– "התנועה החלוצית בעירו לודמיר היתה מסועפת למדי. היו בה תנועות־נוער לפי גוני הקשת הציונית של הימים ההם, היה מרכז הכשרה לקיבוץ ‘השומר הצעיר’, אך ההתגלמות האישית של כל התנועה התוססת הזו, הפרסוניפיקציה שלה, היה וולף יש לעיר לודמיר שוֹרשים עמוקים בקורות היהודים ובפולקלור שלהם, אך באמצע שנות השלושים של המאה, כאשר עשינו בה את ימי ההכשרה כ’שומרים צעירים' היתה זו בעינינו לודמיר של וולף (זאב) ויינר, אביהם הדואג של כל החלוצים שנהרו אל עירו.
–לגבי הצעירים שנאספו אל קיבוץ הכשרה זה לא היו המלים ‘לחם ועבודה’ בגדר סיסמה לעת הפגנה. הן העסיקו את דרי ‘בית מִבשל השכר’ העזוב, שבו נשתכנה פלוגת ההכשרה, יום־יום, כבעיית־קיום ממש. לא היתה עבודה ופעמים חסרה גם מנת בולבוסים פשוטה, מאכל יום שלם, אך תמיד היה וולף. והוא נשא על כתפיו הצעירות כל עול הקיום, העבודה והדאגה לרווחתה של פלוגת־ההכשרה שנזדמנה לעירו. הייפלא, שעד היום, ולאורך ארבעים שנה של תמורות וחתחתי־דרך, רוחש לו הלב אהבת־חברים עמוקה והוקרה.
זאב ויינר, ששמו ידוע היום כבכור הדואגים לקשיש בישראל, היה אז אחיעזר ואחיסמך לצעירים. וההבדל בין שתי דמויות אלו של נדיבות, פירש לנו פעם אחד מחכמי מורינו, הוא כי אחיעזר הוא אדם שרוצה בכל לבו לעזור, אבל אחיסמך הוא האדם שניתן בוודאות לסמוך על עזרתו. בוולף ויינר כמו נארגו זו בזו שתי הסגולות האלו. תמיד אח למִסעד, למשען.
שמו של ויינר מזוהה בתודעת הציבור עם הדאגה לקשיש, לקשי־יום, לאנשים במצוקה. האמת היא כי ספק אם יש עוד אדם בארץ שהקדיש כל חייו בישראל למטרה זו – ולה בלבד – כפי שהקדישם זאב. ואילו היה שדה־הראייה של המעניקים פרס ישראל מתרחב ומעמיק אל כל חדרי לבה של ישראל – ודאי היה ויינר נלכד בשדה הראייה הזה בין ראשוני הזכרים לפרס החברה הישראלית."
עד כאן – שורות מתוך מבוא לפרקי עיר ובית.
ימים אחדים לפני פתיחת שלושת רבי־הקומות שחנוכתם מתקיימת היום ברחוב מצולות־ים בגבעתיים, ביקרנו, לצורך עניין אחר, בלשכתו של ויינר, אחד האדריכלים של “משען” וגדול הבנאים שלו. מצאנו אותו, ואת כל משרדי ההנהלה המרכזית של המוסד המסועף הזה, שהוא היום משענתם של מאות אלפים בישראל, משוכן בדירה שכורה, צנועה אפילו במושגי העבר, בקושי מתאימה ללשכות, באחד מרחובות המגורים של תל־אביב. הפער הזה בין הנוחות והפאר־היחסי שבהם נבנו בתי האבות החדשים בגבעתיים – וגם הבתים האחרים מסוגם במקומות אחדים – לבין בית הלשכות הצנוע של המנהל המרכזי, הוא־הוא אולי קו־הייחוד העיקרי של הרוח שבו מנוהלת עבודת “משען” עד עצם היום הזה.
היום הוא יומה הגדול של “משען” זה יומה של תנועת העזרה ההדדית של ההסתדרות שקשרה עוד חולייה בשלשלת־הזהב של דאגה לקשיש. אך זה גם יומו של משרת־ציבור מצניע לכן, שכמותו הולכים ומנדירים בתוכנו – יומו של זאב ויינר. חגו של חלוץ.
6 בינואר 1981
בתוך קבוצת האנשים שנתגייסו לפעול להחזרתה של תנועת העבודה אל הגה המדינה נעים היה למצוא את שמו של פרופ' אשר אריאן. הוא נאות לכהן במעמד של יועץ ראשי וראש ממחלקת המחקר במטה הבחירות המרכזי של המערך, בתחומם של ד"ר מיכאל בר־זוהר ואהרן הראל.
יש לומר מיד: בחירה מצוינת, הן מצד הבקיאות העיונית־מדעית בנושא והן מצד הסגולות האישיות של האדם שנקרא לתפקיד זה.
פרופ' אשר אריאן, יליד קליוולנד, ארה"ב, עלה לישראל לפני חמש־עשרה שנה. תחום התמחותו מדעי המדינה, והוא מכהן כדיקאן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל־אביב. עתה נטל חופשה מיוחדת כדי לתת חלקו למערכה הציבורית הכבדה הצפויה לתנועת העבודה בחוֹדשים הקרובים. חברוּ בו סגולות של איש־מדע מובהק, המגלה התעניינות עמוקה בדרך עיצובם הממשי של החיים הפוליטיים למפלגותיהם, השקפת־עולם מתקדמת וקסם־הליכות. היושר האקדמי הוא לגביו רק הסתעפות מן הגזע הנאצל של יושר אישי וקווים אלה מתוחים גם על עבודות־המחקר החשובות שפרסם, גם על עבודתו ליד דוכן־ההוראה.
טובה לראות את מפלגת העבודה פונה אל שכבות נוספות למצוא בהן חיזוק למעמדה בציבור של תלמידים ומורים באוניברסיטאות של ישראל ולגלות בהן אנשי־שורש.
9 במארס 1981
פעילותו הנמרצת של שר האוצר אינה חד־גונית. בתוך ארבעה חוֹדשים שנותרו לו לכהונה הוא רוצה להספיק הכל: להטיס אלינו את כל הצעצועים האלקטרוניים האפשריים ואם לא להיטיב עם העם – לפחות לשדל כראוי את הבוחר. תמה תקופת האביונות. יש לי.
ובפיו, כמובן, תמיד רוממות הגישה הממלכתית, כבפי חבריו. גישה אל־מפלגתית מובהקת, כיאה לבני־הדר.
תוך גישה זאת מתנהל גם טיהור שקט. אלגנטי. מעט מעט מחליפים אנשים במועצות מנהלים, בדירקטוריונים. יש להבטיח חירות מפחד. אבל גם – פחד מ“חירות”. וכיוון שכיסאות השלטון המרכזי זעים במקצת ואינם בטוחים עוד, יש להבטיח כי יישארו שלוחות ונציגים בכל ענף אפשרי בחברה ובמשק, גם אחרי גוויעת שלטון הליכוד.
לפי ידיעה שנתפרסמה בימים האחרונים הגיעו, כנראה, לאות פ' – מפעל הפיס. בראשו, תחילה כמנהל ועתה כיושב־ראש הדירקטוריון, עומד אחד המוכשרים בשירות הציבור – יצחק אורן. איש עם השכלה וניסיון נרחב בתלום מערכת הכספים הציבורית. כהונתו כיושב־ראש הדירקטוריון של מפעל־הפיס עומדת לפוג בפברואר 1982.
אלא ששר האוצר הפעלתן אינו יכול להרשות לעצמו אורך־רוח כזה. לשאת עוד כעשרה חוֹדשים איש שלא משלומי אמוני חירות בתפקיד רם כזה – זה למעלה מכוחו של השר־הינוקא. עמד ושיגר מכתב ליצחק אורן להודיעו כי כהונתו תיתם בעוד שלושה שבועות, ב־1 באפריל 1981. ובמקומו יבוא מי יבוא? ניחשתם: אחד מר גדות, חברו הקרוב מאוד של השר בתנועת החירות.
והציבור לומד על גבו את טעם גסות־הרוח של דור שני, ישראלי, לתנועת ההדר המדומה.
15 במארס 1981
מה נעשה ובהכירנו את מי שמכהן היום כגזבר הסוכנות היהודית אין אנו מקבלים כפשוטו את סיפור המכונית שעשאוהו כותרות בעיתונים.
עקיבא לוינסקי, חבר קיבוץ מעיין־צבי, לא בא אל כהונתו הנוכחית כאלמוני. עשרות שנים של פעילות ציבורית של שליחויות אחראיות ושל יוזמות חלוציות בתחום המשק והפיננסים הספיקו כדי לחשוף מלוא דיוקנו הציבורי והמוסרי: פשטות הליכות, הרגלים של איש־קיבוץ שורשי וגם איש־תרבות חכם ומפוכח מכדי לראות בגינוני־ראווה יתרון או הישג ערכי לאדם.
נזדמן לנו לפעמים לבוא בעקבותיו אל כמה מן הארצות שבהן פעל בשם ישראל או בשם מחנה העובדים. בצד השבחים ליוזמתו ולכשרונותיו בתחום המערכת הפיננסית לא חדלו בחוגי תנועת הפועלים בחוץ־לארץ להלל את פשטותו ואת אורח־חייו. ראינו גם מעמדו בתוך הציבוריות הציונית בגולה – מעמד של הוקרה ודרך־ארץ.
איננו יודעים מהי תאונת־המכונית הזאת – אם טעה ע. ל. בשיקול לגופו ונכשל גם בהערכת דעת־הקהל או אם הכשילוהו אחרים. אנו נוטים על סברת הטעות. לבד מן הבחינה של מוסר ציבורי יש לעקיבא לוינסקי גם מידה קלה של סארקזם נבון ואי־החשבת ההידור מכדי שייתפס להבל כזה. שיעור־קומתו גדול משיעור גודלה של מכונית. ושום דבר אינו מעיד על־כך יותר מהחלטתו המיידית לוותר על כלי־מריבה זה – הנחוץ, כנראה, באמת, להקלת עבודתו – ובלבד שלא להטריד את הציבור.
על־פי עברו עדיין הוא בעינינו מופת להתנהגותו של איש־ציבור. ואין דמו של שום אדם הפקר – גם אם הוא מכהן כנטע חלומי בודד וזר־מעט בנוף העסקני הנוכחי של הציונות הרשמית.
5 באוגוסט 1981
מחר יהיו לכם בוודאי הרבה אבות – וכדרך העסקנות בישראל אולי ייטפלו לזה גם אבות נזיקין – אלא שהיום עדיין יש לכל הרעיון היפה הזה ולראשית הגשמתו אב־חוקי אחד פרופ' יצחק הלברכט. הקונגרס העולמי הראשון “מורשת בית סבא”, שנפתח השבוע בירושלים, הוא כליל מאמציו של איש־חלוץ זה.
מי שעקב בעניין – ולמה לא נודה: גם בספקנות – אחרי האופן שבו פיתח פרופ' הלברכט שלב־אחר־שלב את הרעיון של ריכוז “מורשת בית סבא”, יכול להבין לאשורו את המושג “דברות במטרה” בתחום החיים הציבוריים.
פרופ' יצחק הלברכט הוא גזע ושורש בארץ הזאת. גזעו – אחד הרופאים הידועים בארץ ומן המומחים בעולם לעקרוּת, מוּכר לרפואה בארץ ולכל הנזקקים לה – להרבה מוּכּי גורל. הוא שייך לקבוצת־ההמשך של רופאים־חלוצים שפרופ' חיים שיבא ופופ' מרדכי טור האגדיים היו מראשיה. נמנים עמה עד היום רופאים־חלוצים כפרופסורים פדה, הראל, דה־פריס ושורה של רופאים אחרים – מומחים בתחומם, הומניסטים גדולים.
כך גזעו של פרופ' הלברכט – ואילו שורשו בחינוך הומניסטי־אוניברסלי ובעמקי תרבות ישראל ומורשתה. משהגיע, שׂבע הישגים בתחומו, לגיל הפרישה, פנה אל אזור שאיננו כלל בתחום הרפואה אבל הוא בפירוש בתחום בריאות־הנפש של העם כולו וחוסן הלוּז העיקרי שלו – המשפחה.
לומר כי אנו יודעים לתאר כמו את “מורשת בית סבא” – תהא זו יומרה, אם לא הגזמה. אך בכלל נתפסת לנו מלאכה זו כמאמץ להעמיק שורשי היחיד במעגל המשפחה, לחשוף שורשי המשפחה היהודית וחוליות־הקשר בין דור לדור ולהבחין בשלשלת כולה ולא רק בחוליותיה הבודדות. טוב לכל הדורות ולכל התמורות – טוב לישראל וטוב לפזורה.
נשיא המדינה, שעצם כהונתו היא סמל הרציפות והאחדותיות היהודית, עמד על החשיבות שבחישוף שוֹרש הרצף ההיסטורי – ואילן המשפחה כתא מרכזי ברצף זה. בדברים קולעים ביקש להציב גדות לנושא והקסים בתיבולי פולקלור, שעל־פי בוֹשׂמןֹ וייחודו כבר אפשר להגדירו כפולקלור סגולי של יצחק נבון. דברים ממורשת – הם עצמם מורשה.
איך אפשר שלא להפטיר ב“כה לחי!” לפרופ' הלברכט ולימינו – יהודה בן־דוד, שבעת המשובשה הזאת בחרו להם נתיב כה סגולי לפעילות חינוכית ברוכה.
20 באוגוסט 1981
ציון יום־הזיכרון לפטירת ר' זלמן שז"ר, הנשיא השלישי לישראל, היה למסורת של ערב־תורה במשכן הנשיאים בירושלים. השנה הוקדש הערב לנושא “תלמי־חכם ומנהיג” – וכולו היה כמו מעגל שבו נע הנושא המרכזי, עמו נפתח ועמו ננעל.
פתח את הערב השופט העליון לשעבר חיים כהן, שדבריו – כפותח, כמרצה או המפטיר – לעולם אין בהם מן השגרה.
הרצאה מרכזית על הנושא “מנהיג ותלמיד־חכם” נשא פרופ' משה־דוד הד, מן האוניברסיטה העברית בירושלים, שהעלה שפע מובאות – מסחררות־מעט בעושר הבקיאות – מן התלמוד, המדרשים והפוסקים, לטעמה ולחשיבותה של המזיגה בין תורה למנהיגות. וכמו בשביל לסגור מעגל אחדותה של תורה – שכוחה גדול מכוחה של כל מחלוקת – סיים פרופ' הד הרצאתו לזכר ר' שניאור זלמן שז“ר, מאדוקי חסידי חב”ד, הנושא את שמו של בעל ה“תניא” במובאה רחבה משל הגר"א מווילנה ובאופן בלתי־מודע כמו סילק סמלית מחיצות־עבר.
קבוצת הנערים שזכו באותו מעמד למלגות, עדיין לא גילתה מהו שיעור המנהיגים־לעתיד המסתתרים בה, אך שימחה את הלב לדעת כי צומחים לנו בבתי־הספר גם פרחי תלמידי־חכמים.
פרקי הדו־שיח המדומה ברגנשבורג בין שלמה מולכו לבין ר' יוסף איש רוסהיים –מתוך חיבורו של זלמן שז"ר “בין איתני גולה” נקראו בפי פרופ' נעמי צוקרמן והיו כפרח מיוחד בערוגה קסומה של תורה.
ואחרון אחרון: הפטיר בנושא המרכזי של הערב הנשיא נבון, שבעצם אישיותו כמו ממחיש דברי קודמיו ומיטיב מכל מובאה להוכיח מה רב הקסם הצפון במזיגה מושלמת של מנהיג ותלמיד־חכם.
25 בנובמבר 1981
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.