודה, חוק סוציאלי חדש, המבטיח למספּר פּועלים חיים אנוֹשיים יותר, יותר השׂכּלה ויותר תרבּוּת, ויותר פּיתוּח חוּש היוֹפי, לב פּתוח לכל סבל האָדם וּמוֹח פּתוּח לכל כּיבוּש רוח אנוֹש, מחשבה עצמאית שאין לפניה כלוּם בלתי אם האמת, ותהיה מרה ואכזרית, הרגשה חיה של שוּתפוּת לקיבוץ העומד מעל לפרט – דברים אלה ודוֹמיהם הם המכריעים ביצירת החברה העובדת, כלומר, חברה אנוֹשית יותר, בנויה על יסודות צוֹדקים וטהוֹרים יותר מאשר החברה הנוכחית.

וגם מלה אחרת נפלה בועידת לייפּציג. אחד מן הצירים אמר: „בּלי חזוֹן מזהיר לא נוּכל לכבּוֹש את הנוֹער“. אם פירוש הדברים היה תכסיסי בלבד והנוֹאם התכּוון ל„יצירת החזון“, לשם שימוּש חינוּכי בלבד, לשם „כּיבוּש הנוער“ בלבד, הרי אין לדבר טעם. חזוֹן כזה יישאר „עשׂוּי“ ויפיוּפוֹ יתגלה, מחר או מחרתיים. כי על שקר אי אפשר לבנות חינוּך בּר קיים. והמחנך לא ימלא לעולם את תפקידו – לעזור לחניך ליצוֹר מעצמוֹ אישיוּת עצמאית – בעזרת חזוֹן שאיננו בלבוֹ הוא, בלב המחנך. ואולם אם הכוָנה אחרת היתה, אם רצה הנוֹאֵם להגיד שאָסוּר למפלגה הסוציאליסטית, על כל הסבך התכסיסי שבה, על כל השינוּי שחל בּמצב הפּועל בחברה הנוכחית ועל כל השינוּי במהלך המחשבה הסוציאליסטית, על כּל „הסוציאליזם היום־יומי“ הלז, אָסוּר לה, למפלגה, לה גופה, לשמה – ולא לשם הנוער שיש „לכבוֹש“ אותו – אָסוּר לה לשכוח, אף לרגע אחד, למה היא נקראת, לשם מה נוצרה – לא לשם תיקוּן ושיפוּר זעיר שם, זעיר שם, אלא להקמת חברה חדשה, חברת היצירה והחירוּת, במקום חברת הסבל, הניצול וההשפּלה, אם זאת היתה כוָנַת הנוֹאֵם, אָז אָמר מלה רבּת משקל, המאירה את התפקיד הנכוֹן העומד לפני הסוציאליזם הגרמני, ולא הגרמני בלבד: להנחיל בלב הצעיר את ההכּרה שה„סוציאליזם היום־יומי“ הוא הדרך העיקרית (אם כי איננה היחידה) לשחרוּר המעמד העובד. והקוֹשי הנוכחי של הסוציאליזם הוּא בזה, שאת הסינתזה הזאת טרם מצא, לא רק בּשביל הנוֹער, אלא גם בּשבילוֹ גופא. הקוֹשי הוא בזה, שישנם יסוֹדוֹת בסוציאליזם הנזוֹנים מחזוֹן בלבד ועל כן החיים האלה מוּפשטים הם ומחוסרי החיוּניוּת הקוֹנקרטית, היוצרת באמת. וישנם בסוציאליזם יסודות אחרים, אשר „הסוציאליזם היום־יומי“ נעשׂה בשבילם מטרה כשהיא לעצמה, והם מסתפּקים בה, וליותר מזה אינם שואפים וקוֹנקרטיוּת מחוּסרת עתיד זו מקנה אופי „פיליסטרי“ בלשוֹן הצעירים לכל פעוּלתם.

גם אנחנוּ עומדים לפני אותו התפקיד ולפני אותו הקושי, ולא רק בשטח הסוציאלי, אלא גם בשטח הלאומי. גם אָנוּ מחפּשׂים את הסינתזה בין הישוּביוּת – זאת פּרשת הכיבוּש הסבלני של כּל שעל אדמה וכל פינת עבודה, זאת ההתאחזוּת העקשנית בּקרקע בכל הדרכים וּבכל התנאים שהם – ובין שחרוּר עם ישראל בּארצוֹ. בלי השחרוּר הזה מהוָה „הישוּביוּת“ שלנוּ דבר פּעוּט מאוד. בּה בשעה שהישוּביוּת הזאת מהוָה את הדרך העיקרית (אם כי לא היחידה) לשחרור כּוּלוֹ. ולא יהיה זה כלל משוּם סירוס, אם נַמשיל את המשל עלינו ונתרגם את „הסוציאליזם היום־יומי“ של הגרמנים ב„ישוּביוּת“ שלנו ואת ה„חזון המזהיר“ בחזוֹן הציוֹנוּת.

“דבר“, ט”ו-ט“ז תמוז תרצ”א (30.6–1.7.1931)

---

ואלטר ראטנוי נרצח שנית

מאת

משה בילינסון

ב-24 ביוּני הרגו שני טרוריסטים גרמנים את ואלטר ראטנוי, מיניסטר החוּץ הגרמני. עכשיו רצח אותו שלטון גרמניה שנית: הסיר את שמו מכל הכּכּרים והרחובות והמוסדות, החרים את ספריו, “טיהר” את מפעלו, “החברה החשמלית הכללית”, מהיהודים, ולאחרונה – הקים ב-17 ביוּני שנה זו מצבת זכרון לרוצחיו.

אֶרהארדט, אשר הטרוריסטים היו חברים בפלוּגתו והוּא ששלח אותם לרצוח את ראטנוי, קבע את לוח הזכרון “כאן מתו, ב-17 ביוּלי שנת 1922, חברינו קרן וּפישר, מפלוּגת אֶרהארדט, הם מתוּ מות גבורים לשם גרמניה”. זרי פרחים מרוּבים הוּבאו למקום. רֶהם, ראש המפקדה של חיילות היטלר, ציין – “בהתרגשות”, לפי עדוּת ההודעה הרשמית – את זכויות קרן וּפישר ל“התקוֹממוּת הלאומית”.

במעמד חגיגי זה נרצח ראטנוי שנית, אותו רהם כתב פעם, באחד ממכתביו הפּרטיים אשר נתפּרסמו ברבים – לפני היטלר, כמוּבן – כי “גרמניה עוד תצטרך להתרגל לשלטון הרוצחים”. אכן, נתאַמתו דבריו.

ואלטר ראטנוי לא היה רק הוגה-דעות חריף ועמוק, עם ניצוץ גאונות, מבקר חמוּר של סדרי החברה הקיימת. הוא היה גם פּאטריוט גרמני אשר מעטים כמוהוּ בתולדות ארצו. ברגע של סכנה העמיד את עצמו, ללא היסוּסים, לשחרוּת המולדת. עוּבדה היא, אשר אי אפשר לסתור אותה, כי רק בזכוּתו, בזכוּת עינו החודרת אשר הכירה תיכף את סכנות הבּלוֹקאדה האנגלית, ובזכוּת כשרון הארגוּנו המהיר והנמרץ, יכלה גרמניה לצבּוֹר את חומרי הגלם שלה ולעמוד ארבע שנים מוּל אויבים חזקים. וכשהתברר כי לשוא היה המאמץ והתבוּסה כבר עמדה בפתח, היה הוא, ראטנוי, אשר דרש – בניגוד להינדנבּוּרג וללוּדנדוֹרף – לא להיכּנע. וכשעצתו לא נשמעה, והמדינאים הגרמנים החדשים עשו את רצון המפקדה הצבאית הישנה, וחתמו על התמ\נאים הקשים של שביתת הנשק, היה הוא, ראטנוי, אשר פּנה אל המנצחים בקריאה, אשר העולם כוּלו הקשיב לה, והיות צודקים ונבונים בנצחונם.

מאָז הפנה את כל כוחותיו הגדולים למטרה אחת: להכניס שוב את גרמניה, בדרך שלום, לתוך משפחת-העמים, בתור מדינה שוַת זכוּיות. הוא נכנס למיניסטריון של וירט ויצא ממנו לאות מחאה נגד החלטת חבר הלאוּמים להפריד את שלזיה העליונה מגרמניה. בתור בא כוח הממשלה נסע ללונדון ושם, במשׂא-וּמתן הדיפלומאטי הראשון שבּין המנוּצחים והמנצחים, הניח יסודות להסכם אשר לא זכה לראות בהגשמתו, ושטרזמאן ביצעו בלוקארנו, בשנת 1925. הוא דרש במפגיע את ביטוּל הפּיצוּיים שהוּטלוּ על גרמניה או לפחות להקטינם. נלחם נגד “אשמת המלחמה” אשר רבצה על גרמניה וסירב להכיר בפסק דין “חד צדדי” – ודרש “משפט נייטראלי, בין-לאומי” לקביעת האשמים בפרוֹץ המלחמה.

ערב ועידת גנוּאָה – הועידה הבין לאוּמית הראשונה בה השתתפה גרמניה כמדינה שוות זכוּיות – נכנס שנית למיניסטריון, הפעם בתור מיניסטר החוּץ. בגנוּאָה עשה מעשה נועז, אשר העיד, כי גרמניה איננה מוּכנה להרכּין ראש, והחלטתה אתה להמשיך את קיוּמה בתור מדינה בלתי תלוּיה, לחפּשֹ לה בני ברית, גם למורת רוחם של המנצחים: חתם על הסכם ידידות עם רוסיה המועצתית, דבר אשר שימש לגרמניה במשך שנים נשק רב- ערך במלחמה לעצמאותה, וגם ממשלת היטלר שומרת עליו שמירה מעוּלה. הדבר היה ב-16 באפּריל 1922 ובעוד חודשיים נהרג ואלטר ראטנוי בחוּצות בּרלין. אוּלי משוּם שבאמצע, ב-19 במאי, נשֹה בגנואָה, נוכח כל הדיפּלומאטיה העולמית, את אחד מנאוּמיו המזהירים ביותר, בו הגן על זכוּיות גרמניה, וסיים אותו בקריאה משולשת: “שלום, שלום, שלום!”? הוא ידע, כי בקריאה זאת הוא מסכּן את חייו. כשנתן את הסכמתו למינוּיו למיניסטר החוּץ לא מצא עוז בנפשו לספּר את הדבר לאמו, לה נודע הדבר אך מעתוני הבוקר, כשישבוּ על יד השולחן. שאלה אותו: “למה עשית לי זאת?”, ענה קצרות: “לא יכולתי אחרת”. וסיימו את ארוחת הבוקר מתוך שתיקה מוּחלטת, ללא החלפת מלה אחת, ידעו שניהם, מה פּירוש הדבר, מה פּירוש מינוּי איש זה, שעיניו ל“שלום, שלום, שלום”, ובעורקיו דם יהודי, למיניסטר החוּץ של גרמניה, כשקבוּצות טרוריסטים מתהלכות בחוּצותיה ומחפּשֹות להן קרבּן.

סערה קמה בגרמניה משנודע, כי בתוך ברלין, לאור השמש, נהרג איש זה, ישר-לב, בעל אופי, הוגה דעות, פאטריוט גרמני נלהב אשר קיבל על עצמו לנהוג את הספינה הגרמנית הטרוּפה, הים השֹנאָה שהקיף אותה אָז, למחרת המלחמה, אל החוף הבטוח של השלום. לא היה אדם – או כך נדמה היה אז – אשר לבו לא התקומם נגד הפּשע המזוהם, מכל מקום: לא היה אשם, ולא זרם ולא מפלגה אשר קיבלו על עצמם את האחריות לפשע. וגם נמצאו אנשים – כשם שהתברר אחר כך, נבּין המקורבים ביותר – לרוצחים – אשר העמידו פנים כאילו לא יתכן כלל שגרמני ירם ידו על ראטנוי, המסמל אוּמה כולה, ודיברו על “זרים” ומאד התרעמוּ נגד השלטון אשר חיפּשֹ את הפּושעים בין הגרמנים דוקא. בכיווּן זה של החקירה ראו “בגידה”, הכתמת גרמניה בפני העולם כוּלו. וכשנגלה הפשע ולא היה מקום לספקות עוד, וקרן ופישר שֹמוּ קץ לחייהם ואֶרהארדט ששילח את הרוצחים, ברח והסתתר מעין המשפט, אז התאחדה – כאילו – כל גרמניה בקללה לרוצחים, אז כיבּדוּ כוּלם, כוּלם, את זכר ראטנוי. וכוּלם הכירו בזכוּיותיו הגדולות, ורחובות וככרים וּמוסדות נלחמו ביניהם בעד הכבוד לשֹאת עליהם את שמו. אלה אשר דעת הקהל האשימה ברצח ובאחריות לו כאילו נעלמו מעל הבימה הפּוליטית.

אך כל זה היה רק “כאילו”, רק “כאילו” התאַחדה גרמניה בהפּרצוּת מצפּונה, רק “כאילו” נעלמו הרוצחים ושוּתפיהם. כי לא רק שעת המצפון האנושי, אלא גם שעת ההכרעה הפוליטית היתה שעה זו, של רצח ראטנוי, לגרמניה. או שלום (שלום – ולא כניעה ראטנוי ואשר אִתוֹ לא היו אנשי כניעה כלל וכלל) כלפי חוּץ, וזכוּת ומשפט וצדק כפּי פּנים, ואזי תהיה הנהגת המדינה בידי יורשי ראטנוי, בידי הפּועלים הגרמנים קודם-כל – או תרועות מלחמה, “דם ואש” כלפּי חוּץ ושעבּוד ועוון כלפּי פּנים, קודם כל כלפּי העובד הגרמני, ואזי אי אפשר שרוצחי ראטנוי ואשר אתם ירדו מעל הבמה הפוליטית, באשר הם המכשיר שבעזרתו עתידים שליטי המשטר הישן לשוב לשלטונם, וכעבור זמן מה, כאשר שכך במקצת המצפון שנפצע, כשמנהלי הרפּוּבּליקה הגרמנית בטחו ב“אַחדות האוּמה שקמה מקבר ראטנוי”, התחיל רינון, תחילה חלש וביישני, אחר כך מתחצף וגובר: אמנם נכון, הרוצחים רצחו נפש טהורה, ואולם כלוּם רוצחים פּשוּטים היו? הלא מתוך טעמים לאומיים, מתוך טעמים פּאטריוטיים עשו את אשר עשו, אמנם נכון, איש גדול וּללא דופי היה ראטנוי, ולאושר מולדתו נשא את עיניו, ואולם דם יהודי זרם בעורקיו ואפשר להבין אם התקוֹמם צעיר גרמני גאֶה וּבעל כבוד נגד החזיון המשוּנה הזה: יהודי מייצג את גרמניה לפני אוּמות העולם, ואף זאת: היהודי – כלוּם לא נכון כי לבגידה נועד? ואם עדיין לא בגד ראטנוי בגרמניה, ואדרבא, שרת אותה שירוּת רב גם בזמן המלחמה וגם לאחריה, הרי סופו היה בכל זאת לבגוד – הלא יהודי היה – והגרמנים הצעירים הללו לא עשו דבר בלתי אם הקדימו את בגידתו העתידה ועל ידי כך הצילו את גרמניה מסכּנה מרוּבה, ואף זאת: אמנם בשעת מלחמה שה ראטנוי את

חובתו, עשה יותר מכמה גנראלים ואַדמיראלים, ואוּלם הן ראיתם, לאחר המלחמה נשא עיניו לשלום, כלומר, פּאציפיסט היה. היתכן תקוּפת גרמניה אם לא ב“דם ואש”?

וּבה במידה שמנהלי הרפּוּבּליקה בטחו ב“אחדות האומה אשר קמה מקבר ראטנוי”, בה במידה שהאמינו, כי רצח זה לקח איום הוא לאומה במבוּכתה ולא יתכן כי לא ילמד ממנו, באותה המידה הלך הרינון הולך וחזק, ולאחר זמן לא רב קמוּ פלוּגות טרוריסטיות אחרות תחת פלוּגות אֶרהארדט ופּוּלחן חדש התפּשט בין כמה צעירי גרמניה – לא פוּלחן ראטנוי, חלילה, אלא פולחן רוצחיו דוקא – ומפלגה חדשה קמה לגרמניה “מפלגת הפּועלים הנאציונאל-סוציאליסטית”. כי ללמוד מהלקח האיום פּירוּש הדבר ללכת בדרך ראטנוי, כלומר: לשאוף להקים, על חורבנות המלחמה, מדינה גרמנית חדשה, מדינת שלום כלפי חוּץ ומדינת משפּט כלפּי פנים, ולזה לא היו יכולים להסכים לא בעל האחוזה שבפרוסיה המזרחית ולא בעל התעשיה אשר ברוּהר ולא החנוני ופקיד הבנק אשר המשבר הגרמני והמשבר העולמי הורידו אותם מנכסיהם והם ראו את המשבר הזה בדמוּת היהודי בעל חנות “כל בה” ובדמות מנהל הבאנק. וכעבור זמן נוסף נמצא גם מי שקיבל על עצמו – כשהדבר כבר לא היה מסוּכן – את האחריוּת לפשע וּויתר על כל “אמנם” ואמר בגלוי: יהודי היה ראטנוי, ורודף שלום, ועל כן בוגד היה. וגבורים היו הצעירים הגרמנים אשר זרקו בו פצצות יד וירו בו מאֶקדוחיהם.

כיום הזה הוכרז קרן ופישר לגבורים לאומיים על ידי השלטון עצמו, שם ראטנוי נעשה למפלצת. האספסוף אשר השליטים הושיבו בעיירות לנהל את עניני הערים הגרמניות, ממהר בכל מקום להוריד את שלטי הרחובות הנושאים עליהם את השם הזה. רוצחים ומשלחי רוצחים שולטים כיום הזה בגרמניה.

ללמדך, מה שונות ומשוּנות יכולות להיות דרכי הפּשע. רצונך להאמין, כי הן מורידות את עושי הפּשע מעל בימת הציבור ודנות אותן לבדידות וּלהתנונוּת, וההיסטוֹריה אומרת, כי יקרה גם כמקרה הזה:גויוֹת אנשים טהורים שבכּל האוּמה חלקה להם כבוד והיתה מאוּחדת בצערה על הרצחם, משמשות שלבּים בסוּלם המוביל לשלטון, לשלטון באותה אומה.

“דבר”, ז' אב תרצ"ג (30.7.1933)

---

"קורופציה"

מאת

משה בילינסון

(רשמי ביקור בברלין)

“קוֹרוּפּציה” זהו עכשיו ענין בפני עצמו בגרמניה זו, אחת הצוּרות של מלשינוּת פרטית אשר גם השלטון הזה נאלץ לצאת במלחמה נגדה. בעזרת “קוֹרוּפּציה” מטילים דופי במוסדות ובאנשים של ה“שיטה הישנה”, כדי להצדיק את חומר הדין נגדם, וכדי להכניס במוחות ןבלבבות את ההכּרה שכוּלם, כוּלם, כוּלם בעולם הזה – אנשי הסוציאליזם והקומוּניזם, אנשי ה“מרכז” והמפלגות הדמוקראטיות – כוּלם לא חיפשוּ בעבודה ציבורית ומדינית בלתי אם טובת הנאה פרטית, התעשרו על חשבון העבודה הזאת, ניצלו לרע את אימון העם, והיחידים המסוּרים, ישרי הלב, הנאמנים, הם הנאצים, שהם לבדם מסוּגלים וראוּיים לעמוד על משמר עניני העם ולשרת אותו ללא ענין פרטי לעצמם, זהו אותו קו הנפשי-התעמוּלתי המתבטא בצעקה, כי “כולם בוגדים, כולם מכרו את המולדת”, או בשטח חיצוני, כי,"כולם שונאים את גרמניה המחוּדשת ושואפים להחריבה ".

אין לף דבר פּשוּט יותר מ“גילוּי קוֹרוּפּציה”. קודם כל: הלא עתה אפשר לשקר מבלי שאדם יוכל לבדוק, הרי לא יעיז או לא יוכל להעמיד את הדברים על האמת. שנית: לכל מוסד ישנם תמיד ענינים כספּיים מסוּבכים אשר מטעמים שונים מכניסים אותם ברוּבּריקות שונות, לפעמים גם ברוּבּריקות אישיות של מנהלי המוסד, מבלי שהדבר מכוּון להנאתם הפּרטית של המנהלים דוקא. שלישית: הענינים הכספּיים המסוּבכים האלה התרבּוּ במאד בגרמניה בשנים האחרונות בקשר עם אי-יציבוּת המטבע, בקשר עם כל מיני גזרות מסחריות-פינאנסיות, בקשר עם הקוֹנטרוֹלה של המנצחים, ולכמה מ“מקרי קוֹרוּפּציה” יש יסוד פאטריוטי טהור, אלא שהפה סתוּם, גם מטעמים חיצוניים וגם מטעמים פנימיים, והאנשים אינם יכולים אפילו ללמד זכוּת על עצמם. רביעית: גם המצב הפּוליטי הבלתי בטוּח של החדשים האחרונים הכריח כמה וכמה מוסדות, פּוליטיים או קשוּרים בפוליטיקה, לכל מיני אופּראציות והעברות, כאילו-אישיות, ואולם מטרתן להציל את הכסף, פּן יפּול בידי האויב הפּוליטי. עתה מגלים השליטים החדשים את האופּרציות האלה, וברור שאין שם אחד בפיהם, כשהם באים לספּר את המקרים האלה להמוני העם, בלתי אם אחד: קוֹרוּפּציה אישית.

בזאת אינני רוצה להגיד שה“שיטה הישנה” היתה נקיה מכל קוֹרוּפּציה. ודאי היו מקרים כאלה ואולי לא מעטים. מסוּפקני, אם המשטר הגרמני- הישן, זה שלפני המלחמה, וביחוּד של המלחמה, היה “מוּסרי” יותר ובטוּחני ש“אנשי נובמבּר” (אנשי המהפכה של 1918) היו יכולים, אלוּ רצוּ, להוקיע את חרפּת הקוֹרוּפּציהשל המשטר הישן במידה גדולה יותר ומוּצדקת יותר מאשר עושים עתה אנשי המשטר הישן שצפו למעלה לגבּי אנשי הרפּוּבּליקה, אלא, שהם, אנשי נובמבּר, בזוּ לשיטת מלחמה כזאת ורצו לנטוע בלב הגרמני את ההכרה הרפּוּבּליקאית-הסוציאליסטית על יסודות עקרוניים,הרגשתיים, ראציונאליים, ולא על יסוד של פסילת האנשים. אם נאריך ימים ונזכה לראות בגרמניה זמנים אחרים, כשיפתחו ספרי השליטים הנוכחיים, נוָכח לדעת מה גדול המרחק בין “התקוֹממוּתה המוּסרית” נגד אנשי ה“שיטה הישנה”.

בינתיים: אלפי-אלפי אנשים הועמדו לעמוּד הקלון וכל אחד אשר שייכוּת כלשהי לו לשלטון הרפּוּבּליקאי-הדמוֹקראטי חשוּד עתה למפרע בקוֹרוּפּציה. אחד מאנשי- הקוֹרוּפּציה האלה שלח לי, לפני כמה ימים, מכתב פרטי. הוא שואל, אם ישנה לו, אפשרוּת לעלות ארצה. והמכתב הוא בעיני תעודה אנוֹשית- היסטורית לא רק מבחינת המחשבה הזאת אשר הנה עלתה על לב איש שהיה עד כה זר לנו לחלוּטין (חדלתי כבר להשתומם להופעת המחשבה הזאת), אלא גם מבחינת ה“קוֹרוּפּציה”. לפני 48 שנה נכנס האיש למפלגה הסוציאליסטית ועבד בה עבודה מסוּרה ומאוּמצת, ביחוד בתורת מחנך, עתונאי ועורך. עד כה: מקרה רגיל.אלא שבא נובמבּר ההוא, נובמבּר ה“ארור” של שנת 1918והאיש נהפך מעתונאי למיניסטר הענינים הפּנימיים באחת הארצות הגדולות של גרמניה (עוד משנת 1906 היה ציר בלאנדטאג, כלומר: למעלה מ-26 שנים היה מעורב ב“קוֹרוּפּציה פּרלמנטרית”). גם כשחדל להיות מיניסטר המשיך את העסקנוּת הציבורית והיו לו משרות גבוהות. עתה הוא עומד בסיוּם חייו, לאחר חמישים שנה של עבודה מפלגתית, פּוליטית, ציבורית, עתונאית, אשר הזדמנוּיות לטובת הנאה פרטית ול“קוֹרוּפּציה” בודאי לא חסרו בה, וכה דבריו במכתבו אלי: “הנני מחוּסר, לדאבוני, כל חסכונות שהן. רכוּשי היחידי הוא בית קטן, בית דירה, אשר המשכנתא עליו מגיעה ל-80 אחוז של ערכו, וגם את הבית הזה הנני נאלץעתה למכור, ועלי לחפּשׂ, לכל היותר מהר, אפשרות עבודה ופרנסה חדשה, כדי להרויח לחם בשבילי ובשביל אשתי”. אלה הם פני הקורופציה הסוציאליסטית, כזהו פריוֹ ף לא קורת- גג ולא פת לחם למי ששימש במשׂרוֹת הגבוהות ביותר של המדינה. אם אין טעות בידי השאירה ה“מהפכה הגזלנית” של 1918 קצת יותר מסיכוּיים כאלה לכל המון הנסיכים הגרמנים, הקטנים והגדולים.

“דבר”, י“ב תמוז, תרצ”ג (6.7.1933)

---

עם פירוקה של הסוֹציאל־דמוֹקראטיה הגרמנית

מאת

משה בילינסון

חסד עשׂתה ממשלת היטלר עם פּאול לבּה, היושב ראש החדש של הס"ד, שאסרה אותו ימים מספר לאחר שמפלגתו הוּכרזה אסוּרה. לא ברור לשם מה בא המאסר הזה; אם גם נניח שלבּה התעתד לברוח לחוּץ־לארץ (ביותר מזה ודאי אי אפשר היה לחשוד בּוֹ), כּלוּם היה מוֹסיף משקל רב לקבוּצת הסוציאליסטים הנמצאים כבר בצ’כיה, בשויץ, בצרפת? לעומת זאת יש בּסיוּם זה של הקאריֶרה הפּוֹליטית של לבּה משום חידוּש־הכבוד לאיש. אילוּ לא הופרעוּ גם חייו הפּרטיים בּמה שהוא, היתה הכּלימה שלמה.

בּהיותי בבּרלין לא שמעתי מלה בשבחה, או לכל הפחות להגנתה, של המפלגה אשר עבר מלחמתי מזהיר לה, זכוּיות גדולות לה (לא נצדק אם נשכּח זאת בשעת השפלה זו) בהקמת מעמד פועלים בעל־הכּרה ובכיבושיו המרוּבים (אם מיליוני מחוסרי עבודה בגרמניה טרם התנַונו לחלוטין, הרי גם זוהי בזכות הס"ד), וגם זכוּיות גדולות בהגנת המדינה הגרמנית בשעת התבוּסה. בכל ההסתה הפּראית המתנהלת עתה נגד המפלגה, אשר היה זמן והיא היתה השולטת במדינה, ישנה כפיית טובה איוּמה, דוקא מצד הדוֹגלים במדינה הגרמנית ובלאומיוּת הגרמנית. הפּקוּדה שאָסרה את קיוּם המפלגה הכילה נימוּק: “בּגידה במוֹלדת”. והן אם מישהוּ עמד לימין המוֹלדת, בּשנוֹת המלחמה, קודם כל אם מישהו עמד אָז להגנת המולדת מבּלי להיות חייב בתסבּוכת שגרמה למלחמה, ללא ענינים פּרטיים או מעמדיים מיוּחדים הקשוּרים בּמלחמה, הרי היתה זאת המפלגה הסוציאל־דמוֹקראטית. אם היה מישהו אשר ידע לקבּל על עצמו את האחריוּת לתבוּסה ונשׂא בתוצאותיה ושמר בכל כּוֹחוֹתיו על שלמוּת המדינה, התנגד במרץ לכל הניסיונות לפלג את גרמניה (בשעה, שהבוּרגנוּת של ארץ הרהיין, למשל, היתה מוּכנה להשלים עם הספּראטיזם הצרפתי) – היתה זאת הס“ד הגרמנית. אם השתדל מי לפזר את ענני השׂנאָה אשר אָפפו את גרמניה בשעת סיוּם המלחמה וגם הצליח במידה מרובה בפעוּלה מפרכת זאת, אם היה מישהו אשר הכניס שוב את העם הגרמני לתוך משפּחת העמים (והכניסה לחבר־הלאומים היתה רק ביטוּי חיצוֹני לפרוֹצס זה) וסלל דרך להבנה מחוּדשת עם אנגליה וצרפת ואף השׂיג כּבר כּמה וכמה הישגים ממשיים לקראת אותו שיווּי זכוּיות אשר עתה הוכרז כמטרת השלטון החדש בשטח הפוֹליטיקה החיצוֹנית, הרי היה זה בעיקר הפועל הסוציאליסטי. רבים הם חטאי הס”ד הגרמנית, רבּים וכבדים, לפני הפועל הגרמני ומדינתו, לפני תנוּעת הפועלים הבין־לאומית, ואולם חטא זה, אשר בו מאשימים אותה – לאוּמיות לקוּיה, בשׂפה הרשמית: “בּגידה במוֹלדת” – לא חטאה, בלתי אם נאמר שנאמנוּת למוֹלדת משמע: הכנה למלחמה חדשה לשם השתלטוּת על העמים השכנים.

האיסוּר הזה שהוּטל עתה לא מצא בלתי אם שׂרידים עלוּבים של הבנין המפוֹאַר לשעבר. למעשה גם אין בּוֹ שוּם חידוּש. בין כה וכה לא היתה למפלגה שוּם אפשרות פּעוּלה. העתוֹנים לא יצאו, אסיפות לא נתקיימוּ, רכוּשה היה מוחרם. ואשר לביטוּל המאנדאטים של הצירים הס“ד בבתי הנבחרים ובעיריות, הרי הדבר נוגע למספר אנשים מצוּמצם אשר גם הוּא הלך והצטמצם. כּל יוֹם אפשר היה לקרוא בעיתוֹנים: “הצירים הס”ד ויתרו במקום פּלוֹני על המאנדאטים שלהם”, פּעם בּצוּרה קוֹלטיבית, פּעם אחד־אחד. גם לוּלא האיסוּר היו כל בּתי הנבחרים וכל העיריות מתרוֹקנים, בּמשך זמן קצר בּערך, מיִצּוג ס“ד. וגם האיסוּר שהוּטל בפקוּדה האחרונה על הפקידים ועל הפועלים העסוּקים במפעלים ציבוּריים להיות חברי המפלגה ס”ד, פיגר אחרי החיים: אין בּמפעלים הציבוּריים איש אחד אשר פנקס־חבר נשאר בּכיסוֹ.

לשם מה, איפוא, בא האיסור? לא מטעמים עניניים, לא משום שהמפלגה הס“ד “בגדה במולדת” או גרמה סכנה רצינית לשלטון החדש, אלא: א‘, מתוך נאמנוּת לעקרון “המדינה השלמה”, אשר אינה סובלת בתוכה אירגוּנים פּוליטיים מחוּץ למפלגה השולטת (והימים האלה הנם ימי הגשמת העיקרון הזה גם לגבּי מפלגות וזרמים אחרים); ב’, מתוך תשוּקת ההפגנות, מתוך צורך לספּק את צמאון המחנה ב”צעדים נועזים" בלתי פוסקים; וג', מתוך רצון להקל את החשבון ה“פרלמנטרי” עם אותם האירגוּנים הפּוליטיים, המוסיפים עוד להתקיים – ואמנם לאחר ניקוּי בתי־הנבחרים והעיריות מהקוֹמוּניסטים לראשונה והסוציאליסטים עתה, עומדים לשרות המפלגה השולטת בכל מקום ומקום אותם שני שלישים של הצירים הדרוּשים לכל שינוּי בחוּקה היסודית. בכמה מקומות מגיע הרוב הזה ל־90 ואף ל־100 אחוז; במקומות אלה הוּשׂגה כבר המטרה, והיא “המדינה השלמה”.

את ניתוּח מאורעות החרבן של הס“ד הגרמנית או אפשר להתחיל ב־30 בינואר, יום עלות היטלר לשלטון, ולא ב־5 למֵרס, יום עלות מפלגת היטלר למדרגת המפלגה הגדולה ביותר במדינה. ואף – אם נחזור אחורנית – לא ב־20 ביולי אשתקד, כשקצין אחד ושני חיילים הספיקו לפוֹן פאפן כדי לכבוש את מבצר הס”ד, את ממשלת פרוּסיה. אלה היו כבר תאריכי התבוּסה שנכנסה לתקפה. היא רק נתגלתה ב־5 במאי ואולי יותר נכון: ב־4 במַרס, יום בו עבר אוטו בראון, ראש המיניסטרים הפרוּסי (היו ימים וקראו לו ה“צאר האדום של פרוּסיה”) את הגבוּל השוייצי. עוּבדה קטנה לכאורה, אשר גם הצדקה אישית כאילוּ היתה לה (מחלה קשה של האשה) ואולם היא זיעזעה, במידה משוּנה מאד, במידה מפתיעה, את מחנה הפּועלים הסוציאליסטים ושימשה גם אות וּמופת להמון בראוּנים בינונים וקטנים. אמנם ב־5 במַרס הצביעו 7 מיליוני בוחרים בעד הרשימה הסוציאליסטית ואולם הקנין העיקרי שהיה למפלגה זאת, הקנין העולה בערכו על כל ההון ועל כל העתונים ועל כל הזכוּיות לכנס אסיפות ולשלוח צירים לבתי הנבחרים ולעיריות – אֵמון ההמונים במנהיגים – הקנין הזה התערער. ומאָז חיי המפלגה לא היו בלתי אם חיי־מדרון, באשר רוב מנהיגי המפלגה לא תפסו ולא הבינו, עד הרגע האחרון – אולי הבינו עתה, בבית האסורים – מה הוא הקנין, אשר עליהם לשמור עליו שמירה מעוּלה ולהקריב לו כל נכסים אחרים.

ב־5 במַרס ההוא, כשהוּברר שהשלטון עבר לחלוּטין להיטלר ושהדבר הזה הוא “לזמן ממוּשך וברצינוּת” ושאין כוח להתקומם נגד העוּבדה הזאת, השתלטו מחשבה אחת ורצון אחד במנהיגוּת המפלגה: לשמור, ויהי מה, על עמדתה הלגאלית, לעשות הכל כדי שיאופשר קיום המפלגה במסגרת המדינה החדשה, למנוע כל דבר העלוּל להפוך גם את המפלגה הגרמנית, כחברותיה הרוסית והאיטלקית, למפלגת אימיגראנטים. מכאן סיסמת השקט והסדר, מכאן הודעת וֶלס בדבר יציאתו ממשרד האיטרנאציונאל, מכאן ההתנהגות המתוּנה בישיבה הראשונה של הרייכסטאג החדש, ואם ישאל השואל: לשם מה לשמור על החיים הלֶגאליים, אשר אין אתם חיים ממש. הלא בין כה וכה נפסקה כל פּעוּלה חוקית, הלא ברור שאין גם לחכות לבחירות חדשות אשר יקטינו את הרוב הנאצי ויעלו שוב לגדולה את הסוציאליסטים – לא תהיה לכך שוּם תשובה פוליטית. ואם קודם עוד היתה אפשרית איזו אַשליה, הרי הלכה ונעלמה מיום ליום. העתונות הסוציאליסטית נסגרה לשבועיים – שבועים עברו ולא נתחדשה. כמה צירים סוציאליסטים וּפקידי המפלגה נאסרו ובראשונה דברו על שחרוּרם – והשחרור הזה לא בא. אדרבא: חברים חדשים נתוַספוּ ליושבי “מחנות הריכוז”. נכסים היו למפלגה, נכסים מרוּבים, פּרי חסכונות הפּועל במשך עשרות שנים, הון רב היה בקופתה. על הנכסים ועל ההון היו מצוּוים לשמור – והן הוחרמו אלה ואלה, עברו לידי האויב. דוּגמת האגוּדות המקצועיות (שהיו הראשונות לתורת הלגאליות ויהי מה), היתה כבר כנגד עיני מנהיגי המפלגה: הכריזו על נכונוּתן לעבוד עם השלטון החדש, חתמו על כרוּז אחד במאי, והדבר נסתיים בכיבוּש מחפּיר ובבית האסורים – ובכל זאת: חוּקיוּת ויהי מה.

כּמה וכמה יסודות, בודדים וקבוּצות, הנוער ביחוּד, התקוממוּ נגד הקו הזה. דרשו, תבעו כיווּן אחר. היו באים למנהיגוּת והיו אומרים לה: לגבּיכם, לגבּי המפלגה הגדולה, החלטתם את אשר החלטתם ויהי כן, ואולם תרשו לנו לעבוד באותה דרך יחידה, אשר עדיין פתוּחה לפנינו, בדרך בלתי חוּקית, תרשו לנו, לנוער אשר פיזרו אותו וכבשו את מעונותיו, ליצור צוּרות עבודה “מכוּסות”, וננסה לעשות את אשר תשׂיג ידינו – והמנהיגוּת לא רצתה לשמוע “דברי־הפקר” אלה ובכל כוח אשר ל“סמכוּת” בגרמניה כפתה על המורדים להסתלק ממחשבה בלתי־חוּקית ונימוּקה אתה: אם יתגלה הדבר, הרי לא אתם בלבד, אלא גם אנו נסבול, לא אתם בלבד תיכשלו, אלא גם אותנו, את המפלגה הגדולה, תכשילו.

כך הגיעו הדברים לישיבת הרייכסטאג ב־17 במאי. שוב ניצחה ה“חוּקיוּת” והביאה להצבּעה אשר גם ה“מתוּנים” אשר במנהיגוּת לא יכלו להוסיף לשׂאת בה. רוב מרכז המפלגה שנמצא כבר בחוּץ־לארץ (בראשות אותו ולס אשר הוא־הוא האחראי העיקרי ל“קו הלגאלי”) הכריז על עצמו כעל המרכז והתחיל בפעולתו. המריבה עם ה“אימיגראנטים” הגיעה לשׂיאה. לֶבֶּה הודיע, בניגוּד לאמת, שאין יסוד להודעת ה“אימיגראנטים”, כאילו תחת לחץ בלבד התנהגו הס“ד בישיבת הרייכסטאג כשם שהתנהגו. הצירים וחברי המרכז שנשארו עדיין בגרמניה התאספו בברלין ו”גינוּ באופן מפורש כל ההודעות שנעשו בחוץ-לארץ בשם המפלגה, כביכול, והסירו מעליהם כל אחריות להודעות העתידות לבוא“. עוד קיוּו על־ידי כך “לשמור על העמדה הלגאלית”. אף בחרו מרכז חדש (כלומר: הוציאו ממנו את כל ה“אימיגראנטים”) והוא כוּלו מוּרכב מאנשים מחוסרי כל ערך פּוֹליטי וכל סמכוּת ציבּוּרית. לא הועיל הדבר ולא כלוּם. העתונים הנאצים האשימו את הנשארים בגרמניה ב”משחק כפול“, דרשו מהם ש”יעמידו את האֶמיגראנטים לעמוּד הקלון בתור בוגדים מנוּולים" – אין ספק שגורל המפלגה לא היה משתנה במשהו, אילו היו שומעים גם לדרישה זאת.

כאמור: אין תשובה פּוליטית לשאלה זאת: כיצד יכלו האנשים להאמין שיצליחו בתוכניתם התמימה – לשמור על החוּקיוּת – ולשם מה היתה נחוּצה להם חוּקיוּת זאת? אילו גם לא היו דוגמאות “שלטון שלם” כנגד עיניהם, דוּגמת רוסיה ודוגמת איטליה, גם אז צריכים היו אנשים, המנוּסים כל שהוא בחיים הפּוליטיים, להבין עם מי יש להם כאן עסק, ומה צריכה להיות התנהגוּתם ומה היה הקנין היקר ביותר שעליהם הם מצוּוים לשמור. צריכים היו להבין, שאם אמנם חסרו הכוחות למלחמה אמיצה, ברחוב, בנשק ביד או על ידי שביתה כללית, הרי רק מוצא אחד לפניהם: לרדת מעל הבימה הגלוּיה ולרכּז כל הכוחות החינוּך בחיילים העתידים, לקראת המלחמות הבאות. לא עשו זאת ועל ידי כך איבדו לא רק העתונים והבנינים, בתי הדפוּס והקוּפה, אלא גם את הקנין היקר ביותר שישנו לתנועת ההמונים, את אימון ההמונים במנהיגים. ואומנם: אם האויב דיבר בתקוּפה שעברה וגם בשבוּעות הראשונים של שלטונו בשנאה ואולם גם מתוך פּחד וצפיה (“מה יעשו?”), הרי בזמן האחרון עבר לסגנון הזלזול האחרון, ואם במרס ואַפּריל עוד נמצאו צעירים שהיו באים להנהגה ותובעים ממנה רשות לפעולה בלתי חוּקית, הרי במאי וביוּני לא היה כבר צעיר ונער אשר היו מוּכנים לסכּן ולהקריב דבר מה לשם מנהיגות כזאת. ואמנם, הפּעוּלה הסוציאליסטית, במידה שהיא נעשתה ונעשית בגרמניה בימים אלה, פּירושה קודם כל: התקוממות נגד ההנהגה.

הזכרתי קודם את העובדה הקטנה ההיא, עבירת הגבול השוייצי על ידי בראון ב־4 במַרס, ערב הבחירות. עוּבדה קטנה והן בה מקוּפל הכשלון המכפּיר ביותר של השכבה התיכונית בס“ד הגרמנית. בראון עבר את הגבול הטריטוריאלי, אחרים – ומרובים מאד – עברו גבולות אחרים. למחרת הנצחון הנאצי בבחירות נשארה הס”ד בלי המטה התיכוני. כל אותם ה“פּקידים הציבוריים” אשר המפלגה הכניסה אותם, בתור רכוּשה, למשרותיהם, למשרות המדינה והעיריות והחברות המרוּבות (לצדקה, פינאנסים, אמנוּת, השׂכּלה וכו'), והם היו באותו זמן גם פקידי המפלגה (כאן – שלא על מנת לקבל פרס) והיוּו את שלד המפלגה, בידיהם היו הקשרים עם המוני העובדים, שימשו מין גשר בין ההנהגה העליונה והחברים שבשוּרות – כל אלה עזבו את המפלגה, כדי לשמור על המשרות אשר המפלגה נתנה להם, או הסתלקו לגמרי מחיים מדיניים, התבּצרו בבתיהם, העמידו פנים, כאילו אינם יודעים את הנעשה ברחוב ואין להם חלק ונחלה ב“סוציאליזם הבין־לאומי”. ואם ראה אותם מישהו בחברת המארכּסיסטים, הרי לא היתה זאת בלתי אם טעוּת או אי הבנה. נמצא גם חלק אשר עבר למחנה המנצחים, ביחוד, מתוך שארית הבּוּשה, ל“קובעי הפּלדה”. כך איבּדה המנהיגוּת העליונה כל אפשרות של מגע עם ה“שורות”, ולפלא היה בעיני עצמה, אם היא שמרה עוד, ביחוּד בערי השדה, על אַקטיביוּת כל שהיא, על זה שישנוֹ עוד אי־שם מי־שהוא המכניס את מס המפלגה, הממשיך לחפשׂ חברים, המתכנס לישיבות עלוּבות, על־יד שולחן הקלפים. ואמנם, גם אלה הנאמנים, אלה אשר חוּנכוּ עשרות בשנים למשמעת עיורת, הלכו והתמעטו. יש להניח שביום איסור המפלגה לא הגיע מספרם, בגרמניה כוּלה, בלתי אם לרבבות מעטות – שׂריד המחנה של שבעה מיליונים מצביעים, של כמעט מיליון חברי מפלגה, ובמחנה כולו – אכזבה מרה שלא היתה כמוה לתנועת הפּועלים בכל ימות קיוּמה.

כמה טעוּיות חמוּרות רשוּמות על חשבון הס"ד הגרמנית. ואם הכשלון הזה, כשלון החודשים האלה, כשבוּזבז לריק חומר אנושי יקר, כשמתוך שאיפה אוילית זאת – “לשמור על החוּקיוּת” במשטר אשר כל מהוּתו אי־חוּקיוּת ועריצוּת – פרקה המפלגה הגדולה הזאת את עצמה, עוד טרם נגזר עליה דין הרשות, והמיתה את עצמה – בידיה, הוא הכשלון המכאיב והמחפּיר ביותר.

כדי שהכשלון הגרמני לא ייהפך לכשלון עולמי, כשלון התנועה הסוציאליסטית כולה, חייבים אנו לדעת ידיעה ברוּרה, מה התרחש בגרמניה, במטה הראשי ובמטה התיכוני של התנועה. חייבים אנו לראות את המציאות המרה הזאת כשם שנתגלתה תחת מכות השלטון העריץ. דבר מה היה רקוב כאן. אלמלא זה לא היה מן הנמנע כשלון כזה, תבוסה כזאת. ואת הניתוח הזה מחוּיבים לעשות אנחנו, אנחנו דוקא, אלה אשר הכוח להם להאמין, גם בשעות אלה, בעיקרי הצדק הסוציאלי ובשאיפה הנצחית של האָדם לחירוּת.

“דבר”, ח' תמוז, תרצ"ג (2.7.1933)

---

בעקבות התבוסה בגרמניה

מאת

משה בילינסון

דומני, מאותן תמוּרות מדיניות כּבּירות אשר דורנו היה עֵד להן, אפשר להסיק "כלל גדול במהפּכה, העומד בניגוּד-מה למוּשׂג שרכשנו מתיאורי המהפּכות הרחוקות (ויתכן מאד שחובתנו להעביר תחת שבט הביקורת לאור ניסיוננו הבלתי-אמצעי גם את התפיסה שהיתה לנו עד כה מן המהפּכות הרחוקות ההן). והכלל הוא: השלטון החדש, פּרי המהפּכה, איננו קם בלתי אם לאחר שהשלטון הישן, שהמהפּכה כאילו מפּילה אותו, נפל מעצמו. במלים אחרות: המהפּכה הפּוליטית, שהיתה נראית לנו תמיד, במרחק של עשרות או מאות שנים, שהתפּרצוּת כוחות יצירה כבירים, כתמוּרה ברצון, איננה בלתי אם חורבן – ואולי יותר נכון: התרוקנוּת –של המשטר הישן. והסימן הראשון של חורבן זה והתרוקנוּת זוֹ: אין מגינים למשטר הישן, אין הוא מסוּגל יותר לעורר התלהבוּת, להצעיד אנשים לקרבנות, חלל ריק מוצר סביבו. אדישות ואַפּטיה, אָזלת יד והעדר מרץ משׂתררים אף בקרב המעמדות והשכבות אשר גורלם קשור במשטר הישן ולכאורה היו צריכים לעמוד, הגוף ובנפש, להגנתו.

ואם הדבר כן הוא, הרי השאלה העיקרית היא לא: מדוע דוקא כוח פּלוני הצליח להרים את שבט המלכוּת שנפל מידי השלטון הישן, כי אם מדוע ניטל כוח החיים מהמשטר הישן?

והן כך נפל המשטר הצארי בפבּרואַר שנת 1917 – מתוך הרכּנת ראש של כל מצדדיו והנהנים ממנו;ולא אחרת, על אף מלחמת האזרחים שנמשכה שנים, נפל ברוּסיה משטר דמוקראטי-סוציאליסטי באוקטובּר – וכל מלחמת-האזרחים ההיא נאסרה לשם מטרות וסיסמאות חדשות ולא לשם החזרת “משטר קרנסקי” אשר אכזבה כללית ליוותהו לקברות. איש לא הסיר, ביד נועזה, את כתר המלכוּת מעל ראשו של וילהלם השני – בחרפּה וּבוֹשת פּנים ברח האיש לעֵבר הגבול הגרמני-ההולאנדי, רק אחר כך הוּכרזה הרפּוּבּליקה הגרמנית. הסוציאליזם והדמוקראטיה האיטלקים גילו כוחות-הגנה אמיצים בהתנגדותם לפאשיזם, ואולם לא לשם ממשלת פאקטה ולא להגנת משטרוֹ קמו הכוחות האלה אשר גם באו לידי גילוּי זמן רב לאחר נפילת הממשלה הזאת, ועקב מסיבות מיוּחדות. והקו המיוּחד – והוּא גם הקו המחריד באמת של כל מהפכת היטלר – הוא בשיתוּק המרץ והרצון אשר נפל על הסוציאליזם והדמוקראטיה הגרמנים. השלטון על הרפּוּבּליקה עבר לידי אויב אכזרי מבלי שנתקל כלל בהתנגדות רצינית, ליתר דיוק: מבלי שנתקל בהתנגדות כלשהי. מאות מרוּבות – ואולי גם אלפים – של אזרחי גרמניה שׂמו קץ לחייהם מתוך זעזוּע נפשי אשר תבוּסת הרפּוּבּליקה הווימארית גרמה להם, ואולם לא נמצא אף גרמני אחד אשר ישליך את חייו מנגד בתוך מלחמה גלוּיה עם העריצים המשתלטים. אין כעוּבדה זוֹ מאַלפת בעיני לגבּי מאורעות גרמניה. כי הן האנשים האלה לא חרדו יותר לא לקיומם, לא לעתידם, ואף לא לחייהם, ועל כן אי אפשר לבאר את התנהגוּתם בטעמים של פּחדנוּת או מוֹרך לב, ובכל זאת עזבו את מערכת המלחמה, ברחו ממנה. כלוּם לא משוּם שהמערכת הזאת לא היתה כלל בעין ,כוּלם לא משוּם שבמערכה הזאת לא היה על מה להילחם?

וזאת היא השאלה שאנו מצוּוים להעמיד לפנינו לשם הבנת התבוּסה הגרמנית, ועליה עלינו לחפּשׂ קודם כל את התשובה: מדוע כה עמוּקה, כה שלמה, היתה האַכזבה במשטר הווימארי? מדוּע לא מצא לו המשטר הזה מגינים אמיצים? מדוע כה נחלשה החזית הפּועלית-הדמוקראטית אשר בידה היו, במשך 14 שנה, כל מכשירי השלטון? מי ובכוח מה ערער את יסודות המשטר הזה?וטבעי הדבר שאנחנו שדגל הפּועל הוא דגלנו, איננו מסתפּקים ואיננו רשאים להסתפּק ב"בגידת אחרים, בבגידת הינדנבּוּרג וּבבגידת הבּוּרגנות הגרמנית, והרי אנו מפנים את שאלותינו אלה קודם כל אל מחננו אנו, אל מחנה הפּועלים הגרמנים.

א

תנוּעת הפּועלים היתה מחולקת בגרמניה לשלוש: “נוצרים”, קומוּניסטים, סוציאליסטים. ואם נרצה להיות צודקים, נצטרך להקל – בחישוּב האחריות לתבוּסה – על המחנה ה“נוצרי”, שהרי מחנה זה היה קשוּר במפלגה פּוליטית “אַל-מעמדית” ואחריוּתה של מפלגה זוֹ איננה קטנה כל-עיקר., ואולם בדיוּן שלנו, בדיוּן המוּפנה קודם כל למחננו אנו, למחנה הפּועלים בתור כוח חברתי-פּוליטי עצמי ועצמאי אין האחריוּת הזאת יכולה לתפּוס מקום ניכר. הן תמיד חשבנו את הדרך הזאת – תוספת למפלגה “כללית” – לדרך מוּטעית ולמה נבוא עכשיו בתלוּנה מיוּחדת לאנשים אשר שגוּ מלכתחילה, ביסוד מעשיהם?תנוּעת הפּועלים הנוצרית אם כי לא כל כך קטן היה מספר חבריה, לא לה היו התפקידים העיקריים בקרב מעמד הפּועלים הגרמני, לא מידה באו השׂגיו וגם לא עליה תבוּסותיו.

התנועה הקומוּניסטית – אני. שאיפה היתה לה לעמוד בראש תנועת הפּועלים הגרמנים לנהל אותה. שאיפה היתה לה להוביל את מעמד הפּועלים לקראת נצחון מכריע. משענת היתה לה בארגוּן עולמי, בין-לאוּמי, ובאחת המעצמות הכּבּירות ביותר שישנן בעולם. כלים רבים, אמצעים כספּיים גדולים,כוחות פּעילים, הנאה שלמה מהחופש הווימארי – עמדו לרשות הקומוּניסטים, וּמספר הקולות אשר אספו הבחירות האחרונות חמשה מיליונים – היה כל כך רחוק ממספּר הקולות של הסוציאליסטים. לקומוּניזם יש איפוא, חלק באחריות לתבוסה.

באחריות הזאת איננה מתמצית על ידי הדמוּת של מפלצת אשר שיותה הקוֹנטר-רבוֹלוּציה הגרמנית לרוּסיה המועצתית, בעזרת המפלצת הזאת הטילו אימה לא רק על האכר הגרמני, על החנוָני ועל בעל המלאכה, אלא גם על חלק גדול מן הפועלים. והאם היתה זו מפלצת בלבד?האם הנסיון הרוסי לא חייב זהירוּת יתרה לגבּי “המהפכה הסוצאליסטית, תיכף ומיד, גם בארץ אחת, ובכל האמצעים”? ואותו הנסיון הרוסי שימש ומשמש גם עתה מקור של צידוּק לעריצוּת הנאצית, כי “העריצות הקומוּניסטית הן יכולה היתה להיות כבדה וקשה פּי כמה”. את אַחריוּת הקוֹמוּניזם אין למַצוֹת גם על ידי התכסיס הקוֹמוּניסטי, תכסיס הפּירוּר, תכסיס המלחמה הפּנימית, תכסיס “עזיבת האגוּדות המקצועיות ו”כיבוּש האגוּדות המקצועיות" על ידי תאים חשאיים, תכסיס ההתקוממוּיות הלוֹקאליות, אשר אין להן תקוה להצליח ואינן אלא שפיכת דמים לשוא, ותכסיס “השביתות הכלליות”, על כל צעד ושעל,בכל הזדמנוּת והזדמנוּת, גם כשההזדמנוּת הזאת אינה מחייבת להשתמש בנשק האחרון הזה וגם כשאין כל סיכוּיים שהם להתפּשטוּת השביתה, ומטרתה האמיתית היא רק להמציא “הוֹכחוֹת” למהפכניוּתה של המפלגה הקומוּניסטית לעומת הוַתרנוּת" או “הבגידה” של המפלגה הסוציאליסטית, כי זה היה טעמה העיקרי של המפלגה הקומוּניסטית במשך כל שנית הרפּוּבּליקה הויימארית: להשחיר את פני הסוציאליסטים, להשפּילם לעיני הפּועלים, לחתור תחת קיומם, “הסוציאליזם הוא האויב”. אם תעברו על העתונות הקומוּניסטית – עד הרגע האחרון של יכולת קיוּמה – לא תמצאו בה מאמצים לגיוס כוחות הפּועלים למלחמה האויב האמיתי שהיה עתיד להשמיד את המפלגה הקומוּניסטית ואת המפלגה הסוציאליסטית גם יחד. מאויב זה התעלמו, לגבּיו השקיטו והרגיעו, בכוחו לא האמינו. “האויב הוא הסוציאליזם”, ואם רק יצליחו הפּועלים הגרמנים להחלישו או להשמידו – וירוַח להם. במתיחוּת ההסתה נגד הסוציאליזם לא עמדו הקומוּניסטים מאחרי הנאצים, אולי גם, בכמה מקרים ותקוּפות, עלו עליהם, באשר בקרב הנאצים היו אנשים וחוּגים אשר חשבו, זמן ידוע,על איחוּד מעמד הפּועלים, על התקרבוּת של המחנה הנאצי ושל המחנה הסוציאליסטי, וּבין הקומוּניסטים נעדרו אנשים וחוּגים כאלה, וכה עיור היה הקומוּניזם הגרמני בשנאתו לסוציאליזם, עד שיצר גם סיסמה אוילית מאין כמוה: “מוטב שיבוא היטלר משיבוא ברינינג הנתמך על ידי הסוציאליסטים”, או אפילו: “מאשר ממשלת סברינג-בראון בפרוסיה”, ולא היתה זאת סיסמה בלבד, אלא גם קו התנהגוּת פּוליטית אשר קיבל לא פעם את בּיטוּיוֹ במעשים פּוֹליטיים (לדוגמה: ההצבעה המשוּתפת של הקוֹמוּניסטים ושל הנאצים בּמשאל עם אשר דרש את פּיזוּרוֹ של הלאנדטאג הפּרוּסי למען הוריד את ממשלת בראון-סברינג, ההצבעות המשותפות של הקומוּניסטים והנאצים ברייכסטאג הגרמני ובלאנדטאג הפּרוּסי וכו'). אמת הדבר: בחדשים האחרונים של המשטר הויימארי, כשמלחמת האזרחים כבר ניטשה ברחוב, לקחו הפּועלים הקוֹמוּניסטים חלק במלחמה הזאת ורבּים מהם נפלו חלל, ואוּלם אלה היו התנקשוּיות, קטטות אשר המפלגה לא עוררה ולא ניהלה אותן ומקורן באוירת הרוגז אשר השתלטה ברחובות הצרים של פּרברי הערים הגדולות. המפלגה הקוֹמוּניסטית, כגוּף פּוֹליטי, ויתרה על כּל מלחמה מדינית הסכּנה הנאצית, הסתלקה מן המלחמה הזאת, והשאירה אותה כוּלה לסוציאליסטים ולדמוֹקראטים, היא גם לא העמידה לפניה את השאלה,כיצד למנוע קוֹדם כּל וראשית כל את עלית היטלר לשלטון, כי הן “האויב הוא הסוציאל-דמוֹקראטיה”.

איו למצוֹת את אחריוּת הקוֹמוּניזם בדוגמה ומופת אשר ניתנוּ לעריצוּת הנאצית על ידי המשטר הקוֹמוּניסטי אשר ברוּסיה, על-ידי בית ספר זה להשתלטוּת אַפּאראט המדינה על חיי נאזרח. משטר היטלר איננו משטר עריץ ראשון אשר ההיסטוריה יודעת אותו. עוד זוכר הדור שלנו את המשטר הצארי. אלא שישנוֹ הבדל רב בין צורוּת עריצוּת אלה, המשטר הצארי היה בנוּי על האַפּאראט האַדמיניסטראטיבי-המשפטי שלוֹ ובמידה חלשה יותר גם על האַפּאראט של חינוך הרשמי ושל הכנסיה הרשמית. באלה הסתיים. כל מה שהיה מחוץ לאַפּאראטים האלה היה בעצם גם מחוּץ להשפּעתו ואף לשאיפתו של השלטון. חיי החברה, על כּל ענפיהם המרוּבים, חיי הספרות, התיאַטרון, האומנוּת והמדע, היו בעצם חופשיים. אמנם נוֹשׂאיהם של אלו היו נאלצים להסתגל לאַפּאראט ואולם הסתגלוּת חיצונית בחבד, למראית עין, לשם רמאוּת תמימה אשר לא רמתה לא את השולטים ולא את הציבוּר. למעשה עמדו חיי החברה, בספרות האָמנוּת, המדע ברוּסיה הצארית במעמד של אוֹפּוֹזיציה למשטר הרשמי. נפש “הנתין”, רוּחו, מחשבתו, מצפּוּנוֹ, היוּ נשמרים, על אף הלחץ החיצוני. ברוּסיה הצארית הו מתלוֹצצים: אָדם מורכב מגוּף, מנפש ומפּאספּוֹרט. הגוּף והפּאספּוֹרט היוּ ברשוּת המשטרה, ואולם הנפש עמדה ברשוּת עצמה (מכאן הצורה המיוחדת במינה של השׂנאָה ליהודים, צורה של שׂנאָה רשמית בלבד, של האָפּאראט ושל החוּקים, ולעוּמתה מאמץ מחושב של הרוּסי המשׂכּיל להשתחרר משׂרידי השׂנאָה הזאת). התקוּפה שלאחר המלחמה ידעה עריצוּת אחרת, שהשטלתה על כל תאי-החברה ללא יוצא מן הכלל, שדיכאה באופן שיטתי ואכזרי כל גילוּי מחשבה חופשית, כל הרגשה חופשית וכל יצירה חופשית. שום מחשבה, שוּם הרגשה, שוּם יצירה, שוּם עבודה, שוּם חיים בכלל, בכל אשר תפנה, אינם נסבּלים, מוּכרזים ל“בוגדים” ול“אויבים”, אם אין עליהם גושפּנקה של השלטון, אם אינם נכנסים לתוך הקו הרשמי אשר נקבע על-ידי השלטון אם אינם מסיעיים לשלטון ולמטרותיו. בגרמניה של היטלר נקרא הדבר “התאָמה”, התאָמה לשלטון הנאצי, ולקרבן לה נופלים מפלגות פּוליטיות, אגוּדות מקצועיות ועתוֹנוּת פּוליטית בּמידה שוָה עם המכוֹנים המדעיים והחוּגים לשחמט. את העריצוּת המיוּחדת הזאת המשתלטת לא על גוּף ופאספוֹרט בלבד של הנתין, אלא גם על נפשו, את הקמת האַפּאראט המדיני המעוּבּד לכל פּרטיו, המחוּשב בכל קטנותיו, העוטף את המבוּגר ואת הילד ברשת שאין מנוֹס ממנה, למד המשטר הנאצי מהמשטר הקומוּניסטי ברוּסיה, ולמד היטב-היטב, עד שהמכוֹנה אשר להקמתה נדרשו ברוּסיה שנים רבות, וגם באיטליה שנים מספּר, עמדה מוּשלמת בגרמניה כעבור שבוּעות מספּר לאחר החמישי במרס.

ובכל זאת, כּשאני מחפּשׂ את הסיבה, מדוּע נשאר המשטר הויימארי כה בלתי מוּגן ביום הדין, הרי האחריוּת העיקרית של הקומוּניזם לא באלה היא, כי אם ביצירת האוירה הצבורית המיוּחדת במינה, ביצירת טיפּוּס אנושי מיוּחד, ביצירת דור צעיר מיוּחד אשר לגבּיהם לא הוסיפו הערכים של משטר הויימארי להיות ערכים הראוּיים להגנה.

לעג צורב לפרלמנט לבחירת העם ולנבחרי העם, לגלוּג לזכוּיות אדם ולכבוֹדוֹ, גידוּף ומכה במקום בירור וויכוּח, לא רק לגבּי האויב, אלא גם לגבּי החוֹלק על בדעה הרשמית והמקוּבלת בתוך המחנה, קנאוּת ואי סבלנוּת בתור המידות הנעלות ביותר של “הלוחם”, המוֹנוֹפּוֹלין על הצדק המוחלט ועל האמת המוחלטת ו“מי אינו אתנו בכל מאָה אחוז, הרי הוא נגדנו”, זלזוּל ובוּז לכל דעה אחרת, הטלת דוֹפי בשלטון אשר אינו “שלנוּ”, בעד כל מעשׂיו, גם הטובים וההכרחיים והמועילים, צידוּק השלטון לכל מעשיו, גם לרעים ולמקוּלקלים ,מן הרגע שהשלטון הוא “שלנו”, לשם כך התפארוּת ללא מידה וללא בּוֹשת פּנים, התרת כל האמצעים, גם אמצעי כזב, וכל הדרכים, גם דרכי-רשע, אם הם רק עלוּלים לגרום לכיבוּש השלטון או להקל על החזקתו, החכמה המדינית הזאת: להכריז מלחמה על כל העולם כי הוא “טמא” ו“אויב”, ואחר כך להשתמש בתגוּבת העולם לשם דיכוּי פּנימי והצדקת שלטון העריצוּת, כי הן “אָנוּ מוּקפים אויבים”, הפחדה בלתי פוסקת של הנתינים ב“קשים עולמיים ובין-לאומיים נגדנוּ”, פּאראדוֹת והפגנות במקום לחם ותורה, אכזריות ושׂנאָה אשר מטפּחים אותן כעמוּדי תווך לשלטון, כמקור לפאתוֹס הצרוּף לחסידי-השלטון ומשענת נפשית להם, צרוּת עין בחינוּך הציבוּרי ובחינוּך הילד עד כדי טמטוּם, פּולחן המנהיג אשר מטרתו להנהיג משמעת של קסרקטין, יצירת מעמד של “מיוּחסים” – חברי המפלגה ואַנשי האַפּאראט הממשלתי – אשר להם ישנן פּריבילגיות במדינה וּבשלטון, בכבוד ובחלוּקת לחם, לעוּמת חוגים אחרים, של “משוּללי זכוּיות”, שהם הפקר, ושהמדינה אינה מגינה עליהם, ואינה דואגת להם – כל אלה, מהוים לא רק שיטת ממדלה, אלא גם אופי בן אדם, אופי דור זה שלאחר המלחמה – של מי הם כל אלה, של הפאשיזם או של הקוֹמוּניזם?לא תדע להבדיל, כי לשניהם הם. אותם קוים, אותה תמוּנה, אותו מגנה רוחני, אותו האופי בשני המחנות גם יחד. אלא שהקוֹמוּניזים הגרמני התחיל בהחדרת המוּשׂגים האלה, בהשראת החינוך הזה עוד לפני 15 שנה, כשהתנוּעה הנאצית טרם נוֹלדה. וּבמשך 15 שנה שהוּכנוּ המוּשׂגים האלה. ניתן החינוך הזה לצעיר הגרמני, מדי יום ביומו, על-ידי כל העתוֹנוּת הקוֹמוּניסטית והמדע הקומוּניסטי והאמנוּת הקומוּניסטית, והמוּשׂגים והחינוּך האלה עברו את גבוּלות המחנה הקוֹמוּניסטי לתוך כמה שכבות אחרות, נקלטו על ידי כמה וכמה יסודות אחרים, מן הצעיר הפרוֹלטארי אשר לא טעם, במשך כל חייו, יום אחד של עבודה, מבּן החנוָני אשר ראָה את עסק אביו נחרב ב“אַשמת” הרפּוּבּליקה הויימארית המסיעת לחנוּת כּל-בּה, מן הסטוּדנט אשר לא ידע מה יעשה, לאחר גמר לימוּדיו ברפּוּבּליקה הויימארית הזאת שנכבּשה על-ידי היהוּדים, ועד האינטלקטוּאַלי היהוּדי המבלה את לילותיו בבית הקפה וחשבּוֹנוֹת מיוּחדים, אֶסתּטיים, לוֹ עם הדמוֹקראטיה אשר איננה בלתי אם “שלטון הבינונים”, ולא היו אלה מוּשׂגי הכת וחינוכה, אלא יסודות ניכרים של האוירה הציבוּרית הגרמנית. הקקצווֹת התאחדוּ, לא רק לשם הצבעה משותפת נגד ממשלת בראון-סברינג, לא רק לשם מלחמה משוּתפת בס"ד הגרמנית, אלא גם וביחוּד לשם ערעוּר יסודות החברה שהיו מוּבנים ומקוּבלים לכל סוציאליסט ולכל דמוֹקראט במשך מאת השנים האחרונות, לשם יצירת טיפוס אנוֹשי חדש אשר פקוּדת רשוּתו כצו אלהים באָזניו, וכל מי אשר איננו רוצה או איננו יכול להישמע לפקוּדה הזאת ודורש לעצמו חופש הדעה וחופש הכרעה, ראוי רק לדבר אחד: להשמדה. “המדינה השלמה”, המדינה המשתלטת היא מעשה ידיו של הדור הזה.

תעברוּ על הקוֹמפלקטים של “רוטה פאנה” ו“פַלקישר בֶּאוֹבּאַכטר”, כמעט אותו סגנון, אותם מוּשׂגים, אותו חינוּך. בכמה מקרים אין גם הבדל בנושׂאים, בּנושׂאי ההתקפה ובנוֹשׂאי ההערצה – ביחוּד בתקוּפה כשהנאציונאל-סוֹציאליזם שׂם את הדגש על המלה השניה של שמו, על הסוציאליזם, אשר לא היה בתי אם קוֹמוּניזם שוֹביניסטי. ואַל תחשבו שהדגש הזה היה פרי דֶמאגוֹגיה בלבד, פרי רצון לתפוֹס את הפּועל ברשת הסוציאליסטית. בתנוּעת הנאצים היו יסודות חזקים מאד של “הבולשביזם הלאומי”, והיסודות האלה לא שיקרוּ בנפשם. הנדידה התכוּפה ממחנה למחנה, של מנהיגים ושל פּלוּגת שלמוֹת (המדוּבר על התקוּפה שלפני נצחון הנאצים), לא היוּ דבר שבמקרה, אלא דבר שבאופי נפשי משוּתף. היוּ זמנים שאי אפשר היה להגיד לאָן פּני תנוּעת המעצים נוֹעדוֹת וכמה משליחי הקוֹמאינטרן, אשר שׂמו את תקווֹתיהם ב“מחנה המהפכני” הזה וחיפּשׂוּ אִתוֹ קשרים וביקשו לכוונוֹ ולרתמוֹ למרכּבתם, לא היוּ עיורים סתם, אלא הריחוּ נכונה את הרוח ששלטה זמן רב במפלגת היטל. איש כּגֶבֶּלס אין דבר קל יותר מאשר לתאר אותו כשהוא עומד בראש המורדים משכבות הלומפּן-פּרוֹליטארים וכמארגן שׂריפת תנ"ך לא משום שהוא ספר עברי, אלא משום שהוא ספר קוֹנטר-רבוֹלוּציוני.

תתבּוֹננו לתופעה הנאצית הקרובה ביותר ללבּנו – להשמדת היהודים בתור יהוּדים משוּם שיהודים המה. תחליפוּ את השם “יוּדה” אשר במלכות הנאצים בס"ר או במנשביק או בקוֹנטר-רבוֹלוּציוֹנר או במחבּל, אשר במלכות הקוֹמוּניזם, תעמידוּ במקום

Arische Abstammung “מוֹצא פּרוֹלטארי” – ותראו, שלפניכם אותה התופעה הנפשית, ואותו החזיון המדיני – הצורך הנפשי של המנצח ליצור אריסטוֹקראטיה חדשה אשר הוּא, המנצח, שייך לה, והצורך המדיני של שלטון עריץ (ועל כן רעוע) להכין לו שׂעיר לעזאזל, “אשם”-תמיד אשר עליו יהא קל להטיל את האחריוּת על כל שגיאה ועל כל כּשלון ועל כל הזנחה וכל פּשע של השלטון, משוּם ש“האשם” הזה הוא מיעוט קטן בלתי מוּגן וגם מיעוט זר (בין מבחינה גזעית-דתית ובין מבחינה סוציאלית), ועל כן הוּא גם מתאים מאד להיות מוּפקר,להיות קרבּן לשׂנאַת העם, ולסער נפשוֹ, אשר לולא “אָשם” זה, היתה השׂנאָה הזאת והיה הסער הזה עלוּלים להיות מוּפנים גם כּלפּי השלטון וכלפי נוֹשׂאָיו.

בּיצירת אוירה ציבורית זאת, בחינוּך דור צעיר זה, בהחדרת מוּ שׂ גים חברתיים והרגשות נפשיות אלה בעיבוּד שיטות השלטון, כשרק השלט התלוּי על המדינה מבדיל בין המדינה הנאצית למדינה הקוֹמוּניסטית (מוּבן מאליו – שאין פּירוּש דברי, כי המדינות האלה מזדהות מבחינה סוציאלית), אני רואה את אחריוּת הקוֹמוּניזם כעיקרית לתבוסה הגרמנית, למסירת הרפּוּבּליקה הגרמנית, ללא התנגדוּת, לידי העריצוּת הנאצית.

ב

אנחנו, דוקא אנחנו, חבריהם של הס“ד הגרמנים בארגוּן הבין-לאוּמי, וּביחוד אלה אשר עוד זוכרים את התנוּעה הזאת בימי הזוֹהר שלה אשר לפני מלחמת העולם, שגם בשטח התורה הסוציאליסטית וגם בשטח הארגון עמדה היא בראש הפּרוֹלטאריון העולמי, וכל חלקי התנועה הסוציאליסטית העולמית שימשוּ בבית מדרשה, דוקא אנחנו מצוּוים לבדוק בדיקה מעוּלה את גודל הכשלון של הס”ד הגרמנית, ואין אנו רשאים להיפטר מבדיקה זאת באמרוֹת קלות כגון: בּגידת הבוּרגנוּת הגרמנית, תכסיסי הקוֹמוּניסטים וחינוּכם, ערעוּר החברה הגרמנית על-ידי המשבר הכלכלי, כפיה מצד פלוּגות ההסתערות המזוּינות של היטלר שרק בידיהן היה נשק ממש ויד הפועל הס“ד היו ריקות וכו'. כל התשוּבות האלה אינן מערערות במשהוּ את העוּבדה היסודית: בחודש נובמבר 1918 נמסר השלטון בגרמניה לידי הס”ד, זמן ידוּע היתה היא השליטה בכיפה כמעט ללא מתחרים, מוּקפת אֵמוּן וצפיה מאת רוב העם, וגם אחרי כן עוד היה חלקה של המפלגה הזאת רב בשלטון הרפּוּבּליקה הכמה מדינות – ובתוכן בפּרוסיה המהוָה שליש של גרמניה כוּלה – עד אמצע שנת 1932. לאוֹר העוּבדה הזאת, כל התשוּבות שאינן נובעות ממהוּתה של המפלגה הסוציאליסטית גופא, אלא נתלות בגורמים חיצוניים, מוכרחות לעורר אלות חדשות: כיצד הרשתה המפלגה השליטה את בּגידת הבּוּרגנוּת, מדוּע החרישה, מדוע לא אָחזה באמצעים להגנת, “מדינת העם”, מדוע לא היה בכוחה ליצוֹר תריס איתן בּפני החינוך הקוֹמוּניסטי, מדוע היתה “טובת ההנאה” של התסיסה החברתית עקב המשבּר הכלכלי למנת חלקם של היטלר וחבריו, כיצד קרה שלבּריוֹנים בפלוּגות ההסתערוּת היה נשק וידי הפועל-הסוציאליסטי היו ריקות וכו'?משקלם של הגורמים המוּנחים מחוץ למפלגה הסוציאליסטית הוא רב למדי בתבוסת הדמוֹקראטיה הויימארית, אלא שאותנו מענינים קודם כל וראשית כל, הגורמים הפּנימיים הטבוּעים בּמהוּת המפלגה הסוציאליסטית ושהם רמו או סייעו לכשלון.

אם נתבּוֹנן לתכסיס הס“ד, ולא רק בחודשים האחרונים של הרפּוּבּליקה הויימארית, אלא במשך כל זמן קיוּמה, קשה להשתחרר מן הרושם, כל בכבלים היתה נתוּנה המפלגה הזאת והם שללו ממנה את חופש הפעולה וצימצמוּ את זריזוּתה הפוֹליטית וחריצוּתה. המפלגה כאילוּ פּיגרה תמיד. את המעשה אשר היתה צריכה לעשות אתמול היתה מחליטה היום לעשוֹתוֹ מחר, כשהיה כבר מן הנמנע לעשותו או מכל מקום, כשתוצאותיו לא יכלו יותר להתאים למטרתן. כאילוּ אָבד לס”ד חוּש הזמן, ולא ידעה, כיצד עליה לפעול ברגע מסוֹּים זה, שיש לו סגולות מיוחדות שאין לחדשן ברגע הבא. הכל התקוּפה הזאת כאילו הרגשה אחת שלטה במפלגה: יש לנו זמן, נספיק תמיד, שום דבר אינו דוֹחף אותנו.

והאופי הזה בולט ביותר בתכסיס המפלגה בשעות המכריעות, בשעות ה“היסטוריות” של הרפּוּבּליקה הויימארית, אין למַצוֹתוֹ על-ידי הכינוּיים הרגילים: תכסיס וַתרני ואוֹפּורטוּניסטי. לא זהוּ הקו המפליא, אלא חוֹסר הגמישוּת, חוֹסר ההסתגלוּת לדרישות השעות האלוּ. בקיצוּר, היה זה תכסיס בלתי מדיני. היו זמנים שהיה אופורטוניסטי מדי, והיו זמנים שהיה ראדיקאלי מדי, אולם תמיד עמד בסתירה לסיטוּאַציה הפּוֹליטית ועל כן היה גם מחוסר אוֹמץ-לב פּוֹליטי אמיתי.

אופּורטוּניסטי מדי היה התכסיס של הס“ד הגרמנית ביחוּד בתקוּפות-נמהפכה. תקוּפות ממין זה אני מונה שלוש לכל הפחות: בסוף שנת 1918 וראשית שנת 1919;בשעת ההתקוֹממוּת המוּצלחת נגד הנסיון הקונטר-רבוֹלוּציוֹני של קאַפּ, ובימי התסיסה החברתית-המוּסרית והמהפכנית שקמה בגרמניה כשרצח ראטנו גילה לפניה את אימת הבּארבּאריוּת הפּנימית. בתקוּפות אלה התרכז רוּבו של העם הגרמני מסביב לדגל הסוציאליסטי, האמין בסוציאליזם ותלה בו את תקווֹתיו כי אָכן עתיד הוא להוציא את המדינה מתחוּם התבוּסה והקלון לחיי כבוד, עצמאוּת וחירוּת. בתקוּפות אלה מסר רוּבו של העם הגרמני את גורלו לידי הס”ד ולא היה חסר לה כלוּם כדי לקחת את המדינה בידיה, ליצור אותה מחדש וּלהטביע עליה את חוֹתמה, לשם כך גם לא היה צוֹרך במלחמת הרחוב, בבאריקאדות, בשפיכת דמים או באמצעי שלטון אַכזריים. גרמניה כאילוּ התחננה לפני הס"ד לשפוֹך עליה את רוּחה, לחדש את חייה, כלומר: לעמוד בהבטחה שהבטיח הסוציאליזם בפי בּאי-כוחו, זה שבעים שנה. והדבר הזה לא נעשה.

פעוּלה גדולה מאד, פעוּלה רבּת בּרכה שנעשתה על ידי הס"ד בשנים האלה, כמו בכל שנות הרפּוּבּליקה הויימארית ואוּלם כל מה שנעשה היה בגדר של תיקוּן, נחוּץ מאד, חשוּב מאד, ואוּלם לא היתה כל התאָמה בינו לבין דרישת השעה המהפּכנית, אשר היא תמיד דרישת ההתחדשוּת. הצפיה הזאת לא סוּפקה, הרעב הזה לא נשבר – לא רק בשטח עמוק, סוציאלי, אלא גם בשטח עליון, בשטח הפּוֹליטי-חברתי-חינוּכי. גרמניה נשארה כמו שהיתה, בכל ענפי חייה העיקריים. שוּם שינוי עיקרי ויסודי לא חל בפקידוּת הגבוהה, במהלך מחשבתה וּבהרהוּרי לבּה,בהרכבתה האישית וּבמוּשׂגיה. שוּם שינוי יסודי ומהוּתי לא חל בסדרי המשפט, בחינוּך (בעיקר בחינוּך התיכוֹני והגבוה) וּברוח הצבא והמשטרה.

היה כאילוּ הסתכּל מישהוּ בספרי-ההיסטוֹריה, באותם הספרים אשר תפקידם להמציא הוראות מפוֹרשוֹת וּפשוּטות ביותר “מן העבר אל הוֹוה”, התבונן בספרי הלימוּד של ה“השקפה המאטריאליסטית של ההיסטוריה”, באותם ספרי הלימוּד המרוּבים מאוד, שתפקידם להפשיט עד כמה שאפשר יותר את המאורעות ההיסטוריים ממציאוּתם, והיה מסיק מהם הלכה ממין זה ש“תעוּדת המהפּכה היא רק להביא לידי גילוּי את מה שיש, ואין כוחה יפה בלתי אם לשמש מיילדת להיסטוריה, אוּלם היא עצמה איננה יוצרת מאום” – ובהתאם לתבוּנה מֶכאנית זאת וּלהוראות הללו “מן העבר” התנהגוּ. לא התכּוונוּ לשעת כּוֹשר, ולא אָחזוּ בה, ולא הפכו אותה לשעת יצירה גדולה, כי אם נתנו רק “ליֵש להתגלות” – וּשעת כּוֹשר אַחת אחרי רעוּתה באָה ועברה כלעוּמת שבאָה, ללא ניצוּל וללא הפראָה.

ואחרי כן באו תקוּפות אחרות, תקוּפות של אַכזבה גוברת לס“ד הגרמנית, תקוּפות של התמעטוּת הכוח האמיתי, תקוּפות של ירידה. ואָז התגלה המחזה הזה – חוֹסר חוּשים פּוֹליטיים, אי-הבנת השעה ואי תפיסת ציווּייה – מצדוֹ השני: מצד חוֹסר האופורטוּניזם בתכסיס המפלגה, חוֹסר אומץ לב לויתוּרים ונסיגה מסוּדרת וראציוֹנאלית. כשם שהיתה חובת המפלגה להשתמש, בתקוּפות העליה, בכל מלוֹא באפשרוּיות, כך היתה חובתה להתאַמץ וּלהציל, בתקוּפות-הירידה, את אשר ניתן להצלה, לשמור על אשר אפשר היה לשמור, גם אם הדבר דרש ויתוּרים מכאיבים.אלא שלשם כך היתה נחוּצה קודם כל ראית-מציאוּת אמיצה – וכזאת לא היתה. משנות 1930–1928 היה כבר ברור, כי המפלגה הפסידה את ההזדמנוּיות שניתנוּ לידיה והיא נמצאת בירידה – והדבר הזה כאילוּ לא הגיע כלל להכרת המפקדה ועל כן לא דאגה ברצינוּת לתוכנית האסטרטגית המתאימה לצבא הנתון בנסיגה. חלק גדול של העם הגרמני היה כבר תפוּס לטירוּף הנאציוּת-וּבישיבות ובאספות סוציאליסטיות שלטו עדיין בטחון ושקט הראויים לכוח הגוֹבר ועולה. המיליונים המצביאים בעד הס”ד היוּ נראים כמבצר איתן אשר בתוכו מוּתר לישון שינה מתוּקה, ללא כל חלום-בּלהות. ולא שאלו את עצמם מה מן האַקטיביוּת ומסירוּת האמת בהצבעה הזאת ומה יש בה מן האַבטומאטיוּת וההרגל ואם עשרת מיליונים מצביאים אלה (בתקוּפה האחרונה כבר הרבּה פחות מזה) מהוים אָמנם צבא לוחם. נשכחוּ מן הלה התורות של מארכּס וביחוּד של לאסאל בדבר הערך היחסי, היחסי עד למאד, של הגורם ההפוֹרמאלי, הקונסטיטוּציוני-פּרלמנטרי, בחיי החברה וּבחיי המדינה. הביטוּי הצורב של המורה הגדול – “הקרטיניזם הפּרלמנטרי”-לא היה כמותו לבטא את מהלך-הרוח ששלט במפלגה. כאילוּ לא כוחות חברתיים-מדיניים עמדו כאן בקרב המכריע, וכאילוּ הצד שכנגד לא הניח כל ספק וכל פּקפּוּק וגבּי מוּשׂגיו, השקפותיו, דרכיו בהוֹוה וּבעתיד, אם יגיע לשלטון, אלא משׂחק של ג’נטלמנים היה כאן, מלוּוה בשמירה מעוּלה על כל כללי המ שׂ חק המוּסכמים, וּכאילוּ רק המצפּוּן של המתנגד היה צריך לשמש ערוּבה בטוּחה כי אָמנם לא תהיה התנקשוּת כל שהיא בכללים אלוּ. ומי שפּתקת בוֹחר בידוֹ – נחלת עולם הוּא, שלא תישלל ולא תחלוף. ומי שההצלחה תאיר לו פּנים בהתחרוּת הבחירות, לידיו ימסר השלטון, בסדר וּבשקט, על-ידי הצד שכנגד, ועל כן אין אָסון רב אם גם הצד ההוא ינסה פעם את כוחו בשלטון הפרלמנטרי. הרי ספר ישנו בגרמניה, והקונסטיטוּציה הויימארית שמו, ובו כתוּבים, שחור על גבּי לבן, בשׂפה פשוּטה ומוּבנת, על-ידי היוּריסטים הטובים ביותר שהיו לגרמניה בשנת 1919, כּל חוּקי המ שׂ חק הג’נטלמני הזה, שאין לשנוֹתם. ובכוח הספר הזה תישמר תמיד לס“ד האפשרוּת לנסות את מזלה. ואשר לבטחון החיים, לשמירת הרכוּש,לערוּבה לזכוּיות האזרח, הרי בשטח זה אין בודאי בעולם כוּלו ספר טוב מהקוֹנסטיטוּציה הויימארית, אשר בחסדה עשו הקוֹמוּניסטים את אשר עלה על דעתם ועשוּ הנאצים את אשר עלה על דעתם, ולס”ד – היא שחיברה את הספר הזה והעלתה אותו למדרגה של החוק העליון, היא שנשבעה והשביעה עליו, היא שהרשתה לקוֹמוּניסטים ולנאצים לעשות, תחת חסוּת הספר הזה, את אשר יעלה על דעתם – האָמנם לא תיתן גם לה האפשרוּת לחיות את חייה ולהכונן לסדרה השניה של אותו המשׂחק, גם אם תגיע לה שעה של הפסקה במ שׂ חק הפרלמנטרי?

ל“קרטיניזם הפּרלמנטרי” הצטרף גם קרטיניזם משפּטי, כלומר, האמוּנה התמימה שמוסד כבית הדין העליון בלייפּציג יכול ומסוגל להיות המכריע בגורל הפּוֹליטי של גרמניה. הסיפור בדבר לייטנאנט אחד ושני חיילים אשר היפּילו, ב-20 ביוּלי שנת 1932, את ממשלת סברינג-בראון ופינו מקום לפון-פּאפּן, הוּא, כמוּבן סיפוּר “סמלי” בלבד שאין לקבּלוֹ בפשטוּתוֹ, למעשה עמדוּ מאחוֹרי הלייטנאנט זה וחיילים אלה כוחות פּוֹליטיים כּבּירים אשר הס"ד לא היתה מסוּגלת לעמוד בפניהם (ואילו יכלה – היתה עושה זאת). ואוּלם גם הפּניה לבית-הדין אשר בלייפּציג להכריע בריב הזה בין “הלייטנאנט” ובין ממשלת סברינג-בראון, היה מעשה סמלי בלבד ומילא אך תפקיד אחר: הטעה את דעת הקהל בהשליות מגוּכחות (ואמנם בית הדין החליט לטובת סברינג-בראון ואולם הכוחות שעמדו מאחורי הלייטנאנט המשיכוּ לשלוט בפרוּסיה באילו לא קרה דבר.- וההגיון הפּוֹליטי היה אתם).

ומכיון ש“הקרטיניזם הפּרלמנטרי” ו“הקרטיניזם המשפּטי שלט במפלגת הס”ד, ומכיון שהמפקדה הזאת היתה נונגת להצהיר וּלהכריז בכל יום שני וחמישי על “תבוּסת התנוּעה הנאצית” – על יסוד כל מיני סימנים אשר ערכם המוּסרי היה רב (כגון השחיתוּת האיוּמה שהיתה מתגלית מפּעם לפעם במפלגת הנאצים) ואולם ערכם הפּוליטי היה אפש (כי כלל הוא: לתנוּת העולות “סולחים” את הכל) – לא היתה יכולה להיות כל “תכנית נסיגה” אצל הס“ד הגרמנית. אדרבא, כדי למנוע תונית זאת, הקשוּרה בהכרת הצורך בנסיגה, המציאוּ כל מיני מקלטים והסתתרו מאחורי “הקרטיניזם הפּרלמנטרי” ו”הקרטיניזם המשפטי" וּמאחרי תקווֹת שוא בירידת הנאציוּת, אשר “סימן מובהק לה – אָבדן כמה אחוּזים בבחירות בליפפה”. ומתוך חוֹסר “תוכנית הנסיגה” היתה נחשבת “הפּוֹליטיקה של הסבלנוּת” לגבּי ברינינג – דמוּת פּוֹליטית יחידה אשר היה בכוחה, במשך תקוּפה ידוּעה, לרכּז סביבה כוחות אַנט-פאשיסטיים ניכרים – לא למעשה-הצלה, אלא למעמסה מכבידה וּמעיקה, ואונס על המפלגה, וכשנפסקה הפּוֹליטיקה הזאת (על-ידי ממה נפסקה? על-ידי השלכת ברינינג בידי הינדנבּוּרג ומינוּי פוֹן פּאפּן, מבשׂרוֹ של היטלר, לקאנצלר גרמני), כאילוּ הסירוּ מעל המפלגה את המעמסה והרגשת הקלה השתרשה במחנה – “עתה חופשיות ידינו”. חופשיות למה? על השאלה הזאת – והן היא היתה העיקרית ב“שחרוּר” זה – לא ענוּ וכשנכשלה ההתקפה הראשונה, המכוּסה עוד במקצת, של הפאשיזם על השלטון הגרמני, ופוֹן פאפן הוכרח להתפּטר וּבמקוֹמוֹ בא שלייכר, לא הבינו כי זהו השאנס האחרון להימלט משיני הפאשיזם והתיחסו בקלוּת אירוֹנית ל“גנראל הסוציאלי”, אשר בכל זאת כוח ממשי, בדמוּת רייכסוֶר, עמד מאחוֹריו. במו “מ שהיו למנהיגי הס”ד עם שלייכר לא אָמרוּ לו “דַכּא את הפאשיזם ואנחנו אתך” – והן כזאת היתה, לפי כל הסימנים, תכניתו של שלייכר;לדכּא את הפאשיזם בעזרת הרייכסור ובאגוּדות המקצועיות הסוציאליסטיות – אלא באו אליו בדרישות פורמאליות-קוֹנסטיטוּציוניוֹת, שהיו ילדוּתיות-מגוּחכות בסיטואַציה שנוצרה אָז בגרמניה, כגון קריאַת הפרלמנט וּשמירה מעוּלה על כל אמצעי השלטון פּן יתגשם בחיים בלי אישור הפרלמנט, וכששאל אותם שלייכר: " מה תעשו לי, אם לא אקרא לפרלמנט, אלא אֶשלט לפי הבנתי, האם תקימוּ נגדי באריקאדוֹת?" נענה: אַל נדבּר כרגע על הבּאריקאדוֹת ואולם לתמוך לא נתמוך בך" – תשוּבה מפליאָה באי-מדיניוּתה, כאילוּ אָמנם לא עם שלייכר היה ההיגיון הפּוֹליטי, כהעמיד את הדילמה הזאת – להרשוֹת לו לדכּא את הפאשיזם לפי הבנתו ושיטותיו או לקבּל על עצמם את התפקיד הזה וּלשם כך להקים בּאריקאדוֹת בּרחובות בּרלין.

ושוּב, כאילוּ, מישהוּ הסתכּל בּספרים ההיסטוריים, ופסק הלכה לפי כל הכללים של הדוּגמה ה“מארכּסיסטית” או נכון יותר הפּסבדוֹ-מארכּסיסטית: “אָסוּר לפּרוֹלטאריון לתמוך בחלק הבּוּרגנוּת, ויהיה לו אויבים משוּתפים עם הפּרוֹלטאריון, מכיון שסופו של הדבר ,שגם החלק הזה ירמה את הפועלים ויהיוּ מכשיר בידים זרות”. פּסקו הלכה והסתקוּ גם מבּרינינג וגם משלייכר, ולא כדי להקים את הבּאריקאדות, אלא כדי לתבוּע את העלבון מידי בית-דין עליון אשר בלייפּציג.

אי-אפשר לדעת למפרע מה היה סופה של “תוכנית הנסיגה”, אילוּ היתה כזאת אצל הס“ד הגרמנית ואילוּ היתה מגשימה אותה. הנסיון האוסטרי – אשר דרך אגב גם הוּא טרם נגמר ברגע זה – אמנם לא יכול ללמד הרבּה, כי רב ההבדל בין מפלגת הנוצרים הסוציאליים באוסטריה ובין מפלגת המרכּז בגרמניה לשעבר וביחוּד: בשכנוּתה של גרמניה לא היתה מדינה גדולה פי כמה וכמה ממנה שהפאשיזם ישלט בה ללא מעצורים וילחץ לחץ כּבּיר, כלכלי, פּוֹליטי ונפשי, על שכנתו הקטנה. אלא שדבר אחד ברוּר: אם לא בּאריקאדוֹת, הרי תוכנית כזאת היתה צריכה להיות קו הפּעוּלה של הס”ד הגרמנית, ויהא סופה מה שיהיה –גרוּע מזה, שאליו הגיעה עכשיו, לא היה יכול להיות.

ג

תכסיסה של מפלגת הס“ד הגרמנית בכל שנות הרפּוּבּליקה הויימארית, תכסיס משוּנה זה שדוֹגמתיוּת והסתגלוּת מופרזת, יהירוּת ומוֹרך לב שימשוּ בו בערבוביה, לא בא לה, כמובן, מהחוץ גם אין לראותו כפרי תכוּנותיהם האישיות של המנהיגים. התכסיס הזה היה נעוּץ בבבמהוּתה של המפלגה ובתפיסה שהיא תפסה את בתפקידים, אשר לפניהם הוּעמדה הס”ד הגרמנית היתה, גם לפי תורתה ותוכניתה וגם לפי הרכבה, מפלגת פּועלים – מפלגה “רפוֹרמיסטית” (אָמנם רפורמיסטית רק לפי מעשיה ואוּלם לא לפי תורתה; הסתירה הזאת היא אחת מרבּוֹת, כמוּבן, שבהן נסתבכה המפלגה וגם היא, לא נשארה ללא תוצאות נפשיות), מפלגה אשר הכניסה את עצמה, בהכרה, לתוך מסגרת המדינה הגרמנית והעמידה את עצמה לשירוּת המדינה הזאת, ללא שוּם פקפּוּק: מפלגת הפועלים. וּכשבּא השלטן לידי מפלגה זאת של מעמד אחד, ברירה היתה לפניה: או לבנות את מדינת- המעמד, את מדינת הפועל השֹכיר, מדינת הפּועל שהיה מאוּרגן במפלגה ובאגוּדותיה המקצועיות, ומשמעו של הדבר – לכוון כל פּעוּלה ממלכתית לטובת-המעמד הזה, לספּק קודם כל את עניניו ובמקרה של צורך (ואת המקרה הזה אי-אפשר היה למנוע. במוּקדם או במאוחר, וחובה היתה להתכּוֹנן לקראתו), גם להקריב את עניני המעמדות האחרים על מזבּח עניני המעמדות האחרים על מזבּח עניני מעמד הפועלים ולשאת בכל התוצאות של הכווּן הזה, או: לבנות את “מדינת- העם” את ה“פאָלקס-שטאַט” בלע"ז, ומשמעה: מדינה עממית, דמוֹקראטית, לא רק לפי החוּקה,

אלא בכל הליכותיה ומנהגיה, מדינה חופשית מכל שארית של הפֶאוֹדאליזם והביוּרוֹקראטיה הקיסרית, מדינה חופשית משלטון היוּנקרים והאוֹפיצרים, מדינה אשר אדוניה הם העובדים, ולוּ גם היו זרים לאידיאוֹלוֹגיה הסוציאליסטית והיו שייכים, לפי הקלאסיפיקאציה הסוציאליסטית והכלכלית למעמדות שונים, ולאו דוקא למעמד הפועלים השֹכירים. אי-אפשר להגיד כי הפּרוֹבּלמה הזאת לא היתה ברוּרה לס“ד הגרמנית. אַדרבּא, המוּשֹג “מדינת העם” הופיע וכבש לו זכוּת אזרח במהלך הרוח הסוציאליסטי דוקא בשנים אלה, הודות לס”ד הגרמנית. אלא שלמעשה בפראקטיקה הממשלתית, התוכנית הממלכתית, לא הכריעה המפלגה בין שני הכיווּנים שעמדו לפניה לברירה. התוצאָה היתה – שלא עלה בידיה לבצע אף אחד מהם. בסוף הפּרק של שלטון הסוציאליסטים הגרמניה לא נהפכה המדינה לא למדינת-הפּועל ולא למדינת- העם. שֹרידי הפֵאוֹדאליזם לא נעקרו. שלטון אלילי-הכּסף, אלילי-התעשיה, שלטון האוֹפיצרים והיוּנקרים נשאר בתקפוֹ. דרישות הפועל לא סוּפּקוּ ואולם גם היסודות העובדים-לפּועלים נשארו מחוּץ לדאגת המפלגה. הכּוָנה ביחוּד לשכבות אשר אינן ראוּיות, מבחינה סוציאליסטית-כּלכּלית, “קלאסית” לכינוּי “מעמד” והם היווּ חלק ניכּר – ומה שיותר חשוּב: בהמשך הזמן, חלק פּעיל ואַקטיבי – של העם הגרמני.

התמוֹטטוּת היסודות המדיניים, האידיולוגיים, הנפשיים – זאת היא תמוּנת גרמניה משנת 1918 עד שנת 1933. ההתמוֹטטות הזאת באָה לאַחר המלחמה אשר על מזבּחה הקריב העם הגרמני קרבּנות ללא מספר ומאמצים ללא שיעוּר – מתוך הכנעה של עיור, מתוך אמוּנה של ילד, מתוך שכרון של מנצח, מתוך ערפל של מרוּמה, הרואה את עצמו לפתע והנה הוא עומד לפני חוּרבן גמוּר, לפני התפּכּחוּת איוּמה, לני הכרה פּתאוֹמית- אכזרית, כי כל הקורבנות וכל המאמצים היו לשוא. ההתמוּטטוֹת הזאת באָה לאַחר המהפּכה, אשר בה תפסה מקום רב פּקודת וילסון ואמוּנת ההמונים הגרמנים ברצוֹנוֹ הטוב “לסלוח” לגרמניה הרפּוּבּליקאית את חטאותיה של גרמניה הוילהלמית, מקום הרבּה יותר רב מאשר מרץ המהפּכנים וּרצונם; לאַחר המהפּכה אשר מנהיגיה וגם המוני העם קיבלוּה רק “מאין בּרירה”. ההתמוֹטטוּת הזאת פּגעה בעיקר בשכבות הביניים. השולטים שבעבר הושקעו תיכף בשמירת עניניהם במדינה החדשה. בזה מצאו את “עולמם החדש”. לפועל היתה הכנה מספּיקה לקבּל את המשטר החדש. שכבות-הביניים – האכּר העובד, פּקיד החנוּת והמשֹרד, הרופא, המורה והמהנדס, ובעל המלאכה, וכל מיני דלת העם וביחוּד בניהם של כל אלה- עולמם הם נחרב בנוֹבמבּר שנת 1918 ועולם חדש לא בא במקוֹמוֹ.

כעבור זמן בּאָה התמוטטוּת היסודות, החברתית-הכספית, בעקבוֹת משבּרים כּלכּליים, בעקבות האינפלציה המרוֹששת וּבעקבות חוֹסר העבודה ההמוֹני בתקוּפה האחרונה. וגם ההתמוֹטטוּת הזאת פּגעה שוּב לא המעמדות השולטים, אשר מצאוּ את דרכּם גם בתוך הכאוֹס הזה, ואַדרבּא:עשֹוּ את עסקיהם להפליא, ואף לא בפועל השֹכיר אשר החוּקים הסוציאליים המשוּכללים והאגוּדוֹת המקצוֹעיות רבות-הכוח שמרו על מעמדו ודאגו לו בשעת צרה, אלא בשכבות הביניים אשר הלכו והתרוֹששוּ מבּלי ש“מדינת העם” מצאָה אמצעים מתאימים לעזור להן או אפילו רק לעודדן. השכבות האלה “ירדוּ”, מבחינה חומרית, עד מעלת הפּועל ואַף למטה ממנה, הם נהפכו ל“פרוֹלטרים” אמיתיים, מבלי שנכנסו באותו הזמן לתוך שוּרות הפרוֹלטאריון, מבלי שהשינוי הגדול במצבם הכלכלי חדל להיות “ירידה” בעיניהם. “לחיות כפּועל” – לא היה להם אָסון גדול יותר. והאָסון הזה הפך להם למציאוּת של חיים. הם לא השלימו אִתוֹ. לפי כל המבנה הנפשי, לפי כל האידאלים והשאיפות, לפי כל המוּשֹגים שלהם, נשארו בני השכבות האלה קרובים יותר למעמדות השולטים, על אורח-חייהם, ששימש להם אידאל, ועל שלטונם, שאליו נשֹאו את נפשם, מאשר לפועל השֹכיר עם אורח-חייו “האָפוֹר”, ועם האידאַלים “הפּרוֹזאיים” שלו. בני שכבות אלו נשארו לא רק מחוּץ לדאגת המדינה ומחוּץ לארגוּן המפלגה, אלא גם מחוּץ להשפעתן, מחוּץ לחינוּכן ולעולמן. ובאה השעה כשמשמעו של “מחוּץ” היה “נגד”. רוב סיסמאות הנאצים – משנאה לישראל אשר כבש לו כל חלקה שמנה הרפּוּבּליקה הויימארית, דרך “שחרוּר האכר” וחובות ומסים, ועד המלחמה העזה בחנות-כל-בּה – היוּ מכוּוָנוֹת לשכבות אלה, וּמתוכם יצאה מפקדת מפלגת היטלר. אלא שהמפקדה כשהיא לעצמה לא היה כוח בידה לחולל את המהפּכה וּלמגר את הרפּוּבּליקה הויימארית. והמפקדה מצאה את צבאותיה כשלזרוּת שכבות הביניים לרפּוּבּליקה הויימארית נתוַספה זרות אחרת, מסוּכנת יותר.

כשהתרחש בעולם כוּלו, ובגרמניה ביחוּד, האסון הגדול של הבטלה מאונס, השתקף האסון הזה בתוך הס“ד הגרמנית בתופעה מיוּחדת, שהיא בעיני אחד השרשים העיקריים של הכלון הגדול. התופעה הזאת: פּירוּד במחנה העובדים, כּוָנתי איננה לפירוּד המפלגתי-החיצוני – הסוציאליסטים והקומוּניסטים. חשיבוּתו המקומו מוּנח, אינני רוצה להקטין את הנזק הרב שנגרם למעמד הפּועלים הגרמנים על-ידי פּירוד זה, אם כי אינני יודע כל דרך וכל אמצעי כיצד להקים שוּב את האַחדוּת המפלגתית. על אף הדבורים התכוּפים על אַחדוּת זאת אשר התרבּוּ ביחוּד, והפעם גם בקרב הס”ד הגרמנית, לאחר הכשלון. ואוּלם חשוּב יותר בעיני הוא פּירוּד אחר, שאיננוּ אידיאולוגי-תכסיסי ושאיננו מתבטא בפנקסי-חבר שונים ובקריאת “רוֹטה פאנה” תחת “פוֹרוֶרסט” והערצת האינטרנציונל השני תחת האינטרנציונל השלישי. אני מתכּון לפירוּד חיוּני, נוקב, המשתקף באורח-חיים, במהלך- הרוּח, במצב-נפש, בדאגת יום ובתקוָת מחר. אני מתכּון לפירוּד מחנה העובדים לשני מחנות, אשר במשך הזמן הגיעו – מכל מקום מבחינה חברתית-נפשית – לדרגת שני מעמדות, אשר תהום רבּה רובצת ביניהם, גדולה יותר מן התהום המפרידה בין מעמד הפּועלים למעמד בעל הרכוּש. אני מתכון לפירוּד אשר בין פּועל עובד, הבּטוּח בלחמו ובלחם ילדיו, היום ולאחר יום, ובין הפועל המוּבטל, אשר לחם אין לו, לא לו ולא לילדיו, ומקום בחברה אין לו, לא היום ולא לאחר יום.

מדוּע קרה כדבר הזה? אשר משוּם שאנשי הכלכלה אשר בקרב הס“ד הגרמנית לא העריכו ולא הבינו את ההיקף של חוסר העבודה, חשבו את האסון הזה לחולף ולארעי ולא האמינו שיימשך שנים רבות ויקיף מיליונים, ואפשר משום שהס”ד הגרמנית חיפּשֹה משענת נאמנה, יציבה לשלטונה ולמעמדה ברפּוּבּליקה הויימארית ולרפּוּבּליקה הויימארית גופא, ולא קיותה למצוא את המשענת הזאת, מחוּץ לשכבה הנאמנה והיציבה של הפּועל העובד. – בין כך ובין כך – במשך הזמן נהפכה המפלגה, על מוסדותיה, על האגוּדות המקצועיות שלה, ועל הקואופרטיבים אשר לה, על שלטונה המדיני ועל השפּעתה על השלטון, לארגון של הפּועלים העובדים. הסוציאליזם, בנין נפשי-אידיולוגי מסוּים, הלך והשתעבּד ולאגוּדות המקצועיות אשר היו למעשה אגוּדות הפּועלים העובדים. תכסיסי- המפלגה נקבעו בהתאם לענינים (האמיתיים או המדוּמים) של הפּעלים עובדים. לא מרכז המפלגה היה האינסטאנציה האחרונה שקבע את הכיווּן והחינוּך של המוני העובדים, אלא מרכז האגוּדות המקצועיות (והדבר הוּבלט ביותר – רק הוּבלט ולא נוצר – בימי הכּשלון הגדול, בחדשי מארס-מאי שנת 1933, כשהאגוּדות המקצועיות הן-הן שהכשילו כל נסיון של ההתנגדות לממשלת היטלר).

אין פירוש הדבר, כי בקרב הס"ד הגרמנית חסרה דאגה למחוּסרי העבודה. חלילה. התחיקה הסוציאלית המשוּכללת, פּרי ידיה של המפלגה הזאת, שמרה את המוּבטלים מחרפּת רעב ממש. ואוּלם עם התופעה עצמה של ביטוּל מאונס השלימה. קיבּלו אותה כרע שאין למנוע אותו (וגם ההלכה הסוציאליסטית בדבר חוסר העבודה כהופעת-לואי הכרחית של המשטר הקאפּיטאליסטי היתה כאן לעזר). סבלו את הרע כשם שסובלים מחלה כרוֹנית שאין לה ריפּוי. זמן מה גם טשטשו את הדבר, מיעטוּ את דמוּתו, לא נתנו לצעקה להתפּרץ. וגם כשהתפּרצה – לא הרעישוּ את העולם, ואדרבה עזרו לו להתקיים, לעולם הזה, על בתי החרושת שלו שעבדו עדיין (בגללם עזרו לעולם זה להתקיים), ואולם גם על כל השקר והצביעוּת והרקבוֹן והטמטוּם והאדישוּת והספסרות והבזבוּז של העולם הזה, בשנות המשבר דוקא. עזרו לו להתקיים ועל ידי כך קיבלו על עצמם את האחריות לו. לא הפכו את שאלת חוסר העבודה לפרובּלמה בה' הידיעה של המדינה הגרמנית כוּלה. שאינה רשאית להמשיך בחייה הרגילים כל עוד לא מצאה פתרון לה ולא שֹמה קץ לחרפּה הזאת, תוכניות גדולות למלחמה בחוסר-העבודה באו באיחור זמן, כשהשפּעת המפלגה על חיי המדינה ירדה כמעט גמרי וגם אז מידתן של התוכניות האלה לא עמדה בשוּם התאמה למידת האסון.

גם אי אפשר להגיד שלא היתה דאגה למוּבטל בתור פּרט. אמנם כאן אחרו עוד יותר ונזכרו במחוּסר העבודה רק כשראו שהקומוּניסטים והנאצים הולכים ומשתלטים על נפש המיליונים האלה המבלים את ימיהם בלשכּוֹת הסיוּע ובמטבחי- הצדקה, ואז אמנם התחילו בעבודה מרוּבה של הרצאות ושֹיחות ויסוּד קוּרסים וספריות וארגון טיוּלים וּספורט. אלא שכבר לא היה בככוחה של העבודה המרוּבה הזאת לרפּא את הקרע, לאַחד את המחנה שנשבּר לשנים, ולאמיתו של דבר: או-אפשר היה להשיג את המטרה הזאת בעזרת הרצאות וטיוּלים, אילו גם התחילו בהם בעוד מועד, כי נעדר העיקר ההכרחי לאַחדות המחנה, לאַחדות אמת, אשר איננה מסתפּקת באותו פנקס-חבר, נעדרה השוּתפות של הגורל. כי הפּועל העובד, חייו אל שוּנוּ בתוקף האסון הזה אשר הקיף מחשת-ששת מיליונים חבריו. הפּועל העובד, ממנוּ לא תבעו ולא דרשו שוּם דבר ממשי, לא העיזו לתבוע ולדרוש ממנוּ, כי הרי הוא הוא ששימש משענת למפלגה, יסוד לה ושלד. אדרבא: שמירה מעוּלה שמרו על התעריפים של העובד ועל שלמוּת עבודתו. אם דיבּרו על שבוע בן ארבעים שעות עבודה, הרי דיבּרו על זאת באופן מוּפשט למדי ורק בתנאי אחז: שהפּועל העובד לא יצטרך להקריב שוּם דבר, העבודות הספרוּתיות שיצאו בגרמניה, מטעם האגוּדות המקצועיות, בשאלה זאת, ניב אחד היה להם: להוכיח לבעל הבית, כי יכול הוא להנהיג שבוע מקוּצץ מבלי לגרוע משֹכרו של הפּועל העובד – בלעדי זאת לא יתכן שבוּע עבודה בן ארבעים שעה (עֵזר לניב זה שימשה שוּב ההלכה הסוציאליסטית: אסור להעמיס על שכם הפּועל את תוצאות הליקוּיים של המשטר הקאפיטאליסטי). ובהיות שבעל הבית לא האמין להוכחה זאת וחסר הכוח להכניע אותו, נשארו הדבורים על שבוּע- עבודה מקוּצץ דיבורים העלמא, וזאת אומרת: שני חלקי המחנה של הפּועלים, שני המעמדות אשר בתוך מעמד הפּועלים הלכו והתגבּשו, הלכו ונפרדו, הלכו והתרחקו. וּבמחנה במובטלים, היו לא רק פּועלים, ממש, אנשים אשר ידעו עבודה מהי וחוסר עבודה מהו, ומה ערכו של ארגוּן וּמה גבולות כוחותיו, ומה איוּמות הן תוצאותיו של חוסר הארגוּן או זיוּפו, היו בו גם המוני נערים, אשר כאילו נולדו כבר כמוּבטלים, לא טעמו מעולם טעם של עבודה ואל ידעו את הערך של ארגוּן, לא עברו כל בית ספר לפועל, ולא הספּיקו עדיין להיות פּועלים כלל – צעירים מחוּסרי- תפקיד ומחוּסרי- תקוה, אשר התגוללו שנים בשווקי גרמניה והציעו את שריריהם לכל עובר ושב, ולא נענו. וּלעתים קרובות היו הם יוצאי שכבות הביניים ההן, שהיו ספוּגות עוד אוירת גרמניה הוילהלמית, על שאיפותיה ומוּשֹגיה הזעיר-בּוּרגניים ועל יהירוּתה הסוציאלית-החברתית-הקרתנית; בשביל בני שכבות אלה עצם הצורך להציע את שריריהם לכל עובר ושב היה כבר עלבּוֹן והשפּלה – ומה גרם לשוא!

אלה הנערים שימשו חומר עיקרי לפלוגות ההסתערוּת של היטלר. אלה הנערים מילאו את אוּלמי התעמולה של הנאצים, הם שהריעו לקראת גבּלס כשם שמריעים לקראת מבשֹר מלכוּת המשיח,היא “המלכוּת השלישית”. אלה הנערים היווּ את הצבא למפקדת בנאצים.

אלמלא המשבר הכלכלי אשר גרם ליצירת שני מחנות בקרב מחנה העובדים הגרמנים, היתה גם יצירת המחנה השלישי אולי נשארת מחוּץ להכרה ולראיה. אפס, כשנשבר המחנה לשנים, נתגלה שבעצם נשבר לשלושה, והמחנה השלישי היה מוּרכב מפקידוּת סוציאליסטית, רבּת מספּר, מפּקידוּת המוּשרשת במפלגה ובאגוּדות המקצועיות ובקואופרטיבים ובהמון המוסדות שבתקיימו על ידי האגוּדים האלה, ובממשלה ובהמון מוסדותיה על פּני גרמניה כוּלה. בודאי לא אטעה אם אגיד ש“הקלף” הזה – “בּוֹנצֶן”¹ בלע“ז – היה אחד הקלפים עיקריים במישֹחק הנאצים, בהסֶתתם נגד המפלגה הסוציאליסטית ונגד כל “השיטה” של הרפּוּבּליקה הויימארית. “בּוֹנצֶן” – אלה הם כהני- אליל, ובדמיון העממי שנוצר על- ידי הנאצים, הריהם שכבת השליטים, הנהנים בכל טוב החיים על חשבון העם ההולך ומתרושש, המרויחים סכוּמים גדולים בכל מיני דרכים מגוּנות, ערלי-לב ואטומי-אוזן, המדכּאים ביד קשה את כל ניצני ההתנגדות אליהם במחנם ומחוּצה לו, אכזרים, רמאים וצבועים,. “בּוֹנצֶן” – זאת המלה שצלצלה, במשך שנים רבות בגרמניה הנסערת על ידי “יוּדה” ו”מארכּסיסט“, על יד “שעבוּד ורסאיל”, סכין בגב הצבא המנצח”, על יד “חנוּת כל בה” ו“קוֹרוּפּציה”. ויתכן כי לה היה גם המשקל הגדול ביותר בכל המחסן האידיוטי הזה, כי ה“בּוֹנצה” לא היה מוּשֹג מוּפשט אלא איש חי, הגר ברחוב פּלוני, ועובד במשרד אלמוני, ואפשר לראותו בביתו או במסעדה על יד שולחן מלא כל טוב. ב“בונצה” – כמו ביהודי – מצאו הנאצים נושא קוֹנקרטי, ממשי, לקנאה ולשֹנאה.

מהי האמת בתמוּנת מפלצת זאת? מוּבטחני כי מבחינת היושר האישי של העובדים עלה המשטר הויימארי בהרבה על משטר אחר. מוּבטחני שרבבות הפּקידים הסוציאליסטים מילאו את חובתם ללא כל פּגפ שהוא. ובכל זאת קרו מקרים מרוּבים שהפּקידים הללו, בין אם היו סוציאליסטים ובין אם הסוציאליסטים היו רק אחראים להם, נעשו לפתע (לפתע בעיני עצמם, כי איש מהם לא חיכּה למהפּכה מהירה ואיש לא התכּוֹנן אליה), “לאדוני הארץ” ושלטון המדינה נפל בידיהם, על כל האפשרויות שבּוֹ ובין אלה גם האפשרויות לשימוּש ברע – קרה שלא עמדו בנסיון. אחת השגיאות הפּוליטיות של הס“ד הגרמנית היא שלא חידשו את המנגנון. והשגיאה גרמה ל”שגיאת ההוָי" הזאת “הפּקידים הסוציאליסטים נתגלגלו לסביבה של פּקידים הישנים. שמהם היו תלוּיים ברוּבם, באשר הפּקידים הישנים האלה היו יותר מוּשרשים, יותר מנוּסים, - והשגרה של השלטון, “מפתחות השלטון”, היו בידיהם. אוּלי גם הכבוד המסורתי, אשר רחש ה”איש הקטן" הגרמניה הוילהלמית, וגם הסוציאליסט במשמע, אל נושֹאי השלטון, לא נעקר מן הלב ועשה את שלו. מכל מקום: אופי מיוּחד היה נחוּץ כדי שלא להתבולל בתוך הסביבה הזרה הזאת ורבים נכנעו לה וספגו במהרה את מוּשֹגיה וּמנהגיה.

המשבּרים הכלכלים וביחוּד האינפלאציה, עם אפשרוּיות ההתעשרות המהירה אשר בכנפיה, הוסיפו את חלקם. עם זאת: או-בטחון פּנימי אשר היה מוּרגש בס"ד כל זמן שלטונה (כאילו עוד לא היתה יכולה להתרגל לדבר, כי אמנם כן: פּועלים יושבים בארמוני הגנראלים והיוּנקרים; כאילו עוד חיכתה כל רגע שיבוא מישהו ויקרע את החלום הזה, שהוּא יפה מדי כדי להיות מציאות), אי בטחון פּנימי זה גרם לזהירות מוּפרזת בגילוי החטאים שבפנים המחנה. “מצבנו כה גרוע, שאסור להחלישו” – ועל כן, אם נתגלה מקרה של קוֹרוּפּציה, שהפקידים הסוציאליסטים היו מעורבים בו, ראו חובה לעצמם, והסתיר את הדבר ולטשטשו, כלומר, להעמיק וּלהגביר את הקוֹרוּפּציה, להיכנס לדבר מה הדמה למעין ברית עם אנשי הקוֹרוּפציה לפי מקצועם, והסיום, אשר אי-אפשר היה למנוע אותו בגרמניה החופשית, הוא: כעבור זמן נתגלו החטאים וגדלה בוֹשת-פּנים. ואילו לא במקרים אלה של קוֹרוּפּציה שלא היו מרובים, ואף לא באורח-חיים אשר רבים מהפּקידים הסוציאליסטיים נתפּסו לו ושהיתה בו סתירה צורבת לאורח- החיים של הפּועל הגרמני ושל המוּבטל הגרמני והנידון לחרפּת הסיוּע, - בכל זאת לא באלה בלבד נתגלתה דמוּתה המסוּכנת ביותר של המפלצת הזאת, - מפלצת “הבּוֹנצן”. יש גם “בּוֹנצה נפשי” – וּבו הסכנה האמיתית. תכוּנותיו: תלישוּת ממחנה העובדים ובמשך הזמן גם זרות לו, בטחון עצמי מוּפרז, שאננוּת, הסתפּקות במה שהוּשֹג כבר, במה שישנו כבר בעין, שֹוֹבע. והטיפּוּס הז הופיע בתוך הסוציאל-דמוקראטיה הגרמנית, לאו דוקא במקומות העליונים, אלא באלה הבינונים הקובעים, על פי רוב, את אופי המפלגה. מתחילה רק הופיע, אחר-כך החל להתפשט, כרת מעין ברית עם הפּועל העובד, ויחד הטבּיעו את חותמם על הפּוֹליטיקה של המפלגה והנחילו לה רוח שקטה ובטוּחה ושאננה. אל ראו ולא רצו לראות את הסכנות ועל כן לא חינכו למלחמה בהן. את העדר סגולתם לקרבנות-אמת (ועל כן גם לחינוך לקרבנות), הסתירו מתחת להלכה הפּסבדו-מארכּסיסטית בדבר “ההתפתחוּת הכלכלית שהיא בעצמה, באופן אבטומאטי”, כמעט מחוּץ לרצון מכוון של הפּועל, מוּרחה להביא לנצחון הסוציאליזם – ואין הפּועל מחוּיב לעשות דבר בלתי אם להתאַרגן ולחכות בסבלנות לשעה המוּבטחה. שכחו כי על הסוציאליסטים לא רק לחשוב באופן סוציאלי, לא רק לטפּל בתורה הסוציאליסטית, כי-אם גם לחיות חיי עבודה וחיי ההמונים העודים, או גם חיי ההמונים המוּבטלים, כשגזירת בטלה מאונס נגזרה עליהם. התעלמו מן העוּבדה, כי החברה הגרמנית נשארה ביסודותיה המשקיים, חברה אויבת לפּועל, ונושֹאי ביסודות האלה לא השלימו עם מפּלתם ועם ירידתם, ותורת “ההתפּתחוּת האבטומאטית” איננה תורתם והם מתכוננים בכל עוז, הזדיינים הקדחתנוּת, ועל כן אין חיי הפּועל יכולים להיות חיים שקטים ושאננים, אלא הם מוּכרחים להיות חיי שמירה, חיי סכנה, חיי אי-מנוּחה, חיי כיבוּשים בלתי פוסקים, חיי תפקדים חדשים. לעומת זאת הרוּח שהשתלטה בשנים אלו במפלגה – מה היתה? "האם יכולנו חלום על הישֹגים כאלה לפני שנים מעטות? וכלוּם אין די לנו בזה? הלא כל מה שניתן לכיבוּש במשטר החברתי הזה נכבּש כבר ואין עוד להיכן ךעלות, הגענו לשלב האחרון של סוּלם, נסתיימה מלחמתנו, הוּכתרה בנצחון ". היה בגרמניה משורר גדול, הגדול ביותר שהיה לה, אשר בתפיסתו ובחוּשיו זר היה מאין כמוהו לאַנשי העבודה ולדלת העם, ואולם את חכמת- החיים ידע מאין כמוהו והוּא כתב:

Das ist Weisheit letzter Schluss:

Nur der verdient sich Freiheit wie das Leben,

Der taeglich sie erobern muss.

(גיתה)

ואת זאת שכחוּ.

שיכחה זאת, התעלמוּת זאת, עצימת-עינים זאת, מקורן העיקרי אני רואה שוּב “פתאומיוּתה” של המהפּכה הגרמנית משנת 1918, באי טבעיוּתה, אם אפשר להגיד ככה. כי הן המהפכה הזאת באה מן החוץ לגרמניה, בעקב תבוסת המלחמה ואולם לא כתוצאת זעם של העם נגד האשמים במלחמה ובתבוסה, אלא כתוצאה של פקודת המנצחים ועל כן במידה ידועה כסיום של המלחמה. החיים והחירות אשר במהפכה לא “נכבשו” כדברי גיתה בהכנה רצינית ובמאמץ כביר ועל כן לא חינכה לשמירת פריה “יום-יום”. השלטון היה ל“עושר בלתי צפוי”, ומכאן גם אי-הבטחון הפנימי של השליטים החדשים וגם הסתפקותם בשלטון הפורמאלי הזה.

אלא שהשאננות הזאת לא יכלה להשתלט במפלגת הפועלים בלי יצירת שני מחנות בתוכה: הפועל הבטוח במחרתו והפקיד השמח בחלקו, על רקע של מחנה שלישי: מיליונים מובטלים, והמחנה הזה בחלקו מתוך המפלגה וברובו מחוצה לה, ברחוב הפרוע. מציאות המחנות האלה בקרב העובדים הגרמנים (כלומר: חוסר יכולת של המפלגה הסוציאליסטית להרוס את המחיצות ביניהם ולמזוג יחד את כל עובדי גרמניה למחנה אחד, אשר גורל אחד לו), היא בעיני הסיבה העיקרית המבארת כיצד נהפך המשבר הכלכלי האיום (והן הוא-הוא שגרם ליצירת מחנות אלה), לא לגורם של עליה, כתורת המורים, אלא לגורם של ירידה למפלגה הסוציאליסטית, ופריה לא נפל בחיקה של המהפכה הסוציאליסטית, כאשר ניבאו זה עשרות בשנים, אלא בחיקה של הקוֹנטר-רבולוציה האיומה.

ד

לעתים אתה שומע: חוסר הגישה הנכונה אל המדינה, חוסר הרצון לשלטון הוא שהיה בעוכרי המפלגה הסוציאליסטית בגרמניה: בגללו לא ידעו מנהיגיה להשתמש בשלטונם ולהשרישו. ואין ההסבר הזה מסביר יותר מאשר “בגידת הבורגנות” או “הפירוד הקומוניסטי”, כי המציאות הוכיחה שאין תכונה זאת – אדישות לשלטון – תכונה ראשונית של כל גרמני, כשם שסבורים רבים. הן ראינו כיצד קמה מתוך העם הגרמני קבוצת אנשים – אנשי מפקדת הנאצים – אשר ידעו להילחם, שנים על שנים, בעקשנות ובאכזריות, באמצעים כשרים ובאמצעים בלתי כשרים, בעד השלטון המדיני, וקבוצת אנשים זו ידעה גם להקים תנועה אשר היתה כולה אחוזה צמאון לשלטון, וכשהגיעה לכסא המושלים ידעה גם להשתמש בשלטונה. ועל כן התכונה הזאת של הס"ד הגרמנית – אי-היכולת לשלטון – תכונה שניה היא במעלה ונובעת מתכונות אחרות.

שני מקורות הם ליצר השלטון: תאוה לשלטון כשהוא לעצמו, ליהנות ממנו ולספק על ידו את רצון הכפיה והניצול (המעמדי והפרטי), והתאוה לשלטון בתור מכשיר למטרה ידועה. המקור הראשון לא היה אצל הס"ד הגרמנית, באשר הנהלתה היתה מורכבת מאנשים הגונים וישרי-לב אשר החינוך הסוציאליסטי לימד אותם לכבוש את יצרם והם בזו להנאה פרטית; והניצול המעמדי מן הנמנע היה באשר מפלגת ההמונים היתה המפלגה הסוציאליסטית. אלא – וזאת היתה הקאטאסטרופה האמיתית – נתייבש גם המקור השני של הרצון לשלטון: הרצון להשתמש בשלטון כמכשיר למטרה מסוימת.

הס"ד הגרמנית בתקוּפתה זו, בתקופת הרפובליקה הויימארית, חדל לפעום בלבה הרצון לשנות את פּני העולם. היא השלימה עם העולם הזה, זהוּ העולם שבו אנו חיים, ובעצם אין לשנותו. יש לעשות תיקוּן פּה ותיקוּן שם, אולם כזה עליו להשאר. התרגלו לו. הסוציאליזם הגרמני, בתקוּפתן זאת, איבּד את המטרה, איבּד את העתיד ועל כן איבּד גם את הרצון לשלטון, כי נסתלקה המטרה, נהפך השלטון לקליפה טפלה, אשר רק נמוּכי דרגה, אחוּזי יצר ההשתלטוּת לשם השתלטוּת, יכולים לשאוף אליו.

השלטון הסוציאליסטי בגרמניה, משנשללה ממנו מטרתו וכיווּנו אל העתיד, הפך לאַדמיניסטראציה רגילה, הנאמנה יותר לעיקרי הליבּראליזם מאשר לעיקרי הסוציאליזם הלוחם. והתנועה הסוציאליסטית אבד לה הכוח הנפשי להיות תנועה אוּטוֹפית, תנועה שנושאת את נפשה לגדולות, ועל כן אָבד לה כוח המשיכה.

(כחלק מתופעה כללית זאת נראית בעיני תופעה שצוּינה לא פעם, ביחוּד בשנים שלפני הכשלון: חוסר יכולת הס"ד להוציא מתוכה מנהיגים פוליטיים בעלי שיעוֹר-קומה בלתי רגיל ובעלי סמכוּת בלתי רגילה, כי אדמיניסטראטור טוב איננו עדיין מנהיג העם בתקוּמתו ובמלחמתו, והמפלגה שהיתה עטוּפה אוירה של אַדמיניסטראציה, נתנה אמנם מנהלים מרוּבים, חרוּצים ומוּצלחים, ואולם לא נתנה מנהיגי עם, כלומר, אנשים המציינים מטרות-עתיד לפני המונים).

האַדמיניסטראציה הרגילה, אם היא הגוּנה, ישרת לב – ערכה גדול ורב-ברכה. מאה זו אשר רבים מזלזלים בה עתה, באשר היא היתה “ראציונאליסטית, מחוּסרת מעוף, חיורת, דמוקראטית “, והיא הלא בכל זאת המאה המזהירה ביותר בתולדות התרבות האנושית – המאה התשע-עשרה – כוחה היה ב”אַדמיניסטראציה הרגילה”, לכל הפחות בשטח הפּוליטי והאַדמיניסטראטיבי. היא הקימה את עיקרי המשפט והסבלנוּת הדתית והשויון האזרחי וחופש המצפון, ונתנה ע“י כך לכוחות האדם להתפתח ללא מעצורים. מכל מקום שאפה לכך. השאיפה הזאת נכשלה ע”י אי-השויון הסוציאלי אשר עשה במידה גדולה את השויון הפּוליטי פּלסתר. ואולם עיקרי ה“אדמיניסטראציה הרגילה” וּכרזוּ וגם נתגשמוּ אלא שעל האדמיניסטראציה הרגילה בלבד לא יחיה האשם; על שמירת הקיים בלבד, ללא עתיד, שהוא תמיד חדש ותמיד מתחדש ותמיד מחדש, לא יחיה האדם. ואמנם המדינה בליבּראלית, האדמיניסטרציה הרגילה של המאה התשע-עשרה, המסתלקת מעתיד, וּמסגירה אותו לכוחות חברתיים אחרים, לא יצרה את פּריחת התרבוּת של התקוּפה הזאת, אלא רק היתה מסגרת מדינית שאיפשרה את הפּריחה. הפּריחה עצמה נוצרה על-ידי תנועות וזרמים, בחברה ובמדיניוּת, במחשבה, במדע ובאומנות, אשר לא נשֹאו בשלטון והעמידו לעצמם – להמוני העם – מטרות שעברו בהרבה-הרבה את מטרות השלטון. ואילו בגרמניה הויימארית קרה שאחת מתנוּעות אלה, והיא הכּבּרה ביותר, המבטיחה ביותר, ה“אוּטוֹפית” ביותר, החיה והלוחמת לשם העתיד, הגיעה לשלטון וּבהיותה בשלטון סיגלה לה מהלך רוח של האַדמיניסטראציה הרגילה, “הליבֶּראלית”. על-ידי פּרוֹצס זה הוּצאָה התנועה הסוציאליסטית ממֶכאניזם החברה האירופית כשם שעבד במאה התשע-עשרה, והמכאניזם הזה התרוקן מאחד הכוחות המניעים הכבירים ביותר. יותר מזה: מהכוח המניע העיקרי. במאה שעברה ידע והאמין כל איש גרמניה: העתיד הוא בכנפי הסוציאליזם, ברפּוּבּליקה הויימארית – היכן היה העתיד?

זאת ועוד אחרת: אַדמיניסטראציה הרגילה, הגוּנה וישרת לב משמשת הישֹג גדול ועצום לחברה האנושית. הלואי ותזכּה בה תמיד. אלא: בזמנים כתיקונם. ויש תקוּפות, ואלה הם אולי התקוּפות הראוּיות ביותר לכינוּי “היסטוריות”, כי בהן “נעשית היסטוריה” לעיני כל, והן גם תקוּפות של קאטאסטרופה, של מלחמות דמים, של מהפּכה, של התמוטטוּת היסודות, ובתקוּפות אלה תכוּנות האַדמיניסטראטור הרגיל אינן מספּיקות כדי להשתלט על הכוחות המתפּרצים, כדי להכניס אותם למסלול הפּורה של יצירה. מלחמת-העולם היתה תקוּפת מבחן כזאת לליבּראליזם הבּוּרגני. חורבן החברה וביטוּל מיליוני עובדים מעבודה – בגרמניה, אשר יסודות חייה התמוֹטטוּ עקב המלחמה, שהיא ניצחה בה ויצאה ממנה מנוּצחת, בגרמניה הגאָה בעיני עצמה ומוּשפלת על-ידי המנצחים היו חורבן זה וביטוּל זה לתקוּפת-המבחן ואַדמיניסטראציה הרגילה הסוציאליסטית. אלמלא הסערה הכלכלית, שנהפכה לסערה חברתית-נפשית, היה ודאי המשמר הויימארי מתחזק ומכה שורשים. אוּלם כשהועמד לפני מבחן הקאטאסטרופה ולא היה בכוחו – באשר לא היה יותר ממשטר של אַדמיניסטראציה רגילה – להשתלט על הסערה החברתית נפשית – נפל.

כי אמנם דור נסער-בנפשו קם לגרמניה בשנים אלה, דור, אשר הקרקע התמוטט תחת רגליו והארץ רגזה תחתיו. דור, אשר לא ידע לשם מה נולד ולשם מה עליו להמשיך את חייו ולמה עליו לצפּות. העולם הוילהלמיני, תערובת של רוח-קסרקטין ורוח ההתקדמוּת השקטה והבטוחה של המאה התשע-עשרה, נפל ב-14 באבגוּסט שנת 1914. עולם החפירות – תערובת של “תפארת הגבוּרה” ומסירוּת נפש עם אות הצטיינוּת והשתלטות על אחרים, בפנים גרמניה ומחוּצה לה – נחרב ב-8 בנובמבּר שנת 1918. ו“העתיד הסוציאליסטי “-הלא הוא התגלה במהרה כ”אַדמיניסטראציה רגילה”, ובאור האפוּר הזה אפילו העולם הוילהלמיני ועולם החפירות אשר נחרבו, לכאורה, התחילו לקבל זיו וזוהר חדשים, וערכיהם, שנקברו בדם ובוץ, קמוּ לתחיה.

התפקיד ההיסטורי-האובּיֶקטיבי של שלטון נאצי איננו מוּטל בספק, עתה ביחוד, אחרי “סיום המהפּכה” אשר הוּכרז עליו רשמית, מפּי המנהיג, ואחרי הקמת מחנות ההסגר לשואפים ל“מהפכה הנוצית השניה”. זאת האַנטי-קאפיטאליסטית שהוּבטחה לקלי אמוּנה מפּי המנהיג טרם נעשה לדיקטאטור שלגרמניה. התפקיד ההיסטורי-האוֹבָיֶקטיבי של שלטון נאצי הוא: השתלטות הבּוּרגנוּת על ההמונים העובדים באמצעות הכפיה והעריצות. כל הקליפה “העובדת”, “ההמונית”, “הסוציאליסטית” נפלה מזמן. שלטון הנאצים איננוּ גם שלטון לאומי – אף על כל הפראזיוֹלוֹגיה הלאוּמית ועל אף כל “הפּאתוס הגזעי”. למעשה הוא שלטון אנטי-לאוּמי, שלטון אשר אָמנם מתפּאר ב“איחוּד גרמניה” (כלומר: בהתפּשטוּת הכפיה באופן שוה על כל מדינות גרמניה), ואולם המציאות החיים שיבר המשטר הזה את האומה הגרמנית, שהיותה אחדוּת לאוּמית מוּפלאה (למרות הניגודים המעמדיים) גם בתקופה הוילהלמינית וגם בתקופה בויימארית, ועתה היא שסוּעה למחנות-מחנות, כשאחד מהם השתלט על כוּלם ואלה המדוּכאים שונאים את המדינה, שהיו קודם מוּכנים להקריב לה את דמם – כוּלם כוּלם, גם אנשי המרכז, גם היהוּדים, גם הסוציאליסטיים, ומוּתר להניח, כי גם הקומוּניסטים בכלל. שלטון הנאצים איננו “דרך להתעוררוּת פּוליטית של ההמונים”, ועל כן איננה הקדמה למהפּכה סוציאלית כאשר יחלמו הקומוניסטים. מי שמתבונן לאיטליה של ימינו, יוָכח לדעת, כי “התעוררוּת” הזאת אר הדיקטאטורה הבּוּרגנית זקוּקה לה רק כדי להגיע לשלטון, סופה טמטוּם מדיני-חברתי, אשר מטרניך היה יכול לקנא בו.

כזה הוא השלטון הנאצי, שלטון מוּקיוֹנים פּוליטיים אשר קברניטי תעשיה כבדה מושכים את חוּטיהם, הנרים עתה לעיני כל. אלא שלא כזאת היתה תנועת הנאצים בתקוּפות התהווּתה וגיבוּשה. אי אפשר להתעלם מן העוּבדה, כי רבבות, רבבות צעירי גרמניה הצטרפו אל התנוּעה הזאת ואלה לא עשו זאת בגלל תרגילי צבא בלבד, ובגלל אפשרות “ההסתערוּת” בלבד, ובגלל מנַת האוֹכל בלבד שקבלו במחנות. אש-אמת יקדה בלב הצעירים האלה. צמאי אמונה היו. תפקיד לחייהם חיפּשֹו. וגבורה, לקורבנות, לעתיד נשֹאו את נפשם. לא יכלו להוסיף ולסבול את בדידות-הצעיר אשר ברפּוּבּליקה הויימארית, ליסודות חדשים, לקיבוּציוּת חדשה נשֹאו עין.

הם חיפשֹו לחם חוּקם וקיבלוּ אבן. רבות ומרות ישלמו בעד הרמאוּת הזאת. ואוּלם לחם חיפּשֹו ואותו לא קיבלו לא מידי הקומוּניסטים מחללי כל היסודות וכל השרשים ולא מידי הסוציאליסטים שהקימו אַדמיניסטראציה רגילה, אשר שמרה על הקיים, במדינה שנחרב בה הקיים הזה.

המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית נפלה לא משום שלא הלבּישה את צעיריה בגדי מַדים ולא סדרה חגיגות עממיות והפגנות למדי, ולא ידעה את חכמת ההתפּארוּת והפּרסוּם, וגם לא משוּם שלא ניסתה לדכּא את התנועה הנאצית בעוד מועד, בתחילתה, משהו מכל אלה נעשה, ויתכן, כי אמנם לא נעשה במידה הראויה, וכי בהתחשב עם נפשיוּת ההמונים היה צריך לעשות זאת יותר וביתר תוקף, ואולם לא היו דברים אלה, שהם ברים חיצוניים בלבד, הכריעו את הכף, המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית נפלה לא משוּם שהיתה “עממית”, “דמוקראטית” מדי, כי למעשה לא היה לה העוז להיות עממית ודמוקראטית והיתה סגוּרה ומסוגרת, והבּיוּרוֹקראטיזאציה נתנה בה אותות קשים והרפורמות שלה לא נגעו בירושה המסוכנת ביותר שקבלה מהמשטר הוילהלמיני וממשטר החפירות. המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית נפלה לא משוּם שחסר לה “חוּש שלטון” – חוּשים אחרים, כבּירים ממנו ופוֹרים יותר חסרו לה. המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית נפלה משוּם שהשלימה עם העולם הזה כמו שהוא.

ה

אנחנו כולנו, אשר הדגל הסוציאליסטי הוא דגלנו ואשר יודעים היטב, כי לעולם לא ישלים האדם עם אי-שויון סוציאלי, עם העוני והדלדוּל והניווּן של המרוּבים, של המוני העובדים ועם שלטונם של בעלי רכוּש מעטים על החברה ועל היחיד; אנו היודעים, כי המלחמה הזאת בין החירוּת, -החירוּת האמיתית אשר יסודותיה לא בחוּקים ולא במשטר פוליטי, אלא בסדרי חברה, -וּבין השעבּוּד האמיתי אשר יסודותיו בשלטון הממון, כי המלחמה הזאת, לא תיפסק, על אף כל המכשולים וכל הירידות, וכל התבוּסות, וכי היא מוּכרחה להימשך עד סופה, עד הנצחון של השויון והחירוּת על הניווּן ועל השיעבּוּד; אנו כולנו מחפּשֹים ללמוד לקח מהכשלון הגרמני שלא היה כמותו בתולדות הסוציאליזם. אנו מחוּיבים לעשות זאת לא רק בכוח הרצון הטבעי להגיע עד חקר המאורעות שהיינו עדים להם, אלא גם בכוח הרצון להחיש את פּרוֹצס ההבראָה של התנועה הסוציאליסטית ולהיזהר שבדרכה העתידה לא תיכּשל בשגיאות שנעשו בעבר, ביחוד בארצות ששם עמדות הסוציאליזם לא נהרסו עוד. ברור: את הניסיון הגרמני אי אפשר להעתיק אל ארצות אחרות, משוּם שהניסיון הגרמני התרחש בגרמניה, כלומר, במסגרת-חברתית מדינית-כלכלית-פוליטית-חיצונית מסוּימת, והיתה זאת תמימוּת יצרה אלו היינו רוצים להסיק ממנוּ הוראות קוֹנקרטיות להתנהגוּתנו היום-יומית בארצות אחרות, ביחוד בשאלות תכסיסיות. אלא שברוּר באותה מידה, כי לא נוּכל להשאיר את הניסיון הזה ללא ניתוּח וללא לימוּד.אם אשתדל לנסח בקצרה את הליקוּיים אשר לקתה לפי דעתי המפלגה הסוציאליסטית ואשר כל מפלגה סוציאליסטית מחוּיבת בכל מצב שהוּא להיזהר מפּניהם כדי למנוע את כשלונה ומפּלתה, אציין את אלה הנראים לי כעיקריים:

שבירת מעמד הפּועלים למחנות-מחנות אשר אין הכּרת שיתוּף הגורל מאַחדת אותם:

ודוּגמה אחרת “הקרטיניזם הפּרלמנטרי” והמשפטי של הס“ד הגרמנית, או תופעת ה”בּוֹנצן" ושבירת מעמד הפּועלים למחנות-מחנות. הסוציאליזם הרוסי (על שתי מפלגותיו העיקריות) והסוציאליזם האיטלקי היו נקיים לגמרי משלטון ה“בּוֹנצן” והסוציאליזם הרוסי לא היה נתפּס ל"קרטיניזם פּרלמנטרי כל עיקר (הן “משטר המועצות” איננו לאמיתו של דבר, יצירת הבּוֹלשביקים, כי המנשיביקים הם שהנהיגו אותו לראשונה בשנת 1905, ואותם המנשביקים יחד עם הס"ד, הקימו אותו בשנת 1917 ושלטו בו עד הימים האחרונים של תקוּפת פבּרוּאר-אוקטובּר) – וּבכל זאת נכשלו הסוציאליסטים גם ברוסיה וגם באיטליה.

כּמוּבן אפשר להגיד: הסוציאליזם נכשל, בכל ארץ וארץ, מתוך סיבות מיוּחדות שהן ספּציפיות בארץ זו ובסוציאליזם זה, ועל כן עלינו להסתפּק בלימוּד הסיבות הספּציפיות האלה ולהסתלק מהכללות. אולם בעיני לא תהיה זאת אלא השתמטוּת מעצם הפּרוֹבּלמה, דוּגמת השתמטוּת שבה נוקטים קברניטי המשטר הרכוּשני כשהם מסבּירים את חורבן המשטר הזה ואת שפל הדרגה אשר אליו הביא את האדם, בסיבות מקומיות וארעיות, גרמניות ואנגליות ואמריקניות, ואנחנו הסוציאליסטים, אם כי איננו כופרים בסיבות המקומיות-הארעיות הללו, משאירים לנו את הרשות לחתור הלאה ולהגיע עד לעיקרים הכלליים של המשק הרכוּשני, כמו שהם קבוּעים בכל הארצות הרכוּשניות, ובהם, בעיקרים אלה, אנו רואים את מקור הרע. וּבמקרה שלנו, במקרה של הסוציאליזם האירופי וגורלו, “הסיבות המיוּחדות” אינן מהוות בלתי אם נוסח אחר של אותה שאלה, כי אם אמנם הדבר כן הוא והסוציאליזם הזה, אשר שאב את תורתו ואת תכסיסיו ממקור משוּתף נכשל רצוּפות פּעם אחרי פעם, בשלוש ארצות גדולות – והן בכל ארץ וארץ היתה לו שעת כושר והוא הגיע בה לפסגת השלטון או מכל מקום להשפעה מכרעת גם על ההמונים וגם על השלטון (לא רק ממשלת קרנסקי היתה, בחדשים האחרונים של אותה תקוּפה, ממשלה סוציאליסטית, אלא גם הממשלות האיטלקיות אשר קדמו ל“כיבוש רומא” – ג’יוליטי, ניטי, פאקטה – חיו והתקיימו, למעשה, בעזרת הסוציאליסטים ובאחריוּתם), וכל פּעם הופיע הכשלון מסיבות אחרות וספּציפיות – הרי השאלה הכללית נשארת בתקפה, אלא שניסוּחה יהיה בערך כך: מדוע לא היה בכוחו של הסוציאליזם לראות ולמנוע את הסכנות המיוּחדות, שארבו לו בכל ארץ וארץ? מדוע המקור המשוּתף, אם אמנם מקור-אמת הוא, לא עמד לימין החברים הרוסים, האיטלקים, הגרמנים? ואנחנו שבים לשאלה הראשונה, לעיקרים הכלליים ולרוח הכללית אשר שלטו בסוציאליזם האירופי של המאה שעברה.

העולם מלא עתה ביקורת על הסוציאליזם, ביקורת מבפנים, ביקורת מבחוץ, והדבר מובן ואנושי עד למאד – הן מנוּצחים אנחנו, ומה קל הוא לבקר את המנוּצח, ותוך כדי ביקורת לשכוח את הכיבוּשים העצוּמים אשר נכבשו על-ידי הסוציאליזם, לשכוח את התפקיד העצום אשר הסוציאליזם, גם הסוציאליזם הזה, המנוּצח, הסוציאליזם האירופי של המאה התשע-עשרה, מילא תולדות האנושיות: כיצד הרים את העובד – את המוני העובדים – ממדרגת עבד, שבה היו שקוּעים עוד לפני מאה שנה, למדרגה של שליטי החברה הפּוֹטנציאליים, אשר גגם מוּסוֹליני וגם היטלר מוּכרחים ונאלצים להיאָחז בהם, להחניף להם, למשוך אותם אל שלטונם בכל האמצעים, כּכשרים כּבלתי כשרים, העולם מלא ביקורת על הסוציאליזם ואין לך כסיל וּבוּר אשר לא ידה בו את אַבנוֹ. אוּלי מן הביקורת הכּנה של המאמינים-המאוּכזבים עצמם המחפּשֹים את הדרך הנכונה ואת האמת, אלא מביקורתם של האויבים נלמד?

הספרות האַנטי-סוציאליסטית של השנים והחדשים האלה מרוּבת כרכים היא, אולם מוֹנוֹטוֹנית מאד. ואם נשאל אותה, את הספרות האויבת הזאת, בדבר סיבת הכשלון הסוציאליסטי, לא נקבל בעצם בלתי אם תשוּבה אחת, בדוּקה ובטוּחה: הסוציאליזם נכשל משוּם שהיה “מארכּסיסטי”, כלומר, שאַב את תוכנו האידיולוגי ואת תכסיסיו היום-יומיים מתורת מלחמת-המעמדות ומ-קוֹסמוֹפוֹליטיות". ואם כי צלצוּלה של התשובה הזאת ממלא עתה חלל כל העוּלם ולכאורה קיבלה את חיזוּקה בעוּבדה, כי בארצות הפאשיסטיות נוּצח הסוציאליזם על-ידי התנועות הדוגלות בשם “אַחדוּת האוּמה” ולאוּמיוּת קיצונית – בכל זאת אין היא אלא הבל הבלים. כדי לראות זאת די לזכור את גורל רוסיה, שבה נוּצח הסוציאליזם על-ידי דגל מעמדי ובין-לאומי דוקא. ואולם גם בלי הוכחה חיה זאת, אין כל ממש בתשוּבות “אַנטי-מארכּסיסטיות” אלו ּ.

מלחמת מעמדות איננה מין דוֹגמה כנסיתית, אשר מישהוּ – במקרה דידן: קארל מארכּס – המציא אותה, בנה עליה וציוה על בני האדם להתנהג על פּיה (אגב: גם הדוֹגמות הדתיות נוצרוּ לא סדרך הפּשוּטה הזאת), עד אשר לקתה האנוֹשיוּת מחינוך מסולף ומטמטם זה. למעשה, מלחמת המעמדות היא מציאוּת של חיים, וּמארכּס לא המציא אותה, אלא גילה בה גורם של ההיסטוריה האנושית (לפי גירסה אחת: את הגורם המכריע, לפי גירסה אחרת: את אחד הגורמים), כשם שמלומדי הבּאקטריוֹלוֹגיה – למשל – גילוּ כמה וכמהחידקים כגורמי המחלות. וּכשם שהיה זה מחוּסר כל טעם אלו באו האנשים להלחם – נאמר –בסיפליס, על-ידי קריאות “הלאה שאודין – למה גילה (או לשם הקבלה שלמה: למה המציא) לנו ‘ספירוחיטה פּאלידה’?” כך מחוסר כל טעם לבוא וּלבטל את התופעות הקשוּרות במלחמת המעמדות על-ידי קריאות: "הלאה מארכּס – למה המציא לנו את תורת המעמדות ". גם אנשי המדע לא הודו מיד באמיתוּתה של תורת החידקים, ואף לחמו בה לא מעט, ואוּלם המחלות עשו את שלהן במשך אותה התקוּפה הארוכה שלפני כהן ופּאסטר וגם במשך עשרות השנים כשכהן וּפּאסטר כבר גילו את תגליותיהם, ואנשי המדע נמנעו מלהכיר בהן. וכן גם עשתה מלחמת המעמדות את שלה לפני מארכּס וקודמיו, והיא גם פועלת בארצות אשר “ביטלו” את תורת מארכּס על ידי החוק ואסרו להזכירה בדפוּס ובעל פּה.

ואַדרבה, דוקא בממלכות הפאשיזם “האל-מעמדי” היא לבשה צוּרה אַכזרית ביותר. אם הבּוּרגנוּת בוחרת לקרוא את שלטונה המעמדי דוקא בשם: “אַחדוּת האוּמה” הרי הדבר מוּבן מבחינת אחיזת העינים והתרמית הציבורית, ואוּלם הופעת מלחמת המעמדות לא נעלמה על-ידי כך לא מהחברה האיטלקית ולא מהחברה הגרמנית. מכל מקום לא על הסוציאליסטים רובצת האחריות להופעה הזאת, וּכשם שפּאסטר מעולם לא היה חסיד של “חידקים” ולא גידל אותם ולא

עודד אותם לפעולתם המהרסת, כן גם הסוציאליסטים אינם “מחסידי מלחמת המעמדות” כשלעצמה וכל מי שמוקיע בקולי קולות וּמתוך שאַט-נפש את אי-המוּסריוּת של המלחמה הזאת או את הנזק החברתי הנגרם על ידה, אַל נא יפנה אל הסוציאליסטים, אלה התכּונוּ וּמתכּונים – הם היחידים! – לביטוּל ההופעה הזאת על-ידי ביטוּל יסודה, שהוא קיוּם המעמדות. כל תוכן הסוציאליזם הוא: מלחמה במלחמת המעמדות. ולשם כך הם מגלים לעיני רבים את חלקו של המכאניזם החברתי התלוּי בגורם זה.

ואשר ל“לאוּמיוּת הלקוּיה” של הסוציאליזם האירופי, הרי אמנם יש יסוד לטענה הזאת, כלומר: בחוגי הסוציאליסטים במאה שעברה היתה אמנם שֹוֹררת התעלמוּת ידועה מהגורם הלאוּמי ומערכי האוּמה, ואוּלם לא הסוציאליסטים בלבד המציאו את ההתעלמוּת הזאת, אלא היתה נחלתם של רבים מן הדמוקראטים והליבראלים ואנשי המחשבה והרוח שבאותה תקוּפה, והיא גם, במידה מרוּבה, נשארה הלכה בלבד, אשר לא חדרה להמוני העם ולא שינתה דבר בחייהם ובהרגשותיהם היסודיות. ואחרת גם לא יכול היה להיות, באשר ההלכה הזאת נתקלה במציאות צרפתית, גרמנית, רוסית וכו‘, כלומר, בעצם היותו של הסוציאליסט איש צרפתי, גרמני, רוסי וכו’ – ולמציאות הזאת לא יכלה. אמנם, ג בתורת הלכה בלבד גרמה ההתעלמוּת הזאת להרבה תקלות. שגיאות וטעוּיות, מהן גם פאטאליות מאד, והן הן שגרמו לחולשת הסוציאליזם בימים הנוראים של אבגוּסט שנת 1914 (האמונה התמימה באפשרות להרוס את המחיצות שבן הקיבוּצים הלאומיים על-ידי אירגוּנים על-לאומיים וכינוּסים בין-לאומיים; האדישוּת לשאלות הפוליטיקה החיצונית, אשר אינן, כביכול, בלתי אם משֹחק של דיפּלומטיה זידונית והפרולטאריון המסוּגל לבטלו ברגע המכריע על-ידי מעשה נועז; ההתנכּרוּת לשחרוּר הלאומי של העמים המדוּכּאים או מחוסרי מולדת וכו'), אלא שגם בקרב הסוציאליזם אשר לפני המלחמה היו זרמים אשר התקוממו נגד ההלכה הכוזבת (ז’ורס, חלק מן הבּלגים, חלק מן הבּרנשטיינאים הגרמנים. כמעט כל המפלגות של העמים אשר טרם הגיעו לעצמאוּת או לאבטונומיה לאוּמית) וההלכה נתבטלה כליל ב-14 לאבגוסט שנת 1914. מאז שוּב אין מפלגה סוציאליסטית שר לא תעמוד ברוּרות ומפורשות על הבסיס הלאומי, ופחות מכוּלן יש להאשים ב“ליקוי הלאוּמיוּת” את המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית, אשר גורלה המר גרם לה לשמש ליקבידאטור לחטאי האימפּריה הגרמנית, והיא נשאה בגורל הזה בנאמנות, העמידה את עצמה, בהכּרה, לשירות המדינה הלאומית, וגם השֹיגה למדינה הישֹגים מרובים ובעלי-ערך. ולא רק הסוציאליסטים אלא גם הקומוּניסטים – מכל מקום בארץ היחידה אשר בה הועמדו בניסיון של שלטון, ברוסיה המועצתית – הסתלקו מ“אַ-לאוּמיוּת” או “אנטי-לאוּמיוּת”, ובעזרת תורת “הסוציאליזם גם בארץ אחת” הם משקיעים את כל מרצם ואת כל כוחותיהם בבנין ארצם בלבד (וזה היה הטעם של המלחמה, מעל לכל הטעמים האישיים, בין ה“טרוצקיזם” המנוּצח ובין ה“סטאליניזם” המנצח, וזה גם סוד הנצחון של “סטאליניזם”אשר כל תורה המקוּבלת היתה נגדו, וּכל-זאת ניצח, בכוח המציאות הרוסית).

ואם נסלק את שתי האשמות האלה – “מלחמת המעמדות” ו“אַנטי-לאוּמיוּת” – ונוסיף להקשיב לטענות האויבים, לא נציל מפּיהם כלוּם, מלבד דברי גידוּף וחירוּף והבעת שנאה מעמדית, המלוּוה בכל מיני דקלוּמים, גזעיים, פּאתטיים, “גראנדיוֹזיים”, פסבדו-מדעיים, “תפיסת-עולמיים” אפילו “פּסיכו-אַנאליטיים”, ולמעשה נבובים ומחוּסרי כל מחשבה ברוּרה וגם כל הרגשה כנה. ואז ידענו: מפּי אויבים לא נחיה. מאלה לא נלמד דבר. הסוציאליזם האירופּי מחוּיב להעביר בעצמו ובכוחותיו תחת שבט הביקורת את רוחו ואת מוּשֹגיו ואת מעשיו.

“דבר” ה' תשרי – י“ט חשון תרצ”ד (8.11.1933–25.9)

---

הסנסאציה ב"מלכות השלישית"

מאת

משה בילינסון

רק שנה עברה מאז עבר השלטון בגרמניה לידי היטלר, וכבר הולך וּמתרבּה מספּר הגרמנים אשר כפרו באמת הנאצית, לחמו בה ועתה נפקחו עיניהם לראות את טעותם הגסה ואת הברכה הרבה אשר לעם הגרמני בעת ה“מלכוּת השלישית”. גדולים ושלמים נופלים על ברכיהם לברך את מצילי אשכנז. בעקבות פּאוּל לבּה, מי שהיה משך שנים רבות נשׂיא הרייכסטאג מטעם הסוציאל-דמוקראטים (וזאת אחת המשׂרות המכוּבדות ביותר, הרפרזנטאטיביות ביותר, האחראיות ביותר שהיו בגרמניה כל עוד היה קיים הרייכסטאג) יצא גם גיבור משפּט הצתת הרייכסטאג, מנהיג הקומוּניסטים טוֹרגלר, לשם שיווי-המשקל כנראה, כדי שחברי האינטרנציונל השני לא יצטרכו להתבייש בפני חברי האינטרנציונל השלישי.

בשל מה נפקחו עיני טוֹרגלר, טרם שמענו, לעוּמת זאת סיפר לבּה מה גרם לשינוּי הכרתו. מדוע סיפר? מדוּע לא שמר את האמת בשביל עצמו? כלוּם זקוּקים הנאצים לפּרוֹפאגאנדיסטים חדשים? וכשסיפר, מדוּע עשה זאת באזני העתונאים הזרים דוקא? ואלה דבריו: “המנהיגים החדשים של גרמניה פתרו פּרובּלמות שאנחנו לא ידענו אפילו איך להתקרב אליהם. כוָנתי – לביטוּל הפדראליזם, המלחמה בחוסר העבודה, ארגוּן “עזרת חורף”, הרפוֹרמה האַגרארית”. זאת היא האַרגוּמנטאציה.

מה פירושו של ביטול הפדראליזם ב“מלכוּת השלישית” “שמא התכּנסו באי-כוח הארצות הגרמניות השונות בעיר הבירה, התישבו על-יד השולחן, שקלו ודנו, התוַדוּ על חטאי העבר והכריזו הכרזה חגיגית: מעתה לא יהיו בגרמניה לא פּרוּסים ולא בּאוארים, לא אנשי בּאדן ולא אנשי וירטמבּרג, לא סאכּסוניה, תּירינגן, כי אם אך ורק גרמנים בלבד? חלילה. ל”ביטוּל הפדראציה" היה פירוּש פּשוּט הרבּה יותר. בעצם לא היה כלל ביטוּל זה, כי בינתים קרה דבר אחר, אשר כלל בתוכו, באופן אַבטוֹמאטי, גם את הביטוּל הזה. גרמניה נשבעה אמונים ל“מנהיג”. על ידי עצם השבוּעה הזאת נתבּטלה החוּקה היסודית. נתבּטל הינדנבּוּרג הזקן, נתבּטל הרייכסטאג אשר בברלין, נתבּטלו כל המפלגות הפּוֹליטיות וכל הארגוּנים המקצועיים, החברתיים, האמנוּתיים, נתבטל כל החופש האזרחי, נתבּטל כבוד האדם. תוך חורבן זה “בוּטל הפדראליזם”. למה הדבר דומה? צריך היה אָדם לעשות תיקוּן בביתוֹ והתמהמה לעשותו (ואמנם חבל מאד ש“אנחנו”, בלשונו של לבּה, לא עשו, את התיקון הזה) והנה בא איש מן החוץ והצת את הבית. ו“הפּרוֹבּלמה נפתרה”.

רבבות יהוּדים, רבבות מארכּסיסטים, רבבות פאציפיסטים, רבבות דמוקראטים ואנשי המרכז ואנשי הגרמנים-הלאוּמיים גוֹרשו מעבודתם וממשׂרותיהם. באשר חוטאים ופושעים הם, לא נכנסו לרשימת דורשי העבודה ומקבלי הסיוּע, אלא עבודתם ומשׂרותיהם נמסרו, כדרך הטבע, ל“נאמנים”, אשר שמותיהם נמצאו קודם ברשימת המוּבטלים ועתה נמחקו. מספּר מחוּסרי העבודה הוּקטן במאות אלפים. חלק מהפּרובּלמה של חוסר העבודה, מצא איפא, את פּתרונה. רבבות מוּבטלים אוּרגנוּ בפלוּגות של “שירוּת העבודה”. חייהם – חיי חיילים שהושלכו ל“פלוּגות עונש”. תפקידם: עבודות ציבוריות, העיקר מאלה הדרוּשות למפקדה הראשית של הצבא הגרמני (כיבושים אסטרטגיים וכו'). שׂכרם: פּחות מסיוּע אשר קיבלו כשהיו מוּבטלים. עתה חדלו להיות מוּבטלים (הלא הם עובדים) ושמותיהם נמחקו מהרשימות. כלוּם לא “נפתרה הפּרובּלמה של חוסר העבודה”?

“עזרת חורף”, – ודאי שביסודו מוּנח רעיון נכון: גיוס פּנימי בין העובדים וּמשׂתכּרים לטובת העניים והדלים. אלא שבתוקף הכוחות הסוציאליים, השולטים עתה בגרמניה, קיבל הרעיון הזה צורה של מס נוסף המוּטל על העניים והדלים אשר עוד משהו יש להם, וכל תקיף ובעל- יכולת פּטוּר ממנו או יכול להפּטר בפרוטות (הלא המס הזה הוא מס “מרצון”, כלומר החלש, הנתון ללחץ השלטון, הוא חייב בו, כי להנהיג כיום גיוס כספּי של חובה, ויהא חל על כולם וגם יהא מותאם אולי ליכלתו של כל אחד – לזה לא הספיק אומץ וכוח לממשלה האמיצה הזאת הבלתי מוגבלת בשלטונה). ועוד יתרון ל“עזרת חורף”: בכל ראשון לחודש מפרסמים העתונים, מה היתה סעודת גדולי “המלכות השלישית” (סעוּדה זו צריכה להיות בת מנה אחת, וקימוץ ההוצאות של סעודה שלמה – “קודש לקופת העזרה”), וּבהיות שרצון הפּרסוּם של הגדולים האלה עצוּם הוא מאד (ואמנם אפשר להבין ללבם: הלא רק שנה, אך שנה אחת הם נמנים עם הגדולים), הרי זהו באמת “פּתרון” אחת הפּרובּלמות העיקריות של,המלכות השלישית".

ואשר ל“רפורמה האַגרארית”, הרי תוצאתה העיקרית לעת-עתה היא הטלת האיסוּר על היהודים להתעסק בחקלאות ובהמשכת הסיוּע (שעלה כבר לגרמנים בזמן “השיטה הישנה” בהון עצום) לחקלאות הפאראזיטית-הפאוֹדלית של פּרוסיה המזרחית, אותו סיוע אשר השאיפה בלבד לבטלוֹ היתה נחשבת בעיניו של הינדנבּוּרג ל“בּוֹלשביזם” וברינינג שילם בזה במשׂרתו. כל שאר פרטי “הרפורמה” עטוּפים עדיין בערפל הפראזיוֹלוֹגיה הנאצית בדבר “דם ואדמה”.

אלה הם, איפא, הפּתרונות" של פּרובּלמות אשכנז אשר פּקחו את עיני לבּה.

אבל מדוּע קרה הדבר רק לו ולטוֹרגלר הנמצאים באשכנז? הן ישנם עוד סוציאליסטים וקומוּניסטים בערך מאותו הטיפּוּס והמזג של לבּה וטוֹרגלר – נאמר שיידמאן הזקן אשר בודאי איננו קיצוני ביותר ואיננו אַנטי-גרמני – ובכל זאת האמת הנאצית איננה משפיעה עליהם כלל וּבפיהם רק קללה לאמת הזאת? והן לשיידמאן היתה אפשרות ללמוד את המצב בגרמניה לא פחות מאשר ללבּה (הוא עזב את הארץ לאחר מאסרו של לבּה) וגם עתה כל התעודות, כל העתונים,כל העדויות לרשותו, וטוֹרגלר המסכּן הרי נמצא במאסר מערב 28 בפברואר שנת 1933 ועד היום הזה, ואת גרמניה ההיטלרית, על “פּתרון הפּרוֹבּלמוֹת” שלה לא ראה בעיניו אף יום אחד! ובכל זאת לבּה וטוֹרגלר נפקחו עיניהם לראות את אשר לא ראו.

סנסאציה בגרמניה. אותיות שמנות, כותרות גדולות גם בעתוני כל העולם: לבּה מודה וּמתוַדה, טוֹרגלר מכּה על חטא. ובעצם, מה בּאנאלית, מה מחוּסרת ענין, מה “אנושית מדי” היא הסנסאציה הזאת. היה זמן – כשטרם הכּירוּ “כוּלם, כוּלם, כולם” ברוסיה המועצתית כי אין כסטאלין בין גיבורי הרוח וּבין מדינאי האנוֹשיוּת על כל תולדותיה – והעתונים הרוּסים היו מלאים וגדוּשים “מכתבי חרטה” “אני שהייתי ס”ר“, אני שהייתי בּוּנדאי”, “אני שהייתי ציוני”, “אני שהייתי לבן”, אני שהייתי טרוצקיסט", וכו', על כל המפלגות ועל כל הזרמים, "אני מכיר עתה בטעות, ומצהיר חגיגית שמעתה אהיה נאמן בכל-בכל לקו הגנראלי של המפלגה וּלמנהיג הפּרולטאריון הבין-לאומי ". עתה נמאַס הדבר. עתה אין עוד צורך בכך. וחרטת “המוהיקן האחרון” ראקובסקי, שחלה – סמל ממש! – בעצם ימי חרטת לבּה, נדפּסה באותיות זעירות, סמוך לידיעות על שריפה וגניבה.

ב“מלכוּת השלישית” עוד לא נמאַס הדבר. ב“מלכוּת השלישית” עוד יש צורך בשיחותיו של לבּה עם העתונים הזרים ובהצהרת טוֹרגלר מבית-הכלא, והדבר גם מוּבן: יש הבדל, בין דיקטאטורה של 16 שנה לבין דיקטאטורה של שנה אחת. בגרמניה עוד לא כולם הספיקו להכיר, כי היטלר הוא “גואל האנוֹשיות אשר נשלח מן השמים כשם שבזמנו נשלח המשיח לעם העברי” (אין זה לגלוּג שלי, חלילה, אלא ציטאטה מדוּיקת מ“ספר השירים” שיצא השנה בבּרלין לחג הלידה). אלא שס"א יצטרך, כנראה, לפעול עוד זמן מה עד שתחדור האמונה המשיחית הזאת ללבות הגרמנים.

“דבר”, כ“ז אדר תרצ”ד (14.3.1934)

---

ללא צעיף

מאת

משה בילינסון

אחרי א' ביולי 1934 ¹

מרד צריך היה לפרוץ ב“מלכוּת השלישית”, הנאמנים צריכים היו ליעשות בוגדים, דם צריך היה להשפך, כדי שנדע קורטוב מה מהמתרחש בממלכה המאוּשרת הזאת – ונשמע את הדברים לא מפּי ספרות המהגרים אשר “מלאכתה רמיה” וכל גרמני נאמן, כל ידיד “גרמניה המתחדשת” אסור להם להאמין לה, אלא מפּי המנהיג בכבודו ובעצמו. בחום-הקרב, עוד לפני ששככה הסערה, פּירסם אותו מנהיג נחפּז פּקוּדה מפורטת למפקד נחדש לפּלוּגות הסער, וּבמו ידיו חיבר כתב-אשמה על משטרו הוא, שלא היה כמותו בכל ספרות המהגרים ההיא. שהרי ההוראות שניתנו לאיש החדש בפקוּדה זאת יש בהן גם גילוּי-אמת לגבּי העבר. כשהיטלר אומר ללוטקה “כן תעשה”, משמעם של הדברים גם “כי הללו – אלה אשר הדחתי אותם, אלה אשר הוצאתים להורג – לא עשו כן ולפיכך הדחתים והוצאתים להורג”. ויש שהדברים נאמרים לא בצוּרת שלילה בלבד אלא במפוֹרש.

“ראשי הפּלוּגות ישמשו מופת לחיים פשוּטים ובריאים” ורשוּת בידינו להסיק: עד כאן לא היו אלא מופת לחיי מותרות וּפריצוּת. “משתאות וּמותרות אסוּרים בהחלט” – לאמור עד כאן מוּתרים היו. ואמנם כן "כספּי הציבור שימשו להוללות של יחידים, למשתה אחד בזבזו 30 אלף מארק. מכן ואילך “רק מיניסטר החוּץ רשאי ולערוך קבלות פּנים”. ועוד: “המפקד המופיע בחוּץ כשהוא שכּוֹר לא ישאר במשרתו… על הפּלוּגות למלא את חובתן כראוי, למען תוּכל כל אֵם בגרמניה לשלוח את בניה לפלוּגות בלי חרדה למצבם המוּסרי” – וּממילא ברור, שעד כאן היה היפּוכו של דבר.

שנה וחצי עברו מאז עליתו של היטלר לשלטון, את המשטר הזה נתן כמתנה לעם הגרמני, הוא אחראי לו, הוא נהג בו סבלנוּת, והיה מוסיף לסבול אותו, אילו היו מוּדחים והמוּמתים עתה מקיימים מצוה אחת, את המצוה היחידה האמיתית הקיימת ב“מלכוּת השלישית”: מצות הנאמנוּת העוורת למנהיג.

הוא, המנהיג, הבטיח “טיהוּר”. היה זה אחד מראשי הסוּסים שרכב עליו. שחיתוּת, קוֹרוּפּציה, גנבות, מוֹתרוֹת, קלקוּל מיני – על המלים חזרו בלי סוף הוא וסיעתו, כמטורפים, יומם ולילה במשך כעשר שנים, הם חזרו והשמיעו באזני העם הגרמני: “שיטת הגנבות”, שיטת השחיתוּת", הביטו, גרמנים טובים, הבֵּטנה גרמנויות טובות, מה עשוּ אלה ממדינתם, מחברתם, ממשפחותיהם! מי הם **אלה? ** מארכּסיסטים ויהוּדים! קודם כל הבטיח – מלבד הגנת המולדת מפּני התנקשוּת הפּולנים, הצרפתים, האנגלים – טיהוּר וריפוי העם הגרמני מצרעת זאת. והדבר השפּיע אולי יותר מהבטחת-לחם ומהבטחת “שבירת ורסיאל”. מן התיאור שתיאר עתה הוא בעצמו, המטהר הגדול, אנו לומדים במפורש כיצד קיים את הטיהור.

והרי האשמים ההם – אינם שוב. ראשי המארכּיסטים נמצאים או בבית-הכלא והמחנות הריכוז או בפראג ובפאריס. ורבים מהם בעולם האמת, ואילו היהודים חייהם כחיי כלבים. מכל מקום אלה ואלה אין להם השפּעה כל שהיא ב“מלכות השלישית”, בחלום-חזון זה של דור גרמני צעיר. היא, הממלכה הזאת, “נקיה”, היא גם אַרית וגם אַנטי-סוציאליסטית. והנה: כאלה הם פּני החלום-נחזון הנעשה במציאוּת היטלרית.

עתה הם מספרים, שתפסו את רהם בשעת מאסרו, בקלקלתוֹ, כשהוא נתפּס למידת-סדום. עד כאן לא ידעו המסכּנים דבר! עד כאן היו אלה “דיבות היהודים” בלבד, זכורני, כשפּרסמו לראשונה, לפני כמה וכמה שנים, “מכתבי-אהבה” של רהם ומהם ברורה נטיתו המשונה, נמצא משהו במחנה השמאל שהתמרמר: על שוּם מה מוציאים חיי פרט לעיני הקהל? אין זה נשק הגון במלחמה ציבורית! אך כשהוצרכו “אנשי הטיהור” לעשות “חשבון סופי” עם רהם זה, לא היו בלבם כל פּקפּוּקים לספּר כיצד נתפס וכיצד נהרג. הרי לשם כך אנשי הטיהור הם, אנשי המוסריוּת הגרמנית.

שמא נזכה עוד לשמוע כי פוֹן-פּאפּן האסור הוא שקרן, איש התחבּוּלות וצבוע? שמא נזכה עוד לשמוע, כי היינס זה, שהוּמת עתה או “שלח יד בנפשו” (היכן, בכל הסיפורים האלה, “הניסיון לברוח”? כיצד אפשר בלעדיו?) שבידו נמסר שלטון על ארץ גדולה, שלזיה, אוּלי נזכה לשמוע שהוא רוצח, ולא לבד שולח לרצח, אלא רוצח ממש, שהוּכר כרוצח על ידי המשפט הגרמני, וּכל גרמניה לא קראו לו, מי בחריקת שינים ומי ביראַת-כבוֹד, בלתי אם “כלב-דמים”?

אכן צריך היה לפרוץ מרד באשכנז ההיטלרית שיוּסר הצעיף מעל פּני הכּיעוּר והזוהמה, הם פּני “גרמניה המחודשת”. עם המרד השני – אַל יתמהמה, למען ישראל וּלמען העוּבד הגרמני, למען האוּמה הגרמנית וּלמען שלום העולם, למען אמוּנת האדם, אַל יתמהמה! – עם המרד האחר, לא זה של רהם – פוֹן פּאפּן, נכיר את פּני המנצחים היושבים כיום כשופטים מוּסריים של ה“מתים” הללו, שהם דם מדמם, בשׂר מבשׂרם, רוּח מרוּחם.

“דבר”, כ“א תמוז, תרצ”ד (4.7.1934)

---

באבל וינה

מאת

משה בילינסון

נצחוֹנוֹ של דולפוּס באוסטריה הוא מכמה בחינות שפל יותר מנצחון היטלר בגרמניה. לא רק אכזרי יותר ממנו. מבחינה זו לא בו האשם. בזה “אשם” הפּועל האוסטרי. הנצחון הזה הוא שפל יותר. בגרמניה לחמה התנועה הנאצית במשך שנים על נפש העם. אמנם באמצעים פּסוּלים ונפסדים, בעזרת שקרים ועלילות ודיבוֹת – ואוּלם לחמה. אף היו זמנים שהוּטל עליה לעמוד בניסיונות מרים, שהיתה נלעגת על- ידי כל וּבזוּיה בעיני כל. והיא המשיכה להלחם. במידת מה היא גם הצליחה לכבוֹש את נפש- העם. זאת ועוד אחרת: בגרמניה התנהלה כל המלחמה בפנים המדינה, בקרב כוחות העם. ישנה אמנם הרשוּת להגיד, כי צרפת ואַנגליה סייעו בידי היטלר בזה שגילו עקשנוּת של מנצחים, וחוֹסר אדיבוּת לגבי הממשלות הדמוֹקראטיות-הסוציאליסטיות העניני חוּץ, והענינים האלה, החזקת גרמניה במצב של מנוּצחת מוּשפלת, הסעירוּ את נפש הגרמני ושימשוּ אבק שׂריפה, שבעזרתוֹ פוצץ היטלר את “משמר ויימאר”. ואולם הסיוּע הזה היה סיוּע העקיפין, ואוּלי גם ללא כוָנה, מתוך קלוּת ראש וקוֹצר ראות (מצד צרפת בכל אופן, כי הן לה עתה ודאי יש יסוד להצטער על התנכּרוּתה למילר, שטרזמאן וּברינינג).

הפאשיזם האוסטרי זכה מן ההפקר. אין באוצרו כל רכוּש של הרגשה ושל אידיאולוגיה, ולוּ רק מדוּמה ומזוּיפת. הוא לא כבש את נפש העם וגם לא שאַף לכך. הוא התקדם, רכש עמדות וניצח בעזרת כּוח בּרוּטאלי בלבד. אף להלחם – מלחמה ממש, מלחמת ידים – לא ידע. אם פּועלי אוסטריה עמדו כמה ימים נגד כל המדינה, הטאנקים והתותחים וכוחות הצבא והג’אנדארמיה שלה, אם התקוממוּת המונים הזאת לא נשברה במשך שעות מספר, הרי זו עדות גם לחוּלשתה של ה“היימור” הזאת, ולחוסר כוחם של אלה, השולטים עתה באוסטריה.

לפאשיזם האוסטרי אין אמתלא כל שהיא להצדקת מעשי הרשע שלו. סכנת הכיבוּש הגרמני, פּשוּטו כמשמעו, אינה אורבת לאוסטריה כל עיקר, בשעה זאת מכל מקום, לא רק אנגליה צרפת וּבני בריתה (צ’כוֹסלוֹבאקיה ביחוּד) לא ירשו את הכיבוּש הזה, אלא גם איטליה, שהיא חדוּרת רוּח ידידוּת למשטר ההיטלרי, תתקומם נגד האיחוּד הגרמני-אוסטרי אשר פּירוּשו הגברת כוחה של גרמניה למעלה מזה רצוּי למוּסליני וגם סכנה בלתי-אמצעית לגבול הטירוֹלי. ואכן, מעצמות אירופה הודיעו על עמדתן זאת בבהירוּת מאכּסימאלית. והיטלר טרם מוּכן לעורר מלחמת עולם.

ובכל זאת אורבת סכנת הנאצים לאוסטריה, ואוּלם לא בצוּרת הכיבוּש אלא בצוּרת חדירת המשטר ההיטלרי לתוך אוסטריה – “ההיטלריזציה” של אוסטריה, התקרבוּת “נפשית” לגרמניה, בלי איחוּד פּוליטי מפורש. אלא שלא היה כוח באוסטרי שיהא מסוּגל יותא ומחונן יותר לעמוד בפני הסכנה האמיתית הזאת מאשר הס“ד, ונגדה דוקא הסתער הפאשיזם האסטרי והחריבה. עתה כפשׂע בין המשטר הנוכחי ובין “היטלריזציה” של אוסטריה, דוקא עתה, אחרי שהחניקוּ את הס”ד ברמה. אין כל אמתלא שהיא לפאשיזם האוסטרי כדי להצדיק את מעשי הרשע שלו. הוא ניצח בעזרת כוח ברוטאלי בלבד, ורק שנאה מעמדית – היא לבדה – הניעה אותו ללכת בדרך הזאת.

הכוח הבּרוּטאלי על ידי מי הוא בא? על ידי הזרים, בראש וראשונה על ידי איטליה, על צרפת ועל אנגליה רובצת אחריות איומה בעד ימי הדמים באוסטריה. הימים האלה אינם אלא תוצאה הכרחית, שאי אפשר היה למנוע בעדה, ממדיניוּתו של דולפוס בחדשים האחרונים. יש להניח שלוּ נשמעה מלה אחת – וגם לא חמוּרה ביותר – מפּי מדינאי צרפת ואנגליה, היתה יכולה להפסיק את המדיניוּת הפרוֹבוֹקציונית הזאת. המלה הזאת לא נאמרה. נתנו לענינים “להתפּתח במהלך הטבעי שלהם” – והמהלך הזה לא היה יכול להסתיים אחרת מאשר הסתיים. הדיפּלומאטיה האירופּית, הריאקציה האירופּית, היא שהרסה את וינא הסוציאליסטית, היא שרמסה את זכוּיות העובד האוסטרי, היא ששפכה דם בחוּצות ערי אוסטריה, היא שהחריבה מגדלור זה לפועלי כל העולם שהפך – דוקא משוּם שהיה למגדלור לעובדים כוּלם – מפלצת בעיני כל ריאקציה, ובראש וראשונה בעיני הפאשיזם האיטלקי. ואמנם כן: פּועלי וינא הקימו לזכר מַתיאוטי חצר נהדרת, באחד הגוּשים המוּניציפּאליים, וקראו אותה בשמו. כקריאת מלחמה היתה החצר הזאת, כעלבון-תמיד לרוצחי מַתיאוטי. עתה באו פּועלי וינא על שכרם.

דף זה דף הפאשיזם האוסטרי, הוא המחפּיר ביותר בתולדות הריאַקציה הלוחמת. היא ניצחה את הפּועל התותחים בלבד, והתותחים האלה – זרים המציאוּם לפליטי אוסטריה הנוכחים. והשׂכר אשר הפאשיזם האוסטרי ישלם בעד התותחים האלה הוא: ממשלת אוסטריה תהיה סוכנת לממשלות זרות. עוד לא ברור מי הן הממשלות האלה, ואם כולן יחד או רק אחת מהן. רק עתה, בצל התליות הללו, יתחיל המקח- וממכר. וברור: אוטו בּוֹיאֶר גוֹרש מאוסטריה משום שאיש עבודה הנהו, ולא היה הבטחון שלא ינסה, בעלותו לשלטון, לנהל פוליטיקה אוסטרית עצמאית. דולפוס ואלה העתידים ורשת את מקומו, הועלו לשליטי אוסטריה, על-ידי טבח איום, משום שאנשי הבורגנוּת הנם, ויש הבטחון שהם יהיו סוכנים נאמנים, עבדים נרצעים לזרים, לאותו זר אשר ישלם להם מחיר רב יותר. את המפרעה כבר קיבלו:חורבן וינא הסוציאליסטית.

אפס המצב הזה לא יפריע לדולפוס וליורשיו, ואתם יחד לכל הריאַקציה העולמית, לדקלם דקלומי-כזב על “הפּאטריוֹטיוּת הצרוּפה” שלהם, של תלייני וינא, ועל “האַנטי לאוּמיוּת”, יותר מזה: על “הבּגידה במולדת” של המארכּסיסטים.

בוינא אנו קשוּרים קשר מיוחד. רבים מאתנו נדבקו בה זה מזמן עתה, כשצרה כה איומה ירדה עליה והיא גילתה גבוּרה כה נשׂגבה, עתה כולנו אתה, גם אלה אשר היה להם מה להעיר ל“אוסטרו-מארכּסיזם”.

במארכּסיזם המיוּחד הזה, גם בנוּסח של בּויאֶר וגם בנוּסח של רֶנֶר, היה מרעננות- מחשבה ומאומץ ההרגשה יותר מאשר בחלקים אחרים של האינטרנאציונאל הסוציאליסטי. הוא שמר על אַחדוּת- המעמד ולא נתן לקומוּניסטים כל דריסת רגל במחנה (מי הם האידיוֹטים אשר באזנם מדבּרים עתה דולפוס ופיי על “הסכנה הבּוֹלשביסטית והסוביטית”?). הוא שמר על הנוער. הוא ביסס את עמדו המוּצקה על העממיוּת הרבה, על העבודה התרבּוּתית העֵרה, ועל הפּעוּלה הסוציאלית המסוּנפת וביחוד על המפעלים הקוֹנסטרוּקטיביים. הן אין ארוך לברכה הרבּה אשר העניקה עירית וינא לעובדי וינא, ולא הכתימה את עצמה בשוּם מעשה אלמוּת שהוא. גם השכבה העליונה של המפלגה הצטיינה בפשטוּת מנהגיה (מכל מקום בהשוָאה עם ה“אחות הגדולה”, עם הס"ד הגרמנית) וה“בּוֹנצֶנטוּם לא הכּה בתוכם שרשים. אלא יתכן שדבר אחר משך ביותר את לבו לוינא האדומה, מבלי שמסרנו לעצמנו דו”ח על כך: קו אחד היה בגורלה של וינא האדומה והוא קו טראגי מאד, והוא קו משותף לה ולנו: התלות הפּוליטית.

מסוף שנת 1918, מאָז התפּוררוּת המונארכיה האוסטרית-הוּנגארית, מלוה האסון הזה את פּועלי אוסטריה. מצבם שונה, התכלית שינוּי, ממצב הפּועלים והאכרים ברוסיה, בצרפת, בגרמניה, באיטליה באנגליה, לא רק שלא היתה להם אפשרות להוות גורם רציני בחיים הבין-לאוּמיים, אלא לא יכלו גם ליצור צוּרה רצוּיה לחייהם הם. לא ב-1918 ולא ב-1934 לא היתה אפשרות בידם “ללכת עד הסוף”. תמיד היו שבויים בידי אחרים. תמיד היתה לפניהם רק ברירה אחת בלבד: להסתגל לחיים-למחצה או לחדול מלהתקיים. לנַצח לא יכלו.

כדי לתפּוס תפיסה נכונה את המתרכש יש להבין קודם כל את מצבה המיוּחד של אוסטריה. הפּרולטאריון האוסטרי הוא אמיץ, מחוּנך, בּעל הכּרה ונוֹעד לגדולות, ובכל זאת הוא מחוסר אונים, כבוּל בחוּלשת ארצו, טעוּת היא להעמיד את חולשת הסוציאליזם האוסטרי בשורה אחת עם התבוּסה האיטלקית או הגרמנית. אלה הם חזיונות אחרים לגמרי –ושבוּע-הדמים על וינא הוכיח זאת למדי. הסוציאליזם האוסטרי התבּוֹסס **בדמיו בגלל חולשתה הפּוליטית של אוסטריה. ** זאת היא העוּבדה היסודית, העוּבדה הטראגית שאין לטשטשה על ידי “שאלת הזמן” שהיא היום נישׂאת בפי הכל: אם היה זה עכשיו הרגע המתאים לצאת לקרב או היה מחובתם של פּועלי אוסטריה לעשות זאת לפני כן, בשנות התסיסה שלאחר המלחמה או גם לפני שנה, בעלות היטלר לשלטון וכאשר הוּבהרוּ מגמות דולפוס. בכל שעה ושעה נכונה היתה התבוּסה. לא היה מפלט ממנה. ואם תבוּסה של גבורה, הרי נדמה שלא היתה לה שעת כושר יותר מאשר השעה הזאת. אילו עשו פּועלי אוסטריה את הניסיון לתפּוס את השלטון במדינה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, לא היה נסיון זה בלתי אם אֶפיזוֹדה, דוּגמת הממשלות המועצתיות שבמינכן ובבוּדאפּסט. גם לפני שנה היתה נחשבת התקוֹממוּתם לאַבאנטוּרה בלבד. מהו הסימן המבדיל בין אַבאנטוּרה ומות-גבּוֹרים? הכרח.

אָסוּר לפועל ליפול ברשת הטמוּנה לו על ידי הרומאנטיקה של הגבוּרה. “ובחרת בחיים” – זאת היא סיסמת הפועל הלוחם. ולא ירדוף אחרי המות ולוּ גם מות גבּוֹרים. מתי ישנה הצדקה לתבוּסה הבטוחה למפרע. כשאין ברירה אחרת, כשהיא הכרח. כל זמן שישנה אפשרות להמנע ממלחמה כזאת, אסור להתחיל, ולוּגם תהיה עטוּפה בתפארת הגבורה, וההכרח הזה צריך להיות הכרח של ממש, מוּכּר ומוּרגש, ולא רק פרי חשבונות פּוליטיים, לא “ראיה מראש” שהיא חובה לאלה אשר נשקפת להם תקוה לנצח. אלה המצוּוים על האסטראטגיה של “התקפה” ו“הגנה”, הם יכולים וצריכים לשקול את שעת ההתקפה אם להקדים אותה להגנה נואשת. ואולם אלה הנדונים לתבוּסה למפרע, לפניהם רק ברירה אחת: להגן על עצמם בשעה שנשרפים כל הגשרים.

עוד לפני שנה לא היינו זוכים לחזיון זה אשר זכינו לו עתה בוינא; עוד לפני שנה היתה התקוממוּת הפּועל האוסטרי רק “מרד” ולא מהפּכה אמיתית כשם שהיתה עתה. אם יתאמת הרושם שישנו לנו עתה מימי וינא, לינץ, אינסבּרוּק וכו', הרי שהיתה כאן מהפּכה שטרם ידענו כמותה. לא קבוצת בודדים, ברובם איטלקטוּאלים, ובמיעוּטם אנשי עבודה ממש, הרימה כאן דגל החירוּת. לא נשים אשר לא השיגו לחם בחנוּת, לא אנשים נעדרי-תפקיד. נעדרי-עבודה או שנפשם קצה במלחמה חיצונית והם ממהרים לשוב הביתה או נושאם עיניהם לחלוקת רכוּש הפיאוֹדאלים, לא הרחוב המקרי אשר מאה יצרים ואחד, שונים ומשוּנים, מץתרוצצים בו ודוחפים אותו להשתוללות – היווּ כאן את גרעין הפּלוּגות המהפּכניות, אשר למעשה, לאור חשבון מדוּיק וקר, אך מיעוט שבמיעוט מהעם מצטרף אליהן ואין הן מנצחות אלא בכוח הפתעה, בכוח של “שעה טרוּפה”, בכוח של חולשת השלטון. צבא שלם של אנשי- הכּרה, הידעים את אשר הם רוצים, הידעים את העתיד הנשקף להם, עמד ברחובות וינא להגנת הדגל האדום. לא היו כאן דברים שבמקרה ושבפתוּי ובמרמה, בכוָנה או שלא בכוָנה. היתה כאן **מהפּכת המונים. ** אולי הראשונה בתולדות המרידות.

לחזיון הזה לא היינו זוכים לא לפני חמש-עשרה שנה ולא לפני שנה. ואם עכשיו אור זורח ע פני הדמים האלה, למרות שהם ימי דמים; אם תקוה גדולה, ובשורה אדירה כרוּכה בהם למרות התבוסה; אם אין אלה ימי-חלוף, כימי מינכן ובּוּדאפסט בשעתם, אלא זכרם ישאר לנצח בתולדות תנועת הפּועלים – הרי זאת זכוּתה של מהפּכת ההמונים היא, זכוּת זאת הבאה בעקב ההכרחיוּת, בלעדיה נהפכת הטראגדיה לאַואנטוּרה.

בימים האלה הוּבלטה ביתר שׂאת הבּדידוּת האיוּמה של וינא, אשר לוותה אותה כל השנים הללו, יום יומיים שלושה ימים, ארבעה ימים, חמשה ימים, ששה ימים, שבוּע עמדו פּועלי וינא במערכה, שפכו את דמם, לחמו כגבּוֹרים, דחוּ, אוּלטימאטוּם, לא הסגירו את עצמם, הם לחמו בעד הסוציאליזם ובעד הדמוקראטיה, בעד זכוּיות העם ובעד כיבוּשי העובד, בעד עצמאוּת אוסטריה ובעד שויון היהודים, בעד חופש הדעה וּבעד חופש המצפּוּן, ואיש לא בא לעזרתם, במשך כל הימים האלה. כוּלם נתנו לדם להישפך.

הממשלות האדירות עמדו מן הצד, גם בימי הדמים עצמם. דאגו רק לעניניהן, עשו חשבון – גם בעצם הימים האלה. והן אין כל פּרופּורציה בין כוחותיהן וכוחות תלייני וינא. כשם שמלה מצדן לפני חדשיים ושלושה חודשים היתה דיה כדי לשנות את המדניות של דולפוס, כך היה רמז קל מספיק כדי לתת כיוּן אר למאורעות וינא וּלהכריח את דולפוס וּפוו לפשרה ולשלום, מגוחך להניח שהרמז הזה לא ניתן מתוך רגש הכבוד שהממשלות האלה רוחשות לעצמאות אוסטריה. גש הכבוד הזה, האוסר לממשלה אחת להתערב בעניניה הפּנימיים של ממשלה אחרת, איננו אלא אחד “השקרים המוסכמים” של הדיפּולומאטיה. למעשה אין היחסים הבין לאומיים – גם הגלוּיים, המוציאים את ביטוּייהם בנאוּמים ובתזכירים, ועוד יותר אלה הסמוּיים מעיני ההדיוטות, המוצאים את ביטוּייהם השיחות שנים ובחדרי חדרים, אין היחסים האלה בלתי אם התערבוּת בלתי פוסקת בענינים הפּנימיים של המדינות. ואחרת לא יכולה להיות, כי הן כל הענינים שבהם מנהלות הממשלת משׂא- ומתן, כלומר, “מתערבות” אחת בעניני השניה. – גם בעניני הזיין, גם בעניני המכס, גם הבריתות, גם “התעמוּלה האויבת” בגבוּלות מדינה אחת נגד המדינה השניה. – כוּלם הם “ענינים פּנימיים”. ביחוד אין להניח התאַפּקוּת חמוּרה לגבּי אוסטריה שהיא למעשה ואסאלית של איטליה-צרפת-אנגליה, ואלה רבות ביניהן על כך למי ביחוד ולמי לבד תהיה אוסטריה ואסאלית. אלא שבענין זה, בענין דיכוּי הפּועלים, היו כולן מאוּחדות, וכוּלן התבּצרו מאחרי הכזב הזה של “איסור ההתערבוּת”.

עתה, לאחר הכליה, נתוּנות דאגות הממשלות הללו למערכה השניה – ל“עצמאות” אוסטריה, לאופי שלטונה וגם למספר התליות, אם בתיינה מרוּבות יותר או פחות. ואולם לגבי המערכה הראשונה לא גילוּ כל דאגה שהיא. הן הסכימו לה. אישרו אותה.

אלא שלגבּינו מכאיבה לאין ארוך בדידוּת במחנה הפּועלים. עכשיו אוספים כספים לעזרת הקרבנות, או-שם קוראים לאסיפות, ואסיפות-מחאה הנצחיות הללו. ואולם בשעת המעשה המשיכו את החיים כאילו דבר לא קרה, כאילו לא עלה באש מבצר זה של הסוציאליזם העולמי, כאילו רבבות נפשות טהורות לא סיכּנו את חייהם, כאילו מאות ואלפים לא הקריבו את עצמם.

אין לטעון נגד פּועלי עמים קטנים, שהם עצמם נמצאים באותו מצב של שבי שבּוֹ היו נמצאים פּועלי אוסטריה. אדרבא: מוּתר להניח שבקרב העמים הקטנים האלה הוּרגש אסון וינא בכאב מיוּחד ואמיתי, ואנחנו כאן לא היינו היחידים אשר עקבנו ברטט לבב כל צעד של המלחמה הנואשת, מקטנים, מחלשים אין לתבוע דבר מלבד רגש הרטט הזה. ואולם החזקים, הגדולים, אלה אשר כוח בידם וּמשקל לדבריהם ואפשרות המעשה ניתנה להם – אלה היכן היו?

בראש הממשלה האדירה ביותר בימינו עומד איש אשר רוב שנות חייו עברו עליו בתוך האיטרנציונל הסוציאליסטי, השתתף עם הסוציאליסטים האוסטרים ביסוד האיטרנציונל המחודש שלחר המלחמה, ביקר בוינא ונתקבל שם כמנהיג הדור, והוא ישב עם קרבנות פיי בועד הפּועל של הארגון העולמי, וגם עתה, לאחר שעזב את מחנה העובדים ועבר למחנה השׂבעים והמנַצלים, גם עתה, הוא קורא לסיעתו בשם “פּועלים” – הוא לא נקף אצבע לעזרת וינא הסוציאליסטית כשהיא נטבעה בדמה, והוא מוסיף להיות ראש הממשלה האדירה הזאת אשר בימיה, ועל כן באחריוּתה, אירע הפּשע הזה.

נניח לאיש הזה. הלא עזב אותנו. ואולם המוני הפּועלים בצרפת ובאנגליה, על מנהיגיהם ועל ארגוּנם – היכן היו? מדוע לא יצאו לרחוב, מדוע לא לחצוּ על ממשלותיהם בכל כוח הלחץ אשר בידיהם?

חשבונות, חשבונות – גם כאן? שמא גם כאן שלט החשבון פּן ואולי יתקרב על ידי “פעולה נחפּזת” גם לאנגליה וגם לצרפת הגורל הזה הרובץ זה שתים-עשרה שנה על פּועלי איטליה, זה שנה על פּועלי גרמניה, זה ימים מספּר על פּועלי אוסטריה? ואיך לא הבינו, כי חוסר הפּעולה הוא שקירב את הגורל המר הזה, הוא שהחליש את עמדת פּועלי צרפת וּפועלי אנגליה, ולא משוּם שאין יותר העיריה הסוציאליסטית בוינא בחיים, אלא משוּם שלא היה בכוחם הם, של פּועלי אנגליה וצרפת, לעזור לחבריהם בוינא?

על אף קרבנות מלחמת וינא, אנו גאים במלחמה הזאת. כלומר: לא היינו רוצים שלא תהיה, למרות כל קרבנותיה, אנו משלימים עם הדם הזה ובלבד שתתחדש אמונתנו בכוח הצדק. אנו מוכנים לשלם במאות מתים אלה, וּבלבד

שלא תהיה בעולם השלמה כה שלמה עם הרשע, וּבלבד שתתבּלט ההכּרה, כי עוד יש דין וי דיין, ולוּ גם יהיו הם מנוּצחים כיום הזה. אולי לנו, העומדים בחזית האש, גם בכל תפוצות הגולה וגם כאן, בארץ הזאת, לנו, שלא נרתענו אָחוֹר כשמפעלנו דרש – ולא פעם אחת – קרבנות-דם, אולי לנו הזכוּת להרגיש ככה. גם תקוה מקננת בלבנו שגבורת פּועלי וינא תשמש מפנה במערכת הסוציאליזם, במערכת העולם. גם התקוה הזאת מצדיקה את הגאוה לדם שנשפך על ידי אחרים.

אבל לא יהיה זה לכבוד לגבורת וינא אם לא נכּיר גם בכשלון אשר לסוציאליזם העולמי בימי וינא, אם לא נודה שגבּוֹרי וינא נשארו עזוּבים לנפשם.

המשבר העמוק שבּוֹ נמצא הסוציאליזם הבּין-לאוּמי בשנים האחרונות – ותחנותיו: איטליה, אנגליה, גרמניה – לא נתרפּא ברחובות וינא ולינץ. אדרבא: נוספה לו תחנה חדשה: חוסר כל פּעוּלה רצינית מצד פּועלי העמים החזקים, השולטים בעולם, להצלת וינא. ואין התחנה הזאת נופלת בשליליוּתה ובהשפלתה מהכנעת הסוציאליזם הגרמני.

לנו ביחוד אסור להתעלם מהבּדידות האיוּמה ההזאת של לוחמי וינא. כי אנו שבוּיים בידי כוחות חוּץ במידה עוד יותר גדולה מפּועלי אוסטריה, ועלינו החובה – עם כל הגאוָה לגבורת פּועלי וינא – לשתות אתם יחד את כוס האמת המרה עד תומה.

“דבר”, ז' אדר תרצ"ד (22.2.1934)

---

פאציפיזם או התנגדות להיטלר?

מאת

משה בילינסון

(הערות למאמרו של בריילספורד ¹)

מאָז התחדד ביותר המצב הבין-לאומי עומד ה. נ. בריילספורד, הדבּר המזהיר של האגף הפאציפיסטי-הקיצוני של תנועת הפועלים האנגלית, ומנתח בּעקביוּת נאמנה את המאורעות הפּוליטיים, ומטיף, באותה עקביוּת נאמנה, למוֹצא שהוא היחיד בעיניו: התקוּממוּת הפועלים נגד המלחמה המאיימת על העולם. וכל עוֹשר האַרגוּמנטציה וכל הכשרון הספרותי, אשר עם בּריילספורד, אין בכוחם להשתיק את הספקות.

המוֹצא – האומנם מוֹצא הוא? והן הסכוּיים להתקוֹממוּת הזאת אינם מרוּבים. תנועת העבודה – ברוב ארצות אירוֹפה או שהיא כבוּלה ומשועבדת או שהיא נידוֹנה לפּאסיביוּת. אין אמונה אִתה ועל כן אין גם כוחה אִתה. התקוה להתקוֹממוּת פחותה היא ברגע זה פי כמה מאשר באבגוּסט שנת 1914, וגם אָז היתה התקוה הזאת בעוֹכרי תנועת העבודה ובעוכרי העולם. כי השלָיה היתה אִתה, התעלמוּת מפּרוֹבּלמות בין-לאומיות בוערות ומסוּבכות, עצימת עינים מפּני המאורעות הבין-לאומיים, ולמעשה – הפקרת “עניני הדיפּלוֹמטיה” לידי הדיפּלוֹמאטים המוּשבּעים אשר הובילו את העולם באשר הוֹבילו: לשחיטה. תנוּעת הפועלים שלפני המלחמה ידעה להטביע את חוֹתמה על כּמה וכמה חזיונות חברתיים, כלכליים, סוציאליים, על יחסי העובד והמעביד, על צוּרת המדינה, על חלקו של העובד בחיי המדינה ועד האומנוּת, הספרות והמדע ועד בכלל. דבר אחד לא ידעה:

להשפיע השפעה כל שהיא על יחסים הבין-לאומיים. הדבר נמסר לידי הדיפּלוֹמאטים ואנשי הצבא. כי הפּרובּלמה הזאת לא היתה כלל בעיני תנוּעת העבודה פּרוֹבּלמה הראוּיה לענין וללימוּד ולהשפעה. לא פּרוֹבּלמה, אלא טוּמאָה, ורק תרופה אחת לה: טיהוּר קיצוני: נתקוֹמם נגד המלחמה – ועל-ידי כך נשֹים קץ לכל המשׂחק האוילי" – כזה היה גם אז המוֹצא, אשר הטיפו לו באמוּנה גדולה יותר מאשר עתה. וסוף הדבר היה שהתקוֹממוּת המונית לא באה (האמנם גם את אי-בוֹאָה נרצה להסבּיר על-ידי “הבגידה” המפורסמת?) המלחמה שיברה את התנוּעת העבודה הבין-לאומית. והשבר בעינוֹ עומד, עד היום הזה. כי התעלמוּת אינה עוזרת במאוּמה ועצימת עינים יש לה ענשה שלה.

ועתה המצב מסוּבך ומורכב בשביל תנועת העבודה לאין ערוך יותר. כי אָז היו הפלוּגות של צבא העבודה באוֹפּוֹזיציה. כוּלן לחמו נגד ממשלותיהן. כוּלן חלמו על המרד וכולן שאפו, להלכה לפחות, ל“תפיסת השלטון”. מה היה פשוּט יותר ומה היה מוּבן יותר מאשר התקוֹממוּת כל פלוגה ופלוגה נגד ממשלתה, התקוממות שלמחרתה “ברית רעים”? עתה המצב הוא אחר. בשוויץ, בבלגיה, בשוודיה בנורבגיה יושבים הסוציאליסטים בממשלה. נגד מי יתקוֹממו? מיהוּ זה המסמל אצלם את “המלחמה” אשר נגדה יש למרוד? בצרפת תומכת תנועת הפועלים למעשה, על אף החיצוֹניוּת המילולית, בפּוֹליטיקה החיצוֹנית של הממשלה. ברוּסיה שולטת ממשלה, אשר בריילספורד חושב אותה לממשלת הפועלים. איך צריכה היא להתנהג? אם מחר תפרוץ מלחמה באירופה – מה צריכים ליטבינוב וסטאלין לעשות? לקרוא את עמם להתקוֹממוּת? נגד מי? “נגד המלחמה " – אומר בריילספורד. מי היא? מה שמה הקוֹנקרטי? נגד מי להצעיד את הצבא האדום? או שמא לתת לו לשבת בבית למען יסתכּל איך ישחטו עובדי אירופה איש את רעהו? באנגליה מתכוננת תנועת העבודה ל”תפיסת השלטון" – ולא בדרך מרד, אלא על-ידי הבחירות. ואם תצליח בדבר, כי אָז גורל האימפּריה – ובמידה לא קטנה גורל העולם – יהיה בידיה וסיר ג’ון סיימון, אשר נגדו יש, כנראה, להתקומם עתה, לא יהיה עוד מיניסטר החוּץ האנגלי, ושליח הפועלים ישב במקומו על-יד שולחן הדיפּלוֹמאטים. נגד מי יהיה אָז על פועלי אנגליה להתקוֹמם?

או שמא חייבים גם הם לאחוז בשיטה המפורסמת של מדינאי אנגליה: שיטת “הבדידוּת המזהירה”? והן אלמלא היתה שולטת השיטנ הזאת בהכרת אירופה של שנת 1914, אילו ידעו בֶּרכטוֹלד וּבֶּטמאן-הוֹלוֶג וּוילהלם, שאנגליה לא תשאר נייטראלית בסכסוך האירופי, כי אז ייתכן וייתכן – מוּתר להגיד: בודאי – שלא היתה באה השחיטה ההיא, של 1914–1918, כלל.

נדמה שהתרוּפה הזאת, בה מסיים בריילספורד את כל הניתוח השבוּעי שלו למאורעות הבין-לאומיים – “ההתקוממות” – איננה תרופה כלל, הן באשר אין אמוּנה בלב שישתמשוּ בה והן באשר לכמה פלוגות-צבא-הפועלים אין גם אפשרוּת להשתמש בה. וכוָנתי איננה לפלוגות המשועבדות דוקא, אלא לפלוגות השולטות או הקרובות לשלטון, ומהן לא מרד יידרש בשעת ההכרעה, אלא פעוּלה פּוֹליטית, בתוך הסבך המסוּים, הקונקרטי, בה נתון העולם כרגע.

וכלוּם הניתוּח הניתן על-ידי בריילספורד, אמנם הוא ניתוח מקיף וממצה, ניתוּח העומד בהתאמה למציאוּת הפּוֹליטית?

נכון: חוזה ורסאיל איננוּ חוזה צודק, נכון: אין חוזים נצחיים בכלל, ואין שום יסוד להכריז לנצחי דוקא את החוזה הזה, שהו בלתי צוֹדק, חוזה שמנצחים כּפוּ אותו על המנוּצחים. נכון: אי אפשר להטיל על עם רב-מספר ורב-כוחות, כעם הגרמני, משטר בין-לאומי של שעבּוּד והשפלה, וגם זה נכון: אותה ברית הולכת ונוצרת עתה – צרפת, אנגליה, איטליה, רוּסיה – מאָה ואחד חטאים אִתה, והיא חד-צדדית, והיא מתעלמת מכמה וכמה חזיונות בין-לאומיים הדורשים תיקון (נאמר ענין איטליה-חבּש) ומכמה נקוּדות סכנה מחוץ לאירוֹפּה (יאפאן) ונצחוֹנה פּירוּשוֹ גם וינה המשועבדת למוסוליני. כל זה נכון ואמת ויציב – אך מנין המסקנה (היא בעצם המסקנה המעשית של בריילספורד): חופש הפעוּלה לגרמניה ההיטלרית? העיקר: מה יהיו פני העולם, אם המסקנה הזאת תהיה נר לרגליה של הדיפּלוֹמאטיה הבין-לאומית?

מה טוב היה, אילוּ קמה אנגליה רחבת דעה, המכבּדת את זכוּיות העמים ואת שויוֹנם, המרחיקה לראות, המבינה לנפש המנוצח – והיתה דורשת, שנה, שנתיים, שלוש שנים לאחר חתימת חוזה ורסאיל, את בדיקתו. מה טוב היה אילוּ היתה עושה את הפעוּלה המשחררת הזאת בתקוֹּפת הרמאן מילר ושטרזמן ואפילו בשעה האחת-עשרה, בתקופת בּרייניג. במידה שאפשר לנו לדון על המאורעות ההיסטוריים “מאחוֹר”, מותר להניח, שאילוּ כך נהגה אנגליה, אילו יצא לפועל, כחלומו של בּריילספורד באחד ממאמריו, ביקוּרו של מלך אנגליה לבירת גרמניה הויימארית, מותר להניח, שאָז לא היתה נופלת הבירה הזאת לרסיסים והיטלר לא היה משתלט על נפש העם הגרמני. אך הדבר לא נעשה. בכיה לדורות. ואולם הבכיה כבר ישנה העין. הפרק ההוא של ההיסטוריה האירופית נסתיים. אין להחזירו. ואָסוּר לגשת לפרק חדש, לפרק היטלר, באותן ההנחות אשר היו טובות. מצוּינות, מלאות חכמה פּוֹליטית לגבּי הפרק הקודם. אין זאת נאמנוּת עיקרונית", אלא עוָירוֹן פּוֹליטי – לגשת אותה גישה גופא לגרמניה הדמוֹקראטית-הרפּוּבּליקאנית ולגרמניה ההיטלרית.

חוזה ורסאיל טעון תיקון. ודאי וודאי. אך כלום היטלר, הוא יתקן אותו? וכלום לזה, לתיקון בלבד, שאיפתו? והן המצב הבין-לאומי דומה במאד למצב הפנימי שהיה בגרמניה לפני הפיכת היטלר. המשטר שנוצר לאחר מהפכת נובמבר היה רחוק משלמות. מכל מקום: היה טעון תיקון. צר מאד שהכוחות הדמוקראטיים והסוציאליסטיים לא ידעו את המוּטל עליהם ולא תיקנו את הטעון תיקון. הם איפשרו להיטלר שימרוד במשטרם בשם ה“תיקון”. מה יצא? האם תיקן? האם הוא המסוגל לתיקון? הוא המיט אָסוֹן על האומה הגרמנית, הוא המיט אסון על העולם כוּלו.

וכזה יהיה, מוכרח להיות, התיקון הבין-לאומי, אם בתקוּפת היטלר, בעזרתו, בהשתתפותו, לטובתו, יבוצע. היטלר איננו רוצה בתיקון בין-לאוּמי כשם שלא רצה בתיקוּן גרמניה הרפּוּבּליקאית, ואי-אפשר לדרוש ממדינאים של אוּמות העולם שגם הם ישלו את נפשם ככשם שעשו זאת ההמונים הגרמנים. היטלר איננו רוצה בשויון גרמניה – את זה למעשה כבר השֹיג. היטלר רוצה בכיבוּש, בכיבוּשים בלתי פוסקים. ואם לא יפגוש התנגדוּת נמרצת (מה צר שלא פגש אותה בפנים גרמניה) לא יסתפּק במספּר ידוע של אוירונים וחיילים, אלא יהיה בממל, בדאנציג, בוינה, באיזוֹרים ה“גרמניים” של רומניה, באיזורים ה“גרמניים” של צ’כוֹסלוֹבאקיה (מבצר אחרון של הדמוקראטיה באירופה המרכזית!) – וגם בפּאריס. האם הרוַחנוּ אז? האם נזכה אז לחוזה-שלום, שהוא כּן יותר וצודק יותר מחוזה ורסאיל? האם תזרח אז שמש החירות ושמש השויון עלי אדמות?

גוֹרל פועלי וינה כשהוא משועבד למוסוליני בודאי שהוא מר מאד. אך כלוּם מתוֹק יותר יהיה אם אנשי היטלר ישתלטוּ על עובדי בירת אוסטריה? ואם זאת היא הבּרירה הקרובה, לפי מיטב הניתוח המציאוּתי, כי אָז אין שאלת בּריילספורד באָזני םועלי העולם: "האם מעונינים אתם בהתמדת המצב הזה? "אלא שאלה רטוֹרית בלבד. פועלי העולם אינם מעונינים קודם כל מעל הכל בזה שהיטלר יהיה בוינה.

וגם אם לא נגיע למלחמה, אם לא נזכּה לראות את הצבא החוּם בממל ובדאנציג, ובוינה, ובצ’כוֹסלוֹבאקיה וברומניה, ובפאריס, תוך עצם המשטר הבין-לאומי אשר עמד להשתלט באירופּה, בתוקף הפּוליטיקה האנגלית ביחוּד, בעצם בתוקף אותה פוליטיקה, אשר לה מטיף למעשה בריילספורד, ואותה דרשה, עד הזמן האחרון, גם מפלגת העבודה האנגלית ממשלת אנגליה – והוא המשטר של “הכל מוּתר” להיטלר (להיטלר דוקא ולא לגרמניה, כי למילר ולשטרזמן היה אסוּר בתכלית איסוּר) – הולך וגובר כוחו של היטלר, בפנים ובחוּץ. "הנה אחרים לא השֹיגו והוא השֹיג " – ועל כן האמת אִתוֹ והחכמה המדינית אתו והוא הגואל ובדרכיו יש ללכת. אין למדוֹד את הנזק שנגרם לעולם ולתנוּעת הפועלים הבין-לאומית על-ידי הפּוֹליטיקה הזאת, בכוחה מקיימים את משטרת היטלר בפנים גרמניה, מחזקים את ידיו, מעמיקים את שורשיו. בכוחה מעוררים מדינות אחרות לראות בהיטלר את מוֹפת השחרוּר.

וישנו פרק מיוּחד בסבך הבין-לאומי של התקוּפה האחרונה: פרק רוּסיה. טוֹבי אנשי אירוֹפּה חיפּשֹו וביקשו דרכים להחזרת רוּסיה למשפּחת העמים. בזאת ראוּ את התיקוּן החברתי, הכלכלי, וגם האנושי לאירוֹפּה, לעולם כוּלו. לא ייתכן שתעמודנה חזיות כאלה, אחת מוּל השניה, באמצע אירוֹפּה, וכל אחת מתכּוֹננת להתקפה, למלחמה, לחוּרבן. מוכרח להימצא פתרון. והוּא לא יימצא בהשלטת הקוֹמאינטרן על אירוֹפּה. אם יש מישהוּ אשר רצוּי בעיניו פתרון כּזה, הרי שאין כּרגע בכל העולם מדינאי רציני (ואף מדינאים רוּסים בכלל זה) המאמין בו. הפתרון איננוּ יכול, איננו צריך להיות בהחרבת המשטר המועצתי בידי זרים. על כן אין דרך אחרת מאשר החזרת רוּסיה, כמו שהיא, למשפּחת העמים, כמו שהיא. 17 שנה חיפּשֹוּ דרכים לכך – ולא מצאו. קלמאנסוֹ הפריע, מקדונאלד הפריע, הקומאינטרן הפריע. מכאן ומכאן כּוֹחות כּבּירים. נס היה צריך להתרחש כדי ליישר את הקו. והנס התרחש. איוֹם ונורא בצוּרתו, כי נצחון היטלר בגרמניה שמו. אך אם אמנם נכון שאין רע בלי טוב, הרי זהוּ הטוב ברע של נצחון היטלר: החזרת רוּסיה המוֹעצתית לאירוֹפּה.

ודאי ההחזרה הזאת לא באָה מתוך נצחון “אידיוֹלוֹגי” ועוד פחות מתוך נצחון צבאי של ליטבינוֹב על לאואל או של לאואל על ליטבינוֹב. הברית הזאת פרי הכרח היא, פרי חשבון פוליטי. לאואל אינו רוצה שהיטלר יעכור את הרהיין (מי מאתנו ירצה בדבר?) וליטבינוב איננו רותה שפילסוּדסקי יהיה בקיוב ושאוירוני גרינגיעופו מעל מוסקבה (מי מאתנו ירצה בדבר?). אך הברית הפּוֹליטית-החשבּוֹנית הזאת מלבד שהיא מונעת בעד המאורעות אשר איש מאתנו לא ירצה בהם, היא גם יוצרת “אוירת עולם” אחרת. אם תתמיד – אולי (רק אוּלי – אך בכל זאת: אולי) עוד מעט ואפשר יהיה למשוֹם. אם תפּוֹרר – נחנק כוּלנו. ואם עלה בידי צרפת לסחוף אִתה, בדרך בּרית זאת, גם את בריטניה הגדולה, הרי שעל פּועלי אנגליה לא “להתקוֹמם” נגד הדבר, אלא לברכוֹ, על אף המחיר אשר משלמים בּעדוֹ (מוסוליני – הרביעי בברית).

אמנם היתה – זמן קצר מאד – סכנה שהעולם ירצה לנהוג כלפי גרמניה ההיטלרית כפי שניסו לנהוג לגבּי רוסיה המועצתית: בּלוֹקאדה , חרם, אולי גם אינטרבנציה צבאית. מישהו מן הפּליטים הגרמנים הטיף לדבר, בדיוּק כּמוֹ שהטיפוּ לו הפּליטים הרוּסים לאחר אוקטובר, ואוּי גם מצאו אוזן קשבת בחוֹגים ידוּעים (לאו דוקא אובי חירות וצדק בין לאומי) של אותה צרפת אשר קלמאסוֹ שלה הכריז בזמנו על “המלחמה הקדוֹשה” ברוּסיה הקוֹמוּניסטית. אך הסכנה הזאת עברה ואיננה. מן הכּסל הזה הסתלקו לחלוטין. אילו גם בצרפת עוד היה נשאר מישהוּ החולם על “כיבוש ברלין”, הרי שלא איטליה ואף לא רוסיה לא \תלכנה בדרך זו. הסכנה המאיית על העולם היא הפוּכה: הפקרוּת בין-לאומית שהיא כוּלה לטובת היטלר, מגבּירה את כּוֹחוֹ מחזקת את ידיו, ושום עקרונים נעלים, שום שאיפת הצדק הבין-לאומי אינם יכולים, אינם רשאים לשרת את העוול הבין-לאומי הזה, אשר כל עם ועם עלול לשלם בעדוֹ במיטב קניניו.

אם בריילספורד שואל: “האם צדיקים הם אלה – האם אמנם לשם החירוּת ולשם היושר התאחדו?” – בּרוּרה התשוּבה: לא ולא. חטאים אִתם, חשבּוֹנוֹת אִתם. הכל נכון. אך הם עושים דבר אחד: הם מרסנים את תאוַת השלטון, את צמאון הכיבוּש של היטלר. הם מגינים על פאריס ועל מוסקבה. וזהוּ התפקיד העומד כרגע לפני העולם.

אם בריילספורד מכריז: “כולם רשעים”, הרי שזאת היא מחצית-אמת בלבד, כי גם לרשע שלבים ומדרגות.ויש האומץ האמתי הוא בבחירה ולא בגינוּי כללי, העלוּל לעזור לרשע הגדול ביותר.

אין מאלכה קלה יותר מאשר ללעוג לכל הדיפּלוֹמאים במסכּנים הללו, מסיימון ועד ליטבינוב, המתרוצצים מעכסניה לאכסניה והמטילים טלאי על גבי טלאי על העולם הרופף הזה. אך כל עוד אין בכוח העובד להקים במקום העולם הרופף עולם איתן ומוּצק וכל עוד משמשים הטלאים העלוּבים האלה למפעל השלום ולריסוּן הכיבוש, צריך שיהיה בּנוּ אוֹמץ-לב לברך את הדיפּלוֹמאטים האלה על מאמציהם. הם מוֹנעים שפיכת דמים, הם מונעים שחיטה עולמית – המעט הוא זה? והם עושים זאת לא בדרך ריסוּנו – המעט הוא זה?

“דבר” כ“ט ניסן תרצ”ח (2.5.1935)

---

אחד במאי 1934

מאת

משה בילינסון

גגג.5.1935)

הצבא האנוֹשי הגדול, הצבא הסוציאליסטי, שׂבע השנה מרוּרים, העריץ השתלט, אם ברמיה ואםבכוח, על מבצרי העובד. אם בשנה שעברה היה היטלר האחד אשר חילל את חגנוּ, הצטרף אליו השנה גם דוֹלפוּס. ואם לפני שנה נעשו חברינו הגרמנים שוּתפים לגורל אחיהם הגולים ברוּסיה ומאיטליה, הגלו השנה גם חברינו האוסטרים, ומי יודע על ראש מי תחול גזירת הגלוּת במשך השנה. סביבינו:חוּלשה, התנכּרוּת, בגידה, וּבתוך המחנה: גם גבוּרה הירוֹאית, גם מבוּכה נפשית רעיונית.

לצבא הרוס נדמית, הצבא האנושי הגדול, צבא הסוציאליזם.

מעברים יאמר לך: השעה לא שעתך היא, רוח הזמן נגדך, הורד הדגל.

מי הוא כזה נחפז לחתוך גורל?

כלוּם אתמול נולדנו? כלוּם שלשום הרימונו את הדגל לפי “רוח הזמן” של אז? יצאנו לשנות את פּני העולם, לשׂים קץ לשעבּוּד אדם באדם, ושרשו נעוץ בחביון הדורות. מתי נולדנו? בשעה שניצוץ כבוד ראשון הוּצת בלב העבד. מתי הרימונו את הדגל? בשעה שהתקומם המוּשפל הראשון נגד משפילו. העלינו להוריד את הדגל משוּם שלט עלה בידינוּ לשנות במשך שנים מספר את פּני העולם ולעקור משרשה את מסוֹרת הזדון בת הדורות ללא ספוּרות? שבע נפּול ושבע נקום כי עמנו הצדק ושחרוֹר האדם.

נולדנו עם הנץ החמה של האדם המשתחרר ונו שוּתפים בכל מאמץ שלו, ובכל הנפתוּלים שנפתל. בכל מערכות אנושיות לחירות שם היינו, בכל שדה קטל של מדוּכאים, בכל “יציאות מצרים” של כל העמים וכל הדורות: על גרדום ועל מוקד, בבתי-כלא, ועל בּאריקאדות. אנו יודעים תבוּסה מה היא. טעמנו את טעמה עשרת מונים. מלומדי קרב אנחנו ועל כן גם מלוּמדי מפּלה. משוּם זה בלבד שנפלנו גם השנה, משוּם שעוד התקפה אחת שלנו לא הוּכתרה בנצחון, לא ננמיך את הדגל.

ולמה ננמיכנוּ?

משוּם שטעינו? ודאי טעינו. רבות טעינו ורבות חטאנו. ברוּסיה ובאיטליה, בגרמניה ובאוסטריה, בצרפת ובאנגליה. אין תבוּסה שאין עמה טעות וגם חטא, כשם שאין פּעולה ואים יצירה שאין עמה טעות וגם חטא. ואנו משלמים בעד כל טעוּת וכל חטא טבין ותקילין. אין לנו כל רצון להסתיר זאת. להיפך: אנו הראשונים המחפּשים את הסיבות הפּנימיות שגרמו אף הם לנסיגה. על אף התבוּסה עוד כוחנו אתנו לשפוט את עצמנו בכל חומר הדין. אולם מי הוא זה הטוען נגדנו ויינקה? כלוּם אלה העומדים מעבר השני של הבּאריקאדה החוֹצה של האנוֹשיוּת? הם השופטים?! אלה, אשר בכנפיהם החטא הקדמון, חטא הניצול והעבדוּת והעריצוּת, חטא השפּלת האדם ושעבּוּד האשה ודיכוּי הילד, וּרדיפת הזר ושֹנאַת העמים ומשֹטמת הדתות – המה יקטרגו? אלה, אשר הביאו לפני שנה, לעינינו, את העולם כוּלו וחרב ולהרג, אלה אשר דנו בתקוּפתנו היום מאה מיליון נפש לבטלה מאונס, לרעב ולחוסר כל, אלה אשר גזלו עתה מהאדם העובד את מאור חייו, אלה העומדים עכשיו איש מוּל רעהו כזאבי ערבות מזוּיינים ומזוּמנים בכל רגע לזנוֹק ולטרוֹף טרף, האלה נגדנו יטענו?! אלה אשר העיוורוֹן והשקר מנת גורלם והחטא לחם חוּקם, ההם מאתנו את עלבון האנוֹשיוּת ידרוֹשוּ?

“רוּח הזמן” הוא נגדנו? רוח באה ורוח הולכת, והאמת שלנו נצחית היא, כי נצחי הוא רצון האדם לשחרור. ואנו לא מפּי המוֹדה האחרונה אנו חיים, אלא מפּי האמת אשר אתנו. אך כלוּם אָמנם נכון הוא, כי “רוח הזמן” נגדנו היא? מי מדד בשעלוֹ רוּח זוֹ? ומי היודע היכן מקום כבוֹדה? הנה פרק זמן קצר: בשנת 1770 – מה היתה אז “רוח הזמן”? שנים מועטות עברו ודמוּת העולם שונתה תכלית השנוּי. מה היתה “רוח הזמן” בשנת 1814? מי לא היגיד אָז: נסתם הגוֹלל? ובשנת 1830 לא יכול איש לנבּא כי עוד שמונה שנים וּמוסדות שלטון יתמוטטו? ב-1849 כאילוּ נסתם הגוֹלל שוּב, עשרים שנה לא חלפו ומעמד העובדים הופיע על במת העולם כאדון העתיד. שנת 1914 פוררה את האינטרנציונל לרסיסים וגמר המלחמה העלה את מחנה העובדים על סף השלטון ועד השלטון ממש. שנת 1934 שנה שחורה היא לנו, שנה של אָבדן עמדות, נסיגה אחורנית. מי ימלאנו לבּו לנבּא את אשר צפוי לנו בעתיד הקרוב? מי יסיר את הצעיף מעח שנת 1935 ו-1940 למען דעת מה רוּח המחיה אותן? מי יודע על מה חיים היום הצעיר והצעירה, הפועל ואיש דלת-העם אשר באיטליה ובגרמניה ובאוסטריה? כלוּם “פּוֹפּוֹלוֹ ד’איטליה” יספּר? כלוּם פַּלקישר-בּאוֹבּאַכטר" יבשׂר? או “רייספּוֹסט” יעיד? אם אמנם “רוּח הזמן” אתנו היא או נגדנו, בזאת נוָכח בעוד שנה, בעוד חמש שנים.

לא – הנסיגה אחורנית גם אם היתה לפעמים שלא בסדר לא תחייב אותנו להנמיך את הדגל. רק השנה שתה דגל קדוּמים זה דם חדש, דם גבּוֹרי וינא האדומה. דם תוסס ופוֹרה. ביתר שֹאת יתנופף השנה בידי נאמניו.

ומה הם טוענים עוד? אובדי דרך אנחנו עננים התקדרו מעל נהר דו-נור שלנו. וגם בזה יש ודאי מן האמת. וּודאי חובה היא לנו לחתוֹר לקראת גילוּי כל שביל. אולם כלוּם קבּלנים אנו לדרך מוּאָרה וסלוּלה? הנה אנחנו כאן, הפּלוּגה העברית, הפּלוּגה הארצישראלית של הצבא העולמי, נושא חזון עברי-אנוֹשי כביר, מי חכם וינבּא את כל דרך הגשמתו לפרטי פרטיו? מי רבּנו וילמדנו בבטחון ובבהירוּת את אשר צפוּי לנו על כל תחנה ועל כל מדרך רגל? והלא בוֹא תבוֹא גאולת ישראל, אף על פי שהיא מתמהמהת.

מתוך המבוּכה הנפשית והרעיונית שאָחזה עתה את המחנה, תקוּם האמת הנצחית בלבוּש חדש. אנו את שגיאותינו ואת חטאינו נגלה וננתח ללא רַחם, נגיע עד מקור החוּלשה הפּנימית ונעקור את הטעוּן עקירה. וצרוּפים שבעתים נהיה נכונים להתקפה חדשה, לא נבטיח לאיש, כי אחרונה היא גם ההתקפה הבאה. לנו ולאלה שיבואו אחרינו ויצאו בעקבותינו, כאשר יצאנו אנו העקבות סוללי-דרכנו לפנינו. עד בּוֹא היום והיה דגלנו לדגל החברה המשוּחררת, עד יקוּם האדם בּמלוֹא קומתו ויתגלה לעין כל באור הנצחים הצפוּן בו, כשדעתו רחבה ולבו טהור וידיו נאמנות וחייו חופש וצדק ועבד אין, לא עבד עברי ולא עבד כנעני, לא כוּשי ולא סיני, וּכבוד האדם ראש פּינה הוא לחברה הנגאלת!

בּוֹא יבוֹא היום ההוא!

“דבר”, ט“ו אייר תרצ”ד (30.4.1934)