א    🔗

בחודש טבת שנת תרמ“ט ראיתי בפעם הראשונה את המשורר. ביום השני בבואי לפטרסבורג, עוד טרם הסירותי את אבק-הדרך מעל רגלי, עוד בטרם ראיתי את סגולות “תדמור הצפונית”, שמתי פני ללכת להתוַדע אל היוצר של “קוצו של יוּד”, אשר ידעתיו רק על פי שיריו, שהיו שגורים בפי, ועל פי מכתביו אלי, לרגל עבודתי אז ב”המליץ", והשירים היו כל כך כבירים, והמכתבים היו כל כך נעימים וחביבים!

נערוּת היתה בי אז. ידעתי את הספרים ולא את הסופרים. לראות את חוטמו של איזה סופר מפורסם, לדבר את ראש המשוררים פנים אל פנים, חשבתי לאוֹשר היותר גדול בתבל. עתה, כאשר ראיתי חכמים, סופרים ומשוררים לרוב, עתה אינני ממהר כל כך להתוַדע אל חכמים וסופרים, אשר הנני מכבדם ומוקירם על פי ספריהם, לבל תבוא המציאות ותטפּח על פני דמיונותי ואפּוֹל משמַים ארצָה. כי בדבר זה – טוב הלך-נפש ממראה עיניים.

ערפל עז חִיתֵּל את פני הרחובות והקור שלח את חִציו, אך בי לא נגעו, כי לבי היה מלא חום הרגש; הרגע הגדול הולך וקרב, עוד מעט ואראה ואדבר את ראש משוררינו במראה ולא בחידוֹת. גורדון גר אז באחד הבתים של רחובות “הגדודים”, בקומה הראשונה. משכתי את כּף הפעמון, ושפחה זקנה ומכוערה פתחה לי את הדלת. אנוֹכי, אשר מעון יל"ג נחשב בעינַי כהיכל השירה והיופי, נזדעזעתי לראות על פתחו משרתת לכלוכית כזו. אחר מספר רגעים הייתי בחדר עבודתו של המשורר. הוא הושיט לי ידו הגסה והכבדה ויושיבני על כסא מול פניו. הוא עשה עלי רושם כפקיד הממשלה מתקופת ניקולוס הראשון. שרטוטי פניו היו גסים וקשים, והשחוק לא לבד שלא ריכך אותם, כי עוד הוסיף עליהם דבר מר. עיניו הפיקו רוגז, ומסביב לקצות שפתיו התפתל קו לא נעים, כאלו רק זה מעט התמלטו מפיו המלים הנוראות:

לא אקו לאור, לא אוחיל לחוֹפש;

אשיר יום מר, אשור עבדות נצחת.

התבוננתי היטב אל המשורר ואל תנועת גווֹ ואומַר בלבי: שחוק עשה לו הטבע בבחרו לנפש משורר מתרגשת ומתפעלת גוף כבד כזה. חדר עבודתו היה לא גדול ולא קטן, ושני חלונותיו נשקפים החוצה. כלי ביתו היו כבדים וגסים. שולחן-סופרים גדול ופשוט עמד באמצע החדר. מכשירי הכתיבה נחו על השולחן, כל דבר על מקומו בסדר ובדיוק גדול. שדרות ספרים גדולים וקטנים, עבים ודקים, עמדו על אצטבאות, מרצפת החדר עד התקרה. רוב ספריו היו של הספרות העברית העתיקה, וביניהם גם ספרי-מופת מהספריות הלועזיות, ורק מעט מאוד מספרי המליצה והשיר של הספרות העברית החדשה. לא ראיתי בין כל הספרים המכורכים שבחדר המשורר אף כרך אחד יפה ומהודר. הספרים האלה עמדו בחדר הזה לא לנוי ולתפארת. ניכּר היה, כאשר באמת נוכחתי אחרי-כן, כי עוּבּד בהם הרבה. הערותיו וציוּניו של גורדון היו מצויים ברוב הספרים, שגם הם עמדו בסדר גדול. בכל אשר פניתי לא ראיתי אף זכר לערבוביה הפיוטית. בחדר המשורר לא נמצאו ציורים ופסלים גדולים או קטנים, ולא נמצא בכל המעון אף סימן של צעצועים-שעשועים. פה, בנְוֵה השירה העברית, היה הכל כהה, ועֵין אפר לכל החפצים והמטלטלים ולמשורר בעצמו. האמנתי, כי עופרת צרורה בכנפי מלאכי השירה הקטנים, המרחפים בין הקירות האלה. ובדמיוני נראתה לי בת-השירה העברית יושבת כפופה ומכוּוָצה בפינת החדר, והיא לבושה שחורים ועטופה שחורים, ואני שומע אנחותיה הכבדות, והיא “מנהמת כבת-קול מחרבות הר חרב”.

יל“ג קיבלני בסבר פנים יפות ויַראה לי אותות חיבה יתירה. אולם גם על חביבותו, גם על דבריו, שנוּניו וחידודיו היה תלוי כעין משׂא כבד, והיו חסרים נעימות ורוך. סגולות אלה לא נמצאו בעצמוּתו ובמהותו, וסגולות אלה חסרו גם לשפתו העברית, האמיצה והכבירה. בדברי את יל”ג הראה לי אחד משיריו האחרונים בכתב-ידו. ראיתי את המחיקות, הנוסחאות, התיקונים והשינויים הרבים, את “הפּרוּץ המרובה על העומד”, ואבין, כי שיריו לא נולדו כבת-שוע, ולא “בבריאת נשיקה מידי יוצרם יצאו”, כי אם בעצבון ובחבלים גדולים ילד המשורר את שיריו. ראשית דבריו אלי היו על-דבר הרבנים, הקנאים והאדוקים, ומלחמתו לפָנִים נגדם. וַידבּר בהתלהבות ובהתרגזות של חולי-העצבים, כאילו אויביו אלה עמדו נגדו והוא לוחם בהם. ברגע ההוא נראה בעיני כ“משכיל עברי” מיוצאי בית-המדרש הישן, אשר ימי שִׁבתו בעיר המלוכה בקהל חכמים ונבונים עברו עליו בלי כל רושם ניכר, ודעות חכמי דורו על מהלך התפתחות העמים והשכלתם נפלאו ממנו.

בחודש יאנואר 1889 באתי בערב ליל"ג, והוא יושב בדד בחדרו ואין איש אתו, ועל השולחן לפניו מונחים קלפים מסודרים וערוכים לשני מחנות. כשראני, התבּייש ויערבב את הקלפים ויניחם הצדה.

– עיף ויגע אנוכי, היגון מוצץ את דמי לבבי, ולפזר מעט את מחשבותי הנוגות עסקתי בשחוק הבל זה, כאילו עוד איש אחד יושב פה ומשחק אתּי, – אמר לי המשורר בהתנצלותו.

איום ונורא היה אז מצב-המשורר הרוחני. מעלות רוחו ומשא נפשו נגוֹזו ממנו, וחדשים לא נבראו בלבבו. הוא הביט אז על כל עבודתו הספרותית בשפת עֵבר כעל שחוק ילדים, כעל עבודה-לבטלה, כעל חֵטא שחָטא לנפשו בכל ימי חייו. מכל דבריו אשר דיבר באזנַי צילצלו המלים:

…מי זה יודיעני, אם לא האחרון במשוררי ציון הנני?

המשורר ניסה להשקיט את רוחו הסוערת בכל תחבולה, וינסה לשמוח על כל תארי הכבוד וכינויי החיבה, אשר פיזרו לו נערים משכילים וסופרים טירונים מלוא-חפניהם, וגם הוא כתב אליהם מכתבים ארוכים ובראשם תוארים וכינויים מוגזמים ומופלגים. אך שאלתו המעציבה לא חדלה למרר את חייו וליאֵש את לבו מעבודה חדשה בספרות העברית; וישמח אחרי-כן כעל כל הון על עבודתו המוכנית במערכת הלקסיקון הרוסי; ובמכתביו מהעת ההיא יבשר בשמחה לאוהביו וידידיו, כי הוא כותב משמאל לימין. במלאכה יבשה כזו, מלאכת התרגום, מצא יוצרה של“אהבת דוד ומיכל” נחת רוח! בעת ההיא היה יכול המשורר לאמור, בצדק ובאמת, מה שאמר על נשמתו:

ומן החושים בה עד המחשבה, רק חלי ודאָבה;

ראשי מאוייה הוּכּוּ כּוּלמוֹ. ומתוֹם אין בּמוֹ.

תּבל כּמדבר, ובלבי קו תּוֹהוּ.

(“שורש נשמתי”)

מובן מאליו, כי המשורר, אשר בלבו קו-תוהו, אין לו מלאכה אחרת בשעות הפנאי אלא לשחק בקלפים בינו לבין עצמו, למען ישכח את התוהו אשר בלבו.

הכוכבים נוצצים בתכלת רקיע השמים הטהורים. שקט ודממה ברחובות. ואני מטייל עם יל"ג בחוץ.

– מה נעים הליל, מה יפים הכוכבים! – אמרתי למשורר ברגש; כי הרגשתי את היופי המיוחד של הליל הפּטרבורגי.

– גם אנוכי, – ענה המשורר, – בנערותי התפעלתי, התרגשתי, חלמתי חלומות, אהבתי את הכוכבים ואת שמי התכלת, אבל באתי-בימים ואיקץ, והנה נפשי ריקה… הבל הבלים!

הכוכבים העירו בלבי רגשות שונים, ושיחתנו נסבה על דבר האהבה ותענוגיה.

– גם זה הבל הבלים. אהבה בלי נדוניה, עיניים יפות בלי כסף אינן שווֹת מאומה, – אמר המשורר.

ובאותו רגע נולדה במוחי השאלה: האם באמת יל"ג משורר הוא? פניתי אל “כל שיריו”, לבקש בהם תשובה על שאלתי, קראתי בהם מראש ועד סוף פעמים רבות. ביקשתי ומצאתי:

"אני אינני בורא יש מאַיִן, ציָר אנוכי ובימיני חרט,

את אשר אראה עין לעין אותו אתאר על לוח בשרד.

(“אַל יאשם יהודה”)

אבל הלא גם חדר-האוֹפל ( camera obscura ) עושה את המלאכה הזאת בדיוק רב, גם הראי מחזיר לנו את דמות הדברים כמו שיירָאו לפניו. גורדון לא התרומם על כנפי השירה לשמי מרום ואֶברתו לא תשאנו לשחָקים; הוא אמנם מתאמץ להתרומם ב“אנית האויר”, אך איננו מַגביה עוּף, כי שַׂק חול כבד מונח תמיד בצדו.

יל"ג הוא דבּרן, בעל לשון מליץ, סופר נעלה, אשר למד ושנה הרבה, אבל איננו משורר. האיש, שלא חי עם הטבע, שלא נעשה שותף במעשה בראשית ולא הזדעזע בכל עצביו לפני הסוד הגדול של האין-סוף; האיש, שאין לו געגועים חזקים, מגמות ושאיפות עצומות, אשר לבו לא ידפוק יחד עם דופק תקופתו, ואת התאוות הכמוסות של בני דורו לא יביע בציורים בהירים; האיש, אשר לא יחוש נשימת הדורות הבאים אחרינו ואשר אין עינו צופיה מראשית הדורות ועד סופם; האיש, אשר לא יראה ללִבֵּנו ולבָתֵי נפשנו ולא נגלו לפניו תעלומות רוחנו ונסתרותיו; האיש, שלא יתן תוכן רוחני חדש ואידיאלים נשגבים לבני עמו, – איש כזה איננו משורר, איננו פייטן. דברנותו הנפלאה של גורדון, מליצתו השנונה, סטירתו החדה, שפתו הכבירה והעשירה ובהירות ציוריו, – הם שעמדו לו להחשב כראש המשוררים בעיני הקוראים העברים וגם בעיני הסופרים והמשכילים הבינונים; אבל קוראים וסופרים, שהם דקי ההרגשה וחדי המחשבה, המעטים בתוכנו, הם יודעים להבדיל בין המעלות האמורות ובין רוח שירה אמיתית.

ואלה המעטים מחכים ליום, אשר בו יוָלד לנו משורר גדול באמת, אשר ילביש בשר ועור לכל תקוותינו ומעלות רוחנו ויִפח בהם נשמת חיים, וחָיו. מי יתן ויבוא, ונעטור לראשו כתר פרחים ונשתחוה להדום רגליו.

יל“ג היה פיקח ופיכח יותר ממה שהוּרשה למשורר. גם התפעלותו והתלהבותו היו תמיד בחשבון ודעת. הוא היה תמיד ער ומדייק בלשון שיריו ותוכנם; לכן לא תמצאו בהם אף צל של התרשלות סגנונית ומוסרית; סגנון מקובל בין המון הסופרים והמשוררים, מוסר קבוע בשוק החיים, מגרים את המשורר האמיתי לבלי דַייק בהם הרבה, כי סגנונו ומוסרו הם מעולם אחר, שהוא גבוה מעל גבוה, ובלבו הוא בָּז לאנשי-מידות, אשר שפתם ומוסרם לקוחים מספרי “ראשית למודים” ¹. יל”ג כותב לזק“ן²: “…אהב באהבה עזה את האד”ם³, כי לא יפליט עטו משגה קטן בדקדוק הלשון בכל אשר יכתוב” (אגרות יל“ג, ח”א, דף 16). השמעתם, הוא אוהב אהבה עזה את האד"ם,לא בעד דעותיו, לא בעד כשרונותיו, לא בעד תוכן שיריו, כי אם בעד אשר עטו לא יפליט שגיאות, ודבריו כתובים ככל חוּקוֹת לוּח הפְעָלִים ונטיותיהם, ככל הכתוב בספר “תלמוד לשון עברי” לבן-זאב! ⁴

בכל עת אשר אנחנו שומעים “קולות אלהים” מתמלטים מנִבְלו של גורדון, הננו מרגישים גם את חיכוך יד המשורר הכבדה, המגרדת את הנימים והמיתרים, לנבלו של משוררנו זה חסרה אותה הסגולה שהיתה לכינורו של דוד, אשר רוח מנשבת בכינור זה והוא מנגן מאליו, בלי מגע-יד. גורדון יודע להרגיז את רגשותינו, להעירם ולהחרידם, אבל לא יידע לסלסלם ולפנקם, ואין ביכלתו לזעזע את הנימים הדקות אשר בלב בן תקופתנו. צבעים בהירים ומבהיקים, צבעים “צועקים” ודוקרים את בת-העין היו לגורדון, וידע לתאר תמונות וציורים מהסוג המצוי-ושכיח; אבל החיים בכל תוקפם ועזוּזם, בכל מסלוליהם, עקלקלותיהם, נפתוליהם ותנועותיהם לכל העבָרים, – החיים האלה לא פעמו בשיריו.

נפשנו יבשה ומדוכדכה, לבנו ורגשותינו הצטמקו, מוחנו – מכונה מחשבת חשבונות, חיינו כהים ומעומעמים, תקוותינו רפות ושאיפותינו חדלות-כוח. במצב כזה מה ישאף לִבֵּנו למשורר! משורר, אשר יברא לנו שמים חדשים וארץ חדשה, אשר יברא לנו עולם מלא מתוך התוהו-ובוהו שבחיינו, משורר-נביא וחוזה חזיונות, שנוכל לאמור לו: הנשמה שנתת בנו טהורה היא, אתה ברָאתָה, אתה יצרתָה, ואתה משַמרָה בקִרבנו! – אבל יל“ג אומר, כי את אשר יראה עין לעין, אותו יתאר על לוח בשׂרד. ואני מתאוה ומשתוקק לראות גם את אשר לא ירָאה עין לעין; אני חפץ לראות את נשמת הדברים, את תוכם, פנימיותם, ולא רק את חיצוניותם הנראה לעין בּשׂר. הֶלְמְהוֹלץ אומר במקום אחד מספריו, שאילו שלח לו חכם-הראוֹת (אופטיקאי) זוגות עיניים עשויות ובנויות כעיני אדם, היה משיבן לו בחזרה ולא היה נותן לו שכרו בעד מלאכה גרועה ופחותה כזו. גורדון יַראֵנו את אשר יִראה לעין, אבל אני דורש מהמשורר, כי יפתח לי, על-ידי אספקלרייתו המאירה והבהירה, את השמים ושמי השמים. יל”ג אומר באחד ממכתביו לווייסברג⁵: “…על מה אדברה ואעידה ואשא חזוני? הנה כל חלומותי היו לדברים בטלים וכל משאות נפשי למשאות שוא ומדוחים, וה' סר מעלי ולא יענני בחלומות חדשים, ועיר מושבי לא זו העיר להצמיח בה את החציר ואת הבצלים ואת השומים, אשר הם חמדת כל ישראל, ולכלכל בהם חיי בשרם”. – המשורר האמיתי לא ישאל: על מה אדַבּרה ואָעידָה? כי לכל מקום שיִגְלֶה תִגלֶה בת-שירתו עמו. המשורר האמיתי אומר: “אני במערב ולבי במזרח”. המשורר האמיתי אינו מצמצם שכינתו בקרן צרה אחת, כי בת-שירתו משוטטת בכל הארץ. האגדה מספרת, כי הוֹמֵיר עיוור היה, והיינה כתב את מיטב שיריו בשכבו על ערש-דוי רחוק מהמון התבל. המשורר האמיתי נפשו מתעוררת מעצמה ומתוֹכָה, כי העולם נתון בלבו. וגורדון היה צריך לדוגמא, למופת ולסמל הנראה לעין, למען יעשה כמַתכּוֹנתם, למען ימשוך קו לקו, שרטוט לשרטוט, זעיר שם, זעיר פה, עד אשר הוא מצייר חוטם, אחרי כן עיניים, אחרי כן שפתיים, ובסך-הכל פָנים, כפנים אשר ראה בעֵין בשׂרוֹ. ניטלו ממנו יהודיו עם השוּמים והבְּצָלים – נפל החֶרט מידו.

גורדון המשיל את עֵטו למַקבת, ודמיון זה אהוב עליו כל כך, עד כי ישתמש בו פעם בפעם. (…) ואמנם, ברוב שירי יל"ג איננו שומעים את קול דפיקת לב המשורר, כי אם את הלמוּת המקבת, אשר בה עשה את שיריו.

המשורר האמיתי רואה את הסתירות, ההפכים והניגודים אשר בנפש האדם ובטבע החיים עצמם, בכל חזיונותיהם ומראותיהם; הוא רואה וסוקר את התנגשות הכוחות, המגמות והחפצים בחיי הפרט והכלל. כל יציר אומר למשורר כזה פרק שירה; והוא מעורר את הלב, מחַיה את הרגש ומרומם את הרוח בתחבולות מעטות: בתמונה פשוטה, בקוים דקים אחדים, בהארת צד חדש של אחת מפינות החיים. לא כן יל“ג. את המאורעות והאגדות מדברי ימינו, שיש בהם מחזות נוראים, דם ואש ותמרות עשן, כמו: “בין שִׁנֵי אריות”, “במצולות ים”, האשה וילדיה”, – מחזות כאלה תאר באמנות גדולה ובחריצות רבה (אף כי בשיריו אלה החליש את הרושם על-ידי שפעת מליצות מיותרות ועתֶרת דיבורים ומִבְטָאים, הבאים מִשִׂטְפַת לשונו, אשר לא תדע חוק ומידה); אבל את המחזות והאגדות בדברי ימינו וחיינו, שאין בהם שיני אריות ומצולות ים, שאין בהם מעמָדים ומסיבות איומים ונוראים, או בולטים ומבהיקים, רק יש בהם מלחמה פנימית, האוכלת מבָּשָׂר ועד נפש, הרהורי הלב, תאוות שלא נמלאו, התרוממות הרוח, אומץ הרצון ועוז המגמה, וכדומה, – את אלה לא הרגיש יל"ג, ולכן גם לא ידע לתארם בשיריו.

 

ב    🔗

עד כמה שיודעים אנחנו ממכתביו של המשורר הנדפסים וכן מיֶתר התעודות והמאמרים שנתפרסמו על-דבר חייו, לא ידע את האהבה, לא בתענוגיה ולא במכאוביה, לא בבחרותו ולא בימי עמידתו. המשורר מספר על נפשו: “…במלאת לי י”ג סיימתי הבָּבוֹת ⁶ ודרשתי בהן לפני הקרואים ואחד מהם נתן בי עיניו ונעשיתי – חתן לבתו…“⁷. אמנם, עוד באותה שנה הוציא את שִׁכְמו מסֵבל זה, אך כל ימי חייו היה עליו ללחום מלחמת קיומו הגשמי והרוחני, והמלחמה היתה קשה וכבדה עד-מאוד, ועתות הפנאי הקדיש לתורה ולחכמה. יל”ג מתאר באחד ממכתביו את סדר חייו והנהגתו: “…עודני עמל מבוקר עד ערב, להביא לביתי טרף, ורגלי תמיד נעות, ללכת לשָׁעות אל בתי הספר אשר לא יתנו אמרי שֶׁפר, ולרעות מאין הפוגה את צאן ההרֵגָה, תלמידים ותלמידות, שֵׁדים ושֵדות, ובשובי עיף למעוני, עוד לא ארגע כרצוני, כי עוד אבלה עִתִּי, להורות ולנהל את בתי; ובפנות היום, ובכלות הפְעָלִים ושבו הצללים, אז נפשי בקֶרב תעמול כל הערב לחרות על לוח כל מעלות הרוח לשפוך כל מַעיָני על הספר לפָנַי… כן עיף ורפה כוח לא אדע מנוח… ובטרם בוקר אקומה לשוב אל סבלותי, האוכלות כל ימותי, המכלות כוחי והמחריבות מוחי, כן רגע לא אנוח בבשר וברוח…”⁸. הזיקנה קפצה על המשור טרם זמנה. בהיותו בן ל"ח יכתוב לאחד מרעיו: “…ובעת אשר רבים נהנין מזיו החיים ורֹב עצָמיהם אֵיתָן, אני חלש ורפה-כח כגבר אין איָל”⁹. המשורר העביר שני שלישי חייו בערי תחום-המושב בחוג צר מאוד; לכן ידע והכיר מקרוב את העבריָה הפשוטה וההמונית, ואותה תאר בתקופת שיריו השניה, לה הקדיש בת שירתו וכוח מליצתו.

האשה האידיאַלית האחת והמיוחדת, הנמצאת בכל שיריו, היא חנה שלו. הבה נתבונן נא אליה.

נתבונן? אבל בקראנו את השיר “חנה” הננו שומעים רק קול דברים, וכל תמונה אין אנו רואים. חנה זאת איננה נפש חיה, איננה יצירת משורר, כי-אם עשויה היא על-פּי רשימת-סַממנים ידועה.

גורדון מספר את מעלות חִנָה, אני מדייק בלשוני ואומר מספר, כי הוא איננו מצייר את חִנָה ויוֹפיה, כי-אם מונה את שבחיה. משוררנו זה, ככל משוררי בני-שֵׁם, מתפעל ומתרגש ביחוד מעיני אהובתו. נקרא נא את כל חרוזיו, שהקדיש לעיני חַנה:

כי מה אור כוכבים, שמש,ירח

מול אור עפעפיך עֵת חן תשקיפי?

וכאור שבעת הימים אוֹר עיניך

מבטך – אוצר כל חמדה וחפץ –

יבקיעו לך מהר קירות לב גבר

ממאה תותח, כּרים וכלי נפץ.

כל מגן לא יעמוד מול חץ עיניך

אחרי כל החרוזים האלה, אין אנחנו יודעים מה צבען של עיני חנה, השחורות הן, או מראה תכלת, או גוון אחר להן; אין אנחנו יודעים, הגדולות או קטנות הן העיניים, ומה גבוֹתיהן, שמוּרותיהן ובָבוֹתיהן? “כאור שבעת הימים אור עיניה”. היודעים אנחנו מה טיבו של אור זה ומה מראהו? המשורר מבטיחנו, כי מבט חנה יבקיע לה מהר קירות לב גבר ממאה תותָח כָרים וכלֵי נפֶץ; הנה מלבד שהדמיון הזה ישן-נושן, ונוסף לזה, אין לו גם שום טעם, – אין המשורר, שיש לו אישיוּת, מתאר את הרושם והפעולה שיעשו עיני אהובתו על אחרים, כי-אם עליו בעצמו, על נפשו ולבבו. פעולת עיני האשה על הגברים איננה כפעולת זרם חשמל חזק, אשר הכול מזדעזעים מנגיעתם בו, כי אם כל איש ואיש מתפעל מעיניים אחרות, הכל לפי טבע האיש, מושגיו ביופי ועַצְמוּתו המיוחדָה. בעיני פַּסְקַל, למשל, היו מוצאות חן נשים בעלות עיניים פוזלות, מפני שלאהובתו הראשונה היו עיניים כאלה.

המשורר אומר:

הנה נַחַת גן אֵל נחַת פניך.

ציור אחר לא נתן לנו מפני חנה שלו. הנוכל לשווֹת בנפשנו את פני חנה גם אחרי שהגיד לנו המשורר, כי נחת פניה כנחת גן אל? הלאה:

כתמר כי ישגה רוֹמה תלכי.

דמיון זה מורגל בפי המשוררים העברים מִשְׁנות דור-ודור, ואיננו מציין עוד כל הליכה פרטית.

בַּעֲרוּץ יִקְהַת לֶחְיֵ, עֵת כִּי תִשְׂחָקִי

יָרַד הַנּוֹעַם לִשְׁכּוֹן מִשָׁמַיִם.

אין חפצי להעיר על המליצה הקשה: “ערוץ יקהת הלחי”, כי סוף-סוף הלא אנחנו מבינים, כי כוונתו פה “גוּמת הלֶחי”, אבל אין אני מוצא בחרוזים אלה כל ציור בהיר למראה פניה וליוֹפיים המיוחד בעת שַׂחְקָה.

חנה זו היא בלי כל צורה מיחדת, בלי כל עַצמוּת. לכל משורר אמיתי יש אידיאַל מיוחד ביפִי הגוף, ולנגדו מכוּון אידיאַלו ביפי הרוח. המשורר מציין ומטעים קו מיוחד ביופיה הגופני והרוחני של אהובת נפשו, אותו הקו, המבדילה מאחרות דומות לה בהרבה דברים. ומה אנו רואים בחנה של משוררנו? מעלותיה ויתרונותיה הם כוללים, אשר נוכל לייחסם לכל יפהפיה תמת-לב. הסימנים, שהוא נותן בה, הם יותר מטושטשים, יותר כוללים מהסימנים שכותבים בתעודת-המסע, גם אם יוסיפו: “סימנים מיוחדים אָין”. גם האדם הפשוט, שאינו אמן, תופס בידיעה ברורה או בלתי ברורה את הקוים והשרטוטים המיוחדים בפני איש, המבדילים אותו מאלפי אנשים דומים לו. הצייר, אם הוא חכם-הפרצוף, והמשורר האמיתי תופסים תפיסה עמוקה וגמורה גם אותם הקוים הדקים מן-הדקים שבפני איש ותכונתו הרוחנית, אשר ייעלמו מעיני הרואה המצוי. את הקוים הדקים האלה לא ידע גורדון לתפוס ולציירם.

המשורר אומר אל חנה אהובתו האידיאַלית:

עֵת עֵינַי רִאשׁוֹנָה אוֹתָ חָזָיוּ

נָפַל מֵעָלֵימוֹ מָסַ הָאֹפֶל.

המשורר מספר הלאה בשבחה, אבל לא יַראה לנו את היחס אשר ביניהם, היחס אשר בין שתי נפשות חיות אוהבות, שואפות וכמהות זו לזו. חנה זו היא כל-כך כללית, מופשטת ואצוּלה, כל-כך רחוקה וערפלית, עד שאין בינה ובין המשורר גם אותה הקירבה הממשית שיש בין הצייר ובין האבטיח או הצנון שהוא מתאר על הבד.

בת-שוע (בשיר “קוצו של יוד”) היא האשה העברִיה, אשר משוררנו תאֵר אותה בתשוקה יתירה ויָריק עליה את אוצרות רוחו. נראה-נא איך הבין המשורר את נפשה, איך ראה ללבבה. בת-שוע היא יפהפיה. גורדון מעיד עליה,כי –

מי אשר לא ראה בת חפר בת-שוע

לא ראה מימיו אשת יפת תאר.

(“קוצו של יוד”)

אני אומר, המשורר מעיד עליה, כי יפת-תואר היא, יען כי על-פּי ציוריו שהוא מצייר אותה אי-אפשר לדעת זאת אל-נכון. מי האיש אשר יִברא לו מושג בהיר בנפשו מיופיה של בת-שוע על-פי התוארים האלה? –

אבנים שלמות צלע זאת נבנָתה; אלה העינים לוּלאוֹת התכלת ולחָיי הרקמה – תולע וצמר; זה מגדל השן – לו צואר יקראו.

על פי שן אחת ממלתעות האדם היה המנתח קִיבְיָה ¹⁰ עושה את כל שלְדו בדיוק. המשורר שהוא אמָן מתוֶה לפנינו קוים אחדים מפני האשה ויופיה, ואנחנו מציירים לנו בדמיוננו את צורתה כמו שהיא ואת טיפוסה המיוחד. אבל היש לנו איזה ציור מוחשי מעיניים שהן “לולאות התכלת”, מצואר שהוא “מגדל השן”, מלחיים שהן “תולע וצמר”, או הנוכל לשוות בנפשנו גיזרתה המיוחדת של בת-שוע, אם גם נדע, כי “אבנים שלמות נבנתה”?

ובת-שוע זאת “לא כברוא כל אדם נבראה”, “כי בבריאת נשיקה מידי יוצרה יצאה”.

ונשמה זכה הוציא מן האוצר

וברגע רצון נפחה באף הנוצר.

ולאשת חן זו, סמל הצניעות עלי-האדמות, חָלק המשורר “כל מדות בנות ציון המצוינות”:

טהרה ופרישות וחריצות ידים,

תור אדם המעלה עם שפלות רוח.

חפר אביה היה נשוא פנים ומחזיק תָא הרָצִין בעיר אילון, “גם שלחן ערוך לנוסעים ומלון”, –

ובתו היחידה בביתו העקרת,

כי אמה מתה עליה בנעוריה.

“ובחמש עשרה שנה לחיי בת-שוע, מצא לה אביה חתן כלבבו”, את הלל מכפר פרעתון, "נער כשְׁחִיף עץ,–

לו עיני עגל, לו פאות כזנבות,

לו פנים כפני גרוגרת רבי צדוק,

אך “עלוי” הוא, בקי בשלש בּבוֹת.

ובת-שוע, –

כתולע האדימה יום בוא הבשוֹרה

ותדום – ומלה איננה דוברת.

“ובשבע עשרה שנה לחיי בת-שוע, השיאה אביה לבחיר לבבו”.

ובת-שוע ובעלה ישבו שלש שנים

ויאכלו דגן שמים על שלחן רב חפר:

היא הרתה וילדה והיניקה בנים,

הוא התפלל ולמד וקרא בספר.

וככלות שנות-הארוחה ו“מתנות הדרשה באו אל בית הנוֹשֶׁה”, תשאל בת-שוע: “מה אחריתנו, הלל?” גם תזכירהו, כי הוא בעל אשה ובנים. אז ילך הלל למדינות הים, בתקוָתו, כי ימצא שם מקור פרנסתו.

ובת שוע מכרה תכשיטיה בצאתו

ותפתח לה חנות ובית מרכלת

למכור פוֹל ועדשים גרש וסלת

משוררנו רואה את מרוֹם קֵץ אסונה של בת-שוע רק בזה:

כי במקום חיי עושר היו חייה מרים,

כי רבצה בה האָלה הכתובה בספר,

כי בעלה העלוב נשא אשה טרם

יכין לשבתו בית ולמאכלו כרם.

לחוש חיים מָרים כאלה יכולה גם אשה פשוטה, מן השוק, שלא נבראה מ“קרן אור”, מ“שחוק צדיק תמים” ו“מריח האביב”. דַיָה להיות אשה בעלת קיבה ואם לשני ילדים, למען הַרגֵש, מה אומללה היא במצב כזה. אולם אשה כבת-שוע תהיה אומללה, לוּ גם יהיה בעלה, איש כהלל, בעל רבבות, לוּ גם תשב אתו בארמון רוזנים, יען כי תתאוה היא לדעת, לחיים – ואָין; יען כי שתי נפשות כאלה, כבת-שוע והלל, אינן יכולות להיות מאושרות בברית נישואיהן. הקוֹץ שבנישואים האלה הוא לא חוסר-הפרנסה ובכלכלה, כי-אם חוסר נשמת החיים ותמציתם.

בת-שוע והלל! בהַרכָּבה מוזרה כזאת; פגישת שתי תכונות ורוחות רחוקות זו מזו כאלה, התנגשות שני בעלי מזג נבדל כמוהם, – מה רב החומר אשר יתנו לנפש החושב, ומה רחבה היריעה ומה דקה המסכת אשר יפרשו לפני דמיון המשורר האמיתי! שלש שנים ישבו בת-שוע והלל יחד. בשנים האלה היו, בלי ספק, רגעי התנגדות ואיבה במידה ידועה, וגם רגעי התקרבות והתלכדות, אם אמיתית או מדוּמֵית; בשנים האלה היו, לנכון, רגעי מלחמה גלויה או נסתרה וגם שעות רחמים ורצון, בהן היו גם געגועים כמוסים וגם יאוש מר, דמעות בסתר וגם תקוה חרישית; בשלוש שנים האלה היו עִתות הכנעת הלב והתבַּטלות הרצון ועתות תביעות-הלב והתגברות הרצון. בשלוש שנים האלה היו בת-שוע והלל גם לאב ולאם לשני ילדים, רגשות האב והאם בלב שניהם, רגעי ההשתתפות בצער הנולדים ובשעשועיהם, מביאים בהכרח, כחוק טבעי, שינויים, חליפות ותמורות בלבות שניהם; התהום העמוקה, המפרידה בין בת-שוע והלל, הולכת ונסתמת מעט-מעט, התנגשות רוחותיהם ותכונותיהם הולכת ונחלשת מצד אחד, ומצד השני היא הולכת ומתגברת. הן גם צבע קירות החדר, אשר אנו יושבים בו שלוש שנים, הן גם מראה ענני-השמים החולפים וגם שיחה-בטלה, – עושים רשָׁמים ידועים, בידיעתנו ושלא בידיעתנו, על נפשנו וכוחותיה השונים, ואיך זה יצויר, כי שני אנשים חיים וצעירים, ובפרט בעל ואשתו, יישבו שלוש שנים יחד ולא יפעלו זה על זה ולא יתפעלו זה מזה כלל? דבר זה הוא בלתי-אפשָׁר במציאות. אולם גורדון רואה בכל שלוש השנים שישבו בת-שוע ובעלה יחד רק כי היא “הרתה וילדה והניקה בנים”, והוא “התפלל ולמד וקרא בספר”, וגם ברמז דק לא ירמוז לנו משוררנו על חייהם הפנימיים של הנשואים האלה. הן גם הפָּרוּש, עֵץ היָבֵש, היה מתגנב לראות את בת-שוע, “כי גם לוֹ בסתר נפש חומדת”, ואיך זה יוכל היות, כי הלל לא נתפעלה נפשו ולא נעשו בה שינויים בכל משך היוֹתו וחיוֹתו עם בת-שוע, אשר היתה “תוֹר האדם המעלה”? יודעים אנחנו מספרי-המסעות, כי הנשים בנות השבטים הפראים, העומדים על מדרגת ההתפתחות היותר נמוכה, גם הן משנות טעמן המוסרי לטוב, גם שכלן מתפתח, אם תחיינה שנים אחדות עם בני האירופּאים ותלדנה להם בנים. והלל הן לא היה פרא-אדם. מי שהוא בטבעו פרא-אדם לא יהיה “עילוּי”, וגם איש חסר דעה לא היה. איש מדור העָבָר, שהלך למדינות-הים לבקש את ההצלחה, לא יוכל היות חסר-דעה. המשוררים הגדולים חודרים גם לעולם הפנימי של העיוור, החרש והאילם, ומוצאים שם עולם מלא; גם בתוך הפועלים, החופרים בהרים-ובעמקים, אשר רוב חייהם עוברים בכליות האדמה ולא יִראו אור השמש, ולפעמים הם רעבים גם ללחם, – גם בתוכם ימצאו המשוררים האמיתיים חיי הנפש והלב: אהבה ושנאה, יאוש ותקוה, חפץ ורצון, געגועים ותשוקות. מַכּס מילר ¹¹ מספר, כי כאשר העתיקו את ספר הברית-החדשה לאחת הלשונות של שבטי הפראים, חסרה למתרגמים המלה “אהבה” באותה הלשון. אבל התיירים מצאו גם בשבט ההוא את רגשי האהבה עצמם; ומשוררנו לא מצא בחיי בת-שוע, בעלת “הנשמה הזכה”, “הנפש החיה”, אשר “כל מדות בנות ציון המצוינות” כללוה, – לא מצא בחייה עם בעלה, רק כי “היא הרתה וילדה והניקה בנים” והוא “התפלל ולמד וקרא בספר”. הטראגדיה בחיי בת-שוע ובעלה נגלתה לפני המשורר רק בשנה הרביעית אחרי חתונתם, אז כאשר –

פּסק המן, ואוכליו הביטו

מסביבם ויהיו לנציבי אבן:

מה-יאכלו הם? מה לילדימוֹ יושיטו?

הלל הלך למדינות הים לבקש את ההצלחה. “בשנה הראשונה עוד הריץ לפעמים אגרות אהבה ומכתבים נמלצים, עתה חדלו אמריו”. עברו שנתיים ומהלל אין קול ואין קשב, ובת-שוע “עוד עיניה כלות, לבה נגוע; וכבר קורַא לה שֵׁם חדש בשַׁער, ‘העגונה’ יקראו לה זקן ונער”. ובין כה וכה “ואילון הקיצה לחיים חדשים”; החלו לבנות בה מסילת-הברזל, ולרגל המלאכה הזאת באו לאילון סוללים, חרשים, ו“פאבי המפקח על בנין המסילה”. ופאבי הוא אלמן, בלי בנים, “וימי חייו שלושים ושתים שנה”. ואלמן זה הוא, – נאמר דרך-אגב, – ככל יצורי יל“ג, איש בלי פרצוף רוחני מיוחד; הוא סתם “משכיל בכל דרכיו”; “באמונת רוח ובלשון למודים הפיק מאת כל יודעיו רצון וידידות”, ככל אלה האנשים, אשר אין להם מגמה ידועה ותכונה קבועה, שרוח כל הבריות נוחה מהם, והם מפיקים רצון מאת כל רואיהם. משוררנו מעיד על פאבי, כי דעתו רחבה ונפשו “נפש ברכה”. בקיצור, הוא בחור נאה, חתן מצוין, והחתן דנן עוסק כל היום במלאכתו, וגם “בנוחו לא יבלה עתו בהבל, כי יהגה בספרים, יכתוב ויחַבר”. המשורר אינו אומר לנו באיזה מין ספרים קורא פאבי, מה הוא כותב ומחַבר, למען נדע מה טיבו והלך-רוחו, מה חפצו ומגמתו. אם יציין המשורר את גיבורו לפני בן-יפת ¹², ויאמַר, כי האיש המדוּבָּר “הוגה בספרים, כותב ומחבר”, – לא יגיד לו בזה מאומה, כי יש ספרים וספרים, ויש מחַבּר ומחַבּר. והנה פאבי זה יושב בבית, אשר הוא נוכח חנות בת-שוע; ובהיותו רגיל לעמוד על-יד החלון הפתוח ולהשגיח אל העוברים “ברחוב הקרת”, יראה גם את בת-שוע יפת-המראה ורכת-השנים. ראה “כי בבוא איש לקנות תצהיל לו פנים, ובצאתו יקַבְּצוּ פַארוּר, יְתַנו עצֶבת”; ראה כי היפה-פיה הזאת מַשגחת ברחמים גדולים על ילדיה “ודמעות נגרות מריסי עיניה”, וישאל: מי זאת האשה ההגונה? ויענוהו: “היא בת-שוע העגונה”. ויאמר פאבי לראותה ולדעת חייה, “על כן בא לחנותה למקנה ולקנין”, ומתוך דבריו אִתה “הבין כי אבן חן לפניו מגולָלה ברפש”; ו”בלילה ההוא שנת פאבי נדדה, ויתהפך מצד אל צד על משכבו, כי תמונת העגונה נגדו עמדה". גם “שנת בת-שוע נגזלה הפעם”. הכל כנהוג ומקובל בסיפורי-אהבה מהמין הידוע, גם בלי כל שינוי בנוסח. “ויוסף פאבי לבוא לעתים מזומנות בחנות בת-שוע בראותו כי איש אָין; ויקנה לבה בחִכו הטוב מיין”. ובת-שוע, סמל הצניעות, סיפרה לפאבי “בהתגלות לבה את רוע מעמדה זה כשנתים; כי בעלה, אשר נשׂאָה בעודה באִבה, עזבה בחסר כל וילדיה השנים, ועל דעת הקהל נמצא אישה כעת בעיר ליברפּול”. בהשתדלות פאבי תפשו את הלל, שהיה לרוכל המחזר בעיָרות, בכַף, ויאות לתת לאשתו ספר כריתות בעד חמש מאות כסף. פאבי לא סיפר מאומה לבת-שוע וישלח את הכסף הדרוש, וכעבור חודש ימים קיבל פאבי ידיעה מליברפּול, כי הלל כתב “גט פּטורין לאשתו כדין וכהלכה”.

עתה בא פאבי אל בת-שוע שמח ויבַשרה “כי קרוב יום גאולתה”. על זה יאמר המשורר:

ומשוש לב הענוגה מי זה ישוחח!

עד כמה לא ידע משוררנו את מסתרי לב האשה העבריה, אם ברגע כזה, שנתבשרה בת-שוע פתאום, כי בעלה כתב לה גט פטורין, – אם ברגע כזה יראה רק את משוש לבה, בת-שוע לא התייחסה בקרירות-רוח אל הלל. בכליון עיניים היתה מצפה דרך בֵּית-הרָצים: “מתי יבוא מכתב ובשוֹרה מהלל?!” וגם הוא כתב לה בשנה הראשונה “אגרות אהבה ומכתבים נמלצים”. וכעבור שתי שנים אחרי לכתו למדינות-הים יאמר המשורר: “עוד עיניה כלות, לבה נגוע”. היוכל היות, כי ברגע זה, בהוָדע לה פתאום, שבעלה, אבי ילדיה אשר כל-כך אהֵבתם, כתה לה גט פטורין, – כי ברגע הזה תשמח לאין-קץ; תשמח, ורק – תשמח!? בת-שוע, “הנשמה הזכה”, אשר “כל מדות בנות ציון המצוינות” כללו את נפשה. – היא היתה צריכה ברגע כזה להכלם עד היסוד ולהצטער על בעלה, אשר שלח לה גט פטורין ויפרד מעליה ומעל ילדיה לנצח בעד כסף, אָשרה ושמחתה של בת-שוע, – יספר המשורר, – עוד התגברו בכרוֹע פאבי פתאום לפניה בֶּרך, ובקול יוֹנים יוצא מעמקי הנפש התחנן לה: “בת-שוע יקרת הערך, היי נא לי לאשה בצאתך לחפש!” – גם כּריעת ברכיים, גם קול יונים, הכל כמו שכתוב בשירי-אהבים ממש, ומה ידבר פאבי בעמדו על ברכיו? לא על אהבתו ידבר, לא את רגשות נפשו ישפוך לפניה. כי-אם –

כל יָמיך ריש ומרוֹרים תשׂבּעי

ובחיקי כראוי לך אשרך תמצאי.

הוא מספר לה,כי עד הֵנה היתה עניה ועתה יצליחנה. פאבי מבאר לבת-שוע, כי עסק טוב והגון הוא מציע לפניה, ועל שיחה עסקנית כזו יאמר משוררנו, כי “שפת הנשמות”, “לשון האהבה היא”. לחנם הטריח משוררנו את האדון המפקח על בנין המסלה לעמוד על ברכיו ולדבר דברים, אשר היה יכול לאמר גם בעמדו על רגליו ובשתותו כוס תֵה. על דברי פאבי אלה עונה בת-שוע בחיבה: “אמָתך אני, פאבי! – ותִשָׁקהו”. גם אשה פשוטה, אחת מן השוק, היתה אומרת ועושה כזאת לאיש עשיר וצעיר לימים, אשר יאבה לקחתה לאשה ולחלק אתה את הונו.

היוכל היוֹת, כי אשה כשרה וצנועה כבת-שוע תשק, טרם שנתגרשה מבעלה, לאיש זר, גם אם אהבתה אליו עזה ממות, ולא ייסרוה כליותיה; תשק ולא תרתע לאחוריה בבהלה וחרדה; תִּשַׁק לאיש זר לה, על פי הדת, בפעם הראשונה, ופניה לא יחוורו, וזכרון בעלה, ילדיה ומושגי חינוכה לא יעלו על לבה?

“ובין כה נמצא כתוב בכתבי העתים”, כי האניה, אשר בה ירד הלל, טוּבעה בים עם כל היורדים בה. “שמעה בת-שוע ותרד בדמעות על אישה האומלל, כי קומט פתע, ובלב נמס הודתה לאֵל המוֹשָׁעות, על הֲחישו בעִתָה לה פדוּת וישע”. בכיָה זו והודיָה זאת הבאות כאחת אינן מתאימות כלל לנשמה זכה, “אר ברגע רצון נפחה היוצר באף הנוצר”. בת-ציון מצוינת, אם תיוָדע לה, כי בעלה, – אם גם לא אהבה אותו ככתוב בסיפורי אהבים, – קוּמט פתע, לא תמהר להודות לאֵל המוֹשעות על כי החיש בעתה לה פדות וישע.

שמחת בת-שוע היתה עדי רגע. הרב פסל את הגט על כי “השם הלל כתוב בו בלי יוד”. כשמוע זאת בת- שוע “נפלה לארץ – מתה או מתעלפת”. שמע פאבי, כי נפסל הגט, “ויתעַבָּר, שנָיו חרק, אך החריש”. וילך לדרכו. וגם בת-שוע, כעבור שלושה חדשים, ירדה מן המיטה, “אשר עלתה עליה ביום נפסל גטה”. אולם “בחלוֹתה חנותה מאֶפס יד נסגרה”, ובת-שוע מבקשת לה עתה פרנסה אחרת, "ובעודה מבקשת הביאו לה אגרת " מפאבי, ובאגרתו הוא אומר לה: “וכל צרכך בסתר ינתן על חשבוני”, בנתנו טעם לדבריו:

כי רק אז ארגיע, רק אז אמצא אוֹשר

בדעתי כי נסתרת את מעני וחוֹסר.

האדון המפקח על המסילה, אשר היה לדברי המשורר, “משכיל בכל דרכיו”, לא הבין לרוח בת-שוע יותר מהלל בעל “עיני העגל”. פאבי חשב, כי ירפא את שבר אשת-חן זאת, המתאוָה לחיים ואהבה, בתמיכה חדשית אשר יתן לה על “חשבונו”; ובמחיר מיצער כזה רצה למצוא אושר. אך בת-שוע השיבה פניו ריקם, באמרה:

לא, פאבי, לא אקח חוט ושרוך נעל

בזעת אפי אוכל לחם כל עוד בי כוֹח

ומידי זר מתנת חנם לא אקח לקוֹח.

ובת-שוע היתה אתה לאחת “העבריות העניות המוכרות כל מזון”, הבאות אל תחנת מסילת-הרזל בעת “חנוֹת המרכבה”. המשור מתאר לפנינו את האומללה במצבה עתה, והציור נעלה ונפלא, מרגיז נפש וחודר לבבות; רק קוים אחדים התוָה המשורר והתמונה איומה וקורעת לב:

יפת תואר מנוּולת לובשת סחבות,

שערה הפך לבן אף כי זקנה איננה,

קומתה כפופה, עיניה צבות,

וערומים ויחפים משני צדיה

יאחזו בכנף בגדה שני ילדיה.

רק מת גמור ומוחלט לא יתפעל ולא יפעול על החיים. ומה אנו רואים בבת-שוע?

נתנו לה את הלל מפרעתון לאיש – ותקח. הוא התפלל, והיא הרתה, ילדה והיניקה. בעלה הולך למדינות-הים, מבלי אשר התנגדה ומבלי אשר הסכימה לזה ברצונה הטוב, ובצאתו מכרה תכשיטיה ותפתח לה חנות; בא אליה איש משכיל, נפל לפניה על ברכיו – ותשקהו ותאמר לו: אמתך אָני! פסלו את גטה, ותפול לארץ מתה או מתעלפת; נסגרה חנותה מחסרון כסף, ותהיה למוכרת תפוחים רקובים. הזאת היא אשה עבריה? היש בה נטף חיים אחד? ובת-שוע הלא הצטיינה “בחריצות ידים” –

ובלשון עם ועם צחות דוברת

וכצוֹרך השעה וככל חוקות “המודה”

אורגת, רוקמת, טווה, תופרת.

נקודת-הכובד של השיר “קוצו של יוד” ותמציתו אנו מוצאים בדברי בת-שוע האחרונים:

הן כשרונות טובים חנני צור שדי,

גם ההצלחה לי פנים הצהילה,

כמעט הייתי בכל טוב אני וילדי

וכנשי התענוגות חייתי גם אני –

אך קוצו של יוּד הוא הרגני.

משוררנו רואה את גורלה המר של בת-שוע בזה: ההצלחה האירה לה פעם פניה, איש משכיל ועשיר התוַדע אליה ויאהבנה ויהי נכון לחלק עמה הונו ומעונו; רק פשע אחד היה בינה ובין אשרה: לחיות כאחת “מנשי התענוגות”. עוד מעט והיתה יכולה גם היא להיות אחת מ“פרות הבשן”; עוד מעט והיתה יכולה גם היא להיות הגבירה בבית פאבי, אשר “החליט לכונן ביתו במערכי תהלות” (מי יתרגם לנו פסוק זה כצורתו? איזה טעם יש פה ללשון הפיוט: לכונן בית “במערכי תהלות”?); ואם בהיותה אשת הלל היתה לובשת סדין שֵׁש על שַׂלְמת מֶשי ו“עיר זהב ופנינים על חלקת צוארה”, כמה תכשיטים ועדיים קיוותה להעמיס עליה אם תהיה אשת הגביר בעיר הממלכה; רק פשע אחד היה בינה ובין ההצלחה הגדולה הזאת, ופתע לפתאום, אהָה, התפוצץ מגְדַל אושרה: קוצו של יוד הרָגה.

בהיות בת-שוע, סמל הצניעות, הטהרה והפרישות, המתאוה לדעת ולחיים, משרתת בית-מלון אביה לִסְגָנים העוברים-ושבים, לא הרגיש המשורר כלל בצרתה ובאסונה; אדרבה, המשורר שמח להשמיע, כי הסגנים גם הם פֶּה-אחד יעידו: “כי אין בארץ אשת יפת-תואר כיהודיה בת מחזיק בית-הדואר”!…

 

ג    🔗

את המשורר האמיתי הננו מכירים גם על פּי מראות הטבע וחזיונותיה, ציוריה ומחמדיה, שהוא מתאר לפנינו. משורר, אשר לא יתפעל ולא יתרגש מתמונות הטבע והדרה, משׂיא חוסנה ומגאון תפארתה, הוא כמעט דבר אשר לא יצויר. חיי העם וחיי הטבע מתלכדים בנפש המשורר ליצירה אחת שלימה, יצירה חיה וקיָמָה בפני עצמה. חוקר הטבע אלכסנדר הומבּולדט, כאשר התעמק בקריאת “ברכי נפשי” של המשורר האלהי, אמר על השירה הנשגבה הזאת, כי “היא עולם קטן בפני עצמו”. מי מאתנו, אשר נפשו מרגשת, לא התפעל עד-היסוד ממראות הטבע וחזיונותיה המתוארים בכתבי-הקודש, בשירי רבי יהודה הלוי ובשירי יתר טובי משוררינו בתקופה הספרדית-ערבית? – לא כל בני-האדם חשים ומרגישים את נועם הטבע ויופיה, רוממותה ותוקף פּעולתה במידה אחת; לא לכל בני-האדם אוזניים פתוחות לשמוע ולהקשיב אל שפעת הקולות, היוצאים מאת הטבע ומתלכדים למנגינה אחת; לא לכל בני-האדם עיניים פקוחות לראות את שפעת צבעיה, גווניה, חליפותיהם והתערבותם זה בזה. רק האיש אשר חונן בהרגשה דקה ובנפש רכה ונוחה להתפעל, רק הוא חי עם הטבע ומקבל השפעתה. אבל כשם שכשרונות האדם השכליים והמוסריים, אשר חלקו לו הטבע וירושת אבות, הולכים ומתפּתּחים, הולכים ומתחזקים על-ידי החינוך, ההרגל, העבודה והשימוש, והאיש, אשר נולד עם כשרונות גאון, יישאר פרא אדם, אם לא הרגיל את כשרונותיו לעבודה, – כן גם האיש, שיש לו מלידה ההרגשה היותר דקה והנפש היותר רכה, לא יחוש את מראות הטבע והדרה וחֵיל חליפותיהם, אם לא התחנך על ברכי הטבע עצמה; כי אין הרגשה עדינה זאת מתפּתּחת אלא על-ידי קירבה תמידית מילדותו של האדם אל הטבע וחזיונותיה.

משוררנו לא חי מעולם על ברכי הטבע ויהי רחוק ממנה. ימי ילדותו ונערותו עברו בוילנא בבית אביו, שהיה בית-מלון לאצילי פולין, ובמקום ריח השדה, הגבעות וההרים, המנשאים את הנפש ומחזקים את הרוח, שאף אל קרבו את ריח אורוות הסוסים. גם בימי פגרא ובשעות החופש מלימודים לא היה משוררנו הצעיר הולך לטייל מחוץ לעיר לשאוף שם רוח צח ולהתענג על הדר הטבע, כי-אם, כמו שיספר על עצמו, היה מסתתר בין ערמות הקורות, אשר היו מונחות בחצר בית אביו, ברַחבה שאחורי הבתים, וקורא בספר שירים (מספר “על נהר כבר”. עיין “ממזרח וממערב” חוברת ג' עמ' 116). אחרי-כן עברו ימי חייו בין קירות בתי-הספר בערים פּוניבז, שאַבל וטֶלְז; ומראה הערים הנכחדות האלה לא היה מסוגל כלל להעיר ולעורר בלבו את רגשי האהבה לטבע וליקר תפארתה. המשורר מתאר באחד ממכתביו את סגולות העיר טלז, מקום מושבו, ומחמדיה: “…בתיה בנויים בלי סדרים, כאריח על גבי אריח, זה יוצא וזה יכנס. בימי הגשמים הסוחה בקרב החוצות מרבה להכיל וכל העיר היא כערמת זבל גדולה, ואדים נפסדים יעלו מן הבצָאות ומן הגבאים ומקלקלים הנשימה ומפסידים הבריאה” ¹³. וכעיר טֶלְז, כן שאַבל ופוניבז. בשנת 1872 העתיק המשורר את מושבו מטלז לעיר-המלוכה פּטרסבורג, ובין חומותיה היה קבור עד יום מותו. נשמע-נא מה בפי גורדון עצמו על-דבר ישיבת-כרך זו: “…והסופר היושב גם הוא בסתר עליון, בעליית קיר קטנה, בצל שדי לא יתלונן, כי יושב הוא מן הבקר ועד הערב צפוף וכפוף, וכַוִין פִתיחָן לֵיה בעלִיתֵיה והוא שואף ובולע את האדים הנפסדים העולים מן התעלות ומן המנהרות הנפתחות בימי הקיץ בכל רחובות העיר לגרפן ולנקותן, וקול המונה של עיר: קול שוט וקול רעש אופן וסוס דוהר ומרכבה מרקדה, וקול מקבות והגרזן מן הבתים החדשים הנבנים, או אשר יחזקום לכל אשר ימצאו שם בדק, ושאון הבתים עולה תמיד באזניו, ומן המלט והמלבן יכסהו אבקם; כל רוח על פניו לא יחלוף…”¹⁴. רק בשנות חייו האחרונות, בחלוֹתו, וכאשר נסתלקה מעליו רוח-הקודש (מבטאו החביב עליו), נסע פעמים אחדות למקומות-המרפּא באוסטריה. אך גם שם לא היה מתענג על הדר הטבע ומראותיה, כי-אם הגה בספרים, כתב שירים או עסק בשיחת רעים ומכירים; גם כוחו ורעננותו לא היו עוד אתו לקבל את השפעת הטבע העדינה והנדיבה אשר במקומות האלה. לכן אין כל פלא, אם לא נמצא בשירי יל"ג מחזות הטבע וציוריה, – ציורים המשעשעים את הלב ומרהיבים צאת הדמיון. המשורר עצמו לא ידע מעולם את הטבע בתפארתה וברוממותה ולא הרגיש את יופיה ומנוחתה העולמית גם בתוך הרעש והסער, המהומה והמהפכה. והשירים האחדים, שהקדיש משוררנו להטבע (“תל-אביב”, חג לאדני“, אדני על מים רבים”), הם תערובת פילוסופיה של דורות הביניים ומליצות מלוקטות מכתבי-הקודש, אבל אין בהם רגש אמיתי, התפעלות טבעית ושירה היוצאת מן הלב החי. בשיר הראשון יוצא המשורר לשוח במישור אביב בחוץ; אבל המשורר לא יראה את הדר הטבע, לא יתאר את יפי המישור אשר יטייל בו, כי-אם יזמר שירי תהלה ליוצר-כּל:

יוצר כּל באומר בתעופת עין

בורא תבל מהבל, כּל מאין

הוא גם בי הרוח נפח נפוֹח

ובלבי שם דעת ובמתני כח

הוא יצהיל פניו אז ישוב כל הדר

אז יצא אביב כחתן מחדר.

(“תל-אביב”)

למקרא שירי-הטבע של יל"ג יעלו על לבנו בלי-משים דברי צונץ: זמרת היהודים היא פילוסופיה (אדון עולם) ותפילתם – הגיון (רבי ישמעאל אומר, בשלש-עשרה מדות).

מַראות הטבע לא ידע המשורר, אך תחת זאת מראות “הרחוב”, אשר בה נולד וגודל, ואותם ייטיב לתאר:

בית מדות אחזה בחצר בית הכנסת –

על פתחו באשפה כל חיה רומשת

השפחות שם שופכות מים הרעים,

שם ירעה עגל ויגַרם הכלב

ותכרסם החתול מעים וחלב

וינקר התרנגול גוש התולעים.

ובקרן זוית בין החומותיים

עומדים אנשים ומטילים מים,

כעתר ענן חלתית הצחנה עולה.

זה הוא הדר הטבע בתחום המושב וברחוב היהודים.

 

ד    🔗

גורדון היה אחד מאלה הסופרים העברים, אשר האצילו מרוחם על סופרינו מהדור החדש, והשפעתו על הספרות העברית וסופריה נראתה ביחוד בימי היותו עורך “המליץ”. בפרק-חייו זה נראה את משוררנו בתור אדם ובתור סופר, כמו שהוא, במעלותיו וחסרונותיו; ולמען יתברר הפרק הזה בתולדות ספרותנו העברית החדשה, עלי להקדים דברים אחדים.

השפעת עורך עתון יומי על הספרות והסופרים באירופה איננה שוה כלום. הספרות האמיתית, היפה והמדעית, לחוד, והספרות היומית לחוד. הראשונה עוסקת בחיי עולם, והאחרונה – בחיי הרגע. בספרות היומית עובדים, על פי רוב, רק “בעלי מלאכה” ספרותיים, המוכרים שורות במחיר; ואם יקרה מקרה, כי אחד הסופרים המעולים יקדיש עבודתו לעתון יומי, אז מחליף הוא דינרי-הזהב של כשרונותין בפרוטות נחושת, ולאַט-לאַט יהיה גם הוא לאחד מאותם הכתבנים, אשר ההרגל לכתוב ממלא אצלם את חסרון השראת הרוח.

לא כן בישראל. בית-המדרש היחידי, אשר בו קיבלו רוב סופרי ישראל ברוסיה, גם הטובים והמצוינים שבהם, את חינוכם הספרותי במשך דור שלם – היה מה"ע “המליץ”. בית מערכת “המליץ” היה “בית-דין” הספרותי הגבוה, אשר מלפניו יצא משפט הסופרים, אם לשבט ואם לחסד. ומזלה הרע של ספרותנו גרם, כי בראש “המליץ” עמד ימים רבים איש, אשר לא היה מוכשר ומסוגל לזה על-פּי ידיעותיו, תכונותיו וכשרונותיו.

עד שנעשה גורדון עורכו של “המליץ” היה תהו ולא-סדרים בבית-המערכת. כל מאמר שבא לשם, יהיה מחברו מי שיהיה, היה יוצא מרשות הסופר לגמרי ונכנס לרשות העורך, והאחרון היה עושה בו כאדם העושה בתוך שלו, ככל העולה על רוחו באתה שעה: ברצותו היה מרחיב את המאמר ומוסיף עליו “נופך משלו”, וברצותו היה מקצרו, מרסק את אבריו ומביא בו ערבוביה וסירוּסים; ברצות העורך היה שׂם דברים בפי סופריו, שהם ממש ההפך מדעותיהם ומדבריהם-הם, וברצותו היה נותן בפיהם גם חרפות וגידופים נגד שונאיו ומתנגדיו הוא. לא מתוך הרגשה ספרותית ולא ע“י הבחנה שכלית היה מוציא העורך את משפט המאמרים ומתקנם ומסדרם לדפוס, כי-אם יד המקרה העיוור (או גם חשבונות פרטיים) היתה בסידור מאמרי “המליץ”; ועל-כן היו פעמים רבות מאמרים יקרים, הכתובים בכשרון ודעת, יורדים הסַלָה, ומאמרים מלאים הבל ורעות-רוח נדפסים כמו שהם, בלי כל שינוי. אמנם, חלילה לנו לקפח שכר כל בּרִיָה, והאמת ניתנה להאָמר, כי פעמים רבות היה גם ה”ארז" ¹⁵ מדפיס מאמרים ב“המליץ”, שהיו מתנגדים בכל-וכל לחשבונותיו הפרטיים, ולא היה נושא את פני הגדולים והתקיפים ומקנא קנאת האמת העלובה, ובמקום שראה תועלת הכלל לא חָלק כבוד לרבנים ולעשירים; אך גם זאת אמת, כי באותם הגליונות עצמם, שבהם היה העורך לוחם בעד האמת והטוב, היה מרבה גם לספר בשבח עצמו עד כדי גועל נפש, היה מערבב יחד עסקי הכלל ועסקיו הפרטיים ומדבר עליהם בנשימה אחת, כאילו זה וזה אחד הוא…

מבית-הספר הזה יצאו רובי סופרינו העברים החיים אתנו כיום, ונקל לשער, מה גדולה היתה השמחה במחנה סופרינו, בהיודע בקהל, כי יהודה ליב גורדון היה לעורך “המליץ”. לפני זה היה קשה מאוד, כמעט אי-אפשר, לסופרים העומדים בדעותיהם ברשות עצמם, לסופרים שהיו בעלי תכונה קבועה ומגמה ידועה, לסופרים, אשר לא שמחו על ראוֹתם שמם נקבע בדפוס גם אם קילקלו והשחיתו דבריהם, – לסופרים האלה אי-אפשר היה לָדור בכפיפה-אחת עם העורך, ומעט-מעט התרחקו טובי הסופרים, בעלי הכשרונות, ממחיצת “המליץ”. עתה, כשנמנה גורדון לעורך “המליץ”, קיווּ הסופרים, כי הכל ישתנה בבית-המערכת לטוב; הכל ידעו, כי “העורך השני” – גורדון – הוא סופר בעל טעם ונימוס, אר קרא ושנה הרבה. לא מעטים היו בין הסופרים והקוראים העברים, אשר גורדון היה בעיניהם לראש וראשון בספרות העברית, אשר אין קץ ומידה לערכו הרם, ויקוו, כי ב“המליץ”, שנמסר לרשותו, תחל תקופה חדשה, אדירה וכבירה, בספרותנו, – הן זאת היא אחת מסגולותינו המיוחדות, שמאמינים אנחנו, בתומתנו או בפחזותנו, כי ביד איש אחד או פעולה אחת להביא תקופה חדשה בחיינו או בספרותנו, כי דרור אחַת תוכל להביא לנו את האביב, את התחיה!

גורדון בתור עורך אין לו צורה ידועה וקבועה. הננו רואים, כי הוא מתאמץ ללכת בשביל-הזהב, להתרומם מעל סכסוכי המפלגות; אך על-פּי-רוב לא יצלח דבר זה בידו, כי בהיותו מטבעו נוח להתפעלות ולהתרגשות, יטה לפעמים הצדה ומראה פנים מסבירות לכאן או לכאן. מיום שהיה יל“ג לעורך “המליץ” היה גם ל”לאומי וציוני“, ויטיף במאמריו הראשיים לתחיית העם ולתחיית הארץ. הנני מאמין, כי כל מה שכתב במקצוע זה יצא מקירות-לבבו, כי מה נקל להאמין, שגם גורדון היה מתלהב מהפיוט שברעיון היישוב. אָמנם, הוא היה מתלהב, לכן גם מצטנן. הוא כותב מאמר לשם היישוב בציון, או לשם הרעיון הלאומי, ולבו נוקפו, שמא עשה שלא כהוגן, כי הוא נוהה עוד אחרי אידיאַליו הראשונים, כלומר, לא אידיאַליו עצמו, כי אידיאַלים מיוחדים לא היו לו, רק אותם שקיבל מ”המשכילים הראשונים“. הוא היה נוהה אחרי האידיאַלים שהביע בשיריו: “הקיצה עמי” ו”דרך בת עמי". איך שיהיה, הוא לא הגיה על רעיון הישוב והרעיון הלאומי אף קו אור אחד, לא העשיר את אוצרם אף בגרעין חדש אחד. קרבנו על מזבחם היה רק מעט “קִמְחָא טְחינָא”. מכל המאמרים והמכתבים הפרטיים, שכתב גורדון בענין תחיית האומה ותחיית הארץ, הננו רואים ברור, כי היה תמיד מרפרף עליו ומעולם לא ירד לעומקו. ומפני שהיו לו בדבר זה מושגים בלתי ברורים והשקפה שטחית מאוד, לכן היה ירא ומפחד, כי יש בכוח כל מקרה-עובר, עיכוב-חולף ומעצור-רגע להרוס ולקעקע את כל בירת הישוב עד היסוד, ולהפך, היה שמח ומתפעל מכל שינוי קל לטובה, שהיה בא בישוב זה. וכמה ילדות ותמימות יש במחשבתו, שהביע אותה בכמה מקומות ובצורות שונות, כי יש לחשוש, שמא כל עמלנו לבסס ולבצר את הישוב בארץ-ישראל גורם רק רעה ואסון לעמנו, יען כי בהתרחב הישוב בארץ אבותינו תגבר שם יד הרַבָּנית מבְּרִיסק ¹⁶ והכנופיא שלה!

וכדי להראות, כי כוחו של יל“ג לא היה גדול בבירור רעיון הישוב, בניתוחו לחלקיו, בהארת ערכו ההיסטורי או המדיני, הכלכלי או התרבותי, ורק בזה הראה גבורתו, בהכבירו מליצות נשגבות, פְרַזות איומות, על עניינים פשוטים ובהירים שב”יישוב“, ובבואו “בעב הענן” במקום שהמִסְפָרים והמעשים מדברים לעצמם – הנני לתת פּה דוגמאות אחדות ממאמריו הראשיים. גורדון רוצה לתת לקוראיו מושג כללי מהקולוניות, אשר נוסדו באה”ק, והנה טרם אשר יפרוט את שמותם ואיזהו מקומן על מַפת א“י, זמן היוָסדן, שטח אדמתן, מספר יושביהן, וכדומה, הוא מתחיל במליצות אלה: “הנה עב קטנה ככף איש עולה ותהלך על כנפי רוח, והנה עוד שבע עבים דקות ושדופות קדים צומחות אחריה; אלה מרחוק יבואו ואלה מצפון ומים, ועד כה וכה והשמים התקדרו עבים ויהי גשם גדול והִרוָה את הארץ והולידה והצמיחה. היש לעָב אָב ומטר שמים מי ילדו? אך יעלה מן הארץ ויהי הענן והחושך וכי יגרע נטפי מימיו והיו המים התחתונים למים עליונים ויבואו כגשם לנו, והוא יפקוד את הארץ וַישוקְקָה וכל נחלה נלאָה הוא יכונן. אֵד עלה מן הארץ – אֵיד נכון לצַלענו; סופות בנגב אָתוּ, מארבע רוחות שמים התחולל הרוח ויהי סער גדול ותחשך לנו הארץ. וארו עם עַנני שמַיָא כבני אנָש אָתין, הולכים דחופים ומבוהלים ומגמת פניהם קדימה. מי המה כעב תעופינה וכעננים יעלו…” – ובסגנון זה הוא הולך וקושר פסוקים מקוטעים וגם שלמים זה בזה ונועץ תחילתם של אלה בסופם של אלה, עד כי יבוא לעיקר העניין, ואחרי אשר הביא רשימותיהן וספירותיהן של המושבות בא”י, יגבב עוד הפעם מליצות ופסוקים ככתבם-וכלשונם ממש והוא מסיים בדבריו אלה: “כל המשפחות העולות והעתידות לעלות אל אדמת ישראל לעבדה ולשמרה, כל האגודות והחברות והיחידים בארצות פזורנו, אשר קמו ואשר יקומו לעזור לבני המשפחות ההן בעבודתם – הם המה העבים הקלים, אשר ראינו בחזון בראשית דברינו; הם הם “ענני שמיא”, אשר עמהם כבר אנש אָתֵי. ואנחנו תפלה, לבלי יתחוללו רוחות רעות לפזר את העננים; והיו העבים הקלים לחשרת עבים ואדני עליהם יראה ויניף עלינו גשם נדבות וטל אורות. הנה ה' רוכב על עב קל – ומי יודע על מפלשי עב, מפלאות תמים דעים?!” ("המליץ, גליון 20, שנת 1886, המאמר הראשי: “עם-ענני שמיא”).

בשנת תרמ“ז התלקחה מריבה עזה במושבה “ראשון לציון” בין הקולוניסטים והפקיד. המחלוקת הביאה לידי שערוריה ומהלומות. הידיעות, שבאו אז מא”י בנדון זה, היו שונות ורחוקות זו מזו. והנה גורדון, בתוך עורך “המליץ”, תחת לשפּוך אור על העניין המסובך הזה, שסיבּב רעש גדול, מהומה ומבוכה בין החובבים בארץ ובחו"ל ובין הקולוניסטים והפקידים, כתב מאמר מלא מליצות נפוחות, והֵא לכם דוגמאות אחדות מהמאמר הזה: "…כי – שוט לסוס ומתג לחמור ושבט לגֵו כסילים כאלה (ליהודי פולין וליטא). ומה יתן ומה יוסיף לנו אם גם בעדן גן אלהים נהיה, בנאות דשא ירביצונו ועל מי מנוחות ינהלונו, אם חמת לנו כדמות חמת נחש ואם הנחשים השרפים ינשכו את העם ולא יתנו דמי לו. האם לא בעדן גן האלהים הטיל הנחש זוהמתו במקור מחצבתו והביא כלָיה לעולם?!… ופחד פחדנו ויאתֵנו ואשר יָגורנו בא לנו!… שמענו ויפּל לבנו, בראותנו, כי גם הצרות בתקופות האחרונות התכופות והמכות הטריות בין ידינו, אשר עוד לא זרו ולא חֻבָּשו – גם הם לא הביאו מַרדות בלבנו ולא ילמדו אותנו להיטיב דרכנו. אהה, הכי עוד לא מָלא צבָאנו ולא נרצָה עוֹננו? הכי עוד לא לקחנו מיד ה' ככל חטאתנו, עוד לא הוכינו כדי רשעתנו במספר?… בהסכמת הנדיב העמד בראש הקולוניא אחד מאחינו… והקולוניסטים זה דרכם כֶסל לָמו, כי אם איש מקרב אחיהם כמוהם יקימו להם, ימאנו לענות מפניו וימרו את פיו ולא ישמעו את דבריו לכל אשר יְצַוֵם… רשפי הקנאה בערה בלב הקולוניסטים גם על הפקיד… זה כתשעה חדשים, ובימים האחרונים נשבה בה רוח רעה ותצא ללהב… ויגזרו על הפקיד… כי יצא הוא ובני ביתו מן הקולוניא… אפס כי גזרת הנדיב עומדת לימין צדקו, כי אחרי אשר הניחו הנדיב על מקומו וענש את יריביו, בלי ספק חקר ודרש ונודע לו היטב, כי צדיק הוא בריבו ולא עַוְלָתה בו. בין כך ובין כך חרפה שברה לבנו לראות, כי בני קרח החולקים על הכהונה עוד לא מתו, ובני קַמְצא ובַר קמצָא עוד לא תמו מקרבנו… התקוה האחת אשר תחַינו היא, כי הנדיב רב העלילִיָה הוא גם גדל-העצה וחכם מדיני ובִין יָבין כי יתומים אומללים, אשר התענו וגדלו כל ימי נעוריהם תחת יד אם חורגת, לא יוכלו לעזוב ברגע קטן את משובותיהם ולהתרפאות פעם אחת מן הנתק אשר בראשם… (“המליץ”, גליון 83, שנת 1887, המאמר הראשי: “ראשון לציון – הנה הנם”).

מהמקומות האחדים, שהבאתי מהמאמר הארוך, הננו רואים את גורדון בצביונו הרוחני כמו-שהוא. הוא אוהב את עמו וחרד לטובתו ואושרו בלי-קץ, נפשו קשורה בנפש אחיו באלפי נימים וקשרים נראים ובלתי-נראים, וכל דבר אשר יעשו לא כרוחו וכלבבו, והוא חושש כי סכנה נשקפת להם מדבר זה, כי שמם יחולל בין הגויים או בעצמם יאכלו מפרי מעלליהם, אז אין מעצור לרוחו, ירגז ויקצף, לא יידע גבול ומידה במבטאיו הקשים; אך בשעת התוֹכחה אמרות נביאינו ומליצותיהם כל-כך שגורות בפיו, עד כי לא נשמע את דעותיו והשקפותיו הוא. הפסוקים הנופלים לתוך פיו שוללים את בינתו והגיונו, והוא נמשך אין-איָל אחרי שטְפַת לשונו וזרם “ניביו הנאוים”. ויש גם שהוא משתמש בלשון פקידי ניקולַי הראשון בדברו על עמו, כמו הגידוף הגס: “ולהתרפאות פעם אחת מן הנתק אשר בראשם”. גם פה אנו רואים, כי גורדון נוח להתבטל ולהכנע מפני הדר גאונם של כל נושאי משרה, ונוטה להאמין, כי במקום הרבבות [אצל בעלי-המאה] שם אין גם כל משגה וסלף; גם פה בדבריו אלה ראה-נראה, כי במקום שדרושה סקירה חדה ונחוץ “טַקְט” ספרותי והבנה ברורה ורחבה, שם לא ימצא גורדון את ידיו ורגליו.

שירתו של גורדון היתה, על-פּי רוב, פרוזית יותר מדי, תחת זה היתה הפרוזה שלו מתקשטת בחרוזים ובלהטי הפיוט של שנות הבינים.

את חובתו הראשונה בתור עורך ראה גורדון בסלסול השפה ובקישוטה, במאמריו עצמו ובמאמרי סופריו, ופעמים רבות נעשתה אצלו השפה לעיקר והרעיון לטפל. וגורדון מבאר באחד ממאמריו הראשיים, מדוע הוא מדקדק כל-כך בתפארת הלשון העברית: “שמה”ע העברי הוא גם ספר העשוי להתלמד בו לבני הנעורים את סגנון לשוננו ולמשוך בשבט סופרים, ועל הסופר והמוציא לאור את מכה“ע להזהר לכתוב עברית כהלכתה, בטהרת הסגנון ובדקדוק הלשון. כי אם יחטא הסופר בשפתו ויהיו דבריו מבולבלים ומגומגמים אשר לא כרוח הלשון והטעם הטוב, הרי הוא חוטא ומחטיא את הרבים, כי יבואו התלמידים הבאים אחריו וישתו את מימיו הרעים, ושבֶשתָא כיוָן דעָל עָל” (“המליץ”, שנת 1887, עמ' 1529).

טהרת הסגנון! רגילים אנחנו לחשוב, כי פירושה של “טהרת הסגנון” הוא – סגנון מאוחד, מוצק, טהור ונקי מתערובת זרה. כמדומה לי, כי סגנון כזה בודאי לא היה לגורדון. סגנונו העברי ב“המליץ” היה תמיד מעורב בסגנון הארמי, ושניהם משמשים במאמריו ובעלוניו בערבוביה. סגנונו, מלבד שלא היה טהור, לא היה מעולם גם מאוחד; מבטאיו, מליצותיו, ניביו ופתגמיו היו מדובקים דבק מלאכותי ומקום התפירה היה תמיד ניכר. נפלא הוא הדבר, כי גורדון בתור עורך “המליץ”, שהקפיד מאוד בדקדוק לשונו ובתפארת מליצתו, למען יתלמדו הנערים לכתוב עברית נאה ומהודרה, – גורדון זה לא הקפיד כלל מלנַבּל את עטו באותו “המליץ” עצמו באופן מגונה מאוד. למשל, ב“הצלוחית של פלייטון”, ב“המליץ”, שנת 1887, גליון 76, יספר גורדון, כי “יש זונות שונות בעולם, יש זונות צנועות ויש זונות חצופות”; והוא הולןך ומבאר את ההבדל שביניהן באריכות לשון וב“טבעיות” מכוערה, שאין היא צריכה להתבייש גם מפני לשון הסופרים ה“טבעיים” הלועזים. ובכלל לא היה גורדון מקפיד לדבר דוקא בלשון-נקיה, ואם היה אחד מסופריו מנבל את עטו, היה רגיל להוסיף בין השיטין “תבלין” משלו, כידוע לאנשים, שעבדו אתו בבית מערכת “המליץ”.גורדון העורך אהב לכתוב את כל מאמריו בלשון מקושטה ומסולסלה, ויאהב את הסופרים-העוזרים היודעים להשתמש ב“תפארת המליצה” העברית גם במקום שהוא למוֹתר לגמרי. אך מעולם לא הקפיד לא במאמריו-הוא ולא במאמרי סופריו, כי ידברו בלשון מדוּיָקה ומכוּוָנָה אל הרעיון. והנני להביא דוגמאות אחדות ממאמרי יל“ג ב”המליץ“, למען הַראות, עד כמה לא היה מדייק בלשונו ולא היה נזהר במִבְטָאָיו. הוא רוצה לאמור על אחד הרבנים, כי מבּני עלִיָה הוא, ויאמר: “הרב הזה הוא מבכורוֹת רַבָּנינו ומחַלְבֵּיהן”. הוא רוצה לאמור, כי המחבר כתב העָרה בשולי הגליון, ויאמר: “פנה לו מקום בספרו בהערה בשולי היריעה תחת כַּרְכֹּב המזבח אל שֶׁפך הדֶשן” (“המליץ”, שנת 1886, גליון 17, בהמאמר הראשי: “מי ירפא לך”). הוא רוצה לאמור, כי שי”ר הרחיב את דבריו בספרו “ערך מלין”, ויאמר: “ספר ערך מלין של הר' שי”ר ז“ל אשר הרחיב מקום אהלו ויריעות משכנותיו הטה עד אין קץ” (“המליץ”, שנת 1887, עמ' 319). ברצותו להגיד כי הסופר ראדנר יודע לכתוב עברית, יאמר: “מצד סגנון הלשון אין להכחיש, כי זרוֹע המעתיק מוֹשְׁלָה לו בשפת עבר ותשב באֵיתָן קַסְתו” (“המליץ”, שנת 1886, צד 284). ואילו חפצתי, הייתי יכול להרבות בדוגמאות כאלה לאין מספר. וסגנון עברי כזה רצה גורדון ללמד מעל עמודי “המליץ” לנערי בני ישראל.

יחסו של גורדון אל הספרות העברית היה על-פי רוב כיחסו של בן יחיד, אוהב ואהוב, אל אמו הזקנה והחולה, אשר לא יאמין עוד בחייה. הוא בעצמו מביא כל קרבן ועושה כל דבר להציל את שארית חייה ולהקימה על רגליה, אך בסתר-נפשו הוא מסופק מאד, אם כל זה יועיל. ביחסו זה יש גם מעין התיחסותו של רב-חובל אל ספינתו הנטרפת בים. אין רב-החובל מאמין בהצלתה של אניתו, אשר הופקד עליה; הוא רואה בעיניו, כי גלי הים העזים יבלעוה ויורידוה לתהום רבה, אך אין הוא זז ממקום הסכנה, לא יחיש מפלט לו. הכל נמלטים על נפשם, ורק הוא, רב-החובל, יורד מצולה יחד עם האניה, אשר לה הקדיש רוב שנותיו וכל כוחותיו וכשרונותיו. וכל זמן שיש צל של תקוה להצלה פורתא יחגור את שארית כוחותיו ללחום עם המים הזידונים.

יל“ג היה מזהיר את בעלי הכשרונות הצעירים, אשר חשקה נפשם לעבוד בספרות העברית, כי יבחרו להם עבודה אחרת, תהיה מה שתהיה, למחיתם, ולא יסמכו על ספרותנו התלויה בנס. העבודה בספרות העברית צריכה להיות, לפי דעת יל”ג, עבודת-נדבה, עבודת-הקודש, מבלי צפּות לשכר.

במכתבו לנחום סוקולוב הוא כותב: "ירא אנכי אותו (דוד פרישמן) פן ירום לבו בנצר עטו ומעשי-ידיו ועשה את עט הסופרים לו למטה לחם והוא משענת קנה רצוץ, ובהשענו עליו ירוץ ובא בכפו ונקבה, והיתה חס-ושלום אחריתו, כאחרית כל סופרי ישראל אוררי יומם, (אגרות יל“ג, ח”ב, עמ’128).

זו היתה לו בכיה לדורות. במכתביו וגם בשיריו לא חדל גורדון להתאונן ולבכות על גורלו של הסופר העברי, וביחוד על דלותו החמרית.

באחד משיריו, אשר כתב בשנות חייו האחרונות, מתאונן המשורר על כי:

בּעמים איש מוֹשך בעט סוֹפר

הוֹן בּיתוֹ לאַלפים ולרבּאוֹת סוֹפר;

ובישראל איש סוֹפר מוֹשך השבט

כל ימיו הוא יעבוֹר תחת השבט.

(“הכל תלוי במזל”)

וכן:

לא בן-בּית בסוֹד אֶלוֹה הנני,

אשר טרם אקרא אליו יענני,

ובכח עת אחפּוֹץ אָבוא אל הקוֹדש,

כי אם כעני שאיננו בטוּח

אם הפּתח לפניו סגוּר או פתוּח

בּבוֹאוֹ לבקש פּרוּטה ביום ראש-חודש.

(“אחפש רוחי”)

כמה אמת מרה בווידויו הפנימי הזה!

את השקפתו העצובה, המלאה יאוש לאומי, על ספרותנו הביע יל"ג בחרוזיו הנפלאים האלה:

כי מה כל עמנו ומה ספרוּתוֹ?

חלל גדול, ענק שוֹכב למעצבה;

כל הארץ כולה מקוֹם קבוּרתו,

וספריו – הכתוֹבת על המַצבה!!

(“לנשמת עושה השחר”)