¹

למותר להוכיח, כי קיימת יכולת לפתח מפעלי תעשיה בקיבוּץ. ההנחה היא: שכל מה שפועל מסוגל לעשות, מסוגל לעשות חבר קיבוץ – בצוּרתו הקיבוצית. הדגש הוא: איך לעשות? הנסיון מועט, אולם הוא הוכיח, שמלאכה (עדיין אין זו תעשיה) היא דבר בר קיימא בחיי הקיבוּץ. לעתים קרובות על התעשיה בקיבוץ להתפתח בצעדים מהירים הרבה יותר מאשר החקלאות, למשל. הסקטור החקלאי אינו עשוי להביא לידי תמורות גדולות במספר העובדים.

החקלאות גדלה והולכת בד בבד עם יכולת קליטתו של הקיבוץ, אוּלם התעשיה אינה יכולה להתפתח בצורה כזאת. יחידה משקית אחת אינה יכולה להדביק את ההתפתחוּת שבתעשיה. אולם אנחנו איננוּ מבררים את השאלה היסודית הזאת. דבר זה עדיין לא חדר להכרתנוּ.

הרחבת הנושא

אין לקשור פיתוּח מפעל תעשייתי גדול ביחידה משקית אחת בלבד. במפעל תעשייתי גדול ראוי להרחיב את הנושא. גם בועידת הקיבוץ באשדות־יעקב דיברו על מפעלים תעשייתיים, המתבססים על כמה וכמה יחידות קיבוציות. באופן מעשי אולי עדיין לא הגיע הזמן לכך, אולם הבירור בנקוּדה זו הוא חשוב.

קיבלנו את הפתרון הפּליאטיבי של עבודה מבחוץ², מתוך ידיעה, שבבוא העליה נחליף את העבודה הזאת. המפעל יתפתח, אולם צריך להרחיב את הנושא על קיבוצים נוספים. הרי אנו יודעים את מידת גידולנו שנה שנה.

אליק [שני משמאל, עומד] מקבל את פניהם של אנשי מעברת צמח שבאו לסייר במשק אפיקים, 1953

אליק וּוירה שומרוני עם צפורה ויונה כסה בחתונת בניהם.

אליק וצפורה [ראשון ושניה משמאל] נספו באסון מעגן

המסקנה צריכה להיות, שאין לכבול את התפתחוּת ‘קלת’. יש לעשות הכל ובלבד שנקיים את המפעל. אולם להסיר את המעצורים להתפתחות המפעל אפשר רק על־ידי החלטת הקיבוץ להרחיב את נושא המפעל. התקוּפה הנוכחית של המלחמה אינה צריכה לציין את דרכו של הקיבוץ להבא, אחרי המלחמה.

¹

א

הויכוח מי יקבל לידו את מפעל הדיקטים, מזכירות הקיבוץ המאוחד או ‘סולל בונה’, הוא ויכוּח תפל. רע הדבר, שאין כיום מוסד, שיורה דרך ברוּרה בענין הנדון. ההסתדרות נתרוקנה מתכנה, ומשוּם כך כזה הוא גורל הויכוח בשאלת מפעל הדיקטים. יש דברים החורגים ממסגרת קיבוץ, והם ענינה של כלל התנועה.

אפשר לעשות דברים גדולים גם בשטח התעשיה, אך מתוך שמירה על יסודות הקיבוץ. אין אני מבין למה נביא הנה פועלים מחיפה, שישאירו את משפחותיהם בעיר ויעבדו כאן ושייוָצר בהם הרושם, שקיבוץ אפיקים הוא המעביד. מבחינת ‘קלת’ וגם מבחינה אובייקטיבית אסור למנוע את הקמת המפעל. אם לא נוּכל להקימו בכוחותינו אנו, יקים אותו ‘סולל בונה’ לבדו.

ב

– – – ההצעה הנוכחית על שותפות עם סולל בונה' היא מפנה מכריע. בשבילנוּ פותרת הצעה זו את השאלה החברתית הקיימת כאן בתקופת המלחמה. בהצעה על שותפות עם ‘סולל בונה’ אין שום דבר סתוּם. בגלל חוסר ידים עובדות אין קיבוּצנוּ מסוגל להוות כיום גורם יסודי בביצוע המפעל הזה. אולם כשאין גורם אחר, שיעשה מלאכה זאת עם ‘סולל בונה’, מוטל עלינו להחליט בחיוב ביחס לקבלת ההצעה הנדונה.

רצוי היה אילוּ קמה שוּתפוּת של קיבוצים לביצוּע המפעל הנדון, ואם אין הדבר ניתן – שותפות בינינו ובין מוסד הסתדרותי. ‘סולל בונה’ מוּכן להחזיר את המפעל משתהיה היכולת לבצע את כל העבודה. הצורה הזאת של סידור פותרת שאלותינו בזמן המלחמה.

¹

א

עצם ההתקשרוּת עם ‘יִצוּר וּפיתוּח’ יש בה משוּם הגבלת העבודה השכירה, כשלב ראשון לחיסוּלה הגמוּר. היום אי אפשר לחסל עבודה שכירה בבת אחת, והדרך היחידה היא להתחיל בקטנות. יש לפתור את הבעיה בצעדים ממשיים ולא במליצות. וכמו שקם ‘יִצוּר וּפיתוּח’, כן תקוּם גם חברה לחרושת – ואז תבוא גם שאלת ‘קלת’ על פתרונה. לא מסירת הרווחים תפתור את הבעיה. עם כניסת ‘יִצוּר ופיתוּח’ לעבודה באדמותינוּ, צועדים אנוּ צעד רציני קדימה לפתרון שאלת העבודה השכירה. הערב נביא למפנה בחיי קיבוצנו, אם ננקוט צעד צנוּע זה ונתקשר עם ‘יִצוּר וּפיתוּח’. ברוּר לי, כי לא נחליט על אי־פיתוּח. גם אם דרך זו תארך שנתיִם או שלוש שנים – נתקדם בה. לכן הנני מציע לכל החברים ללכת בדרך שקבעה התנועה, נתחיל ללכת בה, ונזוּז סוף סוף מנקוּדת הקפּאון.

ב

שואלים: משוּם מה דווקא עכשיו נזכרוּ בענין? הסוד הוא פשוט מאוד: כאשר הכנסנוּ עבודה שכירה במשקנוּ, נמצאנוּ במצב של שערים סגוּרים, – ואז אמרוּ, שיש להתפשר זמנית עם המציאוּת, כדי ליצור בסיס לעליה. משנפתחוּ השערים נתברר שהעליה לא באה. ואז דוּבּר על הספקת מזון לישוב, שלא ייתכן להחזיק בקרקע וּבמים ושלא לפתחם.

עכשיו החריף ענין זה משוּם שהעבודה השכירה חורשת חריש עמוק בחברתנוּ. היא מחבלת בקליטה, היא נועלת שערים בפני נוער. הילדים הצעירים אינם מכירים מציאוּת אחרת בקיבוץ, זולת המציאוּת של עבודה שכירה.

מדברים על פתרונות שונים, מהם קיצוניים, כגון: חיסוּל מידי של העבודה השכירה ללא התחשבוּת במשק (דבר הזהה עם החלטת מוסדות הקיבוץ המאוחד); השלמה עם העבודה השכירה, מפני שקודם כל קובע ענין הפּיתוּח. אני שולל את שני הפתרונות. הפתרון הראשון עומד בסתירה לעוּבדה, שהתנוּעה מקבלת קרקעות, מים ומכונות ואינה יכולה שלא לנצלם לפיתוּח (במשקנוּ, למשל, יש עוד מקום ל־200 מפרנסים). מאידך גיסא, השלמה עם עבודה שכירה אין לה מסקנה אחרת מאשר חיסוּל הקיבוּץ. לא חשוּב מה התאריך לחיסוּל הקיבוּץ. החברה יכולה להמשיך חייה בחצר אחת ושלא להוות קיבוּץ. אין זה פתרון לתנוּעה הרוצה בחיים. ואז באה הצעת פתרון שלישית: סינתזה בין צו הנאמנוּת לקבוּצה לבין צו הנאמנוּת למדינה. למטרה זו קם ‘יִצוּר וּפיתוּח’, הוּא צריך להפריד בין הפועלים השכירים וּבין המשק – בלי שתיפּגע יכולת פּיתוּחו של המשק.

ההצעה של ‘יִצוּר וּפיתוּח’ יש בה כדי להוריד 40%–50% מן העבודה השכירה. וּבינתים יש לקלוט עולים – ואפשר לקלוט. אם נכשיל את ההצעה, יהא פירוש הדבר: קבלת פתרון ההשלמה.

דומה, הגיעה השעה שנדבר בשאלה זו דברים גלוּיים ונוקבים. כשאני משוחח עם חבר מפעילי התנוּעה בשאלה זו, תשוּבתו היא: כלום יש חילוקי דעות בינינו בשאלה זו? כלום יש בינינו מי שחושב שקיבוץ פלוני יכול להתקיים על יסוד עבודה שכירה? אולם, לצערי, עלי לקבוע: קיימים חילוקי דעות בינינו בענין זה – ולא רק בין הפעילים, אלא גם בקרב המוני חברים. ניכרים תהליכים ותמוּרות בקרב המוני חברים, החיים את חיי הקיבוּץ, שיש בהם כדי לעורר חרדה. תהום רובצת בין הדיון בישיבה רשמית זאת¹, וּבין המציאוּת הקיבוצית הנוצרת בעקבות נגע העבודה השכירה, כשם שתהום רובצת בין דיוּן באסיפה כללית של משק באותה בעיה וּבין שיחה פרטית עם החבר בענין הנדון.

עבודה שכירה וקיבוץ – תרתי דסתרי

כל מי שלמד משהו בתולדות משטרים וחילופי משטרים יודע, כי כל משטר מכיל בחוּבּו את היסודות ואת הגורמים להפיכתו זמן רב לפני התאריך הנחשב לתאריך המהפּכה. גורמי ההפיכה צומחים לאט לאט מתוך המשטר הקודם. הקיבוּץ והקבוּצה הם משטר סוציאלי מסוּים שאנחנוּ מקיימים אותו בתוך משטר קפּיטליסטי. בשטח זה כמה וכמה גורמים הפועלים להפיכת הקערה על פיה והעשויים למוטט את יסודות הקיבוץ. ואחד מהם – אולי הגורם הראשי – הוּא גורם העבודה השכירה. אם לא יחול שינוּי בנדון זה לא יהיה מנוס מתמוטה, ואין כאן אלא שאלה של תאריך.

אחד מחברינוּ נתלהב פעם לענין הלינה המשפּחתית, היינוּ: שהילדים ילונו בחדרי הוריהם. בשיחה על אותו נושא אמרתי: אילוּ היה דבר זה עומד על הפרק בקיבוּצנוּ לפני שנים, הייתי הופך עולמות בהתנגדוּתי לכך, והייתי לוחם בהצעה זו בחירוף נפש. גם היום אצביע נגדה. אבל אם יקרה ‘אסון’, והקיבוּץ יחליט ברוב דעות שהילדים ילונו לא בבתי הילדים, אלא בחדרי הוריהם – לא אראה בכך היום את הרס הקיבוּץ. יש דברים שבהם חלוּ שינוּיים אגב התפתחוּתה של התנוּעה הקיבוצית. וכבר חלוּ שינוּיים לגבי דברים, שמעולם לא חשבנו כי יוכלו לחול בחיינוּ. אך יש דברים יסודיים, ששינוּיים בהם עוקרים את כל ענין הקיבוּץ. ענין זה של ניצול הזולת ושל חיים על הכנסות שלא ממקור עבודתך, ענין זה וקיבוץ – הם תרתי דסתרי.

שונה ההערכה בתוכנוּ למידת הסכנה וההרס הכרוכים בעבודה השכירה. מה המסקנה מכך? שיצירתנו היפה, שיש בה אידיאה חברתית קיימת השלמה עם עבודה שכירה בקרב כמה שכבות בתנוּעה, השלמה הגובלת ברצון להמשיך בה. כבר מצוּיים סוציולוגים בתוכנו המוכיחים, שלא נוכל לקיים את רמת־החיים שהגענוּ אליה אם נחסל את העבודה השכירה. מה המסקנה מכך? שיצירתנו היפה, שיש בה אידיאה חברתית נעלה, לא תוכל להתקיים אלא אם כן יעבוד על כל משפּחה בקיבוּץ עוד מישהו וישאיר משהו מעבודתו בתוך המשק. הייתכן כדבר הזה?

כופר אני כפירה מוחלטת בהנמקה ה’ציונית' של העבודה השכירה. אם נשוה את כמות המזון שמתוספת בעבודה השכירה, לעוּמת ההרס החברתי הפנימי ולעוּמת החלשת המאמצים לניצול מלא של יום העבודה, נמצא שאין הדבר כדאי אף מבחינה כלכלית. כשרבה העבודה השכירה במשק, יורד ערך יום עבודתו של החבר. לשם מה עליו להתאמץ כשיש פתרון קל?

אמרנוּ: כדי לקיים את המשק, כדי ליצור מקורות קליטה לעולים, רצוּיה עבודה שכירה כדבר זמני. יש בכך משוּם נימוק קיבוצי ציוני. אנוּ נפתח את המשק וכשייפתחו השערים נהיה מוכנים לקלוט עליה. תאריך זה נסתיים. איננו קולטים את העליה הזורמת לארץ. אין נשלחים גרעינים למשקים כאפיקים ואשדות־יעקב. כשאצטרך להכריע מבחינה התישבוּתית־ציונית מה חשוב יותר: גרעין נוער נוסף לקיבוץ אפיקים או גרעין ההולך לנגב – אכריע בעד הנגב. לקיבוצים הגדולים לא נַפנה גרעינים להשלמה. הקיבוצים הגדולים היוּ צריכים לשמש בסיס רציני לקליטת סוגים אחרים של עולים. אבל הלך־הרוח היה אחר, ובמידה שקלטנו, היוּ ממדי הקליטה כל כך זעומים, שאין לבנות על כך הרבה. אף כי לא התיאשתי מאפשרוּת של קליטה נוספת, אין אני מצדיק את העבודה השכירה מתוך נימוק שיש איזו פרספקטיבה לגידול. במצב של היום זוהי הונאה עצמית.

אין קליטה כשיש פועלים שכירים

חושב אני שפתרון העבודה השכירה מחבל בכל מאמצי הקליטה, ביודעים ובלא יודעים. משנמצא פתרון העבודה השכירה, פוחתת הדריכות לקליטת סוגים אחרים.

אם נכונה הדעה הרווחת עכשיו בתנוּעה הקיבוצית כולה, שאין תקוה לנהירת המונים לקיבוץ, שהתקוה היחידה היא בבני המקום, בילדים עולים ובתנוּעות נוער חלוציות, הרי עלינוּ לראות: אין אפשרוּת לחנך נוער וילדים על יסוד האידיאה כשאתה הורס את האידיאה ונוטל ממנה את תקפה המוּסרי. הפניה לנוער שיבוא לקיבוץ בגלל יסודותיו אלה, התוקף שלה בהכרח שירד וייפגם בתנאים של היום. נהיה ל’משקיסטים‘, נבנה משקים, נעשה מפעלים קפיטליסטיים, אבל לא נהיה מחנכים, וּבמוסדות התנוּעה, בפרופורציה של הגיוס, יהיו 80% לחלק המשקי ורק חלק אפסי לפעוּלה רעיונית, לחינוך, לועדת הנוער וכו’.

איני מאמין שהבעיה תיפתר על־ידי יזמה מקומית ועל־ידי הכרעה מקומית. איני אומר שהדבר יהיה קל גם כשיהיה דיון תנוּעתי כולל. השעה דוחקת, וכל החושב שאין כאן אלא ענין של התפתחוּת מקומית, אינו אלא טועה. ותנוּעתנוּ חוטאת, שלא העמידה ואין היא מעמידה את השאלה הזאת להכרעה על סדר היום של התנועה.

‘יִצוּר ופיתוח’ יספוג את העבודה השכירה

כשדנו על הקמת ‘יִצור ופיתוּח’ לא יכולתי להבין מדוע לא יראה המפעל הזה מלכתחילה לפניו את שני התפקידים גם יחד, את הפיתוּח במקומות חדשים ואת ספיגת העבודה השכירה במקומות הקיימים? על זה היה הדיון, והרוב החליט נגד, כלומר, היתה החלטה מפורשת שהמפעל ייבנה מלכתחילה כדי לפתור רק את בעית הפיתוּח בשטח חדש.

אין לנוּ דרך קלה לפתרון בעיותינוּ. אין גם דרך קלה לכך בקיבוּץ המאוּחד, ואנוּ הרי אחראים ממנוּ להרחבת היצור החקלאי. הם מיואשים בהרבה מובנים. הם מתהלכים כאנשים שחשך עליהם עולמם. הם עד היום אינם מסוגלים לרקוד ביום העצמאוּת, כי תכניתו של טבנקין על מנדט של שלוש מעצמות לא התגשמה. ומי שאיננוּ אומר חיסול העבודה השכירה על יסוד חיסול חלקי משק. חיסול ענפים, מוכרח לתת פתרון שיש בו שחרוּר מן הסתירה הטרגית בין הרצון להיות נאמן למדינה, להוסיף מזון, לפתח משק, להכין בסיס לקליטה, ובין הרצון לשמור על עבודה עצמית, דבר שצריך להיות יקר לא פחות מן היסוד הראשון. אך עלינוּ להבין שקיום כל המצוות, שאנוּ מצוּוים לקיימן, אין לעשות אגב זריעת גרעיני הרס על היסוד הקיבוצי. לא נתקיים אם יחסר האיזון הזה בין נאמנוּתנוּ למדינה ולפיתוּח וּבין נאמנוּתנוּ לערכי היסוד של הקיבוץ. אם נשרת את המדינה ונהרוס את הקיבוץ, מה השירות שנשרת את המדינה? תכוּפות אני בא בין הנוער, ואין לי תשובה לנער כשהוא שואל: תופעה זו של ניצול אלפי פועלים במשק הקיבוצי – כיצד?

מי שאיננוּ רוצה להסתבך בסתירה הזאת, לפניו דרך אחת: פיתוּח ענפי המשק וספיגת העבודה השכירה על־ידי ‘יִצור ופיתוּח’. אנחנוּ מתחילים לעלות על דרך זו. ואני קובל על האיחור, על ההסתייגוּיות. אני חושש מפני דבר חמור, שהיום נחליט פה החלטה מתאימה, ומחר בשעת ביצוּע, כשניתקל במכשולים, תישאר ההחלטה על גבי הנייר. עלינוּ לקבוע קודם כל עקרון: אין המשק נהנה אף כשוה פרוטה מעודף ערך עבודתו של היהוּדי העולה, העסוק במשק קיבוצי (קריאת בינים: ממה יתקיים המשק? א. שומרוני: וממה נתקיים ארבעים שנה?). ואז – יש בטחון יותר בקיום ההחלטה.

חושב אני שהמרכז זכאי וחייב לקדם בברכה את הקמת המפעל ‘יצור ופיתוּח’. אינני רואה כל סכנה חברתית ביסודות המפעל הזה. יש בזה משום קפיצה בקידום המשק חסר היכולת. אני רואה בכך פיתוּח מזורז של משק צעיר.

אילוּ התחלנוּ לספוג את העבודה השכירה במשקים על־ידי ‘יִצוּר ופיתוּח’ מראשית הקמתו, לא היינוּ מגיעים למה שהגענוּ. טוב המפעל הזה מכל עבודה שכירה במשקים. אני מניח שזו לא תהיה הצורה היחידה. לא תיתכן רק דרך הפקעת השטח מרשות המשק ומסירתו לעיבוּדו של המפעל. יהא עלינוּ למצוא גם צורה, בה יהיה השטח בידי המשק והפועל לא ייכלל בסידור העבודה של המשק ולא יעבור מענף לענף, אלא יעבוד באותו ענף כל הזמן והמפעל יקבל את עודף הערך מאותם הפועלים השכירים, העסוקים בענף. אם המטרה היא שהמפעל יספוג את כל העבודה השכירה, ושכל פועל שכיר במשק יהיה פועל של המפעל ולא של אותו משק, הרי אני בטוח שתימצא גם צורה שניה ושלישית.

הבעיה העומדת היום לפנינוּ היא, ששורה של משקים ותיקים צריכה לעמוד במבחן רציני בסידור חייהם הכספיים והכלכליים מיגיע כפיהם בלבד.

חברה לחרושת באיחוד

ישנה תופעה חמורה, שאינני יכול לתפסה. הנה ניגשים חמישה משקים להקים בית־חרושת ענק בעמק הירדן, שהונו הוא 2.500.000 דולר. ואני שואל: מה היסוד המוסרי לדבר הזה? האם על־ידי כך שקיבוץ פלוני ישלח אדם להנהלת בית־החרושת, רשאי המשק להשתתף בבית־החרושת? האם זה יסוד למשק קיבוצי, שיקבל רווחים מעמלם של פועלי טבריה? חלק מן המשקים כבר נעל את הדלת בפני משקים אחרים באזור המעוניינים בשותפות בבית־חרושת זה². התופסים אנוּ מה נעשה שם? איני אומר שבית־החרושת ‘סֶפֶן’ לא יקום. אבל עליו לקום על יסודות אחרים.

מתרעם אני גם על כך, שבמידה שניכר היום שלב של התקדמות בהצעות המזכירות לחיסול העבודה השכירה – לעוּמת המצב לפני שמונה חדשים – הרי אין ההצעות נוגעות אלא לחקלאות. אני מתרעם על כך, שהמזכירות אינה מביאה הצעות בנוגע לחרושת. המזכירות צריכה לעבד הצעה חדשה: צריכה לקום חברת החרושת של האיחוּד, ואז יקום בית־חרושת כ’ספן', ובתי־חרושת אחרים, על יסודות ההולמים אותנוּ.

לגבי החרושת צריך המרכז לקבל החלטה המטילה על המזכירות להכין לישיבה הבאה הצעות מפורטות להקמת חרושת האיחוּד. אני חושב שאין כל טעם לדחות ולחכות עוד בשאלה מכרעת זו. רצוני שהמזכירות תביא הצעות קונקרטיות, שייערכו ביקוּרים ב־20–30 משקים, שבהם הבעיה היא בעיה מכרעת. השאלה צריכה להידון באסיפות כלליות, כי הענין חמור. אחרי הבירורים האלה תבוא הכרעה במועצה על יסוד הצעות מעשיות.

חברים, בענין העבודה השכירה אנוּ עומדים מעבר לשעה 12. איחרנוּ הרבה, ללא הפרזה אני אומר, כי ענין זה גובל בשאלת קיומה או חדלונה של תנוּעתנו הקיבוצית.

1953