מקדמות: נדפס לראשונה 1992
צלהבים: נדפס לראשונה 1993
צדדיים: נדפס לראשונה 1996
צדדיים
מאתס. יזהר
השעטה לחולדה
מאתס. יזהר
נעלי עבודה מספר 45 אולי 46, ממש נעליים בריאות ואחריהן עוד נעלי עבודה ממשיות אחדות מהוהות יותר ואחדות גם כמעט חדשות אף כי בלתי מפונקות בשום צחצוח ואולי מעולם לא טעמו טעם משחה ומברשת גם כש’מלך הריבה' היה עושה כידוע גם משחות נעליים למכביר בצד הריבה שעשה למכביר ורק מקווים שלא טעה בגיגיות ההכנה או בצנצנות המילוי ולא בלבל לפעמים לפי שכל תוצרתו המופלאה היתה דומה כמעט בכול, ובוודאי בטעם, וביניהם עברו בהליכה טובה גם נעליים בינוניות 44 או 43 וגם קטנות עד כדי 42, אבל בשום פנים לא עד כדי 38 ויש טוענים כי עד כדי 36, מפני שהנה יש גם זוג כאלה ועד כדי כך קטנות שתמוה איך גם כאן בתנופת ההולכים טופפות להן בסך ובצעדה לא פחות נמרצת לא בלי להגניב חשד זהיר שאם אין כאן טעות אולי בכלל אין זו אלא באמת נערה אחת שגם היא, מה פתאום, אבל כן, שגם היא כאן עוברת הולכת במספרים המגוחכים שלה בין כל אדירי המספרים הבריוניים ולא רק היא יוצאת דופן, אלא גם שני זוגות שעברו יחפים בתוך סוליות סנדלים תנכיים בלויים ומעוקמים כראוי לסנדלי סוף הקיץ ותלאובותיו, שמעידים על אופי מזלזל בשום גנדור מנוון ועל בוז לשום חילופי מזג האוויר, והם עוד יצטערו כפי שעוד יווכחו די בקרוב.
וכשהם יוצאים בפרצה שבמשוכת הצבר שמקיפה את הבוסתן הזה, כמה שקדים נכאים וכמה מישמשים שכבר נשרו כאילו זה עצם החורף, אם רק אין זה אלא הקפנודיס שנבר להם תחתיהם, ועוד כמה עצים מטושטשים שהצד השווה בכולם שאין עליהם לא פרי וגם לא פגר פרי תחתיהם, כשהם יוצאים בפרצה מתאשרת לוודאות ההשערה של ילד הרועים הקטן שהיה יושב ורועה שתי עזים ושלוש כבשים וחמורה אחת, כי בחבורת המשונים הנמרצים האלה אין אלא רק עשרה אחדים שאחד מהם הוא אפילו אחת, גם כשהיא לבושה מכנסי חאקי כמו כולם וכובע על ראשה כמו אחדים מהם בעוד שהאחרים אפילו פרעות ראשם המגודלות אינן מטעות עיני רועה, קטן ככל שהוא, תשעה אחדים ואחת אחת, ובראשם גם איזה מנהיג מעצבן, מפה בידיו ומצפן בידיו והוא רק מצביע אין קץ קדימה ישר ישר, כמי שחשוב לו שיחשבו שהוא כן יודע את הדרך.
כי הרעיון היה פשוט. הנה המפה, הנה חולדה, הנה בן שמן והנה המצפן, עשרים קילומטר והאזימוט פשוט דרום דרום מערב, ד.ד.מ. משהו כמו 199 מעלות, וכעת רק עשה לך קו ישר ולך בקו הישר היינו-הך מה יהיה נופל עליו הרים נהרות מצוקים תהומות, לא כל שכן כשבין בן-שמן ובין חולדה אין כלום מזעזע ואפילו לא התל של גזר, אלא הכול כולו רק ישר רק סרגל ורק פלס, הנה, הביטו, ואם יוצאים אחרי העבודה בלי עניינים ובלי דחיות ובאותם בגדי העבודה ורק לוקחים והולכים ישר ורק הולכים ומחזיקים כל הזמן באזימוט ד.ד.מ. 195 מעלות והמצפן ביד, בלי לחפש דווקא שבילים ובלי להתעסק בשום גחמות של עקלקלות הדרכים ובלי לשעות אל כל מכשולי הכפרים שעל הדרך או אל המאהלים המפוזרים ורק ישר ישר עד שכחץ יָרוי פולחים ובאים לבסוף בהכרח לחולדה ורק עוד לנים שם באסם ואיש לא יהיה יודע בבואם בשכבם ולא בקומם ובלכתם כלחוך השור וישר חוזרים וישר אל העבודה כאילו לא היו דברים מעולם והנה כבר יש לך הכול: גם תענוג ההליכה וגם תענוג ההוכחה וגם תענוג ההצלחה, מי בא? מי מצטרף? מי עוד? מוכנים? אז יופי ולדרך, לא לוקחים כלום ולא נושאים כלום לא על הגב ולא בידיים ורק הולכים לתענוג ורק המפה הזו אחד למאה אלף, עם קו ישר משורטט ועם מצפן ורק אולי גם עם איזה מקל וכבר יש הכול, תשעה אחדים ועוד אחת שעושים עשרה, כי היא לא תוותר, רחל, ואם אתם, היא אומרת בשקט, קטנה וילדה, נמשים אחדים סביב חוטמה ופיה מלא תקיפות ושתיקה כפי שהיא תמיד, אם אתם, היא אומרת, גם אני.
ואמנם עד כביש רמלה לטרון הכול באמת רק פשוט וחלק ואוחזים באזימוט הישר ד.ד.מ. 195 מעלות בלי בעיות, ואין כלום על קו הדרך אלא אולי רק סתם זיתים זקנים אחדים פה ושם עייפי קייץ וסתם תאנה כמין חצי כדור עצום אבל כבר עייפה ומרוטה עומדת לה בפינה ההיא מאובקת לגמרי, וכל אותם כלבי בדואים שעירים נובחים כרגיל גבורות וכגיבורים זנבם אל אוהל אדוניהם, ויש כל הזמן רק מישור חלק מהודק הדוק באלפי טלפי הצאן שכבר ליחכו הלוך ושוב עד תום, מלבד איזה קוצים עוינים שנעלי העבודה ההן בזות גם לחסונים שבהם ולשולפי הטפרים הקוצניים שבהם והמכנסיים הארוכים, ואילו הסנדלים שיקפצו להם ושיעשו עקיפות, למנוע העקצוּת, מגיע להם, וכל כך הרגליים יש להן כל כך כיף לשעוט בהנאה ולגמוא ארץ בקלות בלי תפקיד בלי להצטרך כלום אלא רק באושר שבללכת, וכאילו הכול נעשה אז דבר אחד ההליכה על האדמה והאדמה שהולכים עליה והשמים והארץ, ואין עוד ולא כלום אלא רק זה.
ובימים ההם אין עוד לא אחיסמך ולא מצליח ולא יד הרמב"ם ולא בית החרושת למלט ולא קבוצת גזר ולא עזריה ולא בית עוזיאל ולא פתחיה ולא פדייה ובוודאי לא ארמונות כרמי-יוסף לא הם ולא מקצתם ולא כלום אלא רק שדות אלהים פתוחים וכל דרכיו עפר. וגם הערבים לא הגדילו עד אז לעשות דברים באדמות ההן וכנראה מפני שלא היו להם מים להשקות כלום, חוץ מגשמי החורף ותבואות החורף ותבואות הקיץ ובין אלה לאלה אדמה מפונה כולה נקייה ובלתי נושאת עליה כלום מחוץ לסידריה פה ולתאנה שם, ואפשר באמת להפשיל רגליים וללכת מעדנות כמלאכי אלהים אשר ידודון ידודון, כשם שאפשר גם לרכוב על חמור ולמשוך בנעליים הנוגעות בעפר קו מזה וקו מזה מרוב נומך החמור שכולו קטן ונמוך ורק אוזניו גדולות וגדולה מכול עצלותו שעל כן מציקים לו כל הזמן שלא ייפגר ולא יזדחל וגם מטיפים לו כל הזמן כל מיני לא-מחמאות וגם חַעאָה חַעאָה שהם סגולה לזירוז כל חמור ועוד גם חובטים לו בעקבי הנעליים לתוך בטנו בתנועה עצלה וקצובה כמעט נרדמת או מתעוררים ודוקרים לו פתאום בחוטר לתוך מעל זנבו שיתעורר גם הוא, וטוב מכול אם מתייאשים ומניחים לכל אחד כנפשו זה יטלוף מדודות כדרכו וזה שמעליו יפליג הלאה בבהייה אל מה שהוא בדיוק חירותו של האדם להיות פטור מכלום חובות, קצת רואה קצת מהרהר קצת קצה רוחו וכל הזמן גם ממשיך הולך ונוסע, ובחורף, כשהקמה כבר גבוהה כמטר לגובה ובתוך כל הים הירוק שווה הקומה נשארים להם רק השבילים החומים לגמרי וגם בוציים דביקים, כרוחב עגלה או גמל עמוס, שהולכים להם בשדה בין קירות החיטה העומדת קמה ירוקה וגבוהה, ורק נוטים להם פעם ככה ופעם ככה והעיקולים השקטים האלה של השבילים החומים הקצת בוציים ואפילו עם שלוליות אחדות כגודל ביצה כולן אבל טורחות בהחזרת השמש מתוכן בכל כוחן, השבילים האלה שכידוע אין עוד בעולם דבר שיהיה יפה יותר, מהפנט יותר, סודי יותר וחסר מלים לאמור יותר, השבילים ההם בתוך הקמה הירוקה ההיא.
אבל כעת, בסוף הקיץ, כשכל מה שהיה צומח כבר נמחק וכבר לוחך וכבר נמצץ עד לאפור שמעל החום שהפך לאבק לבן שהתנשא גם בלי רוח והשתטה הפקר בתיאטרון שטוח וריק ללא צופים עד שנפל תחתיו משיממון, שם פתאום הגיעו השועטים אל שדה שאך זה לא מכבר נחרש לעומק, מאה דונם או אולי אלף במחרשה ענקית גרורת טרקטור ענקי על שרשרות ענקיות וכנראה מתוך החלטה גדולה לשנות הכול מעיקרו, ולשתול או לטעת כאן איזה פרדס או מטע טרופיים, לאחר שיהיו גם מים מאיזה קידוח, ולא עוד גירוד הקליפה שמתחת לאבק במחרשת מסמר גרורת שני חמורים או שור וחמור או גמל אחד, לאחר גשמי היורה, ולצאת אז ולזרות בתנופות זורעים המפורסמות את גרגרי הזהב שיעשה את החיטה הירוקה שמעברי השבילים החומים, אלא זה הפעם היה חריש אחד אפיים, חריש לעומק, שהיה עוקר את המלמטה ושם אותו למעלה ולוקח את המלמעלה וטומן אותו ומדחיק למטה, ומבתק בלי קושי את הקרום הקשה מכול, זו אדמת החומר היבשה שכמוה כסלע לכל דבר פרט להתפוררות למסות עפר חום משתאה, יש לומר, ואפילו משתאה מאד והלא כזאת באמת לא היתה עוד מעולם. ושאלו פי חופרי שוחות המלחמה כשנצטרכו לחפור באדמה החומה היבשה הזאת לחיים ולמוות.
שדה חתחתים היה כאן לפניהם. חרוש כגלי ים סוער, אלא שהם גלי רגבים חתוכים בכוח, רגבים מנופצים ורגבים חלקי לחי נוצצת כלאחר גילוח, כגבישי זכוכית חומה עכורה, חדים כאבני צור שבהם מלו את ישראל במדבר, אלא שחודם מתפורר לעפר והעפר שוב לאבק שתמיד ולא חשוב מה הנסיבות את זה הוא יודע לעשות בנאמנות לצאת מגוש ולהתעופף כאבק, אבל הגושים היו כבירים, והמחרשה הכבירה עקרה אותם ממקום חיבורם הנצחי כמסה אחת שלפני מיליון שנה היתה אולי משקע נחל גדול שכבר איננו או שנצטמצם לכדי ואדי חסר שם, ומאז היתה מהודקה חסרת שכבות כמסת מלט חום מהודקה בלחץ, זו שעד עתה לא היתה אלא רק קרום מרפרף שאת היותו החיצוני היו מגרדים כדי שיפרנס בהיותו רטוב איזה גבעולי חיטה זמנית, כעת הכול נגמר, וביד קשה, בברזל עשת, חרוש נחרש הפוך נהפך והשאר הושאר כשורות גלים מוצקים וחדים גם כשמתפוררים, חדי שפות מחוצי פלדה וכוח, עקורי פליחה עמוקה, שורות שורות נוראות של בלתי עבור, מאה או אלף או מיליון דונם מכאן ועד אין סוף, ומתי שהוא אחר כך עוד יבואו לכאן הדיסקוסים הגדולים לדסקס והמשדדות הגדולות לשדד והמיישרים הגדולים ליישר אבל כעת יש להם לפניהם גבול שפת החרוש הזה, והאזימוט 195 שחוצה אותו ישר באמצעו.
אפשר כמובן לוותר בלי מלים ולהקיף סביב, אפשר לשבת לנוח ולומר טוב אז בפעם אחרת, אפשר גם לשלוח אחד או שניים מבעלי הנעליים הממשיות לחצות את ים התלאות הבלתי אפשרי כשלוחי הציבור והשאר יקיפו ויתחברו יחד בנקודה הנכונה מעבר לחרוש על אותו קו נכסף 195, אפשר ואפשר אבל אי אפשר אלא רק ללכת ולחצות את כל רוחב החריש הנורא הזה וכלום לא יעמוד בפניהם ובלבד שלא לבגוד בעיקרון הקדוש של 195 מעלות (ד.ד.מ.) ואילו המסונדלים ההם, שאין להם ברירה אלא לקפוץ לים הקפוא הזה ולהתאבד, הנה הם הולכים, כל אחד בוחר נתיב שנראה לשווא אפשרי יותר, מקרטעים מצוק אל צוק נמעדים מגוש אל גוש נחתכים בצלעות המחוּצות, שניכר בהן חיתוך הפלדה שעקרה אותם ממהותם האטומה וחתכה בהם, נופלים והידיים נחתכות קמים והרגליים מתנגפות, לא חוכמה לבעלי נעליים 46, אבל מה עם בעלת 38 שאולי אינה אלא רק 36 קטנה אחת, איזו רחל עם נמשים סביב חוטמה ופה עקשן, שהודיעה קצרות שכל מה שהם יכולים גם היא יכולה, אבל היחפים בסנדלים הטרוטות, הם, לא עלינו, קצת נסעו על טוסיקיהם והחליקו, קצת הלכו על עיקומי סוליותיהם וכָשלו, וקצת נוכחו איך עורם משתסף מעליהם בחדודים וכבר דמם מעורב בעפר הארץ ובסלעי הגושים, ורק מקללים בושה לצטט, והולכים והולכים ואין לזה סוף ואפילו לחזור אין לזה סוף, וכבר הם בלי דעת ומכבר בלי תקווה, כטובעים בצרה צרורה שאין להם ברירה אלא או לצאת ממנה או למות בתוכה.
לבסוף עוד פסיעה אחרונה והם מחוץ למרובע הענקי הנורא הזה. נופלים אל האדמה הלא פגומה, אל זו הישרה והטובה הזאת, נופלים אפיים נופלים פרקדן נופלים אין מלה נופלים מקוננים בלי בושה אוי ואוי ואוי הרגליים ואוי הרגליים ואיזה שד דחף אותם לכל המהתלה הבזויה הזאת לקחת אזימוט וללכת ישר, ואיזה שד בן שד אבי שד דחף את הקפיטליסטים הקולוניזטורים להביא את המפלצות שלהם ולסרס את האדמה העתיקה והיפה הזאת, ורק הרחל הזאת 38 ואולי רק 36 בסך הכול, היא אומרת כעת וגם מחייכת בשפתיה שאינן שום1 קפוצות עוד אלא בחיוך יפה של נערה אף כי חיוך נדיר, בסך הכול, היא אומרת בחיוך, אז עשינו את זה, והיא מתחילה וצוחקת וכולם מביטים בה כדי רגע ומתחילים גם הם וצוחקים אחריה בתחילה בסתם צחוק ואחר כך בצחוק ובצחוקי צחוקים ועוד אחר כך בתרועות צחוקי צחוקים, כי באמת מה עוד יש בעולם מצחיק יותר מזה?
אבל עם זה, מסתבר או שלא רק הרגליים אלא הכול בבן אדם היה הרוג, הכול בכל הגוף היה עייף ומצוץ וחבול וקץ בחייו ולפחות בהמשך ההליכה. הה מי יתננו עגלה, אוטו, סוס או חמור, קמים וניגררים לא קבוצת מיטיבי לכת אלא חבר נכים ומוכים וגונחים ויד על המותן וגונחים ויד על הגב ונאנחים, והמסונדלים מוטב שלא להביט לעברם. והשמש כבר נדלקת בעיניים ועוד מעט ואיננה ואיפה החולדה הזאת ומה עוד יקרה בין ולבין, ואיך נתעה בחושך סובבים בגבעות וניגפים באבנים המתרבות לרגלי גבעת גזר וצמאים ורעבים ועייפים וכואבים ומה אומר המצפן תיפח רוחו אם רוח לו לשעון המתכת הנמבזה הזה. מה שמנחם הוא שרואים כבר כרמי גפנים ורואים כבר באופק שדרת דקלים והאדמה הישרה ההולכת ומתקפלת לגבעות קלות ולבנות ולגבעות נמוכות, שאומר שחולדה אי כאן ושאם בעזרת המצפן לא נפספס אפשר גם שנגיע מתי שהוא לחולדה אם לא יקרה לנו מה שקרה מספרים לפלמח שהלכו והלכו עד שעייפו ולנו תחתיהם באשר הם על האדמה הקרה, ברכיהם דחוקות לסנטרם מקור, ועלה הבוקר והשומר עמד עליהם תמיה, למה, אמר השומר, למה לא נכנסתם פנימה לישון, למה דווקא על האדמה מתחת לגדר?
קרוב לחולדה הכול נחמד תמיד, גם שיחים גם עצים גם גבעות גם כרי דשא גם חמצן טוב וגם מראה יפה על השמש השוקעת ואם לשנס מותניים כואבות ואם להחביא את המצפן ואת האזימוט, אפשר יהיה להגיע לחולדה בכל מיני שבילים בדוקים בתוך כדי כלום, מבטיח המדריך אבל מי עוד מאמין לו, וממש כך גם אירע שבשעה משעות תחילת הלילה כבר היו נתקלים בגדרות לא צפויות ובחלקות טובעניות מהשקייה ובמחסנים שזזו כנראה ממקומם ונתקעו לסתם שום מקום רק כדי להכשיל, ומאיזה מקווה נוזלי שכמעט שקעו בו כשהתברר שהוא בדיוק מדמנת שפכי סירחת הרפת הגדולה, אבל זה כבר המשק וזה כבר הדבר עצמו, ואפשר כפי שמסונדל אחד שיער לחלוב פרה אחת ולשבור את הצמא הראשוני בדלי חלב מקציף, ורחל רק שאלה על המקלחת, מפני שהיא לא יכלה רק לסור הצדה ורק להפוך גו ולהטיל קשת קילוח ארצה, אבל החוש הכללי הוליך במעט שגיאות אל חדר האוכל, גדול ומכובד וכבר ריק ונקי וכבר מסודר ומכל אורותיו רק אלה שבפינות האפלות ואין מי שיאמר לעשרה שנכנסו גם מלה אחת.
לא נכון, מפני שאשה אחת בסינור לבן ובצמות קלועות סביב ראשה, נכנסה אז ונדהמה לראות בצוענים הללו והביטה בהם, בחבורה המשונה, פליטים ויתומים עלובים יותר משום פלמחניקים עיזוזים עד שמהר התברר הכול, גם מי וגם מה שקבוצת חולדה כבר אכלה וכבר גמרה ונגמר הכול ואין עוד אוכל והכול גם רחוץ וכבר שטוף ובמקומו, אבל מה, אם אתם מבטיחים לנקות ולהחזיר ולסדר, מפני שהכול כבר נקי ורחוץ ומסודר ואין מי שיעשה עוד כלום במקומכם, הרי שנשאר עוד קצת מרק בסיר הגדול, ורק לחמם, ולחם יש כמה שרוצים ואולי גם ריבה, אבל, בבקשה, כן, וכל השאר, ומה נפלא מזה, ותופשים שולחן חמישה מכאן וחמישה מכאן ורחל שחזרה מרועננת ושטופת פנים וידיים ומסורקת ורעננה כמלפפונה, ואילו הם הבחורים שמוטי גו בלוּקים ומבולקים כאשר הם ושום נטילת ידיים או משהו לא בראש שלהם, והכול באמת נפלא ורק מחכים שכעת אי כך יבוא המרק החם ההוא והלחם הטוב ההוא והריבה הו הריבה ההיא, ורק לא ברור איך יבואו ומנין, ושאל כל אחד ויאמר לך מיד מי הכי עייף ומי עייף עוד יותר, ומי סבל יותר ומיד מגיע לו פעם שיניחו לו ורק שישימו לפניו משהו לחיות רוחו בטרם תיפח ואיננה, ואנא, קצת אוכל כי הוא כבר נורא נורא, כן.
כן, וגבריאל קם אז, זה שכבר סיפרנו או עדיין לא, שנעליו הן 46 לפחות ושקומתו כשל הכדורסלנים, ושבאמת הוא אחד מהם ובנבחרת, ושראשו תלתלים קצרים והוא תמיר ודק וזקוף, גמיש כאל צעיר, גבריאל הזה בשקט קם והלך וכנראה ישר אל המטבח שאיננו צריך חיפוש גדול היכן הוא, ועשה שם דברים זמן מה והנה הוא כבר חוזר עמוס כל ידיו קערות ועמוס כל ידיו כיכרות לחם ומכיוון שאיש משום מה לא קם, וכולם באמת עייפים אילו רק ידעת מה זה עייפים, ובסכין הלחם הגדולה הוא גזוז פרוסות גמלוניות שנחטפות בעודן נתלשות ומתכרסמות בעודן בכף ורק רחל הקטנה אומרת, תשאיר לי אני אחתוך, והוא נותן לה וחוזר אל המטבח ומשתהה משהו וחוזר עם האילפס הגדול, אילפס שאיננו קלחת קטנה אלא הוא פארור גדול והוא סיר הסירים אשר לשלמה, מהביל כולו, סימן שמצא גבריאל את הכירה במטבח וגם ידע להפעילה וגם חימם היטב וגם שאב ובשתי מגבות החזיק שלא להיכוות והוא מביא את המהבילה הגדולה הזאת ומוזג לאיש צלחתו וממלא עד מלוא שפתה בלי לטפטף ובלי ללכלך, ואלה השמונה והאחת לא טומנים כפותיהם בכפם ושואבים בגבורת עלומים ולוגמים ברעש וסותמים בגושי לחם ומפלסים דרך לנבלע בלוגמת מרק, שהיה באמת מרק עם כל-מיני בתוכו, לא זוכרים מה, טעימים כאלה להפליא, לחם ומרק ואֵד הבל עולה, ומלה לא, ורק למי עוד? ורק מי מבקש תוספת? וגבריאל הגבוה שוב מתכופף לצקת בעדינות וחוזר למטבח וחוזר לשולחן, זה הכול, הוא אומר. נגמר, ורק יוצק גם לעצמו עם פרוסה והכול וכולם אוכלים עד אחרון הפירורים, ועד הראשונה רחל שאומרת הו, אני כבר מלאה, וצוחקת שמחה אל כולם, אבל יש עוד לחם ויש גם ריבה ויהיה גם תה, וכעת רואים וגם נזכרים שגם המדריך היה פה כל הזמן אלא שרק כעת הוא יוצא מתחת הר העייפֶת שנפל עליו והרגו, והנה גם הוא כבר גח מחייך ומוציא מכיסו את המצפן ההוא, ומניח לפניו כמי שמניח את ניצחון הצדק, או משהו כזה.
איזו עייפות! והלא רק עשרים קילומטר, משחק ילדים, ומתמתחים כולם והודפים בחריקה את הכיסאות הכפריים ויוצאים לחפש את המתבן הגדול על יד הרפת לחפור בו איש ערשו איש גומתו ולצנוח אל רכות גבעוליו הריחניים עד בוקר, ורק את הנעליים משאירים להבאיש בחוץ, הגדולות והקטנות והסנדלים המכורכמות ההן, וגם ה-38 או ה-36 של הקטנה הזאת הבת היחידה המנומשת עקשנייה, וחסרות, אם מישהו שם לב, רק ה-46, מפני שהן עדיין הולכות ומהלכות הלוך וחזור בין חדר האוכל למטבח, להחזיר הכול אל הכיור, קערות וספלים וכפות וסכינים, ולנקות את השולחן ביבש וברטוב, ולהדוף את הכיסאות למקומם הנכון, ולחזור אל המטבח ולהדיח את הכלים בליפה ובסבון ואת הסיר הפארור האילפס הגדול ההוא של המרק הסמיך לקרצף בברזלית קרצף היטב, והואיל וקרצוף כזה טעון שריקה ואין קרצוף בלי צפצוף הוא באמת מקרצף ומצפצף, ושם כל דבר במקומו, וגם מוצא את המטאטא, ועדיין שורק משירי היום, וכעת הוא עומר ומטאטא, בחור גבוה אך זה לא מכבר התחיל להתגלח, ראשון בפלחה וראשון בכדור סל ותמיר וגמיש ואיש לא אומר לו מה ואיש לא מבקש ממנו שיעשה דבר ורק שורק לו ועומד כזה באור שמעל השולחן הנקי ומטאטא נקי תחתיו שיהיה נקי נקי.
-
כך במקור. הערת פב"י. ↩
המחסוֹם האחרון
מאתס. יזהר
לאלכס קינן
זו אפלה גמורה. לא, אפלה היא מלה פיוטית מדי. זה חושך, חושך לגמרי, לא מדליקים אורות, לא ברור איפה הם שולי הכביש שמעבריו תעלות עמוקות, אבל החושך אינו הדבר הקשה, הדבר הקשה הוא שהם כבר באים, וכלום אין מה שיעצור אותם ומכאן ועד תל אביב הכול פתוח.
מישהו בשם אברהם מסביר מה לעשות, משני צדי הכביש הזה פרדסים עם ברושים וזה מעין מכשול, לא לטנקים, אבל לרכב רגיל, ונשאר הכביש שצריך לחסום אותו, אנחנו נחפור שני בורות עמוקים מימין הכביש ומשמאלו ונעמיד בהם קורות ברזל ופסי מסילת רכבת וניצוק אותם בבטון וזה יהיה מחסום ממשי ואם יבואו עד הנה נפתח עליהם כאן באש בכל מה שיש לנו, אולי זה לא הרבה אבל זה מה שיש לנו. מפני שמכאן ועד תל אביב, סיים אברהם, הכול פתוח.
קולו היה חולה עישון, אברהם, והלב היה כבד ולא מאמין. היו כאן אנשים מבאר טוביה והיו מגדרה ומרחובות. בני העשרים כבר מגויסים ובני השלושים ובני הארבעים ומעלה באו עם אתים ומעדרים כפי שנתבקשו ובחושך הגמור הזה צריך להתחיל מיד בפיצוח הכביש ואחר כך בחפירת הבורות, אין די מכושים ואין די איזמלים ולא פטישים כבדים, אבל אין ברירה, מכאן ועד תל אביב הכול פתוח.
אחדים הולכים להביא את המרישים ואת הקורות והפסים, אחדים מסמנים על הכביש ומתווכחים בשקט על מקום הבורות וכאילו יש כבר מישהו קרוב מאד מאזין להם והוא ממש לא רחוק, גם את התעלות מעברי הכביש צריך להעמיק עד שיהיו מכשול רציני יותר, ומיד אחריהן הברושים ותפוחי הזהב שהם בוודאי מכשול, כי יותר מזה אין ומכאן ועד תל אביב הכול פתוח. אין צורך לזרז. לא רואים בחושך אבל עובדים, אלה מתחחים ואלה אוספים באתים וזורקים, הכביש נתפצח ומתחתיו אדמה שמכבר לא חלמה להיחשף כאדמה והיתה דומה בכול לכביש, קשה ומוצקה ולא נענית כלום למעדרים. ובקושי למכושים. מצד זה כפר ורבורג ולצדו באר טוביה ומצד זה מלפנים הגבעות של ג’וליס ושל נגבה הלאה והצדה, ואם הם יפרצו את הגבעות ההן אין עוד אף מכשול מכאן ועד תל אביב.
כבד בלב. מי כמונו יודע. והמחסום שעושים כאן מי כמונו יודע. ומה זה צבא סדיר עם הכול ועם תותחים ועם טנקים ועם מטוסים ולא יספרו לנו סיפורי הרגעה. עובדים בחושך בטוב ביותר שאפשר לעבוד כשהלב כבד. זחלי פחד ממש זוחלים על הגב ולפעמים גם הופכים את הבטן. חייבים לגמור עד אור היום. הפצצה מן האוויר איננה מן הנמנע. וגם הבטון צריך עוד להתייבש, ויצליבו את פסי הברזל כמין x גדולים, אות החסימה המוחלטת עצור אין מעבר, ואש רובים וסטנים תומטר אז על השריון הפורץ שלהם, כי מכאן ועד תל אביב הכול פתוח.
העיניים מתרגלות וכבר רואים בחושך הגמור, ומסתבר שאין חושך שלא רואים בו. אנשים מבאר טוביה ומכפר ורבורג מביאים כל מיני ברזלים שיושלכו לבור ויחזקו את הבטון שכבר מכינים, זה מביא את ברזלי גדרת הצאן ההרוסה ימים רבים, ומישהו זורק פנימה גם עגלת תינוקות מעוכה, אבל חפירת הבור לא נשלמה עוד, ומכל האדמות הקשות עשירות החרסית, הנאזאז, הסְלאג והציפחה זו קשה מברזל, מסרבת להטחות הנוראות של המכושים שיותר משיש בהן עוצמת ידי איכרים שרירניים יש בהם עוצמת הפחד, פחד נטול צורה אבל נורא פחד, עושה חלל בבטן נוזל כספיתי בדם וקוצני במוח: מה שעושים כאן הוא משחק ילדים, ולא יעצור כלום, אבל זה המעצור האחרון ומכאן ועד תל אביב הכול פתוח.
מחליפים ידיים, אלה עולים רטובי זיעה ואלה יורדים ולבם בל עמם, ורק תנופת המכושים העזה משקיעה לרגע את הפחד והלב אין לו די אוויר רק מן המאמץ השרירי, אסור להדליק סיגריה אסור לדבר בקול כאילו כבר יש מקשיבים לך מעבר לברושים והם כבר בפרדס הזה מעבר לברושים ולתעלה שמנסים להעמיק אותה וגם הולכים להטיל בה כל מיני גרוטאות ברזל גמלוניות כמו אותה גרוטאת מכונית מעוכה שמזיזים לכאן בקושי ואת כל עיקומיה החלודים שפעם רצו בכל הכבישים ואם היא כן תעצור או לא היא עושה עבודה שמשקיעה לרגע את הפחד, ומה עוד אפשר לעשות כשזה הוא המעצור האחרון ומכאן ועד תל אביב הכול פתוח.
אבל פתאום יש משהו במפורש. כולם עומדים ויש קשב עד להתפוצץ. מישהו אומר, זה שם, ופונים כאילו ראו בחושך לאן הצביע, ובראש הגבעה שמעבר יש שם כעת אורות נמוכים זזים וקופצים כאילו מכוניות מאופלות נעות בעיקומי שביל השדות. וכבר יש מישהו יודע, מוציאים את ילדי נגבה, הוא אומר. ופתאום נעשה חלש לגמרי, בברכיים ובידיים וגם בלב. נעשה מין עצוב שקשה לתאר, אורות מועמים מחפשים שם דרכם בחושך בודדים כאלה חשופים כאלה, מוציאים את ילדי נגבה. באיזה מכוניות מיטלטלות סביב בדרך השדות, מוציאים את הילדים.
זו כבר עובדה. אלה כבר לא סתם השערות או חששות או שמועות, זה כבר הדבר עצמו. חושבים איך מרגיעים את הקטנים ההם, וחושבים על ההורים בנגבה, והם ריקים פתאום, ויודעים מה שאי אפשר להאמין שמכאן ועד תל אביב הכול פתוח.
אי אפשר להתיק מבט. הפחד הפך לעצוב, ולאט לאט יודעים את העצוב העמוק יותר. עצוב מכבה הכול, מוציאים את הילדים. נזכרים כאילו באלהים, שאילו, ונזכרים בעבודה בבור, נזכרים שהבורות עוד לא עמוקים, והם לא עמוקים עוד כלל, וחוזרים לעבוד בפראות כמעט. הכביש מוליך מכאן ישר לג’וליס ולצמתים, למג’דל מערב ולעזה דרומה ומזרחה לחברון, גבעות ג’וליס ונגבה הן המעצור הגבעי האחרון, אם גבעות קלות אלה נחשבות מעצור כל עיקר, ומשם יורדים במדרון מתעקל קלות ישר אל גבול הפרדסים והברושים הללו וכאן במיצר שבין הפרדסים עושים את המחסום האחרון, שני בורות עמוקים שיתמלאו בטון וברזלים ופסי ברזל בולטים שיעצרו את שטיפת מרוץ הטנקים החופשי בכביש, ושלא יוכלו להתחכם ברוצם הנה ולרדת ממנו ולנסוע בתעלות, אבל הם יוכלו סתם לנגוח ולהזיז את כל הפקק המצחיק הזה כפקק של נעורת ולדלג אז בטנקים במשוריינים בזחלים ובתותחים עשרים וחמש הליטראות ישר הלאה, ומכאן ועד תל-אביב הכול פתוח.
ילדי נגבה, ילדי גת וילדי גל-און בלילה החשך הזה על מהמורות דרכי העפר בפנסים חצי כבויים אל כפר מנחם ואתם הלאה דרומה, מי שבוכה משתיקים, מי שבוכה יותר מפנקים ונותנים לו משהו ומנסים להרדים, ולגדולים יותר, כאילו סתם טיול לילי משונה אבל לא נורא. “מבצע תינוק” אומר אז אחד שיודע. האם יפנו גם את ילדי כפר ורבורג ובאר טוביה? חופרים את הבור, בור ועוד בור, מימין הכביש ומשמאלו, מביאים מריצות כורכר בשביל תערובת הבטון וגם שקי מלט. נשי המושב מביאות כעת קפה חם וכריכים, ונעשה משהו קל יותר, לא סתום עד הסוף. מדברים בשקט בשקט, לא מספרים להן על ילדי נגבה אבל הן יודעות, והדמעות בשקט שלהן עושות כעת דמעות לכולם, וכמו יאוש פתאום, וכאילו משהו רע הולך ובא ואין לנו במה לעצור. איפה האיש אברהם, מה הוא יודע? צריך לפחות מטר על מטר על מטר כל בור ובור, אבל הקרקע למטה פתאום כאילו התחילה להיות רטובה משהו מן הרטוב הנצחי שיש בה בתוכה מפני שלמעלה הלא כבר ממש קיץ יבש, אמצע מאי, שבעה עשר או שמונה עשר? מביאים פחי מים בשביל התערובת. אין סבלנות לשבת רגע גם כשעייפים נורא. וכל הזמן גוררים ומביאים עוד מיני ברזלים, שיהיו. מפני שזה המעצור האחרון ומכאן עד תל אביב הכול פתוח.
עד שיתייבש הבטון צריך לפחות שלושה ימים, יהיו? לפני זה עוד הכול רך ורופס וייתלש למגע כמתוך בצק לח עם המון ברזלים מצחיקים. ואת פסי הברזל צריך להפנות בזווית מאיימת, לפחות ייעצרו כאן לרגע ואז מן הפרדס בכל כלי הנשק המצחיקים שיש, סטנים כנגד טנקים, אבל בקבוקי מולטוב, בקבוקי תבערה, הם אולי יותר רציניים. טנק בוער אחד אולי יעשה יותר מכל המחסומים. ואולי גם מוקשים, וצריך להעמיק עוד כשלושים סנטימטר, האדמה הקצת לחה אינה יותר נוחה לתיחוח ולחפירה, וכבר מכינים את ערמת הכורכר ועליה יערו את שקי המלט, כמה שיותר, ויתחילו לערבב באתים ובטוריות ויש כאן בנאים מנוסים, גם נגרים, גם הספר הג’ינג’י יוסף, גם החנות לחומרי בניין מרקוסיי, גם אדון כהן הפרדסן, גם נהג האוטובוס חיימקה, וגם המורה יזהר וגם בלומנפלד מן הבית שבפינה, ויוספקה מן הפוררים ואברם מן המקובים ויצחק מן הגורודיסקיים ומוישלה מן הבניין, כולם במשאית אחת וכולם חופרים, ושרוליק מן הקיוסק וגואל מן הכרמים, כולם מערבבים את התערובת בחושך הגמור שאפשר לראות בו היטב בעיקר פחד. כי מכאן והלאה הכול פתוח עד לתל אביב.
כעת שתיים אחרי חצות ויש עוד כשלוש שעות עד השחר. ואסור לוותר בעניין עומק הבורות וכדאי אפילו להעמיק עוד משהו, כל עשרה סנטימטר נוספים לעומק זה עוד טון בטון לחוסן, יודע לחשב בדיוק מישהו מן החושך. תמיד יש בחושך כל מיני יודעים וידיעות. אבל הידיעות כולן רק סובבות הולכות סביב העצוב הנורא ואינן נוגעות בו ולא מזיזות אותו מן הלב וסביבו, או שהוא העצוב לא שומע כלום ולא מסוגל לשמוע. ורק כבד מאד. פתאום מופיעים שורשים ברצפת בור אחד אולי של הברושים, אולי של עתיקי יומין שכבר אינם ורק שורשיהם עוד כאן עבים ושורשיים מהתכלות, ואולי אפילו הם אותם שמן השקמים ההן כשקמים אשר בשפלה לרוב מן התנ"ך. יש גרזנים? מישהו יכול להביא גרזן או שניים? ומסתבר שהעניינים הרעים התחילו כאן עוד מימים רחוקים ותמיד היו כאן בני אדם בפחד, אלה בפחד ואחר כך אלה בפחד ופחד בא ופחד חולף ורק תמיד הפחד. לעומת זה מעשה ערבוב הכורכר והמלט, וחבל מאד שאין כאן זיפזיף, הולך ונעשה ביסודיות ועוד מעט, כשיהיה כל בור מוכן, יקרעו באמצע הערמה שקערורית לקלוט את המים מן הפחים ויתחילו לערבב את החומר היבש עם המים עד שיהיה בצק טרי מוכן להיזרק פנימה ורק להקדים ולהקים בבור את פסי הברזל ואת העמודים ואת הצינורות העבים עד שייראה כאותו דרקון מפיץ אימה כולו ועוצר כל פולש אכזרי, כי מכאן ועד תל אביב הכול פתוח.
וטוב שהמחסום לא יתגלה מוקדם מדי, ושלא יפנו להקיף את הפרדסים או לחצות אותם כשהעצים נשברים מתחת לשרשרות הטנקים, ולמזלנו עיקול הכביש מסייע להעלמתו עד לרגע שיעצרו בחריקה ישר ממולו ואז, ישמור אלהים המבורך והגדול, והברושים גם יעלימו אותו מסיורי האוויר שלהם בספיטפיירים הזריזים שלהם (לנו יש מינחת אווירונים בבית דראס אבל אווירונים אין לנו, ושלהם ממריאים משדה פלוג’ה), ואולי גם יעשו להם משהו עוד קודם בגבעות של ג’וליס ונגבה וסביב המבצר של עראק סואידן, הגדודים של גבעתי. הכול נשמע מבטיח ורק לא מעביר את הפחד מן הבטן. עם שלם תולה תקוותו, במה? אנחנו, מי כמונו יודע. והפחד בבטן והפחד בלב והפחד בראש. אלהים ירחם, אמר אז קולו מן החושך, אם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר, אמר מן החושך, שתמיד נותן לקולות יותר סמכות ויותר הד עד שלרגע גם מתקבלים על הדעת. מוסיפים עוד שקי מלט, כאן לא חוסכים, מערבבים עוד כמה מריצות חצץ שכעת הגיעו ממקום רחוק אחד, עוד מעולם לא עורבבה ערמת מלט בארץ ערבוב מושלם יותר מזו שעל הכביש, מוסעת פעם לכאן ומתערבבת עוד פעם ומוסעת בחזרה, ואין מה לעשות, כי מכאן ועד תל אביב הכול פתוח.
ולבסוף, כבר היה נדמה שהבור הזה והבור הזה שניהם כבר עמוקים כל צורכם, ורק מחפשים את האיש אברהם וגם מוצאים אותו והוא רק סר רגע לעשן בתוך מסתור עץ תפוזים אחד, כי בלי עישון איננו מחזיק מעמד וביחוד כשהבן אדם כבר לא עצם עין מי יודע כמה ימים ולילות, ועומדים סביב כל בור ואומדים בחושך את העומק ובשתיקה, שרק הבור שותק שתיקה עמוקה ממנה, כל בור ושתיקתו. ואז קופצים למטה המומחים לדבר, בנאים וטפסנים ומגישים להם במאמץ את הקורות ואת פסי הברזל ותומכים בהם עד שיבוא הבטון ויחזיק בהם כמגדל עוז, זורקים קצת מפסולת הברזל שלוקטה ואת השאר יוסיפו לאט עם היציקה, וכעת האתים מתחילות להטיל בטון טרי למטה אולי כחבטות מילוי הקבר, מטיחים פנימה ויש מישהו בפנים שיודע ומצווה לכאן או לכאן, וגם מוליך את הזרם הבצקי וגם דורך עליו, ופתאום הכול נעשה עסק שכולל את כולם, אלה מטילים אתים עמוסות בטון ואלה מטילים עיקומי ברזלים ואלה נושאים פחי מים לתערובת, ואלה תומכים בקורות כל עוד לא התחזקו תחתיהן, בור אחד לימין הכביש ובור אחד לשמאלו כמעט נוגעים זה בזה, תאומי בורות שהולכים ומתמלאים כעת, ומישהו פתאום מי יודע מנין התחיל כאילו מפזם ושר בשקט משהו מאד מוכר לאחרונה, “שופעות עינייך אור ירוק” שר האיש בשקט, ולא מוזר שמצטרפים אליו, מכאן ומכאן, בשקט כמובן, ממש בשתיקה, תוך כדי יציקת הבטון ותוך כדי ערבובו ותוך כדי קימום פסי הברזל ופירזול הבטון השפוך בגרוטאות הברזל, וכעת זה כבר מקיף את כולם, שופעות עינייך אור ירוק. שאחרי זה המלים מטושטשות ולא מוכרות עדיין, מוסרים דליים מיד ליד ומהדקים במה שאפשר וכבר מתרומם הדבר מעל גובה הכביש וכבר שמים ובונים את תבניות הקרשים ובפטישים בלתי נראים מקישים בהם מסמרים בחושך ובהפרת השקט השלם, כדי שייצקו לתוכם עוד בטון עד שתקום קובייה ענקים מטר על מטר על מטר, ומתוכה כשיני דרקון אימים מפלצתי ייצאו חודים ברזליים נוראים לכל צד על כל שונאי ישראל, וצריך רק עוד שניים שלושה ימים לייבוש ושרים בינתיים שופעות עינייך אור ירוק, כבר פחות בשקט גם מפני שמשהו בעולם התחיל מאיר וכנראה שצד מזרח הוא באמת שם ותראו איך זה עומד כאן הדבר הזה שלם וגמור, המחסום הגדול בין הברושים והפרדסים, שתי קוביות בטון עם קרניים נוראות לנגח והרבה אנשים עייפים שצריכים עכשיו להסתלק מכאן, אף כי עודם מזמזמים שופעות עינייך אור ירוק, וגם זה משתתק, האם זה הדבר שיעצור את טור הטנקים? כי מכאן ועד תל אביב הכול פתוח.
מי שייסע היום בכביש מקריית מלאכי לאשקלון וישאיר מצדו את באר טוביה ואת כפר ורבורג ואת הישובים האחרים, חדשים יותר וחדשים פחות, ויחפש אותן קוביות המחסום האחרון בטון עם קורות ברזל אימתניות שהיו אמורות לעצור את האויב כי מכאן ועד תל אביב הכול פתוח, אל יתמה אם לא ימצא לא קובייה ולא חציה, לא מפני שהאויב דרס אותן כבשיטפו קדימה בפתוח שנפתח לפניו, אלא מפני שלאחר המלחמה בא הטרקטור של המושב והדף את האחת מתושבתה בבור הגדול והדף את השנייה מתושבתה בבור שלה, ואת זו גילגל לתעלה מכאן ואת זו לתעלה מכאן, על כל תפלצתיותן הדרקונית, ואמת ניתנה להיאמר שבלי שום מאמץ מיוחד, לא רק מפני שהטרקטור עצמו היה מיפלץ של כוח ולא רק מפני שבינתיים הכול נשתנה לבלתי הכר ואין עוד ברושים ואין פרדסים ואין עוד מצרים והם נעצרו על גבעות ג’וליס ועל גדרות נגבה עם המגדל הנקוב ועל מבצר יואב שנקרא פעם עראק אל סואידן, אלא שאפילו אם מחפשים לא מוצאים להם זכר, ורק מי שאכפת לו מאד יוכל להבחין עטופי עשבים וניירות פורחים באיזה מפולת לא שייכת ומלאכותית כמין קוביית בטון מוזרה שהיתה תקועה פעם בתוך אחד הבורות שבכביש שחזר ומילא אותם, את הבור האחד ואת הבור השני, בתנופת האדירים של כפו האדירה של הטרקטור ההוא והחזיר את האדמה אל חוליתה והיא, האדמה שמלמטה לא השתנתה מעולם וייתכן שגם רטיבות הנצח עדיין בקירבה וגם איזה שורשים עבותים סמויים וזו האדמה שמלמעלה נאספה כמקודם ושוב הודקה וכוסתה באספלט ולא מרגישים בשום חתחתים או בקפיצה או בתנודה ונוסעים יכולים לעבור בתנומה על פניה במהירות, גם אם הרדיו שבמכונית ינגן במקרה משירי העם של פעם, שופעות עינייך אור ירוק, למשל, והכול, לכאן ולכאן, כולו רק פתוח לגמרי ורק פשוט לגמרי וכאילו שום דבר לא קרה והפחד לא נשאר תלוי כאן לא על עץ ולא על עמוד חשמל, גם לא זנבו, ורק פתוח מכאן ועד אשקלון ומכאן ועד תל אביב ואפילו יותר רחוק אם רק תרצה.
סעודה בפלוּג'ה
מאתס. יזהר
סעודה בפלוּג’ה
אין עוד בעולם פלוּג’ה. אבל פעם היתה כאן עיירה ושמה פלוּג’ה שאמרו שישבו בה עשרים אלף תושב, ואחרים המעיטו עד לכעשרת אלפים, וברסלבסקי (1946) מנה ומצא כשבעת אלפים, לעומת וילנאי (1950) שירד עד לכדי שלושת אלפים וחמש מאות (אצל ישעיהו פְּרָס נגמר הכל באות סמך), ואם כך או כך, היא עמדה בין אשקלון לבית-גוברין חברון, ובין קסטינה לעזה באר-שבע, על אם הדרך, ובימי רביעי וחמישי היו בה ימי היריד הגדולים שכל הנגב היה בא שמה לקנות ולמכור תבואות בהמות, או רק לראות ולהיווכח בהמולת הבדואים והפלחים, הבהמות ושקי התבואות, העסקים הגדולים והמזימות הגדולות, ההסתובבויות למצוא והישיבות לגמור איזה עסק. ימים גדולים וצבעוניים שלאחריהם הכול היה שוקע בתרדמה, זולת בית הקפה הגדול שעל הדרך.
לא היה בפלוג’ה שום דבר להתפאר בו, לא בית אבן גדול ולא מסגד ראוי לציון (בג’לדיה, למשל, היה להם מסגד בנוי כולו עץ, הבית והמגדל, לא נשמע עוד כדבר המופלא הזה), רובה בנויה מן העפר שמתחתיה, שממנו לשו את חומר קירותיה ובקלחי השומר הגדולים שצמחו שם הפקר סוככו על גגותיה, אותו עפר אפור חום, שממנו באה ואליו גם חזרה לבסוף ונמחקה בו, עד ששבו בו ושתלו בו בעפר את האקליפטוסים שצמחו וגדלו על עיי חורבותיה המיושרים בחיפזון, כדי שיהיו מעתה מקום היאספות מוסווה ואתר היערכות לגייסות.
ותיקי מלחמות גבעתי בין עראק אל סואידן ובין עראק אל מנשיה זוכרים את הקרבות עקובי הדם בחאתה ובכרתייה, את שדה התעופה הבריטי הנטוש, קרוב לפלוג’ה, את משלטי הצומת ואת כל השאר, ולבסוף את מה שקראו לו “כיס פלוג’ה”, ואיך ניסו לכבשו ונכשלו בהרבה אבידות, עד שלבסוף עם חתימת הסכמי חתימת הסכמי הפסקת האש פינו אותו המצרים הנצורים בדרכם לעזה, עד שלימים הפך כל האזור ונקרא “חבל לכיש” ובאמצעו קמה קריית גת, וכולו התמלא תושבים נדהמים למדי ולא מאמינים שהם שם, שזה מקומם וכאן ביתם. פלוג’ה כבר לא היתה, ורק עוד יישרו את מקומה ופינו מקום לחורשות האקליפטוסים ההן, כי הימים היו ימי האקליפטוסים ובכל מקום ומשני עברי כל הכבישים ופה ושם גם בחורשות הלכו ושתלו אותם צפוף מפחד תצפיות מטוסי האויב, מפחד המסתננים, מפחד השטחים הענקיים והריקים, וגם מפחד הלבד ומפחד הרחוק ומפחד הפחד. ויותר מכול מפחד הלילות שהיו ענקיים ושוממים ומלאים תהומות של פחד. פחד עמוק עמד שותק ולשווא תנעל את הבית הקטן שהקימו לך ותגיף את תריסיו עם הלול והאורווה שנשארו באפלה עם המעדרים והמחרשות שנתנו בידיך ושאינך יודע מה לעשות בהם כנגד הפחד הזה שאיננו נראה אבל הוא ברור והיטב יושב סביב מחכה בתוך אין סוף השקט מביט ומחכה לך.
מי שביקש לקנות סוס בא ביום רביעי לפלוג’ה, מי שביקש למכור סוס בא לשוק, מי שביקש ללחוש לקונה שיש סוס למכירה, מי שרץ למוכר ללחוש שיש קונה, מי שרצה לראות איך קונים ואיך מוכרים ואיך הכל נעשה במיטב דרך הארץ ובאורך הרוח, זה מעלה וזה מפחית וזה מעודד לקבל את שכר תיווכו, ועד שכורעים ארצה ואוספים את העבאיה סביבם אם חם היום ואם קר, ומפשילים ידיים כדי למעוך טבק ולפוססו לדפית הנייר השקופה, מלאכה חשובה ומדויקת שצריכה לימוד רב שנים וסיגול אצבעות קשיחות למודות קושי להתעדן ולגלגל בהן סיגריה ולהציתה במצית החלמיש ולמצוץ אותה, וכל העוסקים בסוס וכל רעיהם וכל ילדיהם המביטים במעגל בהשתאות כבהצגת חייהם ומחכים למשה שיזַכה גם אותם לבסוף באיזה כלשהו פירור מתוק, מלבד ההתחנכות הגדולה בדרכי החיים, שהיא, כמו כל ההשכלה, מתוקה ורחוק מפנינים מיכרה, וחוץ מן הסוס שעוד לא תפש שהנה ממש כעת משתנים חייו מקצה לקצה וכולו רק רכון מנסה לשווא לתפוס בשפתותי הסוס הספוגיות שלו איזה דמוי גבעול שמכבר נלחך כולו בשפתי קודם קודמו, אם לא קודם קודם קודמו, העיר כולה מוכרת קונה, בין הבתים ובכיכרות העפר המהודק, מעבר לגדרות ובתוכן, בין מוכרי הממתקים והמשקאות ובין צועקי הצעקות ובין המלחשים ישר לאוזן הפנימית, ובכל מקום שְתנים ומשתינים, חמורים משתינים וסוסים וגמלים ומטילים גללים ופה ושם גם אנשים שרק נפנים ומפנים את גבם ומיד מפשפשים להם בין גלימותיהם למצוא ולהטיל ברווחה קילוח גדול ארצה, גוערים באיזה חמורים והם נוערים וגמלים מחרחרים וכמה כבשים רחוקות לא יודעות שלא יחזרו עוד לביתן או לערבות הרחוקות בין בדואים דקים שבאו מירכתי הנגב בואכה סיני ובין פלחים עבים ועירונים מטורזנים נוסעי עגלות שבאו מירכתי הצפון בואכה יפו רמלה לוד, ובין יהודים במגבעות ואפדנים ומטפחות זיעה נוטפת ושאתם העסקים תמיד גדולים יותר, אבל תמיד גם מאיימים אי כך באיזה לא מובן ובחשד שכמה שירוויחו מהם – לבסוף יפסידו.
שלושת אלפים וחמש מאות נפש אולי לא נשמע מספר גדול מאד, אבל אם תראה את אותן חאתה וכרתייה, או את ג’וסיר ובית עפא או את ג’לדיה ואין בהן אלא כמאה מאתיים משפחות באחת או שלוש מאות, הרי שפלוג’ה שעל הצומת שבין רוחב אשקלון חברון ובין אורך רמלה עזה באר שבע, היתה עיר ואם כל הירידים, ובאותם ימי רביעי וחמישי ובעיקר סביב הבאר שמנוע ישן חירחר ותיקתק והעלה מים לשקתות הגדולות שהמוני המוני צווארי גמלים בתנועות של יענים או של אנפות או של כל ארוכי הצוואר הגמיש נדחקו להגיע שפתיהם אל המים ונדחקו שם מפני חזקים מהם שלא היו מוכנים לוותר אף שאגו והתמרמרו וצעקו וחירחרו ונחבטו גוף בגוף גמל בגמל וגמל בחמור וחמור בסוס וכולם שוב בגמלים שהיו בלי סוף ובלי שקט ובלי סבלנות מקיפים הכל ומוקפים בכול, ועל כולם מקפצים נערים קטנים ומקלות ארוכים חובטים ועושים שיהיה סדר והעדפות וקדימות, ופתאום וחמור אחד הריח לבלי טעות בחמורה אחת שהיתה מפיצה ריחות יוחמתה סביב סביב מעבר לכל נימוס טוב, והוא הריח ונשתכר וכבר נדחק בין כל הגמלים והדחיפות והדחיקות מסתער לקראתה מכין כבר את שפופרתו הגדולה וצועק אליה ובועט ונדחף להגיע ולקפץ על גבה לאחוז בה בחיבוק שתי קדמותיו ולהיעמד נכון מאחוריה ורק עוד מפרידים אחדים בינו לבינה והוא כבר לא יכול וכבר זירמתו נוטפת מלחץ תשוקתו, אלא שאם הוא לא יגיע אין ספק אחר יגיע, וגמל אחד נושא ראשו למעלה גבוה כמעל ראש התורן וגמל אחר שוטח ראשו ארצה כשפיפון בין רגלי כולם, וסוס אחד אווה כעת להתעפר בעפר ולגרד גבו מכל הגירודים שמכבר הימים הנכנעים כשהיה חבוש תמיד ועושה לו עכשיֹֹו מקום להתגלגל בלי להתחשב בכלום, ואילו בבית הקפה הגדול שם צל ושם קפה ושם ריח טוב של מקטרות ואלה שכבר גמרו עסק או בין עסק לעסק יושבים שם על שרפרפים קטנים שאינם מספיקים למלוא היקף אחוריהם וניכרים מכולם היהודים שמניפים מגבעות על מנת להצן פניהם, וחם להם, כאילו זרים הם שבאו נפלו למידבר.
אחי הגדול, שפעם לקחני עמו לראות במעשיו, ושהיה קונה קרקעות השביל הקרן הקיימת יחד עם האחים יואב ועשהאל צוקרמן מגדרה, שהיו מוריו ומלמדיו וידעו יותר מכל מי שתקרא שמו מי האנשים מה הקרקעות ואיך לגלגל באמנות הקנייה. איך לא לעשות רושם שהם קונים או רוצים לקנות או יש להם עניין במשהו מחוץ לכביכול סוס לקנות או כבשה או רק להלחים מחרשה שנתעקמה או לא כלום אלא רק לשאול בשלום ידידם ורעם כנפשם השיח' הגדול אבו ג’בר מקונייטרה או רק לראות את השיח' סולימן הגדול שהביאו לו צינורית חדשה במקום זו שנתרפטה במנוע משאבת המים ששבתה לו, ורק לדעת את כל פרטי הסכסוך שבין שיח' עיסמאין ובין שיח' סאלמאן ומתי יהיה אחד מהיריבים בנפש הללו צריך הרבה הרבה כסף בבת-אחת, כדי להכות את יריבו במשפט או כדי להכותו ביותר גמלים או כדי להכותו בקניית כלה בת שבט אחר ולהצטרך בבת-אחת למאה גמלים במזומן, או בנו של מי יהיה סורח ובורח למדינות הים ומשאיר את אביו מלוק ומחוסר פרוטה, ומאין ברירה, יצטרכו אז למכור חלקת קרקע ולהפכה למזומן בזהב, וכאן הם נכנסים, האחים מגדרה, לא על ידי עצמם אלא על ידי אנשיהם, והם אמנים גדולים בגלגול שיחות סתם שמוליכות סחור סחור אל סכומים נקובים ואל חוזים חתומים, ולפעמים גם יש להם בידיהם חלקת אדמה אחת, שנזדמנה כמציאה, וכעת היא תשמש ככסף חילופין להוסיף “משבצת” של עוד עשרה דונם לכבר אלף ושש מאות שיש, בין סומסום להוג', ושאם יגיעו לשלושת אלפים יקומו אז בבוקר בבוקר באחד מפרברי המושבות הגדולות כמה עשרות חלוצים שעד עתה בילו זמנם בעבודת פרדסים לא להם, יאספו חפציהם ועוד כמה קורות ורעפים ויבואו בלילה בלילה למקום לא ידעו מעולם לעשות בו התיישבות וישוב ונקודה ומגדל וחומה ושורש וכבר יש להם שם: גברעם ושירים, והשמעת איך בנגב דונם ועוד דונם, וכל שאר השירים.
וכשהיתה עסקה יפה כזו מסתיימת בטוב, היו עושים כירה לשועלים הקטנים, שלא להוציא את שם השיח' הגדול לשמצה כבוגד ומוכר אדמה ליהודים, והסעודה כאילו היא רק על אודות ההסכמה שהסכימו על חידוש טחנת הקמח הנטושה בפלוג’ה מאז ימי שריפת טחנת הקמח של רבי מרדכי שכביץ איש גדרה, שהקימה שם לאחר שהטחנה הקודמת שלו נשרפה בעיר לוד עוד בימי התורכים, או על תיקון הבאר של הכפר או על טרקטור שיבוא לחרוש באדמות העמק משני צדי הוואדי. ומכל מקום לא על שום אדמות שכאילו נמכרו ליהודים, ויושבים כאן כעת ברוח טובה מתחת לאשלים הגדולים שעל כיכר הגורן, פתוחים לבריזת הים הטובה, מסובים בישוב הדעת לסעודת הכירה הגדולה, ותהא סיבתה מה שתהא, מסובים בשילוב רגליים כל הנוגעים בדבר מלבד כאמור ראשי העסק החשובים, וכך היה אחי מייצג בכבוד את צד א' בעסקה שכביכול, ושניים שלושה ששמם נשתכח היו מייצגים בכבוד את צד ב' באותה עסקה, והכבש כבר נטבח וכבר נצלה וכבר היה מפותת בגיגית האורז הגדולה והמפעפעת שמן מעל הגחלים, וסביבה במעגל מקיף מעגל כל המסובים, רק חשובי צד א' ורק חשובי צד ב' במעגל הפנימי, מנומסים היטב ומפצירים היטב בשכניהם להתחיל ומנדבים להם כל נתח טוב ורך, ואילו סגני החשובים ושוליותיהם היו יושבים מדוחקים במעגל השני והם מרובים יותר רעבים יותר ומרוחקים יותר ומחשבים במבטיהם כמה עוד יישאר להם לאחר שהמעגל הראשון יגהק וישהק ויחכה רק לקפה, ואילו החשובים פחות והלא חשובים כלל וסגניהם ושוליותיהם היו יושבים כולם דחוקים במעגל חיצון המקיף בנימוס ורק בולעים רעב וחמדה ורק מקרטעים תחתיהם באיפוק של אריה מורעב ובאומדנות מוצנעות כמה מן העצמות או מן העור או מגרגירי אורז אחרונים שנדבקו או אפילו מן השמן יישארו בשבילם ללקק, ומאחוריהם היה עוד מעגל גדול הרבה יותר של מקווים-נואשים, שלהם לא יישאר כלום, ילדים וכלבים וכל מיני אלמונים שהרעב קרא להם חזק ותקיף משום לא יישאר לך כלום, עומדים בלי תקווה ובלי יכולת להיוואש. (לנשים שבאוהל הקצו עוד בתחילה מנה אחת אפיים ודברי תהילה למבשלות.)
ואילו האורח הבחור הצעיר, שהיה אחיו של החשוב של צד א', היה המום מן הכול, המום מן הטקס הגדול מתחת לאשל הגדול שבכיכר הגורן הגדולה הפתוחה לבריזת רוח הים הגדול, המום מן הרעב הגדול היסודי הקרקעי של כולם עם כיבוד איסורי הנימוס, המתום מן ההפצרה שהפציר בו שכנו לחטוף ולהתלעלע בנתח שומן שהגיש לו לאחר שקרע מן העצם שבידיו הנוטפות של המנומס הזה, המום מן הבחילה המפונקת שלו מכל שומן האורז ומן הקריעה בידיים גדולות הצפורניים, ומבולמוס הלעיסה חטיפה של כל המעגל שחיכה כבר כמה ימים לסעודת המצווה, ושיודע כי כל החוטף ייצא שבע, עם שהוא משחק בתפקיד השכן המהדיר פני שכנו בנתח שהוא כבר התכוון לבלוע אבל מנע מפיו וכאילו ויתר לכבוד האורח, והמום ממראה כמה חסרי שיניים שנלחמו, כוססו מצצו ולעסו בשר ועצמות רק בחניכיים בלשון באצבעות ובריר נוטף, והמום מלחץ המעגלים החיצוניים שלא הוציאו הגה ורק הרעב שלהם צעק חזק מכאן ועד הים ועם הרוח עד ההרים, כזה רעב אחד ממש גדול ורעב, ולא יכול להכניס דבר לפיו ולא יודע אלא רק מחייך אל אחיו הגדול שגם הוא מחייך אליו פתאום וגם אומר, אכול חביבי אכול, אומר ולועס בכל פה ובעסק גדול.
ופתאום והיה על ידו אברהם אבינו שקרע נתח מהכבש ואמר לו אכול בני, והיה גם יצחק אבינו שחייך אליו ואמר כי טוב האוכל והשדה קצור והשנה שנת שובע, והיה שם גם יעקב אבינו שחייך ואמר הנה מה טוב שבת יחד לכירה עם כל עובדי האדמה, האלה עם הידיים הגדולות שלהם, ידי פלחים שמעולם, והיה פה גם אחיו הגדול שגמר עסקה וקנה את האדמה מן השיח' שמכר לו את האדמה שהיתה של הזורע שלא יזרע עוד ושל הקוצר שלא יקצור, ומי יודע באיזה ממעגלי הרעב הוא ממתין כעת באיפוק של נימוסים טובים, כדי להתנפל כפנתר בין כל הכלבים על שארית דבק שמן האורז שאולי נשאר עוד דבוק לגיגית הנחושת שתישאר ממורקת כעת כבמיטב הרחצות.
היום אין עוד פלוג’ה. רוח הים עוד נושבת בין האקליפטוסים הדלילים משום מה או כאילו לא היה להם כיף לצמוח, וכל הטסים בכביש באר שבע במכוניותיהם אפילו לא יודעים להפנות ראש כי אין אל מה.
בדרך ליריחו
מאתס. יזהר
כשפרצה מלחמת ששת הימים לא הייתי בארץ. רק כעבור כמה ימים נדחק בכל כוחי, הגעתי בכל הטיסות הבלתי אפשריות והתחלתי לחפש מיד את בני המגויס ואת חתני. בני נתברר לי היה באבו עגילה בדרך לתעלה ואילו חתני היה בין הצנחנים, מאלה שלחמו בירושלים, עד שנשמעה הקריאה “הר הבית בידינו”.
מהר למדי הגיעו אלי השמועות על הקרבות הקשים של הצנחנים, ועל מספר גדול של נפגעים. לקחתי את הפג’ו 404 הישנה שלי, ומיהרתי לירושלים. לאחר חקירה ודרישה ובניצול כל מיני קשרים נאמר לי שחטיבת הצנחנים נמצאת כעת ביריחו, ושם אוכל לברר הכול, בתוך מהומת ההתארגנות מחדש ששררה בכול.
כעבור זמן התחילה התמונה להתבהר, וככל שהתבהרה גם נעכרה יותר. פלוגת הצנחנים שחתני שירת בה היתה מן הוותיקות והמנוסות, והיא התחילה את הלילה ההוא בכארבעים לוחמים ועד הבוקר נשארו רק ארבעה עומדים על רגליהם, גוררים פצועים. לאחר שהגיעו בחיפזון מגבעת ברנר ירדו ויצאו מיד מבנין שטראוס, רצו וחצו את מאה שערים בכיוון “מעבר מנדלבאום” המפורסם, והגיעו אל הרחוב שבשטח האויב לפנות ערב. מפקד הפלוגה נפצע כבר בצעדים הראשונים ופונה, והם נשארו עם הוראה כללית ביותר – להגיע אל מוזיאון רוקפלר, כשהם חסרי ציוד הולם, הכול נשאר למעלה באוטובוסים ובחיפזון הריצה לקרב לא היה להם אלא העוזי שבידיהם וכמה מחסניות לאיש. לא מקלע, לא מרגמה, לא מכשיר קשר, לא ידיעה מדויקת מה לעשות ולאן, וגם לא מפקד שיכוון אותם וינהל את הקרב. הרחוב כולו היה תחת אש יעילה מעמדות מוכנות ומבוצרות, והם רצו, ללא הכרח, כפי שהתברר אחר כך, מבית לבית לבער את מקורות הירי, ונפגעו בזה אחר זה. כל הלילה נלחמו מלחמה חצי עיוורת, ורק בשעות הבוקר, לאחר שהשתיקו בהרבה קרבות מגע אישיים, עקובים מדם, ללא סיוע וללא פיקוד, את רוב האש הירדנית העזה, גילו דרך סימטא צדדית את מבנה הרוקפלר, והמעטים שעוד עמדו על רגליהם מצאו שם מחסה, ביחד עם עוד מצטרפים מפלוגות אחרות. נופלים מעייפות. כל סיפור הר הבית נודע להם מאוחר, מתוך טישטוש.
כאמור, כל זה נתברר לי מאוחר יותר. כשהייתי במיפקדה ב“בנייני האומה” בירושלים, מנסה דרך ידידים ותיקים לברר מה ואיך והיכן, עדיין הילך הניצחון שיכרון על כולם, המלחמה עוד היתה בעיצומה. וכולם היו עייפים וחסרי שינה ונפעמים ולא מאמינים לנפלאות שאירעו ולאיש לא היה לא פנאי ולא סבלנות אל אחד הלא-לוחם שבא להטריד בשאלות. אבל בסוף הסביר לו חבר סבלני יותר כי הכיוון הוא יריחו ורק שם אפשר יהיה לברר הכול.
גם בלי לדעת עדיין את כל מה שסופר למעלה, היתה בי איזו הרגשה כבדה, חזקה יותר משיכרון הניצחון הטרי, ומבלי לשער עוד שהצנחן שלי הגדול והבריא, רחב הכתפיים והשש להרפתקות הצנחנים, שנים רבות לא ירצה לחזור לירושלים לאחר אותו ליל קרבות נורא. וכשכולם היו שרים בהתמוגגות ירושלים של זהב, הוא רק היה מסתיר דמעות שלא ידע עד אז מה הן, וממאן לבוא לחגיגות. יש היום בוודאי כל מיני צידוקים וכל מיני הסברים למה היה הקרב ברחוב ההוא כפי שהיה. ובמשך הזמן גם מחק הניצחון הרבה שאלות מציקות, ונתקבל איזה הסבר רשמי איך ולמה היה כל מה שהיה, ובסך הכול, הלא זה היה ניצחון והר הבית בידינו.
הדרך ליריחו היתה תיאטרון שההצגה לא נגמרה בו ולא ירד עליה המסך. בצדי הכביש, מול גת שמנים, היה טור של מכוניות פרטיות מחוצות לחציין תחת שרשרות טנקים, לא ברור מדוע, יריות עדיין נשמעו פה ושם, החומה וכיפת הסלע המוזהבת עוד לא הפכו את הדף בלוח, והכול עוד היה בעיצומה של הפתעה לא תיאמן, כאילו יודעים שהיתה רעידת אדמה אבל עוד לא מבינים מה בדיוק קרה. ובהמשך הדרך כבר התחילו ללוות אותה מזה ומזה שורות שורות של פליטים.
מי לא יודע מה זה שיירות של פליטים. באיזו פינה בעולם לא ראו אותם, נסחבים ומטלטלים חפצים, נשים וילדים בבהלה שעוד לא הסכינו לה, וכל מיני בלתי כשרים להליכה שהוצאו בחופזה והוטלו למריצה, על גב החמור או דידו עקומים על קביים, כאילו זה הדבר המוכרח ואין מה לעשות, התהפך עליך הגלגל ונעשית בבת אחת פליט. משפחות נגררות כאילו עדיין שומרות על העיקר, אובדי עצה וחסרי ישע ורק כשיירות נמלים שחורות שפה ושם מבצבצות מהן צעיפי נשים לבנים. והכול אך זה נקרע ועוד לא נתפש כלום איך זו כבר עובדה ואיך זה כעת ואיך זה אפשר.
ככל שנמשכה הדרך התאספו יותר, משני צדי הכביש. מתחת שתיקה אין סופית, המומים כמנפילה מעשר קומות, במבט מושפל ארצה, ריקים מכול, וגם היום העולה הלך ונעשה יון חמסין.
בצומת אחד עמדו שני חיילים עם רובים וביקשו הסעה. גם הם ליריחו, מחפשים את יחידתם שנעלמה להם, לבושים כאנשי מילואים מרופטים. שכחתי והם הזכירו שמוטב לנסוע מוגן. מפני מי? התבוסה היתה בכול, הכניעה הכול, ורק ההזדחלות השותקת של שיירות האנשים עם החמורים והאופנים והמריצות והרכוש המגוחך שחשבו להציל, נגררים בקבלת הלם האסון כקבל אבן על הראש, וחום היום הלך ונעשה כבד ומסמא.
כשהגענו ליריחו התברר מהר שהצנחנים אינם שם, ולא היו שם ואיש לא ידע היכן הם או אנה פנו. רק הפואנצינות פרחו שם במבואות יריחו בתפארת אדום בלתי מתקבלת על הדעת. גם שני החיילים הממורטטים שבאו אתי לא מצאו את יחידתם ואיש לא ידע כלום, ועל צד האמת איש לא היה אכפת לו כלום. יריחו היתה מחוץ לזירת המאורעות, מחוץ לשחרור הגדול ומחוץ לימי המשיח. והיה שם חם כמו ביריחו, ולפני החיילים שבמחסום עמד מיסדר בקבוקי שתייה צבעוניים שמשכו להם מאיזו חנות שנהפכה כבר הפקר.
המכונית רתחה, ויצקנו לתוכה מים מג’ריקן והוספנו ומילאנו עוד אחד לקחת אתנו אם תיצמא שוב בדרך העולה לירושלים, הכול היה מלובן חום וריק משום אכפת. שני החיילים האסופים עלו והתחלנו עולים בתוך פקעי האבקים החיוורים, ובמעלה הכביש הצר והתלול כבר נמס האספלט. אבל כשהגענו לראש עלייה אחת, ראינו דבר שנעצרנו עליו.
משפחה של פליטים היתה רבוצה כשפוכה בצד הכביש כאילו עד כאן נסחבה וכאן התמוטטה. ואבי המשפחה, כנראה, קם אז ופרש לפנינו שתי כפיו אין מלים. וכאילו אמר, הביטו. היתה שם אשה כבדה, כנראה הרה, עטופה כולה שחורים ישבה וידיה חוזרות וסופקות כבתנועות מקוננת אין מלים. בחיקה היה תינוק בין מייבב למתעלף. אצלה ישבה או היתה נפולה אשה זקנה אחת, זקנה מאד, שלא ברור איך הגיעה עד הנה. שבורה למחציתה, חסרת שיניים, ושיער זקנות מדובלל נחשף משביסה השמוט בחוסר כבוד, והיה עוד ילד אחד כבן ארבע חמש.
לבסוף הצליח האיש שהיה היחיד ביניהם שעמד, לחרחר משהו מתוך גרונו הצחיח לגמרי, או חנוק הפחד, “חוואג’ה” אמר האיש, והראה על ערמת הרובצים בשולי הכביש. לא יצא לו יותר מזה. אבל לא צריך היה להבין הרבה. ירדנו שני החיילים ואני, והוצאנו את הג’ריקן שהבאנו אתנו, פתחנו את המיכסה ומסרנו לגבר ההוא, והוא גחן מיד על ארבעותיו ומתוך ספל כפו שתה לגימה אחת לעצמו, ואז היטה את הפח אל ספל כפו והשקה את אשתו, וחזר והשקה אותה, והיא מילאה כפה במים והגישה לתינוק שהיה מבולע דעת, ואחר כך היטתה כפה אל הזקנה, אולי אמה, והשקתה אותה וזו שתתה משהו והמים נשפכו מפיה ומלמלה משהו ונאנחה מתוך העילפון, ואז בא תור הילד שלקח בשפתיו את פי הפח ומצץ וגמע וגמע וגמע, ונשא עיניו להביט בנו בלתי מאמין שכך נראה השטן, ומבועת וכאילו רק כעת תפש את הדבר הנורא, והאיש לקח שוב ומילא כפו מים ושטף את פניו, כמי שמשיב דעתו, ואז הביט בנו ואמר משהו עם אללה, ושוב אללה וחזר ואמר אללה. חייל אחד מן הנוסעים אתי ידע ערבית, אבל האיש עוד לא הסביר כלום. או לא יכול לאמור כלום, ורק הראה בידו על ערמת משפחתו שרבצה נפולה סביבו, הראה כבתחינה אחרונה שאין אחריה אין כלום, האשה ההרה עם התינוק, והאשה הזקנה היתה מסולקת ורק מלמלה בפיה חסר השיניים, והילד שלא ידע אלא רק נקרש בפחד אימים, הגדיל עיניו ופער פיו.
כעת התחיל הגבר בסיבוב שתייה חדש. אבל הג’ריקן כבר היה ריק. והוא טילטל אותו באכזבה שלא נגעה רק לפח הריק והוסיף וטילטל ונאנח. הבטנו זה בזה החיילים ואני. הכביש להט והעולם להט ומדבר יהודה להט וערמת האנשים האלה היתה גמורה. אולי כדאי לחזור ולהביא להם עוד ג’ריקן מלא אחר? התעשת חייל אחד, ונוכל להשאיר להם. בתוך כל הלהט חסר התקווה היה משהו בדבריו. וגם כאילו תשובה לשאלה שלא נשאלה מה עושים אתם? והם כנראה היו מוכנים שננטוש אותם, ולקבל שגורלם נטש אותם כאן, וזה סופם איפה שהוא בין יריחו ובין לא כלום.
סבבנו לאחור וחזרנו ליריחו. מה נעשה אתם? שאל החייל. לא הכרתי אותו ולא את חברו. ולא ידעתי אם זו נזיפה מעין מה אנחנו עושים כאן, או אם זו מחשבה שבין כה וכה לא בידינו לשנות את העולם, או אם זו רק התנדבות של רגע לעשות משהו לטובתם. הזקנה תמות, אמר החייל השני. ומה יאכלו? ואיך ימשיכו? ואולי בינתיים יתאספו שם עוד ויקחו אותם? חיפש מוצא השני. מילאנו שני ג’ריקנים ממימי המעיין הקר והבלתי מתרגש מכלום בעולם, מפני שהוא עתיק כל כך ואת הכול כבר ראה. מהרנו באבק המסמא, ועלינו בכביש הצר והמתפתל, ולא ידענו אם עוד נראה אותם שם.
הם היו כאילו כלום לא יכול להשתנות אלא רק הזקנה תמות ואחריה לפי סדר החולשה. חום הצהריים היה יוקד ומסנוור, והמכונית כבר רתחה. הגבר קם מרבצו, פרש כפיו, כבאמצע נאום נחוץ. “חוואג’ה, חוואג’ה” אמר כאומר הכול. חזרנו והגשנו לו את הג’ריקן המלא, והוא חזר והשקה מכפו את האחרים. האשה היתה בוכה. והחייל שוב דיבר אל האיש. האב כנראה, אם לא הסב, מנין אתם? לאן הולכים? מי יש לכם ביריחו? והאיש לא ידע או לא הבין.
ואחר כך התחיל לתאר בתנועת ידיים נואשת מאשר במלים איך שמעו כל הלילה את היריות, איך לפנות בוקר פשטה השמועה, היהודים באים, ואיך מיד כאילו נפלה התקרה על ראשם, אין מלה נוראה יותר מן היהודים באים, ומיד יצאו בהולים מביתם, בלילה עוד לפני הזריחה, מישהו ריחם והסיע את הזקנה בעגלה עד שחש שהיא רק מקשה עליו להימלט, היו שמועות נוראות והם חטפו מכל הבא ליד דברים שנראו להם הכרחיים וגם כסתות, והלכו וזרקו הכול בדרך, עד שהתייבשו מחום, גם כל בני משפחתם הגדולה נמלטו וכל שכניהם, לא עלה כלל על דעתם שאפשר גם להישאר, נדחפו לדרך וכל אחד בקושי טיפל בבני ביתו, היהודים באים, אמרו, הטנקים באים, ואם לא ימהרו יקיץ הקץ. והנה כעת הם כאן, וזהו. לאן ילכו? אללה ועוד פעם אללה, וזהו.
השמש בערה. חייל אחד אמר, אז מה עושים אתם? נשאיר להם את המים? כשיבואו עוד פליטים יקחו גם אותם. איך שהוא, או כשהערב יבוא. ואז אמר מישהו, אתם יודעים מה? ופתאום ידענו. מבלי לדבר, ידענו לגמרי. אנחנו ניקח אותם ונחזיר אותם למקומם. מה אלה כבר יכולים לעשות. והחייל האחר חשב ואמר, זה מותר? ואם יעצרו אותנו? ושוב יזרקו אותם? היה חם מלהתחיל לחשוב על הכול. האשה ניסתה להרגיע את יבבת התינוק בקס קס קס… שמעולם אחר. ובאצבעותיה שטפה את פניו במים, כמו שעושה אם, והילד הקטן הביט בעיניים קרועות. ואילו האיש רק הוסיף כל הזמן ומילמל כל מיני אללה ועוד אללה, ולא ידע מה יותר.
בואו אתם תשבו לידי, אמרתי לחיילים, ותאמר להם להיכנס כולם מאחור. ההפתעה היתה מהממת. עד כי נראתה כמובנה מאליה, רגע חשב האיש שאולי לוקחים אותם להיזרק קצת הלאה או מתחת לשיח או סלע, עם פח המים. החיילים לא דיברו ולא אמרו מה הם חושבים. וכשכולם היו דחוסים בפנים בערמה שחורה אחת זה בתוך זה, זזנו והתחלנו נוסעים בחזרה לכיוון ירושלים. בסיבוב הבא נראה ראשו של גל פליטים נוסף, משתרכים בקושי כשני טורי נמלים משני עברי הכביש. אי אפשר לדעת אם הם ראו משהו סביבם או הבינו. הם היו תחת גורל הליכה וזה הכול. לא היו לנו מים בשביל כולם אבל עצרנו והשארנו את הג’ריקן בצד הכביש. מי יידע להסביר למה ההם כולם לא, ורק האלה שאספנו הם כן. איזה הסבר יכול להיות כאן.
שתי שורות בלתי נפסקות משני צדי הכביש היו משתרכות כנמלים שחורות אבודות תחת ההליכה ליריחו. מה בדיוק קורה כעת מאחוריהם אין יודע, ומה מחכה היום לכל אחד מן המשתרכים האלה בחום הנורא הזה מי יכול לדעת. הכול עוד כאילו ישנו, עוד כאילו הבית עומד כאן מאחור, הכול כמעט כמו שהיה תמיד, כאילו עוד כלום לא השתנה, וכבר זה הפוך ואבוד, אבוד יותר משאפשר להאמין, קו גדול ונחרץ היה הולך כעת ומעמיק בלתי נראה אבל ממשי והולך ומפריד בין מה שהיה עד הבוקר ובין מה שמי יודע מה היה מן הבוקר הזה והלאה. גמור ונגמר. אללה, אללה.
קצת במעלה הדרך לפני ירושלים התרומם האיש מאחור ואמר שזה כאן. לא מאמין ולא יכול להאמין. פתחנו את הדלת האחורית, והם הזדחלו החוצה, הזקנה אולי כבר לא חיה. האיש התחיל להודות רצה לנשק כף ידינו. לא ידע אם החייל עם הרובה הוא הבכיר או נהג האוטו. והאשה התחילה להודות, בוכה ללא מעצור, עם התינוק שלה עם הילד שעמד נדהם, לא שייך לכלום, והאיש רק הצביע על איזו גבעה שעליה כנראה היה ביתו. וכשכל שכניו הלכו והתרחקו ולא יחזרו עוד, כאילו כך החליטו עליה מלמעלה, הראה האיש באצבע הפועל שלו על מקום אחר ששם היה עומד כנראה ביתו.
לבסוף זזנו. הם התכנפו זה בזה כערמה שחורה, ואנחנו בפנים לא דיברנו.
בעצם היינו שלושה אלמונים. והשניים לא ידעו כעת לאן הם רוצים, לבסוף ביקשו לרדת על יד בניין המפקדה בכניסה לעיר. היינו צריכים להגיד משהו זה לזה, אבל רק חייכנו כשלושה קושרי קשר, ולא ידענו מה עוד. ושוב חייכנו. שמענו אז מישהו מלמטה שסיפר שהצנחנים כעת בגולן ושהנה עולים סוף סוף על הגולן, ואיזה ימים גדולים ומי היה מאמין.
שני החיילים עם הרובים ירדו והלכו ונבלעו מהר ממורטטים בין כל מיני חיילי המילואים הממורטטים שהסתובבו שם זרוקים עם הרובים שלהם. ואני סובבתי ונסעתי לעבר השמש היורדת כעת בסוף היום החם ההוא.
גפיר
מאתס. יזהר
לסיפור הזה באופן טבעי יש שני מהלכים, אחד הולך מן ההתחלה אל הסוף ואחד מן הסוף אל ההתחלה. בלי המהלך הראשון אין טעם לסיפור, בלי המהלך השני הוא סיפור ריק.
וצריך להתחיל ב“גפיר” (מן הערבית ע’פיר הוא באמת נוטר או שומר), שהיה כל בחור וטוב שהחבישו על ראשו סיר מצנפת אפורה גבוהה ומתולתלת שקראו לה קולפּאק (מן התורכית, מסתבר), ונתנו בידיו רובה אנגלי ליגאלי וניסו לשוות לו צורה של שוטר סדיר, ושיצא מזה בדרך כלל מין שעטנז של דחליל מתחפש לשוטר ושל אזרח רוטן שהורידו אותו מן העבודה בבהילות, וכבר הוא מזנק על ה“טנדר” המפורסם, מעלה יותר מדי אבק ובאמצע השלווה שמסביב ומדלג לעבר השמועה על איזה כְּנוּף או כנופיה שנתגלו אולי אי שם ב“שטח”, ושעיקר דאגתו של כל גפיר היתה מן “הגוי”, כלומר מן הסמל הבריטי שיכול ליפול עלינו במפתיע בכל רגע תמיד, לבדוק אם לא לקחו את הרובים הליגאליים ועשו מהם בלתי ליגאליים, בשימוש נלוז שנותן רובים חוקיים בידי בלתי מורשים ושהנה הם ממש כעת, ישר אם תלך ושם כל מיני ברנשים לאו דווקא במיטבם, עייפים ומרובצים על כרסם בלי כבוד מתעבים את כל הארצה פול שמפיל עליהם איזה פרחח בדמות מדריך, שכובים באבק מתגוללים בלא נוח ממש מעבר לשדרת הברושים המאובקת ההיא, מתאמנים בכל הבלתי ליגאליים בכל מיני אימונים אסורים, ורק מחכים לסימן סליק, ועוד יותר לסימן חזור, לחזור כבר לעבודה שקרעו ממנה בתואנה השחוקה של “ימי חירום” ושאר מעשיות ההטרדה שהביאו אתם חדשות לבקרים כל אנשי ההגנה שבאו תמיד מן העיר עם מכנסי החאקי הקצרים עד הברכיים שלהם ועם גרבי החאקי הארוכים עד הברכיים שלהם.
באמצע, בין כל ההתרחשויות המשונות והמטרידות, בחדר הנשק היה תמיד שקט, ותמיד סדר, ותמיד, כמעט תמיד, עשרת הרובים האנגלים היו קשורים בשרשרת בכוננית שלהם, צריך להניח שהם גם נקיים, ושהגוי לא ימצא רבב אבק ולא ייקח לו אז עמידת נזיפה מתנשאת ולא ירשום ביומן הערת נזיפה ולא יאיים על שלילת כל כלי הנשק מידי הבלתי יודעים להחזיקו כראוי, מפני שאם לשפוט לפי הרצפה שתמיד היתה שטופה ותמיד לחה מן השטיפה החוזרת ולא נראתה אלא רק כאילו ריבצו בהרבה מים את שכבת לכלוך הקבע שהיתה מרוחה עליה מעולם על גבי פסים פסים סרוקים בה בתנופות מטאטא עיוור, ושבין כך ובין כך שם באמצע היה יושב אל השולחן המדוהן מרוב שימון הרובים, התורן מלובש כשוטר וחבוש קולפאק כשוטר, היומן לפניו והשעון הגדול מעליו ושיממון סמיך סביבו, עד שנמאס לו והוא קם וסובב ומגיע לדלת ומציץ ימינה ושמאלה וחוזר לשולחן והשעון לא זז ואין טעם לשטוף עוד פעם את הרצפה, באמצע כל זה היה יושב ימים רבים הנוטר שמספרו כך וכך ושבלי הקולפאק מעל ראשו היה סתם ג’ינג’י רגיל ועם קולפאק על ראשו נשארו רק הג’ינג’ים שעל לחייו הגלוחות למשעי לכבוד הגוי אם יבוא, כתמים ונמשים בהירים וכתומים כאלה, דומים לכל מיני דברים שלא כדאי להזכיר, ואפילו לא כמין משל על מה שהעורבים הפרועים היו נוהגים להשאיר פה ושם, ועוד היו לו ג’ינג’ים גם על אמות ידיו שיצאו אדומות שיער מן השרוולים המקופלים, ויש לו עט בידיו ויש לו ניירות ויש לו ספרים ערמה שלמה והוא קורא ורושם כאילו זו כל תכליתו של נוטר, תורן חדר הנשק, שוב, עד שיום אחד, באמצע, נפל עליו הגוי ותפשו, מה אתה עושה, נזעק עליו הגוי באנגלית שלו, שהיו בה גם מלים שלא כותבים, או כותבים רק את האות הראשונה ואחריה עוד שלושה קווים להעלים מן הצנועים, מה זה אתה כאן מה יש לך? מילטון, אדוני, גן העדן האבוד, אדוני, ענה לו העלם סמוק ומתמתח, באנגלית מבהיקה, שנשמעה עם כך כגרמנית עילית, והסרג’נט הביט בו נדהם, כאילו פתחה אתון ודיברה אליו, והוא גם מימיו לא שמע על שום מילטון ולא אכפת לו שום גן עדן אבוד או לא, חוץ מקפטן מילטון הממונה עליו, שאכפת לו מאד ושאולי כל זה לא היה אלא רק מין מהתלת התחכמות מבישה, שעל כן סקר את הגפיר בשאט כזה שאילו היה הגפיר גפרור היה נדלק ומצית להבות, ופנה וסבב והלך לו, אוי לגוי ואוי לגפירו.
קראו לו אברם, חודשים על חודשים היה הוא הגפיר התורן, וכאילו דווקא טוב היה לו בכך. הנשק היה נקי, החדר נקי, היומן כתוב, עד שכאילו הוא וחדר הנשק הפכו והיו כהמשך הכרחי אחד, רק מפעם לפעם היו מפריעים לו בספריו ובמחברותיו, רק מפעם לפעם צריך היה להוציא או להכניס או לרשום, או להצדיע לגוי שלא דיבר אתו עוד מטוב ועד רע, ורק פה ושם היה נועל לרגע והולך לאכול או מישהו היה בא להחליף לחצי יום. ובכל שאר הימים, מתחת לנורה הערומה היורדת מדולדלת מן התקרה, ככל שמישהו עלה על דעתו להציץ פעם לראות מה קורה שם בחדר הנשק, גם כשאינו חייב לקחת רובה או להחזיר, לשאול למשל עם מי דיבר היום כל היום הבחור הג’ינג’י, מי בכלל התעניין בו, מה קרא שם כל כך הרבה ומה כתב שם כל כך הרבה, אלמלא, וזו האמת, שאיש לא התעניין בו. והוא היה רק עובדה השייכת לחדר הנשק, אחד כזה שיש סביבו חדר נשק שאין עוד בעולם שיממון דוחה ממנו, שהוא עצמו יושב שם באמצע אבל כאילו כלל איננו כאן, כנראה. לעתים כשגמר את תורנותו אפשר היה לראות אותו מיושב על הספסל שמתחת לפלפלון הגדול יושב לו בחצי הסבה ומי יודע מה הוא ככה לבד שם ג’ינג’י כזה וראשו מלוכסן למעלה עד שקשה לדמות את מראהו של פסל “התפוש בשרעפים” שונה מאד מכפי שהוא היה שם, אחד כזה יחידן, שמעולם לא ראו עמו לא איש ולא אשה, אלא אם כן נזדמן לשבת בחדר האוכל על יד איש או אשה עד שגמרו וקמו והלכו ואפילו לא החזירו מבט, ועל צד האמת הלא יש כאלה שרווקותם לא מתחילה רק מאוחר בחייהם, אלא הולכת אתם תמיד ומתחילתם, בלכתם בדרך בין הדשאים והפרחים ובשבתם לנוח על הספסל מתחת לעץ, ולבסוף באמת היה קם לו מישיבתו ומתהלך לו, בחצי חיוך לא מפורש, רגליו מתמהמהות משהו כאילו לא אמר להן לאן, בהליכה עיוורת או אולי, כמי שרואה דבר שלא כולם רואים. אבל כל זה כמובן לא הזיק לאיש ולא לאשה ובוודאי שלא הכמיר או עצר עליו לא איש לא אשה.
וזהו, עד כאן. כי ממש כאן מתחיל המהלך הרחוק ובקפיצה אחת אל כעבור שלושים שנה ושנה, שמה לא קרה בהן, ואני, המספר לכם, מקווה שעוד לא נלאיתם מרוב דבריי, הייתי מלמד אז באוניברסיטה בירושלים, כשעוד היתה בגבעת רם, ומדשאותיה הפתוחות עם פסל האשה שלמרגלותיה היה תמיד מישהו שרוע גם לו אתה או אצלה כולו שלווה, היו מלאות עם צעיר וצבעוני ושופע אותה שעה יותר משהיו בכל אולמי הרצאותיה בכל מיני יפות ויפים ובשציפת עלומים במיץ תפוזים מקציף צוהל, חסרים כל שמץ דאגה לגורל ההשכלה והתרבות ובכלל לא דאגו לכלום אלא רק לקלוט שמש ירושלמית, לעגוב בעצלתיים עלופי שמש זה על זו או זו על זה, ולחגוג בדיוק את מה שחוגג החרגול הזה כשמנתר פתאום מתוך הירוק מתלקח לרגע באיזו שמלה אדומה פנימית שיש לו ומיד נעלם בו בירוק. ורק פה ושם בחדרי הלימוד עוד היתה לוחשת דועכת גחלת של השכלה ושל דעת, במקום סגור אחד כזה בין כתלים וחלונות שלא רואים דרכם דבר, משתפלים שופפים על כל מיני כיסאות עם זרוע שולחן וחשים עצמם כמופלים לרעה, עוסקים בכל מיני עניינים מופלאים ורחוקים עד שלא תמוה איך בלי שום צלצול ושום סימן כלשהו היו קמים גוררים עצמם ויוצאים ונמוגים להם כי בדיוק השעון נגמר השיעור באמצע, אם עוד נשאר המורה ומילתו על לשונו, יחזיקנה בלי לבלוע עד השבוע הבא. וכשקנאים אל אגם המים נשתפכו כולם בדאייה אחת אל מדשאות השמש.
החיים היפים התנהלו בחוץ. על הדשא על השבילים על מעקות האבן על הספסלים ועל הפסלים וזה על זה, כל-כך הרבה טוב היה, סתם טוב לאור השמש, סתם להתמרח על מתיקות סופה של השמש אתנו, באלכסוני כתומיה על הירוק, ונכנסת נספגת פנימה ישר ללב, לשרירים לעורקים לוורידים לרקמות לעיסת המוח ועד פנים פנימה בתוכו, ספרים היו פזורים, מחברות היו הפקר לרוח ופה ושם גם שולי שמלה, ועצלות מתוקה ומוצדקת ברוח ירושלים הקלה. רחם אלהים על בניך ועל בנותיך הסרוחים בשארית שמש אחר הצהריים האינסופי, ואת מי לא פוגשים כאן נלאה גם הוא בדרך זו או אחרת, ולפעמים גם במי שלא שיערת שתפגוש, למשל, לא תאמינו, מפעם לפעם, לתמהוני היה עובר גם הגפיר ההוא אברם, כלום לא השתנה בו ככל הנראה, לא פניו הטלואים ברוֹד ולא זרועיו הטלואות בלא להגיד למה זה דומה, עם הרבה ספרים תחת שחיו ועם אותו חיוך שקצתו אליך וקצתו מי ידוע לאן. אהלן אברם, נעניתי לו מתפלא איך שמו נזכר לי, ואף לחצנו ידיים, וגם אמרנו דברים על הימים ההם, והוא לדרכו, קצתו כעיוור וקצתו כיודע יותר מאחרים, ואני לדרכי להעז את הגדיים והגדיות מנאות הדשא אל ריקות שיממון החדר הקר ואל ספסליו מחוקי הצבע ואל היאוש שישב קבע בכל פינותיו, ואל הלוח שלעולם הוא לא מחוק ולא כתוב ורק עם כתובת אחת ניצחת הוזהרו מחפץ חשוד.
בין כך ובין כך, הגענו ובעיקר בימי עננים וסגריר, לנקודה שבה צריך היה להביא דוגמאות מן האמנות, וצריך היה שיבוא מישהו ידען אבל בלתי טרדן עם שקופיות ועם תמונות ועם אש בלבבו, לא עם מדע ואפר כבוי אלא עם ידע ואש לוהבת, להראות לנו חי ויפה את הדברים המופלאים ההם, שגדיי ירושלים וגדיותיה לא שמעו עליהם, ואפילו לא ידעו מה הפסידו, וכך התחלנו שואלים את תלמידי האמנות וההיסטוריה והתולדות והאסתטיקה, מי האיש ואת מי כדאי, וזה בכה וזה בכה וכולם מסיימים ב“אבל”…" – מה אבל? – אבל. פרופסור ווילהלם הוא האדם, הוא האיש, הוא הדבר. גם בקיא גם בוער גם עובד האש, התחלנו לטלפן למשרדו. והשיבו ואמרו לנו שקשה להאמין שיסכים. הוא קצת כאן והרבה מבוקש בכל העולם. והוא עמוס ומעומס. אבל לבסוף הצלחנו. ואמרתי לו בטלפון מי אני ומה בקשתי ומן הטלפון נשמע כמין חיוך שקט, ודווקא אישור בכבוד וברצון ולמה לא ואשמח מאד וכל השאר. והיתה לנו שמחה בחדר המשמים. ורק צריך היה לדאוג ללוח, למקרן שקופיות, למסך, להאפלה, לווילאות, להשביע את כולם ואת כולן לדייק הפעם, וכולנו גם ידענו כי לא דבר ריק הוא הפעם, וכי קל הדבר בעיניך, הפרופסור ווילהלם הוא בכבודו ובעצמו ואש בעצמותיו.
ולבסוף גם הגיע היום. ולבסוף גם הגיעה השעה. וכולם עד האחרון המכונסים כבר למטה, המומחים לחשמל בודקים הכל, אשף המקרן בודק וחוזר ומתקן, הווילאות, הלוח, הכול, ואני, המורה, מעוצבן למעלה מול האכסדרה צופה פנים ואחור מתי יתגלה האורח הפרופסור ווילהלם, ואם לא שכח, ואם לא כדאי להזכיר לו, ואז, מי בא פתאום, מי בא לקראתי אז בדיוק אז. אברם הגפיר, ואין לי סבלנות אפילו לומר לו שלום, הלוך וחייך הלך ובא לקראתי אברם הגפיר, עם כל צורתו הרווקית המתומהת ההיא שדבר לא השתנה בה, הלוך ופשוט יד ללחיצת יד של שלום, שלום וריעות בין חברים ותיקים, צריך יהיה כעת לומר לו בתקיפות ובכל המסקניות ובכל הקיצור, אף כי עדיין במידה של נימוס, שלא, מצטער, לא לא, עזוב עכשיו, ולא כעת וסליחה ושיואיל וילך לו, שאין לי זמן, ולא הפעם, ולא כעת, והוא כל הזמן רק מתקרב ורק ידו פשוטה אל ידי ואני, לי רק מוכן אליו, נודניק אחד, לך מפה, לא כעת, סליחה באמת פעם אחרת זוז נודניק אין לי פנאי לשום גפיר מימי הביניים, כשתפשתי פתאום, כשהבינותי פתאום, כשידעתי פתאום, הו אלהים הגדול, איך עצרתי בעוד מועד, איך בלמתי פי הגדול, והוא הנה כבר מטלטל את ידי כחברים ותיקים ואני אין לי ורק אין לי וקולי אין לי וידי אין לי ואני אוי לי ואני אבוי לי – ואני אנה אני באתי – אז הנה באתי, נפגשים, הוסיף ואמר אותו הגפיר שהעורבים לא חסו עליו ודווקא במתוק שבחיוכים, ואני – ואותי – רק האדמה אי כך לא בלעה אותי. וזה הכול.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.