מיכה יוסף לבנזון / ראובן בריינין

תולדותיו של המשורר?

תולדותיו קצרות הן, רק התחילו, והנה בא המוות וניתק את החוטים: הראשונים של אֶרג יריעותיהן. עוד בטרם נמלאו עשרים וארבע שנה למשורר, כבר עזב את ארץ החיים, בעודנו מתרפק ומתגעגע עליהם.

מיכה יוסף נולד על ברכי ראש המשוררים העברים בדור ההוא, אד“ם הכהן לבנזון, ביום ז' אדר, תקפ”ח בווילנה. עודנו בעריסתו כבר נשא בחובו את גרעין מחלתו – השחפת. המחלה והשירה הן-הן שנתנו את התוכן לחייו הקצרים. את מחלתו ירש מאביו¹, – היא המחלה, אשר מצאה קן לה מאז ברחוב היהודים הצר. ושירתו היא בת ארץ השירה, אשר כל “אבן בה ספר, כל סלע לוח, ובנזר היקום היא אבן-מזהירה” (לשון המשורר בשירו “שלמה”). מיכה יוסף לבנזון היה על פי חלומותיו הנשגבים, טוהר רוחו, רוממות נפשו ושיא דמיונו אח לנביאים, אשר אליהם נשא נפשו, עליהם שר, ושפתם הנעלה בשפתיו. אולם הוא היה נביא-חולם, או חולם-נביא, בירושלים-דליטא. – חולם בגולה, בארץ הצפון, אשר בה נבוֹל יִבּוֹלוּ פרחי ציון, יען כי מַטע זר המה על אדמת נכר. ולא רק הרחוב, אשר בה נולד ואשר בה נחנק מחוֹסר אויר ושמים בהירים, כי-אם גם התקופה, אשר חי בה, היתה זרה לנפשו. רוחו היתה מלאה הוד הדורות הראשונים, ונפשו – גדלות עמו וטל אביבו. מיכ"ל היה אחד הנביאים מתקופת ההוד, אשר תעה לארץ לא לו ולמאַת-שנים רחוקה.

חלש היה הילד בגופו הענוג והרך, אך הצטיין ביתרון כשרונותיו, בחן רגשותיו, בטוב לבבו ובמעוף דמיונו. אביו, שהיה משורר, מבאר וחוקר השפה העברית, התפרנס אז ממלאכת הסרסרות. כל היום היה טרוד ועסוק במשא-ומתן עם המלוים והלוֹוים כסף, – למען הביא את לחם ביתו. אולם הלילה היה קודש לו לשירה וחקירה, ללמוד ועיון. חינוכו ולמודיו של הילד, ואחרי-כן של הנער, מיכ"ל היו מסודרים בבית אביו, אחד מלוחמי ההשכלה הראשונים, באופן, שהיה מתאים לרוח הילד ולרוח החדש, שנשב מארצות המערב.

בימי נערותו למד מיכ“ל את השפות המערביות, צרפתית ואשכנזית; מלבד אשר ידע את השפה הרוסית והפולנית. – – – עוד בילדותו ראה מיכ”ל בבית אביו את טובי המשכילים, הסופרים והמלומדים העברים של הדור ההוא, שהיו שותים בצמא את דברי “הכהן הגדול” (כפי שהיה אד"ם מכונה בפי הסופרים והמשכילים של אותה התקופה) שבכתב ושבעל-פה. המשורר האב היה מתנהג בחוץ וגם בבית, למרות דעותיו החופשיות בענייני דת ואמונה, ככל אחיו הירֵאִים, בני מקומו. רק לפעמים ובמקרים היוצאים מן הכלל היה מתיר לעצמו לזלזל במנהגים ובדינים בלתי חמורים, שהיו מקובלים באומה, ובשביל זה יצא שמו בליטא כשם אפּיקורס. אולם האפיקורס הזה, למרות שהפיצו עליו אגדות בדויות מן הלב בנוגע לפריצותו בענייני דת ואמונה, היה מכובד בעיני כל הבריות מכל המפלגות בגלל ידיעותיו העצומות בספרות העתיקה ובגלל אהבתו את האמת בכל דבר ודבר. אולם על בנו מיכ"ל ועל בנו הבכור, אריה, לא הכביד האב את עול המצוות המעשיות ונתן להם חופש גמור בענייני דת ואמונה.

מיכ“ל למד בבית אביו את ספרי הנביאים יחד עם שירי היוָני הומירוס ושירי הרוֹמי וירגיל; הנער מיכ”ל היה לומד על-פה חליפות שירי אביו ושירי יהודה הלוי, שירי האשכנזי שילר, הצרפתי ויקטור הוגו ושירי הפולני אַדם מיצקביץ'. אולם אהבתו של הנער לשפה העברית, דביקות נפשו בנביאי עמו ועריגתו אל מקור הרוח העברי התגברו בו על תשוקתו לכל השפות ועל הלימודים האחרים. בת השירה העברית נשקה את מצחו היפה בעודנו נער, וישא חן מאֵת כל בּאֵי בית אביו. כל רואֵי הנער ההוזה, שחוּט יגון נעים היה מתוח על פניו ועל כל הליכותיו, נבּאו עליו, כי לגדולות נוצר.

עוד בילדותו היה צר לו למיכ"ל עמק החיים, על-כן היה מטפס בדמיונו החי על ההרים הרמים, אשר לא ראה מעודו בעיני בשרו. וזאת אולי הביאתהו לכתוב את חיבורו הראשון בשפה האשכנזית על אודות הררי האֶלף, אשר נכספה נפשו אליהם. – – –

בהיות מיכ"ל בן שתים-עשרה שנה כבר החל לכתוב שירים בשפה העברית.

לראשונה ניסה כוחו במלאכת התרגומים (צריך להעיר, כי בדור ההוא היו רבים מגדולי המשכילים נותנים את היתרון לשירים מתורגמים משפות לועזיות על-פני השירים המקוריים, תהא מעלתם מה שתהיה, וחכם-עמנו הגדול, רש"י ראַפּופּורט, היה מתפאר בשירו “הפעמון”, המתורגם משילר, יותר מבכל חקירותיו המצוינות בתולדותיהם של גדולי ישראל).

בהיות מיכ"ל בן שש-עשרה שנה כתב את שירו “האחוה” (שנדפס בספרו “כנור בת ציון”), וכבר אנו מוצאים בנסיונו הראשון הזה את רוח השירה האמיתית, את הנוֹעם והרוֹך שבשפה העברית ואת געגועי נפשו הפיוטיים.

המשורר האיטלקי בן זמננו, גבריאל ד’אַנונציוֹ, הוציא לאור, בהיותו בן שש-עשרה שנה, קובץ שירי הגיון, ויכתוב עליו אז אחד המבקרים הגדולים בצרפת כדברים האלה: “אילו הייתי אני מורהו של הנער המשורר האיטלקי, הייתי מגיש לו ביד אחת זר-דפנים בעד פניני שירתו, אולם ביד השנייה הייתי מייסרהו בשוטים על אשר מיהר לפרסם ברבים את חרוזיו”.

לנער המשורר העברי, מיכ“ל, אשר הננו מוצאים את הוד נפשו הגדולה והטהורה גם בשירו הראשון הנזכר, לא הגיש איש בחייו זר דפנים; אולם רבים מבני-גילו ומבני-דורו לא מנעו ממנו עקיצותיהם, – עקיצות קנאה ושנאה של שפלים לגבוהים מעליהם. מיכ”ל לא כתב מעולם את שיריו בשביל לפרסם אותם אחר-כך בדפוס; צנוע היה העלם המשורר ו“נחבא אל הכלים”. הוא היה כותב את שיריו, מפּני שהרגיש הכרח פּנימי לשפוך את רוחו ההומה, את נפשו המתגעגעת על היופי והרוּם. את שיריו היה מראה רק לאוהביו ואהוביו היותר קרובים אליו. הרוב היותר גדול של שיריו, והטובים שבהם, נדפסו אחרי מותו, ואלה השירים המעטים, שנדפסו בחייו, נדפסו שלא ברצונו ושלא מדעתו, כי-אם ברצון אביו ורעיו ומוקיריו. כל תכונתו המוסרית של מיכ"ל קוראת אלינו בסגנון ירמיה: “הנה לא ידעתי דבּר, כי נער אנוכי”.

עוד בהיות מיכ“ל נער דבקו בנפשו בני גילו, המשורר יהודה ליב גורדון והסופר קלמן שולמן, ויאהבוהו על חכמת לבו, נועם מזגו ועושר רוחו. הנער-המשורר היה מטבעו איש-רעים, הרעוּת היתה חיי-רוחו. הרבה לקח מרעיו, אולם עוד הרבה יותר מזה נתן להם. אד”ם הכהן מספר על אודות בנו: “אחד מן הדברים, אשר היו מעלים ארוכה למחלתו, שהאריך מעט את ימי חייו, היתה הרֵעוּת… כרבוֹת רֵעיו רָבו חיי רוחו, ובהשתעשעו בהם רפתה מחלתו ממנו, ולהפך, כל אשר נגע בלשונו בכבוד אחד מהם ואף ברחוק מאתנו נגע בנפשו”.

בהיות מיכ"ל כבן חמש-עשרה כבר נראו בו סימני מחלת השחפת, ובהיותו בן תשע-עשרה תיאר באחד ממכתביו לרעו קלמן שולמן את מצב רוחו ואת מחלתו בדברים כאלה: “…הנני יושב בדד בחצי הלילה, כל אנשי הבית נמו שנתם, ואני ער; שנתי נגזלה מעיני, מחלתי לא תתן דמי אף בלילה; זו מחלתי תכביד עלי אכפה, אף תצעידני מהר למלך-בלהות, כי מאנה הרפא. נואלה עצת הרופאים, כל חכמתם נבערה, הם לא יעלו ארוכתי, אך יאריכו חליי ללא הועיל; ואני – כבר נואשתי מחיים ואתעתד למות; אך מדוע זה יתנהל בעצלתים? מדוע לא יעשה לו כנפיים? אהה! היצור הנמאס בתבל הוא האדם! כל ימי עברוֹ את גשר החיים המתנודד הנהו זעום-התולדות, וכל היקום מתקומם לו; וגם המות, הנוחם הנורא והאחרון הזה – המות – גם הוא אכזרי! הה, רחפו עצמותי!… למות יצפו יגיעי כוח, הולכי שחוח תחת סבל זוקן ועוני; עיניהם כלו מיחל לו, אף יושיטו לו ימינם, אך הוא יחלוף ולא יבן למו, ולא יניף חרמשו לבצור קנה יבש…”

"מראש המגדל קול הפעמון נשמע שתים עשרה פעם. אנכי עודני ער, גם מחלתי לא תישן בקרבי. כנר הכהה הזה, הגוֹוע לעיני, ילחך עתה את שאר השמן מסביב לו ויחשך, – כן ידעך אור נשמתי… ואני – הנני נכון לעזוב את החלד ולרדת בדמי ימי שאולה, לעזוב את אבי ואמי, אחי ואחיותי, רעי ומיודעי. אבי – השחת, אמי – הרמה, אחי – המות ורעי – הקבר! הנני רואה אותי שוכב על ערש המות, קול בוכים הומה מסביב לי, אבותי יאנקו, אחי ואחיותי יילילו ורעי ינהו ויאנחו… הנני רואה אותי יורד ושוכב בקבר, ממעל לי אשמע קול פעמי המקברים, ובכי מאד נורא עוד יריע לי מעל; הנה עיני רואות את המבט האחרון, אשר עוד יביטו עלי הורי בהניחם אותי בדד בזרועות הנצח האיום; אנכי הרואה את ידי, הכותבת עתה, איך תרום תולעים; הנני רואה את לבבי כי ירקב, ואת קדקדי כי מתקו רמה… אהה! מה נורא המות – – – ומה נעימים החיים! אנכי מעודי כן דמיתי, כי נכון אנכי ללכת למות; אך בדמי ימי, באביב עלומי – בן תשע-עשרה שנה למות!… אהה! עוד לבי מלא חמדת החיים, עוד יקר לי אור השמש – הה! חיים, חיים! חיים חפצתי! חפצתי! – והנה עתה רופפו ידי ועצמותי עששו, חמרי החיים יחמרו, יביעו בקרבי, עורקי יחפזו ותקצר רוחי… עתה, עתה אראה את המות. הה, המות הולך וקרב אלי, ובא בעוד ימים…

עתה הנה אבדו כל רעיוני, והגיוני ספו תמו; מתו כל מורשי לבבי בקרבי, ובנפשי שוררות דממה וחשכת צלמות. ההוה והעתיד יערכו לעיני תמונות מבהילות, צלמי-בלהה, מראות-מות, קבר, רקבון ורמה… אך מבינות לפחדי בלהות אלה תופיע תמונה יקרה לעיני… התמונתך היא, שולמן?"

מני אז הלכו מחלתו ומַעיין שירתו הלוֹך וגבור. הוא חיכה למוות יום יום. אך שירתו היתה לו למקור חיים ורגשות עדָנים. את מכאוביו העצומים הסתיר מעֵין רוֹאים, גם מעֵין הוריו, אחיו ואחיותיו וגם מעין רעיו, לבל יעציבם. משוררנו י. ל. גורדון מעיד על מיכ"ל (בהקדמותו ל“משא חזיון”) את הדברים הבאים: “ומי כמונו, כרֵעי נעוריו, היודעים לָמוֹד את גודל רוחו, בכלכלו מחלתו שנים רבות מבלי האנח? הן מדי דבּרו אתנו דבּר תמיד כאיש העומד הכן להפקיד רוחו בידי אל אמת; כאיש, השם דבריו האחרונים באזני סובביו, הנשערים מאד. אנחנו נעוינו משמוע והוא לא עוה פניו בדברו; אנחנו נאנחנו והוא דבר במנוחה וינחמנו; אנחנו בכינו במסתרים והוא הלך וישורר שירי בת ציון. ומי כמונו יודעים, כי כל ישעו וכל חפצו תחת השמש היה להגדיל שפת עבר ולהאדירה, ועל כן הגה וכתב הרבה והעמיק חקר, והתחרה בכל מאמצי כוח לחזק ידי לומדיה ודורשיה, כאשר באזנינו שמענוהו מדבר אתנו תמיד בסוד רעיו יחדו.”

גופו של המשורר היה חולה, וכל פעם בעלותו על משכבו לא האמין ליום מחר כי יבוא, אך בת שירתו היתה בריאה ונושמת חיים. השירה היתה שפתו הטבעית. הרעיון, המשקל, הצלצול והחרוז היו נולדים במוחו בבת אחת. גם המכתבים, שהיה כותב לרעיו, גם הביאורים, שחיבר לכתבי-הקודש (שנשארו בכתובים ולא נדפסו עד היום), היו טבועים בחותם השירה. כל אשר יצא מעטו היה מלא התפעלות הנפש ורוממות הרוח. – – –

עונג מיוחד היה למשורר-העלם לעשות צדקה-בסתר עם עניים. אביו, אד“ם הכהן, מספר על בנו מיכ”ל (בהערותיו לשירו “מיכל דמעה”) את דברים הבאים: “הכסף המעט, אשר נתתי לו כל שבוע להוצאה, הוציאו הוא תמיד אם לחסד לחבריו, אם לצדקה לעניים. ואנחנו לא ידענו; עד שגם העוגה, לחם חוקו לפת שחרית, נתן בכל יום בסתר לקרובי, איש אביון וזקן, כפי שגלה לי האיש הזה אחרי מות הבן. ועוד התאמץ בכל יכלתו להעלים צדקתו גם מן העני עצמו. אך אחת אספר, כהרבותו לאכול פירות לרפואתו, ומוכריהם היו באים יום יום אליו, היתה באה ביניהם גם אשה זקנה וחולה, הנושאת סל גדול ומלא על זרועה, והיה מרבה לקנות מאתה; אך בהפנותה לצאת עם משאה דרך הפתח, היה צועד אחריה בלאט ומניח בנחת את כל מקנהו אל הסל בקצהו אשר מאחריה, והיא לא ידעה”. – – –

בהיות מיכ“ל כבן תשע-עשרה תירגם את הספר השלישי והרביעי מ”האנאידה“, אשר לווירגיל הרומי, על-פי העתקתו של המשורר האשכנזי שילר (“די צרשטרונג פון טרויה”), מיכ”ל אומר בהקדמתו לספרו “הריסות טרויה”: “אנכי בקראי את המחברת הזאת והתבוננתי אל טובה ויפיה, קנאתי לשפתנו, זו השרידה היחידה מכל מחמדינו, אשר היו לנו בימי קדם, וערבתי את לבי לקרבה אל המלאכה ולהעתיק גם אליה את הספר הזה!”

התרגום הוא מעשה ידי אמן גדול. שפתו נשגבה ויחד עם זה גם נעימה וקלה. אחוֹת היא על-פי צורתה וכוחה הפנימי לשפת החוזים הגדולים. המחברת “הריסות טרויה” מצאה חן בעיני חכמי ישראל שבמערב ויביעו במכתביהם למתרגם תהלה וכבוד על חכמת תרגומו.

בהיות מיכ“ל כבן עשרים אסרו עליו הרופאים לקרוא בספרים וגם לכתוב את הגיונותיו על הגליון. אולם העלם החולה לא שמע לעצת רופאיו. נשגב היה מכוחו להבליג על תשוקתו אל הספרים ואל העט. ובשבתו בדד בחדרו היה מרבה לקרוא בספרים שונים וגם היה כותב שירים ומכתבים לרעיו עד אחרי חצות הלילה, ולפעמים גם עד אור השחר. המשורר היה חושב את כל לילה ולילה לאחרון בחייו, על-כן היה חוגר את שארית כוחותיו לָמוץ את דבש השירה מכל הפרחים אשר בגן ספרות-העולם. גם את דבשו הוא, לשד חייו, התאמץ להכניס בשיריו, אשר שר לבני עמו, שהיו רחוקים מ”דברי זמר".

בקיץ שנת תר“ט שלחו הרופאים בווילנה את מיכ”ל לברלין לדרוש שם בעצת רופא-המלך שינליין. זה האחרון שלח את המשורר החולה למקום-הרפואה זַלְצְברוּנִין, לשתות שם מֵי-הבּאֵר. חודשים אחדים שהה שם מיכ“ל ולימי החורף שב לברלין, מבלי אשר עלתה לו כל ארוכה. בברלין התגורר המשורר כל ירחי החורף של שנת תר”י; ושם פרחו כשרונותיו הפיוטיים ותּיף נפשו היפה עוד יותר. במשך הזמן הקצר, אשר ישב העלם החולה בבירת פּרוסיה, העשיר גם את ידיעותיו ויגדל רוחו. ובאותה העיר היה מיכ“ל בן ביתו של החוקר בקדמוניות ישראל, שניאור זקש, אשר אהב את המשורר ויקרבהו כאח ורע, ויחד למדו תורה וחכמה. במשך ימי החורף ההוא שמע מיכ”ל את שיעורי שֶׁלינג בפילוסופיה, אשר הטיף מעל הקתּדרה באוניברסיטה של ברלין. באחד ממכתביו הארוכים לאביו רשם המשורר החולה את תמצית דעותיו והשקפותיו הפילוסופיות של שלינג. כוחותיו של המשורר הלכו מרוב עבודה הלוך וירוד, ורוחו הלך הלוך והתגבר. בימי שבת החולה בברלין הוציא אביו את תרגומו “הריסות טרויה” לאור. מיכ"ל הגיש את מחברתו זו ליום-טוב ליפּמן צונץ. האחרון הכיר את יתרון רוחו של העלם המשורר, ויעץ לו “לעזוב את שירי בת אֵל נכר ולשיר שירי בת-ציון”, ועצת החוקר עשתה פרי.

בימי שבת מיכ“ל בברלין כתב את השירים: “שלמה”, “קהלת”, “נקמת שמשון”, “יעל וסיסרא”, “משה על הר העברים” ו”רבי יהודה הלוי", אשר נכנסו אחרי-כן כולם בספר “שירי בת ציון” (שנדפס אחרי מותו). השירים האלה הם עד היום כאבן נזר בספרותנו הפיוטית.

הננו מרגישים בתאור התמונות הבּיבּלִיות האלה יד מפַסל יוצר. הצורות מלאות חיים והוד. אנו רואים את שלמה המלך בהיותו עוד חולם צעיר ו“כשלג הלבנון לא ידע רגל, כן זכו עלומיו, לא עוד הועמו”, עת אשר “כמנוחה נעימה נחשב לו מות וכערש שאננה חשב הקבר”. המשורר מתאר בצבעים שונים וגם נעימים את אהבתו הראשונה של בן המלך לרועה שולמית, אשר בשבילה את “עמו אף כסאו נשו שכחה ובמקל רועים החליף שבט מלך”, כי “לרעות את שולמית רוחו ארחה, אל הר, אל עמק אתה הלוך ילך”, יען “כי יפיה ממלכתו, כתרו – עיניה”.

השיר “שלמה” מלא חן עלומים (כמובן לא נמלט גם משגיאות העלומים), רעננות היופי, סוד האהבה בתענוגיה, רזי הנשיקה הראשונה, תפארת ציון, צלצול כינורה, חיי הטבע השאננים והרוממים, קדמות עולמים וגעגועי נפש המשורר.

ב“קהלת” אנו רואים את המלך המשורר בימי שיבה וזקנה, בעת אשר “שער תלתליו כשלג יחוָרו, על מצחו ולחייו חרשה עצבת”, בעת אשר כבר חדל להאמין ברעיוֹת ורֵעים, “כי עמוק בלבבו הסָפק יֵתע ולשונו אך תצמיד אומר: מי יודע?”, בעת אשר יקרא: “מה המה כל ילדי האביב? הלא רקב-הדר, מות פורח!”, ובעת אשר המלך שבע-התענוגים, העיף והיגע, קורא: “טוב יום המות מיום הִוָלד!”, בעת אשר כבר ראה לבו הרבה חכמה ודעת, והוא חורץ את משפטו: “הבל הבלים, הכל הבל!” – הננו שומעים בקריאה איומה זו את הד קול לבבו של העלם-המשורר, היודע, כי הולך הוא למות. – – –

בשיר “משה על הר העברים” תאר המשורר בקוים רחבים, אם גם לא תמיד ביד אמן בּחוּן, את הטראגדיה של המחוקק הגדול, – אשר בני עמו מררו את חייו והבוגדים אמרו לסקלהו באבנים, – את מלחמותיו, גבורותיו, נפלאותיו, תלאותיו ושאיפותיו העצומות; את הטראגדיה של המחוקק-החושב, אשר נתן את אלהים הגדול והיחיד לכל העולם, והא בעצמו עומד, – אחרי אשר דיכא את הנפילים ואחרי אשר הוביל את דור המדבר לקבר, – הוא בעצמו עומד בשממות מדבר, על הר-נבו, ונפשו נכסָפה אל אדמת-אל, אך הוא שומע את הפקודה מגבוה: “לא תבוא שמה!”

אז חם לבו בו ופניו האירו,

נפשו תתעטף, אך עינוֹ דמעה –

הדמעות ראשונות עיניו הגירו;

דמעותיו נראו, אך נפשו גועה.

הלילה חלף, גם שמש יצאה,

אך לבשה קדרות עליו בשמים;

הוא ישכב דומם כי שמשו באה

ונטויה עוד עינו לירושלים.

השיר היותר מצוין ב“שירי בת ציון” הוא “יהודה הלוי”. בשירו זה הגיע מיכ"ל לנקודת הגובה של יכולתו: התוכן והצורה, הדמיון והחיטוב, השיגו בשירו זה את מרום מדרגתם.

המשורר מתאר את נסיעתו של רבי יהודה הלוי לארץ-ישראל בחרוזים נשגבים ומחוטבים כאלה:

בין יללת סופה וסערה הומיה

בפגוש מקדים רוח שוד ואמש

וצנפה כדור צנף האניה,

וירוֹמו גלים כבות אש שמש.

בין רעמי שואה וחזיזי צלמות

על גג הספינה הוא עומד בוטח:

עין לעין יראה את המות;

יזכור ארץ קדשו – והוא שמח.

בימי שבת מיכ“ל בברלין הירבה להריץ מכתבים לחכמי דורו העברים, וישפוך לפני כל אחד מהם את רוחו הסוער. החכם שד”ל היה לו, למיכ“ל, במכתביו למורה-דרך בהבנת רוחם של כתבי-הקודש בנוגע לחומר, שהיה דרוש לו ל”שירי בת ציון". את כל זה הורה לו בידידות וחיבה ובדברים קצרים.

בימי האביב של שנת תר"י שלחוהו רופאי ברלין למקום הרפואה ריינירץ. בשבתו שם בירחי הקיץ כמעט נדמה לו שנתרפא. כי מחלתו רפתו מעליו; אך בשובו ברלינה שבה אליו מחלתו ביתר-שאת; ובימי התגברות מחלתו שר בברלין את שירי האהבה שלו, שהם מצוינים עד היום ביופיים, בקסמם, בעוז רגשותיהם, בתמימותם ובנוֹעם שפתם. בשירו “חג האביב” מתאר המשורר את טיולו ברחוב “תחת האלונים”. הרחוב מלא גילה וחדוה, אך בלב המשורר “שקט תוהו ומנוחת הקברות כיער אחרי התחולל בו רוח, כצי אחרי נוּפץ אל ים הסערות”; והמשורר קורא: “הוי מה נורא הוא לשיש אלי קבר עת בחיים תדבק נפש ורוח!” – והוא מסיים את שירו בקריאה איומה: “ארור המות, ארורים החיים!” – וכל מה שהלכה מחלתו הלוך והתגבר, כן עלתה בו תשוקתו למנעמי החיים, וכן גדלה אהבתו אל “חנה יפתו”. חנה זו, – עלמה, אשר נפשו דבקה בה באמת, והיא היתה רחוקה ממנו, לא יצירה פיוטית היא, ולה הוא מקדיש את מיטב חרוזיו, המלאים חדוות עולמים וגם תוגת עולמים. בברלין כתב גם את שירו האיום-הנעים, הנורא-היפה על “החלי-רע”. יין-החיים הָמָה חָמַר במַעטה גוויתו החלשה של המשורר, ונשגב היה מגופו הגוֹוע להכיל את עבודת רוחו הכביר.

בתחילת ימי החורף תרי“א שב מיכ”ל מברלין להוריו לווילנה. הוריו וגם רעיו הצעירים וגם הזקנים ממנו לימים התפלאו על עושר רוחו הרב, שהביא אתו מבירת פּרוסיה ההולך-למוּת הזה. אז תירגם את השיר “ארלקניג” של גיטה לעברית. החרדה הפיוטית, אשר הביע מלך המשוררים הגרמנים בשירו זה, קיבלה בתרגום העברי ביטוי עוד יותר חזק. אין אני יודע בשפה אחרת תרגום יפה כזה.

מה נעים הוא שירו הקטן “דָליָה נִדחת”! הדליה הנסחפה עם גלי הים קוראת:

עלי עץ רענן

ישבתי שאנן,

ופתע נידפתי,

בלא עת נקטפתי.

אם ממקום הולדתי,

אהה! נדדתי –

למה לי חיים?

לכן ישאוני,

לכן יהדפוני

בחמתם המים!

אחרים רצו לראות בשיר נעים-הצלצול הזה את הרעיון, כי אין תחייה לאומית לעם אלא בארץ אבותיו. אחד משיריו האחרונים של מיכ"ל הוא שירו הנעלה “אל הכוכבים”, אשר בו הביע את שאיפותיו אל האמת, את געגועים העזים לחיי הנצח ואת גועל נפשו לרִשְׁעָה המתקדשת, העוֹשִׂקָה ובוכה, חומסָה ומתפללת. שירו האחרון הוא “התפלה”. בשירו זה השלים המשורר האומלל אֶת גורלו, והוא קורא: “גם קול תבל כולה לי קול התפלה, מקול כוכבי נשף עד קול הרמש… הללויה אתי תקרא תבל כוּלה, שמים שמה ושאול כי אציע”. ואלה המה החרוזים האחרונים אשר יצאו מעטו של המשורר: “וברוכה אַתּ התפלה בת-הלבבות! הן בכנפיך מרפא אל כל שבר, כטל שיורד פה משי הערבות, תרוי לב אנוש, תגהי רוח גבר!” – – –

בכ“ז שבט, תרי”ב, נדמה המשורר לנצח.

במוֹת מיכ"ל נשא עליו אביו קינה ומספד מר בשירו “מיכל דמעה”. בין החרוזים הרבים אנו מוצאים אחדים, היורדים אל חדרי הנפש בפשטותם:

מקני צפורי, הה, מי הבריח!

מביתי מזמורי, מי זה השכיח!

מי נפּץ כנורי ויקרא נהי!

וגם שמואל דוד לוצאַטו (שד"ל) נשא קינה על המשורר הצעיר “ממחרת יום הגיעה אליו השמועה, כי מת מיכה יוסף לבנזון”, בצורת פסוקי כתבי-הקודש. הפסוק האחרון הוא:

“ממצולת יגון יעלה שם כבודו, ירום ונשא, תהלתו תמלא הארץ, וזכרו לברכה לדור דורים.”

ברלין, תרס"ב.

א

בחודש טבת שנת תרמ“ט ראיתי בפעם הראשונה את המשורר. ביום השני בבואי לפטרסבורג, עוד טרם הסירותי את אבק-הדרך מעל רגלי, עוד בטרם ראיתי את סגולות “תדמור הצפונית”, שמתי פני ללכת להתוַדע אל היוצר של “קוצו של יוּד”, אשר ידעתיו רק על פי שיריו, שהיו שגורים בפי, ועל פי מכתביו אלי, לרגל עבודתי אז ב”המליץ", והשירים היו כל כך כבירים, והמכתבים היו כל כך נעימים וחביבים!

נערוּת היתה בי אז. ידעתי את הספרים ולא את הסופרים. לראות את חוטמו של איזה סופר מפורסם, לדבר את ראש המשוררים פנים אל פנים, חשבתי לאוֹשר היותר גדול בתבל. עתה, כאשר ראיתי חכמים, סופרים ומשוררים לרוב, עתה אינני ממהר כל כך להתוַדע אל חכמים וסופרים, אשר הנני מכבדם ומוקירם על פי ספריהם, לבל תבוא המציאות ותטפּח על פני דמיונותי ואפּוֹל משמַים ארצָה. כי בדבר זה – טוב הלך-נפש ממראה עיניים.

ערפל עז חִיתֵּל את פני הרחובות והקור שלח את חִציו, אך בי לא נגעו, כי לבי היה מלא חום הרגש; הרגע הגדול הולך וקרב, עוד מעט ואראה ואדבר את ראש משוררינו במראה ולא בחידוֹת. גורדון גר אז באחד הבתים של רחובות “הגדודים”, בקומה הראשונה. משכתי את כּף הפעמון, ושפחה זקנה ומכוערה פתחה לי את הדלת. אנוֹכי, אשר מעון יל"ג נחשב בעינַי כהיכל השירה והיופי, נזדעזעתי לראות על פתחו משרתת לכלוכית כזו. אחר מספר רגעים הייתי בחדר עבודתו של המשורר. הוא הושיט לי ידו הגסה והכבדה ויושיבני על כסא מול פניו. הוא עשה עלי רושם כפקיד הממשלה מתקופת ניקולוס הראשון. שרטוטי פניו היו גסים וקשים, והשחוק לא לבד שלא ריכך אותם, כי עוד הוסיף עליהם דבר מר. עיניו הפיקו רוגז, ומסביב לקצות שפתיו התפתל קו לא נעים, כאלו רק זה מעט התמלטו מפיו המלים הנוראות:

לא אקו לאור, לא אוחיל לחוֹפש;

אשיר יום מר, אשור עבדות נצחת.

התבוננתי היטב אל המשורר ואל תנועת גווֹ ואומַר בלבי: שחוק עשה לו הטבע בבחרו לנפש משורר מתרגשת ומתפעלת גוף כבד כזה. חדר עבודתו היה לא גדול ולא קטן, ושני חלונותיו נשקפים החוצה. כלי ביתו היו כבדים וגסים. שולחן-סופרים גדול ופשוט עמד באמצע החדר. מכשירי הכתיבה נחו על השולחן, כל דבר על מקומו בסדר ובדיוק גדול. שדרות ספרים גדולים וקטנים, עבים ודקים, עמדו על אצטבאות, מרצפת החדר עד התקרה. רוב ספריו היו של הספרות העברית העתיקה, וביניהם גם ספרי-מופת מהספריות הלועזיות, ורק מעט מאוד מספרי המליצה והשיר של הספרות העברית החדשה. לא ראיתי בין כל הספרים המכורכים שבחדר המשורר אף כרך אחד יפה ומהודר. הספרים האלה עמדו בחדר הזה לא לנוי ולתפארת. ניכּר היה, כאשר באמת נוכחתי אחרי-כן, כי עוּבּד בהם הרבה. הערותיו וציוּניו של גורדון היו מצויים ברוב הספרים, שגם הם עמדו בסדר גדול. בכל אשר פניתי לא ראיתי אף זכר לערבוביה הפיוטית. בחדר המשורר לא נמצאו ציורים ופסלים גדולים או קטנים, ולא נמצא בכל המעון אף סימן של צעצועים-שעשועים. פה, בנְוֵה השירה העברית, היה הכל כהה, ועֵין אפר לכל החפצים והמטלטלים ולמשורר בעצמו. האמנתי, כי עופרת צרורה בכנפי מלאכי השירה הקטנים, המרחפים בין הקירות האלה. ובדמיוני נראתה לי בת-השירה העברית יושבת כפופה ומכוּוָצה בפינת החדר, והיא לבושה שחורים ועטופה שחורים, ואני שומע אנחותיה הכבדות, והיא “מנהמת כבת-קול מחרבות הר חרב”.

יל“ג קיבלני בסבר פנים יפות ויַראה לי אותות חיבה יתירה. אולם גם על חביבותו, גם על דבריו, שנוּניו וחידודיו היה תלוי כעין משׂא כבד, והיו חסרים נעימות ורוך. סגולות אלה לא נמצאו בעצמוּתו ובמהותו, וסגולות אלה חסרו גם לשפתו העברית, האמיצה והכבירה. בדברי את יל”ג הראה לי אחד משיריו האחרונים בכתב-ידו. ראיתי את המחיקות, הנוסחאות, התיקונים והשינויים הרבים, את “הפּרוּץ המרובה על העומד”, ואבין, כי שיריו לא נולדו כבת-שוע, ולא “בבריאת נשיקה מידי יוצרם יצאו”, כי אם בעצבון ובחבלים גדולים ילד המשורר את שיריו. ראשית דבריו אלי היו על-דבר הרבנים, הקנאים והאדוקים, ומלחמתו לפָנִים נגדם. וַידבּר בהתלהבות ובהתרגזות של חולי-העצבים, כאילו אויביו אלה עמדו נגדו והוא לוחם בהם. ברגע ההוא נראה בעיני כ“משכיל עברי” מיוצאי בית-המדרש הישן, אשר ימי שִׁבתו בעיר המלוכה בקהל חכמים ונבונים עברו עליו בלי כל רושם ניכר, ודעות חכמי דורו על מהלך התפתחות העמים והשכלתם נפלאו ממנו.

בחודש יאנואר 1889 באתי בערב ליל"ג, והוא יושב בדד בחדרו ואין איש אתו, ועל השולחן לפניו מונחים קלפים מסודרים וערוכים לשני מחנות. כשראני, התבּייש ויערבב את הקלפים ויניחם הצדה.

– עיף ויגע אנוכי, היגון מוצץ את דמי לבבי, ולפזר מעט את מחשבותי הנוגות עסקתי בשחוק הבל זה, כאילו עוד איש אחד יושב פה ומשחק אתּי, – אמר לי המשורר בהתנצלותו.

איום ונורא היה אז מצב-המשורר הרוחני. מעלות רוחו ומשא נפשו נגוֹזו ממנו, וחדשים לא נבראו בלבבו. הוא הביט אז על כל עבודתו הספרותית בשפת עֵבר כעל שחוק ילדים, כעל עבודה-לבטלה, כעל חֵטא שחָטא לנפשו בכל ימי חייו. מכל דבריו אשר דיבר באזנַי צילצלו המלים:

…מי זה יודיעני, אם לא האחרון במשוררי ציון הנני?

המשורר ניסה להשקיט את רוחו הסוערת בכל תחבולה, וינסה לשמוח על כל תארי הכבוד וכינויי החיבה, אשר פיזרו לו נערים משכילים וסופרים טירונים מלוא-חפניהם, וגם הוא כתב אליהם מכתבים ארוכים ובראשם תוארים וכינויים מוגזמים ומופלגים. אך שאלתו המעציבה לא חדלה למרר את חייו וליאֵש את לבו מעבודה חדשה בספרות העברית; וישמח אחרי-כן כעל כל הון על עבודתו המוכנית במערכת הלקסיקון הרוסי; ובמכתביו מהעת ההיא יבשר בשמחה לאוהביו וידידיו, כי הוא כותב משמאל לימין. במלאכה יבשה כזו, מלאכת התרגום, מצא יוצרה של“אהבת דוד ומיכל” נחת רוח! בעת ההיא היה יכול המשורר לאמור, בצדק ובאמת, מה שאמר על נשמתו:

ומן החושים בה עד המחשבה, רק חלי ודאָבה;

ראשי מאוייה הוּכּוּ כּוּלמוֹ. ומתוֹם אין בּמוֹ.

תּבל כּמדבר, ובלבי קו תּוֹהוּ.

(“שורש נשמתי”)

מובן מאליו, כי המשורר, אשר בלבו קו-תוהו, אין לו מלאכה אחרת בשעות הפנאי אלא לשחק בקלפים בינו לבין עצמו, למען ישכח את התוהו אשר בלבו.

הכוכבים נוצצים בתכלת רקיע השמים הטהורים. שקט ודממה ברחובות. ואני מטייל עם יל"ג בחוץ.

– מה נעים הליל, מה יפים הכוכבים! – אמרתי למשורר ברגש; כי הרגשתי את היופי המיוחד של הליל הפּטרבורגי.

– גם אנוכי, – ענה המשורר, – בנערותי התפעלתי, התרגשתי, חלמתי חלומות, אהבתי את הכוכבים ואת שמי התכלת, אבל באתי-בימים ואיקץ, והנה נפשי ריקה… הבל הבלים!

הכוכבים העירו בלבי רגשות שונים, ושיחתנו נסבה על דבר האהבה ותענוגיה.

– גם זה הבל הבלים. אהבה בלי נדוניה, עיניים יפות בלי כסף אינן שווֹת מאומה, – אמר המשורר.

ובאותו רגע נולדה במוחי השאלה: האם באמת יל"ג משורר הוא? פניתי אל “כל שיריו”, לבקש בהם תשובה על שאלתי, קראתי בהם מראש ועד סוף פעמים רבות. ביקשתי ומצאתי:

"אני אינני בורא יש מאַיִן, ציָר אנוכי ובימיני חרט,

את אשר אראה עין לעין אותו אתאר על לוח בשרד.

(“אַל יאשם יהודה”)

אבל הלא גם חדר-האוֹפל ( camera obscura ) עושה את המלאכה הזאת בדיוק רב, גם הראי מחזיר לנו את דמות הדברים כמו שיירָאו לפניו. גורדון לא התרומם על כנפי השירה לשמי מרום ואֶברתו לא תשאנו לשחָקים; הוא אמנם מתאמץ להתרומם ב“אנית האויר”, אך איננו מַגביה עוּף, כי שַׂק חול כבד מונח תמיד בצדו.

יל"ג הוא דבּרן, בעל לשון מליץ, סופר נעלה, אשר למד ושנה הרבה, אבל איננו משורר. האיש, שלא חי עם הטבע, שלא נעשה שותף במעשה בראשית ולא הזדעזע בכל עצביו לפני הסוד הגדול של האין-סוף; האיש, שאין לו געגועים חזקים, מגמות ושאיפות עצומות, אשר לבו לא ידפוק יחד עם דופק תקופתו, ואת התאוות הכמוסות של בני דורו לא יביע בציורים בהירים; האיש, אשר לא יחוש נשימת הדורות הבאים אחרינו ואשר אין עינו צופיה מראשית הדורות ועד סופם; האיש, אשר לא יראה ללִבֵּנו ולבָתֵי נפשנו ולא נגלו לפניו תעלומות רוחנו ונסתרותיו; האיש, שלא יתן תוכן רוחני חדש ואידיאלים נשגבים לבני עמו, – איש כזה איננו משורר, איננו פייטן. דברנותו הנפלאה של גורדון, מליצתו השנונה, סטירתו החדה, שפתו הכבירה והעשירה ובהירות ציוריו, – הם שעמדו לו להחשב כראש המשוררים בעיני הקוראים העברים וגם בעיני הסופרים והמשכילים הבינונים; אבל קוראים וסופרים, שהם דקי ההרגשה וחדי המחשבה, המעטים בתוכנו, הם יודעים להבדיל בין המעלות האמורות ובין רוח שירה אמיתית.

ואלה המעטים מחכים ליום, אשר בו יוָלד לנו משורר גדול באמת, אשר ילביש בשר ועור לכל תקוותינו ומעלות רוחנו ויִפח בהם נשמת חיים, וחָיו. מי יתן ויבוא, ונעטור לראשו כתר פרחים ונשתחוה להדום רגליו.

יל“ג היה פיקח ופיכח יותר ממה שהוּרשה למשורר. גם התפעלותו והתלהבותו היו תמיד בחשבון ודעת. הוא היה תמיד ער ומדייק בלשון שיריו ותוכנם; לכן לא תמצאו בהם אף צל של התרשלות סגנונית ומוסרית; סגנון מקובל בין המון הסופרים והמשוררים, מוסר קבוע בשוק החיים, מגרים את המשורר האמיתי לבלי דַייק בהם הרבה, כי סגנונו ומוסרו הם מעולם אחר, שהוא גבוה מעל גבוה, ובלבו הוא בָּז לאנשי-מידות, אשר שפתם ומוסרם לקוחים מספרי “ראשית למודים” ¹. יל”ג כותב לזק“ן²: “…אהב באהבה עזה את האד”ם³, כי לא יפליט עטו משגה קטן בדקדוק הלשון בכל אשר יכתוב” (אגרות יל“ג, ח”א, דף 16). השמעתם, הוא אוהב אהבה עזה את האד"ם,לא בעד דעותיו, לא בעד כשרונותיו, לא בעד תוכן שיריו, כי אם בעד אשר עטו לא יפליט שגיאות, ודבריו כתובים ככל חוּקוֹת לוּח הפְעָלִים ונטיותיהם, ככל הכתוב בספר “תלמוד לשון עברי” לבן-זאב! ⁴

בכל עת אשר אנחנו שומעים “קולות אלהים” מתמלטים מנִבְלו של גורדון, הננו מרגישים גם את חיכוך יד המשורר הכבדה, המגרדת את הנימים והמיתרים, לנבלו של משוררנו זה חסרה אותה הסגולה שהיתה לכינורו של דוד, אשר רוח מנשבת בכינור זה והוא מנגן מאליו, בלי מגע-יד. גורדון יודע להרגיז את רגשותינו, להעירם ולהחרידם, אבל לא יידע לסלסלם ולפנקם, ואין ביכלתו לזעזע את הנימים הדקות אשר בלב בן תקופתנו. צבעים בהירים ומבהיקים, צבעים “צועקים” ודוקרים את בת-העין היו לגורדון, וידע לתאר תמונות וציורים מהסוג המצוי-ושכיח; אבל החיים בכל תוקפם ועזוּזם, בכל מסלוליהם, עקלקלותיהם, נפתוליהם ותנועותיהם לכל העבָרים, – החיים האלה לא פעמו בשיריו.

נפשנו יבשה ומדוכדכה, לבנו ורגשותינו הצטמקו, מוחנו – מכונה מחשבת חשבונות, חיינו כהים ומעומעמים, תקוותינו רפות ושאיפותינו חדלות-כוח. במצב כזה מה ישאף לִבֵּנו למשורר! משורר, אשר יברא לנו שמים חדשים וארץ חדשה, אשר יברא לנו עולם מלא מתוך התוהו-ובוהו שבחיינו, משורר-נביא וחוזה חזיונות, שנוכל לאמור לו: הנשמה שנתת בנו טהורה היא, אתה ברָאתָה, אתה יצרתָה, ואתה משַמרָה בקִרבנו! – אבל יל“ג אומר, כי את אשר יראה עין לעין, אותו יתאר על לוח בשׂרד. ואני מתאוה ומשתוקק לראות גם את אשר לא ירָאה עין לעין; אני חפץ לראות את נשמת הדברים, את תוכם, פנימיותם, ולא רק את חיצוניותם הנראה לעין בּשׂר. הֶלְמְהוֹלץ אומר במקום אחד מספריו, שאילו שלח לו חכם-הראוֹת (אופטיקאי) זוגות עיניים עשויות ובנויות כעיני אדם, היה משיבן לו בחזרה ולא היה נותן לו שכרו בעד מלאכה גרועה ופחותה כזו. גורדון יַראֵנו את אשר יִראה לעין, אבל אני דורש מהמשורר, כי יפתח לי, על-ידי אספקלרייתו המאירה והבהירה, את השמים ושמי השמים. יל”ג אומר באחד ממכתביו לווייסברג⁵: “…על מה אדברה ואעידה ואשא חזוני? הנה כל חלומותי היו לדברים בטלים וכל משאות נפשי למשאות שוא ומדוחים, וה' סר מעלי ולא יענני בחלומות חדשים, ועיר מושבי לא זו העיר להצמיח בה את החציר ואת הבצלים ואת השומים, אשר הם חמדת כל ישראל, ולכלכל בהם חיי בשרם”. – המשורר האמיתי לא ישאל: על מה אדַבּרה ואָעידָה? כי לכל מקום שיִגְלֶה תִגלֶה בת-שירתו עמו. המשורר האמיתי אומר: “אני במערב ולבי במזרח”. המשורר האמיתי אינו מצמצם שכינתו בקרן צרה אחת, כי בת-שירתו משוטטת בכל הארץ. האגדה מספרת, כי הוֹמֵיר עיוור היה, והיינה כתב את מיטב שיריו בשכבו על ערש-דוי רחוק מהמון התבל. המשורר האמיתי נפשו מתעוררת מעצמה ומתוֹכָה, כי העולם נתון בלבו. וגורדון היה צריך לדוגמא, למופת ולסמל הנראה לעין, למען יעשה כמַתכּוֹנתם, למען ימשוך קו לקו, שרטוט לשרטוט, זעיר שם, זעיר פה, עד אשר הוא מצייר חוטם, אחרי כן עיניים, אחרי כן שפתיים, ובסך-הכל פָנים, כפנים אשר ראה בעֵין בשׂרוֹ. ניטלו ממנו יהודיו עם השוּמים והבְּצָלים – נפל החֶרט מידו.

גורדון המשיל את עֵטו למַקבת, ודמיון זה אהוב עליו כל כך, עד כי ישתמש בו פעם בפעם. (…) ואמנם, ברוב שירי יל"ג איננו שומעים את קול דפיקת לב המשורר, כי אם את הלמוּת המקבת, אשר בה עשה את שיריו.

המשורר האמיתי רואה את הסתירות, ההפכים והניגודים אשר בנפש האדם ובטבע החיים עצמם, בכל חזיונותיהם ומראותיהם; הוא רואה וסוקר את התנגשות הכוחות, המגמות והחפצים בחיי הפרט והכלל. כל יציר אומר למשורר כזה פרק שירה; והוא מעורר את הלב, מחַיה את הרגש ומרומם את הרוח בתחבולות מעטות: בתמונה פשוטה, בקוים דקים אחדים, בהארת צד חדש של אחת מפינות החיים. לא כן יל“ג. את המאורעות והאגדות מדברי ימינו, שיש בהם מחזות נוראים, דם ואש ותמרות עשן, כמו: “בין שִׁנֵי אריות”, “במצולות ים”, האשה וילדיה”, – מחזות כאלה תאר באמנות גדולה ובחריצות רבה (אף כי בשיריו אלה החליש את הרושם על-ידי שפעת מליצות מיותרות ועתֶרת דיבורים ומִבְטָאים, הבאים מִשִׂטְפַת לשונו, אשר לא תדע חוק ומידה); אבל את המחזות והאגדות בדברי ימינו וחיינו, שאין בהם שיני אריות ומצולות ים, שאין בהם מעמָדים ומסיבות איומים ונוראים, או בולטים ומבהיקים, רק יש בהם מלחמה פנימית, האוכלת מבָּשָׂר ועד נפש, הרהורי הלב, תאוות שלא נמלאו, התרוממות הרוח, אומץ הרצון ועוז המגמה, וכדומה, – את אלה לא הרגיש יל"ג, ולכן גם לא ידע לתארם בשיריו.

ב

עד כמה שיודעים אנחנו ממכתביו של המשורר הנדפסים וכן מיֶתר התעודות והמאמרים שנתפרסמו על-דבר חייו, לא ידע את האהבה, לא בתענוגיה ולא במכאוביה, לא בבחרותו ולא בימי עמידתו. המשורר מספר על נפשו: “…במלאת לי י”ג סיימתי הבָּבוֹת ⁶ ודרשתי בהן לפני הקרואים ואחד מהם נתן בי עיניו ונעשיתי – חתן לבתו…“⁷. אמנם, עוד באותה שנה הוציא את שִׁכְמו מסֵבל זה, אך כל ימי חייו היה עליו ללחום מלחמת קיומו הגשמי והרוחני, והמלחמה היתה קשה וכבדה עד-מאוד, ועתות הפנאי הקדיש לתורה ולחכמה. יל”ג מתאר באחד ממכתביו את סדר חייו והנהגתו: “…עודני עמל מבוקר עד ערב, להביא לביתי טרף, ורגלי תמיד נעות, ללכת לשָׁעות אל בתי הספר אשר לא יתנו אמרי שֶׁפר, ולרעות מאין הפוגה את צאן ההרֵגָה, תלמידים ותלמידות, שֵׁדים ושֵדות, ובשובי עיף למעוני, עוד לא ארגע כרצוני, כי עוד אבלה עִתִּי, להורות ולנהל את בתי; ובפנות היום, ובכלות הפְעָלִים ושבו הצללים, אז נפשי בקֶרב תעמול כל הערב לחרות על לוח כל מעלות הרוח לשפוך כל מַעיָני על הספר לפָנַי… כן עיף ורפה כוח לא אדע מנוח… ובטרם בוקר אקומה לשוב אל סבלותי, האוכלות כל ימותי, המכלות כוחי והמחריבות מוחי, כן רגע לא אנוח בבשר וברוח…”⁸. הזיקנה קפצה על המשור טרם זמנה. בהיותו בן ל"ח יכתוב לאחד מרעיו: “…ובעת אשר רבים נהנין מזיו החיים ורֹב עצָמיהם אֵיתָן, אני חלש ורפה-כח כגבר אין איָל”⁹. המשורר העביר שני שלישי חייו בערי תחום-המושב בחוג צר מאוד; לכן ידע והכיר מקרוב את העבריָה הפשוטה וההמונית, ואותה תאר בתקופת שיריו השניה, לה הקדיש בת שירתו וכוח מליצתו.

האשה האידיאַלית האחת והמיוחדת, הנמצאת בכל שיריו, היא חנה שלו. הבה נתבונן נא אליה.

נתבונן? אבל בקראנו את השיר “חנה” הננו שומעים רק קול דברים, וכל תמונה אין אנו רואים. חנה זאת איננה נפש חיה, איננה יצירת משורר, כי-אם עשויה היא על-פּי רשימת-סַממנים ידועה.

גורדון מספר את מעלות חִנָה, אני מדייק בלשוני ואומר מספר, כי הוא איננו מצייר את חִנָה ויוֹפיה, כי-אם מונה את שבחיה. משוררנו זה, ככל משוררי בני-שֵׁם, מתפעל ומתרגש ביחוד מעיני אהובתו. נקרא נא את כל חרוזיו, שהקדיש לעיני חַנה:

כי מה אור כוכבים, שמש,ירח

מול אור עפעפיך עֵת חן תשקיפי?

וכאור שבעת הימים אוֹר עיניך

מבטך – אוצר כל חמדה וחפץ –

יבקיעו לך מהר קירות לב גבר

ממאה תותח, כּרים וכלי נפץ.

כל מגן לא יעמוד מול חץ עיניך

אחרי כל החרוזים האלה, אין אנחנו יודעים מה צבען של עיני חנה, השחורות הן, או מראה תכלת, או גוון אחר להן; אין אנחנו יודעים, הגדולות או קטנות הן העיניים, ומה גבוֹתיהן, שמוּרותיהן ובָבוֹתיהן? “כאור שבעת הימים אור עיניה”. היודעים אנחנו מה טיבו של אור זה ומה מראהו? המשורר מבטיחנו, כי מבט חנה יבקיע לה מהר קירות לב גבר ממאה תותָח כָרים וכלֵי נפֶץ; הנה מלבד שהדמיון הזה ישן-נושן, ונוסף לזה, אין לו גם שום טעם, – אין המשורר, שיש לו אישיוּת, מתאר את הרושם והפעולה שיעשו עיני אהובתו על אחרים, כי-אם עליו בעצמו, על נפשו ולבבו. פעולת עיני האשה על הגברים איננה כפעולת זרם חשמל חזק, אשר הכול מזדעזעים מנגיעתם בו, כי אם כל איש ואיש מתפעל מעיניים אחרות, הכל לפי טבע האיש, מושגיו ביופי ועַצְמוּתו המיוחדָה. בעיני פַּסְקַל, למשל, היו מוצאות חן נשים בעלות עיניים פוזלות, מפני שלאהובתו הראשונה היו עיניים כאלה.

המשורר אומר:

הנה נַחַת גן אֵל נחַת פניך.

ציור אחר לא נתן לנו מפני חנה שלו. הנוכל לשווֹת בנפשנו את פני חנה גם אחרי שהגיד לנו המשורר, כי נחת פניה כנחת גן אל? הלאה:

כתמר כי ישגה רוֹמה תלכי.

דמיון זה מורגל בפי המשוררים העברים מִשְׁנות דור-ודור, ואיננו מציין עוד כל הליכה פרטית.

בַּעֲרוּץ יִקְהַת לֶחְיֵ, עֵת כִּי תִשְׂחָקִי

יָרַד הַנּוֹעַם לִשְׁכּוֹן מִשָׁמַיִם.

אין חפצי להעיר על המליצה הקשה: “ערוץ יקהת הלחי”, כי סוף-סוף הלא אנחנו מבינים, כי כוונתו פה “גוּמת הלֶחי”, אבל אין אני מוצא בחרוזים אלה כל ציור בהיר למראה פניה וליוֹפיים המיוחד בעת שַׂחְקָה.

חנה זו היא בלי כל צורה מיחדת, בלי כל עַצמוּת. לכל משורר אמיתי יש אידיאַל מיוחד ביפִי הגוף, ולנגדו מכוּון אידיאַלו ביפי הרוח. המשורר מציין ומטעים קו מיוחד ביופיה הגופני והרוחני של אהובת נפשו, אותו הקו, המבדילה מאחרות דומות לה בהרבה דברים. ומה אנו רואים בחנה של משוררנו? מעלותיה ויתרונותיה הם כוללים, אשר נוכל לייחסם לכל יפהפיה תמת-לב. הסימנים, שהוא נותן בה, הם יותר מטושטשים, יותר כוללים מהסימנים שכותבים בתעודת-המסע, גם אם יוסיפו: “סימנים מיוחדים אָין”. גם האדם הפשוט, שאינו אמן, תופס בידיעה ברורה או בלתי ברורה את הקוים והשרטוטים המיוחדים בפני איש, המבדילים אותו מאלפי אנשים דומים לו. הצייר, אם הוא חכם-הפרצוף, והמשורר האמיתי תופסים תפיסה עמוקה וגמורה גם אותם הקוים הדקים מן-הדקים שבפני איש ותכונתו הרוחנית, אשר ייעלמו מעיני הרואה המצוי. את הקוים הדקים האלה לא ידע גורדון לתפוס ולציירם.

המשורר אומר אל חנה אהובתו האידיאַלית:

עֵת עֵינַי רִאשׁוֹנָה אוֹתָ חָזָיוּ

נָפַל מֵעָלֵימוֹ מָסַ הָאֹפֶל.

המשורר מספר הלאה בשבחה, אבל לא יַראה לנו את היחס אשר ביניהם, היחס אשר בין שתי נפשות חיות אוהבות, שואפות וכמהות זו לזו. חנה זו היא כל-כך כללית, מופשטת ואצוּלה, כל-כך רחוקה וערפלית, עד שאין בינה ובין המשורר גם אותה הקירבה הממשית שיש בין הצייר ובין האבטיח או הצנון שהוא מתאר על הבד.

בת-שוע (בשיר “קוצו של יוד”) היא האשה העברִיה, אשר משוררנו תאֵר אותה בתשוקה יתירה ויָריק עליה את אוצרות רוחו. נראה-נא איך הבין המשורר את נפשה, איך ראה ללבבה. בת-שוע היא יפהפיה. גורדון מעיד עליה,כי –

מי אשר לא ראה בת חפר בת-שוע

לא ראה מימיו אשת יפת תאר.

(“קוצו של יוד”)

אני אומר, המשורר מעיד עליה, כי יפת-תואר היא, יען כי על-פּי ציוריו שהוא מצייר אותה אי-אפשר לדעת זאת אל-נכון. מי האיש אשר יִברא לו מושג בהיר בנפשו מיופיה של בת-שוע על-פי התוארים האלה? –

אבנים שלמות צלע זאת נבנָתה; אלה העינים לוּלאוֹת התכלת ולחָיי הרקמה – תולע וצמר; זה מגדל השן – לו צואר יקראו.

על פי שן אחת ממלתעות האדם היה המנתח קִיבְיָה ¹⁰ עושה את כל שלְדו בדיוק. המשורר שהוא אמָן מתוֶה לפנינו קוים אחדים מפני האשה ויופיה, ואנחנו מציירים לנו בדמיוננו את צורתה כמו שהיא ואת טיפוסה המיוחד. אבל היש לנו איזה ציור מוחשי מעיניים שהן “לולאות התכלת”, מצואר שהוא “מגדל השן”, מלחיים שהן “תולע וצמר”, או הנוכל לשוות בנפשנו גיזרתה המיוחדת של בת-שוע, אם גם נדע, כי “אבנים שלמות נבנתה”?

ובת-שוע זאת “לא כברוא כל אדם נבראה”, “כי בבריאת נשיקה מידי יוצרה יצאה”.

ונשמה זכה הוציא מן האוצר

וברגע רצון נפחה באף הנוצר.

ולאשת חן זו, סמל הצניעות עלי-האדמות, חָלק המשורר “כל מדות בנות ציון המצוינות”:

טהרה ופרישות וחריצות ידים,

תור אדם המעלה עם שפלות רוח.

חפר אביה היה נשוא פנים ומחזיק תָא הרָצִין בעיר אילון, “גם שלחן ערוך לנוסעים ומלון”, –

ובתו היחידה בביתו העקרת,

כי אמה מתה עליה בנעוריה.

“ובחמש עשרה שנה לחיי בת-שוע, מצא לה אביה חתן כלבבו”, את הלל מכפר פרעתון, "נער כשְׁחִיף עץ,–

לו עיני עגל, לו פאות כזנבות,

לו פנים כפני גרוגרת רבי צדוק,

אך “עלוי” הוא, בקי בשלש בּבוֹת.

ובת-שוע, –

כתולע האדימה יום בוא הבשוֹרה

ותדום – ומלה איננה דוברת.

“ובשבע עשרה שנה לחיי בת-שוע, השיאה אביה לבחיר לבבו”.

ובת-שוע ובעלה ישבו שלש שנים

ויאכלו דגן שמים על שלחן רב חפר:

היא הרתה וילדה והיניקה בנים,

הוא התפלל ולמד וקרא בספר.

וככלות שנות-הארוחה ו“מתנות הדרשה באו אל בית הנוֹשֶׁה”, תשאל בת-שוע: “מה אחריתנו, הלל?” גם תזכירהו, כי הוא בעל אשה ובנים. אז ילך הלל למדינות הים, בתקוָתו, כי ימצא שם מקור פרנסתו.

ובת שוע מכרה תכשיטיה בצאתו

ותפתח לה חנות ובית מרכלת

למכור פוֹל ועדשים גרש וסלת

משוררנו רואה את מרוֹם קֵץ אסונה של בת-שוע רק בזה:

כי במקום חיי עושר היו חייה מרים,

כי רבצה בה האָלה הכתובה בספר,

כי בעלה העלוב נשא אשה טרם

יכין לשבתו בית ולמאכלו כרם.

לחוש חיים מָרים כאלה יכולה גם אשה פשוטה, מן השוק, שלא נבראה מ“קרן אור”, מ“שחוק צדיק תמים” ו“מריח האביב”. דַיָה להיות אשה בעלת קיבה ואם לשני ילדים, למען הַרגֵש, מה אומללה היא במצב כזה. אולם אשה כבת-שוע תהיה אומללה, לוּ גם יהיה בעלה, איש כהלל, בעל רבבות, לוּ גם תשב אתו בארמון רוזנים, יען כי תתאוה היא לדעת, לחיים – ואָין; יען כי שתי נפשות כאלה, כבת-שוע והלל, אינן יכולות להיות מאושרות בברית נישואיהן. הקוֹץ שבנישואים האלה הוא לא חוסר-הפרנסה ובכלכלה, כי-אם חוסר נשמת החיים ותמציתם.

בת-שוע והלל! בהַרכָּבה מוזרה כזאת; פגישת שתי תכונות ורוחות רחוקות זו מזו כאלה, התנגשות שני בעלי מזג נבדל כמוהם, – מה רב החומר אשר יתנו לנפש החושב, ומה רחבה היריעה ומה דקה המסכת אשר יפרשו לפני דמיון המשורר האמיתי! שלש שנים ישבו בת-שוע והלל יחד. בשנים האלה היו, בלי ספק, רגעי התנגדות ואיבה במידה ידועה, וגם רגעי התקרבות והתלכדות, אם אמיתית או מדוּמֵית; בשנים האלה היו, לנכון, רגעי מלחמה גלויה או נסתרה וגם שעות רחמים ורצון, בהן היו גם געגועים כמוסים וגם יאוש מר, דמעות בסתר וגם תקוה חרישית; בשלוש שנים האלה היו עִתות הכנעת הלב והתבַּטלות הרצון ועתות תביעות-הלב והתגברות הרצון. בשלוש שנים האלה היו בת-שוע והלל גם לאב ולאם לשני ילדים, רגשות האב והאם בלב שניהם, רגעי ההשתתפות בצער הנולדים ובשעשועיהם, מביאים בהכרח, כחוק טבעי, שינויים, חליפות ותמורות בלבות שניהם; התהום העמוקה, המפרידה בין בת-שוע והלל, הולכת ונסתמת מעט-מעט, התנגשות רוחותיהם ותכונותיהם הולכת ונחלשת מצד אחד, ומצד השני היא הולכת ומתגברת. הן גם צבע קירות החדר, אשר אנו יושבים בו שלוש שנים, הן גם מראה ענני-השמים החולפים וגם שיחה-בטלה, – עושים רשָׁמים ידועים, בידיעתנו ושלא בידיעתנו, על נפשנו וכוחותיה השונים, ואיך זה יצויר, כי שני אנשים חיים וצעירים, ובפרט בעל ואשתו, יישבו שלוש שנים יחד ולא יפעלו זה על זה ולא יתפעלו זה מזה כלל? דבר זה הוא בלתי-אפשָׁר במציאות. אולם גורדון רואה בכל שלוש השנים שישבו בת-שוע ובעלה יחד רק כי היא “הרתה וילדה והניקה בנים”, והוא “התפלל ולמד וקרא בספר”, וגם ברמז דק לא ירמוז לנו משוררנו על חייהם הפנימיים של הנשואים האלה. הן גם הפָּרוּש, עֵץ היָבֵש, היה מתגנב לראות את בת-שוע, “כי גם לוֹ בסתר נפש חומדת”, ואיך זה יוכל היות, כי הלל לא נתפעלה נפשו ולא נעשו בה שינויים בכל משך היוֹתו וחיוֹתו עם בת-שוע, אשר היתה “תוֹר האדם המעלה”? יודעים אנחנו מספרי-המסעות, כי הנשים בנות השבטים הפראים, העומדים על מדרגת ההתפתחות היותר נמוכה, גם הן משנות טעמן המוסרי לטוב, גם שכלן מתפתח, אם תחיינה שנים אחדות עם בני האירופּאים ותלדנה להם בנים. והלל הן לא היה פרא-אדם. מי שהוא בטבעו פרא-אדם לא יהיה “עילוּי”, וגם איש חסר דעה לא היה. איש מדור העָבָר, שהלך למדינות-הים לבקש את ההצלחה, לא יוכל היות חסר-דעה. המשוררים הגדולים חודרים גם לעולם הפנימי של העיוור, החרש והאילם, ומוצאים שם עולם מלא; גם בתוך הפועלים, החופרים בהרים-ובעמקים, אשר רוב חייהם עוברים בכליות האדמה ולא יִראו אור השמש, ולפעמים הם רעבים גם ללחם, – גם בתוכם ימצאו המשוררים האמיתיים חיי הנפש והלב: אהבה ושנאה, יאוש ותקוה, חפץ ורצון, געגועים ותשוקות. מַכּס מילר ¹¹ מספר, כי כאשר העתיקו את ספר הברית-החדשה לאחת הלשונות של שבטי הפראים, חסרה למתרגמים המלה “אהבה” באותה הלשון. אבל התיירים מצאו גם בשבט ההוא את רגשי האהבה עצמם; ומשוררנו לא מצא בחיי בת-שוע, בעלת “הנשמה הזכה”, “הנפש החיה”, אשר “כל מדות בנות ציון המצוינות” כללוה, – לא מצא בחייה עם בעלה, רק כי “היא הרתה וילדה והניקה בנים” והוא “התפלל ולמד וקרא בספר”. הטראגדיה בחיי בת-שוע ובעלה נגלתה לפני המשורר רק בשנה הרביעית אחרי חתונתם, אז כאשר –

פּסק המן, ואוכליו הביטו

מסביבם ויהיו לנציבי אבן:

מה-יאכלו הם? מה לילדימוֹ יושיטו?

הלל הלך למדינות הים לבקש את ההצלחה. “בשנה הראשונה עוד הריץ לפעמים אגרות אהבה ומכתבים נמלצים, עתה חדלו אמריו”. עברו שנתיים ומהלל אין קול ואין קשב, ובת-שוע “עוד עיניה כלות, לבה נגוע; וכבר קורַא לה שֵׁם חדש בשַׁער, ‘העגונה’ יקראו לה זקן ונער”. ובין כה וכה “ואילון הקיצה לחיים חדשים”; החלו לבנות בה מסילת-הברזל, ולרגל המלאכה הזאת באו לאילון סוללים, חרשים, ו“פאבי המפקח על בנין המסילה”. ופאבי הוא אלמן, בלי בנים, “וימי חייו שלושים ושתים שנה”. ואלמן זה הוא, – נאמר דרך-אגב, – ככל יצורי יל“ג, איש בלי פרצוף רוחני מיוחד; הוא סתם “משכיל בכל דרכיו”; “באמונת רוח ובלשון למודים הפיק מאת כל יודעיו רצון וידידות”, ככל אלה האנשים, אשר אין להם מגמה ידועה ותכונה קבועה, שרוח כל הבריות נוחה מהם, והם מפיקים רצון מאת כל רואיהם. משוררנו מעיד על פאבי, כי דעתו רחבה ונפשו “נפש ברכה”. בקיצור, הוא בחור נאה, חתן מצוין, והחתן דנן עוסק כל היום במלאכתו, וגם “בנוחו לא יבלה עתו בהבל, כי יהגה בספרים, יכתוב ויחַבר”. המשורר אינו אומר לנו באיזה מין ספרים קורא פאבי, מה הוא כותב ומחַבר, למען נדע מה טיבו והלך-רוחו, מה חפצו ומגמתו. אם יציין המשורר את גיבורו לפני בן-יפת ¹², ויאמַר, כי האיש המדוּבָּר “הוגה בספרים, כותב ומחבר”, – לא יגיד לו בזה מאומה, כי יש ספרים וספרים, ויש מחַבּר ומחַבּר. והנה פאבי זה יושב בבית, אשר הוא נוכח חנות בת-שוע; ובהיותו רגיל לעמוד על-יד החלון הפתוח ולהשגיח אל העוברים “ברחוב הקרת”, יראה גם את בת-שוע יפת-המראה ורכת-השנים. ראה “כי בבוא איש לקנות תצהיל לו פנים, ובצאתו יקַבְּצוּ פַארוּר, יְתַנו עצֶבת”; ראה כי היפה-פיה הזאת מַשגחת ברחמים גדולים על ילדיה “ודמעות נגרות מריסי עיניה”, וישאל: מי זאת האשה ההגונה? ויענוהו: “היא בת-שוע העגונה”. ויאמר פאבי לראותה ולדעת חייה, “על כן בא לחנותה למקנה ולקנין”, ומתוך דבריו אִתה “הבין כי אבן חן לפניו מגולָלה ברפש”; ו”בלילה ההוא שנת פאבי נדדה, ויתהפך מצד אל צד על משכבו, כי תמונת העגונה נגדו עמדה". גם “שנת בת-שוע נגזלה הפעם”. הכל כנהוג ומקובל בסיפורי-אהבה מהמין הידוע, גם בלי כל שינוי בנוסח. “ויוסף פאבי לבוא לעתים מזומנות בחנות בת-שוע בראותו כי איש אָין; ויקנה לבה בחִכו הטוב מיין”. ובת-שוע, סמל הצניעות, סיפרה לפאבי “בהתגלות לבה את רוע מעמדה זה כשנתים; כי בעלה, אשר נשׂאָה בעודה באִבה, עזבה בחסר כל וילדיה השנים, ועל דעת הקהל נמצא אישה כעת בעיר ליברפּול”. בהשתדלות פאבי תפשו את הלל, שהיה לרוכל המחזר בעיָרות, בכַף, ויאות לתת לאשתו ספר כריתות בעד חמש מאות כסף. פאבי לא סיפר מאומה לבת-שוע וישלח את הכסף הדרוש, וכעבור חודש ימים קיבל פאבי ידיעה מליברפּול, כי הלל כתב “גט פּטורין לאשתו כדין וכהלכה”.

עתה בא פאבי אל בת-שוע שמח ויבַשרה “כי קרוב יום גאולתה”. על זה יאמר המשורר:

ומשוש לב הענוגה מי זה ישוחח!

עד כמה לא ידע משוררנו את מסתרי לב האשה העבריה, אם ברגע כזה, שנתבשרה בת-שוע פתאום, כי בעלה כתב לה גט פטורין, – אם ברגע כזה יראה רק את משוש לבה, בת-שוע לא התייחסה בקרירות-רוח אל הלל. בכליון עיניים היתה מצפה דרך בֵּית-הרָצים: “מתי יבוא מכתב ובשוֹרה מהלל?!” וגם הוא כתב לה בשנה הראשונה “אגרות אהבה ומכתבים נמלצים”. וכעבור שתי שנים אחרי לכתו למדינות-הים יאמר המשורר: “עוד עיניה כלות, לבה נגוע”. היוכל היות, כי ברגע זה, בהוָדע לה פתאום, שבעלה, אבי ילדיה אשר כל-כך אהֵבתם, כתה לה גט פטורין, – כי ברגע הזה תשמח לאין-קץ; תשמח, ורק – תשמח!? בת-שוע, “הנשמה הזכה”, אשר “כל מדות בנות ציון המצוינות” כללו את נפשה. – היא היתה צריכה ברגע כזה להכלם עד היסוד ולהצטער על בעלה, אשר שלח לה גט פטורין ויפרד מעליה ומעל ילדיה לנצח בעד כסף, אָשרה ושמחתה של בת-שוע, – יספר המשורר, – עוד התגברו בכרוֹע פאבי פתאום לפניה בֶּרך, ובקול יוֹנים יוצא מעמקי הנפש התחנן לה: “בת-שוע יקרת הערך, היי נא לי לאשה בצאתך לחפש!” – גם כּריעת ברכיים, גם קול יונים, הכל כמו שכתוב בשירי-אהבים ממש, ומה ידבר פאבי בעמדו על ברכיו? לא על אהבתו ידבר, לא את רגשות נפשו ישפוך לפניה. כי-אם –

כל יָמיך ריש ומרוֹרים תשׂבּעי

ובחיקי כראוי לך אשרך תמצאי.

הוא מספר לה,כי עד הֵנה היתה עניה ועתה יצליחנה. פאבי מבאר לבת-שוע, כי עסק טוב והגון הוא מציע לפניה, ועל שיחה עסקנית כזו יאמר משוררנו, כי “שפת הנשמות”, “לשון האהבה היא”. לחנם הטריח משוררנו את האדון המפקח על בנין המסלה לעמוד על ברכיו ולדבר דברים, אשר היה יכול לאמר גם בעמדו על רגליו ובשתותו כוס תֵה. על דברי פאבי אלה עונה בת-שוע בחיבה: “אמָתך אני, פאבי! – ותִשָׁקהו”. גם אשה פשוטה, אחת מן השוק, היתה אומרת ועושה כזאת לאיש עשיר וצעיר לימים, אשר יאבה לקחתה לאשה ולחלק אתה את הונו.

היוכל היוֹת, כי אשה כשרה וצנועה כבת-שוע תשק, טרם שנתגרשה מבעלה, לאיש זר, גם אם אהבתה אליו עזה ממות, ולא ייסרוה כליותיה; תשק ולא תרתע לאחוריה בבהלה וחרדה; תִּשַׁק לאיש זר לה, על פי הדת, בפעם הראשונה, ופניה לא יחוורו, וזכרון בעלה, ילדיה ומושגי חינוכה לא יעלו על לבה?

“ובין כה נמצא כתוב בכתבי העתים”, כי האניה, אשר בה ירד הלל, טוּבעה בים עם כל היורדים בה. “שמעה בת-שוע ותרד בדמעות על אישה האומלל, כי קומט פתע, ובלב נמס הודתה לאֵל המוֹשָׁעות, על הֲחישו בעִתָה לה פדוּת וישע”. בכיָה זו והודיָה זאת הבאות כאחת אינן מתאימות כלל לנשמה זכה, “אר ברגע רצון נפחה היוצר באף הנוצר”. בת-ציון מצוינת, אם תיוָדע לה, כי בעלה, – אם גם לא אהבה אותו ככתוב בסיפורי אהבים, – קוּמט פתע, לא תמהר להודות לאֵל המוֹשעות על כי החיש בעתה לה פדות וישע.

שמחת בת-שוע היתה עדי רגע. הרב פסל את הגט על כי “השם הלל כתוב בו בלי יוד”. כשמוע זאת בת- שוע “נפלה לארץ – מתה או מתעלפת”. שמע פאבי, כי נפסל הגט, “ויתעַבָּר, שנָיו חרק, אך החריש”. וילך לדרכו. וגם בת-שוע, כעבור שלושה חדשים, ירדה מן המיטה, “אשר עלתה עליה ביום נפסל גטה”. אולם “בחלוֹתה חנותה מאֶפס יד נסגרה”, ובת-שוע מבקשת לה עתה פרנסה אחרת, "ובעודה מבקשת הביאו לה אגרת " מפאבי, ובאגרתו הוא אומר לה: “וכל צרכך בסתר ינתן על חשבוני”, בנתנו טעם לדבריו:

כי רק אז ארגיע, רק אז אמצא אוֹשר

בדעתי כי נסתרת את מעני וחוֹסר.

האדון המפקח על המסילה, אשר היה לדברי המשורר, “משכיל בכל דרכיו”, לא הבין לרוח בת-שוע יותר מהלל בעל “עיני העגל”. פאבי חשב, כי ירפא את שבר אשת-חן זאת, המתאוָה לחיים ואהבה, בתמיכה חדשית אשר יתן לה על “חשבונו”; ובמחיר מיצער כזה רצה למצוא אושר. אך בת-שוע השיבה פניו ריקם, באמרה:

לא, פאבי, לא אקח חוט ושרוך נעל

בזעת אפי אוכל לחם כל עוד בי כוֹח

ומידי זר מתנת חנם לא אקח לקוֹח.

ובת-שוע היתה אתה לאחת “העבריות העניות המוכרות כל מזון”, הבאות אל תחנת מסילת-הרזל בעת “חנוֹת המרכבה”. המשור מתאר לפנינו את האומללה במצבה עתה, והציור נעלה ונפלא, מרגיז נפש וחודר לבבות; רק קוים אחדים התוָה המשורר והתמונה איומה וקורעת לב:

יפת תואר מנוּולת לובשת סחבות,

שערה הפך לבן אף כי זקנה איננה,

קומתה כפופה, עיניה צבות,

וערומים ויחפים משני צדיה

יאחזו בכנף בגדה שני ילדיה.

רק מת גמור ומוחלט לא יתפעל ולא יפעול על החיים. ומה אנו רואים בבת-שוע?

נתנו לה את הלל מפרעתון לאיש – ותקח. הוא התפלל, והיא הרתה, ילדה והיניקה. בעלה הולך למדינות-הים, מבלי אשר התנגדה ומבלי אשר הסכימה לזה ברצונה הטוב, ובצאתו מכרה תכשיטיה ותפתח לה חנות; בא אליה איש משכיל, נפל לפניה על ברכיו – ותשקהו ותאמר לו: אמתך אָני! פסלו את גטה, ותפול לארץ מתה או מתעלפת; נסגרה חנותה מחסרון כסף, ותהיה למוכרת תפוחים רקובים. הזאת היא אשה עבריה? היש בה נטף חיים אחד? ובת-שוע הלא הצטיינה “בחריצות ידים” –

ובלשון עם ועם צחות דוברת

וכצוֹרך השעה וככל חוקות “המודה”

אורגת, רוקמת, טווה, תופרת.

נקודת-הכובד של השיר “קוצו של יוד” ותמציתו אנו מוצאים בדברי בת-שוע האחרונים:

הן כשרונות טובים חנני צור שדי,

גם ההצלחה לי פנים הצהילה,

כמעט הייתי בכל טוב אני וילדי

וכנשי התענוגות חייתי גם אני –

אך קוצו של יוּד הוא הרגני.

משוררנו רואה את גורלה המר של בת-שוע בזה: ההצלחה האירה לה פעם פניה, איש משכיל ועשיר התוַדע אליה ויאהבנה ויהי נכון לחלק עמה הונו ומעונו; רק פשע אחד היה בינה ובין אשרה: לחיות כאחת “מנשי התענוגות”. עוד מעט והיתה יכולה גם היא להיות אחת מ“פרות הבשן”; עוד מעט והיתה יכולה גם היא להיות הגבירה בבית פאבי, אשר “החליט לכונן ביתו במערכי תהלות” (מי יתרגם לנו פסוק זה כצורתו? איזה טעם יש פה ללשון הפיוט: לכונן בית “במערכי תהלות”?); ואם בהיותה אשת הלל היתה לובשת סדין שֵׁש על שַׂלְמת מֶשי ו“עיר זהב ופנינים על חלקת צוארה”, כמה תכשיטים ועדיים קיוותה להעמיס עליה אם תהיה אשת הגביר בעיר הממלכה; רק פשע אחד היה בינה ובין ההצלחה הגדולה הזאת, ופתע לפתאום, אהָה, התפוצץ מגְדַל אושרה: קוצו של יוד הרָגה.

בהיות בת-שוע, סמל הצניעות, הטהרה והפרישות, המתאוה לדעת ולחיים, משרתת בית-מלון אביה לִסְגָנים העוברים-ושבים, לא הרגיש המשורר כלל בצרתה ובאסונה; אדרבה, המשורר שמח להשמיע, כי הסגנים גם הם פֶּה-אחד יעידו: “כי אין בארץ אשת יפת-תואר כיהודיה בת מחזיק בית-הדואר”!…

ג

את המשורר האמיתי הננו מכירים גם על פּי מראות הטבע וחזיונותיה, ציוריה ומחמדיה, שהוא מתאר לפנינו. משורר, אשר לא יתפעל ולא יתרגש מתמונות הטבע והדרה, משׂיא חוסנה ומגאון תפארתה, הוא כמעט דבר אשר לא יצויר. חיי העם וחיי הטבע מתלכדים בנפש המשורר ליצירה אחת שלימה, יצירה חיה וקיָמָה בפני עצמה. חוקר הטבע אלכסנדר הומבּולדט, כאשר התעמק בקריאת “ברכי נפשי” של המשורר האלהי, אמר על השירה הנשגבה הזאת, כי “היא עולם קטן בפני עצמו”. מי מאתנו, אשר נפשו מרגשת, לא התפעל עד-היסוד ממראות הטבע וחזיונותיה המתוארים בכתבי-הקודש, בשירי רבי יהודה הלוי ובשירי יתר טובי משוררינו בתקופה הספרדית-ערבית? – לא כל בני-האדם חשים ומרגישים את נועם הטבע ויופיה, רוממותה ותוקף פּעולתה במידה אחת; לא לכל בני-האדם אוזניים פתוחות לשמוע ולהקשיב אל שפעת הקולות, היוצאים מאת הטבע ומתלכדים למנגינה אחת; לא לכל בני-האדם עיניים פקוחות לראות את שפעת צבעיה, גווניה, חליפותיהם והתערבותם זה בזה. רק האיש אשר חונן בהרגשה דקה ובנפש רכה ונוחה להתפעל, רק הוא חי עם הטבע ומקבל השפעתה. אבל כשם שכשרונות האדם השכליים והמוסריים, אשר חלקו לו הטבע וירושת אבות, הולכים ומתפּתּחים, הולכים ומתחזקים על-ידי החינוך, ההרגל, העבודה והשימוש, והאיש, אשר נולד עם כשרונות גאון, יישאר פרא אדם, אם לא הרגיל את כשרונותיו לעבודה, – כן גם האיש, שיש לו מלידה ההרגשה היותר דקה והנפש היותר רכה, לא יחוש את מראות הטבע והדרה וחֵיל חליפותיהם, אם לא התחנך על ברכי הטבע עצמה; כי אין הרגשה עדינה זאת מתפּתּחת אלא על-ידי קירבה תמידית מילדותו של האדם אל הטבע וחזיונותיה.

משוררנו לא חי מעולם על ברכי הטבע ויהי רחוק ממנה. ימי ילדותו ונערותו עברו בוילנא בבית אביו, שהיה בית-מלון לאצילי פולין, ובמקום ריח השדה, הגבעות וההרים, המנשאים את הנפש ומחזקים את הרוח, שאף אל קרבו את ריח אורוות הסוסים. גם בימי פגרא ובשעות החופש מלימודים לא היה משוררנו הצעיר הולך לטייל מחוץ לעיר לשאוף שם רוח צח ולהתענג על הדר הטבע, כי-אם, כמו שיספר על עצמו, היה מסתתר בין ערמות הקורות, אשר היו מונחות בחצר בית אביו, ברַחבה שאחורי הבתים, וקורא בספר שירים (מספר “על נהר כבר”. עיין “ממזרח וממערב” חוברת ג' עמ' 116). אחרי-כן עברו ימי חייו בין קירות בתי-הספר בערים פּוניבז, שאַבל וטֶלְז; ומראה הערים הנכחדות האלה לא היה מסוגל כלל להעיר ולעורר בלבו את רגשי האהבה לטבע וליקר תפארתה. המשורר מתאר באחד ממכתביו את סגולות העיר טלז, מקום מושבו, ומחמדיה: “…בתיה בנויים בלי סדרים, כאריח על גבי אריח, זה יוצא וזה יכנס. בימי הגשמים הסוחה בקרב החוצות מרבה להכיל וכל העיר היא כערמת זבל גדולה, ואדים נפסדים יעלו מן הבצָאות ומן הגבאים ומקלקלים הנשימה ומפסידים הבריאה” ¹³. וכעיר טֶלְז, כן שאַבל ופוניבז. בשנת 1872 העתיק המשורר את מושבו מטלז לעיר-המלוכה פּטרסבורג, ובין חומותיה היה קבור עד יום מותו. נשמע-נא מה בפי גורדון עצמו על-דבר ישיבת-כרך זו: “…והסופר היושב גם הוא בסתר עליון, בעליית קיר קטנה, בצל שדי לא יתלונן, כי יושב הוא מן הבקר ועד הערב צפוף וכפוף, וכַוִין פִתיחָן לֵיה בעלִיתֵיה והוא שואף ובולע את האדים הנפסדים העולים מן התעלות ומן המנהרות הנפתחות בימי הקיץ בכל רחובות העיר לגרפן ולנקותן, וקול המונה של עיר: קול שוט וקול רעש אופן וסוס דוהר ומרכבה מרקדה, וקול מקבות והגרזן מן הבתים החדשים הנבנים, או אשר יחזקום לכל אשר ימצאו שם בדק, ושאון הבתים עולה תמיד באזניו, ומן המלט והמלבן יכסהו אבקם; כל רוח על פניו לא יחלוף…”¹⁴. רק בשנות חייו האחרונות, בחלוֹתו, וכאשר נסתלקה מעליו רוח-הקודש (מבטאו החביב עליו), נסע פעמים אחדות למקומות-המרפּא באוסטריה. אך גם שם לא היה מתענג על הדר הטבע ומראותיה, כי-אם הגה בספרים, כתב שירים או עסק בשיחת רעים ומכירים; גם כוחו ורעננותו לא היו עוד אתו לקבל את השפעת הטבע העדינה והנדיבה אשר במקומות האלה. לכן אין כל פלא, אם לא נמצא בשירי יל"ג מחזות הטבע וציוריה, – ציורים המשעשעים את הלב ומרהיבים צאת הדמיון. המשורר עצמו לא ידע מעולם את הטבע בתפארתה וברוממותה ולא הרגיש את יופיה ומנוחתה העולמית גם בתוך הרעש והסער, המהומה והמהפכה. והשירים האחדים, שהקדיש משוררנו להטבע (“תל-אביב”, חג לאדני“, אדני על מים רבים”), הם תערובת פילוסופיה של דורות הביניים ומליצות מלוקטות מכתבי-הקודש, אבל אין בהם רגש אמיתי, התפעלות טבעית ושירה היוצאת מן הלב החי. בשיר הראשון יוצא המשורר לשוח במישור אביב בחוץ; אבל המשורר לא יראה את הדר הטבע, לא יתאר את יפי המישור אשר יטייל בו, כי-אם יזמר שירי תהלה ליוצר-כּל:

יוצר כּל באומר בתעופת עין

בורא תבל מהבל, כּל מאין

הוא גם בי הרוח נפח נפוֹח

ובלבי שם דעת ובמתני כח

הוא יצהיל פניו אז ישוב כל הדר

אז יצא אביב כחתן מחדר.

(“תל-אביב”)

למקרא שירי-הטבע של יל"ג יעלו על לבנו בלי-משים דברי צונץ: זמרת היהודים היא פילוסופיה (אדון עולם) ותפילתם – הגיון (רבי ישמעאל אומר, בשלש-עשרה מדות).

מַראות הטבע לא ידע המשורר, אך תחת זאת מראות “הרחוב”, אשר בה נולד וגודל, ואותם ייטיב לתאר:

בית מדות אחזה בחצר בית הכנסת –

על פתחו באשפה כל חיה רומשת

השפחות שם שופכות מים הרעים,

שם ירעה עגל ויגַרם הכלב

ותכרסם החתול מעים וחלב

וינקר התרנגול גוש התולעים.

ובקרן זוית בין החומותיים

עומדים אנשים ומטילים מים,

כעתר ענן חלתית הצחנה עולה.

זה הוא הדר הטבע בתחום המושב וברחוב היהודים.

ד

גורדון היה אחד מאלה הסופרים העברים, אשר האצילו מרוחם על סופרינו מהדור החדש, והשפעתו על הספרות העברית וסופריה נראתה ביחוד בימי היותו עורך “המליץ”. בפרק-חייו זה נראה את משוררנו בתור אדם ובתור סופר, כמו שהוא, במעלותיו וחסרונותיו; ולמען יתברר הפרק הזה בתולדות ספרותנו העברית החדשה, עלי להקדים דברים אחדים.

השפעת עורך עתון יומי על הספרות והסופרים באירופה איננה שוה כלום. הספרות האמיתית, היפה והמדעית, לחוד, והספרות היומית לחוד. הראשונה עוסקת בחיי עולם, והאחרונה – בחיי הרגע. בספרות היומית עובדים, על פי רוב, רק “בעלי מלאכה” ספרותיים, המוכרים שורות במחיר; ואם יקרה מקרה, כי אחד הסופרים המעולים יקדיש עבודתו לעתון יומי, אז מחליף הוא דינרי-הזהב של כשרונותין בפרוטות נחושת, ולאַט-לאַט יהיה גם הוא לאחד מאותם הכתבנים, אשר ההרגל לכתוב ממלא אצלם את חסרון השראת הרוח.

לא כן בישראל. בית-המדרש היחידי, אשר בו קיבלו רוב סופרי ישראל ברוסיה, גם הטובים והמצוינים שבהם, את חינוכם הספרותי במשך דור שלם – היה מה"ע “המליץ”. בית מערכת “המליץ” היה “בית-דין” הספרותי הגבוה, אשר מלפניו יצא משפט הסופרים, אם לשבט ואם לחסד. ומזלה הרע של ספרותנו גרם, כי בראש “המליץ” עמד ימים רבים איש, אשר לא היה מוכשר ומסוגל לזה על-פּי ידיעותיו, תכונותיו וכשרונותיו.

עד שנעשה גורדון עורכו של “המליץ” היה תהו ולא-סדרים בבית-המערכת. כל מאמר שבא לשם, יהיה מחברו מי שיהיה, היה יוצא מרשות הסופר לגמרי ונכנס לרשות העורך, והאחרון היה עושה בו כאדם העושה בתוך שלו, ככל העולה על רוחו באתה שעה: ברצותו היה מרחיב את המאמר ומוסיף עליו “נופך משלו”, וברצותו היה מקצרו, מרסק את אבריו ומביא בו ערבוביה וסירוּסים; ברצות העורך היה שׂם דברים בפי סופריו, שהם ממש ההפך מדעותיהם ומדבריהם-הם, וברצותו היה נותן בפיהם גם חרפות וגידופים נגד שונאיו ומתנגדיו הוא. לא מתוך הרגשה ספרותית ולא ע“י הבחנה שכלית היה מוציא העורך את משפט המאמרים ומתקנם ומסדרם לדפוס, כי-אם יד המקרה העיוור (או גם חשבונות פרטיים) היתה בסידור מאמרי “המליץ”; ועל-כן היו פעמים רבות מאמרים יקרים, הכתובים בכשרון ודעת, יורדים הסַלָה, ומאמרים מלאים הבל ורעות-רוח נדפסים כמו שהם, בלי כל שינוי. אמנם, חלילה לנו לקפח שכר כל בּרִיָה, והאמת ניתנה להאָמר, כי פעמים רבות היה גם ה”ארז" ¹⁵ מדפיס מאמרים ב“המליץ”, שהיו מתנגדים בכל-וכל לחשבונותיו הפרטיים, ולא היה נושא את פני הגדולים והתקיפים ומקנא קנאת האמת העלובה, ובמקום שראה תועלת הכלל לא חָלק כבוד לרבנים ולעשירים; אך גם זאת אמת, כי באותם הגליונות עצמם, שבהם היה העורך לוחם בעד האמת והטוב, היה מרבה גם לספר בשבח עצמו עד כדי גועל נפש, היה מערבב יחד עסקי הכלל ועסקיו הפרטיים ומדבר עליהם בנשימה אחת, כאילו זה וזה אחד הוא…

מבית-הספר הזה יצאו רובי סופרינו העברים החיים אתנו כיום, ונקל לשער, מה גדולה היתה השמחה במחנה סופרינו, בהיודע בקהל, כי יהודה ליב גורדון היה לעורך “המליץ”. לפני זה היה קשה מאוד, כמעט אי-אפשר, לסופרים העומדים בדעותיהם ברשות עצמם, לסופרים שהיו בעלי תכונה קבועה ומגמה ידועה, לסופרים, אשר לא שמחו על ראוֹתם שמם נקבע בדפוס גם אם קילקלו והשחיתו דבריהם, – לסופרים האלה אי-אפשר היה לָדור בכפיפה-אחת עם העורך, ומעט-מעט התרחקו טובי הסופרים, בעלי הכשרונות, ממחיצת “המליץ”. עתה, כשנמנה גורדון לעורך “המליץ”, קיווּ הסופרים, כי הכל ישתנה בבית-המערכת לטוב; הכל ידעו, כי “העורך השני” – גורדון – הוא סופר בעל טעם ונימוס, אר קרא ושנה הרבה. לא מעטים היו בין הסופרים והקוראים העברים, אשר גורדון היה בעיניהם לראש וראשון בספרות העברית, אשר אין קץ ומידה לערכו הרם, ויקוו, כי ב“המליץ”, שנמסר לרשותו, תחל תקופה חדשה, אדירה וכבירה, בספרותנו, – הן זאת היא אחת מסגולותינו המיוחדות, שמאמינים אנחנו, בתומתנו או בפחזותנו, כי ביד איש אחד או פעולה אחת להביא תקופה חדשה בחיינו או בספרותנו, כי דרור אחַת תוכל להביא לנו את האביב, את התחיה!

גורדון בתור עורך אין לו צורה ידועה וקבועה. הננו רואים, כי הוא מתאמץ ללכת בשביל-הזהב, להתרומם מעל סכסוכי המפלגות; אך על-פּי-רוב לא יצלח דבר זה בידו, כי בהיותו מטבעו נוח להתפעלות ולהתרגשות, יטה לפעמים הצדה ומראה פנים מסבירות לכאן או לכאן. מיום שהיה יל“ג לעורך “המליץ” היה גם ל”לאומי וציוני“, ויטיף במאמריו הראשיים לתחיית העם ולתחיית הארץ. הנני מאמין, כי כל מה שכתב במקצוע זה יצא מקירות-לבבו, כי מה נקל להאמין, שגם גורדון היה מתלהב מהפיוט שברעיון היישוב. אָמנם, הוא היה מתלהב, לכן גם מצטנן. הוא כותב מאמר לשם היישוב בציון, או לשם הרעיון הלאומי, ולבו נוקפו, שמא עשה שלא כהוגן, כי הוא נוהה עוד אחרי אידיאַליו הראשונים, כלומר, לא אידיאַליו עצמו, כי אידיאַלים מיוחדים לא היו לו, רק אותם שקיבל מ”המשכילים הראשונים“. הוא היה נוהה אחרי האידיאַלים שהביע בשיריו: “הקיצה עמי” ו”דרך בת עמי". איך שיהיה, הוא לא הגיה על רעיון הישוב והרעיון הלאומי אף קו אור אחד, לא העשיר את אוצרם אף בגרעין חדש אחד. קרבנו על מזבחם היה רק מעט “קִמְחָא טְחינָא”. מכל המאמרים והמכתבים הפרטיים, שכתב גורדון בענין תחיית האומה ותחיית הארץ, הננו רואים ברור, כי היה תמיד מרפרף עליו ומעולם לא ירד לעומקו. ומפני שהיו לו בדבר זה מושגים בלתי ברורים והשקפה שטחית מאוד, לכן היה ירא ומפחד, כי יש בכוח כל מקרה-עובר, עיכוב-חולף ומעצור-רגע להרוס ולקעקע את כל בירת הישוב עד היסוד, ולהפך, היה שמח ומתפעל מכל שינוי קל לטובה, שהיה בא בישוב זה. וכמה ילדות ותמימות יש במחשבתו, שהביע אותה בכמה מקומות ובצורות שונות, כי יש לחשוש, שמא כל עמלנו לבסס ולבצר את הישוב בארץ-ישראל גורם רק רעה ואסון לעמנו, יען כי בהתרחב הישוב בארץ אבותינו תגבר שם יד הרַבָּנית מבְּרִיסק ¹⁶ והכנופיא שלה!

וכדי להראות, כי כוחו של יל“ג לא היה גדול בבירור רעיון הישוב, בניתוחו לחלקיו, בהארת ערכו ההיסטורי או המדיני, הכלכלי או התרבותי, ורק בזה הראה גבורתו, בהכבירו מליצות נשגבות, פְרַזות איומות, על עניינים פשוטים ובהירים שב”יישוב“, ובבואו “בעב הענן” במקום שהמִסְפָרים והמעשים מדברים לעצמם – הנני לתת פּה דוגמאות אחדות ממאמריו הראשיים. גורדון רוצה לתת לקוראיו מושג כללי מהקולוניות, אשר נוסדו באה”ק, והנה טרם אשר יפרוט את שמותם ואיזהו מקומן על מַפת א“י, זמן היוָסדן, שטח אדמתן, מספר יושביהן, וכדומה, הוא מתחיל במליצות אלה: “הנה עב קטנה ככף איש עולה ותהלך על כנפי רוח, והנה עוד שבע עבים דקות ושדופות קדים צומחות אחריה; אלה מרחוק יבואו ואלה מצפון ומים, ועד כה וכה והשמים התקדרו עבים ויהי גשם גדול והִרוָה את הארץ והולידה והצמיחה. היש לעָב אָב ומטר שמים מי ילדו? אך יעלה מן הארץ ויהי הענן והחושך וכי יגרע נטפי מימיו והיו המים התחתונים למים עליונים ויבואו כגשם לנו, והוא יפקוד את הארץ וַישוקְקָה וכל נחלה נלאָה הוא יכונן. אֵד עלה מן הארץ – אֵיד נכון לצַלענו; סופות בנגב אָתוּ, מארבע רוחות שמים התחולל הרוח ויהי סער גדול ותחשך לנו הארץ. וארו עם עַנני שמַיָא כבני אנָש אָתין, הולכים דחופים ומבוהלים ומגמת פניהם קדימה. מי המה כעב תעופינה וכעננים יעלו…” – ובסגנון זה הוא הולך וקושר פסוקים מקוטעים וגם שלמים זה בזה ונועץ תחילתם של אלה בסופם של אלה, עד כי יבוא לעיקר העניין, ואחרי אשר הביא רשימותיהן וספירותיהן של המושבות בא”י, יגבב עוד הפעם מליצות ופסוקים ככתבם-וכלשונם ממש והוא מסיים בדבריו אלה: “כל המשפחות העולות והעתידות לעלות אל אדמת ישראל לעבדה ולשמרה, כל האגודות והחברות והיחידים בארצות פזורנו, אשר קמו ואשר יקומו לעזור לבני המשפחות ההן בעבודתם – הם המה העבים הקלים, אשר ראינו בחזון בראשית דברינו; הם הם “ענני שמיא”, אשר עמהם כבר אנש אָתֵי. ואנחנו תפלה, לבלי יתחוללו רוחות רעות לפזר את העננים; והיו העבים הקלים לחשרת עבים ואדני עליהם יראה ויניף עלינו גשם נדבות וטל אורות. הנה ה' רוכב על עב קל – ומי יודע על מפלשי עב, מפלאות תמים דעים?!” ("המליץ, גליון 20, שנת 1886, המאמר הראשי: “עם-ענני שמיא”).

בשנת תרמ“ז התלקחה מריבה עזה במושבה “ראשון לציון” בין הקולוניסטים והפקיד. המחלוקת הביאה לידי שערוריה ומהלומות. הידיעות, שבאו אז מא”י בנדון זה, היו שונות ורחוקות זו מזו. והנה גורדון, בתוך עורך “המליץ”, תחת לשפּוך אור על העניין המסובך הזה, שסיבּב רעש גדול, מהומה ומבוכה בין החובבים בארץ ובחו"ל ובין הקולוניסטים והפקידים, כתב מאמר מלא מליצות נפוחות, והֵא לכם דוגמאות אחדות מהמאמר הזה: "…כי – שוט לסוס ומתג לחמור ושבט לגֵו כסילים כאלה (ליהודי פולין וליטא). ומה יתן ומה יוסיף לנו אם גם בעדן גן אלהים נהיה, בנאות דשא ירביצונו ועל מי מנוחות ינהלונו, אם חמת לנו כדמות חמת נחש ואם הנחשים השרפים ינשכו את העם ולא יתנו דמי לו. האם לא בעדן גן האלהים הטיל הנחש זוהמתו במקור מחצבתו והביא כלָיה לעולם?!… ופחד פחדנו ויאתֵנו ואשר יָגורנו בא לנו!… שמענו ויפּל לבנו, בראותנו, כי גם הצרות בתקופות האחרונות התכופות והמכות הטריות בין ידינו, אשר עוד לא זרו ולא חֻבָּשו – גם הם לא הביאו מַרדות בלבנו ולא ילמדו אותנו להיטיב דרכנו. אהה, הכי עוד לא מָלא צבָאנו ולא נרצָה עוֹננו? הכי עוד לא לקחנו מיד ה' ככל חטאתנו, עוד לא הוכינו כדי רשעתנו במספר?… בהסכמת הנדיב העמד בראש הקולוניא אחד מאחינו… והקולוניסטים זה דרכם כֶסל לָמו, כי אם איש מקרב אחיהם כמוהם יקימו להם, ימאנו לענות מפניו וימרו את פיו ולא ישמעו את דבריו לכל אשר יְצַוֵם… רשפי הקנאה בערה בלב הקולוניסטים גם על הפקיד… זה כתשעה חדשים, ובימים האחרונים נשבה בה רוח רעה ותצא ללהב… ויגזרו על הפקיד… כי יצא הוא ובני ביתו מן הקולוניא… אפס כי גזרת הנדיב עומדת לימין צדקו, כי אחרי אשר הניחו הנדיב על מקומו וענש את יריביו, בלי ספק חקר ודרש ונודע לו היטב, כי צדיק הוא בריבו ולא עַוְלָתה בו. בין כך ובין כך חרפה שברה לבנו לראות, כי בני קרח החולקים על הכהונה עוד לא מתו, ובני קַמְצא ובַר קמצָא עוד לא תמו מקרבנו… התקוה האחת אשר תחַינו היא, כי הנדיב רב העלילִיָה הוא גם גדל-העצה וחכם מדיני ובִין יָבין כי יתומים אומללים, אשר התענו וגדלו כל ימי נעוריהם תחת יד אם חורגת, לא יוכלו לעזוב ברגע קטן את משובותיהם ולהתרפאות פעם אחת מן הנתק אשר בראשם… (“המליץ”, גליון 83, שנת 1887, המאמר הראשי: “ראשון לציון – הנה הנם”).

מהמקומות האחדים, שהבאתי מהמאמר הארוך, הננו רואים את גורדון בצביונו הרוחני כמו-שהוא. הוא אוהב את עמו וחרד לטובתו ואושרו בלי-קץ, נפשו קשורה בנפש אחיו באלפי נימים וקשרים נראים ובלתי-נראים, וכל דבר אשר יעשו לא כרוחו וכלבבו, והוא חושש כי סכנה נשקפת להם מדבר זה, כי שמם יחולל בין הגויים או בעצמם יאכלו מפרי מעלליהם, אז אין מעצור לרוחו, ירגז ויקצף, לא יידע גבול ומידה במבטאיו הקשים; אך בשעת התוֹכחה אמרות נביאינו ומליצותיהם כל-כך שגורות בפיו, עד כי לא נשמע את דעותיו והשקפותיו הוא. הפסוקים הנופלים לתוך פיו שוללים את בינתו והגיונו, והוא נמשך אין-איָל אחרי שטְפַת לשונו וזרם “ניביו הנאוים”. ויש גם שהוא משתמש בלשון פקידי ניקולַי הראשון בדברו על עמו, כמו הגידוף הגס: “ולהתרפאות פעם אחת מן הנתק אשר בראשם”. גם פה אנו רואים, כי גורדון נוח להתבטל ולהכנע מפני הדר גאונם של כל נושאי משרה, ונוטה להאמין, כי במקום הרבבות [אצל בעלי-המאה] שם אין גם כל משגה וסלף; גם פה בדבריו אלה ראה-נראה, כי במקום שדרושה סקירה חדה ונחוץ “טַקְט” ספרותי והבנה ברורה ורחבה, שם לא ימצא גורדון את ידיו ורגליו.

שירתו של גורדון היתה, על-פּי רוב, פרוזית יותר מדי, תחת זה היתה הפרוזה שלו מתקשטת בחרוזים ובלהטי הפיוט של שנות הבינים.

את חובתו הראשונה בתור עורך ראה גורדון בסלסול השפה ובקישוטה, במאמריו עצמו ובמאמרי סופריו, ופעמים רבות נעשתה אצלו השפה לעיקר והרעיון לטפל. וגורדון מבאר באחד ממאמריו הראשיים, מדוע הוא מדקדק כל-כך בתפארת הלשון העברית: “שמה”ע העברי הוא גם ספר העשוי להתלמד בו לבני הנעורים את סגנון לשוננו ולמשוך בשבט סופרים, ועל הסופר והמוציא לאור את מכה“ע להזהר לכתוב עברית כהלכתה, בטהרת הסגנון ובדקדוק הלשון. כי אם יחטא הסופר בשפתו ויהיו דבריו מבולבלים ומגומגמים אשר לא כרוח הלשון והטעם הטוב, הרי הוא חוטא ומחטיא את הרבים, כי יבואו התלמידים הבאים אחריו וישתו את מימיו הרעים, ושבֶשתָא כיוָן דעָל עָל” (“המליץ”, שנת 1887, עמ' 1529).

טהרת הסגנון! רגילים אנחנו לחשוב, כי פירושה של “טהרת הסגנון” הוא – סגנון מאוחד, מוצק, טהור ונקי מתערובת זרה. כמדומה לי, כי סגנון כזה בודאי לא היה לגורדון. סגנונו העברי ב“המליץ” היה תמיד מעורב בסגנון הארמי, ושניהם משמשים במאמריו ובעלוניו בערבוביה. סגנונו, מלבד שלא היה טהור, לא היה מעולם גם מאוחד; מבטאיו, מליצותיו, ניביו ופתגמיו היו מדובקים דבק מלאכותי ומקום התפירה היה תמיד ניכר. נפלא הוא הדבר, כי גורדון בתור עורך “המליץ”, שהקפיד מאוד בדקדוק לשונו ובתפארת מליצתו, למען יתלמדו הנערים לכתוב עברית נאה ומהודרה, – גורדון זה לא הקפיד כלל מלנַבּל את עטו באותו “המליץ” עצמו באופן מגונה מאוד. למשל, ב“הצלוחית של פלייטון”, ב“המליץ”, שנת 1887, גליון 76, יספר גורדון, כי “יש זונות שונות בעולם, יש זונות צנועות ויש זונות חצופות”; והוא הולןך ומבאר את ההבדל שביניהן באריכות לשון וב“טבעיות” מכוערה, שאין היא צריכה להתבייש גם מפני לשון הסופרים ה“טבעיים” הלועזים. ובכלל לא היה גורדון מקפיד לדבר דוקא בלשון-נקיה, ואם היה אחד מסופריו מנבל את עטו, היה רגיל להוסיף בין השיטין “תבלין” משלו, כידוע לאנשים, שעבדו אתו בבית מערכת “המליץ”.גורדון העורך אהב לכתוב את כל מאמריו בלשון מקושטה ומסולסלה, ויאהב את הסופרים-העוזרים היודעים להשתמש ב“תפארת המליצה” העברית גם במקום שהוא למוֹתר לגמרי. אך מעולם לא הקפיד לא במאמריו-הוא ולא במאמרי סופריו, כי ידברו בלשון מדוּיָקה ומכוּוָנָה אל הרעיון. והנני להביא דוגמאות אחדות ממאמרי יל“ג ב”המליץ“, למען הַראות, עד כמה לא היה מדייק בלשונו ולא היה נזהר במִבְטָאָיו. הוא רוצה לאמור על אחד הרבנים, כי מבּני עלִיָה הוא, ויאמר: “הרב הזה הוא מבכורוֹת רַבָּנינו ומחַלְבֵּיהן”. הוא רוצה לאמור, כי המחבר כתב העָרה בשולי הגליון, ויאמר: “פנה לו מקום בספרו בהערה בשולי היריעה תחת כַּרְכֹּב המזבח אל שֶׁפך הדֶשן” (“המליץ”, שנת 1886, גליון 17, בהמאמר הראשי: “מי ירפא לך”). הוא רוצה לאמור, כי שי”ר הרחיב את דבריו בספרו “ערך מלין”, ויאמר: “ספר ערך מלין של הר' שי”ר ז“ל אשר הרחיב מקום אהלו ויריעות משכנותיו הטה עד אין קץ” (“המליץ”, שנת 1887, עמ' 319). ברצותו להגיד כי הסופר ראדנר יודע לכתוב עברית, יאמר: “מצד סגנון הלשון אין להכחיש, כי זרוֹע המעתיק מוֹשְׁלָה לו בשפת עבר ותשב באֵיתָן קַסְתו” (“המליץ”, שנת 1886, צד 284). ואילו חפצתי, הייתי יכול להרבות בדוגמאות כאלה לאין מספר. וסגנון עברי כזה רצה גורדון ללמד מעל עמודי “המליץ” לנערי בני ישראל.

יחסו של גורדון אל הספרות העברית היה על-פי רוב כיחסו של בן יחיד, אוהב ואהוב, אל אמו הזקנה והחולה, אשר לא יאמין עוד בחייה. הוא בעצמו מביא כל קרבן ועושה כל דבר להציל את שארית חייה ולהקימה על רגליה, אך בסתר-נפשו הוא מסופק מאד, אם כל זה יועיל. ביחסו זה יש גם מעין התיחסותו של רב-חובל אל ספינתו הנטרפת בים. אין רב-החובל מאמין בהצלתה של אניתו, אשר הופקד עליה; הוא רואה בעיניו, כי גלי הים העזים יבלעוה ויורידוה לתהום רבה, אך אין הוא זז ממקום הסכנה, לא יחיש מפלט לו. הכל נמלטים על נפשם, ורק הוא, רב-החובל, יורד מצולה יחד עם האניה, אשר לה הקדיש רוב שנותיו וכל כוחותיו וכשרונותיו. וכל זמן שיש צל של תקוה להצלה פורתא יחגור את שארית כוחותיו ללחום עם המים הזידונים.

יל“ג היה מזהיר את בעלי הכשרונות הצעירים, אשר חשקה נפשם לעבוד בספרות העברית, כי יבחרו להם עבודה אחרת, תהיה מה שתהיה, למחיתם, ולא יסמכו על ספרותנו התלויה בנס. העבודה בספרות העברית צריכה להיות, לפי דעת יל”ג, עבודת-נדבה, עבודת-הקודש, מבלי צפּות לשכר.

במכתבו לנחום סוקולוב הוא כותב: "ירא אנכי אותו (דוד פרישמן) פן ירום לבו בנצר עטו ומעשי-ידיו ועשה את עט הסופרים לו למטה לחם והוא משענת קנה רצוץ, ובהשענו עליו ירוץ ובא בכפו ונקבה, והיתה חס-ושלום אחריתו, כאחרית כל סופרי ישראל אוררי יומם, (אגרות יל“ג, ח”ב, עמ’128).

זו היתה לו בכיה לדורות. במכתביו וגם בשיריו לא חדל גורדון להתאונן ולבכות על גורלו של הסופר העברי, וביחוד על דלותו החמרית.

באחד משיריו, אשר כתב בשנות חייו האחרונות, מתאונן המשורר על כי:

בּעמים איש מוֹשך בעט סוֹפר

הוֹן בּיתוֹ לאַלפים ולרבּאוֹת סוֹפר;

ובישראל איש סוֹפר מוֹשך השבט

כל ימיו הוא יעבוֹר תחת השבט.

(“הכל תלוי במזל”)

וכן:

לא בן-בּית בסוֹד אֶלוֹה הנני,

אשר טרם אקרא אליו יענני,

ובכח עת אחפּוֹץ אָבוא אל הקוֹדש,

כי אם כעני שאיננו בטוּח

אם הפּתח לפניו סגוּר או פתוּח

בּבוֹאוֹ לבקש פּרוּטה ביום ראש-חודש.

(“אחפש רוחי”)

כמה אמת מרה בווידויו הפנימי הזה!

את השקפתו העצובה, המלאה יאוש לאומי, על ספרותנו הביע יל"ג בחרוזיו הנפלאים האלה:

כי מה כל עמנו ומה ספרוּתוֹ?

חלל גדול, ענק שוֹכב למעצבה;

כל הארץ כולה מקוֹם קבוּרתו,

וספריו – הכתוֹבת על המַצבה!!

(“לנשמת עושה השחר”)

אם רוצים אנחנו לחרוץ משפט נאמן על כשורנו של פרץ סמולנסקין בתור מסַפר, אז לא די יהיה לדון עליו על-פי אחד מסיפוריו וחזיונותיו; באופן כזה לא יהיה משפטנו משפט נאמן מכל צדדיו. כדי להכיר את סמולנסקין המספר עם כל מעלותיו ויתרונותיו ועם כל חסרונותיו ומגרעותיו, צריכים אנו לקרוא את כל ספריו הגדולים והקטנים, כי בכל אחד ואחד מהם התגלה רק חלק מכשרונו הסיפּורי של סמולנסקין, רק קוים אחדים מתכונתו המוסרית או הפיוטית; ורק אם נחבר ונצרף את כל הקוים הפזורים האלה קו לקר, שרטוט לשרטוט, רק אז תצא לנו תמונתו השלימה בתור מספר, בכל אורותיה וצלליה.

סיפורי סמולנסקין עושים עלי עתה את הרושם המוזר והנשגב, שיעשה עלינו סלע-המדבר. בסלע-המדבר יש חגוים ונקיקים, ידי אוּמן לא חלו בו ועקבות עבודה והתרבות לא ניכרו עליו, ובכל-זאת ירהיב את עינינו בבקיעיו ופרציו וירומם את נפשנו בפראותו עצמה. אם נקרא ימים רבים בספריות העמים ונתרַגל בסיפורי-המופת של גאוני הרוח, המעובדים ומלוטשים כל-צרכם, ואחרי-כן נשוב לקרוא סיפורי סמולנסקין, – אז נרגיש בלבנו מעין אותה ההרגשה אשר בלב הבא מארץ נוֹשבת, מארץ תרבות, השכלה ועבודה, אל ארץ-פראים, במָקום אשר כל כוחות הטבע נרדמים ואיש לא העירם; סגולות הארץ, אמנם, רבות ויקרות הֵנָה, אך איש לא השתמש עוד בהן. כל קורא סיפורי סמולנסקין בשוֹם-לב יוָכח, כי כוחות כבירים היו צפונים בנפש המספר הזה, אבל הכוחות האלה היו כל ימי חייו בלתי מפותחים ומעובּדים כל-צרכם, ואם השתמש בהם לפעמים, – השתמש רק לרָעָתו, כי הם מָשלו בו ולא הוא בהם. כשרונו הטבעי של סמולנסקין היה מספיק למסַפר אירופי בן-תרבות להרימוֹ עָל ולתת את חִנו גם בעיני קוראים, שטעמם הספרותי מחונך ומפונק, בעוד אשר סיפורי סמולנסקין יוכלו להחשב בעינינו כיום רק כמצבה חיה לכוחות יוצרם, אשר עלו בתוהו.

לא אתרחק, כמדומה לי, מן האמת, אם אומַר, כי הכשרון הסיפורי של סמולנסקין היה מורכב מיסודות המזרח והמערב גם-יחד, אולם היסוד המזרחי השֶׁמִי, התגבר בו.

בחיי בני עמנו אנו רואים אחד מפלאי הטבע היותר גדולים: הוא הפלא, אשר יפליאונו הזרעים, המונחים קבורים במעבה האבן או בכַפי חנוּטי מצרים יותר מאַלפּיים שנה, ובכל-זאת לא ימות בהם כוח הזריעה והצמיחה. זרעי הצמחים האלה, אם יוציאום מאפלה לאור, מסוגלים עוד גם כיום לחיות ולהשתגשג. כל ימי הִתֱהַלֵך ישראל בגולה היו תנאי חייו כאילו מכוּונים להמית בקרבו את רוח השירה, הרגש וההתפעלות. המוח והמחשבה חיו והתפרנסו על חשבון הלב והרגש. בדברי נביאינו וחוזינו, המלאים יפעת נצח והוד עולמים, התאמצו להכניס הלכות יבשות, רמזים כהים או סודות איומים. כן נתייבש בנו, בימי גלותנו, לשד-החיים, כן נדף מקרבנו רוח החוזים, נתמעט ונחלש בנו כוח היצירה הפיוטית, וכנפי דמיוננו הלאומי הלכו הלוֹך-ורפה, ואז גם נולד בקרבנו הפתגם: “כחם עדיף מנביא”. אולם, לאושרנו, נשמר עוד ברוחנו הלאומי החנוט צמח נפלא אחד, והוא התנ"ך, אוצר השירה, הרגש וההתפעלות, והוא היה לנו כסם חיים. החיים המרים והאיומים, היבשים והדלים, מלחמת-הקיום הקשה, היו קצרי-כוח להחריב לגמרי את מקור הרגשות אשר בלב העם הזה ולהמית מיתה גמורה את השארית הדלה של רוח החוזים, אשר עוד הסתתרה במחבואי נפשו.

והיה לנו סמולנסקין לאות ולמופת. בן-עוני, צֶמח-הגלות הזה, גם בהיותו נער רעב ללחם ומתגולל באשפּתּות בתי-הישיבה, גם בהיותו, בימי עמידתו, שקוע ביוֵן מצולת החיים, גם אז היה לבו מלא שירה. הרגש החי היה פועם בכל עורקיו, ואוצרות דמיונו היו מלאים תמיד חזיונות ומראות. ומי הדליק את נר האלהים במַחשכי הנפש של בן-הישיבה העזוב הזה? מי הגבּיה ואימץ את כנפי דמיונו וימלא את רוחו פרחי השירה? את הפלא הזה עשו כתבי-הקדש, אשר מסַפּרנו הגה בהם מיַלדוּתו ועד יום מותו, והם הטביעו את חותמם ורישומם עמוק-עמוק בתכונתו המוסרית, באופן השקפותיו ודעותיו.

בסיפּור “שמחת חָנֵף”, הוא הסיפּור הראשון אשר כתב סמולנסקין, רצה להוכיח, כי הַמְלֶט ופוֹיסְט, יצירי שקספּיר וגיטה היותר נַעלים, לוקחו מכתבי-הקדש: המלט ופויסט הם-הם קהלת ואיוב במהדורה חדשה ובשינוי הסגנון לפי רוח הדור. השפעתו העצומה של התנ"ך על סמולנסקין היתה גם הסיבה הראשית, שלא הביט על היצירה הפיוטית כעל תכלית בפני עצמה. משוררי יון ורומא התפעלו מהגבורה והיופי כשהם לעצמם. לא המוסר, כי-אם הכוח; לא הטוב, כי-אם הנוי, עוררו את מיתרי כינורותיהם ורגשותיהם. לא כן נביאינו וחוזינו. הם הביטו על עצמם ועל תעודתם כעל כלי-מבטא של שופט צדק; הם קראו מלחמה על התקיפים העריצים ויהיו לפה לחלשים, לנכנעים ולמדוכאים. לא גבורה ולא יופי, כי-אם טוב וצדק, ענוָה ומשפט היו משאת נפשם. ורוח נביאינו הֶחְיָה גם את סמולנסקין המסַפר. בכל סיפוריו, אשר כתב, לא היה מתאר את היופי והמכוער, הגבורה והרפיון, כי-אם את האמת והשקר, הצדק והעַוֶל. הוא ברא לו במתכוון חֶבל יצירים, למען יגידן במעשיהם, ועוד יותר בשיחותיהם ובווכוחיהם הארוכים והממושכים,, את דעתו של ה מספר בענייני הלאום, בענייני הציבור וכדומה.

סמולנסקין לא ידע ולא הרגיש את הטראגדיה העמוקה, או את היופי המיוחד, אשר במעשים שבכל-יום, את הסתירות וכניגודים העצומים, אשר במהות החיים עצמם ובעומק פנימיותן; סמולנסקין לא ידע לתאר את התפתחותה של האישיות, את התרוצצות הכוחות הרוחניים בתוך הנפש מבפנים; לכן, ברצותו להגדיל ולהעמיק את רושם סיפוריו בלבות הקוראים, היה משתמש בארבע מיתות בית-דין ובכל המכות והיסורים, הפגעים והמצוקות, לעַנות, לסגף או להמית את יצורי דמיונו. אלה מנפשותיו מעברים מאכלת על צוארם (גד, אבשלום, ב“התועה”), אלה קופצים המימה (יוסף האב, אשת אחירע, ב“התועה”); אֵם המשוררת, ב“יללת הרוח”), זאת קופצת מחלון ביתה (המשחקת, ב“גאון ושבר”) ואלה ישימו קץ לחייהם או לחיי אחרים על-ידי קנה-רובה ועל-ידי סם-המוות ועל-ידי מיתות-משונות אחרות. וכל המיתות האלה אינן באות כתולדות מוכרחות מחיי הנהרגים והמומתים ידי עצמם או בידי אחרים. המיתות האלה באות לפתע פתאום והן מתנגדות לתכונת המאַבדים את עצמם או את אחרים לדעת. המיתות באות לרוב בסיפורי סמולנסקין אם להאדיר את הרושם, או מאַשר המסַפּר לא ידע מה לעשות ביצורי רוחו ובמה ישלים את אורַח חייהם, לכן יקַפד בחוזק-יד את חַיָתם וחוט-הסיפור בבת-אחת. תחבולה קלה ופשוטה.

הכוחות הפועלים והלוחמים עולם החזיונות, אשר ברא סמולנסקין בסיפוריו, הם: אהבה, צדקה, יושר, צניעות וחסד מצד זה, ואונס, כּפַיָה, פּתּוי, מַעל, קנאה, נקמה, שמנאה, אהבת-בצע ועושק מהצד השני. אולם צדקת נפשותיו היא צדקת השוק, צדקה גסה וצעקנית, אשר נקיי-הדעת וזכי-הנפש יקוּצו בה. יושר גיבוריו הוא יושר ההמון, קצרי הראות וקטני-המוח, חסדם חציר יבש, ואין בו לשד הרגשות העדינות, וצניעותם קרובה לסכלוּת ובערוּת. השנאה, הנקמה, הכפייה והמעל הם נוראים ואיומים, בצורתם היותר מגושמה. את המדרגות וגוונים הרבים אשר בכל אחת המידות והתאוות האלה, הטובות והרעות, לא תמצאו בסיפורי סמולנסקין. ואף גם זאת, כי את הרגשות והתאוות הלא הוא מראה לנו כשכבר נתבּשלו, כשהן גמורות ומסוימות, אבל לא נראה את צמיחתן והתפתחותן. אנחנו רואים את מלחמתן הכבדה, אבל לא את התנגשותן הראשונה, נגיעתן זו בזו, סכסוכיהן, התחלת נצחונן או השתקעותן.

החלק היותר גדול של חיינו במציאות עובר במחוזות שאין בהם רציחה, כפייה, עושק והרג, אהבה בוערת או נקמה לוהטת, חסד או חמס, כי-אם דאגות קטנות, מַשא ההויה, הרגשות שטחיות ועוברות, “דמעותיו של האדם – אומר מֶטֶרְלִינְק, – הן בימינו שתקניות, בלתי נראות לעין, כמעט רוחניות”; וכן המה גם חסדי האדם וצדקותיו בימינו. אולם סמולנסקין לא תיאר את חיי החולים, חיי יום-יום עם רבבות קטנותיהם, את החיים הפשוטים, הממושכים, הבלתי-צבועים-וכחוּלים, שיש בהם רגעי עלייה וירידה מוסרית, רגעי שמחה עוברת ויגון עוקֵץ. סמולנסקין רואה את מראותה החיים בכלליותם ולא יראה את הפרטים, את חלופי הצבעים ומשחק הגוונים הדקים; מתוך הרעש והשאון אשר בשוק החיים לא יחוש את העומק אשר בהם. לכן, גם נקל היה למספרנו זה לכתוב את סיפוריו על טהרת השפה התנ"כית ולא הרגיש מעולם חסרון במלים המבטאים. אילו היה מתאר את מראות החיים כמו שיִראם בעיניו עצמו, אילו היה מבקש את הקוים הדקים והשרטוטים מיוחדים אשר במראה, אז היה מרגיש בלי ספק את הדחק והלחץ שבשפת כתבי הקדש, בבואו לתאר את מושגי בן דורנו, ועל-כרחו היה בורא לו מלים חדשות וניב חדש.

סתם רופא מרַפא את המחלה, ורופא חכם מרפא את החולה; מספר בעל-מלאכה מתאר את האהבה או את השנאה, אולם מספר-אמן מתאר את האוהב או את השונא. כי כל איש אוהב או שונא על-פּי דרכו וסגנונו המיוחד; לכל אחד ואחד מאתנו יש “מקדש” מיוחד, יופי מיוחד ומוסר מיוחד, גם סמולנסקין היה סתם-מספר, אם כי היה בעל כשרונות מצוינים, לכן היה מתאר בסיפוריו את האהבה ולא את האוהבים, את החטאים ולא את החוטאים. – – –

סמולנסקין היה מחַקה את המסַפרים הצרפתים, הכותבים בעד השוק, בכל מה שנוגע לקישוּר המקרים הזָרים להַפליא אֶת לב הקוראים, אולם הוא לא שאַל מהטובים שבהם את טעם היופי, ההרגשה החדה, הציוריוּת, המידה והקצב. מהמספרים האשכנזים למד להתפלסף ולהכביר מלין, אבל הוא לא שאל מהם את העומק ורוח-הפיוט האמיתי. יותר מכל למד מהמספרים האַנגלים. הוא למד מהם להטיף מוסר, לחפש את עוונות-הקהל ולשפוך רוח-היתוּלים על-פני רבים מחזיונותיו, אבל הוא לא למד מהם את ניתוח-הנפש הדק ואת בהירות הסגנון.

החזיונות היותר טובים ומצוינים, אשר כתב סמולנסקין, הם אלה, אשר שאב מתוך החיים והמציאות עצמם, אלה אשר פעלו על רוחו ונפשו.

שלום יעקב אַבּרמוביץ, הנודע לקהל הקוראים בשמו הספרותי מנדלי מוכר-ספרים, עומד יחידי בספרותנו. אין לו לא אבות ולא יורשים ספרותיים; הכשרון המקורי באמת הוא מין בְּרִיָה בפני עצמה, שאין לה סוג ומשפחה. בריה שהיא נמצאת רק בלשון יחיד ולא בלשון רבים. מעלותיו והסרונותיו, יתרונותיו ופגימותיו של כשרון בודד כזה מיוחדים רק לו לבדו.

מאַפּו וסמולנסקין כל אחד מהם היה מושפע מאחרים. לכל אחד מהם היו סופרי-מופת אהובים. כל אחד מהם שייך לסוג סופרים ידוע. לזה היו סופרי צרפת לדוגמא, ולזה – סופרי אשכנז ובריטניה. אבל מנדלי הוא לבדו הוא. בסיפוריו, או יותר נכון – במעשיוֹתיו, לא תמצאו אף השפעה קלה של סופרים וסיפורים משלהם או משלנו. כשרונו יונק מתוך החיים והמציאות עצמם ואיננו שואב את לֵחו וכוחו מתוך העתקותיהם הכתובות.

גם אמן וגם משורר הוא מנדלי.

שומע אנוכי לעתים קרובות את השאלה: מה יצר הרוח העברי בתחומו המוגבל? מה יצר בלי כל עזרה מבחוץ, מבלי כל השפעה הבאה מאחרים? והיה בכל פעם, אשר חברַי מבקשים להראות להם יצירה עברית מקורית, שהורתה, לידתה והתפתחותה בגלותנו, כין חומותינו, מבלי שהשתתפו בה הרוחות המנשבות בחוץ, – הנני אומר להם: הרי לפניכם ספרי מנדלי מוכר-ספרים!

מנדלי זה – שלנו הוא בלשונו, בסגנונו, בדרכי התבוננותו ובאופן מסירתו את מראה עיניו ומשמע אזניו. בדרכי סופרי העמים לא הלך מעודו, וגם צל של חיקוי לא תמצאו בדבריו. במנדלי זה נתגשם טיפוס היהודי בן-הגלוּת ויכול הוא להמליץ על נפשו את הדברים שנתן בפי אחד מיצוּריו: “בשעה שאחַי יראו אותי, יהיו רואים גם אותם בעצמם; מה שיהיו משבחים או מגַנים בי, את זה בעצמו ימצאו גם בָּם, ובהיותי לאספקלריא נגד פניהם, תמונת עצמם הלא יביטו בי” (“בעמק הבכא”, ח"א, פרק א').

כל הכשרונות המצוינים שבספרותנו העברית החדשה הם פרי ההזדווגות של רוח שם ויפת, הספרות העברית העתיקה והספרות האירופית, החֶדֶר ובית-הספר. אולם כשרונו הגדול של מנדלי הוא כשרונו של יהודי טיפוסי, ויצירתו היא יצירת הגלות בכל סימניה, פרטיה ודקדוקיה.

מנדלי הוא מסַפר יהודי לכל חוקותיו ומשפטיו. הוא אוהב להאריך מעט בדבריו, להרבות ולגַבּב הקדמות והקדמות להקדמות, ולִנְטוֹת מעצם העניין של הסיפור לצדָדים ולצִדֵי-הצדדים; אך לפעמים הוא בוחר לתת לנו את התמצית, את התמצית שבתמצית, את התוך, העיקר, הגרעין הפנימי, את הכוונה שבכל העניין בלי קליפות וקרוּמים מיותרים וגם בלי שְׁהִיוֹת; ולפעמים הוא אוהב לכבד אותנו בעצם סיפורו גם בדרשה מפולפלָה, בהלצה גסה, לפעמים גסה יותר מדי, או דקה, שיש בה פְשַט, רמֶז וגם סוד. יש אשר יבחר להסתכל בנפש והוא מסתכל בה לא בכלי-זכוכית של אחרים, לא-על פי שיטה, שבָּדו המסַפרים מלבם, כי-אם על-פי דרכו המיוחדה, כאשר יסתכל יהודי פקח שבפקחים, כאשר יסתכל איש מעשה, הרואה בעין בוחנת ובהירה, בעין בריאה ובלתי מזוינָה, לתוך מכונת הגלגלים הסבוכים, שאנו קוראים לה נפש. וכל מה שהוא עושה, הוא עושה כ“יהודי שביהודים”. כינוי זה, – “יהודי-היהודים”, – קרא אבּרמוביץ בעצמו לנפשו.¹

מנדלי, העומד בשתי רגליו, בראשו ורובו, בתוך תחומנו, מספר לאחיו זה שנים רבות את כל אשר הוא רואה, את כל אשר הוא מרגיש, את כל אשר עבר עליו בתוך הגבול המצומצם הזה. סיפוריו מעוררים שחוק, ועוד יותר – דמעה; הם מגוללים לפנינו את ספר חיינו, הכתוב בדם ובנִטפי מָרָה, עם פרשיותיו הפתוחות והסתומות, עם ברכותיו, קללותיו ותוכחותיו, עם מִקְרָאוֹתיו, שאינם יוצאים מידי פְשוּטם, ועם המקראות מסורסים, האומרים: דרשוּני!

ומנדלי אינו משַטה בעמו ישראל לספר להם דברים שלא היו ולא נבראו, סיפורים, שיש בהם נוי והדר, שעשועי הדמיון, הפלגות וגוזמאות, אבל אין בהם אמת, אין בהם מעשים קיימים שבכל יום. הוא בוחר ברצונו הטוב בקַב שיחות יבשות משלנו מתשעה קבּים של שיחות טפלות או מזהירות, הלקוחות בהקָפה משלהם. מנדלי יודע היטב ומכיר, כי חלקו בסיפורים לא נפל בנעימים, אבל הוא אומר: “ובאמת מה לי לספר מחיינו בדורותי? גדולות ונצורות! הרי לא אני ולא בית אבא לא היינו מפליאים את העולם במעשינו. דוּכסין, איפַרכוּסין, ואסטְרַטיגין ובעלי-מלחמות לא היינו; על יעלות-חן ועלמות יפהפיות לא עָגַבנו; להתנגח כעתודים איש עם חברו, או לעמוד כעֵדי-ראיה על דם אחרים במלחמת-שׁנַים, לא נסינו; וכיצד מרקדין עם כלות ובתולות במשתה היין לא ידענו; ולצוד ציד נפש חיה בשדות וביערים לא יצאנו; לקצוי ארץ וימים רחוקים לא נסענו ואיים חדשים לא גלינו; בסוד משחקים ומשַׂחְקות לא באנו, ועל שָׁרים ושָׁרוֹת ותענוגות בני-אדם ממוננו לא ביזבזנו. קיצור הדברים, כל הפרפראות לסיפור המעשה, שיהא עָרב וממשיך לב הקוראים, – כל אלה אינן אצלנו, ובמקומן יש לנו חדר ומלמד ורֵיש-דוכנא, שדכנים וחתנים וכלות, רַבְרְבַיָא עם זְעֵריא, טפלָיא ונשיא, יבָמות ועגונות, אלמנות ויתומים, נשרפים ויורדים מנכסיהם, חוזרים על הפתחים לערבי-שבתות ולמוֹעדים ולראשי-חדשים וליָמים, בטלנים וגבאים, מקבלים וקופות של צדקה, כל מיני פורעניות וכל מיני דלוּת ועניוּת ואביונוּת ומיני פרנסות משונות”²

אַבּרמוביץ נותן לנו בסיפוריו את המציאות כפי שהוא רואה אותה בעיניו, או יותר נכון – כפי אשר ראה אותה לפני שנים רבות בימי נדודיו ותלאותיו. מני אז נבראו ברחוב היהודים טיפוסים חדשים שונים, וגם בטיפוסים הישנים נעשו שינויים ידועים, גם הרחוב בעצמה וחייה, הויותיה ופרכּוּסיה קיבלו צורה אחרת, אך מנדלי גם בימי זקנה-ושׂיבה נשאר משורר הגיטו של הדור שעבר, והוא מעביר לפנינו אנשים ומחזות, מאורעות ומעשים, שכבר עברו מעולמנו, או קליפתם החיצונית אינה אותה-שהיתה בכל פרטיה.

וגם בתארו את המאורעות האחרונים של עולמנו ואת הבריות החדשות בישראל³, הוא מעביר לפנינו אותם הקַבּציאֵלים, הבַּטלוֹנים והכִּסְלוֹנים, את יהודיו הטיפוסיים אשר ביתר סיפוריו העבריים ובשפה המדוברת.

בשעה שהנני קורא את סיפורי אַבּרמוביץ הנני פורק מעלי את עול הכללים, החוקים, הסייגים והגזירות, אשר הטילו הסופרים האירופיים על כותבי מחזות מן החיים; הנני שוכח את כל אשר שָׁנו לי רבותי המבקרים בבתי-מדרשיהם, ואז הנני נהנה הנאה מרובה ועמוקה מכל אשר אני קורא בהם. ולא רק נהנה אנוכי הנאת-סרק, כלומר, שאיננה מביאה פירות, אבל הנני גם לומד הרבה מסיפוריו. הנני לומד לדעת את חיי עניי עמי, את מידותיהם, ארחותיהם, דרכי פרנסתם, מלבושיהם, מאכליהם, סגנון דיבורם, הליכותיהם, בטחונם, תמימותם וערמומיותם וכדומה.

רואה אנוכי, כי רבים מבני הדור החדש, וביחוד בני הכרכים הגדולים, אינם משיגים את התפעלותנו המיוחדת, בשעה שאנחנו קוראים את סיפורי מנדלה העברים, ואז הנני תולה את הֶעדר השָׂגתם זאת לא בחֶסרון טעמנו אנו, כי-אם בחסרון ידיעתם את אוצרות השפה העברית ובחסרון ידיעתם את חיי ההמון העברי בתחומו.

בשעה שאני קורא את סיפורי מנדלה הנני מוַתּר על כל תביעותי הספרותיות. מנדלי הוא טוב ומצוין כמו שהוא בסגנונו ובדרכי סיפורו המיוחדים לו. חוקר-הטבע רואה את יופיה המיוחד של החסידה ברגליה הארוכות והדקות וברזון גְוִיָתה, כמו שהוא רואה את יופיוֹ של הדרור, השוכן על חופי הימים, בכנפיו הגדולות והרחבות וברגליו הקצרות. הרזון הוא יופיה של החסידה ואִי-קֶצב האברים הוא יופיו של הדרור, ושניהם כאחד מביעים את הדר הטבע במראותיה השונים.

בשעה שאנוכי קורא את ציוריו הקצרים והמצומצמים של פּטֶר אַלטֶנְבֶּרג הנני מתענג על הדיוק, על הקימוץ במלים, על החסכון במבטאים, על נטפי יין השירה, שאין בהם אף טיפת מים אחת. אמנם, רק בשפה כזו צריך לדבר בן דורנו; חלילה לו להוציא אף מלה אחת לבטלה. הקורא בן-דורנו אוהב את התמצית היפה, את הסקיצה הקצרה, את המועט המחזיק מרובה. בדור הטלגראף, הטלפון והעתקת הפוטוגראפיה תוך כדי רגע, בדור של הסקירה החדה והמהירה, שונאים את האריכות היתירה, את שימוש הלשון הרחבה. אין פנאי לבן-דורנו לקרוא דברים וסיפורים ארוכים. עם כל זאת הנני יודע גם להתענג על הרחבת הלשון של מנדלי והנני טועם טעם מיוחד במליצותיו והלצותיו, כמו שהנני טועם טעם מיוחד בנסיעת עגלה, המשרכת דרכיה בין הרים ועמקים יפים, בין שדות-בר ויערות עבותים.

מסוֹפר צעיר-לימים, המתאר את חיינו אנו, הנני דורש שפה מדויקת, ואין אני מוחל לו אף מלה אחת יתירה. חלילה לו לבזבּז את אוצרות השפה על לא-רעיון. וַתּרנות זו היא סימן מובהק לעניוּת המחשבה. אולם נעימה לי לשון מנדלי זקננו, המעורבת משפת המדרשים, משפת הסליחות, הקינות, הפזמונות, הפיוטים, היוצרות, התפילות והתחינוֹת. כך נאה ויאֶה למנדלי לדַבּר ולסַפר. בשפתו המיוחדת לו הוא מעורר בנו המון זכרונות ורגשות, והוא מקָרבֵנו באהבה רבה לאחינו הקבציאלים והבטלונים. חייבם אנחנו תודה למנדלי שלנו על אשר נתן שֵׁם ושארית ללשון אחינו אלה באוצרות ספרותנו.

בתחומו המוגבל הזה אמן הוא אַבּרמוביץ מאין כמוהו, אחד משרידי ענקי האמנות הישנה שבספרות כל עם. כוח כשרונו מגיע במקומות ידועים מספוריו למדרגת גאוניות מיוחדה, וכמה הוא מעבּד, כמה הוא לוטש את כל מבטא ומבטא, כל דיבּור ודיבּור! כמה הוא אוהב, כמה הוא מפנק ומטפח את יצירתו הספרותית! כמה הוא מדקדק גם בכל אות ואות!

ובשעה שאנוכי רואה, עד כמה מזלזלים רבים מבני אומנותי בכבוד הצורה של יצירתם; בשעה שאנוכי בעצמי, בתור אחד מסופרי-היוֹם, אנוס לפעמים, מתוך לחַץ הרגע, לזלזל בכבוד הצורה והסגנון, הנני כורע ומשתחוה לפני עבודת אַבּרמוביץ בספרותנו, לפני אהבתו אלה ולפני אמנותו.

מנדלי מעביר לפנינו את חיי היהודי מיום הוָלדו עד יום מותו, והוא מלַוה אותו גם לבית-מוֹעד לכל-חַי וקורא לפנינו את נוסח המצבה המשונה שעל גב קברו. עוד יותר: הוא מתאר לא רק את היהודי הקטן הגמור אשר כבר יצא לאויר העולם, כי-אם גם את היהודי אשר עוד לא נברא. הוא מספר לנו את תולדות העוּבּר במעי אמו: “אמו עשתה את שלה, – נתעברה וחִבלַתו וילדתו בלי שום טענות ומענות, כי לכך היא אשה, שתהא יולדת בנים; אפילו תרנגולת, להבדיל, עושה רצון קונה, מטלת ביצים ורובצת עליהן, ואינה באה בטענות לפני הקדוש ברוך הוא… ואביו אף הוא לא הקפיד כל-כך: מה איכפת לו, אם עוד נפש אחת באה לעולם? הרי חבלי לידה לא היו לו בשבילה, צירים וחבלים הלא לנקבה הם, היא בעצב תלד בנים, ואם לה ניחא, לו על אחת כמה וכמה… ואולם זה, שהוא עני, עני גמור בכל דקדוקי עניות, ונשמה יתרה זו צריכה מזונות? – אין בכך כלום! לדבר זה ידאג הצבור והזן את העולם כולו בחסד. והוא מה? ונשען על חסד אלהים ואדם הרי הוא נולד בעצמו, גם אבותיו ואבות אבותיו, מנהג דרך ארץ, שתהא הנשמה יושבת בגנזי מרומים וממתנת שם, עד שיתקינו לה בהאי עלמא דירה נאה וכלים נאים וכל צרכי החיים, ויזמינו אותה אחרי כן להתלבש ולבוא, ליהנות מן המוכן, – דבר זה אי-אפשר לה לנשמת יהודי. יהודי, אם לא יזדרז וידחוק את עצמו בכל מאמצי כוחו, ויהא ממתין עד שיכינו לו בזה כל צרכו, מובטח לו שימתין וישתקע שם לעולם ועד, ועד נצח לא יראה אור” (בעמק הבכא“, ח”א, פ"א).

הקורא המצוי קורא את הדברים ומתענג על הסאַטירה המרה, על הסגנון הארכי-יהודי, ומשתתף בצערו של העוּבּר במעי אמו העבריה. אולם גם ההוגה-דעות, גם חוקר החיים מתעכב פה למקרא הדברים האלה, מקמט את מצחו ומייגע את מוחו לבקש פתרונים לשאלות הסבוכות, שנולדו בקרבו בשעת קריאתו: כל העולם הקולטורי מתלבט ומתחבט בתורת מאַלתוס, שגזר גם על הזכרים וגם על הנקבות, לבל יתרַבּה מין האדם ו“יאכל איש את בשר רעהו”. המון של העמים ה“נאורים” מבקשים להמעיט את הדמות ולהגביל את הפִּרְיָה-ורִביה, וחכמיו ומושליו מבקשים לשוא תחבולות מחוכמות להגדיל ולהרבות את חומר-האדם. והיהודים מחוסרי האויר, האור והלחם, היהודים הצפופים ודחוקים ומוסגרים בתחומם הצר, פותרים את שאלת ה“פריה ורביה” בנקל: אפילו תרנגולת, להבדיל, עושה רצון קונה, ואינה באה בטענות לפני הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה היהודי, שמצוּוה הוא על “פריה ורביה”, היהודי, שירא וחרד הוא מפני ה“תּיפּח”⁴ הנורא. ואלָא מאַי, שאלת ה“מחיה והכלכלה”, – גם היא נפתרת בלי יגיעה רבה: הציבור, והזָן-את-העולם-כולו-בחסד ידאגו מִסְתָמָא לפרנסת הילד. מהיכן היא קלות-דעת זו? מהיכן הוא בטחון זה? מהיכן היא השאיפה העקשנית הזאת להרבּות את החיים בעולם? איך לא המיתו רבבות הפגעים, היסורים, העינויים, המצוקות, השמדות, גזירות, הרדיפות, התּליינים והמחַבּלים את תשוקת-ההויָה, קיוּם-המין, בקרב יהודי הגלות? תשוקת קיום-המין היא כל-כך גדולה וחזקה בקרב הכסלונים, עד כי בשעת בהלה ומגיפה הם חוטפים “בני עוני אומללים וכל מיני בעלי-מומים: מצורעים, אלמים, חגרים, סומים, שוטים, חרוּמים, שרוּעים, גבּנים ומרוחי-אשׁך, חוטפים אותם ומכניסים אותם לחופה בבית-הקברות עם בתולות כביכול, סגולה לעצירת המגפה” (“ספר הקבצנים”, פרק ה'), “והקהל היה משמח חתן וכלה, חוגגים ושותים, והלולי וחינגי בין הקברים. ‘הניחו להם!’ היו אומרים, יִפְרו להם היהודים, יפרו וירבּו על אפה ועל חמתה של המגפה… יטעמו להם אף עניים מרודים חיים של הנאה בימיהם…”(שם).

אין אני יודע אף אחד מן הסופרים, אשר הרבה להטעים ולהדגיש כל-כך את ההשתדלות העברית להטריח את המלאך הממונה על ההריון ואת ההתפרצות והדחיקה, שהיהודי מתפרץ ודוחק את עצמו לצאת לאויר העולם, כמו להַכְעיס את כל השואפים לכַלוֹת את ישוּתו מעל פני האדמה.

אם תכונה זו, הפריה-ורביה העצומה, היא של שפנים, של יתושים או של אומה, שחוננה במתנת חיים במידה מרובה? – על שאלה זו לא השיב מנדלי. הוא מציין בשרטוטים חדים רק את המעשה כמות שהוא, הוא רק מראה באצבע על דברים כהוייתם, שהוא מוסרם בלעג שנון, בלעג של יהודי היהודים. הוא רק מספר לנו, כי קבציאל טורחת לטובת הכלל ומביאה לעולם מיני מלמדים, סרסורים, מקבלים ובטלנים ו"יהודים מכל המינים והדוגמאות שהפה יכול לדבּר, והיא, קבציאל, מתפארת בסחורתה החיה הזו ומתגאה מאוד.

וכיון שיצא היהודי בקבציאל, בכסלון או בבטלון לאויר העולם, מספר לנו מנדלי את תלאותיו, סיגופיו ועינוייו, ילדי העוני והבערות, העוטרים את עריסתו הקטנה ומלַוים אותו לעולמו. מי כמנדלי מתאר את צרת האם העבריה, אשר שדיה צומקים והיא בעצמה רעבה ללחם ושבעה כל מיני דאגות ויסורים, אשר יוֹנקה מתייפח והיא תיניקהו בהבטחות לעתיד, בתנחומות ובפזמונות מלאי יגון ומרירות נפש.

מנדלי בתור משורר אמיתי אוהב מטבעו את הילדים והילדות, את טל שחרית החיים. הוא אומר: “ילדים ישעשעו נפשי תמיד, ודוקא ילדים, שיש בהם מעשי נערות; גם הבל פיהם של תינוקות, קפיצותיהם ודילוגם עלי אהבה”. לכן מה גדול יגונו ומה עמוק צערו, צער משורר האומה, בראותו, כי “הילדים הכסלונים יהודים זקנים הם לכל דבר: במלבושם, בעצבונם ודאגתם ופחדם וזהירותם, הרשומין על פניהם, אלא שהם קטנים ומחוסרי זקן ואינם פרים ורבים, והילדות הכסלוניות יהודיות זקנות הן בסגנון לשונן והליכותיהן והכנעתן והכרת מקומן וסבלנותן ואפילו בחכמתן, אלא שהן קטנות ופנויות”. המשורר קורא: “ילדים בלא ילדות מחזה-עצב ונורא מאד, שובר לבבות ומדאיב רוח, מעורר גועל-נפש ורגשי רחמים כאחד”. (“בסתר רעם”).

מנדלי זה, שרוח היתוּלוֹ לא יעזבנו גם בשעה שהוא מתאר דברים נוראים ומחזות איומים,– מנדלי זה קורא: “אין דבר ממוגג את לבי ומעורר בקרבו המון רגשות נשגבים, מעין רגשי אהבה וחסד ורחמים וגעגועים ועוד הרבה, שאין לפרש מה הם ומה שמם. כפני ילד תמים כשהוא ישן, וביותר משנתנמנם מתוך חולשה או מתוך ענויים של שבט מכהו. אחד מן התינוקות האומללים, תינוק חלש ורפה-כוח, נגש ובא אלי… הניח ראשו על ברכי ונתנמנם, – ואנוכי לא ידעתי. וכשנפסקה שיחתי והרגשתי בו, יחד נכמרו נחומי וזרם שוטף של הרגשות עצומות המו בתוכי. נסתכלתי בפנים הנעימים והצנומים, שאין בהם טפת דם, בשפתיו הנצרבות והפתוחות מעט, בזרועות ידיו הדלות והרפות, אחת נתונה על חזהו, שמתנפח ועולה, מתקמץ ויורד, ואחת תלויה ברפיון, וכולם רוח חן ותחנונים שורה עליהם ודבר עצב נשמע בם: קינים והגה על יסורים ומכאובים, מחילה וסליחה ובקשת רחמים, רווח והצלה,– נסתכלתי ונשפכה עלי נפשי! נתמלאתי רחמים ורחשי קודש מאד נעלים, ואבקש לבכות, לחבק את בן-עוני זה, את אנשי מקומי המעונים ואת כל אחי בני עמי המדוכאים ולנשק כולם מנשיקות פי” (“הנשרפים”).

הצייר הדייקן והמשורר הלירי משתתפים במנדלי יחד למסור לנו ציור זה והשתפכות-נפש זו, והכל פה אמת. אין פה אף קו מזויף אחד, אף ניב מעושה אחד. הצייר מסר מה שראה, והמשורר מה שהרגיש. השתחוָיה עמוקה כזאת ורגש רחמים כזה למראה פני ילד חלש וישן הנני מוצא רק אצל ויקטור הוּגוֹ.

הילדים והילדות תופסים מקום נכבד בספרות-העולם העתיקה וביחוד בחדשה. טובי הסופרים והמשוררים הקדישו ומקדישים את עטם לתאר את עולמו הקטן של הילד, את שעשועיו, צחוקו, תמימותו, להג-שיחו ופטפוט דמיונותיו. אולם בספרות העברית, לא בעתיקה ולא בחדשה, אין הילדים והילדות תופסים כמעט מקום כלל. הרבה סיבות פסיכולוגיות והיסטוריות לחזיון המוזר הזה, אבל המעשה כך הוא. מנדלי היה הראשון בין סופרינו של התקופה האחרונה, אשר שם לבו לחיי הילד העברי, ואשר נתן בסיפוריו מחזות-תוגה משעשועי הילדים. אמנותו במקצוע זה מתחרה במקומות ידועים עם אמנותו של דיקנס.

הֵא לכם לדוגמא מחזה משחוק ילדינו, שקשה לי לכבוש את חפצי להביא חלק גדול ממנו:

"ויהיה בבוקר יום הששי, – ובבית יש מעט קמח ופלפלין וכמון ושאר מיני תבלין, שאמו העלובה טרחה והביאה ברוב עמל לכבוד שבת,– התגנב הירשלי ובא וקמץ מלוא-חפניו מכל המינים האלה ונמלט, כחתול בגנבתו, למגרש זה שמאחורי הבית. והנה הוא יושב שם על עשב רך אצל הגדר ולפניו תיבת-נייר קטנה, הנקנית לו בשלשה כפתורים, ובתוכה צלוחיות של פלייטון, שנתן לחברו בשבילן אגוז-תיומא, המסוגל להצלחה, וגם ילק בעל קרנים תלוי בשערה. ובשעה שאמו האומללה טורחת שם, בביתה, ומיגעת את מוחה בעיון גדול, כיצד מכינים את סעודת השבת מאותם הדברים, שאינם מספיקים, טורח בר-בטנה זה כאן ועושה מן הקמח והפלפלין והתבלין הגנובים מיני סמים וקילורין בתוך הצלוחיות. וכשגמר מלאכתו הוא מהרהר בלבו ואומר: הנה הרפואות, ואיה החולה? הרפואה מתוקנה ומכה אינה לרפּאותה… ועד שהוא יושב שרוי בצער נראה לו מרחוק משה-יוסי, נער משולח ויתום נעזב, ערום ויחף, והנה הוא רוכב על מטהו ורץ מהרה בכל כוחו, – הוא הרוכב והוא הסוס והוא המרכבה, והוא מעמל נפשו ומשמש בעבודות הרבה בשביל כל אחד ואחד מאלו: מעורר עליו שוט ומזרז עצמו, דופק וקורא: הייא, הייא! בועט ברגליו ומבליט את בטנו, דוהר ומקפץ וצוהל כסוס; מתופף בידו על לסתותיו הנפוחות, פעם מימינו ופעם משמאלו, מתרעש ומתרעם כמרכבה מרקדה ורעש אופנים; נושא את עצמו ורץ בשמחה וששון, וממהר אל הירשלי בקולי קולות; וכשמגיע למקומו הוא גוער במטהו –טפררו! ושומטו מבין רגליו.

כיון שראה הירשלי את משה-יוסי נצב עליו, מיד נצנצה בו רוח עצה ופתח ואמר לו בלשון קונד"ס זו, שהנערים השובבים משתמשים בה בשעת שמחה והוללות:

– סושה-סוסי, משה-יוסי! סאתה סוצה, אתה רוצה, סהיות סולה, להיות חולה?

– סוא, לא, סם וסלום, חס ושלום! – החזיר לו משה-יוסי אף הוא בלשון שובבים זו.

– אמור הן, שוטה שבעולם! – מתחנן הירשלי ואומר, – אל נדבר עוד “אשכנזית”, אלא פשוט יהודית… אמור הן, שוטה שבעולם! ומה איכפת לך? הוֵה אתה חולה ואני רופאך. רוצה אתה?

– הריני רוצה, הירשלי, אוכל אני רוצה.

– אוכל?!… אוכל, משה-יוסי, אין בידי, אבל הבטחה לעתיד אני מבטיחך… עכשיו, שוטה שבעולם, אתה רואה את מחשבתי הטובה ורוצה אתה להיות חולה?

– אבל הירשלי, אני בריא עתה!

– אין בכך כלום, שוטה שבעולם. אני הרי אשתדל מצדי לעשותך חולה ולהפליא את מכתך, – כך הירשלי דובר דברי חבה ונדיבות ומוציא מכיסו בשעת דבורו מסמר ברזל שהעלה חלודה, – במסמר זה שבידי הריני דוקר! כף רגלך דקירה קלה.

– אבל, הירשלי, צער גדול יהיה לי מדקירה זו!

– אך דקירה קלה, משה-יוסי, דקירה קלה, כמו שאני יהודי! אך רגע תכאב רגלך ואחר תחדל. הלא אני ארפא לך. אני הלא דורש טובתך, את טובתך אני דורש ומכין לך רפואה למכה…

– אם טובתי אתה דורש, הירשלי, האכילני נא, כי רעב אני מאד.

– כלפי לייא! – אומר הירשלי משתומם ומעמיד פנים נזעמים, – רב לך, רב! אני מבקש לרפאותו ולעשות עמו טובה, והוא להוט אחרי האכילה! זולל וסובא!

עודם מדברים ונערים פרועים מבני החבורה באים. הם רואים ונהנים מקופת סמי הרפואה של הירשלי וממחשבתו הטובה, שהוא חושב לעשות למשה-יוסי חברם. כולם כאחד נכנסים בדברים עם משה-יוסי ומפייסים אותו באהבה וברחמים ואומרים: שמענו, משה-יוסילי, אתה שוטה שבעולם! כיון שתלקה בגופך, והמכה באה עליך, יהיו מטפלים בך ומכלכלים אותך בחסד… כולם מדברים אתו טובות ונשבעים לגמול לו חסד, ומאשרים את דבריהם בתקיעת כף ובנקיטת ציצית. משה-יוסי בודק ציציותיהם, שמא פסולות הן, וכשמצאן כשרות… טפח לו על חטמו באצבעו, מזהיר אותם ואומר: מוצא שפתיכם תשמרו, ילדים! ובאם לאו, תשאו עונש, ואמרו אמן!

משה-יוסי פושט את רגלו בשעה מוצלחת, הנערים תופסים בו בכל כוחם, והירשלי נוטל את המסמר ומחטט בכף רגלו. מתחילה הוא סורט מעט מעט – ומשה-יוסי קופץ את פיו ושותק, אחר כך הוא מעמיק את המסמר בבשר – ומשה-יוסי צועק: וי, וי! בני החבריא מנחמים אותו ואומרים: חזק, חזק, שוטה שבעולם ודום! הרי לרפואתך אנו מתכוונים, ולמי אנו עמלים אם לא למענך?… הירשלי אינו מתעצל ומעמיק ונועץ המסמר בבשר עוד יותר – ומשה-יוסי גועה בבכיה, צועק “אוי, אוי!” מנהמת לבו ומתאמץ להנצל מידי חבריו.

– סס, הס, סושה-סושי, משה-יוסי! – משתיק אותו הירשלי בשחוק נעים ומדבר עמו שנית אשכנזית מטוב-לב, – המכה הרי עשיתי לך, ועתה הנני ואמציא לך רפואה!" (" בעמק הבכא“, ח”א, פרק ד').

ה“מראה-מקום” שהבאתי בזה אולי ארוך מעט, אבל לא הרשיתי לעצמי לקצרוֹ יתר מדי, יען כי במחזה הזה אנו רואים את כוח אמנותו לצייר את עולמם של הילדים העברים, כפי שהיה לפני דור אחד וכפי שהוא בעיירות קטנות של התחום גם היום. במחזה שהבאתי כּיוֵן מנדלי לתאר לא רק את הילדים הקטנים, כי-אם גם את הילדים הגדולים, את “בעלי הטובות וכל חסדם ומנהגיהם עם הבריות… שמקדימין המכה להרפואה”. אבל כוונתו זו לא קילקלה את הציור אף במשהו.

אמנם זכינו בשנים היותר אחרונות לראות גם בספרותנו העברית מחזות מחיי הילדים ומשעשועיהם, אבל, האמת צריכה להאמר, בטבעיות כזו כאותו המחזה שהבאתי לא נכתבו. אמנם יש ציורים אחדים בספרותנו עתה, הלקוחים מעולמם של ילדינו, הכתובים באמנות רבה וברגש חזק, אבל מנדלי שלנו, מלבד שלב רַגש לו, גם עיניים להתבונן ניתנו לו, ומעיניו אלה לא ייעלמו גם הפרטים הדקים שבמחזה. סופרינו החדשים, הכותבים מחיי הילדים, מנסים את כוחם לתת לנו מין פסיכולוגיה של קטנים, על כן הם מחטטים ומנקרים בנפשות הרכות והפעוטות ומתחכמים להראות לנו את תנועותיהן וזעזועיהן הפשוטים והתמימים. אבל במקום פסיכולוגיה חיה הם נותנים לנו ציורים כהים, מליצות שאינן ברורות ודברים בלתי שלמים. הפסיכולוגיה של הילדים היא בכלל חֶלְקה שאינה מעובּדָה בשדה החכמה, וספרו של פֶריֶר⁵ במקצוע זה הוא כמעט היחידי שיש לו ערך מדעי. ורק הכשרון הגדול, עין המשורר-הרואה, יכול להסתכל בנפש הילדים ולראות את הנעשה שם מתחת ועל גבולותיה של סף ההכרה.

אולם הסופר, שאין לו עין חוזה בהירה, ברצותו לתת לנו פסיכולוגיה של ילדים, הוא נותן לנו תמונת ערפל, ציורים מטושטשים, ולא יותר.

ומנדלי שלנו אינו נוסע בעגלתו לארצות לא-נודעות לו, לכן לא יביא אותנו למדבריות של פסיכולוגיה, אשר לא דרכה בהם גם רגל חוקר. מעולם לא נשמט הקרקע מתחת עגלתו ולא הפיל אותנו למהמוּרות של דמיון משונה. בדברים יותר פשוטים: מעולם לא התרומם לספירה שאינה שלו, ולא ניסה את כוחו לכתוב ציורים פסיכולוגיים מחיי הקטנים או הגדולים. הוא יודע במה כוחו גדול. וכוחו גדול לצייר את מראה עיניו. יכול הוא להמליץ על נפשו את אשר המליץ יל"ג על נפשו הוא:

אני אינני בורא יש מאין,

ציר אנוכי ובימיני חרט,

את אשר אראה עין לעין,

אותו אתאר על לוח בשרד.

אַבּרמוביץ מוסר לנו את המציאות הממשית, כמו שהוא רואה בעיניו. הוא איננו מרחיב או מעמיק את גבולותיה, ולא יבקש את הכוחות הנסתרים והנעלמים אשר מאחוריה. אבל חוש-המציאות שבו וכלֵי ראִיָתו בריאים הם ולא פגומים. חלק הנגְלה גדול עוד כל-כך, עד כי יכולים אנו להודות בכל לבנו לסופר, אשר ישאב ממנו במלוא חפניו, אם גם לא יחטט בנסתרות הנפש. אַבּרמוביץ אינו טוֹוה לנו קוּרי-פסיכולוגיה, אבל הוא נותן לנו חלק מן המציאות; הוא מראה לנו פינת-חיים ידועה, ועל-ידי-זה הוא נותן ממילא חומר יקר לחוקר הנפש.

הן אמנם במחזה מחיי הילדים שהבאתי אין אני מוצא סקירה פסיכולוגית, דילוגים לעולם הנסתר ופרפראות של אמנות דקה, כאשר יאהב בן-דורנו, אבל בשעה שאנוכי קורא מחזה זה הריני מקבל רשמים חיים ומלאים מן המציאות, הריני עֵד ראִיה ושמיעה לדברים שאני יכול לשפוט עליהם ולהבחינם.

מנדלי כותב עברית לעברים, לכן כשיזדמן לידו לקלוע בתוך דבריו רעיון, הלקוח מבית-מדרשן של אומות-העולם, הוא נותן לו צורה עברית, ולפעמים הוא מטביע בו גם את חותם עצמיותו. ובדבר זה: להביע רעיון אירופי בסגנון עברי לפי טעמם של בני-מדרשנו הישן, הוא אמן שאין כמוהו בספרותנו. הוא מעכל מזון אירופי בקיבה עברית והוא נהפך לדמו ובשרו. והקורא העברי, שלא למד בבית-מדרשם, קורא רעיון זָר כזה ואיננו מרגיש כלל, כי זר הוא, כי חדש הוא, ומחוץ הביאוהו. הוא קורא, והרעיון נבלע במוחו מאליו בלי יגיעה רבה ובלי כל התנגדות.

הֵא לכם דוגמאות אחדות:

“הנפש היא דירה דבי שותפי להרבה רשויות, שכל אחת ואחת עושה שליחותה וכוח טמיר ונשמה היא לעצמה, והן יוצאות ומתגלות בהרגשות משונות והפוכות זו מזו. אין לך תכונה מהתכונות, שאין צרתה בצדה, להפך ממנה. עתים הן חשות ונוחות זו לזו, – ככרכושתא ושונרא דעבדו יומא טבא מתרבא דביש גד, – ועתים מתגרות זו בזו ומהומה רבה בחדרי לב וקרב, כמו בבית המשוגעים, והאדם נטרד ועובר מתכונה אחת לאותה שכנגדה, וחליפות והפכים עמו תמיד. זה דין כל בני חלוף, אלא שעתות חליפתם לא שווה בכולם. יש מתחלפים ברוחם למועדים ולימים ושנים, ויש לשעות ולרגעים” (“בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה”).

תמוה אני, אם ניתן לבטא את רעיון ריבּוי הכוחות בנפש האדם בהסבּרה יָתֶר עברית.

“ההשכלה היא חובת כל הנברא בצלם. אם אין היא, אין כל: אין דרך ארץ, אין כשרון המעשה ואין עבודה ומלאכת מחשבת, אין מוסר ומישרים ואין צדק ומשפּט ודעת אלהים; החיים – חיי בשרים, והתענוגים – תענוגים גסים ולא קיימין, כתאוות הגוף, והכל הבל. ומרבה השכלה – מרב טוב טעם, מרבה טוב טעם – מרבה הרגשת היופי והנשגב, מרבה הרגשת היופי והנשגב – מרבה עונג הנפש, מרבה עונג הנפש – מרבה אושר וקונה לו חיים של קורת רוח, של טובה וברכה. יצר סוכן בנו, קרוצי חומר, התובע ספוק צרכינו תדיר לקיום והנאת עצמנו, ומחייב כל בריה ובריה לומר: בשבילי נברא העולם. אלא שמידת היושר והמוסר, הבאה על-פי בינת אדם, שהולכת ומשתלמת בקרב שנים, עומדת כנגדו ומגבלת ממשלתו, שלא יהא דן יחידי, וחי גם אחיו עמו. ונמצא שתי רשויות מתרוצצות בקרבנו מדורות עולמים, מנצחות ומנוצחות חליפות בשיעור ידוע, לפי רוב ומעוט ההשכלה בזמן מן הזמנים” ­(שם).

פרק זה, ששָׁנה מנדלי בתורת-השלָמת-האדם בלשון חכמינו, הוא נוח לעיכול גם למוחם של חובשי בית-המדרש, שאינם רגילים ומצוּיים אצל מיני מזונות-רוחניים כאלה.

ועוד דוגמא קטנה אחת:

הנמלה מצווה ועושה תפקידה כשאר בני מינה והיא בבל-תסור מן הצבור אפילו כחוט השערה, מה שאינו כן בבני אדם. מדה אחת, שמוטבעת בטבע כולם, ע' פנים לה אצל היחידים, וכל אחד מקיים אותה על-פי דרכו משונה מחברו. כל איש טיבו מתפרש בדבורו, בשחוק שפתיו ובקריצת עיניו, בהילוכו במאכלו ומשקהו, אף על פי שאלו דברים מתת אלהים לכל המין הנברא בצלם" (“בימים ההם”, פתיחתא).

היש להלביש רעיון כללי בצורה יָתר עברית?

לא בלי מלחמה פנימית הקדיש מנדלי את עטו לתאר מעשי אבות ולהמנע ממעשי הבנים. מנדלי, ככל בעל מזג חי וחם, איענו יכול להשאר קר-רוח למראה ההווה, למראה החיים השוטפים ועוברים, למראה כל השינויים והחליפות שנעשו בעולמנו. לא בלי מלחמה פנימית עזה, הנני אומר, הוא מפליג בספינת רגשותיו אל אי-המתים, אל עמק הרפאים ואל צללי העבר ומניח את החיים החדשים, הסואנים ורועשים, נאנחים ונאנקים, תוססים ומתבּעבעים. מנדלי בעצמו מתאר את מלחמת נפשו זו באחד מציוריו האחרונים באופן נעלה: “זה כמה קולמוסי נתון בין שתי דעות מתנגדות בתוך לבי, כארוֹנו של מֻחמַד תלוי ועומד, לפי המסורת, בין שני מַגְניתּין. בזמן שהאחת מושכתו כלפי מה שהיה בעבר, זו שכנגדה מעכבת על-ידו ומושכתו למה שנעשה עתה בימינו, ושתי רשויות הללו מדיינות זו עם זו בקרבי, כשני חנוָנים קופצים על קונה אחד ופוסלים בפניו זה את סחורתו של זה. זאת אומרת: רחמָנא ליצלָן מהַאי סחורה חַדתָא ומיני תכשיטים דהַאי זמנא בישראל… אין טיפוס גמור בטיבו ואופיו העצמי, הכל גולמים המה להם, כגלמי עץ לשעשועי תינוקות, פושקי שפתים, מתופפים, תוקעים ומצלצלים ומשמיעים קול, לא מרוּחם אלא על-ידי מעוררים חיצונים, הנַח להם והרי לך כלי חמדה עתיקים, מעשי אבות כולם, ורוחם עומדת בתוכם… וזאת צווחת ואומרת: כלך אצלי! לסחורתי הבט ואל תפן למה שעבר ובטל מן העולם… איך שיהיה ההוה לא שלם ונאה כראוי, סוף סוף הרי עיקר המציאות בו הוא, והאדם שחי ואוכל ושותה וחש ככל בריה חיה, אינו בן-חורין להפטר מן המלאכה, לתקן כפי שאפשר את המציאות, שתהא נוחה לו ולצרכיו מרובים, ועל-כרחו לשתף עצמו בעשיה זו במועדה ובזמנה עם שאר בני דורו” (שם).

לא חפשי היה אַבּרמוביץ בבחירתו את מעשי האבות ובתתו את היתרון לטיפוסי העבר מן ההוֹוה. אם מבין אנוכי כראוי את מהות כשרונו הספרותי, את תפיסתו הציורית של סופרנו זה, אז היתה הבחירה הזאת מונחת בטבע כשרונו ובאופן קליטתו את המציאות. מכונת-כשרונו, – נבחַר בלשון הסבָּרָה – היא בעלת גלגלים עבים ומוצקים, בניינה הוא פשוט ובלתי מורכב והיא עושה את תפקידה על צד היותר טוב. מספיקה היא לתפוס את רשמי החיים הפשוטים של אבותינו ולעבּדם כראוי. אבל מחוסרָה היא המכונה הזאת, כביכול, אותם הגלגלים הדקים והמורכבים הדרושים לתפיסת רשמי החיים המגוונים והמורכבים של בני דורנו. זקננו מנדלי הוא בעל עיניים בריאות ובהירות ואינו משתמש באותם כלי-זכוכית החודרים לתוך עומְקֵי רִקְמֵי רשֶׁת החיים המסובכים של בני דורנו. עיניו רואות את צבעי החיים הגסים והמבהיקים, אבל אין בכוחן להבדיל בין הגוונים הכהים והחלשים. כשרונו לא חונן באותם המכשירים היפים, דקי-ההרגשה ומהירי-התנועה, המסגלים את הסופר לתת דמות ותואר לתוכן החיים הרופפים, לדעות, מחשבות ורגשות המרפרפות באויר ושָׁטות בחלל העולם, אשר עוד לא נגמרה יצירתו.

סַרתּוסתרא של פרידריך ניצשה קורא: “אַל נא, אחים, מיוּחסי-הדור, – אל נא תביטו לאחור, שאו עיניכם והביטו לפנים! מגורשים תהיו מכל ארצות-האבות! אהבו את ארץ-הבנים: אהבתכם זו תהא יחוסכם החדש. בקשו וגלו את האיים הרחוקים, אשר עוד לא נגלו, במרחקי ימים! שקדו נא לתקנת בניכם, לכפר את עוונכם, שהנכם בנים לאבותיכם!”

מנדלי אמנם מוביל אותנו לארץ-האבות ולא לארץ-הבנים, אבל במידה שאנחנו שוהים יותר בעולמו הישן, במידה זו נתעורר יותר לחיים חדשים ונשאף יותר לעולם החדש ההולך ומתרקם, הולך ומתהוה. מנדלי יודע היטב את ערך עולמו הישן: “עולמי זה – אומר מנדלי, – אוי ואבוי, קטן הוא מאד. שם לא יניצו הרמונים, לא תפרח החבצלת, אין שמחה וקול ששון… ובני האדם שם יהודים פשוטים: בעלי זקן ופאות וקפּוטות ארוכות, כחושים וכמושים ודלים, כפופים ודוויים ומדוכאים, חרדים ונפחדים…” (שם).

מנדלי מרגיש בעצמו, כי חוטא הוא להווה בשׂוּמו לבו רק אל ימים עברו, וההווה כנראה מושך את לבו ומעורר את דעתו, אבל הוא מנחם את נפשו ואומר בסגנונו המיוחד לו: “דע, אין מנדלי בא לספר מעשה שהיה בעבר, אלא בשביל שיש בו רמז למעשים הרבה בהווה. ובאמת, מה הם חיי דכל בית ישראל אם לא מעשה עתיקא, שחוזר ומתחדש תמיד בכמה וכמה מהדורות, שוות בתכנן ומשונות בפניהן… מעשה אבות סימן לבנים ותוכו אחד: המכות והפגעים, הלחץ והעוני, הטלטולים והנדודים המבוהלים, הפלפולים והוכוחים, בלבול הדעות וריב לשונות” (“לא נחת ביעקב”).

מי שסקירתו חדה הן יכול למצוא במהדורה החדשה של ספר חיינו פרקים, פרשיות ומקראות שלמים, שנוספו ביד הזמן והמאורעות; מי שעיניו אינן כל-כך שקועות בספר-חיינו הישן כעיניו של מנדלי, הן יכול למצוא במהדורה החדשה גם טעִיות ושבושים חדשים המבלבלים את דעת הקורא הפשוט ומביאים ערבוביה במוחו; ולא קשה למצוא גם את ההגהות וההערות החדשות, – אבל מנדלי איננו בקי גדול בשינוי נוסחאות, ובעיניו כל המהדורות שוות בתכנן. והתוכן הזה הוא: מכות ופגעים, לחץ ועוני, טלטולים ונדודים. יהודיו של מנדלי בכלל אינם סובלים לא יסורים קשים של אהבה ולא של דכדוכי-הנפש הדקים והמסולסלים, סולם רגשותיהם אינו גבוה ומעלותיו מועטות. מנדלי איננו מטפל הרבה במצפוני המוח והלב של יהודיו ואיננו מנקר במחט דק בנסתרותיהם. תחת זה הוא מטפל הרבה ובאמונה בקיבתם העלובה. והוא מאזין ומקשיב לטענותיה ותביעותיה הצודקות.

מנדלי יודע את כל מיני האונאות והערמומיות, שיהודי משתמש בהן להונות ולרמות את קיבתו האומללה. היהודים שלו מומחים הם למלאכת הצומות והסיגופים ומנוסים בתחבולות האכילה המזויפה, הבאה רק לסמא את עיני הבריות. קיבתו של יהודיו צנועה היא ומסתפקת במועט, במשהו, בשיורים, בפרורים, ולפעמים גם בהבטחות ובפזמונות גרידא. אבל גם על פתותי לחם יבש, על חתיכת צנון, על כף רוטב של דגים-מלוחים וכדומה אנוסים הם יהודיו לחטוא בשפתיהם, לכחש ולשקר, ולפעמים גם לבגוד באחיהם ולמעול באנשי בריתם. מושגיהם של יהודיו בנוגע לאכילה הם, כי “פת קיבר ותבשיל של גריסין למי שיש לו, סעודה מספקת וטובה היא, ואין צורך לומר חלה של סולת נקיה עם צלי רוסילפלייש בערב שבת, למי שזוכה לכך, זוהי ודאי מאכל מלכים, שאין בעולם יפה ממנו. וכשאתה עומד לפניהם ומספר, למשל, בשאר מטעמים ומיני מזונות, מלבד דגים ורוטב וצלי-קדרה ולפת, הרי הדברים להם תמוהים ומשונים, וכל אחד מלגלג עליהם בדברי חידודין, כאילו אתה שוטה ומשטה בם בדברי הבאי, – עורבא פרח” (“מסעות בנימין השלישי”).

בסיפורי סמולנסקין ומאַפו מחיי הדור העבר אין אנחנו מוצאים זכר ושארית למלבושי היהודים והיהודיות. מסיפוריהם יודעים אנחנו, למשל, רק כי בני הדור הישן היו “מקצרים בתחתונים ומאריכים בעליונים”. אף אחד מהם לא טרח לתאר לפני הקורא את גיזרתם, נוסחאתם וקיטועם של המלבושים האלו. ותולדות המלבושים הן גם תולדות הקולטורה. החכמים העוסקים במקצוע זה מסתייעים בספרות היפה של דור ודור. גם בספרותנו נכתב ספר מיוחד, על-ידי ד"ר שלמה רובּין, בדבר בגדי העברים והעבריות בימי קדם. ואַל יהא דבר זה, מיני הבגדים ודרכי התלבושת וחליפותיהם, קל בעיניך, קורא עברי, כי גם נביאינו וחוזינו לא בושו לתאר את תלבושת העבריה, קישוטיה ועדייה וכל הפרטים והדקדוקים התלויים בהם. צורת הדור וצורת האומה טבועה גם בהבגדים והעדיים. הסופר היחיד בספרותנו, המתאר את מלבושי נפשותיו, הוא אַבּרמוביץ.

יהודיו ויהודיותיו טיפוסיים הם, למן הנעליים הקרועות והבלויות אשר ברגליהם ועד הכובעים הקמוטים והמעוכים אשר על ראשיהם. וכשאתה רואה את מלבושיהם המסורסים והמשונים, מיד אתה מכיר גם את תכונת נושאיהם וממציאיהם. הן אמנם מצייר אַבּרמוביץ את בגדי הנפשות, שהוא מעלה על הבמה, לא בסגנון יבש ומעורר פהוק כאחד סופרי-הדורות, המתאבקים בעפר הארכיונים, כי אם בלעג שנון, המבדח את דעת הקוראים, אבל אין הלעג הזה ואין הבדיחוּת הזאת מזיקים אף במשהו לדיוקו של הציור, המלא חיים ואמת.

למען יראה וייוָכח הקורא, שאין אני מפריז בעדותי זאת, אין לי אלא להביא דוגמאות אחדות מסיפורי מנדלי בעצמם. מנדלי מעביר לפננו את הכסולניות בשעת טיולן, והוא משתמש בהזדמנות זו להראות לנו את כל “תפארת” מלבושיהן ו“טוב-טעמן”.

“הכסלוניות זורעות את כובעיהן כלאים, זרעונים ורמונים, אשכלות ענבים ושקדים עם קשואים ובצלים, כרוב כרפס וחזרת בתוך אגודת אזוב… מעשה דמיונן להתפאר. גם צפור מצאה בית בכובעיהן… ואותם הפרצים הנראים כמדבריות ובקעות בשדי יער וחורש מצל זה על ראשיהן, אלו הם מיני מטפחות, סדינים וצניפות שבראש נשים צנועות… אלה שולי מטפחותיהן מחוברים במחט, או קשורים בעניבה מתחת לסנטרן, ובאלה השוליים אינם מחוברים והם פורחים באויר לאחוריהן. גנת-כובעים בנס היא עומדת על פאות נכריות עבות ועבתות, ובתוך כל פאה נכרית ראש אדם נתון כמעט עד גבות העינים… תמונת אזנים וצואר אינכם רואים זולתי עגילים, רבידים, מרגליות ואבנים טובות או מזויפות. זה הראש, עם כל הכבודה שעליו, רובץ על גויה בעלת שתי רגלים, מתעטפת שחורים ולבנים וכל מיני צבעונים הרבה זו למעלה מזו, כקליפות השום, מן מעיל-המשי ואדר היקר, הבגדים החיצוניים והגלויים, עד בלויי הסחבות והסמרטוטין הפנימיים, – הקליפה התחתונה הכסלונית. ואף על פי שהחמה לוהטת ובני-אדם מזיעין מרוב החום, אף על פי כן בגדי-תפארת חמים אינם פוסקים והם מטיילים פה לפניכם..” (“בסתר רעם”, פ"א).

אלה הן כסלוניות ממש, וגם הכסלונים, הגברים, מצוינים הם בבגדיהם: “ואם לכאורה הם מתלבשים עתה על פי הדת כמנהג אשכנז, ומצד דינא דמלכותא אין לבו עליהם בעקיפין, אף על פי כן יש במלבושם שמץ דבר יהדות כסלונית וסגולה מיוחדת, שאין לפרש מה היא; זה הקרטוז, שיש בו כל הפרטים וסימני בעלי מינו, הנה בראש הכסלוני הוא מתיהד בצורה זרה ומשונה, ונראה כאילו השטריימיל עליו-השלום נתגלגל בו. ואין צריך לומר הסוּרטוּק, יש בו מספר התפירות והקטע במקום האבנט וכפתורי העצם וכל פרטיו התלוים בו, אף על פי כן אצל הכסלוני בדמות קפוטה הוא ברשומו הכללי. והסדק הזו מאחורי הבגד, שבכל אדם יהיה לו לבדו ואין לזרים חלק אתו. והרי אתה אינך מרגיש במציאותו, אצל הכסלוני הוא נפתח לרגעים בדרך הילוכו, מתלבט אילך ואילך, מכריז ואומר לכל: פלוני סדוק, והרי לפניכם אחוריו ושתי רגליו!…” (שם).

כמה לעג וכמה אמת מעורבים בשורות המעטות האלו! הנך מוצא את עקבות הגלות, את חותם העניות, עניות הנכסים והטעם, את הפזיזות היהודית, גאוַת-שוא, סימני עבדות וחירות, ביטול-היש ותאות הקישוט ועוד דברים רבים כאלה במלבוש היהודי. את כל זה תמצאו בקפוטת-המשי של שבת ובאדרת-השׂער אשר לבנימין; קפוטתט זו היא “עוד מיום חתונתו, והיא מרוסקה וחלולה ככברה, המשי קרוע מבחוץ ובד צהוב מציץ מבין הקרעים מבפנים. גם בגד חם לו כמין אדרת-שער, כביכול, אבל העור ברובו כבר מוקרח, וצוארונו חלק, לא עלה עליו עור מתחילת ברייתו. כשהתקינו לו אדר-היקר הזה ליום חתונתו, היה אביו, עליו השלום, ותּרן באותה שעה ומגלה רצונו לחייט, שלא לקמץ בצוארון; אדרבה, להרחיבו ולהאריכו; שיסרח לו לאחוריו במדה מרובה, כדרך הנגידים, ולמלאות אותו לשעה אניצי פשתן ולקרום עליהם בד לבן מתרומת היתור לחייטנים, ועם זה התחייב להעלות עליו, אם ירצה השם, עור חולד, בשעת פרעון המותר מהנדוניא. אבל את הנדוניא לא פרע והצוארון פרוע, עירום ועריה עד היום הזה” (מסעות בנימין השלישי, פרק ד').

הרי לפניכם פרק שלם מחיי היהודים כתוב על הצוארון המוקרח. הנך קורא את סיפורי מנדלי ועיניך רואות לא סתם יהודים, כי-אם יהודים מצוינים בכל, הנך רואה לא סתם בגדים, כי-אם בגדי-יהודים מצוינים בכל, הנך רואה כלי-גולה ממש, בגדי עם סגור בין-החומותיים, שאינו מקפיד, מחמת רוב עוני ובערות,על נקיון גופו ומכל-שכן על נקיון בגדיו ושלמותם, ועל אחת כמה וכמה שאינו מקפיד על טעמם ונוֹיָם. הבטלונים, למשל, “אינם מקפידים על רגלים יחפות ועל ארכובות וזרועות חשופות וחזה מגולה, ודי להם גם בשיורי בגדים, – בסימן של פּוזמקאות ושל מכנסים ושל קפוטה בלואה. בתוך רחובות עיר בטלון אתם רשאין, רבותי, להלוך רק בטלית-קטן לבד, חשופי חזה וקרועי פוזמקאות ומכנסיכם פתוחים” (“בעמק הבכא”, ח"א, פרק א').

בבגדי האומה לפלַגותיה מתגשם בכל תקופה ותקופה רגש-היופי שלה, צרכיה החמריים והמוסריים ובכלל מדרגת תרבותה. לפנים היה תלמיד-חכם שנמצא רבָב על בגדו חייב מיתה,ורבי יוחנן היה קורא למַנֵיה מְכַבדוּתֵיה, אולם “הכסלוני, שנמצא רבב על בגדו, כגון שומן הקוגיל ודייסא ועפרורית חלמון של ביצים, ליחה ומיץ האף וכדומה, אינו חייב מיתה, חלילה, אדרבה, רבב זה נוי הוא לו ומוכיח עליו, שאינו נוהג בעצמו סלסול ואינו מפנה לבו לדברים בטלים. ואפילו לעטרה של רפש, המקפת את שולי הבגד, אין הכסלוני חושש ומעלים עין ממנה עד שהיא מתיבשת ונופלת מאליה” (“בסתר רעם”, פרק א').

רבותי! הרבה מן הפסיכולוגיה המִדוּמית, שמסַפרינו החדשים ממלאים בהם את סיפוריהם בלי חמלה ובלי מידה, תִכְלֶה מאליה לאחר שתעבור זמנה ותבוא במקומה פסיכולוגיה יותר חדשה, אולם ה“תעודות האנושיות”, אשר צָבר מנדלי בסיפוריו על-דבר מלבושי היהודים, תהיינה לחומר יקר בידי הדורות הבאים.

עניותם הגדולה של הבטלונים והקבציאלים הולידה מומחים שונים למלאכת ההטלאה, ואחד מהם היה גדליה-הירש. הוא “היה תופר ומטליא ‘תחתונים’, קפוטות וכובעים, כלי גבר ושלמות אשה, ירמולקות, צניפים ורדידים, ולפעמים גם סנדלים ונעלים… לפיכך זכה שם גדליה-הירש לשם גדול והיו הכל צריכים למארי דחייטא זה. מי בעל קרעים ובלואי סחבות יגש אל גדליה-הירש; מי שחש בנעלו, לא עליכם, וסנדלו פוצה פה ומצפצף, מיד גדליה-הירש נותן בו את המרצע וגוזר עליו שישתוק ולא ישמיע בחוץ קולו. ואם הקרעים הללו בעצמם חוזרים למחר, והסנדל אינו שומע בגזירתו ומעיז ומרחיב פיו בצפצוף נורא כבתחילה, אין גדליה-הירש מתעצל, וחוזר ומוסיף טלאי על גבי טלאי, עד שהקרע כליל יחלוף עם הבגד כאחד” (“בעמק הבכא”, ח"א, פרק א).

זו סגולתו המיוחדת של מנדלי, כי גם כשהוא מספר דברים פשוטים מחיי בני עמנו בלי כל כּוָנה מיוחדת, בלי רמז לאיזה דבר, הננו מוצאים בהם הסברה ראויה לחזיונות רבים ושונים בעולמנו היהודי. די לו לחוקר הארץ קַב עפר מהר גבוה, למען יידע טיבו והרכבתו של אותו ההר.

כשאנוכי קורא את “עניין ההטלאה” הנני זוכר, כי כל חיינו הם טלאי על גבי טלאי. גם גופו, גם נפשו של היהודי מטולאים הם. שלימות הגוף ושלימות הנפש אל תבקשו בישראל הקרוע לגזרים. ומה הֵנָה כל ישועותינו והצלותינו, תיקונינו ורפואותינו אם לא טלאים על-גבי קרעים ישנים נושנים, שהם חוזרים למחר ומרחיבים פֶּה עוד יותר. “עניין ההטלאה” ממלא גם את כל חלל ספרותנו בגולה. אין אני יכול לקרוא אף פרק אחד בסיפורי מנדלי מבלי אשר תתעוררנה בי מחשבות ורגשות רבות לאין קץ, מבלי אשר אראה עין בעין את שפלות עמנו, דלותו ועניו בחומר וברוח, מבלי אשר אשאף לארץ-הבנים, ששם יהיה קץ וסוף ל“עניין ההטלאה”, וארג חיינו יהיה חדש וחזק, ובמקום מומחים שונים למלאכת ההטלאה יבואו אורגים, בונים ונוטעים.

וכשאני שואל את נפשי, במה גדול כוחו של מנדלי לעורר בי מחשבות ורגשות, אין לי תשובה אחרת יותר מַספקת מתשובה זו, שמנדלי שואב במלוא חפניו מן החיים והמציאות.

גם הכלים והרהיטים, כביכול, שבבתי יהודי קבציאל או בטלון, מדברים ומסַפרים הרבה, ויש להם הרבה מתכוּנת בעליהם. גם מיטתו של היהודי אומרת “שירה משונה בנהימה ונזיפה וקול נורא”. ואם רוצים אתם, קוראים אהובים, לראות סַפה יהודית, יהודית לכל הדעות, הרי היא לפניכם כמות שהיא במציאות, “מרוסקת ומתמרטטת ומוכין ואניצי פשתן כרוכים כבני מעים בוקעין ועולין מתוך חִפּויָה הקרוע וסמרטוטיה המלוכלכים.. איך שהיא מנוולת ומדולדלת, סוף סוף בעלת כרס היא, זכר לכבודה והדרה בימים הראשונים” (“בעמק הבכא”, ח"ב, פרק א').

בספורי מנדלה הננו מוצאים רשימות ארוכות מכל מיני הטבלאות, היָעות, המגרפות ושברי-הכלים אשר בבית יהודי, כאילו חפָרָם מדור שלפני המבול. וכל פשוטי הכלים הרצוצים והמנופצים ושיורי שיוריהם הצְבורים בבית היהודי משלימים ומבליטים היטב היטב את אופיו היהודי, וכמסגרת הם לתמונה שמנדלי מצייר על פי דרכו וסגנונו המיוחד. מנדלי מטיל נשמה ורוח בגולמי הכלים שבבתי קבצאליו באמנות רבה, כאילו נמסר גם לו בקבלה חלק ידוע מאותם ה“שמות והסגולות” שאנדרסן הדֶני משתמש בהם כדי להחיות באגדותיו את כל הדוממים ולתת להם פתחון פֶּה. וסגולות כאלה אינן נמסרות אלא למי שהוא חוזה מלידה, למי שנפשו אצולה מעולם-השירה העליון.

אמן גדול הוא מנדלי לצייר את מראה פני נפשותיו ובריותיו. מנדלי זה אינו טובל לעולם את עטו בבית-דיו של אחרים, הוא אינו משתמש בצבעים שהכול משתמשים בהם ואינו לוקח את המכחול מיד חבריו. הכל הוא משלו. מנדלי אינו מתבונן למלאכת אחרים, איך אחרים מציירים, למען יראה ויעשה כמוהם, או ההפך מהם, או עוד יותר טוב מהם. מנדלי מחקה רק את מנדלי, לפעמים עוד יתר על המידה, אבל את אחרים לא חיקה מעולם אף חיקוי קל.

הצורה שמנדלי מצייר לנו אינה נשכחת, יען כי הוא משתמש בסממנים מיוחדים, המבהיקים את הצבע, שאינם מצויים כלל בשוק-האמנות. הרי לכם דוגמא קטנה: שֵׁיינְצֶה דוֹדתנו היתה “בעלת בשר וכרסנית, עבה ושמנה ושפלת קומה, וחלקי הגְוִיָה מוצקים, מצוארה עד ירכה כולה מקשה אחת. הלסתות – כתמים כתמים כהים, ורשת של וורידין דקים ואדומים משתרגת ומנצנצת בתוך העור, והן רופפות ויורדות כנאדות נפוחים לצדי סנטרה המכופל בבשר, ומרוב שמנוניתן נראה דפוס צורתה רחב למטה וצר כלפי הראש למעלה, ומתחת למצחה המצומצם שתי עינים אמוצות שקועות בתוך הארובות ונוצצות כעין הזכוכית. בנין גופה בכלל הוא כמגדל, רחב בתחתיתו והולך ושופע לראשו. דומה שמלאך זה הממונה על הריון היה שוקד על מלאכתו בשעת יצירתה, מקפל, כמְשָׁרת זריז ורגיל, את נשמתה ומוציא לעולם הסחורה הזו כרוּכה וצרורה בצרור גוף משופע, כדרך החנוָנים” (“בעמק הבכא”, ח"ב, פרק ח').

מי שקרא רק דפים אחדים מסיפורי מנדלי יכיר מיד, מי כתב את השורות שהבאתי, גם אם לא יראה את שם המחבר. באופן כזה כותב רק אַבּרמוביץ. אין אני חפץ להגיד, שהאופן הזה הוא היותר טוב בעיני. הנני בן-דורי ובן אירופה, אם לא יחָשב לי הדבר הזה לבוֹשת, יֶתר מדי, שלא אמצא ולא אדע אופני כתיבה וסגנוני-ציור המכוונים יותר לטעמי האמנותי ולכשרון הנאתי מן היופי. ברצוני היה רק להגיד, כי אַבּרמוביץ עומד יחידי בין הציירים, ובבואו לצייר צורה הוא משתמש במכשירים המיוחדים רק לו לבדו.

עיקר אמנותו של מנדלי הוא לצייר את הצורות המכוערות, את בעלי המום והבריות המשונות אשר בקבציאל מעין “פישקא החגר”, אשר “ראשו עליו כקערה סגלגל ומרודד, פיו רחב, שִׁניו כרכומיות ועקומות, מגמגם בלשונו ואינו הוגה את ה”ריש" כראוי, גבו מעוקם קצת והוא חגר ברגל אחת" (ספר הקבצנים", פרק ה'). אבל גם את הבריות הנאות יודע הוא לצייר בסגנון מצוין ולפי טעם יהודי, אם גם לא באותה האמנות, המבדילה בינו ובין חבריו, כשהוא מצייר את הבריות המשונות. הא לכם ציור יפה: “צור עולמים, שאין צייר כמותו, לוקח מסגולות החמדה בבית גנזיו: לובן-חבצלת ללחיים, אודם פנינים לשפתים, תכלת הרקיע חעינים, ושַחְרות העורֵב לקווצות תלתלים, גם תום ונועם, הוד והדר נטל ופְתָכָן זה בזה. – ותצא איידיל, כלילת יופי ויעלת חן זו” (“בעמק הבכא”, ח"ב, פרק י').

ולא לבד את פרצופו של היהודי הוא מצייר באופן המיוחד לו לבדו, כי-אם גם את כל מיני תנועותיו.

מנדלי מבין מאין כמוהו את פירושה ורִמְזָה של כל אחת התנועות וההעויות, אשר היהודי עושה מדעתו או גם שלא מדעתו. אין חכם כמנדלי ב“חכמת הפרצוף” של יהודיו, וכל יהודיו מהירים ועשירים בתנועות, תנועות הגוף והנפש גם יחד. אמנם כלואה נפשו של יהודיו בחוג צר וטיסות חזקות לא תדע, אבל בחוגה היא, בבית-כלאָה הצר, לא תדע מנוחה, ותמיד היא נעה ונדה. גם רחובות קבציאל ובטלון הומיות מהיהודים המתנודדים שם הנה והנה ומתלבטים בן הרגליים. “נתקבצו ויושבים להם שם קבצנינו יחד בשפל בקרן חשכה, פרים ורבים בחשאי. – ומי נותן דעתו לכך? ישרצו להם. ובמקום חושך וצלמות זה הטף הולך וגדל ועומד על רגליו. – ופתאום יציצו מעיר יהודים קטנים: פישקֶלוֹנים, טודרוסונים… חַצְקלוֹנים, ערומים, יחפים ו”ארבע כנפות" לבד עליהם, ואתה מוצא אותם על כל פסיעה בכל מקום: ברחובות, ליד שערים, במבוא פתחים ובבתי מדרשות" (“ספר הקבצנים”, פרק ה').

ומנדלי בקי כל-כך בטיב תנועותיהם של יהודיו, עד כי גם עקימת חוטמיהם לבד, עוד בטרם פתחו את פיהם, מַגדת לו כל אשר בלבם. בכלל תופס חטמו של היהודי ועקימותיו מקום נכבד בסיפורי מנדלי, ושפה מיוחדת יש לו, להחוטם. במקום, אשר המספרים האחרים מבקשים את תנועות הנפש במבט העיניים, ומטפלים בציוריהם בעיני האדם הרבה יותר מבכל חלקי הפנים, יטפל מנדלי ביחוד בחטמו של היהודי הרבה יותר מבכל חלקי פרצופו, יען כי נשמת היהודי “צר לה המקום במכון שבתה, והיא מבצבצת ועולה ותלויה להם מנגד בראש חטמם”. חטמם של יהודי קבציאל הוא עמוס תמיד בעבודה רבה ויפה כוחו ותפקידו מכוחם ותפקידם של יתר כלי-החושים, כי חוטם היהודים “עושה שתי שליחויות בבת-אחת: מלבד מה שהוא שואף ומריח הוא מתעקם ומתנענע בזריזות אילך ואילך, ונראה כאילו סרסור הוא לשאר החושים ומסייע להם בעבודתם, ומתוך עקימותיו אתה מכיר ומבין מה שהעין רואה והאוזן שומעת, מה שהלב הוגה והמוח חושב, ואין אתה צריך להמתין עד שישמיע לך כל זאת הפה בפירוש… ואלמלא נשאלה למשל שאלה על עסקי פרנסת היהודים, לא היה כוח בפה להסביר מהותם כהוגן כמו החוטם. מעקימתו האחת בנפיחה משונה, מיד היית רואה לפניך בדמיונך רחיים של רוח, חלומות והבלים הרבה!” (“בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה”).

מפרש יותר טוב לחטמו של היהודי לא היה לנו מעולם, ומי יודע אם יהיה, אחרי שבימנו ירד מגדולתו ומלמדים גם אותו תרבות, לבל יהא משונה יותר מן המידה ולבל יחטט במקום שאין חולקים לו כבוד מיוחד. אלמלא מצא חטמו של היהודי את משוררו היותר גדול, – את מנדלי, – הרי אנו ובנינו ובני בנינו לא היינו יודעים את כל שבחו ואת כל אשר היה משַמש לאבותינו, ובלי ספק גם לרבים מהיהודים הבטלונים בימינו עתה.

ברוך המקום וברוך מנדלי, שלא קיפח בסיפוריו את שכר החוטם, חוטמו של היהודי, שהוא “ארוך עם חטוטרת על גבו ומתעקם למטה בעוקץ חד”.

מנדלי מפרש ומבאר גם את אנחותיו של היהודי. הוא מוסר לנו לא רק את דיבורו של היהודי כהויַתו, כי-אם גם את ההברות הבודדות, המתמלטות מפיו ברצונו או גם שלא ברצונו. הוא מוסר לנו את כל נהימותיו הממושכות או המקוטעות של היהודי וגם את הרמיזות והכוונות הצפונות בהן. מנדלי מראה לנו את היהודי בכל העמידות ובכל המצבים, וכל אשר הוא עושה מדעתו או שלא מדעתו. גם ההרהורים היותר נעלמים של היהודי אינם נסתרים מעיני רבי מנדלי. הוא רואה את רבי אברהם החסיד והתמים גם בשעה שהוא יושב ו“מנפנף מעַט יַרמולקָאָתו ומשיב בה מעל ראשו, כאילו מגרש מפניו זבובים המצירים לו. אבל ההרהורים, הזבובים הללו, עושים את שלהם, – עולים ובאים ומנקרים את מוחו, ועלמה זו, יפת תואר, אף היא בתוכם. צורה נאה מתרקמת לפניו: עינים יפות, לחיים צחות וקווצות שחורות. רבי אברהם מתרגז ונאבק עם הרהוריו המנוולים ומושכם לדברי תורה: להגות בפרק “משניות” וליישב לו דבר קשה ב”תוספות יום-טוב“, אבל המנוולים האלה מתגברים עליו ומושכים אותו אחריהם, – והנה הוא מתאנח בחסידות, מניע ידו ושולח אצבע ומשרטט וכותב על השולחן ‘פִּטוּם-הקטורת אחת, פטום-הקטורת’ שתים, שלא לדעת-שהוא כותב ומה הוא כותב” (“בעמק הבכא”, ח“ב, פרק ט”ו).

סופר אחר היה מוצא שעת הכושר להרבות במקום זה בפסיכולוגיה כדי-שָׂבְעוֹ ולהעיב את מוח הקורא על-ידי שפעת מלים, שבעצם הדבר אינן אומרות מאומה. לא כן רבי מנדלי. הוא שופך אור רב על עמידת-הנפש של אברהם היהודי החסיד והתמים שבתמימים, אשר צורתה של ריבה אחת יפה הולידה הרהורים שונים בלבו, על ידי קוים בולטים אחדים הנראים לעין כל. רב אברהם זה “מנפנף מעט ירמולקאתו ומשיב בה מעל ראשו, והנה הוא מניע ידו שולח אצבע וכותב על השלחן ‘פטוּם-הקטורת’ אחת ושתים”. מנדלי אינו מרבה לחטט במיכַניסמוס הפנימי של יהודיו, אבל הוא מסתכל בעיניים בוחנות אל תנועות פניהם וידיהם המוחשיות, ועל-ידיהן מתפרשים ומתבארים גם מסתרי ה“מכונה”.

גדולה אמנותו של מנדלי כל-כך לצייר את עמידתם והליכתם, במובנם הפשוט והעיקרי, של יהודיו, עד כי יש שהוא מתאר תמונה, והיא כאילו עשויה ע"י מכונת-פוטוגראפיה מהירה, העושה את המלאכה בן-רגע, – תמונה העשויה תוך-כדי-הילוך. הרי לפניכם תמונה כזו: “וכשהשכים רפאל ויצא לשוק, כבר קדמוהו שם אחרים, רצים, אצים, ולא מלובשים עדיין כראוי. זה נעליו לבד ברגליו בלא פוזמקאות וטרוד בדרך הילוכו בהכנסת זרועות לתוך בית יד של קפּוטתו, וזה מטפל אגב-אורחא בכפתורי המכנסים, רוכס אותם ורוכס, והם אינם מתרַכּסים, על אפו ועל חמתו. זה, שזריז הוא ביותר וקשה לו לעמוד תחתיו לצורך עצמו אפילו רגע אחד, חוטמו נתון לו בין אצבעותיו, מוכן ומזומן לנְקִיוּת תיכף בשעת הכושר, וזה נתקל מתוך בהילות ביהודי בהול כמותו, ושניהם נכשלים ונופלים” (“בעמק הבכא”, ח“ב, פרק י”ב).

אם תמצאו בתמונה זו קוים, שחוטאים לרגש היופי המפונק, אל תאשימו, חלילא, את רבי מנדלי, כי הוא “חטף” את התמונה ברחוב קבציאל, והחיים שם מסודרים לא על פי תנאי-היופי שאתם מבקשים. אם יופי אין כאן, הרי אמת יש כאן. ומנדלי שלנו, כ“יהודי היהודים”, מוותּר פעמים רבות על היופי והנוי בשביל האמת כפי שהיא במציאות.

ומנדלי, זה הצייר הגדול, המדקדק ומקפיד למסור לנו את מראות-החיים כהויָתם, – זה המהַתּל השנון, היודע לעורר שחוק גם בלב הקוראים, אשר לא שחקו מימיהם, על-ידי בדיחות חריפות. – מנדלי זה יודע גם לעורר בנו דמעות על-ידי השתפכות נפשו השירית והמקורית. “אלמלי, – אומר מנדלי, – אני הייתי יושב עם אבלי ציון על נהרות בבל עמדתי והורדתי אחד הכנורות מעל הערבים בתוכה ושרתי תוֹללינו שירה זרה מעורבבת במרה שחורה, שהיתה נכנסת ומפעפעת כארס בתוך מעיהם ומרגיזה יצר לבם הרע ברגשי נוֹחַם נוראים כחִצים שנונים. אני הייתי מנגן ומנגן והם היו רוקדים בטירוף הדעת עד שאָחזו ונפצו את עצמם אל הסלע!” (“בסתר רעם”).

פניני-שירה כאלה מפוזרות במספר רב בסיפוריו הגדולים והקטנים, שמסגרת מאמרי אינה מרשה לחרוז אותן הרבה על חוט אחד.

מנדלי נותן לנו כרקטריסטיקות מצוינות ונפלאות במינן לא רק של היהודים היחידים, או של הטיפוסים הבודדים, כי-אם גם של כל האומה העברית, של היהודי בכלל: “היהודי הוא כאותה הבּריה הקטנה שבקטנות בכל היצורים. הרי היא מוטלת זמן רב כמושה, יבשה, בלי רוח חיים, וכיון שאתה מוריד עליה טפה אחת של לחלוחית, מיד היא חיה, והיא נחפזת ושָׁטָה בטפה זו, מבקשת בה פרנסתה ועוסקת בכל צרכיה בזריזות מרובה, כאילו לא דאבה מִיָמיה. תן לו, ליהודי רצוץ ומדוכא, כמעט שהנשמה בקרבו, תן לו רגע אחד של קורת רוח, מיד תהיינה עצמותיו היבשות, ויתעורר לפעלו בכל נפשו וחושיו…” (“בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה”).

מכאן אתה רואה, מה גדולה אמוּנתו של סופרנו הגדול בכוֹח החיוני של עמו. תמיה אני, אם יש בין סופרינו אף אחד, אשר הביע את אמונתו זו בציור מצומצם כל-כך ובהיר כל-כך. לכן רק שחוק מעוררת המחלוקת על-דבר מנדלי, אם יהודי לאומי הוא אם לא. אֵלי שבמרוֹמים! אם יהודי היהודים הזה איננו לאומי, מי זה ממנו לאומי?!

מי מהסופרים הלאומיים הביע את צערו ומכאוב לבו על שפלות חיי הגלות בדברים יותר נמרצים ויותר מוסברים ממנדלי בדבריו אלה: “…אתם דמיונכם כאיש מכאובות וידוע חולי, שקהו הרגשותיו ואינו מבחין עוד כל-כך בדלדול אבריו, וכנבזה וחדל אישים, שאינו מרגיש עוד בעלבונו, ואין לו בעולמו אלא השגת מזונו, יהיה איזו שיהיה, אפילו נחמא דכסופא ואפילו אם יתפרנס ככלב אינו חושש, אם אך יספיק לו למלאות בטנו. די לו שהוא חי. ואיך הוא חי, בנחת אם בצער, בריוח אם בצמצום, בכבוד אם בבזיון, – דבר זה מאי אכפת לו? כבר מחל על כבודו, ולא עוד, אלא שמקבל גם מכת לחי ואינו מתרעם” (שם).

או הציור הנעלה הזה: “אני בריה קטנה… הנני רובץ לי על ארבע שוקט ובוטח. ישליו כלי המחשבה, – הלב אינו חושב, הכליות אינן יועצות והמוח שובת מכל הרהור קל, רק כלי-העכול, – הקיבה, הקרב ובני-מעים, – ששים וזריזים לעשות תפקידם וטוחנים את הירק הנבלע בתוכם. אין לי בעולמי אלא כרסי, ודי לי שאני נמצא, חי וקיים. אין כאן לא שאלות ולא תמיוֹת, לא חקירות ולא דרישות על דמותי המשוּנה ועל מחייתי ועצמותי ומציאותי, הכל כדבעי, וכך צריך להיות בטבע ברייתי, כי לי יאה..” (שם).

בלעג שנון, הנובע מלב מיצֵר בצרות עמו ומוח שמקבל רשמים בהירים מן המציאות, מספר מנדלי, כי “בצאתי החוצה וראיתי אכלוסי כסלון רצים כה וכה, פוגשים במרוצתם אלו את אלו ומתרוצצים באם-הדרך וחוזרים ומתפרדים ונחפזים לדרכם, היו בעיני כנמלים, ובתיהם השפלים כגלים. בנמלי-אדם אלה ראיתי פלאי היוצר, שחנן אותם בנטיות טבעיות ובחושים וכלי-הרגשה חדים להפליא, כפי הצורך לבקשת טרפם ופרנסתם. זו הנמלה הכסלונית שתי קרני-המישוש לה כתבנית ידי אדם, ובה תמשש כל דבר, הנמצא לפניה בדרך, ולה חוש הריח טוב ונפלא מאד להריח מרחוק כל דבר חפץ, ואפילו הוא טמיר ונעלם תשע אמות בקרקע, או צרור בשמלותיך..” (בסתר רעם").

ובכל פעם, שמנדלי מסתכל במעשיהם של נמלי-אדם אלה, לבו מתמלא רחמים, עיניו, – דמעות, ופיו – שחוק. “ונפש דאבה ופנים שוחקות זיווג נורא הוא, מחזה איום, מעין זה של כלה מתה תחת חופה שחורה בבית-הקברות…”

אלה הם דברי מנדלי בעצמו.

מנדלי אוהב את הטבע והוא גם מרגישו עמוק עמוק. הן אמנם לא ירבה לתאר את מראותיו, כי חיי נפשותיו עוברים בתוך התחום; אבל בכל מקום שהוא מתעכב על אחד מחזיונות הטבע ומתארהו, אין צייר בין סופרינו האמנים כמוהו. הוא אינו מתאר הרים רמים, סלעים גבוהים, והים גם לא ייזכר ולא ייפקד בציוריו, כאשר לא יתאר גם נפשות מספירות-החברה העליונות; אבל הוא שופך שירה מיוחדה במינה גם על מראות הטבע היותר מצויים ושכיחים בתחום-המושב הדל. יש אשר הוא רואה את הטבע מתוך מרה-שחורה והוא נוסך עליו רוח יגון, רוח “תשעה-באב”, ויש אשר הוא רואה אותו בעיני מהַתל ולֵץ עולָמים, וכל הטבע אומר לו בדיחות ולעג קל ונעים. וכל פעם, שהוא רואה את הטבע, הוא רואה בו מהרהורי לבו בשעה ההיא, והרוח השורה עליו בעצמו הוא מַשרה גם על כל אשר מסביב לו. וכל אשר הוא רואה, רואה הוא בעיניו הוא, וכל שהוא מצייר, הוא מצייר על-פי דרכו הוא. אָח לעט אין לו.

הרי לכם דוגמאות אחדות: שמואליק הסמרטוּטר הולך בנאות דשא מחוץ לעירו, “ועד שהוא הולך נהנה ומדושן עונג, נראה לו מנגד בתוך היער כר נרחב, עוטה צללים כשלמה ואור זרוע כתורי זהב ביניהם עם נקודות פז… שמואליק שוכב סרוח על ערש רעננה זו, עוצם עיניו ומשם, ואבריו כבדים עליו, – האדמה מתחתיו כאם רחמניה מושכתו אליה בזרוע כוֹחה, ובכל משיכה ומשיכה היא מחלצת ממנו את מכאוביו. ואם דבקה לעפר גויתו, הנה רוחו מתרומם ועולה ושוגה ברוב חזיונות, חציר דק אחד מתלהלה ומחליק לו את חטמו ואת שפמו, ועוד נטע שעשועים אחד מכניס ראשו לתוך פיו של חלוקו וממעך לו צוארו, ומבין עשבים צרצור מריע לו באזנו, מזמר לו פזמון נאה ומישנו כתינוק” (“בעמק הבכא”, ח“א, פרק כ”ו).

הרי לך זיווּגו של הסמרטוטר עם הטבע הרחמן, והשפעתו של הטבע על בנו החורג. וכל זה מצויר רק בקוים אחדים.

או: “באויר העולם כולו אומר “תשעה באב”! עשב שדה וירק דשא נובלים, עצים כפופי קומה מזדעזעים לפני רוח ומיבבים ואמרים קינות על העלים המתחילים להתכמש ועל הקרחה בצמרתם עטרת ראשם. בעלי כנף אבלים, עומדים עצובים איש על סבכו ואיש על סעיפו, מתגרדים בחרטומם תחת כנפיהם, נושאים עין ומביטים כה וכה. מנדנדים נוצתם ופוצים פה וגוהקים ונכנסים לתוך קניהם וישנים בלי קריאת שירה של ערבית… גם התרנגול אינו מתאוה היום תאוה עזה להתעלס באהבים עם נשיו, לא זו עמידתו ולא זה גאונו וגאותו שבכל הימים, אף הקריאה לא קריאת גבר היא, אלא קול שופר מרוסק. הוא עומד נטוי גרון ומתבונן, מסקר עינים והופך פניו, פעם לימינו ופעם לשמאלו, וכל מנהגו מנהג שוטה. פתאום הוא עוקר רגליו ופוסע והולך סובב סובב, כנפיו סרוחות וסורטות בעפר הארץ, מאסף את נשיו ומוליכן למקום מנוחתו… יגון מסביב! רוח עצבות חרישית שורה בחללו של עולם, מדאיבת נפש ומטעימתה טעם משונה, כלענה ודבש מעורבים ביחד. כל הלבבות כואבים ומתגעגעים, וכל קרב וכליות הוגים חולמים, והנשמה משתפכת בלא אומר ובלא דברים ובוכה במסתרים” (“בעמק הבכא”, ח“ב, פרק ט”ו).

"ובין כך יצאה החמה בזיו כבודה והשקיפה ממעונה לארץ במאור פניה… האילנות והדשאים, שראשם עוד נמלא טל ורסיסי לילה, מתענגים מטובה בפנים שוחקות, כתינוקות הללו, שעוברים פתאום מיגון לשמחה ומבכי לשחוק, על-ידי צעצועים מבהיקים, כשהדמעות עדיין על עפעפיהם… (“מסעות בנימין השלישי”).

"השמים מזהירים. אין עב קל. החמה לוהטת. רוח לא נושבת, אויר לא מרפרף. תבואות ואילנות עומדים כמסמרות נטועים ומחרישים. הפרות עיפות, אלו רובצות במרעה נטויות גרון ומנענעות אזנים, ואלו כובשות קרניהן בקרקע, חוטטות ומעפרות בטלפיהן וגועות מפני החום. הפר פושט זנבו ורץ, מנענע ראשו לצדדים, פתאום הוא עומד, מרכין מצחו עד לעפר, שואף ומנשם בנחיריו, נוהם ובועט ברגליו, – והבל מפיו יצא. אצל ערבה זקנה, עקומה וסדוקת רעם, עומדים סוסים, צפופים, מאהילים זה על גבי זה בצוארותיהם לעשות צל כל-שהוא ומצליפים בזנבותיהם להבריח מעל גבם את הצרעין. בראש האילן עורב אחד מתנענע על ענף רך באויר העולם, ונראה מרחוק כאילו הוא מתפלל עטוף טלית קטן של לבן ותכלת, משתחוה ונופל אפים בכפיפת ראש, רוקד תחתיו רקידה קלה, מקרקר אחת ושתים בשפה רפה ואחר-כך חוזר ומשתתק, פושט גרונו, מעמיד פניו, מתנמנם ועיניו פקוחות. שקט ודממה בכל הדרך. עלה לא מזדעזע, עוף לא פורח. לבד יתושים וזבובים, עמא פזיזא זה, הלולי וחנגי להם בחללו של עולם, טסים כה וכה, מרקדים ועוברים אצל האוזן, והנה זמזום לה, רז לה, – ופורחים ואינם. גם הצרצר והצלל מנתרים בין חציר וקמה, נודדים כנף, פושטים רגל ובצלצול מצלצלים… הנה חוֹם היוֹם, הנה דממה והנה טוב מאד, הס! ישנים מעשי אלהינו… (“ספר הקבצנים”, פרק ב').

גם מהציורים המעטים האלה שהבאתי יכולים אנו לראות את נפשו השירית של מנדלי, אשר גם המראות היותר פשוטים ומצויים בטבע אומרים לו שירה נעלה, המַנְעֶמת ומַמתקת, מרוממת ומעדנת את החיים המרים, הכהים והדלים של בני קבציאל. די לו למנדלי לראות מעט עשבים וירק, זבובים ויתושים אחדים, הטסים באויר, כי יאמר שירה, שהיא נשגבה, כמו שהיא פשוטה בתכלית הפשטות ונוחה להיות נבלעת באברי היהודים בני התחום, יען כי קרובה היא להם ברוחה, יען כי שאובה היא מן המחזות, שהם רואים יום יום, אלא שאינם מרגישים בהם, ויען כי מַתאמת עם אוצר-מושגיהם. בשביל להראות לקורא, עד כמה מתפעל ומתרגש מנדלי ממראות הטבע ועד כמה הוא יודע להגשים ולהסביר את רגשותיו לבן-הרחוב, – הנני לתרגם לדוגמא את אחד הציורים מספרו “די קליאַטשע”. עלי להקדים, כי לתרגם כראוי את מנדלי מוכר-ספרים יכול רק מנדלי בעצמו, ולא אחר. אך אולי יספיק גם תרגומי למסור לקורא העברי את הרושם הדרוש:

“רוח צח ונעים נשב נשיבה קלה, ולא היה כל זכר ושארית להעננים והסערות. היער המסולסל עמד כ”חָתָן-בָּחוּר", העולה מן הטבילה, לבוש מעיל ירוק וחדש, אשר יצא אך זה ‘מתחת המחט’, מגוהץ ומצוחצח כנוגה השחר, אשר אך זה הביא את הבשורה הטובה, כי עוד מעט ותצא החמה, המחותנת היקרה, והחתונה תחֵל. הכל נוצץ, מבריק ומבהיק. הכל, כביכול, מכין את עצמו ומתעַתֵּד. הטבע לובש צורה של יום-טוב וריחות נעימים של כל מיני בְּשׂמים ממלאים את האויר. יפה, יפה מאוד, היא בְקיעת אור יום האביב ביער. המנגן המהולל, הזמיר, זימן את כנורו לנגן זמר נאה, צפרא-טבא יפה.

“הוא אך החל לנגן, וניגוניו הטילו סער בקרבי. זמרתו העירה בקדבי אלפי נימים, כולם בכו, יללו וצעקו, והוציאו מקרבם ניגון נוגה. רעיונותי השתוללו ויצאו במחולות משונים…”⁶

כל ציור וציור ממחזות הטבע, אשר בסיפורי מנדלי, יש בו שירה אנושית, שירת העולם, אבל טבועה היא בחותם השירה העברית, בחותם שירת-גלותנו העצובה, הנוקבת ויורדת עד תהום הנפש.

מעלה יתירה לציורי-הטבע של מנדלי, שהוא יודע את הטבע, צופה ומסתכל בו בעיניים בוחנות את פרטיו ודקדוקיו, והוא מאזין ומקשיב גם לכל קולותיו ודפיקותיו.

הטבע נוסך עליו התפעלות של ילד, אבל עיניו תמיד בהירות, וכל מה שהוא רואה, הוא רואה ברור ומדויק, ורגשותיו שלמים ומבוטאים כל-צרכם, ויש אשר גם בעצם התפעלותו הפיוטית לא תעזבהו רוח ההיתוּל, זה כלי-זינו הספרותי שאינו פוסק מעליו גם בשעה שהוא בוכה ואמר קינות.

אַבּרמוביץ קיבל את רשמי-הטבע הפיוטיים הראשונים לא מתוך ספרים, אשר פָּקְחו ופיתּחו את חוש-היוֹפי שבו, כי-אם מיד הטבע עצמו, ובעצם ימי נעוריו, – דבר, שלא זכו לו סופרינו ומשוררינו מבני הדור שעבר, מלבד מאַפּו, שגם הוא קיבל במידה ידועה את רשמי-השירה הראשונים ישר מן הטבע. אַבּרמוביץ מספר בציוּני תולדותיו (שנדפסו בספר “הזכרון”) כדברים האלה על-דבר ימי נערותו והתגלות בת-שירתו: "בית-מושב אבי חורגי יערים סביב לו, יערים גדולים עתיקי ימים, בם תרמוש כל חיתו יער, הזאבים שואגים שם בלילה לטרף, וגם הדוב ירבץ שם לפעמים. שם צפרים יקננו ומבין עפאים יתנו קול; אוז הבר וכל עוף המים שם המה, ומתוך הגומא בבצה יצוָחו. ויאור גדול ילפות ארחות דרכו וחלף בין עצי היער, שטוֹף ועבוֹר, עד בית הרחיים יגיע, שם ישתפך במורד ויניע את האופנים ברעם וברעש…

“בנוה בדד זה הופיעה לי בת שירתי, אהובת נפשי בילדותי, אשר עזבתני כל ימי שבתי בבתי-הישיבות עם הבחורים הדלים… נגלתה אלי בהדר כבודה… ותכרות לי ברית עם עצי השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה”.

את עקבות הברית הזאת אנחנו חשים ומרגישים בכל ציורי הטבע של מנדלי. את התייחסותם של בני ישראל ליפי הטבע בכלל מציין אַבּרמוביץ במבטא אחד חד ושנון: “אותו יום ל”ג בעומר היה, יום זה מימות החמה, שאדם מישראל אינו נוהג בו אבלוּת, והבְּריאה היפה בזיוה וכליל תפארתה מוּתֶרת לו בהנָאה" (“הנשרפים”). במבטא זה, – “מוּתרת לו בהנאה”, – הגיד מנדלי הרבה יותר מאשר יוכל סופר אחר להגיד בעניין זה במאמר שלהם.

קראתי גם את התרגום הרוסי, גם את התרגום האשכנזי של “הנשרפים”, ובשניהם מתמַזמֵז המבטא היפה השנון הזה, שמציין היטב את התייחסותו של היהודי אל הטבע, תחת יד המתרגמים. אם אין כל סופר מקורי יכול להיות מתורגם לשפה אחרת כל-צרכה, אַבּרמוביץ – על אחת כמה וכמה.

הבהמות הביתיות תופסות מקום בציורי הרחוב והבית של הקבציאלים, הכסלונים והבטלונים, ומנדלי הוא היחיד והמיוחד בין סופרינו, היודע לתאר את תכונתן בשרטוטים חדים אחדים. הפרה, העז, התיש, החתול והתרנגול נוטלים את חלקם בחיי רחוב היהודים ובחיי הבית, ומנדלי אינו מקפח ערכם הראוי, ויש אשר ייראה לנו, כי גם הבהמות והעופות הביתיים, המטיילים ברחוב היהודים, יש בהם ממידותיהם של בעליהם.

מנדלי מתאר את רחוב של עיר כסלון בבוקר:“…שם כלבים נודדים, כלבים עניים ונעזבים, מחוסרי פרנסה ורעבים, בהם חגרים וסומים, דוויים וסחופים, שרועים וקלוטים, עוברים אצל כל פנה ומבקשים לחם; ואתא כלבא עניא ונשך לחזירא ומהפך עמו בחררה, והיה קול נביחה וחריקה גדולה, ולקולם נחפזים ובאים עוד שבעה נבחנים ומתקוטטים ונצים על עצם אחת. גם עורבים, בני-בליעל אלה, רמאים וגנבים מפורסמים, מרקדים שם ומקרקרים ומשחרים לטרף. ועורב אחד מתגנב ועולה על גב חזיר, פושט גרונו ועוצד ומתבונן לו בעינא פקיחא, איך הוא נובר באשפה, וכיון שחפר ומצא, מיד יורד מעליו ונופל על המציאה וחוטף ופורח עם ציד בפיו. הפרות, הלנות בחוץ תחת כיפּת הרקיע, מהן עדיין רובצות ומעלות גרה, ומהן עומדות על רגליהן ומתמתחות בפישוט הראש והזנב, ומהן מתחככות בכתלים, מטיילות ברחוב ומריחות ולוחכות מה שנזדמן להן בדרך. הפרות בכלל מתונות הן ובעלות דרך-ארץ, לא כן העזים, שדעתן קלה ורגליהן קלות, משמשניות הן ויצאניות ומתהוללות בחוצות. הללו ממקום קדוש באות, מעזרת נשים שם, פורצות גדר וקופצות לתוך גנות, והללו מטפסות ועולות על גגות ורצות וגועות בקול…” (“בעמק הבכא”, ח"ב, פרק ה').

הרי לך טבעיוּת גמורה; ומעלה יתירה לה, כי רוח היתולים מרחף עליה ומרכך את היובש שבכל טבעיות יתירה.

הסופר האַנגלי רודיארד קיפּלינג, כותב סיפורים וציורים מחיי החיות והבהמות, בלי אשר יעלה ויבוא בהם אף בן-אדם אחד. ומסַפרינו העברים בחרו בהֶפך: הם כותבים סיפורים בלי אשר תבוא בהם אף חיה או בהמה אחת גם מאותן, הנמצאות בסביבת “נזר-הבריאה”, – גם מאותן, שההולך-על-שתים חי בחברתן.

אולם מנדלי, לא לבד שאינו מזלזל, חלילה, בכבוד ההולכים-על-ארבע, כי-אם עוד יתארם בחיבה יתירה. סוסתו, למשל, של מנדלי היתה ל“שֵׁם-דָבר”. חותם הגלות, חותם חיינו ופרנסתנו טבוע בה. מי מהקוראים העברים לא יידע ולא יכיר סוסה זו, שהיא “חלושה וכחושה”, ו“עלובה זו גַבּה צָרוּע, כָּתוּת ונָשוּך, אזניה זקופות, ושייר הפאָה שבצוארה סבוך בקַש ובנעורת של פשתן, המבצבצים מן הענק לגרגרותיה הצנומות”.

בשעה שמנדלי מתאר את היהודים והיהודיות, השובתים בשבת, את שיחם ושיגם, תענוגיהם וזמירותיהם, לא ישכח גם את סוסיהם, השובתים ברחוב מכל מלאכה ומתנהלים בעצלתיים בלא אפסר ומתג. הסוסים היהודיים המה “רעי תואר ודקי בשר, ועורם צפד על עצמם, מעוך וכתות וכתובת קעקע בו, חרותה בשוט ומקל חובלים. האחד, הוא ה”נשר" במרכבה וקלוט ופסח בשתי רגליו, דלי קשור לו בתלתלי צוארו, הסבוכים בקש ובנעורת של פשתן; והשני, ה“ארי” שבחבורה, מטפחת בעליו כרוכה סביב לגרגרותיו, שפתו התחתונה רופפת ותלויה למטה, ושניו נשקפות מבעד פתחי פיו ונראה כמשחק, בשעה שעין ימינו נגרה מאין הפוגות" (“בסתר רעם”).

את צורתו הספרותית, מידת כשרונו ואפני ציוריו של אַבּרמוביץ יכולים אנו לפעמים לראות באַפּא-זוטָא גם בפרק אחד. בפרק הראשון מן החלק השלישי של סיפור המעשה “בעמק הבכא” מוצאים אנחנו עולם מלא: חיי משפחה ענייה, אֵם מתיאשת, עצובה ושוממה על בנה ובעלה שהלכו מאתה ולא שבו למוֹעד; תקוה, יגון, אהבת אם, עניוּת כּשֵׁרה, צנועה ומלאה שירה, דביקותן של הילדוֹת באִמן: “זו קולפת תפוחי אדמה וזו מגשת קיתון של מים, זו קופצת ומביאה צרורות וקיסמין יבשים וזו עורכת העצים על גבי הכירה, ובתיה מצתת בהם את האור ומלבה ושופתת את הקדירה. הקיסמין קולם הולך, ניצוצות נתזין והלהב עולה ומלחך את הקדירה מסיב, – ולהילדות אורה ושמחה. החתול יושב לו על אחוריו בקומה זקופה, מתחמם כנגד האור ומלקק כפיו ונהנה”. בפרק זה מתואר גם האביב ומזַמריו, הבוקר, עלות השחר, התעוררות הטבע וגם הערב, חילופי המראות ושינויי המחזות בהיכל הבּריאה וגם הזבובים והצרצורים שבבית העני לא נשכחו. לשוא הנני מבקש גם בין טובי הסיפורים שבספרות העולמית סיפור, שבו מצויר מחזה עצב חרישי בבית עני, אחד ממחזות יום יום, בקוים פשוטים כל-כך. ויחד עם זה מלאים שירה נעלה כמחזה זה, הבא בפרק הנזכר: “כיון שראו הבנות האם עגומה ומתאנחת, אף הן נאנחו ופרשו לאחת הפינות וישבו שם צפופות, מרכינות ראשן ומתעצבות במסתרים. פתילת הנר שואבת שיורי חלב האחרונים במנורה, ואור וחושך משמשים בערבוביה. כבתה האש על הכירה, אף הגחלת הנשארה עוממה. פסקה רתיחת הגריסין, נצטננה הקדירה ואין נותן דעתו עליה. הכל שרויים בצער, ואפילו החתול קפּל את זנבו ונתבודד ברוגז ונשתטח על התנור כמתנמנם, ואפילו העריבה, שמחמיצין ולשין בה העיסה לחלה של שבת, היתה מונחת בקרן זוית ריקה ועזובה ונראית תוהה ושוממת. וזה הצרצור, שדרכו לצייץ כשבני הבית עולים על משכבם בלילות, עכשיו פשט ראשו מן החור, אינו נודד כנף ואינו מנענע רגל ומשפשף, אלא עומד ומציץ כגולם, מחריש ושותק. רק זבוב אחד, הגדול מאחיו, האחוזים בתקרה ובכתלי הבית ומתנמנמים, פרש מן הציבור והלך לזעזע את הבריות במעשה תעתועיו: ממהר ושט כה וכה כמתלהלה ומתחבט פעם כחלון, פעם באחד הכלים, ואצל אוזן האדם הוא מרקד ומזמזם, והכל בטיסה אחת.”.

אם אבוא להטעים ולהסביר את האמת והיופי שבציור זה, את רוח העצבות השוֹרה עליו, רק אחליש את הרושם.

בפרק הנזכר שומעים אנחנו גם שירי-עם, המושרים בפי ילדי ישראל בערים הקטנות של התחום; מוצאים אנחנו בו גם טיפוס מצוין במינו, כאותו של “חוּשים”, אשר “לא בכל פעם היו חלקי צורתו מכוונים בעקימוֹתיהם לגלוי הרגשה אחת, אלא פעמים הם מחולקים לעצמם עד שנראים דו-פרצופים: מצד זה פניו זועפים ומצד זה הם שמחים…” – לחוּשים זה, הגוי היהודי, היה “כנור פשוט מאד, שהוא מנגן בו, כביכול, ביערים ובכפרים, בבתי היין ובכל המקומות, שבחורים ובתולות מבני הערלים יוצאים לחול שם במחולות בחגיהם”. בפרק הנזכר, המחזיק רק ששה דפים, רואים אנחנו גם את גַבְרילה הרועה ואת פֶּטְרִיכי “חולבת פרות ישראל בחגים ומועדים” ואת תכונתם.

את כל הרחוב היהודי, עם הנפשות השייכות אליו, מפּטריכי עד הזבובים והצרצורים, הרחוב עם שיריו, עם עניותו המבודחת, עם קינותיו ואנחותיו, – הכל, הכל אנחנו מוצאים בפרק קטן כזה.

רחוב היהודים לא מצא עד היום צייר ואמן מקורי כמנדלי מוכר ספרים.

ברלין, שנת 1898.

הד“ר י.ל. קצנלסון היה בימי נעוריו, כאשר העיד על עצמו, שנים אחדות סופר סת”ם, ומני אז היתה התייחסותו אל מלאכת הסופרים כאל מלאכת הקוד. ד“ר י. ל. קצנלסון החל את עבודתו העברית בספרותנו בשנת תרמ”ו ב“היום” של הד“ר י.ל. קנטור (העתון היומי הראשון בשפה העברית). המאמרים הראשונים, שכתב הד”ר קצנלסון בעברית, היו פרקים מדעיים, אשר קרא להם בשם כלָלי “משנת יצירה”. זו היתה הפעם הראשונה, שניתּנו לקורא העברי פרקי מדע בהסברה נוחה ומצוינה במינה ובשפה כל-כך נאה. כמדומה לי, שלא אפריז על המידה, אם אומר: הפרקים האמורים פתחו תקופה חדשה בספרותנו המדעית במה שנוגע לשפה, לסגנון ולדרך ההרצאה. משנתו של רבי יהודה זה היתה ברורה וקצרה. ספרו “רמ”ח אברים" (מהדורה מיוחדה מהפרקים הנזכרים) היה לעיניים לכל אלה, אשר כתבו אחריו עברית במקצוע חכמת הרפואה, וגם לאלה, אשר כתבו במקצוע חכמת הטבע. פרקיו ומאמריו של קצנלסון בתורת ה“נגעים” וב“יסודי טומאה וטהרה” הם של חקר דורש אמת, אשר סלל לו דרך מיוחדת בהבנת תורת משה.

שפתו המדעית מצוינה בפשטותה ויופיה, בצמצומה ובדיוקה. דר. קצנלסון חידש הרבה מלים מלאכותיות (או כמו שאומרים בארץ-ישראל של היום “מונַחים”) בשדה המדע, ביחוד בחכמת הרפואה.

קצנלסון היה לא רק סופר מדעי, לא רק חוקר מעמיק בחכמת היהדות, בדברי ימינו ובהתפתחותה של תרבותנו העתיקה, כי-אם גם, ואולי עוד הרבה יותר, סופר בעל טעם יפה ובעל הרגשה חדה. הוא ניסה את כוחו גם בסיפורים ואגדות, שכתבם בעברית טהורה וברוחם של כתבי-הקודש. סיפורו “שירת הזמיר” מלא אהבה תמימה לטבע, והוא מעורר בלב קוראיו, שנתרחקו מעל חיי הטבע, תשוקה לעבודת האדמה והשדה. כשרונו הפיוטי והחידודי מתגלה ביחוד באגדותיו היפות, שרובן מעשה ידי אמן. כל מאמר ומאמר, מדעי או ספרותי, כל אגדה ואגדה, וגם כל עלון קטן, אשר כתב קצנלסון, היה לו למאורע חשוב ורב-הערך בחייו, יען כי בכל אשר כתב צרר חלק מנשמת נשמתו, יען כי בכל אשר כתב, עיבּד, ליטש, הגיה ותיקן, סַפר ומנה את המלים ובדק היטב כל ניב וניב, אם מתאים הוא לרעיון הצפון בו. ובצדק יכולים אנו למנות את הד"ר יהודה ליב קצנלסון, שנפטר לפני שנה, בין סופרי-המופת שלנו; הוא היה לפני דור אחד חביב הקהל העברי ואחד השליטים על המחשבה העברית. באגדותיו המצוינות והמקוריות, שבכלל לא רבות כמוהן בספרותנו העברית, כמו בכל עלוניו, המיוחדים עד היום במינם וסגנונם, שכתב אותם לפני דור אחד, משך את לבות הקוראים ויחבב עליהם את האידיאַלים הלאומיים, את השפה העברית, בספרותה העתיקה והחדשה. רבים מהחזיונות והרעיונות בעלוניו של קצנלסון, שהיו בעתם חדשים ומפליאים, היו עתה לקניין הקהל. האגדה “קבורת נשמות” נכתבה לרגל מאורע מעציב: אחד היהודים בפטרבורג, פרידלנדר, נדב את הספרייה העברית העשירה שלו למוזיאום האִסַיי, ששָׁם קברוּה קבורת עולמים. אגדה זו עשתה בזמנה רושם חזק על הקהל העברי, וגם היום לא נגרע מערכה האמנותי ומיופיה.

השפה העברית כשהיא לעצמה היתה לקצנלסון (שמו הספרותי הבּדוי היה “בוּקי בן יגלי”) תמיד למין “פולחן אלהים”. הוא ראה בשפתנו ובסגולותיה המיוחדות את נשמת אומתנו וסגולותיה היא. הוא שמר על שפתנו מכל משמר לבל ישחיתו את הוֹדה המזרחי ובל יכניסו בה יסודות, מלים וביטויים, הזרים לרוחה הקדמון. הוא אמנם הודה, ביחוד בחמש-עשרה השנים האחרונות לימי חייו, כי יש צורך להרחיב את גבולות שפתנו, למען תת לה היכולת לדבר בדיוק על כל ענייני מדע וענייני יום-יום; אך הוא דרש, כי הרחבת הגבולים של שפתנו תיעשה על-פי רוחה וטבעה, המיוחדות לה לבדה, ועל כן – רק על-ידי מומחים לאותו דבר. לתכלית זו יסד בשנות חייו אחרונות את הירחון “השפה”, שיצאו ממנו רק ארבע חוברות.

מצוינים הם דברי קצנלסון, שרבים חשבוהו לאחד ה“מטהרים” היותר קיצוניים, בנוגע להתפתחותה של השפה העברית (“השפה והסגנון”, המאמר הראשון בחוברת א' של “השפה”):

"כגורל הנשמה של האדם הפרטי, כן גם גורל השפה של העם כולו. כשם שנשמת האדם הפרטי הולכת ומשתנה, הולכת ומתרחבת מיום אל יום על-ידי המושגים החדשים, שהיא קולטת אל תוכה בלי הרף מכל אשר מסביב לה, כך גם השפה של העם כולו הולכת ומשתנה, הולכת ומתרחבת מדור אל דור; מפני שהיא צריכה למצוא מלים חדשות ליצירי הקולטורה, ההולכים ומתרבים משנה אל שעה, ומפני שהיא צריכה למצוא ציורים חדשים להלביש בהם את “מחשבת האדם”, שגם היא הולכת ומתעמקת, הולכת ומתדייקת, משנה אל שנה ומדור אל דור.

"וכשם שנשמת האדם הפרטי בכל השנויים העוברים עליה לא תשנה את עצמותה, את תכונתה הפנימית, את האינדיווידואליות שבה, ועד זקנה ושיבה תשאר היא אשר היתה, כך היא השפה: כל-זמן שהיא חיה וקימת בין בפי העם, בין בספרותו, היא תוכל רק להתרחב ולהתעשר, וגם לשנות את תמונתה החיצונה, אבל לא תחליף ולא תסיר את רוחה ואת גבולותיה המיוחדים לה. בעצם תכונתה היא צריכה להיות את אשר היתה: אחת היא בין בילדותה ובין בזקנותה.

“ילד משכיל, המפליא את כל רואיו בחכמתו, אם תחדל נשמתו להתפתח, ותעמוד ימים רבים על עמדה – – אז תקוה ל”אידיוט" ממנו: מחלה אנושה היא, אשר לא תוכל להרפא.

"כי ישנה איש את טעמו ואת רוחו, וכל מכיריו יאמרו עליו, כי הוא איננו אשר היה, – אות הוא, כי נטרפה עליו דעתו. הרופאים יראו בזה סימניה המחלה הנוראה – פלצת המוח.

"ושפת עם, כי תחדל להתפתח, או כי תשנה את טעמה ואת רוחה, – גם שתי אלה סימני מחלה הן, חזיונות פתּולוגיים.

“שמירת התוּוך וחליפת הקליפה – שתי אלה כי תצטרפנה יחד, – הן הנה תנאי החיים הבריאים והשלמים בנשמת האדם ושפת העם”.

זוהי צוואתו הרוחנית, צוואתו הלשונית של איש-המדע ושל הסופר בעל הטעם הטוב, קצנלסון, לאחיו הסופרים הצעירים, אשר הרחיקו ללכת עד הקצה האחרון בחידושיהם המלאכותיים בשפה ובסגנון, לכל אלה הסופרים, המתרחקים בכוָנה, או מחֶסרון ידיעה, מהמקורות הראשונים של השפה העברית למען שַׁנות את פניה היפים והבריאים למפלצת בלָהות. זוהי גם אזהרה נמרצה לכל אלה סופרים, הקופאים על סגנונם הישן והנושן, מבלי שים לב להתפתחותה הארוכה והטבעית של שפתנו העתיקה, מימי כתבי-הקודש עד היום הזה, בהתאם והסכם לצרכי המחשבה האנושית והעברית גם יחד, בהתאם והסכם לחוקיה הפנימיים של שפתנו העתיקה, הנוחה לגידול ולשגשוג. – – –

באגדתו “עם היובלים” הננו רואים את בוקי בן יגלי בכל עוז כשרונו הפיוטי וגם הסאטירי, בכל הדר שפתו התנכי"ת, בכל נועם הרצאתו ובכל קסמה של אמנותו המיוחדה לקחת את הלב ואת הנפש בתמימותם של ציוריו הנפלאים, בכל חריפות שכלו, צלילות דעתו ולעגו הדק והמר. ועל כל אלה שפוך רוח חן, שאין דומה לו ב ין האגדות העבריות, שנתחברו בדור האחרון.

“עם היובלים” – זוהי פנינת הפנינים בספרותנו היפה.

ניו-יורק, תרע"ח.

אליעזר בן-יהודה / ראובן בריינין

עם חתימת החוברת של “התורן” בדפוס, נתקבלה הידיעה הקצרה מירושלים: “אליעזר בן-יהודה מת מיתה חטופה”.

הבשורה הרעה נתפּשטה במהירות החשמל בקרב העברים שבאמריקה, וכולם, – גם החרדים וגם החופשים-בדעות, – לבשו אֵבל. כולם יודעים ומרגישים עמוק בנפשם, כי אבידה גדולה, שאין גם להעריכה כיום בכל גודלה ונוראותיה, –– אבידה שאינה חוזרת, לעמנו וללשוננו, אבדה לנו על אדמת אבותינו.

לשון-המברק הקצרה אומרת: “בן-יהודה מת מיתה חטופה”.

מיתה חטופה? הן אנו יודעים, כי בן-יהודה נלחם עם המוות מלחמה קשה זה יותר מארבעים שנה. עוד לפני ארבעים ושתיים שנה אמרו רופאיו נואָש לחייו. גדולי חכמי הרפואה בווינה החליטו אז, כי בן-יהודה לא יאריך ימים, גם בתנאי החיים היותר טובים, יותר משלושה חדשים. כי מחלה ארורה, מחלת השחפת קיננה בגופו הדל של בעל-המזג הרותח והסוער הזה. את קצו זה הודיעו הפרופסורים, חכמי-הרפואה, לפרץ סמולנסקין, שליוה את בן-יהודה בדרכו אליהם. הודיעו לו בלשון של ודאות, שאין לערער עליה.

התעקש מעט בן-יהודה – לא רצה למות. לא רצה בשום אופן, וכאילו נִצְדַק בו המאמר התלמודי: “אין לך דבר העומד בפני הרצון”.

והסופר העברי הצעיר (שהיה אז תלמיד לחכמת הרפואה באוניברסיטה העתיקה של פּאריז), תחת ללכת לאקלימה החם של אלג’יריה כאשר יעצוהו אז הרופאים, הלך לארץ-ישראל. וראֵה זה פלא: זה ההוזה הצעיר, שכבר נאכל בצפרני המוות-הטורף, היה למחַיֶה הלשון העברית, לראשון בלוחמי התחייה העברית, לאחד מראשוני הלוחמים נגד הרקבון שבמשטר “חלוקה” ונגד הקנאות הדתית, שלא היתה נקייה מצביעות ועריצות..

וכה נאבק בן-יהודה עם המוות המר יותר מארבעים שנה, ובינתיים החיה את הלשון העברית, יצר ערכים לשוניים ולאומיים חדשים, נחל נצחונות וגם מפּלות זו אחר זו חליפות, והיה לאחד הגורמים החשובים של יצירת החיים החדשים, המלאים תנועה פנימית, בארץ אבותינו-ובנינו.

***

חייו של בן-יהודה היו תמיד תלויים בנֵס. לפני כחצי יובל שנים, אשר התוַדעתי לבן-יהודה בפעם הראשונה בברלין (הוא בא אל ביתי לבקרני), והוא נכנס אתי בשיחה נלהבה על אודות עבודתו בחיבור המלון, היה אנוס להפסיק את שטף דיבורו החי לאחרי איזה רגעים, כי השתעל וזרם של דם פרץ מגרונו. אנוכי נבהלתי למראה עיני, והוא, אורחי, מחה את שפתיו האדומות מדם, וימשיך – כאילו כלום לא קרָהו – את שיחתנו החיה על אדות ההברות המתות בשפתנו ועל אדות החיוּניות האמתית הצפונה גם במבְטאיה החנוּטים.

ידעתי את צורתו הרוחנית של בן-יהודה גם בטרם הכרתיו פנים אל פנים, והיה גם אז לפלא בעינַי. אולם בראותי אותו בפעם הראשונה ניצב חי לפנַי בלבושו הגופני ובשמעי את דיבורו החי של הקוסם הלשוני הזה (אשר כמו בן-לילה יצר לנו שפה עברית פשוטה הנוחה לדיבור בכל עניין ועל כל נושא, גם היותר מצוי והיותר חילוני) – היה הפלא עוד יותר גדול בעינַי ובאוזני.

ראיתי לפני (והתמונה ניצבה חיה לנגד עיני גם עתה) יהודי קטן (בלשונו הייתי אומר: קטנטן) וצנום, דל ורזה, בעל שערות צהובות, כמעט אדומות, ובעל עיניים חיות, מבריקות וממללות גם כשהפה שותק. והפנים בלי קורט סם – קלף יבש בטרם נתקמט.

מסקירה רגעית ומשמיעה ראשונה נגלה לפני עברי בחינת “מעט הכמוּת ורב האיכות” – דברים כפשוטם וכהוראתם העיקרית; אדם שהוא בבחינת “רוח ולא בשר”.

השתוממתי למראהו החיצוני, – זו מעטפת-הבשר המצומצמה, שרוח גדול וחזק היה צָרוּר בתוכה, שחרג ממסגרותיה הצרות והרפויות, – בשאלי את נפשי: מהיכן בִּריָה אנושית זו שואבת את כוחות-חייה העצומים ללחוֹם בלי הרף ובכל-כך עוֹז וחוֹם נגד כל המעצורים והמכשולים הפזורים על דרכה, נגד כל השׂוֹטְנים והרודפים ונגד העולם היהודי הקר, שנוח לו להשתקע ולהשתעבד בגלותו המנוּולה?

ובהיות בן-יהודה החי, כולו כמו שהוא, לפּלֶא בעינַי, לא יכולתי להעלים עיני גם מבגדיו. הוא הי הלבוש הָדָר בבגדים נאים, שהכרתי בהם נוסח פּאריז. גם הצילינדר השחור והמבריק לא חסר לראשו. כולו היה מגוהץ. ועשוי למשעי. בהידור החיצוני הזה – שהיה בו גם מעין התגנדרות – נגלתה ההתאמצות להציג לפני היהודים האשכנזים את הסופר העברי ואת חולם-התחייה שבו בתור אדם מודרני.

בתנועותיו ובנימוסיו היה אז דבר-מה משל פּאריזאי, ודבר-מה משל יהודי ירושלמי. היסודות השונים והנטיות השונות שהיו בנפשו כבר הגיעו אז לידי מזיגה ידועה או, על-כל-פנים, נמצאו במצב ההתמזגות, אף-כי אז, יַכול היוֹת, לא נשלם עדיין הפּרוצס הפנימי הזה. אולם בחיצוניותו, בשטח אישיותו – אם יש לאמור כך – שהיה נגֱלָה לעינַיים עוד נלחמו בו הפּאריזאי והיהודי הירושלמי. פעם גבר בו הראשון ופעם – ביחוד אם נשתכח והסיח את דעתו מן המסובים לשולחני – גבר בו היהודי הירושלמי, בן המזרח. גם הפּאריזאי וגם הירושלמי היו אז עוד זרים לנפשו. זה וזזה היו בו רק דבר שבהֶרגל, שבהסתגלות, ובלתי-טבעיים לו.

אחרי כן ברבוֹת הימים כשנגמר בו הפּרוצס של ההתמזגות הפנימית, נתפשרו הניגודים גם בשטחו החיצוני. תוכוֹ כְבַרוֹ העידו על אישיות מוצקה, ונמחה לגמרי הרושם של ה“ויתרוצצו”, של עירבוּב הצורות בשעת התגלגלותן.

בהתוַדעות הראשונה נטיתי אוזן קשֶׁבת לכל הגה, לכל הבָרה ולכל הדגשה שיצאו מפי בן-יהודה. – – –

הרושם שקיבלתי אז: בן-יהודה אינו דַבּרן, לא נחן בסגולות טבעיות הדרושות לזה. אולם חשקו לדבּר, להביע את הכמוס בלבו, אם מצא אוזן קשבת ואת השומע שהוא חושבו לראוי לזה, – חשקו זה היה גדול פּי אֵין-מספַּר מכוח הביטוי שלו. משׂיחתו הראשונה הכרתי, שמוחו יוֹלד בכל רגע איזו מחשבה, איזו ראָיה חדשה להנחותיו. פעם בפעם מתפוצץ בפנימיותו דבר-מה רוחני בכוח דינאמי (ומכאן ההברקות התכופות של מחשבתו המשעבדת אותו לנקודה מרכזית) והוא מתיז לפעמים מפיו מלים בודדות, לא תמיד קשורות ומחוברות היטב, אבל תמיד חדות ונמרצות. ניכם, כי הן נזרקות ברוח אדיר מנפש סוערת ומתגעשת.

ראיתי לפנַי בעל הגיון ברזילי ויחד עם זה בעל דמיון חי ויוצר. הכרתי בו איש-רצַין ומוצק, אשר תכלית חייו ידועה וברורה לו כל-צרכה, עם כל הפּזיזות שבמחשבתו ועם כל התרשמותו מהרגע העובד והחולף, עם כל קַלות דמיונו ועם כל תכונתו העתונאית.

מה שהפלא אותי אז ביחוד היה זה, שבעל אוצרות ה מלים העבריות היותר עשיר שבקרבנו, אשר כל ימיו ביקש אחרי מ לים נשכחות בכל חדרי ספרותנו שבכל תקופותיה ובכל ארצות התפתחותה, בספרים נדפסים ובכתבי-יד הגנוזים בביבליותיקאות שונות, אשר לא הסתפק במלים הנמצאות מכבר ושחידשו אחרים מבני-דורו, כי אם המציאן בכל יום חדשות לבקרים, – הנה הוא עצמו בדיבורו החי משתמש במספר מצומצם של מלים. תיכף הרגשתי בעניוּת ביטויוֹ. לא ידעתי במה לפרש את החזיון הזה: אם בקמצנות הביטוי למעשה, כּאילו היה חס להריק את נְכָסיו הלשוניים, שצברם בכל-כך עמל, אם בזהירותו הי תירה להשתמש במלים שעוד לא באה עליהן ההסכמה הכללית, ואולי היה בזה נימוס דק: לא רצה להתהדר בעשירותו הלשונית.

אבל זה היה ברור לי, כי אבי הדיבור העברי, יוצר המלון הגדל, היה לוחם בשעת דיבורו עם המבטא, מתקַשֶׁה בבחירת ניביו ומוציאָם מפיו לא בלי עמל רב.

נזכרתי אז מה שאמר ניצשה באחד מפתגמיו: ממוח מלא וגדוש יוצאים הרעיונות דרך הפה בקושי רב. מָשָׁל למה הדבר דומה: לבית-התפילה המלא אנשים מפה אל פה, שהמתפללים יוצאים מפתחו מתוך לחץ ודחק. כשאני לעצמי הייתי מַמְשיל ציור יותר פשוט: מקופה סגורה מלאה דינרים על גדותיה מוצאים את המטבעות דרך סִדְקָה הצר בעמל רב.

והנני מודה על האמת, שהדיבור העברי של בן-יהודה, בשמעי אותו בפעם הראשונה, לא הקסימני. זו היתה אכזבה קטנה. השפה העברית שבפיו היתה חיורת. חסרו בה צבעים וגוונים. קרה ויבשה היתה יותר מדי. שעִרתי: זו פעולתה של התנגדותו הקיצונית למליצה העברית הישנה, שהיתה דשנה ולוהטת יותר מדי. סגפנות לשונית זו באה בכוונה מיוחדה. תחילתה היתה ברצון, וסופה – באונס.

זכיתי להכיר את היוצר הראשון של התחייה העברית, את אחד הלוחמים היותר ראשונים על תחיית ארצנו ועל הרעיון המדיני, אם גם בצורה בלתי ברורה כל-כך, של גאולת עמנו, – זכיתי להכירו בהיותו במיטב כוחותיו הרוחניים, להכירו בשעה של התרוממות נפשו והתפרצות דמיונו.

מני אז נקשרה נפשי בנפשו, למרות ההבדלים המובהקים שהיו בתכונת נפשותינו, בדעותינו והשקפותינו על העול כללי והעברי. מני אז נפגשתי עם המנוח פעמים רבות בארצות שונות, ובשנות שבתו באמריקה, בהיותנו קרובים זה לזה במקום, נתרבּו עוד, על ידי השיחות והויכוחים התכופים, היחסים הנפשיים בינינו.

זכיתי לראותו בשעותיו הגדולות של עליוֹת רוחו והתעצמות רצונו. ותקוָתי היתה חזקה, שעוד אזכה לראותו בירושלים ולהשתתף בחגיגת הסיום של המלון שלו. – – –

אולם הפעם, לצערנו, לא שמר בן-יהודה את הבטחתו.

הוא הלך מאתנו בטרם שֶׁכּילה את עבודתו הענקית. – – –

***

ביקשתי למצוא את התמצית של נקודת-השקפתו על היהדות בצורה מסוימה וברורה. והנה מצאתיה בתשובתו של בן-יהודה לסופר המנוח ש"י איש הורוויץ, העורך של הקובצים “העתיד”, על שאלתו: “מה הם עתידותיה של היהדות?”

ונקודת-השקפה זו על היהדות מובּעָה, בכל תמציתה, בשורות אחדות בסוף מאמרו הקצר של בן-יהודה ב“העתיד” ספר רביעי (שנת תרע"ב): "וכשאדוני, עורך “העתיד” שואל: מה הן עתידותיה של היהדות, אין אני יודע לאיזו יהדות אדוני מכוון:

"לאוֹתה של מי שכפרו בחָציָה מזה, והודו רק ביהדות הדתית, או לאותה שכפרו בחָציָה מעֵבר השני, ומודים ביהדות לאומית גם אם לא דתית?

“כי אם להראשונה אדוני מתכוון, אין אני יודע לענות לו כלום. אני מודה, כי אין שאלה זו מעניינת אותי ביותר ואינה נוגעת עמוק בלבי ואינה מפריעה את מנוחת נפשי. אם נדון לפי דברי-הימים שלה מאז צמיחתה בימי בן-מנחם ועד היום, יש לגזור, כי תפשוט צורה ותלבוש צורה ותהיה יותר ויותר רוחנית ותעזוב על דרכה מעט מעט את המצווֹת המעשיות והמנהגים המעשיים ותהיה לאמונה מופשטה באלהות מופשטה, ותדמה פחות או יותר להאמונה ל”טהורה" של שאר הדתות, ואז – תהיינה עתידותיה כעתידותן…

"ואם ליהדות הלאומית אדוני מתכוון, רצוני לאמר להאומה היהודית, – על שאלה זו יש לי לענות רק תשובה קצרה מאד:

"היה תהיה היהדות ארץ-ישראלית עברית, או – לא תהיה כלל בעולם!

בתנאי החיים של הזמן החדש, אין יהדות זו יכולה להתקיים זמן רב.

כמדומה, כי אין הדברים האלה צריכים לפירושים רבים".

מנקודת השקפתו זו על היהדות ועתידותיה, המובעה בקיצור נמרץ בשורות המועטות שהבאתי, יש לבאר את כל הנהגתו של בן-יהודה בירושלים, את כל מעשיו ואת מטרתם של כל הדברים אשר כתב, בין אלה אשר מצאו חן בעינינו ובין אלה אשר לא יכלו למצוא חן בעינינו ולא יכולנו להסכים להם,

ובאמוּנתו החזקה, כי “היה תהיה הידות ארצישראלית עברית” מת בן-יהודה.

שלום לעפרו!

כ“ז כסלו, תרפ”ג, ניו-יורק.

אמש נשאתי נאום ב“מרכז העברי”, שיסדתי פה, על דבר אחד העם.

תמצית רעיוני היתה, כי הסופר הזה הוא איש-מכוֹנה, ממשך הפך מאיש צמח. אחד העם איננו יוצר, כי אם מכונן הוא בממלכת הרוח.

מאמריו של אחד העם הם מין מכונה. הוא מחבר גלגל לגלגל, יד ליד, אופן בתוך אופן, יתד ליתד ומשלב את כל אלה בסדר לכלי שלם.

והוא עושה מלאכתו זו במתינות, בישוב הדעת ובחשבון. הוא לוטש ומבריק את כל חלקי המכונה.

אך אין הוא סופר אשר יֵעָרֶה עליו פתאום רוח ממרום ויִמָלא רוח יצירה.

יש סופרים אשר מאמריהם וספריהם הם פרי רוח היצירה, הם מין פּרח, מין אילן. את הפּרח אינם עושים, את האילן אינם מחברים חלק לחלק. לאילן יש שורשים עמוקים באדמה ומן השורשים צומח הגזע, וממנו צומחים העפים והעלים.

באילן, בפרח אין הגיון, אין סדר, אבל יש כוח היצירה, כוח הצמיחה. ומאליהם הם צומחים ופורחים.

אבל המכונה אינה צומחת, אינה פורחת ואין לה שוֹרשים טמונים במעבה האדמה, אבל יש בה סדר, הגיון, חשבון ודעת. מלאכת מחשבת היא.

העץ מזריע זרע למינהו; ספר או מאמר שיש בו יצירה מזריע זרע, מעורר באחרים את כוח היצירה, את כוח המחשבה והרגש.

אולם המכונה אינה מזריע זרע למינה ומאליה לא תצמח. את הפּרח אינם עושים במחוּגָה, בפְצירַת פִּים, במַקדח ובפטיש, בצבת או במַעצָד. אולם את המכונה אי-אפשר לעשות בלי כלים.

אחד העם אין ביכולתו לכתוב מאמר כשהוא רחוק מהביבליותיקה שלו, בלי עזרת ספרים ומאמרים של אחרים.

אחד העם אינו פילוסוף, לא מִנֵיה ולא מקְצָתֵיה, ורק דיבּה הוציאו עליו מעריציו, אשר נתנו לו את התואר פילוסוף.

פילוסוף הוא זה מי שיש לו השקפת עולם, מי ששואל וחוקר, מי שאינו עוצֵם את עיניו ואינו ירא לשאול: מה לפנים ומה לאָחור, מה למעלה ומהל מטה, ואינו נרתע לאחור בבקשו את הסיבה הראשונה של כל חזיון.

אַחד העם מניח איזה דבר, בודה לו איזו נקודה, ומן הנקודה הזאת הוא מושך את הקו הלאה מבלי נטות לצדדים.

כל סופר וסופר מצטייר במוחנו בציור, בסמל ידוע.

אם קראנו, למשל, אלף ספרים מסופרים שונים והננו מדברים או חושבים על אודות שקספּיר, קאנט, קרדוצ’י, טוֹלסטוֹי וכדומה, אז באותו רגע שהננו מזכירים את שם הסופר איננו זוכרים גם את כל מה שכתב. שם הסופר, אשר קראנו את כל ספריו, מעורר במוחנו רק ציור ידוע, מושג ידוע. אם אנו מדברים על אודות סופרים שונים בבת אחת, אז כל אחד מהם מסתמן במוחנו על-ידי איזה סימן מובהק, על-ידי תבנית מקוצרה ומצומצמה. הננו יכולים לתאר את כל אחד מהסופרים, שיש לו צורה רוחנית קבועה, על ידי ציור אלגברי (הכתוב פה נאמַר רק בכדי לשבר את האוזן).

אחרי אשר קראתי כל מה שכתב אחד העם (ואני קראתי את דבריו בעיון רב) הסתמן במוחי כאיש-מכונה, סופר מוּכני.

י. ל. גורדון בשירו “לנשמת עושה השחר” קורא לפּרץ סמולנסקין בשם “איש-צמח”. סופר-צמח כזה מצמיח איזה פּרח או איזה ארז. הפּרח אינו נעשה במכונה על-ידי חיבור העלים, הבּדים, על-ידי לטישת הכוס וכדומה.

בהיותי בפעם הראשונה בדרום טירול בחורף הלכתי באחד הערבים, בסוף חודש פברואַר, לשוּח בשדה, לטפּס על ההרים ולטייל בעמקים וראיתי את הטבע ערום-ועריה. ולמחרת בבוקר–והנה הכל צמח. בן-לילה צמח יופי רך עלההרים ובעמקים, צמח מתחתם!

זאת היא צמיחה, יצירה הבאה משִׂפוּני כוחות הבריאה.

אולם מסילות-הברזל אינן צומחות על האדמה בן-לילה. בניין מסילות-הברזל הוא מין סַפחת לאדמה ולא צמיחה מתחתה. קורה לקורה, פּס לפס, חפירה אחרי חפירה, יישור הדרך, סקילת-האבנים, סלילה לסלילה–והנה מסילת-ברזל.

היוצר האמיתי מדבר אתכם, הנה הוא סח שיחת-חולין, הנה לכאורה הוא רק ילד מפטפּט, בשר ודם כאחד מבני השוק. נחה עליו הרוח ויתרומם כנשר, והנה יצר יצירה בת אלמוות.

אחד העם הסופר מצרף-מהדק את מחשבותיו אחת לאחת. יושב ומסתכל בכל חלק, לוטשו, בודקו ומתקנו כראוי ביישוב-דעת וביישוב-הגוף: אַחד העם כותב ומוחק וחוזר ומתבונן אל מה שכתב, הוא מצרף וצורך את האותיות, סופר את המלים ולבסוף יוצא מאמרו שלם ומתוקן, מעובד ומוגמר. – – –

*

אחד העם הוא בעל אישיות מוצקה, מובעה וברורה כל-צרכה. הוא עומד על מקום אחד זה חצי יובל שנים. הוא מתפתח, או יותר נכון: מתנועע קֶדם ואחור, הכל בקו אחד, במסילה אַחת.

כל אחד ממאמריו הוא תולדה ישרה מהמאמר הקודם: אופן מניע אופן וממרכז אחד, מכוח דחיפה אַחת מתנועעים כל האופנים ומכוונים לנקודה אחת.

וזוהי מעלתו, אבל זהו גם חסרונו.

דבריו של אחד העם כאילו נוצרו בכוח דחיפה מכאנית, אבל לא בכוח היצירה העוורת. חשבון ברור ודעת מסוימה יש בהם, אבל אין בהם מאומה ממעשי בראשית, מסודות היצירה.

אחד העם מצמצם את שכינתו הספרותית בנקודה אחת, צרה ומוגבלת, ואינו רוצה כלל (ואולי: אינו יכול) לראות ולהסתכל לצדדים, או להרחיק לראות. הוא רואה רק מה שרוצה מִתחילה לראות, אבל גילוי שכינה, הַבְרָקות אין לו.

כבר אמרתי באחד ממאמרי ב“העולם” (על דבר “הזרמים החדשים” של קלויזנר), כי אחד העם בנה לו בספרותנו העברית מצודה, הוא השליט והוא המפקד בה, אבל הוא גם הסגור ומסוגר בה. חזקה היא מצודתו, אבל עומדת היא על אדמה רועדת. בפני רוחות העולם לא תעמוד.

היוצר הוא בחינת הבורא. גם הוא יוצר עולמות ומחריבם. העולמות של היוצר נובעים ממנו והוא משתחרר מהם. ומי שיש בכוחו לברוא יש בכוחו גם להרוס. הבורא עולמות יש בכוחו גם להחריבם. היוצר האמיתי אוהב את היצירה, היצירה כשהיא לעצמה, אבל הוא שונא את יצירתו. הוא שואף תמיד לברוא ולהחריב, אבל לא לקיים, להקפּיא, לאַבּן. זרם יצירתו הוא כמַעיין נובע, זורם ואינו פּוסק.

חָדַל באיש הכוח להרוס את העולמות, אשר יצר הוא בעצמו–אות הוא, כי כבר פסק כוח היצירה שבו.

המכונן אינו הורס מה שעשה בחשבון ודעת, כי אם מתעסק הוא תמיד בתיקון המכונה אשר עשה, ממלא הוא את פּגימותיה, מחטט ומנקר בגלגליה, ומקשט ומייפּה אותה גם מבחוץ.

*

הונו הרוחני של אחד העם מסוים, מנוי, מדוד ושקול. מי שהוא בעל הון כביר אינו יודע את צורתה של כל מטבע אשר באוצרו, אינו יודע את מספר השנה אשר בה הטביעו את מטבעותיו. לא כן מי שמעותיו ספורות ומי שהוא חס עליהן והונו אינו מתרבה: הוא יודע היטב את צורתה של כל מטבע אשר בכיסו ואת חותם השנה שבה הוצקה. אחד העם יודע את כל מאמריו, שיצאו מעטו, על פּה, הוא זוכר את כל דיבור ודיבור שהעלה על הגליון בזמן מן הזמנים. כל אלה נכסי צאן ברזל המה לו. על כן הוא סומך בכל מאמר על מאמריו הקודמים, ואין לו מאמר אשר לא ישלח בו את הקורא לאחד או אחדים מיתר מאמריו. כל אחד ממאמריו נחשב בעיניו של אחד העם כטבעת, כחוליה בשלשלת ה“על פרשת דרים” וכגלגל במכונה שיש לו ערך בתור חלק מהכל.

האדם הגדול, האדם-היוצר, מפוזר בשיחותיו, במכתביו, בספריו ובכל אשר הוא פונה מרגליות יקרות, פּנינים, שביבי אש, גרעינים ממוּחָיים. פּיו של אדם כזה מפיק מרגליות, מחשבתו שולחת ברקים, מלאָה קֶצַח וכַמוֹן, גרגרים וזרעונים ואין מספּר להֵמָה.

אדם כזה אינו יודע מתי ואיפה, איך וכמה מרגליות פּיזר בשעת שיחתו או בשעת כתבו; וַתרָן הוא מטבעו. ובשעה שהוא מפזר הולך הוא ומתעשר, וכל שיתעשר יותר כן תגדל ותרנותו. מַעיין נובע הוא, אשר כל כמה שתשאבו ממנו לא תייבשוהו.

אדם כזה מעשיר את העולם בכל אשר הוא פונה, גם שלא מדעתו ושלא בכוונה מיוחדה. משליך הוא מרגליות גם לפני חזירים. ולא איכפּת לו אם החזירים מבקשים להם טינופת. אדם כזה מבריק ברקים גם בין בני אדם הבוחרים להיות יושבי חושך וצלמוות. אבן-שוהם מבריקה גם בגל של אַשפּה. אין היא יכולה אחרת. הראדיום שולח קרניו ומאציל מאורו ומכוחו גם במקום של ידרשוהו.

אחד העם לא ירעיש אתכם פתאום בדעה חדשה, בהשקפה מקורית. שלא יכלו לקוות ממנו. בקירוּב הננו יודעים תמיד מראש מה ואיך יתייחס, מה ואיך יגיד אחד העם בעניין ידוע, בעניין חדש או ישן, בשאלת החיים או בשאלה יהודית ידועה.

אולם אם תסכימו ואם תתנגדו לדברי אחד העם הכתובים–עליכם להתחשב אתו תמיד, כי הוא תופס את המקום אשר הוא עומד עליו בשתי רגליו. ממקומו לא תזיזוהו, אַך תזיזו את המקום. בניינו המוצק עומד על אדמת חול או תלוי באַויר.

ארבעת חלקי ה“על פּרשת דרכים” שייכים להונו הרוחני של דורנו העברי. אומרים אצלנו “וכל העם רואים את הקולות”. הדקאדנטים¹ רואים את צבעי הקולות, את צבעי המלים: יש להם מלים אדומות וירוקות וכדומה.

ובאמת יש למלים לא רק צבע וגוון ידוע, אבל יש להן גם משקל וכובד ידוע. מבטאָיו וניביו של אחד העם יש להם כובד ומשקל.

אמרסון האמריקני אומר: הזהב הוא זהב בכל מקום שאתם מוצאים אותו, אם מתחת למים או בתל של אשפּה וממשקלו לא ייגָרע. ניביו של אחד העם יש להם משקל של זהב מוצק בכל מקום שאתם מוצאים אותם.

שאלה אחרת היא, אם יכולים אתם לשפּוט את המלים והניבים, המאמרים והפרקים על פי משקלם. ליטרא של ברזל ופרח קטן ויפה–בעיני משורר, בעיני חושב עדיף האחרון. זה מבכּר את הכבד, את המוצק, וזה – את המרפרף, את הקליל, את היפה והמלא חן.

*

תוכן חדש מבקש לו גם סגנון חדש, שפה חדשה ומתאימה לו. שפתו וסגנונו של אַחד העם מתאימים לתוכנו. השפה ענייה אבל ברורה ומעובדה, הסגנון מלוטש וחזק, אבל לא חדש, לא עשיר ולא מהין. כך הוא גם התוכן של. משנתו קב–ונקי.

מעלתו היותר גדולה של אַחד העם הוא רגש האַחריות, בכל הוראותיה של מלה זו, שבו. אחריות בעד דורו הוא, רגש אַחריות בעד הדורות הבאים ואַחריות בעד נפשו שלו. רגש שהוא יקר במינו בין רובי סופרינו בדור זה. אחד העם הוא אחראי בעד כל משפט ומשפט היוצר מעֵטוֹ.

י.ל. פּרץ, למשל, אינו אחראי לעולם בעד מה שהוא כותב. בכל מה שאחד העם כותב הוא מביע את האמת שלו. אין אני חפץ להפחית ממעלתם האמיתית של סופרים אחרים, אולם למען נבין היטב את ערכו המיוחד של אַחד העם, עלינו להשוותו לאחרים: אחד העם הנהו יהודי גדול, בעל אישיוּת מוצקה ואחראי בעד כל דבריו, יהודי שאינו נפעם ונרגש מן הרגע ולא כתב מעולם איזה דבר רק בשביל להכעיס ולהקניט את מי שיהיה, או רק בשביל להחניף לאיזה אָדם או לאיזו דעה מקובלה בחוגו הוא, כמו שעושים סופרים ידועים אחרים.

ספריו של אַחד העם יתפּסו מקום חשוב ברכושנו הרוחני גם לאַחר כמה דורות.

אָמנם יש להוציא משפט קשה על אַחד העם על אשר עצם את עיניו ולא ראה את כל הנעשה ברחוב היהודים, על אשר לא הוריד את שכינתו הספרוּ-תית למטה מעשרה טפָחים ולא יצא אל אחיו לראות את חייהם כמו שהם ולא התבונן אל מלחמת המעמדות, אל המלחמה בעד השחרור המדיני, בעד הטבת המצב החומרי והמוסרי גם בגולה. יש להאשימו עוד בדברים רבים על אשר לא כתב ולא ראָה, אך כל זה לא יגרע את ערך הדברים שכתב, כי סוף-סוף העשיר את מחשבת התחיה בישראל. ובעניינים רבים ירד לעומק הדברים. נקב וירד עד התהום, במקום שסופרים אחרים ריפרפו על פני שטח הדברים, נגעו ולא נגעו. אחד העם נתן לנו גם משלו והוסיף על הקודמים לו כמה שהוסיף ומה שהוסיף.

ורוצה כל עם ועם בקב שלו מתשעה קבים של אחרים.

*

המרכז הרוחני של אַחד העם אין לו בסיס ויסוד. מרכז רוחני לא ייוָסד ולא ייבּרא בשום אופן במקום שאין עם או רוב העם, או, לפחות חלק גדול מן האומה העברית; המרכז הרוחני לא ייוָסד בארץ ישראל כל זמן שיושביה העברים יהיו תלוים מן הצד הכלכלי בבני הגולה ולא יהיו עומדים ברשות עצמם. והגימנסיות שביפו ובירושלים, והפּוליטיכניקום שבחיפה וכל בתי הספר שבארץ ישראל יוכיחו. כל קיומם תלוי ברצונם, בחסדם ובשלטונם של בני הגולה. ובתי המדרש האלה צריכים לבקש ולמצוא חן בעיני יהודי הגולה ולהתכוון כלפּי כל הרוחות המנשבות בבת אַחת מעברים שונים ומשונים.

מרכז רוחני אי-אפשר לברוא באופן מכאני, כמו שחושב אַחד העם. שכינה בלי ישראל אין. אין אני יודע את עתידותיה של היהדות, אבל אַחת אני יודע, כי היהדות הטבעית, הי היהדות העתידה תהיה זאת של חיי היהודים העתידים, החיים הטבעיים של היהודים בקיבוץ גדול.

הננו יודעים מתולדות התרבות של כל עם ועם כי בארץ, כי בדור שבו מתרבה ומתקבץ העושר החומרי ובמקום המוֹתרות, אָז ושם מתרַבּה גם ההון הרוחני.

*

במקום גדולתו של אחד העם שם אַתם מוצאים גם את פּעיטוּתו וצָרוּת-עינו. אחד העם עמד פנים אל פנים, עין לעַיִן עם הרצל בקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ובכלל זאת לא הכיר ולא הרגיש את הכוח החדש הבא אלינו.

אין אני רוצה חלילה לחשוד באחד העם שהכיר באמת בגַדלוּתו של הרצל והתכוון למרוד בהכּרתו.

הרצל הוא הטבעת הראשונה בחיי החופש הלאומי, יותר נכון: בחיי השחרור מן הגולה.

הרצל הביט על עצמו כעל יהודי חדש, כעל מבשר תקופה חדשה בחיי האומה, וכן היה באמת, ואַחד העם רובץ תחת סבל משא הירושה הלאומית.

ניצשה אומר: המשורר מרגיש את צמיחת העשבים מתחת לרגליו, ואחד העם לא הרגיש את הרצל, את ארז הלבנון היותר גדול והיותר מרוּבה ענפים-ושורשים, לא הרגיש את הפּרח היותר יפה שבחיינו, מפני שהראשון איינו איש-צמח, כי אם איש-מוּכני.

*

בשביל להוציא משפּט צודק על אחד העם צריך להתבונן אל כל עבודתו, אל כל אישיותו במלואה. ואם נכיר את כל ספריו אז די לנו לערוך ערכו ולהוציא עליו משפּטנו. יש מבטא תלמודי: תָנָא ושִׁייר. ישנם סופרים, שהם נותנים לנו בספריהם רק חלק מנשמתם. האָדם שבהם עומד במדרגה יותר גבוהה מספריהם: רוחם הגדול אינו יכול להתבטא כל-צרכו בספר או גם בספרים רבים וכבירים. אולם אחד העם נתן לנו בספריו את כל נפשו, הוציא בהם את כל רוחו. הוא מצא בקעה והתגדר בה כל-צרכו. הוא לא יעוף פּתאום, לא יתרומם ולא יתרחק מתחומו ולא ייצא מגבוליו, אולם את הבקעה שהתגדר בה עיבד כל-צרכה ובכל מלוא יכולתו.

אחד העם היה אחד הראשונים בספרותנו העברית החדשה, אשר נתן ערך מיוחד לכל מלה ומלה אשר הוציא מעטו. מלים בלי תוכן לא תמצאו במאמריו.

וגם במה שנוגע לשפה העברית אין אחד העם איש צמח. הוא לא חידש מבטָאים (זולת אחדים, בודדים אשר נער יכתבם) ולא העשיר את שפתנו. רק סך מסוים ומוגבל מאד של מלים ומבטאים עברים תמצאו באוצרו הספרותי. מנדלי מו"ס, ביאליק ונחום סוקולוב העשירו באמת את השפה, ומה גם אליעזר בן יהודה. אבל אַחד העם כותב בשפה מעובדה ומדויקה כל-צרכה, ועל כן היא גם יפה מאוד.

אַחד העם מבקש בכל דבר ובכל עניין את הצד המוסרי. אַחד העם הנהו הכפתור והפּרח, ראש האמיר, המשובח והמעולה של דור הגלות. אולם הוא מציין סופה של תקופה ולא התחלה. נביא דור התחיה בודאי איננו. הוא מבקר את התחיה העברית, מחטט בה ומקשה עליה קושיות.

ליהדות המקורית, התנ"כית, היה זר מושג המוסר. היהודים הקדמונים, בשבתם על אַדמתם, לא ביקשו את המושג המוסרי ולא התאַמצו להיות מוסריים. החיפוש אחרי המוסר הוא פרי הגלות. ספֶנסר אומר במקום אחד: הפּרח מפיץ ריח נעים, לא מפּני שהוא חפץ בכך, אלא מפּני שאינו יכול אַחרת.

מי שהוא מוסרי על פּי טבעו ומזגו אינו יודע ואינו מרגיש כלל שהוא מוסרי, ואינו מתאַמץ כלל להיות מוסרי.

אַחד העם הוא בדורנו יהודי גדול, יען כי צימצם את כל כוחותיו הרוחניים ואת כל כשרונותיו בנקודה צרה אחת. ובשה כוחו וגבורתו.

אַחד העם הוא יהודי חופשי, גם בשבתו סגור במצודתו, והוא אשר יצר את המושג “עבדות בתוך חירות”. הוא הוא אשר הראה על הצד המגוחך שיש בדבר, כי יהודים גדולים כחיים שטיינטהאל, מונק ואחרים היו בתוך חירוּתם המדינית עבדים נכנעים לסביבה שלהם.

אחד העם הוא אשר קבע במסמרות: הנני יהודי בין שאני מודה בדת העברית ובין שאני כופר בה, יען כי יהודי נולדתי ויען שאני חפץ להיות ולהשאר יהודי.

אישיותו של אחד העם היא כל כך נקייה וטהורה עד כי תוכלו לחדור אל פּנימיותו, כאילו היה עשוי זכוכית שקופה.

ישנם סופרים מלאים סודות והצד הנסתר שבהם מרובה על הצד הנגלה. בקְהָלם לא יֵחד כבודו של אַחד העם. – – –

מונטריאול, 29 ביוני 1914.

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי / ראובן בריינין

בהיותי בחודש אפריל שנה זו בברסלוי ביקרתי את הד“ר מ. י. ברדיצ’בסקי בביתו. כחמש שנים לא ראיתיו, והוא היה מבאי ביתי בברלין במשך שנים אחדות. כחמש שנים לא ראיתיו, והוא היה מבאי ביתי בברלין במשך שנים אחדות. וטרם שהתוַדע אלי פנים אל פנים בברלין בשנת תרנ”ג, בעברי מפּאריס לווינא דרך ברלין, החליף אתי מכתבים פשוט לאלָפים. כמעט בעת אחת התחלנו לעבוד בספרות העברית. הוא הקדימני כמעט שנה אחת, (…) כמעט על פני עבר ברדיצ’בסקי בכל גלגוליו הרבים. לעיני רוחי לבש ופשט צורותיו הספרותיות והמוסריות. תמיד שמתי לבי להמון חליפותיו של “בר-חלַפְתָא” זה. לעיני רוחי צמחו תקוותיו, שאיפותיו, געגועיו ומאוייו הספרותיים.

וכל זה הבריק במוחי בהפגשנו עתה בביתו. במעוף עין עברו לפני עיני רוחי המון מאורעות ספרותיים, יחסים אישיים שבינינו, אהבה ושנאה, חיבה ואיבה, הערצה והתנגדות, פגישות ופרידות ספרותיות ומוסריות. והנה לפני עיני בשרי ברדיצ’בסקי כמו שהוא: יהודי קטן, דל, רזה, צנום, גלוח, שערות ראשו קצרות ושיבה זרקה בהן. קצר-רואי וכבד-השמע, כמעט חצי חֵרש, קולו צרוד ודק, תנועותיו מתונות, מבטו של חצי-משוגע או של איש-הרוח. כמעט הייתי אומר שיש במבטו דבר-מה, איזה ניצוץ, איזו הברק משל מבטו של פ. ניצשה, לפי שיש לשעֵר מהתמונות הטובות הנעתקות ממנו ולפי הפרוטומי שעשה ממנו הפַסל מאכס קלינגר.

אין ספק שבגופו של ברדיצ’בסקי יש אותות וסימנים מובהקים של התנוונות, אותות וסימנים של דיקדנס בגופו ורוחו.

שוחחתי אתו שעות רבות רצופות ונעבור מעניין לעניין ונתעכב על איזה מהם ונרפרף על פני אחרים, ובשוֹם-לב תהיתי על קנקנו, והנה: ברדיצ’בסקי עומד עתה במצב התפתחות חדשה. לכל-הפחות כן מאמין הוא בלבבו. הוא מבקש, הוא רודף עתה אחרי הבהירות, אחרי הצלילות ומתרחק, כן מאמין הוא בלבו, בכל עוז מן הכֵּהוּת, מן המטאפיזיקה, מן הסודיות. הוא שואף לאור. אבל כמדומה לי לא ישיג את זה לעולם, יען כי מוחו מטבעו אינו מסוגל כלל לעבודה בריאה והגיונית, לעבודה הדרגית ומסודרה; ויען כי בעל-מום רוחני הוא לגבי הסגנון ושימוש השפה. גם את הרעיונות הברורים לו, גם את הרעיונות וההגיונות היותר פשוטים וצלולים מביע הוא בשפה כל כך לא-הגיונית, כל כך שבורה, רצוצה ומבולבלה, עד שהקורא התמים, או ממין המשכילים הידועים, מאמין למצוא בדברים לא ברורים כאלה מחשבות עמוקות ורמזים פילוסופיים. יש מקומות בכתבי ברדיצ’בסקי הנחשבים למקוריים, והנני בטוח שאם יתרגמו את המקומות האמורים לשפה ברורה, יירָאו בעיני-כול כבאנאליים ביותר.

כשרונו של ברדיצ’בסקי הוא, בלי ספק, כשרון חולני. יש בו ניצוצות מבריקים, יש בו הרגשה חדה מאוד, יש בו חוש ספרותי יפה, אבל אין בו חוזק ועומק. מסוגל הוא ברדיצ’בסקי על פי כשרונותיו ונטיותיו הרוחניות לקפיצות,ל מהפכות, לרפרוף, לסקירות חטופות, להשגות מהירות. הוא אמנם חונן בכוח היצירה, אבל אין לו כל כשרון לעבד את דבריו, או לוותר על דברים מיותרים. כל היוצר מתחת עטו כשר וישר בעיניו. כל אשר פלטו קולמוסו מוצא חן בעיניו. הוא יודע את מלאכת הכתיבה, ואינו יודע כלל את מלאכת המחיקה, מלאכה הדרושה מאוד לסופר המכבד כשרונו באמת. אין בו לחלוטין מאומה ממידותיו של האליל היווני, סַטורן, שהיה ממית בידיו את בניו ואוכלם. הסופר האמיתי יודע לפעמים קרובות להמית, לכלות את פרי רוחו. הבחנה, כוח הביקורת הפנימית חסרים לו לברדיצ’בסקי. הוא כורך במאמר אחד, במשפּט אחד, רעיון נוצץ ביחד עם איזו באנאליות תפַלה. הנך מוצא בדבריו הברק ופתאום הוא מבליעה במבול של דברים מגובבים, בלי כל טעם וריח. יש שברדיצ’בסקי מסוגל להתרומם למדרגה ספרותית עליונה, והנך נכון להשתחוות לפניו, אבל תוך כדי מחשבה, תוך כדי דיבור או חלמה או לעג מר. מעלתו היתירה המוצאת חן בעיניו היא חיפושו התמידי. אמנם הוא אוהב “מציאות” ספרותיות, ספיח וסחיש משדה הרוח, אבל הוא מבקשם ותר אחריהם, ואינו מסתפק במה שיש לו. הפילוסופיה, ומה גם ההתפלספות, שאינה מיוסדה על תוצאות החקירה ופרי המדעים החיוביים, הדיוּקיים, היא מין Abentauer בעולם הרוח, מין ציד; "יש “ציד” מצליח, ויש–וזהו על פי רוב–שאינו מצליח כלל. ברדיצ’בסקי הוא צַיָד רוחני, מין “אבנטיירר” [הרפתקן] רוחני…

אני רואה את ברדיצ’בסקי כיום בתור איש שנטרפה ספינתו בים, דורו נסע וגָלה ממנו; כאחד הנכשלים, הנעזבים הוא אינו מבין ואינו רוצה כלל להבין את הפּרובלמות של הזמן האחרון, של עולמנו אנו ושל העולם הגדול המקיף אותנו, ואנו נבלעים בתהומותיו וגליו השוטפים עלינו וגורפים אותנו במרוצתם על-כרחנו וגם שלא מדעתנו. ברדיצ’בסקי הוא תכשיט ספרותי, על פי רוב רוחני שברוחניים, בעל עצבים דקים ויפים, והנה בא זמן של מלחמה גסה וכבדה, של חומריות פשוטה, של הכחשת הרגש ושנאת הרגשי ואין הוא יכול לתפוס מקום בעולמנו החדש, שבגד באלהי היופי ושהחליף טל שמים בנזיד עדשים.

אני משתתף בצרתו ומרגישה בכל לבבי. שנינו כמעט בעת אחת התחלנו לעבוד ספרותנו, וחלומנו היה: תחיית הספרות העברית, תחיית הטעם הטוב, העמדת צלֶם היופי על חורבות הגיטו. והנה נשתנה לוח הערכים הרוחניים, ואין צורך להמון הגדול, השולט כעת בעולמנו, בסופרים כברדיצ’בסקי. והוא עתה בודד, בודד מטבעו, מפני שאין ביכולתו לרדוף אחרי ההמון ולחנוף לו, להיות נביאו או מנהלו, ובודד הוא כיום גם על-כרחו. גם החבורה הקטנה שלנו, חבורת הבונים והשואפים העברים, נתפזרה לארבע רוחות השמים. שורותיה נתמעטו ושרידיה מביטים בעיני יאוש על העתיד הקרוב. (…) ברדיצ’בסקי רוצה להיראות בעיני הבריות כאדיש, כקר-רוח וכאיש מתון. מדבר הוא במנוחה על השינויים, החליפות והתמורות בעולמנו ומתאמץ הוא להתבצר במבצר פילוסופי או היסטורי, אולם תוך כדי מנוחתו נפלטות מפיו מלים, הערות בודדות יתומות, שהן מגלות נגד רצונו את כל הסערה שבלבבו.

מרינבד, 22 ביוני 1907 (מתוך היומן)

מבכים אנו את מיתתו של דוד פרישמן, הסופר אשר לימד אותנו לשחוק, לפעמים מטוב לב ולפעמים מתוך רוח של רוגז. בהלקחו מאתנו–כולנו, גם הסופרים גם הקוראים העברים, מרגישים את החלל הריק שהשאיר אחריו בספרותנו. כל-כך דלים אנחנו בכשרונות אמיתיים ובבעלי-צורה מובהקים, כל-כך עניים אנו בכשרונות חדשים ורעננים, שיש בהם משום הבטחה לעתיד, עד כי קשה לנו לצייר בשעה זו את קיומה של ספרותנו העברית בלי פרישמן, בלי עבודתו מרובת הצדדים והגוונים, בלי תמימותו, אם האמיתית, הרומאנטית, או גם העשויה, בלי לעגו המר והשנון, בלי תביעותיו הקשות והנמרצות מחיינו המסבּנים ומכשרונותיו הספרותיים, אם מאלה המוטלים עדיין בספק או אלה שכבר נתבדו או שניטשטשו מרוב שימוש, בלי עקיצותיו החדשות שחלק בעֵטו לצד ימין ולצד שמאל, כלפי מנהיגינו ופרנסינו הזקנים, תַּשֵׁי הרוח והרצון; כלפי הצעירים, שכל יתרונם הוא מיעוט שנותיהם ומעט חוצפה והפקרות ספרותית. לא עשירה ביותר היתה ספרותנו גם עד עתה, במה שנגוע לריבוי הצורות והסגנונים העיקריים. אולם דלוּתה תהיה עוד יותר בולטת, אם תחסַר לה שפתו של פרישמן, שפתו העברית עם כל החן המיוחד אשר לה; אם יחסר לה סגנונו עם כל חריפותו ועם כל הנוֹעַם שבו, עם כל הקַפְּריסים שבאופן הביטוי אשר לו. הרגש-נרגיש מעתה בספרותנו את חסרון התפּנקותו הילדותית של פרישמן וגם את חסרונה של קפּדנותו המעושה.

*

דוד פרישמן מת בעצם עבודתו הספרותית, בעודנו מלא דמיונות ותקוות לכתוב את אותו הספר או את אותם הספרים, שחלם עליהם כל ימי-חייו ולא סיפקו בידוֹ לכתוב אותם, כמו שהיו צריכים להכתב וכמו שהיה ביכולתו הרוחנית לכתוב אותם באמת.

גורלו הספרותי של פרישמן הוא-הוא גורלם של טובי סופרינו בדורותינו אלה. כל אחד מהם נתן או נותן הרבה פחות ממה שיש בכוח כשרונותיו ויתרונותיו לתת, ממה שהיה צריך לתת, אילו היו תנאי קיומו והתפתחותו של עמנו אחרים. חשבון הנפש, שסופר כפרישמן (בנדון זה הוא הוא רק סמל ומופת לאחרים) עושה ברגעיו האחרונים, – החשבון הזה ומִיצוּי הדין, שהסופר דן את עצמו בעומדו על סף הנצח (ואולי על סף החדלון העולמי, על סף הנירְבַנַה), ממָרֵר אולי את רגעי הגסיסה האחרונים יותר מכל מכאובי הגוף ויסורי הנפש.

*

דוד פרישמן מת – ונדמה לנו בשעה זו, כי לא רק סופר אחד, אחד מיחידי הסגולה, כי אם חַיִל עברי גדול נפל חָלָל. נדמה לנו כיום, כי דוד פרישמן זהו השם הכולל, השם-הקיבוצי, לשורה שלימה של סופרים, הלוחמים בעד האמת נגד השקר ושהם לועגים לכל רפיונותינו וליקויי רוחנו.

זה היה אחד, שהיה שָׁקוּל כנגד רבים. זה היה פּרנס ספרותי שסימן, שציין את דור ההשכלה.

יותר מארבעים שנה הורגלנו לראות את פרישמן בתוך השורה הראשונה של יוצרי ספרותנו החדשה. הוא ליוָה אותה, –לפעמים במקל נועַם ולפעמים ברצועה של מלמד קפּדן,–בכל מדרגות התפּתחותה. הוא נטפל, מדעתו ושלא מדעתי, ברצונו ולפעמים גם שלא ברצונו, בכל תנועותיה וגלגוליה: הוא השתתף בכל ניצחונותיה וגם במפלותיה. הוא עמד תמיד מן הצד, במרחק ידוע (הנני מדייק בלשוני ואומר: “מן הצד”, אבל לא “מעל”) מכל התנועות החברותיות והלאומיות שבחיי עמנו בדור הזה, מעבר לכל המפלגות, הכיתות והכנופיות; אולם הוא עמד תמיד בתוך ספרותנו פּנימה, בשורה היותר חשובה, ומעולם לא הניח את מקומו המיוחד שתפס בה לאחרים.

פרישמן לא ברא בספרותנו בית-מדרש משלו, כמו שלא יצר גם שום כנופיה ספרותית מיוחדה. כל כנופיה, אם היא עושה מעשיה בגלוי,או שהיא רוקמת רשתותיה ודיבותיה בסתר, היתה זרה לרוחו ולכל מהותו הפּנימית. הוא לא תפס בספרותנו מקומו של רב, של רבי, כמו שלא תפס בה מעולם מקומו של תלמיד, או של מבאר ומפרש לסופר עברי אחר. לא היה רבי ולא היו לו מעולם גם חסידים אדוקים בעִוורונם; לא היה מעולם תלמיד ולא קנה לו רבּיים מקרב הסופרים והמלומדים העברים¹. מעולם גם לא ביקש להעמיד תלמידים, כמו שלא רדף אחרי חסידים קלי-דעת. (אולי בקרב לבבו היה שונא ובז גם להרביים וגם להחסידים הספרותיים). מעולם לא נמשך פרישמן עם הזרם השוטף. על-פי רוב היתה לו נחת-רוח לשחות דוקא כנגד הזרם ולבלי לענות “אמן!” עם הציבור הגדול.

אמרתתי כי לא היו לו לפרישמן, חסידים או תלמידים, אבל יש להעיר, כי רבים מקרב אוהבי הספרות בכלל וספרותנו העברית בפרט, היו מעריצים את שם פרישמן. בתור סופר, בתור הסופר בה"א הידיעה, לא רק העריצונו, כי אם גם קראוהו. מעולם לא היה שייך לאותו סוג הסופרים, שאנו מוצאים בכל ספרות וספרות, בכל תקופה ותקופה, שיש להם מעריצים נלהבים במספר רב, אך מספר קוראיהם הוא מעט מאוד.

והקריאה בספרי פרישמן ובמאמריו, ברשימותיו ובעלוניו, היתה לא קריאה של חובה (כי אמנם יש סופרים כאלה בכל אומה ולשון, שאנו קוראים את דבריהם משום איזו חובה שאנו מטילים עלינו בעצמנו, או שהסביבה, אשר בה אנו נתונים, מטילה עלינו), לא קריאה מפני הכבוד שאנו מכבדים את הסופר (…) או מפני ההכרח, איזה הכרח שיהיה, כי אם קריאה של עונג רוחני, קריאה של שעשועים, קריאה מתוך חיבּה נאמנה והנאה אמיתית מכל דיבור ודיבור, מכל ניב וניב אשר פּלט עטו בזעמו או בליצָנותו. גם הזעם, גם הליצנות היו לו, לפרישמן, במקרים רבים מעין העמדת-פּנים ספרותית. לא בזעמו ולא בליצנותו התבטאה נפשו של הסופר. ה“מַנְיֶרה” הספרותית היתה לו רק מעין מסיכה לכסות על מכאובי רוחו וגם על בדיחות דעתו האמיתית.

אם הסכימו או לא הסכימו, אם יכלו להסכים או שלא יכלו להסכים לדעותיו והשקפותיו של פרישמן, ל“הן” או “לאו” שלו, ואם גם התמרמרו לדבריו הגלויים ולרמיזותיו הנסתרות בין השִׁטִין, אך כיון שהחלו לקרוא את דבריו, שוב לא הניחום הקוראים מידם עד אשר אם קראום עד-תומם. איזה קסם, איזה כוח-המושך היה צפון בהם, אם גם לא כל אחדו אחד מהקוראים ידע מה טיבו של קסם זה ושל כוח זה. או: כל קורא וקורא גילה בדבריו קסם וכוח מיוחדים, שהיו מובנים ומורגשים רק לו.

בין הספרים שיש לקרוא בהם בעונג מיוחד, מבלי לקְמוֹט את המצח מרוב יגיעה ומבלי הֵחָנֵק במִבְטאים קשים לעיכול ולהבנה,–בין הספרים המרחיבים את דעתו של הקורא, המוציאים אותו מתוך חוגו הצר של חיי חולין ושל קטנות-המוֹחין ומכניסים אותו לספירה של חֶדוַת החיים והיצירה, בין אלה הספרים המועטים מאוד בספרותנו (ושלא גדול מספרם גם בספרוּיוֹת אחרות), תופסים רוב ספרי פרישמן מקום בראש.– – –

*

אחרי אשר קראתי שוב פעם את כל כתבי פרישמן, הרכנתי ראשי לפני הירושה הספרותית הגדולה שהשאיר לנו אחריו, ירושה שנפש עשירה צרורה בה. ואת ההון הספרותי הזה, שהנחיל לנו, רכש לו מתוך עמל רב ועבודה קשה, מתוך יסורי נפש ומכאובי גוף, מתוך מלחמת קיום תמידית וגם מתוך מחסור ועוני. פרישמן לא זכה אף במשהו מן ההפקר אשר בספרותנו. ואם גם לקח לפעמים מסופרים לועזים רעיונות שלמים או שברי רעיונות, ואם גם לקח בהקפה ארג ורקמה לציוריו, העבירם דרך מַצְרֵף נפשו וכור סגנונו. תכונתו הספרותית המיוחדה של פרישמן: בתרגומיו מהסופרים הלועזים, גם מאלה הגדולים ביותר, הכניס הרבה מאוצרות רוחו ומסגולות לשונו וסגנונו, שהיו מיוחדים רק לו. וכן להיפך: בכתבו דבריו המקוריים שיצאו מתוך מעמקי רוחו, הוסיף עליהם נופך מקרן-הפּוּך שלסופרים לועזים. מהדבש אשר הושיט בקָנֶה לקוראיו היו יכולים לפעמים להכיר את הפרחים הזרים, שמהם ינק בשוטטו בגן הספרות העולמית מפּרח לפּרח. בתור סופר לא הצטיין מעולם במידתם של הבינונים; “שלי שלי, ושלך שלך”. באוצרות רוחו ולשונו העשירים היו לפעמים מעורבים ה“שלי” וה“שלך”. בפּוּרְתָא לא היה דק, וחשבון הפּרוטות לא ידע בבואו אל היכל הספרות. לפעמים היה נוטל מָנָה ספרותית מאחרים, והיה מחזיר לנו מאתיים. אין אני רוצה בפרקי זה להתעכב על פּרטים קטנים ולהתחקות על שורשי ציוריו ורשימותיו. לא אבוא כיום לבדוק בכתביו הנדפסים ולבקש בהם בנֵרות את השאוּל, בכוונה או שלא בכוונה, מדעתו או שלא מדעתו, מאחרים, מספרויות לועזיות. הוא בעצמו לא היה מעולם חנוָני ספרותי וגם לא פִּנְקְסָני. על כן לא אבוא אליו הפעם גם אני בכלי מידה ומשקל השאולים מאיזה סופר, בחינת חנוני או מנהל פּנקסָנות כפולה.

דַי לי הרושם הכללי שקיבלתי מכל כתביו. והרושם:–כל הוא משלו, על כל שורה ושורה טבעו חותמו הוא. בכל שורה ושורה שיצאה מעטו מורגשת היתה נשמתו הספרותית המיוחדת רק לו לבדו. גם היסודות הזרים שנכנסו אולי לילקוטו הספרותי נהפכו למזיגה חדשה משלו. ואם גם התקשט לפעמים בנוצות זרות, היו מעורבות ונעלמות בתוך נוצותיו הוא, שעד יום מותו לא נשרו מעליו.

את פרישמן צריך לקחת כמו שהוא. דַיוֹ, אם לא יפחיתו ממידת ערכו האמיתי. כל כתביו הם חטיבה אחת. ואל נא ימהרו המבקרים לבוא בהגדרותיהם המחוכמות והמפולפלות ובאַמת-מידתם הקבועה מראש. ואל-נא יפטפטו: זהו בספריו דבר של קיימא, אלה הם נכסי צאן-ברזל, וזהו–דבר שהיה לו ערך רק בשעתו; זה נכתב לדורות וזה היה רק פּרי בדיחות הרגע, רק אבק פורח, אם גם אבק מוזהב; אל-נא ינסו לפצח את קליפות אמרותיו של פרישמן ופּתגמיו השנונים, לקלוף מעליהם את קרומי הלשון אלה אחרי אלה ולבקש בהם את הגרעינים, את התוך שבתוך, את הישן ואת החדש; אל-נא יבואו מבקרינו בכפות מאזניהם לשקול את כּובְדם, את משקלם המיוחד של כל רעיון ומחשבה שנאצרו במאמריו של הסופר המנוח. הכלה או תוך והכל והא קליפּה לגבי פרישמן. את הדבר היותר כבד הוא מביע באופן היותר קל. מחשבה שנראית לפעמים ככהה וכבדה, מתלבשת אצלו בצורה של שלחופית-בּוֹרית המתנוצצת בשלל גווניה. מליצה יפה, שיחה נאה וקפּריס מלא חן גם כשהם לעצמם כבר יש להם ערך גדול בעיניו, לפעמים ערך לא פחות גם בעינינו-אנו.

אתם המבקרים מתוך כובד-ראש ומתוך כובד-עט, הנכם מנסים להדביק פתקאות על פרי-רוחם של סופרים ולכתוב עליהן כתובות שונות: אלה הם דברים של קיימא ונכסי צאן-ברזל (וככל יתר המליצות הבדויות המקשקשות בעֵטְכֶם), ואלה הם פרי השעה החולפת! מי נתן לכם המשפט לנחש ולנַבּאות מראש מה נכתב לדורות ומה נכתב רק בשביל השעה? מי נתן לכם הסַמְכות להבדיל בין צאן-ברזל, או עופרת ובין צאן-זהב?

מהו פרי השעה, הרגע, או הנצח? ישנם פתגמים הנראים לנו כקלים, או כשכיחים, שהסופר דָש בהם בעטו ובעצמו איננו מרגיש בהם שום חידוש או מקוריות מיוחדה, ובכל זאת יש שהם זוכים כי יחזרו עליהם גם לאחרי מאות בשנים. וישנן אמרות, הנראות לנו ככבדות, כ“צאן-ברזל” (לפי המליצה החביבה עלינו כה והשגורה בפינו), שיש להן ערך קיים לדורות, ובכל זרת הנן נשכחות תיכף לאחרי הקריאה וכעבור יום או גם שנה הנן נמחקות מזכרון האנשים. ויש גם פתגמים ואמרות, מסקנות ומשפטים, שלכל הדעות ולכל הטעמים אין להם שום ערך ושום חשיבות, ובכל זאת זוכים הם להיזכר אחר דורות ותקופות, לרגל איזה מאורע או גם שינויים ומהפכות זמניים בדעותיהם ובהרגשותיהם של אנשים. (…) באירופה של עכשיו חוזרים רבים מן הסופרים על אמרות ופתגמים, על דעות ומשפטים של איזו מקובלים או מכשפים, של משוגעים או שוטים, חוטאים ופושעים, שהיו לבעלי-תשובה או שמתו בחטאם, כעל דברים עמוקים ושכליים מאוד, או כעל דברי נבואה של חוזים וגלויי-עיניים, בעלי נשמות גדולות, שנפתחו לפניהם שערי השמים וחדרו לכל תעלומות הטבע וגם לכִּבְשוֹנו של עולם.

דבר של קיימא–בעד מי? האם ישנם ספרים או מאמרים הכתובים בעד כל הקורים? אם ישנם דברים קיימים, במובן ידוע, באיזו ספרות, הם אותם הספרים עצמם שכתבו שוטים וחסרי כשרון בעד קוראים שאין בהם דעה ואין להם טעם. ויען כי השוטים וההדיוטות מרוּבּים בכל דור מהפקחים, הנבונים ובעלי הטעם,– על כן גם הספרים ממין זה הם דברים של קיימא, תמיד ימצאו להם חובבים שיקפּצו עליהם. הקוראים שיש להם מוח משלהם והרגשה דקה בלתי-שאוּלָה, שיש בידם להכיר הדברים של קיימא, אולי מעטים הם בכל ספרות.

לא רק הנבואות החברתיות והמדיניות, כי אם גם הנבואות הספרותיות ברובן הגדול אינן מתקיימות לעולם.– – –

*

אין אנו רשאים לשפוט את פרישמן הסופר ולהעריך את ערכו בספרותנו על פי אחד מספריו המקוריים (בעצמו של דבר לא כתב פרישמן מעולם ספר שלם מיוחד; כל אחד מספריו הנדפסים הוא רק קובץ של מאמרים בודדים, לא גדולים שנכתבו בזמנים שונים ונדפסו בקומות שונים) או המתורגמים, על פי אחד ממאמריו או מציוריו, על פי אחד ממכתבי הביקורת שלו או על פּי אחד מפיליטוניו,– אף על פי שבכל אחד מהם אנו מוצאים את פרישמן הסופר כמות שהוא, בכל מעלותיו ובכל חסרונותיו. עלינו לשפוט אותו על פּי הסכום הכולל של כל עבודתו הספרותית, המקורית וגם בתרגומית. כּמוּתם כבר היא אֵיכות. הכמות הגדולה הזאת, כשהיא לעצמה, כבר מעידה על אישיות ספרותית שלא מן המידה הרגילה, על מרץ פנימי שאינו פוסק, ושלא נפסק באמת עד יום מותו.

זה היה כשרון גדול–מתנת-אלהים שניתנה לו “מנה אחת אפּים”–שהתפוצץ לאלפי ניצוצות וכל ניצוץ היה מלא זוהר וזיו, ברק ונוֹגה; זאת היתה שלהבת-יה שנתפּזרה לרסיסי אש קטנים. יד יצירתו היתה וַתרָנית, לא ידעה שום קימוץ וחסכון. ובמקום שיש פּזרנות רחבה כזו, לפעמים קרובות פזרונות רק לשם פזרנות גרידא, אין כל פלא, אם בין שקלי הזהב והכסף של סופרנו זה–אנו מוצרים גם אסימונים של נחושת או עופרת.

וחליפות לרוחו של יוצרנו ומחברנו זה הוא היה יוצר וגם מחבר. אמן וגם בעל-מלאכה ספרותי: פעם הוא עוקץ ודוקר את נפשות קוראיו במחטים דקות להעירם ולעוררם מטמטומם ומתנומתם בהקיץ, ופעם הוא מדגדג את עצבי קוראיו בנוצה קלה–ופתאום הוא עושה לו שחוק וזורה באַפם מֶלח סדוֹמית. פעם הוא שופך קיתון של לעג חריף על פניהם, כדי להרגיזם ממנוחתם ההדיוטית, הבטלנית והמשעממת, ופעם הוא מַנעים להם זמירות ערֵבות ושר על לבם שירים מהוּלים בשחוק ותוגה. פעם הוא מגלה לקוראיו ההוזים והחולמים חלומות-תוהו-ובוהו את המציאות הערומה בכל כיעורה ונַוולוּתה, ופעם הוא מספר לקוראיו הפכחים והפקחים אגדות כל-כך יפות ונעימות, כל כך דמיוניות ומלאות הזיות, אגדות שאובות ממקור רוחו וגם אגדות שאולות או מתורגמות, אגדות משלהם. פעם הוא פותח לפני קוראיו אשנבים, ולפעמים גם חלונות בעולמה של הספרות העולמית, ופעם הוא מגלה להם את כל הפיוט וכל היופי שבחיי אבותינו ואבות אבותינו. פעם הוא מטייל אֶת קוראיו בפרדסי הספרות היותר-מודרניים בהיותו בעצמו לבוש בבגדי המזרח, בבדי תכלת וארגמן, ופעם הוא בא אליהם ביצירות מזרחיות שלפני מַתן התרבות. פעם הוא מעמיד פניו כפקח שבפקחים, שהכל הֶבל בעיניו וכל מעשינו אפס ותוהו, שכל חכמינו וסופרינו נחשבו בעיניו כקליפת השום, ופעם הוא מעמיד פנים כתם שבתמימים והוא מספר לקוראיו בשפת ילדים או נערים, פעם הוא מנפץ ומהרס את כל הבא באותה שעה לעֵטו, ופעם יחוֹנֵן ברגש קודש ובגעגועי אהבה כל אבן, כל גרגיר חול וגם כל רסיס אבק שנשארו להם מחורבות אבותינו, ממעי-מפלתם של דורותינו הראשונים. פעם הוא נלחם בהתרגזות ובמרי-נפשו כלפי הזקנים והבטלנים שבספרותנו, בעוד שהוא עצמו מראה במלחמתו זו סימני זיקנה ובטלנות, ופעם הוא מתנפל בחימה שפוכה על הצעירים, על המחַדשים ועל המעפילים אשר בספרותנו–והוא בעצמו מִתחרֶה עמהם להיות כמוהם, מתקנא בהם בחשאי ועושה כמוהם, אך בכשרו יותר חרוץ ויותר גדול.

*

פרישמן כתב מה שכתב במשך של יותר מארבעים שנה במצבי-רוח שונים: מתוך חדוות היצירה, מתוך בַחְרוּת רעננה ומתוך חוצפת הכשרון הבוטח בעצמו. הוא כתב גם מתוך עיפות וליאות, בהיותו חולה ומדוכא בגופו וברוחו. הוא כתב מה שעלה בדעתו לכתוב, כתב מה שחפץ וכמו שחפץ, כתב במקצוע שבחר ברצונו החופשי; הוא גם כתב ותירגם,– וזה היה אולי על-פי רוב, –מתוך שעבוד למו“לים את אשר הטילו עליו בחשבונם, חשבון של חנוונים. הוא כתב ותירגם בימים טובים וגם בימים רעים (טובים ורעים לו לעצמו או טובים ורעים לספרות העברית). תמיד היה לועג למלאכת הסופרים, לעבודת העתונאים בכל צורותיה ולאותה הבּריה המוזרה והמשונה הנקראת בסם “סופר”. והוא בעצמו היה אותה הבריה המוזרה שכל-כך לעג לה, הוא בעצמו היה–נשתמש-נא בלשונו של פרישמן עצמו–”סופר מלידה ומבטן", הסופר בחסד אלהים ובחסד השָׂטן, בחסדו של הַטַל היורד מעל יריעותיהם של כתבי-הקודש ובחסדו של הרחוב היהודי הגלותי עם כל כרכוריו ונפתוליו, “חכמותיו” והלצותיו. הכל היה בו, אולי, רק פרי המקרה, פרי ההזדמנות, רק הַעמדָת פנים, רק מסיכה,–אולם בעצם מהותו, בנשמת-נשמתו ובטבע-ברייתו היה סופר, היה אמן המלה. עם כל הכפָלת הדברים והַחְזָרת הנושאים, עם כל השַׁבְּלונים והדפוסים הקבועים שבשימוש לשונו וסגנונו, אנו מוצאים בו את הסופר המתייחס באמונה וברצינות למלאכת הכתיבה עצמה, את הסופר הלוטש כל ניב וניב כאבני-שוהם, אשׁר חֵיך לו לטעוֹם כל הברה והברה, ואשר אוזן לו לבחון כל צליל וצליל.

*

קשה לנו, כאמור, לצייר בנפשנו את הספרות העברית בלי פרישמן. תמיד מילא בה את התפקיד היותר קשה, היותר אי-נעים, שרק הוא היה יכול וגם שואף למלאותו. תמיד מצא בקעה בספרותנו להתגדר בה. תמיד גילה את פצעה היותר אנוּש, תמיד הֵריח בחוש דק ומפותח את כל זיופיה או הבליה. תמיד קרע–ולא תמיד בנעלי [בכְסָיוֹת] משי–את המסוה מעל פני הצבועים או המתחכמים שבין סופרינו ועסקנינו. אם הגיע אחד הסופרים העררים בעמקנותו הגלותית, בחיטוטיו ובניקוריו עד השעמום, עד הנקודה-המתה בחיינו או בספרותנו,–אז היה בא פרישמן ב“עזותו” ועושה אותו ללעג ולקלס, או מראה ומוכיח את הבטלנות המודרנית שב“דבריו העמוקים”. הספקנות והלעג הדק של פרשימן, שהיו מכוונים כלפי הספקנות העקרה והלעג הקהה שבדברי סופרים ידועים, היו כסם חיים ומרפא לקוראינו ולספרותנו. שלילָתו את השלילה היה בה מעֵין חיוּב.

קשה היה להקים אלילים בספרותנו, אם פרישמן, זה “הקונדס הגדול”, שלמד בבית-מדרשם של וולטיר והיינה, היה משתעשע במלאכת הניפוץ של אלילי-שוא. אם באו סופרים שלא שימשו כל–צרכם ונתנו לקהל את הערכתם על אדות ביאליק בתור נביא, נביא הזעם–בא פרישמן ונתן להם את הלקח הראוי. אם נמצאו חסידים וקנאים לשפה-המדוברת ול“קבלה” הספרותית החדשה, שעשו את י. ל. פרץ למין “עבודה זרה”, למין “רבי” בנוסח חדש–בא פרישמן והסיר את העטרה מעל ראש ה“אליל” החדש.

אין פה השאלה, אם צדק פרישמן במשפטיו,–שבאו, לדעת אלה, מתוך קלות ראש, מתוך ליצנות וקפּריס, או, לדעת אחרים, מתוך הרגשה עמודקה ובקשת אמת לאמיתה,–או טעה בהערכותיו, אם מחמת שטחיות יתירה או מחמת חד-צדדיות ואולי גם מפני פקחיות יתירה–לא זאת היא פה השאלה, העיקר, כי ספרותנו מצאה בפרישמן עין רואה וחודרת מבעד כל הקליפות החיצוניות של המשלים, המליצות, ההתפּלספות והחקרנות מהמין הידוע; שמצאה בו אוזן שומעת וחֵיך טועם. העיקר היה, כי נמצא בספרותנו סופר אשר עָרַב את לבו לשחות נגד הזרם, (…) סופר אשר הרהיב בנפשו עוז לכתוב את האמת הערומה ולא נרתע מעולם לאחור מפני דעת-הקהל המוטעה או המורעלה.

גם זאת עלינו להגיד: דוד פרישמן הכניס בספרותנו את התבלין והפּלפּלין, לכל תהיה, בחסדם של סופרים יבשים, לבְלִיל תפל וחסר-טעם.

*

גדול וחשוב היה לנו ערכו של פרישמן בכל שנות עבודתו הארוכה בספרותנו, ואם גם נלחמנו בו, הלא היה עם מי ללחום ועל מה ללחום, אם גם לא בכל פעם היינו נזהרים בלשון הפולמוס שלנו,–ועל זה לבנו עתה דַוָי,– אך מעולם לא נעלם מעינינו גדול חשיבותו בתור אחד הכוחות היות ספורים בספרותנו. אולם כל גודל ערכו וכל מלוא חשיבותו של פרישמן ייגָלו רק עתה לעינינו בכל היקפם, בכל אורותיהם וצלליהם הנזרקים מהם. עתה מונח ספר חייו של פרישמן פתוח לעינינו, מן הדף הראשון עד הדף האחרון. “כל כתביו” הם-הם ספר החיים שלו. פרישמן היה היחיד והמיוחד שבין כל סופרינו, אשר צימצם וריכז את כל חייו, כשרונותיו, יתרונותיו, וגם את כל חסרונותיו, בעבודתו הספרותית. הוא החל את עבודתו זו בהיותו עוד נער קטן, לא הניח את עטו מידו כמעט עד נשימתו האחרונה. גם באותם הימים והלילות שהיו מחלותיו השונות תוקפות אותו בכל אכזריותן, גם אז לא הרפּה את עטו מידו².

אך יצא פרישמן מתחת יד הרופא שעשה ניתוח במעיו (וניתוחים כאלה עשו בו פעמים אחדות), והנה הוא כבר כותב ציור או פיליטון, בשעה שלא נרפאו עוד פצעיו. ישב במוסקבה, בימי ראשית ממשלתם של הבּולְשֶׁבִיים, וכתב ויצר וערך את יצירותיו-הוא ויצירותיהם של אחרים לדפוס, בתור עורך “התקופה” (בהוצאת א. י. שטיבל). פּוֹר-התפוררו עמים ומפלגות לנגד עיניו; נדמה, כי כל העולם הישן הולך ונחרב, ועולם חדש הולך ומתהוה, והוא–אין עינו ולבו אלא אל סיפורי-המקרא לעשות מהם מטעמים לקורא העברי; אין עינו ולבו אלא אל שירת יון העתיקה להריקה אל שפת כתבי-הקודש, אין עינו ולבו אלא אל הספרות והלשון העברית עם כל צעצועיה, מִנְעָמיה ועם כל חריפותה המיוחדה. הלך פרישמן בגולה, נדד ממדינה למדינה ומעיר לעיר–אולם בכל מקום שגָלָה, שכינתו הספרותית ועטו העברי עִמו. באו לו חודשי מחלתו האחרונה, שהִצְעידה אותו לקבר, וגם בימי המחסור והעוני וימי העלבון המר של גולה ונודד בסביבה קרה ונכריה,–בכל זאת לא חדל אף יום אחד מעבודתו בספרות העברית, עבודה שתחילתה ברצון וגם סופה ברצון, וגם מעבודה שטיפּל בה רק מהכרח ודחַק, לפרנס את נפשו ואת בני-ביתו. בכל טיפה וטיפּה מהאנרגיה הרוחנית שלו, בכל קו וקו מהאור של זריחותיו והַברָקותיו הפּנימיות, השתמש בשביל עבודתו הספרותית. גם מכתביו הפּרטיים שהיה שולח לחבריו הסופרים, לידידיו וגם לאנשים זרים לו,–לא היו אלא חלקי ספרות, פליטונים קטנים. כל מה שקרא בספריות נכריות וכל מה שראה בעיניו ושמע באוזניו, שימש לו מצע ורקע לספרותו.

פרישמן היה מפזר כוחותיו הרוחניים בוַתרנוּת מרובה גם על שיחותיו במושב שניים, או בחוג קטן ומצומצם של ידידים ורעים. והוא היה אמן-השיחה. את שיחתו המלוטשה והמזהירה היה מכניס אחרי כן כלשונה וסגנונה בתוך הפיליטונים, שהיה עליו לכתוב בשביל עתונים ידועים, אם בעברית או באידית. שיחתו לא היתה אלא פילטון שבעל-פה, אם פילטון שכבר הדפיסו, או פילטון שעליו היה עוד להדפיסו. על כן היה פרישמן חוזר על שיחה ידועה פעמים רבות, לפני אנשים שונים ובמקומות שונים מלה במלה ואות באות, כי כל הדברים היו שגורים בפיו, קבועים במוחו וחרותים על לבו. והיה בבואו אחרי כן לכתוב את שיחתו על הגליון, לא היה לוקח אלא מן המוכן ומזומן בזכרונו.

*

הקוים האופייניים שבתכונת פרישמן: נפשו היתה עליו תמיד עגומה ורק מתוך יגונו הפנימי כתב את בדיחותיו וליצנותו. בודד היה לנפשו גם בעת אשר התערב עם הבריות. נדמה לו תמיד, כי הוא אדם חי עם החיים ורחוק מכל בטלנות ומכל כַתבָנות, אבל באמת לא היה אלא עבד נאמן ומושבע לניב הספרותי, לניב המסולסול והמְשוקָד. ממשלתן של האותיות המתות מילאה את כל חדרי לבו ומוחו–הן-הן, האותיות המתות, היו התוכן של כל חייו.

נדמה לו, לפרישמן, כי הוא עומד מחוץ לחיינו הלאומיים, מחוץ לחוּגינו הצרים, ומחוץ לכנופיה המחניקה של סופרינו וכַתבָנֵינו; נדמה לו כי הוא מטייל ארוכות וקצרות בטרקלינים הספרותיים של סוף המאה השמונה-עשרה, אשר בבירת צרפת ושל ראשית המאה התשע-עשרה אשר בבירת פּרוסיה; (…) אולם פרישמן עמד בתוך חיינו הפנימיים, בתוך חומות הגָלוּת, בתוך הרחוב היהודי עם כל ריחותיו ורוחותיו, אף באותם השנים שהיה רחוק מהם במקום. הוא עמד מבִפנים, אך עָג לו עוגה ונשא אתו אַטמוספירה מיוחדה של גיהוץ חיצוני ושל אצילות פּנימית, אצילות אמיתית עם כל מעלותיה ועם כל פּגימותיה המיוחסים לה.

פרישמן היה בז לקורא העברי מן המין היותר מצוי בעיירות הקטנות של תחום-המושב; הוא היה תמיד מלגלג עליו ומבַטלו, לכאורה, כלאחר-יד. בכל זאת היה הסופר מצטער תמיד בלבו, אם נדמה לו, כי מספר הקוראים מהמין הזה אינו הולך ומתרַבּה, אינו הולך ומתפּשט. על צד-האמת אהב את הקורא העברי, ודוקא מן המין המצוי ביותר; הוא היה מתגעגע על הקורא התמים, אשר כל סופר עברי מפורסם, בטרם שנפגש אתו פנים אל פנים, היה בעיניו כאלהים, או, לכל הפחות, כאחד הכהנים הגדולים וכנָשיא בעַמו. הוא היה מצטער בסתר נפשו על אשר סוגם של הקוראים הללו הולך ופוחת, או שהם משתחווים כיום לאלילי ספרות שהוא, פרישמן, נלחם נגדם. אולם לשוא הצטער סופרנו. הוא נשאר כל ימי חייו חביבם ואהובם של רוב הקוראים העבריים, הקוראים מכל המינים והסוגים, ורק לשוא היה חושדם כי נפשם נקעה ממנו.– – –

*

אַשְׁרֵי פרישמן, שהיה גם בורְסְקִי וגם בַּסָמִי בספרותנו. אשרי פרישמן, שהיה סופר דַרדְקִי וגם סופר לגדולים ובעלי טעם ספרותי. בגורלו נפל להיות המלַמד של האלפא-ביתא בשדה הביקורת שלנו, להורות לסופרינו ולקוראינו דברים פּשוטים ומובנים מאליהם, נימוסים עיקריים ודרך-ארץ רגילה. לא כל סופר ממידת כשרונו של פרישמן היה מסוגל לזה, לטפל בקטנוֹת כאלה. אולם פרישמן הביא בלב הקוראים העברים לא מעט גם מהיצירות המשובחות של גדולי היוצרים אשר בקרב הספרות העולמית.

נחום סוקולוב, אף כי בעל תכונה פּיוטית דקה ורכה הוא, אף כי נשמתו הספרותית נוחה מאוד להתפּעלות-הרגע, בכל זאת עבודתו בתור סופר-היום איננה צריכה להשראַת רוח מיוחדת–קראו את הרוח הזה בכל שם, אשר תקראוהו–ואיננה מוּתנָה משרירוּת השעה. מלבד מה שהוא משורר וצַייר לִכְשיִרְצֶה ואֵיך שֶׁיִרצה, הנה הוא גם עובד חרוץ ואוּמן מהיר במלאכת הספרות. סוקולוב עובד עבודתו הספרותית זה יותר מתשעת אלפים יום–הבוּ גודל למספּר הזה!–בהתמדה ובדיוק של “מודד-העת” כעבודת הלב הבריא בגוף חי. המכוֹנה הספרותית שלו, –אם יש להתשמש בהגשמה גסה כזו לכשרון-סופרים,–מוצקה כפלד, ואפניה משוחים תמיד בשמן ומתנועעים במהירות רבה. דיה לחיצה קלה של איזה זרם או קילוּח היוצר משטף המאורעות והמעשים, חשובים או גם בלתי-חשובים, על רַחיי הספרות של סוקולוב למַהֵר את סיבוּבם כ“גלגל לפני סוּפה”, ולא יעצרו גם בשעה שהם טוחנים כבר קמח טחון. ומכונתו הספרותית לא לבד שאיננה מתקלקלת במשך השנים, כי אם בה-במידה אשר היא מוסיפה לעבוד כן היא מוסיפה חריצות ודיוק, ועבודתה יותר שלימה ומתוקנה.

זה יותר מתשעת אלפים יום עובד סוקולוב עבודה שהיא הולכת ומתגברת בספרותנו העתונאית, וכשרונו מלא כוח עלומים. יכולים אנו לאמור, כי רק זה בשנים היותר אחרונות נתגלה כשרונו בכל תוקפו וגמישותו, בכל הודו ורעננותו. והיודעים אתם עבודה זו של סופר-היום מה היא? תמיד למַשש את דופק הזמן, תמיד לחדד את השמיעה ולהקשיב לכל נשיבה קלה בחיים ובספרות, תמיד להאזין לכל צרכי העת והאומה ולתביעותיהן הגלויות והנסתרות. סופר-היום צריך לחשוב ולשפּוט בעד קוראיו ולתפוס במהירות מיוחדה את הקוים היסודיים שבכל עניין ומאורע, ולעמוד על מהותם של הדברים. סופר-היום, הראוי לשם זה, צריך להיות בעל סקירה רחבה ויחד עם זה גם דקה; הוא צריך לצרף צירופים ולחשוב מחשבות ב“מקום המעשה” עצמו. סופר-היום צריך לאחד בקרבו את כשרון הסניגור והקטיגור גם יחד: הוא מוכרח בכל יום ויום זאת להצדיק וזאת להאשים. סופר-היום אָנוס ללחום את מלחמותיו בכל פּעם בכלי נשק אחר: פּעם מוטל עליו להזדיין בכלי נשק החריפות השכלית כדי לזעזע את המוחות, פּעם בכלי נשק הרגש למען עורר את הלבבות. סופר-היום צריך להיות בכל עת ובכל שעה זריז ומהיר וקל כנשר וחרוץ כדבורה. מלאכתו: חטוֹף וכתוב, חטוף וחשוב. תכונתו: נוח להתלהבוּת וקל להלהיב את הרוחות, נוח להשפּעה וקל להשפּיע. סופר-היום צריך להיות בעל כשרון מיוחד לניתוח הענינים והמאורעות של הכלל ושל הפּרט וגם מסוגל להכללה. בחריצות מיוחד עליו להפריד או לחבר את חזיונות החיים להוציא מכל אחד מהם את התמצית ולמצוא בכל אחד מהם את הגרעין המסתתר תחת קליפּות רבות. סופר-היום צריך להיות מלא עיניים, וכל עיניו צריכות להיות תמיד פּקוחות ולחדור מבעד כל המסיכות והצעיפים אל עצם הצורות המסתתרות מתחתם. לא די לו לסופר-היום רק להכיר בסקירה אחת את המסוה, עליו להיות בּחוּן ומנוסה גם להסיר אותו, במשיכה-מהירה אחת, מעל פּני הדברים, ועל כולם הוא צריך לסגל את הכשרון לבטא הכל בקיצור, בסגנון הפּתגמים השנונים, ולהמנע בכל האופנים מן האריכות הממושכה. ניביו של סופר כזה המה ברקים וחזיזים, דיבוריו מפוצצים, ולמִבְטָאָיו–כנפיים. סופר כה מחיה בשפתו דברים יבשים וצנומים, נותן צבעים בהירים לעניינים חיוורים והוא מושך חוּט של חן ויופי או עוז וגבורה,גם על המעשים המצויים שבכל יום. גלגל המקרים והמאורעות ממהר לרוץ בתקופתנו, וחלילה לסופר-היום להיות מן הנחשלים והמפגרים אחריו. סופר-היום,–בטיפּוסו המעוּלה הכתוב מדבר,–הוא המתורגמן והמליץ בין גדולי החושבים שבדורו ובין הקהל הגדול, והוא גם המסביר, הממתיק והמַטעים את המחשבות והדעות העמוקות והדקות לכל אלה שאין זמנם בידם להתעמק ולחקור הרבה. סופר כזה יש בו ממידת החַלפָן, שהוא מחליף מטבעות-זהב באגורות נחושת למען חַלקֵן בקרב ההמון הגדול. למדרגתו של סופר-יום כזה, שהוא טיפּוס חדש ויקר מאוד גם בספרות האירופּית, שאף נחום סוקולוב מיום עלותו על במת ספרותנו. תולדות התפּתחותו הספרותית הן-הן תולדות התפּתחותה של הז’ורנַליסטיקה העברית. כבר עברו עליו מחלות ילדותה ונדנודי בַּחְרוּתה, והוא עומד עתה על מדרגת התפּתחות שלא הגיע אליה סופר-עברי מסופרי-היום זולתו.– – –

סוקולוב בתור סופר-היום הוא תמיד מוכן ומזומן ללמוד הכל מחדש, וכשרו מיוחד יש בו לשכוח מה שצריך וראוי לשכוח. כוח ההשתלמות אינו פּוסק בו לעולם ¹. הסתכלותו תמיד בהירה ושקטה, והוא מוצא תמיד דרך חדשה אם הישנה נתקלקלה ולא תצליח. הוא אוחד תמיד ב“שביל הזהב” ומתרחק בּכּל מקיצוניות. חוק וגבול לא יעבור לעולם. אולם “שביל הזהב”, שהוא בוחר בו באהבה יתירה איננו אותו הכּבוּש לרבּים, הקרוב לנוּסחָאִיוּת (בּאנאַליוּת), כי אם של סופר הכותב בשביל הרבים, בשביל הקהל הגדול, ולא בשביל מועט או אחת המפלגות. התרחקותו מן הקצווֹת מתבארת עוד על ידי הסתכלותו והתבוננותו בכל דבר מכמה וכמה צדדים ובחינות.

סוקולוב בתור סופר-היום איננו בוֹרא ערכים חדשים ואיננו מהרס את הישנים. הוא גם איננו סופר הטוֹוה את חוט-המחשבה מקִרבּוֹ ומנפשו, איננו סופר הדוֹלה את כל רגשותיו רק ממַעמקיו וממַעיינותיו הפּנימיים. אבל מצויין הוא בתור סופר מסביר, אשר רב כוחו וגדול כשרונו לעשות פּרסום למחשבות שילדו אחרים ולתת להם מְהַלכים בקרב הקהל. לא חפצתי להגיד בזה שמחשבתו של סוקולוב עקָרה היא לגמרי,–מאות ממאמריו יכחישוני על פּנַי,–אבל מתכוון אני לאמור: כח הסברתו גדול מִשֶׁל מחשבתו המקורית.

כח חייו הוא שקידתו העליזה, עבודתו אשר לא תדע ליאות. סוקולוב הוא מין Perpetuum mobile בתור ספרותנו-העִתִּית. הוא היה סופר-היום הראשון אשר נכנס לספרותנו מזוין בידיעת השפות החיות, אשר למד וקרא הרבה במקצעות שונים במדע וספרות, מלבד מה שהוא בקי בספרותנו העתיקה ובספרותנו של שנות הביניים ונאמן בכל אוצרותיהן וחדרי חדריהן.

הוא בולע גם כיום הרבה מכל אוצרות הספרות הכללית. בית-בליעתו הספרותי הוא של בת-היענה האפריקנית, אשר תבלע בנעימה גם שברי מתכות וגזרי זכוכית ואבני חצץ. ידיעותיו המרובות אינן “חדר המתים” באוצר זכרונו, כי אם אדמה פּוריה. (…) אף גרעין אחד מכל מה שהוא בולע לא ירקב בקרבו, מבלי אשר יצמיח פּרי מחשבה או רגש.

---

יש סופרים והם לא רק בין העברים, אשר קרן השכלתם שוה פּרוטה, או גם פחות מזה, ומהקרן הדלה הזאת יאכלו פּירותיה כל ימי עבודתם הספרותית. לא כן נ"ס. הוא מעשיר ומעשיר בכל יום את קרן השכלתו, אשר לא דלה ולא מעטה היתה גם בהכנסו אל ספרותנו, ומרחיב את חוג-השקפתו. הוא אינו עומד אף שעה אחת על מקום אחד. הוא גדל עם הדור, עם הסביבה הרוחנית שהוא חי בה. נפשו ערה לכל תנועה חברתית וספרותית, ועטו צמא תמיד לחומר חדש. והוא מעשיר את אוצרות ידיעותיו לא רק מתוך הספרים, כי אם גם על ידי נסיעות תכופות לארצות ולמדינות שונות. והוא מבין את חכמת-הנסיעה ויודע להפיק ממנה תועלת לרוחו. הוא יודע את טיבן של הבריות ואת הטבע מקרוב. וידיעתו זאת ניכּרת כיום בכל מה שהוא כותב.

יש סופרים שהם בבחינת משפּיעים ואינם מקבלים. אנשים כאלה מלאים דְחיוֹת-רוחניות; הם מעוררים את כל הבא בקרבתם לחשוב מחשבות והם מַפרים ומחיים את מחשבותיהם של אחרים. הם-בעצמם רק מולידים את המחשבות והם נותנים לאחרים לגדלן, לטפחן ולשכלל אותן. ויש סופרים שהם בבחינת מקבלים. המה מגדלים, נותנים תואר ודמות לזרע הרוחני שהם מקבלים מאחרים.

סוקולוב שייך לאחרונים. כשרון מיוחד יש לו לקלוט, לקבל גרגירי רעיון מן הספרות ומן החיים. הוא מקבל דחיות והערות מכל עבר, ואת כל אלה הוא מעבד וחוזר ונותנן בצורתו ודמותו הוא. והצורה הזאת לפעמים מה יפה ומה מקורית היא. אולם את הצורה היפה ומלאת-החן, שהוא

נותן למאמריו, הוא מקלקל לפעמים בידיו-עצמו, בהשתדלו להתאימה ולהקבילה לטעם קוראיו מבית-המדרש הישן.

האדם המודרני דורש מן הספרות ומן האמנות רק זרם שלדחיות והערות. גיאורג זימל מציין היטב את תכונתו של האדם המודרני באומרו: " Wir wollen ein Minimum objektiver Gegebenheit, das ein Maximus von Selbstthaetigkeit in uns entfesselt."

[“…מינימום של נתונים אובייקטיביים, אשר ישחרר בתוֹכנוּ מַקסימום של פעילות-עצמית”].

יותר ברור: אנחנו אוהבים את צניעוּתם של הדברים, הנותנת אפשרות לכל כוחות הבאור, ההרגשה והפּיתוח שבנו להתגלוֹת כראוי. אנחנו אוהבים את קימוץ הדברים, אשר עושרם מתגלה לנו רק לפי מידת עשירותנו הפּנימית; או בסגנון יותר עברי: חקרה לנו תיבת-גוֹמא שבה צפוּן הילד משה החי–מארון-זהב זבו קבור מלך מת.

אולם סוקולוב איננו כותב בעד הקורא המודרני. כי אם בעד הקהל הגדול של הקוראים העברים, אשר רובם עוד לא שכחו את טעם המליצה של “כפל הדבר במלות שונות כדי לחזק את הענין”. על כן הוא לוקח כל רעיון ולועסו ולועסו, עד שהוא נבלע באבריהם של קוראיו כמו מאליו, בלי הסב להם כובד-העיכול או יגיעת המוח.

---

נחום סוקולוב בתור פּייטן ומספּר נגלה לפנינו רק בשנים היותר אחרונות (ב“נעורי הנשר”; “מראות ומעשים”; “לוחות ושברי לוחות”). בתור מספּר וצייר, בתור חוזה חזיונות וסופר מסות (אֶסיאיסט) הוא, לפי דעתי וטעמי, יותר מצוין ויותר מקורי מאשר בתוֹר סוֹפר-היום.– – – בין “המראות והמעשים” ובקרב ה“לוחות ושברי לוחות” ישנן פּנינים ומרגליות שאחת מהן שקולה כנגד מאות ציורים וסיפּורים של מספּרים אחרים. באָמנות נעלה הוא מתאר את מחזות הטבע והחיים, את הבריות והטיפּוסים השונים.—

נ“ס יודע לתאר כצייר-אמן לא רק את מראה עיניו, לא רק את הצורות והטיפוסים הקבועים בישראל, כי אם גם את השאיפות והגעגועים של היהודי החדש, היהודי הציוני-והלאומי, ההולך ומתרקם, ההולך ומתהוה, את היהודי-הבּא, אשר שרטוטי טיפוסו עודם מטושטשים, מפוזרים ומפורדים.. סוקולוב הוא בעל הרגשה היסטורית דקה, והוא רואה את תקופות-חיינו הקודמות בעֵין צייר ופּסיכולוג (“נעורי-הנשר”); הוא רואה את ההווה בעיניים פּקוחות ובוחנות והוא מרגיש בהרגשה-מוקדמת גם את רוחן של תקופות-חיינו הבאות. אולם הוא לא מצא לו, - למרות כ”ה שנות עבודתו הספרותית,– עדיין את המקצוע הבלטריסטי, שהוא מוכשר לו ביותר. אין הוא בעצמו יודע ומרגיש הרגשה ברורה במה כוחו גדול, על כן הוא בוחן ומנסה, מבקש ומחפּש את כל דרכי הספרות-היפה. צעדיו אינם עוד בטוחים אף באחת מהן.

חסרונותיו העיקריים של נ“ס בתור אמן צייר: אין לו שיעור ומידה; הקומפּוזיציה שלו גרועה; הוא מַכבּיר צבעים מבהיקים זה על גבי זה, והוא מבליט יֶתר מדי את נטיותיו; הוא מבקש ומתאמץ לעשות רושם; עשירותו הרוחנית מתפזרת שלא לצורך, לפעמים לרעָתו וקַלקָלתו; לפעמים הוא נוּסחָאִי, באנאלי, בעצם מקוריותו. דיסציפּלינה ספרותית חסרה לו. הוא היה לסופר ולעורך כמעט בעת אחת. על כן הורגל להדפּיס כל מה שהעט פּולט. (…) וההרגל הזה מזיק לכשרונו הפּיוטי במידה מרובה. כל ההשפּעות הספרותיות שולטות ותוססות בו: הוא רומנטי שברומנטיים, ריאלי שבריאליים, מודרני שבמודרניים, אך גם בעצם מודרניוּתו איננו חופשי לפעמים – יסלחו לי על המבטא הגס – מהבּטלנוּת של דור המשכילים הראשונים. סוקולוב הוא בעל כשרון עצום, כשרון רחב ומרובה הצדדים, שלא רבים כמוהו גם בספרויות חיות, אבל לא הוא מושל בכשרונו, כי אם הכשרון מושל בו. כמעט אין בין כל סופרינו החיים והמתים היודעים להשתמש כמוהו בעושרה של השפה העברית; סגנונו העשיר, המלא לַיח וכוח, כמעט יחיד הוא במינו, אך אַחדות ופשטוּת אין לו. רדיפתו אחרי מלים ומבטאים נוצצים ומפוצצים, התאמצותו, לפעמים, להשתמש בכל מיני הסגנונים בבת אחת נוטלים מסגנונו את חריפותו ומַקהים את עוקציו החדים. יש מקומות במאמריו וציוריו של נ”ס, שהם מפליאים את הקורא בהוד סגנונם ומְריצוּתם, ויש מקומות שסגנונם כל-כך נפוח ובלתי טבעי, ממושך וממורט עד שהנך מתפּלא איך בעל טעם דק ובעל השכלה ספרותית ממדרגת סוקולוב מרשה לעצמו לכתוב בסגנון כזה שיש בו רק לבלבל את דעת הקורא ולא לברר לו את המושגים.– – –

נחום סוקולוב שהוא יוצא בית-המדרש הישן, זה הצָנָא-מָלא-סַפְרָא, זה המשכיל העברי – מערבי ובן דורנו הוא בחיצוניותו. אף תנועה קלה אחת, אך העויה אחת בלתי יפה או בלתי נימוסית לא הביא אתו מבית-מדרשו הישן, מסביבתו לפָנים. כל זה בנוגע לחיצוניותו, אבל במה שנוגע לסגולות נפשו הוא מאחד ומחבר בקרבו את סגולות המזרח והמערב גם יחד. ראיתיו יושב ראש בחברת הרבנים של הועד הקולטורי בקונגרס הציוני בלונדון, והנה גם שם היו כלֵי-זינו עליו: ילקוט ההלכות, האגדות והמדרשות. ואם יש צורך במראי-מקומות משו"ת של ראשונים ואחרונים, –גם אָז אין עיכוב ומניעה: הנה-הנם אתו מן המוכן באוצר זכרונו. עם הרבנים הוא מדבר בשפתם וסגנונם, לפי טעמם ורוחם. ואם הוא בא לחברת משכילים ונאורים הרי הוא איש מודרני לכל חוקותיו ומשפּטיו. Au courant, הוא יודע תמיד את החדשה היותר אחרונה בספרות האירופּית. זה האיש אשר מסקירה הראשונה קר, מיושב ופּרוֹזִי, זה האיש סוקולוב השופך היתוּל דק על כל העניינים שהוא מדבר על אדותם – לב רַגש בקרבו ונשמה פּיוטית לו. הוא רק אינו בעל-בכי; הדמעות אינן מצויות אצלו. הוא יודע לָשׂוּם מעצור לרוחו וסייג להתפּעלותו. הוא אוהב את היופי, גם ין לוֹ לראות ולב לחוש את כל היופי והנשגב שבטבע, שבאמנות, שבשירה ובזמרה, אַך את התלהבותו אינו מבזבז לעיני זרים. הוא למד בבית-מדרשם של האנגלים. הוא השיג שיווי-משקל רוחני במידה ידועה. הוא ניצח בקרבו את הגיטו. בחברתו הנך מרגיש כי נפש בריאה בלי כל ליקויים לאיש הזה. על היהודי החריף והשנון שבו מעידה רק האירוניה הדקה והכשרון לנתח ולהפריד כל דבר ליסודותיו, אשר חונן בהן במידה מרובה. הוא אינו לובש את התגא של סופר ושל עסקן ציבורי ולאומי ברצינות יתירה. הוא עושה רושם של איש פּשוט ומעורב בין הבריות. יתרונותיו וכשרונותיו אינם דוקרים את העין וצפונים המה בקרבו פניה. כשהנך יושב בחברתו של סוקולוב לא תשמע מפּיו אַף ההברה אַחת על אדות מה שכתב או מה שעשה, על אדות יתרונותיו והישגיו. ואיך הוא יודע להתהלך עם הבריות, לבלי פּגוֹע בכבוד זולתו אַף פּגיעה קלה ולבלי זַלזל ברגשותיהם של אחרים! קטנות-המוחין וצרוּת עין אין לו. הוא מכיר ומודה בכשרונותיהם ויתרונותיהם של אחרים.

בקיצור: סוקולוב הוא פּיקֵח עברי.

אם נמוד את ערכו ומהותו הפנימית של הד"ר שמריה לוין רק על פּי מה שכתב ­­­– ומה גם אם נוציא עליו משפטנו רק על פי דבריו הנדפסים – אז לא נצדק במשפטנו ובהערכתנו. ואם נעשה כזאת הננו פוחתים ממידתו וממעיטים את דמותו האמיתית.

הבא להעריך את החזיון המיוחד של תקופת תחייתנו, אותו החזיון הנקרא בשם “שמריה לוין”, ואם באים אנחנו להתבונן על האישיות המזהירה הזאת, אשיות שהיא מרובת הגוונים וגם מרובת הצדדים, אז, אם אנו מבקשים את האמת, עלינו להבדיל בין לוין שבעל-פה ובין לוין שבכתב. לוין שבעל-פה קודֵם.

שמריה לוין שבעל-פה הוא מַעיין נובע ואינו פוסק לעולם. פיו מפיק מרגליות וגם יורה אבני אלגביש. בפיו כל כוחו, כוח יצירתו הפנימית, ומרצו, חנו וקסמו, גם גאוניותו ומעוף רוחו.

לוין שבעל-פה – ואחת היא אם הוא נואם ברבים או בשעה שהוא סח עם רעיו – הוא אדם-הסערה, קלחת רותחת. אם נחה עליו הרוח – והרוח מצוי אצלו כמעט בכל עת ובכל שעה – אז אך יפתח פיו והנה רעמים מתגלגלים, וברקים עפים ורצים זה אחרי זה. והנה תהומות המחשבה נפתחים לפניך ואופקי השקפת עולמך מתרחבים לעיניך. ואם פתח לוין את פיו, בשעה שנשמתו הלאומית, הנשמה היתירה, מתגברת עליו, אז הנך עֵד למעשי בראשית של כוח הבטוי, של כוח הדבור והניב. מי ששמע את נאומיו או את שיחתו של לוין ברגעיו הגדולים, ברגעי עליית נשמתו, יעיד כי לא הפרזתי על המידה.

הד"ר שמריה לוין – זהו מזג בוער, רוח לוהט, לשון מלוטשה כחרב פִּיפיוֹת, חרב ספרדית, גמישה ומסוכנה לאויביה, זהו מוח חריף ומבריק, מאָיֵן מַפליא, נַצְחָן-עַקשן מאֵין כמוהו. בפתחו פיו, לפעמים גם פי עטו, והנה כידוֹדי אש, רשפי רעיון יתמַלֵטו. והנה מבול של קַל-וחוֹמרים, ניגודיוֹת, הכרעות, הכללות וגזירות-שוות. הרי לך, בנאומיו ובכתביו, משל מפליא, או ניב חודר ונוקב עד תהוֹם הדברים שנגע בהם, אם גם רק בדרך-אגב;הרי לך דוגמה מצוינה, אניקדוטה מזהירה;הרי לך ביטוי מדויק מכוּון לסַמן תקופה שלימה;הרי לך כינוי לאיש או מפלגה שלימה, כינוי יחיד, מלה אחת האומרת הכל ומבארת הכל. הרי לך מלה שכולה תמצית, שכולה גרעין, ואין זֵכר לקליפּה.

לוין – זהו אדם בלי פשרות ובלי ויתורים, קַנאי קיצוני לכל דעה, לכל השקפה שהחזיק בה, ושהאמין בה באחד מפרקי חיו. ובשעה שהוא מגין על הדעה הקבועה בלבו ומתנפל על מתנגדיה ורודפיה, אז יש בסגנונו לא רק מלח סדומית, כי אם גם דבר-מה משל אשמדאי.

לא במקרה ולא בלי-משים נזדמן לעטי במקום זה השם הנורא אשמדאי, ולא משום שהד“ר לוין בעצמו בחר בשם “אשמדאי” לכינויוֹ הספרותי בשביל מאמריו באחד השבועונים האנגליים. ברצותי להסביר לעצמי את החזיון הפסיכולוגי המיוחד במינו, שהתלבש בצורתו של סופרנו-ולוחמנו זה, אז הנני רואה אותו בתור אדם בעל הַרְכָּבָה נפלאה: השטן המשחית והכְּרוּב הסוכֵך התאחדו בו במידה ידועה – אף כי לא עשו שלום ביניהם, – הסייף והספר ירדו אצלו כרוכים בנשמתו. שטן משחית ומחבל הוא, בשעה שהוא מתנפל על צוררי תחייתנו הלאומית ועל האדוקים בתורת הטמיעה והכליון העממי. כרוב סוכך הוא, בשעה שהוא יוצא להגן על קניינינו הרוחניים ובשעה שהוא חוזה עתידוֹת גדולים לתרבותנו המקורית. קטיגור איום הוא לאויביו ושנוּאיו, וסניגור מצוין לאוהביו ואהוביו. על כן גם דבש וחלב וגם אש וגפרית תחת לשונו. אשרי מי ששמע ומי שמצא את הד”ר שמריה לוין בשעת חדוה ורצון. אין כמוהו אז לנועַם ורוֹך, לשירה ופיוט שבלב, לעֵדן ופינוּק של רוֹחַב-נפש וגוֹדל-רוח. ואוי לו למי שפגע בו שעה שהוא נוח לכעוֹס ולהחריב עולמות שבָּנו אחרים, ולפעמים גם מה שבנה בעצמו. לא בשוטים, כי אם בעקרבים ייַסְרְךָ על פניך בשעה כזו. בשעה בלתי רצויה כזו לחישתו ועקיצתו הן של תלמיד-חכם אמיתי, ויש בו דבר-מה משל שַמאי הקפדן.

אין כלֶוין להרגיש, לגַלוֹת את הרפיונות, את הנקודות הפגומות בהשקפותיהם ודעותיהם של המתנגדים לרעיון הלאומי, לרעיון התחייה. ואם הרגיש בהם אָז ישׂימם לשחוק, כי ירים על-נס את הצדדים המגוחכים שבהם. מצטיין הוא ביחוד בכוח הביטול.

זו לו ההגיון הקר. הד"ר לוין חושב בהרגשתו ומרגיש במוחו, במחשבתו. ובשעה שהוא נואם ברבים, או מדבר בחוג צר של מכירים או גם זרים, הוא מכריח אותך לשמוע. הוא מושך ומַקסים את קהל השומעים, הוא משחק ברוּחם וגם מַגבּיהם מעל חוג ספירתם המצויה. בשעה שהוא עומד על הבמה הנך מרגיש לפניך כח יסודי, רוח ממרום, זעם הנביאים ותוכחת החוזים.

יכולים אתם לקבל את דעתו, להימשך אחיו ואחרי דבריו, או להתנגד לו בכל כוח ועוז. יכולם אתם להיות מאוהביו וממעריציו, או מאויביו וממתנגדיו, אבל אין אתם יכולים בשום אופן להתייחס אל הד"ר שמריה לוין בקרירות-רוח ושויון-נפש. אין אתה יכול להיות בחברתו סתם שומע. הוא משחק בנפשך, הוא צוֹדה את רוחך, הוא מרימה למרום או קולעה בכַף הקֶלע. וכשהנך מעיז להתקומם בפניו ולבטל את דבריו בסברא והגיון, בדעת ומַדע – לא יִתנך. חזק הוא ממך. הוא יתקפך, יבטלך בשנינה אחת. הן לא תתוַכח עם רוח סוער, או עם הר מתגעש. הוא אשר אמרתי: בחברתו אתה מרגיש לפניך כוח-יסודי, אחד מפלאי הרוח.

הד"ר לוין אינו שוקל ואינו בוחן ובודק את הדברים אשר לפניו, אינו חוקר ודורש במנוחה שלימה שורשיהם וענפיהם, את המוקדם והמאוחר שבהם. לא בזה כוחו. הוא תופס כל עניין ודבר כהרף-עין. תפיסתו בכלל מהירה, וגם זריזה, וכיון שתפס איזה דבר מיד הוא חודר בסקירה חטופה אחת למצפּוּניו, למעמקיו ולתהומותיו. זוהי ראִיָה פנימית, ומסתכל הוא בחזיונות חיינו, בשאֵלות העולות על הפרק מנקודת השקפה מיוחדת לו, והנקודה היא תמיד עברית, לאומית, מקורית. גם שגיאותיו וגם זדונותיו נובעים ממקור קדוּמים. מחשבותיו חצובות הן מסלע עתיק, יסוֹדו של העם העברי. הוא להן רק לפּה. הוא המציא להן רק ביטוי חדש.

וכיון שבחר לו אחד העניינים לטפל בו, בפה או בכתב, מיד הוא רואה, – יותר נכון: מיד הוא מרגיש, – את יחסיו הנסתרים לדברים הגדולים והחשובים. לא הפרטים, לא הלבושים החיצונים של הענין, [הם] העיקר לו, כי אם תמציתו, חידושו ומקומו בעולמנו אנו ובעולם אשר מסביב לנו.

שמריה לוין – זהו יהודי נלהב השואב ויונק תמיד, מדעתו ושלא מדעתו, מכתבי-הקודש, מהאגדה הקדומה, מהספרות המדרשית וממשלי העם ושיחותיו. זהו יהודי מודרני, חניך הספרות הפילוסופית של תקופתנו, אבל יחד עם זה הוא נצר מגזע קדומים, בן-דורם של יוצרי רוח האומה העברית. אין הוא נכנע לפני שום בר-סמכא משלהם, ואין הוא משועבד בדעותיו והשקפותיו לחכמי הגוֹיים, לא לראשונים ולא לאחרונים, אם רק הרגשתו העברית מתנגדת להם, אם רק השקפת עולמו העברי אינה נוחה מהם. אז הוא מבטלם – או מאמין שהוא מבטלם – במימרא אחת, במָשָׁל אחד. כקליפת השוּם הם בעיניו.

שמריה לוין – זהו עברי שלם וגֵאה. ולעולם אינו מתבטל לפני דעות חכמי-העולם שאחרים, ביניהם גם לאומיים כשרים, משתחוים להם, אם רק הדעות האלה סותרות, ולוּ רק מקצתן, או אינן מסכימות לדעותיהם של גדולי חכמי-ישראל שהחזיק בהן מנעוּריו. לא רק החקירה החופשית נֵר לשׂכלו, כי אם גם הרגשתו העברית הלאומית, העמוקה והחדה. דומה לך פעמים רבות כי בהרגשתו זו מקופלת ומצומצמת הרגשה של אומה שלימה, של דורות ראשונים ואחרונים, הרגשה יסודית ומקורית שלפניה בטלות-ומבוטלות כל אותן הטענות הבאות ממקור אכזב, ממקור לא עברי;הרגשה שלפניה נמחקות וכָלוֹת כעשן כל אותן הדעות וההשקפות והשיטות שיש בידן להזיק ולהפסיד ליהדות החיה והיוצרת, לנשמת-נשמתה.

ואם מצא לוין בבית-מדרשם של חכמי-הגויים דעות והשקפות שהפיקו רצונו ומצאו חן בעיניו, אז מיד הוא מלבישם בבגדי פָּסוק נאה או בבגדי מדרש-פליאה. נדמה לך אז שחכמיהם לא חידשו כלום, כי את מבחר מחשבותיהם ודעותיהם שאבו רק מהמקורות שלנו, כי הין המשומר באוצרות ספרותנו העתיקה מָהוּל במֵימֵיהם.

ועומד הוא, שמריה לוין, זה עשרות בשנים, על המשמר כצופה נאמן. ואם רק ירגיש כי סכנה נשְׁקָפָה, מאיזה צד שיהיה ומאיזה רוחות שׂתנַשֵׁבנה, ליהדות החיה ולתקוותיה בעתיד, לציוניוּת ומטרותיה הקרובות או גם הרחוקות, אז מיד הוא מתעורר בכל עוזו ותוקפו הרוחני לפגוש את האויב הגלוי, או אשר שָׂם סֵתֶר פָּנים לו, אז מיד הוא מתקומם להריע עליו ולהכריעו בעוֹד-מועד. אמנם לא תמיד שָׁם היא הסכנה במקום שהוא מרגישהּ, אבל עלינו להודות כי כמה-וכמה פעמים היה לוין הראשון להכיר ולהרגיש גם מבעד ערפל את הסכנה הנשקפת ליצירה הלאומית החדשה והרכּה, לגידולי הציונות ולנטיעותיה השתוּלים בכל כך עמל, בכל כך חרף-נפש. וכמה פעמים הרגיש סכנה לאומית, שסופה הגלוי הוכיח על התחלתה הנסתרת, במקום שאחרים, ואפילו הגדולים והטובים שבּנו, לא הרגישו מאומה, לא גם חשש קל.

מתבונן אני על שמריה לוין מקרוב ומרחוק. ובוחר אני בכל פעם זוית-השקפה אחרת, למען אראהו ואשיגהו מצדדים שונים. והנה פעם יתגלה לפנַי, על פי מזגו, רוחו וכל מהותו הפנימית, כאיש שנברא לעמוד בראש מרידה לאומית, כלוחם שנוצר לפתוח תקופת מהפכה בסדרי חיינו ובמושגינו הדלים, ירושת הגלות הארוכה, ומקומו יכירנו רק בין העוקרים זמוֹרות זָר, בכן מְכַלי הקוצים מכַּרמֵנו. נדמה לי אז שאין כוחו אלא בעקירה והריסה ואין הוא מסוגל כלל למלאכת הזריעה הַלְאַטִית, החשאית, למלאכת הנטיעה הדורשת סבלנות וזהירות יתירה. ואם יש בדבריו גרעיני תחייה, אז על כנפי סערה חזקה הוא נושאֶם. נדמה לי כי הוא בונה רק בשעה הוא הורס, ונוטע רק בשעה שהוא עוקר.

ויש שאני רואה את לוין והוא מלא חלומות ודמיונות וגעגועים של הוזה, של משורר וגם של איש המדע; ואז נדמה לי שרק במקרה, שלא במתכוין, נדחף לשדה המערכה, בשוּרות הלוחמים, הלוחמים בקול תרועה ובכלי-תותח כבדים. נדמה לי כי מקומו יכירנו בהיכל השירה ¹ או באהל המדע, ורק סערת התקופה, תקופת תחייתנו, עקרה אותו ממקומו הנכון, השליכה את הנֵבל מידו ונתנה לו “חרב גבורים” ותחת גוילים עתיקים – מגילת חיינו, בתקופה זו, הכתובה בדם ואש.

אולם מכל הזויות, שאני מסתכל בו, הנני מכיר בו אדם הבָּז לקטנות. חכמת המִסְכֵּן בזויה עליו, מפני שהוא מוצא בה דקדוקי עניוּת. ואין דבר השנוא לנפשו כמו דקדוקי עניות.

הד"ר שמריה לוין היה במשך שנות עבודתו לאומית לחביב האומה. בכל ארץ שהוא בא הוא מלהיב את הרוחות של קהל שומעיו. בין מעריציו אתם מוצאים גם חרדים קיצוניים וגם ראדיקאלים קיצוניים, משכילים, סופרים ומלומדים וגם ההמון הפשוט.

אי אפשר לקהל העברי – יהיה הקהל הזה מורכב מאיזה יסודות שהם – לשמוע את נאומיו של הד"ר לוין מבלי אשר יתפעל ויתלהב. לא תמיד הוא הגיוני עד הקצה ולא תמיד נקודת-השקפתו היא הנכונה. אבל תמיד הוא חריף, עשיר-הרוח ועז-המזג.

במה צפון סוד קסמו, במה כוחו המיוחד לחשמל את שומעיו, ולפעמים גם את קוראיו? – בנשמתו העברית העשירה, באָפְנוֹ המיוחד להרגיש ולחשוב, אופן הכי עברי, ובמזגו החי. ועל כל מה שהוא כותב, ועל כל מה שהוא נואם טבוּע החותם העברי הלאומי בטהרתו. הגאון של עם שלם בעל קולטורה עולמית מצא בו את הביטוי הנמרץ.

בהיותו בקי בספרותנו העתיקה, ביחוד בחלקי האגדה והדרש, הוא נושא בקרבו מסורה תרבותית בת אלפי שנה – אבל יחד עם זה הוא נושא בקרבו את גרעיני החיים של עתידנו הלאומי, את התקוות והחלומות הנשגבים של בחירי אומתנו בכל דור ודור. בכל מה שהוא נואם וכותב אנו שומעים את הֵד העבר הרחוק ואת הד שירת העתיד שלנו, שירת עם חי ויוצר ערכים חדשים על אדמת אבותינו.

יש ספרים ומאמרים נגד ההתבוללות הזולֵלָה יותר חריפים, יותר עמוקים ויותר יסודיים מאותם שחיבר הד“ר שמריה לוין;יש לוחמים נגד ההתנַוולות הלאומית שהם חמוּשים יותר ממני בכלי זין המדע, ושהם יותר מסוכנים לה. אך אין איש מסופרינו, בשום שפה, אשר הצליח כד”ר לוין לעשות את ההתבוללות לצחוק וללעג ולגַלות יחד עם זה כל זיופיה ותועבותיה. איש מן הסופרים והנואמים לא חונן בחוש-הרגשה כל כך דק וחד שיכיר את רוח הטמיעה בכל צורותיו ובכל עקיפיו, שֶׁיָריח את צֵידו בכל מחבואיו, אותו החוש הדק והחד שבו חונן הד"ר לוין.

שמריה לוין הסופר, אָז בהיותו רק סופר, הוא בולם את רוחו הסוער והוא מצמצם את כוחותיו הגועשים, שוקל את ניביו ושומר את נימוסי הספרות המקובלים. וכך אנו רואים אותו ב“השקפותיו”, שנדפסו בזמנן ב“השלח” בעריכתו של אחד-העם. אך שם, דוקא שם, במקום שהוא יוצא מן הגדר, במקום שהוא מרשה לברקי רוחו לשחק מעט – שם הוא יפה, שם הוא חזק ושם הוא כמעט יחיד במינו.

גם במה שכתב הד"ר לוין עד כה היה די לסופר אחד לקנות לו שֵׁם תפארת ולעמוד בין בחירי השורה הראשונה של הסופרים העברים. אולם לא נצדק אם נשפוט את לוין הסופר רק על פי מה שפירסם עד כה בדפוס. היודע את לוין מקרוב הוא גם יודע מה שהיה צריך סופרנו זה לכתוב וגם מה שהיה ביכולתו לכתוב, לולא עבודתו הציבורית והלאומית. הוא בעצמו, אף כי איננו עוד צעיר לימים – כמה שלא יהיה זר הדבר – לא גילה עוד את כוחו הספרותי ואת האפשרויות הספרותיות העצומות, המונחות בעצם כשרונותיו.

דומה אני לפעמים – בשעה שאני קורא את אחד המאמרים השכיחים של לוין – כי רק קרן אחת, – לכל היותר: קרנים אחדות, – הֶאציל מרוחו הכביר לספרות העברית, בכל אופן עוד לא השתאֵב בה. לא נתן לה כל כוחותיו וכשרונותיו.

אין אני אוהב במדה מרובה את לוין הסופר באותם מאמרים שבהם הוא בא אלינו בתור מסכם לדעותיהם של אחרים, או בתור משקיף אוביֶקטיבי, בשעה שהוא חלָק יותר מדי. לא את לוין המַסְכִּים הנני אוהב, כי אם את לוין החולק, הזועם, הסותר והמפַצל את גרעיני האמת מקליפתם הקשה. אוהב אני את לוין הסופר בשעה שהוא מזדקף במלא קומתו ותובע בכל-פּה את עלבון רוחנו מידי מחלליו ואת קדושת שאיפתנו הציונית מידי מטַמְאיה.

לוין שבעל פה ולוין שבכתב. בשעה שלוין נואם ברבים, אם השעה היא שעת התעוררות לו, אז הוא מבריק ברקים, מצליף על פנינו זרם של רעיונות, אז הוא מפתיע אותנו בפתגמים שנונים, אז הוא מזהיר בפַרַדוכסים מחודדים, מצית את הלבבות ואת הרוחות. אין הוא מבקש אסמכתות, ראיות והוכחות לחזק ולבסס את הנחותיו שבעל פה, את מוסרו ותוכחתו. כל אלה אינם עניין לנואם, לצופה, למוכיח ולחוזה. כל זאת היא מלאכה פשוטה לחוקרים, לנַקְרָנים ולשַקדָנים.

לוין אינו בא אלינו במסקנות מפרי חקירותיו, מפרי שקידתו. הוא מקדים את הדור במחשבתו, הוא קופץ-בראש בהנחה, בהשערה חדשה שבאו לו על-ידי הרגשה דקה. אלה הן פרי יצירתו הפנימית, יצירה של נפש עברית שהיא מקוֹּשָׁרָה באלפי נימים בנפשותיהם הגדולות של דורותינו מִקֶדֶם. הוא מניח לשקדנים, לבעלי המלאכה המדעית לבקש את היסוד והבסיס לרעיונותיו המפתיעים שנוצצו במוחו.

לוין הסופר הוא ארִי בסוּגָר. הוא בעצמו בוחר לו את הסוגר מגיח אל תוכו ברצונו הטוב. הסוגר שהוא בוחר לו אמנם נאה הוא, אבל בכל זאת הנהו סוּגר. לוין הסופר עושה לו בעצמו גדרים. גבול הוא עושה לרוחו הלוהט. מתייצב הוא בשורות הסופרים, שהוא חושבם לרבותיו או לחבריו בדעת, ועל פי רוב איננו יוצא מדופן זה המסומן כל-צרכו. רק לפעמים קשה עליו ללכת פסיעה בפסיעה עם כל הסופרים החלוצים שבמחננו, ואז הוא מַבריח את מֶכס רעיונותיו המיוחדים לו לבדו מעל לגבול. וכמה נאה וכמה חזק הוא לוין הסופר בתור מעביר-מכס כזה. לפעמים צר לו להסתובב בסוגר אשר בחר לו ואז יֵז קצפו, קצף מחשבותיו, מבעד הסריגות.

ולוין הסופר, כמו לוין הנואם והמטיף, רואה ביהדות חזוּת-הכל והוא מרגיש את עתידה הגדול של תורת ישראל, אם ישוב לאדמתו ויהיה עומד ברשות עצמו. כל מלה חדשה וכל גאולה חדשה, גם לכל האנושות, עתידות לצאת רק מציון המחודשה.

לוין הסופר הביא אמנם מבתי-מדרשיהם את דרכי החקירה המדעית, את מכשירי הספרות הכללית ויודע הוא להסתייע, בשעת הצורך, בדברי חכמיהם ומסקנותיהם, אם רק מתאימים הם לרוחו הוא ולהלך הגיונותיו. אולם לא האמת המדעית, האמת היבשה והמופשטה, עיקר לו, כי אם האמת שבלב, האמת של ההרגשה הפנימית. ואם יש לו צורך במאמריו להסביר לקוראיו אמיתוֹת מדעיות, הנחות פסיכולוגיות, ציבוריות או אישיות, אז משמשים לו עֵזר דברים פשוטים, שיחות מצויות בקרב ההמונים וגם משלֵי-עם. אל כל אשר ישא עין הוא רואה סמל חי ובולט למחשבתו העיונית. בכל אשר הוא פונה הוא פוגש משלים ודוגמאות מן המציאות. כל העולם אשר מסביבו פירוש הוא לו לחזיונות רוחו, לכל ההומה והתוסס בנפשו פנימה. ובבואו להרצות על אחד המאורעות החשובים בחיינו, או בחיי העמים שכנינו, לא יַרחיק עדותו. כל אשר מסביב לו עֵד הוא ונותן תוקף לפסק דינו הספרותי. אין הוא גובה את עדותם של דברים רחוקים, או גם קרובים אם זרים הם לו. כל הדברים והעניינים אשר הוא נוגע בהם, ולוּ רק בדרך אגב, בדרך הילוכו או מעופו, כבר קרובים הם לו. אינם נתבעים, והם נותנים את עדותם מעצמם לאַשֵׁר ולאַמֵת את הקַטֵגוריה או הסַנִגוֹריה שלו. פַּשְטָן הוא בתכלית הפשטות, אם גם איננו יורד מגוֹבהוֹ הטבעי לעשות חונֶף לטעמם הגס של קוראיו או שומעיו ממין ידוע, בכתבו או בדבּרו על עניינים דקים, העומדים ברומו של עולם. לכל הנחה או השערה עיונית יש לו ציור חי ודמיון מעוגל ומלוטש. עשיר הוא בצבעים וגוָנים בקולות וצלילים הן בתור סופר והן בתור נואם. לכל יש לו ביטוי מלא, ואין לו צורך ברמזים. הבהירות היא אחת מסגולות נפשו. גם אם רוצה אתה לטעות בדבריו שבכתב – אין אתה יכול. בהירות זו היא מתנת אלהים לבחיריו.

בתור עסקן לאומי ולוחם ציוני כבר הבליט הד“ר לוין את צורתו בכל קויה היסודיים. ביחוד גילה את אישיותו הנמרצה במלחמתו על השפה העברית נגד מנהיגי ה”עזרה" בגרמניה (בשנת תרע"ג). מלחמתו זו ראויה להכתב באותיות זהב על לוחות דברי מלחמת הרוח בישראל.

בשעת מלחמתו זו נראה לנו באופן בהיר ובולט גיוס כוחותיו העצומים של האדם הנפלא הזה. נדמה לנו אז כי לגיון שלם של לוחמים עזי נפש התאחדו באיש הזה, באיש אחד לבד. מעיר לעיר, ממדינה למדינה נדד, הלך הד“ר לוין, באותם הימים, לנאוֹם, להטיף, להוכיח ולהכריע ולנַצח את הלוחמים נגד שפתנו הלאומית, למען תירש השפה האשכנזית את מקומה בפּוליטכניקום. ובכל מקום שבא הד”ר לוין הִקְהיל קהלות ברבים וגם ראשי המתבוללים, מורי האוניברסיטאות ומנהיגי מפלגות מדיניות, באו לשמוע את דבריו, “החוצבים להבות אש” – וגם אותם לקח שבי. רבים מהם לא עמדו, לכל הפחות באותו מעמד, בפני שטף דבריו הנמרצים ובפני עוז הוכחותיו ורשפי מחשבתו הלאומית. נדמה לנו אז כי גם לשפה העברית עמד בר-כוכבא שלה.

בימי המלחמה ההם היה לוין משתמש בנאומיו בכל כלי נשק הרוח. זרם של רעיונות חדשים ושל ניבי חוזים שָׁטַף מפיו, ויַלהיב את הרוחות ויַגביר את הידיים הרפות. ונפלאות עשה במלחמתו זו.

עוד אז היטיב לראות, כי המלחמה נגד הלשון העברית במוסד המדעי הראשון, שהיה צריך להבנות בארץ ישראל, אותה המלחמה שהתעוררה, שהתלקחה מצד מנהיגי היהדות בגרמניה, - כי מלחמה זו היתה ערוכה ומכוּונה נגד עתידותינו על אדמת אבותינו ונגד נשמתנו הלאומית.

שמריה לוין ראה מראש, שאם ינצחו מתנגדי הלשון העברית, שביקשו לפלס נתיב לרוח הגרמני בארץ ישראל המתחדשת, אז ירעילו את שורשי התחייה העברית, את שורשי היישוב העברי על אדמת אבותינו.

במסירת נפש, בגאון רוח ובמרץ מפליא נלחם לוין עד כי ניצח, והנצחון שנחל הוא נצחון רוח תחייתנו.

יש לו לד"ר לוין, כמו לכל אדם מצוין, ריתמוס מיוחד בנאומיו וגם בכתביו הספרותיים. בתור נואם, מנהיג ועסקן לאומי וציוני מצטיין הוא בריתמוס של רוח סערה, של גלי ים המתנשאים ורודפים זה את זה. שונה הוא הריתמוס שלו בספרות. בספרות הוא יותר מתון ושקט;ויש שהריתמוס שלו בתור סופר הוא נוזֵל כשֶׁמן. אך זה הוא רק לעיתים רחוקות.

על ה“השקפות” הנתונות בספרו “ימי-המעבר” המונח לפנינו שפוכה רוח שלוה, של כוח עצור המכיר את ערכו. אמנם גם במאמריו אלה רעיונו עושה לפעמים קפיצה פתאומית, כמו שהם מפליאים במקומות ידועים בהברקה מַרְעֶשת. אך בכלָלָם וברוּבֵּי מקומותיהם הם מעידים שמחַברם יודע גם לכבוש את רוחו הסועל, כי יודע הוא לשמור את מנוחת נפשו ואצילות רוחו גם בשעה שהוא מבטל בתכלית הביטול את זרמי החיים המתנגדים לזרם הלאומי, לשאיפות התחייה. ברוח שקטה, ולפעמים כאילו לאחר-יד, הוא מסיר את העטרות מעל ראשי מנהיגים המוליכים את העם בתוהו-לא-דרך. ויש שהוא מבליע בנעימה בין שורות מעטות ביקורת מרה וחריפה, שלא כל הקוראים מרגישים בה. - - -

בספרו “ימי המעבר” הננו רואים את התפתחות חיינו הלאומיים במשך עשרים השנים האחרונות, ואנו רואים בו גם את התפתחותו של מחַברו.

יש דברים בספר זה שהד“ר לוין מגין עליהם בחֶלקת לשונו ביושר הגיונו, או שהוא מצַדֶד בזכותם, והוא בעצמו חזר אחרי כן מהם. למשל: במאמרו “עבודה ופרסום” הוא מתנגד להכנסת העבודה הקולטורית לפרוגרמה הציונית. ועתה הוא, הד”ר לוין, בעצמו בעד זה ובכל-תוקף. הוא השפיע במידה מרובה על התפתחותה של הציוניוּת, לעומר ולרוחב, והוא מושפע גם מהתפתחותה. רוחו הוא חי יותר מידי, כי יוכל לקפוא בנקודה אחת מבלי אשר יזוז ממנה.

כך אנו רואים בספר זה עצמו, שהד“ר לוין שינה את דעתו ויחסו, ברבוֹת השנים, בנוגע לד”ר הרצל. אחרי אשר פירסם אחד-העם ביקורת חריפה ושלילית על הספר “אַלטניילאַנד” של הרצל, יצא לוין, שהוא אחד המעריצים הנלהבים של סופרנו הגדול בַעל “על פרשת דרכים”, להגן על יצירתו ושיטתו של החולם הלאומי.

למען ייוָכח הקורא עד היכן מגיע כוחו של הד“ר לוין לבט את אמת המרה שבלבו בסגנון יפה, בדברים פּשוטים וחודרים אל הלב והמוח, הנני להביא רק שורות אחדות מ”מכתבו הגלוי לאחד העם":

“הרצל בונה ואתה סותר. הרצל כותב “רומאן”: בן שמ”ד עמודים, אתה כותב “ילקוט קטן” בן י“ב עמודים ומהרס את כל בניָנו של הרצל ממסד ועד הטפחות, מבלי להשאיר ארִיחַ על גבי אריח ולבַנה על גבי לבנה. הדבר הזה כשהוא לעצמו איננו מעיד על יתרון כוחו של הסותר על הבונה” (“הבניין והסתירה”).

עד כמה חריף הוא לוין בהגנתו על הבניין נגד הסתירה, ועד כמה הוא יודע להביא את יתרון הבניין על הסתירה באופן ובסגנון המיוחדים לו, יעידו-נא דבריו אלה:

“לוּ חפצנו, למשל, היום להרוס את מגדָלוֹ של עופֶל, המתנוסס ברום גבהו ומתגאֶה על כל סביביו, לא היינו דורשים למלאכתנו זאת יותר מעשירית שבעשירית העֵת שבלע בניָנו של המגדל הזה, ובכל זאת צריכים אָנו להודות שעופל היה מהבנאים היותר מצוינים שבעולם. נשער נא הלאָה בנפשנו, כי בנאי אחד מומחה ובקי שעסק כל ימיו בבניון בתי מדרש ואוניברסיטאות נגש אל מגדלו של עופל ומודד אותו בקנה המדה של הבנינים שהוא עסק בהם כל ימי חייו. הבנאי הזה מוצא, כי המגדל כולו מראשו ועד סופו אינו אלא מִגְרַעת אחת גדולה: מגדל שגבהו עולה עד לשלש מאות מטרים ואין בו מקום אף לקתדרא אחת! ומהיות שאי אפשר להכשיר אף חלק ידוע ממנו לבית מדרש, אין לו תקנה אלא בהריסה גמורה, אָז ישאר לכל הפּחות חבל אדמה שנבנה עליו המגדל ויהיה מקום פָּנוי לבנין אחר” (שם).

אילו קראתי את השורות האלה ושֵׁם המחבר לא היה חתום עליהן, מיד הייתי יודע שמעֵטו של בעל “בימי המעבר” יצאו. לוין שכל כך גדול כוחו בסתירה ועקירה, כמה ואיך יודע הוא להטעים את יתרון הבניין על הסתירה!

יש אמנם בספרו “ימי המעבר” המונח לפָנַי גם דברים שבשעה זו אין להם ערך חיובי וחיוני, כי כבר ירדו מעל הפּרק, אף כי בשעתם הרעישוֹ עולמות. אבל גם הגברים האלה נקראים בספר זה בנעימה מצד סגנונם המצויין ומצד המחשבות והסקירות הצפונות בהם.

יש דברים והשקפות בספר זה שהמחַבר העמיקם אחרי כן הרבה יותר, או שהיה מנסחם היום, אולי, באופן אחר, בכל זאת יש ערך ספרותי ותרבותי גדול לכל המאמרים שנכנסו בקובץ זה (שהמחבר לא רצה לעשות בהם אף תיקונים קלים, לבל ישַנה את דעותיו והשקפותיו כמו שיצאו בפעם הראשונה, כל מאמר בזמנו ובשעתו), יען כי בבואם מקובצים במקום אחד הם נותנים לנו ציור שלם מהתפּתחותם של הדעות והמעשים בעולמנו העברי וממהלך המחשבות ומלחמת המפלגות, ומלחמת הסיעות בתוך המפלגות עצמן, באותן שתי עשרות השנים שבהן נכתבו המאמרים הללו. - - -

במאמרו “העם” הביע הד"ר לוין כל כך מקורי ובסגנון כל כך יפה ומלא חיים את תמצית דעתו העמוקה, שיש בה גם חידושים רבים, על דבר “שאלת העם”. הרעיונות המזהירים המובעים במאמר זה יש להם, מלבד ערכם הקיים לדורות, חשיבות מיוחדה וערך ממשי דוקא כיום בשעה שאנו מוכרחים ומחויבים לפתור את “שאלת העם”, באותו מובן ואותה הַטעָמָה שהמחבר נותן לה, הלָכה למעשה. היופי של צורת המאמר והרצאתו המצומצמת מִתחָרים עם עוֹמק תוכנוֹ.

מאמרו “החיים” הוא מלא שירה, שירת הפְּגָעים של חיים. וכמה אמת פסיכולוגית יש בשירת-פּגעים זו ומה נוראה היא האנחה הנשמעת מתוכה, אנחת לב אָדם, אנחת לב עברי, שחדר לתוך מעמקי החיים ותהומותיהם המכוסים ערפל.

ומה עזה היא המחאה שנשמעת מתוך שירה זו, המחאה נגד החיה שבאָדם נגד שונאינו בנפש, נגד מורֵי היחֵפים רוצחינו ונגד כל אותן תנחומות-שוא, שאנו מתנחמים בהן בגָלות!

במאמרו “האסטניסים שלנו” מתייצב לוין על יד מרחיבי הלשון העברית, על יד המחַדשים, מְחַיי שפתנו הלאומית. תשובתו לפפרקוביץ הבלשן היא תשובה כהלכה, קצרה, חריפה ויפה. ומה יפה היא הסַטִירה בסוף המאמר (סַטירה לֶוִינִית): “יכתוב נא (הבלשן פּפרקוביץ המבקש חסרונות ושגיאות בלשונם העברית של סופרי זמננו) את הבקרת שלו בעברית, ואָז יהיה הוא הסופר ואנחנו המבקרים”?

במאמרו “תשובה חלקית” כמו במאמרו “מעבר לגבול” הכניס הד“ר לוין ראשו בין הרצל ונורדוי מצד אחד ובין אחד העם מצד השני. ועינו של המחבר נשארה בהירה ובלתי משוחָדָה בקֶרב האבק הרב שהעלו אָז הסופרים, בשפות שונות, על ידי פּולמוס הקולמוס, אותם הסופרים שיצאו אָז ללחום על הצד האחד או השני. בדעה צלולה, בסקירה חדה, בהגיון ישר וברגש הבא מתוך אהבת האמת שפך אז הד”ר לוין אור רב על כל עניין המחלוקת שהתפּרצה בין המנהיג הרוחני, אחד העם, ובין המנהיגים של הציוניוּת המדינית, הרצל ונורדוי. אין הד"ר לוין חולק כבוד לרב, לאחד העם, ואינו מפריז על מידתו, כשם שאין הוא פּוחֵת מכבודו של יוצר הציוניות המדינית וההסתדרות הציונית, אולם יחד עם זה הוא מכיר גם את התנועה של הקולטורה העברית ואת תביעותיה הצודקות בתוך המחנה שלנו. הוא מגלה במאמריו אלה את המִזרָחי וגם את המַערָבִי שבו. הוא למד בבית-המדרש גם של שֵׁם וגם של יָפת.

ניו-יורק, כסלו, תרע"ט

אחרי שהחלטתי בנפשי לכתוב ספר מיוחד על אדות המשורר חיים נחמן ביאליק, הנני קורא וחוזר וקורא את כל אשר יצא מעֵטו הן בשיר והן בפרוזה. הנני מניח לדבריו לפעול על נפשי בכוחם-הם. ובשעת קריאָתי זו אין אני חפץ לדעת, אין אני חפץ להעלות בזכרוני מה שאָמרו ומה שכתבו אחרים, יהיו מי שהֵם, על משוררנו זה ושירתו, על מסַפּרנו זה וסיפּוריו, על סופרנו זה ומאמריו. מחקתי את כל אלה מעל לוח זכרוני. אין אני חפץ ואין אני יכול להיות מושפּע מהמבקרים שקדמוני, לא ממעריציו ולא ממַמעיטי דמותו ומַפחיתֵי ערכו.

כן הֶחבּאתי בחדרי-חדריה של נפשי הסמויים מעֵין ההכרה את כּלֵי אומנותי, את מכשירי-הביקורת שלי, שהייתי רגיל להשתמש בהם במשפּטי על משוררים וסופרים אחרים. הנני מניח בי מקום לחשד: אולי כבר קָהה חוּדָם של כלי ביקורתי, אולי נפגמה הרגשתן של קרני-משושי - - -

אין בחפצי לבוא אל המשורר אשר לפנַי כאורֵב, כשוטר-חֶרש, לגלות את חטאיו ופשעיו (ומי הוא היוצר אשר לא יחטא ולא יפשע?), את שגיאותיו וזדונותיו (אַף כי גם אלה צריכים לימוד והבנה מיוחדת) ולייסרו אחרי כן קשה כשופט אשר אין רַחֵם לפניו וכמבקר אשר כתב על דגלו: יִקוב הדין את ההר, את הסלע ולוּא גם נַפץ-ינפּצנו.

כן לא אגש אל ביאַליק במַחתה של קטורת, להשחיר את פּניו כשולי קדרה בעשן סַמים גסים או דקים:לא אגש אל שירתו בנטייה מיוחדת מראש להתלהבות ולהתפּעלות, התלהבותם היתירה, שאינה יודעת גבול וקץ, של חנוָנים, של בעלי-בתים משכילים, של לאומיים מוגבלים, גם של אלה שאינם יודעים עברית או שאין להם כל חוש פּיוטי וכל ידיעה הגונה בספרות השירית, ושל מבקרים בחסד המקרה העיור, הנגררים במשפּטם אחרי דעת המרובים, המרובים יותר מידי, הקולטים את הגיונותיהם השטחיים מן האויר, מן האויר של הספירות הנמוכות, המלאות גם אדים מחניקים, – התלהבות זו היתה תמיד חשודה בעיני. מאימתי היה הרוב, ההמון, – ולוא גם של ה“משכילים”, – לשופט בטיב השירה ובערכה האמתי?

הנני ניגש הפּעם אל שירי ביאליק כקורא פּשוט, אשר במקרה נזדמן לידו ספר זה, והוא מעולם לא שמע מאומה על אדות המשורר ושיריו. הנני מתכוון להכניס את שיריו לחדרי לבבי ומוחי (פּתחתי להם דלתות רוחי לרווחה) כדי לעכל ולסגל את משקלם, שֶׁטף חרוזיהם, דלתותיהם וסוגריהם, וכדי להִמָלא מרוחו של המשורר. הנני מתכוון לַחְיוֹת בי, עד כמה שמוכשא אנוכי לזה על פּי מהותי הפּנימית, על פּי סגולותיה המיוחדות של נשמת-נשמתי, – לַחיות בי את חיי המשורר, למען אהיה נאמן בכל ביתו, בתאיו, במרתפו, וגם בעליותיו, בכל קמטי נפשו וזוויותיה המוצנעות וגם לַחדור לקודש-קדשיו. יודע אנוכי, כי תפקיד קשה מאוד הנני נוטל עלי. אנסה.

יחד עם זה הנני מקדיש עתה מעִתוֹתי לקרוא את גדולי המשוררים הלועזיים, את ענקי הרוח שבהם, למען אוכל להרגיש את ההבדל שביניהם ובין המשורר העברי שאני שקוע עתה בעולמו. הנני מבקש למדוד את גודל המרחק ואת עומק התהומות שביניהם, ואולי יעלה בידי למצוא לא רק את נקודות הפּרידה, כי אם גם את נקודות המגע שביניהם. אותן הנקודות שבהם נפגשים היוצרים הגדולים, אף אם באים הם מעולמות רחוקים ושונים זה מזה.

אולם בשעה שאני קורא את שירי ביאַליק הנני מייחד את נפשי רק בהם, ואני מקים מחיצות וגודר גדרים סביבי לבל תנשבנה עלי רוחות זרות ולבל תשתלטנה עלי השפּעות נכריות.

בשעה שאני קורא את שירי ביאליק הנני נתון בכל נפשי רק לו, והנני נזהר מכל מחשבה זרה, מכל הרהור נכרי ודמיון לועזי. ישפּיע-נא עלי ביאליק בכוחו-הוא, ימשכני אחריו בחוטי משי או בכבלי ברזל של שירתו-הוא. ילכדני ברשת חלומותיו, חזיונותיו, הזיותיו ודמיונותיו – ינַצחוני ויכריעני-נא בקסמיו ולהטיו הרבים. או: ידחה-נא אותי וירחיקני מעל יצירתו הפּיוטית במגרעותיה ורפיונותיה היא.

הנני מבטל רצוני ואישיותי מפּני רצונו ואישיותו של המשורר. לא אתנגד לו, לא אָקום בפניו, לא אָגן על רשות-יחיד שלי כל עוד אשר ארגיש את חוזק שלטונו עלי, כל עוד אשר אשמע דבר אלוהים מפּיו, אם אלהי האמת והצדק, או אלהי היופי והגבורה.

אם שירתו תוליכני שבי – אהיה שְׁלָלו הוא. ואם תקצר כוחה לַהדוך אתי תחתיה – יהיה המשורר שלָלי-אני. או-אָז אדע מי ינצח את מי. אני לא אמהר במשפּטי ובביקורי כל עוד הנני אחוז במלכודתו של המשורר, כל עוד אשר נפשי מתמוגגת ומפרפרת בין קולות כינורו, אשר הוריד מעל עַרבי נהרות בָּבל, או בין קולות נִבְלֵי שָׁמָיו.

אספוג לתוכי את כל אשר יצר, את כל אשר שר ביאליק – ואני נכון להכנע תחתיו הכנעה גמורה, או להתגבר עליו, להשתחרר מקסם-שוא ולהציל את נַפשי.

רק באופן כזה הנני מקוה שיעלה בידי להיות מבקרו ושופטו הנאמן של ביאליק. ראשית לכל עלי לבחון ולדעת אם, ועד איזו מדרגה, הוא משוררי, אשר אליו התפּללתי זה ימים ושנים.

הביקורת (ואני מתכוון לכתוב ספר כזה) היא סוף-סוף השאיפה לסַמן באופן חד ובהיר את הקו הקיצוני של הגבולים אשר בין נפשו של המבקר ובין נפשו של המבוקר.

רוצה אני להיווכח איזה משיריו של ביאליק, איזה מבָתיו וחרוזיו משמיעים הד בבתי-נפשי, ועד כמה חזק, גבוה ועמוק ההד הזה. מבקש אני לדעת, או להרגיש, במה העשרתי את נפשי על-ידי קריאָתי בשירי ביאליק, במה ואיך העמיק את מחשבתי (אם יש גם מחשבה בשיריו), ואם גם הרחיב את אופק מבטי וגבולותיה של הסתכלותי הפּנימית. מנסה אני לחקור אם ובמה מעַדן ומפנק המשורר את רגשותי…

מונטריאל, 28 באבגוסט שנת 1915

הנני קורא וחוזר וקורא בשירי ביאליק. הנני מסור אליו בנפּשי ולבבי. הנני כולי ברשותו ובחוג השפּעתו עלי. אינני נמהר בקריאָתי ואינני נמהר במשפּטי. אם הגיש לי המשורר באחד משיריו כוס תרעלה, אָמרתי לשתות ולמצות את שמריה עד היסוד, עד הטיפּה האחרונה! נתתי לרעל לפעפּע בכל עצבי נפשי. אָמרתי, אמתין עד אשר אוָכח במה כוחו של הרעל הזה, אם לסַמֵם ולהרוס את תאי רוחי החיוניים, או לרַפאני מהרעל הצָבוּר מכבר בחדרי נשמתי, מהרעל השופע לתוכה יום-יום מצינורים שונים, שחיינו עשירים בהם. ואם הגיש לי המשורר באחד מחזיונותיו נופת פּרחיו ומֶתק תנחומותיו – גם אותם שתיתי, מציתי בבולמוס צמאוני. קשה ונוראָה היא השעה, שאָנו עומדים בה עתה, לכל העמים וביחוד לעמנו אָנו, ואני ככל יהודי צריך עתה לתנחומים – ואני ממתין לפעולתו של צרי-המַרפּא, אשר מצאתי בכוס התנחומים של משוררנו.

אין אני רוצה כלל להעלות על דעתי את הספק הנורא: אולי גם התנחומות של משוררנו תנחומות-שוא הן וגם הוא לא יִגְהה מְזוֹרי, כי אין בשיריו צרי מרפּא…

ואני עומד וממתין ומאמין…

15 בספטמבר, 1915

חדלתי בימים האחרונים לקרוא בספרי המשוררים הגדולים. אלהיהם לא אלהי ותקוָתם לא תקוָתי. נדמה לי כיום, כי בשנות נעורי הפרזתי בדמיוני על מידתם. התרבות של אירופּה הולכת ונחרבת. היא בעצמה חפרה לה קבר. ואין אני מוצא כיום מעוז ומשגב בשירי משורריה הרחוקים מנפשי ומגעגועיה.

הנני קורא בימים האחרונים רק את שירי ביאליק. מונחים הם על שולחן-עבודתי בצדם של כתבי-הקודש. פּעם אני קורא דברי חוזינו הראשונים, ופעם את החוזה האחרון.

ביאליק הוא עתה משוררי. אם יִסַק שמים ואם ירד שאוֹלה – אהיה צָרוּר בכנפיו ואתרפּק עליו כיונק על שְׁדֵי אמו. לא אנסה להתחמק מכנפיו הרכות והאמיצות גם יחד.

אם ינהגני משוררי על מי מנוחות, על מי ה“ברֵכה” הצנועה והנרדמת, ואם יִתַע אתי בשרב צהריים בין “מתי מדבר”, על פּני חול הערבה, “עד קצה מחנה הפגָרים”, אלך אחריו עָקב בצד אגודל בעצרי את נשימתי ומאוַיי-אני;אלַוִהו כצִלו על יד ימינו ואהיה כָרוך אחריו, למען ראוֹת, למען שמוע ולמען חוש את אשר יראה, ישמע ויָחוש המשורר. לא אסרב לו גם אם יֶהגה אותי מן המסילה, אשר סָלוֹתי לי בביקורת, גם אם יַתעֵני בדרכיו העקלקלות ובשביליו הצרים.

בימים האחרונים שפך ביאליק את רוחו עלי. אני שלוֹ – וחלומותי שלו. יאציל-נא משירתו עלי, יָסוך-נא עלי רוח חזיונותיו, תנוח-נא עלי ידו הקשה – ואני כילד אין-אונים אכנע לפניו.

רחוק אני, במקום מושבִי, בקנדה הקרה, מכל סביבה ספרותית ופּיוטית. בתוך עם זר וקר אני יושב. מרחוק אני שומע ומקרוב אני מרגיש את נפץ עולמנו העברי, את חורבנה של תרבותנו העתיקה ואת הלעג החצוף לאמרות נביאינו אשר חזו ל“אחרית הימים”. מכל המשוררים, שעשו עלי רושם באחת מתקופות חיי נשאר לי כיום חיים נחמן ביאליק לבדו. והוא היותר קרוב לנביאינו וחוזינו, אשר שלטו על נפשי מילדותי עד היום הזה. אין אני יכול, אין אני רשאי לבקר כיום את משוררנו זה ולבקש בו מומים, חסרונות ופגימות.—

לא אכחד, כי יש רגעים אשר המבקר שבי מתעורר להעמיד את משוררי לפני כיסא-משפּטי ולדרוש דין וחשבון ברור מכל אשר קראתי בספר שיריו. אולם אין אני בן חורין כיום לשפּוט בדור יתום זה על אחד משרידיו הגדולים ומאבּיריו הכבירים. ולבי אומר לי: הדור שביאליק חי בו איננו יתום. על כן גם לא אנסה להניף גרזן הביקורת על מזבחו של משוררנו, אשר אחַזתי בקרנותיו כנמלט ממשפּט-מוות, בחטאי בשגָגָה לשירתנו, שתבעתי ממנה מה שאין עוד בכוחה לתת לנו.

הנני קורא כיום בחרדת קודש את מבחר שיריו של ביאליק, ולא אנסה את כוחי לגלות את הפָּרוֹכת מעל סוד יצירתו. בעוונותַי הרבּים והכבֵדים גיליתי סודות שונים של משוררים ידועים ואקרע בסקרנותי הספרותית, גם בלא צִדיָה, רקמות דקות מן-הדקות, אשר אָרגו אשפי לשוננו – ואִנָחם אחרי כן ממַעשַׂי. ואני תוהה כיום על חוצפּתי זו. יישאר-נא לי סוד יצירתו של ביאליק סוד כמוס כגן נָעול, כמַעיין חתום, כמסתורין של מלך שקשה לראותם באספּקלריה מאירה.

1 ביאנואַר, 1916

קראתי בימים האחרונים את חזון-התוגה “פאוסט” של גיטה בפעם השישית. היום קראתי את השיר “בעיר ההרגה” של ביאליק, שכבר קראתיו פּעמים לאין-מספּר, ובכל זאת נראה היום כחדש בעיני.

ה“פאוסט” של גיטה הרעיש את לבבי בטראגדיה האנושית שבו. החזיון מלא מחשבות עמוקות ושירה רוממה ונשבה, אַף כי כתוב הוא בשפה פּשוטה מאוד. כל שורה ושורה רָוָה יופי מיוחד וחכמת-החיים. כל בית ובית יש בו מידה וקצב, יש בו ריתמוס טבעי לפי התוכן. בכל חרוז וחרוז נשמעת נשיקתם של שני רעיונות. כל מלה וניב מלוטשים כאבני-שוהם יקרות, שקופות ומזהירות. כל “דלת” ו“סוגר” נחרתים מאליהם כבחֶרט-שָׁמיר בלוח זכרוננו. אין הפּסוקים יוצאים לכאורה מידי פְּשוטם, ובכל זאת מלא החזיון, מראשו ועד סופו, רמזים דקים, סודות ההויה וסמלי נצח. תמציתן של הפּרובלימות היותר עתיקות (שכבר התחבטו בהן גדולי המחשבה האנושית) וגם של היותר חדשות, בנות תקופת המשורר, נרמזות בחריפות דקה בכל מחזה, אם במרתף או בשָׁמַים.

“פאוסט” – זוהי הטראגדיה של האָדם החושב, של האָדם המרגיש סביבו תהוֹמוֹת-עולמים, של האָדם המעפּיל לַעלות ההרָה לקבל תורה חדשה ולוחות-ערכין חדשים, של האָדם המורד במקובלות ובמוסכמות, והחותר חתירה תחת כיסא-כבודו של רבון-העולם – בקיצור: הטראגדיה של האָדם העליון.

ובכל זאת – אין אני מתבייש להודות – עשה עלי השיר “בעיר ההרגה”, הטראגדיה הגלותית שלנו, רושם יותר עמוק ויותר מזעזע את הנפש, אך כי השיר הזה – גם על זה אין אני מכסה – עני ברעיונות. אַף כי חסר הוא אופקים רחבים וגבוהים, ואַף שאין להרגיש בו את הד הנצח, את חידותיה של ההויָה הערומה בכל פּרפּוריה ופרכוסיה, כאשר הרגשתי זאת בחזיונו של גיטה.

במתכוון קראתי את החזיון “פאוסט” ואת השיר “בעיר ההרגה” זה אחר זה, אַף כי אין שום נקודת-מגע ושום קרבה פּיוטית ורוחנית ביניהם. אולם חפצתי לעשות בי בעצמי נסיון: להרגיש ולהוָכח מי משני החזיונות האלה, הגרמני והעברי, שהראשון מהם הִקנָה ליוצרו אַלמוות בספרות העולם ובתוך בני עמו וגזעו, והשני מהם – זיכּה את יוצרו בעטרת משורר לאומי – מי משני החזיונות האלה (שאחד מהם נוגע עד נפשי בתור אָדם, והשני – בתור עברי) עושה עלי רושם יותר עמוק ויותק מַתמיד.

ועלי להודות, כי שירו של ביאליק, עם כל היקפו הפּיוטי והדמיוני הצר, עשה עלי רושם יותר עמוק, אַף כי יודע אני אותו מכבר כמעט על-פּה. היום היה שיר זה כחדש בעינַי. שגיתי בחשבי כי השיר “בעיר ההרגה” נוגע עד נפשי רק בתור עברי. בקראי אותו הפּעם התקומם בי האַדם, כל האַדם.

הרושם אשר עשה עלי השיר הנזכר היה כל-כך חזק, כל-כך מרעיד את מהותי בתור יהודי ועוד יותר בתור אַדם, שהוא מכיר את כל זכוּיותיו בחיים ובחברה האנושית, עד שלעולם לא אשכח את התמונות האיומות, אשר תיאַרָן – לא תיארן, כי אם חצָבָן באבן – משוררנו, לדראון עולם לנו, הנהרגים, ולהם, ההוֹרגים…

השרטוטים החדים של מפלצת זו נצברו במוחי, בנשמתי ולעולם לא תרָפא בי צרבת המִכוָה הזאת. כל שורה ושורה העירה בי זוָעה נוראָה ומָסכה בי רעל מוות. וזוָעה זו לעולם לא תישכח בי ורעל זה יפעפּע ויחַלחל בכל עצבי נפשי, כל עוד נשמה באפּי.

זוהי מפלצת הגלות… - - -

“בעיר ההרגה” – לא שירה, לא אָמנות תבקשו כאן. זוהי חזות קשה, זוהי אנחת הדורות, זוהי מרידה כלפּי מעלה, זוהי גלותנו בכל נוראותיה ובלהותיה… זוהי שאגת אַריה אָסור בכבלי מְעַנָיו, שאגת ארי אשר סבבוהו כלבים הצמאים לדמו…

3 בפברואר, 1916

שואלים – וגם אנוכי שואל לפּעמים – במה כוחה ובמה סוד קסמה המיוחד של שירת ביאליק? חי נפשי כי לא אדע. ואין אני רוצה בשעה זו גם לדעת זאת. די לי שאנוכי יודע, שאנוכי מרגיש, כי יש בה רוח, כי יש בה קסם. האדע סוד היופי של הקשת בענן? האדע מהי הנשמה? האדע סוד היצירה?

אם אבוא לנתח, להפריד ולפצל את קורי היופי אשר ברקמת-שירתו הדקה – מאומה לא אשא בעמָלי, רק אַמעיט את דמותו של משוררי, רק אהרוס יצירת-יָה ומאומה לא אֶבנה.

הנני קורא את שירי ביאליק – ואני עומד לפני סוד גדול. על כן אחת אָמרתי: במופְלָא ממני בַּל אחקור, במכוּסֶה – בַּל אדרוש. לא אעיז לגשת אל הקודש, אל קודש הקדשים של משוררנו ולהסיר את המסוה מעל פּני שירתו-יחידתו.

15 בפברואר, 1916

שמעתי היום הרצאה מפּי מבקר נודע בחוגי הראָדיקאַלים (הראָדיקאַלים – בהוראָתה המיוחדת של מלה זו באמריקה היהודית) על ביאַליק: בורגני הוא המשורר, ורק הבורגנים הפּעוטים חובבים את שירתו, יען כי כתובה היא בלשון-הקודש, בלשון ה“סדור”, בלשון ה“תחינות” לשון של פּגרים מתים. והשירים שכתב ביאָליק בלשון יהודית המדוברת אינם אלא בדחנוּת.

שמעו השומעים “ביקורת” חצופה זו, וימחאו כף: נאה דרש! אָז קראתי מעל הבימה ל“המבקר הנודע”: “שַל נעליך מעל רגליך, ואל תכנס לקודש-הקדשים של משוררנו במגפיים כבדים ומשוחים בעטרן!”

שמעו השומעים – מחאו גם לי כף. אותם השומעים עצמם.

לא פעם מתעורר בי החפץ לכתוב ביקורת על הביקורת ומידותיה בכלל, ועל הביקורת שלנו בפרט. הביקורת – זו הנקראת בשם זה – יכולה לבטל הכל, יכולה להסיר את העטרה גם מעל מלך-השירה. ליאו טולסטוי כשהִזְקִין אמר הבָלים רבים, ובתוכם גם הבל זה: שקספּיר היה לץ ופּטפּטן ולא משורר וחוזה. ולהוכיח זאת כתב [טולסטוי] ספר מיוחד.

האם הוכיח?

עוד יותר מהשירה טעונה הביקורת – ביקורת, וגם זו האחרונה טעונה רחיצת-ידיים.

המבקר צריך רק להוכיח – והכל יש להוכיח. שׂכלו של המבקר הנהו תמיד מוכן ומזומן לשרת, להיות נושא-כלים. ואחת היא לו, לשֵׂכֵל, לאיזו מטרה, למי או למה, קולעים את החִצִים, אם רק שנונים הם. ויש שהוא מתלַהלֵה ומורה זיקים – לוּא גם כהים וקהים, אם הם רק מתנפּצים – גם בלי אשר יכוון לשום מטרה, רק כדי להשמיע קול רעש ונפץ.

המשורר אינו צריך להוכיח ואינו צריך לראָיות לקוחות מן השכל וההגיון. שירתו – אם יש בה יצירה – נובעת ממקור החיים, היא – החיים עצמם. החיים בכל עצם תוקפם ותמציתם.

שירתו של ביאליק לוכדת את מצודת נפשי ונכנסת בה לפנַי-ולפְנִים. יש אשר באיזו זויות כמוסות שבחדרי רוחי מתקומם דבר-מה נגד שירה זו, לנעוֹל בפניה את הדלתות, לבל תשפּוֹך את שלטונה עלי. לשוא התקומם בי “דבר-מה” זה. שירתו השתפּכה אל נפשי כזרם כביר, שטפה ועברה גם את מחבואיה היותר נעלמים.

היו לי אמנם שעות, שהמבקר שבּי (שלא בכל זמן יכול אני להפּטר מפּני טענותיו ותביעותיו העצומות) אָמר למתוח דין קשה, בלי רַחם ובלי שום הכנעה, על משוררי זה, אך העברי שבי קרא למבקר: הַס קטיגור! נשתתק בי המבקר-הקטיגור – הסניגור שבי לקח את מקומו.—

18 בחודש מרץ, 1916.

נתתי לשירי ביאליק לפעול על נפשי ביודעים ושלא ביודעים; השירים האלה השפּיעו עלי מתַּחת ומעַל סַף הכרתי.

המסקנה: יש לנו, לעם העברי המתבוסס עתה בדמו והסובל ממלחמת העולם יותר מכל העמים, – יש לנו משורר, יש לנו חוזה. חיים נחמן ביאליק שמו.

יש לנו משורר וחוזה – זוהי הבשורה הגדולה שעלינו לבשר לכל העם העברי, לכל מפלגותיו ושדרותיו, ליושבי ההר ולשוכני העמק, לנולדים בין החומות, בקרן חשֵׁכה, בגיא צלמוות, ולנולדים בקרן אורה לנוגה השמש.

חוקר-הנפש האמריקאי וילים ג’יימס אומר: “יש אנשים שהם נולדים רק פּעם אחת ויש אנשים הנולדים שתי פּעמים”. יש להוסיף על דבריו: יש אנשים הנולדים פעמים רבות. מספּרם מעט מאוד, והם גאוני המין האנושי.

מה שסָתַם ומה שקיצר החוקר האמריקאי יש להרחיב ולהסביר.

האָדם הבינוני ייוָלד רק פּעם אחת. מבֶטן לקבר הוא עובר בדרך סלולה לרבים, בהתאם לסגולותיו ונטיותיו שהביא אתו לעולם מיַלדוּתו ובהתאם לתנאי חייו וקיומו החיצוניים שהוא משועבד להם.

הגאון היוצא מן הכלל, האדם-היוצר, ייוָלד פּעמים רבות (הכתוב מדבר בלידה רוחנית) ובכל פּעם בצורה חדשה. אין קץ לגלגוליו הפּנימיים ואין גבול לאפשרויותיו הרוחניות. ויש עוד לאמור" כל עצם מהותה של היצירה הפּנימית אינה אלא שורה ארוכה של לידות ומיתות. אינה אלא הצטברות של כוחות, התפּוצצותם והשתחררותם, התמַלאוּת בשֶׁפע רב והתרוקנות – לידה חדשה ושריפת החיים, למען ייוָלדו חיים חדשים ויותר מלאים. האדם-היוצר הוא המוליד והוא הנולד.

וכן הוא גם העם. עם בינוני רק פּעם אחת ייוָלד. אולם עם גאוני פּעמים רבות ייוָלד, לידה אחרי לידה. יעקב לא מת! מי שנולד לחיים נצחיים לא ימות מיתה עולמית, כי אם יעבור מכמישה לפריחה, מגסיסה לתחייה. בזקנתו יש בּחרוּת, והבחרוּת הרעננה גוברת בו אֶת זיקנתו. וזהו סוד ההיסטוריה שלו: החלקים, האיברים הבריאים, המתחדשים שבּו לוחמים נגד איבריו המזדקנים, הנובלים.

וכך היא גם השפה. שפה בינונית רק אחת תיוָלד, והיא הולכת ומתפּתחת, גדלה, מזדקנת, מיטשטשת, נובלת – ומתה, ובמוֹתה נשמתה מתגלגלת לשפה אחרת אשר תיוָלד. אולם שפה גאונית, כשפתנו העברית, תיוָלד פּעמים רבות. אין קץ וגבול לכוחותיה הפּנימיים, אין קץ לאפשרויות התפּתחותה המונחות בה. בעצם מהותה. השפה העברית נולדה פּעמים רבות, ובכל פּעם בצורה יותר מתוקנה ויותר משוכללה. תמיד אחרי בּלוֹתָה היתה לה עֶדנָה.

קַנְט אומר: עם כל מוֹח ייוָלד העולם מחדש. יש להסביר: במוחו של כל אדם-חושב ייוָלד העולם בצורה חדשה, מיוחדה רק לו. וכל מה שהמוח יותר מזוקק, יותר משוכלל, כן גם העולם הנולד בו הוא יותר יפה, יותר שלם ויותר משוכלל.

והוא הדין גם בשפה. היא נולדת מחדש עם כל משורר, עם כל חושב מחשבות מקוריות. וכל מה שהמשורר הוא יותר גדול, יותר עשיר ברוחו, ברגשותיו ורעיונותיו, כן גם שפתו-נשמתו יותר עשירה, יותר מגוּוָנה, וכן חייה יותר מלאים והם זורמים ומפכים ביתר עוז והוד בריתמוס יותר נמרץ ויותר הַרמוני.

אין שפה גמורה ומבושָׁלה גם בתקופת-הזהב שלה;ואם העם אשר יצָרָה חי – אָז תמיד היא במצב של התהווּת, תמיד היא צומחת, מתרחבת, מתעשרת ומתגוונת. אין שיעור לקומתה, לגידולה, ואין מספּר לאפשרויות התפּתחותה וגמישותה.

מה שנוגע לשפתנו העברית היא, כאמור, מצד זה זקנה ומצד זה בחוּרה. הבּחרוּת לוחמת בה, ביחוד בתקופה האחרונה, נגד הזיקנה. משוררנו ביאליק הכניס בה שבשפע רב יסודות של בחרות, הכניס זרם דם חי ולוהט בצומות גידיה היבשים – והיה לנו הדבר לנס ולפלא. העץ היבש היה למַטה שקדים, פּורח ומלבלב.

כשאנוכי עובר על שירי ביאליק הנני נזכר באחד מציוריה של הסופרת השווידית סֵילמַא לאגֶגלף. הסופרת דורכת בחזיונה, בחלומה, על האדמה, והאדמה כולה היתה תחת רגליה לשטיח מלא ציצים פּורחים ושושנים מפיצי ריח נעים.

כשהנני קורא תא שירי ביאליק, הנני קורא: שפתנו אתנו! והוא, המשורר, אָדון לנו. הננו נכנעים לפניו והוא מושל בנו – ואנחנו מקבלים מרותו בחיבה ואהבה.

24 במרץ שנת 1916

נלאֵתי נשוֹא עול ממשלתו של ביאליק על רוחי. באותם הימים, או באותן השעות, שאני עומד תחת השפּעתו של משוררנו זה הנני מרגיש בי צמצום אחר צמצום, ואישיותי הולכת ומתמעטת. באותן השעות הנני מרגיש, אם בהרגשה ברורה או עמומה, שהנני נסוג, כמעט שלא מדעת, ושלא מרצוני, אחורנית, כי נָטיתי מהמסילה אשר היתוָה לי רוחי אני, מסילה העולה קדימה, קדימה. ואני מתקומם נגד ביאליק ושירתו, וכנגד כל מה שסיפּר לנו בפּרוזה. הנני מנסה לפרוֹק מעלי את משא רוחו של משוררנו זה, שהוא רק מכביד עלי ומעכב התפּתחותי אני.

ניסיתי לגשת עם סכין חד של ביקורת לא-תדע-רַחם אל שיר “הבּרֵכה”, שחשבתיו תמיד לאחד משיריו היותר נפלאים, ואולי גם היותר מצוין מכל שיריו. בחפצי היה להוכיח לי בעצמי שרוחי חופשי הוא ואינו מקבל מרות ממי שיהיה, ומה גם ממי שמַשלה את נפשי רק בכוח שפתו. אָמרתי בלבבי: לא טוב היות עבד לשום רעיון, לשום מחשבה מוצקה. אין החיים הנוזלים והשוטפים יכולים להיות נכבשים בדפוס מוגבל, במושגים קבועים ובטופסים שהוכנו מאתמול. אמרתי: אם יעלה בידי להראות ולהוכיח לי בעצמי, כי " הבּרֵכה" אינה אלא מִקְסם-שוא, אינה אלא מִקוַת מים העומדים קפואים וכלואים במסגרת מוצקה, מבלי אשר יִזלו ואשר ישטפו, האמַנתי שאם יעלה בידי נסיון זה – אַז כבר שיחררתי את נפשי, והדרך, דרכי אני, עולה קדימה, הלאה, הלאה, עם שטף החיים הכבירים ועם זִרְמַת המאורעות הגדולים. נכון הייתי לקראת העולם החדש, ההולך ומתהוה ומתעצם, וכבר החילותי במלאכה, מלאכת הביקורת של “הברכה” והרומנטיקה הנושנה שלה. אולם בעצם מלאכתי – נרתעתי לאחור, בעומק נפשי הרגשתי ש“הברכה” עם העולם ההפוך בה, עם חידותיה ועם “שתי אבני כדכד הקבועות” בה (כדכדים גדולים ומבהיקים – שני שמשות"), כי “ברכה” זו היא רשת דקה מן הדקה, כולה קסם, כולה הוד ויופי, כולה חלום ודמיון. והיה אם אתקע בה סכיני – והיתה לקרעי קוּרים, להרהורי חלומות מתנדפים ולכתמי ערפל של יצירה בלתי מוצלחה. והיתה “הברכה” כלא היתה – ואני אתרושש בבת-אחת ואהיה יורד מנכסי רוחי היותר יקרים.

ורצון הביקורת הקרה והחצופה נחלש בי מרגע לרגע – הסכין נפל מידי, ואני עומד לפני סוד “הברכה”, הנני מוקסם מיופיה הנרדם, ואני חולם עִם בעל החלומות, וגם “לבבי צמא תעלומה רבה, קדושה, כאילו הוא תובע עוד ועוד, ומצפּה לגִלוּי שכינה קרובה או לגלוי אליָהו”.

וברגע של התלהבות קראתי: שיר קטן כ“הבּרכה” בכַף אחת ואנציקלופּדיה שלימה בכף השנייה – והשיר יכריעָהּ כולה.

3 באפּריל שנת 1916

ואני עומד עדיין ומצפּה, יחד עם המשורר, לגילוי שכינה, לגילוי-אליהו, הנני מצפּה בתוחֶלת ממושכָה, ושניהם, לא השכינה ולא אליהו, עדיין לא ניגלו אלי, כאשר לא ניגלו עדיין גם למשורר.

אָנו עומדים ומצפּים לגילוי ממרום, לגילוי מעולמות רחוקים וגבוהים מעלינו, אָנו עומדים ומצפּים לנס ולפלא, להפתעת מרעישה – וזו היא הטראגיקה שלנו, זה הוא גורלנו הנורא, הגורל של אנשי מזרח, של בני תרבות קדומה ועתיקה.

ציפייה זו מַתשת את כל כוחותינו וממַעטת את האפשרויות הצפונות בנו בעצמנו, האפשרויות להשתחרר, להִגָאל ולהתרומם.

ניצשה הפילוסוף אומר: “לא נִשְׁאַב האדם עד תומו”. לא נשאב גם היהודי עד תומו. זה עידן ועדנים, זה דורי דורות. אנו עומדים ומצפּים לגילוי שכניה, לגילוי אליהו, לנסים ונפלאות – והם הלא נגלים אלינו בכל יום ובכל שעה, רק טָחו כינינו מראות וכָּבדו אזנינו משמוֹע. מחכים לגילוי שכינה, והיהודי בעצמו עדיין לא נתגלה בכל יופיו, בכל מרצו, בכל שאיפותיו ובכל אפשרויותיו הנרדמות בו. אם נגלה את עצמנו, אם נגלה את כל הכוחות החיוניים המתנמנמים במַעמקי נפשנו, אם נקשיב באוזן חדה אל כל המתרחש בעולם הגדול ובעולמנו-אָנו – זה יהיה גילוי שכינתנו, השכינה הלאומית.

כבר חצינו כבר צפינו יותר מדי; כבר חלמנו, חלום בתוך חלום – ואנו עדיין עומדים ומצפּים וחולמים, וגם משוררנו עדיין עומד ומצפּה לאיזה גילויים מרחוק. יתגלה-נא אלינו המשורר בעצמו בכל עוז תפארתו ובכל תפארת עוזו, יגלה-נא הוא את שכינתו לפנינו ואל יחביאנה בצלו! אין השכינה שורה אלא בלב בחירי האומה שבכל דור ודור, ואם הם לא יגַלוה בכל נפלאותיה, איך ומאַין-זה תתגלה אלינו?

ואולי שוֹרה השכינה דוקא בלב ההמון התמים, בקרב כל העם – ואנחנו מחכים לגילויה מִשְׂמֵי-ערָבות…

12 באפּריל 1916

נחבאתי בחדרי, בקרב אחי, בחוגנו הצר, עד יעבור זעם. פּתחתי שוב פּעם את שירי ביאליק. פּעם אני מתרחק מעליו ופּעם אני מבקש קרבתו. הנני ניגש אליו מעבָרים שונים, מנקודות-השקפות שונות ובמצבי-רוח שונים. הנני מבקש לדעת את כוחה של השפּעתו עלי. היום נגלה לפנַי המשורר בעיָם זעמו. נתתי לשירי הזעם שלו לפעול על נפשי. והנה הוא מלקה אותנו ברצועתו הקשה, בשוטים ובעקרבים – ואנחנו מוטלים לפניו שטוחים ופנינו כבושים בקרקע, ובסתר לבבנו אָנו קוראים: והוא רחוּם יכַפּר עווֹן!

ואני שב לקרוא בכל שירי ביאליק. הפנתי את לבי להם. פּתחתי לפניו את כל צינורי רוחי. לא הגינותי על אישיותי ועל עולמי-אני. הייתי נכון להיות החומר ביד יוצר זה. והנה הפּעם נדמה לי כי סר מעלי כוח השפּעתו של משוררנו. אין שיריו משתפּכים אל צינור לבבי ומוחי מאליהם, כמו שהיה הדבר לפני זמן-מה. יש עיכוּבים (עיכובים, שקשה לי עדיין לברר את אוֹפיים, מקומם, שורשם ותכונתם), יש גם התנגדות מצדי, התנגדות הבאה מִדַעת ומרֶגש. ירידה או עלייה היא לגבי דידי?

אין אני צריך לקרוא עוד בשירי ביאליק. כבר נבלעים הם בדמי, במוחי ובלבבי. אכלתי אותם עם קליפתם ועם תוכנם. כשאני מבקר עתה את ביאליק הנני מבקר גם את נפשי-אני. וכשאני מחטט בחדרי נפשי ובזוויותיה הסמויות מעֵין הכרתי – הנני מחטט בזה גם בנפשו של משוררנו. ואם אני מותח דין קשה עלַי בעצמי, הנה אותו הדין עצמו מתוח גם על משוררנו.

והנני מרשה לי וידוי קטן:

הנני קורא בלועזית שירים יותר יפים, יותר עמוקים משירי ביאליק. השיר הנכרי, מיטב השירה העולמית, מקיף את כל חידות ההוָיה, את כל מסתרי הטבע ואת כל גילוייה של התרבות האנושית. השיר הנכרי מנַבא לי יום גדול, מבשר לי עולם חדש – ונפשי מתפּרצת מכפיפתי הצרה. המחיצות והקירות המבדילים בין השעה שאני חי בה ובין אחרית הימים, כל המחיצות והקירות האלה נופלים ונהרסים – ואופק רחב וגבוה יִגָלה לפנַי. הנני קורא גם את המשוררים העברים של תקופתנו, את הטובים ואת הנבחרים שביניהם – וגם בתוך שיריהם אני מוצא בתים, חרוזים, פּסוקים המַגביהים את נפשי עָל. לא, אלהים לא חילק את כל מתנותיו ואת כל החמודות הגנוזות אתו רק למשורר אחד. ובכל זאת רק ביאליק לוקח את לבי וצודד את נפשי. מדוע? שאלה זו הנני שואל את נפשי לפעמים קרובות. יש לי על זה תשובות רבות, ועל כן אין לי אף תשובה אחת נכונה. זהו אחד מפּלאי נפשי;מהמסתורין שלה.

אני שומע בשירי ביאליק את כל הצלילים וההדים של נפשי, של נפשי בתקופה ידועה ובמצב ידוע. הנני מכניס בשיריו את כל הרהורי ואת כל חלומותי – ואני מוצא בשיריו אולי הרבה יותר ממה שהכניס בהם המשורר בעצמו. ואולי מצאתי בהם הרבה פּחות ממה שהכניס בהם המשורר. עוד לא הכרעתי בעצמי, אם הַשעָרתי הראשונה או האחרונה צודקת. ואפשר ששתיהן צודקות. הן אין אני יכול לדרוש מאת המשורר, כמו שאני דורש מאיש המדע, וַדאִיות גמורות. מסקנותיו של וילהלם ווּנְדט ¹למשל, פּועלות עלי פּעולה אחת ובאופן שוה בבוקר ובערב, בקיץ ובחורף, בשִׁבְתי ביער או סמוך לשולחן עבודתי. אולם שיריו של ביאליק (ואולי גם של משוררים אחרים, שיש להם נגיעה ישרה אל ספירת רוחי) עושים עלי רושם שונה בערב מאשר בבוקר, בקיץ מאשר בחורף, ביער מאשר בחדרי. ורושם זה משתנה לפי חליפות הזמנים, לפי חליפות המאורעות החיצוניים ועוד יותר הפּנימיים.

2 במאי, 1916

שוב פּתוחים לפני שירי ביאליק. אני מודד את המרחק שבינינו. אמנם בימים היותר אחרונים נתהוה מרחק ביני ובין המשורר, שהאמנתי כי כבר נבלע בדמי ובלשד עצמותי. בקראי בשיריו עתה הנני מתייחס אליהם בקרירות ידועה. נצטנן בי איזה צינור מצינורי רוחי. נשתחררתי מאיזו היפּנוזה חולנית. יש עתה בכוחי להבליג על התפּעלותי. אולם גם עתה דעתי מחולקת, בנוגע לביאליק, לשתיים. יש שאני סובר, ונדמה לי שאני גם מרגיש זאת, כי המשורר כבר נתן לנו הכל, כל מה שהיה בו, כבר נִשְׁתָאֵב עד היסוד, עד קרקע נשמתו. ואם יכתוב עוד שירים חדשים יהיה זה רק הישָׁנוּת החלום הישן. מסופּק אנוכי אם תעצור בת-שירתו כוח לָקום בפני הסופות והזוָעות המחרידות את כל העולם הישן ממסגרותיו. ויש שאני סובר, כי משוררנו רק רָמז לנו בשירתו מה שהיה בכוחו לתת לנו.

אך גם בשעה זו לא אומַר,כי מ“בִּלתי-יכוֹלֶת” לא נתן לנו המשורר את השירה החדשה, את שירת העתיד, שירת התחייה. אומַר: לא איכְשַר דָרָא. עוד לא התרומם העם משפלוּתו, עוד לא נשתחרר מכבלי-עבודתו.

בשביל גידולה של שושנה אחת, של פּרח אחד מטריחים את עצמם גם השמים, גם הארץ, גם הכוכבים הרחוקים, כל ספירות האַויר העליונות והתחתונות. על אחת כמה וכמה שאין פרח-הפרחים, השירה העליונה, שירת התחייה, צומחת מאליה, כספִיחַ וסָחִיש.

אנוכי שואל אחרת: האם לא פּלא הוא הדבר, כי בין החומות, בין השחיטות הבאות עלינו מחוץ ובין הבגידות הבאות מבפנים, כי בינתיים קם לנו משורר כביאליק.

רק מתנת השמים הוא, ואין שופכים את הכוס שמָזג לנו הרַב.

חפצתי היום לכתוב ביקורת על ביאליק – ואני אומר שירה. רוחו היה עלי, והרוח רוח אלהים. שמעתי היום ביקורת חריפה על שירי ביאַליק. אמרתי למבקר: אַל תבוא בנר-חֵלב קטן לבדוק את השלהבת, שלהבת-יה. משוררנו סָחַר בגחלים שמחירן פּרוטות ובינתיים נתן לעַמו אבני-שוהם שלא יסולאו בפּז – ואנחנו נבוא אליו בתביעות? —

12 במאי 1916

סובב סובב הולך הרוח, וחליפוֹת באו גם בקרבי.

ורוחי אומר לי: שירי ביאליק כבר שייכים הם לעבר. שירתו היא לי רק ירושה יקרה, וגם קדושה היא לי, מתקופה גוססת.

אני חושב, כי משוררנו בעצמו כבר ניצח בו אותה התקופה. ובשעה שקוראינו העברים מתפּעלים ומתלהבים משיריו של ביאליק ורואים בהם חזות-הכל, הנה המשורר בעצמו כבר הרחיק ללכת ומבקש הוא את כוכבו החדש, ואין נפשו ולבו אל השירים שכבר נתפּרסמו. אין אני יכול לצייר בנפשי כי בשנות מלחמת העולם, שנות חבלי הלידה של אנושות חדשה, שנות דין-וחשבון לכל בּחירי מין האדם, שהרגישו את סופו של עולם ותחילו של עולם, – אין אני יכול לצייר בנפשי כי בשנים האלה משוררנו, בעל הלב הרחב, איננו מתפּרץ מחוגו הצר, איננו מזדעזע עם כל זעזועי העולם הגדול ואיננו חש בכל עצביו את חורבננו הגדול, חורבן אשר ממנו ייבּנה סוף-סוף העם ויתרומם משפלוּתו לחזון נביאיו.

כשהנני נותן לנפשי דין וחשבון מכל הנעשה עתה בעולם הגדול ובעולמנו אָנו, אין “שירי-הזעם” של משוררנו יכולים לעשות עלי רושם

18 במאי שנת 1917

משוררי, יודע אתה גם לשתוק – ומה נוראה היא שתיקתך! אם נסתלקה השכינה מעליך – נִדְמֵיתָ. הנך שותק, עוד לא מצאת ביטוי להמון רגשותיך ומחשבותיך החדשים. מי יודע אם נמלטת מגיא צלמוות ונזר אלהים עוד על ראשך? –––

מה-חפצתי כי דוקא משורר עברי ישיר את שירת הגאולה לכל העמים, בשוררו את שירת התחייה ופדוּת הנפש לעמו-הוא.

אולם – מה אברך אם אלהים לא ברך?

עוד קללת אלהים רובצת על ראשינו: – גדולי יוצרינו מבזבזים את כוחותיהם לריק ולבהָלָה.

משוררנו, אָנו מצפּים לגילוי שכינתך…

מונטריאול, 24 ביולי 1929

זלמן שניאור / ראובן בריינין

א

זכרון עולה על לבי.

זה היה בסוף חודש אָב, שנת תרס“ט. משוררנו, ז. שניאור בא מפּאַריז בּרלינה, מקום מגורי אז, לשבועות מספר, אחרי אשר לא ראיתיו שנים אחדות. ובאותן השנים המעטות, שנעלם מעיני, גדל וייף ברוחו. הוא היה מלא מחשבות ודמיונות, שאיפות ותשוקות. מוחו היה כיורה רותחת, או כסוללה חשמלית, המתפרצת להתרוקן. לבו – שדה-קטל לרגשות ותאוות מתנגדות ולוחמות זו בזו. מלתחתו היתה מלאה שירים, ציורים ורשימות, מהם דברים גמורים ומשוכללים כל-צרכם, ומהם רק נסיונות, התחלות, או רק חומר ספרותי. אין כל ספק היום בלבי, כי באותה מלתחה היה צרור גם חלק פיוטי, שמעבירים אותו דרך השער הצר של האָל-מוות, שרק לשוא נדחקים בו רבים מהסופרים והמשוררים. באחד הערבים טיילתי עם המשורר ב”גן-החיות“. כחצות הלילה. האויר היה קריר וצח. בין שדרות האילנות נראו עוברים ושבים זעיר פה זעיר שם;בכל רבע שעה נתמעט מספרם. המסילות והשבילים אשר בגן היו מוארים אור רב על-ידי פנסי-החשמל. נקל היה לקרוא גם כתב רש”י לאור הזה. בחברתנו היו צעירים אחדים, מפרחי-הכהונה במקדש השירה. אחד מהם שר שירי שניאור בהטעמה מיוחדה, בהברה ברורה ובנעימה עצורה, והאריך יותר מדי בפזמון “כן נשקים אנחנו!” – השני לא חדל מלחזור על-פה פסוקים שונים מספר “כה אמר צאַראַטוסטרה” של פרידריך ניצשה.

“חדלו-נא, בחורים, מהיוצְרות הישָׁנים האלה!” קרא שניאור בקול, שנשמעה בו גערת נזיפה. וכעבור רגעים אחדים פנה אל החבריה הצעירה כמעט בקול מצווה: “בחורים, נתחרה-נא במרוץ בין השדרות, ונראה מי יעבור את מי!”

והמרוץ בגן החל. המשורר שמח על ההזדמנות להראות כוחו וחריצותו בריצה מהירה וקלה, והוא היה גם המצנח בהתחרות זו.

יותר משעה שלימה השתעשעו הבחורים בתחרות-המרוץ, בשיחות קלות, בסיפורי-מעשיות יפים ובעקיצות שנונות. שניאור היה מלא חדוה – – – אך מתוך עצם החדוה התמלטו מפיו כידוֹדי זעם וקצף נורא על העולם כולו, על הקוראים העברים ועל הסופרים צרי-הלב וקטני-המוח, על בעלי-המוסר בספרותנו ועל הלאומיים הצבועים, על הדיקאדנטים המשתגעים, על פרנסי-הדור ועל כל הרוקדים כנגדם.

בשעה הראשונה אחרי חצות הלילה הלכו הבחורים, הסופרים-המתחילים, איש לביתו. רק אני ושניאור נשארנו בגן. רגעים אחדים עברו עלינו בשתיקה של מנוחה, כל אחד מאתנו היה שקוע במחשבותיו הוא. אולם פתאום התעורר שניאור מתוך הדומיה ויתייצב לפני במלוא קומתו היפה והענוגה. לאור האלקטרוֹן של עששיות-הגן נראו שערותיו, השחורות ככנפי-עורב, עוד יותר שחורות ומבריקות;עיניו, הנוצצות כגחלי אש, השליכו נוגה איום;כולו אומר עלומים והוד, כוח-עצבים והתרגשות עמוקה.

כרגע נעץ בי המשורר את מבטו החד, פתח ואמר: תמונה אחת איננה זזה בזמן האחרון מעל עיני רוחי. רואה אני בדמיוני את תמונתי לאחר ארבעים או חמישים שנה, והנה – קרחה בראשי, מצחי קמוט כתפוח צלוי, עיני כהות וקהות ומתּחתֹּן כיסי-עור, שפתיים רפות וחוורות, מבלי קורט דם, פנים ירוקות כקלף, פיק ברכיים וידיים רועדות, קומה כפופה וקול צרוּד וסדוק (שניאור ביטא את דבריו אלה בשפתיים אדומות ובקול נעים, מלא ליח וכוח). לצֵל צִלו של צלמִי היום, למפלצת הויָתי, לחורבת-אדם, יגישו המעריצים, החוביים והשוטים, מכתבי-תהלה על גוילים מצוירים, שבהם ירוממו את שאר-רוחי במליצות נבובות ורקובות, לגועל נפשי. אוז, ככלות כוחי ומוחי, יחוגו את יובלי הספרותי. בעטרת שיבתי יקלעו פרקי כבוד ריק, ואז תגשנה לי גם עלמות צעירות זרי-שושנים, – לעזאזל כל אלה! יקחם אופל! למה יהיוּ לי אז כל אלה? ואם לא יִכְבּה בזקנתי זיק שכלי האחרון, אקרא אז למכבדַי: מי ביקש זאת מידכם, מנוּולים! סורו מעל עינַי טפשים! יבלעכם השאול, כקורח בשעתו! – לא נכחד ממני היום, כי אז, כאשר יִשְׁפַּל קול טחנתי, – אז יגישו לי מעריצי הצבועים את לחם-הפנים;עתה, כשיש לי שיניים בריאות ומלאות וקיבה בריאה וכוח העיכול, – עתה תחסר לי, לעיתים קרובות בפאַריז אף פת-קיבר, אף לחם-חוק. יודע אנוכי, כי אז, כאשר יִשַׁחו כל בנות שירי – ישירו לי, גם אלה המתנפלים עלי היום, מזמורי תהלה, וכאשר תוּפר אביוֹנָתי, תתאבקנה בעפר רגלי עלמות-חן, כדי ליהנות מזיו גדולתי אז ולהתחמם לאור שמי, אשר יהיה נישא על שפתי רבים.

והמשורר הצעיר, – המשורר, שקיבל מנה יפה אפיים מחסד אלהים, – התאונן לפני על רוע חייו, על קשי גורלו בפאַריז, ששם הוא לומד ומשתלם, כי הוא חי במחסור ובמצוק. שכר עבודתו הספרותית אינו מספיק גם לצרכיו היותר הכרחיים. מחמת חסרון כסף אין הוא נהנה כלל מעולם הזה. העין רואה, הלב חומד ובירת צרפת מלאה תענוגים ומחמדים, – וכיסו ריק. נפשו אומרת שירה והמוח עסוק בדאגות קטנות של יום יום.

הפסקה קצרה. על פנינו עברו אַבטומובּילים יפים אחדים, שנשמעו מהם שירי עליזים ושחוק נשים צעירות;והמשורר התעורר עוד פעם ויקרא בכוח: – נשבעתי, – ואתה עדי! – אם לא יקום לי גואל, אם לא יעמוד לי רווח בעודני חי וצעיר, אם לא אזכה בגורל, – שכחתי, שאין בידי אף שטר אחד של גורלות, – אז אשבר עטי לרסיסים, אחנק בת-שירתי, אשלח את הספרות הקבצנית לכל שֵׁדי-שחת ואהיה לסוחר ומוכר, לסולל מסילות חדשות מתחת לארץ או מתחת לכיפת השמים, אהיה לממציא מכונות חדשות, – אהיה למה שאהיה, למה שיש בכוח כשרונותי להיות, אם אך אוכל להרויח כסף רב, אם אך ייפתח לי מקור לעושר, אם אך אוכל להפַּדות מחיים דלים כאלה, שאני חי עתה. האח, כמה רעב וצמא אנוכי לחיים מלאים, לחיים רחבים ואדירים. נמאסה עלי עליית חדרי הצר בפאַריז, שאיננה טובה מלול תרנגולים. היו עלי לתועבה חיי נזיר ופרוּש, שׂבעתי קינות ואנחות. אם אין אני יכול להיות כינור לעמנו, לא אהיה גם תּנים לבכות ענוּתו. מה לעם נבל ולמשוררים מלאים חיים ותאוות החיים? נַקרנים, קבּרנים דרושים לו;הֶספּדים ותפלת קַדיש דרושים לו, ולא שירי עוז, או שירי אביב;סליחות ותחינות דרושות לו, ולא שירי אהבה…

עבר ליל, האיר השחר, והמשורר נתמלא עוד פעם רוח עוז וחדוֹה;פלַט ארסו ורָווח לו. המשורר הגדול השתובב, התהולל כילד קטן. גם בעולמו הפנימי גז הליל, עלה השחר, שחר העלומים, שחר היצירה; ושניאור חיקה באמנות רבה קול גור-כלב נובח, יללת החתול, געיית הפרה, נעירת החמור, קריאת התרנגול, צפצוף הצפרים, זמזום הדבורים, קרקור הצפרדעים, צהלת הסייח ושריקותיהן של חיות שונות;המשורר היה מלא רצון ונחת מחיקוייו ותנועותיו אלה.

ובשובנו הביתה, דרך רחובות בּרלין הנמים, חיקה שניאור בחריצות רבה ומיוחדת את הליכותיהם, העיויותיהם, קולם, דיבורם ותנועותיהם האופיות של סופרים שונים, של מנדלי מוכר ספרים, של נחום סוקולוב, של דוד פרישמאַן, של מ. ספּקטור ושל אחרים.

ובטוח אני, שבשוב המשורר לחדרו, לא עלה על מיטתו לישון, כי-אם ישב וכתב אחד משיריו הנפלאים. שיר-זעם, או שיר-אהבה, – מי יודע?

אחרי ליל הטיול הזה עם שניאור התעמקתי והתעצבתי לחשוב מחשבות על-אודות גורלם של המשוררים העברים הצעירים בכלל ועל-אודות גורלו ועתידותיו של שניאור בפרט. ראיתי לפני משורר עברי צעיר מלא חלומות גדולים ודמיונות נשגבים, – צעיר, שעל-פי מזגו, כשרונותיו, כוחות נפשו וסערות רוחו נוצר לגדולות. נדמה לי, כי הכרתי בו גם ניצוצות של גאוניות מתפרצת-על. ובן-הנשר הזה שאף לבנות לו קן בתוך ספרות ענייה, בתוך תחום צר ומוגבל. ראיתי, כי המשורר הצעיר, כביר הרוח, פורץ גדרי עולמם של משוררינו, שהיו לנו עד כה. הוא דש בעקביו יסודות ומסורות, שהנחילוהו דורות ראשונים. ידעתי כי ימחוק את הגבולים, שגבלו קדמונים וגם אחרונים, את הגבולים, שהוא נתון בהם רק לפי שעה. אולם – אנה ישאהו רוחו העז? לאיזה גובה יתנשא בכנפי דמיונו החי? לאיזה מרחב, לאיזה עומק יגיע כשרונו? האם רק משורר בעל-כשרון הוא, או גם זיקי גאוניות בוערים בקרבו? ואולי הוא-הוא גאון השירה העברית, שעינינו כלוֹת אליו? והשירים, שכתב שניאור עד עתה, מה הם? האם הם הציונים הראשונים, אשר הציב על דרך התפתחותו הפיוטית, האם רק התחלה ונסיון-הכוחות הם, ואולי יעזוב את דרכו זו, אשר בחר בה או נדחה אליה בשגגה, והוא יסול לו מסילה חדשה? הכבר מצא, או עוד מבקש הוא את דרכו, דרך השירה העברית-האנושית? איזו מתנה גנוזה לו עוד בשבילנו באוצרות-רוחו? האם ישיר לנו עוד את שיר-הגאולה, גאולתו של העברי וגאולתו של האדם? – עוד אז ידעתי, כי שניאור המשורר נושא בנפשו פנימה עולם מיוחד לו, עולם, ששולטים בו חוקי יופי וחוקי טוב ורע מיוחדים לו לבדו. ידעתי, כי לא להוסיף על המשוררים הראשונים הוא בא, יען תלמיד מַמְרֶה הוא להם, כי-אם שיר חדש ישיר לנו אבל מה יהיה טיבו של החדש הזה? ומה הן סגולותיו של אותו היופי, של אותו הטוב, של אותו השחרור, הצפונות במעמקי נפשו, שלא באו עוד לידי בילוי מלא? –

שאלות כאלה וכיוצא בהן שאלתי אז, לפני תשע שנים, את נפשי, בנוגע לעתידותיו של שניאור, שראיתיו והכרתיו עוד בימי תסיסתו הרוחנית, בימי שלַכתו ויבמי פריחתו וגידוּלוֹ, בימי יאושו הנורא ובימי תקוותיו הגדולות.

תשובות על שאלותי אלה ביקשתי בזמן האחרון במהדורה החדשה של שירי שניאור.

לפני מונח ספר ה“שירים ופואימות” של ז. שניאור, אשר הוציאה החברה “מוריה” באודיסה ימים אחדים לפני מלחמת-עולם זו ¹. קראתי את השירים האלה פעמים רבות. קראתי אותם לסרוגין. לא יכולתי לקרוא אותם בבת-אחת. אחרי קריאה של שעה מועטה הייתי צריך בכל פעם להניח את הספר מידי. די היה דף אחד מהשירים “בהרים”, וביחוד מהשיר “מנגינות ישראל”, לעורר את כל נימי נפשי המסותרות, את כל געגועי רוחי, הצפונים מתחת ל“סף-הכרתי”, את כל שאיפותי ומחשבותי, בתור אדם ובתור עברי, הנרדמות בין קמטי מוחי. וכיון שהתעוררו כל הדברים האלה במעמקי הוייתי הפנימית, שוב לא יכולתי להשאר במעגל הקסמים העצומים של המשורר. אחרי כל קריאה קצרה בספר השירים של שניאור ביקשתי להיוָתר לבדי עם נפשי, לבל תהיה לשלל לרב-אשפים זה. ובכל פעם אשר קראתי אחת הפּואימות בספר זה הרגשתי, כי עומד אני פנים אל פנים עם ענק כביר-כוח, שׂר החלומות והדמיונות, אשר לא היה עוד כמוהו בין עזי-הרוח, בין הבונים והמחריבים של תקופתנו אנו ושל התקופות הקודמות לה. – – –

ב

שירתו של שניאור, ביחוד שירתו של השנים האחרונות, – היא שירת הברק, שירת הרעם, ואתה שומע בה, אם אוזן לך, הד-הרים. משקל שירו הוא “כפלח כיף-איתן נתק, מתחבט ונופל ברגזה: הך-הך… שחוק אכזרי מדרדר וחרוק שִׁנֵי-סלע איומות”.

שניאור הוא גדול ועז בתור משורר ובתור חוזה. אולם האמן שבו פחות במעלה. שניאור אינו שואף מדעת ובכוונה לצורה אמנותית לגזירת-ספיר, לתבנית קצובה ולבניין צפוי מראש, כביאַליק, שהוא גם בנאי מצוין בשירתו. משקל שירתו של שניאור הוא כגלי-ים בשעת סופה וסערה, גלים עולים ויורדים, עולים ומתעצמים ומתרוממים ומתפרצים ללב השמים ומשתברים לרסיסי קצף זועף; גלים, אשר יקלעונו בין נבכי תהומות ובין מרומי-על. בכל זאת אתה מוצא גם בגלי-סער אלה קמטים סימטריים וספוֹגיים.

בת-שירתו של שניאור אינה מנהמת כיונה, כי-אם צורחת כנשר, וגם מעופה – מעוף נשר. שירתו איננה רכה וענוגה, – גם הרוך שבה יש בו מוצק מיוחד במינו, – אינה מלטפת ואינה עוגבת, כי-אם מעוררת, דוחפת, קוראת לחיים חדשים ותובעת את עלבונו של האדם דל-החושים ואת עלבונם של כל החיים. – – –

ובתאֵר שניאור, בן-ההרים, את שירתן של בנות-ההרים, הוא מתאר גם את שירתו הוא:

ומה-להן חיים ומה-להן מות!

גם זה וגם זה הנם שירה.

ומה-זה צחוק רוה וזעקה בשבילן? –

מחרוזת בנות-קולות ענוגה.

מחוץ לכל טוב ולכל רעה בנות-הרי, –

ולערכי החיים החורים. ²

                        (“בהרים”, פרק ג': “בנות-הרים”).

לא את הטוב המוקבל והמוסכם, לא את היופי של ילדי שפל מבקש המשורר, כי-אם את הרם והנישא, את הכוח והתפארת שבגבורה. על-כן טוב לו למשורר המוות, אם יש בו מהֵדה והודה של שירת-עולמים, מחיים מלאים שממון, הכנעה ושפלות.

וכוחה של שירתו הוא כוח המורד, כוח המתקומם ומתפרץ מבית-כלאו, זה העולם המסתפק במועט, ואינו מקבל שום מרות בשעה שהוא שואף לעולם של יצירות חדשות, של אנושות חדשה, של יופי חדש ושל מרום חדש, יותר נעלה ויותר נשגב מכל שבעת הרקיעים הידועים לנו על-פי המסורה. וכוח פראי זה מתפרץ בשטף יצירתו ובעיָם רוחו, גם למַגר אלהים אדירים מכיסא-מלכותם ולהושיב עליו אלהים יותר אדירים ויותר צעירים. בצלמו ובדמותו-הוא ברא לו המשורר אלהים חדשים. חוצפה פיוטית זו יש בה מעין מלכות בלי תָגָא. אחות היא שירה זו לבכוֹר-שטן, לסַמאֵל. יש שהמשורר מתגאה ומתהדר יותר מדי בקרבתו אל אשמדאי, מלך השדים, המקטרג על העולם כולו. ואין זה אלא בקשת-אלהים בצורה חדשה;אין זה אלא “מעשה להכעיס” של נשמת שַׁדי, נשמה גדולה, האצוּלה מתחת כסא-כבוד, הכועסת על אביה, מחוללה ויוצרה, שהדיחהּ לקרן אפלה, לעמק הבכא, בין נפשות קטנות ודלות.

גם ח.נ. בּיאַליק מטיח דברים כלפי מעלה בשוררו:

שמים! בּקשו רחמים עלי!

אם יש בכם אֵל ולאֵל בכם נתיב –

ואני לא מצאתיו –

                        (ח.נ. ביאַליק “על השחיטה”)

– – – בּיאַליק קובל על הקדוש-ברוך-הוא, על אלהי אבות, יען כי נתן את עמוֹ למשיסה, יען כי ראה מה שראה בעיר-ההרגה, ו“השכינה עיפת-צער ויגעת-כח”. פי המשורר מלא דברים קשים נגד ההנהגה העליונה, ואין משורר נתפס על צערו, צער האומה, שעיפה נפשה להורגים.

אולם שניאור קורא: “ירא האדם. חלל כל העולם נתרוקן במות אלהים. כחול החלל בקיץ ואפור בחורף, אך ריק הוא, ותמיד הוא מפחיד מאין אלהים”. והוא רואה “אלים מתים”, יען –

התרבות עם כל תשואותיה, עשנה, ברקיה,

לא תך בסנורים את עיני הבדידות הקמות.

                        (“על חוף הסינה”).

לא רק צערה של האומה העברית, כי-אם צערו של כל האדם, של כל הבריאה, והבדידות של כל העולם ממלאים את לבו של המשורר. הוא, אמנם, אינו כופר באלהי האלהים, באבי הבריאה, כי-אם באותם האלים, האלילים, אשר בראו ואשר בדו להם בני האדם, בני התרבות, בני הכרך, בני דור החשמל והקיטור, – האלים האלה מתים “ואורבה הבדידות מסביב, הבדידות הגדולה”. – – – המשורר מדמה את האדם בן זמננו, אשר “אטם את אזניו מלחישות התורות המתות” ל“ילד הנהבל את שממות הבית, בשעת בין-השמשות”:

יצאו אבותיו והוא נשאר יחידי וקטן;

וגדול הבית ודומם, מחוירים הכתלים

וזעומים הצללים בפנה.

אין קול, אין הברה… אפילו השעון הישן

האריך לשונו החלוד וחדל לקשקש.

צועק הילד – ובת-קול מחקה את קולו.

נבט במראה התלויה ורואה את צלמו:

צל מוזר בבאר-האפלולית, עינים עגולות,

חור ורועד אז יצעד אט-אט אחורנית

וקטן אצבעותיו בפיהו;

נתקל בדלת ונמלט החוצה, החוצה,

נס אל חבריו הקטנים ומשקע את פחדו

בין כלי-שעשועים של עץ ובלביבות של עפר;

ואולם בסתר עוד יפעם לבבו הקטן:

אי אבא, אי אמא? הוי, מתי ישובו הביתה?…

                        (“על חוף הסינה”)

– – – שניאור הוא לא משורר הרגש, – הרגש כמו שניבּלוהו וניוולוהו הגמדים, הבּכיינים ובעלי האנחה והאנקה שבקרב המשוררים, – כי-אִם משורר הרצון, הרצון הכביר, אבי היצירה העולמית.

עוד לא נוצרה היד שתשבור רצוני,

ויהי זה צדקתי ויהי זה עוני!

ובכל אשר יכוף רצוני החזק

ביתר עוז יחזור יתקומם בתוכי.

                        (“משירי הנביא”).

אין הדמעה מצויה בין ריסי עיניה של בת-שירתו, כי משוררנו זה אינו בא לרכך את החיים, להנעים את המרירות שבהם, להמתיק את החוקים הקשים ולנחם אותנו בימי אֶבלנו על האבידות הקטנות והיסורים הפעוטים. לא להשלים ולפַשר עם הסתירות והניגודים שבחיים הוא בא, ולא גם לכסות על ערוותם ונוולותם; להפך, הוא מגלה לנו תהומות חדשים בכל רחבי היצירה, בכל מעמקי ההויה של האדם ושל העולם. ואינו בא אלא לרומם את החיים, להגבירם ולהעמיקם ולבקש להם תיקון על-ידי השירה.

בת-שירתו לא תקרא: “שמים, בקשו רחמים עלי!” הוא אינו מתחנן לא לאיש ולא לאל. הוא מבליט תמיד, ומשתדל להבליט, את צד הגברוּת שברוח יצירתו. לפעמים הבלטה יתירה זו היא גם שלא במקומה, כאילו חושש המשורר, שמא יחשדוהו במורך-לב.

אוטו וַיינינְגֶר ³אומר: “כל יוצר, כל אמן מורכב הוא מאשה ומגבר, ממוליד ומקבל”. בשניאור המשורר גָבר הגבר:

מכל לבב ברזל עוד קשה זה שירי

ובטח בו אחתור ללבבות בכוחי.

                        (“משירי הנביא”)

בת-שירתו קוראת תמיד: היו קשים, היו גברים!

אחרי המבול של דמעות, אשר הציפו עלינו משוררינו מהנוסח הידוע, ואחרי אנחותיהם ואנקותיהם, שעלו לאזנינו כאוֹב מארץ, אחרי שכבר היו לנו תּנים לרוב לבכות את ענוּתנו, ואחרי שכבר נשברו כל כינוריהם וניתקו כל מיתריהם, – עונג-רוח הוא לפעמים לשמוע את שירי המורד הגדול במלכות שירתנו, אותם השירים, המלאים עזות ונצחונות.

ג.

יש דמיון רב בין המשורר שניאור ובין הפַּסָל אוגוסט רוֹדין (המפסל היותר גדול אחר מיכל-אנג’ילו). זה האחרון לא היה מעבד את פסליו בכל פרטיהם וחלקיהם, כי-אם חוטב מתוך האבן את הקוים הראשיים והאופיים, כל זמן שרוח היצירה שוֹרה עליו וחושיו הפנימיים ערים ומלאים מרץ. אולם כיון שנסתלקה מעליו רוח זו (רגעי היצירה הפנימית וההסתכלות המרוכזה אינם מתמידים זמן רב, כי יש בהם מעין הברקת הברק ומעין התפוצצות של חומר מתלקח), אין הוא מטפל הרבה בגמר המלאכה ובהחלקת השרטוטים. כן הוא גם שניאור. כל-זמן שרוח היצירה בוערת וסוערת בו, כל-זמן שאוזנו הפנימית מחודדת בו ועינו הפיוטית מרחיקה ומעמיקה לראות, הוא משורר, מזמר, חוזה ומנבא. ומכיון שבא הדבר לקישוטים, ליִפּוּי הפרטים, לחריטת הקוים ולפטורי-ציצים, מיד הוא מניח את שירתו, שהשתפכה מקרב נפשו כלַבּת-אש ממעמקי הר-יוקד. כיון ששקעה האש הנוזלת, קפאה והתגבשה לאבני-חן יקרות, אז ישוב אליהן, לפעמים, המשורר בפִצירה-פִים ללטוש בהן זָויות ומגבלות דקות מן הדקות.

השפה העברית, בכל עושרה, צבעיה וגווניה, בכל זהרה וחומה, גוברת לפעמים אצל בּיאליק על שירתו. יצירתו הלשונית והסגנונית, – ואל תהא יצירה זו קלה בעיניכם! – מתאבקת לפעמי ברוחו עם יצירתו הפיוטית, ולא תמיד האחרונה מנצחת. לא כן שניאור. רגשותיו ורעיונותיו גוברים על השפה, לפעמים הוא גם מתעמר בה. נכנס הוא לגבולים ומתרומם לגבהים כאלה, ששם אין השפה העברית מספקת לו כל-צרכה, אז בחָזְקה יַרְדֶנָה לָסור למשמעתו. וזה כוחו של יוצר כשניאור: השפה נשמעת לו, לפעמים על-כרחה, והיא מוציאה בשבילו קולות וצלילים כמעט ככל הדרוש לו, ומשוררנו זה אינו מסתפק במועט. ואם יש לנו אוזן בוחנת להקשיב בכל שירה את המשקל של מוזיקה ידועה, אז נשמע, אז נרגיש בשירתו של שניאור את הד הסערה, הצרורה במוזיקה של ריכאַרד וואַגנר. – – –

שירי-האהבה נותנים לנו מפתח נאמן ללבו של המשורר, לסתרי כשרונו ולמצפוני מזגו. שירי-האהבה אוצרים בקרבם כל סודותיה ותעלומותיה של נפש המשורר.

בּיאַליק משורר תמיד על האהבה כשכבר עברה. געגועים יש לו עליה, סוד כמוס היא לו, כוכב תועה, חלוֹם עובר. חידת החידות היא לו האהבה. “אומרים, אהבה יש בעולם, – מה זאת אהבה?”.

בּיאַליק המשורר קורא לאהובתו:

הכניסיני תחת כנפך,

והיי לי אם ואחות,

ויהי חיקך מקלט ראשי,

קן תפלותי הנדחות.

                        (“הכניסיני”)

כמה הכנעה, הכנעת הגוף והנפש, יש בזה! המשורר מִתְרַצֶה ומתפייס עם גורלו. אם אין היא יכולה להיות אהובתו, תהיה-נא לו אם או אחות. אם אין הוא יכול להתענג על האהבה, אם אין הוא יודע מה היא, אז חביבים עליו גם יסוריה.

צניעות זו, געגועים אלה אנו שומעים גם בקריאתו אל אהובתו:

לב עוד לי – דביר חזון, קן החלומות,

וכאבי עצור שם, יגון-הקודש,

ומלאך טהור עמי – דמות דיוקנך,

החופף עוד כחסד-אל על ראשי

ולוחש ברכה, רותת ומתאפּק,

כדמעת-אם חשאית על נר שבת

בדממת הקדושה השאננה.

                        ח.נ. ביאַליק: (“הולכת את מעמי”).

בּיאליק הוא משורר רומאַנטי בשירי-האהבה שלו. הוא פוגש אותה בחורשה, בין צאלים, בעת אשר “קרני שמש האחרונות קרנו בין העלים”, והיא –

והיא נעלמה ויעלמו

אתה עקבותיה;

אך עיניה ירדפוני

תמיד, – הה, עיניה!

                        (“עיניה”).

חורשה, צאלים, קרני שמש האחרונות וה“עינים” (כמובן מראש: שתי עיניה – שתי גחלים!) – פזמון ישן נושן, רק בּיאַליק שפך עליו חן השפה העברית וקסם הניב הנעים והנמרץ גם יחד.

את הרומאַנטיות העברית של בּיאַליק, במדרגתה היותר טהורה ונשגבה, אנו מוצאים בשירו “מכתב קטן לי כתבה”. הוא שב מאחרי אהובתו, יען –

זכּה אַת מהיוֹת לי חברת,

קדושה אַת משבת עמי;

אַת היי לי אל ומלאך,

לך אתפלל ואֶעבדך;

אַת היי לי זכרון קודש,

זרחי לי באור החמה,

רמזי לי מכוכב מרום.

האהבה בשירי ביאליק היא אהבת הרוחות, אהבת הנפשות. חיי-בשרים וחמדת-הגוויות רק מחללים את קודשתה, מטמאים את טהרתה. האהבה היא אידיאַל, שכל רוממותו היא בזה, שאין משיגים אותו. אם יהיה האידיאַל למציאות, אז יהיה גם לחולין. אם אין האהובה יכולה להיות לו לאם או לאחות, אז יתפלל לה, כי תהיה לו למלאך, לאל. ובכלל מרבה הוא בתפלות ובתחינות לפני אהובת-לבו. קדושה היא לו ואין הוא חודר למצפוני נפשה, אין הוא מבקש את הערמומיות שבאשה ואין הוא חושדה כלל, שמא אינה אלא לילית, שהתלבשה בדמות מלאך. בּיאַליק המשורר, המחונן בחושים בריאים ורעננים והמרגיש את המציאות הגסה בכל כיעורה ונוולותה, בכל תהומותיה ונבכיה, רוחני הוא, – הייתי אומר: אוירי הוא, – באהבתו. רוח ולא בשר היא לו האהבה. ואם ירדה פעם ממרום שאיפותיה והתגָאלה בחֶמדת בְּשָׂרים, אז מתאונן המשורר באנחה:

וברגע קטן של תענוג, של אושר וגיל, עלי חרב

עולם מלא… מה גדול המחיר שנתתי בבשרך!

                        (“העינים הרעבות האלה”).

השכינה העברית שוֹרה על שירי האהבה של בּיאַליק. פרי תרבות עתיקה הם, (אותה התרבות, שפתגמה היה: “איזהו גבור? – הכובש את יצרו!”), בכל אופן התרבות שאחרי “שיר השירים”.

לא כן שניאור. בן-זמננו הוא, ראשון לדורות הבאים. מבקש הוא פתרונים לחידת האהבה, מבקש הוא את תיקונו באשה. מתוַדה הוא לאהובתו, ילדה חיוורה כי חיבּק חֵיק נכריה:

יוֹנת-תום! הן תדעי: גויָה לי ונשמה.

הנשמה לאלהים היא – והגויה לעזאזל;

האמיני, שתיהן צמאות ומבקשות את תקונן –באשה…

                        (ז. שניאור “ודוי”)

שניוּת זו לא עברית היא. אהבה טהורה ונשמה טהורה מקדשות ומטהרות גם את הגוייה ⁴.

המשורר שניאור מתקומם נגד התרבות, נגד המסורה העתיקה ונגד כל כבליהן וגדריהן;מתרומם הוא כסער נגד אבק הדורות, נגד הצניעות העשויתה, או היתירה, נגד הצביעות בכל צורותיה ונגד פרישוּת מדרך-הארץ, שהוא רואה בה “חטא האדם לבריאה הורָתו” והוא קורא:

לב אשה לגבר והם בושים, מתחפּשים

ומחכים, למה הם מחכים?

ברוכה לי תהיי, את פראוּת חפשיה

של תקופת מדבריות ויערים!

עת נָדה בת-חוה ערומה ושזופה

ובקשה את דודה בהרים.

ברוכה לי תהיי, את פראות שעברה,

וארור הנמוס וכבליו!

                        (“ליל חשק”)

כשהמשורר נער (כשכתב את שירו “ליל חשק” היה כבן עשרים ⁵או עוד פחות מזה) ובת-שירתו מתפרצת מכל גדריה וסייגיה, הוא אומר דברי זמר כאלה. האוזן, ששמעה את שירי “החבוקים” של גדול המשוררים הצרפתים בזמננו, יאַן רישפּין, לא תהא סולדת גם בשיר הנזכּר. אולם האוזן העברית, האמוני עלי “שירי תפארת” ושירי מהללאל ⁶(ושלא הסכינה גם לשירי עמנואל הרוֹמי), בודאי שתהא סובלת ונפגמת מהפראות החופשית של השיר “ליל חשק”, – פראות, העורגת ל“הזיות חדשות, חדשות”;פראות, השואפת ליופי וחלומות;פראות, שאין כל כשרון כביר נקי ממנה, פראות המלוה כצל את הבונים ומחריבים עולמות, ביחוד בשנות המעבר, בשנות ההסתערות וההתפרצות (מה שהלועזים קוראים בשם “שְׂטוּרם-אונד-דראַנג-פֶרְיודֶה”).

שניאור המשורר יודע את חליפות רוחה ותמורותיה של האהבה, את ניקוּרי הנפש התלויים בה, את מרידותיה ותעתועיה:

רקוד אהבה רקדנו;

אהבתיה עת כי שנאה,

ושנאתיה עת אהבה;

כה חוללנו חמש שנה.

                                                                                     ***

בלעדיה – עבד נרצע,

מלך גא ועריץ – אתה.

קנאת-אש ונשיקות נושכות

ומשטמה על לא-דבר;

עתה אדע כי אהבנו,

ואיני קובל על שעבר…

                        (“עתה אדע כי אהבתי”).

ביאליק מתעטף בטלית שכולה תכלת ומתפלל לאהובתו תפלה של לחש, תפלה המלאה ציורי-קודש (“נר של שבת”, “אחותי כלה” וכדומה);אולם שונה היא תפלתו של שניאור:

הוי, אלי, גא ונבון, למה עזבתני?

חזקני ואמצני נא הפעם!

                                                                                     ***

כמו על קבר פעור אני עומד אל מטתה.

על בוץ הכר פורח פרג שפתים-מתוקות: –

הוי, אלי, עז ונבון, בידך נא אפולה,

ואל – בזרועות-שיש אלה החבוקות!…

                        (“תפלה”).

– – – אין בּיאַליק יוגע ומרגיש את תאות-הניצוח, השוררת בין נפשות הגבר והאשה, – נפשות, הבולעות ופולטות חליפות זו את זו, הנמשכות זו לזו ודוחות זו את זו. כל הנפתולים והניגודים האלה, ועוד הרבה יותר, גלויים וידועים לשניאור המשורר. בת-שירתו, קלת-הכנפיים ומרובת-הצבעים, מזוינה בקרני-הרגשה דקות, והן חודרות ללב האשה ואין נעלם ואין נסתר מנגדן:

ואני לעגתי תמיד לה – לאשה,

אשר אין זכרון לה ואין לה עבר;

אשר לבה וחלומה פורחים לפני שכבה

ואחרי קומה אין לה דבר.

ואני בזיתי תמיד לחידה המהוללה,

העוטה שמלת-משי סודית ולוחשת;

קום, גל וקרע השמלה והנה כל הפתרון,

לדג הפז אין סנפיר ולחנם כל הרשת!…

ואני באהבי ואחביא שעיר קטן

ברקמות שיר וקנאה ואנחות;

לחשתי: “הנני עבד…” ואהיה תמיד מלך,

והיא… היא – שפחה בין השפחות.

                        (“תפלה”)

– – – בשיריו אלה רק פשע אחד בין האהבה בתענוגיה ובין המוות עם כל בּלָהותיו, כי אחות היא האהבה למוות. יושב הוא המשורר בעשב “ולצדו חולמת הנאוה” ובעוד ידו “נמשכת ללקט את אשרו עם גרגירי שדה ראשונים” והנה צפּורֶת

צונחת מאחד הטרפים;

נפלה גוססת ותגוע לעיני

בגלי-הצמה היפים.

עיני רעיתי לא ראו מאומה,

היא חכתה חולמת לדברי;

לא ידעה, כי רופף זה עתה העולם,

כי חור הגן מעברי.

התדעי? – לחשתי ברעב שפתים

ואנער מכתפי שערה, –

התדעי? שערך כמראה שלכת –

צהובה וכמושה וקרה

היא חרדה, הרימה את ראשה, והנה

מתוך יצוריה המלאים

צופה בי שלדה וחורק לי שניו,

וחורי-גלגלתו מה-תמהים!

התדעי? הן מוֹת נמות שנינו, הן נמות…

הוספתי ואלעג בזדון,

ואולם לרעיון המביש הרגלנו,

ככלבים אל מקל האדון

                        (“פעם בגן”)

בשיר נפלא זה אתה שומע, אתה מרגיש את הד לבו של האדם בן-דורנו, הרועד מפני האפסות המוחלטת, גם בשעה שהוא מלא שכרון האהבה. רעידת-נפש זו אתה מרגיש בכל ציורי גי די-מופּאַסאַן ושאַרל בּוֹדלר וברוב שירי אַלפרד דה-מיסה. הצייר הגדול אַרנולד בֶקְלין, אשר תאר את תמונת עצמו, בהיותו במיטב שנותיו ובהחזיקו את לוח-הצבעים ומכחול בידו, עם שלדו העומד מאחוריו כפוף על גבו וכינור בידו לנגן לו שיר-המוות, סטרינדבּרג, בספר “האהבה” שלו, הופמאַנסטהאַל בחזיונותיו, אַרתּור שניצלר בסיפורו “המוות” וז. שניאור, – כולם שאבו ממקור יצירה אחד. כולם שואפים לחיים יותר מלאים, לאושר יותר גדול, לאהבה יותר רוממה, לטיפּוס של אשה יותר נעלה, ועל-כן הם רואים את “התכלת, הירק וצללים מתרפקים, פרפרים ונגהות עליזים” רק –

"כמזימות לפתות אביוני-הרוח,

עכברים רעבים ופזיזים".

נזר הבריאה ואביון הרוח! האמנם?

ניו-יורק, תשרי, תרע"ח.