רבים ושונים הם הזרמים בחיינו החדשים, אך זרם אחד עליון בולע את כל הזרמים התחתונים, והוא הרעיון החברתי והלאומי, כלומר, השאיפה העצומה להרים את הלאום – ועל-ידי זה את כל האנושות – למדרגה יותר גבוהה. שאיפה זו אינה מכוונה להמעיט פּה ושם את מידת העוני, או להמתיק את מרירוּת המחסור, כי-אם לשָׁרֵש את העוני והעבדות, לבל יהי להם גם זכר.

יחדל אביון (במובן האישי והלאומי) מקרב הארץ! – זוהי תורתנו החדשה.

והכתוב מדבר לא רק על נכסי החומר, כי-אם גם על נכסי הרוח, על קנייניה ופרותיה של התרבות הגבוהה. לא רק לעמים ידועים, לא רק למפלגות ידועות, לא רק ליחידי סגולה, לאצילי הלֵידה או המַטבע, כי-אם לכל אָדם צריך להיות חלק בהם. הכול צריכים ליהנות מנכסי הרוח, ועל-ידי זה לא לבד שלא יתמעטו ולא יתדלדלו, כי-אם, להפך, עוד יתרבו, יתעמקו, וישתכללו.

ומטרה זו היא הנותנת לתקופתנו ותנועוֹתיה את כוח ההתרכזות וההכרחיוּת, למרות כל שינויי זרמיהן, נטיותיהן ושאיפותיהן הגלויות והנסתרות. במטרה זו מתאַחדים, כמו בנקודת שריפה, כל קוי המחשבה המודרנית. מטרה זו טובעת חותם מוסרי מיוחד על-פּני תקופתנו, ונותנת לה כוחות-מניעים מיוחדים.

נקודת-הכובד של ההויה הרוחנית בזמננו אנו היא לא האמונה, לא ההשכלה הפּנימית של האדם, כי-אם העבודה החברתית הלאומית. עבודה זו, בכל חילופי צורותיה והשפּעותיה הישרות והקַפַּנְדְרִיות, מביאה בלב בני-האדם את הכרת האחדות וההשתתפות, אם במובן הלאומי או האנושי. עבודה זו מגבירה את רגש האחריות המוסרית, בכל הוראותיה, בלבוֹת בני-האדם, גם כשהם נלחמים זה בזה. כיום מרגיש היחיד – במובן האישי והלאומי – את העוני והעבדות של חבירו בהרגשה יותר ישרה ויותר עמוקה. והרגשה זו אינה, כפי שהיתה לפנים, עקָרה, אינה רק פּיוטית או דתית, כי-אם מביאה היא את בעליה לידי מעשים פּוריים במידה ובמרץ, שלא ידעום הדורות הקודמים, לטובתם של אחרים, לטובת הכלל. עבודה זו היא כיום חובתו – חובה שיש בה לרבים מעין קדושה דתית – של האחד, וזכותו ותביעתו של השני.

הכוח המוסרי של הרעיון החברתי מחַיה כיום גם את הספרות, הפילוסופיה והאָמנות. בדורות הקודמים היו המשוררים למורי האנושות על-ידי שנתנו לה ביצירותיהם אידיאלים רמים ורחוקים. כיום הננו דורשים מהמשוררים, כי יביאו בלבנו את הכרת המציאות הממשית, כי יתנו לנו להרגיש את נשמת המעשים, כי יגלו לפנינו את צללי חיינו האנושיים, החברתיים והלאומיים, יסוריהם, פּגעיהם, מלחמותיהם ומפּלותיהם, למען יעוררו על-ידי ציוריהם את רגש ההשתתפות בצרותיהם הממשיות של בני האדם, צרות שיש בידינו לשרשן ולבעֵר אחריהן.

בימִינוֹ נֵבל ובשמאלו חרב – כך אנו מציירים בנפשנו את המשורר האמיתי של תקופתנו.

גם הפילוסופיה יורדת בימינו משמֵי ערָבות, פּניה החוורים מתמלאים דמֵי החיים, וגם היא מבקשת להגביר בלבות בני האדם את רגש הערבות וההשתתפות, וגם היא מעוררת לעבודה חברתית, לשיכלוּל צורתו של הלאום – ועל-ידי-כּך צורתה של כל האנושות, – ולהתעצמות כוחותיה הפוריים.

וגם האָמנות, למרות היותה קלת-כנפיים ובת-חורין על-פּי טבעה ומהותה, אינה יכולה עוד להשתחרר מחובותיה ותעודותיה של העבודה החברתית והלאומית. ברצונה או שלא ברצונה, מדעתה ושלא מדעתה, מקבלת האָמנות השפּעה מהשאיפה השולטת בתקופתנו ויונקת היא, על-ידי צינוֹרים שונים, גלויים וסמויים מן העין, מהרעיון החברתי והלאומי, גם בזמן שהיא מתנגדת לו. עוד ארנסט רֵינאן אמר: “גם הלוחם נגד זמנו לוקח הוא, גם שלא מדעתו, את כלי נשקו מאוצרות זמנו”.

תורת המוסר של ימינו היתה לתורת החברה והלאום. תורה זו אינה עוסקת כיום רק בחשבונות הנפש של היחיד, כי-אם נטויה היא ביותר כלפּי המציאות הפּוריה, כלפּי המעשים המוחשיים, כלפי גורלו של הכלל. תורת המוסר של ימינו מכוּונה כלפי החינוך של דורות בריאים, שׂבֵעים ומאושרים.

אולם בתוך החיים המודרניים מורגש גם ניגוד עז לַשאיפה החברתית. ביחד עם הרעיון החברתי, שולט בימינו גם רעיון מתנגד לו: רעיון ההשתחררות וההתפּתחות המלאה של האישיות.

אם בדורות הקודמים היה נחשב הפּרט, האדם היחיד, רק בתור איבר של הגוף החברתי, רק בתור אַחת החוליות של שרשרת הקיבוץ, הנה נחשב הוא, האָדם, בימינו כעולם מלא בפני עצמו. אם בשנות–הביניים היו חיי הפּרט ומנהגיו, צרכיו וסיפּוקם מסודרים וקבועים רק לפי צרכי הקיבוץ ותועלתו, האמיתית או המדומה, הנה בימינו נהפּך הסדר: החברה אינה אלא קיבוץ מסודר ומאורגן של יחידים בעלי חפץ ורצון. הקולטורה של החברה אינה אלא הסך-הכולל של קנייני הרוח אשר לפרטים. מפּני הוד מלכותה של “האישיות הקדושה” נתבטלו ונשתכחו דחיות מוסריות ידועות, שלא היתה החברה בדורות הקודמים יכולה להתקיים בלעדיהן. זכוּיותיה, תביעותיה וערכיה הפּנימיים של האישיות, השואפת לחיים מלאים ברשות עצמה, היו הגורמים לביטולם של מנהגי ציבור קבועים. המסורה נתלשה או נתבטלה לגמרָה, לסדרי החברה הישנה אבדה קדושתם, ובני-הסמכא של אתמול ירדו מגדולתם. קשה לו לאדם המודרני לקבל עליו נימוסים שנוצרו למענו בידי אחרים בדורות שקדמו לו, חוקים ונימוסים שאינם נובעים מצרכיו וממושגיו הוא ושלא השתתף בעצמו ביצירתם. האָדם המודרני הֵחל לחוש את הכוחות המולידים, הרבים והעשירים, הטמוּרים בנפשו, ברצונו הוא. ואם בכל-זאת שולט בימינו הרעיון החברתי והלאומי ומכניע, במידה ידועה, את כל יתר זרמי חיינו, אין סיבת הדבר מתבארת אלא על-ידי הכרתם, שלפעמים היא עמומה, – של בני-האדם, כי רק בקרב לאום עומד ברשות עצמו, ורק בקרב חברה מסודרה ומתוקנה כל-צרכה, ניתנה האפשרות להתפּתחותה המלאה והחופשית של האישיות.

והשאיפה להתעצמותה ולהשתחררותה של האישיות איננה שלילה, במובן המוסרי, כי-אם חיוב. לא “לאו”, כי-אם “הן” היא אומרת לחיים הלאומיים, החברתיים והתרבותיים. התפּתחותה החופשית של האישיות מעַשֶׂרת את החיים הלאומיים והחברתיים, נותנת להם תכנים חדשים ודְחִיות מוסריות במידה מרובה. החיים הלאומיים והחברתיים נעשים על-ידי האישיות החזקה יותר ישרים ויותר אמיתיים. מעשיו של היחיד הם באופן כזה לא של מכונה בלי רוח חיים, כי-אם של יוצר בדעת ומחשבה, ברגש וחפץ. בחברה כזו ובקרב חיי לאום כאלה מתפּתח החופש לא רק במובן המדיני והחברתי, כי-אם גם בכל היחסים שבין אָדם לחברו, שבין הורים לילדיהם, שבין המין האחד לשני. ובמקום שיש חופש בלי צֵל של עבדות, שם גם פּורחת האמת, שם תמצא גם את היופי, ההוד והתפארת. החוקים והנימוסים של עם חופשי ותרבותי שיוֹצרים להם בני-אדם ברצונם-הם, בעזרת מחשבתם והרגשתם הפּנימית, הם חזקים וחודרים אל החיים החברתיים הרבה יותר מכל החוקים והנימוסים, שהוטלו על בני-האדם מבחוץ, באוֹנס וכפייה.

האישיות החופשית והמוסרית עתידה להיות נשמת החברה העברית, אם נשוב לחיות בארץ אבותינו בתור עם העומד ברשות עצמו וגורלו בידו. האישיות הרוחנית איננה צורה גמורה, פּרי בּשֵׁל ועצם שכבר פּסק כוח התפתחותו הפּנימית, כי-אם כוח בורא ומתאר, משנה ומתקן, הורס ובונה ומטביע את חליפות צורותיו על החומר המת. ערכיה הפּנימיים אינם קבועים, כי-אם נוזלים ושוטפים, ובמרוצתם המלאה חיים הם מוסיפים כוח ויופי, אמת והוד. בחברה, שהאישיות משתמשת בזכויותיה ובאוצרותיה הפנימיים, שם גם המדעים והאמנות חודרים יותר לפנימיותם ונשמתם של הדברים; שם יש גם לרגע הבודד והחולף ערך יותר קיים ונצחי; שם מקבלים החיים ערך יותר רם ושם הם מושפעים רק על-ידי החוק הפּנימי של האישיות החופשית. האדם הוא שם אדון ועבד רק לעצמו. כמובן, מדבר הפּרק על אותה האישיות החופשית במשמעותה הנכונה והצודקת. אישיות חופשית כזו מודה ומכירה גם בזכויותיה ותביעותיה של האישיות החופשית אשר לחברתה. חופשיוּתה האמיתית והצודקת אשר לאישיות של האחד מחייבת, על-פי עצם טבעה, גם סייגים וגדרים ידועים, לבלתי שְׁלוֹל את חופש האישיות של השני. ולרעיון הצדק והמשפּט העולמי בחברה כזו, שכבר התקינו שם בני-האדם את עצמם בפרוזדור ההשתלמות עד הגיעם לטרקלין, ששם צדיקים יושבים ונהנים מזיו החופש בלי כל עמל ובלי כל מלחמה, - אמנם עוד רב הדרך.

ואם יגיע האדם בזמן מן הזמנים לקץ הדרך, למרום התעודה, לפסגת החופש האישי, החברתי והלאומי, אז יחל האדם החופשי מלחמתו באיתני הטבע, ואז יציב לו עוד הפעם מטרות רחוקות ויברא לו תעודות חדשות. ועד אז עלינו לעבור שלוש תחנות ראשיות בדרך התפתחותנו הקולטורית: חופש אישי, חופש לאומי וחופש אנושי. ומי שאינו הולך בדרך זו מחיל אל חיל – יורד הוא מדחי אל דחי.

החופש האישי, הבריא והרענן, מגביר את תביעותיה וזכויותיה של האישיות-הלאומית. האישיות הפּרטית אינה יכולה להיות שקועה זמן רב בחוגה הצר ובענייניה הפּעוטים, היא מתרוממת למדרגת ההרגשה וההשגה, התביעות והזכויות של החופש הלאומי. במאה השמונה-עשרה היה המושג המופשט של “האנושות” טובע את חותמו בכּל ושולט על המחשבה והרגש של החושבים והאמנים, הסופרים והמשוררים. זו היתה אנושות סתם, מין בְּלִיל אנשים. באה המאה התשע-עשרה וגילתה המון יצירות אינדיבידואליוֹת, וגם עזרה להתפתחותן ולהתבדלותן. ובה-במידה שנתעשרו החיים הכלליים על-ידי ריבוי הצורות, שפעת הצבעים והגוונים של הלאומים השונים, באותה מידה נולדו מזה ניגודים עצומים לשאיפות האנוכיות, הפּעוטות והדלות, של היחידים, הפּרטים. האדם המודרני החֵל להרגיש ולהכיר, כי אין אישיותו הפרטית יכולה להיות חופשית במלואה אלא על-ידי החופש הלאומי. החופש הלאומי שומר ומגין על הקוים היסודיים ועל ערכו הראשי של חופש האישיות. האישיות הלאומית היה-תהיה לגשר ולמַעבּרה בין רגשות היחיד וחוג-ענייניו המצומצם ובין רגשות הציבור ומטרות הכלל. וגשר זה נטוי על יסודות מוצקים בנפשו של האדם, ודוקא של אותו האדם, אשר הכיר והרגיש את כוחו של החופש האישי. החופש של האישיות הלאומית, במידה שהיא מכירה ומודה בזכויותיה ותביעותיה של האישיות החופשית אשר ללאומים אחרים, – חופש כזה הוא גורם ראשי לחינוכו המוסרי של האדם המודרני. להעלים עין מזרם החיים הנובע ממקור החופש של האישיות הלאומית – אינו אלא עוורון רוחני.

אין לכחש, שיש אמנם נקודות ידועות של פרידה בין השאיפה האישית ובין השאיפה הלאומית, אולם שתי השאיפות הנמרצות האלה נפגשות בימינו, בכל אופן, בנקודה ראשית אחת, שהיא העיקרית: בהרמת-רוח האדם וערכו, בשיכלול חייו החומריים והמוסריים. אולם גם בנקודה ראשית זו צפון במַעמקים ניגוד עצום שיש בו סכנה להתפּתחותו החופשית של האדם. וניגוד זה עצור בתכונתה של העבודה בצורתה החדשה, שגם היא אינה אלא מכוּוָנה לטובתו ולרווחתו של האדם. הדברים צריכים בּיאוּר.

העבודה שהאדם בוחר בה בתור תחבולה להשגת מטרתו, סיפוק צרכיו, מַתחילה להיות חביבה עליו כשהיא בפני עצמה. בה-במידה שהאדם הולך ומתקשר בעבודתו ומשקיע בה כוחותיו וכשרונותיו, באותה מידה היא מתחילה להיות תכלית בפני עצמה ומביאה בלב בעליה נחת-רוח. וכיון שהגיע האדם למדרגה זו, הרי הוא הולך ומשתעבד מעט מעט, מבלי גם אשר יכיר בזה, לתעודותיה וחובותיה של עבודתו. העבודה הולכת ונעשית עיקר, והאדם “נזר הבריאה”, רק טָפֵל לה. וכל שהעבודה היא יותר פּוריה, כן היא בולעת יותר ויותר את כל האדם. העבודה הכבירה משחררת אמנם את האדם מאָנוכיות פּעוטה, אבל יחד עם זה היא גם מטשטשת ומוחקת את צורת אישיותו ומגבילה את היקפה המוסרי.

ותקופתנו היא תקופת עבודה שלא היתה כמוה. העבודה בצורתה החדשה דורשת התרכזותם של כל כוחות האדם. החוטים המקשרים אותנו בעבודתנו, אשר ענייניה הולכים ומתרבים כיום, הולכים ותופשים אותנו ברשתם הדקה והחזקה, ואנחנו נאחזים ונלכדים בה, כמעט שלא מדעתנו ורצוננו החופשי. החיים המודרניים מצטיינים ברצינות מיוחדה, שלא היתה ידועה כלל לדורות הראשונים. שרירות הרצון, הצלחת המקרה, תקוַת ההזדמנות הפתאומית הולכות ונכחדות מפני עָצמַת יד-הברזל של חוק הדברים, שאנו מטפלים בהם, מפני הכרחיות חוקי המכונה, קביעוּת סדרי העבודה ומשטר העניינים המשתעבדים אליהם. ואולם, אִם מצד אחד דמותו של האדם החופשי הולכת ומתמעטת, הנה מצד השני רוכש לו האדם המודרני בעזרת המכונה – גְבִרתוֹ – גם אַדנוּת ותקיפות: הוא רוכש לו את הטבע וסולל לו מסילה חדשה אל חיים חדשים, שבהם תהיה לו המכונה רק שפחה, רק כלי-שרת להגיע על-ידיה למטרות יותר גבוהות ויותר רחוקות. וגם היום, בתוך עצם שעבודו של האדם למוטוֹת הברזל ולממלכת הקיטור והחשמל, הריהו כבר מרגיש גַדלוּת וחשיבות מיוחדה: הוא מכיר את חובותיו ותעודותיו שגדלו יחד עם עבודתו העצומה. בשריקות הקיטור, ברעם הגלגלים ובשקשוק מוטות הברזל שומע האדם המודרני שירה חדשה, בשׂוֹרת הגאולה, הגאולה החיצונית והפּנימית, הגאולה האישית והלאומית.

העבודה בצורתה החדשה, בהַרְכָּבותיה הענקיות, מעוררת את האדם היחידי, העלול להשתקע במעמקי אישיות מופרזה וחולנית ולהתרחק מחובותיו החברתיות, - ומלמדת אותו תורת הִלֵל: “כשאני לעצמי מה אני”. העבודה בצורתה החדשה לימדה את האדם, שהאמין יותר מדי בכוחותיו ובהרחבת גבולות יכולתו, כי אינו אלא חסר-אונים וחדל-מרץ, בשעה שהוא פורש מעל הציבור. אין העבודה מצליחה בימינו בלי השתתפות הכוחות, הרצונות והפעולות. בפני העבודה הענקית של הכוחות המשותפים מרגיש גם בעל היחידוּת היותר קיצונית, מה מִצְעָר ודל הוא.

אולם העבודה הענקית בכוחות משותפים עוצרת בקרבה סכנה גם לאישיות הבריאה, שבלעדיה אין ביכולתו של האדם להיות מאושר באמת. העבודה בצורתה החדשה הולכת יום-יום ומסתעפת ומתחלקת לסעיפים ולפּרטים דקים מן הדקים, והסתעפות זו חוסמת את העובד בגבול היותר צר, מסתירה מעיניו את את האופק הרחב והחופשי של עבודתו; וסוף סוף גם מחשבתו הולכת ומצטמצמת בזוית צרה זו. פועל כזה הולך ונעשה, על-פּי טבע עבודתו, ליתד קטנה ובלתי-חשובה במכונה גדולה ומרובת-ההרכבה. באופן זה אין הוא יכול למצוא קרות-רוח בעבודתו, זרה היא לרוחו, כי גם את תכליתה לא ידע. וכן הולכת התקשרותו בעצם עבודתו ונחלשת. אדישותו, ועוד יותר שנאתו, לעבודתו הולכת ומתגברת, כוחות יצירתו הפּנימית הולכים ונפסקים וגוֹועים.

חזקה היא שאיפתו של האדם המודרני להתפתחות אישיותו; רוצה הוא ליהנות מחייו הפּנימיים, מרשמי נפשו ומחזיונות רוחו. אולם העבודה מעכבת. אין העבודה בצורתה החדשה יכולה להעשיר את נפש העובד, להרחיב ולהעמיקה על-ידי רשמים מן החוץ. מהירותה, תכיפותה ועצם זִרְמָה של העבודה אינם נותנים לנפש המטפּלת בה את היכולת לקלוט ולספוג, לעבד ולעכל כל-צרכו אפילו חלק קטן מן אותם הרשמים, שהיא מביאה אליו מן החוץ. באופן זה: גם הרשמים היותר חזקים לא יכו שורש בנפש העובד. והנפש הולכת ומתדלדלת, למרות השאיפה העצומה של הדור להַעשירָה, להַרבות את כוחותיה ואפשרויות התפתחותה.

והעבודה, שעל-פּי טבעה ומהותה היתה יכולה וצריכה לאחד ולשתף את כוחות בני-האדם, נהפכה במַצבה כיום מברכה לקללה. העבודה בצורתה החדשה הֶעצימה את מלחמת-הקיום, את התנגשות הכוחות והתלקחות התאוות והתשוקות. וכל אלה הדברים מנַוולים את צורתו של האדם, מַקְהים את רגשותיו ומַשחיזים את מוחו בהמצאת תחבולות המכוונות להספקת צרכים שפלים. - - -

ובתוך הזרמים העזים של ים החיים הכלליים מקולעת גם אניתנו הקטנה: שואפת היא לחופים קרובים ורחוקים: לזכויות לאומיות ואנושיות. התמצא אניתנו את דרכה, התפלס לה נתיב בין הזרמים הכלליים השוטפים במרוצתם, האם לא תשכח את החופים הרחוקים מפני הקרובים? התשובות על השאלות הללו שתבוֹאנה מאליהן, מבלי אשר יִתְנן עמנו בעצמו, יכולות להיות שליליות. אם לא יקומו קברניטים לספינתנו המטורפת, אז מי יודע אם לא תאבד דרכה בים החיים הכלליים.

ואַיָם איפוא הֵמָה הקברניטים היודעים להבדיל בין האוצרות היקרים הטמונים בחיק אניתנו, המְקולעת בין צורי מכשול, ובין המַשא העודֵף, הגורם לה רק סכנה, למען יֵדעו מה ראוי לשמור ולהציל, אם גם בחרף נפש ובהבאת קרבנות רבים, ומה ראוי להשליך אל הים הזועף בעוד-מועד, בטרם שקרבה הסכנה והיה רכושנו הרוחני לפּליטה. - - -

אַפּריל 1905, פּטרסבורג.

מכתבי ביקורת / ראובן בריינין

א.

גזירה נגזרה עלי מטעם המערכת של “הצופה” להיות מבקר סופרים וספרים במחיצתה. עבודה זו אמנם לא נעימה עלי, כי נקל לשבור חבית ולשמור את יינה, נקל להלוך על גחלים לוחשות ולבְלִי הִכָווֹת, מאשר לנעוץ קָנֶה בקן-נמלים, - בנמלי הספרות הכתוב מדבר, - ולהמלט שלם מחמַת הנושכים והמזעזעים הקטנים; אבל אין מסרבים לגדולים. וגזירה שנגזרה עלי הנני מוכן לקבל באהבה, אותה ואת יסוריה. אין כל ספק, כי בעיני רבים מן הסופרים העברים הנני, בתור מבקר, שהוא מבקש נגעים ומומים ביצורי הספרות, ובתור בוחן ובודק סתרי הנפש היוצרת, כפושע מִבֶטן. אבל לא יהא חלקי גרוע מחלקם של יתר “פושעי ישראל”, שאף-על-פי שחטאו וחוטאים, בכל-זאת לא יחדלו מלהיות יהודים. ובתור יהודי הלא הורגלתי מיום צאתי לאור העולם לגזירות עוד יותר קשות וחמורות מגזירת “הצופה”. וגם זאת: בתור מבקר הנה כבר התקשה והתעבּה עוֹרי ואיני מרגיש עוד בדקירות מחט; יעקצוהו ולא ייעָקץ. זה חלקי וזה גורלי להיות עֵטי בּכּל ועֵט כּל בי. מגורלו לא ינוס האדם, לוּ גם מבקר הוא. גורלו של האדם הוא למעלה מביקורת.

ובכן, אני מתחיל, בנטילת רשות מכבודכם, רבותי. בטרם שאבוא לדבר על הסופרים ועל הספרים תרשוני להקדים דברים אחדים.

רק הקדמה קצרה.

רוצה הייתי להמתיק מעט את מרירותה של גזירת “הצופה”, רוצה הייתי להקל מעט את כובד איכותה של עבודתי ולהמעיט את כמותה; על-כן אילו ניתּנה לי היכולת, הייתי רוצה לעשות כמעשה הכליף עוֹמר, נשמתו עדן, - הייתי מתאמץ לשרוף את בתי עֵקד-הספרים ולבעֵר אחרי “הנקודות השחורות” בכל מקום שהן נמצאות; הייתי משאיר לפליטה ממדורת האש הגדולה רק את הקוֹרָן שלי, את ספר הספרים, האהוב וחביב עלי, ובו הייתי מוצא את כל החכמות והידיעות, את כל השירות והמליצות, שכתבו מאות דורות לפניו ושעתידים לכתוב ולחדש הדורות הבאים אחרינו. על ספרי זה הייתי גומר בכל יום את ההַלֵל ומפזר עליו כל פסוקי-הזמרה והתהלה, השגורים בפי. מלאכה כזאת היתה בודאי נקייה וקלה. אבל, בעווֹנותי, מה שהיה אפשר לכַּליף עוֹמר במאה השביעית, אי-אפשר למבקר במאה העשרים, לוּ גם יקומו לעזרתי כל ניניו ונכדיו של אותו המושל וכל איש, אשר נתגלגל בו ניצוץ מנשמתו. הן מערכת “הצופה” גזרה עלי להיות מבקרם לא רק של הסופרים והספרים העברים, כי-אם גם של הספרות הכללית, העולמית.

ובימינו אין כל עצה ותחבולה להנצל ממבול הספרים. בתקופתנו הולכים ומתרבים הכותבים והמדפיסים, כותב מי שיש לו כשרון ועוד יותר מי שאין לו אף צל של כשרון; כותב מי שלמד וקרא מעט ועוד יותר מי שלא למד ולא קרא מאומה; כותבים כתיבה של חובה וגם של רשות, כתיבה בשביל הלחם או בשביל מעט כבוד וגם לשם כתיבה בעלמא, שלא יישאר הנייר חלק. בימינו כותבים ומדפיסים אנשים בריאים וישרים, ועוד יותר – אנשים, אשר מקומם הראוי להם הוא בבית-האסורים או בבית-המשוגעים.

אילו גזר עלי “הצופה” לכתוב רק השקפות כלליות וסתמיות על הספרות העולמית, הייתי עוד יכול לעמוד בגזירתו זו. אם הדבר נוגע אל הספרות בכלל, בהוראתה המופשטה, ולא אל סופרים וספרים ידועים ומפורטים, אז אין העבודה קשה כלל. הכל הולך למישרים, כאילו “משוחה הדרך בחמאה”; במקצוע זה יש להשתמש בדיבורים כוללים, בפתגמים שגורים, במבטאים קבועים, ואם אינם עניין לכאן, - תֵן אותם לכאן. למה הדבר דומה, - לרצען, התופר נעליים סתם, לא לפי מידתן של רגליים ידועות, רק בעד החנות; והיה, אם הנעל קצרה או צרה, ארוכה או רחבה לרגל זו, אז מכוונת היא לרגל אחרת. משיחות וטיולים ספרותיים כלליים כאלה לא ילמד הקורא מאומה, ומאומה לא יישאר במוחו או בלבו. ולפי דעתי הענייה, כל מאמר, כל פרק, שאינו מַרבה ואינו מַפרה את רכושו הרוחני של הקורא, כל מאמר או שיחה, שאינם מעוררים את הנימים הגלויות והנסתרות שבלב האדם, או שאינם מסלסלים ומפנקים את רגש היופי שבקרבו, - אינם ראויים להקרא, ואז גם חטא הוא לקרוא בהם. לכתוב ולכתוב ולבלי היות נקרא, - היש להסופר יסורים וצער יותר גדולים מאלה? יַסרני, אלהים, בכל אשר תייסר, אך מצרה כזו תחלצני ותצילני.

גם אני מסכים לדברי אבי-המבקרים באשכנז, אפרים לסינג: טוב לסופר להיות בין הנקראים ואינם מהוללים בפי שום איש, מלהִמָנות בין הסופרים, המהוּללים בפי כל ואין איש קורא דבריהם.

נשאר לי איפוא לקיים את גזירת “הצופה” כהלכתה: לשפוט ולבקר רק סופרים וספרים ידועים ונקובים, שאי-אפשר להפטר מהם בניבים סתם ובמבטאים כוללים. את הסופרים והספרים אבחר בכל פעם מבין אומה אחרת ומקרב ספרות אחרת למען יִגָלו לפני הקורא בכל פעם טיפוסים חדשים ושונים ואותם חלקי היצירה הספרותית, שהיו נסתרים עד-כה מעיני רוחו, למען יקלוט אל קרבו מחשבות חדשות, רגשות חדשים ומושגים חדשים או ישנים בצורה חדשה. מחובתי זו אמנם לא אנסה להשתמט, אבל אני מוסר מודעה מראש, שאין אני חושב לי כלל לחובה לקרוא בתור “משקיף הספרות” את כל היוצא מתחת מַכבש הדפוס, כל אשר יובא אל שוק-הספרים ולא גם כל אשר ישלחו אלי לביקורת; ואין אני חושב לי לחובה להרצות לפני הקוראים על אדות אותם הספרים והסופרים, שאין הדיבור על אדותיהם מרחיב את הדעת, מעמיק את ההרגשה ומרחיק את חוג הראות. יש מהם, מהסופרים והספרים, שאינם שוים אף איבוד רגע אחד, אף טיפות-דיו אחת. יש סופרים שמאושרים הם אם יזכו לשמוע גם גערה או נזיפה מפי המבקרים, למען ייוָדע, לכל-הפחות, כי יש בעולם איזה “בּובּצ’ינסקי או דובּצ’ינסקי”¹ וכדומה. לא כמוּת הקריאה היא העיקר כי-אם איכותה. הקריאה סתם, - אומר חכם אחד, - היא יִראַת האדם להשאר יחידי עם רעיונותיו הוא. קריאה מרובה בכל ספר הבא ליד היא עדות נאמנה, כי אין לקורא מסוג זה מוח מוליד ונובע; כי טוב לו תשעה קבּים משל אחרים מקַב משלו; בעוד אשר לאיש חושב מחשבות והוגה דעות טוב לו גרגר קטן משלו מתשעים ותשעה קבים משל אחרים. על כן הנני חושב לי לאחת מחובותי הראשיות בתור “משקיף הספרות” להעיר את הקוראים על כל ספר מצוין וספר מקורי, למען יבואו אלה ויירשו את מקומם של ספרי הבל ורעוּת רוח.

הפילוסוף דיהרינג אומר במקום אחד, כי חייב הוא תודה ליוצרו על שנעשה במיטב ימיו לעיוור, כי בזכות זו לא קרא את הסופרים והפילוסופים ממדרגה השנייה ומה-גם מהמין הפחוּת. וכשם שמתפלל כל יהודי לאלהיו, כי יצילהו משָׁכֵן רע ומפֶגע רע, כך היה צריך להתפלל כל אדם כָּשֵׁר לקונֵהו, כי יצילהו מספר רע, המטמטם את המוח והלב. כל אדם בריא מרגיש באכילת תפוחים רקובים ובשתיית מים סרוחים, אבל אין רוב בני האדם מרגישים בקריאת דעות רקובות ובּלויות, ולפעמים הם בולעים אותן גם לתיאבון. אדם מקלקל את קיבתו והוא חש את כאֵבה ופונה לעזרת רופא וסמי-מרפא, אבל אדם מקלקל את רוחו, מבלבל את מוחו ואין הוא חש במחלתו; לפעמים קרובות הוא גם מתגאה בה, ובקשיוּת עורפו הוא מתחמק ומשתמט מרופאי-הרוח, הבאים לעזרתו; ואם אלה האחרונים נאמנים לתעודתם, אז רגוֹם-ירגמו אותם באבנים, יחרימום וינַדום. קשה לו לאדם בינוני להפרד מאיוַלתו ומדעותיו הנפסדות כפרידת הנפש מן הגוף. על-כן אמרו חכמים: גדולה עקירת דעה רקובה אחת מנטיעת עשר חדשות.

וכשם שאני חושב לאסון גדול קריאת ספרים רעים, כך אני חושב לאושר גדול הקריאה בספרים טובים ומצוינים, - באותם הספרים, שהם כתבי-הקודש של האנושות המשכילה; באותם הספרים, שהקריאה בהם צריכה להחָשב למאורע בחיי האדם. טורגנייב כותב באחד ממכתביו לרעיו הצרפתים: “ירא אנוכי, שאמיל זולא לא קרא את שקספיר”. אין אני יודע, אם כל הקוראים יבינו פירושה של יראה זו, כי מה היא כל החרדה, אם זולא לא קרא את שקספיר? לא כן הוא הדבר בעיני יוצר-אמן כטורגנייב: מי שלא קרא את שקספּיר, הרי הוא כאיש שלא ראה בעיניו מאוֹרוֹת השמים; הרי הוא בבחינת פרא קודֶם מַתן-תרבות, וכאומלל שלא נהנה מימיו מפלאי היצירה הרוחנית.

ובאמת, כל מי שקורא את הספרים המצוינים שבדור, אם הוא קורא ויודע ומרגיש מה שהוא קורא, אין לו כל צורך לקרוא כל אותם אלפי הספרים, שכתבום עקרי-הרוח, שאינם אלא, באופן היותר טוב, - “העלאת גֵרָה”. - - -

ב.

הקול יפה לבּשָׂמים. גם הספרים הטובים, - או: דוקא הספרים הטובים, - צריכים, כי יכריזו עליהם; כי ישימו אליהם לב. הסופר השַׁפְרָן הגדול, ראַסקין האַנגלי, בדבּרו על אדות ערך הספרים בחיי בני האדם, הוא אומר: שווּ בנפשכם, כי לא רחוק מכם עומד המלך בכבודו ובעצמו ונושא את אמרותיו, האם לא תפקחו עיניכם לראות היטב את פניו? האם לא תטו אוזניכם להקשיב גם מרחוק, לכל הפחות, את קולו? האם לא תתאמצו לחטוף, לקלוט איזו אמרה ממדבּרותיו, או, לכל-הפחות, הגה אחד, מלה אחת? אם תינתן לכם האפשרות להיות סמוך לחדר המיניסטרים בעת דבּרם גם בענייני חול, האם לא תבקשו סדק, חור המנעול, למען הקשב דיבור בודד, קרוע וקטוע; בעוד אשר בחדרכם, כל-כך סמוך אליכם, עומדים סדורים מַלכי הרוח, סופרי המופת, והמה נכונים לפתוח את פיהם בכל עת שאתם רוצים ולהשמיע לכם את מבחרי הגיונותיהם. כל-כך הם קרובים אליכם, בארונותיכם עומדים ידידים נאמנים כאלה, ידידים מלומדי-נסיון, גלויי-עינים, פקחים, חוזים, דקי הרגש ויפי הטעם, חכמים ואמנים, והמָה נשכָּחים מלבּכם כמֵת.

ואני, עבדכם, זאת תהיה תעודתי ב“הצופה”, - להחיות את המתים הגדולים, הנשכחים מן הלב, ולהעירכם על הספרים ועל הסופרים החיים, המתבקשים להכנס אל הלב, ולתפוס בו מקום; על אלה המחשבות הגדולות והדעות הפוריות, המתבקשות להיולד, המתבקשות לראות אור החיים ואין איש שם אליהן לב. פעם אדבר על אדות סופרים וספרים שלהם, ואז רק על אדות הטובים והמתוקנים שבהם; ופעם אטייל ארוכות או קצרות על פני הסופרים והספרים משלנו, ואז גם על הרעים והגרועים שבהם אדבר, אם תהיה השעה צריכה לכך, למען תלמדו להבחין ולהבדיל בין טוב לרע, בין יפה למכוער, בין נאה למגונה. פעמים אהיה בעזרכם לבקש את הכשרון האמיתי בין סופרינו החיים, למען הרימָם על-נס ולמען פַרסם את מַרגליותיהם, אם תימצאנה כאלה באוצרם. ופעם אעיר את סופרינו על יתרונותיהם ומעלותיהם וגם על חסרונותיהם ומגרעותיהם. יש אשר אנסה בפרקים הבאים של “הסופרים והספרים” להביא בסך-הכל מה יש לנו ומה יחסר לנו; ויש אשר אבקש חיבור וקשר בין הספרים והחיים, בין חזיונות הספרות וחזיונותיהן של תנועות החברה. יש אשר אנתח את רגשותי ורעיונותי, שהתעוררו בקרבי תוך כדי קריאת איזה ספר, ויש אשר אדבר רק על תוכנו ויחסו לספרים אחרים.

אסוּרים לא אשים על ידַי-אני, ולא כבלים על רוחכם-אתם. נטייל בגן הספרות ונתעכב על-יד כל עץ פורח, כל אילן מיצל, ועל יד כל שושנה יפה ופרח נעים, ולפעמים נשהה גם על יד קוצים וברקנים, למען היוָכח, עד כמה המה מזיקים ומכאיבים.

ואם חפצים אתם לדעת, קוראים יקרים, איך אני מצייר בנפשי את הטיפוס האידיאַלי של “המשקיף הספרותי”, אשר אליו אני נושא את נפשי, הרי לפניכם שרטוטים אחדים:

הוא אינו לומד, כלומר, אינו לוקח ידיעות מן הספרים וטומנם במוחו, כמו בקופסה, כי-אם מזין ומפרנס בלי הרף את מחשבתו ורגשותיו והוא מהפך את אוצרות החכמה והספרות, שהוא בולע מן החוץ, לדמו-ובשרו. אין הוא עולה בהדרגה, כי-אם מתרומם על-ידי טיסות רחבות; במקום רגליים כנפיים לו.

אין אתם רואים ואין אתם יכולים לראות את צמיחתו הפנימית, על-כן הנכם חושבים, כי הוא פוסח על מדרגות רבות בבת-אחת.

הוא תמיד רעב וצמא למזונות רוחניים. הוא בולע במהירות וקלוּת מיוחדה את תוצאות חקירותיהם ועבודותיהם של חכמים וחוקרים, לא ייוָדע, כי באו אל קרבּוֹ, כי אחרי שבאו אל קרבּוֹ - שלו הן, דמו ובשרו. מכל נגיעה רוחנית ביוצרים ויצירות מכל המינים הוא מתעשר. הקו היסודי בתכונתו הספרותית: פריה-ורביה של המחשבה שאינה פוסקת כל ימי חייו. הוא אינו מזדקן לעולם. תמיד הוא צעיר ותמיד הוא מסוגל לקבל רשמים ולעכלם; כוח עיכולו אינו מתקלקל לעולם.

משקיף כזה נושא את קוראיו הלאה, הלאה. והם בעצמם אינם מרגישים זאת. אתם חונקים ורומסים את גרעיני הקציר הבא, והוא מַפרה ומרבה ואותם. אתם משתחוים וכורעים לפני אלילים קטנים, והוא מנפץ אותם לרסיסים. לכם יש רק אפשרות אחת ודרך אחד להתפתח, ולו – אפשרוּיות רבות ודרכים שונים.

יודע אנוכי, מה רב המרחק ביני ובין “המשקיף הספרותי”, שבּראתי בדמיוני, - אבל הטיפוס האידיאַלי הזה יהיה לי תמיד למופת, ואליו אשאף.

ברלין, 1902.

פעם אחת התלוצץ המנוח, פרופסור משה שטיינשניידר, באוזנַי על המלה החדשה “רצינות”, שהכניס אליעזר בן-יהודה לספרותנו הצעירה, ושאלתיו באותו מעמד: איך יתרגם הוא את המלה האשכנזית “אֶרְנְסט” לעברית? שטיינשניידר חיפש ובדק בכל חדרי הלשון העברית לתקופותיה העתיקות והחדשות, ומאומה לא עלתה בידו. אחרי התבוננות ועיון בדבר זה, הגיד לי הזקן והגדול שבחכמי ישראל בדור ההוא כדברים האלה: אותו המעמד הנפשי, שהאשכנזי מציין בשם “ארנסט”, היה המעמד הטבעי, התדירי והמצוי אצל רוב בני אומתנו עד התקופה האחרונה, על-כן לא הרגישו המדברים והכותבים עברית שום צורך מיוחד לברוא מלה מכוּונה לתרגומו של מושג זה. פזיזות, קלות-דעת, בדיחות, עליזות, דיצה וחדוה, – בכל אלה המלים, אשר יש להוסיף עליהן כהנה וכהנה, שהירבו להשתמש בהן בספרותנו אחרי חתימתה של תקופה כתבי-הקודש, היו מסמנים מַעמדי-נפש ומעלות-רוח בלתי שכיחים ומצויים אצלנו. העליזות הבריאה והשאננה, שמחת החיים ואהבתם נשקפות אמנם מתוך ספרי חוזינו הראשונים, אבל אין זכר בהם לאותה ה“בדיחות שלפני התליָה” (“גאַלגֶן-הומוֹר”), אשר סיגלה לה האומה העברית בגולה.

ונפלא הוא הדבר, כי כל אותם עוקצי-הדיבור, כל אותם המהתלות והחידודים השנונים, העוברים מפה לפה בשוק חיינו ובבתי-מדרשנו, אין להם כמעט זכר בספרות העברית החדשה, כי במקצוע זה לקויה ופגומה היא מאין כמוה. המֶלח הסְדוֹמית, הפלפלים החריפים, העוקצים החדים, הנוקבים ויורדים עד תהום הנפש, כל אותן הסגולות המיוחדות, אשר הכניסו הסופרים היהודים לתוך ספרות העולם, יקרות-המציאות הן בספרותנו החדשה. המושגים “הומור וסאַטירה” הם עד היום בבחינת גרים וזרים בלשוננו העברית. אפשר עוד ליהֵד את צורתם החיצונית, אולם קשה עד-מאוד למצוא באוצרות לשוננו הלאומית מלים, שיש בידן לתרגם בדיוק את כוונתן.

מכל הסופרים העברים, שקמו לנו במאת השנים האחרונות, יכולים אנו להורות רק על יצחק ארטר ויצחק קאַמינר, כעל בעלי הסאַטירה הטיפוסיים, ועל מנדלי מוכר-ספרים, שלום-עליכם (בתרגומו העברי), דוד פרישמאַן וא.ל. לווינסקי, כעל בעלי ההומור היהודי היותר מצוינים בספרותנו החדשה.

על-אודות ההבדל העיקרי שבין ההומור ובין הסאַטירה ועל-אדות גדרם ומהותם בכלל הואַלתי להגיד בזה דברים אחדים.

*

הסאַטירה וההומור הם אח ואחות, שתי שבּלים עולות בקנה אחד. מי מהם נולד ראשונה? יש להניח, כי הסאַטירה נולדה ראשונה, בעת יותר קדומה, יען כי היא פחות נימוסית ויותר פראית, יען כי כלי-נשקה יותר גסים ויותר כבדים. הסאַטירה היא – לא לגנאי ייחשב לה הדבר – על-פי-רוב עיוורת באחת מעיניה וחיגרת באחת מרגליה. על-כן תמלא גם את תפקידה רק לחצאין: תכאיב ולא תחבוֹש, תמחַץ ולא תרפא.

ההומור מרחף ומרפרף על-פני חזיונות החיים ורואה אותם מכל הצדדים בעיניו השוחקות והבהירות, בעוד אשר אחותו הבכירה, הסאַטירה, שוקעת וטובעת בתוך שטף החיים, מבלי יכולת להתרומם עליו למעלה מִזֶרת אחת. ההומור עוקץ, אולם יחד עם זה הוא גם מסלסל ומפנק, הוא נושך וגם נושק, ממית ומחיה, והוא מזמין רפואתו קודם למַכתו. חִציו דקים וחודרים ומפעפעים בכל חדרי הנפש, אך אין בהם חמַת-פתָנים. הסאַטירה, – זו הבתולה הזקנה, – מלאה רגשי שנאה, קנאה ונקמה, בעוד אשר ההומור, אחיה הצעיר, מלא רק היתולים ולעג. עם הסופר בעל-ההומור שוחקים אנו יחד מטוב לב, אף כי אנו שוחקים על חסרונותינו ומומינו אנו. השחוק של ההומור מבריא, כי הוא מבדח את הדעת ומרחיבה. לא כן הסאַטירה: היא מַרגזת את עצבינו ומעוררת בנו משטמה ודמעות-קצף. הסאַטירה לועגת לאֵידֶנו, בעוד אשר ההומור עוזר לנו להנצל ולהחלץ ממצוקותינו. ההומור נובע ממקור האהבה והחמלה, בעוד אשר הסאַטירה באה, על-פי-רוב, מתוך כעס ורוגז. ההומור הוא פרי התרבות המבושלה, נחלת העמים הנאורים, בעוד אשר אנו יכולים לגלות את עקבותיה של הסאַטירה גם בקרב הספרויות של העמים, העומדים על מדרגת-התפתחות נמוכה. ההומור הוא כלי-זינו של האדם-האדון, של המושל והמנצח בחיים, והסאַטירה היא כלי-זינו של האדם–העבד, של האדם המנוּצח והמוכרע. ההומור בצורתו העליונה הוא סימן מובהק לשפעת אונים ולעתרת כוחות החיים, בעוד אשר הסאַטירה היא ברוב המקרים אות לקצף אין-אונים. את ההומור יכולים אנו להגשים בדמות עלם רענן, עליז ושמח, אשר כוחו במתניו ובשיניו הצוהלות. הסאַטירה תיגָלה אלינו לפעמים קרובות בצורת זקנה, אשר כבר עמדה מִלֶדת וגם שיניים בפיה אין לה, רק קצף על שפתיה הירוקות והכמושות.

*

הסופרים בעלי-ההומור היותר מצוינים בספרות העולם הם: שקספיר, ראַבּליי הצרפתי וסרוואַנטס. ההומור של זה האחרון בסיפורו “דון קישוט” הוא היותר בָּשֵל והיותר טיפוסי במינו. ההומור ממין זה אינו מעורר בנו רק שחוק, המועיל לעיכול הקיבה, כי-אם מעורר בנו גם מחשבות והגיונות. שחוק זה הוא של אדם-העליון, הרואה מנקודה גבוהה שבאופק רחב וטהור את כל הצדדים המעוררים שחוק של אותו הדבר, אשר הוא מסתכל בו, של אותה ההויה, אשר הוא מתבונן אליה. בהומור כזה יש לפעמים גם טעם של מרירות פקחית, ובהד שחוקו תשמע גם אנחה עמוקה. מעין זה הוא גם ההומור של הלצים בחזיונותיו של מולייר.

ההומור בצורתו החדשה, המודרנית, הוא יותר נוח, כי הוא מפשר ועושה שלום בין הניגודים וההפכים שבחיים ובכל מעמקי ההויה. ההומור בצורתו החדשה מתרומם לאותה נקודת-ההשקפה הגבוהה והחופשית, אשר ממנה ייראו כל המַעקשים וההדורים שבציור-הצַלמון כמישור שוה. הסאַטירה המודרנית, – בספרות העולם הכתוב מדבר, – עוקרת והורסת, מורדת ומתפרצת; וההומור שוחק ושופט מגבוה. הסאַטירה מתנגדת ומתעקשת; פתגמיה: “אין שלום לרשעים! יקוב הדין את ההר! יחזור העולם לתוהו ובוהו!” – כי היא יודעת רק את מידת הדין, ולא גם את מידת הרחמים, שאין העולם יכול להתקיים בלעדיה. אולם ההומור אינו מבדיל בין רשעים לצדיקים, בין טובים לרעים. בכולם הוא מוצא רפיונות, חסרונות וצדדים מגוּחכים, וכולם מעוררים בו שחוק; ובשחוק זה יש פילוסופיה ידועה, פילוסופית החיים. הסאַטירה מוצאת בכל תהומות החיים רק אבק-שריפה וחומרים מפוצצים, בעוד אשר ההומור מוצא בהם גם כר וכסת למנוחה. הסאַטירה בלבושה החדש היא סיומה של תקופה ואין היא פותחת לפנינו דרכים חדשים ואפשרוּיות חדשות.

בעל-הסאַטירה הוא מטבעו מר-נפש, אם פילוסוף הוא, ואחד המתקוממים והמורדים, אם הוא עוסק בענייני החיים, אם הוא שקוע בעולם המעשה. למלחמה נולד. והמלחמה היא יסוד חייו. ההומור בצורתו החדשה, - כמו שאנו מוצאים אותו ביחוד אצל הסופרים האמריקאיים מאַרק טוויין ואוליבר הארפורד, – יש אשר הוא משתרע על מרבדים, לבוש בכסות-שינה, ובשׂבעו הוא מתלוצץ ומבדח את דעת השׂבעים. ההומור ממין זה, מין שהוא פחות-המדרגה, מתלוצץ בנחת והרחבה על אותם הימים, אשר בהם האמין בתומו באידיאַלים רמים, במשפט וצדק, על אותם הימים, אשר קיבתו היתה ריקה ונפשו מלאה. ההומור החדש הוא בימינו אחד הקרואים אל משתה-החיים, ובשבתו על כוס יין מלאה הוא מבדח את שכניו הזוללים-וסובאים, החוטפים וגונבים מן השולחן המלא דשן, והוא מתנהג עם כל המסובים בנימוס ודרך-ארץ, לא יעוה פניו ולא ישלח לשונו, כמו שהיה עושה בימים מקדם. ואם סוף-סוף יִשׂבַּע את חברת שכניו, בני-בקבוקו, עד לגועל-נפש, אז ישלם גמול לנפשו העיפה מהוללות המשתה: בשבתו בדד ישחק וילעג לכל המסובים ולכל שכניו.

הסאַטירה איננה מתפרנסת ברווחה והרחבה גם בימינו, ומן ההפקר איננה זוכה. שחוקה ולעגה באים מתוך רעב ומתוך נדודים. ליצנותה אינה מבדחת ומשעשעת את דעת החברים והשכֵנים, כי היא מרגיזה את הרוחות ומַרתחת את הדם; כל הגה היוצא מפיה בורא לה אויב, וכל חץ מאשפתה מקים לה צורר. ההומור מוכשר, על-פי טבע ברייתו, לאריכות ימים ושנים, אם אך לא יִשמַן ולא יֶעבֶה יותר מדי. אולם ימי הסאַטירה קצרים הם; היא אוכלת את בשרה ונפשה; ועלינו להיות אסירי תודה לה, אם בימי חייה הקצרים תעלה בידה לשָׁרֵש לוּ גם איוולת אחת, לעקור מכרם חיינו לוּ רק קוץ אחד. ההומור יבוא אלינו לפעמים קרובות כמלאך, הגואל אותנו מהתפארות-שוא ומהתנשאות מזויפה; הוא מכניס מעט חולין בקדשנו, ולפעמים הוא מסיר את העטרה מעל ראשנו וחובש לו מצנפת-כסילים. אולם הסאַטירה בצורתה המודרנית יש אשר תבוא אלינו בחרב וחנית ובכל כלי-משחית לשבר ולנפץ את אלילינו הקטנים והגדולים. סאַטירה כזו היא המלאך הגואל אותנו מיד הרֶשע, העריצות והאכזריות.

הראשון, אשר הכניס את ההומור לתוך ספרותנו, הוא ש. י. אַבּרמוביץ (מנדלי מוכר-ספרים). ההומור שלו הוא, ככל הדברים שנבראו בין-השמשות של גלותנו, מעורב מיסודות שונים, ויש בו גם בלבול-לשונות ובלבול-גבולים. ההומור של מנדלי מוכר-ספרים כולל בקרבו גם סאַטירה מרה וחריפה, אולם מרירותה וחריפותה של זו נמתקות ומתובלות על-ידי בשׂמים נעימים של הפקחות היהודית. אין בהומור שלו אותה העליזות השאננה, אותה בדיחות-הדעת היחסנית, שאינה נקנית אלא באצילות מיוחדה, המתרחקת מעל ההמון הגס. אולם דוקא משום זה מורגשת בה נשמת-החיים במידה מרובה ובמדרגה גבוהה.

ההומור האירופי בצורתו החדשה מתרחק על-פי טבעו מן הקצוות. בוחר הוא את שביל-הזהב ובצידי דרכים לא תפגשוהו. על-כן אין בו לא קרירות ולא חמימות יתירה. לא כן ההומור היהודי של מנדלי. הוא חוֹתה גחלים על ראשי הקוראים ושוחק בעקימת שפתיים וחוטם. הוא קורע את המסוה מעל פניהם ומראה להם בעצמם את דמותם המכוערת ושוחק על מעשה-שטן זה. ובשחוק זה אנו שומעים את הד לעגו של היהודי, שנתהפך מבן-מלך לכלב רעב, בן-מלך שהוא מרגיש ויודע, כי בעוֹניו ובנדודיו הנוראים הוא עושה מעשים, המעוררים שחוק ובוז, וגם הוא בעצמו שוחק מתוך דמעות עם כל הלועגים לו.

להומור של מנדלי מוכר-ספרים לא התרומם המסַפר ישראל זנגביל אף ב“מלך הקבצנים”. ההומור היהודי של זנגביל אינו נובע מתוך עצם חיינו, כי-אם לקוח הוא מאוצר זכרונו, משיחות-זקנים, מסיפורי-מעשיות ומספרי-הלצה. זנגביל שמע בילדותו הלצות וחידודים מפי בני הגיטו, וגם מתוך ספרים אסף אל ילקוטו מהתלות שנונות ואניקדוטות מפולפלות, המתהלכות ברחוב-היהודים, והכניסן אחרי-כן כתוּמָן אל סיפוריו וציוריו כעין תבלין. המספר שבזנגביל לחוד, והמתלוצץ, בעל-ההומור, לחוד. לא כן מנדלי מוכר-ספרים. זה האחרון אינו משתמש בהלצות וחידודים, הלקוחים בהקפה מ“הנשמע והנִדְבָּר” ברחוב ובשוק היהודי; ההומור שלו נובע מתוך עומקי חיינו הגלותיים. המספר והמתלוצץ מאוחדים ומורכבים בו הַרכָּבָה כימית. את ההלצות והחידודים של הרחוב לא תמצאו בסיפורי-מעשיותיו, אבל כל מה שהוא מספר הוא מספר בבדיחות-הדעת היהודית, עם כל מעלותיה וחסרונותיה. הלצותיו הן הלצות חיינו עצמם.

שלום-עליכם היה הראשון, אשר על-ידו נתגלה לנו ההומור היהודי, העממי, בכל מעלותיו ויתרונותיו. מקור ההומור של שלום-עליכם הוא נקי, כמַעיין זך, מכל תערובת זרה. ונובע הוא הומור זה מתוך עצם חיינו הגלותיים. צלול ושקוף הוא ואין בו אף זכר לרפש וטיט-חוצות. ההומור של שלום-עליכם הוא מתנת-אלהים, אלהי החסד והרחמים, - האלהים, היושב בשמים ושוחק לאִוַלתם של בני-האדם, יצירי כַפָּיו. ההומור של שלום-עליכם הוא לפעמים גם מלא חן ושירה, בדיחות-הדעת והשתפכות-הנפש היהודית. שלום-עליכם הוא בעל עין בהירה ובעל אוזן פקוחה, ולעולם אינו כועס ואינו מתמרמר על מי-שהוא. על-כן ההומור שלו הוא נעים וקל, כקַוֵי השמש וכריחות האביב, נוח למקום ונוח לבריות. שלום-עליכם הוא דוֹד חביב ואהוב על הקטנים ואח טוב ומיטיב לגדולים. אורח יקר הוא, כאליהו הנביא של האגדה, בביתו של כל יהודי. ההומור של שלום-עליכם הוא יצירה עליזה של פילוסוף-החיים, של אוהב-החיים; ומעולם לא שחק שלום-עליכם מתוך כוָנה ספרותית מיוחדת, כי-אם מתוך הכרח פנימי. השחוק הוא טבעו, ואחרת לא יוכל.

שורשי ההומור של שלום-עליכם יונקים מתוך מַעמקי הנפש היהודית, והוא נעשה שליחו של מַזלנו בגלוּת לנַחם את אבֵלי עמנו, השרויים בצער ונושמים מתוך עוני ודחקות. ואת שליחותו זאת הוא עושה בנחת-רוח, מתוך אהבה וחיבה לכל בריותיו של המקום, כי לכך הוא נוצר.

ועליית נשמה היתה לו להומור היהודי של שלום-עליכם על-ידי התרגום העברי. י. ד. בּרקוביץ כבר תירגם חלקים אחדים מכתביו של שלום-עליכם, ובזה העשיר את הספרות העברית בחלק ההומור הבריא והנקי מיסודות זרים לו, – אותו החלק, שהיה חסר לגמרי בספרות העברית. ההומור היהודי היה בידי המתרגם, שהוא בעצמו מחונן בכשרון הומורי, להומור עברי.

המתרגם, המושל באוצרות לשוננו, מצא בהרגשתו הספרותית הדקה את הסגנון העברי היותר מכוּון להומור של שלום-עליכם; וההומור של זה האחרון נזדכך ונתגבש בעברית.

*

ההומור של דוד פרישמאַן עוקץ ונושך יותר מדי ואינו נקי מן הסאַטירה המלאה ארס. ההומור שלו מורכב וממוזג מן היסוד המערבי ומן היסוד המזרחי גם יחד; ולפעמים קרובות היסוד הראשון גובר על האחרון. ההומור של פרישמאַן אינו מוגבל ומצומצם בקרן-זוית אחת, ואופקים רחבים פתוחים לפניו; אבל פרישמאַן מתעמר בכשרונו ההומורי, שנעשה לו לפעמים להרגל רע, ויש שהוא רודה בו גם בפרך. - - -

פרישמאַן הפיליטוניסטן (כי גם רשימותיו אינן אלא פיליטונים) יודע בכל-זאת להשתמש בהומור שלו – במָקום שמיעוטו יפה וריבּוּיו רע, – כאמן נאמן, במידה הדרושה; אבל פרישמאַן המבקר נכנע תמיד תחת יד ההומור שלו, השלוּח פרא, ובמקום ביקורת הוא כותב מאמר, שחֶציוֹ הומור וחציו סאַטירה.

*

ההומור העברי של א. ל. לווינסקי מושפע הוא ברובו מחיי הגלות, משפת הגלות וממנהגי הגלות; ויען כי לווינסקי בעצמו כבר נשתחרר מן החיים האלה והתרומם עליהם, על-כן הוא רואה אותם בעינו הצלולה מכל צדדיהם, עם כל פגימותיהם, ליקוייהם וצלליהם. ההומור של לווינסקי מקפץ ומדלג חופשי מהר לעמק, מעמק לתהום, מפחַת לפח ומפח לשוּחה ומשוחה לגבע, מדירת -המרתף של העני לעלייתו המרווחה של העשיר, ומשם לחדר-עבודתו של הסופר ושל העסקן הלאומי. צפור-דרור הוא ההומור שלו ומרוּת אינו מקבל, בעוד אשר ההומור של שלום-עליכם שומר את חוקיו הפנימיים ואינו עובר את גבולותיו הטבעיים.

על ההומור של מנדלי ושל פרישמאַן שפוכים במקומות רבים חן השירה וקסם של יופי מיוחד, אולם ההומור של לווינסקי פרוֹזי הוא, בהיר הוא וגם עליז מאוד. חציו שנונים ועפים כברקים אל כל צד ועבר. ההומור של לווינסקי הוא כזרם שוטף, אשר יגרוף ויסחוֹב את כל אשר יפגוש בדרכו. זה הוא יתרונו, אבל גם חסרונו.

חייב הוא כל סופר, המכבד את עצמו ואת דבריו, לדעת הוראתה האמיתית של כל מלה, שהוא משתמש בה, תולדותיה וגלגוליה, מוצאה ומקורה, את הוראתה העיקרית, השורשית, היסודית ואת הוראותיה הצדדיות והמסתעפות מגזעה; את טעמה של כל מלה ואת בנות טעמה לשבח ולפגָם.

הסופר, שאינו שוקל וטורח, שאינו בוחן ובודק גנזי נסתרותיה של כל מלה ומלה בשפה, שהוא כותב בה, – סופר כזה לא יצליח בסגנונו, ולעולם לא יביע-כמוֹ את רעיונו בכל בנות צבעיו וגווניו. אם יש לנו המשפט לדרוש מהחנוָני, שלא ימכור לנו קלָא-אילָן במקום תכֵלת, פסולת במקום סוֹלֶת, – מדוע לא נדרוש כזאת מהסופר, מהמורה לרַבּים?

גם בשפה העברית, כבכל שפה ושפה, ישנן מלים יפות, חלקות ונעימות ללשון המדבר, לעט הכותב, לאוזן השומע ולחיך הקורא. וישנן מלים מכוערות, כביכול, או פגומות, שהן עושות שרֶטת בלשון ובאוזן, ישנן מלים חיות וישנן מלים מתות. יש גם מלים גוססות. על הסופר, השומר נפש סגנונו, להתרחק מהאחרונות ככל האפשר. ישנן גם באוצר לשוננו מלים ברורות, שקופות וצלולות כל-צרכן, וישנן מלים מטושטשות וכהות, סתומות ואטומות. אוזן מפותחה תבחן מלים כאלה. ישנן מלים חדות וחריפות, וישנן – קהות, שניטל ברבות הימים עוקצן. ישנן מלים קלות ונוחות, בנות הברה אחת או שתיים, וישנן – כבדות וקשות. יש מלים ממוּחָיוֹת, מלאות גרעינים, שגם קליפתן רכה, ויש מלים, שהן חלולות וריקות מכל תוך, שכבר פרחה נשמתן. דרושה אמנות מיוחדת וכמעט כשרון גאוני להכשיר לשימוש השפה גם את המלים הנפסלות בה, כדי שלא ילך לאיבוד אף חלק קל מעוֹשרה וכדי שלא להשחית את הודה. בממלכת השפה הננו, לפעמים, עדים לחזיון תחיית-המתים.

יש גם קרבת-נפשות, או אַחוות-הגוף, בין מלים ידועות, והן נמשכות זו לזו כמו מאליהן, ויש מלים שהן שנואות זו לזו ואינן מזדווגות לעולם בפיו או בעטו של נקי-הלשון. וכל הכופה את חיבורן, הרי זה מאנֵס את השפה ועוכר נפשה.

ישנן מלים מיוחסות, רמות ונשגבות: אצילות ורוזנות הן במשפחת השפה וחוט של חן מיוחד מתוח עליהן, וישנן גם מלים הדיוטיות וגסות, אסופות ושׂתוּקוֹת. יש מלים כשרות, שהורתן ולידתן בקדושה, ויש מלים מָמזֵרות לא יבואו בקְהַל בעלי סגנון יפה. מהמין האחרון אנו מוצאים בפי הסופרים הנוהגים קלות-ראש בשימוש השפה, הרכוש הלאומי. ישנן מלים, שצורתן כבר נפסלה ונתמעכה מרוב התַשמיש בהן, על-כן אין הן אומרות כלום. ויש מלים עתיקות, בנות אלפי שנה, שצורתן עדיין לא נמחקה, והן חדשות ומבריקות כביום בּרייתן וטְביעָתן במצרף הלשון. אשרי העט, היודע להשתמש בהן במידה הראויה.

ישנן מלים גם בשפתנו העברית, כבכל שפה קדומה, שכבר תש כחן להביע את המושג כל-צרכו, ויש מלים, שהן חזקות עוד כיום וקולן כרעם בגלגל. יש מלים, שהן צריכות לגופן, ויש מלים, שאינן באות אלא לשבר את האוזן, או רק למלאות את הגליון, שלא יישאר חלק. יש מלים קצרות ויש ארוכות. מיעוטן יפה וריבּוין רע. יש מלים שגורות בפינו, או בעֵטנו, ואנו משתמשים בהן מרוב רגילוּת בכל שעה, בכל שיחה, בכל מאמר ובכל מכתב, לצורך ושלא לצורך, כי מצויות הן בפינו ובעטנו גם מבלי מחשבה קודמת; וישנן מלים, שהן נגלות לנו פתאום, שהן נזרקות לפינו או לעטנו כנבואה קטנה בחֶסד הרגע, רק לעת מצוֹא, בשעת התעוררות הרוח והשראת השכינה של היצירה הפנימית. מלים כאלה תבְרוֹקנה כברק – והכל מואר, גם תהומות המחשבה וגם מַחשַכּי המציאות.

יש לכל סופר, כמו שיש לכל נואם ומטיף, מלים אהובות וחביבות עליו, והוא מרבה להשתמש בהן במתכוון ושלא במתכוון; וישנן מלים ידועות לכל סופר וסופר, שהוא מתרחק מהן מדעת ושלא מדעת. מלים כאלה, ממין הראשון וממין האחרון, יכולות לתת לנו מפתח נאמן לנפשו וליצירתו של המשורר והסופר. המלים הללו, שהסופר מצוי אצלן יותר מדי, או שהוא נוהג בהן פרישוּת, פותחות שער למחקר חדש בתורת הסגנון והנפש.

רוב המלים, שאנו משתמשים בהן בפה או בכתב, באות לנו בירושה. הננו לוקחים לצרכינו מן המוכן והמזומן מכבר הדורות באוצרות הלשון, ואנו זוכים מן ההפקר. אולם יש מלים וביטויים, שאנו, ביחוד הסופרים, יוצרים, מחדשים, מניחים, מטביעים בעצמנו, שהם חלק מנשמתנו, והם מציינים את תכונתנו, נטיותינו, ואופן השימוש בהם הוא קניין נפשנו. אשרי הסופר, הבורא מלים וביטויים, שהיו לקניין הרבים ושהֶעשיר בהם את לשון עמו; אשרי הסופר, שהלביש בגדים יפים לנשמות-המחשבה הערומות כמדתן.

כל סופר משדך ומזווג את המלים והניבים על-פי דרכו, על-פי טעמו ומדרגת השכלתו. יש סופר, שאינו בקי במלאכת שדכנות-הלשון, ואם הוא מזווג מלים חדשות אין זיווּגן עולה יפה. ההבדל העיקרי בין סופר לסופר, – הכתוב מדבר גם בסופרים בעלי מדרגה אחת בכשרון ובהשכלה, – הוא באופן צירוף המלים, באופן הרכבת הניבים ובאופן שימוש אוצרות הלשון. יש הבדל דק ועמוק בין סגנוני הסופרים גם באופן שימוש המלים במוקדם ובמאוחר, בקימוץ ובפזרנות, בסוד הצמצום וההרחבה.

ויש עוד נקודות-השקפה אחרות בנוגע לשימוש הלשון וסגנון השפה.

מי הוא המחוקק את חוקי השפה, חוקי ברזל, לָעַד, – חוקים, אשר על כל אחד ואחד מאתנו לשמור אותם בכל פרטיהם ודקדוקיהם? השפה היא יצירה חופשית, שאינה משתעבדת לחוקים וסְיָגים, שעשו אחרים וקדמונים. רעיונותינו נזקקים רק ללשוננו אנו, שיש לה חוקיה הפנימיים, ואין הם יכולים להיתרגם כל-צרכם בסגנון, שבּדו אחרים מלבם, – אחרים, שמחשבותיהם והרגשותיהם שונות ומשונות משלנו.

מי הוא הגוזֵר, שדָרוש לעבּד, ללטוש ולחוג במחוגה את השפה ולָשׂוּם כבלים על ילדי רוחנו החופשים? מי הוא האומר, שדרוש לכתוב ולמחוק, למחוק ולכתוב ולסנן כל מבטא וניב? אולי דוקא הנכתב בלי כל עיבוד וליטוש, בלי יגיעה יתירה, הוא-הוא דוקא הטוב והנכון, והיא-היא דוקא האמת הפנימית. אולי דוקא הרעיון, הנולד בנשיקה ובלי חבלי-לידה קשים יותר מדי, הוא ילד-רוחנו הטבעי, המלא חיים ובריאות? הילד, הבא לעולם בעזרת הצבת של המיילד, לא נקי ממוּם, שברון או פחֶתת.

הפסיעה הכבדה של הפיל אינה יפה ואינה עומדת במדרגה יותר גבוהה מריצת האיל ומהריקוד הקל הנעים. הסופר, המקמט את מצחו והמקשה ללדת, אולי לא ייטיב לכתוב מהסופר המהיר, אשר נר אלהים דולק בקרבו. התולעת, הזוחלת במתינות רבה, הלא אין לה רשות להתגאות על הנשר, אשר בטיסה אחת יתרומם ויגבּיה לעוּף תחת שמי תכלת.

למי מאתנו הסופרים יש המשפט והרשות לחוקק חוקים לאחרים, אם אך יש להם כשרון ודעת השפה לעומקה ולרוחבה: כך וכך צריכים לכתוב, כך כך רשאים להשתמש בשפה, כך וכך אסור ופסול.

אולי: כך וכך אני חושב והוגה, כך וכך אני מרגיש, – כך וכך, ולא באופן אחר, הנני מקבל את הרשמים מחוץ ומבפנים, על-כן כך וכך אני כותב ורשאי לכתוב. בממשלת השפה אין בולשת, שוטרים ופקידים. הספרות היא כנסייה חופשית, ורצונו הפנימי של הסופר זה כבודו של הסופר וזה חוּקו. “בּת יִתְרוֹ מי התיר לך?” – מי התיר לי להשתמש בשפה העברית כך וכך? אמנם, שום איש לא נתן לי הֶיתּר על זה, אבל אנוכי בעצמי נטלתי לי רשות והנני מתיר לעצמי לכתוב כמו שאני כותב, אם גם אחרים, יהיו מי שיהיו, אינם כותבים כך. הסגנון הוא לא רק האדם, כי-אם השעה, הרגע. ברגע זה הנני משתמש בסגולות שפתנו באופן זה וסגנוני הוא כזה וכזה, וברגע השני, בבוא איזה שינוי דק ברוחי, איזו נטייה חדשה בזרם רגשותי, אשתמש בשפתנו באופן אחר וגם סגנוני יהיה אחר.

אם ברגע זה התלבשו ילדי מחשבתי בלויי סחבות, – אין לעשות. רע גורלם. לא שיחקה להם השעה. אין להם מזל. ברגע השני נולדו רעיונַי בבגדי ארגמן, בבגדי מלכות, – מה נעים גורלם! אך מי יאמר לנו, איזה מהם בגדי מלכות ואיזה מהם בלויי סחבות? בכל אופן יש זכות הקיום גם לאלה ולאלה, וסוף סוף לא הבגד הוא העיקר, כי-אם העצם המִתלַבּש. יש עלמה לובשת בגדים פשוטים ואיננה מקושטת תכשיטים, והיא יותר יפה מבת-מלכה עדויה באבני שוהם.

אם מה שכתבתי עתה לא מצא חן בעיני ואבוא לתקן את שפתי, למחוק מלה זו ולכתוב תחתיה מלה אחרת, אם אבוא להחליף ניבי זה בנאה הימנו, אם אבוא להקדים את המאוחר ולאַחֵר את המוקדם, אז הלא אכתוב דבר חדש לגמרי, ואני ממית את ילדי-רוחי ברגע זה וגוזר עליהם כליון לעולם. והלא יש קונה עולמו גם ברגע אחד. ומי יאמר לנו, איזה הוא הרגע?

יש לנו חֵרֶם דרַבֵּנו גרשום בנוגע לריבוי נשים, אך הלא אין לנו כל חרם בנוגע לריבוי סגנונים. והלא יכול אני להשתמש בסגנונים שונים, הכל לפי צורך הרעיון ולפי תביעותיה הפנימיות של ההרגשה בשעה שאני כותב. ואני בטוח, שאם גם אגרש את סגנוני הראשון, אהבת נעורי, לא יוריד עליו המזבח דמעות ואלהי הספרות יכפר על עווֹני זה.

התורה הטילה עונש על העבד הכפוּת לבעליו, ואם בשביעית לא ייצא חופשי, כי אמור-יאמר: “אהבתי את אדוני, לא אצא חפשי”, ורָצְעו את אזנו במַרצע, ועבָדוֹ לעולם.

אני לא אהבתי מעודי את סגנוני, את אזני לא רָצַעתי במרצע, ומדוע אעבדנו לעולם?

הנני למרוד בסגנוני העברי, הנני לשבור את כבלי העבדות, כבלי ההרגל הספרותי מעל רוחי ומעל עטי, למען אצא חופשי במרחב, למען אבחור בסגנון, אשר ימצא חן בעיני, פעם בזה ופעם באחר. הלא אינני שבוי ברשותו של סגנון אחד.

לא טוב היוֹת לָבוש כל ימינו ולילותינו בחלוּק אחד, ולא טוב מזה להלביש את כל רעיונותינו ורגשותינו תמיד בכתונת אחת, לוּ גם של פסים, או של משי דק.

הנעל לפי הרֶגל, והסגנון לפי התוכן. רעיוני הלך הלוך וגדל, הלוך והתפתח והתרחב, וסגנוני, מלבושו, כבר קצר, כבר צר הוא מהָכילוֹ, והמַתְפּוֹרֶת כבר מתבקעת ומתפרדת.

ניסיתי להיות חופשי מסגנוני, ניסיתי הפעם למרוד בו, – ולא עלתה בידי. לא כל השוחק על הכבלים כבר חופשי הוא. נלחמתי בסגנוני בכלי נשקו עצמו. יוסי הכה את יוסי.

קודש וחול הם סימניה המיוחדים של הספרות העברית מיום היוֹתה עד היום הזה.

המושג קודש תופס בה מקום חשוב: כתבי-קודש, לשון-הקודש, גוי קדוש, ארץ הקדושה וכדומה. החיים מקודשים גם במותר, ומוסיפים מן הקודש אל החול. הספרים שאין להם קדושה מיוחדה נקראים בשם: ספרים חיצוניים, או: ספרי-חול. בלשון ההמון נקראים הם: ספרים טְרֵפים-ופְסולים.

הקודש והחול מתנגשים ולפעמים גם מתגוששים בספרותנו. בגבולותיה ותחומיה הם יונקים זה מזה וגם בולעים זה את זה.

הקוֹדש והחול בספרותנו, כשהם נפגשים בגבול צר וחד כחודו של מחט, אז או שהם מגבירים זה את זה, או שהם מחלישים זה את זה. ויש גם שהם מִשְׁתַּנים מזה לזה: הקודש נעשה חול והחול נעשה קודש, ולפעמים גם קודש-קדשים. דוגמה מוֹפתית: שיר השירים. הספרות הקַבָּלִית והחסידית עשירה היא בדוגמאות כאלה.

המעבר מן הקודש אל החול ולהפך יש לו, בספרותנו, מדרגות שונות מלמעלה למטה, ומלמטה למעלה, בחינת סולם מוּצב ארצָה וראשו מגיע השמַימָה.

                                   ***

הספרות העברית באלפי שנות קיומה מתנועעת ומתלבטת בין שני הצירים האלה: בין קודש וחול. פּעם היא נמשכת ונעתקת לציר אחד, ופעם – לציר-שכנגד. בין שני הצירים האלה יש להכיר בספרותנו, בכל תקופותיה ושכבותיה, שני זרמים: הכלָליוּת (האוניברסאליות) והלאומיות.

בכל ספרותנו, מהעתיקה עד היותר חדשה, אתה מוצא שני יסודות עיקריים: הלכה ואגדה. חייב אדם מישראל לעשות או להתנהג כך וכך! אָסור לאדם מישראל לעשות או להתנהג כזה וכזה. אלה הם דברים קבועים במסמרות. יִקוֹב הדין את ההר. אין ויתור אף כּמְלוֹא נימָה. עשֵׂה! או: לא תעשֶׂה!

יש אגדות דמיוניות, ספוֹגִיות, ציורים רוחניים בלבושים לשוניים, חלָקים ומְהוּדָקים: בת-קול יוצאת מהר חורֵב ומנַהמת כיוֹנה…

גם הסופרים והמשוררים העברים שבתקופתנו, יש מהם נוטים לבעלי-ההלכה, ויש מהם נוטים לבעלי-האגדה; ההלכה והאגדה בצורתן של ימינו. ויש שבסופר אחד נפגשים ומתמזגים שני היסודות האלה במידה מרובה או פחותה.

פּרד"ס – אלה הם ארבעה הטיפּוסים היותר מצויים בין סופרינו, מאז ועד היום. יש לנו סופרים פּשטנים, דרשנים, בעלי רמז ובעלי סוד. ויש שבסופר עברי אחד נפגשים ומתבוללים הטיפּוסים האלה, והם מתרוצצים בנפשו ובסגנונו: קצת הוא פַּשטָן, מקצתו דַרשָׁן וגומר. סופרים בעלי ארבעה פּרצופים כאלה אינם חזיון יקר בספרותנו.

                                    ***

“להשכין יפִיפוּתו של יֶפת באהלי שֵׁם”, – הפּתגם הזה טעון בדיקה וביקורת.

אי-אפשר להשכין את היופי של יפת באהלי שם. אין היופי הזה נקלט היטב באהלי שֵׁם, וצר הוא האוהל מהָכִיל היופי הזר ורחב-המושג. אין זיווּגם של שני היסודות האלה, שם ויפת, עולה יפה. אהלי שם יש להם יופי משלהם והיופי של יפת, של יוָן, שמשתדלים להכניסו באהלי שם, היא זמורת זָר, הַרכָּבה מלאכותית, מין בשאֵינוֹ מינו.

יפיפותו של יפת באהלי שם – זוהי פּשרנות, זוהי חצאִיוּת. אם אין באהלי שם יופי משלהם, של שֵׁם, אז אין להשכין בהם יופי זר, נכרי. היופי איננו סחורה שמביאים אותה מן החוץ לאיזו אכסניה, שהיא חוזרת עליה.

היופי הוא חלק אורגאני, שאם אינו צומח מתוך-תוכו של רוח העם עצמו אינו אלא דופי. היופי אינו אלא ההתאמה, ההרמוניה, של חלקי הגוף או של חלקי הרוח. היופי אינו אלא נשמת-נשמתו של הדבר עצמו, ואין להעתיקו ולהסיעו ממקום למקום, מהיכל לאוהל. מושג ה“גלגול” או “עקירת דירה”, אינו חל עליו. כל דבר ודבר, כל היכל וכל אוהל, יש לו חִנו ויופיו המיוחד לו לבדו.

ההשתדלות להכניס את יפיפותו של יפת באהלי שם – בזה יש ניווּל, ירידה, מין: חֶציוֹ לָכם וחציו לנו.

במקום יופי לקוח בהקָפה מאחרים, ראוי להוציא, להבליט את היופי המיוחד השוכן בזויות נסתרות באהלי שם עצמם. צריך לגלות את עתֻרֶת התפארת הסמויה שָׁם מן העין הפּשוטה. צריך להוציא את היופי מנרתיקו המכוער.

“אָמנות לשם אָמנות” הוא מושג זר לספרות העברית המקורית. אָמנות לשם אָמנות היא עבודת אלילים. האָמנות העברית יש בה משום עבודת אלהים, אלהי האמת והצדק.

זה אֵלי ואַנוֵהו!

הנוי הוא בשביל אלהים. כמובן שיש לכל אחד, על-פּי מדרגת השכלתו ותרבותו הפּנימית, ועל-פּי שורש נשמתו, מושג מאלהים מיוחד לו לבדו.

נוֹי בשביל נוי – זוהי עבודה זרה.

המחַברים העברים הקדמונים מתחילים את הקדמותיהם לספריהם בנתינת שבח והודיה לבורא עולם. אם אין אלהים בלב הסופר, המשורר, האמן; אם אין אידיאל נישא, אז יצירתו – הבל ואפס.

                                    ***

השפה העברית, מלבד שהיא, ככל שפה אחרת, כלי-ביטוי למחשבה, לכל צרכי הרוח והגוף, - הנה היא בעצמה קודש. היא לבוש, גוף – וגם רוח, גבֶרת הרוחות. גדולי עמנו בדורות הקדומים צימצמו בה, בשפה העברית, את כל כוונות היצירה, את כל סודות הבריאה, את כל הכוח החיוני של רוח עמנו. הסופרים היו סופרים-ומונים את האותיות. היעדרה של אות אחת, של הברה קלה, היה יכול להחריב את כל העולם. רבותינו הביעו את הערצתם האין-סופית ללשוננו, ללשון העברית בעצמה, בזה שהיו בטוחים ומבטיחים כי אין המלאכים זקוקים ללשון אחרת זולת העברית.

גם הצמחים והפּרחים אומרים שירה לרבונו של העולם רק בעברית, בפּסוקים מן המוכן בכתבי-הקודש. בָּרִי היה להם, לגדולי אומתנו, כי אין השושנה יכולה להיות זקוקה ללשון אחרת זולת העברית. החבצלת נושמת ושואפת בשפת שיר השירים הנודפת ריח פּרחי-השדה.

שְׁמע¹ – בכל לשון שאתה שומע זהו ויתוּר, זוהי פּשָׁרה עם הטמיעה. שפת הלַחש, שפת התפלה, השפה הנפשית בין האדם ואלהיו יכולה להיות רק אחת.

השֵׁם העברי אינו רק מסַמן את העצם, את הדבר, וקובע את אופיו, כי-אם בוראו, יוצרו ונופֵח בו נשמת חיים.

ספרותנו היא בבחינת ארץ-מולדתנו הרוחנית. תולדותיה – הגיאוגראפיה שלה. עלינו לציין בספרותנו את הריה, סלעיה ופּסגותיה, את ימיה, נהריה ונחליה, בקעותיה ותהומותיה. אתה מוצא בה, בספרותנו, גם את ים המלח (הים המת), כמו שאתה מגלה בה נופים יפים, מישורים רחבים, אופקים גבוהים. אגב, גם מדבריות ויערות קדומים אינם חסרים בה.

יש בה, בספרותנו, גם היכל-טוֹעִין ופרדסים תלויים-באויר.

תולדות ספרותנו היא הגיאוגראפיה שלה.

דוֹק ותמצָא. - - -

                           ***

הסגנון הוא לא רק האדם, כי-אם גם התקופה. הסגנון הוא לא רק אופן השימוש בשפה, לא רק אופן השליטה בה, באוצרותיה וברוחה, לא רק סידור המלים ובחירתן, יצירת הפּסוקים ואופן הטעמתם והרכבתם, לא רק אופן שליבת המשפּטים, לא רק הנח והנע, החי והמת, הדוֹמם והצומח בלשון הסופר, כי-אם גם, וביחוד, אופן ההרצאה בכלל, הריתמוס הכללי. סגנונו של הסופר מתבטא ברוח הכללי שהוא שופך על דבריו, על כל שורה ושורה וגם על מה שבין-השיטין. הסגנון הוא נשמת הדברים. סגנונו המיוחד של הסופר מתגלה גם בזה: מה הוא מקדים ומה הוא מאחֵר, מה לו עיקר ומה לו טפֵל, במה הוא מאריך, ובמה – מקצר, במה ואיך הוא פּותח, במה ואיך הוא מסיים. לא רק אופן הזדווגותם של המלים והפּסוקים, כי-אם גם אופן הזדווגותם של הרעיונות וההגיונות שייך לסגנונו של הסופר. מסגנונו של הסופר הננו מכירים עד כמה הוא עבד לשפה ועד כמה הוא אדון לה ומושל בה כנפשו. סגנונו של הסופר מתבטא גם באופן שתיקתו: לכל סופר וסופר יש דברים שהוא עובר עליהם בשתיקה גמורה. ודוקא שתיקה זו מספּרת לנו הרבה. אהבתו או שנאתו של הסופר למלים ולניבים ידועים מַטביעות חותמן על סגנונו.

בכל תקופה ותקופה ישנן מלים וישנם ביטויים שלמים שהם חביבים על רוב הסופרים, גם על אלה שהם שונים ונבדלים זה מזה בכשרונותיהם, בידיעותיהם ובסגנונם. יש סגנון שחותם היצירה החופשית, חותמו של רוח הקודש (אינטואיציה) טבוּע עליו, ויש סגנון שחותם המלאכה טבוע עליו וריח הזיעה נודף ממנו.

סופר שאין להכירו, גם בלי חתימת שמוֹ, על-פּי מספּר שורות היוצאות מעֵטו, אינו ראוי לשמוֹ.

יש להבדיל הבדלה גמורה בין סופרים מאריכים ובין סופרים מקַצרים. בספרותנו יש למצוא טיפּוסים קיצוניים משני אלה המינים. אריכות כזו וקיצור נמרץ כזה שאָנו פּוגשים בספרותנו אין למצוא בשום ספרות אחרת. ויש בינינו, הסופרים העברים, גם טיפּוסים מעורבים: מאריכים לבלי דַי במקום שאין כל צורך, והם טוחנים קמח טחוּן רק בשביל שחביבה עליהם מלאכת הטחינה (כלומר: הכתיבה) כשהיא לעצמה, אותם הסופרים עצמם מקצרים, כמו מקוֹצר נשימה, מדלגים ומחסירים חוליות שלימות בשלשלת רַעיונם, במקום שהיה ראוי להסביר ולהאריך מעט.

הרבה מידות בסגנון ובשפה:

יש סגנון שהוא מצטיין בשפה שִׁלְדִית. הסופר מוסר על-ידה רק את שלד רעיונו, רק את גרעיני מחשבתו. ויש סופרים שהם משתמשים בשפה שרירית. יש לה שלד, שרירים מוצקים וגם צוֹמת הגידים, אך עצבים, עורקי ההרגשה, קרני-המישוש הדקות חסרים לה. ויש סגנון שהוא מצטיין בשפה הנוחה להזדעזע מכל נשיבת רוח קלה, מכל מגע שטחי של איזה הרהור חולף, - אך אין בה לא שרירים ולא עצמות. יש סגנון צמחוני שהוא חיור וחולני, ויש סגנון מלא דם אָדום, כביכול. יש סגנון שמֵן ודָשֵן וצָבֶה יותר מדי, עד שהוא מעכב את הקריאה ומתעַבּה מרוב שמנוניתו, כמו שיש שפה עסיסית נוטפת דבש, או שפה תפֵלה מבלי מֶלח – גם זו רעה חולָה. יש שפה שקופה ובהירה כבדולח וגם את המושגים והרעיונות היותר עמוקים, היותר מורכבים, היא מוסרת בדיוק רב, מבלי שיוכל הקורא לטעות בכוונתו של הסופר. ויש שפה – שהיתה בימינו למוֹדה, שהיא פּרי מוֹח בלתי-מסודר – שהיא עוטה ערפל גם על המושגים היותר פּשוטים וצלולים. - - -

יש סופרים שמתחילים כל דבר מ“בראשית”, מתחילים בכַד ואינם יודעים לסַיים אף בחָבית.

יש שפה כבדה ומגומגמה, מפּני שרעיון חדש תוסס בלב הסופר, והוא עוד לא מצא באוצר הלשוני המקובל והמָסור מדור לדור את הניבים, שיש ביכולתם להביע את החדש המתהווה, המִתרַקם במעמקי נשמתו, על כן מתקַשה הוא בלשונו. מנסה הוא לברוא ביטויים חדשים, מבלי אשר יש לו הכשרון לזה, מנסה הוא לעשות צירופים חדשים מדרכי הלשון הישנים, מנסה הוא להציג את הנגינה על המלים באופן חדש – ועל כן מלא סגנונו כֵּהוּת וקֵהוּת. יפה כוחו של הסופר במחשבה, בהרגשה דקה מאשר ביצירה לשונית. ויש סופרים מגמגמים וכבדי-עט, לא מפּני עומק מושגיהם או חידושם, כי-אם מפּני ליקוי לשוני אורגאני, מפּני חסרון הגיון פּנימי, מפּני הֶעדֵר כשרון הביטוי.

המים העכורים אינם סימן כלל לעוֹמקם. יש מים דלוחים והם – שטחיים. מי שהוא עמל לָצוד מחשבות בסגנון דלוח – יעלה חרס בידו.

יש חֶבלי לשון ויש כּבְלי לשון. מחבלי לשון “יתקלף”, ייוָלד דבר-מה. חבלי לשון פּירושם: חבלי יצירה רוחנית. כבלי לשון אינם אלא כוֹפתים את הרעיון, מַקשים גמישותו ומכבידים את כנפיו.

יש צנועי לשון וניגשים הם בחרדת קודש אל כל ניב, אל כל ביטוי שלא נתמעך מרוב שימוש. ויש חצופי–לשון שאין להם אף צל של יראת הכבוד מפּני המלה העברית, מפני הניב התנ"כי, מפני חוק השפה ורוחה המיוחד.

יש נקיי-לשון, שהם נרתעים מפּני כל ביטוי גס, אינם מנַבּלים את עטם, גם בשעה שהם כותבים על דברים שבצנעה. ויש טְמֵאי-שפָתיים, ואלה – גם כשהם כותבים על דברים שבקדוּשה מנַבלים את פּיהם.

אַשְׁרֵי הספרות שהראשונים מרובים בה על האחרונים.

רשימות פורחות / ראובן בריינין

א

בימים האלה נמלאו ארבעים שנה מעת אשר קרא הסופר הדני היהודי גיאורג בּרַנדס באוניברסיטה של קופּנהאגן את שיעורו הראשון על-דבר “ראשי הזרמים בספרות של המאה התשע-עשרה”. עתודי האוניברסיטה הדנית התקוממו אָז נגד הסופר הצעיר שהיה כחוטא בעיניהם, וחטאתו היתה כפולה: הוא היה יהודי ויחד עם זה מורד במלכות הספרות, כי הוא שבר את אליליה הישנים ויִזְנָה אחרי חדשים. ובגלל חטאתו זו מנעו ממנו את הקתדרה.

ועתה כעבור ארבעים שנה אחרי השיעור הראשון, שהיה אָז גם האחרון, התאספו הפּרופסורים, הסופרים המפורסמים, האמנים הנודעים ורבים מאצילי העם ורבּי-הממשלה אל האוניברסיטה לשמוע מַשא ספרותי מפּי אותו היהודי ברנדס, ויָחוגו את שנת-הארבעים לשיעורו הראשון ויעטרו את בעל היובל בזֵרי פּרחים חיים וישירו לו תהלתו.

                                                                                                    ***

פּעמים רבות ובמקומות שונים כתבתי על אדות גיאורג ברנדס שהוא אחד הסופרים היותר גדולים ומפורסמים באירופּה, ואין אני רוצה לחזור… אף על שורה אחת ממה שכתבתי על אדותיו לפנים, אולם רוצה אני להעתיק בזה מקומות אחדים מ“ספר היומי” שלי על אדות ברנדס, דברים שלא הדפּסתי עוד בשום מקום:

ברלין, 2 נובמבר 1906

… נפגשתי עוד פעם עם גיאורג ברנדס. הוא בא הנה, ברלִינָה, לקרוא שיעור ברַבּים ע“ד פרידריך הגדול וע”ד ווֹלטיר. זה כארבע שנים עברו מעת אשר ראיתיו בפעם האחרונה. מני אָז קפצה עליו זיקנה. קומתו, שהיתה ישרה, כפופה עתה, אולם ראשו מוכתר עוד שערות רבות, שיש בהן מרַעמת הארי. בלובן הכסף של ראשו יש יופי מיוחד, נדיבות חשובה, אולם בשרטוטי פּניו יש איזה קו לא נעים, לא נדיב.

גם הפּעם עשה עלי גיאורג ברנדס שאנוכי מעריצו בתור סופר ולמדתי הרבה מספריו, רושם של אָדם-קטן. גדלותו הספרותית אינה מכַסה על קטנות-המוחין שלו במילֵי דעָלמא, בהוָיות יום יום. ועמוק הכאב לראות סופר גדול, שהוא אָדם קטן. גם הפּעם התאונן בשיחותיו אתי על אויביו הספרותיים, וכמעט בדמעות על עיניו מנה לפני את כל האשמות והחטאים הספרותיים שמצא בו מַכס נורדוי שלא בצדק ושלא במשפּט. פּלא: סופר כברנדס, שלקח את העט בידו עוד בימי נעוריו, סופר הבקי בתולדות הסופרים והספרויות של כל העולם, - סופר כמוהו אינו כובש את יִצרו בשעה שהוא מדבר על חבריו המצוינים, אם לא יהללו ולא יכירו את כל היוצא מעטו. הוא מרגיש כל עקיצה ועקיצה של איזה סופר המתנגד לדבריו, גם של סופר שאינו כדאי כי יעלה את שמו על שפתיו. ובדַבּרו הוא כמעט מתחנן על נפשו, והוא הלא הנהו לוחם, מהַפּך, הורס ובונה עולמות ספרותיים, בשִבְתו אל שולחן עבודתו.

ואולי: דוקא אותם העצבים הדקים והחדים, דוקא אותם כלי-הקיבול הרוחניים של סופר כברנדס המכשירים אותו להרגיש עמוק כל מיני יופי ואת כל השינויים המתהוים בעולם היצירה, הם-הם הגורמים גם להזדעזעות והתרגזות רגשנית בשביל דברים של מה-בכך. הן לא בלי עונש מַעבידים ומטרידים את העצבים עבודה קשה יום יום, שעה שעה, במשך של יותר מארבעים שנה.

בשיחותיו הארוכות מזכיר ברנדס במתכון ושלא במתכוון, כמו על פּי רְגילוּת ישנה, את יחסיו לסופרים גדולים ידועים בני ארצות שונות, ביחוד אלה שכבר מתו, שעזר לפרסומם בעולם. איש- יָרֵח הוא המלַוה שמָשות רחוקות. שורשים עמוקים אין לו במקום עמדתו, לא בתור סופר ולא בתור יהודי. למען היות ברנדס הסופר בכל זיוו המבהיק, בכל ריבּוי צדדיו וגוַניו, צריכים להיות בעולם מתחילה סופרים כאיבסן, ניצשה, אנדרסן, זולא, סטרינדברג ואחרים. ברנדס הוא נביאם, שליחם, מפרשם, מסבירם.

גם בזה יש סרסרוּת, לוּ גם רוחנית.

קופּנהאגן, 12 דצמבר 1908

היום ביקרתי את ברנדס בביתו. הוא מתגורר בבית ישן ברחוב מרופָּשָׁה. רעייתו היא נוצרית. כמדומה לי שיש בנשמתה יותר מניצוץ אחד מנשמת קְסַנְטִיּפָּה. רעייתו הגוֹיָה היתה לי כעין פּירוש לחיי הסופר. בעומדו לפניה היתה קומתו עוד יותר כפופה. מסקירה הראשונה יש לראות כי היא מושלת עליו. - -

ברנדס התנצל לפנַי, ואני כבר התרגלתי להתנצלותו זאת, שאינו רחוק חלילה מעַמו, אשר על ברכיו נולד ושהוא משתתף בצרתו, ולא פּעם אחת נלחם על זכויותיו העשוקות. לחנם מאשימים אותו שהוא מכחיש בגזעו ומסתיר יהדותו. להפך: הוא מתגאה בגזעו ובאחיו הגדולים כשפּינוזה, לאלסאל וביקונספילד, אולם אין לו חיבה יתרה לאמונה העברית ולקולטורה העברית, כי דני הוא על פּי חינוכו וגידולו, ויוָני הוא על פּי השקפת-עולמו. ואם רחוק הוא מן היהדות אשם בזה מורה-הדת, שהיה לו בימי ילדותו, הוא הפּרופסור ווֹלף, מי שהיה אָז הרב של קופּנהאגן. הרב הזה נטע בלבו כעין שנאָה כבושה לעיקרי הדת היהודית “וגִרְסָא דְיַנקוּתָא” אינה נשכּחת ונמחֶקת על-נקלה. ברנדס הודה לי, שאם הוא שכוח לפעמים את צור מחצבתו, או שאינו מרבה לחשוב ע"ד מולדתו, יבואו בני ארצו והסופרים הנוצרים מכל הארצות, ביחוד בגרמניה, אלה שיש להם אתו חשבונות ספרותיים, ויזכירוהו שֶׁבַע ביום כי יהודי הוא וששמו האמיתי הוא משה כהן. בדַבּרו הראה לי מכתבים מכל גדולי העמים ואיתני הארץ הפּונים אליו בעניינים שונים ודורשים לעזרת עטו, ובכל זאת כולם כפויי טובה הם לו. הן לא באשמתו ולא ברצונו הטוב נולד יהודי, ובכל זאת קללת העם העברי רובצת גם עליו. – ועוד הפּעם תלונה והתאוננות. רחמנות…

ב

במות קארל מארקס בשנת 1883 בלונדון השאיר אחריו “הון” (ספרו הידוע) גדול ותלמידים רבים, אַך לא השאיר אחריו בנים, כי אם שתי בנות. האחת איבדה את עצמה לדעת, לפני שנות-מספּר, בשנאָתה לבעלה, והשנייה שמה קץ לחייה, בשבוע זה, באהבתה לבעלה לאַפאַרג¹. ברצונה הטוב ליוותה את אלופה (אשר בָרַר לעצמו מיתה יפה) לעולם הנצח, כי שניהם יָראו את הזיקנה ותולדותיה הכרוכות בה: המחלות ואפיסת הכוחות. בזוג הזקן הזה נתקיים מקרא מלא: “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו”.

קארל מארקס היה אחת הטבעות היותר אחרונות בשלשלת-יוחסין של רבנים וחכמים עברים (שם משפּחתם היה “מרדכי”). עתה, במות לוֹרה מארקס-לאַפאַרג, כּבתה גחלת הרוח האחרונה של משפחה זו. וכן הולך הרוח העברי בגלות ועושה קפיצות משונות ואיומות ומתגלגל בצורות כל כך רחוקות זו מזו. האֵם הזקנה היתה רבּנית, ירֵאה וחרדה, צדקנית ומדקדקת במצוָה קלה כבחמורה ומתפּללת בכל יום: “אל תשליכני לעת זקנה ורוח קדשך אל תקח ממני”. בפי האָב הזקן, הרב, היה שגור: “זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתן נתוספת עליהם”. האָבות-הזקנים של מארקס לא יָראו את הזקנה ומחלותיה. הרוח אינו מזדקן. הם שהאמינו בחיי הנצח לא יראו את החיים ולא ביקשו את המוות גם בימי שיבה וחליים רעים, גם בימי צרה ומצוקה, כי יסורים ממרקים את עוונותיו של אדם, ואלהים נתן את החיים והוא יקחם, - והמאבד את עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא. - - -

הנכדה של אותם הרבנים והרבניות חשבה ועשתה אחרת.

ג

בכנסיית-סופרים שלנו, ביחוד בשוק העתונות-היהודית שברוסיה, רק מתקוטטים ונִצים האחים לעט, משליכים זה על זה רק שיקוצים וגידופים על פּי סדר האלפא-ביתא. אצלנו הוֹכח-יוכיחו הסופרים איש את עמיתו רק עד הקאָה, אך לא עד הכאָה. אצלנו רק גָבר פּולמוּס הקולמוס, אך, תהלה לאֵל, עד מלחמת האגרוף ושבירת העצמות, לא עפ"י דרך הדרש, כי אם כפשוטו, - עוד לא הגיע, חלילה, הדבר. וכשאלה הסופרים של העתונים היהודיים, גם בעלי הפּלוגתות עצמם, נפגשים בבית-הקַהוה בניו-יורק, הם יושבים על כוס חַמין כּשֶׁבת אחים יחד. לפעמים הם מתווכחים זה עם זה בענייני ספרות ופוליטיקה, וגם בהגיעם עד סלע המחלוקת ישלחו, לכל היותר, רק עקיצות לשון וחידודים שנונים איש על חשבון רעהו – וחסַל פּרשת התוכחה. והנני מעיד עלי שמים וארץ שמעולם לא ראיתי, אף כי גודלתי בחברת אנשי-הדיוֹ, שני סופרים בעברית או ביהודית מכים זה את זה, ומה-גם חונקים זה את זה סתם בעלמא, רק כדי לפכח מעט את השעמום או להפיג את שכרונם, כי שיכורים המה ממלים חריפות, אך לא מיין, והסכנה לא גדולה כל-כך…

שונה לגמרי הוא הדבר אצלם, בכנסיית הסופרים והאמנים שלהם. מלחמת שנַיים באקדח או בכלי נשק ממין אחר הוא חזיון מצוי בקרב הסופרים שלהם. אולם על מלחמת-השניים עוד חופפת איזו קדוּשה של מסורה אצילית. כי יפגע סופר לועזי בכבוד רעהו, לוּ גם יהודי, וקראו זה את זה למלחמת-שניים – לא דבר חדש הוא. מנהג לועזי דין הוא: אין כבודו של אָדם המחולל, ביד או בלשון רעהו, מוּשב אליו אלא אם יצא למלחמה ונשפּך דם אחד מהם, או, לכל הפּחות: אחד מהם יצא בשֵׁן ועַיִן. מי שהטילו בו מום כזה בשעת מלחמת-שניים יתפּאר במומו והיה לו לאות ולמופת על אומץ לבו ועל כבודו החדש עִמו. כבר צווחו קַדמַאֵי ובַתְרַאֵי על מנהג אכזרי זה ולשוא, כי מנהג אבירים הוא משנים קדמוניות וכל המזלזל בו יהיה לבוז. ומי מאבירי העט רוצה להיות לבוז? ובכן נפלו רבים מגדוליהם במלחמת-שניים כמעט על דברים של מה-בכך.

וגם סופר החזיונות הנרי ברנשטיין² שלנו בפאריז היה אָנוס, וכבוד היהודי ביחוד היה מחייב אותו לזה, לצאת במלחמת-שניים עם רבים ושונים ממחרפיו הצרפתים הגמורים, ונצחונו במלחמתו זו הנחילהו פּאר וכבוד הרבה יותר מכל מלחמותיו בשדה הספרות.

אולם העתונים שנתקבלו היום מאירופּה מספּרים על מלחמה אחרת בין ראשי הסופרים הרוסים הגמורים. וזה תוכן המאורע בקיצור: בבירת-פֶּטר היה הדבר. ומעשה שהיה כך היה. בבית המשחק הנודע בשם “חאדאטוב”, בית המוכן מאָז למשתאות, לפורענויות ומכות, היה משתה שבאו אליו רבים מן הסופרים, מ“חֶלְבּם ושַמנָם”. בין האורחים היו גם מלך הסופרים החדשים אַנדריֶב³ והמשנה-למלך קוּפּרין⁴ שאת שניהם יעריצו ברוסיה-הצעירה ולפני שניהם ישתחוו ובצמא יִשתו את דבריהם ובסלעים ישקלו מִליהם. אַנדריֶב וקוּפּרין לא פרשו מן הציבור ושתו אֶת השותים כדת ושלא כדת. ואחרי השתייה ישב לו קופּרין בזווית זו עצוב ושומם כאָבל בין החתנים, ואנדריֶב בעל המרה-השחורה ישב לו בזוית אחרת ולבו היה טוב עליו ופיו מלא שחוק. קופּרין ליגלג על אנדריֶב וכשלא הרגיש זה האחרון, או עשה את עצמו כאינו מרגיש, בעקיצותיו ולגלוגיו של הראשון, התנפּל על אנדריֶב והתחיל חונק אותו בצוארו, ולולא שהפרידו ביניהם בחָזקה כי אָז היה נחנק הגדול בין סופרי רוסיה כיום בידי חברו ולא נותרה בו נשמה. אנדריֶב התעלף ובינתיים התנפּלו הסופרים, בעלי הצדדים השונים, איש על רעהו ומכות ומהלומות, פּשוט כמשמעוֹ, כפולות ומכופּלות, עפו מכל צד ועבר, וסימנים מובהקים הטביעו הסופרים איש איש בפני חברו.

זהו סיומה של תקופת הריבולוציה המדינית והספרותית ברוסיה.

תמו המלחמות בעד חופש האָדם, בעד חופש הדעות והדיבור, והחלה מלחמת האגרוף בקרב מנהיגי הדור הרוסי, מלחמת שיכורים, זוללים וסובאים.

וקופּרין שעוד מעט וחָנק בידיו את אנדריב יש לו מעריצים, תלמידים, מתַרגמים ומחקים בקרב סופרינו אשר ברוסיה. היחַקו גם את “המַהלך החדש” הזה?

הן בימי המגיפות המוסריות האלה הכל אפשר.

עוד הערה קטנה אחת:

אם אין אני שוגה יצאָה מבית “חאדאטוב” זה, מאותה חבורת-הסופרים עצמה (סַמי מכאן את אנדריֶב), הקריאה למלחמה נגד הסופרים היהודים המתפּרצים בחוצפּה גלויה להיכל הספרות הרוסית מבלי הכיר, מבלי הרגיש את הנשמה הרוסית בכל רחבותה וגודלה.

אָמנם גדולה ורחבה היא הנשמה הרוסית וכוללת בתוכה את כל ההפכים.

ליאו טולסוטוי מת, וקופרין הוא אחד מיורשיו.

וספרותנו מלקטת שירַיים ופרורים מתחת שולחנם של היורשים האלה.

ניו-יורק, 30 ביוני, שנת 1910

שַטתי היום שעות אחדות רצופות על-פּני הבריכה בסירה קטנה. זה כחצי יובל שנים, שלא אָחזתי משוֹט בידי; והיום הייתי מנהיג הסירה, – ומַנהיג לא רע.

רחצתי עינַי בתכלת השמים ובתכלת הבריכה. שאַפתי אל קרבי את ריחות היער ואֶקשַב להֵד ההרים. גופי העלוב, שאני מקַפּחוֹ ומחַסרו תנועה זה ימים ושָׁנים, נהנה היום הנאָה מיוחדה. הוא בא על שכָרוֹ. זה ימים ושנים הנני דואג לרוחי, הנני מטפּל בו כמו שמטפּלים בילד חולה, הנני סובל קפּדנותו, גַחמָנותו ואת כל הקַפּריסים שלו. אולם את גופי, נוֵה נפשי, הנני שוכח לעתים קרובות, שוכח לגמרי, או שאני מזלזל ומתרשל בכל הנוגע לבריאותו. הֶרגל רע הוא, שבא אלי בירושה מאבותי ומאבות-אבותי זה דורות –בשָׁנים; ואם אני מחזיק את גופי בנקיון גמור ומקפּיד על טהרתו, אין אני עושה כל זאת אלא בשביל אדונו, שליטו: הרוח. האָדון, הרוח, דורש מעבדו, משרתו, גופי, כי ישמשהו מתוך נקיון וטהרה, כמו שדורשת הגבירה משִפְחָתה, כי תיראֶה לפניה בשמלות נקיות.

וגופי העלוב משמש את רוחי המפונק שלא על-מנת לקבל פּרס. אולם לכל יש מידה וקֶצב. בזמן האחרון, נלאָה גֵוי לשאת את עוֹל רבּוֹ העריץ, אשר הכביד עליו לא לפי כוחותיו; וגֵוִי, שעמד לרוחי בכל עת צרה, – ולפי ערך שנותַי עודנו רענן וגמיש הוא, – הנה בימים האחרונים התרפּו עצביו מרוב ישיבה; מוֹרד הוא בממלכת רוחי ומסרב לפקודותיו הנמרצות. העבד תובע את עלבונו, את זכויותיו הראויות לו.

והנה היום נתתי לגופי את שלו. הספּקתי את תביעותיו הצודקות. יום שלם עבר עלי ללא-קריאָה וללא-כתיבה; ויום זה היה מכוּבּד מכל הימים בתנועה בריצה, בשיטה על-פּני היאור, בטיפּוס על ההרים ובישיבה של מנוחה שלימה. היום הזינותי את חושי בראִיה יפה, בשמיעה יפה ובריחות נעימים. זאת היתה פּקחוּת יתירה מצד רוחי, ששיחרר היום את עבדו, גופי, ונתן לו לָחוג את חגו-הוא, למען יהיה לו משרת בריא כל-צרכו. שָׁבַת ויִנָפש גֵוִי, ורָווח גם לרוחי.

אילו היו סופרינו העברים מטפלים יותר בתרבות גופם, בהתעמלותו, בגמישותו וטהרתו; אילו היו מדקדקים יותר בחינוכם וטיפּוחם של חושיהם, כי אָז היתה לנו ספרות אחרת, ספרות יותר בריאָה, שלא היתה סובלת ממחלת עצבים, מנשימה קצרה, מחוורון ומחוֹסר-דָמים.

היום ואתמול לא למדתי דבר מפּי סופרים וספרים, כי-אם מצמחי האָרץ. כמה יופי, כמה שלוה וצניעות בחיי השושנים, בחיי הוורדים למשפּחותיהם; ואלה ילדי הטבע הרכים והענוגים, כמה אנרגיה, כמה תשוקת-החיים צפונות בכל עַליהם, בַּדיהם וגזעיהם! בפקחיות מנוסה, בעקשנות מיוחדת, הראויה לתהלה, ובהתאַמצות נמרצה הם מטים את ראשיהם לצד השמש וסופגים אל קרבם את קרניה.

אילו הרבו סופרינו ללמוד מפּרחי השדה וילדי שעשועיו, אילו היו מַרבּים להַטות אוזנם להֶמיית הנחלים, ללחישות היער וסודותיו, אילו הרגילו את מבטם לאופקים גבוהים, למרחביָה, כי אָז לא היה נודף מספרותנו החדשה ריח החֶדר, ריח הישיבה, ריח הכנופיה הצרה, ריח הדחַק והלחַץ. – - –

---

הרהור מוזר ומשונה עלה היום על לבי, ואין אני יכול עוד הַצפּינוֹ. הרהרתי: האם יקום בין נינַי הרחוקים, בדורות הבאים, לאַחר מאות בשנים, אחד, שיהיה סופר עברי (אם בכלל יהיו סופרים גם בדורות הרחוקים)? האם יימצא בקרב נינַי ונכדַי הרחוקים אחד, אשר יַגשים את חלומותי הספרותיים, שאני חולם היום, מבלי יכוֹלת לתת להם פּתרון בחיי אָני? האם יהיה אחד מזֶרע זַרעִי גומר את אשר החילותי בלי הצלחה רבה, ומה שלא עלתה בידי-אני אולי יעלה בידו-הוא? מה יקבלו ניני הרחוקים ממני בירושה? איזה חלק מרוחי יחיה ברוחם הם? מי יודע, אם לא יהיו ניני ונכדי הרחוקים ההפך הגמור ממני, המסקנה המתנגדת?

ואם יימצא בקרב נכדי וצאצאיהם אחד, שיהיה סופר עברי, האם יהיה איזה דמיון, איזו קירבה-נפשית בין שפתו וסגנונו הוא ובין שפתי וסגנוני אָני? האם ילמד ממני, מזקן-זקנו, איזה דבר מכל אשר כתבתי? האם יימצא אחד בין נכדי, אשר קנייני רוחי יהיו יקרים לו, אשר ימצא חֵפץ באחת מיצירותי בספרות ואשר ילמד דבר–מה מניסיונותיי הספרותיים, שעלו לי בכל–כך עמל, בכל–כך קרבנות? או אולי גם הסופר העברי, אשר יקום בין ניני, ילעג לכל אשר כתבתי, לכל אשר יצרתי, ולא יאבד אַף רגע על קריאה באחד ממאמרי? ואם יהיו אחדים בין נכדי, אשר יבינו עברית, אולי יקראו: כמה פעוטים, כמה דלים היו העניינים, שטיפל בהם זקננו בספריו ומאמריו! מה מצומצמות ומוגבלות היו השקפותיו והשגותיו הספרותיות! זה היה בּטלן מנוסח ישן-נושן; הן רק איזו מאות שנה עברו אחרי מוֹת זקננו זה, שהיה סופר עברי בדורו, ואנחנו – כמה התרחקנו מעל עולמו הוא ומעל בני דורו!

ומי יודע באיזה סגנון עברי יכתבו בעוד מאות שנה. אולי, אם היו מגישים לי כיום אחד הספרים העברים, אשר יחוברו לאחר מאָה שנה, ומה גם לאַחר מאות בשנים, לא הייתי מבין בו אַף דבר וחצי דבר; אולי לא הייתי משיג לא את העניינים, אשר ידובר עליהם בספר הבא, ולא את השפה העברית, אשר בה ייכּתב.

ואם אין ראָיה לדבר, הלא כבר יש זֵכר: יש שקשה לי גם כיום להבין מבלי יגיעה יתירה, – ויש אשר גם היגיעה היתירה איננה מסייעת, – רבים מן הסיפורים והמאמרים העברים, הנכתבים בדורי-אני, ביָמים אלה; ישנם לנו גם כיום סופרים, וביניהם גם בעלי כשרונות ורוח, ששפתם העברית היא כל-כך כבדה, כל-כך עֶצְיונִית, בלי שמֶץ לחלוחית, או כל-כך מעורפּלה, כל-כך בְּצָלִית (כלומר, קרום על גבי קרום, נרתיק בתוך נרתיק, כבָּצָל) ומחוספּסת, עד שבקושי רב הנני יורד לסוף כוונתם, – אם בכלל יש כוונה ויש סוף לדבריהם. כל ניב מניביהם, המסורבלים בבשַׂר השָׂפה, חסרת-השלד, יש לו או טעם הירוֹקָה שעל פּני השומן, או שאין לו כל טעם. ואולי רק לי נדמה כך, יען כי הנני מן הנחשלים בנוגע לשימושו של הסגנון העברי ואין אני טועם את היופי המיוחד, שיש בקפיצותיו ודילוגיו של קיטֵעַ, היוצא בקַב שלו. מוצא אני אצל טובי משוררינו, בעלי הסגנון היפה, חרוזים נוחים, רכים ונעימים. וכשהם נופלים על מוחי ויורדים אל חדרי לבי, אין הם משמיעים שום קול חריקה, אפילו לא אוושה דקה. נפילה זו, ירידה זו, היא כל-כך חרישית, כל-כך צנועה כירידת שמורות המשי של נערה יפה ותמימה, בשעה שהיא עוצמת עיניה מחמת בושה או מחמת עיפות. ויש חרוזים ופסוקים אצל המשוררים החדשים, החדישים, שהם נופלים על מוחי בקול משונה וגס, בקול צרוד וחורק כקול גרידה במַחבת-ברזל, או כקול אופני עגלה בלתי משוחים בזפת, קול מרגיז את נפשי עד היסוד.

ומה אני דורש מהשפה העברית? מליה וניביה יירדו, יפּלו בנחת וברוֹך כנשירת עלי החבצלת הענוגה, או לפחות, כיורֶה בבוקר אביבי, ולא יפּלו כברד או כאַבני אלגביש. אם באמת יפה הקול לבְשָמים, אָז ודאי הכתוב מדבר בקול נעים ורך, ולא בקול גס, הרוֹצֵע את האוזן. ישנם קולות בלתי-נעימים כאלה, אשר בהגיעם גם לאוֹזנֵי פּרחי השדה, – והָאמֵן-תאמינו לי, כי יש אוזניים לפרחים, כמו שיש להם עיניים, – נָבוֹל-יבּולו, כָּמוֹש-יִכמְשו. שכינתה של השפה העברית מנַהמת כיונה, ואינה צורחת כעורֵב. יש מלים, שהן מלטפות ומסלסלות את האוזן ואת הרגש הצנוע (ומה רב מספּרן בשפתנו!), ורבים מסופרינו החדשים בוחרים דוקא, וכמו להכעיס, את אותן המלים, שהן צורמות את האוזן, פּוגמות את ההרגשה הלשונית ומעליבות את הרגש. יש מלים וצירופי-מלים, שהם רכים כשמן, והם נבלעים מאליהם בנעימה; ויש מלים וצירופי-מלים, שטעם חומץ להם, והנפש היפה, – אם ישנן עוד נפשות יפות בין קוראינו, שכבר קילקלו את חִכּם וטַעמם, – סולדת בהם.

חברַי הסופרים והמשוררים העברים, בבקשה מכם, חביבַי, הבו לנו מעט רוֹך, מעט נוֹעַם בשפתכם, מעט מֶשְׁיוּת בסגנונכם! חצי-המַלכוּת בעד פּסוק אחד, בעד חרוז אחד נעים ורך. אַשרי הסופר העברי, שהוא בַּשָׂם, ואוי לו למי שהוא בורסקי.

אין כל ספק, כי האָדם הבא, ומה גם העברי הבא, יהיה מוסיקאַלי הרבה יותר מהאָדם של היום. ואתם, הסופרים והמשוררים, שאינכם מקפּידים על יְפִי המלים וצלצולן, על הסגנון והודוֹ, עתידים אַתם ליתן את הדין לפני הקורא הבא, אשר עוד ייוָלד, – הקורא הבא, אשר יהיה יותר שירי ומוסיקאַלי. אבל כמה הם הסופרים והמשוררים, הירֵאים את משפּטם של הדורות הבאים?

---

אמרה שגורה היא בפי כל מבקרי וחוקרי הספרות והאָמנות, כי כל יצירה-אמנותית אמיתית היא בבחינת “אורגַניסמוס”, חי הנושא את עצמו, אורגניסמוס, שאין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו. הנחה זו היתה לעומדים בראש הספרות והאמנות כאמת מוחלטה, שאין להרהר אחריה.

כשאני תוהה על קנקנה של הנחה זו, המקובלה כיום בין טובי הסופרים והאמנים, – הנחה, שהפילוסופים נתנו לה הסכמתם המלאה, – הנני מעיז להרהר, שאין זו אלא דמיון וכזב, מליצה בעלמא.

לראשונה: גם באורגניסמוס של עולם הצמחים או של בעלי-חיים, יש להוסיף עליו או להרכיב בו דבר-מה לטובתו, ליופיו, לבריאותו וגם לתפקידו היותר מתאים. כן יש גם לגרוע ממנו לטובתו, כמו הרחקת המעי-האָטום (או כמו שנקרא בלשונות העמים “המעי –העיוֵר”) בגוף האָדם על-ידי ניתוח ידוע. המעי-האָטום, למשל, הנהו קן למחלות ובאופן היותר טוב רק “סרח עודף” בגוף האָדם החי, כי אין למעי זה שום תפקיד מיוחד.

מיכַניסמוס, אורגַניסמוס, אמנות, – אלה הם שלושה דברים מיוחדים ונבדלים זה מזה תכלית ההבדל.

האמנות (בכלל זה: יצירה פּיוטית, ציורית, בלטריסטית, וכדומה) האמיתית איננה נוצרת ונעשית על-פּי חוקי המיכניקה, כלומר,על-פּי מלאכה בכוונה ובחשבון, לפי כללים ידועים. אגב יש להעיר, שהשעון, למשל, אין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו אַף גלגל אחד, אַף יתד קטנה, אַף מחט דק, ובכל-זאת איננו אורגניסמוס, כי-אם מיכַניסמוס. והוא הדין גם במכונות ידועות אחרות.

שנית: אין היצירה האמנותית מתרקמת ומתהוית כאורגניסמוס. החוקים השולטים בהתהוותו של גוף חי, או של צמח, בגידולם והתפּתחותם, שונים הם מאותם החוקים המיוחדים, השולטים בהתהוותה של יצירה אמנותית.

כמובן, שישנן יצירות ספרותיות, שהן מתקרבות במהותן יותר אל המיכניסמוס, ויש מהן שהן קרובות יותר אל האורגניסמוס.

אולם רק הגשמה יתירה [ווּלגאריזציה] היא, רק מליצה ריקה, אם אומרים ומחליטים, שיצירה אמנותית היא אורגניסמוס, תכלית בפני עצמה וכדומה.

מנקודת-השקפה זו אם תקוּבָּל, ואם תבורר עוד יותר, נבוא לידי שינוי ערכין בעולם השירה והאמנות, ויחסינו אליו יהיו אחרים לגמרי.

מונטריאל, אבגוסט 1912

א

חבר-לדעה וידיד נעורים.

במכתביך התכופים אלי הִצַעת הרבה שאלות לפנַי, שאלות העומדות, לפי דעתך ולפי הנוסח המקובל ב“רומו של עולמנו”. לא מיהרתי לענות לך. ימי דין-וחשבון נפשי היו לי. הסתכלתי במצפּוני רוחי, התבוננתי על כל הנעשה בעולמנו, עד שהחלטתי לענות על איזו מהערותיך ומהשקפותיך. פּטור בלי כלום אי-אפשר.

לא מיהרתי לענות על דבריך היקרים לי, יען כי קשים עלי בימים אלה הדיבור והכתיבה. הדיבור והכתיבה בעניינים העומדים על הפּרק, ודורשים בירור וליבון.

קשה עלי הדיבור, אבל עוד יותר קשה עלי השתיקה.

קשה הדיבור, כי המלה הנדפּסה, כמו המלה החיה, איבדה את ערכה, את משקלה ואת כוח השפּעתה על הקוראים ועל השומעים.

וכשמוציאים את המלה המחַלחלת בנפשנו וצורבת בה כשפוד מלוּבן באש, אותה המלה שאָנו חושבים כי צריכה וגם ראויה להשמע ברבים, אין היא משמיעה הד, אין לה בת-קול, נשארת היא יתומה. ויש גם שהיא, – אותה המלה הניתקת מפינו או מעֵטנו, – משיגה את ההפך ממה שהיא רוצה, ממה שהיא מכוונת.

קטן ודל הוא הציבור הקורא עברית. אין לנו שוק, אין לנו רחוב. אין אָמנם להצטער על זה הרבה. יש שמכניסים רעיון בחשאי לחוג מצומצם והוא יוצא סוף-סוף בקולי קולות וכובש את הלבבות והרוחות, והוא מנקה ומטהר את האויר המלא סרחון ואֵדי נגף. אין אָנו רודפים אחרי הרבים והמרובים יותר מדי; אין אָנו מבקשים את השוק והרחוב, כי אם את הנבחרים, המעולים, המשפּיעים על השבּלים הבודדות והמלאות. אבל דָא עָקא, שעדתנו המוגבלה במספּרה פּזורה היא בארבע רוחות השמים. ומושפּעה מכל התרבויות הנכריות, מכל המאורעות המדיניים והחברתיים וגם מכל מחלות-הזמן השוררות בעולם הגדול. והמרחקים והשינויים הרבים והתכופים באַקלימוֹת-הרוח השונות והמשונות מחלישים ומתישים את כוח-היְרִיָה של המלה העברית הנזרקת אל הקהל.

אין הסופר העברי – אִם לא נֶחלָה במחלת-הגַדלות – רואה את עצמו, אַף בחלומו, בתוך כּרוֹז הפּונה אל ההמונים העצומים. עָנָיו הוא הסופר העברי – ולפעמים אולי יותר מדי – ברצונו הטוב וגם בהכרח, באונס.

הענוָה בכלל יאה לכל איש ואינה מַזקת – גם בימי-החוצפּה האלה – גם לסופר. אולם, לָמָה נכחד, גם אלה הקוראים העברים, המעטים בכמוּתם, שיש לנו – לא לנו הם, לא לנו הם בכל לבם ונפשם. אותן הנימים הדקות והבלתי נראות, שהיו תמיד נמשכות ונארגות בין הסופר העברי ובין קוראיו, ניתקו, נפסקו (אולי רק לזמן, עד יעבור זעם העולם, אבל נפסקו). לא מענייני הפּעם לטפל בשאלה: באשמתו של מי או מה. נניח זאת לפעם אחרת.

עבדה היא, ועובדה מעציבה, כי כל אחד הקוראים העברים מכניס כוונה אחרת בדברי הסופר. כל אחד מהם מפרש את דבריו לפי הדרוש לו לקורא באותה שעה ובאותו מקום שהוא מחובר אליו, והוא מוציאָם מידי פְּשָׁטָם הפּשוט. כל אחד מהם, מהקוראים, חושד כי יש לו לסופר, בכתבו מה שהוא כותב, פְּנִיָה עצמית, או מחשבה זרה, שהוא רק מעלימהּ ומבליעהּ בין-השיטין. בעווֹנותינו, עווֹן הדור, חדלו להאמין, שיש עוד בנו סופרים עברים, שאין להם שום פּנייה, כי אם את טובת עמם הם דורשים, כי בצערו וביסוריו הם משתתפים כבנים נאמנים, כי הצלָתו מכליוֹן עולמים והרמת רוחו הם מבקשים, ורק לזה הם מתכוונים.

הִכָּה אלהים את עמו, אשר בחַר בו, לרסיסים: למפלגות, לכתות, לסיעות, לשדרות עליונות ותחתונות, לפּלוגות ואגפים שמאליים שבימין, ימניים שבשמאל, שמאליים שבשמאל וימיניים שבימין, עם כל יתר הצירופים והכינויים והשמות. וכל אותן הכנופיות, למיניהן ולסוגיהן (המזכירות את העיגולים בתוך העיגולים לאין-מספר, הנעשים על הראי החלק של המים השוקטים בתוך הנהר אם ישליכו בהם אבן בכוח גדול), מתקוטטות, מתגוששות, מתרוצצות זו בזו ומבטלות זו את זו תכלית הביטול. כל אחת מהן מאמינה, או מעמידה פּניה כאילו היא מאמינה, כי היא, ורק היא, מלח האומה, או סולתָה ושַמנָה – אם היא כופרת באומה – של האנושות, כי רק בימינָה האמת הטהורה, כי רק היא עתידה להציל את העולם מחורבנו ורק גדוליה וגאוניה, מוריה וסופריה, הם גדולים וגאונים, חכמים ופקחים, והשאָר – אינם שוים אף קליפת השום. וכל אחת מהכנופיות האלה – שלֶגְיוֹן מספּרן – עויֶנת את הסופר, שאין הוא נמנה עליה, שאין הוא מרים את דגלה ונושא את כליה, אַף אם העלו חלודה.

התוצאה מכל זה: זלזול גמור בכבוד המלה היוצאת מלב סופר, שאין הוא משועבד ברוחו לאיזו פּרוגראמה ועשרת-דברותיה, כאילו ניתנה על-ידי רועה נאמן מהר סיני, אַף אם באמת אינה אלא כתובה על ניר מחוק וקמוט, או על גבי חול הנרמס תחת הרגליים.

ומסיבה זו עזבו שרידי הסופרים העברים את חלקת הפּובליציסטיקה, את הטיפּול בשאלות הזמן, במארעות השעה החיה, בענייני המפלגות, וילכו להם אל קברי-אָבות, וישימו לבם לגוילים עתיקים, לדורות ראשונים, לחכמתם וספרותם, לאגדותיהם ומליצותיהם, לשיריהם ופּזמונותיהם, או שהם מקדישים כשרונותיהם הברוכים וכוחותיהם, המרובים או המועטים, לענייני ספרות, לשירה ואָמנות, העומדים מחוץ למקום ומחוץ לזמן. פּנו עורף לצרכי הדור, לתביעות היום ולפּתרוני השעה. נטו הצידה מדרך החיים ההוֹוים והסוערים. אסטנסים הם ועניי דעת. אין הם רוצים לפשוֹט נבֵלות בשוק ולהוקיע נגד השמש את השערוריות הנעשות פּעם פּה ופּעם שם. מייחדים הם את כשרונותיהם בזוית מיוחדת להם לעצמם, כי אין הם יכולים לָכוֹף את ראשם ולכווץ את דמותם, למען הִכָּנס בזחילה אל איזה לוּל של מפלגה או של כתה לחַטט שם באַשפּה ולהעלות איזה גרעינים ופרורים. יודעים הם מראש, כי גם בלול הצר לא ימצאו מנוח, וסוף-סוף יבואו האפרוחים, הפּרגים, וינקרו בצפּרניהם את עיניהם, בפחדם שמא ידחקו את רגליהם, שמא ייגָרַע מחלקם.

מעריצים עוד אצלנו סופר או משורר כל זמן שהוא מרחף בעולמות עליונים, כל זמן שהוא מתקומם נגד העוול סתם, כל זמן שהוא מטיח דברים מָרים רק כלפי השְׁכִינה, כל זמן שהוא מבקש את היופי סתם ואת האמת סתם, כל זמן שהוא שופך חמתו וזעמו על שונאינו ומחריבינו מחוץ, כל זמן שאינו יורד למטה מעשרה טפָחים ואינו בודק ומבקר את המעשים של יום-יום, הנוגעים עד הנפש ונוקבים עד התהום, כל זמן שאין סכנה נשקפת מכתיבתו, משירתו, לענייני המפלגה הממשיים, כל זמן שאין הוא חותר חתירה מתחת לכסאו של אחד האלילים, שאנשי המפלגה כורעים ומשתחוים לפניו, כל זמן שאין הוא נוגע באֵבוס המפלגה ובקופּת-שרָצים שלה, כל זמן שאין הוא מזריח אורו על אלה הזָוִיות האפלות בחיינו הצבוריים והלאומיים שנוח להן, לבריות הרומְשות שם, לעשות מעשיהן במַחשָׁך.

מעריצים אצלנו את הסופר, את המשורר, כל זמן שהוא מעריץ את מעריציו, כל זמן שלא מרד בהם ולא נטה ממסילתם הכבושה ולא נתנסה בנסיונו של אברהם אבינו, ש“אם כל העולם מעֵבר מזה – הוא מעבר אחר”, כל זמן שהוא משמש להם, למעריציו, אִסתְרָא בלגינתם הריקה לקשקש בה בשביל הנאָתם וטובתם. ינסה-נא הנערץ, יהיה ביאליק או אחד-העם, לצאת אל העם ולגלות קלון מנהיגיו, ינסה-נא לפרסם דברים, שיש בהם להזיק לעניינים ממשיים של איזו מפלגה ולהרוס את קנם החם של הפּקידים ומשרתיהם, ינסה-נא לגרש מעל האבוס הצבורי את האוכלים ואינם עושים מאומה, או עושים מעשים מכוערים אשר לא-ייעשו, ינסה-נא להשליך את העטרה מראש מוֹלך-מעצמו, אָז לא ינקוהו מעווֹנו זה. כל פּקיד צבורי שהריח את הסכנה הנשקפת לוֹ מדברי הסופר הנמרצים והגלויים, ימצא די חוצפּה בנפשו לעַפֵּר בעָפָר ובטיט חוצות לעומת הסופר או המשורר בחסד אלהים אבל לא בחסדו-הוא.

ב

ידידי, הרָחוק במקום וקרוב ברוח,

במכתבך האַחרון הנך אומר: "האוקינוס לא הפריד בינינו. אחים היינו בעבודה הציונית והלאומית בתקופתה הראשונה, בימי ילדותה, כשאַך יצא הרעיון הגדול לאור עולם, ועתה, בהיגמלו, בקבלו צורה מוחשית, האם ניפרד? כמה מאתנו, מאותם הימים הטובים, נשארו עוד בחיים, וכמה מהיחידים האלה נשארו עוד נאמנים ומסורים לדגל שהרימונו אז בידים צעירות ואמיצות? ואם גם “שארית הפּליטה” הזאת תתפּזר, תוכה לרסיסים, הדגל מה יהא עליו?…

הנך כותב אלי: “הפּעם אני פּונה אליך בבקשתי לספּר לי מה חושבים, מה עושים הציונים והעברים באמריקה. הנכם חיים שם בתנאים יותר נוחים, בתנאים בריאים ונורמאליים, בתוך הקיבוץ היהודי היותר גדול והיותר עשיר בכוחות ובמרץ – ומה היא השקפתכם ודעתכם על מצב העניינים בעולם הציוני בכלל. מעניין לדעת מה אתם הציונים האמריקאים חושבים עלינו ועל עבודתנו. הן מחשבתכם צריכה להיות יותר ברורה, יותר קבועה וצלולה ממחשבתנו אָנו, אָנו פליטי החורבן הגדול, השגעון הכללי… הן שומעים אנו רק את קול צלצולו של הדולאר האַמריקאי, שהיה לנו לקללה ולא לברכה, הדולאר שהיה לרבים מקרב אחינו לאליל, אשר אליו ישתחוו ולפּניו יכרעו ברך. ואני חפצתי לשמוע את דפיקת לבכם, את הד מחשבתכם… אם שקעה עלינו השמש בארצנו פּה, אולי זרחה לכם שם. הן גלגל חוזר בעולם…”

ידידי, על שאלותיך אשר הצעת לפנַי – ואתה, חביבי, לא קמצת בהן – אוכל לענות לך רק בשמי, ולא בשם אמריקה הציונית או העברית. גדוּלה זו אינני נוטל לי. אינני עָרֵב, כי יש עוד הרבה החושבים ומרגישים כמוני בשעה זו. אני מדבר בעדי. הן באו ימים, אשר כל ציוני ולאומי, אם במדינתנו או במדינותיכם שם בעולם הישן, יש לו (או שהוא חושב כי יש לו) השקפתו-הוא והרגשתו-הוא. אם עדיין לא עם אנחנו ככל העמים החיים על אדמתם ותחת שמיהם, הלא גם לא עדר אנחנו, שֶׂה פּזורה. כל אחד מהעסקנים, מהמנהיגים (במרכאות כפולות ובלי מרכאות כפולות) בונה, או רוצה וחולם לבנות במה לעצמו ולדעתו הקטנה, בין שישנה במציאות ובין שאינה אלא בדמיון. כל אחד מהם הוא חכם בעיניו, ואין לו לקחת לקח מפּי אחרים ולא מפּי הנסיון. אותו החזיון אָנו רואים ונתקלים בו לאו-דוקא באמריקה לבדה. אני מודה לפניך, שלפעמים אין אני יכול לעמוד על דעת חברים (למי אין קוראים כיום חבר?) מפּה או משם. דעתם היא, לכאורה, גלויה וברורה, ובכל זאת יש להם גם דעה מסותרה וחבויה. ובכלל היתה הדֵעָה לדבר מיותר. הדעה רק מעכבת ומבלבלת. יש בה מעין מחלת הסרטן האוכלת את הגוף או את הקבוצה, אשר קננה בהם. למה לנו דעה? לנו דרושים מעשים וכסף, כסף ממש. הדעה לא תבנה, והכסף יבנה ויפדה אותנו מכל צרותינו בגלות ובארצנו. הלא דבר זה ידוע כיום לכל. מאנשי דעה לא נִיוָשַע. “והאידיאלים, התרבות העברית, המסורת והירושה הרוחנית, מה תהא עליהם?” כך אתה שואל בתמימותך, או אולי באת רק להָתֵּל בי. למי, אחא, דרושות כיום גרוטאות כאלה? באיזו תקופה אתה חי?

ובכן, רבים מן ה“חברים”, וביחוד אלה המתעתדים לקחת את רסן ההנהגה בידיהם, או להתייצב בראש איזה מוסד ציבורי או לאומי, מראים פּנים לכאן ולכאן. לכאורה פּרצוף אחד, ואינו אלא דו-פּרצופים. בימינו –טובים השניים מן האחד.

המצב הכללי? אין קרקע מוצק, אין נקודת-משענה בטוחה, אין תורה ואין שיטה (למי יש צורך בהן?), אבל יש הוראת שעה ויש חסד המקרה העיור. יש לעשות כך ויש לעשות אחרת, ואפשר לא כך ולא כך – איך זה? נעשה ונראה מה טוב לנו ולבנינו… העיקר הוא לעשות, או להכריז בקול רם, שאָנו עושים, שאָנו מייסדים, שאָנו עולים…

ובכל זאת ואחרי כל אלה – אל תדאג, אַחאָ, ארץ-ישרל תבּנה והבית הלאומי ייוָסד לתהלה על אַף כל שונאינו מבית ומחוץ – עם ישראל חי, יעקב לא מת…

אין בלבי שום ספק, כי ציון תיבּנה על ידינו והבית הלאומי ייוָסד והאוניברסיטה העברית תיפתח על הר הצופים…

בטוח אני, שיהודי אמריקה, אם באופן זה או באופן אחר, יעשו את חובתם לעמנו ולארצנו ויהיו מראשי הבונים את הבית הלאומי על אדמת אבותינו…

להוכיח לך דבר זה באותות ומופתים אין אני יכול – זוהי אמונה שבלב, ואולי גם דבר שהשכל מחייבו וגוזרו..

ידידי, אל תטה אוזן קשבת לה“אורחים” הבאים אלינו מעבר-לים ואָנו מקבלים אותם כאַחים וכחברים, והם שבים אליכם ומבטלים את כל היהדות האַמריקאית תכלית הביטול! הַאמֵן נא לי, כי עוד ישנם יהודים נאמנים וציונים נלהבים גם באמריקה, ומספּרם לא פּחות, ואולי גם גדול, מאשר בארצותיכם שם מעבר לים.

יודע אָנוכי את חסרונותיהם של יהודי אַמריקה (והיהודים שבמקומותיכם אין להם חסרונות?), אבל יודע אני גם את מעלותיהם ויתרונותיהם – ואלה האחרונים לא מעטים הם.

הנך אומר במכתבך: “ירֵאים אצלנו את האמת הגלויה, מפחדים מפּני דבר-מה, מרגישים חשש סכנה, מעלימים ומסתירים דבר-מה, ועל כן יש מתקוממים, מתפּרצים, שהם מתעתדים לעמוד במערכה וללחום כנגד זה וזה… בקיצור: – מכינים רבוֹלוציה קטנה בתוך המחנה, מעין מרידת-החצר…”

דבריך בלתי-ברורים לי כל-צרכם. בחרת לך הפּעם לשון רמזים, ואני, במחילה, שנאתי מאָז שפת רמזים.

אם הבינותי מעט את רמזיך, אָז אוכל להבטיחך, שכמעט כל הציונים באמריקה עומדים על צדו של חיים וייצמן ומעריצים את עבודתו הגדולה ואת מסירות נפשו. הוא קנה את הלבבות והנפשות.

בכלל אין אָנו מבינים, איך יכולים אתם לקפח את זכותם ולהמעיט את ערכם של אלה, אשר הביאו לנו, מבלי אשר חכינו לזה ומבלי אשר עזרנו להם, את ההכרזה הבאַלפורית והסכמתם של ברית-העמים…

אין מחֶפצִי הפעם, וגם אין זה מטרת מכתבי אליך, להלל ולשבח את וייצמן ואת סוקולוב, – ברצוני היה רק להגיד לך, כי כל התעמולה החריפה והבלתי-צודקת (הנשענת סוף סוף על ידיעות קטועות וקלוטות מן האויר, על איזו שיחה שנתפּרסמה באחד העתונים), שהרימו בארץ-ישראל נגד וייצמן וגם נגד סוקולוב, באופן בלתי-יפה, – תעמולה זו הכאיבה את לבותינו אנו פּה. ברכה בודאי שלא תביא לנו תעמולה זו, המלאה מרירות ועלילות דברים.

אין בזה לא צדק ולא יושר, לא אמת ולא פקחות יתירה. ריח הגלות נודף מתעמולה זו.

באָנו לידי כך, שאין בוטחים בשום איש, בשום מנהיג, ודרכי המלחמה נגדם אינם יכולים לעורר בנו רגשי כבוד ללוחמים. יש מלחמה ויש מלחמה, יש התנגדות ויש התנגדות.

אצלנו מתחילים באופּוזיציה קיצונית או בדרישות נמרצות מאת הנשיאוּת ומסיימים בהנחות ופּשרות וּויתורים, ועושים דבר לחצאין. רוצים להפּטר ממנהיג ולבסוף בוחרים בו (כי אין אַחר, וכל מי אשר יבחרו בו כיום לא יִדְמה ולא יִשְׁוֶה בעֶרכו וגודלו לווייצמן), כדי להכעיסו ולמַרר את חייו, כדי להניח מכשולים ומעצורים על דרכו שוב פּעם וכדי לדרוש את התפּטרותו מחדש, אם בגלוי או בסתר.

פּותחים את הקונגרס, ומתחילים בפרשת “ונשיא כי יחטא” וב“אלו הן האשמות” ונועלים את הכנסיה בהידד ובקריאת “יחי המלך!” אין זאת אלא תעודת-עניוּת לבּגרות הפּוליטית.

אותה המעשייה הישנה: באים אל הרבי של החסידים ומספּרים לו, כי פּלוני, רב המתנגדים, מטיח דברים כלפּי מעלָתו. הרבי השיב על זה בקצרה: “השליכוהו החוצה!” “איך נשליכהו – שאלו החסידים – והוא עומד בּחוץ?” נתן הרבי צו נמרץ: “הכניסוהו הביתה והשליכוהו החוצה!”

רוצים אתם להגן על קיומה של ההסתדרות – ברכה תבוא על ראשכם. ההסתדרות הציונית העולמית יקרה גם לי, עבדך, כאישון עיני. אין אני צריך לאמור לך, שידוע גם לי בכמה עמל, בכמה דמים, תרתי משמע, בכמה קרבנות ומסירוּת נפש עלתה לנו הסתדרות זו, היצירה היותר חשובה והיותר מפליאָה של העם העברי בעשרות השנים האחרונות. הרצל יצָרָה, והיא יָצרה את הרצל המנהיג, היא גידַלתו וַתרוממהו ותַעטרֵהו בכתר האגדה של גיבור האומה ובחיר בניה. על ברכי ההסתדרות גדלו סוקולוב וגם וייצמן וגם יתר המנהיגים, שהיו ושישנם לנו, וגם אלה המתקוממים נגדה, בגלוי או בסתר, כיום. לולא ההסתדרות לא היו נותנים שום הצהרה, שום הבטחה ולא היינו נוחלים שום נצחון מדיני והיסטורי. כל מנהיג ציוני החותר חתירה מתחת ההסתדרות הוא מניף גרזן על הענף, שהוא יושב עליו ומתנשא למעלה. חורבן ההסתדרות הוא כיום חורבן הציונות, חורבנו של החלק היותר חי בגוף אומתנו.

אבל, מגינַי החביבים, אין ספק, כי כוונתכם בעיקרה היא רצויה, אבל התכסיסים שבחרתם בהם בלתי-רצויים. בה-בשעה שאתם באים להגן על ההסתדרות, הנכם יכולים להחריבה כולה ולפוררה לרסיסים.

אולם, אם יקרה באמת ההסתדרות בעינינו, ולא אחדים מפּקידיה או מעריציה, אין זאת אומרת, שאָסור לעשות בה תיקונים ושינויים. – – אין זאת אומרת, כי כל המבקר ביקורת נאמנה את אחד מפּקידיה, את אחד מנושאי המשרה של ההסתדרות – הוא כנוגע בבָבַת עינה. – – יש שבתוך הצעקות והאַזהרות המאַיימות המגיעות אלינו על אדות הסכנה הנִשְׁקָפָה לכל ההסתדרות. אָנו שומעים את הצעקה ואת האַזהרה לבל ירהיבו, חס וחלילה, לנגוע בזה או בזה ולבקש במקומו את הראוי באמת למלא את מקומו. מי שישב פּעם על כסאו בתוך הסתדרותנו מחויב הוא לשבת עליו כל ימיו, אף אם תתמוטט האדמה תחתיו ואַף אם תיחרב כל ההסתדרות ועִמה הציונות.

ג

לא להצדיק את מי ולא להאשים את מי מכוּונים דברי אליך, כי אם למסור לך את הדברים כמו שאני רואה אותם בתוך מחננו, בכל המחנה. קשה לי להתאפּק מֵהָעיר את אוזנך על איזו מהתהפּוכות ומהזָרוּת שהעין נתקלת בהם, והלב מתקומם…

לכאורה, הננו רצים אחרי אַנשי הרוח, אנשי המדע והשֵׁם; רצים אנחנו אחרי בעלי ההשפּעה, אחרי גדולי הדור,אחרי מנהיגים אינטלקטואליים החסרים לנו, כדי להכניסם לשורותינו, או כדי להעמידם בראש. טוב ויפה.

והיה אם אחד מהם יושיט לנו אצבע קטנה, ועדיין הוא מפקפק, עדיין הוא נזהר לנפשו, עדיין לא נתן לעצמו דין וחשבון מה הוא עושה ולמי, ובשביל מה, הוא מתקרב ולבו מהסס עליו – וכבר אָנו מכריזים בקול רם: לויָתן העלינו בחַכּה, לנו הוא, ציוני הוא, לאומי הוא! גדול הוא, אַדיר הוא! ונכונים אָנו למסור לידו את הכל, את כל גורלה ואת כל עתידותיה של תנועתנו, של עבודתנו. עוד אָנו מתפּארים בו ועונדים עטרה לראשו, – והלז כבר התחמק, נעלם מבלי-משים. לא יכירנוּ עוד מקומו. לא פּעם אחת נִכוֵינו – מוּסר לא לקחנו. קלות דעת ושטחיות מרובה יש בזה.

ולהפך: יש שאנשי-עלייה, דגולים מרבָבה, באים אלינו מעצמם ומתמסרים לרעיוננו בכל לבם ונפשם. והנה אַך-מתחילים הם לעשות דבר מה לטובתה של התנועה, להרחיבה או להעמיקה, מנסים הם את כוחם למצוא את הדרכים היותר רצויים, המובילים ישר אל המטרה הגדולה; אַך-עשו צעד קדימה – ואנחנו כבר מרחיקים אותם ממחננו, או דוחקים אותם אל השורות האחרונות, או מעכבים ומקטינים את עבודתם. מפחדים מפּניהם, מטילים בהם חשדים, קלים וחמורים. חושדים שמא יטלו את הגדולה, את כל הכבוד לעצמם, ולא ישאירו אַף קורט לאחרים.

וכך נוהגים אצלנו: או שמגביהים ומרוממים עד לשמים, או שמשפּילים עד לעומקי שאוֹל. או שנותנים לאיש חדש, עוד בטרם שחקרנוהו, עוד בטרם שעמדנו על טיבו ותכונתו, עוד בטרם שנודע לנו מאַין הוא בא, בשביל מה הוא בא ולאָן הוא שואף, – הננו נותנים בו אמון בלתי-מוגבל. או שאּנו מתחילים מחַטטים ומנַקרים עמוק-עמוק בנפשו של חבר, של מנהיג אשר עבד אתנו, או הלך לפנינו עשרות בשנים, ואָנו כבר נוכחנו ביוֹשרוֹ, בצדקוֹ ובמסירותו הנאמנה, שאינה חסה על כל קרבן, – ופתאום אָנו מוצאים, כי שם במחבואֵי רוחו יש לו פְנִיות זרות ואסורות וכדומה. אתמול היה עוד נערץ על סביבותיו, והיום – הנהו בין היורדים, כי סָר צִלו…

עוד חסר לנו יחס פּשוט וישר אל אנשים, אל חברים, אל מנהיגים…

ד

חבר יקר,

…ואני דמיתי, כי הזמן והמקום כבר הפרידו בינינו, כבר ניתקו כל חוטי הידידות. ברוך מזכיר נשכחות! על צד האמת לא שכחתי אף אחד מידידַי, אף אחד מחברַי בעולם הישן, שאִתם חלמתי את חלום עתידנו הגדול ואתם נלחמתי עליו, אִתם עבדתי ואִתם נוּסֵיתי בכמה וכמה נסיונות – ועמדנו בהם. כולכם הנכם חיים בזכרוני, ונדמה לי, כי באמת היו הימים הראשונים טובים מאלה, שאָנו חיים בהם עתה. אביב תחייתנו עודנו חי בלבי וזכרונכם היקר לי קשור באביבי זה.

… לעת ערב – והנה אור! עם שקיעת החמה לדורנו, הדור אשר עליו אתה וחברינו, שנשארו עוד בחיים וניצלתם מכף-הקלע ומכל שבעה מדורי הגיהנום, שעברתם בו, – אם שמרתם עוד בלבכם את הניצוצות הקדושים, את זיקי האור והחום, אשר בערו בקרבכם מימי נעוריכם.

הניצוצות האלה, הפזורים עתה בכל קצוי העולם, אם יתלכדו והיו לאבוקה – זֵכֶר לְ“הַסְנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל,” ואבוקה זו יכולה היתה להאיר את הפּינות החשֵׁכות בחיינו ההוֹוים, יכולה היתה להָחֵם את הלבבות הקרים, הקרים יותר מדי.

מה רב הוא האור המלאכותי, האור העשוי בידיים, במכונות, בחיינו הציבוריים והלאומיים, ומה מעטים הם הניצוצות הניתזים והשופעים מנפשות מאירות וחמות, מלבָבות אוהבים ואהובים כלבבך אַתה.

קראתי את מכתבך, חברי ומורי, והאותיות מאירות ומחכימות באמת. איזה אור מסתורי גנוז בהן.

סלח-נא לי על הסנטיטמנטאליות, ההתרגשות היתירה, שאולי לא נאה היא לאיש בשנותי ואולי צריכים להתבייש בה בימנו אלה. אבל בך, חברי, האָשם. בדבריך הנלהבים הזכרת לי ימי נעורינו, ימי התעוררות ה“ענק השוכב למעצבה”, אשר דימינו, כי עוד מעט יקום ויזקוף קומתו ויעשה נפלאות. בקסם דבריך העלית לפני עיני רוחי את בני החבורה שלנו, בימי אביב תחייתנו, שהיו כולם אש להבה, כולם מלאי רגש והתפּעלות… דבר-מה מזה נשאר, כנראה, עדיין בלבי גם אני. האַצְפּינוֹ, האקבְּרֶנו בלבי גם בדברי אליך? די לי, שאָנוס אָנוכי לעשות כזאת בתוך אותה הסביבה שאני חי בה, לבל יחשבוני לחולם חלומות והוזה הזיות, שלא יִסְכְּנוּ, לפי דעתם, לשום עבודה ממשית, אשר בלעדיה אי-אפשר להצעיד תנועתנו קדימה. לב יבש וקר, מלים יבשות ורזות, מספָּרים עגולים ויבשים, שֵׂכל יבש וצנום בלי לחלוחית של שירה – סימן טוב הוא למעשיות, לפקחות ודעת. ואיש אשר כל אלה לו, מאמינים כיום, בודאי שיצליח בכל אשר יעשה, ולו נאֶה ולו יאה להיות מנהיג ומנהל בכל בית-מסחר גדול וגם, כמובן, בראש מוסד לאומי היותר חשוב, וגם בראש כל התנועה הציונית.

אָנו, שרידי דור עבר, קוראים בשפתנו את הציונות, את בניין הבית הלאומי (בינינו לבין עצמנו: יסוד המדינה היהודית), את התנועה הלאומית, התרבותית, בשם תנועה של תחיית הרוח העברי. אולם ב“הספירות העליונות” של החברה היהודית, אף בין אלה הנוטים, מטעמים שונים, לציונות ומכירים את ערכה, מביטים עליה כעל עסק יהודי, כעל קבּלנות ציבורית, שיש לנַהלה ולסַדרה רק באופן מכוֹנָתי, כמו שמנהלים עסק של מכרה-פּחמים. הדמיון החי, הרגש הלוהט, האידיאַלים הרחוקים וגם הסקירה הפּסיכולוגית רק מזיקים לעסק כזה, כהציונות.

ואני עבדך כמאָז, וכמוך עתה, נשאַרתי נאמן לבית-מדרשנו, שבו למדנו, כי בלי רגשי אמונה חזקה, בלי דמיון חי, בלי אידיאל, בלי תנועה תרבותית נמרצה, בלי מעט הזָיה לאומית וגם בלי קרבנות של רכוש ושל נפש אי-אפשר לבנות את ציון, אי-אפשר להקים עם על אדמתו ואי-אפשר לנחול נצחונות מדיניים וקולטוריים.

למרות שאני שואף אל קרבי יום-יום את רוח אמריקה זה יותר מעשֶׂר שנים (כי הלא על אדמתה אני צועד, תחת שָׁמיה אני מתהלך ובחברת תושביה אני נכנס ויוצא!) עוד רוחי, הרוח השופע מאהלי שֵׁם-ועֵבר הרחוקים במקום ובזמן, נשאַר בקרבי, ולא אמירֶנו באַחֵר עד נשימתי האחרונה.

והרוח המחַיה אותי לוחש לי בלי הרף: הציונות היא מלחמת עמנו על קיום נפשו וגופו. הציונות הוא הפּתרון היחידי לשאלה: היוֹת או לא היוֹת? הציונות היא השיבה אל שוֹרשי האומה, אל מַעיינה החי של היהדות הנבואית. הציונות היא יחד עם זה התחדשות חיינו על יסודות הצדק והיושר. הציונות היא המחאָה היותר עזה נגד העולם הרקוב, נגד עריצותו ונגד תרבותו שנאחזה ברשתות-שוא, נגד תרבותו הטובעת בדמָה אשר שפכה ושופכת יום-יום והשוקעת בבור אשר חפרה בידיה לנפשה. הציונות היא הנסיון הגדול של מזיגת הנבואָה הישראלית, תורת חיינו, במדע החברותי היותר חדש, שהרוח העברי יצָרוֹ וגם יגַדלוֹ ויפַתְחוֹ. ציון בצדק תפּדה, ולא בכסף תיגאל.

שמחתי לקרוא את דבריך על אדות החלוצים המרטיבים בזיעתם ובדמם את אדמת אבותינו. אבל בסוף דבריך הנלהבים והמלאים שירה ותהלה לצעירינו אלה אתה מוסיף מלה קטנה, – שהיא מפריעה את הרושם. אחרי כל השבחים שפּיזרת לחלוצינו, הנך מוסיף: אלא…

“אלא” מה? מה כוונתך בשלוש הנקודות? מדוע הפסקת את שירתך באמצע? אם הבינותי את דבריך הסתומים מתוך דבריך הגלויים, אָז אשאָלך גם אָני: היש לך פּינה אחת בכל העולם הגדול, ובכלל זה גם בעולמנו הקטן, – פּינה אחת, שבה נקבצו, נתרכזו כל-כך אידיאליוּת, כל-כך חדוַת העבודה והיצירה, כל-כך מסירוּת-נפש וגאון אנושי כמו בארץ-ישראל של החלוצים? ואם גם אתה מודה, כי חלוצינו אלה גיבורים וקדושים הם, שכמוהם לא היו לנו בתנועתנו הציונית והלאומית, – מדוע זה לא יתפסו, את המקום הראוי להם, ורק להם, בבניין ארצנו?

והנני שלך…

ניו יורק, 8 בחודש יאַנואר, 1922.

ה

ידידי, אחי!

אין אני יודע מי אתה ואיפה הנך, ידידי ואָחי, אשר אליך הנני פונה בדברי אלה. עוד לא מצאתיך, אבל מאמין אנוכי בלבי, כי צריך אתה, כי מחויב אתה להמצא באיזו פינה מארבע פּינות העולם. לא יוכל היוֹת שאין אַף איש אחד בכל העולם, שיש לי המשפט והצדק לקרוא אותו בשם ידיד ואָח, אשר יבין לרֵעי וירגיש הגיגַי.

ואם יימצא איש כזה פה או שם, היום או מחר, אָז אולי יימצא בלבו-הוא הד לרגשותי! – ושני לבבות כי ירגישו אחת, את היותר חשוב בחיים, אולי יְקוּדשו החיים עצמם…

אני מרגיש בכל עצבַי, בכל חושי הנסתרים, כי איזה סוד גדול, סוד קדוש מרחף סביבי, מעל לראשי ובנשמת-נשמתי – והסוד מתבקש ומתפּרץ להִגָלוֹת, ואין כוח-הביטוי.

אין אני יודע בין כל האנשים הקרובים לי אף אחד, שהוא עמל באמת לגלות את חיי הנפש, חיי-הרוח הטהורים והזכים, והמסתתרים מאחורי החיים הגסים, הטמאים והמטורפים.

סחור-סחור הם הולכים או תועים מסביב לחיים, בהיקפם הרחוק, ואל עצם החיים, אל מרכזם, אל פּסגתם אין מַעפּיל, אין עָרֵב את לבו ואין משתוקק להם כלל. די להם, לבני-אָדם, “במקום-חיים”, “מעֵין-חיים”…

עוד אין איש מהפילוסופים והחוקרים, מבעלי-המדע ומבעלי-השירה, אשר בספריהם אני הוגה, אשר רָמז לי דבר על מהותו של עצם החיים, על גרעינם הפּורה, על נשמתם – על חיי-החיים…

הִכְבַּרתי מלים לסַמן את טיב החיים שאני מבקש, אך את המלה המדויקה, ויחד עם זה גם הסמלית, לא מצאתי. אילו מצאתיה והָגיתיה בכל אותיותיה, הרי אָז הייתי מגלה את הסוד הגדול, הרי אז הגעתי עד המרכז… ואני עדיין תועה, מגשש בחושך… לוּ הִגִיהַ על דרכי, המכוסה ערפל, רק קו-אור אחד – ולוּ גם לרגע… לוּ זכיתי בכל ימי-חיי לגילוי אחד, לו הגיע לאָזני רק צליל אחד מקול אלהים בסעָרָה, או לוּ האזַנתי רגע אחד לדמָמָה הדקה, ללַחַש הנסתר, ללַחַש של החויה העולמית, לוּ נפל התַבְלוּל מעל עינַי רק שנייה אחת.

ידידי, אחי, או יורשי הבא, גלגולי המאוחר, המצורף, המשוכלל: אליך אני שולח דברי, למען תדע כי כבר הרגשתיך, בהרגשה מוקדמת, עוד בטרם שנולדת…

אני מרגיש כי וילון דק-שבדק, כמעט אוורירי, מבדיל ביני ובין החיים המסוּתרים, החיים האמיתיים שכל-כך אני מתגעגע עליהם… ורואה אני את האנשים אשר בקרבם אני מתהלך, האנשים התקיפים וגם החלשים, אנשי-המוח וגם אנשי-הלב, עדיין חיים בטעוּתם ואין הם שואפים כלל לחיים אחרים, ואולי מתגעגעים הם על חיים עוד יותר גסים ועוד יותר מטורפים, יותר טמאים ויותר מזוהמים. מתגעגעים הם על חטאים שעוד לא חטאו, שעוד לא טעמו.

מסתיר אני מעין אחרים את ההוזה ואת החולם שבי, לבל אחללנו…

יש מקום בחברתם של בני-אָדם להאֶנוֹש האָנוּש שבי, להכוֹשל והנכשל, להחוטא והמחטיא שבי – לזה, שאני בעצמי הנני מבַטְלוֹ תכלית הביטול. אולם להאָדם הלוחם והחולם שבי אין מקום בחברה. בשבילו אין מולדת, אין סביבה ואין ידיד ורע… כיון שאני בא בחברת בני עמי ובני דורי, עלי להמעיט את דמותי,להכחיד את עצְמוּתי ואת מהותי הפּנימית, כי רק את צל-צלי, את מפלצת-תבניתי רשאים ויכולים הם לסבול, אם טובת-הנאה נשקפת להם.

ו

ידידי, אָחי!

ואני עוד לא חדלתי מִבַּקֵש את פּניך בין צללי בני האָדם העוברים על פּנַי. את אָחי הנעלם, הנסתר אני מבקש, את האָח אשר אם יקרא את דברי-אני יחדור גם לרוח המרחף על המלים ואל הנשמה השוכנת בקרבן, ואם אקרא את דבריו-הוא אָבין גם לצירופיהן המיוחדים, לרֶמֶז הטמון בתוך כל ניב וניב ולקרניים השופעות מהם.

ידידי, אם נמצא אתה בקרבתי ובין בני-דורי, אָז בודאי יש לך חבילות-חבילות מִשֶׁל יסוריך ופּגעיך אתה, או משל חגיך ותענוגיך-אתָה, הגדולים והקטנים. אין ספק שהנך שקוע בעולמך-אתה וכולך הנך נתון ונבלע בסביבתך-אתה. בשאלותיך וחידותיך המטרידות אותך, רק אותך. האויר שהנך נושם ושואף הוא, כמובן, אחר לגמרי מהאויר שאני שואף אל קרבי; בודאי אַנחתי לא אַנחתך, וגם הריתמוס של הויָתך, בלי ספק, שונה הוא לגמרי משֶׁלי. הדברים היוצאים מלבי-אני אינם יכולים איפוא, גם באופן היותר טוב, להיכנס כולם וכמו-שהם אל לבך-אתה. אולם דייני אם אחדים מהם, ואם גם לא בכל חמימותם ובכל גווניהם ופירכוסיהם, ייכנסו אל לבך…

ואולי גם לעולם לא יימצא הידיד והאָח שאני מבקש… כי יַמִים ומדבריות מפרידים בין אָח לאָח, ואם גם שניהם בשפת אִמם, או עַמם, ידברו – מדברים הם בכל-זאת בשפות נכריות זו לזו.

יהא כך או כך – אין אני יכול לקבור בלבי את כל הגיגַי ואת כל רחָשַי.

כבר עברו עלי רוב שנותי – ואני הייתי רוצה להתחיל מחדש. לא הייתי רוצה להמשיך את סדר חיי ואת אופן הויָתי גם להבא. מרגיש ויודע אני כי לא חייתי כמו שצריך הייתי לחיות, כמו שהייתי רוצה בעצמי לחיות. חיי עד עתה היו רק חלום בהקיץ, או מין יקיצה ארעית, שטחית, מתוך חלום גדול ועמוק, שאין לו ראשית ואולי – גם תכלית. נהדפתי, נסחבתי על-ידי איזה כוח חיצוני, על-ידי איזו יד נעלמה, או זרם שוטף; ואַף בשעה שהאמנתי כי יש לי בחירה חופשית, ואני הוא האחראי בעד כל מעשַי והנהָגָתי בחיים, לא היתה זאת אלא אונאָה עצמית, אלא דמיון כוזב.

אמרתי: “הייתי רוצה להתחיל הכל מחדש” – זה שנים רבות הנני אומר, כמעט יום-יום, כדברים האלה אל נפשי, ואני מחליט בכל פּעם בקֶרב לבבי לחזור מטָעוּתי, טעות חיי, ולהתחיל הכל מחדש – ובכל זאת לא שיניתי אורח-חיי ולא שיניתי את מַטבּעַ-הנהגתי. אני ממשיך את הישן ואין אני מתחיל שום דבר מחדש. אסור אני בכבלים שאחרים שָׂמו עלי מילדותי, ושאחרי-כן שַׂמתי עלי בעצמי, בידי, כמעט ברצוני הטוב…

הנני מבקש ידיד ואָח מחוצה לי, אם גם רחוק במקום וגם בזמן – אולם האם ביקשתי, האם כבר מצאתי – את עצמי, את מהותי-אני? האם הייתי, האם הנני גם עתה ידיד-נפשי אני? האם לא עשיתי מיַלדותי, ואם איני עושה גם עתה, מעשים, שגם אויבי היותר רע לא היה דורש ממני כי אעשה? האם לא הרֵעוֹתי תמיד בכל מה שאני עושה גם לגופי וגם לרוחי? האם לא הייתי תמיד בבחינת “יוֹסי יַכֶּה את יוסי”?

ידידי, אָחי, אל תביט עלַי כעל בעל-תשובה, בעל-חרטה! אינני אוהב את בעלי-התשובה המדוכאים בנפשם, את הבַכיינם, הסַגפנים העלובים, את החוזרים-בתשובה משום חלישות-הדעת, משום זיקנה, משום אימה ויִראָה מפני הנעלם, מפני המשועָר; אין אני אוהב את בעלי-התשובה הקנאים, הפּראים, המכחידים ומכחישים את עצמם; את אלה הנעשים לבעלי-תשובה אחרי ששָׂבעו חטאים עד לגועל נפשם…

אני הנני רק מסתכל בחיי-אני ועומד משתומם ונבהל למראה הזרוּת והתהפוכות שבהם; אני רואה את חיי בכל גילוייהם כחידה סתומה ומסובכה, – ואני מבקש לה פּתרונים. אני הנני יודע רק אחת, שלא כך הייתי צריך לחיות, אבל אינני יודע גם כיום איך צריך אני לחיות; אין אני יודע את הדרך שעלי לבחור, אף כי לפעמים הנני מורה דרך לאחרים. אני הנני רק מכיר את הסתירות והניגודים שבחיי, מבלי אשר אדע ליישבם וליישרם. ואולי כך הם החיים בעצם מהותם, וכך הם צריכים להיות: מבולבלים, מטושטשים, מלאים הפכים וניגודים, כי החיים הם עניין רע אשר נתן אלהים לבני-האָדם להֵעָנות בהם ולעמוד בנסיונותיהם הקשים. להעָנות? בשביל מי ומה?

ואני אינני חוזר-בתשובה כלל; אין אני יודע איזו ממעשי היו רעים ואיזו מהם טובים; ואין אני יודע על מה יש לי כיום להתחרט.

אינני מכה על חָזי באמרי: “על חטא שחטאתי”, כי אם באָמרי: “על ההבלים, גם הטובים וגם הרעים, שנלכדתי ברשתם”.

זה שנים רבות הנני מבקש יהודי גדול, גדול באמת. לא יהודי היודע הרבה, שלמד וגם לימד הרבה, לא רק יהודי חריף-המוח וגדול-המחשבה, לא רק גאון-השכל, – כאלה ישנם לנו הרבה, – כי-אם יהודי שכל חייו הם חיי אדם גדול, חיי יהודי גדול, יהודי שחייו בעצמם, כמו שהם, יכולים וצריכים להיות למופת ולמקור השפּעה. הנני משתוקק לראות בעינַי-אני אחד העברים שלא רק גדולות חשב, אלא גם גדולות עשה, והוא גם לא ידע כי גדולות עשה ועושה. גדולים משלהם, כביסמאַרק, ז’ורז' קלימאנסו, לויד ג’ורג', מוסוליני, ולוּ גם לנין, אינם עושים על נפשי רושם. יהודי גדול צריך להיות שונה מהם בעצם מהותו. גדלותו צריכה להיות אחרת, אחרת לגמרי.

מבין ומשיג אנוכי, שאין אני יכול לשנות את ערכי חיי מן הקצה אל הקצה, כל זמן שהחיים מסביבי, כל זמן שתנאי הקיום החמרי והרוחני לא שונו תכלית שינוי. על-כן הנני מחפּש בשבעה-נרות ניצני חיים חדשים, חיים יותר עשירים ומלאים, יותר טהורים וקדושים ויותר נמרצים.

קראתי בימים האחרונים רשימות וזכרונות על-אדות הריבולוציונרים הראשונים בקרב יהודי רוסיה, על הטובים ועל המצוינים שבהם. קראתי גם על-אדות העבריוֹת שהצטיינו במלחמת-הריבולוציה. לפנים הייתי קורא על-אדותם בדחילו ורחימו; הייתי מַפריז בדמיוני על ערכם האמיתי. קינאתי בהם, חשבתים לאַנשי-מופת. ומצטער הייתי על שאין נפשות אמיצות כאלה בקרב בני-הנעורים שלנו, החולמים על תחייתנו הלאומית.

עתה הנני מביט עליהם בעיניים אחרות. עתה הנה הם בעינַי, כל גיבורי הריבולוציה הרוסית האלה, כאנשים בינונים ומוגבלים, דלי-נפש, חד-צדדיים, עיוורים וחרשים במובן ידוע. אני מודה במסירות-נפשם ויושר-לבבם של המצוינים שבהם. אולם אין אני מודה בשום אופן בגַדלותם. לא בהם נתבטאָה גאוניותו של עמנו.

בני-הנעורים הלאומיים שלנו – ואני מדבר על הטובים והמעולים שבהם – נתנו מתחילה את חֵילם, גם את מוחם ואת לבם, לתנועות חברתיות ומדיניות אחרות. וכיון שהם נכנסים אל החוגים הציוניים, והם תלויים בקופות-הצדקה של אחת הסתדרויות ובחסדם של המנהיגים, – הנה ערכם הפנימי של הצעירים האלה הולך ופוחֵת… קשה יהיה לך לשמוע מפי דברים כאלה, אבל מה לעשות והעובדות מוכיחות.

ז

ידידי,

לא כתבתי לך בזמן האחרון, יען כי אלהים עזבני ואֶשקַע בהבלי יום ושעה. גלגל המאורעות הקטנים סחבַני והממַני. כמעט שכחתי את נפשי. באיזו זוית של עולמי הפּנימי נתלבטה נשמתי, ציפצפה דבר-מה עד כי נעלמה.

אולם בין עבודה לעבודה, בהיותי עיף ויגע מעמל הימים האחרונים, הנה התעוררה בי נפשי שוב פּעם, אולם אמָריה בלתי-ברורים לי כל-צרכם. ויודע אנוכי, כי כל מה שאני עושה אין לזה שום ערך. לא כדאי היה להיוָלד ולחיות בשביל זה. וכל מה שאני כותב ומדפּיס אין הדברים חשובים לי כל-עיקרם. אף כי הנני כותב רק מה שלבי אומר לי ובניגוד גמור לדעת הקהל הגדול. הנני מגלה במאמרי את האמת, שרבים מבקשים להחניקה. אולם לא זו היא האמת, שיש בכוחה להפרות את העולם העברי, לא זו היא האמת הפּשוטה והערומה מבלי כל קישוטים ספרותיים, האמת המרה עד הסוף, עד המסקנה האחרונה מבלי שום הַמתָקה.

לא אוכל הַאמין כי גילית במאמרי את האמת השלימה, את כל האמת, בעוד שלא גרשוני מביתי ולא הייתי אָנוס ללכת בגולה בשבילה. כל-עוד שאני ישן במיטתי ויושב לשולחני במסיבת בני-ביתי, לא אוכל הַאמין כי כותב אני רק דברי אמת. תופס אנוכי עדיין מקום בחברה ועוד לא כל חברַי פנו אלי עורף – מוּכַח מזה שאין אמיתי מסוּכָּנָה כל-כך.

לא אכחד ממך, ידידי, שלבי מלא ספקות והרהורי “הן” ו“לאו” גם בשעה זו, שעת התעוררות-נפשי: האם הֶאזין העולם לאֶמת של נביאינו, אפילו לאמת של אדון-הנביאים, לאמת של בודהה, לאמת של שפּינוזה? ואולי בכלל לא אמת דרושה כיום לעולם, לבני-האדם החיים, כי-אם איזו הזָיה חדשה, איזה דמיון-כזב, דמיון משַׁכר את החושים ולועג לאמת העלובה. המין-האנושי לא שמע מעולם לדברי-אמת, כי-אם הלך שולל אחרי כל מַתעה ומדיח ואחרי כל דובר שקרים גדולים ויפים, והעולם לא ישמע גם כיום אל האמת הערומה והגלויה שיש בו סַם רעל לרוב האנשים, ואולי לחיים עצמם. אולי מעולם לא נשמעה האמת הגדולה והאיומה מפּי ילוּד-אשה. וגם הנביאים הגדולים לא השמיעו אלא אמת למחצה, לשליש ולשבָרים. אולי גם מייסדי הדתות וגם חכמי-הפילוסופיה היותר טהורים לא השמיעו, סוף-סוף, אלא אמת יחסית, רלאטיבית.

העם ההולך-בחושך לא יראה אור לעולם. יען כי עיניו עצומות, יען כי נוח ונעים לו לחיות חיי עטלפים וחפרפּרות. וגם אלה האנשים שהם נראים כצמאים לאור – הם צמאים רק לאור המתוק לעיניים, ולא לאור מכאיב ומחריד את העיניים ואת הרוח גם יחד.

אולי ביחס אל האמת הגדולה והשלימה לא רב ההבדל בין האמת הדלה שלי ובין האמת העשירה של הנביאים או הפילוסופים. גם האמת שלי וגם האמת של גדולי-החוזים אינן אלא מעֵין אמת, צל-האמת, האמת רק עד לבחינה קצובה ומדודה.

עוד זאת: היש ערך לאמת הנשמעת בעד הרַבּים? נניח, כי הוּעַר עלי רוח מִמָרום ומגרוֹני או מעֵטי מדברת האמת הגדולה, האמת היותר מוחלטה, ונניח, כי העם – אשר אלהים הפַך לו לֵב חדש – שומע ומאזין לאמת שלי והוא נכון לקבלה כולה, כמו שהיא. ואָז, אני שואל: האם יש ערך לאמת שהרבים קיבלוה מפּי איש אחד, מפּי יחיד? אין האמת נקנית אלא ביסורים ובחבלי יצירה רוחנית; אין האמת – אם יש כזו בעולם – נקנית אלא כתמצית מכל הנסיונות הפּנימיים והחיצוניים. אחרי לילות נדודי-שינה, ויוֹתר משהפּה והעֵט מבטאים אותה היא מורגשת ברגעים גדולים. אין האמת אלא ניצוץ מבריק, גילוי-נשמתי פּתאומי. אולם היש ערך לאמת שהעם, ההמון הגדול, קונה מפּי אחרים, לאמת שלא נולדה בקרבו מתוך עוני ומצוקה? האמת שנקנתה מפּי יחידים גדולים (הן האמת של חכמת-הטבע, של מדעֵי הממש והיֵש, והן האמת המוסרית, בממשלת-הרוח) שהקריבו את נפשם הגדולה עליה – אותה האמת עצמה נמסרת בירושה, כדבר מוכן ומזומן, לתינוקות של בית-רבן, לילדים ולנערים, שהם מקבלים אותה מפּי מוריהם מתוך שעמום ומתוך עצלוּת, או מתוך יִרְאָה מפני רצוּעתם של המורים. ואם הגדולים מקבלים אותה אמת – הרי זה אולי משום שלא נאה להחזיק באמיתות של אתמול ושל שלשום ולבלי-הודות על האמת היותר אחרונה, היותר חדשה. – – –

התלמיד בעצמו לא הָרָה ולא הגָה מלִבו לא שיטה זו ולא שיטה זו. הוא לומד והוגה באותן השיטות שמטילים עליו בבית-מדרשו. בא אלברט איינשטיין והפך בתורת-היחסיות שלו את קערת ניוטון על-פּיה. שמע הקהל הגדול שיעורים אחדים, שנועדו לרבים, על התורה החדשה, פּרי רוחו של גאון-המדעים, והנה הוא מסכים גם לתורה חדשה זו, אף שלא ירד לתהומותיה ולא עלה למרוֹמיה. תורת-היחסיות היתה בן-לילה למוֹדָה בקרב חוגים ידועים, ההולכים ומתרבים. והרבים מפטפּטים על תורה זו לאוֹת, כי אנשים מודרניים הם ולא זרה להם גם המסקנה המדעית האחרונה. לא קשה היה להם לוותר על תורת ניוטון, שמעולם לא ירדו לעומקה.

ונוח היה לקהל הגדול לקבל את תורת איינשטיין מבלי כל ערעור והתנגדות ומבלי אשר ינַחשו את המהפכות העצומות הצפונות בה. איינשטיין – יהא איינשטיין. האמת העמוקה של היחיד כיון שיצאה לרשות-הרבים, כיון שהיא שגורה בפיות ההמון, מיד היא הולכת ונעשית שטחית ומפלגתית, ובמקרים רבים גם לאויַבתה של האמת בצורתה המקורית הראשונה.

גם הגנבים והרמאים, גם השקרנים וגם רוצחי נפשות, גם אוסרי מלחמות ומחריבי עולם משתמשים בפסוקים מישעיהו, שׂר-השלום, בפסוקים מ“מַשא ההר” של ישו, במראֵה-מקומות משפּינוזה ומקאנט – בעלי-המוסר, שלא ידעו מעולם שום ויתורים, הנחות ופשרות. הפּסוקים והתורות המטיפים לשלום העמים ובני-האדם, לאהבה הדדית ולרוממות-הנפש היו לחרבות ולסם-מוות בפי אנשים משחיתים. – – –

ניסיתי בזמן האחרון להיות בודד ומתבודד, למען אטהר את נפשי, למען אכשיר את רוחי לקבל השפּעה ממָרוֹם מאיזו ספירה רחוקה וגבוהה מעלי; נסיתי לברוח מחברת הבריות ומחלאָתן – אולם אין אָדם נעשה בודד בכוונה. אין אָדם יכול לאמור לנפשו: הנני מוכן ומזומן להיות בודד בישראל, והוא הולך ונודד לאיזו פּינה נדחה הרחק מן הישוב, – והוא נעשה בודד. הבודד ייוָלד, ואם הוא נמצא גם בכרך גדול, בתוך ים אנשים, הריהו בודד לנפשו. והאָדם החברתי, מסוּגִי-אני, הנה לכל מקום שהוא הולך, גם אם לקצוי-אָרץ ולמעמקי היערות או המערות, הנו כחלָזון זה שהוא הולך וביתו עמו. לכל מקום שאָדם כמוני הולך הוא נושא עמו את חֶברָתו וחלאָתה. הסַם של חיי-החברה מפעפע כבר בדמו ומחלחל בכל עצביו. הסתתרתי ימים אחדים בבית עזוב ובודד על אחד ההרים. אָמנם לא ראיתי את פּני הבריות ולא שמעתי את קולן ימים אחדים – אולם האם הצלתי בזה את נפשי? האם הייתי בודד במקום בדידותי? לא! בשבתי בדד על ההר לא הוֹרדתי לוחות חדשים, כי-אם ישבתי וקראתי בספרים שכתבום חכמים וגם טפּשים, אנשים ישרים וגם בני-בליעל, התענגתי על דברי חכמי-אמת וגם על סיפּורי וציורי מנוּולים, אם היו יפים ודקים. מודה אני, כי קראתי את אלה וגם את אלה. חייתי באותם הימים על מרומי-ההר ובחברתם הרוחנית של אנשים טובים וגם רעים, כותבי-אמת וכותבי-שקרים – הזאת היא בדידות? אין אני יכול לשבת ימים ולילות ולהגות רק בכתבי-הקודש. מניח אני את ספר ישעיה הצדה וקורא את ספרי חכמי-יוָן; מניח אני, אחרי קריאָה מועטה, את ספרי חכמי-המוסר שלנו וקורא בספרי קאנט, שופּנהויר, ספנסר, ברטראנד ראסל ודומיהם, והכתובים השונים מכחישים זה את זה, סותרים ומתנגדים זה לזה. ואני יושב ומהרהר בלבי: האם בכלל מוכשר האָדם על-פּי בניין גופו ורוחו לבטא את האמת העליונה בכל אותיותיה, נקודותיה ותגיה, בעוד שהוא חי עלי אדמות, או יותר נכון: חולם בעולם שאינו אלא תרמית עיניים ואזניים,בעולם מסובך ומעורפל, בעוד שבקרבּוֹ חיים אבותיו ואבות-אבותיו עד סוף הדורות עם כל השקרים המוסכמים של אלפי דורות? הלא גם חפצי להביע את האמת, ורק את האמת, אינו אלא פרי דמיון-לוהט! האם לא היתה זאת אונאַת-עצמי בהחליטי יום אחד כי אני, הכותב לך דברים אלה, אגלה לבני-דורי את האמת, אותה האמת שלא גילוּה דורות ודורות, כל חכמי-העולם שקדמוני או שהם בני-דורי. בעולם המוחשי, במדעי-הטבע, יש אָמנם לגלות גם כיום מה שלא ידעו הדורות הקודמים, כי יש לנו אָמנם כיום נסיונות חדשים המביאים למסקנות חדשות. אבל בעולם-המוסר, בעולם-הרוח – מה אדע אני, והם, חכמי-קדם וחכמי-דורנו, לא ידעו? האם יש בכוחי להשמיע מוסר חדש? האם חי אני בעצמי על-פּי מוסר חדש יותר, נעלה ויותר טהור מהמוסר שהטיפו אצילי האנושות ובחיריה שקדמוני, או שהם חיים בדורי, בתקופתי אני? האם בָּרא לי אלהים לב טהור, לב חדש כי אשמיע דברים חדשים? את משה לא שמעו, לא האמינו בו – ובי יאמינו ולי ישמעו? רק חוצפּה תהיה זאת מצדי, אם אַרמה את עצמי, אם אחשוב כי העולם עומד ומחַכה לאִמרי-פי, להאמת העלובה שלי? אם ירגישו האנשים, אחי ובני-דורי, כי אָמנם יש בלבי ובמוחי תורת מוסר חדש, שהוא יותר נעלה ויותר מזוקק מהמוּסר המָסוּר ומקובל מדורי-דורות, הלא יסקלוּני באבנים! ניצשה ותלמידיו חושבים, כי עומדים הם מעֵבר לגבול הטוב והרע, והנה אָבוא אני, פּלוני בן אלמוני, ואמשוך את בני-האָדם לתוך גבולות המוסר שלי?

בדידות, בודדים – גם משחקים-בקלפים, גם בעלי עסקים גדולים ומסובכים וגם רודפי תאוות-רעות מבקשים בדידות אחרי ימי-סערה בתוך חיי-החברה. גם הם מבקשים לפעמים קרובות להתרחק מן היישוב בכדי להחליף כוחותיהם, למען יוכלו לשוב ולַחטוֹא בכוחות חדשים ורעננים.

הבדידות, לָגוּר על ההרים הגבוהים שבועות וחדשי-מספּר, – כל זה היה לְמוֹדה, כל זה שייך לחיי “החברה המיוחסת”.

גם תשוקתי אל האמת, גם חיטוטַי בסודות-נפשי וגם החפץ לבוא ולהופיע באמת חדשה לפני יחידי-סגולה, או “בשער בת רבים”, – כל זאת אינה, אולי, אלא פּרי מחלת הזמן, פּרי חוצפּת דורי. אולי הנני רודף אחרי צל-חלום, ואני עומד, או יושב, לא על מרום-ההר כי-אם בסתר-המדרגה.

ח

ידידי,

הנני נוטל ממך רשות לכתוב אליך היום את העולה על רוחי, את רסיסי מחשבתי, את ניצוצות הרגשתי במצבי-נפש שונים. יודע אנוכי מראש, כי תמצא במכתבי סתירות וניגודים – מה בכך? קבלֵם כמו שהם. מעולם לא אָמרתי לך, כי יש לי שיטה מסוימה ערוכה בכּל (ובאמת, למי מאתנו יש כזו, ואם בכל-זאת תמצאנה באיזה ספר – ברח ממנה! כי כל שיטה קבועה אינה אלא קפאון-החיים, עצימת-העיניים ואטימת-האוזניים). יודע אני כי חליפוֹת לרוחי וגם למחשבתי. אינני ברגע זה מה שהייתי ברגע החולף. מחשבתי איננה נמשכת אמנם בקו ישר, כי-אם בקו משולשל, כבָרק המִתבַּקע מתוך העננים. מחשבות נולדות – ומתות ועוד הפּעם נולדות. הַרִגשות צומחות ונובלות ועוד הפּעם צומחות, נדעכות ונדלקות – אלה הם החיים.

ערכו היחידי והיותר נעלה של בן-אדם מתבטא, יותר מבכל, בהכשרתו להבנה, להרגשה אינטואיטיבית. מידת האינטואיציה (השראַת הרוח, או רוח-הקודש), כוחה, תכיפותה ומידת חיוניותה הם-הם הקובעים את ערכו האמיתי של האדם. לא ידיעותיו, לא השכלתו ולא בקיאותו בספרים שרכש לו בעמל בשׂר ורוּח. האינטלקט, השכל של האָדם, בלי כשרון האינטואיציה אינו שוֹוה הרבה. עוד יותר: ערכו האמיתי של כל עם ועם, של כל גזע וגזע, מונח בכשרונו האינטואיטיבי. יש עם שהוא מחונן במתנת האינטואיציה במדרגה ידועה, אם גבוהה או בינונית, ויש עם שהִשָׁהוּ אלהים מַתנת-ההשראָה, האינטואיציה – ועם כזה הוא פּחוּת במדרגתו וראוי לרחמים כמו האָדם הפרטי העלוב, שאיננו זוכה במתנת-שמים זו. ובעם גופו המחונן בכשרון האינטואיציה ישנן משפּחות,בתי-אָב שהם זוכים בכשרון זה במידה גבוהה, ומנָה אַחת אַפּיים ניתנה להם, ויש כאלה שהם זוכים מ“שולחן-גבוה” זה רק לפּירורים; רק לעתים רחוקות ורק באישים בודדים של משפּחות כאלה מתעוררת האינטואיציה, וגם אָז רק במידה מועטה וזעומה.

אילו נולדתי לפני דורות אחדים, או אם היה עלי לבוא לעולם בעוד דורות אחדים, כי אָז בודאי הייתי כותב בלשון אחרת, בסגנון אחר ובהסכמה ידועה עם רוח הדור ההוא, כי אָז היו גם ידיעותי והלימודים שהייתי קונה, ממין אחר, מוקדם או מאוחר, בהתאֵם עם אוצר המדע של הדור שהייתי נולד בו. אבל רוצה אני להאמין, כי מהותי, תוך-תוכי ופילוסופית-החיים שלי לא היו גם אָז אחרים ושונים מאלה שיש לי היום. פילוסופית-החיים שלי נובעת ממקור מהותי היותר פּנימית. ובנוגע לזו אין מוקדם ומאוחר. בודאי שהייתי מלבישהּ בבגדים מתאימים למוֹדה החיצונית של הדור המוקדם או המאוחר, אבל העצם, התוך, נפשה של פילוסופית-חיי לא היו מִשתַּנים. גם אם הייתי רואה את אור-החיים תחת שמים אחרים, שמי-נֶגב או שְׁמי צפון, שמֵי מזרח או שְׁמֵי מערב.

אולם זו היא רק השְׁעָרה, רק הרגשה פּנימית. להוכיח זאת על-ידי סברות וראָיות אי-אפשר.

ט

ידידי,

בקול ענוֹת חלוּשה עלי להודיעך, שלמרות בטחוני הגדול ואמונתי החזקה שגם בדורנו אָנו ישנם יהודים גדולים, צדיקים יסודי-עולם, עוד לא עלתה בידי לגַלוֹתם, למצוא, לכל-הפּחות, עִקְבוֹתָם. ומעצמם גם-כן לא ניגלו אלי. האם אורם הוא אור הגנוז, או שלא זָכיתי, בעוונותי הרבים, כי יזריחו עלי את אורם.

ואני כבר חדלתי לבקש את הצדיקים הנסתרים, בהיוָכחי כי על-ידי חיפּושים יש למצוא חוטאים, אַך לא צדיקים. כבר מִלָתי אמורה לך בזה.

ויש שאני שואל את נפשי: האם לִסְדום היינו?

לא. אין העולם היהודי יכול היות כסדום. ואין דור כולו חייב, כמו שאין דור כולו זכאי. ואין משיח בא ונגלה פּתאום, בבת-אחת, כי הדורות מטַפּחים ומגַדלים אותו עד שצורתו משתכללת. משיחים בכוח, יהודים גדולים המבשרים את בואו של המשיח האמיתי, – משיחים, או מבַשׂרים כאלה, הלא היו לנו והלא מחויבים הם להיות בכל דור ודור: הננו קוראים בדברי-ימינו ובספרותנו העתיקה על אודות גדולי ישראל ואנשי מופת, כמו הלל הבבלי, רבי עקיבא, רבי שמעון בן יוחאי, האר"י הקדוש, רבי חיים ויטאַל, הבעל-שם-טוב ועל אחרים, קדושים וטהורים, גדולי-הדור, גאונים וצדיקים, אבירי-האומה וכדומה.

אם כל זה אמת, אם באמת היו לנו גיבורי-רוח כאלה (ובלבי אין כל ספק כי אָמנם היו לנו גיבורי-רוח ומספּרם בדורות עברו היה יותר גדול מהידוע לנו כיום), הנה מתעוררת השאלה: אַיָם איפה הם גיבורי-הרוח, שָׂרי-האומה בדורנו זה? מדוע אָפסו, תמו דוקא בדורנו אנו?

יש שאני חושב: יוכל היוֹת, שהגדולים לא אָפסו גם בדורנו, אַך הם יתפּרסמו רק בעוד דור אחד או בעוד דורות אחדים. תבוא האגדה ואָחיה, או אָביה, הדמיון, ויַעטרו עטָרות לבני-דורנו, שאָנו בעינינו לא ראינו לא גַדלוּתם ולא צִדקָתם. הדמיון המשַקר או המפַייט מַרחיק עדותו לא רק במקום אלא גם בזמן. “היה-היו גדולים וחסידים ואנשי-מעשה לפנים בימי…” – כך מתחילה האגדה. אין אָנו יכולים להכחיש את האגדה, שהיא מספּרת לנו על אנשים ודברים שלא היו ולא נבראו. מעט מציאות, גרעין של אמת, דבר מה ממַעשים ומעוֹשים שהָיו וחָיו, והרבה דברי-אגדה, הרבה דמיון, מליצה ושיר וכל מיני “נופך” אחרים, – והרי לך אישיות בלתי-מצוייה, אישיות היסטורית…

ואולם בימינו-אָנו הננו מבקרים ומנקרים במידה מרובה. אם גם ייגָלה אחד היהודים הגדולים, אחד מגיבורי-הרוח, אחד משרי-האומה, אָז תבוא הפּוליטיקה, הקנאָה והשנאָה, המפלגתיות, הפּקפּקנים והליצנים שבדור ויבטלו וישפּילו את שר-האומה, ואם יהיה להם צורך בדבר – אּז גם ירמסוהו בטיט-חוצות.

אנחנו מחליטים ואומרים, למשל, פּלוני בן פּלוני הוא אָדם גדול, יהודי נפלא, גדול מרַבּן שמו!

ומיד נשמעים קולות כאלה:

“אתה אומר: גדול? במה גדולתו? אדרבה, הנני לספּר לך מעשה-שהיה ותראה ותיוָכח שה”גדול" שלך מעולם גדול לא היה…

י

ידידי,

הנני מרגיש צורך מיוחד לשפּוך לפניך שיחי, לעשות לעיניך דין-וחשבון נפשי, ולִבְלִי הַעלִים מאומה ממך. אין אני יכול לזוז ממקומי עד אשר תדע מה עִמָדי. נפלתי באיזו רשת שאָרגתי בעצמי, וצריך אני להמלט ממנה בכל אופן שיהיה, למען אוכל לדבר אתך כבן-חורין אל בן-חורין. צריך אני קודם-לכל לקרוע סביבי את קוּרי הכזב והאונאָה.

ובלי הקדמות ארוכות ויתרות הנני נגש אל העניין עצמו שחפצתי הפּעם לכתוב אליך על-אודותיו.

הציונות נולדה על ברכי הלאומיות. כאשר התעורר לפני כארבעים שנה הרוח הלאומי, כאשר נתגלה הניגוד אל הטמיעה בקרב חוגים של צעירים מתלמדים, עלָה שַחרוֹ של הרעיון הציוני. הציונות היא איפוא אחד מגילוייו של הרוח הלאומי. בלי רוח-לאומי, בלי רצון-תרבותי אין ציונות. זו האחרונה היא בתו, דמו ובשרו של הרעיון הלאומי.

והנה כמה מוזר הדבר שהציונות מהמהדורה היותר אחרונה שואפת לכפּור באביה-מחוללה, הרוח הלאומי. בת קָמה באָביה.

הציונות של היום שואפת באופן גלוי להתגלוֹת בצורה של עסק קולוניאלי, של קבלנות-מסחרית, והיא כופרת בנפשה. שואפת היא, הציונות, להבליט לעיני העולם רק את חוֹמְרָה הגס, רק את הצד המעשי. מבקשת להסתגל אל השגתם של היהודים העשירים והתקיפים המתנגדים בכלל לכל רוח, ומה-גם לרוח הלאומי. הציונות שהתרוקנה מנפשה, מכל רעיון תרבותי וגם מאלהים בעצמו, – ציונות זו מבקשת להתחפּש במסיכה מעשית, ריאַלית, ונוחה לבעלי-עסקים. ואין זה אלא דמיון-תַעתועים. הציונות אינה צריכה וגם אינה יכולה להיות עסק עברי חדש נוסף על העסקים הקודמים.

אם הציונות תמשיך את דרכה אשר בחרה בה, בחוגים ידועים, בשנים היותר אחרונות, אז תחת להיטיב, תחת להחיות את רוח-העם – היא תַמית את הרוח, תמית את התקוה האחרונה, תהפוך את הדמיון היותר קדוש, את הסוד, סוד-קיומנו היותר-חִידָתִי, לאיזו מפלצת נוראָה. ואָז מציוֹן לא תצא תורה, כי-אם הכנעה מכוערה וחנופה שפלה להַגָלוּת.

היו סופרים ומנהיגים ציוניים שקראו לימינו ימות-המשיח.

ימות-המשיח? הוי, היש חילול-קודש יותר גדול מזה!

מתאַמרים היינו כי אנחנו, בני אברהם, יצחק ויעקב, נָתַנו את האלהים לכל העולם והודַענו את שמו לתהלה. ועתה הננו מתאַמצים להראות לכל באי-עולם כי יש לבנות את ציון גם בלי אלהים, בלי רוח ונשמה, כי-אם על-ידי פּקידים מוּשבעים ונכנעים, אם גם אין אלהים בלבם, וגם על-ידי שונאי-ציון, אם רק יש להם חוש מעשי.

האורתודוכסים שלנו דורשים את שמירת-השבת בארץ-ישראל. יש אָמנם בידם להנהיג ולקיים את שמירת-השבת על-ידי חוקים וענשים, אבל אין להביא את הנשמה-היתירה של שבּת, כל-עוד לא ייפּסקו המעשים המכוּונים לגרש ולהכחיד את הנשמה-היתירה.

מקפּידים ומתרגזים למראה חילול-שבת, אבל מי מקפּיד ומי מתרגז למראה חילול הנשמה והרוח העברי?

הנני שונא לא רק שפַת-חלָקות, כי-אם גם שפה חלקה וגמישה, המכסה על כל הפּשעים והחטאים בקרב המחנה…

כבד-פּה אָנוכי היום, כי כבד-לב וכבד-רוח הנני בזמן האחרון. קלות-דעת וקלות לשון אחָיות הנה, בנות-הכפירה: כפירת-הרוח וכפירת-האמת…

אם עמנו יחדל להיות לעם, או שיאריך, חלילה, בגסיסתו הלאומית – עדר אדם או עם-גוסס כזה, לא יבנה את ציון. – – –

יא

אחי,

נפשי כואבת. אַלפי קולות צורחים בי. שבועות אחדים הייתי כולי שקוע בעסקנות ציבּורית, לאומית. שטף-החיים סחבני. לא, – לא שטף-החיים, כי אם שטף-המלים, הוכוחים ותאוַת-הניצוח… ישיבות, אסיפות, וַעדות, חילופי השקפות וטשטושן – ולבי נקפני, כליותי יסרוני –

והנה בעצם עבודתי, עסקנותי, התעוררה נפשי, צעקה מרה – ואני ברחתי, הסתתרתי מעין הבריות… נפקחו עיני-רוחי – ואֶבּהל. כמו לאור-ברק ראיתי פּתאום את התהום העמוק, החשוך והנורא הפּעור לנגדי, ואני עומד על שפתו. רק עוד פּסיעה אַחת קלה והתהום יבלעני חיים, יבלע גם את הנצח… הרגשתי, כי כל מה שהתקרבתי יותר אל התהום הנורא, שחֶשכַּת-עולמים תמלאֵהו, כן משך אותי אליו יותר ויותר. כל פּסיעה לנגדו הגבירה את כוח-המוֹשֵׁך של שאוֹל זה… כשהיתה ביני ובין תהום-האפס רק פּסיעה אחת אחזתני יד נעלמה (אַמנם, יד נעלמה – אין בפי ביטוי יותר מתאים) ותעצרני. נרתעתי לאחורי… וארא לפני סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – צריך רק לטפּס על המעלות, צריך רק להתרומם מעל האדמה… צריך רק לההין, להעפּיל – והשטן לוחש באזני: אתה מדמה בנפשך, כי ראש-הסולם מגיע השמימה? ואולי מגיע ראשו לתהוֹם אפס, אולי מגיע ראשו לחלל ריק… אולי עליה זו ירידה היא… אולי לא מלאכי-אלהים עולים ויורדים בסולם זה, כי-אם שֵׁדים, רוחות רעות, עולים ויורדים בו, והם מטיילים בין שני תהומות-אפס, בין שני צירי-חדלון… ואני עומד על מקומי ותוהה ומפקפּק, נדהם ונסער… לא הארץ ניתנה לבן-אָדם כמוני וגם השמים לא לי הם… הנני מרחף בדמיוני בין האדמה ובין שבעה-הרקיעים – – והאדמה רועדת מתחת לרגלי, והשמים הנטויים ממעל לראשי מטילים עלי אימה גדולה… אין בי כוח, אין בי כשרון להיות ולחיות עלי אדמה מוצקה, אבל אין בי גם כוח לעלות, להתרומם השמימה, אין בי די-סבלנות לטפּס, לעלות מדַרְגָא לדַרְגָא… טיפּוס-לאִטִי זה משַעמם אותי יותר מדי. לפנים נסיתי לטפּס על מעלות אלה, על שלבי סולם זה – ואני לא ידעתי אָז אם הנני עולה או יורד, ואולי גם עליתי וגם ירדתי בבת-אחת, אולי עליתי מעלה אחת וירדתי שתיים – ויצאה עלייתי בהֶפסֵדָה… עתה הנני עומד קפוא כנציב-קרח על מקומי, ומהרהר: לאָן? לפנים או לאחור? מעלה או מטה? ונפשי משוַעת בקרבי וסביבי חושך. גם המדע גם האמונה עזבוּני. דממה עמוקה תסוּּבֵּני, ומתוך הדממה הנני שומע קולות מרחוק, וכמדומה שהנני שומע גם את קולי-אני מתוך המהומה הרחוקה: ציון, בית-לאומי, חוף-בטוח, הלאָה מן הגלות, והפּזמון המסיים, סוף הפּסוק, חוזר ונשמע בכל הלשונות: יהודים הבו כסף, הבו נדבות… יהודים הרי הושטנו לכם קערה… קופּה של צדקה… אתם רוצים בציון? תנו כסף, תרומות ונדבות… אתם שואפים לבית-לאומי? יהודים, הרבו פּדיון-נפשכם! יהודים, אַתם רוצים בתרבות עברית, בשפה עברית, בספרות עברית, ברוח עברי? הרי הקעָרה, הקופּה מושטת לכם – השליכו בהן פּרוטות, שקָלים… אין כסף – אין תרבות עברית! אין כסף – אין ציון, אין בית-לאומי! אין כסף, כסף ממש – אין מטיפים, אין נביאים, אין מורים, אין סופרים ואין ספרות, אין שירה ואין משוררים, אין גם רוח. הכל רק בכסף ייקָנה.

ומתוך הערפל העב אשר יעטפני מימין ומשמאל הנני רואה, שָׁם במקום אשר משָׁם ברחתי: העם, גם משכיליו, גם אציליו, גם נביאיו וחוזיו, גם מנהיגיו ופַרנָסיו עומדים צפופים מסביב לעגל-הזהב, נופלים אַפּיים ארצה… אליו יקַווּ, אליו כל העיניים נשואות. – – מחוללים לפני עגל-הזהב, מתהוללים, מִשתַטים ומתרַפּסים לפניו, חונפים לו, מכחידים את האמת תחת לשונם, וגם התפּעלותם אינה אלא התפּעלות-עגל, וגם שפתם-געִייתם – געיַת-עגל…

והשטן שוחק: ניני האָבות אשר לא כרעו לבַעל הנה הם כורעים כיום לפני עגל זהב או מצופּה זהב, כורעים ונרמסים תחת רגליו!

יב

ידידי,

אל נשמתך הנני פּונה היום… אשפּוך שיחי לפניך… בשפת נשמתי אדבר אליך. עברית אני כותב אליך, ואני יודע ומרגיש כי כותב אנוכי עברית.

הנני קרוב לזיקנה, ואולי באמת הנני כבר זקן (ואם כן, אין הזיקנה נוראָה כל-כך, כמו שמשערים אחרים), ואני יודע ומרגיש כיום, כי אין לי בעולמי הפּנימי אלא שפה אַחת, השפה העברית, אַף כי למדתי, קראתי וכתבתי בלשונות שונות.

אין מהותי הפּנימית יכולה להתבטא אלא בשפתי העברית, השאובה מתוך אוצרות-רוחנו העתיקים והחדשים. ואם גם בשפה העברית אין אני מתבטא כל-צרכי, עד היסוד, עד תהום-תהומותיה של נפשי, הנה לא בה, בשפה העברית, האָשָׁם או החסרון והפּגם. נשמת-האָדם בכלל אינה יכולה להתבטא בכל גילוייה והברקותיה, בכל ניחושיה הדקים ובכל הרגשותיה העמוקות; אין היא יכולה להִשְׁתָאֵב במלים וניבים עד הטיפּה האחרונה.

כל דבר שהוא מוצא את ביטויו המלא והמעוגל במלים, אינו דבר חשוב ועיקרי, כי-אם מוגבל ושטחי, והנהו חסר גרעיני צמיחה וגידול.

אָמנם אין נשמתי מתבטאת בכל זעזועיה הדקים ובכל לחישותיה ורמיזותיה גם במלים עבריות, אבל המלים האלה וצירופיהן הנפלאים במינם מרמזים, בכל-זאת, על המתרקם ומתהוה בנפשי. ואם לפעמים אין האספּקלריה של שפתי זו מאירה ובהירה כל-כך, הנה היא, בכל-זאת, ראי מלוטש בשביל קרניים בודדות, בשביל שביבים וניצוצות הניתזים משלהבת-יה. – –

אני מרגיש בחוש פּנימי, כמעט מסתורי, את כל ההוראות והרמזים הדקים שבדקים, אשר לכל מלה עברית ולכל אַחת מהברותיה, תגיה ונקודותיה. הנני מרגיש את האוירה המקיפה את הניב העברי ומרחפת עליו כרוח-אלהים, רוח היצירה הנצחית.

גילויי לשוני העברית והברקותיה הם-הם גילויי נשמתי וברקיה. הרוך, הפּינוק, העידון, הזוך והצמצום, המיוחד במינו, של השפה העברית נובעים ממקור נשמת אומתנו, מקור הרחמים והחסד.

הקצב, הריתמוס, העז והשוטף של הסגנון העברי הוא-הוא הריתמוס של דמי הנוזל בעורקי, דם הגזע העברי…

זה כדוֹר שלם נשמעת התביעה הלשונית במחננו: דַבְּרו, כִתבו בשפה עברית מדויקה וברורה, בהירה ומלוטשה כל-צרכה! דיוק, בהירות! בענייני-חיים פּשוטים, בעניינים גשמיים או בעניינים מדעיים הניתנים לשיעוּרים ולתּשבּוֹרת, יש אמנם לבקש את הדיוק והבהירות במדרגתם היותר גבוהה, בחינת “לא תוסיפו ולא תגרעו”. בעניינים שכיחים, בענייני-חול, יש אמנם לדקדק בשפה כחוט-השערה. המוסיף או הגורע מלה אחת הוא מקלקל או מזייף את הביטוי הדרוש.

ואולם כמה קשה להשתמש בדיוּקה ובהירותה של השפה העברית בדברים הנוגעים אל מחבוֹאי-הרוח והמתייחסים אל הנשמה, נשמת-האָדם ונשמת-העולם. כל דיוק מיותר וכל התאמה של בהירות בענייני הנפש הם דבר והיפּוכו, ואינם אלא זיוף גס. רק אותן המלים ואותם הניבים שיש בהם מלבד הפְּשַט הפּשוט, גם סוד, רק על-ידם יש לרמוז על המתרחש ומתהוה בעולם-הנשמות. הן כל הפּסיכולוגיה שלנו מגששת עדיין בחושך וחוקרי הנפש, הישנים כחדשים, אינם אלא משתעשעים במלים ומושגים, בוֹדים הם שיטות שונות מליבם, והם, סוף-סוף, מרחפים בכל חקירותיהם על השטח החיצוני, אבל אל העוֹמק, אל התהומות ואל רזיה הכמוסים של הנשמה מעולם לא הגיעו ולעולם לא יגיעו. הן יש קץ וגבול לחוצפּת שׂכלו של האָדם, שערי הנפש היו תמיד נעולים בפני החוקרים. במפתח המדע, בעזרת מסקנותיה של הפיזיוֹלוגיה, לא יפתחו את השערים האלה, הנעולים בפני כל הסקרנים המדעיים.

ניתן לשאוב גם את ים-האוקיינוס באֶצבּעוֹן – זו היא רק שאלת הזמן. אך אין לשאוב מתְּכָניה העמוקים של הנשמה, תכניה של ההויה העולמית, אפילו טיפּה אַחת בעזרת המלים, אפילו לא בעזרתם של כל אוצרות-המלים אשר לשפות החיות והיותר עשירות. ברשֶׁת-המלים של ההגדרות החדות והחריפות, אשר אָרגו החוקרים בלשונות המערביות, – ברשת כזו לא תצודו אַף קרן אַחת מזיו הנשמה ונוגְהָה הגנוּזים גניזה בתוך גניזה…

אין השפה יכולה להיות בחינת נרתיק לתוכן נשמתי. כל הרודף במתכוון אחרי גילוי סודותיה של נשמת האָדם, היא בורחת ומתחמקת ממנו ב“עלמָא דִאִתְכַּסְיָא”. רבוא-רבבות צעיפים לה, לנשמת האָדם; יש אולי לעשות סדק צר באחד מצעיפיה, אך לעולם לא תגַלוה ערטילָאָה לעין בּשר.

ובכל זאת, היא, הנשמה, מתגלית מעצמה יום-יום, רגע-רגע במלים, בהברות, בצלצולים, בתנועות ובקריאות; היא מתגלית דוקא לא באותו רגע שאָנו ממתינים בקוצר-רוח לגילויה, ודוקא במקום שאין אָנו עתידים כלל להאזין לה, והיא מתגלית דוקא בצורה שאיננה מסוגלה כלל למשוך את העין או את האוזן…

אם אני מקשיב לפעמים לגילוייה של נשמתי, הנני מקשיבָם במלים עבריות הנופלות כמו מאליהן לתוך פּי או לתוך עטי. אין חפצי לאמור, כי נשמת האָדם אינה יכולה להתגלוֹת, אפילו גילוי כל-שהוא, באיזו לשון אחרת. בודאי ובודאי שהיא מתגלית, באופן זה או באַחר, בכל לשונות העמים, כי כל לשון, כשהיא לעצמה, היא אחד מגילויי נשמת האָדם, אבל, כמדומה לי, הלשון העברית היא היותר נוחה לה, היותר נשמעת לה והיותר טבעית לה. צרכי בני-האָדם היום-יומיים, שיש בהם הרבה מן החולין ומן הטומאָה, לא הוציאו עוד מתוך שפתנו את נשמתה לשער-האַשְׁפּות. החוקרים והבלשנים לא חיללו עוד את יִפעָתה ולא המיתו את תוּמתה וקדושתה על-ידי פּקחיוּתם ההגיונית….

בכל-אופן אין אני שומע קול-אלהים אלא בשפה העברית, שפת נשמת אומתי. אין קול-אלהים מדבר אל האָדם (והקול הזה אינו פוסק לעולם, והולך הוא מסוף העולם ועד סופו, מראשית ועד אחרית הימים) אלא רק בשפתו הוא, של בן-האָדם, בשפה שהיא ירושה לו מדורי-דורות. מעולם עוד לא ניבּא נביא בשפה נכריה לו.

אני מרגיש בהרגשה עמוקה, כי נשמת כל דורותינו, נשמת יצירתנו הלאומית, עצורה וגנוזה בחביוני שפתנו העברית. כל מלה ומלה עברית רווּיה וספוגה מרוחם, מיצירתם של אבותינו הגדולים בכל הדורות. “הסנה בוער באש ואיננו אוּכּל” – סמל הוא גם לשפתנו. אש-קודש יוקדת בכל מליה וניביה גם היום.

אני שומע ומאזין בשפתנו את דפיקות-לבה של האומה העברית…

וכל עוד ששפתנו חיה, לא ישתתק הלב העברי. – – –

יג

ידידי,

אל יהא דבר זה קל בעיניך! הן לא עלי להגיד לך, כי היהדות הצטיינה תמיד בזה, שעלולה ונוחה היתה להתרשם במידה מרובה או מועטה, בחיוב או בשלילה, מכל זרמי המחשבה האנושית. היהדות מעולם לא היתה חנוטה בחיתוּלי דוֹגמות ובעיקרים נוקשים. התפּתחותה התמידית ויניקתה מכל תחומי וגבולי המחקר, המדע והפילוסופיה, העידו בכל דור ודור על הכוח החיוני המיוחד הנטוע בלב היהדות, על כשרונה המיוחד להבדיל בכל שיטה ותורה, בכל מדע ומחקר בין הקליפּה ובין הגרעין, בין העיקר והטָפל, בין הנצחי והחולף-ועובר.

הציונות, התרכזותה של היהדות בנקודה חיונית גבוהה, גם נפשה-היא היתה פּתוחה לכל רוחות המדע ולכל קרני האור של המחשבה האנושית המתקדמת.

על כן חידה היא בעינַי כי ציונות זו, בת תחיית הרוח העברי, קופאָה על שמָריהָ זה זמן ידוע, מבלי אשר תושיט את קרני-מישוּשָׁה אפילו לאותם מחוזות-הרוח היותר קרובים לה.

תאמר, כי הציונות עברה מתקופת המחשבה, הניקור והחיטוט במַצפּוּני הרוח העברי, ותיכנס לתקופה של מעשים ממשיים ועובדות גלויות. הציונות חדלה להיות פּרובלמה מתלבטת במצָרֵי הרוח הלאומי ותהי לשורה שלימה של מפעלים ברורים ומסומנים כל-צרכם ולמוסדות כספּיים קבועים הדורשים יום-יום את מילוּי-תפקידם. ותשוּב ותאמר לי: כבר שָׂבענו למדי דרשות וחקירות, פּלפּולים וסוגיות חמורות בתורת הציונות, ועתה עינינו תלויות לבוֹנים, לבעלי יכולת חומרית, למשפּיעים על מהלך הפּוליטיקה המזרחית, לחרוּצים ונבונים בדרכי ההנהלה החברתית והמשק הכללי. זמירות ופזמונים כאלה כבר שׂבעה נפשי בזמן האחרון. אִמרות חדשות לא תגלה לאזני. ואני – באחת: ציון לא תיבנה בלי תורה שלימה, תורה המקיפה ומחוֹלֶלת פּתרונים לחידות חויָתנו הלאומית, תורה אשר בעבָר יסוֹדה ועיניה צופיות למרחוק. דבר ודאי הוא בעיני, כי בלי השתתפותה של המחשבה העברית המקורית, המחשבה החיה הנובעת ממעמקי רוחנו, ציון לא תיבנה. ואם תיבנה – לא לציון כזו התפּללנו.

תאמר: עם הבניין, עם התפּתחות המעשים והמפעלים בארץ-ישראל תבוא גם המחשבה, תיולד גם התורה הציונית ותסתמן בכל קויה ושרטוטיה. כי השעה דוחקת והאָרץ מחכה לבניה-בוניה, ולא להוזים וחולמים, לחקרנים ולפלפּלנים. הן אין אָנו יכולים לשבת בחיבוק-ידיים ולחכות בסבלנות מרובה ובאפס מעשה עד אשר תתבשל המחשבה הציונית כל-צרכה, ועל-פּיה, לכל חוקותיה ומשפּטיה, נבוא ונבנה, אָריח על-גבי אָריח, את בניינה של ציון.

דיבּורים כאלה היו כיום לאִמרות מתהַלכות בקרב המחנה, הנחשבות בעיני אנשים ידועים כחכמה עליונה וכגזירת ההגיון שאין להרהר אחריה.

אבל אם תאמר גם לי דברים כאלה, ואם הדברים יצאו מלבך באמת, אז הנך לוחם בי ובציוֹנים כמותי מלחמת טַחנוֹת-הרוּח.

יותר מארבעים שנה טפּחתי ורביתי בלבי את הרעיון, או את החלום, של מדינה יהודית, גם בתקופת חובבי-ציון, בימי התקציבים הציוניים של פּרוטות נחושת, לא חשבנו, אני וחברי הקרובים לי באותם הימים, אלא על מדינה עברית, מדינה לכל חוקותיה ומשפּטיה, כתַבניתן של המדינות הקטנות אשר לעמי הבאלקאן, רק בהוֹספה: מדינה קטנה בכמוּת, אבל גדולה באֵיכות.

היו ימים ושָׁנים אשר ראינו את המדינה היהודית כרפואָה שלימה לכל פּצעינו, פּצעי הגוף והרוח גם יחד, כפתרון גמור ועיקרי לכל הפּרובלמות החמורות והמטרידות של חיינו המדיניים, התרבותיים, הכלכליים והחברתיים. בפני הקהל הרב אָמנם לא הגדנו, לא גילינו כל אשר בלבנו ובחלומנו המדיני, לבל נהיה לשחוק וללעג בעיני הבריות. במאמרינו ובחוברותינו היינו משתמשים, בכל מקום שהיה עלינו לדבר על-אודות המדינה היהודית, בדיבורים ובניבים שיש בהם מעין כסות-עיניים, בסירוסי מקראות ובאמרות מכוסות ערפל, כי אֵימת הצנזורה היתה עלינו. אבל בחוגינו המצומצמים, בינינו לבין עצמנו, היינו מדברים עוד לפני ארבעים שנה דברים גלויים ומפורשים על-אודות שאיפתנו המדינית. אָמנם שום השגה ברורה לא היתה עוד לנו בימים האלה על-דבר הדרכים המובילים למדינה יהודית. ידוע-ידענו כי עוד לא איכִשַר דָרָא לרעיון המדיני של עם ישראל. ידוֹע-ידענו, כי כל העולם הגדול, וגם רוב בני-עמנו בתוכו, יתקומם נגד שאיפתנו המדינית, או לעוג-ילעיגו עלינו כעל משוגעים וטרופי-דעה. אבל איזו אמונה חזקה, איזה בטחון עצמי היה בלבבנו, כי היום או מחר, אם בדור זה או לאחרי דורות ותקופות, תיוָסד המדינה היהודית לכל חוקותיה ומשפּטיה וממנה תצא תורה, דעה, אחוה ושלום לכל העולם, אם גם לא ידענו איך ובאיזה אופן יתגשמו כל הדברים האלה.

הרעיון הציוני הלך והתפּתח וקיבל בפועל ובמעשה צורות שונות ותכניות שונות. קמו בקרבנו גם מפלגות וכיתות שונות, אבל כולן שאפו רק למטרה אַחת: ליסד מדינה יהודית על אַדמת אבותינו.

כאשר פּירסם הרצל את ספרו “מדינת היהודים” היה לנו דבר זה למאורע היתר גדול בחיינו הלאומיים. הוא אָמנם לא גילה לנו רעיונות חדשים, אבל הוא נתן צורה ודמות מסויָמה לכל אשר הגה לבנו במעמקים ובחדרי-חדרים. הוא הרהיב עוז לגלוֹת לכל העולם הגדול את אשר הגה לבנו במסתרים ימים ושנים, להגיד גלוי ומפורש לכל העמים כי במדינה יהודית אָנו חפצים.

ומני אָז כה נשתרש בלבנו הרעיון המדיני, כה נתגברה שאיפתנו לייסד את המדינה היהודית, עד כי היינו מחולקים רק על אודות הדרכים אשר עלינו ללכת בהן, רק על-אודות דרכי העבודה ולא על-אודות עיקר העיקרים: המדינה היהודית כשהיא לעצמה. מחולקים היו על אודות תכונתה של המדינה היהודית העתידה להבּנות, אם תהיה שתפנית (סוציאלית) או רכושנית, מחולקים היו המדינאים שלנו על-אודות הממשלות וראשיהן אשר עלינו לפנות אליהם בדבר הגשמת רעיוננו הגדול. אולם אדיר כל חפצנו היתה המדינה היהודית. פּתגמנו המפוֹצץ היה: היה-נהיה ככל העמים היושבים על אַדמתם ועומדים ברשות עצמם.

אולם מהפּכה באה בקרב מחשבתי, מחשבתי המדינית. מהפּכה זו נתהוותה מעט-מעט עד כי קיבלה צורה מסוימה. השאיפה למדינה יהודית, זו אשר קננה בלבי ובלב רבים מחברי עשרות בשנים, – שאיפה זו נראית לי עתה כבלתי עברית, בלתי משיחית ובלתי מתאימה לכל המהלך ההיסטורי שלנו. כל מוֹרשי-לבבי וכל הגיוני מוחי מתקוממים בכל עוז נגד השאיפה להיות ככל הגויים, נגד השאיפה ללכת בדרכיהם ולעשות כמעשיהם.

נפשי מתקוממת נגד המדינה היהודית לא, חלילה, משום שקשה להגשימה, להוציאָה ממחשבה לפועל, לעובדה. אין אני נבהל כלל וכלל מפּני האוטופּיה היותר דמיונית, אם רק יש בה אמת ויופי, חזון וגאוה.

פּעמים רבות נדמה לי כי כל דברי-ימינו, כל הוייתנו העברית וכל עצם קיומנו אינם אלא מחאָה חיה, ניגוד גמור לגבולות האפשר והבלתי-אפשר, שהקימו להם העמים היושבים על אדמתם.

מדינה יהודית, כפי שראו אותה בחזון-נפשם ליאון פּינסקר, הרצל, זנגוויל, נורדוי וכל המדינאים שלנו, – מדינה כזו כבר מופרכת היא מאליה, מתוך-תוכה. אצילֵי-הרוח, בחירי-החושבים, האנשים החדשים בתוך החברה הישנה כבר ראו, התבוננו ולמדו כי המדינה לפי המושגים המערביים, לפי גיזרתה ובניינה, מהותה ותכליתה אינה אלא סכנה ואסון גדול להתפּתחותה החופשית של האנושות ולכל אידיאַליה הנעלים. בשם המדינה הוציאו תמיד לטבח רבוא-רבבות אנשים, את כל הכוחות הפּורים, והמיטו צרות ואסונות על ראשי האנשים שלא אכלה אותם החרב, והמגיפות הבאות אחרי המלחמה לא גררו אותם בחֶרְמָן. בשם המדינה הכחידו, כאָמור, את הבריאים הצעירים והרעננים, והנשאָרים בחיים נעשו בשם המדינה בעלי-מומים בגופם וברוחם.

לא אָבוא להציע לפניך במכתבי זה את כל המסקנות, ולא גם את תמציתן, של טובי החוקרים ואנשי-הרוח בדורות האחרונים שהתקוממו בשם החופש, הדעת, היושר והצדק נגד המדינה בכל צורותיה שהיו לה עד עתה. הרי הספרים פּתוחים לפניך – צא ולמַד! חדשות לא אגלה לפניך, כאשר לא תמצא בכלל חדשות בחלק הספרות המדעית אשר אמרתי לך. היחס השלילי לצורת-המדינה הקיימת, הביקורת החריפה של יסודותיה, ההולכים ונופלים מאליהם, – כל אלה הדברים נעשו לחלק חי ואורגאני מהשכלתם הפּנימית של טובי הדור, שאינם עושים שקר בנפשם.

ובאותה עת עצמה שהמדינה בצורתה הקיימת היתה לסבל ירושה מכבידה ומעיקה על העמים, שקשה להפּטר ממנה, כי הנבנה במשך אלפי שנה אין להרוס במשך עת קצרה, כי גם מפּלתו של בניין עתיק כזה, של חורבה ענקית כזו, מביאָה חורבנות, הריסות ואסונות גדולים על ראשי העמים יוצרי המדינות וממשיכי קיומן במשך תקופות ותקופות;

[בעֵת] שהמדינות הקיימות מכבר, במערב ובמזרח, כל-כך נסתבכו ביחסיהן זו לזו, כל-כך נלכדו ברשתותיהן, בסכסוכיהן, במלחמותיהן זו בזו, עד שכמעט כל האנושות סובלת מזה צרות לאין-קץ – הנה את הרעיון המדיני שכבר נפסל ונפגם, נשחת ונתקלקל על-ידי מחזיקיו, נושאָיו ומעריציו אָנו באים לנטוע בקרב עמנו ועל אַדמת ישראל.

תאמר: המדינה שאָנו רוצים בה ושאָנו באים לייסדה תהיה מטיפּוס אַחר לגמרי, כי תהיה בנויה על יסודות היושר והצדק החברתי, כי מדינתנו תהיה לסמל ההתקדמות התרבותית, לסמל השלום והאחוה, למופת ולדוגמא בכל מוסדותיה ויסודותיה. תאמר: אָנו הבאים לייסד מדינה יהודית, לא נחזור על כל השגיאות והזדונות, הטעיות והנסיונות הבלתי מוצלחים של המדינות המתקיימות עד כה, כי מדינתנו-אָנו עתידה להיות למקור-ברכה לכל העולם.

ידידי,

גם אני-עבדך חשבתי, הגיתי וגם כתבתי כדברים האלה, בשפה עוד יותר נמרצה ובהתלהבות עוד יותר עזה.

נלחמתי בעטי ובפי שנים רבות על הציונות המדינית ועל ירושתם הרוחנית של הרצל וחבריו שהלכו לעולמם.

הציונות היתה בעינַי – מדינה עברית, רפּובליקה דמוקראטית, תרבות עברית חיה, פּוריה ומַפריאָה. רק למדינה עברית כזו חלמתי, התפּללתי וגם קויתי. אולם באו ימים, באו מאורעות גדולים בעולם, באו מהפּכות גדולות ועיקריות במחשבתם, וגם באופן מחשבתם של גדולי-הדור, של אצילי-הדעת שנשמה בקרבם. באו ימים שנתעשרנו בנסיונות חדשים וכבירים, – ומהפּכה באָה גם במחשבתי הציונית, שנשתרשה בלבי ובמוחי בהיותי עוד בן עשרים שנה. נתתי לעצמי דין וחשבון מכל אשר נעשה ונתהוה, נשתנה ונהפּך בעולם אשר מסביב לי וגם בעולמי-הפּנימי-אני.

והנני למסור לך בקיצור נמרץ קצת מן השאלות אשר שאלתי בזמן האחרון את נפשי-אני ומן התשובות אשר נסיתי להשיב על שאלותי אלה, מבלי עשות שקר בנפשי.

מדוע ואיך הייתי לציוני (אָז נקרא זה בשם “חובב ציון”) בהיותי בן עשרים שנה, בעת אשר כבר עברו עלי זרמי הרוח הסוציאלי, הקוסמופּוליטי והמהפּכני, אשר שטפוני אָז ביחד עם רבים מחברַי יוצאי בית-המדרש הישן? סמולנסקין השפּיע עלי, מַחברתו הקצרה של פינסקר “אבטואֶמאנסיפּאַציון”, הפּוגרומים הראשונים, הרוח הלאומי שאָחז אָז רבים מן העמים הקטנים באַרצות הבאַלקאַן. אולם יותר-מכּל השפּיעה על מהלך-מחשבתי אהבתי ליהדות, לספרותנו העתיקה והחדשה ורצוני העקשני להשאר נאמן לעמי ולתקוותיו המשיחיות, בצורתן הצרופה והעליונה.

ציונוּתי-אני, כציונוּתם של טובי חברַי, היתה מין רומנטיקה, שיר-השירים של נפשי שהיתה דבקה בכנסת-ישראל. –– נער הייתי ולבי היה נרגש אָז מהמליצות והשירים והחזיונות הנשגבים של משוררי ציון. גם הקריאּה התכופה בנביאי ישראל הלהיבה את רוחי הציוני. העליה הראשונה של הבילויים אשר עזבו את בית-מדרש-המדעים והלכו להקריב עבודתם לתחיית ארצנו ביגיע כפּיהם ובזיעת-אפּם עשתה עלי רושם כביר והגבירה בי את הרומטיקה הציונית. אולם בלבה של הרומנטיקה הזאת היה חי גם רעיון קבוע: היה-נהיה ככל הגויים! הלא אין אָנו גרועים מאותם העמים הקטנים אשר בארצות הבאַלקאַן, שהרימו ראשם בשאיפתם לחיות חיים לאומיים על אַדמתם וברשות עצמם. –– דברי הנביא אשר קרא כנגד אלה האומרים, כי על בית ישראל להיות ככל הגוים – “והעולה על רוחכם היה לא תהיה!” – אזהרה זו נמחקה מעל לוח לבבי וזכרוני מאליה, כאשר נמחקה מעל לוח זכרונם ולבם של רבים מבני דורי אָז. מתוך צמיחתם של חיים חדשים בדור ההוא ומתוך האידיאולוגיה של ביכּוּרי הציונות בעת ההיא, כמובן שלא שמו לב לאזהרתו של הנביא. גם השבועון הציוני בשפה הרוסית “ראַזְסְוֶט”, ביחוד מאמריו של משה לֵיב לילינבלום ומַחברתו הרוסית “תחית ישראל”, גם הם הועילו לפתח בי את הרעיון הציוני והלאומי, לפרנסו ולכלכלו.

וצריך לציין עובדה נפשית מתמיהה: הציונות שלי כשל כל חברי בעת ההיא היתה מצד אחד ריאקציה נמרצת כנגד השאיפה להתבוללות ולטמיעה בגויים (שאיפה שגם היא אָחזה בנו בהיותנו עוד נערים), שמצאָה לה הד וגם נשמעה כקול שופר מפי המשכילים העברים הראשונים, כיל"ג, ליוואנדה וחבריהם. סמולנסקין במאמריו “עת לטעת”, וכן בחלק הרביעי של “התועה בדרכי החיים”, ובכל מלחמתו נגד בן-מנחם הִתְּעִיב בעינַי את השאיפה להתבוללות: להיות ככל הגויים. ומצד השני היתה הסיסמה, הגלויה או הנסתרה, שבכתב או שבעל-פּה: “היה נהיה ככל גויים!” גם אָנו נייסד מדינה, גם אָנו נעבוד את האדמה, ניטע כרמים ונפַתח את תרבותנו אנו. ואם יקומו אויבים וצוררים מבחוץ להגלות אותנו מעל אדמתנו ולגזול את נחלתנו, גם אָנו נלחום ונשפּוך את דמנו ודמי אויבינו בעד ארצנו ושפתנו.

סתירה גלויה זו שקיננה בלב הציונות מראשית צמיחתה: לבלי היות ככל הגויים ויחד עם זה להיות ככל הגויים – סתירה זו לא היתה עוד בימים ההם מורגשת לנו. החיים החדשים והתקוות החדשות שצמחו ועלו אָז בלבנו, לב צעירי הדור, גשרו גשר על-פני תהומות המחשבה ועל-פּני הסתירות והניגודים שבעצם מחשבתה של הציונות. הניגודים הרעיוניים והסתירות ההגיוניות הלכו ונתפּשרו או נמחקו על-ידי החיים עצמם.

והנה באו הימים שנמשכתי בכל נימי נפשי אחרי ההשכלה האירופּית. טובי היצירות של ספרות העולם, זרמי הרוח של התרבות המערבית שָׁבו את נפשי שֵׁבי. רומנטיקה חדשה, מערבית, מודרנית. באותם הימים לא הרגשתי שום סתירה בין ההשכלה המערבית ובין הרגשתי הלאומית והציונית. הספרות האירופּית, המדעית והאמנותית לא לבד שלא הרסה בקרבי את חלומותי הלאומיים ואת תקותי הציונית המדינית, כי-אם להפך: בכל אשר קראתי בספרויות הגויים מצאתי רק סיוע לציונות, רק שיכלוּל לרעיונותי הלאומיים. מחשבתי הציונית (זאת זה עלי להודות) ינקה מתוך הספרות הכללית הרבה יותר מאשר נתפּרנסה מתוך ספרותנו העתיקה, הספרות הדתית. אָמנם עוד בשנה הראשונה להכנסי בספרות העברית כבר ניקרה במוחי המחשבה המתקוממת נגד התרבות המערבית, שהבּעתיה בחזיונות ובמאמרים שונים, ועוד אָז כבר הרגשתי וראיתי בחזון רוחי, שעתידה התרבות המערבית להיקָבר תחת חורבנה הקרוב-לבוא, ורק תרבותם של הנביאים, נביאי ישראל, עתידה לרשת את מקומה ולהנחיל אושר לכל הגויים. אולם, האמת ניתנה להאָמר, כי מחשבתי המתקוממת כּנגד התרבות האירופּית לא היתה בעיקרה גם היא אלא פּרי הקריאָה בספרות האירופּית, בלבי ובעֵטי נשמע רק ההד של אירופּה החדשה או המתחדשת, של אירופּה העתידה לבוא, של אירופּה החפשית כנגד אירופּה הישנה.

ניו יורק, ז' באדר תרפ"ב.

בְּעולַם הַסַּפְרוּת / ראובן בריינין

א.

ב“הצפירה” נדפס מאמר קטן על-דבר ענין גדול מאד, מאת הדר. דוד צבי פרבּשטיין. הוא מציע לשתף סופרים עברים מומחים בעבודתו הענקית של בן-יהודה, אשר הוא עובד זה שנים רבות בחבור המלון העברי הגדול. לתכלית זו, מיעץ פרבּשטיין, יש לקרוא לאספת סופרים מומחים בבזיליאה בזמן הקונגרס החמישי.

הקוראים העברים יודעים את גורלן של ההצעות, אשר בעצם הדבר לא רב מספרן בעתונותנו העברית: הן עולות זו אחר זו על הפרק, לפעמים גם בקולי קולות, ואחרי כן הן יורדות בחשאי ונשכחות, מבלי אשר ישים איש אליהן לב. בלל אלהים את שפת סופרינו ועבודתם היא, בענינים רבים, עבודה סיזיפית, עבודת אוסף מים בכברה. כל אחד מהם סותר בעונג מיוחד מה שבונה רעהו, זה פוסל ומבטל מה שהשני מכשיר ומחייב.

והיה אם לא נשים לב כראוי, לכל הפחות אנחנו הסופרים, לכל ההצעות על-דבר המלון העברי הגדול, ואם לא נרבה לעזור להוצאתו, לכל הפחות עזרה מוסרית, אז מתחייבים אנו בנפשו של המפעל הספרותי-הלאומי הזה.

אין אני יודע, אם מרגיש רוב העם את הצורך הגדול במלון עברי, האוצר בקרבו את כל שפעת האוצרות של שפתנו מכל תקופות קיומה, התפתחותה והתרחבותה עד היום זה ועד בכלל. לא רק העם העברי, הרעב ללחם והמבקש מקום מנוחה לגופו ולרוחו, אינו מרגיש צורך מיוחד בחבור מלונים חדשים, כי-אם גם העמים הנאורים, – הנני מדבר על-אדות ההמון הגדול, – אינם מרגישים צורך כזה. אבל אנחנו, הסופים העברים, היינו צריכים להרגיש היטב היטב את הצורך הזה. ספרי המלונים הגדולים המה “ספרי-השלחן” של סופרי אירופא, אשר השפה, שהמה כותבים בה, היא שפת-אמם, שפת-למודם, דבורם, השכלתם וקריאתם. יד הסופר ממשמשת ומחפשת לרגעים בספרי אוצרות השפה. לא רק הסופרים, שהספרות היא אמנותם, כי-אם גם כל איש באשכנז, וביחוד בצרפת ובאנגליה, העוסק בכתיבה ובחבור דברים, אם גם בלתי נועדים לדפוס, ובכלל כל משכיל, חושב את ספרי המלונים המשובחים והמלאים לאחר ממכשירי הכתיבה והקריאה היותר נחוצים. עשירות המלים והמבטאים היא עשירותה של המחשבה. לדעת את מהלך התפתחות הלשון הוא לדעת את מהלך התפתחות הרעיון האנושי.

הסופרים פלובר הצרפתי, יעקסבון הדני, גבריאל ד’אַנונציה האיטלקי היו קוראים מדי יום ביומו (זה האחרון עושה דבר זה גם כיום) שעות אחדות בספרי-המלים להעשיר את שפתם. והסופרים האלה המה באמת בעלי הסגנון היותר עשיר, המצטיינים בספרות העולם.

מלון עברי כתכניתו, אשר עלה במחשבת בן-יהודה, לא מותרות, לא אחד התכשיטים והקשוטים יהיה לסופר עברי, כי-אם “לחם חוקו”. המנוח סמולנסקין כותב ב“השחר” (שנה י"א): “מעודי לא חסרה לי מלה, מעודי לא חשבתי מלין אף רגע בכתבי”. לא אדע, עם יערב אחד מסופרינו כיום להגיד כזאת. אנכי בודאי לא אתהלל במה שהתפאר רפ"ס; להפך: אני מרגיש בכל עת כתבי עברית את חסרון המלים והמבטאים, הדרושים לי להבעת רעיונותי. היש צער יותר גדול מזה להסופר מלסרס את המחשבה או לבטאה לא בדיוק גדול? חלק ממיץ-העצבים, הדרוש לבזבז על שכלול המחשבה עצמה, הולך ומתבזבז על המצאת מלין ומבטאים, השגורים גם בפי התינוקות, המדברים לועזית.

רוב הכותבים כיום עברית, אם מדייקים הם בלשונם ובבטוי מחשבתם, אנוסים הם לחדש ולהמציא מלים ומבטאים, ורוב החדושים וההמצאות האלה, שיש בהם גם טובים ונוחים לשפה ולרעיון, מתפזרים בספרותנו מבלי אשר יביאו את התועלת הדרושה והרצויה, יען כי לא נקבעו באיזה ספר מלון, שיד כל קורא ממשמשת בו. אמנם, הסופר המקורי מחדש וממציא מלים ומבטאים גם אם ספרי מלונים מכל המינים צבורים לפניו, יען כי המחשבה המקורית, – המחשבה אשר לא חשבו אחרים, – דורשת גם מלים ומבטאים חדשים, שלא נתמעכו ולא נטשטשו מרוב השמוש בהם. הסופר המקורי אינו יכול לכתוב בסגנון, שכבר דשו בו רבים, ובורא הוא סגנון המיוחד לו, ולכל בעל סגנון מיוחד יש מלים ומבטאים, אם חדשים או ישנים, שהוא נותן להם הוראה חדשה או דיוק חדש, המכוונים היטב לבטוי רעיונותיו ורגשותיו בכל גוניהם, פרטיהם ודקדוקיהם. כאשר נדפסו ספוריו הראשונים של אַנדרסון הדני, הגידו לו חבריו בני אומנותו: “כך אינם כותבים, בסגנון כזה אינם משתמשים”; ויען אותם המשורר מענה קצר: “כך כותב אני!”

אבל בשעה, שסופרים מקוריים מוציאים את כח יצירתם הרוחנית לברוא מלים ומבטאים למושגים חדשים, שלא היו להם עוד מהלכים בין המושגים המוכנים והמזומנים מכבר, אנוסים המה סופרינו המקוריים לאַבד זמנם וכח יצירתם על בריאת מלים ומבטאים למושגים ישנים, אשר מהם מורכבים אוצרות המחשבה של בן-אירופה מהבינונים, ורק את שיורי כחותיהם יכולים המה להקדיש לבריאת מבטאים בעד אלה המושגים, שנבראו במוחם המה.

ושפתנו העברית במצב התפתחותה כיום לא לבד שאיננה עניה, כאשר יאמינו או כאשר יתאוננו רבים, כי-אם עשירה מאד במבטאים וניבים וגם במלות ופעלים למחשבות ורגשות ידועות. אבל אוצרותיה של שפתנו מפוזרים ומפורדים באלפי ספרים, אשר חוברו בארצות ובתקופות שונות, כאשר מפוזר ומפורר הוא כל העושר הרוחני של בני עמנו.

הרעיון לאגור ולקבץ את כל אוצרות השפה העברית בספר-מלים אחד החיה את לב חכמינו, בלשנינו וחוקרינו בכל תקופות גלותנו הארוכה, וגם נסיונות שונים, מהם מוצלחים במדה ידועה ומהם חלשים ורפוים, נעשו בדורות שונים במקצוע זה. לא פה הוא המקום לקרוא את כל ספרי-המלים העברים, שנתחברו בארצות ובדורות שונים, בשם, ולהראות את המגרעות והחסרונות שבהם; אבל פה הוא המקום להגיד, כי כל ספרי-המלים העברים, שנתחברו עד כה, אינם יכולים בשום אופן להספיק את צרכי הסופרים ובפרט הקוראים בדורנו אָנו.

הפרופיסור יוסף הלוי היה הראשון, אשר פרסם את דעתו בקהל (“המגיד” שנה ששית), על-דבר הנחיצות לחבר מלון עברי, המתאים לצרכי העת החיה ומושגיה. במאמרו “דבר בעתו” (שנדפס זה כארבעים שנה) הוא אומר בין יתר דבריו: “… ולכן גם אתם, כותבי העתים ליהודים, אם בשפת אבותיו, אם בלשון ארץ מולדתם, יגדל נא חסדכם לעורר את אחינו בכל מושבותם ויקומו כאיש אחד ליסד חברת מרפא לשון, להכין ולסעוד את הלשון הקדושה, אשר היא לבדה שארית כל חמודותינו מימי קדם. עברו חלוצים לפני אחיכם ואספו תרומת כסף מכל נדיב לב ומתענג על זכרון אבותיו לגמול את עמל הסופרים, אשר בתבונת כפיהם ינחו את העברית אל מחוז שלמותה, ולחוק ספר-מלים חדש לצורך העת הזאת, רבת החכמה והמדע”.

אולם הצעת הלוי, אשר הטעימה במאמרים שונים, לא יצאה מגבול מחשבה טובה. החכם ש. י. פין היה הראשון, אשר נסה בדור האחרון לחבר ספר מלים, האוצר לשון המקרא והמשנה, אבל גם הוא לא אצר במלונו את העושר הרב של שפתנו, אשר נצבר בהספרות שלאחר המשנה. הנסיון הראשון והיותר מוצלח במקצוע זה, הוא נסיונו של בן-יהודה, אשר הקדיש חלק גדול מחייו ומיטב כחותיו וכשרונותיו לעבודה זו. את טיבו של “מלון הלשון העברית” אשר לבן-יהודה יכולים אנו לשפוט גם על-פי המחברות הראשונות, המונחות לפנינו נדפסות. כותב הטורים האלה ראה, לפני שנתיים ימים, בידי המחבר חומר רב ויקר, מעובד ובלתי-מעובד, המוכשר והמתכשר לדפוס.

“המלון, – אומר בן-יהודה בהקדמתו, – נועד להיות כלי תשמיש להקורא בספרותנו העתיקה והחדשה, ובפרט להחפץ לכתוב או לדבר עברית”.

המלון הזה הוא “שלם, כי הוא כולל בקרבו כל מלות הלשון העברית שבתנ”ך, תלמוד ומדרשים, ספרות הפוסקים, המחקר, המדעים, השיר והמליצה מכל הזמנים עד היום הזה".

ב.

ומלון שלם ומפורט כזה, עם משלים ודוגמאות מגדולי הסופרים בכל מקצעות הספרות הוא דבר נחוץ לא רק להסופרים, כי-אם גם, ואולי עוד הרבה יותר, להקוראים ולהמתלמדים עברית, הרוצים להבין היטב את כל אשר יכתב בשפה זו גם בימינו עתה.

עלינו, הסופרים, לדעת, כי אין תקוה גדולה להספרות העברית, שאנו מקדישים לה ימינו וכחותינו, ושהיא גם תפארתנו ומשא נפשנו, אם לא יתרבה מספר קוראיה בין כל מפלגות עמנו. ספרות, אשר היא רק ליחידים, לאצילי-העם, לבחיריו ולעליוניו, אין היא יכולה להתקיים קיום מלא וטבעי בתקופתנו החדשה. ספרות חיה, או השואפת לחיות, צריכה להתפרנס בחומר וברוח, צריכה להיות מושפעה ומכולכלה מכל פנות העם, ורק אז יכולה היא להשפיע השפעה מרובה על אותו העם עצמו, רק אז יכולה היא לפרנס את מחשבתו ורגשותיו וגם להועיל לקיומו החמרי ולכלכלת צרכיו הממשיים ולהצלחתו הגופנית, ורק אז יכולה היא להתרומם מעל דעות ההמון הגדול, שמכחותיו היא שואבת את קיומה, ולהיות לגורם חדש בחייו.

חובת הסופר העברי בימינו עתה היא כפולה: להקריב את מיטב כחותיו להספרות העברית, שהוא עובד בה, ולהשתמש בכל האמצעים האפשריים לו להרבות ולהעצים בקרב כל מפלגות בני עמנו את האהבה והחבה לשפת עבר ולספרותה, ולקרבם אל הלמודים העברים.

חובתנו הוא להחזיק בכל מאמצי כחנו בכל מפעל ספרותי או צבורי, שתכליתו להרבות מספר קוראי שפת עבר. רשאי הוא הסופר הלועזי לשבת במנוחה בחדר עבודתו ולכתוב את כל אשר יתן אלהים בלבבו ולהיות נאמן לדגלו. הקוראים לא יחסרו, אם אך יתן להם את הטוב והנעלה שברוחו. השפה, שהוא כותב בה, מדוברת בפי כל בני עמו, וכל הנכתב בה בידי סופר גדול יש לו רבבות קוראים, וגם מעבר לגבול יתרגמו דבריו ויקראוהו וידרשוהו. והידיעה הזאת, כי יש קהל גדול של קוראים, נותנת להסופר נשמה יתרה, כחות חדשים ואנרגיה פנימית לתת לעמו את חלקו היותר טוב והיותר נשגב. ההכרה הזאת עוזרת להתפתחותו הספרותית של הסופר ולהגברת כשרונותיו ויתרונותיו. גיאורג בראַנדיס הדפיס זה לא כבר מאמר על אדות הסופר הרוסי מקסים גורקי, הנשא עתה על כל שפה ולשון, דברים כפשוטם, ובמאמרו זה יאמר הסופר היהודי-הדני, בצדק ובמשפט, כי סופרים בעלי כשרונות כגורקי מצויים בהספרות הדנית במספר לא מעט, ואם אלה האחרונים לא זכו לשם גדול כגורקי הוא יען כי אין להם בארצם קהל-קוראים גדול. גורקי הוא על-פי מדת כשרונו סופר בינוני, אבל הידיעה, כי עם של יותר ממאת מיליון נפש אדם שומע ומאזין לדבריו, זו היא הנותנת לו את היתרון על-פני אחיו הסופרים, שאינם פחותים ממנו לפי מדת כשרונם, בדניה הקטנה. הסופרים העברים, וגם ש. י. אַבּרמוביץ בתוכם, היו שמחים, לו היה מספר קוראיהם כמספר הקוראים דנית. אמנם, אין בידי הסופרים העברים ובידי כל חובבי שפתנו הלאומית, בהתנאים החברתיים, הכלכליים והמדיניים, שבני עמנו נתונים בהם עתה, גם לקוות, ומה גם לפעול ולעשות, כי רוב אחינו ואחיותינו יהיו קוראים עברית. אבל הרוחות המנשבות, רוחות התחיה והזריעה, עתה בעולמנו, מסייעות אותנו בדבר זה. התחבולות והאמצעים להרבות בין כל מפלגות עמנו את מספר הקוראים והקוראות עברית רבים המה, ואין תכלית מאמרי זה לפרטם. ברצוני היה רק להגיד, כי המלון הגדול של בן-יהודה, אם נזכה לראותו נגמר בדפוס, יהיה אחד הנצחונות היותר גדולים לשפתנו, לספרותנו ולכל האומה העברית. מלון כזה יהיה בימי הלומדים והלומדות את שפתנו לאחד כלי-התשמישים היותר נחוצים להבין את ספרותנו העתיקה וגם היותר חדשה, – אותה הספרות, הנושאת עתה את משך הזרע על אדמת ישראל; בנינו ובנותינו אינם יכולים, לו גם היה הרצון הטוב לזה, בתנאי קיומנו עתה, להקדיש את זמנם ללמוד התלמוד, המדרשים וכל הספרות המאוחרה. בימינו זכינו גם לסופרים עברים, אשר גם הם לא נהנו מימיהם מאוצרותינו אלה. והיה, אם לא נאצור את כל אוצרות שפתנו למן ראשית התפתחותה עד היום הזה, ועד בכלל, אז עתידה היא ספרותנו החדשה, הצעירה, השואפת לפעול ולהשפיע על חיינו, להיות כספר החתום בעיני הקהל הגדול. גם ידיעת שני התלמודים והמדרשים וספרות הבינים איננה מספקת להבנת, הבנה שלמה ומלאה, ספרותנו עתה. אם טובים וכשרים המה החדושים היותר חדשים בלשוננו העברית, או מומם בם, אם צדקו המטהרים או המרחיבים, אין, על-כל-פנים, להכחיש את העובדה הקיימת, כי כל הנכתב והנדפס בשפתנו כיום, גם בידי טובי הסופרים, מלא וגדוש הוא מלים ומבטאים, גזרות ומשקלים, שאין דוגמתם בספרותנו הקודמת, ושאין להמתלמד עברית, – ילמד על-פי איזו שיטה שילמד, – להבינם ולדעתם בלי עזרת מלונים, האוצרים בקרבם את כל מכמני השפה העברית בכל תקופות התפתחותה עד היום הזה, ועד בכלל.

בימי גורי בווינא, הייתי משאיל לחכם-עמנו, אַייזיק הירש ווייס, גליונות מכה“ע וספרים עברים חדשים, ואשמע מפיו פעמים רבות כדברים האלה: “כמדומה לי, שאינני עם-הארץ גדול, ובכל-זאת הנני מודה ומתודה לפניך, כי אקרא במכ”ע “הצבי”, כי אקרא מאמרים עברים ידועים במאספים ובכתבי-עתים – אין אני יודע את פירוש המלים וכונת הדברים והבּטויים”. ואם בעיני איש, כבעל “דור דור ודורשיו”, הבקי בכל חדרי התורה והספרות העברית, היו מאמרים ותרגומים רבים בספרותנו החדשה כספר חתום, מה נאמר ומה נדבר על-אדות הקוראים המצויים? – המספר האנגלי, ישראל זנגביל, אמר לי פעם אחת: “ידיעתי בכתבי-הקודש, במדרשים ואגדות איננה מספקת לי להבין את הכתוב בהספרים העברים החדשים. קשה לי להבין פירושם של מלים ומבטאים רבים, שאין דוגמתם בתנ”ך ובמדרשים, ודא עקא, שאין כל מלון עברי, המחובר לפי צרכי העת החדשה, להעזר בו".

על-דבר חבור מלון עברי מלא ושלם ככל הדרוש לנו בימינו אנו, כבר טפלו בספרותנו, כבר הוצעו הצעות שונות בענין זה; כבר יעצו למסור את העבודה הכבדה והמורכבה הזאת בידי חבר חכמים ובלשנים, המומחים למקצוע זה, אבל כל הוכוחים, ההצעות והעצות בדבר זה עלו בתהו, עד שקם בן-יהודה והקדיש את חייו וכל כשרונותיו לעבודה זו. חזיון נעלה כזה, כי יקדיש אחד מאתנו את כל הויתו הפנימית והחיצונית, את כחו ומוחו, את כל שאיפותיו ומגמותיו לעבודה ספרותית-לאומית אחת ויסבול בגללה המון ענויים, ענויי הגוף והרוח, נדודים ותלאות אין קץ, – חזיון נעלה כזה הוא יחידי בין סופרינו העברים החדשים בארץ-ישראל; חזיון כזה היה צריך למשוך את הלבבות ואחריהם את הכיסים התלויים בהם. אולם הלבבות עדיין לא נמשכו, והכיסים עדיין סגורים ומסוגרים.

בעל “הצפירה”, נחום סוקולוב, תאר לנו במאמרו המצוין, “מלון עברי”, את בן-יהודה ומפעלו בצבעים נאמנים. רושם כזה, כאשר תאר סוקלוב, עשה בן-יהודה גם עלי, בבקרו אותי לפני שתי שנים ומחצה. גם אנכי ראיתי בו איש, אשר כולו שקוע ברעיון אחד, במחשבה אחת: להחיות את שפתנו הלאומית. הרעיון הקבוע במוחו, לגמור ולשכלל את ה“מלון”, בלע את כל יתר מחשבותיו ורגשותיו. כמעט אי-אפשר לדברי אתו בענין אחר, שאינו נוגע אל המלון שלו, או אל השייך לזה. בדברו על אדות מפעלו זה יראה כאיש הרוח וכחוזה, אשר אין לו אלא עולמו הפנימי. בראותי את בן-יהודה פנים אל פנים אמרתי בלבבי: זה האיש, אף כי איננו אחד חכמי הלשון הגדולים, אשר נברא לעבודתו, שהוא עוסק בה, ואשר יש לקוות כי יגמור את המפעל הגדול, אשר החל בו! יש אמנם בקרבנו חכמי לשון ובלשנים גדולים ומפורסמים, הבקיאים ברוב הלשונות המזרחיות, אבל אין בהם אותן הסגולות ואותן ההרגשות הבלשניות הדקות, הדרושות לחבור מלון עברי בצורתו ובתכניתו, שעלה במחשבת בן-יהודה, שאיננו חוקר ובלשן, העובד על-פי שטה מדעית, ושאיננו נהנה מכל האוצרות הרבים של חכמת הבלשנות החדשה, והעיקר, כי אינם מסוגלים לאותה מסירת הנפש, הדרושה ליצירת מפעל ספרותי לאומי כזה.

ואם אחרי כל אלה אנו רואים, כי העם עומד עדיין רחוק מהמפעל הלאומי הזה, למרות הנסיעות הרבות והתכופות של בן-יהודה לתכלית זו, והקהל העברי עדיין מתיחס אליו בבטחון לא-מלא, הנה יש לתלות את סבת הדבר לא רק בשויון-הנפש הכללי, לא רק בחסרון ההרגשה הלאומית ובהעדר החפץ להשתתף במפעל ספרותי, שיש בידו לרומם את קרן שפתנו ולהרבות את לומדיה ויודעיה, כי-אם גם בדעת הקהל, שאינה מאמנת, כי יש ביד איש אחד לגמור ולשכלל כראוי מפעל ספרותי כזה.

לכן הנני רואה ומאמין, כי יש ביד הצעת פרבּשטיין להביא תועלת חמרית ורוחנית להוצאת המלון של בן-יהודה. אם יוסד בבזיליאה חבר סופרים עברים, אשר יעזור לבן-יהודה בעבּוד ובשכלול החומר אשר בידו, אז ירבו החותמים על המלון, אם ידע הקהל, כי לא בידי יחיד נמסרה העבודה הכבירה הזאת, ואז, – וזהו העיקר, – יהי המפעל בעצמו, שהוא מפעל לאומי, יתר מלא ויתר משוכלל בכל פרטיו.

ברלין, 1898.