“טעם המערכה” – נפתולי הישוב בצבת המנדט

מאת

משה בילינסון

---

טעם המערכה

מאת

משה בילינסון

– – שיבת ישראל לארצוֹ – תהליך היסטוֹרי כּבּיר הוּא, תהליך אנוֹשי, חברתי, כּלכּלי, מדיני. הוּא איננוּ נעשׂה בּחלל ריק. ומשוּם שזהוּ תהליך עצוּם וכבּיר, גוֹרם מכריע בּגוֹרל העם העברי וּבגוֹרל הארץ הזאת, אי-אפשר לה לשיבת-ישׂראל שלא תיפגש בּכוֹחוֹת אחרים, שלא תפגע בּכמה מהם, שלא תתנגש עם כּמה מהם.

היסטוֹרית-העמים איננה אידיליה. היא היאָבקוּת בּלתי פּוֹסקת. ושבעתים אנוּס להיאָבק העם אשר אָבדה לוֹ עצמאוּתו, ועליו לכבּוֹש מחדש את מקוֹמוֹ, והכּוֹחוֹת הקיימים עוֹמדים לוֹ מנגד. כּל עם העוֹלה על הבּימה ההיסטוֹרית, השוֹאף לעצמאוּת, הרוֹצה להיוֹת נוֹשׂא היסטוֹרי ואדוֹן לגוֹרלוֹ, אין לוֹ אלא לקבּל על עצמוֹ את גזירת ההיאָבקוּת הזאת. וישׂראל – פּי שבעים ושבעה.

הציוֹנוּת, משמעה: עצמאוּת ישׂראל. שיבת ישׂראל לארצוֹ אין לה דמוּת אחרת מאשר דמוּת הציוֹנוּת. מכּאן: הכרת ההיאָבקוּת. לא חיים שלוים, לא חיים שקטים אלא עמידה בּשער. בּמידה שהציוֹנוּת חדלה להיוֹת חלוֹם וחזוֹן רחוֹק, בּמידה שהציוֹנוּת לוֹבשת צוּרה מוּחשית של מפעל כּבּיר, בּמידה שהציוֹנוּת מגלה לעיני כּל את הכּוֹחוֹת הצפוּנים בּה ואת הכרח-החיים המניע אוֹתה – בּה בּמידה הוֹלכת וגוֹברת ההתנגשוּת עם כּוֹחוֹת אחרים, בּה בּמידה הוֹלכת וּמתאכזרת ההתקפה עלינו. בּעוֹצם ההתקפה – עדוּת לעוֹצם

הציוֹנוּת. בּעקשנוּת ההתקפה – עדוּת לכוֹחוֹ של הישוּב העברי, עדוּת לתפקיד המכריע אשר לוֹ בּגוֹרל הארץ.

אם חשב מישהוּ, כּי תהליך היסטוֹרי כּבּיר זה יכוֹל להיבּצע תוֹך עבוֹדה שקטה, תוֹך יצירה שלֵוה, תוֹך היאבקוּת עם הטבע בלבד – הרי שלא העריך את שיבת ישׂראל לארצוֹ בּכל גַדלה וערכּה מתוֹך מסכת הכּוֹחוֹת הפּוֹליטיים המעוּנינים בּארץ-ישׂראל, ועליו לעמוֹד עתה על טעוּתוֹ.

תעוּדה כּבּירה קיבּלנו על עצמנוּ. בּאלפי שנוֹת עבדוּת מרדנוּ. יצאנוּ לשבּוֹר סדרי העוֹלם. אין ממלאים תעוּדה כּזאת מבּלי להיוֹת מוּכנים לשלם מחיר רב. דבר יקר אין קוֹנים בּזיל הזוֹל. ואין אתה בּן-חורין למרוֹד בּסדרי העוֹלם מבּלי ששוֹמרי סדרים עלה יגֵנוּ על עצמם. וּכלוּם כּה בּנקל עלה לעמים אחרים דבר שחרוּרם? כּלוּם איננוּ משלמים, יוֹם-יוֹם, מחיר כּבד, בּחיים, בּנפש, בּכבוֹד, בּרכוּש – בּעד מה? בּעד הזכוּת העלוּבה הזאת בּלבד – לבלי למוּת, לבלי למוּת בּניווּן וּברעב – הננוּ משלמים יוֹם-יוֹם מחיר גדוֹל פּי כּמה מאשר שילמנוּ כּאן – בּעד מה? בּעד חיי חירוּת וקוֹממיוּת, לנוּ ולעמנוּ, בּעד העתיד!

כּצאן לטבח מוֹבילים שם, בּגוֹלה, את צעירי ישׂראל ללחוֹם מלחמוֹת זרוֹת. בּמערכתם הם, שמרצוֹנם הטוֹב בּחרוּ בּה, עוֹמדים כּאן צעירי ישׂראל.

ששים יוֹם ויוֹתר נמשכת המערכה הכּבדה. בּשלוֹשים וארבּעה חללים, בּעשׂרוֹת פּצוּעים, בּאלפי פּליטים, בּמאוֹת דוּנַמים תבוּאה, בּרבבוֹת עצי-תרבּוּת עלתה לנוּ. איוֹם החשבּוֹן. דבר וחצי דבר לא נמחק ממנוּ, דבר וחצי דבר לא נסלח ממנוּ ולא נשכּח ממנוּ. נביא במלוֹאוֹ את החשבּוֹן בּפני עמנוּ וּבפני העוֹלם, על כּל רצח-נפש ועל כּל רצח-עץ נבוֹא בּמשפּט, נתבּע לדין את האחראים ואת האשמים. לא נרכּין ראש ולא נשלים עם המערכה הזאת, ונסיק ממנה את כּל המסקנוֹת הפּוֹליטיוֹת והישוּביוֹת. וכשתיגַמר המערכה, לא נראה את עצמנוּ חייבים בּרגשי-תוֹדה לשליטי הארץ, בּאשר החזירוּ לנוּ חוֹק וּמשפּט, אלא נתבּע סדרים וּמשטר אשר יבטיח אוֹתנוּ מהישנוּת המערכה האיוּמה.

אך אם לא ששים יוֹם ויוֹתר, אלא פּי כּמה תימשך המערכה, אם בּקרבּנוֹת נוֹספים, אם בּחלק גדוֹל יוֹתר של יצירתנוּ תעלה לנוּ – האם לא נעמוֹד בּה? אחרינוּ: עבדוּת וניווּן. לפנינוּ: קוֹממיוּת ועצמאוּת. זאת היא המערכה. עד מתי? כּך שוֹאלים. עד מתי? עד שכּוחוֹ של ישׂראל בּארצו ידוּן למפרע לתבוּסה כּל התקפת האוֹיב, בּאשר הוא שם; עד שהנלהב ביוֹתר והנוֹעז בּיוֹתר בּכל מחנוֹת האוֹיבים בּאשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבּוֹר את כּוֹח ישׂראל בּארצוֹ, כּי הכרח-החיים אתוֹ ואמת-החיים אתוֹ, ואין דרך בּלתי אם להשלים אתוֹ. זהוּ טעם המערכה.

ג' תמוז תרצ"ו (23.6.1936)

---

הפרידה מעם הנציב הראשון

מאת

משה בילינסון

מיליוֹני לבבוֹת יהוּדים חרדוּ לקראת המלים: “נציב יהוּדי”. זכרוֹנוֹת־קדוּמים וחלוֹמוֹת־גאוּלה נצטרפוּ למוּשׂג “יהוּדי היוֹשב על הכּסא”. ועתה, אחרי חמש שנוֹת נציבוּתוֹ של הרבּרט סמוּאל יבוֹא בּמקוֹמוֹ זר – שׂר־מצבּיא אנגלי. אבל לא לעם הנאבק בּתנאים קשים על קיוּמוֹ ועל זכוּת־חייו לשעשע את עצמוֹ בּמחזות־נחמה. לוֹ אסוּרה האַשלָיה. אנוּ מעלים בּזכרוֹננוּ את חמש שנוֹת נציבוּתוֹ של הרבּרט סמואל. מה רבּוֹת התמוּרוֹת והחליפוֹת. לא רק ההמוֹנים היהוּדים צמאי הגאוּלה הוּקסמוּ מחלוֹם ההתגַשמוּת. אפשר שסמוּאל עצמוֹ נדמה לוֹ בּימים ההם, כּי הגאוּלה הנה בּאה.

והנה: מכשוֹלים שלא היינוּ מוּכנים להם, אכזבוֹת קשוֹת, מכּוֹת איוּמוֹת. מאוֹרעוֹת יפו וצל הימים של בּרנר – כּסמל אסוֹננוּ וחיינוּ שניתנוּ לפּוֹרעים. סילוּף משפּט. הפסקת העליה. קפּאוֹן בּתנוּעה. מַשבּר בּארץ. שוּרה ארוּכּה של עלבּוֹנוֹת גדוֹלים וּקטנים, בּלוֹנדוֹן וּבירוּשלים. ושוּב מתנַערת התנוּעה, גידוּל אִטי והתחַדשוּת, הצטבּרוּת כּוֹחוֹת, התגלוּת פּרי עמל, ושֶטף חדש של גלי חלוּציוּת ויצירה. הישוּב הוּכפּל. אחרי הירידה בּאה תקוּמה חדשה. אַל לשכּוֹח מאוּמה, לא מן המר ולא מן המַרנין שהיה לנוּ בּשנים אלה. כּשם שרחוֹקים אנו מִיחֵס את כּל החיוּבי שנוֹצר בּ“תקוּפת סמוּאל” להשפּעתוֹ וּלסיוּעוֹ, כּן גם לא נחַייב אוֹתוֹ על כּל הרע אשר קרה לנוּ בּימי שלטוֹנוֹ. הנציב היהוּדי היה רק שליחה של מדינה שוֹלטת ושל שיטת שלטוֹן, אשר הכּירוּ בּישוּב היהוּדי רק בּמידה שאין הוּא יוֹצא מן המסגרת של עניניה ותכניוֹתיה. עתה, בּשעוֹת הפּרידה, כּשסמוּאל מרשה לעצמוֹ לדבּר בּלשוֹן יחיד, הריהוּ גם מעֵז לגלות כּי בּנפשוֹ הוּא חי את הישוּב, כּי התקווֹת, האכזבוֹת, הכּאב והגאוֹן משוּתפים לו ולישוב. החוּלשה המקננת בּתוֹך העָצמה המדינית וחוֹסר־האוֹנים הטבוּע בּמסירוּתוֹ הפּרטית של כּל יחיד, יחד עם הרפיוֹן הנוֹבע מתוֹך סתירה זוֹ – התבּטאו בּנציבוּתוֹ של סמואל. וּכשבּאנוּ בּמבוּכה – לא הוּא שהוֹציאנוּ מתוכה. אם חמש שנים אלה, שאוֹהבי שמוֹת קוֹראים להן “תקופת סמוּאל”, מסתיימוֹת בּהעלאה חדשה וּבהתגַבּרוּת תנוּעתנוּ, הרי לא ש“הספר הלבן” גרם לה, כפי שנוֹטה לחשוֹב מחַברוֹ, כּי אם רוּח ההתמַכּרוּת והעבוֹדה היוֹצרת היא שהביאה אוֹתנוּ עד הלוֹם.

וזאת עלינוּ לזכּוֹר גם בּפּגישה וגם בּפּרידה: לא על יהדוּתו ועל סימפַּטיוּתוֹ של נציב אנו בּוֹנים את תקווֹתינוּ ולא אל הנֵכֶר של נציב תנוּפּצנה תקווֹתינוּ. בּגאוֹן היצירה המרוּכּזת, בּכוֹחוֹת הגליל והעמק, וּבעת הצוֹרך בּקרבּנוֹת תל־חי, – בּעבוֹדה העברית וּבגבוּרה העברית – צפוּנה גאוּלתנוּ.

ח' תמוז תרפ"ה (30.6.1925)

---

פקודת־העליה החדשה

מאת

משה בילינסון

בּ-15 בּיוּני נתפרסמה בּעתוֹן הרשמי של ממשלת ארץ-ישׂראל פּקוּדת-עליה חדשה. לפי החוֹק אין פּקוּדות הממשלה מקבּלוֹת תוֹקף חוּקי מיד לאחר פּרסוּמן: בּמשך חוֹדש ימים רשאים האוּכלוֹסים להעיר הערוֹת וּלהרהר אחרי הפּקוּדוֹת. ורק לאחר שדנה הממשלה על כּל ההערוֹת ועל המחאוֹת, היא מנַסַחת את החוֹק החדש וקוֹבעתוֹ.

מחר יִמלָא חוֹדש מיוֹם התפּרסם פּקוּדת-העליה. דעת-הקהל היהוּדית, בּלי הבדל נטיה וּמפלגה, הבּיעה את יחסה לפּקוּדה החדשה, יחס שאינוֹ משתמע לשני פּנים והוּא שלילי מעיקרוֹ. העתוֹנוּת עשׂתה את שלה. וּמוֹסדוֹתינוּ הרשמיים, בּין שהם בּיאַת-כּוֹחה של ההסתדרוּת הציוֹנית וּבין שהם בּאי-כּוֹח ישוּבנוּ בּארץ – כּלוּם גם הם עשׂוּ את אשר צריכים היוּ לעשׂוֹת בּמשך החוֹדש הזה כּדי לערער על גזירת העליה החדשה?

אם יש איזוֹ שאלה אשר לגבּיה אין כּל חילוּקי דעוֹת בּקרב ההסתדרוּת הציוֹנית, הרי זוֹ שאלת העליה. אפשר רבּוֹת הן השאלוֹת, אשר בּהן מחוּלקוֹת הדעוֹת בּקרב המעמדוֹת והחוּגים השוֹנים. אוּלם בּאחת מאוּחדים כּוּלם: כּי שערי הארץ צריכים להיות פּתוּחים לרוָחָה בּפני כּל יהוּדי הרוֹצה והמוּכשר להשתתף בּהקמת מוֹלדתוֹ.

גלוּי וידוּע גם לנוּ, לא פּחוֹת מאשר לממשלה האנגלית, כּי התנאים בּארץ אינם כּאלה, שאפשר יהיה להכריז, בּבת אחת, בּלי כּל פּירוּשים, חוֹפש מוּחלט של העליה. אבל דעת-הקהל היהוּדית בּרוּבּה הרי אינה דוֹרשת את זאת דוקא. היא דוֹרשת למסוֹר את כּל עניני העליה לידי הנוֹשׂאים בּאחריוּת הבּנין, האחראים להצלחתוֹ אוֹ לאי-הצלחתוֹ, לידי היוֹדעים מתוֹך נסיוֹן חייהם יוֹם יוֹם מה הן אפשרוּיוֹתיה של הארץ וּמי הוּא הדרוּש לה בּאמת, לידי היוֹדעים את העם היהוּדי, אשר על כּן הם היחידים שבּיכָלתם לבחוֹר בּחירה נכוֹנה בּקרב העוֹלים, – לידי ההסתדרוּת הציוֹנית.

מסירת עניני העליה לידי ההסתדרוּת הציוֹנית יש לה, מלבד החשיבות הבּלתי אמצעית, גם ערך מוּסרי רב. על בּנין הבּית הלאוּמי בּכוֹחוֹת היהוּדים והתלהבוּתם רשאי לדבּר רק מי שנוֹתן את האפשרוּת לכּוֹחוֹת האלה לבוֹא לידי גילוּי והמעוֹרר את ההתלהבוּת הזאת, רק מי שמגבּיר את הסמכוּת של נוֹשׂא האידיאה בּפני העם היהוּדי – הלא היא ההסתדרוּת הציוֹנית. אין דבר אשר יוּכל להחליש את הסמכוּת הזאת ואת ההתלהבוּת היהוּדית, בּיחוּד בּימים קשים אלה שבּאוּ לפּליטים היהוּדים – כּהשאָרת עניני העליה בידי הבּיוּרוֹקרטיה האנגלית.

מסירת עניני העליה לידי ההסתדרוּת הציוֹנית היא, איפוֹא, דרישתנוּ המדינית העיקרית והראשוֹנה.

ושוֹאלים אנוּ את בּאי-כּוֹחוֹ של העם היהוּדי: הֶעשׂוּ את כּל אשר בּיכָלתם וסמכוּתם, כּדי להגן עלינוּ מפּני הנפת הגרזן על חוּט השדרה של תנוּעתנוּ וּבניננוּ – הלא היא העליה?

כ“ב תמוז תרפ”ה (14.7.1925)

---

גירוּש יהוּדים מארץ־ישׂראל

מאת

משה בילינסון

אתמוֹל הוּבאה בּ“דבר” טלגרמה מלוֹנדוֹן בּדבר מחאוֹת, שקיבּל ועד שליחי הקהילוֹת היהוּדיוֹת בּאנגליה, נגד זכוּתוֹ של הנציב העליוֹן לגרש אנשים מן הארץ על דעת עצמוֹ.

אין ספק, כּי הכּוָנה היא לאוֹתם המקרים שאינם יקרי המציאוּת, שבּית־המשפּט מציע לפני הנציב העליוֹן לגרש תוֹשב, נוסף לעוֹנש שהוּטל עליו מטעם בּית־הדין. כּל פּסקי־הדין ממין זה, מלבד אחד, פּגעוּ בּיהוּדים וּמִטעמים מדיניים.

ציבּוּר הפּוֹעלים מחה זה כּמה פּעמים נגד גירוּש יהוּדים מן הארץ. השאלה מי הוּא שגוֹרש – אינה שייכת לעצם הענין. אם בּארץ נמצאים בּאמת אלֶמנטים מַזיקים צריך למצוֹא את האמצעים המתאימים להילָחם בּהם – למן הדיבּור בּעל־פּה והמלה הנדפּסת ועד לאמצעי החרם הציבּוּרי. אוּלם אין מסוּכּן מאשר לאחוֹז בּאמצעי זה, הנראה פּשוּט בּיוֹתר וקל מאד – הרחָקתם מן הארץ.

ולא משוּם זה בּלבד, שהעם היהוּדי אינוֹ מחוּיב להיוֹת מוּרכּב רק מאנשים צדיקים וישרים (אם גם נניח, שלידי האדמיניסטרציה נמסר קנה־מידה להגדרת היוֹשר והצדק). כּכל עם ועם, כּך יש ליהוּדים בּארץ הזכוּת האלמנטרית להכיל בּקרבּם גם אלמנטים מזיקים, מבּלי שזה יגרוֹר אחריו תוֹצאוֹת שאינן מצוּיוֹת אצל עמים אחרים.

מחאתוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים נגד גירוּש יהוּדים מן הארץ היתה מיוּסדת בּעיקר על זה, כּי אנוּ אזרחים בּארץ־ישׂראל, כּי ארץ זוֹ היא מוֹלדתוֹ בּכוֹח של כּל יהוּדי, מוֹלדתוֹ הממשית של כּל יהוּדי המתישב בּה. אזרח בּעל זכוּיוֹת – וכזה הנוֹ כּל יהוּדי היוֹשב בּארץ מבּלי הבדל איזה פּספּוֹרט יש בּידוֹ – אסוּר לגרשוֹ מן הארץ ואין גם לאן לגרשוֹ. לא לנציב העליוֹן אוֹ למי שהוּא אחר ולא למוֹסד איזה שהוּא אינה יכוֹלה להיוֹת רשוּת לשלוֹל מיהוּדי את מוֹלדתוֹ.

עד עתה היה ציבּוּר הפּוֹעלים בּוֹדד בּמחאוֹתיו. הקוֹל הנשמע מלוֹנדוֹן יש לראוֹתוֹ כּצעד ראשוֹן – אם כּי לא צעד מלא – בּדרך לתפיסה לאוּמית של שאלת הגירוּשים. והננוּ מחכּים שהציבּוּריוּת היהוּדית בּארץ־ישׂראל וּמחוּצה לה – וּבראש וראשוֹנה הקוֹנגרס הציוֹני – ינקטוּ צעדים אחרים, צעדים יוֹתר נמרצים ויוֹתר בּרוּרים בּמגמה זוֹ.

ז' אב תרפ"ה (28.7.1925)

---

פקוּדת האזרחוּת

מאת

משה בילינסון

הבּיקוֹרת המשפּטית של פקוּדת האזרחוּת לכל פּרטיה עתידה עוֹד לבוֹא. אוּלם גם בּלי ידיעוֹת של מוּמחים בּרוּר, כּי סעיף אחד בּפקוּדה זוֹ אינוֹ יכוֹל שלא לעוּרר דאגה רבּה בּקרב הישוּב כּוּלוֹ, העוֹלים החדשים וההסתדרוּת הציוֹנית. הסעיף הזה הוּא השלטוֹן הבּלתי-מוּגבּל הניתן לנציב העליון.

בּפּקוּדה מפוֹרטים כּל סוּגי האנשים אשר להם זכוּת האזרחוּת הארצ-ישׂראלית ואף נאמר שם מה עליהם לעשׂוֹת כּדי לקבּל אוֹתה. אוּלם טעוּת היא לחשוֹב, שכּל האנשים המתאימים לסוּגים הללוּ ואשר ימלאוּ את כּל אשר מטיל עליהם החוֹק, יכוֹלים להיוֹת בּטוּחים כּי הצהרתם תקוּבּל. אפשר כּן ואפשר לא, בּהיוֹת כּי סימן 7 סעיף ג' אוֹמר: “מתן תעוּדוֹת האזרחוּת יהא מסוּר לראוּת עינוֹ הגמוּרה של הנציב העליוֹן, אשר יהא רשאי, בּנתינת טעם אוֹ בּלעדיה, לתת אוֹ למנוֹע את התעוּדה, כּכל אשר תדרוֹש לדעתוֹ טוֹבת הציבּוּר; ועל החלטתוֹ אי אפשר יהיה לערער”. פירוּשוֹ של סעיף זה: כּל יהוּדי ויהוּדי, אף אם הוּא מתאים לכל דרישוֹת הפּקוּדה, יכוֹל בכל רגע לעמוֹד בּפני קיר בּרזל של סירוּב, אשר שוּם כּוֹח לא יוּכל להבקיעוֹ. אך לא יהיה מי שיסבּיר למצהיר את הנימוּקים לדחיית הבּקשה, כּי הרי אין אפשרוּת לערער עליה.

אוּלם לא די בּזה. נניח כּי כּל הצד הפוֹרמַלי של ההתאזרחוּת נתמלא, הנציב העליוֹן לא השתמש בּזכוּתוֹ לדחוֹת את הבּקשה להתאזרחוּת = פּלוֹני קיבּל את האזרחוּת לארץ-ישׂראל. גם אז יש עוֹד סעיף, בּסימן 10 א', האוֹמר: "הנציב העליוֹן, בּאישוּר אחד ממזכּירי המדינה הראשיים של הוֹד מלכוּתוֹ, רשאי לקחת את התעוּדה

בחזרה". והזכוּת הזאת נתוּנה לוֹ לא רק “בּמקרה שיתבּרר, כּי התעוּדה שניתנה מאתו הוּשׂגה על-ידי הוֹדעוֹת כּוֹזבוֹת אוֹ זיוּף או העלמת פּראים חשוּבים בּנוֹגע למצב המבוּקש”, אלא אף גם בּמקרה, “כּי האיש שלוֹ ניתנה התעוּדה, ישב בּמשך שלוֹש שנים לפחוֹת ישיבת-קבע מחוּץ לארץ-ישׂראל”, אוֹ אחרי “שהוֹכיח בּמעשׂה אוֹ בּדיבּוּר, כּי אין לבּוֹ שלם עם ממשלת ארץ-ישׂראל, אוֹ כּי אין הוּא נאמן לה”.

סימן 10 סעיף ב' נוֹתן זכוּת לנציב על יסוֹד זה גם “לבטל את ההצהרה בּדבר קבּלת אזרחוּת”.

אם אפשר למצוֹא צידוּק לסעיפים הראשוֹנים של סימן זה בּפקוּדת האזרחוּת – יתכן, כּי תעוּדה שנתקבּלה על יסוֹדוֹת שקר מאַבּדת את ערכּה – הרי שיֶתר הסעיפים שוֹללים כּל יסוֹד בּטוּח לאזרחוּת הארצישׂראלית. לאזרח הארצישׂראלי אסוּר לצאת את הארץ ליוֹתר משלוֹש שנים – שאם-לא-כן עלוּל הוּא להפסיד את אזרחוּתוֹ. הבּיטוּי “לב שלם עם הממשלה” ו“נאמנוּת לה” הוּא בּלתי מסוּים בּהחלט, כּי אפשר לכלוֹל בּוֹ מה שרוֹצים. אם “אי-אמוּנה” פּירוּשוֹ בּגידה, הרי שלכל ממשלה ישנה הרשוּת למסוֹר את הבּוֹגדים למשפּט, אבל גם בּמקרה קיצוֹני כּזה לא יתכן לעוֹרר שאלה לגבּי האזרחוּת.

לפי הניסוּח של הסעיף הזה אין שוּם אזרח מאזרחי ארץ-ישׂראל יכוֹל להיוֹת שקט בּרוּחוֹ, ותמיד תרחף לפניו

הסכּנה להיוֹת משוֹלל אזרחוּתוֹ מאיזה טעם שהוּא, אם משוּם שנשאר יוֹתר משלוֹש שנים בּחוּץ-לארץ אוֹ משוּם שמישהוּ יוֹכיח, כּי “אין לבּוֹ שלם בּדיבּוּר עם הממשלה”.

קבּלת האזרחוּת של איזוֹ ארץ נהוּג לקשוֹר בּחקירוֹת ידוּעוֹת על המוּעמד וּבכל מיני פוֹרמַליוּת, אבל ארץ-ישׂראל הרי היא ענין מיוּחד בּמינוֹ, וּביחס אליה אין להשתמש כּלל בּקנה-המידה הנהוּג בּמתן החוּקים בּאירוֹפּה אוֹ באמריקה. כּל המעמסה של הסעיפים המוּבאים לעֵיל נוֹפלת על העוֹלה היהוּדי וּבזה נוֹצר אי-שויוֹן בּינוֹ וּבין התוֹשב הקבוּע. ועוֹד: בּארץ-ישׂראל אין עדיין בּיקוֹרת של מוֹסדוֹת דמוֹקרטיים על מעשׂי הממשלה. אם המיניסטר האנגלי דוֹחה את בּקשת ההתאזרחוּת של מי שהוּא, הרי לשירוּתוֹ עוֹמדים העתוֹנוּת בּעלת ההשפּעה והפּרלמנט שיריבוּ את ריבוֹ. אנוּ משוֹלַלים מוֹסדוֹת השפּעה כּאלה, וּלפיכך פּירוּשה של מסירת כּל כּוֹח ההכרעה לידי הנציב, היא חוֹסר-הגנה גמוּר על המוּעמד להתאזרחוּת. אוּלם יש הבדל רציני אחר בּין מצבוֹ של נכרי הרוֹצה לקבּל את הנתינוּת האנגלית, נאמר, לבין מצבוֹ של היהוּדי הַרוֹצה להיוֹת אזרח ארץ-ישׂראל. בּאנגליה זה ענין יוֹצא מן הכּלל ואצלנוּ הוּא נוֹגע לרבבוֹת וּלמאוֹת אלפים. אדם הרוֹצה לקבּל את נתינוּתה של אנגליה, הרי שהוּא רוֹצה להמיר את מוֹלדתוֹ, ואנוּ רוֹצים לרכּוֹש אוֹתה. איש אשר לא קיבּלוּהוּ כּנתין אנגלי – שב למוֹלדתוֹ: יהוּדי הרוֹצה לקבּל אזרחוּת ארץ-ישׂראל, הסתלק ממקוֹם הוּלדתוֹ ואין הוּא מכּיר בּוֹ כּמוֹלדתוֹ ואין לוֹ לאַן לשוּב. לגרמני אוֹ צרפתי הרוֹצים לקבּל אזרחוּת אנגלית מאיזוֹ סיבּוֹת פּרטיוֹת שהן, לא הוּכרזה אנגליה בּהכרזה בּין-לאוּמית בּתוֹר בּיתוֹ הלאוּמי, יהוּדי המבקש את האזרחוּת הארצישׂראלית, הרי זה מסיבּוֹת לאוּמיוֹת, שמקוֹרן לא בּגוֹרלו האישי הפּרטי, כּי אם בּגוֹרלוֹ הלאוּמי, וארץ-ישׂראל הוּכרזה בּהכרזה בּין-לאוּמית דוקא למקוֹם כּזה, שבּוֹ האסוֹן הלאוּמי של היהוּדים יעלה ארוּכה. שלילת מתן האזרחוּת האנגלית, אף אם באוֹפן שיטתי, לא תגרוֹם שוּם נזק לא לאנגליה ולא לאוֹתוֹ הלאוֹם, אשר עמוֹ נִמנים המוּעמדים לאזרחוּת האנגלית. בּעוֹד ששלילה שיטתית של מתן האזרחוּת הארצישׂראלית, עלוּלה להביא נזק עצוּם גם לארץ-ישׂראל וגם לעם ישראל. שלילה שיטתית של מתן האזרחוּת עלוּלה להיוֹת הרבּה יוֹתר מסוּכּנת לתנוּעה הציוֹנית – וּמתוֹך כּך לבנין ארץ-ישׂראל, וכן גם למילוּי תנאי המַנדט – מאשר הגבּלוֹת בּעליה. כּי אם גם אלה אשר הצליחוּ כּבר לעבוֹר את כּל מדוֹרי העליה, אינם יכוֹלים להיוֹת בּטוּחים בּטחוֹן גמוּר, כּי כּבר הם בּ“ביתם” וּכבר גמרוּ לנצח עם כּל זה אשר ממנוּ נמלטוּ – עם הנכֶר – הרי שהידים רפוֹת מאליהן.

לפיכך עלינוּ לציין, כּי – בּסעיף אחד בּכל אוֹפן, זה המוֹסר את ענין האזרחוּת לרשוּתוֹ הגמוּרה של הנציב – אין הפּקוּדה מתאימה לעניניהם החיוּניים של היהוּדים והיא מתנגדת לרוּח המַנדט. ליהוּדים הבּאים לארץ-ישׂראל צריכה להינתן האפשרוּת שיגיעוּ למחוֹז חפצם בּלי כּל סכּנה להיוֹת מוּצבים לפני קיר הבּרזל של האדמיניסטרציה. עם סעיף זה של הפּקוּדה אין להשלים, כּל עוֹד לא יוּכנסוּ בּוֹ שינוּיים יסוֹדיים.

ב' אלול תרפ"ה (9.9.1925)

---

לאחר פּסק־דין אחד

מאת

משה בילינסון

החלטת בּית-הדין בּירוּשלים לדחוֹת את זכוּת הערעוּר של שיף וּפינקל ממיטה סכּנה רצינית על תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. לפי החלטה זוֹ רשאית האדמיניסטרציה להשתמש בּפּקוּדה למניעת פּשעים גם בּסכסוּכי עבוֹדה. נוּסח “הפּקוּדה למניעת פּשעים” הוּא כּה גמיש, עד שיתכן הדבר, כּי בּית-דין שאינוֹ רוֹצה לדעת לא את תוֹלדוֹת הפּקוּדה ולא את המצב המדיני המיוּחד אשר בּוֹ הוּצאה ולוֹ נתכּוונה, ואין לפניו אלא נקוּדת-מַבּט פוֹרמַלית סתם, יכניס גם סכסוּך-עבוֹדה לחוּג ה“פּשעים”, אשר האדמיניסטרציה רשאית למנוֹע בּעדם בּאמצעיה היא. זכוּת זוֹ, אשר נטלה לה פּעם האדמיניסטרציה על דעת עצמה, קיבּלה מעתה תוֹקף חוּקי מטעם המשפּט העליוֹן בּארץ. וּזכוּת זוֹ עלוּלה למסוֹר את היחסים בּין הפּוֹעלים והבּעלים, את כּל מלחמתוֹ של הפּוֹעל על הטבת תנאי חייו, את כּל עבוֹדת האִרגוֹן של תנוֹעת הפּוֹעלים, ואפילוּ את גוֹרלם הפּרטי של העוֹסקים בּעניני ציבּוּר של כּלל הפּוֹעלים – לשיפּוּטה, להכרעתה ולשרירוּת לבּה של האדמיניסטרציה.

מצב זה, העוֹשֹה למפרע את תנוּעת הפּוֹעלים לבלתי חוּקית, אין לשׂאתוֹ ואין להשלים אתוֹ בּשוּם אוֹפן. אין להירָגע ולסמוֹך על זה, שלא כּל השוֹפטים ישתמשו בּפקוּדה זוֹ לגבּי סכסוּכי עבוֹדה. יתכן, ששוֹפט זה אוֹ אחר יבין כּי השימוּש בּפּקוּדה הזאת אינוֹ הוֹלם כּלל את הסכסוּכים הסוֹציאליים. אוּלם תנוּעת הפּוֹעלים אינה יכוֹלה להיות תלוּיה בּרוֹחב דעתוֹ אוֹ בּקוֹצר השֹגתוֹ של שוֹפט פּלוֹני או אלמוֹני. תנוּעת הפּוֹעלים צריכה להרגיש קרקע מוּצקת תחת רגליה. היא צריכה לדעת, כּי קיוּמה וֹפעוּלתה הם בּגדר החוֹק וּלא מחוּץ להגנתוֹ, וכי במקרה של בּירוּר משפּטי לא יהיוּ החוֹק והשוֹפט כּלי-נשק בּידי מתנַגדיה.

אחרי פּסק-דין זה של המשפּט העליוֹן אין דרך אחרת אלא פּקוּדה חדשה, אשר תגדיר בּנוּסחה בּרוּרה וּמדוּיקת את תחוּמי השימוּש בּפּקוּדה למניעת פּשעים, ואשר תוֹציא, על כּל פּנים, את סכסוּכי העבוֹדה מחוּג סמכוּתה. הזמן אשר בּוֹ הוּצאה הפּקוּדה – אחרי הפּרעוֹת – והמכתב-החוֹזר של סמוּאל המבטיח את חוֹפש השביתה, אינם מניחים כּל ספר בּכוָנתוֹ האמיתית של המחוֹקק. וּלפיכך פּסק-הדין הירוּשלמי, גם אם אינוֹמתנגד לאוֹת של החוֹק, הרי הוּא מתנגד לרוּחוֹ.

אם אין הממשלה הארצישׂראלית רוֹצה לקבּוֹע לה עמדה מסוּימת נגד הפּועלים ועל צדם של הקבּלנים והבּעלים; אם היא אינה רוֹצה לקפּח את זכוּת השביתה שיש לפּוֹעל בּכל העוֹלם, ושהוּכּרה כּאן על-ידי השלטוֹן הקוֹדם; אם יש לה ההבנה האלמנטרית לכך, שסכסוּכים סוֹציאליים לא יפּתרוּ בּדרך שלטוֹן בּלתי-מוּגבּל של האדמיניסטרציה – כּי אז עליה להרחיק את הטעוּת הפוֹרמַליסטית שנפלה כּאן, בּעֶטיָם של השוֹפטים בּיפוֹ וירוּשלים, וּלהגדיר בּפירוּש את תחוּמיה של הפּקוּדה, וּלהבטיח בּגָלוּי את זכוּת הפּוֹעלים.

כ"ה אלול תרפה (14.9.1925)

---

למוֹשב ועדת המנדטים

מאת

משה בילינסון

בּימים אלה תיפָּתח בּג’ניבה ישיבת המנדטים של חבר־הלאוּמים, אשר תדוּן גם על המצב בּארץ־ישראל. זאת הפּעם השניה, שהמנדט הארצישׂראלי לכל גילוּייו ותוֹצאוֹתיו מוּצג לפני בּית־הדין הבּין־לאוּמי אשר בּשמו ועל־פּי יפּוּי כּוֹחוֹ מוֹשלת אנגליה בּארץ. אשתקד נחלה ההסתדרוּת הציוֹנית מִשנה־כּשלוֹן – מפּני שגיאה שבּטקס לא נשמע קוֹלה בּאוֹרח רשמי, וּפסק־הדין שהוּצא מטעם הועדה על עבוֹדת היהוּדים היה חד־צדדי וּבלתי צוֹדק, השנה עשׂתה האֶכּסקוּטיבה איזה נסיוֹן של פּעוּלה. היא פּתחה לשכּה מדינית מיוּחדת בּג’ניבה וּנשׂיא ההסתדרוּת יצא לשם לעמוֹד על המשמר. הוּגש תזכּיר חדש ויש לקווֹת, שעכשיו ישָמע קוֹלה בּועדה בּאוֹרח רשמי. בּטחוֹן גמוּר אין גם עכשיו, כּי ההנהלה הציוֹנית עוֹד לא הצליחה עד היוֹם לתפּוֹס עמדה הראוּיה לה וּלתפקידיה כּלפּי חבר־הלאוּמים, ואפשר כּי גם הפּעם יבוֹאו ־ טעמים שבּטקס ויעמדוּ לשׂטן: הן הציוֹנוּת, בתור סוֹכנוּת יהוּדית, נקראה להשתתף בּפּעוּלוֹת עם הנציב בּבנין הארץ, אבל לא להגיש בּקשוֹת לחבר־הלאוּמים. התזכּיר שהוּגש השנה מטעם האֶכּסקוּטיבה לועדת המנדטים נבדל בסגנוֹנוֹ רק בּמעט מאד מן הקוֹדם לוֹ. מלבד הליקוּיים הטכניים שבּוֹ, מדהימה וּמעוֹררת דאגה רבּה ההתאפּקוּת, כּיבּוּש הטוֹן, המגיע כּמעט עד לידי יבוֹשת פּקידוּתית. מבּחינה רשמית הרי התזכּיר הזה הוּא הראשוֹן, וּלפיכך, נדמה, מן הראוּי היה לתת בּוֹ תיאוּר יוֹתר עמוֹק של חיי התחיה העברית בּארץ, שלא להצטמצם בּעוּבדוֹת מספּריוֹת בּלבד, שאף הן לא בּתכלית הדיוּק בּאוּ. בּתוֹר דוּגמה לתזכּיר כּזה יכוֹל היה לשַמש, לפּחוֹת, הדין־וחשבּוֹן של הרבּרט סמוּאל על חמש שנוֹת נציבוּתוֹ – דין־חשבּוֹן שמשך את לבּוֹ של כּל קוֹרא ואפילו את לב המתנגד להשקפתוֹ הפּוֹליטית.

נבדלת לטוֹבה מן התזכּיר היא האִגרת של וייצמן אל הנציב, שצריכה על־פּי בּקשתוֹ להימסר לועדת המנדטים של חבר־הלאוּמים. בּצוּרה המתאימה לרגע ולאיש אשר אליו היא שלוּחה, אך בּביטוּיים בּרוּרים שאינם משתמעים לכמה פּנים, מוֹסר נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית מוֹדעה לפני הועדה, כּי הממשלה אשר לידיה נמסרה, מטעם חבר־הלאוּמים, הנהגת הארץ על־פּי תנאים ידוּעים – טרם קיימה את התנאים הללוּ. האִגרת מזכּירה לחבר־הלאוּמים כּי על־פּי הסעיף הששי חייבת ממשלת המנדט “להקל על העליה היהוּדית… לעוֹרר התישבוּת צפוּפה של יהוּדים על האדמה, בּכלל זה קרקעוֹת המדינה ואדמוֹת נשמוֹת שאינן דרוּשוֹת לצרכי הציבּוּר”… וּמסיימת בּרוּרוֹת: “למרוֹת הזמן הרב שעבר מאז קיבּל המנדט את תקפּוֹ – לא נעשׂה דבר בּשביל הגשמת הסעיף הששי”.

אין לדעת מה ישפּיע על הועדה יוֹתר – התזכּיר הלקוּי אוֹ הטוֹן הבּרוּר והמוּצק של אִגרת־הלואי, אבל זאת נדע: אם יהיה פּסק־הדין של הועדה דוֹמה לפסק־הדין של אשתקד, וכמוֹהוּ יהיה הוּא חדוּר ספקנוּת וספוּג חוֹסר־הבנה למהוּת הפּרוֹבּלימה העברית וגם לקשיים המיוּחדים העוֹמדים לשׂטן לפתרוֹנה – הרי צריך יהיה זה לשמש ליהוּדים דחיפה נוֹספת לתגבּוֹרת עבוֹדת ההתישבוּת, ולאֶכּסקוּטיבה – דחיפה נוֹספת לתגבּוֹרת עבוֹדתה הפּוֹליטית ושינוּי עצם הטוֹן והשיטה של העבוֹדה הזאת.

אבל, אף אם יהיוּ מסקנוֹתיה של הועדה שוֹנוֹת ממסקנוֹת־אשתקד ושוֹנוֹת לטוֹבה – אף אז אל לנוּ לשְלוֹת. ההנהלה הציוֹנית, שעליה הוּטלה האחריוּת להצלחה הפּוֹליטית של מפעלנוּ – היא מחוּיבת לשַווֹת לנגד עיניה תמיד מה רב המחיר שאנוּ משלמים בּעד כּל כּשלוֹן, וּמה עצוּמה צריכה להיוֹת הפּעוּלה, מה רבּה התבוּנה, מה זקוּפה הקוֹמה וּמה מַתמיד הלחץ, כּדי להגיע לאיזוֹ הצלחה פּוֹליטית בּתנאינוּ אנוּ. והעם לכל תפוּצוֹתיו צריך לזכּוֹר וּלהבין מה רוֹפף הוּא המַסד, אשר עליו הוּשתת היוֹם כּל הבּנין הפּוֹליטי של הציוֹנוּת. אִרגוּנה וּמסירוּתה של היהדוּת בּגוֹלה וּבארץ, ריכּוּז כּל הרצוֹן היהוּדי לתחיה ולעבוֹדה – הנה הסלע האיתן אשר יכּוֹנוּ הכּיבּוּשים הפּוּליטיים של הציוֹנוּת, אשר לא ישָברוּ.

כ”ז תשרי תרפ"ו (15.10.1925)

---

הכּוֹתל המערבי

מאת

משה בילינסון

שאלת הכּוֹתל המערבי אינה שאלת אוֹתם מאתים זקן וּזקנה אשר התפּללוּ שם בּיוֹם הכּיפּוּרים – עיפוּתם הגדוֹלה אוֹ הקטנה אינה יכוֹלה להיוֹת לענין רציני וחיוּני של העם העברי. שאלת הכּוֹתל המערבי אינה שאלת מידת האדיבוּת של המשטרה האנגלית אשר מילאה פּקוּדה שניתנה לה [להסיר את המחיצה בּין מתפּללים וּמתפּללוֹת]. אין זאת גם שאלת מוֹשל ירוּשלים אשר נתן את הפּקוּדה בּהתאם לחוּקים הקיימים – מה שלא הִפלה את יוֹם הכּיפּוּרים משאר הימים מוֹכיח על מדרגת הטַקט אשר לוֹ, – אשר בּעצם אין זה מענין אוֹתנוּ ולא צריך לענין אוֹתנוּ, כּי לא על הטקט של האדמיניסטרציה צריכים להתבּסס יחסינוּ עם המעצמה בּעלת המנדט. להוֹריד את שערוּרית יוֹם הכּיפּוּרים לשאלה של נוֹחיוּת הזקנים והזקנוֹת, לשאלת ספסלים וּפחים אוֹ כּרים, לשאלת אדיבוּתוֹ של לימוֹנט אוֹ הטקט של סטוֹרס, זאת אוֹמרת להוֹריד את פּרוֹבּלימת כּבוֹדוֹ וערכּוֹ של עם ישׂראל לענין משטרתי. הכּוֹתל המערבי הנהוּ מצבת־הזכּרוֹן הדתית והלאוּמית היחידה ששׂרדה לעם ישׂראל, כּעד אילם, אשר בּאבניו הענקיוֹת, בּצרוּת המקוֹם ועניוֹ הוּא מסַמל את חוֹסן העבר וחוּרבּן ההוֹוה. מסיבּוֹת שוֹנוֹת מזעזע הכּוֹתל המערבי מיליוֹני לבבוֹת ישׂראל. זה בּלבד, – אוֹתוֹ האוֹצר הגדוֹל של רגשוֹת־אנוֹש לאין שיעוּר, דמע ואנחוֹת; הרטט הנפשי והתרוֹממוּת הרוּח, אשר אבנים מכוּסוֹת אַזוֹב אלוּ של הכּוֹתל ספגוּ לתוֹכן בּמשך מאוֹת שנוֹת גלוּתוֹ של עם ישׂראל – זה בּלבד דיוֹ לתת לנוּ את הזכוּת לדרוֹש, שימסרוּ את האבנים היקרוֹת האלוּ, הבּלתי נחוּצוֹת לשוּם אדם מלבדנוּ, לרשוּתוֹ הגמוּרה של עם ישׂראל. מפּני מה גל אבנים זה יקר לנוּ – אין זה ענינוֹ של מי שהוּא. חשוּב רק דבר אחד – וּבזאת אין להטיל כּל ספק – האבנים האלוּ יקרוֹת לנוּ ורק לנוּ. והיוֹצא מזה – הן שייכוֹת לנוּ.

ואין זה ענין של פּוליטיקה, לא של הכרזת בּלפוּר ולא של מנדט, ואף לא של בּית לאוּמי. גם אילוּ לא היתה תנוּעה ציוֹנית בּעוֹלם וגם אילוּ לא היתה ארץ־ישׂראל נבנית על ידי היהוּדים בּשביל עם ישׂראל, – הכּוֹתל שייך לעם ישׂראל לפי כּל החוּקים.

ארץ־ישׂראל לא נוֹעדה להיוֹת בּית לאוּמי אף לאחת מהדתוֹת הנוֹצריוֹת, אשר לרשוּתן נמסרו מקוֹמוֹתיהן הקדוֹשים, וּבכל זאת אין איש מעלה על הדעת לערער על זכוּיוֹתיהם של הנוֹצרים על המקוֹמוֹת הקדוֹשים והיקרים להם. ארץ־ישׂראל לא נוֹעדה להיוֹת מרכּז מדיני לעוֹלם האיסלאם, אבל מסגד עוֹמר הוּא בּידי המוּסלמים. לעם ישׂראל יש הזכוּת הגמוּרה, שאין לערער עליה, על הכּוֹתל. וּלפיכך יש לגאוֹל את הכּוֹתל מקלוֹנוֹ המקיף אוֹתוֹ – מן הסחי והזוּהמה, מן הקוּבּוֹת הקטנוֹת הנערמוֹת עליו וּמשׂנאת השכנים היוֹשבים מסביבוֹ. לאדמיניסטרציה ישנן האפשרוּיוֹת והדרכים החוּקיוֹת לכך. אם השכנים מסביב לכּוֹתל לא יתרַצו למסוֹר את קוּבּוֹתיהם ושטח הקרקע הזה מרצוֹנם הטוֹב, בּעד כּסף, הרי שעל הממשלה להשתמש בּחוֹק העוֹמד לרשוּתה, חוֹק ההפקעה. ואם אפשר להשתמש בּחוֹק הזה בּשעת העברת כּבישים וּמסילוֹת בּרזל, הרי שהוּא קדוֹש פּי מאה בּיחס לכּוֹתל.

לנוּ, לכוּלנוּ הכּוֹתל יקר – יהא זה כּסמל העבר אוֹ כּסמל העתיד, יהא זה כּזכרוֹן הוֹד העבר אוֹ כּתוֹכחת חוּרבּן, כּאמוּנה אוֹ כּתקוה, כּזכּרוֹן דתי אוֹ לאוּמי. הכּוֹתל צריך להיפָּדוֹת וּלהימָסר לעם ישׂראל.

י“ד תשרי תרפ”ו (2.10.1925)

---

קרקעות־הממשלה

מאת

משה בילינסון

אם פּוֹסקים הלכה, כי קרקעוֹת־הממשלה הן הפּוֹתרוֹת את הפּרוֹבּלימה הקרקעית שלנוּ, הרי יש בּזה משגה כּפוּל: בּארץ אין כּלל אדמת־בּוּר הראוּיה להתישבוּת בּמידה המספּיקה לנוּ, ולא עוֹד אלא העלאת שאלה בּצוּרה כּזוֹ, דוֹחה לשוּרה השניה את האמצעי היוֹתר בּדוק והיוֹתר מנוּסה בּפּוליטיקה הקרקעית שלנוּ – את גאוּלת הקרקע על־ידי הקרן־הקיימת. אוּלם מבּלי היות נגרר אחרי ההגזמה הן בּרוּר לנוּ, כי שאלת קרקעוֹת־הממשלה היא בּשבילנוּ שאלה רבּת־ערך. כּיוֹם הזה, שהרעבוֹן לכברת ארץ הוּא השליט בּקרבּנו, אי־אפשר להשלים עם הרעיוֹן, שאלפי אנשים צמאי־התישבוּת יהיוּ מוּכרחים לחכּוֹת שנים לתוֹרם: שאנוּ, בעניוּתנוּ הנוֹראה, נצטרך להוֹציא סכוּמים עצוּמים לקניית קרקע בשעה שבארץ יֵשַמו מאוֹת־אלפים דוּנמים קרקע ללא כל עיבּוּד. מלבד הערך המעשי הבּלתי־אמצעי שיש למסירת קרקעוֹת־הממשלה להתישבוּת היהוּדים, עוֹד רב הערך המדיני שלה כּלפּי פּנים, כי יש בּה כּדי לעוֹרר וּלהגבּיר את האֵמוּן לארץ־ישראל בּקרב יהוּדי הגוֹלה.

לפני זמן מה הוֹעלתה השאלה הזאת בּפּרלמנט האנגלי והוּארה בּאוֹר בּלתי נכוֹן לגמרי, הציר הליבּרלי קֶנווֹרתי, מידידי הציוֹנוּת, שאל בּפּרלמנט אם יש בּארץ־ישׂראל קרקעוֹת ממשלתיוֹת פּנוּיוֹת שאפשר להעבירן לרשוּת היהוּדים למען החיש את התישבוּתם, בּהתאם לסעיף של המנדט המחייב את הממשלה המנדטורית “לסייע להתישבוּת היהוּדית הצפוּפה על־ידי מסירת קרקעוֹת־הממשלה ויתר קרקעוֹת־בוּר, שאינם נחוּצים לצרכים ציבּוּריים”. בּשם מיניסטר המוֹשבוֹת ענה אוֹרמסבּי גוֹר, וּבתשוּבתוֹ נשען על שתי עוּבדוֹת: על העוּבדה, כי מאז היוֹת אנגליה בּארץ־ישראל גדל הרכוּש הקרקעי שבּידי היהוּדים ועל העוּבדה, כּי טרם נגמר סידוּרוֹ השלם של קדַסטר הקרקעוֹת. אבל שתי התשוּבוֹת גם יחד אינן קוֹלעוֹת למטרה כּלל, הרכוּש הקרקעי של היהוּדים אמנם גדל, אבל כּל גידוּלוֹ היה אך ורק על־ידי רכישת קרקעוֹת מידי מוֹכרים פּרטיים, מבּלי לקבּל כּלוּם מאוֹצרוֹת הקרקע של הממשלה, וסידוּרוֹ של הקדסטר התחיל עוד לפני שש שנים ואין כּל הצדקה לכך, שגמר סידוּרוֹ מתנהל בּאִיטיוּת כּזאת.

בּויכּוּחים דרש ציר הפּוֹעלים תוֹמַס, שתינתן הזדמנוּת שוה ליהוּדים ולערבים לזכּוֹת בּקרקעוֹת הממשלה, ולא תינתן זכוּת הבּכוֹרה ליהוּדים. דרישה זוֹ עלוּלה להטעוֹת, כּאילוּ עד עכשיו זכוּ בּקרקעוֹת אלוּ היהוּדים בלבד ואת הערבים שכחוּ. והן להיפך: אם היתה למי שהוּא זכוּת־הבּכוֹרה עד עכשיו למעשׂה, היתה זוֹ לערבים, כּי הם בּלבד קיבּלוּ קרקעוֹת מידי הממשלה לצמיתוּת, ואת היהוּדים שכחוּ. וּדרישה זוֹ מעידה, שלא זכר הדוֹרש, כי גם המנדט דוֹרש משהוּ, הוּא דוֹרש בּפירוּש שקרקעוֹת הממשלה תינָתֵנה ליהודים דוקא, ואינוֹ מדבּר על ערבים כּלל.

אוּלם לא רק הנסיוֹן של חלוּקת הקרקעוֹת עד עכשיו, וגם לא רק הכּוֹח של המנדט הוּא המחייב להבדיל בין השאלה האַגררית של היהוּדים לשאלה האַגררית של הערבים, כּי אם צרכים החיוּניים של שניהם. רפוֹרמה אַגרָרית ודאי נחוּצה לאוּכלוֹסי הערבים בּארץ־ישׂראל. אבל לא הרי הפּרוֹבּלימה הקרקעית של הערבים כּהרי הפּרוֹבּלימה הקרקעית של היהוּדים. ואי־אפשר לפתוֹר אוֹתן בּאמצעי אחד. הפּרוֹבּלימה הקרקעית של הערבים היא בּאֶכּסטֶנסיביוּת הגדוֹלה של המשק החקלאי, בּשיטוֹת־העבוֹדה הפּרימיטיביוֹת שלוֹ וּביחסים הבלתי־צוֹדקים של בּעלוּת־הקרקע, – כּלוֹמר, בּזה שאין הקרקע שייכת לעוֹבד או לקוֹלקטיב של עוֹבדיו אלא לבעלי הלַטיפּוּנדיוֹת [אחוזות קרקע גדולות] – הפיאוֹדלים. את הפּתרוֹן לפּרוֹבּלימה הקרקעית הערבית יש על כּן לבקש באינטֶנסיפיקציה של המשק וּבמסירת הקרקע לרשוּתוֹ של העוֹבד. והפּרוֹבּלימה הקרקעית של היהוּדים היא בּזה שרבבוֹת עוֹבדים עברים מחפּשים להם עבוֹדה ואין, וּמשוּם־כּך פּתרוֹן הפּרוֹבּלימה הקרקעית העברית הוא בּנתינת קרקע חפשית לידים החפשיוֹת האלוּ.

אוּלם מי שיחשוֹב כי בּזה מצא כּבר את כּל הפּתרוֹן, לא עמד על עוּמקה של השאלה הקרקעית היהודית. לא רק לפתוֹר את השאלת העבוֹדה של היהוּדים הנמצאים כּיוֹם בּארץ בּאנו הנה ולא לכך התכּוונוּ הציוֹנוּת והמנדט. כאשר קיבּלה הממשלה האנגלית על עצמה את ההתחַיבוּת לעזוֹר ליהוּדים להקים את הבּית הלאוּמי העברי. היוּ בּארץ 50—55 אלף יהוּדים. כּאשר אישרה ממשלת הפּוֹעלים, אשר תוֹמַס היה בּין חבריה, את ההתחַיבוּת הזאת היו בארץ כ־70–80 אלף יהוּדים. ההתחַיבוּת של ממשלת אנגליה לא היתה מכוּונת לרבבוֹת היהוּדים הנמצאים בּארץ ולא בּסידוּרם רוֹאה ההסתדרוּת הציוֹנית את תעוּדתה. הבּית הלאוּמי העברי בּארץ, אוֹ שהוּא נשען על עליה גדוֹלה של יהוּדים לארץ־ישׂראל או שאין לוֹ כּל תוֹכן. וגם הפּוליטיקה הקרקעית של הממשלה האנגלית, אם היא רוֹצה להיוֹת כֵּנה ועקיבה, הרי היא מחוּיבת לכוון את עינה אל העליה העברית ההמוֹנית. וּלפיכך צריכה היא למסוֹר את אדמות הממשלה הבּלתי־נוֹשבוֹת לרשוּתם של אלפי היהוּדים המחכּים להם בּארץ ולרבבוֹת היהוּדים העתידים לבוֹא.

בּהעלאת השאלה בּצוּרה כּזאת אין כל עיווּת־דין בּיחס לערבים, כּל כּמה שאין בּארץ ערבים מחוּסרי־קרקע באוֹתה המידה שישנם יהודים מחוסרי־קרקע בּארץ וּמחוּצה לה. בארץ ישנם ערבים שהם קרבּן הניצוּל הקרקעי ואת הניצוּל הזה צריך לעקוֹר משרשוֹ. ערבּוּב זה של הפּרוֹבּלימה הקרקעית הערבית עם הפּרוֹבּלימה הקרקעית העברית, שעירבּבוּ תוֹמס ואוֹרמסבּי־גוֹר, הוּא בּניגוּד להגיוֹן ולצדק וּלצרכי שני העמים גם יחד. ואין כּלל מן הצוֹרך להוֹסיף כי הוּא בּניגוּד גמוּר לתפקיד שהוּטל על אנגליה בּתוֹקף המנדט. תשוּבתוֹ של אוֹרמסבּי־גוֹר, כּי רשימת הקרקעוֹת טרם נגמרה, מעידה אוֹ על חוֹסר־הבנה בּחריפוּת הפּרוֹבּלימה הקרקעית העברית או על אי־רצוֹן להשתתף בּפוֹעל בּפתרוֹנה. וּלפיכך עלינוּ לציין שגם האינטֶרפּלַציה – שכּפי הנראה בּאה מצד הנוֹטה ידידוּת לנוּ – לא הוּארה השאלה בּפּרלמנט בּאוֹר הנכוֹן ואין לראוֹת עדיין שהיא מתקרבת לפתרוֹנה הצוֹדק.

ה' טבת תרפ"ו (22.12.1925)

---

הממשלה והישוב

מאת

משה בילינסון

הממשלה והישוב / משה בילינסון

את תשוּבוֹת הממשלה על דרישוֹת הועד הלאוּמי בּשם אסיפת-הנבחרים וּבהתאם להחלטוֹתיה יש לחַלק לשלוֹשה סוּגים.

הסוּג הראשוֹן הוּא החוּקים הסוֹציאליים, ענין מסירת קרקעות פּנוּיוֹת ליהוּדים, רֶפוֹרמוֹת בּעניני קרקע וּמכס, ענין חוֹק הקוֹבע פּנאי לצעירי הפוֹעלים והפּוֹעלוֹת לשם השתלמוּתם, הקלוֹת בּעניני ההתאזרחוּת. אם כּי הטוֹן יבש והנוּסח בּיוּרוֹקרטי, אך בּכל-זאת בּתשוּבתה על הענינים האלה מציינת הממשלה סוֹלידַריזציה. לא פעם מדגישה הממשלה בּתשוּבוֹת אלוּ, שאף היא עצמה מכּירה בּצוֹרך זה, אף היא מסכּימה שבּמקצוֹעוֹת ידוּעים מחוּיבים הדברים גם מפּי המנדט וּמבטיחה שבּעתיד הקרוֹב אוֹ הרחוֹק תשתדל להוֹציאם לפוֹעל. וּבכן, בּנידוֹן זה אין לנוּ אלא לציין את החיוּב שבּתשוּבת הממשלה ולאזוֹר להבּא את כּל מאמצינוּ הלאוּמיים, שההבטחוֹת לא תיחָנטנה על גבּי הנייר אלא תוּגשמנה בּפוֹעל וּבעתיד הקרוֹב כּכל האפשר. בּסוּג הענינים הנזכּרים יש דרישוֹת שהן חיוּניוֹת בּשבילנוּ מאד. די להזכּיר את ענין הקרקעוֹת הפּנוּיוֹת והחוּקים הסוֹציאליים. כּל יוֹם העוֹבר לבטלה בּנידוֹן זה, כּל יוֹם שנחמץ מבּלי שתתגשמנה תביעוֹתינו אלה – נזק גדוֹל הוּא לכל תנוּעתנוּ, להתפתחוּתה של הארץ, לסידוּר חיינוּ הסוֹציאליים. אין אנוּ רוֹצים להטיל ספק בּכנוּתה של תשוּבת הממשלה. וּלפיכך אין אנוּ רוֹאים שוּם יסוֹד לשהיוֹת וּלעיכּוּבים בּקיוּם המוּבטח, שהם ענינים רבּי-החשיבוּת בּשבילנוּ ועל אחת כּמה וכמה לאחר שבּאה עליהם הסכּמת הממשלה. אם תתעכּב הגשמת הרפוֹרמוֹת הללוּ מחמת ליקוּיי המכוֹנה המשׂרדית – הרי תהיה זוֹ פשוּט רשלנוּת מַזֶקת.

עם הסוּג השני של תשוּבוֹת הממשלה נמנוֹת שתי דרישוֹת שהוּשבוּ ריקם, אם בּדרך ישרה ואם בּעקיפין: שינוּי שיטת ההגירה ושיווּי זכוּיוֹת הנשים. שתי התשוּבוֹת השליליוֹת ניתנוּ בּלא כּל נימוּק וטעם, והישוּב יצטרך להמשיך את מלחמתוֹ הנמרצה כּדי שתינָתַנה לכל חלקיו, בּלי הבדל מעמד וּמפלגה, הזכוּיוֹת האלמנטריוֹת. ההסתדרוּת הציוֹנית אחראית בּפני האוּמה העברית ועתידה לבנין ארץ-ישׂראל, ולה, איפוֹא, הזכוּת והחוֹבה לסדר את ענין העליה, כּי אין זוּלתה אשר יוּכל לתפוֹס כּל נדנוּד בּמהלך הבּנין. אפילוּ בּתוך מסגרת החוּקים החָלים על העליה הננוּ נתקלים מפּעם לפעם, אם בּיחס לתנוּעה כּוּלה ואם בּיחס לפרטים בּוֹדדים, בּדברים מוּזרים העוֹמדים על גבוּל כּוָנה רעה. הדברים “המוּזרים” הללוּ בּאים מתוֹך זה שאת תנוּעת העליה שלנוּ, הרגישה כּל-כּך, מנהלוֹת ידים שלא אוּמנוּ, אנשים שאינם יוֹדעים את הדבר על בּוּריוֹ. צריך שיוּשׂם קץ לזה. ואשר לנשים ולשיווּי-זכוּיוֹתיהן, הנה אם תכבּד ואם תארך המלחמה – הישוּב לא יוּכל להסכּים בּשוּם אוֹפן לכך, שמחציתוֹ הלוֹקחת חלק בּכל העִצָבון ובכל החדוָה של היצירה שלוֹ, תהא מקוּפּחת בּזכוּיוֹתיה.

על הסוּג השלישי של התשוּבוֹת מתיחסוֹת הדרישוֹת שעליהן לא בּאה תשוּבה של לא הן ולא לאו, אלא הן, וּתנאי וקיפּוּח בּצדוֹ. הדרישה היא שיווּי-זכוּיוֹתיה של הלשוֹן העברית, מתן עבוֹדה לפוֹעלים ולפקידים עברים וסיוּע לחינוּך העברי. תשוּבוֹת הממשלה בּעינינים אלה בּאוּ בלוית נימוּקים וּטעמים. וּמתמיהים מכּל הם דוקא הנימוּקים והטעמים הללוּ. הגשמת זכוּת השׂפה העברית בּכל המוֹסדוֹת הממשלתיים והעירוֹניים נעשׂית, לפי התשוּבה, “בּמידה שהתנאים הכּספיים וּשאר תנאי הארץ מרשים”. צריך להזכּיר לממשלה, שהמנדט קוֹבע בּלי שוּם הגבּלה וּבלי שוּם תנאי שיווּי זכוּיוֹת לשלוֹש השׂפוֹת בּארץ: עברית, ערבית ואנגלית. ואין הממשלה רשאית לצמצם וּלקפח את הזכוּת הזאת לגבּי אחת הלשוֹנוֹת מתוֹך איזה נימוּקים שהם. זכוּת זוֹ ניתנת רק לחבר-הלאוּמים על-ידי סעיף מסוּים בּמנדט. הממשלה הנאמנה למנדט צריכה להתיחס אל הלשוֹן העברית בּדיוּק כּאל אנגלית וערבית. כּשם שכּל הפּוֹנה אל הממשלה ואל מוֹסדוֹתיה בּערבית אוֹ בּאנגלית נשמע בּלשוֹנוֹ ונענה בּלשוֹנוֹ, כּך, – בּדיוּק כּך! – צריך שכּל הפּוֹנה בּעברית ישמָע בּעברית ויֵעָנה בּעברית! “התנאים הכּספיים” השוים לכל שלוֹש הלשוֹנוֹת אינם יכולים ואינם צריכים להביא לידי זלזוּל בּיחס לאחת מהן.

תשוּבת הממשלה על מתן עבוֹדה לפוֹעלים עברים מעידה, כּי אין שׂפה אחת ודברים אחדים לישוּב ולממשלה. הנה התשוּבה: “הממשלה אינה יכוֹלה להנהיג שיטה אשר תשׂים פּדוּת בּין גזע לגזע אוֹ אשר תגרוֹם להעלאה מלאכוּתית של שׂכר עבוֹדה”. שאלת מתן העבוֹדה לאלה אוֹ לאלה אינה מכּל מקוֹם שאלת גזע, אלא שאלה סוֹציאלית, היינוּ שאלת מחוּסרי עבוֹדה. בּכל ארצוֹת התרבּוּת, שיש בּהן שיטה סוֹציאלית ערוּכה וּמכוּונת, משַמשוֹת העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת לשתי מטרוֹת: עצם הבּנין והסדר שוּק העבוֹדה.

בּשעה שממשלת ארץ-ישׂראל מחַלקת את עבוֹדוֹתיה, עליה להביא בּחשבּוֹן את המצב בּשוּק העבוֹדה של היהוּדים והערבים. והמצב הוּא כּך: בּין היהוּדים יש עכשיו הרבּה מחוּסרי עבוֹדה, תחת אשר מספּר מחוּסרי העבוֹדה בּין הערבים הוא מִצער מאד וּמחוּסרי משק עוֹד פּחוֹת מזה! העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת של הממשלה תהיינה מכוּוָנוֹת למטרתן רק אם ינתן בּהן מקוֹם לזקוּקים להן בּשעה זוֹ יוֹתר, – היינוּ ליהוּדים. ואין כּאן ענין של גזע. אדרבּא: האם דוקא בּאי-מסירת העבוֹדה ליהוּדים אין הפלָיה בּין גזע לגזע?…

וּמאידך גיסא: שׂכר העבוֹדה העברית, הגבוֹה יוֹתר, אינוֹ צריך ואינוֹ יכוֹל לשמש עיכּוּב למילוּי החוֹבה הזאת המוּטלת על הממשלה בּאשר ממשלה היא. שיעוּר-הקוֹמה התרבּוּתי של הפּוֹעלים העברים, שהוּא גבוֹה יוֹתר, זוֹהי מציאוּת אשר על הממשלה להתחשב עמה ולא ללחוֹם בּה. היא צריכה לשמש מוֹפת לקבּלן הפּרטי לא על-ידי הנמכת הרמה של החיים אלא על-ידי העלאתה – הן לגבּי העברי והן לגבּי הערבי. בּאי-כּוֹח ממשלת אנגליה צריכים כּבר לדעת מה ערך וּמה כּוֹח יש לפוֹעל ששׂכרוֹ רב בּשביל פּריחה כּלכּלית של מדינה. אם נסכּים היוֹם לקבּל את שׂכר העבוֹדה הנמוּך בּתוֹר אמַת-מידה בּחלוּקת העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת, הרי נצטרך להסכּים גם להבאת פּוֹעלים מירכּתי אפריקה אוֹ אוֹסטרליה מפּני שהם יוֹתר זוֹלים גם מהפוֹעל הערבי.

תשוּבת הממשלה על דרישתוֹ של הועד הלאוּמי להעלוֹת את סכוּם הסיוּע לבתי-הספר העבריים, מוֹציאה את הענין מכּלל ענינים כּספיים לשטח הרבּה יוֹתר חשוּב וחיוּני בּשבילנוּ – לשטח האבטוֹנוֹמיה החינוּכית שלנוּ. “יש בּדעת הממשלה, – נאמר בּתשוּבה, – להגדיל את התמיכה היחסית הניתנת לבתי-הספר העבריים, בּתנאי שאלה יהיוּ כּפוּפים בּמידה יוֹתר גדוֹלה לפּיקוּח והשגחה ממשלתיים”.

אין אנוּ שוֹללים את זכוּתה של הממשלה להשגחה סניטרית בּבתי-הספר; אין אנוּ שוֹללים את זכוּתה לדרוֹש מאת בּתי-הספר מינימוּם של חינוּך בּמסגרת של התרבּוּת הלאוּמית והלשוֹן הלאוּמית של כּל אחד מהעמים. אך עצם מהוּתוֹ של החינוּך בּבתי-הספר, כּיווּנוֹ, מגמתוֹ, תכנוֹ – כּל זה צריך להישאֵר בּרשוּתה של האבטוֹנוֹמיה הלאוּמית שלנוּ. בּזאת אנוּ רוֹאים לא רק את הזכוּת האלמנטַרית שיש לכל אוּמה לחַנך את בּניה על פּי דרכּה ולבנוֹת על דעת עצמה את עתידה. בהתפתחוּתה וּבהסתעפוּתה הבּלתי פּוֹסקת של האבטוֹנוֹמיה הלאוּמית – כּעברית כּערבית – אנו רוֹאים פּתרוֹן הפּרוֹבּלימה הארצישׂראלית כּוּלה, הפּרוֹבּלימה של חיי-יחדיו לשני עמים והפּרוֹבּלימה של עצמאוּת הארץ. וּלפיכך רשאים אנוּ לדרוֹש מאת הממשלה שתסבּיר את הענין בּיתר בּירוּר. בּטרם נקבּע את יחסנוּ לתשוּבת הממשלה בּסעיף זה עלינוּ לדעת בּפירוּש את משמעוּתה ואת מהוּתם של הפּיקוּח וההשגחה הממשלתית. ואם הפּירוּש הוּא: התערבוּתה של הממשלה באבטוֹנוֹמיה החינוּכית שלנוּ – כּי אז נצטרך לראוֹת סעיף זה, כּדבר שיש ללחוֹם בּוֹ בּתוֹקף.

היוֹצא לנוּ מכּל זה: פּעוּלתם של אסיפת-הנבחרים והועד הלאוּמי לגבּי הממשלה כּבר הביאה לידי תוֹצאוֹת. חלק מהן תוֹבע את גישוּמוֹ וחלק מהן דוֹרש מאתנוּ תוֹספת מלחמה. רק פּסיעה ראשוֹנה היא וחלילה לנוּ לעמוֹד מלכת. גם הועד הלאוּמי וגם הישוּב הנוֹשא אוֹתוֹ צריכים להתקדש בּלי ליאוּת להמשך פעוּלוֹת כּדי להגשים בּפוֹעל את אשר הוּשג, כּדי להסיר את המכשוֹלים מעל דרישוֹתינוּ שנתקלוּ בּהתנגדוּת.

ל' שבט תרפ"ו (14.2.1926)

---

גדוד ערבי?

מאת

משה בילינסון

הידיעה על הריאוֹרגַניזציה של המשטרה המעוּלה [ז’נדרמריה] אי-אפשר שלאי תעשׂה רוֹשם קשה מאין כּמוֹהוּ. עוֹד לא הוּברר למדי עד כּמה קיבּלה כּבר ריאוֹרגניזציה זוֹ צוּרה מסוּימת, שאינה העשׂוּיה להשתנוֹת; איננוּ יוֹדעים גם מתי ואיך תצא הריאוֹרגניזציה לפוֹעל. ואוּלם מכּל הידיעוֹת שנתפּרסמוּ עד עתה, אין כּל ספק שלפנינוּ לא ענין אדמיניסטרטיבי-בּיוּרוֹקרטי אלא ענין מדיני בּהחלט. בּין אם הוּגד הדבר בּפירוּש וּבין אם לא הוּגד, הרי התוֹצאה המעשׂית של הסידוּר החדש היא הוֹצאת היהוּדים (חוּץ ממעטים יוֹצאים מן הכּלל) משוּרוֹת המשטרה המעוּלה והעברתם למשטרה הרגילה, בּעוֹד שלמשטרה המעוּלה, אוֹ ה“בּולשת” בּלשוֹן הפּקוּדה יִוָצרוּ שני גדוּדים – גדוּד ערבי לארץ-ישׂראל וּגדוּד צֶ’רקֶסי לעבר-הירדן.

שאלת הגדוּד, אשר על ידי הריאוֹרגניזציה של המשטרה הוֹעלתה על הפּרק בּאוֹפן פּתאוֹמי וּבצוּרה כּה חריפה וּבלתי מוּצדקת, מעסיקה זה שנים את דעת הקהל העברי. בּשוּרוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית יש לרעיוֹן הגדוּד גם תוֹמכים נלהבים וגם מתנגדים לא פּחוֹת נלהבים. ואוּלם אף מתנגדי הגדוּד לא הכחישוּ מעוֹלם, כּי אם זקוּק מישהוּ בּארצנוּ להגנה מיוּחדת וּמאוּמצת, הרי אלה דוקא היהוּדים, כּיון שעד עתה אירעוּ מקרי התנפּלוּת מזוּינת בּתוֹך האר אך ורק עליהם. איש לא שכח עוֹד את מאוֹרעוֹת יפוֹ וירוּשלים. וּבכל זאת התגבּרוּ רוּבּם של הציוֹנים על עצמם ועל זכרוֹן הימים ההם; הציוֹנים בּרוּבּם היוּ נכוֹנים להערוֹת את נפשם לקראת הסכּנה של התנפּלוּת חדשה גם בּלי הגנה מיוּחדת – וּבלבד שלא ידבּק בּהתישבוּתנוּ אף שמץ כּל שהוּא מאָפיוֹ של כּיבּוּש צבאי, וּבלבד שלא נכניס חוֹמר שׂריפה חדש לאתמוֹספירה של ארץ-ישׂראל. וּבעד הסתלקוּתה זוֹ של התנוּעה הציוֹנית מתביעוֹתיה, אשר עלתה לה בּהתאמצוּת כּה גדוֹלה, היא היתה רשאית לקווֹת, כּי הממשלה לא תנהג לפּחוֹת איפָה ואיפָה בּשאלה זוֹ. היתה לה הצדקה לחשוֹב כּי הממשלה לא תעשׂה מעשׂה, שאינוֹ יכוֹל להיראוֹת בּעיני הישוּב והתנוּעה הציוֹנית כּוּלה אלא כּמסַכּן את מצבם, מקפּח את זכוּיוֹתיהם וּפוֹגע בּכבוֹדם.

לפני ממשלה אובּיֶקטיבית, שאינה יוֹדעת משׂוֹא פּנים, – ואחרת לא תצוּיר ממשלה בּארץ מנדט – היוּ שתי דרכים בּיצירת כּוֹחוֹת ההגנה על הארץ: סידוּר הגנה מיוּחדת על אלה שמצבם מסוּכּן יוֹתר, זאת אוֹמרת על היהוּדים, אוֹ זַ’נדרמֶריה שאין בּה הפלָיה בּין יהוּדים וערבים, אלא היא משטרה טֶריטוֹריאלית של הממשלה בּעלת המנדט ושל תוֹשבי הארץ. ואם לא הלכה הממשלה בּאחת משתי הדרכים הללוֹ, והיא יוֹצרת ז’נדרמֶריה אך מתוֹך חלק אחד של תוֹשבי ארץ-ישׂראל, ודוקא מקרב אוֹתוֹ החלק החזק בּיוֹתר הן בּכמוּתוֹ והן בּכוֹחוֹ, ואשר מתוֹכוֹ פּרצוּ לא פּעם מעשׂים כּה אגרֶסיביים כּלפי המיעוּט, הרי זאת אוֹמרת, כּי אבדוּ לממשלה חוּש המידה ורגש הצדק והיא הלכה בּדרך המתנגדת לאוֹתן ההתחַיבוּיוֹת הבּין-לאוּמיוֹת, אשר אנגליה נטלה על עצמה.

כּל הישוּב כּוּלוֹ, כּל התנוּעה הציוֹנית, וכל היהדוּת הנוֹשׂאת את נפשה בּתקוה לארץ-ישׂראל, יראוּ בּ“גדוּד הערבי” מכּה קשה לתנוּעתנוּ וסכּנה ישרה לעבוֹדתנוּ בּארץ.

ב' אדר תרפ"ו (16.2.1926)

---

בתי־הספר העבריים והממשלה

מאת

משה בילינסון

על-ידי ההנהלה הציוֹנית והועד הלאוּמי נבחרה ועדה משוּתפת מיוּחדת לעניני החינוּך (הלא היא הועדה המכוּנה בּשם “ועדת העשׂרים”), אשר עליה ליַשב את כּל סדרי החינוּך העברי בּארץ. אחת העבוֹדוֹת החשוּבוֹת של הועדה יהיה בּלי-ספק המשך המלחמה אשר "קוּפּה של היסטוֹריה " תלוּיה לה מאחוֹרי גבּה – הנפתוּלים עם הממשלה הארצישׂראלית על השתתפוּת בּמידה מרוּבּה יוֹתר בּתקציב החינוּך העברי. עתה השתתפוּתה היא מצערה עד כּדי גיחוּך ממש. ממאה אלף לירה בּערך של התקציב החינוּכי של הממשלה מקבּלים היהוּדים שלוֹשת אלפים וּמשהוּ – זהוּ כּזית לעוּמת התקציב החינוּכי שלנוּ המגיע לסך 150 אלף לשנה.

עד כּמה יש בּענין זה לא רק מן הפּרינציפּ והיוֹשר המוּפשט אלא דוקא מן ההכרח הממשי למעשׂה, נראה בּעליל בּהעלוֹתנוּ על הדעת כּי רק חמישים אחוּז מילדי ישׂראל בּארץ-ישׂראל מקבּלים עכשיו את חינוּכם. והמחצית השניה – אחוּז גבוֹה מאד! – אוֹ הוֹלכים בּטל ללא תוֹרה וּללא חינוּך, מתגוֹללים בּחוּצוֹת ללא פּיקוּח, אוֹ קוֹנים להם תוֹרה בּבתי-ספר העוֹמדים אם כּה ואם כּה מעֵבר לתחוּם החינוּך הלאוּמי העברי, לפעמים גם מצינוֹרוֹת של אוֹיבים בּגלוּי. זאת אוֹמרת, שמחצית יחדי ישׂראל נקרעים בּצוּרה זוֹ אוֹ אחרת מעל עם ישׂראל. מספּר שנים תעבוֹרנה והילדים יהיוּ לנערים ואז, אוֹ יעמדוּ כּנכרים לכל המתהווה בּארצנוּ אוֹ כּאוֹיבים לוֹ – מכּל מקוֹם ליוֹרשי הדוֹר שבּא לכאן לא יהיוּ, אלא אוּלי שוּב רק על-ידי פּרוֹצס של שבירת הגוּף והנפש, כּאשר בּאוּ המתבּוֹללים שלנוּ אל המפעל הארצישׂראלי. על-כּל-פּנים: מה שנדרש לנוּ לשם המשך המפעל – דוֹר בּריא ושלם, דוֹר היוֹדע את המוּטל עליו, דוֹר מאמין בּיעוּדיו, דוֹר כּזה לא יצא מחמישים אחוּז של ילדי ישׂראל אלה. ואם לא ארץ-ישׂראל תתן – מי יתן?

עד כּה סירבה הממשלה הארצישׂראלית לתת אוֹזן קשבת וּלהתחשב עם דרישוֹת היהוּדים ונימוּקיה עמה (כּך, לפּחוֹת, היה בּמוֹשב האחרוֹן של ועדת המנדטים בּחבר-הלאוּמים) – כּי הערבים זקוּקים יוֹתר, בּאשר שיעוּר-הקוֹמה התרבּוּתי של היהוּדים גבוֹה יוֹתר והם דוֹאגים לבתי-ספריהם בּעצמם. נימוּק זה היה צוֹדק, אילוּ היתה דרישתם של היהוּדים, שהממשלה תרבּה את תמיכתה ליהוּדים על חשבּוֹן הערבים. אך היהוּדים לא דרשוּ כּזאת מעוֹלם. בּכלל, צריך לוֹמר פּעם, שכּל ההנחוֹת והסבָרוֹת והנימוּקים של היחס האחוּזי בּין אוּכלוֹסי היהוּדים והערבים אין להם שוּם שייכוּת לעניני חינוּך. בּחלוּקת התקציב החינוּכי רשאית הממשלה לבלתי התחשב בּסך המסים שמכניס חלק זה אוֹ אחר לאוֹצר הממשלה. אמַת-המידה בּענין זה יכוֹלה וּצריכה להיוֹת רק רמת-הצרכים של חלקים שוֹנים בּקרב אוּכלוֹסי הארץ. טעוּתה של הממשלה היא בּנימוּקיה היא, בּהבדלה המלאכוּתית שהיא מבדילה את החינוּך מכּל תסבּוֹכת החיים הסוֹציאליים והכּלכּליים של שני העמים היוֹשבים בּארץ.

אמנם, נכוֹן הדבר: היהוּדים, על-פּי המסוֹרת רבּת-הדוֹרוֹת, שוֹקדים הרבּה על חינוּך ילדיהם וּמוּכנים להוֹציא על כּך את הפּרוּטוֹת האחרוֹנוֹת. הפּוֹעַל-יוֹצא מזה הוּא ששיעוּר-קומתם התרבּוּתי של היהוּדים וכן בּתי-ספריהם נעלים הם על אלה של הערבים, אך היהוּדים עוֹשׂים זאת מתוֹך מאמצים שאין להם שיעוּר, הם כּוֹרתים פּרוּסת לחם מפּיהם, הם מַדירים עצמם לשם החינוּך מהנאה מהרבּה דברים שהם ממשיים בּחיי אוּמה לא פּחוֹת, משאר הענינים. הפּוֹעל-יוֹצא הוּא שהיהוּדים יש להם בּתי-ספר טוֹבים יוֹתר, אך הם מידלדלים בּמקצוֹעוֹת אחרים. ואם נציג זה לעוּמת זה את מצב היהוּדים והערבים – לא רק בּמקצוֹע החינוּך, – מוֹסיפים להיוֹת אוּמתה ללא-קרקע. עוּבדה זוֹ בּלבד דיָה לקבּוֹע את ההצטרכוּת של היהוּדים לתמיכת הממשלה. כּשיהוּדים מוֹציאים למעלה מכּפי כּוֹחוֹתיהם על חינוּך בּניהם, הרי הם מוֹנעים מעצמם את האפשרוּת להיטיב את מצבם בּשאר המקצוֹעוֹת. חד-צדדית היא הארגוּמֶנטציה של הממשלה, וּלפיכך בּלתי-צוֹדקת היא.

את התשוּבה הפּשוּטה והגסה בּיוֹתר על שאלת החינוּך העברי אפשר היה להשיב כּך: “הַרפּוּ לכם משגעוֹן החינוּך שלכם, אַל תרבּוּ בּהוֹצאוֹת על בּתי-ספר, ונשאר אז לכם כּסף לקניית קרקעוֹת והעברת מהגריכם לעבוֹדה יוֹצרת”. בּהוֹדעוֹתיה של הממשלה נשמעת אמנם נעימה כּזאת. הנדמה לנוּ הדבר אוֹ אמת הוּא, אך מכּל מקוֹם, תשוּבה כּזוֹ אינה לפי תעוּדתה של ממשלת-מנדט, היינוּ ממשלה שמוּטל עליה לסייע בּלי הר להרמת שיעוּר-הקוֹמה התרבּוּתי והכּלכּלי של האזרחים. הממשלה רשאית וגם חייבת לשקוֹד על הגבּהת שיעוּר-קוֹמתם התרבּוּתי של הערבים, אך אין היא רשאית בּשוּם אוֹפן להעמיד את היהוּדים בּמצב, שתוֹצאוֹתיו למעשׂה הן הנמכת שיעוּר-קוֹמתם התרבּוּתי אוֹ תגבּוֹרת העוול הקיים גם בּלאו-הכי – עם ערבי העשיר בּקרקע ועם יהוּדי העני בּה.

הדאגה לחינוּך הערבים – דבר טוֹב הוּא, דבר נאה שאף היהוּדים עצמם מעוּנינים בּוֹ. אך אין שוּם הצדקה לנסיוֹן לגַשם הדאגה הזוֹ על חשבּוֹן היהוּדים. בּקרב הערבים יש חוּגים אשר עשרם עוֹלה הרבּה על כּל “קרן-היסוֹדי”ים וה“קרן-קיימת”ים שלנוּ. ועל הממשלה היה להביא את החוּגים הללוּ לידי מאמצי-ממוֹן לשם החינוּך לפּחוֹת בּמידת המאמצים של היהוּדים. עליה להכריח את כּל האפָנדים הערבים הללוּ (הרי להם צריכים היהוּדים לשלם בּעד הקרקעוֹת סכוּמים עצוּמים כּל כּך) שידאגוּ בּמידה רבּה לחינוּך הערבי – הנה הפּתרוֹן הטבעי של הפּרוֹבּלימה.

אם כּך ואם כּך, שוּם נסיוֹן להנמיך את שיעוּר-הקוֹמה התרבּוּתי של היהוּדים – לא יצליח. היהוּדים יתלבּטוּ בּכל מיני לבטים, אך את ילדיהם חַנך יחַנכוּ. והממשלה האנגלית, המרבּה כּל-כּך לדבּר על האוֹבּיֶקטיביוּת שלה, על יכלתה להביא בּחשבּוֹן את העוּבדוֹת וּלהסתגל אליהן, חייבת, איפוֹא, להתחשב גם בּעוּבדה זוֹ, שבּארץ יוֹשבת אוּמה, שלא ויתרה אף פּעם על חינוּך בּניה למרוֹת עצמת הקרבּנוֹת שנדרשוּ מאתה לשם זה, והיא לא תוַתר גם להבּא. וּבהתחַשבה בּעוּבדה זוֹ צריכה הממשלה לא לצמצם את התקציב החינוּכי המיוּעד לערבים, אין איש דוֹרש כּזאת, אלא להגדיל את תקציבה בּכלל, לטוֹבת היהוּדים.

מאזן הממשלה מאשתקד לא נתפּרסם עדיין בּמלוֹאוֹ. אנוּ יוֹדעים לפי שעה רק את ההוֹצאוֹת. הן גדלוּ השנה בּערך בּסך 400,000 לירוֹת (מ-1,589,000 עד 1,977,000). התוֹספת הזוֹ בּאה מפּני תשלוּם החלק הארצישׂראלי של החוֹב העוֹתוֹמַני (ארץ-ישׂראל היא היחידה בּין הארצוֹת “יוֹרשוֹת” תוּרכּיה המסלקת את חוֹבה בּדייקנוּת!), מפּני הרחבת מערכת מסילוֹת-הבּרזל בּארץ והגדלת המשטרה. לא כּאן המקוֹם להתוַכּח עד כּמה היה מן ההכרח המוּחלט בּהגדלת ההוֹצאוֹת לשם זה – לא בּמאזן הארצישׂראלי אנוּ עסוּקים כּאן – אך אין ספק, שאם לשם סילוּק החוֹב הצבאי, בּשביל מסילת-הבּרזל והמשטרה, נמצאוּ מאוֹת אלפים לירה – הרי אפשר, הכרחי הוּא, למצוֹא עשׂרוֹת אלפים גם לצרכי חינוּך. וּמאידך גיסא: המאזן יסתיים השנה בּאַקטיב של 300 אלף בּערך. אפשר שמספּר זה מוּטעה הוּא, כּי מספּרי ההכנסוֹת לא נתפּרסמוּ עדיין, אך עצם העוּבדה של האקטיב אינה מוּטלת בּספק. מכּאן המסקנה: הדרישה מאת הממשלה, שתגדיל את תמיכתה בּחינוּך העברי מבּלי אשר יקוּפּח התקציב הערבי, לא רק דרישה צוֹדקת היא ויסוֹדה בּיוֹשר האֶלֶמנטרי, אלא גם בּגדר האפשרוּת של המאזן הארצישׂראלי ואין צוֹרך בּשוּם מאמץ מיוּחד לכך.

אך יש לשאלת הסיוּע של הממשלה לחינוּך העברי עוֹד פּנים לא פּחוֹת חשוּבוֹת מהראשוֹנוֹת, הפינַנסיוֹת. רמז לכך אתה מוֹצא כּבר בּתשוּבתה של הממשלה על דרישוֹת אסיפת-הנבחרים. וכנראה שבּמשׂא-וּמתן של ההנהלה הציוֹנית והועד הלאוּמי עם הממשלה לא הסתפּקוּ בּרמז בּלבד. הממשלה דוֹרשת “השגחה” על בּתי-הספר העבריים בּמידה שהיא מסייעת להם. אין איש שוֹלל את זכוּתה של הממשלה לביקוֹרת טֶכנית-סַניטרית ידוּעה ואפילוּ את זכוּתה לדרוֹש מאת בּתי-הספר להגשים איזה מינימום תרבּוּתי. אך זכוּת זוֹ צריכה להיוֹת תחוּמה וּמסוּיגת בּסייגים בּרוּרים – כּדי שהמהוּת התרבּוּתית של החינוּך בּבתי-הספר, כּל כּיווּנוֹ,כּל קביעת דמוּתוֹ ורוּחוֹ של הילד ישארוּ אך ורק בּידי המוֹסדוֹת הלאוּמיים. אם עתה, לאחר המלחמה שהיתה נטוּשה בּפּוֹליטיקה וּבפּדגוֹגיה למעלה ממאה שנה בּדבר החינוּך הלאוּמי, לאחר החריפוּת שקיבּלה השאלה הלאוּמית (וּבית-הספר בּטבּוּרה) לא רק בּאירוֹפּה אלא גם בּכל העוֹלם כּוּלוֹ, בּמקוֹם שם העמים מתנערים לחיים חדשים, – לאחר כּל זה יצאה הזכוּת של כּל אוּמה לחנך את בּניה לפי רוּחה וּלפי תרבּוּתה מכּלל ספק; אם זכוּת זוֹ נתאַשרה, לפחוֹת בּפּרינציפּ, לגבּי היהוּדים גם בּגלוּת, בּמקוֹם שאיש אל נטל על עצמוֹ התחַיבוּת “לסייע לבנין הבּית הלאוּמי לעם העברי” – קל וחוֹמר כּאן בּארץ-ישׂראל. כּאן עוֹמדת השאלה בּבהירוּתה האלמנטרית: שהרי לשם כּך בּאוּ היהוּדים לכאן, ואם יטלוּ מהם את האפשרוּת ליצוֹר גם בּעזרת החינוּך משַברירי היהדוּת עם עברי אחד, הרי אין כּל טעם לכל “הבּית הלאוּמי” הזה. וּלפיכך אין כּל אפשרוּת לוַתר בּשאלה זוֹ. ואילוּ הסכּימה הממשלה להגדיל את סיוּעה בּתנאי של זכוּת “השגחה” המקפּחת את האבטוֹנוֹמיה העברית, הרי שוּב היתה הפּרוֹבּלימה עוֹמדת בּעינה, בּלי פּתרוֹן, והישוּב היה מוֹסיף לתבּוֹע את אשר הוּא תוֹבע היוֹם: להגדיל את התקציב הממשלתי לחינוּך העברי בּלי קיפּוּח האַבטוֹנוֹמיה של היהוּדים בּארץ.

כ“ה ניסן תרפ”ו (29.4.1926)

---

כּיבּוּש ג'ניבה

מאת

משה בילינסון

הועד הלאוּמי החליט לשלוֹח משלחת מיוּחדת לג’ניבה, אל המוֹשב הקרוֹב של ועדת המנדטים, העתיד להתכּנס בּאמצע יוּני.

לא אחת דוּבּר כּבר עד כּמה רצוּיה היא השתתפוּתוֹ האַקטיבית של הישוּב בּעבוֹדה הפּוֹליטית הבּין-לאוֹמית, בּיחוּד בּקשר לתזכּירים של ההנהלה הציוֹנית לועדת המנדטים של חבר-הלאוּמים – התזכּירים, אשר לא תמיד היתה התנוּעה הציוֹנית מוֹצאת בּהם את בּיטוּיה, ואשר לא תמיד מצאוּ את הדרך הקצרה אל חבר-הלאוּמים. ואין לך טבעי מאשר אם ישָמע בּג’ניבה קוֹלוֹ הצלוּל, הגלוּי והמפוֹרש של העם העברי היוֹשב בּארץ-ישׂראל. מטעם חבר-הלאוּמים נמסרה הנהלת ארצנוּ לידי האנגלים, וּלפיכך האחראי על כּל הנעשׂה בּה הוּא חבר-הלאוּמים. בּשעת סקירה על כּל מה שנתהוָה בּארץ צריך שישָמעוּ גם דברי הישוּב העברי, כּפי שנשמעוּ עד כּה אלה אשר הוֹפיעוּ, כּדין אוֹ שלא כּדין, כּבאי-כּוֹח אוּכלוּסי הערבים בּארץ-ישׂראל. אין כּאן אף צל-צלה של התחרוּת בּהנהלה הציוֹנית, אשר זכוּתה בּתוֹר סוֹכנוּת יהוּדית נקבּעה בּמנדט, כּי ההסתדרוּת הציוֹנית היא כּוֹח הרבּה יוֹתר עצוּם מאשר הישוּב העברי בּארץ – היא בּאת כּוֹח כּל העם היהוּדי בּשאיפתוֹ המדינית.

על-ידי משלחת זוֹ יוֹפיע הישוּב העברי בּפּעם הראשוֹנה על בּימה בּין-לאוּמית, זה יהיה המגע הראשוֹן שלוֹ עם המעצמוֹת אשר בּידיהן הוּפקד עתה גוֹרל רוֹב בּנינוֹ של העוֹלם הישן. מבּחינת סמל היסטוֹרי יש בּהוֹפעת

שליחים אלה בּמרכּז הדיפּלוֹמַטי של עכשיו אוּלי לא פּחוֹת מאשר בּהוֹפעתם של בּאי-כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית לפני ועידת וֶרסל בּפבּרוּאַר 1919. וחלילה לה למשלחת הועד הלאוּמי למעט את דמוּתוֹ של המוֹמנט הזה; צריך שתינָתֵנה לה לפני צאתה הוֹראוֹת מתאימוֹת מטעם המוֹסד השוֹלח אוֹתה, אשר הוּא בּיטוּי השלטוֹן העצמי של היהוּדים בּארץ-ישׂראל.

שני סוּגים בּפּרוֹבּלימוֹת העוֹמדוֹת לפני המשלחת. הוּטל עליה לתת בּיטוּי בּיתר עוֹז וּביתר גילוּי-לב מאשר ההנהלה הציוֹנית לרגשוֹת המפעמים בּקרב הישוּב בּיחס לאדמיניסטרציה האנגלית. כּמוּבן, המשלחת אינה רשאית לצאת מגבוּלוֹת האוֹבּיֶקטיביוּת וּלהעמיד בּצל את הדברים אשר עליהם חייבת הארץ תוֹדה לשלטוֹן האנגלי, וּלהכחיש לגמרי את חלקה של התמוּרה הזאת (ממשטר תוּרכּי לשלטוֹן אנגלי) בּהתקדמוּתה של ארץ-ישׂראל. אך צריך שתבוֹא לידי בּיטוּי גם המרירוּת אשר נצטבּרה בּלב הישוּב העברי בּיחס לאדמיניסטרציה, צריך שיצוּין העדר כּל סיוע מצד הממשלה האנגלית לבּנין העברי, הסיוּע שאנוּ זקוּקים לוֹ כּל כּך ואשר עליו בּאה התחַיבוּת המנדט. הנה צד אחד בּתפקידי המשלחת של הועד הלאוּמי.

אך יש גם צד אחר, לדעתי הרבּה יוֹתר חשוּב. להצטמצם רק בּקוּבלנוֹת על המשלחת האנגלית, הרי זה למעט את דמוּתוֹ וערכּוֹ של המאוֹרע החשוּב – הוֹפעתוֹ הראשוֹנה של העם העברי המאוּרגן בּארצוֹ לפני חבר-הלאוּמים: הרי זה להנמיך את קוֹמתוֹ כּדי סתם מריבה שבּין האוּכלוֹסים והפּקידים הממוּנים על הנהלת הארץ. מריבה זוֹ לא רק שאינה הוֹלמת את המתרחש בּאמת בּארץ-ישׂראל, אלא גם הסיכּוּיים לנצחוֹן בּה הם מוּעטים. אַל נא נַשלה את נפשנוּ בּדבר ג’ניבה. ערכּה רב מדַי גם בּלאו הכי – ואַל לנוּ להפריז עוֹד יוֹתר. ג’ניבה אינה עדיין הסַנהדרין הבּין-לאוּמי, אשר פּסקי-דין נחרצים בּוֹ אך ורק על יסוֹד הצדק, בּלי להדוֹר פּני תקיף, וּבלי לשׂים פּדוּת בּין עשיר ועני. ג’ניבה היא רק מקוֹם פּגישה לכוֹחוֹת בּין-לאומיים, וּמשפטה הוּא פּוֹעַל-יוֹצא מכּוֹחוֹת מתנַגשים אלה. והסיכּוּיים שלנוּ לנַצח בּריבנוּ עם הממשלה האנגלית, אוֹ לפחוֹת להשפּיע השפּעה ניכּרת בּנידוֹן זה, כּל זמן שמספּרנוּ בּארץ הוּא 150,000 נפש ורק 4% מקרקעוֹת ארצנוּ הם בּידינוּ – מוּעטים הם. יש לוֹ לישוּב מה לוֹמר בּדבר האַדמיניסטרציה האנגלית – והדברים צריכים להיאַמר. אך ספק הוּא אם כּדאי הדבר לנסוֹע אך ורק לשם זה. בּדרך הקוּבלנוֹת הלכוּ יוֹשבי סוּריה שקראוּ תָגָר על צרפת – ולא הצליחוּ, בּדרך זוֹ הוֹלכים אלה המכַנים את עצמם בּשם בּאי-כּוֹח הערבים בּארץ-ישׂראל – ולא הצליחוּ, מפּני שאלה ואלה לא הבינוּ, כּי בּג’ניבה יש למשלחוֹת פּוֹליטיוֹת עבוֹדה הרבּה יוֹתר חשוּבה מאשר תלוּנוֹת על ממשלה. עבוֹדה זוֹ היא – כּיבּוּשה של ג’ניבה, כּיבּוּש אוֹתוֹ החלק בּדעת-הציבּוּר הבּין-לאוּמית אשר מרכּזוֹ היא ג’ניבה. הנה הצד השני והחשוּב בּיוֹתר של תעוּדת המשלחת שלנוּ.

לשם כּיבּוּש ג’ניבה צריך שתתוֹאר תמוּנה מלאה וּמקיפה של תנוּעתנוּ;צריך שיֵחָשׂפוּ מקוֹרוֹתיה הנצחיים, צריך שיצוּינוּ הכּוֹחוֹת המניעים אוֹתנוּ, כּוֹחוֹת שאין להם מעצוֹר ואין להם דכּאוֹן; צריך שיבוֹא לידי גילוּי כּוֹח היצירה הצפוּן בּתנוּעתנוּ, אשר מצא את בּיטוּיוֹ הממשי בּבנין הארצישׂראלי. בּג’ניבה צריך שיסוּפּר על כּל מה שיצרנוּ בּארץ, על הערך והתפקיד של יצירתנוּ זוֹ לגבּי התפּתחוּתה של ארץ-ישׂראל, צריך שיסוּפּר של על הקרבּנוֹת והקוֹשי הרב שהעבוֹדה העברית כּרוּכה בּהם, ועל הרצוֹן אשר לא יִמוֹט להבליג על כּל אלה. בּג’ניבה צריך שיסוּפּר על כּל מה שעבר ועל כּל מה שעוֹבר על העם העברי בּארצוֹת גלוּתוֹ, למען יוּברר כּי המסד אשר עליו נכוֹנה תנוּעתנוּ בּל-ימוֹט, כּי שמוֹ המפוֹרש הוּא – הכרח! וּבג’ניבה צריכים בּאי-כּוֹחנוּ להימָנע מאוֹתוֹ הטוֹן המגוּנה של טינה ומשׂטמה אשר בּוֹ דיבּרוּ בּלי הרף המשלחוֹת הערביוֹת. צריך שתתגַלה רוּח השלוֹם השוֹכנת בּלב הישוּב העברי בּיחס לעם האחר, אשר גוֹרלוֹ נקשר בּגוֹרלנוּ וּבגוֹרל ארצנוּ המשוּתפת.

אם יצליח הועד הלאוּמי להציג בּצוּרה נכוֹנה את הפּרוֹבּלימה הארצישׂראלית שלנוּ וּלהוֹכיח לג’ניבה, כּי הציוֹנוּת אינה משׂאת-נפש של קבוּצת בּעלי דמיוֹן בּקרב היהוּדים, אשר מצאה את התגשמוּתה הרגעית מפּני שלכך זקוּקה היתה היוֹם אחת המעצמוֹת הכי אדירוֹת בּמשׂחקה הבּין-לאוּמי המסוּבּך (וצריך לשער, שכּך רוֹאה הרוֹב הגדוֹל בּג’ניבה את תנוּעתנוּ) – אלא הציוֹנוּת היא תנוּעת עם כּבּירה, בּעלת רוּח יוֹצר וכוֹח-שלוֹם, אשר בּכנפיה צרוּר הפּתרוֹן לאחת האיוּמוֹת שבּפּרוֹבּלימוֹת הבּין-לאוּמיוֹת, אם דעה כּזאת יצליח הועד הלאוּמי לנטוֹע בּלב בּאי-ג’ניבה בּיחס למהוּת הציוֹנוּת – כּי אז עשׂה את עבוֹדתוֹ. כּיבּוּש ג’ניבה הוּא ממשי יוֹתר לגבּי השפּעה על אנגליה, מאשר תִגרה גלוּיה עמה. כּיבּוּש ג’ניבה פּוֹתח שערי-סיכּוּיים רבּים הן לסיוּע הדיפּלוֹמַטי והן לסיוּע הפינַנסי-בּין-לאוּמי לבני ארץ-ישׂראל. חוּגים פינַנסיים אדירים קרוֹבים לג’ניבה ומוּשפּעים הימנה. בּאמצעוּת חבר-הלאוּמים נעשׂוּ פּעוּלוֹת הבראה פיננסית בּיון, בּאוֹסטריה, בּהוּנגריה. בּאמצעוּת ג’ניבה נתגשמוּ מעשׂים פילַנטרוֹפּיים עצוּמים, כּגוֹן סיוּע לישוּב מרוּכּז של אַרמֶנים.

הועד הלאוּמי, בּתתוֹ הוֹראוֹת לשליחיו ההוֹלכים לג’ניבה, צריך להביא בּחשבּוֹן את הסיטוּאַציה הבּין-לאוּמית שנתהוותה בּג’ניבה, צריך להעריך את חשיבוּת הצעד הראשוֹן שהוּא עוֹשׂה הפּעם, ולא ללכת שוֹלל אחרי רשמי-חלוֹף.

תפקידה של המשלחת הרבּה יוֹתר רחב מאשר טרוּניוֹת וּתלוּנוֹת בּשם הישוּב העברי על האדמיניסטרציה האנגלית בּארץ-ישׂראל. התפקיד הוּא: כּיבּוּש ג’ניבה על-ידי האידיאה העברית.

כ“א אייר תרפ”ו (27.5.1926)

---

קול מבית־הסוהר

מאת

משה בילינסון

“דבר” פירסם את מכתבו של בּירמן [ממנהיגי פּ.ק.פּ.] מבּית־הסוֹהר. המכתב פותח סדק לראוֹת את הנעשׂה בּאחת הפּינוֹת להשפּלת האדם הקיימוֹת בּארץ. המכתב של בּירמן אינוֹ פּסק־דין, אינוֹ מסקנה של ועדת־בּירוּר, הוּא רק עדוּת של איש אחד, ויש להתיחס אליו כּאל עדות. ואוּלם כל זמן שלא תבוֹא הכחשה, לא תבוֹא עדוּת אחרת המבַטלת את עדוּתוֹ של בּירמן, עלינוּ לקבּל אוֹתה כּתיאוּר אוֹבּיֶקטיבי של המצב. בּירמן מדגיש פּעמים אחדות, שבּבית־הסוֹהר אין מַפלים בין הפּוֹשע הפּוֹליטי והפּוֹשע הפּלילי. בּכל הארצוֹת ההבדל הזה קיים – עם הפּוֹשעים הפּוֹליטיים מתנהגים בּאוֹפן אחר ויש להם נוֹחוּיוֹת ידוּעוֹת, אשר אין הפּוֹשעים הפּליליים נהנים מהן. הזכוּיוֹת הללוּ מבוּססוֹת על ההכּרה כי הפּוֹשע הפּוֹליטי יש לו – על פּי רוֹב – צרכים תרבּוּתיים יוֹתר גדוֹלים וּלפיכך הוּא סוֹבל יוֹתר מחוֹסר דברים כּאלה מאשר הפּוֹשע הפּלילי. יש איפוֹא הצדקה לדרישה כּזאת בּדבר התנהגוּת מיוּחדת לגבּי הפּוֹשעים הפּוֹליטיים. ואוּלם אי־אפשר להרחיק לכת יוֹתר מידי בּדרישה זאת, כי הרי גם בּין הפּוֹשעים הפּליליים יכוֹלים להיוֹת אנשים בּעלי צרכים תרבּוּתיים לא מעטים. וכמה דרישוֹת, הצוֹדקוֹת לגבי אסירים פּוֹליטיים – הנָן צוֹדקוֹת גם לגבּי אסירים פּליליים.

חשוּב יוֹתר ההבדל הקיים בּבית־הסוֹהר, אשר עליו מעיר בּירמן – ההבדל בין אזרחים זרים ובין ה“נייטיבס”. פּירוּשוֹ, שמתנהגים אחרת עם האדם, אשר מאחוֹרי גבּוֹ יש מי שהוּא המוּכן להגן עליו ולזעוֹק לטוֹבתוֹ, מאשר עם המשוֹלָל ההגנה המיוּחדת הזאת. כּאן לפנינוּ אי־צדק מוּחלט, אי־צדק לגבּי החולש והמחוּסר־הגנה – דבר אשר הממשלה שיוֹדעת מה זה חינוּך משפּטי, חינוּך של כּל התוֹשבים בּהכּרה של שויוֹן לפני המשפּט, אינה רשאית לעשׂוֹת לעוֹלם. ואל יגידוּ לנוּ כי השוֹטר בּבית־הסוֹהר אינוֹ ממשלה. בּעבוֹדתוֹ בּבית־הסוֹהר הוּא בּא־כּוֹח הממשלה, הוּא ההתגַלמוּת של הממשלה, והיא אחראית בּעדוֹ. כּשהשוֹטר הזה מכבּיד את חיי ה“נייטיב” האסוּר וּמתאַפּק לעשׂוֹת זאת לגבּי ה“זר” – הרי הממשלה עוֹשׂה דבר בּלתי צוֹדק, שהוּא בניגוּד להכּרה המשפּטית האלמנטרית. וּביחוּד פּוֹגע הבּוּז הזה בּנייטיבס – בּנוּ, היהוּדים ששבוּ לארץ־ישראל ואשר בּשבילם התעוּדה הארצישׂראלית אינה תעוּדה להשפּלת כּבוֹדם אלא להיפך, תעוּדה אנוֹשית וּלאוּמית שערך רב לה. ואוּלם גם הנקוּדה הזאת בּסיפּוּרוֹ של בּירמן אינה הנקוּדה הכי חשוּבה – אילוּ התנהגוּ השוֹטרים בּבית־הסוֹהר עם הזרים בּאוֹתה גסוּת שהם מתנהגים עם ה“נייטיבס”, הרי היה בּזה סיפּוּק למוּשׂג הצדק, סיפּוּק מוּפשט קצת, אבל נחמה אמיתית לא היתה בּזה. כּי סוֹף־סוֹף, אם פּלוֹני הוא פּוֹשע פּוֹליטי או פּלילי, אם אלמוֹני נתין זר או “נייטיב” – בּן־אדם הוּא, בכּל אוֹפן, וכנים הן כּנים, רצפה קרה היא רצפּה קרה וחוֹסר ספר, עפּרון, נייר – הוּא אוֹתוֹ החוֹסר, מכּוֹת הן מכּוֹת בּשביל כּוּלם. ולגבּי כולם, לגבי האסוּרים, לאיזה סוּג שהם שייכים, עלינוּ לדרוֹש התנהגוּת אחרת, יוֹתר אנוֹשית ויוֹתר חוּקית. יש בּארץ חוּקים. בּהזדמנוּת אחרת צריך יהיה לבאר עד כּמה החוּקים האלה מתאימים להכּרה המשפּטית של דוֹרנוּ וּלמדע הפּלילי כּיוֹם. נניח שכּל החוּקים הקיימים בּארץ צוֹדקים וטוֹבים. וכל בּן־אדם העוֹבר על החוֹק נתוּן לעוֹנש המוּגדר בּחוֹק – ואוּלם רק עוֹנש הזה ולא יוֹתר. וּבחוֹק כּתוּב, שגנב מקבּל כּך וכך – ויוֹתר לא כּתוּב. ודי לוֹ, לפּוֹשע, בּזה שגוֹזלים ממנוּ את חוּפשתוֹ ושׂמים עליו את החוֹתם של הפּוֹשע, אוּלם יוֹתר אין לשׂים עליו. בּשוּם חוֹק לא כּתוּב, כּי האסיר צריך לקבּל – כהוֹספה לעוֹנש המוּגדר בחוֹק – גם הכּנים וגם הרצפּה וגם את המכּוֹת. וּמי שמוֹסיף למאסר את כּל הדברים האלה, מי שמשפּיל את האדם עוֹד יוֹתר מאשר החוֹק עוֹשׁה זאת, – עוֹשה בּעצמוֹ מעשׂה לא רק אכזרי אלא גם בּלתי חוּקי.

ונגד זה עלינוּ להתקוֹמם. תיקוּן הדברים האלה, אשר אינם נחוּצים למי שהוּא וּמזיקים לכוּלנו, – לאסיר, לשוֹטר, לחברה, לממשלה – עלינוּ לדרוֹש בכל תוֹקף.

י“ח כסלו תרפ”ז (24.11.1926)

---

גזירה חדשה?

מאת

משה בילינסון

כּפי הנראה החליטה ממשלת ארץ-ישׂראל, שיוֹתר מדי יהוּדים נכנסים בּחדשים האחרוֹנים לארץ. בּכל פּעם שמספּרי העליה והיציאה החדשית מתפּרסמים בעתוֹנוּת, הם גוֹרמים לישוּב צער וּדאגה, משוּם שמספּר היוֹצאים השתוָה זה מזמן למספַּר העוֹלים וגם עבר עליו בּמידה ניכּרת. מדי חוֹדש בּחדשוֹ מפסיד הישוּב יהוּדים, שבּתנאים אחרים היוּ עלוּלים להיוֹת אזרחי הארץ וּבניה. כּנראה שאוֹתם המספּרים גוֹרמים צער גם לממשלת הארץ – אוּלם צער ממין אחר: העליה עדיין גדוֹלה יוֹתר מדי, צריך לצמצם אוֹתה. כּמה סרטיפיקטים מקבּלת עתה ההנהלה הציוֹנית מאת הממשלה? – 85 לחוֹדש. צריך להקטין גם את המספּר העלוּב הזה. יתר על כּן: צריך להכניס שינוּיים בּכוָנה לצמצם וּלהקטין גם את העליה היהוּדית שלא לפי הסרטיפיקטים. הממשלה מבליטה שוּב, גם בּמקרה זה, את חוֹסר הבנתה לצרכי התנוּעה הציוֹנית ואת חוֹסר ההתחַשבוּת עם אוֹרגַני התנוּעה, משוּם שאין להעלוֹת על הדעת, שהצמצוּם החדש נעשׂה בּהסכּמת ההנהלה הציוֹנית. בּתכנית החדשה הזאת חטאה הממשלה חטא כּפוּל. היא החלישה שוּב, פּעם נוֹספת, את סמכוּת ההנהלה הציוֹנית בּעיני המוֹני היהוּדים, הדגישה שוּב את כּל התלוּת של הפּוֹליטיקה הציוֹנית בּפקידי האַדמיניסטרציה הבּריטית, והיא גרמה נזק רב לתנוּעה בּקשריה עם הגוֹלה. גם בּעבר לא היתה לממשלת הארץ שוּם פּוֹליטיקה בּרוּרה וּמסוּימת בּעליה היהוּדית. מצדה היוּ קשיים וּמכשוֹלים, אשר לבשוּ לפעמים צוּרה של התעללוּת והביאוּ לפעמים לאסוֹנוֹת, אוּלם כּיווּן בּרוּר לא היה. עתה חוֹשבים כּנראה שזוֹ היתה שגיאה הדוֹרשת תיקוּן. הלא משבּר בּישוּב – מה יוֹתר פּשוּט ויוֹתר עקיב, לכאוֹרה, מאשר המסקנה הזאת: משבּר, פּירוּשוֹ – יוֹתר מדי אנשים. סיבּוֹת אחרוֹת של המשבּר לא מצאה הממשלה, גם בּשטח פעוּלתה היא, ואין היא מרגישה שוּם צוֹרך לתקן דברים אחרים. רק בּעלייה מצאה את התוּרפּה ורק בּכיווּן אחד ראתה את התרוּפה: להקטין מספּר היהוּדים בּארץ.

הדבר פּשוּט יוֹתר מדי ואינוֹ מחוּכּם בּיוֹתר.

העליה היהוּדית לארץ-ישׂראל הנָה הבּיטוּי המספּרי של מצב התנוּעה הציונית. עתה נתוּנה התנוּעה בּמצב קשה, עליה אין ואין שוּם צוֹרך לעכּב אוֹתה ולעצוֹר בּעדה. היא איננה. היא תתחדש כּאשר תשוּב התנוּעה לאיתנה, כּאשר נַאחיז, פּחוֹת אוֹ יוֹתר, את היהוּדים הנמצאים כּבר בּארץ, כּאשר יחזוֹר אמוּנם של המוֹני היהוּדים בּארץ וּבציוֹנוּת. בּתהליך הזה, הדוֹרש זמן והתאמצוּת, אסוּר להכניס גוֹרמים, שאין להם שוּם שייכוּת ושוּם קשר עם התנוּעה עצמה, בּכוֹחוֹתיה עצמה היא צריכה להתגבּר על הקשיים שעמדוּ על דרכּה. אסוּר לערבּב את שני הדברים: הבראת התנוּעה וּשרירוּת הלב האדמיניסטרציה. האחד סוֹתר את האחר.

מי בּא עכשיו לארץ? אנשים היוֹדעים היטב בּאיזה מצב כּלכּלי נתוּן הישוּב עתה והרוֹצים בּכל זאת לקשוֹר בּוֹ את גוֹרלם ולתת בּיטוּי ממשי לנאמנוּתם לרעיוֹן הציוֹני; אנשים, אשר מזמן נכנסוּ לארגוּנים שעלוּ כּבר לארץ, אשר למעשׂה ניתקוּ את קשריהם עם הגוֹלה והחיים כּבר בּרוּחם בּארץ-ישׂראל; אנשים, אשר אין להם מה לעשׂוֹת בּגוֹלה ואם הם מוּכרחים להישָאר בּה, אין להם מה לעשוֹת בּתנוּעה הציוֹנית. אנשים אלה עלוּלים להביא לארץ רק בּרכה וּבשוּם אוֹפן אינם יכוֹלים לגרוֹם לה צרוֹת נוֹספוֹת. לאנשים כּאלה אנוּ זקוּקים בּכל שעה וּבכל רגע. על אוֹתה הקטגוֹריה נמנים הקרוֹבים, אשר תוֹשבי ארץ-ישׂראל מקבּלים עליהם את האחריוּת לקיוּמם. גם מבּעלי ההוֹן אין לפחד שהם יגבּירוּ את הקוֹשי של הישוּב העברי. מזמן חדלוּ כּל התיאוּרים האוֹפּטימיסטים של מצב הישוּב והתחילה מתפּשטת בּגוֹלה הערכה פּסימיסטית מוּגזמת על אפשרוּיוֹת הקיוּם בּארץ. האנשים העוֹלים עתה מצפּים לדבר יוֹתר גרוּע ממה שהם מוֹצאים למעשׂה בּארץ. וּמשוּם כּך צמצוּם העליה הוּא מחוּסר כּל טעם בּוֹ בזמן שהוּא מגבּיר את האפַּטיה בּארץ וּמהרס את הארגוּנים והקיבּוּצים בּגוֹלה. התנוּעה יכוֹלה להתגבר על חוּלשתה בּארץ וּמהרס את הארגוּנים והקיבּוּצים בּגוֹלה. התנוּעה יכוֹלה עד שהישוּב העברי יוּכל לסמוֹך על עזרת הממשלה. כּוֹחוֹתיו הוּא, של הישוּב עצמוֹ, מוּגבּלים מאוד. ההצלה יכוֹלה לבוֹא רק מן הגוֹלה העברית. ואם כּך הוּא הדבר, הרי מסוּכּן לנתק את הקשרים בּין הארץ וּבין הגוֹלה, מסוּכּן מאוֹד להפוֹך את הארץ למבצר נצוּר, אשר אין בּא בּוֹ, אשר שוּם רוּח חדשה ושוּם מרץ חדש לא יחיוּהוּ, ואשר גם הוּא אינוֹ מחַיה יוֹתר את הסביבה שצריכה להצילוֹ.

האַדמיניסטרציה האנגלית אינה מבינה את כּל השתלשלוּת הענינים האלה. נדמה, כּאילוּ היא רוֹצה לשוּב לאוֹתוֹ העיקרוֹן אשר בּוֹ ניסה עוֹד הרבּרט סמוּאל להצדיק את הגבּלת העליה – לפּרינציפּ המפוּרסם של התאמת העליה ליכוֹלת הקליטה של הארץ, לפּרינציפּ אשר אילוּ היינוּ שוֹמעים לוֹ, לא היה נמצא כּאן אף אחד מאיתנוּ. יתכן שאין לדרוֹש מפּקידי הממשלה את ההבנה המיוּחדת לצרכי התנוּעה ולקשר שבּין העליה והבראת התנוּעה. ואוּלם אז צריכה האַדמיניסטרַציה לעשוֹת את הדבר, אשר הציוֹנוּת דוֹרשת ממנה זמן רב – הלא הוּא מסירת כּל ענין העליה לידי אלה הקשוּרים בּתנוּעה, העוֹמדים בּראשה, הנוֹשׂאים עליהם את כּל האחריוּת לה – לידי הסוֹכנוּת היהוּדית.

זאת דרשה הועידה האחרוֹנה של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. והרעיוֹן הזה, להקטין עוֹד יוֹתר את המספּר העלוּב של 85 סרטיפיקטים לחוֹדש, מוֹכיח עוֹד פּעם עד כּמה צוֹדקת הדרישה הזאת וּמה גדוֹלה הסכּנה, אם ענין כּה דק וכה אחראי כּעליית היהוּדים לארצם מוֹסיף להישָאר בּגדר סמכוּתם של אנשים, אשר אין להם שוּם רעיוֹן וכיווּן ושוּם הבנה בּדינַמיקה של התנוּעה הציוֹנית.

ז' אלול תרפ"ז (4.9.1927)

---

הלזה יקרא משפט?

מאת

משה בילינסון

האוּמנם כּך יגָמר הענין? אחרי ששמענו מפּי עדים רבּים מה היה וּמה קרה בּזכרוֹן-יעקב [הכּאוֹת ומאסר של פוֹעלים יהוּדים תוֹבעי עבוֹדה על-ידי שוֹטרים אירלנדיים], אחרי ששמענוּ על ההתנפּלוּת הבּלתי-צוֹדקת של המשטרה הארצישׂראלית על הפּוֹעלים והפּוֹעלוֹת שלא עשׂוּ דבר המתנגד לחוֹק, אחרי שבּעקב המאוֹרעוֹת המבישים הללוּ תקפה התמרמרוּת רבּה את ציבּור הפוֹעלים וגם אוֹתוֹ חלק מן הישוּב של לא-פּוֹעלים, אשר לא אָבד לוֹ עדין רגש הכּבוֹד האנוֹשי והלאוּמי – אחרי כּל אלה, היִגָמר הענין בּזה שששת הפוֹעלים נדוֹנו למאסר שבעה ימים והוּבלוּ כּבוּלים לעכּוֹ?

התנהלה חקירה. אך לא על התנהגוּתם של השוטרים האנגלים והערבים שהכּוּ את הפועלים היא חלה, לא השוֹטרים הללוּ ולא מי שעליו האחריוּת להתנהגוּתם, לא הם עמדו לפני בּית-המשפּט – אלא הפּוֹעלים. וּמשפט הפּוֹעלים

התנהל בּאוֹפן שלא נשמע כּמוֹהוּ עד עתה: בּלי עוֹרכי-דין וּבלי עדוּת מצד הנאשמים, כּלוֹמר בּלתי-מזוּינים עמדוּ הפּוֹעלים הללוּ לפני הקטיגוֹר שלהם, לפני ממשלת ארץ-ישׂראל. פרט זה שוֹפך אוֹר מיוּחד ובהיר למדי – יוֹתר מדי – על הצדק והיוֹשר של המשפט החיפאי. דרשנוּ חקירה בנוגע להתנהגוּתם של השוֹטרים, דרשנוּ את מסירת השוֹטרים הללוּ לבית-המשפט, אוּלם היינו גם הראשוֹנים למחוֹת אילוּ קראנו שהנה נתמלאה דרישתנוּ, אלא שלא ניתנה לשוֹטרים האפשרוּת להזמין עוֹרכי-דין ולהוֹעיד עדוּת העשוּיה להצדיק אוֹתם. על אחת כּמה וכמה יש צוֹרך למחוֹת עתה, כּאשר עמדוּ לפני בּית-המשפט ונדוֹנוּ למאסר ונשלחוּ לעכּוֹ לא השוטרים שהכּוּ, אלא הפוֹעלים שהוּכּוּ.

אַחד הקנינים החשוּבים של כּל מדינה תרבּוּתית הוא – רגש הכּבוֹד של האזרח כּלפּי בּית-המשפּט. אין ממשלה מסוּדרת, אין חיים צבּוּריים מסוּדרים כאשר אין לאזרח האֵמוּן בּמשפּט ואינוֹ רוֹחש לוֹ כּבוֹד. וּמשוּם כך נדוֹנוּ בּחיפה למאסר לא רק ששת הפּוֹעלים. נעשׂה שם דבר הרבּה יוֹתר גרוּע. עלבּוֹן קשה נגרם שם למשפּט עצמוֹ, נפגמה קשה ההכּרה המשפּטית של הציבּוּר הרחב, של כּל אזרח בּארץ. וכל זמן שהממשלה לא תעשׂה את החקירה החדשה שתקיף את כּל אלה, אשר העדוּת המרוּבּה מעידה עליהם כּעל האשמים האמיתיים, כּל זמן שבּית-הדין ישפוט אנשים בּלי לתת להם את האפשרוּת השלמה להגנה אשר החוֹק מצוה עליה, – לא יפוּג העלבּוֹן הזה ותשלוֹט ההכּרה בציבּוּר, כּי מעשה אלמוּת רשעית נעשׂה בידי השוֹטרים האנגלים, כּי לא בּצדק נשפּטוּ אנשים בּבית-הדין הארצישׂראלי, וּמעשׂה זה לא יסוּלח לממשלת ארץ-ישׂראל גם כאשר יתַמוּ שבעת הימים וששת הפּוֹעלים יעזבוּ את בּית-הסוֹהר שבּעכּוֹ.

ג' תמוז תרצ"ו (23.6.1936)

---

הכּוֹתל

מאת

משה בילינסון

אין זה יכוֹל להיוֹת מעניננוּ ליצוֹר עתה פַּניקה כּל שהיא בּרחוֹב הציוֹני. אנוּ יוֹדעים בּאיזוֹ מידה הוּא מוּכשר כּרגע להאמין בּכל ידיעה רעה הבּאה מן הארץ וּלהגזימה. מחלוֹת, שוֹד, רעש – כּל דבר קטן וגדוֹל, כּל דבר הרגיל גם בּארצות אחרוֹת – מקבּל עתה צוּרה אחרת וּפירוּש אחר, כּשהוּא מתרחש בּארץ־ישׂראל. אוֹהבי הסנסַציה היוּ תמיד מרוּבּים בּרחוֹב היהוּדי – ועל אחת כּמה וכמה כּאשר על־ידי הסֶנסציה הזאת אפשר להוֹסיף עוֹד מכּה אחת ל“חלוֹם הציוֹני”. ולמרוֹת כּל אי הרצוֹן לתת חוֹמר חדש לעלילוֹת על הארץ, יש הכרח להתעכּב עוֹד פּעם על המצב שנוֹצר סביב הענין המכאיב הזה – אפשר להגיד: הענין הטרַגי הזה, אשר שמוֹ הכּוֹתל המערבי.

האינצידֶנטים על־יד הכּוֹתל אינם פּוֹסקים. כּמעט יוֹם־יוֹם מביא עלבּוֹנוֹת חדשים לגוּף היהוּדי, ועוֹד יוֹתר לרגש היהוּדי־הדתי, הלאוּמי וההיסטוֹרי. הכּוֹתל ספג לתוֹכוֹ כּה הרבּה אנחוֹת, נשיקוֹת, דמעוֹת, קוּבלנוֹת יהוּדיוֹת, הבּאוֹת מחוּגים וּשׂדירוֹת כּה שוֹנים, מהרגשוֹת וּסבָלוֹת כּה שוֹנים, עד שאין יכוֹלת לבטא וּלהגיד מהוּ בּשבילנוּ. אך העוּבדה היא, שהוּא יקר לעם היהוּדי, יקר לעם כּוּלוֹ, יקר בּמידה כּזאת אשר שוּם אבן לא היתה מעוֹלם כּה יקרה לעם אחר – משוּם שלשוּם עם אין היסטוֹריה כּה ארוּכּה וכה כּוֹאבת כּאשר יש לנוּ, ושוּם עם לא היה כּה עני בּמצבוֹת־אבן כּמוֹנוּ. כּי איזוֹ מצבת־זכּרוֹן גדוֹלה יש לנוּ מלבד הכּוֹתל הזה?

כּאשר התיצבוּ לפני זמן קצר בּאי־כּוֹח הישוּב העברי לפני המזכּיר הראשי של ממשלת ארץ־ישׂראל, המשנה לנציב העליוֹן, והפנוּ את תשׂוּמַת־לבּוֹ למעשׂי האלָמוּת על־יד הכּוֹתל, קיבּלוּ תשוּבה המעידה עד כּמה אין הפּקיד הגבוֹה הזה מבין בּפני איזה מקוֹם קדוֹש הוּא עוֹמד. “גוּזמת העתוֹנאים”! – נניח. ואם רק שמץ של אמת יש בּ“גוּזמה”, כּלוּם לא כּדאי לה לממשלת הארץ שתסיר את השמץ הזה? כּלוּם כּך היה עוֹנה מר סיימס, אילוּ אירעוּ האינצידנטים על יד מסגד עוֹמר אוֹ קבר ישוּ? כּלוּם אפשר בּכלל להעלוֹת על הדעת, שיקרוּ אינצידנטים בּמקוֹמוֹת־הקוֹדש האלה? וּמאימתי קדשי היהוּדים פּחוּתים בּערכּם בּעיני בּריטניה הגדוֹלה מקדשי המוּסלמים והנוֹצרים – בּיחוּד בּארץ אשר “הקשר ההיסטוֹרי שלא נפסק לעוֹלם בּינה וּבין העם היהוּדי” מוּכּר על־ידי אנגליה בּתעוּדה בּין־לאוּמית.

והנה עתה קרה מקרה אחר, אשר בּנקל היה יכוֹל להביא לידי אסוֹן מחריד – אסוֹן לאנגליה, אסוֹן לכל העוֹלם, ואסוֹן לא יתוֹאר לעם היהוּדי – התפּוֹצצוּת על יד הכּוֹתל. לא הוּברר עדיין אם היתה ההתפּוֹצצוּת בּרחבת הכּוֹתל אוֹ בּבּית הערבי שממוּלוֹ, אם היה זה דינַמיט אוֹ פּצצה, מאין בּאוּ חמרים אלה לשָם וּמי הביאם – כּל זה מעוּרפּל עדיין. גם אם נקבּל את ההשערה הקלה בּיוֹתר, כּי לדינַמיט זה אוֹ לפצצה זוֹ לא היתה שוּם שייכוּת לכּוֹתל וכי כּל הדבר הזה אינוֹ אלא מקרה, הנה די לנוּ בּעוּבדה, שמקרה מסוּכּן כּזה היה יכוֹל להתרחש על יד המצבה ההיסטוֹרית הלאוּמית והדתית הזאת, כּדי להאיר בּאוֹר בּהיר ואיוֹם, איזוֹ רשלנוּת ואיזה אי־כּבוֹד נהגה ממשלת הארץ בּאבנים הללוּ. וּכדאי גם להעיר ליהוּדים עצמם על חוֹסר העקיבוּת, על חוֹסר ההעזה, על הזיוּף שבּמלחמתם הם על הכּוֹתל. היהוּדים מסתפּקים בּראיוֹן מקרי אצל השלטוֹנוֹת, פּעם אחת בּשנה, והם דוֹרשים רשיוֹן להעמיד שם את הספסלים אוֹ לסדר שמירה מעוּלה על הכּוֹתל – בּעוֹד שעליהם לעוֹרר את השאלה הזאת, השכּם ועוֹרר, היוֹם וּמחר וּמחרתים, בּלי הפסק, לפני כּל האינסטַנציוֹת הפּוֹליטיוֹת של אנגליה ושל העוֹלם כּוּלוֹ, ועליהם לדרוֹש את העברת הכּוֹתל המערבי עם כּל סביבתוֹ לרשוּת היהוּדים – בּדיוּק בּאוֹתוֹ אוֹפן שמסגד עוֹמר נמצא בּידי המוּסלמים והקבר הקדוֹש בּידי הנוֹצרים. בּלי זאת לא יהיה, לא יכוֹל להיוֹת, פּתרוֹן אמיתי לשאלת הכּותל. ואַל יגידוּ שישנם חוּקים העוֹשים את הדבר לבלתי אפשרי. מה שמוּתר לפי החוֹק לשם פּס רכּבת, מה שמוּתר לשם תיעוּל, מה שמוּתר לשם כּל תגלית ארכיאוֹלוֹגית חדשה, צריך שיהיה מוּתר גם למען קדשי היהוּדים. לא תהיה מנוּחה על־יד הכּוֹתל, לא יחדל העלבּוֹן התמידי הזה, לא תיפּסק הסכּנה – כּל עוֹד לא יוּפקעוּ הכּוֹתל וּסביבתוֹ מידי הבּעלים הנוֹכחים ולא יוּעברוּ לרשוּת אלה, אשר הם לבדם בּעליו האמיתיים – משוּם שרק להם יקרוֹת האבנים הללוּ.

ח' אלול תרפ"ז (5.9.1927)

---

חרפה!

מאת

משה בילינסון

חרפּה! / משה בילינסון

בּירוּשלים, בּעשׂירי לחוֹדש זה, הוּטל על פּוֹעל יהוּדי עוֹנש מלקוֹת.כּדבר הזה קרה בּארץ-ישׂראל בּשנת תרפּ"ח לפי הלוּח היהוּדי, בּשנת 1928 לפי הלוּח הנוֹצרי. כּדבר הזה קרה בּארץ, אשר ממשלה נאוֹרה מנהלת אוֹתה בּשם אימפֱּריה עוֹלמית וּבזכוּת שניתנה לה על-ידי חבר-הלאוּמים, למען יקוּם בּארץ הבּית הלאוּמי לעם ישׂראל.

מהוּ הדבר הזה? טמטוּם לב, עיוָרוֹן אנוֹשי וּמדיני, צביעוּת אכזרית? העוּבדה הזאת, שממשלה כּבּירה, אוּלי הכּבּירה בּיוֹתר בּעוֹלם כוּלוֹ, ממשלה שקיבּלה את התפקיד ההנהלה מידי מוֹסד בּין-לאוּמי אשר על דגלוֹ חרוּתה הדיבּרה של בּיטוּל הכּפיה בּיחסים הבּין-לאוּמיים, לא מצאה לה כּל אמצעי אחר לענוֹש את אזרחיה – עוּבדה זו יכוֹלה להירָאוֹת גם כּטמטוּם לב, גם כּעיוָרוֹן אנוֹשי וּמדיני, גם כּצביעוּת אכזרית, וכל אלה לא ימַצוּ את המאוֹרע, וּמשוּם כּך לא חשוּבה כּאן ההגדרה. חשוּב כּאן דבר אחד: העוֹנש הגוּפני, אשר ההכּרה הציבּוּרית והמשפּטית של האנוֹשוּת הנאוֹרה דנה אוֹתוֹ לחוֹבה זה מאוֹת בּשנים וּמחקה אוֹתוֹ ממנהגיה, ממיט חרפּה על הארץ כּוּלה. לא חשוּב אם פּוֹעל אוֹ לא פּוֹעל הוּא הנדוֹן – אף על פּי שיש לחשוֹב, כּי שוּם פּקיד לא היה מטיל את העוֹנש המחריד הזה על בּעל בּית-חרוֹשת אוֹ בּעל-אחוּזה. לא חשוּב, אם יהוּדי אוֹ לא יהוּדי הוּא הנדוֹן – אף על פּי שיש לחשוֹב, כּי שוּם פּקיד לא היה מעיז להטיל את העוֹנש המחריד הזה על נתין אנגלי, ויש להניח, שאילוּ קרה דבר כּזה לנתין אנגלי בּאיזוֹ ארץ שהיא, היתה זאת סיבּה מספּקת לכל מיני דרישוֹת דיפּלוֹמַטיוֹת מצד ממשלת הוֹד מלכוּתוֹ. וּלגמרי לא חשוּב בּגלל איזוֹ עבירה הוּטל העוֹנש המחריד הזה, אם פּוֹעל האיש אוֹ לא פּוֹעל, אם יהוּדי אוֹ ערבי אוֹ כּוּשי – החרפּה חלה בּמידה שוה על הארץ כּוּלה, על כּוּלנוּ החיים בּה. ואם תצא פּקוּדה זוֹ לפוֹעל, יפּוֹל הכּאב הפיסי בּגוֹרלוֹ של היהוּדי והחרפה תחוּל על ממשלת הארץ, ועל היוֹעץ המשפּטי שלה וּמפקד משטרתה – בּראש וראשוֹנה. התפּתחוּת ציבּוּרית בּריאה, חינוּך אנוֹשי, מבוּסס על הכּבוד לבן-האדם, מוּשׂגים סוֹציאליים תרבּוּתיים – בּלתי-אפשריים הם בּארץ, אשר הרָשוּת משתמשת בּה בּענשי-גוּף.

העוֹנש הזה נהוּג בּארץ כּלפי הילדים. וחטא לא יכוּפר חטאנוּ בּזה, שלא העמדנוּ את השאלה מזמן בּסדר היוֹם. יש להניח שגם כּלפּי הבּוגרים נוֹהגים מנהג זה ואנוּ לא ידענוּ, משוּם שלא היוּ יהוּדים בּין קרבּנוֹתיו – וּבזה שלא ידענוּ אוֹ שידענוּ ושתקנו חטא לא יכוּפּר חטאנוּ. כּי אין זאת שאלה לאוּמית בּלבד, אין כּאן הגנה מיוּחדת על אנשים מיוּחסים, על מעמד מיוּחס, על לאוּם מיוּחס. בּארץ אשר היא ארצנוּ אין מקוֹם לעוֹנש האכזרי ומחריד הזה – כּלפּי מישהוּ. ואוּלם אם אין זאת שאלה מיוּחדת של היהוּדים, החוֹבה ללחוֹם בּחרפּה הזאת מוּטלת קוֹדם כּל על התנוּעה הציוֹנית, על הישוּב העברי, על ציבּוּר הפּוֹעלים שבּקרבּוֹ. לשם דברים נעלים מאד, לשם שחרוּרוֹ של העם, לשם עבוֹדה בּיוֹשר, לשם הצדק, לשם תרבּוּת בּאנו הנה – ואת הדברים הנעלים האלה נעשׂה פּלסתר אם נשלים עם החרפּה הזאת שהמיטוּ על הארץ, אשר היא ארצנו, ושאנוּ אחראים לה.

כ“ט שבט תרפ”ח (13.2.1928)

---

חובת הממשלה כלפי תל־אביב

מאת

משה בילינסון

בּראָיוֹן שהיה לבאי-כּוֹח העיריוֹת, לשכוֹת המסחר וחברוֹת אחרוֹת של תל-אביב, יפוֹ ושׂרוֹנה עם הנציב העליוֹן והפּקידים הגבוֹהים של ממשלת ארץ-ישׂראל, התבּרר דבר משוּנה, כּי הצרכים החיוּניים של ערים אלוּ, וּביחוּד של תל-אביב, העוֹמדים על סדר היוֹם זה מִשָנים ואשר הוּכּרו כּאילוּ בּכל מיני משׂרדים בּירוּשלים וּבלוֹנדוֹן, ניטשטשוּ פּתאוֹם והוּצבוּ שוּב בּסימן שאלה.

תל-אביב הוּכרזה לנס כּלכּלי, לגידוּלה שרוּ שירים. ולא היהוּדים בּלבד, אלא גם זרים – וּבתוֹכם אנגלים, אנגלים רשמיים, פּקידים גבוֹהים ומדינאים. היתה תקוּפה אשר למישהוּ נדמה היה, שהנס הזה בּנוּי על החוֹל ושאין לוֹ תקנה בּשנוֹת משבּר. ואוּלם עתה – כּל מי שעינים לוֹ מוּכרח להוֹדוֹת, שההשקפה פּסימיסטית זוֹ יסוֹדה לא בּתנאים אוֹבּיֶקטיביים של קיוּם העיר אלא בּעוּבדה שהמשבּר נפל בּכל כָּבדוֹ בּחלקה של העיר הזאת, וּמראה תל-אביב על מחוּסרי-העבוֹדה וּמחוּסרי-הפּרנסה שבּה סירס את המצב הנכוֹן. ואוּלם התקוּפה הזאת עברה – בּלי עזרה רצינית מן החוּץ, בּלי סיוּע מצד ההסתדרוּת הציוֹנית והממשלה להשקעוֹת פּרוֹדוּקטיביוֹת. בּכוֹחוֹת עצמה מתחילה העיר לקוּם לתחיה ולתפּוֹס שוּב מקוֹם ניכּר מאד בּחיים הכּלכּליים של הישוּב ושל הארץ כּוּלה. התעשׂיה, המלאכה, המסחר שלה הוֹלכים וּמתפּתחים וּמשַמשים מקוֹם קליטה לרבבוֹת נפשוֹת. מספּר זה בּלבד, חמשת אלפים פּוֹעלים קבוּעים, מספּר שאין דוֹמה לוֹ בּכל עיר אחרת בּארץ, יכוֹל לסַמל את כּוח-החיים הטמוּן בּעיר. ה“נס” מתגלה כּעוּבדה כּלכּלית. אין זאת אוֹמרת שתל-אביב יכוֹלה לשמש מוֹפת ודוּגמה להתישבוּת היהוּדית בּארץ. אין זאת אוֹמרת שכּל מפעליה בּריאים וּדרכיה מתוּקנוֹת. ואוּלם אין לאיש רשוּת לפקפּק יוֹתר בּ“זכוּת הקיוּם” של העיר. ואין למישהוּ, וּביחוּד לממשלת הארץ, רשוּת להסתלק מעזרה וּמסיוּע לתל-אביב, להעלים עין מן העוּבדה, שבּה מרוּכּז כּשליש מכּל הישוּב העברי ושגם בּכלכּלת הארץ הוֹלך חלקה של תל-אביב ועוֹלה.

מהוּ הבּסיס הכּלכּלי של תל-אביב? בּתקוּפוֹת ללא עליה הוּא מתהווה בּיחוּד משני גוֹרמים: תוֹצרת תל-אביב הנוֹעדה לחוּץ, בּעיקר לחוּץ-לארץ, וּמקוֹם המשען ל“הינטֶרלַנד” (העוֹרף) החקלאי, בּיחוּד מוֹשבוֹת יהוּדה. נוֹכח הבּסיס הזה אין לך דבר לקוּי וחלש ממצבה הכּלכּלי-אִסטרטגי של תל-אביב. עם חוּץ-לארץ היא קשוּרה על-ידי נמל יפוֹ, נמל בּלתי נוֹח, בּלתי מסוּדר וּבלתי מספּיק. עם יפוֹ היא קשוּרה בּדרכים בּלתי נוֹחוֹת, בּלתי מסוּדרוֹת וּבלתי מספּיקות – החיבּוּר הטבעי, הקצר, הנוֹח בּיותר, החיבּור דרך חוֹף הים, איננו. אין גם מזח מיוּחד לעיר, ויהא קטן וּפּרימיטיבי בּמקצת, אשר היה יכוֹל לקשוֹר קשר ישר את תל-אביב עם העוֹלם החיצוֹני ואת העוֹלה היהוּדי עם תל-אביב. והקשרים עם ה“הינטרלנד” גם הם צרים ואי-נוֹחים בּאשר הם עוֹברים דרך הרכּבת בּלוּד. והנה כּל הליקוּיים והמגרעוֹת הללוּ, הגוֹרמים לתל-אביב נזק רב וּבלתי פּוסק, אינם דבר חדש לתוֹשבי העיר וּלהנהלתה וגם לא לממשלת הארץ. עוֹד לפני שנים אחדוֹת עוֹררוּ לכך את תשׂוּמת-לב הממשלה והיא הוֹדתה לא פעם בּליקוּיים אלה וּבצוֹרך הדחוּף לתקנם וגם בּחוֹבתה לעשוֹת זאת. אם גם נקבּל את הנמל בּחיפה כּעוּבדה אשר אין לשַנוֹתה ונסכּים שאין כּרגע אפשרוּת כּספּית לבנוֹת בּארץ שני נמלים גדוֹלים, הרי גם אז תישאר תכנית בּרורה וּרחבה למדי – שיפּורי-הנמל הנוֹכחי בּיפוֹ, בּנין מזח בּתל-אביב, חיבּוּר קל ונוֹח בּין יפוֹ ותל-אביב, העברת הרכּבת מלוּד לתל-אביב. תכנית זוֹ הוּבאה לממשלה לא פּעם ולא פּעמַים, והיא עיינה בּה ושלחה אוֹתה לוֹנדוֹנה, ונדמה היה, לפי תעוּדוֹת שבּכתב וּלפי המשׂא-וּמתן בּעל-פּה, שהענין בּסדר והממשלה לא תעזוֹב את תל-אביב לנפשה. ואוּלם, הראָיוֹן עם הנציב העליוֹן מראה, כּי שוא היה הבּטחוֹן הזה ועוֹד מלחמה קשה לפני העיר.

החיבּוּר בּין יפוֹ ותל-אביב יעלה בּכסף, כּ-80 אלף לא"י, ולכן הוּא עוֹמד בּסימן שאלה. ואשר להעברת הרכּבת מלוּד – איש אינוֹ כּוֹפר, כּמוּבן, שהרכּבת בּלוּד הנָה דבר מחוסר כּל טעם ויסוֹד – מחפּשׂים עדיין מקוֹם מתאים, אשר יכוֹל להיוֹת גם מחוּץ לתל-אביב, בּאשר שני פּקידים גבוֹהים לא בּאוּ לכלל דעה אחת בּנידוֹן זה. על המזח המיוּחד לתל-אביב אין מדבּרים כּלל, אף על פּי שהיתה פּעם אפשרוּת לתל-אביב לבנוֹתוֹ בּכוֹח איניציאַטיבה פּרטית, וגם החוֹזה לכך היה חתוּם כּבר בּידיעת הממשלה, ותל-אביב הסתלקה מתכנית זו, משוּם שקיבּלה הבטחוֹת בּרוּרוֹת וּמחַיבוֹת, שהממשלה תדע להוֹציאה מליקוּייה הכּלכּליים האִסטרַטגיים בּדרכים אחרוֹת. עתה, אחרי כּל ההבטחוֹת וההשלָיוֹת, בּאוּ ספקוֹת. כּלוּם זוֹהי דרכּה של הממשלה האחראית לעניני הארץ?

וּמה הם הספקוֹת? – כּסף. מתוֹך אַמבּיציה משוּנה – להיוֹת נקיים מכּל חוֹב, וּלסלק בּמהירוּת את הכּל עד הפּרוטה האחרוֹנה גם לחשבּוֹן החוֹב העוֹתוֹמַני, גם על חשבּוֹן הכּיבּוּש האנגלי הצבאי, אוֹ מתוֹך רצוֹן משוּנה עוֹד יוֹתר, שאינוֹ עוֹמד בּשוּם התאמה ליחסי הכּוֹחוֹת האוֹבּיֶקטיביים – להביא עזרה כּספּית מן הארץ הקטנה והעניה, העוֹמדת בּראשית בּנינה, כּלומר, בּתקוּפה הדוֹרשת השקעוֹת, למדינה העצוּמה, לבּריטניה הגדוֹלה, – הוֹציאוּ מארץ-ישׂראל סכוּמים גדוֹלים, אשר יכלוּ לשַמש בּסיס איתן להתפּתחוּתה, והעבירוּם לקוּפּה האנגלית – ואחר-כּך בּאים ואוֹמרים, שהקוּפה הארצישׂראלית ריקה ואין בּה כּדי לספּק את הצרכים החיוּניים של הארץ ותוֹשביה. כּלום זוֹהי פּוֹליטיקה כּספּית בּריאה לממשלה אשר רוֹבצוֹת עליה התחַיבוּיוֹת מסוּימוֹת לעזוֹר להתפּתחוּת הארץ?

ואיך חוֹשבת הממשלה שיהיה לה כּסף בּיוֹם מן הימים, אם תוֹציא את הסכוּמים הגדוֹלים מן הארץ ותשאיר לה פּרוּטוֹת – לבנין כּביש קטן פּה אוֹ שם, ללא תכלית גדולה, ללא דאגה להכנסוֹת המחר? הרי ההכנסות הללוּ לא תהיינה לעוֹלם. ואם היא לא תעזוֹר, עזרה פּרוֹדוּקטיבית, אַקטיבית, תכניתית לישוּב העברי, הרי לא תוּכל לעוֹלם להביא בּחשבּוֹן את הישוּב הזה, אשר עליו לשמש משען כּלכּלי בּארץ, כּמקוֹר להכנסה ממשלתית. הלא גם “סילוּק חוֹבוֹת” כּה מוּצלח של ממשלת הארץ יש לזקוֹף על חשבּוֹן הישוּב הזה והעליה העברית. כּלוּם התעלמוּת זו מצרכיהם היא פּוֹליטיקה כּלכּלית בּריאה, הרוֹאה את הנוֹלד, פּוֹליטיקה של ממשלת מנדט, אשר עליה החוֹבה "לסייע להקמת הבּית הלאוּמי "?

על ממשלת הארץ להוֹדוֹת שהיא הביאה את תל-אביב למצב ללא מוֹצא, שהִשלתה את העיר בּהבטחוֹת שוא. דבר זה לא יתכן, גם משוּם שבּדרך זוֹ היא עלוּלה לסתוֹם את המקוֹר התפּתחוּתה של תל-אביב ועל-ידי כּך לחתוֹר תחת הישוּב העברי וּלהזיק לארץ כּוּלה. על ממשלת הארץ להוֹדוֹת שיחסה לתל-אביב בּשאלה זוֹ, בּשאלת הקשר בּינה לבין סביבתה, היא אחת השגיאוֹת הבּוֹלטוֹת והמזיקוֹת בּיוֹתר של הפּוֹליטיקה הכּלכּלית שלה – ועליה לתקן את טעוּתה בּהקדם.

כ“ד אייר תרפ”ח (14.5.1928)

---

שתי תשוּבוֹת

מאת

משה בילינסון

בּימים אלה קיבּלנוּ תשוּבוֹת מאת הממשלה בּשני ענינים, אשר עוֹררוּ התרגשוּת והתרגזוּת עצוּמה בּישוּב העברי, אשר הסעירוּ ויסעירוּ את התנוּעה הציוֹנית בּגוֹלה. את שתי התשוּבוֹת גם יחד מחוּיב הישוּב לדחוֹת, כּי אין בּהן לא מן הצדק ולא מהבנת המצב.

הנציב העליוֹן אמר לשליחי הועד הלאוּמי, כּי הממשלה נתנה כּבר את דעתה על ההתנפּלוּיוֹת אשר רבּוּ בּירוּשלים, והמשטרה אחזה כּבר בּכל האמצעים הדרוּשים, נוּסחה פּוֹשרת וּסתוּמה זוֹ אינה יכוֹלה להניח את הדעת. הישוּב תוֹבע את הפסקת השערוּריוֹת המבישוֹת הללוּ, המגיעוֹת עד למעשׂי־תוֹעבה מחרידים — מאת ממשלת הארץ בּלבד. הישוּב אינוֹ רוֹצה להעלוֹת על הדעת כּל צוּרה של מלחמה אחרת בּנבָלוֹת הללוּ מלבד המלחמה הממשלתית. על הממשלה לבדה האחריוּת השלמה והגמוּרה לבּטחוֹן הציבּוּרי. אוּלם עליה לשׂאת באחריוּת זוֹ בּאמוּנה וּבפוֹעַל ממש ולא בּהכרזוֹת בּלבד. והנה הגל המכוֹער הזה של מעשׂי הגסוּת איננוּ פּוֹסק וכמעט כּל יוֹם מביא ידיעוֹת על תעלוּלים חדשים. צריך לבוֹא הקץ לפּחד המביש הזה, האוֹסר כּיוֹם על נערה לצאת לרחוֹב הירוּשלמי בּלי שמירה מעוּלה של בּחוּרים אחדים. הישוּב נסער לא רק משוּם שיהוּדיוֹת הן הנערוֹת אשר מתנפּלים עליהן — היוּ פּגיעוֹת גם בּנשים ערביוֹת וּבילדים ערביים — אלא משוּם שלא יתָכנוּ חיי שקט, חיי סדר וכבוֹד בּארץ, אשר אין בּה תריס על כּבוֹד האשה וחייה ועל תוּמתוֹ של הילד בּפני תעלוּלים נתעבים. ואת מילוּי התנאי הראשוֹן הזה להבטחת חיי סדר בּארץ יוֹסיף הישוּב לדרוֹש בּיתר שׂאת, ולא יסתפּק בּהצהרוֹת אשר ידיעוֹת יוֹם־יוֹם סוֹתרוֹת אוֹתן.

וּממלא־מקוֹם המזכּיר הראשי, מר מילס, השיב אף הוּא על תזכּיר הסתדרוּת העוֹבדים בּדבר המשטר השׂוֹרר בּבתי־הסוֹהר וּבדבר הגירוּשים, וּבתשוּבתוֹ אין רמז כּלשהוּ להבנה היכוֹלה להניח, ולוּ גם בּמידת־מה, את דעת הישוּב בּכלל וציבּוּר הפּוֹעלים בּפרט. כּלוּם לא ידענוּ, שקיים בּארץ חוֹק המרשה לשלטוֹנוֹת לענוֹש את האסירים בּמלקוֹת? כּלוּם לא ידענוּ, כּי חסרים בּתקנוֹת בּתי־הסוֹהר הסעיפים המבטיחים משטר מיוּחד לאסירים מדיניים? כּלוּם נעלם מעינינוּ כּי פּקוּדת־העליה משנת 1926 מתירה לממשלה לגרש מן הארץ אנשים הראוּיים לכך בּעיניה? את כּל אלה ידענוּ היטב, ואיש לא האשים את הממשלה בּמעשׂים בּלתי חוּקיים. אלא האשימוּ אוֹתה — והאשמה כּבדה זוֹ עוֹמדת בּתקפה גם לאחר תשוּבתוֹ של מר מילס — בּזה שהיא מקיימת חוּקים כּאלה הממיטים חרפּה על ארץ־ישׂראל, מטילים בּה דוֹפי, משפּילים את כּבוֹדה, גוֹרמים לבני־אדם סבל מיוּתר — סבל בּלתי חוּקי בּמוּבנה הרחב של המלה. האשימוּ את הממשלה על שהיא משתמשת בּחוּקים העוֹמדים בּניגוּד לרוּח המנדט, אשר הכּיר בּארץ הזאת כּארץ המוֹלדת לעם העברי; חוּקים הסוֹתרים את ההכּרה המשפּטית של הישוּב והעוֹלם התרבּוּתי כּוּלוֹ; חוּקים אשר חוֹבתה של ממשלה בּריטית היתה לבטלם, על כּל פּנים לא לחַדשם. וּמשוּם זה — תשוּבתו של מר מילס, המסתמכת על קיוּם החוּקים הללוּ, אינה תשוּבה כּלל.

ואוּלם זהוּ הצד הפוֹרמַלי של השאלה. לעצם הדבר — התשוּבה בּרוּרה. הממשלה אינה רוֹצה לבטל — למעשׂה ולַהלכה — את החוּקים האלה. ולנוּ הדבר אוֹמר, כּי עלינוּ להמשיך בּכל הרצינוּת וּבכל המרץ בּמלחמה לביטוּל עוֹנש הגוּף בּבתי־הסוֹהר, להנהגת משטר מיוּחד לאסירים פּוֹליטיים, לביטוּל גירוּשי יהוּדים מהארץ. אין זאת הפּעם הראשוֹנה שהישוּב נתקל בּחוֹסר הבנה מצד הממשלה, וגם הפּעם לא תרפּינה ידיו וּבכל הדרכים יתאמץ להגיע לנצחוֹן העקרוֹנוֹת, אשר הרגש האנוֹשי וּכבוֹד הארץ דוֹרשים את השלָטתם.

ל' סיון תרפ"ח (18.6.1928)

---

בּג'ניבה – וּבירוּשלים

מאת

משה בילינסון

על חבר-הלאוּמים נוֹהגים מתנגדיו המרוּבּים לאמוֹר, שאין לוֹ כּוֹח ממשי ואין לוֹ אפשרוּת להכריח מישהוּ לקיוּם החלטוֹתיו, וּבכלל, בּתוֹקף הרכּבוֹ, אין הוּא אלא מעשׂה אחיזת-עינים, הבּא לחַפּות על שלטוֹן המדינוֹת הגדוֹלוֹת. ואם כּי לדעה כּזאת על חבר-הלאוּמים, בּצוּרתוֹ הנוֹכחית, יש אחיזה עוּבדתית ידוּעה, בּכל-אוֹפן הענין, נדמה, איננוּ פּשוּט כּל כּך. נראה שישנוֹ קוֹמפּלֶכּס אשר גם דעת-הקהל הבּין-לאוּמית וגם הנימוּס הדיפּלוֹמַטי וגם ענינים ממשיים ועוֹד כּמה גוֹרמים מהוים אוֹתוֹ, והקוֹמפּלכּס הזה, הוּא הנוֹתן תוֹקף ידוּע וכוֹח ידוּע לחבר-הלאוּמים, גם בּאין לוֹ צבא וצי. נראה שישנוֹ גבוּל מסוּים, אשר גם המדינוֹת האדירוֹת בּיוֹתר אינן מרשוֹת לעצמן לעברוֹ בּיחסיהן עם מוֹסד אפּלטוֹני זה שבּג’ניבה. דוּגמה נוֹספת לכך נתן [נציג ממשלת המנדט] קוֹלוֹנל סיימס בּהסבּרתוֹ לפני ועדת המנדטים של חבר-הלאוּמים. שם, בּג’ניבה, קיים בּכל-אוֹפן יחס של שוֹאל ועוֹנה וישנוֹ דבר-מה הדוֹמה לדין-וחשבּוֹן וּלהצדקה עצמית. ואם לפני שנתיים נאלץ קוֹלוֹנל סיימס להצדיק את ממשלתוֹ על מעשׂה העוול שנעשׂה ליהוּדים בּענין חיל-הספָר, וּכדי לצאת מן המיצר השתמש בּמספּרים, אשר לא התאימוּ למציאוּת, בּ“הפריזוֹ” את השתתפוּת האחריוּת להוֹצאוֹת הגדוֹלוֹת שמוֹציאה אנגליה לקיוּם הבּטחוֹן הציבּוּרי, וּמצד שני הסכּים בּכל זאת, שהדבר איננוּ בּסדר גמוּר ושעל הממשלה לשנוֹת את הפּוֹליטיקה הכּלכּלית שלה. יש צוֹרך בּהפחתת המסים המכס הגבוֹה לטוֹבת היצרנים בּחקלאוּת וּבתעשׂיה. כּך דיבּר קוֹלוֹנל סיימס לפני דעת-הקהל הבּין-לאוּמית ולפני ועדת המנדטים, כּלוֹמר לפני המוֹסד, אשר בּשמוֹ מנהלת האדמיניסטרציה הבּריטית את ארץ-ישׂראל. כּאן, בּארץ, אשר קוֹלה אינוֹ מגיע כּל כּך בּנקל לדעת-הקהל הבּין-לאוּמית, מדבּרוֹת העוּבדוֹת בּשׂפה אחרת לגמרי.

המנדט, אוֹתוֹ המנדט, אשר הבטיח לעם העברי את הקמת בּיתוֹ הלאוּמי בארץ-ישׂראל, מחייב הוֹצאוֹת גדוֹלוֹת לבּטחוֹן הציבּוּרי. מה הוּא הבּטחוֹן הציבּוּרי הזה? שמא יש צוֹרך להחזיק בּארץ צבא אנגלי גדוֹל, כּדי להגן על היהוּדים בּפני התפּרצוּת הזעם הערבי? שמא יש צוֹרך להחזיק בּארץ משטרה עצוּמה, כּדי לבלוֹם את המריבוֹת הבּלתי פּוֹסקוֹת? אין צבא אנגלי גדוֹל ואין משטרה רבּת-מספּר בּארץ – משוּם שהזעם הערבי הזה, העלוּל כּאילוּ להתפּרץ בכל רגע – איננוּ, וגם המריבוֹת אינן, ואין צוֹרך בּאַפַּרט צבאי גדוֹל, לוּ גם מסיבּה זאת, שישנם בּארץ מאה וחמישים אלף יהוּדים, אשר מציאוּתם הוּא גוֹרם מכריע של שלוֹם. וּבכל זאת יש לאנגליה הוֹצאוֹת גדוֹלוֹת לבּטחוֹן הציבּוּרי והשמוּעה המלַוה את התפּטרוּתוֹ של לוֹרד פּלוּמר ממשׂרתוֹ הגבוֹהה, מבארת את מקוֹר ההוֹצאוֹת הללוּ. לא די היה לממשלת אנגליה בּזה, שארץ-ישׂראל שילמה עד עתה שליש של תקציב חיל-הספר – עליה לשלם, לפי דעת לוֹנדוֹן, את כּל שלוֹשת השלישים. אנגליה אינה מעוּנינת בּהחזקת הצבא הזה. עבר-הירדן מזרחה אינוֹ מעוּנין בּוֹ, רק ארץ-ישׂראל, היא לבדה צריכה לשׂאת בּעוֹל הכּספּי הזה. הדבר נראה ללעג ממש. את עבר-הירדן קוֹרעים מארץ-ישראל, עוֹשׂים ממנוּ מדינה לחוּד, קוֹראים לה אמירוּת, חוֹתמים אתה חוֹזה, לחיל-הספר המגין עליה אין נוֹתנים ליהוּדים להיכּנס, לאלה הפּוֹנים מן המדינה הזאת למשׂרדי ירוּשלים, עוֹנים, כּי לגבּי ארץ-ישׂראל, נחשב עבר-הירדן כּ“חוּץ-לארץ” – אוּלם את תקציבוֹ של חיל-הספר מטילים על משלם המסים הארצישׂראלי. אם כּך מסַדרים את הענינים, אם גם את אִבּן-סעוּד ואת הוַהאבּים זוֹקפים על חשבּוֹן המנדט הארצישׂראלי, הרי לא קשה להכריז בּג’ניבה, כּי ממשלת ארץ-ישׂראל מוּכרחה להטיל מסים לכלכּלת הארץ – שכּן באמת גדוֹלוֹת ההוֹצאוֹת לבּטחוֹן הציבּוּרי.

ואוּלם לא זאת בּלבד אמר קוֹלוֹנל סיימס בּג’ניבה. הוא סיפּר גם על הדאגה שדוֹאגת הממשלה לגוֹרל ה“יצרנים”, בּחקלאוּת וּבתעשׂיה. וגם לדאגה זוֹ נתנה לנוּ הכרוֹניקה של הימים האלה דוּגמה קטנה, אוּלם אָפינית למדי: בּית-החרוֹשת “ליבּר-נוֹעם” החליט לעבוֹר לסוּריה, אם לא תַשוה הממשלה את המכס על שוֹקוֹלדת-חוּץ עם המכס על החמרים הגלמיים הדרוּשים לתוֹצרתוֹ כּאן. מקרה זה איננו בּוֹדד. קשוֹת קבל על הממשלה [בּעל בּית-חרוֹשת משי] דלפינר. במלחמה נמרצת אִתה עמד [בּעל בּית-חרוֹשת לשינַיִם תוֹתבוֹת] בּלוּם. אנשי התעשׂיה אינם פּוֹסקים לדרוֹש מאת הממשלה יצירת תנאים אשר יאַפשרוּ את התפּתחוּתה. ויש שאנשי הממשלה כּאילוּ מבינים את הדרישוֹת הללוּ וּמוֹדים בּהן. אוּלם אין זה כּי אם “מצב-רוּח”, אשר בּודאי סיבּוֹת ממשיוֹת לוֹ, וּבמקוֹמוֹ בּא “מצב-רוּח” אחר אשר גם לוֹ בּודאי סיבּוֹת משלוֹ, ואז נשכּחוֹת ההכרזוֹת הקוֹדמוֹת, וּבמקוֹם בּלוּם צריך ללחוֹם את מלחמת-המכס ליבּר. ענין החוֹזה עם סוּריה לא סוּדר עדיין, והוּא תלוּי כּאיוּם תמידי מעל לתעשׂיה הארצישׂראלית. אין לממשלה שיטה בּרוּרה וּמסוּימת שמטרתה תהיה פּיתוּח אוֹתוֹ ענף העבוֹדה, אשר בּשנה הזאת, בּשנת המעבר ממצוּקה קשה לרוָחה קלה, הוֹכיח, אוּלי בּאוֹפן בּלתי צפוּי ליהוּדים עצמם, את יכלתוֹ לשמש מקוֹם קליטה למספּר רב של עוֹבדים עברים. בּשנוֹת המבוּכה הגדוֹלה, כּאשר גם לאנשי התעשׂיה לא בּרוּרוֹת היוּ דרכיה והם עשׂוּ בּודאי שגיאוֹת רבּוֹת, אפשר היה להתיחס בּזלזוּל-מה לנסיוֹנוֹת התעשׂיה. פּקפּוּקים אלה לא יכּירם יוֹתר מקוֹמם, ושוּם הצדקה אין להם. ישנה קוֹנסוֹלידַציה בּמקצוֹע זה. המפעלים אשר יסוֹד בּריא להם יצאוּ שלמים מן הסערה אשר שברה את אלה שלא היתה להם זכוּת-קיוּם, והם רשאים לתבּוֹע מן הממשלה את עזרתה ואת סיוּעה.

לא מישהוּ אחר, אלא בּא-כּוֹח הממשלה בּג’ניבה, קוֹלוֹנל סיימס, קשר את שני המוֹמנטים האלה – שיטת המכס והוֹצאוֹת הבּטחוֹן. וסיבּת התפּטרוּתוֹ של הנציב העליוֹן קוֹבעת גם לאיזוֹ הוֹצאוֹת נחוּצוֹת לממשלה הכנסוֹת המכס, המיַקרוֹת את אחד ממִצרכי החיים העיקריים, הסוּכּר, ואינן מאַפשרוֹת לבית-החרוֹשת ליבּר להישאר בּארץ. ישנה לפנינוּ התנגשוּת קשה של שני מוֹמנטים אלה ועל הממשלה לצאת מן ההתנגשוּת הזאת – בּהתאם להוֹדעת בּא כּוֹחה בּג’ניבה אשר הכּיר בּחוֹבת הממשלה לשנוֹת את שיטתה “לטוֹבת היצרנים”, בּחקלאוּת וּבתעשׂיה.

י“ג תמוז תרפ”ח (1.7.1923)

---

"המצאת" מחלקת העליה

מאת

משה בילינסון

בּ“הארץ” מאתמוֹל מסוּפּרת שוּב “אניקדוֹטה” מעניני העליה, המאירה בּאוֹר בּלתי מצוּי (גם אחרי כּל מה שעבר עלינוּ בּשטח הזה) את שרירוּת-הלב השׂוֹררת בּמחלקת העליה ואת מצב-ההשפּלה הנוֹצר על ידה לעוֹלה היהוּדי. ז’בּוֹטינסקי מתכּוֹנן לעלוֹת ארצה וחברת האחריוּת “יהוּדה” הגישה לממשלה את התעוּדה המעידה, כּי מוּבטחת לוֹ עבוֹדה וּפרנסה לשנתים ימים. לכאוֹרה, היה כּל הענין צריך להיגמר בּזה – הרי דרישוֹתיה של חוּקת העליה נתמלאוּ. אלא מה? ז’בּוֹטינסקי איננוּ יהוּדי סתם, הוּא גם אחד מאנשי-השם בּציוֹנוּת, סוֹפר ועסקן מפוּרסם. בּעברוֹ הציוֹני רשוּמים: הגדוּד העברי, מאוֹרעוֹת ירוּשלים, עכּוֹ, כּיוֹם הוּא עוֹמד בּראש הזרם הרביזיוֹניסטי, וכל זה כּנראה אינוֹ כּל כּך סימפַּטי בּעיני הממשלה, וּמשוּם שלא היתה לה שוּם אפשרוּת חוּקית למנוֹע את הויזה ממנוּ, “נפלה על ההמצאה” הנפלאה לדרוֹש מאת חברת “יהוּדה” להכניס בּחוֹזה שלה עם ז’בּוֹטינסקי סעיף האוֹסר עליו כּל עבוֹדה פּוֹליטית בּארץ. אמנם, לאחר הסירוּב הנמרץ והמוּחלט של חברת “יהוּדה”, הסתלקה הממשלה מדרישתה הנפלאה הזאת, אוּלם הויזה טרם ניתנה.

ז’בּוֹטינסקי יש לוֹ כּמה מתנגדים בּהסתדרוּת הציוֹנית וּבתנוּעת העבוֹדה בּיחוּד. הזרם הציוֹני אשר בּראשוֹ הוּא עוֹמד מהווה מיעוּט קטן בּמחנה הארצי-ישׂראלי. העבוֹדה אשר הוּא עוֹשׂה בּשנים האחרוֹנוֹת נראית לרבּים מאתנוּ כּבלתי פּוֹרה, ואפילוּ כּמזיקה. רבּים מאתנוּ חוֹשבים לחוֹבתם הציוֹנית להילָחם בּדעוֹת אשר ז’בּוֹטינסקי שוֹקד להפיצן. ואוּלם מה ענין כּל זה למחלקת העליה? כּלוּם מסַמכוּתה היא לעלוֹת על כּסא המשפּט ולשפּוֹט את היהוּדים הרוֹצים לעלוֹת ארצה?

הנסיוֹן הזה לעכּב כּניסת יהוּדי ארצה על שדעוֹתיו אינן נוֹשאוֹת חן בּעיני הממשלה, הנסיוֹן הזה לשלוֹל מן היהוּדי, למפרע, עוֹד בּטרם עלה ארצה, את חוֹפש פּעוּלתוֹ הפּוֹליטית, היא התנקשוּת קשה בּזכוּיוֹת הראשוֹנוֹת של כּל אדם ושל כּל תוֹשב ארצנוּ. ואם ה“אניקדוֹטה” תיעָשׂה למציאוּת, יראה בּה הישוּב, תראה בּה התנוּעה הציוֹנית כּוּלה, – תוֹמכיו וּמתנגדיו של ז’בּוֹטינסקי כּאחד – עלבּוֹן קשה וּפגיעה קשה, אשר אין להשלים אתם בּשוּם פּנים ואוֹפן.

תשמש ה“אניקדוֹטה” הזאת אזהרה לכל אלה שרצוּ לראוֹת בּמחאוֹת ציבּוּר הפּוֹעלים נגד גירוּשי היהוּדים מן הארץ בּגלל השקפוֹתיהם הפּוֹליטיוֹת, ענין “מעמדי” בּלבד. אם היוֹם נעשׂה הפקר היהוּדי-הקוֹמוּניסט, אין מעצוֹר שמחר יֵעשׂה הפקר היהוּדי-הרביזיוֹניסט, וּמחרתים יכוֹל לבוֹא תוֹרם של האחרים. ואין אמצעי אחר נגד שרירוּת-הלב המתפּשטת בּין הפּקידוּת הארצישׂראלית מאשר ההגנה הנמרצת על העיקרוֹן אשר אין לעבוֹר עליו: לא בּחסד אלא בּזכוּת עוֹלים היהוּדים לארץ הזאת אשר היא ארצם. לא בּחסד אלא בּזכוּת הם חיים בּה. מן היהוּדי אפשר לשלוֹל – כּמו משאר תוֹשבי הארץ – כּל מה שהחוֹק מרשה לשלוֹל ממנוּ. את המוֹלדת ואת זכוּתוֹ למוֹלדת אין לשלוֹל ממנוּ.

ד' תשרי תרפ"ט (18.9.1928)

---

עבוֹדה עברית

מאת

משה בילינסון

אם נצרף יחד את הידיעוֹת והעוּבדוֹת, מעשׂי יוֹם־יוֹם כּמעט, פּרי יחסי הממשלה הארצישׂראלית לעבוֹדת־הבּנין הנעשׂית על־ידי הישוּב העברי וההסתדרוּת הציוֹנית, נקבּל תמוּנה עגוּמה למדי. אנוּ עצמנוּ כּמעט שהתרגלנוּ לבלי לדבּר יוֹתר על התחַיבוּיוֹת הממשלה הנוֹבעוֹת מן המנדט. אנוּ מתחילים כּבר להעביר את הויכּוּח התמידי שלנוּ עם האדמיניסטרַציה הארצישׂראלית לשטח מספּר היהוּדים בּארץ וּסכוּם המסים אשר משלמים היהוּדים – נימוּק, שהוּא בּודאי חשוּב מאד ואוּלם לא עליו, על־כּל־פּנים לא עליו בּלבד, להיוֹת למשענת הפּוֹליטית שלנוּ. אין ארץ ישׂראל מוֹשבה סתם אשר האדמיניסטרציה שלה מחוּיבת להחזיר לתוֹשביה מה שהיא מקבּלת ממנה. אין ארץ־ישׂראל ארץ שני העמים סתם, אשר לכל אחד צריך שיֵעשׂה צדק לפי מספּרוֹ. ואילוּ היה מספּר היהוּדים הנמצאים עתה בּארץ קטן הרבה וּסכוּם המסים הנפרעים על־ידיהם פּחוֹת הרבּה, – גם אז לא היה הדבר הזה מקטין בּמאוּמה את התחַיבוּת הממשלה כּלפּי בּנין הבּית הלאוּמי העברי בּארץ־ישׂראל, כּי לא לשם היהוּדים הגרים בּארץ ולא בּזכוּת המסים שלהם ניתנה ההתחַיבוּת הבּין־לאוּמית הזאת. והתמוּנה העגוּמה של יחסי ממשלת ארץ־ישׂראל לעבוֹדת־הבּנין היהוּדית מתחילה להיוֹת דוֹמה מאד להפרעה גלוּיה של ההתחַיבוּת הזאת.

אם גם נניח רגע לדברים העיקריים, כּגוֹן מניעת קרקעוֹת הממשלה מאת המתישב היהוּדי; אם גם נסתפּק בּעוּבדוֹת יוֹם־יוֹם בּלבד, בּקטנוֹת, גם אז נעמוֹד מתוֹך השתוֹממוּת והתמרמרוּת לפני החזיוֹן הזה. לפני המעצוֹרים התמידיים אשר ממשלת הארץ מעמידה, כּאילוּ בּכוָנה, על הדרך הקשה של המפעל העברי. תלינוּ תקווֹת גדוֹלוֹת בּעבוֹדת הנמל. וגם הממשלה עצמה, שניסתה בּשנוֹת המצוּקה לעשׂוֹת את חשבּוֹן העתיד, לקחה תמיד את העבוֹדה הזאת בּחשבּוֹן הסיכּוּיים העוֹמדים בּפני הפּוֹעל העברי. ועתה, כּאשר הגשמת המפעל הזה הוֹלכת וּמתקרבת, היא מעוֹררת כּמעט יוֹתר דאגה מאשר שׂמחה. דבר העברת תחנת לוּד לתל־אביב־יפוֹ היה נדמה לפני שנתים כּמעשׂה בּטוּח – ולהשערה הזאת היה יסוֹד בּהבטחוֹת המסוּימוֹת של בּאי־כּוֹחה המוּסמכים של הממשלה. עתה נדחית העברה זאת ללא מוֹעד וּללא סיכּוּיים בּרוּרים. הפּוֹעל העברי ממשיך להיוֹת מקוּפּח בּעבוֹדוֹת העיריוֹת – וידוּע וגלוּי הוּא, שהדבר תלוּי בּמידה רבּה לא בּעיריוֹת בּלבד אלא בּממשלה וּבאי־כּוֹחה המקוֹמיים. דוּגמת ירוּשלים, עם 66 אחוּז תוֹשביה היהוּדים ו־10 אחוּזים הפּוֹעלים היהוּדיים העסוּקים בּעבוֹדוֹת העיריה, הנה אילוּסטרַציה מחרידה למצב הבּלתי טבעי והבּלתי צוֹדק הזה. אילוּסטרציה שניה, בּמשק ממשלתי טהוֹר, ניתנת על־ידי מחלקת הרכּבת. זה כּבר עברה וחלפה התקוּפה ההיא, כּאשר אפשר היה להאשים את נסיוֹנוֹת התעשׂיה העברית בּקלוּת־דעת, בּחוֹסר־ידיעה של עניני הארץ, בּרוּח מבוֹהלת. מה שבּנסיוֹנוֹת האלה היה בּלתי מבוּסס כּלפּי אפשרוּיוֹת הארץ וּבלתי פּוֹרה בּסידוּר הפּנימי, נפל מזמן. מה שנשאר הוֹכיח את זכוּתוֹ לקיוּם וּלהתפתחוּת. וּבכל זאת ה“סיליקט” [בית־חרוֹשת ללבנים] התל־אביבי, שהיה נוֹתן לחם למאתים נפש, נסגר וּבסגירה הזאת חלק רב לפּוֹליטיקה הפיסיקאלית קצרת־הראוּת של הממשלה. בּית החרוֹשת [לשוֹקוֹלד] ליבּר, אשר כּבש את השוּק בּתוֹצרתוֹ, מאיים לעזוֹב את הארץ ולעבוֹר לסוּריה, בּאשר ממשלתה מציעה לפניו תנאים הרבּה יוֹתר נוֹחים מתנאי ממשלת ארץ־ישראל, אשר גבתה מבּית־חרוֹשת זה 3000 לא"י בּתוֹר דמי מכס. כּן, נצחוֹן מזהיר של מחלקת הכּספים, ואוּלם תוֹצאוֹתיו עלוּלוֹת להיוֹת החרבת המשק הארצישׂראלי.

התקציב הממשלתי מעוּבּד גם הוּא לא לפי צרכי הארץ וּמִשקה. בּלי התחשבוּת כּל־שהיא עם התפקידים המיוּחדים של אנגליה בּארץ הזאת – הוּא כּוּלוֹ לטוֹבת המטרוֹפּוֹלין ועניניה. וּמשוּם כּך אין כּסף בּקוּפּה הארצישׂראלית וּמשוּם כּך צריכים המתישבים היהוּדים לשׂאת בּכל העוֹל של המסים ללא כּל עזרה מצד הממשלה – דבר אשר אין לוֹ דוּגמה בּשוּם מפעל של התישבוּת חדשה, גם כּאשר ההתישבוּת הזאת נעשׂית על־ידי ממשלת אנגליה לחיילים המשוּחררים שלה, גם כּאשר ההתישבוּת הזאת נעשׂית על־ידי ממשלת רוּסיה ליהוּדים הצריכים לישב לה את שׂפת אַמוּר [בּמזרח־סיבּיר], וגם הבּנק החקלאי – מי אינוֹ מוֹדה בּצוֹרך החיוּני אשר בּוֹ, מי אינוֹ מכּיר בּנזק הרב אשר היעָדרוֹ גוֹרם לארץ החקלאית הזאת? – נשאר תמיד, זה שנים רבּות, “רשוּם לפני הממשלה לתשׂוּמת־לב”. הוֹצאוֹת החינוּך והבּריאוּת של היהוּדים רוֹבצוֹת, כּקוֹדם, כּמעט בּמלוֹאן, על התקציב הציוֹני והממשלה שוֹמרת לה את התפקיד הנוֹח לבקר את המפעלים אשר היהוּדים בּנו לעצמם בּפרוּטוֹת אשר גזלוּ מן העבוֹדה המישבת בּמישרין: הן היהוּדים הנם “בּטלנים” למדי ו“עשירים” למדי עד כּדי לדאוֹג לעצמם בּכוֹחוֹתיהם הם, וּמה טוֹב, שהקוּפּה הארצישׂראלית המסכּנה יכוֹלה על־ידי כּך “לעזוֹר” לבּריטניה בּהוֹצאוֹתיה. וּבאוֹתוֹ הזמן מוּכרח היהוּדי, כּדי שיכּנס ארצה, כּדי שתדרוֹך רגלוֹ על האדמה הזאת – שהיתה לוֹ אלפּים שנה לפני היוֹת בּריטניה הגדוֹלה בּעוֹלם, – לעבוֹר גיהנוֹם של בּדיקוֹת וּבחינוֹת מגוּחכוֹת וּמחוּסרוֹת טעם וּמשפּילוֹת את כּבוֹדוֹ. וגם אחרי הגיהנוֹם הזה הוּא נשאר לעתים די קרוֹבוֹת מחוּץ לגבוּלוֹת הארץ, וּבעד כּל יהוּדי ויהוּדי, גם כּאשר אמצעים לוֹ, מוּכרחים ללחוֹם מלחמה קשה. וכל אלה הנם רק אילוּסטרציוֹת לתנאי עבוֹדתנוּ המשקית והכּלכּלית – מחוּץ לשאלוֹת העיקריוֹת הפּוֹליטיוֹת.

מהי הפּוֹליטיקה הזאת? האם חוֹסר הבנה כּלכּלית אוֹ גם רצוֹן לעכּב את התפּתחוּת המשק העברי? רק חוֹסר הבנה של התחַיבוּיוֹת ממשלת המנדט כּלפּי העם העברי אוֹ גם הרצוֹן “להרגיל את העם הזה, למען ישכּח לאט לאט, שהיה זמן וּבּריטניה הגדוֹלה קמה ועלתה על הבּימה הבּין־לאוּמית ונתנה הבטחוֹת מסוּימוֹת וּברוּרוֹת לסייע ליצירת הבּית הלאוּמי לעם העברי בּארץ־ישׂראל”?

נדמה, כּאילוּ אנוּ עוֹמדים עתה על פּתח הפּעוּלה הציוֹנית המחוּדשת. גל העליה הרעננה עוֹמד בּשערי הארץ. מוּרגשת גם התעוֹררוּת ידוּעה בּמחנה הציוֹני בּחוּץ־לארץ. אוּלי יהיוּ לנוּ גם בּני־בּרית חדשים. בּקוֹשי רב, מתוֹך התאמצוּת והתגבּרוּת גדוֹלה, משתחרר הישוּב וּמשתחררת התנוּעה הציוֹנית מירוּשת המשבּר, מן הפַּניקה הרוּחנית וּמאפס הפּעוּלה שתקפוּ אוֹתם. הפּרוֹצס הזה הוּא בּהכרח אִטי, בּהכרח קשה. ואם הוּא יוּפרע, כּשם שהוּפרעה העליה ההמוֹנית, אנוּ נעמוֹד שוּב לפני אסוֹן גדוֹל, אוּלי יוֹתר גדוֹל מבּשנוֹת המשבּר. המצב הזה מחייב זהירוּת – ונדמה שלמדנוּ כּבר להיוֹת זהירים ואוּלי גם התחלנוּ להפריז בּמידה הטוֹבה הזאת. ואוּלם לא רק זהירוּת מחייב המצב החדש בּארץ וּבתנוּעה הציוֹנית אלא גם גיוּס כּוֹחוֹת, התאמצוּת גדוֹלה, הכּרת החוֹבה מצד כּל גוֹרמי הבּנין העברי, מצד ממשלת הארץ בּתוֹכם. קל ונוח היה לה, לממשלה הזאת, להטיל את כּל האחריוּת לאי־הצלחה שלנוּ עלינוּ, על עצמנוּ, רק עלינוּ, על אי־כּשרוֹן המעשׂה שלנוּ, רק שלנוּ. קל ונוֹח – וּבלתי צוֹדק בּהחלט. הישוּב העברי וההסתדרוּת הציוֹנית אינם משתמטים מן האחריוּת לאי־הצלחה והם משתדלים ללמוֹד ממנה – ואוּלם החוֹבה הזאת נוֹפלת גם על הממשלה, בּמידה לא פּחוּתה. כּל הפּוֹליטיקה הזאת, אשר גוֹרל ה“סיליקט” וּבית־החרוֹשת ליבּר, חלקוֹ של הפּוֹעל העברי בּעבוֹדוֹת העיריה, מסים כּבדים על המתישבים החדשים, הסתלקוּת מחוֹבוֹת כּלפּי החינוּך והבּריאוּת העברית, התעללוּת בּעוֹלה וכוּ' וכוּ' אינם אלא אילוּסטרציוֹת לה, – חלק רב־ערך לה, אוּלי חלק מכריע, בּאי־הצלחה של שנוֹת העליה ההמוֹנית; חלק רב־ערך לה מבּחינה מעשׂית, בּעבוֹדת יוֹם־יוֹם, וחלק לא פּחוֹת חשוּב לה מבּחינה פּסיכוֹלוֹגית, בּאשר יצרה בּקרב ההמוֹנים היהוּדים, וגם בּקרב ההסתדרוּת הציוֹנית עצמה, מצב־רוּח של דכּאוֹן, אשר יסוֹדוֹ בּכך שאין לעשׂות בּארץ עבוֹדה פּוֹריה, עבוֹדה העוֹמדת בּהתאמה לאמצעים ולכּוֹחוֹת המוּשקעים, בּתנאים אשר ממשלת הארץ יצרה אוֹתם לעוֹלה היהוּדי. ואם שיטת הממשלה בּשנוֹת העליה ההמוֹנית הביאה לידי כּך, שהתקוּפה, שהיתה יכוֹלה להיוֹת לברכה לארץ, השאירה אחריה אך משבּר קשה, הרי עתה, על סף התקוּפה החדשה, אחרי שהתגבּרנוּ על המשבּר, – על האדמיניסטרציה הארצישׂראלית ללמוֹד מן הנסיוֹן המר וּלהתאים את הפּוֹליטיקה המשקית והפיסקאלית שלה לצרכי הארץ ולהתחיבוּת הבּין־לאוּמית של הממשלה האנגלית.

ז' תשרי תרפ"ט (21.9.1928)

---

אחרי מאורעות ירושלים

מאת

משה בילינסון

אחרי מאוֹרעוֹת ירוּשלים / משה בילינסון

מבּלי להקטין את קשי המאוֹרע על-יד הכּוֹתל המערבי ואת עוֹמק העלבּוֹן אשר נגרם על ידוֹ, אפשר בּכל זאת להניח שתשוּבת הישוּב לא היתה כּל כּך נרגשת וסוֹערת, אלמלא היה המאוֹרע הזה מעין טיפּה אחרוֹנה בּכוֹס העלבּוֹנוֹת שעברה עלינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת. דחיקת רגלי הפּקידים והחיילים היהוּדים, זלזוּל בּשׂפה, התעללוּת בּעליה, גירוּשי היהוּדים – והיהוּדים בּלבד – מן הארץ, הסדרים בּבתי-הסוהר, הליקוּיים בּבּטחוֹן הציבּוּרי וכוּ'.

השיטה הזאת נטעה בּיהוּדי ארץ-ישׂראל הרגשת עלבּוֹן והשפּלה, אשר אין לשׂאת אוֹתהּ בּשוּם אוֹפן וּבשוּם מקוֹם וּבארץ הזאת על אחת כּמה וכמה. הממשלה מסתמכת עתה על החוֹק הקוֹבע סדרים מסוּימים על-יד הכּוֹתל. החוֹק הזה בּודאי קיים, אף על פי שלא נתפּרסם מעוֹלם, אלא העוול והעלבּוֹן שבּוֹ גלוּיים לעין כּל. חוֹק זה גם איננוּ יחיד בּמינוֹ, בּשוּרת החוּקים העוֹמדים, מבּחינה זאת אוֹ אחרת, בּניגוּד להרגשת התוֹשבים כּוּלם אוֹ חלקם, וּבניגוּד להכּרתם. עד כּמה שהחוּקים האלה נוֹגעים בּנוֹצרים וּבמוּסלמים, ידעה הממשלה למנוֹע – וזאת היתה חוֹבתה – שימוּש קפּדני וּמחמיר. כּך עוֹשׂה כּל ממשלה המתיחסת בּכבוֹד לתוֹשביה ויש לה קצת הבנה פּוֹליטית. רק בּיחס ליהוּדים סרה הממשלה מהדרך הנכוֹנה ולא רצתה להכּיר לא את המקוֹם ולא את הזמן. “יקוּם החוֹק ויחרב העוֹלם” – אין תוֹרה אכזרית וּמטוּמטמת מזוֹ. וּלפיה התנהגה ממשלת הארץ. היא מסתמכת, בּקו השני של הגנתה (בּקו אשר אין מגלים אוֹתוֹ בּקוֹמוּניקַטים הרשמיים אלא רק בּשׂיחוֹת פּרטיוֹת) על מחאוֹת הערבים ועל האסוֹנוֹת אשר היוּ עלוּלים, כּביכוֹל, להתרחש בּירוּשלים. יש לפקפּק, אם היתה הממשלה מחוּיבת להתיחס בּרצינוּת למחאוֹת המוֹעצה המוּסלמית ולראוֹת בּה את דעתוֹ של כּל העם הערבי היוֹשב בּארץ. בּסיפוּק רב עלינוּ לציין, שדעת-הקהל הערבית לא היתה כּלל מאוּחדת בּשאלה הזאת. ראש עירית חיפה וּבאי כּוֹח הפּלחים שבּאוּ ירוּשלימה ל“אסיפת המחאה” הבינוּ להרגשוֹת היהוּדים. רק הפּוֹליטיקנים צרי העין, אשר אינם מתבּיישים להפיץ שמוּעוֹת על רצוֹן היהוּדים לכבּוֹש את מסגד-עוֹמר, יכוֹלים לראוֹת בּארוֹן-הקוֹדש, הגדוֹל בּאי-אלה סנטימטרים מאשתקד, אוֹ בּהתרגשוּת היהוּדים לרגל ההתערבוּת הגסה של המשטרה בּשעת התפילה, איוּם כּל שהוּא כּלפי העם הערבי וּזכוּיוֹתיו. נחטא לעם הערבי אם נקבּל את דעת הפּוֹליטיקנים האלה כּדעת כּל הערבים. הממשלה, בּמקוֹם להסכּים בּמהירוּת מפליאה לדרישוֹתיהם, היתה צריכה לבאר להם את כּל הגסוּת, את כּל העלבּוֹן שבּמחאוֹתיהם; היא היתה צריכה לבאר להם עד כּמה מדוּמוֹת זכוּיוֹתיהם הפוֹרמַליוֹת על הכּוֹתל בּהשוָאה לזכוּיוֹת האמיתיוֹת, המבוּססוֹת לא על בּעלוּת מקרית אלא על ההיסטוֹריה של היהוּדים ועל לבּם. וּמשוּם שלא עשׂתה כּך, יש לנוּ הרשוּת להניח, שפּעלוּ כּאן מוֹמנטים פּסיכוֹלוֹגיים ידוּעים, הטבוּעים בּהלָך-רוּחם של הפּקידים הגבוֹהים של ממשלת ארץ-ישׂראל.

הפּקידים האלה אין להם ההכּרה הפּנימית האמיתית שהיהוּדים נמצאים בּארץ “לא בּחסד אלא בּזכוּת”. אין להם הכּרת הזכוּת, ההיסטוֹרית והאנוֹשית, של היהוּדים על הארץ הזאת. גם בּעיניהם, כּמוֹ בּעיני הפּוֹליטיקנים הערבים, היהוּדי הנוֹ זר בּארץ-ישׂראל והוּא בּא הנה ודוֹרש את זכוּיותיו רק לפי קוֹמבּינַציה פּוֹליטית ידוּעה, אשר זמנה עבר וחלף. האַרגוּמֶנטציה הפּשוּטה, כּביכוֹל, של העסקנים הערבים – “הנה אנוּ יוֹשבים בּארץ הזאת כּמה מאוֹת בּשנים ואנוּ מהוים בּה רוֹב מכריע”, וּמה רֹצים היהוּדים ממנוּ וּממנה? – האַרגוּמנטציה הזאת היא כּנה וּנכוֹנה גם בּעיני הפּקידים האלה. וּמשוּם כּך צוֹדקים תמיד הערבים בּעיניהם, והם מוּכנים להתחשב בּדרישוֹתיהם וּמחאוֹתיהם גם כּשהן מביאוֹת לידי פּגיעה בּיהוּדים. ויש גם שאלת הצד האדמיניסטרטיבי שבּדבר – כּי אין לכפּוֹר שהנהלת הארץ היתה הרבּה יוֹתר פּשוטה והרבּה יוֹתר קלה אילמלא היתה קיימת “השאלה הציוּנית” הזאת והיהוּדים האלה עם “השׂפה השלישית” שלהם ועם תביעוֹתיהם התרבּותיות, עם הכּרת כּבוֹד בּן-אדם שלהם וכם כּל הסבך הזה של המנדט “המשוּנה”. אילוּ לא היה הלָך-הרוּח הזה אצל אחדים מפּקידי הממשלה הגבוֹהים, לא היתה אפשרית ההפליה בּחיל-הספר וההסבּרוֹת המשוּנוֹת בּשאלת הבּטחוֹן הציבּוּרי, ואי-אפשר היה שדעת-הקהל היהוּדית תראה בּאחד מן הפּקידים האלה את המאַרגן של הועידה השביעית של הערבים, בּשני את הרוּח החיה של כל הדֶמונסטרציה הכּסילית של העסקנים הערבים וּבשלישי את המכשיר העיור של העסקנים הערבים הקיצוֹניים. ואין זה מענין כּלל וּכלל אם הפּקידים האלה אוֹהבים את היהוּדים אוֹ שוֹנאים אוֹתם. יתכן מאד, שכּל אחד מהם יש לוֹ מכּירים וידידים טוֹבים בּין היהוּדים ושבּאנגליה שלהם אינם מתענינים כּלל בּגזעו של לוֹרד רידינג אוֹ לוֹרד מלצ’ט. מענין, חשוּב, מכריע רק זה: הפּקידים האלה אינם מבינים את התפקיד אשר אנגליה קיבּלה על עצמה בּארץ הזאת.

ההתרגזוּת וההתרגשוּת של היהוּדים אחרי מאוֹרע הכּוֹתל יש לראוֹתם כּתוֹצאה מכּל האתמוֹספירה המשפּילה אשר היהוּדי מרגיש סביבוֹ בּגלל הפּקידוּת הבּלתי-הוֹגנת הזאת. וּמשוּם כּך היתה ההתרגשוּת הזאת טבעית וּבאה מאליה. איש לא יצא לרחוֹב לעוֹרר את ההמוֹנים. טרם הוֹפיעוּ העתוֹנים, טרם פּתח עסקן אחד את פּיו, בּוֹ בּרגע שבּאוּ הידיעוֹת הראשוֹנוֹת, כבר היתה צוֹרבת בּכל הארץ הרגשת העלבּוֹן. אם מישהוּ בּעתוֹנוּת הערבית רוֹצה לראוֹת בּאסיפוֹת המחאה של היהוּדים משׂחק פּוֹליטי המכוּון נגדם, – הרי זה מעיד רק על חוֹסר כּל הבנה מצדם לגבּי המתרחש בּישוּב העברי. בּרגעים האלה לא חשב אף יהוּדי אחד לנגוֹע בּערבים אוֹ לתקוֹף אוֹתם. זכוּת-הקנין שלהם על הכּוֹתל היא פוֹרמַלית וּבלתי צוֹדקת בּמידה כּזאת, ששכחוּה. לנגד עיני היהוּדים עמדה רק הממשלה עם פּקידיה ושוֹטריה.

כ“א תשרי תרפ”ט (5.10.1928)

---

הפועל העברי ונמל חיפה

מאת

משה בילינסון

בּשׂיחה שהיתה לבאי­­­־כּוֹח הממשלה עם בּאי־כּוֹח הסתדרוּת העוֹבדים בּדבר עבוֹדת הנמל בּחיפה, נשמעוּ מצד הממשלה תשוּבוֹת והוּבּעוּ דעוֹת המעידוֹת, כּי אין לה מוּשג בּרוּר ממציאוּת הארץ ושאין גם בּכוָנוֹתיה להתחשב בּרצינוּת בּדירֶקטיבות אשר הפּרלמנט האנגלי, בכבודו ובעצמו, נתן לה, לפי הצעת בּאי־כּוֹח הפּוֹעל הפּוֹעלים, בענין הזה.

בשלוֹש דרישוֹת בּאוּ בּאי־כּוֹח ההסתדרוּת לממשלה: לבלי להכניס לעבוֹדת הנמל פוֹעלים מחוּץ לארץ־ישׂראל; לשלם לפוֹעלים שׂכר “הוֹגן”; וּלהעסיק מספּר מסוּים של פוֹעלים יהוּדים. על הדרישה הראשוֹנה קיבּלוּ תשׁוּבה המניחה פחוֹת אוֹ יוֹתר את הדעת. העתיד ילמדנוּ אם לא ישתמשוּ לרעה בּתעוּדוֹת הנו­תנו­ת רשוּת להכניס מן החוּץ פוֹעלים, אשר “נחיצוּתם” תאוּשר על ידי התעוּדוֹת הללוּ. את התשוּבה כּשהיא לעצמה אין לשלוֹל מראש – הלא יתכן שלעבוֹדה מסוּג ידוּע אין פוֹעלים מוּמחים בּארץ והעבודה בּכל זאת צריך שתיעשׂה. ואשר לתשוּבה על הדרישה השנייה והשלישית, הרי אי-אפשר שלא לראוֹת בּהן השתמטוּת מן החוֹבה המפוֹרשת כּלפּי הפּוֹעל העברי וּכלפּי החלטוֹת הפּרלמנט האנגלי כּאחד. הממשלה לא הבטיחה להנהיג בּעבוֹדת הנמל שׂכר הוֹגן. היא גם לא רצתה להתחייב למספּר ידוּע של פּוֹעלים יהוּדים והסתפּקה בנוּסחה הסתמית של “אהדה” כּלפּי השקפת הסתדרוּת העוֹבדים. וּבהשתמטוּתה הסתמכה על כּך, שלמפעל הנמל הוּקצב סכוּם מסוּים אשר אין לעבוֹר עליו, ושרוֹב העבוֹדה יֵעָשׂה בּדרך הקבּלנוּת, ולממשלה ישנה משוּם מה האמוּנה המשוּנה שהקבּלן יֵדע לשמוֹר על עניני הפּוֹעל. שני הנימוּקים האלה אינם אלא “הערמה על החוֹק”. בּשעה שהממשלה חילקה את המִלוה הארצישׂראלי, היתה החלטת הפּרלמנט בּדבר שׂכר הוֹגן כּבר קיימת ועל הממשלה הייתה החוֹבה לברר אז, ולא עתה, לאחר מעשׂה, את השאלה הזאת, לקבּוֹע אז את השׂכר ההוֹגן ועל יסוֹדוֹ לעשוֹת את הקַלקוּלַציה ולקבּוֹע את הסכוּם הנחוּץ לבנין הנמל. בּמקוֹם לעשׂוֹת כּך חילקה הממשלה את כּסף המִלוה כּטוֹב בּעיניה, סִיפּקה כּל מיני צרכים אשר ספק גדוֹל הוּא אם הם היוּ צרכי הארץ בּאמת, ועתה היא מעמידה פּנים תמימים ונוֹתנת את התשוּבה המשוּנה – כּך וכך כּסף יש לי לשלם לפּוֹעלים. ואשר לקבּלנוּת, הרי מסירת העבוֹדה לקבּלנים אינה משחררת בּשוּם פּנים את נוֹתן העבוֹדה האמיתי מחוֹבתוֹ להבטיח לפוֹעל את תנאי־העבוֹדה האנוֹשיים.

מלבד הנימוּקים הבּלתי­־רציניים האלה, השתמשוּ בּאי־כּוח הממשלה גם בּנימוּקים כּלכּליים כּלליים. הממשלה אינה יכוֹלה להבטיח לפוֹעלי הנמל שׂכר יוֹתר גבוֹה מאשר היא משלמת בּכל עבוֹדוֹתיה, בּאשר מכּך יצא אי־שויוֹן ידוּע, אשר אפשר יהיה לתקנוּ אך מתוֹך העלאת שׂכר העבוֹדה בּעבוֹדוֹת הממשלה בּכלל ודבר זה יביא לידי יקרוּת כּללית. כּאן מתבּטאת אי־הבנת המציאוּת של הארץ וּמִשקה מצד הממשלה. היא שוֹכחת, כּי למעשׂה קיימוֹת כּבר בּארץ דרגוֹת שוֹנוֹת בּחיי הפּוֹעל; כּי מלבד משק הממשלה, המתנהל לפי דרגת־שכר נמוּכה בּיוֹתר, יש עוֹד משק יהוּדי, אשר שׂכר־העבוֹדה בּו גבוֹה יוֹתר מאשר בּמשק הממשלתי. אי־השויוֹן אשר ממנוּ מפחדת הממשלה, קיים כּבר בּמציאוּת. מסיבּוֹת שוֹנוֹת הצליח עד־עתה הפּוֹעל העברי, אמנם רק בּמידה ידועה. וּמתוֹך התאמצוּת בּלתי־פּוסקת, לקיים מעין חֵיץ בּין המשק הממשלתי והערבי וּבין המשק העברי. ואוּלם אין לחשוֹב שהמצב הזה יכוֹל להימשך בּכל הזמנים וּבכל התקוּפוֹת. שׂכר־העבוֹדה הנמוּך של המשק הלא־יהוּדי עלוּל בּכל רגע לשבּוֹר את “המחיצה הלאוּמית”. וּמאידך גיסא: אם הפּוֹעל העברי יצליח לעמוֹד בּכל תוֹקף על שׂכרוֹ הגבוֹה יוֹתר, עלוּל הדבר הזה להשפּיע גם על המשק הזוֹל של הממשלה ושל הערבים.

שתי רמוֹת־החיים הללוּ, כּאילוּ הן נתוּנוֹת בּמצב של מלחמה בּמשק הארצ־ישׂראלי ועדיין לא בּרוּר כּלל מי מהן סוֹפוֹ לנצח. על צד מי תעמוֹד הממשלה בּמלחמה הזאת? – על צד המשק הזוֹל, המנצל את הפּוֹעל ללא גבוּל והמאַיים להרוֹס את ההישׂגים של הפּוֹעל העברי, אוֹ על צד המשק העברי הוֹתן מִחית-מה לפוֹעל קבוּע והעלוּל להרים את כּל כּלכּלת הארץ? בּשאלה הזאת קשוּר בּמידה גדוֹלה העתיד הכּלכּלי של הארץ. בּתשוּבוֹת בּאי-כּוח הממשלה מוּרגשת השפּעת ההשקפה הפּרימיטיבית, ה“בּעל-בּיתית”. בּאי-כּוח הממשלה סבוּרים, כּמראה, ששׂכר-עבוֹדה גבוֹה יוֹתר, אוֹתה היַקרוּת אשר ממנה הם מפחדים, הנָה הפסד למדינה ולארץ, כּסף שנזרק החוּצה ללא כּל טעם. ההשקפה הזאת פּסוּלה בּתכלית. שׂכר-העבוֹדה הגבוֹה הוּא אחד הגוֹרמים העיקריים של התפּתחוּת הארץ. פּירוּשוֹ: הגבּרת כּוֹח הקניה של הפּוֹעל, כּלוֹמר, הגבּרת השוּק הפּנימי אשר ממנה נהנים בּעלי-בּתים, סוֹחרים, בּעלי-תעשׂיה, חנוָנים, בּעלי-מלאכה התלוּיים בּשוּק הפּנימי. הממשלה הדוֹאגת להתפּתחוּת הכּלכּלית של הארץ, עד כּמה שהתפּתחוּת זאת אינה נראית לה בּצוּרת משק בּעל-מוּם, משק מסוֹרס ביסוֹדוֹ, משק מבוּסס על עבדוּת, אין לה מה לפחד משׂכר-עבוֹדה גבוֹה של הפּוֹעל, אלא להיפך: עליה להיוֹת גוֹרם להעלאת שׂכר-העבוֹדה הזה. על אחת כּמה וכמה אם המדוּבּר איננוּ שׂכר מוּפרז כּלל, אלא אך ממוּצע, בּין השׂכר הקיים בּשוּק העברי לבין זה הקיים בּשוּק הערבי. יתכן, כּי בּשביל הממשלה קיימת גם שאלת הקוֹשי שישנוֹ בּהחזקת שתי דרגוֹת בּעבוֹדה המאוּרגנת על ידי נוֹתן-עבוֹדה אחד, אשר הוּא גם ממשלת הארץ. אין להסתיר את הקוֹשי הזה. ואוּלם שרשיו בּמציאוּת הארץ והממשלה אינה יכוֹלה לעצוֹם את עיניה בּפני מציאוּת זוֹ. יש בּארץ פּוֹעל עברי בּעל דרישוֹת-חיים יוֹתר גדוֹלוֹת, וּפוֹעל ערבי בּעל דרישוֹת יוֹתר צנוּעוֹת. שׂכר-העבוֹדה שוֹנה הוּא הבּיטוּי החיצוֹני של המציאוּת הזאת, ואין מחוֹבת הממשלה להוֹריד את הפּועל העברי לדרגתוֹ של הפּוֹעל הערבי אלא להיפך: להרים את הפּוֹעל הערבי בּהדרגה עד אמת-החיים של הפּוֹעל העברי. וּמלבד זה: טעוּת בּידי החוֹשבים שההבדלים האלה בּרמת-החיים עוֹדם בּמציאוּת התרבּוּתית “האנוֹשית” בּלבד. גם המציאוּת הכּלכּלית מחייבת שׂכר-עבוֹדה גבוֹה יוֹתר של הפּוֹעל העברי בּאשר הוּא אך פּוֹעל, אך שׂכיר, אשר אין לוֹ מקוֹר מחיה אחר זוּלת ידיו, בּוֹ בּזמן שהפּוֹעל הערבי, על פּי רוֹב, יש לוֹ גם משק כּל שהוּא אשר עליו חלק מחיתוֹ והעבוֹדה השׂכירה משמשת לוֹ אך “פּרנסת-עזר”. תנוּ לפּוֹעל העברי חלקת אדמה וּבית וּקצת ירקוֹת, וּפרה – ואז יוּכל גם הוּא להתקיים בּשׂכר יוֹתר נמוּך, ויסתפּק בּעבוֹדה עוֹנתית בּלבד. משוּם כּך עמדה משלחת ההסתדרוּת על שׂכר-עבוֹדה גבוֹה יוֹתר ל“פוֹעל קבוּע” ולאו דוקא לפּוֹעל העברי. אסוּר לממשלה להעלים עין מן המציאוּת הכּלכּלית הזאת. אי-התחַשבוּת בּה עלוּלה להביא לידי אי-שויוֹן מציאוּתי, אמיתי, קשה מאד וכוּלוֹ לרעת הפּוֹעל העברי.

משוּנה מאד הוּא נימוּק הממשלה בּסירוּבה להבטיח לפּוֹעל העברי את מקוֹמוֹ המסוּים בּעבוֹדת הנמל בּיחס מתאים למספּר הפּוֹעלים העברים בּארץ. הממשלה כּבר נוֹהגת כּלפּי היהוּדים התנהגוּת בּלתי צוֹדקת בּשטח אחר, בּקבעה את השתתפוּתה בּתקציב החינוּך של היהוּדים והערבים לא לפי מספּר הילדים הלוֹמדים למעשׂה, אלא לפי מספּר התוֹשבים, כּאילוּ גם לילדים היוֹשבים בּבּית אוֹ המתגלגלים משוּם-מה בּרחוֹב, צריכה להיוֹת נחלה בּבתי-הספר. ועתה חל אוֹתוֹ חשבּון מוּטעה גם בּשטח בעבוֹדה. אמת-מידה של הממשלה הוּא מספּר התוֹשבים הערבים והיהוּדים, כּאילוּ גם לבעלי-האחוּזוֹת ולסרסוּרים ולפקידים ולחנוָנים צריך להיוֹת חלק בּעבוֹדה הפיסית שתיעשׂה בּנמל. יש בּארץ שני מחנות של פּוֹעלים קבוּעים החיים על העבוֹדה השׂכירה ואוֹתם, רק אוֹתם, על הממשלה לקחת בּחשבּוֹן בּחלוּקת העבוֹדה שנוֹעדה להם.

ניגשנוּ לעיין בּתשוּבוֹת הממשלה רק מתוֹך ראִיית המציאוּת הכּלכּלית של הארץ, אוּלם אם נעיין בּדבר מנקוּדת הראוּת של המנדט נכּיר, כּי אין בּתשוּבוֹת הממשלה הבנה כּלשהי לתפקידה ל“סייע לעליה בּלתי פּוֹסקת של היהוּדים”.

ל' תשרי תרפ"ט (14.10.1928)

---

פּרוֹבוֹקציה של נדבּכים

מאת

משה בילינסון

שוּם צעד אינוֹ עלוּל להבליט יוֹתר את רמתם התרבּוּתית של שליטי הארץ, כאשר ההתעללוּת החדשה, שנעשׂתה בּאבני הכּוֹתל. שוּם דבר אינוֹ עלוּל לגלוֹת את הלוֹט מעל יחס הממשלה, הגלוּי והנסתר, אל הישוּב העברי, לזכוּיוֹתיו ולדרישוֹתיו, מאשר המערכה הנוֹספת הזאת בּמאוֹרעוֹת הכּוֹתל.

אל נשלה את נפשנוּ בּשוּם אשלָיוֹת: לא יתכן, כּי הבּנאים הערבים, אשר באוּ ליצוֹר “חזקה” נוֹספת ל“זכוּתם” על הכּוֹתל, למען עקוֹר מלב היהוּדים את התקוה לנצחוֹן הצדק, עוֹשׂים מה שהם עוֹשׂים על אחריוּתם הם בּלבד. מעוֹלם לא היוּ מעיזים לעשׂוֹת מעשׂה פּרוֹבוֹקציה גלוּיה כּזאת, אילמלא ידעוּ ידיעה בּרוּרה וּבטוּחה, כּי המעשׂה שלהם יהיה לרצוֹן לממשלת הארץ. וּממשלת הארץ אינה מר קיתרוֹטש [מוֹשל ירוּשלים] בּלבד. מוֹשל ירוּשלים, לאחר התנקשוּתוֹ בּכּוֹתל, שלא עברה בּשלוֹם, לא היה אוֹסר עלינוּ תגרה חדשה, אילמלא היה בּטוּח מראש בּחסוּת הרשוּת העליוֹנה בּארץ. וכיון שהענין יצא כּבר מגבוּלוֹת הארץ וּבא עד לוֹנדוֹן וגם לג’ניבה הגיע, כּלוּם יש להניח שמר לוּק [המזכּיר הראשי] לא הבטיח את עצמוֹ בּפני זעם הממשלה הלוֹנדוֹנית?

אל נתעלם מן המציאוּת. לא לכבוֹד יהיה זה לישוּב ולא לכבוֹד לתנוּעת־השחרוּר העברית. נבּיט ונראה את החזית המאוּחדת ההוֹלכת מפּקיד אנגלי פּלוֹני ועד המוֹעצה המוּסלמית וּמן המוֹעצה המוּסלמית ועד מר קיתרוֹטש וּמר לוּק ועד למשׂרד המוֹשבוֹת. רב כּוֹחה של חזית זוֹ, אוּלם לא נרכּין בּפניה את הראש, כּשם שלא עשׂוּ זאת הדוֹרוֹת שקדמוּ לנוּ בּאלפּיִם שנה. לא נבקש מהם חסד, לא נפּיל לפניהם תחינה, — ידענוּ מי וָמה הם לנוּ. אך את מחאתנוּ לא נחליש, ואת ירוּשלים לא נשכּח, ואת האמת נגיד לנוּ וּלזוּלתנוּ, לכל מי שאזניו אינן אטוּמוֹת בּפני שָועת הצדק, בּפני התפּרצוּת הכּאב של עם הנפגע בּמעמקיו.

מלחמת־ידים לא נכריז. בּשוּם צוּרה. בּשוּם אוֹפן. דוקא משוּם שאנוּ עוֹמדים בּפני פּרוֹבוֹקציה גלוּיה לא ניתן לה להשתלט עלינוּ, על דרכּנוּ, על חיינוּ. דוקא משוּם שיש מישהוּ הרוֹצה בּכך — טיפּת דם אחת לא תישָפך על־יד הכּוֹתל. גבוּרה אחרת נדרשת מאתנוּ. את כּאבנוּ נעשׂה למקוֹר יצירה. עלבּוֹננוּ, האוֹמר לנוּ מה המצב וּמה השליטים, ידרבּן אוֹתנוּ למאמצים מחוּדשים.

מה שידים זרוֹת לכּוֹתל בּנוּ עתה בּכוָנוֹת רעוֹת, בּמזימת זדוֹן ורשע, — תדענה להסיר ולסתוֹר ידים אחרוֹת, טהוֹרוֹת ונאמנוֹת. שוּם “חזקה” מלאכוּתית לא תוֹעיל לטָחי מחיצוֹת האיבה והעוֹשק, בּיוֹם אשר בּוֹא יבוֹא. יוֹם, אשר עם ישׂראל לא יהיה עוֹד מטרה לחצים וּלעלבּוֹנוֹת בּארצוֹ.

ג' חשון תרפ"ט (17.10.1928)

---

כּשלוֹן אוֹ הישׂג?

מאת

משה בילינסון

נקוּדה אחת בּ“ספר הלבן” בּענין הכּוֹתל פּוֹגעת קשה בּרגשוֹתינו וּבהכּרתנוּ המשפּטית והאנוֹשית – נקוּדה, שאין לה שייכוּת ישרה לעצם הענין. הלא היא: התנהגוּת המשטרה בּיוֹם הכּיפּוּרים. העוּבדה הזאת, שלמיניסטר המוֹשבוֹת לא היה האוֹמץ האזרחי לגנוֹת פּשוּטוֹת וּברוּרוֹת את גסוּתם של השוֹטרים האנגלים ואת קלוּת-דעתם של אלה ששלחוּ, מתוֹך זלזוּל בּעם היהוּדי, את השוֹטרים הללוּ למען יתעללוּ בּמתפּללים – העוּבדה הזאת אינה מעידה על מידת-צדק וּתבוּנה פּוֹליטית של שלטוֹן המנדט. ואם נוֹסיף לעמדה זוּ של אֱמֱרי גם את תשוּבתוֹ לשאלת קֱנווֹרתי בּבית-הנבחרים בּדבר בּנין ה“נדבּכים” – את הפּלפּוּל הזה, המכניס את הבּנין החדש לתוֹך ה“סטטוּס קווֹ” – יתבּרר לנוּ למדי, בּאיזוֹ מידה מוּשפּע השלטוֹן העליוֹן מעמדת הפקידוּת המקוֹמית, מפּניוֹתיה וּמחתירוֹתיה.

בּעצם “שאלת הכּוֹתל” דנה הממשלה האנגלית כּאילוּ מתוֹך שתי בּחינוֹת. הבּחינה המוּסרית, האמיתית – הזכוּת על הכּוֹתל, הזכוּת להתפּלל לידו, זכוּת הגישה אליו – והבּחינה המשפּטית הפוֹרמלית: קנין-בּעלים על הכּוֹתל. הממשלה האנגלית מכּירה בּזכוּתם האמיתית של היהוּדים על הכּוֹתל, ולא כּדבר מוּפשט בלבד. היא מכּירה בּחוֹבתה וּמתחייבת להגן על הזכוּת הזאת, להבטיח ליהוּדים את עריכת תפילוֹתיהם; היא מכּירה בּזכוּתם להביא אתם את התשמישים הדרוּשים לכך, אשר היוּ מוּתרים בּימי השלטוֹן התוּרכּי. שוּרת ההגיוֹן נוֹתנת, כּי התשמישים האלה כּוֹללים גם אוֹתם הספסלים אשר עליהם היתה ליהוּדים המלחמה העלוּבה עם סטוֹרס ואשר עליהם ויתר הרבּרט סמוּאל. הם מכילים אוֹתה מחיצת-הבּד אשר שימשה נקוּדת-ההתקפה של מאוֹרעוֹת יוֹם הכּיפּוּרים. הם מכילים את המנוֹרוֹת, אשר המוֹשל הנאוֹר של ירוּשלים התאמץ לגזוֹל מן המתפּללים גם אחרי המאוֹרעוֹת. יתר על כּן: בּ“ספר הלבן” יש משפּט המשתמע, אמנם רק בּעקיפין, כּהוֹדאה בּגסוּתה של המשטרה האנגלית. אלה הם הדברים על השוֹטרים היהוּדים אשר ישמרוּ להבּא על הסדר בּרחבת הכּוֹתל בּימי חג וּמוֹעד – השוֹטרים האנגלים והערבים אינם טוֹבים, כּנראה, למלאכה הזאת לא בּעיני היהוּדים בּלבד, אלא גם בּעיני מיניסטר המוֹשבוֹת האנגלי.

אין, איפוֹא, לוֹמר, כּי המערכה המעשׂית הראשוֹנה בּענין הכּוֹתל נגמרה בּכּשלוֹן. אם מוֹשלי ירוּשלים לא יעשׂוּ פּלסתר את “הספר הלבן” של שלטוֹנם, אפשר לוֹמר בּבטחה, כּי המקרים המעליבים על-יד הכּוֹתל לא יחזרוּ עוֹד. ודאי, את השאלה העיקרית, היסוֹדית, שאלת הבּעלוּת של היהוּדים על הרחבה שלפני הכּוֹתל, לא פּתר “הספר הלבן”. וכאן נגלה הצד השני של השאלה, הצד הפוֹרמלי, המשפּטי; וזה היה נגד דרישוֹת היהוּדים. אי-אפשר היה לה לממשלה שלא תכּיר בּמציאוּת של צד זה. אמנם, הפקעת רכוּש של וַקף נכנסה כּבר בּפּרַקטיקה הממשלתית (המקרה האחרוֹן: השטח שנדרש לצוֹרך מוּזיאוֹן רוֹקפֱלֱר), ואוּלם אין הדבר פּשוּט כּל כּך בּשעה שהפקעה כּזאת נפגשת בּהתנגדות עזה (ולוּ גם מלאכוּתית) של המוּסלמים. יתכן מאד שהיוּ רגעים שאפשר היה להפקיע, ללא כּל התנגדוּת וּמתוֹך הסכּם, גם את רחבת הכּוֹתל. העסקנים היהוּדים וּממשלת הארץ הזניחו בּשעתם את ההזדמנוּיוֹת לכך. ואוּלם הרגע הנוֹכחי, מיד לאחר תנוּעת המחאה מצד הערבים וסערת ההסתה אשר טרם שככה, אינוֹ המתאים בּיוֹתר לצעד הזה.

גם “הספר הלבן” אינוֹ מסתיים בּהכּרת הצד המשפּטי של שאלת הכּוֹתל, הוא אינוֹ מסתיים בּהשלמה עם ה“סטטוּס קווֹ” לעוֹלמים. הוּא מַתוה את דרך-המוֹצא: על הנציבוּת הארצישׂראלית לבוֹא בּדברים עם המוּסלמים ועם היהוּדים לשם השׂגת הסכּם הדדי, לשם השׂגת פּתרוֹן מוּחלט “שיהיה רצוּי ליהוּדים ולא יפגע בּזכוּיוֹתיהם החוּקיוֹת (שוּב: חוּקיוֹת בּלבד, כּלוֹמר פוֹרמַליוֹת בּלבד) של המוּסלמים”. ואם יש תוֹכן בּדברים הללו, ואם הנציבות תהיה נאמנה לתוֹכן “הספר הלבן” הזה, אם היא תרצה להבין מה כּתוּב בּוֹ, בּמה מכּירה בּוֹ ממשלת בּריטניה, היא תצטרך לא רק להרשוֹת ליהוּדים את כּל הספסלים, המנוֹרוֹת, וּמחיצוֹת-הבּד הללוּ, היא תצטרך לא רק להבטיח את מנוּחת תפילוֹתיהם על-ידי שמירה יהוּדית, אלא גם להשׂיג כּשוֹך הסערה, את הסכּמת המוּסלמים להפקעת רחבת הכּוֹתל.

אם להניח ל“טוֹן” הדיפּלוֹמַתי של תעוּדת אֱמרי, אם להניח לצידוק-הדין שבּה על המשטרה האנגלית ועל מוֹשל ירוּשלים (צידוּק-הדין אשר דרישת השמירה היהוּדית דוקא עוֹמדת בּסתירה לוֹ), צריך יהיה להוֹדוֹת שהוּשׂג דבר-מה: מלחמת היהוּדים הוּכתרה הפּעם בּנצחוֹן לגבּי כּל סדרי התפילה וקיבּלה את פּתרוֹנה האפשרי כּרגע מבּחינת הצד היסוֹדי שבּשאלה. על כּל פּנים, אין שוּם יסוֹד להכריז על “הכּשלוֹן הגמוּר” של המלחמה הזאת ואין שוּם יסוד להסיק מן הכּשלוֹן המדוּמה הזה מסקנוֹת כּלליוֹת, להקטין את ערך המלחמה הפּוֹליטית שלנוּ בּארץ. הכּל לא השׂגנוּ ולא היינו יכוֹלים להשיג. ואוּלם מתוֹך המלחמה הזאת הצגנו את כּל דרישוֹתינוּ בּשאלת הכּוֹתל – בּפני עצמנוּ, בּפני הערבים, בּפני ממשלת המנדט, בּפני חבר-הלאוּמים. צדקת הדרישוֹת האלה הוכּרה עתה על-ידי “הספר הלבן”: אמנם הן טרם נתגשמוּ. אי-התגשמוּת זוֹ יש לה סיבּה, אשר עלינוּ להכּיר בּרצינוּתה. ועלינוּ להמשיך – בּצוּרוֹת שוֹנוֹת וּשקוּלוֹת – את המלחמה שלנוּ למען תוּסר גם הסיבּה הפוֹרמַלית הזאת והשאלה תקבּל את הפּתרוֹן, “שיהיה רצוּי ליהוּדים ולא יפגע בּזכוּיוֹתיהם החוּקיוֹת של המוּסלמים”.

ב" כסל“ו תרפ”ט (3.12.1928)

---

שוּב על בּתי־הסוֹהר בּארץ

מאת

משה בילינסון

אין עוֹבר שבוּע כּמעט מבּלי שתגיע אלינוּ צעקה גדוֹלה וּמרה מבּתי־הסוֹהר. וּמה שמגיע בּדרכים “בּלתי־ליגַליוֹת”, ודאי אינוֹ אלא מקצת ממה שיש לספּר על הסדרים הקשים והפּרוּעים, המגיעים עד לאכזריוּת, השׂוֹררים בּבתי־הסוֹהר. כּי כּל מסירת ידיעוֹת קשוּרה בּסכּנוֹת וענשים נוֹספים לאסירים. — —

חוֹבת הנציב החדש [לוֹרד צ’נסלוֹר] היא לבדוֹק את הפּינה השחוֹרה הזאת בחיי הארץ. אַל נחלוֹק כּרגע על ספר החוּקים אשר לפיו מתנהגים בּתי־המשפּט שלנוּ. הרבּה יש לתקן, בּלי ספק, בּערבּוּביה עוֹתוֹמַנית־אנגלית זוֹ, הארכאית בּרוֹב חלקיה. בּכל העוֹלם עוֹבר עתה גל של התחדשוּת בּמקצוֹע הזה. אין לך כּמעט ארץ שאינה בּוֹדקת בּחוּקיה כּדי לסגלם לתנאי החיים החדשים ולהכּרה המשפּטית החדשה; להתאימם למטרה האחת של המשפּט המוֹדרני: הגנת החברה בּפני האלמנטים המזיקים לה — בּוֹ בּזמן שהחוּקים הישנים חדוּרים רוּח נקמה ועוֹנש, כּמטרה לעצמה. לא יתכן שאך ארץ־ישׂראל תישאר מחוּץ לתנוּעת־תיקוּן גדוֹלה זוֹ. אוּלם זוֹהי עבוֹדה גדוֹלה הדוֹרשת עיוּן ולימוּד, ואם יש לתבּוֹע מהנציבוּת החדשה שתכלוֹל את העבוֹדה הזאת בּין תעוּדוֹתיה, אין לצפּוֹת שהדבר יֵעשׂה בּעתיד הקרוֹב בּיוֹתר. כּאן מדוּבּר אך על השימוּש בּחוּקים לרע, על שרירוּת לב ואכזריוּת בּמסגרת החוּקית הקיימת. והדבר הזה דוֹרש תיקוּן מיד והוּא גם ניתן לתיקוּן דחוּף זה. בּידי הנציב לעשׂוֹתוֹ וגם לגלוֹל בּוֹ תיקוּן דברים אשר כּאילוּ יש להם הצדקה בּחוֹק והם נכנסוּ כּבר לנוֹהג המשפּטי וההנהלתי שלנוּ, אוּלם לאמיתוֹ של דבר הם עוֹמדים בּניגוּד לרוּח החוֹק וּלרוּח המנדט הארצישׂראלי.

יהוּדים הנחשבים למסוּכּנים מבּחינה פּוֹליטית, נדוֹנים לגירוּש מן הארץ. והיוּ מקרים שבּתי־המשפּט דנוּ לגירוּש נערים וּנערוֹת, אשר אין לדבּר עדיין על פּרצוּפם הפּוֹליטי המוּחלט, נערים וּנערוֹת, שבּגלל התרשמוּת פּוֹליטית ארעית נשבּרים חייהם על־ידי גזירת הרשוּת. וּבדרך הסלוּלה על ידי השוֹפטים הלכה גם האַדמיניסטרציה. והאנשים ה“חשוּדים” הוּפקרוּ לשרירוּת־לבּה של המשטרה, ללא בּירוּר פּוּמבּי, ללא אפשרוּת של הגנה מסוּדרת, הגנת בּעלי־מקצוֹע. והיוּ כּבר מקרים שגוֹרשוּ — אוֹ עמדוּ תחת אימת הגירוּש — אנשים אשר שוּם אשמה פּוֹליטית לא רבצה עליהם. גם עבירוֹת פּוֹליטיוֹת פּשוּטוֹת, אוֹ אפילוּ עבירוֹת על הנימוּס נחשבוּ כּסיבּה מַספּקת לשילוּח יהוּדים מן הארץ. וּמה שֵם חוּקי יקָרא לזאת, שהאחריוּת להשקפוֹת פּוֹליטיוֹת אוֹ למעשׂים פּליליים אינה חלה על בּעלי־ההשקפוֹת ועוֹשׂי המעשׂים בּלבד, אלא גם על בּני משפּחוֹתיהם — על נשים וילדים?

אכן, היתה תקוּפה שהנתין התוּרכּי נחשב משוּם מה לנמוּך מנתין זר. לכך היוּ סיבּוֹת פּסיכוֹלוֹגיוֹת וּפּוֹליטיוֹת, שיסוֹדן בּחוּלשת תוּרכּיה. הממשלוֹת אשר לא היה להן אֵמוּן בּמשטר התוּרכּי, בּישרוֹ וּבתרבוּתוֹ, אוֹ שרצוּ פּשוּט להשתמש בכוֹחן כּדי ליצוֹר לאנשיהן פּריבילֶגיוֹת, השׂיגוּ בּתוּרכּיה, בּין השאר, גם הגנה מיוּחדת לאסירים זרים. איזוֹ הצדקה ישנה למשטר המיוּחד הזה כּיוֹם? הממשלה הבּריטית המנהלת את הארץ אינה חלשה כּממשלת תוּרכּיה. אצלה, בּביתה, היא לא תרשה שמישהוּ יטיל ספק בּישרה וּבמידת הצדק שלה. מדוּע היא מרשה זאת בּארץ־ישׂראל; עתה, כּשגם הקפּיטוּלַציוֹת [שפּירוּשן זכוּיוֹת יתירוֹת של הממשלוֹת הזרוֹת] עבר זמנן ואינן עוֹד; עתה, כּשתוֹאר זה “אזרח ארץ־ישׂראלי” תוֹאר־כּבוֹד הוּא וּמקוֹר של שׂמחה וגאוה, בּיחוּד לאלה הרוֹכשים אוֹתוֹ? וּכשאזרח זה נכנס לבית־הסוֹהר הרי כּל נתין זר עוֹלה עליו בּזכוּיוֹתיו. מה טעם בּמצב המשפּיל הזה?

החוֹק של ארץ־ישׂראל אינוֹ מכּיר בּמשטר מיוּחד לאסירים פּוֹליטיים, ואוּלם ההכּרה המשפּטית שלנוּ, בּיחוּד בּתקוּפה הסוֹערת הזאת, כּשכּל אחד עלוּל להימנוֹת בּסוּג הפּוֹשעים הפּוֹליטיים עם עזיבת ארץ אחת וּכניסה לארץ אחרת, — יען כּי בּאיטליה, אסוּר מה שמוּתר בּרוּסיה וּבשתי ארצוֹת אלוּ אסוּר מה שמוּתר בּצרפת וּבגרמניה, — ההכּרה המשפּטית המתחשבת בּמציאוּת החדשה, יוֹדעת היטב את ההבדל בּין העבירה הפּלילית והעבירה הפּוֹליטית ואינה יכוֹלה להשלים עם כּך שהאסירים הפּוֹליטיים נתוּנים בּמשטר פּלילי. פּירוּשוֹ של הדבר הוּא עוֹנש נוֹסף אשר איננוּ בּחוֹק והוּא מתנגד לרוּח החוֹק. ממשלת בּריטניה הכּירה כּבר בּמציאוּת הזאת על־ידי ההבטחה שלא להטיל עוֹנש־גוּף על אסירים פּוֹליטיים, אם אינם חייבים בּעוֹנש זה לפי חוּקי אנגליה, ואין על הנציבוּת החדשה כּי אם לצעוֹד קדימה באוֹתה הדרך. משטר מיוּחד לאסירים פּוֹליטיים אינוֹ קיים גם בּאנגליה גוּפא, ואוּלם אין להעלים עין מן ההבדלים הגדוֹלים בּמנהגים, בּחינוּך, בּרמה התרבּוּתית של השלטוֹנוֹת בּבתי־הסוֹהר בּארץ וּבאנגליה. משטר, אשר הוָי של ארץ תרבּוּתית מרשה אוּלי לסבּוֹל אוֹתוֹ, מתגלה כּאן בּכל אכזריוּתוֹ.

אוֹתוֹ דבר יש להגיד על המשטר השׂוֹרר בּבתי־הסוֹהר כּלפּי האסירים הפּליליים. עבוֹדת־פּרך ללא תשלוּם, משוּגעים בּבתי־האסירים (מחוֹסר בּתי־משוּגעים אוֹ מחוֹסר מקוֹם בּהם — גם זהוּ כּתם על הארץ!), גסוּת השוֹטרים, ענשים גוּפניים, מכּוֹת וּמלקוֹת על כּל צעד ושעל, — עינוּיים ממש. החוֹק מתיר אוּלי כּל זאת ואוּלי כּך הדבר גם בּאנגליה. ואוּלם אם גם שם הדבר הזה הוּא רע בּלתי־אנוֹשי, אינוֹ עוֹמד בּהתאמה למטרה היסוֹדית של החוֹק הפּלילי, — הרי כּאן בּארץ אשר סדרי המשטר התוּרכּי טרם נעקרוּ ממנה, בּארץ אשר חבר השוֹטרים וּמנהלי בּתי־הסוֹהר חוּנכוּ בּה חינוּך אכזרי, בּארץ אשר הפּיקוּח הציבּוּרי בּה הוּא בּלתי־מפוּתח וּבלתי מספּיק, הדברים האלה הם רעה גדוֹלה פּי כּמה וכמה.

הנציבוּת העליוֹנה החדשה, אם תרצה לעמוֹד על גוֹבה תפקידה, לא תוּכל להעלים עין מן המצב האיוֹם הזה, לא תוּכל לבלי להכניס כּאן תיקוּן יסוֹדי — עוֹד בּטרם תגש לבדיקת ספר החוּקים אשר לפיו מתנהלת הארץ.

ח' טבת תרפ"ט (17.12.1928)

---

הממשלה וחולי־הרוח

מאת

משה בילינסון

אנוּ נתקלים יוֹם-יוֹם בּתמוּנוֹת שיש בּהן אכזריוּת, חרפּה וסכּנה כּאחת – חוֹלי-רוּח המהלכים ללא השגחה בּחוּצוֹת הערים והמוֹשבוֹת. אכזריוּת בּחזיוֹן הזה, בּאשר מוּכי גוֹרל אלה מהלכים קרוּעי-לבוּש ויחפים גם בּימי-הגשמים האלה, כשהם משמשים נוֹשׂא לסקרנוּת מנוּולת, וּלעיתים – ודאי ללא ידיעה בּרוּרה על המחלה המסרסת את דמוּת האדם – נוֹשׂא לצחוק וּלמעשׂי זדוֹן. וחרפּה בּחזיוֹן הזה, השפּלת כּבוֹד אנוֹש: המבוּגרים, ועוֹד יוֹתר הילדים, מקיפים אוֹתם ועוֹקבים אחר תנוּעוֹתיהם המגוּחכוֹת, לעתים הבּלתי נימוּסיוֹת. וסכּנוֹת ללא מספּר בּחזיוֹן הזה – סכּנה לחוֹלים אשר בּכל רגע הם יכוֹלים להזיק לעצמם; סכּנה לילדים שהתרשמוּתם מן החזיוֹן הזה עלוּלה בּנקל להשאיר עקבוֹת פַטַליים בּנשמוֹתיהם הרכּות; סכּנה לבני-אדם, לבהמוֹת, לבנינים – בּאשר סכּין, אבן, גפרוּר יכוֹלים כאן לגרוֹם אסוֹן.

אין להרבּוֹת מילים – לחזיוֹן זה אין מקוֹם בּחברה מסוּדרת. מי אחראי לוֹ? ודאי כּל איש ואיש מאתנוּ, בּאשר אם גם התרשם מהמראה המחריד בּעברוֹ בּרחוֹב וּבראוֹתוֹ בּמוֹ עיניו את אחיו המוּכּה אסוֹן – הנה כּעבוֹר רגע שכח את התמוּנה ונפנה לעסקיו בּנפש שקטה. אחראים מוֹסדוֹת הצדקה, המוֹסדוֹת הציבּוּריים המקוֹמיים – הקהילוֹת, העיריוֹת. ואוּלם האחראי העיקרי היא הממשלה, אשר עליה מוּטלת בּכל מקוֹם ומקוֹם הדאגה לאוּמללים אלה, עוֹד יוֹתר מן הדאגה לחוֹלי-גוּף. בּאשר חוֹלי-רוּח אינם חוֹלים בּלבד אלא הם מהוים קלקלה כּללית וסכּנה ציבוּרית וּמשוּם כּך הטיפּוּל בּהם הוּא מתפקידי הממשלה, לא פחוֹת מהדאגה לסדר בּרחוֹבוֹת.

רק בּית-חוֹלים ממשלתי אחד לחוֹלי-רוּח קיים בּארץ, זה שבּבית-לחם, והוּא קטן מאד, בּהכילוֹ אך 60 מיטוֹת. עד הזמן האחרוֹן לא השתמשו בּוֹ היהוּדים, כּי הפּרסוֹנַל המדיציני העיקרי – הרוֹפא והאחוֹת הראשית – אינם יוֹדעים לא עברית ולא אידיש. ואם קשה לכל חוֹלה להיכּנס לבית-חוֹלים על מנת להיוֹת בּוֹ בּבחינת אילם, על אחת כּמה וכמה קשה הדבר לחוֹלי-רוּח, אשר אמצעי-המגע שלהם עם סביבתם מוּגבּלים הם גם כּששׂפתם אתם. אין לתאר את מצבוֹ של חוֹלה-הרוּח, אשר אי-אפשר להסביר לוֹ גם את הדברים המעטים ששׂכלוֹ הרעוּע מסוּגל להשׂיגם, וגם מחוּסר הוּא כּל יכוֹלת להבּיע את רצוֹנוֹ אוֹ לספּר על החסר לוֹ ועל המענה אוֹתוֹ. אוּלם כּה חמוּר הוּא מצב החוֹלים היהוּדים וּמשפחוֹתיהם, שהם הוּכרחוּ להתגבּר גם על המכשוֹל הזה והתחילוּ להשתמש בּבית-החוֹלים הממשלתי – בּחשבּוֹן ממוּצע הם תוֹפסים בּוֹ כּשלוֹשים מיטוֹת, ואוּלם המספּר הפּעוּט הזה אין בּכוֹחוֹ להספּיק גם מעט מן הדרוּש.

יש גם בּית-חוֹלים יהוּדי לחוֹלי-רוּח של „עזרת נשים” בּירוּשלים, מוֹסד שנוֹצר והתפּתח אך הוֹדוֹת ליזמה ולעבוֹדה המסוּרה של אחדוֹת מנשי ירוּשלים, בּיחוּד של מרת [צפּוֹרה] פּינס המנוֹחה [אשת יחיאל מיכל פּינס] ושל בּתה מרת [איטה אשת דוד] ילין. על התרוּמוֹת קיוּמוֹ וּמשוּם כּך אינוֹ בּטוּח. להלכה הוּא מכיל חמישים מיטוֹת, וּלמעשׂה יש בּוֹ כּשבעים חוֹלים. אי-התאמה זוֹ בּין התוֹכנית והמציאוּת אינה יכוֹלה לבלי להשפּיע על הסידוּרים.

הממשלה סירבה בּעקשנוּת לבוֹא לעזרת המוֹסד, ורק כּשהמצב נעשׂה חמוּר בּיוֹתר והועדה הממשלתית העירה על המצב הסַניטרי הקשה בּמוֹסד (תוֹצאה מהכנסת החוֹלים הנוֹספים) הסכּימה הממשלה, אחרי לחץ רב וּמשׂא-וּמתן ממוּשך, להקציב ל„עזרת נשים” אלפּים לירה בּתוֹר הקצבה חד-פּעמית לשם תיקוּנים בּבּנין. יש להעיר עוֹד, שאין בּיכוֹלת המוֹסד לקבּל חוֹלים בּלי תשלוּם וּמשפּחת כּל חוֹלה משלמת שש לירוֹת לחוֹדש (בּמקרים יוֹצאים מן הכּלל מוּפחָת התשלוּם, אוּלם לא למטה משלוֹש לירוֹת לחוֹדש). פּירוּשוֹ של דבר הוּא, שהמוֹסד סגוּר בּפני העניים, בּשעה שדוקא הם זקוּקים בּיוֹתר לסַדר את חוֹליהם בּבית-החוֹלים, כּי בּעלי-אמצעים יכוֹלים עוֹד, אכן גם הם בּקוֹשי רב, לסדר איך שהוּא את קרוֹביהם החוֹלים בּביתם.

ואוּלם גם המוֹסדוֹת בּבית-לחם וּבירוּשלים, אינם מספּיקים כּדי הצוֹרך. אילוּ גם נתמלאוּ דרישוֹת המוֹסדוֹת היהוּדיים ולישוּב העברי היוּ מוּבטחוֹת כּ-150 מיטוֹת, גם אז היה זה מספּר נמוּך מאוֹד – מיטה אחת לאלף תוֹשבים, בּוֹ בּזמן שבּארצוֹת אחרוֹת מעריכים את הצוֹרך הזה, בּדרך כּלל, בּ-3–5 מיטוֹת לאלף נפש. לא פּעם ולא פּעמַיִם פּנוּ לממשלה בּדרישת מילוּי חוֹבתה. תזכּירים ללא מספּר, ראיוֹנוֹת ושׂיחוֹת בּעל פּה, הסבּרוֹת ותביעוֹת – בּשם הרגש האנוֹשי והבּטחוֹן הציבוּרי וההתחַיבוּת על-פּי המנדט. חוֹדשים עוֹברים, שנים עוֹברוֹת ללא תוֹצאוֹת כּל שהן. היתה הצעה לבנוֹת על יד תל-אביב בּית-חוֹלים לחוֹלי-רוּח ל-120 מיטוֹת. זמן מה נדמה היה כּאילוּ נוֹטה הממשלה לתכנית זוֹ. אחר כּך הסתלקה: הוֹצאה זוֹ של 15–18 אלף לירה אין בּיכלתה לשׂאת בּה – וזה בּמסגרת התקציב לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת המגיע לחצי מיליוֹן לשנה. לעוּמת זאת הבטיחה להרחיב את בּית-החוֹלים שבּבית-לחם. אחר כּך התבּרר, שהדבר הזה מן הנמנע הוּא, אמנם מסיבּוֹת בּלתי תלוּיוֹת בּממשלה (בּעלי-הבּית התעקשוּ ולא הסכימוּ לשינוּיים בּוֹ אוֹ למכירתוֹ), אוּלם להצעת בּית-חוֹלים חדש לא שבה עוֹד. וּמה יש לדבּר על בּית-חוֹלים מוּרחב אוֹ חדש אם גם את הדבר הפּשוּט והקל בּיוֹתר – סידּור „חדרי-הסגר” בּמספּר מצוּמצם מאד, בּבתי-החוֹלים הכּלליים, אי-אפשר היה להשׂיג.

המשוּנה והמביש בּיוֹתר הוּא שהממשלה מוֹדה הפּעם, בּניגוּד למנהגיה הרגילים, בּצוֹרך להגדיל את העזרה לחוֹלי-רוּח וּמחוֹבתה היא לעשׂוֹת את הדבר. היא מוֹדה וּמבטיחה. היא מוֹדיעה, שהנה היוֹם-מחר היא ניגשת לסידוּר הענין. יתר על כּן: „חדרי-הסגר” אלה המִסכּנים נתפּרסמוּ כּבר בּדין-וחשבּוֹן הרשמי של ממשלת הארץ לשנת 1927 כּדבר העוֹמד לצאת לפוֹעל. אוּלם בּמציאוּת הם אינם קיימים עדין כּיוֹם. ואם מוֹפיע חוֹלה בּרחוֹב, אין הוּא נעלם ממנוּ עוֹד, כּי גם המשטרה אין לה מקוֹם להשכּינוֹ.

הממשלה יוֹדעת שאנשים רבּים סוֹבלים בּגלל רשלנוּתה ו„רוּח הקימוּצים” הבּלתי מוּצדק והבּלתי אנוֹשי שתקף אוֹתה. היא מוֹדה, שחוֹבתה לתקן את התקלה הציבּוּרית הזאת. וּבכל זאת היא משתמטת – שמא ישכּח הישוּב את הרע הזה; שמא יתעייף מלתבּוֹע ולדרוֹש; שמא ימאסוּ המוֹסדוֹת מלפנוֹת עוֹד בּתזכּירים אל פּקידיה, וכמה פּרוּטוֹת תישאַרנה בּקוּפּתה. וּבינתים – אנשים חוֹלים מתגלגלים בּרחוֹבוֹת ללא עזרה וטיפּוּל, ללא סיכּוּיי הבראה, בּלי בּית-החוֹלים, בּלי „חדרי-הסגר”, וּמוֹסיפים לשמש מקוֹר של סכּנה וחרפּה.

הכזאת היא הפּוֹליטיקה של ממשלת המנדט?

כ“ז שבט תרפ”ט (7.2.1929)

---

גורל האות העברית

מאת

משה בילינסון

סעיף המנדט על ארץ ישראל, הקובע את זכויות השפה העברית, מדבר אמנם על “עברית” בלבד, ואין בו אף מלה אחת על הכתב העברי, ואילו בא מישהו אל מנסחי המנדט והיה אומר להם, שעליהם להכניס לתוך הנוסחה שלהם גם את זכות האות העברית, ודאי לא היו מטים אוזן לדרישה משונה כזו. אילו היו מוצאים – מה שאיננו בטוח כל עיקר – שהטענה הזאת ראויה לתשובה כל שהיא, היו בודאי עונים: אנו כותבים בסעיף 22 של המנדט הארצישראלי: האנגלית, הערבית והעברית תהיינה השפות הרשמיות של ארץ ישראל". כונתנו, איפוא, ברורה היא בתכלית הבירור כבר מן המשפט הראשון הזה של הסעיף הארוך, והיא: לקבוע, חוק ולא יעבור, את שויון שלוש השפות בארץ, לכל אחת משלוש השפות האלה כתב משלה. ובכל זאת אין אנו כותבים, “אנגלית על צורות אותיותיה”, אין אנו גורסים “ערבית על כתבה”, אלא “אנגלית”, “ערבית”. מדוע נבטיח את זכויות העברית יותר מזכויות שתי השפות האחרות? מדוע נכניס את הכתב העברי במקום שאין אנו מכניסים את הכתב האנגלי ולא את הכתב הערבי?

כך בודאי היו עונים מנסחי המנדט על התביעה המשונה – מתוך הנחה בטוחה שלא ימצא איש או מוסד שיעלה על דעתו להבדיל בין שפה ואותיותיה. והנה, הנחה בטוחה זו – אשליה היתה, נמצא מוסד כזה. הלא הוא בית הדין העליון בירושלים. אשר פסק: המנדט מחייב להכיר בשפה העברית, אבל אין הוא מחייב להכיר באות העברית.

אל נתוכח עם בית הדין העליון בשאלה, אם אנגלית הכתובה בסימנים טלגרפיים – חדלה להיות אנגלית. ודאי ימצאו אנשים אשר יחלקו על דעת השופטים [בבית הדין העליון שעסק בערעורו של ישראל עמיקם] ויגידו שצורת האות היא חלק בלתי נפרד מהשפה הכתובה, ושאנגלית הכתובה בסימנים אשר “אנגלי” מן הרחוב לא יבין אותם ולא יוכל לכתוב בהם, חדלה למעשה להיות “אנגלית”, אל נתוכח בשאלה הזאת באשר אין היא מן הענין ולשוא נכנסו השופטים לשטח לא להם, לשטח שאיננו משפטי וגם איננו בלשני בלבד. יותר נכון היה הדבר מצדם, אילו היו נשארים בשטח שהו כולו שלהם, בשטח זכויות אזרחי הלאומים השונים בארץ ובשטח זכויות שלוש השפות הרשמיות. השופטים פסקו: על הטלגרמה האנגלית – לא זו שהפקיד מוסרה למכשיר הטלגרפי, אלא זו ש“אדם מן הרחוב” כותבה ביד ומוסרה לפקיד – להיות כתובה באותיות לטיניות (אשר הן גם אותיות אנגליות), על הטלגרמה הערבית להיות כתובה באותיות ערביות – ואילו על הטלגרמה העברית להיות כתובה באותיות לטיניות. והנה, מי שמקבל את סעיף המנדט הקובע את שויון השפות ברצינות גמורה, רשאי לשאול: מדוע דוקא על אחת משלוש השפות הרשמיות להיות מקופחת? אם מותר לכתוב עברית בלטינית, הרי מותר גם לכתוב אנגלית בעברית? מדוע בעצם לא פסקו השופטים, שעל הטלגרמה האנגלית להיות כתובה באותיותינו המרובעות – כלום משום ששפת “העם השולט” היא? ומדוע האות הערבית מותרה לטלגרמה הערבית – כלום משום שרבים הם הערבים בארץ? בו ברגע שהשופטים בחרו-ביודעים או שלא ביודעים-באמת מידה כל-שהיא להבדיל בין שפה לשפה על-פי זכויות השלטון או מספר האוכלוסין, הרי הם סרו משטח המנדט, ופגעו בחוק של שויון מוחלט. הם פגעו בו בפירוש ובבירור, כדי להפלות לרעה את אחת השפות הרשמיות של הארץ, את השפה העברית. וכדי להבין כראוי קיפוח זה של זכות כל יהודי ויהודי בתור פרט, די היה לשופטים לשאול את עצמם באיזה מצב העמידו הם, על-ידי פסק דינם, את האזרח היהודי לעומת האזרח האנגלי והערבי, כשיבואו האנגלי והערבי למשרד הטלגרף לשלוח טלגרמה איש בשפתו לא ידרש מהם שום דבר בלעדי ידיעת איש את שפתו; האנגלי – אנגלית, הערבי – ערבית. היהודי שיבוא לאותו המשרד לשם אותה המטרה, לשלוח טלגרמה בשפתו, ממנו ידרש מלבד ידיעת שפתה עוד דבר נוסף; ידיעת האותיות הלטיניות, ואם אין הוא יודע אותן, אין הוא יכול לשלוח את הטלגרמה שלו, העובדה הפשוטה הזאת – דרישה נוספת זו המיוחדת לאזרח היהודי ואינה קיימת לגבי האזרחים האחרים, דיה כדי להאיר באור בהיר את ההפליה לרעה של השפה העברית. את קיפוח זכותו של האזרח היהודי אשר בפסק הדין הירושלמי. כי העובדה הפשוטה האת אומרת: אין היהודי שוה בזכויותיו לערבי ולאנגלי, עליו מוטלת החובה להיות משכיל יותר, ואם לא – זכויותיו מקופחות.

כל זמן שהממשלה ופקידיה סרבו לקבל טלגרמות באותיות העבריות, מתוך נימוק שאין די פקידים היודעים אותן, או שאין די אמצעים לתיקון המצב וכו ', עמדנו בפני עובדה אדמיניסטרטיבית מגוכחת, העלובה יותר משהיא מעליבה. עם פסק דין זה נכנסנו לשלב אחר לגמרי, לשלב החוק המצדיק והקובע אי-שויון אזרחי של היהודים בארץ ישראל-דבר שאסור להשלים אתו, דבר המתנגד למנדט, הפותח שער לשרירות לב ללא גבול, לדרישה מכל משרד ומכל פקיד לכתוב כל ניר וניר וכל תעודה שאנו מביאים לממשלה באותיות לטיניות דוקא. השל הזה, שבו נתונה מעתה שאלת האות העברית בטלגרף, הוא רב תוצאות, פוליטיות ואף תרבותיות.

אין להזניח עוד את השאלה הזאת ואין להתיחס אליה כאל דבר של מה בכך. אין להשאיר עוד את המשכת המלחמה הזאת, שקבלה אופי רציני, בידי פרטים. החלטה זו של בית הדין העליון פוגעת במנדט, היא פוגעת במצב האזרחי של היהודים בארץ ישראל, ההחלטה הזאת צריכה להיות בטלה ומבוטלת. חובה להביא את הריב המשפחתי הזה, שנעשה לפרינציפיוני ומעשי כאחד, לידי גמר המחזיר ליהודים את זכויותיהם.

כ“ה ניסן תרפ”ט (5.5.1929)

---

[חשבון פוליטי]( https://benyehuda.org/read/3727): ראו בכותר "בימי מסה"

חשבון פוליטי: ראו בכותר “בימי מסה”

---

[בשעה חמורה]( https://benyehuda.org/read/6172): ראו בכותר "בימי מסה"

בשעה חמורה: ראו בכותר “בימי מסה”

---

ישאו המסיתים את עוונם

מאת

משה בילינסון

עשׂרוֹת צעירים יהוּדים יוֹשבים בּבתי-הסוֹהר – משוּם שהעיזוּ לאחוֹז בּנשק בּשעת חירוּם וסכּנת נפש, בּשעה שהממשלה הסתלקה, מרצוֹן אוֹ שלא מרצוֹן, מאחריוּת לחייהם וּלחיי משפּחוֹתיהם. מילר וּבניו מחיפה, אשר בּיתם נשׂרף לעיני המשטרה, נאסרוּ משוּם שמישהוּ מסר, כּי מישהוּ ירה מן הבּית הנשׂרף הזה. מר בּרוֹזה ממוֹצא, אשר משקוֹ, פּרי עבוֹדה עקשנית בּת ארבּעים שנה, נהרס וּביתוֹ נשׂרף, נאסר משוּם שאחד מרוֹצחי מוֹצא העיד עליו שהוּא ירה ברוֹצחים וּבשוֹדדים.

בּה בּשעה מוּנחת לעיני ממשלת הארץ תעוּדה מיוּחדת בּמינה – תעוּדה אשר כּל מילה בּה ספּוגה דם וכל אוֹת מעידה על יסוּרים שאין להם בּיטוּי: תזכּיר יהוּדי חברון אל הנציב העליוֹן. לא רוֹצחים ושוֹדדים ולא משַסים וּמסיתים, כּי אם אנשי שלוֹם, שגם להגן על נפשם לא העיזוּ, חתמוּ על התזכּיר הזה. גם בּשעת פּוּרענוּיוֹת זוֹ לא יכלה הדיבּה לנגוֹע בּאנשי חברוֹן. חפּים הם מכּל פּשע לכל הדעוֹת. אסוֹנם הכריח את אנשי השלטוֹן למלים המעטוֹת של אמת והרגשה אנוֹשית ששמענוּ מהם. ואנשי-שלוֹם אלה חיבּרו את התעוּדה ההיא וחתמוּ עליה. וּבתעוּדה – לא רק תיאוּר האסוֹן, אלא גם האשמוֹת מפוֹרשוֹת ושמוֹת מפוֹרשים. פּלוֹני והוּא פּקיד ממשלתי, בּא לחברוֹן ואסף את האספסוּף הערבי והלהיבוֹ והסיתוֹ כּנגד היהוּדים והתיר את דמם וּרכוּשם. בּאוּ שיכים ידוּעים, מוֹרים ערבים. שליטי העיר, הנקוּבים בּשמוֹתיהם, האחראים לשלוֹם התוֹשבים, השקיטוּ את היהוּדים בּהבטחוֹת שקר ואחר כּך הסגירו אוֹתם להמוֹן הפּראי ולא נקפוּ אצבּע, כּדי להציל נפש אחת. ועל רקע הדמים הזה בּוֹלטת דמוּת הפּוֹרע משנת 1921, אשר בּחסד ממשלת הוֹד מלכוּתוֹ הנהוּ עכשיו מוּפתי, אמין אל חוּסייני, וּבשמוֹ התירוּ את דם היהוּדים בּחברוֹן וּבכל הארץ.

עשׂרוֹת צעירים יהוּדים יוֹשבים בּבתי-סוֹהר על לא דבר, על ה“חטא”, שכּל איש-לבב ואיש אחריוּת היה מחוּיב לחטוֹא. מילר וּבּרוֹזה טעמוּ טעם בּית-הכּלא ושרשרוֹת-בּרזל על ידיהם. וגם אי-אלה עשׂרות פלחים, אשר המסיתים העבירוּ אוֹתם על דעתם ושלחוּ אוֹתם למעשי זדוֹן ודם, גם הם נקראו לענוֹת על הפּשעים שפּשעוּ. ואוּלם האחראים האמיתיים, אלה שהעבירוּ את הבּערה, אלה שנתנוּ את הפּגיוֹן ואת הרוֹבה לידי הרוֹצחים, אלה שהתירוּ את הדם והסגירוּ את הרכוּש ואת הנשים, אלה יוֹשבים לבטח בּבתיהם ואינם מרגישים כּלל בּאסון הנוֹרא הזה שהם המיטוּ על כּל הארץ, על היהוּדים ועל הערבים גם יחד ועד השלטוֹן טרם העיזה לנגוֹע בּהם.

הארץ עוֹד מלאה אבק-שׂריפה. בּעתוֹנוּת הערבית עוֹד הוֹלכת ונמשכת הסתת-הדמים נגד הישוּב העברי. ידים רבּוֹת וחרוּצוֹת עוֹסקוֹת בּמלאכה הזאת. אַל נא יסמוֹך השלטוֹן על המשטרה שלוֹ ועל הצבא העוֹמד לפקוּדתוֹ. מה בּכוֹחם לעשׂוֹת? לירוֹת בּפּלח המוּסת, לאסוֹר את היהוּדי המגין על עצמוֹ. וּמה הם הדמים האלה וההרס הזה לרוֹקמי המזימה היוֹשבים בּבתיהם לבטח? כּלוּם נזדעזעוּ למראה הארץ בּאסוֹנה? אַל נא יסמוֹך השלטוֹן על הכּוֹח הפיסי אשר בּידו, כּל עוד הכּוֹח הזה מכוּון נגד המשוּסה ונגד קרבּנוֹ ואינוֹ מגיע אל המשַסים, האחראיים האמיתיים. אלה שהכינוּ לנוּ את האסוֹן הזה

וּמוֹסיפים להכין לנוּ אסוֹן חדש, יוּעמדוּ הם למשפּט – ואז יוּבטח הסדר וישתלט הבּטחון ונוּכל לשוּב לחיי העבוֹדה והשלוֹם.

ה' אלול תרפ"ט (10.9.1929)

---

[מי הוא האויב]( https://benyehuda.org/read/2279): ראו בכותר "בימי מסה"

מי הוא האויב: ראו בכותר “בימי מסה”

---

שלוֹם אוֹ שוֹחד?

מאת

משה בילינסון

בּמאי שנת 1921 היוּ בּחירוֹת לראש המוֹעצה המוּסלמית העליוֹנה — היא המשׂרה העליוֹנה למוּסלמי ארץ־ישׂראל וּממילא משׂרה בּעלת־ערך לכל העוֹלם המוּסלמי. היוֹשב על כּסא הזה מקבּל אמצעי השפּעה כּבּירה על הרוֹב המכריע של התוֹשבים הערבים בּארץ. לוֹ גם הרשוּת לדבּר בּשמם. הארצוֹת השכנוֹת מַטוֹת אוֹזן לדבריו. הוּא מחזיק בּידוֹ מאה חוּטים וחוּט של הפּוֹליטיקה הערבית ושל האינטריגה הערבית. בּידיו כּספּי ציבּוּר והֶקדשוֹת, בּידיו חלוּקת משׂרוֹת, בּידיו מסירת חוֹזים ללא בּיקוֹרת, בּידיו מגבּיוֹת בּחוּץ־לארץ. בּוֹ, בּמידת ישרוֹ, סבלנוּתוֹ מצפּוּנוֹ תלוּי לא מעט שלוֹם הארץ.

בּבּחירוֹת הללוּ התחרוּ בּיניהם שני מוּעמדים. ג’ראלה: חבר משפּחה ערבית אצילה וּשקטה, איש ידוּע בּבינתוֹ וּבשיקוּל דעתוֹ, לכל הדעוֹת איש שלוֹם וסבלנוּת, — ואמין אל־חוּסייני: איש צעיר לימים, בּן למשפּחה ערבית המפוּרסמת בּתאוַת השלטוֹן, בּנרגַנוּת הפּוֹליטית והוּא עצמוֹ נתפּס כּראש הפּוֹרעים נגד היהוּדים ונידוֹן על־ידי המשפּט הארצישׂראלי לחמש־עשׂרה שנוֹת עבוֹדת־פּרך. ג’ראלה קיבּל רוֹב־דעוֹת בּמוֹעצה — שמוֹנה־עשׂרה, איש ריבוֹ קיבּל כּמחצית מזה, ההכרעה היתה בּידי הנציב העליוֹן, סיר הרבּרט סמוּאל. הוּא הכריע לטוֹבת ראש הפּוֹרעים. הוּא העלה את אמין אל־חוּסייני על כּסא השלטוֹן של מוּסלמי ארץ־ישׂראל.

סמוּאל עשׂה לא רק זאת. הוּא הפסיק את העליה היהוּדית לארץ — הלא המטרה הראשוֹנה לחיצי הפּוֹרעים היה בּית העוֹלים בּיפוֹ. סמוּאל חיבּר והציע לצ’רצ’יל, לשם אישוּר ממשלתי, את “הספר הלבן”, אשר אם לא בּתכנוֹ, הרי על כּל פּנים בּצוּרתוֹ וּבצוּרת פּרסוּמוֹ היה בּוֹ משוּם כּפיה על ההסתדרוּת הציוֹנית, משוּם ויתוּר לתנוּעה הפּוֹרעים על חשבּוֹן התנוּעה הציוֹנית.

בּניגוּד לרוּח המנדט סירב סמוּאל לחלק את אדמוֹת ארץ־ישׂראל שהיא בּרשוּתוֹ למתישבים היהוּדים. החיילים המשוּחררים של הגדוּדים היהוּדים — הלא הם המוּעמדים הטבעיים, לכל הדעוֹת, גם מתוֹך השקפה אנגלית־צבאית טהוֹרה להתישבוּת — מי מהם שהלך לוֹ כּלעוּמת שבּא וּמי המשתדל עד היוֹם הזה לשוא להשׂיג אפשרוּת של התישבוּת. את אדמת הממשלה קיבּלוּ הבּידוּאים, אשר לא ידעו מה לעשׂוֹת בּה. ממשלת ארץ־ישׂראל חיפּשׂה לפני כּמה חדשים את הדרך לשחרר אוֹתם מן המשׂא המיוּתר הזה, אשר בּידי אחרים היה יכוֹל להיוֹת מקוֹר אוֹשר ותרבּוּת. סמוּאל הציע — ולא פּעם — לערבי ארץ־ישׂראל “מוֹסדוֹת רֶפּרֶזַנטטיביים”, בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, מן המוֹעצה הממשלתית הנבחרת עד “הסוֹכנוּת הערבית”. שנה בּאה ושנה הלכה, וּכאילוּ כּבר נוֹצרה “הפּרספֶּקטיבה ההיסטוֹרית”, אשר הרשתה לדוּן על מעשׂי סמוּאל מתוֹך אוֹבּיֶקטיביוּת ושיקוּל־דעת, מחוּץ לרעש המלחמה האוֹטם את האזנים והמעַור את העינים. ורבּים קמוּ לא רק בּמחנה האנגלי אלא גם בּמחנה הציוֹני והראוּ בּאצבּע על סיר הרבּרט סמוּאל ועל מעשׂיו: הנה, הוֹדוֹת לאיש הזה, הוֹדוֹת לחכמתוֹ הפּוֹליטית העליוֹנה, הוֹדוֹת להתגבּרוּתוֹ על צרוֹת השעה, הוֹדוֹת לרוּח־השלוֹם שמילאה אוֹתוֹ קיבּלוּ היהוּדים את האפשרוּת של עבוֹדה שקטה וּשלֵוה בּארץ. וּבכן, דרכּוֹ היא הדרך.

שנה בּאה ושנה הלכה. וּבשנה התשיעית מאז — חלפה “הפּרספּקטיבה ההיסטוֹרית” ההיא, בּמקוֹמה ישנה אַקטוּאַליוּת אכזרית מאד. וּבשוּם דבר לא התגלתה האַקטוּאַליוּת הזאת כּאכזריוּת כּה ערוּמה כבמינוּי ההוּא של אמין אל־חוּסייני לראש המוֹעצה המוּסלמית. כּי כּאן הכּל בּרוּר. אין עתה שוּם ספקוֹת על התפקיד, אשר האיש מילא בּמאוֹרעוֹת האחרוֹנים.

מהי המסקנה שיש להסיק מנסיוֹנוֹ של סמוּאל? כּלוּם רק זוֹ שנמצא בין הערבים איש, אשר אינוֹ יוֹדע הכּרת־טוֹבה מהי וּמשַלם רעה תחת טוֹבה? המסקנה הזאת, היא בּלבד, אינה אלא ילדוּתית. הפּוֹליטיקה אינה יכוֹלה להתבּסס על תכוּנוֹת פּרטיוֹת של פּלוֹני ואלמוֹני. ואילוּ היה בּא מישהוּ וּמסיק מהתנהגוּתוֹ של סמוּאל, לאוֹר המאוֹרעוֹת האחרוֹנים, על נזק פּוֹליטיקת השלוֹם, על צוֹרך בּ“יד חזקה” בּלבד, טעוּת היתה גם בּידוֹ. כּי מעשׂיו של סמוּאל אינם בּסיס מספּיק להערכת פּוֹליטיקת השלוֹם. בּיניהם וּבין מעשׂי שלוֹם אין ולא כלוּם.

סיר הרבּרט סמוּאל איננוּ כּלל איש שלוֹם, איש הויתוּר והרכּוּת הפּוֹליטית. לנציבוּת ארץ־ישׂראל בּא ממשׂרה אחרת — ממיניסטריוֹן הפּנים של בּריטניה הגדוֹלה בּזמן מלחמת העוֹלם. בּכהוּנתוֹ זוֹ הראה יד תקיפה, כּמעט אוֹתה יד חזקה אשר עליה חוֹלמים ה“תקיפים” בּכל העוֹלם. הוּא גם איננוּ איש ההכנעה. בּאוֹתה הפּוֹליטיקה האנגלית הפּנימית הוֹכיח את נאמנוּתוֹ העקשנית להשקפוֹתיו, בּזמנים רעים וּבזמנים טוֹבים. הוּא ידע להישאר ליבֶּרלי ולעמוֹד בּמרץ וּבכוֹח בּמערכה הזאת בּשעוֹת שקיעת מפלגתוֹ. אפשר שנהיה בּטוּחים, כּי אם מפלגת הליבּרלים עתידה להמשיך בּהתפּוֹררוּתה, הוּא, סמוּאל, ישאר על המשמר עד הרגע האחרוֹן. אף לציוֹנוּתוֹ נשאר נאמן — גם אחרי הפּרעוֹת, וּברוּחוֹ לא נכנע לפּוֹרעים. כּל מה שעשׂה ואמר אחרי שעזב את הנציבוּת, עד השתתפוּתוֹ הפּעילה בּמוֹעצת הסוֹכנוּת ועד בּכלל מעידה על כּך.

סיר הרבּרט סמוּאל לא הניח בּיסוֹד הפּוֹליטיקה שלוֹ את עקרוֹן השלוֹם ואף לא את עקרוֹן הויתוּר. הוּא עבד כּאן לפי עקרוֹן הקוֹרוּפּציה, השקר, השוֹחד, העקרוֹן הזה בּוֹלט בּיוֹתר בּמעשׂה אמין אל־חוּסייני. בּמה זכה האיש הזה למשׂרתוֹ? מדוּע הכריע סמוּאל את כּף־המאזנים לטוֹבתוֹ? כּלוּם ההמוֹנים הערבים דרשוּ זאת? כּלוּם השכבוֹת העליוֹנוֹת של העם הערבי תבעוּ זאת? הלא בּמיעוּט נשאר האיש בּמוֹעצה המוּסלמית. כּלוֹם הצטיין בּשיקוּל־דעת שלוֹ, בּסבלנוּתוֹ, בּבינתוֹ אוֹ בּשירוּתוֹ לממשלת אנגליה ועל כּן ראוּי היה לגמוּל, ויהיה זה גם נגד רצוֹן האנשים אשר לבא־כּוֹחם יֵחָשב? והנה הלא הוּא שהקים את המרד בּארץ־ישׂראל, הוּא שעמד בּיד מזוּינת בּראש הפּוֹרעים ואוֹתוֹ דן המשפּט האנגלי — אשר אמין לא העיז להוֹפיע לפניו — לעבוֹדת־פּרך. ועל כּן: בּזכוּת מה הוֹעלה על כּסא השלטוֹן? רק דבר אחד היה ל“זכוּתוֹ” והוּא — שפּוֹרע היה, אוֹיב ממשלת אנגליה בּמידה שהיא ממשלת הצהרת בּלפוּר.

לחפּשׂ דרכי שלוֹם, להשתדל לכרוֹת בּרית עם האוֹיב, ודוקא עם האוֹיב הגלוּי — לזאת חכמה פּוֹליטית תיקרא. ואוּלם סמוּאל לא עשׂה כּזאת. הוּא לא ישב ליד השוּלחן עם האוֹיב מאתמוֹל, המוּכן לשלוֹם היוֹם, ולא עיבּד יחד אתוֹ יסוֹדוֹת של בּרית־נאמנוּת: כּאן מוַתר אני, פּה מוַתר אַתה, סמוּאל החליט בּלבּוֹ לקנוֹת את אמין אל־חוּסייני, כּשם שהוּא רצה לקנוֹת את לב הפּוֹרעים שהתנפּלוּ על בּית־העוֹלים על־ידי עיכּוּב העליה ולקנוֹת את הבּידוּאים על־ידי אדמה טוֹבה. לא לפי קו חכמה פּוֹליטית אלא לפי קו הערמה הפוליטיקנית הלך. לא ליבּרל היה בּסגנוֹן אנגלי, אלא פּקיד קוֹלוֹניאלי בּסגנוֹן המקוּבּל מדי. המדיניוּת הערבית שלוֹ, לכאוֹרה מדיניוּת־כּבוֹד לעם הערבי וּלמנהיגיה, היתה למעשׂה מדיניוּת זלזוּל וּבוּז. את האמת — והיא:

שבּריטניה הגדוֹלה החליטה והתחַיבה לסייע ליִסוּד הבּית הלאוּמי לעם העברי בּארץ־ישׂראל ולהחלטה הזאת תישָאר נאמנה למרוֹת הפּרעוֹת — את האמת הזאת אסוּר היה, לפי דעתוֹ, להגיד לערבים. וגם להסתלק מן ההחלטה ההיא לא יתכן, ועל כּל פּנים לא סמוּאל הציוֹני, לא סמוּאל, שהוֹפיע שמוֹנה שנים אחר כך, בּמעמד ציריך, כּמצדד נלהב שׁל הבּית הלאוּמי הזה, לא סמוּאל יִיעֵץ לממשלת הוֹד מלכוּתוֹ את ההסתלקוּת מחוֹבתה וּמהתחַיבוּתה. ועל כּן צריך לקנוֹת את הערבים, את מנהיגיהם — בּכיבּוּדים וּבמשׂרוֹת, את המוֹניהם — בּאדמה. ועתה בּרוּר מדוּע את הכּיבּוּדים ואת המשׂרוֹת צריך לתת לראש הפּוֹרעים דוקא ואת הקרקע לשבטים הפּראיים דוקא. אם לא בּרית־שלוֹם אלא קניה, הרי בּרי שיש טעם לקנוֹת את אמין אל־חוּסייני דוקא ולא את ג’ראלה, את הבּידוּאים דוקא ולא את הפּלחים.

את פּרי המדיניוּת הזאת, מדיניוּת השקר, השוֹחד, הקוֹרוּפּציה, אכלנוּ בּימים אלה.

הידעוּ אלה, אשר עליהם מוּטל כּרגע להשיב את הארץ לחיים נוֹרמליים, ולקבּוֹע את יסוֹדוֹת הפּוֹליטיקה האנגלית לעתיד לבוֹא, היֶדעוּ הם להסיק מסקנוֹת מלקח סמוּאל? הלא אלה הם: אם אפשרי השלוֹם, ועד כּמה שהוּא אפשרי, יש להשׂיגוֹ. מי שסבוּר, כּי לשם כּך נחוּצים ויתוּרים, יאמר זאת בּגלוּי, ויגדיר אוֹתם גלוּיוֹת. אוּלי אפשר לעשׂוֹת דבר־מה — בּיחוּד בּאוֹתוֹ השטח ששימש נקוּדת־המוֹצא של המאוֹרעוֹת האחרוֹנים, בּשטח הדתי. ועל שלוֹם, שלוֹם־אמת, מוּתר לדבּר עם כּוּלם: עם הועד הפּוֹעל הערבי ועם הפּוֹרע היוֹשב בּית־האסוּרים. ואוּלם אי־אמיתיוּת, רצוֹן להסתיר מן הערבים את תוֹכן הפּוֹליטיקה האנגלית, קוֹרוּפּציה, שוֹחד — זה לא. לא תהיה זאת מדיניוּת ליבֶּרלית וּמדיניוּת השלוֹם אלא מדיניוּת הערמה והשקר — בּזאת נוּסינוּ ואת פּריה אכלנוּ עתה.

ח' אלול תרפ"ט (13.9.1929)

---

[חולשה או משחק?](https://benyehuda.org/read/18088): ראו בכותר "בימי מסה"

חולשה או משחק?: ראו בכותר “בימי מסה”

---

בּשוּלי עדוּתוֹ של לוּק

מאת

משה בילינסון

נשכּח את הסתירוֹת המרוּבּוֹת אשר בּין עדוּיוֹת הפּקידים הבּריטיים הנמוּכים שהיוּ בּארץ בּימי מאוֹרעוֹת אב וּבין עדוּתוֹ של [לוּק] ממלא-מקוֹם הנציב העליון בּימים ההם. אפשר שלא הכּל רשמוּ בּדייקנוּת בּשעוֹת הקשוֹת ההן ולא הכּל מסרוּ לפּקיד הגבוֹה, ולא הכּל זכרוּ היטב. אמנם יש סתירוֹת שאין להן כּל בּיאוּר, גם מתוֹך התנאים הקשים של הימים ההם. ואוּלם לא זה העיקר בּעדוּתוֹ של לוּק, כּי אם כּל דמוּתוֹ של הפּקיד הזה, השקפוֹתיו וּמגמוֹתיו בּמדיניוּת הארץ. הן לוּק היה הפּקיד הגבוֹה בּיוֹתר בּארץ, שני לנציב העליוֹן וּממלא-מקוֹמוֹ. גם חדש לא היה בּה. לפני שנים עבד בארץ הזאת ושב הנה שנית. שנים שירת כּאן את ממשלתוֹ והגיע בּשירוּתוֹ זה לגדוֹלוֹת. יש, איפוֹא, הרשוּת להגיד שבּמידה רבּה מסַמל לוּק את המשטר ארצישׂראלי, וּמנקוּדת-מבּט זו יש חשיבוּת פּוֹליטית לעדוּתוֹ העוֹברת את גבוּלוֹת מאוֹרעוֹת אב.

על הרבּה שאלוֹת של עוֹרך-דין הסוֹכנוּת ענה לוּק: “אינני זוֹכר”. “אינני יוֹדע”. העתוֹנוּת מנתה כּחמישים מקרים כּאלה. גם סבלנוּתוֹ של יוֹשב-ראש הועדה פּקעה: “הלא מוּכרח הנך לדעת זאת, הן אינך יכוֹל לבלי לזכּוֹר”. אף על השמוּעוֹת שהפיצוּ הערבים בּדבר הפצצוֹת שזרקוּ היהוּדים בּמסגד, לא שמע. אפילוּ כּשהזכּירוּ לו כּי בּמעמדוֹ הוּא דרש הנציב העליוֹן מן הועד הפּוֹעל הערבי להכחיש את השמוּעוֹת האלוּ, לא הוֹעיל הדבר. פּעם ענה לוּק, כּנראה, מתוֹך כּעס: “אינני נביא, כּדי לדעת את העתיד לבוֹא”, והוּא ענה זאת כּששאלוּ אוֹתוֹ על אפשרוּת התפּרצוּת המאוֹרעוֹת בּשעה שכּל ירוּשלים וכל ילד בּה היוּ “נביאים” וידעוּ את “העתיד לבוֹא”. בּאפשרוּת המהוּמוּת האמין רק “כּשראה את התחלתן מבּעד לחלוֹנוֹ”. יש להניח שאילמלא עמד בּאוֹתוֹ רגע על-יד החלוֹן, לא היה “זוֹכר” גם את השעה הזאת ואת היוֹם הזה. פּעם הצטדק: “היינוּ עייפים, עבדנו 24 שעוֹת בּמעת לעת”. גם בּאמצעים אחרים השתדל להשתמט מאחריוּתוֹ. כּשדיבּרוּ בּועדה על ההוֹדעוֹת “המשוּנוֹת” של הממשלה, הצהיר שלא הוּא כתב אוֹתן – כּאילוּ לא די בּזה ששמוֹ היה חתוּם עליהן. כּמה פּעמים הסתמך על הנציב העליוֹן ויעץ לשאוֹל אוֹתוֹ, מתוֹך ידיעה ברוּרה, כּמוּבן, שאת הנציב העליוֹן לא יקראוּ להעיד לפני הועדה.

מה היא דמוּתוֹ של הפּקיד, אשר חָטא והוּא יוֹדע שחָטא ואין לוֹ אוֹמץ-לב לקבּל על עצמוֹ את האחריוּת למעשׂיו ולשׂאת בּתוֹצאוֹתיהם והוּא מסתתר מאחוֹרי אמתלאוֹת מגוּחכוֹת, כּתלמיד רשלני ועצל העוֹמד לפני המוֹרה וּמסתבּך בּשקריו?

לוּק לא ראה את הנוֹלד, גם בּשעה שעל כּל הארץ עברוּ שעות וימים של חרדה. הוּא לא שׂם לב לאזהרוֹת היהוּדים. הוּא לא שׂם לב להסתה הערבית. הוּא לא נקט בּשוּם אמצעים נגד העתוֹנוּת הערבית שכּל שוּרה בּה שיוועה בּימים ההם לשפיכת דמים. הוּא לא קרא בּעוֹד מוֹעד לעזרה צבאית. הוּא לא אסר את ההפגנה של הנערים היהוּדים ולא את הפגנת האסוֹן של הערבים. הוּא הבטיח (בּהוֹדעה ממשלתית רשמית ופוּמבּית), לחקוֹר את מעשׂי חילוּל הקוֹדש שנעשׂוּ על-יד הכּוֹתל בּזמן ההפגנה הערבית ולמסוֹר את האשמים לדין – ולא עשׂה ולא כלוּם כּדי לקיים את הבטחתוֹ. רק לפי דרישת היהוּדים סידר את הפּגישה בּין העסקנים היהוּדים והערבים ועזב אוֹתה לנפשה, גם לא השתדל להשפּיע עליה, “ללחוֹץ” עליה, כּאשר היתה זאת חוֹבתוֹ. הוּא לא דרש מאת הערבים להכחיש את השמוּעוֹת הכּוֹזבוֹת שהן הן הקימוּ את הפּוֹרעים למעשׂי-פּרעוֹת, ולא הכחיש אוֹתן הוּא, בּתוֹר בּא-כּוֹח הממשלה. הוּא נתן פּקוּדה לבלי לירוֹת כּשהדם היהוּדי כבר נשפּך בּחוּצוֹת ירוּשלים. הוּא הבטיח וחזר והבטיח ליהוּדים שאין כּל פּחד, שהממשלה שליטה בּמצב, בּשעה שהמוֹני הערבים המזוּינים כּבר נתכּנסוּ מהכּפרים הסמוּכים ועמדוּ בּתוֹך ירוּשלים והממשלה למעשׂה לא היתה כּלל בּעין. גם כּש“ראה את התחלת ההתפּרצוּת מבּעד לחלוֹנוֹ”, גם כשהוּברר לוֹ שאין לוֹ כּוֹחוֹת מספּיקים לשמירת הסדר, דחה, אחרי “עיוּן”, את הצעת היהוּדים בּדבר זיוּן הצעירים העברים לשירוּת השכוּנוֹת היהוּדיוּת. כּשלא היוּ לוֹ שוֹטרים להעברת פצוּעים, פּרק את הנשק מן היהוּדים הבּריטיים. – ועל הנכבּדים הערבים לא הוּטלה כּל אחריוּת לשלוֹם ולסדר.

היתכן? היתכן שגוֹרל הארץ, אשר עיני העוֹלם נשוּאוֹת אליה, ימָסר לידי פּקיד רשלני, חלש, מטוּמטם? קשה להאמין, ואם גם נרצה להאמין, תבוֹא שוּב עדוּתוֹ של לוּק ותסתוֹר את ההשערה הזאת. כּי, הנה, לוּק “אינוֹ זוֹכר” ו“אינוֹ יוֹדע” והוּא מחוּסר כּל קו וכל רצוֹן מדיני כּשעוֹרך-דין הסוֹכנוּת שוֹאל אוֹתוֹ. אוּלם הוּא זוֹכר הכּל, והוּא מדבּר הרבּה, וּמגלה שיקוּל-דעת וּראִיית-העתיד, כּשעוֹרכי-הדין הערבים וּבאי-כּוֹח הממשלה שוֹאלים אוֹתוֹ. לוּק אחר, לא פּקיד מסכּן שחָטא וּמשתמט מאחריוּתוֹ, כּי אם איש מדינאי יוֹשב אז לפני ועדת החקירה, והוּא עוֹנה לעוֹרך-דין הממשלה בּצדק וּברשוּת שלמה: “עשׂיתי מה שעשׂיתי לא מתוֹך פחדנוּת, אלא מתוֹך פּוֹליטיקה מסוּימת”.

מה היא הפּוֹליטיקה הזאת?

לוּק לא היה יכוֹל לאחוֹז בּאמצעים נמרצים בּזמן ההפגנה הערבית על-יד הכּותל המערבי – היא ההפגנה אשר הפקירה את הישוּב העברי למסיתים ולפּוֹרעים- בּגלל הרוֹשם הרע שהיה הדבר עלוּל לעוֹרר בּין הערבים. להפקיר את היהוּדים – מוּתר. להגן על קדשיהם – אסוּר, כּי אי-אפשר לפגוֹע בּרגשוֹת הפּוֹרעים.

לוּק לא היה יכוֹל לזיין את היהוּדים, אשר עליהם התנפּלוּ – בּאשר הדבר היה עלוּל להרגיז את הערבים. ואסוּר להרגיזם – הן הם הראוּ למַה הם מסוּגלים כּש“מרגיזים” אוֹתם, ולממשלה לא היתה דרך אחרת לעצוֹר שפיכות-דמים גדוֹלה יוֹתר, מאשר לדאוֹג למצב-רוּחם של אלה שהתחילוּ בּשפיכת-הדמים. לוּק היה מוּכרח לפרוֹק את הנשק מעל היהוּדים הבּריטיים – אף על פּי ש“ההחלטה הזאת היתה קשה לוֹ” – בּאשר כּך דרשוּ המוּפתי ואנשיו, והיה צוֹרך “להסיר כּל אי-הבנה מלבבוֹת הערבים”. “אי-הבנוֹת בּלבבוֹת היהוּדים” יכלוּ להישאר בּתקפּן ואף לגדוֹל פּי כּמה. יתר על כּן: דם יהוּדים יכוֹל להישפך, ללא כּל אפשרוּת של הגנה עצמית, וּבלבד שלא תהיינה אי-הבנוֹת בּלבבוֹת הערים, וּבלבד שלא יחשבוּ, חלילה, שהממשלה דוֹאגת לחיי היהוּדים יתר על המידה.

עוֹרך-דין הסוֹכנוּת שאל את לוּק: “האם לא היתה חוֹבתך לצווֹת, בּכל מחיר שהוּא, שלא תהיינה שוּם הפגנוֹת שכּנגד” (כּלוֹמר, שוּם הפגנה ערבית בּתוֹר תשוּבה לתהלוּכה של היהוּדים לכּוֹתל)? “לא – ענה לוּק – לא בּכל מחיר שהוּא”. כּלוֹמר: בּדם היהוּדים מוּכן לוּק לשלם בּעד השקטת הערבים הנרגזים, כּביכוֹל, ואוּלם אל תפּוֹל אף שׂערה אחת מראש הבּחוּר השׂוֹרף את ספר הסידוּר העברי על-יד הכּוֹתל – מחיר זה גדוֹל הוּא מדי בּעיני לוּק.

לוּק הוֹדה לפני הועדה, כּי בּבּוּלטינים שלוּ מימי המאוֹרעוֹת, היה “משוּם מיעוּט הדמוּת לגבּי כּמה עוּבדוֹת”, ואוּלם לא רק “מיעוּט הדמוּת”, אלא גם עוּבדוֹת כּוֹזבוֹת. וּביחוּד מגמה כּוֹזבת היתה בּהם – מגמה לתאר את המאוֹרעוֹת כּהתנגשוּת בּין שני צדדים, שאין להכריע בּרוּר מי מהם פּוֹרע. כּלוּם מתוֹך אי ידיעה, כּלוּם מתוֹך קשי האינפוֹרמציה בּימים ההם בּא הדבר? לא, לוּק אמר בּפירוּש לפני ועדת החקירה: “כּבר אז היתה לי דעה בּרוּרה, מי הוּא התוֹקף וּמי הוּא הנתקף”.

ואם כּן – לשם מה הסירוּס והסילוּף? לוּק בּיאר: לשם הרגעת הקהל. והרי גם היהוּדים וגם הערבים ידעוּ את מצב-הענינים כּמוֹ שהוּא. יתר על כּן: הם תיארוּ להם לפעמים את המצב איוֹם יוֹתר מאשר היה, משוּם שחדלוּ להאמין בּהוֹדעוֹת הממשלה, כּשהכּירוּ “בּהמעטת הדמוּת” אשר בּהן. אין בּכוֹחוֹ של הסירוּס להרגיע – בּיחוּד בּארץ גוּפא וּבארץ כּה קטנה כּארץ-ישׂראל. שמא מטרה אחרת היתה לסילוּף האמת אשר בּהוֹדעוֹת לוּק: המצאת חוֹמר פּוֹליטי-משפּטי למסיתים הערבים למען יוּכלוּ אחר כּך להצדיק את מעשׂי הפּשע שלהם? ואוּלם בּא מִנשרוֹ הראשוֹן של הנציב העליוֹן והפסיק את המשׂחק המביש.

לוּק הוֹדה בּפירוּש, שאיסוּר תקיעת השוֹפר על-יד הכּוֹתל בּיוֹם הכּיפוּרים, בּא כּתוֹצאה מן הדרישה של המוֹעצה המוּסלמית העליוֹנה. והנה הממשלה ידעה היטב שכּל ענין הכּוֹתל הוּא, בּשביל המוּסלמים, ספֶּקוּלַציה פּוֹליטית בּלבד, רק אמצעי של פּרוֹבוֹקציה, כּדי להרגיז את היהוּדים וּלהביא לידי התנגשוּיוֹת דמים בּארץ. הן הנציב העליוֹן אמר בּפירוּש בּג’ניבה, בּפני ועדת המנדטים, כּי “המוּסלמים מפיצים שמוּעוֹת שבּהן הם מנסים ליחס איזוֹ קדוּשה לבּוּרַק” [כּפי שנקרא הכּוֹתל בּפי המוּסלמים על שוּם אגדת סוּסוֹ של מוּחמד] ולוּק אישר זאת בּפני ועדת החקירה, וּבכל זאת אסוּר היה לוֹ לנגוֹע בּרגשוֹת המוּסלמים לגבּי הכּוֹתל, הכרח היה לוֹ להישָמע לפקוּדת המוֹעצה המוּסלמית וּלהשתתף בּפּרוֹבוֹקציה שלה. וּמוֹתר היה לוֹ לזלזל בּרגשוֹת היהוּדים, עד לידי כּך, שאף על התנהגוּתוֹ של קית-רוֹטש בּיוֹם הכּיפּוּרים שעבר, ראה חוֹבה לעצמוֹ להגן בּפני ועדת החקירה.

עם המוּפתי שבּירוּשלים מדבּרים אדיבוֹת. כּך מצַוה הנימוּס כּלפי האיש העוֹמד בּראש העדה המוּסלמית בּארץ. מאד נזהרים לפגוֹע בּרגשוֹתיו גם כּשרגשוֹת אלוּ מזוּיפים הם, אוֹ כּשהנידוֹן הוּא הגנת היהוּדים הנתקפים בּפני הערבים התוֹקפים. ואוּלם על מכתבוֹ של הרב קוּק בּענין הכּוֹתל אינם עוֹנים כּלל, ואינם משתדלים אפילוּ לפזר את חששוֹת היהוּדים וּלהקל על העלבּוֹן.

כּזה הוּא לוּק בּימי המאוֹרעוֹת. ואשר לצד הישוּבי-הפּוֹליטי של המפעל הציוֹני הרי יוֹדע לוּק “שהפּלח אינוֹ אוֹהב את הצהרת בּלפוּר”. זאת הוּא יוֹדע בּוַדאוּת גמוּרה. כּאן הוּא זוֹכר הכּל. כּאן יש לוֹ מגע אמיץ עם התוֹשבים והוּא אשר לגבּי המאוֹרעוֹת לא היה יכוֹל להיוֹת “נביא”, בּוֹחן כּאן כּלָיוֹת ולב. הוּא יוֹדע, למשל, “שהיהוּדים הקוֹנים את הקרקעוֹת מגָרשים את הערבים מעל הקרקע”, אוֹ “יתכן שכּל מה שהמרבּים היהוּדים לקנוֹת קרקע, כּן תגדל הסכּנה לערבים”. הוּא אפילוּ "מוּכן לגמרי להאמין, כּי אחת הסיבּוֹת לריבּוּי הפּשעים בּארץ, היא זוֹ שהמשפּחוֹת האלוּ (של הפּלחים אשר נהפּכוּ לפוֹשעים) שוּלחוּ מבּתיהם ( על-ידי היהוּדי) ". לעוּמת זאת הוּא “אינוֹ יוֹדע אם היהוּדים שבּאים לארץ הביאוּ תוֹעלת יוֹתר גדוֹלה מהתוֹשבים הקוֹדמים”.

לא, לוּק לא היה פּקיד רשלני וּמטוּמטם. הוּא היה מדינאי שידע מה הוּא עוֹשׂה. וּמדיניוּתוֹ לא היתה זאת אשר עליה הצהיר בּאזני הועדה: “נאמנוּת להגשמת הפּוֹליטיקה של ממשלת ארץ-ישׂראל, כּפי שנקבּעה על-ידי ממשלת הוֹד מלכוּתוֹ בּ”ספר הלבן" – לפי מיטב יכלתוֹ“. מדיניוּתוֹ היתה אחרת לגמרי, כּי “הספר הלבן” מוֹדה בּזכוּיוֹת היהוּדים בּארץ-ישׂראל, ולוּק לא השאיר לנוּ בּלתי אם זכוּת אחת: להרכּין את הראש בּפני כּל פּורענוּת וכל התעללוּת. “הספר הלבן” דוֹרש עזרה וסיוּע לישוּב היהוּדי, ולוּק זילזל בּישוּב הזה, הוּא נתן אוֹתוֹ לשמצה ואת כּל עזרתוֹ ואת כּל סיוּעוֹ נתן ל”נכבּדי" הישוּב הערבי, גם ( ואוּלי בּיחוּד) כּשהנכבּדים האלה התכּוֹננוּ לעשׂוֹת עוול ישוּב העברי ועשׂוּ אוֹתוֹ.

“הספר הלבן” מחייב לעזוֹר ליהוּדים בּמפעלם ההתישבוּתי ואוּלם העזרה הזאת אינה יכוֹלה לבוֹא מצד מי שחוֹשב, כּי היהוּדים עוֹסקים בּנישוּל הערבים וּמפעלם גוֹרם לריבּוּי הפּשעים בּין הפּלחים ואין תוֹעלת לארץ מעבוֹדתם ואם תגדל עבוֹדתם תתרבּינה גם הסכּנוֹת לערבים.

בּמדיניוּת הזאת של לוּק יש לראוֹת בּמידה לא קטנה גם מַפתח לחידת המאוֹרעוֹת. כּיצד קרה, שכּנוּפית עסקנים, מחוּסרת כּל כּשרוֹן וכל רצוֹן של יצירה, גדלה לכוֹח? כּיצד קרה, שהכּנוּפיה הזאת היתה יכוֹלה להקים מספּר אנשים לא קטן למעשׂי-פּשע נגד הישוּב העברי אשר לא גרם להם כּל רע? הצהרת לוּק לפני ועדת החקירה – עלילה היא על הישוּב הערבי. אין אמת בּדבר הזה, שערבי ארץ-ישׂראל נוֹטים מטבעם למהוּמוֹת וּבלבּוּלים. הישוּב הזה מסוּגל לעבוֹדה שקטה כּכל ישוּב עוֹבד אחד, אוּלי יוֹתר מישוּב אחר בּארצוֹת-מזרח אלה, אוּלם בּתנאי אחד: שלא יעמדוּ בּראש ממשלת הארץ אנשים אשר פּוּלחן האגרוֹף והערצת הכּוֹח הפיסי והכּמוּת הפיסית ישמשו יסוֹד לכל מדיניוּתם, ותכנה – התנגדוּת למפעל היהוּדים.

לא יהיה זה מן הצדק אם נגיד, שכּל מדיניוּתה הארצישׂראלית של ממשלת אנגליה, היא זאת שהתגלתה בּעדוּתוֹ של לוּק. גם [המזכּיר הראשי] קלייטוֹן, גם [הנציב] פּלוּמר שירתוּ כּאן את ממשלת בּריטניה. ועוּלם זרם ידוּע בּמדיניוּת הארצישׂראלית מסַמל לוּק בּודאי, הלא הוּא אוֹתוֹ הזרם אשר הגנרל בּוֹלס [השליט לפני מינוּי הנציבוּת] הניח את יסוֹדוֹתיו. יש והזרם היה מתגבּר – ואז מתחוֹלל אסוֹן לארץ. יש והוּא נחלש – ואז אפשרית בּה עבוֹדה שקטה וּפוֹריה. האם תדע ממשלת אנגליה והאדמיניסטרַציה שלה בּארץ לגרש מתוֹכה כּליל את הזרם הזה, אשר בּיסוֹדוֹ הוּ בֹלי נאמן גם להצהרת בּלפוּר, גם למנדט, גם ל“ספר הלבן” וגם לכל יוֹשר אדמיניסטרטיבי פשוּט? בּזה תלוּי לא בּמעט גוֹרלה של הארץ.

י“ח כסלו תר”ץ (20.12.1929)

---

על משפּט "דבר"

מאת

משה בילינסון

א

אנוּ עצמנוּ דרשנוּ לא אחת מאת ממשלת הארץ להשגיח השגחה יוֹתר חמוּרה על העתוֹנוּת. התכּוַנוּ בּיחוּד לפעוּלת ההסתה שהתנהלה על־ידי חלק מן העתוֹנוּת הארצישׂראלית, בּשטח היחסים שבּין שני העמים בּארץ. דרישתנוּ כּאילו מתמלאת, ואוּלם החצים הקשים בּיוֹתר נוֹפלים בּחלקה של העתוֹנוּת העברית וּביחוּד בּחלקוֹ של “דבר”, אשר יד הרשוּת נגעה בּוֹ כּבר פּעמַים, וכל פּעם בּמידה לא קלה כּלל. אמנם בּשתי הפּעמים האלה לא בּגלל הסתת עם בּעם קרה הדבר – לא יקל למצוֹא בּ“דבר” יסודות להאשמות כּאלוּ, – ואוּלם השלוֹם בּארץ, וּבהיאָבקוּתה עם העתוֹנוּת של ה“נייטיבס”, היתה הממשלה מוּכרחה לאחוֹז בּאמצעים חריפים נגד העתוֹנוּת העברית דוקא, וּבאוֹפן מיוּחד נגד עתוֹן הפּוֹעלים. היתכן, כּי ישנוֹ מישהוּ המעוּנין בּיצירת רוֹשם כּזה?

“דבר” נתבּע לדין בּגלל שני מאמרים מסוּימים [בּעניני משפּט]. והנה, אם נסקוֹר על כּל מה שכּתוּב בּעתוֹנוּת הארץ על עניני המשפּט, ניוָכח בּנקל, כּי שני מאמרים אלה אינם מבּין החמוּרים בּיוֹתר. אף בּ“דבר” עצמוֹ נדפּסוּ רשימוֹת שהיוּ בּהן בּיטוּיים חריפים יוֹתר. מדוּע דוקא על המאמרים האלה יצא הקצף? התשוּבה פּשוּטה מאד: המאמרים האלה – דוקא שני אלה – יצאוּ מתחוּמי השׂפה העברית ונדפּסוּ בּאנגלית – האחד תוּרגם ונדפּס בּ“פּלשׂתין בּוּלטין”, והשני הוֹפיע בּתוֹספת האנגלית ל“דבר”. אוֹתה הרשימה, אם כּי בּנוּסח יוֹתר חריף, נדפּסה כּמה זמן לפני זה בּ“דבר” העברי, ואיש מן השלטוֹנוֹת לא שׂם אליו לב.

מכּאן אנוּ למדים, כּי הממשלה איננה שׂמה לב בּיוֹתר למאמרים הנכתבים עברית. אלה כּאילוּ אינם עלוּלים להעליב אוֹתה. מכּיון שפּסק־הדין מתכּוון להגנת הציבּור מפּני המוּשׂגים הבּלתי־נכוֹנים בּעניני המשפּט ולא להגנת השוֹפט והמשפּט, היתה הממשלה צריכה להכבּיד קוֹדם כּל על העתוֹנוּת העברית, זוֹ הפּוֹנה לציבּוּר העברי הרחב. וּלמעשׂה עוֹברת התביעה הכּללית בּשתיקה על כּמה דברים הנדפּסים בּעתוֹנוּת העברית, והיא מגלה רגישוּת יוֹצאת מן הכּלל בּוֹ בּרגע, שהבּיקוֹרת מוֹפיעה בּשׂפה האנגלית.

אם הממשלה אינה מרגישה עצמה נעלבת על־ידי העתוֹנוּת העברית, הרי נובע הדבר ודאי מיחסה הכּללי לעתוֹנוּת הזאת. אם היא אינה שׂמה לב לדברינוּ לרעתנוּ, יש להניח שהיא אינה עוֹשׂה זאת גם לטוֹבתנוּ. זאת אוֹמרת: כּשנדמה לנוּ שאנוּ מדבּרים, מעל דפּי העתוֹנוּת העברית, אל ממשלת הארץ, למעשׂה אנוּ לעתים קרוֹבוֹת מדבּרים איש אל רעהוּ וזוֹעמים, מבקרים ואף משבּחים, אנוּ עוֹשׂים זאת – על כּל פּנים בּמידה גדוֹלה – ל“הנאה עצמית” שלנוּ. יוֹצא, כּאילוּ אנוּ חיים בּעולם האשלָיה – גם העתוֹנאים ה“מדבּרים קשוֹת” עם הממשלה, גם הקוֹראים שיש להם סיפּוּק, משוּם שהעתוֹן שלהם עשׂה את שליחוּתוֹ ו“עמד בּפּרץ”. זאת היא שאלה פּוֹליטית חשוּבה מאד, שאיננה כּלל שאלת־כּבוֹד בּשבילנו – בּשטח הכּבוֹד לא מפּי פּקידי הממשלה אנוּ חיים – אלא שאלת היחסים בּין ממשלת הארץ ותוֹשביה. ישנה כּאן, כּנראה, מחיצה הטווּיה מיהירוּת מיוּחדת בּמינה, וּמיחס קבוּע מראש לגבּי ה“נייטיבס”. ואין בּכוֹחוֹ של קוֹלנוּ, ויהי הוּא גם תקיף וחריף, לחדוֹר מבּעד למחיצה הזאת. המצב הזה הוּא בּלתי־טבעי בּהחלט. הוּא גם מסוּכּן למדי מנקוּדת־המבּט של הבּטחוֹן הציבּוּרי בּלבד. אין להניח, שישנה כּאן הפלָיה לרעה כּלפּי העתוֹנוּת העברית דוקא. קרוֹב לודאי שהערבים הם בּעיני הפּקידוּת לא פּחוֹת “נייטיבס” מאשר היהוּדים, ועל כּן אין צוֹרך להשגיח על דבריהם. על־ידי כּך יש אוּלי להסבּיר את חוֹפש ההסתה שהעתוֹנוּת הערבית נהנתה הימנוּ לפני המאוֹרעוֹת ונהנית ממנוּ עד היוֹם הזה. חשבנוּ עד עתה שזהוּ מצד הפּקידוּת מעין חשבּוֹן פּוֹליטי, – שהוּא נראה אמנם בּעינינוּ בּלתי־נכוֹן וּמסוּכּן: הרשוּת לאנשים לכתוֹב כּל העוֹלה על רוּחם, למען ימצאוּ את סיפּוּקם בּדברים ולא יעברוּ למעשׂים. עתה יש לנוּ הרשוּת להניח, שגם ההסבּרה הזאת איננה מתאימה. אין כּאן שוּם חשבּוֹן פּוֹליטי, אלא פּשוּט אי תשוּמת־לב, שויוֹן נפש מתוֹך בּוּז. הדברים היוּ ידוּעים גם קוֹדם – למשל, מתוֹך עדוּתוֹ של לוּק [המזכּיר הראשי, ממלא מקוֹם הנציב העליוֹן] לפני ועדת החקירה. והנה בּאה התביעה הזאת נגד “דבר” והוֹסיפה הוֹכחוֹת. מתוֹך פּוֹליטיקה־של־זלזוּל זאת מקבּלת הממשלה על עצמה אחריוּת כּבדה למדי. הצרה היא שאין לה הכּרת האחריוּת הזאת – הן לא קראה את כּל האיוּמים והגידוּפים והעלבּוֹנוֹת שהיוּ בּעתוֹנוּת הערבית נגד היהוּדים, לפני המאוֹרעוֹת ואחרי המאוֹרעוֹת, ולא תקרא גם את השוּרוֹת האלה.

ב

יוֹדעי־דין הגידוּ: מנהג מקוּבּל הוּא בּאנגליה בּמקרים כּאלה לבוֹא לפני בּית־הדין בּראש שחוֹח וּלבקש סליחה בּמלים של התנצלוּת, עד כּמה שאפשר יוֹתר בּהכנעה, בּערך כּפי שעשׂה “פּלשׂתין בּוּלטין” – “בּענוה, בּהכנעה וּבצוּרה מוּחלטת”. “אם לא תעשׂוּ כּך, אלא תרצוּ להסבּיר את עמדתכם, יהיה העוֹנש חמוּר יוֹתר”. – כּך אמרוּ. ההיתה לנוּ הרשוּת לקבּל את העצה הזאת? “מנהג אנגלי” – האם מראש הוּא טוֹב ויפה? כּלוּם אפשר לדרוֹש מאתנוּ, אשר בּאנוּ הנה כּדי לבנוֹת חברה עברית, על שׂפתה, על מסרתה, על ערכיה ועל מנהגיה, כּי נקבּל, ללא בּיקוֹרת וללא בּחינה, כּל מה שנהוּג בּאנגליה? אנוּ מכּירים בּתפקיד אנגליה בּארץ. אנוּ עצמנוּ השתדלנוּ להביא אוֹתה הנה. אנוּ מבינים שהדבר קשוּר בּהכרח, כּי חוֹתם אנגליה יהא טבוּע על הארץ. ואוּלם אוֹי לנוּ, אם נרחיק לכת בּדרך הזאת. כּל התאמצוּתנוּ לעצמאוּת – ואפילוּ עצמאוּת תרבּוּתית ורוּחנית בּלבד – תוּשׂם לאַל. היינוּ נהפּכים לתוֹשבי המוֹשבה האנגלית, השוֹאפים להידמוֹת לאדוֹניהם אשר בּמטרוֹפּוֹלין, ולא לבוֹני המוֹלדת לעם העברי. מתחילים ממנהגים ועוֹברים לשׂפה (כּמה סימנים ישנם כּבר גם לזה) וּמאליהם יבוֹא תוֹרם של ערכים רוּחניים. וּכלוּם בּאמת כּל המנהגים האנגליים יפים וטוֹבים הם? הנה יש, למשל, בּאנגליה – גם את זאת כּבר ידענו מתוֹך התשוּבוֹת על דרישוֹתינוּ לתיקוּנים – מנהג הקוֹבע את דרך ההתנהגוּת עם אסירים פּוֹליטיים כּעם אסירים פּליליים. הנקבּל אוֹתוֹ? יש מנהג בּאנגליה להכּוֹת ילדים בּבתי־הספר וּלפי פּסקי־דין של המשפּט. הנקבּל אוֹתוֹ? ודאי לא כּל המנהגים שלנוּ הם טוֹבים ויפים, ודאי יש לנוּ מה ללמוֹד מעַם מנוּסה ונבוֹן כּעם האנגלי, שההשתלשלוּת ההיסטוֹרית הביאה אוֹתנוּ בּמגע אתוֹ. ואוּלם עלינוּ לשמוֹר על חוֹפש הבּחירה וההבחנה. עלינוּ לסרב לקבּל וּלהכניס בּחיינוּ מנהגים אנגליים, רק משוּם שאנגלים הם.

גם בּמקרה הזה בּדקנוּ את המצב וּבחַנוּ את המנהג. אמרנוּ קוֹדם כּל: עתוֹן “דבר” איננוּ קנין פּרטי שלנוּ, אשר מוּתר לנוּ לעשוֹת בּשמוֹ כּטוֹב בּעינינוּ. העתוֹן הזה שייך לציבּוּר מסוּים שהעמיד לוֹ בּחייו וּבדרכיו מטרוֹת פּוֹליטיוֹת, והתנהגוּתנוּ צריכה להיוֹת, גם בּמקרה הזה, בּהתאמה עם הקו הפּוֹליטי הכּללי של הפּוֹעלים העברים בּארץ. לא נבקש לנוּ זֵר מעוּנים. לא נלך למשפּט בּכוָנה תחילה להרגיז וּלקלקל יחסים. ואוּלם לא נוַתר על רשוּתנוּ להסבּיר את עמדתנוּ, כּמוֹ שהיא. ואת מנהג בּקשת הסליחה השלמה והנכנעת לא נקבּל, אף על פּי שהוּא אנגלי. אין הוּא, לפי דעתנוּ, יפה כּלל ואיננוּ לכבוֹדוֹ של העתוֹנאי וגם איננוּ לכבוֹד המשפּט. העתוֹנאים אינן ילדים שכּוֹתבים היוֹם אחת וּמחר אחרת. העתוֹנאים, בּיחוּד אלה העוֹבדים בּעתוֹן הסתדרוּת הפּוֹעלים, הם מבטאי כּיווּן פּוֹליטי. הם יכוֹלים להיוֹת פּעם בּלתי זהירים, הם יכוֹלים להפריז בּביטוּי זה אוֹ זה, והרי עליהם להכּיר בּעבירה הזאת, ואוּלם עליהם להיוֹת נאמנים בּכל מקרה וּבכל מצב לדעוֹתיהם. ולא יתכן שיתנהגוּ, כּשיד הרשוּת תפסה אוֹתם, כּתלמידי בּית־ספר ויבקשוּ סליחה, וּבהכנעה דוקא, כּדי לשוּב מחר לשוּלחנוֹתיהם וּלהמשיך בּמלחמה על אוֹתן הדעוֹת גוּפא, עד שיד הרשוּת תתפּוֹס אוֹתם שנית והגלגל ישוּב להסתוֹבב בּאוֹתה המסגרת המביישת. בּקשת־סליחה זוֹ אינה יכוֹלה להיוֹת גם לכבוֹד המשפּט. אפשר להבין שבּית־הדין מוּגן על־ידי החוֹק בּאוֹפן מיוּחד, יוֹתר מכּל מוֹסדוֹת המדינה האחרים. ואוּלם לא נכוֹן לראוֹת את ההגנה הזאת בּנוּסח ההתנצלוּת המשפּילה, כּשדעוֹת העתוֹנאי הנידוֹן נשארוֹת אוֹתן הדעוֹת. אין אלה יחסים טבעיים בּין המשפּט והנאשם, אם הנאשם יוֹדע מראש שעל־ידי נוּסח־ההתנצלוּת יש בּידוֹ להקל על ענשוֹ. אם העתוֹן חָטא ואם החטא הזה הוּכח, וּבית־הדין לא הכּיר בּתנאים מקילים על העבירה, יעשׂה נא החוֹק את שלוֹ, כּמוֹ שהוּא עוֹשׂה את שלוֹ בּעניני גניבה ורצח.

מתוֹך בּירוּר זה, גם לעצם ה“מנהג האנגלי” הזה וגם למצבנוּ המיוּחד בּתוֹר עתוֹנאי ציבּור הפּוֹעלים, נקבּע מעצמוֹ קו התנהגוּתנוּ בּבית־הדין. לעוּמת ה“מנהג האנגלי” החלטנוּ להעמיד את מנהגנוּ אנוּ – את האמת. אנוּ בּאמת לא התכּוַנוּ, לא בּמאמרים הנדוֹנים ולא בּמאמרים אחרים, להעליב את בּית־הדין – ואת זאת נגיד. בּכל הרצינוּת התכּוַנוּ למתוֹח בּיקוֹרת חריפה על חקירת המאוֹרעוֹת – ואת זאת לא נסתיר בּשוּם אוֹפן. אם בּית־הדין ימצא בּביטוּיינוּ עלבּוֹן־מה כּלפּיו, על הבּיטוּיים האלה אנוּ מוּכנים להתנצל, בּצוּרה פּשוּטה ואנוֹשית, ללא “הכנעה” ו“ענוה”. להתחרט על המאמר כּוּלוֹ, שיש בּוֹ כּמה דברים שאין להם כּל שייכוּת לבּית־הדין, על כּל פּנים לפי דעתנוּ, אין בּיכלתנוּ. לפי הקו הזה הלכנוּ, מתוֹך ידיעה מראש שאנוּ מַקשים על מצבנוּ. היה הבּטחוֹן שבּהתנהגוּתנוּ זאת אין אנוּ מוֹעלים בּשליחוּת. אין לנוּ בּודאי להתקנא בּגוֹרל “פּלשׂתין בּוּלטין” על העוֹנש הקל שלוֹ, ואם יש לנוּ על מה להצטער, הרי זה רק על שהתכנית שלנוּ לא הוּצאה לפּוֹעל בּשלימוּת בּאשר זקן השוֹפטים סירב לתת רשוּת הדיבּוּר לנתבּע, למרוֹת הבּקשה המפוֹרשת שהבּיע הסניגוֹר פּעמַים.

ג

בּקו שקבענוּ לנוּ היה עוֹד פּרט אחד, אשר היה עלוּל גם הוּא להקשוֹת על מצבנוּ – שׂפת הסניגוֹריה שלנוּ. לא חשבנוּ – ואין לנוּ יסוֹד לחשוֹב את זאת גם כּיוֹם – שהעברית של עוֹרך־הדין שלנוּ עלוּלה להרגיז את השוֹפטים, להעמיד את סבלנוּתם בּפני נסיוֹן ועל־ידי כּך להשפּיע על פּסק־הדין. ואוּלם בּרוּר היה לנוּ שהתרגוּם כּשהוּא לעצמוֹ מחליש את ההשפּעה הבּלתי־אמצעית של הסניגוֹר על השוֹפטים, מפריע למגע הישר, האישי, בּיניהם, אוּלי גם מפזר את תשׂוּמת־לב השוֹפטים, וכל זה אינוֹ עלוּל להיטיב את מצבנוּ, עוֹרכי־הדין העברים קיבּלוּ לפני זמן־מה החלטה המחייבת את העברית רק כּשדברי הצד שכּנגד מתוּרגמים גם הם לשוֹפטים. יש טעם בּהחלטה הזאת, בּאשר תרגוּם דברי צד אחד מעמיד את הצד הזה, שאינוֹ זקוּק לתרגוּם, בּמצב בּלתי־שוה. – ואוּלם הטעם הזה הוּא מקצוֹעי בּלבד והוּא מוּצדק רק מתוֹך רצוֹן לזכּוֹת בּמשפּט, רצוֹן שלא היה מכריע בּשבילנוּ מלכתחילה. ידענוּ שהעברית הוֹלכת וּפוֹחתת בּבתי־המשפּט. ידענוּ שאם לא ימָצאוּ אנשים וּמוֹסדוֹת, המוּכנים גם לסכּן מה בּמשפּטם וּבלבד לקיים מצוַת העברית בּבית־הדין, סוֹף שׂפתנוּ בּבתי־המשפּט להיבָּטל. ואם לא נעשׂה זאת אנחנוּ – מוֹסד הפּוֹעלים העברים, עתוֹן של הפּוֹעלים העברים, – מי יעשה זאת?

העברית של הסניגוֹר שלנוּ, ד"ר מ. זמוֹרה, נתקבּלה על־ידי המשפּט. למרוֹת כּל ההזנחה, עוֹד קיים הסעיף ההוּא בּמנדט הארצישׂראלי, הקוֹבע את העברית בּתוֹר אחת השׂפוֹת הרשמיוֹת של ארץ־ישׂראל. גם סימני רוֹגז אוֹ אי־סבלנוּת לא היוּ ניכּרים בּזמן המשפּט, גם התרגוּם היה מדוּיק. בּכל זאת עשׂה תחילה זקן השוֹפטים הערה אָפיינית למדי: “כּלוּם הכרחי הדבר? – כּך בּערך אמר – הלא זה יגזוֹל זמן מאתנוּ”. בּהערה הזאת, שאין כּלל מן הצוֹרך לראוֹת בּה רצוֹן רע דוקא, ואין היא אלא הערה “מקצוֹעית” בּלבד, יוֹם־יוֹמית, נשקף היחס השׂוֹרר בּחוּגים גבוֹהים של פּקידוּתנוּ לגבּי השׂפה העברית, יוֹתר נכוֹן: אי־הבנה הגמוּרה של החוּגים האלה לגבּי החשיבוּת שיש בּשבילנוּ בּעברית בּתוֹר אחת השׂפוֹת הרשׂמיוֹת של ארץ־ישׂראל. שימוּש בּעברית אינוֹ לוֹ לזקן השוֹפטים כּי אם בּזבּוּז של זמן. אין הוּא חש כּלל שעַם עתיק שב כּאן לקניניו, וכי מן ההכרח שהדבר יעלה לוֹ בּמחיר רב, וכי הזמן הזה שיוֹציאוּ השוֹפטים, ואתם אנחנוּ כּוּלנוּ, על התרגוּם, כּאַין וּכאפס הוּא לעוּמת המחיר הזה וּלעוּמת העוּבדה, שישנה בּעוֹלם ארץ אחת – היא ארץ־ישׂראל – וּבה מחוּיב בּית־הדין לשמוֹע את דברי הסניגוֹריה בּשׂפה העברית, בּאשר שׂפה רשמית היא. הערה זוֹ, היא לבדה, דיה להראוֹת לנוּ בּאיזה מידה הזנחנוּ את חינוּך עוֹבדי הממשלה הארצישׂראלית, בּאיזוֹ מידה נסחפנוּ עם הזרם, שדבר מה מההתבּוֹללוּת בּוֹ, מאוֹתה ההתבּוֹללוּת אשר מפּניה בּרחנוּ מן הגוֹלה הנה. ההערה הזאת מוֹכיחה עד כּמה כּדאי היה הקו הקשה והמַקשה אשר בּוֹ בּחרנוּ. ההערה הזאת היתה הצליל הראשוֹן בּמנגינת הזרוּת האיוּמה האוֹפפת את פּסק־הדין כּוּלוֹ.

ד

בּית־הדין לא הסכּים לבּיאוּרים ולנימוּקים המשפּטיים של עוֹרך־הדין. הוּא החליט שמאמרי “דבר” התערבוּ בּעניני המשפּט והעליבוּ את המשפּט. אילוּ היה פּסק־הדין מסתפּק בּאַרגוּמֶנטציה משפּטית וּבהטלת עוֹנש – ולוּ גם כּבד בּערך – לא היה לנוּ כּי אם לקבּלוֹ, ללא השתוֹממוּת אוֹ מתוֹך השתוֹממוּת, לפי הבנתנוּ וטעמנוּ. ואוּלם מלבד הארגוּמנטציה המשפּטית ישנם בּפסק־הדין גם נימוּקים חברתיים־ציבּוּריים. אלה דוֹרשים תשׂוּמת־לב מיוּחדת, בּאשר הם עלוּלים להאיר לפנינוּ כּמה פּינוֹת בּהלך הרוּח והמחשבה של הפּקידוּת האנגלית הארצישׂראלית. את הפּינוֹת האלה אין אנוּ מכּירים כּלל אוֹ משתדלים לשכּוח אוֹתן ולבלי לראוֹתן.

כּל העוֹלם כּאילוּ מחוּלק לשני מחנוֹת – “אנחנוּ” האנגלים, והם “תוֹשבי המוֹשבוֹת”. “אצלנוּ”, אצל האנגלים, הכּל יפה וּמסוּדר וּמלא מוּשֹגים נעלים וּמנהגים נכוֹנים, ושם, בּמחנה “התוֹשבים”, שׂוֹררת פּראוּת שאינה מאַפשרת אפילוּ להבדיל בּין חלקים שוֹנים של ההמוֹן הזה, ואין גם כּל צוֹרך להכּיר אוֹתם וּלהתחשב עם מוּשׂגיהם. יש רק “לחנך” אוֹתם על־ידי השלטת המוּשׂגים האנגליים והמנהגים האנגליים. מוֹשבה אחת דוֹמה לשניה, ארץ מנדטוֹרית דוֹמה למוֹשבה, הכּל מחנה אחד, מחנה לא־אנגלי.

כּשיש צוֹרך לנמק השלטת חוֹק ידוּע בּארץ־ישׂראל, שאיננוּ נהוּג בּאנגליה, הרי אי־אפשר למצוֹא דוּגמה אחרת מאשר מסנט־וינסנט אשר בּהוֹדוּ המערבית וּלצטט את פּסקת פּסק־הדין המדבּרת על “עמים צבעוֹניים” דוקא. אנגליה יכוֹלה כּבר להתקיים בּלי חוֹק על בּיזוּי המשפּט ואוּלם בּארצוֹת שבּהן חיים העמים הצבעוֹניים הכרחי הוּא החוֹק הזה – מכּאן ראָיה, כּי הוּא הכרחי גם בּארץ־ישׂראל. כּשרוֹצים למצוֹא תנאי מכבּיד על נתבּע – גם כּשהלה מקיים הכּל, כּפי המנהג האנגלי וּכפי המוּשג האנגלי, וּמבקש סליחה בּכל ההכנעה, הרי מזכּירים לוֹ, שהוּא מוֹציא עתוֹן “אנגלי” דוקא, ואיך זה יתכן שעתוֹן אנגלי ירשה לעצמוֹ להעתיק מאמרים מ“עלוֹן שכּזה”, אשר שמוֹ “דבר” ואשר רמתוֹ נמוּכה בּמידה כּזאת, שאין הוּא עלוּל אפילוּ להעליב את השוֹפטים. כּדי להשווֹת את “פּלשׂתין בּוּלטין” ל“דבר” אין צוֹרך כּלל להשווֹת את מהוּתם, את מגמוֹתיהם ואת כּוחוֹתיהם. די רק שהאחד הוּא עתוֹן אנגלי והשני – עתוֹן עברי. עוּבדה זוֹ בּלבד דיה כּדי לקבּוֹע: כּאן – אנחנוּ, האנגלים, הג’נטלמנים, ושם – “הם” וה“עלוֹנים שכּאלה”.

העתוֹן “דבר” עמד בּפני המשפּט. השוֹפטים חשבוּ, כּי הרשוּת להם להוֹציא משפּט לא רק על המאמרים שהביאָה לפניהם התביעה הכּללית, אלא גם על העתוֹן כּוּלוֹ – “עלוֹן שכּזה” וכיוֹצא בּזה. נניח. ואוּלם הם הוֹציאוּ משפּט גם על ציבּוּר שלם. גם הסניגוֹר וגם הקטיגוֹר לא הזכּירוּ אף בּמילה אחת בּזמן המשפּט את קוֹראי “דבר”. בּמאמרים הנדוֹנים אין אף רמז קל על אָפים. עדוּת לא נגבּתה בּכלל בּמשפּט הזה. וּבכל זאת חשבוּ השוֹפטים לרשוּתם להוֹציא – דרך אגב – פּסק־דין גם על הציבּוּר הזה. הם כּינוּ אוֹתוֹ “פּרוֹליטריוֹן קוֹסמוֹפּוֹליטי, אשר יתכן, כּי הוּא בּא הנה מארצוֹת שהאֵמוּן בּמשפּט וּביוֹשר בּתי־הדין איננוּ נהוּג בּהן כּמוֹ בּארצוֹת אשר תחת השלטוֹן הבּריטי”. המלים: “פּרוֹליטריוֹן קוֹסמוֹפּוֹליטי” אינן צריכוֹת להשלוֹת אוֹתנוּ. הפּתגם הצרפתי מלמדנוּ: כּששני אנשים אוֹמרים דבר אחד אין הם מתכּוונים לדבר אחד דוקא. אין למלים אלוּ בּפי השוֹפטים אוֹתוֹ הפּירוּש שיכוֹל להיוֹת להן בּפי הסוֹציאליסט. לפני כּמה ימים קראנוּ בּעתוֹן ערבי מלים קשוֹת על הפּוֹעלים העברים: “עֵרב רב מפּסָלתן של האוּמוֹת…” – אין חשק לצטט עוֹד. העתוֹן הערבי ההוּא חדוּר רוּח של גסוּת וזדוֹן, גוּזמאוֹת מזרחיוֹת שגוּרוֹת בּפי סוֹפריו, הוּא לוֹחם בּיהוּדים מלחמה אכזרית ועיורת. אין להשווֹת אוֹתוֹ לנידוֹן בּזה. אוּלם הסירוּ את כּל הגוֹרמים האלה, השאירוּ את המוּשׂג היסוֹדי, ואז כּלוּם לא תפליאכם הקירבה שבּין ההשקפוֹת?

מתוֹך הפּסקאוֹת המעטוֹת האלה בּפסק־הדין של שוֹפטי “דבר”, נתגלתה לפנינוּ תמוּנה פּוֹליטית־אנוֹשית קשה למדי. לא פּקיד נמוּך, שהתחנך אוּלי כּל ימי חייו בּסביבה לֶבַנטינית, לא איש המשטרה, אשר קוֹשי מיוּחד כּאילוּ קשוּר בּמקצוֹעוֹ, וגם לא אדמיניסטרטוֹר חדש, שאוּלי לא שמע דבר על ארץ־ישׂראל, אלא שוֹפטים בּריטיים, אנשי השׂכּלה ונסיוֹן־חיים רב, אנשי עמדוֹת ציבּוּריוֹת וּמשׂרוֹת ממשלתיוֹת המכוּבּדוֹת בּיוֹתר שבּארץ, אנשים החיים שנים בּארץ – הם גילוּ לפנינוּ את זרוּתם המוּחלטת לכּוֹחוֹת הפּעילים בּארץ. הם אינם יוֹדעים אפילוּ שרבּים מן ה“פּרוֹליטרים” היהוּדים בּארץ־ישׂראל היוּ יכוֹלים להישאר מחוּץ לארץ־ישׂראל וּלהמשיך את חייהם הבּלתי־פּרוֹליטריים. השוֹפטים אינם יוֹדעים שהפּרוֹליטריוּת של צעירי ישׂראל היא תוֹצאת הבּחירה החוֹפשית שלהם. הם אינם יוֹדעים שהפּרוֹליטריוּת הזאת היא גאוָתם ונוֹבעת ממקוֹרוֹת נפשיים, שכּל איש בּן־תרבּוּת היה צריך להרכּין ראש בּפניהם. כּל התוֹפעה הזאת, המיוּחדת בּמינה, של צבא צעירי ישׂראל, מאנשי הבּיל“וּ ועד האניה האחרוֹנה שבּאה אתמוֹל מטריֶסט, כּל התוֹפעה הזאת, על יסוּריה, על ערכיה הנעלים, על התגבּרוּתה, על היאָבקוּתה, נשארת סתוּמה בּפני שוֹפטי בּריטניה בּארץ־ישׂראל. הם אינם יוֹדעים ש”הקוֹסמוֹפּוֹליטיים" האלה בּאוּ הנה אך ורק בּכוֹח אידיאל לאוּמי. הם אינם יוֹדעים שהמחנה הזה יהוּדי הוּא, שהתחנך בּרוּח היהדוּת ושהשפּעת הארצוֹת אשר מהן בּאוּ ואשר עליהן מדוּבּר בּפסק־הדין, היא חלשה לאין ערוֹך מהשפּעת היהדוּת, ערכיה, ספרוּתה הענקית. הם אינם יוֹדעים מה זאת ציוֹנוּת וּמהוּ הבּית הלאוּמי לעם העברי, אשר ממשלתם הם, ממשלת ה. מ. מלך אנגליה, התחַיבה לסייע להקמתוֹ וכל ממשלוֹת אנגליה חזרוּ על ההתחַיבוּת הזאת. אילוּ ידעוּ זאת, היוּ מבינים שה“פּרוֹליטריוֹן הקוֹסמוֹפּוֹליטי” הזה הוּא יסוֹד הבּית הלאוּמי לעם העברי בּארץ־ישׂראל והגוֹרם העיקרי של התנוּעה הציוֹנית, וּמי שפּוֹגע בּפּרוֹלטריוֹן הזה, – בּתנוּעה כּוּלה הוּא פּוֹגע. אילוּ היוּ השוֹפטים מעריכים את כּל הדברים האלה, – אי־אפשר היה להכניס בּפסק־הדין שלהם את הפּסקאוֹת הללוּ על “עמים צבעוֹניים” ועל “פּרוֹליטריוֹן קוֹסמוֹפּוֹליטי”.

לפני התוֹפעה הזאת אַתה עוֹמד מחוּסר אוֹנים. מה לתבּוֹע? ממי לתבּוֹע? משוֹטר ערבי העוֹמד בּפינת הרחוֹב? מקצין המשטרה? מאיזה פּקיד עלוּב, אשר “השלטוֹן של הגזע העליוֹן” טימטם את מוֹחוֹ והוּא מהלך בּרחוֹבוֹת כּכוֹבש ארצוֹת ועמים? ממי לתבּוֹע, אם אנשי המשפּט חוֹשבים כּך וּמדבּרים כּך עלינוּ, אנשי ההשׂכּלה, אנשים אשר בּודאי יוֹדעים כּל אוֹת של המנדט הארצישׂראלי, על ההקדמה היפה שבּוֹ, וגם את ה“ספר הלבן” של סמוּאל־צ’רצ’יל קראוּ, אוֹתוֹ הספר הלבן אשר אנוּ כּל כּך בּלתי מרוּצים ממנוּ ואוּלם הוּא מסבּיר נאה את מפעלנוּ. הם קראוּ בּודאי גם את הדין־וחשבּוֹן על חמש שנוֹת עבוֹדתוֹ של סמוּאל, אוֹתוֹ סמוּאל אשר אנוּ מבקרים אוֹתוֹ ואוּלם חיבּוּרוֹ זה חדוּר רוּח תרבּוּת ויחס של כּבוֹד ל“פּרוֹליטריוֹן הקוֹסמוֹפּוֹליטי”. אם האנשים האלה אוֹמרים “דברים שכּאלה” – אם לדבּר בּלשוֹן פּסק־הדין שלהם – על כּן: ממי לתבּוֹע? וכיצד להסבּיר? הלא אי־אפשר להתפּאר לפניהם בּשמוֹת מפוּרסמים שלנוּ – בּאחד העם, בּאיינשטיין, שגם הוּא בּמחנה ה“פּרוֹליטרים הקוֹסמוֹפּוֹליטיים”, בּבּיאליק, אשר גם לגבּי דידוֹ טוֹבה דוּגמת “העמים הצבעוֹניים”. הלא הם יוֹדעים כּל זה. אי־אפשר לשלוֹח להם חוֹברת של קרן־היסוֹד וּתמוּנוֹת של קרן־הקיימת. הלא כּאן, בּארץ הזאת, לנגד עיניהם עוֹמדוֹת עין־חרוֹד ונהלל, המוֹשבוֹת הגדוֹלוֹת, שכוּנוֹת ירוּשלים וחיפה, תל־אביב, בּתי־ספר, וּבתי־חוֹלים, הלא גם בּעתוֹניהם הם קוֹראים על עשׂרוֹת אלפים עוֹלים, על מליוֹני לירוֹת שהעם העברי אסף בּדרך ההתנדבוּת החפשית לבנין בּיתוֹ? מה עלינוּ לעשׂוֹת וטרם עשׂינוּ כּדי שיבינוּ לרוּחנוּ? מה כּוֹח בּהסבּרוֹת וּבנימוּקים וּבמלים, אם אין בּכוֹח המעשׂים להזיז אנשים מהמַצע הנפלא הזה של “העתוֹן האנגלי” וה“עלוֹן שכּזה”, של מוּשׂגי אנגליה וּמוּשׂגי “העמים הצבעוֹניים”?

ה

כּמה דברים נלמד מן המשפּט הזה. גם בּקרבּנוּ יש מישהוּ, האוֹהב לדבּר דברים טפלים על עם התרבּוּת, הנוֹעד לשלוֹט, ועל עם המחוּסר תרבּוּת, הנוֹעד לקבּל שלטוֹנם של נוֹשׂאי התרבּוּת. פּסק־הדין הזה עלוּל להראוֹת לנוּ מה מכאיב המוּשׂג הזה. ועוֹד דבר: מה יכוֹל להיוֹת ההד הפּוֹליטיֹ של הדיבּוּרים הטפלים ההם אשר בּקרבּנוּ? חלק מן האנגלים ידחוּ אוֹתם בּאוֹתה ההתמרמרוּת שאנוּ דוֹחים אוֹתם כּשמשתמשים בּהם נגדנוּ. והחלק האחר לא ישׂים לב להבטחוֹתינוּ, שהנה גם אנוּ הננוּ “עם תרבּוּת”, וּבשקט גמוּר יאַחדוּ את הערבים ואת היהוּדים למחנה אחד שדוּגמת “עמים צבעוֹניים” מתאימה לוֹ.

אַל נמהר בּמשפּטנוּ. המוּשׂגים “הפּרוֹליטרים הקוֹסמוֹפּוֹליטיים” וה“עמים הצבעוֹניים” עלוּלים להעליב לא בּלבד אוֹתנוּ ולא בּלבד את מקדוֹנלד וּפּאספילד, שהם חברים לברית אינטרנציוֹנלית אחת של “פּרוֹליטרים קוֹסמוֹפּוֹליטיים” אלוּ, אלא גם כּל אנגלי המוּכן להכּיר בּערכי עמים אחרים וּלהתיחס בּכבוֹד אליהם. ואלה אינם מעטים כּלל בּבּריטניה.

ואשר לשוֹפטים אלה וּלאנגלים אחרים היוֹשבים בּארץ־ישׂראל והם טרם הבינוּ וטרם תפסוּ מה בּעצם מתרחש בּארץ הזאת, אל נתיאש מהם. מה שעין־חרוֹד ונהלל לא הוֹכיחוּ להם, יוֹכיחוּ שתי קבוּצוֹת גדוֹלוֹת וּשני מוֹשבי עוֹבדים. אם אלה יקוּמוּ וכאשר יקוּמוּ, תיפָּקַחנה גם עיני השוֹפטים הללוּ. כּזוֹ היא דרך העוֹלם: בּמקוֹם שם אינה מספּיקה איכוּת, תבוֹא הכּמוּת וּתיַשר מוּשׂגים מסוּלפים.

את הלקח “המעשׂי” של קנס בּסך שמוֹנים לא“י נלמד, ואוּלם חלילה לנוּ להּיהפך¹ לעדר שאין לוֹ קוֹל; חלילה לנוּ – כּמוֹ שעשׂה חלק מן העתוֹנוּת העברית היוֹמית הארצישׂראלית אחרי משפּט “דבר” זה – לעבוֹר בּשתיקה על עלבּוֹן שנגרם לנוּ; חלילה לנוּ לבוֹא למסקנוֹת אשר אליהן בּא, אמנם גם מתוֹך מסקנוֹת אחרוֹת, נכוֹנוֹת יוֹתר, “הארץ” בּ”על הפּרק" שלוֹ, מיום בּ' אדר (“אין בּכוָנתנוּ להיכּנס בּביקוֹרת בּפסק־הדין עצמוֹ… אנוּ חייבים להיזהר וּלהזהיר שלא להסיח חס ושלוֹם את הדעת אף לרגע קל מכּל פּיסקה וּפיסקה שבּ”פקוּדת העתוֹנוּת“, להיזהר בּכל בּיטוּי וּמלה – שמא למחר יסָתם פּינוּ לגמרי. עלינו לזכּוֹר תמיד, שמאתנוּ תוֹבעים הרבּה מאד, אִתנוּ מקפּידים על כּל תג ושׂערה ואוֹתנוּ יענישוּ תמיד בּכל חוֹמר הדין!”). אדרבּא: אחרי המשפּט הפּוֹליטי הראשוֹן הזה על העתוֹנוּת העברית, עלינוּ להיוֹת מוּכנים לאפשרוּיוֹת קשוֹת יוֹתר למלחמה על זכוּתנוּ, להגיד את כּל אשר בּלבּוֹתינוּ, למלחמה בּעד חוֹפש העתוֹנוּת בּארץ. את תפקיד המעוּנים לא נחפּשׂ, ואוּלם נהיה מוּכנים, אם יהיה צוֹרך בּזה, להוֹכיח לממשלת ארץ־ישׂראל, שאין זה קל כּלל לשבּוֹר את העתוֹנוּת העברית בּארץ, ואת עתוֹנוּת הפּוֹעלים העברים בּיחוּד.

ד’־ה' אדר תר"ץ (4־5.3.1930)

---

תשוּבה שאין לקבּלה

מאת

משה בילינסון

הועד הפּוֹעל של הסתדרוּת העוֹבדים, יחד עם מרכּז קוּפת־חוֹלים, מסר לנציב העליוֹן הצעת־חוֹק לביטוּח העוֹבד בּמקרי מחלה. חוֹק כּזה קיים בּרוֹב ארצוֹת התרבּות, בּכמה מהן זה עשׂרוֹת בּשנים. בּכל מקוֹם שהעוֹבד בֹא לידי הכּרת מצבוֹ וּזכוּיוֹתיו, הוּא לוֹחם על הגשמת חוֹק זה. הן מחלת עוֹבד, בּיחוּד מחלת עוֹבד שׂכיר, איננה כּמחלת כּל אזרח אחר. היא איננה רק צרה גוּפנית לפּרט, היא גם צרה כּלכּלית לוֹ וּלמשפּחתוֹ ועל כּן לכלל הארץ כּוּלה. בּעל עסק מסחרי ותעשׂיתי, בּעל משק חקלאי אם יחלה, ויוּכלוּ העסק והמשק להמשיך את קיוּמם איך שהוּא, ולוּ גם בּקוֹשי רב. אוּלם פּוֹעל כּי יחלה, וחשך עליו עוֹלמוֹ. הן הידים האלה, שנחלשוּ בּמחלתוֹ, הן כּל מקוֹר קיוּמוֹ, מלבדן אין לוֹ כּלוּם.

אין לדרוֹש — על כּל פּנים בּהוֹוה וּבעתיד הקרוֹב — שכּל האחריוּת למחלת העוֹבד תפּוֹל על המדינה. הפּרַקטיקה עיבּדה מוֹדוּס מסוּים של דאגת העוֹבד לבריאוּתוֹ: הבטחת חוֹבה, אשר שלוֹשה שוּתפים בּה — הפּוֹעל, נוֹתן העבוֹדה והממשלה. שלוֹשה אלה, אשר עליהם האחריוּת לבריאוּת העוֹבד, הם המעוּנינים בּיוֹתר בּשמירת הבּריאוּת הזאת. הפּרקטיקה גם בּיררה כּי את ההשתתפוּת הזאת יש לחלק בּין שלוֹשת השוּתפים חלק כּחלק.

ההסתדרוּת פּנתה לממשלת הארץ בּהצעה להוֹציא חוֹק המתאים למוֹדוּס זה, המקוּבּל בּאירוֹפּה וגם בּאנגליה. בּארצנוּ ישנם כּמה נימוּקים נוֹספים למתן חוֹק זה. העוֹבדים היהוּדים בּאים הנה, על פּי רוֹב, מארצוֹת בּעלוֹת אקלים השוֹנה הרבּה מאקלים ארץ־ישׂראל. רבּים מהפּוֹעלים היהוּדים הנכנסים כּאן לעבוֹדה לא טעמוּ טעמה של עבוֹדת גוּפנית. לפעמים עוֹמדים כּאן העוֹבדים בּפני תפקידים שלא היוּ קלים וּפשוּטים גם לפוֹעלים מבּטן וּמלידה. תנאי־העבוֹדה וּשׂכר־העבוֹדה ירוּדים מאלה אשר בּארצוֹת התרבּוּת. כּל זה פּוֹתח שער לסכּנוֹת מיוּחדוֹת האוֹרבוֹת בּמיוּחד לבריאוּת העוֹבד היהוּדי. אמנם הוּא ידע ליצוֹר קוּפּת־בּיטוּח למקרי מחלה. ההסתדרוּת הציוֹנית (בּעצמה אוֹ בּאמצעוּת “הדסה”) עזרה לקוּפּה זוֹ. ואוּלם הפּרקטיקה הוֹכיחה שוּב, מה שהיה ידוּע מראש: אין לקוּפּת־הבּיטוּח קיוּם איתן, שיאפשר את עבוֹדתה בּמידה וּבצוּרה הראוּיה, כּל עוֹד היא תהיה מיוּסדת על הרצוֹן החפשי של העוֹבד ושל נוֹתן־העבוֹדה בּלבד. אם יש בּעבוֹדה הסוֹציאלית ענף שבּוֹ אסוּר למדינה למסוֹר את הענינים לאזרחים בּלבד — כּדי שילמדוּ מתוֹך הנסיוֹן המר ויבוֹאוּ בּעצמם לכלל בּינה — הרי הוּא קוֹדם כּל ענף הבּריאוּת. כּאן עוֹלה הלימוּד בּמחיר יקר מדי — גם לפּרט וגם לכּלל. בּענינים היגיֶניים וסַניטריים אחרים, הבינה המדינה את חוֹבתה, ואם לגבּי העוֹבדים אצלנוּ כּך, לגבּי נוֹתני־העבוֹדה שלנוּ על אחת כּמה וכמה, כּי חסרה להם המסוֹרת של בּיטוּח העוֹבדים.

וּמתן חוֹק זה איננוּ רק שאלת השתתפוּת הממשלה, בּאמצעיה היא, בּביטוּח העוֹבד. אין לממשלה כּל רשוּת להשתמט מהחוֹבה הזאת. אמנם קל ונוֹח לה לענוֹת ליהוּדים: הן ישנוֹ אצלכם מוֹסד הממלא תפקיד זה — ההסתדרוּת הציוֹנית. כּל צדק לא יהיה בּתשוּבה הזאת. להסתדרוּת הציוֹנית ישנם תפקידים משלה ואין בּיכלתה לקבּל על עצמה תפקיד הממשלה. הן את המסים משלמים היהוּדים כּכל אזרחי הארץ, ורשאים הם לדרוֹש מאת הממשלה שתמלא את חוֹבתה כּלפּיהם כּדין. הפּוֹעלים היהוּדים הם אזרחים מוֹעילים בּארץ, הם יוֹצרים בּעבוֹדתם ערכי מדינה, הם מוֹסרים לה את כּוֹחוֹתיהם, ועל המדינה, ולא על ההסתדרוּת הציוֹנית, לדאוֹג לבריאוּתם.

כּזה הוּא המצב בּקרב הפּוֹעלים היהוּדים, ואשר לפּוֹעלים הערבים ישנם, אמנם, כּמה מוֹמנטים, הנראים כּמחלישים את חוּמרת השאלה. מספּר הערבים שהם פּוֹעלים בּלבד, כּלוֹמר שאין להם כּל מקוֹר אחר לקיוּמם מלבד עבוֹדת ידיהם, קטן יוֹתר מאשר אצל היהוּדים. לעוֹבד יש מסוֹרת גוּפנית ושרשים בּאַקלים וּבתנאי הארץ. אוּלם גם אם זה נכוֹן כּלפי הכּלל, הרי אין זה מוֹעיל לפּרט. פּוֹעל ערבי כּי יחלה — ויהא אסוֹנוֹ כּאסוֹן הפּוֹעל העברי, ולא עוֹד, אלא תנאי־העבוֹדה וּשׂכר־העבוֹדה בּישוּב הערבי ירוּדים מאלה אשר בּישוּב העברי. הכּרת העוֹבד, אוֹתה ההכּרה שאיפשרה לפּוֹעל העברי ליצוֹר לוֹ מוֹסד לביטוּח בּלי כּל עזרה מצד הממשלה, עדיין איננה לעוֹבד הערבי. נוֹתן־העבוֹדה הערבי הוּא בּלתי מחוּנך לאין ערוֹך יוֹתר מאשר נוֹתן־העבוֹדה היהודי, ואין כּלל להעלוֹת על הדעת שישתתף — מרצוֹנוֹ וּלפי הכּרתוֹ החפשית — בּביטוּח עוֹבדוֹ. וכספּי הועד הפּוֹעל הערבי והמוֹעצה המוּסלמית קדוֹשים, כּידוּע, למטרוֹת אחרוֹת לגמרי.

מתוֹך כּל הטעמים האלה וכיוֹצא בּהם הציעה ההסתדרוּת את הצעתה. וצריך היה לשער שיש בּהם כּדי להניע את הממשלה לקבּלה. ואוּלם תשוּבתה היתה: ההצעה אינה ניתנת להתגשם לפי שעה. הסיבּה — כּספּית. מתי תבוֹא השעה לבחוֹן את התכנית? — אין לקבּוֹע.

אין תשוּבה זוֹ ראוּיה לממשלה נאוֹרה שיש לה מוּשׂג בּרוּר מתפקידיה, ותכנית־פּעוּלה מסוּימת לפניה, והיא יוֹדעת את צרכי הארץ. אין תשוּבה זאת ראוּיה לממשלה שתעוּדתה לסייע להקמת בּית לאוּמי בּארץ וּלהתפּתחוּת הארץ בּכללה, והיא ממלאה את התעוּדה הזאת לפי החלטת חבר־הלאוּמים וּבשם ממשלת הפּוֹעלים.

את הנימוּק: “סיבּוֹת כּספּיוֹת” אנוּ שוֹמעים בּזמן האחרוֹן לעתים תכוּפוֹת יוֹתר מדי מכּדי לקבּלוֹ. מה שלא תדרוֹש מאת ממשלת הארץ — אם אין לה תשוּבה לעצם הענין ואם שמרניוּת המנהיגים והמוּשׂגים אינה נוֹתנת לבחוֹן את עצם הענין — הרי מוּכנה התשוּבה: אין כּסף. אם ישנם לארץ צרכים והצרכים האלה אינם סוֹבלים דיחוּי, אזי מחפּשׂים את הכּסף, בּין בּארץ וּבין מחוּצה לה. אוּלי אינם משׂיגים אוֹתוֹ בּבת אחת, אוּלי משׂיגים לא בּאוֹתה המידה הרצוּיה לסיפּוּק הצוֹרך בּמלוֹאוֹ — ואוּלם דבר־מה יֵעָשׂה.

וּמלבד זאת: האם בּאמת קשוּר הדבר בּהוֹצאה כּספּית גדוֹלה? הצעת ההסתדרוּת היתה כּפוּלה: להוֹציא חוֹק המחייב את הבּיטוּח וּלשתף את הממשלה בּשליש מסכוּמי הבּיטוּח. אפשר היה אוּלי להבין לוּ היתה הממשלה עוֹנה: אין בּקוּפּת המדינה כּסף כּדי להכניס את השליש הזה ויש, איפוֹא, למעט את חלקה אוֹ לבטל אוֹתוֹ כּלל. אוּלם את ההתנגדוּת למתן החוֹק המחייב את הפּוֹעלים ואת נוֹתני העבוֹדה לביטוּח ממחלה אין לבאר כּלל בּנימוּק זה של חוֹסר כּסף. בּכל אוֹפן, אפשר היה להבין את הדבר אילוּ היתה הממשלה דוֹחה את הצעת־החוֹק הקוֹנקרֶטית, כּפי שהוּצעה לפניה על־ידי ההסתדרוּת, והיתה מכניסה בּה שינוּיים הנוֹבעים גם ממצבה של קוּפּת המדינה, אוּלם אי־אפשר להבין, כּשהממשלה כּאילוּ דוֹחה את עצם הרעיוֹן של בּטוּח־חוֹבה. עם תשוּבה זוֹ אי־אפשר לנוּ להשלים. ערך חשוּב יוֹתר מדי קשוּר בּהצעת ההסתדרוּת — דבר בּריאוּתוֹ של העוֹבד וחייו.

וּבדרך כּלל: מכּמה בּחינוֹת עוֹמדת עתה ארץ־ישׂראל על פּרשת דרכים. לציבּוּר הפּוֹעלים העברים בּרוּר על כּל פּנים, כּי הארץ תצא ממצוּקתה — הפּוֹליטית, הכּלכּלית והסוֹציאלית — אם יהיה למנהליה האוֹמץ הדרוּש לנהל אוֹתה מתוֹך ראִיה למרחוֹק וּמתוֹך רוֹחב־דעת, סוֹציאלי ועממי. חוּקי־העבוֹדה הם חלק חשוּב במסכת החדשה הנחוּצה לנוּ עכשיו. חוֹק־הבּיטוּח צריך להיוֹת הפּוֹתח, וחוּקים על שעוֹת עבוֹדה, על שׂכר מינימוּם, על הגנת האשה והילד, על בּיטוּח מחוֹסר־עבוֹדה, צריכים לבוֹא בּעקבוֹתיו. השעה — שעת־כּוֹשר היא לפּעוּלה הזאת. הן שאלת ארץ־ישׂראל הוּעמדה לבירוּר בּכל היקפה — ואנוּ שגינוּ כּבר למדי בּזה שהעַמדנוּ אוֹ שהרשינוּ לאחרים להעמיד את השאלה מבּחינה פּוֹליטית בּלבד, שהיא פּחוֹת חשוּבה. רסן בּריטניה הן עכשיו בּידי ממשלת הפּוֹעלים, ולה הבנה בּצרכי הפּוֹעל יוֹתר מאשר לכל ממשלה אחרת.

הצעת־החוֹק של בּיטוּח העוֹבד, שהציעה ההסתדרוּת, נדחתה על־ידי הממשלה. לא חשבנוּ שהיא תתקבּל בּלי תיקוּנים. ואוּלם אין להשלים עם זה שממשלה לא תכּיר כּלל בּפּרוֹבּלימה שהעמדנוּ לפניה. עלינוּ לדרוֹש — גם בּירוּשלים וגם בּלוֹנדוֹן — שהדבר יהיה נוֹשׂא לעיוּן ולימוּד דחוּף של הממשלה; עלינוּ לדרוֹש מינוּי ועדה מיוּחדת, בּהשתתפוּת בּאי־כּוֹחנוּ, אשר תעבּד הצעה אחרת, — אוּלי טוֹבה הימנה, אוּלי גרוּעה — ואוּלם הצעה שתוּכל לפתוֹר את השאלה, ולוּ גם בּמידה חלקית, אַל נרשה שהשאלה עצמה תוּסר מעל סדר היוֹם.

כ' אדר תר"ץ (20.3.1930)

---

השאיפה לשוויון

מאת

משה בילינסון

השאיפה לשוויון / משה בילינסון

דין-וחשבּוֹן מחלקת הבּריאוּת לשנת 1929 הנהוּ תעוּדה פּוֹליטית המכילה עדוּת בּהירה על הלֶך-המחשבה בּקרב פּקידוּת הארץ. ההבלטה, הבּלתי-רגילה אצל ההנהלה הקוֹלוֹניאלית, של העוֹני הרב השׂוֹרר בּקרב הישוּב הערבי; הדגשת הריבּוּי הטבעי הגבוֹה של אוֹכלוֹסי הארץ; "חשבּוֹנוֹת העתיד” על יסוֹד הריבּוּי הזה; ההקבּלה של הישוּב הערבי הסוֹבל, הנתוּן למחלוֹת וּלבּוּרוּת, לישוּב העברי שידע לדאוֹג כּל כּך יפה לילדיו; השאיפה להביא את המוֹסדוֹת הסַניטריים המשרתים את הערבים עד למדרגה הכּמוּתית והאיכוּתית של מוֹסדוֹת היהוּדים – כּל אלה אוֹתוֹת הזמן הם, המסַמלים את הפּוֹליטיקה הנוֹכחית של ממשלת הארץ. להלכה אין לנוּ שוּם יסוֹד להתרעם על הפּוליטיקה הזאת וּלהתנגד לה. חוֹבת הממשלה היא לדאוֹג להרמת החלק הבּלתי מפוּתח של תוֹשבי הארץ אל הגוֹבה של החלק המפוּתח יוֹתר, ולא להיפך. העוּבדה שהישוּב היהוּדי מוֹפיע כּמוֹפת לפני ממשלת הארץ וּמהווה דחיפה לשיפוּר שירוּתה, יכוֹלה להיוֹת אך לקוֹרת-רוּח ליהוּדים וּלשמש הכחשה נוֹספת לעלילוֹת-השוא על הנזק הנגרם, כּביכוֹל, לארץ על ידי ההתישבוּת היהוּדית. ואוּלם – המוּתר לנוּ להסתפּק בּזה וליהנוֹת מן ההכחשה הבּלתי-צפוּיה הזאת? הן לפנינוּ כּאן פּרוֹבּלימה מדינית-פיסקַלית חשוּבה מאד וּמקיפה הרבּה יוֹתר ממקצוֹע הבּריאוּת, ולא יתכן שנקבּע את עמדתנוּ כּלפּיה מתוֹך נימוּקים פילַנטרופּיים אוֹ תעמוּלתיים בּלבד.

כּיצד חוֹשבת מחלקת הבּריאוּת להגשים את מגמתה לטוֹבת הישוּב הערבי? מנהלי העבוֹדה הסַניטרית קוֹבעים את העוּבדה: מחלקתם מקבּלת רק את חלק העשׂרים מן התקציב הכּללי של ממשלת ארץ-ישׂראל. המחלקה אינה תוֹבעת לעצמה יוֹתר. היא משלימה עם האחוּז הפּעוּט. המסקנה ההגיוֹנית מן המצב הזה צריכה להיוֹת: דרישה נמרצת מאת הישוּב הערבי שימצא את האמצעים הנחוּצים לשכלוּל השירוּת הסניטרי – הן גם בּבחינה זאת התנהגוּת היהוּדים יכוֹלה היתה לשמש דחיפה וּמוֹפת. ואוּלם על זה אין אף מלה אחת בּדין-וחשבּוֹן מחלקת הבּריאוּת. אדרבּא: נאמר בּוֹ בּפירוּש שלערבי הכּפר אין כּסף לסידוּרי הבּריאוּת. ואוּלם זאת היא השתמטוּת זוֹלה מאד מן השאלה הפיסקַלית העוֹמדת לפני ממשלת הארץ. כּל ממשלה פּרוֹגרסיבית, אשר עניני העם נוֹגעים בּאמת ללבּה וּקצת אוֹמץ לה, יוֹדעת את הסוֹד הפּשוּט לתיקוּן מצבים כּאלה. הסוֹד הזה צפוּן כּוֹלוֹ בּשתי מלים: מסים פּרוֹגרסיביים – לחץ פיסקלי על האָמיד לטוֹבת העני. ואוּלם על זה לא חשבה ממשלת הארץ וגם לא תחשוֹב, כּל עוֹד קיימת הבּרית הפּוֹליטית בּינה וּבין שכבוֹת הישוב הערבי אשר עליהן יפּוֹל משׂא המסים הפּרוֹגרסיביים. איה, איפוֹא, המוֹצא? הוּא לא נקרא בּשמוֹ בּדין-וחשבּוֹן, אוּלם אנוּ יוֹדעים אוֹתוֹ היטב מכּל הפּרקטיקה רבּת השנים של מחלקת הבּריאות – היהוּדים ישלמוּ. וכך יוֹצא, שהמגמה החדשה, כּאילוּ, של הפּקידוּת הארצישׂראלית אינה חדשה כּלל, ואך בּיסוּסה מוֹדרני הוּא לרוּח הזמן. המציאוּת היא ישנה: מסי היהוּדים הגבוֹהים, זרם הזהב הזוֹרם ממפעלי היהוּדים – והזנחה גמוּרה של עניני היהוּדים, בּאשר היהוּדים הם “אנשי תרבּוּת” ויוֹדעים להסתדר והם עשירים ועל כּן אינם זקוּקים לקוּפּת הממשלה, בּוֹ בּזמן שהערבים הם בּלתי-מפוּתחים ועניים וכוּ'.

הפּקידוּת של מחלקת הבּריאוּת איננה היחידה הדוֹגלת בּימינוּ אלה בּסיסמאוֹת החדשוֹת. [ג’וֹן הוֹפּ] סימפּסוֹן נשלח הנה לא לשם חקירת האפשרוּת ל”התישבוּת-היהוּדים הצפוּפה”, אלא לשם הגנת הפּלח. המוּמחה האנגלי לקוֹאוֹפּרציה מוּזמן הנה לשם פּיתוּח הקוֹאוֹפּרציה בּין הערבים דוקא. אלה הם דברים הנעשׂים מתוֹך פּוּמבּיוּת גדוֹלה והעתוֹנים מסַפּרים עליהם. וכמה הם הענינים הדוֹמים לאלה אשר אנוּ כּלל איננוּ יוֹדעים על אוֹדוֹתיהם ואך הד קלוּש מהם מגיע בּמקרה אלינוּ? לשם דוּגמה: מחלקת החינוּך הזמינה לשם פּיתוּח “האמנוּת הבּיתית” מוּמחה אנגלי, שעבד זמן רב בּמצרים. עבוֹדתוֹ מתנהלת בּין הערבים דוקא. המוּמחה הזה למד וחקר בּמשך כּמה חדשים שהוּא שוֹהה בּארץ את הישוּב הערבי, ורק אוֹתוֹ. הוּא ודאי כּבר יוֹדע את שמוֹת הכּפרים הערבים למאוֹת – ואוּלם שם מוֹשבה יהוּדית, אף מהגדוֹלוֹת בּיוֹתר, זר לוֹ לחלוּטין. הוּא כּינס מעין ועידת מוֹרים של בּתי-ספר עממיים, ולא עלה כּלל על דעתוֹ להזמין לועדה הזאת גם בּתי-ספר יהוּדיים, ואיש מפּקידי הממשלה לא העיר אוֹתוֹ, כּנראה, על הליקוּי המשוּנה הזה בּעבוֹדתוֹ. יש להניח, שה”ליקוּי” הזה אך בּעינינוּ ליקוּי הוּא, בּאשר האיש מוּזמן לעבוֹדה בּין הערבים בּלבד, והערבים הם הזקוּקים לעזרת הממשלה והיהוּדים “יוֹדעים להסתדר בּעצמם” וכוּ'.

ועל כּן המגמה בּרוּרה – מן הפּיסקה ההיא בּתשוּבת לוֹנדוֹן להערוֹת ג’ניבה: “מרכּז הפּרוֹבּלימה הארצישׂראלית הוּא בּהגנת הערבים”, ועד העבוֹדה, הצנוּעה בּיחס, של המוּמחה לאמנוּת הבּיתית. כּל תשׂוּמת לב הממשלה מרוּכּזת בּעניני העם אשר הוּא רוֹב בּארץ. היהוּדים הוֹלכים ונהפּכים גם להלכה ל”בנים חוֹרגים” שסגוּלה להם להיות גם “פּרה חוֹלבת”, והפּקידוּת הארצישׂראלית מסדרת בּעזרתה את יחסיה עם הישוּב הערבי בּאוֹפן היפה, הפּרוֹגרסיבי וההוּמַניטרי בּיוֹתר, וּמה שלא פּחוֹת חשוּב: בּאוֹפן הזוֹל בּיוֹתר. לפּרקטיקה המתנכּרת לישוּב היהודי נמצאוּ עתה תיאוֹריה וצידוּק העלוּלים להתקבּל בּרצוֹן וּבסיפּוּק על-ידי כּל היסוֹדוֹת הפּרוֹגרֶסיביים – בּלוֹנדוֹן, בּבירוֹת העוֹלם ואוּלי גם בּקרבּנוּ.

המגמה הזאת מסוּלפת היא וּמסוּכנת מכּל הבּחינוֹת. קוֹדם-כּל מבּחינה יוּרידית בּין-לאוּמית, בּאשר ממשלת הארץ מחוּיבת להקדיש את תשׂוּמַת-לבּה וּמאמציה לשני הסעיפים העיקריים של הצהרת בּלפוּר והמנדט: התפּתחוּת הבּית הלאוּמי לעם העברי וּשמירת עניני הערבים. ומבּחינה חינוּכית סוֹציאלית: אם בּארץ אחת גרים שני עמים בּעלי דרגת התפּתחוּת שוֹנה, הרי עַם אחד צריך להגיע לדרגת העם השני קוֹדם-כּל בּמאמציו הוּא, ולא על חשבּוֹן העם השני בּלבד. השיטה שבּה נאחזה למעשׂה ממשלת ארץ-ישׂראל, פּירוּשה: קנס על העם המתקדם, פּרס לעם הנכשל; בּיחוּד: פּרס לשכבוֹת העשירוֹת של העם הנחשל, שאוֹתן פּוֹטרים מכּל חוֹבוֹת כּלפּי עמן הן, כּיון שישנוֹ עם אחר, אשר הוּא “ישלם”. אך היסוֹד, אשר עליו רוֹבצת בּכל כָּבדה מגמת השויוֹן בּצוּרה שהפּקידוּת נוֹתנת לה, היחזיק מעמד? אמנם, שירוּת הבּריאוּת של היהוּדים (כּדי להישאר בּגבוּלוֹת מחלקת הבּריאוּת) משוּכלל הוּא משירוּת הערבים. הישוּב העברי עתה הוּא בּעינינוּ גרעין הריכּוּז הארצישׂראלי של האוּמה העברית המפוּזרת בּתפוּצוֹת הגוֹלה. הוּא קם וּמתפּתח וּמתקיים, כּדי להציל מהתנַונוּת את ילדי ישׂראל אשר בּכל הערים והעיירוֹת של הנכר. וּמי שבּא אלינוּ וּמראה לנוּ את חיי הישוּב הערבי, בּעוֹני וּבמחלוֹת שלוֹ, ושוֹאל: “האם יתכן שתחיוּ על-ידם בּלי להקציב להם מן העוֹשר הרב שלכם?”, הוּא מסרס את הפּרוֹבלימה האמתית. ההשוָאה איננה בּין הישוּב הערבי בּארץ-ישׂראל וּבין האוּמה העברית בּכל העוֹלם, בּאשר לשם האוּמה הזאת, לתוֹעלתה שלה, נבנוּ “הדסה” ו”קוּפּת-חוֹלים”, כּשם שלשמה נבנוּ ההתישבוּת בּעמק ותל-אביב. לעוּבדת השכנוּת הבּלתי-אמצעית, אשר ליהוּדים ולערבים בארץ-ישׂראל, והשכנוּת הרחוֹקה יוֹתר, של יהוּדי הארץ ויהוּדי הגוֹלה, יש אמנם אוֹפי “דמוֹנסטרטיבי” ואוּלם אין לה ערך מהוּתי. אם רוֹצה הממשלה להיוֹת צוֹדקת כּלפּי המפעל הציוֹני וּלהבין לרוּחוֹ, אין לה רשוּת להעמיד כּנגד עינינוּ וּכנגד עיני העוֹלם את ילדי הכּפר הערבי בּלבד ולשכּוֹח את ילדי הגיטוֹ היהוּדי בפּולין ורוֹמניה, בּליטא וּבתימן. מעל המצפּה הזה מתפּזר ה”עוֹשר” של היהוּדים, כּאילו לא היה, וה”פּיקחוּת” שלהם נעשׂית אך עדוּת לחוּלשתם ועניוּתם הלאוּמית, כּי לא עמדה להם להצילם מן הגוֹרל המר של עם מחוּסר-מוֹלדת. לעוּמת הגוֹרל הזה מוֹפיע הישוּב הערבי, על כּל העוֹני והמחסוֹר של פּלחיו ועוֹבדיו, כּחלק אוּמה חזקה וּמוּצקה, שאין לה צוֹרך להסיר מכשוֹלים עצוּמים, ללחוֹם בּאוֹיבים כּבּירים, לאַמץ את כּל כּשרוֹנה ואת כּל כּוֹחה כּדי להשׂיג את המטרה הנכספת, העוֹלה בּדמים ממש לעם היהוּדי, והיא ישנה לערבים כּעוּבדה טבעית וּפשוּטה: המוֹלדת. לעוּמת השֶבר הגדוֹל אשר הוּשבּרה האוּמה העברית, מאוּשרת ועשירה היא – מבּחינה לאוּמית, קיבּוּצית – האוּמה הערבית. ואף מבּחינת העוֹשר הממשי, הכּספי, הרכוּש, יש מאד לפקפּק, אם בּאמת הישוּב העברי עשיר הוּא מהישוּב הערבי, אלא שהרכוּש העברי הוּא מחוּלק יוֹתר, איננוּ מרוּכּז כּדרך העוֹשר הערבי, אין בּקרב היהוּדים בּארץ הבדלים כּה עצוּמים כּמוֹ בּקרב הישוּב הערבי – האָפנדים בּעלי קרקעוֹת וארמוֹנוֹת מצד אחד והפּלחים חסרי כּל מצד אחר – ואוּלם לא על היהוּדים תפּוֹל האחריוּת לסדרי החברה הערבית ולא עליהם לשׂאת בּתוֹצאוֹת הסידוּרים האלה.

לממשלה ישנה מגמה להביא, ויהי מה, ולוּ גם על חשבּוֹן היהוּדים, את שני עמי הארץ לדרגה אחת בּשירוּת הבּריאוּת והחינוּך, בּקוֹאוֹפּרציה וכוּ'. ואוּלם ישנם מקצוֹעוֹת אשר בּהם הישוּב הערבי מוּצק ואיתן, לכל הדעוֹת, מן הישוּב היהוּדי – מקצוֹע הקרקע, וזהוּ המקצוֹע החשוּב בּיוֹתר בּחיי ארץ-ישׂראל. האם תחשוֹב הממשלה על הצוֹרך להביא את עמי הארץ לידי שויוֹן גם בּשטח הזה? והנה מה ששוֹמעים לעת עתה על כּוָנוֹתיה בּשאלת הקרקע, זהוּ ההפך הגמוּר משאיפת השויוֹן.

המגמה הזאת, מגמת קיפּוּח הישוּב העברי על יסוֹד הצוֹרך שישנוֹ לישוּב הערבי בּעזרת הממשלה ועל יסוֹד ה”עוֹשר” היהוּדי הרב, המשחרר את הממשלה ממתן עזרה ליהוּדים, עלוּלה להתחזק וּלהשתלט על-ידי זה, שגם עבוֹדת סימפּסוֹן עמדה תחת השפּעת אוֹתה המגמה, ויתכן שהיא טבעה את חוֹתמה על הדין-וחשבּוֹן שלוֹ. ואוּלם אם גם נניח, שסימפּסוֹן הבין לתפקידים מיוּחדים של המפעל הציוֹני, הבין שלעוּמת התפקידים האלה הציוֹנוּת היא תנוּעה עניה והישוּב העברי הוּא ישוּב דל, גם אז יכוֹל הדין-וחשבּוֹן שלוֹ להיהפך לרוֹעץ לנוּ, אם התכנית שתעוּבּד על יסוֹד דין-וחשבּוֹן זה, תימסר להגשמה לאוֹתה הפּקידוּת המתנכּרת. כּל רעיוֹן בּריא וּמוּצדק ואף הכרחי של התכנית הזאת עלוּל להיוֹת מכשוֹל רציני לעבוֹדתנוּ. לשם דוּגמה: האינטֶנסיפיקציה של המשק הערבי בּתוֹר יסוֹד להתישבוּת היהוּדית הצפוּפה. יתכן, שזאת תהיה הנקוּדה המרכּזית של תוֹכנית סימפּסוֹן. על הרעיוֹן הזה לחמוּ ציוֹנים רבּים ויתכן שהציוֹנים עצמם הכניסוּ אוֹתוֹ ללב סימפּסוֹן והוּא ימסוֹר אוֹתוֹ בּתוֹם-לב לממשלה. בּאוירה השׂוֹררת עתה בּארץ, אין כּמעט ספק מה תעשׂה בּוֹ הפּקידוּת. כּשם שהיא מחקה למעשׂה את “הסיוּע לבּית הלאוּמי” והשאירה אך “שמירת זכוּיוֹת הערבים”, כּך היא עלוּלה למחוֹק את “ההתישבוּת הצפוּפה”, וּלהשאיר אך את “האינטֶנסיפיקציה של המשק הערבי” ויחד עם זה לאחוֹז בּכל האמצעים שבּידה, כּדי שהיהוּדים ישלמוּ בּעד האינטנסיפיקציה הזאת ולא תעלה בּמאוּמה למשלם-המסים האנגלי ולא תגע, חס וחלילה, בּעניני השכבוֹת האמידוֹת של הישוּב הערבי.

התהוֹם הרוֹבצת בּין הישוּב העברי והישוּב הערבי, התהוֹם הכּלכּלית והתרבּוּתית, מהווה אחת הפּרוֹבּלימוֹת הארצישׂראליוֹת הקשוֹת בּיוֹתר. בּה מכשוֹל עצוּם להתפּתחוּת הארץ וּלסידוּר היחסים הטוֹבים בּין שני עמיה. הציוֹנוּת מעוּנינת ענין חיוּני מאד בּכך, שהתהוֹם הזאת תתמלא. תתחזקנה ידי הממשלה הדוֹאגת דאגת אמת, להעלאת הרמה הסניטרית, החינוּכית, המשקית של העוֹבד הערבי. לא תהיה עיננוּ צרה בּעזרת המדינה הניתנת לוֹ. יתר על כּן: חוֹבה עלינוּ, חוֹבה פּוֹליטית ואנוֹשית כּאחת, לדרוֹש מאת הממשלה את הפּוֹליטיקה המתאימה. עלינוּ לעזוֹר לה בּכך ואף לקחת על עצמנוּ איניציאטיבה בּכמה דברים, ללכת בּעצמנוּ בּדרך הזאת וּלסייע לעמַל הערבי להשתחרר מן העבדוּת ולקוּם משפל המדרגה בּה הוּא נתוּן זה דוֹרוֹת רבּים. ואוּלם כּל אלה בּתנאי אחד: אל יֵעָשׂה הדבר הזה, בּיסוֹדוֹ, בּתוֹר שיטה, על חשבּוֹן המפעל היהוּדי והמאמץ היהוּדי, אלא כּדין וּכצדק, על חשבּוֹן בּעלי-היכוֹלת בּקרב הישוּב הערבי. ואם לא – תיהָפך המגמה היפה של הממשלה, על אף כּל התשבּחוֹת למרץ ולשׂכל היהוּדיים, למכשוֹל נוֹסף על דרכּנו, להצדקת הקיפּוּח השיטתי של ישוּבנוּ, ועם זאת לא נוּכל להשלים. זאת צריכה להיות עמדתנוּ לעוּמת “שאיפת השויוֹן”. אמנם, קל לסרס את העמדה הזאת, קל להאשים אוֹתנוּ, על יסוֹדה בּאכזריוּת וּבקשי לב, בּאדישוּת כּלפּי הסבל של האנשים הגרים לצדנוּ, בּחוֹסר “ההרגשה הארצישׂראלית”. ועל כּן נוֹדה: “ההכּרה העברית” חזקה בּנוּ מהרגשת “הארץ בּכללה”. שׂמנוּ לנוּ למטרה הראשוֹנה לשבּוֹר את העוֹני ואת הסבל של האדם בּישׂראל ושל האוּמה העברית, ולא נוּכל לשכּוֹח בּגלל הדלוּת של הכּפר הערבי בּארץ ישׂראל, את האסוֹן היהוּדי אשר בּגוֹלה וּלהעדיף את שכלוּל הכּפר הזה על שכלוּל חיי היהוּדים, רק משוּם שלפּקידוּת הארצישׂראלית אין עוֹז לגשת לפּרוֹבּלימת “אי השויוֹן” בּארץ בּרוּח רֶפוֹרמית אמיתית וּלהטיל את פּתרוֹן הפּרוֹבּלימה על אלה המחוּיבים לשׂאת בּה, ועל כּן היא בּוֹחרת לה בּדרך הקלה והבּלתי-צוֹדקת בּיסוֹדה, בּדרך קיפּוּח המפעל היהוּדי, אשר הוּא קיפּוּח המוֹני העם העברי המתנַוונים בּגוֹלה.

ט“ז אלול תר”ץ (9.9.1930)

---

תכנית הפּיתוּח

מאת

משה בילינסון

הבּיקוֹרת על תכנית הפּיתוּח, שנשמעה בּימים האלה בּחוּגי הערבים, מאַלפת מאד. היא מבוּססת קוֹדם כּל על העקרוֹנוֹת הפּוֹליטיים של “אי־השתתפוּת” הערבים בּפעוּלוֹת הממשלה, כּל עוֹד קיימוֹת תעוּדוֹת־יסוֹד על מעמדה המיוּחד של ארץ־ישׂראל, שהערבים מסרבים להסכּים להן (הצהרת בּלפוּר, המנדט). אם כּי ידוּע מהוּ הערך המעשׂי של אי־השתתפוּת זוֹ, בּכל זאת מוּבנת היא הבּיקוֹרת הזאת. אחרי כן בּא הפּחד, פּן יגרוֹם פּיתוּח הקרקע ושכלוּל המשק הערבי לפינוּי אדמוֹת בּשביל יהוּדים. מוּטב שהארץ תישאר דלה ועניה, וּבלבד שהיהוּדים לא יוּכלוּ להיכּנס לתוֹכה. יש לפקפּק עד כּמה בּיקוֹרת זאת תהיה מוּבנת מחוּץ לחוּגי השוֹביניסטים הקיצוֹניים. מעבר מזה:

אדמה שיש אפשרוּת להכשירה למען תפרנס בּיתר כּבוֹד את היוֹשבים עליה ותקלוֹט מספּר נוֹסף של אנשים חדשים; וּמעבר מזה: עוֹני והתנַונוּת של המוֹני העם העברי בּנכר, הצמאים לאדמת ארץ־ישׂראל ואַיִן, משוּם שלערבים ישנם שטחי־קרקע מיוּתרים והם אינם רוֹצים לשכללם. ספק אם העוֹלם של ימינוּ, שהמלחמה על חלקת אדמה הוֹלכת וּמתחַדדת בּוֹ, יסכּים לתפיסה אַבּסוּרדית ועלוּבה זוֹ. ואוּלם בּכל זאת גם הבּיקוֹרת הזאת נכנסת למסגרת הלאוּמיוּת הקיצוֹנית.

והערבים אינם מסתפּקים בּנימוּקים עקרוֹניים אלה. נדמה, כּאילוּ קשה להחזיק את האמת שבוּיה בּתוֹך תפיסה “פּרינציפּיוֹנית” והיא פּוֹרצת את הגבוּלוֹת של “הלאוּמיוּת הטהוֹרה”. “אל ג’אמעה” מוֹסיף נימוּקים אחרים לדחיית תכנית הפּיתוּח: “סידוּר המנוּשלים אינוֹ מניח את הדעת, כּי הלא בּרוּר, שרוּבּם אוֹ כּוּלם הסתדרוּ בּינתים”. הכיצד? כּל הדקלוּם ההוּא בּועדת שאוּ, כּל התלוּנה המרה ההיא בּירוּשלים וּבלוֹנדוֹן וּבהוֹדוּ, בּאזני אנשי הממשלה ואנשי הצדק, כּל הצעקה העזה על העוֹשק הציוֹני, שפּקידי משׂרד המוֹשבוֹת, וּשליחי הקוֹמאינטרן וגם מישהוּ מבּין הציוֹנים התרשמוּ כּה קשוֹת מהם — מדוּמים היוּ? “המנוּשלים”, זה הסיוּט הציוֹני בּמשך השנתים האחרוֹנוֹת, זאת ההצדקה הסוֹציאלית הנשׂגבה להריגת הזקנים וּלחילוּל כּבוֹד נשים — אינם ? הנשק, אשר בּוֹ לחמוּ בּנוּ וּבעזרתוֹ בּיישוּ את פּנינוּ בּעוֹלם כּוּלוֹ — נשק־נייר היה ונעלם מתוֹך המגע הראשוֹן בּמציאוּת? דעה זאת — על אפסוּת ה“פּרוֹבּלימה” של מנוּשלים — הוּבּעה כבר, לאחר פּרסוּם תכנית הפּיתוּח, על דפּי “אל כּרמל”, ואוּלם העתוֹן הזה ידוּע בּאפּקוֹרסוּתוֹ ועל כּן לא היה לעדוּתוֹ אוֹתוֹ המשקל, שיש להוֹדאת בּעל דין — לדברי “אל ג’אמעה” עצמוֹ — הוּא, שאנשיו אירגנוּ את כּל הבּימוּי ההוּא!

ועוֹד נימוּק אחד ישנוֹ לעתוֹן המוּפתי לדחיית התכנית, והנימוּק הזה מגלה בּמילוּאוֹ את קלסתר־פּניהם של לוֹחמי השחרוּר הערבי: “ההלוָאוֹת לא תוֹעלנה לפלחים, אלא תהיינה להם למעמסה חדשה”. לפי נוּסח המוּפתי, צריכה רק דרך אחת להיוֹת פּתוּחה בּפני הפּלח — להתרפּס לפני המַלוים־בּריבית הערבים שירחמוּ עליו ויתנוּ לוֹ הלוָאוֹת, בּריבּית של 150־100%.

גם בּהזדמנוּת זוֹ של פּרסוּם תכנית הפּיתוּח מסבּיר וּמבאר “ניר איסט” את תפיסתוֹ את השאלה הארצישׂראלית: אין בּארץ ערבים ואין יהוּדים, ישנם רק אזרחים. אסוּר לשלטוֹן, כּשהוּא ניגש לפתוֹר פּרוֹבּלימה מסוּימת — בּמקרה דידן פּרוֹבּלימה קרקעית — לזכּוֹר מי לפניו: יהוּדי אוֹ ערבי. “הארץ בּכללה”, היא צריכה להיוֹת נר לרגלי הממשלה וּלכל עוֹבדיה.

תפיסה אידיאליסטית מאין כּמוֹה. תפיסה שהצדק עצמוֹ נוֹהג לדגוֹל בּה. אלא מה? התפיסה הזאת עוֹמדת בּניגוּד גמוּר למנדט הארצישׂראלי, לשאיפה הציוֹנית ולמציאוּת הארץ. המנדט הטיל על ממשלת הארץ תפקידים קוֹנסטרוּקטיביים מסוּימים. חוֹבת הממשלה לפי רוּח המנדט וגם לפי תכנוֹ המפוֹרש, איננה כּלל לסדר את אוֹכלוֹסי הארץ, ללא הפלַיה בּין לאוֹם ודת. החוֹבה היא — לשנוֹת את פּני הארץ, למען יקוּם בּתוֹכה דבר שעדיין איננוּ בּמציאוּת, הלא הוּא הבּית הלאוּמי לעם העברי. השאיפה הציוֹנית איננה לשפּר את חיי היהוּדים הנמצאים בארץ, אלא להעלוֹת לארץ את המוֹני העם העברי. והמציאוּת בּארץ היא, כּי מנהיגיה הערבים לוֹחמים נגד זכוּת היהוּדים לעלוֹת לארץ וּלהתישב בּה. התפיסה ההיא, הטוֹבה אוּלי לגבּי ארץ “עוֹמדת”, סטַטית, קללה בּה לגבּי ארץ “דינַמית”, שעליה לשנוֹת את פּניה כּדי שתוּכל למלא את תפקידיה. מה הן התוֹצאוֹת המעשׂיוֹת של התפיסה הזאת? שלוֹשת רבעי מיליוֹן ערבים וּמאה ושבעים אלף יהוּדים — חַלקוּ נא בּיניכם את הארץ ותשבוּ בּה בּשלוֹם וּמתוֹך הבנה הדדית. וזאת אוֹמרת: כּפירה בּנפש התנוּעה הציוֹנית וּכפירה בּמנדט.

יהוּדי פּוֹלין וגרמניה, רוֹמניה והוּנגריה היוּ אוֹמרים תמיד: אין אנוּ רוֹצים אלא שלא יעשׂוּ הפלַיה כּל שהיא בּינינוּ וּבין אזרחי הארץ האחרים; אנוּ דוֹרשים שהממשלה, כּשהיא בּאה לפתוֹר פּרוֹבּלימה ידוּעה, תשכּח מי לפניה, יהוּדי אוֹ לא יהוּדי, ותדאג אך ל“ארץ בּכללה”. אלא שישנוֹ הבדל בּין יעוּד היהוּדים בּרוֹמניה וּבין יעוּד העם העברי בּארץ־ישׂראל. כּל עוֹד הממשלה ועוֹבדיה לא יבינוּ את ההבדל הזה — קשה יהיה לנוּ למצוֹא אתה שׂפה משוּתפת.

י' אלול תרצ"א (23.8.1931)

---

מעשה בנטביטש

מאת

משה בילינסון

מעשׂה בּנטביטש / משה בילינסון

הטלגרמה מלוֹנדוֹן שסיפּרה על שאלת וֶג’ווּד (“מדוּע לא ישוּב נוֹרמן בּנטביטש למשׂרתוֹ הארצישׂראלית?”) ועל תשוּבת תוֹמַס (“נימוּקים לאוּמיים וגזעיים מפריעים”), הפליאה אמנם בּזרוּתה, אוּלם עוֹד רבּה היה הסתוּם בּה. על כּן לא עמד הציבּוּר העברי מיד על כּל מלוֹא תכנה. רק עם הידיעוֹת הנוֹספוֹת שבּאוּ בּעתוֹנוּת נתגלתה התמוּנה, מה מוּשפל הוּא המעמד הפּוֹליטי שאנוּ נתוּנים בּוֹ.

בּנטביטש שירת את ממשלת אנגליה – קוֹדם בּמצרים ואחר כּך בארץ-ישׂראל – שלוֹש-עשׂרה שנה. הוּא מילא את תפקידוֹ לפי מיטב הכּרתו, בּנאמנוּת וּבמסירוּת. הוּא היה נוֹשׂא להתקפוֹת קשוֹת מצד המנהיגים הערבים שהפכוּ אוֹתוֹ למפלצת ועל ידי כּך גם איפשרוּ שתימצא יד מזוּינת להתנקש בּחייו. ואוּלם גם התוֹקפים האלה – והן אנוּ מכּירים היטב את כּוֹח דמיוֹנם ואת אהבתם לאמת – לא יכלוּ להאשים אוֹתוֹ בּשוּם מעשה שהוּא, אשר על יסוֹדוֹ אפשר יהיה לטעוֹן, כּי סילף את האמת, עיות את הדין, גרם נזק לציבּוּר הערבי. ואכן, הם גם לא הסתירוּ כּלל, כּי אין הם תוֹקפים את בּנטביטש בּגלל מעשיו, כּי אם בּגלל חטאוֹ האחד – שהוּא יהוּדי.

בּבחינה אחת עמד בּודאי בּנסיוֹן: רעיוֹן עזיבת הארץ או עזיבת משרתוֹ לא עלה על לבּוֹ, אוֹ על כּל פּנים לא גבר בּוֹ. הוּא הגן על זכוּתוֹ, זכוּת היהוּדי לשרת את הארץ בּצוּרה הנראית לוֹ למתאימה. עמד כּחייל על משמרתוֹ. יתר על כּן; לחם על המשמר הזה – והן בּדרך כּלל, לפי כּל הסימנים, אין הוּא לוֹחם מטבעוֹ. ממשׂרתוֹ לא התפטר וגם ההצעוֹת שהציעה לוֹ הממשלה – משׂרוֹת העוֹלוֹת, מבּחינה חמרית וּמבּחינת סיכּוּיי הקַריֶרה, על משׂרתוֹ בּארץ – לא פּיתוּ אוֹתוֹ. הוּא דחה כּל פּיצוּי. רק אפשרוּת אחת השאיר לממשלה – לפטרוֹ.

והממשלה לא התבּיישה לעשׂוֹת זאת. פּיטרה עוֹבד מסוּר ונאמן לה, על לא עוול בּכפּו פּיטרה אוֹתוֹ אך ורק משוּם שיהוּדי הוּא וּמשוּם כּך הוּא נוֹשׂא להתקפוֹת, שהממשלה עצמה אינה יכוֹלה לבלי לראוֹתן כּהתקפוֹת אויליות וּזדוֹניוֹת. אמנם היוּ מקרים שגם היהוּדים התקיפו פּקידים בּוֹדדים ודרשוּ את התפּטרוּתם. קרה גם מקרה כּשהממשלה נשמעה – אמנם כּעבוֹר זמן רב – לדרישה הזאת: הוּא המקרה של לוּק. ואוּלם נגד לוּק השמענוּ שוּרה של האשמוֹת קוֹנקרטיוֹת, מסוּימוֹת וּכבדוֹת מאד, שבּחלקן גם קיבּלו את אישוּרה של ועדת-חקירה ממשלתית.

פּירוּשם של פּיטוּרי בּנטביטש הוּא: אסוּר ליהוּדי לכהן בּמשרה גבוֹהה בּארץ המוֹלדת של העם העברי, המצוּוָה, בּתוֹקף פּסק-דין בּין-לאוּמי, לכלוֹל בּתוֹכה את הבּית הלאוּמי לעם העברי. על הממשלה, אשר עליה הוּטל לסייע להקמת הבּית הלאוּמי הזה, לעליה היהוּדית, להתישבוּת היהוּדית, על הממשלה המנהלת את הארץ בּתוֹקף התחַיבוּיוֹתיה הציוֹניוֹת, על הממשלה הזאת שׂוּמה להיוֹת “יוּדֶנרַיין” – על כּל פּנים בּשכבוֹתיה העליוֹנוֹת. פּירוש זה של פּיטוּרי בּנטביטש – ואין להם פּירוּש אחר – סתירה בּוֹ לעצם המוּשג של הבּית הלאוּמי; ניגוּד צוֹרב בּוֹ להתחַיבוּיוֹת בּריטניה; עלבּוֹן שדוּגמתוֹ עלינוּ לחפּשׂ בּארצוֹת הרדיפה והאנטישמיוּת הפּראית. מלבד זאת: פּיטוּרים אלה אוֹמרים בּרוּרוֹת למנהיגים הערבים, שאם גם דרישתם תהא ידוּעה וּמפוּרסמת לַכּל כּבלתי צוֹדקת וּכאוילית, ואם גם תכלוֹל בּתוֹכה סילוּף המנדט ועלבּוֹן ליהוּדים, בּכל זאת, עתידה היא להתקבּל על-ידי הממשלה, אם רק יחזרוּ עליה בּתוֹקף הדרוּש וּבהתמדה הדרוּשה. כּלוֹמר: פּיטוּרים אלה הנם עדוּת לחוּלשת הממשלה לעוּמת הצעקנוּת של קוֹמץ מנהיגים ערבים. פּיטוּרים אלה הנם שיעוּר לקוֹמץ זה, למען ידע כּיצד עליו להתנהג, כּדי להשׂיג את חפצוֹ, ולוּ גם הזדוֹני בּיוֹתר. פּעם נוֹספת נוּצחה בּריטניה על ידי קוֹמץ ערבי פּרוּע.

את היסוֹדוֹת האלה של הפּוֹליטיקה האנגלית בּארץ-ישׂראל ידענוּ מזמן. נפגשנוּ בּהם לעתים קרוֹבוֹת, וּבשנתים האחרוֹנוֹת בּיחוּד. אלא כּל פּעם היה צוֹרך בּ“חשדנוּת” מיוּחדת כּדי לגלוֹתם. “הנימוּקים הלאוּמיים והגזעיים”, אשר הפריעוּ לשיבתוֹ של בּנטביטש ארצה, אינם זקוּקים עוֹד לשוּם ניתוּח, ואף התמימים בּיוֹתר יבינוּ אוֹתם, ויחוּשוּ מה היה בּשבילנוּ “משטר פּספילד”, מה היתה תפיסתוֹ, כּוָנתוֹ ודרכּוֹ.

העוּבדה, שהאחראי החדש למשׂרד המוֹשבוֹת לא מצא לנחוּץ לאפשר את שינוּי החלטת פּספילד, עלוּלה לעוֹרר חששוֹת, אם אמנם נסתיים המשטר עם התפטרוּת נוֹשׂאוֹ.

ג' חשון תרצ"ב (14.10.1931)

---

מכסי מגן

מאת

משה בילינסון

חוֹמת־המכס, אשר ממשלת אנגליה החדשה חשבה לנחוּץ להקים סביב התוֹצרת האנגלית, כּדי להבטיח לה את השלטוֹן על השוּק הפּנימי, טרם הגיעה לשלימוּתה.

עוֹד יד הממשלה נטוּיה. בּמשך שבוּעוֹת מספּר השתנוּ פּני הדברים בּמשק האנגלי ונשבּרה המסוֹרת בּת שבעים שנה וָמעלה. מכסי־המגן נגעוּ גם בּסוּגי־התוֹצרת, אשר אפילוּ הפּרוֹטֶקציוֹניסטים המוּשבעים לא חשבוּ קוֹדם ל“הגן” עליהם – בּתוֹצרת החקלאית. זמן־מה לפני המלחמה, כּשהמיניסטריוֹן השמרני של צ’מבּרלן רמז בּרמז קל על כּוָנתוֹ להטיל מכס על התוֹצרת החקלאית – עלה לוֹ הדבר בּמחיר תבוּסה גמוּרה לשלטוֹן מפלגתוֹ. מכּאן אתה לָמֵד על השינוּי הרב שחל בּמוּשׂגי הבּוֹחר האנגלי. יש לפקפּק אם הגל הפּרוֹטֶקציוֹניסטי הזה כּוֹחוֹ עמוֹ להוֹביל את ספינת המשק האנגלי אל חוֹף־מבטחים. על אחת כּמה וכמה יש לפקפק בּתוֹעלת אשר בּהגנת התוֹצרת החקלאית, המהוָה חלקה קטנה בּמשק האנגלי: הן 80 אחוּז של התבוּאה הנחוּצה לאנגלים, נכנסים מן החוּץ והמצב איננוּ טוֹב בּהרבּה גם בּשאר סוּגי התוֹצרת החקלאית. יוֹצא, שלטוֹבת מיעוּט קטן של היצרנים ישלמוּ הצרכּנים – וּבמקרה דידן הם הרוֹב הגדוֹל של העם האנגלי – בּיוֹקר בּעד התצרוֹכת הראשוֹנה שלהם – דבר, העלוּל להשפּיע על כּוֹח התחרוּת של תוֹצרת אנגליה בּשוּקי חוּץ־לארץ. והתשוּקה הפּרוֹטֶקציוֹניסטית שאחזה בּאנגליה גרמה, כּדרך הטבע, לתגוּבה מצד ארצוֹת אחרוֹת, וּתמוּנת העוֹלם המשקי, הפרוּע בּלאו הכי, נתערפּלה עד כּדי דך, שכּל מוֹצא תכליתי בּין־לאוּמי נראה בּשעה זוֹ מן הנמנע.

לא כּאן המקוֹם לדוּן על סיכּוּיי הפּרוֹטקציוֹניזם האנגלי לגבּי המשק האנגלי והמשק העוֹלמי. לגבּינו הוּא עוּבדה חיצוֹנית, אשר אין בּיכלתנוּ לשנוֹתה. מה שמענין אוֹתנוּ, קוֹדם כּל, זאת היא עמדת ארץ־ישׂראל בּתוֹך המסגרת החדשה. מה יהיה דינה של התוֹצרת שלנוּ, של התוֹצרת התעשׂייתית וּביחוּד של הסחוֹרה העיקרית בּאכספּוֹרט ארץ־ישׂראל, מה יהא דינוֹ של פּרי־ההדר? לעת־עתה לא נכנס הפּרי הזה לסוּג התוֹצרת החייבת בּמכסי מגן, אלא שכּאמוּר יד הממשלה עוֹדנה נטוּיה והדבר יכוֹל להתרחש יוֹם־יוֹם. היש צוֹרך להסבּיר מה תהיינה התוֹצאוֹת הכּרוּכוֹת בּזה לגבּי המשק הארצישׂראלי?

בּחוּגי ממשלת ארץ־ישׂראל הוּבּעה הדעה, שתוֹצרת הארץ היא תוֹצרת זרה לגבּי אנגליה ועל כּן היא חייבת בּמכסי מגן; ארץ מנדט איננה רשאית להיכּנס בּיחסים מיוּחדים עם אנגליה ולתת לה יתרוֹנוֹת לעוּמת ארצוֹת אחרוֹת, ועל כּן גם אנגליה איננה צריכה לתת יתרוֹנוֹת לארץ־ישׂראל וּלהכניסה בּאוֹתה המסגרת המשקית־האימפּריאלית, אשר לשמה הוֹלכת ונבנית חוֹמת־המכס. הדעה הזאת מבוּססת על נימוּקים פוֹרמַליים־פּוֹליטיים, אשר אינם הוֹלמים את המציאוּת המשקית־הפינַנסית. כּוֹח המטבּע המשוּתף גדוֹל מעקרוֹנוֹת מוּפשטים. בּתוֹקף המטבּע הזה היה למשק הארצישׂראלי אוֹתוֹ גוֹרל אשר למשק האנגלי. – הוּא סבל מירידת הלירה האנגלית בּמידת הסבל של אנגליה, אוּלי בּמידה יוֹתר גדוֹלה. החיים הוֹלכים וּמתיַקרים. שׂכר־העבוֹדה הריאלי הוֹלך ויוֹרד. אין יציבוּת בּמסחר וּבעבוֹדה בּנקאית. מלבד זאת: העוּבדה, שאנגליה נוֹהגת לגבּי תוֹצרת ארץ־ישׂראל כּאילוּ תוֹצרת זרה היא, עדיין איננה מבטיחה כּלל שלגבּי הממשלוֹת הזרוֹת תיחָשב לתוֹצרת בּלתי־אנגלית. יש לשער, שהללוּ לא ירבּוּ להתעניין בּנימוּקים הפּוֹליטיים־הפוֹרמַליים וּבתגוּבתם על מכסי־המגן האנגליים לא תינקה גם התוֹצרת הארצישׂראלית. הנה ממשלת דרוֹם־אפריקה הנהיגה מכס קשה לפי הנוּסח הכּללי – “הסחוֹרוֹת הבּאוֹת מהארצוֹת שהמטבּע שלהן ירד”. הנוּסח כּוֹלל את תוֹצרת ארץ־ישׂראל, בּאשר המטבּע שלה, המטבּע האנגלי, בּין היוֹרדים הוּא. יוֹצא, שהמשק הארצישׂראלי ילקה בּשתי מכּוֹת – מצד ממשלת אנגליה, משוּם שארץ־ישׂראל איננה בּמסגרת האימפּריה הבּריטית, וּמצד ממשלוֹת זרוֹת, משוּם שהמטבּע שלה הוּא מטבּע אנגלי. ארץ־ישׂראל תלקה בּכל הפּוֹרענוּיוֹת שבּהן לוֹקה משק האימפּריה הבּריטית, אך לא תיהנה מיתרוֹנוֹתיו. והן אם אין ארץ־ישׂראל רשאית פוֹרמַלית להעניק יתרוֹנוֹת לאנגליה, אין שוּם דבר אוֹסר על אנגליה להכּיר בּמצב המיוּחד של ארץ־ישׂראל, וּבפרט שהֶעדר מתן־יתרוֹנוֹת לאנגליה מצדה של ארץ־ישׂראל איננוּ אלא פוֹרמַלי ולא מציאוּתי. העוּבדה הזאת גרמה, בּדרך הטבע לחיזוּק הקשרים המסחריים בּין אנגליה וארץ־ישׂראל, והם ממלאים, בּמידה מרובּה, את מקוֹם החוֹזים הפוֹרמַליים. גם הסכּנה שתוצרת הארץ “תציף” את השוּק האנגלי ותדחה את רגלי היצרן האנגלי, אינה קיימת בּמידה כּל שהיא.

השאלה חיוּנית מדי לגבּי משק הארץ, מכּדי שנוּכל להסתפּק בּנימוּקים פוֹרמַליים, העלוּלים לגרוֹם לנוּ נזק לא יתוֹאר. פּתרוֹן צוֹדק של השאלה אינוֹ בּלתי אם בּיצירת סטטוּס מיוּחד לתוֹצרת הארץ, המשחרר אוֹתה ממכסי־מגן הנהוּגים בּאנגליה לגבּי תוֹצרת זרה. בּהשׂגת הפּתרוֹן הזה מעוּנין כּל משק, על כּל ענפיו, על כּל סוּגיו, והמשק הערבי לא פּחוֹת מן המשק העברי: ועל כּן גם המאמץ להשׂיגוֹ צריך להיוֹת מאמצה של הארץ כּוּלה.

ז' טבת תרצ"ב (7.12.1931)

---

לשאלת ה"פיתוח"

מאת

משה בילינסון

לשאלת ה“פיתוח” / משה בילינסון

“מאנצ’סטר גארדיאן” מטפּל בּשאלת הפּיתוּח. ואמנם, חריפוּתה של השאלה לא ניטלה אם כּי חדלו מלדבּר בּה. לעין פּשוּטה גם לא ניתן לראוֹת מה נעשׂה, בּינתים, בּמשׂרדי הממשלה. שוּם שאלה לא נתחוורה בּמשך הזמן הזה, ואף שאלת “המנוּשלים”, שהוּכרזה כּדחוּפה וּבוֹערת, לא נפתרה אלא נשארה תלוּיה מעל לראשנוּ כּחרב המתהפכת, על מנת לרדת בּכל רגע, כּאשר למישהוּ יהיה צוֹרך בּכך, על צוארנוּ. כּי הנה גם 31 בּדצמבּר, זה המוֹעד אשר נקבּע בּאיגרת פּספילד לממשלת הארץ, לעבּד תכנית לסידוּר המנוּשלים, בּא ועבר מבּלי שגמרוּ אפילוּ את רישוּם התביעוֹת של כּל המתעטפים בּטלית זוֹ. ואחר שיגָמר הרישוּם עוֹד עתיד לבוֹא בּירוּר התביעוֹת, דין-ודברים בּין כּל המעוּנינים, חיפּוּש קרקע, תביעה לאמצעים כּספיים וכו'. עבוֹדה לחדשים רבּים, ואוּלי לשנים. וכל הזמן הזה תהיה החרב תלוּיה מעל ראשנוּ, והשיסוּי יפרח. וּמהוּ גמוּל-הפּיתוּח הנשקף לנוּ חֶלף העינוּי הזה?

השאלה קיימת. אך ספק אם היא מעסיקה את “המעוּנינים” מאוֹתה הבּחינה הפּשוּטה, אשר העתוֹן האנגלי מציין אוֹתה. “בּרשוּתוֹ של מנהל-הפּיתוּח 50.000 לי”ש לחקירוֹת מוּקדמוֹת… בּהתאם למעמדוֹ גם משכּוּרתוֹ. הסכוּם 50.000 לי“ש יוּצא ודאי, אבל האם כּדאית ההוֹצאה הזאת… זוֹהי השאלה המטרידה בּלי ספק את מר פרֶנטש עצמוֹ ולא פּחוֹת את ממשלוֹת אנגליה וארץ-ישׂראל”. “בּלי ספק” זה של “מאנצ’סטר גארדיאן” עוֹמד בּספק גדוֹל. ולא רק מִטעמים אישיים – כּלוּם מרבּים בּני-אדם לדאוֹג בּגלל דברים שאינם מטרידים את מנוּחתם האישית? - אלא גם מִטעמים פּוֹליטיים: יתכן, שבּעיני מישהוּ יש יתרוֹן למצב זה המחוּסר קביעוּת וּבטחוֹן. יתכן, שמישהוּ ימצא תוֹעלת בּנשק הזה המוּנח בּמחסן וּמוּכן לשימוּש, לכל שעה שידרש.

כ“ו טבת תרצ”ב (5.1.1932)

---

ואדי חוארית

מאת

משה בילינסון

את אדמת ואדי חוארית רכשוּ היהוּדים מתוֹך התאמצוּת גדוֹלה, לפי כּל דרישוֹת החוֹק. שילמוּ לא רק את מחירה לבעליה אלא גם את הפּיצוּיים לערבים, אשר ניהלוּ על האדמה את משקם העלוּב. חלק מן האדמה – כּעשׂרת אלפים דוּנם – הוּחכּר מיד לבדוּאים. ואף על פּי כן לא פּסקוּ הסכסוּכים, ואדרבּא: היה יסוֹד מספּיק להניח שיש מישהוּ הרוֹצה בּסכסוּכים אלה וּמפיח אוֹתם. על האוֹפי המלאכוּתי-פּוֹליטי של “סכסוּכי ואדי חוארית " מעידים גם המוֹעדים אשר בּהם היוּ מתפּרצים: בּזמן ישיבוֹת ועדת שאוּ, בּזמן בּיקוּרוֹ של ד”ר שילס בּארץ-ישׂראל, ערב פּתיחת הועידה המוּסלמית. הסכסוּך האחרוֹן הסתיים, לפי סיפּוּרי העתוֹנוּת הערבית, בּזה שאנשי השלטוֹן המקוֹמי, אשר הממשלה המרכּזית אישרה אחר כּך את התנהגוּתם, סירבוּ להרחיק את הערבים שעלוּ על אדמת היהוּדים בּשעת החרישה הראשוֹנה, ואדרבּא הפסיקוּ את חרישת היהוּדים ואחר כּך באוּ אל המוֹסדוֹת היהוּדים בּהצעת סידוּר, אשר לפי ההוֹדעה הממשלתית טרם לבשה צוּרה מוּחלטת.

התנהגוּת זוֹ של השלטוֹן עוֹמדת בּסתירה לכל עקרוֹנוֹת החוֹק והסדר. מה ערכּם של סדרי-חברה, מה טעמה של פעוּלה חקלאית, אם מוּתר להתפּרץ לתוֹך גבוּלוֹתיך וּלהפסיק את עבוֹדתך, והשלטוֹן רוֹאה וּמשלים עם מעשׂי-אַנַרכיה אלה? מה שהיה בואדי חוארית יכוֹל לחזוֹר כּל שעה בּכל חלק של האדמה העברית. ואין כּל סיבּה לכך, שהאנשים המוּסתים לא ינצלוּ את סבלנוּתה של ממשלה זוֹ כּדי לעבוֹר מגבוּלוֹת הכּפר גם לערים וּלהעמיד על-ידי כּך בּסכנה את כּל עבוֹדת היהוּדים, בּכל מקוֹם שהוּא. והן אין ספק, שהסבלנוּת הזאת מתגלית אצל השלטוֹן רק לגבּי הערבים המתפּרצים אל אדמת היהוּדים, ומעוֹלם לא היתה הממשלה נוֹהגת בּשיטה זוֹ אילוּ היה הדבר נוֹגע לאדמוֹת הערבים אוֹ אילוּ היוּ המתפּרצים יהוּדים. הסבלנוּת הזאת בּאה לנצל את המצב המיוּחד שהיהוּדים נתוּנים בּוֹ. יסוֹדה בּהנחה שהיהוּדים לא ירצוּ בּסכסוּכים קשים, יהיוּ מוּכרחים לוַתר פּן יאשימוּ אוֹתם בּ“נישוּל הערבים” אוֹ פּן יסיתוּ את רוֹב תוֹשבי הארץ למעשׂי-אלִמוּת נגדם, שהם מיעוּט בּארץ. הסבלנוּת הזאת יסוֹדה בּחוּלשת היהוּדים, אשר לרעתם ועל חשבּוֹנם מרשה לעצמה הממשלה “להתחשב עם הבּדוי הדל”.

"סכסוּך ואדי חוארית " איננוּ חדש אתנוּ. הוּא נמשך זה שנים. בּחלקוֹ הגדוֹל נמצא לוֹ סידוּר. כּיצד קרה הדבר שהשלטוֹן לא ידע למצוֹא סידוּר גם לשאר הבּדוים שישבוּ עדיין בּקרבת המקוֹם? כּיצד קרה, שבּמשך ארבּע שנים לא ידע השלטוֹן למצוֹא בּין כּל האדמוֹת הפּנוּיוֹת, הממשלתיוֹת אוֹ הפּרטיוֹת, קרקע מתאים להתישבוּת הערבים האלה? הן אין ספק שהיה מקבּל כּל עזרה וכל סיוּע מצד המוֹסדוֹת היהוּדיים למאמץ ישר-לב זה. וּבכל זאת לא נעשׂה דבר בּמגמה זוֹ וּמספר משפּחוֹת אלוּ נשארוּ בּמקוֹם, סכּנה תמידית ליהוּדים, נשק אשר אפשר להשתמש בּוֹ כּל רגע נגד היהוּדים. כּלוּם לא בּרוּרה לממשלה הסיטוּאַציה הזאת?

אנוּ עוֹמדים בּתקוּפת “הפּיתוּח”. הוֹדעוֹת, הכרזוֹת, איגרוֹת פּירסמוּ עליו, בּלוֹנדוֹן, בּג’ניבה, בּירוּשלים. פּקיד גבוֹה מיוּחד נתמנה לעבוֹדת הפּיתוּח. הקצבה מיוּחדת ניתנה לוֹ. וּפיתוּח החקלאוּת, פּירוּשוֹ – שימוּש מכּסימלי, שימוּש רציוֹנַלי בּיוֹתר בּאדמה. כּאן, בּמקרה ואדי חוארית, היתה ההזדמנוּת המתאימה בּיוֹתר לגלוֹת את דרכי הפּיתוּח, את תוֹעלתוֹ, את בּרכתוֹ. היהוּדים קנוּ שטח-אדמה גדוֹל וּברוּר היה שישתמשוּ בּאדמה זאת מתוֹך רציוֹנַליוּת גדוֹלה הרבּה יוֹתר מזוֹ שמצאוּ על השטח הזה. עצם העברה זאת של האדמה מידי הבּדוים לידי חקלאי, המזוּין בּכל כּיבּוּשי זמננוּ, יש בּה משוּם פּיתוּח, והממשלה המבקשת דרכי-פיתוּח היתה צריכה על כּל פּנים לא לשׂים אבני-נגף על דרך הפּיתוּח. אילוּ היתה מעבירה את הבּדוים לשטח אחר, ואפילוּ על מנת שימשיכוּ שם בּמשקם העלוּב הקוֹדם, גם אז היה יוֹצא מזה בּסך-הכּל ריוַח גדול לארץ וּלחקלאוּתה. אלא שאין ספק כּי היתה אפשרות, תוֹך כּדי העברת הבּדוים למקוֹם חדש, בּעזרת הפּיצוּיים שקיבּלו מהיהוּדים, ואוּלי בּתוֹספת ממשלתית ידוּעה, להשבּיח את משקם. אילוּ היוּ הדברים מסתדרים כּכה, היה בּזה מעשׂה-יוֹשר, לגבּי הערבים וּלגבּי היהוּדים, היה בּזה צידוּק להכרזוֹת המצלצלוֹת הללוּ בּדבר הפיתוּח, והיה בּזה אמצעי להשקיט את הרוּחוֹת בּארץ המעוּנה הזאת. הממשלה לא הלכה בּדרך הזאת. היא לא מצאה לסידוּר הבּדוים אדמה אחרת מזוֹ של הקרן הקיימת לישׂראל, של מוֹסד יהוּדי עממי וּלאוּמי, של מוֹסד הדלים והאביוֹנים, של מוֹסד המַלאים את הקרקע, והיא עוֹמדת להוֹציא אדמה, אשר אלפי פּוֹעלים חקלאים מצפּים לפיתוּחה מידי המפַתחים, אשר זה חטאם כּי יהוּדים הם. הממשלה בּהתנהגוּתה אישרה את זכוּת-ההסתה ונתנה תוֹקף חדש למסיתים, ולא חששה לעשׂוֹת פלסתר את רעיוֹן הפּיתוּח. האין עלינוּ להסיק מזה, גם מזה, שאין לה לממשלה כּל ענין בּפיתוּח-אמת, בּברכּת הארץ, ושהסיסמאוֹת הללוּ לא בּאוּ כּי אם כּדי להלבּיש בּלבוּש “פּרוֹגרסיבי” את שׂימת המכשוֹלים על דרך היהוּדים?

ההוֹדעה הממשלתית מדבּרת על “חכירת האדמה”. לכאוֹרה, מה בּכך אם האדמה שנוֹעדה להתישבוּת -יהוּדים תישאר עוֹד זמן-מה בּידי חוֹכרים ערבים? אכן, אם יש סדר וּמשפט בּארץ, אין בּכך כּלוּם. אך, לצערנוּ, כבר נוּסינוֻ בּכך. נוּסינוּ וראינוּ: הערבים היוֹשבים על אדמה חכוּרה אצל היהוּדים אינם חוֹשבים כּלל לפַנוֹת אוֹתה. ולמה יפַנוּ? הממשלה אינה ממריצה אוֹתם לכך, ואדרבּא אין לך בּכל הארץ תנאי-חכירה כּל כּך נוֹחים כּתנאי-הערבים על אדמה יהוּדית. היהוּדים הנם, כּנראה, עשירים מוּפלגים, והממשלה מטילה עליהם גם את תשלוּם המסים והקנסוֹת בּעד החוֹכרים, וּגביית דמי-החכירה קשה היא כּקריעת ים-סוּף. בּאוירה זוֹ של הטלת איוּמים, ישוּביים וּפּוֹליטיים, של הפרעת החוֹק, של אימוּץ להפרעת החוֹק, של שַנטַג ' פּוֹליטי מַתמיד, כּלוּם יש מה שימריץ להחזיר את האדמה לידי היהוּדים? אם המשא-וּמתן אשר עליו הוֹדיעה הממשלה הסתיים בּחוֹזה-החכירה, התדאג הממשלה לכך שהחוֹזה הזה לא יהיה כּסוּת-עינים יוּרידית-פוֹרמַלית, להפקעה המעשׂית? התדאג לזה, שדבר החכירה לא יבוּשׂר לבּדוים כּפי שתוֹאר בּ“פּלשׂתין”, כּבשׂוֹרת-גאוּלה, אלא בּרוּר יהיה לכוּלם, גם לבּדוים וגם למאַרגנים אוֹתם, שאין זה אלא סידוּר זמני וכעבוֹר מוֹעד החכירה שוּב תעמוֹד השאלה בּכל חריפוּתה – אם לא ידאגוּ, בּינתים, לסידוּר מוּחלט של הבּדוים האלה בּמקוֹם אחר – ואז לא תוֹסיף הממשלה לעשׂוֹת פּלסתר כּל חוֹק וכל סדר? התהא הממשלה אחראית לכך, שלאחר חוֹזה-החכירה הראשוֹן לא יוּטל על הקרן-הקיימת חוֹזה שני וגם שלישי, ולא יִוָצר מצב עוּבדתי השוֹלל מן היהוּדים את הזכוּת להשתמש בּקנינם?

אנוּ רחוֹקים מלהאשים בּמשהוּ את המוֹסדוֹת היהוּדיים – את הקרן-הקיימת ואת הנהלת הסוֹכנוּת. אין לנוּ ספק שהם הבינוּ, מן הרגע הראשוֹן, מה ערך השאלה אשר לפניה עמדוּ, מה חשיבוּת התקדים הזה, אשר אפשר לכנוֹתוֹ בּלי הפרזה כּתקדים מכריע לגבּי כּל עבוֹדתנוּ העתידה. גם בּלי הוֹדעוֹת המוֹסדוֹת קל להבין את הלחץ אשר תחתיו עבדוּ. הן אנוּ כּוּלנוּ, כּוּלנוּ יחד, נוֹשמים את האוירה הכּבדה הזאת – עוֹד מעט ונאמר: כּבדה ללא נשוֹם – של סגירת הארץ, של הסתה ועיווּת-הדין. אלא הכּאב המשוּתף לנוּ ולמוֹסדות לא ימנע אוֹתנוּ מאמירת האמת, בּכל מקוֹם שקוֹלנוּ יגיע. נילָחם נגד סגירת הארץ בּפני היהוּדים, נגַלה את הזיוּף, אשר בּאַרגוּמנטציה של “כּוֹח הקליטה”. נילָחם נגד כּל נסיוֹן להשמיט את קרקע ארץ-ישׂראל מתחת לרגלינוּ ואם גם הנסיוֹן יבוֹא לא בּצוּרת חוֹק מיוּחד, הראוּי לרוּסיה הצארית (כּשם שהדבר עמד להיעשׂוֹת לפני חדשים מספר), אלא בּצוּרת “סבלנוּת” נפסדת אוֹ “פּיתוּח מזוּיף”. נתנסינוּ יוֹתר מדי בּיחסינוּ עם ממשלת ארץ-ישׂראל, ולמדנוּ לדעת את ערך הסבלנוּת הזאת ואת תפקיד הפּיתוּח הזה. יֵאָמר לה בּגלוּי לממשלת המנדט: אם הגענוּ לכך שהארץ סגוּרה לפנינוּ, האפשרוּת להיאָחז בּקרקע ניטלת מידינוּ, וקניננוּ הקרקעי נתוּן בּסכּנה, אם לכך נהפכוּ לנוּ זכוּיוֹתינו שבּמנדט, – הרי גם המנדט עצמוֹ יהיה בּעינינוּ לתעוּדת לעג אכזרי.

י' שבט תרצ"ב (18.1.1932)

---

הקלה מדומה

מאת

משה בילינסון

זה קרוב לשנה, שהנהלת הסוֹכנוּת היהוּדית מנהלת משֹא-וּמתן עם ממשלת המנדט בּענין הוֹרדת מכסת-הכּסף הנדרשת מבּעלי-האמצעים הרוֹצים לעלוֹת. בּיוֹם בּהיר אחד הגדילה הממשלה את המִכסה הזאת מחמש-מאוֹת לאלף לא“י. העלאה זוֹ לא היתה לה גם בּזמנה שוּם הצדקה. “כּשלון” העליה הרביעית לא היה אלא פּתחון-פּה. בּעקבוֹתיה בּאה אמנם תקוּפת חוֹסר-העבוֹדה וגם מספּר עוֹלים בּעלי-אמצעים, לא ידעוּ להסתדר בּארץ. אז, בּשנוֹת העליה ההיא, התרשמנוּ כּוּלנוּ מן התוֹפעוֹת האלה. ואוּלם הפּרספֶּקטיבה ההיסטוֹרית אשר מתוֹכה אנוּ יכוֹלים להבּיט עתה על העליה הרביעית, מכריחה להכּיר שבּכוֹחה נוֹצרוּ גם ערכים משקיים בּני קיימא. וגם כּשלוֹנותיה הוֹעילוּ לצבירת הנסיוֹן ההתישבוּתי, אשר רק הוּא ולא הגבּלוֹת אַדמיניסטרַטיביוֹת, עשֹוּי להפחית כּשלוֹנוֹת. על כּל פּנים אין לזקוֹף את הכּשלוֹנוֹת בּעבר על חשבּון מיעוּט המכסה הכּספּית שנדרשה מאת העוֹלים, כּי בּכמה מקרים לא ידעוּ להסתדר גם אנשים בּעלי סכוּמים גדוֹלים יוֹתר מאלף לא”י. מאידך, מרוּבּים הם המקרים, כּשבּעלי אמצעים פּחוּתים ידעוּ למצוֹא בּה את מִחיתם.

מאז ועד היוֹם נשתנוּ פּני הדברים, גם בּארץ וגם בּחוּץ-לארץ. משבּר קשה תקף את העוֹלם כּוּלוֹ, ועוֹד יוֹתר את הארצוֹת שהמוֹני-ישֹראל חיים בּהם. אלף לא“י בּמציאוּת של היוֹם, פּירוּשוֹ למעשֹה: סגירת הארץ לפני היהוּדים הבּאים בּחשבּוֹן לעליית סוּג א'. בּה בּשעה ירדה רמת-החיים בּארץ בּכל הענפים: צרכי המחיה, החמרים, שֹכר-העבוֹדה. נוֹסף נסיוֹן כּלכּלי, נפתחוּ ונתפּתחוּ ענפי-עבוֹדה חדשים, אשר אינם זקוּקים להשקעוֹת גדוֹלוֹת. כּל מי שחי את חיי הישוּב יוֹדע מה מרוּבּים הם המקרים כּשבּעלי סכוּמים קטנים בּערך, על כּל פּנים קטנים הרבּה מאלף לא”י, מצאוּ את מחיתם בּכבוֹד. אף ועדת המנדטים של חבר-הלאוּמים – מוֹסד, אשר איננוּ חשוּד בּקלוּת-דעת כּלכּלית – הפנתה את תשֹוּמַת-הלב של הממשלה על מכסת-העליה הגבוֹהה מדי, אשר אינה הוֹלמת כּלל שלטוֹן שמתפקידוֹ “להקל על העליה”.

כּשפּנתה הנהלת הסוֹכנוּת, לפני שנה בּערך, אל ממשלת לוֹנדוֹן בּהצעה להחזיר את המכסה ליָשנה, מאלף לא“י לחמש-מאוֹת, היה הרוֹשם שהדרישה נתקבּלה בּעין יפה. אדרבּא: לעתוֹנוּת ניתנה האפשרוּת – והפּעם לא היתה זאת אוֹנאה עצמית – להוֹדיע בּרבּים, שהבּשֹוֹרה הטוֹבה עוֹמדת להתפּרסם. אלא שבּינתים הוּעבר הענין לממשלת הארץ וכאן נתקל כּנראה בּמכשולים רציניים. פּרסוּם הבּשֹוֹרה נתעכּב כּמה חדשים, וּכשזכתה סוֹף-סוֹף לראוֹת אוֹר, והנה אין זוֹ בּשֹוֹרה כּלל. החוֹק נשאר כּמוֹ שהיה. אלף לא”י ולא פּחוֹת. אלא מה? למנהל מחלקת העליה ניתנה האפשרוּת להרשוֹת את הכּניסה לארץ גם לאנשים אשר אין להם יוֹתר מחמש-מאוֹת לא“י. לשם כּך צריך קצין-העליה לבחוֹן את העוֹלה, לפי תכוּנוֹתיו הגוּפניוֹת ו”הכּלליוֹת“, לבחוֹן את מצב מקצוֹעוֹ בּארץ, פּן תגרוֹם הוֹפעת האיש ל”התחרוּת יתירה", לבחוֹן את הוֹנוֹ, בּמסגרת המקצוֹע, מבּחינת “סיכּוּי הוֹגן של הצלחה”. הסמכוּת הניתנת כּאן לקצין-העליה היא כּל כּך גמישה וּבלתי מסוּימת, שפּירוּשה – שרירוּת-לב מוּחלטת של הפּקידוּת. גם אילמלא ידענוּ את הרוּח השֹוֹררת בּמשֹרדי-העליה הממשלתיים, אילמלא הכּרנוּ את הקפּדנות הקטנוּנית הזאת, את חוֹסר כּל אֵמוּן להוֹדעוֹת-העוֹלים, את נכוֹנוּת פּקידי העליה לרדוֹף תמיד אחרי “חוֹטאים”, גם אז היינוּ יכוֹלים לחזוֹת מראש את דרך-העינוּיים הנפתחת לפני העוֹלה, שירצה להינוֹת מן האפשרוּת הזאת, התלוּיה כּוּלה בּרצוֹנוֹ הטוֹב של קצין-העליה. התנאים המנוּיים בּתשוּבת הממשלה מכניסים סוּג זה של עוֹלים בּמסגרת בּיוּרוֹקרַטית אשר אי-אפשר לנשוֹם בּה. הם עוֹשֹים את פּקיד העליה למין יצוּר עליוֹן, אשר כּל רז גלוּי לפניו. הוּא צריך להיוֹת בּקי בּכלכּלת הארץ, לכל ענפיה, גם בּגוּף האדם וּבנפשוֹ, גם בּסדרי-החיים “ההוֹגנים” לדעתוֹ, להעריך ממבּט-עין אוֹ מנייר-בּקשה את כּוֹח-הסתגלוּתוֹ של העוֹלה, את כּשרוֹן יזמתוֹ. כּי ישנם כּוֹחוֹת-נפש הסמוּיים מעינוֹ של הפּקיד – לא עלה, כּנראה, על הדעת. ואם הפּקידוּת לא תרצה להכניס את ראשה בּגוֹרלוֹ של כּל עוֹלה ועוֹלה וּלקבּל על עצמה אחריוּת לראִיית העתיד, תמצא ודאי לנוֹח יוֹתר להסתלק מן התפקיד המשוּנה הזה וּלהשתמש כּכל האפשר פּחות, בּרשוּת שיתנוּ לה. כּזה הוּא המצב, הנוֹבע בּהכרח מן ההוֹראה החדשה של הממשלה בּתנאים “נורמַליים”, כּשיש לנוּ ענין עם פּקידוּת רגילה. אך הלא הדבר נמסר למעשֹה בּידי מנגנוֹן מסוּים, הידוּע לנוּ בּמקצתוֹ, ואם איננוּ רוֹצים להשלוֹת את נפשנוּ, לא נוּכל לראוֹתוֹ כּראוּת פּקידוּת רגילה, אשר אין לה שוּם כּוָנוֹת שליליוֹת לגבּי העליה העברית. בתנאים בּלתי-נוֹרמַליים אלה אפשר לחזוֹת מראש, כּי דרך-העינוּיים של העוֹלים, אשר ינסוּ להשתמש בּהוֹראה החדשה, תהיה בּרוֹב המקרים – דרך שוא.

כּלוֹמר: שאלת העליה של בּעלי-האמצעים נשארה ללא פּתרוֹן. בּמקוֹם הקלה בּרוּרה וּמסוּימת מציעה הממשלה מוֹצא אשר איננוּ מוֹצא כּלל. הוּא עלוּל רק להרבּוֹת עבוֹדה וטירחה, עמל ויסוּרים לעוֹלים ואף לפּקידוּת, וגם להקשוֹת על היחסים בּין העוֹלים והפּקידוּת. המוֹצא הזה הוּא ההיפך הגמוּר ממה שנחוּץ לארץ, אשר תהליך התישבוּתי הוֹלך וּמתהווה בּתוֹכה, הוּא ההיפך מהוֹדיה בּכוֹחוֹת ההסתגלוּת והיצירה של העוֹלה.

אפשר שהממשלה רוֹאה את הוֹראתה כּתשוּבה יאה לדרישת ועדת המנדטים, אך הסוֹכנוּת היהוּדית אינה יכוֹלה לקבּל זאת כּהנחה של ממש. היא איננה רשאית להשלים עם פּתרוֹן מדוּמה לגבּי שאלה חיוּנית. אין זאת שאלת פּרֶסטיג’ה, אלא שאלת אפשרוּת לחוּגים רחבים של העם העברי למצוֹא בּארץ את שֹדה-העבוֹדה בּשעה זוֹ, כּשחרב תלוּיה מעל לראשם. בּשאלה חיוּנית כּזאת לא נבנה את המדיניוּת שלנוּ על אשלָיוֹת וגם לא נעזוֹר למישהוּ להשלוֹת אוֹתנוּ וּלהשלוֹת את חבר-הלאוּמים. יהיה הדבר בּרוּר גם לנוּ, גם לזוּלתנוּ: המאמץ הזה להרחיב בּמשהוּ את השביל הצר אשר הממשלה השאירה לעליית היהוּדים, טרם נתן את פּריוֹ.

י“ב אדר ב' תרצ”ב (20.3.1932)

---

החוק לארגון העיריות

מאת

משה בילינסון

מה משוּנה הדבר, שלאחר ארבּע־עשׂרה שנוֹת השלטוֹן האנגלי, למרות מתיחות המצב הפּוֹליטי בּארץ, למרוֹת ההתפּתחוּת המדינית של הארצוֹת השכנוֹת, טרם נעשׂה דבר רציני – יתר על כן: טרם נעשׂה דבר כּלשהוּ – כּדי לחנך את תוֹשבי הארץ לשלטוֹן עצמי, כּדי לתת להם את האפשרוּת לקבּוֹע את צוּרוֹת חייהם הקיבּוּציים, כּדי לספּק את רצוֹנם הטבעי והמוּצדק להשתתף השתתפוּת פעילה וּמעשית בּהנהלת התאים הארגוּניים של הארץ. הן הסידוּרים אשר שלטוּ בּשטח הזה עד כּה, אינם ראוּיים לשם הנהלה עצמית. העיריוֹת והמוֹעצוֹת נבחרו אך פּעם אחת – פּעם אחת בּמשך ארבּע־עשרה שנה! לפני שש שנים כּמעט, על יסוֹד חוֹק זמני וּפגוּם. סמכוּת הנבחרים היתה קצוּצה בּיוֹתר, וּבכמה מקוֹמוֹת לא היה זה שלטוֹן עצמי כּי אם שלטוֹן הפּקידוּת הממשלתית מקוּשט בּמקצת בּפיקציה של בחירות. דוּגמת ירושלים בּלבד דיה להאיר מה טיבוֹ של שלטוֹן זה. האוּמנם יוּשׂם עתה קץ לעזוּבה הזאת, הקרוֹבה להפקרוּת? האוּמנם עתידים ימים טוֹבים יוֹתר לשלטוֹן העצמי המקוֹמי? לעת עתה אין לפנינוּ אלא נאוּם הנציב אל ראשי העיריוֹת והמוֹעצוֹת, ובו אך רמזים בּלבד והבטחה כּי המצב הפּרוּע אשר עתה לא יאריך ימים. לא יאוּחר מאשר בּעוֹד חוֹדש־חודשיים תמציא הממשלה למקוֹמוֹת את הצעת־החוֹק – אוֹתוֹ החוֹק אשר הארץ מחכּה לוֹ זה שנים רבּוֹת – על ארגוּן העיריוֹת. ואשר לתכנוֹ של החוֹק, לא שמענוּ מפּי הנציב אלא, ש“סמכוּיוֹת הטלת־המסים של רשוּיוֹת מקוֹמיוֹת תהיינה בנוּיוֹת על בּסיס יוֹתר רצוּי”. היהיה התיקוּן הזה רחב וּמעמיק בּמידה כּזאת שהמקוֹמוֹת יצאוּ, בּעתיד הקרוֹב, מתוֹך הפּיקוּח הקפּדני של הפּקידוּת הממשלתית? היתן התיקוּן הזה אפשרוּת למקוֹמוֹת לנהל את עניניהם בהתאם לצרכיהם וּבהתאם להבנת תוֹשביהם? הישחרר התיקוּן הזה את המקוֹמוֹת משיטת “התמיכה הממשלתית” המשפּילה, אשר אינה אלא אמצעי לשלוֹט על תקציב המקוֹמוֹת, כּלוֹמר לשלוֹט על המקוֹמוֹת?

הסמכוּת התקציבית אינה אלא צד אחד בשאלות השלטוֹן העצמי. לגבּי כּמה מקוֹמוֹת יש להסיר את ההבדל בין “העיריה” ו“המוֹעצה”. יש נקוּדוֹת ישוּביוֹת אשר התרחבוּ והתפּתחוּ בּשנים האחרוֹנוֹת בּמידה מרוּבּה, והם נשארוּ בּכל זאת בּבחינת “מוֹעצוֹת” אשר עמדתן היא נחוּתת־דרגה לגבי ה“עיריוֹת” המיצגוֹת לפעמים נקוּדוֹת נחשלוֹת יוֹתר. ואף זאת: אוֹתוֹ “כּזית” של שלטוֹן עצמי, המצוּי בּארץ עד כּה, כּוֹחוֹ יפה רק לגבּי ערים אוֹ לגבּי מוֹשבוֹת גדוֹלוֹת אשר הגיעוּ בּעצם למדרגת ערים, לפי המידוֹת של הארץ הזאת. הכּפרים לא זכוּ גם לכך. המוּכתר אינוֹ למעשׂה, בּלתי אם פּקיד ממשלתי, בּכל הפּשטוּת. על־ידי כך הוּצאוּ רוֹב התוֹשבים מכּל ניסיוֹן של שלטוֹן עצמי וּמכּל אפשרוּת להשתתף בּהנהלת עניניהם. מלבד שאלוֹת ההיקף של השלטוֹן העצמי יש גם שאלות טיבו הסוֹציאלי. אם גם תינתן למקוֹמוֹת אבטוֹנוֹמיה רחבה, פּחוֹת או יוֹתר, ואם גם תתפּשט על הנקוּדוֹת הכּפריוֹת, מה יהיוּ הכּוֹחוֹת החברתיים והסוֹציאליים אשר ישלטוּ באוֹרגני האבטוֹנוֹמיה הזאת? אוֹתה ההזנחה, הגוֹבלת בּהפקרוּת וּבקוֹרוּפּציה, ששׂררה עד כּה בּכמה עיריוֹת ומוֹעצוֹת, היא גם פּרי צמצוּם הבּסיס החברתי של השלטוֹן המקוֹמי: אם גם החוּקה החדשה תהיה בנוּיה הל הגבּלת זכוּת־הבּחירה ותראה את נוֹשׂא השלטוֹן בּמעמדוֹת האמידים, אם שערי העיריוֹת לא יפָּתחו לפני העמלים והעוֹבדים, לשוא תהיה כּל הטירחה. והשלטוֹן המקוֹמי יהיה כּזה רק בּשמוֹ ולא יביא בּרכה לארץ. אם אמנם רוֹצה הממשלה לתקן את המצב תיקוּן מכריע, כּי אז עליה לא רק להרחיב את האבטונומיה המקומית, לעומת השלטון המרכזי, אלא גם להרחיב את הבּסיס הסוֹציאלי של האבטוֹנוֹמיה לעוּמת השכבוֹת השוֹלטוֹת בּוֹ עתה.

ב“ר אדר תרצ”ב (1.4.1932)

---

נזכור!

מאת

משה בילינסון

ארץ-ישׂראל חוֹגגת זה כּמה שבוּעוֹת. בּאוירת החג הזאת השוֹרה על הישוּב יש לא רק משוּם התעלמוּת מהתפקידים החמוּרים המוּטלים עליו, לא רק משוּם “שׂמחת הבּריחה המוּצלחת”, שׂמחת קוֹמץ אנשים אשר עלה בּידם להציל את נפשם מתוך הבּעֵרה הגדוֹלה ורוּחם טוֹבה עליהם. – לא, לא רק זאת. יש גם חיים, מציאוּת, יצירה בּיסוֹד החג. נס ארץ-ישׂראל הקמה לתחיה הוּא, נס ארץ-ישׂראל המתגבּרת על כּל המכשוֹלים ועל כּל היסוּרים, המקימה מתוֹכה שפע כּוֹחוֹת. המצדיקה את התקווֹת הנוֹעזוֹת שחוֹלמי-דוֹרוֹת תלוּ בּה. עוֹד לא קם לנוּ חכם-כּלכּלה, עוֹד לא קם לנוּ מוּמחה למשק ולכספים, אשר ינתח את הנס הזה ויגלה אוֹתוֹ, כּוּלוֹ, ללא שריד, בּיסוֹדוֹתיו הפּרוֹזאיים. לא בּא וגם לא יבוֹא. תמיד ישָאר גרעין אחרוֹן, אשר כּל חכם וכל מוּמחה יעמדוּ לפניו בּתמהון ולא ידעוּ לבארוֹ. אין להם כּלים ואין להם מידוֹת לניתוּח הזה. והן הגרעין הזה הוּא יסוֹד היסוֹדוֹת. בּלעדיו אין מאוּמה. בּלעדיו – מדבּר הארץ, ועבדוּת מנת חיי האוּמה העברית. בּפניו – ורק בּפניו – נכנעים כּוֹחוֹת אוֹיבים, בּפניו נכנע הטבע עצמוֹ, הטבע שמחוּץ לנוּ והטבע שבּנוּ.

חג בּארצנוּ. המוּתר להשבּית את שׂמחת החג על-ידי ציוּן הגרעין האחרוֹן הזה, בּגילוּיוֹ הטרגי? אכן, אף בּעצם החג אין אנוּ רשאים להתמסר לרשוּתוֹ של שׂר השכחה. זכוֹר נזכּוֹר.

יוֹם-השנה הוּא לנוּ. לפני שנה בּזמן הזה, אוֹר לי“ט ניסן תרצ”א, נפלוּ חללים שלוֹשת צעירי ישׂראל, שלוֹשת חברינו ממשק יגוּר – הינדה פישמן, יעקב זמיר, שמוּאל דישל קרבּן עוֹלָה לרוֹצחים נעלמים. נפלוּ חללים על לא עוול בּכפּם. גם יד-הרשע שארבה להם בּמסתרים לא העיזה להטיל עליהם כּל אשמה אישית. עווֹנם של צעירי-ישׂראל אלה הוּא, כּי כּמוֹ רבבוֹת אחיהם, בּאוּ לארץ מלאי רצוֹן לעבוֹדה וּלשלוֹם. עד היוֹם הזה לא נמצאוּ רוֹצחי שלוֹש הנפשוֹת האלה. עד היוֹם הזה, בּמשך שנה שלמה, לא עלה בּידי ממשלת הארץ, זאת הממשלה האדירה השלטת בּיבשה, בּים וּבאויר, לגלוֹת את זוֹממי הפּשע ואת מבצעיו.

לא שכחנוּ. כּשם שלא שכחנוּ את אלה שקדמוּ לחברי יגוּר בּגוֹרלם האיוֹם, כּשם שלא שכחנוּ את אלה שהיוּ לטרף לאוֹתוֹ גוֹרל בּמשך שנה זוֹ, שלאחר רצח יגוּר. וכיצד נשכּח? הן אך יד המקרה העיור היא שפּגע הכּדוּר בּהם, בּשלוֹשת אלה ולא בּאחד מאתנוּ. לא להם, לא לשלוֹשת בּעלי השמוֹת הללוּ דוקא, כּיונוּ הרוֹצחים את רוֹביהם, אלא לנוּ, לכל אחד ואחד מאתנוּ, למפעלנוּ כּוּלוֹ. לא שכחנוּ וגם לא עזבנוּ את המערכה. אנחנוּ, שנשארנוּ בּחיים בּאשר בּמקרה לא בּנוּ פּגע הכּדוּר, קיבּלנוּ על עצמנוּ את הדין. אמרנוּ בּנפשנוּ: יהי כן, גם בּמחיר זה. נקם לא בּיקשנוּ. לא בּנקמה גאוּלת הדם. אך הגבּרנוּ מאמץ. וּבזה – בּמוֹתם הם וּבכוֹח הנשארים לקבּל על עצמם את הדין הזה – הנס הארצישׂראלי. זהוּ הסוֹד, אשר שוּם חכם-כּלכּלה ושוּם מוּמחה-כּספים לא יגלוּ אותו. זאת היא העדוּת, המחרידה והנאמנה, המחרידה כּרצח נפש, הנאמנה כּקרבּן טהוֹרים, לנצחוֹן העתיד לבוֹא, לנצחוֹן העבוֹדה והיצירה על כּל כּוֹחוֹת חוֹרבן והרס.

שלוֹשת שמוֹת אלה, גם שלוֹשת שמוֹת אלה מתוֹך הרשימה הארוּכה, כּתב-אשמה הם נגד ממשלת הארץ. בּשלוֹשת שמוֹת אלה של אנשים צעירים מישׂראל, אשר רק ימים מעטים לפני בּוֹא קצם עלוּ לארץ, צפוּנה תוֹרה שלמה:

דע, למי אנוּ חייבים על החג הזה של ארץ-ישׂראל; דע, מהי החוֹבה אשר יסוֹד-יסוּרים זה למפעלנוּ מחייב אוֹתנוּ; דע, מה קיבּלנוּ על עצמנוּ, בּשעה שאמרנוּ לנפשנוּ: יהי כן, ולוּ גם בּמחיר זה.

י“ט ניסן תרצ”ב (25.4.1932)

---

העודף בקופת הממשלה

מאת

משה בילינסון

מדינוֹת העוֹלם יכוֹלוֹת להתקנא בּממשלת ארץ-ישׂראל וכל שׂרי-הכּספים שלהן – בּמנהל אוֹצרהּ, בּתקוּפה, שכּל הממשלוֹת אוֹחזוֹת בּאמצעים בּלתי רגילים, מטילוֹת עוֹל כּבד, ההוֹלך וגדל, על אזרחיהן, מנהיגוֹת קימוּצים של קיצוּץ, נכנסוֹת בּבריתוֹת משוּנוֹת אשר עוֹד לפני זמן קצר קשה היה להעלוֹתן על הדעת; בּתקוּפה זאת, כּשהעמים מקימים משטרים וּמהרסים משטרים, נפרדים ממדינאים גדוֹלי נסיוֹן וזוֹרקים את עצמם לתוֹך זרוֹעוֹת כּל מי שמרבּה להבטיח – וכל זה מתוֹך בּחינה אחת, אשר בּסוֹף חשבּוֹנה אפשר לנַסחה בּמלים מעטוֹת וּפּרוֹזאיוֹת למדי: “איזוּן התקציב” (מציאוּת אנוֹשית רבּת-יסוֹרים מסתתרת מאחורי שתי מלים אלוּ!), בּתקוּפה זאת בּטוּח מנהל האוֹצר הארצישׂראלי מכּל צרה וּמכּל דאגה. ולא רק שאיננוּ יוֹדע גרעוֹן-תקציב מה הוּא אלא סכוּם גדוֹל, סכוּם עצוּם לפי מידוֹת התקציב הארצישׂראלי – כּמיליוֹן לא"י –שמוּר אתוֹ בּקוּפּתוֹ.

מה יֵעָשה בּסכוּם הרב הזה? אין להניח שישָאר ללא תנוּעה כּל שהיא. אין זה ממנהגי האדמיניסטרציה הבּריטית, ואף מוּתר לפקפּק אם היה בּדבר משוּם הגיוֹן מדיני וקוֹלוֹניזַציוֹני. מנהל אוֹצר ממשלתי איננוּ בּבחינת עכבּר השוֹכב על דינריו. האוֹצר הממשלתי מהווה גוֹרם כּלכּלי וסוֹציאלי בּחיי המדינה. ודוקא בּתקוּפתנוּ אנוּ הוֹלך הגוֹרם הזה וגוֹבר בּמשקלוֹ וּבערכּוֹ. הסכוּמים השמוּרים בּאוֹצר הממשלתית, לא ירד אליה ממרוֹמים. הכּוֹחוֹת האלה משלהם וּבשלהם הם. גם וכמה בּארצנוּ, הצמאה כוּלה להפראה וּלגילוּי אפשרוּיוֹת גנוּזוֹת, שאליהן נוֹשאים את נפשם המוֹנים בּתוֹכה והמוֹנים מחוּצה לה. ועם זה, בּכל מקוֹם אשר העין תפנה: חקלאוּת, תעשׂיה, השׂכּלת העם, בּריאוּתוֹ, טיפוּל סוֹציאלי – תמצא ליקוּיים וחסרוֹנוֹת ועזוּבה, העוֹמדים בּסתירה משוַעת לדרישוֹת הארץ וּלתפקידיה.

והן על אף ההזנחה מצד הממשלה, על אף המכשוֹלים הגדוֹלים והמרוּבּים, נתוּנה הארץ בּקו התפּתחוּת. כּוֹחוֹת מיוּחדים – העליה היהוּדית, ההוֹן היהוּדי – מַפרים את שׂדוֹתיה, ללא עזרה ממשלתית כּמעט. עוֹדף זה השמוּר בּקוּפה הממשלתית, לא ירד אליה ממרוֹמים. הכּוֹחוֹת האלה משלהם וּבשלהם הם. גם ההמוֹנים הערבים נהנים רבּוֹת – ישר וּבעקיפין – מן ההתפּתחוּת המיוּחדת הזאת, אם כּי אין בּיכולתה ואין בּתפקידה לכפר על כּל העזוּבה, ירוּשה בּת מאוֹת בּשנים בּה שרוּיה הארץ. אילו היתה האדמיניסטרציה של הארץ הוֹלכת לאוֹר רעיוֹן בּוֹנה, תכנית רחבת-דעת, אילוּ היתה הכּרת ההתחַיבוּת אשר בּמנדט, בּכתבו וּברוּחוֹ, נר לרגליה, היתה מוֹצאת כּי עתה הוּא רגע הכּוֹשר, מבּלי לסכּן מה שהוּא, מבּלי לתבּוֹע דבר כּלשהוּ מאת “משלם המסים האנגלי”, אשר בּשמוֹ טענוּ נגדנוּ לעתים כּל כּך קרוֹבוֹת, אפשר עתה לעשוֹת פעוּלה של ממש לפיתוּח הארץ. אוֹתוֹ פיתוּח הארץ, אשר למענוֹ הוֹציאוּ ספרים לבנים וּכחוּלים – שקלקלתם מרוּבּה על בּרכתם – בּגללוֹ שלחוּ אלינוּ מוּמחים על גבּי מוּמחים והם הסעירוּ את הרוּחוֹת יוֹתר מאשר הפרוּ את כּלכּלת הארץ. אוֹתוֹ פּיתוּח הארץ, אשר לשמוֹ אמרוּ אפילוּ למַשכּן את הכנסוֹתיה וללווֹת כּסף אצל העם האנגלי, מדוּע אינוֹ יכוֹל להיעשׂוֹת, ולוּ בּמשהוּ, ולוּ בּחלקוֹ, בּכסף תוֹשבי הארץ השמוּר בּאוֹצר ממשלתם?

עבָרה של האדמיניסטרציה הארצישׂראלית בּשימוּש בּכספּי-החסכוֹן של הקוּפה הממשלתית, עלוּל לעוֹרר דאגוֹת. הן אין זאת הפעם הראשוֹנה בּתוֹלדוֹת האוֹצר הארצישׂראלי, שסכוּמים רזֶרביים גדוֹלים מצטבּרים בּוֹ. גם בּתקוּפת סיר הרבּרט סמוּאל היה כּן. אלא שהארץ לא נהנתה מעוֹשר האוֹצר והאדמיניסטרציה מיהרה לפרוֹע כּל מיני תשלוּמים, מן החוֹב העוֹתוֹמני ועד הוֹצאוֹת הכּיבוּש האנגלי, ללא צוֹרך דחוּף, ללא חשבּוֹן קפּדני, ללא צדק יחסי לעוּמת מדינוֹת אחרוֹת שהיו, לאחר המלחמה, בּמצב דוֹמה למצבה של ארץ-ישׂראל. היתכן, שתקדים זה ישמש מוֹפת גם לנציבוּת סיר ארתוּר ווֹקוֹפּ? היתכן שהכּסף הרב הזה, פּרי עמל קשה של תוֹשבי הארץ, בּיחוּד וּבעיקר: פּרי העליה היהוּדית, לא יעמוֹד לרשוּת התפקידים הדחוּפים בּיוֹתר של הארץ, בּסטַטיקה שלה וּבדינַמיקה שלה, בּדלוּתה עתה וּבהתפתחוּתה העתידה, אלא יוּצא לחוּץ-לארץ אוֹ יתבּזבּז על בּנינים מפוֹארים דוּגמת בּית הנציבוּת אוֹ יתפּרט, פּרוּטה-פרוּטה, בּדברים של מה בּכך – וגשם-הבּרכה יעבוֹר מעל הארץ הצחיחה וישָפך על פּני ארצוֹת אחרוֹת, והמרץ היהוּדי, עליו לבדוֹ יוּטל התפקיד המדיני של הגבּרת כּוֹח-הקליטה של הארץ?

ה' טבת תרצ"ג (3.1.1933)

---

זה לעומת זה

מאת

משה בילינסון

שתי ידיעוֹת הוֹפיעוּ בּימים האחרוֹנים בּעתוֹנוּת הערבית, האחת נתאַמתה כּבר והשניה עוֹמדת להתאַמת. מזכּיר מיוּחד נתמנה על-ידי הנציב העליוֹן, שתפקידוֹ המפוֹרש הוּא לשמש קשר בּין הנציבוּת והמנהיגוּת הערבית. לא בּרוּר מדוּע היה צוֹרך בּיצירת משרה מיוּחדת זאת, לאחר שרוֹב הפקידים הארצישׂראליים הנם ערבים וּודאי אינם תלוּשים מן המנהיגוּת הערבית, לאחר שלמנהיגוּת הזאת ישנם צינוֹרוֹת רבּים למדי כּדי לבוֹא במגע עם השלטוֹן. רצינית יוֹתר היא שאלה אחרת: אם אמנם הוּרגש צוֹרך ב“שוּלחן ערבי” מיוּחד בּקרב מזכירוּת הנציבוּת, מדוּע לא מרגיש איש בּצוֹרך של “שוּלחן יהוּדי”? הן אם לא הספיק לשלטוֹן הצינוֹר של הועד הפּוֹעל הערבי ושל המוֹעצה המוּסלמית לגבּי הערבים, לא יוּכל להספיק לוֹ גם צינוֹר הסוֹכנוּת היהוּדית והועד הלאוּמי לגבּי היהוּדים. ואמנם, לא הרי ראָיוֹן ותזכּיר ושׂיחה כּהרי ישיבה בּתוֹך האדמיניסטרציה וחדירה לתוֹך מכוֹנת השלטוֹן.

והידיעה השניה, שהוֹפיעה בּעתוֹנוּת הערבית ועוֹמדת להתאַמת, אינה מדבּרת אמנם על מינוּי אלא על התפּטרוּת, ואוּלם גם היא חוּליה בּאוֹתה השרשרת: סגן-מנהל מחלקת הקרקעוֹת – אַחד היהוּדים המעטים ששׂרדוּ בּפּקידוּת הגבוֹהה בּמנגנוֹן הארצישׂראלי, עוֹמד לעזוֹב את משׂרתוֹ. מה קרה? הן יצא שם טוֹב לפּקיד הזה, הממלא את תפקידוֹ זה שנים רבּוֹת בּנאמנוּת וּבכנוּת. שוּם פּגם לא נמצא בּוֹ. הוּא לא נאשם בּדבר, וּבעבוֹדתוֹ לא קרה כּל אסוֹן ועל-ידיו לא חלה שוּם תקלה. וּבכל זאת – תזמין הממשלה פּקיד אחר בּמקוֹמוֹ, ואפשר להיוֹת בטוּח כּי האחר הזה לא יהיה יהוּדי. יתכן מאד, כּי גם להתפּטרוּתוֹ הקרוֹבה של מר [משה] דוּכן ינתנוּ טעמים “פּרטיים”, כּאשר ניתנוּ טעמים “פּרטיים” לעזיבת המשטרה על-ידי היהוּדים, אוֹ – אם רוֹצים – לכּניסה הבּלתי-מַספּקת של היהוּדים לשוּרוֹת המשטרה. יתכן מאד, שמיניסטר-המוֹשבוֹת, אם ישאלהוּ איש בּפּרלמנט על סיבּוֹת-התפּטרוּתוֹ של סגן-מנהל הקרקעוֹת, לא יענה תשוּבה אשר תחריד בּגילוּיה הציני, כּאשר שמענוּה לגבּי נוֹרמן בּנטביטש. אפס, מקרים אלה של התפּטרוּת יהוּדים ממשרוֹת ממשלתיוֹת מ“טעמים פּרטיים”, התרבּוּ מדַי מכדי שנהיה משוֹללי רשוּת לשאוֹל: האוּמנם אין סיבות כּלליות לתוֹפעוֹת “פּרטיוֹת” אלה? האוּמנם מרצוֹנם הטוֹב הוֹלכים היהוּדים ומתפּטרים ממשרוֹת ממשלתיוֹת, החל משוֹטר וגמוֹר בּסגן-מנהל מחלקה (הלא אין לנו יהוּדים מנהלי מחלקוֹת, ועל כּן אינם יכוֹלים להתפּטר)?

התוֹפעה אינה חדשה. התפּטרוּתוֹ של מר דוּכן אינה מקרה יוֹצא מן הכּלל. היא גם מתקשרת מאליה בּמינוּי “מזכּיר ערבי” מיוּחד לשירוּת הנציב העליוֹן. שמה של התוֹפעה הוּא: ערביזציה של הפּקידוּת הארצישׂראלית, ההוֹלכת בּד בּבד עם דחיקת רגל היהוּדים מתוֹך הפּקידוּת.

ו' שבט תרצ"ג (2.2.1933)

---

"טיהור" הפקידות הגבוהה מיהודים

מאת

משה בילינסון

ד“ר [א. ל.] מאיר [מוּמחה לאמנוּת האיסלאם], אשר עבד בּמחלקת-העתיקוֹת הממשלתית, עבר לאוּניברסיטה העברית בירוּשלים. בּעוּבדה הזאת כּשהיא לעצמה אין כּל פּלא וּבודאי גרמוּ לכך עניני המקצוֹע. משנוֹדע הדבר כּי ד”ר מאיר עוֹמד לעזוֹב את משׂרתו הממשלתית, נמצא מי שבּא אל הממשלה והציע לה מלוּמד יהוּדי צעיר אחר למלא את מקוֹמוֹ. למלוּמד הזה כּל התכוּנוֹת הנדרשוֹת למשׂרה. איש מאנשי השלטוֹן לא כּפר בּכך וגם ניתנה לוֹ ההבטחה לקבּל את מוּעמדוּתוֹ בחשבּוֹן, אלא בּתנאי: אם לא ימָצא איש אנגלי המתאים למשׂרה זאת… ואכן, האנגלי הזה נמצא, והעתוֹנוּת הוֹדיעה לפני ימים אחדים על מינוּיוֹ. פּרט בּלתי חשוּב בּיוֹתר בּמערכת היחסים בּין השלטוֹן ותוֹשבי הארץ, ואוּלם פּרט אָפייני. פּירוּש הדבר: לא רק את “מפתחוֹת השלטוֹן”, את העמדוֹת הנחוּצוֹת לצרכי שלטוֹן ממש, אלא גם את המשׂרות “הצדדיוֹת”, המדעיוֹת, שוֹאפת הרשוּת האנגלית להחזיק בּידי אנשיה היא. ואם קרה המקרה ורשלנוּתוֹ של מישהוּ גרמה לכך שכּמה יהוּדים חדרוּ, בּתקוּפה הקוֹדמת, לתוֹך המנגנוֹן הממשלתי, הרי משתמשים עתה בּכל הזדמנוּת לתקן את המעוּות, ורק בּאין בּרירה אחרת, כּשאין לממשלה סיכּוּיים להשׂיג אנגלי המוּכן לכהן במשׂרה הפּנוּיה, מוּתר לוֹ ליהוּדי להציג את מוּעמדוּתוֹ, ורק אז יתחיל הבּירור העניָני.

אכן, ידוּעה היא המגמה האנגלית הזאת. מסוֹרת היא בּאנגליה, שהשירוּת הקוֹלוֹניאלי מהווה מקוֹם-עבוֹדה וּפרנסה לפלוּגוֹת הנוֹער האנגלי, שצר להן המקוֹם במוֹלדת – בּיחוּד בּימים הקשים האלה. אדרבּא: רבּים רוֹאים בּכך אַחד היתרוֹנוֹת העיקריים של הקוֹלוֹניאַליוּת האנגלית, וכל פּעם שמישהו מציע לצמצם אוֹתה, בּאים סניגורֶיה וטוֹענים: וּמה יהיה על הנוֹער האנגלי הגוֹמר את לימוּדיו בּבית-הספר? גם נכוֹן הדבר, שנוֹח יוֹתר להימצא “בּינינוּ לבין עצמנוּ”, בּ“חברתנוּ אנוּ בּלבד”. אלא לא פחוֹת נכוֹן הוּא, שעל-ידי הפּוֹליטיקה הממשלתית הזאת נמצאים תוֹשבי הארץ מקוּפּחים, מידת התפּתחוּתם מצטמצמת וסוֹפוֹ של דבר, כּי גם רמת-הפּקידוּת יוֹרדת על ידי מניעת התחרוּת החפשית" של כּשרוֹנוֹת וּתכוּנוֹת. הזרוּת שבּין השלטוֹן ותוֹשבי הארץ הוֹלכת וגוֹברת והתקציב הממשלתי נעשׂה כּבד מנשׂוֹא. על אחת כּמה וכמה יש להשתוֹמם על “החוֹפש”, שבּוֹ מעתיקה הממשלה לארץ-ישראל את מגמוֹת הפּוֹליטיקה הקוֹלוֹניאלית המקוּבּלת שלה.

כ“ו שב תרצ”ג (23.2.1933)

---

דין־וחשבּוֹן פרנטש והמלוה החדש

מאת

משה בילינסון

בּבת-אחת אירעוּ לנוּ שני מאוֹרעוֹת בּעלי ערך מעשי ועקרוֹני רב בּשטח המדיניוּת האנגלית לגבּי ארץ-ישׂראל: פּוּרסם דין-וחשבּוֹן פרֶנטש ונמסרה הוֹדעה רשמית על המלוה הארצישׂראלי, על סיכּוּמוֹ הכּוֹלל ועל התפקידים אשר להם ישמש.

מהוּתוֹ של דין-וחשבּוֹן פרנטש צוּינה על-ידי ארלוֹזוֹרוֹב ז"ל בּמלים דלקמן:

“בּסכּמה למפרע את המסקנוֹת העיקריוֹת של הניתוח הזה מוּכרחה הנהלת הסוֹכנוּת היהוּדית להצהיר, כּי איננה רוֹאה בּמדיניוּת המוּצעת בּדינים-וחשבּוֹנוֹת של מר פרנטש שׂרטוּטי תכנית כּעין זוֹ שהיתה כּנראה לעיני ממשלת ה. מ. בּשעה שהזכּירה, בּאמצעוּת איגרת ראש הממשלה אל הד”ר וייצמן מ-13.2.31, את ה“מטרוֹת הרחבוֹת של פּיתוּח אשר ממשלת ה. מ. רוֹאה אוֹתן כּאמצעי הממשי בּיותר של סיוּע להקמת בּית לאוּמי ליהוּדים”. הדינים-וחשבּוֹנוֹת של מר פרנטש נראים לנוּ כּמבוּססים על הנחוֹת מוּטעוֹת. חששוֹת נתחלפוּ להם בּעוּבדוֹת. הם עקרים בּכללם מתוֹכן קוֹנסטרוּקטיבי וּמוּפרכים בּהחלט מצד ההצעוֹת הכּלוּלוֹת בהם בּיחס לחוּקי הגבּלה. הם מיוּסדים על הדעה המסוּלפת, שמדיניוּת הכּוֹבלת את היזמה היהוּדית, פוֹטרת את בּעליה מהחוֹבה להציע דרכים חיוּביוֹת לתקנתם של יהוּדים אוֹ של ערבים. לפיכך נאלצה הנהלת הסוֹכנוּת לבוֹא לידי המסקנה כי הדינים-וחשבּוֹנוֹת האלה אינם יכוֹלים להתקבּל כּבסיס למדיניוּת קרקעית וּלתכנית של פּיתוּח בּארץ-ישׂראל אשר הסוֹכנוּת היהוּדית היתה רוֹאה לפניה את האפשרוּת להשתתף בּהגשמתן"!

אין לטעוֹן נגד השלטוֹן הארצישׂראלי בגלל פּרסוּם התעוּדה הזאת. אם קרה המקרה ואיש עקר בּמחשבתוֹ נשלח לארץ בּתוֹרת חוֹקר מדעי ועליו הוּטל לקבּוֹע את קוי הפּוֹליטיקה האנגלית בּארץ-ישׂראל (האוּמנם רק מקרה היה? הן שליחוֹ של לוֹרד פספילד היה מר פרנטש), אין טעם ואין תוֹעלת להחזיק את דעוֹתיו בּסוֹד. מוּטב לנוּ שנדע אנחנוּ וידע העם העברי בּגוֹלה ותדע אנגליה עצמה, מה הן מידוֹת החוֹקרים אשר לוֹנדוֹן נוֹהגת לשלוֹח על ראשינוּ, לפסוֹק את פּסק-דינם על מפעל חיינוּ. השלטוֹן התחָיב לפרסם את דין-וחשבּוֹן פרנטש והיה עליו לעמוֹד בהבטחה הזאת. ואוּלם יש להשתוֹמם על כּך, שרצוֹן-פּוּמבּיוּת זה נפסק בּמלת-הסיוּם של דין-וחשבּוֹן פרנטש, שנמסר לרשוּת הרבּים בּלי פּירוּש כּל שהוּא מצד השלטוֹן, ללא מלת-לואי כּל שהיא. ידוּע – ואף הוּגד הדבר בּבית הנבחרים הבּריטי – שישנן מסקנוֹת הנציב העליוֹן, המבוּססוֹת על ההערוֹת של הסוֹכנוּת היהוּדית ושל הועד הפּוֹעל הערבי. מה טיבן של המסקנוֹת האלה? היש אמת בּשמוּעה, כּי הנציב העליוֹן חוֹלק בּהן על כּמה הנחוֹת של מר פרנטש (ועמדתוֹ זוֹ היא שגרמה, לפי השמוּעה, להתפּטרוּתוֹ של פרנטש ממשׂרת מנהל מחלקת הפּיתוּח) אוֹ גם בּמסקנוֹת הנציב שוֹלטת אוֹתה רוּח עקָרה-אנטי-ציוֹנית שבּדין-וחשבּוֹן פרנטש? אין אנוּ יוֹדעים לענוֹת על השאלה הזאת. כּי דין-וחשבּוֹן זה של פרנטש הוּא לעת עתה התעוּדה היחידה שנמסרה בּרבּים והמתקשה להאמין, כּי השלטוֹן הארצישׂראלי תמים-דעים עם התעוּדה העקרה הזאת, יצטרך להיאָחז בּכל מיני השערוֹת, שהן עלוּלוֹת להיוֹת גם מוּפרכוֹת. וכל עוֹד לא נתפרסמוּ מסקנוֹת הנציב העליוֹן, לא יהיה לנוּ שוּם יסוֹד ממשי לראוֹת את דין-וחשבּוֹן פרנטש כּתעוּדה מבוּטלת. למה ראה השלטוֹן צוֹרך להשאיר אוֹתנוּ בּספיקוֹת האלה?

יחד עם פּרסוּם הרצאוֹת פרנטש נמסרה הידיעה הרשמית על המִלוה הארצישׂראלי. מדוּע נזדמנוּ שני המאוֹרעוֹת בּזמן אחד? השלטוֹן התחַיב בּפרסוּם דין-וחשבּוֹן פרנטש, טוֹב. אבל הוּא הן היה חפשי בּבחירת המוֹעד, והיה יכוֹל לעשוֹת את הדבר גם שלוֹשה חדשים לאחריו. אם לא נרצה לחפּשׂ מפלט בּהנחוֹת נוֹחוֹת, כּגוֹן המקריוּת השׂוֹררת כּאילוּ בּמשׂרדי הממשלה, נצטרך לחשוֹב, כּי השלטוֹן רצה להטעים איזה קשר בּין המלוה הארצישׂראלי וּבין דין-וחשבּוֹן פרנטש. וּמכּל מקוֹם, הדגיש בּזה, שלא איכפּת לוֹ לשלטוֹן אם מישהוּ יהיה רשאי להטעים את הקשר הזה.

ואשר למִלוה עצמוֹ, הרי תמוּהוֹת כּמה תוֹפעוֹת-לואי לפּרסוּמוֹ. כשבּאה הידיעה הראשוֹנה על אוֹדוֹתיו, לפני כּמה שבוּעוֹת, היתה פּתאוֹמית וּסתוּמה כּאחת. לא רק הציבּוריוּת הרחבה אשר הסוֹדיוּת לגבּיה מִצוָה היא לשלטוֹן הארצישׂראלי, אלא גם המוֹסדוֹת היהוּדיים – וההתיעצוּת אתם בּכל השאלוֹת הנוֹגעוֹת להתפּתחוּת הבּית הלאוּמי חוֹבה היא על השלטוֹן מטעם המנדט – לא ידעוּ דבר בּרוּר על צעד ממשלתי זה הנוֹגע, לכאוֹרה, בּבּית הלאוּמי. וּכשבּאה עתה הידיעה הרשמית והמפוֹרשת, על-ידי מזכּיר-המוֹשבוֹת בּהוֹדעתוֹ לבית-הנבחרים האנגלי, היתה מלוּוה בּדברים משוּנים וּמכאיבים עד מאד.

מזכּיר-המוֹשבוֹת נתן למִלוה הארצישׂראלי צביוֹן פּוֹליטי כּלכּלי מסוּים בּהדגישוֹ כּעיקר את “ישוּב הערבים המנוּשלים”. אמנם גם דברים אחרים יֵעָשוּ בּכספי המלוה הזה, ואוּלם תפקידוֹ הפּוֹליטי העיקרי הוּא: התישבוּת הערבים המנוּשלים. על-ידי כּך חידש מזכּיר-המוֹשבוֹת את העלילה, אשר רבצה על המפעל היהוּדי זה שנים, מאז ועדת שאוּ, ואנחנוּ הוֹכחנוּ על-ידי עוּבדוֹת וּמספּרים אשר שוּם “חוֹקר” לא הצליח להכחישם, כּי עלילה היא, והיה לנוּ יסוֹד לחשוֹב, שגם השלטוֹן הארצישׂראלי איננוּ מאמין בּירוּשה הכּוֹזבת הזאת שעברה לידוֹ מאת צ’נסלוֹר וסימפּסוֹן. עתה בּא מזכּיר-המוֹשבוֹת וּמצא עוֹז בּנפשוֹ לחזוֹר על העלילה ואף לבסס בּעזרתה את הצוֹרך בּמלוה הארצישׂראלי. ואם זהוּ הבּיסוּס של המלוה הארצישׂראלי, הרי חָטא מזכּיר-המוֹשבוֹת חטא כּבד מאד גם למפעל העברי בּארץ וגם לאמת.

חלוּקת המלוה לסעיפיו איננה עלוּלה להמתיק הרבּה את ההרגשה המרה הנגרמת על-ידי פּרסוּם דין-וחשבּוֹן פרנטש – בּבת-אחת עם פּרסוּם הידיעה בּדבר המלוה וּללא פּירוּשים כּלשהם מצד השלטוֹן – ועל ידי “בּיסוּס” המלוה בּמעשיית ה“נישוּל”. כּספי-המלוה מחוּלקים לשני חלקים בּלתי-שוים: חלק קטן, שמינית הסכוּם כּוּלוֹ, ישמש להתישבוּת הערבים המנוּשלים וחלק גדוֹל יוּצא למפעלים הכּלליים העלוּלים לסייע להתפּתחוּת הארץ ולפתוֹר כּמה משאלוֹתיה הכּלכּליוֹת החשוּבוֹת בּיוֹתר. על-ידי החלוּקה הזאת מעיד השלטוֹן בּרוּרוֹת מה הם בּעיניו תפקידיו בּארץ הזאת, מה היא מדיניוּתוֹ הכּללית, למַה נתוּנה דאגתוֹ. שנַים, רק שנַים הם התפקידים. שתים רק שתים הן הדאגוֹת: הערבים מחוּסרי-קרקע וההתפתחוּת הכּללית של הארץ. התפקיד השלישי – סיוּע ועזרה פּעילה לעליית היהוּדים וּלהתישבוּתם – נעדר לגמרי מתכנית המִלוה.

הממשלה ראתה צוֹרך לפרסם, שהסכוּם להתישבוּת הערבית הנהוּ רבע מיליון לא“י. אין זה משַנה את העוּבדה הפּוֹליטית המכרעת. אילוּ גם לא רבע מיליוֹן אלא אלף לא”י בלבד היוּ מוּקצבוֹת לתפקיד הערבי ואין בּצדן אלף לא"י לתפקיד היהוּדי, גם אז היתה העוּבדה הפּוֹליטית הזאת נשארת בּעינה. בּרי: אין להתעלם מגוֹרם כּלכּלי כּבּיר אשר “זריקת” הוֹן גדוֹל מהוָה לגבּי ההתפּתחוּת הכּללית של הארץ, וּברוּר שגם אנוּ ניהָנה ממנה, בּאשר תוֹשבי הארץ הזאת הננוּ ואזרחיה, ואוּלם לא בּזאת היא השאלה הפּוֹליטית המתעוֹררת עם פּרסוּם פּרטי המִלוה. גם הגרמנים, היוָנים, האנגלים הגרים בּארץ-ישׂראל יהָנוּ מתיקוּני הנמלים ומאספּקת המים שיֵעשׂוּ בּכספּי המִלוה. אלא שאנחנוּ, הישוּב העברי בּארץ-ישׂראל, איננוּ כּגרמנים וכיוָנים בּארץ הזאת, איננוּ “תוֹשבים” סתם. מעמד מסוּים לנוּ בּארץ-ישׂראל, תפקידים מסוּימים מוּטלים עלינוּ, והשלטוֹן הארצישׂראלי הכּיר להלכה בּמעמד מיוּחד זה וקיבּל על עצמוֹ חגיגית לסייע לנוּ בּמילוּי תפקידנוּ המסוּים. איה הבּיטוּי להתחַיבוּת זאת בּמִלוה החדש?

הוּגד בּפרלמנט, כּי מפעלים גדוֹלים, בּעלי ערך רב גם לגבי ההתישבוּת היהוּדית, כּגוֹן סידוּר המים לעיר הבּירה, יוּצאוּ לפּוֹעל בּכספּי המִלוה. היקבּל הפּוֹעל העברי בעבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת האלה את המקוֹם הראוּי לוֹ אוֹ יהיה נתוּן גם הלאה לקיפּוּח זכוּתוֹ, אשר שנים רבּוֹת היינוּ עדים לה? בּימים אלה דוקא נתפּרסם סיכּוּם המשׂא-וּמתן שהיה לארלוֹזוֹרוֹב עם הממשלה בּשאלה זאת, וּלפיו הוּבטח כּאילוּ לפּוֹעל העברי שליש משׂכר-העבוֹדה שיוּצא לעבוֹדוֹת הציבּוריוֹת הממשלתיוֹת. הסידוּר הזה רחוֹק מלהיוֹת צוֹדק, גם לגבּי המספּר היחסי של הפּוֹעל העברי בּתוֹך מעמד-הפּוֹעלים הארצישׂראלי וגם לגבּי חלק היהוּדים בּהכנסוֹת הממשלה, והוּא עוֹבר בּהרבּה את השליש והוּא גם הוֹלך וגדל בּלי הפסק. אכן, יש משוּם התקדמוּת בּסידוּר זה לגבּי המצב הפּרוּע ששׂרר עד כּה בּעבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת של הממשלה. היתקיים הסידוּר הזה בּעבוֹדוֹת המִלוה? והן לשלטוֹן כּמה דרכים וכמה אמצעים שלא לעמוֹד בּהבטחה זאת. והצמצוּם המלאכוּתי של העליה העוֹבדת, בוֹ נוֹהגת הממשלה בּזמן האחרוֹן, יכוֹל בּנקל להביא להמשכת הקיפּוּח הזה מתוֹך פּתחוֹן-פּה ממשי מאד: “הלא אין לכם ידים עוֹבדוֹת”.

שמוּעה אחת מספרת על הקצבה גדוֹלה בּערך – חצי מיליוֹן לא"י – לעזרת החקלאוּת, והסכוּם הזה יחוּלק, לפי אוֹתה השמוּעה, לחלקים שוים בּין היהוּדים והערבים. אם כּך יהיה הדבר, יהיה יחסנוּ אל המִלוה מוּשפע מאד מעזרה גדוֹלה זאת שתינתן להתישבוּת היהוּדית. ואוּלם טרם נעשׂתה השמוּעה לעוּבדה בּטוּחה, ואם כּן הוּא, מדוּע לא הוּכרז עליה בּאוֹתה ההדגשה כּשם שהוּכרז על התישבוּת הערבים המנוּשלים?

אין לנוּ צוֹרך לחזוֹר וּלהטעים שהננוּ מצדדי הפּיתוּח הכּללי של הארץ. אין לנוּ צורך לחזוֹר וּלהגיד, כּי הכּרתנוּ מאז היא שהמפעל העברי יכוֹל רק להרויח אם תגוֹרש דלוּת הערבים העוֹבדים וּבמקוֹמה תבוֹא פּריחה כּלכּלית. גם לא נזלזל בּערך הישוּבי-הכּלכּלי של מפעלים מסוּימים, העתידים כּנראה להיעשׂוֹת בּכספּי המלוה, ושוּב נציין בּמיוּחד את סידוּר המים לירוּשלים. ואוּלם לא נוּכל בּלתי אם להתקוֹמם נגד חידוּש עלילת-הנישוּל שנזרקה על-ידי מזכּיר-המוֹשבוֹת מעל בּמת הפּרלמנט האנגלי. לא נוּכל שלא להתקוֹמם נגד התעלמוּת השלטוֹן מתפקידוֹ העיקרי בּארץ, מתפקיד הסיוּע והעזרה לעליית היהוּדים וּלהתישבוּתם.

המעוּנין השלטוֹן בּזה שיתפּזר הרוֹשם העגוּם אשר פּרסוּם דין-וחשבּוֹן פרנטש והידיעה על המלוה, עם כל הוֹפעוֹת-הלואי שלה, עוֹררוּ בּישוּב העברי ויעוֹררוּ בּודאי בּכל רחבי התפוּצוֹת? בּידיו ניתן התיקוּן. עליו להוֹדיע, כּי התעוּדה העקרה והאנטי-ציוֹנית, הנוֹשאת את שם פרנטש, איננה קוֹבעת את המדיניוּת האנגלית בּארץ-ישׂראל והיא נידוֹנה לגניזה. עליו לפרסם רשמית את כּל פּרטי המִלוה מתוֹך הנחה, שהיא אמנם צוֹדקת ועניני היהוּדים שמוּרים על ידיה לא פּחוֹת מאשר עניני הערבים. וכל עוֹד יֵעשוּ הדברים האלה, כּל עוֹד לפנינוּ – מלבד השמוּעוֹת שאינן מחייבוֹת את השלטוֹן – אך דין-וחשבּוֹן פרנטש, ללא פּירוּשי השלטוֹן, אך הכרזת מזכּיר-המוֹשבוֹת בּדבר התישבוּת המנוּשלים. אך חלוּקת המלוה כּשהיא סתוּמה לגבּי היהוּדים – לא נוּכל לראוֹת בּצעדי-השלטוֹן האלה, כּי אם סימנים מבשׂרי רעה.

כ“ז תמוז תרצ”ג (20.7.1933)

---

השלטוֹן הארצישׂראלי בּקוֹנגרס הי"ח

מאת

משה בילינסון

לא מן הדין הוּא, שמחמת הדאגוֹת החמוּרוֹת שבּביתנוּ פּנימה, נסיח דעתנוּ מהגוֹרם הזה בּמפעל העברי. כּי, אם אמנם נכוֹן הדבר, שמידוֹת פעוּלתנוּ בּהתישבוּת תלוּיוֹת קוֹדם כּל בּנוּ בּעצמנוּ וּכשאין אנוּ מתאמצים מאמץ רב-היקף אין גם תקוה לפעוּלה גדוֹלה, אך השימוּש המלא של המאמץ היהוּדי תלוּי הרבּה, הרבּה מאד, בּפעוּלוֹת הממשלה ואין אנוּ רשאים להתעלם מכּך.

הקוֹנגרס הציוֹני הקוֹדם התפזר בּרגש מר לגבּי השלטוֹן הארצישׂראלי, ויתכן שכּמה צרוֹת–מבּית שהתרגשוּ עלינוּ בּשנתים האחרוֹנוֹת, מקוֹרן בּאכזבה הקשה שהשלטוֹן גרם לנוּ. אז, לפני שנתים, היינוּ עוֹד נתוּנים ועוֹמדים במזל צ’נסלוֹר-פּספילד, אנשים שלא טרחוּ אפילוּ להסתיר את אי-ידידוּתם למפעל העברי. וחוֹבה להוֹדוֹת: אוירה אחרת התחילה מנשבת בּארץ מאז עבר השלטוֹן לידי סיר ארתוּר ווֹקוֹפּ, והיה רצון לחשוֹב שלא תוֹצאת מידוֹת ונימוּסים בּלבד, אלא תוֹצאת מדיניוּת מחוּדשת כאן. עתה, כּמעט לאחר שנתים, כּשנבוֹא לעשוֹת סיכּוּם, סיכּוּם יבש, שאין בּוֹ מהתרשמוּת אישית, לא נוּכל להגיד ששינוּי ניכּר, שינוּי יסוֹדי, חל בּאמת בּמדיניוּת האנגלית בּארץ-ישׂראל.

אכן שוּם ועידה מוּסלמית עוֹלמית, על הסתתה שאינה יוֹדעת רסן, לא נתכּנסה בּשנתים אלוּ בּירוּשלים. אך ההסתה הערבית לא פּסקה כּלל. ודוקא בחדשים האחרוֹנים הגיעה למרוֹם פסגתה, בּיחוּד בּקשר עם העברת בּדוֵי ואדי חוארית. והרי הסכּם מפוֹרש היה בּינינו וּבין הנציבוּת העליוֹנה, שעל יסוֹד ויתוּר ארעי מצדנוּ (ויתוּר שהוּא תקדים קשה לפעוּלתנוּ וּלכל משטר המשפּט בּארץ) יסוּדר הענין בּכי טוֹב על-ידי השלטוֹן. וּודאי שאין אנוּ יכוֹלים לראוֹת כּאן סידוּר בּדרך שלוֹם, אם הוּא מלוּוה שיסוּי פּרוע – והשלטוֹן מחריש.

פּרעוֹת בּיהוּדים לא היוּ בּזמן נציבוּת ווֹקוּפּ. אך רבּים חללי היהוּדים שיד זדוֹנית – יש מקוֹם להניח: יד מאוּרגנת – שפכה את דמם. ואם בּמקרה אחד, המחריד בּיוֹתר, הוּבאוּ הפּוֹשעים על-ידי יהוּדים – לא על-ידי השלטוֹן – לפני כּס המשפט, ואף אם רוֹצחי יעקוֹבי וּבנוֹ (בּנהלל) עתידים להתגלוֹת, תישאר עוֹד רשימה ארוּכּה של יהוּדים, אנשי שלוֹם ועבוֹדה, שהשלטוֹן לא ידע להגן על חייהם ולמצוֹא את רוֹצחיהם.

האם נפסק אוֹתוֹ קיפּוּח שיטתי של הישוּב העברי, שנלחמנוּ בּוֹ לשוא שנים רבּוֹת – קיפּוּח הפוֹעל העברי בעבוֹדוֹת הממשלה והעיריוֹת, קיפּוּח הישוּב כּוּלוֹ בּהוֹצאוֹת-השלטוֹן לחינוּך ולבריאוּת? פּירוּרים קיבּלנוּ, נדבוֹת קיבּלנוּ, ולפעמים העמיד עוֹד השלטוֹן פּנים, כּאילוּ הוּא גוֹמל עמנוּ חסד רב, בּשעה שהשיטה נשארה בּעינה, ההבטחות המסוּימוֹת שבּאיגרת מקדוֹנלד נשארוּ אוֹתיוֹת מתוֹת, ונשאשיבּי מוֹסיף להתעלל בּפוֹעל העברי בּעיר שרוֹב תוֹשביה יהוּדים, ותקציב הממשלה מוֹסיף להיוֹת בּיסוֹדוֹ תקציב ערבי-אנגלי. ואם נמדוֹד את הפּירוּרים ואת הנדבוֹת שקיבּלנוּ לפי המאמץ שנדרש מבּאי-כּוֹחנוּ וּממוֹסדוֹתינוּ לשם השׂגת הפּירוּרים האלה – ודאי שלא נמצא כּל התאמה. שוּם דבר, הפּשוּט והצוֹדק בּיוֹתר, לא נקנה אלא מתוֹך מתיחוּת כּל כּוֹחוֹתינוּ – ואילוּ התוֹצאוֹת עלוּבוֹת למדי.

עתה אי-אפשר שנאמר, כּשם שאמרנו לשעבר, כּי השלטוֹן הארצישׂראלי עסק בּאדמיניסטרציה רגילה בּלבד ואין בּוֹ כּל כּוָנוֹת וכל מגמוֹת התישבוּתִיוֹת. אכן, בּלי הכרזוֹת של רעש, בּלי פּרסוּם תכניוֹת גדוֹלוֹת, בּלי פּוּמבּי רב, בּאמצעים אדמיניסטרטיביים שקטים, נעשׂתה בּארץ עבוֹדה ישוּבית לא קטנה. ואם תקח כּל פּעוּלה וּפעוּלה לעצמה – מהקטנת העוֹשר ועד המִלוה הממשלתי – לא תוּכל להתנגד לה אוֹ למצוֹא בּה רע. ואמנם: האם טוֹב הוּא מצבוֹ של הפלח הערבי? כּלוּם אין הארץ זקוּקה להשקעוֹת ממשלתיוֹת לשם פּיתוּחה הכּללי? אלא, כּשתבדוֹק את כּל הפּעוּלוֹת הללוּ כּאחת וּתנסה להעריכן לא מבּחינה פילַנטרוֹפּית – עזרה דחוּפה לפלח הרעֵב וכדוֹמה – אלא מבּחינת מגמת השלטוֹן, מבּחינת שיטתוֹ המחוּשבת, ודאי שתראה: כּל דאגוֹת השלטוֹן, ללא יוצא מן הכּלל, מכוּונוֹת וּמרוּכזוֹת באוּכלוֹסי הערבים של ארץ-ישׂראל. היהוּדים אינם קיימים כּלל כּנוֹשׂא הטיפּוּל הקוֹלוֹניזֵציוֹני של הממשלה. להם, ליהוּדים, הניחוּ את הזכוּת ליצוֹר עוֹדף הגוּן לקוּפת הממשלה ואת ההנאה האחת – מהתפתחוּת הארץ “בּכללה”, בּתוֹרת תוֹשביה ה“כּלליים” של ארץ-ישׂראל.

וּלצערנוּ אין גם אוֹתה הנוּסחה ה“כּללית” מתאימה למציאוּת. האוּמנם היה השלטוֹן הארצישׂראלי “נייטרלי” לגבּי היהוּדים, והניח להם לעבוֹד בארץ, לפי כּל כּוחוֹתיהם, ויהא גם ללא עזרת השלטוֹן, אך גם ללא הפרעוֹת מצדוֹ? לא מניה ולא מקצתיה. כּי מה היה המצב בּארץ בּשנתים האחרוֹנוֹת? היהוּדים גילוּ דוקא כּוֹח התישבותי לא-שכיח והשלטוֹן עשׂה כּכל שידוֹ מגעת, בּגבוּלוֹת החוֹק ולפעמים מעבר לגבוּלוֹת האלה, כּדי לְהָצֵר את כּוֹח היהוּדים, כּדי להעמיד מכשוֹלים בּדרכּם, כּדי להכביד וּלהקשוֹת על פעוּלוֹתיהם בּהתישבוּת. אוֹתה מגמה בּלטה בּיוֹתר בּענין עבר-הירדן. לאחר הוֹדעת מר יוּנג בּועדת המנדטים אין עוֹד מקוֹם לספקוֹת: השלטוֹן האנגלי הוּא-הוּא שסתם בּפנינוּ את הדרך לארץ-ישׂראל המזרחית. ואוּלם גם בּלא גילוּי ההתנגדוּת הבּוֹלטת הזאת, היתה מגמת-השלטוֹן בּרוּרה למדי, ולא בּלבד מתוֹך הקיפוּחים התמידיים בּעניני העבוֹדה והתקציבים לבריאוּת וּלחינוּך, אלא גם – וּבעיקר – משני שטחי הפּעוּלה, שהם המכריעים לגבּי העבוֹדה היהוּדית. ואילוּ ניתן לנוּ לעבוֹד, בּשני שטחים אלה, כּי אז יכוֹלנוּ להבליג על כּמה וכמה דברים, אך אם מפריעים לנוּ כּאן, הרי שאין לנוּ אויר לנשימה. השטחים האלה הם: הקרקע והעליה. ללא קרקע וּללא עוֹלים אין לנו קיוּם בּארץ וּבלעדיהם סוֹפם של מאמצי היהוּדים להיכּשל. וּמה היתה מדיניוּת השלטוֹן בשנתים האחרוֹנוֹת בּשטחים אלה? מזכּיר המוֹשבוֹת והנציב העליוֹן של התקוּפה הקוֹדמת היוּ, כּנראה, אנשי טֶמפֶרמנט סוֹער, שהמריצם לצעדים נמרצים מאד, אפשר להגיד גסים – והם סגרוּ לזמן-מה את העליה העברית, הטילוּ עלינוּ את האימה של איסוּר קניוֹת קרקע. כּך הקימוּ סערה בּעוֹלם היהוּדי שהכּתה גלים גם בּעוֹלם האנגלי. אחר-כּך בּאה נסיגה אחוֹרנית. השוֹלטים עתה הם, כּנראה, אנשים שקטים וּמכּל מקום זהירים יוֹתר. עתה אין איש מוֹסיף לדבּר על איסוּר קניוֹת קרקע על-ידי היהוּדים, אך לעוּמת זאת בּאוּ עלינוּ חוּקים, שלכאוֹרה מטרה אחת להם – הגנה על האריס הערבי, ואוּלם למעשה, השׂגת המטרה הזאת מסוּפקת מאד, ואדרבּא, אפשר לראוּת כּאן אמצעי לשעבּודוֹ של האריס, אמצעי להפקירוֹ גם להבּא למר-גוֹרלוֹ, אך משמעוּתם של האמצעים האלה היא הכבּדה על קניוֹת הקרקע, הכבּדה הדוֹמה כּמעט לאיסוּר. ואשר לעליה, הרי כּמה עשרוֹת אלפים יהוּדים נכנסוּ ארצה בתקוּפת הנציבוּת הזאת (והרי גם בּתקוּפה הקוֹדמת לא היתה סגירת העליה אלא צעד ארעי בּלבד), אבל מספּרם אין בּו התאמה כּלשהי למאמץ-ההתישבוּת של היהוּדים וּלכוֹח-הקליטה של המשק העברי והממשלתי. הריגוּלַציה של העליה נשארה, כּמלפנים, בּידי פּקידוּת הממשלה בּלבד, ללא השפעה אמיתית מצד הסוֹכנוּת היהוּדית, ואוֹתה הריגוּלַציה נעשׂית על יסוֹד חוּקים שאין להם כּל טעם, וּלעתים גם מתוֹך שרירוּת לב בּניגוּד לחוּקים מפוֹרשים. אף אסוֹנם של יהוּדי גרמניה – מה רב ורגיש היה הדוֹ בּלוֹנדוֹן – לא הניע את שלטוֹן ארץ-ישׂראל לשנות דבר-מה בּחוּקי-העליה וּבשימוּשם. כּך הגענוּ למצב אַבּסוּרדי, כּשהמשק העברי צוֹעק לידים עוֹבדוֹת והידים האלוּ דוֹפקוֹת מתוֹך יסוּרי סבל ויאוּש בּדלתוֹת המשק הזה – והשלטוֹן עוֹמד וּמפריד בּיניהם בּכוֹח. גם הדרישה שלנוּ לשׂים קץ לקיפוּחוֹ של הפוֹעל העברי בּעבוֹדוֹת הממשלה “מתמלאת” והוֹלכת – בּדרך הנוֹחה בּיוֹתר, בּדרך העדר הפּוֹעל העברי הזה, שהממשלה חייבת להעסיקוֹ. ואף דרישת פּספילד וסימפּסוֹן לשׂים קץ לעקרוֹן “לא צוֹדק” של העבוֹדה העברית בּמשק העברי מתמלאת והוֹלכת, גם היא בּדרך הנוֹחה בּיוֹתר, ללא “כּפיה”, חלילה, על המעביד העברי, שיעסיק את הפּוֹעל הערבי דוקא, אלא מטעם פשוּט: הפּוֹעל העברי איננוּ, הוּא מעבר לגבוּלוֹת ארץ-ישׂראל.

ואם תוֹסיף לכך את פּרסוּם דין-וחשבּוֹן פרנטש, ללא כּל הערוֹת מצד השלטוֹן, את הבּיסוּס שניתן על-ידי מזכּיר המוֹשבוֹת למִלוה הארצישׂראלי (“סידוּר המנוּשלים”), את הוֹדעת מר יוּנג בּאזני ועדת המנדטים על המוֹעצה המחוֹקקת העתידה לבוֹא, ודאי שתתקשה להיפּטר מן הרוֹשם, שאמנם נשתנוּ המידוֹת ו“טוֹן” אחר לנציבוּת החדשה, אך שלא כּפּתגם הידוּע, הטוֹן הזה איננוּ קוֹבע את המוּסיקה, שבּיסוֹדה נשארה בּה אוֹתה מנגינה אשר שמענוּ אוֹתה עד לזרא בּתקוּפת פּספילד-צ’נסלור. בּצוּרוֹת אחרוֹת, בּדרכים אחרוֹת, ללא הכרזוֹת של רעש, ללא צעדי-הפגנה חמוּרים ודמוֹנסטרַטיביים העלוּלים להקים סערה, כּאילוּ מתגשמת והוֹלכת תכנית שמשמעוּתה היא צמצוּם מלאכוּתי של המאמץ היהוּדי, לעיתים מלחמה, גלוּיה אוֹ נסתרת, בּאוֹתוֹ המאמץ ההתישבוּתי.

האוּמנם נכון הרוֹשם, האוּמנם כּן הדבר? בּכוֹח הזכוּיוֹת המיוּחדוֹת שהוּכּרוּ על-ידי אוּמוֹת העוֹלם, בּכוֹח ההתחַיבוֹת המפוֹרשת שאנגליה נתחַיבה בּהן, בּכוֹח היסוּרים והעבדוּת שהם מנת-חלקנוּ בּין העמים, אנוּ רשאים לשאוֹל שאלה זאת באזני השלטוֹן האנגלי, בּאזני אוּמוֹת העוֹלם, מעל הבּימה הגבוֹהה בּיוֹתר של העם העברי המאוּרגן, מעל בּמת הקוֹנגרס הציוֹני.

בּרית נכרתה בּין האימפֶּריה הבּריטית וּבין התנוּעה הציוֹנית. אנוּ לא כּרתנוּ אוֹתה כּדי שהשלטוֹן האנגלי יכּה שרשים בּארץ-ישׂראל ואף לא כּדי שהמאמץ היהוּדי ישמש מקוֹר כּספּי להתפּתחוּת הכּללית של הארץ, כּשאדמתה אסוּרה ליהוּדי ושעריה סגוּרים בּפניו. וּבכוֹח הבּרית הזאת, ששמירת רוּחה ואוֹתיוֹתיה היא חוֹבה על האימפּריה הבּריטית רשאי וּמחוּיב הקוֹנגרס הציוֹני לדרוֹש מאת השלטוֹן שיסיר את הכּבלים מעל כּוֹחוֹת-היצירה שהעם העברי מגלה אוֹתם בּמפעלוֹ בּארץ-ישׂראל.

5 אב תרצ"ג (22.8.1933)

---

גזירוֹת העליה מנין?

מאת

משה בילינסון

עכשיו כּבר גלוּיה עד כּדי בּהירוּת מגמת השלטוֹן לצמצם את העליה עד למינימוּם. בּעצם, היתה כּבר התנהגוּת השלטוֹן לפני שנה וָמעלה, בּענין עבר-הירדן, תוֹצאה של המגמה הזאת, אלא שעד החדשים האחרוֹנים אפשר היה להצפּינה בּקיפּוּלי הנימוּק המפוּרסם של “כּוֹח הקליטה”. מקוֹמוֹת הקליטה של לא-יהוּדים, אשר יש ליהוּדים זכוּת עליהם, המשק הממשלתי והמשק העירוֹני, הוּצאוּ – בּאמתלאוֹת וּבלי אמתלאוֹת – מתוֹך חשבּוֹן העליה. ואשר למשק היהוּדי, הרי ממנוּ נפטרוּ על-ידי ארגוּמֶנטציה פּשוּטה מאד: “הן עניים אתם וּמה טעם להוּסיף למחנכם הדל עוֹד עניים נוֹספים?” בּענין עבר-הירדן היינוּ צריכים לחכּוֹת לישיבת ועדת המנדטים, כּדי לשמוֹע דברים בּרוּרים על התנגדוּת פּוֹליטית של הממשלה להתישבוּת היהוּדים בּאיזֹור זה של ארץ-ישׂראל, ועד הישיבה הזאת היוּ אוֹמרים לנוּ, בּערך: “למה נעוֹרר עתה את השאלה הזאת? כּלוּם אקטוּאלית היא? הלא בּין כּך וּבין כּך אין לכם כּסף”. היסוֹדוֹת הדרוּשים לפעוּלה ציוֹנית גדוֹלה – אסוֹן יהוּדי גרמניה, תשׂוּמת-לב בּין-לאוּמית לשאלת היהוּדים, תשוּבה זוֹ שנשמעה מכּל אוּלם וּמעל כּל בּימה בּדבר ארץ-ישׂראל כּמקלט הטבעי לעם הנרדף בּכל מקוֹם, אפשרוּת לגייס אמצעים כּספּיים גדוֹלים וּפריחת המשק הארצישׂראלי – כּל היסוֹדוֹת האלה היוּ צריכים להזדמן יחד כּדי להשמיט מידי השלטוֹן את הנימוּק הבּדוּק בּדבר כּוֹח הקליטה של הארץ ועניוּתנוּ, וּלהסיר את הלוֹט מעל המגמה הפּוֹליטית העקרוֹנית: צמצוּם העליה העברית עד למינימוּם.

ויש ערך פּוֹליטי לקביעת העוּבדה הזאת: ההפגנוֹת הערביוֹת לא יצרוּ את מגמת הצמצוּם. היא קדמה להן הרבּה. כּאמוּר, התגלתה עוֹד בּענין עבר-הירדן, כּשהיתה נשקפת האפשרוּת להרחיב את העליה היהוּדית מתוֹך הסכּם עם חוּגים ערבים בּעלי-השפּעה. קיצוּץ השדיוּל הקוֹדם בּא, כּשלא היה עוֹד כּל זכר ל“תסיסה הערבית”. ההכנוֹת הדרוּשוֹת להתקפה על התיירים נעשוּ, בּלי ספק, בּתקוּפה שהיתה עדיין שקטה לגמרי. גם ההחלטה בּדבר קיצוּץ השדיוּל האחרוֹן נתקבּלה, לפי כּל הסימנים, לפני הפגנוֹת הערבים (היא נתפּרסמה בּעתוֹן הרשמי לפני מאוֹרעוֹת יפוֹ). לאוֹר המסיבּוֹת האלה לא בּרוּר עוֹד נגד איזוֹ עליה מחוּ בעצם הערבים – נגד חמשת אלפים הרשיוֹנוֹת לחצי-שנה? והלא אלפּיִם מאלה כּבר ניתנוּ לפני זמן-מה. האוּמנם בּאוּ כּל המאוֹרעוֹת האלה אך ורק בּגלל שלוֹשת אלפים יהוּדים בּמשך ששה חדשים?

מכּל מקוֹם: מגמת הצמצוּם לגבּי העליה התגלתה זמן רב לפני ה“תסיסה הערבית”. וערך פּוֹליטי רב יש לקביעת העוּבדה הזאת, בּאשׁר היא סוֹתרת את הנימוּק העתיד ודאי להוֹפיע בּקרוֹב בּארגוּמנטיה הממשלתית, כּדי למלא את החלל הריק של “כּוֹח הקליטה”. הנימוּק ודאי יהיה: “אמנם רב צוֹרך היהוּדים בּעליה ואמנם ישנה עתה האפשרוּת המשקית לעליה רחבה – ואוּלם מה לעשוֹת, ותוֹשבי-הארץ הערבים מתנגדים לעליה הזאת, ואף מוּכנים לצאת לרחוֹב כדי למנוֹע בּעדה, ועל-ידי כּך הם מכריחים את ממשלת הארץ לצמצמה”. אם אמנם עתיד הנימוּק הזה להוֹפיע על הבּימה הפּוֹליטית, בּלוֹנדוֹן אוֹ בּג’ניבה, תבוֹא הכרוֹנוֹלוֹגיה ותטפּח על פּניה: הפגנוֹת הערבים איחרוּ. הן נתארגנוּ, כּשמגמת השלטוֹן היתה כּבר גלוּיה, ודאי לא רק ליהוּדים, אלא גם לערבים מארגני ההפגנוֹת.

יתכן שישָמע עוֹד נימוּק שני להצדקת הצמצוּם והוּא אוֹתוֹ “כּוֹח הקליטה” בּמוּבנוֹ הרחב יוֹתר. ודאי יגידו לנוּ: “אמנם שעת-כּוֹשר היא עתה למשק העברי בּארץ-ישׂראל, ואוּלם הן יכוֹל להיות שאין כּאן אלא בּרכה חוֹלפת. הן יכוֹל הגלגל לסוֹב אחוֹרנית, וּמה נעשה אז עם כּל הפּוֹעלים המתקיימים מיגיע כּפּים בּלבד?” כּלוֹמר, כּוֹח הקליטה דרוּש לא רק לזמן הזה, כּי אם גם לעתיד לבוֹא. ועלינוּ להיוֹת מוּכנים לנימוּק הזה, בּאשר איננוּ חדש. הוּא נוּסח כּבר בּ“ספר הלבן” לפּספילד ועמד לבירוּר בּועדה הקבּינֶטית אשר טיפּלה בּחוֹרף שנת 1930 בּשאלוֹת ארץ-ישׂראל. תוֹצאת הבּירוּר היוּ “ההוֹראוֹת המוּסמכוֹת לאדמיניסטרציה הארצישׂראלית” אשר בּאיגרת ראש ממשלת אנגליה לד“ר וייצמן, והן קבעוּ בּמפוֹרש: “עוֹלים, שיש להם סיכּוּיים לעבוֹדה – מחוּץ לעבוֹדה בּעלת אוֹפי קיקיוֹני בּהחלט – לא יאָסרוּ על כּניסתם אך ורק מטעם זה שאין לערוֹב, כּי העבוֹדה תימשך זמן בּלתי מוּגבּל”. יוֹצא, שבּעצם אין בּרשוּת האדמיניסטרַציה הארצישׂראלית להשתמש בּנימוּק זה של ה”שעה החולפת" ושל “קליטה לעתיד לבוֹא” – מכּל מקוֹם, כּל עוֹד לא נתפּרסמוּ “הוֹראוֹת מוּסמכוֹת הסוֹתרוֹת את אלה שנקבּעוּ על-ידי מקדוֹנלד בשנת 1931. אלא, ש”אין רשוּת" – אין עדיין פּירוּשוֹ אין אפשרוּת. הנה אנוּ מסתוֹבבים זה חמש-עשׂרה שנה בּאוֹתוֹ המעגל בּעצם, בּחוּג אוֹתן השאלוֹת, החוֹזרוֹת עלינוּ מפּעם לפעם בּצוּרתן הישנה, על אף הפּירוּשים המרוּבּים וגם הבּרוּרים למדי. ל“תחיים-מתים” כּזאת יש לצפּוֹת גם בּקוֹנפליקט עתה.

כּבר אז הוּטעם למדי, כּי המוּשג “קליטה לעתיד” סוֹתר עליית-עוֹבדים בּכלל. הפּוֹעל פּוֹעל הוּא, כּלוֹמר, אדם המתפּרנס מיגיע כּפּיו, משׂכר עבוֹדתוֹ. הפּוֹעל איננוּ בּעל הוֹן ואינוֹ מחוּיב להיוֹת “קרוֹב”. בּשביל אלה קיימים כּללי-עליה מיוּחדים. ואם הממשלה מכּירה בּזכוּת עלייתוֹ של הפּוֹעל, אין בּרשוּתה לדרוֹש “ערֵבוּת לעבוֹדה לזמן בּלתי מוּגבּל”, כּי אין דבר כּזה קיים בּחיים המשקיים, לא בּארץ-ישׂראל ולא בּשוּם ארץ אחרת. לאסוֹר אוֹ לצמצם עלייתוֹ של העוֹבד בּאשר אין לוֹ מקוֹר-פּרנסה אחר בּלתי אם עבוֹדה שׂכירה, משמעוֹ של הדבר הוּא (אם אין הכּוָנה להכריח את המשק העברי להשתמש בּעבוֹדה ערבית) להחניק כּל עבוֹדה, גם זוֹ ה“חוֹלפת” וגם בּת-הקיימא. בּית-חרוֹשת עברי לא יתחיל בּעבוֹדתוֹ, אם מישהוּ לא יבנה קוֹדם את בּניניו. החקלאוּת העברית לא תקוּם, אם מישהוּ לא יַישִר ולא יכשיר לה את הקרקע. בּעל-ההוֹן לא ימצא לוֹ בּית לגוּר בּוֹ, אם לא יקימנוּ פּוֹעל. אלה דברים אלמנטריים, אשר הועדה הקבּינֶטית ההיא הבינה אוֹתם היטב וּמשוּם כּך גם כּתב מקדוֹנלד את אשר כּתב. והלא חוֹסר-העבוֹדה העברי – זאת הסכּנה “הצפוּיה לעתיד” והמפחידה כּל-כּך את השלטוֹנוֹת – הן מעוֹלם לא היה בּה “מעמסה על הכּלל”. היהוּדים ידעוּ תמיד לדאוֹג למוּבטלים שלהם. אפילוּ בּתקוּפת פּלוּמר לא עשׂה השלטוֹן לטוֹבתם, כּי אם דבר אחד: החיש כּמה עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת. אם לעשוֹת חשבּוֹן – והוּא אמנם נעשׂה לא פּעם – של הכּסף אשר הכניסוּ היהוּדים לקוּפּת הממשלה ושל מידת הנאתם משירוּתי השלטוֹן וּמעבוֹדוֹת השלטוֹן, יוֹצא ש“הארץ בּכללה” חייבת ליהוּדים סכוּמים גדוֹלים מאֹד. לפיכך, אין לדבּר על הסכּנוֹת האוֹרבוֹת “לכלל ארץ-ישׂראל” מעליית הפּוֹעלים היהוּדים.

אלא שמאז איגרת מקדוֹנלד שוּנה המשק העברי שינוּי רב. כּמוּת “ההשקעה הפּרטית” גדלה בּמידה מרוּבּה. המפעלים שנתקיימו מכּבר הכּוּ שרשים. המפעלים החדשים הוֹלכים ונבנים בּחשבּוֹן וּבחישוּב יֶתר. חלקה של החקלאוּת הלך וגדל. זרם ההוֹן הוֹלך וגדל בּלי הפסק. גם הפּוֹעל השׂכיר אינוֹ עוֹד כּה “תלוּי בּאויר”, כּפי שהיה בּשנים שעברוּ, גם בּאוֹתה שנת 1931, כּשכּתב מקדוֹנלד את איגרתוֹ. “משק עֵזר” כּבש לוֹ מקוֹם גדֹול בּחיי הפּוֹעל בּמוֹשבה וּלעתים עבר בּהרבּה את גבוּלוֹת “עזר” בּלבד. השיכּוּן העצמי הוֹלך ומתפּשט בּין פּוֹעלי העיר. סכוּמים גדוֹלים הצטבּרוּ בּתוֹרת חסכוֹן. גם מוֹסד חדש קם לפּוֹעלים העברים: קרן חוֹסר עבוֹדה. מוֹסדוֹת אחרים התחזקוּ ויש בּיכלתם לעמוֹד לימינוֹ של הפּוֹעל בּשעת חוּלשה למשק. לבוֹא בּתקוּפה זאת ולטעוֹן טענת עבוֹדה “חוֹלפת בּלבד” – אין זה מן הדין.

נכוֹן, אמנם, שעתה היא “שעת-כּוֹשר” לפּעוּלה הציוֹנית, והכּוֹשר הזה נוֹבע מאסוֹן יהוּדי הגוֹלה. ואוּלם זאת היא הציוֹנוּת. היא איננה תנוּעה פילַנטרוֹפּית, שעל קרקע של אסוֹנוֹת צמחה. תנוּעה היא, שבּאה לספּק את הצרכים החיוּניים של העם, והצרכים האלה בּאים לידי גילוּי, מתפּרצים ממש, בּשעת האסוֹן. בּכוֹח “התקפוֹת” כּאלה הוֹלך ונבנה הישוּב העברי. וחוֹבת השלטוֹן אשר קיבּל על עצמוֹ את “הסיוּע לעליית היהוּדים וּלהתישבוּתם הצפוּפה”, להיעָנוֹת בּשעת-כּוֹשר זוֹ, לתת לכוֹחוֹת-היצירה לזרוֹם לארץ ולא לעכּב אוֹתם ולא לסתוֹם בּפניהם את הדרך. וּמי שדן את הציוֹנוּת לאפס-פּעוּלה בּשעה שיש בּה צוֹרך מיוּחד וּבשעה שמתגלים בּה כּוֹחוֹת מיוּחדים, כּלוֹמר: בּשעת התמוֹטטוּת היסוֹדוֹת בּארצוֹת הגוֹלה, דן אוֹתה לכלַיה. המשבּר האפשרי, אשר סיוּטוֹ שימש לפּספילד נימוּק למדיניוּתוֹ האנטי-ציוֹנית, ואשר עתיד אוּלי להוֹפיע גם עתה, – אין כּצמצוּם העליה העוֹבדת אמצעי מתאים יוֹתר להעלוֹתוֹ, יש מאַין. אם אין מקוֹם בּארץ לפּוֹעל עברי, הרי אין גם מקוֹם לבעל-המלאכה ולחנוָני וּלבעל בּית-החרוֹשת, כי לכוּלם יחסר השוּק. אם אין מקוֹם לעליה עוֹבדת, הרי אין גם מקוֹם להשקעת ההוֹן – כּי אין בּרצוֹן היהוּדים להקים מפעלים המעסיקים עוֹבדים ערבים דוקא, בּה בּשעה שהצעיר העברי יהיה נתוּן לשמצה וּלרעב בּרחוֹבוֹת פּוֹלין ואשכּנז, ליטא ותימן. צמצוּם העליה העוֹבדת אינוֹ מונע את המשבּר. הצמצוּם הזה יוֹצר את המשבּר.

וגם אין זה נכוֹן כּלל, כּי הממשלה מצמצמת רק את עליית הפּוֹעלים, אשר קיוּמם אינוֹ בּטוּח, כּביכוֹל, לעוֹלם ועד. תשאלוּ את ה“קרוֹבים” – והם מוּשרשים, מבוּססים וּבטוּחים בּפרנסתם – לפני כּמה זמן בּיקשוּ הם מאת מחלקת העליה את הרשיוֹן להביא ארצה את הוֹריהם, אשר לקיוּמם הם מוֹציאים חוֹדש-חוֹדש סכוּמים גדוֹלים ממעגל המשק הארצישׂראלי, ותשמעוּ: לפני חצי שנה, לפני שמוֹנה חדשים, לפני שנה – ועדיין לא נענינוּ. שאלוּ כּמה הם בּעלי-המלאכה, אשר אוּשרוּ על-ידי השלטוֹן לכניסה לארץ, לפי חוֹק העליה הקיים – וּתקבּלוּ תשוּבה: מספר מצוּמצם עד למאד. לפני זמן-מה ניתנה למחלקת העליה הרשוּת להסתפּק, בּמקרים ידוּעים, בּחמש-מאוֹת לא“י לויזת בּעלי-הוֹן. דומני, שלא נהנה איש אחד מ”אדיבוּת" זאת עד היוֹם. לעוּמת זאת תשאלוּ, כּמה בּקשוֹת מוּנחוֹת בּמחלקת העליה מאת בּעלי-הוֹן, אשר לגבּיהם אין כּל צוֹרך בּשיקוּל-דעת מיוּחד והם מספּקים את כּל דרישוֹת החוֹק – וּתקבּלוּ מספּרים גבוֹהים עד מאד. הוּא הדין גם בנוֹגע לבקשוֹת-האישוּר של התיירים, אשר הסתדרוּ בארץ סידוּר מוּצק וּבטוּח, אוֹ שהנם בּעלי הוֹן רב העוֹבר לעתים בּהרבּה את דרישוֹת החוֹק. מבּחינה כּלכּלית מהוים אלה ודאי בּרכה למשק הארצישׂראלי – וּבכל זאת מוּנחים ניירוֹתיהם לאלפים בּמחלקת העליה ללא כּל תנוּעה. כּלוּם נוּכל להסבּיר את כּל התוֹפעוֹת האלה רק ב“ליקוּיי המֶכַניזם”, בּחוֹסר פקידים וּכדוֹמה? אכן, לפנינו שיטה המכוּונת נגד עוֹלים יהוּדים גם כּשפּרנסתם אינה תלוּיה בּ“עבוֹדה חוֹלפת בּלבד”.

אם תרצה הממשלה הארצישׂראלית להתבּצר מאחרי נימוּק “פּוֹליטי-ערבי”, יבוֹאוּ דברי ימי הצמצוּם ותוֹלדוֹת “התסיסה הערבית” ויהרסוּהוּ. ואם תרצה הממשלה להתבּצר מאחרי הנימוּק של “כּוֹח-הקליטה לעתיד לבוֹא”, תבוֹא המציאוּת המשקית בּארץ-ישׂראל, יבוֹא החוּרבּן היהוּדי בּגוֹלה, תבוֹא הפּרַקטיקה של מחלקת העליה המכוּונת נגד העוֹלים בּעלי יכוֹלת משקית ויוֹצרי ה“עתיד הבּטוּח” ההוּא – ויהרסוּ גם אוֹתוֹ.

התרת הפגנוֹת

על צמצוּם העליה העברית, על קיצוּץ כּנפי מפעלנוּ, על משפּט אכזר זה שנגזר על יהוּדי אשכנז ותימן, פּוֹלין ורוֹמניה, עתידה בּריטניה הגדוֹלה לתת את הדין. היא ולא אחרים. ואין בּאפשרוּתה להעביר את האחריוּת מעליה וּלהטילה על “תוֹשבי-הארץ הערבים” אוֹ על “התנאים הכּלכּליים”. עליה הדין.

כ“ה חשון תרצ”ד (14.11.1933)

---

התרת הפגנות

מאת

משה בילינסון

רשאים אנוּ להניח שהפגנוֹת-הערבים תעבוֹרנה בּסדר. השלטוֹן מעוּנין הפעם יוֹתר מדי שהשלוֹם ישָמר – הן ההפגנוֹת תיערכנה הפעם בּרשיוֹנוֹ ועל כּן חלה עליו כּל האחריוּת להן, השלמה והמלאה. גם הפּקוּדה שניתנה לאנשי המשטרה להיעדר בּשעת ההפגנה מעיני המפגינים, מעידה שישנן בּידי השלטוֹן הבטחוֹת ממשיוֹת לשמירת הסדר והשקט, העוֹלוֹת בּערכּן על הגיוּס הגלוּי של המשטרה. גם המנהיגוּת הערבית מעוּנינת הפּעם להצדיק את האֵמוּן שניתן לה מאת השלטוֹן על-ידי עצם התרת הפגנוֹת – והדבר הוּטעם והוּסבר למַדי בּכּרוּזים הערביים וּבעתוֹנוּת הערבית.

אך הערך הפּוֹליטי של התרת ההפגנוֹת על-ידי השלטוֹנוֹת ישָאר גם אז שלילי בּאוֹפן חמוּר וכבד. לא נצדק אם ננחם את עצמנוּ בּשמירת הסדר וּבמניעת שפיכת הדמים. ודאי יש בּזה חיוּב רב ואוּלם עלינוּ לשאוֹל את עצמנוּ, מה הוּא המחיר הפּוֹליטי-הישוּבי שישוּלם בּעד החיוּב הזה. מצבנוּ יהיה מגוּחך לגמרי אם נראה בּהתרת ההפגנוֹת מעין בּיטוּי לרגש הכּבוֹד שהשלטוֹן הארצישׂראלי רוֹחש בּלבּוֹ – המתנגדים לעליית היהוּדים, הרשוּת בּידם להגיד זאת גם בּרחוֹב. המצב המיוּחד בּארץ-ישׂראל, מחייב אוֹתנוּ לא להערכה מוּפשטת של המתרחש בּה, אלא להערכה פוֹליטית, השוֹקלת את התוֹצאוֹת הישוּביוֹת והנפשיוֹת, של המאוֹרעוֹת.

עד עתה היה עִקרוֹן אחד שליט בּמדיניוּת הארצישׂראלית: הרחוֹב הוּא נייטרלי. אזרחי-הארץ רשאים להגיד, בּגבוּלוֹת החוֹק, את אשר בּלבּם, – בּעתוֹנוּת, בּאסיפוֹת, בּפגישוֹת עם השלטוֹן. אוּלם לא על-ידי הפגנוֹת בּרחוֹב. וּבתנאי חיינוּ אנחנוּ כאן צדק העִקרוֹן הזה, כּי ההפגנה בּרחוֹב מרעישה וּמרגיזה את העצבים בּמידה הרבּה יוֹתר גדוֹלה ממאמר בּעתוֹן אוֹ מנאוּם בּאסיפה. ההפגנה בּרחוֹב – על ההפרעה הבּוֹלטת שבּה לסדרי התנוּעה, על ההמוֹנים הנוֹהרים אחריה, על קלוּת הפּרוֹבוֹקציה אשר עמה, על מקריוּתה וחוֹסר האפשרוּת של השתלטוּת גמוּרה על כּל משתתף בּה – עלוּלה בּנקל לגרוֹם למהוּמוֹת; וגם כּשהיא עוֹברת בּסדר, הרי היא עלוּלה להגבּיר את המתיחוּת וּלהנחית לצד האחד הרגשה של נצחוֹן ולצד האחר הרגשה של דכּאוֹן, ואוּלי גם רצוֹן של תגוּבה, וּבארץ-ישׂראל, שבּה עוֹמד היוֹם מחנה מוּל מחנה וּבמסיתים וּבמסכסכים וגם בּמכשילים לתיאבוֹן אין מחסוֹר, מצוּוה הרחוֹב להישאר נייטרלי. זה היה כּלל גדוֹל לשלטוֹן בּכל השנים האלה, ואנחנוּ, היהוּדים, קיבּלנו אוֹתוֹ והתנהגנוּ על פיו.

עתה בּיטל השלטוֹן את הכּלל הזה, לא רק העתוֹן והאסיפה והמסגד – כּי אם גם הרחוֹב הוּעמד לרשוּת הפגנת-האיבה נגד מפעל היהוּדים. והדבר נעשׂה בּמסיבּוֹת מיוּחדוֹת, המוֹסיפוֹת כּוֹבד וּמשקל להחלטת הממשלה. עוֹד לפני עשׂרה שבוּעוֹת עמד השלטוֹן בּכל תוֹקף על איסוּר ההפגנוֹת. הדבר הוּסבּר למנהיגים הערבים בּהוֹדעת הנציב אשר נמסרה לפרסוּם. המשטרה גוּיסה בּיוֹם הנוֹעד להפגנה וגם עמדה בּכוֹח נגד המפגינים. אמנם, לאחר התנגשוּיוֹת בּרחוֹבוֹת התנהגה הממשלה בּאוֹפן משוּנה למדי. העמידה פּנים כּאילוּ שוּם דבר רציני לא קרה. המנהיגים האחראים להפרעת החוֹק ולשפיכת הדמים אמנם נאסרוּ לאחר ההפגנוֹת, אוּלם הם שוּחררו כּעבוֹר ימים מספר והשלטוֹן התנהג אתם בּאדיבוּת וּבכבוֹד. המשפט בּירוּשלים הסתיים בּ“עוֹנש” מגוּחך של הטלת קנס כספי בסך 25 לא"י על שנַים-שלוֹשה מנהיגים – לאחר שניתן למנהיגים האלה לעמוֹד על המקח, וּלסרב למלא את פּסק-הדין הראשוֹן. המשפּט בּיפוֹ – בּאוֹתה יפוֹ אשר רחוֹבוֹתיה אדמוּ מדם המפגינים – טרם נסתיים, והלא כּבר עשׂרה שבוּעוֹת עברוּ מאז ההפגנה. בּמקרים אחרים יוֹדע השלטוֹן לאחוֹז בּדרכים אחרוֹת, מהירוֹת וחמוּרוֹת, כּדי לנקוֹם את נקמת החוֹק שהוּפרע. בּמקרה דידן: אדיבוּת ללא קץ.

האם אחרי כּל זה יש להתפלא על כּך שהמנהיגוּת הערבית חידשה את רעיוֹן ההפגנוֹת? הלא גם לישיבוֹת בּית-הדין בּיפוֹ הוֹפיעוּ, כּפי שצוּין בּעתוּנוּת, בּבת-צחוֹק על שׂפתיהם, וההרוּגים והפּצוּעים לא הדריכוּ את מנוּחתם והתנהגוּת השלטוֹן על אחת כּמה וכמה. הם המשיכוּ להתכּוֹנן ל“מעשׂה בּלתי חוּקי”, בּראש גלוּי, מתוֹך פּרסוּם מלא של דברי כּינוּסיהם ואסיפוֹתיהם והוֹראוֹתיהם, לעיני השלטוֹן המחריש. עד שהתקרבנוּ למוֹעד. וּמשהתקרבנוּ – חל שינוּי מפתיע בּבּימוּי. האִסוּר הפך למוּתר. לפני עשׂרה שבוּעוֹת נשפּך דם בּגללוֹ, לפני שבוּע ימים הזהירוּ השלטוֹנוֹת מלעשוֹתוֹ. והיוֹם – רשיוֹן מלא.

עתה רשאי אזרח ארץ-ישׂראל לשאוֹל את השלטוֹן בתמהוֹנוֹ: מה היה הדבר ההוּא, שנפל לפני עשׂרה שבוּעוֹת? לשם מה נשפך הדם? הן להניע את ה“אישיוּת האנגלית” – אשר עליה מספרים עתה העתוֹנים, – להיכּנס בּ“שׂיחה ידידוּתית” עם מנהיגי הערבים כּדי שיבקשוּ רשיוֹן להפגנה, אפשר היה גם בּחוֹדש חשון.

עתה מוּתר למנהיגי הערבים להכריז: הממשלה עצמה מוֹדה, על-ידי היתר ההפגנוֹת, כּי שָגגה לפני עשׂרה שבוּעוֹת – לא עלינוּ, איפוֹא, לא על מסַדרי ההפגנה, אלא על הממשלה האחריוּת לדם שנשפּך.

עתה מוּתר למנהיגי הערבים להכריז על נצחוֹנם, לספּר לכל מי שירצה לשמוֹע כּיצד הכריחוּ הם את השלטוֹן, על-ידי לחצם הבּלתי פוֹסק, על-ידי רצוֹנם העז, על-ידי מרדם באזהרוֹת הממשלה, להסתלק מהעקרוֹן ההוּא, אשר לוֹ היתה נאמנה בּמשך שנים רבּוֹת. וּמכּאן המסקנה: הוֹסיפוּ ללחוֹץ על הממשלה, מרדוּ עוֹד בהוֹראוֹתיה, אַיימו עליה בּהפרעוֹת וּבמהוּמוֹת – ותשׂיגוּ את מבוּקשכם. מה יוּגד נגד ההגיוֹן הזה?

ולגבּינוּ, עוֹמדת עוֹד שאלה אחת. ההפגנוֹת הערביוֹת הללוּ הן הפגנוֹת-איבה נגד מפעל היהוּדים. שמנוּ ינָתן לשמצה, בּהיתר השלטוֹן, בּרחוֹבוֹת ארצנוּ. האם היה ניתן היתר זה לו קלעוּ חיצי ההפגנה בּמישהוּ אחר, נאמר בּממשלת צרפת המוֹשלת בּסוּריה, אוֹ בממשלת איטליה המוֹשלת בּלוּב. גם לכך מלוּמדי-נסיוֹן אנחנוּ. הועידה המוּסלמית מלפני שלוֹש שנים. אז התכּנסוּ בּירוּשלים אנשי ארצוֹת שוֹנוֹת והשלטוֹן המנדטוֹרי הרשה להם לנבּל את שם מפעלנוּ ורק תנאי אחד התנה אתם: בּאיטליה וּבצרפת אל תגעו. וּכשמישהוּ לא שמר על התנאי – בּא על ענשוֹ.

יהיה ערכּוֹ “האִסטרטגי” של היתר ההפגנוֹת כּאשר יהיה. מבּחינה פּוֹליטית, מבּחינת מתן עידוּד למחנה אחד ועלבּוֹן למחנה שני, מבּחינת הפרת שויוֹן -הזכוּיוֹת של העמים בּארץ, הוּא מהווה עוּבדה קשה וחמוּרה מאד.

כ“ט טבת תרצ”ד (16.1.1934)

---

כוחה של נאמנות בפוליטיקה

מאת

משה בילינסון

כּוחה של נאמנוּת בּפּוֹליטיקה / משה בילינסון

מאמרו של וילאמס בּ“פוֹרטנַייטלי רֱביוּ” – "ארץ-ישׂראל דוֹרשת פּוֹליטיקה חדשה – מהווה תעוּדה פּוֹליטית, שמוּתר כּנראה לראוֹתה כּאַפיינית בּשביל הרוּחוֹת הנוֹשבוֹת עתה בּכמה חוּגים אנגליים. על זאת מעידים כּמה רמזים בּמאמרים וּבנאוּמים, כּמה קטעי-שׂיחוֹת המגיעים בּדרך מקרה לאזני בּני הארץ. תמצית המאמר היא: המדיניות הארצישׂראלית לא הצליחה, משוּם שלא פּתרה את השאלה הפּוֹליטית של ארץ-ישׂראל, היא השאלה הערבית. הבּיטוּי לחוֹסר הפּתרוֹן הזה – הריהן המהוּמוֹת החוֹזרוֹת. בּדבר היהוּדים נאמר בּמאמר, שהם הצטיינוּ בּכפיית-טוֹבה לממשלת המנדט. מההנחוֹת האלה נוֹבעוֹת המסקנוֹת: על בּריטניה הגדוֹלה לבוֹא לחבר-הלאוּמים בּהצעה אַלטרנטיבית – אוֹ שיקחוּ ממנה את המנדט אוֹ שיתנוּ לה לשלוט בּארץ לפי ראוּת עיניה, ללא הוֹראוֹת המנדט והגבּלוֹתיו.

בּריטניה הגדוֹלה לא תבוֹא אל חבר-הלאוּמים בּהצעה אַלטרנטיבית זוֹ של ויליאמס. ראשית כּל, משוּם שהדבר יהיה דוֹמה למהפּכה קטנה, וכידוּע, אין לב מדינאים אנגלים הוֹלך אחרי מהפּכוֹת והם בּוֹחרים להנהיג את כּל השינוּיים הרצוּיים להם בּתוך המסגרוֹת הישנוֹת. הנטיה הזאת מאַפשרת לעשוֹת שינוּיים מאד רדיקליים, מאד בלתי מסרתיים, אוּלם בּלי שהדבר יעוֹרר רעש ורוֹגז מיוּתר, כּי הן תמיד אפשר להגיד: “מה הצעקה? הלא שמרנוּ על הכּל”. הפּעם יש לאנגליה סיבּה מיוּחדת לשמוֹר על הצוּרה, משוּם שאי-אפשר להעמיד מחדש לדיוּן בּין-לאוּמי את השאלה הארצישׂראלית, מבּלי להציע פּתרוֹן “לשאלה הפּוֹליטית של ארץ-ישראל, היא השאלה הערבית” – וּמוּתר להניח, כּי בּתיק משׂרד המוֹשבוֹת אין כּלל הצעה כּזאת. והסיבּה השניה, מדוּע בּריטניה הגדוֹלה לא תעמיד לפני חבר-הלאוּמים את האלטֱרנטיבה של ויליאמס, הרי היא משוּם חשש – ולוּ יהא זה גם חשש קלוּש וּבלתי מבוּסס – פּן ימָצא מישהוּ, אשר יקבל אוֹתה בּרצינוּת (אוֹ רק יעמיד פּנים שהוּא מקבּל אוֹתה בּרצינוּת) ויציע ל“מוֹסד העליוֹן של האנוֹשוּת” לדוּן בּחלק הראשוֹן של האלטנרנטיבה. אוּלי בּאמת כּדאי למסוֹר את המנדט הארץ-ישׂראלי לידי מישהוּ אחר?

הרי ידוע: המנדט נמסר לבּריטניה כּלל לא על מנת שתפתוֹר את השאלה “הפּוֹליטית” של הארץ אלא כּדי שתסייע להקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי בּארץ-ישׂראל. פעם הראה בּא-כּוֹח של ממשלת בּריטניה לפני ועדת המנדטים – אוֹרמסבּיגוֹר היה בּא-כּוֹח זה – גילוי-לב בּמידה כּזאת, שהכריז בּמפוֹרש: “סוֹף-סוֹף הצהרת-בּלפוֹר, היא היסוֹד והסיבּה, שהממשלה הבּריטית מנהלת עתה את ארץ-ישׂראל”. (את הפסקה הזאת אפשר למצוֹא בּדין-וחשבּון המוֹשב השביעי של ועדת המנדטים, עמוּד 111). ואם אין בּכוֹחה של הממשלה הבּריטית להצדיק את יסוֹד-שלטוֹנה בארץ-ישׂראל, כּלום לא היה זה מוּצדק לדוּן על בּעל-מנדט אחר? כּמובן. הדבר יגַמר בּלא כלום. אנגליה לא תעזוֹב את ארץ-ישׂראל בּשוּם פנים ואוֹפן. המפקפּק בּדבר ילך נא לחיפה ויוֲכח לדעת כּמה מבוּסס שויוֹן-הנפש של ויליאמס ל“עמדה האסטרטגית” של ארץ-ישׂראל. אלא שגם הצגת השאלה יכוֹלה להיוֹת בּלתי נעימה, משוּם שהיא יכוֹלה לגוֹלל את כּל פרשת השלטוֹן האנגלי בּארץ-ישׂראל, לא מבּחינת הבּית הלאוּמי דוקא, אלא מבּחינת בּיצוּרה של האימפּריה הבּריטית, מבּחינת הרכוּש העצוּם שישנוֹ שישנוֹ לאימפּריה בּנקוּדה הזאת, וּמבּחינת “שיווּי המשקל” שהוּפרע בּיחסי-הכּוֹחוֹת הבּין-לאוּמיים (הן העוֹלם התכּוון לפתוֹר את השאלה היהוּדית וצמח לוֹ בּינתים דבר אחר לגמרי). מישהוּ יכוֹל גם להזכּיר, שעדיין קיימת ועוֹמדת הפּרובּלימה היהוּדית. גם מי שהטיל ספק בּדבר בּשנת 1917 לא יוֹסיף עוֹד לפקפּק בּכך בּשנת 1934. ומה נעשׂה עתה אם גם ארץ-ישׂראל תוּצא מפּתרוֹנוֹתיה? אין גם צוֹרך שהדבר יֵעֳשׂה דוקא על-ידי “ידיד נאמן” לישׂראל. העוֹלם חדוּר עתה תאוֲת הכּיבּוּשים – והשוֹאל יכוֹל להיוֹת גם הדיקטֲטוֹר של איטליה אוֹ אפילוּ גם דיקטטוֹר של גרמניה. מה אינם עוֹשׂים לשם הגבּרת כּוֹחה ושלטוֹנה של המוֹלדת?

לא. אנגליה לא תבוֹא אל חבר-הלאוּמים עם האלטרנטיבה הזאת של ויליאמס. ואם מאמרים ממין זה נכתבים בּאנגליה, הרי מטרה פּוֹליטית אחת יכוֹלה להיוֹת להם – להטיל אימה על הציוֹנים ועל ידידיהם: “אין אתם מרוּצים מן האדמיניסטרציה הארצישׂראלית, וּממדיניוּת בּריטניה בּארץ-ישׂראל? אדרבּא – אנוּ מוּכנים להסתלק”. והטלת-האימה הזאת נחוּצה כּדי לאפשר לבּריטניה מדיניוּת “חפשית” בּארץ, ללא הוֹראוֹת המנדט והגבּלוֹתיו, גם כּשאינם מסתלקים מהמנדט גוּפא ואינם חוֹשבים כּלל להסתלק ממנו.

מדוּע נכשלה, לפי דעת ויליאמס, המדיניוּת האנגלית בּארץ-ישׂראל? – משוּם שלא היתה פרוֹ-ערבּית מדי, אוֹ במלים אחרוֹת, משוּם שהיתה פּרו-יהוּדית מדי. וּבמה חטאוּ היהוּדים? אין הם מחזיקים טוֹבה לממשלת המנדט מצד מדיני–עיוֹני התשוּבה הזאת איננה אלא מגוּחכת ראשית: מי ומי מחוּיב בּהרגשת תוֹדה? נעשׂה-נא חשבוֹן-מה. העם העברי עשׂה לאימפּריה הבּריטית שירוּת גדוֹל, שירוּת עצוּם – הוֹא איפשר לה, בּתקוּפה שלכל כּיבוֹש היה נחוּץ תירוּץ הוּמַניטרי, מתקדם,לרכּוֹש לה אחת הנקוּדוֹת האִסטרַטגיוֹת העיקריוֹת בּעוֹלם, שהיא חיוּנית בּמידה מרוּבה לאימפּריה הבּריטית. העם העברי, העני והמפוּזר, עזר לבּריטניה הכּבּירה להתבּצר בּנקוּדה הזאת בּיצור אדמיניסטרטיבי ואִסטרטגי מוּצק, מבּלי שהבּיצוּר הזה עלה לה בּהוֹצאוֹת כּספּיוֹת וּמבּלי שעוֹרר תשוּמת-לב יתירה בּעוֹלם, כּי הן לשם מילוּי-המנדט הבּין-לאוּמי, מנהלת אנגליה את ארץ-ישׂראל. ואנגליה מצדה איפשרה ליהוּדים – מה היא איפשרה? אם נסיח את דעתנוּ משינוּי סדרי הנהלת הארץ לעוּמת הסדרים התוּרכּיים, – דבר שהיהוּדים נהנוּ ממנוּ הנאה מרוּבּה, ואוּלם אין עמוֹ שירוּת ספֱּציפי וּמכוּון למפעל היהוּדים, ואין זה גם מקוּבל בּחברה הגוּנה לתבּוֹע תוֹדה מיוּחדת בּעד מידוֹת הגוּנוֹת אלמנטריוֹת, – הדי יצא לנוּ, שאנגליה איפשרה ליהוּדים לבוֹא לארץ בּמספּר מסוּים, והוּא מצוּמצם מאד, וּלהתישב בּה ללא כּל עזרת השלטוֹן, אלא להיפך בּתנאי-בּטחוֹן בּלתי-מספּיקים, בּתנאי התישבוּת וּרכישת-קרקע המַקשים על הפּעוּלה הקולּוּניזציוּנית, מתוּך ניצוּל תמידי של אמצעי העם העברי והישוב העברי לצרכי האדמיניסטרציה הארצישׂראלית, לצרכי האימפּריה הבּריטית, לצרכי הערבים הארצישׂראלים, מתוֹך סגירה מוּחלטת של חלק-הארץ בּפני ההתישבוּת היהוּדית, וּלעתים מתוֹך עלבּוֹנוֹת קשים וּמתוֹך הטלת-דוֹפי בּמפעל הציוֹני. זה לעוּמת זה – מי לי חייב להכּיר תודה? זאת – ראשית. ושנית: מאימתי בּוֹנים מדינאים ריאליים (והן המדיניוּת האנגלית ריאלית היא לכּל הדעוֹת) על הכּרת-הטוֹבה ועל רגש התוֹדה? הרי יסוֹדה של המדיניות הריאלית הוּא – ענינים. אם עניניך מזדהים עם עניני פּלוֹני – והלכת אתוֹ יחד כּל אוֹתה כּברת-הדרך אשר לארכּה נשאֲרת ההזדהוּת בּעינה. וּכתוֹם כּברת-הדרך הזאת – ונפרדת ממנוֹ כּדי ללכת יחידי אוֹ להתקשר עם אחר, אשר עניניך מזדהים עם עניניו בּכברת-דרכּך הקרוֹבה. זאת היא תוֹרת המדיניוּת הריאלית בּשטח הבּריתוֹת, וזאת היא התנהגוּתם של כּל העמים וכּל הארצוֹת, ללא יוֹצא מן הכּלל, וזאת התנהגוּתה של אנגליה בּיחוּד וּבעיקר. וסבוּרני, שהסוֹפרים המדיניים של אנגליה מעיזים לבוֹא בּדברים תמימים וּפּרוֹבינציאליים אלה (החזקת טוֹבה וכוֹ') רק ליהוּדים אוֹ לעמים חלשים כּמוֹתם, וּביסוֹדה מבוּססת הגישה הזאת על רגש של זלזוּל בּחלש, אשר ממנו אפשר לתבּוֹע – נוֹסף על הזדהות הענינים, בּתור תוֹספת-חינם – גם “רגשוֹת אצילים ונעלים”.

אלא שמהצד העוּבדתי אין אמת בּתשוּבת ויליאמס. בּהיסטוֹריה המוֹדרנית לא היתה מדינה ולא היתה אוּמה כּה אהוּבה ונערצה על ישׂראל כּאימפּריה הבּריטית וכעם האנגלי. הדבר נמשך זה עשׂרוֹת בּשנים, וּמאז השני בּנוֹבמבּר שנת 1917 – על אחת כּמה וכמה. אמנם, בּמשך זמן זה התפּרצה מפּעם לפעם מרירות רבּה בּתוֹך הישוּב הארצישׂראלי והתנועה הציוֹנית, ואוּלם בּשוּם אוֹפן אי-אפשר להגיד, שהמרירוּת הזאת הגיעה אצל מישהוּ (מלבד הקוֹמוּניסטים) לאיבה מוּחלטת וּמַסקנית. אדרבּא: בּכל פּעם שנדמה היה ליהוּדים, כּי השלטוֹן מגלה נכוֹנוּת כּל שהיא לעזרה כּל שהיא אוֹ לכל הפחוֹת ל“יחס נייטרלי” – סוֹף ימי הנציבוּת של סמוּאל, ימי הנציבוּת של פּלוּמר, השנתים הראשוֹנוֹת של נציבוּת ווֹקוֹפּ –נשכּחה המרירוּת כּליל וּבן לילה. בּאמת, אין דבר קל יותר לאנגליה מאשר לרכּוֹש את הרגשת-התוֹדה של היהוּדים ואין היא צריכה לעשׂוֹת לשם כך כּל מאמץ מיוּחד.

מה משוּנה הדבר: אוֹתוֹ ויליאמס המוֹקיע את היהוּדים כּשכֵחי-תוֹדה והממליץ משוּם כּך על פּוֹליטיקה פּרו-ערבית, איננוּ מעמיד כּלל את אוֹתן התביעוֹת לגבּי הערבים. לכאוֹרה: מה נתנו ערביי ארץ-ישׂראל לאנגליה? – לא כּלוּם. לא בּזכוּתם בּאה אנגליה הנה, וּכשבּאה גרמוּ לה צרוֹת בּמילוּי חוֹבתה הבּין-לאוּמית, והן בּזכוּת החוֹבה הזאת מנהלת אנגליה את ארץ-ישׂראל ועל כּן מוּתר להגיד שהערבים הארצישׂראלים מערערים כּל הזמן את שלטוֹנה של אנגליה בּארץ-ישׂראל. את זאת הם ”נתנוּ". וּמה קיבּלוּ? קיבּוּץ קטן הפך להיוֹת גוֹרם בּין-לאוּמי והסוֹפרים המדיניים האנגלים מעמידים את שאלתם “כּשאלה הפּוֹליטית” של הארץ ואף מיחסים לה חשיבות-יֶתר מאשר לשאלת היהוּדים. עסקנים קרתנים נעשו – לא בּזכוּת כּוֹחם וכשרוֹנם, אלא בּזכות משׂחק הכּוֹחוֹת הפּוֹליטיים – לדמוּיוֹת בּין-לאוּמיוֹת. הקיבּוּץ כּוּלוֹ נהנה הנאה מרובּה מזרם הזהב שמביאים היהוּדים לארץ וּהשלטוֹן יוֹדע לכַונוֹ למסלוּל הערבי. את זאת קיבּלוּ הערבים. לכאוֹרה: מהם היוּ צריכים הסוֹפרים האנגלים לתבּוֹע הכּרת-תוֹדה וּבעווֹן חוֹסר הכּרה זוֹ להעניש אוֹתם בּמדיניוּת פּרו-יהוּדית. למעשׂה, הסיק ויליאמס מסקנוֹת אחרוֹת. משמע, שאין העיקר בּהרגשוֹת אלא בּדבר אחר לגמרי.

רמז לדבר האחר ההוּא אפשר למצוֹא אצל אוֹתוֹ ויליאמס. “המדינאים שלנוּ אינם יכוֹלים לסבּוֹל סידרה של מהוּמוֹת בּלי סוֹף”. הניסוּח איננו זהיר. מנוּסח זה אפשר היה להסיק, שבּריטניה הגדוֹלה נכנעת בּפני מסַדרי המהוּמוֹת. והדבר איננוּ כּן, מכּל מקוֹם אין הדבר נהוֹג בּפשטוּת כּזאת. אנגליה איננה נכנעת – אין לה צוֹרך בּכך. ואוּלם אנגליה מתחשבת – לכך יש צוֹרך גם לה, למרוֹת כּל כּוֹחה הרב. והיא מתחשבת עם החזק ולא עם החלש – כּזהוּ צו המדיניוּת הריאלית. ולא זוֹ בּלבד. עתה אגיד דבר שיכוֹל להיראוֹת כּפּרדוֹקסלי ואוּלם כּוֹחוֹ רב לא רק בּשׂדה הסוֹציאלי אלא אף בּחיי הפּרט: אנגליה מתחשבת, על אף כּל מאמרוֹ של ויליאמס, עם הגורם הארצישׂראלי שהוא כּפוי-תוֹדה והיא מזלזלת בּגוֹרם המוּכן להחזיק לה טוֹבה. מדוע? משוּם שאת הגוֹרם הראשוֹן, המוֹרד, עליה לרכּוֹש, ואת הגוֹרם השני אין צוֹרך לרכּוֹש – הוּא בּין כּה וכה בּידיה לשבט אוֹ לחסד. הגוֹרם הראשוֹן יכוֹל להיוֹת פּרוֹ-אנגלי אנטי-אנגלי. הבּרירה בּידוֹ. ואנגליה מעוּנינת בּכך שיהיה פּרוֹ-אנגלי. ואילוּ הגוֹרם השני אין הבּרירה בּידוֹ, על כּל פּנים בּקרוב.

מישהוּ מקרבּנוּ עלוּל להתרשם מהתביעה הזאת של ויליאמס וּמרמזים דוֹמים לה המגיעים אלינוּ מנאוּמים וּממאמרים וּמקטעי שׂיחוֹת. מישהוּ מקרבּנוּ עלוּל להסיק מסקנה: נשתדל, איפוֹא, לגלוֹת את נאמנוּתנוּ לאנגליה, נשתדל לנטוֹע בּלב האנגלים את ההכּרה, כּי היא יכוֹלה לסמוֹך עלינוּ – ותתחדש הבּרית, כּאשר נראתה לנו בּראשיתה, בּימים שלאחר השני בּנוֹבמבּר. קוֹלוֹת כּאילה נשמעוּ בּמחננוּ לפני כן. ואין קוֹלוֹת אלוּ בּאים כּי אם מתוֹך הרצוֹן להקל בּדרך הפּשוּטה בּיוֹתר על פּתרוֹן שאלתנו הפּוֹליטית אשר למעשׂה אין חמוּרה כּמוֹתה.

אני מסיח לגמרי את דעתי מכּל הקשיים, הנפשיים והפּוֹליטיים, אשר בּ“פתרוֹן הנאמנוּת”. נעקוֹר כּל אשר יש לעקוֹר מן הלב, נשעבּד את הנפש, נשכּח שיש עוֹלם ערבי אשר בּקרבּוֹ אנוּ חיים ונחיה. הכּל לשם הגבּרת כּוֹחנוּ. על מזבּח זה נקריב הכּל. נניח. האם אומנן מזבּח אלוֹהים חיים הוּא שעליו יֵרֳצה קרבּן העוֹלה שלנוּ?

והן הקרבּן הזה לא נרצה כּאשר הבאנוּ אוֹתוֹ לא מתוֹך חשבּוֹן אלא בּלב תמים. לא נרצה הקרבּן בּתקוּפת סמוּאל וּבתקוּפת פּלוּמר וּבשנים הראשוֹנוֹת של תקוּפת ווֹקוֹפּ. בּכל פּעם בּאו ואמרוּ לנוּ: די, עד כּאן ולא יוֹתר. בּכל פּעם הוֹציאוּ אוֹתנוּ, בּזרוֹע ממש, מתוֹך התרדמה המתוּקה והמַשלֳה והעמידוּ אוֹתנוּ בּפני מציאוּת מרה. בּעצם, לא בּיקשנוּ כּי אם להמשיך את החיים השקטים והבּטוּחים של “ידידוּת נאמנה” משני הצדדים גם יחד – והדבר לא ניתן לנו. עמדה אחרי עמדה השמיטוּ מתחת לרגלינוּ. מדחי אל דחי דחפוּ אוֹתנוּ. לא קיבּלוּ את קרבּננוּ.

מדוּע? דוקא משוּם שהיינוּ נאמנים, משוּם שהיינוּ מוּכנים להיוֹת נאמנים, משוּם שהיינוּ נאלצים להיוֹת נאמנים ללא תנאים. זאת אוֹמרת: היינו מחוּסרי זיוּן, משוֹללי כּל “נוֹשׂא לחליפין” בּעסק הפּוֹליטי. מאז איפשרנוּ לבּריטניה לבוֹא הנה וּלהתבּצר כּאן, לא היה לנוּ עוֹד שוּם דבר להציע לה. בּמלים אחרוֹת: יצאנוּ מגדר המוּעמדים לבּני-בּרית, בּאשר נעשׂינוּ לִמְשוללי רכוּש פוֹליטי. כּך קרה בּאין בּרירה, מתוֹך הכרח. ולי תהא דעה אחרת על כּך. והיא: בּשעת ההכרעה היינו צריכים לתבּוֹע תנאים, תכנית קוֹנקרטית, ולא הבּאת אהדה, חתימה על חוֹזה ולא רק הכּרה מוּפשטת בּ“קשרנו ההיסטוֹרי” עם ארץ-ישׂראל. על השגיאה הזאת, פּרי תמימוּתנוּ הפּוֹליטית, חזרנו גם בּזמן סכסוּך “הספר הלבן” לפּספילד, כּשהתספּקנוּ בּנוּסחאוֹת הכּלליוֹת והגמישוֹת מדי של איגרת מקדוֹנלד. אלא שלכל הפּחוֹת לגבּי העתיד, עלינוּ להבין זאת: בּמידה שנחזוֹר ונכריז על נאמנוּתנוּ המוּחלטת, בּכל התנאים, בּמידה שבּכיווּן זה נכוון את חינוּכנוּ וּמדיניוּתנוּ, בּמידה שנשתדל לגלוֹת את נאמנוּתנוּ, בּה בּמידה נחליש את עמדתנוּ, נבזבּז את שארית רכוּשנוּ הפּוֹליטי.

החיים המדיניים אינם אידיליה. הכּל רוֹצה לחיוֹת, לגדוֹל, להתפּתח, להגבּיר כּוֹח. בּשביל כּל אחד רצוֹן זה מהווה תוֹכן חייו והצדקת קיוּמוֹ. וּלכל אחד נדמה שהצדק אתוֹ, והאמת אתוֹ, ולא רק צדקוֹ הוּא אלא צדק-העוֹלם, לא רק אמיתוֹ הוּא אלא אמת-הנצח. וכל אחד לוֹחם על מקוֹמוֹ. בּמלחמה הזאת אין אדיבוּת-לב ואין מתנוֹת. כּל המוֹסר את עצמוֹ לחסד זוּלתוֹ, מאֲבּד את עוֹלמוֹ. אנחנו הסוֹציאליסטים, היינוּ צריכים לדעת את האמת הזאת של היחסים המדיניים מתוֹך הכּרתנוּ את היחסים הסוֹציאליים, מכּל מקוֹם – התפיסה האידיאלית אינה הוֹלמת אוֹתנוּ כּל עיקר. מי מאתנוּ היה תוֹלה את תקווֹתיו לשחרוּר העוֹבד בּנאמנוּתנוּ למעביד? כּיצד היינוּ מקבּלים את פּני המטיף מוּסר-תוֹדה זה לפּועל? כּלום לא היינו אוֹמרים שהנאמנוּת הזאת, המוּכרזת, המוּדגשת, המחנכת בּכיווּן מסוּים, פּירוּשה שעבּוּד ללא תקוה, שעבּוּד הנפש ושעבּוּד הגוּף, פּירוּשה השלמה עם הרע? ויחסי העמים, בּתקוּפתנוּ אנוּ, מכּל מקוֹם, חמוּרים יוֹתר מיחסי המעמדוֹת.

איה המוֹצא? בּאי-נאמנוּת, כּלוֹמר בּמלחמה? חלילה! אין לעלוֹת את הדבר הזה על הדעת. מידוֹת-הכּוֹחוֹת תשׂמנה אוֹתנוּ ללעג וּלקלס. ועל כּן?

אני חוזר שוּב למשל הסוֹציאלי. גם בּיחסי המעמדוֹת, בּישוּב העברי וּבּתקוּפה זאת, אין אנוּ מתכּוֹננים למלחמה, מלחמה ממש, אשר שמה מהפּכה סוֹציאלית. אנו, בּרוּבּנוּ הגדוֹל, משאירים אוֹתה, מכּמה וכמה טעמים, לעתיד הרחוֹק. אנחנוּ יוֹדעים: ההוֹן היהוּדי נחוּץ לנוּ, אנוּ רוֹצים בּבוֹאוֹ. אנוּ מציבים גבוּלוֹת, גבולוֹת של שוּתפוּת-האינטרסים. אנוּ מחפּשים הסכּמים וּמציעים צוּרוֹת חיים סוֹציאליים שקטים וּמסוּדרים. ואוּלם איש מאיתנוּ איננוּ מטיף לנאמנוּת, איש איננוּ מפרק את זיוּן-המעמד, איש אינוֹ מוֹסר את העוֹבד לשבטוֹ אוֹ לחסדוֹ של המעביד. כּי אנוּ יוֹדעים: בּוֹ בּרגע שכּך נתנהג, וכלתה כּל תקוה להסכּמים וּלצוּרוֹת חיים סוֹציאליים שקטים וּמסוּדרים, ולא תהא כּל אפשרוּת לדבּר על שוּתפוּת-האינטרסים. אלא מה יהא אָז נכוֹן לפּוֹעל? שעבּוּד נפשוֹ, שעבּוּד גוּפוֹ, חוּרבּן חלוֹמוֹ, הלאוּמי והסוֹציאלי. כּי יחסי כּבוֹד, יחסי שוּתפוּת, יחסי בּרית יכוֹלים להיוָצר רק בּין כּוֹחוֹת ורק על יסוֹד היאָבקוּת בּלתי פּוֹסקת של הכּוֹחוֹת האלה. אם יֵרָדם לרגע העוֹמד על המשמר – והמשמר יעבוֹר לידי זוּלתוֹ. כּל המוַתר על היוֹתו כּוֹח בּלתי תלוּי, כּל המוַתר על גילוּי כּוֹח זה, ועל ההיאָבקוּת, כּל המחפּשׂ את המוֹצא בּ“נאמנוּת” – סוֹפוֹ לאַבּד את עוֹלמוֹ.

אם בּיחסי-המעמדוֹת כּך, בּיחסי-העמים על אחת כּמה וכמה.

ה" שבט תרצ"ד (21.1.1934)

---

שוּב: "הספר החוּם" וּ"מלחמתי"

מאת

משה בילינסון

קוֹלוֹנל וג’ווּד שאל בּפּרלמנט האנגלי, כּיצד קרה, שהפצת אוֹסף־התעוּדוֹת נגד ממשלת היטלר נאסרה בּארץ־ישׂראל, בּעוֹד שחיבּוּר ההסתה והדיבּוֹת, חיבּוּר השׂטנה על ארץ־ישׂראל, אשר חיבּר שליט גרמניה, נפוֹץ בּארץ ללא מעצוֹר — והשאלה נשארה ללא תשוּבה, משוּם שהנשאל לא ידע כּלוּם על הענין.

אוּלם אנוּ, תוֹשבי־הארץ, יוֹדעים. וגם ממשלת הארץ יוֹדעת, הן היא־היא שאסרה את הפצת “הספר החוּם” והיא־היא שנמנעה מלאסוֹר את הפצת “מלחמתי”. ואנוּ רשאים לחזוֹר ולשאוֹל את שאלת קוֹלוֹנל וג’ווּד בּאזני ממשלת הארץ: האם ספר מסית וּמעליל וּמַשׂטין חדל להיוֹת חוֹמר־קריאה טמא אם מחבּרוֹ עוֹלה לשלטוֹן? האם ההטפה להשמדת ישׂראל פּוֹסקת מלהיוֹת חוֹמר־קריאה מסוּכּן, אם גוּשפּנקה של מוֹשל עליו?

העם העברי רשאי להיוֹת מוּגן בּארץ הזאת על־ידי ממשלת המנדט. לא רק חייו וקניניו, כּי אם גם כּבוֹדוֹ. העם העברי רשאי לדרוֹש מאת ממשלת הארץ, שאם כּבר נקטה בּדרך הצנזוּרה והחלה לאסוֹר הפצת ספרים שהם מוּתרים בּארצוֹת אחרוֹת, הרי תכלוֹל־נא בּרשימת הספרים האסוּרים לא את “הספר החוּם”, ששוּם סכּנה איננה צפוּנה בּוֹ, אלא קוֹדם כּל את ספרוּת־הארס והזוּהמה של השׂנאה לישׂראל, וּלכל לראש את הספר “מלחמתי” של הקנצלר הגרמני, אשר שאב את כּל השקרים, את חכמתוֹ והשׂכּלתוֹ, מתוֹך “פּרטיכּלי זקני־ציוֹן”.

י“ח אדר תרצ”ד (5.3.1934)

---

לשינוּיים בּמחלקת העליה

מאת

משה בילינסון

המנהל הנוֹכחי של המחלקה הממשלתית החיוּנית בּיוֹתר, הקשוּרה בּיוֹתר במטרוֹת המנדט הארצישׂראלי, אי־אפשר להגיד, שאהדת הישוּב והתנועה הציונית ליותה אוֹתוֹ בשנוֹת עבוֹדתוֹ המרוּבּות. אם בּוֹ, בּתוֹר פּרט, האשם אוֹ בּפּוליטיקה של הממשלה, אשר הוא פּקידה הנאמן, לא רצינוּ, לא יכוֹלנוּ להבין. ראינוּ בּוֹ התגלמוּת אישית של שיטה העוֹמדת בּניגוּד למנדט הארצישׂראלי, של שיטה בּלתי צוֹדקת, לעתים אף אכזרית לגבּי היהוּדי הדוֹפק על דלתוֹת הארץ הזאת. ולא רק שיטת־העליה עוֹררה מרירוּת, אלה גם סדרי מחלקת העליה, שהיוּ לפרקים בּעינינוּ כּהתעללוּת ממש בּיהוּדי אשר השיטה הקפּדנית הרשתה לוֹ את עלייתוֹ לארץ.

ואם לגבּי השיטה יכוֹל היה מר חיימסוֹן להשיב על תלוּנוֹתינוּ, שלא הוּא קבע את חוֹק העליה ולא הוֹא קוֹבע כּל חצי שנה את מספּר רשיוֹנוֹת העליה לעוֹבדים, הרי קשה למצוֹא תשוּבה – בּשל מה בּא כּל הסבל של אלפי הקרוֹבים וּבעלי־מלאכה וּבעלי־ההוֹן אשר מחלקתוֹ גרמה להם בּאיחוּריה בּטיפּוּל הבּקשות. פּרק התיירים המבקשים את הרשיוֹן להישאר בּארץ והרשיוֹן אינוֹ ניתן והם נהפּכים ל“בלתי־ליגליים”, הנתונים כּל רגע למאסר וּלגירוּש – פּרק לחוּד הוּא. וּפרק הערבים הנכנסים לארץ, לאלפים מרוּבים, מארצוֹת שכנוֹת וּמחלקת העליה איננה מתענינת כּל עיקר בּגוֹרלם, גם הוּא פּרק לחוּד.

אכן, חשבּוֹן ארוֹך וּמכאיב, חשבּוֹן שיש בּוֹ גם משוּם אכזבה אישית קשה, הוּא החשבּוֹן שבּין הישוּב וּבין ממנהל מחלקת העליה. כיצד קרה, שנוֹצר חשבּוֹן זה בּינינוּ וּבין האיש, אשר לפי מוֹצאוֹ היה צריך להבין וּלהרגיש את סבל היהוּדי בּגוֹלה ואת רצוֹן היהוּדי לעליה, וּלפי השקפוֹתיו – מכּל מקוֹם לפני כּניסתוֹ למנגנוֹן הממשלה – היה בּתוֹך המחנה – על זאת לא כּאן המקוֹם ולא כּרגע הזמן לדוּן. אך העוּבדה נשארת בּעינה, ואם אמנם תתאמת השמוּעה, כּי מנהל מחלקת העליה הנוֹכחי עוֹמד לעזוֹב את משׂרתוֹ, לא נוּכל להגיד שנראה בּשינוּי אישי זה הפסד לעבוֹדתנוּ הישוּבית וּלעמדתנוּ המדינית.

ואוּלם יתכן שלא יהיה זה שינוּי אישי בלבד. אם יהוּדי אחר לא יבוֹא לכהן בּמשׂרת המנהל למחלקת העליה, הרי יהיה מר חיימסוֹן היהוּדי האחרוֹן שעמד בּראש מחלקה ממשלתית בּארץ־ישׂראל, היהוּדי האחרוֹן בּשוּרת הפּקידוּת הגבוֹהה, היהוּדי האחרוֹן אשר בּאכּסֶקוּטיבה הממשלתית. אם יהוּדי אחר לא יבוֹא בּמקוֹמוֹ של מר חיימסוֹן, הרי שפּרוֹצס “הטיהוּר” ההוֹלך ונוֹתן את אוֹתוֹתיו אז מזמן בּמנגנוֹן הממשלתי, יוֹסיף להתקדם עוֹד צעד אחד, צעד ניכּר מאד, קדימה. ואם תתאמת גם שמוּעה אחרת, כּי משׂרוֹת בּעלוֹת־ערך בּמחלקת העליה עוֹמדוֹת להימסר לכמה ערבים נכבּדים, הרי יהיה זה גם צעד קדימה לקראת הערַביזציה של המנגנוֹן הממשלתי. כּאשר נתמנה פּקיד ערבי למשׂרת עוֹרך־דין ממשלתי, אמרנוּ: ודאי זכּאי ערבי למלא תפקיד בּשוּרוֹת הפּקידוּת הארצישׂראלית, אם הוּא מוּכשר לוֹ. ואוּלם תהיה זאת תמימוּת פּוֹליטית מצדנוּ אם בּמינוּי ערבים מרוּבּים למשׂרוֹת ממשלתיוֹת, – כּשהדבר מלוּוה עוֹד “טיהוּר המנגנוֹן מהיהוּדים” אוֹ בּעצירת ההתקדמוּת של היהוּדים בּסוּלם האַדמיניסטרטיבי – נראה רק מֶכניקה פּקידוּתית בלבד, שאינה מתכּוונת אלא “לתוֹעלת הענין”. לפנינוּ מגמה פּוֹליטית מסוּימת. והמגמה הזאת עלוּלה להיוֹת בעוֹכרינוּ. כי הפּקידוּת היא־היא המשַוה לארץ את אָפיה, היא־היא המנהלה כּל ארץ בּמידה גדוֹלה יוֹתר מאשר החוּקים הכּתוּבים. ועל אחת כּמה בּשׂדה זה הרגיש בּיוֹתר – בּשׂדה העליה. בּעליה וּבשאלת הקרקעוֹת מרוּכּזת השאלה הפּוֹליטית של ארץ־ישׂראל. אנחנוּ רוֹאים בּעליה בּרכה, אוֹשר, את כּל טעם עבוֹדתנוּ. הערבים, בּכל אוֹפן המדבּרים היוֹם בּשמם – רוֹאים בּה אסוֹן. והשלטוֹן רוֹאה אוֹתה כּתוֹפעה אשר הוּא מחוּיב לצמצמה וּלהשגיח עליה ולשמוֹר שמירה מעוּלה לבל תעבוֹר, חלילה, את המידה שהוּקצבה לה. פּקיד העליה נתוּן תחת לחץ בלתי פּוֹסק של גוֹרמים שוֹנים אלה. קל לוֹ להיכּשל. הן ראינוּ כּיצד יהוּדי וציוֹני נכשל כּשלוֹן מכאיב. על אחת כמה וכמה יש לנבּא כּשלוֹן זה לפּקידים הערבים, אם גם ירצוּ לגשת לעבוֹדתם מתוֹך אוֹביֶקטיביוּת גמוּרה. לתבּוֹע מהם את האוֹבּיֶקטיביוּת הזאת בּתנאים השׂוֹררים בארץ, פּירוש הדבר: לתבּוֹע מהם כּוֹחוֹת לא־אנוֹשיים ממש. וּמנַין יהיוּ לפּקיד הערבי הכּוֹחוֹת הללוּ להילָחם את מלחמת העליה העברית, להילָחם את המלחמה הזאת אשר סביבתוֹ הערבית רוֹאה בּה אסוֹן וּסביבתוֹ הממשלתית רוֹאה בּה משוּם חזיוֹן חשוּד? מחלקת העליה לממשלת ארץ־ישׂראל נוֹצרה להיוֹת כּלי נאמן למטרה העיקרית של המנדט. לסייע לעליית היהוּדים לארץ. עד כּה לא היתה מחלקת העליה כּלי כּזה. להיפך. בּהמשך הזמן הפכה לכלי מעכּב וכוֹבל את העליה. עתה, נוֹכח השינוּיים האישיים הרַדיקליים העוֹמדים, כּנראה, לחוּל בּמחלקה הזאת; עתה, כּשאין פּינת־עבוֹדה בּארץ הזאת שלא תאשים קשוֹת את מחלקת העליה על הזנחת חוֹבתה: עתה רשאים אנוּ לדרוֹש, כי מנגנוֹן המחלקה יוּרכּב מאנשים מחוֹננים בּרוֹחב־לבב לגבּי הבנת צרכי הארץ, חדוּרי נאמנוּת למנדט וכנוּת לציווּיוֹ העיקרי, למרוֹת כּל הלחץ שילחצוּ עליהם.

ג' ניסן תרצ"ד (19.8.1934)

---

לאחר משפט האניה היוונית

מאת

משה בילינסון

העתוֹנוּת מלאה ידיעוֹת על העליה הבּלתי־חוּקית־היהודית דוקא. יוֹם־יוֹם מוֹפיעים בּוּלטיני־המלחמה: בּמקוֹם פּלוֹני נתפּסוּ שני יהוּדים וּבמקוֹם אלמוֹני שלוֹשה. יהוּדי זה גוֹרש על־ידי המשטרה ויהוּדיה זאת על־ידי השוֹפט. כּלוּם רק עליה בּלתי־חוּקית מסוּג אחד ישנה בּארץ? כּלוּם אנשים אחרים, לא־יהוּדים, אינם נכנסים לארץ בּלי רשיוֹנוֹת וּבלי פּספּוֹרטים? האם מחפּשים אוֹתם? האם שוֹמרים עליהם בגבוּלוֹת? האם מגרשים אוֹתם? אוּלי כּן ואוּלי לא, על כּל פּנים בּעתוֹנוּת אין ידיעוֹת על כּך.

שמא תאמרוּ: הידיעוֹת נמסרוֹת על־ידי העתוֹנוּת ואין השלטוֹן אחראי להן, והעתוֹנוּת הערבית איננה מעוּנינת בּגילוּי ההגירה הערבית, והעתוֹנוּת העברית לפניה סתוּמים מקוֹרוֹת־האינפוֹרמַציה הפּתוּחים בּפני העתוֹן הערבי; אוֹ אוּלי גם היא איננה מעוּנינת, מאיזוֹ סיבּה שהיא, בּאינפוֹרמציה “הערבית”, וּמשוּם כּך, רק בּעקב הידיעוֹת החד־צדדיוֹת, מתקבּלת תמוּנה מסוֹרסת מכּל הפּרשה העגוּמה הזאת. אם תאמרוּ כּך ­ - ותשגוּ, כּי רבּוֹת הן הידיעוֹת הרשמיוֹת המוּקדשוֹת רוּבּן כּכוּלן לעליה היהוּדית דוקא. ולא הידיעוֹת בּלבד משַווֹת לתמוּנה את אפיה המסוֹרס אלא גם כּיווּן־הפּעוּלה המרוּכּז כּמעט כּוּלוֹ בּחוֹפים דוקא. לאוֹרך הים הוֹלכוֹת ונוֹסדוֹת רוֹב תחנוֹת־המשטרה החדשוֹת. אליהן יוֹצאוֹת פּלוּגוֹת־השוֹטרים החדשוֹת. על פּני הים טסים האוירוֹנים המאירים בּזרקוֹרים שלהם את סירוֹת־הים דוקא. וגם הוֹדעת־המשטרה האחרוֹנה מבליטה בּמיוּחד את השמירה הימית, כּאילוּ אין הים נכלל בּגבוּלוֹת הארץ בּכלל. וידוּע: הים הוּא גבוּל היהוּדים, כי הן לרשוּת הערבים עוֹמדים גבוּלוֹת־יבּשה, ארוּכּים למדי וּבלתי־מוּגנים כּלל.

נוֹסף על הידיעוֹת שבּכל יוֹם, נוֹסף על ריכּוז כּוֹחוֹת השמירה בּכיווּן אחד, בּא עתה המשפּט “הגדוֹל”, עם הוֹדעת המשטרה שקדמה לוֹ, עם ההוֹדעה המיוּחדת של מרכּז המשטרה שסיימה אוֹתוֹ, עם הענשים החמוּרים שלוֹ, העשׂוּיים מאליהם להפנוֹת את תשׂוּמת־לב הקהל ל“גניבת־גבוּל” זאת. וּבהיוֹת שגם לא־יהוּדים ולא ארצישׂראלים נענשוּ קשוֹת במשפּט זה, יש להניח שהד “בּין־לאוּמי”, הד “עוֹלמי” צפוּי לדבר.

האם יש כּוַנה בּתמּונה החד־צדדית הזאת? האם מישהוּ מעוּנין להשתיק וּלטשטש את ההגירה הערבית וּלהבליט את העליה היהוּדית הבּלתי־חוּקית? האם לשם כּך שוֹמרים על הגבוּלוֹת “הערבים” וּמגרשים את החוֹרָנים -אם אמנם עוֹשׂים זאת - בכל ההצנעה, ללא הוֹדעוֹת המשטרה, ללא בּוּלטיני־הנצחוֹן, ללא משפּטים וללא ענשים? ועל כּן “נצחוֹן על הים” מריעים וּמטילים ענשים וּמפרסמים בּרבּים?

בּין אם יש כּוָנה בדבר, וּבין אם יד המקרה מסדרת את הענינים סידוּר מסוֹרס זה, התוֹצאה אחת היא: תוֹשבי־הארץ כּוּלם והעוֹלם כּוּלוֹ ישמעוּ וידעוּ שהיהוּדים הם־הם עוֹברי־החוֹק בּארץ הזאת, אתם יש למשטרה טירחה ודאגה, משׂא־וּמתן וּמשפטים, בּגללם יש צוֹרך בּגיוּס נוֹסף של כּוֹחוֹת שמירה וּבשימוּש בּאוירוֹנים צבאיים לצרכי המשטרה, בּגלל היהודים מוּכרחים להעסיק את השוֹפטים הארצישׂראלים, בּהם מוּכרחים למלא את בּתי־הסוֹהר, כּי אין להם, ליהוּדים הללוּ, כּל חוּש של משמעת וכל רגש של חוֹק וכל דרך־ארץ בּפני החלטת השלטוֹן בּדבר עלייתם, והם מנסים, בּכל מיני דרכים בּלתי הגוּנוֹת ובלתי מקוּבּלוֹת אצל עמים תרבּוּתיים, לעבוֹר על החוֹק וּלרמוֹת את השלטוֹנוֹת. כּי אכן ידוע: רמאים הם היהוּדים הללוּ, מבּטן ומלידה התרגלו בּכך ואין הם יכוֹלים להינזר מכּך. כּלוּם לא שמעתם על זאת בּכל תפוּצוֹת פּיזוּרם? כּלוּם דיבּרוּ על זאת מעט בּאזניהם, כּלוּם לא צעקוּ ממש על זאת בּכל הכּרוּזים והעתוֹנים והעלוֹנים והחוֹברוֹת והספרים הללוּ, המציפים את העוֹלם כּוּלוֹ? ואם אַתם חשבתם שבּארץ־ישׂראל וּלגבּי ארץ־ישׂראל יגלוּ היהוּדים האלה סגוּלוֹת אחרוֹת, ייטיבוּ את דרכּם ויתנהגוּ בּיוֹשר, הרי שטעוּת היא בּידיכם - גם כּאן הם גוֹנבים את הגבוּלוֹת, גם כּאן מסייעים אחיהם בּידיהם וגם מלחים יוָנים הכניסוּ לתוֹך עסקיהם המגוּנים, וּמסתבּר, - לפי פּסק־דינוֹ של השוֹפט, - שיש להם גם איזה ארגוּן, אשר מטרתוֹ המפוֹרשת היא לעבוֹר על החוֹק. אכן, גם כּאן שמרוּ היהוּדים על דרכיהם - וּכלוּם לא יצדק הערבי הארצישׂראלי אם יתנגד להם והמוּסלמי בּהוֹדוּ אם יתמרמר והשלטוֹן האנגלי אם יתנהג בּזהירוּת כּפוּלה וּמכוּפּלת לגבּי עליית היהוּדים לארץ?

בּין אם כּזאת היתה הכּוָנה וּבין אם לא היתה כּזאת, אחת היא: מהארץ תצא הדיבּה לאחר משפט־האניה הזה [אנית המעפּילים “ולוס”] נוֹסף לכל הידיעוֹת בּדבר העליה הבּלתי־חוּקית היהוּדית דוקא, שמילאוּ את העתוֹנוּת הארצישׂראלית בּחדשים האחרוֹנים.

יהי, איפוֹא, כּן. תצא הדיבּה וּתמלא את תפוּצוֹת הגוֹלה ואת העוֹלם כּוּלוֹ. כּי טרם כּלתה בּנוּ שארית האמוּנה בּכוֹח־השיפּוּט של מקבּלי־השמוּעה וּבסגוּלתם לנתח וּלהבין את התוֹפעוֹת הציבּוּריוֹת וּבמשמעוּתן הנכוֹנה. ואכן, אנוּ תקוה, כּי גם דברים אחרים, ולא רק גנאי ודוֹפי, יקָלטוּ מהשמוּעה על האניה הפּוֹשעת.

כּי הן מקבּלי השמוּעה ישאלוּ את עצמם: הלא מפוּרסם וידוּע שהיהוּדים הם אנשים פּקחים, וגם אוֹמרים עליהם שלא בּרצוֹן יעמידוּ את עצמם בּסכּנה, ואפשר לתאר שעצם גניבת־הגבוּל אינה קלה וגם “בּלתי־ליגליים” בּארץ אינם חיי תענוּג. ואם היהוּדים הזהירים והפּקחים, עוֹשׂים כּדבר הזה, ודאי יש להם סיבּה ויסוֹד, ודאי יש כּוֹח־מה הדוֹחף אוֹתם לדרך הזאת, שהיא לא רק מגוּנה אלא גם בּלתי נעימה בּמאד. ואז ירצוּ מקבּלי הידיעה לחקוֹר ולדעת מהי הסיבּה הזאת וּמהוּ הכּוֹח הדוֹחף הזה, ויוָדע להם כּי חגוֹרת־אש הקיפה את היהוּדים בּכל מקוֹמוֹת מוֹשבם: רעב וניווּן ושׂנאה וּרדיפה - עד למחנק. וּבכל מקוֹם מוֹשבוֹתיהם סגוּרים היהוּדים האלה, סגוּרים וּמסוּגרים, כּי אין מדינה ואין עם המוּכנים לקבּלם. רק מקוֹם אחד ישנוֹ, על פּני העוֹלם כוּלוֹ, שלשם יש זכוּת ליהוּדים להיכּנס לא רק לפי הכּרתם בּת אלפי־השנים, כּי אם לפי המשפּט הבּין־לאומי וּלפי התחַיבוּת ממשלת הארץ הזאת וּלפי העבוֹדה העצוּמה שהשקיעוּ במקוֹם הזה. כּאן הצליחוּ היהוּדים להפוֹך שממה לשׂדה פּוֹרח, לבנוֹת ערים על החוֹלוֹת, ליצוֹר מקלט בּטוּח להמוני העם - לא להלכה אלא למעשׂה. הצליחוּ בּעבוֹדה הגדוֹלה הזאת ללא עזרה כּל שהיא של אוּמוֹת העוֹלם, גם ללא עזרה פּעילה של שלטוֹן הארץ. הצליחוּ בּעבוֹדה הגדוֹלה הזאת מבּלי שגרמוּ נזק כּל־שהוּא לשממה וליוֹשביה, אלא להיפך: מתוֹך הענקת בּרכה מרוּבּה להם. וּגבוּלוֹת הארץ הזאת - אסוּר להגיד שהם סגוּרים וּמסוּגרים בּפני היהוּדים, אין זאת אמת כּלל. אך מוּתר וחוֹבה להגיד, שמידת פּתיחתם של הגבוּלוֹת האלה איננה עומדת בּשוּם התאמה לא לכוֹח־הקליטה של ארץ המקלט הבּטוּח הזה, אשר היהוּדים יצרוּ לעצמם, ולא להתחַיבוּיוֹת המפוֹרשוֹת הבּין־לאוּמיוֹת של ממשלת הארץ הזאת. והמוֹני העם העברי, הנעקרים משרשיהם בּכל מקוֹם־מוֹשבוֹתיהם, שמַטה־לחמם נשבּר וּכבוֹדם נרמס וחייהם בסכּנה, עוֹמדים נדהמים בּפני גזל זה של זכוּתם, בּפני קיפּוח זה של מאמציהם ואינם רוֹצים להבין, ואינם יכוֹלים להשלים: הנה זאת מוֹלדתי, הנה בּיתי הלאוּמי, בּמרחק כּמה ימי־נסיעה ממקוֹם עינוּיי, וּבארץ־מוֹלדת זאת הכינוּ לי אחי חיי עבוֹדה, חיי כּבוֹד וחיי שוּתפוּת בּיצירת האוּמה, וּבכל זאת נגזר עלי, - עלי ועל אבי ועל ילדי, - להתנוון כּאן, בּמקוֹם עינוּיי. כּיצד קרה הדבר? וּמהי הגזירה הזאת? מה טעמה וּמה הצדקתה?

והיהוּדי הזה, אשר שאל את נפשוֹ כּך, עוֹמד וּמגייס את רכוּשוֹ, מוֹכר את אשר ניתן למכירה ואת השאר הוא מפקיר, מכתת את רגליו למשׂרד הארצישׂראלי וּלמשׂרד הקוֹנסוּל הבּריטי, וּלאחר שהעלה חרס בּידוֹ, הוּא הוֹלך וּמפקיד את גוֹרלוֹ בּידי כּל מיני אנשים, המסכּימים לסַדרוֹ: אחת היא לוֹ אם הם, יהוּדים אוֹ יוָנים אוֹ ערבים, אוֹ נוֹכלים, אוֹ מוֹצצי דמוֹ וּמספסרים בּאסוֹנוֹ, והוּא מפליג אתם למצרים וּלסוּריה וּלחוֹף הים אשר בקרבת תל־אביב, שׂם נפשוֹ בּכפּוֹ וּמשליך את עצמוֹ בּפוֹעל ממש הימה, על זקניו ועל ילדיו - אוּלי, אוּלי תאיר לוֹ ההצלחה סוֹף־סוֹף פּנים וגלי־הים ישׂאוּהוּ ויביאוּהוּ אל החוֹף הנכסף. אך שוֹמרי המנדט הארצישׂראלי אוֹרבים לוֹ על שׂפת־הים. וּברכב וּבאוירון יארבוּ, והוּא נתפּס, היהוּדי העלוּב הזה, הרמאי הזה, גוֹנב הגבוּל הזה. בּתוֹ ואשתוֹ נשלחוֹת לבית־האסוּרים אשר בּבית־לחם והוּא נשלח לבית־האסוּרים שבּעכּוֹ, עוֹמד לדין וּמגוֹרש מהארץ הזאת. ולא די שהתרוֹשש ועוּנה בּדרכים וּבמאסרים, ועליו לשוּב לביתוֹ־לא בּית בּעירוֹם וּבחוֹסר כּל תקוה וכל סיכּוּי, אלא גם “קלוֹן” המיט על עצמוֹ ועל עמוֹ.

אכן, יצא נא דבר המשפּט הזה לרחבי העוֹלם. יתפּשט נא על פּני כל תבל. יעיד נא בּעיני כּל על עלבּוֹננוּ וּכאֵבנוּ, בּכל מקוֹם וגם כּאן - כּן, גם כּאן - בּארץ הזאת. יעיד על חגוֹרת־האש שנצמדה לנוּ, ועל הרצוֹן העז המפעם בּלבּוֹתינוּ לא להישׂרף בּה, אלא להינצל הימנה. יעיד נא על תשוּקת העליה הארצישׂראלית, שאחזה בהמוֹני העם העברי, על כּל שכבוֹתיהם ועל כּל גיליהם. יעיד נא על צו־העליה, שאין ממנוּ מנוֹס. יספּר נא על היאוּש הגדוֹל שאחז את המוֹנינוּ והשליך אוֹתם לתוֹך גלי הים הזה. יספּר נא בּאזני כּל על המלחמה המשוּנה הזאת ¾כּה שוֹנה היא בּצוּרתה, בתָכנה, בּדרכיה וּבמטרוֹתיה ממלחמוֹת עמי העוֹלם, - אשר אסרוּ המוֹני העם העברי לפי דרכּם, לפי האמצעים שבּידיהם, מלחמה נוֹעזה ומסוּכּנה כּאחת, הֶרוֹאית ועלוּבה, נוֹאשת וחדוּרת תקוה גדוֹלה. מלחמת־יאוש על הזכוּת לחיוֹת, לחיוֹת בּארץ ולעבוֹד בּארץ.

אכן יהיה כּן: תתפּרסם נא הידיעה הזאת הנוֹעדה להבזוֹתנוּ וּלהמיט קלוֹן עלינוּ, תצא נא ותגיד בּאזני כּל בּאי־עוֹלם, עם מי משני “היריבים” האלה - השלטוֹן המנדטוֹרי והעוֹלה היהוּדי הבּלתי חוּקי - החוֹק והאמת. לא זאת האמת שהשוֹטר המזוּין מסמן אוֹתה, אלא אמת החיים, אמת של הכרח החיים המתפּרצים מכּל עבר; ולא אוֹתוֹ החוֹק החקוּק בּפקוּדת השלטוֹן מספּר פּלוֹני־אלמוֹני, אלא אוֹתוֹ חוֹק־הצדק הסוֹלל לוֹ את נתיבוֹ מתוֹך איסוּרים ועלבּוֹנוֹת.

כ“ה אלול תרצ”ד (5.9.1934)

---

חוק המשמרות

מאת

משה בילינסון

הצעת-החוֹק, האוֹסרת את המשמרוֹת כּאמצעי בּמלחמת הפוֹעל העברי על זכוּתוֹ לעבוֹדה, נעשׂתה לחוֹק. אוֹתוֹ גליוֹן העתוֹן הרשמי, אשר הביא לנוּ את שדיוּל העבוֹדה המלעיג עלינוּ, הוּא-הוּא שבּישר לנוּ גם את הבּשוֹרה הקשה הזאת, כּאילוּ כּדי לרמז על הקשר שבּין שני הדברים האלה, כּאילו כּדי להגיד לנו: בּשתי דרכים תהא העבוֹדה הערבית כּפוּיה על המשק העברי – על-ידי צמצוּם מספר הפּוֹעלים היהוּדים בּארץ ועל-ידי מניעת המלחמה לעבוֹדה העברית.

נעשׂה נסיוֹן להסבּיר לשלטוֹן – בּעתוֹן, בּתזכּירים, בּראיוֹן מיוּחד, – את היסוֹדוֹת המוּפרכים, הבּלתי צוֹדקים אשר בּהצעת-החוֹק שלוֹ. הוּסבּר לשלטוֹן, שהמשמרת הלאוּמית איננה מסַכּנת – לפי כּל נסיוֹן העבר וּלפי כּל חינוּך ציבּוּר הפּוֹעלים ההוֹלך למשמרת – את שלוֹם העמים בּארץ. הוּסבּר לשלטוֹן, כּי מצבים אבּסוּרדיים יִוָצרוּ על-ידי “התיקוּן”. לדוּגמה: הפוֹעלים הערבים יהיוּ רשאים להתנגד להכנסת הפוֹעלים החוֹרניים לעבוֹדה, כּי בּני לאוֹם אחד הם, והפוֹעלים היהוּדים נשללה מהם האפשרוּת להתנגד לנישוּלם בּעזרת הפוֹעל הערבי. הוּסבּר לשלטוֹן כּל הערך הלאוּמי, החברתי והאנוֹשי אשר בּעקרוֹן העבוֹדה העברית, בּרצוֹן העם לחיוֹת וּלהתקיים בּעבוֹדתוֹ הוּא, ללא ניצוּל עם אחר. ללא הוֹעיל. השלטוֹן תקיף בּהחלטתוֹ. השלטוֹן תקיף בּרצוֹנוֹ. והצעת-החוֹק היתה לחוֹק.

אנוּ עוֹמדים לפני מציאוּת חדשה, עבוֹדת-הפּרך אשר הוּטלה על שני חברינוּ בּעד השתתפוּתם במשמרת, המשפּט האדמיניסטרטיבי המתנהל עתה נגד ארבּעה חברים בּגלל ארגוּן המשמרת – מבשׂרים לנו את המציאוּת החמוּרה הזאת. אם כּך התנהג השלטוֹן לפני החוֹק הזה, כּשהמשמרת הלאוּמית השקטה היתה דבר שבּהיתר, מה יהיה מעתה, מאז נעשׂתה המשמרת הזאת לדבר שבּאיסוּר?

כּיצד יתנהג הפּועל העברי בּמציאוּתוֹ של חוֹק זה – זוֹ היא שאלת החשבוּן התכסיסי. ואוּלם יהיה החשבּוֹן התכסיסי הזה כּאשר יהיה, בּצדקת החוֹק לא נכּיר. העם העברי יוֹצר את משקוֹ בּארץ-ישׂראל לשם הקמת משק האוּמה והרשוּת בּידי העם להגן אל אָפיוֹ של המשק, לשמוֹר עליו שימלא את תפקידוֹ. כּכה, לא אחרת, מתנהגים עמים אחרים והעם האנגלי בּתוֹכם. גם בּאנגליה שוֹמרים על אָפיוֹ הלאוּמי של המשק הבּריטי, גם בּאנגליה מעמידים משמרוֹת על-יד בתי-חרוֹשת וּבתי-מלאכה ואחוּזות אנגליים. המשמרוֹת האלה נקראוֹת: גבוּלות, ולא ימָצא איש בּאנגליה, אשר ידרוֹש את בּיטוּלם אוֹ יתקוֹמם נגדם בּכוֹח עקרוֹנוֹת מוּפשטים. חוּקיים הם, לכל הדעוֹת, המשמרוֹת אלה, וכל כּוֹח המדינה, מדעת הקהל ועד השוֹטר האחרוֹן, מרוּכז בּהם.

לנוּ אין כּוֹח מדיני כּדי להגן על המשק שלנוּ למען ימלא את תפקידוֹ, למען ישמש את המטרה אשר לשמה נוֹצר. החוֹק איננוֹ בּידינוּ והשוֹטר והחייל אינם נשמעים לפקוּדתנו. רק דבר ממשי אחד היה בּידינוּ כּדי להגן על יצירתנו: שרשרת זאת של תריסר פוֹעלים העוֹמדים ללא זיוּן כּלשהוּ על-יד הפּרדס, בּמרחק אשר החוֹק קבע אוֹתוֹ ודברי הסבּרה, דברים אלה בּלבד, לא חלילה דברי איוּם, היוּ מוּתרים להם. עתה הוּשמט מידינוּ גם הנשק השלֵו הזה, עתה מאַיים החוֹק לפזר גם את השרשרת הזאת וּלהביא את העוֹמדים בּה לפני כּס המשפּט למען יעניש אוֹתם – בּעד מה? בּעד רצוֹנם לעבוֹד, בּעד רצוֹנם לשמוֹר על מקוֹמוֹת-עבוֹדה לעצמם וּלאחיהם אשר בּנכר.

מה שלא יעלה על הדעת לדרוֹש מאת עמים חזקים ואיתנים, היוֹשבים איתנים על אדמתם וסכּנת תלישוּת מעבוֹדה וּמאדמה איננה אוֹרבת להם, – והן לא יעלה על הדעת לדרוֹש מהם, כּי יפתחוּ את שערי המשק הלאוּמי לפני כּל הניגש אליו מרחוֹק אוֹ מקרוֹב – דבר זה נדרש מאתנו, מעם חלש ודווּי אשר הצליח, בּמאמץ כּבּיר, אחרי אלפי שנוֹת נדוּדים, ליצוֹר לוֹ כּאן גרעין ראשוֹני של משק לאוּמי.

החוֹק האוֹסר עלינו לעמוֹד על-יד השערים הבּלתי-מוּגנים של משקנוּ וּלהסבּיר לנכנסים בּהם את העוול שבּמעשׂיהם, החוֹק הזה הוּא חוֹק הקיפּוּח, חוֹק הנישוּל. בּצדקתוֹ לא נכּיר.

                ג" אייר תרצ"ה (6.5.1935)

---

הכרוניקה המדאיגה

מאת

משה בילינסון

ההתנפּלוּיוֹת על היהוּדים מתרבּוֹת שוּב. צא וּראה “יבוּל” שלוֹשה ימים מהוּ: התנפּלוּת על שתי נשים בּדרך מכּרכּוּר לפרדס-חנה, התנפּלּות על קבוּצת תלמידים יהוּדים מצפת בּדרך מכּפר ג’עוּני לראש-פּינה, התנפּלוּת על שוֹמר כּפר אז"ר, נסיוֹן גניבה בּכרכּוּר בּלוית יריוֹת, יריה בּחברי קיבּוּץ “המנוֹף” על-יד כּפר-סבא, כּריתת עצים בּפרדסי “כּפר יעבץ” ליד תל-מוֹנד, השחתת עצים בּפרדס האבּר ליד חירוּת ב'. כּל אלה בּמשך שלוֹשה ימים בּלבד.

אל ניחָפז להסיק מסקנות פּוֹליטיות מרחיקוֹת-לכת. אל נדבּר על ארגון מכוּון וּמחוּשב. אך אי-אפשר לנוּ לבלי לראוֹת בּשוּרה הארוּכּה הזאת את התוֹצאה של ההסתה הפּרוּעה, שהתנהלה בּשבוּעוֹת אלה בּעתוֹנים הערביים ועל-ידי המנהיגים הערבים נגד הישוּב העברי. כּי ידענוּ את תוֹשבי הארץ ואת הקלוּת בּה הם מוּכנים “לתרגם” את השׂפה הפוֹליטית – והיא בּלתי פוֹליטית למדי – של מנהיגיהם לשׂפת המעשׂה הפּלילי. וּלאוֹר כּל ההתנפּלוּיוֹת האלה, כּשבּכל מקרה כּמעט היוּ המתנפּלים הערבים מזוּינים והנתקפים היהוּדים אפילוּ מקל לא היה בּידיהם – מה אוילית, מה זדוֹנית היא הצעקה בּדבר ההזדיינוּת של היהוּדים דוקא ובדבר ההתכּוֹננוּת של היהוּדים דוקא להתנפּל על הערבים.

מכּל מקוֹם: מצב-הבּטחוֹן בּארץ איננוּ כּל כּך מוּצק כּפי שאפשר היה להסיק ממהלך יוֹם השביתה, ועל הממשלה לעשׂוֹת מאמץ מיוּחד כּדי להפסיק את הפּוּרעניוֹת, פּוּרעניוֹת שבּמעשׂים ופוּרעניוֹת שבּכתב.

ה' חשון תרצ"ו (1.11.1935)

---

שביתת־הרעב

מאת

משה בילינסון

“הבּלתי־חוּקיים” בּנוּר־שמש היוּ נאלצים להכריז שביתת־רעב, המשמשת הוֹכחה ליחס הבּלתי מוּצדק, שהשתרש בּאדמיניסטרציה הארצישׂראלית לגבּי סוּג “החוֹטאים” האלה. לאמיתוֹ של דבר, אם נרצה להעמיק בּבעיה זאת לא נמצא שוּם חטא בּמעשׂי האנשים האלה. אין הם מחפּשׂים בּלתי אם עבוֹדה וּמחיה בּארץ, אשר בּה הוּבטחה להם הקמת בּיתם. אם חָטא כּאן מישהוּ, הרי חטאוֹ של החוק הוּא, שלא הסתגל לצרכי העם העברי ולא לאפשרוּיוֹת הארץ, וּבאי־הסתגלוּתוֹ זאת גרם הוּא עצמוֹ, חוֹק־העליה הממשלתי, — לעבירה.

נניח כי חוֹטאים הם האנשים האלה. אך מכּל מקוֹם אינם פּוֹשעים פּליליים. מנַין חוֹמר־הדין הזה, אשר שוּם ארץ אינה יוֹדעת לגבּי פּליטים, שהם תוֹפעה תדירה מאז המלחמה העוֹלמית? מנַין חוֹסר־אדיבוּת זה לגבּי מוּכּי הגוֹרל? מנַין פּסקי־דין אלה, של מאסר ושל גירוּש, לגבּי זקנים וטף, וּביניהם גם פּליטי רוּסיה וגם פּליטי אשכּנז? ולא זאת בּלבד אלא גם זאת: על כּל חוֹמר־הדין של השוֹפט, הוֹלכת וּמתוַספת גם שרירוּת־לב של האדמיניסטרציה. מהי הרשוּת שלקחה לעצמה, בּמקרה זה של אסירי נוּר־שמש, להעביד בּעבוֹדת־פּרך אנשים שנידוֹנוּ למאסר בּלבד? האם האחראים לשרירוּת־לב זוֹ, שהיא עבירה על החוֹק, יתָבעוּ לדין?

ידיעוֹת מזעזעוֹת נדפּסוּ לפני זמן־מה בּעתוֹנוּת על כּמה מקרים של שרירוּת־לב מחפּירה יוֹתר — על המכּוֹת הקשוֹת, האכזריוֹת, שבּהן פּוֹגשים השוֹטרים את “הבּלתי חוּקיים” הנוֹפלים לידיהם. עדי־ראִיה שהיוּ מוּכנים להוֹפיע לפני השלטוֹנוֹת החוֹקרים, מסרוּ את הידיעוֹת האלה. האם הוּזמנוּ להשמיע עדוּת זאת בּאוֹרח רשמי? האם נעשׂתה חקירה? האם נתבּעוּ לדין ונשׂאוּ בּענשם האחראים למעשׂים האכזריים?

י' חשון תרצ"ו (6.11.1935)

---

לאחר רצח רוזנפלד

מאת

משה בילינסון

שבוּע ימים עבר מאז נפל רוֹזנפלד קרבּן רוֹצחים. דבר לא נוֹדע לציבּוּר על תוֹצאוֹת החקירה. והן נסיוֹן לנוּ: אוֹ שהפושעים נמצאים בשעוֹת הראשוֹנוֹת בימים הראשוֹנים לאחר הפּשע, אוֹ שעקבוֹתיהם הוֹלכים ומיטשטשים. כּך ראינוּ גם בּרצח האחרוֹן שהחריד את לב הישוּב, בּרצח קלמן שפּירא בּסביבוֹת ירוּשלים.

איננוּ מעלים על הדעת שהמשטרה אין לה רצוֹן לגלוֹת את הרוֹצחים. אך נראים הדברים, כּי יכלתה איננה מספּיקה עדיין. מדוּע? האם משוּם שארגוּנה איננוּ נמרץ למדי? אוֹ שמא ישנוֹ יסוֹד לשמוּעוֹת, שנפוֹצוּ בּזמן האחרוֹן, על האוֹפי המיוּחד, הפּוֹליטי, של הרצח הזה, והאוֹפי הזה הוּא מכשוֹל לחקירה?

הציבּוּר העברי רשאי לדעת איך נפל רוֹזנפלד. הוא איננוּ יכוֹל להשלים עם המחשבה, שאחד מטוֹבי בּניו נקטף בּדמי ימיו בּידי רוֹצחים, והרוֹצחים האלה מהלכים בּחוּצוֹת ללא עוֹנש. הציבּוּר העברי רשאי לדעת את האמת על מצב הבּטחוֹן בּארץ הזאת. הוּא מחכּה בּקוֹצר רוּח לתוֹצאוֹת החקירה, תהיינה אשר תהיינה.

כ“א חשון תרצ”ו (15.11.1935)

---

עינויי העולים הבלתי חוקיים

מאת

משה בילינסון

החוּמרוֹת והגזירוֹת החדשוֹת, אשר הממשלה הטילה על העליה הבּלתי ליגלית, מתחילוֹת לתת אוֹתוֹתיהן, ולא רק בּארצוֹת אשר משם היוּ בּאים העוֹלים האוּמללים האלה, ולא רק על גבוּלוֹת הארץ, אלא גם בּפנים הארץ. כּבר נמצא מישהוּ, אשר נבהל מן העונשים הכּלוּלים בּפּקודה האחרוֹנה, והוּא מתחיל להבּיט בּעינים חשדניוֹת־פחדניוֹת על כּל אחד המתקרב אליו והמבקש ממנוּ דבר־מה – משׂרה, עבוֹדה, שירוּת, עזרה – שמא שייך האיש לסוּג זה, אשר עליו הכריז השלטוֹן חרם חברתי. כּבר נמצא מישהוּ השוֹאל קוֹדם כּל את הנפגש לוֹ בּדרכי־החברה וּבעניני־העסק: מי אתה וכיצד נתגלגלת הנה ואיה תעוּדתך והויזה שלך והרשיוֹן שניתן לך על־ידי השלטוֹן להישאר בּארץ?

זהוּ ההיגיוֹן של הפּקוּדה החדשה. אם מפוֹרש בּה שעוֹנש חמוּר – מאסר וקנס – מגיע לא לעוֹלה בּלתי חוּקי בלבד אלא גם ל“מאַכסנים” אוֹתוֹ, הרי שמוּכרחים להימצא אנשים שירצוּ להיזהר מעוֹנש זה וימנעוּ אפילו ממעשׂים שאינם בּגדר החטא, אפילוּ לפי הפּקוּדה הקטלנית. ופירוּש הדבר: חיי העוֹלים הבּלתי חוּקיים, אם היוּ עד עכשיו חיי עינוּיים, חיי חרדה וּדאגה וחוּרבּן־משפּחה, עלוּלים להיוֹת מעתה חיי מוּחרמים גם בּעבוֹדה וּבמשׂרוֹת. סוּג אנשים, אשר לא גנבוּ ולא גזלוּ ולא הרגוּ, חלילה, עוֹמד לרדת למדרגת “מנוּדים”, אשר “החברה ההגוּנה” חייבת להיזהר ממגע אתם, יוֹתר מאשר היא חייבת זאת לגבּי פושעים פּליליים. כי הרי בּעד ה“אכסניה” הניתנת לאלה, אין השלטוֹן מאיים בּמאסר עד שנה אוֹ בּקנס עד מאה לא"י או בּזה ובּזה גם יחד. סוּג אנשים, אשר משפּחוֹת להם, נשים להם, ילדים להם, עוֹמד להיוֹת עשוּק־לחם בּאוֹפן האכזרי בּיוֹתר.

לא נוּכל להאמין שהשלטוֹן התכּוון, בּדעה בּרוּרה וּצלוּלה, לגזר־הדין כּה קטלני לגבּי אנשים הנמצאים כּבר בּארץ, בּמקרים ידוּעים מזה שנים, והם נכנסוּ לחיי עבוֹדה, והם משׂתכּרים את שׂכרם וּמרויחים את לחמם ולא נפלוּ למעמסה על החברה ושוּם רע לא צמח מהם לחברה הזאת וּלשלטוֹן הארץ. לא נוּכל להאמין, רצוֹננוּ לחשוֹב שהשלטוֹן לא התכּוון בּלתי אם למניעת התוֹפעה, אשר היא עבירה בּעיניו. אך הלא ההגיוֹן של החוֹק שנתפּרסם אוֹמר אחרת: לא לבד מניעת עליה בּלתי חוּקית לעתיד לבוֹא, אלא גם החרמת העוֹלה הבּלתי חוּקי, הוֹצאתוֹ מחיי החברה, הרעבתוֹ.

עם פּרסוּם הפּקוּדה הזאת העמיד השלטוֹן, הוּא עצמוֹ, את שאלת גוֹרל האנשים האלה על סדר היוֹם. הישוּב העברי, על מוֹסדוֹתיו, לא עשׂה זאת עד כּה. לא רק הישוּב שתק והמוֹסדוֹת שתקו, אלא גם הם החניקוּ את קוֹל הצעקה המרה, את קוֹל היאוּש שהיה מוּכן לפרוֹץ כּמה וכמה פּעמים בּתוך המחנה האוּמללים האלה. חרדנוּ: פּן תרע להם הצעקה הזאת. חשבנו: אפשר שמוּטב להם לסבּוֹל וּלהוֹסיף לסבּוֹל בּשתיקה. אך עתה העלה השלטוֹן, הוּא עצמוֹ, את השאלה הזאת. הוּא העלה אוֹתה בכל חוֹמר הדין, בּאשר הוּא דן את האנשים האלה לחיים שאינם עוֹד חיים. הוּטל עליו עכשיו להוֹציא מסקנוֹת ממעשׂיו. אין להעלוֹת על הדעת שהמסקנוֹת האלה יכוֹלוֹת להיוֹת בּציִד חדש וּבהוֹצאת האנשים האלה מארץ־ישראל. אילוּ גם היה רצון בּלתי־אנוֹשי כּזה בּלב השלטוֹנוֹת, גם אז היה שיקוּל פּוֹליטי־ישוּבי מוֹנע אותו, ללא שוּם ספק, מצעד כּזה, העלוּל לזעזע זעזוּע מסוּכּן מאוד את חיי הארץ, הכּלכּליים והפּוֹליטיים. וּמכּיון שלא יתכן, – שוּב ושוּב: לא יתכן ממש, – שהשלטוֹן התכּוון לגזירה כה קשה לגבּי אנשים האלה, הרי שאין לפניו עתה, אחרי פּקוּדתו החדשה, אלא דרך אחת ויחידה: חיסוּל המעמד הזה, בּו נתוּנים העוֹלים הבּלתי חוּקיים – וקלוֹן בּוֹ, השפּלה בּוֹ. השלטוֹן אשר הוֹציא את הפּקוּדה הקטלנית, השלטוֹן אשר הטיל חוּמרוֹת וּגזירוֹת גם על העוֹלה הבּלתי חוּקי וגם על “המאַכסנים” אוֹתוֹ, חייב לשׂים קץ, עד כמה שאפשר מהר יוֹתר, ליסוּרים אלה וּלסבל זה, אשר מצוּקת ישראל והתנהגוּתה של ממשלת ארץ־ישראל גרמוּ להם.

ט“ו טבת תרצ”ו (10.1.1936)

---

נוּמרוּס קלאוּזוּס בּארץ־ישׂראל!

מאת

משה בילינסון

אם חשב מישהוּ, שהשלטוֹן הארצישׂראלי עלוּל להתרשם מארגוּמנטציה שקוּלה, ולחזוֹר בּוֹ מטעוּת שטעה בּדבר-הלכה, הרי בּא העתוֹן הרשמי עם מכסת הרשיוֹנוֹת לרוֹפאים לשנת 1936, ושׂם לאַל סברה זוֹ. התיקוּן ל“פקוּדת הרוֹפאים”, שנתפּרסם בּשנה שעברה וּמסר רשוּת לידי השלטוֹן להגבּיל את מספר הרשיוֹנוֹת הניתנים לרוֹפאים, זכה לספרוּת עשירה מאד ורבּת-נימוּקים. האַבּסוּרדיוּת הישוּבית והמקצוֹעית והשרירוּת האנוֹשית שבּתיקוּן הוּכחוּ למעלה מכּל ספק. לא נשמעה מלה אחת להגנתוֹ, לא רק מפּי השלטוֹן – לדבר זה הוּרגלנוּ – אלא גם מפּי העתוֹנוּת הערבית, אשר דרשה את הדבר, והענין נכנס לתקפּוֹ. ועתה נתבּשרנו: חמישים רשיוֹנוֹת לשנה שלמה, בּתוֹרת מכּסימוּם! וּמה יהיה למעשׂה, טרם ידענו.

על-ידי קביעת עצם המכסה בּהתחלת השנה וּלשנה שלמה, כּשלכאוֹרה אין לדעת עדיין מה יהיה גידוּל הישוּב העברי בּמשך שנים-עשׂר חוֹדש אלה שלפנינו וּמה תהיה מידת הצוֹרך בּכוֹחוֹת רפוּאיים חדשים, הוֹכיח השלטוֹן, שלא נימוּקים ישוּביים אוֹ מקצוֹעיים אלא נימוּקים פוֹליטיים גרידא – רצוֹן להגבּיל את ריבּוּי היהוּדים בּמקצוֹע ידוּע – הניעוּ את הממשלה למעשׂיה. ואין על כּן כּל פּלא בּדבר, שהנימוּקים שלנוּ לא נקלטוּ בּאזני השלטוֹן, כּי הבּירוּר היה בּשטחים שוֹנים. הנהלת הסוֹכנות והעתוֹנות העברית דיבּרוּ לגוּף הענין הנדוֹן – והשלטוֹן בּשלוֹ: “פּן ירבּו”. והמספר העלוּב של הרשיוֹנוֹת שנקבּע – והוּא איננוּ עוֹמד בּשוּם התאמה לצרכי הישוּב וּלצרכי המקצוֹע – מוֹכיח, כּי רצוֹן זה של השלטוֹן לבלי להרשוֹת את ריבּוּי הרוֹפאים העברים בּארץ-ישׂראל, אמנם חזק וּמַסקני הוּא וּמגיע עד הגבוּל האחרוֹן.

כּבר אז, בּעת פּרסום “התיקוּן”, הטעמנו, שתקדים מסוּכן מאד כּרוּך בּו.

השלטוֹן, אשר תשוּקת הרגוּלַציה הישוּבית-החברתית אחזה בּוֹ לפתע, עתיד להרחיב את תשוּקתוֹ זאת על מקצוֹעוֹת אחרים. תוֹצאוֹת הבּחינוֹת האחרוֹנוֹת של עוֹרכי-דין זרים מוֹכיחוֹת שאמנם כּן הוּא. לא רוֹפאים בּלבד אלא גם עוֹרכי-דין נפלו קרבּן למגמה המצמצמת של השלטוֹן, וּלגבּיהם נעשׂה הדבר, לפי עדוּת הנוֹגעים בּוֹ, בּצוּרה בּלתי הוֹגנת, כּי לא הוּכרז על שוּם תיקוּן לחוֹק ישן ולא על שוּם חוֹק חדש, ולא הוּגבּל מספּר עוֹרכי-דין חדשים הגבּלה גלוּיה ומפוֹרשת, אלא המוֹעצה המשפּטית הכשילה, על-ידי כּל מיני חוּמרוֹת, את הנבחנים על-ידה, שללה מרוּבּם המכריע את זכוּתם והשאירה אוֹתה למיעוּט קטן בּלבד.

הנה כּי כן הגענוּ בּארץ-ישׂראל, גם בּארץ-ישׂראל, למצב המבייש, אשר לוֹ נדוֹנוּ היהוּדים אנשי המקצוֹעוֹת החפשיים בּרוסיה הישנה וּנדוֹנים עתה בּמדינוֹת שם קוֹבעת שׂנאת ישׂראל, גלוּיה אוֹ נסתרת, את התנהגוּת השלטוֹנוֹת. אוֹתוֹ נוּמרוּס קלאוּזוּס", אוֹתה “נוֹרמת האחוּזים”, אשר כּל העוֹלם התרבּותי ראה ורוֹאה אוֹתה כּבוּשה וּכקלוֹן, והעתוֹנוּת האנגלית, על כּל סוֹגיה, מוּכנה להתריע נגדם כּשמנהיגים אוֹתה בּגרמניה אוֹ בּרוֹמניה, הוּנהגו אצלנוּ לגבּי שני מקצוֹעוֹת עיקריים, אם בּעזרת החוֹק ואם על-ידי הכשלה שיטתית.

זכוּתוֹ של הרוֹפא היהוּדי, אשר עמל וטרח והשׂיג את תעוֹדתו, לעבוֹד בּמקצוֹעוֹ נשללה ממנוּ, זכוּת עוֹרך-דין היהוּדי, אשר עמל וטרח והשׂיג את הכשרתוֹ לעמוֹד בּבּחינוֹת האצישׂראלית, כּדי שיוכּל לעבוֹד בּמקצוֹעוֹ, נשללת ממנו. זהוּ אוֹתוֹ המצב, שאליו שוֹאפים השלטוֹנוֹת בּארצוֹת שׂנאת ישׂראל, כּשהם נוֹעלים לפני צעירי ישׂראל את בּתי-הספר הגבוֹהים. אך האמצעים שבּהם אוֹחזים השלטוֹנוֹת האלה, פּשוּטים יוֹתר, וּמבּחינה ידוּעה גם ישרי-לב יוֹתר ואפילוּ אנוֹשיים יוֹתר, כּי אין בּהם משוּם אשלַיה.

ט“ו טבת תרצ”ו (10.1.1936

---

הויכּוּח הארצישׂראלי בּבית־הלורדים

מאת

משה בילינסון

הויכּוּח נסתיים בהבטחת הממשלה להביא את ההצעה בדבר הקמת המוֹעצה המחוֹקקת לפני הפרלמנט. פּירוּשוֹ של דבר: הממשלה איננה מסתלקת מהצעתה, אך בּלי דיוּן ועיוּן נוֹסף לא יהיה לה תוֹקף. אין לדעת מראש בּמה יגָמר הדיוּן העתיד לבוֹא – בּביטוּל ההצעה, בּדחייתה, אוֹ בּשינוּיים שיוּכנסוּ לתוֹכה. מכּל מקום ניתנה לציוֹנוּת האפשרוּת להגן על עמדתה והשקפתה מעל בּימה בּריטית מכרעת – והאפשרוּת הזאת תנוּצל בּודאי בּמלוֹאה.

אוּלם תכנו של הויכּוּח עוֹלה הרבּה על התוֹצאה המעשׂית הזאת. כּי הן כּל שאלת ארץ־ישׂראל בּכללה – המנדט וּפירוּשיו, המפעל היהוּדי, היחסים בּין היהוּדים והערבים, מדיניוּת ממשלת ארץ־ישׂראל והקו של משׂרד המוֹשׁבוֹת – הוּעמדה על־ידי המתוַכּחים בּמסגרת וּבאספּקלריה רחבוֹת מאד. ההנחוֹת שהוּבלטוּ בּויכּוּח יכוֹלוֹת לשמש יסוֹד לא לבד לשאלת המוֹעצה המחוֹקקת, אלא גם לשאר הפרוֹבּלימוֹת העוֹמדוֹת עכשיו על סדר היוֹם – העליה והקרקע.

העוּבדה, שהויכּוּח התנהל בּ“בּית העליוֹן”, איננה מקטינה את משקלוֹ, כּי העיקר היה הפּעם לא בּהצבּעה, אשר לא נערכה כּלל, אלא בּבירוּר עצמוֹ, ורוֹב משתתפיו, החל מלוֹרד סנֶל, הוּא “הלוֹרד העוֹמד בּראש האוֹפוֹזיציה”, דיבּרוּ לא בּשמם בּלבד אלא בּשם מפלגוֹתיהם: בּאי־כּוֹח כּל הסיעוֹת נטלו רשוּת הדיבּוּר. וּבכל זאת אחדוּת בּלתי רגילה, אחדוּת גמוּרה שׂררה בּערב זה בּבּית.

והן זכוּרים זמנים: בּבּית זה של הפּרלמנט האנגלי התבּצרה האוֹפּוזיציה לציוֹנוּת, בּבית זה מצאה ההתנגדוּת למפעלנוּ את בּיטוּיה הנמרץ בּיוֹתר, וּפעם אחת הגיעוּ הדברים להצבּעה מפוֹרשת שגינתה בּעצם את הצהרת בּלפוּר, על אף ההגנה הנאמנה של מחבּר ההצהרה. עתה כעבוֹר שלוֹש־עשׂרה שנה מההצבּעה ההיא, לא נמצא באוֹתוֹ אוּלם אף אדם אחד, אשר יבּיע דעה שלילית על אוֹתה ההצהרה, דעה מצמצמת על משמעוּתוֹ של המנדט, דעה ספקנית על תפקידוֹ של המפעל הציוֹני. אין זאת אוֹמרת, שכּל הלוֹרדים האנגלים נהפכו לידידינוּ. אך קוֹל המתנגדים נשתתק לגמרי. והן לא היה זה סוֹד, שבּיוֹם פּלוֹני וּבשעה פלוֹנית יתנהל הויכּוח על ארץ־ישׂראל.

אכן, דרך ארוּכּה מאד עברנו בּמשך שלוֹש־עשׂרה שנה אלה, אם בּמידה כּזאת נשתנוּ פּני הדברים.

כּל המתוַכּחים בּבית־הלוֹרדים עמדוּ על כּך, כּי ההצעה בדבר הקמת המוֹעצה המחוֹקקת לא לבד שהיא עתידה להכבּיד על השלטוֹן, לא לבד שהיא עלוּלה לסכסך בּין שני עמי הארץ, אלא שהיא קוֹבעת ליהוּדים הארצישׂראלים מעמד מיעוּט, וּבזה ראוּ את הפּגם העיקרי של ההצעה, בגללוֹ בּעיקר התקוֹממוּ נגדה.

והן היהוּדים, אמנם מיעוּט הם בּארץ־ישׂראל, כּלוּם מגיע להם מעמד אחר מזה שבּמציאוּת?

כּן – מגיע. כּך אמרו. אחד־אחד, כּל אחד וכוּלם יחד. כך אמרו בּפירוּש, בּפה מלא, ללא היסוּסים וּללא פּקפּוּקים.

בּזה, בּתשוּבה אמיצה זאת, ערכּוֹ הרב של “היוֹם הגדוֹל לארץ־ישׂראל בּבית־הלוֹרדים”.

מדוּע מגיע ליהוּדים מעמד מיוּחד? משוּם שבּריטניה הגדוֹלה קיבּלה על עצמה התחַיבוּת בּין־לאוּמית לנהל את הארץ לפי המנדט הארצישׂראלי, כּרוּחוֹ וּכאוֹתוֹתיו, המנדט הזה עיקרוֹ ותכנוֹ וטעמוֹ בּהקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי (אחד הנוֹאמים אמר אפילו: “בּהפיכת ארץ־ישׂראל לבית לאוּמי”), משוּם שהתחַיבוּת בּין־לאוּמית זאת ניתנה לא לבד ליהוּדים היוֹשבים כּרגע בּארץ אלא לעם העברי כּוּלוֹ, הקשוּר, על כּל תפוּצוֹתיו, בּארץ־ישׂראל, הקשוּר בּה בּהיסטוֹריה שלוֹ וּבהיסטוֹריה שלה וּבגוֹרלוֹ הטרגי בּין העמים. ואם אמנם נכוֹן שבּשעה זוֹ רק מעטים עדיין מכּל העם העברי יוֹשבים בּארץ, הרי אין זה אלא מצב חוֹלף, ואדרבּא: הוּטל על ממשלת המנדט לשַנוֹתוֹ, וּמכּל מקוֹם אסוּר לה להשתמש בּוֹ כּדי לקבּוֹע לפי דמוּתוֹ הפוֹרמַלית את הדמוּת הקוֹנסטיטוּציוֹנית של הארץ.

האם קל הוא התפקיד הזה, אשר אנגליה קיבּלה על עצמה? האם הערבים אינם קיימים כּלל? אוֹ שמא הם בבחינת “אינם קיימים”? האם נוֹח מדי מצבה של הממשלה הארצישׂראלית, אוֹ האם אנשים חסרי־כּשרוֹן עוֹמדים כּרגע בּראש הממשלה הזאת? המשתתפים בּבּירוּר לא היוּ פּזיזים כּדי לענוֹת בּ“כּן” קל־משקל על השאלות האלה. אדרבּא: הכּירוּ, בּעינים פּקוּחוֹת, בּכֹל חוֹמר־המצב שבּארץ (המֵקל דוקא היה בּא־כּוֹח הממשלה), הכּירוּ בּכוֹבד התפקיד וגם בּתכוּנוֹת המצוּינוֹת של שליח בּריטניה בּארץ, וכל כּוָנוֹת רעוֹת לגבּי הערבים היוֹ מהם והלאה. אלא מה אמרוּ? תעוּדה גדוֹלה הטילה על עצמה בּריטניה הגדוֹלה, והיא ידעה מה היא עוֹשה, ועליה לעמוֹד בּדיבּוּרה. כּך דוֹרשים שמה הטוֹב, כבוֹדה עניניה.

אלוּ הן ההנחוֹת, ששימשוּ יסוֹד לבּירוּר – המקיף והמאוּחד, כּאשר לא היה עוֹד בּפּרלמנט הבּריטי – על שאלת ארץ־ישׂראל מכּל בּחינוֹתיה. ואלה הן ההנחוֹת, אשר את הגשמתן אנוּ תוֹבעים, כּל השנים, מאת ממשלת ארץ־ישׂראל.

ואם נשאל: מה קרה לבּית הזה, מה הפך אוֹתוֹ מצוֹרר לידיד, הרי שגם לזה נמצא תשוּבה בּנאוּמים, בּכל הנאוּמים, אצל מי בּרמז ואצל מי במפוֹרש. כּפוּלה היא התשוּבה. המפעל הגדוֹל, שקם בּינתים, בּמשך שלוֹש־עשׂרה שנים אלה, מפעל של עבוֹדה ותרבּוּת, של הצלה וּברכה. והטרגדיה הישׂראלית־העוֹלמית, שנהפכה לבעיה בּין־לאוּמית התוֹבעת פתרוֹן, הנתוּן אך בּמפעל ציוֹני־ישוּבי בּארץ־ישֹראל.

הנה כּי כן, שוּב עמדנוּ, כּמוֹ לפני שנים, בּאוּלם הזה, בּבּית העליוֹן של הפרלמנט האנגלי, ונבחַנוּ ונבדקנוּ – מה אתנוּ, מה ערכּנוּ, מה תפקידנוּ, מה הבאנוּ לעוֹלם. אך הפּעם לא עברַנוּ היה אתנוּ, לא זכויוֹתינוּ לפני האנוֹשוּת, ולא תביעוֹת גמוּל בּעד עלבּוֹן היסטוֹרי בּלבד, אלא רכוּש היה אתנוּ – כּוֹח־יצירה עצוּם. ולא בּתוֹר חוֹזי חזוֹן, ספק דתי ספק רוּחני־מוּפשט, ספק סֶנטימֶנטלי, אלא בּתוֹר עוֹשׂי מעשׂה שהוּא הכרח, שאין לדחוֹתוֹ, התיצבנוּ לפני הבּית הזה. ועל כּן לא כּעני בּפּתח, שהוּא חייב תוֹדה על החסד שעוֹשׂים לוֹ עמדנוּ, אלא כּנושׂאי תעוּדה גדוֹלה, וזכינוּ לשמוֹע, כּשמָנוּ וחזרוּ וּמנוּ את מספּר העוֹלים מגרמניה של היטלר שקלַטנוּם בּשנים האחרוֹנוֹת: “זאת היא תרוּמה לבּעיה העוֹמדת לפני העוֹלם כּוּלוֹ, אשר העוֹלם כּוֹלוֹ חייב תוֹדה עליה”.

ההערכה הכּפוּלה הזאת של העבוֹדה הציוֹנית – כּוֹח היצירה אשר אתה והתפקיד ההכרחי אשר היא ממלאָה – היא ששיותה לבירוּר אוֹפי מדיני אמיתי, בּאשר חכמת המדיניוּת היא בּידיעת הכּוֹחוֹת המסוּגלים לפתוֹר בּעיוֹת חיוּניוֹת, בּעיוֹת טעוּנוֹת פּתרוֹן.

משוּם חוֹסר הערכה כּזאת היתה תשוּבת בּא־כּוֹח הממשלה משוֹללת יסוֹד מדיני נאמן. מבחינה עקרוֹנית מוּפשטת היה גם הנאוּם הזה – אחת היא אם מלכתחילה היה צריך להיוֹת כּזה אוֹ נעשׂה כּזה בּכוֹח משׂא הנימוּקים וההרגשוֹת שירד על ראשוֹ של לוֹרד פלימוּת – חדוּר הוֹדאה בּערכּה של הציוֹנוּת. שוּם דבר רע לא יקרה, חלילה, למנדט, על ההתחַיבוּיוֹת הכּלוּלוֹת בּוֹ, ואין סתירה, חלילה. בּין ההתחַיבוּיוֹת האלה. אמנם נכוֹן הדבר, שחלק ונחלה בארץ־ישׂראל לעם העברי כּולוֹ, וכל כּוֹחוֹ האדמיניסטרַטיבי והמחוֹקק ישָאר שמוּר בידי הנציב העליוֹן, ושוּם דבר לא ישתנה בּפרשת העליה וכוּ'. אלא מה? תחפשׂ ותחקוֹר, תחקוֹר וּתחפּשׂ ולא תמצא הסבּרה אחרת (מלבד הנימוּק הפוֹרמַלי בּדבר ההבטחוֹת) להצעת הממשלה מאשר זו: יש לספק בּמידה ידוּעה את תביעוֹת הערבים, תהיינה אשר תהיינה, כּי אם לא כן יֵעָשה, הרי שמהוּמוֹת אוֹרבוֹת לארץ. אין זה נימוּק מדיני כּל עיקר, כּי הוּא אינוֹ נוֹבע מהערכת הכּוֹחוֹת ביצירתם וּבחיוּניוּתם, מראִיית הנוֹלד, ואין עמוֹ פתרוֹן לאחת הפּרוֹבּלימוֹת הכּוֹאבוֹת מאלה העוֹמדוֹת לפני בּריטניה ולפני העוֹלם. מוּתר לפקפּק אם רשאי מדינאי אחראי להוֹציא נימוּק כזה מפּיו. ודי בּרמיזה.

כּאמוּר: עתיד המוֹעצה המחוֹקקת עוֹדנוּ חתוּל בּערפל. וגם זאת: לא בּמוֹעצה המחוֹקקת בלבד ענין לנוּ עתה, אלא בּכל הקו של ממשלת ארץ־ישׂראל, לאוֹרך כּל החזית, בּדברים שהם חיוּניים לגבּינו לא פחות מהמוֹעצה המחוֹקקת. גם אם תידָחה הצעת הממשלה, לא נאמר דיינו, כּי עניני הקרקע ועניני העליה וכמה וכמה ענינים “קטנים”, והם רבּי־ערך, משימוּש בתקציב ממשלתי ועד חלקוֹ של הפּוֹעל העברי בּעבוֹדוֹת הממשלה, יתבּעוּ גם אז את סידוּרם. ו“היוֹם הגדוֹל בּבית־הלוֹרדים” טרם הביא לנוּ את הסידוּר הזה.

אך זאת ניתן לנוּ: גילוּי השינוּי הרב שחל בּהכּרה המדינית האנגלית לגבּי המפעל העברי. ואם מוּתרת הכללה מגילוּי אחד זה, הרי היא: בּה בּמידה שילך ויגדל ויתגלה לעיני הכּל כּוֹח היצירה אשר אתנוּ, בּה בּמידה שהמפעל אשר אנוּ מקיימים בּארץ ילך וישמש פּתרון פוֹרה, רחב־היקף, עד “הגשמת האוּטוֹפּיה” ועד בּכלל, לבעיה בּין־לאוּמית, אשר היא בּעית ישׂראל בּין העמים – בּה בּמידה תצטרך, תיאָלץ חברת העמים לעמוֹד לימיננוּ, בּה בּמידה יגבּר קוֹל הידיד וישתתק קוֹל המתנגד.

והן זאת היא ההאשמה שבּפינוֹ: שמצֵרים את צעדינוּ ואין נוֹתנים לנוּ לגלוֹת את כּל הכּוֹח אשר אתנוּ בּמלוֹאוֹ. וזאת היא התביעה שבּפינוּ: יתנוּ לנוּ למלא את התפקיד שהטלנוּ על עצמנוּ בּמלוֹאוֹ, הוּא “התפקיד העוֹמד לפני העוֹלם כּוֹלוֹ והעוֹלם כּוֹלוֹ חייב תוֹדה על כּל תרוּמה למילוּיוֹ”.

ט“ז אדר תרצ”ו (10.8.1936)

---

רוּח רעה

מאת

משה בילינסון

רוּח רעה, רעה מאד, רוּח־הפקרוּת, רוּח־דמים מנשבת שוּב בארץ.

שלשוֹם נהרג, בּדרך קלקיליה־טוּל־כּרם, אחד מטוֹבי חברינוּ, מן החקלאים המעוּלים בּארץ, אדם הראוּי לשמש סמל לעבוֹדה וּלשלוֹם. נפל בּידי מרצחים. יוֹמַים לפני זה התנפּלה, בּקרבת אוֹתוֹ מקוֹם, קבוּצת שוֹדדים מזוּינים על אוֹטוֹ־נוֹסעים. וּבלילה הקרוֹב נעקרוּ עצים מרוּבּים בּפרדס שעל־יד כּפר־סבא, וּבאוֹתוֹ לילה ירוּ אלמוֹנים מספּר יריוֹת על רמת־הכּוֹבש, בּמקוֹם קרוֹב מאד לישוּב, על־יד הבּאר. ויריוֹת אלה לא בּאוּ כּהפתעה, כּי זה כּמה שבוּעוֹת נשמע צליל מחריד זה על־יד הנקוּדה, ולא פּעם העירוּ את דעת השלטוֹנוֹת המקוֹמיים על הסכּנה החמוּרה.

לפני שלוֹשה שבוּעוֹת בּערך נהרגה אשה יהוּדיה בּין חיפה וּכפר טירה. ואם כּי אוֹפי “פּשוּט”, אוֹפי של גזל היה לרצח זה, בּכל זאת גם הוּא לא נפל מן השמים הבּהירים. בּמשך שבוּעוֹת אחדים לפני זה נמשכוּ בּחיפה וּבסביבתה התנפּלוּיוֹת על עוֹברי דרך. וגם כּפר זה, טירה, יצא לו שֵם מסוּים, מסוּים עד למאד, ולא פּעם הוֹפיע בּכרוֹניקה הפּלילית.

לכמה מהמקרים האלה אוֹפי לאוּמי־פּוֹליטי. אין כּמעט להטיל ספק, כּי כּאלה הן היריוֹת על רמת־הכּוֹבש. לכמה מהמקרים אוֹפי פּלילי — גזל אוֹ אוֹנס. כּלוּם משוּם כּך אין הפּגע פּגע? וכה משוּנה האוירה הציבּוּרית בּארץ הזאת, שכּל מעשׂה פּשע, שלא הוּכח כּי נעשׂה מתוֹך כּוָנה לאוּמית־פּוֹליטית, יש בּוֹ כּאילוּ כּדי “להניח את הדעת”. הכּל, גם המשטרה וּבמידה ידוּעה גם האזרחים, נוֹטים להשלים: “מנהג־המדינה” בּכך.

אך, האם יכוֹלים אנוּ להשלים? כּלוּם רצח האשה היהוּדיה ההיא, שעלתה רק לפני זמן קצר מגרמניה של היטלר, איננוּ אכזרי, משוּם שעיני אנשי טירה היוּ לארנקה? כּלוּם חברנוּ גָלוּתמן לא נעקר ממשפּחת העוֹבדים, כּלום נהלל תתאבּל עליו פּחוֹת מאשר התאבּלה על יעקוֹבי וּבנוֹ — משוּם שהיריוֹת שהרגוּהוּ יריוֹת־גזלנים היוּ?

זאת וגם זאת: אין גבוּל, יציב וּמדוּיק, בּין פּשע לאוּמי־פּוֹליטי וּפשע פּלילי־מיני. שניהם נוֹבעים ממקוֹר אחד: מהתרת הרצוּעה, מהפקרוּת שהרימה ראש. שני מיני פּשעים אלה צוֹמחים על אוֹתוֹ הקרקע: על הקרקע, אשר עליו זוֹרעים, משך חדשים ושנים, בּעל־פּה וּבכתב, בּמסגדים וּבעתוֹנוּת, גרעיני שׂנאה וזלזוּל בחיי אדם.

בּימים האלה ניתנה לנוּ האפשרוּת להציץ דרך אשנב החקירה המשפּטית לעוֹלם זה, שהוּא על פּי רוֹב סתוּם בּפני עין זרה, וראינוּ את ההטפה המתמדת הזאת לרצח, כּשהיא עטוּפה לבוּש דתי וּלבוּש פַּטריוֹטי, וגם ראינוּ את העזרה הגדוֹלה הניתנת לכנוּפית המרצחים על־ידי סביבתה, והמאפשרת לה להתארגן, להזדיין בּאוֹכל וּבבגדים וּברוֹבים, וּלבצע פּשעים מבּלי שהמשטרה תדע דבר וחצי דבר. שמענוּ גם את העדים האלה, אשר אמנם עדי ראִיה ועדי שמיעה היוּ, אך כּשהוּטל עליהם למסוֹר לשוֹפט־החוֹקר את אשר ראוּ ואת אשר שמעוּ, ניטל מהם לפתע פּתאוֹם כּל כּוֹח זכרוֹנם. ראינוּ גם את המשטרה הזאת, אשר אפשר שהיא מוּרכּבת מיחידים נאמנים, אך בּתוֹר כּלל היא כּוּלה, למעשׂה, משטרה ערבית, וּמשמעוֹ של דבר: גם היא נתוּנה, בּיוֹדעים אוֹ בּלא יוֹדעים, בּהכּרה אוֹ בּהרגשה סתוּמה, לאוֹתוֹ הלחץ של הסביבה המחַפּה, המסתירה, המסייעת, סביבה זוֹ, שהיא עצמה חיה תחת סיוּט האימה הבּרוּטַלית.

אכן, רוּח רעה נוֹשבת שוּב בּארץ. ועל המשטרה מוּטל להילָחם בּה. גם אפשר לציין את המחוֹזוֹת — טוּל־כּרם, חיפה — אשר שם עוֹמדת בּפני המשטרה המלאכה הכּבדה בּיוֹתר. אך אין זאת בּעית המשטרה בלבד. כּי בּחוּטים אין מספּר קשוּר הבּטחוֹן הצבּוּרי הרוֹפף בּאוירה הפּוֹליטית־החינוּכית, אשר אזרחי הארץ נוֹשמים אוֹתה. ותפקיד עקירת הרוּח הרעה, תפקיד הבראת הארץ הוּא תפקיד פּוֹליטי־חינוּכי המוּטל על הממשלה המרכּזית.

על המשטרה למצוֹא את המתנפּלים על האוֹטוֹ בּקרבת ג’נין ואת המתנפּלים אשר לקרבּן להם נפל אברהם גָלוּתמן ואת עוֹקרי העצים על־יד כּפר־סבא ואת היוֹרים על רמת־הכּוֹבש. אך על הממשלה להאזין למדוּבּר בּמסגדים, למסוּפּר בּכּפרים, על הממשלה לקרוֹא את הכּתוּב בּשיטין וּבין השיטין של העתוֹנוּת הערבית. על הממשלה למצוֹא את האחראים האמיתיים להתרת הרצוּעה ולקרוֹא אוֹתם לאחריוּת, ולוּ גם תהיה נאלצת לפנוֹת לשם כּך ל“חלוֹנוֹת גבוֹהים” מאד של העוֹלם הערבי העליוֹן.

י“ח אדר תרצ”ו (12.3.1936)

---

תכנית הקנטוֹנים

מאת

משה בילינסון

תכנית זוֹ, אשר זכתה, כּנראה, להיוֹת פּתאוֹם מעין דבר שבּאָפנה, בּימי המבוּכה האלה, איננה בּאה להגן על זכוּיוֹת הערבים בּארץ־ישׂראל. ראשית: אין כּלל בּעין כּוֹחוֹת המאַיימים על הזכוּיוֹת האלה, כּפי שהן מנוּסחוֹת בּמנדט הארצישׂראלי; שנית: הגנה כּזאת היא מחוֹבת הממשלה הארצישׂראלית, והממשלה מילאה אוֹתה וּממלאה אוֹתה בּכל שעה ושעה, לעתים בּקפּדנוּת העוֹברת את המידה הדרוּשה. תכנית הקנטוֹנים לא בּאה להבטיח לערבים את השימוּש בּשׂפתם, את פּיתוּח תרבּוּתם, את גידוּל מפעליהם — כּל אלה יש לערבים הארצישׂראליים, כּל זה נמצא מחוּץ לכל סכּנה, כּיוֹם הזה ולעתיד לבוֹא.

תכנית הקַנטוֹנים לא בּאה לפַתח את מוֹסדוֹת ההנהלה העצמית של תוֹשבי הארץ. המוֹסדוֹת האלה, בּהיקפם המקוֹמי, ישנם כּבר בּעין. בּערים ערביוֹת ישנן עיריוֹת ערביוֹת, בּערים מעוֹרבוֹת ישנן עיריוֹת מעוֹרבוֹת. המוֹסדוֹת האלה זקוּקים לשיפּוּר, לדֶמוֹקרטיזציה, להרחבת סמכוּתם. יש צוֹרך בּמוֹסדוֹת כּאלה בּכּפרים. אך אין לתיקוּנים אלה דבר עם תכנית הקנטוֹנים. מבּחינה זאת לא ישתנה דבר בּעיריית ג’נין אם תהיה נחשבת על חלק הקנטוֹן הערבי אוֹ בּעיריית תל־אביב אם תהיה נחשבת על חלק הקנטוֹן העברי. וּבעיית השלטוֹן המרכּזי, הכּלל־ארצי, תישאר קשה וּמסוּבּכת — בּדיוּק כּשם שהיא כּיוֹם הזה.

העליה העברית, ההתישבוּת העברית — אם הכּללים, אשר לפיהם תתנהלנה (להלכה: כּללי המנדט), יהיוּ אוֹתם הכּללים על פּני כּל הארץ, ללא הבדל בּין קנטוֹן ערבי וקנטוֹן עברי — בּעיוֹתיהן של אלוּ תדרוֹשנה סידוּר בּדיוּק בּאוֹתה מידה שהן דוֹרשוֹת זאת כּיוֹם, לפני חלוּקת הארץ לקנטוֹנים.

לשם מה בּאה איפוֹא התכנית הזאת? מדוּע כּרוּך בּה, לפי דעת כּמה אנשים, וּמר קאסט בּראשם, “פּתרוֹן השאלה הארצישׂראלית”?

בּרי, התשוּבה היא בּתנאי ההוּא: הכּללים, אשר לפיהם תתנהלנה העליה העברית וההתישבוּת העברית, האם יחוּלוּ על כּל הארץ, אוֹ לא. כּלוֹמר: ההנחה לתכנית הקנטוֹנים, הנחה הכרחית, אשר בּלעדיה אין טעם לכל ההמצאה הזוֹ, היא בּביטוּל התנאי הזה. הכּללים הללוּ לא יהיוּ כּלל־ארציים אלא לכל קנטוֹן תהיה הרשוּת לקבּוֹע אוֹתם. בּמלים אחרוֹת: הקנטוֹן הערבי יהיה רשאי להיסגר לפני העליה העברית ולפני ההתישבוּת העברית. בּלי הנחה זוֹ כּל “רעיוֹן הקנטוֹנים” איננוּ רעיוֹן כּלל. אכן, לשם כּך, לשם נתינת האפשרוּת לאזוֹרים אחדים להישאר “נקיים מיהוּדים”, נוֹלד. אֵלוּ הם אזוֹרים אלה? שוּרת ההגיוֹן אוֹמרת: אוֹתם חלקי הארץ, אשר הערבים מהווים בּהם רוֹב. כּי בּרי: אי־אפשר להכריז על איזוֹר אשר היהוּדים הם רוֹב בּוֹ כּעל קנטוֹן ערבי, וּמאידך גיסא אין שוּם הגיוֹן להכריז על איזוֹר פּלוֹני, שהערבים רוֹב בּוֹ, כּעל קנטוֹן ערבי, ואיזוֹר אלמוֹני, אשר גם בּוֹ הערבים הם רוֹב, להשאיר מחוּץ לקנטוֹן הערבי.

אכן. זהוּ טעם “תכנית הקנטוֹנים” וזה תכנה, ואין אנוּ רשאים להתעלם מהם: להוֹציא את אזוֹרי הארץ, אשר הערבים מהווים רוֹב בּהם, והם למעשׂה כּל ארץ־ישׂראל, מלבד שטח צר על שׂפת־הים בּין תל־אביב וּסביבתה וחיפה וּמלבד עמק יזרעאל, — להוֹציאם משטח, אשר בּוֹ מתנהלוֹת העליה העברית וההתישבוּת העברית לפי כּללי המנדט על זאת יש עוֹד להוֹסיף, שגם ירוּשלים, על רוּבּה העברי, וגם חיפה, על מחציתה העברית, עתידים — לפי רעיוֹנוֹ של מר קאסט — להישאר מחוּץ לקנטוֹנים העבריים ולהיוֹת “אזוֹרים מיוּחדים” לגמרי.

משמעוּתה של “תכנית הקנטוֹנים” לגבּינוּ, היא גלוּיה וּמפוֹרשת: זהוּ אוֹתוֹ “גיבּוּש”, זוֹ היא אוֹתה “התאַבּנוּת” של “הבּית הלאוּמי”, זהוּ אוֹתוֹ “תם ונשלם”, שנגדם נלחמנוּ ב־1929, בּזמן הוֹפעת ה“ספר הלבן” לפּספילד, וּבתקוּפה הסמוּכה לוֹ, ימי חקירוֹת המוּמחים בּארץ.

שוּם קישוּט, שוּם שעשוּעים של “עצמאוּת” העתידה לנוּ בּקנטוֹן העברי, אינם יכוֹלים להאפיל על הפּירוּש האמיתי, ההתישבוּתי־הלאוּמי, של התכנית הזאת: יצירת “תחוּם מוֹשב” בּארץ־ישׂראל. נגדוֹ התקוֹממנוּ תמיד בּכל כּוֹחוֹתינוּ ונגדוֹ אנוּ מצוּוים להתקוֹמם בּכל חפץ־החיים אשר אתנוּ.

בּשנוֹת המשבּר הפּוֹליטי שבּאוּ בּעקבוֹת מאוֹרעוֹת 1929, אמרוּ לנוּ: אין מקוֹם. אין מקוֹם בּכלל, על פּני כּל הארץ. הכּל מיוּשב. הכּל נדרש לתוֹשבים הנוֹכחים. בּאוּ שנוֹת ההתפּתחוּת המהירה והמזהירה ועשׂוּ ללעג את גזירת המוּמחים. הארץ קלטה מאוֹת אלפים מתישבים יהוּדים חדשים — מבּלי לנשל אף אחד מתוֹשביה הותיקים. הארץ קלטה רבבוֹת ערבים מארצוֹת שכנוֹת. כּל הארץ, על כּל תוֹשביה, היתה בּמצב פּריחה אגדית כּמעט. אוֹצר־הממשלה התמלא מעל לכל מידת המשוֹער. אפקים בּלתי שכיחים נפתחוּ לפני הפּעוּלה ההתיישבותית, בּעיר וּבכּפר. איש איננוּ יכוֹל להעיז עתה לבוֹא וּלהגיד: אין מקוֹם. על כּן בּאים ואוֹמרים: לא צריך להיות מקוֹם, בּכוֹח סידוּרים חוּקיים־אדמיניסטרטיביים, לא צריך להיוֹת מקוֹם ליהוּדים בּארץ־ישׂראל, מלבד אוֹתם המקוֹמוֹת, שבּהם הם נמצאים מכּבר.

זאת היא “תכנית הקנטוֹנים”: גזירה, אשר טרם היתה כּמוֹתה. יען כּי את גזירת המוּמחים יכוֹלנוּ לבטל — על־ידי מעשׂה מזהיר ועצוּם שעשׂינוֹּ בּארץ. אך כּל מעשׂה יהיה מחוּסר אוֹנים מוּל גזירה זאת, כּי פּירוּשה — שלא ינתן לנוּ, מראש, בּכוֹח הזרוֹע לא ינתן לנוּ, לעשׂוֹת את המעשׂה. שוּם “פּתרוֹן השאלה הארצישׂראלית”, אף בּמשהוּ, אף בּרמז כּלשהוּ, איננוּ יכוֹל להיוֹת בּשבילנוּ בּסידוּר אשר יש עמוֹ צמצוּם אכזרי, מלאכוּתי, בּלתי מוּצדק של עבוֹדתנוּ ההתיישבותי.

“תכנית הקנטוֹנים” איננה רק תכנית מצמצמת וּמקצצת את עבוֹדת היהוּדים, המכניסה אוֹתה למיטת סדוֹם, המחניקה אוֹתה בּד' אמוֹת של “תחוּם מוֹשב”; התכנית הזאת מתנגדת גם ניגוּד גמוּר וּמוּחלט למנדט הארצישׂראלי.

על ארץ־ישׂראל, בּגבוּלוֹתיה המסוּימים, מדוּבּר בּמנדט הזה. אכן גם זאת היא כּבר ארץ מקוּצצת. ללא כּל טעם התישבוּתי, בּניגוּד לטעמים גיאוֹגרפיים ואֶתנוּגרפיים והיסטוֹריים, נעשׂה הניתוּח של שנת 1920, אשר חמס מארץ־ישׂראל את עבר־הירדן מזרחה. לא השלמנוּ ולא נשלים עם הניתוּח הזה, ועוֹד חזוֹן למוֹעד. אך מכּל מקוֹם, ארץ־ישׂראל, אשר עליה מדוּבּר בּמנדט, ואשר ממשלת המנדט התחַיבה לסייע בּכל האמצעים לעליית היהוּדים אליה, להתישבוּת היהוּדים בּה, ארץ־ישׂראל זוֹ — גבוּלוֹת מסוּימים לה. מי נתן למישהוּ את הרשוּת לשַנוֹת את הגבוּלוֹת האלה? “בּזכוּת ולא בּחסד נכנסים היהוּדים לארץ־ישׂראל” — לארץ־ישׂראל, ולא לקנטוֹן העברי של ארץ־ישׂראל! — כּך ניסח את תוֹכן המנדט, כּך פּירש את המוּנח “הבּית הלאוּמי” מדינאי אנגלי, אשר בּשם ממשלת אנגליה דיבּר אז. מה ישאר מנוּסח זה, מה ישאר מפּירוּש זה אם רק בּחסד עיריית שכם אוֹ עיריית ג’נין יוכל היהוּדי להיכּנס לאיזוֹר ידוּע של ארץ־ישׂראל?

האם תרצה ממשלת המנדט לבדוֹק מחדש את טוֹפס המנדט — האם תרצה להתנכּר ל“ספר הלבן” של צ’רצ’יל משנת 1922? והן בּלי בּדיקה חדשה זאת וּבלי התנכּרוּת זאת לא תוּכל לגשת להגשים בּמידה כּלשהי את “תכנית הקנטוֹנים”.

מדוּע צצה עתה לפתע התכנית הזאת, מדוּע דוקא בּשעה זוֹ היא נעשׂית כּאילוּ אָפנה? מדוּע גבוּלוֹת הקנטוֹנים — והן בּרוּר שגבוּלוֹת אלה יכוֹלים להיוֹת מיוּסדים רק על המציאוּת של שעה זוֹ — צריכים להיוֹת גבוּלוֹת הישׂגי היהוּדים כּפי שהם בֹּשנת 1936 דוקא? שמא משוּם כּך, ש“מרד הערבים” פּרץ בּשנה זאת? האם משוּם כּך שקבוּצת המנהיגים הערבים הצליחה בּשנה זאת — וּמדוּע הצליחה, זאת היא שאלה שנצטרך לטפּל בּה עודֹד ועוֹד — לכפּוֹת על המחנה שלה “שביתה כּללית” וּלזיין כּמה כּנוּפיוֹת של מרצחים, האם משוּם כּך יוָצר בּארץ “תחוּם המוֹשב” לעם העברי, משוּם כּך יקצצוּ את כּנפי העבוֹדה ההתיישבותית העצוּמה והמזהירה אשר אנחנוּ בּעצם עשׂייתה, משוּם כּך יהיוּ נדוֹנים המוֹני־ישׂראל, אשר אפשרוּת להם וּזכוּת להם להיכּנס לארץ וּלהתישב בּה, לחיי ניווּן בּגוֹלה? פּרס זה ינתן לפוֹרעי הפּרעוֹת וּלעוֹקרי העצים ולמרצחי האדם? — אין להעלוֹת על הדעת.

כ“ד תמוז תרצ”ו (14.7.1936)

---

הרכב הועדה המלכותית

מאת

משה בילינסון

הרכּב הועדה [המלכוּתית] מעיד, כּי ארץ־ישׂראל היא בּעיני ממשלת המנדט קוֹדם כּל בּעיה קוֹלוֹניאלית, המשוּלבת בּמסכת המזרח של האימפּריה הבּריטית, וּלפיכך כּשיוֹצאים לבקש אנשים בּני־סמך הראוּיים לדוּן בּסוּגיה זוֹ וּלהוֹציא את משפּתם על אָפיוֹ של המשטר הארצישׂראלי ועל התנהגוּת האַדמיניסטרציה הארצישׂראלית, מבקשים אוֹתם קוֹדם כּל בּחוּגי השירוּת הקוֹלוֹניאלי.

התפיסה הזאת של ממשלת המנדט אינה מנבּאה טוֹבוֹת.

טיפּה מרה להערכת הועדה הוֹסיף קוֹלוֹנל ודג’ווּד, שהעיר כּי ראש הועדה ידוּע בּאנגליה כּאיש בּעל נטיוֹת פּרוֹ־מוּסלמיוֹת. מזכּיר המוֹשבוֹת לא כּפר בּציוּן זה – הוּא רק התקוֹמם אל הדעה כּאילוּ בּגלל נטיוֹת אלה נתמנה לוֹרד פּיל. ואת שאלתוֹ השניה של וג’ווּד – מדוּע לא הוּכנסוּ לועדה צירי הפּרלמנט – לא הבין כּנראה מזכּיר המוֹשבוֹת אוֹ לא רצה להבינה. הוּא תפס אוֹתה כּשאלה בּודאי אחרת: כּלוּם לא בּין אנשי הציבּוּר היוּ צריכים לחפּשׂ אוֹתוֹ רוֹחב־דעת, אוֹתוֹ אוֹפק אנוֹשי־חברתי, אוֹתה אי־תלוּת בּיחסים אישיים, בּקשרים משׂרדיים וּבמשפּטים קדוּמים של כַּת, שהם תנאי מוּקדם לתפיסת הבּעיה הארצישׂראלית וּלשיפּוּט אוֹבּיֶקטיבי על התנהגוּת האַדמיניסטרציה ועל המשטר הארצישׂראלי?

השאלה הזאת בּעינה עוֹמדת.

סמכוּת הועדה המלכוּתית – אין לתאר רחבה ממנה. קיוּם המנדט איננוּ בּתוֹך הסמכות הזאת – ואין הפתעה בּדבר. אך למעשׂה, זאת היא ההגבּלה היחידה. כּי כּל תוֹכן אפשר להכניס בּ“חקירת דרכי הגשמתוֹ של המנדט בּיחס להתחַיבוּיוֹת כּלפּי הערבים וכּלפּי היהוּדים” וּב“בירוּר אם לאוֹר פּירוּש נכוֹן של המנדט יש ליהוּדים אוֹ לערבים קוּבלנוֹת חוּקיוֹת על דרכי הגשמת המנדט”. זהוּ – דרכי הגשמתוֹ של המנדט, פּירוּש נכוֹן של המנדט, קוּבלנוֹת חוּקיוֹת, וּכסיוּם החקירה והבּירוּר: “הגשת הצעוֹת לסילוּק הקוּבלנוֹת ולמניעת הישָנוּתן” – זהוּ בּשבילנוּ המנדט הארצישׂראלי בּממשיוּתוֹ, בּחייו. מחוּץ לסמכוּת זאת נשארים רק: עמדת אנגליה בּארץ־ישׂראל והגדרוֹת מילוּליוֹת על זכוּיוֹת היהוּדים. שוּם גוּף פּוֹליטי – ועדת חקירה, מוּמחה להתישבוּת, ועדת המנדטים של חבר־הלאוּמים, אפילוּ הקַבּינֶט האנגלי כּשישב בּתקוּפת “הספר הלבן” לפּספילד, ואיגרת מקדוֹנלד – לא ניתנוּ לוֹ עדיין סמכוּיוֹת כּה רחבוֹת. בּודאי: היוּ ועדוֹת אשר עברוּ על סמכוּיוֹתיהן המצוּמצמוֹת (ועדת שאוּ), אך למפרע לא ניתנוּ אף פּעם בּרוֹחב־יד כּזה.

איננוּ יוֹדעים מה תהיה התפּתחוּת הענינים בּועדה המלכוּתית, אך זאת עלינוּ לדעת: אם תרצה בּכך, לא תימָנע – מצד סמכוּתה – לעשוֹת רֶביזיה נוֹקבת של יסוֹדוֹת עבוֹדתנוּ וּמפעלנוּ, לקבּוֹע לנוּ תחוּמים.

עצם מינוּי הועדה לאחר חוֹדשי המהוּמוֹת והרציחוֹת והעיקרוֹת בּא כּויתוּר למנהיגוּת הערבית. יש רוֹאים את מקוֹר הועדה בּהצעת הלוֹרד ליטוֹן. אך לא הרי ועדה זוֹ כּהרי אוֹתה הועדה, אשר עליה דיבּרוּ בּפּרלמנט האנגלי בּזמן הויכּוּח על המוֹעצה המחוֹקקת. תפקידה של הועדה שהוּצעה אז היה לחקוֹר אם אמנם ישנוֹ צוֹרך, כּדעת ממשלת הארץ, בּהקמת המוֹעצה. ואילוּ תפקידה של הועדה העוֹמדת בּשוּרה אחת עם הצעת המוֹעצה המחוֹקקת, עם הצעת המשלחת הערבית ללוֹנדוֹן. תעוּדתה: לתת דבר־מה לערבים, להרגיעם, לרכּוֹש את אמוּנם. כּלוּם אין דבר זה מחייב?

והן כּך הוּצגה הועדה בּמשך החדשיים האחרוֹנים על־ידי מזכּיר המוֹשבוֹת, על־ידי הנציב העליוֹן, על־ידי כּל אנשי השלטוֹן בּארץ, על־ידי כּרוּזי הממשלה. כּוּלם אמרוּ בּסגנוֹן אחד: תפסיקוּ את המהוּמוֹת, תירגעוּ, תחדלוּ ממעשׂי אַלָמוּת ¹, ואז תבוֹא הועדה, הועדה המלכוּתית האדירה הזאת, והיא תברר הכּל, היא תחליט הכּל. הצגה זאת של הועדה, כּאילוּ עליה למלא תפקיד, אשר אוֹתוֹ קיווּ המוֹרדים להשׂיג על־ידי המהוּמוֹת – כּלוּם איננה מחייבת?

עוֹד טרם התחילה הועדה בּעבוֹדתה, עוֹד טרם נקבּע מוֹעד בּוֹאה לארץ, וּכבר מבררת העתוֹנוּת האנגלית, בּהתמדה וּבעקשנוּת, את שאלת הפסקת העליה היהוּדית לתקוּפת עבוֹדתה. וּמזכּיר המוֹשבוֹת איננוּ אוֹמר לא „הן“ ולא „לאו“. מזכּיר המוֹשבוֹת משאיר את השאלה תלוּיה ועוֹמדת. כּלוֹמר: בּתנאים ידוּעים יתכן ויתכן. כּלוּם אין בּכל הדיבּוּר הזה וּבכל אי־הדיבּוּר הזה מעין הוֹראה, מעין ציוּן הדרך, בּה קרוּאה הועדה ללכת אם היא רוֹצה להשכּין שלוֹם בּארץ המעוּנה? וּכלוּם לא יהיה לועדה צוֹרך בּעצמיוּת מחשבה, בּלתי־שכיחה כּמעט, כּדי להתגבּר על ההוֹראה הזאת?

קוֹל כּללי: ועדה עליוֹנה בּלתי מוּשפּעת, בּלתי מפלגתית. וּבזמן הויכּוּח האחרוֹן בּבית־הנבחרים פּנה מזכּיר המוֹשבוֹת בּבקשה מיוּחדת למתוַכּחים: אַל יעמיקוּ יוֹתר מדי, אַל ירחיבוּ דיבּוּר יוֹתר מדי, אַל יגעוּ בּכמה וכמה שאלוֹת דקוֹת – תשאירוּ נא את החקירה והבּירוּר לועדה המלכוּתית. אי־אפשר להגיד שכּל העתוֹנים האנגלים וכל העסקנים האנגלים שמעוּ בּקוֹלוֹ של המיניסטר ושמעוּ על הרֶזרבה, שהיא אמנם חוֹבה בּשעה שהמוֹרדים קמוּ על המדינה וּכנוּפיוֹת הליסטים שוֹפכים דם נקי. אי־אפשר להגיד שכּל העתוֹנים האנגלים וכל העסקנים האנגלים השתדלוּ לבלי לאמץ את ידי המוֹרדים ולבלי להכניס רוּח חדשה בּלב הכּנוּפיוֹת. התנהגוּתם זאת עלתה לא בּמעט קרבּנוֹת גם לישוּב העברי וגם לצבא הבּריטי. אך הנה כּבר נתמנתה הועדה, ואפשר שבּקרוֹב תצא לעבוֹדתה. ואף בּשעה זאת, כּבר בּשעה זאת, נמצאוּ צירי הפּרלמנט אשר יצאוּ בּוֹ בּיוֹם מעל דפּי “טיימס” וּמעין שבוּעה בּפיהם: להגן בּכל כּוֹחוֹתיהם על מסקנוֹת הועדה, אם וּבמידה שתהיינה לטוֹבת הערבים. שׂימוּ לב: לא על כּל מסקנוֹת הועדה, בּאשר בּעלת אֵמוּן שלם היא, נשבּעים להגן לוֹרד וינטרטוֹן וחבריו, אלא רק על המסקנוֹת הפּרוֹ־ערביוֹת. בּרי: אין פּוֹקדים על הועדה להוֹציא את המסקנוֹת האלה, אך הכרזת נכוֹנוּתם להגן על אלה ואלה דוקא ועל אלה בּלבד, כּלוּם אין בּה משוּם הבּעת ציפּיה מסוּימת, כּלוּם אין בּה משוּם הזמנה, כּלוּם אין בּה משוּם לחץ פּוֹליטי על הועדה עוֹד בּטרם הספּיקה לגשת לעבוֹדה כּל שהיא?

הרקע הכּללי, האנגלי והעוֹלמי, של עבוֹדת הועדה: רוּח־רביזיה הנוֹשבת בּמערכוֹת הפּוֹליטיוֹת לגבּי תוֹצאוֹת מלחמת־העוֹלם, רוּח צירוּפים וקוֹמבּינציוֹת חדשוֹת, סכּנת־המלחמה אשר זה עתה עברה כּאילוּ, סכּנת־המלחמה המוֹפיעה כּבר מחדש על האוֹפק, זיקי אש המפוּזרים בּכל פּינוֹת העוֹלם, רצוֹנוֹ של כּל אחד למצוֹא בּני־בּרית, למצוֹא יסוֹדוֹת אשר עליהם אפשר לסמוֹך בּיוֹם־מבחן, הרצוֹן למעט בּאוֹיבים וּבמתנגדים, והרבּה מבוּכה, הרבּה חוּלשה, הרבּה קוֹצר־ראִיה, הרבּה כּניעה לפני הכּוֹח הפיסי, הרבּה עייפוּת וחֵפץ־מנוּחה ויהי מה.

איננוּ רשאים לבלי לראוֹת את הבּאוֹת עלינוּ. טרם נגמרה תקוּפה מטוֹרפת זאת אשר הפקירה את חיינוּ לכדוּר ולפצצה ואת יצירתנוּ לאש וּלגרזן – והנה נכנסנוּ למערכה פּוֹליטית, המנבּאה לנוּ מראש רעוֹת.

והנידוֹן בּמערכה זאת: זכוּת קיוּמנוּ, זכוּת חיינוּ. לא פּחוֹת. אך הועדה, תהיה כּאשר תהיה, לא תוּכל להתעלם מגוֹרם אחד – הוּא הגוֹרם העברי – מפעלנוּ ועבוֹדתנוּ, דמנוּ שנשפּך בּחוּצוֹת, יצירתנוּ שהיתה קרבּן לאש וּלגרזן, זכוּתנוּ על הארץ הזאת, גוֹרל עמנוּ, היאוּש הישׂראלי וּרצוֹן־הגאוּלה הישׂראלי.

אין לאֵל ידנוּ להשפּיע על הרכּב הועדה ועל סמכוּתה ועל מסיבּוֹת מינוּיה ועל הרקע הפּוֹליטי הכּללי של עבוֹדתה. אך הגוֹרם העברי הוּא בּידינוּ. ואוֹתוֹ עלינוּ להניח על מאזני ההיסטוֹריה הארצישׂראלית, שהיא היסטוֹריה ישׂראלית – בּכל משקלוֹ, וּמתוֹך כּל חפץ־החיים אשר אתנוּ.

כּמאשימים וּכתוֹבעים – כּמאשימים את חמישה־עשׂר השבוּעוֹת האלה, של רציחוֹת וּשׂריפוֹת ועקירוֹת, של צער וּכאב ועלבּוֹן, כּמאשימיהם על כּל סיבּוֹתיהם וגוֹרמיהם, הקרוֹבים והרחוֹקים, כּמאשימיהם ללא חת, כּתוֹבעים את זכוּתנוּ המלאה (זכוּת זוֹ שהיא נשמת המנדט הארצישׂראלי, טעמוֹ, יסוֹדוֹ והצדקתוֹ) לגדוֹל בּמלוֹא מידת כּוֹחנוּ ויצירתנוּ, אף לא קוֹרטוֹב פּחוֹת – נוֹפיע לפני הועדה המלכוּתית.

י“ד אב תרצ”ו (2.8.1936)

“בזאת ננצח” – תעודת המאבק המדיני

מאת

משה בילינסון

---

בזאת ננצח

מאת

משה בילינסון

– – ועוֹד איננו יוֹדעים מתי יגָמר המצוֹר, מתי תיפסק המלחמה. אך זאת הננו יוֹדעים כּבר עתה: עם הפסקת מלחמת-מארב זוֹ לא תיפסק עוֹד היאָבקוּתנוּ על זכּות חיינוּ. גדוֹלה מזוֹ: אך יוּקם החוֹק והסדר, כהבטחת השלטוֹן – אז תתחיל המלחמה. לא על בּטחוֹן הדרכים והמטעים, ולא על בּטחוֹן-החיים של יוֹשבי ציוֹן, אלא על זכוּתוֹ של העם העברי לבנוֹת את חייו בארצוֹ. והמלחמה הזאת תדרוֹש מאתנוּ לא פחוֹת קשיוּת-עוֹרף, עֵרוּת-חוּשים, תקיפוּת-אוֹפי, אוֹמץ-רוח מאשר דוֹרשת מאתנו העמידה על הנפש בימים האלה.

מי ינצח במלחמת המארב – בזאת אין לפקפק. ברגע שהשלטון יגלה רצוֹן נאמן ותקיף, במוֹעד הנכוֹן, בּהתמדה ולאוֹרך כּל החזית, כּפי שהוא מגלה באיחוּר זמן ולפרקים בּלבד ובשטחים ידוּעים בלבד, בּרגע זה תיפסק מלחמת המארב, אך מי ינצח בהיאָבקוּת הפוֹליטית העתידה לנוּ? והן השאלה הזאת – היא המדריכה את המנוּחה, כי מה לנוּ בטחוֹננו אנוּ ושלוֹמנו אנוּ, אם לא ינתן לנוּ למלא את התעוּדה שקיבּלנוּ על עצמנוּ וּלהשלים את המפעל?

וידענוּ מתוֹך הנסיוֹן: אפשר שבהיאָבקוּת הפוֹליטית תהיה חלוּקת הכּוֹחוֹת אחרת מאשר במלחמת החוֹק של הימים האלה; אפשר שכּמה וכמה כוֹחוֹת פּולִיטיים המאוּחדים אתנוּ כּרגע בּדרישת הקמת הסדר, יהיוּ בּמחנה אחר בשעת ההכרעה הפּוֹליטית; אפשר שנראה כּוֹחוֹת גדוֹלים קמים נגדנו אפילוּ מבּין המגינים על החוֹק והסדר בּרגע זה; אפשר שאפילוּ כּמה וכמה מהידידים הנאמנים לא יבינוּ לנוּ הבנה מלאה; אפשר שכּמה כּוֹחוֹת שוֹנים יתחבּרוּ נגדנוּ, וּבכל זאת, על אף כל הנסיוֹן המר, על אף כּל הפּכּחוֹן שבּראִיתנוּ, ידענוּ בעוֹמק-לבּנוּ ידיעה בּרוּרה וּמוּחלטת: אנו נצא מנצחים מההיאָבקוּת הפּוֹליטית, תימשך כאשר תימשך, ויהיוּ הכּוֹחוֹת שכּנגד כּאשר יהיוּ. ולא רק יען כּי התחַיבוּת האוּמה הבּריטית והתחַיבות 52 מדינוֹת-עוֹלם תעמוֹדנה לימיננוּ, ולא רק יען כי טוֹהר מפעלנוּ וגדלוֹ יעמדוּ לימיננוּ, ולא רק יען כּי ישׂראל בּכל תפוּצוֹתיו יעמוֹד לימין מפעלוֹ, ולא רק יען כּי גם הישוּב הזה, אשר עוֹד מִצער הוּא בּעינינוּ הרוֹאוֹת את העתידוֹת, מהווה כּבר עתה גוֹרם בחיי הארץ אשר אין לבטלוֹ ואין לזלזל בּוֹ, – אלא משוּם שאתנוּ כּוֹח עצום וכבּיר, אשר שוּם שליטים ושוּם “מוֹרדים” לא יוּכלו לו, והוּא המבטל את כּל החשבּוֹנוֹת, הוּא המנצח בּכל המלחמוֹת – כּוֹח החיים, הכרח-החיים.

שני עמים יעמדוּ לפני כּסא ההיסטוֹריה ויתבּעוּ – האחד זכוּת-יחיד שלוֹ על הארץ הזאת ושלילת הזכוּת מן השני, והשני את זכוּתוֹ לעבוֹד בּארץ הזאת ולבנוֹתה לפי כּל מידת כּוֹחוֹתיו. בּדין גדוֹל זה יהיה הנצחוֹן לנוּ בּמוּקדם אוֹ בּמאוּחר, בּיסוּרים פחוֹת אוֹ בּיסוּרִים יוֹתר.

האוּמה הערבית – יש לה אפשרוּת הקיוּם והגידוּל וההתפתחוּת והיצירה גם אם ארץ-ישראל תימלא עִברים. ואף לאוֹתוֹ חלק האוּמה הערבית היוֹשב בארץ-ישראל לא תאוּנה כל רעה, ואי-אפשר שתאוּנה כל רעה כשתימלא הארץ עִברים. האוּמה הישׂראלית – אין לה אפשרוּת הקיוּם והגידוּל וההתפּתחוּת והיצירה בּלתי אם בּארץ-ישׂראל. הישוּב העברי בארץ-ישׂראל לא יוּכל לשכּוֹן לבטח בּארץ זאת, אם היא לא תימלא עִברים. זאת הוֹכיחוּ, הוֹכיחה שאין למעלה ממנה בטרַגיוּתה, עשׂרת שבוּעוֹת אלה. בזאת ננצח. כי הכרח-החיים של האומה בּעדנוּ. כּי לגבּינוּ וּבשבילנוּ – זהוּ משפט לחיים אוּ למות ולא כן הוא לגבּי התוֹבע השני, יהיה תכנה של מלחמתוֹ כּאשר יהיה – רצוֹן שׂררה, שׂנאת זרים, קנאה בּמי שעוֹמד על מדרגה אחרת של ההתפתחות, אוֹ גם טעמים שפלים יוֹתר אוֹ אפילוּ טעמים נעלים יוֹתר – אין משפט לחיים אוֹ למות כּרוּך במלחמתוֹ.

בּזאת ננצח, אם רק ימָצאו בּנוּ קשיוּת-העוֹרף, ערוּת-החוּשים, תקיפוּת-האוֹפי, אוֹמץ-הרוּח – לתביעת תביעתנוּ ולהגנה.

ה' תמוז תרצ"ו (28.6.1936).

---

על תפקידי הנציבות

מאת

משה בילינסון

עם בּוֹאוֹ של הנציב העליוֹן החדש (פּלוּמר) פירסמה העתוֹנוּת העברית שוּרה של דרישוֹת מדיניוֹת ומשאָלוֹת. בּתכנן הממשי של הדרישוֹת האלוּ וכן בּנימוּקן כּמעט שאין הבדל בּין העתוֹנים השוֹנים. העתוֹנוּת העברית דרשה לאחוֹז באמצעים אשר יסייעוּ להקמת הבּית הלאוּמי העברי בארץ־ישׂראל. גם העתוֹנים הערבים פּירסמוּ דרישוֹת לנציב, ואף הן דוֹמוֹת בּיניהן בּתכנן הממשי ובנימוּקן, – כּי הנציב העליוֹן לא יסייע להקמת הבּית הלאוּמי העברי בארץ־ישׂראל.

לפי התקנוֹת של חבר הלאוּמים ורוּחן נמסר מנדט על איזוֹ ארץ לאחד מחברי חבר־הלאוּמים, מפני שאוֹתה הארץ נחשבת מטעמים איזוֹ שהם לבלתי מבוּגרת עדיין לעצמאוּת שלמה (סעיף 24 של חוּקת חבר־הלאוּמים) והמנדט נמסר לכל אוֹתוֹ זמן, שהארץ נחשבת לבלתי מבוּגרת לעצמאוּת. לפיכך אין הנהלה מנדטוֹרית אלא הנהלה זמנית; הזמן אמנם אינוֹ קבוּע, מפני שבּיטוּלוֹ של המנדט צריך לחוּל בשעת “בגרוּתה” של הארץ, ואין לקבּוֹע מראש מתי תבוֹא שעתה. אוּלם, כּי שעת “בגרוּת” כּזאת בּוֹא תבוֹא בּזמן מן הזמנים, דבר זה בּרוּר וּמוּכח. אחרת היוּ מכריזים על הארץ לא כּארץ מנדט אלא כּמוֹשבה. וּמתעוּדתה של המעצמה בּעלת המנדט היא, כּי הסיוּע אשר היא נוֹתנת לארץ, – בּנסיוֹנוֹתיה האדמיניסטרטיביים, התרבּוּתיים והכּלכּליים, בּידיעוֹתיה, בּהגנת כּוֹחוֹתיה הצבאיים, – יביא את הארץ לאוֹתה מדרגת ה“בּגרוּת” שתהא ראוּיה לעצמאוּת השלמה.

זהוּ הטעם הבּין־לאוּמי היחידי האפשרי בשיטת המנדטים בּכלל, בפרטים, בּענין ארץ־ישׂראל, הוּכנס בּמסגרת הכּללית תוֹכן עוֹד יוֹתר מוּגדר וקבוּע. המעצמה בעלת המנדט מחוּיבת להכשיר את התנאים להקמת הבּית הלאומי העברי בּארץ־ישׂראל, ולדאוֹג לעניני האוּכלוֹסים הערבים וּזכוּיוֹתיהם.

הנה כּי כן, תעוּדתוֹ של הנציב בּארץ־ישׂראל מוּגדרת בּאוֹפן בּרוֹר למדי. אין הוּא רשאי להקדיש את כּל עבוֹדתוֹ להקמת הבּית הלאוּמי העברי בּלבד, ואין הוא רשאי להקדיש את כּל עבוֹדתוֹ לדאגה לאינטֶרסים של האוּכלוֹסים הערבים בּלבד. תעוּדתוֹ היא לדאוֹג לזה ולזה גם יחד, אוּלם בּמסגרת רחבה יוֹתר עליו לדאוֹג להרמת מצבה הכּלכּלי של הארץ, לחינוּכה התרבּותי והמדיני המוּדרג – שתהא ראוּיה לעצמאוּת שלמה. הנאמנוּת לרוּח המנדט דוֹרשת מאת הנציב שלא יסיח דעתוֹ בּיחוּד מהמטרה האחרוֹנה. לאוֹר ההנחוֹת האלה נראה תפקידוֹ שוֹנה מכּפי שהיתה רוֹצה העתוֹנוּת בּארץ. עבוֹדתוֹ צריכה להיוֹת לא הפּעוּלה להקמת הבּית הלאוּמי העברי ולא נגדוֹ, אלא הדאגה לארץ בשלימוּתה.

דרישתם הראשוֹנה של התוֹשבים כּוּלם מאת הנציב היא איפוֹא הבטחת השלוֹם הפנימי בּארץ. עד עתה ניצלה ארץ־ישׂראל מגוֹרלן של מָרוֹקוֹ וסוֻריה. בּזה אשרה הגדוֹל. משנה אוֹשר לאוּכלוּסים העברים – בּאשר הם מיעוּט ולכן הנם יוֹתר רגישים לכל זעזוּע פנימי העלוּל להתחוֹלל.

בּעד השלוֹם הזה חייבת הארץ תוֹדה מרוּבּה לפּוֹליטיקה של סמוּאל, ועוֹד יגדל ערך תוֹצאוֹתיה של פּוֹליטיקה זוֹ, כּי הוּשׂגה בּעזרת כּוֹחוֹת־צבא מוּעטים. הבטחת השלוֹם הפנימי גם להבּא, המתבּטא לא רק בּמה שקוֹראים לו “הבּטחוֹן הציבּוּרי”, כּי אם ביצירת אַתמוֹספירה שלא יהא בּה מקוֹם לנגע הקרבוֹת – היא אחת החוֹבוֹת העיקריוֹת של הנציבוּת.

חוֹבתוֹ השניה של הנציב בעבוֹדתוֹ היא סידוּר המצב המשפּטי הפּנימי של הארץ. החוּקים אשר בּהם ממשיכה הארץ לחיוֹת חוֹקקוּ על־ידי שלטוֹן כּוֹשל בּהתפּתחוּתוֹ; החוּקים נחקקוּ בּעוֹד המצב הבּין־לאוּמי של הארץ היה שוֹנה בּתכלית מאשר הנהוּ כּיוֹם. פּלשׂתינה היתה אחד הגלילוֹת העזוּבים והכּוֹשלים בהתפּתחוּתם הכּלכּלית והתרבּוּתית. מקוּבּל לשמוֹר על החוּקים של השלטוֹן הקוֹדם, כשחוֹשבים שכּיבּוּשה של הארץ הנהוּ ארעי ולזמן קצר, ויתכן שתשוּב לשלטוֹנה הקודם. בּמקרה זה לא יוֹשבי ארץ־ישׂראל, לא חבר־הלאומים ואף לא תוּרכּיה עצמה חושבים על החזרת הארץ לידי תורכיה.

אין איפוֹא כּל יסוֹד לכך, שהארץ אשר בּראש הנהלת עוֹמד אחד העמים התרבּוּתיים בּיוֹתר, תתנהל לפי חוּקים ישנים נוֹשנים, אוֹ לפי “חוּקים זמניים” וּ“פקוּדוֹת”, מבּלי שידע איש אם יש להם התוֹקף המלא של חוֹק ואם אין. לפיכך טעוּן עצם מתן החוּקים בּארץ בּדיקה יסוֹדית, כּדי להתאימוֹ אל ההכּרה המשפטית והאזרחית החדשה של האוּכלוֹסים ואל המצב הבּין־לאומי הפנימי החדש של הארץ.

בּין החוּקים והמנהגים האדמיניסטרטיביים של הארץ ישנם כּאלה – וגם הם מוֹרשה מן התוּרכּים – העוֹמדים בּניגוֹד גמוּר למוּשׂגים של זמננוּ על החטא ועל העוֹנש, גם בּניגוּד גמוּר לתפקידה של אנגליה כּאן. כּל אסיר – בּלי הבדל עווֹנוֹ – מוּבא בּכבלים. היחס אל האסוּרים בּבתי־הסוֹהר והיחס של השוֹטרים הוא “קוֹלוֹניאלי” בּהחלט. יחסים כּאלה אינם יכוֹלים, כּמוּבן, לפתח בּהכּרתם של יוֹשבי ארץ־ישׂראל את רגש הערך העצמי – יסוֹד ראשי וראשוֹן לעצמאוּת. אוּלם יש עוֹד דבר־מה גרוּע ואיוֹם הרבּה יוֹתר. בּלי כּל סיבּוֹת יוֹצאוֹת מן הכּלל – מהוּמוֹת פּנימיוֹת, מלחמה מן החוץ – בּימי שלוֹם שקטים חוֹרץ בּית־המשפט הארצישׂראלי דיני מות; בּמשך ימי נציבוּתוֹ של הרבּרט סמוּאל יצאוּ לפוֹעַל למעלה מארבּעים מיתוֹת בּית־דין כּאלה. הוֹצאת פּסק־הדין נעשׂית לעיני הציבּור בּטקס פּוּמבּי. על מיתת בּית־דין – שאין בּה מרפא ושאין תקנה לה אם בּית־דין טעה, – ועל היסוּרים המוּסריים של הנדוֹנים למות, – על כּל זה כּתוּבים כּרכים רבּים ואין כּמעט למצוֹא קרימינַליסט רציני בּזמננוּ, שיצדד בּזכוּת עוֹנש המות, ולא רק מנקוּדת המבּט של מה שקוֹראים “סנטימנטליוּת”, אלא פּשוּט מנקוּדת המבט של התקלה וההפסד אשר הוּא מביא לחברה, אשר להגנתה, כּביכוֹל, הוּא קיים. דעה מוּטעית היא זוֹ, כּי בּיטוּל עוֹנש המות אפשרי ורצוּי רק בּארצוֹת הקרוּיוֹת תרבּוּתיוֹת ואינוֹ אפשרי בּארצוֹת בּלתי תרבּוּתיוֹת. דוקא בּמקוֹמוֹת כּאלה, אשר כּבוֹד האדם והאיסוּר המוּחלט לנגוֹע בּנפשוֹ טרם חדרו די צרכּם למַעבי האוּכלוֹסים, חילוּל איסוּר זה מצד הסמכוּת העליוֹנה הנהוּ עווֹן מִשנה. לפני זמן מה נתקיימה באנגליה ועידת מנהלי בתי־הסוֹהר וכל הלך־הרוּח בּועידה זוֹ היה חדוּר ההכּרה על חטא מיתת בּית־דין, על התפקידים החינוּכיים של דיני העֳנשים. וּבועידה זוֹ השתתפוּ עסקני אוֹתה הממשלה, אשר בּידיה הופקד המנדט על ארץ־ישראל.

אמת ישָנה אוֹמרת: אין מדינה מתנהלת לפי חוּקיה כּי אם על ידי פקידיה. על אחת כּמה וכמה צוֹדקת אמת זוֹ בּארץ המשוֹללת עדיין אוֹרגַנים דמוֹקרטיים להנהלה, כּלוֹמר, בּיקוֹרת הציבּוּר. לפיכך, תעוּדת הנציבוּת היא לבדוֹק את ההרכּב של הפקידוּת הארצישׂראלית, ולהיוַכח באיזוֹ מידה היא חדוּרה הכּרת התפקיד אשר הוּטל על אנגליה למלא בּארץ. בּארץ־ישׁראל אינם רשאים לכהן פקידים המביטים על הארץ רק כּעל “קוֹלוֹניה”, ושאינם מבינים כי הנהלתם דרוּשה לארץ רק לשם השׂגת עצמאוּתה ורק עד היוֹם ההוּא. כּמוֹ כן אינם רשאים לכהן בארץ פקידים שאינם מוֹדים בּעיקרים המפוֹרשים של המנדט והמתיחסים באיבה בין לחלקו המדַבּר על הקמת הבּית הלאוּמי העברי וּבין לחלקוֹ המדבּר על שמירת זכוּיוֹת הערבים יוֹשבי הארץ. ואם בּקרב הפקידוּת בּארץ יש כּאלה, חוֹבה להמירם מיד בּאחרים.

העצמאוּת המדינית היא עוֹד לפנינוּ – ואין לך דרך יוֹתר נאמנה אליה, מאשר הנהגה מקוֹמית עצמית. כּל ההגבּלוֹת הקיימוֹת בּיחס אליה, – מינוּי ראשי הערים, העדר בּחירוֹת בערים, חוֹסר פרינציפּ של בּחירוֹת בּכמה ישובים כּפריים גדוֹלים – כּל זה צריך לתקן מיד. צריך להרחיב את הספירה של ההנהגה העצמית ואת האבטוֹנוֹמיה של המוֹסדוֹת הנבחרים. דֶצנטרַליזציה של האדמיניסטרציה צריכה לרשת את מקוֹם הסיפּוּח המלאכוּתי של ישוּב אחד למשנהוּ. ישוּב חדש המתפּתח מסיבּוֹת איזוֹ שהן באוֹפן מהיר, צריך להשתחרר מן הקשרים הישנים, הבּוֹלמים הבּלתי־נחוּצים, אשר בּמציאות כּבר השתחרר מהם. צריך להצעיד קדימה בּכל הכּוֹחוֹת את דבר יצירת הישוּבים האבטוֹנוֹמיים, וכן צריך גם לעזוֹר ליצירת הקשרים החפשיים מתוֹך הסכּם בּין העדוֹת האבטוֹנוֹמיוֹת לאלה אשר מצאוּ, כּי קשר כּזה רצוּי ונחוּץ להם. תכנית מעין זוֹ, שעלתה על הפּרק לפני זמן מה בּצוּרת התאחדוּת העיריוֹת העבריוֹת נתקלה, כּפי הנראה, בהתנגדוּת, בּכל אוֹפן לא נתמכה מצד הממשלה הלוֹנדוֹנית – וּבזה נתגַלה חוֹסר ההבנה של אוֹתה המטרה אשר אליה צריכה הארץ להגיע ושל הדרכים, שבהן אפשר להגיע אל המטרה הזאת. אין בּית־ספר טוֹב לחינוּך ממלכתי מהנהגה מקוֹמית עצמית. ואין לך, אם אפשר להגיד כּך, שלד של עצמאוּת ממלכתית טוֹב משל האוֹרגַנים להנהגה עצמית. כּיוֹם השלד הזה מלא ענינים מקוֹמיים וּמחר הוּא יכוֹל לשמש כּלי מחזיק בּרכה לענינים הממלכתיים וכתוֹם זמן המנדט לא תפּוֹל הארץ בּזרוֹעוֹת האַנַרכיה.

על קטיגוֹריה זוֹ נמנה אִרגוּן האוּכלוֹסים לא לפי מקוֹמוֹת מוֹשבוֹתיהם, כּי אם לפי לאוּמיוּתם.

אם האדמיניסטרציה תדע להצעיד קדימה את הארגוּן מסוּג זה, תוֹכיח את ידיעתה להתחשב עם העוּבדוֹת של ארץ, אשר יוֹשבים בה שני לאוּמים. ארגון האוּכלוֹסים לפי הפּרינציפּ הלאוּמי מקטין את שטח החיכּוּכים בין שני הלאוּמים – ההסכּם בּין שתי יחידוֹת מאוּרגנוֹת הוּא תמיד הרבּה יוֹתר פּשוּט וקל מאשר בּין המוֹן מפוּרָר. הנסיוֹן של אבטוֹנוֹמיה לאוּמית – שהוּא כּבר בּן עשרוֹת בּשנים, – הוֹכיח, כּי מוֹסדוֹתיה של האבטוֹנוֹמיה משוֹלָלים סמכוּת ממשית אם הם משוֹלַלים כּוֹח מכריח, אם להנהגתם אינם מסוּרים מקצוֹעוֹת מסוּימים של עבוֹדה, כלוֹמר: אם הממשלה אינה מפרישה להם חלק מכּוֹחה וּמתפקידיה.

הועד הלאוּמי של יהוּדי ארץ־ישׂראל, זה שנבחר בּאסיפת־הנבחרים של כּל הישוּב העברי בארץ והמרכּז בּתוֹכוֹ את כּל צרכיו האבטוֹנוֹמיים של הישוּב הזה, צריך לקבּל מיד את אישוּרוֹ הרשמי ואת האפשרוּת הכּספית והמשפּטית למלא את תעוּדוֹתיו. והקהילה הדמוֹקרטית היהוּדית – זה התא המקוֹמי של הארגוּן האבטוֹנוֹמי הארצי – צריכה להיוֹת מוּכּרת על־ידי הממשלה ומזוּינת בכוֹח הטלת מסים וּגבייתם לפי צרכיה והחלטוֹתיה. ולכשיוַצר ארגוּן אבטוֹנוֹמי דמוֹקרטי זה של כּל שדירוֹת הציבּוּר הערבי – צריכה זכוּת זאת להינָתן לוֹ, כּיאוּת לצרכיו.

אחת מתעוּדוֹתיה העיקריוֹת של האבטוֹנוֹמיה הלאוּמית היא העבוֹדה התרבּוּתית, אוּלם לעת עתה, – כל עוֹד ארגוּן לאוּמי זה אינוֹ קיים, אוֹ כּל עוֹד לא מסרה הממשלה לרשוּתוֹ את העבוֹדה הזאת – הרי החוֹבה לדאוֹג לרמה התרבוּתית של האוּכלוֹסים חלה על הממשלה. כּיום חלק חשוּב מן הישוּב, ביחוּד מבּין הערבים, עוֹדוֹ שקוּע בּבערוּת חשוּכה, ועל הנציבוּת הוּטל להסב תשוּמת־לב מיוּחדת לענף זה, להמשיך ולהרחיב את העבוֹדה אשר החל בּה סמוּאל.

שני ענינים הקשוּרים ברֶפוֹרמוֹת של החוּקה הארצישׂראלית, ראוּיים מפאת חשיבוּתם לתשׂוּמת־לב מיוּחדת – מתן חוּקה סוֹציאלית ורפוֹרמה קרקעית. הוֹדוֹת לזרם העבוֹדה העברית וההוֹן העברי, זרם בּלתי מצוּי בּפינה נידחת בּמזרח, זזה ארץ־ישׂראל הרבּה קדימה בּדרך התפתחוּתה הכּלכּלית. הנה נראו התחלוּת חשוּבוֹת של תעשיה, הפרולטריון העירוני גדל, אף העבודה השכירה בכפר אפיה נשתנה. נסיוֹן יוֹם־יוֹם מוֹכיח לנוּ, כּי ארץ אשר חייה מפַכּים כּמוֹ בארץ־ישׂראל, אינה יכוֹלה להישאר בּלי חוּקים מעוּבּדים לפּרטיהם בּכל הרצינוּת הדרוּשה. הֶעדר חוּקים כּאלוּ אינו רק נזק בּלתי אמצעי למעמד הפּוֹעלים, אלא גם סכּנה בּלתי פּוֹסקת לבּנין הכּלכּלי השלֵו. הפּוֹעל הנוֹ בּלתי מוּגן, אינוֹ מוּבטח למקרי אסוֹן, לימוֹת זקנה ולימי מחלה ונכוּת; הוּא מוּכרח להשגיח בעצמוֹ על כּל פּרטי זכוּת השביתה והשמירה עליה, ועד למוֹדוּס של קבּלת פוֹעלים לעבוֹדה וּפיטוּריהם, למן מספר שעוֹת יוֹם העבוֹדה ועד לגוֹבה משכּוּרתה. מתן חוּקים סוֹציאליים לא יבטל את מלחמתוֹ של הפוֹעל, אבל הוא יתוה לה לכל הפּחוֹת מסגרת ידוּעה, יקבע יסוֹד ידוּע, שיבטיח את דרישוֹתיו האלמנטריות. וּמשוּם כּך, העדר חוּקה סוֹציאלית פּירוּשוֹ חוֹסר קביעוּת בּיחסים הכּלכּליים, וּמכּאן חוֹסר קביעוּת בּבּנין הכּלכּלי של הארץ וחוֹסר קביעוּת בּעליית העבוֹדה וההוֹן.

הרֶפוֹרמה בּשיטת המטבע בּארץ וּבמכסי האימפּוֹרט והאכספּוֹרט צריכה להקל על התפּתחוּת תעשׂיה בּריאה. בּלי שההתפּתחות הזאת תיזָקף על חשבּוֹן הצרכּן – בּטיב הסחוֹרוֹת וּמחירן. אבל הבּסיס להתפתחותה הכּלכּלית של הארץ נשארת החקלאוּת ועל כּן צריך להקדיש תשׂוּמת־לב מיוּחדת למצבה האגרָרי.

השינוּיים בּמסים האגרָריים (העוֹשר), גמירת הקדַסטר (ספר הקרקעוֹת) אשר מזמן רב החלוּ לסדרוֹ – הנם יסוֹדוֹת ראשוֹנים לרפוֹרמה האַגררית בארץ. אוּלם אלה הם רק יסוֹדוֹת ונעלה מעל כּל ספק הוּא, שדרוּשים כאן תיקוּנים עיקריים יוֹתר. צריך להרחיק את המשטר הפיאוֹדלי השוֹרר עדיין בּכל הארץ, משטר אשר על פיו האדמה המעוּבדת בּמשך מאוֹת בּשנים בּידי עוֹבדיה נקראת על שמם של אחרים, ולא תמיד יש לעוֹבדים מוּשׂג בּרוּר על המצב המשפטי הנכוֹן של אוֹתה האדמה, אשר הם רוֹאים אוֹתה כּאדמתם הם. האדמה צריכה להיוֹת שייכת לעוֹבדיה. יחד עם זאת צריך לאחוז באמצעים להחשת התפתחות הקואופרציה היצרנית והצרכנית בקרב החקלאים ולהגברת האינטנסיביות של המשק החקלאי (השכלה אגררית לחקלאי). על כל הקרקעות הבלתי־מעובדות צריך להכריז כרכוש הציבור.

הקרקעות האלה צריכות להיות מסופחות אל הקרקעות שנשארו אחרי חלוקת הלטיפונדיות (אחוזות גדולות) ואל הקרקעות השייכות לממשלה, הקרקעות הציבוריות האלה מחכות לעובדיהן, כי אדמת ארץ־ישראל הבלתי־נושבת שייכת לא ליהודים יושבי הארץ כיום, ולא לערבים יושבי הארץ כיום – כי אם קדושה היא לכל אותם היהודים המועמדים להתישבות, הבעלים בכוח, בשבילם ולשמם ניתן בעצם כל המנדט.

הרפוֹרמה הקרקעית תיטיב את מצבם של הפלחים, תשַנה את כּל האתמוֹספירה החברתית בּארץ ותביא הרוָחה, – גם כּספית וגם מוּסרית, – בעבוֹדת המוֹסדוֹת העברים אשר תעוּדתם היא לגאוֹל את האדמה.

אלה הם עתה תפקידיה של האדמיניסטרציה בּארץ, עליה להשכּין שלוֹם פנימי, להכניס תיקוּנים בּתחיקה, לבקר את הפּקידוּת, לתת חוּקה סוֹציאלית ולהנהיג רפוֹרמה אגררית ולשׂאת בּאמוּנה בּדאגת החינוּך – וּביחוּד החינוּך החקלאי המשקי – של כּל הארץ. ואם בּדרך זוֹ תלך, הרי שלא תישאר לה עבוֹדה רבּה בּענין הקמת הבּית הלאוּמי העברי בּארץ־ישׂראל והגנת הזכוּיוֹת והאינטרסים של האוּכלוֹסים הערביים.

ואשר למילוי חֹובת בּנין הבּית הלאוּמי העברי, תישאר אז לאחר הגשמת הרפוֹרמוֹת האמוּרוֹת רק חוֹבה דחוּפה אחת על הנציבוּת: לפתוֹח את שערי הארץ לרוַחה בּפני העליה היהוּדית וּלשחרר אוֹתה מכּל ההגבּלוֹת והגזירוֹת שסביב שָתוּ עליה.

תעוּדה של הנציבוּת הארצישׂראלית היא איפוֹא להשתמש בּמנדט כך, שילך הלוֹך וקטן במצעוֹ עד אשר יבוּטל לגמרי הצוֹרך בּוֹ, ויביא את הארץ לידי עצמאוּת שלמה והקמת הבּית הלאוּמי העברי בּתוֹכה.

א' חשון תרפ"ו (19.10.1925)

---

לדין וחשבון של ועדת המנדטים

מאת

משה בילינסון

לדין וחשבון של ועדת המנדטים / משה בילינסון

הדין-וחשבּוֹן של ועדת המנדטים אשר על יד חבר-הלאוּמים נִפלָה השנה לטוֹבה מן הדין-וחשבּוֹן שפּוּרסם על-ידי אוֹתה ועדה בּשנה שעברה. כּפי הנראה, לא לשוא היתה מוֹרת-הרוּח שהתעוֹררה בּחוּגי היהוּדים לרגל אי ההבנה שנתגלתה בּדין-וחשבּוֹן מאשתקד. כּפי הנראה, מתחילה גם עבוֹדתה של ההסתדרוּת הציוֹנית בּג’ניבה להראוֹת אוֹתוֹתיה. כּפי הנראה – וצריך לחשוֹב שזה היה הגוֹרם העיקרי לשינוּי הלָך-הרוּח של הועדה – הצעד קדימה, אשר צעדה עבוֹדתנוּ העברית בּארץ בּמשך השנה האחרוֹנה, לא יכוֹל לבלי לעשוֹת רוֹשם.

הועדה זכרה, כּי תעוּדתוֹ הראשית והראשוֹנה של המנדט היא לא ההנהלה האדמיניסטרטיבית של הארץ, כּי אם מילוּי תפקיד מדיני, וכי התפקיד המדיני המוּטל על ממשלת המנדט הוּא: בּנין הבּית הלאוּמי העברי בארץ-ישׂראל. וּמנקוּדת-ראוּת זוֹ – שהיא היחידה שצריכה להיוֹת מַכרעת בשביל חבר-הלאוּמים – בּדקה הועדה את כּל התעוּדוֹת שהוּגשוּ לפניה, ואשר על חלק מהם לא נתנה תשוּבה כּלל, משוּם שהן בּניגוּד לרוּחוֹ של המנדט. מאחר שהועדה סיגלה לה נקוּדת-מבט זוֹ, מוּבן מדוּע סוּלקוּ הצדה בּפעם הזאת כּל ההערוֹת של אשתקד בּדבר הניגוּדים שבּין האינטרֶסים היהוּדיים והערביים וּבדבר הניגוד שבּעצם המנדט, ולמה זכתה עבוֹדת ההתישבוּת העברית להערכה יוֹתר אוֹבּיקטיבית וצוֹדקת.

הרבּה מן ההערוֹת הממשיוֹת של הועדה, מתאימוֹת אל הדרישוֹת אשר עמדה עליהן הציבּוּריוּת העברית בּתוֹקף וּללא ויתוּר במשך השנים האחרוֹנוֹת. הועדה ציינה את הצוֹרך בעבוֹדה יוֹתר נמרצת בּשטחי בּריאוּת העם וההשׂכּלה העממית; בסעיף הדן על החינוּך מוּדגשת בּיחוּד צדקת הדרישה העברית לזכּוֹת בּחלק יוֹתר גדוֹל מהתקציב להשׂכּלה של הממשלה. הועדה העירה את תשׂוּמת-לבה של הממשלה על הצוֹרך בּחוּקים להגנת העוֹבד, בּהתאם להתפתחוּתה המהירה של התעשׂיה בּארץ. בּני-סמך מתוֹך חבר הלאוּמים תמכוּ בדרישת הפוֹעלים העברים שהוּצגה זה כּמה שנים ואשר עד עתה טרם חדרה כּראוּי אף בּקרב חוגים רבּים בּישוּב. הועדה ציינה שעל הממשלה למלא את הסעיף 6 של המנדט, בּדבר מסירת קרקעוֹת הממשלה ואדמת בּוּר ליהודים.

מלבד סעיפים חיוּביים אלה שבּדין-וחשבּוֹן, יש בּוֹ סעיפים שליליים. הראשוֹן שבּהם הוּא הסעיף בּוֹ מאַשרת הועדה את שיטת סידוּר העליה הנהוּגה כּיוֹם – שיטה אשר הציבּוּריוּת העברית לכל זרמיה חוֹשבת שהיא איננה צוֹדקת, אינה מביאה תוֹעלת בּמוּבן הכּלכּלי, וּכמוּבן המדיני היא גם מזיקה. הסעיף השני השלילי בּדין-וחשבּוֹן הוּא ההערכה בּדבר הקוּבלנוֹת של “אגוּדת ישׂראל” הערכה שיש בּה מעין פּתח להסכּמה. הועדה לא רק שדרשה בּיאוּרים מאת בּא-כּוֹח המעצמה בּעלת המנדט בשאלוֹת שעוֹררה “אגוּדת ישׂראל”, אלא גם הגידה מראש כּי לפי דעתה אין הממשלה מחויבת להכּיר בעדה דתית יהוּדית אחת בּלבד. בּמלים אחרות, אם הממשלה משוּם מה תחפוֹץ להכּיר בּכמה וכמה קהילוֹת יהוּדיוֹת, אין ועדת המנדטים רוֹאה בּכך ניגוּד למנדט, זאת אוֹמרת: רצוֹנה של “אגוּדת ישראל” להרוֹס את אחדוּתוֹ של הישוּב העברי בּארץ, קיבּל משענת מן החוּץ.

אוּלם הסעיפים הללוּ, המעידים שאין הועדה מבינה עדיין את הפּרוֹבּלימוֹת שלנוּ די צרכּן, אינם יכוֹלים לבטל את הרוֹשם הכּללי של הדין-וחשבוֹן – כּי הרעיוֹן הציוֹני ועניני הציוֹנוּת צעדוּ צעד חשוּב קדימה בּרכישת דעת חבר-הלאוּמים.

ולמרוֹת זאת, כּשם שבּשנה שעברה לא רפוּ ידינוּ אחרי חַוַת-דעתה הבּלתי צוֹדקת של הועדה, כּך אין אנוּ חוֹגגים בּתרוּעוֹת נצחוֹן את דבר ההבנה שגילתה השנה.

גם ועדת המנדטים וגם חבר-הלאוּמים אינם חיים בּחלל-האויר הריק של הנוּסחאוֹת המשפטיוֹת המוּפשטוֹת. בּג’ניבה אינוֹ יוֹשב טריבּוּנַאל בּין-לאוּמי, על-לאוּמי, המגשים את פּרינציפּי האמת והצדק. ג’ניבה אך משַקפת את היחסים הממשיים של הכּוֹחוֹת המדיניים, היא מתווכת בּיניהם וּלכל המוּטב היא מוֹציאה את המסקנוֹת מהם. בּגלל קיוּמה של ג’ניבה לא חדלוּ מלהתקיים הכּוֹחוֹת המדיניים ולא פּסקוּ מלהשפּיע זה על זה. אי-הצדק הפּוֹליטי לא יחדל – והוּא יתקיים כּל עוֹד לא יהיה העוֹלם לריפּוּבּליקוֹת סוֹציאליסטיוֹת מאוּחדוֹת. ערכּה של ג’ניבה הוּא, כּי הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּחברה וּבממלכוֹת יכוֹלים עתה לבוֹא לידי בּיטוי על בּימה בּין-לאוּמית, וגם לחלש בּמוּבן המדיני יש בּמה בּין-לאוּמית ויש לוֹ התקוה כּי הוֹכחת צדקתוֹ תגיע לאזני שוֹמעים. בּבחינת מה יש לדַמות את חבר-הלאוּמים לפרלמנט בּין-לאוּמי; ואם הפּרלמנט הפּנימי כּשהוּא לעצמוֹ אינוֹ פּוֹתר שאלוֹת מדיניוֹת וסוֹציאליוֹת, ולא תמיד הוּא יכוֹל למנוֹע פּתרוֹן שאלוֹת מחוּץ לכתליו וּכל כּוֹחוֹ הוּא רק בּזה שהוּא נוֹתן לכּוֹחוֹת הממשיים הפּוֹעלים בּעם לקבּל את בּיטוּיָם החפשי וּלאַפשר את העבוֹדה המשוּתפת בּיניהם – בּפּרלמנט של ג’ניבה על אחת כּמה וכמה.

תוֹצאתוֹ הסוֹפית של עניננוּ הארצישׂראלי תהא תלוּיה בּיחסי הכּוֹחוֹת הממשיים של שלוֹשת הגוֹרמים המשפיעים על חבר-הלאוּמים בּפּרובּלימה הארצישׂראלית והם – אנגליה, הערבים והיהוּדים. וּמכּאן המסקנה: האינפוֹרמציה המדינית בּג’ניבה הִנָה ענין נחוּץ מאד וצריך לדרוֹש מאת ההסתדרוּת הציוֹנית שתמשיך את עבוֹדתה בּמגמה זוֹ גם להבּא וּביתר מרץ. אוּלם עוֹד יוֹתר נחוּצים לנוּ מעשׂים ממשיים שהם הם הגוֹרמים הראשיים להשפּעה המדינית. הדרך לעלייתנוּ המדינית היא הדרך להתבּצרוּתנוּ החברתית – דרך תגבּוֹרת הכּוֹח העברית בּארץ-ישׂראל ומחוּצה לה.

א' טבת תרפ"ו (18.12.1925)

---

על "הדוֹמיניוֹן השביעי"

מאת

משה בילינסון

וג’ווּד, ידיד התנוּעה הציוֹנית, ציר הפּוֹעלים בּפּרלמנט הבּריטי, הגה את הרעיוֹן להכריז את ארץ-ישׂראל כּאחד הדוֹמיניוֹנים של האימפּריה הבּריטית. ויהיה זה הדוֹמיניוֹן השביעי בּמספר בּתוֹך מסגרת מלכוּת בּריטניה. הצעה זוֹ בּאה לשנוֹת מן הסטטוּס-קווֹ הבּין-לאוּמי שבּוֹ נתוּנה עתה ארץ-ישׂראל, כּלוֹמר, היא מחייבת את יציאתה מתחת חסוּת חבר-הלאוּמים. הרעיוֹן הזה עוֹרר תשׂוּמת-לב מרוּבה בּחוּגים הציוֹניים ויש המוּכנים לתמוֹך בּוֹ, בּאשר הם רוֹאים בּהגשמתוֹ אפשרוּת להתקדמוּת המפעל העברי בּארץ-ישׂראל.

המקבּלים את רעיוֹנוֹ של וג’ווּד יוֹצאים מהנחה פּשוּטה מאד: אנגליה תתן להתישבוּת היהוּדית עזרה אקטיבית, כּשבּרוּר וּמוּחלט יהיה שארץ-ישׂראל תישאר לעוֹלם ועד בּמסגרת האימפּריה, ומאידך – ליהוּדים כּדאי לתת את ההתחַיבוּת הזאת, בּאשר הם מקבּלים על-ידי כּך את העזרה הפּעילה של אנגליה; יחד עם זה לא תסבּוֹל עצמאוּתם על-יד כּך, – והדוֹמיניוֹנים יוֹכיחוּ. כּלוּם עוֹמדת הנחה זוֹ בּמבחן המציאוּת?

נניח, שרצוּי לאנגליה להשאיר את ארץ-ישׂראל לנצח בּמסגרתה. הרי אחת משתים: אוֹ היא מניחה, שיצירת המרכּז היהודי בּארץ-ישׂראל, בעזרתה וּבהשגחתה, תוֹעיל לה לשם כּך, אוֹ היא איננה מעריכה את הגוֹרם היהוּדי וּמחפשת לה דרכים אחרוֹת להתאַחזוּתה בּארץ. אם כּך אוֹ אם כּך – אין לה שוּם צוֹרך בּשינוּי המצב הבּין-לאוּמי הנוֹכחי, בּאשר התחַיבוּת היהוּדים להפוֹך את ארץ-ישׂראל לדוֹמיניוֹן אנגלי דוקא אינה מעלה ואינה מוֹרידה. אם אנגליה מכּירה בהתחַיבות, שקיבּלה על עצמה בּתוֹקף המנדט, ואם היא מעריכה את הישוּב היהוּדי כּנקוּדת אחיזה, הרי המשטר הקיים נוֹתן לה את האפשרוּת השלמה לעזוֹר ליהוּדים. וּלהיפך: אם התחַיבות המנדט אינה בּעיניה אלא פּיסת נייר ולישוּב העברי אין בעיניה ערך, הרי גם בּהכרזת הדוֹמיניוֹן לא תמצא מניע חדש לעזוֹר ליהוּדים. כּי מה נוֹתנת לה ההכרזה זאת? האם יש לה כּיוֹם יסוֹד-מה לחשוֹש, כּי בּהתחזק היהוּדים בּארץ, ישכּחוּ את עזרתה ויפנוּ לה עוֹרף? ואם יש לה יסוֹד לחשש כּזה, מדוּע יעלם מלבּה כּשתהיה בּידי הכרזת הדוֹמיניוֹן? מי כּאנגליה יוֹדעת, שחוֹזים בּין עמים וּמדינוֹת אינם אלא בּיטוּי למצב הכוֹחוֹת ברגע ידוּע וּמתוֹך שינוּי יחסי הכּוֹחוֹת משתנים גם החוֹזים. אם אנגליה שוֹאפת להישאר בּארץ לעוֹלם ועד, לא בּהכרזוֹת שלנוּ ולא בּחוֹזים שלנו תחפשׂ לה דרכים לכך, ולא על אלה תישעֵן.

וּמאידך: שינוּי המצב הבּין-לאוּמי הקיים עלוּל אך לקלקל לאנגליה, אם נניח שלא לשם תפקידי המנדט ולא רק לתקוּפת המנדט היא בּאה הנה. שינוּי זה פירוּשוֹ לגבּי אנגליה לעוֹרר מחדש את כּל שאלת ארץ-ישׂראל, לעוֹרר מחדש את השאיפוֹת שנרדמוּ, לגרוֹם אי-נעימוּת לחבר-הלאוּמים וּלהחלישוֹ, לשלם “פּיצוּיים” למדינוֹת אחרוֹת (צרפת, איטליה), לחדד את השאלה הדתית הקשוּרה בּארץ-ישׂראל. ועוֹד: הכנסת הצהרת בלפוּר לטוֹפס המנדט גרמה לאנגליה צרוֹת לא מעטות בּיחסיה עם עמי ערב. נניח שכּדאי היה לה הדבר, והנה הכרזת הדוֹמיניוֹן, מתוֹך תפיסת וג’ווד, אשר היא העוֹמדת כּאן לבירוּר, פּירוּשה הדגשת אוֹתם המוֹמנטים – המוֹמנט היהוּדי והמוֹמנט האנגלי – אשר כּבר עוֹררוּ תסיסה ידוּעה בּקשר להצהרת בּלפוּר, זאת אוֹמרת שגם כאן בּערָב, כּמוֹ שם בּאירוֹפּה, הדבר עלוּל לחדש את החששוֹת הנרדמים. למה נחוּץ כּל זה לאנגליה? כּלוּם המצב הבּין-לאוּמי עתה – השגחת חבר-הלאוּמים – גוֹרם לה צרוֹת רבּוֹת? כּלוּם אין בּמצב זה, היוֹצר לארץ-ישׂראל וּלהנהלתה מוֹדוּס פּוֹליטי מיוּחד בּמינוֹ, גם מוֹמנטים של הקלה לאנגליה?

עוֹד יוֹתר מסוּפקת התנוּעה הציוֹנית. הרבּה מן הנימוּקים הקיימים לגבי אנגליה כּוֹחם יפה גם לגבּינו. גם לנוּ אין צוֹרך בּאוֹתה הסערה העלוּלה לקוּם מחדש בּצרפת בּאיטליה, בּעוֹלם הקתוֹלי, עם שינוּי המצב הקיים. עוֹד פּחוֹת מזה נחוּצה לנוּ הסערה הזאת כּאן. יתר על כּן: ויתוּר על חבר-הלאוּמים, אם הוּא עלוּל להכבּיד על אנגליה בּשעת מעבר ממצב בּין-לאוּמי אחד למשנהוּ, עלינוּ הוא עלוּל להכבּיד גם בּשעת מעבר זוֹ וגם בּשעוֹת שתבוֹאנה אחריה. כּי אז נישאר אנוּ, עם חלש, פּנים אל פּנים עם מדינה עצוּמה, בּבדידוּת גמוּרה, ללא אפשרות כּלשהי של דרישה בּין-לאוּמית, של עזרה וּתמיכה והגנה מצד מישהוּ. נכוֹן, שהאפשרוּת הזאת ותוֹצאוֹתיה המעשׂיוֹת אינן גדוֹלוֹת גם כּיוֹם – חבר-הלאוּמים אינוֹ הכּוֹח השליט בּחיים בּין-לאוּמיים, ואוּלם אפשרוּת-מה יֵשנה. נשק פוֹליטי כּלשהוּ ישנוֹ בּידינוּ כּיוֹם בּיחסינוּ עם אנגליה. ויש להניח שערכּוֹ ילך ויגדל. ולמה נוַתר עליו. למה נשמיטוֹ מידינוּ? מה תמוּרתוֹ?

אם נכוֹן הדבר, שהכרזת הדוֹמיניוֹן אינה חשוּבה לאנגליה, בּאשר גם עתה אפשרוּיוֹתיה הממשיוֹת בּארץ רחבוֹת למדי, אם נכוֹן הדבר, שאנגליה לא תרויח מן השינוּי הזה, הרי אין להניח שהיא תתן לנוּ דבר-מה נוֹסף על מה שהיא נוֹתנת, אוֹ עלוּלה לתת, במסגרת הפוֹליטית הקיימת. עיקרוֹן פּוֹליטי חשוּב זה do ut des (אני נוֹתן למען תתן אתה) טוֹב הוּא כשלחילוּפין עוֹמדים ערכים ממשיים ולא הכרזוֹת אשר ערכּן בּמלים בּלבד.

מצדדי הדוֹמיניוֹן השביעי מצבּיעים על קנדה, אפריקה הדרוֹמית וכו' ושוֹאלים אוֹתנוּ: כּלוּם רע בּארצוֹת אלוּ? כּלוּם יש מצב בּין-לאוּמי בּטוּח יוֹתר? הנה מה זאת אוֹמרת להיות דוֹמיניוֹן אנגלי! וּבזאת הם מגלים אך את ההפשטה שבּמחשבה הפוֹליטית, בּאשר הם שוֹכחים שארצוֹת אלוּ טוֹב ונוֹח להן לא משוּם שהן נקראוֹת דוֹמיניוֹנים, אלא הן נעשׂוּ לדוֹמיניוֹן ממוֹשבה, משוּם שטוֹב ונוח היה להן בּכך, משוּם שהן מהווֹת כּוֹח ממשי המכריח את ארץ-האָב להתחשב אתן, וּלהניח להן את העצמאוּת הפּנימית השלמה. ואם ארץ-ישׂראל העברית לא תגיע לכוֹח כּזה, אז יהיה זה רק ענין לאנגליה, בּיחוּד כּשינוּתק הקשר בּין ארץ-ישׂראל וחבר-הלאוּמים. כּי המצב המיוּחד הזה שבּוֹ נתוּנה ארץ-ישׂראל, אַל יהיה קל ערך בּעינינוּ, בּאשר לעת עתה, עד שנתחזק בּארץ ונהיה לכוֹח ממש, הוּא הוּא המציל אוֹתנוּ, על כּל פּנים בּשטח המשפטי והאידיאוֹלוֹגי, – בּהרגשת העמים, בּהרגשת עם ישׂראל, בּהרגשת הערבים וּבמידה ידוּעה גם בּהרגשת הממשלה האנגלית עצמה ושליחיה בּארץ, – מלהיוֹת מוֹשבה אנגלית בּלבד. ואם ישתנה המצב הזה ומשקלנו המעשׂי טרם הספּיק בּינתים לגדוֹל במידה ניכּרת – שוּם שם של דוֹמיניוֹן לא יצילנוּ.

אין זה מן הנמנע, שבּהתפתחוּת העתידה תהיה ארץ-ישׂראל לדוֹמיניוֹן במסגרת האימפריה הבּריטית. ואוּלם הדבר תלוּי בּכמה גוֹרמים, אשר עכשיו אין לחזוֹתם מראש. כּיוֹם האימפריה הבּריטית היא המדינה החזקה בּיוֹתר בּעוֹלם, ואוּלם אין נביא שיוּכל להגיד בּבטחוֹן גמוּר, שכּך יהיה גם בּתקוּפת הדוֹר אוֹ הדוֹרוֹת הבּאים. ואין נביא שיחזה מראש את ההתפּתחוּת הפּוֹליטית של האימפריה. יתכן שתתפתח בּאמת, לפי מגמוֹת טוֹבי מדינאיה, לברית-עמים מיוּחדת בּמינה, ואולם אין זה מן הנמנע שתצטרך לצמצם את רכוּשה מחוץ לאירוֹפּה או שההתפּתחוּת הסוֹציאלית והפוֹליטית באסיה תכריח אוֹתה לחפש צוּרוֹת פּוֹליטיוֹת חדשוֹת לחיים משוּתפים של עמיה. בּיחוּד אין להגיד עתה דבר מסוּים כּלפי אוֹתם שטחי המזרח, אשר בּהם קשוּרה ארץ-ישׂראל. אילוּ היה הבּטחוֹן, שגם שכנוֹתיה של ארץ-ישׂראל – מצרים ועירק – תיהפכנה לדוֹמיניוֹנים אנגליים, אז היה בּרעיוֹן “הדוֹמיניוֹן השביעי” יוֹתר ממש. ואוּלם מה יהיה מצבה, אם כּזאת לא תהיה, אם הארצוֹת השכנוֹת תגענה לעצמאוּת מוּחלטת ואוּלי גם תיכָנֵסנה לקוֹנסטֶלַציה פּוֹליטית מתנגדת לאנגליה? התוּכל ארץ-ישׂראל לבדה להיוֹת כּאן “היד הארוּכה” של אנגליה, ללא משענת בארצוֹת ערב, אוּלי בּתוֹך סביבה אשר התנגדוּת ואכזבה שׂוֹררוֹת בה? התוּכל ותרצה אנגליה לתמוֹך בּ“יד” זו וּלהגן עליה?

רעיוֹן הדוֹמיניוֹן השביעי, אילוּ התגשם, היה מכניס את התנוּעה הציוֹנית ואת הישוּב העברי לתסבּוֹכת פּוֹליטית מסוּכּנת, היה קוֹבע כּבר עתה, בּתחילת התפתחוּתוֹ של הישוּב, את המסגרת הבּין-לאוּמית שלוֹ, היה מגבּיל אוֹתוֹ בּהסתגלוּתוֹ הפּוֹליטית, המוּכרחה להיוֹת חפשית כּכל האפשר, היה אוּלי מעמיד אוֹתוֹ בּניגוּד לכּוֹחוֹת אשר דוקא אתם שוּתפוּת גוֹרלוֹ היא אמיצה בּיוֹתר. כּל זה ללא שוּם צוֹרך וללא גמוּל ממשי וּרציני.

דוקא משוּם שמפעל ההתישבוּת היהוּדית עוֹדנוּ כּרגע אך בּראשיתוֹ, דוקא משוּם שאין להניח כּי הישוּב יגיע, כּשהוּא לעצמוֹ, גם בּהמשך הזמן לכוֹח פּוֹליטי גדוֹל העוֹמד על רמה אחת, ולוּ גם מבּחינה יחסית, עם האימפּריה הבּריטית או עם ארצוֹת ערב, – אין עליו לקבּוֹע את גוֹרלוֹ הפּוֹליטי המוּחלט. עליו לשאוֹף לעצמאוּת מכּסימלית – כּלכּלית, תרבּוּתית, פּוליטית. מתוֹך איזוֹ סיטוּאַציוֹת, מתוֹך איזה צירוּפי הכּוֹחוֹת, בּאיזוֹ צוּרה פּוֹליטית יתגשם הדבר, – אין אפשרות ואין צוֹרך לקבּוֹע כּרגע. אין שוּם טעם לכך, כּשבאים עכשיו וּמעוֹררים שאלוֹת מסוּבּכוֹת שאינן טעוּנוֹת פּתרוֹן.

יש להניח שוג’ווּד הגה את רעיוֹנוֹ מתוֹך רצוֹן טוֹב לתת “דחיפה” למפעל הציוֹני וּלבססוֹ על יסוֹדוֹת פּוֹליטיים ממשיים יוֹתר. ואוּלם גם הפעם – כּמוֹ בּזמן בּיקוּרוֹ בּארץ, כּשעמדה כּאן לבירוּר שאלת הבּחירוֹת העירוֹניוֹת והוא דרש מן הפוֹעלים שיוַתרוּ על הקוּריוֹת [חטיבת בּחירוֹת מוּסגרת בּתוֹך חטיבה כּללית] הלאומיות ויארגנו קוּריוֹת מעמדיוֹת – לא גילה חדירה אמיתית למציאוּת הפּוֹליטית המסוּבּכת של הארץ. מה שנראה בּעיניו כּיסוֹד ממשי של המפעל הארצישׂראלי, עומד בּסימן שאלה, דוקא בּממשיוּתוֹ, לאוֹר היחסים העוּבדתיים בּין בּריטניה הגדוֹלה, התנוּעה הציוֹנית ועמי ערב, וּלאוֹר הפעוּלה ההתישבוּתית היהוּדית. ואשר אלה מן המחנה הציוֹני אשר קיבּלוּ את רעיוֹנוֹ, אין זאת כּי אם “מחלת הפּוֹליטיקה” אוֹ יוֹתר נכוֹן “מחלת הסנסציה הפּוֹליטית”, אשר דבקה בּהם, היא שדחפה אוֹתם למשחק המיוּתר והתמים הזה.

כ“ט טבת תרפ”ט (19.1.1929)

---

הליגה למען הדומיניון

מאת

משה בילינסון

הליגה למען הדוֹמיניוֹן / משה בילינסון

קבוצת מדינאים אנגלים, בּני כּל המפלגוֹת, התארגנה בּ“ליגה למען הדוֹמיניוֹן השביעי” וּפירסמה מכתב בּעתוֹני לוֹנדוֹן. יש לציין בּרצוֹן שנמצאוּ בּאנגליה אנשים בּעלי שם וּבעלי עמדה פּוֹליטית, אשר דעתם אינה נוֹחה מאוֹתה “עמדה נייטרלית”, שהממשלה האנגלית נוֹהגת בּה כּלפי המפעל העברי בארץ-ישׂראל, עמדה אשר יש בּה משוּם סילוּף המנדט.

בּמכתב הליגה יש כּמה נקוּדוֹת חשוּבוֹת, אשר ההכּרה הפּוֹליטית האנגלית כּאילו נזהרה עד עתה להכּיר בּהן. יש בּוֹ הוֹדאה מפוֹרשת וגלוּיה בּערך הרב של ארץ-ישׂראל לאימפֶריה הבּריטית, בּערך המכריע של המפעל היהוּדי לגוֹרל ארץ-ישׂראל. אכן, לא הצדק המוּפשט ולא נדיבוּת לב, אלא ענינים חיוּניים של האימפּריה הבּריטית, הם שהניעוּ את ממשלת לוֹיד-ג’ורג' להבטיח בּשנת 1917 את עזרת אנגליה למפעל הציוֹני. ענינים חיוּניים של האימפּריה הבּריטית הם שהניעו את כּל ממשלוֹת אנגליה, ללא הבדל מפלגה, להכריז על נאמנוּתן למנדט. הפעם מעידים על זאת לא הציוֹנים, אלא מדינאים אנגלים, היוֹדעים את עסקי ארצם והרחוֹקים מאד מ“שלטוֹן הדמיוֹן המוּפרז”, קל להסיק מסקנוֹת מן העדוּת הזאת – כּלפי העמדוֹת ההדדיוֹת של ממשלת אנגליה והסוֹכנות היהוּדית, כּלפי חוֹבוֹת אנגליה וזכוּיוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית.

מחבּרי המכתב מסיקים את המסקנוֹת הללוּ בּצוּרה של שוּרת דרישוֹת מעשׂיוֹת. אלה הן בּרוּבּן דרישוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית זה זמן רב. ואוּלם היא לא הצליחה להביאן לידי מעשׂה, כל יוֹם מביא אתוֹ הוֹכחוֹת נוֹספוֹת למצב הפוֹליטי העלוּב של הסוֹכנוּת היהוּדית. התנוּעה הציוֹנית נאבקת בּכל כּוֹחוֹתיה עם המכשוֹלים המרוּבים העוֹמדים על דרכּה, וּמצד הממשלה אין היא נפגשת לא בּהבנה ולא בּרצוֹן מעשׂי לעזרה. אחת הסיבּוֹת שגרמוּ למצב המשוּנה הזה יש לחפּשׂ בּחוּלשת הסוֹכנוּת היהוּדית באנגליה גופא, בּאשר היא סמכה יוֹתר מדי על “העבוֹדה הפּנימית” בּמשרד המוֹשבוֹת ולא ידעה לגייס לעזרתה את כוֹחוֹת הציבּוּריוּת האנגלית. הנסיוֹנוֹת שנעשוּ בּעבר לגיוּס זה לא נתנוּ פּרי רב, ואין בּטחוֹן מראש שהנסיוֹן החדש – הלא הוּא “הליגה למען הדוֹמיניוֹן השביעי” – יהיה מוּצלח יוֹתר. אסוּר להזניח את העבוֹדה הפּוֹליטית אוֹ להפסיק אוֹתה, אסוּר לסגוֹר אוֹתה בּכתלי המשׂרדים. מה שלא נתנוּ להסתדרוּת הציוֹנית הנסיוֹנוֹת שקדמוּ לליגה זוֹ, יתכן שיהיה בּכוֹחה לתת.

נכוֹן הוּא הבּיאוּר המדיני בּוֹ הוּארוּ בּמכתב הליגה היחסים שבּין בּריטניה הגדוֹלה ובּין ההסתדרוּת הציוֹנית, וצוֹדקוֹת הן הדרישוֹת אשר הליגה מציגה לפני ממשלת המנדט, וּלעוּמת זאת עלוּלה הסיסמה הכּללית בּה יצאה הליגה לעוֹרר ספקות חמוֹרים. בּין בּריטניה הגדוֹלה ובּין ההסתדרוּת הציוֹנית נכתב ונחתם חוֹזה, שבּוֹ התחיבה ממשלת אנגליה למלא את ההתחַיבוּיוֹת, אשר עתה דוֹרשת הליגה נאמנוּת להן. על החוֹזה הזה סמכוּ את ידיהם רוֹב העמים והמדינוֹת של העוֹלם כוּלוֹ. הוּא קיבל תוֹקף בין-לאוּמי. שמוֹ של החוֹזה – המנדט הארצישׂראלי. בּמה היה פּסוּל החוֹזה הזה בעיני המדינאים האנגלים הללוּ? כּלוּם אין בּוֹ יסוֹד מספיק לדרוֹש מאת ממשלת המנדט שתעזוֹר עזרה פעילה להתישבוּת היהוּדים בארץ-ישׂראל? למה היה נחוּץ להיאָחז בּסיסמה חדשה, המסוּפקת מבּחינה בּין-לאוּמית וגם מבּחינה אנגלית? המדינאים האלה יכוֹלים לענוֹת על הבּחינה האנגלית: תשאירוּ לנוּ לדוּן בּדבר, וגם את הדאגוֹת הבּין-לאוּמיוֹת נקבּל על עצמנוּ. נניח לרגע, שהם צוֹדקים בּתשוּבה הזאת. ואוּלם ישנה עוֹד בּחינה אחת, הלא היא הבּחינה הציוֹנית, היהוּדית, וכאן רשוּת הדיבּור וגם רשוּת ההחלטה לתנוּעה הציוֹנית. על-ידי הכנסת סיסמה חדשה בּתסביך היחסים האנגלוֹ-ציוֹניים – הלא היא סיסמת “הדוֹמיניוֹן השביעי” – הוּכרז המפעל הציוֹני בארץ-ישׂראל לענין אנגלי. אוּלי ישנם יתרוֹנוֹת ידוּעים – לרגע החוֹלף – בּחידוּש הזה, ואוּלם יש לוֹ גם חסרוֹנוֹת כּבדים, אשר תנוּעה המרחיקה ראוֹת אין בּרשוּתה להתעלם ממנוּ. הסרת הצוּרה הבין-לאוּמית מן המפעל הציוֹני – הרת-סכנוֹת היא, גם כלפי העתיד המדיני של הארץ, גם כלפי יחסיה עם שכניה וגם כלפי העם העברי עצמוֹ, המפוּזר בּתפוּצוֹת הגוֹלה. אי-אפשר להתעלם מכּך, שהצביוֹן האנגלי הטהוֹר, אשר רעיוֹן “הדוֹמיניוֹן השביעי” נוֹתן לפעוּלה הציוֹנית, עלוּל להכניס מבוּכה קשה בּלב היהוּדים המתיחסים, בּהשפעת האוירה המקיפה אוֹתם בּארצוֹתיהם, בּחשדנוּת או בּאי-ידידוּת כּלפי אנגליה. נניח שהחשדנוּת הזאת איננה מבוּססת ואינה מוּצדקת, ואוּלם עוּבדה היא. והיהוּדים האלה יכוּלים להיוֹת היוֹם יהוּדי רוּסיה, פוֹלין, גרמניה, מחר הם יכוּלים להיוֹת גם יהוּדי צרפת וארצוֹת-הבּרית. איחוּד תפוּצוֹת-הגוֹלה ההוֹלך וּמתהווה, מתוֹך מעצוּרים ומכשוֹלים לא קטנים בּלאו הכי. סביב ארץ-ישׂראל והמפעל הציוֹני בּה – איחוּד שאיננוֹ חמרי בּלבד, אלא גם איחוּד נפשי – עלוּל לעמוֹד שוּב בּסכנה רבּה.

וּמשוּם כּך אי-אפשר לברך בּלב שלם על יצירת “הליגה למען הדוֹמיניוֹן השביעי”. יש מקוֹם לחשוֹש, שהבּרכה שבּה לא תיהפך לנו לקללה.

ט' אדר א' תרפ"ט (19.2.1929)

---

זכויותינו על הארץ

מאת

משה בילינסון

א. מכתב מק־הון וטהרת הדמוקרטיה

הבּירוּר והליבּוּן של השאלה הארצישׂראלית – שאלת היחסים בּין היהוּדים, הערבים והאנגלים – מתרכּזת כּמעט תמיד בּשטח פוֹליטי בּלבד. מדבּרים על “שלטוֹן בּית”, על “פרלמנט”, על “ממשלה לאוּמית” בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, מתוֹך הגבּלוֹת שוֹנוֹת, מתוֹך סמכוּת רחבה אוֹ מצוּמצמת של המוֹסדוֹת הרפרזנטטיביים. הגישה הזאת אינה מוּצדקת כּלל על־ידי המצב המיוּחד של ארץ־ישׂראל.

דרישוֹת מנהיגי הערבים ל“ממשלה לאוּמית” מבוּססוֹת קוֹדם כּל על ההתחיבוּיוֹת האנגליוֹת בזמן המלחמה. ישנוֹ מכתב של מק־מהוֹן. והנה: אם רע הדבר ואם טוב, אוּלם עוּבדה היא, שלהבטחוֹת שניתנוּ בּזמן המלחמה, בּעצם ימי־הקרב, כּשהמדינאים והעמים היו מוּכנים, לשם הצלתם, להציע כּל מיני תכניות והצעות וּבּלבד שיגבר כּוֹחם – אין כּוֹח מחייב גם אחרי המלחמה, אם המעוּנינים בדבר לא דאגוּ לכּך שההבטחוֹת האלו תקבּלנה צוּרה קבוּעה, עד כּמה שאפשר צוּרה בּין־לאוּמית, גם בּזמן כּריתת בּרית השלוֹם. איש אינוֹ יכוֹל לדעת בּוַדאוּת גמוּרה את המצב הצבאי והדיפּלוֹמַטי בּסוֹף המלחמה ואת השינוּיים העלוּלים לחוּל בתמוּנה הבּין־לאוּמית וּבּיחסי הכּוֹחוֹת. למדינוֹת ההסכּמה היוּ התחיבוּיוֹת מסוּימוֹת לגבי רוּסיה, ואוּלם המשטר הצרי נפל ואתוֹ בוּטלוּ התחַיבוּיוֹת המלחמה של הארץ ההיא. הבטחוֹת ידוּעוֹת ניתנוּ לאיטליה בּנוֹגע לים האדריאטי אוּלם הן ניתנוּ בּטרם הצטרפוּ ארצוֹת הבּרית למדינוֹת ההסכּמה – וּבן־בּרית חדש וכבּיר זה סירב להכּיר בּהן ועל כֻן לא נתמלאוֻ בּמלוֹאן. הבטחוֹת ניתנוּ ליון – ולא רק בּשעת המלחמה אלא כּבר בּשעת כּריתת בּרית־השלוֹם – וג’מל פחה התקוֹמם נגדן, שינה את המצב האוֹבּיֶיקטיבי וּמדינוֹת ההסכּמה נכנעוּ. כּשנתפרסמה הצהרת בּלפוּר היה תכנה, בהכּרת המדינאים האנגלים, הרבּה יוֹתר רחב מן המנדט הארצישׂראלי שאושר אחר כּך. איש – מלבד הציוֹנים עצמם – לא הבין את ההצהרה אחרת מאשר הכרזת “המדינה היהוּדית”. וּבכל זאת נוֹצר, אחרי המלחמה, מצב בּין־לאוּמי אשר לא איפשר פירוּש כּה רחב של ההצרה, והציוֹנים השלימוּ עם המנדט. ואילמלי היוּ הציוֹנים דוֹאגים לכּך שיהיה להם מנדט, כּלוֹמר שהצהרת בּלפוּר תלבּש אחרי המלחמה צוּרה בּין־לאוּמית מסוּימת, היה ערכּה של ההצרה זאת לא יוֹתר גדוֹל מערכוֹ של מכתב מק־מהוֹן. אם רע הדבר ואם טוֹב אוּלם זהוּ המצב. ויש לוֹ גם הצדקה אוֹביֶקטיבית. הבטחוֹת־המלחמה אינן חוֹזים, הן רק שטרי־פקדוֹן שיש עוֹד הרבה לעבוֹד כּדי לקבּל את ערכּם במלוֹאם.

חסר־ערך בּאוֹפן מיוּחד הוּא מכתב מק־מהוֹן, אשר עליו מסתמכים מנהיגי הערבים וגם כּמה מהאנגלים, וּבין אלה – משוּנה הדבר למדי! – גם פילבּי אשר הקדיש בּזמן המלחמה את כּל כּוֹחוֹתיו כּדי לשים את הבטחת מק־מהוֹן לאל, כּשהיא לעצמה – סתמית ההבטחה הזאת וּמשוֹללת גם אישור רשמי של ממשלת בּריטניה. המדינוֹת האחרוֹת, שהיוּ אז בּנוֹת־בּרית לאנגליה ועל כּן היוּ רשאיוֹת להשתתף יחד אתה בּסידוּר המפה הגיאוֹגרפית שלאחרי המלחמה, גם לא ידעוּ על קיוּמה ולא כּלוּם. המכתב הזכּיר גם בּפירוּש את הצוֹרך בּתיקוּנים ידוּעים בּתכנית חוּסיין ואין ספק שהתיקוּן הראשוֹן היה צריך להיוֹת בּהוֹצאת סוּריה (אשר הכילה בּתוֹכה אז גם את ארץ ישׂראל) מתוֹך “ממלכת ערב” החוּסיינית. על כּך מעיד המשׂא־וּמתן שהתנהל בּדיוּק בּאוֹתוֹ הזמן גוּפא בּין מדינוֹת ההסכּמה על דבר ארץ־ישׂראל דוקא (הסכּם סַייקס־פיקוֹ). על כּך מעיד גם המשא־וּמתן שהתנהל עם ההסתדרוּת הציוֹנית, כּמעט בּגלוּי, על כּל פנים לא בּסוֹד מוּחלט, בּמשך יוֹתר משנה, בּטרם הגיע הדבר לידי פרסוּם הכרזת בּלפוּר. על כּך מעיד הנסיוֹן לקוֹמם את ג’מל פחה נגד ממשלת תוּרכיה. בּמשך כּל הזמן ההוּא לא מחוּ אנשי חוּסיין נגד הוֹצאת ארץ־ישׂראל מתוֹך הממלכה העתידה שלהם מפני טעם פשוּט – כּי אחרת לא הבינוּ כלל את מכתבוֹ של מק־מהוֹן וּמראש השלימוּ עם “איבּוּד” הפרוֹבינציה הקטנה הזאת. ולא רק לא מחוּ אלא הכּירוּ, בּאוֹפן רשמי וּמוּחלט, בּתכנית הציוֹנית (מכתבוֹ של פייצל לד"ר פרנקפוּרטר בּזמן ועידת וירסאל).

והאם רק הוֹצאת ארץ־ישׂראל הפריעה למילוּי הבטחת מק־מהוֹן? הלא ממלכת ערב היא לא קמה בּין כּך וּבין כּך, ולאו דוקא משוּם שבּינתים התפרסמה הכרזת בּלפוּר, אוֹתוֹ פילבּי, המזכּיר עכשיו את מכתבוֹ של מק־מהוֹן כּדי ללחוֹץ על הציוֹנים, הוּא גרם הרבה יוֹתר מהם לכשלוֹן תכנית חוּסיין, ואם תתבּטל הכרזת בּלפוּר, האם על־ידי כּך תתאחדנה כּל מדינוֹת ערב תחת שלטוֹן חוּסיין הזקן, היוֹשב בּאי קפריסין?

לדרישה “הבּין־לאוּמית” של מנהיגי הערבים אין כּל יסוֹד – על כּל פנים כּלפי ארץ־ישׂראל. בּנקוּדה הזאת אין הם רשאים אפילו להגיד כּי מי שהוּא “רימה” אוֹתם, כי יצרוּ אצלם בּכוָנה אשליוֹת, וסירבוּ אחר כּך להפוֹך אוֹתן לעוּבדוֹת. בּנידוֹן זה גם לא היוּ מעוֹלם כּל אשליוֹת.

בּפי מנהיגי הערבים – וּלעתים קרוֹבוֹת גם בּפי ציוֹנים – ישנה טענה אחרת: העיקרוֹן הדֶמוקרטי, אשר היהוּדים לוֹחמים בעדוֹ בּכל מקוֹם וּמקוֹם, העיקרוֹן של הגדרה עצמית אשר ציוֹנוֹת מבוּססת עליו, הם המחייבים הנהגת משטר רֶפרזנטַטיבי בארץ־ישׂראל. העיקרון הדמוֹקרטי קדוֹש הוא – למרוֹת כּל הנסיוֹן הקשה אשר הוּעמד בוֹ אחרי המלחמה בּכמה מדינוֹת אירוֹפה. כּל התוֹרוֹת של הקוֹמוּניסטים ושל הפשיסטים על ליקוּיי הפרלמֶנטריזם, על החסרוֹנוֹת של שלטוֹן העם, אין להן שחר, כוּלן נוֹצרוּ למטרה מסוּימת: להצדיק את שלטוֹן העריצים על המוֹני העם. אמנם, לפרלמנטריזם ישנן כּמה וכמה מחלוֹת ואוּלם אין לחפש כּל תרוּפה בּשלילת הפרלמנטריזם עצמוֹ. כּדי להבריא את החוֹלה אין הוֹרגים אוֹתוֹ. העם לא יתחנך לשלטוֹן עצמי בּלתי אם בּדרך של שלטוֹן עצמי. שלטוֹן העריצים דוֹחה רק את התהליך הטבעי הזה, ועוֹשה אוֹתוֹ לקשה יוֹתר וּמכאיב יוֹתר. ואם שלטוֹן הרוב – וזוֹהי הדמוֹקרטיה – אינוֹ נוֹח לפעמים למיעוּט, הרי יש להבטיח את זכוּיוֹתיו הידוּעוֹת של המיעוּט אוּלם אין לבחוֹר בּשלטוֹן המיעוּט על הרוֹב, לא רק משוּם שאין צדק בּדבר, אלא גם משוּם שאין כּל תקוה שהרוֹב ילמד פעם את מלאכת השלטוֹן המסוּדר, המוֹעיל לכּלל והחפשי מן הדיכּוּי המיוּתר של המיעוּט. גם הטענה נגד הדמוֹקרטיוֹת, אשר אנוּ שוֹמעים לעתים קרוֹבוֹת מפי דַבּרי “העמים השליטים” נגד העמים הבּלתי־מפוּתחים, כּי רק השכבה העליוֹנה של העם הבּלתי־מפוּתח תיהנה מהמשטר הדמוֹקרטי שינתן לוֹ והשכבוֹת הרחבוֹת יסבּלוּ הימנוּ – גם הטענה הזאת אין בּה ממש. אין אמת־מידה הנוֹתנת לעם אחד ולוּ גם לעם המפוּתח, את הרשוּת לחנך עם אחר, ולוּ גם בּלתי־מפוּתח ולוּ גם לטוֹבתוֹ, ואין לשדירוֹת הרחבוֹת של העם “הבלתי־מפוּתח” כּל דרך להגיע לשלטוֹן, בּלתי אם דרך המלחמה בשכבוֹת העליוֹנוֹת שלוֹ, ורק משטר דמוֹקרטי יכוֹל להבטיח את צוּרוֹתיה האנוֹשיוֹת של המלחמה הזאת. גם העיקרון של ההגדרה העצמית של כּל עם ועם קדוֹש הוּא. לכּל אוּמה יש זכוּת על המוֹלדת שלה, ואין להרהר אחרי זכוּת זוֹ.

בּמה דברים אמוּרים? כּשהעם הוּא בּביתוֹ והבּית בּיתוֹ בּלבד ואין הוּא מתנקש ברכוּש זר, בּכל סידוּר פנימי של העם דוֹרשים הסוֹציאליסטים והדמוֹקרטים – והיהוּדים על פי רוֹב אתם – משטר דמוֹקרטי, כּלוֹמר משטר של הרוֹב. אוּלם אם עם שבניו מרוּבים יחליט לכבוֹש את אדמתוֹ של עם אחר אשר מספר אנשיו קטן הוּא, הן כּוֹח ההצבעה יהיה אמנם על צדוֹ של העם הגדוֹל ואוּלם מי מטוּרף ויגיד שעקרוֹן הדמוֹקרטיה חגג כּאן את נצחוֹנוֹ? כּשכּבשה גרמניה את בּלגיה – והעם הגרמני עמד אז כּמעט כּוּלוֹ על צד ממשלתוֹ – הן התקוֹמם כּל העוֹלם נגדה, – ודוקא בּתוֹקף קדוּשת הדמוֹקרטיה. המספר הרב של הגרמנים בּהשוָאה עם המספר הקטן של הבּלגים לא הוֹעיל לגרמניה אלא להיפך החמיר פי כּמה את מצבה בּהכּרת העמים. רשאי כּל עם להגיד: אני מסדר את עניני כּטוֹב בּעיני, ואם גם הדבר אינוֹ טוֹב בּעיני אחרים. אוּלם אין רשוּת לעם להגיד: אני מתערב בּעניני עם אחר מכּיון שאם יצטרפוּ האוּכלוֹסים של שני העמים יחד ויהא הרוֹב על צדי, ולא זה בּלבד, יש מקרים שאין כּוֹחוֹ של הרוֹב יפה גם אם הרוֹב הזה הוא בביתוֹ, ואוּלם הבּית הזה נוֹגע בּבחינת מה לעמים אחרים. ישנוֹ לא רק עם כּשהוּא לעצמוֹ, בגבוּלוֹתיו הוּא, אלא גם עם בּיחס לשכניו. יש ועם אחד מחוּיב ל“הצטמצם” כּדי לתת אפשרוּת של נשימה לעם השכן, כּדי לתת לפולין אפשרוּת מוֹצא לים מוּכרחים היוּ לחתוֹך חתיכת אדמה גרמנית, על תוֹשביה הגרמנים, מבּשר גרמניה וליצוֹר ממנה פרוֹזדוֹר פוֹלני לים. אפשר כּי בּמקרה זה טעוּ החוֹתכים, אפשר כּי אין פוֹלין זקוּקה כּלל לים, ואפשר היתה דרך אחרת לספּק את הצוֹרך הזה אם ישנוֹ – אוּלם העיקרוֹן כּשהוּא לעצמוֹ הן ודאי צוֹדק הוּא: מחוּיב עם לוַתר גם על דבר שלכאוֹרה יש לוֹ זכוּת גמוּרה עליו, אם בדבר הזה תלוּיים צרכים חיוּניים של עם אחר, אם לפני ההכּרה הבּין־לאוּמית עוֹמדים שני מוּמנטים אלה, אחד מוּל השני – ויתוּר־מה מצד עם אחד, וסיפוּק צרכים חיוּניים של עם אחר – אין היא יכוֹלה בּלתי אם לבחוֹר בחוֹבת סיפוּק הצרכים החיוּניים. בנוֹגע למדינוֹת שבהן חיים עמים רבּים הסתלקוּ מזמן מהעיקר הדמוֹקרטי – כּלוֹמר מעיקר הרוֹב – בּטהרתוֹ, אם יבוֹאוּ היוֹם הפוֹלנים אוֹ הצ’כים לפני בּית־דין בּין־לאוּמי – לפני הקוֹנגרס הסוֹציאליסטי, אוֹ לפני חבר־הלאוּמים – ויגידוּ: הלא אתם מכּירים בּעיקר הדמוֹקרטי, בּאיזוֹ רשוּת אתם שוֹללים מאתנוּ את זכוּתנוּ הדמוֹקרטית (הן רוֹב אנחנוּ בּארצנוּ) לסגוֹר את בּתי־הספר של ה“זרים”, – של היהוּדים, של הרוּתינים, של הגרמנים – לא ישמע איש לדבריהם והסתמכוּתם על העקרוֹן הדמוֹקרטי תיראה כלעג לעקרוֹן. בּביתך, בּגבוּלוֹתיך, תעשׂה לפי רצוֹנך, ואוּלם אל תגע בזכוּיוֹת אחרים, אַל תגע בּרכוּש אחרים, ולפעמים תדע גם לוַתר על דבר־מה מזכוּיוֹתיך כּדי לאַפשר את סיפוּקם של צרכים חיוּניים אשר לזוּלתך – זהוּ עקרוֹן הדמוֹקרטיה ועקרוֹן ההגדרה העצמית של כּל עם ועם.

ב. הזכוּיוֹת על הארץ

ואם יש צדק בּהגבּלת זכוּת הרוֹב וה“הגדרה העצמית” שלוֹ כשהנידוֹן הוּא סידוּר חיי עם, הרי כּשהנידוֹן הוּא קיוּם עם על אחת כּמה וכמה. וכך עוֹמדת השאלה בּנוֹגע לארץ־ישׂראל. הישוּב הערבי איננוּ בּעלים יחידי של הארץ הזאת. הארץ שייכת גם לעם העברי, היא שייכת לוֹ בתוֹר מוֹלדת שלוֹ . מדוּע? משוּם שבּהכּרת העם העברי – וּבעצם בּהכּרת כּל האנוֹשוּת – הארץ הזאת היא המוֹלדת של היהוּדים; משוּם שלא היתה ליהוּדים מוֹלדת אחרת, איננה ולא תהיה; משוּם שהעם העברי נידוֹן לכלָיה אם ישָאר משוּלל מוֹלדת; משוּם שאין הארץ הזאת מיוּשבת ויש בּה די מקוֹם להקים בּה מוֹלדת עברית. אלה הן עוּבדוֹת היסטוֹריוֹת ועוּבדוֹת אנוֹשיוֹת, עוּבדוֹת המציאוֹת החיה, עוּבדוֹת הטרגדיה הלאוּמית שאין דוּגמתה בתוֹלדוֹת האנוֹשוּת, ושוּם רוֹב ערבי בּארץ־ישׂראל אינוֹ יכוֹל לשנוֹת בּהן מאוּמה. ואם כּך הוּא המצב, אם באמת הארץ הזאת שייכת לא רק לישוּב הערבי אשר בּוֹ כּי אם גם לעם העברי, הרי אין כּוֹחוֹ של העִקרוֹן הדמוֹקרטי יפה לה ואי־אפשר לתת לישוּב הערבי את הרשוּת השלמה “לסדר” את הארץ הזאת כּטוֹב בעיניו, כּל עוֹד סידוּר כּזה להחניק עם אחר, אשר זכוּת לוֹ על הארץ הזאת. המחשבה הזאת יכוֹלה לקוּם – בתוֹר תביעה מוּסרית, דמוֹקרטית – רק אצל אנשים אשר אין להם בטחוֹן גמוּר בזכוּת היהוּדים על ארץ־ישׂראל, אשר הרגשה להם כאילוּ היהוּדים באוּ הֵנה לבית זר וּבעֵצם קיוּמם כּאן הם גוֹזלים מבּעל הבית הזה דבר מה שאין להם רשוּת עליו. האנשים האלה, המבינים שאי־אפשר להרשוֹת לגרמנים מרוּבּי המספר לכבּוֹש את ארץ הבּלגים מעוּטי המספר; האנשים האלה, המבינים שיש חוֹבה לתת לפוֹלין אפשרוּת של מוֹצא לים, ולוּ גם על חשבוֹן הגרמנים היוֹשבים על אדמת הפרוֹזדוֹר, האנשים האלה, המבינים שאי־אפשר לפתוֹר שאלה של מיעוּטים לאוּמיים בדרך של הצבעה, אוֹתם האנשים אינם רוֹצים להבין שגם את שאלת ארץ־ישׂראל והמשטר בה אי־אפשר לפתוֹר בעזרת העיקרוֹן הדמוֹקרטי ועקרוֹן ההגדרה העצמית של הישוּב בּלבד. מהיכן אי־ההבנה הזאת? האוֹמנם רק מפני שאין בּידי העם העברי הכּוֹח הפיסי המספיק, כּדי להכריח שיוֹדוּ בּזכוּתוֹ וּבבעלוּתוֹ (המשוּתפת עם הישוּב הערבי) על הארץ הזאת?

ויש עוֹד טענה אנוֹשית: במה אשם הערבי הארצישׂראלי אם לעם העברי שבּעוֹלם אין מוֹלדת? מדוּע מחוּיב הוּא לשלם את החוֹב ההיסטוֹרי הזה? בּמה חטא הוּא, שאנוּ שוֹללים ממנוּ זכוּת זוֹ שישנה לאחיו בּארצוֹת השכנוֹת, להסתדר בּארצוֹ כּטוֹב בּעיניו? ועל השאלה הזאת אין תשוּבה. אם נגיד: אנוּ, הציוֹנים, נסדר את ארץ־ישׂראל בּצוּרה כזאת שתהיה ארץ יפה ונוֹחה לתוֹשביה, עשירה בּתרבּוּתה, מפוּתחת בּתעשיה, מתקדמת בּיחסיה החברתיים, – ולא יהא משוּם תשוּבה מספיקה על הטענה היסוֹדית. בוּלגריה או יוּגוֹסלביה מסוּדרוֹת פחוֹת מגרמניה אוֹ אנגליה, וּבכל זאת אין לגרמניה וּלאנגליה הזכוּת לבוֹא לארצוֹת אלוּ וּלסדר אוֹתן. אין תשוּבה לשאלה ההיא וגם לא יכוֹלה להיוֹת, ואין אנוּ מחוּיבים לתת אוֹתה. כי אין אנוּ אחראים לעוֹלם הזה על כּל פרטיו, אין אנוּ אחראים לזה שפלוֹני נוֹלד דוקא בּמקוֹם ידוּע, ולא במרחק של כּמה קילוֹמטרים ממנוּ. בּמה אשם הגרמני אשר בלוּתרינגיה, שנוֹלד בחבל ארץ זה דוקא ועל כּן פתאוֹם הפך אזרח צרפתי, ואינוֹ יכוֹל להיוֹת שוּתף בקיבוּץ הגדול של העם הגרמני? בּמה אשם הגרמני היוֹשב על אדמת הפרוֹזדוֹר הפוֹלני, שהוּא כרוּת מעמו? בּמה חטא הפוֹלני בּארצו, שאין חבר־הלאוּמים נוֹתן לוֹ לסדר את מדינתוֹ כּטוֹב בּעיניו וּלסגוֹר את כּל בּתי־הספר של “הזרים” שהם למוֹרת רוּחוֹ? וּבּמה אשמים אנוּ, היהוּדים, והמוֹלדת שלנוּ, אשר אלפים שנה היינוּ קשוּרים בּה וּמוֹלדת אחרת בּמקוֹמה לא מצאנוּ לנוּ, כּי היתה הארץ הזאת מיוּשבת גם על־ידי תוֹשביה הערבים? אין תשוּבוֹת לאי־צדק זה, אשר “מן השמים” הוּא. כּך גזרוּ סדרי ההיסטוֹריה ואין להתעלם מהם. הכּל יחסי, גם היחסים בּין העמים, ואסוּר לגרוֹם אי־צדק כּביר, ללא תקנה כּל שהיא, לעם אחד בּתוֹר עם, כּדי לשמוֹר על צדק של “מאה אחוּז” (והוּא גם מוּפשט בּהרבה) כּלפי כּל איש ואיש של עם אחר. אסוּר לשלוֹל מעם ישׂראל את זכוּת קיוּמוֹ כּדי לקיים לכּל פרטיה את זכוּת ההגדרה העצמית של התוֹשבים הערבים בּארץ.

כּי גם את זאת אין לשכּוֹח: יש הבדל יסוֹדי, הבדל מכריע, בּין מצבם של ערבי ארץ־ישׂראל, בּתור אוּמה, וּבּין מצב היהוּדים, בּתוֹר אוּמה. ארץ־ישׂראל אינה נחוּצה לערבים מבּחינה לאוּמית. הם קשוּרים במרכּזים אחרים. שם – בּסוּריה, בּעירק, בּחצי־האי ערב – מוֹלדת האוּמה הערבית. אם גם ארץ־ישׂראל תיסָפח לארצוֹת אלוּ, לא יוֹסיף להם הדבר מאוּמה. פרוֹבינציה קטנה נוֹספת בּין שטחי־אדמה עצוּמים ולא יוֹתר. ואם הם יאבדוּ אוֹתה – לא יאבדוּ ולא כּלוּם. לנוּ, ליהוּדים, אין מוֹלדת אחרת, אין מרכּז אחר, בּכּל העוֹלם כּוּלוֹ, ואם נאַבּד את הארץ הזאת, – הכּל איבּדנוּ. אי־אפשר להתעלם, כּשדנים בּשאלת ארץ־ישׂראל, בּצוּרת משטרה, מן העוּבדה היסוֹדית והמכרעת הזאת, נוֹכח חוסר ערכּה של ארץ־ישׂראל לאוּמה הערבית, נוֹכח הערך המכריע של אוֹתה הארץ לאוּמה העברית, יש לנוּ הזכוּת לדרוֹש מן הערבים, בּתוֹר אוּמה, את ה“ויתוּר” הקטן לשם קיוּמנוּ, ולנוּ הזכוּת לתבוּע מכּל העוֹלם שיעזוֹר לנוּ במילוּי הדרישה הזאת.

רבּוּ בּזמן האחרוֹן אנשים, בּבּית וּבּחוּץ, המוֹדים בּאי־האפשרוּת לפתוֹר את השאלה הארצישׂראלית על יסוֹד העקרוֹן הדמוֹקרטי אוֹ עקרוֹן ההגדרה העצמית של הישוּב הערבי בּלבד, והם מתאמצים להשלים בּין שני מוֹמנטים אלה: בּין זכוּת העם העברי וּבין זכוּת הישוּב הערבי. בּכל התכניוֹת האלוּ סוֹבבת ההשלמה מסביב לכּוֹח השלישי – אנגליה, חבר־הלאוּמים. הכוֹח הזה צריך לצמצם את סמכוּת הנציגוֹת הדמוֹקרטית ולשמוֹר לעצמוֹ את זכוּת הויטוֹ על כּל הענינים הנוֹגעים בהקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי. תָכנן של התכניוֹת האלה הוּא על פי רוֹב אוֹנאה פוֹליטית אוֹ אשליה, אשר יסוֹדה בּאי־רצוֹן להבּיט בפני המציאוּת בעינים פקוּחוֹת וּלהגיע אל המסקנוֹת האחרוֹנוֹת שהיא מחייבתן. כּוֹחוֹ של “שלטוֹן בּית” – בשלימוּתוֹ. ואם מישהוּ עוֹמד מן הצד וּמשגיח וּמפקח, ולא בּענין מצוּמצם אחד, אלא בּדברים הנוֹגעים לכל עתידה של הארץ, הרי חדל “שלטוֹן הבּית” להיוֹת שלטוֹן מעשׂי והוּא נעשׂה לדבר שבּפיקציה, בּיחוּד כּש“השלטוֹן” הוא בּידי גוּף פוֹליטי חלש כּישוּב הארצישׂראלי, וה“עוֹמד מן הצד” הוּא ענק כּבּריטניה. כּל עוֹד יֵשב בּארץ הזאת הנציב העליוֹן האנגלי וּלרשוּתוֹ תעמוֹד כּל הפרֶסטיג’ה העצוּמה של אנגליה וכּל כּוֹחה התרבוּתי, הכּספי, הפיסי, משוּנה לדבר על השלטוֹן הדמוֹקרטי: ההכרעה תהיה תמיד בּידי הנציב. אמנם, הסידוּר הדוֹמה לזה קיים בּכמה ארצוֹת ויש לוֹ לפעמים ערך מעשׂי וחינּוכי גם יחד. אוּלם ערך זה ישנוֹ רק כּשהשלטוֹן מחוּלק בּין הרשוּיוֹת חלוּקה ברוּרה ומסוּימת, כּשמדינה גדוֹלה וחזקה שוֹמרת בּארץ ידוּעה על עניניה היא, נוֹתנת בּעד זה לארץ הזאת גמוּל ידוּע (נאמר בּצוּרת הבּטחוֹן הפנימי והחיצוֹני), ואוּלם את כּל הענינים הפנימיים היא משאירה, כּוּלם אוֹ בּחלקם הגדוֹל, לתוֹשבי־הארץ עצמם. הסידוּר הזה מן הנמנע הוא בּארץ־ישׂראל כּל עוֹד חוֹשבים בּרצינוּת על הקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי ואינם מתכּוונים לעשוֹת אוֹתוֹ פלסתר. אין לך מקצוֹע, אין לך שטח חיים, מלבד ענינים פנימיים של כּל עם ועם, אשר אַתה יכוֹל להגיד עליהם בּודאוּת גמוּרה: הענינים האלה אין להם שייכוּת להקמת הבּית הלאוּמי ועל כּן מוּתר להוציא אוֹתם מסמכוּתוֹ של הנציב ולמסוֹר אוֹתם לסמכוּת בּיאוּת־הכּוֹח הדמוֹקרטית של תוֹשבי הארץ. על פי רוֹב מדגישים את העליה וההתישבוּת בדברים אשר אנוּ מעוּנינים בּהם בּיוֹתר ואשר אוֹתם יש לשמוֹר שמירה מיוּחדת. ואוּלם כּלוּם אפשרית היא העליה אוֹ ההתישבוּת בּלי סידוּר עיניני־הארץ האחרים, בּלי סידוּר מתאים של מכס וּמסים וקרקעוֹת וּבנק חקלאי, וּבנין כּבישים, ויבּוּש הבּיצוֹת, והדאגה לבּריאוּת וכוּ'. אצלנוּ מדבּרים לעתים על “הענינים המשוּתפים של הארץ בּכללה” אשר אוֹתם צריך וּמוּתר למסוֹר ל“פרלמנט הארצישׂראלי”, ואוּלם, מנקוּדת המבט של כוּח הקליטה (וזהוּ המוֹמנט המכריע בּשבילנוּ) האמת היא, שדוקא את הענינים הפנימיים של כּל עם ועם אפשר היה למסוֹר לדיוּן הפרלמנט (אלא שלכך אין שוּם טעם ואיש אינוֹ דוֹרש זאת), בוֹ בזמן ש“הענינים המשוּתפים” הם הם הקוֹבעים את פני הארץ, מבּחינה כּלכּלית, כּלוֹמר מבּחינת כּוֹח קליטתה. המפעל הציוֹני אינוֹ קם בּחלל ריק, ואין לך דבר קטן אוֹ גדוֹל, קרוֹב לעניני העליה וההתישבוּת אוֹ כּאילוּ רחוֹק מהם אלף פרסה, שאינוֹ עלוּל לפגוֹע בּהם פגיעה קשה.

מלבד זה: כּל מתכני התכניוֹת של הפרלמנט המקוים כּי יש אפשרוּת למצוֹא צוּרה של פרלמֶנטריזם אשר לא תפריע לנוּ, שוֹכחים, כּי רק בארצות מפוּתחוֹת מאד, רק בארצוֹת של תרבּוּת פוֹליטית גבוֹהה וּמסוֹרת פוֹליטית עתיקה, הפרלמנט הוּא הגוּף הציבּוּרי המחליט בּאמת והמכריע בּאמת בּחיי המדינה. למעשׂה, הרי הכּוֹחוֹת המציאוּתיים של החברה, העוֹמדים מאחוֹרי גבּם של המפלגוֹת והזרמים אשר בפרלמנט, הם המכריעים. בתוֹלדוֹת כּל הפרלמנטים קרה לא פעם, שאין מפלגוֹת הרוֹב יכוֹלוֹת לשנוֹת את סדרי החברה לפי רצוֹנן, מפני שהכוֹחוֹת החברתיים העוֹמדים מאחוֹרי גבּן של מפלגוֹת המיעוּט חזקים הם יוֹתר. הקוֹל הפרלמנטרי אינוֹ עדיין הכּוֹח החברתי הממשי. ואם גם תמצא בארץ־ישׂראל צוּרה של פרלמנט או של “ממשלה מעוֹרבת”, אשר כּאילו תטשטש את דבר היוֹתנו מיעוּט בארץ; אם אפילוּ ישבוּ היהוּדים עם הערבים בּמוֹסד מחוֹקק על יסוֹדוֹת פַריטֶטיים, תמיד יהיה ההפסד שלנוּ, כּל עוֹד נהיה כּעשׂרים אחוּז מתוֹשבי הארץ והערבים כּשמוֹנים אחוּז. בּמצב זה יהיוּ מנהיגי הערבים תמיד מוּכנים לחזק את עמדתם הפרלמֶנטרית על־ידי “פעוֹלת־רחוֹב” ממין זה, שעבר עלינוּ בחוֹדש אב.

על כּן: אוֹ אנחנוּ מוַתרים על זכוּתנוּ על הארץ הזאת וּמוֹדים בּזכוּת הישוּב הערבי “להגדיר את עצמו” בּתוֹקף מספרוֹ כּרגע – ואז המסקנה ההגיוֹנית, הדמוֹקרטית בּאמת, היא: עצמאוּת גמוּרה של הארץ. אוֹ אנחנוּ עוֹמדים על זכוּתנוּ לבנוֹת בּארץ הזאת את הבּית הלאוּמי לעם העברי – ואז אל נשלה אחרים ואת עצמנוּ על ידי נציגוּת פיקטיבית פחוֹת אוֹ יוֹתר על־ידי נציב אנגלי בּעל סמכוּת ידוּעה. אם הסמכוּת הזאת קטנה וּמצוּמצמת תהיה, אין בּה ערוּבּה כּל שהיא שלא יפריעוּ לנוּ בּמפעלנוּ, ועוֹד מסקנה נוֹספת תהיה לנוּ בּכל צוּרת פרלמנט שהיא: שחרוּר אנגליה מהתחַיבוּיוֹתיה כּלפי העם העברי וּכלפי מפעלוֹ בּארץ, כּלוֹמר איבּוד מעט הרכוּש הפוֹליטי (הוּא היחידי, הרציני) שיש לנוּ ושהשׂגנוּ אותו אחרי עמל של דוֹרוֹת וקרבּנוֹת של דוֹרוֹת.

ג. מלמטה למעלה

אין ארץ־ישׂראל שייכת לישוּב הערבי בּלבד, והיא איננה שייכת לעם העברי בּלבד. זכוּיוֹת היהוּדים על הארץ שאינן מוּטלוֹת בּספק, אינן זכוּיוֹת שלטוֹן על כּל שעל אדמה אשר בּה ועל כּל איש הגר בּה. הישוּב הערבי בּארץ – הוא עוּבדה, אנוֹשית ומדינית, אשר למדיניוּת האנגלית ולַמדיניוּת הציוֹנית אסוּר להתעלם ממנה. גם זכוּיוֹת הישוּב הזה על חייו בּארץ, על חיים חפשיים ועצמאיים, אינן מוּטלוֹת בּשוּם ספק. ולא רק זכוּיוֹת האזרחים הבּוֹדדים, אלא גם זכוּיוֹת הקיבּוּץ, זכוּיוֹת הגוּף הלאוּמי. התישבוּת היהוּדים אינה יכוֹלה ואינה צריכה לפגוֹע בּמשהוּ בּצרכי הישוּב הערבי וּבשכלוּל חייו, והשלטוֹן המנדטוֹרי מחוּיב לדאוֹג להתפתחוּתם ולשכלוּלם.

אין הפרלמנט הארצישׂראלי משמש תשוּבה כּל שהיא לשאלה הזאת, שאלת התפתחוּת הישוּב הערבי. חוֹסר הנציגוּת הפוֹליטית לא הוּא המעכּב את שכלוּל חיי הערבים, והקמתה לא תתן לוֹ תוֹקף ודחיפה. אין צוֹרך להיוֹת נביא כּדי לדעת מה יהיו פני הפרלמנט הזה, בּרגע הנוֹכחי ועוֹד הרבה הרבה שנים אחרי כן, אם בּינתים לא תיעשה עבוֹדה אחרת לגמרי בּקרב הישוּב הערבי, עבוֹדה חיוּנית, מעשית וחינוּכית, אשר כּיוֹם הזה יהיה הפרלמנט אך למכשוֹל לה. המוֹני העוֹבדים של הישוּב הערבי נתוּנים בּמצב של שעבּוּד כּלכּלי, סוֹציאלי ונפשי. בּקביעת העוּבדה הזאת אין שוּם הערכה שלילית של העם הערבי. כּל העמים – מלבד אוּלי העם העברי, בעל מבנה סוֹציאלי ורוּחני מיוּחד במינוֹ – היוּ נתוּנים, וּבחלקם עוֹדם נתוּנים גם עתה, בּמצב זה בּמשך אלפי שנים. מנהגי השעבוּד ומוּשגי השעבוּד שוֹלטים בחיי הישוּב הערבי, אין לעוֹבד הכּרה עצמית, הכּרת זכוּיוֹתיו בּחברה ותפקידיו לעתידה. הוּא לא רק שאינוֹ יוֹדע קרוֹא וּכתוֹב, אלא הוּא חוֹשב בּתמימוּתוֹ את עצמוֹ ראוּי לעמדת־עבד זוּ אוֹ דוֹמה לזוֹ שהוּא תוֹפס עתה. השליט שוֹלט עליו לא בּכוֹח בּלבד, לא בּתוֹקף כספוֹ אלא מתוֹך הסכּמתוֹ הנפשית של המשוּעבד. לא דת ודתיוּת אלא קלריקליוּת שוֹלטת על נפשוֹ של הפלח, מתוֹך התמזגוּת שלמה עם השעבוּד הסוֹציאלי. אין בחיי הישוּב הערבי שוּם תא חברתי חיוּני, שוּם גרעין יצירה חפשית, בּאיזה שטח חיים שהוּא. ארגוּן העוֹבד אינוֹ קיים, אוֹ הוּא מזוּיף אוֹ מדוּמה ומשוּלַל כּל ערך מעשׂי וחינוּכי. בראש הישוּב הערבי עוֹמדת כנוּפיה של תקיפים, בעלי־אחוּזוֹת, נוֹשכי־נשך, פקידים, כּוֹהני־דת, אשר טרם גילוּ כּל סימנים של התענינוּת אמיתית בּגוֹרל עמם. מעוֹלם לא דאגוּ להשׂכּלת ההמוֹנים, לשיפוּר תנאי חייהם, להטבת תנאי עבוֹדתם, להיפך: תמיד נלחמוּ בּכל מגמה של שכלוּל המצב בּקרב ההמוֹנים. הכּנוּפיה הזאת, המנצלת את המוֹני העם והמדכּאת אוֹתם, היא תקיפה וחדוּרת הכּרה עצמית, הכּרת זכוּתה לשלוֹט על ההמוֹנים וּלנצלם – בּאוֹתה המידה שההמוֹנים משוֹלַלים כּל הכּרה עצמית. טרם קמוּ לישוּב הערבי אנשי־הרוּח אוֹ בּני־הנוֹער הנוֹשאים את סבל העם על שכמם. רק שאיפה אחת גילוּ החוּגים השליטים, והיא השאיפה להנאה עצמית, לרכוּש, לעמדה חברתית. ועל כן יש רשוּת שלמה להסיק, שגם השאיפה המדינית שלהם (“הממשלה הלאוּמית”) אינה אלא רצוֹן להגביר וּלהבטיח לעצמם לעוֹלם ועד את שלטוֹנם על המוֹני העם, כּדי לנצלם וּלדכּאם ללא הפרעה כּלשהי.

בּתנאים אלה אין הפרלמנט יכוֹל להיוֹת וּלעוֹלם לא יהיה מכשיר להתפתחוּתוֹ של הישוּב הערבי, מכשיר להתקדמוּתוֹ וּלשחרוּרוֹ. הפרלמנט הזה יעשׂה הכּל כּדי לעכב את ההתפתחוּת וּלהפריע לשחרוּר. אפשר להניח מראש וּבודאוּת, שאף חוֹק אחד המקל על חיי העוֹבד והמגן עליו לא יעבוֹר בּפרלמנט הזה (עד כּמה שיהיה חפשי בּהחלטוֹתיו). הפרלמנט הזה יהיה, למרוֹת כּל הסיסמאוֹת הלאוּמיוֹת והדמוֹקרטיוֹת, אשר בהם דוֹגלים עכשיו מצדדיו, מכשיר של הריאַקציה הפוֹליטית והחברתית.

ומה הוּא המוֹצא? איך להבטיח את התפתחוּת הישוּב הערבי בכוֹחוֹתיו הוּא? כּיצד לספק את צרכיו החיוּניים של כּל אזרח ואזרח ושל הישוּב כּוּלוֹ, בּתוֹר גוּף לאוּמי? כּלוּם אפשר לעשׂוֹת את כּל התיקוּנים הדרוּשים לישוּב הערבי בּכוֹח הממשלה המנדטוֹרית בּלבד, מבּלי שתהיה לישוּב האפשרוּת לגלוֹת את כוֹחוֹתיו העצמיים? בּדרך פוֹליטית ארצית מרוּכּזת ודאי אין לחפש את המוֹצא הזה. דרך זוֹ תהיה בהכרח דרך הזיוּף והשלטת תקיפים. אוֹתוֹ נחוּץ לבקש ביצירת תאים חברתיים מחוּדשים. לא מלמעלה אלא מלמטה, לא בהקמת מוֹסדוֹת פוֹליטיים, אלא ביצירת חיים.

והאם בּמקרה הזה הִמצאנוּ, אנחנוּ הציוֹנים והסוֹציאליסטים, את הדרך הזאת, כּדי “לרמוֹת” את מישהוּ, כּדי להסיח את הדעת מן הדרך האחרת, מפני שהיא לנוּ בּלתי רצוּיה ומסוּכּנת? והנה גם אנחנוּ, בעבוֹדתנוּ אנוּ, הלכנוּ והוֹלכים בּדרך הזאת. בּתוֹר ציוֹנים התאכזבנוּ מזמן, עוֹד לפני עשׂרוֹת בּשנים, מהדרך הפוֹליטית בּלבד. חדל הלב מלכת אחרי הוֹדעוֹת ממשלתיוֹת והכרזוֹת ודוֹקוּמנטים וגם מוֹסדוֹת. כּל עוֹד אין רוֹאים בּכל אלה עזרה וסיוּע לעבוֹדה הממשית, ליצירה הישוּבית. אף על הצהרת בּלפוּר ועל המנדט לא סמכנוּ. העיקר היה תמיד בשבילנוּ – ונשאר גם אחרי כל ההצהרוֹת – בעבוֹדתנוּ אנוּ, ביצירה האטית. המתמדת, הסבלנית של תאי הישוּב העברי. אילוּ היה בא אלינוּ מישהוּ והיה מציע לנוּ “שלטוֹן”, שלטוֹן שלם, גמוּר, “ממשלה לאוּמית”, על הארץ הזאת אוֹ על חלק ממנה, ואוּלם היינוּ חוֹזים מראש, שהשלטוֹן הזה קשוּר בּעיכּוב התפתחוּתנוּ, בהפרעה ליצירתנוּ הישוּבית – היינוּ דוֹחים את השלטוֹן ובוֹחרים בישוּב. אמנם גם בקרב התנוּעה הציוֹנית יש אנשים – מתי־מספר – אשר כאילוּ הם מוּקסמים על ידי חיצוֹניוּת של שלטוֹן, וסימניו הדיקוֹרטיביים יקרים להם מהעבוֹדה הישוּבית, ואוּלם רוֹב התנוּעה הציוֹנית, ותנוּעת העבוֹדה ביחוּד, מתיחסים בלעג ל“פוֹליטיים טהוֹרים” אלה. דוּנם של קרקע, בית־ספר משוּכלל, חינוּך אנוֹשי־יהוּדי המתקיים בארץ על עבוֹדתוֹ, תרבוֹת עצמאית – אלה יקרים לנוּ יוֹתר מ“וָזָרות יהוּדיוֹת” והגם על “מדינת היהוּדים” אין אנוּ חוֹלמים, כּי אם על סיכּוּם אוֹרגני של מאמצי העם העברי לחיי העבוֹדה והיצירה העצמאית.

וּבתוֹר סוֹציאליסטים – כּלוּם לא התאכזבנוּ מן הפוֹליטיקה הצרוּפה, ויהיה ביטוּיה בּקלפי אוֹ בּבָּריקַדה? האם איננוּ רוֹאים, יוֹתר ויוֹתר, את דרך ההצלה להמוֹני העוֹבדים בעבוֹדה פנימית, מעשית וחינוּכית, בּארגוּן, בּהתלכּדוּת, בּגיבוּש, ביצירת כוֹח חברתי ממשי, אשר קבוּצה וקוֹאוֹפרטיב חקלאי, קוֹאוֹפרטיב יצרני, אגוּדה מקצוֹעית יציבה, קוֹאוֹפרטיב צרכני הנוֹשא את עצמוֹ, תרבּוּת חדשה, רגש הסוֹלידריוּת החי באמת בּלבּוֹת אנשים, חשוּבים לוֹ הרבּה יוֹתר מן הנצחוֹן הפרלמנטרי ומן המהפכה בּכוֹח?

וההכּרה הזאת – הכּרת היצירה האוֹרגנית, “מלמטה למעלה”, בּתוֹר יסוֹד החברה החדשה – איננה נחלת התנוּעה הציוֹנית בּלבד ופוֹעלי ארץ־ישראל בּלבד. הציוֹנוּת, ותנוּעת־העבוֹדה אשר בּה בּיחוּד, באוּ להכּרה הזאת כּמעט בּדרך האינסטינקט, מתוֹך נסיוֹן קשה וּמכאיב, דרך אכזבוֹת וּמפלוֹת. ואוּלם כּיוֹם הזה – בּיחוד אחרי מלחמת העולם ותקוּפת התסיסה הסוֹערת שבּאה בּעקבוֹתיה. על כּל המהפכוֹת שלה. – היא ההכּרה האנוֹשית השלטת בּכל התנוּעוֹת החברתיוֹת בעלוֹת כוֹח היצירה, הן לאוּמיוֹת והן סוֹציאליוֹת. סיסמה כּי תצלצל בּאזני מעמד או לאוֹם – פרלמנט, דמוֹקרטיה, מהפכה – לא יתיחסוּ אליה היוֹם בּאוֹתוֹ האֵמוּן וּבאוֹתו האמוּנה שנהגוּ להתיחס אליה בּימים עברוּ, אלא ינתחוּ את תכנה החיוּני, את אשר היא נוֹשאת בּכנפיה וישאלוּ קוֹדם כּל על כּוֹח יצירתה בּחיים ממש. ואם יוּכח, כּי הכּוֹח הזה אפס הוּא אוֹ גרוּע מאפס, לא יתמכוּ בּסיסמה ולא יעזרוּ לנצחוֹנה.

לא בּמקרה ולא מתוֹך רדיפה אחרי רוַחים, אלא מתוֹך אמת פנימית העוֹמדת בהתאמה גמוּרה לתפיסתנוּ הציוֹנית ולתפיסתנוּ הסוֹציאלית, נציע לישוּב הערבי, לשם חידוּשוֹ, לשם התפתחוּתוֹ והתקדמוּתוֹ, דרכים אחרוֹת מדרך הפרלמנט, דרכי לשם חידוּשוֹ, לשם התפתחוּתוֹ והתקדמוּתוֹ, דרכים אחרוֹת מדרך הפרלמנט, דרכי ההליכה “מלמטה למעלה”.

פירוּשן בּחיים הפוֹליטיים, בּחוּקת הארץ הוא: יצירת תאים חברתיים אוֹרגניים, מוֹעצה כּפרית, דמוֹקרטית, עממית, המסדרת את חיי הכּפר; מוֹעצה עירוֹנית, דמוֹקרטית, עממית, הדוֹאגת לעניני העיר ולתוֹשביה; איחוּד מוֹעצוֹת כּפריות ועירוֹניוֹת ליחידוֹת גדוֹלוֹת יוֹתר, הדוֹאגוֹת לענינים מקוֹמיים, המשוּתפים למחוֹזוֹת. ארגוּן ארצי של כּל הישוּב הערבי, בּתוֹר גוּף לאוּמי, לשם סיפוּק הצרכים הלאוּמיים הפנימיים; ארגוּן ארצי של העדוֹת הדתיוֹת לשם סיפוּק הצרכים הדתיים. “כּנסת ישׂראל” יכוֹלה לשמש דוּגמה לארגוּן כּזה, בּתנאי שישָמרוּ גם יסוֹדוֹתיה הדמוֹקרטיים. הממשלה המנדטוֹרית בּדקה וּבחנה, בּמשך שנים, כּל סעיף וסעיף של חוּקת הכּנסת שלנוּ. עליה גם לבדוֹק, וּבאוֹתה הדייקנוּת, את חוּקת הארגוּן הערבי כּדין, שהתקיף לא ישלוֹט בּה על החלש. על יסוֹדוֹת אלה זכוּת היא לישוּב הערבי לארגוּן ארצי.

אין לבנוֹת אנלוֹגיה בין הסוֹכנוּת היהוּדית וּבּין הנציגוּת של הישוּב הערבי. אין לערבי ארץ־ישׂראל אחים מחוּץ לגבוּלוֹת הארץ, הדוֹפקים על שעריה ושאלת פתיחת השערים שאלת־חיים היא להם. אין ערבים, מלבד ערבי ארץ־ישׂראל, אשר זכוּת מיוּחדת להם על הארץ הזאת. אין ערבים המשוּללים מוֹלדת ואשר ארץ־ישׂראל, היא לבדה, יכוֹלה להיוֹת ארצם. עצוּמים הם שטחי־האדמה העוֹמדים לרשוּת הערבים, וּוַדאי עשרוֹת בשנים תעבוֹרנה בּטרם יָפרוּ את כוּלם. ההבדל היסוֹדי שבּין המעמד החוּקי של היהוּדים והערבים בּארץ־ישׂראל הוא בּהתחיבוּיוֹת השלטוֹן המנדטוֹרי לדאוֹג לעליית היהוּדים הנמצאים עדיין בּחוּץ־לארץ וּלהתישבוּתם. ההבדל הזה נוֹבע מן המצב המיוּחד של היהוּדים, מן הצוֹרך החיוּני אשר להם בּארץ־ישׂראל וּמהעדר הצוֹרך הזה אצל האוּמה הערבית. “הסוֹכנוּת היהוּדית” היא נציגוּת של היהוּדים הנמצאים מחוּץ לארץ־ישׂראל ואשר להם זכוּת ורצוֹן לעלוֹת אליה. אין כּאן מקוֹם לאנלוֹגיה ומיוּתר איפוֹא לדבּר על הסוֹכנוּת הערבית, על אחת כּמה מחוּסר כּל טעם וכל הצדקה הוּא הדיבּוּר על “סוֹכנוּת מוּסלמית” אוֹ “סוֹכנוּת יהוּדית”. ואוּלם ישנה אנלוֹגיה בּין מעמד יהוּדי ארץ־ישׂראל וערבי ארץ־ישׂראל וצריך שתינתן אפשרוּת שלמה לישוּב הערבי לא רק להתארגן בּתאים מקוֹמיים, לא רק לדאוֹג, בּמסגרת אבטוֹנוֹמית, לעניניו הוּא (חינוּך, מוֹסדוֹת דתיים, מוֹסדוֹת צדקה וסיוּע), אלא גם להתיצב, בּתוֹר בּיאוּת־כּוֹח מוּכּרת ורשמית, הקבוּעה בּחוּקת הארץ, לפני ממשלת המנדט.

ההתפתחוּת הפוֹליטית העתידה – ענין לעתיד היא. ואוּלם אם בּאמת כּוֹחוֹת יצירה כּרוּכים בּישוּב הערבי, אם יש ממש בּכל התנוּעה הזאת, שהיתה עד־עכשיו שלילית ומהרסת בּלבד, כּלפי פנים וּכלפי־חוּץ, אם יש בּה מישהוּ הדוֹאג בּיוֹשר לעניני הערבים ולא רק למשרוֹת ולַעֲמָדוֹת חברתיוֹת וּלהגברת הרכוּש וּלהבטחת ההפקרוּת כּלפי העוֹבד והעמל, הרי גם מתוֹך הפרוֹגרמה הפוֹליטית “המצוּמצמת” הזאת נפתח להם שׂדה עבוֹדה פוֹריה לעשׂרוֹת שנים.

א' – ו' כסלו תר"ץ ( 8.12.1929 – 3 )

---

[במוקש](https://benyehuda.org/read/5912): ראו בכותר "בימי מסה"

במוקש: ראו בכותר “בימי מסה”

---

תעודה מדהימה

מאת

משה בילינסון

א

לוֹנדוֹן וכל העוֹלם כּוּלוֹ קיבּלוּ את הדין-וחשבּוֹן של ועדת החקירה בּמלוֹאוֹ. רק אנוּ, תוֹשבי הארץ, קיבלנוּ לעת עתה אך תמצית בּלבד, כּשהיא עוּבּדה על-ידי הממשלה המקוֹמית. בּתמצית הזאת נשארוּ עוֹד עקבוֹת היד שעיבּדה אוֹתה מתוֹך מגמה ידוּעה. את הפירוּש הנכוֹן של המגמה הזאת נדע רק אחרי שכּל הדין-וחשבּוֹן יהיה לפנינוּ. כּרגע אין עדיין האפשרוּת להעריך כּראוּי את כל העבוֹדה של שלוֹשת האנגלים האלה – החבר הרביעי, סנֶל, הנהוּ פרשה לעצמוֹ – שנשלחוּ לארץ לחקוֹר את מאוֹרעוֹת אב ואת סיבּוֹתיהם. ואוּלם כּבר עכשיו ברוּר דבר אחד: שלוֹשת האנגלים האלה לא מילאוּ את שליחוּתם. הם נשלחוּ הנה בתוֹר שוֹפטים עליוֹנים – לחקוֹר ולחרוֹץ משפט על ממשלת הארץ, על הישוּב הערבי וּמנהיגיו, על מפעלנוּ ודרכינוּ. הם לא עשׂוּ את המוּטל עליהם. הם סרוּ מן הדרך. פסק-דינם אינוֹ פסק-דין כּלל.

עמדוּ היהוּדים בּפני בּית-דין זה והגֵנו על עמדתם. כּזאת עשׂוּ גם הערבים. אפשרי היה שהועדה תקבּל את עמדת אחד הצדדים ותוֹציא משפט צדק אוֹ משפט מעוּות. אפשרי היה גם שתתפוֹס עמדה נייטרלית. בּין שני הצדדים, על-פי השיטה הידוּעה של “שיווּי-משקל”. בּכל המקרים האלה היה זה פסק-דין וחוֹבה היתה – עלינוּ, על הישוּב הערבי, על הממשלה, על חבר-הלאוּמים – להתחשב בוֹ. בּמידה זאת אוֹ אחרת, ואוּלם מסקנוֹת אלוּ אינן כּלל בּגדר של תעוּדה המבוּססת על חקירה יסוֹדית ועל עקרוֹנוֹת ישוּביים ופוֹליטיים מסוּימים. לפנינוּ ערבּוּביה מיוּחדת בּמינה של עוּבדוֹת מסוֹרסוֹת אוֹ קלוּטוֹת מן האויר, של מוּשגים מסוּלפים ושל עיקרים, אשר בּבת אחת גם מקבּלים אוֹתם וגם מבטלים. התעוּדה שלפנינוּ מחוּסרת גם כּל קו מדיני, כּל עקיבוּת בּתיאוּר עוּבדוֹתיה וכל מַסקניוּת בּהצעוֹתיה.

הנקוּדה הראשוֹנה אשר בּתמצית הדין-וחשבּוֹן קוֹבעת: היתה התנפלוּת של הערבים על היהוּדים. את העוּבדה הזאת מאשרת הועדה ללא כּל ספק. והועדה מוֹסיפה: לא היתה להתנפלוּת הזאת כּל הצדקה. כּלוֹמר: היהוּדים לא התנפלוּ והם גם אינם אשמים בּהתפרצוּת הדמים. ואוּלם הן לא רעידת-אדמה היתה בּארץ. לא בּידי שמים הוּמתוּ המוּמתים. בּני-אדם הרימוּ את ידיהם על אנשים חפים מפשע. מי הם בּני-אדם אלוּ? מי הוּא החוֹטא הישר הבּלתי-אמצעי, וּמיהוּ שעזר וסייע? מי האשם?

היהוּדים אמרוּ: הקוֹלר תלוּי בּמנהיגי הערבים שהסיתוּ, וּבממשלת הארץ שהיתה חלשה ועיורת. הועדה אוֹמרת: לא. האשמוֹת נגד המוּפתי ונגד הועד הפועל ערבי לא הוּכחוּ. כּלפי הממשלה אין בּפיה דברי בּיקורת “קשים”. היכן איפוֹא פסק-דין? איש אינוֹ אשם? גם היהוּדים – הן ההתנפלוּת היתה עליהם והיתה בּלתי-מוּצדקת, – וגם המנהיגים הערבים וגם הממשלה? מה היא התשוּבה הזאת – טמטוּם, לעג?

וּבכל זאת יש בתמצית הזאת פסק-דין אוֹ דבר-מה דוֹמה לכך, אלא מפוּזרים הדברים בּפסקאוֹת שוֹנוֹת. וכנראה – לא בּשגגה נפזרוּ, בּין הסיבּוֹת שגרמוּ להתפרצוּת מוֹנה הועדה גם: “תעמוּלה בּקרב הערבים ממין כזה, שעלוּל לשַסוֹת את הערבים” – בּמלים אחרוֹת: למאוֹרעוֹת קדם שיסוּי נגד היהוּדים. מישהוּ עשה איפוֹא את השיסוּי הזה שגרם לדם שישפך, מישהוּ ניהל את התעמוּלה הפוֹשעת, מישהוּ אחראי לה. מי הוּא? אם לא המוּפתי הגדוֹל והועד הפוֹעל הערבי ושליחיהם ועוֹזריהם, אם לא כּל אלה השליטים היוֹם בּרחוֹב הערבי – מי איפוֹא? התמצית קוֹבעת כּי בּעתוֹנוּת נדפסוּ מאמרים “מלהיבים ללא מידת ההתאפקוּת”. מי שהוּא הן כּתב את המאמרים האלה. אמנם הועדה מוֹסיפה שהם היוּ “משני הצדדים” – ואוּלם להערה אפיינית זוֹ, שבאה כּאילוּ להקל על העתוֹנאים הערבים, אין ערך משפטי והגיוֹני רב, בּאשר הן “הערבים התנפלוּ על היהודים” “ללא שוּם הצדקה” ולא היהוּדים על הערבים. משמע, שהמאמרים היהוּדיים היוּ בּכל זאת ממין אחר אוֹ שהיהוּדים הם ציבּוּר אחר, שאי-אפשר להביא אוֹתוֹ לידי מעשי פשע. איך שהוּא, המאמרים הערביים ולא המאמרים היהוּדיים הם שגרמוֹ למעשי-הפשע שפרצוֹ בּארץ. זאת היא העוּבדה. מי איפוֹא אחראי למאמרים הערביים האלה שגרמוּ לשפיכת דמים?

הועדה מוֹנה עוֹד כּמה סיבּוֹת שגרמוּ להתפרצוּת: “הרחבת הסוֹכנוּת היהוּדית”, “השאיפוֹת הפוֹליטיוֹת של הערבים שהוּכזבוּ”, ה“ההתמרמרוּת השוֹררת בּקרב הערבים בּשל אי-הצלחתם הממוּשכת לקבּל מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי”. כּך כּתוּב בּתמצית.

אשר לפִסקה על הסוֹכנוּת היהוּדית, הרי היא העתקה פשוּטה, ללא כּל בּיקוֹרת, מהטענה התפלה שהשמיעוּ טוֹעני הערבים בּועדת החקירה. בּהרחבת הסוֹכנות היהוּדית, שנעשתה לפי הסכּמת הממשלה האנגלית וּלעיני כּל העוֹלם, לא היה שוּם דבר תוֹקפני כּלפי הערבים. מלבד זאת החלוּ מאוֹרעוֹת דמים, למעשׂה, שבוּעוֹת רבּים לפני כּינוּס הסוֹכנוּת בּציריך, והם פרצוּ בּכל מוֹראיהם בּטרם הספיק הדין-וחשבּוֹן של הכּינוּס הזה להגיע ארצה. תמוּה מאד, כּיצד יכלה ועדה המתימרת להיוֹת רצינית, לבלי לראוֹת את העוּבדה הפשוּטה הזאת – הן די היה לעיין בּלוּח פשוּט, כּדי להיוַכח כּי אמתלה בּדוּיה היא הטענה הזאת, שבּאה בּאיחוּר זמן לכּסוֹת על מעשׂי דמים. ואוּלם נניח לרגע כּי כּינוּס ציריך היה בּאמת עלוּל לגרוֹם למאוֹרעוֹת, כּיצד הגיע שַמע הכּינוּס לקהל הערבים? הן מאוֹת אלפים אלה, שאינם יוֹדעים קרוֹא וּכתוֹב, לא שמעוּ מעוֹלם את השם “הסוֹכנות היהוּדית” ולא הגיע לאזנם ואין להם כּל מוּשׂג מה היא הרחבתה? בּרוּר שמישהוּ השתמש בּזדוֹן בּכּינוּס ציריך לשם הסתה. מי הוּא? אם המנהיגים הערבים לא עשׂוּ זאת, מי איפוֹא עשׂה?

“הוּכזבו השאיפוֹת הפוֹליטיוֹת של הערבים”. הכּוַנה היא, כּנראה, לשאיפוֹת של ימי-המלחמה. ההיה יסוֹד לשאיפוּת האלה? ההיה יסוּד לאכזבה? בּ“ספר הלבן” משנת 1922 (התעוּדה אשר עליה מסתמכת הועדה, בּמקוֹמוֹת אחרים) כּתוּב מפוּרש: “אין זה נכוֹן, שבּזמן המלחמה הבטיחה ממשלת ה.מ., כּי בּארץ-ישׂראל תקוּם ממשלה לאוּמית בּלתי תלוּיה – כּל ארץ-ישׂראל, עבר-הירדן מערבה, הוּצאה מתוֹך ההתחַיבוּת של מק-מהוֹן”. מי אוֹמר את האמת? הממשלה האנגלית, אשר חיבּרה את “הספר הלבן”, אוֹ העדים הערבים שהוֹפיעוּ לפני ועדת החקירה, מזוּינים בּ“אכזבתם”, התוֹבעת, כּנראה, לשם סיפוּקה, את דם בחוּרי הישיבה אשר בּחברוֹן?

הערבים מתמרמרים על “אי-הצלחתם הממוּשכת לקבּל מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי”. האם נכוֹן הדבר שאין לערבי ארץ-ישׂראל אף “מידה כּל שהיא של שלטוֹן עצמי”? בּאוֹתוֹ “הספר הלבן” מסוּפר, שכּל עניני הדת וּמוֹסדוֹת הדת וּרכוּש המוֹסדוֹת האלה נמסרוּ למוֹעצה הנבחרת על ידי מוּסלמי ארץ-ישׂראל. שם מסוּפר גם, שעל-יד מחלקת החינוּך קיימת ועדה שבה יוֹשבים בּאי-כּוֹח התוֹשבים. לשכוֹת המסחר עוֹבדוֹת בּקוֹאוֹפרציה עם מחלקת המסחר והתעשׂיה, מאז נתפרסם “הספר הלבן” נוֹספוּ ועדוֹת אלוּ לכמה ענינים אחרים. בּכל הערים קיימוֹת עיריוֹת נבחרוֹת. אי-אפשר להגיד שאין לערבים “מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי”, כּשם שאי-אפשר להגיד (כּכּתוּב בּמקוֹם אחר של התמצית), ש“אין לערבים כּל אמצעי לבוֹא בּמגע ישר עם ממשלת הוֹד מלכוּתוֹ”. המוֹעצה המוּסלמית והועד הפוֹעל הערבי נמצאים בּמגע תמידי לא רק עם ממשלת הארץ (וּבאמצעוּתה עם ממשלת לוֹנדוֹן) אלא גם

עם חבר-הלאוּמים, ותזכּירי המוֹסדוֹת האלה נמסרים גם ללוֹנדוֹן וגם לג’ניבה בּאוֹתה הדרך שבּה נמסרים תזכירי הסוֹכנוּת היהוּדית או הועד הלאוּמי. אם הערבים לא ידעוּ להשתמש בּכל המוֹסדוֹת האלה אוֹ השתמשוּ בּהם לרע, והפכוּ אוֹתם לקיני-שלטוֹן של כּנוּפיוֹת ולמכשירי מלחמה בּיהוּדים – אין איש אשם בּדבר בּלתי אם מנהיגי הערבים עצמם (אם נסיח את הדעת לרגע מהעזרה שהוּשטה להם על ידי הממשלה). וּכלל לא נכוֹן, סירוּס ממש של עוּבדוֹת הוּא, אם כּתוּב בתמצית הדין-וחשבּוֹן, שהערבים “לא הצליחוּ” לקבּל מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי, לא פעם נעשׂו נסיוֹנוֹת שוֹנים ומרחיקים לכת לכך על-ידי ממשלת לוֹנדוֹן, בּהסכּמת הסוֹכנוּת היהוּדית – הוּצעה המוֹעצה המיעצת, הוּצעה המוֹעצה המחוֹקקת, הוּצעה הסוֹכנוּת הערבית, וכל ההצעוֹת נדחוּ על-ידי ערבים. ולפני הועדה גם הוּגדה בּבהירוּת גמוּרה סיבּת הדחיה: אין מנהיגי הערבים שוֹאפים ל“מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי”, אלא לשלטוֹן גמוּר על הארץ, על הישוּב העברי, על המפעל הציוֹני. ואין זה מעשה הוֹגן של הועדה, שהסתירה את העוּבדה הזאת והלבישה את השאיפה הזאת להשתלטוּת מַדים צנוּעים ומתוּנים של “מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי”, ועל-ידי הסירוּס הזה הגיעה הועדה לסירוּס אחר – להעמיד את המנהיגים הערבים והמנהיגים היהוּדים בּשוּרה אחת, באשר אלה ואלה “הראוּ רק כּשרוֹן מִצער לבוֹא לידי פשרה”. האם את אוֹתם הדברים אוֹמרים – ועוֹשׂים! – הערבים והיהוּדים בּשטח הזה, בּשטח הפשרה שבּין שני העמים? האם אצל הערבים דבר-מה דוֹמה להחלטוֹת הקוֹנגרסים הציוֹנים ואסיפת הנבחרים? החתמוּ הערבים על “הספר הלבן”? השוֹלטת בּקרב הערבים הכּרת זכות היהוּדים להתישב בּארץ הזאת – בּאוֹתה המידה אשר שוֹלטת בּקרב היהוּדים הכּרת זכוּת הערבים בּארץ הזאת, זכוּתם לחיוֹת בּה, להתפתח, לגדוֹל בקרבּה?

אוּלם נניח גם הפעם לרגע כּי אכן היה לערבים יסוֹד ל“שאיפוֹת פוֹליטיוֹת” ואלה הוּכזבוּ, כּי אין להם “מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי” ולא הצליחוּ לקבלה, ועל כּן שוֹררת התמרמרוּת בּקרבם, אוּלם מי הם הערבים האלה ששאפו והוּכזבוּ, שהשתדלוּ ולא הצליחוּ? מאוֹת אלפים פלחים? הבא אחד מאלה לפני ועדת החקירה? תקיפים בּאוּ לפניה, שליטים העידוּ את עדוּיוֹתיהם, פיאוֹדלים ושוּאפי-משרוֹת (הן העדים האלה ועוֹרכי-הדין שלהם דיבּרוּ בּפירוש על משרוֹת!). ואם אלה הוּכזבוּ, הרי ברוּרה התמוּנה. של שאיפוֹתיהם הם זרעוּ בּקרב ההמוֹנים (כּמובן, בּצוּרה אחת זרעוּה: בּצוּרת “כּיבּוש מסגד” ו"הרוּגי ירוּשלים) את ההתמרמרוּת ודחפוּ אוֹתם למעשי פשע. בּרוּר איפוֹא למדי: קבוּצה קטנה של מנהיגים ערבים שיסוּ את המוֹני העם ביהוּדים חפים. וּבכל זאת: אשמתם לא הוּכחה.

היהוּדים אמרוּ: הממשלה, על-ידי חוּלשתה ועיורוֹנה, סייעה למאוֹרעוֹת דמים שיפרצוּ, ולא ידעה להפסיקם מיד. וּבפי חברי הועדה “אין דברי בּיקוֹרת קשים נגד הפעוּלוֹת שפעלה ממשלת ארץ-ישׂראל, לא לפני התפרץ הבּלבּוּלים ולא אחריהם”, אדרבּא: הממשלה “מילאה לפי מיטב יכלתה את תפקידה הקשה”. לכאוֹרה, פסק-דין, אבל אם נקרא בּעיוּן פסוּקים אחרים של אוֹתה התעוֹדה, נקבּל תמוּנה אחרת. “הועדה סבוּרה, כּי השלטוֹנוֹת הרחיקוּ לכת בּשיטת הקטנת חיל-המצב בּארץ-ישׂראל ובעבר-הירדן מזרחה”. בּמלים אחרוֹת: הממשלה השאירה את הישוּב העברי (הן הוּא היה הנתקף) ללא הגנה מספקת. וּכלוּם זה לא די, כּלוּם מַעל זה שמעלה הממשלה בּתפקיד הראשוֹן והעיקרי שלה, אינוֹ מספיק כּדי להוֹציא מפי הועדה דברי בּיקוֹרת קשים? האדמיניסטרציה, אשר קיבּלה את הנהלת הארץ מידי ממשלת לוֹנדוֹן ומידי חבר-הלאוּמים, האדמיניסטרציה, שהעם העברי הפקיד בּידיה את יצירתוֹ היקרה בּיוֹתר, הפקירה את חיי הישוב, את דמוֹ ואת פרי עמלוֹ – וּבכל זאת היא “מילאה את תפקידה” “לפי מיטב יכלתה”? לפי הצעוֹתיה מיעצת הועדה להשאיר בּארץ את חיל המצב הנוֹכחי (הנוֹכחי! – ולא זה שהיה כּאן לפני המאוֹרעוֹת) וגם לחקוֹר את “סידוּרה של מחלקת המשטרה בּארץ-ישׂראל” – סימן שגם כוֹחוֹת ההגנה, אשר עמדוּ לשירוּת הממשלה, נכשלוּ בּדבר-מה ולא עמדוּ על הגוֹבה, הוֹאיל והם זקוּקים לסידוּרים חדשים. ולא רק זאת, בּין הסיבוֹת שגרמוּ להתפרצוּת מוֹנה הועדה “שוּרה ארוּכה של מקרים בּקשר עם הכּוֹתל המערבי”. מתוֹך דברי התמצית לא ברוּר מי מאוּכלוֹסי הארץ אשם אוֹ אשם יוֹתר בּמקרים האלה. מי הגן על זכוּתוֹ וּמי השתמש בּכוֹתל למטרוֹת פרוֹבוֹקציוֹניוֹת. ואוּלם ברוּר כּי קרוּ בּארץ כּמה וּכמה מקרים מסוּכּנים בּקשר עם הכּוֹתל. מדוּע הרשתה הממשלה שהמקרים האלה יקרוּ? מדוּע לא התערבה בּעוֹד מוֹעד, טרם פרצה הדליקה? הועדה קוֹבעת כּי היוּ “מאמרים מלהיבים” (של שני הצדדים) וּבאוֹפן מיוּחד היא מציינת את תעמוּלת ההסתה שהתנהלה בקרב הערבים. היכן היתה הממשלה? מדוּע לא ראתה את הדברים האלה, שראוּ העסקנים היהוּדים והעתוֹנוּת היהוּדית. ראוּ והעירוּ והזהירוּ? כּלוּם לא היתה זאת קלוּת-דעת, רשלנוּת, חוּלשה, חוֹסר ידיעת תנאי הארץ – כּאשר האשימוּ היהוּדים את הממשלה והועדה מאשרת זאת? ואם כּך הדבר, אם הועדה עצמה מוֹדה. ולוּ גם בּעקיפין, בּכשלוֹנה העצוּם, הצבאי, האדמיניסטרטיבי, של הממשלה – מדוּע לא אמרה את האמת בּפירוּש, מדוּע היא מנסה להסתיר אוֹתה ואף להגיד, בּמלים מפוּרשוֹת, דברים אחרים לגמרי, שכּמה פסקאוֹת אחרוֹת בּאוֹתה התמצית סוֹתרוֹת אוֹתם? כּלוּם אין זה סילוּף של פסק-דין? וּבאיזוֹ רשוּת תדרוֹש הועדה מאת ממשלת לוֹנדוֹן, מאתנוּ, מאת הישוּב הערבי – שנקבל את הסילוּף הזה כּפסק-דין אוביֶקטיבי ונייטרלי?

ב

והמשפט שחרצה ועדת החקירה על מפעלם של היהוּדים, האם הוּא מבוּסס יוֹתר וּמַסקני יוֹתר?

בּתמצית כּתוּב: “הועדה סבוּרה, שהמפעל היהוּדי והעליה היהוּדית, שלא עלוּ על יכוֹלת-הקליטה של הארץ, העניקוּ לארץ בּרכה מרוּבּה, והערבים נהנו ממנה”. לכאוֹרה, בּרוּר, לכאוֹרה, המסקנה מפסק-דין זה צריכה להיוּת: חששוֹת הערבים לעליה היהוּדית חששוֹת-שוא הם, ואינם פרי של בּערוּת אוֹ של רצוֹן רע. מחוֹבת הממשלה לפזר את החששוֹת הבּדוּיים הללוּ ואסוּר לה לעכּב בּגללם את המפעל המביא בּרכה לארץ. היוֹשר וההגיוֹן דוֹרשים להסיק את המסקנוּת האלה. אוּלם הועדה הסיקה מסקנוֹת הפוּכוֹת. היא מציעה פיקוּח מיוּחד על העליה היהוּדית. בּהצעה הזאת היא מסתמכת על נסיוֹן העליה “המוּפרזת” של שנוֹת 1925 – 1926. אשר בּה ראתה, כּנראה, את ההעברה על עקרוֹן העליה שנקבּע בּשנת 1922 (כּפי שנזכּר בּמקוֹם אחר של התמצית). הכּוָנה היא, כּמוּבן, ל“ספר הלבן”, שבּוֹ כּתוּב: “העליה אינה יכוֹלה להיוֹת כּה גדוֹלה בּכמוּתה, שתעבוֹר על היכוֹלת הכּלכּלית של הארץ לקלוֹט את העוֹלים החדשים. חשוּב להבטיח שהעוֹלים לא יצטרכוּ להיוֹת למעמסה על תוֹשבי הארץ בּכללם ולא יצטרכוּ לשלוֹל משלוֹח-יד מאת איזוֹ שׂדירה שהיא בּקרב התוֹשבים הנוֹכחים”. מתי סרוּ היהוּדים מן העיקרוֹן הזה? מתי היוּ העוֹלים היהוּדים למעמסה על כּל תוֹשבי הארץ? התשוּבה, כּמוּבן, מוּכנה: העליה “המוּפרזת” של שנוֹת 1925 – 1926. העליה הזאת – אשר, דרך אגב, לא היתה כּלל “מוּפרזת” בּכמותה אלא בּלתי מחוּשבת וּבלתי מכוּונת בּמגמוֹתיה הכּלכּליוֹת והישוּביוֹת, – אמנם גרמה למשבּר כּלכּלי קשה בּתוֹך תחוּמי הישוּב העברי, אוּלם רק בּתוֹך תחוּמיו הוּא ואילוּ לארץ בּכללה וּביחוּד לישוּב הערבי הביאה בּרכה רבּה. מאוֹת ואוּלי גם אלפי משפחוֹת יהוּדיוֹת – מהשׂדירוֹת האמידוֹת למחצה – נידלדלוּ ועזבוּ את הארץ והשאירוּ את כּספם כּאן, בּרוּבוֹ הגדוֹל בּידי הישוּב הערבי. אלפים מצעירי ישראל סבלוּ במשך שנתים ויוֹתר סבל קשה של מחסוֹר ורעב – ואוּלם הם סבלוּ ולא מישהוּ אחר. גשם זהב ירד לפתע על קוּפת הממשלה ועל הישוּב הערבי, והם גם ניצלוּ את הגשם הזה בּמלוֹאוֹ. הם לקחוּ מאת היהוּדים, מאת העליה “המוּפרזת” הזאת, כּל מה שאפשר היה להוֹציא ממנה, את אוֹנה ואת הוֹנה – מבּלי לעמוֹד לימינה, וּמבּלי לסייע לה אף בּמה שהוּא. בּתי-הספר הערביים, בּתי-החוֹלים הערביים, בּנינים ממשלתיים וּכבישים – נבנוּ ונתכּלכּלו בּכסף היהוּדים האלה. בּעלי-הכּסף שבּין היהוּדים נחרבוּ, העוֹבדים היהוּדים הפכוּ לאינוַלידים ואוּלם הארץ בּכללה – קוּפת הממשלה, הישוּב הערבי על כּל שׂדירוֹתיו וּביחוּד על שׂדירוֹתיו הפרזיטיוֹת – כּל אלה נהנו מן האסוֹן הזה, אשר היהוּדים התגברוּ עליו בּכוֹחוֹתיהם הם, מתוֹך עזרה פעוּטה של ממשלת הארץ. הן הכּבישים הללוּ, אשר לורד פלומר פקד להחיש (אך להחיש!) את בּנינים, כּדי להקל על חוֹסר-העבוֹדה של היהוּדים, לא היוּ אלא תרוּמה זעוּמה לעוֹשר הרב שהביאה העליה ה“נפרזת” הזאת לארץ. כּך ולא אחרת “סרוּ המוֹסדוֹת היהוּדיים מן העקרוֹן שנקבע בּשנת 1922”. זאת ולא אחרת היא התמוּנה הנכוֹנה של העליה ה“מוּפרזת” בּאספקלריה כּלל-ארצית. וּבכל זאת מצאה החכמה העליוֹנה של חברי הועדה את הנסיוֹן הזה יסוֹד מספיק כּדי ליעץ לממשלה לפקח על העליה, מנקוּדת-המבט הארצית-הכּללית, מנקוּדת-המבּט של הישוּב הערבי דוקא.

לשם הפיקוּח הזה יש “לבדוֹק מחדש את המכוֹנה האדמיניסטרטיבית” ואף ליצוֹר את האמצעים שעל ידיהם ימָלכוּ בּדעתם של בּאי-כוֹח האינטרסים הלא-יהוּדיים בּשאלת העליה“. כּלומר: בּקביעת תחוּמי העליה היהוּדית יש לשתף, אמנם רק בּדעה מיעצת, את בּאי-כּוח הערבים. אילוּ היתה הועדה אוֹמרת: מחלקת העליה שעל-יד הממשלה הוֹכיחה, שהיא אינה יוֹדעת להעריך את כּוח הקליטה הכּלכּלית של הארץ, ולכן יש להחליף את עוֹבדיה בּאנשים מנוּסים וזהירים יוֹתר, היוֹדעים לשמוֹר על עניני הארץ בּכללה, שניזקוּ, כּביכוֹל, על-ידי העליה “המוּפרזת” – היתה ההצעה מוּבנת. אוּלם הועדה שפטה אחרת. לא די בּפיקוּח הממשלה (וּמה פירוּשוֹ של פיקוּח זה מבחינת צמצוּם מלאכוּתי ובּלתי-מוּצדק של העליה, – זאת למדנוּ לדעת). נחוּץ שגם לערבים יהיה חלק בּפיקוּח הזה. הביאוּר לעצה הזאת ניתן בּפסקה אחרת של התמצית, שבּה מדוּבּר על הצוֹרך להבטיח לא רק את זכוּיוֹת הערבים אלא גם את “מעמדם”. מוּטב שיהיה בּרוּר לנוּ, בּכל האכזריוּת, מה כתוּב בּתעוּדה המדהימה הזאת. הועדה אינה דוֹאגת לאינטרסים של הערבים ולזכוּיוֹתיהם, בּתוֹר פרטים וּבתוֹר אזרחי הארץ, היא יוֹדעת היטב כּי מה שכּתבה בּתמצית על הבּרכה המרוּבּה של העליה היהוּדית ועל ההנאה שהערבים מפיקים ממנה – אמת כּתבה. אלא מה? היא אינה רוֹצה שהיהוּדים יתפתחוּ ויגדלוּ בּארץ. היא אינה רוֹצה שהם יהיוּ לכּוֹח בּארץ. היא רוֹצה לשים מכשוֹלים מלאכוּתיים בּדרך היצירה היהוּדית. היא רוֹצה שיד הערבים תהיה תמיד, גם בּעתיד הרחוֹק, על העליוֹנה, ש”מעמדם " לא יפגע. לא עניניהם ולא זכוּיוֹתיהם אלא מעמדם. ולשם כּך בּאוּ כּל הסילוּפים הללוּ על “הפרזת” העליה ועל ההעברה על “הספר הלבן” וכּל הסוֹלידריזציה הזאת עם חששוֹת הערבים “לאבּד את מחיתם” – בּגלל העליה היהוּדית המביאה “בּרכה מרוּבה” גם לערבים.

תשוּמת-לב מיוּחדת ניתנה על ידי הועדה לשאלת הקרקע. הועדה קוֹבעת: היוּ “מספר מקרים, שבּהם נוּשלוּ חקלאים ערבים מעל אדמתם. הוֹלך ונוֹצר מעמד של אנשים מחוּסרי-אדמה, בּלתי-מרוּצים, העלוּלים לסכּן את שלימוּתה של הארץ. הועדה דוֹרשת בּמפגיע למצוֹא איזוֹ תרוּפה למצב. מסקנתה היא, שאין ארץ-ישראל יכוֹלה לכּלכּל ישוּב חקלאי מוּגדל מבּלי להביא שינוּיים רדיקליים בּ”שיטת האיכּרוּת" וכל זה אמת ויציב. אדרבא, אם יש כאן לתקן דבר-מה, הרי צריך להוֹסיף ולא להוֹריד: מעמד מחוּסרי-האדמה איננוּ “הוֹלך ונוֹצר”, כלוֹמר אין הוּא תוֹפעה חדשה, אלא הוּא קיים זה מאוֹת בּשנים, ואשר לשינויים הרדילקיים בּשיטת האיכּרוּת, הרי הם נדרשים לא רק לשם הגדלת הישוּב החקלאי אלא גם לשם הטבת המצב, הירוּד ללא נשוֹא, של העוֹבד החקלאי הנוֹכחי. זאת אוֹמרת: לצרה האגררית אין שוּם קשר עם ההתישבוּת היהוּדית, היא תוֹפעה הנוֹבעת מן המשטר הפיאוֹדלי השוֹרר בּארץ ואשר היהוּדים על כּל פנים אינם אחראים לוֹ. ואמנם, הועדה אוֹמרת גם את הדבר הזה, כי בתמצית כתוּב: “אין הועדה מוֹתחת ביקוֹרת על חברוֹת קרקעיוֹת של היהוּדים”. גם מן המשפט הזה אין לגרוֹע אלא יש להוֹסיף עליו; היהוּדים עשו כּל מה שהיה בּיכלתם כּדי לתקן את תוֹצאוֹת המשטר האגררי הנפסד: היהוּדים ניהלוֹ את מפעל ההתישבוּת שלהם בּרוּח השלוֹם, הצדק ושלילת הניצוּל, כאשר לא ניהל מעוֹלם שוּם עם אחר, – לרבּוֹת האנגלים – מפעל קוֹלוֹניזציוֹני. ואם כּך הוא הדבר, אם ישנה בּארץ צרת החקלאים העוֹבדים וּבצרה הזאת אין היהוּדים אשמים אלא להיפך, על ידי התישבוּתם הם הוֹפכים את המשטר האגררי הנפסד, אשר המוּפתי הגדוֹל והועד הפוֹעל הערבי וכּל אלה אשר אתם אחראים לוֹ – ויש לתקן את המעוּות, גם כּדי להיטיב את מצב העוֹבדים החקלאים הנוֹכחים, הרי יש צוֹרך בתיקוּנים אגרריים נוֹעזים, אשר יוֹציאוּ את השלטוֹן של הקרקעֹ מידי הפיאוֹדלים ויעמידוּ את האדמה לרשוּת העוֹבדים, יש צוֹרך בּעזרה רחבה לעוֹבד החקלאי למען יוּכל להעמיד את משקוֹ על הגוֹבה הטכני המוֹדרני. היוֹשר וההגיוֹן מצוים להסיק את המסקנוֹת האלה והועדה אמנם מציעה לבחוֹן את החקלאוּת על אפשרוּיוֹתיה, לכוֹנן בּנק חקלאי וגם לאחוֹז בּאמצעים כּדי לעצוֹר בּעד נישוּל האיכּרים, ואוּלם על עצם הפרוֹבּלימה האגררית היא עוֹברת בּשתיקה גמוּרה ומסקנוֹתיה גם מעוֹררוֹת רוֹשם, כּאילו הן מכוּונוֹת נגד ההתישבוּת היהוּדית, אוֹתה ההתישבוּת אשר איננה אחראית למשטר האגררי והיא סבלה וסוֹבלת ממנוּ לא פחוֹת מאשר האיכּרוּת הערבית העוֹבדת. לעוֹרר את הרוֹשם המוּטעה ההוּא, פירוּשוּ לסייע להפצת דיבּוֹת ועלילוֹת על ההתישבוּת היהוּדית.

הועדה מסתמכת, בּכמה מהצעוֹתיה, על המנדט הארצישׂראלי ועל “הספר-הלבן” –– וזה נכוֹן מצדה, בּאשר אלה הן התעוּדוֹת אשר עליהן מתבּסס שלטוֹן אנגליה בּארץ-ישׂראל. ואוּלם אוֹפן השימוּש בּתעוּדוֹת האלה מפיץ אוֹר בּהיר, יוֹתר מכּל הסתירוֹת והסירוּסים האחרים, על סילוּף-הדין אשר במסקנוֹת הועדה וּבכל גישתה לפרוֹבּלימה הארצישׂראלית. על “הספר הלבן” חתמה ההסתדרוּת הציוֹנית – והועדה מזכירה לנוּ את זאת. ואוּלם על אוֹתו הספר חתמה גם ממשלת אנגליה, שהיא חיבּרה את התעוּדה הזאת והיא האחראית לה. “הספר הלבן” מחייב אוֹתנוּ. ואוּלם הוּא מחייב גם את ממשלת אנגליה. כּאן שרשרת מדינית-הגיוֹנית שאין לשבּוֹר אוֹתה, אפשר לבּלי לקבּלה – כּזאת היא עמדת מנהיגי הערבים, אשר עליה חזרוּ גם לפני ועדת החקירה – ואוּלם רק מתוֹך זיוּף וצביעוּת אפשר לקבּל מן השרשרת את החוּליה המוֹצאת חן ולזרוֹק החוּצה את החוּליה האחרת שאינה לרצוֹן וזאת הדרך אשר בּה הלכה ועדת החקירה.

התמצית מצביעה על כּמה מקוֹמוֹת ב“הספר הלבן” אשר היהוּדים, לפי דעת חברי ועדת החקירה, עברוּ עליהם. להצבעה הזאת אין ממש. ואוּלם להתוכּח על זה, להוֹכיח שעליית היהוּדים אינה מסכּנת את “מחיתם” של הערבים, יש טעם אם מקבּלים באמת את “הספר הלבן” בתוֹר קו של הפוֹליטיקה האנגלית בארץ-ישׂראל. וּבספר הזה כּתוּבים, בּין שאר הדברים: “הטעם של התפתחוּת הבּית הלאוּמי בּארץ-ישׂראל הוּא בּהתפתחוּת הנוֹספת של העדה היהוּדית הקיימת, בּעזרת היהוּדים הנמצאים בּחלקים אחרים של העוֹלם, למען תהיה למרכּז אשר כּל העם היהוּדי, בּתוֹר כּלל, יהיה מעוּנין בּוֹ ויתגאה בּוֹ, מטעמים דתיים אוֹ גזעיים. ואוּלם כּדי שלעדה הזאת יהיוּ הסיכּויים הטוֹבים בּיוֹתר להתפתחוּת חפשית, וּכדי שכּל העם העברי יקבּל את האפשרוּת המלאה לפתח את תכוּנוֹתיו וכּשרוֹנוֹתיו, צריך שיהיה ידוּע, כּי העם העברי נמצא בּארץ-ישׂראל על יסוֹד זכוּתוֹ ולא על יסוֹד של חסד”. איפה, בּכל התמצית הזאת, המוּנחת לפנינוּ, על תיאוּר העוּבדוֹת שבּה, על מסקנוֹתיה ועל הצעוֹתיה, איפה אפשר למצוֹא רמז כּלשהוּ לעקרוֹן זה של הפוֹליטיקה האנגלית, כאשר נקבע ב“ספר הלבן”? הן כּל הדברים האלה, אשר חברי הועדה מביאים אוֹתם מן “הספר הלבן” – על גבוּלוֹת העליה וכו' – אינם אלא תנאי העקרוֹן ההוּא – על ההתפתחוּת החפשית של הבית הלאוּמי לעם העברי בּארץ-ישׂראל, וּכלום מעשה הגוּן הוּא לעמוֹד על התנאי וגם להחמיר בוֹ, מבּלי לדאוֹג כּלל לעיקר ולשכוֹח אוֹתוֹ מן הלב, כּאילו אינו?

אין “הספר הלבן” אלא הערוֹת שניתנוּ מאת ממשלת לוֹנדוֹן לאדמיניסטרציה שלה בּארץ. ערך מוּגבל לתעוּדה הזאת. הממשלה נתנה, הממשלה שינתה אוֹ תיקנה, הממשלה חזרה בּה, ואוּלם ישנה תעוּדה אחרת, שאיננה תעוּדת הפוֹליטיקה הפנימית של אנגליה כּי אם תעוּדה בּין-לאוּמית ולה התחיבה אנגליה – בּפני העם העברי וּבפני כּל העוֹלם המאוּרגן בּחבר-הלאוּמים. על יסוֹד התעוּדה הבּין-לאוּמית הזאת נמצאת אנגליה בּארץ. בּרשותה לבוֹא גם עתה לחבר-הלאוּמים ולהוֹדיע שאין בּיכלתה אוֹ בּרצוֹנה לשׂאת בּשליחוּת הזאת. אוּלם אין בּרשוּתה – ועל כּן אין גם בּרשוּת שליחיה, וחברי ועדת החקירה שליחי הממשלה הם – לסלף את התעוּדה הזאת. ואת זאת עשוּ חברי הועדה. הם דוֹרשים מאת ממשלת אנגליה “לקבוּע איזוֹ הגדרה מדוּיקת בּנוֹגע לפירוּש הסעיף 4 של המנדט לארץ-ישׂראל” (סעיף הסוֹכנוּת היהוּדית) למען יהיה בּרוּר ש“המעמד המיוּחד שנקבּע להסתדרוּת הציוֹנית אינוֹ מקנה לה את הזכוּת ליטוֹל חלק בּממשלת ארץ-ישׂראל”. הועדה תוֹבעת “הוֹדעה גמוּרה, שזכוּיוֹתיהן ומעמדן של העדוֹת הבּלתי יהוּדיוֹת יהיוּ מוּבטחים ונשמרים בּמלוֹאם”. כּל מי שיקרא את הדברים האלה, מבּלי שידע את המנדט הארצישׂראלי, יבוֹא בעל כּרחוֹ לכּלל ההכּרה, כּי בּארץ-ישׂראל ישנוֹ בּודאי ישוּב יהוּדי רב-מספר, תקיף וּזדוֹני, שאינוֹ מתבּייש להשתמש בּאמצעי כּפיה והשתלטוּת גסה וּמי יוֹדע אוּלי אינוֹ נרתע לאחוֹר גם ממעשׂי פשע ודמים, וּלעוּמתוֹ שוֹכן בּארץ הזאת ישוּב ערבי, קטן-מספר, מדוּכּא וכפוף, והמנדט ניתן לאנגליה כּדי להגן על הישוּב הערבי הזה בּפני האכזריוּת וההשתלטוּת של היהוּדים. המנדט אמנם מטיל על ממשלת אנגליה את הדאגה לעניני הישוּב הערבי ואת השמירה על זכוּיוֹתיהם ואוּלם למנדט הזה מטרה אחרת, מאד בּרוּרה וּמאד מסוּימת: להקים את הבּית הלאוּמי לעם העברי בארץ-ישׂראל. בּהקדמה למנדט מוּסבּר יפה מאד שהמטרה הזאת מוּצדקת על-ידי "הקשר ההיסטוֹרי של העם היהוּדי עם ארץ-ישׂראל. המנדט כּוֹלל לא רק את הסעיף הרביעי, המדאיג כּל כּך את חברי הועדה, אלא גם את הסעיף השני האומר בּחלקוֹ הראשוֹן: “הממשלה בעלת-המנדט תהיה אחראית לזה. שהארץ תוּעמד בּתנאים פוֹליטיים, אדמיניסטרטיביים וכּלכּליים אשר יבטיחוּ את הקמת הבּית הלאוּמי העברי”. וּבסעיף הששי נאמר: “ממשלת ארץ-ישׂראל תקל על עליית יהוּדים בּתנאים מתאימים ותסייע, בּשוּתפוּת עם הסוֹכנוּת היהוּדית, להתישבוּת צפוּפה של היהוּדים על האדמה, לרבּוֹת קרקעוֹת המדינה וקרקעוֹת בוּר שאינן דרוּשוֹת לצרכי ציבּוּר”, וגם אוֹתוֹ הסעיף הרביעי, מה הוּא אוֹמר? “סוֹכנוּת יהוּדית מתאימה תוּכּר בּתוֹר מוֹסד ציבּוּרי, שמטרתוֹ ליעץ לאדמיניסטרציה הארצישׂראלית. ולעבוֹד בשוּתפוּת אתה בענינים כּלכּליים חברתיים ואחרים, אשר יכוֹלים לנגוֹע בּהקמת הבּית הלאוּמי היהוּדי וּבאינטרסים של הישוּב העברי וּלסייע ולקחת חלק בּהתפתחוּת הארץ, תמיד תחת פיקוּח האדמיניסטרציה”.

כּל אלה הם דברים בּרוּרים, התחיבוּת בּרוּרה וּמסוּימת, חוֹבוֹת בּרוּרוֹת וּמסוּימוֹת. בּאיזוֹ רשוּת סילפה וסירסה ועדת החקירה את תכנוֹ היסוֹדי של המנדט והאירה אוֹתוֹ בּאוֹר מזוּיף? בּאיזוֹ רשוּת היא התעכּבה רק על הסעיפים ופסוּקי-הסעיפים המבטיחים את זכוּיוֹת הערבים, מבּלי להזכּיר בּמה שהוּא את הסעיפים היסוֹדיים, המגדירים את זכוּיוֹת היהוּדים ואת חוֹבוֹת אנגליה כּלפי העם העברי? כּלוּם מילאה האדמיניסטרציה הבּריטית את חוֹבוֹתיה אלה? בּמה התבטאוּ ההקלוֹת לעליה היהוּדית? מה היתה הדאגה להתישבוּת הצפוּפה של היהוּדים על הקרקע? מה גוֹרל אדמוֹת המדינה ואדמוֹת הבוּר? מה ערך ניתן לעצוֹת הסוֹכנוּת היהוּדית, להשתתפוּתה בּענינים הנוֹגעים ליהוּדים – גם להשתתפוּתם בּדבר הזה, אשר אוֹתוֹ חקרה, כּביכוֹל, ועדת החקירה, אשר בּכל אוֹפן, לשם חקירתה נשלחה הנה? או שמא גם דם היהוּדים, שנשפך בּחוּצוֹת הערים והמוֹשבוֹת, וגם יצירתם שנחרבה, גם אלה אינם “עניני היהוּדים” ואין לנוּ לתת עצוֹת לממשלה, גם בשעת פרעוֹת בנוּ?

בּכל שטח שעסקה בוֹ הועדה, בּין בּשטח מאוֹרעוֹת אב וּבין בּשטח הפרוֹבּלימה הארצישׂראלית כּוּלה, בּין בּדבּרה על הגוֹרמים הפעילים בּארץ – הממשלה, הישוּב העברי, הישוּב הערבי – וּבין בּדוּנה על העליה וההתישבוּת, סילפה ועדת החקירה את הדין, לא אמרה את האמת, גם אוֹתה האמת הנוֹדעת לה והמבצבּצת בּעל כּרחה מתוֹך דברי הדין-וחשבון שנכתב על ידה. הועדה לא חקרה את המצב כמוֹ שהוּא, לא באוֹר המציאוּת המדינית, הסוֹציאלית והחברתית ולא באוֹר התעוּדוֹת האנגליוֹת והבּין-לאוּמיוֹת הקוֹבעוֹת את הפוֹליטיקה הבּריטית בּארץ. הועדה לא הבינה מי הם האנשים אשר טענו לפניה בּשם הישוּב הערבי. היא לא הבינה – אוֹ לא רצתה להבין – שכוֹחוֹת שחוֹרים, פיאוֹדלים, המדכּאים והמנצלים את העוֹבד הערבי וּמנשלים אוֹתוֹ מאדמתוֹ, נוֹשכי-נשך המוֹציאים ממנוּ את לשד עצמוֹתיו, הוֹפיעוּ לפני הועדה ללחוֹם את מלחמתם המיוּאשת על השלטוֹן, ללחוֹם את המלחמה הזאת כּנגד האוֹיב המסוּכּן להם בּיוֹתר: כּנגד המפעל הציוֹני, העממי, הפרוֹגרסיבי, הנוֹשא בּכנפיו את ההתקדמוּת ואת השחרוּר לארץ כּוּלה. הועדה התעלמה לחלוּטין מכּל המפעל הציוֹני, ממהוּתוֹ הלאוּמית והסוֹציאלית. החזיוֹן הזה של העם השב לארצוֹ, אחרי גלוּת של אלפי שנים, נשאר לה חזיוֹן סתוּם ולא חשה כּלל בּערכּוֹ האנוֹשי הנעלה. יוֹתר מזה: היא התעלמה מן ההתחַיבוּיוֹת הבּין-לאוּמיוֹת המפוֹרשוֹת של בּריטניה הגדוֹלה בּפני המפעל הזה.

ועדת החקירה הזאת מעלה בּשליחוּתה. פסק-הדין שלה איננוּ פסק-דין. הוא סילוּף האמת. הוּא סירוּס הצדק.

ד' – ה' ניסן תר"ץ (2–3.4.1930)

---

הספר הלבן של פספילד

מאת

משה בילינסון

א: סילופים ועלילות

מחבּרי “הספר הלבן” של אוֹקטוֹבּר שנת 1930 שׂמוּ להם למטרה לצמצם עד כּמה שאפשר את פעוּלת היהוּדים בּארץ, להריק את המוּשׂג “הבּית הלאוּמי” מכּל תוֹכן חי בּשביל העם היהוּדי וּמכּל תוֹכן מחייב בּשביל הממשלה האנגלית ולשמוֹר על כּיבּוּש ארץ-ישׂראל לכתר אנגליה ועל כן – בּאין שוּם אפשרוּת בּין לאוּמית אחרת – לשמוֹר על המנדט הארצישׂראלי. ומכּיון שהתוֹכן היחידי של המנדט הוּא הקמת הבּית הלאוּמי, וארץ-ישׂראל נמסרה להנהלת אנגליה אך ורק בּתנאי יסוֹדי זה של סיוּע להקמתוֹ, אין אפוֹא בּרירה אחרת למחבּרי “הספר הלבן” להשׂיג את מטרתם בּלתי אם בּעזרת סילוּפים. עמל רב, כּל הנסיוֹן הרב של הפקידוּת הקוֹלוֹניאלית וכל ההסתגלוּת המיוּחדת לרוּח הזמן (עמדה להם זכוּתוֹ של השם הסוֹציאליסטי המפוּרסם אשר לראש משׂרד המוֹשבוֹת) הוּשקעוּ בּעבוֹדת הזיוּף הזאת, המתחילה בּניתוּח המנדט.

למעלה מכּל ספק הוּא, כּי העיקר היסוֹדי של המנדט הארצישׂראלי הוּא: הקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי. אמנם, המפעל הזה צריך לקוּם מתוֹך שמירת הזכויוֹת האזרחיוֹת והדתיוֹת של הישוּב הערבי, ואוּלם אין זה תפקיד שני, מקבּיל לראשוֹן ושוה לוֹ, כּי אם רק תנאי לוֹ, והוּא מאבד את כּל ערכּו וחשיבוּתוֹ (מנקוּדת-המבּט של המנדט) בּוֹ בּרגע שמתעכּב מילוּאוֹ של התפקיד היסוֹדי. אדרבּא: דייקנוּת זוֹ שבּה מציינים מחבּרי המנדט את חוֹבת השמירה הזאת והוֹלכים וחוֹזרים עליה, מוֹכיחה בּעליל, כּי התכּונוּ לדבר הרבּה יוֹתר גדוֹל, רב-היקף ורב-חשיבוּת בּשביל כּל הארץ מאשר אפשר לבטא בּמוּשג מעוּרפל בּמקצת וֻבלתי-מסוּים של “הבּית הלאוּמי”. תנאים אלה, שהציג חבר-הלאוּמים להקמת מפעל-היהוּדים בּארץ, מזכּירים בּרוּחם, בּמידה ידוּעה, את החוֹזים על שמירת זכוּיוֹת המיעוּטים בּפני העם השליט בּמדינה. והנה בּ“ספר הלבן” בּוֹלט הרצוֹן להסתיר וּלטשטש את האוֹפי היסוֹדי של המנדט הארצישׂראלי וּלהוֹריד אוֹתוֹ לדרגה של מכשיר אדמיניסטרטיבי בּארץ בּעלת שני גזעים. ואת הרצוֹן הזה אין להגשים אלא על-ידי צירוּפים מסוּלפים בּניתוח הפוֹרמלי של המנדט.

נוֹשא ההתחַיבוּת שבּמנדט. בּפני מי התחַיבה הממשלה האנגלית בּאמרה לסייע להקמת הבּית הלאוּמי? המנדט על רוּחוֹ ואוֹתוֹתיו ועל ההקדמה היפה שלוֹ בּדבר הקשר ההיסטוֹרי שבּין העם העברי וּבין ארץ-ישׂראל, אינוֹ משאיר כּל ספק שהוּא. נוֹשׂא ההתחַיבוּת הוּא העם העברי בּעוֹלם. ואמנם, מחבּרי “הספר-הלבן” לא רק מדבּרים על נאמנוּתם למנדט, אלא הם גם מצטטים (סעיף ג') את דברי רמזי מקדונלד בּפרלמנט האנגלי מיוֹם 3 בּאפריל, בּדבר ההתחַיבוּת הכּפוּלה של אנגליה: כּלפי העם היהוּדי וּכלפי התוֹשבים הבּלתי-יהוּדים של ארץ-ישׂראל. זאת היא הפעם האחת שהעם היהוּדי נזכּר בּ“ספר הלבן”. עוֹד בּאוֹתוֹ הסעיף השלישי כּבר מדוּבר על “הפוֹליטיקה שמטרתה להצעיד את האינטרסים של תוֹשבי ארץ-ישׂראל, כּערבים כּיהודים”. והלאה, בּכל מקוֹם וּבכל הצירוּפים, נוֹשׂא ההתחַיבוּת איננוּ העם היהוּדי אלא אך ורק התוֹשב היהוּדי, אשר לעוּמתוֹ עוֹמד התוֹשב הערבי. על-ידי כּך מסתרסת כּל דמוּת המנדט, הקוֹנפליקט בּין היהוּדים והערבים מקבּל צוּרה של ריב גזעים הדוֹמה לכּמה מריבוֹת אחרוֹת בּפינוֹת נידחוֹת. ממשלת המנדט מוֹפיעה לא בּתוֹר שליח האנוֹשוּת בּפתרוֹן שאלה היסטוֹרית עצוּמה ואיוּמה, שפעוּלוֹת נמרצוֹת, נוֹעזוֹת ורחבוֹת-ידים הוּטלוּ עליה, אלא בּתוֹר אפוֹטרוֹפוֹס על שני חלקי ישוּב אסיאתי, פרוּעים וּפראים, המתקוֹטטים בּיניהם ואין הממשלה מצוּוָה אלא להשקיט את המריבה הזאת המשוֹללת כּל טעם בּעיני אנשי-שלוֹם מיוּשבים.

“הסתירה שבּין האינטרסים… בּארץ כּארץ-ישׂראל, שבּה האינטרסים… של שני חלקי האוּכלוֹסים הנם עתה שוֹנים אלה מאלה ומבּחינוֹת ידוּעוֹת גם סוֹתרים אלה את אלה” (סעיף 2) – כּך כּתוּב בּהתחלת ה“ספר הלבן”. דבר זה צריך להצדיק את חוֹסר הפעוּלה של ממשלת המנדט כּלפי הקמת הבּית הלאוּמי והסגרת כּל העמדוֹת לקנאים הערבים, אשר בּ“ספר הלבן”. המציאוּת – האינטרסים הסוֹתרים – הכריחה אוֹתה לכך. והנה לפני זמן קצר היה בּירוּר מקיף בּועדת המנדטים בּשאלה הארצישׂראלית ושם דיבּרוּ על הסתירה המדוּמה הזאת, בּדקוּ וּמצאוּ – וזה נוּסחוֹ של בּא-כּוֹח ממשלת המנדט – כּי “ההתחייבוּיוֹת המוּטלוֹת על ממשלת המנדט אינן בּלתי-מתישבוֹת זוֹ עם זוֹ בּשוּם פנים”, וּבאשר המסקנה הזאת נחוּצה למחבּרי “הספר הלבן” למטרוֹת אחרוֹת (שיווי ערכּן של שתי ההתחַיבוּיוֹת) הרי הם מוּכרחים לצטט אוֹתה (סעיף 8) מתוֹך הסכּמה גמוּרה. וּבכל זאת אין זה מפריע להם כּלל לדבּר על סתירת האינטרסים בּהתחלת הספר וגם לחזוֹר על הסתירה הזאת בּאוֹתוֹ הסעיף השמיני עצמוֹ: “שתי ההתחַיבוּיוֹת שבהן נעוּצים בּהכרח (אפילוּ בּהכרח, כּלוֹמר דבר שבּגוֹרל הוּא, דבר מחוּיב המציאוּת, שאין כּל אפשרוּת להימנע ממנוּ) אינטרסים סוֹתרים זה את זה”.

חלוּקת סעיפי המנדט ל"יהוּדים" ו"ערבים". החלוּקה הזאת מוּטעית וּמלאכוּתית כּשהיא לעצמה, בּאשר אחת היא ויחידה המטרה של המנדט: הקמת הבּית הלאוּמי. כּל הסעיפים משמשים למטרה זוֹ גם כּשהם מנוּסחים בּצוּרה של הגבּלוֹת למטרה. העוּבדה שאין בּמנדט סעיפים “ערביים” מיוּחדים, ושהמשפטים המצַוים לשמוֹר על עניני הערבים כּלוּלים בּסעיפים היסוֹדיים של המנדט, מגלה למדי את כּוָנת המחוֹקק. החלוּקה אשר בּ“ספר הלבן” (סעיף 7) מטרתה להקים בּנין דמיוֹני שאיננוּ בּמנדט כּלל: שני חלקים לישוּב הארצישׂראלי ולזה וגם לזה ישנן זכוּיוֹת ועמדוֹת שהאדמיניסטרציה מצוּוה לשמוֹר עליהן, ללא תפקיד אחר. ואוּלם עיקר הזיוּף איננוּ בעצם החלוּקה בּלבד אלא בּאוֹפן החלוּקה.

אֵילוּ הם הסעיפים הנקראים בּפי מחבּרי הספר הלבן “יהוּדיים” ואֵילוּ הם “ערביים”? עד עתה בּרוּר היה לכל קוֹרא בּלתי משוּחד שסעיפוֹ היסוֹדי של המנדט הוּא הסעיף השני המדבר על חוֹבת הממשלה להעמיד את הארץ בּתנאים שיבטיחוּ את הקמת הבּית הלאוּמי היהוּדי, את פיתוּח מוֹסדוֹת השלטוֹן ואת שמירת הזכוּיוֹת האזרחיוֹת והדתיוֹת של הבלתי-יהוּדיים – הוּא הסעיף היהוּדי העיקרי, על-יד הסעיף הששי, המדבּר על הקלת העליה היהוּדית ועל העזרה להתישבוּת יהוּדים צפוּפה (מתוֹך הבטחת יתר חלקי האוּכלוֹסים מקיפוּח זכוּיוֹת וּמעמד). “הספר הלבן” מעביר את הסעיפים האלה, – דוקא את אלה, לסוּג “הערבי”. הוּא קוֹרא אוֹתם בּפירוּש “סעיפי המנדט הנוֹגעים לשמירת זכוּיוֹתיו של הישוּב הלא-יהוּדי (סעיף 7). גם בּפסקה השמינית חוֹזרים על אוֹתוֹ הזיוּף ואף בּהדגשה מיוּחדת: “ראשית יש לראוֹת שסעיף 2 מטיל על בּעלת המנדט אחריוּת לשמירת זכוּיוֹתיהם האזרחיוֹת והדתיוֹת של כּל תוֹשבי ארץ-ישׂראל”. על-ידי כּך מסרס “הספר הלבן” את כּל טעם הסעיפים האלה, מעביר את מרכּז-הכּוֹבד שלהם לשטח שאינוֹ שלהם, מוֹנע מאת היהוּדים להסתמך בּדרישוֹתיהם על הסעיף “הערבי” וּפוֹטר את הממשלה מהתחַיבוּת מוּחשית וּמששית כּלפי הקמת הבּית הלאוּמי כּי מה הם הסעיפים “היהוּדיים”, הסעיפים אשר הבּית הלאוּמי היהוּדי והאינטרסים היהוּדיים נזכּרים בּהם בּאוֹפן מיוּחד? מלבד הסעיף הששי, אשר גם הוּא נעשׂה ל”ערבי" בּספר הלבן הזה, הרי הם הסעיפים על הכּרת הסוֹכנוּת היהוּדית ועל חוֹבת התיעצוּת אתה, כּלוֹמר הסעיפים שאינם ממשיים ואינם מוּחשים, וּבעצם קל מאד לממשלה ולאדמיניסטרציה לעשׂוֹתם פלסתר. מחברי הספר אינם משאירים צל של ספק בּערך הסעיפים האלה – “ההוֹראה בּדבר ההסכּם עם הסוֹכנוּת היהוּדית בּדבר מפעלים ציבּוּריים, הם רק רשוּת ולא חוֹבה”, על אחת כּמה וכמה רשוּת ולא חוֹבה היא לקבּל את עצוֹת הסוֹכנוּת בּדברים אחרים, כּלוֹמר: אם ישנם בּמנדט סעיפים מחייבים, סעיפים מעשׂיים, שתוֹכן חי להם וקשה לבטלם, הרי את הסעיפים האלה הכריזוּ כּ“ערביים” ואילוּ ליהוּדים השאירוּ את הסעיפים אשר “רשוּת הם ולא חוֹבה” והשימוּש בּהם כּוּלוֹ בּידי האדמיניסטרציה.

אוֹתה מלאכת הסירוּס והזיוּף נמשכה בּכל הספר, גם כּשהוּא משתמש בּתעוּדוֹת אחרוֹת השייכוֹת לפוֹליטיקה הארצישׂראלית, וגם כּשהוּא נוֹגע בּמציאוּת הפוֹליטית והישוּבית של ארץ-ישׂראל. “הספר הלבן” של שנת 1930 נסתמך על “הספר הלבן” של שנת 1922. הדבר היה נחוּץ גם כּדי ליצוֹר רוֹשם כּאילו פַספילד הוֹלך בּעקבוֹת המסוֹרת של עשׂר השנים האחרוֹנוֹת וּבעצם אינוֹ משנה ואינוֹ מחדש כּלוּם, גם כּדי לקשוֹר את ידי הציוֹנים. אלה הלא חתמוּ על תעוּדת 1922, – ומדוּע יסרבוּ עתה לקבּל גם את תעוּדת 1930 שאינה אלא המשך לה? ועל כּן מצטט פספילד (סעיף 5ב) את “הספר הלבן” של שנת 1922 גם באחת השאלוֹת העיקריוֹת, היא שאלת העליה. בספרוֹ של צ’רציל כּתוּב: “חשוּב להבטיח שהעוֹלים לא יפלוּ למעמסה על תוֹשבי ארץ-ישׂראל וכּי לא ישללוּ משוּם חלק מהאוּכלוֹסים הנוֹכחיים את מִחיתם”. המצב בּרוּר. אם הסוֹכנוּת היהוּדית מקבּלת על עצמה אחריוּת להעסקת העוֹלים, אם ההוֹן היהוּדי והיזמה היהוּדית ייצרוֹ לעוֹלים מקוֹרוֹת-פרנסה חדשים, הרי העליה מוּתרת. התקנה קשה מאד וּבלתי צוֹדקת, באשר היא מטילה את כּל האחריוּת לעליה על היהוּדים וּלפי המנדט (הסעיף השני והשלישי) האחריוּת היא גם על הממשלה. ואוּלם התקנה בּרוּרה. פספילד מסתמך עליה וכוֹתב: “היסוֹדוֹת שנקבעוּ בקטע זה מחייבים שבּהערכת יכוֹלת הקליטה של הארץ בּכל עת שהיא, יוּבא בּחשבוֹן חוֹסר העבוֹדה שישנוֹ גם בּקרב הערבים וגם בּקרב היהוּדים”. כּדי להרשוֹת עליה חדשה לפי העיקר הזה לא מספיק שהסוֹכנוּת היהוּדית תקבּל על עצמה אחריוּת לקיוּם העוֹלים, שההוֹן היהוּדי ייצוֹר מקוֹרוֹת פרנסה חדשים, כּי אם ידָרש שגם בּקרב הערבים לא יהיוּ מחוּסרי עבוֹדה. עיקר חדש לגמרי. שוּם דבר דוֹמה לזה לא היה כּתוּב בּ“ספר הלבן” משנת 1922. וּבכל זאת כּוֹתב פספילד: “היסוֹדוֹת שנקבּעוּ בּספר הלבן של שנת 1922 מחייבים” וכו'.

יהוּדים וערבים, שני חלקים של ישוּב אסיאתי, רבים בּיניהם, והממשלה נתוּנה בּין שני המחנוֹת. על מה רבים, מה תוֹבעים אלה וּמה תוֹבעים אלה? שניהם דוֹרשים מממשלת המנדט דבר אחד ושוה בּערכּוֹ השלילי: “ללכת בּדרכים שהמנדט אוֹסר אוֹתם בּפירוּש” (סעיף 3). והנה היהוּדים דרשוּ תמיד למלא את המנדט ולשמוֹר אמוּנים להתחַיבוּיוֹת בין-לאוּמיוֹת של אנגליה, והערבים דרשוּ לבטל את המנדט וּלהפר את ההתחיבוּיוֹת. וּבכל זאת “שניהם” – הערבים והיהוּדים – עוֹמדים על דרגה אחת, שניהם תוֹקפים ודוֹרשים דברים אשר לא יעשׂוּ. בּאיזה דרכים הלכוּ, בּאיזה אמצעים נאחזוּ הערבים והיהוּדים כּדי ללחוֹץ על הממשלה למען תקבל את דרישוֹתיהם הבּלתי-צוֹדקוֹת? “הספר הלבן” משתדל ליצוֹר רוֹשם, כּי שוים היוּ הדרכים והאמצעים לאלה וּלאלה. למאוֹרעוֹת אב הוּא מקדיש שתי שוּרוֹת צנוּעוֹת, ללא פירוּש כּל שהוּא, ללא הערכה כּל שהיא: “אין צוֹרך לעמוֹד כאן על המאוֹרעוֹת העגוּמים של אשתקד ועל התנאים המדאיגים שבאוּ כּתוֹצאה מהם” (2). ולא די בתיאור הזה הסוֹתם לגמרי את אֳפי המאוֹרעוֹת הפוֹליטיים שהיה להם ערך מכריע לפוֹליטיקה הארצישׂראלית. תיכף אחרי הפּסקה המחפּירה הזאת מרשים להם מחברי התעוֹדה לקבוֹל גם על היהוּדים וגם על הערבים, ללא הבדלה כּל שהיא, בּמשפט משוּתף, על אשר לא נתנוּ לממשלה עזרה מספּקת “בעבוֹדתה לשם איחוּי הקרע שבּין היהוּדים והערבים במשך חדשי המתיחוּת ואי המנוּחה שבאוּ בּעקבוֹת המהוּמוֹת של אוֹגוּסט 1929”. כּך הוּא. בּימי אוֹגוּסט עמדוּ שני מחנוֹת בּארץ הזאת: אנוּ, אשר בנוּ פרעוּ, את אחינוּ הרגוּ ועינוּ, את יצירתנוּ הרסוּ, וּמנהיגי הערבים אשר הסיתוּ לפרעוֹת וקיבּלוּ על עצמם אחריוּת מוּסרית ופוֹליטית בּעדן. אנוּ תבענוּ צדק וּמשפט והתאמצנוּ בּכל כּוֹחוֹתינוּ לבלי לתת לאש שתאחז מחדש בּארץ וּבתוֹשביה. לא אנוּ הכרזנוּ על החרם. לא אחינוּ ארבוּ בּדרכים וּבסימטאוֹת מזוּינים בּרוֹבים וסכּינים. לא אחינוּ שפכוּ דמם של מכוּבּדי הישוּב הערבי ועוֹבדיו ואף של פקידי הממשלה, גם בחדשים שלאחר מאוֹרעוֹת אב. לא עתוֹנינוּ קראו יוֹם-יוֹם לפרעוֹת חדשוֹת. אנוּ נאחזנוּ בּכל אפשרוּת של שלוֹם והבנה, אנוּ חיפשנוּ כּל סימן שהוּא של אהבה ואחוה. לא כּדי למצוֹא חן בעיני לוֹרד פספילד עשינוּ זאת אלא בגלל צו האמת הנפשית שלנוּ, אשר לה אנוּ נאמנים גם כּיוֹם הזה, ואוּלם את הציוּן להתנהגוּתנוּ שקיבּלנוּ עתה מידי לוֹרד פּספילד עלינוּ לרשוֹם לפנינוּ כּעדוּת נוֹספת לאוֹבּיֶקטיביוּת שלוֹ.

בּסעיף השלישי מתאר “הספר הלבן”, בּצוּרה משוּנה בּמקצת, את דרישוֹת היהוּדים והערבים. היהוּדים תוֹבעים עליה והתישבוּת ללא מידה, הערבים דוֹרשים פרלמנט “שלם”, והממשלה אינה יכוֹלה להסכים לדרישוֹת אלה בּאשר הן סוֹתרוֹת את המנדט, שלוֹ היא נאמנה. מה היא ההקבּלה הזאת של הדרישוֹת היהוּדיוֹת והערביוֹת אם לא סירוּס המציאוּת, אשר תפקידוֹ לכסוֹת על כוָנוֹת הממשלה וכוָנוֹת “הספר הלבן” הזה? היהוּדים אמנם חששוּ מפני הפרלמנט ואוּלם הם חששוּ שמא יסגוֹר פרלמנט זה את הארץ בפני העוֹלה היהוּדי ויאסוֹר על ההתישבוּת היהוּדית. בּוֹ בּרגע שהממשלה מילאה כּבר את התפקיד המחפּיר הזה, עד כּמה שהדבר בּידיה. נעשׂה כּבר המעשׂה, המנדט כּבר הוּפר. ואם בּכל זאת הפרלמנט “השלם” לא ניתן, אין זאת כּי אם מתוֹך נימוּקים “אנגליים” בּלבד, שאין להם כּל שייכוּת למנדט ולנאמנוּת לוֹ. המשׂחק הוּא פשוּט מאד: תחת מסוה המנדט ימנעוּ מאת תוֹשבי הארץ את השלטוֹן העצמי השלם, ויחד עם זה לא ימלאוּ את התפקידים האמיתיים של המנדט. על חשבּוֹן היהוּדים ישָאר השלטוֹן השלם של הנציב האנגלי. המשׂחק הזה פשוּט הוּא מכּדי שלא יהא בּרוּר. הצוּרה אשר בּה מנסח לוֹרד פּספילד את דרישוֹת הערבים והיהוּדים היא, כּאמוּר, משוּנה בּמקצת: “לחינם ילחצוּ היהוּדים…” “אין כּל תוֹעלת גם לערבים לעמוֹד על דרישת צוֹרה של קוֹנסטיטוּציה…” וכאן שכח לוֹרד פּספילד לציין שהערבים אשר בּיקרוּ אצלוֹ בּחוֹרף שעבר, דרשו ממנוּ מלבד צוּרה ידוּעה של קוֹנסטיטוּציה גם הפסקת העליה היהוּדית ומניעת ההתישבוּת היהוּדית, ואת הדרישוֹת האלה, החשוּבוֹת מבּחינת המנדט לאין ערוֹך יוֹתר מדרישת הקוֹנסטיטוּציה, הוּא מילא בּיד נדיבה. על כּן יש כּנראה תוֹעלת “ללחוֹץ” על הממשלה האנגלית ו“לעמוֹד” לפניה על הדרישוֹת הידוּעוֹת, אלא שהלחץ צריך לקבל צוּרוֹת מסוּימוֹת, טראגיוֹת למדי, והדרישוֹת, אשר תקוה להן להתקבּל, צריכוֹת להיוֹת על חשבוֹנוֹ של מישהוּ אחר ולא על חשבּוֹן שלטוֹן אנגליה.

הסירוּסים והזיוּפים של “הספר הלבן” אינם מסתפקים רק בּניתוּח התעוּדוֹת וּבתיאוּר המציאוּת הפוֹליטית. הם עוֹברים לשטח אינסינוּאציה תפֵלה ועלילוֹת כּבדוֹת כּלפּי היהוּדים, אשר אוֹתם מתאר “הספר הלבן”, אמנם בּסגנוֹן “אנגלי” ואוּלם בּרוּר למדי, כּרוֹדפי שלטוֹן, שקרנים וּצבוּעים, המדכּאים את העוֹבד הערבי וּמנשלים אוֹתוֹ מאדמתוֹ ומעבוֹדתוֹ. בּסעיף הששי מדוּבּר על הסוֹכנוּת היהוּדית: “בּיחוּד חשוּב לפַתח עוֹד יוֹתר את מאמצי הנציב העליוֹן להגיע לצוּרה של שיתוּף-פעולה והתיעצוּת יוֹתר מוּצקה ויוֹתר הרמוֹנית בּין ממשלת ארץ-ישׂראל והסוֹכנוּת היהוּדית – מתוֹך התאמה עם העקרוֹן היסוֹדי שמעמדה המיוּחד של הסוֹכנוּת… איננוֹ מזכה אוֹתה… להשתתף בּממשלת הארץ”. הבלטת “הנציב העליוֹן” וּ“ממשלת ארץ-ישׂראל”, אשר עליהם הוּטל התפקיד לפתח את היחסים עם הסוֹכנוּת, עלוּלה לעוֹרר חשד כּאילוּ מחבּרי הספר מתכּוֹננים להפסיק, אוֹ על כּל פנים להחליש, את קשרי הסוֹכנוּת עם הממשלה המרכּזית ולהגבּיר אוֹתם בּירוּשלים – דבר אשר היה עוֹמד בּהתאמה גמוּרה עם החלפת “העם העברי” בּ“תוֹשבים היהוּדים בארץ-ישׂראל”. השאיפה לשיתוּף פעוּלה “יוֹתר מוּצקה ויוֹתר הרמוֹנית” מצלצלת בּאזנינוּ, לאחר פרסוּם התעוּדה הזאת וּלאחר כּל תוֹפעוֹת הלואי של הפרסוּם הזה, כּלעג לרש. ואוּלם עיקר הסירוּס הוּא בּמלים: “מתוֹך התאמה עם העקרוֹן היסוֹדי שמעמדה המיוּחד של הסוֹכנוּת אינוֹ מזכּה אוֹתה להשתתף בּממשלת הארץ”. למה בּאה הפסקה הזאת, מה הוא הצוֹרך שדחף את מחבּרי הספר להדגשה זאת? בּסעיף השמיני יש לדבר בּירוּר מפוֹרש: “מטעם הסוֹכנוּת הוּגשוּ תביעוֹת הדוֹרשוֹת מעמד בהנהלה הכּללית של הארץ”. והנה: הדבר הזה בּשקר יסוֹדוֹ. מעוֹלם לא תבעה לה הסוֹכנוּת חלק כּל שהוּא בּשלטוֹן, וּמה יש כּאן לדבּר על “ההנהלה הכּללית של הארץ”, כּשגם הדרישוֹת האלמנטריוֹת בּיוֹתר להתיעץ עם הסוֹכנוּת בּענינים הנוֹגעים ליהוּדים מצאוּ תמיד אזנים אטוּמוֹת! השׂכר הזה לא בּא כּי אם להצדיק את “היד החזקה” נגד היהוּדים “המשתלטים”, כּביכוֹל, על הארץ כּוּלה, כּדי לתת, דרך אגב, חוֹמר נוֹסף להסתה הערבית, אשר דיבּרה תמיד על “השלטוֹן הציוֹני” בּארץ. ואוּלם גם הסירוּס הזה כּאַין וּכאפס הוּא לעוּמת העלילוֹת האחרוֹת על היהוּדים שב“ספר הלבן”.

בּסעיף הששה-עשׂר מסוּפר על המצוּקה הקרקעית של הפלח הערבי – כּך וכך מחוּסרי אדמה. תיכף אחרי הסטטיסטיקה הזאת בּאה הפסקה: “לא ידוּע כּמה מאלה הנן משפחוֹת שלפנים עיבּדוּ את האדמה ואשר אבדה להם אדמתם מאז”. המבין יבין. לא יבין? מחבּרי-הספר מוּכנים לברר את הדבר בּכל הבּהירוּת הדרוּשה. בּסעיף הסמוּך, השבע-עשׂר, מסוּפר על ריבּוּי הישוּב הערבי הכּפרי, ותיכף בּאה הפסקה: “האדמוֹת, שעליהן היתה מחיתם, פחתוּ כּדי מיליוֹן דוּנם. השטח הזה עבר לידי היהוּדים”. עכשיו אין מקוֹם לספק כּל שהוּא: לא שעבוּד הדוֹרוֹת, לא בּעלי הלטיפוּנדיוֹת הערבים, לא ממשלת תוּרכּיה בּפּוֹליטיקה האנטי-סוֹציאלית שלה ולא ממשלת-המנדט בּאדישוּתה לצרכי הפלח, אלא היהוּדים, על-ידי מיליוֹן הדוּנם שלהם, גרמוּ למצוּקת הפלח, הם גזלוּ ממנוּ את אדמתוֹ! והם עשוּ זאת בּדרכים שאי-אפשר לבלי לגנוֹת אוֹתן. “הטענה, כּי פעוּלת ההתישבוּת היהוּדית על האוּכלוֹסים הערבים היתה תמיד מזיקה לאינטרסים של הערבים, איננה בּשוּם אוֹפן נכוֹנה בּשלימוּתה” (סעיף 18) – כּלוֹמר, שלא בּשלימוּתה ולא תמיד – היא נכוֹנה. אדרבא: “אחדים מן הנסיוֹנוֹת שנעשׂוּ כּבר כּדי להוֹכיח כּי ההתישבוּת היהוּדית לא הביאה לידי כּך שהאריסים הקוֹדמים של קרקעוֹת שנרכּשוּ על ידם לא הצטרפוּ למעמד מחוּסרי האדמה – נתבּררוּ לאחר חקירה כּבלתי מתקבּלים על הדעת, אם לא כּמתעים” (18). כּאן מרכּז-הכּוֹבד של “הספר הלבן” הזה. כּאן הוּטלה אשמה כּבדה בּיוֹתר נגד מפעל היהוּדים, רפש וּבוּץ, אשר גם ריח דם עוֹלה ממנוּ, כּי כּאן גם הצדקת-מה לפרעוֹת, כּאן אוּלי גם הבּיאוּר מדוּע עוֹברת התעוּדה הזאת על שפיכת דם-ישׂראל בּהצנעה מחפירה כּזוֹ. ואל תחשבוּ שהחקירה הממשלתית “גילתה” מקרים בּוֹדדים של אי זהירוּת היהוּדים אוֹ מעשׂי עוול מצדם, אשר יכוֹלים (ואוּלם יש תמיד לדוּן אוֹתם לכף חוֹבה!) לקרוֹת בּכל מפעל גדוֹל. לא כּל השיטה החדשה של ההתישבוּת היהוּדית זקוּקה לתיקוּן, בּאשר עוול טמוּן בּה והיא מוּכרחה להביא לקיפוּח העוֹבד הערבי. הן השיטה הזאת מיוּסדת על הלאמת הקרקע אשר הוּכרזה “לקנין עוֹלם לעם ישׂראל” ואסוּר למכוֹר אוֹתה (והקטיגוֹרים מוּכּי-הסנוֵרים שכחוּ לגמרי שהאיסוּר הזה קיים לא כּלפי הערבים, אלא כּלפי כּל אחד, גם כּלפי כּל איש אוֹ מוֹסד בּישׂראל) ועל קרקע הלאוֹם הזה יכוֹלים לעבוֹד רק יהוּדים. והדבר הזה עוֹמד בּסתירה גם לרצוֹן הציוֹנים לחיוֹת בּשלוֹם עם הערבים, שהוּבּע על ידי הקוֹנגרס השנים-עשר (סעיף 19) – ועל כּן היהוּדים הם צבוּעים ושקרנים, גם לסעיפי המנדט (20) – ושוּב צף ועוֹלה אוֹתוֹ הסעיף הששי המחייב את ממשלת המנדט לסייע להתישבוּת-היהוּדים הצפוּפה והוּא נהפך לפתע לסעיף המחייב את היהוּדים למכּוֹר את קרקע הלאוֹם לערבים ולהעסיק פוֹעלים ערבים – ועל כּן היהוּדים הם מפירי המנדט ומפירי השלוֹם, היהוּדים הם המתנקשים “בּזכוּיוֹתיהם וּמעמדם של החלקים האחרים של האוּכלוֹסים”.

בּדרכים כּאלה, בּדרכי הזיוּף והעלילה, לוֹחם “הספר הלבן” בּבּית הלאוּמי, בּמפעל חיינוּ. מתוֹך רוֹע-לב וערמה מיוּחדת נוֹצרה כּאן רשת של דיבּוֹת העלוּלוֹת כּיוֹם הזה לפגוֹע בּיוֹתר בּמצפוּנם של קוֹראים זרים. בּימי-הבּינַים התחכּמוּ שׂוֹנאי ישׂראל וּמצאוּ דבר שהיה המתאים בּיוֹתר להלך-רוּחוֹ וּלהרגשתוֹ של איש ימי-הבּינַים: היהוּדים משתמשים בּדם הילדים הנוֹצרים מתוֹך קנאוּת דתית. איש משכּיל של ימינו יתבּייש להשתמש בּנשק הזה. ועל כּן מוּכנה עלילה מתאימה לרוּח הזמן: היהוּדים עוֹשׂים עוול לעוֹבד זר מתוֹך עיורוֹן לאוּמי-קיצוֹני. הם מנשלים אוֹתוֹ מאדמתוֹ מחרימים אוֹתוֹ וּמרעיבים אוֹתוֹ, הם שעשׂוּ אוֹתוֹ למחוּסר-אדמה וּמחוּסר-מחיה לעוֹלם. בּלב מי יקוּם הרוּח לאטוֹם בזמננוּ אנוּ, בּפני עלילה כּזאת? וּלמי יהיה פנאי ואפשרוּת לחקוֹר את העלילה וּלברר מה מן האמת בה? מי יזכוֹר את מיליוֹני היהוּדים מחוּסרי-האדמה וּמחוּסרי-המחיה, המתנַונים בּנכר? ועל כּן טרם היתה בּכל הספרוּת של שׂוֹנאי-ישׂראל ושׂוֹנאי-ציוֹן תעוּדה מסוּכּנה וּמחפירה כּ“ספר הלבן” הזה. המפעל, אשר העם היהוּדי ראה בּוֹ את תפארת יצירתוֹ, הוּבא קרבּן על מזבּחן של מטרוֹת זרוֹת.

ב: העתיד הצפוי

אם הספר הזה כּמוֹ שהוּא יוּנח בּיסוֹד הפעוּלה הממשלתית בּארץ-ישׂראל – מה תהיינה אפשרוּיוֹת עבוֹדתנוּ, בּיחוּד בּעליה וּבהתישבות?

בּיקוֹרת חמוּרה נעשׂתה בּתעוּדה הזאת על העליה היהוּדית. התחכּמוּ וּמנו את העוֹלים שנכנסו לארץ שלא כּדין ונשארוּ שלא כּדין. לא התבּיישו להזכּיר – בּתעוּדה ממשלתית זוֹ – את המספר המפוֹרש של היהוּדים החוֹטאים האלה. דבר איוֹם קרה לממלכה: בּמשך שלוֹש השנים האחרוֹנוֹת השתקעוּ בּארץ כּשמוֹנת אלפים יהוּדים וּמצאוּ בּה את פרנסתם כּנגד רצוֹנוֹ של מר חיימסוֹן. רק לגבּי היהוּדים נעשתה הסטטיסטיקה הזאת. כּמה ערבים נכנסוּ בּזמן הזה שלא כּדין מעבר-הירדן אוֹ גם ממקוֹמוֹת רחוֹקים יוֹתר, נכנסוּ ונשארוּ ותפסוּ מקוֹמוֹת-עבוֹדה, על זה לא נאמרה בתעוּדה אף מלה אחת. הן בּית לאוּמי לעם העברי בּוֹנים בּארץ-ישׂראל, ועל כּן חוֹבה להחמיר בעליית היהוּדים דוקא – הדבר הן כּל כּך מוּבן וטבעי! מחבּרי-הספר לא הבינו אפילוּ, שהמספר הזה מעיד רק על חוֹמר-הדין המוּגזם והמוּפרז שנקטה מחלקת העליה לגבּי העוֹלים היהוּדים – הלא חוֹטאים האלה הסתדרוּ בּארץ ולא נפלו למעמסה על שוּם איש. אדרבּא: שלוֹש השנים האחרוֹנוֹת היוּ שנים של התגברוּת על המשבּר בּקרב הישוּב העברי. המסקנה ההגיוֹנית מן העוּבדה הזאת היתה צריכה להיוֹת זוֹ, שמחלקת העליה הממשלתית אינה יוֹדעת להעריך כּראוּי את אפשרוּיוֹת הישוּב, מפריעה לעליה היהוּדית ללא כּל הצדקה וּמכריחה אנשים שיש להם מקוֹם בּארץ, – ועל כּן רשוּת גמוּרה לחיוֹת בּה – להתחמק וּלהסתתר. “הספר הלבן” הוֹציא מסקנה הפוּכה: להחמיר יוֹתר, תיוָצר מכוֹנה ממשלתית מיוּחדת לבחירת העוֹלים. הם – פקידי הממשלה – ישבוּ בּתימן וּברוֹמניה, בּפולין וּבליטא, הם יחליטוּ מי מהמוּעמדים ראוּי להיכּנס ארצה. הם יבחרוּ את חברי “החלוּץ” ואת בּעל-המלאכה ואת איש המעמד הבּינוֹני אשר מוּתר לוֹ לעלוֹת.

אמַת-המידה לקביעת השדיוּל תהיה מעכשיו לא אפשרוּת-הקליטה של הישוּב העברי, אלא אפשרוּת-הקליטה של הארץ כּוּלה, והגוֹרם המכריע בּעיבּוּד הזה יהיה מספר מחוּסרי-העבוֹדה בּין היהוּדים וּבין הערבים. על-ידי כּך הוּטל למעשה על היהוּדים חוֹב מיוּחד שאין לוֹ כּל זכר בּמנדט, חוֹב מיוּחד שאינוֹ חל על שוּם עם אחר כּלפי שכניו אוֹ אפילוּ כּלפי אחיו. אמנם, ישנה הכּרה ליהוּדים שהתפתחוֹת ישוּבם גוֹרמת גם להתפתחוֹת הארץ בּכללה, ואוּלם מעוֹלם לא קיבּלוּ על עצמם את ההתחַיבוּת לבנוֹת בּידיהם, וּבידיהם בּלבד, את הארץ כּוּלה, לסדר וּלפרנס את כּל תוֹשביה בּטרם שניגשוּ לסידוּר אחיהם. הדרישה הזאת, המתעלמת ממצב היהוּדים בּגוֹלה וּמכּוֹחוֹת היצירה של התנוּעה הציוֹנית, אשר למעשׂה אינם מספיקים לתפקידיה היא, הדרישה הזאת מחרידה בּאי-הצדק שבּה. מעתה יהיו מוּכרחים הרוֹצים ליצוֹר מקוֹרוֹת-פרנסה בּארץ בשביל אחיהם, להספיק קוֹדם כּל מקוֹרוֹת פרנסה לערבים, היהוּדי הבוֹנה בּית-חרוֹשת והנוֹטע פרדס יהיה מוּכרח קוֹדם כּל, וּבשוּרה הראשוֹנה, להעסיק את הפוֹעל הערבי. לא הממשלה, אשר עליה הדאגה לארץ כּוּלה, לא הישוּב הערבי אשר עליו הדאגה לאחיו מחוּסרי-העבוֹדה, אלא דוקא היהוּדי והיהוּדי בלבד הוּא יהיה מחוּיב לפי הוֹדעה זוֹ להספיק עבוֹדה לפוֹעל הערבי. עקרוֹן זה לא רק שהוּא חוֹתר תחת כּל התפיסה של הבּית הלאוּמי וּבנינוֹ, לא רק שהוא מהווה סכּנה איוּמה לנפש התנוּעה הציוֹנית, שבּשבילה העבוֹדה העברית היא גם האמצעי העיקרי לריבּוּי הישוּב וגם הדרך היחידה ליצוֹר בּארץ אוּמה עברית מחוּדשת, אוּמה עברית עוֹבדת: עִקרוֹן זה יוֹצר גם בּשביל היהוּדים, בּאשר הממשלה תפקוֹד על נוֹתן-העבוֹדה היהוּדי ועל המוֹסד היהוּדי – ורק על אלה – מי ומי צריכים להיוֹת פוֹעליהם. העִקרוֹן הזה מוּכרח להביא, בּיחוּד לאוֹר המציאוּת הערבית והמציאוּת הפקידוּתית, לעיכּוּב רציני מאד של העליה היהוּדית. כּדי להגשים את העִקרוֹן החדש “צריך לברר בּדיוּק את מספר מחוּסרי-העבוֹדה וממשלת ארץ-ישׂראל תבחן היטב את השאלה של יצירת מנגנוֹן למטרה זוֹ” (סעיף 27). וכאן תתחיל הפשרה. הממשלה תכריז על ההרשמה של מחוּסרי-העבוֹדה היהוּדים והערבים. עם היהוּדים היא תגמוֹר מהר. אין היהוּדים מעוּנינים, גם מבּחינה כּלכּלית וגם מבּחינה פוֹליטית, להרבּוֹת את מספר מחוּסרי-העבוֹדה שלהם. אדרבּא: יש להניח שהישוּב יתאמץ להעסיק את כּל היהוּדים כּך, שלא יצטרכוּ אפילוּ להתיצב לפני הלשכּה הממשלתית. ואוּלם לא כן הדבר בּנוֹגע לערבים. מחוּסרי-עבוֹדה אלה יהיוּ תמיד בּעין, יהיוּ מוּכרחים תמיד להיוֹת בּעין וּמספרם יעלה ודאי, לתמיד, על כּל אפשרוּיוֹת-הקליטה של ההוֹן היהוּדי, הלאוּמי והפרטי, גם יחד. לרשוּת הפוֹליטיקאים הערבים המעוּנינים להכשיל את העליה היהוּדית תעמוֹד תמיד חבוּרת פוֹעלים ערבים, שלא יעזבוּ את משׂרדי הממשלה יוֹמם ולילה, ואם יעזבוּם – ישָלחו אחרים בּמקוֹמם כּדי להעיד על חוֹסר-העבוֹדה השׂוֹרר בארץ, והן שוּם ממשלה לא תוּכל להילַחם בּתוֹפעה זוֹ. ואילוּ התוֹפעה “הפוֹליטית” המלאכוּתית הזאת, חשוּבה הרבּה פחוֹת מתוֹפעה אחרת – כּלכּלית-טבעית – שמוּכרחה להיוָצר בּעקב העִקרוֹן החדש. הפוֹעלים הערבים, העסוּקים עתה בּמפעלים הערביים, יעזבוּ אוֹתם, כּדי ליהפך למחוּסרי-עבוֹדה וּלקבּל על-ידי כּך עבוֹדה בּמפעלים היהוּדים, שתנאי-עבוֹדתם טוֹבים ונוֹחים לאין ערוֹך יוֹתר. יתר על כּן: כּמה פלחים יעזבוּ את כּפריהם, כּמה בּידוּאים יעזבוּ את שדוֹת-המרעה שלהם כּדי להציף את תל-אביב וּרחוֹבוֹת, את השכוּנוֹת היהוּדיוֹת של חיפה וירוּשלים ואף את נהלל וּכפר-יחזקאל בּעוֹנה שאלה זקוּקים לידים נוֹספוֹת. ואם דמיוֹנוֹ של מי שהוּא יראה לוֹ שהנה כּל ההמוֹנים האלה מצאוּ עבוֹדה במפעלים היהוּדיים – יזכוֹר-נא, כּי מלבד המוֹנים אלוּ, עוֹד חוֹנים ערבים גם בּעבר-הירדן וּבסוּריה וּבמצרים וּבארצוֹת ערביוֹת רחוֹקוֹת יוֹתר. הן הפקידים הממשלתיים, אשר עליהם יוּטל להחמיר על העליה, ישבוּ לא בּארצוֹת האלה, אלא בּורשא וּבקוֹבנה. קל לתאר מה תהיה השפעת התוֹפעה הזאת על שׂכר-העבוֹדה, על מספר שעוֹת-העבוֹדה, על ארגוּן הפוֹעל העברי ועל כּל ההישגים הסוֹציאליים שלוֹ. והן בּהישׂגים אלה היתה הערוּבּה היחידה להתקדמוּת סוֹציאלית בּארץ כּוּלה.

ל“ספר הלבן” לא די בּחוֹבה (כּלכּלית? מוּסרית? סוֹציאלית?) של העבוֹדה הערבית אשר הוּא מטיל על נוֹתן-העבוֹדה העברי. למעשה הוּא מעיד בּאוֹפן בּרוּר למדי על רצוֹן מחבּרי-הספר למסוֹר את גוֹרל העליה העברית בּידי המנהיגים הערבים. הם הנם בּעלי הארץ, תוֹשביה החוּקיים, אִתם מן ההכרח להתחַשב. אם ירצוּ – יתירוּ את העליה, וּבמידה שירצוּ, ואם לא ירצוּ – ינעלוּ שערי הארץ. כּי כן כתוּב בּ“ספר הלבן” (סעיף 28): “כּל זמן שרוֹוחים חשדוֹת בּקרב הציבּור הערבי – וחשדוֹת כּאלה רוֹוחים בּאמת – כּי המשבּר הכּלכּלי שהתוֹשבים הערבים סוֹבלים ממנוּ, נגרם בעיקרוֹ על-ידי עליה יהוּדית יתרה, וכּל עוֹד קיימים נימוּקים ידוּעים שעל יסוֹדם אפשר לטעוֹן באוֹפן מתקבל על הדעת, שהחשדוֹת האלה מבוּססים היטב, יש רק תקוה מעטה לשיפוּר היחסים ההדדיים בּין שני העמים”. והן זה כּבר ידוּע, כּי על הממשלה לדאוֹג קוֹדם כּל “לשיפוּר היחסים” וּלהתאים לדאגה הזאת את כּל צעדיה, גם בּשטח העליה. ועל כּן די יהיה שיקוּם מישהוּ מהערבים ויצהיר, כּי יש לוֹ “חשדוֹת” – וגם הוֹכחוֹת מוּחלטוֹת לא תידרשנה. בּפירוּש כּתוּב: די שיהיו “נימוּקים ידוּעים שעל יסוֹדם אפשר לטעוֹן” וכו' (מה זהירה, מה בּלתי-מסוּימת, מה גמישה שׂפת הפסקה הזאת!) – כּדי שהעליה תיפסק, מהוּתם של ה“נימוּקים הידוּעים” האלה ברוּרה מן העקרוֹן של חוֹבת היהוּדים להעסיק את מחוּסרי-העבוֹדה שבין הערבים, בּטרם תינתן רשוּת ליהוּדים להיכּנס. כּל מפעל יהוּדי, חדש אוֹ ישן, גדוֹל אוֹ קטן, עירוֹני אוֹ כּפרי, אשר פוֹעלים יהוּדים בלבד אוֹ בּרוּבּם יעבדוּ בּוֹ, עלוּל, לפי רצוֹן האדמיניסטרציה וּלפי רצוֹן מנהיגי הערבים, לנתק את הקשר החי שבּין ארץ-ישׂראל והגוֹלה היהוּדית.

על-ידי גוֹרל זה שנשקף לעליה, נחתך בּמידה ידוּעה גם גוֹרל ההתישבוּת היהוּדית. אמנם, בּ“ספר הלבן” נכללוֹת שתים-שלוֹש שוּרוֹת – מעין אוֹרוֹת מאוֹפל – וּבשוּרוֹת האלה יש להיאחז בּשינים ממש, כּדי להפכן למציאוּת. השוּרוֹת הללוּ אוֹמרוֹת: “המוֹסדוֹת היהוּדיים יוּכלוּ להמשיך את פעוּלוֹתיהם בּלי הפסקה” על “רזרבה של קרקעוֹת אשר טרם יֵשבוּ אוֹתם אוֹ הכשירוּם” (סעיף 23). ואילוּ גם גוֹרל האדמוֹת האלה – לא מבּחינת הבּעלוּת, אלא מבּחינת השימוּש המכּסימַלי בּהן לשם חיזוּק הישוּב העברי – איננוּ בטוּח יוֹתר. בּאוירה של ההסתה שנוֹצרה על-ידי “הספר הלבן” וּבמשטר השעבוּד שהוּא מאיים על היהוּדים, יתכן שהממשלה תסרב, מתוֹך אמתלא של חוֹסר-עבוֹדה בּין הערבים, לתת רשיוֹנוֹת כּניסה לעוֹבדים יהוּדים חדשים לשם הכשרת הקרקע וּלשם בּנין המשקים, יתכן גם שהיא תבקש להשפיע על צוּרת המשקים בּרוּח ההבחנה בּין משקי ההסתדרוּת הציוֹנית וּבין משקי פיק"א (כּמוֹ היא קוֹראה, בּשגגה, את המוֹשבוֹת שבּהן משתמשים בּעבוֹדה ערבית) ותדרוֹש מן המוֹסדוֹת המיַשבים “חוֹפש” מוּחלט למתישבים להעסיק את מי שירצוּ, ותבקש ללחוֹץ, בּכל מיני דרכים, על המתישבים, למען ישתמשוּ בּחוֹפש הזה, כּדי שתקוֹמנה על האדמה הזאת מוֹשבוֹת כּזכרוֹן יעקב ולא, חלילה, כּנהלל אוֹ אפילוּ כּמגדיאל.

הקרקעוֹת שהנן כּבר בּידי היהוּדים מהווֹת גבוּל אחרוֹן לפעוּלתנוּ החפשית בּשטח זה. מכּאן והלאה: אסוּר. כּי אדמוֹת-הממשלה הראוּיוֹת לעיבּוּד אין בּנמצא כּלל וּבמידה שישנן אין הן מהווֹת ערך רב, וּבמידה שמהווֹת ערך רב, הנן נחוּצוֹת לממשלה בּשביל האריסים הערבים היוֹשבים כּבר כּיום עליהן וּלשם הרזרבה הקרקעית לדוֹרוֹת הבּאים – של הערבים. והאדמה הבּלתי-ממשלתית הראוּיה לעיבּוּד, שטחה הוּקטן בִּן-לילה בּשלוֹשה וחצי – ארבּעה מיליוֹנים דוּנם (דבר של מה בּכך) והיא בּעצם איננה מספיקה גם לתוֹשבי הכּפרים הערבים, אשר כּשליש מהם מחוּסרי-קרקע. כּל הנגב הוּצא מן החשבּוֹן. חלק גדוֹל של ארץ-ישׂראל – עבר-הירדן – הוּצא מן החשבּוֹן. והחשבּוֹן של האדמה המקוּצצה נעשׂה על שני יסוֹדוֹת מוּטעים: על יסוֹד חלקת האדמה בּת 130 דוּנם לכּל משפחה של הפלח ועל יסוֹד המחשבה שלכל משפחה כּפרית, ויהיוּ עוֹבדיה עסוּקים בּעבוֹדת-שכר בּעיר וּבכּפר – וכאלה הן אלפים מרוּבּים – נחוּץ משק אגררי שלם.

אמנם ישנם סיכּוּיים לעתיד. כּדי לגלוֹת אוֹתם נחוּץ “פּיתוּח חקלאי יוֹתר שיטתי, אשר יבטיח שימוּש יוֹתר טוֹב בּקרקע (סעיף 21). אנחנוּ הכּרנוּ מזמן בּפּרוֹבּלימה הזאת על כּל חוּמרתה. עוֹד לפני פּקידי הממשלה גילינוּ את העוֹני של הפלח הערבי ואת השימוּש הבַּרבּרי בּקרקע שבּידוֹ. אנוּ הכרזנוּ, לפני מוּמחי הממשלה, על קיוּם הפרוֹבּלימה הקרקעית של ארץ-ישׂראל, שהיא גם הפּרוֹבּלימה של ההתישבוּת היהוּדית. ואנוּ אמרנוּ שמשק-הפּלח הנוֹכחי מחניק, על-ידי גידוּלוֹ, אוֹתוֹ, את הפלח, ושוֹלל מן העוֹלים היהוּדים את אפשרוּת ההתישבוּת הנחוּצה לבנין הבּית הלאוּמי, אנוּ הצבענוּ על פתרוֹן הפרוֹבלימה: אינטֶנסיפיקציה של משק הפלח על ידי שבירת המשטר הפיאוֹדלי וּבעזרת ההוֹן העוֹמד לרשוּת ההתישבוּת היהוּדית. מה עשה “הספר הלבן”? הוּא קיבּל את הרעיוֹן היסוֹדי וסתם את הדרך להגשמתוֹ. הוּא השאיר את המשטר הקרקעי הפיאוֹדלי כּמוֹ שהוּא, אדרבא: הוּא חיזק אוֹתוֹ מבחינה פוֹליטית, על-ידי הנצחוֹן העצוּם שהוּא הנחיל למנהיגוּת הערבית, וּמבחינה כּלכּלית, על-ידי סטַבּליזציה גמוּרה של היחסים הקרקעיים כּמוֹ שהם בּרגע הזה: לטיפוּנדיוֹת שאסוּר לנגוֹע בהן, אריסים שאסוּר להזיז אוֹתם, משק בּרבּרי בּאכּסטנסיביוּת שלוֹ. “הספר הלבן” אינוֹ דוֹרש דבר לא מן השכבוֹת הערביוֹת השוֹלטוֹת ולא מן הממשלה. הוּא אינוֹ תוֹבע מהן שוּם התאמצוּת ושוּם קרבּנוֹת. ויחד עם זה, על-ידי אמצעים חמוּרים כּלפי המפעל היהוּדי, על-ידי איסוּר מכירת הקרקע בּלי רשיוֹן מיוּחד של הממשלה, על-ידי הפסקת העליה העברית, הוא אוֹמר לשבוֹר את המכשיר היחידי העוֹמד לשכלוּלוֹ של המשק הארצישׂראלי. הוא מתנקש בּמקוֹר-הבּרכה לארץ כּוּלה. בּמקוֹר אשר ממנוּ נשקף לארץ-ישׂראל גוֹרל אחר מאשר לארצוֹת שכנוֹת: התפתחוֹת אוֹרגנית, לא על-ידי הוֹן זר, המנצל והמשעבּד, אלא על-ידי הוֹן הבּא לארץ לשם בּנין, והנשאר בּארץ, כּלוֹמר, על-ידי הוֹן ארצי, מקוֹמי (אם כּי מקוֹרוֹ בּחוּץ-לארץ). ארצוֹת אחרוֹת, גם פחוֹת עניוֹת מארץ-ישׂראל, מוּכרחוֹת לנוּע על פתחי מַלוים-בּריבּית אשר בּעוֹלם כּוּלוֹ, כּדי להשיג את ההוֹן הדרוּש להן. הן משעבּדוֹת את כּל אוֹצרוֹתיהן ואת עתידן ומשלמוֹת ריבּית וריבּית-דריבּית. לארץ-ישׂראל, מלבד אזוֹרים מוּגבּלים, אין סיכוּיים להשיג את ההוֹן הבּין-לאוּמי הזה, אף בּתנאים הקשים בּיוֹתר, לשם התפתחוּת אגררית וּלשם שכלוּל מצב הפלח (הן אין שכלוּל זה דוֹמה לנמל חיפה!), והנה ההוֹן הזה, הדרוּש לארץ – ולא רק הוֹן בּלבד, אלא גם סיוּע של לימוּד-חינם, של דוּגמה וּמוֹפת – עוֹמד לרשוּתה של ארץ-ישׂראל, מפני עוּבדה אחת מיוּחדת לארץ הזאת: מפני הקשר שבּינה וּבין תנוּעת-השחרוּר של העם העברי. “הספר הלבן” עשה מצדוֹ הכּל, כּדי להוֹציא את ההוֹן הזה מן החשבוֹן, כּדי להרחיק אוֹתוֹ מן הארץ. על-ידי כּך הוּא דן – בּכוָנה אוֹ שלא בּכוָנה – את הארץ הזאת למצב של שיתוּק מוּחלט, לשעבּוּד, לעוֹני, לדלוֹת, כּי מקוֹרוֹת אחרים, מלבד הרצוֹן העברי לבנוֹת בּארץ הזאת את החיים החדשים לעם העברי, אינם ולא ימָצאוּ, “הספר הלבן” כּאילוּ מרמז על מקוֹרוֹת אחרים אלוּ (סעיף 25) ואוּלם בּזהירוּת וּבסתמיוּת רבּה, וּמתוֹך הדגשה, אשר משקלה רב יוֹתר מהרמזים הללוּ, שעל ארץ-ישׂראל לשׂאת את עצמה מבּחינה פינַנסית ושרבּוֹת הן הוֹצאוֹת האדמיניסטרציה בּקשר עם מצב הבּטחוֹן. לא לשוא קיבּל ה”טיימס", האוֹרגן של השמרנוּת האנגלית, בּרצוֹן את הפוֹליטיקה הארץ-ישׂראלית של לורד פַספילד, ואוּלם בּוֹ בּמקוֹם הבּיע את ספקוֹתיו הקשים דוקא כּלפי הנקוּדה הזאת, היא הנקוּדה היחידה החיוּבית, המבטיחה דבר-מה בּכל הספר.

בּכמה מקוֹמוֹת של “הספר הלבן” מפוּזרוֹת הערוֹת על אי-תוֹעלת של “לחץ”, על דיכּוּי ללא רחמים של כּל נסיוֹן לסכּן את מצב הבּטחוֹן, על הצוֹרך בּהבנה הדדית בּין הערבים, היהוּדים והממשלה, על שוּתפוּת-הפעוּלה ועל היחסים הטוֹבים בּיניהם. “הממשלה מקוה” שפרסוּם הספר הזה “יוֹעיל להשליט את המנוּחה וּלחדש את האֵמוּן אצל שני הצדדים” (סעיף 2), “יאפשר לציבּוּר הערבי והיהוּדי להתפתח מתוֹך הרמוֹניה ושלוה” (סעיף 29) – כּך מתחילה וכּך מסתיימת התעוּדה. והנה – אשר “לאי-תוֹעלת שבּלחץ” ו“דיכּוּי המהוּמוֹת”, ערך טראגי להכרזוֹת האלה לאחר הנצחוֹן הפוֹליטי העצוּם של פרעוֹת אב, נצחוֹן שאיש ממסיתי הפרעוֹת האלה לא חלם עליו. ואשר להבנה ההדדית, ליחסים הטוֹבים, לשוּתפוּת-הפעוּלה בּין הערבים, היהוּדים והממשלה, הרי אתה עוֹמד בּפני כּל הדברים הטוֹבים האלה ואינך יודע: היתכן שהאנשים כּה מוּכּי-סַנוֵרים הם, שאינם מבינים מה עשׂוּ לנוּ ולארץ כּוּלה, אוֹ היתכן שהאנשים האלה כּה אכזרים הם שיוֹסיפוּ לעג על רשע?

מה הוּא מקוֹר הסכסוּך הארצישׂראלי מבּחינה פוֹליטית? מה מוֹנע את השלוֹם וההבנה ההדדית? – בּעיקר העוּבדה שהמנהיגים הערבים לא הוֹדו בּמנדט הארצישׂראלי, לא רק מצדוֹ הפוֹרמלי, אלא גם מצדוֹ המהוּתי, בּאשר לא הוֹדוּ בזכוּת היהוּדים לבנוֹת בּארץ-ישׂראל את הבּית הלאוּמי לעם העברי. מדוּע מקבּל הסכסוּך הזה צוּרוֹת כּל-כּך חמוּרוֹת? – משוּם שהמנהיגים הערבים, מתוֹך השערה “שהממשלה אתם” הסיתוּ את המוֹניהם, שהם הרוֹב בּארץ, למעשי-אלִמוּת נגד המיעוּט היהוּדי. איך אפשר היה לפתוֹר את הסכסוּך הזה? על ידי חיזוּק המיעוּט הנתקף כּנגד הרוֹב התוֹקף ועל-ידי נטיעת ההכּרה בּלבּוֹת המנהיגים הערבים, שהמנדט הארצישׂראלי – או בּמלים אחרוֹת: רצוֹן העם העברי לשוּב לארצוֹ – קיים ועוֹמד ואין סיכּוּיים ללחוֹם נגדוֹ, גם מפני שממשלת בּריטניה קיבּלה על עצמה את ההגשמה הנאמנה של המנדט. מה עשתה ממשלת המנדט בּ“ספר הלבן”? היא מנסה להצדיק את כּל האשמוֹת הערבים נגד היהוּדים וּלהוּסיף עליהן כּהנה וכּהנה. היא אוֹמרת להטיל על היהוּדים חוֹבוֹת, ששוּם ערבי לא תבע אוֹתן. היא מבקשת להעמיד את היהוּדים בּמצב של השפלה וליצוֹר בּשבילם משטר של שעבּוּד. היא קיבּלה את כּל הדרישוֹת של אנשי-הפרעוֹת וגם הוֹסיפה מצדה בּיד נדיבה. היא לא מצאה מלה אחת של גנאי לפוֹרעים בּיהוּדים. והיא הכריזה שאין מקוֹם בּארץ, לעת עתה על כּל פנים, לעליה יהוּדית, ועל כּן כּל החלוֹם ההוּא על הקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי בארץ-ישׂראל הפך לחלוֹם שוא, שאין לוֹ יסוֹד בּמציאוּת. אם יחד עם זה חסר למחבּרי “הספר הלבן” אוֹמץ-הלב כּדי להגיד בּגלוּי שאין, גם לאוֹר “הספר הלבן” הזה, הצדקה כּל שהיא לקיוּם המנדט הבּריטי, ותוֹשבי הארץ, המשוּחררים מעתה מן המעמסה של הבּית היהוּדי, צריכים לשלוֹט בּה כּטוֹב בּעיניהם, הרי זאת היא עדוֹת לאי-יוֹשר פוֹליטי אשר חוֹבת ג’ניבה לעסוֹק בּה. ואוּלם אין לה ערך כּל שהוּא בּפוֹליטיקה המעשית בּארץ. וּפירוּשה של הפוֹליטיקה הזאת הוּא: ארץ זוֹ צריכה להישאר כמוֹ שהיא, ערבית, דלה, בּלתי מפוּתחת; עוֹבדיה צריכים להישָאר משוּעבּדים לשכבה קטנה של כּלי-קוֹדש וּבעלי לַטיפוֹנדיוֹת.

לאוֹר פסק-דין זה יש אמנם תקוה טוֹבה, אף בּטחוֹן גמוּר, שמנהיגי הערבים יסכּימוּ בּרצוֹן לעבוֹדה משוּתפת “מתוֹך הרמוֹניה ושלוה”, עם האדמיניסטרציה הארצישׂראלית. ואוּלם אין כּל תקוה שהמנהיגים האלה יסכּימו לעבוֹדה משוּתפת עם העם העברי. למה יעשוּ זאת? מי ומה יכריח אוֹתם? הן “הממשלה אתם” עכשיו כּבר ללא ספק כּל שהוּא, והיא מבטיחה להשתדל בּכל האמצעים וּבכל הדרכים שבּידיה להחניק את מפעל היהוּדים. החלש הוּחלש עוֹד יוֹתר – למה ירצה החזק דוקא עכשיו להתחשב בּוֹ? ואוּלי אין גם כּל תקוה שהיהוּדים יסכּימוּ, על יסוֹד “הספר הלבן” הזה, לעבוֹדה משוּתפת, מתוֹך הרמוֹניה ושלוה", בּינם וּבין הממשלה והמנהיגים הערבים. לא יסכּימוּ, באשר עליהם לחיוֹת אלא בּתוֹר אזרחים חפשים בארץ הזאת. לא יסכּימוּ, בּאשר עליהם לבנוֹת בּארץ הזאת את מפעל עמם. היהוּדים יוּכרחוּ להילַחם – מלחמה פוֹליטית וכלכּלית – בּתעוּדה הזאת.

ויש עוֹד גוֹרם אחד, שאף הוּא לא יסכּים למגמוֹת ההרס של “הספר הלבן”: הארץ עצמה, השוֹאפת להתפתחוּת כוֹחוֹתיה ולשחרוּרם. הנסיוֹן הזה להסיע אוֹתה מדרך פריחתה הכּלכּלית והסוֹציאלית, שבּה התחילה ללכת הוֹדוֹת למאמץ היהוּדים, למרצם ולהוֹנם, ולדחוֹת אוֹתה שוּב לעניוּתה וּלדלוּתה שמלפני המלחמה, הנסיוֹן הזה איחר לבוֹא. הוּא לא יוּכל להצליח.

שני כּוֹחוֹת דינַמיים אלה – כּוֹח השחרוּר של העם העברי וכוֹח השחרוּר של הארץ, – יתקוֹממוּ נגד “הספר הלבן” אשר בּוֹ כּלוּל גזר-דין שניהם יחד. והוֹכחוֹת אלה – לא המדיניות המסוּלפת של לוֹֹרד פספילד ולא הפיאוֹדליוּת הארצישׂראלית הגוֹססת – הן המכריעוֹת בּגוֹרל הארץ. מכּאן, מההתקוֹממוּת ההכרחית הזאת של כוֹחוֹת-החיים – סיכּוּיים לעתיד. מכּאן גם הבּטחוֹן שגזירת “הספר הלבן”, על אף כּל השלטוֹן העצוּם שבידי מחבריו, לא תקוּם ולא תהיה.

י“א–י”ב חשבון תרצ"א (2–3–11.1930)

---

איך הגיע סימפסון להצעותיו על העליה?

מאת

משה בילינסון

החבר יבנאלי העיר כּבר על קלוּת הדעת המלוּוה באכזריוּת נוּקשה, אשר גילה סימפסוֹן בּדבריו על ה“חטאים” שחטאוּ העוֹלים היהוּדים. כּדאי לציין שסימפסוֹן, אם כּי הקדיש מקוֹם רב לעבירוֹת אלוּ, בּכל זאת לא הסתפק בּזה והראה גם על עבירוֹת אחרוֹת: ממצרים, מסוּריה וּמעבר-הירדן, כּשהציע להתנהג בּכל חוֹמר-הדין כּלפי העוֹלים העבריָנים, לא התכּוון לעוֹלים יהוּדים בּלבד. בּפירוּש ציין את העסקת הפוֹעלים הערבים שאינם מארץ-ישׂראל בּמפעליה, וּבפירוּש כּתב: מוּכרחים לעשׂוֹת צעדים, כּדי למנוֹע שרשימוֹת מחוּסרי-העבוֹדה תגדלנה על-ידי נחשוֹל המהגרים מעבר-הירדן“. ואוּלם “הספר הלבן” של לוֹרד פספילד, המסתמך על “דין-וחשבוֹן” של סימפסוֹן, לא חשב לנחוּץ להזכּיר את העוּבדוֹת האלה ואת העצוֹת האלה. כּל האשמוֹת וההגבלוֹת מכוּונוֹת אצלוֹ נגד היהוּדים בּלבד. ואין זה מקרה יחידי ש”הספר הלבן" מדגיש עוּבדוֹת וּמבטל עוּבדוֹת, כּדי להחמיר על תוֹצאוֹת חקירת סימפסוֹן לרעת היהוּדים וּמפעלם. דוּגמה שניה משמש ענין הפסקת העליה העוֹבדת בחוֹדש מאי. השתלשלוּת הענין הזה בהוֹדעוֹת הממשלה ידוּעה – החל מ“שוּם דבר לא קרה” של פספילד וגמוֹר בהוֹדאת שילס בג’ניבה, כּי העליה נפסקה בּתוֹר ויתוּר לדרישוֹת הערבים. “הספר הלבן” דן שוּב בּענין ההפסקה הזאת ומצדיק אוֹתה, כּי אסוּר היה לממשלה “לעשוֹת צעדים אשר יחמירוּ את המצב הכּלכּלי, מצב זה אשר לדעת חברי ועדת שאוּ כּבר נתן מקוֹם לדאגה”. ואוּלם חקירת סימפסוֹן הוֹכיחה, כּי הדעה הנאוֹרה הזאת של חברי ועדת שאוּ (האמתלא המאה ואחת להפסקת העליה) בּלתי-נכונה היתה, ועל כּן, האמצעי החמוּר של הממשלה נגד העליה היהוּדית בּחוֹדש מאי היה בּלתי מוּצדק, על כּל פנים מבּחינת ה“מצב הכּלכּלי המדאיג”. סימפסוֹן כּתב בּפירוּש: “אין כּל ספק, כּי בזמנן היוּ ההצעוֹת של מנהל מחלקת העליה והחלטת הנציב העליוֹן מוּצדקוֹת על-ידי סיכּוּיי העבוֹדה בארץ-ישׂראל”. “הספר הלבן” נזהר, כּמוּבן, מלהביא את הפסקה הזאת מתוֹך הדין-וחשבוֹן שבוֹ הוּא מתפאר.

ההבדל בּין שתי התעוּדוֹת בּוֹלט לא רק בּציוּן עוּבדוֹת צדדיוֹת, אלא גם בּתיאוּר המצב הכּללי, בּיחוּד בּשאלה העיקרית – היא שאלת ההשפעה של העליה היהוּדית על שוּק העבוֹדה הערבית. “הספר הלבן” השתדל ליצוֹר רוֹשם, כּאילוּ העליה היהוּדית “הנפרזת” משפיעה לרעה על כּלכּלת הארץ בּכללה, גוֹזלת עבוֹדה מפוֹעלים ערבים, ויתכן שהיא היא היוֹצרת את חוֹסר-העבוֹדה הערבי הזה וכו' וּבלעדיה היה הכּל שפיר בּארץ הזאת. חוֹקר מדעי – ויהיה הוּא גם מוּשפע למדי על-ידי שוֹלחיו ועל-ידי ממציאי החוֹמר שלוֹ – לא יכוֹל היה להגיד דברי-כּסל כּאלה, הטוֹפחים בּאוֹפן כּה בוֹלט על-פני המציאוּת הכּלכּלית של ארץ-ישׂראל בּמשך עשׂר השנים האחרוֹנוֹת. ואמנם, סימפסוֹן קוֹבע: “עד כּמה שהפוֹעלים היהוּדים עוֹבדים בּמפעלים המתנהלים אך ורק על-ידי הוֹן יהוּדי שהוּבא מן החוּץ – אין יסוֹד לדעה שחוֹסר-העבוֹדה בּין הערבים בּא לרגל העליה היהוּדית וּמחמת ההתחרוֻת של הפוֹעל היהוּדי”. התנאי הזה של סימפסוֹן – עד כּמה" וכו' – נשמר למעשה, כּי מספר היהוּדים העוֹבדים בּמפעלים הערבים פעוּט הוּא בּמידה שאיננוּ בּא בּחשבּוֹן כּלל וסימפסוֹן גם אינוֹ מזכּיר אוֹתם. לעוּמת זאת הוּא כּאילוּ רוֹאה התחרוּת-מה בּין הפוֹעל היהוּדי וּבין הפוֹעל הערבי בּמשק הממשלתי. אף הדעה הזאת איננה נכוֹנה, בּאשר גם את העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת של הממשלה, הרכּבת וכו', יש לראוֹת מבּחינה פינַנסית בּחלק הגוּן – על כּל פנים בּחלק הרבּה יוֹתר גדוֹל מחלקה של העבוֹדה העברית בּמפעלים האלה – כּמשק עברי, בּאשר גם העבוֹדוֹת האלה בּאו הוֹדוֹת ל“הוֹן היהוּדי שהוּבא מן החוּץ” ונכנס – בּצוּרת מסים וּמכס – לקוּפת הממשלה. אילמלא היה הכּסף היהוּדי זוֹרם לארץ, לא יכלוּ העבוֹדוֹת האלה לצאת לפוֹעל בּמידה הנוֹכחית, ועל כּן חלה גם עליהן המסקנה שסימפסוֹן קוֹבע בּצדק בּנוֹגע למפעלים היהוּדים הטהוֹרים. ואוּלם גם יסוֹד ההנחה הבּלתי נכוֹנה הזאת, כּי בהעסקת הפוֹעלים היהוּדים בעבוֹדוֹת הממשלה יש לראוֹת התחרוּת בּפוֹעל הערבי על-ידי הפוֹעל היהוּדי, בּא סימפסוֹן למסקנה הכּללית ש“התפתחוּת הארץ לרגל העליה היהוּדית בּמשך תשע השנים האחרוֹנוֹת המציאה שטחים חדשים לפוֹעלים הערבים… מן הראוּי להסיק, כּי כּנגד התחרוּת מצד הפוֹעלים היהוּדים שהוּבאוּ מן החוּץ מכריעוֹת האפשרוּיוֹת המוּגברוֹת” וּבמקוֹם אחר: “למעשה, מצבם (של הערבים מחוּסרי-העבוֹדה) יוּטב על-ידי כּך (הכנסת הפוֹעלים היהוּדים), היוֹת והוֹצאוֹת ההוּן לשכר-העבוֹדה של פוֹעלים יהוּדים ייצרוּ בּיקוּש לעבוֹדת מספר מחוּסרי-עבוֹדה ערבים”. על כּן ברוֹר: העליה היהוּדית, בּמידה שהיא מקבּילה להכנסת ההוּן היהוּדי, אין בּה נשק לפוֹעל הערבי, כּי אם היא מביאה רק בּרכה ותוֹעלת. ואילוּ היה סימפסוֹן דן על השפעתוֹ של המפעל היהוּדי על מצב הפוֹעל הערבי לא מבחינת חוֹסר-עבוֹדה בּלבד, אלא היה גם חוֹקר את ההשפעה הזאת על תנאי-העבוֹדה ועל הכּרת העוֹבד, על קרן-העבוֹדה בּארץ, היה מוּכרח לבוֹא למסקנוֹת מרחיקוֹת לכת עוֹד יוֹתר.

ואוּלם חוֹסר-העבוֹדה בּין הערבים עוּבדה הוא. אמנם, אין מספרים מדוּיקים (שישנם כּלפי היהוּדים) ועל כּן מגזימים ללא מידה וּבמקוֹם 2000 – 2500 מוֹנים 30 – 35 אלף. ואוּלם חוֹסר-העבוֹדה ישנוֹ. מאין הוּא? הדין-וחשבוֹן נוֹתן תשוּבה ֹאשר אוּלי לא היתה מסַפקת חוֹקר בּעל דעוֹת סוֹציאליוֹת רחבוֹת יוֹתר, ואוּלם את סימפסוֹן היא סיפקה בּמילוּאה: התקדמוּת הארץ, המשפיעה, כּרגיל וכידוּע מארצוֹת אחרוֹת, לרעה על מקצוֹעוֹת ידוּעים הנעשׂים למיוּתרים (עגלוֹנים לעוּמת נהגי אבטוֹמוֹבּילים, מלט וּבּטוֹן לעוּמת אבן וכו') וּביחוּד בּיטוּל שירוּת-הצבא, שהיה מעסיק בּזמנים שעברוּ כּמה וכמה צעירים. בּכל אוֹפן, קשר אין לה עם העליה העברית, גם בּמשבּר הכּלכּלי שנתן את אוֹתוֹתיו בּארץ בּמשך השנה האחרוֹנה ושהתבּטא בּריבּוּי מספר מחוּסרי-העבוֹדה וּבירידת שׂכר-העבוֹדה. אין היהוּדים אשמים כּל עיקר. כּל מי שמטיל אשמה זוֹ – “טעוּת גמוּרה” היא בידוֹ. אילוּ היה סימפסוֹן בּקי יוֹתר בכּלכּלת הארץ הזאת, אילו היה תוֹפס יוֹתר את הדינַמקיה של הבּנין שלנוּ (ואילוּ – וזה העיקר – היה חפשי לגמרי בדעוֹתיו וּבמסקנוֹתיו), לא היה מסתפק בּכך, שאין ירידה זוֹ קשוּרה בּהתחרוּת היהוּדית, אלא היה מחפש גם את האחראי האמיתי, והיה מוֹצא אוֹתוֹ בּמאוֹרעוֹת אב, בּכל הפוֹליטיקה האנטי-ציוֹנית של הממשלה בּמשך השנה הזאת, בּצעדה הזדוֹני בּחוֹדש מאי. כּי זהוּ הכּלל של כּלכּלה מיוּחדת בּמינה זוֹ, של כּלכּלת ארץ-ישׂראל: הפסקת העליה היהוּדית, פירוּשה ריבּוּי מחוּסרי-העבוֹדה; דיכּוּי המפעל הציוֹני, פירוּשוֹ משבּר כּלכּלי בּארץ כּוּלה.

ועל כּן, אם חוֹסר-העבוֹדה בּין הערבים לא נגרם – וּבזה אין לסימפסוֹן ספק כּל שהוּא – על-ידי העליה היהוּדית (“עד כּמה” וכו'), הרי אין שוּם שחר ושוּם יסוֹד, לפי כּל חוּקי ההגיוֹן, לדרישה להפסיק את העליה היהוּדית, כּדי להקל על חוֹסר-העבוֹדה הערבי. ואמנם, סימפסוֹן אוֹמר בּמקוּם אחד של הדין-וחשבוֹן: “בּרוּר, כּי אין תוֹעלת למחוּסרי-העבוֹדה הערבים אם הוֹן יהוּדי לא יוּכל להיכּנס לארץ (הקשר אשר בּין הכנסת ההוֹן והכנסת העוֹבד היהוּדי בּרוּר הוּא לסימפסוֹן והוּא מבין כּי מי שמעכּב את העוֹבד, מעכּב גם את ההוֹן), וּמצבם לא יוּרע על-ידי כּניסת פוֹעלים עברים לעבוֹדה בארץ-ישׂראל, אם האמצעים לעבוֹדה זוֹ נוֹצרים עם כּניסה מקבּילה של הוֹן יהוּדי”. אם יש לדאוֹג לדבר-מה, הרי זה רק לכך, שתינתנה הבטחוֹת, כּי הפוֹעלים היהוּדים יהיוּ עסוּקים על-ידי הוֹן יהוּדי בּלבד. לפיכך מציע סימפסוֹן: “מוּצדק הוּא, שהממשלה תדרוֹש מההסתדרוֹת היהוּדית יצירת קרן-בּיטוח נגד חוֹסר-עבוֹדה יהוּדי”. בּאוֹר הנסיוֹן של עשׂר השנים האחרוֹנוֹת אין בּעצם מקוֹם להצעה הזאת, בּאשר הפוֹעלים שלנוּ אינם מוֹפיעים בּשוּק-העבוֹדה הערבי וּמעוֹלם לא דרשנוּ וּמעוֹלם לא קיבּלנוּ מהממשלה סיוּע כּל שהוּא למחוּסרי-העבוֹדה שלנוּ. תמיד נשׂאנו, אנוּ בעצמנוּ, בסבל הצרוֹת שלנוּ ועל-ידי כּך הוֹכחנוּ בּמעשים, שאנוּ יוֹדעים להיוֹת אחראים לפעוּלוֹתינוּ. ואוּלם ההצעה הזאת, אם כּי מיוּתרת היא וּמכבּידה, הרי היא נכנסת בּכל זאת לתוֹך המסלוּל ההגיוֹני של ההרצאה.

אוּלם, לפתע בא שינוּי מוּחלט בדברי סימפסוֹן – כּאילו רוּח מחברי “הספר הלבן” נכנס בּחוֹקר מדעי, אוֹביֶקטיבי וּבלתי-משוּחד זה. “פתרוֹן השאלה העוֹמדת לפני הממשלה בּקביעת מספר הפוֹעלים העברים שיש להכניס לארץ מוּכרח להיוֹת תלוי… בּחוֹסר-העבוֹדה בארץ-ישׂראל (בּכללה). אין זה נכוֹן, שיהוּדי מפוֹלין, ליטא אוֹ מתימן יוּכנס למלא מקוֹם-עבוֹדה ידוּע, בּעוֹד שבּארץ-ישׂראל יש פוֹעלים המסוּגלים למלא תפקיד זה ואינם יכוֹלים למצוֹא עבוֹדה”. מהיכן בא עקרוֹן זה, על כּל ההצעוֹת המעשׂיוֹת הקשוּרוֹת בּוֹ, על כּל התוֹצאוֹת המחרידוֹת למפעל הציוֹני הנוֹבעוֹת ממנוּ? אי הדרך אליו מכּל מה שהיה מסוּפר לפניו בּדין-וחשבוֹן? היכן הגשר? נחזוֹר שנית על מחשבוֹת סימפסוֹן עצמוֹ: העוֹלה היהוּדי מפוֹלין וּמליטא אינוֹ גוֹזל כּל מקוֹמוֹת-עבוֹדה מאת הפוֹעל הערבי, בּאשר הוּא מסתדר בּמפעלים יהוּדיים, והמפעלים האלה לא יוַצרוּ אם תיפסק העליה היהוּדית; העליה היהוּדית אינה גוֹרמת למשבּר כּלכּלי ולהרעת תנאי-העבוֹדה של הערבים; אדרבא: בּסוֹף החשבּוֹן, למרוֹת עקרוֹן העבוֹדה העברית ולמרוֹת “ההתחרוּת” (המדוּמה) בּמפעלי הממשלה, זוֹכה הפוֹעל הערבי מן העליה היהוּדית. מתוֹך שרשרת הגיוֹן זוֹ – איך צצה פתאוֹם המחשבה על תלוּת העליה היהוּדית בּחוֹסר-העבוֹֹדה הערבי? חוֹסר-העבוֹדה הזה ישנוֹ. חוֹבת הממשלה להקל עליו וללחוֹם בּוֹ. וּלכך יש אמצעים ודרכים – תקטין נא הממשלה את מספר השעוֹת בּמפעליה, תאסוֹר נא על עבוֹדת ילדים, תגבּיל נא את עבוֹדת הנשים, תחקוֹק נא חוּקים להגנת העוֹבד (מספר שעוֹת עבוֹדה מוּגבל, שׂכר מינימוּם), תנהיג נא שיטת מסים פרוֹגרֶסיביים וּתסדר בּכסף שיכָּנס לקוּפת הממשלה עבוֹדוֹת ציבוּריוֹת רחבוֹת-ידים, תדאג נא להרמת רמת-החיים של הפלח למען לא יצטרך להיזָקק לעבוֹדה צדדית, תסייע נא למפעל היהוּדים ותפתח נא את שערי הארץ לפני העליה היהוּדית וכ' וכו' – וּמאליו יתוּקן דבר חוֹסר-העבוֹדה. בּדין-וחשבוֹן של סימפסוֹן אין זכר להצעוֹת כּאלה. לא הספיק לוֹ אוֹמץ-לב אוֹ רוֹחב-דעה. ואוּלם כיצד הוּא מיעץ עצה זוֹ, אשר הנה, כּמה שוּרוֹת לפני זה, הוֹכיח לנוּ בעליל, שחוֹר על גבי לבן, שאין היא עצה כּלל ואם תתגשם עלוּלה היא רק להחמיר עוֹד יוֹתר את מצב שוּק העבוֹדה? כּיצד יעץ עצה זו, שהיא אפסית ומזיקה וגם עלוּלה למנוֹע בעד אמצעים אחרים, נבוֹנים יוֹתר וקוֹלעים יוֹתר, בּאשר הנה “נמצאה התרוּפה” ואין לדאוֹג עוֹד והממשלה והעשירים הערבים פטוּרים מכּל דאגה וּמכּל חוֹבה?

החקירה סוֹתרת בּכל מלה וּמלה שלה את המסקנה הזאת, וּבכל זאת נעשתה המסקנה. דרך אַין וקשר הגיוֹני אַין. אוּלם בּיאוּר, אוּלי, בּכל זאת ישנוֹ, אם כּי הבּיאוּר המתבּקש אינוֹ מדעי כּלל ואינוֹ ראוּי כּלל למוּמחה אוֹביֶקטיבי וּבלתי-משוּחד.

דפים מרוּבּים בּפרק העליה של דין-וחשבּוֹן סימפסוֹן הוּקדשוּ להסתדרוּת העוֹבדים. הוּכח הקשר האמיץ אשר בּין ההסתדרוּת והעוֹלה העוֹבד. ניתן תיאוּר כּללי להסתדרוּת “העצוּמה”. נזכּרה השפעתה הרבה על התנוּעה הציוֹנית ועל המפעל הציוֹני. נזכּרה שאיפתה להכניס “סדר חברתי חדש” – בּצוּרת הקבוּצוֹת. השתמשוּ בּדין-וחשבוֹן המוּמחים – שהוּזמנוּ על-ידי הסוֹכנוּת בּהתהווּתה – כּדי להוֹכיח מה מוּטעית הדרך שבּה מוּליכה הסתדרוּת העוֹבדים את המפעל הציוֹני. נזכּר דבר איוֹם, אשר לא נשמע כּמוֹהוּ בּחברה הגוּנה – והוּא, כּמוּבן, זכה לתפוֹס מקוֹם ניכּר, יחד עם השאיפה הראוּיה לגנאי ל“סדרים חברתיים חדשים”. בּ“ספר הלבן” של לוֹרד פספילד: להסתדרוּת העוֹבדים ישנם בּתי-משפט משלה. למה בּאוּ כּל הדברים האלה – הנכוֹנים והבּלתי-נכוֹנים, – בּפרק העליה דוקא? מה בּין העליה העברית וחוֹסר-העבוֹדה הערבי מצד אחד וּבין דגניה, עין-חרוֹד וּמשפט-חברים מאידך גיסא? נזכּוֹר עוֹד פעם, בּמה מתחילה הפרשה הזאת על הסתדרוּת העוֹבדים בּפרק העליה – בּקשר שבּין ההסתדרוֹת והעוֹלה. על כּן: בּרוּח המקוּלקלת הזאת, כּמוֹ שהיא מתוֹארת אחר כּך, בּרוּח הקבוּצה וּבית-משפט עצמאי – מחנכת ההסתדרוּת את העוֹלה היהוּדי! כּזאת היא ההסתדרוּת וכאלה הם עוֹליה וזאת היא הסכּנה. בּעוֹלים כּאלה אין סימפסוֹן רוֹצה. לשם כּך, לשם מניעת הסכּנה הזאת, לא לשם הקלת חוֹסר-העבוֹדה בּין הערבים, נחוּצה הגזירה, נחוּצה התאמת השדיוּל למספר מחוּסרי-העבוֹדה הערבים נחוּצה לשכּת-העבוֹדה הממשלתית. מוּטב שהארץ תסבּוֹל, מוּטב שמספר מחוּסרי-העבוֹדה גם בּין הערבים וגם בּין היהוּדים ילך ויתרבּה, מוּטב שבּריטניה הגדוֹלה תעשׂה את התחַיבוּיוֹתיה פלסתר, מוּטב שמוּמחה מדעי יעשׂה מסקנוֹת כּוֹזבוֹת מחקירתוֹ – וּבלבד שתימָצא האפשרוּת לשבּוֹר אוֹ לכל הפחוֹת להחליש את הסתדרוּת העוֹבדים השנוּאה הזאת, אשר העיזה – בּארץ המזרח, בּארץ המנדט הבּריטי! – לחלוֹם על “הסדר החברתי החדש”.

זהוּ בּיאוּר ראשוֹן, וישנוֹ עוֹד שני, נוֹסף לוֹ. כּי בּארץ-ישׂראל ישנם לא רק פוֹעלים יהוּדים, על ארגוּנם הגאה, אלא גם ערבים תקיפים אשר יש להתחשב בּהם ולחזק את ידיהם. בּחוּגים הערבים שׂוֹררת “אמוּנה, כּי כּוָנת המוּסדוֹת היהוּדיים היא לדחוֹק בּהדרגה את רגלי הישוּב הערבי בּארץ-ישׂראל. יש להצטער, כּי רבּים המחזיקים בּסברה זוֹ. ואם כּי היא בּלתי מבוּססת, סוֹפה לקבּל אישוּר, אם יראו שמתירים עליית פוֹעלים יהוּדים, בּשעה שהערבי אינוֹ יכוֹל לפרנס את עצמוֹ. לכן… דרוּש להביא בּחשבוֹן את קיוּם מחוּסרי-העבוֹדה הערבים בּקביעת מספר העוֹלים העתידים להיכּנס”.

לשם מה נשלח סימפסוֹן לארץ? לשם חקירה מדעית אוביֶקטיבית, כּלוֹמר, לשם קביעת האמת כּמוֹ שהיא, לא כּמוֹ שהיא משתקפת בּמוֹח עקוּם וּבלב זדוֹני, לשם גילוי מה יש מן האמת בּכל הדיבּוֹת, החששוֹת, אי-ההבנוֹת, הדעוֹת הקדוּמוֹת הנפוֹצוֹת למכבּיר. וּבמקוֹם זה, בּמקוֹם המכריע, המביא להצעוֹת ממשיוֹת של הדין-וחשבוֹן שלוֹ, הכניס סימפסוֹן, בּתוֹר גוֹרם חשוּב לשרשרת המחשבוֹת שלוֹ, חשש-שוא, דעה קדוּמה, אשר חוֹבתוֹ היתה ללחוֹם בּה, מכּיון שכּל חקירתוֹ הוֹכיחה את אפסוּתה. הוּא עצמוֹ מעיד, בּאוֹתוֹ פסוּק גוּפא, על חוֹסר הבּיסוּס שבּה. על סימפסוֹן היה להגיד את האמת וּלבנוֹת את הצעוֹתיו על האמת הזאת. והוּא אמר את האמת. ואוּלם בּנה את הצעוֹתיו על שקר, מתוֹך ידיעה בּרוּרה שהוּא בוֹנה על שקר. סימפסוֹן היה מחוּיב, בּרגע שהוּברר לוֹ שישנוֹ בּארץ-ישׂראל חוֹסר-עבוֹדה ערבי, להראוֹת את האמצעים העשׂוּיים להקל על הצרה הגדוֹלה הזאת. והוּא מראה על אמצעי שהוּא יוֹדע נאמנה, כּי אין בּוֹ הקלה כּי אם נזק, והוּא עשה זאת משוּם שהסתגל לפתע – הוּא, המוּמחה המדעי – לדעוֹת הבּלתי-מבוּססוֹת השוֹררוֹת בּקרב חלק מתוֹשבי הארץ – אף לא חקר אם ה“דעה” הזאת אם דעה היא בּאמת, אוֹ שקר פוֹליטי הדרוּש רק לשם מלחמה פוֹליטית בּמפעל הציוֹנים. כּי בּיאוּר אחר, בּיאוּר שיהא נוֹבע מתוֹך החקירה עצמה וּמתוֹך ההרצאה על המצב – איננוּ. זהוּ הביאור. הרצוֹן להחליש את ארגוּנוֹ של העוֹבד העברי והרצוֹן למצוֹא חן בּעיני התקיפים הערבים – הם שהכתיבוּ לסימפסוֹן את הצעוֹתיו בּפרק העליה העברית.

ט“ו חשון תרצ”א (6.11.1930)

---

מוּמחה שוֹנה ממוּמחים

מאת

משה בילינסון

אחרי כּל דברי הספרוּת הרשמית שהציפוֻ אוֹתנוּ – מהוֹדעוֹת לוּק בּחוֹדש אב, דרך דין-וחשבּוֹן של שאוּ ודין-וחשבּוֹן של סימפסוֹן עד “הספר הלבן” (וכל הספרוּת הזאת חטיבה אחת היא) – הנך נח בשעת קריאת החוֹברת של סטריקלאנד על “האפשרוּת להכניס שיטת קוֹאוֹפרציה חקלאית בּארץ-ישׂראל”, וּבקוֹשי הנך מאמין, כּי גם החיבּוּר הזה נוֹשא עליו חוֹתמת הפקידוּת הבּריטית. הן נדמה היה לנוּ – וכלוּם בּלי צדק? – כּי גם מחשבה ענינית, ישרת לב, לא תמצא עוֹד מקוֹם לה בּקרב החוּג הזה ואין איש בּוֹ יכוֹל לגשת אל השאלה הארצישׂראלית, בּלתי אם מתוֹך כּוָנה תחילה להזיק למפעל היהוּדים. ועל כּן יש בּכוֹח החוֹברת הזאת לא רק להאיר בּאוֹר כּן כּמה וכמה צדדים בּשאלה הארצישׂראלית, אלא להשיב, ויהא זה אך בּמידת-מה, את האֵמוּן שלנוּ בּנוֹשאי האימפריה הבּריטית.

מיוּחדת לחוֹברת הזאת התרבּוּת הגבוֹהה, האנוֹשית והאינטלקטוּאַלית, והתפיסה הסוֹציאלית הרחבה של הכּוֹתב, את עקבוֹתיה אתה מוֹצא בּכל עמוּד כּמעט. המעשׂה הקוֹאוֹפרטיבי והרעיוֹן הקוֹאוֹפרטיבי נערכים הערכה נעלה: יש בּכוֹחה של הקוֹאוֹפרציה לשחרר את עוֹבד-האדמה מעוֹל-החוֹבוֹת וּלהמציא לוֹ אשראי בּתנאים קלים ונוֹחים. יוֹתר מזה: עליה הוּטל לבנוֹת מחדש את כּל חיי העוֹבדים ולשנוֹת את כּל עתידה של הארץ. עליה לשאוֹף לתת חינוּך חדש לתוֹשבי הארץ וּללמד “אזרחיוּת” בּקהיליה אשר הרעיוֹן הזה טרם חדר לתוֹכה. הקוֹאוֹפרציה היא הגוֹרם הפעיל בּיוֹתר להתקדמוּת החקלאוּת, החינוּך והבּריאוּת הציבּוּרית, ועל כּן חוֹבת המדינה לא רק לעזוֹר לקוֹאוֹפרציה, לא רק ליצוֹר לשם כּך “מחלקת קוֹאוֹפרציה” מיוּחדת, אלא להעמיד גם את שאר המחלקוֹת לרשוּת הפעוּלה – בּה' הידיעה – של הממשלה בּארץ האגרַרית הנחשלת כּארץ-ישׂראל.

מה רבּים הם התפקידים אשר סטריקלאנד שׂם על הפקיד העוֹמד בּראש מחלקת הקוֹאוֹפרציה, וּמה גבוֹהוֹת הדרישוֹת ממנוּ. ה“רוֹשם” הזה אינוֹ יכוֹל להסתפק בּרישוּם הקוֹאוֹפרטיבים. הוּא צריך להשגיח, לסייע, לעזוֹר, ליעץ ולדאוֹג שהחברוֹת הקוֹאוֹפרטיביוֹת תיבָּנינה על יסוֹדוֹת בּריאים, אמנם מתוֹך שמירה מעוּלה שלא תיעשינה למוֹסדוֹת ממשלה גרידא. ה“רוֹשם” ועוֹזריו צריכים לדרוֹש בּתי-ספר חדשים, אמצעים לשמירת הבּריאות, יצירת שטחי-אדמה להפגנת העיבּוּד המשוּכלל. ה“רוֹשם” צריך ללמוֹד הרבה, לנסוֹע לארצוֹת זרוֹת – לראוֹת שם את ההישגים ואת השיטוֹת הקוֹאוֹפרטיביוֹת. הוּא צריך לעקוֹב אחר הספרוּת המקצוֹעית. עליו לדרוֹש התמצאוּת דוֹמה לזוֹ גם מעוֹזריו וּלסייע להם, עד כּתיבת הספרים בּשבילם, אם הספרים הנחוּצים טרם נוֹצרוּ. הממשלה מחוּיבת לעזוֹר ל“רוֹשם”, לא רק לעבוֹדתוֹ, אלא גם לוֹ. היא צריכה להבטיח לוֹ מעמד שיעלה אוֹתוֹ לדרגת אחד הפקידים החשוּבים בּיוֹתר בּמדינה (לפעמים נדמה שסטריקלאנד עוֹשה מה“רוֹשם” שלוֹ את הדמוּת המרכזית של המדינה).

אפייני הוּא יחסוֹ של סטריקלאנד לחברי הקוֹאוֹפרטיבים. העיקר איננוּ ברכוּשם, אלא בּאוֹפי האישי שלהם. מוּטב לקבל לתוֹך הקוֹאוֹפרטיב איש שאין לוֹ מאוּמה, שהוּא מחוּסר-אדמה, חוֹכר אוֹ פוֹעל שׂכיר, וּבלבד שיתאים אפיוֹ לשוּתפוּת, מאשר להכניס אנשים משכבוֹת עליוֹנוֹת אם הם אינם מעוֹררים אֵמוּן. יש להתיחס בסבלנוּת ובּזהירוּת רבּה לפלחים, לבקש להבינם – הן האנשים פשוּטים הם, בּלתי מפוּתחים וגם חשדנים. צרכים מיוּחדים להם ויש להתאים את הקוֹאוֹפרטיבים לצרכים אלה. בּכל החידוּשים יש לבדוֹק קוֹדם כּל אם לא יהיוּ למעמסה על הפלחים אוֹ על נשיהם – גם בּחידוּשים, אשר תוֹעלתם אינה מוּטלת בּספק כּלל (למשל: החלפת המידוֹת התוּרכּיוֹת בּמידוֹת המטר). וּסטריקלאנד איננוּ סֶנטימנטלי כּלל. אסוּר להקריב את עקרוֹנוֹת הקוֹאוֹפרטיבים בגלל אָפיוֹ של הפלח. הקוֹאוֹפרציה איננה מלאכה קלה, היא דוֹרשת חינוּך ממוּשך, סבלנוּת רבּה, ואוּלם עליה להיוֹת גם חמוּרה (דייקנוּת בּתשלוּמים, הוֹצאת חברים שאינם משלמים, שמירת אֳפי הקוֹאוֹפרטיבים מזיוּפים וכו'), אחרת אין טעם לכל החינוּך.

איש בּעל השקפוֹת וּנטיוֹת כּאלה בּא לארץ לשם חקירה. הוּא נתקל בּאוֹתן הפרוֹבּלימוֹת שבּהן נתקל סימפסוֹן. אם כּי היקף עבוֹדתוֹ, כּפי שהוּגדר בּפקוּדה הרשמית, היה צר למדי, הרחיב את החוּג וּלמעשה נגע בּכל השאלוֹת שבּהן טיפל סימפסוֹן. והנה אין כּל השוָאָה בּרוּח החקירה וּבתוֹצאוֹתיה בּין שני דינים-וחשבּוֹנוֹת אלה.

הפרוֹבּלימה הערבית-יהוּדית. בּוֹ בּזמן שאצל סימפסוֹן מוּרגש כּמעט בּכל עמוּד הרצוֹן להקטין את פעוּלת-היהוּדים אוֹ להשפיל אוֹתה, ותוֹצאוֹתיו המעשׂיוֹת מתכּוונוֹת לשׂים לאל את מאמצם, אין למצוֹא שוּם דבר דוֹמה לזה אצל סטריקלאנד: כּוֹבד ראש, זהירוּת כּלפי יצירת זוּלתוֹ, דרך ארץ בּפני אנשים שעשוּ דבר-מה (והמעשה הזה איננוּ קטן כּלל בעיני החוֹקר) רצוֹן להבינם ולעזוֹר להם, תפיסה עמוּקה של הפרוֹבלימה המיוּחדת, שהתהוותה בּארץ מתוֹך הפגישה הזאת בּין אנשים השייכים לתרבּוּיוֹת ולרמות-חיים שוֹנוֹת.

ה“רוֹשם” של סטריקלאנד – והן כּבר ראינוּ מה גדוֹלה בּעיניו חשיבוּתוֹ של הפקיד הזה – כּשיעשׂה את נסיעת מחקרוֹ לחוּץ-לארץ, טרם שיגש לעבוֹדתוֹ בּארץ, עליו לבקר “בּכל אוֹפן” את החברוֹת היהוּדיוֹת בּפוֹלין, למען יבין יוֹתר טוֹב את אוֹפן העבוֹדה הקוֹאוֹפרטיבית של היהוּדים בּארץ-ישׂראל. עליו ללמוֹד עברית למען יוּכל לבוֹא בּמגע עם החברוֹת היהוּדיוֹת (אל נשכּח: ה“רוֹשם” הזה צריך להיוֹת פקיד מ“מדרגה ראשוֹנה” ועל כּן אם תישמע עצתוֹ זוֹ של סטריקלאנד והיה זה המקרה הראשוֹן בּתוֹלדוֹת המנדט הארצישׂראלי שמאת הפקיד הגבוֹה תידרש ידיעת השפה העברית). ידיעת שתי השפוֹת (העברית והערבית) נחוּצה ל“רוֹשם” גם כּדי שהמשא-והמתן הפנימי בּמחלת הקוֹאוֹפרציה יוּכל להתנהל בּשפוֹת אלוּ, ועל כּן אפשר יהיה להימנע מהתרגוּמים לאנגלית. יחס זה לשפוֹת הארץ, נכוֹנוּת זוֹ לוַתר על “אנגליזציה” של עבוֹדת הממשלה – עוֹמדים בּניגוּד גמוּר לכל הנסיוֹן האדמיניסטרטיבי שהיה לנוּ בּארץ עד כּה.

סטריקלאנד ראה בּארץ קוֹאוֹפרטיבים יהוּדים מפוּתחים (דרך אגב: הוּא מציין כּמה מחסרוֹנוֹתיהם, ואוּלם בּסך-הכּל “הגוּש של החברוֹת היהוּדיוֹת טוֹב הוּא וּבתוֹכן שׂוֹררת רוּח קוֹאוֹפרטיבית בּריאה”), וראה, כּי לערבים אין קוֹאוֹפרטיבים כּלל, על דעתוֹ לא עלה לדרוֹש מן היהוּדים שיעכּבוּ את פעוּלתם אוֹ יפסיקוּ אוֹתה, עד שיגדלוּ הקוֹאוֹפרטיבים הערבים, אוֹ לפטוֹר עד אז את הממשלה מכּל עזרה להם וּמכּל טיפוּל בּהם, סטריקלאנד מבין כּמוּבן שהפוֹליטיקה הזאת תהא בּלתי צוֹדקת, בּלתי תרבּוּתית וּבסוֹף חשבּוֹן מזיקה לא רק ליהוּדים, אלא גם לערבים. הטיפוּל בּישוּב היהוּדי צריך להיוֹת אחר מאשר הטיפוּל בּישוּב הערבי. אצל הערבים יש ליצוֹר, מתוֹך עבוֹדה קפדנית וסבלנוּת גדוֹלה, קוֹאוֹפרטיב אחרי קוֹאוֹפרטיב. איחוּדם בּאוֹרגניזם אחד, זאת היא שאלה לעתיד. גם השלטוֹן המחנך של ה“רוֹשם” צריך להיוֹת בּמחנה הערבים תקיף יוֹתר. אצל היהוּדים אפשר כּבר לקיים מעין אבטוֹנוֹמיה, – “מוֹעצה קוֹאוֹפרטיבית” (אמנם בדעה מיעצת) – אשר רוֹב חבריה נבחרים על-ידי הקוֹאוֹפרטיבים היהוּדים, והעוֹזר היהוּדי של ה“רוֹשם” נמנה בּהסכם אתה (העוֹזר הערבי נמנה על-ידי ה“רוֹשם”). גם הפרוֹצידוּרה כּלפי בּעלי-חוֹב שוֹנה היא. בּהלוָאה הממשלתית (בּסכוּם של מיליון לא"י) שתינתן לאיכּרי ארץ-ישׂראל כּדי לעזוֹר להם להשתחרר מעוֹל החוֹבוֹת – זאת אחת ההצעוֹת העיקריוֹת של סטריקלאנד – יש ליהוּדים חלק. רבע מן הסכוּם יוּכנס על-ידי הממשלה לבּנק המשכּנתאוֹת היהוּדי (אוֹ לקוֹנסוֹרציוּם של הבּנקים היהוּדים). בּמקרה שהבּנקים האלה לא ירצוּ משוּם-מה לקבּל את הכּסף, אין היהוּדים מאַבּדים גם אז את זכוּתם לעזרה ממשלתית זוֹ, אלא היא תינתן (כּמוֹ לכּתחילה אצל הערבים) בּצוּרה “ממשלתית” יוֹתר – ישר על-ידי קרן ממשלתית לכּל יהוּדי ויהוּדי הזקוּק לה והראוּי לה. והקרן-הקימת. זה המכשוֹל הגדוֹל בּעיני סימפסוֹן? אף רמז של גנאי אין בּדברי סטריקלאנד כּלפי המוֹסד הזה. להיפך: ישנה התחשבוּת מלאה בּמצבוֹ המיוּחד (אי-אפשרוּת של משכּנתא שלמה) ודרישה מאת הממשלה למצוֹא דרכים המאַפשרוֹת עבוֹדה משוּתפת עם המוֹסד בּהתאם לתקנוֹתיו.

האם אפשרית בּרגע זה עבוֹדה משוּתפת בּין הקוֹאוֹפרטיבים היהוּדים וּבין הקוֹאוֹפרטיבים הערבים? גם על השאלה הזאת עוֹנה סטריקלאנד מתוֹך יחס זהיר מאד לקיים, מתוֹך דאגה לבּלי להזיק לוֹ, מתוֹך התחשבוּת בּמציאוּת, כּמוֹ שהיא. אין הוּא מאמין, שהחבר הערבי בּקוֹאוֹפרטיב האשראי היהוּדי (אוֹ המעוֹרב) יכוֹל להיוֹת, בּאוֹפן טבעי, בּעל זכוּיוֹת שלמוֹת – רמוֹת-החיים, האוֹפי האישי, ודרכי-העבוֹדה שוֹנים הם יוֹתר מדי. על כּן רצוּי יוֹתר ליצוֹר קוֹאוֹפרטיבים ערבים מיוּחדים וּמוּבדלים. כּן אין להכניס תיכף וּמיד – כּל עוֹד הקוֹאוֹפרציה הערבית אינה מפוּתחת – חבר ערבי ל“מוֹעצה הקוֹאוֹפרטיבית” כּעבור ימים, כּשהקוֹאוֹפרטיבים הערבים יצדיקוּ את עצמם ויעמדוּ על גבהם, יהיה על ה“רוֹשם” לבחוֹר בּין הערבים איש מתאים למוֹעצה אוֹ אוּלי יהיה צוֹרך ליצוֹר מוֹעצה ערבית אשר תיפגש עם המוֹעצה היהוּדית לישיבוֹת משוּתפוֹת, בּנשׂיאת ה“רוֹשם”, כּדי לדוּן יחד על הענינים המשוּתפים. ואוּלם בּשטחים הידוּעים של העבוֹדה הקוֹאוֹפרטיבית (מכירת-תוֹצרת בּשוּתפוּת) אשר אצל הערבים ישנה כּבר התחלה להם, יש אפשרוּת ויש צוֹרך להתאים כּבר כּיוֹם הזה את מאמצי היהוּדים והערבים, דבר שיחסוֹך הרבּה עבוֹדה מיוּתרת לערבים. אמנם, גם כּאן יש לבכּר ארגוּן פֶדֶרַטיבי (בטרמינוֹלוֹגיה שלנוּ: ארגוּן משוּתף שלם). בּיחוּד ממליץ סטריקלאנד על יצירת הפדרציה של מוֹכרי תפוּחי זהב. אין שוּם “נימוּק קוֹאוֹפרטיבי” נגד המצאת הוֹן לחברוֹת היצרנים הערבים על-ידי הקוֹאוֹפרטיבים היהוּדים – אם אלה ירצוּ בזה מתוֹך “עניני הרמוֹניה ואחדוּת העבוֹדה”.

מתוֹך כּל היחס השוֹנה הזה לקוֹאוֹפרציה היהוּדית, הקיימת בּעין, ולקוֹאוֹפרציה הערבית, שצריכה עוֹד להיוָצר, ומתוֹך כּל ההצעוֹת הזהירוֹת של העבוֹדה המשוּתפת, ברוּר הקו הכּללי של סטריקלאנד בּפרוֹבּלימה היהוּדית-הערבית, זה הקו אשר התאחדוּ בּוֹ שׂכל ישר ואידיאליזם פעיל וּמעשי. אי-אפשר לאנוֹס את המציאוּת. כזאת היא. ואין גם כּל סיבּה לרצוֹת לשנוֹתה. שוּם דבר לא ניתן חינם. אין פרס לנחשלוּת וּלפגרוֹן, תהא סיבּתם מה שתהא. מי שרוֹצה לעלוֹת – עליו לעבוֹד וּלהצדיק את עצמוֹ. מי שעלה כּבר – ראוּי ליחס מיוּחד ואסוּר להנמיך את קוֹמתוֹ משוּם שמי שהוּא אחר טרם הספיק להגיע לאוֹתוֹ הגוֹבה.

השאלה העיקרית אשר לפניה עמד סטריקלאנד היתה כּמוּבן לא היחסים שבּין היהוּדים והערבים – בּאלה נגע רק דרך אגב. בּעיקר היה עליו לקבּוֹע את מצבוֹ של הפלח הערבי ואת הדרכים לתיקוּן המצב הזה. סטריקלאנד ראה את מגרעוֹתיו של הפלח הארצישׂראלי המקשוֹת על העבוֹדה הקוֹאוֹפרטיבית, ואוּלם יחד עם זה הוּא מעלה אוֹתוֹ, מבחינת ההשכלה וּמבחינה אינטלקטוּאַלית, על חברוֹ בהוֹדוּ, וּמעמיד אוֹתוֹ על מדרגה אחת עם האיכּר של אירוֹפה הדרוֹמית (הערה מוֹעילה מאד גם כּלפי פנים שלנוּ – כּלפי אלה, אשר אין להם אמוּנה שלמה בּאפשרוּת ההתקרבוּת בּינינוּ לבּין פלחי הארץ).

סטריקלאנד קוֹבע: מצב הפלח הארצישׂראלי רע הוּא, רע מאד. משקוֹ מפגר. מדוּע? אף רמז קל שבּקלים לא תמצא כּאן לכל העלילוֹת על הפעוּלה היהוּדית, שלהן הוּרגלנוּ בּדינים-וחשבּוֹנוֹת בּריטיים שוֹנים. סטריקלאנד אוֹמר בּפירוּש: “נחשלוּתוֹ של הפלח יסוֹדה בּהעדר האפשרוּיוֹת וההזדמנוּת, בּהעדר הבּטחוֹן בעבר, בּאי-היציבוּת של האוֹפי וּבעוֹל-החוֹבוֹת המעכּב את כּל פעוּלוֹתיו”. זהוּ העיקר: חוֹבוֹת. הם הגיעוּ עד הסכוּם הכּללי של 2 מיליוֹן לא“י. הם הצטבּרוּ בּיחוּד בּמשך השנים האחרוֹנוֹת. גרמוּ לכך: העוֹנוֹת הרעוֹת, הירידה בּמחירי החקלאוּת, כּמה תכוּנוֹת שבּאוֹפי, קצת בּזבּוּז (חתוּנוֹת!), וּביחוּד הריבּית הבּלתי-אנוֹשית ממש – עד 200 אחוּז ומעלה, בּמצב כּזה אין לפלח עוֹבד-האדמה כּל תקוה, ועל כּן אין לוֹ גם כּל רצוֹן לשכלל את משקוֹ. החוֹק בּדבר מַכּסימוּם הריבּית של תשעה אחוּזים, אינוֹ עוֹזר בּמאוּמה, בּאשר יש מאה דרכים ואחת לרמאוּת וּלזיוּף. זהוּ האוֹיב האמיתי של הפלח – הנשך! עליו יש לאסוֹר מלחמה שיטתית. התחנה הראשוֹנה איננה מתן חוֹק (גם כּאן אוֹתוֹ הקו ה“סטריקלאנדי”: המעשי, היוֹצר), אלא יצירת קוֹאוֹפרציה לאשראי, בּנק מרכּזי לקוֹאוֹפרציה וכוּ'. על-ידי כּך ימצא הפלח אמצעים להוֹצאוֹת-שוּתפוּת. ואוּלם, מה לעשוֹת בחוֹבוֹת הישנים, איך לשחרר את הפלח מכּבלים אלה, המעכּבים כּל צעד שלו, מן העוֹל הזה שהפלח נידוֹן לסחוֹב אוֹתוֹ כּעוֹבד בּפרך? הקוֹאוֹפרטיב האשראי לא יעזוֹר כּאן. יש צוֹרך בּאמצעים אחרים – בּ”מעשׂי גבוּרה". אפשר לקרוֹא לאסיפת הקרֶדיטוֹרים וּלהציע לפניהם הסכּם “אנוֹשי”. אפשר להכריז על פשיטת-רגל של בּעל-חוֹב (דרך הגוֹרמת דימוֹרליזציה ויש להיזָהר ממנה). אך ישנוֹ אמצעי אחר והוּא העיקרי – הוּא המוֹעיל בּאמת, בּיחוּד בּשביל הפלח בּאיזוֹר ההשקאה. “אם הוּא רוֹצה, בּאמת וּברצינוּת, בּדבר מעשׂי, דעתי שעליו למכּוֹר חלק מאדמתוֹ”. לרעיוֹן הזה שב סטריקלאנד כּמה פעמים, בּקשר עם פיתוּח הארץ על-ידי ההלואה הממשלתית. יש לאַמץ את הפלח למכּוֹר בּעזרת סוֹכנוּת של קרן-ההלוַאה חלק מאדמת ההשקאה, למלא מדמי-המכירה את הדרישוֹת המתקבּלוֹת על דעתם של הקרדיטוֹרים, וּבשאר הכּסף, יחד עם הכּסף הנוֹסף מקרן ההלואה – לפַתח את האדמה שנשארה בּידוֹ. כּל אמצעים אחרים מסוּפקים הם ועלוּלים רק להביא לידי חוּרבּן גמוּר של משק הפלח ושל חברוֹת האַשראי שתרצינה לעזוֹר לוֹ בּדרך אחרת. סטריקלאנד גם מצבּיע בּאוֹפן מפוֹרש על הקוֹנה: יהודים. והוּא מצרף להצעוֹתיו תכנית של הפרוֹצידוּרה האדמיניסטרטיבית-המשפטית להגשמתן.

ההצעוֹת האלה מתאימוֹת בּכל הפרטים כּמעט לתפיסה “היהוּדית” של המצב בחקלאוּת הארצישׂראלית, כּפי שהיא בּאה לידי בּיטוּי, פעמים מספר. בּעתוֹנוּת העברית וּבתזכּירים ציוֹניים, וכל החקירוֹת שקדמוּ לסטריקלאנד התעלמוּ מן התפיסה המציאוּתית הזאת וּפסלו אוֹתה – ללא ספק מסיבּה אחת: משוּם שהביאה בּחשבון גם את צרכי הפלח וגם את צרכי ההתישבוּת היהוּדית. הן זאת אמרנוּ תמיד: צרת הפלח, מלבד חוֹסר הידיעה וּמגרעוֹת האוֹפי, היא בּחוֹבוֹתיו. אוֹיביו הם נוֹשכי הנשך. יש לוֹ אדמה (בּיחוּד בּאזוֹרי ההשקאה) בּכמוּת גדוֹלה מדי. הוּא אינוֹ מסוּגל לעבדה בּאוֹפן אינטנסיבי. אין לוֹ לכך אמצעים. וכל זמן שהוּא מחזיק בּעיבּוּד אֶכסטֶנסיבי, הוּא נידוֹן לחיי עוֹני ושעבּוּד. לשחרר אוֹתוֹ יוּכל רק הוֹן הבּא מן החוּץ וההוֹן הזה יכוֹל לבוֹא רק מידי מי שיקנה חלק מאדמתוֹ, כּלוֹמר, מידי היהוּדים, אם הממשלה תעזוֹר מצדה לסידוּר זה – על-ידי הפרוֹצידוּרה אשר סטריקלאנד מציין אוֹתה, על-ידי פיתוּח הקוֹאוֹפרציה ועל-ידי ההלוָאה – תינתן האפשרוּת הגמוּרה לסדר את חיי הפלח על יסוֹדוֹת חדשים ויחד עם זה תינתן אפשרוּת להתישבוּת יהוּדית שתלך ותגבּר. עד עתה שמענוּ רק דברי-לעג על התכנית הזאת. עד עתה שמענוּ, כּי לא המַלוים-בּריבּית אלא היהוּדים הם המרוֹששים את הפלח, שאין לוֹ כּל אמצעי אחר של תקוּמה מאשר עיכּוּב הפעוּלה היהוּדית וחוּרבנה. סטריקלאנד היה הראשוֹן בּין החוֹקרים הבּריטיים הרשמיים, אשר הבּיע רעיוֹנוֹת ועיבּד תכנית הקרוֹבה מאד לתפיסת היהוּדים, והוּא עשׂה זאת לא מתוֹך נימוּקים “פוֹליטיים”, לא משוּם שחיפש להתאים את “שתי התחַיבוּיוֹת המנדט”, אלא מתוֹך ראִיה מציאוּתית של המצב, מתוֹך שיקוּל האפשרוּיוֹת העוֹמדוֹת בּפני הפלח.

החוֹברת מסתיימת בּהצעה מיוּחדת בּמינה, אשר כּאילוּ לא היה צריך להיוֹת לה מקוֹם כּלשהוּ אחרי ההצעוֹת המעשיוֹת על סידוּר חוֹבוֹת, אשראי, בּנק הקוֹאוֹפרציה, מכירת קרקעוֹת וכוּ'. אפס, בּהצעה הזאת, על כּל שפתה הצנוּעה והעצוּרה, נשקף אֳפי המציע: איש המעשׂה וּבעל הנסיוֹן, היוֹשר והתרבּוּת. “הצעתי האחרוֹנה היא שתיוסד – אם אפשר – חברה ציבּוּרית, בּהשגחתה החלקית של הממשלה, ואם יהיה גם בּתמיכת הממשלה, להפצת החדשוֹת בּערבית בּתוֹך כּפרי ארץ-ישׂראל. הערבי הוא בּעל-שׂכל ואוּלם לפעמים קרוֹבוֹת אינוֹ יוֹדע לקרוֹא, רעיוֹנוֹתיו עלוּלים להיוֹת מסוּרסים על-ידי חדשוֹת מוּתעוֹת אוֹ מלהיבוֹת… החדשוֹת שתימסרנה (בּרדיו) אינן צריכוֹת להיות רק הוֹדעוֹת הממשלה אוֹ חוֹמר לימוּד. החדשוֹת הכלליוֹת, המגיעוֹת עתה אל הכּפר בּצוּרה מסוּרסת, תוּכלנה להימסר בּצוּרה נכוֹנה… התוֹצאה לא תהא בּלתי אמצעית ואוּלם אין לי ספק שבּסוֹף חשבּוֹן תבוֹא הממשלה על שׂכרה, הן מבּחינה כּספית הן מכּמה בחינוֹת אחרוֹת חשוּבוֹת יוֹתר”.

בּמלים אלוּ מסתיימת החוֹברת. ונדמה לי, שיש לנוּ רשוּת לראוֹת בּמשפטים עצוּרים אלוּ בּיאוּר יוֹתר קוֹלע לאסוֹן שקרה לארץ מאשר בּכמה דינים-וחשבּוֹנוֹת גדוֹלים של ועדוֹת וּבכמה הוֹדעוֹת הממשלה, ויש בּמשפטים האלה גם פסק-דין קשה וכבד על התנהגוּת הממשלה עד כּה.

כ“ח כסלו תרצ”א (18.12.1930)

---

להבנת הפוליטיקה האנגלית בארץ־ישׂראל

מאת

משה בילינסון

א

המכּה היתה גסה בּיוֹתר וּכאילוּ הקיצתנוּ פתאוֹם. הראִיה שלי היא, אמנם, מעציבה ואכזרית למדי, אך חוֹשבני, כּי עלינוּ קוֹדם כּל להתרגל לראִיה פוֹליטית נכוֹנה ולראוֹת את האמת כּהוַיתה. ואין אני רוֹאה סכּנוֹת גדוֹלוֹת לנוּ – מאשלַיוֹת פוֹליטיוֹת, מעוֹלם זה של אשליוֹת, שבוֹ היינוּ עד עתה.

יש בידי הנחוֹת קבוּעוֹת בּגשתי לפרוֹבּלימה הפוֹליטית. אינני רוֹצה להסבּיר או להתוַכּח. אני רוֹצה להניח את ההנחוֹת שלי כּמוּשכּלוֹת ראשוֹנים לכל בּירוּר. ההנחה הראשוֹנה היא, שפוֹליטיקה אין בּה מקוֹם לסימפַטיה, לאהדה, למוּסר. יש ענינים של כּל עם ועם. הגוֹרם המכריע איננוֹ בּסימפטיה, איננוּ בּהסבּרה, אלא בּכוֹחוֹת ציבּוּריים, זה רע אוֹ טוֹב – אבל זוֹהי עוּבדה. חוֹשבני, שאין זה רע כּל כּך. כּל עם דוֹאג קוֹדם כּל לעניניו. סבוּרני, כּי מבּחינה זאת אין אנוּ טוֹבים מאחרים. אמנם, אנחנוּ חלשים מאד. אוּלם יש עמים חלשים ממנוּ, ואוּלי גם אוּמללים ממנוּ. אזכיר את הארמנים, את הכּוּשים. גם אנוּ לא עשׂינוּ מאוּמה בּשביל העמים האלה. ואם נמצא בין יהוּדי אמריקה מי שהטיל על עצמוֹ משוּם-מה את עניני הכּוּשים – רוֹזנוַלד, הגביר הגדוֹל – הרי אנוּ כּאילוּ רוֹגזים לוֹ קצת, ואוּלי בּדין אנוּ רוֹגזים. אין טוֹבוֹת ואין חסד בּפוֹליטיקה, ועל כּן אין, בּעצם, ערך רב להכרזוֹת ולתעוּדוֹת פוֹליטיוֹת. אין הן אלא סיכּוּם הכּוֹחוֹת, וּככל שהכּוֹחוֹת משתנים משתנוֹת התעוּדוֹת. על כּל פנים משתנית מהוּת התעוּדוֹת. התעוּדה יכוֹלה שלא להשתנוֹת בּלשוֹנה וּכתבה, אבל היא משתנית בּרוּחה, בּערכּה שבּמציאוּת. ועל כּן, בּבוֹאי להעריך את מלחמתנוּ איני תוֹלה ערך רב בּמלחמת-נוּסחאוֹת, שהעתוֹנוּת שלנוּ עוֹסקת בּה לעתים קרוֹבוֹת כּל כּך, בּיחוּד כּדרך המלחמה שבּין שטיין וּפספילד, אם כּך אוֹ כּך לשוֹנוֹ וּמשמעוּתוֹ של המנדט. אין לכך חשיבוּת גדוֹלה, משוּם שהנהגת העוֹלם אינה נתוּנה בידי יוּריסטים, אלא בּידי מדינאים. וכן אין ערך גדוֹל בּבוֹאנוּ לצטט את החוֹברת הראשוֹנה של מקדוֹנלד, משוּם שהנהגת-העוֹלם אינה נתוּנה בּידי אנשי-מוּסר. ואם גם נעמיד מדינאי על דברי שקר אוֹ צביעוּת, לא יֵקל לנוּ מכּך, עד כּמה קטן ערך ההבטחוֹת וההכרזוֹת והתעוּדוֹת, בּאין כּוֹח-מציאוּת אחריהן, אפשר לראוֹת מתוֹלדוֹת שנת 1917, הוּבטחה לנוּ אז מדינה יהוּדית. חוֹשבני, כּי עכשיו, אחרי גילוּי כּמה תעוּדוֹת וניתוּחן, אין שוּב לפקפק, שהוּבטח לנוּ לא פחוֹת ממדינה יהוּדית, ואילוּ לערבים הוּבטח לא פחוֹת מאימפריה גדוֹלה (אם תכלוֹל אוֹ לא תכלוֹל את ארץ-ישׂראל, זוֹהי שאלה לעצמה). עכשיו ראינוּ מה גוֹרל ההבטחוֹת האלה. אנחנוּ למדנוּ את התוֹרה הזאת של הכּוֹחוֹת הממשיים. אנחנוּ למדנוּ אוֹתה היטב בּפוֹליטיקה הפנימית והשלמנוּ עמה. עשינוּ אוֹתה יסוֹד לכל עבוֹדתנוּ. בּניגוּד לפוֹליטיקה הליבֶּרַלית, אמרנוּ: בּדברי-מוּסר לא נשנה את החברה, צריך לארגן כּוֹח, צריך לארגן את מעמד הפוֹעלים. לעבוֹדה הזאת ניגשוּ הסוֹציאליסטים, ורק בּדרך הזאת הם חוֹשבים להצליח. דבר זה עלינוּ ללמוֹד גם בּפוֹליטיקה הציוֹנית. בּפוֹליטיקה אין מקוֹם לדבּר על בּגידה. אין לחייב מדינה אוֹ עַם לעשוֹת תמיד אוֹתה פוֹליטיקה עצמה, שהיתה משוּם-מה נחוּצה לעם אוֹ למדינה בשעה ידוּעה, במצב-כוֹחוֹת ידוּע. אמנם, יש מקוֹם לדבר על רמאוֹת, על הכּוָנה להסתיר את השינוי שחל בּפוֹליטיקה. כּמקרה הזה הוּא עניננוּ – וחוֹבתנוּ לגלוֹת את השקר הזה, אבל גם בזה לא נקל בּיוֹתר על מצבנוּ. זאת היא ההנחה הראשוֹנה שלי.

ההנחה השניה שלי היא, שממשלת הפוֹעלים – אינני רוֹצה עכשיו לדוּן בזה אם היא ממשלה רעה אוֹ טוֹבה, – היא בּפוֹליטיקה החיצוֹנית קוֹדם כּל ממשלת אנגליה ואין לה ענינים אחרים מעניני המדינה. ולא זוֹ בּלבד, היא גם לא שינתה שוּם דבר ולא הכניסה שוּם חידוּש בּשיטוֹת וּבּמטרוֹת של הממשלוֹת שקדמוּ לה. מחידוּש בּנין הנמל הצבאי בּסינגפוּר ועד עניני הוֹדוֹ היא הוֹלכת בּאוֹתוֹ הקו, שהיוּ יכוֹלים ללכת – ואני מניח, שהיוּ גם הוֹלכים – לוֹיד ג’וֹרג' וצ’רציל. בּמקרה שלנוּ אני מסוּפק, אם היוּ עוֹשים זאת בּאוֹתה הצוּרה. אבל זאת היא שאלה אחרת. כּשאנחנוּ שוֹאלים: בּמה חל השינוי בּינינוּ וּבין ממשלת אנגליה, מביאים אנחנוּ הסברוֹת רבּוֹת לכך, מהן תפֵלוֹת בּעיני, כּגוֹן “פינה נידחת”, “צרוֹת רבּוֹת לממשלת הפוֹעלים”, “אנטישמיוּת” וכוּ'. אני חוֹשב, שאין כּל מקוֹם לדבר על האנטישמיוֹת הזאת, ואין לנוּ לא רשוּת ולא הוֹכחה להאשים בה לא את פספילד ולא את אשתוֹ. הם משתמשים בנוּסחאוֹת שיש להן ריח של אנטישמיוֹת, אבל זה משוּם שהם נלחמים בּמפעל הציוֹני. ועל כּן לא ראיתי כּל סימנים של אנטישמיוֹת בּאנגליה אוֹ בּמפלגת העבוֹדה.

וכן אין גם יסוֹד להסבּרה, כּי השינוּי בּא בּשל התקיפוּת המיוּתרת שלנוּ, כּפי שיגידוּ אנשי “בּרית שלוֹם”, אוֹ המתינוּת המיוּתרת שלנוּ, כּפי שיגידוּ הרביזיוֹניסטים. המלחמה בּנוּ איננה מלחמת-נוּסחאוֹת, וּבנוּסחאוֹת בּלבד, אֵילוּ שלא תהיינה, לא נפתוֹר את המלחמה הזאת. יש הסבּרוֹת רציניוֹת יוֹתר. לפני שבוּע ימים שמענוּ שתי הסבּרוֹת כּאלוּ בּבת אחת מבריילספוֹרד בּבית-העם, הוּא אמר: הפקידוּת הבּריטית רוֹגזת עלינוּ בגלל הבּקוֹרת שלנוּ. לתוֹפעה זאת אנוּ קוֹראים בּינינוּ הפרוֹבּלימה האנגלית, הוּא דיבּר על שלטוֹן עצמי, על מה שאנחנוּ קוֹראים בּינינוּ הפרוֹבּלימה הערבית. אלה כּמובן הסבּרוֹת רציניוֹת. אוּלם אני חוֹשב, שאינן עוֹמדוֹת בּפני הביקוֹרת. איני רוֹאה את האנשים היוֹשבים בּלוֹנדוֹן כּילדים קטנים, שאינם יוֹדעים מה הם עוֹשים, ועל-כּן הם מרשים שהפקידוּת תנהל את הענינים לפי רצוֹנה. יתר על כּן, אני סבוּר, שהפקידוּת האנגלית בּמזרח שלנוּ, מסוּרה מאד, חכמה מאד, גמישה מאד, יוֹדעת להסתגל לכמה וכמה מצבים. אני חוֹשב אוֹתה גם לנוֹעזה מאד ואמיצת לב.

לשאלת הערבים. אני חוֹשב, שבּריילספוֹרד קל לוֹ אוּלי לדבּר על הפרוֹבּלימה הזאת. אנחנוּ חיינוּ שנה בּאוירה זאת. אנחנוּ יוֹדעים ואנחנוּ רוֹאים בעינינוּ כּיצד גידלה הפקידוּת האנגלית את הפרוֹבּלימה הערבית בּפרצוּפה האנטי-ציוֹני, בּתפקידה האנטי-ציוֹני. אינני כּוֹפר, שהפרוֹבּלימה הערבית קיימת, אך היא קיימת בּשבילנוּ, ואינה קיימת בּשביל אנגליה. דרכּם של האנגלים, שהם יוֹדעים לשלוֹל את הזכוּת לשלטוֹן עצמי, כּששלילה זוֹ נוֹחה להם. בּשעה שדיברוּ פה על שלטוֹן עצמי, מוֹעצה מחוֹקקת, ידעוּ האנגלים לשלוֹל את השלטוֹן העצמי מתוֹשבי קפריסין, כּדרך שהם יוֹדעים לשלוֹט על הרוֹב בּעזרת המיעוּט, כּדוּגמת הוֹדוּ. הם יוֹדעים שלא לדאוֹג למצב הפלח בּארצוֹת אחרוֹת, בּעבר-הירדן, בּעיראק, שם השאלה אינה קיימת בּשבילם. ואני חוֹשב, כּי כּשבריילספוֹרד סיפר לנוּ, שהזרם האנטי-אימפריאליסטי בּאנגליה גם הוּא שגרם לשינוּי בּפוֹליטיקה הציוֹנית, טעה טעוּת עמוּקה.

וישנה הסבּרה אחרת, גם היא ערבית – מוּסלמי בּנגל. כּאן לפנינוּ סוּג של הסבּרה אימפרליאליסטית הבּאה בּשעה שאין רצוֹן לגלוֹת את הסיבּוֹת האמיתיוֹת של הפוֹליטיקה. אבל יש הכרח שלא להיפטר בלא הסבּרה וניתן איפוֹא מין בּיאוֹר שיכוֹל כּביכוֹל להתקבּל על הדעת, אבל אין לוֹ רגלים. הארגוּמֶנטַציה בּשם מוּסלמי בּנגַל – פירוּשה, שאנגליה מוּכנה, לשם עניניה, להחריב מפעל הצוֹדק כּשלעצמוֹ. אבל גם הארגוֹמֶנטַציה הזאת אינה נכוֹנה, משוּם שמוּסלמי בּנגַל עניני ארץ-ישׂראל נוֹגעים להם כּשלג דאשתקד. וּבכלל יש מקוֹם לפקפק בּניגוּד הזה שבּין המוּסלמים וההוֹדים המעוֹרר את אנגליה לרכּוֹש את אהדת המוּסלמים. נמצא, שגם הסבּרה זוֹ אינה עוֹמדת בּפני הבּיקוֹרת. עד כּמה אפשר לראוֹת בּהסבּרה על חשש מוּסלמי הוֹדוּ לקדשיהם בּארץ-ישׂראל משוּם פתחוֹן-פה אימפריאליסטי, אנוּ למדים מעוּבדה זוֹ: כּשהוהאבּים נכנסוּ בּשנת 1924 למֶדינה וּלמַכה והם פגעוּ כּמעט בּכל המקוֹמוֹת הקדוֹשים של המוּסלמים והרבה מהם הרסוּ לגמרי, והמקוֹמוֹת, כּאמוּר, מֶדינה וּמֶכה, וההריסוֹת בּאמת הריסוֹת ממש ולא פצצוֹת-שקר על מסגד עוֹמר – הרי העוֹלם המוּסלמי והעוֹלם ההוֹדי כּאילוּ הזדעזעוּ בּאמת. מוּסלמי פרס וּמוּסלמי הוֹדוּ שלחוּ משלחוֹת לחיג’ז, ואלה ראוּ שהנזקים גדוֹלים, ואף על פי כן הכּירוּ בּאִבּן-סעוּד כּשליט חיג’ז. על שוּם מה? על שוּם שכּך רצתה אנגליה. ואנגליה, היוּ לה מאה דרכים ואחת כּדי להתפשר עם מוּסלמי בּנגל. מכּאן, שאינני יכוֹל לקבל את כל ההסבּרוֹת האלה, על כּל פנים כּהסבּרה מלאה של האסוֹן שקרה לנוּ.

ב

כּדי לענוֹת על השאלה, על מה התנכּרה עכשיו אנגליה למפעל הציוֹני, חשבתי כּחוֹבה לעצמי לחזוֹר קצת אחוֹרנית ולשאוֹל, מדוּע נתנה אנגליה את הצהרת בּלפוּר ועזרה למעשׂה בּמשך כּמה שנים למפעל הציוֹני. גם לכך ניתנוֹת כּמה וכמה הסבּרוֹת. אני חוֹשב, שהסבּרה אחת, אנוּ פטוּרים מלהתעמק בּה – היא ההסבּרה שההכרזה ניתנת מתוֹך אהדה לעם העברי, בּשביל לתקן עיווּת שנעשה לוֹ דוֹרי-דוֹרוֹת. אין לכּפוֹר, שאנגלים בּוֹדדים יכוֹל היה גם הגוֹרם הזה למלא אצלם מקוֹם ידוּע, אבל בּפוֹליטיקה האנגלית אין מקוֹם לרגשוֹת כּאלה.

ויש הסבּרה שניה: כּדי לרכּוֹש את אהדת העם היהוּדי בּגוֹלה. וכאן שוּב לפנינוּ דוּגמה של פתחוֹֹן-פה אימפריאליסטי בּּשביל לכסוֹת על הסיבּה האמיתית. אני מפקפק אם כּוֹחה של ההכרזה היה בּאמת יפה לרכוֹש את לבּוֹת היהוּדים האלה, שהיוּ נחוּצים לאנגליה. מוּבן, שהיא לא התכּוונה ליהוּדי פוֹלין ורוֹמניה (זוֹ עמדה עמה בּקשרי מלחמה) אלא, נאמר, שהתכּוונה ליהוּדי אמריקה. אך הדבר היה כּבר אחרי כּניסתה של אמריקה למלחמת העוֹלם ואחרי המהפכה הרוּסית, ואינני חוֹשב, שבּרגע ההוּא היתה אנגליה זקוּקה לסימפַטיוֹת של היהוּדים. על כּל פנים עתה, בּשנה הזאת, כּשהתנוּעה הציוֹנית היא כּבר חזקה יוֹתר לאין ערוֹך משהיתה בּשנת 1917, והיא מרכּזת הרבּה כוֹחוֹת יהוּדיים – עתה לא התחשבה ממשלת אנגליה בּרגשוֹת העם היהוּדי.

ויש הסבּרה שלישית: כּדי להשתלט על ארץ-ישׂראל, החשוּבה מאד לאנגליה. אני מוֹדה בּאוֹתה חשיבוּת, שהרי הארץ הזאת עוֹמדת בּמרכּז ההשתלשלוּת של הפוֹליטיקה האימפריאליסטית. אך חוֹשבני, כּי אנגליה יכוֹלה להשתלט על ארץ-ישׂראל גם בּלי עזרת הציוֹנים, כּדרך שצרפת השתלטה על סוּריה ואנגליה עצמה על עיראק. כּדי להבין למה נתנה אנגליה את הכרזת בּלפוּר, אנחנוּ צריכים להתבוֹנן בּכּמה תהליכים פוֹליטיים מצדה של אנגליה בּחצי-האי ערב. זה למעלה ממאה שנה, שאנגליה עוֹסקת בּמקוֹם הזה. עוֹד לפני מאה שנה כּבשה אנגליה את עַדן ואת עַמן וגם הכריזה על חצר-מות כּמקוֹם של כּיבּוּש אנגלי. דבר עַדן הוּא בּרוּר בּהחלט, משוּם שמקוֹם זה קשוּר בסוּאֵץ. כּאן בּנתה לה אנגליה כּעין גיבּרלטר בּמזרח. את עדן כּבשה משוּם שהתכּוונה לכל מפרץ פרס. וּבאמת ריכּזה אחר כּך כוֹחוֹת גדוֹלים מאד בּמפרץ זה לשני עבריו. בּיחוּד היוּ לה ענינים בּעיראק, בּכללם גם ענינים מסחריים. התגלוּ גם עניני נפט. בּעיקר חשוּב לה המקוֹם הזה על שוּם קשרי תחבוּרה, בּתוֹר דרך לארצוֹת אחרוֹת, בּיחוּד להוֹדוּ, כּלוֹמר כּדרך שניה להוֹדוֹ מלבד סואץ. והיא רכשה לה אוֹתה מתוֹך מלחמה עקשנית וסבלנית מאד, עֶמדה עֶמדה. וכמוּבן שמלחמה זוֹ לא חסרה גם נימוּקים מוּסריים. היא האשימה את צרפת, שהיא מוֹכרת נשק לערבים, האשימה את תוּרכּיה, שהיא עוֹסקת בּמסחר עבדים; השתמשה גם בּרגשוֹת סֶפַרַטיסטיים בּין הערבים. כּוֹחוֹת רבּים השקיעה אנגליה בּיחוּד בּבּגדאד – כּאן לחמה בּחשאי ואפילו בּקוֹל בּכל העלוּל להשתלט על המקוֹם הזה, בּיחוּד בּגרמנים. כּשגרמניה קיבּלה בּשנת 1903 את הזכּיוֹן לבּנין הרכּבת, עשתה אנגליה כּל שבכּוֹחה, להכשילה. והדבר עלה בּידה. משוּם כּך התקרבה גם בּיוֹתר לרוּסיה. וכּאן גם אחת הסיבּוֹת למלחמת העוֹלם. מוּבן שהמלחמה פתחה סיכּוּיים בּלתי צפוּיים, רחבים וגדוֹלים מאד, לפני אנגליה בּנטייתה להשתלט על חצי-האי ערב והיא ניהלה פה אֵילוּ שנים פוֹליטיקה, שאפשר לכנוֹתה בּשם פוֹליטיקה של שגעוֹן ממש, אילוּלא היינוּ חייבים להניח, שהיתה זאת פוֹליטיקה חכמה מאד ועקיבה וּמַסקנית מאד. כּמה דברים בּפוֹליטיקה הזאת ידוּעים ודאי לכוּלנוּ, שהרי לא שנה ראשוֹנה לנוּ שאנו מתענינים בּארצוֹת האלה. בּכל זאת ראוּי לתת סקירה קצרה, לאסוֹף עוּבדוֹת יסוֹדיוֹת של הפוֹליטיקה הזאת.

ג

כּשפשטה המלחמה, ותוּרכּיה לא נכנסה עדיין לתוֹכה, ראה קיטשנר, שהכּיר את עבדאללה בּקאהיר, להתקשר עמוֹ מיד כּדי להכניסוֹ למלחמה. כּשתוּרכּיה נכנסה למלחמה שלח הוּא לעבּדאללה טלגרמה ושאל, אם חוּסיין וּבנוֹ מוּכנים, תמוּרת קוֹנצסיוֹת ידוּעוֹת, להיכּנס למלחמה לצד אנגליה. אוֹתה שעה עצמה התחילוּ האנגלים בּפוֹליטיקה גם עם הוהאבּים, עם אִבּן סעוּד, אף על פי שאִבּן סעוּד וחוּסיין אוֹיבים בּנפש ונלחמים זה בּזה בּמשך עשׂרים שנה. שלחוּ את אִבּן סעוּד וחוסיין אויבים בנפש ונלחמים זה בּזה בּמשך עשׂרים שנה. שלחוּ את אִבּן סעוּד ללחוֹם בּתוּרכּיה, והוּא בּאמת הסכּים לכך. ממשלת אנגליה שלחה אֵכּספֶדיציה וּבראשה עמד פקיד מזהיר, שהאנגלים מתאבּלים מאד על מוֹתוֹ, הוּא שקספיר, שקיפח את חייו בּאֵכּספדיציה זאת. כּשהאֵכּספדיציה לא הצליחה, פתחוּ האנגלים בּפוֹליטיקה מאוּמצת יוֹתר כּלפי חוּסיין והבטיחוּ לוֹ – מה שידוּע ממכתבי מק-מהוֹן – ממלכה ערבית גדוֹלה. למעשׂה הבטיחוּ לוֹ את כּל הממלכה, אלא שקבעוּ תנאי, שיתחַייב לקבּל עצוֹת מהאנגלים, שהמיעצים שלוֹֹ יהיוּ אנגלים בּלבד ואנגליה תהא לה עמדה מיוּחדת בּבּגדאד. אוֹתוֹ זמן נשׂאוּ ונתנוּ עם שליט עַסיר (שצריכה היתה להיוּת חלק הממלכה הערבית) וכּרתוּ עמוֹ בּרית והבטיחוּ לוֹ עצמאוּת שלמה. המשׂא-וּמתן עם חוּסיין בּא לידי סיוּם ידוּע. מק-מהוֹן שלח את המכתב המסיים שלוֹ בּצירוּף עשׂרים אלף פונט, כּדמי קדימה לתשלוּמים הבּאים. אוּלם מתוֹך שאנגליה הבטיחה את כּל עניניה, שכחה את עניני צרפת וזוֹ, משנתגלה לה הדבר, קפצה עליה רוֹגזה מרוּבּה וּממשלת אנגליה היתה מוּכרחה להיכּנס לכלל משׂא-וּמתן מיוּחד עם צרפת, שסיוּמוֹ היה בּהסכּם סַיקס-פיקוֹ, המתעלם מכּל ההבטחוֹת, וּביחוּד מהיקף ההבטחוֹת שניתנוּ לחוּסיין. בּהסכּם זה יש נקוּדה אחת הנראית לי חשוּבה: ארץ-ישׂראל צריכה היתה להיות בּחלקה הגדוֹל נייטרלית, ואף על פי כן הבטיחה אנגליה לעצמה מקוֹם מיוּחד בּחיפה וּבמפרץ עכּוֹ. אוֹתם הימים נשׂאה ונתנה אנגליה עם הציוֹנים והמשיכה בּיחסי ידידוּת יתירה עם אִּבן סעוּד, שלחה אליו משלחוֹת, בּיקשה ממנוּ כּמה בּקשוֹת, הבטיחה לוֹ הבטחוֹת שתתקיימנה אחרי המלחמה. אחת הבּקשוֹת היתה, שהוּא יֵצא להילָחם בּאִבּן רשיד, אחד הוַסַלים הערבים הנאמנים לתוּרכּיה. המשׂא-וּמתן הזה עם אִבּן סעוּד נעשׂה בּניגוּד גמוּר לרצוֹנוֹ של חוּסיין הזקן. היה אפילוּ מקרה, כּשממשלת עיראק – המפקדה הצבאית האנגלית בּה – שלחה משלחת לאִבּן סעוּד, שצריכה היתה לעבוֹר דרך חיג’ז, וחוּסיין לא נתן אוֹתה לעבוֹר והוּכרחה להפסיק דרכּה. ההיסטוֹריוֹן האנגלי מוֹדיע, שהיא שבה כּלעוּמת שבּאה, כּלוֹמר בּשלוֹם. אוּלם יש מקוֹם להניח, שהמנוּחה לא היתה בּתכלית השלימוּת ואפשר שגוֹרלוֹ של חוּסיין נקבע עוֹד בּשנים ההן, כּשניתנוּ לוֹ הבטחוֹת רחבוֹת כּל כּך. עם גמר המלחמה עמדה אנגליה לא בּלבד לפני סכּנה גדוֹלה, שיכוֹלה היתה לבטל וּלערער את כּל התאמצוּתה בּימי המלחמה. היא עמדה לפני הסכּנה של התהווּת ממלכה ערבית גדוֹלה, שהיתה אוּלי יכוֹלה להיוֹת חזקה יוֹתר מתוּרכּיה, שנהרסה בּימי המלחמה. ועל כּן ראתה אנגליה לשוּב וּלהתחיל בּאוֹתוֹ משׂחק ששׂיחקה בּוֹ עשׂרוֹת בשנים, היוֹם בּהצלחה, מחר בּלי הצלחה, עם תוּרכּיה. בּיחוּד גדוֹלה היתה הסכּנה הזאת על שוּם אפיוֹ של חוּסיין שלא היה בּרוּר בּיוֹתר. אנגליה לא היתה בּה ודאוּת, שהממלכה הזאת תהא נאמנה לה. המדינאים האנגלים היוּ על כּל פנים מוּכרחים להביא בּמנין את האפשרוּת שהממלכה הזאת לא תהיה כּל עיקר וַסַלית ונאמנה לאנגליה. ועל כּן, תוֹצאוֹת המלחמה היוּ בּשביל הערבים משוּנוֹת למדי. אפשר להגיד כּמה דברים על חוּסיין הגדוֹל – מה שקיבל על עצמוֹ מילא. והנה מה שיצא בּערך מאוֹתה הממלכה הגדוֹלה, שהבטיחוּ לוֹ – עַדן וחצר-מות וקוּביֵט בּידי אנגליה, נֶג’ד בּידי אִבּן סעוּד, עיראק לעצמה, סוּריה לעצמה, ארץ-ישׂראל לעצמה, עסיר ותימן נשארוּ כמוֹ שהיוּ, ונג’ד בּעצם גם היא כּמוֹ שהיתה. והרי שליט תימן, שליט עסיר, עמדוּ כּל ימי המלחמה לצד תוּרכּיה, והיוּ חיילים נאמנים לה ולחמוּ באנגליה. והם נשארוּ יוֹשבים בּמקוֹמוֹתיהם. ואִבּן רשיד עוֹד זכה להגדלת הנסיכוּת שלוֹ. לי אין על כּל פנים הסבּרה אחרת לכּך, שלוֹרנס וּפילבי נשׂאוּ ונתנוּ עם רוּסיה וצרפת. עם השריפים הקטנים האלה, ועם הציוֹנים וכּל עיקרוֹ של המשא-וּמתן היה לשם תכלית מסוּימת וּברוּרה – להשתלט על חצי-האי ערב ושלא לתת שתקוּם בּוֹ ממלכה ערבית גדוֹלה, שעתידה אינוֹ בּרוּר ואינוֹ בּטוּח. אנחנוּ מילאנוּ בּפוֹליטיקה האנגלית הזאת אוֹתוֹ תפקיד שמילא, למשל, אִבּן רשיד אוֹ שליט עסיר, מילאנוּ את התפקיד בּהפרדת הכּוֹחוֹת של הממלכה הערבית המתוּכּנת, שיכלוּ להשתלט בּמקוֹם הזה. בּמה שאנגליה חילקה כּך את חצי-האי ערב לא גמרה עוֹד – וזה דבר משוּנה למדי – את חשבוֹנוֹתיה עם חוּסיין. בּעצם מתחילה רק עכשיו, כּלוֹמר אחרי המלחמה, ירידתוֹ, כּי רק עכשיו מתחילים עוֹלים כּוֹחוֹתיו של אִבּן סעוּד. הכּת הוהאבּית נעשית כּת עליוֹנה, שלפי דעתוֹ של פילבּי כּדאי להצטרף אליה. אחרי המלחמה עוֹמדת אנגליה בּקשרים אמיצים עם אִבּן סעוּד וגם עם חוּסיין. היא נוֹתנת כּסף לזה ולזה. היא נוֹתנת נשק לזה ולזה, אף על פי ששניהם מלחמה נטוּשה בּיניהם. המלחמה הראשוֹנה פרצה עוֹד בּאביב 1919. סמוּך לגמר המלחמה תוֹמכת אנגליה כּאילוּ בּחוּסיין, אבל אינה נוֹתנת לוֹ עזרה צבאית. אדרבּא, היא נוֹשאה ונוֹתנת עם אִבּן סעוּד, הממשיך גם בעצם המלחמה הזאת לקבּל תמיכתה. שנת 1920 כּאילוּ מציינת את המפלה הגדוֹלה של החוּסיינים – פייצל מגוּרש מסוּריה, עבדאללה מעיראק. היה מקוֹם לחשוֹב, שבּאה השעה הגדוֹלה, שעת הנצחוֹן לאִבּן סעוּד, אך היתה זוּ טעוּת, מפני שבּשנה הבּאה, שנת 1921, שב פיצל לעיראק ועבּדאללה נעשׂה אמיר בּעבר-הירדן, אוּלם בּהבדל עצוּם: בּעוֹד שקוֹדם הכריזוּ על עצמם בּסוּריה וּבעיראק כּשליטים לפי רצוֹנם, שב עכשיו פייצל לעיראק ונעשׂה אמנם מלך, אוּלם שיבתוֹ היתה בּאניה צבאית בּריטית. ואילוּ עבּדאללה הוּקצתה לוֹ אמירוּת בּעבר-הירדן. אלה מעשׂי-צ’רציל, אשר היה בקאהיר ואחר כּך ביקר בארץ-ישׂראל. נמצא, ששניהם עלוּ על כּסאוֹתיהם בּחסד אנגליה, שנתנה גם מיד פיצוּיים לאִבּן סעוּד – הוּא הוּרשה לרכוֹש את אל-חייל ואחר כּך גם את ג’וּף בּצפוֹן. כּשם שהוּרשה, אוֹיב בּנפש לחוּסיינים, להתקרב גם לעיראק וגם לעבר-הירדן. נראה, שאִבּן סעוּד לא רצה להסתפק בּפיצוּיים האלה (לא בּרוּר על מה מגיעים לוֹ פיצוּיים, שהרי בּימי המלחמה לא עזר לאנגליה) והוּא התנפל על עבר-הירדן. מוּבן, האוירוֹנים האנגליים מעיראק הדפוּ אוֹתוֹ אחוֹרנית. סוֹפה של מלחמה זוֹ בּחוֹזים, שקבעוּ את הגבוּלוֹת של נג’ד והבטיחוּ את עיראק. הצד המשוּנה שבּדבר, כּי גם בּימי ההתנפלוּת על עבר-הירדן המשיך אִבּן סעוּד לקבּל, חוֹדש-חוֹדש, מידי אנגליה את חמשת אלפי הפוּנטים שלוֹ. ואילוּ חוּסיין, הוּפסקה תמיכתוֹ הכּספית. כּאילוּ בּיקשוּ האנגלים להגיד לוֹ: הרי הממלכה שלך, פייצל, בּעיראק ועבּדאללה בּעבר-הירדן ואתה בּחיג’ז וזה הכּל, ועליך להבין שזה הכּל. אך הזקן לא הבין. זכר האיש את שירוּתוֹ לאנגליה, זכר את מכתבי מק-מהוֹן, ולא הבין מה שאמרוּ לוֹ. כּשכּמַל פחה הסתלק מן התוֹאר חליף נראה לוֹ לחוּסיין ששׂיחקה שעתוֹ, עמד והכריז את עצמוֹ חליף – והדבר עלה לוֹ בּמחיר רב. זה היה, כּמדוּמני, בּמאי 1924, וּבאוגוּסט 1924 פרצה המלחמה של אִבּן סעוּד בּחוּסיין, ונמשכה, כּמדוּמני, שנה וּמחצה, וכל שנת 1925 עסק אִבּן סעוּד בּכיבּוּש חיג’ז. סוֹפה של המלחמה, שקלייטון חתם בּשם האימפריה הבּריטית על חוֹזה עם אִבּן סעוּד והכּיר בּכיבּוּשוֹ, ואילוּ החליף הגדוֹל נסע בּאניה צבאית בּריטית לקפריסין, וּממנה שב רק בּימים האלה, כּששוּב אין בּוֹ כּל סכּנה. משוּם מה אין בּוֹ שוּב סכּנה? האם משוּם שהוּא חוֹלה? – עברוּ מאז שלוֹש-עשׂרה שנה, ועכשיו כּל התמוּנה בּחצי-האי ערב השתנתנה בּתכלית. אמנם, פייצל יוֹשב בּעיראק ועבּדאללה בּעבר-הירדן בּחסד אנגליה ואוּלם היתה עוֹד שאלה אחת, שגם היא נפתרה בּמשך הזמן הזה, לפני שנתים. אִבּן סעוּד קיבּל הרבּה ושלא כּצפוּי. ומן הדין היה לשאוֹל, אם כּוֹחוֹ לא עלה יוֹתר מדי ואם אין בּוֹ לעתיד לבוֹא משוּם אוֹתה הסכּנה שצפוּיה היתה מחוּסיין.

בּשנת 1927 קרה מקרה משוּנה מאד – כּתבוּ חוֹזה עם אִבּן סעוּד והכּירוּ בּעצמאוּתוֹ הגמוּרה, וכּאילוּ הכּל כּתיקוּנוֹ, וּפתע פתאוֹם עיראק, כּלוֹמר הנציב האנגלי בּבּגדאד, התחיל בּוֹנה מבצר על גבוּל עיראק-נג’ד. מבצר עלוּב מאד, קטן מאד ואיש לא יכוֹל היה להסבּיר, לשם מה נבנה, אבל די היה בּוֹ להעלוֹת רוֹגזם של הוהאבּים, מה שנתגלה בּהתנפלוּיוֹת גם על עיראק וגם על עבר-הירדן. וכן אירע שאנגליה עמדה פתאוֹם בּמלחמה עם בּן-בּרית שלה, אשר לפני שנים מעטוֹת הכירה בעצמאותו וחתמה אתו חוזה-ידידות. התחיל משׂא-וּמתן בּענין המבצר הזה. בּא לועידה קלייטוֹן ואתוֹ באוּ גם בּאי-כּוֹח עיראק ועבר-הירדן, והיה בּזה משוּם רמז, שמדינאי גדוֹל מאִבּן סעוּד היה אוּלי מבין מתוֹכוֹ מה, בּעצם, רוֹצה ממנּו אנגליה ועל מה בּאוּ בּאי-כּוֹח החוּסיינים לועידת השלוֹם. אוּלם אִבּן סעוּד, כּחוּסיין בּזמנוֹ, לא הבין את השׂפה הזאת ולא רצה לוַתר על דרישתוֹ והרס את המבצר. המלחמה התחדשה, וכּאן ראינוּ דבר משוּנה בּיוֹתר. פתאוֹם מרד אחד הוַסַלים הנאמנים בּיוֹתר לאִבּן סעוּד, פייצל אל דרויש – מרד ללא סיבּה בּאדוֹניו, והתחילוּ מאוֹרעות-דמים בּמדבּר. היה זה כּבר בּשנת 1920. נראה שהשנה ההיא היתה שנה פַטַלית לערבים, כּשאחזם בּוּלמוֹס של מאוֹרעוֹת-דמים. היוּ מאוֹרעוֹת-דמים בּנג’ד. סיוּמוֹ של המרד הזה משוּנה מאד, שלא כּצפוּי. נראה, שאִבּן סעוּד עמד סוף-סוף על כּוֹנת האנגלים ורצונם, נזדמן עם פייצל של עיראק בּאניה אנגלית בּמעמדוֹ של הנציב העליוֹן האנגלי. וּבמארס 1930 כּרתוּ בּרית ועל החוֹזה חתמוּ אִבּן סעוּד והחוּסיינים בּבּגדאד. דוֹמני, שזה היה בּאמת מעשה אמנוּת דיפלוֹמטית גבוֹהה, המעיד על בּית-ספר של דוֹרוֹת: להביא את אִבּן סעוּד לכּריתת בּרית-ידידוּת עם החוּסיינים. אילוּ היה בּהם בּאנגלים חוּש בּיוּם דרמטי, היוּ צריכים להזמין גם את לוֹרנס ואת פילבּי לכרוֹת בּרית. אוּלם אנגליה אינה זקוּקה לביוּם כּזה. את המבצר שכחוּ הכּל. ואין נוֹתן דעתוֹ על כּך, אם בּנינוֹ נמשך אוֹ נפסק. אִבּן סעוּד קיבּל עוֹד כּמה פיצוּיים.

אף בּתימן, שאיטלקים ורוּסים עוֹבדים בֻה עבוֹדה מאוּמצת, אירעוּ לפני שנה מאוֹרעוֹת-דמים. מישהוּ מרד בּמישהוּ, והאוירוֹנים האנגלים מעדן היוּ מוּכרחים להתערב, וּלדכֻא. והנה אחרי זה, שלא בּלבד חוּסיין הזקן אלא גם אִבֻן סעוֻד קיבֻל את הלקח ולימדוּ אוֹתוֹ בּינה, ואחרי שהחוּסיינים והוהאבּים כּרתוּ בּרית-שלוֹם – השתנתה כּל הסיטוּאציה מזוֹ שהיתה לפני שלוֹש-עשׂרה שנה. כּמעט כּל אלה ששולטים עכשיו בּערב, פרט לסוּריה, הם וַסַלים אנגלים, ולא בּלבד וַסַלים אשר יוֹשבים על כּסאוֹתיהם בּחסד אנגליה, אלא גם ידידים טוֹבים זה לזה. מכּבר הוּרשה אִבּן סעוּד להשתלט על אל-חייל, אִבּן רשיד כּבר מת, ויוֹרשיו הרגוּ זה את זה. מלבד תימן לא נשאר מקוֹם בּחצי-האי ערב, שאנגליה אינה שליטה בּוֹ בּמאה אחוּזים, ועכשיו, תחת הפירוּד וההפרדה שהיוּ לפני שלוֹש-עשׂרה שנה, בּא האיחוּד, הנחוּץ לאנגליה, בּעיקר לא כּל כּך כּשלעצמוֹ, אף אם גם כּשלעצמוֹ. איחוּד זה הוּא מחוּיב המציאוּת האנגלית, בּיחוּד בגלל קו חיפה-בּגדאד. כּבר העירוֹתי על חשיבוּתה של בּגדאד בּשנים שעברוּ בּשביל כּל הרוֹצה בּשלום בּמזרח שלנוּ. כּשם שהעירוֹתי כּבר על כּך, כּי האנגלים, בּכל החוֹזים השוֹנים הסוֹתרים זה את זה, שסידרוּ בּימי המלחמה, עמדוֹ גם על בּגדאד וגם על חיפה. הסכֵימה הזאת היא בּרוּרה למדי להבלטת הקו הזה ומשמעוּתוֹ. אין זה בּלבד קו מוֹצוּל-חיפה, ענין הנפט. גם זוֹ אמתלה אימפריאליסטית לכסוֹת על המטרוֹת האמיתיוֹת. יש מקוֹם לפקפק, אם הנפט הזה היוֹצא בּזמן הקרוֹב מתוֹך האדמה, יהיה לאנגליה. היא גם אינה שליטה על העינינים האלה. רבּים מעוּנינים בּמקוֹמוֹת-נפט אלה. אין זה בּלבד סוּאץ שני, הדרך להוֹדוּ. זוֹהי דרך בּטוּחה יוֹתר משוּם שמצרים אינה בּטוּחה יוֹתר, פוֹרט סעיד אינוֹ בּטוּח וכן גם פוֹרט פוּאַד, שנבנה כּבר על הצד שלנוּ של הסוּאֵץ, ושנבנה בּמאמצים מיוּחדים, אינוֹ בטוּח אף על פי ששֵם המלך נקרא עליו. והרי בּהוֹדוּ תלוּי כּל גוֹרלה האימפריאליסטי של אנגליה. והיא היתה מוּכרחה לחפש דרכים להגן על הוֹדוּ, לחפש דרכים אליה מלבד סוּאֵץ. חיפה-בגדאד אין זה סוּאֵץ חדש בּלבד, אלא גם הדרך לבּאקוּ ולבּרית המוֹעצוֹת. אינני סבוּר, שאנגליה מתכּוֹננת מיד למלחמה בּברית המוֹעצוֹת, לא לאלתר ולא בּעתיד הקרוֹב, אבל היא מוּכרחה לראוֹת תמיד לנגד עיניה את האוֹיב העצוּם הזה, שהשקיע כּל כּוֹחוֹתיו בּמלחמה בּאנגליה. אין ספק – כּאן גם הדרך לפרס, לתוּרכּיסטן וּלכל המזרח, מפתח כּל המזרח. ואנגליה רצתה לקבּל את המפתח הזה. ולא זוֹ בּלבד שרצתה, קבּלת המפתח הזה היתה בּאמת מטרתה בּימי המלחמה: שאחרי המלחמה יעבוֹר הקו הזה דרך ארצוֹת אנגליוֹת, לא ארצוֹת אנגליוֹת לפי השם, אלא ארצוֹת הנתוּנוֹת להשפעתה ושלטוֹנה של אנגליה. אין בּי ספק שאנגליה תמשיך את הרכּבת הזאת גם ממדינה למכּה. אחר כּך לג’דה. דרך אגב, אנגליה – גם אם אין זוֹ מטרה עיקרית – טרחה להעביר את כּל עליית-הרגל לטריטוֹריה אנגלית בּלבד. בּרוּר שהרכּבת קשוּרים בּה סיכּוּיים, רוָחים, פריחה חדשה, היא מחייבת איחוּד והיא גוֹרם עצוּם לאיחוּד ערב. ואפייני הדבר, כּי בּזמן האחרוֹן דוקא התחילוּ בּחוּגי ערבים שוֹנים לדבר בּמיוּחד על הפדרציה הערבית, סיסמה שחזרה ונשתכּחה כּבר כּמה וכּמה פעמים. וגדוֹלה מזוֹ: בּתוֹך הפדרציה הזאת אין המדבּרים בּה כוֹללים את סוּריה, שנשארה מחוּץ לתכנית בּגדאד-חיפה. והנה חוֹשבני כּי אנוּ מפריעים לאיחוּד הזה, לאנגליזציה הקשוּרה בּאיחוּד הזה. כּשם שהיינוּ נחוּצים, כּכל הנסיכים של עסיר ושל חייל, כּדי לשבּוֹר את האיחוּד הערבי לפני שלוֹש-עשׂר שנה, כּן אנחנוּ מיוּתרים עכשיו, ואוּלי גם מזיקים, כּשהאיחוּד הערבי מתקיים על יסוֹדוֹת אחרים לגמרי, על יסוֹדוֹת אנגליים. והספר הלבן אינוֹ מוּבן, לדעתי, אלא בּאוֹר ההתפתחוּת הזאת. בּאוֹרוֹ בּלבד אפשר להבין מה הם המשפטים של הספר על השאיפוֹת הסֶפַרַטיסטיוֹת של הציוֹנוּת וּביחוּד של הסתדרוּת העוֹבדים, וּמהי הפיסקה שבּספר על חידוּש חיי חברה. מפני שאנגליה רוֹצה בּקוֹלוֹניה ערבית-אנגלית שקטה, אסיאתית. וּכשם שלא ידעה לפני שלוֹש-עשׂרה שנה מה פרצוּפוֹ של חוּסיין, ואיך ינהג כּשיהיה שליט ערב, לא בּרוּר עתה לאנגליה, מה יהיה פרצוּפנוּ בּעתיד הקרוֹב, אם עוֹד נתחזק בּארץ, גוֹרם לאיזוֹ התפתחוּת נהיה בּסביבה הקרוֹבה. זאת היא ההסבּרה והמציאוּת הפוֹליטית, שאנחנוּ עוֹמדים לפניה.

ד

הענין המשוּתף, אשר היה לציוֹנוּת וּלאנגליה לפני שלוֹש-עשׂרה שנה, ניטשטש. הפרשה האנגלית בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת כּאילו מסתיימת והוֹלכת. יש ידים להניח, שאילוּ לא אחזנוּ בשעת-כושר זו לפני שלוש-עשׂרה שנה ולא הגדלנוּ את הישוּב שלנוּ, ולא ריכּזנוּ את כוֹחוֹת העם העברי סביב המפעל בּמידה שהצלחנוּ לעשוֹת זאת, היה כּבר כּיום גוֹרלוֹ כּגוֹרל אִבּן רשיד אוֹ שליט עסיר. ואוּלם אנחנוּ, לא זוֹ בּלבד שהגדלנוּ פה את הישוּב ובּנינוּ כּמה וכּמה דברים, אלא גם התנגדנוּ ועמדנוּ בּפרץ, בּיחוּד בּמשך השנה האחרוֹנה. בּזה הצלנוּ מה שניתן להציל. התנגדוּתנוּ בּמשך השנה זאת הצילה את המפעל הציוֹני. אילוּ שמענוּ בּקוֹלה של “בּרית שלוֹם”, הרי לא זוֹ בּלבד שההווה והעתיד שלנוּ היוּ מוּפקרים, אלא התהליך הזה של הסתפחוּת לערב, שהיה מנת חלקם של כּמה מנסיכי חצי-האי ערב, היה מתקדם בּצעדים גדוֹלים לבלוֹע גם אוֹתנוּ. לאוֹר המציאוּת, מגוּחכת היא כּל הארגוֹמֶנטציה שאנחנוּ שמענוּ בּמשך השנה הזאת מצד אחר, מצד הרביזיוֹניסטים, שאמרוּ לנוּ קוֹדם, שהאנגלים הם ג’נטלמנים והם יוֹדעים לשלם בּעד השטרוֹת שנתנוּ אלא אנוּ צריכים לתבּוֹע את תשלוּם השטרוֹת, ושהאנגלים רצוּ ורוֹצים ומוּכנים לרצוֹת בּהקמת הבּית הלאוּמי, ואילוּ עתה כּשנתבּטלה כּל אוֹתה התוֹרה, הם אוֹמרים שהפקידוּת האנגלית בּמזרח היא קלת-דעת ואינה יוֹדעת את המטרה והדרך. כּך דרכּם של הרביזיוֹניסטים. אבל סבוּרני, כּי גם בּקרבּנוּ יש רבּים המוּכנים להסבּיר בּדרך כּך את המשבּר הגדוֹל הזה בּממשלת הפוֹעלים והם מוֹצאים את הסיפוּק הרב בּגידוּפים כּלפיה. אינני רוֹצה להצדיק אוֹתה בּמשהוּ, אבל אינני חוֹשב שהיא חידשה דבר-מה בּפוֹליטיקה האנגלית. אדרבּא, אלה העוֹשים את הפוּליטיקה האנגלית בּמזרח המשיכוּ אוֹתוֹ הקו, שהתחילוּ בּוֹ לפני שלוֹש-עשׂרה שנה. אמנם, עשׂוּ זאת בגסוּת מיוּחדת, ועשׂוּ זאת נוֹכח הסיסמאוֹת של הממשלה גם בּצביעוּת מיוּחדת, אבל למעשה לא היה פה שוּם חידוּש, שוּם התנַכּרוּת של ממשלת הפוֹעלים אלא המשך הפוֹליטיקה האנגלית בּחצי-האי ערב, משוּם שאנחנוּ היינוּ "קריגס-גֶוינלרֶים (מרויחי-מלחמה), הרוחנוּ הרבה בּימי המלחמה, בּתוֹקף המלחמה – בּעיני האנגלים, לא בּעיני האנשים שלנוּ – התיחסוּ בּכבוֹד למפעל הציוֹני. אנגליה התיחסה אלינוּ כּדרך שהתיחסה לאִבּן רשיד. משוּם שהיה נחוּץ לה, היא נתנה לוֹ נסיכוּת ידוּעה, כּלוֹמר, נתנה לוֹ להרויח בּמלחמה. הוּא הדין בנוּ. אמנם פה שגתה אנגליה שגיאה, עוֹד קוֹדם שידעה, כּי שגיאה היא – אחרי שנים רבּוֹת תדע אוּלי, שזאת היא שגיאה: היא שכחה, כּי מאחוֹרי המפעל הציוֹני עוֹמד כּוֹח חיוּני. עלינוּ הוּטל לתת תשוּבה, לפתוֹר את הפרוֹבּלימה של העם היהוּדי, זאת היא שאלת חיים וּמות לעם היהוּדי. אנגליה אינה יוֹדעת אוֹ אינה רוֹצה לדעת זאת אוֹ אינה מבינה עדיין.

ואם גם ראיתי את המציאוּת הפוֹליטית שלנוּ בּאוֹר עצוּב כּל כּך, אינני מתחרט על התקוּפה האנגלית הזאת, ואני מקבל עלי את האחריוֹת לבּרית עם האימפריאליזם, אף על פי שהמטרוֹת האימפריאליסטיוֹת של הפוֹליטיקה האנגלית בּרוּרוֹת לי לגמרי. כּך דרכּם של אנשי פוֹליטיקה, היוֹם הם מתקשרים עם כּוֹח זה, מחר עם כּוֹח אחר, ואינם מבחינים בּכּוֹח הזה, אם הוּא טוֹב אוֹ רע. בּיחוּד העם היהוּדי אסוּר לוֹ להניח להיסטוֹריה שתעבוֹר על פניו. גילינוּ כּוֹחוֹת גדוֹלים יוֹתר מאשר שליט עסיר. זה תהליך ארוֹך מאד והחיסוּל לא יעלה לה לאנגליה בּנקל. בּתהליך הזה אנחנוּ צריכים להשתמש בּכּל ההזדמנוּיוֹת, בּכּל האפשרוּיוֹת להגבּיר את עבוֹדתנוּ. תוֹלדוֹת הציוֹנוּת ידעוּ כּבר פרשוֹת רבּוֹת, ואם גם הפרשה האנגלית נגמרה, תבוֹא פרשה אחרת, ולא מן הנמנעוֹת הוּא שגם הפרשה הקרוֹבה תהיה שוּב פרשה אנגלית. כּי מה צריכה להיוֹת עכשיו מטרת הפוֹליטיקה שלנוּ? האוֹמר: להחליף את המנדטוֹר – נתפס לאוֹטוֹפיה גמוּרה ומגוּחכת. האנגלים לא ילכוּ מפה. אם אנחנוּ נגיד, שאנחנוּ רוֹצים בּמנדטוֹר חדש, אפשר אפילוּ שאנגליה תבוֹא לחבר-הלאוּמים והיא תדרוֹש מנדטוֹר אחר, אבל היא לא תלך מחיפה. ואם כּי ראיתם אוֹתי חוֹשב דברים גרוּעים על אנגליה, בּכל זאת אינני חוֹשב שהיא גרוּעה מארצוֹת אחרוֹת ושמנדטוֹר אחר – תהיה זאת צרפת אוֹ איטליה – יהיה לנוּ טוֹב יוֹתר ונוֹח יוֹתר ולא יבגוֹד בנוּ כּמוֹ שבּגדה בּנוּ אנגליה. אין בּי שוּם אמוּנה, שמישהוּ יעשה משהוּ לטוֹבתנוּ אנוּ ולא בּעניניו הוּא. וכאשר עניניו ידרשוּ זאת, הוּא יעזוֹב אוֹתנוּ לנפשנוּ.

ישנה עצה אחרת, רדיקלית מאד – לפֹוצץ את האימפריה הבּריטית. אינני יכוֹל לגשת לשאלה זאת מנקוּדת-מבט פוֹליטית בלבד, אם טוֹב אוֹ לא טוֹב לפוֹצץ אם בּכלל עצה זוֹ טוֹבה. בּעד המפעל הארצישׂראלי אינני רוֹצה לשלם כּל מס למישהוּ. כּשם שאני מסרב לשלם מס לפספילד, אוֹ לבריילספוֹרד, אם בּצוּרת עבוֹדה ערבית אוֹ בּצוּרה אחרת, כּך אינני רוֹצה בּדיבּוּר על התפוֹצצוּת האימפריה הבּריטית לשלם מס לאינטליגנט חצי-קוֹמוּניסטי מגרמניה. מנקוּדת-מבט פוֹליטית, אם הדרך הזאת עשוּיה להביאנוּ למטרתנוּ, אני פוֹסל את הדרך הנזכּרת, מפני שהיא דרך ארוּכּה מאד, וּמה שלא נעשה, הרי ה“פיצוּץ” הזה לא יבוֹא מחר אוֹ מחרתים ולא בעשׂר שנים אוֹ עשׂרים וארבעים שנה, והרי אנוּ אין אנוּ יכוֹלים לחכּוֹת זמן רב כּל כּך. מלבד זה, כּשלעצמי, נעשׂיתי אחרי התפוֹצצוּת רוּסיה זהיר מאד לגבי כּל מיני התפוֹצצוּיוֹת. אין איש יכוֹל לדעת מראש מה תביאינה ההתפוֹצצוּיוֹת האלה. אילוּ חלה ההתפוֹצצוּת היוֹם אוֹ מחר, היינוּ עוֹמדים לפני פרוֹבּלימוֹת, שלא היה אוּלי בּכוֹחוֹתינוּ לפתוֹר. עלינוּ לראוֹת את המציאוּת הפוֹליטית כּהויתה – מתהוה והוֹלכת ממלכה ערבית בּצוּרה של פדרציה אוֹ בּצוּרה של התקרבוּת אמיצה מאד. שמא הדין עם פילבּי, ואִבּן סעוּד יהיה בּאמת בּיסמַרק הערבי וישתלט, ודאי בּעזרת אנגליה, ולא בּלעדיה, גם על עיראק וגם על עבר-הירדן ואוּלי גם על סוּריה. לא נעסוֹק עתה בּצורה, אבל על כּל פנים זוֹהי המציאוּת – התהוות הפדרציה הערבית אוֹ התקרבוּת אמיצה מאד של ארצוֹת ערב בּחסוּת אנגליה.

המטרה הפוֹליטית שלנוּ צריכה להיוֹת, לדעתי, להכריח את הכּוֹחוֹת האלה להכניסנוּ למסגרת הזאת, להכריח את אנגליה להתחיל בּפרשה שניה של תוֹלדוֹתיה בּענין הציוֹנוּת. הדבר הזה לא יוּשג בּאפלציה למוּסר, לא יוּשג בּמסגרת הכּוֹחוֹת שישנם כּרגע. משוּם שזאת היא העוּבדה, הרי שהפסדנוּ את המערכה הזאת. הפסדנוּ, מפני שהיינוּ חלשים מדי, וּבכוֹחוֹת שיש לנוּ עכשיו לא נוּכל לתקן, ואנוּ חייבים להשלים עם הפסדנוּ זה לזמן ידוּע – אני חוֹשב לזמן ממוּשך, לכמה שנים – אך הפסד המערכה הפוֹליטית אין פירוּשוֹ הפסד המערכה הישוּבית. מה עוֹשה המנוּצח? הוּא צוֹבר כּוֹחוֹת חדשים, הוּא שוֹאף להיוֹת חזק יוֹתר. זוֹהי המטרה הפוֹליטית שלנוּ. בּדרך כּך בּלבד נוּכל בּמשך הזמן להכריח את אנגליה להתחשב בּנוּ, מפני שאנגליה היא אמנם אכזרית מאד, אוּלם אינה רק אכזרית, היא גם חכמה מאד. בּפוֹליטיקה שלה אין לה ענין בּאידיאלים, גם לא באידיאלים ציוֹניים. יש לה ענין בּכוֹחוֹת, והיא יוֹדעת גם להסתגל לכּוֹחוֹת, להביאם בּמנין, להתחשב בּהם, זוֹהי המטרה שלנוּ: להיוֹת עתה כּוֹח גדוֹל. ואם היה דבר של חידוּש בּניתוּח שלי, הרי אני יוֹדע, שכּאן אהיה דל מאד ולא אחדש דבר, לפי שזהוּ בּהכרח המצב הפוֹליטי שלנוּ, גם משוּם שהרבה דברים אינם בּרוּרים וּבהירים למדי. על כּל פנים, עלינוּ להיוֹת קוֹדם כּל כּוֹח גדוֹל יוֹתר בּארץ. והדבר הזה הוּא בּגדר האפשר גם בּמספרנוּ עתה. אנחנוּ שוֹכחים לעתים קרוֹבוֹת מאד, שכּבר הגענוּ לעשׂרים אחוּז בּארץ. וזהוּ כּוֹח גדוֹל מאד, המסוּגל להשתלט על כּמה וכמה ענפי מסחר וענפי עבוֹדה ומשק הכּספים של המדינה. וזאת התעוּדה הראשוֹנה: להתחזק וּלהתבּצר בּפנים. ואם נרצה ללכת בּעקיבוּת בּדרך הזאת, נהיה גם נתבּעים לקרבּנוֹת גדוֹלים. נהא, למשל, חייבים לרדת מאד בּרמת-החיים שלנוּ, בּשביל להיוֹת כּוֹח חזק יוֹתר. עלינוּ לפנוֹת בּסיסמאוֹת חדשוֹת לגוֹלה, לחנכה להכּרה ציוֹנית אבסוֹלוּטית, להכּרה ציוֹנית שישנה בּנוּ ושאינה עוֹד בּגוֹלה, שאנחנוּ בּעצמנוּ קילקלנוּ אוֹתה, להכּרה ציוֹנית אַבסוֹלוּטית שאינה תלוּיה בּכל עמדה, לא בּאנגלים אוֹ בּערבים אוֹ בּגוֹרם חיצוֹני אחר, שאנחנוּ בּעצמנוּ, התנוּעה הציוֹנית הכּללית בּמידה יוֹתר גדוֹלה, אוּלם גם תנוּעת העבוֹדה בּמידה לא קטנה בּיוֹתר, חטאנוּ הרבה, כּי תחת ההכּרה הציוֹנית האבסוֹלוּטית נתַנוּ שמוֹת מצלצלים, – התנוּעה הכּללית נתנה את השמוֹת בּלפוּר, צ’רציל, לוֹיד ג’ורג' ואחרים, אנחנוּ נתנוּ את מקדוֹנלד, בּריילספוֹרד וכו', נתַנוּ תעוּדוֹת והרגלנוּ את הגוֹלה לסמוֹך על התעוּדוֹת וןהרגלנוּ את הגוֹלה לחשוֹב, כּי משזכּינוּ בּתעוּדוֹת נוּכל לעשוֹת את העבוֹדה, ומשנעשוּ התעוּדוֹת פלסתר, שוּב לא נוּכל לעשׂוֹתה. עלינוּ לתבּוֹע מהגוֹלה המשך העבוֹדה בּכל התנאים, ונמשיכה. אוּלם אינני חוֹשב שנוּכל לשוּב עכשיו לתנוּעה כּדרך “חוֹבבי ציון”. לא בּכדי באה לפני שלוֹשים שנה המדיניוּת הציוֹנית לרשת מקוֹמם של “חוֹבבי ציוֹן”. אם גם נרחוֹש יתר כּבוֹד ל“חוֹבבי ציוֹן” מאשר לאנשי המדיניוּת הציוֹנית – כּמוּבן, מלבד הרצל – ואם גם ידענוּ כּי “חוֹבבי ציון” הם שהצילוּ את התנוּעה הציוֹנית ממשבּר ידוּע, מפשיטת רגל אידיאוֹלוֹגית וּמעשׂית. אוּלם עכשיו, אחרי שלוֹשים שנה, וּביחוּד אחרי התקוּפה האחרוֹנה, לא יתכן שנשוּב ל“חוֹבבי –ציוֹניוּת”, – כּלוֹמר, שאנחנוּ נשוּב לעבוֹדה ישוּבית בּלבד, ושנראה אוֹתה אפשרית בּכל התנאים בּהיקף הנחוּץ לנוּ ושהיא-היא שתביא אִתה את הגאוּלה. בּלי קו פוֹליטי בּרוּר, לא נוּכל עכשיו גם להתקדם למעשה בּצעדים הנחוּצים לנוּ, לא נוּכל בּלעדיה לקיים את התנוּעה בּגוֹלה.

עשׂיתי חשבּוֹן וניתוּח עצוּב כּל כּך, רצוֹני להוֹסיף לחשבּוֹן הזה עוֹד מלה אחת: מעוֹלם לא הייתי ציוֹני מאמין כּמוֹ בּימים האלה. אני יוֹדע, שסכּנוֹת גדוֹלוֹת מאד צפוּיוֹת לנוּ, ואנוּ נדרשים לעבוֹדה עצוּמה ונהא נתוּנים בּמצבים חמוּרים, שלא היינוּ אוּלי נתוּנים בשכּמוֹתם. אך המשבּר הזה דוקא, אוּלי הוּא יבריא את המפעל שלנוּ ויסיר מעליו דברים תפֵלים וּטפֵלים, בּטלנוּת, רשלנוּת וּבזבּוּז. הוּא גם יטהר בּוֹ כּמה דברים, גם יכוונוֹ לקראת פוֹליטיקה קבוּעה יוֹתר, נכוֹנה יוֹתר מזוֹ שעשינוּ בּה ושהיינוּ מוּכרחים לעשוֹתה עד היוֹם.

כ“ט כסלו תרצ”א (19.12.1930)

---

הערך המעשי של איגרת מקדונלד

מאת

משה בילינסון

א

אילוּ היינוּ רשאים להעריך את איגרת מקדוֹנלד לד"ר וייצמן רק לפי ההכרזוֹת הכלליוֹת שבה, היינוּ יכוֹלים לגמוֹר עליה את ההַלל. העוּבדה עצמה, שממשלה כּבּירה, הטרוּדה מאד בּעניניה המרוּבּים, ישבה עם שליחינוּ אל שוּלחן אחד, הקשיבה בּסבלנוּת לבּיקוֹרת החריפה שלנוּ, הכּירה בּכמה מטענוֹתינוּ – עוּבדה זוֹ כּשהיא לעצמה, עלוּלה לגרוֹם לנוּ סיפוּק ונחת-רוּח. ואשר לנוּסחאוֹת הכּלליוֹת של התעוּדה, המדברוֹת על כּוָנוֹת הממשלה, הרי בּרוּבּן הן בּהירוֹת, בּרוּרוֹת וכּתוּבוֹת בּסגנוֹן ידידוּתי. ואמנם, מנקוּדת-מבּט זוֹ קיבּלה האיגרת את הערכתה השלמה בעתוֹנוּת העברית. ואוּלם לנוּ אסוּר להסתפק בּהערכה כּזאת. המשבּר הפוֹליטי הכּבד העוֹבר עלינוּ יהפך למשבּר-שוא, אשר רק יסוּרים בוֹּ ואין בּוֹ משוּם בּרכה לנוּ, אם לא נלמד ממנוּ כּלל פוֹליטי גדוֹל זה: להתיחס בספקנוּת לנוּסחאוֹת ולהכרזוֹת. בּה, בּספקנוּת הזאת, קניננוּ הפוֹליטי האחד שרכשנוּ לנוּ בּחדשים האחרוֹנים וּבעדוֹ שילמנוּ מחיר עצוּם.

כּשפוּרסמה הצהרת בּלפוּר ואחר כּך טוֹפס המנדט, עם ההקדמה היפה שבּוֹ, תקענוּ בּשוֹפר הגאוּלה. ואילוּ היינוּּ בּאים לנסח עכשיו את המנדט, ואילוּּ שׂררה עכשיו האוירה ההיא ששׂררה בּעוֹלם המדיני לגבּי הציוֹנוּת בּשנים ההן – משנת 1917 עד שנת 1922 – ודאי לא היינוּ גם עכשיו מוַתרים על ההקדמה היפה ההיא למנדט, אוּלם היינוּ מנסים לנסח בּאוֹפן אחר את הסעיפים המכריעים שבּוֹ, וּבמקוֹם ההתחיבוּיוֹת הכּלליוֹת “לסייע” ו“לעזור” וּ“להקל”, היינוּ קוֹבעים בּאוֹפן מפוּרש מעשי וקוֹנקרטי, מה הן חוֹבוֹתיה של האדמיניסטרציה הארצישׂראלית וכּיצד עליה לקיים את הסיוּע והעזר וההקלה. כּי מה בּצע בּנוּסחאוֹת יוּרידיוֹת וּפירוּשיהן, אם למדנוּ לדעת, שהעוֹלם מתנהל לא על-ידי יוּריסטים, אלא על-ידי מדינאים, הנתוּנים לכל השפעה של כּל מאוֹרע פוֹליטי. צעקנוּ חמס על הסתירוֹת אשר בּין מעשי האדמיניסטרציה וּבין רוּח-המנדט ואוֹתיוֹתיו – והצעקה הוֹעילה לנוּ מעט מאד. כּי העוֹלם עדיין איננוּ מתנהל על-ידי אנשי-מוּסר, הנאמנים לכּל הבטחה שהבטיחוּ, אלא על-ידי אנשים השוֹמרים על עניניהם. את הנסיוֹן הזה, הרב והמר, שלמדנוּ מתוֹלדוֹת המנדט, עלינוּ לזכוֹר גם בשעוֹת נצחוֹן.

לא הכרזוֹת ולא הגדרוֹת כלליוֹת קוֹבעוֹת את הפוֹליטיקה המעשית של יוֹם-יוֹם, אשר בה חיינוּ תלוּיים, אלא נוֹרמוֹת מסוּימוֹת לעבוֹדה, חוּקים המבטיחים את המשא-וּמתן הכּלכּלי, החברתי, המשפטי. גם לשאלה, הנראית לרבּים כּשאלה המרכּזית של עבוֹדתנוּ – היא שאלת האדמיניסטרציה ויחסה לעבוֹדתנוּ – אין, לפי דעתי, פתרוֹן ממשי בּלתי אם על-ידי קביעת נוֹרמוֹת לעבוֹדה. הכּרה הזאת בּדבר הערך היחסי של ההכרזוֹת, היא בשבילנוּ, אשר התחלנוּ רק עתה בּחיים פוֹליטיים עצמיים, משוּם חידוּש. בּקרב העמים, שיש להם נסיוֹן מדיני כּל שהוּא, הכּרה זוֹ מוּסכּמת היא וּמוּבנת מאליה. לא יתוּאר, שתעוּדה פוֹליטית בּין שתי מדינוֹת, תכלוֹל בּקרבה רק דברים של הבּעת רצוֹן טוֹב, של כּוַנוֹת רצוּיוֹת והכּרת זכוּיוֹת מוּפשטוֹת. לא יתוּאר שיחתם חוֹזה, איזה שהוּא, – מסחרי, צבאי, מדיני, – בּין שני עמים, שבּוֹ יהיה כּתוּב, שהעמים האלה מכּירים בּזכוּיוֹת ההדדיוֹת וּמחליטים לחיוֹת בּשלוֹם זה עם זה אוֹ לעזוֹר איש לרעהוּ – ותוּ לא. כּל הדברים האלה, בּבחינת הקדמה הם, וערך להם אם אחריהם בּאים סעיפים מעשיים, פרוֹזאיים מאד – על המכס ועל יחידוֹת צבאיוֹת, על אוֹפן סידוּר הסכסוּכים ועל פעוּלוֹת מסוּימוֹת, המוּתרוֹת אוֹ אסוּרוֹת. ואין בּזה שוּם זלזוּל בכּבוֹד האנשים החתוּמים על החוֹזה, אלא יש בזה רצוֹן טבעי והכרחי לבנוֹת את היחסים ההדדיים על יסוֹדוֹת בטוּחים.

אמנם, אצלנוּ, כּשאנוּ בּאים להעריך תעוּדה פוֹליטית, ישנוֹ – וּמוּכרח תמיד להיוֹת – חשבּוֹן כּפוּל: מבּחינה מעשׂית ומבּחינת הפרֶסטיג’ה, כּלפי חוּץ וּכלפי פנים. אין אנוּ בּמצבוֹ של עם, אשר זכוּיוֹתיו היסוֹדיוֹת אינן נתוּנוֹת בּשוּם ספק, ועל כּן אין הן טעוּנוֹת כּלל אישוּר והכּרה. צרפת אינה מעוּנינת כּלל שבּחוֹזה שהיא כּוֹרתת עם איטליה אוֹ עם אנגליה יהיה כּתוּב, כּי לצרפתים יש זכוּת על אדמת צרפת. אדרבּא: סעיף כּזה בּחוֹזה היה נחשב לעלבוֹן ששוּם מדינה בּלתי תלוּיה לא היתה מסכּימה לוֹ. לגבּי דידן – שאני. אנוּ עוֹדנוּ לוֹחמים על הכּרת זכוּיוֹתינוּ היסוֹדיוֹת ועוֹד רבּים הכּוֹפרים בּזכוּיוֹתינו אלה. אנוּ עוֹדנוּ מתאמצים ליצוֹר לנוּ מעמד בּין-לאוּמי מוּכּר, ועוֹד מכשוֹלים רבּים פזוּרים על דרכּנוּ. על כּן יש לתעוּדוֹת פוֹליטיוֹת אצלנוּ ערך של פרֶסטיג’ה כּלפי חוּץ, וגם כּלפי פנים. יש בּאישוּר זה משוּם כּוֹח מעוֹרר לתנוּעה, כּוֹח מוֹשך את ההמוֹנים היהוּדים, אשר הכּרת חוּלשתם המדינית השתרשה כּה עמוֹק בּקרבּם, עד שיש צוֹרך בּדברי סעד וסיוּע מצד כּוֹחוֹת מדיניים מכריעים. ואוּלם חשבוֹן ה“פרסטיג’ה” הזה, שהוּא הכרחי ומוּצדק, אינוֹ יכוֹל לטשטש את החשבוֹן המעשי. גם את הלקח הזה עלינוּ ללמוֹד מן החדשים האחרוֹנים. אי-אפשר להכּחיש, כּי היתה השפעה עצוּמה להצהרת בּלפוּר ולמנדט על המוֹני עם ישׂראל, ואוּלם בהסתמכוּתנוּ על התעוּדוֹת האלה עברנוּ על כּל מידה המוּתרת לנוּ. בּכל תעוּדה “טוֹבה”, שאין בּה אלא הכרזוֹת ונוּסחאוֹת, כּרוּכה לנוּ סכּנה של חידוּש אשליוֹת, של הסתמכוּת מוּפרזת על עזרת חוּץ, של חינוּך מדיני מוּטעה. העם העברי לא יבנה את עתידוֹ בּארץ אם לא ישתחרר מן ההכּרה וההרגשה, שבּכוֹחוֹתיו הוּא בּלבד לא יוּכל לעשוֹת מאוּמה, ושבּוֹ בּרגע שהכוֹחוֹת המדיניים הגדוֹלים עוֹזבים אוֹתוֹ לנפשוֹ, אבדה תקוֹתוֹ. העם העברי לא יצא מן המיצר אם לא יתכּוֹנן לפוֹליטיקה עצמאית – מוּתאמת לכּוֹחוֹתיו, המתבטאת בּיחוּד בּפעוּלת-בּנין, ואם לא תצמח ותגדל בּלב העם ההכּרה, שאמנם אנוּ תלוּיים מאד-מאד בּכּוֹחוֹת חוֹץ, ואוּלם גם אחרי שהם פוֹנים לנוּ עוֹרף, עוֹד לא פסוּ הדרכים ולוּ גם תהיינה צרוֹת וקשוֹת מאד. בלעדי זאת – נהיה תמיד כּ“חוֹמר ביד היוֹצר”, ללא רצוֹן עצמי.

מלבד זאת: איננוּ רשאים עוֹד, כּשמוֹפיעה תעוּדה פוֹליטית חדשה, לשאוֹל את עצמנוּ להשפעתה הציבּוּרית על עמנוּ אנוּ בּלבד. שאלת ה“פרֶסטיגה” קיימת לא רק בּשבילנו. בּשנת 1917 היו הרבּה דברים סתוּמים לנוּ ולא הרבּינו לחשוֹב על השפעת ההצהרה על העוֹלם החיצוֹני, בּיחוּד על העוֹלם הערבי. אוּלי גם לא היה אז כּל מקוֹם אוֹביקטיבי לשאלוֹת כּאלה. עכשיו, בּשנת 1931, השתנה המצב גם מבּחינה זאת. בּעולם הערבי ובּמקצת גם בּעוֹלם החיצוֹני, השתרשה ההכּרה המסוֹרסת, המסוּלפת, ואוּלם קיימת בּתוֹר גוֹרם מדיני – שכּל תעוּדה טוֹבה ליהוּדים, ממילא היא רעה לערבים וּלהיפך. הנה, כּשהוֹפיע “הספר הלבן”, פרצה שמחה בּמחנה הערבי, אם כּי תכנוֹ של הספר היה אפסי לגבּי הענינים החיוֹניים של הערבים. די היה להם שהספר העליב את היהוּדיים. ואיגרת מקדוֹנלנד עוֹררה התרגזוּת בּמחנה הערבים, אם כּי אין בּה שוּם דבר המבשׂר רעוֹת לענינים החיוּניים של הערבים – די להם שהוּא הסיר את הדיבּוֹת והעלבּוֹנוֹת ממפעל היהוּדים. את התגוּבה הזאת – המעוֹררת כּוֹחוֹת בּמחנה המתנגדים, המלכּדת אוֹתם, העלוּלה להוֹציא מממשלת המנדט “קוֹמפֶנסַציות”, ואלה אוּלי מכריעוֹת יוֹתר מהכרזוֹת טוֹבוֹת לגבינוּ – אין אנוּ רשאים להוֹציא מן החשבוֹן. אין זאת אוֹמרת שעלינוּ לוַתר, מתוֹך התחשבוּת בּאחרים, על התעוּדוֹת ה“טוֹבוֹת”. עלינוּ רק לעיין, אם ערכּן המעשׂי שקוּל כּנגד הצדדים השליליים הכּרוּכים בּוֹ.

חוֹבה, איפוֹא, עלינוּ להעריך את איגרת מקדוֹנאלד לא רק מנקוּדת-המבּט של ההכּרה המחוּדשת בּזכוּיוֹתינוּ, שנשללוּ בּ“ספר הלבן”, של סילוּק דיבּוֹת, של העמדת דברים על אמיתם, אלא גם מנקוּדת-המבּט של ההגדרוֹת והנוּסחאוֹת המעשיוֹת, שישנן בּאיגרת. הן גם את “הספר הלבן” לא דחינוּ בּגלל העלבּוֹן שבּוֹ בּלבד, אלא בּיחוּד בּגלל הסיכּוּיים לפרשת מעשׂים אדמיניסטרטיביים מסוּימים שהיוּ כּרוּכים בּוֹ.

ב

שני הישגים מעשיים ישנם, לפי דעתי, בּאיגרת מקדוֹנלד. הישג ראשוֹן: הגדרה מדוּיקת של המוּשג “ערבים מחוּסרי קרקע”, אשר לגבּיהם קיימת התחיבוּת מיוּחדת של ממשלת המנדט. לפי איגרת מקדוֹנלד אין מוּשג זה מתכּוון לכּל 29 האחוּזים של הפלחים הארצישׂראלים, אשר לפי הדין-וחשבּוֹן של סימפסוֹן אין להם קרקע (ונניח לרגע, כּי המספרים נכוֹנים) אלא רק לאלה הערבים אשר אפשר יהיה להוֹכיח, כּי הם נוֹשלוּ מקרקעוֹתיהם מפני שהאדמה עברה לידי יהוּדים, ולא קיבלוּ כּל אדמה אחרת שיוּכלוּ להיאחז בּה אוֹ כּל משלח-יד אחר שיהא משׂבּיע רצוֹן באוֹתה מידה. הגדרה זאת היא כּה מדוּיקת וּמפוּרטת, שנדמה, כּי ניצלנוּ מסכּנת תביעוֹת בּלתי מוּגבּלוֹת וּבלתי צוֹדקוֹת. ניצלנוּ מהוֹפעוֹת כּל מיני אנשים, שפעוּלתנוּ ההתישבוּתית לא נגעה בּהם כּלל אוֹ גם נגעה בּהם לטוֹבה וּבכל זאת היוּ יכוֹלים, לפי הביטוּיים הכּלליים והסתוּמים של דין-וחשבוֹן סימפסוֹן ו“הספר הלבן”, להוֹפיע בּפני ממשלת המנדט ולתבּוֹע את התישבוּתם בּשוּרה הראשוֹנה וּלעכּב את הפעוּלה ההתישבוּתית היהוּדית. בּמידה שישנם עוֹבדי-אדמה, שסבלוּ באמת מחמת עבוֹדתנוּ ונשארוּ בּלתי מסוּדרים, לא בעבוֹדה חקלאית ולא בּמשלוֹח-יד אחר – בּמידה זוֹ עלינוּ להכּיר בפה מלא, בּלי כּל מרירוּת והתנגדוּת, כּי קיימת חוֹבה לדאוֹג להם. הן הכרזנוּ תמיד, שאין אנוּ רוֹצים להיבּנוֹת מאסוֹנם של אחרים, ולהכרזה הזאת נישאר נאמנים גם בּמעשׂים. אם התקוֹממנוּ נגד נוּסחאוֹת “הספר הלבן” בּשטח הזה, לא התקוֹממנוּ נגד עצם הענין, אלא אך נגד הטלת הדוֹפי על כּל המפעל הארצישׂראלי, ונגד הספֶקולציה הדימוֹרליזַציה ועיכּוּבי פעוּלתנוּ, שנוּסחאוֹת אלוּ פתחוּ להם פתח רחב.

ההישׂג המעשׂי השני אשר בּאיגרת מקדוֹנלד הוּא: הכּרת אַמת-מידה חדשה בּקביעת חלקוֹ של הפוֹעל העברי בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּמוּניציפליוֹת, לפי השתתפוּת היהוּדים בהכנסוֹת הציבּוּריוֹת. על העקרוֹן הזה לחמנוּ בּמשך כּמה שנים ולחמנוּ לשוא, עתה הוּכּר בּעקרוֹן ויש בּוֹ בּלי ספק תריס נגד הניצוּל השיטתי של משלם-המסים היהוּדי. ואוּלם הנוּסח אינוֹ מלא ואינוֹ מדוּיק די צרכוֹ. לפנינוּ כּאן הכרזה יוֹתר מאשר נוֹרמה מסוּימת. כּתוּב בּאיגרת כּי “יש להביא בחשבון את תביעת הפוֹעלים היהוּדים לחלק הראוּי בּעבוֹדה המצוּיה. מתוֹך התחַשבוּת בחלקם של היהוּדים בּהכנסוֹת הציבּוּריוֹת”. הבּיטוּיים אשר הדגשתי נוֹתנים מקוֹם לשימוּש גמיש מאד. לא מספרים ולא אחוּזים לפנינוּ, אלא הוֹראוֹת כּלליוֹת. אם נניח שלפי אַמת-המידה הקיימת (מספר מחוּסרי-העבוֹדה, לחץ פוֹליטי וכו') תקבּע האדמיניסטרציה את מספר הפוֹעלים היהוּדים בּמפעל ממשלתי גדוֹל – נאמר: בּנמל חיפה – למאה. ואחר כּך, מתוֹך “התחשבוּת” בּחלקם של היהוּדים בּהכנסוֹת, תוֹסיף עוֹד עשרה אוֹ עשרים, לא יהיה בּידינוּ כּל נשק מספרי כּדי להילחם על זכוּתנוּ המעשית, ונצטרך שוּב להסתמך על “רוּחה” של האיגרת. בּכל זאת, עצם הכּרת העקרוֹן החדש הזה, – החדש לגבּי הפרַקטיקה האדמיניסטרטיבית כּמוֹ שהיתה עד כּה – יש בּוֹ משוּם הישג.

בּשאר השאלוֹת המעשיוֹת, בּמידה שהאיגרת נוֹגעת בּהן, ההישגים הם פוֹרמַליים בּלבד, בּבחינת נוּסחאוֹת והכרזוֹת.

שאלת העליה. שאלה זוֹ אוּלי החשוּבה בּיוֹתר בּשבילנוּ, עצב מרכּזי של כּל עבוֹדתנוּ. “הספר הלבן” ניסה לקשוֹר אוֹתה בּמצב העבוֹדה גם בּקרב הערבים כּלוֹמר, לתבּוֹע מהמפעל הציוֹני דאגה וסידוּר לארץ כּוּלה, להטיל את העוֹל – המוּטל על הממשלה ועל השכבוֹת העליוֹנוֹת של הערבים – על התוֹרם היהוּדי בּחוּץ-לארץ. הסכּנה הזאת טרם חלפה גם לאחר פרסוּם האיגרת. התעוּדה מחלקת את המשק הארצישׂראלי לשלוש חטיבוֹת: משק עברי, משק ממשלתי-מוֹניציפלי ומשק כּללי, כּלוֹמר, למעשה, משק ערבי. אשר למשק הממשלתי-מוֹניציפלי יצאנוּ, כּאמוּר, בּהישג-מה: “התחשבוּת” בּחלקם של היהוּדים בּהכנסוֹת הציבּוּריוֹת, ואשר למשק הכּללי, הרי נשאר בּתקפוֹ העקרוֹן של הספר הלבן – המצב הכּללי של העבוֹדה, הן בּין הערבים והן בּין היהוּדים. כּשהשאלה עוֹמדת בּשטח זה, אין לטעוֹן נגד השימוּש בּעקרוֹן הזה. כּאן צוֹדק הוּא. ואוּלם לגבי המשק העברי, בּיטוּיי-האיגרת הנם פחוֹת מסוּימים וּבּרוּרים. כּאן לא כּתוֹב, בּכל הפשטוּת, כּמשפטוֹ של המשק הכּללי: “יש להביא בּחשבוֹן את הגוֹרמים המשפיעים על הבּיקוּש של פוֹעלים יהוּדים”, אלא המשפט נמשך: “בּשביל עבוֹדוֹת, אשר בּהיוֹתן תלוּיוֹת בּהוֹן יהוּדי אוֹ הוֹן יהוּדי בּעיקרוֹן, לא תיעשינה אוֹ לא היוּ נעשוֹת, אלא אם כּן היוּ נמצאים לכּך פוֹעלים עברים”. אמנם, המשפט בּנוּי כּאילו בּצוּרת תיאוּר וביאוּר של המצב כּהוַיתוֹ – ההוּן היהוּדי מעוּנין בּפוֹעלים יהוּדים, אחרת לא היה בא, ועל כּן מוּתרת העליה היהוּדית לצרכיו. ואוּלם קל מאד לפרש את המשפט הזה גם בּתוֹר תנאי. האוּמנם כּל העבוֹדוֹת התלוּיוֹת בּהוֹן היהוּדי לא תיעשינה אוֹ לא היו נעשׂוֹת אלא אם כּן היוּ נמצאים לכּך פוֹעלים עברים? האוּמנם לא היה בעל “נוּר” משקיע את הוֹנוֹ בּארץ, כּי אם בּתנאי שירשוּ לוֹ להעסיק רק פוֹעלים יהוּדים? האוּמנם היה עוֹשה כּן כּל בּעל פרדס? ומה על המפעלים הגדוֹלים, אשר הוֹנם אמנם יהוּדי בּעיקרוֹ ואוּלם היקף ארצי להם? תיאוּר האיגרת, אם תיאוּר בּלבד הוּא, איננוֹ מתאים, בּהחלטוֹתיו, למציאוּת הארצישׂראלית הרבגוֹנית, והמציאוּת עלוּלה לשבוֹר אוֹתוֹ בּכּל רגע. ועל-כּן עלוּל המשפט התיאוֹרי בּלבד ליהפך בּקלוּת לתנאי, זאת אוֹמרת, כּי נשקפת סכּנה שנצטרך אוּלי להוֹכיח, בּכל מקרה וּמקרה, כּי הוֹן פוֹלני – הוֹן קוֹנקרטי זה – לא הוּשקע (אוֹ לא היה מוּשקע) בּארץ, כּי אם על מנת להעסיק פוֹעלים יהוּדים. הוֹכחה בּלתי-אפשרית כּמעט בּהרבה מקרים – מלבד לגבּי ההוֹן הלאוּמי של הקרנוֹת – ולא נוֹחה מבּחינה פוֹליטית. אפילוּ לגבּי ההוֹן הלאוּמי.

החסרוֹן העיקרי של כּל הסעיף הזה, על הישגיו ועל סכּנוֹתיו, מוּנח, נדמה לי, בּחוֹסר נוֹרמה מספרית אוֹ נוֹרמה של עוּבדה מסוּימת. הסעיף מקיים את השגחת האדמיניסטרציה על העליה וּמגדיר את ההשגחה הזאת בּ“התחַשבות”, בּשיקוּל דעת, בּפירוּשים, וכל אלה קל להם, בּאוירתנו הידוּעה, ליהפך למקוֹר של שרירוּת לב.

ג

איגרת מקדוֹנלד מכּירה בּזכוּת הסוֹכנוּת לקיים את העקרוֹן של העבוֹדה העברית. בּהכּרה הזאת בּלבד לא הרוַחנו כּלוּם. אחרת גם לא יכוֹל להיוֹת. לא יתכן כּל חוֹק המכריח נוֹתן-עבוֹדה יהוּדי להעסיק דוקא פוֹעלים שלא הוּא בּוֹחר בּהם. השאלה היתה, אם לשימוּש בּעקרוֹן זה תהיינה תוֹצאוּת בּפוֹליטיקה הממשלתית לגבּי העליה. הסכּנה היתה, שמא תסגוֹר הממשלה את שערי הארץ בּפני העוֹלה היהוּדי, כּל עוֹד יהיוּ מחוּסרי-עבוֹדה ערבים בּארץ, ותשבּוֹר על-ידי כּך בּעקיפין את עקרוֹן העבוֹדה העברית. האיגרת טרם הוֹציאה אוֹתנוּ מגדר הסכּנה הזאת. כּתוּב בּה שהממשלה “תהיה מוּכרחה להתחשב” בּשימוּש העקרוֹן של העבוֹדה העברית – כלומר: תקח אוֹתוֹ בּחשבּוֹן בּקביעת הפוֹליטיקה של העליה שלה – בּמקרה שבּגלל השימוּש הזה “יהיוּ פוֹעלים ערבים נדחקים מעבוֹדתם אוֹ יחמיר חוֹסר העבוֹדה הקיים”. את החלק הראשוֹן של המשפט הזה יש, כּנראה, להבין במכּוּון נגד “כּיבוּש העבוֹדה”. בּמוֹשבוֹת הגדוֹלוֹת, למשל, וּמשוּם שלא הוּסבר מהי עבוֹדת הערבים שאסוּר לדחוֹק אוֹתה, אם המכוּון הוּא גם לעבוֹדה עוֹנתית – אי-אפשר לחזוֹת מראש את היקף השימוּש בּפסקה הזאת. והיא איננה יחידה. המשפט יש לוֹ חלק שני: “אם יחמיר חוֹסר-העבוֹדה הקיים” – והחלק הזה כּל כּך גמיש הוּא, כּל כּך בּלתי בּרוּר וּבלתי מסוּים בּשימוֹשוֹ המעשׂי, שמוּצדקים, לפי דעתי, חששוֹת גדוֹלים מאד, והן כּל אלה אפשר היה למנוֹע על-ידי הוֹדעה פשוּטה וּברוּרה, ללא הגבּלוֹת, כּי עקרוֹן העבוֹדה העברית נכנס בּגדר הזכוּיוֹת האזרחיוֹת האלמנטריוֹת, ועל כּן אין לממשלה ענין בּוֹ, כּשם שאין לה ענין בּעקרוֹן העבוֹדה הערבית, הקיים למעשה, בּמשק הערבי. על כּל פנים, לגבּי התעוּדה אשר תפקידה היה “להסיר טעויות בהבנה ובתפיסה”. סעיף זה בכללו משונה למדי.

ואשר להתישבוּת הצפוּפה של היהוּדים על הקרקע, נוּסחאוֹת האיגרת סתוּמוֹת בּמידה כּזוֹ, שאי-אפשר כּיוֹם להגיד אם התקדמנוּ בּשטח זה לעוּמת מה שהיה כּתוּב בּספר הלבן. בּודאי: הבטחה בּדבר “החקירה, כּדי לברר מה הן אדמוֹת הממשלה אוֹ אדמוֹת אחרוֹת, העוֹמדוֹת אוֹ אשר אפשר להעמידן בּדין לרשוּת ההתישבוּת הצפוּפה של היהוּדים” – ההבטחה הזאת טוֹבה לאין ערוֹך מהפסוּקים המוּחלטים של דין-וחשבּוֹן סימפסוֹן. ואוּלם כּל עוֹד החקירה הזאת לא נגמרה, אין לנוּ בּטחוֹן שתוֹצאוֹתיה תהיינה טוֹבוֹת מחקירת סימפסוֹן. ואף הסיכּוּיים “להגשת העצוּמוֹת” אין בהם כּל ערוּבּה, שהחקירה הממשלתית החדשה לא תתנהל בּדרך “האוירית” של סימפסוֹן, הן גם לסימפסוֹן הגשנוּ את “עצוּמוֹתינוּ”.

הפרוֹבּלימה ההתישבוּתית בּכללה הוּעמדה בּאוֹר של “תכנית הפיתוּח”. את עצם הרעיוֹן הזה עלינוּ לברך, לפי דעתי, בּקרב לב. הוּא מחוּיב-המציאוּת לפי המצב האגרַרי של ארץ-ישראל וּלפי המצב הפוֹליטי והחברתי של מפעלנוּ. כּשדיבּרנוּ על הסיוּע הממשלתי להתישבוּת היהוּדית, כּשמישהוּ בּקרב הציוֹנים דיבּר גם על “משטר קוֹלוֹניזַציוני”, התכּוונוּ – אם התכּוונוּ בּכלל לדבר-מה מסוּים ובּרוּר – לדבר זה שקוֹראים לוֹ עכשיו “פיתוּח הארץ”. אם אנוּ מעמידים שני עקרוֹנוֹת יסוֹדיים לעבוֹדתנוּ: מספר מתישבים יהוּדים גדוֹל בּיוֹתר, ושוּם נזק לעוֹבד-האדמה הערבי – הרי האינטֶסיפיקציה של המשק הערבי נוֹבעת מאליה. בּכמה מקרים היתה גם קיימת למעשׂה בּפרַקטיקה ההתישבוּתית שלנוּ, ההזדהוּת הזאת של התישבוּת היהוּדים והשבּחת משק הפלח. אמנם לא תמיד הצלחנוּ לשמוֹר על הקשר הראוּי והדבר היה לפעמים גם מלוּוה תוֹפעוֹת שאינן נכנסוֹת למסגרת מוּשגינוּ ושאיפוֹתינוּ, למשל: שכר-העבוֹדה בּמשק העברי שעזר להרבה ערבים לשיפוּר משקם. לא מחשבה ולא רצוֹן טוֹב חסרוּ לנוּ, אלא כּוֹח ממשי, כּוֹח מדיני להגשמת תכנית רחבה, מקיפה וּמחייבת גם את האחרים ולא רק אוֹתנוּ בּלבד. אם יעמוֹד לימיננוּ כּוֹח כּזה, חדוּר רצוֹן טוֹב והבנת צרכינוּ – לא רק צרכיהם של יהוּדי ארץ-ישׂראל, אלא של הגוֹלה – תהא בּוֹ בּרכה מרוּבּה שאין לשערה, גם לתנוּעתנוּ, גם לארץ הנחשלת הזאת בּכללוּתה, וגם לשיפוּר היחסים היהוּדים-הערבים. האם מבטיחה לנוּ האיגרת כּי הכּוֹח הזה יעמוֹד לימיננוּ, וכּי תכנית הפיתוּח לא תיהפך לרוֹעץ לנוּ, לגוֹרם המעכּב את עבוֹדתנוּ? הכּל סתוּם.

להגשמת תכנית הפיתוּח אפשר היה לגשת מתוֹך יצירת נוֹרמוֹת מסוּימוֹת לעבוֹדה, בּדרך התחיקה המפוּרטת: זה מוּתר וזה אסוּר לקוֹני הקרקע, זה מוּתר וזה אסוּר לאדמיניסטרציה, וזאת היא מחוּיבת לעשוֹת. כּל חוֹק וחוֹק היינוּ בוֹדקים וּבוֹחנים, בּין לחוּד ובּין בּמסגרת הכּללית של התכנית, ואז היינוּ יוֹדעים, אם טוֹבה התכנית ואם רעה. הממשלה חוֹשבת, כּנראה, ללכת בּדרך אחרת. אמנם, ודאי יקבּעו גם חוּקים, ואוּלם יוֹצר גם מוֹסד מיוּחד, ועדת הפיתוּח, אשר פעוּלתוֹ תהא מוּגדרת בּחוּקים ידוּעים – הן כּתוּב שסמכוּתה של הרשוּת החדשה תהא ריגוּלַטיבית ושיעשה הכּל כּדי להבטיח התערבוּת מעטה כּכל האפשר בּחוֹפש ההעברה של קרקעוֹת. בּכל זאת, הסמכוּת “למנוֹע בּעד העברוֹת שאינן עוֹלוֹת בּד בבד עם רוּח התכנית” תהא קיימת, וּבזה יפָתח פתח להפתעוֹת, העלוּלוֹת להיוֹת מרוֹת למדי. בּרוּר, שלמרוֹת הבטחוֹת האיגרת, הרבה, הרבה מאד יהיה תלוּי בּטיב הרשוּת החדשה, בּהבנתה, בּכוָנוֹתיה, איך תתפוֹס את “רוּח התכנית”, אם יספיק לה אוֹמץ להרחיב את מרוּתה על כּל הקרקע ועל-ידי כּך לפגוֹע גם בּעניני המעמד הערבי השליט, אוֹ שמא תראה את כּל תפקידה בּהשגחה על היהוּדים, פן יביאוּ נזק לתוֹשבי הארץ. כּל השאלוֹת האלה תתעוֹררנה אחרי שתקוּם הרשוּת החדשה, ויתפרסמוּ החוּקים “הריגוּלַטיביים” שלה. בּינתים, קוֹבעת האיגרת סדר, אשר פירוּשוֹ כּוּלוֹ שרירוּת-לב של האדמיניסטרציה – אם תרצה תעשה חסד אתנוּ, אם לא תרצה תעכּב את פעוּלתנוּ. כּתוּב בּאיגרת: “עד להקמת פיקוּח מרוּכז תהא לנציב העליון סמכוּת מלאה לעשוֹת את כּל הצעדים הדרוּשים להגנת זכוּיוֹת האריסוּת והחזקה, בּכלל זה זכוּת חזקה של היוֹשבים על האדמה בלי תעוֹדוֹת קנין אוֹ אריסוּת, בּכל תחוּמי ארץ-ישׂראל”. מיוּתרים הם הפירוּשים לסידוּר הקשה הזה, סכּנוֹתיו בוֹלטות לעין.

ד

על כּן: מה היא התעוּדה הזאת? מפלה? ודאי – לא. אין להשווֹת אוֹתה, לא בּנוּסחאוֹת ולא בּרוּחה הכּללית לספר הלבן. עדה היא לכּוֹח העם העברי ועל כּן עלוּלה היא להגבּיר וּלהרים את אמוּנתנוּ בנוּ בּעצמנוּ. נצחוֹן גדוֹל היא לעם העברי, לתנוּעה הציוֹנית, לשליחי התנוּעה. אלא מה? הנצחוֹן הזה הוּא לעת-עתה וּבעיקרוֹ נצחוֹן של פרֶסטיג’ה, ועל כּן כּרוּכוֹת בּוֹ כּל הסכּנוֹת של תיקוּן מדוּמה בלבד – הסתפקוּת, השלמה, פירוּק הזיוּן לפני זמנוֹ. כּשפוּרסם הספר הלבן כּתב ה“טיימס” על “הרגזנוּת שלא היה בּה צוֹרך” ואֶמֶרי התאוֹנן בּבית-הנבחרים, על “חוֹסר-הטקט” אשר בּביטויי פספילד. הדברים האלה הוּסרוּ מעל הפרק, הם אינם עוֹד, ואם גם הוּקל ללבנוּ, מחוּיבים אנוּ בּכל זאת לשאוֹל את עצמנוּ: כּלוּם על זאת נלחמנוּ? הן רצינוּ בּאפשרוּיוֹת של עבוֹדה בּלתי מוּפרעת, ואפשרוּיוֹת אלוּ עדיין מאתנוּ והלאה. אם נראה בּתעוּדה החדשה הזאת לא רק נצחוֹן של פרסטיג’ה, לא הסרת “הרגזנוּת” בּלבד, אלא נצחוֹן מעשׂי ומוּחלט – והפסדנוּ. אם נתנחם בּזה, שבּממשלה אדירה כּאילו מתנצלת לפנינוּ – ומה היינוּ עוֹד אתמוֹל ושלשלוּם? – ונגלה תמימוּת פוֹליטית. אם נשמח לאבל הערבים על האיגרת הזאת – ונעיד, כּי גם אנוּ נתפשנוּ להלך-רוּח תפל ונפסד זה של “הניגוּד התמידי” בּין עניני הערבים ועניני היהוּדים, וּלהערכת תוֹפעוֹת פוֹליטיוֹת לא לפי מהוּתן החיוֹנית, אלא לפי הרגשוֹת המתנגדים, השקענוּ הרבה כוֹחוֹת בּחלק הראשוֹן של המשא-וּמתן, פי כּמה חוֹבתנוּ לרכּז עתה את כּל מרצנוּ, תבוּנתנוּ, וספקוֹתנוּ בּפרק השני דוקא, בּעיבוּד הנוֹרמוֹת המסוּימוֹת להמשכת עבוֹדתנוּ ולהשגת הערוּבוֹת הממשיוֹת לכך, כּדי שנוּכל לבנוֹת את מפעלנוּ לא על רוּח מצוּיה של האדמיניסטרציה, אלא על יסוֹדוֹת מוּצקים של זכוּיוֹת.

י' אדר תרצ"א (27.2.1931)

---

בּמרי שׂיח

מאת

משה בילינסון

א

הפקידוּת הממשלתית הגבוֹהה הוֹלכת ומתרוֹקנת מן היהוּדים המעטים שנשארוּ מתקוּפת סמוּאל. לא תמיד יש צוֹרך לפטר אוֹתם דוקא ואף בּגסוּת-מה כּפי שנהגוּ בּבֶּנטביטש. יש והם מתפטרים בּעצמם, אם כּי גם לכּך גוֹרמת הממשלה. כּי ידוּע: כּלל הוּא בּידי השלטוֹן – בּתקוּפה האחרוֹנה, מכּל מקוֹם – לבּלתי הרשוֹת לעוֹבדיו היהוּדים והערבים כּאחד עליה משרדית מעל לדרגה. משרוֹת גבוֹהוֹת – קוֹדש הן לאנגלים. לא חשוּב כּרגע מהוּ היסוֹד לכּלל זה: הדאגה לפקיד הקוֹלוֹניאלי, היהירוּת המניחה בּתוֹם-לבב כּי רק האנגלים מסוּגלים לכּהן בּמשרוֹת ידוּעוֹת, אי-אמוֹן פוֹליטי ל“תוֹשבים” והרצוֹן לשמוֹר את “עמדוֹת המפתח” בּידי אנשי השלטוֹן האימפריאלי. העיקר, זהוּ הכּלל.

אין ספק: יש פגיעה ועלבּוֹן בּחלוּקה הזאת של הפקידוֹת הממשלתית ל“עליוֹנה” ול“נמוּכה”, לפי תעוּדת הלידה אוֹ לפי הדת והגזע. הפרט הנפגע קשה לוֹ להשלים עם הגבוּל הזה שהוּנח לקריֶרה שלוֹ בּכוֹח הגוֹרמים שהם מחוּץ לתכוּנוֹתיו וּלסגוּלוֹתיו. כּוֹחוֹת לוֹ, לפרט זה, יכוֹלת בידוֹ – ושוּמה עליו לעמוֹד בּמקוֹם אחד ולראוֹת כּיצד אחרים, אנשים כּערכּוֹ ואפשר גם פחוּתים מערכוֹ, משיגים אוֹתוֹ ואף עוֹלים עליו, ונחוּתי-דרגה ממנוֹ נעשים למעוּלי-דרגה. מדוּע? מה הזכוּת?

נכוֹן: השיטה פוֹגעת וּמעליבה, אך האם התשוּבה הנכוֹנה לכך היא התפטרוּת?

אפשר שמחוֹבתנוּ היה להכריז מלחמה על שיטה ממשלתית זוֹ. וגם בּמקרה של מלחמה עוֹד יש מקוֹם לשקוֹל אם התפטרוּת היא צעד נכוֹן בּאֵסטרטגיה שלנוּ. מכּל מקוֹם: אם מלחמה, הרי גלוּיה, מפוּרשת, עם ארגוֹמנטציה, עם תזכּירים ומאמרים ושאלוֹת בּפרלמנט וכו' – בּערך כּך נלחמוּ הערבים בּפקידים היהוּדים, בּבֶּנטביטש בּיחוּד. אך את הקו הזה אין רוֹאים אצלנוּ, תהיה הסיבה אשר תהיה. אכן, ההתפטרוּת הבוֹדדה, אשר גם איננה מוּסברת כּראוּי לציבּוּר – ואין אפשרוּת לכך בניגוד לרצוֹנוֹ של המתפטר – והיא יוֹצאת לפוֹעל כּאילוּ בּחשאי וכּלפי חוּץ, יש לה אוֹפי “טבעי”, לפעמים גם אוֹפי של כּבוד. התפטרוּת כּזאת מאבדת כּל ערך ציבּוּרי חיוּבי. תוֹצאתה היחידה בּמסיבּוֹת אלה: אבדן עמדה, ללא כּל גמוּל.

יאמרו: כּבוֹד הפרט מצדיק את ההתפטרוּת. הפרט הזה איננוֹ חייב לשׂאת בּעמדה, אשר יש אתה משוּם פגיעה ועלבּוֹן. האוּמנם איננוּ חייב? והן איננוּ אדוֹנים בּארץ הזאת. עוֹד אין לפנינוּ דרכים רחבוֹת, סלוּלוֹת, צריך שתהיינה, זכוּתנוּ היא שתהיינה, וחוֹבה להילחם בּעדן, אך כּיוֹם הזה אינן. אכן, יש ואתה מוּכרח להשתמש בּשביל צר, יש ואַתה מצוּוה לחדוֹר. גם בּמקום שאנוּ רשאים להיכּנס בּראש מוּרם, כּי עמדה מעשית יכוֹלה להיוֹת חשוּבה מכּבוֹד, והכּבוֹד האמיתי איננוֹ דוֹרש כּלל את הצדק המוּחלט הזה בּאדמיניסטרציה, אשר לא אנוּ שוֹלטים בה ולא אנוּ אחראים לה. הכּבוֹד האמיתי איננוֹ דוֹרש כּלל שהיהוּדי יעלה, לפי כּל כּללי הפקידוּת הרגילה, מדרגה לדרגה, הכּבוֹד האמיתי של העם הדוֹאג בּרצינוּת לעמדוֹתיו, דוֹרש שהמקוֹם אשר לתוֹכוֹ חדרנוּ וממנוּ יכוֹלה לצמוֹח לנוּ תוֹעלת, לא ימסר לאחרים.

והן הפקידוּת הירוּשלמית הגבוֹהה איננה השׂדה היחידי, אשר בּוֹ הוּצבוּ גבוּלוֹת לעליית היהוּדים. כּך גם בּרכּבת וּבמשטרה וּבשאר שירוּתי המדינה. כּלוּם גם על השוֹטרים ועל עוֹבדי הרכּבת והדוֹאר וכו' לעזוֹב את מקוֹמוֹתיהם. מקוֹמוֹת-שירוּת בעלי ערך רב לישוּב, משוּם שלא יכלוּ להגיע למשכּוֹרת ידוּעה אוֹ לתוֹאר ידוּע? והן לגבּי הפקידוּת הגבוֹהה אין גם שאלת המצוּקה החמרית, הקיימת לגבּי הפקידוּת הנמוּכה ולגבּי עוֹבדי המשטרה ושאר שירוֹתי המדינה, וּבכל זאת גם מאלה אנוּ תוֹבעים: תישארוּ, תישארוּ ויהיה מה.

ו' שבט תרצ"ו (30.1.1936)

ב

ההכרזה על הקמת המוֹעצה המחוֹקקת, הצמצוּם בּעליה, ההצהרה על חוּקי הקרקעוֹת העתידים לבוֹא – מצטרפים, יחד עם המתינוּת המיוּחדת לגבּי התעמוּלה הערבית, ל“קו ערבי” בּפוֹליטיקה האנגלית בּארץ-ישראל, ולאלה אפשר עוֹד להוֹסיף את השינוּיים שהוּכנסוּ בּחוֹזה אנגליה-עבר-הירדן, והם כוּלם – וּזכוּת לאַָמירוּת למנוֹת קוֹנסוּלים בּארצוֹת ערב, הטלת כּל התקציב של הנציבוּת הבּריטית בּעמן על האוֹצר הבּריטי, בּיטוּל התחיבוּתה של ממשלת עבר-הירדן לתת מעוֹנוֹת לפקידים בּריטיים, עצמאוּת ממשלת עבר-הירדן בּעניני המכס – מכוּונים לשחרוּר, ולוּ יחסי והדרגתי, של האָמירוּת מתלוּתה בּנציבות הבּריטית, בּענינים פנימיים וּבענינים חיצוֹניים, בּעניני פרֶסטיג’ה ובעניני ממש.

כּמוֹ תמיד בּפוֹליטיקה הבּריטית, כּן גם עתה, אין “קו חדש”, שיש בּוֹ משוּם חידוּש מוּחלט, המדינאים האנגלים רגילים לנקוֹט בּבת אחת כּמה וּכמה קוים. הם מצהירים הצהרוֹת וּמפרסמים תעוּדוֹת הנשמעוֹת לכמה וכמה פנים. מכּל מקוֹם: נתוּנוֹת לפירוּשים שוֹנים. המדינאים האנגלים מרמזים על אפשרוּת זאת ועל אפשרוּת אחרת. כּך הם יוֹצרים לעצמם “מחסנים” פוֹליטיים, ממינים שוֹנים, וּבשעת הצוֹרך יש בּידם להוֹציא פעם מנה מוּגברת ממחסן אחד וּפעם מנה מוּגברת ממחסן אחר, וּבשני המקרים גם יחד “הדין” אתם ויש בּיכלתם להעמיד פנים תמהים, לעוּמת המתרעמים ולשאוֹל: “מה קרה בּעצם? כּלוּם לא אמרנוּ קוֹדם? כלוּם לא סיפרנוּ כּי זאת וזאת כּוָנתנוּ? אין האשם בּנוּ אם לא שמתם לב להוֹדעתנוּ פלוֹנית ולהצהרתנוּ אלמוֹנית, אוֹ לא פירשתם אוֹתן נכוֹנה”.

המדיניוּת “הרֶזֶרבית” הזאת בּאה לידי גילוּי, כּדרך הטבע, בּעת סכסוּכים גדוֹלים, כּשלפתע מוֹפיע המחסן הנסתר למחצה, שאוֹתוֹ שכח בּעל-הדבר. מה רבּה היתה תמיהתוֹ של בֶּטמַן-הוֹלבֶג, כּשהוּברר לוֹ, שאנגליה לא תישאר נייטרלית בּמלחמת גרמני-צרפת – עד הרגע האחרוֹן לא רצה להאמין בּדבר, מה רב היה כּעסוֹ של מוּסוֹליני כּשהוּברר לוֹ כּי אמנם בּרצינוּת הזהיר עידן אוֹתוֹ לבלי ללכת לחבּש. ושניהם טענוּ: “מדוּע לא אמרוּ לנוּ קוֹדם?” ולשניהם יכלוּ לענוֹת מדינאי אנגליה: “במסמך פלוֹני ואלמוֹני נאמר הדבר”. אך התשוּבה איננה מרגיעה. וּמכּאן הזעם הרב על אנגליה אצל המאוּכזבים והמוּפתעים. כּלוּם לא מוּטב היה להם לדעת מה הן דרכי הפוֹליטיקה האנגלית? והן חוֹמר רב למדי הצטבּר בּמשך מאוֹת שנים, כּדי לעמוֹד על הדרכים האלה.

וּבמקרה שלנוּ: כּלוּם לא דיבּר “הספר הלבן” של פספילד על המוֹעצה המחוֹקקת ואיגרת מקדוֹנלד כּלוּם לא שתקה עליה? כּלוּם אין לעליה יסוֹד מוּסכּם – “כּוֹח הקליטה של הארץ” – וּכלוּם מימוּש היסוֹד הזה לא נמסר לשיקוּל דעתה של הממשלה הארצישׂראלית? כּלוּם חוֹק האריסים לא קדם להגבלוֹת בּרכישת הקרקע, שאוֹתן בּיקרוּ עתה? והלא אין לאמוֹר שמוּתר להגן על האריס ואסוּר להגן על הפלח. והמתינוּת לגבי התעמוּלה הערבית, הרי היא מסוֹרת ממש של הנציבוּת הנוֹכחית: עבר-הירדן היא אמירוּת לחוּד ו“הסעיפים הציוֹניים” של המנדט האנגלי אינם חלים עליה. אם כּך – מה איכפת למישהוּ אם, נאמר, האוֹצר הבּריטי ישלם בּעד כּל ההוֹצאוֹת של הנציג הבּריטי? והכּל בּסדר, ושלוֹם על פלשתינה (א"י).

אלא שלגבּינוּ – לא לפי הדין הפוֹרמלי אלא לגוּפוֹ של הענין – אין הענינים בּסדר, כּלל וּכלל לא. “הספר הלבן” של פספילד קם לתחיה, על כּל מגמוֹתיו (ואם היה בּוֹ פרט אחד שגרם בּזמנוּ להתרגשוּת מרוּבּה ולא נזכּר עתה – העבוֹדה העברית – הרי ש“החוֹק הגזעי” העיד כּבר מזמן לאן נוֹטה, בּפרשה זאת, לבּוֹ של השלטוֹן). מגמוֹת פספילד הוֹלכוֹת וּמתגשמוֹת עתה בּהרבה יוֹתר גמישוּת ומתינוּת חיצוֹנית, צעד אחרי צעד, בּלי הסתערוּת, ואין להן, כּלפי חוּץ מכּל מקוֹם, אוֹתוֹ אוֹפי של קטרוּג שהיה ל“ספר הלבן”. אין גם שוּם “ספר לבן” כּלל, אין שוּם הכרזה, גלוּיה, מפוּרשת, גסה כּמעט, בּדבר “המפנה” בדבר רצוֹן השלטוֹן ל“גבּש” את המפעל העברי. ישנן רק כּמה שׂיחוֹת עם מנהיגי הערבים וכמה הצעוֹת לחוּקים “דמוֹקרטים” ו“עממיים”. אך משוּם כּך אין מגמוֹת אלה פחוֹת מסוּכנוֹת לנוּ, אדרבּא.

עבר-הירדן תוֹספת היא אפילוּ לגבּי “הספר הלבן”, כּי בּוֹ לא תפסה פרוֹבלימה זאת שוּם מקוֹם. אך הלא בּשנים שעברוֹ מאז עשינוּ נסיוֹנוֹת-מה לחדוֹר לחלק זה של ארץ-ישׂראל, מה אמרוּ לנוּ? “אין השעה כּשרה”. ולתשוּבה זאת היה טעם כּל עוֹד היתה הנציבוּת הבּריטית שוֹמרת לה את האפשרוּת לעזוֹר לנוּ בּבוֹא “שעת הכּוֹשר”. אך הענינים הוֹלכים ומתפתחים בּכיווּן כּזה, שכּעבוֹר זמן תוּכל הנציבוּת לענוֹת לנוּ – והדין הפוֹרמלי יהיה אִתה – “מה אנוּ יכוֹלים לעשוֹת עם שלטוֹן עצמאי זה? הלא לא תדרשוּ מאתנוּ שנאסוֹר מלחמה על שכן ובן-בּרית”, אשר אוּלי גם יזכה בּינתים ויהיה לחבר בּחבר-הלאוּמים.

ג

מנַין בּא השינוּי?

אפשר שמידת גידוּלנוּ היתה תמיד קצוּבה בּמחשבת אנגליה – כּך וכך, ולא עוֹד. יוֹתר מהמידה – אין צוֹרך (לאימפריה הבּריטית, כּמובן) ואדרבה: יכוֹל להזיק. בּשנים האלוּ, בּלחץ מאוֹרעוֹת גרמניה ונוֹכח הכוֹחוֹת הגדוֹלים אשר גילינוּ, ניתנה לנוּ תוֹספת-מה. ועתה נאמר: די, אפשר להמתין, מכּל מקוֹם בּמשך כּמה זמן. אחר כּך יראוּ, אוּלי תבוֹא סיטוּאציה שכּדאי יהיה להוֹסיף עוֹד דבר-מה.

אם כּך הוּא הדבר, אזי היה בּא הצמצוּם, “הגיבּוּש”, גם בּלי התחדדוּת המצב הבּין-לאוּמי.

אך אפשר שהתחדדוּת זוֹ משקל מכריע לה בּ“מפנה הערבי”. בּריטניה זקוּקה – גם היא זקוּקה, על כּל כּוֹחה הרב – לבּני-בּרית, ליחסים טוֹבים עם הגוֹרמים, הקטנים והגדוֹלים, של העוֹלם הפוֹליטי, לשקט בּגבוּלוֹתיה. לא ידוּע מה ילד יוֹם, ואיפה תהיה המערכה המכרעת וּבמי יהיה צוֹרך. מוּטב להבטיח כּמה וכמה חזיתוֹת. והחזית של “המזרח הקרוֹב” איננה מן האחרוֹנוֹת במערכה, – אדרבּא, יתכן שהיא-היא החזית בּה' הידיעה, והיא אמנם אינה שקטה והיא זקוּקה לבדֶק. ענינים מתרחשים בּמצרים, ענינים מתרחשים בּסוּריה. תנוּעה ממש. הנציב העליוֹן בארץ-ישׂראל, אפשר להבין אם דאגתוֹ מרוּכזת בּמניעת “התנוּעה” בּארץ-ישׂראל והחשבּוֹן שלוֹ – אם הוּא נכוֹן אוֹ איננוּ נכוֹן, זאת היא שאלה אחרת – אוֹמר לוֹ: שלוֹם עם הערבים וּויתוּרים לערבים על חשבּוֹן היהוּדים (כי אם לא על חשבּוֹנם – על חשבּוֹן מי?) אפשר מאד שהידיעוֹת ממצרים ומסוּריה וּמשכם נקראוֹת בּנציבוּת הארצישׂראלית כּיחידה אחת, כּידיעות מחזית אחת.

השערה אחת, “אישית” – “הנציב הטוֹב” נהפך ל“נציב הרע” – איננה מתקבּלת על הדעת. דמוּת הנציב מתנגדת לה. שינוּיים פתאוֹמיים בּהערכת הדברים אפשריים אצל מלוּמד שהיה לפתע למדינאי. הוּא התישב, כּמנהגוֹ מתמיד, על-יד השוּלחן כּדי ללמוֹד, מתוֹך גישה דוֹגמתית-מוּקדמת, פרוֹבּלימה פוֹליטית, שהיא חדשה לוֹ – כזה היה, כּנראה, מקרה פּספילד – אוֹ אצל פקיד בּעל קוֹמה בּינוֹנית (צ’נסלור), אך אין להניח את השינוּי הזה אצל מדינאי אמיתי, אשר חשבּוֹן תפקידוֹ שוֹלט בּוֹ. וּכשם שלא ראיתי בּעבר שוּם יסוֹד מיוּחד להכרזה בּדבר “הנציב הטוֹב”, כּך לא אראה עתה יסוֹד מיוּחד להכרזה בּדבר “הנציב הרע”.

שני דברים היה לציין, מהשקפתנוּ אנוּ, בּזכוּתוֹ של הנציב, וּשניהם אמנם בּעלי ערך רב הם: הבּטחוֹן הציבּוּרי והעליה המוּגבּרת. אך הבּטחוֹן הציבּוּרי הוּא ערך גדוֹל לא בּשבילנוּ בּלבד אלא גם בּשביל השלטוֹן האנגלי, ואדרבּא: בּשבילוֹ הוּא ערך אַבסוֹלוּטי – הֶסדר צריך להיוֹת, בּכל מחיר שהוּא – בּה בּשעה שבּשבילנוּ הוּא ערך יחסי בּלבד. אם אמנם נכוֹן הוּא שבּלעדיו לא תיתכן עבוֹדתנוּ, הרי שמאידך גיסא בּלי עבוֹדתנוּ, מתוֹך שיתוּקה, אין גם ערך לבּטחוֹן הציבּוּרי. השנים שקדמוּ לנציבוּת ווֹקוֹפ, כּל פרשת תרפ"ט, היוּ שנוֹת חוּלשה לאנגליה ולמצב הזה היה הכרח לשׂים קץ. וזאת עשׂה סיר ארתוּר ווֹקוֹפ.

זאת וגם זאת, הבּטחוֹן הציבּוּרי, שאמנם שׂרר בּמשך חמש שנים אלוּ של הנציבוּת הנוֹכחית ואיפשר לנוּ עבוֹדה מוּגברת, בּכל זאת צביוֹן מיוּחד היה לוֹ. מרוּבּים הם היהוּדים אשר נפלוּ חללים – קרבּנוֹת רצח פוֹליטי בּזמן הזה. רבּים הם הסכסוּכים הקרקעיים שהתרחשוּ בּזמן הזה. הסתה פראית נגד היהוּדים מתנהלת כּל השנים האלה, ללא מעצוֹר, ולא פעם ניתן שם ישׂראל לשמצה – בּאסיפוֹת וּבהפגנוֹת, שנערכוּ בּרשיוֹן השלטוֹנוֹת. בּחדשים האחרוֹנים שוּב הרגשה לנוּ כּאילוּ על הר-געש אנוּ יוֹשבים. האוֹמנם כּה שלם הבּטחוֹן הציבּוּרי הזה?

ועוֹד דבר: האם כּדבר טבעי, המגיע לנוּ, ניתן לנוּ סדר זה, אוֹ שמא יש בּוֹ משוּם סעיף מיוּחד בּ“חשבּוֹן שלטוֹבתנוּ”, אשר בּעדוֹ עלינוּ לשלם מחיר מיוּחד וּלהשלים עם כּמה וכּמה דברים בּ“חשבּוֹן שלרעתנוּ”? מקרה קטן היה בּימים האלה בּיפוֹ-תל-אביב. הנהלת-הדוֹאר היתה צריכה לשים כּבל חדש ברחוֹבוֹת הערים האלה, וּכשבּא תוֹרה של יפוֹ פוּטרוּ הפוֹעלים היהוּדים המעטים, שהיוּ עסוּקים בּעבוֹדה הזאת, כּי הוֹפעתם יכוֹלה היתה לגרוֹם, לפי דעת המהנדס הממשלתי, למהוּמוֹת; וּלתל-אביב, לרחוֹבה המרכּזי, אשר בּוֹ התהלכוּ אוֹתה שעה כּמה וכמה מחוּסרי-עבוֹדה יהוּדים, הוּבאוּ בּכל השקט וּבכל הבּטחוֹן, פוֹעלים ערבים, אך ורק פוֹעלים ערבים, כּי לבּוֹ של המהנדס סמוּך וּבטוּח: כּאן לא תהיינה מהוּמוֹת. והכּרה זאת היא הגוֹרם, אוֹ מכּל מקוֹם אחד הגוֹרמים, לחרם על הפוֹעל העברי בעבוֹדוֹת הממשלה. אך כּלוּם רק למעוּוָת זה בּלבד גוֹרמת אוֹתה ההכּרה, שלפיה ישנם שני עמים בּארץ, ולגבּי אחד מהם חייבת הממשלה בּהתחשבוּת מיוּחדת, באשר הוּא יכוֹל להפריע את הבּטחוֹן הציבּוּרי, והעם השני די לוֹ בזה שהוּא נהנה מהבּטחוֹן ואפשר שהוּא עוֹד חייב תוֹדה מיוּחדת בּעד שמירה זאת על חייו וּרכוּשוֹ? פקיד קטן זה, כּלוּם לא נתן בּיטוי קוֹלע לכמה וכמה צעדים תמוּהים של השלטוֹן העליוֹן בּארץ הזאת?

וּמשטר כּזה, אשר בּוֹ בּטחוֹן-החיים נחשב לחסד, המצריך פיוּס מיוּחד; משטר זה, אשר בּוֹ היכוֹלת המבוֹרכת להפריע את הסדר נהפכת למכשיר פוֹליטי בּר-תוֹעלת; משטר זה, אשר הפרעת-הסדר תלוּיה בוֹ כּחרב מעל ראשיהם של אנשי-שלוֹם וכל תנוּעוֹתיהם נקבּעוֹת על ידה – כּלוּם משטר של בּטחוֹן-ציבּוּרי יקָרא?

ואשר לעליה המוּגבּרת, הרי לאמיתוֹ של דבר כּמעט שאי-אפשר היה למנוֹע אוֹתה בּפרק זמן זה, מעליית היטלר על כּסא השלטוֹן בּאשכנז ועד התחדדוּת המצב הבּין-לאוּמי, היהוּדים נהרוּ לארץ על הוֹנם ועל אוֹנם, היהוּדים הכניסוּ לארץ מיליוֹנים מרוּבים, כּיסוּ את אדמתם זהב, העשירוּ את האוֹצר, איפשרוּ גם “הקלוֹת בּמצב הפלח” וגם הקמת כּמה וכמה מפעלים ממלכתיים, עד הקצבוֹת לעבר-הירדן מזרחה ועד בּכלל – וּמאידך גיסא דש כּל העוֹלם שיפתחוּ לפניהם שערי הארץ. אי-אפשר היה לעמוֹד בּלחץ הכּפוּל הזה.

לעוּמת זאת: בּתקוּפת הנציבוּת הזאת נמשכה ההתנגדוּת למפעל ההתישבוּתי של היהוּדים, לא נעשה דבר רצני כּדי לעזוֹר לוֹ עזרה פעילה, לא בתעשׂיה ולא בּחקלאות ולא בּרכישת הקרקע (פרט לחוּלה, אך זהוּ ענין לחוּד, וכמה צדדים לוֹ), ואדרבּא: הרכישה הזאת נעשׂתה קשה, עוֹד לפני ההגבּלוֹת העתידוֹת לבוֹא, כּקריעת ים-סוף. נמשך ניצוּל היהוּדים בּשטח התקציבי, התגבּר החרם על הפוֹעל העברי בּשירוּתי הממשלה. העליה היתה, אמנם, מוּגבּרת, אך בּרוּבה פחוֹת גדוֹלה מכּפי שהיתה יכוֹלה להיוֹת וּלאין ערוֹך פחוֹת מבוּססת מכּפי שצריכה ויכוֹלה היתה להיוֹת אילוּ מילא השלטוֹן את חוֹבתוֹ למשק העברי. עם זאת, ניתנה דחיפה חזקה מאד להגבּרת הגוֹרם הערבי בּארץ – גם מבּחינה פוֹליטית וגם מבּחינה חברתית-כּלכלית משקית, על-ידי הזרמת ההוֹן היהוּדי דרך צינוֹרוֹת הממשלה אל הערבים. וּבשני שטחים, אשר כּבר הזכּרתי אוֹתם, היתה פעוּלת הנציבוּת שלילית לגבּינוּ, כּפי שלא היתה בּשוּם תקוּפה קוֹדמת: בּשטח העבוֹדה העברית, כשהנציבוּת הזאת שׂמה את כּל משקלה, המוּסרי, האדמיניסטרטיבי, המשפטי, על כּף ההתנכּרוּת (וּמכּאן, גם מכּאן; הערבּיזציה של המשק העברי נוֹסף על הערבּיזציה של המשק הממשלתי); וּבשטח עבר-הירדן, כּשהנציבוּת חסמה בּפנינוּ את הדרך לחלק זה של ארץ-ישׂראל ועתה היא הוֹלכת והוֹפכת אוֹתוֹ למדינה עצמאית, והמעגל אשר סביבנוּ הוֹלך ונסגר.

מן המינוי הבּלתי רגיל, שבּא גם לפני המוֹעד, של סיר ארתוּר ווֹקוֹפ לחמש שנוֹת נציבוּת נוֹספוֹת, אפשר ללמוֹד על מידת האֵמוּן אשר האימפריה הבּריטית רוֹחשת לשליחה זה. מוּתר להניח שהאֵמוּן הזה נרכּש – וטבעי השבר – על-ידי פעוּלתוֹ האנגלית של הנציב, שאיננה פרוֹ-ערבית ואיננה פרוֹ-יהוּדית. ואמנם נראים הדברים שידע להפוֹך – אם כּי גם זאת עשׂה בּמתינוּת – את ארץ-ישׂראל למבצר בּריטי, גם מבּחינה אדמיניסטרטיבית, גם מבּחינת יחסי שכנים, גם מבּחינה אסטרַטֶגית (נמל, כּבישים, שירוּתי האויר). אין לקבּוֹל על הדבר,כּי בּרי: לא בּכדי בּאה אנגליה לארץ-ישׂראל ועל נציבה למלא את תפקידוֹ. כּשיהוּדי-העוֹלם בּיקשוּ את אנגליה לבוֹא הנה, לא יכלוּ שלא לדעת, כּי ארץ-ישׂראל תהיה למבצר בּריטי. השאלה היא רק זאת: מה המקוֹם שהוּקצב לנוּ בּמסגרת זאת – שאלת חיים היא בשבילנוּ.

סיר ארתור ווֹקוֹפ לא היה “נציב טוֹב” בּמשך חמש שנוֹת עבוֹדתוֹ הראשוֹנוֹת והוּא איננוּ עתה “נציב רע”. כּשם שהיה כּך נשאר: נציב אנגלי. יוֹתר מאחרים. אוֹ מכּל מקוֹם בּאופן בּרוּר יוֹתר מאחרים, משוּם שהוּא עוֹלה על קוֹדמיו בתכוּנוֹתיו המדיניוֹת וּבאפיו, וגם משוּם שהזמנים הם אחרים, והפוֹליטיקה האנגלית מוּכרחה, גם אצלנוּ כמוֹ בּאירוֹפה, להיוֹת יוֹתר גלוּיה ומפוּרשת.

איננוּ עוֹמדים אל מוּל יחיד. הננוּ עוֹמדים אל מוּל כוֹח פוֹליטי.

כ“ה שבט תרצ”ו (18.2.1936)

ד

תהיינה סיבּוֹת המִפנה כּאשר תהיינה, העיקר בּשבילנוּ הכרת השינוּי ולא ניתוּח גוֹרמיו. אפשר שלא כדאי לנוּ לחדוֹר חדירה יתירה לסיבּוֹת האלוּ. בּודאי: צריכים אנוּ לדעת את בּעל-הדבר וגם להבינוֹ, אך לא יוֹתר מדי. כּי יתכן שמרוֹב רצוֹן זה – להבין – נשכּח שתפקידנוּ הוּא קוֹדם כּל להגן על עצמנו, וגם אם סיבּוֹת ההתקפה עלינו מוּבנוֹת לנוּ. והן להשפיע על הסיבּוֹת האלה, לאחר שלמדנוּ אוֹתן – לא נוּכל, בּלתי אם בּמידה זעוּמה וּבמקרים יוֹצאים מן הכּלל, שאינם בּאים בּחשבּוֹן, כּי הגוֹרמים האלה הם על פי רוֹב מחוּצה לנוּ, מחוּץ לאפשרוּיוֹתינוּ וּלמעלה מכּוֹחותינוּ. כּלוּם נוּכל להשפיע על מהלך הענינים בּין איטליה וחבּש וּבין איטליה ואנגליה אוֹ בּמצרים וּבסוּריה?

אחת אנוּ יוֹדעים: אנוּ רוֹצים לחיוֹת ואיננוּ יכוֹלים למַעט את רצוֹננו זה רק משוּם שיש מישהוּ אשר נימוּקים לוֹ, ואוּלי נימוּקים בּעלי-ערך בּשבילוֹ, למעט אוֹתנוּ. אם מישהוּ רוֹצה לסדר את עניניו על חשבּוֹננוּ, אין לנוּ אלא המדיני (אשר הוּא גם קיוֹמנוּ הישוּבי), תמיד וּבכל התנאים לא בּזמנים רעים להתקוֹמם נגד סידוּר כּזה, בּכל חפץ-החיים אשר אתנוּ עלינוּ לשמוֹר על קיוּמנוּ בּלבד אלא גם בזמנים טוֹבים, כּי הן חיים מדיניים הם חיים שוֹטפים ומשתנים. אין בּהם לא חוֹק ולא דין קבוּע לדוֹרוֹת. הכּל מתחדש יוֹם-יוֹם. וּבשל כּל עמדה, גם כּשהיא נכבּשה, לכאוֹרה, כּיבּוּש מוּחלט, יש לאסוֹר מלחמה מחוּדשת, וגרעיני הזמנים הרעים טמוּנים בּזמנים הטוֹבים, וזהוּ התפקיד: לבלי להרשוֹת להם לצמוֹח.

האם ישנם כּלים לשמירה זאת? הלא כּוֹח אדיר אל מוּלנוּ – וּמה אנחנו? אוֹתם האמצעים, בּהם נאחזים הערבים – תעמוּלה אנטי-ציוֹנית, אנטי-יהוּדית, בּלתי מרוּסנת, ארסית, פראית ממש, הפגנוֹת-רחוֹב, פרעוֹת ומעשׂי-טרוֹר – אסוּרים עלינוּ, ולא מטעם מצבנוּ הבּין-לאוּמי והארצישׂראלי בּלבד, אלא גם לפי מהוּתנו. אנוּ עצמנוּ לא נוּכל לשׂאת בּאמצעים אלה. אכן, החשבּוֹן כּאילו נגדנוּ. ולא כן הוּא. והן ראינוּ, שלא כן הוּא. אין זאת בּפעם הראשוֹנה שאנוּ נתקלים בּשינוּיים ממין זה בּפוֹליטיקה האנגלית בּארץ-ישׂראל – ויכוֹלנוּ להם.

מהם הכּלים? העם העברי בּגוֹלה, על כּוֹחוֹ ועל צרתוֹ. הקיבּוּץ הפוֹלני, הנמצא על סף האבדן והקיבּוּץ הגרמני הנמצא בּתוֹך האבדן וגוֹרלוֹ מזעזע לבבוֹת רבּים והקיבּוּץ האמריקאי, אשר כּוֹחוֹ עוֹדנוּ אתוֹ. הישוּב העברי אשר התרבּה והתחזק והכּה שרשים, יצר גדוֹלוֹת וּמוּכן ליצוֹר גדוֹלוֹת – בּהנחה שיהיה אמנם קיבּוּץ בּעל רצוֹן פוֹליטי-ישוּבי אחד, ציבּוּר. והן אוֹתן הסיבּוֹת, אשר גרמוּ עתה ל“מפנה הערבי”, הן שעלוּלוֹת להניע את בּריטניה להתחשבוּת-יתר עם הגוֹרמים אשר לנוּ. גם הנייר שבּידינוּ, אם כּי איננוֻ אלא נייר, טרם פג ערכּוֹ.

האם זה הכּל? – אין זה הכּל. יתר על כּן: אין זה אפילוּ העיקר, אוֹ, נכוֹן יוֹתר: אלה אינם בּלתי אם כּלים. הם יכוֹלים להיוֹת כּלים שאין חפץ בּהם, והם יכוֹלים להיוֹת מכשירים יקרים, בּעלי ערך רב. הכּל תלוּי בּרוּח-החיים אשר אתם, בּרצוֹן הפוֹליטי הממלא אוֹתם, מנַין הרוּח הזאת, מנַין הרצוֹן הזה? – מהכּרתנוּ, שמשׂאת נפשנוּ בּסכּנה, מנכוֹנוּתנוּ לעמוֹד על נפשנוּ, בּלא חשבּוֹן כּוֹחוֹתינוּ והכּוֹחוֹת שכּנגד, מאי-השלמה עם העוול שעוֹשׂים לנוּ, מאי-הסתפקוּת בּדברים שאין ממש אתם, מעינַים שהן תמיד פקוּחוֹת לאמת המרה ואינן נוֹתנוֹת להשלוֹת את עצמן, ממידת הסער והצער אשר בּלב, ולא בּלבּם של העוֹמדים בּראש בּלבד אלא בּלב הציבּוּר כּוּלוֹ. כּי הסער והצער האלה, הם האקטיביוּת הפוֹליטית שלנוּ.

בּאלה, אני מוּכן להגיד: בּאלה בּלבד, וּבפעוּלה שנזוֹנה מאלה, – השׂגנוּ בּעבר את אשר השׂגנוּ, ניצחנוּ כּאשר ניצחנוּ. המדיניוּת היא חשבּוֹן של הכּוֹחוֹת, אך של כּל הכּוֹחוֹת, לא של הצי והצבא והאויריה בּלבד, אלא של כּל הכּוֹחוֹת, לרבּוֹת כּוֹחוֹת הנפש. וכוֹחוֹת אלה, כּשהם יוֹנקים מצרכי-החיים, מצרת-אמת, מצרה שאין לה תרוּפה ואין לה מוֹצא, זוּלת התרוּפה והמוֹצא אשר אליהם חוֹתרים – יכוֹלים להיוֹת עדיפים על כּל כּוֹחוֹת אחרים, גם כּשאין אתם אף חייל מזוּין אחד ואף אניית-מלחמה אחת ואף אוירוֹן-פצצוֹת אחד.

בּפני כּוֹחוֹת-הנפש, המתפרצים ממעמקים, בּפני הרצוֹן המרוּכז והמגוּבּש של ציבּוּר בּצרתוֹ, נרתעים אחוֹרנית אנשי צבא וצי. לפי כּוֹחוֹת אלה נאלצים מדינאי מעצמוֹת כּבּירוֹת לקבּוֹע את מדיניוּתם.

כ“ה שבט תרצ”ו (18.2.1936)

ה

אפשר שתכנית הקנטוֹנים, אשר מר קאסט ממליץ עליה מפרק לפרק, וּבזמן האחרוֹן מתוֹך פעילוּת מוּגבּרת (האם מעיד הדבר על זרמים פוֹליטיים המוּכנים לעמוֹד לימינה? עלוּלה להתקבּל על לבּם של כּמה חוּגים. כּי אמנם יתרוֹן גדוֹל לה: היא פשוּטה, קלה לתפיסה ומבטיחה הרבּה לרבּים.

ל“עוֹלם כּוּלו” היא נוֹתנת מתנה יפה מאד: ירוּשלים וּבית-לחם, אשר בּעבר מוּתר היה להן להיוֹת בּרשוּת התוּרכּים ועתה הכרח דתי ממש, שתהיינה נחלה בּין-לאומית. לאימפריה הבּריטית היא נוֹתנת בּדיוּק נמרץ, וּבלי ארגוּמֶנטַציה מפוֹרטת, כּדבר מוּבן מאליו, את אשר נחוּץ לה – חיפה. לאמיר עבר-הירדן נוֹתנת התכנית תוֹספת הגוּנה מאד של אדמה, שלטוֹן, עמדה, כּי הן “הקנטוֹן הערבי” הוּא למעשה התפשטוּת האמירוּת על חלק הגוּן של ארץ-ישׂראל. לערביי ארץ-ישׂראל מעניקה התכנית תוֹספת שלטון ועמדה. למדינאי ג’ניבה ולוֹנדון – פתרוֹן שאלה מטרידה. לכל אנשי הרצוֹן הטוֹב, בּאשר הם שם – שלוֹם ושלוה בּ"ארץ הקודש?.

כּלוּם איננה תכנית נאה?

והן גם “קנטוֹן יהודי” ישנו בתכנית, עם חוּקה ועם משׂרה עליוֹנה המקבּילוֹת לאמירוּת עבר-הירדן, ועברית תהיה שׂפתה. אכן, מתנה יפה גם לנוּ, אין להתאוֹנן. על הכּל חשב מר קאסט.

אך יש הבדל בּין המתנה ליהוּדים וּבין שאר המתנוֹת, כּי הן לגבּי האחרים מוֹסיף מר קאסט דבר-מה אוֹ מתקן דבר-מה אוֹ קוֹבע לחלוּטין מעמד שהוּא רוֹפף עתה, לעוּמת זאת ליהוּדים אין הוֹספה כּל שהיא למצב הקיים, כּי הנה בּאזוֹרים העתידים להיכּנס ל“קנטוֹן היהוּדי” ישנוֹ כּבר עתה רוֹב יהוּדי, והם מדבּרים גם עתה עברית בּיניהם וּבמוֹסדוֹתיהם ורשוּת להם לפנוֹת בּשׂפה זאת לשלטוֹן (אדרבּא: כּעת ישנה רשוּת זאת על פני הארץ כּוּלה), גם עתה יש מוֹסדוֹת הנהלה עצמית ליהוּדים בּאזוֹרים אלה, וּבידי השלטוֹן העליוֹן להרחיב, גם בּלי יצירת קנטוֹנים, את סמכוּתם (כּפי שבּידוֹ יהיה לצמצמה גם בּ“קנטוֹן”). לעוּמת אי-תוֹספת זאת ישנוֹ הפסד, שאין בשעה זוֹ להעריכוֹ בּכל גָדלוֹ: הפסד הזכוּיוֹת, הפסד המעמד לגבּי ארץ-ישׂראל כּוּלה.

את אשר רכשנוּ לנוּ עד כּה, בּמאמץ כּבּיר, בּמלחמה בּלתי פוֹסקת, את זה מרשה מר קאסט, בּרוֹחב לבּוֹ, שיקָרא שמנוּ עליו.

פרט מאַלף: המחשבה הקנטוֹנית מרחפת אצלנוּ זה שנים, אך החוּלה הוֹפיעה בּתכנית רק בּמהדוּרתה האחרוֹנה. לפנים לא היתה. מדוּע? משוּם שרק עתה רכשנוּה. כּי זהוּ יסוֹד התכנית: רק מה שרכשנוּ כּבר, זה יהיה שלנוּ. וכאן, אוּלי בּתוֹספת-מה, הגבוּל. עד כּה ולא יוֹתר. עליית-היהוּדים הנוֹספת, התישבוּת-היהוּדים הנוֹספת – בּבקשה, אצלכם בּביתכם, אך לא מחוּץ לגבוּלוֹתיו, והגבוּלוֹת הם של שנת 1936 זוֹ. כּי בּשנה זוֹ – גמרתם וסיימתם. ואם אמנם יוּכלוּ היהוּדים להיכּנס גם לאיזוֹר הערבי, הרי רק כּפי שהם רשאים להגר לכל מדינה וּמדינה על פני כּל כּדוּר הארץ: לא בּזכוּת אלא בּחסד, לא בּהכּרה בּין-לאוּמית אלא בּרשיוֹן אדוֹני הקנטוֹן הערבי, וכל המדיניוּת של הקנטוֹן הזה לא תהיה, כּמוּבן, חייבת להיוֹת מכוּונת כּלפי עליית-היהוּדים הנוֹספת, ואדרבּא: יכוֹלת תהיה בּידה להצֵר מדיניוּת כּזאת של הקנטוֹן השכן. וּממשלת-המנדט תהיה משוּחררת לחלוּטין מכּל דאגה וּמכּל חוֹבה וּמכּל אחריות לגבּי עליית היהוּדים והתישבוּתם בּאיזוֹר הערבי, כּי הן עבר-הירדן בּבחינה זאת יהיה, ו“הסעיפים הציוֹניים” של המנדט לא יחוּלוּ עליו.

תכנית זאת – אחת היא מהוּ מקוֹרה המדיני-הנפשי, – משמעה: “גיבּוּש” עבוֹדת היהוּדים, צמצוּמה בּאיזוֹר, אשר הוּא “אבוּד” בּלאו הכי ואין להחזיקוֹ. תכנית זאת, היא המשך של אוֹתוֹ הניתוּח משנת 1920, אשר חצה את ארץ-ישׂראל לשתים וגרם לנוּ נזק עצוּם וּבלתי מוּצדק, קיצץ את כּנפינו קיצוּץ אכזרי.

כּלוּם ילדים פוֹליטיים הננוּ, שאפשר לפתוֹת אוֹתנוּ בּ“עצמאוּת הקנטוֹנית”, על כּל האַטריבּוּטים המשעשעים שלה? והן עינינוּ לענין, לענין ממש ולא לצעצוּעים.

כ“א אדר תרצ”ו (15.3.1936)

“המפעל” – המדיניות העברית החדשה

מאת

משה בילינסון

---

המפעל

מאת

משה בילינסון

אנו עומדים במערכה קשה, אנו לוֹחמים על תנאי-עבוֹדתנו בעתיד. אני מתנגדים לכל דבר העלול לעכב את יצירתנו ולהעמיד על דרכּה מכשוֹלים מלאכותיים, שאין להם יסוֹד בתנאי-הארץ הטבעיים. תוֹצאוֹת המלחמה אינן גלויות לנו, אין לנו שליטה על כל גוֹרמיה. לנו האמוּנה, שאם נהיה מאוּחדים, אם נהיה חזקים בפנים, בהכרתנו ובמעשינו, יכוֹל נוּכל. לנו האמונה, שכּל ההתנגדות שקמה נגדנו בכמה מחנוֹת, פרי זדון או אי-הבנה היא, ואם נוּכל לפזר את אי-ההבנה, נשבּוֹר גם את הזדון, לנו האמוּנה, שאם נמצא בעוֹלם הפוֹליטי – בּעוֹלם האנגלי ובעוֹלם הבין-לאומי – יחס של יושר לשאיפותינו ולדברינו, נצא זכאים מן המשפט הגדול שנערך עתה נגדנו, נצא ממנו בתוֹספת כּבוֹד ובתוספת כּוֹח, ואולם כּה רבים הם גוֹרמי הסכסוּך, שאיש אינו יכוֹל לחזוֹת מראש, בּכל הבּטחוֹן, את פּתרוֹנוֹ. האם נוּכל לשמוֹר על אחדוּת המחנה הציוני? האם נפגוֹש את יחס היוֹשר מצד העוֹלם הפוֹליטי, או חשבּוֹנוֹת אחרים לגמרי ישפיעו על הלך-הרוח בּוֹ? ויש ודברים מקריים, דברים של מה בּכך, אשר מן החוץ אין רוֹאים אוֹתם כּלל – התרשמות רגעית של מישהוּ, אי-הבנה נוֹספת – מכריעים בּדברים חשוּבים מאד. עלינו הוּטל לעשׂוֹת כּל מה שבּיכלתנו, כדי שדרך-עבוֹדתנו תהא רחבה ופנויה. אוּלם גם יתכן, כי למרוֹת התאמצוּיוֹתינוּ – תהיה הדרך צרה. עלינו להתכּוֹנן לפּתרוֹן הרצוי של הסכסוך הפּוֹליטי ואולם גם לפּתרוֹן הבלתי רצוי, ובשני המקרים גם יחד התכּוֹננוּתנוּ אחת היא: המפעל.

נניח שנזכה במערכה הפוֹליטית, וינתן חוֹפש לידינו. מלוּמדי נסיוֹן אנו, לא פעם זכינו כבר בפסקי-דין, בהכרזוֹת בהוֹדעוֹת ממשלתיוֹת. אנוּ יוֹדעים את ערכם הגדוֹל בתוֹר בסיס למפעל. ואנוּ יוֹדעים את ערכם הפעוּט בתוֹר תוֹכן של המפעל. כּל הכרזה וכל הוֹדאה – עלינוּ יהיה למלא אוֹתה תוֹכן חי. אם מחר יעלמוּ כל המסיתים, אשר אוֹתם אנוּ מאשימים בהקמת ההתנגדוּת המלאכוּתית נגדנוּ; אם מחר תכּיר ממשלת בריטניה ויכּיר חבר-הלאוּמים בצדקתנוּ – מה הרוַחנו? את האפשרוּת לעבודה פוֹריה, לא יוֹתר מזה, לא בכּיבּוּשים הפּוֹליטיים, אלא בּכיבּושים ישוּביים גאוּלתנו, כי גם אחרי הכיבּוּש הפּוֹליטי עלינו לגאוֹל את האדמה ולהעביר אליה את המוֹני היהוּדים. עלינוּ יהיה לבנוֹת את ביתנוּ כך, שיהיה בּוֹ די אוֹר ואויר לכל תוֹשבי הארץ, עלינוּ ולא על אחרים.

ואם חלילה נפסיד במערכה הפּוֹליטית, אם האלִימוּת והחשבּוֹנוֹת הפּוֹליטיים של “העוֹלם הגדוֹל” יהיוּ חזקים יוֹתר מן הצדק אשר אתנוּ, הרי לא יהיה זה המקרה הראשוֹן של עיווּת הדין בעוֹלם הפּוֹליטי, וּבתוֹלדוֹת עמנוּ יוַסף עוֹד אי-צדק לשוּרה הארוּכה מאד שקדמה לוֹ, אנוּ לא נשלים עם זה. אנו לא נחדוֹל מלתבּוֹע את חוֹפש הפעוּלה המגיע לנוּ. אוּלם בּזה לא נסתפּק, אלא נמשיך, בכל הדרכים, את מפעלנוּ הישוּבי. בּאשר אין לנו כל אמצעי אחר לתוֹספת כּוֹח ממש, מבּלעדי הישוּב העברי בארץ.על השגיאוֹת הראשוֹנוֹת של התנועה הציונית, כשהעמידה את כל ציוֹניוּתה על הציפיה לישוּעה פּוֹליטית, על המלחמה בעד “צ’רטר” – לא נחזוֹר עוֹד. וגם "ארץ חדשה במקוֹם הארץ הזאת, לא נחפשׂ. כי היא לנוּ ואנוּ לה, ואין בלתה. ננצל את כל האפשרוּיוֹת שיהיוּ לאֵל ידינוּ, במלוּאן, יוֹתר מאשר במלוּאן, ומתוֹך ניצוּל זה נשתדל להרחיב אוֹתן.

האם נוּכל? האם יש ממש בתנוּעה שלנו? אם צוֹרך חיוּני של ההמוֹנים היהוּדים הוֹליד אותה, אם חירוּת לעם העברי בּכנפיה – אין כּוֹח שיוּכל לגדוֹר בעדנוּ את דרכּנוּ. להפריע, להקטין את הטמפּוֹ, להגדיל את הקרבּנוֹת – זאת יוּכלו מתנגדינוּ לעשׂוֹת, אוּלם להכחיד את פּעוּלתנוּ – אין זה בּגדר יכלתם. כל תנוּעת-חירוּת נפגשת תמיד במכשוֹלים, כי רבים הם המעוּנינים בשעבּוּד. כל תנועת-חירוּת יוֹדעת ימֵי אבל ושנוֹת מצוּקה, כשנדמה לה כאילוּ “קיר ברזל” לפניה ואין מוֹצא. ואוּלם כּוֹח היצירה הטמוּן בתנוּעת-חירוּת עתיד תמיד להתגבר על כּוֹח השעבוּד. חוֹק הוא ולא יעבוֹר. מפעל שיש בוֹ חיים והנוֹבע מצרכי חיים מוּכרח לקוּם, אם במוּקדם ואם במאוּחר. אין לחזוֹת מראש את דרכי נצחוֹנוֹ בכל הפרטים ואוּלם “קטנוּת-אמוּנה” היא. שאינה ראוּיה לעם עתיק ולתנוּעה כּבירה, לפקפק בכך, כי מצוֹא נמצאת הדרכים האלה, על אף כל המעצוֹרים.

אם יש ממש בתנוּעה שלנוּ, אם כוֹחוֹת-יצירה טמוּנים בה – דברים אלה אין להוֹכיח בדרך ההגיוֹן בלבד, להיסטוֹריה לא די אם נגיד: העם הזה ראוּי להמשיך חייו, ההיסטוֹריה יוֹדעת כוֹחוֹת ואינה יוֹדעת נימוּקים, כּוֹחוֹת ממש, כּוֹחוֹת של רצוֹן, של פּעוּלה, של יצירה, כּוֹחוֹת רוּחניים, נפשיים וחָמריים. זכוּת העם לקיוּמוֹ טעוּנה עדוּת ממשית. ואם לאו – היא מאַבּדת את ערכה, ויהיה סוֹפה של המערכה הפּוֹליטית אשר בּה אנוּ עוֹמדים כאשר יהיה – תמיד נהיה זקוּקים לעדוּת זוֹ. ושם העדוּת: המפעל הארצישׂראלי, הגבּרת כּוֹחוֹ של הישוב העברי.

גם זאת למדנוּ בתוֹלדוֹת תנוּעתנו, בשעה של פּוּרענוּיוֹת, כשמכשוֹלים מוֹפיעים על דרכּנוּ, כּשאין למצוֹא כל “זריקה פוֹליטית” שתעוֹרר אוֹתנו כשעמדתנוּ בעוֹלם הגדוֹל נעשית עצוּבה ועלוּבה – אז גם מתחילה בפנים פרשה של רפיוֹן ידים. ולעיתים מתחיל גם היאוּש להשתלט על מחננוּ. אז צוֹמחוֹת על קרקע החוּלשה גם תוֹרוֹת נוֹחוֹת וקלוֹת העלוּלוֹת להצדיק את החוּלשה ולהשתיק את המצפּוּן. ואז בּאים אל צעירינוּ ואל זקנינוּ ולוֹחשים באזניהם: הן תראוּ מה קשה המפעל ומה רב הקרבּן אשר הוּא דוֹרש מאתנוּ; הן תיוַכחוּ, כי צרוֹת ועקלקלוֹת הן הסימטאוֹת המוֹבילוֹת אל המטרה, ודרך רחבה וישרה איננה. כּלום כּדאי הדבר? הלא את הכּוֹחוֹת הגדוֹלים האלה אפשר היה להשקיע גם בארצוֹת הגלוּת, ואוּלי אפשר היה להפיק מהן תוֹעלת רבה יוֹתר לעם העברי; הן אפשר להיוֹת יהוּדי נאמן לעמוֹ וגם ציוֹני מבלי להפקיע את החיים במפעל הארצישׂראלי דוקא.

זאת היא הסכּנה הגדוֹלה, האמיתית הרצינית האוֹרבת לנוּ: אם נענה לנִסיוֹן לא בהתגבּרוּת המאמץ, לא בחיפוּש הדרך בכל תנאים שהם, אלא ברפיוֹן ידים ובתוֹרוֹת נוֹחוּת וקלוּת. אין אמת בּתוֹרוֹת האלה, אין דרך לעם העברי בלתי ביצירתוֹ בארץ-ישראל. ואין ציוֹנוּת בלתי אם זאת הקשוּרה קשר אמיץ עם ארץ-ישראל, קשר לא ינתק, ואין שירוּת לתנוּעה בלתי אם בהתבּוֹננוּת לעליה ובעליה. בכל התנאים ובאפשרוּת הראשוֹנה.

ואם גם שבע יסגוֹר האוֹיב את שערי הארץ – אין פחד, כי אין הסגר שיעמוֹד בּפני רבבוֹת ידים דוֹפקוֹת, כל מנעוּל עתיד ליפוֹל ולהישבר, ואוּלם אסוֹן שאין לו תקנה הוּא, אם תחסרנה הידים הדוֹפקוֹת בשער – תמיד, בכל עת ובכל שעה בלי הרף, כי אז לא יוֹעילוּ לנוּ כל פסקי-דין של צדק ושוּם עיווּת-דין לא יוֹסיף לנוּ צרה, כי גם בלעדיו תהא הצרה שלימה.

הגברת כּוֹחוֹ של הישוּב העברי בארץ, בכל האמצעים, בכל הדרכים – בה המפתח לפתרוֹן-אמת. לפּתרוֹן-כּבוֹד של השאלה היהוּדית-הערבית, כי כל עוֹד מעטים וחלשים נהיה, אין שויוֹן ואין פּתרוֹן, ורק בהגבּרת כּוֹחוֹ של הישוּב העברי – פּתרוֹן יחסינוּ עם מנהלי העוֹלם הפּוֹליטי, כי מאזנים דקות בידי מנהלי הפּוֹליטיקה העוֹלמית ובּקפדנוּת רבה הם שוֹקלים את ההפסד ואת הריוח, זה לעוּמת זה, ולהפסיד אין הם רוֹצים. ועל כן תנאי קודם לפסק-דינם שיהיה לטוֹבתנו – שיכבד משקלנוּ על המאזנים הדקוֹת אשר בידיהם, ורק בהגבּרת הכּוֹח של הישוּב העברי בארץ – פּתרוֹן השאלה העברית.

ט“ז כסלו תר”ץ (13.12.1929)

---

ליוֹם השנתים לאישוּר המנדט

מאת

משה בילינסון

מטרתה המדינית של התנוּעה הציוֹנית בראשית ימיה היתה השׂגת ה“צ’רטר”. פּירוּשוֹ של דבר היה: מסירת פלשׂתינה ליהוּדים על יסוֹד זכוּת בּין-לאוּמית על מנת שיתישבוּ בּה ויהפכוּה לארץ-ישראל. לפני שנתיים הוּשׂגה המטרה המדינית הזאת, אמנם בצוּרה אחרת קצת מכּפי שתוֹארה בציוֹנוּת. פלשתינה נמסרה לחבר-הלאוּמים והוּא מסר את הנהלתה לבּריטניה, אוּלם מטרת המסירה לחבר-הלאוּמים וביחוּד המטרה של מסירת ההנהלה לבריטניה היתה לשם בנין הבית הלאוּמי לעם ישׂראל בארץ-ישׂראל. הרצל חשב, כי הצ’רטר ינתן לחברת התישבוּת היהוּדים שתיוַצר במיוּחד לתכלית זוֹ. המנדט לא הכּיר בחברה כּזאת, אוּלם הוּא הכּיר ב“סוֹכנוּת היהוּדית” (ההוֹלכת ונוֹצרת על-ידי ההסתדרוּת הציוֹנית), אשר בּה צריכה האדמיניסטרציה הבּריטית בארץ להתחשב בכל השאלות הנוֹגעוֹת לבנין הבית הלאוּמי העברי, בפרטים חלוּ שינוּיים ידוּעים בתכניתוּ של הרצל ובאוֹפן הגשמתה, אוּלם לעצם הדבר צריך לציין, שעם אישוּרֹו של המנדט הושגה המטרה המדינית של התנוּעה הציוֹנית: מוּסד בין-לאוּמי, המוּרכב מרוֹב עמי-התרבוּת, אשר למעשה נתוּנה ארץ-ישׂראל תחת שלטוֹנוֹ, הכּיר באופן חגיגי בזכוּתוֹ של עם ישׂראל לא רק להתישב בּארץ, כּי אם לבנוֹת בּה את בּיתוֹ הלאוּמי.

וּבאמת, הרוֹשם הראשוֹן של דעת-הקהל היהוּדית, וּביחוּד הציוֹנית, בּיוּלי 1922, היה רוֹשם של נצחוֹן גמוּר. אוּלם מיוֹם אישוּרוֹ של המנדט עברוּ שתי שנים, ועלינוּ לציין, כּי אפילו היסוֹד לבנין הבּית הלאוּמי בּארץ-ישׂראל טרם הוּנח, על כמה פרטים של המנדט וּבמדה ידוּעה גם ברוּח המנדט, בּאוּ פּירוּשים של הגבלוֹת, וגם אנחנוּ עצמנוּ נוֹטים עתה יוֹתר ויוֹתר למעט את חשיבוּתוֹ, מי אשם בּנסיגתנוּ זוֹ אחוֹרנית, לאחר שנתים ימים בּסך הכּל?

כּמוּבן, נקל ופּשוּט לחפש את הסיבה מחוּצה לנוּ וּבראש וראשוֹנה בּממשלה הבּריטית ובּפּקידוּתה בּארץ-ישׂראל, אשר לא עשוּ את כּל ההכרחי כדי להקל על היהוּדים בתעוּדתם הקשה. הבּקוֹרת על הממשלה הבּריטית מצד חוג ידוע בּהסתדרוּת הציוֹנית צוֹדקת אמנם כשהיא לעצמה, אוּלם בּכל זאת אין בּכּוֹחה לתת תשוּבה מספקת על השאלה הנשאלת. וּבתשוּבה הזאת תלוּי הכיווּן אשר עלינוּ לתת לכּוֹחוֹתינוּ. כּדי להימנע מאי-הצלחה גם להבא. חוֹזים בּין-לאוּמיים – כּזה הנהוּ גם המנדט על ארץ-ישׂראל – אינם נצחיים ואינם יכוֹלים להיוֹת בלתי משתנים בּהתאם לשינוּיים החלים בּאוֹתם הכּוֹחוֹת. אחרת לא תתוּאר כל התקדמוּת במשטר המדיני בעוֹלם. אם מפת אירוֹפּה נשתנתה כּוּלה מהקוֹנגרס הוינאי אשר חתם את תקוּפת נפּוֹליאוֹן, עד הקוֹנגרס הפריסאי אשר סיכם את המלחמה הגדוֹלה, הרי גרמוּ לכך השינוּיים הגמוּרים אשר חלוּ בכּוֹחוֹת המדיניים הממשיים החוֹלשים על גוֹרלה של אירוֹפּה. אין כּל ספק בדבר, כּי המפה הנוֹכחית של אירוֹפּה אינה מסוּימת וּמוּגמרת, וכּבר עכשיו, חמש שנים אחרי עיבוּד החוֹזים, ניכּרים שינוּיים בהתאם לשינוי הכּוֹחוֹת בּאירוֹפּה. חוֹזים נחתמים על יסוֹד דברים מסוּימים ואין להם קשר לא עם פּרינציפּים מוּפשטים ולא עם דרישוֹת המוּסר. אין זה, מוּבן, אוֹמר שהם תמיד בלתי מוּסריים – הם מעבר למוּסר. אם עם דוֹרש הכּרת זכוּת קיוּמוֹ הבלתי תלוּי, הרי שהוּא צריך להוֹכיח בּפוֹעל, בעוּבדוֹת, כי דרישתוֹ אינה פּרי ההפשטה, מסקנה סתמית מתוֹך עיקרוֹן “ההגדרה העצמית של הלאוּמים”. הוּא צריך להוֹכיח, כי דרישתוֹ אינה חלוֹם עקשני של איזוֹ קבוּצה לא גדוֹלה המדברת בּשם העם, אלא שהיא בּאמת צוֹרך חיוּני של חלק הגוּן מן העם, ולמען הגשמתה נכוֹן החלק הזה למלחמה וּלקרבּנוֹת. בּמילים אחרוֹת: דרוּשה הוֹכחה, כי מאחוֹרי הדרישה הזאת עוֹמד כּוֹח פּוֹליטי מסוּים.

על יסוֹד מה אוּשר המנדט הארצישׂראלי, זאת אוֹמרת הכּירוּ בּזכוּת היהוּדיםעל לאומיות בּלתי תלוּיה?- לא על יסוֹד “זכוּיוֹתיו ההיסטוֹריוֹת” של עם ישׂראל על ארץ-ישׂראל. העוּבדה שאנחנוּ שלטנוּ לפנים על ארץ זוֹ ואחר-כּך עבר השלטוֹן לנוּ, - הרי העוֹלם כּיוֹם אין לוֹ כּל ענין בּזה. החוֹזים הבּין-לאוּמיים קיימים לא לשם תיקוּן סילוּפי-מעשׂים בּעבר, כּי אם לשם סידוּר הכּוֹחוֹת המדיניים הקיימים בהוֹוה.

המנדט הארצישׂראלי אוּשר על יסוד של ארגוּמנטציה אחרת. בּאנוּ לפני מעצמוֹת העוֹלם ואמרנוּ: אנחנוּ עם מחוּסר בּית. תנוּ לנוּ את האפשרוּת להקים את ביתנוּ, לבנוֹת אוֹתוֹ אנחנוּ יכוֹלים בּארץ אשר בה הננוּ קשוּרים בּעברנוּ ההיסטוֹרי וּבקשר רוּחני שמעוֹלם לא נוּתק, הארץ הזאת בלתי נוֹשבת היא בּמידה מספיקה ונוּכל להקים בּה את בּיתנוּ. אין בּתבל ארץ אחרת אשר תיקַר בעינינוּ כּארץ-ישׂראל, ולפיכך אך ורק בּעד הארץ הזאת וּבתוֹכה נמצא את הכּוֹחוֹת לתחייתנוּ הלאוּמית. תנוּ לה את האפשרוּת לבנוֹת את ארץ-ישׂראל ותיוַכחוּ, כּי מאחוֹרי דרישוֹתינוּ חבוּיה כמיהת-היצירה של העם העברי, זאת אוֹמרת כּוֹח מדיני ממשי.

הלאוּמים, אשר בּידם היתה ארץ-ישׂראל, שמעוּ והאמינוּ, המנדט אושר.

זכוּתנוּ על ארץ-ישׂראל הנה איפוֹא,:זכות העבוֹדה" והיא מבוּססת על רצוֹננוּ האמיתי, על היוֹתנו מוּכנים וּמסוּגלים להקים בארץ-ישׂראל את בּיתנו הלאוּמי, אוּלם עד אישוּרוֹ של המנדט, היה הבּנין היהוּדי בארץ-ישׂראל אך בֹראשיתוֹ, העיקר צריך היה לבוֹא אחר כך. עלינוּ היה להוֹכיח למעשה איך וּבאיזוֹ מידה הננו נכוֹנים לבנוֹת את ארץ-ישׂראל – בּזה קשוּר היה והנהוּ קשוּר גם עתה ערכוֹ של המנדט. ועלינוּ להוֹדוֹת, כי את ההוֹכחוֹת האלה טרם נתנו בּמידה הנדרושה, ולכן, אם ערכוֹ של המנדט ירד בשנים האחרוֹנוֹת, הרי הסיבה לכך צריך לחפש קודם כל בזה, שהכּוֹח המדיני העוֹמד מאחוֹרי התנוּעה הציוֹנית – הכּוֹח היוֹצר של העם העברי בארץ-ישׂראל, התגלה במידה בלתי מספיקה.

ממשלת בריטניה, בהוֹפיעה בתוֹר המגין העיקרי על הנטיה הלאוּמית שלנוּ, ויהא זה תוֹך מטרה ותעוּדה איזוֹ שהן, עשתה זאת מתוֹך אמוּנה בכּוֹחוֹת הממשיים שלה יש לה ענינים עם הרבה מיליוֹנים של מוּסלמים ונוֹצרים, אינוֹ קל בּיוֹתר. הפּוֹליטיקה שלה בארץ-ישׂראל מעוֹררת התלוֹננוּת מרוּבה וגוֹררת אחריה לא מעט טוֹרח, הפּוֹליטיקה שלנוּ, המבוּססת על המנדט, זאת אוֹמרת על בנין הבית הלאוּמי העברי בארץ-ישׂראל, יכוֹלה להיוֹת מוּצדקת רק אז, כשהבית בּאמת הולך ונבנה. שהממשלה הבריטית, וביחוּד הממשלה הנוֹכחית, רוֹצה שהיהודים יבנו את ארץ-ישראל ככל האפשר יותר מהר.

המדינאים האנגלים, בראוּתם את הקצב האיטי של עבוֹדתנו, מן הראוי היה שיעלוּ לפני עצמם את השאלה: אם בקרב היהוּדים אין את הרצון הלאוּמי הזה – למה לנוּ כּל הטוֹרח וכּל העוֹל הבּא לנו בּעקב הפּוֹליטיקה הציוֹנית? הן יש לנו אמצעים הרבה יוֹתר פשוּטים כדי לשמוֹר על ההשפעה הנחוּצה לנוּ בּארץ-ישׂראל.

בּכל הארגוּמֶנטציה הזאת שלי אין נטיה ללמד זכות על אנגליה בּגלל חטאיה, חטאים כאלה ישנם. אוּלם סוֹף כּל סוֹף מי מחוּיב לבנוֹת את הבּית הלאוּמי העברי אם לא היהוּדים עצמם? ואם אשם בזה, שהבּנין טרם התחיל להבּנוֹת כּראוי, גם מישהוּ המחוּיב לעזֹור ליהוּדים לבנוֹתוֹ, הרי שהאשמה העיקרית נוֹפלת על אלה, אשר עליהם היתה החוֹבה לבנוֹת את הבּית הלאוּמי, אם גם בעזרת אחרים, לא לורד קרזוֹן ומקדוֹנלד, כי אם בּני אברהם ויצחק מעוּנינים בּאוֹפן ישיר בקיוּמו של הבּית הלאוּמי העברי ודבר הקמתו הוּא מחוֹבתם הישרה, לנו בּעיקר חשוּב לציין את העוּבדה, כי בּני אברהם ויצחק לא מילאוּ את חוֹבתם ורק אחרי שתתמלא החוֹבה הזאת – תהא לנו הזכות לקבּוֹל על שקרזוֹן ומקדוֹנלד אינם ממלאים את חוֹבתם הם.

בּאישור המנדט יש לראוֹת מעין הפסקה בסידוּר הבּין-לאוּמי של המזרח, סידוּר זה אינוֹ מקבל צוּרוֹת מסוּימוֹת והעמים מחכים: מה יעשו היהוּדים בּארץ-ישׂראל? במשך אלפי שנה התאוֹננוּ היהוּדים על שנפל בגוֹרלם להיוֹת מחוּסרי בּית. הנה סוֹף כּל סוֹף נשמעוּ תלוּנוֹתיהם. העולם אוֹמר: יכוֹלים הנכם לשוּב אל עצמכם, הבּיתה, אם תרצוּ – ארץ-ישׂראל תהא שלכם. בהפסקה הזאת שנעשתה על ידי העמים לטוֹבת היהוּדים, לא השתמשנו כראוּי. היהוּדים לא נענוּ במידה הדרוּשה להזמנה שהוּפנתה אליהם, העיכּוּבים אשר היוּ, ואשר יכלוּ לבלי היוֹת; ההקלות אשר היו צריכות להיעשׂוֹת ולא נעשׂוּ, אמנם ממלאים תפקיד ידוע בּאי-הצלחתנו, אבל רק תפקיד צדדי. האחריוּת נוֹפלת בּעיקר על הפּסיביות, על ההכרה הלאוּמית הבלתי מספּיקה, על הכּוֹשר הבּלתי מספּיק של העם היהוּדי לקרבּנוֹת. אין עם אחד שקיבּל את החוֹפש שלוֹ בּמתנה מידי אחרים, בלי קרבּנוֹת ובּלי מלחמה ממוּשכת, תנאי ההשתחררוּת העברית הם כּאלה, שמלחמתוֹ של העם היהוּדי הוּא לאין ערוֹך קשה יוֹתר; אוּלם אין זאת אוֹמרת, שמישהוּ מחוּיב לחלק עם היהוּדים את קשיי המלחמה; כּמוֹ אצל עמים אחרים היא צריכה להיוֹת נישאת על-ידי היהוּדים עצמם.

כּל עוד לא הבינוֹנוּ זאת, לא נוּכל לרכּז באוֹפן הדרוּש את מאמצנוּ הלאוּמיים לשחרור. מתנגדינוּ העיקריים אינה הממשלה הבריטית; ולא לוֹרד קרזוֹן, הספר הלבן, הלוֹרדים האנגלים והאפנדים. אוֹיבנו היא הפּסיביוּת של הגוֹלה היהוּדית, חוּלשתוֹ והתפוֹררותוֹ של הישוּב. רק ריכּוּז כּל המאמצים למלחמה בּאוֹיב הזה – יהפוֹך את המנדט מ“פּיסת-נייר” לנשק ממשי בּמלחמת-השחרוּר שלנוּ.

אוּלם כּל כּמה שלא תגדל האכזבה אשר עברה עלינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת לא נכוֹן יהיה בּהחלט להחזיק בּקיצוֹניוּת האחרת וּלבלי להעריך את חשיבוּתוֹ של המנדט. אל לנוּ לשכּוֹח: אחרי שנוֹת אלפים של פּזוּרינוּ נשמע לראשוֹנה קוֹלה של היהדוּת; לראשוֹנה ניתנה האפשרוּת להסתדרוּת פּרטית המשוּללת כּל כּוֹחוֹת ממלכתיים מאוּרגנים להשתתף בקוֹנגרס של ממלכוֹת, ובזה הוכרה ראשית הממלכתיות של היהוּדים; לראשוֹנה נתגלה הכּוֹח המוּסרי של הסבל העברי והתקוה העברית באותה הכּרת-הערך של כּוֹח התוֹתחים והזין. ומה שחשוּב לנוּ יוֹתר מהכּוֹח: לראשונה במשך אלפים שנה הוכּר, שאין להפריד בּין הקשר של עם ישׂראל וארץ-ישׂראל. אל לנו לשכּוֹח ואל לנו להפחית את ערכוֹ המוּסרי והמדיני הגדוֹל של האישוּר הבין-לאוּמי הזה, למען לא ישאר צליל ריק, עלינו למלא אותו תוֹכן ממשי, מתוֹך עבוֹדה ללא ליאוּת. אנוּ מחוּיבים לקרוֹא אל הגוֹלה בּלי הרף, שתמלא את חוֹבתה לארץ-ישׂראל. בּארץ גופה עלינוּ לעמוֹד בגאוֹן על משמרתנוּ ולהגבּיר את הישוּב בּכל האמצעים שבּידינוּ. בּעבוֹדתנוּ כאן יש לנוּ בּסיס תחת רגלינו; הוּא רוֹפף כּל עוד לא חיזקנו את יסוֹדוֹתיו, אוּלם כּאשר יוּטבע יסוֹדו בצוּרה של ישוּב חזק, מאוּרגן, רב אוּכלוּסין, מאוּחד בשאיפוֹתיו הלאוּמיות, נביא את השטר אשר נתן לנו העוֹלם התרבּוּתי ונדרוֹש את תשלוּמוֹ המלא.

א' אב תרפ"ד (1.8.1924)

---

הסוכנות היהודית

מאת

משה בילינסון

הסוכנות היהודית / משה בילינסון

מהפכה הפּוֹגשת בּדרכּה מעצוֹרים שאין להתגבּר עליהם והיא נאלצת לעמוֹד במהלכה אוֹ גם לסגת אחוֹרנית – רשאים נוֹשאיה להיפּטר ממנה לזמן ידוע ולוֹמר: אם לא היוֹם – מחר אוֹ מחרתים, תוֹרה בּוֹא יבוֹא, שוּם אסוֹן לא יאוּנה אם עם מחכּה לשחרוּרוֹ עוד עשר שנים אוֹ עשרוֹת בּשנים, כּי אין היא קיימת על גאוּלת אוֹתם האנשים החיים כיוֹם, אלא על נצחוֹן הרעיוֹן המהפכני, אשר אוֹתוֹ צריך לשמוֹר בטהרתוֹ.

בּעצם, היה זה תכסיסה של אירוֹפּה המהפּכנית בּמאה התשע-עשרה והעשרים.

אוּלם למהפּכה העברית אין האפשרוּת הזאת לחכּוֹת לימים יוֹתר טוֹבים כּדי לשמוֹר על טהרת הרעיוֹן. את המהפכה שלנו יש להגדיר במלים קצרוֹת וכוֹללוֹת; בּישוב ארץ-ישׂראל על-ידי אנשים עברים פרוֹדוּקטיביים, שיוּכלוּ לחיוֹת על אדמתם חיים מדיניים וחברתיים בּלתי תלויים במישהוּ. תכנה היא בנין ארץ, אשר עוֹדנה שוֹממה כּיוֹם. ומשוּם כּך, אין להשתמש בתנאינו אנוּ בּשיטוֹת-המלחמה הרגילוֹת, שוּם עם אחר עוֹמד במלחמת שחרוּרוֹ בּפני שאלוֹת כּאלה, ולפיכך טבוּעה תנוּעתנוּ בחוֹתם מיוּחד. מה שמיוחד לה הוּא גם זה, שאין לפנינוּ זמן בּלתי מוֹגבל, כּי שעתנוּ דוֹחקת ולא נוּכל לחכּוֹת.

לאשרנוּ, הארץ אשר אנחנו רוצים להתישב בה, עוֹדנה בּחלקה הגדוֹל בּלתי נוֹשבת וביכלתה עוֹד לקלוֹט המוֹנים, היא עדין מחוּץ לכל משטר אימפּריאליסטי, לאוּמי או בּין-לאוּמי, וּמשוּם כּך, ורק משוּם כּך, עדיין יש באפשרוּתנוּ לרכּוֹש אוֹתה. אילו היתה ארץ-ישׂראל מיוּשבת כּמוֹ בּלגיה, למשל, או אילו היתה חלק של מדינה פּן-ערבית, הרי שתביעוֹתינוּ ההיסטוֹריוֹת לא היו צפוּיוֹת להצלחה יתירה, בּגלל עוּבדה זוֹ בּלבד, שפעם, לפני מאוֹת בשנים,ישבוּ היהוּדים בּארץ הזאת, - לא יעזבוּה התוֹשבים ולא ימסרוּה לידי השליטים המדיניים, ושוּם כּוֹח בּעוֹלם לא יוּכל להכריחם לכך; ולנוּ לא היה, איפוֹא, בּלתי אם להשאר מחוּסרי מוֹלדת. ואוּלם מצב-הדברים הוא אחר, והוּא ישאר כך, כּל עוֹד ארץ-ישׂראל תהיה בּלתי-נוֹשבת כּולה; כּל עוֹד לא תהיה ארץ לעצמה, נבדלת ממעצמוֹת אחרוֹת בּמוּבן המדיני והלאומי.

אוּלם היש לבטוֹח שארץ-ישׂראל תישאר כּזאת עוֹד זמן רב?

פּלשתינה לא תהא יוֹתר חלק צדדי של אימפריה מזרחית רדוּמה למחצה. השקט המדיני, במוּבן ידוּע, של ימי תוּרכּיה עבר לבלי שוּב, רוּחוֹת המלחמה העוֹלמית והמהפכה הרוּסית הביאוּ חיים חדשים, לטוֹב ולרע, גם למזרח. אנגליה נכנסה לכאן והשפעתה מתחילה להיוֹת מוּרגשת בארץ, התעוֹררוּתוֹ של המזרח, שהחלה עוֹד לפני המלחמה, מתקדמת עתה בצעדים מהירים. לדוּגמה תשמשנה מצרים והוֹדוּ. אין להעמיד יותר את המזרח והמערב זה לעוּמת זה, בתוֹר שני ניגוּדים שאין לגשר ביניהם. כעבוֹר זמן, קצר או ארוֹך, ירגיש המזרח את לחץ החינוּך של אירוֹפּה גם בּמוּבן הטוֹב וגם בּמוּבן הרע. הדרך, אשר בּה תלך פלשתינה, אם הגוֹרם העברי לא יהיה מעוֹרב בּה כּכוֹח מכריע, הנה מסומנת באוֹפן בּרוּר.

גילוּיים טכניים, התעוֹררוּת תרבּוּתית, קידמה בּדמוֹקרטיוּת של המוֹני הארץ, יקיצה לאוּמית בצורה אכזרית פחוֹת אוֹ יוֹתר. – מלחמה פּחוֹת אוֹ יוֹתר חזקה עם בעלי-השלטוֹן של היוֹם, טיפּוּחה של ארץ-ישׂראל לערב הגדוֹלה, ולוּ גם בהסכמת בעלי-השלטוֹן של היוֹם אוֹ אחרי מלחמה קשה אתם. ההתפתחוּת הזאת כּבר החלה, אוֹתוֹתיה נראים כבר לעין כּל. הניגוּדים הקיימים, לכאוֹרה, עתה חלפוּ כּליל. בּתוֹר דוּגמה להתפשרוּת ניגודים כּאלה יכוֹלוֹת לשמש שוב מצרים והוֹדוּ. כּמה יארך הפּרוֹצס הזה, קשה כּמוּבן לחזוֹת מראש, אוּלם אם לשפּוֹט לפי הצעדים שעשתה הארץ בשנים האחרוֹנוֹת, לא ידָרש לכך זמן רב. בּהרבּה תלוּי הדבר, כּמוּבן, בּהתפתחוּתם של חלקי המזרח האחרים וּביחוּד בּהתפּתחוּת העוֹלם הערבי. לנוּ בּיחוּד חשוּב להכּיר, כּי אלה הן מגמוֹת התפתחוּתוֹ החדשה של המזרח. התוֹצאה הישירה בשבילנוּ ממצב-הדברים הזה הוא, כי לפנינוּ אין זמן בּלתי מוּגבל כדי להגשים את מפעלנוּ. אם גמר ההתפתחוּת הזאת ימצא אוֹתנוּ חלשים, מבּלי שהכּינוּ שוֹרש, הרי מצבנוּ יהיה קשה מאד, ואוּלי גם לא נוּכל להציל דבר, ושוּם הצהרוֹת וחוֹזים עם בּעלי השלטוֹן של היום ושוּם דרישוֹת הנשענוֹת על העבר לא יהיו בּכוֹחם לעזוֹר לנוּ. הפּתרוֹן היחידי לשאלה היא התישבוּת מהירה כּכל האפשר, התישבוּת המכּה שרשים נאמנים בּארץ. חשוּב שהמזרח המתעוֹרר ימצא אוֹתנוּ בּארץ לא כּקוֹמץ חלש, החוֹסה בּצל שלטוֹן אירוֹפי, כּי אם כּעם רב-אוּכלוֹסין היוֹשב על אדמתוֹ, אשר הנהוּ באמת אדוֹני המקוֹם. ואז, רק אז, תמצאנה האפשרוּיות לחיים משוּתפים עם העוֹלם הערבי ותמצא הצוּרה הנאוֹתה לכך.

ועתה, הבה ונסתכּל בּמבּט פּיכח בּמצב הארץ. בּמשך חמש השנים האחרוֹנוֹת היה בּכוֹחנוּ להכניס לארץ 30.000 עוֹלים. חלק ידוּע מהם גם יצא את הארץ. כּיוֹם מגיע מספרנוּ בארץ ל – 100.000 איש בּערך. רק חלק מהם מוּרכב מיסוֹדוֹת פרוֹבוֹקטיביים ורק מיעוּטם מוּשרש בּארץ מוּבן הכּלכּלי. רק 3% מכּל אדמת הארץ בּידי יהוּדים הם. והתקציבים הנקבּעים על-ידי ההסתדרות הציוֹנית לענפי עבודתנו השוֹנים, הם קטנים עד כּדי חניקה. מוֹסדוֹת העוֹבדים, מוֹסדוֹת החינוּך, המלאכה והתעשיה כּוּלם כּאחד קוֹבלים על התקציבים הללו – בּצדק, משוּם שהם מצוּמצמים מאד; ושלא בּצדק, משוּם שאין כסף. השנה התקציבית הנוֹכחית נקראה בּשם היפה “שנת הבּיסוּס”, במילים פּשוּטוֹת פּירוּש הדבר, כי בשנה הזאת לא נזוּז מן המקוֹם ונבסס רק את הקיים כּבר. אגב, גם זה אינו מדוּיק, כּי הכּסף שישנוֹ אינוֹ מספיק אף לבּיסוּס.

התמוּנה האמיתית אינה מתאימה, איפוא, כלל לתעודה שהוּצבה לפנינוּ בגזירת ההיסטוֹריה. צריך לחפּש את המוֹצא, חוּגים ידוּעים בתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית חוֹשבים למצוֹא את המוֹצא הזה בּהרחבת הסוֹכנוּת היהוּדית אשר עד עתה, לפי המנדט, בּא-כּוחה הִנָה ההסתדרוּת הציוֹנית.

ההרחבה צריכה להתבּטא בּזה, שההסתדרוּת ומוֹסדוֹת בעלי-כסף ישתתפוּ בסוֹכנוּת היהוּדית, בזכוּיוֹת וּבאחריוּת כּמוֹ ההסתדרוּת הציוֹנית. מוּבן מאליו, שבּהרחבה אין אנוּ מתכּוונים לציוֹנים הנמנים עם ההסתדרוּת הציוֹנית והמאוּרגנים בּה, כּי אם לבלתי ציוֹנים, שיש להם איזה נטיה לארץ-ישראל, זאת אוֹמרת, יסוֹדוֹת כּאלה, אשר לפי הלך-מחשבתם וּלפי שאיפוֹתיהם הלאוּמיות והמדיניוֹת, הנם עדיין זרים לנוּ ביחסים ידוּעים, הדבר הזה הניע חלק מההסתדרוּת הציוֹנית לדחוֹת את ההרחבה, שבאה מטעם ההנהלה הציוֹנית ונחתמה בּתור “ממכר לנוֹטַבּלים” – וּלהמשיך בּדרך-העבוֹדה, כפי שהיה מקוּבּל עד עתה. ואשר להרחת הסוֹכנוּת היהוּדית, חוֹשבים המתנגדים להצעת הועד הפּוֹעל, כּי היא צריכה לצאת לפוֹּעל בּצוּרה של בּאוֹת-כּוח דמוֹקרטית של העם היהוּדי, בּדרך הקוֹנגרס היהוּדי העוֹלמי למען ארץ-ישראל.

בּנוֹגע לאוֹפן הויכּוח על “האוֹפי הבּלתי דמוֹקרטי” של הסוֹכנוּת היהוּדית וה“ממכּר לנוֹטַבּלים”, אם גם נניח שיש בּזה משהו נכוֹן, הרי בּכל זאת אין הוא מתאים לענין שלנוּ. אם ברצוֹננוּ בּאמת להגשים את מפעלנוּ, עלינוּ להשתחרר מכּמה לוֹזוּנגים, המתאימים אמנם לאירוֹפה, אבל אצלנוּ נעשוּ לאמָרוֹת עקָרוֹת. לפנינוּ מטרה קבוּעה ומיוּחדת בּמינה, היא בּנין הארץ, ואל המטרה הזאת עלינוּ להגיע בּכל הדרכים. רק מתוֹך נקוּדת-מבט זוֹ עלינו לדוּן על הרחבת הסוֹכנוּת, ומפּני העיקר הזה צריכים להדחוֹת כּל יתר העקרוֹנוֹת, ההסתדרוּת הציוֹנית עוֹבדת ב“שיטוֹת דמוֹקרטיוֹת” זה עשרות בּשנים, השיטוֹת האלה קירבוּ אוֹתנו רק מעט למטרתנוּ, אם איננוּ רוֹצים להעמיד על כּף המאזנים את מפעלנוּ – עלינוּ לחפּש שיטוֹת חדשוֹת, אם בכּוֹחה של הסוֹכנוּת היהוּדית, - שהרחבתה תעשה לא על טהרת הדמוֹקרטיוֹת, - לתת לנו את האפשרוּת להמשיך את עבוֹדתנוּ בהיקף יוֹתר רחב מאשר עד כּה. אין לנו כל רשוּת לבלי להשתמש באפשרוּת זוֹ, רק מפּני שאנוּ שוֹמרים על טהרת העקרוֹנוֹת הדמוֹקרטיים. אגב, מוּבן מאליו, שהרחבת הסוֹכנוּת היהוּדית אינה מוציאה מן הכּלל את העבוֹדה בּקרב השדרוֹת הרחבוֹת של העם היהוּדי. אוּלם מי שמעריך את הנסיוֹנות של השנים האחרוֹנוֹת, מוּכרח לציין את האמת המרה, כּי האהדה הפּעילה לארץ-ישראל אין לה כּוֹח כּביר כּזה בּקרב העם היהוּדי, שיהא בּיכוֹלתו להבטיח כיוֹם את הצלחת הקוֹנגרס העולמי. החינוּך הלאוּמי צריך, כּנראה, להמשך בּעם היהוּדי עוֹד שנים רבּוֹת ואוּלי גם עשרוֹת בּשנים, עד שהגעגועים למוֹלדת יקיפוּ את השדרוֹת הרחבוֹת בּכּוֹח אלמנטרי. וכּך נעשית הסוֹכנות היהוּדית ה“דמוֹקרטית” לענין של העתיד הרחוֹק – ואנחנוּ, אין בּיכוֹלתנוּ לחכּוֹת.

אוּלם, מאידך גיסא, טעוּת היא לחשוֹב, כּי שאלתנוּ תיפּתר כּבר בּזה אם ההצעה בּדבר הרחבת הסוֹכנוּת תצליח, וימָצאו אמצעים חמריים יוֹתר גדוֹלים לבנין הארץ,

האמצעים הכּספיים יכוֹלים לשמש רק גורם ראשון לבּנין הארץ, אוּלם הבּנין עצמוֹ מוּכרח להיעשוֹת על-ידי העבוֹדה העברית. בּלעדי העבוֹדה העברית, יבלע הכסף בּחוֹלוֹת ובּביצוֹת ללא פרי ובּאוֹפן הכי טוֹב נקים עוֹד שוּרה של מוֹשבוֹת מן הטיפוּס הישן, אבל לא ניצוֹר בּית לאוּמי. התעוּדה הגדוֹלה, כי ארץ-ישראל תיעשה לארץ העבוֹדה היהוּדית – נשארת עמוּסה על שכמוֹ של הפּוֹעל העברי. גם אחרי שיוּצרוּ התנאים המוקדמים על-ידי אמצעי הכסף.

על מה שהפוֹעל יעמוֹד מוּצק על משמרתוֹ, בּיתר הקרבה עצמית וידיעת המקצוֹע, כּן תגדל חשיבוּתוֹ בּבּנין וכן תהא נשקפת לוֹ הצלחה במלחמתוֹ. ומתוֹך אמוּנה בּכּוֹח עצמוֹ וּבנצחוֹן המוּחלט – על הפּוֹעל לקדם בּברכה כּל אפשרוּת של עבודה בּארץ-ישראל וּבתוֹכה גם את הרחבת הסוֹכנוּת היהוּדית.

כ“ז אלול תרפ”ד (26.9.1924)

---

אמת ותנועה

מאת

משה בילינסון

בּהתאסף הקוֹנגרס הציוֹני האחרוֹן, לפני שנה, החל להסתמן המשבּר שחל בּנו עתה בּכל תקפּוֹ. עתה הגיע למרוֹם קצוֹ. עתה כּוּלנוּ מרגישים, וּלנוּ יוֹדעים, שהתנוּעה הגיעה לאיזוֹ נקוּדה מכרעת וכי שאר-מרץ וגבוּרת-יתר נחוּצים, כּדי למצוֹא גם עתה, למרוֹת הכּל, את הדרך הנכוֹנה ולשמוֹר על האמוּנה בּטהרתה. י"ב סעיפים בסדר יוֹמוֹ של הועד הפּוֹעל, אך בּעצם אין הם אלא שינוּיי גירסא של סעיף אחד – המצב בּארץ. אם התנוּעה תבליג על המצוּקה של עכשיו, תבליג בּאמת – ויצאנו לדרך המלך.

תנאי ראשוֹן לכך: ההכּרה השלימה בּרצינוּת ובאחריוּת הרבּה. לא עתה הזמן לחשבּוֹנוֹת אישיים ואפילו לא לחשבּוֹנוֹת מפלגה וּמעמד. בּשעה זוֹ, לא לפי כּבוֹדה של תנוּעה גדוֹלה יהיה הדבר, אם המוֹשב של עכשיו יקבּל צוּרה בּדוֹמה לזוֹ, שהקוֹנגרסים שלנוּ מקבּלים בּזמן האחרוֹן – מסוֹת ומריבוֹת, תחרוּיוֹת של מנהיגים, תחרוּיוֹת מפלגוֹת, אשר מפּני החשבּוֹנוֹת הפּוּלמוּסיים שבּיניהן יוֹצאים עניני-הבּנין שלנוּ מסוּלקים כּמה מעלוֹת אחוֹרנית. ותנאי שני: אמת. אין הציוֹנוּת זקוּקה לכּחל וּסרק ולכיבּוּדים; אין הציוֹנוּת צריכה להעלמת המצב כמוֹת שהוּא בּארץ וּבתנוּעה; לפחד מפּני האמת – וּתהי זוֹ מרה מכּל מר.

והאמת מרה היא.

הנה זה שנים אשר נעדר מאתנוּ היסוֹד המוּסד של תנוּעתנוּ – ההתישבוּת; הנסיוֹן שנתנסינוּ בּוֹ השנה, שנוֹדעה בּתוֹרה שנת יזמה פּרטית, נכשל, ואת הכּשלוֹן הזה אין לכסוֹת בּשוּם טרוּניה וקוּבלנה על תנוּעת הפּוֹעלים; נצטמצמו עד מחנק הסיכּוּיים והתקווֹת של עבוֹדתנוּ; קרוֹב לשליש הפּוֹעלים מהלך ללא עבוֹדה וללא לחם; חוֹסר-פּרנסה – חזיוֹן נפרץ הוּא בּערים וּביחוּד בּתל-אביב ואם ניתן לדבּר בּהכרת גאוה על התקדמוּת המשק החקלאי, ואם מתוֹך סיפּוּק יש לציין את היבוּל המבוֹרך של השנה דוקא – הרי אין אנוּ רשאים לעצוֹם עינינוּ מראוֹת גם את המחיר היקר שאנוּ משלמים בּעד כּל זה; אסוּר להעלים עין מבּזבּוּז הכּוֹחוֹת האנוֹשיים, מהרשלנוּת הפּלילית כּמעט שאנוּ נאלצים לנהוֹג בּיחס לחוֹמר הכי יקר אשר יש לנוּ – הלא הוּא הנוֹער העוֹבד. בּמשך שנת המצוּקה הזוֹ בּקשה ארצנוּ בּמחנה הציוֹנים אשר בּגוֹלה את ההד האמיתי, החי, הנלהב למה שנעשה כאן. וההד לא בּא במידה הדרוּשה, לא בּעתוֹנוּת הציוֹנית, לא בּועידוֹת הציוֹניוֹת ולא בּנאוּמיהם של המנהיגים, שוּב שמענוּ טרוּניוֹת וחשבּוֹנוֹת – בּיחוּד כּלפי תנוּעת הפּוֹעלים; שוּב ראינוּ רצוֹן לטשטש לגמרי את המצב כּמוֹת שהוּא; שוּב ראינוּ התענינוּת מוּפרזת בּכל מיני ענינים צדדיים ומקריים וסכסוּכים ארעיים בּישוּב והעלמת-עין מהעיקר. ראינוּ את הציוֹנים והנה הם מקדישים את כל כּוֹחם אוֹ את מרבית כּוֹחם לכּל שאר הענינים ורק לא לבנין הארץ.

והמשׂחק הזה מסוּכּן יוֹתר מדי, ושוּם מאמר ממאמרי המרגיעים לא י כסה מעיני השׂוֹנאים – הרי אליהם מכוּוַנים המאמרים הללו – את המצב האמיתי וכּוֹחוֹת הישוּב מוּגבּלים ואי-אפשר להעמיס עליהם משא הכּבד ממנו. הישוּב, וביחוּד ישוּב העבוֹדה, שמר את אמוּנתוֹ, את היוּתוֹ מוּכן לקרבּנוֹת גם להבא – הוּא לא יזוּז ממשמרתוֹ. גם בּישוּב יש כּבר סימני ליאוּת, פּה ושם נראוּ כּבר בּקיעים גם בּמבצר הזה של הציוֹנוּת, והגלוּת, וּבראש וראשונה, כּמוּבן, הגוֹלה הציוֹנית,, חלילה לה לעמוֹד מנגד ולתת לבּקיעים הללוּ שירבוּ ויתרחבוּ; חלילה לה להפקיר מבצר זה וּלבלתי שמוֹר עליו מסכּנת המפּוֹלת. את חלוּץ הצבא הכּוֹבש – והתישבוּתנוּ כּיבוּש היא – אסוּר להזניח שילך ערוֹם ויחף, אסוּר לעקוֹר מלבו את האמוּנה בּכּוֹחוֹת-הצבא העוֹמדים תמיד מאחוֹרי ערפוֹ, כּוֹחוֹת המוּכנים בּכל עת וּבּכל שעה לבוֹא לעזרתוֹ.

צריך לשים קץ למצב זה שהוּא לבלתי נשׂוֹא. צריך שתיאָמר האמת לעם ישראל ולתנוּעה הציוֹנית – ולא רק מעל דפי העתוֹנים של הפּוֹעלים. היא צריכה להיאָמר על ידי המוֹסד המוּסמך והאחראי בּיוֹתר; אם אין קוֹנגרס,הרי על-ידי הועד הפּוֹעל. היא צריכה להיאָמר – כּדי שיבוֹא המענה המתאים; מאמצים מַכּסימליים לשם ריוח והצלה מן המצב.

מהי ההצלה הזאת? היוֹם, לאלתר, הרי היא מתבּטאת בּמתן עבוֹדה למחוּסריה, פּרנסה – לנצרכיה. אך לא נלך שוֹלל אחרי אַשלָיוֹת, וחלילה לנוֹ להסתפק בפּתרוֹן שאלת היום. עבוֹדה לשלוֹשה חדשים, כּביש ושוּב כּביש – אינה הצלה לתנוּעה, אין זוֹ דרך בּה תלך הציוֹנוּת, ההתישבוּת העוֹבדת. ויחד עם הדאגה הרבּה והשקדנית לצרת היוֹם, חייב הועד הפּוֹעל ליתן את לבּו לעיקר העיקרים- למטרה.

איך נבוֹא אליה? אשרי המאמין, כי יבוֹא איזה נדיב רב-חסד וּבידוֹ הרחבה יחַלץ את התנוּעה מנקוּדת המצוֹקֹ, ואם יבוֹא – התנוּעה לא תדחה אוֹתוֹ כּאשר לא ידחה שוּם כּוֹח שיש עמוֹ אפשרוּת בּנין. אשרי המאמין, כּי כּוָונוֹתיה וּמשאלוֹתיה של ממשלת המנדט הן לכּוֹנן את המוֹלדת ליהוּדים ועל הציוֹנוּת רק לסייע בּכּוֹח-הלחץ שלה להגשים את הכּוָונוֹת והמשאלוֹת הללו – והתנוּעה, כּמוּבן, לא תחמיץ את אשר יש להפיק ממקוֹר זה. אך אסוּר לנוּ לסמוֹך לא על הנַדיב שיבוֹא לציוֹנוּת ולא על אנגליה שתבנה לנוּ. אם אמנם יש מַסד איתן, משענת תמיד – הרי זוֹ התנוּעה.

י“ט תמוז תרפ”ו (1.7.1926)

---

אי אמון

מאת

משה בילינסון

אם נבקש את התשוּבה לפּרוֹבּלימה המענינת אוֹתנוּ עתה בּיוֹתר: מדוּע כּה נחלש המרץ הציוֹני, מדוּע אין עוֹנה לזעקת הארץ לא בּמחנה הציוֹנים סתם ולא בּין העסקנים הותיקים, אשר קשרו את חייהם בּמפעל הציוֹני ואשר אין לחשוֹד בּקרירוּת לבּם, - הרי את התשוּבה אפשר לנסח במלה סכמַתית אחת: אי־אמוּן. כּבר מזמן, אוּלי זה שנים מספר, הוֹלכת וּמתגברת בגוֹלה הציוֹנית, וּבגוֹלה היהוּדית בּכלל, ההרגשה המהוּפכת מזוֹ שציינה את התקוּפה שבּאה מיד לאחר המלחמה; הוֹלך וּמתגבר אי־האמוּן בּמפעל הארצישראלי. ואין אנוּ מדבּרים עתה על אי־אמוּן בציוֹנוּת. בּעקבוֹת המשר שלנוּ מתחזק כּמוּבן גם אי־אמוּן זה, אוּלם אלה שנוּגעוּ בּוֹ עוֹזבים את המחנה. אוֹתנוּ מענין כּרגע אי־אמוּנם של הציונים, לא בּארץ־ישראל אלא בּמפעל, לצוּרוֹתיו וּלשיטוֹתיו. מחלה זוֹ אוֹכלת לא רק ציוֹני סתם אלא גם בּעסקן הציוֹני, אוֹתוֹ איש התעמוּלה הציוֹנית אשר עליו מוּטל התפקיד להוכיח לזוּלתוֹ ואין הוֹכחה בּּפי אדם, אשר אמוּנתוֹ אינה שלימה, ומשוּם כּך לפנינו פּרוֹבּלימה רצינית מאד וּבה תלוּי גוֹרל עבוֹדתנוּ בגוֹלה בּעתיד הקרוֹב; איך נחזק את האמוּן הרוֹפף, איך נשיב, קוֹדם כּל, לעסקן הציוֹני את האמוּנה שהיתה לוֹ?

את הסיבּה העיקרית לאי־האמוּן יש, כּנראה, לחפּש בּאשליה אשר בּה ניגשוּ ציוֹני הגוֹלה למפעל הארצישׂראלי בּשנים הראשוֹנוֹת שלאחר המלחמה,. לרבּים נדמה היה אז, שבּנין הארץ השוֹממה הזאת יכוֹל להתגשם בּתקוּפה קצרה, בּקפיצה גדוֹלה אחת, ולא היה בּרוּר להם, מי הם הכּוֹחוֹת הנפשיים והגוּפניים וּמה היא ההתאמצוּת הכּספית הדרוּשים לכך. שוֹרש האַשלָיה היה בּאי־הבנת התהליך החברתי המוּרכּב והממוּשך הכּרוּך בּהקמת יסוֹד חמרי לחברה חדשה. ועל אַשלָיה זוֹ נוֹספה, בּיחוּד לפני שלוֹש־ארבּע שנים, אַשלָיה אחרת, אשר יסוֹדה בּאי־ידיעת הארץ ותנאיה המיוּחדים. זוֹ העלימה מעיני היהוּדים את דברי העברת העם היהוּדי לחיי־משק עצמיים, לחיי עבוֹדה, וראתה את ההגשמה בּשינוּי המקוֹם, אשר אינוֹ דוֹרש שוּם שינוּיים מכריעים בּאוֹרח החיים וּבשיטת העבוֹדה. שתי האשליוֹת הללוּ יחד הביאוּ לידי הציפּיה והדרישה המוּגזמת והמוּפרזוֹת, אשר ארץ־ישראל עמדה בּהן, וּבאוֹתוֹ רגע התחילה הירידה ללא מעצוֹרים, - וּבא אי־האמוּן.

לכאוֹרה, היינוּ יכוֹלים לראוֹת בּהשתחררוּת מן האַשלָיוֹת תהליך הכרחי ואפילוּ רצוּי, תהליך של הבראה. ואוּלם, כּיון שההבראה הזאת היתה לאי־אמוּן משוּם שלא מצאה לה מעצוֹרים, לא מצאה רֶגוּלַטוֹר בּדעת־הקהל המאוּרגנת, - הרי יש כּאן סכּנה, גם אשמה. האין זוֹ חוֹבה לשמוֹר את ההמוֹנים מן האַשלָיוֹת, אשר הם עלוּלים להיכּשל בהן – וביחוּד המוֹני־ישראל המצפּים לגאוּלה? ויש בּהם לראוֹת מראש לאיזה תוֹצאוֹת עלוּלה להביא ההבראה מן האַשלָיוֹת, אם ניתן לה ללכת בּ“דרך הטבעית” שלה.

מיד אחרי המלחמה היה קל ונוֹח בארץ־ישׂראל, והבּנין התקדם בצעדי ענק – כּך אמרה האינפוֹרמציה הציוֹנית הרשׂמית. שמים וארץ היו מוּכנים לקבל כּל יהוּדי ויהוּדי הבּא הנה – וכּל יהוּדי שבּא הֵנה היה מלא מסירוּת ומרץ וידיעת הבּנין. עד היוֹם הזה הוֹלכת התעמוּלה של הקרנוֹת שלנוּ בּדרך האשלָיה הזאת, המעוֹררת תקווֹת מוּגזמוֹת וּמביאה אכזבוֹת. ואחר כּך בּאה תקוּפת “הרֶקלַמה”. הארץ העניה היתה לפתע פּתאוֹם לארץ הזהב – וּבּמידה ידוּעה היתה גם לרקלמה זוֹ גוּשפנקא רשמית, אם לא של קרנוֹת הרי של חברוֹת למכירת קרקע. האמת הטרגית על הארץ הזאת נאמרה רק בּעתוֹנוּת העבוֹדה וגם בּה היה העוֹקץ הוֹלך ונקהה, וזעיר פּה זעיר שם הוֹפיעה גם אַשלָיה אחרת, אשלָיה של החברה המבוּססת כּוּלה על צדק ושויוֹן והניתנת להיוַצר בּמהרה בּימינוּ. ומכּל אלה יחד בּאה הציפיה התוֹבעת עתה את עלבּוֹנה, ומשוּם שאין אפשרוּת לספּק את התביעה וּמשוּם שאדמת הארץ אדמה קשה היא וזהב אין בּה, משוּם שהקמת החברה – החברה המבוּססת על קרקע - אינה כּיבּוּש צבאי הנעשה בּשנה־שנתים, אלא היא ממוּשכת לדוֹרוֹת, משוּם שגם בּתוֹך החברה הזאת יש עוֹד לערוֹך מלחמה קשה וארוּכּה עד שישׂתרר בּה שויוֹן וצדק – נשתנתה התמוּנה, וּמימין וּמשׂמאל אין שוֹמעים אלא התמרמרוּת ורוּגזה, מכּיוּן שהארץ לא נבנתה בּעשׂר שנים, אין רוֹצים לראוֹת גם את היסוֹד שהוּקם בּאמת, עד לבּיסוּס המוֹשבוֹת הפּרטיוֹת היתה לחוֹבבי ציוֹן הסבלנוּת לחכּוֹת עשׂרוֹת בּשנים, וּלגבּי משקי הפּוֹעלים גם חמש שנים הנן תקוּפה הצריכה להיוֹת מספּיקה לקוֹנסוֹלידציה שלמה, וּמשוּם שזוֹ טרם בּאה, אין רוֹצים לראוֹת גם את העבוֹדה ההתישבוּתית הענקית שנעשׂתה בּמשך חמש השנים הללוּ. ואוֹתוֹ הדבר יש לראוֹת לגבּי כּל ענפי־העבוֹדה בּארץ, ולא רק העבוֹדה שנעשׂתה על־ידי ציבּוּר הפּוֹעלים אלא גם על־ידי האיניציאטיבה הפּרטית. גל של פַּסיביוּת מוּגזמת – הרי־אקציה הטבעית לאוֹפּטימיוּת מוּגזמת – עוֹבר על הציבּוּריוּת הציוֹנית, וּבּוֹ הסיבּה העיקרית (מחוץ לסיבּוֹת הצדדיוֹת הראוּיוֹת לניתוּח מיוּחד) לאי־האֵמוּן המתפּשט עתה בּחוּגים כּה רחבים.

אי־אֵמוּן זה הנהוּ תוֹפעה ציוֹנית־חוֹלנית, שצריך לבקש לה תרוּפה, ולא כּל כּך לגוֹרמים הצדדיים של המחלה, כּמוֹ לגוֹרם העיקרי: אי־הבנה של התהליך החמרי, החברתי והסוֹציאלי אשר הוּא בּנין ארץ־ישׂראל; אי־ידיעת הארץ וּתנאיה, יתכן, שמחלה זוֹ לבשה כּבר פּה ושם צוּרוֹת חמוּרוֹת כּאלה, עד שלריפוּי היסוֹדי יש להקדים מה שקוֹראים ברפוּאה “ריפּוּי הסימנים”, כּלוֹמר הסרת הסימנים החיצוֹניים של המחלה. אם אנשי הגוֹלה, העוֹמדים בּראש התעמוּלה הציוֹנית וּבראש איסוּף האמצעים, יגידוּ בּגלוּי, שכּדי ללחוֹם בּאי- האמוּן המהרס של עבוֹדתם, יש להם צוֹרך בּשם פּלוֹני בּהנהגה הציוֹנית אוּ בּאקט דמוֹנסטרטיבי אלמוֹני מצד הציבּוּר, יש בּגבוּלוֹת ידוּעים להתחשב עם הלך־רוח זה. ואוּלם צריך שיהיה בּרוּר, כּי אין זה ריפּוּי יסוֹדי, כּי כּל האמצעים הללוּ הנם רק בּחינת הסרת הסימנים החיצוֹניים, תרוּפה שמשתמשים בּה כּשהשעה דוֹחקת. החוֹבה האמיתית המוּטלת עתה על התנוּעה הציוֹנית והיא אחרת לגמרי, והיא – חינוּך ציוֹני. יש צוֹרך בּאוֹמץ לב כדי לקדם את פּני הרעה. יש צוֹרך לעמוֹד בּתוֹקף וּבכל כּוח ההכּרה הפּנימית נגד גל הפסימיוּת, שאינוֹ אלא פּרי אי־הבנה ואי־ידיעה. יש צוֹרך לחשׂוֹף לפני הגוֹלה את כּל האמת הטרגית של ארץ־ישׂראל, אשר יסוּרים בּה ואוּלם גם תקוה וּבטחוֹן בּה. יש צוֹרך בּבּיאוּר וּבהסבּרה, היוֹם וּמחר, בּהתמדה, בּלי עייפוּת וּבלי ויתוּרים, של התהליך המיוּחד בּמינוֹ, אשר הוּא העברת העם היהוּדי לחיי עבוֹדה. צריכים אנוּ לעקוֹר מן הלבבוֹת את האגדה על “דיקטטוּרת העוֹבדים בּארץ־ישׂראל”, וּלהעמיד את הדברים בּגלוּי־לב גמוּר על אמיתם. אוּלם חייבים אנוּ לנטוֹע את ההכּרה, כּי תמיד ישאר העוֹבד בּמרכז הבּנין הלאוּמי, שהיהוּדי בגוֹלה, והציוֹני אף הוא, יבינוּ, שכּאן לפנינוּ הכרח אשר אין להמנע ממנוּ, שהדבר מוּנח בּטבע הבּנין הלאוּמי של הארץ הזאת כּארץ יהוּדית. ושוּם שינוּי בּהרכּבה האישי של ההנהגה לא יוֹעיל לנוּ הרבּה כּל עוּד החנוַני וּבעל־התעשׂיה הפּעוּט לא יבינוּ, שעליהם לבוֹא לארץ הזאת דרישוֹת וּבסגוּלוֹת אחרוֹת לגמרי מאשר ללוֹנדוֹן או לניוּ־יוֹרק.

שאלת אי־האֵמוּן הנה שאלת החינוּך הציוֹני. הדבר הזה הוא כּמוּבן הרב יוֹתר קשה מאשר שינוּי בּהנהלה, כּיון שהוּא דוֹרש שינוּי יסוֹדי, בּכל עבוֹדת התעמוּלה וההסבּרה הרשׂמית והבּלתי־רשׂמית של התנוּעה הציוֹנית וּמוֹסדוֹתיה. ואוּלם מוֹצא אחר אין – והצעוֹת אחרוֹת הבּאוֹת לרפא על נקלה הנן בּבחינת “הסרת הסימנים”, העלוּלה, אם נסתפּק בּזה, להביא לידי אשלָיוֹת חדשוֹת, כּלוֹמר, לאכזבוֹת חדשוֹת. ואין אנוּ חזקים עד כּדי שנוּכל להרשוֹת לעצמנוּ את המוֹתרוֹת של גל־אכזבה אחד חוֹלף וגל־אכזבה שני הבּא בּמקוֹמוֹ. הפּרוֹבּלימה רצינית ואין להסתפּק בּפתרוֹנה השטחי וה“פּוֹליטי־פּרלמנטרי”.

י“ג ניסן תרפ”ז (15.4.1927)

---

עם הדין־וחשבון הראשון

מאת

משה בילינסון

עם הדין-וחשבּוֹן הראשוֹן / משה בילינסון

ועדת המנדטים אשר ליד חבר הלאוּמים דנה בּפּעם הראשוֹנה על המצב בארץ-ישׂראל וקבעה עמדה בּנידוֹן זה. והרוֹשם הוּא – שהדין וחשבּוֹן איננוּ לטוֹבת עניננוּ.

בּאוֹפן פוֹרמלי מעטים בּו הדברים הטעוּנים תיקון. נכוֹן הדבר שממשלת-המנדט נטלה על עצמה שתי חוֹבוֹת – להצעיד קדימה את בּנין הבּית הלאוּמי היהוּדי ולשמוֹר על האינטֶרסים והזכוּיוֹת של תוֹשבי ארץ-ישׂראל. נכוֹן הדבר, שעל הממשלה הוּטל לקיים שיווּי משקל בין שתי החוֹבוֹת ומצב זה מוּכרח לעוּרר לפעמים אי-שׂביעת-רצוֹן בּקרב שני המעוּנינים בּדבר. נכוֹן הדבר, כּי הערבים הנם רוֹב התוֹשבים בּארץ וכי העוֹלים היהוּדים אינם מוּכשרים למדי להתישבוּת תיכף ומיד לאחר כּניסתם לארץ. אוּלם דוקא משוּם שהועדה הקדישה את תשׂומת-לבה לדברים הפוֹרמליים בּעיקר, מתגלה הלך-רוח לא טוב ששׂרר בּה. תכוּנה מיוּחדת של תנוּעתנוּ היא, כּי אם רוֹאים אוֹתה ראִיה רציוֹנַלית בּלבד, מתוֹך הגיוֹן טהוֹר ובּאוֹפן פוֹרמַלי, הרי היא יכוֹלה להירָאוֹת לפעמים כּמוּזרה ועוֹמדת בּניגוּד למה שקוֹראים פּוֹליטיקה ריאלית. למעשׂה, לעוֹמקה של האמת, אשר בּה אינה שלטת נוּסחת המספרים ההגיוֹנית, תנוּעתנו היא הצוֹדקת שבּתנוּעוֹת הלאוּמיוֹת והסוֹציאליוֹת – למרוֹת העוּבדה, שהערבים הנם הרוֹב בּארץ, ולמרוֹת העוּבדה שהעוֹלים היהוּדים אינם מוּכשרים להתישבוּת בּרגע עלוֹתם לארץ. לא תמיד קל לוֹ לזר לחדוֹר אל היוֹפי הטמיר ואל הצדק שבּתנוּעתנוּ – יש גם יהוּדים שאינם רוֹצים ואינם יכוֹלים להבין זאת. וּמשוּם כּך אין להאשים את הועדה בּיחס של זדון אלינוּ, צריך לציין, שהועדה דחתה בּאוֹפן נמרץ כּל נסיוֹן מצד מתנגדינוּ להקשוֹת על מהוּתוֹ של המנדט, וציינה עוֹד פּעם, כּי אין לערער על תכלית של המנדט – בּית לאוּמי יהוּדי בּארץ-ישׂראל.

אין אנוּ רוֹצים להיכּנס בּפוּלמוּס עם הועדה בּדבר העוּבדוֹת הבלתי מדוּיקוֹת והארת העוּבדוֹת הבּלתי נכוֹנוֹת שנכללוּ בּדין-וחשבּוֹן, בּעיקר על ההקבּלה המסוּלפת בּדבר הרוֹב הערבי בּארץ לעוּמת המיעוּט היהוּדי, בעוֹד שההקבּלה הנכוֹנה היא מחצית מיליוּן הערבים מוּל מיליוֹני היהוּדים שהנם ארצישׂראליים בּכוֹח. אוּלם יוֹתר חשוּבה לנוּ השאלה: מדוּע השתלשלוּ הדברים כּך וּמה יש לעשוֹת כּדי למנוֹע בּעתיד מכּוֹת מעין אלה בּּמוּבן המדיני והמוּסרי.

יאמר, וּכבר אמרוּ: עסקנוּ יוֹתר מדי בּעבוֹדה כּלכּלית וּפחוֹת מדי בּפּוֹליטיקה.

יאמרוּ, וּכבר אמרוּ: תזכּירוֹ של הועד הפּוֹעל הציוֹני לא חוּבּר כּראוּי, הועד הפּוֹעל לא דאג להמציא ידיעוֹת מספיקוֹת לועדה.

מה זאת אומרת פּוֹליטיקה? – אסיפוֹת, כּרוּזים, מאמרים, נאוּמים, הפגנוֹת? עשׂינו זאת למדי בּשנים הראשוֹנוּת להצהרת-בּלפוּר, ולמרוֹת הכּל זכינוּ אז להפסקת העליה ולספר הלבן של צ’רצ’יל. אחרי המלחמה ראה העוֹלם הרבה תנוּעוֹת-מחאה – ואף גם גדוֹלוֹת מאלה אשר בּיכוֹלתנוּ לערוֹך – קהוּ העצבּים והתרגלוּ אליהן ואין אמוּנה בּהן. עלינוּ להיוֹת כּנים; אנוּ עצמנוּ איננוּ מאמינים בּהן יוֹתר. כּשאנוּ קוֹראים בּעתוֹנים, כּי בּוַרשה או בּניוּ-יוֹרק “מחוּ” ו“הפגינוּ” יהוּדים בּאספוֹת של אלפים, - האומנם מאמינים אנחנוּ שעל-ידי כּך נעשתה הציוֹנוּת לממשוּת חיה לאנשים הללו, אשר בּגללה הם נכוֹנים להביא קרבּנוֹת? ודאי, בּכוֹח לחץ פּוֹליטי אפשר להשיג דבר מה – אוּלם רק לזמן קצר, עד אשר יוַכח העוֹלם אם מאחוֹרי השאוֹן הזה עוֹמד רצוֹן-אמת לבּנין אוֹ לאו. - -

התזכּיר של הועד הפּוֹעל הוּא בּאמת פּגוּם, אוּלם לא רק האֶכּסקוֹטיבה אשמה בּפגימוֹתיו. אין ספק, שהיהוּדים עשׂוּ עבוֹדה כּבּירה בּארץ-ישׂראל, אבל כּאן בּאים המִספּרים וּמכריעים: בּמשך ארבּע שנים, מ –1920 עד 1923, נכנסו להתישבוּת על-ידי ההסתדרוּת הציוֹנית 1400 איש, 350 איש לשנה. המספּרים הללוּ, המצוּינים בּתזכּיר, גרוּעים בּשבילנוּ מכּל חתירוֹתיהם של מתנגדינוּ, מהשׂנאה לישׂראל. מכּל הליקוּיים שבּעבוֹדה האינפוֹרמַטיבית וּמכּל העבוֹדה הפּוֹליטית, ויתכן שבּין חברי הועדה יש גם מי שיוֹדע, כּי השנה הנוֹכחית תהא נעדרת כּל התישבוּת חדשה, כּי הרי שנה של “התבּססוּת” היא, אילוּ יכוֹלנוּ להביא בּתזכּיר לא מספּר של 1400 כּי אם 14000 אוֹ 140000 מתישבים, כּי אז בּלי ספק הטוֹן של הדין-וחשבּוֹן שוֹנה לגמרי, וטוֹן זה עלוּל להשתנוֹת בּעתיד רק תחת הרוֹשם של מספּרים אחרים אשר יבטא בּאוֹפן ממשי את רצוֹנם של היהוּדים לבנוֹת את הארץ.

יתכן, שיש תוֹעלת לדבּר עם ממשלת המנדט בּטון אחר, מזה שבּתזכּירוֹ של הועד הפּוֹעל. אבל לא זאת היא התעוּדה. עלינוּ לעשׂוֹת הכּל כּדי לגלוֹת מקוֹרוֹת-עבוֹדה חדשים בּארץ. ואל יהוּדי הגוֹלה עלינו לדבּר בּלשוֹן אחרת; ולא על דבר עמדתוֹ המפלגתית של סמוּאל ולא על דבר הצוֹרך בּפעוּלוֹת מדיניוֹת – אמנם גם זה יאמר בּהזדמנוּת, אוּלם עלינוּ להיזהר מלהגזים בּכך, למען שהפּסיביוּת היהוּדית לא תמצא לה מקוֹם להסתתר מאחוֹרי סמוּאל. זהו אשר עלינוּ להגיד בּעיקר: פּה, בּארץ-ישׂראל, ישנה האפשרוּת היחידה ליהוּדים לקוּם ולחיוֹת חיי-כּבוֹד חדשים. ואת האפשרוּת היחידה הזאת, אשר אוּלי לא תחזוֹר עוֹד פּעם, אנחנוּ מעמידים בּסכּנה, משוּם שאתם נוֹתנים לנוּ את היכוֹלת ליַשב רק 350 איש בּשנה בּעוֹד שצריך להגדיל את המספּר הזה עשרוֹת מוֹנים. ואם אַתם חוֹשבים על ציוֹנוּתכם בּאמת וּבתמים, על תצטמצמוּ בּהחלטוֹת מחאה, אך הביאוּ קרבּנוֹת ממש להבטחת הבּית הלאוּמי בּעתיד; רכּזוּ לעבוֹדה הזאת, לכל הפּחוֹת בּשנים הקרוֹבוֹת, את כּל מרצכם; אין זוֹ השעה להשקיע את כּוֹחוֹתיכם לא בּמוֹסדוֹת-החסד אשר לכם וּבמריבוֹתיכם הקטנוּניוֹת, ואפילוּ לא בּמכּסיקוֹ וּבקרים ואף לא בּאבטוֹנוֹמיוֹת בּתוֹך הארצוֹת. כּל זה ישׂגשׂג אם המקלט היהוּדי יעמוֹד על אשיוֹת מוּצקוֹת; כּל זה יהפך לאבק – כּשם שקרה כּבר כּמה פּעמים בּתוֹלדוֹתינו – אם המקלט היהוּדי ישאר רק חלוֹם בּארץ-ישׂראל. בּכם תלוּי הדבר שהחלוֹם יהפך למציאוּת.

וּכדי לדבּר בּלשוֹן כּזאת ליהוּדי הגוֹלה מתוֹך תקוה להצלחה, עלינו להוֹכיח להם, כּי בּארץ-ישׂראל ישנה האפשרוּת החיצוֹנית, המדינית, לקלוֹט יהוּדים. עלינוּ להיוֹת חדוּרי הכּרה, שעם בּיטוּל הגבלוֹת העליה – האחריוּת לה היא על ההסתדרוּת הציוֹנית. כּי ארץ-ישׂראל אינה יכוֹלה להחשב סתם ארץ, לא בּמוּבן הכּלכּלי, לא בּמוּבן הלאוּמי ולא בּמוּבן המדיני. ואם לא הממשלה, הרי ההסתדרוּת הציוֹנית תצטרך לקחת עליה את הדאגה לסידוּר העליה. הדאגה לסידוּר החמרי וּבמוּבן ידוּע גם המוּסרי, היא הכרחית גם כּדי למנוֹע השפעה רעה מארץ-ישׂראל על התנוּעה בּגוֹלה, בּמקרה שמתוֹך איזה סיבּה שהסידוּר הזה לא יעלה יפה. על כּל פּנים, עלינוּ לעמוֹד על דרישת העליה והיא צריכה להיוֹת המטרה הקרוֹבה של עבוֹדתנוּ המדינית, וּביחוּד פּה בּארץ. כּל זמן שהדרישה הזאת לא נתמלאה, כּל עוֹד העליה מתנהלת לפי מידוֹת חיצוֹניוֹת ולפי המחאוֹת על סכוּמי-כּסף – שאינן מתאימוֹת למבנהוּ הכּלכּלי של העם ואינן הוֹלמוֹת את צרכי-הבּנין בּארץ; כּל עוֹד סידוּר העליה נתוּן בּידי מכוֹנה ממשלתית שאין בּה ההרגשה של התמוּרוֹת והחליפוֹת בּשוּק העבוֹדה – אין בּיכוֹלתנוּ לדבר עם היהוּדים בּגוֹלה בּלשוֹן בּרוּרה וישרה, בּלשוֹן של דרישה.

למען הגשם את דרישתנוּ זוֹ כּלפי הממשלה, יכוֹל הלחץ הפּוֹליטי להביא איזה תוֹעלת; ולא עוֹד, אלא שבּעצם תביעה זוֹ יש הוֹכחה, כי בּנין-הארץ הוּא בּאמת ענין-חיים לכל היהוּדים וההסתדרוּת הציוֹנית חייבת לקבּל על עצמה את האחריוּת לעליה. שני הגוֹרמים – בּנין-הארץ על-ידי היהוּדים וּתנאים פּוֹליטיים מוּקדמים – עוֹמדים בּיחסי גוֹמלין. אוּלם עלינוּ להתחיל בּדבר הראשוֹן. ולפיכך את האשמה של אי-הצלחתנוּ נוֹשׂא לא מדיני זה אוֹ אחר, כּי אם הכּוֹח המזוּין הבלתי-מספיק של היהודים.

היהוּדים צריכים לבנוֹת, וצריך שתינתן להם הערוּבּה שבּעבוֹדת-בּנינם לא יתקלוּ בּקיר בּרזל. אם התנאים האלה יתמלאוּ – כּל דין-וחשבּוֹן לא יהיה מסוּכּן לנוּ.

א' כסלו תרפ"ח (25.11.27)

---

קיסמים

מאת

משה בילינסון

א

לפני שתים-שלוֹש שנים היינוּ מסוּגלים לקחת את העפּרוֹן בּיד ולעשׂוֹת חשבּוֹן מדוּיק של השנים המעטוֹת אשר בּהן יתהוה הרוֹב היהוֹדי בּארץ-ישׂראל, אַבד לנוּ החוּש ההיסטוֹרי, אַבד לנוּ החוּש של התהליכים הקשים, אשר דוֹרוֹת דרוּשים להגשמתם; שכחנוּ איזה עם אנחנוּ ואיזוֹ ארץ לפנינוּ. כּמעט שהיינוּ מקבּלים את תוֹרת פּוֹעלי-ציוֹן השׂמאליים על הסטיכיה המתפרצת בּכוֹח האלמנטרי כּדי לבנוֹת בּמהרה את הארץ הזאת.

בּמשך השנתיים האחרוֹנוֹת עבר עלינוּ הרבּה ואוּלם את החוּש ההיסטוֹרי לא רכשנוּ לנוּ. אילוּ היה כּך, לא היינוּ מדבּרים וכּוֹתבים בּקלוּת-דעת כּזאת על “החוּרבּן הגמוּר”, על “הקַטַסטרוֹפה המוּחלטת”, על זה שאין לנוּ מה להפסיד ועל סימני-המות בּתנוּעתנוּ. כּלוּם קַפּריסה היא התנוּעה הציוֹנית, שבּמקרה נוֹלדה בּמוֹחוֹ של מישהוּ ובּמקרה תחלוֹף? כּלוּם אינם מרוּכּזים בּה שאיפת-הדוֹרוֹת והכּוֹח של ההוה ושל העתיד? כּלוּם לא קדמוּ לנוּ אחרים, אשר אמנם נכשלוּ ואוּלם בלי הכּשלוֹן הזה לא היינוּ יכוֹלים להמשיך? כּלוּם לפני הבּיל"וּיים ולפני העליה השניה היו סיכּוּיים רחבים ויוֹתר בּטוּחים, מאשר לפנינוּ? כּלוּם לא יצרנוּ שוּם דבר בּארץ, אוֹתנוּ בּפני המימרא המהוּללת הזאת: “אין מה להפסיד”.

רע לנוּ, רע מאד. צבא אנחנוּ, שיצא לכּיבוּש גדוֹל ולא יחזוֹר עד סיוּמוֹ. לא מתוֹך מצב-רוּח, היוֹם אוֹפּטימיסטיים וּמחר פּסימיסטיים, אלא מתוֹך הכּוֹח הנפשי העצוּם הכּרוּך בּרעיוֹן וּמוֹביל את הצבא הזה ויוֹנק מהכרח האוּמה – ננצח.

ה' כסלו תרפ"ח (2.12.1927)

ב

בּרוֹמניה היוּ פּרעוֹת בּיהוּדים, פּרעוֹת ממש. כּל העוֹלם היהוּדי התעוֹרר – בּוַרשה, לוֹנדוֹן, פּריס, ניוּ-יוֹרק. מחאוֹת נמרצוֹת בּכל מקוֹם וּמקוֹם. רק ארץ אחת, השוֹאפת להיוֹת “לב האוּמה”, הלא היא ארץ-ישׂראל, שוֹתקת. העתוֹנות מסתפּקת מסיפּוּר הענינים. אסיפת-עם לא אָספה את העם והד לא היה לה.

אילוּ היתה הארץ סגוּרה בּפני הגוֹלה זה עשרוֹת בּשנים והיה קם בּה דוֹר חדש, הינוּ יכוֹלים להסיק מהעוּבדה הזאת מסקנוֹת מעציבוֹת: קרע, קרע בּין הישוּב וּבין הגוֹלה, וּכאב-הגוֹלה אינוֹ כּאבוֹ. אוּמה חדשה, ללא קשרים אוֹרגניים עם העם היהוּדי, קמה בּארץ-ישׂראל. ואוּלם אין עוֹד דוֹר כּזה. הישוּב, זה החדש, האקטיבי, הוּא כּוּלוֹ מ“פּליטי הגוֹלה”, מאלה שאך תמוֹל-שלשוֹם עזבוּ אוֹתה. אל הגוֹלה פּוֹנה הישוּב הזה, ממנה הוּא דוֹרש עזרה – ויתר על כּן: בּשבילה הוּא בּוֹנה. אילמלא כּן, אילמלא חשב על הגוֹלה, היה מסדר בּאוֹפן אחר לגמרי את עניניו. אנוּ, פּה, הן יוֹדעים איך כּוֹאבת ארץ-ישׂראל את כּאב הגוֹלה. אין זאת כּי סיבּת השתיקה אחרת היא.

להרבּה דברים נוֹתנת ארץ-ישׂראל כּוֹח נפשי: לסבל חמרי, לעמידה על המשמר, לבּדידוּת, לסבלנוּת, לציפּיה עקשנית. לדבר אחד אין יוֹתר כּוֹח נפשי – למה שקוֹראים “שם” בּגוֹלה, “תגוּבה על הפּרעוֹת”. אלה שעלוֹ הנה מתוֹך הכּרה בּרוּרה על עלייתם, עברוּ את תקוּפת “התגוּבה” הזאת עד תוּמה. לא נוֹתר כּלוּם – מלבד דבר אחד: הסגוּלה לציפּיה עקשנית, לעבוֹדת-בּנין בּלתי פּוֹסקת. שם, בּגוֹלה, מתאספים למיתינגים וכוֹתבים מאמרים. אנשי הפּרלמנט ואנשי המדע, הגוֹיים הישרים, אשר את שמוֹתיהם אנוּ יוֹדעים בּעל-פּה ואין לנוּ גם צוֹרך לקרוֹא את הטלגרמוֹת כּדי לדעת אוֹתם, “ממלאים את חוֹבתם”. כּאן, בּארץ-ישׂראל אין לכך כּוֹח נפשי, כּי בּאנוּ הנה כּדי שנוּכל לבלי מלא את חוֹבתנוּ זאת, שממנה בּרחנוּ מן החוֹבה הזאת ללכת לאסיפת-עם ולקרוֹא את המאמרים אשר בּהם מסוּפּר, כי “פּרעוֹת הן דבר בּרבּרי ושׂריד מימי הבּינים”. כּאן ממשיכים לדאוֹג למחוּסרי-העבוֹדה, כּדי לקרב את הרגע של העליה החדשה.

וּמשוּם שכּזאת היא שתיקתה של ארץ-ישׂראל – יש לה השאיפה להיוֹת “לב האוּמה” ויש לה הזכוּת לכך.

ו' טבת תרפ"ח (30.12.1927)

ג

“לשלוֹט” בּענינים ציבּוּריים - כּלוֹמר: לשלוֹט בּחכמה, בּהבנה, מתוֹך מידה – לא קל. ואוּלם לא פּחוֹת קל לחדוֹל מלשלוֹט, - ושוּב, בּחכמה וּבהבנה. ישנה אמנוּת של נצחוֹן וישנה אמנוּת של מפּלה. הכּוֹח הציבּוּרי אשר הוּרד מן הכּסא, עליו להסתגל למצבוֹ החדש, ואוֹי ואבוֹי לוֹ אם לא נדע לעשׂוֹת זאת, אם לא יעריך כּראוּי את הזמן של “הפסקת השלטוֹן”, אם בּמקוֹם לבדוֹק את סיבּוֹת המפּלה, להתבּוֹנן בּרצינוּת לשיבה אוֹרגנית לשלטוֹן, לרפּא את פּצעיו, ולרכּז את כּוֹחוֹתיו, אם בּמקוֹם לעשׂוֹת את כּל אלה יסתפק בּ“רוֹגז”, בּכעס נגד אלה שדחוּ אוֹתוֹ, ויצפּה לנס שישיב אוֹתוֹ לשלטוֹן שיבה אוֹטוֹמטית,

ויש שגם המפלגוֹת הגדוֹלוֹת אשר התרגלוּ “לנהל” אינן רוֹצוֹת, אוֹ אינן יכוֹלוֹת, להשלים עם המפּלוֹת החלקיוֹת, בּפינה זאת אוֹ אחרת של העבוֹדה, וּבמקוֹם לפַנוֹת בּשקט את מקוֹמן למנצחים, ויהיוּ הם מנצחים ארעים, משתדלוֹת הן בּאמצעים מלאכוּתיים, אשר תמיד הטיפוּ נגדן, “להחזיק את השלטוֹן”. מדבר כזה לא יצא כּי אם פּגם לעתיד המפלגה ולאבטוֹריטה הציבּוּרית שלה.

י“ז טבת תרפ”ח (6.1.1928)

ד

יש אוֹמרים שהתרנגוֹל בּטוּח, כּי הוּא הנהוֹ הגוֹרם לזריחת השמש – והראיה: הן השמש עוֹלה בּוֹקר-בּוֹקר לאחר קריאתוֹ. ישנם סוֹפרים ציוֹנים החוֹשבים, כּי הבּיקוֹרת על ההנהלה הציוֹנית, שמילאה את העתוֹנוּת מיד לאחר הקוֹנגרס, נפסקה עתה משוּם שהם יצאוּ להגן על ההנהלה אוֹ על כּל פּנים להשקיט את הרוּחוֹת, למעשה, ישנן סיבּוֹת אחרוֹת להפסקתה זוֹ, ראשית, אמרה העתוֹנוּת מה שהיה לה להגיד – סוֹף-סוֹף יש לה גם דאגוֹת אחרוֹת. ושנית – וסיבּה זוֹ מעציבה למדי, - מתרגלים בּישוּב לעשוֹת את החשבּוֹנוֹת והתכניוֹת בּלי ההנהלה הציוֹנית. מתוֹך הכּרה אוֹ שלא בּהכּרה, מוֹציאים אוֹתה מרשימת הגוֹרמים בּישוּב וּבציוֹנוּת. בּעיני מישהוּ יוּכל התהליך הזה להיראוֹת כ“הבראה”. יתכן וּמישהוּ יגיד: “זהוּ מה שנחוּץ לנוּ”. ולא ידעוּ ולא יבינוּ, ש“הבראה” כּזאת פּירוּשה שיתוּק התנוּעה הציוֹנית. בּכוֹחוֹתיו הוּא לא יבנה הישוּב את הארץ, ותוֹצאת ה“הבראה” תהא, שהוּא יבָּדל מן התנוּעה הציוֹנית. בּאחת המוֹשבוֹת החדשות נשמע בּימים אלה מפּי איכּר מ“בּני בּנימין” המשפט הזה: “אין עלינוּ, על ילידי הארץ, לדאוֹג לציוֹנים, לבּאים חדשים”. אם לא ישתנוּ הדברים, אם לא יתעוֹרר שוּב הענין בּהנהלה הציוֹנית (והדבר תלוּי בּה), יתרגל כּל הישוּב “הבּריא” להבּיט על עצמו כּעל גוּף מוּבדל, העוֹמד לוֹ לבדוֹ, ומכּאן ועד “אנוּ ילידי הארץ” וכו' אך צעד אחד, שאינוֹ קשה בּיוֹתר להיעשׂוֹת, צעד פטלי הוּא לתנוּעה.

כ“ז טבת תרפ”ח (20.1.1928)

ה

פּרוֹפסוֹר גרמני אחד ישב וכּתב ספר שלם על “הסטוּדנט הגרמני בּחוּץ-לארץ”, על התנאים שעוֹשׂים את החיים שם למוֹעילים לצעיר עצמוֹ, לאוּמה שלוֹ וכו'.

אנוּ לא זכינוּ עדין לספר כּזה וּודאי לא בּקרוֹב נזכּה לו. ואוּלם היה זה בּשבילנוּ חשוּב מאד, אילוּ רצה מישהוּ לעשוֹת חקירה ראשוֹנה על תנאי-החיים של הצעירים הארצישׂראליים שנסעוּ לחוּץ-לארץ ללמוֹד, להשתלם, לראוֹת את “העוֹלם הגדוֹל” וכוּ', על גוֹרלם ועל ערכּם בּשביל התנוּעה והארץ; כּמה מחניכי הגימנסיה התל-אביבית נסעוּ לחוּץ-לארץ, כמּה מהם שבוּ, מה היה על אלה שנשארוּ בּגוֹלה, מה היה לציוֹיניוּתם, לעבריוּתם? מה גוֹרלם של יוֹצאי שנוֹת המשבּר הנוֹכחי, אשר בּיניהם ישנם רבּים הקשוּרים עם תנוּעת העבוֹדה? מה יחסם עתה לאידיאל העבוֹדה?

מוּבן מאליו, שאמת-המידה לחקירה שלנוּ תהיה אחרת לגמרי מאשר אצל המלוּמד הגרמני. בּיסוֹד היסוֹדוֹת היה הוּא בּטוּח. הוּא ידע שהצעירים הללוּ ישוּבוּ – גם למוֹלדת וגם לאוּמה. את הגרמנית לא ישכּחוּ וּבגרמניה לא יזלזלוּ. וּמשוּם כּך דאג הוּא לדברים, אשר בּעיניו אינם כּל כּך חשוּבים – לידיעת השפה הזרה לפני נסעם לארץ הזרה, ללימוּד האינטנסיבי של חיי הארץ הזרה, לכּניסה לתוֹך חייה החדשים, ליחס כּלפי אוּמוֹת העוֹלם החפשי מן היהירוּת הלאוּמית וכו‘. כּל אלה חשוּבים למדי, ואוּלם בּשבילנוּ חשוּב קוֹדם כּל ועל הכּל: מה יחסם של הצעירים הללוּ לכּל הערכים הלאוּמיים, התרבּוּתיים, הסוֹציאליים, אשר הדוֹר שחינך אוֹתם: - המוֹרים, הפּוֹעלים הותיקים, וכו’ – השתדל למסור להם? מה מכּל אלה נשאר מוּצק ועוֹמד בּפני נסיוֹן החיים “הרחבים”, שם, בּ“עוֹלם הגדוֹל” וּמה נפל ונשר?

לחקירה כּזאת, אם יהיה לה חוֹמר מספּיק ואם תיעשׂה בּלי משׂוֹא-פּנים, בּאוֹמץ רוּח קיצוֹני, יכוֹל להיוֹת ערך רב בּשביל כּל החינוּך שלנוּ (החינוּך בּמוּבן הרחב של המלה, הכּוֹלל את כּל האוירה בּארץ וכּל זרמיה התרבּוּתיים והסוֹציאליים), מקוּבּלת בּינינוּ הדעה, שהדוֹר השני הגדל בּמוֹשבוֹת הישנוֹת הכזיב את התנוּעה. בּחלקוֹ עזב את הארץ, בּחלקוֹ חי מוּבדל מן התנוּעה, בּלי התחשבוּת אתה – “אנחנוּ ילידי הארץ – אתם הציוֹנים”. גם הגוּבה התרבּוּתי, היקף הענינים הרוּחניים של הדוֹר הזה, אינוֹ משׂביע את הכּל. והשאלה הזאת – של יחס הדוֹר השני למה שבּוֹנים האבוֹת, רצוֹנם להמשיך את המפעל שהתחלנוֹ בּוֹ – היא השאלה המרכּזית לתנוּעה כּוּלה.

שמא הכזיב הדוֹר השני של המוֹשבוֹת הישנוֹת לא משוּם שגדל בּמוֹשבוֹת הישנוֹת אלא משוּם שהוּא הדוֹר השני? שמא בּישוּב העוּבד, בּישוּב “העברי” הכזבה לא בּאה עדיין לידי בּטוּי משוּם חוֹסר זמן?

חקירת מצבם של הצעירים הארצישׂראליים בּחוּץ-לארץ, היתה יכוֹלה לתת לנוּ תשוּבה ידוּעה על השאלוֹת הללוּ.

על כּל זה חשבתי דוקא בּהזדמנוּת משמחת. בּרשימת התוֹרמים לקרן העזרה של פּוֹעלי פּתח-תקוה מוֹפיעים מזמן לזמן שמוֹת של ערים זרוֹת – גרמניוֹת, צרפתיוֹת, אמריקאיוֹת,איטלקיוֹת. ישנוֹ הרוֹשם כּאילוּ מסביב לתנוּעת-העבוֹדה צוֹמחוֹת בּחוּץ-לארץ גרעינים, גרעיני מחשבה וּפעוּלה, כּאילוּ ישנם כּבר יסוֹדוֹת של “מוֹשבוֹת” ארץ-ישׂראל העוֹבדת. יש הרוֹשם כּאילוּ מה שמתרחש בּין פּוֹעלי-הארץ אינוֹ יוֹתר סגוּר ומסוּגר בּפני הגוֹלה אוֹ ידוּע אך לגוּף מצוּמצם של “חוֹבבים” כּפי שזה היה לפני המלחמה, בּזמן המלחמה וגם בּשנים הראשוֹנוֹת לאחר המלחמה. יש הרוֹשם כּאילוּ נטווּ כּבר החוּטים האלה, חוּטי מוֹח ולב, ההוֹלכים ונמתחים מעכּוֹ וּמפּתח-תקוה עד בּרלין, ועד פּריס ורוֹמא. יש מישהוּ בּבּירוֹת הללוּ הכּוֹאב את כּאב הפּוֹעל. ואין הוּא מסתפק בּזה, אלא מסַפּר גם לרעיו: “הנה בּביתי קרה אסוֹן”.

הדבר עדיין בּבחינת התחלה, ואוּלם נראה שההתחלה ישנה. ואת ההתחלה עשה בּן-הארץ. וטוֹב מאד שיש לוֹ “בּית” – גם אם אסוֹנוֹת קוֹרים בּוֹ – וטוֹב מאד שמהבּית נמתחים החוּטים.

כ“ז טבת תרפ”ח (20.1.1928)

ו

גם אנשים בּלתי רגילים, בּעלי כּוֹח נפשי גדוֹל ועין בּהירה, עלוּלים לעת זקנה להפריז בּערך זמנם הם, “הזמן הטוֹב ההוּא, כּאשר” וכו', וּלהפחית בּערכוֹ של דוֹר ההוֹוה, אשר הם אינם שייכים כּבר לוֹ. עדים לכך מכתבי אחד העם וקטעי דבריו שנדפּסוּ בּ“הארץ” (מכ"ג טבת). מתוּ אחדים מגדוֹלי הדוֹר ואחד העם כּוֹתב: “הוֹלכים אנחנוּ בּזה אחר זה וּמי הבּאים” כּל מקוֹם שנשאר פּני איני רוֹאה מי ימלאהוּ" ועוֹד, להערכת המצב בּארץ: “אין מצבנוּ פּה עתה משׂמח כּלל, ולמרוֹת ה”מנדט" וּשאר המלים היפוֹת אין בּמה להשיב את הנפש".

המכתבים נכתבוּ בּשנת 1922, אשר היתה אמנם שנת משבר, ואוּלם יחד עם זה, בּה וּבשנים שקדמוּ לה ראתה הציוֹנוּת את הנס המתרחש בּשוּרוֹתיה: אלפים וּרבבוֹת של צעירים, תנוּעה שלמה, התנוּעה החלוּצית, קמה והתפּרצה, בּהסתדרוּת וּבארץ, ועוֹד גליה לא שקטוּ. כּאשר למרוֹת המשבּר היתה התנוּעה הזאת חיה וּכבּירה גם ֹבּשנים הבּאוֹת – עד ימינוּ אלה, כּשלמרוֹת החדש והקשה יוֹתר אין היא מוַתרת על קיוּמה ומוּכנה לשירוּת התנוּעה. האוּמנם “דוֹרנוּ”, דוֹרוֹ של אחד העם, היה יוֹתר עשיר בּכוחוֹת ציוֹנים, כּוֹחוֹת נפש ורצוֹן, בּכוֹחוֹת הגשמה? כּלוּם לא יוֹתר נכוֹן היה לכתוֹב בּשמחה רבּה וּמתוֹך גאוה מוּצדקת, שהנה לא לשוא היה העמל וקמוּ לנוּ יוֹרשים בּמספּר כּזה, המזוּינים בּרוּח-הגשמה כּאשר לא חלמנוּ, ושעלינוּ, על הדוֹר ה“הוֹלך”, לדאוֹג לכך, שלא יאבד הכּוֹח העצוּם והמפתיע הזה.

ואשר למצב בּארץ, שאין בּוֹ “בּמה להשיב את הנפש”. הן היוּ השנים שנוֹת גאוּלת העמק ושנוֹת יסוֹד כּמה נקוּדוֹת-התישבוּת חדשוֹת. כּלוּם לא היתה זאת תמוּנה לעין הציוֹנות? כּלוּם ראתה הציוֹנות דבר-מה דוֹמה לכך ב“דוֹרנוּ”?

חזיוֹן המשבּר של שנת 1922 חזר בּימים האלה. ואם נכשל אחד העם בּהערכה הפֶסימיסטית שלוֹ, על אחת כּמה וכמה עלוּלים אנחנוּ עלוּלים להילכּד בּאוֹתה שגיאה. “הרס, חוּרבּן, התפּרקוּת, רפיוֹן ידים” – כּך שוֹמעים אנוּ על כל צעד ושעל. ואין רוֹצים לראוֹת איך מתבססוֹת אוֹתן נקוּדוֹת ההתישבוּת העוֹבדת, שנעלמוּ מעיני אחד העם בּהתלוֹננוֹ. אין רוֹצים לראוֹת איזה כּוֹח נפשי מגלה הדוֹר החלוּצי בּכיבּוּש עמדוֹתיו, אין הוּא “אינוֹ זז” וחוֹדר בּעבוֹדתוֹ לפּינה זאת ולפּינה אחרת, ועוֹד מעט ולא תהיה בּארץ נקוּדה אחת, אשר אין בּה מבצר קטן של המרץ העברי. אינם רוֹצים לראוֹת איך עוֹמדים צעירים וצעירוֹת של ישׂראל גם שם, בּגלוּת, על משמר הציוֹנוּת וּמוּכנים לשירוּת התנוּעה, למרוֹת הדלתוֹת הסגוּרוֹת. גם כּיוֹם, כּמוֹ לפני חמש שנים, התפקיד הוּא, בּעצם, לא על שכּאילוּ מתמעטים הכּוֹחוֹת, אלא בּדאגה לשמירה על הדוֹר הצעיר – כּי הוּא ישנוֹ, - הבּא למלא “את מקוֹמוֹתינוּ”. והסכנה היא בּזה, שאנוּ לא נבין זאת.

ז' שבט תרפ"ח (20.1.1928)

ז

הליגה למען הדוֹמיניוֹן השביעי מקבּלת צוּרה משוּנה למדי. הנימוּקים אשר הניעוּ את מיסדיה לצעד הפּוֹליטי הזה מצטיינים גם בּגילוּי-לב וגם בּפרַזיוֹלוֹגיה הטיפּוּסית של “קוּלטוּרטרֶגֶרטוּם”, אשר ספק אם יש ליהוּדים מה לעשׂוֹת בֹּו. לפי דברי הנאוּמים בּאסיפה המיסדת של הליגה, היהוּדים הם השוֹמרים הטוֹבים בּיוֹתר על תעלת סוּאץ ועל הדרכים הגדוֹלות של הקיסרוּת והם גם נוֹשׂאי התרבּות והציביליזציה של אירוֹפּה. ולא זה בּלבד. נדמה, כּאילוּ הדוֹמיניוֹן השביעי עתיד להתפּשט לא רק על ידי שני חלקי ארץ-ישׂראל - מערבה וּמזרחה מהירדן – אלא גם על חלקי עירק, כּי שׂוּמה, כּנראה, על היהוּדים להכניס גם לארץ הזרה הזאת אוֹר התרבּוּת האירוֹפּית, גם בּה, כּנראה, יש דבר-מה אשר על היהוּדים לשמוֹר עליו למען הקיסרוּת הבּריטית.

רצינוּ בּמדינת היהוּדים. אחר כּך הכרזנוּ, מתוֹך כּל מיני נימוּקים, על “מקלט בּטוּח בּמשפט העמים”, אחר כּך הסכּמנוּ ל“בּית לאוּמי” ועתה עלינוּ להסכּים גם לדוֹמיניוֹן האנגלי העוֹבר את גבוּלות ארצנוּ?

רצינוּ בּגאוּלת עם ישׂראל, שלימה וּמלאה, והנה כּמעט שהסכּמנוּ ל“מרכז הרוּחני”. ושוּב שבנוּ אל החזוֹן, גם זה אך לזמן-מה. שוּב מישהוּ מאתנוּ כּאילוּ מסכּים “להציל מה שאפשר להציל”, ולוּ גם משהוּ, ולוּ גם “פּחוֹת מרוֹב”. ועתה עלינוּ להסכּים להיוֹת “נוֹשׂאי התרבּוּת האירוֹפּית” בּארצוֹת, אשר דרכּי-אנגליה עוֹברוֹת בּהן, ויהא זה ארץ-ישׂראל אוֹ עירק?

כּלוּם מוּתר לשׂחק משׂחקים כּאלה בּתנוּעת שחרוּר?

כ“ו אדר א' תרפ”ט (8.3.1929)

ח

בּקהל מהלכוֹת שמוּעוֹת על “מעשׂי טוֹבה” אשר סיר אלפרד מוֹנד עשׂה בּשעת בּיקורוֹ בּארץ: הוּא נדב למפעל זה כּמה לירוֹת ולמפעל זה כּמה מאוֹת לירוֹת, הוּא פּגש חלוּץ בּרחוֹב ועשׂה אוֹתוֹ לאדם מאוּשר בּעל שני דוּנמים וחצי, הוּא נתמלא הערצה לשׂפה העברית, עד שהחזיר תעוּדוֹת כּתוּבוֹת אנגלית. וישנה עתוֹנוּת הרוֹשמת את כּל השמוּעוֹת הללוּ ועוֹשׂה מהן “זר פּרחים” המצטרף לתמוּנה של נדבן רחב-לב, מלא הבנה, מעין הֶרוּן-אל-רַשיד מוֹדֶרני, אשר סוֹף-סוֹף זכינוּ לוֹ בחוּצוֹת ארץ-ישׂראל. אכן, לשוא, לשוא היה החינוּך הציוֹני של עשׂרוֹת בּשנים אם ישנם עוֹד בּישוּב חלקים ניכּרים המתפּעלים מכּל מיני מעשׂים פּעוּטים התפּעלוּת ילדוּתית העלוּלה לשבּש את כּל דרכּי המפעל הציוֹני. על אחת כּמה וכמה אם דמוּת זו של נדבן רחב-לב ומלא הבנה עוֹמדת בּניגוּד למציאוּת, שהנה עלובה למדי.

עד כּמה רחוֹק המפעל הציוֹני בּדרכּי הגשמתוֹ מכּל מיני הֶרוּן- אל רַשידים, גילה וייצמן בּנאומוֹ בּלוֹנדוֹן, בּנשף-הפּרידה שסוּדר לוֹ לפני צאתוֹ לאמריקה. “היהוּדים העשירים תוּרמים כּשלשה אחוּז מכּל הכנסוֹת קרן היסוֹד. 97 אחוּז בּאים מיהוּדים בּעלי כּיס בּינוֹני וזעיר, מהיהוּדים אשר יש אלוהים בּלבבם”. כּך הוא הדבר לאוֹר הסטַטיסטיקה, וכּך היה צריך להיוֹת לאוֹר כּל חוּקי החברה והפּסיכוֹלוֹגיה. כּי בּקשרים נסתרים, אוּלם משוּם כּך לא פּחוֹת חזקים ואמיצים, קשוּרים שני הדברים הללוּ – הכּיס הזעיר והאלוהים שבּלב. רק בּדרך נס יכוֹל אלוהים להתגלגל ללבּוֹ של בּעל כּיס רחב. ולתנוּעה העממית אסוּר לסמוֹך על נס.

י“ז אדר תרפ”ח (9.3.1928)

ט

יש ציוֹנים אשר מחשבוֹת מוּזרוֹת מקננוֹת בּמוֹחם על עתיד הארץ, והם מדפּיסים את המחשבוֹת המוּזרוֹת הללוֹ, בּשקט גמוּר, על דפי העתוֹנוּת הציוֹנית, כּאילוּ אנשים בריאים בּרוחם הרוּ והגוּ אוֹתן. בּ“הדוֹאר” האמריקאי נדפּס מאמר מאת איתמר בּן-אבי ו“דאר-היוֹם” הירוּשלמי ממציא אוֹתוֹ לקוֹראים הארצישׂראליים, למען ידעוּ בּאיזה פּשטוּת נפלאה, בּלי התאמצוּת יתירה, בּלי בּזבּוז בּכוח והכּסף, אפשר לפתוֹר – כּמוּבן פּתרוֹן מוּחלט וגמוּר – את השאלה הציוֹנית, למען ידעוּ כּוּלם איך אפשר להגיע, בּמשך זמן קצר בּערך, לידי המצב המאוּשר, כּ“שתצא מציוֹן קריאה גדוֹלה, שתיוָסד על תוֹרתנוּ הקדוֹשה, קריאת ישעיהוּ מחוּדשת לשלוֹם האנוֹשיוֹת כּוּלה” – לא יוֹתר ולא פּחוֹת. כּדי להגיע למטרה אידיאלית זאת, יש צורך בּרוב יהוּדי בּארץ. “הזאב הצעיר” (בּן כּמה הוּא סוֹף-סוֹף זאב ז’בּוֹטינסקי?) צוֹדק בּכך. ואוּלם טעוּת גסה ופַטַלית טעוּ עד עכשיו הציוֹנים בּחשבם, שאת הרוֹב הזה צריך ליצוֹר על-ידי עליה עברית. אין צוּרך בּזה, אין צוֹרך בּאף עוֹלה יהוּדי נוֹסף אחד, בּאשר – בּאשר בּן-אבי למד וחקר וגילה תגלית מדעית נפלאה: הרוֹב העברי כּבר ישנוֹ בּארץ, בּצוּרת הערבים המוּסלמים אשר הם ה“מראנים” בּאיסלאם, ואשר על כּן הם הנם היהוּדים הטהוֹרים בּיוֹתר. היהוּדים הנמצאים כּבר בּארצנוּ יהיוּ פּקחים ונבוֹנים כּבן-אבי ויחזירוּ את היהוּדים המוּסלמים האלה לחיק היהדוּת, והרי לך רוֹב יהוּדי מוּכן ומזוּמן, בּלי קרן-היסוֹד וּבלי הקרן-הקיימת וּבלי מחלקת העליה…

ט“ז ניסן תרפ”ח (6.4.1928)

י

יצחק אפּשטיין מזכּיר לציבּוּר העברי, בּרשימה שנתפּרסמה בּ“דבר” (כ"ט סיון), את הצוֹרך לברר שוּב ושוּב את היחסים עם הערבים ולחפשׂ דרך להסכמה, ותוֹך כּדי הערוֹת נכוֹנוֹת הוּא מאשים את הציבּוּר העברי בּמליצוֹת מיוּתרוֹת, בּהרצאוֹת, בּכרוּזים, בּעתוֹנוּת, והוּא מוֹנה מתוֹך המליצוֹת המזיקוֹת הללוּ גם את הדיבּוּר הגבוֹה על גאוּלת קרקעוֹת ועל עבוֹדה זרה, יתכן, צדק בּמה שנוֹגע לטוֹן שלנוּ, יתכן שהיינוּ יכוֹלים לפעמים להנמיך את קולֹנוּ בּמקצת. אוּלם כּלוּם נחדל מלדבר כּלל על הנוֹשׂאים הללוּ? יש צוֹרך בּיצירת אוירה ידידוּתית יוֹתר בּיננוּ לבין שכנינוּ, אוּלם ישנוֹ גם הצוֹרך בּהגבּרת תנוּעתנוּ אנוּ ובּתיקוּנים פּנימיים בּה אנחנוּ מוּכרחים לגאוֹל את האדמה – מה אנוּ בּלעדיה? וּמתוֹך דממה לא יקוּם הדבר, אמנם, ידענוּ איזה נזק גוֹרמת “הצעקה” לנוּ לעצמנוּ,גם נזק כּספי ישר, מתוֹך הפקעת המחירים, וּבכל זאת אנוּ מוּכרחים לזעזע את עמנוּ אנוּ, לא רק להרגיע את העם הערבי. ואשר לעבוֹדה זרה, כּלוּם אפשר להשלים עם התנכּרוּת המשק העברי כּלפי הפּוֹעל העברי? כּלוּם טוֹב וראוּי יהיה זה לתנוּעה הציוֹנית, גם מבּחינת אוֹתה הפרוֹבּלימה המעסיקה בּיוֹתר את מר אפּשטיין, אם היהוּדי יהיה בּעל-אחוּזה בּלבד וּמעבדיה יהיוּ הערבים? ואם אין להשלים עם הדבר, ואם המשק המתנכּר איננוּ מטה אוֹזן קשבת לתוֹכחה הנאמנה בּ“לחש” וללחץ המוֹסדוֹת, מה נשאר לנו זולת “הצעקה”?

בּחיינוּ המיוּחדים יש סתירוֹת כּאלה על כּל צעד ושעל. הנה קרה בּבתי-הסוֹהר בּירוּשלים מה שקרה, והעתוֹנים הרימוּ צעקה. וּבודאי כּל עתוֹנאי ועתוֹנאי שכּתב על מעשה-הקלוּן הזה ידע מראש שהעתוֹנים הקוֹמוּניסטיים יסיקוּ מן “הצעקה” הזאת מסקנה של סולידריות גמוּרה מצד תוֹשבי פּלשתינה עם התנוּעה הקוֹמוּניסטית, והעתוֹנים שׂוֹנאי-ציוֹן ישכחו לגמרי את גורל בני-ישראל בארצות, אשר התעללות ביהודי היא שם דבר יום ּביּומו ויוֹקיעוּ את ארץ-ישׂראל כּארץ הגיהינוֹם ליהוּדים. העתוֹנאים ידעוּ מראש את כּל הנזק הרב הזה, את כּל הדוֹפי שיוּטל על הארץ, ובּכל זאת חוֹבתם היתה “לצעוֹק”, כּלוֹמר להלחם בּמידת יכוֹלתם בּמעשׂה המחריד, ואילמלא עשׂוּ כּך, לא היוּ מצדיקים את קיוּמם, והוּא הדין בּשאלת הבּטחוֹן הציבּוּרי שעלתה עתה על הפּרק.

יחדל המשק העברי להתנכּר לעוֹבד העברי. תבטל ממשלת הארץ את עוֹנש המלקוֹת. תדע המשטרה להגן על כּבוֹד האשה – והעתוֹנים לא יכתיבו “מליצוֹת” מזיקוֹת, אוּלם כּל זמן שתוֹפעוֹת כּאלוּ קיימוֹת בּחיינוּ, אין רשוּת לעתוֹן לשתוֹק וּלהשתיק. אגב, שתיקתוֹ גם לא תוֹעיל מאוּמה. בּאשר ענינים כּאלה אי-אפשר להסתירם והם עתידים להתגלוֹת על אף שתיקת העתוֹנים.

ה' תמוז תרפ"ח (26.6.1928)

יא

בּועידת ניוּ-יוֹרק ניתנה הסיסמה: ישוּב של חצי מיליוֹן יהוּדים בּמשך עשׂרים שנה. אם גם היה המדוּבּר על הכנסת חצי מיליוֹן יהוּדים חדשים, גם אז לא היה זה בּהתאמה עם החזוֹן הציוֹני. לא כדאי לריב עתה עם “בּלתי-ציוֹנים” על הסיסמה הזאת. יעשׂוּ הם מה שבּיכוֹלתם והציוֹנים ילכוּ לדרכּם, יחד בּמעשׂה, לחוּד בּחזוֹן. הן מה שלא יהיה גוֹרל ההסתדרוּת הציוֹנית וּמוֹסדוֹתיה אחרי הרחבת הסוֹכנוּת, - התנוּעה הציוֹנית אינה מתבּטלת על כּל פּנים ונוֹשׂאי החזוֹן ישארוּ על משמרוֹתיהם. קשה בּיוֹתר לריב עם “הבּלתי-ציוֹנים” על הסיסמה הזאת, משוּם שלא בּרוּר כּלל וּכלל כּמה הם הציוֹנים, בּיחוּד בּין העסקנים וּביחוּד בּגוֹלה, אשר גם המספר הזה יהיה להם הפתעה העוֹלה על חשבּוֹנוֹתיהם הצנוּעים.

י' חשון תרפ"ט (24.10.1928)

יב

בּמוֹעצת אחדוּת-העבוֹדה אמר חבר אחד: “בּדרך שלנוּ יש שתי אפשרוּיוֹת: עליה בּלתי פּוֹסקת אוֹ ירידה”. הרעיוֹן הזה, בּצוּרה זוֹ אוֹ אחרת, בּיטא בּודאי כּל אחד מאתנוּ פּעמים רבּוֹת. יש בּוֹ ערך רב, בּאשר מן ההכּרה הזאת בּצוֹרך העליה הבּלתי פּוֹסקת שוֹאבת תנוּעת העבוֹדה את מרץ כּיבּוּשיה אשר חלילה לה לאבּדוֹ. יש בּרעיוֹן הזה גם צדק אוֹבּיֶקטיבי רב, בּאשר נכוֹן בּלי ספק הדבר שהגוֹלה היהוּדית אינה מחכּה לנוּ ו“מסתדרת” בּאיזה אוֹפן שהוּא ושהארץ אינה מחכּה עד שנבוֹא להפרוֹתה אלא שהוֹלכת ונבנית בּאיזה אוֹפן שהוּא. ואוּלם בּצוּרה אבּסוֹלוּטית מסוּכּן הרעיוֹן הזה וּבלתי צוֹדק. לא ניתן לנוּ לדעת מראש את כּל השלבּים של עבוֹדתנוּ. הנה העליה הבּלתי פּוֹסקת נשללה ממנוּ בּמשך שנתיים ואם אין להשלים עם המצב הזה, הרי אין גם להשלים עם כּך, שהוּא מוּכרח להיוֹת קשוּר בּירידה. ועלינוּ להילחם בּעד העליה הבּלתי פּוֹסקת ואוּלם גם לחפש אמצעים לעמידה על המקוֹם בּלי ירידה. כּי אין אנוּ יוֹדעים כּמה פּעמים נצטרך עוֹד להפסיק את העליה ולעמוֹד בּמקוֹם. בּעד העמידה צריך להיוֹת עד כּמה שאפשר יוֹתר קטן.

אסוּר לתנוּעה הציוֹנית להיוֹת “סבלנית” יוֹתר מדי, ואוּלם גם אסוּר לה להיוֹת בּלתי סבלנית וּלאבּד את הראיה ההיסטוֹרית. גם הדוֹר אשר ההגשמה השלמה לא נפלה בּחלקוֹ, דוֹר הכרחי הוּא בּסוּלם התחיה, תפקידוֹ עצוּם, קשה יוֹתר ואחראי יוֹתר, מאשר של הדוֹר המבצע את ההגשמה.

אחרים קדמוּ לנוּ. אחרים יבוֹאוּ אחרינוּ להמשיך ולגמוֹר מה שאנוּ ממשיכים. כּוּלנוּ חוּליוֹת בּשרשרת אחת, ואל נעמיד תנאים, - מה יהיה מקוֹמנוּ בּשרשרת, אם בּאמצעוּתה אוֹ בסוֹפה.

יג

בּעתוֹנוּת הפּוֹעלים מתנהל מזמן ויכוּח על הקיבּוּץ ועל ערכּוֹ בּפועלה החינוּכית בּחוּץ-לארץ. נדמה, שאין לכפּוֹר בּתפקידים הגדוֹלים וּבכּוֹח הפּנימי הגדוֹל הכּרוּך בּתנוּעה הקיבּוּצית והקבוּצתית, אין לכפּוֹר בּכך שהרצוֹן לחיי-השוּתפוּת, לחיי החברוּת האמיתית, לחיי היוֹשר הסוֹציאלי יכוֹל וגם מוּכרח להזדהוֹת עם הרצוֹן לתחיה הלאוּמית, כּמוֹ שתנוּעת-העבוֹדה רוֹאה אוֹתה. ויש כּבר הסימנים המעידים על כּך, שהתנוּעה הקיבּוּצית הוֹלכת ויוֹצאת ממַשבּרה ואוּלי, אחרי שתאבּד אלמנטים בּלתי מתאימים לה ואחרי שתלמד גם היא מגוֹרמי משבּרה, תתגבּר עליו בּמהירוּת-יֶתר מאשר החלקים האחרים של ציבּוּר הפּוֹעלים, ואוּלם, כּאשר דנים על הקיבּוּץ כּעל אלמנט של הפּעוּלה החינוּכית בּחוּץ-לארץ, לא זאת היא השאלה אם הוּא טוֹב אוֹ לא, אם יש לוֹ תפקידים בּארץ אוֹ לא, ואפילוּ א זאת היא השאלה אם יכוֹל הצעיר, היוֹדע את מציאוּת הארץ אך מאחרים, לקבּוֹע בּהחלט את מקוֹמוּ בה. השאלה היא אם לא קיימת הסכּנה שהקיבּוּץ יעשׂה ל“תנאי” הארצישׂראליוּת. וּמי ששמע פּעם, בּארץ אוֹ בּחוּץ-לארץ,משפּטים, כּגוֹן: “אם לא קיבּוּץ, אזי לא כּדאי כּל הענין”, אינוֹ יכוֹל להשתחרר מן הדאגה, כּי “הענין” צריך להיוֹת “כּדאי” גם לפּוֹעל הבּוֹדד, לכּל אחד המוּכן לחיי עבוֹדה, להבטיח למפרע שארץ-ישׂראל תיבּנה אך בּצוּרה קיבּוצית – אין בּיכלתנוּ.

יד

לשני מיני מוֹרי-דרך צמא עתה הישוּב העברי וציבּוּר הפּוֹעלים בּיחוּד. אחד – מחוֹנן בּכוֹח וּבכּישרוֹן של הניתוּח הכּלכּלי והחברתי. עליו להראוֹת לנוּ, על-פּי דוּגמאוֹת קוֹנקרטיוֹת, עם מספּרים בּיד, בּחיים הממשיים, בּלי מגמוֹת אחרוֹת, כּי אם ישוּביוֹת בּלבד, בּאוֹמץ-רוּח, ללא רחמים, ואוּלי גם ללא שׂנאה, מתוֹך ההבנה האנוֹשית של מה שעבר עלינוּ, שכּאן וכאן, בּענף עבוֹדה זה וזה, בּיחסים חברתיים אלה ואלה עשינוּ שגיאוֹת וטעינוּ בּדרך. וכך וכך יש לתקן את הדבר.

ומוֹרה-דרך שני הנחוּץ לנוּ, מחוֹנן בּכוֹח הבּיטוּי האמנוּתי כּמעט, בּאמת הנפשית וּבהרגשה ההיסטוֹרית,ועליו לגלוֹת לפנינוּ את כּל השפלוּת אשר בּכך, שדוֹר, אשר קיבּל על עצמוֹ תפקיד היסטוֹרי לאין דוּגמה, נפלה רוּחוֹ וּכאילוּ רפוּ ידיו ואינוֹ יוֹדע אלא להתאוֹנן וכמעט לבכּוֹת, משוּם שהתפקיד הזה לא קל כּל כּך למלא אוֹתוֹ וסיכּוּייו בּרגע הזה כּאילוּ מעוּרפּלים, ואין הוּא יוֹדע, בּבטחוֹן מוֹחלט, מה היה עליו מחר.

גאוּלת עם ישׂראל – הן לא פּחוֹת מכּך רצינוּ ורוֹצים אנוּ – אין לקנוֹתה בּמחיר זוֹל מדי. ואין מחיר שיהיה יקר בּעדה.

יא חשון תרפ"ט (25.10.1928)

טו

החינוּך הציוֹני בּגוֹלה נעשׂה עתה, בּגלל האוירה הפּוֹליטית של אירוֹפּה המרכּזית והמערבית, בּגלל מצבה הסגוּר של היהדוּת הרוּסית, בּגלל התהליכים הכּלכּליים והחברתיים המתהוים בּתוֹך היהדוּת בּמזרח-אירוֹפּה, בּגלל האוֹפי הפיליסטרי אשר ל“סתם” ציוֹנוּת, בּגלל סגירת שערי הארץ ועוֹד מסיבּוֹת שוֹנוֹת, דבר כּה דק וכּה מוּרכּב, שבּרגעים ידוּעים נדמה כּאילוּ אפילוּ את ארץ-ישׂראל עצמה, את העליה בּה, אין להעמיד בּתוֹר “תנאי”. זאת היתה גאוָתה של תנוּעת העבוֹדה, שידעה “להשליך” את חיי-הגלוּת, ידעה לנתק כל קשר אתם, ידעה ללכת בּדרך ההגשמה המידית, האישית, בּשעה שהאחרים הסתפּקוּ בּהכרזוֹת וּבציפיה לפּתרוֹן מדיני מלא, אשר לעת-עתה אינוֹ מחייב את הפּרט לשוּם דבר מכריע בּחייו, טבעי היה, שגם חינוּך הצעירים הנעשׂה על-ידי תנוּעת העבוֹדה הוֹלך בּאוֹתוֹ המסלוּל, ואין לוַתר בּשוּם אוֹפן על האוֹפי המיוּחד של החינוּך הזה. אין להוֹציא ממנוּ את המוֹמֶנט האישי הזה, החשוּב גם מבּחינה נפשית של כּל פּרט וּפרט וגם מבּחינת התנוּעה, אלא נדמה, שיש עוֹד להוֹסיף עליו דבר-מה בּאשר השתנה הקרקע אשר עליו עוֹמד החלוּץ המתכּוֹנן לעליה, בּיחוּד בּאירוֹפּה המרכּזית.

אלה שעלוּ לארץ לפני עשרים שנה, שרשיהם היוּ עמוּקים בּאוּמה העברית, בּהוָי שלה, בּמסוֹרת שלה, בּהיסטוֹריה שלה. גם אחרי ששברוּ את ההוָי ונוֹתקוּ מן המסוֹרת, נשארוּ השרשים בּעינם. העוֹלים הראשוֹנים האלה היוּ שליחי האוּמה, לשמה, בּשבילה עלוּ הנה, כּדי לשבּוֹר – על-ידי המוֹפת שלהם, על-ידי עבוֹדת הבּנין שלהם – גם את ההוָי שלה, לא רק שלהם, של העוֹלים בּתוֹר אנשים בּוֹדדים, לעוֹלים האלה לא היתה ארץ-ישׂראל מטרה לעצמה אלא רק אמצעי להצלת האוּמה. עתה רוֹאים לעיתים דבר אחר, אצל רבּים מחלוּצי אירוֹפּה המרכּזית ולעיתים גם של אירוֹפּה המזרחית אין יוֹתר הקשרים העמוּקים האלה, הנפשיים והרוּחניים, עם האוּמה. הם גֵרים, כּאילוּ זרים בּתוֹכה, עם הרגשת זרוּת, לעיתים עם הרגשת אי-כּבוֹד, ואינם מחפשׂים מגע אמיץ ותמידי אתה. היא כּאילוּ אינה מענינת אוֹתם. יש ארץ-ישׂראל ואליה הם יעלוּ, בּה יסדרוּ להם חיים טהוֹרים, חיי עבוֹדה וצדק ויוֹשר.

עם הלך-נפש כּזה - מה יהיה על צעירים אלה בּוֹ בּרגע שתתעכּב העליה? זאת ראינוּ בּמשך השנתים האלה, כּאשר התרוֹפפה תנוּעת החלוּץ בּגוֹלה, ועד כּמה שהחזיקה מעמד, הרי היה זה מתוֹך תקוה, שהעיכּוּב הוּא זמני ויחלוֹף מהרה, ועוֹד מעט יפָּתחוּ שערי הארץ. כּי עם מהלך-נפש כּזה אין לצעיר הישׂראלי תפקיד בגוֹלה זוּלת התכּוֹננוּת לעליה.

חלילה לתנוּעת-העבוֹדה להעביר את מרכז חינוּכה מארץ-ישׂראל לנקוּדה אחרת. חלילה לה להחליש בּמשהוּ את תשוּקת העליה, חלילה לה להידבּק בּ“ציוֹנוּת בּלי ארץ-ישׂראל”. ואוּלם כּנראה יש להוֹסיף דבר-מה, די חשוּב. החלוּץ הארצישׂראלי, עליו להיוֹת לא חלוּצה של ארץ-ישׂראל בּלבד אלא חלוּצה של האוּמה העברית, זאת אוֹמרת: לחפּשׂ מגע, לעמוֹד בּקשרים, למלא תפקיד לא רק בּארץ-ישׂראל אלא גם בּתוֹך האוּמה, זאת אוֹמרת: לא רק “אהבת הארץ” אלא גם, ואוּלי בּיחוּד, “אהבת ישׂראל”, עם כּל מה שמסתעף מכּאן.

כה חשון תרפ"ט (8.11.1928)

טז

השבוּע נתפּרסמוּ שתי תעוּדוֹת, שיש בּהן לֶקח למפעל הציוֹני – של המדינאים בּאפריקה הדרוֹמית ושל ידידי ארץ-ישׂראל העוֹבדת בּגרמניה. שתי תעוּדוֹת אלוּ – אף על פּי שהן שוֹנוֹת בּתפישׂת המפעל, וגם בּמעמדן הסוֹציאלי וּמוֹצאם הגזעי של החתוּמים עליהן – רוּח אחת מפעמת בּהם, רוּח הערצה ועידוּד למפעל וּלבוֹניו. לכאוֹרה, אין לבּוֹנים אלה אלא לשׂמוֹח על העזרה הזאת הבּאה גם מן הגנרל והבּישוֹף בּדרוֹם אפריקה וגם מן הסוֹפר הגרמני בּן הגזע היהוּדי, אשר עד עתה היה זר לעמוֹ.

לתעוּדוֹת אלוּ ודאי יש ערך. ואוּלם אל נפריז בּוֹ, כּי איננוּ רב בּיוֹתר ואינוֹ מכריע בּגוֹרל מפעלנוּ. אלה שחתמוּ על הכּרוּזים הציוֹנים, עשוּ כּבר כּזאת כּמה פּעמים לטוֹבת ענינים אחרים, גם הם נשׂגבים וּמזהירים, ומה עשׂוּ אחר כּך לשם הגשמת הענינים האלה? לא לשם טרוּניה כּלפּי החתוּמים נשאלוֹת אלוּ. חלילה לנוּ להיוֹת ֹכּפוּיי-טוֹבה כּלפי האנשים אשר בּודאי מתוֹך כּוַנוֹת טוֹבוֹת וּטהוֹרוֹת רצוּ לעזוֹר לנוּ. השאלוֹת מוּצגוֹת כּלפינוּ, לבל נפריז בּחשיבוּת הכּרּוזים.

כּלוּם פּירוּש-הדברים הוּא, שאין עלינוּ לנהל תעמוּלה ו“לעשׂוֹת נפשוֹת”? – לא ולא, כּל לב אנוֹש שתחיית עם ישׂראל נעשׂית קרוֹבה לוֹ – יקר לנוּ. ואוּלם מזה בּלבד, מ“התקפה ציוֹנית” כּלפי חוּץ – לא ניבַּנה. בּרכישת נפשוֹת אסוּר לתנוּעה הציוֹנית להסתפּק בּמוּעט. כּאן – בּצניעוּתה של התביעה – הסכּנה הגדוֹלה בּיוֹתר האוֹרבת לה. וכּאן מקוֹר הקלקוּל של “הפּוֹליטיקה” הציוֹנית – בּמרכאוֹת. הציוֹנוּת תנצח אם בּני-ישׂראל יקריבוּ על מזבחה ערכּי-מציאוּת היקרים להם מאד – מי את חייו ואת רכוּשו גם יחד, מי את חייו בּלבד, בּאשר רכוּש אין לוֹ, וּמי את כּל רכוּשוֹ בּלבד, כי חייו עוֹד יקרים לוֹ יוֹתר מדי משיקדישם למפעל הציוֹני, הציוֹנוּת לא תנצח על-ידי חתימוֹת, גם כּשאלוּ ניתנוֹת בּכוַנה טוֹבה וּטהוֹרה, לא “סיוּע” למפעל דרוּש לנוּ אלא שוּתפוּת בוֹ.

וּלפיכך – העינים הבּוֹערוֹת של הנער היהוּדי והנערה היהוּדית בּאיזוֹ עיירה נידחת, המבריקוֹת בּאוֹר חדש לשמע שתי המלים “ארץ-ישׂראל”, רב ערכּן מכּרוּזי “התוֹמכים”, על כּל החשיבוּת המדינית והרוּחנית הנוּדעת להם בּעוֹלם “הגדוֹל”.

יז

הנהלוֹת הקרנוֹת הציוֹניוֹת מרבּוֹת לפרסם בּעתוֹנוּת הוֹדעוֹת על מסעי שליחיהן. פּלוֹני בּיקר בּעיר פּלוֹנית ונתקבּל בּהתלהבוּת רבּה. מוּרגשת התעוֹררוּת והתענינוּת וכו'. אוֹ: אלמוֹני בּיקר אצל איש דגוּל ורב השפּעה – נשׂיא המדינה, ראש המיניסטריוֹן – וזה התענין מאד בּמפעל הציוֹני. יש שגם הקוֹמוּניקַטים של מוֹסדוֹת הסתדרוּת עוֹבדים מתחילים לנקוֹט סגנוֹן כּזה.

יתכן, כּי בּחוּץ-לארץ נחוּץ הדבר למישהוּ ולמשהוּ. יתכן, שעיר פּלוֹנית תקבּל בּאמת את שליח הקרנוֹת בּהתלהבוּת, לאחר שיספּרוּ לה על ההתלהבוּת ששׂררה בּעיר אלמוֹנית. אוּלי התענינוּת של נשׂיא המדינה תעוֹרר את התענינוּתם של בּעלי-ההוֹן היהוּדים. כּאן, בּארץ, אין כּל צוֹרך בּדברים אלה. בּודאי: חשוּב לנוּ מאד לדעת מה נעשׂה בּתפוּצוֹת הגוֹלה כּלפי המפעל הארץ-ישׂראלי. אוּלם אנוּ, כּאן, נעשׂינוּ לספקנים גדוֹלים לגבּי ההתלהבוּת וההתעוֹררוּת הזאת, אשר כּל שליח ציוֹני מעוֹרר בּכל עיר אשר הוּא מבקר בּה – והשליח הבּא אחריו מוֹצא, כּסדר, “הזנחה ותרדמה”. אנוּ נעשׂינו ל“פּרוֹזאיים” מאד והתרגלנוּ למדוֹד את הצלחת הקרנוֹת על-ידי המספּרים שהן מפרסמוֹת בּכל חוֹדש אוֹ בּכל מחצית שנה, יתכן, לא אשמת הקרנוֹת היא. אם המספּרים האלה מעוֹררים לפעמים מחשבוֹת מרוֹת, ואוּלם אין שוּם צוֹרך להמתיק אוֹתם על-ידי סגנוֹן של נצחוֹן מוּפרז, כּי גם הנצחוֹנוֹת האלה יעמדוּ – כּמוֹ אלה שקדמוּ להם – לבדיקה על-ידי המספּרים.

י“ז כסלו תרפ”ט (30.11.1928)

יח

תיאוּר זה – “איך חגגה ורשה היהוּדית את חג פּוֹלין” (“דבר”, כ"א כסלו) – יש בּו משוּם תעוּדה מחרידה למצב היהדוּת והציוֹנוּת בּאוֹתה ארץ. ההתרפּסוּת בּפני השליטים, ההפגנה הטרחנית של פּטריוֹטיוּת מנוּפּחת, עוֹברוֹת בּהרבּה את גבוּל ההשתתפוּת של התוֹשבים היהוּדים בּחג השחרוּר של ארץ מקלטם, התארים המליצים, אשר שפך מר פרבּשטין על ראשוֹ של “הנשׂיא הנערץ, הנעלה והחביב, הרם שבּראשי המלוּכה”, היוּ נשמעים כּזיוּף גם בּפיו של פּוֹלני “טהוֹר” – וּמה הם בּפי נשׂיא הקהילה היהוּדית? כּלוּם יש להתפּלא על כּך שהנוֹער היהוּדי, כּמוֹ שמספּרים, מצטרף בּרוּבוֹ, עד כּמה שיש לוֹ עמדוֹת פּוֹליטיוֹת בּכלל, למחנה הקוֹמוּניסטים? לאן לא ילכו, וּבלבד לצאת מאוירה כּזוּ?

קנאה בּוֹערת תוֹקפת אוֹתך כּשאתה קוֹרא איך התפּארוּ הרבּנים בּ“הפּוֹלנית הצחה” השגוּרה בּפי “ילדינוּ”. הכּל לפּוֹלין – גם השפה הצחה - ולנוּ מה, עם העברית שלנוּ? שנים-שלשה פּרקי תהילים - ודי לנוּ? הילדים נשבעוּ, כּי “בּעזבנוּ את כּתלי בּית-הספר נפעל בּכל לבּנוּ וּבכל נפשנוּ לפּריחת מוֹלדתנוּ שקמה לתחיה. תחי מוֹלדתנוּ!” הכּל לפּוֹלין, כּל הלב וכּל הנפש, כּל השבוּעוֹת לה, כּי “מוֹלדתנוּ” היא – ולנוּ מה לנוּ ולמוֹלדתנוּ העלוּבה? כּמה זלוֹטים לנדבה – ודיינוּ. וּבראש התהלוּכה הזאת הלך ציוֹני ותיק, מנהיג מפלגה, חבר בּועד הפּוֹעל הציוֹני, אשר שמוֹ נזכּר כּמה פּעמים כּמוּעמד להנהלה הציוֹנית,

המשׂרד הציוֹני בּלוֹנדוֹן פּירסם לפני שבוּעוֹת מספּר שאלוֹן: “כּיצד נחזק וּנחדש את ההסתדרוּת הציוֹנית”. וּבשאלוֹן הזה – שאלה: “איך יאוּרגן הועד הפּוֹעל הציוֹני וּמה דינן של הבחירוֹת לקוֹנגרס ואיך נפתוֹר את שאלת הפּקידים וכד'”. בּלב מי יקוּם רצוֹן לענוֹת על כּל השאלוֹת החשוּבוֹת הללוּ לשם התחדשוּת ההסתדרוּת הציוֹנית, אם אחד ממנהיגיה נשבּע בּרחוֹבוֹת ורשה לפעוֹל בּכל לבבוֹ וּבכל נפשוֹ וּבכל מאוֹדוֹ למען פּריחת “מוֹלדתנוּ”? מה יוּכל להתחדש כּאן?

כ“ז כסלו תרפ”ט (9.12.1928)

יט

הטלגרמה שנתפּרסמה לפני כּמה ימים בּעתוֹנוּת הארצישׂראלית בּדבר מאמרוֹ של מוּסוֹליני נגד “הציוֹנוּת האיטלקית” – טעוּנה תיקוּן, המאמר, הדוֹרש מן הציוֹנים האיטלקים תשוּבה בּרוּרה על השאלה: מי הם, לפי לאוּמיוּתם, אם איטלקים אוֹ יהוּדים – נתפּרסם לא בּעתוֹן הרשׂמי-למחצה של המשטר הפאשיסטי, “פּוֹפּוֹלו ד’איטליה”, אלא בּעתוֹן פשיסטי סתם, “פּוֹפּוֹלוֹ די רוֹמא”, וּמחברוֹ הוּא עתוֹנאי-פשיסטי סתם. בּמאמר הזה אין שוּם חידוּש, מאמר אנטי-ציוֹני רגיל הוּא וגם בּגסוּתוֹ אינוֹ יוֹצא מגדר המקוּבּל אצל הפשיסטים. אלא הוּא לא נשאר יחידי. אוֹתוֹ העתוֹן פּירסם מאז מאמרים רבּים דוֹמים לוֹ, וכּוּלם כּתוּבים בּידי אחינוּ בּני-ישׂראל – יהוּדים איטלקים אנשי-שם פּרוֹפסוֹרים וגם בּני בּלי שם “חיילים פּשוּטים בּצבא הפשיסטי”. “חוּלצוֹת שחוֹרוֹת מן השוּרה” ראוּ חוֹבה לעצמם להצטרף לדעתוֹ הנאוֹרה של העתוֹנאי הפשיסטי בּדבר אי-אפשרוּת לאַחד את “הנאמנוּת לאיטליה וּלמנהיגיה” עם “הנאמנוּת היהוּדית. כּל האנשים הטוֹבים האלה ממהרים להפגין את טוֹהר רגשוֹתיהם כּלפּי איטליה וכוּלם “לוֹחצים את הציוֹנים אל הקיר”. מדוּע הציוֹנים שוֹתקים? יֵצאוּ נא וידבּרוּ בּשער ויגידוּ גלוּי, מי הם וּמה רצוֹנם, למען נדע מה לעשוֹת בּהם: נכריז עליהם כּעל זרים בּארץ הזאת, אשר היא מוֹלדתנוּ היחידה ואין שניה לה. והעתוֹן הרוֹמאי אף הנהיג כּוֹתרת מיוּחדת למדוֹר זה: “הציוֹנים שוֹתקים”. מצד העתוֹן אין זאת כּי אם גסוּת, הרגילה בּמשטר האיטלקי הקיים. הן הוּא יוֹדע היטב מדוּע הם שוֹתקים הציוֹנים. הן הוּא יוֹדע מה זאת אוֹמרת להמצא בּאיטליה תחת חשש הפַטריוֹטיוּת הלקוּיה, ונוֹח לוֹ – אשר המיליציה הפשיסטית לשירוּתוֹ – לעמוֹד כּ”נכוֹן לקרב", אשר הציוֹנים הללוּ משתמטים ממנוּ. על הפשיסט הזה אין להקשוֹת. זוֹ דרכּוֹ. ואוּלם היהוּדים האיטלקים, הפּרוֹפסוֹרים האלה – מוֹרטַרַה, פוֹאה ממילנוֹ, לוי מטוּרינוֹ – מה המריץ אוֹתם למהר כּל כּך כּדי “ללחוץֹ את הציוֹנים”? נראה, אך חמישים שנה אלוּ חינכוּ אוֹתה, את העבדוּת הזאת, ואי-צדק יהיה זה מצדנוּ אם נרצה לזקפה על חשבוֹן “הגיטוֹ” המפוּרסם? המצב הנפשי הזה נוּתח כּבר, על-ידי אחד העם, לפני שנים רבוֹת.

כ

אם לא מתוֹך אוֹתוֹ מצב נפשי – אי אפשר להבין גם את תנאי “צֶנטרל-פַריין” של ה“גרמנים בּני דת משה” להשתתפוּתם בּסוֹכנוּת היהוּדית המוּרחבת (“דבר” א' טבת). בּודאי עצוּם ההבדל בּין הנוּסחה שלהם לבין הנוּסחאוֹת של כּל מיני מוֹרטרה ולוי האיטלקים. ואוּלם גם כּאן – מה רבּה הדאגה להפוֹך את המפעל הארצישׂראלי ל“דבר של מה בּכך” מהצד הלאוּמי והמדיני: לא די להם, ליהוּדים “הליבַּרֶלים” האלה, בּהבטחת השפּעתם על העבוֹדה הארצישׂראלית. המטרוֹת הפּוֹליטיוֹת אינן לצריכוֹת להשפּיע על כּיווּן העליה, כּלוֹמר אין צוֹרך לדאוֹג לכך שיהוּדים רבּים כּכל האפשר יכּנסוּ ארצה בּתקוּפה קצרה כּכל האפשר. “המצב הכּלכּלי” המפוּרסם של הארץ צריך להיוֹת היסוֹד היחידי של העליה. וכן, מוּבן מאליו, שיש לדאוֹג לשלוֹם עם הערבים (ואנחנוּ את כּל אלה לא ידענוּ!). וישוּבה של ארץ-ישׂראל צריך להיוֹת רק חלק מתכנית ההתישבוּת העוֹלמית של היהוּדים, כּלוֹמר: ישוּב כּכל הישוּבים. כּמה יהוּדים שיכּנסוּ – יכּנסוּ, וניזהר-נא מלהעדיף את ארץ-ישׂראל על ארץ אחרת.

כא

בּודאי: שאלה זוֹ בּדבר יחס יהוּדי הגוֹלה, וּביחוּד הציוֹנים שבּקרבּם, לארץ מוֹלדתם אינה פּשוּטה כּל כּך. בּיחוּד בּאוירת ההתרגזוּת וההתרגשוּת הלאוּמית השוֹלטת בּאיטליה והשׂוֹררת בּפּוֹלין, עם החשדנוּת הבּלתי פּוֹסקת כּלפּי המוּחזקים ל“בלתי נאמנים”. ואילוּ גם לא היה המוֹמנט הפּוֹליטי הזה, אילוּ היוּ ה“פַּטריוֹטים” נוֹתנים מנוּחה ליהוּדים בּכלל ולציוֹנים בּפרט, גם אז לא היתה ה“שניוּת” סרה מ“דוֹר-המדבּר”. אשרי הדוֹר שיקוּם כּאן בארץ המוֹלדת של הפּרט, אשר היא גם מוֹלדת העם. ואוּלם אלה שגדלוּ וחוּנכוּ בּקרב עם אחר, לעתים רחוֹקוֹת יוּכלוּ לעקוֹר מלבם את אהבת העם הזה, את אהבת האמת – לא את ה“נאמנוּת לשם ההפגנה” – לשפתוֹ, לתרבּוּתוֹ, לטבע ארצוֹ. אם להתבּוֹנן בּיהוּדי ארצוֹת שוֹנוֹת, אפשר להגיע להשקפוֹת אוֹפּטימיוֹת מאד בּיחס לכּל האנוֹשוּת. בּעיני יהוּדי רוּסי מוּקשה, למשל, איך אפשר לאהוֹב את העם הפּוֹלני – “הלא כּוּלוֹ חדוּר שׂנאת-ישׂראל, בּזמן שאצלנוּ רק הממשלה הצארית היתה אנטישמית ולעוּמת זאת האינטֶליגנציה וכוּ'” – וּבכל זאת היהוּדי הפּוֹלני מתיחס בּחיבּה לעם “החדוּר וכוּ'”, ואינוֹ מבין איך זה יכוֹל היהוּדי הרוּסי לאהוֹב את “ארץ הקוֹזַקים”. נראה, שכּדי לאהוֹב את העם די אך להיוֹת קרבוֹ, ואז כּל עם ועם ראוּי לאהבה.

נדמה, ש"הפּטריוֹטיוּת היהוּדית, האמיתית, היא בּטבע הדברים ולא יתכן שהציוֹנות תדרוֹש ממצדדיה, בּיחוּד מאלה הנשארים בּגוֹלה, לעשׂוֹת ניתוּח בּנפשוֹתיהם. אוּלם עצוּם המרחק בּין ההרגשה הטבעית הזאת כּלפי העם, אשר בּקרבּוֹ גרים וּממנוּ מקבּלים רכוּש נפשי רב, וּבין ההתרפּסוּת לפני השלטוֹנוֹת, ההפגנה הטרחנית של הפַטריוֹטיוּת המזוּיפת, הכרזת ארץ המקלט לארץ המוֹלדת. האמוּנה וההכרזה: “ארץ-ישׂראל היא מוֹלדת העם העברי” – זוֹהי נשמת הציוֹנוּת. ואם הציוֹנים לא יזהרוּ בּשטח זה, אזי גם לפניהם עלוּלה להיקרע תהוֹם זוֹ של דאגוֹת לאין מספּר המקוֹננת בּלב הגרמנים בּני דת משה והמלשינים בּאיטליה.

א' טבת תרפ"ט (18.12.1928)

כב

אנוּ מדבּרים רעוֹת על הפּקידוּת האנגלית בּארץ. וּבדרך כּלל היא ראוּיה לכך, אין היא עוֹזרת לנוּ – והעזרה הזאת היא חוֹבתה. לעיתים היא גם שׂמה מכשוֹלים על דרכּנוּ – וזהוּ עוול. אוּלם גם למטבּע זה יש צד אחר. התבּוֹננוּ-נא בּמה אנוּ מכריחים להעסיק, נניח, את מוֹשל מחוֹז יפוֹ, הנמנה עם ידידינוֹ. אנוּ בּאים אליו גם בּהצעוֹת חיוּביוֹת, מפעלי הבנין, אוּלם עליו אף להיוֹת מתווך וּמכריע ין בַּרסקי וּפַסקל, בּין רוֹזנטל ורבּינוֹביץ, בּין קפּלן ולרנר. כּל מריבה מסכּנה ועלוּבה – לפניו תבוֹא. בּישיבוֹתיו המשוּתפוֹת עם בּאי-כּוֹח היהוּדים הוּא עד-ראיה לכך, איך פּלוֹני חוֹשד בּאלמוֹני ואלמוֹני משגיח על פּלוֹני, איך חד מתערב בּדברי השני פּן תתרשם הרשוּת מהסבּרתוֹ, איך אחד מכּחיש את רעהוּ, כּאן, בּו בּמקוֹם, תיכף וּמיד.

יש שאנוּ מעמידים את רגשוֹת הידידוּת של פּקידים אנגלים שיצאוּ להם מוֹניטין כּי מידידינוּ הם (ומי יוֹדע עד כּמה יש יסוֹד לזה) – בּפני נסיוֹן קשה.

כג

לרגעים נדמה כּאילוּ מחלה חדשה – מחלה אנגלית – תקפה את הישוּב. זקן וצעיר, פּוֹעל וּפקיד, “בּחוּרה אינטליגנטית” וּבעל-עסק – כּוּלם לוֹמדים אנגלית, קוֹראים אנגלית, אדם הבּז לאידיש – הלא “זַ’רגוֹן” היא – ואשר עברית טרם למד קרוֹא וּכתוֹב – הלא “אוֹמרים” שזוֹהי השׂפה הקשה בּיוֹתר שישנה בּעוֹלם – ואוּלם את שיעוּרי האנגלית הוּא מבקר בּהתמדה וּבחריצוּת – אדם כּזה אינוּ כּלל יקר-המציאוּת. הדבר הוּא בּדרך הטבע, אנוֹשי מאד, בּמקצת “יוֹתר מדי אנוֹשי”. הספרוּת העברית – “אוֹמרים שהיא עניה מאד וּמשוּם כּך לא כּדאי לשבּוֹר בּגללה את הראש: הלא: אפקים רחבים” לא תפתח. ואשר לפּרנסה – הרי אפשר להסתדר גם בּלי עברית – הלא “אצלנו” אין מכבּידים כּל כּך וּכלוּם ינהיג הישוּב “אינקביזיציה לשוֹנית?” הלא חרפּה תהיה זאת. וּמאידך: הספרוּת האנגלית עשירה מאד וגם לשם קבלת משׂרה, לא רק אצל הממשלה, אלא גם בּמשׂרד יהוּדי צנוּע, דוֹרשים את ידיעת האנגלית.

התוּפעה היא אנוֹשית וכּנראה אין אמצעים ללחוֹם בּה ואין גם סיכּוּיים לנצחוֹן בּמלחמה הזאת. יש רק לציין עד כּמה נתבּדוּ גם הפּעם כּל הנבוּאוֹת. בּמשך עשרוֹת בּשנים אמרוּ בּמחנה הציוֹני: אוֹ עברית אוֹ רוּסית, אוֹ עברית אוֹ פּוֹלנית וכו‘. בּשוּם אוֹפן לא אידיש. וכּל זה מתוֹך חשבּוֹן “בּטוּח”: הרוּסית, הפּוֹלינית וכו’ אין בּהם סכּנה, כּלוּם יתוֹאר שתהיה נוֹבעת מזה סכּנה בּארץ-ישׂראל? הסכּנה היא בּאידיש. והנה – יוֹדעי-דבר מספּרים עוּבדוֹת מעציבוֹת על מצב האידיש – בּיחוּד בּאמריקה וּברוּסיה, ואוּלם גם בּפּוֹלין. האידיש כּאילוּ יוֹרדת מכּסא-השלטוֹן בּרחוֹב היהוּדי וּמשוּם-כּך חדלה היא ממילא להיוֹת סכּנה לישוּב הארצישׂראלי. וּבוֹ בּזמן כּוֹבשת לה האנגלית עמדה אחרי עמדה וּכאילוּ מתכּוֹננת לשלוֹט – עם כּל ההוֹדאה הרשׂמית בּשׂפה העברית – בּנפש חלקים ידוּעים, חלקים ההוֹלכים וגדלים, של הישוּב הארצישׂראלי. ואשר השׂפה הזאת היא שׂפת עם אדיר ושׂפת תרבּוּת עצוּמה – בּזאת לא תינחם העברית.

י“א טבת תרפ”ט (24.12.1928)

---

מעמד ציריך

מאת

משה בילינסון

המוֹשב הראשוֹן של מוֹעצת הסוֹכנוּת עלוּל לפזר את אחרוֹני הספקוֹת שהיוּ עוֹד בּקרב ההסתדרוּת הציוֹנית כּלפי הצעד הנוֹעז, אשר שמו הרחבת הסוֹכנוּת היהוּדית ופּירוּשוֹ ויתוּר ההסתדרוּת הציוֹנית על המוֹנוֹפוֹלין החוּקי שלה על מפעל ארץ-ישׂראל. בּני בּריתם של הציוֹנים גילוּ מתינוּת רבּה: כּל הוֹספה וכּל תיקוּן בּחוּקת הסוֹכנוּת שנידוֹנוּ בּקוֹנגרס הציוֹני מתוֹך מתיחוּת ורוֹגז כּמעט, נתקבּלוּ ללא התנגדוּת, דוּגמת התיקוּנים בּמסקנוֹתיה של ועדת המוּמחים אשר גם הם עוֹררוּ, לפני שנה, ויכּוּח סוֹער בּקרב ההסתדרוּת הציוֹנית ונתקבּלוּ אחר-כּך בּלי כּל קוֹשי על-ידי הבּלתי-ציוֹנים. התקציב המעוּבּד על-ידי הקוֹנגרס הציוֹני, נתקבּל פּה אחד, וכּנראה, מבּלי שדנוּ בּפרטיו. החלטוֹת-הקוֹנגרס נמסרוּ להגשמת ההנהלה. עוֹד לא בּרוּר אם הבּלתי-ציוֹנים ישלחוּ את בּאי-כּוֹחם להנהלה, וּלעת עתה ההנהלה שנבחרה בקוֹנגרס הציוֹני היא גם הנהלתם הם. גם אם יסַפחוּ אליה אנשים חדשים, הם לא יהיוּ אלא מיעוּט. על כּן: שוּם רצוֹן להשתלטוּת. וּבשטח יסוֹדוֹת המפעל: סיסמאוֹת לאוּמיוֹת וסוֹציאליוֹת – התישבוּת חקלאית, פּיתוּח התעשיה, רֶזֶרבה של קרקע, והיא קרקע הלאוֹם, איזוֹר מטעים להתישבוּת עוֹבדת, חיזוּק קרנוֹת והעלאת רמת-החיים של הפּוֹעל – כּל אלה נתקבּלוּ בּמוֹעצה ללא ערעוּר, איש לא חזר יוֹתר על תנאי-השוּתפוּת היסוֹדיים של ההסתדרוּת הציוֹנית – וכנראה אין לבאר את השתיקה הזאת רק בּזה בּלבד, שהתנאים האלה נכנסוּ לחוּקה ועל כּן אינם נתוּנים יוֹתר לוכּוּח, אלא גם בּזה שהם נתקבּלוּ בּלב שלם, מתוֹך רצוֹן טוֹב והכּרה גמוּרה של בּני-בּרית, וּבשטח המעשׂי: קוֹל קוֹרא לעם היהוּדי להשתתף בּיתר שׂאת בּקרנוֹת הלאוּמיוּת,, יסוֹד חברה פינַנסית, שאיפה להגדיל את התקציב וּלהעמיד אוֹתוֹ על בּסיס מוּצק וּבטוּח יוֹתר, תכניוֹת-העבוֹדה אשר זה שנים לא העז איש להעלוֹתן בּתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית וּמעל בּמת הקוֹנגרס הציוֹני – קביעת דרך המפעל לחמש-עשׂר השנים הבּאוֹת, וּבעיקר על יִסוּד התישבות חקלאית ועליה מבוּססת של עשׂרים אלף נפש לשנה (הכּוַנה היא, כּמוּבן, אך לעליה אשר הסוֹכנוּת המוּרחבת אחראית לה). וּכאוֹת לרצינוּת, שבה מקבּלים השוּתפים החדשים את התכניוֹת האלה תשמש העוּבדה, שאם בּדרך כּלל אין הם ממהרים לשלוֹח את אנשיהם להנהלת המפעל, הרי שלחוּ כּבר אחד מהחשוּבים שבּיניהם למוֹסד הכּספי, לדירקטוֹריוֹן של קרן-היסוֹד, אשר עליה יוּטל העוֹל הפינַנסי של המפעל. וּבשטח העממי: אדירי-הממוֹן יחד עם בּאי-כּוח הסוֹציאליזם הבּין-לאוּמי, אנשי “אגוּדת ישׂראל” יחד עם הקיצוֹנים שבּרבּנים הרֶפוֹרמיים, ה“דלוּת היהוּדית”, הפלוּטוֹקרטיה העשירה וּגאוֹן האנוֹשות (אינשטין). ואדרבּא: מצד הבּלתי ציוֹנים הוּבע הרצוֹן לצירוּף קיבּוּצים חדשים. בּשטח הפּוֹליטי: עמדה תקיפה, שפה נמרצת, תביעה אמיצת-לב, בּמידה וּבהיקף, אשר הקוֹנגרס הציוֹני וההנהלה הציוֹנית לא היוּ מסוּגלים יוֹתר להם. וכּל אלה מתוֹך אוירה של אחדוּת ואמוּנה, התלהבוּת והרגשת-אמת.

הנאמין? מתוֹך הספקנוּת – זאת הנעלה, היוֹצרת והבּוֹנה, וזאת הנפסדת, האוֹכלת את הכּוֹחוֹת והמרַפּה את הידים – אשר בּה אנו חדוּרים לאחר האכזבוֹת הקשוֹת שנתקלנוּ בּהן פּעמים אין מספּר, הנאמין בּנצחוֹן הזה, המזהיר כּה, של הרעיוֹן הציוֹני? לפני ימים מספּר בּכ' תמוּז, זכרנוּ את יוֹצר ההסתדרוּת הציוֹנית ושוּב עברוּ לפני עינינוּ החיים הטרגיים האלה של איש החזוֹן, אשר אך קוֹמץ קטן התרכּז סביבוֹ, ודלתוֹתיהם של אדירי היהדוּת, אנשי הממוֹן ועד ה“דלוּת” היהוּדית, נשארוּ סגוּרוֹת לפניו. האנשים אשר אליהם פּנה הרצל, אינם כּבר. הם הלכוּ לעוֹלמם. אוּלם הכּוֹחוֹת, אוֹתם הכּוֹחוֹת עצמם, נשארוּ. הלא הם – הגביר היהוּדי והסוֹציאליסט היהוּדי והחרד היהוּדי – אלה אשר רק אתמוֹל לעגוּ לנוּ ולחמוּ בנוּ והיוֹם בּאוּ, בּעלי-תשוּבה, להשתחווֹת בּפני האמת הציוֹנית. הנאמין? עד אתמוֹל כּאילוּ עוֹד נלחמנוּ בּעצמנוּ. בּאכזריוּת, פּרי עשׂרוֹת שנוֹת בּדידוּת, לא נתנוּ ללב לשׂמוֹח, כּאילוּ פּחדנוּ להיוֹת “תמימים מדי”. היוֹם אנוּ מוּכרחים להאמין. דבר נפל בּישׂראל. נס קרה.

אוּלם – אין אנוּ מאמינים בּנס. ואמנם לא אירע כּל נס. התפתחוּת טבעית והגיוֹנית הגיעה לקצה. משלוֹשת הימים האלה, ימי מוֹעצת הסוֹכנוּת, נסתיימה עבוֹדה מאוּמצת של שש שנים רצוּפות, בּעיקר עבוֹדתוֹ של נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית, אשר עוֹז נפש וחכמה מדינית עמדוּ לימינוֹ ללכת בּדרכוֹ מתוֹך מכשוֹלים וּמעצוֹרים מזה ומזה, והשקיע את מיטב כּוֹחוֹתיו בּיצירת המעמד הנשׂגב הזה בּציריך, הוּא בּא על שׂכרוֹ. אם יש רשוּת לקשוֹר מאוֹרעוֹת היסטוֹריים בּשמוֹתיהם של יחידים, הרי המאוֹרע הזה הוּא של חיים וייצמן, שעלה עתה, בּעיריה השוייצרית ההיא, לגוֹבה אשר טרם הגיע אליו, מדוֹרי דוֹרוֹת, איש יהוּדי הקשוּר לעמוֹ וּמקדיש לוֹ את כּוֹחוֹתיו. מי שהיה אתמוֹל נשׂיא מפלגה אחת בּיהדוּת, הוּא היוֹם נשׂיא הגוֹלה כּוּלה – הגלוּת הזאת היא הבּוֹנה את ירוּשלים. אוּלם כּלוּם שש שנים אלה בּלבד נסתיימוּ בּציריך? מהוּ חיים וייצמן בּלי התנוּעה העמוּקה הזאת, בּלי ההתאמצוּת ההֶרוֹאית הזאת, הנמשכת בּצוּרוֹת שוֹנוֹת וּבגילוּיים שוֹנים זה חמישים שנה, מהוּ חיים וייצמן בּלי היהוּדי החרד מהישוּב הישן שירד לפתע מסלעי בּוֹני הארץ, דוֹר אחרי דוֹר – האחד נכשל והשני ממהר להחליף את זה שעייף על המשמר? שאיפת ההיסטוֹריה הישׂראלית, סבל האוּמה בּמשך גלוּת שלמה שנדמה היה כּאילוּ אין קץ לה לעוֹלם – לא חיים ויצמן, לא ההסתדרוּת הציוֹנית, ואפילוּ לא המפעל הארצישׂראלי – נצח ההסטוֹריה הישׂראלית הוּא שניצח בּציריך.

וּלכל השוּתפים היה זה נצחוֹן אמת, בּאשר התגבּרוּת פּנימית היתה בּוֹ. מה קל, מה אנוֹשי היה, אילוּ התבּצרוּ "בּעלי התשוּבה'' מתוֹך אי-רצוֹן להוֹדוֹת בּכּשלוֹנם, בּעמדוֹתיהם מאתמוֹל והיוּ מבכּרים לעמוֹד מן הצד, אטוּמי-אוֹזן ואטוּמי-לב לכּל הצלחה, שׂמחים לאיד. וכּזאת לא קרה. הם בּאוּ והוֹדוּ על החטא שחטאוּ, וּכאיש אחד קמוּ ממקוֹמוֹתיהם בּהזכיר אינשטיין את האיש ההוּא, אשר אבוֹתיהם לעגוּ לוֹ. מה קל, מה אנוֹשי היה אילוּ ההסתדרוּת הציוֹנית אוֹחזת בּתעוּדה שניתנה לה, רק לה בּלבד, על-ידי אוּמוֹת העוֹלם, אשר דם בּניה, בּניה בּלבד, נשפך עליה. מה קל היה שהיא תכריז, מתוֹך יהירוּת של מנצח: אתמוֹל לא רציתם – על כּן גם היוֹם אין לכם חלק ונחלה בּבנין המוֹלדת לאוּמה אשר לה לעגתם וּבה כּפַרתם. כּזאת לא קרה, מתוֹך רוֹחב-לב פּתחה ההסתדרוּת הציוֹנית את דלתוֹת המפעל לכּל אלה אשר רצוֹן טוֹב להם, למען יקוּם המפעל, בּמהרה, בימינוּ אנוֹ.

אל נשתיק את קוֹל הספקנוּת – זאת היוֹצרת – שבּקרבוּ. נדע, כּי אך יסוֹד הוּנח בּציריך, כּי עוד רבּה הדרך וגדוֹלים המכשוֹלים. נדע, שלא כּל העם, על כּל זרמיו וּמפלגוֹתיו ושדירוֹתיו התאסף תחת דגל ציוֹן. המפעל הארצישׂראלי עוֹד ידרוֹש התאמצוּת וקרבנוֹת, עבוֹדת-רוּח ועבוֹדת-גוּף ללא מידה ושיעוּר. עם ישׂראל עוֹדנוּ מפוּזר בּכל קצוי תבל; שוֹממים עוֹד עמקי הארץ. רק הוּצת הנר - ורוּח של פּוּרענוּת יכוֹלה לכבוֹתוֹ. לא נגיע למטרה אם יחלש הכּוֹח אשר הוּא בּלבד הוֹריד לנוּ את הנס; הלא הוּא – הנאמנוּת האחרוֹנה, הנאמנוּת “האוֹחזת בּצפרנים” בּקרקע הארצישׂראלי של “שארית ישׂראל”. והמטרה תסתרס אם לא נדע ללחוֹם, צעד אחרי צעד, שעל אחרי שעל, על דרכּי ההגשמה.

כּן, לא נשתיק את קוֹל הספקנוּת, ואוּלם נתוַדה – אלה שהאמינוּ כּבר משלשוֹם, ואלה שלא האמינוּ עוֹד אתמוֹל – נתוַדה שהרעיוֹן הציוֹני והמפעל הארצישׂראלי יוֹצאים מכּינוּס ציריך בּתוֹספת-כּוֹח אדירה, וכי צעד גדוֹל צעדנוּ בּדרך הגאוּלה.

י“ב אב תרפ”ט (18.8.1928)

---

אמת קצוּצה

מאת

משה בילינסון

הרבּה טענוֹת לנוּ למחבּרי “הספר הלבן” ואל סימפּסוֹן, וּביניהן שתים שיש להן משקל מיוּחד – על אשר הקטינוּ בּאוֹפן מלאכוּתי את שטח ארץ-ישׂראל, הוֹציאוּ ממנוּ את הנגב ואת עבר-הירדן, ועל-ידי כּך הקטינוּ את אפשרוּת ההתישבוּת היהוּדית בּארץ; ועל אשר עירערוּ על זכוּת העבוֹדה העברית בּמשק העברי והציגוּ את התישבוּת פּיק"א, בּשל העבוֹדה הערבית הנהוּגה בּה, כּהתישבוּת “הגוּנה” ואת משקי-העוֹבדים של קרן-היסוֹד, כּהתישבוּת פּסוּלה.

כּלוּם על מחברי “הספר הלבן” ועל סיר ג’וֹן סימפּסוֹן לבדם חלה האחריוּת לסירוּסים ולסילוּפים האלה, אנוּ עתידים לשלם בּעדם מחיר כּה גדוֹל? הנהלת הסוֹכנוּת היהוּדית הגישה לסימפּסוֹן בּזמן עבוֹדתוֹ בּארץ שוּרה של תזכּירים – על ההתישבוּת, על התפּתחוּת העיר, על העליה. משוּם מה – כּלל לא בּרוּר, מדוּע – נחשבוּ התעוּדוֹת האלה לסוֹדיוֹת ועין לא ראתן, עתה נתפּרסמוּ בּצורת חוֹברת – ונעשׂוּ רשוּת הרבּים. וכּאן, בּחוֹברת הזאת, אתה מוֹצא, לתמהוֹנך הרב, גרעין – ואוּלי יוֹתר מגרעין – של עוול זה שנגרם לנוּ על-ידי סימפּסוֹן. בפרק ההתישבות יֶשנה תכנית לסידוּר המשקים היהוּדים והמשקים הערבים בּארץ-ישׂראל. הרעיוֹן היסוֹדי של התכנית: שוּם עוול לא נעשׂה לשם ערבי; ואינטנסיפיקציה שלימה של המשק הארצישׂראלי כּוּלוֹ - רעיוֹן נכוֹן הוּא בּהחלט ויש להצטער על כּך, כּי רק עכשיו, בּלחץ של גוֹרמים חיצוֹניים, עבדנוּ אוֹתוֹ בּכל הפּרטים, בּו בּזמן שבּעבר הלכנוּ, אמנם, על פּי הרוֹב בּדרך הזאת, ואוּלם הליכתנוּ היתה יוֹתר מתוֹך אינסטינקט מאשר מתוֹך מחשבה מראש ותכנית מעוּבדת. אך הצעד המפתיע בּתכנית הוּא היקפה. התכנית היתה צריכה לפתוֹח סיכּוּיים רחבים לעתיד, להרצוֹת בּפני המוּמחה הממשלתי על אפשרוּיוֹת הארץ. הן בּרוּר היה שעם שליחוּתוֹ של סימפּסוֹן הגענוּ לפּרשה חשוּבה מאד. היתה זוֹ הפּעם הראשוֹנה שממשלת המנדט ניגשה לבדיקה משקית יסוֹדית של הארץ, אשר יסוֹדה הבטיחה לקבּוֹע את כּל הפּוֹליטיקה שלה. והדבר נעשׂה אחרי מאוֹרעוֹת אב ואחרי פּרסוּם דין-וחשבוֹן שאוּ, שהעמידוּ את הפּרוֹבּלימה הארצישׂראלית בּמלוֹא קוֹמתה וּבאוֹר חדש – לא בּאוֹר הזכוּת שישנה לעם העברי לישב את הארץ, אלא בּאוֹר האפשרוּת הממשית של הגשמת ההתישבוּת. ואפשר היה לחזוֹת מראש מהי הדרך שבּה עתידים ללכת מתנגדי המפעל – “אמנם רע ליהוּדים בּעוֹלם, אמנם הם הלכו אַלפּים שנה על ארץ-ישׂראל וּבה הם קשוּרים, ועל כּן יש להכּיר בּזכוּתם על הארץ הזאת – כּל זה נכוֹן ויפה. ואוּלם מה לעשׂוֹת – הארץ הזאת חדלה להתקיים בּתוֹר ארץ הפּנוּיה להתישבוּת”.

היתה, זאת איפוֹא, חוֹבתה של הנהלת הסוֹכנוּת להצבּיע הפּעם על כּל האפשרוּיוֹת שישנן בּארץ. והנה: התכנית אשר אִתה היא בּאה אל סימפּסוֹן, בּנוּיה רק על האדמוֹת אשר גם סימפּסוֹן לקח אוֹתן בּחשבּוֹן. לא מחברי הספר הלבן ולא סימפּסוֹן, אלא הנהלת הסוֹכנוּת – כּלוֹמר אנחנוּ בּעצמנוּ – הוֹצאנוּ מהתכנית את אדמוֹת ההרים, את הנגב ואת עבר-הירדן. בּחוֹברת לא מוּסבר מדוּע נעשה הדבר. כּתוּב רק: “לא משוּם שעל אפשרוּיוֹת התישבוּת אזוֹרים האלה מבּיטים כּעל דבר של מה בּכך”. אדרבּא: אם אין זה “דבר של מה בּכך” – מדוּע לא תַרצה הסוֹכנוּת עליו? אוּלי משוּם דרכּי שלוֹם? כּדי שלא להרגיז את דברי הערבים על ידי “ההרחבה” הציוֹנית מעבר “לגבוּלוֹת”? ואוּלם הנגב נמצא מעבר מזה של הירדן. וגם כּלפי עבר-הירדן הוּכרחנוּ עכשיו להציג את הפּרוֹבּלימה, וזאת הן אפשר היה לחזוֹת גם מראש.

נדמה לי, שאת הבּיאוּר לתוֹפעה המתמיהה הזאת יש לחפשׂ בּהכנה פּסיכוֹלוגית שלנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת. נעשׂינוּ למעשיים בּמאד-מאד. אין אנוּ רוֹצים לראוֹת את העתיד הרחוֹק. אנוּ מפחדים כּאילוּ לפתוֹח, בּפנינוּ וּבפני זרים, סיכּוּיים “אוּטוֹפיים”. מה טעם לדבּר על הנגב ועל עבר-הירדן, אם טרם עלה בּידינוּ לעשׂוֹת את המוּטל עלינוּ בּעֵבר הזה של ארץ ישׂראל? כּלוּם לא ראיתם את ההכנסוֹת של קרן-היסוֹד ושל קרן-הקיימת בּשנה שעברה? כּלוּם לא ראיתם את התקציב? הלא הוּא אינוֹ מספּיק אפילוּ לשמירת הקיים – איזה ערך מעשׂי יש, איפוֹא, ל“דיבּוּרים” על התישבות רחבה, המוֹנית, עממית? נעשׂה לעת עתה מה שבּיכוֹלתנוּ לעשׂוֹת לפי כּוֹחוֹתינוּ הצנוּעים – והשאר נניח לדוֹרוֹת הבּאים.

שגיאה פַטַלית היא אשר שגינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת. נבהלנוּ מ“חזוֹן” ועל כּן צימצמנוּ את האוֹפק, לא העזנוּ יוֹתר לדבּר על שוּם דבר שיש לוֹ דמיוֹן כּל שהוּא לפּתרוֹן שאלה היהוּדית בּארץ-ישׂראל. למעשׂה, השלמנוּ עם “המרכז הרוּחני”, אם כּי עוֹדנוּ לוֹחמים בּוֹ, בּעצם לא בּרוּר מדוּע, בּשטח האידיאוֹלוֹגי. על ידי צמצוּם האוֹפק הצטמצמה מעליה גם התביעה – מאת העם בּגוֹלה וּמאת אנגליה. והעם בּגוֹלה שמע בּקוֹלנוּ והסתפּק בּתקציב המכַסה בּקוֹשי את הוֹצאוֹת האדמיניסטרציה, חינוּך וּבריאוּת. אנגליה שמעה בּקוֹלנוּ וּמסרה את עבר-הירדן לאמיר עבּדאללה, אשר הנהיג בּה כּלפּי היהוּדים משטר של “תחוּם המוֹשב”. על אחת כּמה וכמה שמעוּ בּקוֹלנוּ זה מחברי “הספר הלבן” וסימפּסוֹן. כּלוּם עליהם לדאוֹג להרחבת האפקים להתישבוּת היהוּדית? אם הנהלת הסוֹכנוּת מוַתרת על הנגב, על ההרים ועל עבר הירדן, הרי המוּמחים האלה, שהם מוּמחים בּאמת לקיצוּץ כּנפינוּ, כּפי שהתגלה עתה, - לא כּל שכּן.

כּונת-דברי צריכה להיוֹת בּרוּרה: אני יוֹדע את המחיר היקר, אשר שלמנוּ לפעמים בּעד גישה מתוֹך “חזוֹן” אל דברים קוֹנקרֶטיים, ואין אני מטיף כּלל להתנכּרוּת לאַמת-מידה מעשׂית בּענינים מעשׂיים. אי-אפשר לבנוֹת משק בּלי תקציב מסוּים. ואוּלם בּעוֹכרינוּ הוּא, אם בּאַמת- מידה מעשׂית זו נתרגל לגשת גם לדברים שבּעתיד. בּמקוֹם להסתפּק בּכלל: אין להתחיל בּעבוֹדת הנגב כּל עוֹד לא גמרנוּ בּעמק, העמדנוּ כלל אחר: אין לחשוֹב (או בּשׂפת “אנשי מעשׂה”: אין לחלוֹם) על הנגב כּל עוֹד לא גמרנוּ את עבוֹדתנוּ בּעמק. וזה אסוּר לנוּ בּתכלית האיסוּר. כּמוּבן: אין אני יוֹדע בּבטחוֹן גמוּר אם הגוֹלה היתה נענית יוֹתר ואם אנגליה היתה מסתלקת מגזירת ארץ-ישׂראל לשתים, אילוֹ היינוּ עוֹמדים על זכוּתנו ליַשב גם את עבר-הירדן. ואוּלם לנוּ היה אסוּר תכלית איסוּר להשלים, על כּל פּנים בּרגע של חשבּוֹן העתיד, עם צמצוּם התביעה ועם הגזירה.

ואשר לפּרוֹבּלימה הגדוֹלה השניה, שבּה הוּכּינוּ, לפּרוֹבּלימה של העבוֹדה העברית, אין כּמוּבן בּתזכּיר ההנהלה תשבּחוֹת נפרזוֹת להתישבוּת פּיק“א ודברי-גנאי להתישבוּת העוֹבדת, ואוּלם יש בּו דבר-מה אחר, אשר אפשר היה לחזוֹת מראש, כּי הוּא עלוּל לקביעת יחס זה. בּפרק “איזוֹר חוֹף הים”, וזהוּ הפּרק הנוֹגע, על כּל פּנים לעת עתה, להתישבוּת אשר סימפּסוֹן יִחס אוֹתה לפּיק”א, הוּבלט, בּכמה מקוֹמוֹת וּמתוֹך חיוּב בּרוּר, דבר העבוֹדה הערבית. כּך וכך הערבים עוֹבדים בּמוֹשבוֹת האלה וּמספרם גדֵל והוֹלך. יתר על כּן. ישנוֹ בּפרק הזה סעיף מיוּחד: “השפּעת ההתישבות היהוּדית על הסביבה הערבית”, וּבוֹ מסוּפּר מה רבּה היתה הבּרכה אשר פּתח-תקוה וּרחוֹבוֹת, ראשוֹן-לציוֹן ונס-ציוֹנה (פּלא שלא נזכּרה גם זכרוֹן-יעקב) הביאוּ לערבים; מה רבים הערבים המשׂתכּרים בּמוֹשבוֹת האלה, מה רבּה כּמוּת הירקוֹת אשר תוֹשבי ּהמוֹשבוֹת (כּאן צוּרפה גם תל-אביב) קוֹנים מאת הערבים. הכּל בּסגנוֹן הידוּע של העדוּת הידוּעה שנתנה בּפני ועדת שאו, וגם מתוֹך הסתמכוּת על דברי העדוּת ההם. והנה בּפרק “העמק” נעדר הסעיף הזה, לא היה יכוֹל להיוֹת בּו – הן אנשי-העמק העיזוּ לעבּד בּעצמם את אדמתם ולאכוֹל ירקוֹת שהם בּעצמם מגדלים אוֹתם, בּזיעת אפּיהם הם ולא בּזיעתם של שׂכירים ערבים - ועל כּן חסר גם דבר הבּרכה לערבים. אף אצל איש שאינוֹ משוּחד ואינוֹ מוּשפע ואין לוֹ כוַנוֹת זרוֹת, מוּכרחה הקבּלה זוֹ – בּרכה רבּה כּאן, והעדר כּל בּרכה כּאן – לעוֹרר את הרוֹשם שבוֹ נאחזוּ סימפּסוֹן וּמחבּרי “הספר הלבן”, התישבוּת פּיק"א – התישבוּת הוֹמַנית היא, רחבת-לב, המביאה בּרכה לכּל, יהוּדים וערבים כּאחת; התישבוּת העוֹבדים – התישבוּת צרת עין היא, שוּביניסטית, המעשירה את היהוּדים בּלבד וּמחרימה את השכן, ועל הכּל היא ודאי הגוֹרמת לשׂנאה וּלאיבה.

אפשר היה עוֹד להבין את הטעם הפּוֹליטי של ההקבּלה הזאת, אילוּ היתה הנהלת הסוֹכנוּת הוֹלכת בּדרך הזאת בּפעם הראשוֹנה. ואוּלם היה לנוּ כּבר גם נסיוֹן אחר מעין זה, והוּא נגמר בּאוֹפן מר למדי. הן כּבר הוֹשבנוּ את עצמנוּ על ספסל הנאשמים, החייבים להצטדק ולהתנצל, הן עברה כּבר עלינוּ כּל הפּרשה הזאת בּימי ועדת שאו – וּמה היתה התוֹעלת? האם הצלנוּ את מפעלנוּ? וּכלוּם לא היה בּדין-וחשבוֹן שאו רמזים לאוֹתוֹ חוֹמר, אשר ממנוּ בּנוּ פּספילד וסימפּסוֹן את בּנין-הכּזב שלהם? למה היה, איפוֹא, להמשיך בּדרך הזאת?

יאמרוּ: לסימפּסון עינים טוֹבוֹת והוּא היה רוֹאה גם בּלעדינוּ את הדברים כּמו שהם – חוֹבת החכמה הפּוֹליטית וחוֹבת האמת כּאחת חייבוּ להרצוֹת את הדברים כּהוָיתם, ודאי. אבל את כּל הדברים, את האמת המלאה ולא חלק ממנה, שהוּא לפעמים קרוֹבוֹת גרוּע משקר. כּלוּם נכוֹן הדבר שהיחסים בּין הערבים והיהוּדים בּ“איזוֹר הים” הנם והיוּ כּל כּך אידיאליים? כּלוּם אלה היחסים הנכספים, יחסי הבנה ושוּתפוּת בּין עמי הארץ? כּלוּם לא ישכּוֹן בּהם גרעין פַטַלי זה, העלוּל לגרוֹם לאסוֹן גדוֹל יוֹתר ממהוּמוֹת אב? והלא מלבד האמת המציאוּתית של העינינים, כּפי שהם נראים לעין זרים, יש גם אמת התנוּעה ואמת המטרה; ואם כּבר נגעה הנהלת הסוֹכנוּת בּשאלוֹת אלוּ – שאלוֹת העבוֹדה העברית והעבוֹדה הערבית – והיא יוֹדעת כּבר, מתוֹך הדיוּן בּועדת שאו, מה חמוּרה השאלה, הרי מחוֹבתה היה לספּר מה הוּא העִקרוןֹ הזה של העבוֹדה העברית להתישבוּת היהוּדית. היה עליה לספּר כּי לא בּאנוּ הנה להיוֹת “לֶנדלוֹרדים” בּארץ הזאת, אלא עם עוֹבד. היה עליה, לכל הפּחוֹת, להסבּיר, מה הוּא לנוּ עִקרוֹן זה של עבוֹדה עצמית וּמדוּע בּעין-חרוֹד ונהלל אינם קוֹנים ירקוֹת זרים. היה עליה להסבּיר שהנוֹער היהוּדי אינוֹ רוֹצה לנצל את זוּלתוֹ וכי בּמשקי העוֹבדים נעדרים לא רק פּוֹעלים ערבים, אלא פּוֹעלים שׂכירים בּכלל. לכל זה אין זכר בּתזכיר.

ואם היה לי בּיאוּר-מה להסתלקוּת מהנגב ועבר-הירדן, אין לי כּל בּיאוּר לתיאוּר המתמיה הזה על ההתישבוּת היהוּדית, כּי, כּמוּבן, אין אני יכוֹל להניח אף לרגע קט, שהתישבוּת פּיק"א היא טוֹבה ונאה יוֹתר בּעיני מחבּרי התזכּיר מההתישבוּת הציוֹנית. אלא מה? הסתגלוּ להלך-הרוּח של המוּמחה – ועתה התבּרר, כּי גם הלך-רוּח זה היה קיים רק בּדמיוֹננוּ. – והלכוּ בּדרך שנדמה היה, כּי היא נוֹחה בּיוֹתר וּמבטיחה יוֹתר הצלחה, אם כּי כבר התנסנוּ בּה וּבתוֹצאוֹתיה המרוֹת.

ודאי, אסוּר להגיד: סימפּסוֹן וּמחברי “הספר הלבן” התעלמוּ מן הנגב וּמעבר-הירדן וכתבוּ דברי-זדוֹן על ההתישבוּת העוֹבדת משוּם שתכנית הסוֹכנוּת היתה בּנוּיה רק על ארבּע אזוֹרים של עבר-הירדן המערבי וּמשוּם שתזכּיר הסוֹכנוּת הבליט את בּרכּת העבוֹדה הערבית בּמוֹשבוֹת הישנוֹת. עתה בּרוּר לכּולנוּ: גם סימפּסוֹן ועל אחת כּמה וכמה פּספילד, רצוּ להכשיל את המפעל הציוֹני. וּבכל דבר שהיינוֹ כּוֹתבים היוּ מוֹצאים חוֹמר לפסוֹל ולהשׂטין. הנה, הסתדרוּת העוֹבדים ניסתה – בּמכתביה, בּשיחוֹתיה וּבתזכירה, - להסבּיר לסימפּסוֹן את הפּרוֹבּלימה של העבוֹדה העברית והעבוֹדה העצמית – ולא הצליחה. ואוּלם אין זאת אוֹמרת, שהנהלת הסוֹכנוּת היתה רשאית להכין למבקרים את החוֹמר הנוֹח להם בּיוֹתר. אין זאת אוֹמרת, שהיא היתה רשאית לעשוֹת את עבוֹדתה בּרוּח של ה“מעשׂיוּת” הנפרזת, בּרוּח ההסתגלוּת למוּשׂגים זרים וּלשאיפוֹת זרוֹת, בּרוּח של אי-אמת.

בּשעה מכרעת מאד למפעלנוּ נעדר העוֹז להוֹפיע בּפני מבקרינוּ-מקטרגינוּ בּכל מלוֹא קוֹמתנוּ, עם החזוֹן השלם שלנוּ ועם האמת המלאה שלנוּ.

ו' כסלו תרצ"א (24.11.1930)

---

פרש

מאת

משה בילינסון

בּקוֹנגרס הי“ז יצא את ההנהלה ציוֹני ותיק, עסקן, סוֹפר וּמלוּמד, אשר עמד כּחצי יוֹבל שנים, בּהפסקוֹת קצרוֹת, בּראש ההתישבוּת היהוּדית בּארץ-ישׂראל; עמד על-יד העריסה של משקי הפּוֹעלים הראשנים – שהיווּ אז נסיוֹן נוֹעז מאין כּמוֹהוּ ליצירת בּסיס חדש לחקלאוּת העברית – ועבר אתם, מתוֹך אכזבוֹת וּמכאוֹבים, מתוֹך התגבּרוּת ואמוּנה, את הדרך הארוּכּה הזאת,עד חתימת החוֹזים, המסמלת את נצחוֹן ההתישבוּת העוֹבדת. בּמחצית-יוֹבל זאת רכש לוֹ ד”ר רוּפּין את הרשוּת להיחַשב כּאחד ממחוֹללי ארץ-ישׂראל החדשה, העמֵלה והיוֹצרת, רכש לוֹ מקוֹם בּשוּרוֹת הראשוֹנוֹת של יוֹצרי המוֹלדת העברית הבּנוּיה מוּצקוֹת על שויוֹן, על צדק ועל עבוֹדה.

האיש נפרד מההנהלה כּדרכּוֹ וּכמנהגוֹ. בּערב הפּתיחה של הקוֹנגרס הגיד את אשר היה לוֹ להגיד – בּשקט, בּפּשטוּת, ללא הסתגלוּת כּלשהי לדעוֹת השליטוֹת בּאוּלם, ללא התערבוּת כּלל בּסערה שהקיפה את הבּימה. אחר כּך הסתלק מרצוֹנוֹ הטוֹב מכּל השאוֹן הקוֹלני הזה אשר היה לוֹ, לעוֹבד המסוּר והמעמיק, למוֹרת רוּח, וזרה לוֹ כּל מלחמה על עמדתוֹ, והוּא עוֹמד לרשוּת התנוּעה בּכל שעה שהיא תקראהוּ.

אוּלם הדברים, אשר אמר ד"ר רוּפּין בּקוֹנגרס הזה, בּשקט וּבפשטוּת, הם אוּלי רבּי המשקל ועמוּסי האחריוּת והרצינוּת שנאמרוּ בּבּזל בּשבוּעיים הסוֹערים האלה. את הרצאתוֹ, המלאה כּתמיד עוּבדוֹת, מספּרים, הוֹכחוֹת הגיוֹניוֹת והכלַלוֹת מזהירוֹת, סיים בּדברים האלה: "העם העברי לא נתן לנוּ עדין בּשביל ארץ-ישׂראל אלא אמצעים מצוּמצמים, רק משוּם שלא הבין כּראוּי את ערכּה לשמירת קיוּמוּ. עוֹד ישנם מיליוֹנים יהוּדים המאמינים, כּי העם העברי הקיים זה שלוֹשת אלפים שנה יתקיים לנצח, בּין אם ארץ-ישׂראל תיבּנה וּבין אם לא תיבּנה. מחוֹבתנוּ היא לפנוֹת שוּב לעם העברי וּלהצהיר: “עם בּנין ארץ-ישׂראל תיבּנוּ, ועם נפילתוֹ תפּלוּ. בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת, אוֹ לפחוֹת בּשנים האחרוֹנוֹת, הזנחנוּ, בּלחץ הצרכים הפינַנסיים, את עבוֹדת החינוּך וההסבּרה, עלינוּ לתקן זאת. נמצא, שאם אין לאֵל ידנוּ לעשׂוֹת גדוֹלוֹת בּארץ-ישׂראל, נשמיט מידינוּ אפשרוּיוֹת אשר לא יחזרוּ לעוֹלם. אני מאמין, שעלינוּ להשתמש בּקוֹנגרס הזה לחיפוּשׂ דרכים כּיצד לעוֹרר את העם העברי בּשביל ארץ-ישׂראל, להסבּיר לוֹ כּי ארץ-ישׂראל עוֹמדת בּמרכז כּל מאמציו לשמוֹר על קיוּמוֹ. מקוה אני, שאם נתמסר בּרצינוּת לתפקיד זה, נקבּל גם תשוּבה חיוּבית. קשה לכל מי שהציוֹנוּת היא לוֹ תוֹכן-חיים, לשקוֹט בּשעה זו. המטרה נראית כּה קרוֹבה, הסכּנה אוֹרבת, כּי הספינה תיטרף טרם תגיע לחוֹפה. אני פּוֹנה אליכם כּאל בּאי-כּוח המוּסמכים של העם העברי: “שקדוּ, המנהיגים!” שעה זוֹ היא השעה היחידה שבּה נוּכל לבצר את עמידתנוּ בּארץ-ישׂראל, עד ששוּם כּוח בּעוֹלם לא יזיזנה, נַצלוּ את הזמן!”

איש, אשר בּלבוֹ פּוֹעמת הכּרה כּזאת, לא נפרד ולא הסתלק מן העבוֹדה – גם בּאוֹפן זמני. הוּא רק פּרש הצדה, כּי התסבּוֹכת הזאת, שמלחמת-הדעוֹת שבּה שלוּבה וּדבוּקה בּמלחמת-האישים, למוֹרת-רוּח היא לוֹ ואין לוֹ חלק בּה. ההכּרה הזאת, כּי “שעה זוֹ היא השעה היחידה!”, שניתנה מטעם ההיסטוֹריה לעמנוּ, היא לא תתן לוֹ מנוֹח והיא שתעמיד אוֹתוֹ שוּב לרשוּת התנוּעה בּכל שעה שידרש.

כ' אב תרצ"א (21.7.1931)

---

עת לגבש

מאת

משה בילינסון

עת לגַבּש / משה בילינסון

התנוּעה הציוֹנית החלה בּתנוּעה של מיעוּט – כּמיעוּט קטן מאד בּתוֹך הציבּוּריוּת היהוּדית הרב-גוֹנית, התוֹססת, העשירה, היוֹנקת מתוֹך המסוֹרת היהוּדית, אוֹ מתפּרנסת מאוֹצרוּת הסביבה וּמחייה הרוּחניים. ולא היה בּזה כּל טעם לפגם. גוֹרלן של תנוּעוֹת גדוֹלוֹת, אף אלוּ שזכוּ אחרי כּן להיוֹת עממיוֹת, המוֹניוֹת, הוּא להתחיל כּקוֹמץ קטן. לא היתה מהפּכה בּחיי החברה, שהמוֹנים נשאוּה מראשיתה, החלוּץ ההוֹלך לפני המחנה – איננוּ תוֹפעה מיוּחדת של תנוּעת התחיה הישׂראלית. הוּא היה תמיד, בּכל התהליכים הכּבּירים – רוּחניים, סוֹציאליים, לאוּמיים. אדרבא: אפשר לקבוֹע כּלל, כּי תפקיד החלוּץ קשה הוּא, בּדידוּתוֹ גדוֹלה, וּמעמדוֹ כּמיעוּט ממוּשך, בּה בּמידה שהשינוּי אשר אליו הוּא שוֹאף, כּביר יוֹתר וּמכריע יוֹתר. את האמת הזאת אנוּ נוֹהגים לשכּוֹח, כּשהעם מתמהמה להיענוֹת לתביעתנוּ. מאִטיוּת זוֹ של הסתפחוּת ההמוֹנים אל תנוּעתנוּ אנוּ ממהרים להסיק מסקנוֹת פֶסימיוֹת – דבר המעיד רק על חוּלשת האוֹפי, לא של העם אלא שלנוּ, לתוֹבעים ולדוֹרשים מאת העם (וחוֹבתנוּ לעשׂוֹת זאת ללא לאוּת), נראית אִטִיוּת זוֹ כ“אדישוּת” בּלבד. ההיסטוֹריה תשפוֹט אחרת. היא תגיד, כּי בּשמרנוּת ההמוֹנים יש גם תבוּנה. המיעוּט יכוֹל וּמחוּיב להעמיד את כּל קיוּמוֹ על קלף אחד, קלף השינוּי אשר אליו הוּא קוֹרא. ו“ההמוֹן” – הוּא שוֹמר את קיוּמוֹ של העם כּוּלוֹ והוּא יכוֹל ורשאי ללכת רק בּדרך בּטוּחה, אחרי אשר נסללה כּבר למדי על-ידי אנשי המיעוּט. מכּאן ההיאַבקוּת הבּלתי פּוֹסקת בּין ההמוֹן והמיעוּט. בּעיני המשתתפים בּהיאַבקוּת הציבּוּרית הזאת עלוּלה היא להיראוֹת כּמלחמת אנשים, יתר על כּן: כּמלחמת האידיאליזם והאנוֹכיוּת. ההיסטוֹריה תצדיק גם את אלה וגם את אלה, אם כּל אחד ימלא את תפקידוֹ כּראוּי; אם המיעוּט לא יֵרָתע מלסלוֹל את הדרך גם בּכוֹחוֹתיו הוּא בּלבד, ואם ההמוֹנים יאבוּ לעלוֹת על הדרך החדשה מיד אחרי שתהא סלוּלה לפניהם.

תנוּעת המיעוּט תנצח אם תיהָפך לתנוּעה המוֹנית. אפס, הדבר אינוֹ נתוּן כּוּלוֹ בּידיה. ההמוֹן ילך אחרי המיעוּט רק אם המיעוּט הזה יהיה ראוּי, לפי תכוּנוֹתיו, להוֹביל אוֹתוֹ וגם “כּשתגיע השעה” וההמוֹן יוּכל להרשוֹת לעצמוֹ ללכת אחרי המיעוּט מבּלי לסכּן יוֹתר מדי. תנוּעת המיעוּט צריכה לדעת את הרגע המתאים להתרחבוּת, כּדי שלא תשאר תלוּשה מיסוֹדה, ואוּלם גם את הרגע הנכוֹן לצמצוּם, היא צריכה להעריך, מתי ישנם סיכוּיים לקריאתה אל ההמוֹנים להצטרף אליה, וּמתי שׂוּמה עליה לשׂאת – בּסבלנוּת, בּהתמדה, בּכבוֹד – את גוֹרל המיעוּט וּלהתכּוֹנן לימי ה“התקפה” החדשה על ההמוֹנים.

היה לנוּ יסוֹד גמוּר להניח, שהשעה הנכוֹנה להתרחבוּת התנוּעה הציוֹנית בּאה. כּמה מהמכשוֹלים שהפריעוּ לציוֹנוּת לכלוֹל בּתוֹכה, מלכתחילה, את המוֹני העם העברי, סוּלקוּ אוֹתה שעה הצדה. רבּים היוּ, שלא האמינוּ בּסגוּלוֹת היהוּדי לשוּב לעבוֹדה פיסית. רבּים פּיקפּקוּ בּסגוּלוֹת ארץ-ישׂראל לקלוֹט ישוּב עברי גדוֹל. השלטוֹן התוּרכּי עמד כּצר לעבוֹדה הציוֹנית – מי ישבּרנוּ? ואם יִשָבר ושלטוֹן אחר יבוֹא בּמקוֹמוֹ, האם יהיה טוֹב ממנוּ? התכּיר הדעה הבּין-לאוּמית, היכּירוּ שליטי העוֹלם בּזכוּת העם העברי על ארץ-ישׂראל? האם ימָצאוּ האמצעים הכּספּיים הנחוּצים להחיאַת האדמה השוֹממה והעזוּבה הזאת? היוּבטח השלוֹם, זה התנאי המוּקדם לכל בּנין בּאַמת-מידה גדוֹלה? הכרזת בּלפוּר, העברת ארץ-ישׂראל לרשוּת חבר-הלאוּמים, המנדט הבין-לאוּמי, אהדת האוּמוֹת וחסדיהן, הצלחת הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, הקמת המשקים הלאוּמיים והצלחתם, פּריחת המוֹשבוֹת הישנוֹת וגלוּי ענפי חקלאוּת רבּי סיכּוּיים, המפעלים הכּלכּליים המבטיחים, כּיבּוּש כּל ענפי העבוֹדה על-ידי הפּוֹעל העברי, יבוּש התרבּוּת העברית, התגבּרוּת על המשבּר הגדוֹל של שנוֹת 1926–1927, השלוֹם ששׂרר בּארץ כּשמוֹנה שנים רצוּפוֹת – כּל אלה יצרוּ – בּשנת 1929 – את האפשרוּת להרחבת התנוּעה הציוֹנית. כּל אחד, גם מי שאיננוּ מוּכן לקרבּנוֹת גדוֹלים ואיננוּ מסכּים להקדיש את כּל כּוֹחותיו למפעל הארצישׂראלי, גם הזהיר והבלתי נלהב, גם איש החשבּוֹן – כּוּלם יכלוּ להצטרף אל המפעל הארצישׂראלי, מפעל קל, בּלתי מסוּכן, בּלתי מסַכּן, ועל כּן מסוּגל למשוֹך את לב ההמוֹנים. מצווֹת הציוֹנוּת הלכוּ וקטנוּ, יתרוֹנוֹת הציוֹנוּת הלכוּ וגדלוּ, והיוּ נחוּצוֹת תכוּנות מיוּחדוֹת בּמינן – תכוּנוֹת ה“בוֹנד”, תכוּנוֹת “האגוּדה”, תכוּנוֹת “פּטריוֹטיוֹת” מקוֹמית המתנכּרת ליהדוּת – כּדי לעמוֹד בּהתנגדוּת. אז היה הרעיוֹן של הסוֹכנוּת המוֹרחבת רעיוֹן נכוֹן, רעיוֹן פּוֹליטי ריאלי ואלה שהתנגדוּ לוֹ אז, היוּ משוּעבדים לדוּגמה מאוּבּנת. מי יוֹדע, אוּלי גרמוּ אלה על-ידי התנגדוּתם זוֹ לאיחוּד הרחבת הסוֹכנוּת ועם זאת גם לאיבּוּד כּמה אפשרוּיוֹת והזדמנוּיוֹת לחיזוּק המפעל.

בּמשך השנתים האחרוֹנוֹת קיבּלוּ התנוּעה הציוֹנית והמפעל הארצישׂראלי צביוֹן אחר לגמרי. כּיוֹם הזה אין הציוֹנוּת יכוֹלה להתגאוֹת בּכיבּוּשיה הפּוֹליטיים, אהדת-עמים לא עמדה בּנסיוֹן. התגבּרה השנאה והיא כּוֹבשת את הסביבה. הציוֹנוּת נעשׂית שוּב “פּרוֹבּלימטית” עד למאד, מכּמה וכּמה בּחינוֹת, כּאשר לא היתה לפני שנתים. כּיוֹם הזה ניטלה מאת הציוֹנוּת הסגוּלה להיוֹת תנוּעה המוֹנית. נגזר עליה לשוּב ולהיוֹת תנוּעה של מיעוּט – כּמוֹ לפני שנים רבּוֹת – כּלוֹמר, תנוּעה של אנשים המשרתים את המפעל גם אם הוּא איננוּ קל והמוּכנים לקרבּנוֹת וּלסבל, ואמוּנת-העתיד גדוֹלה בּלבּם מחשבּוֹן היוֹם. לא הרחבת הדרך אלא, שוּב כּמוֹ לפני שנים, סלילת הדרך – היא עכשיו התעוּדה, היא מצוַת השעה. רעיוֹן הסוֹכנוּת המוּרחבת נעשׂה עכשיו לרעיוֹן העוֹמד בּניגוּד לפוֹליטיקה ריאלית, לפּוֹליטיקה האפשרית כּרגע.

וזאת – ולא שוּם דבר אחר – התגלה לפנינוּ בּמוֹעצת הסוֹכנוּת האחרוֹנה, בּדלוּת מחשבתה וּבדלדוּל הרגשתה, בּהכּרתה המוּעטה בּאחריוּתה, בּהסתלקוּתם של רבּים, אשר התכּוונוּ לדבּר קל וּלפתע ראוּ את עצמם והנה הם סבוּכים ומסוּבּכים בּמפעל קשה מאד, אכזרי ותוֹבע, בּמפעל שיש לעמוֹד בּגללוֹ לדין. אליבא דאמת מהווה היוֹם הסוֹכנוּת המוּרחבת – דוקא משוּם שבּינתים, מיוֹם היוָסדה, נעלמוּ סוֹדוֹתיה הבּריאים – יוֹתר מעמסה לציוֹנוּת מאשר עֵזר. מבּחינה כּספית לא נתנה למפעל ולא כּלוּם – לא בּצוּרת הקרנוֹת, ולא בּצוּרת ההשקעוֹת אוֹ האיניציאטיבה הפּרטית. מבּחינה פּוֹליטית שמרנוּ בּקוֹשי על שיווי המשקל – ונאוּם הפּתיחה של כּוֹרש אַדלר בּמוֹעצת הסוֹכנוּת מנבא רעוֹת לעתיד. מבּחינה אידיאוֹלוֹגית, עלוּלה הסוֹכנוּת רק להגדיל את המבוכה בּמחנה. מבחינה ארגוּנית היא מחייבת חלוּקת השלטוֹן, והחלוּקה הזאת מאיימת תמיד בּסכסוּכים אוֹ בּהטלת מרוּת – מבּלי שהצד השני ישׂא בּעוֹל החוֹבה והאחריוּת.

אמנם, מעוּבדוֹת אלה מוּקדם עוֹד להסיק את המסקנה, כּי יש “לקרוֹע את החוֹזה” עם הבּלתי ציוֹנים. דרישה זאת תהיה דוֹגמתית וּמזיקה. אילוּ היה רעיוֹן הרחבת הסוֹכנוּת עוֹמד לדיון כּיוֹם, בּמצב הקיים של התנוּעה והמפעל, היינוּ צריכים לשקוֹל הרבּה בּטרם נקבּל אוֹתוֹ, אוּלם יש הבדל בּין לכתחילה וּבדיעבד. עכשיו הכּלי מוּכן ועוֹמד לפנינוּ. שבירתוֹ עלוּלה להביא לתסבּוֹכת פּוֹליטית. הרוּחוֹת המנשבוֹת בּחוּגים ממשלתיים ידוּעים נוֹתנוֹת יסוֹד לשער, כּי קריעת החוֹזה בּין הציֹונים והבּלתי ציוֹנים עלוּלה להקשוֹת על הכּרת הסוֹכנוּת היהוּדית בּצוּרתה הישנה (והן לפי המנדט דבר ההכּרה הזאת בּידי ממשלת המנדט הוּא). שבירת הכּלי עלוּלה גם לגרוֹם לזעזוּעים בּפנים המחנה היהוּדי; לא רק החוּגים אשר כּבר רכשנוּ לנוּ יתרחקוּ מאתנוּ, אלא גם המלחמה נגדנוּ, הנעצרת עכשיו על ידי קיוּם הסוֹכנוּת המוּרחבת, עלוּלה אז לפרוֹץ בּגלוּי. ללא הכרח אין לעשׂוֹת את הצעד המסוּכּן הזה; חוּלשתנוּ זוֹ, שגרמה להתרוֹפפוּת הסוֹכנוּת המוּרחבת, היא המחייבת זהירוּת מיוּחדת לגבּי קיוּמה.

כּפתרוֹן לשאלה הוּצאה לפני המוֹעצה האחרוֹנה של הסוֹכנוּת, וּבמוֹעצה עצמה – הרחבת המסגרת הבּלתי ציוֹנית, דֶמוֹקרטיזציה שלה. הפּתרוֹן הזה מתעלם ממהוּת הסוֹכנוּת המוּרחבת וּמהתנאים אשר הביאוּ, בּדרך הגיוֹנית מאד, להתרוֹפפותה. החלק הבּלתי ציוֹני של הסוֹכנוּת משוֹלָל כּוֹחוֹת ארצישׂראליים עצמאיים, הוּא חי רק בּצל הכּוֹחוֹת הציוֹניים. רק גידוּלה והצלחתה של הציוֹנוּת – בּארץ-ישׂראל, בּרחוֹב היהוּדי, וּב“עולם הגדוֹל” – משכוּ את הבּלתי ציוֹנים למפעל. בּוֹ בּרגע שגידוּל זה נפסק וההצלחה הזאת הוּעמה, הוֹלכים וּמדלדלים היסוֹדוֹת “הפּרוּ-ציוֹניים”. לפי הכרתם וּלפי אפים אין הם מסוּגלים למלחמה הדוֹרשת קרבּנוֹת לקשי-העוֹרף, לעמידה עזה בּפני הכּוֹחוֹת המתנגדים. טבעם בּכך שהם מוּכרחים להתעייף מהר, להסתלק, לברוֹח. והן צריך להכּיר: הם הבטיחוּ רק לעזוֹר ותוּ לא, הם לא נשבעוּ אמוּנים למפעל הארצישׂראלי לנצח, לא אמרוּ כּי בּוֹ, בּוֹ בּלבד, הם רואים את הצלת העם העברי, ולוֹ, לוֹ בּלבד, הם מוּכנים להקדיש את כּל כּוֹחוֹתיהם. הלא על כּן אין הם ציוֹנים. אם נשארוּ בּלתי ציוֹנים הרי לשֵם אפשרוּת זוֹ: להסתלק, בּמקרה שהמפעל יתגלה כּ“עסק בּיש”, והדבר הזה כּלל איננוּ תלוּי בּמבנה הדמוֹקרטי פּחוֹת אוֹ יוֹתר של הרֶפרֶזנטציה הבּלתי ציוֹנית בּסוֹכנוּת, בּבחירוֹת רחבוֹת אוֹ מצוּמצמוֹת, אלא בּמהוּת הכּוֹחוֹת המהוים את החלק הבּלתי ציוֹני של הסוֹכנוּת. ועל כּן: אין אפשרוּת “להחיוֹת”, על-ידי תעמוּלה והסבּרה, את המחנה הזה, המחנה הזה ישוּב לכַנוֹ רק אם יוּחזרוּ התנאים אשר אפשרוּ לציוֹנוּת למשוֹך, לפני שנתים, את הבּלתי ציוֹנים לעבוֹדה הארצישׂראלית, והתנאים האלה הם: גידוּל הכּוֹחוֹת הציוֹניים וּמלחמתם על חידוּש הצלחתם – בּארץ-ישׂראל, בּרחוֹב היהוּדי וּ“בעוֹלם הגדוֹל”. אם לא נשוּב אנוּ לאיתננוּ – יתמוֹטט כּל הבּנין. אם נשוּב – ישוּבו גם הבּלתי ציוֹנים. יהיוּ מוּכרחים לשוּב, אם לא ירצוּ לרדת מעל הבּמה ולעמוֹד מחוּץ לזרם החיים.

דֶמוֹקרטיזציה של החלק הבּלתי ציוֹני של הסוֹכנוּת – היא לא בּלבד רעיוֹן אוּטוֹפי, שחסרים לוֹ כּל התנאים למילוּיוֹ הוּא עלוּל רק ליצוֹר “סיסמה” חדשה שתישאר תלוּיה בּאויר ותגרוֹם לבּזבוּז-כּוֹחוֹת וּלאכזבוֹת חדשוֹת. הרעיוֹן הזה יש בּוֹ (האם יש עוֹד צוֹרך להדגיש, שאני מבּיע כּאן אך את דעתי הפּרטית בּלבד?), משוּם ניגוּד לכּל הכּיוון, אשר עלינוּ לתת לעבוֹדתנוּ החינוּכית בּעתיד. לא רק מוֹעצת הסוֹכנוּת אלא גם הקוֹנגרס הוֹכיח, שהעבוֹדה הזאת צריכה להיוֹת גדולה ועמוּקה, ואוּלם לא בּכיווּן של הרחבה, הייתי מעיז להגיד: גם הקוֹנגרס הציוֹני מהווה, לאוֹר התנאים הקיימים של המפעל הציוֹני, נציגוּת רחבה קצת יוֹתר מדי, בּאשר הוּא כּוֹלל בתוֹכו יסוֹדוֹת שאינם קוֹרים למפעל הארץ-ישׂראלי החי ואינם חיים את עניניו ואינם משמשים את צרכיו, בּאוֹתה המידה, בּאוֹתה האינטנסיביוּת, בּאוֹתה קשיוּת העוֹרף, שהתנאים הקיימים מחייבים. מתברר, כּי גם בּקרב ההסתדרוּת הציוֹנית ישנם חלקים המוּכנים “להסתלק” מן הפּעוּלה הארצישׂראלית. ולהוֹפעה הזאת צוּרוֹת רבּוֹת – מאידיאוֹלוֹגיה פּוֹליטית נבוּכה המרשה את ה“הפסקה” המפוּרסמת, בּאשר טרם הוּקם המשטר הקוֹלוֹניזַציוֹני, עד דרישת ה“אֶפישֶנסי” הכּלכּלי המרשה לזלזל לעת עתה בּקרנוֹת הלאוּמיוֹת, ועד טשטוּש, המהוּת המדינית של המפעל. התוֹפעה אינה חדשה – יסוֹדוֹת כּאלה היוּ תמיד בּהסתדרוּת הציוֹנית, אלא שבּזמנים כּתיקוּנם אפשר היה לשׂאתם וּבשעת חירוּם הם עלוּלים ליהפך לסכּנה גם בּקרב ההסתדרוּת הציוֹנית. הזדרזנוּ לתאר את התנוּעה כּ“חלקה” מאד מכּל הבּחינוֹת, ואת המפעל – כּקל וּפשוּט. כּמה חזיוֹנוֹת קשים ואף מעליבים של הקוֹנגרס האחרוֹן יסוֹדם בּחינוּך המוּטעה הזה. ואם עכשיו נצא בּסיסמא של הרחבת הסוֹכנוֹת, ועוֹד על יסוֹדוֹת של תרוּמה כּספּית קטנה, רק נמשיך ללכת בּדרך החינוּך “המוֹזיל” הזה. היה זמן וקראנוּ לעליה: כּך התחילוּ אנשי בּיל“וֹ ואנשי העליה השניה. אחר כּך תבענוּ תרוּמה גדוֹלה; אמרנוּ: מי שמשלם פּחוֹת מ”עשר", איננוּ ציוֹני. אחר כּך הסתפּקנוּ בּהשקעה: מי שאיננוּ נוֹטע כּמה דוּנמים פּרדס אוֹ איננוּ משקיע את הוֹנוֹ במפעל כּלכּלי מכניס אחר, איננוּ ממלא את חוֹבתֹו. הנצא עתה בּדרישה של לירה לגוּלגוֹלת?

החיאַת הסוֹכנוּת והבראַת התנוּעה הציוֹנית מוּנחת בשטח אחר לגמרי. יש להכּיר: התנוּעה הציוֹנית שבה להיוֹת תנוּעת מיעוּט. לא משוּם שכּך נאה ונעים, לא משוּם ש“רוֹמנטי” יוֹתר להיוֹת בּתוֹך “המיעוּט המוֹרד” מאשר בּתוֹך “ההמוֹן השמרני”, אלא משוּם שכּאלה הם עכשיו תנאי המפעל הארצישׂראלי. אדרבא: על המיעוּט הזה הוּטל לעשׂוֹת הכּל כּדי שהתנאים הללוּ ישתנוּ ויאַפשרוּ שוּב את הרחבת התנוּעה, זאת המטרה שצריכה לעמוֹד תמיד לנגד עיני הציוֹנים, אוּלם כּיוֹם הזה לא תתכן ההרחבה, ואף העמדת הסיסמה בּלבד נקנית בּמחיר חינוּכי יקר מדי, והוּא עלוּל לעכּב גם בּעד חינוּך המיעוּט לכּוֹח מלוּכד ומגוּבש – זה התפקיד העוֹמד כּרגע לפני התנוּעה. מי שמוּכן לעמוֹד בּמחנה, מי שנשאר נאמן לדגל ומי שלבּו להצטרף אליו, צריך לדעת: המפעל הזה אינוֹ קל ואינוֹ פּשוּט, הוּא דוֹרש תכוּנוֹת מיוּחדוֹת, הוּא תוֹבע התמסרוּת, הוּא מחייב חיים קשים; בּעד הנאמנוּת למפעל הזה עוֹמדים לדין, כּל יוֹם וכּל שעה, לדין של האימפּריה הבּריטית ושל התנוּעה הערבית ושל הקוֹמוֹניזם, ואוּלי גם של חלקי הסוֹציאליזם והזרמים הידוּעים של המחשבה הפרוֹגרֶסיבית אוֹ הפּרוֹגרֶסיבית-כּביכוֹל; על שמירת המפעל הזה נפלוּ קרבנוֹת אב. ומי יוֹדע, מה מוּכן לנוּ עוֹד בּעתיד. את ההצטרפוּת למחנה זה אי-אפשר לרכּוֹש לא בּלירה לשנה ואף לא בּשקל הציוֹני ואף לא בּתרוּמה לקרנוֹת, אלא בּמחיר חיים המוּקדשים למפעל.

בּגיבוּש כּזה יש צוֹרך לתנוּעה אם היא רוֹצה להבריא. עיני צעיר יהוּדי בּעיירה, המזהירה מאוֹר ההתלהבוּת הציוֹנית הטהוֹרה, שקוֹלוֹת היוֹם לציוֹנוּת כּנגד כּמה יהוּדים המשלמים את תרוּמוֹתיהם, הסמינר של “החלוּץ”, שבּוֹ לוֹמדים את חוֹבת העליה, חשוּב מועידה מפוֹארת שאליה שוֹלחים גדוֹלי האוּמוֹת את בּרכּוֹתיהם, משטר חמוּר בּישוּב, המַקנה לכּל עוֹלה חדש את ההכּרה, כּי כּאן עוֹמדים אנשים בּחזית העבוֹדה כּבמערכת המלחמה, חשוּב מראיוֹנוֹת-אהדה אצל שליטי העוֹלם.

השעה איננה שעת הרחבה – אם נרצה ואם לא נרצה, השעה היא שעה של צמצוּם. אפס, צימצוּם זה אין פּירוּשו – מיעוּט הפּעוּלה, הוֹרדת הדגל, חיבּוּק ידים, כּי אם דוקא להיפך. צמצוּם זה פּירוּשו: פּעוּלה מאוּמצת, חינוּכית וּמעשׂית; דרישה מוּגברת לגבי כּל מי שנוֹשׂא שם ציוֹני. פּירושוֹ: גיבּוּש המיעוּט הנכוֹן והמסוּגל לסלוֹל את הדרך להמוֹנים – מבּלי לשאוֹל ל“מחיר”, מבּלי להתנוֹת את פּעוּלתוֹ בּתנאי הזמן והמקוֹם, מבּלי להירָתע בּפני כּל מכשוֹל, יהיה מה שיהיה ויבוֹא מאיזה צד שיבוא.

ח' אלול תרצ"א (21.8.1931)

---

שאלת הסוֹכנוּת המוּרחבת

מאת

משה בילינסון

יש ותנוּעה טוֹעה בּדרכּה, אין כּל כּשלוֹן בּטעוּת, אם כּוַנתה היתה רצוּיה. ידוּע: כּי רק מי שאינוֹ עוֹשׂה כּלוּם, אינוֹ טוֹעה לעוֹלם; רק מי שעוֹמד על נקוּדה אחת, על נקוּדת הקפּאוֹן, אינוֹ טוֹעה בּדרך. על אחת כּמה וכמה מוּתר להתיחס בּסבלנוּת לשגיאוֹת התנוּעה הציוֹנית, המצוּוה לפי תנאי חייה לחפּשׂ בּלי הרף אחר האמצעים והאפשרוּיוֹת להחיש את פּעוּלתה הישוּבית. בּמה דברים אמרים? כּשיש כּוֹח נפשי להוֹדוֹת על הטעוּת, אם כּעבוֹר זמן מתגלה כּי מתוֹך החיפּוּשׂים הקדחתניים נעשׂה משגה, אוּלם אם מתוֹך כּל מיני חשבּוֹנוֹת, פּנימיים וחיצוניים, וּמתוֹך אי-רצוֹן להוֹדוֹת בשגגה, מסתירים אותה מעיני עצמם ומעיני אחרים, ממשיכים להיאחז בה ולתמוך בּה, כּאילוּ לא קרה דבר, וּמאבּדים כּוֹחוֹת וּזמן לבטלה וּמסלפים את העמדוֹת, אז, רק אז מאיימת השגיאה ליהפך לכּשלוֹן, כּי בּתנאים אלה חדלה הטעוּת להיוֹת טעוּת והיא נעשׂית אשלָיה בּכוַנה תחילה.ללא-אמת.

בּמצב כּזה נמצאת עתה התנוּעה הציוֹנית בּשאלת הרחבת הסוֹכנוּת היהוּדית.
אשר עשׂינוּ, אחרי עיוּן ודיוּן רב עשׂינוּ, גם מתוֹך פּקפּוּקים קשים. ידענוּ, כּי סכּנוֹת אוֹרבוֹת לנוּ וקבּלנוּ אוֹתן על עצמנוּ מתוֹך רצוֹן-אמת להגיר את העבוֹדה הישוּבית. בּגלוּי הכרזנוּ: אנוּ מוַתרים על חלק גדוֹל של הרכוּש היקר אשר צברנוּהוּ בּמשך שני דוֹרוֹת של עבוֹדה ציבּוּרית וחינוּכית רבּת-מאמץ ורבּת-סבל. אנוּ מוַתרים על חלק הזכוּיוֹת שיש לנוּ בּקרב העם העברי וּבקרב העוֹלם הבּין-לאוּמי – משוּם שלא לרכוּשנוּ אנוּ ולא לזכיוֹתינוּ אנוּ, אלא למפעל החי של העם העברי בּארץ-ישׂראל נשׂאנוּ לב. וּמשוּם שזאת, ורק זאת, היתה הכּוַנה ושוּם חשבּוֹנוֹת צדדיים, - נגיד, חשבּוֹנוֹת של שלטוֹן, - לא היוּ לנגד עינינוּ, לא היתה זאת בּלתי אם טעוּת בּדרך והתנוּעה לא התחיבה בּה בּנפשה.

אוּלם עתה כּבר הוּברר – אפשר להניח: לרוב התנוּעה אם לא לתנוּעה כּוּלה – כּי אמנם טעוּת היתה כּאן. בּמקוֹם להרחיב את ההיקף וּלהגבּיר את המאמץ הכּללי להחשת המפעל העברי בּארץ-ישׂראל, ירדנוּ מטה-מטה, בּכל שנה ירידה גדוֹלה יוֹתר, עד שהגענוּ לידי כּך, שאין בּכוֹחה של הנהלת הסוֹכנוּת לארץ למוֹעד הדרוּש את העוֹלים אשר רשיוֹנוֹת-הכּניסה כּבר ישנם בּידיהם, וּלהבטיח להם כּאן, לכל הפּחוֹת, קוֹרת גג מעל לראשיהם.

אי-אפשר להאשים בּכּשלוֹן הגלוּי הזה את יחסוֹ של החלק הציוֹני לבּן-הבּרית החדש. את ההתחַיבוּת שקיבּלנוּ על עצמנוּ מילאנוּ. את החלטוֹת הקוֹנגרס הציוֹני – והוּא היה לנוּ תמיד המוֹסד העליוֹן לעם העברי, מוֹסד שאין למעלה ממנוּ! – הבאנוּ למוֹעצת הסוֹכנוּת לאישוּר וקבּלנוּ את גזר-דינה. פּינינוּ מחצית הכּסאוֹת בּהנהלת התנוּעה וּבהנהלת המפעל לאנשים אשר ציין אוֹתם בּן-הבּרית, ואנחנוּ – לא רק התנוּעה הציוֹנית אלא גם כּל הציבּוּריוּת היהוּדית – גם לא ידענוּ אפילוּ את שמוֹתיהם, של רבּים מהם, ולא ידענוּ מה תכוּנוֹתיהם וכּשרוֹנוֹתיהם וּבמה זכוּ להיוֹת קבּרניטי תנוּעת השחרוּר של עם העברי, וּבכל זאת הכּרנוּ בּהם, התחשבנוּ בּקוֹלם בּהכרעת השאלוֹת החיוּניוֹת בּיוֹתר שהיוּ לתנוּעה וּלמפעל, כּקוֹל נבחרי התנוּעה. אף לא גילינוּ קוֹצר-רוּח מוּפרז לגבּי תוֹצאוֹת ההסכּם. נתַנוּ לזמן לעשׂוֹת את שלוֹ. חשבנוּ: האנשים החדשים האלה צריכים להיכּנס לאט לאט לענינים ואז יתעוֹררוּ בּתוֹכם החוּשים הבּוֹנים. נחכּה, אכן חיכּינוּ, שנה ושנתים ושלוֹש שנים. בּקיץ הזה, כּשיתאסף הקוֹנגרס השמוֹנה-עשׂר ואחריו תתכּנס מוֹעצת הסוֹכנוּת, תמלאנה ארבע שנים מאז נחתם ההסכּם. זמן-נסיוֹן מספּיק, בּיחוּד אם נזכוֹר מה עבר על ראשנוּ בּמשך ארבּע השנים הללוּ.

לא, את הצד הציוֹני אי-אפשר להאשים. הוּא לא גרם לאכזבה. עתה, משנתגלתה האכזבה למדי, תחדל הטעוּת להיוֹת טעוּת, ותיהפך לאי-אמת אם לא נוֹדה עליה בּגלוּי ולא נחפּש לה תיקוּן. וּבעד אי-אמת זו נשלם שעה-שעה ויוֹם-יוֹם, הקנינים אשר עליהם ויתרנוּ – הסוּבֶרֶניות של הקוֹנגרס הציוֹני, מסירת עניני-התנוּעה לנבחרי התנוּעה בּלבד – כּלוּם דברים של מה בּכך היו לתנוּעה? כּלוּם לא איבּדה התנוּעה על-ידי הויתוּרים האלה את צירה המרכּזי, את הסמכוּת הציבּוּרית שלה? כּלוּם לא נחלש מאמצה היא, של התנוּעה, משוּם שנמצא לה גוֹאל אחר? כּלוּם לא ירד משקל הקוֹנגרס, זאת נקוּדת-האחיזה של עם בּפיזוּרוֹ, כּלוּם לא ירד משקל ההנהלה, זאת ממשלתנוּ בּדלוּתנוּ? ההתפּוֹררוּת של היוֹם, כּלוּם איננה מסתבּרת בּהרבּה על-ידי אָזלת-היד אשר בּמרכּז התנוּעה? אמנם ודאי לא נצדק אם נטיל את האחריוּת לכל התוֹפעוֹת האלה על ההסכּם עם הבּלתי ציוֹנים ועל כּשלוֹנוֹ, ואוּלם אי-אפשר להתעלם מן העוּבדה, כּי בּמצב העגוּם הזה על הציבּוּריוּת הציוֹנית יד להם וחלק.

והאוּמנם כּה מחוּסרי-אוֹנים הם הבּלתי ציוֹנים הללוּ? והלא אוֹתה שעה שחלקם בּמאמץ המשוּתף ירד פּלאים והגיע כּמעט לאפס, התאמצוּ אוֹתם החוּגים עצמם להקים להם כּלים משלהם וּבאלה השקיעוּ כּוֹחוֹת לא קטנים. מחלקת העבוֹדה של הסוֹכנוּת משוּללת כּל יכוֹלת של פּעוּלה. לעוּמת זאת שמוּרים ל“קרן העזרה”, אשר עליה השתלטוּ אוֹתם החוּגים, אמצעים ואפשרוּיוֹת, וגם חוֹפש של פּעוּלה, עד לשימוּש בּעבוֹדה הערבית ועד בּכלל. מחלקת ההתישבוֹת של הנהלת הסוֹכנוּת, אין לאֵל ידה לעזוֹר בּמשהוּ להתישבוּת הלאוּמית, ואוּלם מנהלי “התישבוּת האלף” שוֹלטים בּכיפה על המתישב היהוֹדי וכוֹפים עליו משטר אפּוֹטרוֹפּסוּת מחפּיר. יש וערכים גדוֹלים נתוּנים בּסכּנה – בּשטח הקרקע בּיחוּד – ואנוּ נחנקים ממש מחוֹסר אמצעים. והקרקע הוֹלך ונשמט מתחת רגלינוּ, ושם, אצל בּני-הבּרית, ישנוֹ הכּסף הזה והוּא מוּנח ללא צוֹרך ואין לאֵל ידינוּ להשתמש בּוֹ, כּי על “מוֹסד לחוּד” זה אשר לבן-בּריתנוּ אין לנוּ שליטה. ואין זאת שאלת מרוּת בּלבד ולא שאלת סמכוּת ושאלת עבוֹדה משוּתפת כּנה וּשלמה, מרוּכּזת וּמכוּונת, אלא גם שאלה של סדרים וּמנהגים אשר הם כּכתם על מפעלנוּ ואנחנוּ כּאילוּ נוֹשׂאים בּאחריוּתם ללא כּל גמוּל. האם בּמקרה נעשׂה המאמץ הזה להקים כּלים עצמאיים וּלהזניח את הכּלים המשוּתפים, למען יתרוֹקנוּ כּליל ואפשר יהיה לזרוֹק אוֹתם לאַשפּה ואת מקוֹמם יקחוּ הכּלים “העצמאיים” החדשים, על סדריהם ועל מנהגיהם, על משטר-האפּוֹטרוֹפּסוּת שלהם ועל בּזבּוּזם המבייש והם יהיוּ השוֹלטים היחידים בּשׂדה ההתישבוּת היהוּדית בּארץ-ישׂראל! כּלוּם אין כּאן תכנית מכוּונת בּדעה צלוּלה? הן סוֹד גלוּי הוּא לרבּים, שאם כּרגע עוֹשׂים עסקני החלק הבּלתי ציוֹני משהוּ – חברי הסוֹכנוּת היהוּדית – הרי הם עוֹשׂים זאת לא כּדי להחזיר את הכּוח להנהלת הסוֹכנוּת המשוּתפת, כּי אם להגבּיר את הכּוֹח של כּליהם הם בּלבד.

ועדת-הארגוּן של ההסתדרוּת הציוֹנית התאספה בּימים האלה בּברלין וסיימה את ישיבתה בּהצעוֹת לרֶאוֹרגנַיזציה של הסוֹכנוּת היהוּדית, טרם נוֹדעוּ פּרטי ההצעוֹת האלה. יש רצוֹן לקווֹת שהנן בּהירוֹת ואמיצוֹת. כּי הן בּרוּר: התנוּעה הציוֹנית איננה רשאית להמשיך במּצב שאיננוּ מכאיב וּמבייש בּלבד, אלא הוּא גם מסוּכּן למהוּתה הציבּוּרית של התנוּעה. הנסיוֹן נעשׂה מתוֹך כּנוּת מַכּסימַלית מצדנוּ. הוּא לא הצליח. הוּא התנוון. חוֹבה להכּיר גלוּיוֹת בּטעוּת שנעשׂתה.

למצב כּזה יש לשׂים קץ, וּבעוֹד מוֹעד, כּל עוֹד ישנה האפשרוּת לתקן.

ד' אדר תרצ"ג (2.3.1933)

---

כּשגוֹלה שלמה מתבּוֹססת

מאת

משה בילינסון

האוּמה העברית נזדעזעה כּוּלה, כשיהדוּת גדוֹלה, רבּת מספּר ורבּת משקל, הוּפקרה לעריצוּת ולשׂנאה מאז עלוֹת היטלר לשלטוֹן בּגרמניה. לא עבר יוֹם שלא הביא ידיעה חמוּרה וּמחרידה על התעללוּת אנשי היטלר ושלטוֹנוֹ על יהוּדי גרמניה, בּכבוֹדם וּבקנינם, בּעמדתם וּבחייהם. לב האוּמה לא יכוֹל היה לבלי להתקוֹמם נגד מלכוּת-הרשע הזאת, שקמה עלינוּ לא בּארץ בַּרבַּרית אלא בּמרכז אירוּפּה הנאוּרה ולא בּימי הפּוּרענויוֹת, כּגוֹן ימי המלחמה אוֹ מלחמת האזרחים, אלא בּימי שלטוֹן “ליגלי” ההוֹלך וּמתבּסס בּעזרת ההצבּעה העממית, וּבסיוּע נשׂיא הרֶפּוּבּליקה הגרמנית, ללא התנגדוּת ניכּרת של חלקי העם הגרמני האחרים, מן הדין ומן הטבע הוּא – שבּכל מקום שיוֹשבים בּו יהוּדים ושהעריצוּת לא סתמה את פּיהם, התקוֹממוּ להעמיד לעמוּד הקלוֹן את הרִשעה הזאת שהתקשטה היוֹם בּדגלי הקיסרוּת ושׂנאת ישׂראל. בּכל כּוֹחנו נתקוֹמם וּבשארית מאמצנוּ נלַחם, כּי חשבּוֹן זה בּין הכּוֹחוֹת הפּוֹליטיים והסוֹציאליים המתרוּצצים בּקרב העם הגרמני לא יֵעָשה על גוּפם ונפשם של יהוּדי גרמניה. בּזמן אחר וּבארץ אחרת. סירבנוּ בּשאט-נפש לשמש שמן על גלגלי המהפּכה, פּי כּמה נסרב להכּיר ב“צדק ההיסטוֹרי” הזה המהפּך דם ישׂראל לשמן על גלגלי הקונטר-רֶבוֹלוּציה הגרמנית. לא נפקיר את אחינוּ הנתוּנים בּצפרני התנוּעה הפּראית, והבּרכה ליהוּדי גרמניה שנשלחה, והמלחמה העזה שהתחילוּ בּה עתה יהוּדי ארצוֹת הבּרית כּדי לרסן את העריצוּת ואת ההתעללוּת של השלטוֹן הגרמני, - מלחמת העם עברי כּוּלו הִנָה.

לא נחליש בּמשהוּ את עוֹז המלחמה הזאת. לא נחניק את קוֹל הכּאב והמחאה. אלא, שמנוּסי יסוּרים, הננוּ מצוּוים לשאוֹל את עצמנוּ מה הן הדרכים וּמה הם האמצעים המתאימים בּיוֹתר, הקוֹלעים בּיוֹתר למטרה אשר לפנינוּ: הצלת יהוּדי גרמניה מפּני העריצוּת וההתעללוּת. בּרכּת-אחים שלנוּ – עידוּד בּה ותוֹספת-כּוֹח לנפש-אחינוּ הנכוֹנה לעמוֹד בּמבחן הדמים. ואוּלם אל נסתיר מעצמנוּ: אין בּה כּל כּוֹח לנפּץ אף בּמשהוּ את סלע העריצוּת. נוֹקיע את השלטוֹן הבּזוּי הזה בּפני העוֹלם כּוּלוֹ ונדרוֹש את כּאבוֹ לכּאבנוּ. ממשלת היטלר אמנם שליטה היא בּכיפּה בּפנים גרמניה, ואוּלם לאשרה של האנוֹשוּת טרם נעשׂתה שליטת-עוֹלם והיא מחוּיבת עדיין להתחשב בּכוֹחוֹת-חוּץ אלה. אוּלם ספק רב הוּא אם הכּוֹח הזה יוּכל ליַשר את הקו בּגרמניה זוֹ, אשר לא רק שלטוֹן עריץ שוֹלט בּה אלא גם המוֹניה תפוּסים בּמבוּכה נפשית איוּמה ושׂנאת-ישׂראל הנָה אוּלי בּיטוּיה העיקרי. דעת-הקהל העוֹלמית יכוֹלה להכריח את ממשלת היטלר להסתלק מכּל התעללוּת גלוּיה בּיהוּדי גרמניה. אוֹתוֹ “ליל-בַּרתוֹלוֹמֶיוּס”, אשר אימתוֹ ירדה כּבר כּמה פּעמים על יהוּדי גרמניה, יתעכב אוּלי ולא יצא לפּוֹעל. ואוּלם מאה דרכים ואחת, אלף דרכים ואחת לממשלת הדיקטטוּרה הזאת להוֹריד את היהוּדים הגרמנים ממעמדם, לרוֹשש אוֹתם מקנינם, למנוֹע מהם כּל אפשרוֹת של חיי עבוֹדה ויצירה, לפגוֹע בּכבוֹדם ואף בּחייהם. והרעל ההוּא אשר הוּכנס לנפש מחצית העם הגרמני על-ידי העוֹמדים עתה על-יד הגה השלטוֹן הגרמני, ודאי לא יפוּג על-ידי חַוַת-דעתוֹ של הקהל אשר מחוּץ לגרמניה; והן הרעל הזה הוּא המעיק על יהוּדי גרמניה יוֹתר מכּל התעללוּת פּלוּגוֹת-הסער וּמכּל הגבלוֹת בּחוּקים העתידוֹת אוּלי לבוֹא. גם בּלי פּרעוֹת לכּל “חוּקיהן”, ישָארוּ היהוּדים הגרמנים בּמצב של נפרעים ואין בּכוֹח המחאוֹת לשנוֹת את המצב. נזכּוֹר: כּשעמדנוּ מוּל המשטר הצארי בּרוּסיה, ונפש ההמוֹנים בּאירוֹפּה וּבאמריקה לא היתה אז עדיין קרוּעה לאלף גזרים, ודעת-הקהל היתה מאוּחדת נגד עריצוּת הצאר פּי כּמה מאשר היא מאוּחדת בּימינוּ העצוּבים האלה נגד היטלר, והמוּשׂגים “תרבּוּת” ו“אנוֹשיוּת” ו“אהבת האדם” טרם היוּ ללעג וּקלס, והאינטֶלגֶנציה הרוּסית עמדה בּחלקה המרוּבּה לימיננוּ, גם אז לא היה כּוֹח למחאה היהוּדית לשנוֹת בּמשהוּ ניכר את המשטר ההוּא.

לא, מנוּסי יסוּרים אנוּ יוֹתר מדי, מכּדי שנוּכל להשלוֹת את נפשנוּ וּלחשוֹב שעל-ידי בּרכּת-אחים וּתנוּעת-מחאה יצאנוּ לידי חוֹבה לגבּי יהוּדי גרמניה. היוֹם דרוּשה גישה אחרת וּמידת-עזרה אחרת, גישה מדינית וּמידה ממלכתית. אוֹתם היהוּדים הגרמנים, שהמשבּר הנפשי הגדוֹל העוֹבר על המוֹני העם הגרמני גרם למשבּר פּנימי בּקרבם וּלשינוּי-ערכין; אלה מקרב היהוּדים הגרמנים אשר היתה להם לזרא אוירת הבּזיוֹן והשׂנאה; אלה אשר בּלבּם התעוֹרר רגש הגאוַה הלאוּמית ועיניהם נפקחוּ לדעת את אשר אנוּ ידענוּ מאז וּמתמיד; כּי אין קיוּם לאוּמה העברית בּנכר ואין לה מקלט והצלה, בּלתי אם בּתחוּמי הארץ הזאת, בּתחוּמי המוֹלדת העברית המחוּדשת – היהוּדים הגרמנים האלה צריכים לקבּל את האפשרוּת לעזוֹב את גרמניה המוֹקיעה אוֹתם, המבזה אוֹתם, המתפּללת ל“שחרוּרה” מהם; לעזוֹב אוֹתה ולעלוֹת לארץ-ישׂראל.

כּזאת צריכה להיוֹת דרישת העם העברי כּוּלו ממשלת היטלר. ויהי זה טירוּף-דעת ממש, יהיה זה סירוּס כּל לקח ההיסטוֹריה הישׂראלית מאז וּמקדם וּמימיה האחרוֹנים, אם מטרה אחרת, מלבד ארץ-ישׂראל, תמצא לתנוּעת ההגירה הזאת, יהיה זה טירוּף-דעת והוֹצאת עינוּיים לבטלה, אם ליהוּדי גרמניה תוּצג המטרה להחליף גלוּת בּגלוּת, גרמניה בּשויץ, בּצרפת או בּארצוֹת הבּרית. הגוֹרל המר ההוּא, אשר ירד עלינוּ בּאשכּנז, הן הוּא צפוּי לנוּ אוֹ לבּנינו אחרינוּ בּארצוֹת ההגירה החדשוֹת. כּי חיי עם חפשי, חיי כּבוֹד וחירוּת, עבוֹדה ויצירה שׂוּמה עלינוּ וניתן לנוּ להקים כּאן, בּארץ הזאת בּמוֹלדת המחוּדשת של האוּמה העברית. ולא זאת יכוֹלה להיוֹת דרישתנוּ היסוֹדית היוֹם, כּי בּחוּקי ההגירה של ארצוֹת הבּרית תיעָשׂינה אי-אלוּ הקלוֹת לגבּי יהוּדי גרמניה, כּי אף זאת מוּכרחה ויכוֹלה להיוֹת דרישתנוּ לכל המדינוֹת המשתתפוֹת בּחבר-הלאוּמים וּלכל ארץ שיש לה השפּעה כלשהי על דרישתנו וקוֹדם כּל על ממשלת המנדט: לפתוֹח לנוּ את שערי ארץ-ישׂראל בּפני נגוּעי האסוֹן הגדוֹל, אשר התחוֹלל על יהוּדי גרמניה.

קוֹל כּאב וּמחאה נגד שלטוֹן היטלר וּנגד התעללוּתוֹ בּנפש יהוּדי ארצוֹ ישָמע-נא בּכל מקוֹם בּוֹ פּוֹעם לב יהוּדי. ואוּלם יהיה נא בּרוּר לכּוּלנו, כּי בהשמעת המחאה הזאת בּלבד טרם פּעלנוּ כּלוּם ולא יצאנוּ ידי החוֹבה הכּבדה המוּטלת עלינוּ היוֹם, בּדרכים אחרוֹת וּבמידוֹת אחרוֹת עלינוּ לחתוֹר לקראת הצלת יהוּדי גרמניה, אשר יד המשטר העריץ ירדה עליהם היוֹם לדכּאם ולהשפילם ולעשׂוֹת בּהם כּלה.

כ“ז אדר תרצ”ג (24.3.1933)

---

לאחד באפריל 1933

מאת

משה בילינסון

שליטי גרמניה נעלבוּ בּרגשוּתיהם האצילים בּיוֹתר; "היהדוּת המַרכּסיסטית-בּדתה מלבּה עלילה עליהם, כּאילוּ הם פּוֹגעים בּכבוֹד היהוּדים, בּרכושם וּבחייהם, והלא מחשבה זרה זאת לא עלתה כּלל על דעתם של עדיני-הלב ושקטי-המזג האלה, העוֹמדים היוֹם על-יד הגה השלטוֹן הגרמני. ושטף של הכחשוּת ירד לעוֹלם מפּי הרדיוֹ הממלכתי וּמפּי בּאי-כּוֹח גרמניה בּחוּץ-לארץ, ועד הקוֹנסוּליה הגרמנית בּירוּשלים ועד בּכלל.

יש איפוֹא לקבּוֹע כּמה עוּבדוֹת שאין כּל רדיוֹ וכּל קוֹנסוּל יכוֹל להכּחישם.

שׂנאת-ישׂראל היתה, מאז יסוֹד המפלגה, העיקר החשוּב בּיוֹתר של מפלגת הנאצים, המפלגה קבעה שׂנאה זוֹ ליסוֹד, ואחד מסעיפי ה“פּרוֹגרַמה של היטלר” הידוּעה, מדבר בּמפוֹרש על שלילת זכוּת האזרח מיהוּדי גרמניה. בּמשך שנים רבּוֹת ראתה מפלגת הנאצים בּתעמוּלה זוֹ לשׂנאת-ישׂראל את תפקידה העיקרי והיא ניהלה את התעמוּלה הזאת בּצוּרה הפּראית בּיוֹתר. עוֹד לפני עלוֹת היטלר לשלטוֹן גרמה אוירת שׂנאה זאת, שנוֹצרה על-ידי הנאצים, לדחיקת היהוּדים מכּמה וכמה מקוֹמוֹת עבוֹדה. עתה עוֹמדים היטלר וחבריו על-יד השלטוֹן, ושוּם דבר לא העיד, כּי עם האחריוּת הגדוֹלה החדשה שהוּטלה עליהם הם אוֹמרים להחליש בּמשהוּ את קדוּשת העקרוֹן הארוּר הזה. איש, אשר על הקָריֶרה הפּוֹליטית שלוֹ מיוּסדת על התעמוּלה “המוּצלחה” של שׂנאה זאת, הוּעלה למדרגת מיניסטר התעמוּלה. מיד לאחר עלוֹת היטלר לשלטוֹן – וּביתר שׂאת מאז שׂריפת הרייכסטָג והבּחירוֹת של חמישי בּמרס, - החלה החרמת החנוּיוֹת ונישוּל עוֹרכי-דין יהוּדים, רוֹפאים יהוּדים ואמנים יהוּדים ממשׂרוֹתיהם וּמקוֹמוֹת עבוֹדתם, להם, - להם ממש! – נגזל מאלפי אלפים של יהוּדים גרמנים, והשלטוֹן עשׂה אשר בּיכוֹלתוֹ כּדי להטיל דוֹפי על שם ישׂראל ועל כּבוד ישׂראל. וּכשהתעוֹררה הגוֹלה היהוּדית מאליה למחוֹת וּלהגן על אחים שבּגרמניה, וטרם נמצא מוֹסד יהוּדי מוּסמך שיוֹציא מלה “חרם” מפּיו, וּמפלגת היטלר, המפלגה השלטת בּגרמניה, ענתה על התנוּעה הטבעית של כּאב ועלבּוֹן בּדבר אשר אין לוֹ הצדקה ואין לוֹ דוּגמה בּתוֹלדוֹת האנוֹשוּת התרבּוּתית – בּהחרמת כּל האזרחים היהוּדים שבּמדינה על מאוֹת אלפיהם.

אין העוֹלם רשאי להתיחס בּאדישוּת למחזה האיוֹם המתרחש היוֹם בּגרמניה, לגוֹרל האיוֹם של מאוֹת אלפי אנשים חפּים מפּשע, שהוּכרזוּ היוֹם להפקר. בּסיפוּק רב אנוּ מציינים את קוֹל המנהיג הסוֹציאליסטי בּאנגליה, זה הקוֹל הראשון שהוּרם להגנתנוּ בּפרלמנט של מדינה גדוֹלה. רשאים אנוּ לצפּוֹת כּי קוֹל זה לא ישָאר בּוֹדד, רשאים אנוּ לצפּוֹת, כּי לפּעוּלה אנוֹשית זאת יצטרפוּ סוֹציאליסטים ושמרנים, ליבֶרלים ודֶמוֹקרטים, בּאנגליה וּבצרפת, בּארצוֹת-הברית וּבצ’כיה, בּדניה וּבנוֹרבגיה, בּשוייץ וּבסקנדינביה – בּכל מקוֹם שעוֹד נשמרה שארית לרגש אנוֹשי וליכוֹלת נפשית להתקוֹמם נגד עווֹן וַפשע. אנשי כּל הדתוֹת, הדוֹגלים בּשם אהבת-אדם, חייבים בּפעוּלה הזאת, וּמאת כּל היהוּדים אשר רכשוּ להם בּקרב העמים עמדוֹת מכוּבּדוֹת, כּמדינאים וּמלוּמדים, כּסופרים וּכאמנים, רשאי היוֹם עמם לדרוֹש שיעמדוּ בּפרץ ויגינוּ בּכל כּוֹח השפּעתם על קיוּם אחיהם בּגרמניה. דרישה אחת צריכה היוֹם להקיף את כּל העוֹלם: על הממשלה הגרמנית שׂוּמה לבטל את פּקוּדת החרם שהוֹציאה המפלגה השוֹלטת, וּלאסוֹר כּל פּעוּלה העלוּלה לערער את עמדת יהוּדי גרמניה.

אין אנוּ יכוֹלים לקבל את תשוּבת מיניסטר-החוּץ האנגלי, כּי טרם מצא סעיף מתאים בּתקנוֹת חבר-הלאוּמים להיאַחז בּוֹ כּבמכשיר להגנת יהוּדי גרמניה. ישנם מצבים, שהדיבּוּר על חוּקים ועל סעיפיהם, על נימוּס בּין-לאוּמי ועל מנהגים דיפּלוֹמטיים הנחוּצים כּאילוּ כדי לאסוֹר את המלחמה בּרע, רק מוֹסיפים על הרע. אין השעה שעת חיטוּט בּחוּקים, כּי אם שעה של הצלת אנשים – מאוֹת אלפים! – מכלָיה ואבדן. ויזכּרוּ גם זאת שליטי העוֹלם, וכל אלה אשר יכוֹלת להם והשפעה להם בּעוֹלם הזה: לא גוֹרלם של יהוֹדי גרמניה בּלבד אלא גם גוֹרלה של תרבּוּת העוֹלם, עוֹמד אתם לדין, - השׂריד האחרוֹן של האמוּנה בּיצר הטוֹב של האדם וּבצדק אנוֹשי. לבל נגיד אחרי כּן: אדירים וחזקים, בּעלי כּוֹח וּבעלי יכוֹלת המתפּארים בּאנוֹשיוּתם וּבדתיוּתם, בּכיבּוּשי תרבּוּתם והישׂגי מחשבתם – ישבוּ ודפדפוּ מתוּך שויוֹן רוּח ושלות נפש בּספרי החוּקים, כּשאנשים חיים גססוּ לעיניהם.

כּל נבוּאתנוּ המרה הזאת נתקיימה בּמלוֹאה ונעשׂתה כּתב-אשמה איוֹם, לעוֹלם כּוּלוֹ אמרנוּ: השאלה היהוּדית היא שאלה בּין-לאוּמית והיא דוֹרשת טיפּוּל בּין-לאוּמי וּפתרוֹן בּין-לאוּמי, וכּל עוד לא יקוּם הדבר – אסוֹן ירדוֹף אסוֹן, היוֹם בּקרב יהוּדי רוּסיה, וּמחר ליהוּדי גרמניה וּמחרתים יגיע תוֹרם של יהוּדי ארץ אחרת. יסוֹד אחד הוא לאסוֹנוֹת השוֹנים האלה. היוֹתוֹ עם – והוּא עם הנהוּ, עם אחד ומאוּחד – מפוּזר וּמפוּרד על פּני העוֹלם כּוּלוֹ, נתוּן טפּין טפּין בּין עמים אחרים, ללא בּית משלוֹ וללא מוֹלדת תחת רגליו, ללא בּטוּי לאַחדוּתוֹ וללא כּל מכשירי הגנה. ועל כּן הפקר הוּא העם הזה לכּל פּיזוּריו בּקרב העמים וכּל צר משתוֹלל יתקלס בּוֹ כּאַוַת-נפשוֹ. כּפצע שוֹתת דם, פּעם נטפים-נטפים וּפעם כּזרם איתן, כּן עם הגוֹלה בּין האוּמוֹת. ולא תדע האנוֹשוּת מנוּחה כּל עוֹד לא תעלה ארוּכה לוֹ. ואחת היא הארוּכה. אחת ויחידה: פּתרוֹן בּין-לאוּמי של השאלה הישׂראלית, הגנה נמרצת על חיי היהוּדים, על קנינם ועל כּבוֹדם בּכל מקוֹם שסכּנה מאיימת עליהם, והחזרתם למוֹלדתם.

ו' ניסן תרצ"ג (2.4.1933)

---

היכן התנועה הציונית?

מאת

משה בילינסון

היכן התנועה הציונית? / משה בילינסון

מיוֹם התחוֹלל השוֹאה ההיטלרית על יהדוּת גרמניה, וצמחה ההכּרה: שעה כּזאת עוֹד לא היתה למפעל הארצישׂראלי. שעה זו תהיה לנוּ אוֹ שעה של תנוּפה כּבירה או שעה של תבוּסה לדוֹרוֹת. אחת משתים: אוֹ שימָצא בּנוּ המעשׂה הגוֹאל ונוֹכיח גלוּי לכּל העם היהוּדי לא רק כּי הצדק אתנוּ בּדיאגנוֹזה החמוּרה שהציגה הציוֹנוּת מאז וּמתמיד לגוֹרל חיי ישׂראל בּנכר, אלא כּי הצדק אתנוּ גם בתרוּפה, כּי ארץ-ישׂראל החיה יכוֹלה לשמש מקלט וּמחסה לפליטת ישׂראל; ואז, רק אז, יקבּל מפעלנוּ את הדחיפה הגדוֹלה להתגשמוּתוֹ. אשר לה הוּא מצפּה שנים על שנים; או נוֹכיח קבל-עם, כּי רק מליצוֹת נאוֹת בּפינוּ ולא שוּם מעשׂה גוֹאל, ואנוּ נרד מהבּמה ההיסטוֹרית כּגוֹרם מכריע בּחיי העם ונהיה לקוֹמץ קטן אשר בּרח ונמלט על נפשוֹ ודאג לסדר לעצמוֹ פּינה נוֹחה וחמימה וּמי יוֹדע – בּתנאים אלה – עד מתי תוֹסיף להיוֹת פּינה זוֹ נוֹחה וחמימה?).

זאת היא האלטֶרנטיבה הבּרוּרה הניצבת לפנינוּ מראשית עלוֹת מסע צלב-הקרס לכלוֹת את אחינוּ בּגרמניה. מי יקוּם, איפוֹא, ויכוון את הדברים מתוֹך ידיעת-הדרך, בּכוֹח רצוֹן מרוּכּז, בּכינוּס כּוֹחוֹת העם? מי יאחז בּאוֹמץ לבב מגירוּש אשכנז וירתוֹם אוֹתוֹ בּאפיקי הגאוּלה למען יַפרה את שדמוֹת המוֹלדת? זה החוֹדש הרביעי לשלטוֹן היטלר, זה החוֹדש הרביעי שגזירת הכּלָיה והשמד, אשר ריחפה זמן רב על ראשה של היהדוּת הגרמנית מבּלי שנדע לקרוֹא את אוֹתוֹתיה, הוּנפה והוּרדה; המלחמה על ישׂראל הוּכרזה עד חָרמה, והיא מתנהלת בּלי כּל ריתוי. תקווֹת רכּי-הלב, כּי מלאכת השלטוֹן תלַמד את הנאצים זהירוּת ודרך ארץ, וכי פּחד הפּוֹליטיקה העוֹלמית ירכּך את לבּם – על הסברוֹת הטוֹבוֹת שיהוּדים אוֹ אוֹהבים להתנחם בהם בשעות פורענות – נתבדו.

ואנוּ – מה הספּקנוּ אנוּ בּמשך מאַת הימים האלה? מה מעשׂינוּ מלבד קצת תהלוּכוֹת-מחאה והַרבּה דברי תֶפל אשר בּהם אנוּ מוֹצאים קוֹרת-רוּח? היש לראוֹת בּאיזה מקוֹם שהוּא גילוּי רצוֹן אמיתי, מתיחוּת הכּוֹחוֹת, התכּוֹננוּת רצינית לבּאוֹת? הנפטרנוּ לרגע קט מאוֹתן המלחמוֹת העלוּבוֹת הממלאוֹת את חלל הציוֹנוּת? הנעלמה מקרבּנוּ, לפחוֹת לשעה זוֹ, מלחמת החשבּוֹנוֹת האישיים על האמבּיציוֹת העלוּבוֹת? האם קמה לנוּ, לפחוֹת לשעה זוֹ, מנהיגוּת אחת מאוּחדת, העוֹברת לפני המחנה, ואשר אין שוּם דבר לנגד עיניה מלבד הדבר האחד והמיוּחד: לעשׂוֹת את אסוֹן השבט היהוּדי בּגרמניה מנוֹף- כּבּיר לבנין האוּמה העברית.

ג' אייר תרצ"ג (16.5.1933)

---

המדיניות העברית החדשה

מאת

משה בילינסון

א

עשׂרוֹת בּשנים, משנכנס העוֹלם הישׂראלי לכלל מגע פּוֹליטי-ציבּוּרי עם העוֹלם החיצוֹני, משנהרסוּ שערי הגיטוֹ – היתה לנוּ המחאה עיקר כּלי-השרת להגנת חיינוּ וּזכוּיוֹתינוּ. מדי פּעם בּפעם, כּשהעוול שעוֹללוּ לנוּ היה ללא נשׂוֹא, היינוּ מתיצבים בּפני עמי העוֹלם וגדוֹליו, בּין שהיוּ שליטים בּזרוֹע, אדירי-ממוֹן אוֹ נבחרי –עמים, וּבין שהיוּ בּני-תוֹרה וראשי דעת-הקהל – והיינוּ מתמרמרים על גוֹרלנוּ ודוֹרשים מהם, בּשם קדוּשת העקרוֹנוֹת שלהם אוֹ בּשם חשיבוּת הענינים שלהם, שיעשׂוּ עמנוּ צדק אוֹ שישפּיעוּ על האחרים – ויחדל העוול. ולא היה הבדל שבעִקרוֹן אלא הבדל שבּצוּרה בּלבד, שהיא ילידת המקוֹם והזמן, - אם מחאתנוּ ודרישוֹתנוּ מכוּונוֹת היוּ לאנשי כּספים, למיניסטרים אוֹ להמוֹנים סוֹציאליסטים, אוֹ אם מחאתנוּ ודרישוֹתנוּ היתה תזכּיר חשאי, מעשׂה שתדלנוּת, אוֹ נאוּם קֶצף וּמאמר זעם, היסוֹד היה תמיד אחד: העם הדל והנרדף, שאין בּכוֹחוֹ לעצב בּעצמוֹ לעצמוֹ את חייו וּלהגן על קיוּמוֹ ועל זכוּתוֹ, מבקש, דוֹרש אוֹ תוֹבע מהן עזרה מידי עמים אחרים.

עשׂרוֹת בּשנים נתוּנים היינוּ בּמצב כּזה מבּלי שנוּכל אפילוּ לבדוֹֹק מה תוֹעלת וּמה כּבוֹד בּאוֹתה דרך. לא בּרירה היתה כּאן אלא הכרח. זוֹ היתה לנוּ דרך, מידה, וסוֹפה שנעשׂתה ממילא מסוֹרת.

ואשר לתוֹצאוֹת למעשׂה, - נוֹדה שהיוּ עלוּבוֹת למדי. כּדוּגמה בּוֹלטת: כּל התאמצוּתנוּ בּמשך עשׂרוֹת שנים, לא היה בּה כּדי למַגר את משטר העוול לא לבד של האימפֶריה הצארית הכּבּירה אלא אפילוּ של רוֹמניה הקטנה בּערך. ואף הנסיוֹן שלאחר המלחמה – בּאוֹתה רוֹמניה עצמה, בּרוּסיה המוֹעצתית בּיחסה לציוֹנוּת ולתרבּוּת העברית בּהוּנגריה וּבכמה מקרים בּפוֹלין, איננוּ מעוֹדד בּיוֹתר. התוֹצאה כּמוֹה כּאַין. והרי הרעשנוּ עוֹלמוֹת, וּמי ימנה מספּר לנאוּמים, למאמרים, לתזכּירים לישיבוֹת, לאסיפוֹת, שכּוּלם-כּוּלם הוּקדשו לשאלה היהוּדית. מי ימנה מספר לרבּי-מדינה ואישי-ציבּוּר, לסוֹפרים וּלאנשי המדע וּליפי-רוּח למיניהם, שרתמנוּ אוֹתם בּעגלת העבודה הזוֹ, וּמה רב המרץ, הכּוֹחוֹת, ואף הכּסף שהשקענוּ בּאוֹתה מלאכה.

ואמר האוֹמר: אוֹתה מלחמת-המחאה בּמשך עשׂרוֹת שנים, אינה ניתנת להערכה “מעשׂית”. עצם-המערכה היא מתן שֹכרה, בּיחוד רב ערכּה החינוּכי לעם היהוּדי עצמוֹ. שהרי עם “מוֹחה” – ודאי קוֹמה זקוּפה לוֹ, ואין לזלזל גם בּערכּה הארגוּני של המלחמה הזוֹ, המלכּדת כּמחנה אחד את “אבק-אדם”, המפוֹרר בּתפוּצוֹת ישׂראל.

יש מקוֹם לפקפּק אם “קוֹמה זקוּפה” משמעה לפנוֹת תמיד בּבקשה, בּדרישה, בּמחאה לעמים אחרים, ואוֹתוֹ פּקפּוּק בּעינוֹ עוֹמד גם משעה שהנוֹאם אוֹ הסוֹפר - היהוּדי אוֹ הגוֹי – שוֹפך גפרית ממש על ראשיהם של עמי העוֹלם בּגלל העוול שנעשׂה לישׂראל, ל“עם הנצחי”, ל“עם התנ”ך“, ל”עם שנתן לאנוֹשוּת" וכו'. יש מקוֹם להקשוֹת, אם בּשתיקת “יהוּדי הגיטוֹ”, שהדוֹרוֹת החדשים בּישׂראל למדוּ לזלזל בּוֹ כּל כּך, אם בּשתיקתוֹ לא היה יוֹתר רגש כּבוֹד עצמי, יוֹתר בּּוז לרשע מבּכל התזכּירים והנאוּמים והמאמרים, שתבעוּ דין המשפט לישׂראל ושהצפּנוּ בּהם את עוֹלם הרֶשע.

ועוֹד זאת: מבּחינה חינוּכית וארגוּנית היה בּאוֹתה דרך גם קלקוּל בּמידה לא מעטה, הרי בּהשפּעתה היא הוּרגלנוּ לבקש עזר והצלה אצל אחרים. הוּרגלנוּ לסמוֹך על האחרים, להיוֹת נתוּנים לחסוּתם. ושוּב: לא היה אלא הבדל צוּרה בּין שתדלנוּת בּפני המוֹשל-בּכיפה אוֹ אדיר-הממוֹן וּבין האַפֶלַציה לעיקרי המשפּט וּלהרגשת הסוֹלידַריוּת של ההמוֹנים הסוֹציאליסטים. היה בּקרבנוּ מי שסמך על קידמת-ההשׂכּלה של האחרים והיה מי שסמך על השויוֹן המוּחלט, שמעל למעמדוֹת וּלגזעים, ושעתיד להתפשט על אחרים. ואף הבחינה החינוּכית לקתה בּפגם קשה. שהרי, בּעצם, נשארה בּעינה הפּסיביוּת היהוּדית, אי-יכוֹלתוֹ של העם ליטוֹל את חייו בּידיו וליצוֹר אוֹתוֹ כּרצוֹנוֹ; בּשעה שמלחמת-המחאה כּיסתה את אזלת-היד מבַּית בּכסוּת-רמיה של פּעילוּת כּוֹזבת, בּכסוּת של ישיבוֹת אסיפוֹת והפגנוֹת וכדוֹמה, ראה היהוּדי שמכשיר בּידוֹ להגנת חייו וּלהגנת זכוּיוֹת אחיו, מכשיר שכּל עיקרוֹ בּתביעה מאחרים, וסבוּר היה שאין לפניו אלא מלאכה אחת – להניע את מכוֹנת התביעה, להשמיע נאוּם, לחתוֹם על תזכּיר, לבקר אצל מיניסטר אוֹ מנהיג-הציבּוּר, ללכת לאסיפה וּלהפגנה, וּמשעשׂה את המלאכה הזאת, עשׂה את שלו.

ואם לא נרצה להשלות עצמנוּ, עלינוּ להוֹדוֹת בּעל כּרחנוּ, שגם הבחינה הארגוּנית רעוּעה. שהרי תפוּצות-הגוֹלה נשארוּ מפוֹרָרוֹת חרות זוֹ לזוֹ והליכּוּד החיצוֹני של “המחאה המשוּתפת” אין בּוֹ אפילוּ מקוֹצוֹ של אוֹתוֹ הליכּוּד שידע הגיטוֹ הבּזוּי. ויחסם הנפשי של יהוּדי המערב ליהוּדים הנרדפים של מזרח-אירוֹפּה יוֹכיח.

בּשנים האחרוֹנוֹת, משפּרשנוּ בּדרך השתדלנוּת – בּגזירת תנאי הזמן והמקוֹם שאינם בּידנוּ ושאין אנוּ רשאים להתפּאר בּהם – והפלגנוּ בּדרך של הפגנה המוֹנית, נעשׂתה המחאה כּעין חלק אוֹרגני של הלאוּמיוּת היהוּדית, והיהוּדי הלאוּמי, שאינוֹ משתתף בּכל כּוֹחוֹ בּמלאכת-המחאה, מיד נעשׂית לאוּמיוּתוֹ ואהבת-העם שלוֹ חשוּדוֹת מאד, והוּא נמצא חייב בּמיעוּט של אוֹמץ-לב.

לאמיתוֹ של דבר אין דרך זוּ, על כּל צוּרוֹתיה, השתדלנוּת והמחאה כּאחת, אלא חוֹק אוֹרגני של ההתבּוֹללוּת היהוּדית, שעצם-מהוּתה בּסמיכה על אחרים, בּהסתלקוּת ממדיניוּת יהוּדית עצמאית, שאינה משתנית בּעיקרה גם בּהעמדת-פּנים “גאה”. לעוּמת זאת, מהוּת הציוֹנוּת היא קוֹדם כּל בּמדיניוּת יהוּדית עצמאית, בּשאיפה וּבנסיוֹן להפוֹך את העם עברי כּאוֹבּיֶקט ההיסטוֹריה לסוּביֶקט ההיסטוֹריה. הצוּרה של הנסיוֹן הזה, הצנוּעה לפעמים, אינה נוֹטלת את אפיוֹ המהפּכני. העם העברי חדל להיוֹת בּצל עמים אחרים – הוּא הוֹלך לארצוֹ, לבנוֹת בּה את חייו הוּא. מבּחינה טֶריטוֹריאלית זו משתלשלת מסקנה הכרחית לשטח האידיאוֹלוגי-נפשי: העם העברי חדל להסתמך על בּינת אחרים, השׂכּלתם, התקדמוּתם וחסדם – הוּא נוֹטל גוֹרלו בּידיו.

לא היתה כּאן אלא אי-הבנה היסטוֹרית-נפשית, גם אם הציוֹנוּת, על כּל פּנים הציוֹנוּת הרשׂמית, לא הישוּבית ארצישׂראלית והציוֹנוּת האוֹפּוֹזיציוֹנית, צירפה עצמה גם היא לדרך-המחאה, ומדדה גם היא את גוֹבה הלאוּמיוּת בּגוֹבה קוֹל-המחאה. שמא גרמה לכך חוּלשתה הישוּבית-הטֶריטוֹריאלית של הציוֹנוּת. שהרי המחאה – גם בּצוּרת הפגנה רוֹעשת – היתה תמיד מכשיר של החלשים, וּבאין בּרירה אנוּסים היינוּ גם אנוּ לנקוט בּוֹ, כּל עוֹד הנסיוֹן הארצישׂראלי היה דל ועני ולא בּא בּמנין כּגוֹרם ממשי בּחיי העם היהוּדי. אך מאז ארץ-ישׂראל חדלה להיוֹת ענין מוּפשט והיתה לנוּ מציאוּת מוּחשית וּממשית, ונעשׂתה, איפוא, גוֹרם עיקרי בּפתרוֹן השאלה היהוּדית, מאז מוּכרח היה לחוּל גם שינוּי בּדרכּי המדיניוּת העברית.

ב

והשינוּי הזה חל בּקוֹנגרס הי“ח בּשאלת יהוּדי גרמניה. לכאוֹרה, למַה יכוֹלנוּ לצפּוֹת מקוֹנגרס זה, לפי המסוֹרת” משלחת יהוּדי גרמניה עוֹלה על בּימת הקוֹנגרס וּבפיה קטרוּג קשה על משטר עוול וזדוֹן שבּאשכּנז של היטלר. וצירי הקוֹנגרס, על כּל זרמיהם וארצוֹתיהם, עוֹלים אחד-אחד על בּימת הקוֹנגרס וּשבוּעה בּפיהם שלא להפקיר את אחיהם בּאשכנז, וּתביעה בּפיהם – בּאזני כּל העוֹלם הנאוֹר, בּאזני כּל אנשי המצפּוּן והמשפט – לסייע בּידי יהוּדי-אשכּנז הנרדפים.

אך לא כּן היה בּקוֹנגרס זה. על שוּם מה? האוּמנם על שוּם שנוֹרדאוּ איננוּ עוֹד בּין החיים ואין מי שישמיע את זעקת השבר בּאזני העוֹלם? אוֹ על שוּם שלבּנוּ ניטמטם? והרי עשׂרוֹת בּשנים לא ראינוּ הזדעזעות כּזוֹ של העם, לכל תפוּצוֹתיו, זרמיו ושכבוֹתיו, כּאשר ראינוּ למראה מַדוַי גוֹלת אשכּנז עתה. ושמא תאמר שאימת-היטלר תלוּיה היתה על צירי הקוֹנגרס? והרי לא פּעם ראשוֹנה היא לנוּ לעמוֹד לפני תקיף ואיש זדוֹן; והרי ידענוּ את מלאכת המחאה גם בּפני הצאר הרוּסי וגם בּפני האציל הרוֹמני וגם בּפני הגנרל הצרפתי “האנטי-דרייפוּסי”, ורגשי-הרחמים ליהוּדי רוּסיה ורוֹמניה וצרפת לא השתיקוּ בּלבּנו את הכּרת ההכרח בּמלחמה, כּפי הבנתנוּ אז.

אין זאת כּי אם הקוֹנגרס הי"ח עשׂה, פּעם הראשוֹנה מאז נהרסוּ שערי הגיטוֹ, חשבּוֹן-מה של דרך ההגנה, שנעשׂתה מסוֹרת. שהרי עִם ראשית הצרה היהוּדית-הגרמנית עשׂינוּ הכּל לפי דקדוּקי המסוֹרת ותגיה, כּתבנוּ מאמרים, נאמנוּ נאוּמים, הקהלנוּ קהילוֹת, אסיפוֹת וישיבוֹת, הלכנוּ אל חסידי אוּמוֹת העוֹלם ואל גדוֹליו, זעקנוּ מרה, תבענוּ עזרתם והגנתם, ואנוּ עצמנוּ הכרזנוּ חרם על הסחוֹרה הגרמנית, לפעמים גם על השפה ועל הספר ועל התמוּנה הגרמניים. וכּל אלה נעשוּ כּדרך “המסוֹרת היהוּדית”: ללא ריכּוּז וּללא הנהגה אחת, כּעין “מלחמה פּרטיזנית” של העם היהוּדי בּממשלת היטלר, שבּה לא דאגנוּ אפילוּ לנסח את דרישוֹת השלוֹם שלנוּ ולא הוֹדענוּ מה “התנאים” להפסקת המלחמה מצדנוּ.

לאחר כּמה חדשי הפּעוּלה רשאי היה הקוֹנגרס הציוֹני לשאוֹל: מה השׂגנוּ? התשוּבה: לעת עתה לא השׂגנוּ כּלוּם. מצב היהוּדים בּאשכנז לא השתנה לטוֹבה. והוּא הוֹלך ורע יוֹם-יוֹם. אמנם המחזה המחריד של אחד באַּפּריל לא נשנה עוֹד, אך הכּונה לשׂים את יהוּדי אשכּנז לשִמצה ולעקוֹר אוֹתם מתוֹך חיי הכּלכּלה והתרבּוּת – הכּוַנה הזוֹ מתקיימת עתה בּיתר הצלחה. ואם יאמר האוֹמר: שעת-המלחמה קצרה מכּדי להעריך תוֹצאתה, נמשיך בּה עד הנצחון – מוּתר לחזוֹר ולשאוֹל: האוּמנם?

נניח לשאלה המעשׂית: אם השׂגת הנצחון הזה היא בּגדר האפשר בּעתיד הקרוֹב, אפילוּ אם נהא סבוּרים, סברה שאין לה יסוֹד, כּי בּקרוֹב יחוּל שינוּי רדיקלי בּמשטר הגרמני. למעשׂה, יש מקום רב לפקפּק אם אפילוּ המהפּכה הדמוֹקרטית, הסוֹציאליסטית, הקוֹמוּניסטית – יכוֹלה להביא הקלה ניכּרת ליהוּדי גרמניה, יכוֹלה לעקוֹר את זרע השׂנאה והרעל שנזרע בּידי התנוּעה הנאצית והמשטר הנאצי, בּלב העם הגרמני. ועוֹד זאת: אפילוּ המהפּכה האחרת לא תוּכל ולא תרצה להשׂתער על המחנה “הארי” הרב, שהספּיק לתפּוֹס מקוֹמוֹת עבוֹדה וּפרנסה של “יהוּדה המגוֹרשת”. אך אם גם נניח, שהחזרה למצב שלפני מהפכת-היטלר היא בּגדר האפשרוּת הפּוֹליטית, גם אז רשאי אוּלי היהוּדי הדֶמוֹקרט, הליבֶרל, הסוֹציאליסט, המתבּוֹלל היהוּדי, להסתפּק בּשיווּי הזכוּיוֹת שהוּחזר ליָשנוֹ, אך ציוֹני אסוּר לוֹ להסתפּק בּכך כּי תפיסה מיוּחדת לוֹ, כּי לא זה משׂא-נפשה של הציוֹנוּת, לא זה המזבח לקרבּנוֹתיה. והרי ארבּע-עשׂרה שנה קיים היה אוֹתוֹ שויוֹן, וּלמעלה מזה. רק עתה, עם הגזירוֹת, הגירוּשים והנישוּלים ממקוֹמוֹת עבוֹדה, ניתן לנוּ לדעת מה גדוֹלוֹת ועצוּמוֹת היוּ העמדוֹת שהיהוּדים כּבשוּ תחת ידם בּגרמניה הויימרית. האם אמרנוּ, אנוּ הציוֹנים, שבּדרך כּך נפתרה שאלת היהוּדים בּגרמניה וזה האידיאל ליהוּדי העוֹלם? כּלום לא הזהרנוּ את היהוּדים הגרמנים מפּני אמוּנתם התמימה כּי “יש להם ירוּשלים משלהם וּברלין שמה”?

תפיסת ההיסטוֹריה הישׂראלית המיוּחדת לציוֹנוּת, אכזרית היא ואין היא מתירה לראוֹת את הנצחוֹן בּהחזרת הגלגל, - שהיהוּדים הגרמנים יחזרוּ להיוֹת פּרוֹפסוֹרים בּאוּניברסיטוֹת גרמניה, הסוֹחרים היהוּדים יחזרוּ להיוֹת מכוּבּדים בּמסחר הגרמני, והסוֹפרים והאמנים היהוּדים וכו'. לא – אין אוֹתה החזרת-גלגל שסיכּוּייה מוּעטים כּל כּך – בּחינת נצחוֹן. ועתה, עם פּוּרענוּת אשכּנז, אין אנוּ יכוֹלים, גם אילוּ רצינ בּכך, להסתפּק בּפחוֹת מבנצחוֹן, שאין לוֹ אלא פּירוּש אחד: פּתרוֹן שאלת היהוּדים. עם המאוֹרעוֹת בּגרמניה אסוּר לנוּ לחתוֹר למטרה אחרת, שתהא פחוּתה מזוֹ, וכל אוֹתה המלחמה הפרטיזַנית שאסרנוּ בּחדשים האחרוֹנים, מי יוּכל לראוֹת איכה היא עלוּלה להצעידנוּ למטרה זוֹ?

הקוֹנגרס הי“ח הבין למגרעוֹת וּלליקוּיים של “דרך המסוֹרת” בּמלחמת ההגנה. הוּא הכּיר, שכּל קיבּוּץ יהוּדי צפוּי לא לבד לסכּנת השפּלה וּגזילת-זכוּיוֹת אלא גם לסכּנה אחרת: של השלָיה עצמית, של בּזבּוּז-כּוֹחוֹת בּמלחמת-שוא לנצחוֹן מדוּמה; לגדוּלה מזוֹ: לסכּנה להקרע מעל הגוּף הישׂראלי כּדרך שנקרעה היהדוּת הרוּסית וּלהקרע מתקות ישׂראל, מחוּפי ארצוֹ. הקוֹנגרס הציוֹני הי”ח הכּיר, שיש ערכים אשר העם העברי והציוֹנוּת בּראשוֹ, מצוּוים ללחוֹם להם, אך בּמסיבוֹת ידוּעוֹת מחוּיבת הציוֹנוּת להעמיד ערך אחד בּמרכז דאגתה: חוֹתמת המשטרה על דרכיית היהוּדי, החוֹתמת הזאת המאַפשרת ליהוּדי לעבוֹר את הגבוּל בּין נכר לארץ-ישׂראל.

מגוֹחך לחשוֹב, אוֹ להעמיד פּנים כּאילוּ חוֹשבים כּך – שיחסוֹ של הקוֹנגרס הי“ח לגבּי הפּרוֹבּלימה היהוּדית-גרמנית בּא משוּם ש”התחשב" בּמצב המנהיגים הציוֹנים בּגרמניה אוֹ בּמצבוֹ של עתוֹנם, שנסגר בּשעת ישיבוֹתיו. אמנם, גם ההתחשבות הזאת אינה חטא או עבירה, אך לא כּאן מקוֹר המלחמה שבקוֹנגרס, לא ב“אוֹמץ-לב של אחרים ולא ב”חוֹסר-אוֹפי" של אחרים. הקוֹנגרס לא “בּגד” – הוּא התגבּר. הוּא לא “פּחד” ואדרבּא: היה לוֹ העוֹז להתחיל בּמדינִיוּת עברית חדשה בּמדיניוּת ציוֹנית, בּמדיניוּת שמטרתה ונצחוֹנה: ריכּוּז העם העברי בּארץ-ישׂראל. אמנם הקוֹנגרס הי"ח היה לוֹ העוֹז להפר את מסוֹרת ההתבּוֹללוּת, שעיקרה סמיכה על אחרים וּפניה לאחרים, וּביקש ללכת בּדרך הסמיכה על עצמנוּ והפּניה אל עצמנוּ.

העוֹז הזה מנין? על שוּם מה לא ידעוּ אוֹתוֹ דוֹרוֹת אחרים והשתמשוּ בּנשק לא יוּצלח? ארץ-ישׂראל, לא המוּפשטת, הנפשית והאידיאוֹלוֹגית; אלא ארץ-ישׂראל שהיא גוֹרם ממשי לפּתרוֹנה של שאלת היהוּדים, ארץ-ישׂראל זוֹ, בּגידוּלה והתפּתחוּתה, היא שנטעה בּקוֹנגרס הי"ח את העוֹז הזה, את עוֹז-ההסתלקוּת מנשק-החלשים, עוֹז ראשית המדיניוּת הראוּיה לעם המכּיר בּכוֹחוֹתיו. דוֹרוֹת נלחמנוֹ בּעזרת המחאה. עתה נשק אחר בּידנוּ, נשק איתן, בּטוּח, וקוֹלע למטרתוֹ: הויזה לארץ-ישׂראל.

ג

אין מדיניוּת שאין סכּנוֹת מיוּחדוֹת כּרוּכות בּה, ואף המדיניוּת העברית החדשה אינה פּטוּרה מכך.

עזבנו דרך סלוּלה מקוּבּלת, שהיה בּה משוּם מתן-סיפּוּק – גם סיפּוּק קל בּכלל סיפּוּק זוֹל הוּא; דרך שנעשׂתה מסוֹרת אמיתית – לא לבד לסטיפן וייז, שמזג הבּימה שוֹלט בּוֹ, לא לבד לז’בּוֹטינסקי המבקש להשתמט בּעזרת “הפּעוּלה הגרמנית” מן המשפט התלוּי על ראשוֹ וּלהסתיר את הקִרבה, הנפשית האידיאוֹלוֹגית של תנוּעתוֹ לתנוּעת-הזדוֹן השליטה עתה בּאשכּנז. “דרך המסוֹרת” שבּמדיניוּת היהוּדים חביבה להמוֹני עמנוּ והמעבר למדיניוּת האחרת לא נעשׂה בּלא כּאבים, בּלא התגבּרוּת.

מכּמה וכמה צדדים נשמעת עתה הטענה: היהדוּת בּעוֹלם נלחמת בּהיטלר – ואתם, הציוֹנים, אַתם, יהוּדי ארץ-ישׂראל, מבקשים הסכּמים עם היטלר, מערערים את אַחדוּת החזית היהוּדית? ועוֹד זאת: האינטֶרנציוֹנלים, הסוֹציאליסטי והמקצוֹעי, מיטב האינטלֶקטוּאלים בּעוֹלם, אנשי המצפּוּן והשלוֹם, כּל אוֹהבי החוֹפש ואוֹהדיו הנחשבים לכם כּבני-בּרית, אוֹסרים מלחמה על היטלר, - ואַתם עוֹזבים את המערכה?

הטענה הזוֹ מעידה, אוֹ על יחס לא רציני למדיניוּת הציוֹנית של העם העברי אוֹ על אי יכוֹלת ושמא גם אי-רצוֹן להבין את מצבם המיוּחד של היהוּדים בּמלחמה בּמשטר היטלר.

ראשית כּל צריך להבחין בּין ההערכה של כּוֹח ציבּוּרי-אידיאוֹלוֹגי-מדיני ידוּע וּבין היחסים הרשׂמיים עמוֹ, אי-אפשר לחשוֹד בּה בּצרפת שהיא נוֹהגת יחס חיוּבי למשטר היטלר – והעיתוֹנוּת, ודעת-הקהל, גם כּמה וכמה מדינאים בּצרפת אינם מסתירים את יחס-השלילה שלהם ל“גרמניה החדשה”, אך איש לא ידרוֹש שהפרלמנט הצרפתי יאסוֹר מיד, כּיוֹם הזה, מלחמה על אשכּנז ואיש לא ידרוֹש מנשׂיא צרפת שיגרש מפּריס את הציר הגרמני. העם הצרפתי היוֹדע חינוּך פּוֹליטי מהוּ, יוֹדע להבחין גם בּין שנַים אלה; אך מי שדוֹרש מן העם העברי דוקא “מסקניוּת מוּחלטת”, אין הוּא מכבד את העם העברי כּיבּוּד מיוּחד אלא מזלזל בּוֹ. כּי אין הוּא מניח, שהיהוּדים מסוּגלים לנהל מדיניוּת נכוֹנה, שיש להם מה לאַבּד ושעל כּן חוֹבה היא להם, כּחוֹבת עמים אחריות, לעשׂוֹת מעשׂיהם בּחשבּוֹן.

דוּגמא אחרת: המדיניוּת החיצוֹנית של רוּסיה המוֹעצתית. בּשעה שמוּסוּליני וכּמל-פּחה מוֹסרים את הקוֹמוֹניסטים האיטלקים והתוּרכּים לידי התליין, יוֹשבים אתם בּאי-כּוֹח הממשלה הרוּסית הקוֹמוֹניסטית וּמשתדלים לחתוֹם הסכּמים ולכרוֹת בּריתוֹת אתם. אמת, שצרפת אינה נוֹהגת חוֹמר-דין מיוּחד לגבּי הקוֹמוֹניסטים שלה, ואוּלם גם החיבּוּקים האלה של דַלַדיֶה אוֹ הריו וליטבינוֹב וגוֹרקי. הם מחזה משונה למדי, מבּחינת “המסקנוֹת” הנפשית-האידיאוֹלוֹגית. ואף על פּי כּן, מגוֹכח וילדוּתי יהיה להתרעם על אוֹתה המדיניוּת. לא היה מקוֹם לתרעוֹמת אלא כּשאנשי רוּסיה המוֹעצתית הכריזוּ שהם פּוֹתחים בּ“מדיניוּת בין לאוּמית חדשה, מהפּכנית”, ואוּלם משהסתלקוּ מדיבּוּרי-שוא אלה ומדיניוּתם הריאלית אינה מתקשטת עוֹד בּקישוּטי רמיה כּאלה, חוֹבה היא להכּיר, כּי רוּסיה הקוֹמוֹניסטית וכן צרפת הקַפיטליסטית-האימפֶריאליסטית רשאיוֹת לבוֹא לידי הבנה והסכּם (ואוֹתה רשוּת היתה דוקא בּרוּרה וגלוּיה יוֹתר אילוּלא גילתה פּתאוֹם “איזבֶּסטיה” שצרפת היא בּכל זאת מוֹלדת “המהפּכה הגדוֹלה” ואילוּלא טרח הריו לבנוֹת יסוֹד “מוּסרי-אנוֹשי-כּללי” לאוֹתה בּרית חדשה ולא היה לכבוֹד היסוֹד הזה מתלהב כּל כּך למראה רוּסיה הרעבה), כּי גם רוּסיה וגם צרפת רוֹצוֹת ורשאיוֹת קוֹדם כּל לחיוֹת, קוֹדם כּל שלא להיוֹת קרבּן להשתוֹללוּת היטלר. ואוֹתוֹ האינטֶרנציונל הסוֹציאליסטי העלוּל, כּפי שמוֹסרים, “שלא להבין” את התנהגוּת הקוֹנגרס הציוֹני לגבּי גרמניה, הוּא שׂמח מאד – וּבדין – להתקרבוּת בּין רוּסיה הקוֹמוֹניסטית וצרפת האימפּריאליסטית-הקוֹמוֹניסטית. ועל שוּם מה אסוּר לנוּ מה שמוּתר לליטבינוֹב והריוֹ? כּלוּם מאחוֹרי “הדרישה המוּסרית” שהם דוֹרשים מאתנוּ, אינוֹ מסתתר זלזוּל בּנו, שהנה גם אנוּ לפּוֹליטיקה הריאלית, גם אנוּ הוֹלכים בּדרכּם הם, ואין אנוּ רוֹצים עוֹד לעמוֹד לשירוּת האנוֹשוּת?

והעיקר: מצבנוּ שוֹנה ממצבם של כּוֹחוֹת אחרים הלוֹחמים בּהיטלר תכלית שינוּי, בּני-תערוֹבוֹת לנוּ בּאשכנז. ולא מאוֹתוֹ סוּג של בּני התערוֹבוֹת של הסוֹציאליזם, הדמוֹקרטיה, הקוֹמוֹניזם. כּל אלה יוֹשבים בּארצם הם. קיוּמם אָשרם תלוּיים בּנצחוֹנם בּתוֹך ארצם. לשם נצחוֹנוֹ של הסוֹציאליזם בּגרמניה, מוּתר וראוּי להקריב את הסוֹציאליסטים אשר בּאשכּנז. גם אנוּ לא היינוּ חסים על בּני-תערוֹבוֹת שלנוּ, אילוּ ראינוּ גוֹרלם מחוּבּר לגוֹרלה של אשכּנז. אוֹ אז היינוּ גם אנוּ אוֹמרים: מלחמה משוּתפת, וּממילא גם קרבּנוֹת משוּתפים, לשם החירוּת המשוּתפת. אך לא זוֹ מטרתנוּ. מבּחינה זאת, מבּחינה טֶריטוֹריאלית, אין חירוּתנוּ משוּתפת. אנוּ רוֹצים להוֹציא את בּני-התערוֹבוֹת שלנוּ מגבוּלוֹת אשכּנז. אם לבקש אַנלוֹגיה למצבנוּ נמצא אוֹתה בּאוֹתם השבוּיים של מדינה אחת הנמצאים בּגבוּלוֹת מדינה אחרת ושאפילוּ החסיד הנלהב בּיוֹתר של מלחמה קיצוֹנית לא יכפור בּזכוּת וּבתוֹעלת להוֹציאם וּלהחליפם בּאחרים, וּמי שאינוֹ מוֹדה בּזכוּת העם היהוּדי להוֹציא את בּני-התערוֹבוֹת שלוֹ שבּגוֹלת היטלר, להוֹציאם בּדרכים המחוּיבוֹת לפי התנאים האוֹבּיֶקטביים, מעיד שאינוֹ נוֹהג יחס של כּוֹבד-ראש כּלפי הציוֹנוּת בּמדיניוּת עברית, וּכלפי ארץ-ישׂראל כּמוֹלדת עברית.

אך עיקרי הקוֹשי של המדיניוּת העברית החדשה איננוּ בּכל זאת בּאוֹתם הבּירוּרים ההגיוֹניים עם גוֹרמי חוּץ אלא בּרגשוֹת האלמנטריים שבּפנים המחנה, עת שהמחנה שהוּרגל למדיניוּת לפי “דרך המסוֹרת” של דוֹרי-דוֹרוֹת. נוֹשׂאי המדיניוּת החדשה שצריכים להיוֹת מוּכנים לא לבד לכך, שיטילוּ עליהם אשמת “בּגידה” וּ“מוֹרך לב”, אלא גם להתפּרצוּיוֹת-אמת של הרגש היהוּדי, שלא התגבּר עדיין על הדרך המקוּבּלת ועל מוּשׂגים שההתגבּרוּת עליהם קשה לוֹ מאד – אפילוּ בּשעה שהכּרתוֹ הִשלימה כּבר עם הכרח-ההתגבּרוּת.

הקשיים האידיאוֹלוֹגיים-הנפשיים האלה, מזכּירים הרבּה את הטענוֹת שנטפּלוּ על הציוֹנוּת בּראשיתה. זכוּרוֹת ההאשמוֹת ש“בּגדנוּ” בּ“תעוּדת העם המוֹנוֹתיאיסטי בּגויים”. זכוּרוֹת ההאשמוֹת ש“בּרחנוּ” ממערכת האנוֹשוּת שאינה, כּמוּבן, בּ“פינה האסיאתית” אלא בּרחבי רוּסיה וארצוֹת הבּרית. זכוֹרוֹת ההאשמות, שנפשנוּ אטוּמה לגוֹרל המוֹני העם ש“עתידם” בּגוֹלה ולא בּארץ-ישׂראל הפּעוּטה, וכמה ימים ושנים עברוּ עד שחדלנוּ להיוֹת בּעיני הסוֹציאליזם הבּין-לאוּמי תנעה משונה, נאציוֹנַליסטית ואף שוֹביניסטית, זעֵיר-בּוּרגנית? והרי, בּעצם, רק עתה אנוּ נפטרים מכּל ההאשמוֹת האלוּ, עתה, בּעצם ימי ציוֹנוּת-ההגשמה. והקשיים החדשים יֵעָלמוּ גם הם, כּשהעוֹלם החיצוֹני וּבעיקר עוֹלם היהוּדים – יבינוּ ויאמינוֹ, שישׂראל יחליט בּרצינוּת, בּמלוֹא הרצינוּת, בּאין בּרירה אחרת בּידוֹ, לשנוֹת את חייו תכלית שינוּי, שלא לסמוֹך עוֹד על אחרים, שלא לחיוֹת עוֹד בּצל האחרים וּבחסדם, שיגמוֹר בּנפשוֹ לבנוֹת את חייו שלוֹ בּארצוֹ. עם ההחלטה המוּצקה הזוֹ והגשמתה, חדל ישׂראל להיוֹת גם מבּחינה זאת יוֹצא מן הכּלל, והוּא “כּכל הגוֹיים”, כּלוֹמר עַם שיש לוֹ מה לאַבּד ויש לוֹ על מה לשמוֹר, עם שאין הגנתוֹ נעשׂית בּמכשיר האחד של המחאה, הצעקתה המרה בּאזני אחרים, הבּקשה והתביעה בּאזני אחרים.

המדיניוּת הקוֹדמת, שנעשׂתה לנו מסוֹרת, היתה ידוּעה לנוּ לפּרטי פּרטיה, ממש שַבּלוֹנה. פּלוֹני הוֹלך למערכת העתוֹן ואלמוֹני למיניסטר וּפלמוֹני נוֹסע לג’ניבה. “משפּט העמים”, “זכוּת המיעוּטים היוּ לנוּ סיסמאוֹת. אסיפוֹת עם, תזכּירים וחרם – האמצעים. הכּל בּרוּר. עתה מטרה חדשה לנוּ, ואין אנוּ מסתפּקים בּ”זעזוּע של דעת העוֹלם", אלא שאנחנוּ שוֹאפים להביא את יהוּדי גרמניה לארץ-ישׂראל, אין משׂא-נפשנוּ השׂגת הזכוּיוֹת, זכוּיוֹת האזרח אוֹ זכוּיוֹת המיעוּט, ליהוּדי גרמניה, אלא השׂגת הויזה הארצישׂראלית בּשבילם, על כּל הנצרך לאוֹתה ויזה, שלא תהיה גם היא פּיסת נייר בּלבד. והעבוֹדה הזוֹ כּיצד? כּיצד נגיע למטרה החדה – מבּחינת היחסים עם ממשלת היטלר? כּאן צריך לבחוֹן, לבדוֹק וללמוֹד הכּל, לנסוֹת ולחזוֹר וּלנסוֹת, כּי הדרך אינה סלוּלה וּבטוּחה. צריך שיקוּל רב וּמשמעת מרוּבּה כּדי להשתחרר מצוּרת המלחמה שהתישנה, ושהדרך החדשה לא תוּבן כּמין שטר-שחרוּר להפקר, כּאילו כּל הישר בּעיניו יעשׂה.

רבּים ושוֹנים יטרחוּ עתה להטיל דוֹפי הקוֹנגרס הי“ח על נסיוֹנוֹ זה להתחיל בּאמת בּמדיניוּת העברית החדשה. אך אם יעמוֹד בּנוּ הכּוֹח ללכת בּדרך הקוֹנגרס הזה, ודאי שעם ישׂראל יראה מה השׂיגוּ “אנשי המחאה” וּמה השׂגנוּ אנוּ, וסוֹפוֹ של זֵכר הקוֹנגרס הי”ח יִשָרש בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת כּכנוּס נוֹעז וּמחדש הלכוֹת. אך התנאי לכך הוּא, כּאמוּר: אם יעמוֹד בּנוּ הכּוֹח ללכת בּדרך החדשה.

הסכּנה הגדוֹלה בּיוֹתר האוֹרבת למדיניוּת הציוֹנית החדשה – כּלכל מדיניוּת. ואף הנכוֹנה בּיוֹתר – היא, שלא תהא להכרזה בּלבד שאין עמה מעשׂה. פּירוּשה של המדיניוּת החדשה: העברת יהוּדי גרמניה לארץ-ישׂראל. לשם כּך נעשׂוּ כּל אוֹתם הויתוּרים הכּוֹאבים: רק לשם כּך התגבּרוּ צירי הקוֹנגרס הי"ח על רגשוֹתיהם הטבעיים. ואם לא תוּשׂג המטרה הזוֹ, הרי שאין ויתוּרינוּ אלא ויתוּרי-שוא ואין הניתוּח הנפשי אלא אוֹנס וּכאב שאין לוֹ תגמוּל. אם לא תוּשׂג המטרה נעמוֹד כּמי שהשליך בּלא עת את “נשק המחאה”, נשק שנתכּסה חלוּדה אך היה בּכל זאת בּחינת כּלי, קוֹדם שיצקנו נשק פּעיל יוֹתר, קוֹלע יוֹתר למטרה.

כּאן הסכּנה. אך האחריוּת לה אינה מוּטלת על המדיניוּת העברית, שארץ-ישׂראל היא ראש פּינתה. סוֹפנו להגיע למדיניוּת זוֹ, שחיי-ישׂראל בּנכר, חיים ללא תקוה וּללא אחרית, מחייבים אוֹתה.

כ“ט אלול תרצ”ג (29.9.1933)

---

כיצד קולטים

מאת

משה בילינסון

כּיצד קוֹלטים / משה בילינסון

אשר אמרנוּ על דפי עתוֹן זה בּימים הראשוֹנים לשלטוֹן היטלר בּגרמניה – עוֹד לפני היוֹם ההוּא של אחד באַּפּריל ועוּד בּטרם חדר “הסעיף הארי” לכל תאי החברה הגרמנית, - הוֹלך וּמתאמת לעינינוּ. גזירוֹת הממשלה הנאצית אינן משאירוֹת ליהוּדים כּל מוֹצא אחר מאשר "יציאת מצרים”. רבבוֹת יהוּדי גרמניה כּבר יצאוּ. רבבוֹת ילכוּ בּעקבוֹתיהם, אם מתוֹך רצוֹן ואם מתוֹך אוֹנס.

אלא ש“יציאת מצרים” אין פּירוּשה עדין “שיבת ציוֹן”. אפשר להתעכּב עוֹד בּמדבר. אפשר גם לנסוֹת לבנוֹת את החיים על חוֹלוֹת-המדבּר. נסיוֹן שאין לוֹ שחר ואין לוֹ עתיד – ואוּלם כּלום תמיד עוֹשׂים בּני-אדם רק דברים שיש להם שחר ונשקף להם עתיד? ואם אין ציוֹן מקבּלת את השבים לגבוּלוֹתיה – מה נשאר להם, אם לא חולות-המדר?

וציוֹן אינה מקבּלת את השבים לגבוּלוֹתיה. והכּוַנה הפּעם לא למשמר החמוּר שהקימוּ פּקידי-העליה הממשלתיים, כּי אם לציוֹן ממש, לציוֹן שלנוּ. המשמר הוּא – ענין לחוּד. הוּא חמוּר שלא כּדין. הוּא בּלתי מוּצדק. הוּא אכזרי. בּוֹ מצוַה להילָחם. ואוּלם גם ציוֹן שלנוּ אינה מקבּלת את בּניה. והדבר הזה אסוּר לוֹ שידאיגנוּ פּחוֹת מאשר המשמר מבּחוּץ.

יאמרוּ: הן קבּלנוּ את העליה הגרמנית. הלא נכנסוּ כּמה אלפי עוֹלים לארץ. אוּלם אין כּל התאמה בּין האלפים המעטים האלה שבּאוּ וּבין מידוֹת האסוֹן הגדוֹל. אין גם התאמה בּין מספּר האנשים שעלוּ לארץ וּבין מספּר הפּליטים המנסים עוֹד לבנוֹת את חייהם החדשים על חוֹלוֹת-המדבּר. כּאן – אלפים, שם – רבבוֹת.

ואין לתלוֹת את הקוֹלר בּ“חוֹסר ההכּרה הציוֹנית”של היהדוּת הגרמנית אוֹ בּ“חוֹסר ההכנה הארצישׂראלית” של הציוֹנוּת הגרמנית. זאת נחלת-העבר היא, זכרוֹנוֹת התקוּפה הפֶּרי-היסטוֹרית. כּי התפּתחוּת-הענינים בּקרב הציבּוּר היהוּדי וּבקרב הציבּוּר הציוֹני בּאשכנז הוֹלכת בּצעד-ענק והתקוּפה ההיא. שבה אפשר היה לדבּר על “ההכּרה” ועל“ההכנה”, כּבר מאחוֹרינוּ. התקוּפה הנוֹכחית שמה: הכרח החיים. והכרח זה – פּעוּלתוֹ מהפּכנית. תפיסת השלטוֹן הגרמני על-ידי היטלר אינה מהוַה מהפּכה חברתית אוֹ סוֹציאלית, אוּלם בּשטח אחד, בּשטח היהוּדי, אכן התחוֹללה מהפּכה. לאן מכוּוָנוֹת פּניה? טרם נדע את הסיכּוּם. בּתקוּפה זאת עוֹד מהוַה מהפּכת היהדוּת הגרמנית “חוֹמר גָלמי”. אפשר שהסיכּוּם יהיה: התנוונוּת, דלדוּל חמרי וּבזיוֹן נפשי, ואוּלי גם מִקסַם-שוא של בּנין על חוֹלוֹת-המדבּר. אפשר שהסיכּוּם יהיה – יצירה כּבירה בארץ-ישׂראל. ועל סיכּוּם זה אוֹ סיכּוּם אחר אנחנוּניתן את הדין, בּמידה גדוֹלה הרבה יוֹתר מאשר נוֹשאי-המהפּכה, יהוּדי גרמניה, עצמם, בּנוּ תלוּי הדבר אם “יציאת מצרים” תיהפך ל“שיבת ציוֹן”. כּאן בּארץ, תבוֹא ההכרעה. ציוּוי השעה איננוּ רק לפקוֹח עיני היהוּדים הגרמנים וּלהסבּיר להם את דבר הציוֹנוּת וארץ-ישׂראל – זאת עשׂוּ עכשיו החיים בּאכזריוּת-יֶתר ועל כּן גם בּהצלחה יתירה מאשר יכוֹלים אנחנוּ לעשׂוֹת בֹהטפתנוּ.

ציוּוי השעה הוּא: לקלוֹט את העליה הגרמנית בּארץ-ישׂראל. בּמידה מרוּבּה תלוי גוֹרל המהפּכה שהתחוֹללה בּציבּוּר היהוּדי בּגרמניה בּשאלה, כּיצד תקבּל הארץ את פּני האלפים הראשוֹנים האלה בּחדשים הראשוֹנים לעלייתם. לעת עתה אין קבּלת-הפּנים מעוֹדדת, כּלל וּכלל לא. אדרבּא: לעיתים אין היא גם מבשׂרת טוֹבוֹת, האלפים המעטים שכּבר בּאוּ אלינוּ, מעטים מהם נקלטוּ כּראוּי (הכּוָנה כּאן היא לא לעליה החלוּצית המאוּרגנת, אם כּי גם לה יש דאגוֹת משלה). הּוכרזה מגבּית בּארץ לטוֹבת הפּליטים הגרמנים – וּמה היוּ תוֹצאוֹתיה? כּלוּם 12 אלף לא"י (מהן רק פּחוֹת מהחצי בּמזוּמן) היה צריך להכניס הישוּב הזה, שכּיוֹם אין אוּלי בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה שני לוֹ לבּיסוּס וּלשׂגשׂוּג? והלא פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּלבד ידעוֹ לאסוֹף, בּאוֹתו הזמן בּערך, לטוֹבת מפעל התישבוּתי שלא נוֹעד לאכסן פּליטים דוקא, סכוּם העוֹלה על זה בּהרבה. והיכן הם כּל בּעלי-הבּתים וּבעלי-המגרשים וּבעלי הפּרדסים וּבעלי-העסקים, אשר בּקרב הישוּב? והלא הם-הם הנהנים קוֹדם כּל מהעליה הגרמנית, ועוֹד כּיצד הם נהנים! בּרעבתנוּת בּלתי מרוּסנת התנפּלוּ ממש, על העוֹלה החדש שאת שׂפת-הארץ לא ידע ואת דרכּיה לא יכּיר ועל כּן הוּא הפקר בּידי “אנשי-הישוּב”. ממנוּ מוּתר לקבּל תשלוּם כּפול בּעד כּל שירוּת, למן הרגע הראשוֹן שדרכה רגלוֹ על אדמת הארץ. כּאילו רק לכך ציפּה יצר-הבּצע הזה שהיה כּלוּא פּנימה, והנה ניתק את השלשלת וּפרץ להשתלט על לב יהוּדי שיוֹשב בּציוֹן, ואין מי שירסן אוֹתוֹ.

זאת ועוֹד אחת: טענוֹת לנוּ נגד העליה הגרמנית. למה התבּוֹששה לבוֹא ורק לאחר היטלר הוֹפיעה? יש קוֹראים אחריהם מָלֵא: “ציוֹני היטלר”, כּאילוּ לפתע שכחנוּ, כּי מתוֹך יסוּרים וחבלי גוֹלה קמה התנוּעה כּוּלה. לפתע נהפכנוּ ל“ציונים רוּחניים” וּתלוּנה בּפינוּ – מדוּע לא הביאה “הרוּח” את יהוּדי גרמניה לארץ-ישׂראל, כשטוֹב היה להם בּארץ מוֹצאם. ואפשר לחשוֹב, כּי אם אנשי-בּיל“וּ לא בּאוּ לארץ לאחר הפּרעוֹת של שנוֹת השמוֹנים. ואנשי העליה השניה לא קמוּ לאחר חוּרבּן המהפּכה הרוּסית הראשוֹנה והפּרעוֹת בּרוּסיה, ואנשי העליה השלישית לא הגיעוּ אחרי מלחמת העוֹלם וּפרעוֹת אוּקראינה, ואנשי העליה הרביעית לא היה להם כּל קשר עם התמוֹטטוּת היסוֹדוֹת של חיי היהוּדים בּפוֹלין המחוּדשת. אפשר לחשוֹב שלאיגַנטיֶב לטולוסטוי, לסטוֹליפין ולגרבסקי לא היה כּל חלק בּעליית הציוֹנים, ורק היטלר הוּא השליח הראשוֹן לכך? והתלוּנוֹת הנשמעוֹת פּה ושם רבות הן: “בּגרמניה לא היוּ אלה ציוֹנים כּלל”, ארץ-ישׂראל היא רק ארץ מפלט בּעיניהם”. “למנהגי הארץ אינם מסתגלים”, “אין הם אידיאליסטים”. אין כּוָנת הדבר כּאן ללמד סניגוֹריה. יתכן שהתלוּנוֹת צוֹדקוֹת, אוּלם כּלוּם כּל אלה הטוֹענים זאת הסתגלוּ יפה למנהגי הארץ וּלדרישוֹתיה? הם עצמם אידיאליסטים טהוֹרים הם? כּלוּם הניצוּל המחפּיר הזה אשר בּוֹ הם מנצלים את העוֹלה הגרמני, הוּא עדוּת לאידיאליזם שלהם? ואם אמנם העוֹלים האלה “לא היוּ ציוֹנים”, הרי מוּטב שנטען נגד הציוֹנים המוּשבּעים הממשיכים לשבת בּגלוּת, מאשר נגד היהוּדים האלה, אשר רק אתמוֹל נפקחוּ עיניהם לראוֹת היכן מקוֹמם בּעוֹלם, ועד אתמוֹל גם שֵמע הארץ הזאת לא שמעוּ ואת מקוֹמה על המפּה הגיאוֹגרפית לא ידעוּ ורבּים מהם גם שכחוּ כּמעט, כּי יהוּדים המה, הציוֹנים “שלנוּ”, אלה שישבוּ בּגוֹלה כּשכאן היה מחסוֹר רב בּכל רוֹפא טוֹב וּבכל מהנדס הגוּן וּמוֹרה מוּכשר ולא היוּ בּקרבּנוּ לא בּעלי-מלאכה מנוּסים ולא אנשי-כּספים מחוּננים ואלה הממשיכים לשבת בּגוֹלה גם עכשיו. אם רק הגזירה לא נגעה בּהם, משוּם חשש בּכל זאת פּריחה כּלכּלית זוֹ שבּארץ-ישׂראל מסוּפּקת היא – את אלה דוקא אנוּ בּוֹחרים, בּלב שקט, לקוֹנגרס הציוֹני, אוֹתם שוֹלחים אנוּ ליצג אוֹתנוּ בּמוֹסדוֹת שלנוּ, ולא-שלנוּ, וּכשהם בּאים לבקרנוּ כּאן אנוּ מקבּלים את פּניהם בּכבוֹד. ואוּלם היהוּדי הרצוּץ ההוּא, אשר נחרב עליו עוֹלמוֹ והוּא בּא אלינוּ לחפשׂ לו כּאן עוֹלם חדש, ועלינוּ מוּטלת החוֹבה להקנוֹת לוֹ כּאן את ערכּי הציוֹנוּת החיה, הארצישׂראלית, המחייבת, לכבוֹש אל לבּוֹ לארץ ולעבוֹדה, לעברית וּלתרבּוּת העברית – עליו אנוּ מלינים, ונגדוֹ יש לנו טענוֹת מרוּבוֹת וחמוּרוֹת.

ודאי: קליטת יהוּדי גרמניה בּארץ-ישׂראל פּרשה קשה היא, רבּת סבכים מיוּחדים, הנוֹבעים גם מן המבנה החברתי-המקצוֹעי של העוֹלים, גם מהמבנה הנפשי-הרוּחני שלהם. עליהם, על העוֹלים הגרמנים האלה, לעבוֹר בּזמן קצר את כּל הדרך הארוּכּה: מחיים מבוּססים, מסוּדרים, לעיתים גם עשירים, בּארץ רחבת-ידים, שראוּ אוֹתה כּארץ שלהם, והיוּ קשוּרים בּנוֹפה, בּשׂפתה וּבתרבּוּתה, - עליהם לעבוֹר כּמעט בּן לילה לחיי-עבוֹדה חמוּרים וקשים בּארץ דלה שעדיין היא זרה להם. את כּל חבלי מעבר זה, החל מגעגוּעי-נוֹף ועד ירידה חמרית בּכמה וכּמה מעלוֹת, אין להסיר מהעוֹלים החדשים, את חבלי מעבר אלה עליהם לשׂאת בּתבוּנה וּבאהבה. כּאן אין מקוֹם לסֶנטימֶנטליוּת מיוּתרת וּמזוּיפת. כּל מנת-חלקנוּ וכּל שכּרוּך בּה, על מצווֹתיה וּדרישוֹתיה, צריכה להיוֹת גם מנת חלקם. ועליהם להבין זאת וּבהתאם לכך עליהם לבנוֹת את חייהם כּאן, ולשׂאת גם בּכל הליקוּיים שהם מוֹצאים כּאן בּאוֹרח חיינוּ, כּי כּל כּיבּוּשינוּ הקטנים והגדוֹלים, פּרי עמל לא יתוֹאר של דוֹרוֹת הוּא. את זאת נדרוֹש מהם, אוּלם לא יוֹתר מזאת, ואל נכריח אוֹתם ליפּוֹל קרבן לפּסִלתוֹ של הישוּב וּלשפלוּת האדם. וגם אל נתבע מהם כּבר בּיוֹם הראשוֹן למלא את כּל “הציוֹנוּת האידיאליסטית” וּלדבּר תיכף וּמיד עברית וּלהתיחס בּכבוֹד לכּל שגיאוֹתינוּ וטעוּיוֹתינוּ – אין זאת משוּרת הדין.

והשאלה איננה בּסילוּק החשבּוֹנות ההדדיים וּבקביעת העוּבדה מי אשם וּמי זכאי בּסבך הזה של חוֹסר הבנה הדדית, ההוֹלך וּמתפשט. בּפני תפקיד כּביר הוּעמדנוּ, ועלינוּ למלא אוֹתוֹ, לשוא נתרעם: מדוּע “גרמנים דוקא”? האין יהוּדים אחרים? כּך קרה לנוּ, ולא נוּכל לשנוֹת את הדבר גם אם נרצה. היוֹם זהוּ מרכּז התפקיד. בּוֹ תלוּי גוֹרל המהפּכה שהתחוֹללה בּקרב היהדוּת הגרמנית. בּוֹ תלוּי יחס כּל היהדוּת המערבית, לרבּוֹת היהדוּת האמריקאית, למפעל הארץ-ישׂראלי. בּוֹ תלוּיה הערכת המפעל הזה על-ידי אוּמוֹת העוֹלם. בּוֹ תלויה גם הערכתנוּ אנוּ אם מפעלנוּ בארץ יצוּר חלש הוּא, שאינוֹ יכוֹל לעמוֹד לעמנוּ בּשעת צרתוֹ, אוֹ עמוּקים שרשיו וּזרוֹעוֹת אמיצוֹת וּנאמנוּת לוֹ, לקבל בּברכה וּבתבוּנה את הבּנים השבים לגבוּלוּת ציוֹן.

ואת התפקיד הזה טרם מילאנוּ. לאמיתוֹ של דבר – טרם ניגשנוּ למלא אוֹתוֹ.

ה' חשון תרצ"ד (22.10.1933)

---

דם יהודי אלג'יר

מאת

משה בילינסון

דם יהודי אלג’יר / משה בילינסון

פּרטים, הסבּרוֹת, תיאוּרים מתחילים להגיע אלינוּ. אך לנוּ, ליהוּדי ארץ-ישׂראל, אשר ימי חוֹדש אב ההם עוֹמדים תמיד נגד עינינוּ, כּאילוּ לא לפני חמש שנים, אלא רק אתמוֹל נפל הדבר ההוּא (האוּמנם עד סוֹף ימינוּ נישׂא זאת בּקרבּנוּ?), לנוּ לא היה צוֹרך בּפרטים האלה. ידענוּ אוֹתם מאלינוּ, ברגע הראשוֹן, כּשקראנוּ את הטלגרמוֹת.

ידענו, כּי מוֹשל אלג’יריה ודאי היה בּשעת מעשׂה בּחוּפשה, וכי כּמה מאנשי-שלטוֹן אחרים לא היוּ בּארץ. לא היינוּ משתוֹממים, אילוּ ספּרוּ לנוּ שגם ראשי הציבּוּר היהוּדי נעדרוּ אז בּמקרה והיוּ בּנסיעוֹת. ידענוּ, שהמשטרה לא עשׂתה את חוֹבתה. כּי ניטל ממנה הרצוֹן להגן על המיעוּט כּשהוֹא נתקף על-ידי אוֹתוֹ הרוֹב, שמתוֹכוֹ היא מגוּיסת. ידענוּ, שההסבּרה הראשוֹנה ודאי תהא: מעשׂה בּיהוּדי שהעליב את דת אנשי המקוֹם. ההסבּרה השניה תהא “מעמיקה” יוֹֹתר, סוֹציוֹלוֹגית-מדעית ממש: היהוּדים מנצלים. הבינוֹנוּ שימָצא עתוֹן מבוּדד וּמיוּשב בּדעתוֹ, אשר יחד עם גינוּי חריף של הפרעוֹת וגינוּי נימוּסי וזהיר של השלטוֹנוֹת,יטיף מוּסר ליהוּדים הקיצוֹניים. ידענוּ, שימצא עתוֹן מהפּכני, מבּית-מדרשה של מוֹסקבה, אשר יברך את “השלהבת הראשוֹנה הזאת של התקוֹממוּת ילידי המקוֹם נגד האימפריאליזם הצרפתי”. וידענוּ גם, שהתמוּנה הרשׂמית תהיה: קטטה בּין שני מחנוֹת של פּראים למחצה.

ואחרי שראינוּ שהפּרעוֹת נמשכוֹת יוֹם ויוֹמַים ושלשה ימים, לא השתוֹממנוּ להוֹדעה המנחמת והמרגיעה של מוֹשל אלג’יר: אף אירוֹפּי אחד לא סבל מהמהוּמוֹת – רק יהוּדים בּלבד. אכן, אילמלא “בּלבד” זה, היוּ הפרעוֹת נפסקוֹת בִן שעוֹת מספּר.

חזינוּ מראש את הפּוּלמוֹס הזה שהתחיל עכשיו וּבּודאי ימָשך זמן רב: שלטוֹנוֹת אלג’יר, משטרת אלג’יר, האם חטאוּ אוֹ לא חטאוּ? ידענוּ, היהוּדים וידידי היהוּדים יטענוּ: חטאוּ, בּאשר לא הבינוּ כּי פּרעוֹת בּיהוּדים הם פּרעוֹת בּצרפת, כּי היהוּדים הם יסוֹד אירוֹפי ויסוֹד צרפתי בּאלג’יר וּמשמשים משען לשלטוֹנה, וּבדרך כּלל: אם היוֹם מרשים להמוֹנים הפּראים להסתער על היהוּדים, הרי יגדל מחר תאבוֹנם והם יאבוּ להסתער על בּניני הממשלה ועל פּקידיה. אכן – חטאוּ. כּלוֹמר: אילוּ אפשר היה להוֹכיח שפּרעוֹת בּיהוּדים אינם פּגיעה בּצרפת, אינן מטילוֹת עליה חרפּה, אינן מסכּנוֹת את שלטוֹנה, כּי אז היה חטאה של המשטרה, המתרשלת והמשתמטת מלהגן על היהוּדים, בּגדר של ספק ואוּלי לא היה חטא כלל.

גם הבינוֹנוּ מעצמנוּ, שהפרשה המשפטית ודאי תגרום ליהודים מרירות ועלבון ואכזבה, אדרבא: ידענו, שגם אם יתָלה פּוֹרע אחד אוֹ שנים, הרי שמארגני הפּרעוֹת ואלה האחראים להם בּאמת, לא יבוֹאוּ על ענשם, בּשוּם אוֹפן לא, ואת פּניהם בּקרקע לא יכבּשוּ. ירימוּ את ראשם בּגאוֹן וידבּרוּ גבוֹהה ויתפּארוּ בּידיהם המגוֹאלוֹת בּדם, ויתיצבוּ לפני העוֹלם כּוּלוֹ כּאנשי המשפּט, כּנוֹקמי העוול שנגרם לעמם, כּמהפּכנים אמיצים. וגם יזכּוּ למחיאוֹת-כּפים רבּוֹת מאת “הצעירים הנלהבים”. כּלי-הקוֹדש וּמנהיגי העם הערבי אשר בארץ-ישׂראל, ואוּלי בּלחש ישמעוּ גם את תהילתם מאת חלק מהפקידוּת הצרפתית אשר בּאלג’יר וּבמשרד המוֹשבוֹת הצרפתי. הן זהוּ הצירוּף אשר רק פּרעוֹת בּיהוּדים יכוֹלוֹת להקימוֹ, והוּא אינוֹ מעוֹרר בּנוּ שוּם תמיהה.

ואף זאת ידענוּ: הפּרעוֹת האלה הן דבר-מה מאד-מאד “בּלתי נחוּץ” ליהוּדי צרפת, מאד-מאד “מפריע”. צרפת-המוֹלדת, צרפת של זכוּיוֹת האדם, צרפת של השויוֹן האזרחי, צרפת שאינה יוֹדעת הבדל בּין יהוּדי וקתוֹלי, צרפת שהיא מגדלוֹר לאנוֹשוּת כּוּלה – וּפתאוֹם דבר שכּזה על אדמתה! מה לא נעים הדבר – לכל צרפתי וצרפתי ועל אחת כּמה וכמה ליהוּדי הצרפתי. “לעוֹרר” מחדש את השאלה “ההיא”, שדוֹרוֹת רבּים עמלוּ להשכּיחה מן הלב, להרגיש את עצמוֹ לפתע כּמוּכּה, וגרוּע מזה: כּאח ליהוּדי אלג’יר אלה, כּמחוּיב להרים בּעדם את הקוֹל, להשתדל וללכת לשלטוֹנוֹת (מה? גם אתה יהוּדי? ואני כּלל לא הרגשתי בּדבר – ואמנם אינך דוֹמה ליהוּדי) – אמנם לא נעים הדבר. ואם אי-אפשר להתעלם מן הפּרעוֹת, כּאילוּ לא היוּ, אוּלי אפשר לדבר (“לצעוֹק”) קצת פּחוֹת, אוּלי אפשר “בּלי היסטֶריה? הלא בּין כּך וּבין כּך את המתים לא נחַיֶה וּמה בּצע בּצעקה ה”בּלתי מרוּסנת"? והן להזיק אפשר ואפשר, כּלוּם לא מוּטב לרסן את ההתרגשוּת שהיא אמנם מוּבנת מאד, אך בּרכה אין בּה?

עתה מדבּרים על תשלוּם נזקים, על ועדת חקירה, “פּקידוּתית” אוֹ “בּלתי תלוּיה”, על שינוּיים בּאדמיניסטרַציה, ושוּב ידענוּ: קצת כּסף ישלמוּ, לא בּלי עלבּוֹנוֹת ואכזבוֹת, אך ישלמוּ. ועדת-חקירה תגנה את אכזריוּת הפּרעוֹת, אך ודאי גם תוֹסיף לחקוֹר וּתגלה: המשטרה עמדה על הגוֹבה. היא אמנם הוּפתעה, מספּר שוֹטריה לא היה מספּיק, ואוּלם הפּקידוּת הגבוֹהה עשׂתה כּל אשר היה בּיכוֹלתה, ואדרבּא, היוּ מקרים שהתנהגה בּגבוּרה, וּמצד היהוּדים הרי זאת כּפיית-טוֹבה לבלי להכּיר בּמקרים האלה; אמנם יש סימנים, כּי הפּרעוֹת אוּרגנוּ מראש, אך החוּטים הם מוּרכּבים מדי – יש חוּט המוֹביל לפּריס, למשרד קוטי המנוֹח, ויש חוּט המוֹביל שוּב לפריס, למשרדי ה“הוּמַניטה” (אמנם, לא התכּוונוּ, חלילה, ליהוּדים דוקא, אלא “בּכלל” ואם ה“בּכלל” הזה פּירוּשוֹ יהוּדים, בּמה המה אשמים?), ויש גם חוּט המוֹביל לברלין, וישנם כּמה חוּטים מקוֹמיים, הקשוּרים בּתקיפי אלג’יר וּבאחיהם בּארצוֹת השכנוֹת, בּאפריקה ואוּלי גם באסיה, אך, כּאמוּר, מסוּבך הוּא הענין ואין להגיד דבר בּודאוּת, ועל כּן מוּטב, לשם זהירוּת, להסתלק מלברר את דבר הארגוּן. מאידך גיסא, אי אפשר שלא לציין, שהתנהגוּת היהוּדים היתה שלא כּדין, גם בּזמנים כּתיקוּנם – יש ותבעוּ את חוֹבוֹתיהם מאת לוֹויהם בּתוֹקף מדי, יש והביאוּ לאלג’יר סחוֹרה זוֹלה מדי, יש שדרשוּ ריבּית שלא בּמידה, יש ונסעוּ לפריס ושבוּ משם והכניסוּ לארץ הפּרימיטיבית מנהגים זרים לה וכו'. והמגרעוֹת האלה, דוקא אלה, הן-הן הטעוּנוֹת תיקוּן מיָד, ועל כּן נקראת האדמיניסטרציה האלג’ירית לפעוּלה נמרצת בּכיווּן זה. לטוֹבת היהוּדים עצמם, כּמוּבן, למען לא ישׂאו עוֹד בּאחריוּת פּוֹרעיהם, כּשם שהם נוֹשׂאים בּאחריוּת הזאת, בּמידה הגוּנה בּמקרה דידן. כּך, בּערך, תדבר ועדת החקירה.

ואשר לשינוּיים בּאדמיניסטרציה – אלה לא יבוֹאוּ תיכף וּמיד, אי-אפשר להם שיבוֹאוּ מיד, כּי: למה יאמרו הבּריוֹת? הן הפּקידוּת הקוֹלוֹניאלית תתקוֹמם ממש – ואוּלי לא בּצרפת בּלבד – אם בּגלל היהוּדים הללוּ יֵעָנשוּ שׂרים גבוֹהים. ואין גם שוּם סיבּה לכך, כּי הלא חקרה הועדה את השתלשלוּת הענינים וקבעה את נקיוֹן כּפּיה של האדמיניסטרציה ואת נאמנוּתה לחוֹבתה. אמנם, בּמשך הזמן אוּלי יקבּל פּקיד פּלוֹני משׂרה גבוֹהה יוֹתר בּמקוֹם אחר ואלמוֹני יֵהֶנה מפּנסיה מוּקדמת – אך בּשוּם אוֹפן לא בּקשר עם הפּרעוֹת בּיהוּדים, חלילה וחס.

והשקט ישוּב לשׂרוֹר בּאלג’יר. ואולם זֵכר הדבר לא ימָחה בּמהרה ולא בּנקל, הוּא ישָאר להיוֹת בּלב, גם בּלבּם של עוֹשי הפּרעוֹת וגם בּלבּוֹת נגוּעיהם. כּחזוֹן התאוַה והשׂנאה וּכחזוֹן הכּאב והעלבּוֹן וההשפּלה, יעמוֹד לנגד עיניך לפתע, ללא שוּם סיבּה חיצוֹנית, בּאמצע היוֹם, בּעצם עבוֹדתך השקטה, יעיר אוֹתך מתוֹך שנת-לילה עמוּקה, ויש שילַוה אוֹתך ימים וּשבוֹעות ולא ירפּה ממך, ואז לא תבין, מה עוֹשׂים הם, מכּיריך וידידיך וחבריך, בּמה הם עוֹסקים, על מה הם בּוֹנים, מנַין השקט הזה והבּטחוֹן, אם הוּא, זכר החלוֹם האיוֹם, חי כּאן לפניך. וּלשפע כּוֹחוֹת נפשיים תצטרך כּדי להתגבּר על סערת רוּחך ולשוּב לעבוֹדתך השקטה וּלשנת-הלילה העמוּקה.

וגם זאת: אי-שם בּפנה אפלה ודחוּיה של החיים הציבּוּריים והפּוֹליטיים, יוֹסיף לחיוֹת הזֵכר הזה כּאיוּם תמיד, כּחיה רעה יארוֹב בּמסתרים, מוּכן בּכל עת לטרוֹף טרף. כּי הן קרה כּבר כּדבר הזה תחת חסוּתה של מדינת צרפת, שהיא מגדלוֹר לאנוֹשוּת הנאוֹרה, והצדק בּכל זאת לא הוֹפיע, והעוֹלם לא הזדעזע, וה“פּקידוּת עמדה על הגוֹבה”, והתקיפים המקוֹמיים נהנוּ ממחיאת-כּפים של כּמה וכמה צדדים ונשׂאוּ את ראשם בּגאוֹן – מדוּע לא יחזוֹר הדבר שנית?

וּבסימן של אפשרוּת זאת יקבּעוּ כּמה וכמה דברים בּארץ, גם מחוץ לרצון השלטוֹנוֹת וּלרצוֹן הערבים. וּמוּבן מאליו מחוּץ לרצוֹן היהוּדים, אך בּתוֹקף האפשרוּת הזאת בּלבד, העוּבדה עצמה, כּי ישנוֹ השוֹט הארוּר הזה ששמוֹ פּרעוֹת.

בּמי האשָם? מי האחראי לסבל הזה, לשִמצה, לעלבּוֹן, לקלוֹן, לקוֹמֶדיה עלוּבה זאת של “התגוּבה הציבּוּרית” ושל הפּוּלמוּס ושל ועדת החקירה?

אין אשם, ללא כּל אירוֹניה: אין אשם. הכּל התנהל לפי ה“חוֹק” וכּוּלם התנהגוּ לפי “כּללי הטבע האנוֹשי”. כּוּלם – החל מהפּוֹרע וּמהשוֹטר האדיש ועד המוֹשל והמיניסטר שלוֹ ואיש-הציבּוּר. כּוּלם – החל מן היהוּדי הצרפתי ועד הקוֹמוּניסט שבּמערכת “הוֹמַניטה” ועד המוּפתי שבּשכם.

אין אשם. כּי “חכמת המסכּן בּזוּיה”. האם לא ידענוּ זאת?

והישוּעה? – לא להיוֹת מסכּנים. ישוּעה אחרת אין.

ט“ז אלול תרצ”ד (28.8.1934)

---

נוֹכח אסוֹן יהוּדי גרמניה

מאת

משה בילינסון

רבּוֹת יש להצטער על כּך, שיהוּדי העוֹלם, בּעלי-היכוֹלת שבּיניהם, לרבּוֹת אפילוּ כּמה וכמה יהוּדי גרמניה עצמם, לא תפסוּ תיכף, עוֹד בּאוֹתוֹ ינוּאר שנת 1932, מה משמעה של “הממלכה השלישית”. רבּוֹת יש להצטער על כּך, שלא הבינוּ, כּי אמנם הֵקיץ הקץ על קיוּם יהוּדי אשכּנז, על קיוּמם ממש. מלוּמדי תוֹרת ההסתגלוּת, תפוּסים על-ידי רגשוֹת-הרגל וּמחשבוֹת-נוֹחיוֹת, התנחמוּ בּתקוות שוֹנוֹת. מי שהתנחם בּפּתגם הגרמני הידוּע: “אין הדייסה נאכלת כּרתיחתה בּשעת בּישוּלה”. והשלטוֹן החדש יזָהר מלהגשים את עקרוֹנוֹת שׂנאת-ישׂראל, אשר עליהם הכריז בּזמן “בּישול הדייסה”; וּמי שתלה תקוַתוֹ בּתגוּבת העוֹלם התרבּוּתי שיצא חוֹצץ להגנת זכוּיוֹת-האדם של יהוּדי גרמניה; וּמי שבּיקש הצלה בּמלחמה אשר יהוּדי העוֹלם יכריזוּ נגד משטר היטלר. לא רצוּ להבין, שצרכי השלטוֹן הנאצי מכריחים אוֹתוֹ להחזיק את דייסתוֹ האנטישמית בּרתיחתה, ולא רצוּ להאמין שעִם כּל הצוֹרך לעוֹרר את דעת-העוֹלם נגד רדיפת היהוּדים בּגרמניה, אין ישוֹעה בּה. לא חפצוּ לראוֹת, כּי אך אחת ויחידה העצה ליהוּדי אשכּנז: יציאת מצרים.

אילוּ הוּבן הדבר כּראוּי, בּכל רצינוּתוֹ, לפני ארבע שנים, כּשעוֹד כּוֹחם הנפשי והיכוֹלת החמרית של יהוּדי גרמניה היוּ אתם, בּטרם התחיל הנישוּל והחיסוּל בּאוֹנס, – ודאי שפּני הדברים היוּ עתה אחרים.

כּיוֹם הזה, כּשכּל האַשליוֹת נתבּדוּ בּאכזריוּת, ויוֹם-יוֹם בּשׂורוֹת הרעה, ויד השוֹלטים עוֹדה נטוּיה להשמדה ממש, עתה יוֹדעים גם ג’ימס מקדוֹנלד וגם מכוּבדי היהדוּת בּאנגליה וּבאמריקה, כּי אמנם כּן הוּא: זאת העצה ואין זוּלתה.

אכן, בּרכה בּהכּרה זאת, ולוּ גם בּאה בּאיחוּר זמן. כּי השעה היא השתים-עשׂרה, אך עוֹד לא מעבר לה, עוֹד רבּוֹת וּנצוּרוֹת אפשר לעשׂוֹת. ולא “אפשר”, אלא: צריך, הכרחי, חוֹבה.

משלחת יהוּדי אנגליה, שיצאה בּימים אלה לארצוֹת הבּרית, וּמחשבת “יציאת מצרים” אתה ורצוֹן לה, לפי דברי העתוֹנוּת לעשׂוֹת בּמידה אשר טרם ידענוּ כּמוֹתה – יכוֹלה להיוֹת משלחת הצלה. יכוֹלה להיוֹת, אך אין בּטחוֹן כּי היה תהיה, הרעיוֹן בּדבר עזיבת אשכנז על-ידי המוֹני יהוּדיה – לא אלפים ואפילוּ לא רבבוֹת אלא מאוֹת אלפים – הוּא רעיוֹן גדוֹל, העוֹמד בּהתאמה לעוֹצם היאוּש, אך אינוֹ שלם, כּי אין עמוֹ עדיין התשוּבה הבּרוּרה לשאלה השניה: “לאן?”

החזוֹן הישׂראלי עוֹנה על השאלה הזאת; ּושני דוֹרוֹת חלוּצי ישׂראל בּארץ-ישׂראל עשׂוּ את התשוּבה הזאת למעשׂה היסטוֹרי. כּל הנסיוֹנוֹת לתשוּבה אחת נתבּדוּ. אין “לאן” בּלתי אם לארץ-ישׂראל. אך הנה ראינוּ את יהוּדי העוֹלם, ואפילוּ את יהוּדי אשכּנז בּפקפּוּקיהם וּבהיסוּסיהם, בּאי-רצוֹנם להכּיר את האמת בּמשך ארבּע שנים אלה, לעצם בּעיית יהוּדי גרמניה. ואין בּטחוֹן שאוֹתם רגשוֹת-הֶרגל וּמחשבוֹת-נוֹחיוּת, אשר מנעוּ אוֹתם מלראוֹת את המוֹצא היחיד, לא ימנעוּ אוֹתם עתה מלראוֹת את כּל האפסוּת, את כּל חוֹסר-התקוַה, אשר בּתשוּבוֹת האחרוֹת הללוּ לשאלה “לאן?”

ודאי: שוּם אדם, כּל כּמה שירצה איננוּ יכוֹל עתה להתעלם מארץ-ישׂראל בּתוֹרת מקוֹם-מקלט ליהוּדי גרמניה. גם הזר שבזרים מוּכרח להוֹדוֹת: יצאנוּ משלב “הנסיוֹנוֹת”, איננוּ עוֹד אנשי-הזָיה. העוּבדוֹת שנוֹצרוּ בּארץ מדבּרות בּשׂפה משכנעת יוֹתר מדי. אכן: ארץ-ישׂראל. אלא מה? הוֹאיל וחסר הכּוֹח הנפשי והרצוֹן המרוּכז, הרי שנוֹצרה נוּסחה “רחבה” יוֹתר: ארץ-ישׂראל וארצוֹת אחרוֹת. והן ארצוֹת אחרוֹת אלוּ, אשר בּכוֹחן וּברצוֹנן לקלוֹט את יהוּדי גרמניה בּמידה ניכּרת אינן בּמציאוּת. בּכל הפּשטוּת, בּכל הגסוּת, בּכל האכזריוּת: אינן. רק חוֹסר כּוֹח נפשי וחוֹסר רצוֹן מרוּכז, הוֹלידוּ וּמוֹלידים מפּעם לפעם בּמוֹחם של יהוּדים “טוֹבים” ארצוֹת דמיוֹניוֹת אלה. והלא התנַסוּ בּדבר, כּל מיני יהוּדים מכוּבּדים ועממיים, שׂוֹנאי ציוֹן וידידי ציוֹן, בּעלי יכוֹלת חָמרית וּבעלי רצוֹן מוֹפשט, וגם מספּר גויים, עד ג’ימס מקדוֹנלד ועד בּכלל, התנסוּ בּדבר בּמשך עשׂרוֹת בּשנים, מימי הבּרוֹן הירש – וגם בּמשך ארבע שנים אלה, ולא העלוּ דבר וחצי דבר. אין ארצוּת, אשר אפשר היה להעביר לגבוּלוֹתיהן את יהוּדי גרמניה בּאוֹתם המספּרים, אשר עליהם מדבּרים עתה והם אמנם מחוּיבי המציאוּת המיוֹאשת. אין ארצוֹת קוֹלטוֹת בּדרך קלה יוֹתר, בּטוּחה יוֹתר, נוֹחה יוֹתר, זוֹלה יוֹתר מההתישבוּת הארצישׂראלית.

זאת וגם זאת: אין רשוּת להפקיר את עתיד היהוּדים האלה, אין רשוּת להעבירם, אֹותם ואת בּניהם, אחרי השוֹאָה הגדוֹלה שהתחוֹללה עליהם, מגלוּת אחת לגלוּת אחרת. וּמי לידנוּ יתקע, שהגלוּת החדשה תהיה בּמשך הזמן מתוּקה יוֹתר מגלוּת-אשכּנז? אין רשוּת לעוֹרר אשלַיוֹת וּלפרנס המוֹנים בּאשלַיוֹת, אין רשוּת להרדים את רצוֹן-העוֹלם, בּמידה שישנוֹ, על-ידי חיפּוּשׂי-סרק. אין רשוּת לשחרר את ממשלת המנדט הארצישׂראלי מהחוֹבה המוּטלת עליה. אין רשוּת להמציא אמתלוֹת נוֹחוֹת לכל צוֹררי המפעל העברי.

ואם תחת לחץ העוּבדוֹת כּבר הגיעוּ חוּגים רחבים להכּרת “יציאת מצרים”, הרי שעליהם להתאזר בּתבוּנה וּבעוֹז וּלכוון את היציאה לארץ האחת, שיכוֹלה ונוֹעדה לקבל את היוֹצאים: לארץ-ישׂראל. רצוֹן העם, ההוֹלך וּמתגבש מתוֹך מצוּקה ויאוּש – אין לפצלוֹ, אין לבזבזוֹ, אין להוֹציאוֹ לריק, רק משוּם שישנם יהוּדים אשר טרם השלימוּ עם ריכּוּז העם העברי בּארץ-ישׂראל, וּפיזוּר האוּמה על פּני כּל כּדוּר הארץ נעים ונוֹח הוּא להם, משוּם-מה מקיבּוּץ גלוּיוֹת.

וּמלבד פּקפּוּק זה לגבּי כּיווּן הפּעוּלה, ישנוֹ עוֹד פּקפּוּק שני, לגבי דרכּי הפּעוּלה, יש צוֹרך בּסכוּמים גדוֹלים – ויש המקוים להשׂיגם. אך כּשיעשׂה הדבר, מה יהיה השימוּש בּהוֹן ציבּוּרי זה? דרך אחת: להזרים אוֹתוֹ לאוֹתה הקוּפּה הגדוֹלה, אשר העם כּבר הקים להצלתוֹ, היא קוּפּת הסוֹכנוּת העברית וההסתדרוּת הציוֹנית – קרן-היסוד וקרן הקיימת לישׂראל. וּפירוּשה של הדרך הזאת: שימוּש בּהוֹן האוּמה מתוֹך התמסרוּת לעבוֹדה, נסיוֹן עצוּם בּפעוּלה ההתישבוּתית שנתנה כּבר הישׂגים להפליא, מתוֹך השגחה וּבקוֹרת ציבּוּרית פּירוּשה: איחוּד העבוֹדה, ריכּוּזה וכּיווּנה התכליתי. דרך שניה: קוּפּה שניה, מקבּילה, על משׂרדיה וּמנהליה, ועל הוֹצאוֹתיה, וּמסירת העבוֹדה, כּוּלה או בּחלקה לידי פּקידוּת אשר לא בּלבד שפּקידוּת-גבּאים היא אלא עליה גם ללמוֹד מחדש את העבוֹדה, לרכּוֹש לה את הנסיוֹן, לטעוֹת, להיכּשל וּלהכשיל. פּירוּשה של הדרך הזאת: בּיוּרוֹקרַטיזיה של הפּעוּלה, בּזבּוּז כּספי, פּיצול העבוֹדה, החלשת המכשיר הגדוֹל, אשר העם העברי בּוֹנה להצלתוֹ. וטרם הוּברר בּאיזוּ דרך ילכוּ יוֹזמי המגבּית החדשה.

אלה הם הפּקפּוּקים, וּמי שרוֹצה בּהצלחת העבוֹדה, עליו לעשׂוֹת הכּל כּדי לפזר אוֹתם, עליו לעשׂוֹת הכּל, כּדי שהפּעוּלה ההוֹלכת ונעשׂית – סוֹף סוֹף! – להצלת יהוּדי גרמניה, תהיה ראוּיה לעוֹצם המצוּקה והיאוּש.

יציאת מצרים בּמלוֹא מוּבנה. זאת אוֹמרת: לא פּיזוּר גלוּיוֹת אלא קיבּוּצן בּארץ-ישׂראל, ולא בּרשוֹת הועדים והמשׂרדים והפּקידוּת למיניהם, אלא בּרשוּת הסוֹכנוּת היהוּדית.

כ“ב טבת תרצ”ו (17.1.1936)

“הברית היהודית”

מאת

משה בילינסון

---

הברית היהודית

מאת

משה בילינסון

הבּרית היהוּדית / משה בילינסון

א

המשבּר הציוֹני מעמיק והוֹלך. לפני שתים אוֹ שלוֹש שנים היתה דעה מהלכת, שהמשבּר הזה עוֹלה בּקנה אחד עם המשבּר האירוֹפּי הכּללי. כּיוֹם נראה כּאילוּ ההיפך מזה: המשבּר האירוֹפּי, מתוֹך שפּעל פּעוּלה הוֹרסת וּמעוֹדדת מצדוֹ הפּסיכוֹלוֹגי והסוֹציאלי, סייע לגידוּלה וּלחיזוּקה של התנוּעה הציוֹנית; אוּלם זה מקרוֹב, משהתחילוּ החיים בּארצוֹת אירוֹפּיוֹת רבּוֹת חוֹזרים למסלוּלים נוֹרמַליים, עם תגבּוֹרת היצוּב הכּלכּלי והרוּחני של יחסי העמים-הבּעלים, – שהרוֹצה בּכך יכוֹל לקרוֹא להם בּשם ריאַקציה, – מתחדד יוֹתר ויוֹתר המשבּר הציוֹני. התנוּעה הציוֹנית היא בּזה אחוֹת-לגוֹרל לשאר תנוּעוֹת סוֹציאליוֹת-רוּחניוֹת, שנתהווּ לפני המלחמה, הבטיחוּ לחסידיהן רוֹב הבטחוּת, ועתה, לאחר המלחמה, משנדרשוּ להביא רוַח והצלה, – שהאמוּנה בּהם לא פּסקה להיוֹת בּת-לוָיה גם בּעצם הפּורענוּת, – נגלה קוֹצר-ידן, עד שהן עוֹמדוֹת כּיום בּפני בּרירה: אוֹ לקיים את דרך-המחשבה שלפני המלחמה וּלהתפּוֹרר גם להבּא בּמשבּר ללא תוֹחלת, אוֹ להכּיר בּתמוּרוֹת שנתחוֹללוּ וּלאוֹר הנסיוֹנוֹת כּבדי-המשקל שנקנוּ, לסלוֹל דרך חדשה. מהי הסיבּה לכך, כי התנוּעה הציוֹנית, אשר לפני שנים מעטוֹת חגגה בּרוֹב תרוּעה את נצחוֹנוֹתיה שבּאוּ לה שלא כּצפוּי, מוּטלת עתה לפנינוּ כּמשוּתקת ואין בּה, כּך לפחוֹת נראה לנוּ, הכּוֹח הנחוּץ לקיים את העמדוֹת שכּבר נכבּשוּ בּידה?

בּכלל התשוּבוֹת המהלכוֹת, יש כּאלוּ, שאנוּ פּוֹסחים עליהן מראש, משוּם שאין להם ענין בּתנוּעה כּשלעצמה אלא בּסיבּוֹת וּבטעמים חיצוֹניים. עם-ישׂראל אין מעמדוֹ כּמעמד צבא מנוּצח; שוּם מעצמה אוֹיבת לא עמדה ואינה עוֹמדת כנגדוֹ; שוּם ממשלה, לא של אחרים ולא של עצמנוּ, לא דיכּאה, כּמצוּי בתוֹלדוֹת המהפכוֹת, בּיד חזקה את יצר מלחמת החוֹפש של היהוּדים (אגב, גם בּהיוֹת דיכּוּי כּזה, אין אנוּ מאמינים אלא בּמעט בּתפקידוֹ המכריע של כּוֹח-הזין הריאקציוֹני). ניכּר, כּי התנוּעה הציוֹנית לוֹקה בּרפיוֹן פּנימי. דבר זה צריך להקדים מראש, שאם לא כּן אי-אפשר לעמוֹד על החשיבוּת של הכּשלוֹנוֹת הפוֹליטיים והכּלכּליים – שני הכּשלוֹנוֹת האלה ניתן, אם בּמוּקדם ואם בּמאוּחר, להתגבּר עליהם אילוּלא נשבּר כּוֹחה הפנימי של התנוּעה. תנוּעה, הנישׂאת בּרצוֹנוֹ החזק והמאוּגד של עם בּן חמישה-עשׂר מיליוֹני נפשוֹת, ששאיפוֹתיה כּבר הוּכּרוּ בּדרך-כּלל כּשאיפוֹת מוּצדקוֹת, לא יצוּיר בּה, ש“מנהיג חלש” יוֹליכה שוֹלל, או “משׂחק דיפּלוֹמַטי” יחריבנה. בּסוֹפוֹ של דבר מוֹדים גם אלה, הרוֹאים בּמוֹמנטים החיצוֹניים עיקרי-סיבּוֹת למצב החמוּר, כּי המצב יכוֹל היה להיוֹת אחר, אילוּ נהגה ההסתדרוּת הציוֹנית אחרת, לאמוֹר, אילוּ היתה אחרת המתכּוֹנת הציוֹנית. נמצאוּ הכּל חוֹזרים לשאלת מהוּתה הפּנימית של התנוּעה.

הזרם שמשקלוֹ מכריע, כּנראה, היוֹם בּהסתדרוּת הציוֹנית, טוֹען, כּי הציוֹנוּת בּשאיפוֹתיה הפּוֹליטיוֹת חסרה יסוֹדוּת כּלכּליים ממשיים בּארץ-ישׂראל ואילוּ ההסתדרוּת הציוֹנית אין בּידה ליצוֹר בּכוֹחוֹתיה שלה את היסוֹדוֹת האלוּ. היוֹצא מזה: ההתישבוּת הארצישׂראלית, שצריכה להיקבע בּהחלט כּנקוּדת-הכּוֹבד של התנוּעה, מן המוּכרח שתיעשׂה לפי שיטוֹת אחרוֹת, וּמימוּנה של ההתישבוּת הזאת מן המוּכרח שיֵעשׂה בּאמצעים אחרים, ואוּלי גם בּידי אנשים אחרים. נקוּדת-השקפה זו כּשלעצמה, בּהגיוֹנה המוּפשט, נראית לנוּ נכוֹנה. הציוֹנים אין להם אוֹתה אפשרוּת שמצינוּ בּלוֹחמי-תחיה וּבמהפכנים בּשעוֹת קשוֹת שבּמלחמתם, שנטוּ לצדי הדרך, התרכּזוּ, אגרוּ כּוֹחוֹת להסתערוּת חדשה, ואמרוּ בּגאוה: “אנוּ יכוֹלים לחכות”. דוקא את זאת אין הציוֹנים יכוֹלים. יִחוּדה של המהפּכה הציוֹנית, שעיקרה בּישוּבה של ארץ, מביא לידי כּך, שהזמן עוֹבד לא בֹעדם כֹי אם כּנגדם, על כּן אין הציוֹנים יכוֹלים לחכּוֹת עד שרעיוֹנם “יתפּשט בּעם ויתבּשל בּוֹ”. אם הבּנין יֵעשׂה גם להבּא לפי קצבוֹ עתה, יתכן כּי האפשרוּת ליַשב את ארץ-ישׂראל בּכלל, בּאמת סוֹפה שתישמט מידנוּ. וּלפי שהציוֹנוּת נתוּנה ועוֹמדת בּפני אפשרוּת כּזאת, אין בּרירה בּידה. על כּן אנוּ מרגישים את החוֹבה לא לעצוֹר בּשוּם פּנים אלא להקל בכל פנים את הגשמת התקנוֹת שמציע הזרם הזה, ושפּיסגתן בּמה שנקרא “משיכת כּוֹחוֹת חדשים מתוֹך היהדוּת הלא-ציוֹנית”.

אוּלם היתה זוֹ תקלה רבּה לתנוּעה, אילוּלא היה בּה העוֹז להוֹדוֹת בּפני עצמה, שהציוֹנוּת נסוֹגה בּזה נסיגה אחוֹרנית, כּי תבוּסה מתבוּסוֹתיה הכריחתה לפּשרה הזאת. ואין זוֹ תבוּסה משוּם שהיא פוֹגעת בּאהבה העצמית של הציוֹנים; משוּם שמנהיגי ההסתדרוּת הציוֹנית נאלצים לנוּד על פּני כּל הגלוּיוֹת ולאסוֹף כסף; משוּם שהם פּוֹנים להסתדרוּיוֹת ולאנשים שהיו נלחמים בּהם בּשער; אלא משוּם שאוֹתה פּשרה מוּכרחת ממיטה סכּנה על הגשמת-חלוֹמנוּ לבנוֹת את ארץ-ישׂראל בּרצוֹנוֹ הטהוֹר של העם העוֹבד, ואל-ידיו בּלבד, ולהקימוֹ כּבנין מיוּחד במינוֹ, שמתמזגים בּוֹ חוֹפש לאוּמי וצדק סוֹציאלי. עתה תוּכל ארץ-ישׂראל להיוֹת “ארץ כּכל הארצוֹת”, דוֹמה להן בּמשק-הכּספים וּבניצוּל-העבוֹדה. ולא בּאנו להבליט את הדבר הזה כּסכּנה הגדולה בּיוֹתר רק משוּם שאנוּ מחסידי הרעיוֹן השיתוּפי, שהוא מן המניעים הטהוֹרים בּיוֹתר של התנוּעה הארצישׂראלית המוֹדרנית, אלא גם משוּם טעמים לאוּמיים. חשיבוּת יתירה נוֹדעת לה לתנוּעה – וּתהי נקוּדת ההשקפה כּאשר תהיה: אנוֹשית, לאוּמית, סוֹציאלית – אם עם-ישׂראל יעמיד את עצמוֹ, גם בּעזרת הוֹן, על דרכים בּריאוֹת של עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית; אם ההתישבוּת היהוּדית תקיים וּתחזק את הדמוּת הלאוּמית שלה; אם המרץ והעֵרנוּת הרוּחניים של המתישבים יעלוּ לאוֹתה מעלה, המסוּגלת לעשׂוֹת את ארץ-ישׂראל מרכּז התחיה היהוּדית; אם שאלת היחסים היהוּדיים-ערביים תיפּתר בּרוּח הצדק הלאוּמי הסוֹציאלי; קיצוּרוֹ של דבר: אם ההתישבוּת היהוּדית בארץ-ישׂראל לא תהיה גיטוֹ חדש. בּזה קשוּר גם גוֹרלה של כּל תנוּעת-התחיה היהוּדית כּאחת. מימוּן מתוּקן יוֹתר של ההתישבוּת איננוּ פּוֹתר עדיין בּלא חשש את השאלה על דרך הרצוּי – ונסיוֹנוֹת המוֹשבוֹת של הנדיב הידוּע יוֹכיחוּ. אפילוּ אם נצליח להבטיח מימוּן מתוּקן יוֹתר, לא יהא בּוֹ למעלה מנשימת-בּינתיים. אף הכּיבּוּשים הפוֹליטיים – הצהרת בּלפוּר והמנדט – הם נשימת-בּינתיים כּזאת. הסידוּר הבּין-לאוּמי של המזרח נעצר כּביכוֹל לזמן מסוּים: כּאן ניתנה לנוּ ליהוּדים האפשרוּת לרכּוֹש את ארץ-ישׂראל. הציוֹנוּת קצרה ידה להיעָזר בּהפסקת-בּינתיים זוֹ ועתה היא מרגישה, כּי ההפסקה הזוֹ אינה עלוּלה, בּמסיבּוֹת הימים האלה, להימשך עד סוֹף כּל הדוֹרוֹת. מימוּנוֹ של הבּנין על ידי לא-ציוֹנים מתכּוון להאריך הפסקת-בּינתיים זוֹ. אולם כּדי שנוּכל להסתייע בּה בּמלוֹאה וּבשלימוּתה וּכדי שארץ-ישׂראל תיבּנה כּך, שהציוֹנוּת לא תחטיא בּה את מטרוֹתיה הלאוּמיוֹת, האנוֹשיוֹת והסוֹציאליוֹת, הכרח מוּחלט הוּא לתנוּעה שתתנער, מחוּדשת ומחוּזקת, ממשבּרה עתה.

בּמסיבּוֹת כּאלוּ קרוֹב הדבר להתקבּל, וכן ישמיענוּ רוֹב קוֹלוֹת בּרמה, אם נוֹהגים להעמיד זה לעוּמת זה את הפּתרוֹן “הכּלכּלי” של המשבּר ואת האינטנסיפיקציה של החיים הרוּחניים בּציוֹנוּת. יש המרחיקים בּזה בּיוֹתר והם דוֹחים את הפּתרוֹן הכּלכּלי לחלוּטין. שוֹכחים הללוּ, שמן המוּכרח שהבּית הלאוּמי בּארץ-ישׂראל יתקיים בּכלל אוֹ על כּל פּנים יתהווה, כּדי שהחיים הרוּחניים היהוּדיים האלה יתפּתחוּ בּדרך הנוֹרמליוּת; זהוּ מוּשׂכּל ראשוֹן להכּרה הציוֹנית, שכּל הנוֹגע בּוֹ סוֹפוֹ נתפּס לכעין לאוּמיוּת גלוּתית. נמצא, שאילוּ עלתה בּאמת לפנינוּ השאלה בּחריפוּת כּזאת, לאמוֹר שאין לפנינוּ אלא הבּרירה שבּין בּנינה של ארץ-ישׂראל וּבין שיתוּקה הארעי בּהתפּתחוּת הרוּחנית של הציוֹנוּת, מן הדין שנבוֹר את הדרך הראשוֹנה. אוּלם בּמציאוּת אין בּרירה כּזאת קיימת; אדרבּא, נכוֹן הוּא היפוּכוֹ של דבר, כּלוֹמר, סוֹפה של ההתפתחוּת הרוּחנית שתהא מַשטיחה והוֹלכת, משוּם שהבּנין אינוֹ זז מנקוּדת-קפאוֹנוֹ. חיבּוּרי-גוֹמלין בּין הגשמת-התנוּעה וּבין תכנה הרוּחני, וזה בּזוֹ תלוּי: התוֹכן פּוֹעל כּאוֹתוֹ קפיץ, אוּלם המשת-התפּתחוּתוֹ אינוֹ אפשר אלא בּעצם-תהליך-ההגשמה, רק בּו מתגבּרים מידת-עשרוֹ, ריבּוי-פּניו וחיוּתוֹ.

ב

אוּלם אם אמרנוּ: האינטֶנסיפיקציה הרוּחנית והכּלכּלית של התנוּעה אין לראוֹתה כּצמד-ניגוּדים, בּיחוּד עתה, שהעמדת-ניגוּדים כּזאת היתה מעידה על אי-הבנה גמוּרה של הקוֹניוּנקטוּרה ההיסטוֹרית-פוֹליטית ועל בּוּרוּת בּעניני המציאוּת הארצישׂראלית, לא התכּוונוּ לוֹמר, כּאילוּ ה“כּלכּליזציה” של התנוּעה אינה חוֹפנת בּתוֹכה סכּנוֹת וּכאילוּ יש בּה מפּתרוֹנוֹ הממשי של המשבּר. לא הגדרנוּ אוֹתה קוֹדם אלא כּהפסקת-בּינתיים; והשלָמה היא צריכה. האין, למצער, לבקש ולמצוֹא את ההשלמה הזאת בּעבוֹדה רוּחנית צרוּפה של הציוֹנוּת? אכן, זוּלת סכּנת הכּלכּליזציה צפוּיה לה לציוֹנוּת סכּנה אחרת: סכּנת הרוּחניוּת ההיפרֶטרופית.

צפוּיה סכּנה, שהרוּח הציוֹני והחיים היהוּדיים יתפרדוּ וילכוּ, זה בּדרכּוֹ שלוֹ ואלוּ בּדרכּם שלהם, דרכים הרחוֹקוֹת זוֹ מזוֹ, וּבעוד הרוּח מתענגת על קיוּמה המוּפשט בּספֵירוֹת העליוֹנוֹת של מחשבת-האדם, יסתבּכוּ החיים היהוּדיים בּרוֹב-פּוּרענוּת בּבּעיוֹת וּבחזיוֹנוֹת האלמֶנטַריים בּיוֹתר: “אנשי הרוּח” יתפּתחוּ כּשכבה מיוּחדת, שסוֹפה כּת, שכבה שהעם לא יבין אוֹתה והיא לא תבין את העם; הפעוּלה הרוּחנית תיעשׂה תכלית לעצמה וסוֹפה סמי-עדנים שבּתענוּג הרוּחני. אין ספק, שהסכּנה הזאת צפוּיה לציוֹנוּת וחוֹבה עלינוּ לקדם את הרעה. אין לקדמה על דרך העמקה נוֹספת ועיוּנים הלכתיים של הבּעיה היהוּדית (יתר על כּן, אין לעשׂוֹת את מה שנקרא בּשם בּיסוּס הרעיוֹן הרוּחני של הציוֹנוּת עשׂיה מלאכוּתית ואין הוּא בּא לפי פקוּדה בּשעה הצריכה לוֹ). והרי הציוֹנוּת אינה עניה בּאידיאוֹת. היא מקפּלת בּתוֹכה, - אם להזכּיר קצת שמוֹת, כּדרך-סיסמה בּלבד, שמאחוֹריהם מבהיק עוֹלם עשיר ורב-פּנים של מחשבה ורגש, - את הֶס ואת פּינסקר, את הרצל ואת נוֹרדאוּ, את אחד העם, את בּוּבּר ואת גוֹרדוֹן; נעשׂוּ מאמצים לחדש את דמוּתה האנוֹשית של התנוּעה, להזכּיר להם ליהוּדים את מוֹצאם ממזרח, להאחיז את הלאוּמיוּת היהוּדית בּמסוֹרת היהוּדית מכּאן וּבתנוּעת-השחרוּר האנוֹשית-כּללית של זמננוּ מכּאן, להביא אוֹתה לידי מזיגה אוֹרגנית בּרעיוֹנוֹת סוֹציאליסטיים מוּסריים. אפשר וכל אלה עוֹדם בּדרגת-ההתחלה, ופיתוּח והעמקה יפים להם; ודאי שפּיתוּח והעמקה כּאלה יהיוּ אך יתרוֹנוֹת לציוֹנוּת. אוּלם גם כּיוֹם אין היא דלה וריקה כּל כּך, שלא תהא לה זכוּת-קיוּם אידיאוֹלוֹגית. נכוֹן יותר היפּוּכוֹ של דבר, לאמוֹר שהציוֹנוּת נתעשרה בּרעיוֹנוֹת עשירוּת רבּה מדי. אין ספק, כּי בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת גדל בּמידה יתירה תכנה הרעיוֹני של הציוֹנוּת, בּיחוּד בּארצוֹת דוֹברוֹת גרמנית. ההתפּתחוּת הזוֹ רכשה לה לציוֹנוּת אֵילוּ כּוֹחוֹת חדשים, אוּלם בּדרך כּלל, ובשעה זוֹ דוקע, אין ההתפּתחוּת הזאת עלוּלה להניח בּשלימוּת את דעתנוּ. כּאחת עם ההעשרה בּא גם איזה ערעוּר-היציבוּת, עד שנעשׂינו עדים למעברים אידיאוֹלוֹגיים מפתיעים, בּיחוּד בּחוּגי הנוֹער. וּמעבר מזה אין בּנוּ הרוֹשם, כּאילוּ ההתפּתחוּת הזאת עוֹררה את חסידיה לשינוּי-חיים מכריעים בּאמת. דוֹמה, כּאילוּ התעמוּלה הרוּחנית של השנים האחרוֹנוֹת בּראה כּעין “נשמה ציוֹנית רוּחנית”, שהיא כּ“תחליף” של נשמת-שבּת המפוּרסמת, זוֹ “הנשמה היתירה”, שהיא יפה לימי חג וּמוֹעד ואינה יפה לחיי-חוֹל, חיי-הממש. נמצא, כּי עשרם של קצת מגדוֹלי-הרוּח שלנוּ מוּנח ללא שימוּש. צריך שהתנוּעה תחיה את רעיוֹנה ולא בּלבד תחשוֹב ותרגיש בּוֹ. כּכל שלא זכינו לכך, הרי שהמשך-אינטנסיפיקציה של הפּעוּלה הרוּחנית בּציוֹנוּת אוֹ שהוּא בּא למלא צוֹרך אינדיוידוּאלי, שהוּא ראוּי לכבוֹד מצד עצמוֹ, אבל אין בּינוֹ וּבין תפקידה של תנוּעת-המוֹנים אלא מעט, אוֹ שהוּא בּא כּאוֹנאה עצמית.

שתי דעוֹת קדוּמוֹת נתפּשטוּ בּתנוּעה הציוֹנית לפני המלחמה ועוֹדן קיימוֹת ועוֹמדוֹת: הוַדאוּת, כּי עם ישׂראל נפשוֹ מלאה שאיפה ציוֹנית פּעילה ושעיקר העבוֹדה הציוֹנית בּרכישת רוֹב חברים-לדעה. דעוֹת קדוּמוֹת אלוּ מוּסבּרוֹת מתוֹך האוירה הכּללית שאפשר לכנוֹתה כּאוירה “דמוֹקרטית-אידיאוֹלוֹגית”. אפשר חוֹבה מרה היא, אוּלם אין להימנע ממנה – דעוֹת קדוּמוֹת אלוּ צריכוֹת עקירה, ואף החיים עצמם עקרוּ אוֹתן בּמידה ראוּיה. ניכּר, כּי כּוֹחה של התנוּעה בּמנין מספּר חבריה המגיע כּדי מיליוֹן; רוֹב הקוֹלוֹת הניתן לפרקים מרובּים לציוֹנוּת עם בּחירוֹת פּוֹליטיוֹת במזרחה של אירוֹפה, אין בּהם כּדי להוּציא את התנוּעה ממשבּרה עד עתה. מעבר מזה, ודאי שעם-ישׂראל לא גילה אוֹתוֹ רצוֹן ציוֹני שהציוֹנים ציפּוּ לוֹ. דבר זה אפשר להעריכוֹ לא בּלבד לפי תרוּמוֹת-הכּסף, ששיעוּרן מוּעט מכּפי רכוּשם של ישׂראל, אפילו בּארצוֹת ששער-כּספּן ירוּד, אלא גם לפי השיעוּר, המוּעט בּיחס, של האנשים המתוַספים על התנוּעה. דבר-הבל הוּא לבקש את הסיבּה היחידה למנין-העוֹלים הזעוּם-להבהיל, בּהגבּלוֹת העליה. ההגבּלוֹת האלוּ קיימוֹת כּשלוֹש שנים. מיד לאחר שביתת הנשק היתה אפשרוּת מסוּימת לבוֹא לארץ-ישׂראל; קצת נאחזוּ, בּהתגבּרם על רוֹב קשיים, בּאפשרוּת זוֹ – אוּלם קצת זה פּירוּשוֹ מאוֹת בּלבד. מאז בּא הרבּרט סמוּאל לארץ-ישׂראל עד שניתן תוֹקף להגבּלוֹת העליה, עברה כּשנה, ואף היא לא הצטיינה בּעליה גדוֹלה מאד. הסתדרוּת “החלוּץ”, שקבעה כּתפקיד מיוּחד לעצמה איגוּדם והכשרתם של הפוֹעלים-העוֹלים, מנינה בּסך-הכּל (אם לא נביא בּמנין את רוּסיה שאין המספרים בּה מסוּימים) כּאלפּיים חבר – מנין, שאין כּל יחסי-שיעוּר בּינו לבין עשׂרוֹת-רבבוֹת השוֹקלים. לפי הידיעוֹת שנתפּרסמוּ בּעתוֹנים, בּא שיתוּקה של העליה עתה לא כּל כּך מחמת ההגבּלוֹת, אלא משוּם שרשיוֹנוֹת-העליה מוּנחים ללא דוֹרש וּללא שימוּש בּמשׂרדים הארצישׂראליים; ודאי אפשר להסבּיר את הדבר בּתנאים הכּלכּליים של ארץ-ישׂראל שאינם יציבים, אוּלם הסבּרה זוֹ, אם ננַסחה נוּסחה נכוֹנה יוֹתר, אוֹמרת, שהיהוּדים מוַתרים, משוּם אי-היציבוּת הכּלכּלית, על השתתפוּתם בּבנין ביתם הלאוּמי. אם נסַכּם את הרשמים האלה, סוֹפנו שנהא חייבים – גם בּלא פֶסימיוּת מיוּחדת – לראוֹת עין בּעין בּאכזבות הצפוּיוֹת לנוּ לעתיד. בּשנים 1917 עד 1920 נתפּשטה הדעה, כּי הציוֹנוּת עתידים לה כּסף ואנשים עד בּלי די. האוּמנם מן החכמה היא לא לפקפק, שאם נצליח בּמאמצינוּ עתה ונשׂיג את הכּסף, יעמדוּ תמיד גם אנשים לרשוּתנוּ? כּי גם עם הכּסף האמריקאי לא תיעשׂה ארץ-ישׂראל ארץ נוֹחה בּיוֹתר.

ג

כּל מה שאנוּ מעמיקים להגוֹת בּמציאוּת הציוֹנית הקיימת, אנוּ מבינים בּיתר בּירוּר, שכּאן – בּהעדר הרצוֹן הציוֹני של עם ישׂראל – נעוּצה הסיבּה המכרעת של מעמדנוּ הקשה. השלָיה היא לוֹ להאמין, כּי מעצוֹרים חיצוֹניים, שאין להתגבּר עליהם, חוֹסמים את הדרך להתישבוּתם של היהוּדים בּארץ-ישׂראל, לאמוֹר – תמוּרתה המוּדרגת של פלשׂתינה לארץ-ישׂראל; האמת האחת והיחידה היא, כּי היהוּדים אינם רוֹצים עוֹד בּארצם אוֹ בּיתר דיוּק: אינם רוֹצים בּה כּהלכה.

ההכּרה הזוֹ היתה פּוֹעלת בּנוֹ בּכוֹח-זעזוּע אלמנטרי, אילוּ נגלתה לנוּ בּבת אחת ולא בּמשך שנים אחדוֹת; אוּלם, מבּלי להרגיש בּכך, כּבר הוּרגלנוּ בּה ונדמה הדבר, שרוֹב הציוֹנים הפּעילים מוֹדים כּיוֹם, כּי למעשׂה, נוֹשׂאי הרעיוֹן הציוֹני הפּעילים אינם אלא קבוּצה יהוּדית שאינה גדוֹלה בּיוֹתר ואילוּ מיליוֹן השוֹקלים אינוֹ אלא קישוּטוֹ של הרעיוֹן הזה. הכּרה זוֹ, אפילוּ היא מוּרגשת בּמלוֹא בּהירוּתה, אין בּידה להפחית מאמוּנתנוּ בּנכוֹנוּתוֹ ובאפשרוּיוֹת-הגשמתוֹ של הרעיוֹן הציוֹני; כּענין מהוּתי הוּא לנוּ דבר אחד ויחיד, כּי הרעיוֹן הזה הוּא לאוּמי, לאמוֹר כּי הוּא מתאים למיטב-המסוֹרוֹת וּלעוֹצם-המגמוֹת של עם ישׂראל, למטפיסיקה של תוֹלדוֹת ישׂראל, להכרח ההוֹוה היהוּדי, לתקווֹת העתיד היהוּדי וּצמיחתוֹ מתוֹכם. כּל עוֹד כּמוּסה בּקרבּנוּ הוַדאוּת הזאת כּסלע בּל ימוֹט, אפשר שנתעצב עד עוֹמק נפשנוּ על העוּבדה, כּי דרך המחשבה והרצוֹן של עם ישׂראל אינה עוֹלה כּיוֹם בּקנה אחד עם רוּחוֹ הלאוּמי, אוּלם העוּבדה הזוֹ אינה יכוֹלה ליאש אוֹתנוּ מן הציוֹנוּת. הרי לא פּעם ראשוֹנה היא, לא בּתוֹלדוֹתינוּ ולא בּתוֹלדוֹת העמים האחרים, שהמיעוּט הוּא הנוֹשׂא האמיתי של הרוּח הלאוּמי וסוֹף נצחוֹנוֹ לבוֹא.

בּהכּרה הזאת של עמדת-הציוֹנים כּמיעוֹט בּעם ישׂראל, אין משוּם יהירוּת, אין משוּם עירוּב של גאוה ויאוּש שבּהעמדת עצמנוּ כּנגד העם; אין בּה אלא הצער על שמצב-הענינים הוּא כּך, ואין בּה אלא הודאוּת, שמצב הענינים מוּכרח להשתנוֹת, כּדי שהציוֹנוּת תוּכל להתקיים. זכוּרה לנו עמדתם של המוּעטים, של האישים היחידים, בּעוֹלם-התלמוּד – עמידתם בּמרכּז, כּעמוּדי-עוֹלם ושוּתפיו של הקדוֹש בּרוּך הוּא. אוּלם אנוּ גם מבחינים בּעוֹמק-הפּירוש לכּתוּב (שמוֹת ל"ב, ז') “וידבּר ד' אל משה לך רד כּי שיחֵת עמך אשר העלית מארץ מצרים”, שכּך לשוֹן המדרש (בּראשית רבּה ל"ב), “משה רד מגדוּלתך, כּלוּם נתתי לך גדוּלה אלא בּשביל ישׂראל ועכשיו ישׂראל חטאוּ, אתה למה לי?” מאמר זה בּא ללמדנוּ, כּי גם מי שנחשב בּמסוֹרת כּגדוֹל-האדם אינוֹ חשוּב בּעיני אלוֹהים אלא כּכל שהוּא מדבּר בּשם עם ישׂראל. אוּלם חשיבוּתוֹ בּטלה, כּשהעם וּמנהיגוֹ חדלוּ מהיוֹת אחד.

ההכּרה הזאת, הכּרת עמדת המיעוּט של הציוֹנוּת, נֹודעת לה חשיבוּת מכרעת בּכל הנסיוֹנוֹת לשוּב וּלהחיוֹת את התנוּעה הלאוּמית. לא זוֹ בּלבד שההכּרה הזאת מסוּגלת לפטוֹר את התנוּעה ממעמסה מזקת של דבּרנוּת, אלא שהיא גם מעמידה את המפעל הציוֹני בּקרב עם ישׂראל בּאוֹר אחר לחלוּטין. קיצוּרוֹ של דבר: אין הכתוּב מדבּר בּמעשׂה-אוֹרגניזציה בּלבד אלא בּמעשׂה החינוּך של עם ישׂראל. כּכל שאנוּ מבקשים לקיים את מלוֹא-האמוּנה בּרעיון הארצישׂראלי, אין אנוּ יכוֹלים להתחמק משוּרת-ההגיוֹן הגוֹזרת: עם ישׂראל נתעה בּיוֹתר מבּחינה אנוֹשית-לאוּמית והוא חייב לשוּב ולמצוֹא את הדרך אל עצמוֹ. דבר זה אנוּ קוֹראים בּשם חינוּך.

הסיסמה של החינוּך אינה חדשה בּמערכוֹת הציוֹנים. אוּלם עד כּה היה עיקר-הוֹראתה להתאמצוּת לנטוֹע בּלב היהוּדים את ההכּרה, כּי מעמדם הלאוּמי בּגוֹלה אין לוֹ על מה שיסמוֹך והמוֹצא הוּא בּהתישבוּת הלאוּמית בּארץ-ישׂראל. על ההתאמצוּת הזאת נוֹסף – לכל המוּטב – הנסיון להקנות לאלה שהתרחקוּ מעַמם את הלשוֹן העברית, את תוֹלדוֹת ישׂראל וספרוּתוֹ ולהשיבם בּזה לתחוּם התרבּוּת הלאוּמית. ואשר ליסוֹד הזה של החינוּך הלאוּמי עד עתה, ראוּי אמנם לכבּד את המאמצים שנעשׂוּ ושנעשׂים בּכּיווּן הזה, כּשם שראוּי להוֹדוֹת בּהצלחוֹת חלקיוֹת, אוּלם אין אנוּ פּטוּרים מחוֹבת-ההכּרה, שהרעיוֹן של הלאָמה שלימה של היהוּדים בּגוֹלה אינוֹ עשׂוּי להתקיים. חוֹבה היא להוֹדוֹת: המתנגד העוֹמד פּה לפנינוּ הוּא גם מבּחינה רוּחנית צרוּפה, כּלוֹמר גם אם נתעלם מן ההשפּעוֹת המתמידוֹת של חיי-יוֹם-יוֹם ועל כּל מוֹמנטים של אוֹפּוֹרטוּניוּת, מתנגד שכּוֹחוֹ יפה משלנוּ. התרבּוּת, שאירוֹפּה יכוֹלה להגישה לפני היהוּדים, עשרה וריבּוּי-פּניה מרוּבּים לאין ערוֹך משל התרבּוּת שהיהדוּת יכוֹלה בּמעמדה עתה להגישה לפניהם. היצירוֹת הנעלוֹת בּאמת של עם ישׂראל – התנ"ך, התלמוּד, הקבּלה – שרשן בּעבר הקדוּם ואינן עשׂוּיוֹת למלא תוֹכן-תרבּות של ימינוּ; התרבּוּת היהוּדית-הלאוּמית עתה, עם כּל ההוֹקרה של האישים הבּוֹדדים ושל היצירוֹת הבּוֹדדוֹת, אינה אלא הבטחה גדוֹלה, אוּלם עדיין אינה ממשוּת. אנוּ אנוּסים להיזקק לנכסי-זרים לא בּלבד מצד הטכני, כּשאנוּ מבקשים בּפשטוּת להכּיר וללמוֹד, אלא גם מצד המהוּתי, כּשאנוּ מבקשים לחדוֹר לתכני-תרבּוּת מוֹדרניים. אין כּוָנת-דברינוּ לוֹמר, שהרוּח היהוּדי, כּפי שנתגלם בּיצירוֹת היהוּדיוֹת הגדוֹלוֹת, פּקעה חשיבוּתוֹ לנוּ. אדרבּא, חשיבוּתוֹ עצוּמה. אוּלם בּבחינת-רוּח, בּבחינת כּיווּן מסוּים של הנפש ושל השׂכל, אבל לא בּבחינת-תוֹכן. מתוֹך שאנוּ מבקיעים לעצמנוּ דרך למקוֹרוֹת ישׂראל, אנוּ מקנים לעצמנוּ עינים יהוּדיוֹת, עינים משלנוּ, להתבּוֹנן בּהן בּעוֹלם, אוּלם עוֹלם-התרבּוֹת שאנוּ מתבּוֹננים בּוֹ ניתן לנוּ מחוּץ ואף ינתן לנוּ תמיד בּמידה מרוּבּה בּיוֹתר מחוּץ, כּל ימי ישיבתנוּ בּגלוּיוֹת. ולא נאמר בּזה, כּי בּארץ-ישׂראל צפוּיה לנוּ מיד פּריחה תרבוּתית, שכּן פּריחה כּזאת היא מעוֹלם ענין לעשׂרוֹת שנים, אם לא למאוֹת שנים; אוּלם שם מסייעוֹת בּידינוּ שתי מסיבּוֹת, שתחילתן אוּלי צמצוּם מבּחינת התרבּוּת, אלא סוֹפן הרחבה: קרבת המזרח וּבדידוּת.

ד

אם ההלאמה של היהוּדים בּגוֹלה כּאמצעי חינוּך בּמוּבן הציוני, עוֹמדים לשׂטן לה מעצוֹרים שאין להסירם, הרי לא טוֹב ממנה ענין התפּשטוּת ההכּרה, כּי מעמדם של היהוּדים בּגלוּיוֹת אין לוֹ על מה שיסמוֹך. כּשבּאוּ ליהוּדי רוּסיה והראוּ על ההגבּלוֹת החוּקיוּת והרדיפוֹת, היוּ משיבים בּמלחמה מוּגבּרת בּממשלה, שבּה נתגלמוּ ההגבּלוֹת והרדיפוֹת; התשוּבה הזאת היתה אלמֶנטרית יוֹתר, מוּבנת יוֹתר ועל כּן טבעית יוֹתר. המעמד הכּלכּלי הנוֹאש גרם בּתחוּם המעשׂי לידי הגירה מעבר לים, בּתחוּם האידיאוֹלוֹגי להצטרפוּת לסוֹציאליזם, לפרקים רחוֹקים יוֹתר להצטרפוּת לציוֹנוּת. לאחר זמן-מה, משהוּחלפה, - בּעיקר בּהשפעת הציוֹנים הגרמנים, - התיאוֹריה של הרדיפה בּתיאוֹריה של התבּוללוּת, לא הוּטב הענין בּיוֹתר. אלה עמדוּ וציירוּ לעיני היהוּדים תמוּנוֹת של התנוונוּת ושל סכּנת כּלָיה; אחרים דיבּרוּ על התוֹצאוֹת הרוּחניוֹת של ההתבּוֹללוּת, על החצאיוּת של היהוּדי המתבּוֹלל, על עֲקּרוּתוֹ הרוּחנית; עם הטענה האחרוֹנה נעתקה נקוּדת-הכּוֹבד שבּתיאוֹריה של ההתבּוֹללוֹת מתוֹך התחוּם הלאוּמי-סוֹציאלי הכּללי לתוֹך הספירה האינדיבידוּאלית וּבזה הוּשׂג הרבּה, אבל לא הכּל. היהוּדי האזין ואף הבין נכוֹנה, כּי עם ישׂראל נחרב והוֹלך בּגלוּת וחוּרבּנוֹ הוּא גם חוֹרבּנוֹ של היחיד. אוּלם ההכּרה הזוֹ בּלבד לא העלתה עדיין את ההכרעה האחרוֹנה, היחידה, שהיא נפש-נפשה של כּל תנוּעה גדוֹלה. וכאן נעוּצה השגיאה של החינוּך הציוֹני מלפני המלחמה: האמוּנה שאין ענינוֹ של החינוּך הזה אלא בּעבוֹדת-תרבּוּת, בּהקניית ידיעוֹת מסוּימוֹת, בּהיקשים הגיוֹניים בּלבד. אוּלם היהוּדי אפילוּ הגיע לכלל ההכּרה הזאת בּלבד לא העלתה עדיין את ההכרעה האחרוֹנה, היחידה, שהיא נפש-שנעשׂה בּן-בּית בּתוֹלדוֹת ישׂראל וּבלשוֹן העברית, לא עלה אלא בּשלב-הראשית של החינוּך הציוֹני האמיתי. כּי התמצית והעיקר היא אך ורק בּאימרה כּזאת של היהוּדי: “אין אני רוֹצה, שהיהוּדים יאבדוּ, אני רוֹצה שעם-ישׂראל יתפּתח בּחירוּת רוּחנית, מדינית, חברתית”. בּאוֹתה מלה “רוֹצה” גלוּם כּל הסוֹד של התנוּעוֹת הגדוֹלוֹת. דבר זה הכּיר להפליא פיכטה, כּשהיה נתוּן בּפני בּעיה, כּדרך שאנוּ נתוּנים לפניה עתה, בּפני בּעיית-החינוּך של עמוֹ: “כּשם (שהחינוּך) עד עתה עיצב מה בּאדם, כּך צריך (החינוּך החדש) לעצב את האדם עצמוֹ, ושלא לעשֹוֹת, כּדרכּוֹ עד כּה, את העיצוּב כּקנין, אלא כּחלק אישי של החניך… החינוּך שאני מציעוֹ, הוּא אמנוּת בּטוּחה וּמחוּשבת לעַצב בּאדם רצוֹן תקיף וטוֹב ללא החטיא וזה ראש-אוֹתוֹתיו”. הרי התעוּדה, שהחינוּך היהוּדי לא ידע עדיין לקיימה: לעצב את האדם היהוּדי, להעלות וּלבצר בּו רצוֹן תקיף וחסוֹן ורב-מסירוּת.

אין מעבר סמוּך בּין תרבוּת, השׂכּלה, הכּרה עיוּנית וּבין החלטת-הרצוֹן. אמנם, התרבּוּת היא הנחה מוּקדמת וּמוכרחת לכל מהפּכה, אך אין היא המהפּכה עצמה, שהמוֹטיבים שלה אינם נעוּצים בּשטח האינטלָקטוּאלי. הציוֹנוּת, שנתפּסה לאמוּנה הרציוֹנַליסטית המתעה בּכוֹח הכּל-יכוֹל של הדעת, לא ראתה זין-גיוּס אחר מזין התעמוּלה התרבּוּתית ולא שקדה להתקין את הגשר הנצרך בּהחלט, הגשר שבּין התרבּות והחלטת-הרצוֹן. מוֹמנט-הרצוֹן נדחה בּתנוּעה, פּרט למוֹמנטים וּלאישים בּוֹדדים, נטבּע בּה חוֹתם “בּוּרגני”, כּמעט פיליסטרי, ואָפיה כּאָפיה של כּל תנוּעה תרבּוּתית צרוּפה, אוֹפי של הפשטה ורציוֹנליוּת ואך לעתים רחוֹקוֹת היא מתעלה לסערת-נפש אמיתית, לאידיאליזם פּעיל, וּבזה שוֹרש-רפיוֹנה. אם נאמר להשווֹת את חשיבוּתה של התנוּעה הציוֹנית בּחיים היהוּדיים לחשיבוּתה של החסידוּת, ההשׂכּלה, הסוֹציאליזם (תנוּעוֹת שוֹנוֹת בּמהוּתן ועל כּן יפוֹת להשוָאה) נהא חייבים להוֹדוֹת, כּי ההשפּעה הישרה של הציוֹנוּת בּחיים היהוּדיים למציאוּתם – בּקהילה, בּמשפּחה, בּיחיד – פּחוּתה משלהן לאין ערוֹך; כּל ערי-ישׂראל ועיירוֹתיו שנרעשוּ ונסערוּ עם התנוּעוֹת האלוּ לא היתה בּהן אפילוּ כּעין פעולה כּזאת עם הציוֹנוּת (אם נוֹציא מכֹלל-דיוּננוּ אֵילוּ סביבוּת בּדרוֹמה וּמערבה של רוּסיה בּקצת מוֹמנטים שהיוּ טרגיים במיוּחד). אין אנוּ יוֹדעים את החסידוּת בּפריחתה ואת ההשׂכּלה אלא מפּי ספרים, אך גם הם מעידים למדי על פּעוּלתן המהפכנית. אוּלם אנוּ בּני-דוֹרה של התנוּעה הסוֹציאליסטית. מי שנזכּר בּימים הטוֹבים של ה“בּוּנד” יוֹדע, כּי בּעיני הנוֹער הבּוּנדאי להטה אש, המוּרגשת לעתים רחוֹקוֹת בּיותר באוּלמי-הכּינוּס הציוֹניים, כּשם שהוּא יוֹדע, עד מה מסרה היהדוּת דוקא את טוֹבי-בּניה, המסוּגלים בּיוֹתר להתלהבוּת, אל התנוּעה הסוֹציאליסטית, היהוּדית והכּללית. והוּא הדין עתה, בּקצת סביבוֹת, בּתנוּעה הקוֹמוּניסטית. גם ההשוָאה לתנוּעוֹת-שחרוּר לא יהוּדיוֹת, לאוּמיוֹת וסוֹציאליוֹת, אינה בּבחינה זוֹ עשׂוּיה לטוֹבת הציוֹנוּת.

תכוּנה זוֹ של הציוֹנוּת, ההעדר המפליא של סערת-נפש, המפחית את כּוֹח-המשיכה שלה, מוּתנה בּקצתו בּסיבּוֹת חיצוֹניוֹת, שאין לשנוֹתן. יחוּדה של המהפּכה שלנוּ גרם לכך, שאָפיה קוֹדם כּל פּנימי והיא תוֹבעת תמוּרה פּנימית וּלפי שעה זה סיוּמה. עד-עתה “יהוּדי לאוּמי אני”, “ציוֹני אני”, אינוֹ בּא ללמדנוּ על שינויי צדדים חיצוֹניים שבּחיים, על עקירה מן הסביבה; הוּא בּא ללמדנוּ קוֹדם כּל על עמדה ויחס רוּחני אחר לעוֹלם התרבּותי, הרעיוֹני, על מין דוֹקטרינה סוֹציוֹלוֹגית, רוֹצה לוֹמר פּילוֹסוֹפית, לפרקים רחוֹקים על משהוּ למעלה מזה. וּלפי שאוֹתה מהפּכה פּנימית אין לה בּקעה להתגדר בּה בּממש, אוֹ שכּל עיקר הבּקעה הזוֹ בּעבוֹדה לטוֹבת הקרן-הקיימת אוֹ האגוּדה לספּוֹרט ששמה שם עברי, מן המידה האנוֹשית היא, שסוֹפה דרך פיליסטריוּת וּמתוֹך אַטרוֹפיה של אפס-מעשׂה היא מקפּחת כּל השפּעה הקוֹבעת את החיים. שוֹרש אחר לרפיוֹנה של התנוּעה הוּא מבּחינה זוֹ בּהעדר מתנגד ואוֹיב סמוּך, מפוֹרש וּמסוּים, והעדר מלחמה ישרה על נצחוֹנוֹתיה וּתבוּסוֹתיה, גיבּוֹריה וּקדוֹשיה. בּבוֹא העלם הבּוּנדאי לבית-המלאכה שלוֹ, ראה בּוֹ את ה“בּוּרגני”; בּעבוֹר הפּוֹלני בּרחוֹבוֹת וַרשה ראה את השוֹטר הרוּסי. זה היה, בּרוּר, מרגיז ועל כּן עשוּי להעלוֹת יצרי-התרגשוּת אלמֶנטריים; זה מנע את הרעיוֹן הלאוּמי אוֹ הסוֹציאלי מלהיוֹת הכּרה עיוּנית בּלבד, הוֹציאוֹ מיד מתוֹך התחוּם האינטלֶקטוּאלי והכניסוֹ לתחוּם ההרגָשתי ועוֹרר בּוֹ החלטת-רצוֹן תקיפה. לימים, כשהעלם הזה והפּוֹלני הזה התקוֹממוּ אל הבּוּרגני ואל השוֹטר, - בּאוּ לבית-הסוֹהר; פּה נתחַסן רצוֹנם ונעשׂה כּסמלי-שחרוּר לאלה שנשארוּ מחוּצה לו. הציוֹנוּת אין לה מבּחינה זוֹ אוֹיב חיצוֹני, אין לה מתנגד גדוֹל – ההלכה הציוֹנית עמדה על הדבר הזה מראשיתה – המציאוּת המעשׂית אישרתוּ יוֹתר ויוֹתר – מן הפּסיביוּת של עם ישׂראל עצמוֹ; מכּאן אפס-אפשרוּת למלחמה, גלוּיה אוֹ נסתרת, אך ממשית.

אלוּ הן מסיבּוֹת חיצוֹניוֹת, שאין לשנוֹתן. אך ישנן עוֹד סיבּוֹת אחרוֹת לרפיוֹנה האֶמוֹציונַלי של התנוּעה ואלוּ נעוּצוֹת בּשיטוֹת ההגשמה הציוֹנית. הציוֹנוּת היא אחת התנוּעוֹת הדמיוֹניוֹת בּיוֹתר, שנראוּ בּעוֹלם. אכן המחשבה ליטוֹל עם, המפוּזר כּאלפּיים שנה בּכל מקוֹם וּמקוֹם, המפוֹרד בּהשפעוֹת תרבּוּת, בּמנהגים, בּלשוֹן, בּיסוֹדוֹת כּלכּליים-חברתיים; המרוּחק מכּבר מחיים לאוּמיים-מדיניים עצמאיים; הזר זה מאוֹת שנים לעבוֹדה יוֹצרת; וּלקבּצם בּארץ שוֹממה, עניה, בּהיוֹת מעצוֹרים פּוֹליטיים יוֹצאים מגדר הרגיל כּשׂטנים על הדרך, וחוֹבה להסירם, כדי שהעם יוּכל לחיוֹת חייו הלאוּמיים, הבּנוּיים על עבוֹדה יוֹצרת וּכדי שיוּכל להשיב לעצמוֹ מסוֹרת שכּמעט נשתכּחה – מחשבה דמיוֹנית היא. על כּן התנוּעה הציוֹנית היא בּאמת מן התנוּעוֹת המהפּכניוֹת בּיוֹתר שנראוּ בּעוֹלם; אין לך, כּמדוּמה לי, כּל תנוּעה סוֹציאלית אוֹ לאוּמית שיהא בּה כּדרך הזה של עקירת העבר, של בּנין-ראשית. זוֹהי המחשבה, שתכנה המהפּכני-דמיוֹני אינוֹ מגיע תמיד לידי הכּרתנוּ, אוּלי משוּם שכּוֹפים עליו בּמלים מקוּבּלוֹת וּמצוּיוֹת הלקוּחוֹת מעם ספרוּתנוּ, ספרוּת הקוֹדש כּספרוּת החוֹל. כּניגוּד נוֹקב לאָפיה זה של המחשבה הן השיטוֹת שאחזוּ בּהן לשם הגשמתה. אין לך תנוּעה שתהא מהפּכנית בּמידה יתירה מן התנוּעה הציוֹנית ואין לך תנוּעה שהגשמתה נעשׂתה בּאמצעים מעשׂיים יוֹתר, פּיכּחיים יוֹתר. בּתחוּם הפּוֹליטי – משׂא-וּמתן דיפּלוֹמטי על בּסיס כּספי, מקנֵה צ’רטר; בּתחוּם סוֹציאי-כּלכּלי – שוּב קנין-קרקע התישבוּת.

בּשיטוֹת לא יוּרגש כּלוּם מן הרוּח המהפּכנית שבּמחשבה, כּל מעוּף-התרוֹממוּת, וּביחוּד כּל דרישת-קרבּן. רק עתה, משנגלה שיתוּק-הרצוֹן של עם ישׂראל בּמלוֹאוֹ, וההסתדרוּת הציוֹנית נתבּעת למאמצים עצוּמים כּדי לקבּץ כּסף, כּסף דל, ניכּרת כּל הפעוּלה המשַתקת של השיטוֹת האלוּ, שבּיקשו להעמיד את הענין שאין כּמוֹתוֹ לקוֹשי וּלדמיוֹניוּת כּענין טבעי, שעשׂייתוֹ קלה ושלא דרשוּ מן היהוּדים בּכלל וּמחסידי-הרעיוֹן בּפרט כּל דבר היוֹצא מגדר הרגיל, כּל דבר שהוּא קשה בּאמת, אלא אמרוּ: “שחרוּר עם ישׂראל יֵעשה על דרך המהפּכה והמהפּכה הזאת תלוּיה רק בּיהוּדים עצמם”, והסיקוּ את המסקנה: “ועל כּן חייבים היהוּדים לתת תרוּמוֹת-כּסף – ויהי זה מַעשׂר”.

ה

התעוּדה של השעה היא להוֹציא את התנוּעה מן התחוּם האינטלקטוּאלי וּלהכניסה לתחוּם הרצוֹני, לעוֹרר בּעם ישׂראל התעוֹררוּת-רצוֹן גדוֹלה. אם לא יקוּם כּדבר הזה, אין גם טעם וערך למאמצי ההסתדרוּת הציוֹנית הרשמית להעמיד את ההתישבוּת על בּסיס כּספי רחב יוֹתר; בּלי עם ישׂראל עתידים הכּספים להיבּלע ללא פּרי בּביצוֹת ארץ-ישׂראל. ואין להעלוֹת את הרצוֹן הזה בּשיטוֹת הפּיכּחוֹת-מעשיוֹת שעד עתה. אנוּ חייבים בּהכּרה, כּי הציוֹנים נתוּנים ועוֹמדים בּפני תפקיד קשה לאין שיעוּר וגוֹרל עם ישׂראל תלוּי בּמילוּיוֹ של התפקיד הזה. אנוּ חייבים בּהכּרה, כּי התפקיד הזה לא יתקיים אלא בּהתאַזרוּת-כּוֹחוֹת עליוֹנה, בּמהפּכה אמיתית, בּקרע אמיתי מעם העבר. לפי מעמדם של המוֹני ישׂראל אין ידים לצפּוֹת ואף אין לדרוֹש, שיוּכלוּ לעשוֹת כּמעשה-הקרע הזה. חוֹבה היא לחַנכם לכך. והחינוּך הזה לא יבוֹא אלא אם תהיה להקת-חלוּצים, שיעשׂוּ את הקרע הזה לא בנאוּמים וּבמאמרים, כּי אם בּממש, בּמעשׂה, בּחייהם הם ויעברוּ לפני ההמוֹנים כּמוֹפת וּכאזהרה.

כּך היה דרך שאר המהפּכוֹת, בּתוֹכנוּ וּבּתוך עמים אחרים. אפשר להצטער על כּך ואפשר לראוֹת בּזה השפּלת הטבע האנוֹשי, אך דבר כּהוָיתו הוּא: הרעיוֹן המוּסרי כּשלעצמוֹ, ויהי גם בּרוּר בּתכלית וּמוּצק בּתכלית, אין בּכוֹחוֹ לפעוֹל פעוּלה מכרעת לכיווּן הרצוֹן האנוֹשי. אין האדם מקיץ מתרדמתוֹ אלא בּרבוֹת הזעזוּעים שהם עזים מיכוֹלת-ההשפּעה של בּיטוּי-הרעיוֹן בּנאוּם אוֹ בּספר. אך המעשׂה והמוֹפת כּוֹחם עמם לאחוֹז בּהמוֹנים וּלגרפם וּלהעלוֹת בּהם את שלהבת האידיאליזם הטהוֹר. בּקרבּן מרצוֹן וּמאהבה של מיעוּטים, לפעמים של מיעוּטים הבּטלים בּששים, נתעצם כּוֹחן של כּל התנוּעוֹת – החל בּמוֹת-הקרבּן של ישוּ מנצרת אוֹ ר' עקיבא בּן יוֹסף, עד לקרבּנות העוֹלים לעינינוּ על מזבּח הסדר הפּוֹליטי והסוֹציאלי והחירוּת הלאוּמית. התנוּעוֹת הלאוּמיוֹת של אירוֹפּה, המהפּכוֹת הפּוֹליטיוֹת, התנוּעוֹת הסוֹציאליסטיוֹת בּאשר הן שם נתחזקוּ בּכוֹח הדם הטהוֹר, שניתן בּרצוֹן, בּכוֹח המוֹפת בּחיים וּבמות. תנוּעוֹת אלוּ התנַוונוּ כּכל שהקרבּן פּחת והרצוֹן נדלה. רק הציוֹנים, דוקא אלה, המבקשים להילָחם את מלחמת-השחרוּר הקשה בּיוֹתר, סברוּ, שיוּכלוּ להגיע לשחרוּרם בּזוֹל, בּלא קרבּנוֹת גדוֹלים בּיוֹתר, בּתרוּמוֹת-כּסף וּמשא-וּמתן דיפּלוֹמטי, בּמחאוֹת והשתדלוּיוֹת בּפני המעצמוֹת הגדוֹלוֹת, שיוּכלוּ להשיג את חירוּתם בּתביעוֹת גדוֹלוֹת מאחרים, בּתביעוֹת זעוּמוֹת מעצמם.

הציוֹנוּת עשירה בּנוֹאמים וּבסוֹפרים, בּמקבּצי-כּספים וּבפקידים טוֹבים. עד מהרה, בּמידת הצוֹרך, תהא גם עשירה בּאנשי-טכניקה. אך היא עניה בּאנשים, המוּכנים בּכל מקום וּבכל זמן, להניח את חייהם הנוֹחים בּמעט אוֹ בּהרבּה, להינתק כּליל מעם עברם, ללעוֹג לכל הסכנוֹת; בּדיבוּר אחר: הציוֹנוּת עניה בּאמצעֵי-החינוּך הפּעיל בּיוֹתר למהפכה.

אוּלם בּתנוּעה הציוֹנית מצוּיוֹת היוּ וּמצוּיוֹת גם עתה מגמוֹת שבּהן חָיוּ וחיוֹת, אם בּהכּרה ואם בּהכּרה-למחצה, הרגשת ההכרח המוּחלט של התעוֹררוּת הרצוֹן ושל גילוּי הרצוֹן אשר לעם ישׂראל, ההוֹדיה בּמעשׂה וּבּמוֹפת כּבאפשרוּיוֹת היחידוֹת לעוֹרר את הרצוֹן הזה, ההכרעה הישרה והמוּחשית. הלא מעשׂה כּזה, מעשׂה הבּילוּיים, היה, בּעצם, כּפתיחה של התנוּעה; עליית-העבוֹדה שנגלתה ונשנתה מ-1905 עד 1907, מ-1918 עד 1920, החלוּץ – כּל אלה קמוּ מכּוֹחה של הרוּח הזאת; קרוֹב להם בּיוֹתר הרוֹב שבּלגיוֹנות העבריים בּימי המלחמה. טרוּמפּלדוֹר וגוֹרדוֹן שני שמוֹת גדוֹלים הם ותל-חי הוא הסמל הגדוֹל של המגמוֹת האלה. אוּלם התנוּעה הרשמית בּיקשה תמיד להתעלם מהם, להכחישם; המשׂא-וּמתן הדיפּלוֹמטי נראה חשוּב מן הבּילוּיים; הצהרת בּלפוּר חשוּבה מעליית העבוֹדה. וּלפי שכּל המגמוֹת האלוּ לא זכוּ למנהיג אמיתי וחסרוּ רצוֹן-שמִדעת ליצוֹר בּעם ישׂראל מסוֹרת של גבוּרה, שלשלת-בּל-תינתק של מעשׂה-הגבוּרה, ושעל כּן נתעוּ לתכליוֹת מעשיוֹת והסתפקוּ בּהזדכּכוּת המוּסרית של נוֹשׂאיהן, נשארוּ כּציוּני-דרך בּוֹדדים, אוּלם חסרה ההכּרה, כּי גוֹרל-התנוּעה תלוּי בּחינוּך-העם ושחינוּך-העם לא יֵעשׂה אלא בּכוֹחוֹ של מעשׂה, בּכוֹחוֹ של מוֹפת גדוֹל, מאיר, מלהיב נפשוֹת.

ו

בּבירוּר מוּפלג מתגלית התכוּנה האינסטינקטיבית של חזיוֹנוֹת-המעשׂה המעטים של התנוּעה הציוֹנית בּזרמים הסוֹציאליסטיים וּבמה שנקרא אקטיביזם. אחד הקוֹמפּוֹנֶנטים הפּסיכוֹלוֹגיים העזים בּיוֹתר של הזרמים הציוֹנים-סוֹציאליסטיים הוּא בּלי ספק התנגדוּתה לתכוּנה הפּיכּחת-אזרחית של התנוּעה. הוּרגש, כּי תנוּעת-המוֹנים מהפּכנית גדוֹלה אין לקוֹממה בּקוּפסאוֹת מגיני דויד, בּיחס לוֹיאלי בּיוֹתר לתנאים הפּוֹליטיים והסוֹציאליים הקיימים, בּמשׂא-וּמתן דיפּלוֹמטי, בּמכירת מניוֹת-בּנק (כּמה מציינים מבּחינה זוֹ ספרי-הימים של הרצל). בּזה אפשר לעוֹרר בּסביבה בּוּרגנית-זעירה תקווֹת זוֹלוֹת התלוּיוֹת בּאיש התקיף, הנוֹשא-ונוֹתן עם מיניסטרים וּמלכים ושישׂיג היוֹם אוֹ מחר, לכל המאוּחר מחרתיים, את ארץ-ישׂראל בּשביל היהוּדים – ואמנם תקווֹת אלוּ נתעוּררו והתנוּעה נעשׂתה אמנם “דמוֹקרטית”, אוּלם קיפּחה כּל כּוח חינוּכי. הדוֹר הצעיר הרגיש, שהתכוּנה הזאת של התנוּעה סוֹף פּעוּלתה הרס התנוּעה. כּדי להשׂיג דבר-מה העלוּל לנטוֹע בּתנוּעה פּעילוּת יתירה, גבוּרה יתירה, חדוַת-מעשׂים יתירה, שתוּכל לדרוֹש מחסידיה דרישוֹת יתרוֹת, מכריעוֹת, נאחז הסוֹציאליזם בּאידיאליזם, אוּלם נקוּדת-הכּוֹבד של הזרם נעתקה לא לספירה המוּסרית-רצוֹנית אלא לספירה הסוֹציאלית-כּלכּלית. הבּוּרגנוּת כּעצלוּת-חיים, והפּיכּחוּת הסוֹלדת מקרבּן הוּחלפוּ בּבּוּרגנוּת כּמעמד סוֹציאלי וכן נתעלם המתנגד לאמיתוֹ. משהגיעה אחר כּך שעת-הצלחה לסוֹציאליזם הציוֹני עמד ותלה את ההצלחה בּתיאוֹריוֹת וּבתכניוֹת הסוֹצאיליוֹת שלוֹ. אוּלם בּאמת בּאה לוֹ הצלחתוֹ בגלל רוּחוֹ, רוּח פּעילוּת וקרבּנוֹת. מתוֹך הרגשה זוֹ לבלתי נשׂוֹא של אפס-התאמה שבּין השיטוֹת וּבין המטרוֹת, קם האקטיביזם, אלא שעיקר-מטרתוֹ נעשׂה כּיבוּש וחיזוּק של עמדוֹת פּוֹליטיוֹת לציוֹנוּת, ושיטוֹתיו טבוּע בּהן חוֹתם חיקוּיי-מֶכַני בּלבד. אוּלם בּסוֹפוֹ של דבר עיקר הבּעיה הציוֹנית אינוֹ בּכיבּוּש עמדוֹת פּוֹליטיוֹת, אלא בּכיבּוּש הרצוֹן היהוּדי; על כּן מטרת האקטיביזם, גם אם נתעלם מקוֹצר-הראִיה הפּוֹליטי שלוֹ, מטרה לקוּיה, ואפילוּ אם ההצלחה תאיר לוֹ פּנים אין בּידו לפתוֹר את הבּעיה. האקטיביזם, מתוֹך שנתעה לעמדה פּוֹליטית צרוּפה ונתפּס להשפעה הפוֹרמַלית בּלבד של דוּגמאוֹת המלחמה האירוֹפּאית, רוֹאה כּעיקר-תפקיד לעצמוֹ את ההכשרה הצבאית של הנוֹער היהוּדי, שאין קשר מוּכרח בּינה לבין התפקידים האמיתיים של המעשׂה הציוֹני, שעיקרוֹ אינוֹ בּלכידת הארץ אוֹ שחרוּרה, כּי אם בּיִשוּבה, כּשם שאינה מוּצדקת בּמסיבּוֹת ההיסטוֹריוֹת של ההתישבוּת. נמצא כּי האקטיביזם, שאף בּוֹ חיה כּדרך אינסטינקט הערכה נכוֹנה של המצב, הערכת הסכּנה הצפוּיה לתנוּעה שתתנוון לאקדֶמיה רוּחנית אוֹ למנגנוֹן איסוּפי-כּספים, – גם הוּא החטיא את דרכּוֹ.

מגמוֹת אלוּ בּתנוּעה הציוֹנית מן המוּכרח שתתנערנה – מתוֹך ההכּרה, כּי הבּעיה הציוֹנית היא בּמידה יתירה מכּל שאר תנוּעוֹת השחרוּר, לא בּעיה סוֹציאלית, לא כּלכּלית, לא ארגוּנית ולא טכנית; לא רוּחנית-תרבּוּתית, אלא הבּעיה המוּסרית של האוֹפי היהוּדי וחינוּכוֹ למעשׂה, הבּעיה של הבראת עם ישׂראל.

ז

אך צריך שיהא מחוּור לנוּ, כּי החינוּך ךהזה לא יֵעשׂה בּבת אחת. כּכל שאנוֹ מעמיקים להבין לחסרוֹן-ההכשרה של היהוּדים עתה, כּכל שאנוּ משׂכּילים לתפּוֹס את בּעיית-הרצוֹן כּבּעיה הציוֹנית המכרעת, אנוּ מרבּים להבין, כּי המעשׂה שלפנינוּ הוּא לאין שיעוּר, כּי דבר-החינוּך יאריך ימים, אוּלי דוֹרוֹת, וידרוֹש רוֹב קרבּנוֹת. אך, חלילה, לעשׂוֹת את החינוּך כּסתירה לדרישוֹת השעה. מכּאן מאלצוֹת אוֹתנוּ, כּאמוּר, המסיבּוֹת הפּוֹליטיוֹת לסייע בּכל מאמצי-כּוֹחנוּ לבנין ארץ-ישׂראל; מכּאן הגענו לכלל-הכּרה כּי הבּנין הכּלכּלי הזה, גם בּמימוּן טוֹב יוֹתר, אינוֹ עדיין פּתרוֹן ממַצה של המשבּר הציוֹני; כּי הפּתרוֹן הזה לא יבוֹא אלא עם חינוּכוֹ של עם ישׂראל. מכּאן אנו למדים, כּי התנוּעה צריכה חלוּקת-עבוֹדה מסוּימת. לא הכּל יכוֹלים ולא הכּל רשאים להיוֹת עוֹשׂי-נפשוֹת לקרן היסוֹד וּפקידים ציוֹניים. ההתפּתחוּת של ההסתדרוּת הציוֹנית נוֹטה בּזמן האחרוֹן לעשׂוֹת את ההסתדרוּת, על מוֹסדוֹתיה שיצרה אוֹ שהיא מחוּבּרת להם – הקרן-הקיימת, קרן-היסוֹד, הבּנקים, הסוֹכנוּת היהוּדית – כּכלי-שרת של בּנין ארץ-ישׂראל; כּמרכּז וכקפיץ של המחנה הגדוֹל למען ארץ-ישׂראל. ההתפּתחוּת הזאת היא נוֹרמלית וראוּי לקדמה בּברכה, בּמידה שנראה כּי ההסתדרוּת הציוֹנית אינה מסוּגלה לבנוֹת בּעצמה את ארץ-ישׂראל וּבמידה שהמחנה למען ארץ-ישׂראל לא ימצא בּקרבּוֹ, בּלי הכּוֹח הממריץ, את ההתמדה לקיוּם העבוֹדה הקשה. אוּלם ראינוּ, כּי אוּלי מתמצה בּזה תפקידה של ההסתדרוּת הציוֹנית אוּלם לא תפקידה של הציוֹנוּת. שעל כּן חייב לקוּם ליד ההסתדרוּת הציוֹנית כּוֹח אחר, שתפקידוֹ חינוּכוֹ הישר של עם ישׂראל. צריך שמתוֹך המיעוּט הציוֹני יבָּדל מיעוּט חדש וּבכללוֹ – הגדוֹלים בּכוֹח ההתמדה, קבּלת העוֹל, המסירוּת, המיעוט לפְנים ממיעוּט חייב להיות חלוּץ עם ישׂראל.

והנה נגיע בּנפשנוּ, כּי החלוּץ הזה קם ויכּון. מה תפקיד יוּטל עליו, מה רוּח אשר תחַיה את פּעלוֹ?

בּרוּר, כּי העבוֹדה הרוּחנית, כּל הנסיוֹן המעשׂי של התנוּעה הציוֹנית, יסָפגוּ ויעוּכּלוּ בּמיעוּט הפּעיל, שנקרא לוֹ לשם הקיצוּר בּשם “בּרית”. הזרמים הרוּחניים, שפּעלוּ בּציוֹנוּת בעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת, המשבּר שעבר על אירוֹפּה, אין להתעלם מהם – חוָיה היא חוָיה. צריך שהבּרית תהא בּה ההכּרה, כּי התנוּעה הציוֹנית לא תיתכן בּלתי אם כּתנוּעה אנוֹשית-מחַדשת, מהפּכה – אילוּלי היראה מפּני המלים, צריך היה לוֹמר למישרים – כּתנועה דתית, שתכליתה חידוּש התקוּמה של עם ישׂראל בּארץ תוֹלדוֹתיו, שיוּכל בּדרך היחידה שהיא בּאפשר לכבּוֹש את מקוֹמוֹ בּתנוּעת השחרוּר והגאוּלה האנוֹשית. וכך צריך שתהא בּה ההכּרה, כּי התנוּעה המתחדשת הזאת לא תיתכן בּלתי אם עם ישׂראל יעמיד את עצמוֹ על דרכי העבוֹדה היוֹצרת ויחדל מדרכּוֹ בּעבר, דרך התיווּכים, המסחר, הסרסרוּת והכּספים. ואף צריך שתהא בּה ההכּרה, כּי כּל מהפּכה היא חידוּש, החיאה של נכס, שהאיר לפנים אך עתה נתעמעם; עד אשר נחלת ישׂראל תשוּב לכוֹחה הדינמי; אם לא הצוּרוֹת והתוֹכן של ההתחדשוּת היהוּדית, הרי רוּחה חבוּי בּעבַר-ישׂראל. וכן חוֹבה על הבּרית שתכּיר בּמסגרת הממשית, שבּתוֹכה תתקיים המהפּכה היהוּדית – ההתישבוּת הלאוּמית בּארץ-ישׂראל; שעל כּן צריך שיהיוּ כּזרים לוֹ עיקרי הרעיוֹנוֹת של האקטיביזם המתכּחש למסגרת הממשית הזוֹ, הנתוּנה בּידי ההיסטוֹריה, הלא היא מסגרת העבוֹדה העברית, אשר תפיסתוֹ בּענין אידיאת-המעשׂה היא מֶכַנית בּיוֹתר; צריך שצוּרוֹת-עבוֹדתוֹ יתאימוּ למציאוּת הנתוּנה בּידי ההיסטוֹריה.

אך לא כּאן קוי-ההֶפרד שבּין הבּרית ובין הזרמים הקיימים. בּתנוּעה הציוֹנית, מבּחינה אידיאוֹלוֹגית, אין בּידי הבּרית כּל חידוֹש. ראשית-ההפרד נעוּצה בּהערכת השעה הזאת, הנראית לה לברית כּשעת-פּוּרענוּת ממש; בּהוֹדיה, כּי עם ישׂראל לא נענה לאפשרוּת שניתנה לוֹ בּמידה שהצריכה הצלחת המפעל; בּהוֹדיה כּי הסיבּוֹת האמיתיוֹת של רפיוֹן-התנוּעה אינן מחוּצה לה אלא בּתוך התנוּעה עצמה והסיבּוֹת האלוּ הן בּראש וראשוֹנה בּחסרון חינוּך-רצוֹן של עם ישׂראל, בּיחוּד של המיעוּט החלוּצי שבּוֹ. חינוּך זה לא יתקיים לא בּמאמרים ולא בּנאוּמים ולא בּכיבּוּש עמדוֹת פּוּליטיוֹת-ציוֹניוֹת בּלבד. מה שעלוּל בּיוֹתר לסייע לחינוּך הזה, זוֹהי התישבוּת גדלה והוֹלכת; אם גם היא לא תדע להשׂיג את התכלית האמיתית – העלאת רצוֹן ארץ-ישׂראל בּעם ישׂראל – אם תיבּנה כּולה על מימוּנה מצד החוּגים שאינם מעוּנינים בּה ענין של ממש. העבוֹדה הרוּחנית וההתישבוּת התכניתית המפוּכּחת (נקרא אוֹתה כּך) הם כּלי-עזר רבּי-ערך לחינוּך, אוּלם כּלי-השרת הריבּוֹני הוּא המעשׂה הישר, המוֹפת, חיי-גבוּרה של מיעוּט, הממשיך בּמפעלוֹ בּמשמעת, בּהקרבה, בּהתמדה, עד שהמוֹן-העם הרב ילך בּעקבוֹת חלוּציו.

וכך נעתק מרכּז-העבוֹדה. האוֹיב העיקרי אינוֹ עוֹד האדמיניסטרציה הארצישׂראלית, הספרים הלבנים, הערבים, חוֹסר הכשרה ארגוּנית-טכנית של ההסתדרוּת הציוֹנית; אפילוּ לא בּוֹרוּת היהוּדים בּמצבם האמיתי, התנכּרוּתם לנדנדוּתה של הגוֹלה וּפוּרענוּיוֹת הגוֹלה; האוֹיב אינוֹ אפילוּ ההתבּוֹללוּת. האוֹיב הראשי זוֹהי הפּסיביוּת, הדוֹגמַטיוּת, חיוּך הספקנוּת, האירוֹניה הזוֹלה, הפרזיאוֹלוֹגיה, המהיכא-תיתיוּת, האמוּנה כּי הכּל יבוֹא מעצמוֹ על מקוֹמוֹ בּשלוֹם, הנוֹחיוּת, הודאוּת, כּי “העם החמוּש” עשׂה בּתרוּמוֹת-כּסף שלוֹ את שלוֹ. לאמוֹר, האוֹיב אינוֹ מחוּץ, כּי אם בּתוֹך היהדוּת וּלעתים קרוֹבוֹת למדי בּתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית.

“יודה”, 1924.

---

כּליוֹנה של ההתבּוֹללוּת

מאת

משה בילינסון

א

בּקיץ שנת 1920 ישבוּ שני סוֹפרים רוּסיים, שמשוּם מזג-רוּחם וּמשוּם דעוֹתיהם בּמדיניוּת וּבחברה נשארוּ זרים למהפּכת אוֹקטוֹבּר, בּחדר של בּית-ההבראה “לעוֹבדי המדע והספרוּת” בּמוֹסקבה ונתגלע בּיניהם פּוּלמוֹס מרוּבּה וּממוּשך וסוֹפם, שאף שהיוּ סמוּכים זה לזה בּמקוֹם, פּתחוּ בּחליפת מכתבים. הוֹסיפוּ לדבּר ולעבוֹד יחדיו, אוּלם לפי שענינם היה ענין של כּוֹבד-ראש ושל חוָיה אמיתית, היתה חליפת-המכתבים פוֹרה יוֹתר. וכן נצמח להם ספר קטן וּמיוּחד בּמינוֹ “חליפת-מכתבים משתי זויוֹת”. מחבּרי המכתבים הם ויַצ’סלב איבַנוֹב, ממוּבהקי המשוֹררים הרוּסים בּימינוּ, שנוֹהגים לציינוֹ כּ“משוֹרר פילוֹסוֹף” וּמ.א. גֶרשֶנזוֹן, פּוּבּליציסט רוּסי ממוֹצא ישׂראל, מטוֹבי הבּקיאים (ועתה אוּלי הטוֹב שבּהם) בּתוֹלדוֹת הרוּח הרוּסית בּראשית המאה התשע-עשׂרה, שגילה בּעבוֹדוֹתיו שרוּבּן כּכוּלן יסוֹדיוֹת, על צֵ’דֵיֶב, הדקבּריסטים וּזמנוֹ של פּוּשקין, הבנה עמוּקה לנפש המשׂכּיל הרוּסי לפני מאה שנה. בּחיים הרוּסיים עתה עמידתוֹ שלוֹ, כּעמידת איבנוֹב, בּאגף הליבּרלי-ימני; כּפילוֹסוֹף הוּא ניאוֹ-קנטיאני וּתכוּנה המציינת אוֹתוֹ בּיוֹתר היא שהוּא לוֹחם נלבּב לזרם הסלַבוֹפילי; לידתוֹ בּבית יהוּדים אדוּקים בּמצווֹת ואף חינוּכוֹ על דרך היהדוּת; אוּלם בּכתביו (כּפי שדעתי מגעת, שלא כּל כּתביו ידוּעים לי) לא היה, עד הזמן האחרוֹן, מיחד את הדיבּוּר על היהדוּת. פּעוּלתוֹ שלטה בּה דביקוּת ללא מצרים בּתרבּוּת הרוּסית, סגוּלה מפליאה לקלוֹט ערכיה וּלהיקלט בּהם. אמנם, בּשנת 1917 כּתב הקדמה קצרה לאנתוֹלוֹגיה של משוֹררים עברים בּתרגוּם רוּסי וּבה הגה את תמיהתוֹ על הפּריחה המפתעת של כּוֹח-היצירה היהוּדי, שמקוֹרוֹ כּאילוּ יבש – וחסל. לאמוֹר, לפנינוּ יהוּדי מתבּוֹלל בּתכלית אלא שסוּגוֹ טהוֹר וישר בּיוֹתר. איבנוֹב וגרשנזוֹן מריבים על חשיבוּתה ותפקידה של תרבּוּת, לא מצב פּעוּלתה החיצוֹנית, אלא מצד ערכּה כּחוָיה פּנימית. מריבת-דברים שהיא בּרוּסיה עתה, בּיחוּד לפי העמדה הפּוֹליטית של שני הסוֹפרים, ודאי אקטוּאלית בּיוֹתר. ניכּר, שני הכּוֹתבים שאלוּ אוֹתה שאלה עצמה: האם ראוּי היה להעמיק חקר, להילָחם, להתיסר, כּדי שנראה את ערכי התרבּוּת, גדוֹלי המִפעלוֹת של רוּח האדם ולבּו והם מתקעקעים והוֹלכים כּבנין קלפים וּמוּשלכים כּכלי אין חפץ בּוֹ? התשוּבוֹת של שניהם – הסתירה שבּהן ללא גשר: בּשעה שאיבנוֹב משיב תשוּבתוֹ בּודאוּת גמוּרה, מתוֹך השתרשוּת עמוּקה, כּשהוּא ושרשוֹ כּחטיבה אחת, וּמתוֹך הרגשה של חיבּוּר-עוֹלם שבּין ערכי התרבּוּת וּבין מהוּתוֹ הפּנימית ואמירתוֹ בּבירוּר וּבלא לב ולב “הן!”, הרי תשוּבת גרשנזוֹן תחילתה היסוּסים וסוֹפה אף היא ודאוּת של אמירה בּלא לב ולב: “לאו!” מה שהאנוֹשוּת כּבשה עד עתה, מה שהוּא, גרשנזוֹן, עד שעת המשבּר האחרוֹן, הרגיש לכאוֹרה בּעמקוּת וּבאמיתיוּת כּל כּך, שוּב אינוֹ בּעיניו אלא הפשטה מדרכדכת. הוּא חוֹלם על האפשרוּת “להיפּטר מזֵכר כּל הדתוֹת והשיטוֹת הפילוֹסוֹפיוֹת האלה, מזכר המדעים והאמנוּיוֹת, ולשוּב אל האדם הערוֹם, הקל והשׂמח”. הוּא נלאה מנשׂוֹא את כּוֹבד הדעת הממיתה, הוּא נלאה ממוֹרשת העבר, נסיוֹנם של הדוֹרוֹת שוּב אינוֹ אוֹמר לוֹ ולא כלוּם, הוּא צמֵא לנסיוֹנוֹ שלוֹ עצמוֹ, ואך לחוֹפש-הרוּח הזה, לרעננוּת הרוּח. לשוא יגן איבנוֹב בּרוֹב הוֹכחוֹת על התרבּוּת הנתקפת, לשוא יאמר לגרשנזוֹן, כּי “התרבּוּת, לפי מוּבנה האמיתי, אינה שׂדה-חרבוֹת. יש בּה מה שהוּא קדוֹש בּאמת: היא לא בּלבד זכּרוֹן של דמוּת-האבוֹת הפּנימית והחיצוֹנית החוֹלפת אלא גם של האיניציאציוֹת (הקידוּשים) שנכבּשוּ בּידם. הזכּרוֹן החי והנצחי שאינוֹ מת גם בּאלה המצטרפים לאיניציאציוֹת האלה… מכּאן שהתרבּוּת היא לא בּלבד סטטית, אלא גם דינַמית. כּי הזכּרוֹן, השוֹלט בּה, מַקנה לעוֹבדיו האמיתיים את האיניציאציוֹת של אבוֹתיהם וּמתוֹך שהוּא מחַדשן בּתוֹכן הוּא נוֹתן בּהן את הכּוֹח לקבּלה חדשה, לראשית חדשה”.

גרשנזוֹן מוֹדה בּגלוּי, שאין הוּא מרגיש בּזכּרוֹן כּזה. “גילוּיי-האמת, שנגלוּ לאבוֹת כּחנוּטים הם, מיני פֶטיש, ושוּב אינם משַקעים עצמם בנפש כּתֶסֶס הוֹרס-מיטיב וּמַפרה, אלא סוֹתמים מלמעלה בּצרוֹרי-שוֹהם ובמפּוֹלת אידיאוֹת מפוֹררוֹת… האיניציאציוֹת של האבוֹת מאוּבּנוֹת הן, ערכים עריצים הן…” הוּא, שקיפח את זכרוֹנוֹ, נוֹזף בּאיבנוֹב על שוּם שהוּא נוֹהג בּהיסטוֹריה “יראת-כּבוֹד של בּן לאביו”, כּשאמר לוֹ בּגלוּי: “מי שאין בּוֹ זכרוֹן-קרבתוֹ, הוּא עֶבד בּוֹרח אוֹ משוּחרר ולא בּן-חוֹרין מלידה. התרבּוּת היא פּוּלחן האבוֹת וּתחיית האבוֹת”. אין הוּא יוֹדע לבאר דרכּוֹ של משבּר זה בּגרשנזוֹן; איבנוֹב מציינוֹ כּדיקַדָנטיוּת וּמקטרג על הזכּרוֹן המת שקיפּח את כּוֹחוֹ האיניציאטיבי ושאינוֹ יכוֹל להצטרף לאיניציאציוֹת של האבוֹת. בּיתר בּירוּר אתה לָמד על מערכי נפשוֹ של גרשנזוֹן מתוֹך מכתבוֹ האחרוֹן, המסיים את חליפת המכתבים: “חיי הם כּהוָיה מפוּצלת וּמיוּחדת בּמינה. מילדוּתי אני קרוֹב לתרבּוּת אירוֹפּית, רוּחה נקלט בּמעמקי, ולא זוֹ בּלבד שאני מרגיש עצמי בּה כּבן בּית, אלא שאני אוֹהב בּאמת דברים הרבּה שבּה… אני בּן-בּית בּסביבת התרבּוּת, אני מתוַכּח בעֵרוּת עם ידידים על נוֹשׂאי תרבּוּת, אני מרגיש ענין של ממש בּנוֹשׂאים אלוּ וּבשיטוֹת דיוּנם. כּאן אנחנוּ תמימי-דעים: יש לנוּ פּוּלחן משוּתף של עבוֹדת הרוּח, מנהגים משוּתפים, לשוֹן משוּתפת. כּך חיי, חיי-הקיץ. אוּלם בּעוֹמק הכּרתי אני חי חוָיה אחרת, זה שנים שמדבּר בּי, בּעקשנוּת וּללא הפוּגוֹת, קול רב-תעלוּמה: זאת היא, לא זאת היא. איזה רצון אחר שבּי כּוֹבש עצמוֹ בּכיסוּפים מעם התרבּוּת, מכּל הנעשׂה והנאמר מסביבי. השממוֹן אוֹכל בּוֹ, למוֹתר לוֹ כּל זה הנראה לוֹ כּמלחמת שדים תוֹעי-מדבּר; הוּא יוֹדע את ה’אני' האמיתי שלי, אני חי כּזר, שעשׂה עצמוֹ בּן-בּית בּארץ זרה. אני אהוּב על התוֹשבים, אני עצמי אוֹהבם, אני עוֹבד לטוֹבתם, בּצרתם לי צר וּשׂשׂוֹני שׂשׂוֹן מוֹלדתי… איה מוֹלדתי? אנכי לא אראנה, אמוּת בארץ נכר. לרגעים אני נכסף אליה בתאוַת נפש… אתה, ידידי, בּמוֹלדת אתה, לבּך בּאשר בּיתך, שמיך מעל הארץ הזאת, מוֹלדתנוּ המשוּתפת. ועל כּן אאמין, כּי בּבית-האב הוּכן משכּן לשנינוּ אם כּי פּה, עלי אדמוֹת, כּל אחד משנינוּ יוֹשב בּעקשנוּת בּזוית שלוֹ ואנוּ מריבים על התרבּוּת”.

כּאן לפנינוּ כּאֵב כּן, כּבד וישר וגלוּי בּאמיתוֹ וראוּי הוּא לכל יראת-כּבוֹד. לא נפסוֹק מיד, כּי ארץ הנכר של גרשנזוֹן היא רוּסיה ו“הגלוּת” שלוֹ גלוּת-ישׂראל שלנוּ; כּאן הדברים אמוּרים בּגלוּת אחרת. ועם זאת, אתה מוֹצא בּויכוּח זה רמזים בּרוּרים כּל כּך, אפילוּ המוּנחים נוֹדעים לנוּ כּל כּך, עד שלא מדעת מתעוֹרר בּך החשד: בּנוּ הכּתוּב מדבּר! שמא יש חיבּוּר בּין הגלוּת המֶטפיסית של גרשנזוֹן והגלוּת ההיסטוֹרית שלנוּ? שני סוֹפרים רוּסיים עוֹמדים כּאן זה לעוּמת זה. לכאוֹרה עמידתם שוה; גילם שוה (שניהם כּבני חמישים); מאחוֹריהם כּכל הנכוֹן, אוֹתם חיי-תרבּוּת אינטֶנסיביים, עד שאין רשוּת לדבּר על מעמסה מיוּחדת שגרשנזוֹן חייב לשׂאת בּה; שניהם נמנים עם אוֹתוֹ מחנה פּוֹליטי וּפילוֹסוֹפי; כּאוֹתה חוָיה חיצוֹנית נוֹראה הרעימה מעליהם רעם קוֹלה, קוֹל האזהרה – מלחמת העוֹלם והמהפכה, שאינה מוּבנת בּמידה שוה. ואף על פּי שעמידתם שוה כּל כּך, הם מגיבים על חוָיה זוֹ הגבה שוֹנה בּתכלית. איבנוֹב עוֹמד, עוֹמד איתן וּבל יִמוֹט; האחר, גרשנזוֹן, מרגיש את מוֹסדי-חייו עד עתה והם מתערערים ואינוֹ מוֹצא כּל נקוּדת סמך, זוּלת “משכּן האב” שהוּא ואיבנוֹב ישוּבוּ וימצאוּ עצמם בּוֹ. שוּם אחד משני הכּוֹתבים אינוֹ אוֹמר לנוּ, על מה גרשנזוֹן דוקא בּא עד משבּר ואילוּ איבנוֹב עוֹמד בּוֹטח, כּמצבת-עד. ההבדל היחיד שבּמעמדם הוּא בּעמם. האוּמנם אך מקרה הוּא, כּי איבנוֹב הבּוֹטח הוּא רוּסי ואילוּ גרשנזוֹן “שנלאה מזכרוֹנוֹ” הוּא יהוּדי, והאוּמנם לא בּהבדל היחיד הזה אנוּ שוֹמעים את התשוּבה לשאלה, על מה בּא גרשנזוֹן דוקא עד משבּר; אנוּ, היוֹדעים, כּי אין להתגבּר על הגלוּת המֶטפיסית אלא בּדרך השחרוּר מן הגלוּת ההיסטוֹרית?

בּיסוֹדוֹ של דבר הרי העיקר הוּא בּמה שאיבנוֹב מרגיש את התרבּוּת, שהיא הנוֹשׂא להתקפוֹתיו של גרשנזוֹן, כּתרבּוּת שלוֹ עצמוֹ, כּענין אישי, כּענין של חוָיה, כּזכּרוֹן נצחי וחי שהיה לוֹ לא בּלבד בּחינת ערכים שבּמסוֹרת אלא גם בּחינת מקוֹרוֹת-חיים לפעוּלתוֹ הרוּחנית האינדיבידוּאלית העצמית; ואילוּ גרשנזוֹן מרגיש בּתרבּוּת הזוֹ משהוּ מת וּממית, שאינוֹ נחשב בּחייו האישיים ולא כלוּם. התרבּוּת האירוֹפּית, בּיחוּד הרוּסית, היא לוֹ לרוּסי דבר הקרוֹב בּיוֹתר, שהוּא חי אוֹתוֹ עד עוּמקוֹ, הוּא שוֹמע בּה בּבירוּר את קוֹל אבוֹת-אבוֹתיו שלוֹ ועל כּן הוּא כּה בּוֹטח, אוֹרגני, מוּשרש בּמעמקים. אוּלם ליהוּדי הוּא דבר הנקנה בּלימוּד. לא אבוֹת-האבוֹת שלוֹ יצרוּ את הערכים האלה; על כּן די לה לפוּרענוּת סוֹציאלית אוֹ פּוֹליטית שתבוֹא וּתגלה את כּל הריקנוּת של הוָיתוֹ הרוּחנית וּתעוֹרר בּוֹ את הכּיסוּפים הטרגיים לשחרוּר מעם כּל אוֹתה “מפּוֹלת”, הכּיסוּפים לחייו העצמיים האישיים שלוֹ. הכּוֹתבים עצמם מדקדקים כּל כּך בּתיאוּר מחלתו של גרשנזוֹן, שהדיאגנוֹזה כּאילוּ נקבּעת מאליה. זוֹ היתה אוֹתה מחלה יהוּדית עצמה, שבּוּבּר הגדירה כּסכסוּך היהוּדי שבּין הדם והסביבה: “בּמקוֹם שניתנת הסיטוּאציה הטבעית, האוֹבּיֶקטיבית, של היחיד בּיחסוֹ לעם, עוֹברים חייו בּהרמוֹניה וּבגידוּל בטוּח; בּמקוֹם שאין היא ניתנת, הרי היחיד, כּל מה שהכּרתוֹ וישרוֹ מרוּבּים יוֹתר, כּל מה שדרישת ההחלטיוּת והבּירוּר מעצמוֹ מרוּבּה יוֹתר, הוּא נפתל בּסכסוּך עמוֹק יוֹתר, והוּא נדרש יוֹתר, כּבאפס בּרירה, להכריע ולבחוֹר בּין עוֹלם הסביבה וּבין עוֹלם הפּנים, בּין עוֹלם הרשמים וּבין עוֹלם הסוּבּסטַנציה, בּין האוירה וּבין הדם, בּין זכּרון כּברת-חייו וּבין זכרוֹן אלפי שנים…” בּיוֹדעים אוֹ בּלא יוֹדעים נתוּן גם גרשנזוֹן בּסכסוּך זה. וענינוֹ חשוּב בּעינינוּ בּיוֹתר משוּם שהוּא, כּאמוּר, אחד הסוֹפרים היהוּדיים-רוּסיים המעטים, שעלתה בּידוֹ, לפי דעת רבּים, בשלימוּת לחדוֹר לנפש האדם הרוּסי וּלהיקלט בּערכים רוּסיים. לאמוֹר, ללא הוֹעיל היא התעסקוּת מוּפלגת, ויהא בּשקידה וּבהבנה עמוּקה בּיוֹתר, בּצֵ’דֵיֶב והדֶקבּריסטים, ללא הוֹעיל היא חסידוּת סלַבוֹפילית מוּפלגת. בּבוֹא רגע של התמוֹטטוּת, מתבּרר בּכל זאת, כּי צ’דיֶב וּפּוּשקין היוּ אמנם אבוֹת-אבוֹתיו של איבנוֹב, אוּלם לא של גרשנזוֹן.

ב

האוּמנם בּאמת אין הכּרתוֹ של גרשנזוֹן מַבחינה בּדגש היהוּדי שבּסכסוּך הזה? על כּל פּנים בּ“חליפת המכתבים” אין הדיבּוּר מתגלגל על כּך; גם בּפעוּלתוֹ הספרוּתית הקוֹדמת לא נזדמנה לי, כּאמוּר, רמיזה על היהדוּת, שתהא ראוּיה להזכּיר. ועף כל פי כן: “היסוֹד היהוּדי הוּא בּל ימוֹט - - . עם ישׂראל אפשר שימוֹג בּעוֹלם ללא שארית… – רוּח-היהדוּת אך תתחזק בּזה. פיליטוֹניסט יהוּדי מוינא, סרסוּר הבּוּרסה מפּטרבוּרג, יהוּדי – סוֹחר, שׂחקן, פּרוֹפסוֹר, - מה להם וליהדוּת, בּיחוּד בּדוֹר השלישי אוֹ הרביעי של הטמיעה? דוֹמה כּאילוּ עד מוֹח-עצמוֹתיהם הם קלוּטים רוּח קוֹסמוֹפּוֹליטית אוֹ, לכל המוּטב, רוּח התרבּוּת המקוֹמית: כּמוֹהם כּאחרים מאמינים בּאוֹתם הענינים עצמם, אוֹהבים אוֹתם הענינים עצמם. אוּלם התנחם: הם אוֹהבים דברים שוים אך אין אהבתם שוה. הם נוֹטלים אמוּנה, רעיוֹנוֹת וטעם של זרים – ראשית משוּם שהחיים דבר שבּנוֹתן טעם ויהא גם דרך האוֹנאה העצמית בּטעם מדוּמה; ושנית משוּם שההתערטלוּת של הרוּח היהוּדי, שהתחילה בּהם, היא כּמפלצת לעוֹלם. צריך בּדרך מן הדרכים לכסוֹת את מערוּמי הרוּח. אין הם רמאים. אדרבּא, אין לך גרים ישרים וחרוּצים מהם. אמנם, יש בּהם המשאלה הסוֹערת, שיוּכלוּ להאמין בּמישרים בּאלוֹהי-נכר, כּדרך האמוּנה שהם רוֹאים אוֹתה בּתוֹשבים; כּי אמוּנה כּזאת בּלבד, המכוונת בּדרך אבטוֹמטית את התוֹדעה, מזרזת את הפעוּלה כּהלכה. אוּלם האמוּנה היא כּילד: בּתמצית הדם אוֹהבת אוֹתוֹ רק הנפש שילדה אוֹתוֹ בּעצבוֹנה; לכל נפש אחרת הוּא ערך, כּלוֹמר דבר חיצוֹני, שההערכה חלה עליו ממילא. כּך דוקא חייהם של יהוּדים, שהתנכּרוּ ליהדוּתם. הם מתאמצים לאהוֹב את אשר מפרנס את עוֹלם התרבּוּת בּימינוּ: אמוּנה פּוֹזיטיבסטית, פילוֹסוֹפיה, מדע, אֶסתֶטיקה, דמוֹקרטיה פּוֹליטית וסוֹציאליזם. הם מעמידים פּנים כאילו הם כּבר אוֹהבים כּל אלה, אוֹהבים בּאמת, וֹמתאמצים שהם עצמם יאמינוּ בּכך. אוּלם אלה הם רק ילדים מאוּמצים, לא בּשׂר מבּשׂר רוּחם. ריקנוּת היא בּלבּם וּבהירוּת יתירה בּראשם. מאחוֹרי פּעוּלתם רבּת-ההמוּלה בּסביבה הזרה, מאחוֹרי חיצוֹניוּתם הבּוֹטחת בּעצמה, שהיא לפעמים נינוֹחה מעצמה, מסתתר אפס-מנוּחה לא בּרוּר; מרצם שאינוֹ יוֹדע מרגוֹע לא בּא משפע הנפש כּי אם מרעבוֹנם; אלילת הזעם, אימה לא מוּדעת, אימת ריקניוּת רוֹדפתם”.

פּסק-דין קטלני זה על ההתבּוֹללוֹת לא יצא מפּי ציוֹני אוֹ יהוּדי לאוּמי, שאפשר לקטרג עליו כּעל רוֹאה-שחוֹרוֹת; זהוּ סך-הכּל לחיי-עבוֹדה ארוּכּים של יהוּדי טיפּוּסי מיהוּדי ההתבּוֹללוּת, שפּעל ויצר עשׂרוֹת שנים בּשׂדוֹת זרים, ששמוֹ “גוֹרלות עם ישׂראל” ושיצא לאוֹר אֵילוּ חדשים לאחר “חליפת המכתבים”.

הנוֹטל את הקוּנטרס בּידוֹ מתפּתה ממילא למחשבה: “הרמן כּהן הרוּסי”, אוּלם זוֹ היא מסכת אחרת לגמרי. אם גרשנזוֹן וכהן משוּתפת להם, בּהערכת הבּעיה היהוּדית, העמדה השלילית לציוּנוֹת וּבעמדה הזוֹ משוּתפים להם אֵילו ארגוּמֶנטים, הרי גרשנזוֹן מצטיין בתפיסה אינטימית יוֹתר של הבּעיה, בּיתר עוֹז וּביתר מַסקניוּת. אם כּהן הוּא כּוֹתרת, ואוּלי גוּלת-כּוֹתרת של ההתבּוֹללוּת, הרי גרשנזוֹן הוא דבּרה האחרוֹן. ראינוּ את הערכת-ההתבּוֹללוּת שלוֹ. הוא נתוּן בהתבּוֹללוּת בּפעוּלתוֹ רבּת-השנים, אף על פּי כן הוּא מתאמץ להבּיט בּפני האמת בּשקידה, בּעמל, בּמסירוּת. הציטטה נלקחה מעם הקוּנטרס של אוֹתוֹ מ.א. גרשנזוֹן, בּלא מוֹרך ועין בּעין והוּא מקיים גם מידה של אוֹבּיֶטיביוּת בּהערכת המתנגד. כּשהוּא מבקר את הציוֹנוּת (כּמחצית המחבּרת הוּקדשה לביקוֹרת זוֹ) הריהוּ שוֹקד לכתוֹב כּך, שלא יגלוּ בּדבריו פּנים שלא כּהלכה: “לפי הרגשתי האישית איני אוֹיב הציוֹנוּת; אדרבּא: היא נוֹגעת בּלבּי בּכנוּת, התלהבוּת, מסירוּת ללא גבוּל לאידיאל… מי עינים לוֹ ולא יראה עד מה חי בּתנוּעה הזאת הצער של עם ישׂראל, קוׁצר-הרוּח להקימוֹ לחיים חדשים… אני לא זר, לא מתבּוֹנן”. וכן הוא מוֹדה בּגוֹדל-נצחוֹנוֹ של הרעיוֹן הציוֹני: “הדוֹקטרינה של ההתבּוֹללוּת, התוֹרוֹת על התעוּדה הדתית אוֹ התרבּוּתית רוּחנית של עם ישׂראל, כּילוּ את ימיהם הקצרים ושוּב אין הן עוֹשׂוֹת נפשוֹת. כּל אלה ניגפוּ מפּני התנוּעה הציוֹנית הגדוֹלה”. וכן יש בּזה הוֹדיה ללא-תנאי בּתכוּנה הלאוּמית של עם ישׂראל ונמצא, שכּל מחלוֹקת-מושׂגים מסוּלקת מלכתחילה. אכן, לא דבר-מוּשׂגים בּלבד היא דבר המחבּרת הקטנה הזאת.

שוּרת-הבּיקוֹרת, שגרשנזוֹן מוֹתחה על הציוֹנוּת, ענינה לנוּ אינוֹ רב בּיוֹתר. בּיקוֹרת כּזאת שמענוּ לפרקים מצוּיים למדי. ציוֹנוּת שהוּתקנה כּבידים, שקנתה בּמשיכה מעִם עמי אירוֹפּה את המוּשג הטֶריטוֹריאלי של אוּמה ושעל כּן היא שטחית, פּוֹזיטיביסטית, זרה לרוּח ישׂראל, עוֹינת לדתיוּת ישׂראל, אינה מבינה והיא שוֹללת את עבַר-הגלוּת של עם ישׂראל, ערוּמה מכּל מֶטפיסיקה של תוֹלדוֹת ישׂראל, וּלכל לראש היא לאוּמנית ועל כּן מלאה חטאים כּרימון, כּאירוֹפּה כּוּלה בּת המאה התשע-עשׂרה והעשׂרים. בּאמת, אין התמוּנה הזאת אלא קריקטוּרה של התנוּעה הציוֹנית. בּביקוֹרת הזאת, שכּכל שהיא נסמכת על תכנה הממשי של התיאוֹריה הציוֹנית, היא מביאה בּכוָנה בּמנין רק את הציוֹנוּת הפּרימיטיבית של השנים הראשוֹנוֹת לתנוּעה הפּוֹליטת, מתארת את הציוֹנים כּקבוּצה מבוּדדת של אינטֶלקטוּאלים הזרים לעם ושהצלחתם לא בּאה אלא בּשביל שהראוּ ליהדוּת את הדרך הקלה בּיוֹתר – בּביקוֹרת זוֹ, כּבכל בּיקוֹרת, יש משהוּ מן האמת, שראוּי לה לציוֹנוּת שתתן דעתה עליו. אוּלם בּרוּבּה אין היא נוֹגעת לנוּ עתה, לאחר ההתפתחוּת של הרעיוֹן הציוֹני בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת. רק בּנקוּדה אחת נבדל גרשנזוֹן ממבקרים אחרים. וּמן הנכוֹן להדגישה. בּבוֹא גרשנזוֹן להאשים את הציוֹנוּת בּמגמוֹת לאוּמניוֹת, הוּא מאשימה משוּם טעמים אנוֹשיים כּלליים: “הלאוּמיוּת המוּדעת, מן המוּכרח שהיא אכזרית וּבלתי אנוֹשית: אני מאשים את הציוֹנוּת, כּי מתוֹך שהיא מוֹדה בּעיקרוֹן הארוּר של הלאוּמיות היא מוֹסיפה לוֹ חיזוּק… גם הלאוּמיוּת היהוּדית תשקוֹד על טהרתה, תבּיט בּחשד על כּל סביביה ותבנה חיץ לפנים מחיץ”. אוּלם, שלא כּדרך אוּניברסַליסטים אחרים, שוּב לא יֵאָמר בּאזני היהוּדים: אם תישארוּ מפוּזרים וּמפוֹררים ותתנוּ ידכם להשלמת העוֹלם, תיפּתר גם שאלתכם. ניכּר, אין בּוֹ עוֹד מן האשלָיוֹת האלה, והוּא אוֹמר בּפירוּש: רע לכםף רע מאד, אף יֶרע לכם בּיוֹתר וּגזירה היא. והוּא נלחם בּציוֹנוּת, כּי הציוֹנים אינם מבקשים גוֹרל אינדיבידוּאלי נעלה בּשביל היהדוּת, אלא כּנוּסח כּל טוּב סלה… היהדוּת היא עד עתה, בּזכוּת יִחוּד-דמוּתה וגוֹרלה, האריסטוֹקרַט שבּעמים; הציוֹנוּת מבקשת לעשׂוֹתוֹ בּוּרגני זעיר, להיוֹתוֹ כּאחרים… אוּלם היהדוּת חייבת להאזין לקוֹל רוּחה רב-הרזים ולא לכללי-התבוּנה התפֵלים. אכן, האוֹשר ואף החוֹפש אינם היקר שבּקניני העוֹלם הזה, יש קנינים נעלים ממנוּ, ואף אם אין היד יכוֹלה למשמש בּהם… הציוֹנוּת היא כּחש בּאידיאה של העם הנבחר ועל כּן בּגידה בּיהדוּת ההיסטוֹרית… לא אמיר את הבּחירה של עם-הסגוּלה בּנזיד-עדשים של לאוּמיוּת טריטוֹריאלית… עמי אוּמלל, נרדף, מפוּזר, אוּלם בּגלל זאת איננוּ רע מאחרים, ונהפוֹך הוּא: גוֹרלוֹ הוּא יפה כּל כּך, משוּם שהוּא מיוּחד כּל כּך".

אפשר ונשיב לוֹ לגרשנזוֹן, כּי בּאמת לא הציוֹנוּת היא שבּגדה אלא הפיזוּר הוּא שבּגד בּאידיאה של העם הנבחר; כּי קיבּוּץ הגלוּיוֹת הוּא נחת-אב מוּכרחת להתפּתחוּת המיוּחדת של היהדוּת; כּי דוקא פּה, בּגוֹלה, נהיוּ היהוּדים “בּוּרגנים זעירים מאחרים”; כּי האריסטוֹקרַטיה היהוּדית של הפּיזוּר עתה, כּפי שגרשנזוֹן עצמוֹ מתארה, היא עלוּבה בּיוֹתר: כּי ארץ-ישׂראל היהוּדית, אף כּיוֹם הזה היא לא ממלכת הבּוּרגנוּת הזעירה אלא ממלכת העבוֹדה היוֹצרת וּגבוּרת הקרבּן ועוֹד ידה נטוּיה; כּי בּנין ארץ-ישׂראל נעשה בּמאמצים הקשים בּיוֹתר, וכמעט שאין למצוֹא כּחזיוֹן המיוּחד הזה בּתוֹלדוֹת העוֹלם. אוּלם לא בּיקוֹרת הציוֹנוּת של גרשנזוֹן, אלא ההנאה המיוּחדת של “הקדוֹש” המתענה על עינוּייו נראית לנוּ כּתכוּנה המציינת בּיוֹתר את הלֶך-הנפש של דֶקַדנטיוּת, כּכינוּיו של איבנוֹב; ואפילוּ לא היה בּידנו להשיב על בּיקָרתוֹ, אפילוּ לא בּטחנוּ בּהתפּתחוּת “מיוּחדת” של ארץ-ישׂראל היהוּדית, לא יכוֹלנוּ למצוֹא שׂפה משוּתפת בּינוֹ וּבינינוּ. לאמוֹר, הציוֹנוּת היתה מוּצדקת בּעינינוּ, אף אילוּ היה בּה רק מן הדחיפה האלֶמנטרית של האדם המדוּכדך בּיסוּרים וּמבקש לברוֹח מיסוּריו. כּי ילָחם איש על פּת לחמוֹ, לא יקוּם בּנוּ הכּוֹח לעצוֹר אוֹתוֹ ממלחמתוֹ, רק מהיוֹתנוּ מוֹאסים בּצחוֹקוֹ השמן של השׂבֵע; אוּלם זאת נגיד לוֹ, כּי אמנם יצדק בּבקשוֹ לשׂבּוֹע לחם, אוּלם שׂוֹבע-הלחם אינוֹ אלא הנחת-ראשית, פּתח לתעוּדתוֹ האנוֹשית. עם משוּסה כּי ילָחם לחירוּתוֹ, שׂוּמה על כּל המרגישים בּכאבוֹ וּבחרפּתוֹ, בּיתר בּירוּר: המרגישים כּי הכּאב כּאבם והחרפּה חרפתם – והלא כּזאת שמענוּ מפּי גרשנזוֹן – שלא להוֹסיף אבנים על אבני הנגף שבּדרך השחרוּר, רק מהיוֹת עמים אחרים שזכוּ לחוֹפש מכַתתים כּבלים לזרים; שׂוּמה עליהם שלא לעזוֹר לעשׂוֹת את היסוּרים כּיסוּרי-נצח רק מהיוֹת בּיסוּרים ממראה-היוֹפי; שׂוּמה עליהם להיספח למערכוֹת הקרב וּלהוֹליך את העם מחירוּת לגאוּלה, להמיר את מלחמת החירוּת בּמלחמת הגאוּלה.

ג

אוּלם יוֹתר משבּיקוֹרת-הציוֹנוּת מציינת את גרשנזוֹן, מציינתוֹ “הפילוֹסוֹפיה של תוֹלדוֹת ישׂראל”, שהוּא מגישה לפנינוּ. אין הוּא נוֹח להאמין, כּי תוֹלדוֹת ישׂראל הן כשלשלת של מקרי-פּוּרענוּת, שלא בּאוּ אלא משוּם מסיבּוֹת חיצוֹניוֹת בּלבד; ירוּשלים לא נחרבה משוּם שאלכּסנדר מוּקדוֹן היה מצביא גאוֹן ורוֹמא פּטיש העוֹלם; היהוּדים לא נתפּזרוּ בּגלוּיוֹת משוּם שהמנצחים בּימי קדם נהגוּ להוֹליך את המנוּצחים שבי. מלכוּת-ישׂראל נחרבה, היהוּדים פּוּזרוּ, נשארוּ מאוּחדים בּפיזוּרם, נבדלוּ משאר העמים, קיימוּ את עצמם בּטהרה בּתוֹך יסוּרים וקרבּנוֹת לאין שיעוּר משוּם שכּך עלה לפני רצוֹנוֹ של עם ישׂראל. לשם כּך נתקנוּ הלכוֹת-הדת; הוּקמה, בּכוָנת-מכָוון, חוֹמה חוֹצצת בּין ישׂראל ושאינוֹ ישׂראל; תוֹרת משה, תיקוּנה בּידי עזרא וּנחמיה, המשנה והתלמוּד, ספרוּת הרבּנים ושיטת הקהילוֹת בּפּוֹלין וליטא בּאוּ לשם כּך – להבטיח את אַחדוּת היהדוּת בּפיזוּרה. עם ישׂראל עוֹלה והוֹלך, בּלא הפוּגוֹת, לקראת תפקידוֹ; פּיזוּר הגלוּיוֹת הוּא כּהכרח חוּקי בּדרך העליה הזאת. “אני רוֹאה והיהדוּת לכל אוֹרך נדוּדיה נתוּנה לתאוָה אחת: להתפּשט מכּל שאינוֹ עלוּל לחליפוּת. דוֹמני: כּל שאר העמים צוֹברים אוֹצרוֹת, כּדי לקיים את תעוּדתם מתוֹך ניצוּל האוֹצרוֹת האלה בּדרך היצירה. עם ישׂראל שאף בּרוֹב קנאוּת אוּלם לא שאף לכך אלא כּדי שיוּכל, בּמחצית-חייו האחרת, להיחָלץ מכּל כּבלי-העוֹלם האלה, כּדי לרכּוֹש מה שאפשר להשליכוֹ אחר הגֵו. הוּא הרס את מדינתוֹ כּבַקע אפרוֹח שנגמר בּישוּלוֹ את קליפּת בּיצתוֹ; הוּא נשמט מאדמתוֹ והוּא נע ונד וחי ללא-מוֹלדת בּעוֹלם: הוּא מלא קרעים מכאיבים וּפצעים שוֹתתים דם, אוּלם העם עצמוֹ – בּרצוֹנוֹ אין דוֹמי, לוּ רצה בּזה. הוּא הרס את אַחדוּתוֹ ונתפּזר רסיסי-רסיסים. לא רצה בּחוּקים משלוֹ ורצה לחיוֹת לפי חוּקי זרים; אחרי כן נפטר גם מיקר-נכסוֹ, מלשוֹנוֹ הלאוּמית. כּביוֹדעים למד את האמנוּת להתכּחש לעצמוֹ: לא להוֹקיר עוֹד עצמאוּת לאוּמית, ללמוֹד לחיוֹת בּלעדיה, בּצל שלטוֹנם של זרים; לא להיוֹת מחוּבּר למקוֹם וּללשוֹן, כּי גם זאת עבדוּת לבשׂר: פּזר את עצמך ונוּד. אַל יהיה לך כּל דבר-קבע עלי אדמוֹת, כּל אוֹצרוֹת יקרים; האדם אינוֹ יוֹדע לחיוֹת בּלא כּלי-שרת ארציים – אוּלם לך יהיוּ כּלים אלה כּבלי-עראי חוֹלפים; למוֹד תלמד להמירם מבּלי היוֹת נפשך קשוּרה בּהם… לא שׂרד לוֹ לישׂראל כּל דבר-קבע; בּכל אשר ישׂראל נחיתים שמה, הכּל להם ארעי: הישיבה, הלשוֹן, החוֹק, המלבּוּש, המזוֹנוֹת, האוּמנוּיוֹת, הענינים, המוֹדוֹת… לא בּית להם כּי אם אוֹהל, כּאדם הבּהוּל למחוֹז-חפצוֹ ואינוֹ שׂם על לבּוֹ את עינוּגי-הדרך… רוּח-העם אסר את עבוֹדת-האדמה על היהוּדים, כּי בּהשריש האדם בּאדמה הוּא כּנצמח לתוֹך הקרקע וּלתוֹך דפוּסי-חיים קבוּעים… היהדוּת יריבת-התרבּוּת היא; היא נוֹדדת בּעמים כּזכּרוֹן מוּזר וכנבוּאה: מן העפר בּאת ואל העפר תשוּב. היחידיוּת היהוּדית אך כּקרוּם חיצוֹני היתה לעוֹלם, כּי בּאמת הוּא שׂנא בּיהדוּת את מהוּתה, שבּיטאה את עצמה בּקרוּם הזה, הוּא שׂנא בּה את רצוֹנוֹ להתכּחש לעצמוֹ, להיחַלץ מכּל יציב. היהדוּת לא היתה כּקטנה בּעיני עוֹלם בּעשׂרים המאוֹת האלה: העמים התבּוֹננוּ בּלהט-התענינוּת וכל מה שהוֹסיפוּ לחזוֹת בּה, גדלוּ בּהם האימה והמשׂטמה. בּכל אשר יעשׂה יהוּדי מסתתרת איזוֹ אמת, שהיא נצחית אך נוֹראה. על מה הוּא מזכּירנוּ את האמת הזאת? הלא האמת הזוֹ תמית את הרצוֹן לבּנין הארצי. איכה נוּכל ונחיה ואמת כּזאת בּנפשנוּ? הוּא כּשׂריד-מפלצת של ימי קדוּמים, הוּא מפּיל חתיתוֹ על ילדינוּ. – הך בּוֹ, רדוֹף אוֹתוֹ ויכָּחד. והלא זה חפצוֹ של הרצוֹן היהוּדי – להיות יהוּדים נרדפים, רדיפה רוֹדפת רדיפה. על כּן היה גם מלוֹא-הרמוֹניה בּין רצוֹן העם היהוּדי וּבין גוֹרלוֹ החיצוֹן. העוֹלם דימה, כּי הוּא מכלה את היהוּדים, אוּלם בּאמת הוּא שירת אוֹתם לטוֹבתם, כּדרכּוֹ לשרת כּל רצוֹן”.

עד שלא נשאר להם לישׂראל אלא תחליף שמימי תחת מדוֹרם הארצי – התוֹרה, הרגשת האַחדוּת הלאוּמית והדתית. והנה הגיעה השעה להחריב גם את בּתי-האחיזה האחרוֹנים של הגוּף היהוּדי, כּי גם הם עבדוּת לרוּח היהוּדי, ששאיפתוֹ פיזוּר-הגלוּיוֹת אינם תוֹפעוֹת שבּמקרה, היא גמר תוֹלדוֹת ישׂראל. היהדוּת מבקשת את חירוּתה האחרוֹנה ועוֹשׂה כּיוֹם את כּברת-דרכּה האחרוֹנה. מן המוּכרח שהיהוּדי יִדַלדל בּרוּחוֹ כּדלדוּל גוּפוֹ; אין אנוּ יכוֹלים לדעת לשם מה כּל אלה, אין אנוּ יוֹדעים אלא ש“האדם בּיהדוּת נעשׂה פּוֹשט-יד שבּרוּח; והאוּמנם לא זאת המטרה אשר האנוֹשוּת כּוּלה שוֹאפת אליה?.. דוֹמני כּל האנוֹשוּת הוֹלכת בּדרך הזה: מעניוּת טבעית לצבירת נכסים ואחר כּך לעניוּת אחרת, שהיא עניוּת שמרצוֹנה”. היהדוּת היא כּרוֹז וּמוֹרה בּדרך הזאת.

השרירוּת שבהלֶך-מחשבה זה של גרשנזוֹן בּוֹלטת בּיוֹתר, מאחר שהוּא עצמוֹ אינוֹ טוֹרח לאַששו על הוֹכחוֹת ברוּרוֹת. ההכּרה, שאין תוֹלדוֹת ישׂראל עשׂוּיוֹת כּשלשלת של מקרים, עדיין אינה אוֹמרת, כּי המצב עתה לתוֹצאוֹתיו – ההתפּרקוּת השלימה, – היא בּאמת מטרה אחרוֹנה לרצוֹן העם היהוּדי. הפּיזוּר וההתבּוֹללוֹת אפשר לראוֹתם, ואף בּיתר דין, כּאפּיזוֹדוֹ חוּקיוֹת אך ארעיוֹת, מכינוֹת של תוֹלדוֹת ישׂראל. הרי הגלוּת שלנוּ עתה אינה גלוּת ראשוֹנה בּתוֹלדוֹת ישׂראל וּככל הנכוֹן היה יהוּדי משׂכּיל בּימי בּבל נתוּן כּוּלוֹ בּתוֹך חיי מדינת בּבל ותרבּוּת בּבל, ומחשבתוֹ על עתידוֹת עם ישׂראל לא היתה שוֹנה בּיוֹתר ממחשבתוֹ של גרשנזוֹן עתה, בּיחוּד בּימים כּשהתרבּוּת, שהיתה לפעמים אדירה ושלטה בּוֹ, התחילה מתפּוֹררת והוֹלכת. עם זאת היתה שיבת-ציוֹן סיוּמה של גלוּת-בּבל, אוֹ, אם לדבּר כּנוּסחוֹ של גרשנזוֹן, רצוֹן העם היהוּדי העצום להתרכּזוּת טֶריטוֹריאלית כּאפשרוּת היחידה לעבוֹדת-יצירה שלֵוה וּמתמדת, שלא לראוֹת את ההכּרה העוֹלה וּמוֹסיפה, ההתרכּזוּת הזאת לא תוּכל להיוָצר אלא על אדמת ארץ-ישׂראל. “פילוֹסוֹפיה של תוֹלדוֹת ישׂראל”, שהיתה אוֹמרת, כּי עם ישׂראל היה נאחז תמיד בּכל שעת-כּוֹשר, וּתהא פּעוּטה בּיוֹתר, מתעתעת בּיוֹתר, כּדי להכּוֹת שוֹרש, כּדי לשוּב ולחיוֹת ולעבוֹד בּמאוּחד, בּקבע וּבתמידוּת; אוּלם כּל נסיוֹן כּזה סוֹפוֹ בּהכרח כּאב ואכזבה, כּדי שהעם יוּכל לשוּב לארצוֹ מקדם – פילוֹסוֹפיה כּזאת היתה, על כּל פּנים, הוֹלמת יוֹתר את המגמוֹת של העבר וההוֹוה היהוּדיים, שנתאַמתוּ באמת ההיסטוֹרית, וּממילא היתה הוֹלמת יוֹתר את רצוֹן העם היהוּדי, משהוֹלַמתוֹ זוֹ המֶטפיסיקה של פּיזוּר, שגרשנזוֹן התקינה לפנינוּ. דוקא דרך-התבּוֹננוּתוֹ של גרשנזוֹן בּתנוּעה הציוֹנית – נסיוֹן פּוֹזיטיביסטי של אינטֶלקטוּאליים הזרים לעם, בּשעה שהיא בּאמת, עם כּל השגיאוֹת האידיאוֹלוֹגיות והתכסיסיוֹת של מנהיגיה האינטלקטוּאליים, בּיטוּי אוֹרגַני לזרמים העמוּקים בּיוֹתר של תוֹלדוֹת ישׂראל והיא תנוּעה-שבּבחירה אֶתית, הניזוֹנה הרבּה ממוֹטיבים דתיים, ושעל כּן היא ראוּיה לתבּוֹע לעצמה שתהא נערכת כּעוּבדה שבּתוֹלדוֹת ישׂראל וּממילא שתהא משפּעת על הערכת התוֹלדוֹת האלוּ, וכן דרך-הערכתוֹ של גרשנזוֹן על ההתבּוֹללוּת – כּאיצטַדיה אחרונה, מסיימת, של תוֹלדוֹת ישראל, בּשעה שהיא בּאמת בּחינת אפּיזוֹדה ולא הראשוֹנה ואף לא האחרוֹנה לפי סוּגה, שישׂראל התגבּר ויתגבּר עליה בּמשך אֵילוּ עשׂרוֹת שנים – דרכים אלה יש בּהם כּדי להוֹכיח את מידת השריריוּת והסוּבּיֶקטיביוּת של השקפוֹתיו.

הסוּבּיֶקטיביוּת הזוֹ היא לנוּ אוּלי הצד המענין בּיוֹתר בּ“מֶטפיסיקה” הגרשנזוֹנית, “הגוֹרלוֹת של עם ישׂראל”, סמוּכים ל“חליפת-מכתבים משתי זויוֹת”. האנטי-קוּלטוּריזמוּס הקלוּט דֶקַדֶנטיוּת הוּא כּצד שוה לשני החיבּוּרים. בּימינו אין גרשנזוֹן היחיד לבשׂוֹרת “הכּליוֹן” משוּנה למדי, עד מה מוּעטת מידת המקוֹריוּת שבּרעיוֹן-ההתבּוֹללוּת שלוֹ. בּמאה התשע-עשׂרה, כּשאירוֹפּה בּטחה בּנצחוֹנה המוּחלט של תרבּוּתה, מן המוּכרח היה שהיהוּדים יצעדוּ בּראש תהלוּכת התרוּעה. מלחמת-העוֹלם ועוָיוֹת-תוֹצאוֹתיה העלוּ בּרבּים את הרגשת ההתמוֹטטוֹת התרבּוּתית וּמה שנחשב לאחרים כּחוֹרבּנה של אירוֹפּה אוֹ של המערב בּלבד, נעשׂה לוֹ לגרשנזוֹן חוּרבּן-העוֹלם, שהיהדוּת היא מוֹרת-דרך לוֹ. וכן כּל התוֹכן וכל המשמעוּת של תוֹלדוֹת ישׂראל לא בּאוּ אלא להראוֹת לוֹ לעוֹלם, כּיצד אפשר וכיצד צריך להגיע לכלל ריקניוּת גמוּרה, לכלל עניוּת רוּחנית אחרוֹנה.

כּקרבּנוֹת-המשבּר של ימינו נוֹפלים ראשוֹנים אלה, שהאוֹרגַניזם הפּסיכי שלהם יש בּו מֵחַלל ההתנגדות הפּחוּתה בּיוֹתר; שמרגישים בּמידה מחוּקה בּיוֹתר קרקע מוּצק מתחת כּפּוֹת רגליהם; שעוֹלם-התרבּוּת שפּירנסם עד עתה ושהיה בּוֹ לצאת ידי צרכּם בּשנים כּתיקוּנן, וּבממש, בּרצינוּת, לא היה בּוֹ אלא מעט לאלה שהוּא להם חכמה נלמדת ואינוֹ כּלי-זין חד וּממוֹרט לשנים של פּוֹרענוּיוֹת. הלא ראינוּ עד מה ידע איבנוֹב, אף בּעמדוֹ אל מוּל פּני מסוֹת הגוֹרל, לעמוֹד דבוּק בּתרבּוּתוֹ, תרבּוּת אבוֹת-אבוֹתיו, שהיא לוֹ לא בּלבד סטטית אלא גם דינַמית והוּא כּמעוּרה בּה, ועד מה רפוּיה לעוּמתוֹ עמידתוֹ של גרשנזוֹן. אם מצאנוּ בּ“חליפת-המכתבים” רק רמזים, בּרוּרים בּמעט אוֹ בּהרבה, לענין המוֹצא היהוּדי של הרפיפוּת הזאת, בּאוּ עתה ה“גוֹרלוֹת” ואישרוּ לחלוּטין את ההשערה, כּי בּמחבּרת הזאת ראינוּ את גרשנזוֹן נוֹטל את המקרה האישי שלוֹ ותוֹלה אוֹתוֹ בּגוֹרלוֹ של כּל עם ישׂראל כּוּלוֹ. הוּא מדמה, כּי כּשם שהוּא קיפּח את חמדת-החיים ואת מרץ-התרבּוּת, קיפּחם גם כּל עמוֹ. ציוּן עמוֹק הוּא, כּי דוקא עתה, לאחר עשׂרוֹת שנוֹת יצירה בּשדה זרים, חזר לראשוֹנה לאוֹתוֹ העם, להעניק לוֹ את גוֹרלוֹ האישי ולעשׂוֹתוֹ שוּתף בּכלייתוֹ.

הטרַגיקה האישית של המשבּר הזה, שהגיעה אליה ההתבּוֹללוֹת היהוּדית בּגרשנזוֹן, ממובהקיה הישרים והשלמים בּיוֹתר, ראוּיה ליראת-כּבוֹד ואף נמצא בּה, כּבכל טרגיקה, מן היוֹפי והגדלוּת. בּמעט או בּהרבּה מרגיש בּטרגיקה זוֹ כּל אחד ואחד מבּינינוּ, אף נגעה בּאיבנוֹב. אוּלם עם ישׂראל, שלא הלך בּדרך ההתבּוֹללוּת של גרשנזוֹן בּתקוּפת זהרוֹ, אינוֹ נוֹטה גם היוֹם, כּשהדרך הזוֹ הוֹליכתוּ לתהוֹם, לשׂאת בּענשם של פּשעי הדרך הזוֹ. אחרוֹן-דבר אשר להתבּוֹללוּת – האישית והיהוּדית-כּללית – הוּגד בּשני הקוּנטרסים הקטנים האלה והדבר שמוֹ: כּליוֹן. אוּלם ההתבּוֹללוּת ועם ישׂראל אינם עוֹלים בּקנה אחד. “אלוֹהים, לא זוֹ בּלבד שבּראני, אלא הוּא בּוֹראני ויבראני. רצוֹנוֹ הוּא, כּי אברא אוֹתוֹ כּביכוֹל בּי גם בּימים יבוֹאוּ, כּאשר עשׂיתי עוֹד עתה… חוֹק האהבה הפּנימי שנחרת בּנוּ, יאמר לנוּ, כּי כּנכוֹן היוֹם הוּא דבר נעים זמירוֹת ישׂראל אשר אמר לאלוֹהים: ‘כּי לא תעזוֹב נפשי לשאוֹל לא תתן חסידך לראוֹת שחת’”. הדברים האלה של הרוּסי איבנוֹב אוֹמרים לרצוֹן העם היהוּדי יוֹתר, מנבוּאת הכּלָיה של היהוּדי גרשנזוֹן.

“יוּדה”, 1923.

---

מצבת תפארת לזרוּת הישראלית

מאת

משה בילינסון

אוֹדה: הרגשה משוּנה היתה בּי כּשנטלתי את הספר “ארבּעים ימים של מוּסה-דאַג” לפרַנץ וֶרפל, וכבר ידעתי את המוֹניטין שיצאוּ לוּ, את תפקידוֹ שמילא ועתיד למלא לעוֹלמים – לפאֵר את מלחמת הגבוּרה של העם הארמֶני, להקים מצבה פּיוּטית לסבלם וּליסוּריהם; לנקוֹם, בּדרך נעלה זאת, את נקמת השמדתם. וּמהי ההרגשה המשוּנה? תערוֹבת של קנאה ורוּגזה – קנאת האוּמלל בּאוּמלל אשר זכה בּפרס-מה, רוּגזה על בּן עַם המקים מצבה לעם זר. כּלוּם לא סבלנוּ? כּלוּם לא נרדפנוּ? כּלוּם חרב-השמדה לא הוּנפה על ראשינוּ פּעמים אין מספּר? כּלוּם לא נאבקנוּ בּגוֹרלנוּ האכזר? והנה, כּשמשוֹרר גדוֹל קם בּתוֹכנוּ, ושם-עוֹלם לוֹ וכוֹחוֹ אתוֹ – לא לנוּ הוּא שר שירוֹ.

כּתוּב בּפתח הספר: “תמוּנת הענוּת של ילדי הפּליטים נעווי-דמוּת וּמוּרעבים, שעבדוּ בּבית-החרוֹשת לשטיחים (בּדמשק), נתנה את הדחיפה המכרעת להעלוֹת מתהוֹמוֹת הקוֹרוֹת את הגוֹרל הבּלתי-מוּשׂג של העם הארמני”. האם בּסנוורים הוּכּוּ עיני הסוֹפר? עלי אדמוֹת יתהלך ולא יפגוֹש “תמוּנת הענוּת” של ילדים “נעווי-דמוּת” בּלתי אם בּין הפּליטים הארמנים של דמשׂק? לתהוֹמוֹת הקוֹרוֹת ירד ולא ימצא “גוֹרל בּלתי מוּשׂג”, בּלתי אם גוֹרל העם הארמני? אכן, זאת היא ההתבּוֹללוּת, המוּכנה לשרת אחרים.

אפשר: הרגשה תפלה, הרגשת מוּכּה ואוּמלל, אשר כּל רכוּשוֹ בּיסוּריו וצר להתחלק בּזה עם אחר. אך אוֹדה: היתה בּי הרגשה כּזאת.

עם הקריאה הלכה והתנדפה. ולא לבד משוּם שגדוֹל הספר ועצוּם כּוֹחוֹ, ספר לדוֹרוֹת, וכל הרגשה תפלה לא תעמוֹד בּפניו. העיקר: הרגשה אחרת תפסה, עם כּל דף נוֹסף, את מקוֹם הקנאה וגירשה את הרוּגזה. מה בּכך אם הספר יפאר, בּעיני זרים, את מלחמת הגבוּרה של העם הארמני, ויעוֹרר השתתפוּת בּצער העם הזה? אין זאת אלא קליפּה, בּאשר לאמיתוֹ של הדבר ספר יהוּדי הוּא זה, ולא בּמוּבן זה בּלבד שעל-ידי יהוּדי נכתב, אלא בּמוּבן פּחות מוּפשט, פּשוּט וממשי יוֹתר – בּנוּ, בּגוֹרלנוּ, בּמלחמתנוּ הכּתוּב מדבּר.

“גוֹרל ארמני”, כּפי שתפסוֹ פרנץ ורפל, וּכפי שהוּא חוֹזר עליו שוּב ושוּב – למוּשג זה, בּאוּניברסַליוּת שלוֹ, כּמעט בּמטפיסיוּת שלוֹ, אין הצדקה. רדיפוֹת איוּמוֹת נפלוּ בּחלקוֹ של העם האוּמלל הזה – גם בּתוּרכּיה, גם בּרוּסיה. אך לא היה זה בּלתי אם גוֹרל מיעוּט לאוּמי, שהיה מוּפקר בּידי עריצים. שוּם שׂנאת-דוֹרוֹת לא ליותה את הארמנים בּכל מקום שם פּנוּ. שוּם תהוֹם, ללא גשר, לא היתה רוֹבצת בּיניהם וּבין העמים, אתם נפגשוּ. הם לא היוּ מפלצת ארוּרה, לא בּעיני הנוֹצרים ולא בּעיני המוּסלמים. עלילת-דם לא ריחפה מעל ראשיהם, וילדי העוֹלם כּוּלוֹ לא ינקוּ את השׂנאה אליהם עם חלב אמוֹתיהם, וגם לא היוּ נדוֹנים לחיי נדוּדים. לא עברוּ מארץ לארץ, ממדינה למדינה. את טעם הגלוּת לא טעמוּ. ישבוּ על אדמתם, ואפילוּ היא קרוּעה בּין מדינוֹת זרוֹת. נהנוּ מתרבּוּתם. היוּ מוּשרשים בּקרקע שלהם. דמם נשפּך בּידי תקיפים – אך “גוֹרל” זה, בּוֹ חדוּרה האֶפּוֹפּיה הטרַגית-ההֶרוֹאית של ורפל, איננוּ גוֹרל ארמני אלא גוֹרל-ישׂראלי. “עינים” אלה, עיני היאוּש מעבר לכל היסטוֹריה, עליהן מספּר ורפל, אינן עינים ארמניוֹת אלא עינים ישׂראליוֹת. נער זה העוֹמד לפתע בּאמצע הכּביש ושוֹאל את חברוֹ: “מדוּע הננוּ בּעצם ארמנים”? שאלת נער ישׂראלי – של דוֹר ההתרוֹפפוּת – הוּא שוֹאל, וזקן זה הקוֹבע: “להיוֹת ארמני – דבר מן הנמנע הוּא”, אמת ישׂראלית הוּא קוֹבע. שתדלן זה, כּהן גרמני, טהוֹר נפש, תמים ונבוֹן, עלוּב, מסכּן, מכוּסה זיעה, מאַבּד מרוֹב התרגשוּת ללא-אוֹנים את חוּשיו ואת צוּרתוֹ, הוּא מתרוֹצץ בּין שליטי עמוֹ למען ימנעוּ את האסוֹן, וּבין שליטי תוּרכּיה למען יפסיקוּ את השחיטה, איננוּ אלא “חסיד אוּמוֹת העוֹלם”.

לא לבד ספר יהוּדי הוּא זה אלא גם ספר ציוֹני, כּי בּלי תנוּעת השחרוּר הישׂראלית, בּלי ארץ-ישׂראל, בּלי עמידה על הנפש של היהוּדי הנתקף, אפילוּ בלי הקבוצה הארצישׂראלית, אשר ממצוּקה ומהכּרה נוֹלדה, – אי-אפשר היה לוֹ לספר זה שיכּתב, כּשם שאי-אפשרית היתה הדרמה שבּתוך הדרמה – גבריאל בַּגרדיאן על מוּסה-דאג – בּלי דמוּתוֹ של תיאוֹדוֹר הרצל.

כּשם שאין הצדקה למוּשג: “גוֹרל ארמני”, בּמוּבנוֹ הכּל-היסטוֹרי, מעל הדוֹרוֹת והמקוֹם, כּן אין הצדקה, מתוֹך המציאוּת הארמנית, לדמוּת זאת של המתבּוֹלל השב לעמוֹ בּשעת הסכּנה האוֹרבת לאוּמה, והעוֹמד בּראש העם הזה בשעת התקוֹממוּתוֹ. ההתבּוֹללוּת, אם כּי נתנה את אוֹתוֹתיה גם בּין הארמנים, כּמוֹ בּין כּל מיעוּט, בּכל זאת לא הגיעה אצלם, שישבוּ על אדמתם, - מרוּכּזים, בּעלי תרבּוּת אחת ושׂפה אחת, - למדרגת הבּעה המצדיקה את המקוֹם המרכּזי שניתן לה בּ“ארבּעים יוֹם של מוּסא דאג”. הארמני הזה, בּן למשפּחה אמידה הוּא, התגלגל מנעוּריו לפּאריס וסיגל לוֹ תרבּוּת צרפתית-אירוֹפּית עד שנעשׂה ל“אדם מוּפשט”, ל“אדם כּשהוּא לעצמו”, ועמוֹ וגוֹרלוֹ ושייכוּתוֹ הוּא אליו נשכּחוּ מלבּוֹ כּליל. הקים לוֹ משפחה צרפתית – אשה צרפתיה, בּן צרפתי – וכאשר קרוֹביו מצליחים בּעסקיהם שם, על האדמה הזרה והרחוֹקה שחדלה להיוֹת לוֹ מוֹלדת, יש סיפּק בּידוֹ להתמסר לטיפּוּל בּדברים יפים ונעלים, קצת ספרוּת יפה וּקצת אמנוּת וּקצת פילוֹסוֹפיה. גבריאל בַּגרַדיאן זה איננוּ דמוּת ארמנית אלא דמוּת ישׂראלית. לא יחידים, כּאשר יכלוּ ודאי להיוֹת גם בּין הארמנים, אלא לאלפים ולרבבוֹת התגוֹללוּ הם, יהוּדים אלה, יפי-רוּח, על חשבּוֹן המשפּחה ועל חשבּוֹן עסקי קרוֹביהם, לא בּפּאריס בּלבד אלא בּכל בּירוֹת העוֹלם.

ולדמוּת הרצלאית נהפּך גבריאל בּגרדיאן זה, כּשהמקרה מביאוֹ אל קרב עמוֹ הזר, והעם הזה פּעוּט הוּא, כּפרי-פּרוֹבינציאלי, מוּגבּל, מגוּחך כּמעט, מכּל מקוֹם רחוֹק בּאמת כּרחוֹק מזרח ממערב, משפע אוֹר ורוּח, אשר לפּאריס האינטלקטוּאַלית; אך העם הזה הוּא גם אוּמלל לאין-גבוּל וּללא מידה, נרדף על צואר, טוֹבע בּיסוּריו וּבדמוֹ, מוּשפל עד עפר. לדמוּת הרצלאית נהפּך גבריאל בּגרדיאן כּאשר הוּא מתקוֹמם, הוּא האירוֹפּי, איש החירוּת, איש הכּבוֹד האנוֹשי, נגד “הגוֹרל הארמני” הזה ואיננוּ מקבּל אוֹתוֹ ואיננוּ משלים אתוֹ, וּלאחר שהחליט החלטת גוֹרל: “אני אלך בּדרך עמי” (עמי, עם שלי – מאיזוֹ תהוֹם צף זה?) נוֹתן אוֹת למרד.

כּדרך הטבע מתיצב הוּא, – אירוֹפּי, בּעל השׂכּלה, מחוֹנך בּמידוֹת וּבשיקוּל, איש תכנית ממלכתית, הוֹזה, רוֹאה מראש, מאמין, נוֹעז כּשוּם אדם מבּני עמוֹ (דוקא משוּם ש“הגוֹרל הארמני”, על יאוּשוֹ, איננוּ בּדמוֹ) – בּראש המרד. העם הפּעוּט, הכּפרי-פּרוֹבינציאלי, המוּגבּל והמגוּחך כּמעט מקים אמנם מקרבּוֹ, בּדרך פּלא, אנשי אוֹפי ואנשי נפש, בּעלי קוֹמה שאפשר היא גבוֹהה מקוֹמתו של בּגרדיאן, אך רק הוּא מסוּגל להיוֹת ראש-המרד, כּלוֹמר: בּא-כּוֹחוֹ של העם הנרדף כּלפּי חוּץ. לאחרים, למוּכשרים – תפקידים פּנימיים.

בּמרד זה נשׂרף יפה-הרוּח הפּריסאי, דבר וחצי דבר לא נשאר ממנוּ. בּלוּי, מגוּדל זקן, פרוּע שׂיער, לפרקים רעב ללחם (וּבכל זאת – ולא “בּכל זאת” אלא דוקא עתה – כּמלך יתהלך), לא ידע עוֹד מנוּחת-גוּף וּמנוּחת-נפש מַהן. חיי עמוֹ יחיה וכוּלוֹ בּעניני עמוֹ, בּהגנתוֹ המיוּאשת, וּמראהוּ, כּפי שהיה אז, לפני מאוֹת-מאוֹת בּשנים, בּפּאריס הרחוֹקה ממנוּ אלפי-אלפים מילים, כּמראה שבּראי עקוּם. לא יכּיר עוֹד את עצמוֹ. מה לוֹ עתה הספרוּת היפה והאמנוּת והפּילוֹסוֹפיה? חפירוֹת על סדר יוֹמוֹ, כּדוּרים, רוֹבים – להגנת עמוֹ! לא מסוֹת מוּצלחוֹת בּירחוֹנים הצרפתיים, אלא תוֹתחים – זהוּ הנצחוֹן הגדול. יפה-הרוּח נעשׂה למנהיג לעמוֹ, הלוֹחם על הקיוּם.

בּמרד זה נחרב עוֹלמוֹ הפּרטי של גבריאל בּגרדיאן. מה שקטה, מה מסוּדרת, מה בּטוּחה, מה מאוּשרת, היתה המשפּחה הזאת. הכּל נחרב בּשעה שהאב נזכּר בארמֶניוּתוֹ. הקרוֹבים נעשׂים רחוֹקים, והרחוֹקים נעשׂים קרוֹבים. אשה זאת – שנוֹת-שוּתפוּת רבּוֹת בּיניהם, בּנה-בּנוֹ, אהבה שרוּיה בּיניהם, ועתה נוֹספה גם הערצה אליה, כי הן לא בּגדה ולא עזבה והלכה אתוֹ אל הר-מות זה, לשׂאת עמוֹ בּגוֹרל שאיננוּ שלה – אשה זוֹ לא לבד שהוּא מוּכרח להקריבה, אלא שזרה נעשׂית לוֹ וזר נעשׂה הוּא לה, על אף האהבה אשר עוֹד כּוֹחה עמה. אדרבּא: הכּוֹח הזה מעוּנה וחריף ועז יוֹתר, ועם זאת היא מוּשלכת בּכוֹח-איתנים לזרוֹעוֹת אחר, בּאשר דם משוּתף בּיניהם, והוּא נמשך בּכוֹח איתנים לאחרת בּאשר דם משוּתף בּיניהם (“דף משוּתף” – מנַין זה לוֹ ל“אדם מוּפשט”?). והבּן הזה, העוֹקר מנפשוֹ את צרפתיוּתוֹ, הלוֹחם לארמניוּתוֹ, השוֹאף לשרשים, אשר ניתנוּ מאליהם לכל חבריו, הפשוּטים, הגסים, הבּלתי משׂכּילים והבּלתי מחוּנכים, וניטלוּ ללא-תקוה ממנוּ, הפּריסאי הקטן; גיבּוֹר זה, אשר מקוֹר גבוּרתו בּחוּלשתוֹ, הוּא נוֹפל קרבּן לא של “גוֹרל ארמני” אלא של הזרוּת המתאמצת לשוא לתקן את אשר לא ניתן לתיקוּן.

דמוּת הרצלאית, גוֹרל הרצלאי. אכן, ספר, אשר כּוּלוֹ ארמני, ואין היהוּדים נזכּרים בּוֹ כּלל, ואף רוּח נוֹצרית נוֹשבת בּוֹ וכל מוֹטוֹ לפרקיו לקוּחים מ“הבּרית החדשה” דוקא; ספר המפאר את מלחמת הגבוּרה של העם הארמני, ספר השר שירת אֵבל וּתהילה ליסוּרים ארמניים – כּך קיבּל אוֹתוֹ העוֹלם. ולא כן הוּא. בּין שידע זאת המשוֹרר ורצה בּכך וּבין שלא רצה ואף לא ידע את אשר עשׂה – ספר ישׂראלי, יתר על כּן – ציוֹני. ועם זאת, אמנם כּן: ספר ההתבּוֹללוֹת הישׂראלית, לא לבד ספר שנכתב על-ידי יהוּדי מתבּוֹלל, אלא ספר הזרוּת הישׂראלית.

בּשעת סכּנת-שמד שארבה לעמוֹ, בּשעת השפּלה ועינוּיים, החליט גבריאל בּגרדיאן את החלטת-הגוֹרל שלוֹ: “אני אלך בּדרך עמי”. הוּא עמד בּדיבּוּרוֹ. עלה על הר-כּבוֹד זה שנוֹעד להיוֹת הר-מות. הגן על עמוֹ, בּכל שכלוֹ, בּכל נפשוֹ, בּכל גוּפוֹ. כּל אשר היה אתוֹ העלה על המזבּח הזה. דבר לא נשאר לוֹ משלוֹ. ולא נרתע אחוֹרנית עד הסוֹף. כּשאפסה כּל תקוה וצל-מות ריחף עליו ועל כּל עדתוֹ, ושוּם טעם לא היה עוֹד בּמנהיגוּתוֹ ולא היתה נחוּצה עוֹד לנדוֹנים אלה, והנה פּתח-תקוה נפתח לפניו – פּאריס, שפע אוֹר, חוֹפש, חירוּת, כּבוֹד-אדם, נקיוֹן הגוּף, שׂוֹבע-לחם, ותענוּגוֹת לרוָחה לוֹ, לאשתוֹ הנדוֹנה על לא אשם בּכפּה, לבנוֹ הלוֹחם בּעד ארמניוּתוֹ – הנה סתם את הפּתח הזה. ללא היסוּסים וּללא רחמים. נשאר נאמן. למי? – להחלטתוֹ. לא לעמוֹ אלא להחלטתוֹ. כי הן גבריאל בּגרדיאן לא שב לעמוֹ אלא בּגוּפוֹ בּלבד. אמנם כּן: כּמוֹהם – כּמוֹהוּ, בּלוּי, מגוּדל-זקן, ואפילוּ בּשׂפה שב ודבק, והבּיטוּי הצרפתי כּבר מקשה עליו. לכאוֹרה: כּל נפשוֹ, כּל לבּוֹ – לעם הזה. ועם זאת: כּזר יתהלך בּקרבּוֹ. כּמלך וּכזר. לכּל יוּכל: לאהבת חירוּת וּכבוֹד-אדם, לאהבת גבר וּלאהבת אב, וּלדבר זה – להרוֹס את המחיצה אשר בּינוֹ וּבין עמוֹ – לא יוּכל.

אילוּ נתמלאה הגזירה היה גבריאל בּגרדיאן מת עם עדתוֹ, בּראשה. אך נס קרה לאנשי מוּסה גאז. הנה הם יוֹרדים מן ההר הזה, שהיה צריך להיוֹת להם הר-מות, ולא לקראת גיהינוֹם, אלא לקראת חיים חדשים הם הוֹלכים. יד-אלוֹהים החריבה את הגרדוֹם אשר עליו היוּ צריכים לעלוֹת. אחד-אחד, גברים ונשים, זקנים וטף. וגבריאל בּגרדיאן איננוּ אתם. היה אתם כל “ארבּעים יום של מוּסה דאג”, והוּא-הוּא שהוֹליכם אל ההר הזה, הוּא-הוּא שהגן עליהם, הציל אוֹתם, גאל אוֹתם. לא נרתע מפּני כּל קרבּן. וּבשעת ההצלה, בּשעת הגאוּלה איננוּ אתם. כי למה ילך לקראת חיים חדשים? שוּב לא יהיה “פּריסאי”. שׂרף את הכּל, נשׂרף כּוּלוֹ. להיוֹת ארמני – והן אמר נער זה, בּנוֹ: “מדוּע בּעצם אנחנוּ ארמנים?”, אמר הזקן ההוּא: “להיוֹת ארמני – דבר מן הנמנע הוּא”. והוּא בּפרט – מדוּע הוּא ארמני, מה בּינוֹ וּבין האנשים הזרים האלה? הלא “אדם כּשהוּא לעצמוֹ” הוּא.

גבריאל בּגרדיאן נשאר יחידי בּין כֹל אנשי מוּסה-דאג, על הר-הגלוּת, הר-המרד. כּאן, על-יד קבר בּנוֹ, כּמוֹהוּ קרבּן למאמץ-שוא לתקן את אשר לא ניתן לתיקוּן, מצא אוֹתוֹ כּדוּר-המות.

וּמי יכוֹל לדעת, אם גם בּסוֹפוֹ זה לא היה גבריאל בּגרדיאן דמוּת הרצלאית. הן רק את ראשית “ארבּעים ימי” מרדנוּ והתקוֹממוּתנוּ חי הרצל אתנוּ.

מוּסה-דאג – הר משה. אכן – “איש וּנבוֹ לוֹ”.

וזהוּ נבוֹ של האיש השב לעמוֹ והנשאר זר לעמוֹ: נבוֹ שבּשירוּת ללא גמוּל, בּקרבּן ללא תקוה, בּמלחמה ללא נצחוֹן, ללא אפשרוּת של נצחוֹן.

אלה, אשר השרשים בּעמם ניתנוּ להם כּדבר המוּבן מאליו, – מה יוֹדעים הם על זרוּת זאת אשר אף המנהיגוּת בּחסד עליוֹן, אף ההליכה כּהלוֹך מלך בתוֹך עמוֹ, איננה מצילה מידה?

בּא משוֹרר גדוֹל אשר דם ישׂראל בּעוֹרקיו והוּא זר לישׂראל וסיפּר על הזרוּת הזאת: “כּך, כּמוֹ שהוּא חי עתה, אף ילוּד-אשה אחר איננוּ יכוֹל לחיוֹת מעבר לדמדוּמים”.

מצֵבה היא ספר זה, “ארבּעים יוֹם של מוּסה דאג” לפרנץ ורפל; מצבה למלחמת-הגבוּרה של העם הארמני, שירת אֵבל וּתהילה ליסוּרים הארמנים; כּך הוּא בּעיני העוֹלם. אך גם זה יתכן: מצבת-תפארת הקים הזר-הקרוֹב הזה לזרוּת הישׂראלית, לאוֹתה הזרוּת שאנוּ רגילים ללעוֹג לה וּלהתקלס בּה ולא לראוֹת בּה אלא הסתגלוּת שפלה והתרפּסוּת וּבגידה, לזרוּת זאת שאיננה מחוּיבת להיוֹת קוֹמדיה ואפילוּ דרמה ויכוֹלה להיוֹת גם טרגדיה, כּלוֹמר: פַטוּם, גוֹרל, ללא מוֹצא, בּלתי אם נבוֹ זה עם הכּדוּר התוּרכּי בּפסגתוֹ.

כ“ז טבת תרצ”ו (22.1.1936).

ליקוטים מכתביו

מאת

משה בילינסון

---

ליקוטים מכתביו

מאת

משה בילינסון

¹

אֵין חָזָק מֵעַם הַלּוֹחֵם עַל חַיָּיו וְעַל הָאֱמֶת, הַלּוֹחֵם עַל זְכוּתוֹ לִחְיוֹת וְעַל אֶפְשָׁרוּתוֹ לְגַלּוֹת אֶת הָאֱמֶת אֲשֶׁר בּוֹ, הִיא אֱמֶת הָעֲבוֹדָה וְהַשִׁחְרוּר.	“אנו תובעים” – 17.11.33
הָרוֹצֶה בְּהַכָּרַת זְכוּתוֹ חַיָּב לְהַגְשִׁימָהּ – הִנֵּה מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל הַצִּיּוֹנוּת הַמִּתְנַשֶּׁמֶת.	“הערות לפּוליטיקה הציונית” – 6.7.25
גַּם בָּאֵבֶל שֶׁלָּנוּ פּוֹעֶמֶת בָּנוּ הָאֱמוּנָה, כִּי כֹּל זְמַן שֶּקָּמִים לָנוּ – לֹא בּזְכוּתֵנוּ, אֵלָּא בִּזְכוּת הָרַעְיוֹן הַגָּדוֹל שֶּלָּנוּ – יְלָדִים כָּאֵלֶּה, הַהוֹלְכִים בִּצְעָדִים בְּטוּחִים לִקְרַאת הַגָּלוּת וְהַמָּוֶת, נַצֵּח נְנַצֵּח.	“על קברה של דשה יפה” – 8.12.28
הַדּוֹר הַצָּעִיר הַגָּדֵל בָּארֶץ – עָלָיו לָדַעַת: גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת מְצַפּוֹת לוֹ. לָאֵלֶּה עָלָיו לִשְׁמֹר אֶת כֹּחוֹתָיו וְאֶת תְּשׁוּקוֹתָיו.	“אומץ-לב שלא במקומו” – 28.3.36
אֵין אָנוּ רַשָּׁאִים לְהָבִיא קֳרְבְּנוֹת-חִנָּם, הֵם מוּבָאִים, דַי וְהוֹתֵר, עַל-יְדֵי כֹּחוֹת-חוּץ שֶׁאֵין לָנוּ שְלִיטָה עֲלֵיהֶם. עָלֵינוּ הַמִּצְּוָה לְמַלֵּא מִתּוֹך רֶגֶשׁ-הָאַחֲרָיוּת וְרֶגֶשׁ-הַמִּשְׁמַעַת וְגַם מִתּוֹך אמֶץ-לֵב וְהַקְרָבָה עַצְמִית, אֶת הַמֻּטָל עָלֵינוּ – וְהֵן גְּדוֹלוֹת הֻטְלוּ עַל הַדּוֹר הַזֶּה.	“אומץ-לב שלא במקומו” – 28.3.36
לֹא הִגָּיוֹן, לא מִשְּׁגִים, לא תֵּיאוֹרְיּות כּוֹבְשׁים אֶת לֵב הַנַּעַר, אֵלָּא הָאֹפִי הַנַּפְשִּׁי ** שֶׁל הַתְּנוּעָה. הַנֹּעַר** הוֹלֵך לֹא אַחֲרֵי אֵלֶּה אֲשֶׁר הוּא מַסְכִּים לָהֶם אֶלָּא אַחֲרֵי אֵלֶּה אֲשֶׁר הוּא מַאֲמִין בָּהֶם, אֲשֶׁר הוּא מַאֲמִין שֶׁאִתָּם רְצִינוּת נַפְשִׁית אַחֲרוֹנָה.	“לועידת הנוער העובד” – 16.5.28
גַּם דֶּרֶך מַפָּלוֹת והַשְׁפָּלָה אֶפְשַׁר לִגְדֹּל וּלְהִתְבַּצֵּר וּלְהַגִּיע לִידֵי שִׁחְרוּר, אַך אִי אֶפְשַׁר לְהָקִים אֶת הַמִּפְעל לְלֹא הַכָּרַת הַמַּפָּלוֹת והַהַשְׁפָּלָה.	“תשעה באב” – 4.8.30
נְלוֹזוֹת הֵן דַּרְכֵי הַהִסְטוֹרְיָה, וְגַם כְּאֵב הַהַשְפָּלָה הַמֻּרְגָּש לְעֻמְקוֹ – עָלוּל לְהָחִיש פְּדוּת.	“תשעה באב” – 4.8.30
גּוֹרָלֵנוּ הַקָּשֶׁה לִמֵּד אוֹתָנוּ לַעֲבֹד לְאַחַר הַתְּבוּסָה ולֶיצֹר מֶתּוֹך הַמְּבוּכָה. לָמַדְנו, וְעוֹד עָלֵינוּ לִלְמֹד, לְהִתְבּוֹנֵן לִזְרִיחַת הַשֶּׁמֶש כְּשֶׁלַיל שָׁחוֹר עוֹטֵף אוֹתָנוּ.	אחד במאי זה" – 29.4.32
דּוֹר לדוֹר מוֹשִׁיט יָד, דּוֹר מְקַבֵּל מִדּוֹר, שְּני דּוֹרוֹת יִשְׂרָאל מְעִידִים בְּדָמָם עַל הַנֶּאֱמָנוּת לְלֹא חָת, לְלֹא תְּנַאי. בְּהִתְמַזְּגוּת זוֹ, לַחַיִּים וְלַמָּוֶת, הוֹלֵךְ וְקָם עַם עִבְרִי וּמְחַדֵּשׁ עֲלוּמָיו. שׁוּם כֹּח אוֹיֵב לֹא יוּכַל לְעַם עַתִּיִק-יָמִים הַמְּחַדֵּשׁ אֶת חַיָּיו בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ זוֹ.	“גד אביגדורוב” – 13.8.36
יָבוֹא יוֹם וְאַף בָּתֵי-גְּנִיזָה שֶׁל הַמִּשְׁטָרָה הָאֶרֶצְיִשְׂרְאֵלִית לֹא יִשְׁמְרו עוֹד אֶת שְׁמוֹת הַמְּרַצְּחִים. אַך שְׁמוֹת קָרְבְּנוֹתֵיהֵם, הַזְּקֵנים וְהַצְּעִירִים, לָנֶצַח יִשְׁמְרוּ, כִּי אֵלֶּה הֵם שְׁמוֹת גִּבּוֹרי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּחַיֵּּיהֶם וּבְמוֹתָם הֵקִימוּ עַם עַתִּיק-יָמִים לְחַיִּים מְחֻדָּשִׁים.	“גד אביגדורוב” – 13.8.36
נוֹלַדְנוּ עִם הָנֵץ הַחַמָּה שֶׁל הָאָדָם הַמִּשְׁתַּחְרר וְאָנוּ שֻׁתָּפִים בְּכֹל מַאֲמָץ שֶׁלּוֹ, וּבְכֹל הַנַּפְתּוּלִים שֶׁנפְתַּל בְּכֹל מַעַרְכוֹת הָאֱנוֹשׁוּת לְחֵרוּת שֶׁבְּחַיּינוּ, בְּכֹל שְׂדֵה קֶטֶל שֶׁל מְדֻכָּאִים, בְּכֹל “:יְצִיאוֹת מִצְרַיִם” שֶׁל כֹּל הָעַמִּים וְכֹל הַדּוֹרוֹת – עַל גַּרְדּוֹם וְעַל מוֹקד, בְּבַתּי כֶּלֶא וְעַל בָּרִיקָדוֹת. אַנוּ יוֹדְעִים תְּבוּסָה מַה הִיא. טָעַמְנוּ אֶת טַעְמָה עשֶׂרֶת מוֹנִים. מְלֻמְּדי קְרָב אֲנַחְנוּ וְעַל כֵּן גַּם מְלֻמְּדי מַפָּלָה. רַק מִשּׁוּם שֶׁעוֹד הַתְקָפָה אַחַת שֶׁלָנוּ לֹא הֻכְתְּרָה בְּנִצָּחוֹן, לֹא נַנְמִיךְ אֶת הַדֶּגֶל.	“אחד במאי” – 30.3.34
נִסְפַּחְנוּ לַמֶּרְכָּבָה הָאִימְפֶּרְיָאלִית, מִשוּם שֶהִיא הָיְתָה – בַּתְּקוּפָה שֶׁהִיא וְעוֹדֶנָּה עַתָּה וְעוֹד תִּהְיֶה בֶּעָתִיד הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם – מִרְכֶּבֶת הַהִיסְטוֹרְיָה. רַבּוֹת וְקַשּוֹת אֶפְשָר לִטְעֹן נֶגְדָּה. אֱמֶת אֱנוֹשִית, צֶדֶק יָחִיד וְצֶדֶק הָעָם – מִמֶּנָּה וָהָלְאָה. דַּרְכָּה זְרוּעָה קָרְבָּנוֹת, קָרְבָּנות מֵרָצוֹן וְקָרְבָּנוֹת שֶׁבָּעֹשֶק. רַחֲמִים מַה הֵם, דִּין מַהוּ – אֵינֶנָּה יוֹדַעַת. אַך הִיא מִרְכֶּבֶת הַהִיסְטוֹרְיָה. לִבְלִי לְהִסָּפֵחַ אֵלֶיהָ, פֵּרוּשוֹ שֶׁל הַדָּבָר הָיָה: לְהִשָאֵר מִחוּץ לַהִיסְטוֹרְיָה, כְּמוֹ שֶׁנִשְׁאַרְנוּ מֵאוֹת בַּשָּנים.	“עם סיומו של מפעל” – 18.12.29
אוֹי לָנוּ אִם עוֹד פַּעַם נֵלֵךְ לַמּוּת – – בְּעַד מוֹלֶדֶת זָרָה, בְעַד דֶּגֶל זָר, בְּעֹד עַבְדוּתֵנוּ בַּנֵּכָר.	“קרבן שוא” (על לודביג פרנק) – 18.9.34
עַל הַיְּהוּדִים לִדְאֹג, כַּמּוּבָן, לְחַיֵּיהֶם, לְפַת לַחְמָם, לִכְבוֹדָם הַלְּאֻמִי וּלְתַרְבּוּתָם הַלְּאֻמִּית; אַךְ תְּמִיכָה עִוֶּרֶת בְּכֹל רֶשַׁע – אֵינָה דְּאָגָה. יֵשׁ דָּם שֶׁלָנוּ, יֵשׁ גְּנִיחוֹת וְזַעֲקוֹת-שֶׁבֶר שֶׁלָנוּ, וְיֵשׁ עֶלְבּוֹנוֹת שֶׁלָנוּ – אַך יֵשׁ דָּם, זַעֲקוֹת-שֶׁבֶר וְעֶלְבּוֹנוֹת גַּם שֶׁל אֲחֵרִים, וְלֹא לָנוּ לְהַסִּיחַ דַּעֲתֵנוּ מִזֶּה. לֹא לָנוּ בְּנַסּוֹתֵנוּ לְהִנָּצֵל הַיּוֹם, לְהַכְשִׁיר הִתְפָּרְצֻיּוֹת נֶגְדֵּנוּ בַּקַּרְקַע הַגּוֹעֶשֶׁת אֲשֶׁר שָׁם אָנוּ נְחִתִּים - - וְעָלֵינוּ לְהַטּוֹת אֹזֶן וּלְהַקְשִׁיב לַקּוֹלוֹת הַהוֹמִים בְּחֵיק הַקַּרְקַע. יֵשׁ הַיּוֹם. אַך יֵשׁ גַּם מָחָר. וְצָרִיךְ לְהִכּוֹן אֵלָיו.	על הפוליטיקה היהודית" 15.7.26
הַפּוֹלִיטִיקָה שׁל הַיּהודים הִיא פּולִיטִיקָה שׁל עינַיּם פּקוּחות לרוָחָה וּלְבָבוֹת פְּתוּחִים, זוֹהִי פּוֹלִיטִיקָה הַמְּכִינָה אֶת הֶעָתִיד הָחֳפְשִׁי שֶׁלָּנוּ. וּבְסוֹלִידַרִיזַצִיָה עִם בַּעֲלֵי הַזְּרוֹעַ וְהַתַּקִּיפִים הַיּום – לֹא נִבָּנֶה.	על הפוליטיקה היהודית" 15.7.26
וַדָּאִי: קָשִים חֶבְלֵי לָשוֹן. אַך אֵיזוֹהִי יְצִירָה. שֶאֵינֶנָּה מְלֻוָּה חֶבְלֵי-לֵדָה? וַדַּאי: רַבִּים הֵם בֵּין הָעוֹלִים הַחֲדָּשִים אֲשֶר כְּאִלְמִים וּכְחֵרְשִים יִתְהַלְּכוּ בֵּינֵינוּ. לֹא נִצְדַּק אִם נִתְעַלֵּם מִסֵּבֶל זֶה, אֲשֶר לִפְרָקִים גַּם הָרָצוֹן הַטּוֹב, גַּם הַשְּקִידָה הַנֶּאֱמָנָה - אֵינָם מְשַחְרְרִים מִמֶּנוּ. אֵלֶם זֶה, גִּמְגּוּם זֶה – קָרְבָּן הֵם. אַך הֳלֹא יֵש כָּאן, בָּאָרֶץ הּזֹאת, מַשֶׁהוּ יָקָר יוֹתֵר, מִן הָעוֹלֶה הַבּוֹדֵד וַאפִילוּ מִדּוֹר עוֹלִים שָׁלֵם וּמִדּוֹרוֹת עוֹלִים, וְהוּא מְבַקֵּש אוֹתוֹ “בִּטּוּי עַצְמִי”. - - הָעָם הָעִבְרִי, הוּא הַמְּבַקֵּש לוֹ אֶת בִּטּוּיוֹ בָּאָרֶץ הַזֹּאת, הוּא הַלּוֹחֵם כָאן עַל זְכוּתוֹ לְחַיִּיּם רוּחָנִיּיִם עַצְמִיִּים, שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לִהְיוֹת בִּלְתִּי אִם בִּשְפָתוֹ הוּא.	“הצוֹרך בּביטוי” - 19.11.35
לִפְנֵי אֹמֶץ מַחֲשַׁבְתּוֹ, לִפְנֵי “אֲדִיקוּתוֹ” הַגְּאוֹנִית, לִפְנֵי “אִי-הֶגְיוֹנִיּוּתוֹ” הַגְּאוֹנִית שֶׁל הֶרְצֶל, לִפְנֵי מַאֲוַיָּיו שֶׁלֹא יָדְעוּ חֹק, לִפְנֵי כִּשִׁרוֹנוֹ לְפַּתּוֹס, לְהִתְרוֹמְמוּת. לְרִכּוּז כָּל כֹּחוֹת הַנֶּפֶש, לִפְנֵי “דָתִיּוּתוֹ” שֶׁל הֶרְצֶל – הִנְנוּ כּוֹרְעִים בֶּרֶך וְהוּא לָנוּ לְמוֹפֵת עַד הַיּוֹם. בִּדְּרָכִים אֲחֵרוֹת הוֹלְכִים אָנוּ אֶל הַמַּטָּרוֹת אֲשֶר הִצִּיב לָנוּ הוּא – אוּלָם דְּמוּתוֹ תָּמִיד נֶגֶד עֵינֵינוּ.	“חידת הרצל” – “קונטרס”, תמוז תפר"ד
בְּיַאלִיק לֹא עָבַר, בְּיַאלִיק חַי. בְּיַאלִיק עֵרֶך הוּא, אֲשֶר לוֹ נִשְבַּעְתָּ. בְּיַאלִיק אֱמֶת הוּא אֲשֶר נִצְטַוֵּיתָ לְהָגֵן עָלֶיהַ. בְּיַאלִיק – חוֹמָה וּמִשְמָר אֲשֶר אָסוּר לְךָ לְהַפְקִירָם. וְאֵלֶּה שֶהֵם חֲבֵרִים לַ“עֲדַת בְּיַאלִיק”, בְּנֵי- בְּרִית הֵם לְהֲגַנַּת הַחוֹמָה הַזֹּאת, חַיָּלִים כָּמוֹךְ הֵם עַל הַמִּשְמָר הַזֶּה.	“עדת ביאליק” – 20.7.34
אָכֵן, לֹא כָּל הָרוֹצֶה לִהְיוֹת מַנְהִיג נוֹעַד לִהְיוֹת מַנְהִיג.	“קיסמים” – 13.5.34
לִבְחֹר אֶפְשָר רַק יוֹשֵׁב-רֹאש וְלֹא נָשִׂיא, מִינִיסְטֶר – וְלֹא מַנְהִיג. הַנְּשִׂיאִים וְהַמַּנְהִיגִים בּוֹחֲרִים אֶת עַצְמָם. אֶת הְֶרצֶל לֹא בָּחַר אִישׁ. הוּא עַצְמוֹ הָיָה לְנָשִׂיא בְּשָׁעָה שֶׁפִּרְסֵם אֶת “מְדִינַת הַיְּהוּדִים”. וּכְשֶׁצָּרִיך הָיָה לִבְחֹר בְּרֹב-דֵּעוֹת בָאָדָם אֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת מְקוֹמוֹ, הָיְתָה אָז שְׁעַת יְרִידָה לַתְּנוּעָה, יְרִידָה שֶׁנִּמְשְכָה עַד אֲשֶׁר בָּא וַיְצְמַן וְהָיָה לִנְשִׂיא הַהִסְתַּדְרוּת, עַל דַּעַת עַצְמוֹ וְעַל אַחֲרָיוּתוֹ הוּא.	“בשל ויצמן” – 22.9.25
הַמַּנְהִיג הַמְּוַתֵּר עַל דַּעְתּוֹ, הַמִסְתַּלֵּק מֵהֵאָבְקוּת עִם מַחֲנֵהוּ כְּשֶמַּצְפּוּנוֹ מְצַוֶּה עָלָיו אֶת הַהֵאָבְקוּת הַזֹּאת, לֹא לְבַד שֶהוּא חוֹטֵא לָאֱמֶת, לֹא לְבַד שֶׁהוּא חוֹטֵא לְעַצְמוֹ, אֶלָּא שֶׁהוּא חוֹטֵא גַם לַמַּחֲנֶה שֶׁבָּחַר בּוֹ לִהְיוֹת לוֹ מַנְהִיג וְלֹא עֶבֶד. הַמַּחֲנֶה הַזֶּה מִתְרַגֵּל לִשְׁמֹעַ רַק אֶת הַדְּבָרִים הַנּוֹחִים לוֹ, הַמִּתְקַבְּלִים עַל דַּעְתּוֹ, הַמַּתְאִימִים לְרוּחוֹ - וְהוּא מְאַבֵּד אֶת חוּש הַבִּקֹֹּרֶת וְכִשְׁרוֹנוֹ לְהַבְחָנָה נֶחֱלַש.	“לסיוּם פּרשה פּוֹלִיטית אחת” – 19.6.35
מַנְהִיגוּת שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת לִתְבֹּעַ וְלֹא לְהַטִּיל מִצְווֹת, אֵינָהּ דּוֹאֶגֶת לְהַחֲזִיק בַּמַּחֲנֶה רוּחַ מִלְחָמָה וְכִבּוּשׁ אֵינָה מְצַיֶּנֶת לְפָנָיו תַּחֲנוֹת קְרוֹבוֹת וּמַטָּרוֹת רְחוֹקוֹת אֶלָּא נוֹתֶנֶת לַמַּחֲנֶה לְהִתְפַּזֵּר וּלְהִתְפּוֹרֵר בְּכֹל הַדְּרָכִים וּבְכֹל הַשְּבִילִים; מַנְהִיגוּת שֶׁאֵינָה רוֹצָה כְּלָל בְּכֹחָהּ הִיא וּבְשִׁלְטוֹנָהּ הִיא אֶלָּא סוֹמֶכֶת עַל כֹּחֹו שֶׁל הַיָּחִיד וְעַל מַזָּלוֹ; מַנְהִיגוּת הַמְּוַתֶּרֶת, לְשֵׁם הַשָׁלוֹם וּלְשֵׁם הַחַיִּים הַנּוֹחִים, עַל הֵאָבְקוּת עִם הַמַּחֲנֶה שֶׁלָהּ, וְגַם אֵינָהּ מְגַלָּה לְפָנָיו אֶת חֹמֶר מַצָּבוֹ וְאֵינָהּ מְכִינָה אוֹתוֹ לִשְׁעַת הַמִּבְחָן, - ,יִתָּכֵן שֶׁהִיא טוֹבָה לְ“עַם כְּתִקּוּנוֹ” בִּ“זְמַן כְּתִקוּנוֹ”. אַך לֹא כֵן הַדָּבָר מַצָּבוֹ שֶׁל עַם, אֲשֶׁר כָּל חַיָּיו סַכָּנָה, וּבִתְקוּפָה אֲשֶׁר כָֹּל שָׁעָה שֶׁלָּהּ מִלְחָמָה.	“קראתי” - 19.12.32
כָּל הַכָּבוֹד לַשִׁירָה, וְאוּלָם רִבּוּי הַשִׁירִים (לֹא הַשִׁירָה אֶלָּא הַשִׁירִים ) – סִמָּן הוּא לִתְקוּפָה בִּלְתִּי מְפֻתַּחַת בַּסִפְרוּת וּבַצּבּוּרִיּוּת, אוּלַי מִשּׁוּם שֶׁהַשִּׁירָה חַיָּה עַל הַהַרְגָּשָה בִּלְבַד, וּבִשְּׂדֵרוֹתֵיהָ הַנְּמוּכוֹת הֲרֵיהִי סוּג הַסִּפְרוּת הַקַּל יוֹתֵר. תַּפְקִיד עָצוּם יֵש לִגְאוֹנֵי הַשִּירָה, תַּפְקִיד הָעוֹלֶה הַרְבֵּה עַל כֹּל הַפּוּבְּלִיצִיסְטִים, וְאוּלָם הַנִּסָּיוֹן אוֹמֵר, שֶׁהַגְּאוֹנִים הַלָּלוּ מְעַטִּים בְּמִסְפָּר הֵם, וְרֹב שִׁירי הַדּוֹר הוֹלְכִים וְנִשְׁכָּחִים מַהֵר וְאֵינָם נִשְׁאָרִים נַחֲלָה לַדּוֹר הַבָּא. – בּוֹ בִּזְמָן, שֶׁאֲפִילוּ לְפּובְּלִיצִיסְט בֵּינונִי לְפּוּבְּלִיצִיסְט בֵּינוֹנִי הוּא כְּבָר פִילוֹסוֹף עוֹמֵד עַל דַּרְגָּה אַחַת עִם פַּיְטָן גְּאוֹנִי) יֶשְׁנָה חֲשִׁיבוּת יְתֵרָה גַּם בִּשְׁבִיל הַדּוֹר הַבָּא, אִם רַק יֵדָע לְבַטֵּא בְּכֵנוּת מַה שֶׁשָּׂם דּוֹרוֹ בְּפִיו.	“קיסמים” – 29.1.28
הַמְבַקֵר הַתּוֹבֵע מֵהַתֵּיאַטְרון מֵעִיד עַל הַכָּבוֹד אֲשֶר הוּא רוֲחֵש לוֹ, וְעַל הָעֵרֶך הָרַב אֲשֶׁר הוּא מְיַחֵס לו. אֶלָּא מַה? הַבִּקֹרֶת, גַם כְּשֶׁהִיא כֵּנָה, יְכוֹלָה לִהְיוֹת מֻטְעֵית? וַדַּאי וּוַדַּאי. הֲלֹא גַּם הַמְבַקֵר רַשָּׁאִי לִטְעוֹת וְאֶת זְכוּתוֹ אֵין לִשְׁלֹל מִמֶּנוּ עַל יְדֵי רַגְשָנות נִרְגֶּזֶת וּמֻפְרֶזֶת. לְבִקֹרֶת מֻטְעֵית יֶשְׁנָה רַק תְּרוּפָה אַחַת: בּקֹרֶת אֲחֶרֶת בְּצִדָּה, מֵהִתְנַגְּשוּת הַדֵּעוֹת תָקוּם הָאֱמֶת.	“מוֹת דנטוֹן” – 11.2.34
נְשִׂיא הַרֶפּוּבְּלִיקָה הַצֶּ’כִית אָמַר בְּיוֹם חַגָּהּ הַרְבֶּה דְבָרִים אֱנוֹשִׁיִים, נְכוֹנִים, יְשָׁרִים. הוּא הִזְכִּיר גַּם אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר קָדְמוּ לוֹ וּלְחֲבֵרָיו בְּמִלְחֶמֶת הַשִׁחְרוּר, אֲשֶׁר חִנְּכוּ אֶת הָעָם הַצֶּכִי לְחֵרוּת לְאֻמִִּית, אֲשֶׁר הֶרְאוּ לוֹ אֶת הַדֶּרֶך, וְאֶת מִי הִזְכִּיר בְּרֹאשׁ וְרִאשׁוֹנָה, אֶת שְׁמוֹ שֶׁל מִי הִבְלִיט בְּאֹפֶן מְיֻחָד? – לֹא שֵׁם חַיָּל הָיָה זֶה וְלֹא שֵׁם מְדִינָאִי וַאֲפִילוּ לֹא שֵׁם מְשׁוֹרֵר לְאֻמִּי, אֶלָּא שֵׁם הַמּוּסִיקָאִי סְמָטָנָה. “אֵין גְּבוּל לַתּוֹדָה שֶׁלָנוּ לָאִישׁ הַזֶּה – כַּךְ אָמַר מָסַרִיק – עַל כָּל מַה שֶׁעָשַׂה בְּאֶמְצָעוּת הַמּוּסִיקָה שֶׁלוֹ לְמַעַן הַקּוֹמְמִיּוּת הַפּוֹלִיטִית שֶׁל עַמּוֹ”. הַצֵּרוּף הַזֶּה – מוּסִיקָה וּפוֹלִיטִיקָה – מֵעִיד עַל הֲבָנָה עֲמֻקָּה מְאֹד וּבִלְתִּי רְגִילָה שֶׁל כֹּח הַשִׁחְרוּר הַלְּאֻמִי הָאֲמִיתִי.	“קיסמים” – 16.11.28
שׁוּם תְּנוּעָה צִבּוּרִית, שׁוּם תְּנוּעָה שֶׁהִצִּיגָה לָהּ אֶת הַהִתְחַדְּשׁוּת כְּמַטָּרָה, אֵינָה יְכוֹלָה, וְאִם גַּם תַּקִּיף הֲמוֹנִים רְחָבִים, לְהִתְקַיֵּם וּלְהִתְפַּתֵּחַ בְּלִי קִנְיָנִי רוּחַ. כִּי אֵין הִתְחַדְּשׁוּת סוֹצְיָאלִית, פּוֹלִיטִית אוֹ לְאֻמִּית בְּלִי הִתְחַדְשׁוּת רוּחָנִית. וְיָחָד עִם זֶה, שׁוּם קִנְיָן רוּחָנִי כְּשֶׁהוּא לְעַצְמוֹ, שׁוּם רַעְיוֹן, וִיהֵא צוֹדֵק וְעָמֹק, אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת לְכֹחַ מַפְרֶה בַּהִסְטוֹרְיָה אִם לֹא יִמְצָא אֶת מִשעַנְתּוֹ בְּצָרְכֵי הַהֲמוֹנִים.	“מרכז הכובד” – “קונטרס”, סיון תרפ"ח
כְּדֵי לָצֵאת מִתְּחוּמֵי כַּת צְרִיכָה תְּנוּעַת הַשִׁחְרוּר לְהַגִּיעַ לְאֵלֶה אֲשֶר צֹרֶךְ חִיּוּנִי, צֹרֶךְ אִישִי לָהֶם בְּשִׁחְרוּר אֲשֶׁר הִיא מַבְטִיחָה. הַהִסְטוֹרִיָה אֵינָה נִשְעֶנֶת עַל “חוֹבְבוּת”, עַל פִילַנְטְרוֹפְּיָה, הִיא נִשְעֶנֶת עַל הַנֶאֱמָנּות הָאַחֲרוֹנָה, הַנּוֹבַעַת מִן הַצֹּרֶךְ.	“מרכז הכובד” – “קונטרס”, סיון תרפ"ח
אִם מִפְלָגָה, מַעֲמָד, אוֹ עַם נְתוּנִים בְּמֵצַר שֶׁאֵין מִמֶּנוּ מוֹצָא, אוֹ נָכוֹן יוֹתֵר, הַמּוֹצָא הַיְּחִידִי מִמֶּנוֹ הוּא מְתִינוּת, צְבִירַת הַכֹּחַ, וּלְעִתִִּים רַק אֱמוּנה בַּכֹּחוֹת הַעֲתִידִים לְהִתְגַּלּוֹת וּבַמוֹצָא הֶעָתִיד לָבוֹא, גַּם אִם הַיּוֹם טֶרֶם רוֹאִים אֶת עִקְבוֹתָיו, - הֲרֵי דָּרוּש אֹמֶץ-לֵב עַז יוֹתֵר כְּדֵי לְהַכִּיר בַּמַּצָּב הַזֶּה וְלָשֵׂאת בּוֹ, מֵאֲשֶׁר כְּדֵי לְנַסּוֹת וּלְכַסּוֹת עָלָיו בְּמַהְפְּכָנִיוּת מִלּוּלִית.	“במיצר” – 30.6.31
הָאַלֶּמוּת הִיא הַהֵפֶך הַגָּמוּר מִן הַכּחַ הָאֲמִתִי, הִיא הַמַּסְוֶה הַמְשַׁמֵש כִּסּוּי לַחֻלְשָׁה, לְמַעַן הֵרָאוֹת כְּכֹחַ.	“לקראת הקונגרס של האינטרנציונל הסוציאליסטי” – 1.6.25
יֵשׁ רְגָעִים, צֵרוּפֵי תְּנָאִים וּמַצָבִים הַמַּכְרִיחִים לֶאֱסֹר גַּם אֶת הַמִּלְחָמָה הַדֶּמוֹקְרָטִית בִּדְרָכִים רֶבוּלוּצְיוֹנִיּוֹת.	“תורת היידלברג” – 4.11.25
אוֹי לוֹ לְזֶרֶם פּוֹלִיטִי, אֲשֶׁר סִסְמְאוֹתָיו יָפוֹת וַהֲגוּנוֹת מְאֹד, וְאוּלָם הֶ“הָמוֹן” אֵין לוֹ אֵמוּן שָׁלֵם בַּאֲנָשָיו.	“קיסמים” – 24.11.32
אֵין לְךָ דָּבָר מַחֲרִיד מִמִּלְחֶמֶת אֶזְרָחִים. וְאוּלָם אֶת הַדָּבָר הַמַּחֲרִיד הַזֶּה אֵין מוֹנְעִים עַל-יְדֵי שֶׁמִּתְעַלְמִים מֶרְאוֹת אֶת בּוֹאוֹ.	“קראתי” – 24.11.32
אֵין לְךָ מִשְׁטָר צוֹדֵק מִשִּלְטוֹן הָעָם, מִדֶּמוֹקְרַטְיָה, אוּלָם בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – כְּשֶׁיּוֹדְעִים לְהָגֵן עָלָיו וְאֵין מַרְשִׁים לִרְמֹס אוֹתוֹ בְּרֶגֶל גַּסָּה.	“קראתי” – 24.11.32
מִי כָּמוֹנוּ יוֹדֵעַ; הַמְנֻצָּחִים שֶׁל הֲיוֹם, הַמְּעֻנִּים שֶׁל הֲיוֹם, הַגּוֹלִים שֶׁל הֲיוֹם, הַנִּלְעָגִים שֶׁל הֲיֹום – הֵם הַמְּנַצְּחִים, הֵם בְּנֵי-חוֹרִין הֵם מְבַקְּשֵׁי הַחֵרוּת שֶׁל מָחָר.	“לבוֹא ויקטוֹר צ’רנוֹב” – 2.1.35
אֱמֶת יְשָׁנָה נוֹשָׁנָה הִיא: תַּפְקִיד הַכּוּשִׁי נוֹפֵל בְּחֶלְקָם שֶׁל אֵלֶה הָרְאוּיִים לוֹ.	“קראתי” 18.1.33
אַחֲרֵי שֶׁנָּדְדוּ זְמַן רַב בְּשָׂדוֹת שׁוֹנִים – חוֹזְרִים הַסּופְרִים לַפְּרוֹבְּלֵמוֹת הַנִּצְחִיּוֹת, הֵן הָאַהֲבָה וְהַמָּוֶת, הַגּוֹרָל וְהַגְּמוּל. וּבָזֶה שֶׁהֵם לוֹקְחִים אֶת הַקַּנְקָן הַיָּשָן וּמַכְנִיסִים בּוֹ תֹּכֶן חָדָש. תֹּכֶן אִינְדִיבִידוּאָלִי שֶׁל כָּל אֶחָד בְּשְעָתוֹ, הֲרֵי הֵם כְּאִלּוּ מַרְגִּישִׁים שֶׁפּרֹובְּלֵמוֹת הַנֵּצַח נִשְׁאֲרוּ אוֹתָן הַפְּרוֹבְּלֵמוֹת, שֶׁמֵאֶסְכִִילוֹס וְסוֹפוֹקְלֵס עַד שֶׁקְסְפִּיר וְהַאוּפְּטְמַן מְעַנִּים אֶת נַפְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם אוֹתָם הַדְּבָרִים. פַּרַפְרַזוֹת שֶׁל פִּרְקֵי תַּנַ“ךְ, אֲשֶׁר הִתְרַבּוּ גַּם הֵן דַּוְקָא בְּיָמִים אֵלֶה שַׁיָּכוֹת לְאוֹתָה הַתּוֹפָעָה. הַחוּט הַנִּצְחִי – חוּט הָאַהֲבָה וְהַמָּוֶת, הַגּוֹרָל וְהַגְּמוּל נִמְשָךְ מִסּוֹפְרֵי הַתַּנַ”ךְ עַד יָמֵינוּ אֵלֶה.	“קיסמים” – 6.1.28
אֵין לְךָ דָּבָר הַמַּפְרִיעַ בְּמִִדָּה גְּדוֹלָה יוֹתֵר לְאִרְגּוּן מִלְחֶמֶת אֱמֶת מֵאֲשֶׁר הָרַעַשׁ שֶׁל מִלְחֶמֶת שָׁוְא.	“על החרם ועל ההסכם” - 11.10.33
אַל נַהֲפֹךְ אֶת הַהֶכְרַח לְמִדָּה טוֹבָה, וְאַל נָרִים אֶת הַהִתְחַשְּבוּת בְּגוֹרְמִים חִיצוֹנִיִּים, חֲזָקִים מֵאִתָּנוּ, לְנִצָּחוֹן אִידֵיאוֹלוֹגִי שֶׁלָנוּ.	“בענין המטרה הסוֹפית” - 8.8.31
מֶרְכֶּבֶת-הַהִסְטוֹרִיָה מְמַהֶרֶת לִנְסֹעַ. הָאוֹחֵז בְּגַלְגַּלֶיהָ נוֹסֵעַ אִתָּה, וּמִי שֶׁשׁוֹמֵט יָדָיו מִן הַגַּלְגַּלִּים, מַשְמִיט אֶת הַקַּרְקָע מִתַּחַת רַגְלָיו.	“במרי שיח” – 15.3.36