מבכים אנו את מיתתו של דוד פרישמן, הסופר אשר לימד אותנו לשחוק, לפעמים מטוב לב ולפעמים מתוך רוח של רוגז. בהלקחו מאתנו–כולנו, גם הסופרים גם הקוראים העברים, מרגישים את החלל הריק שהשאיר אחריו בספרותנו. כל-כך דלים אנחנו בכשרונות אמיתיים ובבעלי-צורה מובהקים, כל-כך עניים אנו בכשרונות חדשים ורעננים, שיש בהם משום הבטחה לעתיד, עד כי קשה לנו לצייר בשעה זו את קיומה של ספרותנו העברית בלי פרישמן, בלי עבודתו מרובת הצדדים והגוונים, בלי תמימותו, אם האמיתית, הרומאנטית, או גם העשויה, בלי לעגו המר והשנון, בלי תביעותיו הקשות והנמרצות מחיינו המסבּנים ומכשרונותיו הספרותיים, אם מאלה המוטלים עדיין בספק או אלה שכבר נתבדו או שניטשטשו מרוב שימוש, בלי עקיצותיו החדשות שחלק בעֵטו לצד ימין ולצד שמאל, כלפי מנהיגינו ופרנסינו הזקנים, תַּשֵׁי הרוח והרצון; כלפי הצעירים, שכל יתרונם הוא מיעוט שנותיהם ומעט חוצפה והפקרות ספרותית. לא עשירה ביותר היתה ספרותנו גם עד עתה, במה שנגוע לריבוי הצורות והסגנונים העיקריים. אולם דלוּתה תהיה עוד יותר בולטת, אם תחסַר לה שפתו של פרישמן, שפתו העברית עם כל החן המיוחד אשר לה; אם יחסר לה סגנונו עם כל חריפותו ועם כל הנוֹעַם שבו, עם כל הקַפְּריסים שבאופן הביטוי אשר לו. הרגש-נרגיש מעתה בספרותנו את חסרון התפּנקותו הילדותית של פרישמן וגם את חסרונה של קפּדנותו המעושה.

*

דוד פרישמן מת בעצם עבודתו הספרותית, בעודנו מלא דמיונות ותקוות לכתוב את אותו הספר או את אותם הספרים, שחלם עליהם כל ימי-חייו ולא סיפקו בידוֹ לכתוב אותם, כמו שהיו צריכים להכתב וכמו שהיה ביכולתו הרוחנית לכתוב אותם באמת.

גורלו הספרותי של פרישמן הוא-הוא גורלם של טובי סופרינו בדורותינו אלה. כל אחד מהם נתן או נותן הרבה פחות ממה שיש בכוח כשרונותיו ויתרונותיו לתת, ממה שהיה צריך לתת, אילו היו תנאי קיומו והתפתחותו של עמנו אחרים. חשבון הנפש, שסופר כפרישמן (בנדון זה הוא הוא רק סמל ומופת לאחרים) עושה ברגעיו האחרונים, – החשבון הזה ומִיצוּי הדין, שהסופר דן את עצמו בעומדו על סף הנצח (ואולי על סף החדלון העולמי, על סף הנירְבַנַה), ממָרֵר אולי את רגעי הגסיסה האחרונים יותר מכל מכאובי הגוף ויסורי הנפש.

*

דוד פרישמן מת – ונדמה לנו בשעה זו, כי לא רק סופר אחד, אחד מיחידי הסגולה, כי אם חַיִל עברי גדול נפל חָלָל. נדמה לנו כיום, כי דוד פרישמן זהו השם הכולל, השם-הקיבוצי, לשורה שלימה של סופרים, הלוחמים בעד האמת נגד השקר ושהם לועגים לכל רפיונותינו וליקויי רוחנו.

זה היה אחד, שהיה שָׁקוּל כנגד רבים. זה היה פּרנס ספרותי שסימן, שציין את דור ההשכלה.

יותר מארבעים שנה הורגלנו לראות את פרישמן בתוך השורה הראשונה של יוצרי ספרותנו החדשה. הוא ליוָה אותה, –לפעמים במקל נועַם ולפעמים ברצועה של מלמד קפּדן,–בכל מדרגות התפּתחותה. הוא נטפל, מדעתו ושלא מדעתי, ברצונו ולפעמים גם שלא ברצונו, בכל תנועותיה וגלגוליה: הוא השתתף בכל ניצחונותיה וגם במפלותיה. הוא עמד תמיד מן הצד, במרחק ידוע (הנני מדייק בלשוני ואומר: “מן הצד”, אבל לא “מעל”) מכל התנועות החברותיות והלאומיות שבחיי עמנו בדור הזה, מעבר לכל המפלגות, הכיתות והכנופיות; אולם הוא עמד תמיד בתוך ספרותנו פּנימה, בשורה היותר חשובה, ומעולם לא הניח את מקומו המיוחד שתפס בה לאחרים.

פרישמן לא ברא בספרותנו בית-מדרש משלו, כמו שלא יצר גם שום כנופיה ספרותית מיוחדה. כל כנופיה, אם היא עושה מעשיה בגלוי,או שהיא רוקמת רשתותיה ודיבותיה בסתר, היתה זרה לרוחו ולכל מהותו הפּנימית. הוא לא תפס בספרותנו מקומו של רב, של רבי, כמו שלא תפס בה מעולם מקומו של תלמיד, או של מבאר ומפרש לסופר עברי אחר. לא היה רבי ולא היו לו מעולם גם חסידים אדוקים בעִוורונם; לא היה מעולם תלמיד ולא קנה לו רבּיים מקרב הסופרים והמלומדים העברים¹. מעולם גם לא ביקש להעמיד תלמידים, כמו שלא רדף אחרי חסידים קלי-דעת. (אולי בקרב לבבו היה שונא ובז גם להרביים וגם להחסידים הספרותיים). מעולם לא נמשך פרישמן עם הזרם השוטף. על-פי רוב היתה לו נחת-רוח לשחות דוקא כנגד הזרם ולבלי לענות “אמן!” עם הציבור הגדול.

אמרתתי כי לא היו לו לפרישמן, חסידים או תלמידים, אבל יש להעיר, כי רבים מקרב אוהבי הספרות בכלל וספרותנו העברית בפרט, היו מעריצים את שם פרישמן. בתור סופר, בתור הסופר בה"א הידיעה, לא רק העריצונו, כי אם גם קראוהו. מעולם לא היה שייך לאותו סוג הסופרים, שאנו מוצאים בכל ספרות וספרות, בכל תקופה ותקופה, שיש להם מעריצים נלהבים במספר רב, אך מספר קוראיהם הוא מעט מאוד.

והקריאה בספרי פרישמן ובמאמריו, ברשימותיו ובעלוניו, היתה לא קריאה של חובה (כי אמנם יש סופרים כאלה בכל אומה ולשון, שאנו קוראים את דבריהם משום איזו חובה שאנו מטילים עלינו בעצמנו, או שהסביבה, אשר בה אנו נתונים, מטילה עלינו), לא קריאה מפני הכבוד שאנו מכבדים את הסופר (…) או מפני ההכרח, איזה הכרח שיהיה, כי אם קריאה של עונג רוחני, קריאה של שעשועים, קריאה מתוך חיבּה נאמנה והנאה אמיתית מכל דיבור ודיבור, מכל ניב וניב אשר פּלט עטו בזעמו או בליצָנותו. גם הזעם, גם הליצנות היו לו, לפרישמן, במקרים רבים מעין העמדת-פּנים ספרותית. לא בזעמו ולא בליצנותו התבטאה נפשו של הסופר. ה“מַנְיֶרה” הספרותית היתה לו רק מעין מסיכה לכסות על מכאובי רוחו וגם על בדיחות דעתו האמיתית.

אם הסכימו או לא הסכימו, אם יכלו להסכים או שלא יכלו להסכים לדעותיו והשקפותיו של פרישמן, ל“הן” או “לאו” שלו, ואם גם התמרמרו לדבריו הגלויים ולרמיזותיו הנסתרות בין השִׁטִין, אך כיון שהחלו לקרוא את דבריו, שוב לא הניחום הקוראים מידם עד אשר אם קראום עד-תומם. איזה קסם, איזה כוח-המושך היה צפון בהם, אם גם לא כל אחדו אחד מהקוראים ידע מה טיבו של קסם זה ושל כוח זה. או: כל קורא וקורא גילה בדבריו קסם וכוח מיוחדים, שהיו מובנים ומורגשים רק לו.

בין הספרים שיש לקרוא בהם בעונג מיוחד, מבלי לקְמוֹט את המצח מרוב יגיעה ומבלי הֵחָנֵק במִבְטאים קשים לעיכול ולהבנה,–בין הספרים המרחיבים את דעתו של הקורא, המוציאים אותו מתוך חוגו הצר של חיי חולין ושל קטנות-המוֹחין ומכניסים אותו לספירה של חֶדוַת החיים והיצירה, בין אלה הספרים המועטים מאוד בספרותנו (ושלא גדול מספרם גם בספרוּיוֹת אחרות), תופסים רוב ספרי פרישמן מקום בראש.– – –

*

אחרי אשר קראתי שוב פעם את כל כתבי פרישמן, הרכנתי ראשי לפני הירושה הספרותית הגדולה שהשאיר לנו אחריו, ירושה שנפש עשירה צרורה בה. ואת ההון הספרותי הזה, שהנחיל לנו, רכש לו מתוך עמל רב ועבודה קשה, מתוך יסורי נפש ומכאובי גוף, מתוך מלחמת קיום תמידית וגם מתוך מחסור ועוני. פרישמן לא זכה אף במשהו מן ההפקר אשר בספרותנו. ואם גם לקח לפעמים מסופרים לועזים רעיונות שלמים או שברי רעיונות, ואם גם לקח בהקפה ארג ורקמה לציוריו, העבירם דרך מַצְרֵף נפשו וכור סגנונו. תכונתו הספרותית המיוחדה של פרישמן: בתרגומיו מהסופרים הלועזים, גם מאלה הגדולים ביותר, הכניס הרבה מאוצרות רוחו ומסגולות לשונו וסגנונו, שהיו מיוחדים רק לו. וכן להיפך: בכתבו דבריו המקוריים שיצאו מתוך מעמקי רוחו, הוסיף עליהם נופך מקרן-הפּוּך שלסופרים לועזים. מהדבש אשר הושיט בקָנֶה לקוראיו היו יכולים לפעמים להכיר את הפרחים הזרים, שמהם ינק בשוטטו בגן הספרות העולמית מפּרח לפּרח. בתור סופר לא הצטיין מעולם במידתם של הבינונים; “שלי שלי, ושלך שלך”. באוצרות רוחו ולשונו העשירים היו לפעמים מעורבים ה“שלי” וה“שלך”. בפּוּרְתָא לא היה דק, וחשבון הפּרוטות לא ידע בבואו אל היכל הספרות. לפעמים היה נוטל מָנָה ספרותית מאחרים, והיה מחזיר לנו מאתיים. אין אני רוצה בפרקי זה להתעכב על פּרטים קטנים ולהתחקות על שורשי ציוריו ורשימותיו. לא אבוא כיום לבדוק בכתביו הנדפסים ולבקש בהם בנֵרות את השאוּל, בכוונה או שלא בכוונה, מדעתו או שלא מדעתו, מאחרים, מספרויות לועזיות. הוא בעצמו לא היה מעולם חנוָני ספרותי וגם לא פִּנְקְסָני. על כן לא אבוא אליו הפעם גם אני בכלי מידה ומשקל השאולים מאיזה סופר, בחינת חנוני או מנהל פּנקסָנות כפולה.

דַי לי הרושם הכללי שקיבלתי מכל כתביו. והרושם:–כל הוא משלו, על כל שורה ושורה טבעו חותמו הוא. בכל שורה ושורה שיצאה מעטו מורגשת היתה נשמתו הספרותית המיוחדת רק לו לבדו. גם היסודות הזרים שנכנסו אולי לילקוטו הספרותי נהפכו למזיגה חדשה משלו. ואם גם התקשט לפעמים בנוצות זרות, היו מעורבות ונעלמות בתוך נוצותיו הוא, שעד יום מותו לא נשרו מעליו.

את פרישמן צריך לקחת כמו שהוא. דַיוֹ, אם לא יפחיתו ממידת ערכו האמיתי. כל כתביו הם חטיבה אחת. ואל נא ימהרו המבקרים לבוא בהגדרותיהם המחוכמות והמפולפלות ובאַמת-מידתם הקבועה מראש. ואל-נא יפטפטו: זהו בספריו דבר של קיימא, אלה הם נכסי צאן-ברזל, וזהו–דבר שהיה לו ערך רק בשעתו; זה נכתב לדורות וזה היה רק פּרי בדיחות הרגע, רק אבק פורח, אם גם אבק מוזהב; אל-נא ינסו לפצח את קליפות אמרותיו של פרישמן ופּתגמיו השנונים, לקלוף מעליהם את קרומי הלשון אלה אחרי אלה ולבקש בהם את הגרעינים, את התוך שבתוך, את הישן ואת החדש; אל-נא יבואו מבקרינו בכפות מאזניהם לשקול את כּובְדם, את משקלם המיוחד של כל רעיון ומחשבה שנאצרו במאמריו של הסופר המנוח. הכלה או תוך והכל והא קליפּה לגבי פרישמן. את הדבר היותר כבד הוא מביע באופן היותר קל. מחשבה שנראית לפעמים ככהה וכבדה, מתלבשת אצלו בצורה של שלחופית-בּוֹרית המתנוצצת בשלל גווניה. מליצה יפה, שיחה נאה וקפּריס מלא חן גם כשהם לעצמם כבר יש להם ערך גדול בעיניו, לפעמים ערך לא פחות גם בעינינו-אנו.

אתם המבקרים מתוך כובד-ראש ומתוך כובד-עט, הנכם מנסים להדביק פתקאות על פרי-רוחם של סופרים ולכתוב עליהן כתובות שונות: אלה הם דברים של קיימא ונכסי צאן-ברזל (וככל יתר המליצות הבדויות המקשקשות בעֵטְכֶם), ואלה הם פרי השעה החולפת! מי נתן לכם המשפט לנחש ולנַבּאות מראש מה נכתב לדורות ומה נכתב רק בשביל השעה? מי נתן לכם הסַמְכות להבדיל בין צאן-ברזל, או עופרת ובין צאן-זהב?

מהו פרי השעה, הרגע, או הנצח? ישנם פתגמים הנראים לנו כקלים, או כשכיחים, שהסופר דָש בהם בעטו ובעצמו איננו מרגיש בהם שום חידוש או מקוריות מיוחדה, ובכל זאת יש שהם זוכים כי יחזרו עליהם גם לאחרי מאות בשנים. וישנן אמרות, הנראות לנו ככבדות, כ“צאן-ברזל” (לפי המליצה החביבה עלינו כה והשגורה בפינו), שיש להן ערך קיים לדורות, ובכל זרת הנן נשכחות תיכף לאחרי הקריאה וכעבור יום או גם שנה הנן נמחקות מזכרון האנשים. ויש גם פתגמים ואמרות, מסקנות ומשפטים, שלכל הדעות ולכל הטעמים אין להם שום ערך ושום חשיבות, ובכל זאת זוכים הם להיזכר אחר דורות ותקופות, לרגל איזה מאורע או גם שינויים ומהפכות זמניים בדעותיהם ובהרגשותיהם של אנשים. (…) באירופה של עכשיו חוזרים רבים מן הסופרים על אמרות ופתגמים, על דעות ומשפטים של איזו מקובלים או מכשפים, של משוגעים או שוטים, חוטאים ופושעים, שהיו לבעלי-תשובה או שמתו בחטאם, כעל דברים עמוקים ושכליים מאוד, או כעל דברי נבואה של חוזים וגלויי-עיניים, בעלי נשמות גדולות, שנפתחו לפניהם שערי השמים וחדרו לכל תעלומות הטבע וגם לכִּבְשוֹנו של עולם.

דבר של קיימא–בעד מי? האם ישנם ספרים או מאמרים הכתובים בעד כל הקורים? אם ישנם דברים קיימים, במובן ידוע, באיזו ספרות, הם אותם הספרים עצמם שכתבו שוטים וחסרי כשרון בעד קוראים שאין בהם דעה ואין להם טעם. ויען כי השוטים וההדיוטות מרוּבּים בכל דור מהפקחים, הנבונים ובעלי הטעם,– על כן גם הספרים ממין זה הם דברים של קיימא, תמיד ימצאו להם חובבים שיקפּצו עליהם. הקוראים שיש להם מוח משלהם והרגשה דקה בלתי-שאוּלָה, שיש בידם להכיר הדברים של קיימא, אולי מעטים הם בכל ספרות.

לא רק הנבואות החברתיות והמדיניות, כי אם גם הנבואות הספרותיות ברובן הגדול אינן מתקיימות לעולם.– – –

*

אין אנו רשאים לשפוט את פרישמן הסופר ולהעריך את ערכו בספרותנו על פי אחד מספריו המקוריים (בעצמו של דבר לא כתב פרישמן מעולם ספר שלם מיוחד; כל אחד מספריו הנדפסים הוא רק קובץ של מאמרים בודדים, לא גדולים שנכתבו בזמנים שונים ונדפסו בקומות שונים) או המתורגמים, על פי אחד ממאמריו או מציוריו, על פי אחד ממכתבי הביקורת שלו או על פּי אחד מפיליטוניו,– אף על פי שבכל אחד מהם אנו מוצאים את פרישמן הסופר כמות שהוא, בכל מעלותיו ובכל חסרונותיו. עלינו לשפוט אותו על פּי הסכום הכולל של כל עבודתו הספרותית, המקורית וגם בתרגומית. כּמוּתם כבר היא אֵיכות. הכמות הגדולה הזאת, כשהיא לעצמה, כבר מעידה על אישיות ספרותית שלא מן המידה הרגילה, על מרץ פנימי שאינו פוסק, ושלא נפסק באמת עד יום מותו.

זה היה כשרון גדול–מתנת-אלהים שניתנה לו “מנה אחת אפּים”–שהתפוצץ לאלפי ניצוצות וכל ניצוץ היה מלא זוהר וזיו, ברק ונוֹגה; זאת היתה שלהבת-יה שנתפּזרה לרסיסי אש קטנים. יד יצירתו היתה וַתרָנית, לא ידעה שום קימוץ וחסכון. ובמקום שיש פּזרנות רחבה כזו, לפעמים קרובות פזרונות רק לשם פזרנות גרידא, אין כל פלא, אם בין שקלי הזהב והכסף של סופרנו זה–אנו מוצרים גם אסימונים של נחושת או עופרת.

וחליפות לרוחו של יוצרנו ומחברנו זה הוא היה יוצר וגם מחבר. אמן וגם בעל-מלאכה ספרותי: פעם הוא עוקץ ודוקר את נפשות קוראיו במחטים דקות להעירם ולעוררם מטמטומם ומתנומתם בהקיץ, ופעם הוא מדגדג את עצבי קוראיו בנוצה קלה–ופתאום הוא עושה לו שחוק וזורה באַפם מֶלח סדוֹמית. פעם הוא שופך קיתון של לעג חריף על פניהם, כדי להרגיזם ממנוחתם ההדיוטית, הבטלנית והמשעממת, ופעם הוא מַנעים להם זמירות ערֵבות ושר על לבם שירים מהוּלים בשחוק ותוגה. פעם הוא מגלה לקוראיו ההוזים והחולמים חלומות-תוהו-ובוהו את המציאות הערומה בכל כיעורה ונַוולוּתה, ופעם הוא מספר לקוראיו הפכחים והפקחים אגדות כל-כך יפות ונעימות, כל כך דמיוניות ומלאות הזיות, אגדות שאובות ממקור רוחו וגם אגדות שאולות או מתורגמות, אגדות משלהם. פעם הוא פותח לפני קוראיו אשנבים, ולפעמים גם חלונות בעולמה של הספרות העולמית, ופעם הוא מגלה להם את כל הפיוט וכל היופי שבחיי אבותינו ואבות אבותינו. פעם הוא מטייל אֶת קוראיו בפרדסי הספרות היותר-מודרניים בהיותו בעצמו לבוש בבגדי המזרח, בבדי תכלת וארגמן, ופעם הוא בא אליהם ביצירות מזרחיות שלפני מַתן התרבות. פעם הוא מעמיד פניו כפקח שבפקחים, שהכל הֶבל בעיניו וכל מעשינו אפס ותוהו, שכל חכמינו וסופרינו נחשבו בעיניו כקליפת השום, ופעם הוא מעמיד פנים כתם שבתמימים והוא מספר לקוראיו בשפת ילדים או נערים, פעם הוא מנפץ ומהרס את כל הבא באותה שעה לעֵטו, ופעם יחוֹנֵן ברגש קודש ובגעגועי אהבה כל אבן, כל גרגיר חול וגם כל רסיס אבק שנשארו להם מחורבות אבותינו, ממעי-מפלתם של דורותינו הראשונים. פעם הוא נלחם בהתרגזות ובמרי-נפשו כלפי הזקנים והבטלנים שבספרותנו, בעוד שהוא עצמו מראה במלחמתו זו סימני זיקנה ובטלנות, ופעם הוא מתנפל בחימה שפוכה על הצעירים, על המחַדשים ועל המעפילים אשר בספרותנו–והוא בעצמו מִתחרֶה עמהם להיות כמוהם, מתקנא בהם בחשאי ועושה כמוהם, אך בכשרו יותר חרוץ ויותר גדול.

*

פרישמן כתב מה שכתב במשך של יותר מארבעים שנה במצבי-רוח שונים: מתוך חדוות היצירה, מתוך בַחְרוּת רעננה ומתוך חוצפת הכשרון הבוטח בעצמו. הוא כתב גם מתוך עיפות וליאות, בהיותו חולה ומדוכא בגופו וברוחו. הוא כתב מה שעלה בדעתו לכתוב, כתב מה שחפץ וכמו שחפץ, כתב במקצוע שבחר ברצונו החופשי; הוא גם כתב ותירגם,– וזה היה אולי על-פי רוב, –מתוך שעבוד למו“לים את אשר הטילו עליו בחשבונם, חשבון של חנוונים. הוא כתב ותירגם בימים טובים וגם בימים רעים (טובים ורעים לו לעצמו או טובים ורעים לספרות העברית). תמיד היה לועג למלאכת הסופרים, לעבודת העתונאים בכל צורותיה ולאותה הבּריה המוזרה והמשונה הנקראת בסם “סופר”. והוא בעצמו היה אותה הבריה המוזרה שכל-כך לעג לה, הוא בעצמו היה–נשתמש-נא בלשונו של פרישמן עצמו–”סופר מלידה ומבטן", הסופר בחסד אלהים ובחסד השָׂטן, בחסדו של הַטַל היורד מעל יריעותיהם של כתבי-הקודש ובחסדו של הרחוב היהודי הגלותי עם כל כרכוריו ונפתוליו, “חכמותיו” והלצותיו. הכל היה בו, אולי, רק פרי המקרה, פרי ההזדמנות, רק הַעמדָת פנים, רק מסיכה,–אולם בעצם מהותו, בנשמת-נשמתו ובטבע-ברייתו היה סופר, היה אמן המלה. עם כל הכפָלת הדברים והַחְזָרת הנושאים, עם כל השַׁבְּלונים והדפוסים הקבועים שבשימוש לשונו וסגנונו, אנו מוצאים בו את הסופר המתייחס באמונה וברצינות למלאכת הכתיבה עצמה, את הסופר הלוטש כל ניב וניב כאבני-שוהם, אשׁר חֵיך לו לטעוֹם כל הברה והברה, ואשר אוזן לו לבחון כל צליל וצליל.

*

קשה לנו, כאמור, לצייר בנפשנו את הספרות העברית בלי פרישמן. תמיד מילא בה את התפקיד היותר קשה, היותר אי-נעים, שרק הוא היה יכול וגם שואף למלאותו. תמיד מצא בקעה בספרותנו להתגדר בה. תמיד גילה את פצעה היותר אנוּש, תמיד הֵריח בחוש דק ומפותח את כל זיופיה או הבליה. תמיד קרע–ולא תמיד בנעלי [בכְסָיוֹת] משי–את המסוה מעל פני הצבועים או המתחכמים שבין סופרינו ועסקנינו. אם הגיע אחד הסופרים העררים בעמקנותו הגלותית, בחיטוטיו ובניקוריו עד השעמום, עד הנקודה-המתה בחיינו או בספרותנו,–אז היה בא פרישמן ב“עזותו” ועושה אותו ללעג ולקלס, או מראה ומוכיח את הבטלנות המודרנית שב“דבריו העמוקים”. הספקנות והלעג הדק של פרשימן, שהיו מכוונים כלפי הספקנות העקרה והלעג הקהה שבדברי סופרים ידועים, היו כסם חיים ומרפא לקוראינו ולספרותנו. שלילָתו את השלילה היה בה מעֵין חיוּב.

קשה היה להקים אלילים בספרותנו, אם פרישמן, זה “הקונדס הגדול”, שלמד בבית-מדרשם של וולטיר והיינה, היה משתעשע במלאכת הניפוץ של אלילי-שוא. אם באו סופרים שלא שימשו כל–צרכם ונתנו לקהל את הערכתם על אדות ביאליק בתור נביא, נביא הזעם–בא פרישמן ונתן להם את הלקח הראוי. אם נמצאו חסידים וקנאים לשפה-המדוברת ול“קבלה” הספרותית החדשה, שעשו את י. ל. פרץ למין “עבודה זרה”, למין “רבי” בנוסח חדש–בא פרישמן והסיר את העטרה מעל ראש ה“אליל” החדש.

אין פה השאלה, אם צדק פרישמן במשפטיו,–שבאו, לדעת אלה, מתוך קלות ראש, מתוך ליצנות וקפּריס, או, לדעת אחרים, מתוך הרגשה עמודקה ובקשת אמת לאמיתה,–או טעה בהערכותיו, אם מחמת שטחיות יתירה או מחמת חד-צדדיות ואולי גם מפני פקחיות יתירה–לא זאת היא פה השאלה, העיקר, כי ספרותנו מצאה בפרישמן עין רואה וחודרת מבעד כל הקליפות החיצוניות של המשלים, המליצות, ההתפּלספות והחקרנות מהמין הידוע; שמצאה בו אוזן שומעת וחֵיך טועם. העיקר היה, כי נמצא בספרותנו סופר אשר עָרַב את לבו לשחות נגד הזרם, (…) סופר אשר הרהיב בנפשו עוז לכתוב את האמת הערומה ולא נרתע מעולם לאחור מפני דעת-הקהל המוטעה או המורעלה.

גם זאת עלינו להגיד: דוד פרישמן הכניס בספרותנו את התבלין והפּלפּלין, לכל תהיה, בחסדם של סופרים יבשים, לבְלִיל תפל וחסר-טעם.

*

גדול וחשוב היה לנו ערכו של פרישמן בכל שנות עבודתו הארוכה בספרותנו, ואם גם נלחמנו בו, הלא היה עם מי ללחום ועל מה ללחום, אם גם לא בכל פעם היינו נזהרים בלשון הפולמוס שלנו,–ועל זה לבנו עתה דַוָי,– אך מעולם לא נעלם מעינינו גדול חשיבותו בתור אחד הכוחות היות ספורים בספרותנו. אולם כל גודל ערכו וכל מלוא חשיבותו של פרישמן ייגָלו רק עתה לעינינו בכל היקפם, בכל אורותיהם וצלליהם הנזרקים מהם. עתה מונח ספר חייו של פרישמן פתוח לעינינו, מן הדף הראשון עד הדף האחרון. “כל כתביו” הם-הם ספר החיים שלו. פרישמן היה היחיד והמיוחד שבין כל סופרינו, אשר צימצם וריכז את כל חייו, כשרונותיו, יתרונותיו, וגם את כל חסרונותיו, בעבודתו הספרותית. הוא החל את עבודתו זו בהיותו עוד נער קטן, לא הניח את עטו מידו כמעט עד נשימתו האחרונה. גם באותם הימים והלילות שהיו מחלותיו השונות תוקפות אותו בכל אכזריותן, גם אז לא הרפּה את עטו מידו².

אך יצא פרישמן מתחת יד הרופא שעשה ניתוח במעיו (וניתוחים כאלה עשו בו פעמים אחדות), והנה הוא כבר כותב ציור או פיליטון, בשעה שלא נרפאו עוד פצעיו. ישב במוסקבה, בימי ראשית ממשלתם של הבּולְשֶׁבִיים, וכתב ויצר וערך את יצירותיו-הוא ויצירותיהם של אחרים לדפוס, בתור עורך “התקופה” (בהוצאת א. י. שטיבל). פּוֹר-התפוררו עמים ומפלגות לנגד עיניו; נדמה, כי כל העולם הישן הולך ונחרב, ועולם חדש הולך ומתהוה, והוא–אין עינו ולבו אלא אל סיפורי-המקרא לעשות מהם מטעמים לקורא העברי; אין עינו ולבו אלא אל שירת יון העתיקה להריקה אל שפת כתבי-הקודש, אין עינו ולבו אלא אל הספרות והלשון העברית עם כל צעצועיה, מִנְעָמיה ועם כל חריפותה המיוחדה. הלך פרישמן בגולה, נדד ממדינה למדינה ומעיר לעיר–אולם בכל מקום שגָלָה, שכינתו הספרותית ועטו העברי עִמו. באו לו חודשי מחלתו האחרונה, שהִצְעידה אותו לקבר, וגם בימי המחסור והעוני וימי העלבון המר של גולה ונודד בסביבה קרה ונכריה,–בכל זאת לא חדל אף יום אחד מעבודתו בספרות העברית, עבודה שתחילתה ברצון וגם סופה ברצון, וגם מעבודה שטיפּל בה רק מהכרח ודחַק, לפרנס את נפשו ואת בני-ביתו. בכל טיפה וטיפּה מהאנרגיה הרוחנית שלו, בכל קו וקו מהאור של זריחותיו והַברָקותיו הפּנימיות, השתמש בשביל עבודתו הספרותית. גם מכתביו הפּרטיים שהיה שולח לחבריו הסופרים, לידידיו וגם לאנשים זרים לו,–לא היו אלא חלקי ספרות, פליטונים קטנים. כל מה שקרא בספריות נכריות וכל מה שראה בעיניו ושמע באוזניו, שימש לו מצע ורקע לספרותו.

פרישמן היה מפזר כוחותיו הרוחניים בוַתרנוּת מרובה גם על שיחותיו במושב שניים, או בחוג קטן ומצומצם של ידידים ורעים. והוא היה אמן-השיחה. את שיחתו המלוטשה והמזהירה היה מכניס אחרי כן כלשונה וסגנונה בתוך הפיליטונים, שהיה עליו לכתוב בשביל עתונים ידועים, אם בעברית או באידית. שיחתו לא היתה אלא פילטון שבעל-פה, אם פילטון שכבר הדפיסו, או פילטון שעליו היה עוד להדפיסו. על כן היה פרישמן חוזר על שיחה ידועה פעמים רבות, לפני אנשים שונים ובמקומות שונים מלה במלה ואות באות, כי כל הדברים היו שגורים בפיו, קבועים במוחו וחרותים על לבו. והיה בבואו אחרי כן לכתוב את שיחתו על הגליון, לא היה לוקח אלא מן המוכן ומזומן בזכרונו.

*

הקוים האופייניים שבתכונת פרישמן: נפשו היתה עליו תמיד עגומה ורק מתוך יגונו הפנימי כתב את בדיחותיו וליצנותו. בודד היה לנפשו גם בעת אשר התערב עם הבריות. נדמה לו תמיד, כי הוא אדם חי עם החיים ורחוק מכל בטלנות ומכל כַתבָנות, אבל באמת לא היה אלא עבד נאמן ומושבע לניב הספרותי, לניב המסולסול והמְשוקָד. ממשלתן של האותיות המתות מילאה את כל חדרי לבו ומוחו–הן-הן, האותיות המתות, היו התוכן של כל חייו.

נדמה לו, לפרישמן, כי הוא עומד מחוץ לחיינו הלאומיים, מחוץ לחוּגינו הצרים, ומחוץ לכנופיה המחניקה של סופרינו וכַתבָנֵינו; נדמה לו כי הוא מטייל ארוכות וקצרות בטרקלינים הספרותיים של סוף המאה השמונה-עשרה, אשר בבירת צרפת ושל ראשית המאה התשע-עשרה אשר בבירת פּרוסיה; (…) אולם פרישמן עמד בתוך חיינו הפנימיים, בתוך חומות הגָלוּת, בתוך הרחוב היהודי עם כל ריחותיו ורוחותיו, אף באותם השנים שהיה רחוק מהם במקום. הוא עמד מבִפנים, אך עָג לו עוגה ונשא אתו אַטמוספירה מיוחדה של גיהוץ חיצוני ושל אצילות פּנימית, אצילות אמיתית עם כל מעלותיה ועם כל פּגימותיה המיוחסים לה.

פרישמן היה בז לקורא העברי מן המין היותר מצוי בעיירות הקטנות של תחום-המושב; הוא היה תמיד מלגלג עליו ומבַטלו, לכאורה, כלאחר-יד. בכל זאת היה הסופר מצטער תמיד בלבו, אם נדמה לו, כי מספר הקוראים מהמין הזה אינו הולך ומתרַבּה, אינו הולך ומתפּשט. על צד-האמת אהב את הקורא העברי, ודוקא מן המין המצוי ביותר; הוא היה מתגעגע על הקורא התמים, אשר כל סופר עברי מפורסם, בטרם שנפגש אתו פנים אל פנים, היה בעיניו כאלהים, או, לכל הפחות, כאחד הכהנים הגדולים וכנָשיא בעַמו. הוא היה מצטער בסתר נפשו על אשר סוגם של הקוראים הללו הולך ופוחת, או שהם משתחווים כיום לאלילי ספרות שהוא, פרישמן, נלחם נגדם. אולם לשוא הצטער סופרנו. הוא נשאר כל ימי חייו חביבם ואהובם של רוב הקוראים העבריים, הקוראים מכל המינים והסוגים, ורק לשוא היה חושדם כי נפשם נקעה ממנו.– – –

*

אַשְׁרֵי פרישמן, שהיה גם בורְסְקִי וגם בַּסָמִי בספרותנו. אשרי פרישמן, שהיה סופר דַרדְקִי וגם סופר לגדולים ובעלי טעם ספרותי. בגורלו נפל להיות המלַמד של האלפא-ביתא בשדה הביקורת שלנו, להורות לסופרינו ולקוראינו דברים פּשוטים ומובנים מאליהם, נימוסים עיקריים ודרך-ארץ רגילה. לא כל סופר ממידת כשרונו של פרישמן היה מסוגל לזה, לטפל בקטנוֹת כאלה. אולם פרישמן הביא בלב הקוראים העברים לא מעט גם מהיצירות המשובחות של גדולי היוצרים אשר בקרב הספרות העולמית.