מקדמות: נדפס לראשונה בזמורה־ביתן, תשנ"ב

צלהבים: נדפס לראשונה בזמורה־ביתן, תשנ"ג

צדדיים: נדפס לראשונה בזמורה־ביתן, תשנ"ו

מקדמות

מאת

ס. יזהר

---

מקדמות נדפס לראשונה 1992

---

מקדם

מאת

ס. יזהר

בוהה אל מקום

איפה היה המקום הראשון? הראשון הראשון? כי המקום הראשון, ובלי שום אסמכתא, היה צבע כָּתוֹם, כתום כולו, כתום כתום, כתום מאד, ולגמרי.

חָלָק כחלקות המשי, וגם היה איזה רפרוף מרושל של יריעות עתירות כתום, כתום עד כתום מאד, וכנראה, אין הגיון אחר, שלא היו אלא, אולי, איזו ביטנה של אוהל, גדול מאד, שפנימו היה עשיר מאד ברחש משי כתום מאוד ובעתירות שופעת כרסתנית שנעה לה בגלים עצלניים, כולה כתום מכה גלים רבים, כתום מואר וכתום מוצל, בכל חליפות מוּאָרוּת הכתום, ובכל עושר חילופי היענותו, כולו משיי לגמרי, באוהל הגדול ההוא, בתוך אולי מחנה צבאי שהיה שם, כנראה (אנגלי? תורכי?), ולא רחוק מן המקום שממנו באה אמא, כנראה, והתינוק בזרועותיה (איפה אבא?) או אולי הוזמנה לבוא לבקר שם, במחנה הצבאי שוכן האוהלים, והאוהל הזה, האוהל ההודי (למה הודי? וכנראה בכל זאת הודי: אוהל הודי במחנה בריטי?) והאוהל הגדול הזה, התפוח הזה, העונה בהתנפחות עצלנית למפחי כמעט אין הרוח, ביום החם ההוא, ומחזיר אוושה חשאית של כתום משיי לכל מגע כמעט רוח, כתום משיי כזה חלק מאד ומאיר ונמסך פנימה אל תוך ידיעת הרואה ההוא, שכעת ראה וידע בפעם הראשונה שהנה הוא יודע, ועד תוככי תוכו שהנה כעת נפקח לדעת את היות כל הכתום הזה, את כל אדוות משי הכתום, שרצו כל הזמן בעדנה ובקלות, על פני תועפות האֵטוּן הרגיש שהתנשב קלות, מלא כולו זוהר כתום, זוהר כתום כולו, עמום פה וקורן פה, וכאילו גם אבק זהב מילא את מרחבי האוהל הגדול ההוא, שאיך יכול הזכרון לזכור אותו בדיוק אלא אם כן כך היה באמת וכך גם ראה את אבק הכתום המתנשב ההוא, מתנשב חרש, בחשאי, רכות, בגלים קלים, בקמטים קלים, נרדפי כמעט הרוח, בתוך חובו של אוהל גדול אחד, ואיך יכול היה להיות שם אם לא נישא על זרועות אמא ובחיקה, אולי בן שנתיים? ונישא על זרועותיה ואסוף בחיקה, גילה אז פתאום את ראיית הדבר, את ידיעת הכתום השלם הזה, אחד וכללי ושלם ועולמי, מציף הכל בזריחת כתום ודאית, במשב לחש משי קל חלק, ניתן למישוש ואולי גם להרחה, על ביטנת אותו האוהל ההודי, כנראה, רפוי קצת, אם אמנם זה פירושו הנכון של נוע הכתום השלם הזורח ההוא, ואם אמנם כל זה נכון, ואם זה היה באמת שם, שם היה המקום. וזה היה המקום, הראשון הראשון. ושם היה התחלת הכל, לפני כל מה שבא אחר כך, התחלת השמים והארץ החוֹם והיום והרוח, ואמא שנושאת בחיקה, עם ריחה של אמא, זה היה המקום הראשון.

גב הגבעות

ואחר כך? אחר כך היו הגבעות.

לא גוף הגבעות וחומרן אלא קו הרקיע שתיאר את קצה גביהן באותו מהלך שקט והכרחי, מפריד בין מוּצָקוּת אדמת הגבעות ובין ריקוּת השמים, שמייד ממריאים ממנו והגבה למעלה ואפילו יותר מדי. קו מדויק מאד, החלטי מאד, משורטט מאד, בלי להתלבט ובלי לנסות שנית, מתווה מעגלי קשתות עולות ויורדות, ורץ בביטחה שלימה על גבי כל אופק שריעות האדמה, פשוט עד תכלית הפשטות ואין פשוט ממנו, עדין ודק ואחד וחד ונחרץ, ועם זאת, בו בזמן, קו צמרירי ורך וענוג ועשוי כאילו ממגע ערפל זהיר ונמוג, ושוטף ורץ לו בקשתות הקלות מעל מעוגלות גבות הגבעות ההן, ועושה מכולן מיתאר אחד שלם, רוכן קלות ועולה קלות, לא גבעות עצומות ולא עמקים נוראים, ורק גלי אדמת שדות שקטים עולים קלות ורוכנים קלות, בכל העושר השלֵו הטהור והאינסופי שיש בגב שטיחות המישור, קו נרהב כזה כבעפרון מושחז מאד, משיק ומתאר את עגוּלוּת אדמת השדות מפריד בינם ובין גבהוּת השמים הגאים האלה, שנירומים מייד ותופסים את מלוא כל הגובה שמעל הכל, כשזו נשארת מרוקעת למטה נמוכה ורק עד הקרסוליים, אבודה מתחת כל הרוֹם שלא איכפת לו כלום ולא היא ולא היותה, ובאותה גבהות ריקה וחמה הפונה אל עצמה, הרחק מעל כל הקצה הנמוך המוצק שכתמיד נשאר שכוב לו אבוד למטה. ואילו הקו הזה, קו יפהפה ואדיש, שרגע הוא קו דק מאד ורגע הוא קו צמרירי מאד, רץ מעל כל מתאר הגבעות, עולה ורוכן קלות כמִתאר גבו של סוס אולי, או אולי כתואר גווה של נערה שכובה על צידה ועדנת קו חמוקיה ממותניה אל ירכה, ובאותו הֶנֶף אחד ומושלם רושם לוטף רגיש את העגולות הזו, שם בגלים הרכים ההם, הרוכנים ועולים כל הזמן, בחלומיות לא חומרית, ובאותה גופיוּת ממשית, החלטית ללא שגוֹת, וסביב סביב מצד אל צד, כמלוא כל שריעותה של האדמה הנושמת הזאת. האם יש בה שבילים? האם השדות זרועים או קצורים, או כבר כולם משולפים לגמרי? לא כלום, הכל מומחק אל האובך ואובד בו, וכל כובד האדמה העתיקה מולט כולו אבקת אובך, אפסוסית וערפלית אבל ממשית ואחת מלאה וכחולה כהה, שהולכת ונגמרת ממש בקו הזה שמעליו כל ריקות השמים ההם, מלוא קימרונם האדיר הריק מכל ואובד באובך, ורק הוא הקו הדק מפריד סופית בין ריקותם ובין קשיות האדמה – ופתאום מתעורר בה בכף היד להעבירה קלות ונוגעות ולאט לאט ועד התמכרות, על כל גב העיגוליות הזאת לאט ובחמדה לוטפת עולה לאט ולוטפת יורדת לאט, בהַשקה כאילו היתה גב גור סייחים או גווה של נערה – עד לקו ההוא רצים להם השדות במלאוּת דחוסה ובקשיות דחוסה, ושם הם נחתכים בצליפת הקו האחד הזה שרץ ממזרח למערב על כל ריחקי הדרום הענקי, מפריד את הארץ מן השמים, שנוסקים להם מייד למעלה ויותר מדי, בלי שאיכפת להם משהו, קיציים עד ריקות, ואדישים עד שאין מה לעשות אלא לחזור ולרדת אל מתחת לקו, ואל מלאות האדמה הזאת הנושמת, שרופת הקיץ, שכלום אין בה ולא קורה עליה כעת, לא סוס רץ לא חמור עובר ולא גמל נרדם בהליכתו, ולא איש ולא אשה, אדמה גלוחה כולה, ריקה בריקות סוף קיץ, חסרת עישבה, בלי עשב, ואולי כן אלא שהעזים כילוהו, ואולי כן אלא שהאובך בלעו, הרבה אחרי קציר הקיץ הרבה לפני חריש הסתיו, חֲקָל קָצִיר קַשׁ מוּט שִׁבּוֹלֶת, בעירום הזה המלא כפי שהוא, בשיטוח כולה לגמרי אפרקדן ערטיל, וכלום אין עליה, ועד קצות האופק הנמוך שעדיין לא לבוש עליו כלום לא צומח ולא חידודי עצים או בתים ולא כלום עליו, ורק קו הגבות רץ שם חשוף וחלק אחד, שלם מדויק אחד, תמים כולו עירום מקצה לקצה, כולו שקיקות עירום חם, רק בהיר וכהה מרוב אור ועלוף כולו אובך אבק, קו נבחר אחד, נכמר כזה, החלטי מאד, נורא מייאש בסופיותו, ורק עולה קלות ורק רוכן קלות, כגב הסוס, כגֵו הנערה, כאין סוף.

זיזות

קוים? צבעים יותר. והתנועה הלאה. כל הזמן. ובלתי ניזון אלא מכלום ומתנועת האור על עלה. ונורא היה הכל מסקרן אין קץ. אנשים פחות. ואבא. גם אמא? או העיקולים ההם שם והנימשכוּת הנימשכת לה גדולה אין שיעור. וכל הזמן מגלים עוד כל הזמן תמיד. וכאֵב. כן. מפני ש. והמון המון לא רוצה. ופתאום.

גלים של עוד כל הזמן. גַליוּת משתכשכת לה עולה יורדת נושמת אין־סוף. ואחר כך יש עוד שמה. ותמיד איך זה יש שם? ותמיד לראות עוד ולראות. עד שהרחוק לגמרי קרוב פה לכל פרטיו. ושוב לבד. תמיד. רופף אחד. רופס כזה. אילו ידעתם ועוד פחות. וכמתוך איזו התחפרות פנימה. ורק להציץ. לא בטוח בכלום. ופתאום.

מה יש מאיים פה? או למה פתאום נושם אחרת וכאילו כן יש אפשר? מרותק סקרן שמה. לא כל כך בתוך פה. ולבסוף לבד. ופתאום.

---

פרק ראשון

מאת

ס. יזהר

צרעה

בתוך העולם הגדול, עם שני הקטבים, עם קו המשווה, עם חמש היבשות הגדולות, שאינן עושות כידוע אלא רק כרבע מתפוסת קליפת הכדור, והשאר נשאר תמיד מכוסה מים – וגם בתוך פתותי רגבי השדה הקרוב, בנקודה מבוטלת בין הגבעות האלה, פה בקצה חלקת השדה הזו, בצילו של גזע החרוב העתיק, אחד מבודדים שנשתיירו כדוריים אף־כי זלעופי אבק, וכל השאר הם חרובים שאך זה ניטעו, ושרק הנה זה נאחזו בזהירות בקרקע הרגבובית, ושעדיין שמורה סביבם תבנית הגומה שהשקו בה פעם את הרך הניטע, ואולי פעמיים, ויותר מזה אין די מים, מלבד שצריך לסחוב אותם מתחתית הגבעה, מאותה באר עמוקה בלי סוף ובחבל ובדלי, ושלמרות כל עומקה האפל הזה והרוחש סתרים, העלוקות לא התעצלו לשרוץ בה ולהשריץ, נאלחות ומגעילות כפי שהן, עד שאי אפשר לשתות אלא אם מקדימים ומסננים את המים בפיסת בד, שמשתיירים עליה תמיד מיני סחבות כלשהן של ירוקת תהומות רירָנית, במין אפיסת כוח גמורה, או אולי כדג שהוקא ליבשה, בחלקה זו שאין בה יותר מכמה דונמים, על הגבול שבין הנחרש והולך ובין הנוקשה מעולמי עולמים – ישב לו בשקט, בינתיים, תינוק זה, שאביו הפקידו להיות שם עוד קצת עד שהוא גומר ומסיים את חרישת הניר או שניים האחרונים, והוא הולך ומעיק בכל כוחו על ידיות מחרשת הברזל הזו, שקשה לה וקשה לפרד וקשה לאדם, בלי להחליט אם קשה מפני שאדמה עיקשת זו לא נגעו בקליפתה המהודקת כבר אלפי שנים, אם בכלל, ואיש לא נגע בה, לא חילל תומתה ולא ריחרח מגעה, או קשה מפני שהפרד מזלזל ואינו שותף להחלטה לעשות כאן שדה, מפני שאין קרקע שמותר לפסלה כלא שווה את המאמץ הזה, לאחר שאלפיים הדונם שנִקנו לבסוף, בידי אפ"ק, ובהשתדלות לא תִלאה, וכעת הולך נסיון הקמת החווה כפתרון לכיבוש העבודה העברית, הולך ומתממש ובקשיי קשיים, ואבא רק צריך לסיים את המלבן, כאישור סופי להוכחת החזקה על הקרקע והחריש כחתימה אחרונה לאישור הבעלות, לאחר כל תלאות ההלוך ושוב האלה, עם הפקידים התורכים ועם קמצנות המוסדות, שבאמת אין להם גם בישליק מיותר אחד, ולאחר כל הרצוֹא ושוב של הקונים ושל המתווכים ושל הגזברים, ושל “הפועל הצעיר”, ושל מי לא, ושהנה כעת תוקעים כאן יתד, כמו שאומרים, וגואלים בפועל עוד פס קרקע אחד, שאינו ניכר, בינתיים, ולא מובדל מכל השטיחות האינסופית הזו, השוכבת כאן מופקרת לחום העצלני הזה, מכאן ועד הגבעות ההן, בשטיחות הזו הקצת מתקפלת לה קצת מתיישרת לה, ופתאום משהו, בכל זאת, הנה הולך להיות מתחיל כאן ומשנה סדרי עולם – למרות הכל.

כזה קטן הוא בעולם, עד שבלי שימת לב במיוחד פוסחים בקלות עליו ועל אין גודלו, ומתעלמים מכל אי־תפיסת שום מקום שלו בעולם, ומצחיק לדבר עליו ועל העולם בנשימה אחת, ומחליקים במבט האדיש הלאה בלי להיעצר על כלום, מפני שבאמת אין כלום על מה להיעצר, ובוודאי שלא על כלומיותו, ומייד גם ממשיכים במבט הלאה, שאפילו על חלקת השדה הנחרשת והולכת הזו אינו נעצר, כי אין על מה להיעצר, והיא רק כמעט קמט של כלום על גבי מדרון איזו גבעה מטורשת עם פה ושם איזה שיחים של כלום, לא ברור מה הם או מה שמם, אם קורא להם שֵם מעולם, ועם ייתכנות היותו של וואדי שם בתחתית המדרון, ויותר מהסתברות מאשר מסימן ממשי שהוא שם, קודם שהמדרון משתנה והופך למעלֶה הגבעה הבאה, מעלֶה קל ולא עוצר כלום אלא רק סתם ממשיך לו ועולה ניכחו, ובתוך אור הצהריים המאובק, עם שמינית משב רוח בלתי נימוש כמעט, ומי שלא צריך לדעת שהוא ישנו שם בצל החרוב המאובק, חרוב אחד מגודל ועתיק, פוסח עליו ועל כל מאות הקטנים שלא רואים אותם וכמעט שלא מבדילים בינם ובין הינבוטים הפזורים לרוב, מאובקים עד שמי שאינו יודע מה הם, יכול לחשוב שאינם אלא צמחי שיטה גוצים כלשהם, כשהוא יושב לו שם מכונס רגליים קטנות, לבוש לבן, כתונת בד ומכנסי בד וכובע בד, שאמא תפרה לו ולא היה לה לפני מי להתפאר, כי מלבדה אין כאן אלא רק עוד אשה אחת והיא כל היום מתחת מגבעת קש ענקית, טורחת בגן הירק ומתעקשת שגם בלי מים יגדלו לה עגבניות ומלפפונים ותירס, ושעידור אין־קץ יוכל לעשות מה שלא יעשו המים ולא דברי היאוש שהיא שומעת מעברים, כי בלי מים כלום לא יגדל כאן, ואם את עור פניה מתחת המטפחת וכובע הקש עוד הצילה מן השמש, את עור ידיה לא הצילה, וגם אינה מתכוונת, לא מאבעבועות ולא מחיספוס, ואת גבה לא הצילה מהישבר, ומשרוולי הבד בכתונת שלו ומשרוולי מכנסיו אין מה שיציץ החוצה אלא אותם כפיסי גפרורים דקים ושבירים של ידיים קטנות ורגליים קטנות, רגליים יחפות עם כפות של בובה וידיים קטנות חטטניות.

ובהן כעת ובכפיס עץ שעושה פסים חלקים ברגבי העפר החמים, ובאותן ידי הבובה המגיחות מן הבגד, שכמה שאמא תתפור בגד צר לפי המידה תמיד יהיה רחב מדי כמין מאורה גדולה לעכבר קטן, עד שכעת צריך אבא ליותר מקשב שמפעם לפעם כדי לדעת בבטחון שעדיין הוא שם, שעדיין לא בוֹכה, או שלא נידף ברוח הקלה ופרח לו, ברגליו הדקות האלה, ובכפות רגלי הבובה האלה היחפות על רגבי העפר החמים בצהריים, או אם הוא צמא או רעב, גם מפני שמעולם עוד לא היה הילד הזה רעב, וכל מיני האוכל, שאמא בכל המצאותיה וחכמתה והתחכמויותיה על יד התנור מוסק הענפים היבשים והקוצים שקוששה, לא עשתה עדיין דבר־מזון כלשהו, להילעס או להיגמע, שיעשה לילד חשק אכילה כלשהו ובוודאי שלא בלי סיפורי מעשיות שלשמעם, ואפילו בפעם המאה, היה שוכח ופוער פה להכניס בו ולא לבלוע, ושגם נזיפה כועסת יותר או פחות, נו, תבלע, תבלע כבר, אינה להועיל, מה גם שאבא כעת כל כובד שימת ליבו לידות המחרשה שצריך להעיק עליהן בכוח כדי שלא תלך המחרשה הברזלית הזו ורק תגרד משהו על גבי הקרום המהודק של האדמה העתיקה הזו והסרבנית מרוב אי שימוש, כמה אלפי שנים טובות, וכמו הפרד הזה לעזאזל, שיכול מצידו ללכת כך עד סוף כל הימים, ממש כשם שהוא יכול ברגע הזה עצמו לחדול ולעמוד ולא לעשות כלום עד סוף כל הימים, ואתה רק תן לו, וכאילו, בעצם, זה גם טבע כל הדברים שבעולם, אתה רק תן להם, והמדרון הזה ומעלֵה הגבעה ההיא, יישארו כפי שנשארו מימות עולם ועד ימות עולם, אם לא יתגייס כנגדם כל האדם כולו לעשות דברים שכנגד, קל וחומר היהודי החדש בארץ החדשה.

שום משקל שהוא אין לשום ילד שהוא מיושב לו כאשר הוא על שפת החריש שאבא עושה כעת, ממש כשום המשקל שיש לשום לטאה חופזת שהיא, או לאיזה זבוב פורח לו בחום היום, או לדבורה או לדַבּוּר, ורק הִמהוּם מחוק ושווה אחד יש כל הזמן פרושׂ על הכל מלמעלה והוא גם כל ההכל שבתוכו פנימה, הכל שווה אחד גדול סביב, והעולם לא מתפנה לדעת כלום עליהם ולא הם לדעת כלום על העולם, זה בתוך זה לכאורה וכאילו זה מחוץ לזה וכל אחד כאילו הוא כל ההכל שישנו בכלל וגם לא כלום מכל זה. ומה נשאר? נשאר שיש ילד אחד, ויש יום חם אחד, ויש דבורה אחת או זבוב אחד או דבּוּר, ואבא יש שחורש בשדה ושדה שהולך ונחרש והולך ועושה שיהיה שדה כזה חרוש בעולם שלא ידע שאפשר עד כדי כך, ושממש כעת הנה זה קורה.

האם הוא כבר יודע לדובב כמה משפטים? אלא שהם מובנים תמיד לאמא שלו יותר מאשר לכל אחד אחר, גם כשהוא כבר בן שנתיים אם לא פחות משהו, מפני שכעת רק סוף תמוז, ומה הוא יודע, כשעדיין אין לו כלום במה לדעת או לזכור, והכל כנראה רק מן הסיפורים שלאחר כך, קצתם מן הסיפורים שסמוך אחר כך, וקצתם מן הסיפורים שהרבה אחר כך, אבל כנראה כלום גם מגופם של הדברים שיודעים תוך שהם הולכים וקורים, מפני שמה הוא יכול לדעת כשקרו כל הדברים בשעתם, ואפילו היו בגופו ועד כאב ועד כאב בלתי נסבל, וכנראה שהם לאחר הכל מן הסיפורים שהפכו להיות מאגדות הבית, אף כי משהו, בכל זאת, עוד היה יודע אז וזוכר מאז, בלי לדעת מהו זה בילד שיכול להיות יודע או זוכר, משהו שגם אִם איננו הדבר עצמו הוא דומה לחתימתו של הדבר, כעֲקבוֹת הללו שנשארים לאחר שההולכים הלכו, ושעל קרקע כה רופפת וחסרת שום מוחלטות כזו צריך להתחיל כעת ולספר איך היה ולהקים את ממשות הדברים שהיו ועד לדיוקם הגמור, ולא פחות, כמובן, ככל האפשר.

כובע הבד הלבן משוך עד העיניים כמעט, ורק הן מציצות החוצה, כמתוך מאורה, והידיים גם הן מציצות יוצאות כמתוך מאורת השרוול הרחב מדי, וטורחות בעפר למוש אותו, לחוש אותו למשש אותו, ואת פרירותו הצוננת יותר כשחופרים קצת מתחת, ולהיות חציו בשמש, שכל הזמן היתה מפזרת בשווה חום כזה שגם אותו אפשר למוש ולחוש ולמשש. ובלי לדעת שהוא אדון על כל העפר שבהישג ידו הדקה כשהיא פשוטה לכל אורכה המועט, ומסת עפר נִכברת ונוזלת לו בין האצבעות הקיסמיות, ופתאום ונמלט לו עכביש קטן אחד ואופס בלא כלום ואיננו, או נמלה אחת נושאת לה בריצת המון רגליים שאינה עושה שום מהירות ובעסקנות מוץ שלם גדול כחום היום, או גם דִביוֹן ניקרה עליו פתאום שמוטב שלא לטעום ממנו, או גם גלל אחד שלם ועגול לגמרי מגללי איזה כבש שעבר פעם, וגם חוט לבנוני מדובק מעקבי שבלול מן הסתם, שתימֵס לו ועבר פעם ואיננו, ואולי גם לגעת בתוך איזו גומת חור שישנה פעורה פה משהו וישנונית לגמרי, ושלא ברור עד לאן זו נדחקת פנימה, ומה זה שם בפנימה הלא נראה, ולא מה עוד יכול להתפרץ מזה, ורק מגביה עלה ביצתי אחד ירוק כמעט, מן החרוב, כנראה, ועוד אחד כמוהו, פחות ירוק, שאפשר גם לקפלו וגם להשליכו ממנו והלאה בלי שהלה יעוף כלל, ולחזור ולהסיע את כפיס העץ שעושה פס חלק בעפר, אלא שעוד מוקדם לדמותו לכביש, מפני שמי ראה כאן ובכלל שום כביש איזה שהוא כאן או בכלל בעולם.

כמובן שאבא מקשיב כל הזמן וגם מפנה כל הזמן מבט לדעת איך הוא התינוק שם, ובתוך כל המאמץ להגשים ולחרוש, גם מביט כל הזמן, וגם, על צד האמת, מעיו הומים אל הילד, וכל מלוא רוחב ארבעים ושלוש השנים שבינו ובין הדק הקל הזה היושב לבוש לבן רחב וכובע לבן יורד לו עד עיניו, ועפר אחד לרגלי שניהם, עפר שהולך ומשתנה כל הזמן תוך כדי שהוא מחייך כמעט, מתחת לשפמו היורד הזה, המאפיר והעצוב משהו, תמיד, ומקשיב איך עדיין הכל אצלו בשקט, ורק הנה הוא גומר עוד ניר או שניים ויקחהו וירכיב אותו על גב הפרד, תומך בו ומצהיל פחדיו בעידודים קטנים, אה? טוב שם? ומי כעת הכי גבוה? וגם לא לפחוד אבא שומר עליך, תמיד, ועוד קטנים כאלה, ושב וחוזר אל הפרד שלא איכפת לו שום עליית היהודים ושום גאולת הקרקע, והוא בשלו בהליכה שלא איכפת לה וכלום לא ישנה אותה, ונישארת רק השתיקה שיש כעת מלוא עולם, מין שתיקה כזו שאם אינך מתאמץ לדעת שהיא ישנה לא היית מבחין בה כלל, והיה נדמה כאילו אין מסביב אלא רק לא כלום אחד שלם סביב, פרוּשׂ נמשך על פני הכל, מכאן ועד קו אופק מערב המבליח ריטוטים כמו רטובים, ומכאן ועד דבשת הגבעה הקרובה החוסמת חמה את האופק האמיתי שבהרים הלא נראים, ובמאמץ היית מבחין גם בזמזומים כלשהם שישנם תמיד בחלל הריקני הזה, מיני דברים שמזמזמים להם בשקט, כולל איזו חריקה מתמשכת של מוסרות המחרשה, כשהן נמתחות, כולל איזו חריקה של מוסדות הארץ כשהיא סובבת לה גדולה בחלל, ועוד פה ושם, אם מוסיפים קשב, ותמיד יש גם איזו צוויצה צפורית, כנראה, בלתי שייכת לשום מצייץ גלוי, ובלתי מתקשרת לכלום מזוהה, מצווצת וחדלה, פה ושם, לא שונה הרבה מכל הכובד הקל של החוֹם הפרוש על הכל כמו איזה אֵטוּן דקיק ומשיי, פרוש על הכל כאילו הוא עצם ממשות האוויר, כך שמעל לאדמה הקשה יש מפוזר נִשוּם אוויר, שדומה ללא כלום ובאמת הוא בטן הים העמוק, וכמוהו גם חוצו כאילו היה מעטה שקוף וזגוגיתי, כמין מציאות מצוּלה ממשית לגמרי ורק דלילה יותר, ומלאה לה כל מיני מלאוּיוֹת שהן, קלות ואפסיות אבל במלוא הכובד שלהן.

האם לא יאבד סבלנות? הוא כולו סקרנות במקום המתהווה הזה, ובלי שיהיה תופש שום מקום ובלי שיהיה מכביד על המקום, גם העולם אינו מתעכב עליו, וסובב לו הלאה כפי שהוא, כפי שסובב לו הלאה מן הנמלה ולא מתעכב עליה, או על עלי החרוב שנשרו, וגם אלה שאין־רוח היתה מספיקה כדי הסיעם יבשים על גבי האדמה, ועל גבי כל האדמה הגדולה, שמעולם היתה נוקשה כזו ואפורה כל כך, וכל מה שיכול היה להינסע מעל פניה כבר נסע לפני שנים ולפני מאות שנים אם לא אלפים, והיבשים החדשים, הקעורים משהו ככף יד איש פתוחה למחצה, וקמוטים למדי, ורק שבר הפטוטרת שתמיד גם הוא עקום משהו וכאילו היה מצביע בהתכוונות למשהו, ואולי על תקופה אחרת כשעדיין היה הכל כאן מחובר יותר כשהיתה כאן אולי יותר ירקוּת שלא נשאר מִמנה אלא הכמישות הזו, וכתמי הצוהב מפוזרים סביב בתוך האפור השליט בכל, ואולי מצביע, מעז ומצביע על איזה כיוון כאילו, שאולי מוביל לאן שהוא או מצביע על משהו שעוד יתרחש כאן ולא יודעים עוד מה.

אבא וילד ועפר וחם ומסביב. גופיף דק בתוך כתונת ומכנסיים רחבים מדי, מעשה ידי אמא שהיתה תופרת ושרה ושרה ומרימה לראות, ואין לה למי להראות, כך שתמיד היה יוצא רחב מדי, וצריך יהיה לחכות לילד שיגדל וימלא את הרוחב הריק כעת, ושעד אז בזרועות דקות ובכפיסי רגליים דקות הוא מוליך דברים בעפר וסופג את האפור הפריך אל תוך תוככיו, אולי כדי שפעם יעשו אלה משהו, ואולי גם יספר אותם לדיוקם, ואולי פעם גם יָראה אותם למי שתהיה לו סבלנות, כל אלה הדברים שיש ושאין בהם שום ממש מלבד שהם העולם הזה מקרוב. וכך גם קרה שהוא לא ידע ולא יכול היה לדעת איפה הוא באמת יושב ומה יש ממש אצלו בייתכנות שעוד איש לא עמד עליה, וקודם כל איך יכול היה לדעת שאין הוא יושב כאן אלא ממש בתיאטרון, באותו תיאטרון קטן שמעלים בו כעת את הגדולה שבהצגות תבל, את חזיון הולדת היהודי החדש בארץ החדשה, הצגה שתמצית תוכנה הוא היהודי עובד האדמה כאדם בן חורין, וכעצמאי לא מנצל ולא מנוצל, ושהפרוגרמה של “הפועל הצעיר” מתגשמת בו הלכה למעשה, קב ונקי, ושמעשה זה כה מעורר וכה מגרה וכה מפעים, עד שאנשים במרחקים שומעים וקמים ונוטשים מולדת והורים ובית ולימודים ועשיית הון ובתרמיל לא כבד, שרק אותם שני הספרים הם המכבידים בו, התנ"ך מכאן וטולסטוי מכאן, מדוחקים להם בין הבגדים שאינם מתאימים לא לאקלים ולא לעבודה, ונוטלים ונפרדים, ובכוח כמעט לוקחים והודפים מעליהם את קרוביהם הבוכים, ולוקחים ונוסעים וגומאים מרחקים בעגלות וברכבות ובאניות עד שעולים בשירה על החוף של יפו, וזו מקדמת פניהם בקיתון של חום, עליבות וחוסר עבודה, והם נמלטים מהר לפתח־תקוה ולראשוךלציון, והולכים רעבים אבל שרים הגלילה, כשפתאום עוברת השמועה כי הנה הולכים לעשות חוות פועלים בארץ, בכנרת ובבן־שמן וגם כאן. ההסתדרות הציונית תשלם את מחיר החומרים והם בעבודתם יפרנסו את עצמם. ויהיה קואופרטיב, והמסך הנה עולה והמחזה המפעים הנה זה מתחיל.

עובד אדמה, “איכר טבעי עומד ברשות עצמו”, “אות ומופת לכל האיכרים”, שאין לפניו אלא לצאת מכל היאושים הידועים, והנה הוא קם ולוקח כעת את גורלו בידיו, ומראה שאין בארץ אדמה רעה ואין אקלים לא טוב ואין תנאים לא נוחים, אלא רק קמים כל בוקר, ועושים שיהיו חרובים בארץ, ושיהיו עצי פרי בארץ, ושתהיה פלחה בארץ, ושתהיינה פרות מניבות בארץ ולולי עופות, וגן ירק להתפאר בו, וגם עצי אורן וגם קזוארינות וגם אקליפטוסים שאינם עושים פרי אבל עושים מקום יפה לגור בו, וגם חברה צודקת, גם אם בינתיים הקימו רק בית אבן אחד באמצע למשפחות, ועוד צריפים אחדים סביב ואוהלים לרווקים, ובינתיים רק שלושים חברים בסך־הכל ושתי חברות, אבל יש ויכוחים נלהבים עד מעבר לחצות הלילה למרות יום העבודה הקשה שמחכה מהשכם בבוקר, איפה לחרוש ובאיזו מחרשה ולאן יהיה הולך כל פרד ומי יחמר אחריו, ומה לעשות עם חלקת השומשום שלא עלתה יפה, ומה אומר האגרונום א. ציוני מבן־שמן, ומה כתוב על זה בספר הגרמני שאבא הביא איתו ללמוד ולדעת את תולדות משק האיכר (מלבד ספרו של איינהורן. איסר יוסף בן משה איינהורן, תורת עבודת האדמה, נדפס פה לונדון, תר"ע, עם תרגום אשכנזי וצרפתי לשמות הצמחים), ומה ניתן ללמוד לאחר כל זאת גם מנסיון הפלח הערבי – אלא שלא ממנו ילמדו כאן, הוא עבד האדמה ואנחנו כמובן חברי האדמה, חברים לחיים וחברים לעתיד.

סוף הנִיר ועוד אחד ולכל היותר שניים. סובב סובב הפרד ואבא גם מעודד אותו ואומר לו סוֹב נא, סוֹב. אבא מעולם לא גער בו בפרד גם כשהיה הפרד סורר. ובוודאי לא הרים עליו שוט מעולם, וגם לא קיפל את המושכות כדי להצליף ביתרתם על גבו ועל כרעיו ללמדו לקח, הוא רק מדבר אליו מפעם לפעם, נו, אומר לו אבא, או זוז, הוא אומר לו, וגם, לפעמים, בכלות סבלנותו, נו, תזוז, הוא אומר לו, נו, תזוז כבר, ועד כדי כך. והפרד המגושם הזה, בריקוע רגליים כבדות ושעירות, בלא שום חן של שום רקדן סוסי, בהלמות טלפיים כבירים רק רוקע תחתיו ומסובב לו ומסתובב, והמוסרות של המחרשה חורקות גם חורקות, כמעט היה מסתבך בהן לולא אבא שמעודד אותו להתנהג, וגם מושך במאמץ את המחרשה הכבדה לאחור, וגם מחזיר מבט חופז אל הילד אם הכל כשורה, שם בצל החרוב ההוא, וחוזר אל ראש התלם החדש ותוקע את להב המחרשה בקליפה הנוקשה של סרבנות האדמה, ועוד נִיר אחד יחרוש ולכל היותר שניים. בחורף, לאחר הגשם, יחרשו כאן שנית, ויזרעו עדשים או פול, גם לשמם וגם לשם טיוב האדמה בחנקן, כמו שכתוב בספרו הגרמני, והכל ייראה אז אחרת לגמרי, ופתאום חלקה זו תהיה עשירת ירוק, ירוק של חידוש גמור, ואפילו הילד ירגיש שקרה בעולם חידוש. מה הוא יודע היום, מה הוא יכול לדעת. הנה כאן אלפיים דונם של חידוש ציוני. אדמת היהודים. אי קטן של ירוק עשיר ומדעי וחדש מוקף ים של בורות ונחשלות ופיגור, עם שדות בחילופין מונוטוניים של ניצול, חיטה אחר חיטה ושעורה אחר שעורה. וזיבול? ודישון? והעשרה בחנקן? ושנת שמיטה והברה? ופתאום ויהיה ירוק חדש בעיניים. ואולי גם לעיניים עוינות שלא יאהבו את החידוש ואת המחדשים. סביב סביב עוינות מקיפה. זרות מתאפקת ושאינה מתאפקת, אבּוּ שוּשה, מנסוּרה, עקיר, ואדי סאראר, ממערב ומדרום ובית ג’יז, דיר מוּחיזין, ממזרח, נענה למטה, ולא לשכוח את הבדווים של סאטרייה. קסטינה היא מהלך שלוש שעות דרומה, המושבה הקרובה שתיים שלוש שעות מערבה, אם לא להזכיר את עקרון המתנמנמת מהלך שעה בערך צפונה מערבה, וגם חוות האחות בבן־שמן היא שלוש שעות צפונה. וככה זה.

איך זה להיות ילדו של מתיישב? להיות תינוקו של מי שהחליט לקיים בגופו את הרעיון. או, איך זה להיות אבא טרוד תמיד עייף תמיד ונרדף על צואר להספיק, ולהבטיח כל הזמן לאמא שזו רק התקופה הראשונה שקשה בה כל כך, ואחר־כך הכל ישתנה לטובה, ואמא כנגדו לא נעתרת וטוענת שמי שלא ניסה לגדל שני ילדים בן שבע ובן שנתיים במקום הנידח הזה, לא יודע איך מצליחים שלא לברוח מכאן, את הדייסה על אש הקוצים בחצר ואת הלחם בתנור הטיט, ואת המים מן הבאר של העלוקות, והחדר למרות הכל תמיד מצוחצח, ומפיות מגוהצות בכל פינה, חדר למופת וכשהגיע יום אחד ויצמן לביקור לאן לקחו אותו אם לא אליה, פנינה במידבר, ואילו כשכולם כבר ישנים מתחילה עבודת הלילה, עבודת הקודש, לאור העששית מסוככת הכחול, מעשה ידי אמא, כמו כל השאר, כמובן.

יושב וכותב, טובל עטו הדק ובאותיות דקות ובכתב חוּטי יושב באמצע הלילה וכותב על אפשרויות הרחבת משק העזר היהודי לצד התעשיה הביתית, כמו שיש בהרבה מארצות המזרח, למשל, בעשיית השטיחים, שאתה מוצא כמותם בפרס, ובתורכיה, למשל, וסחרם פרושׂ ומהולל בכל העולם. ספרים ועתונים שבאים באניה ומגיעים אליו מיד ליד, ברוסית, בגרמנית וגם בצרפתית ובאנגלית שאינו יודע לדבר אבל יודע להבין, בלי שלמד מעולם, פשוט מפני שקם ועלה לארץ באביב תרנ“א, והוא רק בן שש עשרה ומחצה, ורק הספיק ללמוד בחדר, בשעורים פרטיים ובקריאה של צמאון מכל הבא ליד, ורק זו הצרה שכל מה שקרא זכר לדיוקו, והיו לו בראשו ידיעות מסודרות מכל הבא והמזדמן, לרבות פרקים בכימיה, בביולוגיה, בהיסטוריה ובעיקר בכלכלה ובבניית משק מתפתח, ואתה רק שאל על גורל הקולוניאליזם האנגלי, הצרפתי או הגרמני, באפריקה, באסיה, וגם באמריקה, ומה לומדים מפלישה זו של האדם האירופי אל היבשות הנחשלות, ומה צריך שנלמד אנחנו כשמחדשים ומחיים את הארץ הישנה שלנו, שאיננה רק שלנו, ושאך זה לא מכבר כתב בעניין זה יצחק אפשטיין ב”השילוח" מאמר גדול ומרעיש לבבות בשם “שאלה נעלמה”, ובה הוא קובל על העיוורון הציוני שאינו מבחין בשאלת הימצאותם של שני עמים אוחזים באדמה אחת, ומה יהיה, שעל זה ישב אבא וכתב ל“העולם” מאמר גדול בהמשכים, וקרא למאמרו לא פחות מאשר “מן הדמיון אל המציאות”, והזכיר לכל הקוראים כי הערבים אינם עם אחד, ורק קצתם יושבים כאן מדורי דורות, וגם הם עצמם אינם חיים בשלום בינם לבין עצמם, וכל עדה וכל אזור שוטמים את זולתם, והארץ ברובה אינה מיושבת, באופן שאין מנשלים כאן איש כשמתיישבים בשטחים הריקים, ממש כפי שעושים כאן כעת בשטח הריק הזה והלא מעובד, מאות ואולי אלפי שנים ככל הידוע, ואדרבא, קניית הקרקע רק תסייע ליעול החקלאות הערבית מזה ותזרז את מעבר הערבים אל הערים, מזה. ולבסוף, צריך גם לדעת שאין בעולם צדק מוחלט, ושלא עיסקנו לפתור לערבים את שאלת זהותם הלאומית. כך ישב וכתב בלילות, ל“העולם”.

ומה שנוגע לתעשיית השטיחים, כתעשיה ביתית המגדילה את הכנסת המשק מחוץ לחקלאות, הרי קודם כל, לא שטיחים אלא כּבִירים (ובהערה מובאות גם כל החלופות האפשריות: טפיך, מדין, כביר, מרבד, טפיט, תפתה, אטון ועוד), וזה הלא גם שם המאמר בהמשכים ב“הפועל הצעיר”, ל“גורל חרושת הכבירים”, מה נוכל אפוא ללמוד מנסיון קורמן וראושר, ומנסיון סנג’ק סרוחן שבאירן, וקרוב יותר, מנסיון איזמיר שבתורכיה, שמחמרי גלם פשוטים אבל בעבודת כפיים מיומנת מייצרים את פאר שטיחי העולם, אלמלא שאין זה עניין בשבילנו, מפני ששם עובדות בנות מגיל שמונה עד שמונים, בנצול מחפיר כשהן כפותות לנוּל וחייבות להספיק יותר מכפי כוחן, כלומר לעשות מ־11 ועד 15 אלף עניבות לכל פיק מרובע אחד (שהוא 0.68 מטר רבוע), תמורת 15 גרוש (שהם 1.20 רובל), ומפני שהנסיון הראה כי מה שבבצלאל בירושלים מספיקים לייצר בחודש מייצרים באירן בשבוע. ומי שרוצה לדעת יותר יקח נא ויקרא ב“רוסטניק פיננסוב”, נוּמר 14 ו־18 משנת 1902, או בפרסומיThe Persia Carpet Manufactory, שההון הרשום שלה הוא עשרה מיליון! (ואת המלה “The”, למשל, העתיק פשוט: “טהי”.) ובקצרה, אין לך סיכום טוב מדברי ר' חסדאי, (שבת, ק"מ, עמ' ב') שאמר: הֵיכא דעייל יָרקא ליעוּל בּשרא וכּוורֵי, שהוא: במקום שנכנס ירק יכנסו בשר ודגים.

עד מתי? היתה אמא מתעוררת, מה השעה כבר? היתה רוטנת, מתי תשכב, היתה רוגנת, האור שלך מפריע, היתה מתהפכת על צידה, הילדים ישנים, לא חבל על העיניים, אינך עייף אף פעם, מתי תשכב, הלא כבר בוקר, ועוד כאלה. ובאמת כבר כמעט בוקר, ושעת השכמה, ולצאת, ולהכין, ולהביא, ולשים, ולקחת, ולסדר, ובשקט בשקט, עם מועקת אשמה סתומה תמיד, כל הזמן, שעוללת, ושלא התחשבת, ושקשה להשביע רצון, מה גם שאין שכר סופרים ב“הפועל הצעיר” ומ“השילוח” או “העולם” עד שמגיע וכבר הזמין ספרים ועתונים, ומה נשאר. תמיד מישהו לא מרוצה ממנו. תמיד ספקות מה אתה בעצם, איכר עובד אדמה, או למדן חובש ספרים, בונה את הארץ במעדר שבכפותיו או בעט שבידיו לומד אורחות אדם וחברה, ואם זו התחנה הסופית שבה ימצאו מנוח, או רק תחנה היא בדרך, וכעצת אמא, די לגדל ילדים בשממה וצריך לעבור העירה, ולהתחיל לחיות כבני אדם. אנשים אינם נשארים צעירים תמיד. ולכוחות אין מעיין פלא להתחדש. וכמה זמן תהיה גיבור. טוענת אמא אליו, לך קל להיות חלוץ וכל זה, אבל לגדל כאן תינוקות, מה ייצא מהם כאן, ואין גם איש לדבר עימו מלה של טעם, ומה אם פתאום חלילה קורה כאן משהו לילד מה תעשה אז?

כעת אבא והפרד עולים במעלה הנִיר בצד הקרוב, ואבא מחמר אחר הפרד בציוץ שפתיים שהוא השפה המוסכמת מעולם בין אדם לפרד, נְטְצ, טְצ, צְ, אומר אבא לפרד, סע לך, לך לך, מתרגם אבא לפרד, והפרד שומע ומבין וגם מטלטל את זנבו המגושם ומטלטל את אוזני החמור שלו, ואת ראשו הגדול הוא מטלטל מעלה מטה בצלצול רתמת הראש, ומוסיף נִשרך לו כדרכו, לא מהר יותר ולא מהר פחות, נִשרך לו בשקט, בהתעלם מן הציונות חסרת הסבלנות ומן השעה שהגיעה להחזיר את הילד אל אמא הביתה, ויש רק עוד הנִיר הזה להקיף, ומוסיף וצועד לו באדישות לכל, כמו סיבוב כדור הארץ, אדישות שאין בעולם כלום שישנה אותה, ושיוכל להמשיך בה ככה כל היום וכל השנה, בין אם תתלה מאחוריו מחרשה ברזלית או עגלה עצנית, ובלי לשנות ממנהגו ומכוחו למשוך בין אם זו ציפחת אדמה מהודקת שצריך לבתקה, ובין אם זו עגלה מלאה לה זבל כבד לטיוב השדות, ובוודאי שאין לך עניין פחות מעניין אותו, מסתבר, מיפי הרגבים, למשל, כשהם עולים אחר סכין המחרשה ומתהפכים מכבשון ההידוק שהודקו ופתאום והם מתנצנצים אל אור השמש בניחוח טריות כזו ובהתבהרות כזו כפי שמעולם לא היית משער וכפי שאינך חדל מהתפעל ומנסות לדמות למה הדבר דומה, או כאילו לא ייתכן היות שני הדברים יחד, גם אדישות מעשה החרישה וגם התפעמות תוצאותיה, גם התנגדות האדמה לביתוקה, וגם היפתחה ליפי חידושה, וגם, באותו עניין, גם איכר וגם למדן, אלא שייתכנות הלא ייתכן הזה לא היתה מתממשת מעצמה, ומעשה החרישה לא היה נעשה, אלמלא ידיו של אבא המעיקות על ידות המחרשה בכיפוף גב באימוץ שרירים ובלחיצת סגירת כל כף היד הכואבת מרוב לחיצה מתמדת, וכנגד כל גילויי העייפות, אין לה שום מקום ושום פתח תירוץ כשעושים כאן את מעשה חרישת האדמה הזאת, וכל הזמן גם בהסבת ראש אל הילד מה איתו שם, במבט שמביא חיוך, כמי שחוטף ומנגב בגב יד את זיעתו, או כמי שמתיר לעצמו להפסיק רגע ולהטות כד מים אל גרונו הציחה, דבר שלא ירשה לעצמו אלא רק כעבור הכל, כשהכל יהיה ממש גמור ושלם ומסוים.

מי היה מאמין. אבל באמת איש אינו מאמין. חוות פועלים עברים. משק חדש ויחסי אדם חדשים. רעיונות נועזים על הקואופרציה והקומונה. כמו אותה חבורת הראשונים בכנרת, שמונָה בחורים ושרה מלכין. או כל אותו מפעל יער הרצל, כל יהודי יהיה תורם לשתילת עץ לזכר גדול האומה שנגדע בחצי חייו. כמה יהודים בעולם? כל אחד יהיה תורם עץ, משהו מעין עשרה מארק (כשהתברר מהר שלמעשה עולה נטיעת עץ לא פחות משלושים מארק, וכשמספר התורמים, אהה, מעליב לגלות כמה), ובמקום אחד עשר אלף זיתים יהודיים עד החורף שעבר הספיקו רק אלפיים, ואין במה להתפאר: לא זו האדמה כנראה, לא זה הזן כנראה, ולא כך כנראה מתחילים. וכן גם עצי האורן. לא כך עושים משתלה. והחרובים שנדמה היה שדי אם בוחרים זרעים בריאים והכל כבר יהיה עולה יפה. ואחר כך הצבאות, קודם צבאות התורכים ואחר כך צבאות הבריטים, עם סוסיהם הגדולים פרדותיהם המפוטמות וכל העגלות והקרונות והתותחים והאוהלים והחיילים הדורסים והורסים כל חלקה טובה, ומלחכים כל שבולת וכל עשב וכל שתיל יהודי המשווע לגאולת הארץ, וצריך היה, לכאורה לשתול גם שקדים, לפי התכנית, וגפנים במדרונות, ואלף וחמש מאות עצי פרי שונים לפי הצעת האגרונום א. ציוני מבן־שמן, ועד שיגדלו לזרוע ביניהם גידולי ביניים. קבוצת פועלים ללא מנהל, זה היה הרעיון. איכרים בלתי מנצלים עבודת זולתם, ובוודאי שלא עבודה זרה כלומר עבודה ערבית. איכרים טבעיים עומדים ברשות עצמם כדוגמא חיה וכמופת לעם ישראל. זה היה הרעיון.

אבא כתב הרבה בעניין זה. ומי לא כתב, כל מי שהיה איכר ביום היה כותב בלילה. ובעיקר על הנה יקום כאן ישוב, בן חמישים משפחות, כשמונים דונם למשפחה, בעיבוד משותף ובמכירת תוצרת משותפת ובעזרה הדדית נדיבה, עם פרות משובחות, ובעיקר לאחר שזלמן “המעדרן” מן המעלה הראשונה, הלך ללטרון ולמד אצל הנזירים איך עושים גבינה משובחה, וכעת ילך ויחליף את העידור שהצטיין בו בחליבה שיצטיין בה, ואת הפרות הכחושות של הערבים יחליפו בדמשקאיות ובבירותיות וגם יביאו פר, הו כן, פר אימתני מגזע אוסט־פריזי, והוא יַפרה באון שלו והגזע שלנו ישתבח, והאיכרים היהירים שבמושבות יראו איך בונים משק, איך מנובבים יבולים, איך משביחים את הקיים, לפי המדע המתקדם ולפי האגרוטכניקה החדישה, ואיך מתפרנסים בכבוד מן האדמה הטובה הזאת – והכל בלי עושק, בלי עבודה זולה, בלי קמצנות ובלי נדבות משום ברוֹן. לא עוד פלחה פרימיטיבית שהולכת סומית אחר הפלחה הערבית, כשמאות דונם אינם יכולים לפרנס גם משפחה אחת. וגם ירקות יעשו כאן, וגם לחברות יהיה שדה לכשרונותיהן, מלבד משק הבית, ויהיו דבורים, ולול, שוב, כשהלגהורן יילך ויתפוש את מקום התרנגולות הערביות המנומרות האלה, ובראש הכל, שוב, הרפת, הרפת העברית, ושדות המספוא, ומחזור הזרעים, ועשרה שערים יותר, לכל הפחות, שוב, לעומת החקלאות הפרטית, ומקום קליטה לצעירי ציון שיתחילו לעלות כעת, בשירה שרק תגבר ותעלה, הללויה. אמנם היו גם כאלה שכתבו על “שאלת החובות”, ועל הקופה הריקה, כאן, בהנהלה הציונית, וגם בהסתדרות הפועלים, ועל יוקר הזבל שקונים מן הערבים ושבלעדיו אין חקלאות מתקדמת, ועל מזג האוויר שלעולם אינו מסביר פנים לציונות, ושתמיד הוא בא או פחות מדי או יותר מדי, ועל האיחור המתמיד בכל פעולה אם זריעה אם שתילה ואם פרעון חובות, ועל מחלות מסתוריות פתאום בפרות, או בשתילים, או בלול, ועל פירוד הלבבות שהוא כמו קללה שאי אפשר להיפטר ממנה, ואם לא די בזה, הרי הקרן הקימת הלכה להכין משתלה של עצי אורן לשמו של יער הרצל, ומסרה לקבלן ברמן והוא מסר את העבודה לערבים, וצריך היה להפגין ולשבות ולעורר שמים וארץ, עד שחזרו בהם ומסרו את העבודה לחבורה שלהם, והם לא רק שעשו הכל בידיים יהודיות, אלא, לבסוף, גם עקרו כל מה ששתלו הערבים עקור וזרוק, וחזרו ונטעו את העקור מחדש – בלי תשלום נוסף – כדי שלא יהיה לנו יער הרצל של עבודה זרה.

בחורף יחרשו את החלקה הזאת שנית, והשדה יהיה מוכן לזריעה. יחפרו בורות לזיתים מזן חדש, מקפריסין, וגם לחרובים, מכרתים כמדומה. והקבוצה תקלוט חברים נוספים וביניהם גם חברות והבדידות תיפחת. והמשרד הארץ־ישראלי ישלם 45 פרנק לחודש לעובד, והשאר יבוא מתנובת המשק, ויחולק בשווה. ועל עצי היער אפשר להוסיף גם קזוארינות, וברושים, ואולי גם שדרת דקלים, למה לא. שיהיה יפה. שיהיה טוב כאן. שלא יצטרכו ללכת מכאן, שלא להתפזר, שלא ייגמר בכשלון. וכעת פתאום עוצר הפרד ומקער את גבו, מרווח את אחוריותיו ומתחיל להשתין בסילון גדול וצהוב שריחו איתו, וממטח הסילון נחפרת גומה תחתיו וזו הולכת ומתמלאת ושופעת דשנות צהובה מקציפה, עד שלבסוף רעדות עוברות לו בגבו ובעורו, ועד שלא השלים את סילונו בכמה מטחים פוחתים והולכים ועד שהוא מתנער לבסוף ואוסף רגל אחר רגל, ומתיישר ומחכה לדעת מה כעת אם מוסיפים והולכים באותו טימטום או שמא די בזה וחולצים אותו ממוסרות ריתמתו ואוספים וחוזרים אל האורווה, אל חבית המים ואל אבוס שבולת השועל, ואולי אפילו חולצים אותו מכל המרדעות המטופשות והסימלונים, והוא יוכל להתעפר לו עירום בעפר ולגלגל גוייתו האדירה ולהתעדן בחיכוך אדירים של גבוֹ בחול ולהבעוֹת שיניים אדירות ולהתחכך עוד יותר ולקבל את כל מלוא ההנאה השלימה מן החיים האלה, שהכל בהם כל כך מטומטם. ועד כה גם לאבא יש הפוגה, אף על פי שאין לו זמן לשום הפוגות, וצריך לגמור כאן, וגם נעשה חם וגם הילד, והוא משתעל במבוכה, ושולח מבט וגם מלה או שתיים שלא יגיעו מכאן עד הילד, כגון דבר חיבה מעין הנה אנחנו גומרים, או דבר חיבה כגון הנה אני בא, או כגון משהו מן הדברים של חיבה.

ופתאום, רגע של הקשבה, וכאילו הולך כאן וקורה משהו, ולא, אין כלום. ורק מבחינים פתאום כעת בצוויצת איזו צפור, האם עפרוני? או יונת הבר? כאלה שלוש הברות, ופוגה, ושלוש הברות, ופוגה. עפרוני? אתמול היה בחצר דוכיפת, היה או היתה? הדוכיפת, זה הוא או היא? עם ציצת נוצה כזו ועם פסי שחור לבן, ואיזה הוד־הוד־הוד, ממקור ארוך והשתחוויה. ויש גם בגמרא משהו על הדוכיפת ועל המלך שלמה, מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה, או דומה, מעשה בדוכיפת שעשה (שעשתה?) קן על סדן אחד שבפרדס, או דומה, מניין פתאום כאילו חרדה, כאילו יש משהו לא כשורה, כאילו מוסר כליות, או רק עייפות, או משהו שצריך היה לעשות ולא נעשה, או דומה? מגבעת הקש הגדולה הצלה על העיניים הירוקות ועל השפם, כמובן בלי להעלות על הדעת ובלי לדעת כלום על איזה וינסנט אחד שצייר ציורים בפרובנס לפני כשלושים שנה (ובעצם בשנת חדרה שלו), אדם יחיד וממש חורש כמוהו וממש מגבעת קש על ראשו שממש מצלה על ירוק עיניו ועל ממש ידיו הגדולות המעיקות להן על ידות המחרשה ממש שם בשדה הרחוק ההוא, ובאותה חומרה נזירית כמעט, ורק הוא בהסבת הראש אל הילד מפעם לפעם וכנראה גם בחיוך שעולה למראהו, קטן כזה שם, תם תמים כזה שם, ועוד מעט הביתה, העייפות הזו של המאחר בלילה והמשכים בבוקר, ורק שלא להיכנע, שלא לוותר, שעובד אדמה אינו חייב לרדת ולהיות בהמת עבודה, שלא תתחיל הכניעה הזו, וקלות ההתרגלות לכניעה, ושהחיים בארץ לא יהיו עדות שאי אפשר, כשכל הזמן, בכל מקום, ואיפה לא, כשקדח בחדרה, וכשעדר ברחובות, וזמר בראשון, ולימד בפתח תקוה, והיה נפח, ונטע ביער הרצל, ושוב גזם בפרדסי רחובות, וחרש וקצר ובצר והוליך עגלות ענבים ליקב, וכל הזמן גם חקר גם כתב להפוע“צ, ולהשלוח, ולהעולם, ולהארץ והעבודה, ולהאדמה, ולרביבים של ברנר, חותם תמיד בעיקוף שמו, וכמוהו כולם, בכל מיני הסתרות וראשי תיבות, בכל מיני ופסי, בן ישראל, וב.י. וז”ס, כדי שנימוסיו של אחה"ע לא ייפרעו ולא תחדל ענווה מן הארץ. זה שכעת היה העורב, זה ודאי, ואין שום ספק, סתם עורב אפור אחד.

עקיצה

צעק? שמע צעקה? – לא זכור אבל כבר אצל הילד וכבר בזרועותיו, הכל, עזב, הכל, ורץ, רץ ניגף, רץ אליו, והפרד הוסיף המשיך במחרשה על צידה מדלגת ומחרצת בלְחִי צידה, הילד, מה ילד מה ילמד מה, וכבר יודע נבהל מהאמין, עקרב? נחש? לא, דַבּוּרים? חבורה תוזזת של זהובות כאלה נרגזות בזמזום נסרני סביב ומנפנף עליהן בכובע הגדול, שאסור לעשות, וברגלו בועט בהן באוויר, כדי להבריח וכדי לבעוט בהן, דַבּוּרים, ימח שמן, צרעות, מביט בו בילד שבזרועותיו בזוועה, מה ילד מה ילד, מחרחר כעת מאין אוויר ומבּהלת צריבת הכאב, רוצה לתפוס אוויר, לא להיחנק, בידיו הקטנות, ובצואר, בצואר אלהים, לא צועק כי לא יכול, הנה מתעלף, ילד ילד, ידיו כמגרשות משהו, או כמסביר משהו, כתובעות משהו, מהר מהר, שלמעלה מכוחו, מתכווצות ונפתחות כמנסות לדחות מעליו או להיפך כמנסות לתפוס משהו, מה ילד מה ילד, כאב בלתי אפשרי, כאב ממית, הו לא, הו לא, אלהים, לרוץ לרוץ, אימה, היטרפות באימה, ורצון שאין לו יכולת, והכאב שאי אפשר, ואבא ובידיו ובבעיטות באוויר כמניס מעליהם, שניהם אחד כעת, כולו מהודק אל לבו, מה ילד, מה ילד, ומניס אותן, אופפות נרגזות, אופפות סביב, בריצה לרוץ הביתה לרוץ, והכובע הגדול נשמט, רץ בנעליים כבדות, בלי רגליים, וכבר, וגם צועק עזרה, או לא צועק ורץ, או רץ וצועק, ואמא כעת, הו אלהים, מה ילד, נושם, תראי מה אני מביא לך, יכול לנשום, כמה עקיצות כאן, ובצואר, והנה פה, אדום וכולו מורעל ארס, מה ילד, אלהים מה, ולפעמים די אפילו באחת, עשה שלא, אלהים, נושם, מחרחר מעולף קטן כזה קטן כזה, למה? למה?

מה עשה להן שהן פתאום, כולן עליו? איך אבא מושיב ילד על קן צרעות? והלא צרעות תמיד אצל חרובים, האִם מסוכן האִם, אלהים, הקן שלהן בחור באדמה, וכשאחת עוקצת מייד כולן מתנפלות, על מי, ימח שמן, על מי, מה עשה לכן, מה, מי מושיב ילד על קן צרעות, פושע, סבוני גם סבבוני, סבוני כדבורים , למה, למה, ילד שלי, בשם אדוני כי אמילם, אפפוני סבבוני, מה קורה כעת, לרוץ, לאמא, מה כעת, מהר לרופא מהר, בהכי מהר, לרתום עגלה, מהר זה שלוש שעות עד לרופא, מה ילד, אדום כזה נפוח כזה מעולף כזה מתייבב, חנוק לו, הו לא, אלהים, כי אמילם, סבוני גם סבבוני, וגם על הידיים הקטנות האלה ועל הרגליים, מזל שלא בפנים, אבל כן, העיניים, הו העיניים, כל כך כל כך, מה יהיה, לרוץ, אמא, לרתום, לעטוף במגבת חמה, או קרה, איך קרה, איך זה, מהר מהר, הכל במבול, הכל ביחד, בבת אחת, כאילו נפרץ, זה עם זה, מהודק ללב, הילד, הריצה, הבהלה, לצעוק, לזעוק, לקרוא אנשים, תראו תראו, מהר מהר, והגידו כמה מסוכן, שיגיד מי שיודע, עד כמה, לחשוב נכון, לא לאבד כיוון, מה זה נכון, מה יודע, אל אמא, היא תדע תמיד היא תדע, תמיד, בשם אדוני סבוני סבבוני, כאש קוצים, איך שהיא תיבהל, למה למה, מה עשית לו, אני עשיתי, ילד קטן, נשום יקר נשום, רוץ, מהר יותר, נשום יקר שלי, אין אוויר לנשום, בצואר עקיצה כאן, אדום כזה הכל, הפנים הכל הצואר הכל, שלא להיחנק, מהר, ילד חבוק באבא, מהר מהר.

ואחר כך לא יודע איך כבר אמא כאן, כבר בידיה, כבר אנשים, סביב, איך זה קרה, מה זה היה, וכבר לרוץ לרתום, ולעשות רק לעשות, ומהר מהר, אמבולנס, מהר, ולתפוש את הפרד ההוא ומן המחרשה אל העגלה, ורק מהר אנשים מהר, ואיפא הפרד השני, אמא כבר, כבר בידיה, מיין קינד, אמא, מיין קינד, ולעטוף במשהו, ומנשקת וסופרת איפה, ונושמת בנשיקות קרוב את קצה נשימותיו, מתייבב מכאב בעלפון, להשקות משהו, הכל נפוח, הפנים, איך אפשר כל כך, נחנק ונפוח וכאן סביב, ואמא יותר אל ליבה, אוי, גוֹט גוֹטניוּ, עוטפת כולו ואל ליבה, מיין קינד, ועוטפת ומאמצת, ומהר אל הרופא, תמיד בא לכאן החובש מעקרון, או לקחת סוס ועליו הילד אצלו בחיק אבא ולדהור הוא והילד עד הרופא, בעגלה, כבר כולם כאן, ועצות, ומי שהוא, העיקר בפנים, ואולי לא מסוכן, ורק נורא כואב, וכל מיני יודעים והוא כזה קטן, אבוד בעלפון אבל מתייבבת בו נשימה קטנה שלו, לשמור שהלשון בחוץ, שלא ייחסם הלוע, וקצת במים, איך פתאום זה, ולמה, למה, ומהר ומהר.

הפרד השני, הפרדה, בעגלה השנייה שנסעה להביא מים מתחנת הרכבת שם למטה, אולי כבר חוזרים, והסוס, מי יודע איפה הסוס, אולי רכבו עליו לרמלה לבית המושל, רכבו בבוקר ויחזרו, וכעת רק הפרדים מהר והעגלה, ולעטוף את הילד, במים קרים? בחמים? ורק מהר, ומהר זה שתי פרדות ועגלה ואמא ואבא, ומי ישמור על הבן הגדול, ולרוץ, ולמה עוד לא רותמים, אבא רץ, חברים רצים, הפרד הבהמי הזה כבר כאן ומסרב ליצולים, בהמה, ודוחפים אותו, והוא לא רוצה, ודוחפים אותו, והוא רק מתמרד ורק טוען שכבר התעייף בחרישה ואין לו כוח לעוד ריצה, ושיתנו לו רק לנשום נשימה ורק לשתות קצת מים וגם אולי רק להתעפר בעפר ולמה לא, ורק מזקיר ראשו למעלה ולצדדים שלא יחבשו אותו, והוא נסוג כולו משום הסכמה לשאת עליו שום עול, וכולו גיהוקים של מחאה, בפרדית בסיסית פשוטה לגמרי, אבל כבר רתמו, ומישהו מלמטה בא בריצה, עם בת זוגו הפרדה מעגלת המים, שהשאירו אותה על השביל באמצע הכל, והתירו את הפרדה ההיא, והריצו גם אותה בלי רצונה, והצליפו בה למרות צעקותיה, וכבר רותמים גם אותה וגם היא לא רוצה, כולה בלא רוצה, מלאה טענות, וגם הראשון הרתום כבר, גם הוא לא רוצה, וזורקים פנימה שק של קש לשבת עליו ואת לוח הקרש של העגלון ועוזרים לאמא לעלות, והיא עוטפת במטפחת את הילד, ואת כד המים על ידה, ומטלית על מצחו, להצל על פניו, אלהים איך נפוחים ללא הכר, ולא יודעת מה קודם, נפוח כואב מתייבב והעיניים כמו הר אדום של תפיחוּת אדומה איומה מראות, ואבא כבר מעומד בעגלה שואג זוזו, ומרים את השוט, אבא מרים וגם מצליף, רוצו הוא צועק בקול שאינו קולו, רוצו לכם, רוצו אתם, וכבר סובבים וחורקים וכמעט נתקלים ועוקפים ויורדים לדרך ורק מהר, רוצו אתם הפגירות, רוצו, מהר רוצו מהר, אבא שמעולם לא הצליף, ואוסף כעת גם את יותרת המושכות להצליף, ומצליף בשוט ומצליף, מניין הוא יודע כל כך, איפה זה היה בו תמיד, וגם צורח בקול לא ידוע, רוצו בהמות רוצו נבלות רוצו, ימח שמכן רוצו, ומצליף רוצו, וחובט רוצו, ומביט למטה אל אמא שבזרועותיה ועל ליבה הילד מעולף, נושם עדיין חי, מיין קינד, היא אומרת לו, ומתייבבת ומפסיקה ומתייבבת ומפסיקה ומאמצת אל ליבה, מיין קינד, היא אומרת, מיין טייערע קינד, היא אומרת, ומהר מהר.

קודם כל למטה ישר ובקיצור אל השביל המהודק, ואחר כך יהיה לעקוף את מנצורה, ולרוץ אל ירכתה, היום אין מנצורה ולא תמצא אותה, נמחקה ואיננה ובמקומה יש רק כביש ואקליפטוסים ועיי אבנים ופעם היה לרוץ סביבה ועל ירכתה והכלבים שלה בצד, ולפעמים גם אבנים, ואחר כך כבר בתוך המישור החום והמאביק, ועשבים עייפי אבק, ולדהור ולדהור לקראת הכפר הגדול, בעפר שחום אדום, ועל צידי החרוש מעבר לשדה הדורה, הנוהר לאיטו למטה ושם מתגבעת גבעה ברכּוּת, ומשם ועד האופק הריק, ומעבר לאופק רק ריצרוצי אובך ושמים נקיים לגמרי ובלי כלום. ועוברים ומדלגים על גבי סוללת פסי המסילה לירושלים ועל הפסים עצמם הבוהקים מאד כאילו אך זה לוטשו היטב, וחרקים בגבב שפכי החצץ הגס המעורם שהאדנים טבועים בו בזה אחר זה לכל האורך הנראה לעין, באים מאיזה מרחק והולכים להם ונעלמים בנפתול גדול לאיזה מרחק, וכולם, הסוללה המרישים והפסים, נראים תותבים לגמרי וכפויים בכוח על השדות האלה, וזה כלל לא חשוב כעת, אלא הוואדי כעת, ועוקפים ויורדים אל השביל שבשדות ורצים בו, ואז נופלים אל הוואדי הגדול, בלי להתחמק ממנו, ומחפשים היכן היה הוא חרוץ פחות עמוק, ולרדת משולי שפתו לאט בלי להפוך הכל, ולרוץ בקושי בחולסיתו הרופסת חול טהור ולחפש עוד שיפוע איטי כדי לצאת ממנו לעברו השני בלי להיהפך, ואין להם חשק לפרדים המנוולים לרוץ כל הזמן ומהר כל הזמן וגם כשהם רצים הם יותר עושים עצמם רצים וצריך להצליף ולחרף בקול, ורק רוצים לבכות, ואמא בוכה, ועוטפת אליה ובמטפחת ואל לבה את הילד עוד נושם אבל בלי הכרה, וכאבו שלו כעת שלה, ואיך זה היה, אל אבא, ואיך זה נתת לו, וגם זה לא הרבה, כי מבוהל הכל כעת שלה, ואיך זה היה, אל אבא, ואיך זה נתת לו, וגם זה לא הרבה, כי מבוהל הכל כעת מעורבב וחסר אונים, וכאילו הם אנשים נטושים במדבר וילד, ורק להצליף ורוצו זוזו רוצו בהמות רוצו, וכמה עוד לא הרחיקו כלל וכמה כמעט לא נתקצרה הדרך ורק הם ואבק קל הנִזרֶה אל מול השמש, ומהר מהר

ואחר כך מתקרבים אל הכפר, ולעזאזל תמיד מתבלבלים שם בסימטאות ומסתבכים בין החורשות והחצרות והכלבים והילדים וגם כמה אבנים, עד שאיזה מבוגר יהיה מהסה את האספסוף, וגם מצביע בנדיבות איך לצאת מכל זה, ולפעמים צריך אפילו לאיים בשוט על הנתלים בזנב העגלה או המבעתים את הפרדות בצחוקי זדון, וכל מיני הטרדנים, עד שלבסוף יהיו יוצאים ממשוכות הצבר ומעשן הטאבּוּנים ומריח בּאוֹש גללי הצאן, ויהיו מוכנים לטפס בחול שלרגלי הגבעה ההיא, שמעבר לה כבר יהיו רואים את הגגות, ויהיו שוקעים בחול והפרדות לא תוכלנה לרוץ גם אם תהרוג אותן, ובינתיים עדיין כאן במישור הזה, באבק הזה בשמש הזאת, והוא מתייבב פתאום, אלהים, ואמא אליו, מה מיין קינד, ומרטיבה שפתיו במים, ומעבירה ידה על פניו, והוא נפוח ועיניו נבלעו בנפיחות נוראה, ורק נשימות קטנות, בכמעט אין דופק, והיא, כואב לך, כואב לך נורא, והוא רק מתנגח, והיא, אמא כאן מיין קינד, והוא מתכווץ, והיא, עוד מעט עוד מעט, והוא מנסה לבלוע, אולי, והיא, כואב לך נורא כואב, והוא כאילו צלל פתאום, והיא, עוד מעט ילדי שלי עוד מעט, וככה, ועוד מיני כאלה, ומהר מהר

ופתאום ועוויתות, כאילו היה משהו מבקש מתוכו להיפלט, או אי אפשר לו עוד, כאילו איזה מיאון מתרחש בו, איזה סירוב מתוך כל היותו הקטנה, ואמא אליו, ואבא אליו, המושכות בידיו, ופניו קמטים ושערו אבק ואינו מגולח, וחולצתו זיעה, וידיו גדולות ומסוקסות, ותבן על גב כפות ידיו הגדולות האוחזות במושכות, ופונה אל הילד וכולו אליו שפוך רכון, האם הם כעת פה שלושה יחד, או כל אחד לבדו לא יודע מה לעשות, ואין במה להיאחז, ורעדות עוברות בו בילד, דמו מורעל, עורקיו מסורפדים בארס, האם עד הלב, ויוכל לעמוד בו, לאן הוא הארס, והכאב הנורא שהעלפון מבליע בינתיים ומעלף מצרוח, ומהתייפח ומבעוט ברגליים ובידיים ומהתפתל מאין ש‎ֹאת מכאוב כזה, מה זה הכאב, מה עושה את הכאב שיהיה כאב, אבא לא יודע, אבא שיודע תמיד יותר מאחרים ותמיד הוא יודע מפני שתמיד קרא משהו פעם ואינו אף פעם שוכח כלום ממה שקרא, ואבא לא יודע מה זה הכאב ומה קורה לו באדם שיש בו כואב, ונושא אותו פתאום מן הנוכחות האוחזת בילד וחומק רגע אל איזו מנוסה לקראת היותר ידיעה שהיודעים לדעת יודעים. מה הם יודעים על העקיצה, על הארס, על מה זה עושה לבן אדם, ומה לתינוק בן שנתיים קטן כזה, רופס כזה ודל ודק, ומה כזה כבר עשה להן שם שהשתוללו, ולמה הן פתאום קפצו כולן ועטו עליו והחדירו בו ארס, או נגע להן באצבעו הקטנה בחור שלהן, או דחף ענף, לחור שבתוכו הקן שלהן והילדים שלהן, והשמירה מפני פולש אליהן, מה היא כל הצרעה הזו, מה יודעים עליה, וכבר בתורה יש ושלחתי את הצרעה לפניך, ויש גם לא מעוקצך ולא מדובשך, במדרש רבא, כמדומה, מי יודע יותר על הצרעה, הזבּוּר הזהוב הזה, הדבורה הגדולה שאוכלת דבורים, ובקן שבאדמה המלכה הפועלות והשומרות, והן שהובהלו והוזעקו ויצאו בכל כוחן לתקוף את הפולש, מה עשה להן הפולש הזה, מה כבר יכול היה לעשות, גמול ידו הדה בחור, ועוד פתאום זוכר מעשה בההיא ריבה בסדום, שנתנה לחם לעני ונודע הדבר ומרחוה בדבש ואיכא זיבורי ואכלוה, ובאו הצרעים ואכלוה, וככה זה – בסנהדרין? – הַוְיָא ההיא רְבִיתא דַהוַות קָא מַפקָא רִיפתָא לעניא בחַצבּה אִיגלַאי מִלתָא, ש‏‏ְְַפיוּה דוּבשָא ואוּקמוהַ על אֵיגַר שוּרַא, אתָא זיבּוּרֵי ואכָלוּהַ, וככה, כנראה, אבא לא שוכח, אלהים גדולים, ובאו הצרעות ואכלוה, פשוט כך, מה עוד יודע אדם על הצרעה, על הדבּוּר, הערעיתא, מעשה בשתי צרעות שהיה הקדוש ברוך הוא מזווג לכל אחד ואחד מהן הולכת ושופכת ארסה לתוך עינו והעין מתבקעת ונופל מלוא קומתו ומת, לא זוכר מניין, אולי תנחומא, עם הכריכה המנומרת, הקרועה, לא חשוב, מה כעת חשוב, שום דבר לא, רק מהר מהר, רוצו נבלות, רוצו זוזו רוצו, מהר מהר

וגם יש שם עוד, שמותר את הצרעה והורגים אפילו בשבת, ויש שם חמישה שנהרגין בשבת, זבוב שבארץ מצרים וצרעה שבנינוה, ואת הכלב השוטה – בכל מקום, וגם העקרב שם, מזל שלא עקרב, מזל שלא נחש, שלא צפע, מקום רוחש שממה, והעקרב שבחיידב, כמדומה, והנחש שבארץ ישראל, שאותו בכל מקום, מקום של נחשים, תמיד, ועקרבים, מין מקום בעולם, מין מקום חסר, מקום חסר מקום, וילד שגדל במקום חסר מקום, ולגדל תינוק במקום חסר מקום, אמא לא תסלח לו, אמא לא היתה יכולה לקחת ולהושיב ילד על קן צרעות, במסכת שבת? אולי. וכבר נראה שלא נוכל להישאר כאן. ורק עוד היה לגמור את הנִיר ולשוב הביתה, וכל כך בשקט ישב שם, וכל הזמן, ואיך הוא אדום, וכולו בוער בחום, ושלא ייסתם קנה הנשימה, קטן כזה, וכל כך הרבה עטו כולן עליו, למה לא אותי, שיעקצו כמה שירצו וצרעה שבנינוה, ועוד יש שם על כל מיני פורענויות המתרגשות, החגב והזבוב כמדומה, והצרעה והיתושין שלא היו מתריעין עליהן אלא צועקין, אם אינו טועה, כן, הנה אדם לפניך, אלי, צועק, אליך, מוכן הכל לתת, מי יתן אני תחתיך, בני, צועק אליך, אני, וילד קטן, כזה, הבט, בשמש הזאת, בחום הזה, בריצה הזאת, ברחוק הזה, ועוד לא עברה שעה, והכל כעת רק מישור אינסופי כולו רק ריק, עד מבואות הכפר, ושם שלא יתחילו הילדים והכלבים והבִּלבּוּל והכל, מקום נידח ורחוק, החובש מגיע פעם בשבוע ומה הוא יודע, כינין ואספירין ותחבושות, והוצאת קוץ עמוק, או צפורן, מה זה כואב לו לאדם כשכואב לו, מה זה בגופו כשהוא מותקף בארס צרעות שבו הן משתקות את ציידן, ואחר כך מטילות במשותק ביצים שכשתתבקענה יהיה לזחלים טרף רקב מן המוכן, וצרעה שבנינוה, הדבּוּר, הצרעה הזאת, האוריינטלית, המזרחית, הזהובה והגרמנית, מלכה יפהפיה כזאת, עם חגורות הזהב, והמתניים הצרים, שמתחילה בתוך חור שמצאה באדמה ובונה אותו מחומר דומה לנייר, מן הרוק שלה מעורבב בכל מיני שיירים, וכשכבר בנוי היא רק בהטלה והפועלות כבר מטפלות בכל ומפרנסות, ואילו הזכרים הם רק לרגע ההפרייה, במסע הכלולות, או שרק אצל הדבורים כך, מסע כלולות שרק אחד מכולם משיג אותה ונופל מת מן השמים. אבל לא הצרעות, הן טורפות את הדבורים. עם חגורות הזהב שלהן. לפרנס בדבוֹרים את הדָבּוּרים הקטנים שלהן. רוצו נבלות רוצו, מהר מהר

חשוף ראש, שיער קצר נוטה לצהוב ובעצם כבר מאפיר, ומכוסה אבק על הכל, מצמצם עיניים שפם ופה קפוץ לתוכו, ונוגש בפרדות שאינן יודעות ואינן יכולות ואינן רוצות לרוץ שום יותר או שום אחרת ממה שהן רצות כבהליכה מתנשפת, ומתנערות בהרתעת העור מצליפת השוט ולא חלות ולא נעות למשמע הגערות, ורק ככה הן רצות ולא יכולות אחרת, וככה ירוצו כל היום וכל הערב וכל הלילה אם כך נגזר עליהן, בלי מהר יותר בלי מהר פחות, זה כל מה שיכול היכול הפרדי שבהן, ואין מה לעשות. מה לעשות ילדי, אומרת אמא לאפרוח שלה המכורבל בה, מעוטף בה, מסוכך מן השמש, ומתייבב בלא קול, ואמא, מים? קצת מים? והוא כאילו לא כאן, והיא, תשכב לך קצת ככה, קצת ככה טוב? והוא רק מתעוות, והיא, איפה כואב, מיין קינד, איפה כואב, והוא כאילו איננו, והיא, נורא כואב לילד שלי? ועוד היא, אמא פה, אמא פה, שים את הראש, ואל אבא, כמה נפוח ואדום, ואל אבא וכמעט בצעקה, הילד בוער, למה לא נוסעים, למה כזה לאט, הלא הילד בוער הלא הילד… האם הם שלושה יחד, או כל אחד אכוּל בשלו, ואחד מכולם כמעט הוא כאן כמעט איננו, ואבא מצליף כעת וצועק כעת והפרדות רצות כעת, כמו שרצו לפני שצעק ולפני שהצליף, והמישור סביב החשוף הזה הרק מאבּק אבקים הזה, שהשמש הולכת מעליו כעת ומתחילה כאילו להשתפל משהו, והאופק מלא ריצודים מימיים כאלה, כאילו מי יודע מה, או רמזים, או כאילו שמה זה אחרת, ורק רוצו אתם רוצו, מהר מהר

כמו כוויות סירפד, ונפוח נורא להבהיל, וכמו אין דופק בדופק, ורק ההתייבבות של הכאב שמעבר לעילפון, כי אפילו צעקה אחת לא צעק מעבר לראשונה, הנוראה, הקורעת את העולם ואת האוויר ואת אור השמש, ומייד נאטם קולו משותק, מכאב ומנפיחות, ואבא כבר אצלו, כבר מרים, מה ילד מה, וכבר מניף ידו לגרש אותן וגם בועט בהן ברגלו לגרשן, ומנפנף בכובע, בלי לחשוש מהן, וכבר רץ, איפה כואב, ודוחה עקרב ונחש ויודע כי זה הן, הצרעות, הארורות, מתוך החור שבאדמה, שעליו הפקיד את התינוק שלו לשבת להשתעשע עד שהוא יגמור את הנִיר הזה, האחרון הו הנִיר של החריש של השדה של המקום הזה שעוד איננו, של חבורת הפועלים הקואופרטיבית של חוות יער הרצל הזו, של הפועל הצעיר. האם הם כעת שלושה ביחד (וארבעה, ביחד עם הבן הגדול בן השבע שנשאר שם), או שלושה שאחד נושא אשמה וצריך להסביר או להתנצל וגם להבטיח? ובלבד ש, ובלבד ש, אלהים, ובלבד ש, אשא עיני, מאין עזרי, ממעמקים קראתיך, אדוני שמעה בקולי, תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני, ובקול רצחני פתאום, רוצו הו רוצו, רוצו נבלות, מהר מהר

בלי להכות לא נגיע, ועם להכות אינם רצים מהר יותר, והעגלה כל הזמן בטלטלה לא שווה, במהמורות לא חשובות, ובדילוגים לא גדולים, וכל קרשיה חורקים. שום אב בן עשרים לעולם לא יהיה יודע מה שיודע אב בן ארבעים וחמש, ובינו ובין אמא חמש עשרה שנים תמימות, ומה עושה התינוק הזה לליבו, כשמאיץ בפרדות אל הרופא והתינוק הרופס הזה, השביר כל כך, שנתקף בכל חמתן הפראית של עדת צרעות נרגזת כחום היום, מה יודעים, מעבר לידיעת מחשבות או פסוקים או הרגלי מסקנות, ואיך פתאום לבד, לבד בכל, לבד עזוּב בתוך כל המרחב הנורא הזה, לבד, ורק ממקום לא זכור שהיה זכור, מתמלמל אל תסתר פניך ממני ביום צר לי, אל תסתר פניך, אם לא למעני – למענו, באותה כניעה שמי שלא הגיע אליה לא יודע מה היא, באותה העברה על מידותיו, ובדרך שרק היא נשארה ורק היא, ורק לעשות מה שנשאר, ולא נשאר מעבר לה ולא כלום, וגם הפעם לא כמו זה שמצפים היו שיעשה, כפי שדרך כולם לעשות תמיד, זה שאינו יודע למרוד ולא להטיח דברים במרי, זה שאינו קם והולך לו כפי שאנשים קמים והולכים להם, ושכל כניעתו לבסוף תמיד היא מאוחר מדי ומעט מדי, ולא יחשיבו לו אותה, ועל דממת הלב עוד כאב מתכנס בשקט, מידחק להסתדר איך שהוא, ואל תסתר פניך, אם לא למעני – למענו, כעת הוא מתקפל תחתיו, ימח שמכן, רוצו, רוצו פגירות, זוזו כבר, רוצו, מהר מהר

עגלה רצה באמצע הערבה הריקה, קצת אבק בתוך החום, שדות הדורה כבר קצורים ומלוחכים, שדות השלף כבר לוחכו עד עפר, ואין לא צל ולא עץ ואולי רק על מבואות הכפר יהיו כמה תאנים גדולות כדוריות ושחורות מצל ומריח מתיקות עבשה של בשלות שמושכת אליה את הדָבּוּרים הן הצרעות, ימח שמן, לבד בלב הים הגדול והריק, וכבר רוצים להגיע אל מקום. אינגאלע מאיינס, אומרת לו אמא, ומגישה אוזנה קרוב קרוב לשמוע את דקות הנשימות, ומיטיבה לו את המטפחת הרטובה על מצחו, ועוטפת אותו אליה קרוב, מה עוד לעשות, כעת היא שרה לו כמעט בלי קול אויף דֶער וֶועג שְטֵייט אַיין בּוים, ואבא מסלק באצבע דמעה, שלא ירגישו כמה נמוך לו, ואין לו קול לצעוק על הפרדים. אבל מן הצד נמוך באופק צפון, מבליחה כל הזמן ומרטטת בחום כמין צללית של בתים מחוקים באדוות וחוזרים ומתחברים של המושבה הישנה הזאת העלופה מתחת החום, נרדמת כשנות דור, ואוחזים בשביל הזה המקומח, וזוכרים פתאום כמה קשה הכל וכמה קשה להיאחז ובמפורש, ולמה לא קצרו עדיין את הקוצים שקרוב לשער, ואיך לא גדרו עדיין את הפירצה שאצלו, ואיך לא פתחו עדיין מוצא למֵי הירוקה שלמטה, כולן החלטות מוחלטות ורק לא עשויות, וכך מעזה העזובה לדחוק רגל פנימה, ובעוד צעד או שניים תחזיר פנימה את המידבר שבקושי גרשו אותו, לפחות עד מחוץ לגדר, וגם את הענפים היבשים צריך היה לגזום משכבר, ואשמה מציצה מכל צד, ועוד קוצר־יד, ואימת הכשלון שתמיד מציץ כאן מקרוב, מתחזקת לתוכחה מפורשת, שמצטרפת מאליה אל הפחד שיושב כאן תמיד קרוב אצל השער, והמידבר כבר מוכן להיכנס פנימה, באפס קול ובמין מובן מאליו וכחוזר אל מקומו.

החרדה של תמיד תמיד הנה התממשה. וכבר לא חרדה מפני מה שיבוא, מפני שזה כבר ישנו, וכבר כאן, וכעת היא כולה החרדה מפני מה שהרופא יגיד, ורק להגיע כבר, אלהים, רק להגיע. וכל הפחד מסתבר היה פחד מבוסס. גלוי כעת כולו ממשות, אמת גלויה בחוץ, בואו תראו, כולו מציאות, כולו ממשות. כל כך חשופים כעת, והמכה מוצאת אותנו חשופים לפניה וחסרי מגן. הכל נסחף מן היד. ומה יוכל לעצור? קצרה היד מאחוז, יד אחת של ילד קטן, פעוטה צנחה מידי אמא, ויד אחת של אמא אוספת ש‏‏ָבָה אוספת אותה רכה מרוך, וידי אבא אוחזות כעת רפויות במושכות ריצת פרדות עיקשות, ואוחזות גם בשוט בלתי מונף, והרגשתו כמו של הנופל כשרואה למטה את האדמה הקשה רצה לקראתו לעשות את מגח ההתפצחות. בקושי הוא מדובב אל עצמו, די כעת די, די אבא די. אתה אבא כאן כדי לא לאבד עשתונות. כאן, ובארץ, והכל, ובכלל. ואתה הוא האבא שלימד תמיד שרק על פי השכל יחליט האדם, ופתאום ופסוקי התהלים האלה, או כאילו יש באמת מישהו מלמעלה להשגיח בך, ושאולי טעית ברוב גאווה וזרקת מה שאסור לזרוק, ומבולבל. ואילו כל כיכר המישור הזה, היה פתוח כעת סביב סביב, מישור קיץ נקי, והאופק הוא מעגל שלם ונקי, שכאילו נרשם בעפרון מושחז מאד לדיוקו המושלם, ובאמצע, קטנה ובטלה רצה לה איזו עגלה וכמעט שלא עושה אבק.

אבקים אבקים. פה ושם מתרוממים בלי סיבה באין רוח וצונחים בלי סיבה קורסים להם תחתיהם. פתאום והם מתחילים ורצים בשדה ופתאום חדלים. מתרוממים מלא כלום ונופלים אל לא כלום. בלתי צריכים לסיבות. וכאילו אינם אלא כמין צמרמורת של האדמה, תוקפת וחדלה. ופתאום ובלב המישור יש כעת מצולות עמוקות של כחול, כחול כחול, מרפרף עוד רגע ומתעתע, ונוצץ ואובד בהרבה הבלחות, והכל ענקי כל כך אין סופי וכל כך כאילו זה הים, ובלי שום מאמץ, ובלי שיש כלום על פניו, וגם לא שום עננים, ורק גדלות אין קץ שרועה כזו על גבּה בעולם, כאילו עולם של מינרלים, שמים ואדמה ואבקים, ושום דבר צומח או חי, וגם לא צריך שיהיו, אלא העגלה הקטנה הזאת הרצה אבודה במרחב המינרלי הזה, בתוך הגדלות הזאת שלא לפי כוחו של המתבונן מן העגלה, שככל שתרוץ איננה משנה דבר ולא מתקרבת אל כלום ולא אל מקום, גדלות מאליה בלי שום מאמץ, שלא עשו אותה שתהיה, והיא רק מעצם מהותה האין סופית, במישור אחד ושלם, כיכר אלוהים שלימה, נקיה, וריקה, שקשה למצוא בה שום אחיזה או תחילת אחיזה, ושכל הזמן קורים עליה דברים חשובים שאין להם שום חשיבות, ורוטטים עליה זיווים זגוגיים כאלה, מימיים כאילו, מימיים מדומים, פתאום אבקים רצים להם עדרים עדרים, ופתאום ריק במלוֹא הריקות המלאה, או איזה כחלוליות של רגע, עמוקה כמצולה לא תשוער, שהופכת להבילות מהבּילה, עם לכל התעתועים ועם כל רטטי ההבלחה, מאורעות של פיזיקה של האור, על פני הפיזיקה של המישור, או כאילו באמת מישהו עושה שם דברים באיזו כוונה מיוחדת, כשבאמת הכל, מצד אל צד, איננו כלום בתוך החום השווה, השותק, והמישור המבליח באובך, והאדמה והאדמה שמתגלית רק כאדמה שלא מעבדים אותה וכאילו יש יותר מדי אדמה, אדמה גדולה מיכולתו של אדם, ושרק עגלה אחת רצה עליה כעת, בטלה ומבוטלת, שתרוץ ככה עד סוף הימים, שווה, ישר, במישור, מתחת לשמש בלב הענקיות הגדולה ורק בלא־כלום וכל הזמן רק באותו לא־כלום.

ואדם, האם לא צריך להכיר את מקומו? את הכל וגם את הצרעות? החל באיך הן מחפשות להן חור מוכן באדמה, תמיד חור מוכן כדי לבנות בו את הקן, וקרוב לעצי חרוב. שמספקים להן, כנראה, חומר בניין לבניית הקן, ועד לארס שלהן ובמה הוא מסוכן ומה זה עושה לנעקץ כשהוא קטן כזה, אה, אלהים, ילד קטן כזה, מה עושה ארס הצרעה לילד שעקצו אותו חמש? עשר? מאה? מפני שאדמת הבור היא שלהן עד שיבנו כאן והכל יהיה בנוי, ורק אז אולי לא יהיו כאן צרעות, ולא נחשים, ולא כל שדי השחת של המידבר, מפני שעל צד האמת, הלא עדיין אין כאן מקום. והכל רק נסיונות, והמקום שישנו הוא דוקא זה הריק והגדול והפתוח והבלי כלום. אפילו לא הוחלט עוד אם תקום כאן חווה נסיונית, או כפר של קבע, או תחנה ביער, או לדעת אחדים מושב ולדעת אחרים קבוצה, הכל במלים לא מוחלטות, וכלום לא ברור עוד, גם כשבכנרת הנה כבר התחילו משהו, וכל מה שיש כאן עכשיו כולו הוא רק ארעי תמיד רק זמני תמיד רק בין שתי החלטות, רק לקראת רק בדרך אל רק בינתיים, ובינתיים גם הבית בן הקומותיים וכמה סככות וכמה גדרות לפרדים לסוס לשתי הפרות ולתרנגולות המתרוצצות, הכל רק מחנה לשעה שמחר מפרקים ואיננו, ולא ברור לאיש אם הזיתים יצליחו כאן, אם האורנים או הקזוארינות, יודעים רק שמשהו הולך ומתהווה כל הזמן והולך ומשתנה כל הזמן, ושהמידבר שבחוץ חזק מכולם, וגם אדישות המוסדות. ואין התקציב, ואין המחשבה רִחקת־הטווח, ואין הבטחון בכלום, ושמן הכל לא יודעים אלא תמיד רק קצת ורק מעט מדי, ומי יודע גם מה הרופא יודע, כשנגיע אליו, מה יודע הרופא, ומה יהיה.

מה עושה הרעל לתאי הגוף, מה לכדוריות הדם, מה לעצבים, או למוח, ואולי ללב? מה יש לה לצרעה בארס שלה, רק מכאיב או גם ממית, מספיק כדי לשתק חרקים כמוה ולא מספיק ליצורים גדולים ממנה? ומה אומרת הנפיחות הזו, מה זה אובדן ההכרה, ההתעלפויות הדופק הרופס, הפרפורים האלה – מאבק על דחיית הארס מן הגוף, או התפוררות ההתנגדות והריסת הרקמות? וכעת יזריקו לו משהו, או יקיזו ממנו משהו, אני צריך למצוץ ממנו את הרעל – אני צריך למצוץ ממנו את הרעל – אני צריך למצוץ ממנו את כל הרעל, להשאיר את דמו נקי, ואבא לעולם אסור לו שיהיה מופתע, ולעולם אסור שאבא יושיב תינוק על חור צרעים ויטען אחר־כך לא ידעתי. הילד יכול להיות מופתע ולטעון לא ידעתי, כל אחד בעולם יכול להיות מופתע ולטעון לא ידעתי. לא אבא. ואגב, הרופאים שלמדו בווינה מה הם יודעים על הדָבּוּר המזרחי שכאן? מה הם יודעים על המחלות שכאן, מה ידעו פעם על המלריה, ומי ידע אך זה לא כבר שהיתושה היא שעושה את המלריה, ולא האוויר הנאלח שעולה מן הביצות, פיתחו חלונות אווררו שאפו אוויר צח, אמרו לנו אז, בחדרה, והיתושים באו במיליוניהם, או מי ידע על הטרָכומה שבעיניים, הגרענת, או על השיעול ועל השחפת, הכל כל כך רופף, כל כך רופס, שביר, וילד קטן הולך בין כל זה, חשוף כל כך חסר מגן, ורק העיוורון שלנו, פתי מאושר, לא רואה עד כמה, חיים חיסין, הלל יפה, ובאמצע הלילה היו מעירים אותם ועל גב החמור או על גבי הסוס היו רצים והתיק השחור בידיהם, מה יש לו לרופא בתיק השחור שלו? ואת ד"ר מוסקוביץ העירו באמצע הלילה אל חולה טיפוס רחוק מעבר לוואדי בגשם השוטף ועד שחזר והוואדי כבר היה מלא וגועש וסחף את העגלה ואת הסוסים ואת הרופא, ובבוקר מצאו את גופתו בטין הנחל לא רחוק.

אמא כעת פתאום, מתי כבר נגיע, ואבא אליה בהתווית השוט, הכפר הנהו כבר ואחריו כבר קרוב, שיש בו הרגעה ואין בו הבטחה מפורשת, ואבא קם על רגליו ועומד כעת ומניף את השוט ומצליף וגם מקפל את יותרת המושכות ומצליף וגם צווח עליהן נו, זוזו, רוצו רוצו פגירות, מהר מהר, והן אמנם נבהלות וגם נפתעות וגם פותחות בריצה מבוהלת לא מתואמת, ורצות כברת דרך עד שחוזרות אל אותו טירטון שלהן שמתראה כשעטה אבל אינו ריצה, ושצריך להסתפק בזה ואין מה לעשות. וכולי מפני שההצלפה היתה כדי שאמא תראה ולא כדי שתפגע בבעלי חיים עמלים, קשה לקבוע במדויק. ומכל מקום, הלא בונים כאן כעת עולם חדש. משהו שעוד לא היה כמוהו. משהו שכשמאמינים בו לא צריכים לשום אישור שאמנם אפשר לעשותו. משהו שבו העצים שעוד אינם כבר צומחים, שהשתילים שקשה להבדיל בינם ובין עשבי הבר כבר מתחזקים להיות ליער שמשנה את פני המקום. מיני שתילים שהמקום לא חלם להכיר אותם מעולם והם הולכים כעת לעשות את המקום שיהיה נצבע בצבעם, האורן, הברוש, השיטה, פלפל הבכות, וגם האקליפטוס ועונותיהם יהיו עונות טבע המקום, ושמם ייקרא עליו, תל האורן, נווה הברוש, בית השיטה, ושכל אזרחי המקום שמעולם, הינבוט, והיבליט, והדרדרים, והאחרים, המאובקים האלה, וגם הצרעה, לא יכירו אותם, ואפילו ייעלמו מכאן, יקראו עליהם בספרי הטבע, ובחדרי הטבע, ואם עוד יהיו מים, ואם עוד ימצאו כאן מים, וימצאו אם יחפשו, ויחפשו אם יאמינו, ויאמינו אם… והרעיונות הפורחים כה גדולים עד שמבלבלים את כל המעשים, והמעבר לקראת האפשרי מבלבל את האפשרי, והאמונה מבלבלת את הקרקע, והקרקע מבלבלת את הבן־אדם, וכשפתאום אין עוד בלבול – נבהלים פתאום. כאילו איזה איוּם נפל פתאום עלינו ומאיים על הכל. מה קורה כאן. איך מחזיקים מעמד. והלא באמת הכל כאן רק משחקי אשליות. כל החשבונות, כל החישובים, הכל משחקי הנדמה לי, וכל המומחים, מה בעצם יודעים, מה אמת, ומה באמת, ופתאום, לפתע פתאום… רוצו נבלות רוצו

אמא אומרת, הוא נורא שקט אני מפחדת, ואבא אומר, זה כבר הכפר, ואמא אומרת, הוא בוער בחום, ומטפטפת מן המטפחת מים אל פיו הפעור, שיש בו כעת גם גניחה קלה כזאת, מין התייבבות מתייבבת כזאת של בכי ילד שלא יכול, ואבא אומר, כעת זה כבר קרוב, ושוב קם להצליף בפרדות, בפרד ובפרדה, אף כי מה לפרדות ולמינן, מין חמורים שעירים מגודלים גדולי ראש ומכוערים למדי. וכבר בתוך הכפר, ומאחור נשארת לה הכיכר הגדולה הפתוחה, האין סופית, המישורית שאפילו קצת האבק אינו רושם עליה כלום, חשופה כולה לשמש בלי אף נקודה של צל או למאחז עיני אדם מודלקות, ושצריך להיות משוגע כדי לראות שבאמת זה כן יפה, ושאת כל היופי העצום מכל והפתוח כאן משאירים כעת מאחור וכאילו מהר מדי ובלי פרידה כראוי, וכבר נפתלים ומתגלגלים בין כל החושות והחצרות וריחות הכפר, באמצע הצהרים מנומנם למדי וכאילו אין איש, ואיזו פרה שמעלה גירה ראשה בצל גדר וכל גופה קלוי שמש עד בוהק, והתאנים הגדושות צל שחור ועבה וריח רקבובי משהו, והאשלים שעל כיכר הכפר על מקום הגורן שהיתה עד לפני זמן מה, וזקן אחד יִשוּב ומקלו בידו, ואחר כך הילדים מאיזה מקום, כולם ובזעקות תרועה, אבל נרגעו מהר, ואשה שיצאה והאהילה בידה על עיניה להיטיב ראות, ופתאום ומעיניה התמהות נשתקפה תמונת העגלה הזאת המובילה ילד חולה לרופא, מה קרה אצלכם, נראה בעיניה, וסקרנות ואולי גם השתתפות, אם לשפוט לפי פניה הלא צעירות ומטפחתה הכוֹסה עליהן, ואז מסתבכים ללא מוצא בסימטא אחת, כשאין זמן לאף טעות, ומישהו מתנדב מאליו להראות את הדרך כאילו ידע והיה בסוד המסע, וכנראה שיש משהו מעורר רחמים, ועד פתאום דמעות בעיניים, לרגע, ואחר כך הבית הגדול הבנוי עם השמשות הצבעוניות והרבה סוסים קשורים לגדר כאילו היתה כאן איזו מועצה, ומשוכת הצברים עם פירות בודדים מעבר להבשלתם אדומים אודם מוגזם חולני, ובאמצע הסיבוב עומד גמל וחוסם ואדוניו מוסיף ונוזף בו קיללי קללות, וכמצטדק ובסליחה גורר אותו באפסרו לפנות את הדרך, סח באָדנוּ, אומר לו אבא, בּאָדנוּ יסלמו, אומר איש הגמל, וסיעת כלבים מתרגשת ובאה כעת סביב העגלה, בנביחות אימה, וכאילו לעולם אי אפשר יהיה להפטר מהם, וזו כבר היציאה, עם חבורה שלימה, כורעת ומיושבת לה בעצלתיים לומר דברים בעצלתיים ולשמוע בעצלתיים, וצמצמה עצמה בקושי לקצת הצל שנשאר מתחת לכרכוב אלומת קלחי השוּמָר שהושקעו בתקרת בית החומר, וחוטריהם בולטים כדי עשיית רצועת צל, והם מהלכים כעת והולכים בעיניהם אחר התקרבות העגלה ואחר התרחקותה, ומישהו מביניהם שאוסף שולי בגדו קם ואומר, אש מה לון, מה יש לו לילד, ואבא משיב לו, אל זוּנבּוּריאת אכּלוּהו, הצרעות אכלוהו, אִינעָלאבּוּהוּ אל דָבּוּר, יא נאָחְס, אומר האיש, באבי אביו הדבּוּר, המאוס הזה, מָה תְחָפִיש, אומר האיש, אל תחשוש, זה לא כלום, ואללה יסהל עליכּוּם.

וכעת סוף סוף בשביל היוצא והולך לקראת מעלֵה גבעת החול והחַמרה שמעליה כבר אפשר יהיה לראות את צמרות האקליפטוסים הגבוהים שבכניסה למושבה. וכעת, אמא אומרת, כעת לרוץ, כעת מהר מהר, כעת לרוץ, ועוטפת את הילד וגם מנשקת מצחו, לחוש את חומו, ואבא גם קם מייד ועומד בעגלה ונוזף בהן בפרדות המזיעות וחסרות המנוחה למשמע צעקותיו ולמיצלף שוטו, אף כי הן יודעות שעוד מעט הוא יחדל והן תחזורנה לצעדיהן שכאילו הם ריצה. ועם זאת, אמא איננה יודעת כלל שצמוד אל קרש ירכתי העגלה יש טמון כל הזמן, כאילו תמים, מקל אחד עבה למדי, מפני שלעולם אי אפשר לדעת מה יכול לקרות כשמוכרחים לעבור את הכפר הזה, כשם שקשה לראות איך אבא הזה קם לכאורה ומניף באלה הזאת לפצח ראשי כל מיני תוקפים אפשריים. שאלה נעלמה, שאלת הערבים, ואותו ויכוח ישן בינו ובין יצחק אפשטיין לא הוכרע עדיין. והאמת היא, לא נוח להודות, שזה יאוש, ושהמציאות יום אחד תצטרך להכריע בכוח את כל הוויכוחים. בעוד עשר שנים איך ייראה המקום הזה, וכשהילד יהיה גדול ויצטרך לעבור בכפר הזה מה יראה כאן? אלא שהארץ הזאת, כפי שהיא, תמיד היא ארץ שיש בה גם עקרבים וגם נחשים וגם צרעות, וצריך לדעת לחיות בה ולהתרגל, ולגדל בה את הילדים. וככה זה. בינתיים.

ומה שנוגע ליאוש, קשה להתגבר עליו. אפשר להתעלם ממנו. זאת הארץ ניתנה למיואשים אמר גורדון, למיואשים באמת, וכולם מתחרים מי יותר מיואש באמת. אהרן דוד גורדון מתחרה ביוסף חיים ברנר, והוא ביוסף אהרונוביץ והוא ביעקב רבינוביץ מי יותר מיואש באמת. כי רק במיואשים באמת יש תקוה. אבל העם היהודי אינו מוכשר ליאוש, טוען ברנר בהתרגשות, ועוד הוא טוען בחמת רוחו כי הוא את כל העם היהודי אינו מקבל. לעם היהודי, הוא טוען, אין עתיד. אני פסימיסט, צועק ברנר, פסימיסט עד השורש, בלי כל ויתורים, וצעקתו הראשונה והאחרונה, הוא צועק, יסוד אחר! יסוד אחר! אבל גורדון לא רוצה לשמוע. יסוד אחר כן, אבל בלי ההלקאה העצמאית, הוא אומר, ובארץ ישראל לא בונים כלום מתוך קלות דעת או מתמימות רומנטית, הכל נבנה רק מתוך העמידה המיואשת על קו הגבול האחרון: עמידת המחנה הנשאר, איזה יופי של ביטוי, המחנה הנשאר, מחנה המיואשים באמת. אלה שלא תפתה אותם במלים מרגיעות, אלה שלא תמכור להם אשליות כאילו הן המציאות. כי לברנר, לאחר כל היאוש,, יש גם עוד מילת קסמים אחת, הסוד הוא אומר, משהו שהשכל לא יודע, אלא משהו שמעבר לשכל, הסוד, כן, והסכוי שמעבר להגיון, ושמעבר לחוקי ההיסטוריה, כי מצד חוקי ההגיון, הוא אומר, אין עתיד. ורק בגלל הסוד, ורק בגלל הלא ברור והלא מובטח – עדיין כל החשבון לא גמור, ורק עם הסוד כל החשבון גם לא ייגמר. ושמו של הסוד הזה הוא כמובן – אף על פי כן. הו אלהים. קל להגיד. אפילו היאוש הפך אצלנו לסיסמא. ומה נשאר? רק עצוב. שעצוב.

הבו לנו יחידים, כתב אהרן דוד גורדון, הבו לנו יחידים מתייאשים, כי אין לוחמים גדולים מן המתייאשים הגדולים. אלה שאינם מצפים לשום גאולה שתבוא עליהם, אלא הם עצמם הגואלים. ופה בחול אמא ואבא רצים עם הילד אל הרופא, מתפללים להגיע כשהוא עוד חי, ואבא גם אומר פסוקי תהלים שזוכר, שבאים אליו מאליהם בלי שביקש וגם בלי שיודע למה לא, ואמא מצלה עליו במטפחת מן השמש, ושרה לו בלי קול, על הגבעה עומד לו עץ, מן המולדת הרחוקה, כשהיתה פעם נערה עם הוריה ואחיה ואחיותיה והכל עוד היה חזק ויציב ויערות וגרגרי יער וריח יערות, ושירי ציון, שרה ומלטפת ראש קטן קודח בחום מעולף נושם בקושי ופניו נפוחים ולא רואים את העיניים ורק קצה ייבּוב מתייבב לו בקושי משפתיו היבשות, וגם לא ברור מה יהיה הרופא יודע, לא מפני שאינו רופא טוב אלא מפני שמה רופאים יודעים על הצרעות ועל הארס ועל מה שקורה לו לאדם כשהן מחדירות בו את עוקצן הפראי ומתיזות ברשעות את הרעל פנימה ולתוך זרועותיו ולתוך רגליו הקטנות ככל שהיו חשופות מעבר לקו הבגדים, ומי יודע לספור כמה עקיצות, עדר שלם של צרעות בחמת זעם ובהסתערות נרגזת על כל הגוף שבקושי אינו נחנק, כולו נפוח ומורעל – מתי נגיע.

מה יודעים על עקיצת הצרעה, מחוץ לידיעה שזה כואב נורא, ומסוכן, לפעמים, וביחוד לילדים, ולחולי אסטמה ולחולי לב, ולחולי ריאות. מה יודעים לעשות כדי להקל אם לא כדי להציל? תחבושות קרות או חמות? קצת אלכוהול, לשתות קוניאק? מה יודעים על העקיצה יותר מכל מיני סיפורי עַם, כל מיני ידעונים וכּשפנים ובעלי לב טוב שרוצים לעזור. וחוקר הרעלים מה הוא יודע על הרעלים, מלבד שהם מכאיבים ולעתים גם מסוכנים? וחוקר גוף האדם מה הוא יודע על השפעת העקיצה ועל מעשי הרעל בגוף? ומה זה בכלל הכאב? מה זה כאב? מה עושה את הכאב שיכאב? מה כואב לו לאדם כשכואב לו? העצבים, הדם, השרירים, הלֵיחות שיש בו, הלבנה, השחורה, האדומה והירוקה? או שזו הנשמה, ונשמתו שלו היא הכואבת? ואולי אין כל הכאב אלא רק צעקת הגוף לבוא לעזרה, שהנה קרה דבר שהגוף לא יכול לעמוד בו? נתבהלו הצרעות ההן בקן שבתוך האדמה, והראשונה הזעיקה את האחרות, ומייד בסדר מתורגל הן מזנקות על המאיים עליהן, וגם יודעות איפה לעקוץ כדי שייכאב באמת, ומעקיצה לעקיצה כוחן גדל ומעקיצה לעקיצה רוח קרבנן נחלש – ומי יודע מה היה אלמלא אבא שהגיע מייד ותפס בילד והבריח אותן ואת המונן המזמזם עליו, והבריחה שברח משם והילד על זרועותיו, ילד קטן, ילד שלי. וכבר עולים במעלה החול, והכאילו ריצה כעת היא פשוט הליכה, והליכה שהולכת ומתקשה והולכת ונתקעת.

אילו קרא אבא את מה שמצא וקרא המבלה“ד הזה, ממחקרי הרופאים על הצרעה ועל עקיצתה (למשל, מ' סייפרס הרפואה, כרך נ“ו, חוברת י”ב, יוני 1959: “תגובה כללית עקב עקיצות דבורים וצרעות”; או, למשל, א' קסלר, הרפואה, כרך פ“ט, חוברת י”ב, דצמבר 1975: עקיצות מדבורים וצרעות“: או למשל, אותו ד”ר א. קסלר ברופא המשפחה, כרך ו', חוברת 1, 1977: “עקיצות דבורים, צרעות, יתושים ונמלים”), היה גם משתומם מאד וגם לא מבין הרבה מה הם סחים. שהעקיצה גורמת לריגוש (סנזיטציה) כלפי אנטיגן מסוים, וגורמת לתגובה מסוג פיליאכטית, שגורמת להֶלֶם אנאָפילאקטי, על ידי החומצה הפוֹרמית, ההימוליזין, ההיסטמין, והסאוטונין, ושהחמרים החלבוניים שמהם מורכב הארס אינם גורמים לתגובה האלרגית, אלא לתגובה הטוכסית, ושהתגובות המצויות בחרקים מסדרת ה-Hymenopetra, הן תִפרחוֹת בצורת כתמים, אוֹדם מתפשט בצורת סרפדת (אורטיקריה), ותפיחות בגרון, ובבלוטות הלימפה שמתחת לבית השחי, ולהרגשת חנק, ולחרֶלת, לצרידות, לשירנוּק, ולנשימה אסתמטית, וסחרחורת, בחילה, והקאה, התכווצויות הבטן, עם דפיקות לב מואצות, ירידת לחץ הדם, הזעה, עירפול, איבוד ההכרה, ועד, במקרים הקשים, עד להלם האנאפילאקאי, וחום מעל לארבעים מעלות, ותנועות עוויתיות בעיקר אצל ילדים. ושמכולן קשות העקיצות בפנים, סביב העיניים (מראה מחריד, כותב הרופא, בלי להעלים), ומסוכנת מכל היא העקיצה בפה, בבית הבליעה, בלשון, או בחיך – מהר לבית החולים לטיפול, להזריק מתחת לעור, ולהוציא את העוקץ מן הרקמה בלי לשפוך את שארית הרעל פנימה, ולהניח תחבושת אנטיפלוגיסטית (ככה?) לתת כדור אנטינויראלוגי או למצוץ כדור איזופראנאל או כדור אפאדרין, ולחילופין כדור פיריבאנזאמין אף כי לעתים מוטב למהר ולחסום את העורק הנוגע בדבר, ולהזריק תכשיר אנטיהיסטמני לתוך השריר, או תכשיר מסיס של סטרואידים, ואולי גם להזריק קאלציום לתוך הווריד – ואם חלילה אין השפעה מהירה לזריקה הראשונה וגם לשנייה – מייד להריץ לטיפול בחמצן ולמתן תוך־ורידי של נוזלים עם נוראדאנלין! מה כל זה אומר? מי מבין כאן מלה? למי בקיץ תרע”ח יש דבר מכל אלה? מי שמע על עצות ועל מעשים מעין אלה? צחוק צחקו לנו. ואיך עדיין לא מתנו כולנו?

האם יש כאן באלף הקילומטר סביב סביב רופא שיודע משהו מכל זה או מבין מה מבקשים שיעשה? אבא קורא הרבה גרמנית ורוסית וזוכר כל מה שקורא, האם שמע משהו מאלה, או מבין? האם יש כאן רופא ששמע כי התגובה הכללית לארס היא ביטוי של הרגישות לחלבון, ושמוטב על כן שיקדים טיפול מונע במי שמוּעָד לתגובה ריגוּשית, על־ידי חיסון הולם? ושאם לא תפחו בלוטות הלימפה, ושאם חלבוני הארס לא עוררו תגובות סוערות אנאפילאקטיות, ושאם ההכרה לא אבדה – האם כבר מותר לו להסיק שהחולה ניצל? ובלבד שהעקיצות לא חסמו את דרכי הנשימה, השם ישמרנו. או האם יוקל עליו כשיידע, שתגובת מי שנעקץ אפילו עשרים עקיצות היא עדיין רק בחזקת “תגובה מקומית מורחבת” ולא נורא, וגם אם ההרגשה הכללית רעה למדי, לרבות הקאות וחום גבוה, עדיין אין זו “בעייה תיראפוטית רצינית”, ושכל מיני האדמת הסרפדת החרלת והתפיחות והסחרור, עתידים לחלוף מאליהם אי־כך, תודה לאל. הכל בתנאי שהתופעות שבעור, לא היו מלוות בתופעות במערכת הנשימה ומחזור הדם, ולא במערכת הנשימה ומחזור הדם, ולא במערכת העיכול ודרכי השתן, או במערכת העצבים והשרירים – כי אם כן, בלי לאבד זמן, לבית החולים הקרוב. ומהר, ולהשתמש בתרופה הבדוקה מכולן – באדרנלין, ובמקרה חמור יותר, בהזלת נוזלים ובאינפוזיה א.ק.ט.ה., ובתמיסת סידן תוך ורידית, ועדיף תמיד כמובן שיהיה חיסון מוקדם לבעלי הרגישויות, אבל, לעומת זה: שכל מי שנעקץ פעם אחת קודמת, הרי זה מוּעָד יותר לתגובה קשה: ושעקיצה מוקדמת מחזקת תמיד את התגובה השלילית. וראו, הו הנעקצים, הנה הוזהרתם.

רופא

אלהים אדירים. רק מזל שבני־אדם עוד חיים. מָגוֹר מסביב. ומזל גם אולי שאינם יודעים כל כך הרבה. ואם אבא לא יודע, אבא שתמיד כולם הולכים אליו כשאינם יודעים תאריך בהיסטוריה, או מקום בגיאוגרפיה, או איך לנקד “האדמה”, או מה זה “התוצר הגלמי הלאומי”, הוא מהרהר ונזכר ומודיע דברים בדוקים, וכשאיננו יודע, הוא מבקש שהות ובלילה בלילה מחפש בספרים ויודע, ואם גם הוא לא יודע מי כן יודע? אחדים אולי יצחקו כשאבא כותב “כנסיות הברית” במקום ארצות הברית, או “אלוּנטית” במקום מגבת, או “חרוֹשת” במקום תעשיה, אבל אפילו מילון בן־יהודה עוד לא היה גמור, ולא מילון גוּר, ובוודאי לא אבן־שושן, ואילו ערוך־השלם כן היה כאן, לא כל חלקיו אמנם, ויום התלמוד היה, ככל שנרשם בזכרונו, והרבה מן התנ"ך, ומישעיהו בעיקר, והערת כוכב היתה לרשותו בתחתית כל מאמר באותיות פטיט, ובה שיתף קוראיו בהיסוסים אם נכון לומר ככה, ולפחות התנצל, כהוראת שעה. אבל כעת הפכה הדרך לקמח חול רופס, והאופנים היו הולכים ושוקעים עמוק, והפרדות היו ממתחות שריריהן וגבן היה שוקע ממאמץ הסחיבה, עד שאבא יורד מן העגלה להקל וגם אפילו הודף בצד העגלה להקל וגם אפילו הודף בצד העגלה לסייע, ולא רק שאין עוד ריצה אלא שעוד רגע צריך לעצור רגע ולהניח להן לעמוד לתפוש אוויר ולהתנשף ולטלטל מעלה מטה ראשיהן הכבדים החמוריים במוגזם, ולטלטל כל מוסרותיהן בצילצל שרשרות ואבזמים, והחול העמוק מחכה בשקט, והוא עמוק כאן מהתפרקות אדמת החמרה החרבה, כנראה, ומהתרופפות הקולואידים המחזיקים את הידבקות חלקיקיה, לעזאזל חלקיקיה, לעזאזל הקוֹלוֹאִידים, לעזאזל כל אדמת החמרה. די, שואג אבא, קדימה, הוא שואג ומנער מעליהן את השוט כדי ששמע צליפתו יקפיץ אותן לדרך, ושגם אמא תשמע את צליף הצליפה, ומייד הן אוזרות כוח בהרבה התנערות, וממתחות שריריהן ומקערות גבן ומושכות בלי להבחין באבא שירד וגם הוא עימן בסחיבה, יחד, שואג עליהן אבא, ומשקיע נעליו בחול וממתח שריריו ומקער גבו לדחוף, יחד, הוא שואג עליהן, ורוחו עוד מעט תקצר עליו, יחד, קדימה, יחד, הוא דוחף בצידי העגלה, בלי נשימה, ממש דוחף וממש שואג נוראות וגם כאילו מנפנף בשוט, ובעוד רגע, שוב נעצרים כולם ואין בהם נשמה ושוב מוכרחים לתפוש אוויר רגע ולנוח רגע. מה לעשות. וכעת כמובן גם בא להן הכרח לפשוק רגליים ולקער גבן ולהשתין, בדיוק כעת, הפרד עושה כדרכו והפרדה עושה כדרכה. מה לעשות. חור נבעה בחול תחתיהן ממולא צוהב מקציף, אבל כעת יש בהן יותר עוזמה למשוך, ועוד מעט וגם יצאו מן הקמח הרופס הזה, הנקי הזה, הזהוב הזה, הבוהק הזה בשמש הזאת. עוד עשרים שלושים צעד ותיחשף לה החמרה המהודקת, ואפשר יהיה לשעוט על פניה עד מעלה הגבעה הזאת, החשופה כולה המלוהטת כולה, המכוסה כולה חילף מוכה חורב, מכוסה כולו שבלולים לבנים כאילו הם פריחתו. והלא זו ממש אדמת פרדסים מהודרת, עשויה בדיוק לפרדסים, ממש יפה להלל לפרדסי השמוּטי היפואי, כי לא גפנים יושיעו ולא שקדים יושיעו וגם לא טבק שהתחילו מדברים לאחרונה כאילו מן הטבק תיושע ציון ויהודה תשב לבטח, פרדסים יפה לטעת כאן, ולחפור בארות, ולשתול חושחש ולהרכיב כעבור שנה ברכב יפואי אצילי, עדין, נוטף עסיס ודק קליפה. וכעת רק עוד מאמץ אחד, מסביר אבא לאמא וגם לפרדות, עוד מאמץ אחד ויוצאים מן החול, קדימה, שואג אבא, זוזו לכם, הוא שואג, וגם לא נח עד שבאמת יוצאים והקרקע שוב צפודה וקשוחה, והוא חוזר מעודד ומטפס פנימה, ומביט מעודד בו בילד מתחת למטפחתה של אמא, שכעת רואים איך היא יושבת ובוכה בלי לומר דבר.

איזה מעודד, הכל פתאום צר כל כך. חסר שום סיכוי. אל תבכי אמא, רוצים להגיד. או לצרוח על הפרדות. ואין כוח אלא רק לתת לדברים להתגלגל כמו שיתגלגלו. מי הבטיח שיהיו פרדסים, מי הבטיח שיגיעו בשלום. מי הבטיח משהו. רק פתוח פתוח סביב רק צרוב ומובס שמש הכל, ורק במערב, על שפת המערב, יש קצת הבהובים כאילו רטובים, ושהם דווקא עושים טוב, או כאילו מנחמים, או משהו, אם אפשר לנחם, אלא אבא אסור לו שייתפש לחולשה, אם אבא מרפה לרגע, אם גם הוא נתפש לחולשה, והכל נסחף. כאילו רק חיכו לזה. בעוד רגע יתחילו לראות את האקליפטוסים שעל גבול המושבה, ועוד קודם, מן הצד, יתגלה הג’ומז הזקן והגדול, למזרח, זו השיקמה שעליה כתוב בתנ"ך, ושמי שבא אל צילה נרתע מייד ממתיקות עיפוש ריח הפירות הרקבים בהמוניהם, עץ משונה בכולו, ושמייד במדרון שמעבר לחורשת האקליפטוסים כבר אפשר לראות את בתי המושבה, ואמא תראה בוודאות שעושים הכל, כל מה שאפשר לעשות, כדי להגיע מהר, ומה לעשות. האם הוא ואמא יחד או כל אחד לבדו? אמא תמיד היא יודעת לפני שעולה על דעתו. יש לה חושים כאלה לדעת. ואילו אתה גם כשתתאמץ לא תוכל לדעת לפניה דברים שהיא יודעת מאליה, כאילו היישר מפי העולם. והיא והוא הם שניים מסתבר שאינם מגלגלים דברים באותו אופן. ואולי גם איש חושב כך ואשה חושבת כך. זה כך וזו כך? מי יודע.

הנה, למשל, מלכת הצרעות היא אמא של כולם. בתחילה היא אחת ולבדה. ויום אחד באביב היא מקיצה ומוצאת איזו התחלה מוכנה של חור באדמה, ומייד היא מתרגשת להעמיק בו קצת, ומייד לשה מרוק ומשיירים כמין נייר, ובונה ממנו את התא הראשון של הקן ומטילה בו ביצה, ובונה עוד תא ומטילה בו ביצה, ושיש די תאים ודי ביצים היא מחכה לבקיעתן ומפרנסת אותם מטרף כל מי שיכולה לטרוף, עכבישים, זבובים ובעיקר דבורים שאורבת להם ממש אצל הכוורת, ובפגרים החתוכים לעוסים היא זנה את הזחלים הטמונים כדי שיגדלו מהר לתוך הקיץ, ואלה אך גדלו דיים והם מתחילים לעשות את התאים ולמצוא טרף לזחלים הבאים כשיבקעו, ולאחר שייגדלו לזון אותם בצוף פרחים ובדבש גנוב, ואילו היא כבר פנוייה כולה רק להטלה. והיא אם כולם, היא ציידת, היא שודדת, היא רוצחת, היא בנאית, היא אומנת, היא המטפחת רחומה את זחליה, היא הדוגרת בלי לדגור והעפר החם הוא שדוגר תחתיה, ויש גם מיני צרעות שהמלכה מטילה ביצתה לתוך פגר עכביש שצדה ושיתקה בארסה, וכשיִבּקע הזחל כבר יהיה לו פגר עסיסי מוכן לזלילה, ויש מינים שהיא מערימה ומטילה ביצה בתוך ביצה זרה, ולאחר שיבקע זחל הפונדקי יבקע גם זחל הפולש ויאכל אותו. תא משושה אצל תא משושה בתוך נבכי העפר החם, באשכול אפור מרובה תאים, והפועלות הן גם השומרות, והואיל ואינן עשויות להטיל, הפך צינור ההטלה שלהן לצינור העקיצה ולמזרק הארס, ומייד עם העקיצה מתנדף קצת מן הארס לאוויר, ודיו כדי להזעיק מן הקן שומרות נוספות ישר אל מקום הריח המרגיז, והן לא כמו הדבורה הזו, שעוקצה נשבר בעקיצתה ונקרע מגופה וממית אותה, הן, יפות ותוזזות ומזמזמות נוראות וחגורות חגורות זהב מהודרות כפי שהן, ומתוך הפרק השביעי של בטנן הסגלגלה הן שולפות את סף הרעל שלהן שלם, ועוקצות וחוזרות ועוקצות בו, ומכוונות ממש לאותו המקום שכבר עקצו, כדי להטעינו ביותר ארס יותר מרוכז, ויותר ויותר, עד לשיתוקו של הנעקץ או עד כדי המתתו, הרחמן יושיענו, מנוולות, נבזות, צבא מטומטמות שאינן מבחינות ולא רואות את מי עקצו כאן.

וכאילו מה? כאילו תופשת בך פתאום איזו הבנה, שאולי אינה אלא טעות מיסודה, שאולי, הארץ הזאת לא רוצה בנו כלל, לא באמת. מפני שאנחנו באנו לשנות בה ולעשות לה דברים שאינה רוצה. והיא לא רוצה בשום יער הרצל, ולא רוצה בשום פרדסים על גבעת החול־חמרה, ולא רוצה שהחול־חמרה ישתנה בכלום, ושיניחו לו ושיישאר כמו שהוא, ושיניחו לו גם לחילף העלוב הזה, ושהחילף מוכה החורב והעמוס שבלולים לבנים ימשיך ויכסה את המדרון, עם כל מיני הקוצים העלובים שאולי הם דרדרים, ושזה בדיוק מה שיפה לה שיהיה כאן, החילף והדרדר, ושישאירו אותם ככה, ושממש ככה זה היפה שקצרה דעתנו מהבין אותו, ומה שנוצר כאן באלף שנים ואולי אלפיים הוא חכם יותר ונכון יותר ואמיתי יותר מכל מה שעולה על דעתם קצרת הרוח של כל אלה הבאים לשנות כאן הכל, רק מפני שיש להם כוח, הרבה כוח, ודעת קצרה או חסרי כל דעת, למרות שקראו כל מיני ספרים שבעולם, ושחכמת היום הקצר אינה יודעת אלא רק להרוס את חכמת אלף השנים האיטיות, ושגם כיכר המישור שמאחור צריכה להישאר גדולה וריקה ובלי שיהיה עליה כלום וכמעט גם לא אבקים, ורק היא לבדה, ענקית ופתוחה וריקה ובלי שיהיה עליה כלום, לא עץ ולא צל ולא דרך, ורק אולי כמה עדרים נטושים של כבשים פה או עזים שם שלא מרגישים בהם והם בלועים אל אין סופיותה השלמה, או אולי גם איזה כפר ערבי נמוך, שאינו משנה בה כלום ולא מכריח אותה לשום השתנות, ושהזמן עובר ולא משאיר עליה שום סימנים, ותמיד היא כיכר פנויה כולה לשמש, לכל השמש, ולא משתנֶה בה כלום ואינה רוצה שיבואו ויתחילו לשנות, כי שינוי גורר שינוי, עד שלא יישאר כלום מן הזה הזה שיש כאן ושכך הוא עשוי להפליא, ושיפה לו שיישאר כך בלי שום שינוי מפני שמה שיש הוא כבר שלם שווה לגמרי, ושלא יתחילו לנסוע כאן בדרכים, ושלא ירוצו כאן עגלות, ושלא יָפֵרו משהו בחוסר דעת ויעשו דברים להכריח את המקום להיות מה שחבל שיהיה.

מי ביקש מידכם רמוס חצרי, אומר המקום, מישעיהו. עזות פנים של זרים לבוא להפר מה שיש כאן פרוּשׂ שלם כבר אלף שנים או אלפיים או שלושת אלפים, אדמה אחת גדולה ושלימה ופנויה מכל, יפה כזאת בריקותה השָווה והשלימה, לגמרי, ורק היא והוא, האדמה והאלהים, היא אליו בשתיקה דרך כל הריק והחום והאבקים הקטנים, והוא אליה בשתיקה דרך כל השמים הקלויים, הריקים, האפורים מרוב אור שחון, עד ששלֵמוּת האין כלום של השמים למעלה מגיעה ונוגעת בשלמות האין כלום של הארץ למטה, שאין עליה כלום. ורק השתיקה ביניהם זו שרק ביהירות חרשותנו איננו שומעים שאינה שתיקה כלל. ושכשמתחילים להפר את שיווי המשקל שמאז ומעולם, שנשמר תמים אלפי שנים, לעולם לא יודעים לאן מגיעים, ושקודם כל הורסים, את כל מה שידע להתקיים מדויק אלף אלפי שנים, לאחר שאלף אלפי השנים הלכו ודייקו בעיצוב השלמוּת המושלמת, פרט אחר פרט, והשיגו לבסוף את השלמוּת השָווה הזו הגדולה והסופית, שאין בה כלום אלא כלום פשוט ושלם כזה וחם ומלא. בתוך שלמות הריקות הפשוטה הזאת, בגמור לגמרי הזה, בשיווי המשקל העדין שקשה להגיד עד כמה הוא פלא, ובריקות הזו המלאה עד סופה – ואילו ביתוּק השלם בידי הוללים קצרי רוח ויהירים, לכל מיני התחלות ולכל מיני פציעות שפוצעים, ללא השב, ולכל מיני חיטוטים וגירודים, וגרירת כל מיני דברים שאינם שייכים, וכפייתם באונס, שיצמחו כאן ושייבנו כאן, ושישנו את המקום בכל מיני לא שייכים, ושיכריחו את המקום להסתייע וללכת או להיכנע, בלי לדעת כלל איך זה שלא יוכלו עוד לשמוע כאן את השתיקה השלימה, ואיך מפסידים לעולם את הריקנות הזו השלימה, ובלי שים לב לאף אחד מסימני המחאה, בכל מיני בצורות, או להיפך בכל מיני שטפונות, ובכל מיני דחיית קליטת העצים החדשים, ובשאר כל מיני ההכשלות, ובכל מיני העקיצות והעקרבים והנחשים, ובכל מיני ההתנגדויות לזרים שבאו לשנות, ביוהרה כזו ובעזות פנים, ובעקיצה הכרחית של כל מי שמנסה להידחף אל מה שאין לו רשות להידחף אליו כאן, ויהיה הזר הזה קטן ככל שיהיה, וחף מכל רע ותמים כולו, ויהיה זה אביו החורש מלא אמונה, ובתום לב מושיב את ילדו התם על האדמה השקטה, שסובלת פציעתה וכאילו אינה מוחה, אבא תמים אחד וילד תמים אחד לבוש בגד לבן שאמא תפרה לו, גדול קצת ממידותיו.

כן, אבל מצד שני. מצד שני? מצד שני זה אנחנו. ואנחנו כאן רצים אל הרופא. ונשאר רק לנסוע עוד חצי שעה או פחות. וזו כבר חורשת האקליפטוסים. ואנחנו מגיעים עוד מעט, אומר אבא אל אמא, ואמא נושאת עיניה סוככת יד על עיניה, ועוד לא מאמינה, יותר מדי פעמים אמרו לה וניסו להרגיע אותה בזה, בעוד מעט מגיעים, והיא עוד לא רואה. ורק עצוב כעת. וכל אחד לבד. ולמה למשל הלכו ונטעו כאן אקליפטוסים, דווקא כאן, אין כאן ביצה, ואין כאן אדמה זיבורית, ולא ברור על מה חשבו כשנטעו, מפני שהלא אין כאן עץ בלי שחשבו שצריך שיהיה, ובלי שחפרו לו ובלי שהביאו ושתלו ובלי שעשו גומה והשקו, מאליהם אין כאן עצים, ותמיד צריך מישהו להתעקש על כל עץ שיעמוד ויצמח. עייף הילד הקטן. מותש כולו ובקושי נושם דקיקות שמבחינים רק כשגוחנים ומצמידים אליו אוזן, והיד הקטנה הזאת שלו וכף הרגל הקטנה הזאת כמו רגל של בובה. איזה עצוב.

יחד, זוזו, צועק אבא ומניף בשוט. דלילה למדי היא החורשה. לא יותר מדי חורשה. אבל ריח האקליפטוס תמיד יש בו מעודד, גם בלהבי העלים היבשים שמרפדים כמושים את החול. אלה כאן לא מן הגיבורים של “ביער בחדרה” ולא מ“יובל העגלונים”, אקליפטוסים דלים ועייפים וחלשלושים. אולי יעשו מהם סמוכות, לתמוך. אולי הם גבול חלקה אחת. ורק פה ושם גזעים חלקים ויפים, כעירום יפה. הו, כן. נבהל וסטה מהר. ולמה תמיד רק אקליפטוסים יש גם עצים אחרים בעולם. כעת כשהמלחמה נסתיימה, והכל יתחיל להשתנות ומהר. ולאחר התוּרכים אפשר יהיה לעשות דברים. וכנראה שאמא לא תניח שנשאר כאן ונצטרך לזוז. די לה לגדל ילדים במידבר, היא אומרת, די לה לאפות על הקוצים בתנור שבחוץ. די לה שני דליי מים ליום עם עלוקות. די לה בשעמום, די לה בחדר אחד בבית הבנוי, שמצטופפים בו כל הארבעה, בצד עוד שש משפחות בבניין האבן, ובלילה עוד יושב לכתוב ולא מכבה את האור. והשתיקה שלו אינה צד חזק בוויכוח, שכבר כמעט ונוצח בו מראש. ילד קטן. כל עוד רוחו בו. איך בחוסר אחריות נתן לו לשבת על חור צרעות. ובתוך הוויכוחים אם הולכים מכאן אל חצר כנרת אל הקבוצה, או הולכים מכאן ישר אל לב העמק לעשות מושב. הוא כשלעצמו המושב נראה לו יותר, בגלל הפרטיות שנשמרת בו יותר, ומפני שהמשקיע יותר קוצר יותר, ועם שני הבנים בצידו אפשר יהיה לנסות, ודי יהיה להיות נודדים מדי שנתיים שלוש ממקום למקום, לנסיון חדש, קבוצת פועלים קואופרטיבית לעבודה חקלאית.

בין יפו העתיקה לאחוזת־בית החדשה, בנוה־שלום כנראה, או בנווה־צדק. לשם כנראה. עצוב. עצוב לבן אדם. יותר משהוא הולך הוא נגרר. ואתה כבר לא ילד, אומרת לו אמא, ודי כבר להתגלגל. כבר אינך הגיבור האלמוני העומד לרשות העם תמיד והולך ועובר מחזית לחזית, והולך וגורר את משפחתו מארעי אל ארעי, כאילו היו מזוודות. ופתאום, לרגע, תוקפת החולשה וההרגשה שהכל כבר עייף, ואין כוח לכלום. רגע אחד שלם. ואחר כך, לאט, ואחר כך, יותר שוב נושאים עיניים, ובלי לשנות כלום, יודעים שהרגע עבר אף כי רגע חדש עוד לא בא. ואחר כך בלי להרגיש, כמו שקורה לפעמים, הוא תופש שהוא מזמזם בלא קול איזו מנגינה, מתייבבת כזו בלא קול, איזה יַה בַּם בִּים בּם, שכזה, חסידי כזה, שמשכבר, אבא כבר עשרים ושש שנים כאן, עם הפסקה אחת, ועדיין הוא שם, במקום של שש עשרה שנותיו הראשונות, עם הבּים בם הישן הזה, מוצץ הלב, ככל שמיושן ומטופש, ושמייד כשתופשים שעד כדי כך, מפסיקים, בבושה, ומציצים סביב אם מישהו תפש, ונוכחים עד כמה לא בשעתו ולא מתאים לשעה הזו, ובושה, אף כי אותו בדל זִמרור כלל לא פג ולא חרב, ועודנו בלי קול ובהתייבבות עד כלות מתייבב לו בתוך הפנימה שלו, הוא לא נוגע ואף אחד לא יגע בזה שלו שבתוך תוך הבפנימה שלו, בזה ה־יַה בּם בּים בּם אוֹי יוֹ יוֹ אוֹי, הזה. אוזן קולטת שיר לאבא, ואינו מזייף וגם כשלעתים, בבלי דעת הוא מכווץ גרונו ומייבב בינו לבינו את אאידה או כרמן, בלי שמעודו היה באופרה, לפי שבן שש עשרה וחצי עזב את רוטמיסטריבקֶה הקטנה שבאוקרינה, פלך חרסון, טולסטוי בידו זו והתנ“ך בידו זו ורוממות התחייה בליבו וישר אל ביצות חדרה, שמתחילה נחשבו כאדמת עידית כבדה וירוקת עד, ושגם לאחר שפרצה המלריה לא ידעו לקשור בין בּיעותיה ובין איזה עקיצות יתושים קטנים. תמיד העקיצות היו קטנות והשעה היתה גדולה, ולא עוד אלא שהתוצאות היו גדולות מעבר לכל שיעור, ושינו את כל החיים, ומחדרה בבהלה לזכרון, ומזכרון לשעה קלה ליפו ומיפו לאחר שהקדחת כמעט והכריעה אותו בהתקפות החוזרות ולא נשאר ממנו אלא שלד משקשק מלוהט חום, בחזרה עד רוסיה ובבושה ובהתנצלות שרק כדי לנקות את הדם מן המלריה, וגם כדי ללמוד פרק בברזלים ובנפחות ובפרזול, כמובן כדי להועיל בארץ, ומהר ככל האפשר, מיקטרינוסלב, פלך חרסון, בתרס”ד, שוב ליפו, ולמיפקד תושבי יפו, מעשה הגבורה שעשה יחידי, ובחזרה לכרמי רחובות, ומרחובות לחרש־ברזל במפחה בפתח־תקוה, ומורה הוראה לשעה, וגם עוזר בגן הילדים, ושוב אל הכרמים, ובמעדר תמיד ובמזמרה תמיד ובלילה בלילה אל השולחן הארעי בכתיבה עד עצם מלוא הלילה, כשהשמים השחורים בחוץ נעשים פתוחים גדולים לבן אדם והכל כל כך פתוח לפניו.

כי אילו שאלו את פיו היה אומר בלא שום היסוס, עיזבו אותי כולכם ורק תנו לי לעבוד בשדה ביום, אלא שאילו באמת שאלו אותו הלא היה מהסס להשיב כל כך. מי הוא שיתבע לעצמו כל כך או יעמיד עצמו במרכז החשיבות. הוא לעצמו יחפש איזו פעם אחרת, איזה אחר כך, כשכולם ילכו לישון אולי, או בחצר אם קשה בחדר, או במלוּנה שבמקשה, או על הברכיים אם אין שולחן, ולאור הנר, לאור השחר, לאור השקיעה אם אין אפשר אחר. אלא שגם הניחו לי או עיזבו אותי, אין ברשותו. מי הוא שיוכל להתנשא ולבקש לעצמו כל כך. מלבד שאסור ואבא אינו כדי לבקש לעצמו אלא כדי לראות את הקודמים לו, ואבא איננו כדי להתאונן או כדי לבקש או כדי להתמרמר. אבא הוא כדי לעשות מה שקשה לכולם. ודי לכעת, רוצו, אתן, שאג, רוצו פגירות, רוצו או שאני מצליף, אמר והצליף שוטו באוויר. ואגב, מי כעת הרופא במושבה, לאחר שבחורף טבע ד"ר מוסקוביץ בנחל ההוא, ובא במקומו רופא חדש, שגם הוא מן הסתם גם רופא פנימי גם מנתח גם מיילד גם עוקר שיניים וגם חובש לכל לב נדכא, וגם אם איננו יודע מה בדיוק הכאב הכואב ומה בדיוק עושה החלבון והאנזימים והטוכסונים לגוף הנשוך או העקוץ, הרי רבות ראה בחייו, והרבה נשוכים ועקוצים וחבולים טופלו בידיו, שגם אם אינו יודע להסביר הכל בשרשרות חלבונים ובאֶנזימים וגם אם אין בידיו כל אותן זריקות ואינפוזיות, יש בידיו איך להקל או אם יראה עד כמה חמור המצב, יחליט להמתין עד הבוקר כשתבוא הרכבת ממצרים בדרכה ללוד ולירושלים, וישר לבית החולים בקור חולים או משגב לדך, או בית החולים של הסקוטים או של המנזר הצרפתי, ולמהר ככה ולנסוע בדחיפות עם הילד, והם יעשו שם מה שצריך לילד הקטן הזה המורעל הזה הכואב הזה, הקטן, המתייסר עד עלפון ושהעלפון אולי הוא מזלו שלא להיקרע כעת מכאבים.

עוד מעט באים, עוד מעט וכבר שכונת התימנים, העניים והמנוצלים, בבתים המגובבים והמסכנים שלהם בפאתי המושבה, ועוד מעט וכבר יהיו שועטים ברחוב הגדול, עוד מעט, וכעת פתאום גם אמא, תראה הוא פוקח עיניים, אמא אומרת פתאום, תביט, מה ילדי מה ילדי, הוא פוקח עיניים, היא אומרת, והילד שבחיקה מתפתל כעת ומתגנח עלובות, מתפתל ולא מוצא מקום, ובוכה פתאום בקול, לחצי רגע, בכי פתוח כעת וקרוע וחסר מעצור, ושוב מתפתל ומתייבב, וכובש עצמו בחיקה של אמא, באחיזה אחרת, וכאילו בהתרפקות מחדש, או כאילו מחפש בחזה שלה, נצמד בסומיות, בהצטרכות ראשונית כזו ומייבב ומתייבב ולא רואים את עיניו אלא רק את כתפיו הדקות, והן מתקרטעות להן, כמי שהודף מעליו הכל ורק נדחף אל ההכרחי מכל, ואולי כמו ראשו של הילוד הנולד, הנדחף לצאת אל המוכרח שלפניו ויהיה קשה כמה שיהיה, ואל הכרח היוולדו ואין עוד נסיגה כעת. ואמא איתו, ובכף ידה זו הודפת את ראשו נכון אליה, ברכות אין קץ ובהחלטיות אין קץ, כאילו כך הדבר וזה הוא ההכרחי מכל כעת, ובכפה האחרת היא כאילו מפנה את עצמה אליו, אל ראשו המחפש, ואל יְבבתו הטוענת את חפצו האחד, ולא היה מפליא כלום אילו עוד רגע גם היתה עושה כעת את הנכון ואת ההכרחי, ופורמת בכפתורי החולצה שלה והודפת את קישורי מה שלבשה מתחתיה, ועושה רווח לכף ידה לבוא פנימה ובאצבעותיה הרכות לחלוץ, כדרך שרק אשה יודעת, את מלוא הלבן והחבוי ההוא, שאסור בראייה משכבר ושגמל ונגמל משכבר, ושלבנו וריחו וגודשו טריים בו, ומעבר לכל ובאותו הכרח מגנטי, מגישה לו, למתרפק אליה ביבבה, חנוק ואבוד בכל רעליו, ובתובענות מפורשת להיות מחובר אליה ואל חייה ואל מתן חייה ואל זֵכר הנביעה החמה והלבנה והמתוקה, שאין בעולם יותר נכון ממנה ואין יותר רפואה ממנה ואין יותר חיים ממנה.

האזינה תפילתי בלא שפתי, אומר אבא כעת בלי קול, בשפתיו, וגם בלי שפתיו, מפני שתו לא נע בפניו כעת, האכולות שמש, חשוף הראש, הוואן־גוֹכי, והמושכות בידו הגדולה התיבנית והאוחזת חזק, הט אוזנך אלי, אומר אבא בלי להשמיע הגה, שמרהו כאישון בת־עין, אומר אבא ומשנה לצורך השעה מן הכתוב במזמור י"ז, בצל כנפיך, אומר ומשנה, כי זה מליבו, תפילה לדוד, אומר אבא, ושמעה אדוני, והקשיבה לי, אומר אבא, ואינו מנגב באצבעו דמעות, הרוח מנגבת והשמש מנגבת, והדרך כבר נפתחת ועוד מעט, ממש עוד מעט. עוד מעט ויבואו כבר בין הגדרות מאבני הדֶבֶּש, שאינן אלא אבני כורכר קשיחות, מחורחרות, חומות לבנות, מלוכדות בטיט לבן אדמדם, בגובה כתפי אדם, כדי שיוכל שכן להשיח ראש אל ראש עם שכנו, ומאחור ניבטים הבתים הקטנים עם הכובעים המחודדים של רעפים אדומים, ועם עצי התות הגזומים ככדורים, מהם טוּחים ומסוידים אוֹכרה, ומהם חשופי אותן אבני הדבּש הגולמיות חומות ועם שני דקלי הוושינגטוניות תמיד משני עברי כל שער, ועם תריסי העץ הירוקים שרפפות שלביהן ניתנות להסטה, ולהאפלת אור אחר הצהרים המסמא הזה, ותמיד יש בחצר הקדמית איזו נערה אחת עומדת לה פתאום בגינה אחת והיא משקה לה בצינור גומי בקלות יד ובהתזה חפשייה כל מיני פרחי קיץ שישנם, בפריחתם הגלוייה העשירה צהוב עם חום, סובאי מים מדושני מים צוחקי מים, ועל דרך העפר הרחבה שבין הבתים הם באים כעת כבּאים מן המידבר הגדול, ונכנסים מגושמים בשעטת פרדות הכפר המגושמות שלהם, ישר מן המידבר הגדול והחם שהם יוצאים ממנו והוא עודו בהם, ואנשים פה ושם נעצרים ואומרים בדאגה מה קרה, ואנשים מצביעים לפניהם היכן בית הרופא, וקצתם מוסיפים והולכים איתם, וקצתם מוסיפים והולכים איתם רק במבט עיניים, וזה כבר בית הרופא והוא ישנו בבית והוא כבר יוצא אליהם, ואמא כבר ובדמעות, ואבא נחנק בגרונו, והוא לוקח את הילד הקטן ומחבק אותו אל ליבו, והילד הנפוח מעוצם העיניים אין ממנו אלא רק הייבוב שבסוף כוחו, ואבא מושיט יד לאמא לרדת מן העגלה, ורגע אחד כעת בתוך מהלך הירידה־הורדה, והם חבוקים יחד כולם בזרועו האחת הזאת, אמא והילד בזרועו החובקת, ואז מתחזק אבא ובקול הכי מאושש שהוא יכול להעלות, אומר לו לרופא שכבר הנה הוא יוצא אליה, צרעות, אומר אבא בקול לא מוכר לו, צרעות, אומר אבא את קיצור הכל, וכאילו רק כעת תופש את גודל אסון הפגיעה – קן צרעות שלם – הוא מתאר בלי קול, ושנעשה לבלתי הכיל עוד, וכולם פה עומדים לפני הרופא חשופים כאלה, אביונים כאלה, אמא והילד, ואבא ואמא והילד שלהם, כולם לפניו.

והרופא לוקח את הילד, בידיו האלה השעירות ובכפות ידיו הדוביות האלה, שבהן הוא יודע להוציא קוץ עמוק, למרוח יוד או איכטיול, וגם לעקור צפורן ארורה שנתקעה בבשר, ובמאור פנים תמיד ובהבטחה שהכל יהיה רק לטוב ורק למוטב, ואין בו ברופא אף סימן של בהלה - אם הוא לא מת – אומר אז הרופא, להם ולכל הקהל סביב – הוא יחיה. אומר הרופא בהמון ידיעה ומסיט בהרחבת היד הדובית הזו את משקפיו אל מצחו, ספק מחייך אליהם ספק מהרהר הרהורים.

---

פרק שני

מאת

ס. יזהר

מוט ברזל

יש לא נוח. מכל צד לא נוח. אפשר למוּש אותו. אנשים מצטופפים כל הזמן. לא מדברים בקול. וצל על הכל לא ברור מה ורק צל על הכל. ולא נוח.

זאת חצר גדולה מרובעת. מוקפת אכסדרה מקוּרה ודלתות הדירות, ובאמצע החצר הבאר העגולה, שלתוכה הטיל, כשרק נכנסו לראשונה את כובעו ופנימה אל תוך איזה מעמק אפל מפחיד, ומלפנים שער העץ החוּם הגדול סגור ורק מפעם לפעם נכנס מישהו בעד הפשפש הקטן, פותחים לו וסוגרים מהר אחריו, ושוב שקט. וכלום לא. ורק מקשיבים. ולא ברור כלום. ורק לא נוח.

או כאילו היה עשן דליל תלוי על הכל זוחל לאט ועוטף בלא נוח או כאילו זה סרחון עוטף כל הזמן בשקט, לא משתעלים ממנו ורק נושמים לא טוב ומקשיבים מאד כל הזמן רק מקשיבים. ועוד יותר לא נוח.

אף אחד לא אומר כלום. אבל ברור שזה מכיוון יפוֹ. ושיפו כעת היא יער גדול ושחור, שהולך ומתקרב, וכבר ממש הגיע עד כאן. האם השער חזק למדי? כבר זה נוהם בחוץ ומה יוכל לעצור? ואיפה להתחבא? אף אחד לא אומר כלום.

לא שבת היום ואיש לא הלך לעבוד. אבא הלך וחזר מהר, ושוב יצא כעת. להביא חלב לילדים, אמר, החלבן, אמא אמרה לו, לא הביא היום חלב לילדים. ואבא לקח את הסיר הגבוה של החלב עם המכסה בידו זו, וחיפש ומצא ולקח מוט ברזל בידו זו, והלך להביא חלב לילדים. ברחוב השלישי מכאן, לצד הים, בחצר החלבן עם עץ התות הגדול, ושתי הפרות המזוהמות והמון התרנגולות, ועם החמור שעליו בשני כדים גדולים היה מחזר כל בוקר ועובר ומודד חלב בכלי שהמידות חקוקות בו, מוזג חלב עד שפתו, והחלב נותן ריח כזה, ומבעבע כזה ומקציף, כאילו ישר מן החליבה, ועוד לא חזר.

מדוּחק לעצמו כצרור קטן, בפינה שבין דלת הדירה ובין קיר האכסדרה, כאילו שקוע בצעצוע שלו, ובאמת כל גבו קשוב אל השער, ורק צורך מקרקר בבטן שכבר ייגמר כל זה. ברגע האחרון אפשר תמיד לקפוץ אל תוך הבאר ולהיתחבא במעמקיה, להידבק אל הקיר העגול הרטוב שלה כמו צפרדע ולחכות שייגמר. ולמעלה יש גם מכסה עץ שאפשר לכסות בו את פי הבאר. ויהיה שם חושך וסגור ובטוח ואיש לא יידע איפה הוא ורק שלא לטבוע במים, שעושה פתאום קר בבטן, וברגליים, וביחוד כשנזכרים איך כל קירות הבאר הם כאלה מכוסים מין ריר ירוק חלקלק ומגעיל, ואיך את הכובע שהשליך אז פנימה בא האיש ועם חבל שבקצהו היה וו מעוקל שִׁכשֵׁך במים לתפוש בכובע שצלל עד שלבסוף אחז הוו בו והעלה אותו בנצחון אלמלא שמה שהעלה היה סתם פיסת שק עבש לגמרי.

מה עשינו להם? למה הם כועסים עלינו? לקחנו מהם משהו? קשה לדעת משהו. אף אחד לא אומר כלום. רק מחכים, ולא בטוח, כלום לא. משהו חזק נורא ופראי מסתובב כעת חפשי בחוץ, אנחנו פה מחכים סגורים וההוא שם חפשי ונוהם וחזק יכול הכל והולך ובא. אבא עוד לא חזר. הלך להביא חלב לילדים ומוט ברזל בידו. ולא נוח, מכל צד לא נוח.

לפעמים על שפת הים, לא רחוק, רק עוברים כמה רחובות, ורק את הבתים הגדולים, ורק את החצרות ההן של הערבים, עם הבתים הקטנים, מתחת לבתים הגדולים של יפו, ומיד באים אל החול הרטוב ואל החוף והים בא כולו מוכה שמש, וכרבולות הגלים הלבנות רצות לקראתך שורות שורות שבורות ושלמות, וכל השמים הבוערים, וכתמי הסלעים השחורים עם סיעות השחפים המתעופפים, ועם ריח האצות, ועם העמוק המושך מפחיד, ואתה כורע ונושל סנדלים לבנות ולחפור בחול ולעשות תעלה ולעשות חומה ולעשות בתים ובניינים, ובצדפים לחזק הכל ובטפיחת כפות, כשפתאום עולה הגל מן הים ושוטף הכל בלקיקה אחת וממוטט והכל קורס, ואז הוא חוזר בלקיקה שטוחה, לוקק וזורם במלמול ולוקח בשובו את כל החומות ואת הסוללות ואת הבתים הקטנים עם הגדולים ואת התעלות, ושום דבר לא יוכל לעצור אותו ולא יעמוד כנגדו ולא ישאר על עמדו, אפילו אם היית בונה גבוה כגובהך, ומחזק ומהדק בכל כוחך ובצדפים ובכפיסים ובאבנים – הכל היה חוזר בקלות ונגרף אל הים ונשטף ומשתטח והכל נמחק ונשאר חלק כאילו לא כלום, ואין כנראה כלום בעולם שיוכל לעצור שום רעה.

מה עושים כאן. לא נוח בין עמודי האכסדרה המקיפה את החצר ומצלה בתקרתה על הדירות שמתחתיה, דלת אחת לשני חדרים ודלת אחת למטבח הקטן, עם הפתיליות והסירים והכד הגדול, הוא הג’ארה, המלא תמיד מי באר, ומכתש הנחושת של אמא המצוחצח והמבריק, והשולחן מחופה השעוונית הפרחונית, שאמא שרה אצלו כשעובדת, כל מיני ליבי מנבא אביב מזהיר רענן פורח, וכל מיני השתפכויות באידיש שמי יכול להבין מלבד כלות הנפש שבהן, מעט רהיטים בשני החדרים והרבה נקיון וסדר, והמיטה מגובבת כרים על גבי כרים קטנים על גבי גדולים, ועל הקירות תמונות אביה ואמה ואחיה ואחיותיה (דוּוִיד, והינדֶע ודבוֹירֶניוּ) והסבא והסבא רבא, יושבים כולם במנוחה, ומאחוריהם היער, זה היער המפורסם האחד האמיתי והשאנן, היער השחור והכבד, שאי אפשר לאמור את מיוחדתו בלי לאמור “היהר” ולא להסתפק ב“היער”,

כשהנכבדים כמובן יושבים בשורה הראשונה והאחרים, גם הם יקרים עד דמעות, עומדים מאחוריהם, אלה כסויי ראש וזקנם יורד על מידותיהם ואלה גלויי ראש ולבושים בטעם ויד אחת בחיק מעילם המכופתר, וכעת כולם בחוץ באכסדרה הזאת, מחכים, מצטופפים ולא נוח, מתלחשים ולא יודעים מה. כל שתי דלתות דירה וכל מרובע החצר דלתות וכולם מחכים למשהו, ולא יודעים ולא נוח כלל, וגם אבא עוד לא חזר.

בפינה שבין דלת הדירה וקיר האכסדרה, שם הוא מתחיל ומיד מפליג ואיננו שם, וצריך רק שיהיה בידו איזה חפץ שישמש כממש הנוקשה שבמשחק, כלי או שבר כלי, חלק ממשהו שהתפרק או פרק שנמצא בהיסח הדעת, ובלבד שיהיה בו איזה בית אחיזה להיות נהפך לקטר, ומייד הם נעלמים מכאן ומרחיקים, למקומות שהוא מכיר אותם לפרטיהם, אולי מן הספרים שהוא קורא, מפני שהוא כבר קורא, מפני שמיום שנולד הוא קורא, ומכל הבא לידיו בלי לשאול אם מבין ומה מבין, קורא ושונה וגם משלש, ואת הכל ועד לשֵם הדפוס שהוא מכיר כבר ממראה האותיות (דפוס א. אֵיתָן וַס שוֹשנֵי תל־אביב, קרא את הנדפס כא. אִיתִין וס(עדיה) שושני), ולא רק את חוברות מולדת שלבני הנעורים בעריכת י. פיכמן, אלא גם את כל מה שהיה לאבא על השולחן, לרבות השילוח בעריכת ד“ר י. קלוזנר, העולם, בעריכת מ. קליינמן, ומעברות ורביבים בעריכת י.ח. ברנר, לרבות על פרשת דרכים, לרבות דרך לעבור גאולים, בלי להבטיח שהבין מה כתוב בהם אבל שעיניו לא פסחו על אף מלה ושמלים אחדות גם יזכור ואחרות ייתן להן לשקוע בתוכו ולהמתין ליום יבוא, כשיהיה אוסף אותן ממה שצבר, ומאחרות היה מתפרץ בצחוק מפתיע, של ילד בודד שצוחק פתאום מבין צעצועי הגרוטאות שלו בפינת האכסדרה, צחוק שאין לו חבר, ואינו פוסח לא על חוברות השדה הירוקות בעריכת א.ל. יפה ולא על החוברת השמנה של העומר בעריכת ש. בן ציון, ובוודאי לא על חלקים מספר האגדה בעריכת ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי שהתגלגלו בבית חבילות חבילות ממורטטות למדי, ואתה רק פתח לו בדיבור המתחיל והוא יגלגל את ההמשך מעשה ברבי שמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאלי, או פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים, או מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה, אמרו מי ילך ויקניט את הלל, כמחרוזת חרוזים שניתר לה פתילה. וגם יש סברה שתוך כדי שאמא היתה מיניקה אותו כבר היה קורא באמת מא”י, לאחה"ע, אבל כעת כבר איננו ילד קטן, כפי שדלות בשרו ודקותו אולי מעידים, וכעת זה אחרי הפסח ובחגים כבר יהיה בן חמש, ואם מניחים לו, מיד מתכווץ בפאת המיטה רגליו מתחת כרסו וראשו בכפות ידיו ועיניו רצות משורה לשורה, וכשמדברים אליו כאילו לא דיברו, ורק המלים הכתובות קמות להן ועושות דברים קיימים יותר מכל הדברים הקיימים.

יפות מכל היו האותיות בכמה ספרים, בהוצאת שטיבל, למשל, או בסידור, שהיו מתמתחות כדי להשלים את השורה, מיני אלפין ארוכים, ומיני תו, או למד, נטויי גרון, וארוכי גפיים, ועוקציהם מלוטשים, או הצדי, או המם סופית, שעשו את הכל יפה יותר, גם אם לא מובן יותר, ושגם אז, וכמו בצלים היו הדברים נתחבים לאיזה עומק ומחכים להנץ בשעתם, וכשמטלטלים אותו פתאום מן הספר הוא נושא עיניים בוהות ולא יודעות מה רוצים ממנו ולמה מכריחים אותו לחזור אל השעמום שיש בכל מה שיש.

מישהו נכנס בפשפש. לא אבא. מחכים לדעת ונעשה עוד יותר לא נוח. למה אבא עוד לא. לא יודעים כאן אם להיכנס כעת לחדרים, או אם להוסיף ולעמוד ככה, או אולי לארוז משהו וללכת מכאן, רחוק יותר, ונעשה כבד להמשיך. החצר איננה חומה בצורה ושער העץ בסך הכל איננו שום מעצור לשום דחיפה. ואין להם לא נשק ולא מקל חובלים, ורק אבא יצא בבוקר עם מוט ברזל בידו להביא חלב לילדים. ופתאום אולי צריך יהיה, לא ברור מה, או ברור ואין אומץ לדעת. ולפעמים כשלא היו באים לקחת אותו מן הגן בשעה הקבועה, או שאחיו הגדול היה שוכח חובתו לקחת אותו, והיה מעז אז וחוזר הביתה לבדו, בסך הכל שלוש ארבע סימטאות, וזו היתה שעתו הגדולה, ומאליה היתה הדרך מתארכת גם בלי לסטות מן הדרך הקבועה, וכעת אפשר היה לראות לאט לאט כל דבר לדיוקו, איך מתקלף הטיח מן הבית הזה ומתגלות אבני הדֶבֶּש שבקירות שעושה גם חשש מפורש מהתערערותם, וגם הכרה שגם החלש יודע להתקיים ולא יפול, ואיך הקיר המתקלף אוסף עליו כתמי צבע גדולים כאילו היה תמונה גדולה ועשירה, או איך זוחל בדרך העפר הזו נחל קטן של מים מרופשים, מתוך החצר הזו, ואם לא ימהרו להוסיף עליו מהר עוד דלי מים יהיה הנחל אופס ומוביש תחתיו כאיזו לשון צמאה שחרבה במידבר, ואיך במגרש הריק קיקיון אחד מתגאה בירוק ובאדום שלו וגם צפור אחת עומדת עליו ומנקרת בזרעוניו הגדולים והמאונקלים, ופה יוצאת מפתח השער אשה אחת, קודם רגל אחת עוברת את המפתן המוגבה ואחריה רגל שנייה, ולבסוף כל שמלותיה הכבדות מרשרשות והיא מתגנחת ויוצאת, ואוספת את כולה עם כובעה היפה על ראשה והמחרוזת החשובה על צוארה, ופותחת גם שמשיה פרחונית מעל ראשה ומפליגה לה עם הכל והולכת לה וארנקה התלוי הגדול והשחור עושה תנודות בקצב, ואיך יש משהו מגוחך בכל זה עד לפרוץ בצחוק בלי לדעת להסביר מדוע ובלי צורך להסביר שום מדוע. ויותר מכל משכה אז כמובן הגדר הזו, גדר אבני הכורכר המחורחרות, שאפשר לתחוב כף רגל קטנה על סנדלה לתוך אחד מחוריה האלה, ולהזדקף מעליה ולהתרומם עד שהראש כבר צומח מעל גובה החומה, ושם, הו, שם למטה בעריסת המחפורת הזו הלא רצים פסי מסילת הברזל ושם עוברת הרכבת, ואם יתמזל מזלו, אולי תעבור כעת, והמופלא מכל יהיה מתחולל לעיניו כמעט במגע יד שלוחה.

כי מה בעולם יפה יותר ממסע הרכבת? ובדיוק כאן היא מתחילה להאט מרוצתה לקראת התחנה שלה ביפו, התחנה הסופית, או להיפך בדיוק כאן היא כבר גומרת את מסע ההתחלה המתקשה מיפו ויכולה להתחיל ושוטפת לרוץ לקראת התחנה הבאה בתל־אביב, נושפת ומתנשפת, כל נשיפה קיטור וכל נשימה קיטור, וכל הזמן עשן הארובה, שאבא קורא לה המעשנה, מתפרץ שחור ומענב מיני עניבות שאין די עיניים לאדם ללוות אותן עד כלותן, והקיטור היה עולה ומציף ומכסה עליך רגע, והולך ומנשף לימין ולשמאל, פקעות פקעות גושים גושים שעד שהם כדוריים הם כבר מתנמסים ומסתחבים רטובים כאלה, וכדורים חזקים אחרים מתנפחים לרגע ונהדפים ומתפקעים להם ומתמוגגים, ועד כך וקרון אחר קרון היה חולף וזורק אלומת אור בין קרון לקרון והצד השני של המסילה היה נחשף כדי כלום ונעלם מאחורי גופו של הקרון הבא, ולבסוף בקרון הקטן האחרון על מרפסתו מאחור היה עומד איש אחד ודגל ירוק ודגל אדום בידיו מוכן לנפנף בזה או בזה, ובינתיים רק מנפנף לך שלום, וגם צוחק אליך, לא ייאמן, וממש מתכוון אליך.

אי אפשר להבין שום דבר רק משמיעת סיפור גם כשהוא סיפור שאין יפה יפה ממנו. איך מלא כוח ונושף כוח מושך ומסיע בכוח את כל זנב הרכבת הקטר השחור הזה, עם ראש הנהג במיפתח חלונו ועם תנועות המסיק המטיל פנימה פחמים, אֵת אחרי אֵת, מואר אור אדום גיהנומי, ואולי צריך להיות עומד כך, בסנדלים בחגווי הגדר והרכבת כבמגע יד ממך, ואתה איתה חורק ונושף והודף כמוה עשן וקיטור, ויחד אתם חמים ונלהבים וחזקים ונהדרים כאלה, כדי לתפוש כמה מופלא כל זה, ועד כמה מרגש לדייק בכל פרטי הפרטים, ואיך למשל מוט התנופה של הקטר נבלע פנימה ומוקא החוצה משרוול המתכת הזה, שעדיין לא עולה על הדעת שקוראים לו בוכנה, ושאם נקרא לו כך, נקדים את המאוחר, ונמציא מלה שעוד איננה בעולם וניתן אותה בפי בן ארבע אחד, שגם מה שהוא יודע לומר עדיין למעלה מכוחו לומר והמוט הזה הולך ונפלט וחוזר ונבלע וחוזר ונפלט. וכל דוּד הקיטור המתפוצץ כמעט מרוב כוח אינו אלא כדי לפלוט ולבלוע את המוט שלוקח ומסובב את הגלגל הגדול, ואיתו שלושת האופנים האחרים, קשורים כולם כאחד, ועולים יחד ויורדים יחד, וכל הזמן הקו הישר של מוט התנופה רץ רצוא ושוּב והופך לקו מעגלי מסתובב עלֹה ורדת, האם אתה תופש? לא, כי אתה קטן, אבל כבר יודע שזה בדיוק סודו של הקטר, וגם שלך, ושאילו אותו ג’ורג' סטיבנסון שקראת עליו בחוברת “לעם” שחולקה כפרס לחותמי הפועל הצעיר, אם הוא לא היה ממציא את הקטר בשעתו היית אתה ממציא אותו, ובזה אין ספק, עד שכמעט ואתה פורץ בתרועה ־ תארו לעצמכם. חבל, ילד לא יודע להסביר נכון ולא יודע לומר נכון, אבל אין לו שום ספק שמה שהוא רואה כעת הוא הגרעין של כל היפה שבעולם – האופן שתנועת הקו הישר הופכת להיות לתנועת המעגל – עד שאילו הרגישו כולם מה שהוא מרגיש כעת, הלא היו נותנים זה לזה ידיים ועומדים ושרים.

קשה לספר הכל, ותמיד חושבים שפעם, כשאהיה גדול, אולי, ואוכל לספר כמו שצריך לספר. ואולי, באמת, זו ההזדמנות שנדחתה, וצריך לקחת כעת נשימה ולספר מלא ובלי להשמיט דבר, את כל תפארת סיפור מוט התנופה הישר שהופך לסיבוב מעגלי שהוא סיבת סיבוב אופני הקטר שרץ ומושך את כל הרכבת, עד שיבלמו אותם ביפו, לא לפני שישרוק ויצפור שתיים או שלוש, שאין עוד אחד בעולם שיודע כמוהו לחקות ייבוב זה לאמיתו – ועד ששם בתחנה של יפו יהיה הכל נעצר ועומד, ושעל כל מקרה בּנוּ שם גם מחסום בסוף המסילה עשוי מרישים כבדים הנתמכים במרישים כבדים כדי לעצור את מי שישכח להיעצר, וכדי שלא תרוץ הרכבת הדוהרת באבדן עשתונות הלאה, ואל תוך הים, במלוא לחץ הקיטור שבדוד שלה, ובמלוא חום תנופתה ישר אל תוך המים, בריצה פראית ובשגעון ואלהים ישמור מה שיהיה אז כשהלוהט המהיר הזה יחדור פנימה אל תוך המים הנרגשים האפלים ופנימה, כשמלמעלה כל הזמן הם רק מים שקטים ובהירים ולא יודעים כלום מה בתוכם, ופתאום והכל מתפוצץ ונֵד מים יהיה מתרומם וכלום לא יישאר מן העולם – לעולם לא יספיק לספר את כל מה שמוכרח לספר, ואת סיפור נפלאות העתקת הפסים ממסילה למסילה, למשל, על ידי המנוף שהאיש מתאמץ להתגבר על כובדו גם כשהוסיפו לראש המוט עיגול מתכת כבד, וגם כשרגלו האחת נתמכת מאחוריו ובשארית כוחו הוא הודף עד שבקפיצה כמעט הוא מצליח לבסוף והופך אותו לצד האחר, והפסים נעתקים אז מכאן ונדבקים לכאן והרכבת כבר תוכל להחליף מסילה במסילה, או למשל, את הסיפור על הסטת הקטר מן המסילה הראשית אל מסילת סניף ואיך יש שם חוגה ענקית בנויה בתוך עוגה חפורה וכשעולה הקטר על החוגה הזאת בלי לשער מה הולכים לעשות לו, יורד הנהג ומצד שני בא כנגדו איש, ושניהם לבדם רק הוא והוא, הולכים ומסבים בקלות את החוגה שהקטר הכבד והמעשן עליה, ואינם חדלים מהלוך וסובב בקלות, עד שהופך הקטר פניו מאל יפו אל ירושלים, ואז חוזר הנהג ועולה, הו אלהים, על רכבו הנושף, ומשריק פעם, ומסובב בקלות איזה גלגל והודף בקלות איזה מנוף לפניו והקטר זע אז בהמון כוחו ויורד מן החוגה טוב ככבשה, והיישר אל המסילה כָּשר כולו לנסיעה לירושלים.

מה לעשות בהם בכל הסיפורים הממלאים את הבטן ואינם מעניינים איש ואין לאיש סבלנות אליהם, כמו למשל הסיפור על כפות הברזל ההן שבין קרון לקרון, כמין מצלתיים, ואיך הן בולעות את חבטות ההתנגשויות לתוך מוֹך איזה קפיץ ענק המובלע להן בתוך השרוול שלהן, או הסיפור המדויק לפרטיו על רגע זיזת הקטר, איך הוא זז, לעתים ביציאה קלה העוברת מעמידה לתנועה ברצף שקט, ולעתים, פתאום, בהתרעשות ובכוח מוגזם, פי מאה מן הדרוש, שעושה לאופנים סיבוב על המקום, ובחריקה קורעת אוזניים, כאילו לבדוק אם כוחו איתו וכאילו להזכיר כמה גדול כוחו, והרכבת בצלצל מצלתי הפגושים נעתקת אז במהומה שלא לצורך, ולעולם כנראה לא תגיע השעה לספר הכל ומלא את סיפור יפעת הרכבת כשהיא רצה במסילה המתעקלת נוטה לצד הסיבוב וכתפה האחת גבוהה יותר ואבוד כנראה, ולעולם גם לא תגיע השעה לספר כראוי את מיטב היופי שראה פעם וספג לתוכו, איש לא רוצה לשמוע ואיש לא איכפת לו, ואתה כולך רק לטורח, ומוטב שתחשה, אין בעולם למי לספר דבר. וככה זה.

ורק עוד זה, איך פעם מתחת לגשר שְׁלוּש ואתה עומד מעליו צופה למטה ופתאום והיא באה במרוצה והקטר כבר ממש מתחתיך והקיטור בא לתוכך וניפח אותך ואל מתחת למכנסיך בא וניפח אותך וניפח ומילא אותך ושטף ומילא בך חם כזה ונסער כזה ממלוֹא לחץ הקיטור המתפרץ, ואתה נעשית מתמלא פתאום ומתנפח וחם רטוב ומתנפח, ומתחתיך היה מתרעד הגשר עם קצב שעטת הרכבת הרצה לה ועוברת לה נחפזת בדרכה ליפו ממלאה פירצֵי קיטור ועשן את כל הבתים הקטנים והשקטים מזה ומזה למסילה והם נסערים פתאום ומתנפחים פתאום בלבן השואן והסוער והמתנפח הזה, ואתה מעל הגשר מתרונן כמו רב החובל על הגשר שלו, והכל כעת שלך וגם הריצה המופלאה וגם הקסם הזה של היות כל הדבר הזה מתממש ואפשרי, אפילו אם איש בעולם לא ירצה לשמוע על כך אף מלה.

ניכר שאמא מפוחדת. כעת זזה והיא כבר לא באמצע כולם וכבר לא אומרת ולא יודעת ולא מפסיקה אחרים. אבא לא חזר ורק שמועות כל הזמן שבחוץ באיזה מקום הולך ומתאסף המון נוהם, ואיפה המשטרה, שואל מישהו, ואיפה הצבא הבריטי, הוא רוצה לדעת, ואומרים שהשוטרים הערבים גם הם בין הפורעים, יודע מישהו, ומושל המחוז, אומר זה שיודע את סדר הדברים, והנציב העליון, הוא מתמרמר, אחינו סֶר הרברט, הוא מתמרמר, ואין סבלנות אליו ואל טענותיו, ואין מי שישיב לו לא מפני שזה כבר ישן ומיושן, אלא מפני שזה ברור שאין אף אחד לצידנו. ואיפה “השומר” ואיפה “ההגנה”, ומה יש לנו בידינו, אומר מישהו יותר מדי. וניכר בה באמא שהיא כבר ממש מפוחדת. ואולי להסתלק מכאן, לא אומר אף אחד אבל ניכר שכבר חושבים כך, ולרוץ ישר אל הגימנסיה הרצליה בתל־אביב, ואל מרתפיה הנרחבים לא הרחק מכאן, בפחות מחצי שעה וכבר שם – למה מחכים, והלוא זה כבר עוד מעט, וגם לאחר ככלות הכל, אמא מעולם לא אהבה את יפו, מאז בואה בתמוז תרס"ח עם אחיה יוסף, ובעודם יורדים נפעמים מן הסירה שקלטה אותם מן האניה, ובתוך הצעקות וההמולה והדחיפות והחפצים המתעופפים מירכתי הסיפון ואל הסירה למטה, ובין כל הסלעים הגדולים והמפחידים שחורים כאלה, ואל החוף ועוד לפני שמספיקים לתפוש שכבר הגענו ושזו כבר אדמת אבותינו, וזו כבר מולדתנו ארץ חמדתנו, ושאלה כבר אחינו המחוננים עפרות ארצנו, והם כבר בדחיפות ובצעקות ובסרחון ובלכלוך וכבר על פתח פונדקו של חיים־ברוך, וכבר ממהרים לברוח ולמצוא עגלה שתִקח אותם בעוד היום גדול ישר לכרמי רחובות ולאוויר פרדסיה, פטורים מכל הערבים המבהילים האלה, מהמונם ומשאונם ומזוהמתם, גם כשכל בוקר ובוקר הם שימלאו את המושבה הצעירה ואת החצרות ואת הכרמים ואת הפרדסים, ורק בערב יעלמו למקומותיהם, מחוץ לתחום, רחוק מכאן, ואין לנו מגע איתם, ועד הבוקר כשיחזרו ושוב יבואו בהמוניהם לשוק וגם יחזרו על חצרות הבתים ויכריזו באידיש ערבית על הירקות שלהם ועל הפירות והביצים, וצריך היטב לעמוד איתם על המקח ביד נטויה ובבליל מלים שהנפוצה מהן היא “לֵך לךָ”, וצריך לחזור להוריד את שער המחיר לכדי רבע אם לא לשמינית, מפני שהערבים אי אפשר להאמין לאף מלה שלהם וביחוד לא לשבועתם, ואינם מבינים אלא את שפת המרמה, וזה לאחר שהם נדחקים ולא מניחים מקום לפועל היהודי לעבוד בו, ויום בהיר אחד הם מתאספים פתאום בכל המוניהם ועולים על המושבה בהמון פראי צורח ובנשים מייללות, מוכנות לבוז בז ולשלול שלל, המון נורא, פרוע, חסר תרבות, רצחני, עד שלבסוף לאחר יריות ולאחר צעקות ולאחר התערבות מתווכים הם חוזרים למקומותיהם, והעולם ניצל, וכמו אי קטן כל המושבה וסביבו ים של ערבים, או כמו עולם של חשכה סביב המאור הקטן.

כי מי ידע על הערבים אצלה בבית. איש לא דיבר עליהם מעולם. ובתוך כל שפע הדיבורים והנאומים והוויכוחים שם, ביער הווֹהוליני על גדות הנהר סְטִיר, הזוחל לאיטו בשאננות שׂבעה ואפלולית, וקולט בשקט וכמעט באדישות גם את העזים שבשירי המולדת, וגם את מיטב ההוכחות כי רק בארצנו נמצא לנו מולדת, כשהם, הערבים, מעולם לא היו אצלם בשום מקום ובשום ויכוחים, ובשום שיקולים ובוודאי שלא בשום שירים, ופשוט לא היו קיימים – כשם שלא היו קיימים ביער המצל שלהם לא גמלים ולא חמורים ולא כל שיחי הבר הדוקרים האלה, אלא ששיחי הבר דווקא כן היו בשירים ושאותם, ממש אותם, כך שרו, נעקור בשובנו לארצנו ונבָרֵא לנו חלקת שדה, כולה משקה כולה ציונות, ונשתול אילנות חדשים שנביא מעבר לים, ולא עוד, אלא שמאז נגמרה המלחמה, זוממת אמא להעלות לארץ את אחיה את דוּוִיד ואת אחיותיה את הינדֶע ואת דבוֹירֶניוּ, וגם את אמה שתהיה הסבתא ויקראו לה “הבּאָבּע” כשתבוא, והם יפתחו כאן מסעדה או מתפרה ויתחילו חיים נכונים בארצנו, כי אנחנו הלא לשלום טוענת אמא, ורק לבנות את המולדת ומה הם רוצים מאיתנו, כל ערביי המידבר האלה, מה עשינו להם, מלבד רפואה, והשכלה ותרבות של נקיון. שער העץ הזה הוא כל המפריד בינינו ובינם. אלהים גדולים.

מתפשטת כעת שמועה. מישהו שאך זה נכנס בפשפש שפתחו לו וסגרו מייד אחריו. שומעים ופניהם משתנים. שומעים ומשתתקים. זוויות הפה יורדות. לא יודעים מה אפשר לעשות. שומעים וכאילו לא מבינים. וגם לאחר שכולם מבינים אין מה לומר. ונשאר מסתובב לו הדבר שנאמר כי ״שחטו את הסנדלר“, בלתי מוכחש ובלתי מובן, מלבד שזה איום ונורא. את הסנדלר הגוּרג’י ההוא שהיה יושב קרוב בפינת הרחובות הלאה לצד הים. מה זה גוּרג’י, ומה זה שחטו. ותמיד היו לו מסמרים בפיו והוא בפטיש היה מכה בהם אל תוך הסולייה, שהסדן שעל ברכיו מושחל תחתיה. מה עשו לו? בספר אחד – הברון מינכהוזן? – יש ציור מוזר של אנשים שנושאים בידיהם את ראשיהם הכרותים וצוארם חלק בלי ראש. ככה זה להיות שחוט? ואחר כך יחזירו את הראש ויתפרו מחדש? או כמו התרנגולת לאחר שאמא מרטה ואי אפשר להביט? ואיך זה להיות “פצוע”? מה קורה להם ל”הפצועים"? שוכבים על הרצפה והדם נוזל מתוכם כמו מברז, ומטפלים בהם ומביאים להם אוכל מן הבתים, ואוספים בשבילם ככרות לחם מבית לבית, ואתמול גם היתה כיכר אחת נבובה בתוכה, כאילו לחם שלא אוכלים טוב לפצועים. ואיפה אבא? האח הגדול בא כעת ואמא נוזפת בו איפה היית ואיפה אתה מסתובב כעת, והוא ובני גילו כולם בני תשע או עשר, פוחחים ויחפים כולם ולחם וריבה בפרוסות גמלוניות בידיהם בכל מצב, ואין לדעת אם לא נתעופפו להם אי כך ודילגו ועקפו את החצר הסגורה עם כל השער החוּם הגדול הסגור, והכוזב, וכבר היו ברחוב ורצו מסימטא לסימטא, ואולי גם את הסנדלר השחוט ראו, ועוד רגע ושוב לא יראו אותם כאן ומי יודע לאן שוב יתעופפו במיקהלת פוחחים יחפנית כזו, אחיו הגדול וכל אחוזת פוחחיו כסיעת צפורים, שאם אינם משחקים בכדורגל של סמרטוטים ברחוב, הם משחקים בשני מקלות שבגדול חובטים את הקטן מחודד הקצוות, ואם אינם משחקים בגולות ואחיו הוא האלוף, הם משחקים בחמש אבנים, שהוא די משחק של ילדוֹת, ואחיו הוא השני לאלוּף, ושכעת בלי שום פחד או דאגה או זהירות הם רק מעופפים מגג של בית אל גדר של בין הבתים, ומזווית של סימטא אל משקוף של שער ורואים הכל ולעתים אפילו מיידים אבנים אחדות ונמלטים כצפורים מעופפות.

אחיו הגדול מעולם לא הוקסם ממסע הרכבת בעריסת המחפורת שלה, רכבת היא רק רכבת, אף כי לעתים הוא וסיעת צפוריו היו מתפלחים אל קרון הרכבת בתל־אביב ויורדים בצהלה ביפו, בלי לשלם פרוטה, ומעולם לא השתעה על חוף הים בבניית ארמונות חול רטוב, אלא קפץ לים ושחה רחוק כגור דולפינים, ומעולם לא נתפש קורא לא את השילוח עד עצם שם הדפוס ושנת ההדפסה, ולא בספר האגדה הבלוי, וגם לא במינכהוזן, אחיו הגדול היה סייח צוהל בחוץ, מעולם לא היה בודד לבדו, ותמיד היה רץ עם כולם ומתעופף ורעמתו יפה, מעולם לא דחה את תבשילי אמא ותמיד רק היה מלקק ומבקש עוד, להנאתה המפורשת של אמא שעיניה לקקו את בנה מַחְמדה, בעוד היא מוסיפה קצת יין מתוק והרבה סוכר, לדייסת הסולת של הילד הקטן כדי שלא ידחה גם אותה באני לא רעב, והוא כולו דל וצמוּק וחסר ממשות ואין בו אלא רק זוג עיניים תמהות תמיד, ותוגת אימו. לא פעם היתה אמא חוזרת באוזניו, ברגעי יאוש, על הסיפור איך בקיץ שעבר, כשלקה הילד וחלה קשה (דיזנטריה?) והרופא כאן לא ידע מה לומר, ולא נשאר ממנו כלום אלא רק קצת סרחון שילשוליו הדלילים, ולקחו אותו לירושלים ברכבת, הם בדאגה לאיזה בית חולים והוא בקסם הנסיעה ברכבת, עד שכשהגיעו לתחנת רמלה, והקטר הופרד מן הרכבת ללכת להתמלא במים מצינור בד גדול שיצא מצינור ברזל גדול עם מגופת גלגל גדול שהאיש גילגל ופתח והאיש השני על צוארו של הקטר כיוון פנימה אל תוככי הדוּד ששתה ושתה אין קץ, והכין ומילא בשפע את מה שיתהפך אחר כך להיות קיטור עצום ולבן, ואז באמצע תחנת רמלה העמוסה בנדחקים לרדת ולעלות ובחבילות ובסלים ובערבים צועקים ובערביות לבושות שחור ועל פניהן ערמות מטבעות משתלשלות וילדים בוכיים צמודים, וריח טבק מחליא ובאוש לא רוחץ, באמצע כל זה נעלם להם הילד, חוּט הילד שכמעט ונפסק מדקות ומדלות, והרכבת עוד מעט תצפור ותפליג ותסע והילד איננו, עד שאבא הבהיק בהבנה ורץ בבהלה אל המקום שבו השקו את הקטר מצינור הברזל שסופו נעוץ בצנור הבד שסופו נעוץ בתוך מעי הקטר פנימה, ושלרגליו בלתי מורגש ופעור עיניים עמד זה הקטן, ולא עונה על לאן נעלמת, ולא על למה לא אמרת, ולא על חיפשׂנו אותך בכל מקום, ולא על כמעט נסעה הרכבת בלעדיך, ורק על חיבוקו של אבא כשהשתתק, נענה בחיבוק קטן מצידו, ובין כל החבילות והדחק והנדחקים ובאוש הטבק פילס להם אבא דרך ואל אמא הבוכייה וחבוקים יחד בחיבוק ונדחקים ומטפסים ועולים אל מקומם בקרון, ושם מעומד על הספסל ולא תופש שום מקום בשום ספסל עמד לוטש עיניים אל הדרך ורק לעולם לא יהיה למי לספר מה ראה ואיש בעולם גם לא יהיה מעוניין לשמוע כלום. ואילו כשהגיעו להדסה בירושלים מספרת לו אמא והרופאים בלתי יודעים מה לומר לה לאמא, והאחיות רק נדות לה בראשיהן, ולא באות ללטף את הילד מפני שהוא מאוס כזה, דל כזה, משלשל כזה, ואין ממנו אלא רק העיניים, ובא יום אחד והרופא הגדול אמר לה לאמא, היא מספרת, גברת, אמר לה הרופא הגדול, את עדיין אשה צעירה, אמר לה הרופא, ויהיו לך עוד ילדים, חזקים ובריאים, ואילו החלשלוש הזה… אמר לה הרופא והצביע על הילד, והיא לא יכולה לגמור לספר מה אמר לה הרופא כי היא כבר מתייפחת ומתלעלעת בדמעותיה, והסיפור לא נגמר לעולם. אמא רגשנית גדולה, וכעת כשהיא מאכילה אותו כפית אחר כפית מ“דבר־מה חדש וטוב באמת” שהכינה לו במיוחד, והוא רק מחזיק את מטען הכפית בפיו ולא בולע, והיא אומרת לו תבלע מאוס קטן שלי ומצטערת שאמרה לו מאוס ואומרת לו תבלע קוָואצ’וּך קטן שלי ומתחרטת שאמרה לו קוָואצ’וּך, ולמרות שמצטערת ומתחרטת גם זה וגם זה נבלעים בו, ואז לעתים היא מביאה אגרת לחה שאך זה כתבה, והיא כל כך נרגשת כשהיא לוקחת וקוראת לפניו מה כתבה, בקול שבתחילה הוא כמעט מזדמר ואחר כך הוא כמעט מתייבב, “עופי עופי אגרתי – קראה אמא מן הכתב – זמרי ספרי ליקירי ליבי” כך היו כותבים אז, וכך קראה לפניו בקול מזמר, מוסיפה ושולחת לכל אחד מאהובי ליבה האלה שלום וגעגועים, חיבוקים ונשיקות, מלב מלא ככלי המלא לו פרחים – וכדי שלא יהיה הקטן הזה מנותק ממה שהפסידה כשהלכה משם מן היער (היהר) ומן הנהר (הנאר), היתה מציירת לו אז על שעוונית שולחן המטבח בעוד הוא בלתי אוכל כלום ולא בולע, שלוש נקודות ברורות שהן המשולש שבלב העולם: הנה בּרוֹמֶל, הנה לוּצְק והנה ברֶסטצ’קי, פלך ווהלין, סיפרה לו, כולן על הנהר סְטיר ועל יובליו, כולן ביערות האפלים, בכולן בני משפחתה וכל יקיריה פרנסתם מן היערות, המופלאים ההם, השאננים ההם, המתוקים ההם, עד שאי אפשר לה כעת שלא תקח את הילד ותרימו, והוא איננו שום כובד, ותחבק אותו ותאמץ חזק וברוך אל ליבה, וגם תנשק בעסיסיות.

זגוגית

פתאום נפתח הפשפש והרבה אנשים נדחקו ונכנסו בבת אחת ובהמולה, וגם אבא בא, בידו זו כד החלב ובידו זו מוט הברזל. עיכבו אותם בכניסה לשכונה ולא יכלו לחזור. דברים קשים מתרחשים כל הזמן, ולא רק ההמון מיפו אלא גם השוטרים הערבים, וגם הפרשים הבריטים, ועדים ראו איך במקום לירות בהמון הפרוע, עמדו שוטרים וכיוונו אותם לפרוץ לכאן, ואיך אפילו כמה בורחים לא הניחו להם להימלט, ויש כבר הרבה נפגעים, הרוגים ופצועים, ומעבירים אותם העירה לגימנסיה הרצליה, ואת החנויות בכניסה ליפו כבר בוזזים ושודדים לאור היום, ומצד דרום, מבין הפרדסים נראו המוני כפריים נזעקים ובאים, ברובים ובגרזנים ובמקלות ובאלות ובקלשונים ובשירה ובהידחפות, גוש אנשים צפוף אולי מאות, וגם נשים מייללות וצורחות, ואין אף מחסום לפניהם, אלא רק קבוצה אחת של חיילים בריטיים שירו באוויר ועיכבו אותם לרגע, ועוד רגע ויפרצו ולא ברור מה יוכל לעצור אותם. ושזו לא רק איזו מהומה מקומית קטנה, כאן על גבול יפו, אלא הן מהומות בכל הארץ, וכאילו הכל מאורגן מיד אחת, וכאילו הממשלה האנגלית עוד לא החליטה, וגם כאילו כבר מתארגנת איזו הגנה או שמירה בתל־אביב ועוד מעט יבואו לעזרה, או משהו, ולא ברור עדיין, ונראה כאילו זו מלחמה מקיפה שבה החליטו הערבים לגמור עם היהודים שבצידם ועם כל הציונות, וכל הזמן מסיתים אותם בכל עוז, ואם לא יגיעו מהר מכוניות המשטרה הבריטית או פרשי המשטרה או חברינו מן ההגנה – לא ברור מה יקרה. וככה זה.

והיו גם יריות מצד הים, מספרים כאן, ועל יד בית הממשלה הסַרָייה שביפו, כבר התקבצו מאות ערבים עם מקלות מסומרים, מספרים עוד, צועקים שהיהודים התחילו, ושהקומוניסטים התחילו, ושהציונים התחילו, ושהממשלה לא עושה כלום כנגד היהודים, ושהנה הם קמים ועולים כעת על תל־אביב, ומספרים גם שמעבר לשכונה הגרמנית נראו רבים סוחבים שלל כלי בית, ומצד שוק אל־דיר עולה עשן החנויות שנשרפו, וכל החנויות הגדולות שברחוב בוסטרוס כבר נסגרו, ואין יוצא ואין בא, ופחד גדול, ואחד יש כאן שעומד ומספר איך ניצל משם בעור שיניו, איך נמלט אל בית המושל, איך הביאו לשם פצועים, ובפנים ראה נשים וילדים כולם בצעקות ובבכי, ואחר כך הלך לבית החולים הצרפתי שכבר היו בו פצועים, והמצב כל הזמן הולך ונעשה רציני, אומר כעת איש אחר, וכבר לא בלחישה, והולך ומחמיר מרגע לרגע, אומר האיש. וגם נכונה השמועה ששחטו בסכין את הסנדלר. ונכון שמיד לאחר שפינתה המשטרה את היהודים מן הרחובות פרצו לשם הערבים וכאילו עשו יד אחת, ונכון ששוטרים ערבים ירו על היהודים, כשם שנכון שדי היה שם בשוטר בריטי אחד שירה באוויר וכל ההמון נעצר, גם נכון שאולי תבוא עזרה, ושמקווים שתבוא מהר, ושנשלחו שליחים בסכנת נפשות – הכל נכון.

את רחוב בוסטרוס הוא מכיר, הרחב, השקט, המכובד, הבנוי אבן חשובה, עם אותן החנויות העמוקות אין שִׁעוּר, המלאות להן עושר אין שִׁעוּר, וגוֹדֶש מרכולת משובחה עד תוך עומקן הלא משוער, שעושות שכל מה שיש בעולם מעבר לים יהיה יֶשנו גם כאן, בחביות בריאות, בארגזים מחושלים, ובשקים חדשים, ריחניים, ובמלאוּת משובחה כזו, שגם כשעוברים בחוץ חשים בכבודה, כשמציצים בקצת המואר בה מלפנים שאנן וחשוב, ורואים את השולחן המכובד עם הרבה נחושת ממורטת, ואנשים כבדים ומכובדים עם נרגילוֹת ובלי, עם תרבושים ובלי, עד שנלחצים אל אבא למצוא מחסה, ועוברים הלאה מפני היותר מדי הזה, המאוחסן בחוסן השקט הזה, ועד לעומק פְּנים האפלה, בתוך שלוות הפרקמטיה הכבדה, הסיטונית, שבאה מבטן אניות כבדות, ותצא על דבשות גמלים איתנים, באריזות שלמרות כובדן יש בהן גם סוד מיסתורין, שאולי דבק בהן מירכתי האפלה שנשמרו בה, ופתאום ורחוב בוסטרוס הוא ממש מרכז כל העולם, ואפילו אולי מִקדש האוצרות הממשיים, האלה שהוא לעולם לא יגיע אליהם, ושלא לשמו הם כאן, וגם לא לשם אבא, ושהם כאן אינם אלא רק עדים לא קרוּאים ליֶשנוּת הכבדה הזאת שאינה בשבילם, ואינה למענם, ושאפילו אינה מרגישה בהם כלל, גם כשיש כאן אחד קסוּם ליופיה הלא ידוע, ושלא נועד לו, לא השקט, לא הביטחה, לא חוֹסן האיתנים ולא השאננות הגמורה שלהם, שאינה עשויה להפגע מכלום בעולם, ומשום תהפוכות עולם – אף־כי, צא וראה, מי יכול היה לשער עד לאן יתגלגל רחוב בוסטרוס הזה, ומה יהיה נשאר ממנו היום.

אבא קורא את אמא לחדר לדבר ביניהם רוסית כדי שהילדים לא יבינו וגם סוגרים אחריהם את הדלת. והילד מן הפינה שלו, ובכפיס הגרוטאה שהוא מסיע, מגבו הוא רואה הכל ושומע הכל, את מה שמבין ועוד יותר את מה שאינו מבין. יש משהו שהגדולים עם כל גדלם אינם מעזים לדעת. אבל הוא נשטף לגמרי בידיעה הברורה שהכל רעוע והולך ליפול. ושלא יעזור כלום ולא אמא ולא אבא ואיש לא, מפני שככה זה ואין מה לעשות. וגם כשהוא קטן כזה, ורק בשנה הבאה יילך לכיתה א', הוא יודע שככה זה. וגם כשהוא ילד נוח לרחף ובקלות להתעופף מכאן, אותו לא ירמו ולא יספרו לו, גם כשתמיד מרמים אותו ומספרים לו, ובעיקר כדי להמם את התנגדותו ולדחוק עוד כפית לפיו. משהו בו מבחין מייד מתי מנסים לעקוף את הידיעה שזה אבוד, ולהעמיד פנים כאילו לא, ולהוליך שולל כאילו לא. לא דברים שהוא יכול להסביר. וגם כשאבא ואמא היו רבים לפעמים, ואבא היה רק שותק ואמא היתה מתקיפה, וגם כשסיפרו אחר כך שלא כלום ורק בצחוק, או כשאמא היתה מספרת לו בחומרה שמי שאינו אוכל, הנשמה שלו יורדת בלילה לחפש בין הסירים, וזה היה מבהיל כל כך, עד שהיה פוער ובולע הכל, ורק אחר כך מקיא – משהו בו, אף על פי שמבקש שהכל ייגמר בסוף טוב, יודע שזה לא נכון, ושזה רק כדי להרגיע, ושבאמת כלום לא כך, ואין דבר כזה. ושבאמת הכל אבוד. גם אם לא ידע את המלה הזאת ולא מלה אחרת במקום אבוד. ושהאלהים הוא התקווה האחרונה. רק הוא.

אבל האלהים לא היה בבית, אבא לא דיבר בו, אמא הזכירה שמו הרבה אבל לא באמת, והאח הגדול גם לא התחיל לחשוב עליו. אבא ידע תפילות וגם היה מזמר בשקט בשקט מיני יְה־בָּה־בִּים־בָּם מתייבבים שכאלה, ואמא, לא בשמיעה טובה, גם היא היתה מזמרת מיני זמירות עולות על גדותיהן מהבית שלה, שנסחפו עד מהרה למיני זימורים מוצצי לב ברוסית, נמלצי מלים חזקות וסוחטי דמעות כאלה, אבל גם אז אלהים לא היה בבית. והוא הלא התקווה האחרונה. כשקשה להירדם או כשמקיצים באמצע הלילה והכל מפחיד עד חשש לנשום, והתקרה מתפוקקת לה, ואינך בטוח אם לא הלכו כולם ולא השאירו אותך נטוש ואבוד בעולם, ואתה רק מתאמץ לקלוט אם יש נשימות נשמעות מן החדר (ופעם גם שמע נשימות מואצות כמעט מתאנחות של אבא כנראה כשאמא לחשה שְׁ־שְׁ־שקט, הילד ישמע), ונופל אז רגע כמו בור עמוק שנופלים לתוכו, ואין מה לעשות אלא רק לצעוק אלמלא החנק, אז לא נשאר עוד, והוא פונה אז ומדבר אל האלהים, ואומר לו שהוא התקווה האחרונה ושאם הוא לא יתערב כעת – הכל אבוד. ממש במלה זאת. הכל יהיה אבוד. אלא שהאלהים לא היה עונה, ולא משיב, ולא מדבר, ולא מנחם, ולא אומר כעת תישן ילדי, ולא כעת תישן זה רק חלום רע, וגם לא היה יורד להיטיב את השמיכה ולא מעביר יד בשערו. אבל שומע. זה בטוח. מפני שאם אתה האלהים לא תשמע, היה אומר לו ברגע חסר תקווה כזה, הלא הכל אבוד. וכשכל מה שהאנשים יודעים לעשות נגמר ומגיעים עד למקום שאיש לא יודע עוד כלום, והידיים ריקות לגמרי – מי נשאר אם לא רק אתה האלהים, ורק אתה התקווה האחרונה.

טַם טַיידְל, טַם טַיידל, טם טם – היה אבא מזמרר לפעמים בביישנות, אחד ממזמורי החסידים שלו, ובדבקות, מתחת לשפמו, שהחביא הרבה דברים, והרבה ביישנות, אבל לא את החיוך העצוב שלו, ולא את הריגשה שלו, מזמרר ומשתורר ובכוונה טהורה, כשחושב שנשאר לבד ואין איש משגיח בו, ומפסיק פתאום כשנתפש. ואבא היה לוקח אותו בחגים לבית הכנסת שבשכונה יד ביד, ושניהם לבושים יפה, והיה מתעטף שם בטלית הדהויה שלו, ומראה גם לסובבים היכן קוראים כעת בסידור, והכל היה שם מייגע ומתמשך ומשעמם ולא באמת, ואבא היה קורא בעברית נכונה מה שהסובבים היו אומרים במיני עיקומי נגינה, מִתחזים וכאילו בתחפושת, ולבסוף היו חוזרים בעצלתיים הביתה כאילו רק בזבזו את זמנם, מפני שכך יפה לעשות, אבל האלהים לא היה שם. הוא ילד קטן שאינו מבין כלום, אבל הוא יודע שיש כאן משהו שאיננו נכון. לא בהליכה לבית הכנסת וגם לא במה שיש כל הזמן בין השכונה ובין יפו. ושגם כשלא קורה כלום בין היהודים והערבים, כל הזמן קורה משהו שמנסים להסתיר ולא לדבר נכון ולא להודות שמשהו לא מסתדר נכון. האם זה לא המקום שלנו? האם זה לא המקום שלהם? אנחנו נדחקנו לתוכם? הם נדחקים לתוכנו?

מישהו נכנס בעד הפשפש קצר נשימה, הוא מספר שהיה בעיר וראה ערבים רצים עם מקלות, וכמעט שתפשו אותו, ובקושי ניצל, וראה איך הכניסו פצועים לבית המושל והמושל בעצמו כרע על ידם לטפל בהם ולחבוש, ואחר כך הלך עם איזה מיג’ור ג’ון שלקח רובה ויחד הלכו אל בית החלוצים, ושם כבר היו מוטלים אחד עשר הרוגים, כן, אחד עשר, בעיניו ראה, כולם עולים חדשים ישר מן האניה, ועוד פצועים רבים – הוא מספר ונותנים לו לשתות והוא לא יכול – ובקושי מצאו רופא, והעבירו כמה פצועים לבית החולים הצרפתי, וגם שם לא היה רופא, והמושל נתן להם אז “לוֹרי” צבאי להעביר אותם לתל־אביב, ומספרים שגם בתל־אביב מהומה, ואיש לא יודע מה, ואומרים גם כי מחישים כעת חיילים רבים מסרפנד, ואולי הם ישתלטו על המצב, אם רק ירצו, כי עוד לא ברור מה באמת רוצים האנגלים, וגם אומרים כי היו שוטרים ערבים שהסירו את תג הנחושת של מספרם המזהה כדי שלא יכירום, ובראש כולם שוטר שמן אחד, אותו עם שני הפסים על השרוול, וכל יודעי דבר אמרו שגם סבלי הנמל ומלחי החוף אורגנו מראש, ועוד אמרו שכמה חלוצים מהונגריה שעבדו בניפוץ הסלעים על החוף, הם שהדפו את ההתקפה מצד רחוב ג’אמל פחה, וגם אמרו שגם במושבות שורר פחד לרגל חג המוסלמים נבי סאלח, ברמלה, ושבאבּו כּבּיר בין הפרדסים נמצאים כמה יהודים לכודים וקשה להגיע אליהם.

אבא ואמא יצאו מן החדר ואמא הביאה מים עם מיץ שעשתה מלימונים והיא מחזרת בין כולם ומוזגת כוס אחר כוס, ובשתיקה. ורק מביטים אל שער העץ החום הגדול הסגור. כבר שתיים בצהרים. וכך בוודאי גם בחצר השנייה, השכנה, ובחצרות כל השכונה, השערים סגורים, וגם שם רואים שהשעה שתיים וגם שם לא יודעים בדיוק מה לעשות עכשיו. שוב נפתח הפשפש ומכניסים פנימה איש שיודע לספר מה בדיוק אירע בבית החלוצים, שמשם נמלט זה עתה ורץ כל עוד רוחו בו. בשתים עשרה וחצי, הוא מספר, ראו קבוצות ערבים מתאספות על יד הבית. ואז סגרו את השער הגדול, אבל הערבים התחילו לרגום באבנים את החצר. ואז החליטו לפרק את מוטות הברזל שבשער הגדול, ולהשתמש בהם כנגד ההמון המתקרב. וכבר היה הבית מוקף והצעקות היו נוראות, אבל את הערבים הראשונים שניסו לפרוץ עצרו והיכו וחבטו בברזלים והם נעצרו וייללו מכאב, וכל ההמון נעצר אז לרגע, ואז התחילה רגימת האבנים משני הצדדים, וכמה בחורים נועזים החליטו לצאת מן החצר ובמוטות הברזל להתקיף את הפורעים, ושוב נעצרו הערבים לרגע מופתעים, ונשאר רווח בין הצדדים, ורק הצעקות עפו מצד לצד. ואז, הגיעו כמה שוטרים ערבים, וחשבו שהנה הם יעשו סדר, ועדיין לא היו נפגעים, ואז, נכנסו השוטרים לחצר, וחילקו פצצות לערבים והם עצמם פתחו באש מקרוב וגם השליכו פצצה פנימה לתוך הבית, ואז, נהרגו השניים וכמה נפצעו, ואז, התפרץ ההמון והתחיל לבזוז ולחטוף ולהרוס ולטבוח, ואז, הם נמלטו ועלו אל הקומה השנייה ונסגרו שם היטב, לא יודעים מה יהיה כעת, ואז, לבסוף, הופיע פתאום משמר שוטרים בריטיים, והם סילקו את ההמון ביריות, ואז, ירדו ואספו את החללים ואת הפצועים והיה אז קשה מנשוא, סיפר האיש שנכנס, והתחיל מתייפח.

חצרות חצרות בשכונה וכולן סגורות שער. הסימטאות שבין החצרות שוממות ומי שמוכרח לצאת רץ כמטורף. ואם כאן נוה שלום ואם כאן נוה צדק, איפה נוה ואיפה שלום ואיפה צדק. השמות היפים מביטים בשכונה והיא בהם. אבל כשקורה ולא באים בזמן לקחת אותו מן הגן, לעתים, או שוב כשביקשו מן האח הגדול שיקח את אחיו הקטן והוא שכח מרוב עיסוקים דחופים יותר, יכול הקטן לחמוק אז כצל, ולצאת על דעתו וללכת לבדו, והגברת יהודית הגננת עסוקה מכדי להבחין שילדון אחד נשמט לה מקינה, והוא חוגג לו בשקט את מתנת החופש ופוסע לאיטו בחופש בסימטאות ורואה לו דברים בחופש בלי למהר בכלום. לא יושבי הבית מעניינים אותו ולא מי בעליו אלא החשוב באמת, איך עומד לו כל בית ובית, מסויד אוֹכְרָה דוהה ומתקלפת, או איך מציץ מחשוף אבני הכורכר העכורות, שעשויות כאילו במכוּון כדי לאגור בהן עכירות, ואת אותה הנפלאות החשאית והעצובה הטמונה בין הקיר המתקלף ובין התריס המוגף, עייף אבק, וגם את חתולי הרחוב הוא מכיר, וגם נזהר מכמה כלבים, ופעם גם ראה לאן נמלט העכבר להסתתר, וגם היה משתופף על כרעיו הצנומים לדעת מנמוך מה שיירת הנמלים ולאן, ולא כמו אחיו הוא לעולם אינו קופץ ולא כותש תחתיו שום מקק חום תועה אחד ומגשש במשושיו הדקים, סחוף מי כביסה לבנים עם ריח סבון ערבי, וגם אילו קפץ עליו לכתשו מה כבר היה קורה לו למקק הזה שקוראים לו ג’וק?

גן הילדים הוא גם הסמינר למורות ולגננות, שאבא הוא המזכיר, והוא בניין גדול עם אין סוף חדרים ואין סוף קומות, אולי שלוש וגג רעפים, ודקלים אחדים, ועצי לימון, ותמיד נכנסים ויוצאים ונערות ונערים ומורים עם זקן סנטר גזוז יפה ועם מגבעת קש ועם עניבה ועם מקל, כולם מכובדים וגם כבדים, כולם מִגדלי עוֹז לתרבות, ופתאום ולקראתך בא האדון ניסן טורוב או האדון ישי אדלר או האדון יחיאל יחיאלי לבושים ונכבדים ואתה מפנה להם מקום בסימטא ונדחק בגבך אל הקיר בדרך־ארץ ושותק לגמרי עד עברם, ולעתים גם תוכל לראות את הדוקטור מטמון־כהן שיום אחד הדביק מודעה על קיר בית־הכנסת, כי הנה הוא פותח בית־ספר בינוני לנערים ולנערות וכך יָסַד את הגימנסיה הרצליה, גם אותו תוכל לראות בעברו שלוב זרוע עם הגברת מטמון הנושאת שמשיה יפה עם חמניות, וגם את מורי בית הספר תחכמוני הלבושים תמיד שחורים תוכל לראות בעברם לדרכם, וגם את הנערות והנערים שמתחילים לרוץ ולצהול רק כשמתרחקים למדי, ומעבר לסמינר מזה כבר הגשר שמעל המסילה, ומעבר לו מזה בית החרושת הגדול הנטוש, ומעבר לו מזה בית החרושת למכונות וליציקה של הגרמני וגנר, ומשם והלאה כבר נמשך הרחוב הגדול ההוא שמסוכן ללכת בו אפילו עם אבא, ושגם אבא נמנע ממנו.

קל לעקוף את מבנה בית החרושת הנטוש, אבל לא קל לסטות ממנו, מפני שהוא נורא. פעם היה בית חרושת ואחר כך חדל ומאז עומד ריק ושומם. שלוש קומות והרבה חלונות וכולן מנופצות, אולי מאבני האח הגדול וסיעת זאטוטיו, אולי מאבני זאטוטים ערבים ואולי לא מאבנים כי אם מעצמם ומיאוש. והלא אין נורא מחלונות בתים עזובים מנופצי זגוגית. לוחות הזגוגית שהיו מאירים פעם מקובעים במסגרות הרחבות, נפצעו לפצלים חדים, משוננים כצפרני טורף, חיתוכים מעוקמים, מאיימים, ומה שנשאר מהם עומד מאובק ומכוסה עכירות כזו כאילו כל העכבישים כבר צדו את כל הזבובים ורק השאירו מיטווה מרוח של לכלוך עכבישים, מרוח כמו מחלה נוראה ומכוערת, קשה לומר בדיוק מה, מין שומם ועכור ומנופץ כזה, מנופץ רע, מנופץ מכוער, בלי סיכוי, לגעת זה להיחתך, ולהיחתך זה ללא מרפא, שדוחף לקחת ולברוח מכאן ואפילו לשכוח שראית את הזגוגיות החולות האלה, לולא שאתה לכוד ואי אפשר לברוח וכאילו גם מגוּנה לברוח, ושגם אם תברח ולא תראה, הלא בחלומות תראה.

לעולם לא יוכל להימלט מזגוגיות אלה, ממראה המנופצות האלה, מן השממון המיילל מבין שבריהן האלה, מפריכות שלא עמד לה כוחה, מן ההישברות שנשברו עד יאוש, מוזנחות ולא איכפת להן, מאובקות בצהוב עכור המרוח כמו חֵלֶב עכור, או כמין מְארה, כמין קללה, לוחות הזכוכית הרקובה הזו, שבסוף לא תוכל להימלט ממנה וחודי הזגוגית העקומים ברוע ישיגו אותך, עקומים ומאובקים וחדים, ימצאו אותך וילכדו ויפצעו ויעשו לך הרעלת דם, פצלות מסוכנות וגם עלובות, נוראות וגם משעממות, מין נגמר כזה שמתעקש להישאר, שלא איכפת לו שהוא גמור ומרגיז, עד שגם ילד לא יוכל שלא לדעת שזה מראה הכשלון, הזגוגיות הזקנות האלה, הרעות והמורעלות האלה והמסגרות שאין מאחוריהן כלום, כשרק לא מזמן היה חי פה בית החרושת הגדול, ובני אדם היו מסתובבים להם ופותחים חלונות וסוגרים ומנקים שמשות ורוחצים, עד שיום אחד נפל הכשלון, אולי לא קנו את התוצרת, אולי לא הצליחו לעשות בזול, כי יום אחד הלכו כולם ולא חזרו, ולא נשאר מי שימשיך, ועברו ימים ועברו שנים, ואיש לא חזר ולא ניסה מחדש, והכל התחיל נופל, מתמוטט ומתפוצץ מתוכו וגם מחוצו, ונפרצו כל הדלתות, ומה שהיה נלקח, ומה שנשאר נהרס, ונשאר רק גל־עד לכשלון, והזגוגיות או הזכוכיות או מה שיהיו נתבקעו בחלונות ונעשו פצלות עכורות ומחליאות, כמין צרעת, ומבפנים עלתה ריקות שעמום קשה מנשוא, שהיתה מתייללת מפהקת עם שברי הזכוכית, והיאוש נשמע סורט כמו רוח נכאים על זגוגיות מנופצות.

כשהיה אבא מספר לפעמים על מה היה ועל איך היה, סיפר לא פעם על דברים כאלה שהתחילו ולא נגמרו ועל כשלונות, תמיד. על בית החרושת של שטיין, למשל, פה מעבר לגשר, למשאבות וליציקות ברזל, שעשה שיהיו מים בפרדסים, ועל, למשל, בית החרושת של דיזנגוף לבקבוקים בטנטורה שעל־יד עתלית, שעשה שיהיה קיבול לנחלי היין שזכרון וראשון יעשו, ועל בית החרושת לפקקים כאן בנוה־צדק, למשל, שעשה שיוכלו לפקוק היטב את היין המשמח לב יהודי ואת השמן שיעשו בבית החרושת “העתיד” של וילבושביץ בבן־שמן, שעשה שיהיה שמן ששון ליהודים וסבון ותמרוקים מכל שפע יערות עצי הזית שביערות הרצל הדשנים, והם כולם רעיונות גדולים מבוססים היטב בכל החישובים, כולם מלאי ציונות חיה ועובדת, כולם עושי תקוות גדולות לעם עני שיעשה לו סוף סוף בסיס ממשי וכלכלה מוצקה – וכולם נכשלו, כל אחד לבדו, כל אחד מסיבות שלו, וכולם נסגרו לבלתי היפתח, והפכו חורבות נשמות, בית החרושת “העתיד” בבן־שמן חורבה, בית החרושת לבקבוקים בטנטורה חורבה, ובית החרושת לברזלים שממה, וכל הפועלים פוטרו, וכל המנהלים ארזו חפציהם ונעלמו, ולא מעטים מהם עלו על האניות האלה שלא רחוק מעבר לסלעים שבים, והאניות צפרו להן והעלו עשן ונעלמו מעבר לאופק ישר מערבה, ורק התרנים נעלמו אחרונים מפני שכידוע כדור הארץ עגול לגמרי.

והציונות? ויערות זיתי השמן? שכל יהודי יקנה שווה עץ ומיליוני עצים יינטעו ויעשו הררי פרי ויעשו נהרי שמן, ויהיה ערוך ומוכן בית חרושת לשמן ולסבון ולתמרוקים, ויהיה להם מבחר זני ענבי יין שיעשו הררי פרי ויעשו נהרי יין, ורק עוד צריך יהיה להקוות אותם לחביות ולבקבוקים, ולפקוק בפקקים שכבר יש מוכנים כאן ולהדביק תוויות יפות שהכינו כבר בבצלאל, והכל מאה־אחוז וכבר בית חרושת לחביות עובד ובית חרושת לבקבוקים עובד, וגם לפקקים, וכל יהודי ויהודי משבעה עשר המיליון שיש בעולם, כמדומה, רובם ברוסיה ובפולין ומיעוטם על שבעה ימים, כולם כבר עומדים כל יום ששי בתור להביא לביתם יין עברי לקידוש ושמן ציוני לנסוך, ובקבלת שבת הם שרים בדבקות וביום וביום וביום השבת, שני כבשים בני שנה תמימים, ושרים ושני עשרונים סולת מנחה בּלוּלה בשמן, ושרים וניסכו רביעית ההין (וה“הין”, בדיוק שישה ליטר!), והנרות דולקים והשכינה מוחה דמעה זכה – שלא להזכיר את מרחץ יום הששי בסבון ובתמרוקי הוד השרון – והכל כה מוצק ועתיד הציונות כה מבוסס, וכה מובטח ובלי שום פקפוק, מבוסס לגמרי ומחושב לפרטיו ובחומרה, והעבודה כולה מאורגנת היטב ומסורה, ורק שמשהו פתאום השתגע, והתפרע, והתבלבל, והתקלקל, ופתאום וזה כשלון. ולגמרי. וסוף.

צריך מאמץ כדי לא להתפתות ולא לחדור פנימה אל הבניין הנורא ההוא. בפיהוק הנורא שלו, בנָטוּש שבו המפתה, שמפתה גם לשלוח יד ולגעת בזכוכית רקובה אחת. וסביר גם שאיזו מכשפה איוותה לה שם מושב. וגם בחוץ מוטלות זגוגיות מנופצות פה ושם, גם הן חולות מיאוס, ושוכבות ולא איכפת להן. ואולי להעז ולהרים אחת. לשמוע איך היא. ואת האיוושה הסורטת הזאת שעושה הרוח כשעוברת בין נפצי הזגוגיות החולות האלה, שאין בעולם חריקה שהיא יותר יאוש ממנה. ולא ברור איך אפשר יהיה להימלט מכאן, או להאמין שיש בעולם גם עולם שונה. בלי שריקת הרוח בנפצי הזגוגית הרקובה. בכוח הוא עוקר רגליו ומתחיל לרוץ משם והסל הקטן, עם המפית הרקומה שהיתה מגוהצת בבוקר ועוטפת את הפרוסותיים עם הרבה חמאה והרבה חלבה ביניהן, ושהוא קשור בסתר עם כלב אחד שאוהב במיוחד חמאה וחלבה, ומאומן להראות לגברת יהודית הגננת איך הוא מוחה פיו במפית כאילו לאחר הנאה, מתנפנף לו כעת בידו ריק וקל, עד שפתאום אמא, שכבר דאגה, רצה בסימטא עטופה במה שחטפה בקוצר רוח, ובאה לקראתו כולה תוכחות כולה טענות, גם ברוּך השם וגם חימה שפוכה, אבל היא לא תכה אותו כי את מי תלך להכות, ורק אוספת אותו ומרימה אותו על סנדליו ועל סלו הקטן, ורק מנשקת אותו עסיסית ולא משערת איך בבת אחת הרסה הכל ואת כל החופש. וככה זה.

לא רק אמא מפוחדת כעת. כל האנשים באכסדרה מפוחדים. אף אחד לא יודע להגיד נכון משהו. ואמא רוצה שגוזליה יהיו צמודים כעת אליה. ושיאכלו כעת משהו וגם ישתו. אלא שהאח הגדול כבר דאג לעצמו, כדרכו, ובריכוז פניו היפים ושערו החום השופע ויורד על מצחו, ובשריקה דקה מבין שיניו, כפי שרק הוא יודע בשכונה, הוא חותך לו פרוסה יפה מן הכיכר, שוטח ומורח עליה חמאה יפה, מן הגוש הצף במים כדי שלא תתמוגג, בשכבה יפה, ובאצבעות יפות הוא קולף יפה מלפפון צעיר, ובוצעו לכל אורכו לפרוסות שלמות, ואת כל נתח חתוך יפה הוא מציע על הפרוסה המרוחה, ובוזק מלח די הצורך, ומקנח ראשי אצבעותיו במכנסיו, וממלא לו כוס רחוצה למשעי בשארית החלב, שנשאר טרי ומבעבע, ובידו זו הוא מלעיט את פיו בפרוסה ובידו זו הוא משקה את לועו בחלב, ויפה לו והוא יפה ושמחת אִמו, כולו חיה צעירה ויפה האוכלת יפה וברעב צעיר וטוב לה, ואמא מעבירה כף ידה פרושת אצבעות בשערו הגולש כאילו לסרקו באצבעותיה. כל כך חרדה אמא עליו, שלא יתקנאו האלים ויעשו משהו, חרדה חסרת שום בסיס לכאורה, ואף על פי כן חרד לה בעומק ליבה לנער היפה הזה. ותזכרו שהוא נולד בי“ז בתמוז, ביום שהובקעה ירושלים (ואך זה לא מזמן אפתה לו את עוגת יום ההולדת), ושכדי להיוולד בי”ז בתמוז ברור שראשית ההריון היתה ביום הכיפורים, ובו במקום גם התחילה לבכות אז לפני אבא, שהם עשו דבר שאסור לעשות ושהאֵלים הלואי שלא יענישו. ושאסור היה להם להיסחף ולעשות את זה ביום הקדוש ההוא.

על דופן הבאר העגולה במעוקם על קצה עכוזיהם ולא בנוח כפי שבאמת כעת, יושבים שלושה ושניים שלושה עומדים עליהם לשמוע, ואבא ששומעים לו מפני שהוא יודע יותר על יפו, אף על פי שעברו למעלה מחמש עשרה שנים מאז המיפקד שעשה בעזרת שמָש בית הספר ובעזרת אחד מאחינו הספרדים שידע למצוא מסילות ללב המתפקדים הספרדים שחששו מאד מעין־הרע שבכל מיפקד, מאז מיפקדו של המלך דויד שהם מצאצאיו הישירים, והדפיס לבסוף הכל בהעומר של ש. בן ציון, ושמאז אין מי שמדבר על יפו בלי שמעיין תחילה ב“הישוב העברי ביפו”, תרס"ה, 108 עמודים, מעיין ומשתומם איך הצליח איש אחד לעשות לבדו את כל הגבורה הזאת, והם יושבים על שפת הבאר במעוקם ולא בנוח, כמו הכל סביב, והילד לא שומע כל מה שהם אומרים ולא מבין הכל, אבל שומע ברור שהם בפחד, גם אבא, והאנשים עוד יותר, ולא יודעים מה לעשות, ושאבא מתבייש להיות כזה, אבל גם הוא לא יודע מה לעשות, יושבים במעוקם על רבע עכוזיהם ואין להם עוד סבלנות לכלום, ידיהם הגדולות שלהם ריקות, ועזרה מבחוץ לא נראית. אם יבואו מתל־אביב או יבואו מסרפנד, אם יחליט המושל הבריטי להתערב, או אם לחכות עד לחושך ולהסתלק, ופתאום כאילו מתברר עד כמה כולנו כאן שבירים ועד כמה, וייאמר במפורש, ממש זרים כאן, ועד כמה איננו נסבלים כאן, ושואלים את אבא, איך היה בשעתו במושבה רחובות או בפתח־תקוה כשפרצו שם המהומות, והלא תמיד ובכל מקום פרצו תמיד מהומות או פרעות, או התנפלויות, ורק שלא לחזור למלה המאוסה פוגרומים, איך נגמרו ההתנגשויות ההן, האם הספיקו אז רק מקלות וידיות מעדרים, או מוכרח שיהיה נשק חם, ורק כשיורים ופוגעים והורגים כמה מהם הם מתחילים לסגת, לא בלי להסתבך אחר כך במשפטים, בגאולת דם, במאסרים, בקנסות ובשוחד, ובכל השאר, ולבסוף בסולחה מזויפת, ואיך הצליחו לצבור במושבות נשק חם, ואיך כאן אין להם אפילו אקדח אחד (אבא אומר אקדוֹחַ), ולא נשאר גם בידי המתנדבים לצבא הבריטי לאחר שנשתחררו, ואיך הם יושבים כך כמו מטומטמים, וגם לא ברור מה יש בתל־אביב, ואבא מנסה להשיב בלי להחליק דברים, אלא שמה הוא יודע מלבד סיפורים מימים עברו, ואילו מה שקורה כאן כעת ברבע לשלוש אחר הצהרים של השניים במאי מנין יידע, ומה יהיה כאן עד הערב, או מה בעוד רבע שעה, כשם שאין לדעת אם אלה רק מהומות מקריות בגלל סיבה כלשהי שתעבור או בגלל הסתה משלהבת שתדעך, או בגלל חולשת המימשל הבריטי שעוד לא גמר אומר, או בגלל איבת המשטרה שבמקום לבלום היא רצה בראש המתפרעים, או שאלה מהומות שלא ייגמרו עוד לעולם אלא ייהפכו למלחמות בלתי נגמרות, ואילו היה להם כאן נשק רק כדי לירות כמה יריות ואפילו רק באוויר, והכל היה משתנה בבת אחת – גם כשהכל כאן הרבה יותר חמור, ועומדים כאן זה מול זה שני שבטים, שני עמים, שני לאומים, ואו זה או זה, ושלעולם לא יהיה כאן שקט, ולעולם לא שלום, ורק זה לא סובל את זה, ורק זה לא מניח לזה, וזה לא נושא את זה, ורק קליפה דקה מכסה תמיד בקושי את לוע הר הגעש היוקד. לכוּ, צועקת פה האדמה, לכו מכאן צועק המקום, לכו מפה, צועקים הרחובות, לכו לכם, צועקות הסימטאות, לכו כולכם, ואללה הוא אכּבר.

הולך ומתברר שצריך לעשות משהו, ושאין לא טעם ולא סבלנות וגם לא פתרון לשבת ככה בעיקום אחוריים על שפת הבאר ולחכות, עם שתיקות ועם מלמולים ועם העלאת זכרונות ועם תחושת בושה ועם ככה אי אפשר עוד. צריך לצאת וללכת לשאול בחצרות השכנים, ואולי לצאת וללכת לתל־אביב, ואולי לצאת וללכת עם מוטות ברזל אל בית המושל, או פשוט באותם המוטות לצאת ולהסתער ולצרף גם את אנשי החצרות הסמוכות והדבקות גדר בגדר וכותל בכותל, ושכעת כולן מוגפות שערי העץ שלהן שאחדים מהם אפילו נקשרו בחוטי ברזל, בכמה כריכות קשורות חזק, ובעשרות אנשים ואולי אפילו במאה לצאת כעת ולהסתער לעבר ההמון שמעבר לשכונה ולהפתיע אותם, ולהפתיע אותם כשעדיין הם מתמהמהים מסיבה לא ידועה ואינם ממהרים לחדור פנימה אל השכונה, או אולי הלכו לאכול או אולי עסוקים בביזה, או אולי שינו כיוון, ורק לא לשבת עיוורים כאלה ומחכים כאלה ורק לא לשבת מושפלים חסרי מעשה ואין אונים, ולקחת כעת ולצאת ולא להיות יהודים גלותיים ולקחת ולצאת ולעשות משהו והגיעה השעה לגמרי, וקודם כל לדעת מה קורה.

שעל כן קמים מעל הישיבה העקומה שעל שפת הבאר, ומנקים באחורי הידיים את אחורי המכנסיים, ומתאספים כל השאר, אנשים נשים וילדים, ומושלך הס, ומתברר ששלושה ייצאו כעת לברר מה קורה וגם אבא מפני שהוא מכיר יותר מכולם ובעל נסיון, ואבא לא שוכח וגם לוקח את כד החלב ואת מוט הברזל וגם השניים לוקחים מוטות עץ מפני שאין עוד מוטות ברזל, וגם סלים מפני שגם הלחם נגמר, וירוצו קודם כל אל החצר השנייה ובזהירות, ומשם ירוצו הלאה, ואילו כאן מוטב שיסגרו היטב את השער הגדול, ויכנסו נא כולם אל החדרים, ולא להתקהל, וככל האפשר ישתדלו השליחים לחזור מהר ובשׂוֹרוֹת איתם. אמא לא מרוצה, אמא חושבת שצעירים מאבא צריכים לרוץ, אבל יודעת שאין כאן מי שיודע יותר מאבא, כל מה שאפשר לדעת על יפו, אף כי אין ידיעה זו מונעת את דמעותיה, עומדת ומחשה ועומדת ושותקת ועומדת ורק ממחטת חוטמה ורק חובקת מזה את האח הגדול, שאילו רק הניחו לו והיה מתעופף מייד וחוזר בעוד רגע עם כל הידיעות הנחוצות והיותר מנחוצות, וחובקת מזה את האח הילד שמנסה לנחש בתוך ליבו הקטן והלא יודע כלום איך ייגמר כל זה. וככה זה.

מסכות

להיכנס הביתה לנוח קצת, להיכנס הביתה לישון קצת, או להיכנס לאכול משהו או לשתות, כולן הצעות שנשדפות תוך שנאמרות ואין סבלנות לכלום ואין מה לעשות כלום שהזמן יעבור, ורק הפחד של אמא כבר חשוף ורואים אותו במפורש. לעומת זה קם הילד והולך ונכנס הביתה, יחף וקטן, מתקשה משהו בפתיחת הדלת, וישר אל אֶדן החלון שעליו תמיד הלִיבּריק המטוּלל, זה הכד שמימיו תמיד קרים, לא בלי ריח עבש כלשהו, ושאחיו נוטל כד זה (שעל פתחו מפית דקה ומיני שבלולים תפורים בשוליה כדי שתהיה מתוחה על פי הכד מפני זבובים נמלים ושאר רמשים), וחופנו בכפיו ומגביה ומקלח סילון דק ישר אל פיו וגומע כגמל, ואילו הוא כשמנסה לחקות דוגמת מופת זו מחטיא תמיד ומקלח סביב וכמעט נחנק ומשתעל הרבה לעומת קצת המים שהוא מצליח לשתות ושהם כמעט כל מה שנכנס אותו יום לפיו, ומושך כעת בחפזון את השרפרף שאמא קוראת לו הטאבּוּרֶט, ומטפס עליו ברך אחת קודם ושתי היחפות אחריו, ופונה למעלה אל גל החוברות שאבא אוסף שם זו על גב זו (ושאמא תמיד מתאוננת שזה רק אוסף אבק ורק אוסף ג’וקים ורק מסכן את עציץ הג’רניום היושב גם הוא בצל החוברות עם פרחו האדום היחיד והזלדקן על גבי מפית מגוהצת קטנה, ואבא מבטיח לה תמיד שבקרוב יסדר הכל וגם יתן לכורך לכרוך וגם ידחוק אותם בכוננית הדחוקה כבר להיחנק), ושולף בכוח מתחתית הערמה כמה חוברות ומדפדף וגם מוצא מהר חוברת אחת של הפועל הצעיר, משנת תרע“ג, שעוד מחירה מסומן בתחתיתה בפירוש 4 מטליק, 12 קופ‘, 30 סנט’, ו־6 סנת, לעומת 8 ג”מ, של היום, ומהר גם מוצא את המודעה שחיפש והיא שתציל אולי את המצב במקום שכל הגדולים שמטו ידיהם. יש איש אחד, שיש לו מחסן גדול, ובו כל טוב, כמתואר במודעה וכמצויר בתמונה שם, מבחר שעוני קיר עם אותיות עבריות, ותכשיטים, ומשקפיים (ע"פ רשימת הרופא, כתוב שם), וגם פנסי חשמל (שבעזרתם נעשה האדם רואה ואינו נראה, כתוב שם) והכל במחירים נוחים, כתוב שם, וגם מנדולינות וכנורים וחלילים וכל מיני כלי זמר – הכל באותו מחסן גדול של אדון יצחק זלצמן ביפו, מול הקונסוליה הרוסית, והוא גם שולח לכל מושבות וערי הארץ, בפוסטה, ורק לאחרונה כתוב למטה, נתקבל במחסנו מבחר גדול של אקדחים אוטומאטיים, “בראונינג״ ו״וועבלי”, ועוד סיסטמות (מה זה?) שונות, עם כדורים מכל המינים, וגם נשק ציד, והמבחר גדול – ולמה לא הולכים אפוא, ולמה לא רצים כעת אל אדון זלצמן ישר אליו לקחת מן המחסן שלו הגדול, את כל כלי הנשק, ובכמה יריות בבת אחת באקדחים מכל הסיסטמות וברובי הציד ישר בהמון וגם באוויר – וההם יברחו להם לכל עבר והכל ייגמר, ואז יחזירו לאדון זלצמן הכל בשלמות, וגם ישלמו לו את מחיר הכדורים שבזבזו.

ורק צרה אחת, שאולי כל מה שהיה לאדון זלצמן בחנותו המבורכת בשנת תרע“ג כבר לא נשאר ממנו כלום כעת בשנת תרפ”א, מפני שמאז אין עוד מודעות כאלה, וגם אולי אילו גם היה לו נשק, האם היה אבא יורה וגם הורג איזה ערבי חי? אבא לא יכול לסבול את זה, וגם כעת עם מוט הברזל האם איננו רק מפחיד ולא הורג, רק מבריח בתנופת המוט ובצעקות יאללה יאללה, ולא מכה ממש, עד כמה שהוא מכיר את האבא הזה. הוא עצמו לא היה יכול אפילו לראות את הפצועים ההם. לא היה לו כוח לראות איך ראשם מונח כרות על הכר שעל ידם עם כל הבשר הפתוח ועם כל התחוּח השותת הזה שרואים אצל הקצב בזוועה, ועם החור הנורא באמצע שעשו להם, והדם הנקרש הזה, עם כל הלבנים ההם והאדומים להקיא, והם רק שוכבים ומחכים שם בשקט לרופא שיבוא לתפור את הראש למקומו, וקשה להם אפילו לצעוק מכאבים, איך יוכל לראות את זה, ויצטרך לברוח או ליפול מתעלף, עם כל הרירים הקרושים ההם והדם הקרוש והפתוח הזה, ושאולי הרופא גם לא יצליח והם ימותו להם, ויקברו באדמה את גופם ואת הראש לחוד על כרית בצד, עד שאי אפשר עוד לחשוב על זה. והריח הנורא של בית החולים עם כל הריחות הנוראים שלו. וכבר נורא מסריח כאן הפחד.

הכל מתחת לאכסדרה הזאת מסריח כעת מפחד. גם האנשים העומדים וגם המסתובבים, גם הדיבורים גם השתיקות וגם המבטים אל השער. וכבר לא מעמידים פנים שזה לא פחד. גם הפינה הזאת שלו אינה מוגנה עוד. וזה לא התחיל כעת. יום אחד פתאום. כשבאו השלושה ההם. לפני זמן לא רב. ופתאום ושלושה היו עומדים עליו. גבוהים עד הגג. לבושים משהו רועש צעקני עם הרבה אדום, ולא זה מה שהיה נורא מנשוא. הפרצופים שלהם, הפרצופים ההם, זה היה מעבר לשום כוח לשאת, הפרצופים האלה, שאין בעולם כאלה, ואי אפשר שיהיו, משהו שלא עומדים בו, ורק לצרוח, או לברוח אילו לא היה משותק. אי אפשר לספר איך נראו, זה היכה את הראייה באי אפשר לראות, הבלתי נסבל הזה, שהיה מראה פניהם, לא רק הצבע, אלא כל צלחת הפרצוף הזה שהיה כאילו מסובב הפוּך, מעוות או מהופך, או אי אפשר לומר מה, אלא איך פתאום והם עומדים עליו גדולים ונוראים, כל השלושה, סוגרים עליו סביב, מגרגרים מין רעש פראי מגרונם, רעש בלתי נסבל שבני אדם לא מסוגלים לו, משהו שאם פתאום הוא עליך אין לך עוד מה לעשות מלבד שלא להיות עוד ורק להימחות מעל פני האדמה.

לעולם לא יוכל לחזור אל מה שהיה קודם, לא יוכל לזכור איך היה מקודם, ורק מן הפתאום ההוא והלאה, ואיך פתאום ולא היה עוד ילד אחד לבדו יושב בשקט על הגרוטאה שלו ומסיעה בשקט מיפו לירושלים, פתאום והפתאום נפל עליו ועצר הכל והקיף מכל צד, מרעיש נוראות, שאי אפשר שדבר כזה יהיה אפשר, ואי אפשר שדבר כזה יהיה ישנו בעולם, ושאם הוא אפשר הכל אבוד, ואם כאלה מפלצות הן אפשר ועומדות עליך ונוהמות עליך, אפשרית גם החיה ההיא שבים, זו שאתה יודע איך בים יום אחד תגיח בשקט, ותתפוש אותך בפיה הנאלח, ותסגור עליך בשיניה, ותסיע אותך אחוז ניצוד בפיה, ותתחיל לסגור מלתעותיה ותתחיל לפצח אותך ואתה תהיה מתפצח לה בפיה, וגם לגוריה הריריים שלה תיתן, בעיניים הזגוגיות מתות שלה, וזה הסוף, והלואי שכבר היה נגמר כי אין עוד כוח לכלום. הה, אלהים.

שלושה נוראים עומדים עליו ומגרגרים, ורק אחר כך כשבאו לאסוף אותו מן הרצפה צורח באין קול ומייבב בלי חיים, וניסו להגיד לו שלא כלום ואלה היו רק מסכות ושפּוּרים היום, ושהם מגרגרים רק כדי להעלים את קולם המוכר, ולקבל מתנות פורים מתוך צחוק וליצנות, ואינם אלא חברים של האח שלו, יגאל וגואל וייגאל, עם הנמשים על פניהם ועם כל מיני הצבעים והמשחות של אמא שמרחו על עצמם ועם כל סמרטוטי סבתא שעטו על עצמם, ושגם לאחר שחיבקו אותו ונישקו אותו ואמרו לו שלא כלום ושהוא רק נבהל ושלא צריך להיבהל כל כך מבסך־הכל מסכות, ולא צריך להיות פתי קטן שמאמין שהם כאלה באמת, ושהנה יקראו להם, לאחר שהם ברחו בבהלה מפני שחשבו שהמיתו אותו מבהלה, והוא יוכל לראות ששום דבר ובסך הכל רק בדיחת פורים ורק כדי להצחיק, אבל הוא רק צעק לא ולא ולא, ולא רוצה לראות אותם, ולא רוצה ולא רוצה, ורק טמן עצמו בין השמיכות ורק רגליו פרכסו ואי אפשר היה לעשות כלום ואולי, כעצת אבא שהוזעק, לתת לו לשתות ולהירגע לאט לאט, ילד רגשן כזה, אומר אבא, האם זה לא נורא להיות כל כך רגיש, אומרת אמא, וגם אומרת, לא ילדי ולא מחמדי, ותראה אמא כאן ואבא כאן, וזה לא היה כלום אלא רק פורים, וכלום לא הרגיע והעולם היה אבוד, עולם שיש בו מפלצות כאלה ושהן באפשר, פשוט באפשר, ושגם חיית הים שהתחילה לכרסם אותו כשהוא שומע איך הוא הולך ומתפצח כמו אגוז בתוך ריר פיה ועיניה הבולטות מתות, ואיך בבת אחת אתה יכול לראות איך היא נראית מבחוץ מפצחת אותך ואיך אתה בתוך פיה מבפנים מתפצח לה.

ברור, שאלה לא היו סתם ילדים מתחזים בתחפושת פורים. ברור שאלה היו יצורים של אמת ואין כאן שום ספק. ושלא יספרו לו כדי להרגיעו. ואין שום ספק במה שראה ובאי אפשר שהפך פתאום לכן אפשר, ואם מבקשים שהוא יאמין להם צריך שהם יאמינו לו. איך אפשר שהאי־אפשר יהפוך פתאום לאפשר? שהכן יהיה ללא, שהשקר יהיה לאמת? פתאום והם עמדו עליך גדולים ונוראים במלוא הבלתי אפשר ובאמת לאמיתה, וכולם רק מנסים לטשטש את מה שנודע לך כעת לכל החיים, ולמה לא יעזבו אותך כולם וילכו להם.

עייף כעת. כולם עייפים כעת. כולם לחוצים וסחוטים. ארבע דירות בחזית האכסדרה, ושלוש שלוש באגפים, ואחת ליד השער הגדול, וכל יושביהן כעת בחוץ, אלה סביב הבאר ואלה פה ושם בקבוצות מפוזרות ורק הילדים מתרוצצים, אף כי באיזו מתינות, ואינם סוחפים את הילד הזה מפינתו שלו, מפני שהם משחקים במשחקים של ממש והוא משחק במשחקים של כאילו ושל נגיד ש־, בינו לבין כפיס העץ שדי לו אם מסיעים אותו מכאן לכאן וההפלגה כבר הולכת מיפו ועד ירושלים, ואיך יודעים להבדיל בין מה שבאמת הוא אמת ובין מה שרק מתחזה לאמת. האם יגאל עם הנמשים שלו הוא האמת, או תחפושת הזוועה ששם על עצמו היא האמת, האם התחפושת היא על פני יגאל מבחוץ או יגאל הוא בתוך התחפושת מבפנים? מה גם שזו לא היתה תחפושת. ושלא ינסו לספר לו. והאמת היא שכל אחד הוא לבד. ילד אחד לבד. וגם אבא לבד. וגם השכונה לבד. וגם כל היהודים לבד. גם האלהים.

תמיד יש שיחות סביב הבאר. תמיד יש מנסים לשבת במעוקם על שפתה הלא מספיקה לישיבה. לא בקול רם ולא בבטחון, ורק במבטים חוזרים אל השער. עִם הערבים הפשוטים שברחוב אין לי בעיות, אומר שם אחד. הם מוסתים כעת, מסכים עמו אחר, מוסתים כל הזמן, ובמסגדים, הוא אומר, מפחידים אותם, מסביר האיש, שאנחנו ניקח להם ונדחוק רגליהם, הוא אומר, שיש לנו מזימות, מסכים עמו האיש השני, להתחזק עליהם, ובדיוק כעת, אומר האיש, כשכל העולם משתנה, והאנגלים באים במקום התורכים, והכל הולך מתחלף, מסביר האיש, ושאולי מותר להם כעת והם מנסים מה כוחנו, ושמרשים להם לבזוז לאור השמש ולקחת שלל, מסכים האיש, ולא יעשו להם כלום, יודע האיש, ואומרים להם שגם האיסלאם בסכנה ומסיתים אותם, מוסיף האיש, ולבסוף, לבוא ארצה, והנה גם במולדת פוגרומים, טוען כעת בהתרגשות עוד איש עומד עליהם, גם כאן? הוא פורש ידיים, ומנידים אליו ראש, ועוד מידי המלוכלכים האלה, הוא אינו מוצא מנוחה. ואיש לא מוצא מנוחה. ורק יושבים על שפת הבאר, יושבים במעוקם. והבאר, כמו הנהר, שמעה תמיד דברים ודיבורים על שפתה, ודיבורי דיבורים ושתיקות, ואינה עונה להם כלום, וגם לא שכבר שמעה את כל זה פעמים רבות ובלי סוף, גם את הדיבורים וגם את השתיקות, תמיד במעוקם על שפתה הצרה הזאת, אולי מפני שהיא בדיוק באמצע החצר, אולי מפני שאין אף ספסל בחצר, ואולי מפני שיש בתוכה, במעמק, מים עתיקים, וכאילו באמת על שפת איזה נהר, שיודע יותר וזוכר מימים רבים, זה אומר וזה משיב, זה אומר וזה שותק, ושלא נשאר מכל זה אלא כמו תמיד, מה יהיה? מה יהיה?

כולם בחוץ, באכסדרה הזאת. אין סבלנות להיות בחדרים. וחם לכולם, והשער לא נפתח. וכאילו כלואים. והבטן מתהפכת, לכולם. אמא פעם פה ופעם שם, מדברת עם אלה וגם עם אלה. ופתאום והיא אינה רואה את הילד. והוא איננו בפינה שלו. והולכת פנימה ואיננו בדירה. ויוצאת החוצה ואיננו בחוץ ובשום מקום. ולא מאמינה ועוד איננה שואלת ורק חרדה נוראה, ועוברת בין כולם ועוד איננה שואלת, מפני שמה פתאום ולאן יכול היה ללכת, הקטן הזה, השער סגור כל הזמן, ומעבר לחומות הקירות עוד איננו יודע לדלג כמו אחיו הגדול, שישן כעת שנת ישרים בדירה וספר התמונות הגדול פתוח לו על חטמו, כמו תמיד כשהוא מתחיל לקרוא, ושוב יוצאת ושוב נשענת אל הקיר, וגל ההתייפחות שנבלם בקושי לא יכול עוד להיבלם, ומקבוצה לקבוצה היא הולכת, ועדיין לא שואלת ורק לפינות היא מציצה, ואל בין הילדים המתרוצצים בין הפינות, והוא אינו ביניהם, ופתאום והיא חרדה אל הבאר, אבל שם רק שניים שלושה יושבים במעוקם על בדל אחוריהם ומסבירים זה לזה איך הערבים, ומה יהיה, ואי אפשר היה לקפוץ ביניהם אל הבאר, ומה פתאום, ושוב בדירה ואיננו ואולי להעיר את הישן, והכל נראה כחלום נורא בלתי אפשרי והיא מתירה כעת את פקעת שערותיה השחורות הארוכות, שערותיה של אמא, וחוזרת ואוספת אותן קלועות על כף ידה זו ובידה זו היא חוזרת ומרתקת אותן מחדש במכבנות להיות שוב פקעת צמודה היטב על ראשה, יודעת לעשות באצבעותיה ולטפל נכון ולדייק באחורי ראשה גם בלי להביט, כמו אמא תמיד.

כעת היא מתחילה מתרוצצת בין כולם וגם שואלת אם ראו. ועצבנות תוקפת את כולם. ובקדחת מתחילים להציץ בכל מקום, וגם לבדוק בכל הדירות סביב אם אולי, והיא כבר פוכרת אצבעותיה, ורק עוצרת לחשוב בשקט ולא לאבד עשתונות. ולחישות עוברות באכסדרה, אבל השער כמו תמיד הוא רק סגור ורק חוּם ורק חַם ומשעמם. והלא תמיד היה משתופף לו בפינה הזאת שלו, לבדו ובפיסת הגרוטאה שמוצא לו ושמתהפכת אצלו לקטר כנראה, לפי השריקות ונשיפות הקיטור שכאילו, מה יכול היה לעלות על דעתו. ואיפה היתה היא, אמא שלו, אף כי מצד שני, הלא הוא נולד עטוף בכתנת השִלייה, וזה הלא אות וסימן מובהק, למזל טוב בחיים כידוע, ושכל רע לא יאונה לו, כידוע, אלא שגם הילדים המתרוצצים האלה גם הם נעצרים רגע מבוהלים וכעת גם הם מחפשים לפי דרכם, ופתאום, ואמנם דחוק לו ביניהם, בין היושבים על שפת הבאר יש עוד אחד ביניהם, אחד דק כמו קו, שומע בלי לדבר, דברי היודעים יותר ממנו, מציץ מביניהם אל מעמק הבאר, ואל האפל שבתוך עומקה, ואיש אחד מאלה שישבו על שפתה במעוקם, שומע כעת ומחייך ועוצר את אמא שכבר דמעותיה אינן נעצרות ויפחותיה אינן נכבשות, ובידו זו על ראשו של הקטן הדחוק אליו, וכולו פחות מאיזה קו דק אחד, ובידו זו אוחז האיש בידה של אמא, הנה, הוא אומר לה, קחי, שאי בנך. הוא אומר לה, ומשהו רחוק רחוק ואולי מעומק הבאר וכאילו כבר נאמרו פעם ממש כדברים האלה.

אמא חובקת ואמא חובקת חזק, ואמא בוכה בקול, ואחרים מסלקים איזו דמעה שהיא, ואמא מאמצת אל ליבה, ולא איפה נעלמת ולא למה לא אמרת והלא חיפשתי אותך בכל מקום, ולא מיין קינד, אלא רק אל ליבה חזק ובזרועותיה חזק, ורק מנסה לעצור בדמעות וביפחות, ורק אומרת לבסוף בוא, אתן לך דבר־מה לאכול הלא לא אכלת היום. וזה כל מה שהיא יודעת לומר כעת. ומה שהוא יודע לומר כעת זה רק די, אמא, לרדת, לרדת מזרועותיה כעת. ואינו אומר שהכל היה מפני שהוא היה מוכרח, מפני שכל מה שאומרים שם על שפת הבאר לא יישאר לו שום זכר אם הוא לא יספוג ולא יידע לחזור ולספר פעם. לעומת זה כאילו היתה איזו התנערות בחצר, ונזכרים שבאמת אף אחד עוד לא אכל כלום היום, ואולי בכל זאת לאכול משהו קטן כזה ולשתות משהו. וכמה נשים גם נכנסו לחדרים לראות אם יש איזו עגבניה או מלפפון, או פרוסה, ומשהו לשתות עם קצת לימון או משהו, ואולי עוד מעט גם תגיע רוח הים של אחר הצהרים, אף על פי שהשער הגדול חוסם כעת את החוץ ואת הרוח, וגם כאילו, פתאום, שומעים קולות מבחוץ, או תנועה או משהו, ופתאום יש גם הלמוּת מהלוּמות על הפשפש, ופותחים ומישהו מתפרץ בריצה, בלי נשימה וגם דם והוא פצוע.

לא נורא, הוא אומר בלי נשימה, זה כלום הוא אומר, שם בקצה הרחוב מול ביתו של שמואלוביץ, משם הם ניסו להתפרץ, אבל אנחנו לא נתנו להם, במקלות ובצעקות עמדנו שם לרוחב הרחוב, הוא מספר בלי נשימה והם גם נעצרו, וכולנו עומדים שם, וצריך כעת שמי שיכול יקח מקל או מוט או משהו ויבוא איתי מהר, מוכרחים עכשיו לעצור אותם שם, ומהר, והפצעים האלה הם כלום, והם מנסים כעת לפרוץ אל רחוב בּרנֶט, וצריך לחסום אותם שם, ושכבר רץ מישהו להזעיק עזרה מתל־אביב, אז מי בא? הוא מתנשף ושותה בקושי מן המים שהביאו לו, וכבר עומד אצל השער, ורק מסכים לרחוץ את הדם, ורק מישהי בסדין קרוע כבר מנסה לחבוש לו מהר את הזרוע, ושלושה ארבעה עם מקלות כבר מצטרפים אליו, וכעת עוד אחד מצטרף אלא שאשתו דבוקה אליו, אתה לא, אתה חולה, והוא מתנער ממנה וגם הוא כבר גוחן בפשפש ורץ אחריהם, ומציצים אחריהם בעד הפשפש עד שהם נעלמים בסיבוב, וסוגרים ונשארים כאן לבד, כמרוּמים.

האם גם אבא עומד שם במחסום? נעשה פה צר וצפוף וקטן וחסר טעם וכאילו כלואים. ונעשה משעמם והכל חבל ומיותר ונורא חסר טעם. אפילו הפחד מורגש כעת כאילו חם כאן מדי והזיעה מבטבטת בגב. איש לא מדבר ושלא ידברו, ואמא שעדיין מסתובבת אנה ואנה, ונכנסת לחדר ויוצאת וכעת נשענת אל עמוד האכסדרה, ומחפשת במבטיה את הילד, ורואה יחד עם מבטיו התלויים עכשיו במעזיבת הגג למעלה, ושם יונה אחת יורדת אל הרעף, ואיך היא בכפוּף גופה, ובהטיית כנפיה להיעצר בהיפוך לרוח, ובפרישת זנב רחבה כדי להיעצר, ובהטיית רגליה קדימה כדי לנחות עליהם, יורדת לה צועדת צעד וכבר היא קרקעית לגמרי, והפיכת המעוף להליכה כאילו אין בה שום פלא, ומהדסת לה כאילו אמנם זה כל טבעה, ומייד אחריה נוחת גם בן זוגה ונעצר ומקפל ומתקפל והומה אליה ומהמה.

איפה כעת הסנדלר הגורג’י, איפה כעת האיש והאשה שהיו שוכבים מתים על הרצפה של בית החלוצים, איפה כל האחד עשר שמצאו שם מתים אחר כך, כולם עולים חדשים שבאו אתמול ולא ידעו עוד בין ימינם לשמאלם, ופתאום ונרצחו. ויש כעת תכונה בחצר, ומתיעצים אם כבר לארוז חבילות, שאם פתאום צריך יהיה לפַנוֹת לתל־אביב, או לברוח פתאום. ואם לא כדאי לצאת כעת מישהו וללכת אל החצר השכנה כדי לדעת מה. והילדים נאספו כמעט כולם בפינה ההיא, עייף להם ולא יודעים מה, ואף אחד לא יודע מה. הקירות הדקים ושער העץ זה כל מה שיש כעת כדי לשמור על הילדים. קלות דעת. כל הרעיון הזה על שכונה יהודית בצידה של יפו הערבית, ביום זו מתפרנסת מזו ובערב זו מופרשת מזו, הנאורים והנקיים והתרבותיים והבונים את הארץ יהיו כאן והילידים והמפגרים והמזוהמים שגרמו לשממת הארץ יהיו שם. לא רק יהודים (אבא קורא להם “אחֵינו”), כנגד מוסלמים (אבא קורא להם מוּחמדנים), ולא רק מהגרים כנגד תושבים, ולא רק מתקדמים כנגד נחשלים, ולא רק אירופים כנגד אסיאתים – אלא שכאילו אפשר פשוט ככה, ושמאליהם יסתדרו כאן בשלום, בלי חומה ביניהם ובלי שערי ברזל ביניהם, ובלי כלי נשק ליום פקודה בידיהם, מה זה? תמימות, טיפשות או נִפשעוּת? אמא מחפשת עם מי לדבר. קשה להיות לבד. וקשה לדבר. והאמת, שעד שלא קרה לא חשב איש על זה. אם חשב לא אמר, ואם אמר לא אמר ברצינות. להיפך, אבא היה אומר, וגם כותב בהפועל הצעיר שלו, שככל שנשב יחד זמן רב יותר, היהודים עם הערבים, תעשה השכנוּת הזאת דברים טובים, ותקנה הרגלים טובים, ושאין לך גדר טובה יותר, ציטט אבא את מישהו, משכנוּת טובה. וזה נשמע נפלא.

היא שנולדה וגדלה רחוק שם ונמצאת כאן כבר שתים עשרה שנים, וכל ליבה וחלומותיה וכל אהובי ליבה עדיין על הנהר סטיר פלך ווהלין ביערות האפלים – ואיזו ערביה אחת נבערה שנולדה כאן וגדלה כאן ואבותיה ואבות אבותיה נולדו כאן במקום הזה וסימטאות יפו הם כל עולמה מדורי דורות – האמנם הן שתיים שוות ערך ושוות זכויות, וכל פחדיה של זו מפני זו יכולים להפוך אי־כך בפשטות לשכנות טובה בלי גדר? ויש מקום לילדים שלי ויש מקום לילדים שלה, ויוכלו לשחק יחד בלי חומה גבוהה ביניהם? תמימות, טיפשות, או נפשעות? והצעקות ששומעים כעת, לגמרי לא רחוק, ופתאום, אלהים, גם יריות, ועוד יריות, מה קורה? להיכנס לחדרים? ושלא יעוף איזה כדור שוטה ויפגע כעת, והפחד כאילו החליף כוח, וחנק הבהלה והבחילה. עומדים ומקשיבים, מנסים לנחש איפה, או מי יורה, ומניין ומי כבר נפגע. ואף אחד לא יודע כלום. כלואים בעיוורון. אבל כעת שוב מהלומות הולמות על השער לפתוח, ופותחים ושניים נדחקים, והרבה דם לאחד, והשני, לחסום, הוא אומר, צועק בשקט, חוסם עורקים מהר, הוא אומר בלי נשימה, וההוא כבר חיוור לגמרי, ומישהי, אותה אשה יודעת, שוב בסדין שהיא קורעת ממנו, כבר שפפה עליו ומטפלת ומבקשת להביא מים, בבקשה, וגם מהר, והשני כבר יכול לדבר, זה שָׁם, הוא אומר, ברחוב בּרנֶט, הוא אומר, וכבר הגיעו הבחורים מתל־אביב והם משיבים אש כעת, ואולי, הוא אומר, זה כבר יעזור כעת, וגם מִספריים, אומרת האשה, לגזור את המיכנס סביב, וחותלת סביב בכוח את הרגל גבוה מעל הברך והדם נספג מהר, והאדום צובע הכל, ובכפיס עץ שיש לה היא מפתלת ומהדקת לחסום ובכל כוחה, והאיש חיוור או מעולף וכבר מכירים בו שהוא איש מהחצר השלישית מכאן, ולהשכיב אותו כעת, ולקרוא לאשתו או למישהו, ומה עוד קורה שם? ואת מי עוד ראה, ואם לא נפצעו עוד? מזל שהגיעו הבחורים מתל־אביב, אומר האיש השני, ברוך השם, הוא אומר, סוף סוף, ועם אקדחים, ואומרים שגם חיילים בריטיים כבר מתקרבים ואומרים שראו אותם כבר מצד השוק, מפני ששמעו שם אוטומובילים “לוֹרִי”, ומפני שהם די אם הם יירו קצת במכונות היריה הכבדות שלהם, כדי שכל המתקיפים יסוגו, וגם הגיע הזמן, הוא מסביר, מפני שכבר יותר משעתיים, וכל הזמן, ממש מצד שני של הרחוב נפרצות החנויות והם שודדים להם ובוזזים לאור היום, וזה גם אולי מה שהפחית את לחץ ההתקפה שלהם – תאוות השוד, הוא מסביר, ושותה קצת מים. ומוחה זיעתו, והפצוע, אותו צריך להעביר מייד לרופא בתל־אביב. ומי ראה את אבא? ומה קורה מכיוון השוק? ועוד אומרים, יודע האיש לספר עוד, שהמהומות פרצו בבת אחת מכל הכיוונים, ושבתל־אביב כבר לא יודעים לאן לשלוח עזרה קודם. ואומרים שבשכונת אבו־כּביר בצפון, באיזה בית שבין הפרדסים, מנסים לחלץ משפחה יהודית ועוד כמה אנשים שגרים איתם שם, ואומרים שגם ברנר שם, אבל קשה להשיג ליווי צבאי ואוטומוביל, ושמכל המקומות סביב מביאים כל הזמן עוד פצועים וגם יש כבר הרבה הרוגים, יותר משלושים, הוא אומר, ולא מאמינים, יותר משלושים? ועדיין לא נגמר ושהוא מוכרח לרוץ כעת ולחזור ושישיגו רופא לאיש הזה, שלבן כמו מת, ורק מתגנח בחרחורים.

מושך לבוא לראות את הפצוע אבל מפחיד נורא. עוד יריות ועוד, ומקשיבים, וקשה. ובחוץ כבר נעשה אחר הצהרים ממש. וכבר אחרי ארבע. וזה כבר לא יהיה יום טוב היום. וזה כבר לא עוד יום איזשהו, זה כבר יום שיזכרו אותו תמיד. שאנשים לא יפסיקו לדבר על היום הזה. ולא חשוב כלל שחם, ושאין אף משב רוח מן הים, וכלום לא חשוב כעת, ואילו השער שנסגר אתמול לא יודעים מתי ייפתח, ומי יחזור דרכו שלם. לא יודעים ורק לא יודעים וכל היום רק לא יודעים. כל היום רק מחכים לדעת. טוב לו למי שנמצא עכשיו כבר בשעות הערב, ויכול להשקיף לאחור ולראות איך אנחנו כאן אחרי הצהרים לא יודעים כלום מה שהוא כבר יודע. והוא כבר יודע איך נגמר, וגם יודע מה עם אבא, ואיך ומתי יחזור הביתה. ואילו הסכים ההוא שכבר יודע לגלות מה הוא יודע, ושתעבור לה המועקה הנוראה הזאת מן הבטן. והאלהים, גם הוא יודע, מפני שהלא הכל נעשה לפי דברו. ולאבא לא יקרה כלום. הוא יחזור, תמיד אבא חוזר בסוף, עם כד החלב בידו זו ועם מוט הברזל בידו זו, מפני שאבא הוא איש טוב, וגם לא היכה איש, בשום מוט ובשום ברזל. ויחזור עוד מעט. אני מבטיח לכם.

יותר מדי דברים קורים בחוץ כל הזמן. כאילו מוכרחים להספיק הכל ביום אחד. וכבר מדברים על עשרות הרוגים, מדברים על המון פצועים, מדברים ביחד על הכל הרבה, וכולם יחד, ולא מספיקים לדעת כְּאֵב אחד, ולא מי ולא מה שמו, ומי בבית שלו יחכו לו לשוא. הלמות מהלומות בדלת, והגרון חנוק, ובאים כעת עם אלונקה לקחת את הפצוע ולהעביר לתל־אביב, האוטומוביל מחכה עם עוד פצועים, ולא יודעים הרבה על מה היריות ומה המצב ולוקחים בקושי ויוצאים בקושי עם האלונקה ודם עליה הרבה. אם היה מישהו כאן יודע להתפלל ויודע את התפילה הנכונה היה צריך להתחיל ממש כעת להתפלל, אבל אם הוא מלמעלה רואה איך הכל כאן למה הוא צריך לחכות לתפילה כדי להתחיל לעשות משהו, הלא הוא רואה נכון? ואבא יחזור, אין בזה ספק. מפני שאי־אפשר בלי אבא. מפני שבלי אבא הכל ייגמר, וגם לא יהיה כדאי להישאר אם הוא לא יהיה ואם יש מישהו שכבר יודע כעת מה יהיה ויודע את מה שלאחר שהשמש תשקע כבר כולם יידעו, אני מבקש ממנו לספר, רק לי, לא אגלה, אם יש מישהו שיודע עכשיו מה החליט לו האלהים שיהיה, מפני שהלא לא קורה כלום בעולם בלי שהוא החליט שיקרה, ורק אנחנו לא יודעים כלום, ואין לנו כוח לחכות ולדעת מה יהיה.

אבא שתקן כזה. אבא ותרן כזה. אבא תמיד נדחף הצידה. אבא חושב שכולם קודמים לו. ושהעבודה קודמת, ושאמא קודמת, ושהילדים קודמים, ושהאדמה קודמת, לאחר שוויתר ועזב את האדמה, ואת חוות הנסיונות, ולא הצטרף לחבריו שהלכו לבנות את נהלל, שכל־כך הרבה דיבר עליה וכתב עליה, וכל כך רוצה היה שהוא ושני בניו יהיו אִכּרים בנהלל החדשה הזאת שמקימים שם כעת מן הבצות ומן האדמה הכבדה, וכמעט והיה יכול להיות גם להם שדה ויכול היה להיות גם להם מטע והיתה יכולה להיות גם להם רפת, ובית קטן שלהם ויחד עם רעיו הטובים אהרון בן־ברק ודויד בן־ישי ונתן חפשי, הצמחוני, ולא יהיה עוד עוקר ונודד בכל שנה שנתיים ממקום למקום ומכיבוש לכיבוש ומגאולת השממה לגאולת השממה, אלא יושב סוף סוף נכון, הוא ובניו על אדמתם ותחת קורת ביתם, ותחת עצי התות הענקיים, שאמא לא רוצה בהם מפני שמביאים זבובים ולכלוך, כשם שאמא לא רצתה לנהלל ומספיק היה לה לחיות במידבר, ולגדל ילדים כמו ערבים קטנים, ולא לראות אנשים ולא ללכת להרצאות ולא ללכת לשמוע את זימרת הבריטון הר־ מלך בליווי הוֹפֶנקוֹ על הפסנתר, ולא לשמוע את הרצאות מוסנזון על נביאי התנ"ך ואת הרצאת ביסטריצקי על הפרובלימטיקה של תרבותנו החדשה, באולם הגימנסיה הרצליה, או את שיעורי ברנר על מנדלי מוכר ספרים, שקרא להן להערכת עצמנו בשלושת הכרכים ושא.ד. גורדון לא שבע נחת וכתב כנגדו והסביר מדוע לא כדעתו, ובשבתות אחר הצהרים מתווכחים עם אהרונוביץ ועם רבינוביץ מי צדק, ובתיאטרון העברי מציגים את חסיה היתומה, שאומרים שיש בה גם מומנטים יפים, וביפו מול הוטל קמניץ הנה זה נפתח בית המסחר של הגברת אטלס לבגדי נשים, ומתחילה להיות כאן עיר אמתית, ואחר כך גם להעלות ארצה את אחיה דוּוִיד, ואת אחיותיה הינדֶע ודבוֹירֶניוּ, ואת אמה שתהיה סבתא לילדים ויקראו לה הבּאָבֶּע, ואז, בחגים כשכולם יחד סביב שׁולחן ערוך אחד, עם מפה לבנה גדולה ויין ודגים ושאר ירקות, יוכלו לשיר סוף סוף מתוך המנוחה הגמורה, וטהר ליבנו לעובדך לעובדך לעובדך באמת, באמת ובשלום, וכבר עיניה דמעות.

אבא ותרן. ויוצא והולך בבוקר בבוקר, מפני שהוא משכים קום, ולפני שיוצא מכין ארוחת בוקר, ושופת קומקום על הפתיליה, ורואה שכולם יהיו מכוסים היטב במיטותיהם, והולך לו בשקט, תמיד בשקט, שלא להפריע, האבא הזה, לסמינר למורות ולגננות, ויושב שם לשולחן ומנהל ספרי חשבונות, ומסכם ביושר טורי מספרים, ובסוף השנה כשכולם יהיו מצטלמים הוא לא ייצא להצטלם מפני שהוא ביישן, ואין היום על הקירות אף תמונה שלו עומד בשורה השנייה משמאל או השלישית מן הצד, או ארבע שורות מעל האדון טורוב או מימין לאדון עזריהו, היושבים להם קוממיות בשורה הראשונה וזקן הסנטר שלהם עשוי היטב ומפניהם קורן אור התרבות והכבוד, ובחיוך מעוקם מרוב האי־נחת הוא מציץ גם מתמונות ועידת הפועל הצעיר, עומד שם מחוק בתוך טשטוש הצל שמרוב צפיפות הראשים הדחוקים להיכלל בעומק התמונה, עד שלמטה, בין שמות כל הנוכחים ההיסטוריים, הוסיפו מדפיסי ספר השנה גם בקשה לכל אלה ששמם לא נדפס משום מה, לכתוב למערכת ולזהות עצמם, תיבת דואר כך וכך, ושאפילו על מאמריו הגדולים לא חתם בשמו אלא תמיד בעקיפת שמו, ורק ש. בן־ציון, בהעומר, וכמעט בכוח, הכריח אותו לחתום שמו המלא, ובניקוד, מפני שזה מדע, גער בו באבא, מפני שזו עבודה כבירה שהשקעת לבד, נזף בו, מפני שזו היתה גבורה לעשות את המחקר הזה, התווכח איתו, ומפני שבעתיד איש לא יוכל לדעת על יפו בלי לקרוא וללמוד מה שכתבת כאן, ובאוניברסיטאות, כמעט צעק, ייבחנו על החומר הזה, ואיש לא יתייחס ברצינות לעבודה לא חתומה, או חתומה באיזה בן ישראל או ב.י. או אפילו ז"ס.

האם אפשר לדבר עם מי שאיננו עונה? כולם שותקים מפני שאין להם. ומפני שאין אף אחד שכן יש לו. כולם לבד וכל אחד לבד. לא רק הילד הקטן. ולאף אחד אין אף אחד שיאמר לו או ישמע לו. וכאילו מעגל של לבד נסגר סביב כל אחד. ועוד מעט שוב יהיו מהלומות על השער ושוב יתפרץ איש או שניים ושוב יאמרו משהו שהוא כלום ושוב יחזרו וירוצו להם ושוב ישארו כאן בכלום. למי נורא יותר, לאלה שעומדים שם באמצע היריות וההרוגים והפצועים או לאלה שסגורים כאן לחכות ולהיקרע מדאגה ומפחד ומאפס. מפני שמה שמרגישים כעת כאן, הוא רק להתפקע. וכל אחד עומד או יושב או מסתובב ואיננו אלא רק מתפקע. וכאילו נעזבנו ואין כלום, זה כל מה שנשאר, קטנים כאלה ועזובים כאלה. קשה לומר בדיוק איך קשה אבל נורא קשה. גם אמא שתמיד מעורבת עם כולם כעת היא לבד, ורק האח הגדול הוא תמיד לא לבד, ואם אינו ישן תמיד הוא מעורב עם כולם, אבל גם החצר הזאת שכולה מעורבת תמיד עם כולם כעת היא לבד, ואולי רק כעבור הרבה שנים כשכבר יהיה גדול ויודע דברים מהרבה ספרים שקרא יותר מדי, יום אחד יהיה נעצר כשיקרא פתאום דברים שידע מזמן ולא ידע לומר מרוב קטנות, אבל באמת ידע אותם לדיוקם כשעדיין היה בלי קלקול. וכאילו גולם של הרגשה עיוורת היה נפתח פתאום ומיישר כנפיים מוכנות משכבר, ולאחר הרבה זמן, ארבעים או יותר שנים, הוא מוצא פתאום דברים שלא ידע לומר אז כשהיה קטן, ושאילו ידע היה אומר בדיוק את אלה, ובהמשך אחד מאז, אבינו שבשמים, כך מצא בספר יום אחד מאוחר בחייו, בשעה של שתיקה שבה עומד לו אדם גלמוד ועזוב, קָרָא בספר, שבה לא יקלוט את קולך וידמה כאילו עזבת אותו והוא נשאר נעזב – שעה זו, כך קרא, אינה אלא היא רק רגע של דממה באמצע השיחה. רק רגע של דממה בתוך שיחת היחד שלנו, קרא אחר כך מה שידע קודם, לפני הרבה שנים. ובדיוק כך.

שוב מהלומות בשער ונכנסים אחדים. משהו הולך ומשתנה בחוץ וכנראה זה הולך להיות מוכרע, הם יודעים לספר, והם מן החצר השנייה, ושם יש להם עליית־גג שאפשר לראות ממנה יותר. ועוד מעט יבואו מתל־אביב, אומרים, וגם הצבא הבריטי הנה הולך לבוא, אומרים, האלה עם המכנסיים הקצרים עד הברכיים ועם כובעי הפקק ובעיקר עם הרובים היפים והכהים ועם אשפתות הכדורים מעור עבה ומדוהן לאלכסון גופם, ועם הפרצופים האדומים שלהם ופני ילדים שנקלעו לא למקומם, מפני שאם כך ואם כך, זה לא יוכל להימשך עוד הרבה, הם יודעים לומר, ושכבר שרפו הרבה חנויות ובזזו המון סחורות, הם מספרים, וששתי אלונקות הועברו קודם אל האוטומוביל שהגיע מן העיר, ולקח וברח. ושעוד קבוצה מן ההגנה עם רובים מתארגנת לבוא בגלוי, הם יודעים לספר, והכל נשמע כאילו צריך להאמין להם. וגם הביאו איתם שני אבטיחים שחשבו שאולי יהיו כאן בשעתם, ושהם מצידם חושבים שהם אדומים וטובים. וזה הכל בינתיים. מביטים אלה באלה, כאילו עוד משהו לאמור, ומנידים ראשים אלה ואלה, ולא אומרים כלום, והם גוחנים בעד הפשפש ומנסים לחייך בגדול ולמרות הכל, והולכים להם, ונשארים עם האבטיחים. ואמא פתאום מתנערת, והולכת להביא סכין, וגם חוגרת סינר, ומניחה אחד מן השניים על שפת הבאר, כפה האחת עליו ובשנייה היא בוקעת והולכת לתוכו, וטוב לה להיות יוצאת ועושה משהו, וכשכמעט גומרת לפלח נעשה סביבה עיגול של קשב לדעת איך יהיה אדום, ובשותפות כללית יהיו כעת כולם נאנחים בהרחבה מין אהה לקראת יופיו של פנים האבטיח שנפער כעת ממש אדום שותת, מזכיר משהו, שבצחוק קל נפטרים ממנו, ופלח אחר פלח אמא מנתחת ושופדת על קצה הסכין מגישה לכל אחד ובמאור עיניים, נא לךָ, היא אומרת, תברך ותאכל, ועל שפת הבאר לבסוף רק קצת אדום מֵימִי נשאר זוחל איטי, ואת הקליפות מתרה אמא – לפח!

מהלומות בשער והתחילו נכנסים בזה אחר זה. שני אוטומובילים לוֹרי, הם מספרים, באו ונעצרו במעלה הרחוב, ומעל הגגון שבראש הלוֹרי יש מכונת יריה לכל אחד, בראונינג אמר מומחה אחד, ובשתי מכונות היריה בשרשרת נביחות נפלאות מעל הראשים נפסק פתאום הכל, וכאילו שני הצדדים רק חיכו לזה, אלהים, באיזה קלות באיזה קלות, סיפרו, רק בשני מטחים של נביחות, די עמומות כאלה, והכל נפסק, ואילו באו לפני שתים שלוש שעות, וכל ההרוגים בבית החלוצים וכל טבח העולים החדשים האלה, התמימים והמפוחדים שלפני שהבינו מה זה, כבר נטבחו שם, וכל השוד והביזה, וכאילו באמת רק חיכו עד ששני הצדדים יכלו כוחם, אמרו, ואז באו ובמכת אש נובחת, קצרה עד עלבון והכל נגמר. אף כי עוד לא הכל נגמר מפני שעוד לא התפזרו. אבל אומרים שפלוגת פרשים כבר דוהרת בדרך הנה והם יבריחו אותם כל אחד לביתו, ואולי גם יעצרו את השודדים כשמלקוחם בידיהם, והשוטרים הערבים ההם שרק היו מפקדי הפורעים, ואיפה ההגנה שלנו – אמר אחד – ולמה צריך להיות תלויים בחסדי האנגלים, אמר בצדק, וכאילו הם מעל הכל, ורק כשיגמרו כל הילידים האלה להתפרע יבואו ויגרשו את כולם הביתה, האנגלים האלה, הגויים האלה, השליטים האלה, אמר בצדק.

עוד תראו שהערבים והיהודים יהיו שווים בעיניהם ושהנרצחים והרוצחים והשודדים והנשדדים יהיו שווים בעיניהם, המתקיפים והמתגוננים. ואותם ואותנו יסחבו למשפט כגנבים, אומר כעת איש אחד שנכנס עייף. ואיש אחר שנכנס אחריו אומר כאילו ממשיך מה שאמר בחוץ, שלעולם אסור להישען על זרים שישמרו עלינו, עם ההשפלה להראות צודקים בעיניהם, ושצריך לדעת לחבוש פצועים, אומר אז עוד איש, שלא ימותו בדרך, ונשק ונשק, אומר האיש, והתנהגות השוטרים הערבים, אומרים אז עוד קולות כממשיכים מבחוץ, ואיש אחד אשה רצה אליו והתנפלה וחיבקה אותו ונצמדה אליו ומיששה את שלמותו ונישקה אותו והוא חיבק אותה ואמר לה, טוב טוב, אמר לה, טוב טוב, אמר וחיבק אותה, כעת יהיה טוב, חיבק אותה חזק, ואשה אחת עוברת בין כולם ומחפשת, שואלת אם לא ראו, וילד פתאום מונף באוויר ואביו קולט אותו בצהלה ושוב מניף אותו וביותר צהלה, ופתאום ויש ברד יריות זורם פתאום וחותך את האוויר, ובהלה מכווצת מעיים, וכנראה שעוד לא לגמרי נגמר, או שכך רק מעיזים את המתמהמהים להסתלק מן הרחוב שנשדד, על יד רחוב בּרנֶט, בדרך ליפו, כהעֵז הרועה את הבָּקר המתמהמה לִכְנוֹס, טַעִי טַעִי טַעִי, נוזף הרועה בבקרו ומטיל במפגרת את מקלו וזו מבינה ודוהרת במגוחך ובטלטול מוגזם של עטיניה להצטרף אל שאר חברותיה הצייתניות. ונכנסים כעת במרוצה, נרדפי היריות כנראה, עוד שניים, ואבא עוד לא, והם מספרים כי הכנופיה שבאה מצד פסי הרכבת, וניסתה לפרוץ אל המחסנים בניצול הרגע האחרון וכאילו האנגלים לא השגיחו בה, נתגלתה ופתחו עליה במטחי אש אדירים והם ברחו נפוצו להם, ואומרים שמרדכי הבולגרי נהרג בהגנה על הכניסה לשכונה, צעיר בן עשרים אולי, וגם חברו שנפצע בסכינים מת מפצעיו, צעיר כבן עשרים ושלוש, אומרים, ואומרים שיש כבר יותר משלושים הרוגים, ישמור אלהים, ואומרים.

בלילה הם ייפגשו כולם, ההרוגים, עייפים נורא, לא מכירים זה את זה, באים מכל המקומות, עצובים בלי סוף, ולא יודעים מה הם עושים פה במקום הזה, ורק חושך להם, ומפַחֵד להם, ולבד נורא. וגם חדש להם לגמרי להיות הרוגים ולא יודעים מה בדיוק לעשות. ופתאום וגם אבא נכנס, עם כד החלב בידו זו ועם מוט הברזל בידו זו, ועייף כנראה מאד, ובלי מלה נתן לאמא את כד החלב וחיבק אותה אליו, באף מלה, ומשהו רועד בפניו כאילו היה מבליג על משהו, ובלי מלה הניח את מוט הברזל והשעינו על הקיר, והרים את הילד וחיבק אותו וגרונו היה רועד, ואף מלה, והניח את ידו הגדולה והעייפה על ראשו של האח הגדול שכבר הלך לנסות את מוט הברזל ואת כוחו בו, המוט שמי יודע אם אבא השתמש בו או אם היה מי בעולם שחטף ממנו על ראשו אי פעם בכל הכוח הכבוש של אבא, שכאילו הלך ובמוט הברזל הבקיע לו דרכו מְפצֵח ראשים כדי להביא חלב לילדים, וכעת בידיים הגדולות שלו והחזקות שלו והריקות האלה, עמד וניכר בו שרוצה לומר כעת דבר אחד ובשקט, ורק לא היה בטוח בקולו, שיוכל לאמור בשקט מה שאי אפשר לאמור, וגם ברנר, אמר כעת אבא, גם ברנר, אמר אבא, וקולו נשבר, ולא יכול, גם ברנר, אמר אבא, הוי ברנר, אמר אבא.

---

פרק שלישי

מאת

ס. יזהר

רגל בפח

הנה רחוב נחלת בנימין הנה רחוב מונטיפיורי, הבית השני מן הפינה, שלוש קומות, בשנייה.

רחוב מונטיפיורי עוד לא בנוי כולו, אבל בפינת נחלת בנימין ממול, פתחו אך זה עתה בית קפה חדש, שאחדים גם קוראים לו הקיוסק, כולו חדש וכולו התנוצצות שוצפת, ובמרכזו מכונת גזוז שוצפת קוצפת, והאיש עם הסינר לוקח בידו זו כוס ארוכה מבהיקה ובידו זו לוקח בקבוק קסמים ומוזג לכוס מידה של עסיס אדום, או ירוק או צהוב, וכשתושג המידה הוא מכוון את הכוס אל הברז הנוצץ ומקציף לתוכה בגעש מתפוצץ את זרם הגזוז שלו, ומגביה ומוריד את הכוס המתמלאת כדי שיהיה נראה גלוי מעשה הכשפים ובהטיית ראש של מומחה, ואז נותן הכהן הגדול שהות קלה לקצף להתפוגג ושב ומזרים למלא בעוד תוכן את המקום שתפש הקצף הכוזב וכשתתמלא הכוס, הוא סוגר ושוהה עוד רגע, שתֵראה המלאכה השלמה ולא תהיה שום אחיזת עיניים, ובידי אמן מניח את הכוס המלאה על השיש והודף קלות לקראת הלקוח הנדהם ומוקסם נעתק מלים ואפילו שוכח לחפש בכיסו את חצי הגרוש אם לא היה מן המכינים מראש ובוהה ותופף בחצי הגרוש עם החור על השיש הלח, שלפעמים גם איזה דַבּוּר מתלבט עליו חצי רגע ואל המתוק שמוסמס שם, בטרם יחטוף מן המטלית הרטובה של הקוסם, ועל כל לגימה שלוגם המאושר מן המתוק הצבעוני הקר השוצף שלו, אם לא היה מן המאושרים ממנו שזכו וקיבלו גם מין קנה קש כדי לשאוב ולמצוץ משיקוי העדן, כשהקנה הזה מייד עם היכנסו פנימה מטעה כאילו נשבר לאלכסונו, וקהל המוקסמים שמסביבו חסרי חצי הגרוש לרפואה, מציץ ישר אל לועו לראות איך זה נבלע ולקנא אין גבול במזלו הטוב, אף כי כנגדם יש תמיד עוברים ושבים בנחלת בנימין שמתעכבים גם הם לחצי רגע בגיחוך של מבוכה, ואולי מפני שהמדרכה מרובצת ומתנוצצת וחלקה, ומתאוששים מייד להודיע שאינם מאושרים כלל, מפני שהנה ככה זה מתחיל, ופה ראשיתה של ההתדרדרות, ועוד תראו מה ייצא מן הצעירים שלנו מעתה, ואיזה דור פוחת ומתנוון יבוא כעת עלינו, בתקופה כה משיחית וכה קשה, ולא בלתי מסייעת להם כעת התרועה הגדולה שמתפוצצת פתאום מלוע הגרמופון הגדול במנגינה עזה ומחציפה שהאיש בסינר עשה שתהיה מתפצחת בעוז למלוא אורכו של רחוב נחלת בנימין מבעיתה לגמרי את כל הווילאות המורדים בחלונות שוחרי השקט שאיוו להם כאן מושב וכאן דוקא, כדי שלא לסבול עוד מן הרעש של יפו, והאפרכסת הצבעונית פס אדום פס כחול ופס כסף מתנוצץ של הגרמופון רק צוחקת להם וצווחת בתענוג מנגינות שלא נשמעו עוד כמותן, ושהאיש פונה כעת לכל צד בהנאה וטוען, נו, איזה פוקס־טרוט יוצא מן הכלל, מה תאמרו? בלי שהעומדים שם במעגל מבינים כולם מה הוא סח, או מה עליהם לאמור, ושאפילו אם תעקוף ותפנה כעת אל רחוב מונטיפיורי הצנוע, תיעצר מייד למראה שוליית הקוסם, השפוף שם על איזו חביונת עץ חשוקה נחושת ומסובב בכל כוחו בידית ומוסיף לה עוד רגבי קרח מפורר, טוחן את הגלידה שתהיה יכולה להזיל ריר גם מפי גדול הסגפנים, והילד המביט כבר מכושף לגמרי.

קוראים לו כעת “הבחור”, והסיבה לא מפני שהוא כבר בחור או שגופו כבר התמלא וכבר אינו פורח כנוצה בכל רוח מצויה, כי הוא רק בן שש ורק הולך לכיתה א', אלא אולי מפני שכבר איננו ילד של גן, ולא צריך ללוות אותו לבית הספר (אף כי אינו מסכים ברצון להישאר לבד בלילה, וצריך הבטחת אמת מתי ישובו, ואימה חשכה יורדת עליו גם כשהוא מוותר ומסכים), וגם שכבר גרים בעיר ולא בשכונה צדדית ליד יפו, וברחוב נחלת בנימין שקט העולם ומנוחה על הכל, לרבות רחוב מונטיפיורי הבית השני מימין כשפניך הימה, שמשמאלו בפינה משתעה כעת החוצה אותו בית קפה קיוסק עם מכונת הגזוז השוצפת נוצצת ועם כל הפלאים והנפלאות ושאת המדרכה שלפניה מרבץ תמיד שוליית הקוסם עד שהיא כאספקלריה זו המשקפת במעוקם את מְכלי הגזוז הנוצצים ואת אפרכסת הגרמופון כמין קונכיה ענקית ומריעה, ומשקפת ברוטט את רגלי העוברים ושבים הנעצרים קצת לראות מקרוב, והכל משתבר ברטוב של המדרכה לסיכסך צבעים חזקים המתבחשים לרגלי העוברים, עם שצף הנוצצים עם צבעי העסיסים, ועם האדום לבן של הסוככים שנפתחו שם להצל משמש, ובלבד שיהיה כאן צל וקריר ונעים ומעניין וחדש ומריע תרועות חדשות והודו כי טוב.

וכך בכל בוקר בסלו הקטן ובילקוט הבד שאמא תפרה לו ושאינו כבד כלל אף על פי שאת כתפיו הוא מחתך כי אמא עשתה את הפסים צרים מפני שחשבה על צרות כתפיו ולא על כובד המשא, ומתגבר על כל המראות החדשים שברחוב אלנבי כדי שלא לאחר, הוא ממהר אל ראשו של הרחוב שיוצא ממש סמוך אצל שער מסילת הברזל, שיש עליו שומר מיוחד, שיוצא בדיוק בשעה הנכונה מתאו הקטן, מוכן להוריד את השער התלוי בסיבוב גלגל גדול, בכובע עם מצחיה על ראשו ובשני דגלים ירוק ואדום בידיו, והאנשים נעצרים והדיליג’נס נעצר ורוכב חמור אחד נעצר, וגם ילדים מכל מיני מקומות ובעיקר ממגורשי השיעורים בבית הספר, וכולם נתלים על השער המורד, ששלביו התלויים עדיין מתנדנדים ממאמץ צניחת השער, והקטר בא פתאום כמו מלך מלכי המלכים, מלא כוח ושחור וקיטור ומהירות ומרחקים ותנופה וממלא את העולם עד אפס מקום, וכל זנב הקרונות נמשכים אחריו, בתיפוף הגלגלים לקצב שלוש, והאדמה רועדת בשקשוק, ותמיד תופשים לרבע רגע גם פרצופו של איזה נוסע שגם הוא מצידו השקיף ותפש לרבע רגע את מבטי המביטים בו, ומשהו של איזו אמירה שלא נאמרה ושלא תאמר נשארת לא מתממשת, עד שהקרון האחרון גם הוא עובר והכל כבר עבר, מהר כל כך, וכאילו טעם החיים עבר, ונשארים בודדים ומקורקעים נורא, והאיש סובב בגלגל ומרים את השער, ופורק כובעו עם המצחיה, ונוטל את הדגלים ומקנח במטפחת גדולה את זיעת קרחתו ומתגלה אז כי בסך הכל אינו אלא אחד ושמו חיים, ושום דבר מיוחד.

לפני בית הספר עץ שקמה אדיר, שכל הטפסנים וגם אלה שאינם טפסנים נתלים תמיד באיזה גובה מגובהו, ושלימים ייעלם כליל ולא יהיה עוד, העץ הענק הזה, וגם בית הספר לבנים ייסע יום אחד מכאן ויתיישב לו ברחוב אחד העם וייקרא בית הספר לבנים א', כמדומה, והבניין הזה ייהפך וייקרא הוועד הפועל של ההסתדרות, שאומרים אותו כאילו היה מלה אחת, ואחר כך ייהפך לעתון דבר, וברל כצנלסון יבוא בו, וזלמן רובשוב, והרבה אחרים, כולם רציניים ונושאי חומרת אחריות רצינית, ומחדר אלמוני אחד גם ההגנה הסודית תפקד על הכל, ואחר כך גם הם יסעו מכאן ויהרסו כאן הכל ובמקומם יבוא המשביר המרכזי, כמדומה, על רחוב אלנבי, ושום דבר מיוחד, וגם הרכבת כבר איננה ולא עוברת עוד.

קל להגיע לבית הספר, והרבה לא זכור מה היה שם, ומה עשה שם, ומה אמרה המורה, ומי בדיוק היתה, ומה היה לה ללמד ילד שכבר קורא וכותב, חוץ אולי מלשבת בשקט, וזה סתם לא בצדק כי לא היה שקט ממנו, ושלא לחלום, וזה דווקא כן וגם שייקח וימלא דפים בציורים בעפרונות צבעוניים ושתמיד היה בהם איזה קטר מסתער בתפארת עשן וקיטור, ושבהפסקות אי אפשר היה למצוא אותו בשום מקום מפני שהיה על ראש השקמה, מרחף על הדקים שבענפים הדקים והשבירים שביניהם וכלל לא מסתכן כי הוא קל מכל ענף, קל ככל שיהיה, גם כדי לראות ראשון את בוא הרכבת וגם כדי לראות מלמעלה את ריצת הילדים למטה בלי שהוא רץ ביניהם, וגם קל היה בסוף השיעורים לחזור מבית הספר הביתה, אפילו אם צריך להתגבר ולא להיעצר לפני כל החידושים אין ספור שנוספים ברחוב מיום ליום. ואפילו אחיו הגדול שכבר בכיתה ו' וכבר פטור מהשגח על האח הקטן, ופנוי כולו להפסקות הנפלאות שבין השיעורים השוממים, שבלי איומי אבא כשאמא היתה חוזרת וטוענת לפניו שצריך לגעור בנער ושהשנה עוברת והוא יישאר בור וחָלָק מהשכלה, והפתק שהוא חייב להביא מן המורה שיעיד שלא פרח לו הנער מכל טירחת השיעורים ונתנדף, או שבא לשיעורים והוא את השיעורים לא הכין, וגם כשהוא יודע שבין גערות אבא ובין מעשים שהוא מאיים שיעשה אין הרבה קשר, אף כי פתאום ולפתע, וכשכלו כל הקצים כנראה, אפילו אבא היה קם אז ועושה מעשה נורא, ונורא עוד יותר מפני שזה היה הוא שעושה, לא בלי שאמא המשקיפה מן הצד לא היא היתה זו שהציקה לו שיעשה, כגון אותה פעם כשזכה אחיו במשחקי הג’ולים בכמות אדירה של ג’ולות זכוכית, אולי אלף, ובדיוק אז נודע שזכייתו זו באה במקום שיעורי התנ"ך ובמקום שיעורי המולדת ובמקום שיעורי החיבור החפשי, ואבא תפש בשקיק היפה שעשה האח מפיסות בד צבעוני חזק ומהודר שנסגר ברתוקי גומי, ואבא תפש בו בשקיק המוחרם הזה ורץ אל בית הכסא (שאבא קורא לו בית הכבוד) והטיח בה באסלה את כל השקיק עם כל האלף שהנער זכה בהן והכיר אחת אחת, והוריד את המים בסחיבת השרשרת עד שכמעט ונתלשה והאח הגדול נפל על הרצפה ופירכס כמוכה אלהים. ומוטב שלא להמשיך.

אבל כשהלימודים מסתיימים לבסוף, ומגיע הזמן הנפלא שלאחר הלימודים, ושתמיד אפשר לספר בבית שכביכול היה להם עוד שיעור או שהלכו לעוד שיעור בעבודת הגינה ועדרו בחול, או שהתכוננו לחזרות במחזה שיציגו בחגיגת הסיום, דניאל ובלשאצר אם לא יפתח ובת־יפתח, אם לא טרומפלדור, בגליל, בתל־חי או שיצאו לתלות בחנויות את השלטים עברי דבר עברית, או כל משהו שעושה הצדקה מספיקה, ואפשר אז לצאת ברווחה כל חֶבֶר מיטיבי הטעם ותמירי הרגל וללכת לבעוט בכדור הסמרטוטים ממש כפי שראו כאן לא מזמן את קבוצת התותחנים מן הצבא הבריטי בסרפנד משחקת נגד קבוצת השוטרים הבריטיים מיפו, פה במגרש החול הריק הזה, ואיך הם בועטים בכדור של אמת בין העמודים שהערבי שלהם תָקע בחול, לבושים חולצות וגרביים אדום כנגד ירוק, ומבוֹססים בחול העמוק שגם לא התיימר להיות מגרש כדורגל, ומבעטים בכל כוחם בחול הרופס ובכדור הנפוח, כדור של אמת, ונעשים אדומים כולם וגם הירוקים נעשים אדומים ורטובים מזיעה ונוצצים מרטוב, וסביבם, מלבד הערבי שלהם, הרבה ילדי יהודים מלוהטי קנאה ובוערי סקרנות וכפי מיעוט שמיעתם באנגלית הם קוראים לפֶּנְלטִי פֶּנדֶל, ולקַשָר הָפְבֶּק, ולשער הנכבש קוראים גוֹל ובתרועה, והכל איתם וסביבם כה לועז, כה מרתק, כה קוסם, מפני שאין עדיין לא מכבי ולא מכבי תל־אביב, ולא מכבי נגד הכוח, ואין עוד אף שֵֹם אחד של אף גאון כדורגל ואף איש מופת, ואולי רק האחים אסף ועמיהוד הם כמעט אנשי סגולה כאלה, אלא שהם אינם מתערבים עם פחותים שכמונו והם וחבריהם אינם משחקים בחול הפורח אלא מוזמנים ונוסעים באוטומוביל למגרש האמיתי בסרפנד ושם יפה להם ונוח להם ושם הם גם מעשנים סיגריות אנגליות עם הריח שלהן, וגם שותים שתיוֹת מרוֹת של אנגלים ואפילו מדברים אנגלית, גם כשאבא המכובד שלהם יושב ספוּן בביתו ברחוב גרוזנברג ימים כלילות ומחבר את המילון העברי הגדול. איש לא היה מעלה אז על דעתו כי לא מהם אלא דווקא ממנו, מן האח הגדול, עומד לצאת שחקן גדול בכדורגל, שחקן אדיר ששמו יהיה נישא לתהילה בכל מושבות יהודה כמגן הימיני העשוי לבלי חַת של מכבי יהודה, שבעיטתו היתה גם מפוצצת את שער היריב וגם, באותו זמן, אבל באופן אחר, היתה שוברת לרסיסים את לב נערות יהודה ומושבותיה, בחולצתו הכחולה־לבנה, בשערו הערמוני ובגופו הגמיש כשל אֵל צעיר, ובנדיבותו אין קץ שהיה מכבד אותן בגזוז ומזמין אחת מכולן לצפות יחד בראינוע, רבקה, בלהה או רחלה, שבתמונותיהן המהודרות עם ההקדשות בכתב הכי אלכסוני ויפה של בּנוֹת התבונן ארוכות האח הקטן, ושלאחר ההצגה, אלא שמה אחר כך לא ידע האח הקטן וגם לא שיער שמשהו מיוחד יהיה מתהווה אחר־כך בין האח ובין אחת מהן בגנים האפלים, ורק ידע שכבוד אחיו גם עליו נגה, והיו מצביעים עליו בעברו דק וקל ודל ואומרים בדרך ארץ הנה האח של אחיו, ושכך הפך מכלום למכובד.

וכך, גם בפסיעות הקטנות של הרגליים הקטנות, היה מגיע הבחור מבית ספרו לבית שברחוב מונטיפיורי, בתוך שעה קלה, אף כי עבר באותה שעה קלה מצד לצד של העולם, ובבית הכל עוד היה חדש ובקומה השנייה שוב אין לו לאדם כל מה שיש ליושב פתח ביתו שבגובה האדמה. אלמלא שלאבא, בהמלצת אחיו הדוֹד דויד, שגר ברחוב יהודה הלוי, וביתו ממש צמוד אל מסילת הברזל ואל שער רחוב הרצל, שהיה נפתח לצדדים ולא מורם למעלה, ואיזה מזל ממוזל יש לדֹוד לחיות על המסילה, וכשהרכבת רצה עוברת מתחת החלונות והיתה צופרת לפני השער היה כל הבית מתמלא פתאום מלאכים מתאבכים, למרות שהדוד דויד היה רק אוטם אוזניו ואומר אוי ואבוי, צרה כזו, וגם לכלוך, ולאבא ניתנה אז העבודה החדשה, והדוד דויד, שהיה מעולם מאמינו וחסידו של האדון דיזנגוף, גם לאחר שאדון דיזנגוף לקח מידיו סך עגלגל סגלגל של עשרים אלף פרנק שעשה הדוד ביושר ברוֹטמֶסטריבקה פלך חרסון, בכל שנות גלותו שלא מרצון לאחר שחֲדַרה נגפה אותו עד שערי מוות והוא נעשה רואה חשבון מדופלם ועשה צרור כסף כדי אוצר קטן, וחזר ארצה ורץ אל איש אמונו ורבו ומורו מאיר דיזנגוף לקחת ממנו עצה נבונה איך והיכן להשקיע כסף זה לטובת כל הצדדים שלו ושלה, של הארץ הנבנית כמובן, והאדון דיזנגוף גם הנחה אותו מישרים ואמר לו שמזל שבא בדיוק על השעה הנכונה כשהנה הוא עצמו הקים כעת בית חרושת לבקבוקים בטנטורה שעל יד עתלית לטובת היין של זכרון ושל ראשון, כשחברו הטוב ממנו ליאון שטיין הנה הקדים וכבר הקים כאן בנוה־צדק בית חרושת ליציקה ולמנועי משאבות מים, לטובת פרדסי יפו ערבים כיהודים, והדוד דויד שראשו היה חלק כשעועית ונוצץ ונקי וידיו מטופחות ונקיות ומעולם לא נגע בדבר אי־נקי, ותמיד היה חבר באגודות של טובים עושי טוב, קם וחילק כספו שעשה בגולה לשני חלקים, חצי שיעשה בקבוקים בטנטורה וחצי שיעשה משאבות ביפו, שני מפעלים נחוצים ומבוססים ובטוחים ועושים לבניין הארץ, ויקו לעשות ענבים עד שגם זה וגם זה, אהה, עשו באוּשים, ופשטו את הרגל וכל כספו אבד בעניין רע, ורק בשארית הכסף ששם הצידה, מחשש ליום רע, ושוב לפי עצת מורו ורבו ואיש אמוניו אותו מאיר דיזנגוף, הלך וקנה חלקת חול באחוזת בית, וגם עלתה לו בגורל הצדפים של הרוקח אדון וייס, חלקה אחת בין יהודה הלוי והרצל, הבית השני פנימה, צמוד כאמור למסילת הברזל, הו האיש המאושר, וגם בנה בית נאה ומרווח בעבודה עברית יקרה קצת, בית שלימים יהיה נקרא יהודה הלוי 30, שבקומת הקרקע יישב בן אהרן הסוחר בשטיחים ובקומה ממעל יתרווח לנוחותו המלאה הדוד וביתו, עד שלימים רחוקים יותר ייהרס כל הבית על שתי קומותיו, ועל מקומו יקום לתפארת גופו האדיר של הבנק הלאומי לישראל.

אבל לעומת זה, כשהקים האדון דיזנגוף את ועד תל־אביב, שקוראים לו העיריה, נתנו לדוד דויד שולחן וכסא לשבת ולנהל משם את מחלקת המים והמאור בתל־אביב, ששים ושמונה פנסי רחוב ושבע מאות וחמישים ושש מנורות, שחלקן האירו אפילו בכוח החשמל עוד לפני שאדון רוטנברג עשה את החשמל, ושצריך היה להדליק ולכבות אותן וגם לנקות, ובריכת המים ושני דודי המים השחורים, שמעל בית העיריה, משונים מאד ואבא אפילו אמר כמו אוכף לפרה, בשדרות רוטשילד, וכל הצנורות והברזים והדליפות והחלודה ונקיון המים, ושעוני המים ותשלום מחיר המים, שאינם ניתנים חינם, עבודה רבה מסובכה ומכבידה, שהדוד דויד היה עושה בחריצות אף כי בלי להגזים מפני שצריך גם לשמור על הבריאות, והדוד דויד עשה שאדון דיזנגוף יתן גם לאבא שולחן קטן יותר וכסא קטן יותר בקרן זווית דחויה יותר, ושאבא יישב שם ויערוך טורי מספרים כאשר אהב, ויחבר ויחסר ויחלק ויכפיל וימצא אחוזים, עד הערב, ומאצל אותה בריכת המים וממש לרגליה, כבר נפרשות להן לכאן ולכאן אותן השדרות עם העצים הקטנים שקשה להם לגדול בגלל דלילות החול התחוח והנקי, ושנשתלו דווקא שם בגלל דלילות החול התחוח הזה והנקי, מפני שבמקום ההוא היה עמק גדול לפני שהיתה תל־אביב וקראו לחלוצים עם המריצות המפורסמות שלהם והם הסיעו את גבעות החול הזהוב אל תוך העמק ההוא ומילאו אותו עד כדי שבעלי הבתים חששו לבנות שם שמא ישקע הבית שהקימו בשארית כספם בחולות התחוחים, והחליטו לשתול עצים כדי שהם יקשרו את החול הפורח לאדמה המוצקה. וכך שכר אבא את הדירה הזאת בקומה השנייה של הבית ברחוב מונטיפיורי, הבית השני מימין כשפניך הימה, ועדיין אין כמעט בתים ברחוב הזה, ורוח הים אינה נתקלת בשום מעצור ומזרות החול, שהיה עדיין מלוח, רצו להן חפשי כסייחים לאורך מונטיפיורי ועד למדרכה המרובצת במים בפינת נחלת בנימין, אצל אותו הקפה קיוסק החדש, ועד שם התעופפו להן באין מכלים דבר, ועל כל עריסת הרחוב שעוד לא נבנה, ושעדיין אפשר לראות ממנו בלי חוצץ את עורפה של הגימנסיה הרצליה, ואת החצר האחורית שעליה היו מלבני גינות שיעורי עבודת האדמה, כיכר שיעורי ההתעמלות של האדון נשרי, והצהלות הבלתי בלומות של הנערים שרצו שם כאחוזי תזזית, בועטים בכדורי סמרטוטים, זורקים מקלות וענפים מפני שאין אבנים, וקופצים ודוחפים ונדחפים כמי שמתפוצץ בהם יותר מדי כוח, בעוד הבנות, הנערות האלה, עם הצמות והשמלות המרוקמות, היו מצטופפות להן סיעות סיעות ואי אפשר היה לשמוע עד כאן מה התלחשו שם בלחישות של בנות ולמה פרצו בצחוקים של בנות, מפעם לפעם, ואם אין כל זה אלא רק מחמת עלומים צעירים גרידא.

לפנות ערב היה הקפה קיוסק הופך למרכז העולם, והופך לפרח פתוח, לכוורת דבורים רוחשת, ולאמצע עיסקי כולם, שלושה לוקסים האירו במבהיק ועוד מנורות רבות וצבעוניות היו תלויות פה ושם, ונשים ואנשים התגודדו וקיבלו ונשאו כוסות גזוז מלאות והלכו למצוא מקום ונתקלו במכרים, וכל הזמן נפגשים, נפגשים ונפגשות, וידי האיש מלאות עבודה ומלבד השוליה עוד שתי בחורות היו מתרוצצות מביאות ולוקחות, אבל מעל הכל היתה נגינת הגרמופון (נגינה?) שליטה בכל, נגינה נוצצת שאיננה דומה לכלום מוכר, ואינה שום מנגינה או מוסיקה או שירה, ולא יודעים מה מנגן שם מפני שמעולם לא ראו, והקול יוצא מן התקליטים שהביא לכאן האיש של הקיוסק שעושה בבת אחת הרבה דברים מוזג ושוטף ונותן עודף ומקנח ומדבר וצוחק ומחליף תקליטים, בתיבת הקסם שלו בפנים, ומסבב בידית הגרמופון שלוע האפרכסת שלה הוא קונכיה אדירה ששטפו פרצו ממנה תרועות שמי יודע מי היה זה שעשה אותן אם חצוצרה, או חליל או שופר או קרן או אנשים מחקים משהו או שרים בעצמם, משהו נוצץ כל כך, צווח בלי בושה ואומר בלי להסתיר גם אם כואב, וגם אומר שמותר לומר דברים בלי לחשוש, ורק מעז ומודיע כל הזמן שיש, ושאם בא לך מותר לך, ולא מבינים את המלים מפני שהן באנגלית, ורק יודעים, גם בלי לשאול, שקורה כאן דבר שאינך יודע מה לעשות בו אבל הוא דבר שאולי אפילו חיכו לו.

קשה להימלט מן המוסיקה או הרעש הזה כפי שאבא אומר בסבל אמיתי, בשבתם יחד על המרפסת הפונה אל החצר, קצת חנוקה מן הרוח אבל קצת מוצלה מן הרעש, יושבים וטופחים בידיהם על היתושים הללו, כוס התה בלימון לפניהם, אמא ואבא וזוג חברים שלהם, מימים עברו, מרימים ואוחזים בכוס ובפלחי הסוכר, שואבים ברעש־מה לוגמה אחר לוגמה ומניחים, ונוטלים וטועמים ממרקחת הענבים שאמא אמנית לרקוח, ואת הגרעינים האנשים פולטים בתנופת לשון ישר החוצה במעוף אל מעבר למעקה המרפסת בעוד הנשים לוקטות מפיהן בראשי אצבעות ושמות אל הכפית ואל התחתית ביותר נימוס, ואינם חדלים מהשתאות על הרעש הזה, ושצריך יהיה לברוח מכאן, או לבקש מן העיריה שתעשה משהו. אבל בלי משים, מבחין הבחור היושב לרגליהם על המדרגות וכאילו אינו מעורב ורק עסוק בינו לבינו בדברים לא מוגדרים, איך אצבעותיו של אבא, שקצת נשתנו מפני שמזמן לא אחזו בדבר עבה יותר או כבד יותר מדקות העט הקל שלו בעבודה שלו על שולחן העיריה, והן מתופפות כעת על המעקה מפיזור נפש או מריכוז נפש שאין לה מוצא בשיחה בטלה על המרפסת, ופתאום וגם האצבעות שלו מתופפות בקצב הנכון, וסחופות בו בקצב המוזר, החדש, שאחורי הבניין לא הצליחו לעממו, והוא ברגישות שמיעתו מרקיד גם ראשו וכתפיו, בלי לנוע, ורק האצבעות, בניע לא לוּמד, מרקדות בשבילו כאילו יודעות משהו שעוד לא נשמע כאן, ועוד לא יודעים מה לעשות בו ואם מותר, ועוד רגע כשירגיש יקפוץ אצבעותיו בבהלה וגם יביט אם נתפש וגם יאנח באנחה ידועה שלו, אַח וֵוי, ויעמיד פנים כאילו פירושה היה רק הגיע זמן הילד לישון, ולא כאילו, הו הניחו לי להיות, פירוש שיימחק מהר, וייגמר כמו תמיד בגם כאן אני מוותר. ואמא אומרת אז שהרופא הנה הוא מגיע עוד פעם אל דירת השכנה שממול שמחלתה כנראה החריפה, ושאולי יעבירו אותה לבית החולים, וכולם מביטים לעבר ההוא, באור האפלולי של מנורת הנפט.

זמנים חדשים, אומר חברם מימים עברו של אמא ואבא, לפעמים אני מרגיש עצמי כמו חוני המעגל, הוא אומר ומגחך כאילו, וגם לו שפם וגם לו כתונת בד שצוארונה רקום מפני שהיא הכתונת היפה שלאחר העבודה, ואולי אני כאן מן המאה הקודמת, יליד המאה שעברה, הוא אומר ומגחך וחשים שפתאום דילגה השיחה על המרפסת ועברה לאזורים לא מדוּבּרים, או אולי גם לא צנועים, וכאילו מרגישים שמשהו שלא שולטים בו הגיע, ועוד לא יודעים אם לקבל אותו, או אם לדחות אותו, כמו למשל המחלה שהרופא שחוזר ובא אל השכנה ולא מצליח לא להיפטר ממנה ולא להשלים איתה. מה יש לה לאשה ההיא, שואלת החברה שמימים רבים את אמא, ולא יודעים, משהו בדם, אמא אומרת, או בבטן, או הלב? ויקחו אותה כנראה לבית החולים, אומרת אמא וחשה איך היא עושה בהלה, יותר ממה שהתכוונה, ונעשה ברור שבין התה ומרקחת הענבים והישיבה הבטלה על המרפסת הסתנן וחדר ובא הנה עוד מישהו, שאין כל כך הגנה מפניו, ולא אפשרות להתעלם ממנו, ולא כוח להתחיל בו, וגם לא להתחיל להבין את הרמז, ולא להתחיל בעוד חרדה, ולא בעוד מלחמה אבודה, ולא להתחיל כעת. אַח וֵוי, מתאנח אבא. ושוב כאילו התכוון אם לא הגיעה שעת הבחור ללכת לישון, ואמא אומרת שעל צד האמת היתה צריכה לדפוק אצלם בדלת ולשאול אם אינם צריכים עזרה, אלא שאינה מכירה אותם עדיין, וגם היא מפחדת, היא אומרת, לא יודעת למה, או משהו. כולנו בבית הזה חדשים, מנסה אבא להסביר, ונפגשים רק על המדרגות, אומר אבא, וברחוב לא מכירים זה את זה. וכל דירה שותקת על מה שמאחורי הדלת הסגורה. במרובע הזה שבין הבתים החדשים, מהם על נחלת בנימין ומהם על מונטיפיורי, ושבאמצעו חצר פנימית עם שיחים ועם קצת עשבים ועם פחי האשפה וגרם מעלות אחורי לכל אגף, שאנשים עולים ויורדים בו בשקט וסוגרים את הדלת.

לבסוף מתקרטעים האורחים ומתחילים לאסוף עצמם לפרוש ודרכם לפניהם עד לשכונת מגוריהם החדשה, שמכל השמות נקראת שכונת מחוסרי בתים, ושתמוה אם הם מחוסרי בית איפה הם גרים, ואבא יודע היכן השכונה הזאת, וגם אומר הו הו, זה מהלך, והחבר אומר כן, אבל זה שומר על הבריאות, וכולם מגחכים ברֵיעות, אבא מן הפועל הצעיר והחבר הוא מפועלי ציון ואף על פי כן הם חברים ושמחים זה בזה וכן אמא בחברה, כשאמא, עם זאת, מרגישה שחלקה שפר יותר והיא לא ממחוסרי הבית, והמידבר, היא חושבת, כבר נשאר מאחוריה, והצעד הבא יהיה בניין בית חדש משלהם, בצפון, בין החולות, במקום שקוראים לו תל נורדוי גם כשעוד אין שם כלום וקשה להיסחב עד שם במידבר החולות הגדול עם עצי השקמים כרמי הענבים והשועלים והתנים, והנעליים מתמלאות חול והזיעה והחום והכל, ואילו עבודתו של אבא בעיריה רק תקל על הסידורים ועל ההלוואה שהמרכז הקבלני יתן להם, אותו מרכז קבלני שחברם הטוב הוא פועל בו, פועל בניין מומחה, והוא כבר יודע שהמרכז הקבלני הולך להיהפך לסולל בונה, כשם שאמא יודעת שזו תהיה שכונה של מורים, סופרים ופקידים ושעל כן התרבות תפרח שם ותהפוך את החולות לחגיגת השכלה ואמנות, עם בית העם ועם מועדון החברים, ועם אמהות עובדות ותיאטרון הפועלים, ובלי להפקיר את נשמת הילדים לקיוסק הזול הזה ולראינוע המעלה חזיון אורות, כך שמעה, באולם שבנו אברבנל ווייסר וקראו לו עדן, ושערכו התרבותי מאד מפוקפק, ומי יודע לקראת מה הוא מחנך. ואמא נשארת לאסוף את הכלים ואבא והבחור יורדים ללוות את האורחים.

זה נחלת בנימין, מסביר אבא, בחושך לא רואים אבל כבר יותר מארבעים בתים נבנו כאן, וכולם בעלי בתים מבוססים מפולין, שפתחו חנויות ובתי מסחר, ולא כמונו, אומר יעקב, החבר, שהלכנו ישר למעדר ולמחרשה, כן נשתנו הזמנים אומר אבא, ומוסיף פרטים מדויקים כדרכו, על תושבי נחלת בנימין, ועל עתידם שנראה מבטיח, ורק אין מספיק אור כעת, מפני שהפנסים מעטים, וגם אלה שישנם, הדוד דויד אחראי שיהיו למרות שעולים הרבה, ולאור הפנסים המעטים נוכחותו המאירה והנוצצת והמריעה של הקפה קיוסק הופכת כעת למגדלור במפרץ חשֵׁך. בית וחצר וגדר, גדר שלבי עץ וגדר סורגי ברזל, וגדר לבנים מדורגות, וגינות קטנות שכל כמה שמשקים אותן החול בולע הכל, ופתאום והכל נראה כמין שלווה שניתן אפילו להריח אותה, וביחוד כאן, מול החצר הזו, שמטפס פורח לבן עטף אותה, והמטפס מסתבר אינו אלא פשוט ורדים לבנים, שקוראים להם שושנים לבנות ושאינן אלא פוֹליאטוּס, יודע אבא, ורד מטפס עתיר פריחה לבנה, ואיזה ריח, אומרת צפורה, החברה, ועומדים שם, וכאילו יש איזו הבטחה שמתמלאת פה יותר מן המצופה, עומדים בצל מול הגדר הפורחת בלבן, עד למעלה מקומת אבא אפילו, חברו כבר כפוף למדי וחברתו בכלל לא גבוהה, והבחור הוא ילד, ושיחי הוורדים הפורחים האלה עולים גבוה ועננת הלבן הצפופה שלהם, הריחנית, האמיתית, הדשנה, העשויה מהמון פרטי פרחים לבנים קטנים שמתחברים לדבר אחד שלם ויפה, וכך, עומדים שם בשקט ואפשר לחוש איך אבא בולע בגרונו איזה דבר ואולי, אם היה אור, היו רואים עד כמה.

ואחר כך נפרדים החבר שהעבודה כפפה אותו קצת והחברה שאינה גבוהה במיוחד אבל היא נרגשת ולוחצת יד אבא וממלמלת תודה במשהו שהוא חום נרגש ולא מלים, ואבא אומר להם לילה טוב ואומר להם להתראות ואומר גם שלום שלום, וגם הבחור אומר שלום והם שוב אומרים שלום ומתחילים זזים, הם לשכונת מחוסרי בתים, הרחק במידבר החולות והלואי שלא יטעו וילכו תמיד צפונה, אולי לפי הכוכבים, ואבא סומך על החבר מפני שהוא ותיק וכבר הרבה הרבה עבר עליו בארץ, ואילו הם שניהם, אבא והבחור הופכים פניהם וחוזרים הביתה בנחלת בנימין, ואבא לא שולח ידו אל יד הבחור והבחור לא שולח יד אל ידו של אבא אבל ידי שניהם נשלחות והם אוחזים זה בידי זה, מתוך השתיקה בחושך, ושיח הוורדים ממשפחת הפוליאטוס נשאר מאחור עם כל לבנו המסמא וריחו זוחל קצת איתם ובכל מקום שעדיין רטוב מהשקיית הערב כאילו מגיח הריח וחוזר, ושקט בנחלת בנימין עד שהאור המצהיר והתרועה הנוצצת מכים פתאום כמו תוף זר בגוף הלילה השקט, והכל פתאום מתמלא תנועה ורעש יותר וקצב ואור יותר ואנשים שאינם חוזרים מייד לבתיהם אלא כאילו כאן יותר יפה להם.

יד ביד באים אבא והבחור אל פינת נחלת בנימין ומונטיפיורי, ועוצרים בפאת המדרכה שממול, לא המרובצת עם הכסאות השולחנות והקהל התוסס אלא זו שמנגד, ואבא עומד ומביט ורואה והבחור עומד ומביט ורואה, ואבא מביט וחושב מחשבה והבחור מביט ומנחש מה, וכשהיה נראה שאבא ראה דיו וכעת ילחץ בעדינות את הכף הקטנה שבכפו הגדולה, היבשה, למודת העבודות הגדולות מאז, ויציע שאולי די ואולי יחזרו כעת הביתה, ללכת לישון, אומר אבא משהו שקשה היה להאמין כי יאמר, אף כי כבר ניחש: אולי אתה רוצה כוס גזוז? אלהים גדולים, מה הוא אמר כעת האבא? אבל ממש כך אמר פתאום, וכבר הם עוברים את הרחוב ועולים על המדרכה שמנגד, המרובצת, וכבר הם בתוך הבפנים והם כבר רואים הכל ממש מקרוב ואף אחד לא מתרגש שם שהם באים ומתקרבים, ובקלות מפנים להם מקום, הבחור שידו ביד אבא ואבא שבידו יד הבחור, והנה הם כבר סמוכים אצל הדלפק, האורות עצומים, הבוהק עצום, ריח העסיסים עצום, והאיש המחייך תמיד גוחן וישר אל אבא ואומר לו ככה, ומה בשבילך אדון? ואבא רגע לא יודע מה אמר האיש או מה הוא צריך לומר לו, בכמין מחזה שמעולם לא השתתף בו – ובמקום זה, מתכופף אבא ושם ידיו מתחת אצילות ידיו של הבחור שכלל איננו גבוה וכלל אינו תופס מקום ולא שום משקל, ומגביהו כך עד שסנטרו וראשו ורובו עולים מעל השיש, ואין לו די עיניים ודי אוזניים לדעת כל מה שמגלים עליו בעוצמה וכמעט שאין בו נשמה, ורק שומע כאילו מרחוק ולא אליו, מה אבא אומר לו בשקט, מה אתה רוצה לשתות? ויש אדום ויש ירוק ויש צהוב, ומי יכול לדעת מה לקחת, ולבסוף יוצא לו ברור למדי: מעורבב, שזו הפתעה גם לאיש המחייך שלאחר כל מזיגת היום הגדול הזה לאלף מבקשים, הנה חידוש, אבל אבא עם שפמו האפור וחיוך הבושה וקמטי התלאות מחדרה עד נוה־שלום, ועמידתו הלא נוחה היא אולי כאילו, הנה הֵפר וסטה מחוקי אמונתו, והבחור שאין בו אלא רק עיניים גדולות כאלה, עושים שהאיש יסכים מהר וכאילו רק לזה חיכה, בבקשה, התפעל האיש, אבל עוד המתין רגע מפני שהתקליט נגמר וגחן לאחוריו אל תיבת הקסם (והבחור המוגבה אינו מפסיד תנועה), והחליף תקליט בתקליט חדש שהוציא ממעטפתו הנוצצת שמצויר היה עליה בחור שחור שר בפה גדול ובכלי נגינה מוזר בידו ורק קולו לא יישמע בתמונה, והרבה כתובות בזהב ובאדום, והחזיר את התקליט הגמור לעטיפה שלו, והקפיד שידיו לא יהיו רטובות, ואז פרצה האפרכסת שבחוץ, לאחר שטחן בתיבה ומִיתח בה איזה קפיץ, במין תרועה צווחנית כזו, מין מנגינה דלגנית אם זו מנגינה, ובצוויחה לא תאומן, שהכתפיים מייד היו מתחילות לנוע איתה, מבלי להתכוון ולפני שיודעים, וגם אבא המרים וגם הבחור המורם שניהם תופשים עצמם ועוצרים בה בתנועה הסוחפת ופתאום מחייכים זה אל זה כשני שובבים שנתפשו, והזמר מפסיק אז ואיזה כלי נגינה בא ומתייבב, והאיש כעת מרוצה בלי סוף, הנה זה הצ’רלסטון, הודיע אז בהתפעלות למישהו שעמד לפניו וכאילו רק חיכה להודעה זו, וההוא אמר, זו ממש פצצה, והלך לבשר לשאר מצפי הבשורה הגדולה, וחזר ופנה אל אבא שהבחור היה מורם בידיו הגדולות שלו עד גובה השיש ומעליו, אהה, אמר האיש, מה רצינו? מעורבב רצינו, מעורבב, אמר האיש בקול זמרה דומה למה שהאפרכסת הריעה שבעתיים, יֶס סֶר יֶס מַיי בֵּייבִּי, שר האיש ושרה האפרכסת, ונטל לו אז כוס אחת ארוכה מבהיקה ונטל בקבוק ויצק קצת אדום, ונטל בקבוק ומזג קצת ירוק, ונטל בקבוק והטיף ממנו קצת צהוב, והגביה הכל וראה כי טוב והוריד ופתח את הברז של השוצף הקוצף, והיה הולך ומשציף ומקציף וממלא בתנועות של הרמה והורדה, וגם שר כל הזמן נוֹ סֶר נוֹ מַיי בֵּייבִּי, והוריד את הכוס ונתן שהות לקצף הגבוה והנרגש לדעוך משהו, ואז חזר ומילא את הכוס ברק גזוז בלי קצף, ולבסוף פנה אל הבחור עצמו, הנה אדון צעיר קח ותהנה.

אלהים, כמה הרבה קורה בזמן כה קצר. אבא מוריד אותו והכוס בידיו. אבא חותר לארנק שבכיסו העמוק למצוא חצי גרוש, אבא יד אחת לא מרפה מראשו של הקטן, שחושב פתאום, רק זה חסר לי שכעת תיפול הכוס והכל יישפך, מחשבה מוזרה ובוגדנית, ויש מקום אצל שולחן אחד בפינה ממש על קו החיבור בין נחלת בנימין ומונטיפיורי, והילד טובל פרצופו ונוטל לוגמה, ולא יודע מה לחשוב, זה קר וזה מתוק וזה רוצה להישהק, וגם עקצוּצִי כזה, ועוד לא יודע אם זה טוב, וטובל שנית פרצופו בנוזל שצבעו מעורבב ומלא בועי בועות נרגזות של גז, ונושם נשימה, ואבא בחיוך גדול כולו רק אליו, נו, אומר אבא, והבחור הודף את הכוס לעברו, תטעם, הוא אומר לו, ואבא טובל שפתיו וקצה שפמו וטועם, מתוק אומר אבא, ומתעווה קצת ומגלה אי הבנה גמורה, וכאילו מתעלם מן הריח המיוחד שהכוס נותנת ומן הקריצה שיש במשקה, ומן העקצוץ של המתוק, ומן הקצף התוזז, שמעורב עם המוסיקה, ועם הריקוד שנעשה בבטן, והוא לוקח כעת ושואב וגומע בבת־אחת שלוש ארבע רצופות שעוד לא ידע שתייה גדולה כזאת בחייו, ואחר כך הוא מגהק פתאום במפתיע וברעש ולא במנומס ואבא והוא פורצים אז בצחוק וצוחקים עוד יותר ומרגישים פתאום שהנה ככה זה.

רק לימים, כשיחזור הבחור והוא כבר איש ויעלה כל דבר בזכרון מחדש, יעלה בדעתו איך היה, איך היה אז מסביב ואיך היה להם השניים, אבא והבחור שלו, כשהם יושבים וחוטאים בגזוז, בהפקרות על כוס הגזוז מכל הצבעים אל שולחן אחד, זה אל פני זה, מוזרים כנראה מכל באי הקיוסק, וכשמעל הכל מתנוסס כל הזמן קולו המרקיד של הגרמופון עם תביעתו העקשנית והנקצבת בלי שאפשר לחמוק ממנה

יֶס סֶר יֶס מַיי בֵּייבִּי

נוֹ סֶר נוֹ מַיי בֵּייבִּי

נדבק בכל, נדבק ברצפה ונדבק באוויר ונדבק באנשים וגם בלכתם הביתה, רק צעדים אחדים מעבר לרחוב, נדבק בצעדיהם, ורק קרוב אצל המדרגות, הבחינו כי אמא עומדת שם, צללית מכונסת של אמא דואגת, והרגישו אשמים וחוטאים ומפרי אמונים, ואמא לא יכולה עוד לחכות וסיפרה כי הנה זה עתה הגיעו עוד שני רופאים אל האשה המסכנה, והיא חולה נורא, נורא, אמרה אמא, וכנראה שלא טוב לה, מאד לא טוב, סיפרה אמא, והיא נורא חולה, נורא נורא, לא ידעה אלא רק לחזור ולאמור, והוסיפה עוד משהו ברוסית כדי שהבחור לא יבין אף כי הבין היטב.

אלנבי

אם הוא כבר היה שם? מה השאלה, כבר היה וכבר שתה ולא פעם ולא פעמיים, האח הגדול, ובכל שעות היום והערב, וכבר מכיר שם אנשים ואפילו יודע שהאיש שם שמו פלדמן וכך גם קוראים לו כולם, ולא ברור מניין היו לו כל־כך הרבה חצאי גרוש, והוא מסביר שהכל משליחויות שעשה, ואם גם לאחר זה נשאר מקנן איזה ספק, הוא צוחק ומספר עוד שחצאי גרוש דרכם שנופלים תמיד לחול והוא דרכו שתמיד מוצא, ולא רק זה, אלא שהוא גם יודע הרבה על התקליטים של הגרמופון הגדול, מהם טנגו מהם פוֹקס טרוֹט, מהם צ’רלסטון, ומהם סתם ג’אז, הוא יודע לומר נכון מלים חדשות שלא נשמעו עוד, ועוד הוא יודע שיש גם מין חצוצרה כזו שקוראים לה סקסופון אף כי נלאה מתאר איך היא נראית, כי איש עדיין לא ראה כזו, והוא גם יודע להניע גופו במיני כרכורים ואת כתפיו ואת אחוריו הצרים ואת כל גוו הגמיש, נער תמיר ועליז, וברגליו הוא מעכס ובפיו הוא מייבב דמוי אותו כלי יבבן אלמוני המחליף צבעי ייבובו, וגם שר יס סר יס מיי בייבי, די דומה, ואמא לא יודעת אם לצחוק או להיבהל מן השחיתות הפרוצה שנכנסה לביתה הנקי, וגם אבא לא יודע לפסוק הלכה, הזמנים משתנים, זה כל מה שהוא יודע לומר ולמשוך כתפיו, ואילו על ההצעה שגם אמא תבוא פעם ותנסה לשתות גזוז, היא עונה מהר, לֵך לךָ, מה עוד יעלה על דעתך, והאם הם בטוחים שהכוסות רוחצו שם היטב ושלא יידבקו במשהו, מפני שכל הזמן אנשים נדבקים ונופלים למשכב. וגם אצל השכנה החולה לא טוב, ואומרים שיעבירו אותה לבית החולים, ומאד לא טוב, מאד מאד.

אבל אמא גם לא יכלה לשער עד כמה לא טוב יתגלגלו הדברים. מפני שבצהרים כשחזרו הילדים מבית הספר ואבא בא לצהריים מבית העיריה שעל ראשה דודי המים, והוא רק יורד משדרות רוטשילד אל נחלת בנימין ופונה מייד שמאלה חוצה את אחד העם, משתאה אל הבתים החדשים משני צידי הרחוב ואל המגרשים הריקים עדיין ומי יבנה עליהם, ואל החנויות החדשות שאפילו ביפו אין כאלה לגודל ובוודאי שלא לנקיון, לטעם ולאפנה, מתעכב להציץ בזו או בזו, שואל עצמו אם יפתחו גם כאן חנות ספרים, עתונים וחוברות מן הארץ ומחוץ לארץ בעברית ובשאר לשונות, כמו שיש לאדון קרוּגליאקוֹב ביפו, או לאדון בּוּלִיס בפתח תקוה, והולך ופוסח על המון הקיוסק ועל שאונו, עם משהו שבספק חרטה מייסר בבטנו, וכבר עולה במדרגות ואמא לקראתו פוכרת ידיה, ובלחש, הורידו לה רגל, היא מספרת מה שכלאה בתוכה מן הבוקר כשנודע, ונעצרים ומביטים סביב, ובכל גרם המעלות ומדלתות שונות ניכר איך כולם כאן יודעים וכולם רק מציצים בהיחבא בדבר הנורא הזה שנודע ולא ברור מה, ומה חובתם כשכנים, ומה חובתם כאורחים ואם לא ללכת לאיש של הקיוסק, פלדמן או מי שיהיה, ולבקש ממנו שהיום – לא. ואחר־כך, לא ברור כלל מי אמר, אם זו רק שמועה שילדי החצר הפיצו, או נשמעה ממטבח אחד של אמא אחת שלא נזהרה בלחישה, כי הרגל הזו, רגל האשה, הרגל שנכרתה, זו שכך אומרים, הנה היא הרגל הזו שנכרתה מוטלת פה בפח האשפה הזה, ומחכים שזבלני העיריה יבואו לקחת, ושאם יש לך אומץ לך מייד תרים את המכסה ותראה.

אשה מסכנה. למה עשו לה. הלא זה איום. והכאבים וכל הדם שנשפך מן הפתוח. ואיך חתכו לה. ואת העצמות ההן, ואיך יכלה לסבול. ואיך היא תיראה כעת. ואיך תחזור הביתה. ומה יגידו עליה. ומה עשתה שככה עשו לה. והרגל הזו. איך זה רגל בלי אשה. איך זה רגל לבדה. זו שכעת היא בפח. ואיך זה רגל בלי גוף. כמו של בובה כזאת, שנשארת בחול בחצר. או על שפת הים. לא נסבל הדבר. אי אפשר לעמוד בזה. למה סיפרו לו. למה מכריחים אותו להתמלא במה שאיננו יכול לשאת, והלא כעת יהיה מוכרח ללכת לפח האשפה להרים ולראות את זה. מפני שאם לא יראה לא ייפטר מזה. להרים לאט לאט ובבת אחת לראות כהרף ולסגור ולברוח. למה סיבכו אותו ומה רוצים ממנו. וכעת זה ישקע בתוך נשמתו ולא יוכל עוד להשתחרר לעולם. איך היא נראית הרגל של האשה בלי האשה. הוא לא רוצה לדעת אבל מוכרח. הוא לא רוצה ולא רוצה ורק לא רוצה. ומוכרח ואין לו ברירה. למה מתעללים בילד שלא יכול לעמוד בזה. מעתה לא יוכל עוד שלא לחשוב אלא רק על הרגל הזאת, ויהיה מוכרח ללכת להרים את המכסה ולראות איך זה, רגל כרותה בלי, ואיך מרגע זה הוא איננו עוד מה שהיה קודם, והילד שקם בבוקר והלך לבית הספר איננו עוד הילד שכובש כעת פניו בכר ורגל כרותה אחת עליו, ופתאום גם נזכר כי יש כמה שבטים באפריקה כמדומה שאוכלים בשר אדם והיתה יכולה להיות להם היום כאן כֵירה גדולה, כמו אותו כרע של עוף שאמא נותנת בשבת, והנה הוא הולך להקיא ומעיו לא מחזיקים עוד.

האם הרגל שבפח מנועלת עדיין, עם גרב אחד ונעל של אשה, ממלאה את כל הפח, ולמה מחכים שהוא יילך לראות, ולמה הוא גם רוצה ללכת לראות ואפילו לגעת בנורא הזה, וגם בשום אופן לא ורק לברוח לקצה הארץ, ורק לנקות את הראש מכל זה, ולהתעורר כמו מחלום רע, וכאילו כלום לא ולא יודע כלום, ולמה שוב הפראים ההם באים מרימים את המכסה ובצרחות מוציאים ומתחילים לנגוס ממנה מן הרגל, נורא מבחיל ונורא מגרה, ולמה הוא תפוש בזה, לא להיות בזה ולא להשתחרר, ואיך למחוק מעליו ואיך לכבס עצמו מכל מה ששמע, כמו שאמא מכבסת בגד מזוהם ויוצא נקי ומגוהץ וכאילו חדש. מעולם לא היה עולה על דעתו שאפשר דבר כזה שיהיו כורתים רגל לאף אשה או לשום איש אצלם בביתם, ומעולם לא היה עולה בדעתו שזורקים שום רגל לשום פח אשפה עד שיבואו הזבלנים לקחת, מעולם גם לא שאל מה היה לה לאשה שכרתו לה רגל, ומה קרה לה אחר כך, ואיך חזרה לבסוף לביתה מדלגת לה אי־כך, כשם שמעולם לא עלה לדעתו לפקפק בסיפור הזה, ושכל מה שאמא אמרה לא היה אלא רק שכרתו לאשה אחת את הרגל, ושכל מה ששמע לא אמר אלא ילד אחד או כמה ילדים, שהנה היא הרגל בפח האשפה ולֵך אם יש לך אומץ ותרים את המכסה ותראה, אלא שאין לך אומץ, ולא שום אומץ, ואתה לא יכול לא כן ולא לא, ומחכים היו ממך ש, ודי, די, די, אלהים, די. וחבל שהלך אתמול לשתות גזוז עם אבא, ושלפני ששתה היה הכל נחמד הרבה יותר, והוא לא רוצה כלום ורק להקיא, ורוצה לא להיות, ורוצה להירדם ושיעזבו אותו, ולא צריך להפיל על ילד, גם כשקוראים לו הבחור, מין הכרח שאיננו יכול לא כן ולא לא, וגם לא להתכחש ולאמור שאיננו יודע על שום רגל ולא מוטל עליו כלום, ולא היה ולא נברא, ואפילו לא לבקש רחמים שיעזבו אותו, מפני שלעולם לעולם לא ייצא מזה ולא ייפטר מזה ולא יינקה מזה, וגם כשיהיה גדול ולעולם לא, וככה, ועד היום.

האם בכה? האם נרדם? כנראה שכן, אבל התעורר בבהלה ופתאום שוב היו המסכות ההן, וכאן ברחוב אלנבי ורק לא מזמן, שוב בפורים הסרוח, וכולם היו הולכים, וגם הוא וגם כשביקש שהוא לא, ואמרו לו למה לא, הלא פורים היום ובפורים מצווה להיות שמח, ולמה לא, ובוא תראה, בוא יחד עם כולם, ידך ביד אבא, ואתה כבר בחוּר, ונסחב והלך מושך ידו לאחור ואבא מושך ידו קדימה, בוא, הוא אומר, בוא בוא, תראה איך כולם, והרחוב היה הולך ומתמלא, כל רחוב אלנבי ממדרכה למדרכה וגם בחול שבאמצע, מפני שעוד לא נסלל כביש, המון אנשים וכל העולם כולם בוססים בחול שריבצו אותו והפך לחול מלוכלך, וצפוף ורוח החורף שאיננה מצננת את ההידחקות הזו, והמסכות והגִרגורים, והבּלונים והדגלים והרעשנים ואקדחי פורים, וכל הלחץ וההילחצות, וכאילו היה איזה מקום אחד שאליו חתרו כולם להגיע בהמון הצפוף. אולי מישהו ינאם או יגיד כמה דברים או להקה תזמר, ואולי זה יהיה אדון דיזנגוף מעל גבי הסוס שלו שלעולם אינו יורד מעליו, ואפילו לבית הקברות ליום הזכרון לחללי יפו הלך ונכנס עם סוסו, אולי אדון דיזנגוף ידבר, ואולי ישימו כסא ואז"ר הישיש יעלה ויברך את ההמונים באגדה מתוך ספר התָנָאים שהוציא לא מכבר, ולשם נלחצים כולם להגיע, ובינתיים נדחפים בהנאה, מדברים בקולי קולות וצועקים וצוחקים ונפגשים ושואלים מה נשמע, ומפני שחוששים מגשם יש גם מטריות ומנפנפים בהן, ולפעמים זה כבר לחץ בלתי נסבל, ופתאום ואין לך עוד ידך שבתוך ידו של אבא, ופתאום ואתה באמצע המוני אנשים לא מוכרים, הם ניתקו מעליך ונסחפו הלאה ואתה ניתקת מהם ונסחפת הלאה, והולך ומתהווה רגע שבתחילה נראה כאילו הוא רק כמעט תאונה קלה, מין רגע קל שמייד מתברר שהוא רגע עולמי, ושאחז בך לגמרי, כמו מי הים כשאוחזים בטובע, וההם כבר אינם באֵי־כאן שבקלות תגיע אליהם או שהם יעצרו מהר ויגיעו אליך, ורק יאמרו מה קרה בחור איך נעלמת והוא יאמר אני? אתם נעלמתם, ויצחקו והכל יישכח, אלא שכעת אין לזה עוד תקנה, בין אם הלכו הלאה ובין אם חזרו על עקבותיהם או פנו לצד שני, וברור כעת שהכל כבר הוכרע וזו פרידה שאין לה חזרה, ולא תוכל לפלס כעת דרך לבדך דרך כולם, הנדחקים האלה והנדחסים והמהודקים בשלהם ועושים חומה בלתי נחדרת, ואין לך עוד כלום אלא רק לשאת קולך מלוא דקותו הקטנה ולצרוח אבא אבא, עד שקולך אפילו לך אינו מוכּר, והאנשים לא שומעים מפני שכולם צורחים כעת בשארית קולם וצועקים מכל צד, לאו דוקא מפני שכולם איבדו את אבא שלהם, אלא מפני שזה כעת המשחק שכולם משחקים בלחפש זה את זה ובלהתחפש לכל מיני שאינם הם עצמם, ואבא איננו אבא והערבי איננו ערבי והשוטר הבריטי איננו השוטר הבריטי, והמלך אחשוורוש איננו המלך ומלכת אסתר איננה המלכה, ופתאום ואתה יודע בלי טעות שזה אבוד, ושנשארת לבד ואבוד. ושבתוך מיליון הנדחקים האלה לך אין אף אחד ואתה עצמך אינך עוד.

אינך רוצה לצרוח אינך רוצה לבכות כל מה שאתה רוצה ודחוף זה לבית שימוש. והעלבון הזה איך איבדו אותך ולא איכפת להם. ואולי לבקש מאיזה איש גדול אחד שירים אותך למעלה כדי שתוכל לסקור מלמעלה איפה הם. בבקשה איש תרים אותי למעלה, אבל כולם כאן ערבים, וכולם כושים, וכולם בגתן ותרש, וכולם מלכת אסתר ומרדכי הצדיק, וכולם שוטר בריטי וכולם שודד שתום עין, ואף אחד איננו מה שהוא באמת, וגם המקום התהפך וחדל מהיות המקום שלך, ונעשה למקום שבדיוק אינך רוצה להיות בו, ולא להיות חלק ממנו ולא להיות חלק מכולם, ושאתה לעצמך אין לך מקום בעולם, וכולך רק מיותר ונסחב בלי מטרה ובלי כיוון, ואינך שייך לכלום וכלום לא שייך לך, וסביבך רק מיני מִפלצות מתחפשות ומיני מִתחזים ומתחזות, ותפשו בך ואתה חסר כוח להתנגד או לברוח, ועוד מעט וידרכו עליך, החוגגים, בלי שיהיה איכפת להם, וירמסו אותך, והלואי שאדון דיזנגוף היה עובר כאן כעת עם סוסו והיה נעשה רווח סביבו, ואתה היית יכול לצאת אז ולצעוק אליו, אדון דיזנגוף איפה אבא שלי?

תקוע במקום שאינך רוצה בו. תקוע במה שאינך רוצה. למזלו היה שם עץ קטן אחד. עץ שעוד לא הספיק לגדול גם לאחר ששפכו הרבה מים על החול ששתלו אותו בו, וגם לאחר שתקעו סמוכה יבשה על ידו וקשרו אותו זקוף מפני רוחות הים המלוחות, ובעץ הזה נאחז, גזע דק בידיים דקות, מחופה בקושי מפני הרוח, ושם נפתח הבכי והוא בכה והעץ תמך בו. ולא היה בשביל מה, ולא היה טעם לכלום, והיה לבד ורק לבד, ואין בעולם אלהים ואין בעולם אבא ולא אמא, ואין כלום מלבד לבד, וככה זה. ואיש בעולם לא צריך אותו, ואם יהיה או לא יהיה לא מעניין אף אחד. ולא איכפת לאיש בעולם. הו, כמה יצטערו כשיידעו איך זה נגמר. איך הלך מכאן ישר מערבה, פשוט וברור, לא כמו אל שכונת מחוסרי הבתים בצפון בלילה, אלא ישר מערבה וישר אל הים ונכנסים אל הים והים סוער כעת ומתגברים על הפחד הראשון ונכנסים עמוק וזה יקרה מהר והוא יהיה לאיננו, והם, איך הם יצטערו. נגמר להם הילד שלהם. ושידעו להם ומגיע להם. איך עוזבים ילד. איך משאירים קטן כזה בין כל המון המסכות הנוראות האלה, עם כל האקדחים והרעש, והאחשוורושים והאסתרות והערבים והבריטים, ועם כל מה שהם לא באמת, והכל רק שקר, ורק התחזות ולא אמת, ורק ההתעללות היא האמת, ואיך סחבו אותו ללכת, ואל כל החגיגה הזאת של כל האנשים הזרים האלה הצועקים האלה המתחפשים האלה שהולכים ונדחפים כאילו יש להם איזה לאן שכדאי לבוא אליו, כשהכל שקר והכל לא נכון ואי אפשר.

את רחוב אלנבי הוא מכיר היטב הלא זו הדרך לבית הספר, אבל כשהוא מכוסה המון אדם צפוף ורועש ושכיוונו הפוך מכיוון ההליכה שלו, וגם קשה ללכת בוכה, מתייבב בשקט, ואיש לא שם לב מפני שהלא זו רק עוד מסכה והוא רק כאילו בוכה, מסכת הילד הבוכה, ועצוב כל כך לבכות בקול ואין שומע, ובא עד מונטיפיורי וסבב ונכנס בו, והתחיל לרוץ מפני שכבר קרוב, וחצה את נחלת בנימין, עוד לפני שהיה שם הקפה קיוסק הזה, וישר הלאה שני בתים ופנימה אל החצר ובגרם המעלות קומה אחת ואל הדלת – והיא סגורה, נעולה, לגמרי, ולא דפיקות ולא מכות ולא צעקות אבא אבא אמא, סגור ואין איש ורק הוא בחוץ והיא נעולה, וגם כשדוחפים בכוח היא נעולה, ואין לו כלום ולא נשאר כלום. ומה נשאר, נשאר לשבת על המדרגות והבכי מתחדש ובגלוי ואין שׂם אל לב מפני שכולם הלכו וכולם בתהלוכה ברחוב אלנבי, והם מחוּפשים לכל מיני וטיפשים כמו כולם, וגם אילו היו מה לו ולהם, ואין לו צורך באף אחד אלא רק באבא שלו, ולא יסלח לו לעולם לאבא הזה שוויתר על הילד הקטן שלו. ואחר כך יבשו הדמעות, ואחר כך לא ידע מה לעשות, ואחר כך ידע שאילו לא ניתק מהם הלא היה כעת באיזה מקום עליז שטוב בו לכולם וגם לו, והיה יכול לצחוק כעת במקום לבכות ועם אבא ואמא במקום לבד. אחיו הגדול, למשל, מחופש לגמרי לשודד כמדומה, לאבו ג’ילדה כמדומה, או אולי לפורע הזה שכולם פחדו ממנו בימי הפרעות ביפו, ושכעת הוא הפורע, ושיפחדו ממנו, והוא השודד שיציל מן הפורעים הרשעים, עוד מאז הבוקר נעלמו עקבותיו ולא יחזור כנראה אלא בחצות הלילה אם לא לפנות בוקר, ואיש לא יידע היכן היה ועם מי התרוצץ, והוא מאושר בשובו ועייף ורעב ומספר בצחוקים דברים מצחיקים שהיו ושאמא מתמוגגת מהם וממנו ומיופיו גם כשמסתירה ובאה לשחר אוזניו מוסר, מפני שהלא רק שונאת בנה חוסכת שיבטה.

וחוזר מפורים שהיה בחורף אל ערב הקיץ הזה כששׂמוּ בפח שבחצר את הרגל הכרותה של האשה ההיא מן הדירה שממול, ושהיו מחכים שהוא יקום ויעשה מעשה שלא רצה לעשות, ושאם לא יעשה יתלו בו כתם של משתמט פחדן, וגם יישאר בתוכו המישהו שהיה רוצה כן, ככל שנשמע לא מובן, מישהו שנמשך לדעת למרות הכל, ושפתאום נראה כאילו אי הרצון הזה לא היה אמת, ובאמת, בתוכו, הוא די רוצה ודי מפותה ודי נמשך, להרים את מכסה הפח, ולקחת ולראות ולברוח, ותוך כדי בריחה לדעת שהוא כבר אחר, ושקרה לו משהו שאין חזרה ממנו ושכעת חצה איזה קו גבול, וכאילו יצא מאיזו קליפה ישנה, ושאם לא היה מעז כאילו הפסיד משהו וכאילו ויתר ובחר להישאר תמיד ילד קטן ולעולם.

ואחר כך היה כל זה מעייף נורא, ואחר כך נרדם בפאת הספה מכורבל ויד אחת שמוטה לו כמעט עד הרצפה, ואחר כך כשהתעורר לא ידע כלום איפה הוא ומה זה כאן, ואמא סיפרה למישהו כבדרך אגב שהזבלנים כבר היו וכבר לקחו את האשפה, בלי שהיא מתכוונת לשום אשפה במיוחד, ובלי להבחין בילד שכבר הקיץ אף כי עדיין מצונף לו בפאת הספה, ובלי שתעלה על דעתה מניין בא הילד ואיזו אבן גדולה הנה יורדת מעל ליבו הקטן, ומאיזה מקום רחוק ובודד הוא צריך לחזור, וכמה ריק לו ועייף לו וגם משוחרר לו. והלואי ובלי לבקש מאיש היה מישהו פורש עליו שמיכה כלשהי ומכסה ומניח לו לישון בלי סוף. מאיזה מרחק ציוץ צפורים מקרוב, וגם נעירת חמור מהיכן שהוא, מוסיף ונוער עד תום כל נערותיו המשתתקות. וחוץ מזה כל אחד בשלו וכל אחד ממשיך במשהו. ולו אין כעת כוח לעשות כלום. ורק מעבר לכל מגיע הנה כעת קולו של הגרמופון שלמטה מעבר לפינה, לא צועק כל כך, אבל נורא בודד כזה ונורא פראי, כלי הנגינה הזה שיש שם, מתחנן על נפשו ונעלם, וחוזר ומיילל ונעלם, כאילו יודע בדיוק את הדבר שמרגישים, וכאילו יודע לאמור מה שכולם לא מצליחים לומר, גם מפני שלא יודעים איך וגם מפני שמתביישים ליילל ככה באמצע היום.

אין מה לעשות בבית. אין מה לעשות על המדרגות. אין מה לעשות בחצר, גם פחי האשפה לא מעניינים עוד אף אחד, והילדים כולם רצו לאן שהוא, ואולי משחקים בחצר הריקה כעת בעורף הגימנסיה הרצליה. ואין גם מה לעשות ברחוב הזה מונטיפיורי, שאיש לא עובר בו ולא שב, ומעבר לרחוב בפינת נחלת בנימין עומד השוליה ומרבץ במים את המדרכה כאילו נשבע שכך יעשה כל עוד הוא חי, וגם החול ברחוב שמתייבש עוד לפני שהריח את המים, ורק מעט אנשים יושבים בכסאות הנוצצים שעל המדרכה, ואולי כדאי לנסות ולמצוא אם יתמזל למצוא חצי גרוש בחול, ואין חשק לכלום אלא רק להצטנף כאן אצל גדר הבלוקים שלא גמרו לבנות, כמו הרבה גדרות שנגמר הכסף לפני שגמרו לבנות והשאירו אותן לחרדונים ולילדים עצובים לתמוך בהם גבם העייף שיספוג מן הבלוקים את החום שהם ספגו כל היום מן השמש, ולעתים אף להריח בהם איזה ריח סיד שמגרה לקלף משהו וללחך בפה את טעם הסיד המגרה הזה, והשמש כבר בדרום מערב, הוא יודע, וריק עד קצה הרחוב הלא בנוי, ורק ממש בקצהו עומד בית מוזר אחד, לא כמו כולם כאן, שתי קומות עם צריח שחור מחודד כמו בתמונות של טירות, ועם כל מיני זוויות, ומהודר במוגזם, מופלא מדי, כמו שתול שלא במקומו, ומוקף גדר ונעול שער, ולא ברור איך הגיע לכאן דווקא, מעבר לגדר הבנויה והשיחים הגבוהים, ירוקים ואדומים, שכח את שמם, ושאומרים עליו שפרצה בו איזו מחלה מגפה, דֶבֶר או כולירע, ושמו עליו הסגר ואסור להיכנס לחצר ההיא וסכנת נפשות, ולא לעשות כלום ורק לאסוף רגליך תחתיך כאיזה ערבי במידבר, ואת ידיך בין רגליך, ואת גווך בקיר החם, שואב לך חום, וצופה סביב, ואין אנשים, מלבד אלה האנשים שבקפה, יושבים בהטיית כסאותיהם לאחור, עד ליפול כמעט, ומעשנים ומפליאים לפלוט עשן, ולא עושים כלום ולא מדברים כלום, וגם לא שותים מן הגזוז שלפניהם ורק מעשנים ופולטים עשן, ולכל אחד אופן משלו איך לנעֵר את האפר מראש הסיגריה גם כשאיננו מספיק עוד להצטבר, ובטפיחות קלות של האצבע, ובאיזו מומחיות ובאיזו אדישות ובאיזו בטלה להנאתם, ואי אפשר שלא לשמוע כל הזמן מעל כל הראשים ומעל הרחוב וכאילו כבר חלק ממנו, את מנגינת הגרמופון הנוצצת, שמייבב לו בזמירות אותו כלי מייבב, שלפעמים מצטרף אליו קול איש ולפעמים רק הוא לבדו, וכשהוא מתייבב ככה לבדו הוא עושה אז כל מיני דברים לשומע, עצובים כאלה כשם שגם הכרחיים כאלה, במין הלבד שבאחר הצהרים הזה שיש כעת, ושיהיה נשמע שונה בערב ושונה לגמרי בלילה. ורק חבל שאינו יודע מה הכלי המנגן ושמעולם לא ראה וגם את שמו לא שמע, וגם תזמורת לא ראה גם כשיודע את שמה, ולא יודע מה מנגן בה, חוץ מכינור שכבר שמע, וחוץ מפסנתר שהיה פעם בגן, והיו מנגנים בו בחגים ובשאר הימים היתה לגננת הגברת יהודית קונצרטינה, משושה כזאת עם כפתורים מחודדים, נפתחת באלכסון אחד ונסגרת באלכסון אחר בידי הגננת המנפנפת בו ומוסיפה על צליליה הדקים והשבריריים גם מקולה הדק, שנפסק מפעם לפעם וחוזר לתקנתו רק לאחר גערת רגע, ועכשיו כולנו יחד או ותשב שם בשקט, ואפילו מצטרחת מפעם לפעם בגלל המצב, והילדים שלרגליה במעגל המומים מן הכל ומשירתה הדקה, וזה מלבד הנגינה שאפשר היה לשמוע תמיד בסימטאות יפו ומבתי הקפה האפלוליים שם, עם ריח התבלין החריף, ועם אותן השתפּכויות אין סופיות מנענעות ומרטיטות ומסתלסלות או נמתחות ונמתחות עד כלות, שיש כמותן תמיד שם ביפו, אבל כלום אינו דומה למה שיש כאן, לא בכלי המנגן, לא בגרמופון רחב הלוע, ולא בהכרח שאתה מוכרח, ועוד בטרם תדע, להתחיל להניע כתפיך וגווך, וגם ראשך, לכאן ולכאן, ולמעלה ולמטה, כאילו להצטרף למין הסכמה, שאינך יודע עוד למה היא מסכימה, אלא רק שהיא מוכרחה ועושה אותך פתאום רגיש ומקשיב אחרת, וכמעט מתחיל לתפוש מה שאינך יודע עוד.

מה עשו כל האנשים שבקפה קיוסק הזה לפני שנפתח כאן? ישבו בבתים? הלכו ליפו? הלכו לישון? פתאום וכאילו כאן זה מרכז הארץ, ומין מקום שאי אפשר בלעדיו, ושכולם בעיר אוהבים גזוז ואוהבים מנגינות נוצצות, ותופש אותם בליבם השיר יֵס סר יֵס מיי בּייבּי, וכולם נמשכים לאורות מבהיקים, וטובה להם מדרכה מרובצת ויפה להם להצטפף עליה ולשבת דחוקים באמצע הרעש – וכשאמא התאוננה אתמול לפני אבא כמה זול המקום הרועש הזה וכמה אין בו כלום מן התרבות ולא כלום שיעורר באדם עומק מחשבות, והשיר הזה שהיא לא יודעת לחזור עליו וגם אינה מצטערת שלא יודעת, איזו בשורה חינוכית יש בו? ואבא שתמיד מסכים שותק עם אמא ורק בניד ראש, אומר לה כעת על דרך השאלה, לא בלי איזה חיוך קטן מוסתר בשפמו, מה יש עמוק בגילו המכבים גיבורי החיל שישו ושמחו יומם וליל? שעל זה התפלאה אמא מאד, מפני שזה שיר לאומי שלנו, וההוא שיר גויי לגמרי, שעוד תראו איך יהיה עוקר את צעירינו משרשיהם ומפקיר אותם לחפש בחוץ, ורק קלות ורק שעשועים. אבל כאן, לא צפוי, התערב הנער האח הבכור וכולו מחמדים, ועמד וזימר לפניה וגם ריקד לפניה בכפות מורמות ככה, קציצה וחמיצה, והופ טדריצה הופ צצה!, והתגלגל מצחוק, מפני שזה מה ששרו כעת במטבחי הפועלים, לֵך לךָ, דחתה אותו אמא את מחמדה, זה רק בצחוק, מפני שהם רעבים ובקושי משיגים אפילו חמיצה, כמו ושר בשירים על לב רע, נזכר אבא, כדי לסייע. מספר משלי.

אבל לא הקיוסק ולא הקיוסקאי אדון פלדמן, לא ידעו על כל זה, ואינם אלא מרבּצים את המדרכה כל הזמן ועושים צֵל טוב כל הזמן ומוזגים גזוז עם עסיסים, מי שרוצה נוטל בעצמו והולך לשולחן אחד לשתות ומי שרוצה מביאים לו והוא מתפנק עוד יותר, ומעל כולם כל הזמן, וכאילו הוא הוא הדבר, המנגינות האלה, שלא יודעים מי עושה אותן, ובאיזה מיני כלי נגינה, ואיך הן כאלה שמייד הן מרקידות את הכתפיים ואת הצואר, בקצב הברור שהתופים מנקשים בלי חסך, ושעושה לשומעים, או לפחות לאחד מהם, שעדיין איננו מבין כלום לא בעולם ולא בחיים ולא במוסיקה ולא בכלל, ושגם את השם ג’אז עדיין אינו יודע איך צריך לבטא, ובין כל הדברים שקודם לא ידע שהם אפשר הוא מתחיל לראות שהעולם הוא יותר ממה שהיה משוער, ושיש בו יותר מקום ממה שהיה נדמה, ושמותר לאנשים להכיר מה שלא ידעו שמותר, ובו בזמן, וזה הוא כבר יודע, שיש דברים שצריך לדעת לאמור יותר ממה שמרשים, ושלא תמיד תישאר ילד בלתי יודע וסגור רק במה שמותר לדעת, ושלא תמיד תהיה לא יודע וחסר מלים לאמור, ורק לחוש בעיוורון שזה הדבר הנכון, ובמין התעקשות פראית שזו היא באמת האמת לאמיתה, ושגם כשרואים שהנה אני כאן, אני, באותו זמן, גם לא כאן, ולא שייך לאף כאן, לא באמת. לא של כאן גם כשכאן. ושבאמת אני אחֵר, גם כשנראה כאילו אני עוד אחד מכולם, ממש כמו הכלי הזה הלא ידוע הזה שמנגן בלי שרואים אותו ומתייבב כעת ומוסיף לנגן לבדו כשכל שאר הכלים משתתקים ונותנים לו לבדו, ומתפרץ בו הייבוב הצרוד הזה שאין לו מעצורים על מה כן לייבב ועל מה לא, וכאילו גם הוא כדי לאמור שאפשרי לא כאן גם כשכאן, ושאני גם אחר ולא רק אני, ושכולם רק מתחפשים למה שרגילים לחשוב שהם, ומדברים רק כמו שרגילים שיהיו מדברים, ובאמת זה לא הם, ולא זה מה שצריך לומר, והם נשארים חנוקים בלתי יכולים לצייץ אפילו ציוץ, כעת שומעים איך אפשר ואיך מותר, ואת כל המיילל הזה, משהו פראי מאד, משהו יודע סבל מאד, שבכלל לא צריך שירחמו עליו או שיגידו לו מלה אלא רק שייצא ויהיה, שייצא סוף סוף מבפנים ויישמע, שייצא מן הסגור ההוא ויהיה, ושאסור לוותר, על משהו הכרחי, גם אם קשה, וגם אם עדיין אין לו שם, אבל שבפנים יודעים בדיוק מהו. וככה זה.

ואז קם לו הבחור ובסנדליו ניזלי חול בלכתו, וחוצה את נחלת בנימין שצידו המערבי כבר עושה כעת צל כחול על המזרחי, ופונה צפונה, לצד גרוזנברג, ופוסע בלי לתפוש מקום על המדרכה, ובהחלטה שאיננו דורך על הקווים שבין מרצפת למרצפת, ושעושה את הליכתו לריקודית משהו, כאילו באיזה טקס פרטי, ועם זאת לומד את השונה שיש בין גדר לגדר, זו שעם סורגי הברזל המסולסלים, וזו שעשו מנסרי עץ מרווחים וזו שמלבנים מדורגות, ושכל מה שלא הרשו לעצמם בעלי־הבית במיבנה בניינם הצנוע כמו כולם, התירו לדמיונם בגדר הנמוכה, כמו שאנשים מתירים לעצמם חיוך ומיני מתיקה בסוף הארוחה הרצינית, ומעבר לכל גדר כמובן גם הגינה הפרטית, עם פרחי הקוסמוס ועם השושנה ההודית ועם הפטוּניה ועם עוד כל אלה שאיננו יודע שמם ואבא יודע, ושכולם כנראה נקנו אצל אותו ש. גוזמן יפו, מול המושבה הגרמנית, באותו המחסן הגדול שאין דבר בעולם שאין בו, ממחרשות ועד מעדרים ומזבלים ועד שתילים וזרעים, וכל מה שצריכים האיכרים, הפרדסנים, טחנות הקמח, ובוני הבניינים, ואפילו לאוטומובילים יש לו חלקים למכירה, ולשאר כל בתי החרושת, ורק עוד לא עבר מיפו לנחלת בנימין הזאת, והגיעה גם הגיעה השעה, כמו שאומר אבא. ואחדים גם מגדלים בחול תירס וחצילים ועגבניות, ובערב בערב כששבים מן העבודה מחליפים מהר בגד ועומדים חצר קטנה אצל חצר קטנה, בעל־בית בצד בעל־בית, ומזלפים איש את פרחיו ואיש את ירקותיו וגם משׂיחים ביניהם מתוך המנוחה ועל מה אם לא על נחלת בנימין ואיך עוד תִשׂגא אחריתה, ומכל החלונות הפתוחים שהצל כבר הגיע וכיסה על וילאותיהם מעשה תחרה המופשלים כעת לרווחה לשם כניסת האוויר, מציצות גם בעלות־הבית ומשיחות מתוך המנוחה, בעלת־בית עם בעלת־בית מחלון אל חלון ומחלון אל חצר, ובעלת־בית אל בעל־בית, וגם מצביעות להם למזלפים במועל אצבע איפה פסחו ולא הִשקו, מפני שהחול בולע כל כך מהר עד שלא רואים איפה כבר הִשקו ואיפה עוד לא.

ועד היכן? עד אותה החצר עם גדר הוורדים המטפסים, אלה השושנים הלבנות, שאבא יודע את שמן והוא לא. הכינו להן פעם סורג עשוי רפפות עץ שעושות מרובעים מרובעים צבועים ירוק ועד לגובה איש גדול כשמרים ידיו, ועל הרפפות האלה ובין המרובעים נארגו השתרגו ענפי השושנים האלה וטיפסו משחילות עצמן למעלה, ונשלחות ישר אל תוך האוויר וטובלות בבלימה ההיא שמתחת לתכלת, מפרכסות דקות על כל קצה רוח, וכאילו בקצה הגבוה שם מקופל כל כוח הצמיחה שלהן לאגוזים אגרופיים קטנטנים מכווצים, ירוקים ואדמדמים תינוקיים כאלה, שעוד לא עשו בחיים כלום ורק משוטטים מטפסים באוויר הדק, מוכנים להיפתח בכל רגע, ומן הרצפה ועד לרום הגבוה הכל מלא פריחה לבנה לבנה לבנה, אולי עם טיפה ירוק מהול בלבן הלבן, אשכולות של עיגולים לבנים צפופים של שושנים לבנות קטנות צפופות לבנות ומלאות לבנות, עד שגם אותם פרחים בודדים שכמעט נבלו, עדיין לא נפלו והם בתוך כל המרבד הגדול הלבן הזה של לבנים בתוך לבנים מעל לבנים, פקעים לבנים ופתוחים לבנים, מסתערים בכל לבנם השקט למעלה, ולא רואים דרכם פנימה, ורק מתגבר בך הצורך פתאום להעביר בהם יד כדי לחוש את ממשות בליטוּת פקעוּתם המגובבת, את עיגוליות כפתוריותם, כמין פטמות או בלוטות, קשוּיוֹת משהו קטנות וצפופות, מלאות קיפולים נפתחים והיפתחויות מכווצות, בצד הפתוחים לגמרי, וכל הלבן שבמרבד הלבן האחד, רק למעלה הוא נפרם, מעבר לגובה הסורג, בעודף ההִתנוֹפפוּת אל תוך האוויר הריק, בהישלחות של עוד כוח צמיחה לא נגמר, בשפע חוטי שריגים דקים נאחזנים באוויר, לתפוש עוד גובה, מתוך אמונה בהירה ובטחון ישר שמשהו לבסוף יימצא להם להיאחז בו ולטפס עוד ולהמריא ובעוד שפע לבן שופע שיש לו בחובו עוד אין סוף פקעים לבנים שיהיו נפתחים מתוכו לבנים אל תוך הכלום הגבוה שמעבר, בשקיקות לעוד ובשקיקות להיפתחות ובשקיקות לתת, להשתחרר, ולנסות כל הזמן אם אפשר בבת אחת גם לראות את כל המרבד הלבן השלם האחד, וגם את כל פרט מפרטי הפרטים הלבנים, לא פעם את השלם ופעם את הפרטים, אלא, ולוּ רק לשנייה אחת, גם את ההכל וגם את האחד, גם כל גוּפיף לבן אחד אצל כל גופיף לבן אחר וגם את כל הלבן המלוכד ללבן שלם אחד, שבראשו, תמיד, עוד אצבעות דקיקות מוכנות כרגלי עכבישים לתפוש ולהתכרך בכל מזדמן ולעלות עוד גבוה – במין אושר, שלא היית מאמין שהוא אפשר, או שיכול להיות כזה בעולם ושאין יותר ממנו בשום מקום ובשום זמן ולעולם לעולם ועד היום, ובשבועה, בחיי.

תֶּרֶשׁ

זה מתחיל בוויכוח הגדול בבית, ברחוב מונטיפיורי פינת נחלת בנימין הבית השני מימין, ונמשך ברחוב נחלת בנימין וימינה, וברחוב אחד העם ושמאלה וברחוב הרצל וימינה וברחוב לילינלבום, ומגיע לבסוף אל הראינוע עדן (מיסודם של אברבנל את וייסר), שבקצה לילינבלום פינת רחוב פינס; זה מתחיל בשני ילדים יד ביד הולכים, ונמשך בשלושה ארבעה ילדים ממהרים, ונמשך בששה שבעה ילדים רצים ונעצר בעשרה מתנשפים ראש על ראש אצל קופת הראינוע עדן; וזה מתחיל באמא שהיתה כמו תמיד מסרבת, ובשיכנועי האח הגדול שגייס לכך, ובאמנות דקה את כל הפתיונות הנכונים, את אחיו הקטן שהוא קורא לו תרש (מאז פורים האחרון בשובו בּוֹכה לבדו הביתה, שונא מסכות ותחפושת לרבות תחפושתם של בִּגתָן ותֶּרש המצחיקים, אותם שני שומרי הסף אשר בקשו לשלוח יד במלך אחשוורוש הטיפש), ואת ההסברה השקטה שהוא מסביר לה לאמא כי זה הפעם לא סרט זול על שודדים וגנבים ולא סרט אימים על פושעים ורוצחים, שעושים את חיי האדם זולים ואת מותו של האדם לבזוי, יודע האח לצטט, אלא הפעם הזאת זה סרט על התערוכה העולמית שכתוב עליה בהארץ ומדברים עליה בכל מקום, שכולה רק השכלה ודעת ומדע ותרבות, ומומלצת על ידי גדולי עולם כמו שאפשר לקרוא במודעות שברחוב. ולא עוד, וזה שבר את לב אמא, אלא שהוא לוקח איתו את התרש הזה, סליחה את אחיו מחמדו, הוא יוליך אותו הוא ישמור עליו והוא יחזירנו בשלום, וזה ממש סרט לילדים וממש חינוכי וממש חובה, עד שלנוכח תאבוּת הדעת של הגדול ולנוכח עיניו הקסומות של הקטן מתחילה אמא להתרכך, והיא הולכת וחוזרת ומונה לכף ידו די כסף, לאחר שחישבו וחישבו שנית, ולקטן גם נותנת תפוח קטן אם ירעב וגם ממחטה אם יתעטש, ולאחר עוד אזהרות, והם בתעופה יד ביד מן המדרגות ולרחוב מונטיפיורי ובתנופה חדה הפוסחת על הקפה קיוסק ועל כולו, וימינה וישר לאורכו וכמתחת לאדמה מצטרפים עוד שני נערים, ומעבר לגדר אחת באחד העם עוד שניים, ובקפיצה מתחת לעצים הקטנים בשדרות רוטשילד, החוצה את הרצל, נחלצים עוד שניים שלושה והרי הם כבר חבורה עליזה, וכבר סובבים בהמון צוהל ימינה ללילינבלום ופוסחים על בית־הספר תחכמוני עם הדתיים המסכנים שלו, וקודחי הרפתקה מדברים ביחד וצוחקים נוראות, והבדיחה הגדולה מכל, כי התערוכה העולמית ההיא תהיה רק ביומן, ולגופו של דבר יהיה להם הרפתקות הטירה המסתורית, ואולי אפילו עם דגלאס פיירבנקס בכבודו ובעצמו ועם איזו מֶרי פיקפוֹרד, אולי, או משהו, ולא משנה, אחד או אחת מכולם, וזו תהיה חגיגה של מתח ושל עלילה ושל עצירת הלב ושל התרחבות הלב, וכולם כאחד נדחקים אל הקופה שתיפתח מתברר רק בעוד חצי שעה וסביבה כבר מצור של בוערים באש כמותם, מהם מוכרים מהם לא, מהם משלנו ומהם מפחידים עד שצריך לשמור היטב את הכסף ולהחזיקו קפוץ באגרוף עמוק בכיס המכנסיים.

ופתאום והדלתות נפתחות וכולם יחד נדחקים להִכנס כאיש אחד, והסדרן השוער בכוח ובצעקות תולש את שוֹברי הכרטיסים, וכבר הם בתוך האולם כל העולם ביחד, ורצים תפוש מקום אילו רק ידעו מה עדיף קדימה או אחורה עד שמתיישבים כולם יחד וצוחקים צחוק גדול של נצחון ותרש אינו יודע לאן להביט קודם ומה בדיוק הולך להיות. ומטריד מכל הוא עניין התמונות שיעלו על המסך הלבן הגדול והריק והמתקמט מרוח הדלת הגדולה בכל מיני רחשי קמטים שלא צריך לשים אליהם לב, ואולי התמונות גדולות כרוחב המסך והן זוחלות בתוך איזה אפיק שבתקרה, ותרדנה אל המסך ותעצורנה רגע עד שייראו מספיק, ואז תלכנה לדרכן הלאה ותתקפלנה תמונה תמונה אי שם במרתף, אם לא להיפך והן זוחלות מתחת לרצפה ועולות אחת אחת אל המסך? הוא מוכרח להבין את הכישוף הזה שהולך להיות כאן, ואין לו די עיניים לראות את כל השאר, האולם הילדים ההמולה התנועה, ואולי זה כבר התחיל והתנועות שעל המסך הן הדבר ורק קצת מטושטש וצריך להתרגל? הוא מזיע מהתרגשות, מצורך לדעת, ועלבון של ידיעת חלל ריק מלא בורות גמורה, ומהרגשה שכעת הנה הוא הולך להיכנס אל ידיעה שלאחר שיידע הוא לא יהיה עוד מה שהיה קודם. ואז פתאום כבים כל האורות ונופל בבת אחת חושך שלם, ועל המסך שהאיר מתחולל הבלתי יאמן, כלל לא כפי ששיער ותיכנן לעצמו, ומגלים אז בתמהון אבל גם בחדווה איזה אי־אפשר שהפך והיה פשוט לאפשר, את קרן האור העזה הזו שתחילתה בחור שבקיר שמאחור, קרן צרה ועזה ומלאה מין נסורת הבהובים כאילו מחנות זבובים מתרוצצים בה, והולכת ומתרחבת ולבסוף רחבה כרוחב כל המסך ומאירה אותו חזק, וכבר יש כמו צילומים שמתחילים ללכת ולנסוע ולהתנועע וקולם לא יישמע, וכמו באמת ואנשים כפי שהם ורק גדולים, וכל מיני הדברים שבעולם כפי שהם ורק גדולים יותר, שנראה גם כמוסבר ופשוט לגמרי וגם כפלא פלאים, ואיזו דאגה כבדה יורדת מליבו שלא עליו מוטל להמציא שתהיה סינימה מפני שיש כבר מי שהמציא ופתר גם בשבילו והוא משוחרר משאת את האחריות לייתכנות המצאת הסינימה, פנוי לגמרי לשלוח עיניו מעל מלוא אורך צוארו הקטן מבין ראשי הילדים הגדולים שלפניו, וישר אל התערוכה העולמית, ולא מפריע לו שאינו מבין כלום, לא מה זו תערוכה ולא מה זו עולמית ולא מה עושים שם, קסם היות הדבר הנראה ששובה את כל ליבו ואת ראשו ואת עיניו ואת זיעת כפות ידיו, והכתובות המפסיקות את התמונות עטורות מסגרות מצויצות לא עוזרות לו ולא איזה צלילי פסנתר שרק כעת הבחין בהם מירכתי האולם החשוך, והוא רק הופך פניו מן המסך ומביט אחורה אל קרן האור העזה היוצאת מן החור שבקיר שמאחור, ורצה לה מלאה פזיזים מתאבכים בזרמת האור ומתרחבת לקראת המסך, ואיננו יודע אם ראה משהו בעולם נפלא מזה או חזק מזה.

מה היה בדיוק בסרט הגדול מלא ההרפתקות איננו זוכר ובוודאי לא כעת, כעת הוא עסוק בהצלחת היות הדבר מוקרן על המסך, רק בחגיגת נצחון ההמצאה שמטילה צילומים חיים מתרוצצים גדולים על הבד, ובדחיית ההכרח המוטל עליו לממש את הבאת התמונות אל המסך בדרך היגעה והמסורבלת שידע למצוא לבדו, ואילו את עלילת החזיון שכולם כאן עוצרים נשימה למראהו, ידחה כעת ואולי רק בליה על משכבו, לאט ובשקט יחזור ויצפה מחדש בסרט, וכעת לא ירפה ויעשה כל מה שיוכל כדי לדעת נכון איך זה נעשה, ולא ירפה מאבא בשאלות היסוד. ובינתיים, בין גלגל לגלגל (ביטוי של האח) היתה נופלת הפסק מוארת שבה הגיחו המון הצופים מן האלם שאחז בהם מכוח הרפתקות העלילה ופרצו בבת אחת לשאגת דברי רווחה ולשחרור מהומת שבחי ההנאה, עם ניחושים מהמרים איך יימשך ואיך יוושע הגיבור, ועם צווחות אזהרה שייזהר, ושוב חושך ושקט מלוּוֶה אנחות מעוצם מתח הסכנה הגלויה, וצחוקי שחרור גדולים כשניצל לבסוף, וכך מלוא עוד שלוש החלפות גלגלל בגלגל, שעושות עוד שלוש הפסקות מוארות, עד שלבסוף היה סוף באמת ונעשה אור דלוח שומם מתמשך באולם ואיזה התייבשות מהירה של הקסם, וזרם הידחפות כל הקופים יחד אל הדלת, ואז עומדים פתאום מול שמש שמפתיעה בהימצאה עדיין מלוא עוזה כשרק כעת היה לילה חשוך לגמרי מלבד המסך הקסום. חבל להיפרד, חבל לנתק את היחד המוקסם, חבל לצאת מארץ מופלאה ולחזור אל הלילינבלום המשעמם הזה, אבל כל אחד אסור במוסרות חוקי ביתו וכמה שתידחה לבסוף הולכים הביתה, לא בדיוק יד ביד, עד לאותו כלב נורא שפרץ פתאום מאחת החצרות כחיית טרף מדובללת, והגדול עָט להקיף את הקטן, ולאמצו בדברי בעל נסיון, אל תפחד אל תראה לו שאתה מפחד כלב נובח איננו נושך, יעץ לו והוא עצמו גם פנה אל הכלב הנורא הזה הצועק הזה, אתה גם כן, צעק האח על החיה הרעה, יאללה אֶטלַע, צעק עליו ערבית מפני שרק שפה זו הם מבינים, והתכופף כאילו להרים אבן, שעצר את החיה והוריד לה את זנבה, לֵך בלי להביט עליה, זה סתם כלב ערבי מחורבן, הרגיע הגדול את הקטן, שצוארו התקשה מרוב מאמץ שלא להביט לאחור. והנה כך הציל האח את אחיו הקטן, את תרש, מהיות לטרף, ואז, וכעת יד ביד, הלכו ודילגו מרגל לרגל, וממדרכה למדרכה, עד שהגיעו אל פינת מונטיפיורי, אצל אותו קפה קיוסק והאח אמר אז אל אחיו, וכעת נשתה גזוז, ושלה מתוך כיסו חצי גרוש אחד, למרות כל חשבונותיה של אמא, וכגדול ומנוסה בא אל הדלפק, תן לנו אדום אמר בלי בבקשה, אל האיש, אותו אדון פלדמן, שלעולם לא ילאה, וההוא עשה בקסמיו ומהל את העסיס בקצף סילון הגז, ועלֹה ורדת, במלוא כל הטקס, והדף לעבר האח ששילם וטעם ונתן לאחיו הקטן, והלה טבל חוטמו ולגם עד שהגז הדף מתוכו גיהוק מפתיע, אבל אז חזר האח ושני קני קש בידיו מעשה בן בית, וזה מכאן וזה מכאן משני ראשים מקורבים מצצו כל אחד כפי כוחו, והגדול לא רק ששותה כמומחה וכנהנה בגלוי, אלא גם אומר, זה טוב, לאדון פלדמן שנהנה לשמוע ואומר, בטח, ועוד יניקה אחת ינק הקטן ועוד הפיכת הכוס הריקה ישר אל פיו אולי תניב לו עוד טיפה חבויה אחרונה, ומניח את הכוס הנקייה לגמרי ורק עוד פונה הגדול אל הקטן, ואתה, יעץ אז האח הגדול אל הקטן, אתה שלא תרוץ לספר לאמא, אמר הגדול לקטן.

דרכים רבות להגיע לבית הספר, ואסור לבייש אף דרך ולא לפקוד אותה. דרך פשוטה מכל היא להמשיך ישר במונטיפורי וסָבוֹב ימינה וזה כבר אלנבי ובו עד קצהו אצל שער הרכבת, ודרך אחרת היא לרדת בנחלת בנימין וסבוֹב שמאלה באחד העם ואז ימינה ולאלנבי, ואפשר גם להמשיך בו בנחלת בנימין ולרדת עד שדרות רוטשילד ושם שוב ימינה לאלנבי, ואפשר אפילו להרחיק ולרדת עד יהודה הלוי ובו שמאלה ולעלות ישר לאלנבי וממש עד פתח בית הספר, ואילו הלאה מיהודה הלוי אי אפשר ללכת מפני ששם כבר חומות מסילת הברזל שבעריסת מחפורתה היא רצה, ושער אחר שער יהיה נסגר לכבודה, שער אלנבי בהורדה ושער הרצל בהסעה, כדי שלא יידרס לא איש ולא חמור, ורק יהיו עומדים דום לפני הדר תפארתה ברוצה מקוּטרת הלאה ליפו. אבל כל דרך ודרך תמיד מתחילים מן הקפה קיוסק, ומכל דרך ודרך חוזרים תמיד ומסיימים אצל אותו קפה קיוסק. הרי שבאמת כאן מרכז הארץ וסביבו העולם סובב. לא אותם האנשים יושבים בו מן הבוקר עד הלילה, מלבד האיש של הקיוסק האדון פלדמן שרק הוא תמיד שם, מחייך תמיד ותמיד שואל למי עוד, ותמיד מוזג גזוז להפליא, ובאחר הצהרים תופס לו מקום ממולו, אצל הגדר החצי גמורה בחור צעיר אחד, גבו בבלוקים שחומם טוב גם ביום קיץ, ומבטיו תועים אל כל מיני מושכי מבט שהם, בין צפור (מה שמה?) על ברוש שבפינה הממורטט ומוכה שבלולים מרוב צמא ומרוב מִסכּנוּת, בין ריקות רחוב מונטיפיורי שעוד לא נבנה מחוץ לאותו בית מסתורי שהוטל עליו הסגר, כך אומרים (וזה באמת?), ובין אם אותו סרט ראינוע שחזה אתמול עם אחיו ורק כעת הוא בא לפניו קטעים קטעים (וככה ממרומי הצוק וישר אל תוך הים…), ובין אם נעצר על האנשים האלה שבאים כל הזמן ויושבים בקפה שותים ומדברים ושותים ושותקים ושותים ולבסוף הולכים להם (לאן?).

הוא לא שומע כל מלה שלהם. וגם לא מבין תמיד מה הם אומרים. אבל, וכמעט בוודאות, תמיד הוא יכול לשמוע את נגינת הדברים, מתי זה סתם דיבורים ומתי זה באמת. אפילו כשכולם מדברים ביחד בהתרגשות או צועקים ביחד בהתרגשות או מנסים לחטוף רשות דיבור ולומר, אף כי תמיד משתיקים אותם, ולבסוף יש תמיד אחד מכולם שמתגבר על האחרים והוא מדבר וכולם שומעים, אולי בגלל הקול שלו, אולי בגלל שהוא באמצע, ותמיד נשאר מישהו שכל הזמן רק מתחנן שיתנו גם לו לאמור מלה, ומיד יש גם בחורות שמדברות ושצוחקות ושמדברים בעיקר כדי שהן או אחת מהן תשמע ותדע. אבל מה שיודע הבחור הזה, תרש, שגבו בבלוקים ועיניו תועות, אינו מה דיברו אלא מתי זה לא נכון, מתי זה רק משחק, מתי זה רק כדי שיחשבו, מתי זה לא באמת, ומתי אומרים כך רק מפני שכך קל לאמור ולא מפני שכך נכון לאמור, ושכולם רגילים לאמור דברים שקל לאמור ולא רגילים לאמור דברים שנכון לאמור, ורגילים לדבר על מה נשמע, ועל איך הבריאות ומה הצרות, ומה יהיה, ולא על מה שרצו לאמור ושחיכּה שיאמרו, ואין להם מושג איך אומרים באמת, או אולי מפחדים שכולם יידעו מה שרצו לומר באמת, ואין להם אומץ שיידעו מה שרצו לומר באמת, עד שרק לעתים רחוקות, פתאום, כשמישהו פתאום יוצא ואומר פתאום דבר נכון במלים הנכונות, מקשיבים לו כולם בשקט, ואחר כך אומרים, הוא צודק, ואומרים, נכון מאד, ומשתתקים לרגע, ושוב, נכון מאד, לרגע, וכבר חוזרים לדבר במה שקל לדבר, ורק ממנגינת קולם אפשר לשמוע איך זה רק כאילו, ואיך הם מתחפשים כאילו אומרים כשבאמת אינם אומרים כלום, ובלי לשים לב שכבר מתרחקים, שוב מתרחקים, ושוב מתחמקים, וכולם מומחים גדולים להתחמק, גם לאחר שיודעים שזו רק התחמקות, ושכלום לא ייצא מכל הדיבורים האלה, שוב מה היה ושוב מה יהיה, שוב מה נשמע ושוב מה חדש, בבוקר כמו בערב, בקפה כמו ברחוב, ומשהו חשוב נשאר תמיד בלתי נודע ולא נגעו בו, מעבר לכל הפגעים שתמיד ישנם, משהו חשוב מכל זה, ושהוא, הבחור, תרש הקטן, כמובן איננו יודע מהו, אבל רק יודע שהמנגינה הזאת שבה מדברים שעות על שעול אין בה נכון, ושהיא רק סביב סביב. ושכשמדברים נכון לא כך מדברים ולא כך הדברים נשמעים. וחבל, מפני שהלא, כמדומה, רק בשביל זה נפגשים ויושבים ומדברים זה עם זה ושומעים ומתפרצים לומר, ומשתיקים זה את זה כדי לומר, כדי שייאמר הדבר הנכון, ולא יודעים עד שמשתתקים לבסוף בעייפות או כאילו רק כדי לנוח מכל המאמצים התיישבו כאן ושיגישו להם כוס גזוז, כשבאמת רק כדי לשמוע באו אם מישהו אולי כבר יודע לדבר נכון את מה שצריך כמו שצריך ושמנגינת הדברים כבר תהיה מצלצלת נכון. וככה זה.

כשמתעוררים לפנות בוקר, ומקשיבים לחושך ולשקט ולנשימות הישנים ואבא עוד מעט יקום בשקט ויסגור בשקט את הדלת, לאחר שיתקן קצת את השמיכה מעל הבחור הישן, בלי להבחין שהלה מביט בו ורק לא מעיד בכלום שאינו ישן, ושם מעבר לדלת יעלה בשקט אור, שאפילו שחיקת הגפרור תהיה נשמעת מרוב השקט, וישפות לו בשקט תה על הפתיליה, וישב לו בשקט אל השולחן שלו, קטן מזה שיש לו בעיריה אבל קרוב יותר ומלא יותר בשלו, והמתעורר יהיה מקשיב אל התרנגולים שיש מכל צד, ואיך כממלאי חובה קריאותיהם סובבות מעגלים מעגלים, מן הצרוד הזה והזקן כנראה פה לא רחוק או כאילו בקומת החצר, ועד העליז ההוא מעבר לרחוב, ואולי אפילו אצל הבית שבהסגר, ואיך לא נמאס לו לחזור שוב ושוב על כל הסיפור שלו, ולפעמים אפילו שלא בתורו, ונביחות הכלבים שאחד מהם צרצרני למדי כמו נתקע על נביחה אחת אין סופית, או כאילו נתנו לו פטיש והוא מכה בו על מוח העולם הישן, ועוד מעט וגם הציפורים המתעוררות בהתחלה מעט מעט, וכאילו מנקות את גרונן או מכוונות קולן לגובה הנכון, יפתחו באשכולות מצהלות עד שאי אפשר עוד להפריד קול מקול, ונעשה בבת אחת גם רצון להתכסות יותר בשמיכה ולהתהפך ולישון וגם להתיישר ולהקשיב עמוק יותר החוצה אל העולם ופנימה אל מה שעוד בערב לפני שנרדם נראה היה כהרבה חוטים פרומים שאינם מתחברים, או אולי לרדת בשקט ויחף ולפתוח בשקט את הדלת ולבוא לשבת בשקט לרגלי אבא ולא להפריע לו אלא רק לעלעל בעתון הארץ מאתמול, לראות בצורות הנעליים המצוירות במודעה אחת נעלי נשים עם שרוכים ובלי, ובצורות המחרשות שבני המושבות יוכלו לקנו אצל אדון גוזמן בתשלומים לשיעורין, וגם לקרוא את הסיפור על המעופף בריטי שהוריד אווירונו בשדה על יד מקוה ישראל בשביל לקנות אבטיחים וחזר והתעופף, וגם בשביל לקרוא במודעה של בית החזיון עדן, שהולך להציג בקרוב סרט חדש, כולו שבחים ותשבחות ושמו ימי פומפיה האחרונים, ולשאול את אבא כשמותר יהיה לדבר.

ויום אחד מגיע יום השבת, והבחור תרש עם אבא הולכים לטייל קצת, ואף אחד זולתם מכל מיני טעמים שונים לא רוצה להצטרף על אף הסברי אבא על המועיל והמהנה שיהיה בטיול מפני שהולכים לשָׂרוֹנה וממנה אולי גם לפרדס מונטיפיורי, שהוא גם הפרדס העברי הראשון בארצנו, וגם ממשיך את מיודענו מונטיפיורי שכאן לרגלינו הוא רחובנו. ומכיוון שכך, נוטלים השניים זה במנעליו וזה בסנדליו, זה במגבעתו וזה בפרעות ראשו, ובלי בקבוק מים או פרוסותיים בריבה, ויורדים במדרגות ומייד עולים במונטיפיורי לאחר שחצו את נחלת בנימין המפואר, ועולים וחוצים את אלנבי שבשעה מוקדמת זו הוא כולו ריק ושקט ונקי, ועולים הלאה ובתי מונטיפיורי מתחילים מתמעטים, וכאילו תש כוח הבנייה, וגם מעברים מתדלדלים הבתים ורק זה פה וזה שם, וחולות בלבד מקשרים בין זה לזה, ועוד מעט והכל נגמר ותל־אביב כולה נגמרת ואחוזת בית עם חָברת נחלת בנימין עם מפעלי שיינקין ודיזנגוף ובוגרשוב, וכל תכניותיהם הנועזות לרבות אלה שילכו ויתגשמו ממש בקרוב,ועד שגם מחוסרי כסף יוכלו לבנות, וכבר הכל נגמר, ומה שמתחיל כאן הוא המקום שלא השתנה מעולם והארץ שלא קרה לה עוד כלום וכיכר אדמה ענקית ששׂרוּעה לה כפי שהיתה מעולמים, ושלאחר שעברו עליה עמים ואנשים ומלחמות וגשמים ובצורות ואלה באו ואלה הלכו, היא שומרת על השלם שלה, נקי מכל סריטות הזמנים והקורות, ורק חולות ורק כרמים ורק דקלים פה ושם ומשוכת צברים קרובה אלא שכבר אין בהם אף פרי מלבד השִׂיכים הנוראים בכל לחי מלחייהם העבים, ושאבא סיפר סיפור נורא איך תפשו פעם הערבים את הבילויי חזנוב מגדרה וזרקו אותו פנימה אל תוך הצברים ואיך בקושי נשאר חי וכמה כואב היה ועד שפילו מגופו (ומזל שהעיניים לא נפגעו) את הקוצים המחטניים ואת מיליוני פלומת הסיכות שאין להן סוף ואת העלבון בעיקר את העלבון שאי אפשר למחוק ואת ההבטחה ששנית לא יקרה כך, ועד כדי כך שהבחור פוזל בזהירות אל מעבר למשוכה הזאת ואל אין ערבים בינתיים סביבה, אבל אבא כמובן לא היה סוחב את ילדו לסכנה, ובכל זאת.

אבא מתחיל כעת להתמלא סיבובים, סובב ומביט וסובב ובודק ולבסוף הוא יודע ואומר, הנה, עד כאן יגיע רחוב יהודה הלוי, הוא אומר, ונורא איכפת לו והוא בעקב נעלו חוקק בחול שקערורית לסימון וניצב זקוף ושתי ידיו נטויות לכאן ולכאן, מדייק מכאן לכיוון יהודה הלוי בתחילתו הבנויה ומכאן אל יהודה הלוי המשוער בהמשכו כשייבנה, וגם שדרות רוטשילד תהיינה נמשכות עד למטה שם, הוא מראה בשתי ידיו, ובמקביל, עם העצים שישתלו גם כאן, ואילו מכאן מן השיקמים הללו וצפונה הכל עדיין פתוח לגמרי להתיישבות, הוא מסביר במלים מאד חשובות. ובאמת יש פה קצת מקום מוגבה בין החולות והכרמים, וכשמביטים יותר רואים ברור את כל הסיפור העתיק, איך היֹה היו פעם מֵימֵי עונות הגשם, ואיך לאחר שרחצו את ההרים רצו למטה והטין נגרף איתם עד למקום שהאֵטו והוא התחיל נצבר לאיטו ועושה את האדמות הכבדות, ואיך מן החולות שהרוח רידף, ומן האבקים שהידף, נעשו השדות של החוּם ושל האדמדם, ואיך מרוּבעי הפרדסים הכהים חיפשו את החַמרה החוֹלית והכרמים הבהירים ביקשו את החַמרה הקלה, והירקוֹת הדשנים דוקא את החַמרה הכבדה, וכולם ביחד אינם מכסים אלא טלאי פה וטלאי שם, כשם שכל פעלי בני האדם אלפי שנים והרפתקות יישובם ומעשיהם וצאנם ובקרם וכל מה שהם הם אינם ניכרים אלא כקצת פֹה חיטוט וקצת שם גירוד, וכקצת פה תלים וקצת שם שבילים, וכשדות אחדים כהים יותר, ולא בשום חותם של ערך, ובסך הכל היא פרוּשׂה פֹה על הכל מקצה לקצה מישורית וגלית, מהודקה ותחוחה, וריקה לגמרי פשוטה מאד ושטוחה לגמרי, אותה אדמה של תמיד נקייה לגמרי ועירומה לגמרי וחמה ונוחה ויפה, וקל לשֶמֶש לבוא בה וקל לה להתמסר לשמש, ומשעת הימוג ערפלי הבוקר ועד שעת אובך השקיעה האדמדמה, הכל כאן רק נמשך וניצחי וחסר דאגה תמיד, באותו שיווי המשקל השקט, ובאותה הקלות הלא מכבידה, או אולי כאותו מעוף הנץ, כשאוסף כעת עצמו רגע לפני בואו לנחיתה ונוחת משיק לקו מהלך האדמה, מרחף רגע ומייד נבלע בה אל תוך היותה השקטה הזו, עד שאלמלא היה שם כאילו לא היה, והכל היה רק אדמה.

הולכים הלאה ומייד גם יש צלע פרדס קטן וכרגיל עם משׂוּכוֹת אַקָציה ובפנים כרגיל מנוֹע עובד ופועם לתוך איזו צנצנת כפוייה מעל פי צינור באותן פעימות פעימות של מנועי בארות כשהם פועלים היטב, ויש גם בריכה קטנה ועמוקה ואפשר לשתות מכף היד העוצרת סניף קילוח מן הזרם הרחב היוצא ושוטף, במהלך העדין והצונן ישר מחשכת האדמה, זכים כאלה ומלאי פגיעת שמש ראשונה בחייהם, זורמים קרים ומשתעשעים רגע בהתזות זה על זה המים והשמש, ונעלמים מהר באפלולית הכחולה של מתחת לעצים ואיש לא נראה סביב. והולכים כעת במידבּר הגדול של החול החם, ופתאום יש מיקשאה נבולה של אבטיחים שכבר נקטפו, ופתאום וזוג חמורים עובר בדהרה ואחד מהם נטפל לשני ואוחז בשיניו בערפו של השני וגם נושך ונושך תוך כדי שעטה קלה, ואז הם עושים סיבוב, הנושך והמנושך, ותוך כך, שולף לו החמור מבין אחוריותיו דבר גדול ובשרי מאד ומתארך מאד, דומה למשהו אבל לא כך ולא כזה, והולך נרגש ומקיף אל אחורי החמור האחֵר ומנסה לקפוץ על גבו כשהלה בועט בו אז בשתי לרגליו, ופוגע בו בלב חזהו, וכשזה צונח מפשיל זה זנב ובורח והראשון אחריו, דבק בחוטמו בריח אחורי זה, כשאבא מתבייש כל כך, וכל כך לא יודע איך להסב הצידה עיני הבחור ממחזה מביש, או איך להסיח דעתו וגם תרש לא יודע איך להקל על אבא, ואינו מפציר בו להסברים, ואבא מרגיש שהבחור מבין לו ותרש מרגיש שאבא מרגיש שהוא מרגיש, והחמורים רצו לאן שהוא ורק לבסוף פוטר אבא הכל ב“מיני מעשים”, החמור הזה והאתון הזאת, ואומר לתרש כי לא חמור וחמור השתובבו אלא חמור וחמורה (אתון בלשונו של אבא, שעדיין נבוך) וכי שובבות זו היא ממין הדברים שבושה לראות ובושה להראות שרואים.

והולכים יחדיו. שיקמות פה ושם תמרים פה ושם, וכרמים שכבר נטושים ורק עוללות חמות ומתוקות עד דבש נותרו בחוּבי העלים המתכמשים והם זהובי בשלות וחלודי מתיקות, והם של אף אחד ומותר לקטוף קצת ולהציל מן הדַבּוּרים הרעים, ורואים כעת עד רחוק, בתוך ריטַט האור המתחמם, כיכר שלימה של אדמה בלי תוספות, כמימים ימימה, וכאילו כל מה שקרה בשנים האחרונות בתל־אביב ובגדולתה לא היה אלא באמת רק איזה גירוד קל וגיבוב קל בפאתי השלם הבלתי משתנה הזה, ורק מעשים של מה־בכך בצד הבלתי מִשתנֶה הגדול, וכל חריצות הבונים התמוססה לקצת אבקים רצים באין מכלים על פני הפתוח הגדול שמסביב, שלא כרמי הערבים ולא בתי היהודים לא נוגעים בו, ולא משנים בו כלום. ורק קצת הלאה מזרחה, ממש מתחת לשמש, רואים כעת ברושים שחורים ובתים אדומי גגות. וזו שׂרונה, אומר אבא, של הגרמנים, אומר אבא, ומעבר לה מתחתיה קרוב למוסררה שם פרדס מונטיפיורי, אבל אם הבחור עייף אפשר לשבת כאן בצל התאנה הסוככת הזאת לחלוץ נעליים ולשפוך את החול, וגם למצוא אולי כמה צִמלי תאנים שנותרו לא רקבוֹת ולא אכולות דַבּוּרים, ולטעום איזו תאנה נימוחה הנאכלת קליפתה ותוכה כאחד.

את הפרדס נטע מונטיפיורי במסעו הרביעי, לפני כשמונים שנה, והפקיד אותו בידי הגֵר פֶּטֶר בן אברהם לעבדו ולשמרו, והיו בו אלף וארבע מאות עצים ועוד שישה, כשבכל יפו לא היו אז יותר מחמישה עשר אלף איש, ושלושת אלפי דונם פרדסים ומאתיים יהודים. סנטרו על ברכיו שומע תרש את סיפורי אבא שיודע הכל ובדייקנות, אף כי מעגֵל פה ושם לפי כוחו של בחור מכיתה א', ושאינו נרגע ממראה הארץ הלא בנויה, שאף אחד לא נראה ממהר עליה ואף אחד לא נראה עובד בה ושכולם כנראה פנו והלכו להם ולא נשאר כאן איש ונשארה רק זו שריעוּת האדמה הקלה, העירומה לגמרי, עם הפֹּה ושם כלום עליה, וכולה רק סופגת חום שמש בוקר עוֹלֶה, ושמן הצד ובלתי נראים יש גם אולי כל מיני כפרים מטושטשים שהם, מלבד זו מושבת הגרמנים שכבר נראית לפרטיה, ויש בה ברושים כבדים ושחורים מאד וגגות משופעים אדומים מאד והיא בנויה היטב ומוצק מאד, ולא כמו אצלנו, ועוד מעט ויבואו פנימה לתוכה לראות איך היא מיוחדת מאד, מסביר אבא, בנקיון בחריצות ובדייקנות, ויוכל גם לראות שם כנסיה קטנה אחת עם מגדל פעמונים קטן וחצרות איכרים שהכל בהן בהן עומד היטב על מקומו שקט מאד ונקי ושלם ואם ירצה, יוכלו גם לראות חזירים.

ולבסוף כשכבר הם עייפים למדי וכבר נעשה ממש חם, הלכו לשבת על ספסל ירוק אחד מתחת עץ תות גדול, ואבא היה מנפנף והולך במגבעת שלו מול פניו. והיו שם שיחי ג’רניום אדומי פרחים, ומאחוריהם היה תירס ירוק מאד וגבוה מאד, ותפוחי אדמה ירוקים מאד מתוללי אדמה חומה כבדה ורטובה, והכל היה גם דומה וגם נוכרי מאד ולא דומה, גם מוכר וגם זר, ותמיד יותר דשן ותמיד יותר מוצק, והבנין שמאחור עם התריסים הירוקים היה כנראה בית־ספר אף על פי ששקט שם, ולא נשמע ממנו לא קול ולא רעש, ואולי כבר הלכו הביתה, או לטיול גם הם. ואז פתאום זה התחיל.

שירה. פתאום שירה. פתאום היתה שירה. פתאום התחילה מקהלה שרה. פתאום היתה כאן שירה של מקהלה. מחלונות בית הספר, ופתאום והכל היה מלא שירה.

פתאום וזה. המום. הוא המום. וגם לא הוא. אין שום הוא. הוא כעת רק מה שנכנס בו שוטף ממלא אותו מלא מלא. פעם ישב על איזה ספסל ירוק בחוץ ואבא היה. כעת

כמו צולל שלא ינשום עד שיצוף. וגם לא זה. אלה דיבורים והוא בלי מלה, כעת זו השירה ובאמצע השטף שבא בו ומנפח ממלא אותו. רגע יודע מה ורגע לא כלום אלא מין נפעם לא קיים. הכל לא ורק זה שלא ידע מעולם שישנו. אלא שגם אין עולם. רק זה, מקהלה שרה.

אין מה לספר עוד. זה הכל. כלום לא ורק נהדר, ורק נחדר בו ורק נשטף כולו שירת מקהלה שרה. בצבעי קולות תואמים כאלה, באופן כזה שאיננו יודע מהו האופן הזה. ורק את ההתמלאות הזאת ורק שהוא על סף תהום, וגם לא כל זה כי כל זה הוא דיבורים להסביר אחר כך, וכעת הוא רק הלום מה שכעת בא עליו בא בו ממלא אותו, ושיפה כל כך כל כך, יפה וכל כך.

פתאום ובקולות שהתמלאו לגובה הנכון של קולות שרים, בשירה מלאה, נקייה, בהרבה קולות שרים יחד מלאים, לא בקו אחד אלא בהרבה קוים יחד, משולבים נפלא, וכאילו היו צינור יש להם עובי ונפח ועגול מלא, והולך ובא בו חם וחזק ומלא ושלם ועגול ושופע, או אולי כמו פתאום הרבה סוסים היו פורצים יוצאים מן השער ומתחילים לרוץ להם בפתוח, או כמו שדה שהרוח משלחת בו התנחשלות פתאום שרצה לה הלאה, או לא יודע כמו מה, וגם לא שום כמו, אם לא אולי כמו בבת־אחת מראה גדול מעל ההר, וגם לא זה, ורק שיפה, שנפלא, שיפה כל כך, כן, כל כך.

לא יודע שזו מקהלת נערים ולא יודע שמלוּוָה בהארמוניום של רגל ולא יודע שזה שוברט, ולא יכול לדעת, מה פתאום, ורק שיפה, כן, שיפה, רק אחר כך אולי יתחיל לדעת, וכעת רק בתוך, בהתמלאות הסופגת, אחר כך אולי לזכרון יהיו מלים ויידע אחר כך לומר נכון, לא כעת, כמו הכחול או הירוק שנמצאים מאליהם בלי מלים לומר, ורק פתוח לו כעת ורק מתמלא בשפע, ורק חונק בכי מעוצמת החנק של המלא מדי, ואפילו לא זה כי זה אחר־כך ועכשיו זו רק ההתמלאות, ידיעת ההתמלאות המתמלאה וידיעת היותר ממה שיכול לדעת שיש, ורק מפולש כעת פתוח להתמלא בממלא השופע הזה, ושאליו כאילו חיכה תמיד, בכל קצת שש שנותיו הקטנות, שהיו סגורות בהלם קטנות יכולתו, ופתאום וכאילו עלתה השמש והוא הולך ונפתח, מוכן בלי שידע, והמקהלה של הרבה קולות באה בו, ומרגיש איך הוא אובד במה שבא לו. ואיך זה גם גדול מיכולתו וגם שלא יוכל עוד לחזור ממנו.

מעולם לא ידע שיש ויכול להיות כזה. איפה יכול היה לדעת? הלא לשיר אצלנו היה תמיד כל מיני חושו אחים חושו, או כל מיני פה בארץ חמדת אבות, או אין סוף הנסיעה לירושלים דז’ם וקונסרבים, כשכל אחד מריע לו כפי שבא לו, ושבתוכו ידע תמיד שלא זה הדבר, ושהדבר יבוא פעם, ופתאום וזה בא. פתאום תפש אותו, והוא עודוֹ ילד, חלק ותמים כמו חול שהרוח עושה עליו אדוות. ופתאום. ופנימה ועד תוך תוכו, פתאום והנה זה יש. ויפה, וכל כך.

רק בעוד עשר שנים ישמע לראשונה שמות כמו שוברט, או יכיר שיר “רָאָה ילד קט וֶרד בּר”, רק מאוחר יותר יקרא אצל רוֹמֶן רוֹלאן בז’אן כריסטוף וישמע על בטהובן לפני ששמע צליל אחד שלו, רק מאוחר יותר יתחיל לשמוע בפטיפון של הדוד משה תקליטים של מה שהם יקראו לה מוסיקה קלסית, ויראה לראשונה דף של תווים בידי איש מוזר אחד שהיה מנגן בכינור, ואילו מוסיקה, וקומפוזיציה, והארמוניה, וקול ראשון וקול שני, ופוליפונית, והארמונית, וכל מיני כאלה, עוד לא היו כלל בעולם והכל היה הרבה לפני זה, ולא טֶרצה ולא קוָארטה ולא קוִוינטה, ובלי כל זה, בלי שום מלים, בלי שום הֶקשרים, בלי שום הכנות, ורק גוף הדבר הנפלא הזה עצמו, אולי כמו יליד מידבר שפגש בפעם הראשונה גשם, או כמו יליד יבשה שנפגש בפעם הראשונה בים, במכת תדהמה ובהפתעת אושר, וגם לא שום כמו, או כמו פתאום מראש הר, וגם לא זה ולא כלום מן המוכן ולא שום דברים מן המוכן, ורק היא עצמה, הפגישה הזו, ובכל כוחה.

שוברט? “ראה ילד קט פרח בר”? שירי עם גרמניים? הימנונים קוראליים? בשלושה קולות, בליווי מפוח של רגל? מי ידע. מה זה משנֶה. ורק שהכל היה מלא, ורק שהכל היה זורם, והכל היה צִנוֹרי עגול לגמרי, ואתה כולך פתוח, ורק שלא יפסיקו, האנשים ששרים הילדים ששרים מקהלת בית הספר ששרה. ופתאום ונעשה יש עולם. פתאום והכל. ושונה מכל מה שהיה. וכאילו הנה נפתח ורק זורם. ואיננו כלום אלא יפה כל־כך, היפה הזה. והכל.

---

פרק רביעי

מאת

ס. יזהר

טיארה

מהבוקר עושים טיארה. לא עפיפון, בפירוש טיארה, ולא משוּשָה, בפירוש משולשת, משלושה בּוּסים, ולא קני סוף, ולא מהודקים במרכזם בקשר חוטים אמיץ, וגם לא מאוחזים להם בחוט המקיף את קצותיהם, ובחריצים כדי שלא יזוח – הפעם זה משוּלש ענק, שחוּדוֹ למטה ובסיסו למעלה, ושלְשתי שוקיו יודבק זקן לחיים של פסיסי נייר, ולחודו יודבק הזנב הגדוּש האיתן, והחידוש אינו רק בגובה הטיארה שיהיה כקומת אדם, אלא במהפכה מן המשוּשֶה למשולש, לא ייאמן, פשוט משולש שאין בו אלא רק שלוש זוויות שסכומן בדיוק מאה ושמונים מעלות, ורק ההכרחי בלבד, שצריך מיומנות גבוהה כדי לחברו משלושה בּוּסים קשורים בחוטים היטב, שלא יתפרקו ברוח באמצע השמים, ושעל הקשירה המיוחדת הזו הם כעת בשלושה ראשים סמוּכים פרעות אצל פרעות שפופים יחד הבכור ושני רעיו, מאז הבוקר, בחופש הגדול, כשהיו יכולים לצאת ולחפש איזו עבודה מזדמנת, כפי שהוכיחה אמא בהרבה שכנוע, בלי לדחוק רגלי מחוסרי העבודה שהתחילו מתרבים לאחרונה, בשפל הזה שהולך וניכר בעיר העברית הראשונה, אבל הלא גם פרוטות יכולות לתרום משהו לכיסוי החובות הנוראיים שבניין הבית החדש השקיע אותנו עד מעבר צואר, ולמה לא לסייע קצת. בחור בריא וחזק ופועל מצוין בן חמש עשרה, ואבא בגילו, ועוד שנה, והוא רק בן שש עשרה קם ועזב הכל ועלה ישר לחדרה, טולסטוי בידו זו והתנ"ך בידו זו, וכל האחריות לבניין הארץ בשתי ידיו האוחזות חליפות במעדר או במזמרה, ובמקום זה מהשכם בבוקר הוא ושני רעיו ראש אל ראש פרעות זה בפרעות זה, טורחים בשקידה אחראית בביצוע מושלם של המהפכה האווירית בשכונת תל נורדוי (איזה מנהיג אחד מזקני ציון), ולא ינוחו עד שימריא היום המשולש הענק הזה, ברוח אחר הצהרים, ויתנשא הגבה מעל כל הפחותים מנורדיה עם הטיארות המשושות הילדותיות שלהם שעיקרן קישוטים וסרטים מרשרשים ולא שום נצחון על הרגיל המצוי, בהברקה גאונית, מתעלה מעל המוגבל המצוי, ושכדי לעשותה צריך היה להשכים ולמצוא בוסים גדולים למדי גמישים למדי וחזקים למדי, מפני שמכת הרוח על המפרש המשולש שיעלה לשמים אחר הצהרים תהיה מוחצת, והנייר יהיה חזק למדי אף כי קל למדי, והחוטים יהיו חזקים למדי ולא עבים מדי, מפני שיש לו לבכור המנהיג תאווה לַגדוֹל ולבלתי רגיל, וליותר משיש לכולם, ועיניו בורקות כעת, ושערו מתנפנף ויופיו השזוף גמיש, ומיחפותיו ועד כפות ידיו ידי הזהב הטובות לעשות, הוא כולו שקידה ושני רעיו עמו, ועל פני הנייר שימתחו מעל שלד ספינת האוויר הזאת ידביקו גם פרצוף של שמש צוחקת וסביבו ידביקו זקן פסיסים ולמטה זנב עתיר פסיסים, שיהיו כמין הגה וכמין משקולת איזון שלא יתהפך המשולש באוויר ולא יסתחרר ולא יצנח בפתע אל האדמה בחיתוך אלכסוני מדהים ובהתרסקות הרסנית, וצריך היה על כן לחפש חוט שונה מכל החוטים, ולא די בזה הרגיל הנקרא שפוּגאט, והבחירה נפלה על “חוט שמשון” השמנוני שנמכר בגולגלות כדוריות במחסנים לכל צרכי הקשירות שהפרדסים צריכים, ושלא כדאי להסביר איך בדיוק הגיעו הנה שלושה מהם, ושכעת הנה הגיעה השעה הקשה מכל והאחראית מכל – שעת איזון החוטים שיחברו את שלושת קדקדי המשולש לקשר הראשי שאליו יתקשר חוט השמשון, שיעמוד כנגד לחץ רוח אחר הצהרים שתבוא מן הים, הנה הוא הים רובץ למטה רק אלף פסיעות מכאן, ספורות ומדולגות כל בוקר כשרצים לטבול בו והוא פתוח אליך מוכן אליך כחול אליך מקציף גלים אליך ואוהב אותך.

גבעות החול מקיפות סביב, בית פה בית שם צומח מן החולות, חולות תמימים שרצות עליהם עדיין האדוות כמו בחולות בתולות, ושקרוב לים הן גם מפריחות כמו כל חולות שפת הים את נֵר הלילה שאפשר לאבּק בו את חוטמו של חברך ולצחוק, וחושפות בבזבוז בצלי חבצלות שעוד לא פרחו ולפוּפיות לבנות עם לב זהב, וכל מיני דוקרים שהם ובעיקר מיני חביונות קוציות שנתקעות ביחף כמיכווה מלובנת, וגם כאלה שאבא קורא להם שיחי לענה, עם כל אותן חיפושיות רצות ולטאות בורחות וכאילו לא הגיעו עוד לכאן בוני תל נורדוי, ובלילה התנים עד פתח הבית, פחד אלהים, ולפעמים נדמה שאתם כולכם נשכחתם מן העולם ולפעמים נדמה שכולם כאן כולם חברים טובים, ושבכל הבתים גרים ילדים שגם הם כולם חברים, זה לא זז מזה, וגם האמהות מתייעצות יחד, וכולם במכולת האחת, ולכולם נגמר אז היום לגמרי עם חושך ואז מעלים בחדר מנורה וכל העולם נגמר ונסגר כמו בספינה בלב ים, ולא תהיה יבשה אלא ממחר בבוקר, וכעת שקט, ורק צרצרים, ושקט, ורעש הים, וחושך, וקצת פחד, ושקט שנשמע כאילו הוא הד פעמון גדול ובלתי קיים. וכבר לא קוראים לו תֶרֶש, קוראים לו צִי. מפני שלמיכאלה יש כלב, כלב רוח דק, דק עם זרזיר מתניים, דק וגבוה ואוזניו יורדות וחוטמו מחודד ורטוב, וכולו רועד מהתרגשות, ויותר מכל הוא דק, דק דק, ושם הכלב צי, פשוט צי, צי צי צי, ואין פלא שמיכאלה התחילה וכולם אחריה קוראים לו צי, צי צי צי, ולמיכאלה יש צמות על גבה ויש לה עניין בכולם ורק לא בו, ובבית הספר היא מדברת עם כולם ורק לא איתו, כי הוא צי, צי צי צי, כלב ציד דק, וכל זה מאז עברו לכאן, לתל נורדוי, לרחוב מנדלי מוכר ספרים, מספר 22, הבית השני מפינת סירקין, שנבנה על מקום מחיקתה של אחת מאין ספור גבעות החול שהתרוממו כאן, ושאפשר היה להתגלגל מעליהן בהתהפכויות, וקל היה לחפור בה יסודות, ובלא קושי גם יצקו בטון ויצקו לבני מלט בתבניות, כשאבא עומד ומעכב בידם שלא לתת מלט כרצונם מפני שהמלט יקר, ובנו בלבני מלט נטולות מלט, כפי שצחקו הפועלים, ואבא לא צוחק מאז, משורג כולו בחובות ובתביעות לתשלומים, לא ישן בלילות, מתחבט ומחפש עבודה נוספת, קם באשמורות לילה לכתוב מאמר ולהכניס עוד פרוטות, והשמועות על קיצוצים רודפות שמועות על פיטורים, ומחפש מה עוד לא לעשות בבית הנבנה כדי לחסוך, ושלמרות כל זה פתאום היה כאן סביב עולם מתעורר, נקי, חפשי, מנוהם ים ומנושב רוח וחול, ובסוף הלא נמצא עצה ונצא מזה, אמרה אמא, כמו כולם כאן.

צי הוא שם קצר ולא צריך להתאמץ כדי לזכרו, ובנקל מלווֶה אותך לכל אורך בן יהודה בלכתך לבית הספר בבוקר, ובכל ההפסקות בבית הספר, כמובן, בית הספר גאולה ברחוב גאולה, ותמיד נשמעות בחצר הצהלות צי, צי צי צי, ולא איכפת לך, גם מפני שזה באמת מצחיק, גם מפני שכלב הציד ההוא באמת חמוד, וגם מפני שמיכאלה עצמה עם צמותיה על גבה, מביטה אז בך, אתה לא אומר לה כלום והיא לא אומרת לך כלום, ובכל זאת. רק ילדי טובים בבית הספר, רק ילדי מורים פקידים וסופרים, רק מכל השכונות שהנה הן נבנות, רק יגאלים גואלים וגאולות, מלבד אלה שבכל בוקר היו באים ישר ממקוה־ישראל הרחוקה במרכבה רתומה לשני סוסים שחורים וריחה ריח נפלאות, עטופים היטב במעילים וכאילו באו מארץ מרחקים שריחה מרחקים, ומלבד כל אותם מורים כמובן שנתלקטו ובאו מכל הכיוונים סביב הגברת יהודית הררי, שהיתה המנהלת כשם שפעם בנוה צדק היתה הגננת, לפי שיטת מונטסורי החדשה ולא לפי שיטת פרבר של הגננת הגברת חסקינה, טובה חסקינה, מרחוב יהודה הלוי, וכאילו נקשר גורלם יחד הגברת יהודית הררי המנהלת והילד הדק צי, צי צי צי, ויש גם אדון ריקליס ויש אדון יקותיאלי וגם אדון מערבי שמלמד שירה בליווי הקונצרטינה שלו, וגם התעמלות, קפוץ קפוץ קפוץ, ובשיעורי התנ" ך הגברת הררי בהתלהבותה וצי הדק בהתפעלותו היו מרקיעים שחקים, אבל בשיעור הטבע יום אחד כששאל המורה מה בחדר הזה הכי ישר, וניסו אם הרצפה או התקרה או השולחן או המורה, ורק מנוחין הצעיר השחרחר נוצץ העיניים אמר לבסוף, המים באקוואריום, וזה כל כך נכון, וראו בעליל כי אין בחדר חכם ממנו, וכך גם אמר המורה תהילתו בפניו, או הילדה אדומת הראש זמירה שידעה לומר בעל פה את כל למתנדבים בעם מאת חיים נחמן ביאליק, או הילדה שחורת השיער ושחורת העיניים שושנה שידעה מי היה דוסטוייבסקי, או הילד אביטל עם המשקפיים שידע מה זה מורג ואיך מפרידים את המוץ מן הקש ועושים תבן, וזו לא חכמה כי בחופש הוא נוסע תמיד לסבא שלו בגדרה, או הילד השמנמן והמתולתל אהוביה שיודע תמיד ועל כל דבר לספר בדיחות, אף על פי, אומרים, שאבא שלו מת, וכל אחד משאר הגואלים והגאולות בני העשר שהתאספו לכיתה ה' רק כדי להתפרץ בצהלה להפסקה ששום חצר בית ספר לא תוכל להכיל, מנומרת פה ושם בציוצים הצוהלים לכבודו של צי, צי צי צי, ומיכאלה שצי שולח אליה מבטים בשקט בלי לאמור כלום גם היא לא אומרת כלום וגם לא שולחת מבטים ולא כלום.

היום אחרי הצהרים היא תעוף, ותל־אביב עוד לא ראתה כזה. עד מעבר לסיליקט שאין מפעל אדיר ממנו בעולם, וארובתו מתנשאת לגרד עננים אילו היו, מפני שקיץ חם בחוץ ומעיק על הגדולים בלחות ורק הילדים אינם זוכרים שהוא קיץ, מלבד הענבים בכל כרמי הערבים, והתאנים בכל בוסתני הערבים, והמילונים בכל מקשאות הערבים, שאם לא ימהרו לקטוף אותם התנים יזכו בהם בהילולת לילה משוגעת צעקות. דבק עושים מקמח וממים, אבל לספק דבק לממדי המשולש צריך קמח שיספיק לשלוש חלות של שבת, טוענת אמא ומגרשת אותם, והם מסתלקים בדלת וחוזרים בחלון, מפני שעד הערב חייבת הטיארה לעוף לעיני השמש הזאת בעוד היום הגדול הזה נכון, ואם לא ידביקו היטב תבוא הרוח ותפרוץ ותקרע את משטח הנייר הגדול הזה, ואת האסון אי אפשר יהיה אז למנוע ולא את שברון שלושה לבבות, ובוז ולעג מפי כל ילדי נורדיה, לרבות אחדים מילדי רחוב מנדלי, רחוב סירקין ורחוב שלום עליכם הזה שממש נוגע באותה נורדיה שגידלה ילדים עזי פנים כמו אינדיאנים או כמו בידואים שמכלים הכל בלי כבוד לכלום, וכמו ארבּה רעב הם עטים לתפוש להם מה שמותר ומה שלא כל כך, וכמו אותו יגאל שלהם שכל השנה הולך יחף ותמיד הוא משתעל ואפו מסמרקק, ותמיד מקלל כמו שאף אחד לא יודע, או לא מעז, ולצד מערב מעבר לבן־יהודה ועד לרחוב הירקון, שקרוב לקצהו מכאן ביתו של חוקר הטבע הזה הצולע עם נעל אחת גבוהה במיוחד, ובפינה גם ביתו של פרץ, עם בנותיו היפות, הפורטות על הפסנתר, ושמתחתיו כבר דכי הים וגליו המקציפים, ושממש מעליו הקים זה עתה האדון מוּנצ’יק בית עשוי כולו מלמטה עד למעלה בידי קבוצת פועלות, במכנסיים תפוחים עד הברכיים ובכובעי קש גדולים, ולאף גבר לא ניתנה גישה, קבוצת פועלות לעבודה קבלנית, בחצץ ובביטון וביציקה ובסחיבת הדליים על הפיגומים, ושיידעו כולם בארץ הנבנית הזאת שאין דבר שאשה לא תוכל לעשות וגם טוב יותר, והן גאות במעשה ידיהן גם אם שבורות ורצוצות, כפי שמספר כעת יגאל בנו של מונצ’יק, ושקצה הלחם בריבה שהביא מביתו שעל הים, ושהיום הוא מלון דן, כמדומה, נחטף פתאום מידיו בידי רעב ממנו, וכנראה זה יגאל מנורדיה, שמכנים אותו גַלֶגוּלֶה.

לכאורה כבר הכל מוכן לשילוח, אבל שום פריט עוד לא עשוי עד הסוף, וכשימריא משולש החלל הזה יקום כל פגם שלא יתוקן כעת ויתפרע ויהרוס הכל, וצריך לקחת את הזנב שכבר הדביקו לאחר שגזרו המון עתונים לסרטים, ובתוכם אפילו מן העתון דבר שאך זה החל להופיע ולא עזרה לו חדשוּתו והפך לסרטים שיהיו מתנפנפים ברעש מעל העננים, עם כל המודעות של סיגריות מספֶּרוֹ ושל שוקולד רענן ושל פוליאקוב החייט המודרני, ועם דבר היום ועם הקינות על חוסר העבודה המתרגש ובא, ועוד צריך גם לקחת את זקן הלחיים שיוּדבק על שוקי המשולש ולראות שיהיה מספיק כּבֵד אבל לא יותר מדי, וצריך, בעיקר, לקחת את איזון הקשר של שלושת החוטים משלושת קדקדי המשולש ולראות שהם ממש מאוזנים, וזו מלאכת מדידה עדינה ומדויקת וחישוב אחראי, ושכל מעגל האורחים ששמע שמועה ובא להיווכח אינו מניח רגע של שקט לריכוז, ועוד מעט והבכור הזה ושני רעיו יקומו לדחוף ולהדוף ולגרש את הפרצופים הפולשים, מלבד מה שהשעה כבר שעת צהרים וכל הילדים מן הבתים הטובים חייבים לחזור בצהרים אל מטבחה של אמא, לפני שקולה של כל אמא בתורה יינשא בצוויחה מעל כל מרחבי החולות הפתוחים, י־י-יגאל הביתה־ה-ה, ויישארו כאן רק ילדי אף־אחד, הפוחחים מנורדיה, שעל כן נשלחים שליחים אל שלוש אמהות לאמור כי הנה בניהן מחמדיהן יאחרו קצת היום, והם שוב, בשלושה ראשים צפופי פרעות זה בפרעות זה, נדחקים גחונים אל לב העשייה מכאן, ומכאן שפופים להם סביבם העמלקים חובקי ברכיים לא רוחצו, ורק קצת מכנסיהם לבשרם הדל, כל כך קצת שלא איכפת להם שרואים להם הכל, בּולבּוּלים ילדותיים כאלה ושמוטים, רובצים להם במעגל ואורבים קפיציים לברוח או לחטוף, ולא תוכל להיפטר מהם, עד שמנצנצת תחבולת פתע, יאללה, אומר הבכור, רוצו תביאו ענבים, וזה מרים אותם קלי יחפות והם מתנפנפים ונעלמים בחולות הזוהרים המתנוצצים בשמש, ניקודים זורחים וניקודים מלבינים, וכבר הם בחזרה עם אשכולות וצחוקים, מתחת אפו של הערבי הישן קטפו, והכל מקנחים אצבעותיהם במכנסיהם מן החול ומן הדבק ויושבים לגרגר ענבים צהובים מרוב דבש וחלודים מרוב צוף.

רק זר יחשוב שאין כאן אלא ערמת גבעות חול שוממות ומלוהטות חום, כשבאמת אין גבעה עגולת כתף דומה לגבעה עגולת כתף ולא חמוקי חול לחמוקי חול, וכשיוצאים לטייל בשבתות אל הירקון למשל, הכל מלא הרפתקות, וצי הילד הדק, כשמסכימים לקחת גם אותו, אינו בטוח איך יידעו ללכת ולחזור בתוך מרחבים מתעגלים אלה, שעל כולם בשווה הולכת קלה רוח הים שכלום אין שיבלום את מהלכה הקל, ואיך כשלוקחים את דרך הים מגיעים מהר אל בית הקברות המוסלמי הגדול, ופעמים גם נתקלים בהלוויות שצעדו לאורך שפת הים הלוך וזמר לַא אללה אִיל אללה ומוּחמד ראסוּל אללה, שיש בו גם זמרה חדגונית וגם משהו עוין מאיים, משום מה, וכאילו איזו רעה תיפתח, ואחר כך מדלגים על מצוקי הכּורכּר המפתיעים בעלילותיהם עם הים, עם חללי מערות ומִתלוֹלי מצוֹקים שהים נוגח בהם בקצף, ואחר כך פונים ונכנסים לשטחים מגודרים עם כרמים ומוטב שלא להתעסק עם השומרים, ועייפים מאד מן הדרך הארוכה מגיעים לבסוף אל הירקון העצלני הזה, הירוק שמנוני הזה, שמרהיב מכל בו הן הספינות הגדולות הקשורות אל חופו, על יד האקליפטוסים הגדולים, ספינות ים שהגיעו הנה עוד בימים שהמים היו גבוהים ומוצא הנחל עוד לא היה סתום בחול עד כדי שהגמלים יכולים ועוברים שם בחרבה, עמוסי ארגזי זיפזיף או אבטיחים, עם תרנים ענקיים עם חבלים וחבלי חבלים, צבועות אדום וכחול וירוק, ומי האפסיים האלה המעמידים פני נהר, אינם הולמים את ענקותם שואפת האוקינוסים, צבעוניות כאלה, מלכות כאלה, או ישר מאגדות השודדים ההם, ומושפלות כעת ותקועות ביוון הטיט, ושהבכור השובב כבר טיפס עד קצה התורן הגבוה ועד ראש חודו שהחבלים והדגלים נקשרים מתחתיו, ומשם למרבה הגבורה והפחד ובלא היסוס זינק מייד וראשו וידיו קדימה אל המים, לפני שהספיק מישהו לצעוק לא, לא, אל תקפוץ, וגם לא אחר כך כשאחד היודעים אמר בהרבה דאגה שגם המים לא עמוקים כאן ויכול היה לשבור מפרקתו, ושגם יש במים האלה איזה בּילהרציה, ושבּילהרציה היא מחלה נוראה ממצרים, שחוליה משתינים דם עד מותם, ושעל זה השיב העלם העירום כולו כשפשוט קם ועמד ונטל את שלו והטיל בקשת מרהיבה את מימיו אל תוך מימי הנהר העבשים וגעה בצחוק וכולם עימו בצחוק כזה, שהמים עשו עִיגולים עד הגדה השנייה.

אלא שלא רק הוא מוקף כל היום חברים פעלתנים וחורשי מזימות, אלא גם צי הדק, אינו עוד ילד בודד יושב בית עם ספרים וחצאי גרוטאות שמשמשות לו צעצועים. בכל רחוב שאין לו עדיין כביש אלא רק בתים אחדים פה ושם, ואחדים עדיין רק נבנים והולכים, עושים עבודה למחוסרי העבודה, ובכולם כבר גרים חברים, מהם שלומדים איתו בבית הספר גאולה, ומהם שלומדים בכל מיני בתי ספר, לרבות בבית החינוך לילדי העובדים, שנפתח לא מכבר אי־כאן, ושכמה מהוריהם הם ממש מורים, ואביו של זרובבל, למשל, איש כבד ורציני, עומד תמיד וגוזר מנייר צבעוני מיני אותיות בשביל כיתה א' שלו, ואביו של בּינג’י, למשל, יש לו תיק מלא מחברות של תלמידי הגימנסיה, ותיק אחר שהוא מביא לבית הדפוס מעזבונו של ברנר, הסביר פעם אותו בּינג’י עצמו, נער רב תושייה בגדוד מגיני השפה ובקְנוּ מתוצרת הארץ, ואילו אביו של יגאל שאת ביתו בנו הפועלות, היה טורח כעת בהקמת איזו חברת ביטוח של ההסתדרות, לא ברור בדיוק מה זה, וגם אביו של גרשון לא ברור מה עושה אלא שגרשון עצמו נער משעשע ועושה העוויות וחיקויים מפורסם בין שלום עליכם והירקון, ואביו של אביטל הוא מורה נחמד המלמד בבוקר ונותן שיעורים אחר הצהרים וגם כותב שירי אוּדי חמוּדי ואסור להפריע, וביתם על בוגרשוב קרוב לים, ורק לאהוביה מסירקין אין אבא אבל יש לו אמא צחקנית, והוא עצמו מתולתל וצחקני, ויש לו חבר אחד ידוע מאד, ובאחד הימים גם הלכו אליו כולם מפני שהוא אוהב ילדים ואת אהוביה במיוחד, ומושיב אותו על ברכיו ומלטף תלתליו, ולצי נתן באותה הזדמנות ספר מצוייר אחד ושמו מעשה בגמל שהלך לבקש קרניים ונקטפו לו גם האוזניים, ואפילו חתם בדף הראשון ובתנופה אחת, ח. נ. ביאליק, וזנב הקוף נמתח לאחור בתנופה של משוררים, אהה, כי אבד הספר ולא נמצא עוד.

לילדים אין קושי לנוע ולרוץ ולבוא ולצאת, אבל לגדולים הכל חול והנעליים מתמלאות נטל חול וקשה להיסחב וחם ומזיעים, ובבוקר ובערב תוכל לראות שיירות של גמלים בצורת אנשים ונשים מהדסים על אבני השפה של בן יהודה בנפנוף ידיים לשיווי משקל, כמו עופות מוזרים, וחוט שחור של הולכים מכאן וחוט שחור של חוזרים מכאן, בסבלנות ובלא טרוניה, ובלבד שלא לשקוע בחול שבאמצע, מתל נורדוי לאלנבי ובחזרה, ומוזרים מכל היו אותם השניים שהיו עוברים בחול של מנדלי כמה פעמים ביום מדברים זה עם זה, זה מלפנים וזה מאחור, וזה שמלפנים שערו אדום כאש ופרוע כאש, ואינו משפיל מבט אל צעדיו בארץ ועיניו תמיד אל השמים ורק רגליו נגררות שְכוּחוֹת מאחוריו כבדות ונתקלות בחול הרופס, ממש ראשו בעננים ורגליו בחולות, והזה שמאחוריו הוא ראשו היה בחול ורגליו היו בחול והוא כולו היה בחול מכופתר בבגדו ונראה כרוטן, והיודעים הסבירו כי הראשון, שאש בראשו ורגליו נגררות אחריו, הוא דווקא משורר ידוע שאך זה עתה יצא ספר שירים שלו, אומרים, ושמו מכל השמות אימה גדולה וירח, וכנראה רגליו באימה וראשו בירח, והנגרר אחריו גם הוא סופר ידוע ומתרגם חשוב ושעוד לא יודעים ורק כעבור שנים יוודע שהוא זה שתירגם למעננו את ז’אן כריסטוף, ונפתחו השמים והארץ לפני בטהובן, ושאם כך או כך, לא היה כאן בכל תל נורדוי אף ילד לבדו, ולא בכל הבתים החדשים שריח הסיד עודנו עוקצני בהם, ועדיין יותר מדי בוהק בקירות, וכל הילדים היו תמיד עם כל הילדים, וכשהיו גומרים להיות אצל זה היו כולם הולכים אל זה, ורק בלילה כשהחושך היה סוגר והופך כל בית לאניה מנותקת, לאור המנורה שבתא האניה שלו, וכשהשקט היה מהדהד כאילו הוא רעש הים, ועד כדי כך עד שמרימים עיניים מן הספר ומתחילים להרגיש בתנודות הים, ובגלים שלו המתלקקים אל הדפנות ומוסיפים להתנדנד בחושך הגדול, והכל היה אינסופי ולא היה כלום אלא רק השקט הזה שאיננו אין־קול, אלא הוא שקט: שקט מיילל.

הבית שלהם כעת שלושה חדרים מטבח ואמבטיה בלי אמבטיה מחוסר כסף, ובמטבח ארון אוויר ושולחן לאמא להכנת האוכל, ומלבד הירקות גם תבשיל הדלעת והאורז והסוכר והקינמון, אוי, והביצה הקשה הממועכת עם בצל מטוגן ושמן ועוד משהו דלוח כלשהו, אוי, והעוף המבושל עם תפוחי אדמה, אוי, או הדגים שהיתה קונה ישר מן הדייג שהיה עובר בבוקר ומזמר יאללה פיש, יאללה פיש, ולאחר שהוציאה אותו כמעט מדעתו בעמידה על המקח, אוי אוי, ונשארת עם החביתה עם העגבניה, וכוס החלב, וריבת המשמש, שבגללה כדאי גם ללעוס כמעט רבע פרוסה, ושבבוקר לפני השכמה הוא משמש לאבא שולחן עבודה למאמריו, יושב וכותב בלי להפריע מנוחת איש, כי בלי תמיכת הציבור או סיועו של בנק איך יוכל פועל או פקיד להגיע לבניית בית, לאחר ששכירת חדר עולה כמחצית השכר החדשי, וכבר יש משכירים בשלוש ובארבע לירות מצריות חדר אחד, ושומו שמים, ואין כלום בכל הבית והוא ריק מאף שכיית חמדה מחוץ לנברשת, זו שיום אחד הביאו מניין שהוא, עשויה כולה מחרוזות נטיפים של פניני זכוכית שכל בן רוח בא ומצלצל בהם בהתרוננות כספית, ומחוץ לדלת אחת שקבעו בה זכוכית ושאפשר למי שרוצה לראות בה את השתקפותו שלו בה כבמראה, ולמי שרוצה אפשר לראות ממנה את השתקפות החוץ, ויום אחד אפילו בא גמל ומילא אותה, ובבית פתאום היה מהלך לו גמל שלם, ומחפש כנראה מקום לשבת. אבל מי שמילאה את הבית באמת, יותר מכל וכל הזמן היתה הדאגה שאבא הולך ונשבר תחתיה, כולו תמיד מתהפך במלים מעצבנות, חובות, שטרות, משכנתות, ריבית, קצר מועד, דחיית פרעון, ומניין אקח, רבון העולמים מניין אקח, ועוד כאלה, כולו כל הזמן כמי שיודע שנכשל, כמי שמעל בבני ביתו, כמי שנתגלה בקלון חולשתו. ואילו מצא הילד אוצר, או אולי ללכת לדבר עם אדון דיזנגוף שיעזור קצת, או אולי ללכת למכור עתונים בקרן הרחוב?

שיירת גמלים באה כעת אל המגרש שבונים בו את הבית השכן, שיהיה מספר 24 כנראה, נושאת ארגזי זיפזיף מנטפים, והגמל אינו צריך לכרוע כי במכת מעדר אחת פותחים את הרתוק שמתחת והכל נשפך בגלישה אחת עד שהגמל כמעט נמוט מביטול שיווי המשקל והוא רוטן נרגן ומצחין על סביבותיו, ובעליו רץ לצד השני לרוקן את הארגז שמאידך, ועל חוטמו ועל שפתיו מודבקות פיסות נייר שקוף כנגד ההתקלפות המכאיבה של עורו הממאן להִשזף, ויש משהו לא מתחבר בצורתו המיובאת של האיש ובצורתו הבראשיתית של הגמל, וזה צועק על זה, האחד באידיש מתמרמרת והאחד בחרחור קדומים, וכך נפרק גמל אחר גמל על גבי הערמה שבמגרש, שהיא סימן לרצינות הכוונה לבנות כאן, והולך אל הברז לשתות מספל כף ידו, והגמל נשאר רק מחרחר ורק מסרב אבל מציית לבסוף, ובעיני האיילה הגדולות שלו, ובשפתו התחתונה שתמיד שמוטה לו מעל שיניים מבהילות לגודל ולצוהב, ולבסוף הם מסתדרים בשורה האיש ראשון והגמלים אחריו, הלוך והנע בזנבם והתנודד משתי רגליים אל שתי רגליים, בריות עתיקות במקום חדש. ורוח מן הים באה אז ומתחילה להיות השעה שצריך להפריח בה את הטיארה של המאה, את הטיארה של תל־אביב הנבנית, שתצא ותעלה הגבּהַ מעל הכל והרבה מעל ארובת סיליקט שתִשאר למטה מבוטלת תחתיה, ובפקעת חוטי שמשון שיחברו לסופה גם את ראשה של הפקעת השנייה ואת השלישית לשנייה, וכל־כך, כדי לשלוט מרחוק במשולש הפורח הזה, שאמנם כבר מודבק עליו פרצוף של שמש אדומה שצוחקת בצהוב, וכשהרוח באמת תתחזק, והים שנעשה כבר חם יותר מן היבשה ישלח את זרמי הרוח העולים האלה פנימה אל תוך היבשה לנשב עם החולות ולצייר בהם אדוות חדשות, לטלטל את השקמים המעטות ואת שניים שלושה האקליפטוסים שישנם בלי ששתלו אותם, ותִָתפֵשׂ אז ברִקוּע הנייר המשולש המתוח והמקנטר בעזותו האדומה צהובה, מוּדבּק היטב על הבּוּסים המובחרים והקשר שהוכן בדיוק לאיזונו, ולפי חוקי העילוי, שנזכרים גם בספרי הלימוד, ולא תהיה לה ברירה לרוח, והיא תנשוף בו והוא יתנדנד לעומתה כמו סוס מתפרץ שעוד נבלם מרוץ, וירטט לעומתה מתוח ורגיש כמו כינור, ואחד הרֵיעים יהיה נושא אז אותה מאחוריה בשתי ידיו, יודע איך להחזיק בעדינות את כובדה המרשרש, ואחד הריעים יהיה ניזוז הצידה להיות נותן הסימן לזינוק, וגם האח הגדול שלנו יהיה נסוג אז לתפוש עמדה שממנה בהינתן האות יפתח במרוצה לאחור, תוך שמשחרר די חוט לתמרון ההתחלה, ועם שחברו מרפה ועם שהחבר האחר צורח ומנתר – יפתח אחינו בריצה הזו לאחור שהרוח תתנגד לה, ושתעשה אז את הסיבה שהמשולש יזנק למעלה בהדר ויתפוש קודם את הרוח הגבוהה, ואחר־כך את הרוח היותר גבוהה ככל שישחררו לה יותר חוט, ויותר רוח תעשה יותר נסיקה ויותר נסיקה תעשה יותר מרחק ויותר חוט משתחרר, ואז תפרוץ על האדמה צעקת הנצחון הגדולה: הנה זה עף!

וכמעט הכל מוכן. מניין הגיעו כל כך הרבה ילדים לכאן וחונים בעצבנות ובהתרגשות מסביב, זה יש לו עצה זה יש לו שאלה זה יש לו ספקות וזה יש לו כבר הערצה, שאיננה פוסחת על חלוצי התעופה העברית, שרועים כולם בחול וכוברים חול מיד ליד נרגשים או מבוססים בחול למצוא קבוצת דיבור ולמצוא זירת מבט, ואחדים שמעו ונמלטו ובאו הנה מאמצע השיעור בכינור שלהם או בפסנתר, או מאמצע השיעור באנגלית, או מאמצע הדחת הכלים, או מאמצע שמירת האח הקטן, או אפילו מאמצע ההליכה לים, ורק את קלח התירס גררו לכאן מְגוּרם למחצה, אבל אף ילדה לא באה, לא מפני שאינן יודעות כי מי לא יודע שהנה כעת מפריחים את הטיארה של המאה, ואין ספק שכל אחוות הבנות שמעה וגם יודעת אבל אחוות הבנות לא תבוא לראות ולא נאה לה, כולן לא אבל מיכאלה כן, הנה היא צמתה על גבה וכלבה צי זרזיר המתניים איתה אחוז בקולר מהודר, ויש כאן אפוא צי כלב וצי ילד זה אחוז בידיה וזה עיניו אחוזות בה, ונקרע בין שתי הבטות, רגע לפני הינתן האות בזירת תל נורדוי נגד נורדיה, או אפילו תל־אביב נגד יפו, כי זאת לא טיארה ערבית, למרות שמה, ולא עוד משוּשָה אחת עם סינר פסיסים מתנפנפים וזנב מתפתל כנחש, ונלבטת לה מצד אל צד – אלא זאת היא טיארה של אמצאה ושל מהפכה ושל כיבוש ופריצת הדרך של דמיון ושל נועזות, ושל נצחון היהודים ושל ניצחון הקידמה, ויש ציפייה גדולה, ויש מתח מתאפק בכל הרחובות עם מעט הבתים הפזורים ביניהם, ויש התאפקות לקראת הדבר, וכאילו הציגו בבית העם את סרט הסרטים, נדחקים כולם לכאן להיות נוכחים בלב הדברים ובמקום התהוותם.

מה עוד? כעת נופל הס. בלי שאיש מנסה להשתיק. הנער נושא הטיארה נסוג ומרים לפניו בהדרת ייחוס את מלוא גודל קומת המשולש הענק הזה, על זקן הלחיים עשיר פסיסי נייר העתונים ועל הזנב הכביר העשוי שעטנז עתונים ונייר צבעוני בוהק, והוא מוסתר מאחורי כבּירוּת המשולש וניכר איך גם קצת רוח הקרקע הקלה חשה מה יש לפניה והיא כבר ממתחת את ידיו המחזיקות היטב, וגם הנער נותן האות האחראי לתיאום הכללי, נסוג והולך כדי לראות את כל הזירה, ובקלות אפשר לזחול מאחוריו ולהתקפל כדי שהוא ימעד ויתהפך למרבה הצחוק אבל איש לא יעלה על דעתו מעשה קונדס מביש כעת, עד שמצא את נקודת הפיקוד המדויקת, ואילו הנער הבכור, אבי כל ההצגה, אביזריה, שחקניה ותפארת הצלחתה המזומנת, בפקעת החוטים הענקית המגוללה חלקה על יתד עץ לשימוש מיידי ורובה עדיין ארוז בגולגלות של חוטי שמשון הכדוריות כדי שלא יסתבכו, מוכנות מתחת יחפותיו, והוא מרים את הפקעת שעל היתד לגובה חזהו, החוט מתוח, עומד קשוב כחמישים צעד מן המשולש האדום שצחוקו גלוי, והנער נושא המשולש המוסתר מאחוריו ממתין לאות והנער נותן האות ממתין לרגע, ואין איש נושם על גבעת החול, לא איש לא ילד לא ילדה ולא כלב, ואז כבר אי אפשר יותר, והצעקה עופי, שמכוונת לטיארה ולמולידיה, עושה הכל בבת אחת, הבכור רץ לאחור עם החוט המתוח, האוחז מרפה בהדיפה למעלה, וכל עדת בני ישראל מריעה.

וזה מתרומם, והרוח נוגחת בזה ומרימה, ואפילו הזנב כבר ניתק מן החול, לאחר ששירטט בו קו נחשי כזה, וזה עף, ומתרומם, והבכור רץ וממתח ברוצו את החוט כדי שהרוח תמצא את חזה המשולש ולא את צדודיתו, והנושא מנתר ומנתר תחתיו כאילו נשבע לנתר מעתה ועד סוף הימים מנתר וגם מריע, ונותן האות מנתר ומנתר ומכנסיו כמעט נשמטו ארצה מפני שאינם מאובזמים כל צרכם, ולא עשויים לניתורי קופים, וגם כל עדת בני ישראל מנתרת תחתיה, והתרועה מקיפה והולכת ועד לארובת סיליקט שעוד מעט ותישאר נמוכה למטה, מפני שהטיארה, לא כמו האפסוסיות הרגילות, אינה מתנדנדת בגמגום בלא לדעת אם לעוף או ליפול, אלא היא עשויה מצוין ובדיוק להפליא, ועולה ותופשת רוח אחר רוח, ואת הרוח הגדולה שמעל הנמוכה היא תופשת, והיא מקנטרת את הרוח שתנגח בה במשביה הגדולים באמת, וחוט שמשון נמתח כעת, ואלמלא היה שמשוני היה נקרע מזמן מעוצמת המתיחה, ומוסיפים ונותנים לה כעת עוד חוט, ועוד חוט, שתשמח שתפרח שתעוף, והכל בגלל הדיוק המוחלט של הקשר המאזן את כל קדקדי המשולש לזווית הנכונה כלפי הרוח, והיא לוקחת אליה וזוללת את כל החוט ואל מרומיה הנועזים ועולה יותר וכבר הפקעת השנייה נגמרת, והמשולש שהיה ענק על הקרקע, אינו כעת אלא איזה רבע צפור־שיר בשמים, ובקושי אפשר להבחין שיש פרצוף צוחק עליה, אבל מרגישים היטב שכבד הדבר מהחזק בו, וכי היא מושכת, מלכת הטיארות, עד ששני ריעיו של הבכור באו וכבר אוחזים גם הם בחוט ומתאמצים שלושתם לגבור על המשיכה, וכאילו הצליחו ליצור כאן למטה כל לפני הצהרים איזו חיה כבירה וחזקה מכוחם, ושקט מתאמץ הולך ואוחז את כל הגבעה, וכולם מתאמצים עם שלושה הילדים שמחזיקים בשש ידיים בשפיפון שמימי אדיר כוח, שלוקח וסוחב אותם אל השמים, גבוה עד שצחוק הוא כל בית החרושת סיליקט, עד שכל בתי נורדוי נראים משם כמו קוביות משחק, וכאילו אין עוד על החולות כאן כלום ממעשי בני אדם, ובבן יהודה מן הסתם נראים המהדסים על אבני השפה, והם מיבחר בוני תל־אביב וחכמיה סופריה ומוריה, כאילו לא היו אלא פחות מגבעולי אשתקד בין החולות. וכבר כמעט שלוש פקעות חוטי שמשון נגללו ועלו והתעופפו כדי להחזיק בקשר המאוזן היטב של המשולש האדיר הזה שפרץ השמימה והרוח נופחת בו כאילו הוא באמת בן זוג הולם לכוחה האינסופי של הרוח החופשית ולא רק בסך־הכל כמה ניירות ממותחים בדבק הקמח של אמא על פני שלושה קני בּוּסים, וכאילו היתה לה הטיארה איזה נשר מרומים אדיר שהאלהים עשה, ולא נייר פורח על בּוּסים שהדביקו שלושה נערים, שכעת הם נתלים ונאחזים בחוט השמשון בשארית כוחם וכל הגבעה עוצרת נשימה איתם, ולא ברור כלל מה יהיה כעת – כשפתאום, הו אלהים, כשפתאום זה ניתק מידיהם, מכל שש הידיים הקפוצות, החוט ניתק מהם ולוקח תנופה ומתחיל לרוץ, בהתחלה על החול ומייד נמשך לאוויר והכל הופך ונהיה לשמימי מקצה החוט ועד שמי השמים, והם, השלושה, וכל הגבעה, פותחים בריצה לתפוש את הקצה הבורח, ורצים ונופלים, לקפוץ אחריו, לתפוש, לרדוף ולתפוש, והם נמעדים בחול וקמים ונופלים, וזה כבר עף ומרחיק, קל וחפשי ופורח, ובורח, ובורח, ובורח, הכל, החוט הטיארה והשמש הצוחקת והכל, ועף לו ובורח לו ואין עוד והלך לו ואין עוד, וכלום לא, ואין אין אין.

תל נורדוי

על כסאות עץ חוּמים מתקפלים, מחוררי המושב ומסעד הגב, יושבים על המרפסת הפתוחה, זה יושב ולוגם מן התה, זה מטה עצמו וכסאו נשפך לאחוריו עד שאלמלא הגיע ונשען בקיר היה מתמוטט, וזה ופניו קלוטים בכפות ידיו ומרפקיו בברכיו, וכבד לו כנראה, ואמא מוזגת תה לכולם, ועוד צל קטן רובץ על הרצפה בינם ובין החדר המואר, ובלבד שכאן לא יהיה אור המושך את היתושים, ואיננו צל יחיד, מפני שעל כולם יש צל, צל של דאגה, וצל של חוסר העבודה המתפשט, וצל של קיצוצים ופיטורים, וצל של שטרות וחובות ומניין לשלם, ושותים מן התה הטעים של אמא, ומיני עוגיות שאפתה, נוקשות למדי ומסוכרות, ומלבד אבא יושב כאן גם השכן החדש שהתחיל לבנות מימינם ושלא קוראים לו בשמו אלא משום מה באיזה כינוי שנשמע כאילו יאטָה, ושבקרוב יבוא לגור כאן עם אשתו הלבנבנה עם המשקפיים ועם התינוקת יעלינקה ועם הבן שקוראים לו דוּשינקה, ויאטָה כידוע עובד בדפוס הקואופרטיבי הגדול, שמדפיס כמעט את כל מה שנדפס בארץ ואת כל מה שראוי לקריאה, והוא בקי בכל מה שכתוב ולעולם אינו מסכים לאף מלה, לא למודפסת ולא לנאמרת, לא כאן על המרפסת ולא בכל מקום, ויושב כאן גם אדון מוּנצ’יק שכאן בין החברים קוראים לו פשוט אליהו, והוא בקי בכל ענייני המשק והכלכלה, והוא זה שביתו שעל שפת הים נבנה בידי קבוצת פועלות קבלנית ושבנו יגאל הוא בין חבריו של הצל שעל הרצפה קרוב אצל הדלת, שיש לו מספיק אור כדי להאיר את הספר שהוא קורא ומספיק חושך כדי שלא יבחינו שאינו מאבד מלה מדבריהם, ושאלמלא הוא הלא היו נבלעים מייד ולא היה נודע עליהם לעולם, והיו נִשארים בחושך שמסביב, שמתחיל ממש מקצה המרפסת, שמייד מעבר לה מתחילים שרועים החולות האלה המתקררים מהר, ושעולה מהם כעת, כשמביטים, איזה זוהר חיוור עמום, כאילו לא כיבו אותם עד הסוף.

האם מוכרח המשבר לבוא? זה העניין שהופכים בו כעת בחצי החושך. מה לא עשו נכון למנוע שלא יבוא, ומה אפשר עוד לעשות שלא יבוא? החבר אליהו חושב שהעיקר הוא המעמד הבינוני שאך זה התחיל לבוא ושמקשים עליו את החיים, וששום העדפת מעמד הפועלים לא תעשה את מה שהם יכולים לעשות, ויאטה כמובן אינו מסכים, והכל לא טוב רק מפני שאין תכנון, ואין מחשבה ציבורית מראש איך ובמה להשקיע, ואמא חושבת שהכל רק מן הבזבוז הנורא שמבזבזים בכל מקום ויש לה דוגמאות, ואבא שבקי בפרטי המספרים אינו אומר כלום בינתיים ורק בלי הצלחה מנסה להעלים את האַח־וֵוי החוזר שלו, מפני שאבא נורא בדאגה, ומי שמביט בו יום יום רואה איך רקותיו מאפירות מיום ליום וגם השפם. קצת יוזמה חופשית, אומר החבר אליהו, ולא שיהיה הכל נחתך מלמעלה, יותר מדי הפקרות, דוחה אותו אמא, וכל אחד חוטף לעצמו, ואילו יאטה בקולו הדוחה התנגדות אומר שמה שאבד היום הוא הרעיון, וכשאבד הרעיון הגדול איך לא יאבדו המעשים? איזה רעיון? הרעיון הציוני כמובן, ואם לא יסכימו שהרעיון קודם לכל, הרעיון והאירגון, הרעיון והמפלגה, הרעיון והתביעה מן האנשים, וההכרה, כן, ההכרה שהרעיון קודם לאנשים, קודם ליחיד, קודם לסיפור צרכיו, לאן יגיעו, הנה, יגיעו לאן שהגיעו. שעל זה נאנח החבר אליהו, ואומר כי אלה דברים שעבר זמנם, וכי באלה לא ניוושע, ורק יוזמה ורק המעמד הבינוני שכדי להישרד ימצא לו דרכים שלא עולות על דעת מנהלי המשרדים, מה, תקף החבר אליהו, כל החכמה רק במשרדים, האם איננו יודעים מי יושב בהם ואיך הגיעו למעמדם? ואמא מודה לו ואומרת כי הוציא דברים מליבה, והוא נוטל ידה ומנשק ברכות כדרך האבירים.

אבל לא, אומר כעת יאטה, ויש לו בלורית סבוכה על ראשו, תלתלים צפופים במעורבב אחד, בחצי האור, אבל לא, הוא אומר, אנחנו לא אנשים של עצמנו, אנחנו אנשים של רעיון, אנחנו אנשים שייכים, בלי זה לא היינו כאן, אנשים שייכים לרעיון, למטרה ולתעודה, וכל אחד כשהוא רק לעצמו מהו? או חטפן או נצלן, אמר בהתרגשות, ולכן קואופרטיבים למשל, אגודות שיתופיות למשל, עזרה הדדית למשל, אמר, ואבא התערב אז ואמר, כמו בנהלל, אמר ונאנח בגלוי, אַח־וֵוי. והבנקים ואפ"ק, אמר, והריבית, אמר, והאשראי שאי אפשר לעמוד בו, לא כשאתה איש ישר, אמר. והחבר אליהו אמר כי ביטוח מפני חוסר עבודה וביטוח כנגד פשיטת רגל, יכולים אולי לתרום משהו, אמר, אבל במקום שהציבור הגדול ינסה למצוא דרכים, מוטב לתת ליחידים למצוא כל אחד את דרכו. רק יחידים חושבים, אמר החבר אליהו, וציבור רק עונה אמן, כמו גולם. אבל זה כבר הצוויח את יאטה, אליהו אליהו, קרא, מה קרה לך? איפה העקרונות, איפה הערכים? והחושך שמסביב כאילו זז משהו וכאילו נסוג קצת.

ושותקים רגע, וגומעים מן התה שהתקרר, ואמא שואלת אם לעשות תה חדש וחם, ולא עונים לה וגם חצי האור וחצי החושך ממשיך לשתוק, אם לא נרדם. וצריך כעת לקום ולהִשׂתרך הביתה בדרכים החשכות שבחול העמוק, ורק לפני זה עוד אומר החבר אליהו כאילו סיכום, שלא צריך שיהיה שֵׂכֶל אחד בשביל כולם, ומוטב לתת לכל אחד למצוא את הדרך בשׂכל שלו, שעל זה שוב נזעק יאטה, שיהיה שָכן כשייגמר הבית, ועוד לפניו דרך ארוכה להשתרך בחול עד החדר השכור עם אשתו הלבנבנה התינוקת יעלינקה והילד דושינקה אי שם בקצה שלום עליכם, לא ולא, זעק, והחושך נדהם, צריך שיהיה שׂכל שיתופי, שומעים? שיהיה לטובת המשותף לכולם, שומעים? ושיעשה את הטוב של כולם, בלי הפלייה ובלי משוא פנים, שומעים? זעק יאטה, ואמא שאלה מה אבא חושב, אבל אבא עצוב, ובכל זאת אומר, שאולי באמת לא צריך להתערב יותר מדי אלא רק לעזור לחלשים, עד שלא יהיו עוד חלשים, דברים חיוורים שלא מצאו חן לא בעיני החבר אליהו ולא בעיני יאטה כל אחד מטעמים שונים, וכך נפרדו והלכו אל תוך חולות החושך, והצל שצפה בהם עד עכשיו בין אור החדר ובין צל המרפסת, נדמה היה לו שכבר שמע ממש את כל הדברים האלה, מוּבָנים לוֹ יוֹתר או פחות, ממש כאן בין הבית והחולות, וגם אז בחצי אור ובחצי צל, והכל היה אחוז פיהוק גדול ושומם, וככה זה.

אולי מפני שבן־יהודה בכל זאת באמצע, נפגשים שם תמיד במגרש שנשאר לא בנוי, בין ביתו של בּינג’י ובין ביתו של גרשון ובין הצריף של אבא של זרובבל, מגרש ריק מלבד איזה צריף עקום אחד שנשאר כאן מלופף נייר זפת ושנתלה עליו איזה מטפס חבלבלי כחול פרחים, שאף על פי שהוא ירוק וגם פורח הוא יותר ממיסכן, כמו חפץ נטוש, וגם אינו מטפס ולא נכרך אלא רק על צריפים של אף אחד, ולפעמים נגרר גם על איזה עמוד חשמל של אף אחד, ושבתוכו אין אלא מזוודה קרועה אחת ושתי נעליים שאינן זוג על מיטה הרוסה, ומין סרחון עכבישים כבוי, וגם משהו מפחיד, אלמלא שהשמש תוך שהולכת ומקיפה את העולם גם הולכת ומסבבת את הצריף והצל שהיא עושה הולך וסובב בסיבוב הפוך ומסבב את הצריף תוך שמתקצר ושוב מתארך, ושממש שלולית הצל הזו היא כעת טבור הארץ ולב תל נורדוי, ובה שרועים כל חצי התריסר, פעם מתהדקים ופעם מתרווחים לפי מהלכי הצל, ובו בצל לפעמים, לפי הצורך, גם פורצים פתאום בלי שום סיבה מוסברת ויוצאים פתאום בריצה פרועה זה אחר זה, ומקיפים את הצריף העלוב סביב סביב כמה פעמים בהרבה רעש ובצחוק לא מוסבר, וחוזרים ונופלים כולם יחד אל אמת החול שבצל, וממשיכים לטפל בכל ענייני העולם שלעולם אין להם סוף, אף כי בית־הספר ומוריו ושיעוריו רק לעתים רחוקות מגיעים הנה, או בית אבא ואמא וכל הצרות רק לעתים רחוקות מגיעים הנה, וגם לא משחקי הכדורגל, שכאן אינם נחשבים, גם לא כל סרטי בית־העם ונפלאותיהם הלא נגמרות והניתנים המשכים המשכים עם הסוף יבוא וההמשך בשבוע הבא, וגם לא מי כבר בונה עוד בית בשכונה, אלא כל הזמן וכל הלב בסיפורי ההרפתקאות של נניח ש־, ושל נגיד ש־, ושל בואו נהיה, שאינו מצריך אלא רק הגדת עלילות ורק הודעת זיהוי מי אנחנו כעת, מִבָּאש ובחרב, ומאל הררי סהר, ומאי המטמון, ומאי התעלומות עם הקפיטן נֶמו, ומגשוּשַי ומפוּזמק העוֹר, ומשלושת המוּסקטרים, ואם אנחנו דראגונים כעת או הוּסארים, או גרֶנדירים, או שודדי ים רגילים, או מאנשי ואסקו די גאמה דווקא, אם לא ממש מאנשי מאגלן המקיפים כעת את כדור הארץ, וגם בכל זאת מכמה סרטים בני אלמות, כמו העלמה המיסתורית, האריות השואגים, והאוצר האבוד, שבכולם לא נתבע מאיתנו לעשות כלום אלא רק לאמור בלבד, והכל, במפתיע, קם ונעשה, רק לאמור וזה כבר ישנו, רק לאמור וזה כבר לא שום תל נורדוי, רק לאמור וזה כבר קם וחי יותר מן החיים – רק לאמור ויש עולם.

ולא, לא מדברים ואומרים זה מדבר ואומר וזה מקבל ושומע, אלא תמיד רק כולם כאחד, ורק כך זה סוד גלגול הדברים מאין ליש, ממלים לממשות, כל אחד לבדו לעולם לא היה נעשה לאשף כזה, ורק כשכולם יחד לרגלי הצריף המלופף חבלבל כחול ובצל התחוח שלרגליו נעשית האשָפוּת הזו, שרק אומרים וכבר יש, שדי אם יושבים ואומרים, שדי אם מתחילים בנגיד ש־, או בנניח ש־, או בבואו נהיה כעת, או גם, ואתם זוכרים איך… – וכבר יש, וכבר נעשים המעשים שעשויים מדיבורים בלבד, והעלילות העשויות כולן מדיבורים שמדברים מהר ופוֹזז, וההרפתקות שאין בהן אלא משחקי אמירה ומייד הם קורמים ממשות, תוך כדי ישיבה בחול, בצל צריף המטפס המלפף הזה, זה נוטל התחלה מזה ורץ איתה, וזה משלים התחלה שקיבל ורץ איתה, כמו בכדורגל, זה מכדרר וזה בועט, והולכים במסירוֹת, וזה משיט הלאה ממקום שנתקעו, ופתאום וזה מחזה מוצג שכולם משתתפים בו וכל אחד יודע מעצמו מה לומר, וכמו שחקנים על הבמה, אלא שלא על הבמה אלא בחיים האמיתיים, ממש, כשהתפקידים נכתבים מניה וביה, תוך כדי התרחשותם, ואילו עמד איש מן הצד היה אולי נבהל ולא מבין מה לפניו, וכך גם נדהם אבא של זרובבל, יום אחד כשיצא מביתו הקטן, צריף מטויח, עד שירחיב ויבנה בית מטויח, והנה לפניו כל עדת השׂרוּעים בחול הזאת, שקעו גופותם מוּצקוֹת הגרמים בחולות הצהובים, לא, זה לא כך, אלא כך, שָׁקַע החול תחת מרבַּץ גוּפוֹתם מוּצקוֹת הגרָמים, כן, ציטט ואמר כשסיפר להם לאמו של גרשון ולאביו של בּינג’י, ופרק מליבו תמונת עוועים זו שראה לפניו, איך כמעט מניין ילדים גדולים למדי, ילדי טובים כולם, יושבים שם מסובים בצל ההוא ומעלים במהירות לא תיאמן מיטווה מלים מסוכסכות ומעורבבות ופראיות ובהתעוררות ובצחוקים זרים ובהעוויות טירוף ובהשתקעות כל החושים, ובהתמכרות שלא מן העולם הזה, אמר, ולא ידע אם הוא מתאונן או מתפעל, והם כהורים וכמורים, אמר, צריכים יום אחד להיפגש ולהפוך ולעיין בדבר, או אולי לחפש ספר מלומד שיסביר, או לשאול בעצת מי שיודע יותר, או משהו, מפני שמי ראה ומי שמע כזאת, ואיזה מין בני אדם יצאו מהם? שאל ולא ידעו להשיב לו אלא בנענועי ראש בין שחוק לדאגה.

עומד אבא של זרובבל איש גדול וכבד, שקרא לבנו זרובבל מפני ש“זרו” זה צאוּ, ו“בבל” זו הגולה בכללה, ואיזה צליל יפה והחלטי יש לדחיית הגולה שיש בשֵם העַז הזה, ועומד אבא של בינג’י איש ממוצע קומה ופניו פני עילוי, שבנו הוא בנימין ילד חמוּדוֹת, ועומדת אמא של גרשון שהוּא דווקא שֵם אביה, כנראה, שיער גזוז ועגול מקיף פניה וכל מיני פסים לשמלתה, וידיה מגלגלות בקצה סינרה לפי שיצאה רק לרגע מן המטבח ולא יודעת אם נאה ככה עם סינר, איפה אנחנו היינו בגילם, תמה האיש הגדול, ומה אנחנו עשינו בגילם, לא צריך להשוות, טוענת האמא, אנחנו עברנו מעולם אחד לעולם אחר, והם למזלם ילדי עולם אחד, היא אומרת, והאיש הדק מנסה להשיב למקומן את מעט השערות שנשארו על ראש הלמדן שלו, אנחנו שׂרפנו גשרים כשבאנו והם רק הולכים במדרכות, אמר, מה רצית, אומרת לו האמא, שימרדו? במי? בנו?, והלא אנחנו מרדנו מספיק לשלושה דורות, אומר האבא הכבד, מספיק בשביל היסטוריה שלימה, ומהם כנראה לא יצא לא רופא ולא עורך־דין ולא סוחר, והם כנראה יהיו מתיישבים בעמק או בנגב, עובדי אדמה, אומרת אמא כמגינה על הילדים, ואולי, מי יודע, אומר האבא העילוי, מנהיגי הדור הבא? החיים כל כך קשים, אומרת אז האמא, והם עוד כל כך ילדים, תנו להם, תנו להם, היא אומרת ופתאום מרגישים שאולי הרחיקו וחשפו משהו יותר מדי ושבעצם לא התכוונו אלא רק לצאת רגע לעשות משהו ומייד לחזור, וכך גם עשו.

מה נהיה כשנהיה גדולים? מעולם לא דיברו על כך באמת, בצל הצריף המהוּה, אולי מפני שבלי לדבר על כך היה ברור לגמרי מה יהיו. וגם כשייפגשו כעבור שנים רבות לא יזכרו אלא רק את מה שלא עלה על דעתם להיות, לא ספן למשל, למרות כל המשחקים, ולא למשל טייס, למרות כל המשחקים, ולא למשל מגלה ארצות או פרש בחיל הוד מלכותו, למרות הכל, ולא משוטט קל וחופשי ופטור מכל ורק תרמיל על גבו, ולא זו בלבד, אלא גם לא שואפים להיות, למשל, סופר גדול, ולא מוסיקאי מרטיט לבבות, ולא צייר ידוע שם, ואפילו האחד מכולם שעתיד להיות במאי ידוע בתיאטרון, לא היה בדעתו אז, בצל הצריף כּחוֹל המטפס, אלא להיות פלח בעין‏ חרוד או בבית אלפא, ומי שהפך והיה לעורך בהוצאת ספרים גדולה רצה להיות רפתן, ומי שיהיה סוכן ביטוח ידוע, רצה להיות עגלון המביא בערב חציר בעגלה, וזה שיהיה אחד מראשי ההעפלה העלייה והמוסד, לא ביקש לעצמו אלא שיהיה מפרזל הסוסים ביגור, וכולם כאחד, בהדרכת בּינג’י, מתנדבים כבר עכשיו ליום סרט של הקרן הקיימת, וליום הסברה לעברי דבר עברית, ולקנות מתוצרת הארץ, או ליום נטיעה בהרי בן שמן, וליום הרצאות עם פנס קסם על ייבוש החולה, ועוד מעט ואחד אחד יסעו כולם להיות להועיל בכל מיני מקומות אצל דודים ודודות לעזור בקטיף התפוחים ובתליש התירס ובמיון העגבניות, ואיש לא רוצה להיות לא מנהיג ההמונים ולא עסקן באירגונים ולא ראש לשום שועלים, ועדיין אין כאן בשום מקום, ורק עוד מעט יהיו, כל השומר הצעיר או המחנות העולים או הנוער העובד או החוגים או הצופים, לרבות “ההגנה”, שְ־שְ־שְ, שיבלעו את עושי הקסמים שבצל צריף האשפים, ויטלטלו אותם לכל פינות הארץ כפוּפי אחריות, ותיקים בידיהם, עם בלוריות ראויות וחולצות כחולות, כמדריכים אחראיים וכמארגנים רציניים של סמינרים רעיוניים, וכאנשי ביניים בין גדולה האומה הנבנית ובין הנוער המתלבט, ולא יהיה להם רגע לנשום מרוב אחריות ובירורים ומועצות ומחנות – ואילו כעת, כאן בצל אותו צריף עקום המלופף מטפס חבלבלי כחול מדוכדך, כעת אין כלום מכל זה אלא רק אינדיאנים ורק מקרקפי גולגלות ורק עושים עולמות של קצף מופלא על ידי דיבורים גרידא, ומעלים עולם פורח מעל עולם החולות שעליהם קמו הבתים הקטנים בין הים רב הרעש ובין הריקות האופפת מכל צד, ובלי לתבוע לעצמם כלום ובלי לחכות לכלום. וככה זה. הנה ככה.

ילדים אחרים לא נדבקו אליהם. ההם לא ידעו מאליהם את התפקידים. באו לרגע ישבו לרגע ואם לא התחילו ללעוג רק החרישו משתוממים בתדהמה. ופעם גם הגיע יגאל המסמרקק מנורדיה והוקסם עד שאי אפשר היה להיפטר ממנו, ועד שהתברר שהוא כל כך רעב שבינג’י הלך להביא לו פרוסה וחלבה, אלא שהלה התבייש אז, וחשב שחושבים שהוא רעב, ואמר שכאן כולם גאוותנים שלא שווים גם את היריקה שלו והלך. וילדוֹת? מה פתאום, להן יש מקומות משל עצמן, ואחוות הילדוֹת ביניהן ובין עצמן, מי יודע מה הן עושות ובמה הן עסוקות, לפעמים נדמה שהילדות הן ממש כמו הילדים ורק קצת שונות, ולפעמים שהן לגמרי שונות ורק טיפה דומות. ומיכאלה? רק שמה כבר נוסך בלבול וצורך לברוח, עם הצמה הזאת שלה על גבה, ועם העיניים, איזה, חומות? ועם ההליכה שלה הגאוותנית ועם הלא־איכפת לה ממנו כולו. וגם אומרים שהיא מנגנת בפסנתר, ופתאום נוכחים שכבר לפנות ערב ושכבר נורא מאוחר, ושכבר צריך לחזור הביתה, ושנעשה עצוב, וגם חבל, לא ברור על מה, וקמים מן החול, ששמע המון כל היום ולא ניכר עליו, ומתחילים לחזור הביתה ועד סירקין עם אהוביה, ונתקפים ביחד צורך ומפשילים מיכנס ועושים פיפי זה בצד זה עד שיש גומה קטנה תחתיהם, ולא מדברים מפני העייפות או מפני העצבות או מפני שככה זה, ובפינת הרחובות, עומדים רגע כאילו לאמור דבר אחרון, ואהוביה אומר, תראה איך כל אחד בנה כאן בית לפי התכניות שלו, ובסוף כל הבתים יצאו אותו דבר, אומר אהוביה, וצי אומר, ואפילו ארון האוויר שבקיר המטבח, ואהוביה אומר, אפילו האשנב הקטן שבין המטבח והמרפסת, ועומדים עוד רגע ורואים שבבית החדש שזה עתה נגמר כבר גרים בו החדשים, ואומרים עליהם שהם אפילו רוויזיוניסטים כאלה אף על פי שהם נראים כמו כולם, ושאחד מן הילדים החדשים נקרא כמדומה נרי, או עמיחי, או משהו, ושעוד גבעת חול אחת נמחקה כעת מחשבון כל הגבעות הפרועות שהיו פעם. ושככה זה. ואהוביה פונה אז והולך לדרכו שמנמן ומתולתל, וצי הולך לדרכו צנום ושמוט שיער, והיום עבר, ומשהו, לא ברור מה, כאילו נעשה חסר, או כזה, ועצוב.

אמא במטבח, רוצה לאכול משהו? או כוס חלב? והוא רק בחיוך, ובלי לאמור, מתקפל בחול שבצד משטח המרפסת גבו קצת נתמך ועיניו במה שקורה בשמים כעת. לא קורה הרבה ויש רק שקיעה רגילה, בלי שום תפאורה מיוחדת, רק שקיעה של יום קיץ רגיל בשמים רגילים וריקים בלי כלום עליהם. אלא שמתברר כעת כי השמים הריקים האלה מתמלאים כעת משהו מתהווה והולך. השמש כבר שקעה אבל הם עדיין מלאים אור. לא אור יוקד, אלא רךְ כזה ושקט שממלא את כל המערב ועד אמצע השמים, וכאילו מחולק שווה על הכל. ופתאום רואים שבאמת הם גבוהים ממה שחשבו וגם חלקים מאד, ומלאים איזו הימצאות מיוחדת שלא יודעים איך לקרוא לה ולא לצבע שלה, שאינו צבע אחד ואינו אלא מין חֲלָקוּת שלימה אחת של דבר שלם אחד, ושבאמת הם לבנים לגמרי או חסרי שום צבע, ורק כל האבקים של היום שעודם חמים מן השמש הם קלטו צבע שקוף או מחזירים הדים מתקררים של צבע, אלא שאת זה רק יודעים ולא רואים, ומה שרואים אינו אלא דרגות שונות, החל בקצת הוורוד שלמטה ועד ליותר הירוק־צהוב שלמעלה, ועד לכחול לגמרי למעלה למעלה, וביניהם כל מיני גוני הכתום, וגם איזה ירוק, לא ירוק צהוב אלא יותר ירוק של לימון בּשל, עד שכמעט מריחים את ריחו הלימוני, ושכעת הם גבוהים השמים יותר ממה שנדמה היה שהם, ואולי זה לא גובה אלא עומק, עומק עמוק רחוק רחוק, שהולך ונעשה כתום מפורש כעת, ואפילו תכול, תכול עדין מאד, שלא נתבטל מכל תנור היום הארוך, תכול מאוד וחָלָק מאד ושותק לגמרי, והכל נשאר גבוה לו שם ורחוק לו וכל כך מעבר לכל המידות הידועות, שבגדר כוחך, המוכנות האלה, שקל לומר, מפני שבין אם תל נורדוי תיבנה כך או אחרת מהר או לאט בצרות או במנוחה, הם היו קודם והם יהיו אחר כך והם תמיד, השמים האלה, עם גבהות העומק שלהם ועם הצבעים שאי אפשר לומר אלא רק פרט פה ופרט שם ולא את הגדול שבהם ולא את הבלתי משתנה שבהם, ושאסור ללכת לפני שיודעים לומר איך משיג הכתום ומותיר את הירוק רק לשוליו מכאן, ואת הוורוד רק לשוליו מכאן, מעל קו הים, הלא נראה, ושעליו, ממש על קו הים, עוד נותר האדום, עדיין אדום, אדום עד כדי כך שפתאום הוא מתהפך ונראה כחול, כחול לגמרי ומדויק לבלתי טעות, ורק מרחבי אין־סוף הכיפה הזאת, המוארת בלי השמש שכבר שקעה מזמן, בהירה וחלקה בשלימות ומתקמרת לתוך הגבהים שמעליה ושאין להם כנראה לא סוף ולא תיכלה, וכאילו באמת היא כל כיפת הגוֹבה הכּתום האינסופי, בלי שום קשר אל הימצאותנו מביטים בה, ואל קטנות התבוננותנו בה ואל הפלא הלא נתפש של ייתכנותה, באותה ודאות, ובאותו הגודל המלא שלם הזה, בבת אחת קרוב על כל פרטיו, ורחוק שלם בלי שום פרט, שעושה בך מין דעת וגם שותפות לא מוזמנת לגובה נשגב, אם מותר לומר, ושמרגע לרגע, בלי שחשים במעברים, כל הזירה הזאת הולכת ומתקררת והולכת וכבה, ושחבל, כל כך, אילו רק ידעת, נורא חבל.

אבא חוזר מן העבודה, בא מכל אורך אלנבי ומכל אורך בן־יהודה ומביסוס בחולותיהם ומנפנוף ידיים על אבני השפה, הבן הבכור חוזר מכל מיני מקומות לא ידועים שהיה בהם מאז הבוקר, ושהערב מכנס אפילו את המשוטטים בחולות ועל שפת הים הגדול, ומכל פעילותיהם לתועלת ושלא לתועלת, לפי מה שנחשוב מה ערך מעשה כבניית חאסקה על שפת הים, אם כמעשה של תועלת או כמעשה של מבלי עולם, שגדלים בבית אנשים עמלים שחוסכים גם ממה שאין להם כדי לקיים את הבית החדש הזה שנבנה כולו מקימוצים, מוויתורים ומלבנים דלי־מלט, ומיוֹתר מדי שטרות חוב שאין יודע, גם כשלא ישנים בלילות, איך ייפרעו אי פעם. בשנה הבאה, עוד מעט, והוא יילך למקוה ישראל ללמוד חקלאות ולהיות לעובד מועיל, ויהיה גם הוא בין בני החיל חובשי כומתת החאקי הצמרית המוּטָה על אוזן אחת, ויהיה גם הוא שר עם כולם את מה שכבר עכשיו הוא שר, אני מקוואי מתגאה לי בשמי עובד כל היום בפרד־אֶ־אֶ־אֶ־ס, יתנו לי תפוח להשיב את הרוח גם זה יקרה לי בנ־אֶ־אֶ־אֶ־ס, ובינתיים בלי שידעו לא בתל נורדוי ולא בנורדיה, ובוודאי לו בבית, הוא בונה עם שני רעים חאסקה למופת, ובה יפליגו, עד, אלהים, אסור לומר ואסור אפילו שיריחו. והחושך כל הזמן רק הולך ומנתק כל מגע עם העולם, והולך ומצפין את העולם, כאילו כבר כבה ואיננו, וסביב מנורת הנפט האחת אמא מטליאה משהו, ואבא כאילו קורא את “דבר” ובאמת ישן לגמרי ואפילו קצת נוחר מרוב דכדוך וגם האח יש לו איזה עתון מצוייר שיש בו מצויירת מפה קטנה של מזרח הים התיכון שמביטים בה ובולעים את סימני ההתרגשות שלא יהיו ניכרים, ועור יש שם אחד, שחבל לו שהיום עבר, מפני שכל היום רק להיות עם כל הילדים סביב הצריף מכוסה המטפס המכחיל, משאיר הרגשה שלא עשית כלום, ושהיה משהו שהיית רוצה לעשות לבד ונדחה, ומיום ליום, ושאינך יודע שלא ללכת אליהם ואינך יודע שלא להצטער על משהו של לבד שלך שהולך לו ולא מגיע, ועוד יום עבר.

כי גם כשכולם יחד, אחד נִשאר תמיד לבד. וגם כשבאמצע כולם, אחד נשאר תמיד לבד. וגם כשכולם שייכים, אחד לא כל כך שייך. או נאמר, גם שייך גם לא שייך, או לא כולו, או לא כל הזמן, גם כשכל הזמן עם כולם. ולא מפני שטוב ככה אלא מפני שזה ככה. וגם כשעצוב לבד, יש אחד שלא מתחבר לגמרי, שלא שייך לגמרי, ותמיד הוא קצת לא. ואיך אחד כזה יבנה את הארץ כשאפשר לבנות ארץ רק עם כולם יחד, ואחד לא יוכל לבנות כלום? או, כאילו הוא רק בשביל להביט, מן הצד, מביט ורואה ושותק ורק כאילו רושם לו כל הזמן וכאילו לתוך מחברת שעוד איננה, ושכל הזמן, כיון שכך, כאילו גם נתבע להסביר על עצמו משהו, לתרץ או להתנצל, במקום להודות, עזבו אותי, חברים, תנו לי ואל תחכו. אף כי, בו בזמן, מוזר, חכו לי גם אני, גם אני בא, חכו לי גם אני בא. מנורה אחת וכל אחד בחושך של החדר סביב גומת האור, ומעבר למנורה אין כלום, ולא רואים כלום ומעבר לבית אין כלום וגם אם תרצה לא תוכל לראות כלום מפני שאין, וסגר החושך.

אמא עייפה מאד, לכבס כל היום על הפּיילה בחוץ מעל אש קרשי הבניין שליקטו בשבילה, ולקרצף ולשטוף ולסחוט ולתלות, והיא לדבריה נופלת מן הרגליים, אבא עייף מאד, מהשכמת לפני השחר ועד עתה עם החובות המשתרגים עליו מבלי שיהיה מתאונן מלבד באנחה הזאת אַח־וֵיי, וגם הבכור עייף מאד, גם ממה שעשה כל היום על שפת הים מתחת השמש, וגם מעוצם הסתרת התכנית האדירה שאם יעשו שהחאסקה תהיה קצת יותר גדולה ואם יעשו לה מפרש קצת גדול, ואם יהיו מתאמנים היטב יום יום בים, ואם יהיו לוקחים אומץ, כמה רחוקה בסך הכל קפריסין? וגם צי ביניהם, קורא במודעות העתון, על בנק הפועלים שהנה הוא מציע ברוחב לב הלוואות בתנאים נוחים, ואולי להראות לאבא, ועל הסנדלריה הקואופרטיבית “תועלת” שנפתחה ועושה הכל יותר טוב ויותר זול, אלא שהללו אינם יודעים כנראה שכל הקיץ הולכים יחף, ועל האדון ר. איש־שדה שמוכר בחנותו משקפיים ושעונים וגם מצפנים, ואולי להראות לאחיו, וכל הזמן יודע שצריך להרהר יותר במה שדחה כל היום כששמע בבוקר מתחת לצריף כחול המטפס, כי מיכאלה, שביתה כידוע במורד רחוב בן יהודה, והווילאות המתנפנפים מחלון אחר כבר מכירים בוודאי את צורתו המתעכבת להביט בהם, וזוכרים אותו, אם זו אמנם דירתה, שהיא מנגנת בפסנתר כלל לא רע, ואולי תהיה פסנתרנית, אם דירתם אינה פונה דווקא לצד החצר ואל החולות הלא בנויים שנשארו שם, ושלא ראה אותה כל זמן החופש, מלבד או בזמן העפת הטיארה הגדולה, כשראו, כך סיפרו, איך עמדה שם ואיך מחתה דמעה כשהלכה לה הטיארה ופרצה מידי עושיה ונעלמה ואולי, לדברי היודעים, הגיעה עד ירושלים, גבוהה ונסערת וחוט שמשון נסרח לה למטה, ואם לא נתפש החוט במגדל דויד וריתק אותה ואם אינה מתנדנדת לה מעוכבת קשורה שם גבוה, עם השמש הצוחקת על פניה, אם רק לא צלחה והמשיכה לה הלאה ואולי אפילו חלפה על פני בית המקדש, והוסיפה וניסעה הלאה מעל ים המלח, והלאה מעל הרי עבר־הירדן, והלאה מעל המדבריות לא זוכר מה יש שם הלאה ולשאול את אבא או למצוא באטלס של אחיו, וגם לשאול מה זה רוויזיוניסטים, ולשאול מיהו זה הסופר אשר ברש שאומרים שעבר לגור בהמשך סירקין, ויהיה לנו אז גם סופר, ואיך נראה סופר, ואם נכון שממש ממול, על מקום גבעת החול האדירה הזאת כבר הולכים לבנות בית־ספר חדש, בית־הספר תל נורדוי, ממש ממול הבית, ולא ידוע אם יבנו אותו על ראש גבעת החול הגבוהה או קודם יפנו את הגבעה במריצות מריצות ועוד גבעה אחת תימחק ויבנו על המישור המחוק הזה שיתקבל במקום תפארת הגבעה, ואולי גם במקום בית־הספר גאולה שברחוב גאולה ילמד כאן, וגם מיכאלה?

לא, הוא היה צריך להיות בנהלל, וכעת היה כבר באמצע ביסוס המשק, באמצע היציאה למרחב, והאיכר הרי לעולם אינו פושט רגל, ותמיד רגליו איתנות באדמתו, וכבר היה כעת באמצע צמיחת הכל, ובאמצע הידיעה של המעשה הנכון מכל שהוא עושה, ושאליו חתר והלך כל חייו; היא כאן, אבל לא היתה צריכה להגיע עד הקבצנות הזו, ולא בפחד מיום הפיטורים מעירית תל־אביב בגלל הקיצוצים, ולמה מונצ’יק מקבל עשרים וחמש לירות ואפילו יאטה המדפיס מביא הביתה עשרים, ורק הוא יש לו חמש עשרה מפני שהוא יושב ביישן בפינה וכולם מנצלים את המספרים שלו, ואולי ישכירו כעת חדר אחד, ועוד שלוש ארבע לירות, והיא תוכל להיות יותר בתרבות, יותר בעבודה צבורית, כשכולם הלא מהללים את “חכמת החיים” שלה, ואיך על הכל תמיד יש לה דוגמאות מן החיים: הוא כאן, אבל התנהגות זרמי הים והגלים, והניווט בלי לראות את היבשה, שאף על פי שגם הספנים הקדמונים, כך שמע בפירוש מפי המורה באחד השעורים שלא הסתלק או סולק מהם, וגם הפיניקים ההם וגם הצידונים והפלשתים וכל השאר, שהלא היו בסך הכל מין ערבים כאלה, ושאם כל הערבים האלה היו יכולים והפליגו וגם והגיעו, למה הוא לא, כי מה העניין סוף־סוף?; הוא כאן, אבל רק האחד שבו יושב עם כולם, והאני שבו לא נמצא כשאיננו לבד, בין אנשים הוא אחד ובלי אנשים הוא אחר, והוא מרחם על אבא שלו שהולך ונשבר, והוא מרחם על אמא שלו שהולכת ומתמרמרת כל היום, והוא לא מרחם על אחיו הגדול, גם כשהוא מסתכן והולך תמיד אל מה שלמעלה מכוחו לעשות, וכאילו משחק בחיים שלו על הכל ולא על קצת, ואילו רק הניחו לו להיות עם עצמו, לקרוא, לשוטט, להקשיב, ויום אחד, אולי, גם, ומקרוב, להקשיב מן הצד לנגינתה של מיכאלה, שאומרים שהיא לגמרי לא רעה, וגם, איך היא, כשהיא עומדת לה, ותמיד רגלה האחת ישרה והשנייה רפויה קצת, והיא מעמידה אותה אז על חוד נעלה, נעל קלה של ילדות, כמו סירה, בכיפוף ברך קל, ובמין חופש, שקשה קשה לומר בדיוק מה, ורק שפתאום וכבר לא יודעים מה לעשות.

לילה וכבר הולכים לישון וכבר מתחילים לסגור הכל ולנעול היטב ולחזור ולבדוק אם נעלו היטב את כל הבית, מפני מה, מפני הגנבים? בתל נורדוי? מפני החושך? מפני הפתוח יותר מדי? או, שלא יתפרץ פתאום איזה תן רעב שכבר לא איכפת לו שום פחד מבני אדם, או פשוט מפני שלא הולכים לישון בלי לסגור הכל ולחזור ולבדוק, מפני שבית איננו חוץ ומוכרחה להיות דלת נעולה ביניהם, ורק עוד רגע לפני שהכל יהיה מוגף ונעול יוצאים לרגע להביט בו בחושך שנשאר בחוץ, ולא רואים בתחילה אלא דווקא את המון הכוכבים שאחדים מהם ממש זוהרים להפליא, ואחר כך מתחילים לראות את כתמי החושך הגדולים, ושהחושך אינו כל כך סמיך ואינו כל כך מוחלט, ושעדיין אפשר לראות, אם פוקחים עיניים, משהו מהבהובי שארית היום שאפילו כעת לא נמחקו מצד מערב, ושבהיסוס אפשר אפילו לשער שיש בהם עדיין משהו מן הכתום ההוא, משיירי השקיעה, ושחלקים מכיפתם עדיין בהירים יותר, כמעט ירוקים, בעוד שהחלקים, דלילי הכוכבים, הם ממש כמו זפת, או כמו חורים עמוקים עד אין סוף, ושאי אפשר לומר אף דבר אחד שיהיה נכון לכל השמים, מחוץ לענקוּת הזו, שרק היא בלתי משתנה בתוך הכל, ושאילו ידע יותר גם היה יודע למצוא את קבוצות הכוכבים עם כל השמות שאבא לא פעם היה מצביע לפניו עליהם ותמיד יודע לקרוא בשמם, ולספר עליהם סיפורים יווניים, אלא שמייד אחר כך שוב הכל מתבלבל, ואפילו את כוכב הציר אינו בטוח אם יידע למצוא, ולא את הדובה הגדולה ולא את הקטנה, באותו בטחון מוחלט שמי שמפליג בים הגדול רואה ויודע ומתכוון אליו וגם מכוון אליו, והוא יהיה כוכבו הטוב, והוא ינחנו מיישרים, אמן, לילה טוב לכולם, לילה טוב.

שקמה

הן שלוש, עתיקות מאד כנראה, ומרחוק, באמצע ים החולות ובין גליו, נראות כאילו הן אחת שלימה, מתנשאת כמו אי בודד ירוק מעל בְּהוֹר החולות, ורק מקרוב מתגלה שחצי הכדור הענקי הוא שלושה גופים אדירים על שלושה גזעים איתנים, שמתפצלים והולכים לענפים ולענפי ענפים ולמסת עלים גדושה, נפתחת ועולה צפופה עד קצה יכולת גובהה, ורק שם למעלה הן מתלכדות ועושות את הכיפה האחת המקומרת, ששפתה מעל הארץ מתחילה מעל רום קומת אדם ורומה למעלה מתנשא עד שמשיג, בלי גוזמה, גובה שלוש ארבע קומות בית, אם לא למעלה מזה, בעוד שכתפי ענפיהן התחתונים הכבדים משריצים עליהם אותם גדודים של כדורי הגִימוּזים הצפופים, מהם פגים קשוחים מהם צֶמֶל רכרוּכי, לברוֹת פי צרעות וזבובים, והם הולכים ומשתנים מירוק אטום לוורוד תחוח, מָעִיךְ מאד ורַכִּיך עד כדי נאלחוּת מרוב ורדוּת רכּה, וכשמגיעה יום אחד כל חבורת תל־נורדוי שנטלה עצמה וקמה מעל מירבצה בשלולית צל הצריף מלופף המטפס הכחול, ולקחה עוז ויצאה קצת למידבר ונפלה כאן בפישוט אברים לא לפני שמחקו בסנדליהם וטאטאו וטיהרו כל גומה מתוכה והחוצה, מכל רפידת הקוואטשים העצלנית שבתוך חובי הצל המעובה הזה הכחול עמוק, בטרם ירבּצו בה, אבל בלי להיפטר מן הריח המתקתק המבחיל הזה, ומלמעלה היה הכל סגור בענפת הזו הסמיכה מאד, ושעדיין יכולה לסנן פה ושם מטבעות אור מתנדנדות ברפיון עם קוּרי זוֹהר בטלים, בלי להבדיל היכן האחת נגמרת והיכן השנייה או השלישית, ומישהו כבר מסביר, וכנראה בינג’י התלמיד הטוב בכל, עם טוב־מאד לאורך כל התעודה, לרבות זימרה, התעמלות והתנהגות וחריצות ונקיון, ובלי אף איחור אחד ואף חיסור אחד, והוא, מעל שכיבת האפרקדן המבורכה הזאת, יודע להסביר כי הפירות חסרי הזרעים הם הפגות וכי הפירות העסיסיים הם הג’וּמזים, וכי בשביל להקדים את בּשילתן היו בולסים אותן כמו הנביא עמוס, משיעורי התנ"ך, ועוד הוא יודע שקורות השקמים מצוינות לבניין, מאז ימי אבותינו, אבל איננו גומר מפני שפתאום מתברר שצי הדק חברנו איננו, ורק צמד סנדלים קטנים נותר כאן שמוט בחפזון, ושמי שרוצה לדעת איפה הוא צריך להתאמץ קצת ולהגביה ראשו בדי עמל, נתמך על מרפקיו, מרוב התשישות, ולשאת מבט ולחפש בין כל אותם עפאים וסבך, מן השיר גלשו עיגולים של זהב מבעד עפאים וסבך, ושם למעלה ברום שלוש ארבע קומות, על הדקים שבאחרוני הבדים הדקים, לא להאמין, שם איזו צללית קלה היתה מרחפת, והיא כנראה כל שארית ממשותו של מי שהיה גופו של צי כשעוד היה עמנו על הקרקע, קודם שנתאדה אל תוך הכלום שבקצה הירוק, וכעת מהלך לוֹ שם ועובר משקמה אל שקמה על חוט היקפן החיצון, ויש לו, כנראה, צורך להתרומם גבוה יותר מעל גג הכיפה, עד שנעשה קר בלב לראות וחשש מדגדג שלא להיות עדים לסוף הנורא הבלתי נמנע, ולא מבינים מה עקץ את הילד השקט הזה, מלבד שאם כוחו של מישהו גדול בשירה וכוחו של מישהו גדול בשחייה או במשחק המחניים – הוא, הדל הזה, כוחו בטיפוס והוא מטפס, טפוֹס מטפס, הנה הוא שם כעת מרפרף על חוט היקף כיפת השקמות, על בדים קלים שגם ציפור קטנה נזהרת מעמוד עליהם בלי רפרוף מבוהל של כנפיה.

למה הוא כזה? מה הוא מחפש? או באמת רק מפני שגם הוא צריך להצטיין במשהו? לא שום דבר, אלא רק מפני שהוא נתקף יצר פרא כשנקרה עליו פתאום דבר לטפס עליו, עמוד, בית, עץ, או משהו, יצר שלא ניתן לריסון או להסברים, יצר תוֹזז להיאחז בכלום ולהיתפש בלא זיז, ולעלות עד מעל שום מוצק, יציב או מתנדנד, יצר יותר מן היצר המצוי להריח למשל סיד באדמה וללקק, או למשל לנגן במקל על כל גדר סורגים מצויה, ויותר גם מן היצר השכיח לתפוש אבן והטיל בכל כלב מזדמן ולצווח עליו קישטה, או פיסטה על כל חתול שלֵו, ואם פתאום בא נקרה עליו קיר גדר חלקה, ואם היא באלכסון מספיק, והיצר כבר מתפרץ ודוחפו לתפוש תאוצה ולרוץ עליה כרוץ מכונית על כביש מתעקל בשיפוע, לרוץ וליהנות מריצה דבוקה זו מכוח משיכת הארץ, וכיוצא בזה צנור דק אחד תלוי בין שני בתים היינו־הך מה הגובה והוא כבר מרחף עליו בהליכת מהלך על חבל, ידיו פרושות לו וחיוך של מתמכּרים על פניו, או למשל בית גבוה בא לפניו ומייד מחלון אל תריס ומכרכוב אל מעקה וממרזב אל מעזיבה וכבר הוא שם ברום גג הבית ועל חוד גמלון הרעפים שאיש מהם לא נתפורר מתחת רגליו גם כשהוא דל מלט, וכמובן עץ, וכמובן אקליפטוס וגם כשהוא חָלק חָלק כרגלי נערה תימורה, ולפני שידע אם החליט כבר השיאו היצר וכבר הוא שם בקצהו למעלה, וכגור צפורים מצייץ.

וכך, נתקף גירוי לא מוסבר, ולא נבלם, כמין קוף בן קופים, מלבד הזנב, נאחז פה ונאחז שם, מתנפנף ומניף עצמו זורק גופו לאוויר ונתפש ומתעופף מענף אל ענף ועד הצמרת, שָׁקוּף כמעט, מלבד עיניו האלה, והלא כבר היה מעשה, וכבר סופר הרבה בסיפורים, ובכל תל נורדוי ובכל מחוזותיה, איך אותה הגברת המורה, בשעור הטבע, לא מזמן, כשהתקשתה להסביר על גוף האדם ועל שִׁלדו החבוי בו, ומאֵין לה שלד מוכן בחדר הטבע להציגו לפני צעירי שוחרי המדע והדעת, הציגה כיסא ורמזה לו לצי באצבעה, ותוך שהיא ממשיכה ליקחה, הראתה באותה אצבע על הכיסא, לעלות ולהתייצב עליו, לפני כולם, התמהים והנבהלים משהו, והמוּכנים בו בזמן גם לפרוץ בצחוק וגם לעצור נשימה, ובידי האֵם שלה, היודעות מלאכתן, שהרי שֵׁם בנה מחמדה ממש כשם תלמידה הדל, ובתנופה טובה אחת אחזה בשולי כותנתו, שאמא תפרה לו קצת גדולה עליו, והניפה בה תנופה, ובידי האֵם האמונות שלה באותה תנופה עצמה גם פשטה וגם קִפלה לכותנת תוך כדי כך, והניחה יפה על גב הכיסא הזה, ובלי לחדול לרגע מהטף ליקחה גם הראתה על גבי הגֵו שנחשף לעירטולו, ובמועל אצבעה ענודת הטבעות והזהב, נוגעת בכל צלע וצלע, ואפילו מצביעה פנימה אל מה שאפשר לראות מבַּית לצלעות, בתוך הפנימה, שהכל שקוף וכל מה שידוע על גוף האדם נמצא שם גלוי ומוצג לראווה לפני כל הצופים להשכּיל, וסובבה אותו על הכיסא כסובב אדון פוליאקוב החייט המודרני את בובת האימום שלו לפני לקוחו המפותה לקנות, ואצבעותיה היו קרות, והטבעות היו נוקשות, ומשום מה גם היו דמעות פתאום מוחנקות, וגם מיכאלה היתה שם.

ואיך זה לעמוד שם על בלימה בראש כל הגובה הנע־הנד הזה? רואים איך על גחונה נוסעת כל השפלה הזאת, החומה מִתערפלת הזאת במרחקיה, ואיך היא נעשית תכולה לפני שנעשית גרמית והופכת להרים ההם, ורואים גם איך הכל פתוח פתוח, לגמרי לגמרי ובלי מעצור, פתוח ולא מנוגע כלום ממעשי האדם הנמוכים והטורדניים, וגם איך קצת הירוק המשובץ פה ושם שעשו האנשים פה ושם, כעת ובכל הדורות, בטל ומבוטל כולו בתוך מהלך התנופה השקטה הזאת של התמשכות יסוד האדמה, שכל ההיסטוריה כולה, הכתובה והמסופרת, לא חרצה בה אפילו סימן מחוק, ורואים גם שהאדמה ממש כמו הים, לרבות האדמה האדומה, הקשוחה אדומה, והחומה חרושה, גם האבקית מתנשבת, וגם הקצת ירוקה פה ושם וגם המעושנת לה במרחקיה – כולן כמו הים, בלתי משתנית ובלתי נשרטת ממעללי האדם, וכמו הים היא שלימה עם היותה, ובלתי צריכה לשום הצדקה לפי התועלת או לפי הנוחות שהיא מביאה, כולה היא רק מתמשכת לה שלווה, האדמה, וכל מה שהיא ישנו בה בגדול ובגלוי, וגם כשעוטה הינומת ערפלי מרחקים, ככל שהעומד בנס יכול לראותה מלמעלה, עומד על חוט קצה הצמרת, רגליו על כמה עלים רופפים, ידו זו נאחזת בכמה עלים רופפים, וידו זו סוככת מפני בוהק השמש החזקה, ותוגד האמת, לא בלי משהו פחד ולא בלי כלשהו פיק ברכיים, אלא שהפחד ממש שייך לעמידה הזאת, לעמידה על הלא־בטוח, לעמידה המתנדנדת הזו, על הלא־ניתן לעמידה, על הלא מחזיק עמידה, על גבי הפחות מפיסת מקום שאיננו מקום, ואין לרגליו לא ענפות העץ וגם לא צפיפות האוויר, ולא שום גוף נושא אותו, אלא הוא בין, ממש בין ולבין, אם זה מובן, אף כי נשמע כנראה מופרך לגמרי, ואולי גם מרגיז משהו, עומד בין פחד הנפילה המרסקת ובין הבטחון הבז לשום נפילה, בין קצה הגופי המוצק ובין לחש האין כלום שמעבר לו, ואולי, שוב, דומה לעמידה על שפת הים בין היסוד הנע ונד חמקמק של מימיות המים ובין יסוד מוצקות האדמה הקשה, נרגש מיכולת המים הלא מוצקים לנגוס ולמרוט במוצקות האדמה הקשה, ורואה בפועל איך לבסוף הכל נשאר תמיד באותה ההתחלה עצמה. מפליא וגם קשה להסביר למי שמימיו לא עמד בראש השקמות המפחיד כעל פי תהום, ואיך היא זו ההרגשה של מי שעומד שם, איך מלא לו אז, ואיך ככה לו אז, לא יודע להסביר מה זה ככה, אבל ממש ככה זה לו.

לא רוצה לרדת ולא יכול שלא לרדת. ויש עוד רגע אחד להוסיף ולקחת ולספוג את הרגע, עד שיהיה בא בך כולו מלא, רגע ספיגה כמו אולי כמו רגע ידיעת ההפרייה ברגע שהיא מתהווה, ואחר כך, בשקט, מענף לענף ומבד לבד היתה הצניחה, בשקט ואל בין כולם היושבים רבוצים האלה, שמכבר מזמן נלאו מהבט למעלה, אל הצי המשוגע הזה, ורק שקועים ראשם ורובם באמצע דיבור מתעורר ועוד יותר באמצע שמיעה דרוכה מתחת הענפים ובצל הכחול, עם טחב הריח הנאלח של הגמזוזים הרקבים, וזה בינג’י ששוב מדבר כעת בתורו, ואומר שהמטרה היא להפוך את עצמנו לאנשי קומונה, בבוא שעתנו, הוא אומר, והוא מאמין בכל מלה וגם כולם מאמינים לכל מלה שלו, וצריך ללמוד לוותר, הוא אומר, על מה, הוא שואל, על הרצון הפרטי, הוא אומר, לטובת מה, הוא שואל, לטובת החברה, הוא אומר, ולטובת היהודי החדש, הוא אומר, ומה זה היהודי החדש, הוא שואל, הוא זה שעושה את מצוות ההיסטוריה, הוא אומר, ובונה את הארץ החדשה ואת החברה החדשה, הוא אומר, ועד שתקום כאן, הוא אומר וכבר לא שואל, חברה צודקת בלי מנצלים ובלי מנוצלים, הוא אומר, וכולם נושמים איתו, ולהיעשות לאנשים שהציבור בא ראשון אצלם לפני עצמם, ושכל אחד עם עצמו, הוא מוסיף ואומר, בא ומוסר את רשותו לרשות הכלל, וגם לשרותו, ובהכשרה שצריך ללכת אליה, כבר די בקרוב, ונצטרך ללמוד להעמיד את טובת הכלל לפני הרצון האישי, ואפילו לפני הכשרון האישי, ולא התווכחו איתו גם מפני שדבריו נכונים, גם אם לא כל מלה ומלה מובנה, וגם שכל זה לא יהיה מייד ממחר, להיות חבר בקיבוץ הכשרה, אמר כעת, מדבר בשקט אבל בתוקף כאילו מישהו מסותר אולי חולק עליו, זה להעמיד את העניינים הפעוטים של כל אחד במיבחן הצורך הכללי, אמר ושוב לא כל מלה ברורה, מלבד שברור שזה נכון, ושככה זה. ועוד אמר, שאדם חי בשביל לתת עצמו על דבר גדול, אמר וכאילו זכר היטב לומר בדיוק את הדבר החשוב, ולא רק כולם כאן ידעו שנכון, אלא גם השקמות ידעו שנכון מאד, וכמו, למשל, אמר בינג’י, שאם אתה פסנתרן לא תלך לפסנתרנות כי אם לחציר למשל, כי זה דרוש כעת, ואם אתה למדן, למשל, לא תלך ללמוד כי אם לעבוד ברפת אם ישלחו אותך, או ככה, אמר בינג’י והוא מתנשם וכולם מתנשמים, כי זה נכון, הכל נכון, וככה זה.

מה חושב כעת כל אחד? או יש רגעים שכלל לא חושבים אלא נמצאים ורק נמצאים? אבל מישהו מתחיל כעת, בלי שום קשר, לזמזם משהו, איזו מנגינה של שיר, בשקט, ומקשיבים לו כי זה כל כך נכון כעת. ואחר כך זה מצטרף לזמזום, וזה מצטרף אחריו, ואחר כך ממילא כולם באותו זמזום של אותו שיר, מתחת לצל השקמות העבותות שגם הן אינן אחת אלא שלוש יחד חופות יחד על השיר שמזמזמים יחד, ואולי גם לא יפה לומר שיפה, אבל מרגישים שיפה, באמת. ואחר כך לא מזמזמים עוד אלא שרים, בשקט, גם שרים וגם שומעים איך האחרים שרים, ובשקט. ואחר כך גם זה נגמר, מאליו, ואין צורך עוד ולא שרים עוד, ועוד מעט קמים לחזור. על צד האמת יש איזה מבוכה פתאום, לא ברור למה, או כאילו הגזימו משהו, ואולי כבר רעבים ועייפים לא ברור ממה, או כאילו נוכחו פתאום במשהו שמעבר לכוחם, ואולי נזכרו איך שכחו את הילד צי במרומי העצים, וחסר היה שיפול ויפצח עצמותיו הקטנות, ואיזה מין חברים טובים אנחנו, ואם כך ואם כך, כבר קמים וכבר בוססים בחולות המלוהטים שצורבים לתענוג את היחפות, לא לפני שהתעורר צורך דחוף, ללקט איש איש כמה פירות רקבים שאין כאן מחסור בהם ולהטיל בכל הכוח ולפגוע הפקר זה בזה, הילדים הטובים, אלמלא שהם כל כך קוואטש מגעיל, ופגיעתם כמו יריקה לחה.

אמא במטבח מתקינה דגים ורק לברוח משם, ורוצה משהו לאכול או כוס חלב? צל בחדר אף כי חם, ובפאת כיסוי המיטה מכנס ברכיים תחת בטנו, מושך אליו וכמה טוב שחיכה כאן כל הזמן מוכן על הדף, ושוקע בבת אחת ומצטרף בכולו אל מיכאל סטרוגוב, ורק צלצול הניברשת בתקרה מעיד מפעם לפעם שיש עולם ושגם רוח אפסית מבחוץ יכולה להרעיד את צליל הניברשת בפנים. ואחר כך נוסעות המחשבות לכל מיני מקומות, ואחר כך, מתוך ליאות מתוקה עד אין קץ, הכל מתעמעם והבחור נרדם והספר חבוק כבוש בו, ואחר כך, אולי מצלצול דק של הניברשת שבן רוח פוחז בא קלות והרעיד אותה, ואחר כך ידע שהוא ראה בדיוק שזו היתה השמלה הלבנה שלה, לבנה מאד, לבן חָלָק מאד, ומטבעות כחולות מאד פזורות עליה, שמלה מבד קל וקייצי כזה, מתרחבת פעמונית משהו מעל הברכיים ומכוּוצת מאד במתניים וצואר עגול לה ושרוולים מנופחים משהו מעל המרפקים, שׂמלת קיץ של ילדה, לבנה חלקה מאד עם מטבעות כחולות מאד, כחול מאד על לבן מאד, במין בוהק כזה ובמין מוכרח, שאין פלא ששום חלום לא יכול להכיל אותה, ואת האופן שהלכה לה והתרחקה, בהליכה ההיא שכאילו רגילה בעוד שהיא ריקוד מאופק, ובלי לשים לב, בנעליים השטוחות הלבנות הקלות שלה, נעליים של ילדות, ובלי להפנות ראש וצמתה הזו על גבה, ובלי צל של שימת לב, והלכה לה הלאה, משאירה אחריה מין החמצה, עם שמלת הקיץ המפליאה הזו, לבנה קלה עם מטבעות כחולות, האם זה פשתן או משי או מה, מרגישים בפה את טעם עדנת היופי הזה, משהו חלק כחלקת עלי כותרת, פשוט לגמרי ומופלא לגמרי ומעל כל המצוי, והכל פתאום מופסד, מאבד מנוחה, ומה השכיבה הזאת, והלכה לדרכה בנעליים השטוחות הלבנות שלה, נעליים של ילדות, שלעולם אי אפשר יהיה כנראה לומר נכון איך זה, ואיך יש כל כך הרבה מיסתורין בזה, אין מלה אחרת, ולעולם לעולם אתה לא תוכל ולא תדע להתקרב אליה, מתרחקת נבצרת מהשג או מהתקרב, ומופסדת, וחנוק לך, ולא יודע מה.

חברים באו לך, קוראת כעת אמא מן המטבח (למה צדים דגים, מי יכול לאכול דגים ולפתוח אותם עם כל המעיים וכל מה שיש להם ולגרד את הקשקשים, ועוד בבוקר בבוקר להתווכח עם הדייג הערבי ושני סליו והמאזניים שתי כפות תלויות על מקל ומשקלות אבן שהוא נשבע על דיוקן בקילוגרמים, לֵך לךָ, אמא גוערת בו על מחיריו לאחר שלקחה כל דג ממלקוחו והציצה אל מעבר לזימיו ואחזה את מלקוחה בכוח, אף על פי שהדג כזה חָלָק מגעיל, והדייג יודע את המשחק וקם ואוסף את כל סליו ומשקלותיו ומתכוון ללכת, איסמע, אמא קוראת לו, איסמע, וכאילו מוסכם מראש, מורידה לו גרוש וחצי), ובאים אהוביה וגרשון, ואמא מציעה לכולם ענבים לבנים וזרעוני אבטיח מיובשים, ומתיישבים על סף המרפסת במקום שאפשר לשכשך את כפות הרגליים בחול ולהזין את העיניים בכל החולות שמעבר לקצת הבתים שכבר הקימו עליהם. מדברים על מיכאל סטרוגוב, ועל באש ובחרב, ועל אי המטמון, ועל אי התעלומות ועל הקפיטן נמו, ואם הוא שיושיע לבסוף, ומשבחים מאד את הוצאת אמנות שמוציאה כל חודש עוד יהלום של ספרות, בכריכה האדומה ושני הכוכבים הלבנים באמצעה, והכל מנוקד ובסוף גם לוח המלים שאינן שגורות בלשון, או שאין פירושן מדויק בפי הבריות (ג’ונגל – ערבה, גֵז – מין עוף, דישון – מין חיה, בּוּניה – מין צפור, פינגוין), וכבר לא מדפיסים בפרנקפורט ע.נ.מ, אלא ממש פה במִסדרת “אמנות” ובדפוס “הארץ”, ת"א, ויש שמועה שבקרוב ייצא הקפיטן הטרס, וכבר אין סבלנות, ועוד מדברים על הסרט שמציגים כעת בבית העם ושכדאי להתפלח בערב לראות, המוהיקני האחרון (מה זה מוהיקני?), אם לא החליפו, וגם מדברים על הצגה אחת שרוצה גרשון לעשות עם החברים, לפי סיפור שקרא, “עודד הנודד”.

וכעת, לא ברור מניין בא גם יגאל המסמרקק מנורדיה, ואולי שמע את גרעיני האבטיח בהתפצחם, ומכל מקום צלחת הענבים נעשתה חלקה לא חרצן ולא זג, והוא מקשיב בעיניים זוהרות לכל מלה, ומדברים על מה שדיבר בינג’י בצל השקמות, ועל עמק יזרעאל ועל עמק הירדן, ועל הגולן אולי פעם, ועל החורן שהוא מעבר לכל זה, ועל החרמון ומתי יזכו לטפס בו עד שיאו, אלפיים שמונה מאות וארבעה עשר מטר מעל פני הים יודע צי הדק, אף כי בלי לדעת איך מדדו, ופתאום, ובלי קשר לכלום, מתרומם היגאל הזה, ומתחיל לייבב מין מנגינת שיר כזו, בלתי ידועה לאיש, ופורש זרועותיו ומתחיל טופף לפניהם כאילו היה רוקד, שר ורוקד, במעוגי ידיים, ובתנועות כתפיים וראש, וזה כלל לא מצחיק וכלל לא נלעג, אלא להיפך, דבר שלא היו מצפים כלל, ושיש בו אפילו איזה יופי, ואפילו החול הרופס איננו מכשיל אותו, כולו יחף ואין עליו כלום מלבד קצת מכנסיו לבשרו, ילד רזה וגמיש עם פיתי קִנמון על כתפיו והרבה ג’ינג’ים, והוא מרקד לו פתאום, כמו באמת, כמו רקדן, ויש לו המון כוח, ועושה בידיו ובתנועות כתפיו ומתניו וראשו נע לעברים ורגליו מנתרות ומרימות את כלום משקלו הרעב תמיד, ובאות לו תנועות שלעתים הן כמו של בנות, ולעתים מזכירות עופות לפני שהם פורחים, וכאילו גם הוא מבקש היה לעוף אלא שהכל כנגדו, ורגע כאילו ויתר וצנח כשפתאום עשה עיגול מהיר וסחרור והתחיל עולה למעלה, ממש עולה לפנינו, עולה ומתרומם, והוא כבר ילד גבוה ופתאום גם יפה ותלתליו שמסרק לא עבר בהם מעולם, והכל – ואז כדרך שפתאום התחיל פתאום גמר, ונשאר שכוב על החול באפיסת כוחות, ולא יודעים מה לעשות כעת בדיוק, ורק יודעים שזה היה מיוחד ולא רגיל, ושזה עלוב לאמור מלים כאלה. יופי, אומרים לו, נורא יפה, אומרים לו, ואמא שפתאום נמצאת מאחור בפתח הבית, רואים שמנגבת דמעה בסינור שלה והולכת להביא מים עם מיץ לימון שהכינה בעצמה.

ועצוב. אהוביה אומר כעת שהוא ואמו עתידים בקרוב לעזוב את סירקין ולעקור לאלנבי ושאמו תפתח שם פנסיון, מין מסעדה, ושכבר ידוע שבין שאר האורחים גם יסעד על שולחנם המשורר טשרניחובסקי, אלא שזה לא מנחם על הפרידה, וצי יודע שגם אליהם ייכנס בקרוב דייר כדי לשפר את ההכנסה, וייקחו ממנו את החדר שלו, והוא יישן למרגלות אחיו, ואומרים שהדייר שיבוא יהיה מין מחבר מנגינות אחד לתיאטרון הפועלים באיזו הצגה יעקב ורחל או חלום יעקב, או משהו, וזו תהיה מוסיקה עתיקה, יודע גרשון שמקוּרב תמיד למחזות ולהצגות. מוסיקה מימי אבות אבותינו, מוסיקה מימי התנ"ך, הוא יודע, או כמו אצל הערבים, או משהו, ויגאל שומע ועיניו זוהרות והשמש מתברר כבר יורדת במהירות ומתקרבת לרחצת הערב שלה בים, והעצוב לא פוחת בכלום. וכבר אהוביה הולך מכאן, ועוד מישהו ילך והכל יתפרק, ואיפה בעולם תמצא חברים כאלה. ואהוביה השמנמן והמתולתל, שמכיר את כולם וגם את ברל כצנלסון, חושב כעת ואומר, שיש מקומות שלא מגיעים אליהם אלא רק כשזורמים יחד כולם בחבורה. יחידים הוא אומר לא מגיעים. ומה שיפה בתל נורדוי, הוא אומר, שהולכת וגדלה כאן חבורה כזו שתלך ותזרום יחד ותגיע יחד, לאן? כמובן, אל ההכשרה. מי הכריע כך? אבל כמובן, המציאות, המצב, כך נושמים כאן וכך מתהלכים כאן וזה מה שיקרה.

יושבים ושותקים ויושבים וחושבים מול השמש היורדת. כל מה שיש כאן, הבתים הטובים, האנשים הטובים, הילדים הטובים וכל מה שעושים יום יום, הכל הולך ומכין את החבורה הטובה, הגדלה והזורמת כולה ובאמונה ובמסירות, לאן? מה השאלה, אל ההכשרה. ולא אחד אחד ולא אחד כך ואחד כך, בני העשר יהיו בני חמש עשרה, ובני העשרים כבר יהיו נושאים בעול, אלא מה? כן. ואדם גדל כדי לשאת בעול, ולהיות גדול זה לשאת בעול, ולהיות טוב זה לשאת בעול, עול של מצוות, עול של חובות, עול של עבודה, עול של חיים, עול של משפחה, וחיים של עול. מה זה עול? זה כמו העול שעל צוארי הפרות החורשות. פשוט לגמרי, כי אנשים נולדו כדי לשאת בעול ואנשים חיים בשביל לשאת בעול, וככה זה. ואהוביה ממשיך כעת ומזכיר כי יש אצלנו כמה מלים שמביאות תמיד התרגשות, הוא מזכיר, ומלה כמו בניין מביאה אצלנו רעד, ומלה כמו שתיל מביאה חיל, ומלים כמו רק שביל, רק שתיל, מביאות חיל ורעדה, הוא מזכיר, ויותר מכולן, הוא מזכיר, מלה כמו כיבוש, כיבוש העבודה, כיבוש השממה, כיבוש האדם, כיבוש הרוח, כיבוש היהודי, כיבוש הביצה, תורם פתאום גם יגאל שנשתכח, ואין אצלנו מלים חזקות יותר, מסכים גם גרשון, מכביש מכיבוש ומקידוש, הוא צוחק עד עצימת עיניו הקצת מלוכסנות, כאילו נולד לסינים או משהו, עשֵׂה מדורה הושב ילדים סביבה ופצח בשיר, כביש כביש, כיבוש כיבוש, קידוש קידוש, וכבר גדודי המחר, כל הגואלים והגאולות, בשירה אדירה יוצאים לדרך. וכולם צוחקים איתו. אף כי מה זה מצחיק.

מישהו בא כעת. לא מוכר אחד. בחור עם כתפיים וצחוק לבן שיניים. אני אליהו הרשקוביץ הוא אומר, וצוחק, מעקרון, בדרום, גם הוא ילך למקוה יחד עם האח, איפה הוא? ואמא שיצאה לראות מי הבא מודדת אותו, ושואלת ומה באת לבשר לנו, שעל זה הוא צוחק, לא, לא בא לבשׂר כלום ורק בא לראות את בנה הגדול, כפי שקבעו, ואם איננו כעת בניקוֹסיה או בלָרנקה, רעב ורטוב ואולי במאסר, הוא צוחק, על מה אתה מדבר, נחרדת כעת אמא, מה באת לספר? לא שום דבר, צוחק אליהו, הוא כבר בדרך ותיכף יבוא, הלא נדברנו להיפגש כאן, ואין שום בשורה (והוא עוד איננו יודע ואיך יכול היה לדעת, שלא הוא יהיה האיש המבשר, ביום ההוא, כשיבוא המבשר אל אמא, ביום הנורא ההוא, אל ייחד בימי שנה), צוחק אליהו, חזק, בן איכרים, בחור בריא, עיניים מתקמטות ידיים חזקות כתפיים מרובעות, וגם הוא הולך למקוה, ול“הגנה”, ולהדריך בכלים קטנים, ובגדולים (וכמובן גם הוא עוד איננו יודע שיהיה בין רוכשי הרכש הגדולים, מן הערבים ומן האנגלים וממי לא, בחור צוחק ויש על מי לסמוך, מאה אחוז. וגם איננו יודע עדיין כלום על ה“בריגדה”, ולא שמע על איטליה ולא על איך גם הוא… טוב, לא כעת.), מביטים כולם לעבר השקיעה שמתחילה להחליף ורודים בשמים, והכל סביב עוד כל כך קטן ובטל בין החולות, והכל כל כך בהתחלה ועוד בתחילת ההתחלה, ועוד מעט יבוא האח הגדול ואבא יחזור, ומה פתאום ניקוסיה ולרנקה, ואיפה הן, וכשיבואו עתידים אליהו והאח הגדול ללכת יחד לבית־העם כי הערב מחליפים שם סרט ויציגו את סרט הסרטים, בן חוּר.

ומה אתם עושים, מתיישב אליהו בין כל השלושה שאך זה חקרו, מעבר לכוחם, בזרם הגורף את כולם בהכרח אל ההכשרה, לומדים וכעת חופש, עונה לו בחריפות אהוביה, כן, אומר אליהו, לומדים תמיד ולומדים ובלי שום חופש, ומה לומדים? הוא משהה למען הרושם, דבר אחד לומדים, לומדים לשאת בעול. וכאילו שמע מה דיברו קודם, אומר וצוחק ועיניו מתכווצות מצחוק, כי אצלנו, הוא אומר, זה כל מה שצריך ללמוד, לשאת בעול. יש עוֹל, הוא אומר, והוא כבד והוא קשה וצריך להכניס לתוכו את הצואר הצעיר, ולא רוצים, ומשתמטים, ולא יעזור, לאף אחד, ולא תהיה ברירה, לאף אחד, לא נכון, אמא? ואז כמו צללית מנגד השמש, שכעת היא כבר כמעט נוגעת בים הלא־נראה, בא גבוה וחסון אחד, עם רעמת תלתלים מוקפי הילת השקיעה, שופע על סביבו חוסן עלומים שקט, האח המיוחל אל החרדים לבואו בקוצר רוח, אה, אליהו, הוא מקבלו בברכה, ויש משהו לאכול, אמא, לֵך לךָ, אומרת אמא, כל כך דאגתי, מתפנקת אמא, בוא אתן לך נשיקה, מחמדי שלי, מה זה ניקוֹסיה, מה סיפר לנו אליהו, אליהו, מתנער האח, הוא מעקרון, שקרן כמו כולם שם, וחלמאי כמותם, וכעת רואים שהביא איתו איזו קופסה ומוציא אחד אחד צברים שקטף בדרך וכבר גילגל אותם בחול עד למחיקת שיכיהם, ובאולר שלו עם הלהב העוקמני משהו הוא חותך שני חתכים בצואר הפרי ובבסיסו וחתך אחד לאורך כרסו ובאגודלים מוקעים הוא דוחק בביצת הפרי שתצא זהובה כולה לאור הדמדומים, ועובר מאחד לאחד, תתכבד, הוא אומר, נדיב, וכל אחד נוטל ומתלקלק עם המתוק הגרגרי והחמוץ הזה, מלבד אמא שטוענת שזה עושה עצירות, במחילה, ומלבד יגאל מנורדיה שבמהירות מקבל שניים ובולעם חיים בעודם בכפו ומקבל גם שלישי להחזיק עד שייבלעו הראשונים לגמרי, אם לא ייחנק קודם, והאח הגדול הזה מנקה אז כף בכף ובמאור פנים אל אמא, שימי משהו לאכול, אמא, ולא נחכה לאבא? אומרת אמא, וזה כמין רמז לשלושת הקטנים להיפרד לשלום ולהיעלם, אף כי יגאל קצת מתמהמה אולי יזמינו גם אותו, נמוג מייד כמו נידף מתחת חופת האדמוּת הגדולה, הקורנת כאילו כל השאר חסר ממשות, וגם אבא צף מן הצד ובא אז בשקט, ואומר שלום בשקט, ולאליהו הוא אומר שאת אביו הוא מכיר היטב, הרשקוביץ מעקרון, מה שייך.

אפילו אבא איננו יכול שלא לחייך וגם לצחוק פֹה ושם, קצת במעוקם כמי שמכבר לא צחק וכבר לא יודע איך, ואמא פורצת בציווחת לֵך לךָ שלה, למשמע כל הלהג הצעיר והשובב סביב שולחנה והדג שלה מתכלה מהר עם הסלט ותפוחי האדמה המטוגנים שלה, ויפה לה להגיש ליודעי אכילה כאלה ולנהנים מכל נגיסה, ואיכלו עם הרבה לחם, היא מעודדת את בעלי התיאבון הצעיר, וכד המים הקרים סובב במעגל ונעצר יותר אצל צי הצעיר מכולם, מפני שאת שאר כל האוכָלים הוא מתעב, ורק עושה עצמו מכרסם בשיניו הקדמיות ושלא ישימו לב אליו, והארוחה מסתיימת ברפרפת, פודינג צהוב שאמא קוראת לו כִּיסֶל, ומחסלים את כל הכיסל שנועד לכל השבוע בבליעה גדולה אחת, אותם שני המקוואים לעתיד, שנכונו להם בקרוב רק קציצות גמלוניות ורק ממה שיצליחו לסחוב פה ושם, מלבד הלחם. אבל נדיבות ליבם של השניים לא תמה בזה, כי הם מזמינים גם את הצעיר שלא זלל ולא סבא, לבוא איתם לסרט, בלי להתפלח, ולהיות יושב בהרווחה עם קלח תירס חם על הספסל ולא רבוצים כצפרדעים בחול מאימת הסדרנים הבולשים אחר המתפלחים, כראוי לנסיכי תל נורדוי ולאורחיהם, ואבא עומד לראותם הולכים, כפוף יותר מפעם, חיוך עקום מתחת שפמו שהאפיר וגם משהו מן הדג שנתלה בו מוזנח, ואמא מקנחת ידיה בסינור ועיניה עדיין דומעות מן הצחוקים, ומן ההיוותרות פתאום בלי הנוער, ואילו השניים הגדולים בצעדי מחול כמעט והנער הדק מִתקפץ אחריהם שלא לפגר, ורק שומע ורק מקשיב כראוי לקטן בפני גדולים, פונים לסירקין שבין קצת בתיו הבנויים נטוש עוד הרבה חול מזהיב שעונה לאדמוּת השקיעה הכבה והולכת, וסובבים ימינה בבוגרשוב, ומייד שמאלה לבן יהודה, ורק עוד כמה מעוגי מחול, וכבר זה בית העם והסרט בן חור, כשקורה משהו שעוצר אחד מהם, את הצעיר מכולם, ושעובר קצת זמן עד שהם מבחינים שאיזה חוט דק ניתק מהם ולא נגרר עוד בעקביהם. מה קרה לך, שואל האח הגדול, לא מתחשק לך, שואל גם אליהו מעקרון, ודי בהקלה, מפני שיש לו תכנית מה לעשות לאחר הסרט וכבר נדבר אפילו עם אחת עדינה ועם אחת בלהה, שאולי ייפגשו כאן, אצל הקופה המוארת, ושאותו חוט דק אינו בהכרח להועיל לקשר הזה, לכו אתם ואני עוד מעט, מצייץ להם הנער, והם אינם מתעקשים עליו, ויש להם שתי סיבות טובות למהר, ואילו לו יש סיבה טובה אחת להיעצר על מקומו, צלילי פסנתר שהגיעו מאחד הבתים משמאל בבן יהודה, ושהם בדיוק אלה שכבר ימים רבים חשב עליהם ולא ידע איך או מתי, ובבת אחת נפלה עליו ידיעה ברורה, והֵד התרגשות ענה לה.

כן, זה כאן, התרונן, כן זה כאן, ידע מתוך בטחון סהרורי, ואלה הם צלילי הפסנתר שלה וזו היא וזה כאן. לא בחזית הבית אלא כמובן לצד החצר האחורית, וכאילו כבר היה כאן פעם, בדילוג אחד והוא כבר שם, ויש שם גבעת חול קלה שלא נמחקה עדיין, ובינה ובין הבית ממלא הכל עץ תות צעיר, שבלא שום מאמץ נתעופפת וכבר אתה בחובו, בגובה החלון שלךְ, בוודאי שלךְ, רק הושטת יד, ואין עוֹד מפריד אלא דקוּת התחרה של הווילון, ואילו קמתְ היתה צלליתךְ נופלת ומצטיירת על דקותו המתנשבת, ונראה שגמרה מה שניגנה קודם, וכעת מדברים שם, המורה שלה או אמא שלה, ועוד מעט, הלואי, תתחיל שוב, ובאמת הנה כבר התחילה, שלושה צלילים ובשקט, ועוד פעם אותם שלושה ובשקט, ועוד קצת ושוב הפסיקה, ואולי עשתה שגיאה והמורה מתקנת, אף כי מה פתאום שהיא תעשה שגיאה, ושוב אותם שלושה, ככה, פַּ־פַּ־פַּם פַּ־פַּ־פַּם, ועוד פַּ־פַּ־פַּם פַּ־פַּ־פַּם. והולכת הלאה בצלילים דומים אבל משתנים לאט, כאילו לאט לאט יודעים לאמור יותר, ופתאום זה כל־כך נוגע בך, עד שאתה משליך עצמך מן העץ למטה אל החול וחוזר ומתעופף למעלה מרוב נירגשות, צלילים שקטים היא עושה כעת, בלי לדעת שיש דף תווים לפניה ושלא היא שממציאה כעת מה שמנגנת, ובלי לדעת ובלי לשער שצריך לשער משהו, על איזו שנת 1801 אחת למשל, ועל איזה בטהובן אחד, ועל שתי גבירות נכבדות, הרוזנת תרֶזה ואחותה יוזפינה לבית בּרונסוויק, שפעם השתגע מאהבה אל האחת ופעם אל אחותה, ובכל פעם זו אהבתו האחת הגדולה, ולבסוף כמובן שתיהן נישאות לשני אדונים שאין להם כלום בראשם מחוץ לסוסים, למשתאות ולכסף, ובוודאי בלי לדעת שהיה עליך לדעת יותר על איזה אופוּס עשרים ושבע בדו דיאז מינור, מפני שדברים כאלה לא אומרים לך כלום ולא מתחילים לאמור, וכולך רק אחד נבער מתל־נורדוי ורק פתוח מפולש לצלילים עצמם, בלי שום קשרים לכלום מעבר להם, יושב בתוּת שממול חלון מיכאלה ואין לך צל של מושג על אותו בן השלושים ואחת שישב פעם וכתב לאיזו בת שש עשרה, ושמאז ועד היום כל בת שש עשרה מנגנת בכל מקום ושומעת איך הוא מדבר אליה במיוחד, ושרק בנות שש עשרה יודעות לנגן נכון ולעומק את סונטת אור־הירח ולא אף בת תשע שהיא, אפילו צמתה על גבה והיא גאוותנית כזו, אלא שכעת אתה שומע רק אותה וזו היא, ורק סולמות עולים לפניך ויורדים במרוצה, עם הטחות פתאום ברעמים נועזים ומהדהדים, שאת עושה כעת להפליא, מרנינים כל־כך, רצים להם בעלֹה ורדת שאת עושה, כל־כך ממלאים, עד שקשה להאמין שרק וילון תחרה חסר ממשות בינינו ואת גם לא מעלה בדעתך שאני חבוי אחד בעץ התות שלך, כשם שמעולם לא הבחנת בי גם כשהיית כמעט נוגעת בי, ורק עוברת לך על פני כאילו אינני.

שלוש תפיפות קלות ועוד שלוש ובשקט, ושוב שלוש ועוד שלוש ובשקט. ואחר כך הן מתחלפות באמירות ארוכות יותר והולכות ומשתנות וכאילו משחקות באמירה הראשונה, ופתאום גם מגיע הרגע, והן פותחות ויוצאות במרוץ, כמו סוסים שפתחו להם, וגם יפים כמו סוסים רצים, ולמטה, כל הזמן שני צלילים נמוכים, עמוקים ועבים, ואין צורך שיבוא מישהו ויספר על איזה אגם קסום בלילה ועל סירה מתנדנדת ועל שני אוהבים שרק נשימותיהם בלבד מניעות את בבואת הירח במים, הכל מובן בקלות, והכל קרוב ונוגע, ומי יכול לדעת היום מה שיתחיל לדעת רק בעוד שבע שנים כי הפַּ־פַּ־פַּם ששמע מעל התות, אינו אלא סוֹל־דוֹ־מִי, ליתר דיוק, סוֹל־דיאֶז דוֹ־דִיאֶז מי, ושהבּאסים הנוהמים מלמטה, נוהמים בחצאים ובשלמים, ויתברר גם שעוד אז ותמיד היו לסונטה הזאת שלושה חלקים, נבדלים, ושכל חלק נקרא בשם, אדאג’יו סוֹסטֶנאטו, אלגרטו קצר עם רוֹנדו, ופְּרֶסטוֹ אַגיטאָטו, מהיר ולא יִבוֹש, נרגש ולא יבוש, ואפילו נלהב ולא יבוש, ושר לו בקול רם ולא יבוש, וגם בלתי מתחשב מה יגידו עליו ולא יבוש, כשפתאום פורצות נביחות עסיסיות מן החדר, וכנראה שזה צי שבחדר התעורר מן הרעמים הנרגשים והתחיל לנבוח על צי שבעץ, וצי על צי מי יתנני במקומך, ומרגיעים אותו בגערה שישתוק והוא גם משתתק, כלב טוב מבית טוב, ורק הזה שבעץ, הצי שעל התות, לא יכול להשתתק, חבוי ולא נודע אלא לכלב שנשתתק, ואפילו לא יודע שממש לא הרחק מכאן, ממש בשעה הזאת, ממש כאן בתל נורדוי, יושב לו כעת האיש המשונה הזה, זה המשונה השני שהולך תמיד אחרי המשונה הראשון, הראשון שאש אחוּזה בשער ראשו האדום ורגליו נגררות להן שְכוּחוֹת אחריו, ושלא רוצה לדעת על החול ולא מוריד מבט אליו, ושאלמלא נגררו רגליו בחול המשקיע כבר היה מזמן מתעופף כולו באש ואיננו, והשני הזה שמשתרך תמיד אחריו תמיד מכופתר תמיד רוטן ותמיד ראשו כפוף אל החול ואל תלאותיו בחול המייגע, ושהנה ממש כעת, בחדרו, הוא יושב ומתרגם למענו את ז’אן כריסטוף, שנכתב בדיוק בשביל בני השש־עשרה כשיהיו שומעים את בן השלושים ואחת מתרפק עליהם, מנסה להתקרב אל יופים, חולה אהבות ואכזבות, נקלע מסערה לסערה, ופרק אחד יש בו בז’אן כריסטוף שנפתח בקריאה “יש לי רֵעַ”, “יש לי רֵעַ”, ממש כמו הפַּ־פַּ־פַּם פַּ־פַּ־פַּם ששמענו כאן, ושאי אפשר לעצור ולא להתחיל להתייבב כשקוראים בו כל־כך, ופתאום יודעים עד כמה נכון, ועד כמה מדויק, כעת כשתלוּיים פה על העץ שמאחורי החלון, ושמעבר לכל מה שעומד כאן, בין גמור ובנוי ובין עדיין מידברי ופראי, עם רעש הים תמיד, יודעים ברור, שגם אני, תִראו שגם אני, שגם אני אעשה, מין יפה גדול כזה, חכּו, גם אני אהיה עושה ככה, אולי לא בפסנתר אבל אומר כמוהו נכון ככה, גדול בדיוק כמו שמרגישים ואמיתי כזה וזורם כזה, ושר כזה, שלא יודע איך קוראים לו, אבל שיהיה ממש כזה ושגם לו יקראו אז ככה, ובלא שום רתיעה, פּרֶסטו אַגיטאָטוֹ ולא יבוֹש, חכו תראו.

---

פרק חמישי

מאת

ס. יזהר

דגון

זה בית הרב. קמים בבוקר בבית הרב. כשנשאלים מסבירים שאנחנו גרים בבית הרב, והשואלים אומרים, אהה, בבית הרב. כשהאמת היא שבבית הזה אין שום רב, ולא שרידים של בית רב, ולא צורה של בית רב, ואולי פעם גר בו הרב, לא ברור איזה, ושמו נשאר אחוז בבית לבלתי הפרד, כציון מקום, כמורה דרך, ובמקום מספר לבית הזה, שבקצה רחוב יעקב הארוך, לצד בית העלמין, על הגבעה הפחוסה, זקור משהו מעל האדמה, על גבי מסד אבני כורכר אדומות לבנות, ו“דֶבֶּש” לבן מקולק ואדום דהוי, עד שצריך לטפס ולעלות כמה מדרגות כדי להגיע אל דלת הכניסה, ושקט עמוק סביבו תמיד, ובעיקר בלילה, כשאפשר לשמוע מקרוב את תני הלילה באים רעבים לחפש ולנשוך, וכל הכלבים מסתערים בנביחות שצף קצף, ואפשר לשמוע את פעימות מנועי בארות הפרדסים פועמות ברצף שווה כמו לב, אף כי בצבעי קולות שונים, וכמובן את געיות הפרות מן הרפת של האיכר יהודה שממול, שבבוקר כשהרועה עטייה משכים לקרוא לו בשמו בצעקה בלתי משתנה כאילו היתה חריקת שער נפתח במועד קבוע, חואג’ה יוּטָ־ה־ה־ה כזאת, כדי שיתיר כעת את הפרות שלו מאבוס הלילה הריק, ויניח להן לשעוט בהדר כבד ובחשיבות ובגדולה של פרות דמשקאיות אדומות וגבוהות, עם שהן מטילות חפשי התרזות לחות וטופחות ועם שהן נדחקות כולן כאחת אל השער להצטרף מתוך חיכוך גופים גדולים אל שאר הפרות שכבר ליקט עטייה הרועה לאורך הרחוב המתעורר, וימשיך עם העדר הגדל והולך מחצר לחצר והחוצה לעבר בית העלמין, והלאה אל הפרדסים ואל הכרמים שעל גבול המושבה מזרחה, ואל חלקות העשב שכבר קמל למדי בסוף הקיץ, שהיה קיץ מוטל חם ועייף ואדיש למדי על כל הפתוח שמעבר למעובד ושלא יחזרו ממנו אלא עם ערב והעדר יהיה הולך אז ונפרט ליחידות יחידות, פרות היודעות אבוס בעליהן, ושוב בצעקה חורקת יוּטָ־ה־ה־ה כזאת, ותלכנה ותתמעטנה מחצר לחצר עד האחרונה בהן, והרועה יתנדף אז כבקסם לבלתי היראות עוד עד השכמת הבוקר, ואז, עם דמדומי ערב, כשהן נקשרות שוב לאבוס שריח חרובים כתושים נידף עצלני ממנו, בחום הכבוש שנצטבר עמום ברפת כבוש עם שאר הריחות החריפים, ומייד יתחילו להיתזז שם קילוחי החלב אל הדלי בט־ז־ז־ז המזמר שלהן, שמעורר תמיד כל מיני רגשות נסרחות לכאן ולכאן, לא כולן מוסברות היטב, בתוך כדי נתיזת החלב הנחלב אל תוך הדלי בקצב מתמיד ובקצף מתאסף בשוליים, ושיש בהן גם משהו מכמר את הלב, ואחר כך יהיה שקט כל הלילה עד ההשכמה מלבד אותן הגעיות המתמשכות בכלות הגעגועים, מפעם לפעם, ומלבד מחזורי קריאות התרנגולים סיבוב אחר סיבוב כל הלילה, ומלבד המוני הצרצרים אין קץ שמנסרים כל הלילה את החושך בשקידה חדגונית לא תלאה, פעם כאילו לכסות דברים שנעשו בחושך, ופעם כאילו באמת ובתום היו מקהלות שירה, ומלבד, הרחק מעבר לכל זה, רחוק ועמום פתאום גם רעש הים, שהלילה היה מביא אותו פעם רחוק ובלתי ודאי ופעם ברור וקרוב, אף כי לעולם לא כל כך ברור ובוודאי לא כל כך קרוב כמו אך זה לפני כמה חודשים, בסוף החורף, כשתמיד היה מנהם והומה וכמעט בהישג יד, ובין רוטן ובין מלחש תמיד היה כאילו ממש רואים איך באים גליו השטוחים ומתרפקים בלקיקות חמימות מלוחות עם תחרות הקצף ההן, ממש שם מתחת למרפסת ביתו של יגאל שאביו מונצ’יק בנה אותו בידי קבוצת פועלות מופלאה, ושזה כמה חודשים, מאז החורף, התרחק ונהמתו אינה מגיעה עוד אלא רק כשהשקט מלא ורק כשהים מלא נהמה, ורק למי שמתהפך כל הלילה על מיטתו ולא נירדם, ומצטרפת אליו גם אותה התפוקקות עגומה זו של תקרת העץ של בית הרב הזה, תקרה גבוהה, בלי אף ניברשת זכוכיות מדנדנות חרש, ושעושה ללב הלא נרדם עוד מנת עגמה, ובו בזמן גם מנחמת, וכאילו שום דבר לא סוף פסוק, לרבות התפוררות הבית הישן הזה הנמשכת ביתר תוקף בלילה, בלי להכחיש כלום ובלי לאשר כלום, וגם זה אולי מין רווח, ואולי באמת לא כלתה הרעה, כששוכבים מתהפכים בלתי נרדמים כל הלילה בבית הזר הזה שגרים בו כעת, בבית הרב.

גם לא קוראים לו עוד צי, וגם לא יודעים כאן שזו חניכתו המוסכמת על הכל, כשם שהיה מוסכם על הכל לקרוא צִ’פָּאף לזרובבל, ולתקן בכינוי את השם שההורים מחוֹסר ראיית הנולד כינו לילד ארעית, או לקרוא ליגאל הלז גלֶגוּלֶה, גם כשהוא מתכעס אז, ומטיל לשווא אבנים וצרורות וענפים ומה שמזדמן לידיו הכועסות וגם בעיטות רגל בכל מי שיוסיף לקרוא לו גלגולה, ובכל מי שרק נדמה היה שכך קרא לו, וכלום לא עזר לו, וזו דרך העולם, וכעת קוראים לו דגון וזה גם שמו בבית הספר, ולא לכבוד האליל הפלשתי שהיה גר בשכבר הימים ממש כאן בבית דגון מצפון ובעקרון מדרום, ובאשדוד במערב ובגת אי שם, ושהיו מעלים לו קטורת באפו, ומדלגים ומכרכרים לפניו בכל עוז, עם כל העפולים והטחורים ועכברי הזהב וכל השאר, ולא דגון על שם הדג הקטן ההוא, שיש כמוהו מתרוצצים בהמוניהם בין הסלעים הירוקים שעל שפת הים, מתכסים מים ומתגלים חליפות, וכמו עננים של פעוטים שקופים שכמעט רואים להם את כל מערכות בטנם הקטנטנה והגמישה הזאת, כאילו, ושלעולם לא הצליחו למשות אחד מהם מפני שהם חמקניים ומתעופפים במים הרדודים סיעות סיעות מתרוצצניות כאלה, ממש בשלוליות המחוקות הללו, טסים רבבה לכאן ורבבה לכאן, לא מפני שאינם אלא רק במין הזייה של הרואה המשתאה להם, אלא מפני שהם חמקמקים כאלה המתחמקמים עם כל קטנותם שרואים דרכה את אידרתם השקופה כחלחלה, כאילו, אלא דגון, שוב, בגלל כלב אחד, לא מוזר? שוב כלב רוח, של צילה, הפעם, צילה מן הכיתה שלו שאין בה אלא רק שלוש בנות צילה ושלומית ובתיה שקוראים לה בשקָה, דגון שגם הוא כלב ציד זרזיר מתניים, דק רגליים ארך אוזניים רטוב חוטם ורזה וכחוש וצנום ודק שקשה להבין איך יצור גבוה כזה ורגיש כמוהו אין לו שום ממשות הגוף ולא דמות הגוף אלא רק כלונסאות קוויות דקות של רגליים כאלה ורק עיניים שחורות גדולות ועצובות או אולי חכמות כאלה מביטות מתוך אין כלום מלבד הכתם השחור מתחתיהן שהוא החוטם המרחרח שלו, הרגיש תמיד, וכך הוא מסתובב כעת בעולם החיצון כדגון, וגם לא מסתובב, ורק מעט מאד הוא בחוץ, ועוד פחות מזה רוצה להיות בחוץ, וככל האפשר רק בבית, ספר אסוף אל חיקו וראשו בין כפותיו, ולא מגיח כמעט מבית הרב, ובלי אף אחד, וכל ילדי תל נורדוי שלו נקטעו בבת אחת, כמו ברז שנסגר, ואין עוד ילדים סביבו ולא הולכים אל ילדים, ורק יחיד ולבד ולבדו, ואפילו כשהולכים לבית הספר ובאים בין כל הילדים, הם לעצמם והוא לעצמו, והוא וכל מה שהוא לא מעניין אותם והם וכל מה שהם לא כולל אותו. וככה זה.

בית הספר הוא קומה אחת מתחת לאקליפטוסים ולקזוארינות מאובקות, ולכל חדר שני חלונות אל רחוב יעקב רמי תריסים מאובקים, ובכיתה ז' רק שלוש ילדות והשאר ילדים שרובם כבר בחורים גברתנים, שלושה בנימין, האדום, השחור והחסון, ודוב ואריה וצבי, ומשה ואהרון ויהושע, וייגאל וגואל ויגאל, וגם רחביה ופתחיה ואמציה וזה, ככל הזכור הכל וכולם, ושלושה הבנימין האלה חזקים כמו מתאבקים שרואים בסינימה (אם המנוע המפעיל את החשמל לא מאכזב באותו ערב ואם עמרם המציג הספיק כבר לתרגם ולצייר את התרגום על סרט לוואי שמתגלגל בצד הסרט, לעתים מפגר ולעתים מקדים בלי שאיש מקפיד, ורק כשעובר כל גבול, שורקים לו באצבעותיים וגם מריעים עמרם התעורר!), ומספרים כי אחד מן הבנימין אפילו תפש פעם והרים סוס אחד בקדומותיו כשהסוס מופתע ומשתבש להישאר על אחוריותיו, ואחד מן הבנימין אפילו הרים את העגלה בידיו כדי להוריד גלגל לתיקון, ואחד מן הבנימין, מספרים, חיסל במכת אגרופו גנב אחד שפרץ לכרם אביו לפני שהספיק הלה לצייץ ציוץ, ובוודאי שלא לקטוף אפילו גרגר, סיפורים שמעוררים צחוק כללי, הערצה כללית וגם זהירות מפניהם, שלא יתחשק להם לנסות אותך בהתגוששות של צחוק, והם משועממים רוב היום בלי להסתיר, ולא רק בשיעורים, מלבד בכדורגל, ומלבד בעבודה בפרדס אביהם, שהם חוששים כל אחד מאביו, למרות כל כוחם הפראי, והם יורקים משעמום ארבעה חמישה מטר לרוחק, ומוצלחים לקלח מימיהם לפני כל הקהל בקשתות ארוכות, ומלבד כשהם צוחקים לבני שיניים אל הבנות ומצחקים אליהן ברמזים עבים, וגם מיטיבים במסרק שמור בכיסם את בלוריתם הבוהקת שחורה צהובה וחומה ושובל אין קץ של מיני סיפורים נכרך תמיד אחריהם, לא בדוקים לפרטיהם, וגם לא מובנים לפרטיהם לחדש זה מקרוב בא, מעשה בכל אחד מהם ובבנות שומרי הפרדסים הערבים פה ושם, בין אם מעשה אגדה ובין אם מעשה מישאלה, וכל מיני הצעות מן הנסיון איך להשיג בזול ובקצת כוח דברים אסורים ומושכים מאד, שמשום מה כשהוא מתקרב הם משתתקים, כאילו צריך להתחשב בו, גם כשהוא רק דגון קטן אחד חסר שום ערך ולא מועיל לכולם אלא אולי רק כדי ללכת להלשין לפני איזה מורה או משהו, ולא איכפת להם כלום מיובל העגלונים שהמורה בכור לוי קורא לפניהם בהטעמה מצוינת, ולא מסיפורי פרץ שזה משעמם מזה, וקשה להם למלא אפילו חצי דף בחיבור המתבקש מהם, עד שבאה ההפסקה כדי לעשן וכדי לדבר חופשי ערבית ועברית עם אידיש ופניני רוסית, מלים בודדות מוקפות שתיקות מרשימות, מלים בסלע, באופן שכדי לבטל מישהו עד תכלית ביטולו היו אומרים עליו, בבוז גדול, שהוא ממש “לא מועיל”, ממש בִּינְפָעֵש, שהוא שלילת הפועל נפע, שהוא התועלת להועיל, ביטול מבטל עד תכלית הביטול, ושזה מה שנמנו וגמרו על דגון הדק והדל הזה, שהוא בִּינְפָעֵש גמור, אלמלא אחיו, שחקן הכדורגל הדגול, המגן הימני של מכבי יהודה, שמביס בבעיטה אחת משער לשער את מכבי ראשון ואת מכבי נס ציונה, והומם אותם בהימום סופי, עד שהם מתכווצים ונמלטים מן המגרש מבויישים ולא ייראו פניהם עד יום ראשון בערב, ובזכותו נזהרים גם באח הלא מועיל, גם כשהאח המועיל נמצא במקוה ישראל כל השבוע ורק מפעם לפעם יבוא לשבת, עוטה מחלצות מקוואי המתגאה לו בשמו, מוקף סיפורי דברים מתוקים ואסורים שמשתתקים עד הס כשהלא־מועיל מתקרב לתומו לטווח שמיעה.

עוד שנה יסיימו חוק לימודיהם וייחלצו לבסוף מכל בזבוז החיים על בית הספר, כאן כמו בתל נורדוי, מלבד ששם יהיו יוצאים מייד להגנה להכשרה ולתנועה, בכל חופש גדול מן הגימנסיה הרצליה, וכאן ייצאו לכל השנה לפרדסים, למחסני “פרדס”, ושניים אפילו לביירות “ללמוד עורך־דין” – מלבד הבנות שילכו ללמוד גננת וללמוד פסנתר בכרך הגדול, ומלבד בתיה המכונה בשקה, שאפילו המורים נוזפים בה, ברזל בראש, קצת מפני שזה באמת, וקצת מפני שאביה הוא הנפח האדיר הזה, עם השפם האדיר, עם הרוסית המצלצלת ומפרזל הסוסים האדיר, והיא כבר מוכנה להתחתן – ומלבד עוד אחד, פתחיה, שכבר ידוע שייסע ללונדון ללמוד עסקים, וכשמרכיבה על חמור יעברו לרכיבה על סוס ולרכיבה על אופנוע, ולרכיבה נוחה יותר ומכובדת יותר באמריקאית, שברולט או פורד, עוד מעט כשעסקי הפרדסים יעשו פרוֹספֶּריטי שהוא שגשוג השווקים באנגליה. ולאן יפנה דגון? מן הילדים שיעשו אגודה אחת וילכו להגנה להכשרה ולתנועה ניתק, כשם שניתק מהפיכת המציאות שישנה למציאות הנכונה שעושים אותה על ידי השבעות ובכישוף המלים הנפלאות בלבד, בצל הצריף עם המטפס הירוק, השבעות שבאו להם מן הספרים אדומי הכריכה ומהתלקחויות הדמיון הפורה, כשם שניתק מן היחד שהיה מקיף את האחד ועושה ממנו רק עוד גרעין אחד בפרי הגדול מרובה הגרעינים, כמו באבטיח או ברימון, ומעתה אף אחד לא יהיה הולך עוד לשום מקום אלא תמיד הם רק כולם בחבורה יחד, תמיד יחד ולכל מקום, וסופם בהכרח גם להגיע לקבוץ מעוֹז ולקבוץ בית־השיטה ולקבוץ חמדיה, ולקבוץ בית־אלפא ולעוד פה ושם, וגם למושב או שניים ולהגנה ולפלמח כולם, ואילו אל הילדים הגברתנים האלה אינו יכול להתחבר, הם לא צריכים אותו ולא הוא אותם, והסיפורים הנאמרים ברשלנות מהודרת ובבוז מהודר לכל אמירה שלימה ולכולן, וכל מלה באה בקושי מפני שכך יפה, ויפה לחכות עד המלה הבאה שתבוא בקושי, מפני שכך מדברים המועילים, אפילו כשהם מספרים על איזו מלכה’לה אחת, שמנה ונמוכה ומטומטמת, שאפשר לעשות לה הכל וגם להפשיל על ראשה את השמלה, ולראות לה ולהראות לה, בחופן סוכריות, ושדי להם במעוגי ידיים כדי לתאר בנדיבות את כל מיני היתרונות המעוגלים שיש לה בגופה של מלכה’לה הצוחקת תמיד וריר נוטף לה, או מספרים על מעללים נהדרים שהם עשו לאיזו זקנה אחת שבישלה לזקן שלה וחטפו להם מן המטבח ונתנו לכלבים, והזקנים עדיין מחפשים, או נתנו לרועה הערבי והלשינו עליו מייד עד שנתפש, או מתחרים מי יוכל לעקור את העמוד החדש שתקע פלוני בשער חצרו לאחר יגיעה מרובה בחפירה, לעקור במשיכה אחת ולהשליך כנצר נתעב, או בשבתות בחצר בית הכנסת כשמחכים שיגמרו שם, לבושי יום טוב, ועד אחר הצהרים כשיבוא לבסוף וילכו לכדורגל, והערב יבוא ויעשו חשמל בסינימה של עמרם ויציגו שם סרט ויהיו מתנדנדים בפינת הרחוב מתחת לפנס הדלוח, רק מרוב גודל ורק מרוב כוח ויעמדו מתנודדים ויצאו ויפצחו גרעינים וידליקו בהידור להפליא סיגריות ויטילו אותן במעוף לא גמורות, ויגידו בקושי דיבורים מתקשים ואיך שהוא כבר יהיה חצות וילכו לישון, וככה זה.

מפני שלבסוף בא המשבר, ועל אף כל השתדלותו של הדוד דויד, האיש הנקי והטוב, החבר בהרבה אגודות של טובים שעושים טוב, וגם על אף כל רצונו הטוב של אדון דיזנגוף לא היתה ברירה, ואדון דיזנגוף גם ניסה להמתיק משהו והבטיח שבהזדמנות הראשונה וכשרק ירווח ושכולם מעריכים מאד, ורק צוק העתים ומה לעשות ונגמרו כל התקציבים וסוגרים ומפטרים ומשלחים ונועלים ואין מה לעשות, ולא מרוע לב אלא באמת רק מצוק העתים, וככה זה. ומה נשאר לעשות? לא נשאר אלא רק לפנות אל הדוד משה, הדוד זעום הפנים שמאז התאונה שהיתה לו נשחתו פניו משהו ויש עליו משקפיים כהים עם סוככי עור בצדדים, וקשה לדבר איתו תמיד ועכשיו עוד יותר, ואם באים לא ביום הטוב שלו מוצאים אותו סגור, נזפני, ממעט דיבור ולעתים גם מטיח מלה קשה שקשה להתיישר ממנה או לשכוח אותה, וגם כשזה עצמו ובשרו בן אחיו שאיתו התגלגל בכל ההתחלות הקשות, מאז באו ויחד בנו את הארץ הקשה הזאת, כמעט שלושים ושבע שנים מלאות וקשות, שנים קשות של ארץ ישראל קשה, זה בדרכו שלו, איכר ופרדסן ואיש ציבור ומנהיג האכרים וכותב מאמרים וסיפורים ורבים שוחרים לפתחו, מקווים למצאו לא ביום הלא טוב שלו, וזה בדרכו שלו, פועל בין פועלים יותר בצידי הדרכים מאשר בדרכים, הולך לכל עבודה שהפועל העברי צריך להוכיח עצמו, עובד אדמה, נפח ומפרזל, גנן בגן ילדים ומורה לפועלים, וחוקר בלילות את משק הארץ בהשוואה למשקי העולם, מעולם לא מדבר ברבים, כובש בתוכו ומזקק שבע וכותב מדויק, ואיווה ללכת עם כל חבריו שיחד עברו את כל מבחני החברות הקשים, כולם מצולקי תלאות הארץ הקשה וסימניה חרותים בהם, ואיווה להתחיל בנהלל, בדיוק כפי שחלם מעולם לעשות לבסוף, עם בן־ישי ועם בן־ברק ועם נתן חופשי ועם כל השאר, ולא נסתייע והלך לתל־אביב דרך נוה שלום ובנה בית במנדלי בלמעלה ממה שהיה לו, והקים את המחלקה הסטטיסטית הזו ששמה יצא לתהילה בין מומחי המשק והכלכלה, עד שלא היה משקיע חדש שלא בא ללמוד ממספריו, צנוע אחד עושה לבדו הכל, עד שכמעט שכחו אותו בפינתו, ורק נזכרו בו כדי לפטרו, באמצע בתוך כדי שהוא יושב וחורז מספרים בטורים ארוכים ונקיים, ויום אחד ומה שיגור מפניו בא, והלילות הרעים ללא שינה הוכיחו לבסוף את חזותם השחורה, ובא על העיר המשבר, השפל, המחסור, הרעב, הבורחים מן הארץ, השולחים יד בנפשם, המובטלים, הסיוע, מטבחי התמחוי, והפיטורים, הפיטורים הפיטורים, ולחזור הביתה יום אחד וזהו, ובידיים ריקות, ובחובות מעבר כל סיכוי, ובלי כלום, ויום אחד לחזור הביתה וזהו, וצריך היה למכור את הבית, בחצי חינם בגלל השפל, ולחפש מהר, ואם לא למענו, שיכול היה לוותר כעת על הכל ולמות, כן, ודי, הרי למען הילדים, והוא אדם שבור בן חמישים וחמש, גופו שבור וצורתו שבורה וקומתו שבורה ובקושי נגרר מיום ללילה ובקושי עובר את הלילה, ולא נותר לו אלא להתגבר ולנסוע למושבה אל הדוד משה לדבר איתו, אולי, אלהים לבדו יודע עד כמה אינו רוצה לנסוע, ואיש לא יודע עד כמה, ואיך הדוד משה איש לא קל, שיכול ביום לא טוב אחד במלה אחת שעפה לו, לעשות ככה שאי אפשר יהיה עוד אחר כך, ואילו הדוד משה אותו היום דווקא היה איש בשורה, ולך דע איך מתגלגלים דברים, כי הנה קבוצת יהודים מאנגליה בדיוק זה עתה הסכימה איתו, עם הדוד משה, לנטוע פרדסים גדולים לאחר שתפוזי יפו נעשו סחורה מבוקשת באי המעורפל הרעב לפרי הזהוב הזה גם לטעמו המיוחד וגם ליתרונותיו כנגד הצפדינה, הצננת ושאר צרות הגוף והנפש, שם בסגריר הנצחי שלהם, והם ישקיעו והדוד משה יעשה בשליחותם, יקנה אדמות, יכין משתלות של חושחש ושל לימון מתוק, יחרוש את החלקות חריש עמוק במחרשות ענק המונעות במנועי ענק, “כמיטב חידושי האגרו טכניקה המודרנית” כמו שיש במודעות, ויסמנו את השטח ביתדות כגדודי צבא אין סופי מיושר להפליא ומתחבר לקווים ישרים מכל מיני כיוונים מפתיעים אלכסונים וישרים, ויבוא וייטע בשתי החלקות הגדולות, האחת על יד קוביבה, שקנה מידידו האפנדי הגדול מלך הקרקעות בין רמלה יפו ואשדוד, הוא עבדול רחמן בֵּק אל תאג’י, שארמונו והרמונו על הגבעה הנשפית הפכו בקרב הימים והשתנו לתועלת בריאות הנפש של אחרים מאלה שעלו והתיישבו על כל אחוזותיו באפס מחיר וכרכוש נטוש של נפקדים, לאחר שהוא הספיק ונמלט ורק צרור זהבו איתו בין שאר כל הנמלטים ואין כלום בידיהם, והאחרת על יד זרנוגה ושאת הגבעה הנשפית הנשקפת על החלקה החדשה הזו, שהולכים לנטוע אותה בקרוב, הולכים בימים אלה לקרוא בשם גבעת ברנר, קבוצת חלוצים צעירים רציניים מאד שהכשירו עצמם זה מקרוב באחוזות איכרים גרמנים אי שם בסכסוניה, כמדומה, ובשלג ובקור, ולא ייחתו מפני כל קושי כעת.

לקראת מפעל אדירים זה, שהמיוחד שבו שאינו נדבה ואינו תרומה ואינו צדקה אלא הוא השקעה של בעלי הון מפוכחים המבקשים לעשות הון, משום שמאמינים לדברי הדוד משה שהוכיח להם בשכל ישר ובמספרים וגם מספר ישעיהו הנביא, וגם מאחד העם שהוא מתלמידיו המעריצים, ומשום שחקרו ודרשו כאנשי עסק שעושים עיסקה משקית, ועושים פרדסים לשם רווח, ושעל כן צריך הדוד משה בדיוק עכשיו לעוזרים הגונים וחרוצים ויודעי דבר, מאלה שקוראים להם “מנהלי עבודה”, ועוד יותר פשוט “משגיחים”, שיפקחו על הפועלים כדי שיעבדו היטב ולא יקבלו שכר חינם, ושיהיו, לפי הרעיונות המוצקים של הדוד משה, מחציתם ערבים ויהודים מחציתם, חמישה עשר גרוש מצרי לאלה ועשרים לאלה, ולתימנים שבעה עשר וחצי, בדיוק, מפני שהארץ הזו היא ארץ שחיים בה יהודים וחיים בה ערבים וכך נאה וכך יהיה, וזה לא ינשל את זה וזה לא יזרוק את זה, והמשגיח יצטרך לדעת מי לאן ומי למה, מי לטוריה ומי למזמרה, מי למדוד סימונים ומי לחפור גומות ולשמור שכל הוראות הדוד משה יהיו מתקיימות בקפדנות ובדייקנות ובחריצות, כדי שאיש לא יחטוף ממנו, עומד ככה ומשקיף על הכל מתחת מגבעת הפקק היורדת מאד ומשקפי השמש הכהים מאד סוגרים מאד, בכל בוקר, כשהוא נאנח מאד ויורד מן הכרכרה שלו, אנחה לשם אנחה, הכרכרה הזו שכבר החליפה את האתון שהספיקה עד אתמול לרכיבה לפרדס שלו על יד זרנוגה ולא תוכל עוד להספיק לשני הפרדסים הרחוקים, ושעוד מעט יחליף אותה הסטודיבייקר שיקנה למסעיו עם הנהג גרוס, בעוד שאת הפועלים יביא אוטו המשא הגדול והחדש וויט, שקנו אצל מודעו של הדוד, האינג’ינר לוינסון בתל־אביב, קרון גדול ואיתן ובלתי חושש לשקוע בשום חולות ונהוג בידי ירמיהו המכונה אֶמָה איש רב תחבולות, וצריך יהיה לרשום את הפועלים ואת מעשיהם ואת שכרם ואת חיסוריהם ואת איחוריהם ואת עצלותם ואת חריצותם, ולדווח על כל תקלה ולמצוא עצה לכל צרה, ולראות שיספיקו כנדרש, ולטפל בעצמו בבאר החדשה שהולכת להיות מונעת בחשמל של ידידו של הדוד פנחס רוטנברג, ושמלבד כוחה הנקי והיעיל למשעי לא תהא עוד שרה בימים ובלילות ולא פועמת בקולה ולא עושה עוד צליל חלילי שצובע את המקום, ולצאת לעבודה בצלצול הבוקר ולעבוד עד צלצול הצהרים, שאינו מפתיע כאן איש מפני שהרכבת ממצרים באה וצופרת בדיוק ברבע לשתים עשרה כל יום, ושיש על כן מומחים למרוח את רבע השעה הזו לולא עינו של המשגיח, ובערב בארבע לצלצל לסיום והכל פתאום מתרוקן, ובבת אחת יורדת על הכל הדממה הזוֹ שנשארה חבויה כאן עוד מאז הזמן המידברי, כשהכל עוד היה כאן רק כורכר ורק השיך הזקן אבו חטאב היה פורח פתאום ועט לו על סוסתו האצילה מניין לאן.

וזה גם מה שנודע באותו היום לאבא מפי הדוד משה שגם הואיל ושאל אותו אם כבר אכל ומה שלום הילדים, והכל לכאורה נראה כאילו ניצל ברגע האחרון, ולמה חוזר אבא קודר כשהוא מספר הכל לאמא, וגם שזה שבע עשרה לירות בחודש, ושאפשר יהיה לשכור את בית הרב, ושבבית הספר יקבלו את הילד, ולמה הוא שחוח? לא רק בגלל כשלון תל־אביב, לא רק בגלל מכירת מנדלי 22, לא רק בגלל שהתגלה כאיש לא יצלח, כאבא שאין לסמוך עליו, וכאיש לאשה שאינה מכבדת את חולשתו, אלא, גם, ואולי, בעיקר, בגלל הדוד משה, שלא טוב להיות שכירו ולא טוב שהוא יהיה מעבידו, וגם, וזה אולי באמת הקשה מכל, בגלל הלהיות משגיח. שאבא פתאום יהיה משגיח, משגיח על הפועלים, משגיח על הפועלים שיעבדו, הוא משגיח עליהם הם עובדים והוא מעליהם, הפועלים עובדים והוא משגיח עליהם, הוא הנוגש בהם, הוא המאיץ בהם, הוא האיש של המנצל, האיש של בעל הבית, האיש של הקפיטליסט, האיש של בעל המטע, בדיוק זה שהופך עבודה לקפיטל, האיש שהפועלים מפחדים מפניו, משתתקים בהתקרבו, צד שני של המיתרס המעמדי, זה המשגיח שהמשק הנצלני ברא אותו, וממש זה שבקבוצה אין כמוהו ולא במושב, ולא בחבורת הפועלים, ולא בגדוד העבודה, וגם לא כשישב אל שולחנו הקטן בעיריית תל־אביב הגדולה, וכעת יהיה למשגיח על הפועלים, הוא שהיה מסביר כי בעצם הפועלים הם אדוני המטע יותר מבעלי המטע, ושלפועל לבסוף גם תהיה השליטה ולא לבעל הנכסים, איך נופל אדם וכל האלים שלו נופלים עליו מנותצים, ואיך אמונתו הנה קורסת עליו, וכל מה שנתן עליו את נפשו עד עתה, כל מה שהיה גבוה מעל כל הקשה בארץ הקשה, פועל, פועל עברי, פועל עברי בארץ העברים, פועל חקלאי, פועל מתיישב, תואר הכבוד, התיישבות פועלים, מפלגת פועלים, עתון פועלים, תרבות פועלים, ספריית פועלים, תיאטרון פועלים, הפועל, הפועלת, וכעת משגיח על הפועלים, מה נשאר לו אפוא לאדם מכל אמונתו, מכל טוהר האידיאל שלו, שערו הלבין וכבר לא אפור, שפמו הלבין וכבר לא אפור, איש שחוח ואפור, וזה כבר לא משבר ולא שפל ולא המצב ולא הדאגה מה יהיה, זה תראו איך הוא נראה, תראו מה נשאר ממנו מכל אבא, האיש שגידל את הארץ הקשה ופתאום נשמטה לו, ונפלה לו הקרקע מתחתיו, ואין לו עוד למטה, ולא קרקע מתחת רגליו, ולמה להאריך בזה. הוא קם כל בוקר, הוא הולך לעבודה כל בוקר, הוא לוקח בסל הנצרים את ארוחת הצהרים עטופת עתון ואת צנצנת התה הפושר, וחוזר בערב הביתה, וקורא בעתון, ולא נאנח, ולפעמים אפילו מחייך חיוך מעוקם, אל הילד, וככה זה.

ואמא, במטבח, כשהיה חוזר לא חי כמעט, ואיך עיריית תל־אביב יכלה לעשות לך ככה, ואבא, כמו כולם, ואמא, אבל אתה עוד ב־1890 עושה את הארץ שתהיה, ושאותך מכולם, אתה שבלעדיך מה היה כאן, איזה מין אנשים הם אלה, ואבא, המצב, ואמא, איזה מצב, הלא לא את כולם פיטרו, ויש רבים שהשאירו, ואבא, המשבר, ואמא, המשבר לא זרק את כולם החוצה, אין להם בושה, הלא אם היו האנשים יודעים, ואבא, כולם כך כולם, ואמא, וצריך היית ללכת אל ברל כצנלסון, וצריך היית לכתוב ב“דבר” שיידעו, ואבא, כולם יודעים הכל, ואמא, אין בושה לאנשים, את מי זורקים, ואבא, את כולם זרקו, ואמא, וכל החברים, איפה היה אחי יוסף, ואחיך דויד, מה קורה פה, ואבא, זאת מפולת שלא היתה כמוה, ואמא, לא, לא לכולם, לא לכולם, לרבים לא, והם ממשיכים לעבוד כרגיל, מונצ’יק כרגיל ויאטה כרגיל ורק אתה, ולא צריך לשתוק ואסור לשתוק, מה זה פה, מה קורה פה, ואבא, ככה זה, ואמא, מה ככה זה, פשוט חוסר כבוד, לא רק אליך חוסר כבוד, זה חוסר כבוד לכל הראשונים, חוסר כבוד לאבות, למייסדי הארץ, והיא איננה יכולה להמשיך, כתפיה רועדות, ומשתתקים. ואין מה, וככה זה. ואמא לא נרגעת ולא מוצאת מקום ואבא לא רוצה להיות. וככה זה.

כשיורדים מבית הרב אל רחוב יעקב ופונים שמאלה באים אל בין בתי המושבה, קטנים ועשויים דבּש לא מטויח, עם גגות הרעפים האדומים ועם הרבה עצי אקליפטוס, עצי תות גזומים כדוריים, קזוארינות וגם גרביליאות, ובעומק החצר הרפתות והאורוות, אבל אם יורדים ופונים ימינה מבית הרב, רק שלושה ארבעה בתים, ופתאום כל המושבה נגמרת, ונפתח כל המזרח, עם הפרדסים והכרמים וכרמי השקדים, שהפתיעו כשבאו באמצע החורף, בענני הפריחה הלא תאמן הזאת, ושכעת באמצע הקיץ מביאים שקי שקדים לקלוף בחצרות מתחת לעצי התות הכבירים, הלא גזומים, שבפנים החצר בין הבית ובין הרפת, כפי שיש כבר בסיפור נשכח אחד ציידי העזבוק, או משהו, וכרמי הגפנים, שכבר הנה התחילו להביא מהם עגלות עגלות שוקעות בחול מן הכובד הבשל של סלי ענבים תוססים כבר בדרך וקצת משכרים, ועם החלקות הלא נטועות, שבאביב חרשו אותן עד שנתגלע האדום המופלא שיש בנשמת אדמת החמרה הזאת, ממש באותו אדום יסוד עולם, אדמת האדום שממנה הלא נברא האדם, והלאה מזרחה ועד השקמות שעל הגבול ועד הזיתים, שמעבר להם והלאה כבר מתגלים הרי יהודה, תמיד תכלכלים תמיד כאילו עשן קל עליהם ותמיד קרעי צללי העננים שטים עליהם וכאילו שם זה כבר סוף השיט (ומי שירצה משום מה לדעת יותר פרטים, שוב יוכל למצוא בסיפורים של מישהו שפירסם פעם ברבים, וחבל לספר שנית, וגם אין פנאי לזה היום, כי כמה עוד נותר לנו, איך למשל הלכו ילדים לרחוץ בבריכה, מתחת לגרביליאות ההן בפרדסו הישן של מילר, או של יעקבסון, או על הטרזינות למשל שהיו מריצים פעם מתחת לחופות תפוחי הזהב ובעומק הפרדסים הביישנים, בעומק הצל הכחול לגמרי, חותכים בחוטמם קורי עכביש מנמנמים, ועל משוכות האקציה הריחניות שהיו סוגרות את שבילי החול תחתיהן כאילו היו שבילי מנהרה מנוקדת פיתי אור מרצדים, או על קניית הזבל למשל שהיו קונים פעם השכם בבוקר בסתיו מן הבדואים שהיו מתאספים בגמליהם המחרחרים בכעס ובפחד ומכל מרחבי הדרום וחייבים לסיים הכל עד שהשמש תתחזק בשמים האורים, ומשאירים אחריהם לבסוף ערימת דשן ענקית והבטחת יבולים יפים ותפוזי יפו מהוללים בשוקי ליברפול ולונדון).

אלא שכל זה נשמע היום מיותר וכאילו מאותן התמוגגויות מוגזמות על איזו תפארת שחלפה, או כאילו מנסים לעכב את מה שנגזר עליו לחלוף, וכאילו מתנשאים על פני החדשים שלא היו אז כאן, או כאילו מעדיפים את מה שאיננו על פני מה שישנו, ושוב קינה ידועה על מה שהיה, שככל קינה רק מבריחה את השומעים ורק חשודה בעיוות הראייה ובפסילה מראש של כל מה שהוא היום הזה, ואם כך או כך לא נשארה הרבה סבלנות לכל זה, ואנחנו הרי לא החברה להגנת הטבע, ולא החברה לשימור הארץ, ולא החברה לארכיאולוגיה של אתמול. וגם על הדוד משה לא כדאי לספר כאן, לא מפני שלא כדאי לספר עליו, איש מיוחד מאד, איכר ומשורר, אידיאליסט ועסקן מעשי, מסור בלב ונפש וקרוע בנפשו, רגיש וגם רגשן ואטום וגם גס, וישעיהו הנביא הוא עובדה בעיניו לא פחות קובעת מבנק אפ"ק, וקונה קרקעות מן הערבים ולא מניח לנשל את הערבים, שולל את תנועות הפועלים המעמדיות ומחייב את השרשת הפועל העברי ביישוב הארץ, איש שלום ואיש מלחמה, שתקן עד הברחת האנשים ממנו ונואם המבטא רחשי לב כולם, נחשב איכר אמיד והוא דחוק תמיד, מסתיר רגשות ליבו פנימה ובוכה פתאום בין כל אחיו כיוסף בשעתו, וביתו ההוא של הדוד משה, עם האריחים האדומים הקרים תמיד ההם, ועם עץ האקליפטוס הענק מכל עצי הארץ ואולי העולם, ועל המשחקים השלווים בצל אותו ענק עם ישי, והוא מכל גבהיו היה רק מרשרש בשקט מעליהם, עם קיני העורבים החכמים בראש צמרתו, ולא הוא ולא הם לא שיערו כלום ממה שהנה הולך לבוא עליהם בעוד שנים אחדות, כשיעלו על העץ האדיר מכל ההוא, וידחפו אותו ויעקרו אותו וימוטטו אותו ולא ינוחו עד שלא יהיה ויכרתו חלק חלק, שלא יוודע שהיה, וכלום לא יישאר ממנו מלבד השיכון שיבנו על מקומו, בלתי משער על יסוד מה הוא שוכן, ועל מקום ביתו של הדוד משה עבה הקירות ואדום האריחים וחגורת עצי האקליפטוס המהודקה אל חלונותיו סביב, כבית איתן לא ימוט, ביתו של אשרי האיש, שגם הוא נמחק כמו כל השאר כרגיל, והשיכון כלל בו גם את הבית וגם את הרפת מאחור וגם את האורווה, שבסוף לא חיה בה אלא רק האתון ההיא של הדוד משה, שעוד צריך לספר עליה דבר או שניים בטרם נירגע, ואת הלולים ואת הכרם שהיה מאחור, ואת עצי הלימון שתמיד נשלחנו לקטוף ולהביא לימון או שניים לדודה צילה במטבח, את כולם בלע השיכון ובילע הכל ולא נודעו כי באו אל קירבו, וככה זה, ואיזה סיפור ישן, הצניחה מן הצמרת כמדומה, נוגע במקצת הדברים ההם, ואין מה להאריך.

וגם על מסעיו של הדוד משה אל הפרדסים החדשים הלא כבר סופר אי כך ועל הכרכרה המכובדת שלו שהוחלפה, בהתקדמות הזמן ובהשתנות העתים, באוטו סטודיבייקר עם הנהג גרוס, ואיך אבא מחוק למדי היה מסתובב שם בין כל החידושים ובין כל ההדרים המצליחים ההם הירוקים היטב והדשנים היטב והמבטיחים היטב הכנסה טובה, ואיך, מעל הכל, ובלי קשר לכלום, וכאילו אמת נשכחת שמתברר שהיא האמת הגדולה מכל, כשכולם כבר הלכו, ונופל שקט של ערב, ושם לפאת מערב, אפשר היה למי שהדברים נגעו בו לראות, וגם מקצה המושבה, איך השמש בהליכתה לשקוע בין הגבעות ההן, שמעל הפרדסים, בעמק מעוגל אחד שבין שתי גבעות עגולות תומם, מתוארות ממש על קו האופק המתחיל להווריד בעייפות של קיץ, ואיך היתה השמש הופכת אז לגלגל גדול ואדום, שמתפשט לו מכל חיוורת חומו המסנוור בלי שום בושות, ועוד רגע והוא בכל מלכותו הרושפת הזאת, יפה וקל ועירום הולך ויורד, והולך ובא והולך ונכנס אל תוך הקוער הזה שבין הגבעות שכאילו הוכן לו מימות עולם, ונכנס ובא, לאט וכל הזמן יותר ויותר, נכנס ובא שמה, אל חובי הקערה הפתוּחה לקבל אותו לקלוט אותו אל תוכה המוכן, ועוד רגע וכל מלוא הגלגל כולו, האדום החם המלא יהיה בה פנימה, בגומת בין הגבעות הזו והיא תקבל אותו לגמרי והוא יבוא בה לגמרי אדום כולו וחם ולגמרי לגמרי, ותהיה אז מלאוּת שאין יותר ממנה.

אתון

לא? אין זוכר? את עבדון בן הלל הפִרעתוני? והלא היו לו ארבעים בנים ושלושים בני בנים, והלא הארץ רעשה כשנודע הדבר, איך יצאו כל השבעים והיו רוכבים על שבעים עיירים, וזה גם כל מה שמצא הספר הקדוש לספר על אותו שופט ששפט את ישראל שמונה שנים זו אחר זו, ולא שום סיפור נוסף, ולא שום אירוע גדול מזה, לא נצחון ולא מפלה, אלא רק איך בתהלוכה מופלאה רכבו בשורה ארבעים בנים בראש ושלושים בני בנים אחריהם, על גבי שבעים העיירים, והיא תהילתו והיא תפארתו, ואין מה להוסיף עוד, או יאיר הגלעדי, נשמע מוכר יותר, וגם לו היו בנים אמנם רק שלושים, ובלי בני בנים בינתיים, ומה עשו כל המהוללים הללו, אם לא שוב יצאו בשורה רוכבים על שלושים עיירים כל השלושים, ואחרי גבורה מיוחדת זו מחריש הספר הקדוש ואינו מוסיף דבר לא על האיש בעל השם המאיר ולא על שלושים בניו המפוארים בשלושים העיירים, וגם אם היינו מצפים ממנו לקצת יותר, ואיך לבסוף לאחר עשרים ושתיים השנים ששפט את ישראל, נאסף גם הוא אל אבותיו, כמו הרבה מגדולי ישראל, ונקבר בקָמון, כנראה מקום בגלעד.

ומה כל האתונות הללו ששאול בן קיש נזעק לחפש ולא נח עד שמצא את המלוכה, ומה החמור של אברהם אבינו בלכתו כפוף להר המוריה, ומה דבורה הנביאה שליבה יצא אל רוכבי האתונות הצחורות, ומה זכריה הנביא בן עידו שעדיין מחכה למלך הצדיק שיבוא רוכב על חמור ועל עייר בן אתונות, לרבות אותה אתון שפתחה פעם פיה ודיברה דברי טעם, מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים – בעוד שמי אינו יודע מה זה חמור, בסך־הכל, ואיך אין עלוב מחמור ואין חרפה מחמור, ואיך אין דלה מאתון ואין זולה ממנה, ואיך כל העייר כולו אינו אלא בסך הכל הג’אַחְש, וכי בעשרים לירות ובקצת עמידה על המקח יש לך חמור, שיסתפק בשיירי הסוס ובאשפַּת המטבח, ורוכבים עליו בלי אוכף בין גבו לעכוזו, ושחוץ מפה ושם כמה ניעורי נערות נוראות ובלתי משתתקות עד כלותן לאט לאט, נושא עלוב זה כל משא בשתיקה, ואפילו לא מדברים אליו אלא די לו במיצמוץ ובניטוץ נְטְץ נְטְץ נְטְץ, או בגערת האצה שנשמעת כאילו חַ־ע־א־ה־ה מתמשך, ודי לו רק בדקירה מבישה בחוטר עץ במקום מביש, ומתגרים בו בזַ־ר־ר־ר כדי שיתחיל לנעור או כדי שיהיה מתאווה לקפוץ על חמורה, והוא לא שומע אלא רק משפיל ראשו הגדול והכבד וכאילו צולל בהרהורי קוהלת, כולו אפור, לא צחור ולא שחור, מלבד אולי המכובדים שבסיפורים וביקרים שבבני האתונות בגבוהים שבהם ובאותם שעושים לסוסות שתלדנה פרד למגינת ליבן, ואילו זו ששרדה כאן לפליטה אינה אלא כולה אפור עכברי כזה, בטן לבנה, קו שחור על השדרה, עגוליים שחורים סביב הנחיריים, וזה הכל, וגם הנאמר יותר מדי.

ולדוד משה, כאמור, היתה אתון. ובתחילה עבדוּל עַזיז, האיש אשר על החצר ועל משק הבית, איש הגון ובעל הדרת הליכות, לפיפת מטפחת נקייה סביב ראשו, שפם אפור ועצוב בעיניים, היה מאכף לו את האוכף המגושם על גבה, ומאבזֵם את מיתגה המיותר בפיה, והדוד משה היה נאנח עולה על אבן ומקיף רגלו סביב האוכף ומתחזק ומתיישב נכון, ופונה אליה קצרות ומצווה יאללה, ושוב נאנח, וזו שתמיד כרעי רגליה האחוריות צמודים זה לזה וכמעט מתחככים זה בזה בלכתה, וכתם שחור אחד מעל טילפה הימני מבית, היתה מטלטלת אז ראשה הגדול ויוצאת לדרך, לשווא תנסה להריץ אותה, בכל תחבולות ההמרצה הידועות, ולשווא כל מקל או שוט, היא היתה שועטת היטב ובחריצות ויודעת מאליה את כל הדרך, עד שמגיעה לפרדס ונעצרת אצל העמוד שאליו תיקשר עם גיגית המספוא המוכנה תחתיו, ולא תרוץ לעולם אלא רק כשהיא בדרך בחזרה כשכבר ריח הבית הגיע, אז היתה פורצת פתאום במרוצת אבירים, כאילו היתה רמך מְרוצים בתחרות הגמר, ושום כוח שבעולם לא היה בולם אותה, החכם היושב נכון יישב והבער הנבהל מן הריצה יפול, ואפיים יפול וגם כשהדרך כאילו היתה ריקה מאדם, תפרוץ אז מכל צד מיצהלת צחוק ותבוז למפלתו, וכבר היו דברים מעולם, וגם ברור מי היה הנופל העלוב הלז.

וכך, בעולם שהכל בו התחיל רץ פתאום ומשתנה מהר, וכבר לא מעלים עששית בערב אלא חשמל, וכבר לא שואבים מים בפרדס אלא בחשמל, וכבר פוחתים פריטות חלילי הפרדסים בלילה, וכבר אין צורך בברכות לאיגור המים שגם היו ברכות הרחצה לפוחחי המושבה, וכבר רבים החליפו סוסים וחמורים במכוניות, ולא בפורד מודל טי אלא בפורד של ממש ובשברולט, וגם הדוד משה החליף את האתון שלו בכרכרה המפורסמת השחורה, ואותה בסטודיבייקר עם הנהג גרוס, ונטש את האתון למעצבה באורוות הסוסים הריקה שבחצרו, אוכלת תבן ואינה עושה, מלבד גיחות קצרות של הנער טאלב בן עבדול עזיז, שהיה נשלח למכולת של פאדובה, שיש לו משקפיים סגולים, והוא מודד שמן לבקבוק, ומנתח בסכין הגדולה נתח חלבה, ומן השקים הפעורים אל המאזניים עם משקלות הרוֹטל והאוֹקיות הוא מדייק במילוי אורז, אפונה וכוסמת, לשקיות הנייר החומות, ומוסיף חפיסות שוקולד עוטֶה תמונות מרחקים, ומשם למאפייה או לדואר, מדהירה בלי כבוד ואינו מצליח אלא רק בדרך חזרה כשזו הריחה את אבוסה והיתה פורצת אז בדהרת אבירים מפתעת, והוא היה צונח בבושת מעל גבה, וסל המכולת נשפך סביבו בחול, וכך כשנותרה האתון וכאילו מחוץ לאופנה, כדרך שילד אחד נותר אז בלי החבורה שממנה בא, וכבר לא מוקף בה כל היום ולא זורם איתה בכל, וחבורה חדשה עדיין לא מצא, הם לא בשבילו והוא לא בשבילם, אין פלא אם יותר ויותר מוצאים אז שני הנטושים הלא מועילים הללו זה את זה, תחילה בהיסוס, ובנטילת רשות מעבדול עזיז אשר על משק הבית, ושכמעט תמיד הסכים להשאילה, ואפילו הדוד משה ביום אחד שלא היה יום לא־טוב, נענה לו יום אחד, והביט בו בכובד ראש אף כי גם בחיוך שמחייכים אל קטנים, וגם שאל את השאלה הגורלית, ולאן מועדות פניך? שעל זה השיב מניה וביה, אל פרשת דרכים, בלשון אחה"ע שהדוד משה מתלמידיו מעריציו, ושהדוד משה חייך על זה, וגם אמר, נו נו, ונאנח, ושמאז כאילו היה מוסכם מגבוה שמותר לו, והשניים, הנער והאתון, בכל שעה שהעולם שכח את שניהם ולא הטיל עליהם שליחויות סרק, היו יוצאים רכובים לדרך, ובמלוא הכוונה לראות עולם, מתחילה קרוב וסביב בתי המושבה, ואחר כך אל הפרדסים ואחר כך אל תוך עומק השטחים הריקים שמעבר לפרדסים ואל הכרמים ואל הזיתים ואל מעבר לשקמות שעל הגבול, ואפילו אל מעבר לגבול המעובד אם לעבר שקמות רמלה ואם לעבר תל־בטיח בסטרייה, וממש עד הגבעות הריקות והיפות שמעליהן מתגלים פתאום בתכלת מעושנת כמעט, ובצללים המהלכים עליהם, ההרים שלעבר ירושלים הבלתי נראית.

ויש שעות של שתיקה. פתאום זו נעצרת על מה שנראה לה ראוי לטעימה, פתאום הוא עוצרה על דבר שנראה ראוי לבדיקה, אם חרדון מתפלל ומשתחווה על גדר דחויה, ואם נחש שחמק בחול בסלסול רישום שכתב בחול, או שָׁלדג אחד עומד על עמוד צופה לצפרדע טפשה, או שניהם אל ברז בפרדס הוא מכף ידו ולה הוא מוצא דלי אם לא סיר נטוש, אנשים כמעט שאינם בנמצא, כולם עסוקים היכן שהוא, ורק התורים הנעלמים זורים מחרוזות חדגוניות של המים והמיות שלוש ועוד שלוש, ועוד שלוש ושלוש, כאילו יש להם אין סוף שלוש ועוד שלוש, וכאילו יש חפץ למישהו בכל עושר השלוש ועוד שלוש המבוזבז שלהן, ולעתים פתאום היא עוצרת ומקערת גבה כדי לשפוך מתוכה מאחוריה סילון עבה וצהוב כדרך החמורות, והוא יורד בצנעה, ונזכר ומפשיל מכנס להטיל חוט של פיפי כדרך הילדים, ולפעמים לא הוא רוכב ולא היא מרכיבה אלא זה בצד זו היא לא תברח והוא לא ירדוף ובהסכמה שלימה מפסיעים בשש רגליים דקות על החולות ועל אדמות החמרה ובין משוכות האקציה, והעולם רק מגיש עצמו בשאננות חשודה באדישות ובלא איכפת גמור, והיא רק אדמה שרועה אפרקדן במוצקות הינתנה לחום הבהיר הזה, שאין מה שיָפר אותו לא נפנוף כנפי חורשף ולא מעוף פשוש שכוח בין משוכה למשוכה, ואין הם להוטים למצוא צל, מה רע בשמש, ולא למצוא הפוגת מנוחה, מה רע בהליכה, מה חושב כל אחד מהם ועל מה, האתון בוודאי על קוהלת והילד כנראה על שתיקת החמְרה, וגם לא משנה הרבה, עד שפתאום נוכחים שכבר מוכרחים לחזור, והיא, האתון העכברית הזאת, יודעת לחזור מכל מקום רחוק ישר ובדרכים קצרות אל אבוסה באורוות הדוד משה הריקה מסוסים ושרק ריח עבש של מספוא וריח קורי עכביש שוממים נותרו בה מכל הריחות, ושלשם היא פורצת פתאום ברגע האחרון במרוצת עיוועים שצריך לקבל גם אותה. וככה זה.

ומה היה לפני ההתהלכות בעולם עם האתון הזו, הלא העולם ופלאיו לא התחילו עם האתון – כעת אפשר לספר, אף כי בהנמכת קול כלשהי, כי עד שנמצאה לו פנויה האתון להלוך עימה בעולם, והיא לאחר הכל יצור חי, היה מהלך בעולם גם קודם, ואחר־צהרים תמימים ושלמים, עם ובלי תירוץ מספיק לאמא, ולא לבדו אלא עם מריצת עץ קטנה אחת, על שני גלגלים, מפני שתמיד צריך אדם עוד מישהו כדי ללכת יחדיו, אפילו אם לכאורה אין זה אלא רק מישהו עצי לגמרי, ובלבד שלא להיות מדבר עם עצמו, דבר שבין כך וכך לא היה מיפלט ממנו, דיבורים ושיחות כלשהן וגם לעתים עמוסות פה ושם, וגם כשבושה לספר עד כמה יכול הכל להיראות מטופש, כשמתגלה איך בחור גדול הולך לבדו ומסיע לו מריצה קטנה אחת ומשיח עימה בשתיקה, הוא אומר והוא עונה בשמה, והיא תמיד מבינה ועד שרשי הדברים העלוּמים, ומאין כּמוֹה, וגם בושה להודות ולספר איך התקין אותה במסירות ברוב אמצאות מחוכמות, משני גלגלים יתומים שנאספו, ומשתי ידיוֹת משויפות למשעי, ומאגן קיבול עשוי עץ, דמוי סירה, סירתו של רובינזון מן הסתם, והכל באמת עשוי היטב בלי אמצעי נגרים, ואפשר לקחת ולהסיעה בשבילים, צייתנית ומשומנת ונשמעת וסובבת חרש ורצה, ולחוקק עקבותיה בעקבות המשוערים של מסעי הנוסעים אנשי השם, ולהתפתל איתה כה וכה בשביל הישר והשטוח הזה והמנומנם לגמרי מאפס שימוש ומאין דורש, אם נתעלם מנמלים שאינן נחות לעולם או מלטאה מופתעת שנחרדה רגע מעצלות הצהרים, ולהוסיף ולהתפתל בשטוּח וכאילו על גבי מורדות מיתלולים מסוכנים מעל התהומות, ובקושי להיחלץ מנקיקים אבודים, ולכבוש ראשון ארצות לא נודעות, כשהאמצאה המהממת מכולן היתה בוודאי המעצורים שהתקין במריצה הקטנה ההיא, זו שבקלות אפשר לטעון את כולה על הכתף מרוב קלות, ולהרכיב אותה עליך בלי שהיא לעולם לא תרכיב עליה כלום, מלבד אולי פעם אותו גור הכלבים שמצא על הדרך נטוש וצורח עלוב, ושצריך היה להוריד אותו במחילה עוד לפני שהגיעו הביתה אל אמא, לא רק בגלל פירעוּש מבהיל שזחל עליו אלא בעיקר בגלל אותה צעקה בלתי מהוּסה בכלום וגם לא בקצת חלב משומר שמצא בפחית מעוכה אחת, ושפתח למענו במסמר ובאבן, מיני בלמים משוכללים לעילא, שבלחיצה קטנה היו מזנקים מכוח קפיץ אדיר ובולמים נהדר את שני הגלגלים בלימה אחת ניצחת, ולמה, בשם כל האלים, צריכה מריצה קטנה אחת מוסעת בידיים לבלמים, זו בדיוק הנקודה, בלמים לשמם, אמנות לשם אמנות, לשם נצחון הקידמה מן הסתם, מפני שהלא מריצה צריכה לבלמים כמו שצריכה צפור לכבש עלייה למטוס, תעלול שהולם בקושי ילד בן שש, ומוזר עד חשש לא נוח כשזה בחור בן שתים־עשרה, הגע בנפשך, ממש שכלול לשם השכלול, ובמריצה מיוחדת ומשוכללת זו, אחר־צהרים תמימים ושלמים, היו משוטטים בין הפרדסים ובשטחים הריקים העירומים לשמש, ואחד ממלמל מטורפות בינו לבינה גם כשאינה עונה כלום, קולט דבריה ומדבר במקומה את חלקה בשיחה, וממשיכים והולכים וכובשים את העולם לא פחות משום ואסקו די גאמה שהוא, ורק אולי במידה של ענווה, בכל זאת, שאם העולם לא צריך ולא איכפת לו שיגלו בו כלום, יצור אחד והמריצה שלו להם חשוב מאד ואיכפת להם לגלות בו עוד, ולמען האמת, גם היו הולכים ומגלים בו כל יום עוד ועוד, ואת זה אין להכחיש.

ואילו כעת הכל היה הולך ומשתנה מהר ורק אחדים עדיין נשארו נסחבים, כאילו ניתנה להם הפוגה בין הזמנים שמי יודע עד כמה תימשך, ואיש לא יוכל עוד לנחש היום מה למשל יהיה מחר על הפרדסים הכבדים האלה בירוק העמוק ובפרי כובש השווקים, או על הכרמים שכעת הם מעלימים בחוביהם כמה עוללות מתוּקי־מתוקים אשרי הזוכים בבשלים הללו, או מה יהיה על שטחי הבּוּר האלה, שהעולם שואף ונושם עליהם לאיטו חם ולא זז ולא משתנה אלא רק מעוֹנה לעוֹנה לאיטו, עם כל הפרגים וכל הקחוונים וכל עדרי התורמוס הצפופים להם ומרהיבים ומתחלפים בכל מיני זנב הארנב שהם ובשאר מיני המאוושים הללו, מה יהיה בא במקומם, מפני שהם לא יישארו, וכאילו לא היתה כאן השפלה השטוחה אלא זה מצוק משופע שהכל מתחיל מחליק נוסע ונשמט מעליו ועוד רגע ונעלם ואיננו, ואולי מזל שאיש לא יודע ואף חכם לא רואה את הבאות, ושאפשר בינתיים, וכל עוד החופש הגדול בעיצומו, שילד אחד ואתון אחת יהיו מוסיפים לצאת כל יום בלתי נדרשים לכלום, בלתי מועילים לכלום, ובלתי נשלחים לכלום, משתרכים להם בדרכי החול ובדרכי הכורכר ובדרכי החמרה, לומדים כי המחצבים שמהם העולם בנוי הם החול והכורכר והחמרה ומעירוביהם, בלתי מדברים עם איש או עם חמור, בלתי מתווכחים עם כל מיני, ולעתים כשעוברים לצלע פרדס מיושן שעדיין מושקה מבאר שמנוע נפט מיושן מניע אותה עם צנצנת הזכוכית הישנה הכפוייה על המפלט למעלה מן הגג ומחוזקת בחוט ברזל ישן שכרך המכונאי ונשתהה עד שיכוון את נטייתה כלפי האדים הנפלטים כדי שאלה ינשבו בחליל הזה להנאתו בפעמות קצובות ובצבע הקול הנבחר, והמים המיושנים עדיין נאגרים בה בבריכה השכוחה, ושהבחור הצעיר בשתי תנופות משיל כל קצת בגדיו מעליו ומזנק למים במחי ראש, ובושה לספר עד כמה היה לו טוב, באמת, ואחר כך הוא יוצא כמעט קפוא ומשׂרע עצמו כפי שהוא בחול החם והתחוח, והצהוב והריחני, כבוש לטוף בו, גבו לשמש החמה ובטנו לרופסות החול החם והמדגדג חם גם פה ושם.

ואיך זה שלא היה איש בכל מרחבי העולם החם, ואיך זה שאיש לא שאל לא מה ולא מוּ, ואיך זה שכל יום היה מתגלה להם עוד מקום נעלם שלא ידעו ולא עלה על דעתם, ולא היו צריכים לשאול איש לא איך להגיע ולא איך לחזור, פשוט, ככה היה. ובבית אריזה אחד היה פועל נטוש אחד בקרדוֹם העתיק שלו מתקן תיבות שדה לקראת העונה הבאה, וגם הוא לא מעלה על דעתו שבקרוב יהיו אורזים בבתי האריזה המכניים שעל יד תחנת הרכבת ושאותו עם כל תיבות השדה ישלחו הביתה, ולא תיבה ולא טלאים ולא פטיש ולא קרדום ולא פועל, ואת הפרי יעבירו בגדול במְכָלים ענקיים ישר לפס הנע הגדול שמעביר אותם חיש קל לשוקת הרחצה ולמברשות הניקוי ולמיון האוטומאטי ולאריזה כמעט ללא מגע יד, את אלה התפוזים היקרים שהזהירו עליהם את כל הפועלים חזור והתרות בהם שחלילה ושיהיו זהירים וכאילו התפוזים הם ביצים שלחיצה קצת יותר מקלה או פגיעה קצת יותר ממלטפת עושה בו בפרי כמעט פגימה כלשהי שמספיקה להנביט זעיר טיפת ליח שכמעט תנצנץ ומייד יהיו עטים עליה מיליון כינמות ונבגים ושאר יצורי תופת ויתחיל הרקבון שיתפשט בפרי האחד הזה וידביק את כל רעיו הנוגעים בו והתיבה הנוסעת על פני כל הים הגדול והסוער עד אנגליה, ברכבת באנייה ושוב ברכבת, כשתיפתח לבסוף והנה היא רקובה, ומתיבה לתיבה וכבר כל המשלוח רקוב ולא די שהאיכר ייצא וידיו על ראשו ולא יקבל פרוטה אלא גם כל השוק לתפוזי יפו יתמוטט, וכאן יפרוץ בארץ הרעב הגדול וחוסר העבודה והיאוש הנורא, ותראו כעת איך קוטפים וזורקים אל המיכל בלי כרכורי שווא, ובא מנוף ומרים בנקל ונושא בנקל ואל תוך המשאית שיוצאת בנקל עם אלף מכלים מעורמים עד רום מרומיה ופורקת אל תוך מיתקן האפרכסת הענקית בתנופה אחת, ומשם הלאה עד תום כל הדרך ולא בארגזי עץ שאיזה נגר מאומן דופק בקרדומו הישן במומחיות הנלמדת עם השנים, אלא פשוט בארגזי קרטון מקופלי מכונה ובלתי עטופים בשום גינדור ובשום נייר דק, אלא עירומים כביום היקטפם, ורק מרוססים באיזו תועבה סרחנית, כנגד כל אותם יצורי התופת המרקיבים את עמל האדם, ומרגע שעזבו את העץ הפכו והיו למוצר תעשייתי מקצתו נמכר בקליפתו ומקצתו בקופסות פח ובבקבוקים.

והלא עוד בחורף, מייד כשבאו מתל נורדוי, היה עומד משתאה על פתח בית האריזה בפרדס הישן של הדוד משה, ואינו חדל מהשתאות אל הדבר שהיה הולך ונעשה שם אין סוף, כי בית האריזה לא היה כמראיתו שלכאורה איזה מחסן פחים ובלוקים עם חלונות משובצים גדולים, אלא לא להאמין, ממש בית המקדש, אפלולי, רציני, חרישי, מרופד רוך, מחצלות רוך ודפנות רוֹך על הקירות, ושרוולי שקים ממולאים רוך, וסביב במעגל יושבים כל הלוויים עובדי הקודש ובאמצע בשיכול רגליים יושב לו הכהן הגדול האורז, שאסור לומר דבר או לעשות דבר או לרצות דבר בלי שהוא ייתן אות, התיבה הפתוחה תמוכה מלוכסנת לפניו, עטופה בתוכה נייר דק וחצויה לשני תאים, והוא נוטל מערימת העטופים שלפניו את הפרי המבוקש לו, ומניח מהר ובבקיאות ובכשרון מחוכם שיהיו בכל תא בדיוק טורים שווי גודל ושורות שוות מספר ואם חסר משלים בקטן ואם עודף מחליף, בזריזות ובאצבעות גזוזות צפרניים עד חלק, ושכל זריזותו אינה דומה לזריזות הנערות העוטפות שמסביבו שידיהן מתעופפות כשנוטלות וחובשות את הפרי בנייר, מעשה מורכב מכמה תנועות שנבלעות כולן כאילו היו אחת מהירה, ושמרוב מהירות הן מתכופפות ומתיישרות לפי הקצב, ומשליכות בלי להשליך את הפרי השביר כביצה לערימות ממוינות הגודל, ושאת הערימה העירומָה שמהן הן חוטפות בבהילות כדי לעטוף, מכינות הממיינות שנוטלות כל פרי עירום בכף ידן הנשית הדקה והממורחה כבר באיזו לחות אתרית שנובעת מן הפרי לאחר כל הזהירות, ושמשחירה כעת ונעשית דיבקית, מגלגלות כל תפוז והופכות אם אין בו נגע (שישחית את התיבה ואת המשלוח כולו ואת כל הארץ עד רעב), ואת החשודים מטילות בלי רחמים החוצה לבררה, ובערב יבוא התימני של השוק ויקח, וכשיגמור הכהן הגדול האורז ששתיקה חשובה מסביבו ואיש לא יעז להפֵרה, לא בדיבור ולא בניגון ולא בשיעול ולא בעיטוש, והתיבה כבר מלאה כולה בעטופים הסדורים יפה לטוריהם, יטפח בכף ידו על דופנה והנגר חיש מהר ישתחווה וירים אותה מסתיר את העוויית הכובד ויוצא חבוקה אל סינורו ומניחה על שולחן הנגר ואץ פנימה ובידו כבר תיבה ריקה שנייר דק כבר מרפד אותה מתוכה, ואז יחזור ויניח לווחים דקים על פיה הפתוח ירווח אותם כמידתה ומן המסמרים שבפיו יטיח ביריה אחת למקומם ובקרדוֹם קולע לדיוקו יסגור את התיבה ויקפל את חישוקי הערבה הרטובים כדי שיהיו גמישים, וירתק אותם במסמרים לבלי החטא, כי די אם חודו של מסמר אחד יפגע בתפוז אחד, וזה ירקיב והתיבה תירקב והמשלוח יירקב והרעב יפרוץ בארץ, והתיבה מחושלת כבר ומחושקת למסעה הארוך, ואז יבוא “המרים” וירים את התיבה וכושל קצת יתנדנד מכובדה יישא אותה בזהירות, כי התפוזים כמו ביצים, ואל ערימת התיבות המתגבהת כל הזמן בלי להתמוטט, לא לפני שיביא את החותמות ויחתום בשקידה מספר הפירות גודל הפרי ומספר הפרדס (כי למי ישלמו?) ואם היא לארג' או מידיום, תיבה על ראש תיבה חתומה וברורה, עד בוא שיירת הגמלים וזו שעת החירחור הגדולה נהגיהם מכים והם מוכים, והם צועקים וצועקים עליהם עד שלבסוף יכרעו ברך ויתיישבו נכון, לא בלי לנסות לחטוף תוך כך איזה תפוז תועה ולכרסם בשיניהם הצהובות המבהילות, ולחטוף על כך באבי אבות הגמלים ואלהיהם אם יש לגמל אלהים, וכשהכל כבר מעומס עליהם וקשוּר היטב ארבע תיבות מכאן וארבע תיבות מכאן ואחת ביניהם על האוכף, ויתחילו להתמרמר על ההזדקפות הנתבעת מהם עם כל המשאוי הכבד על גבם, ואחד קשור לאחורי השני והמחמר האחד לפניהם והמחמר השני מאחוריהם, יוצאים לדרך אל תחנת הרכבת לבוסס תחת משוכות האקציה בחול הטובעני שכפותיהם הרחבות עשויות שלא לשקוע בו, והראשון מהם כבר מתחיל לדנדן בפעמונו הגדול, כמו שמצויר בעטיפות הנייר ובציור שעל התיבה מתחת למוניטין של “פרדס” גמל נושא תיבות מדנדן בפעמונו וגם על כל גמל שבתמונה תלוי פעמון מדנדן, כשפתאום תוקפת אותך החרדה שאין להכחישה, שהנה הכל הולך להִיהרס מוכרח להיהרס ולא יהיה מפלט.

אבל אם מישהו עדיין רוצה, משום מה, לזכור קצת יותר מבית המקדש עם הכהן הגדול וקהל הלוויים המשרתים סביבו בקודש, לא יתקשה למצוא כמה סיפורים, ואחדים כמו הכרכרה של הדוד משה שכבר נזכרה, או סיפור הטרזינות, או ציידי העזבוק וכל שכמותם שיצאו לאור פעם ופרחו להם מזה כאותן גחליליות שנדלקות וכבות, או אם מישהו מתעקש להבין מה יש שם בין הפרדסים והכרמים ובין חלקות הבור שביניהם, שאותם השניים, אינם נלאים מחזור ומהסתובב ביניהם רק הם, בשעה שכל העולם יוצא ועובד ומביא תועלת, או למה הם מסתובבים להם רק בין שמים וארץ ורק בין עצים ועשבים ורק בין צבע אדמת החמרה ובין ריחה המיוחד, ולא כמו כולם שטוב להם במיוחד להסתובב בין בני אדם, או, מצד שני, בין חמורים, קשה להביא לזה תשובה טובה, מלבד שככה היה טוב כנראה, ומלבד שהשמים והארץ והעצים והעשבים וצבע אדמת החמרה וריחה יש להם כנראה אופן לגעת פנימה ובכל מיצי החיים של איזה ילד, ומלבד האתון שבלי להתכוון לכלום עושה איזה יחד לא מכביד בלי שתעשה כלום יותר מכל חמורה רגילה שהיא, אדישה לכל מלבד לעשב פה ולעשב שם, שעדיף לה כנראה מתבן שומם במחנק האורווה הריקה, ושהילד הזה, כשלא שקט לו לשבת על מקומו, או כשמחפש שגם לו יהיה חבר או שניים ואין לו בינתיים, מתרועע באין מלים ובאין דברים עם שומעים בלתי נמצאים, ואומר להם, לכלום שלפניו ולפתוח שלפניו, ולאוזניה הנטרדות כממשיך שיחה או כמחדש שיחה, הרבה דברים שמוכרחים להיאמר, מהם דברים מוכנים ומהם דברים בתוך כדי התהוותם, וגם שואל שאלות וגם משיב לשאלות שאיש לא שואל, ושהשאלה למה הוא כזה היא שאלת שווא, ומי יודע לענות, ואולי פשוט מפני שכזה הוא, ושמשהו בו היה הולך כאילו ומתמלא, משהו שדווקא טוב שהוא הולך ומתמלא, לא יודע מהו המשהו הזה שהולך ומתמלא, אבל משהו שהולך ומתמלא, מתמלא ושוקק להיות מתמלא עוד, ולראות. ולראות היטב, ולראות לפרטים, ולחפש מלים, ולראות זה כמו לגעת ולגעת זה כמו להיות ולהיות זה כמו לעשות ולעשות זה לאמור נכון, ובלי לוותר, כמו למשל לשבת בפאת שדה ורק לספוג, לספוֹג כספוֹג עלי הצמח את האור שעושה בהם את הכלורופיל, כידוע, שבלעדיו הלא אין חיים, או לשבת על ענף גבוה, והאתון רועה לה למטה, וגם שם לספוג, ולעצור על עיקול הדרך ולספוג איך היא מתעקלת, או לספוג איך גגות החווה הגרמנית שעל יד באר־יעקב מתחת לאקליפטוסים ההם עושים פתאום מין פינה שקטה אחת ומזכירים משום מה שירת מקהלה, גם אם כל הזמן לא חדל כאילו איזה הִמהוּם נמוך, ואולי גם כמו איזה איום נסתר, ועל צד האמת, מתחת כל החום הזה של סוף הקיץ המיוגע יש כל הזמן, קר, מתחת לחום המדומה, וגם כשהחום באמת חם, יש מתחתיו איזה קר. כאילו.

אבל פתאום יום אחד, בלי הודעה מראש, נתגלתה הספריה של אדון מילר (האם לא סופר גם זה כבר היכן שהוא) יום אחד פתאום ובלי לזכור באיזו סיבה מן הסיבות, והוא מוזמן פנימה, ועולה במדרגות העץ ההן לקומה השנייה בבית המיוחד הזה ברחוב מנוחה ונחלה שקוראים לו גם רחוב המיליונרים, ממש בגלל היות הבית הזה מיוחד, ומתנשא לגובה שתי קומות, מוקף דקלי וושינגטוניות נישפים נעים על מקל קורתם הגמישה, וכפותיהם תמיד כאילו רטובות ותמיד הן נסערות בכל גודלן הפרוש לרוח, ומוקף גינת ורדים וגינת פרחים ותמיד משקים שם הכל בשפע מים והכל רטוב וריחני. ועולים למעלה וגם כאן אריחים אדומים וקרירים ותקרה גבוהה צבועה לבן, ושקט בסיסי, והוא מוזמן להיכנס פנימה מעבר לדלת הלבנה והגבוהה ולהמתין רגע, וכך גם קל ושקט לעשות ונראה שנכון להתהלך כאן רק על ראשי האצבעות בשקט, מפני שבאמת נכון כך, כשפתאום, בפנים, קשה לומר, כי הנשימה פתאום נגמרה, כי שם, בפנים, גדולה וסביב סביב היתה הספריה עם אין ספור המדפים שלא זוכרים מהם אלא את שחור קוויהם המאוזנים ההם, שמעליהם ומתחתיהם היו זקופים כרכי הספרים ההם, מאות, אלפים, רבבות, יותר, ספרים ועוד ספרים רובם כהים והאחדים שהיו אדומים או כחולים או ירוקים רק הדגישו את כהות כל הספרים, אלפי אלפים מכורכים, ישרים, זה אצל זה, בחדר העצום הזה, שנראה כאולם, כאילו כל הקומה השנייה, כאילו למעלה מכוחו של אדם שום אומדן, יה אלהים, ספרים עד התקרה וספרים סביב כל הקירות, ולא בגיבוב או ברשלנות או בכלאחר יד, וגם לא קרים וסגורים ומרוחקים אלא ספרים חמים שקוראים בהם אלה שאוהבים אותם, ושפתאום יש בקיר ההוא גם חלונות שמביטים למערב לפי השמש ולפי ראשי הדקלים, ולפי תנודת הווילון פנימה ברוח הים הזאת, וגם למזרח, לפי הפתוח שנפתח אל הרי ירושלים הרחוקים, ועוד מבחינים בכיסא נוע שחור בפינה ובשולחן עצום וספרים עליו, כשפתאום באו לחדר ונכנסו לא זכור מי ולא זכור מה וגם לא היה חשוב אותו רגע, וכנראה שהוא אדון מילר עצמו, איש לא גבוה עם זקנקן קטן, פרדסן גדול, שבניו רוכבים על סוסים, ובפרדסו הגדול שם הבריכה הגדולה ההיא, ושאיננו מרבה דברים, אבל הוא חבר טוב של הדוד משה, ולעתים הם נסגרים להם ואסור להפריע להם ואסור אפילו לנשום, ואילו היה מותר היה מבקש רשות לשבת תחתיו על השטיח הזה, ואם היו נותנים לו כעת קצת מים מפני שנתייבש לו, ולהירגע רגע ולהביט יותר טוב, ובכל השקט הנדרש, דבר שלא ניתן לו בפגישת ההלם ההיא, כשחזר הביתה כושל ונע נד כשיכור, ולא ידע להסביר לא לאמא ולא לאבא ורק הלך לישון, ורק כעבור זמן הרשו לו בחיוך, והגברת מילר היתה חרישית וחביבה, ורק שלא לגעת ולא לפרוע בכלום, דבר שהוא עצמו היה מוציא להורג כל מי שהיה מזיד לעשות, ואף כי ידע כעת מה הולך להתגלות לפניו כשפתח את הדלת הלבנה הגבוהה ההיא, נכנס על ראשי אצבעותיו וההלם הלם בו שוב, ולא על השטיח, אלא כמובן מאליו על אותו כס נוע שחור, ועל קצה ישבנו הצנום, ורק הביט סבב סבב הביט סביב מדף אחר מדף איצטבה אחר איצטבה, והם היו ללא ספור ובלי מניין, כמי שמביט מן הבמה אל ההמונים שנאספו בחג הגדול ומחכים להתחלה, נראים כהמון אחד שלם והם הרבה עוד אחד ועוד אחד, בלי סוף, רובם כמובן לא בעברית, ובקושי ידע לפענח כמה מלים גדולות על אחורי כריכות גדולות, וכנראה מילונים, או אנציקלופדיות, או אטלסים כבירים, בני אותה כריכה, מוזהבי שוליים, ולמעלה מדור מעל מדור, עוד ועוד, והצידה עוד מדור ועוד מדור וספרים עוד ועוד, מי קרא בהם, מי פתח אותם, מי עלעל בדפיהם, מי מכיר כל אחד מהם, אלה אינן שאלות, לא באותה שעה מכל מקום, ופתאום גם נמצאו שם מכרים רבים עומדים יחד במדור אחד וארון אחר ארון, כל מיני תלמודים ומשניות וסידורים וספרים שמעולם לא ראה מקרוב כי אצל אבא אין כאלה, וגם ספרי תנ"ך, שלמים וחומשים ונביאים וכתובים, שורה אחר שורה וספרים בעברית על ארץ ישראל, ועל חקירות ועל חפירות ועל תגליות, וקבצים של מפות, ומעבר מזה היו פתאום גם ידידים מהוצאת שטיבל ומהוצאת מצפה ומהוצאת מוריה ושמות מוכרים לו, והלאה היו ספרים על חקלאות כנראה ועל צמחים ועל מחקרים, והכל נעשה פתאום סחרחר, והחדר היה סובב, והספרים היו סובבים, ובלי שיידע מראש פתאום היה מייבב שם יושב על קצה טוסיקו על קצה כיסא הנוע, ובלתי יכול לכבוש בכיו.

האם מדפי הספריה היו מהגוני? הוא לא יודע מה זה מהגוני ומימיו לא שמע, האם היו הספרים סדורים, כפי שנתברר כעבור ימים רבים, למדורי סוציולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, מדעי הטבע, אגרונומיה, יהדות וספרות, וכל כיוצא בהם, לא יכול היה לעלות על דעתו ומעולם לא שמע, גם לא היו לו מלים כאלה ולא ידענויות כאלה, וגם לא קרא מה שאינו עברית, ואיננו אלא ילד של כיתה ז' בבית הספר של המושבה, ורק בעוד שנה בר מצוה, אבל הוא יודע שזו ממלכה מופרדת מכל מה שמסביב, מאה קילומטר מסביב אם לא אלף, וגם מחוברת אל מה שמסביב על ידי שני חלונות גדולים ופתוחים תמיד, אחד שמביא את רוח הים ממערב ואחד שמשלח אותה הלאה מזרחה, ממלכה לעצמה שעשה הפרדסן אדון מילר מפני שכך רצה לחיות, עם ספרים סביבו, שאינם חדלים מהתוסף, כך למד כעבור זמן, וכל הזמן באים עוד ארגזי ספרים וכשהוא נוסע לחו"ל מייד שולח עוד ארגזי ספרים, ואין לזה סוף מפני שבאמת אין לזה סוף, וכל יום למרות כל עיסוקיו, הוא מתיישב לו על הכס נוע שלו, ספרים בידיו ועל השולחן שאצלו ספרים ובין הספרים הנערמים מתקררת גם כוס התה, קורא להנאתו מכאן מדפדף להנאתו מכאן קם ונוטל אחד מכאן להשוואה, נזכר ופותח אחר לעיון נוסף, ולוקח שאיבת תה אחת, וזה כל כך בדיוּק כמו שצריך להיעשות וכל כך מדויק וכל כך הכרחי, ומעל הכל כל כך יפה, ושעצם היותם החיה הזו סביבו ובאמצע כל העולם הניבט מן החלונות, בלי שיהיה לעולם שום צורך בכל האוצר שצבר לו (כפי שיתברר כעבור שנים כשיורשיו לא יידעו מה לעשות בכל פגרי הספרים האלה אין קץ ואיך להיפטר מהמונם המכורך הדר ולא נדרש) ושעושה שיהיה בעולם איזה דווקא כן כדאי, וגם עושה פתאום מעין החלטה שגם ספרים משלו יהיו עומדים פעם כאן בספריה, וגם הוא יהיה שייך פעם לנכנסים לכונניות האלה, ואדון מילר קטן הקומה היושב נוח בכס נוע שלו, מלוטף רוח ים המנידה את הווילון וכוס התה שלו לפניו, יהיה מעלעל באצבעותיו הדקות גם בדפים שהוא יעשה שיהיו, שיהיו כתובים יפה והכרחי, לא פחות יפה והכרחי מכל היפה וההכרחי שיש כאן, ושקשה לומר עד כמה, מפני שהכל כאן שוב כזה מרגש, וכזה מין פתוח, כזה מין מתנשב וכזה מלא מלא.

ורק כשהולך הביתה המום משהו, משרך סנדליו בחול החם במורד רחוב המיליונרים ופונה מתחת לגרביליאות החומות צהובות האלה לרחוב יעקב, תופש פתאום כמה עוול שלאבא אין, שלאבא הזה שלוֹ אין, כשהיה נכון שגם לו תהיה ספריה אפילו אם קטנה יותר, ספריה שיוכל לשבת לעבוד בה, והלא אבא כל חייו הכשיר את עצמו, הכשיר והכשיר את עצמו, בעבודה הקשה, בעבודת היושר, בעבודת השלימות, שלושים או ארבעים שנה הכשיר עצמו ללכת לנהלל, ובעצם, כל חייו הלך והכשיר עצמו להגיע לנהלל ולא הגיע, ורק אל מה שכל חייו לא רצה – אליו הגיע: משגיח על פועלים, ואם לא נהלל הלא היה יכול לשבת בספריה ההיא, לשבת במנוחה ולעבוד, האבא העובד הזה, לא יושב ומעלעל ולא יושב ונהנה אלא יושב ועובד, ופתאום והיה חוזר אל עצמו, ומתחיל שוב לפרוח, איש עובד פורח, ופתאום והיה יֶשנו היטב, פתאום ושוב היה ישנו כל האבא כולו, תראה איך הוא כעת, כמו הסירות ההן בירקון, תקועות בחול מוטלות לא לשוט עוד, על צידן כאלה, על שפת המים, גוף בלי רוח. וכעת גם מבינים שנהלל איננה רק משק חקלאי, אלא היא גם סדר חברתי, שנותן בטחון לאדם שלא יהיו מניחים לו ליפול, ושיהיו תומכים בו בשעה קשה, ועוד מבינים, דבר מתוך דבר, שדברים בעולם אינם אלא רק נקרים במקרה, וששום רצון לא יכול להכריח את העולם לעשות כמצופה, ושאף אחד לא מגיע בעולם אלא רק עד המקום שהגיע, ואז כבר איננו יכול אלא לכל היותר לנסות להצדיק את מה שיצא ממנו, מוזר לחשוב שכך זה אבל נראה שאין כאן טעות, וככה זה. ופתאום קשה ללכת הלאה, ומפסיקים ומתיישבים פתאום, פה קרוב לבית הרב, על התלולית במגרש הריק, ורק מביטים איך השמש שוקעת.

וכבר רואים כעת בפועל איך הגלגלים הגדולים של העולם מתחילים להאט ולהיעצר או כאילו מתחילים להפסיד גובה לקראת הנחיתה, וחצי השמים כבר כולו בהכנות לשקיעה, מעל הכל ובלי שאיכפת להם כלום אם כן או לא, ורק עסוקים בפרישת השקיעה שלהם מעל הכל, שאיננה שום דבר של גוף אלא כולה רק החזרות אור ושבירות אור ורק כלום, מין כלום ענקי כזה שהולך ונפרש כעת מעל העולם, בלי שאיכפת לו כלום אלא הולך ונפרש בשתיקה שלם מעל הכל, פונה למעלה ולא למטה, ורק צבע נימהל בצבע, כל הזמן, באותה תאורה שלווה ואדישה שמעל העולם, אדישה כזו ויפה כזו, יפה מעל הכל, לא עצובה ולא לא־עצובה ורק יפה, לא מבטיחה כלום לאף אחד, ורק יפה נקיה לגמרי, ורק כלום אחד נקי הולך ומווריד, למטה כתום ולמעלה כמעט ירוק, במין נקי עשוי מכלום, במין יפה נקי עשוי מכלום נקי, ורק גוני הוורוד בשתיקה מוחלטת מחליפים כל הזמן ורוד אחד בוורוד אחר, בעליונות גיאונה וכלפי עצמם לא בשביל להרשים אף אחד, וכאילו יש בהם איזו אמת מוכרחה כזאת ועליונה כדי כך שעושה שהאדיש הזה יהיה שלם לגמרי מכל צד.

חצב

דוסטוייבסקי, החטא ועונשו, בתוך תוכו, מוֹקָה, יום אחד, סיפר שגם בבית אביו יש בלי סוף ספרים, וכל הזמן נוספים, וכן, למה לא, הוא יכול לבוא איתו, אין בעיות, ולמה לא כעת, טוב, לראות מה יש אצלם, וגם יעזבו אותו לנפשו, ויוכל לראות מה שירצה, ואפילו יקבל ענבים, כן, למה לא, מייד לאחר שאבא שלו יקום משנת הצהרים שלו שהיא קודש, ובין שאר המדפים המרובים, בלי שום השוואה לספריית האדון מילר, וגם בלי שום גדולה שעולה עד מעל כל ראשי הדקלים הגבוהים המשתחווים כל הזמן, אלא בחדר משרדו של אבא של מוֹקָה, שהוא סוחר גדול, חומרי בניין, ונפט, ובנזין, ושמנים, ודשנים כימיים, וסוכנויות וטלפון והכל, מדפים עמוסים סביב סביב, וספרים ספרים וכבר אין להם מקום, והחדשים כבר דחוּפים פה ושם בין ולבין, וביניהם, פתאום, ובבת־אחת, לפי צורתו ולפי ריחו ולפי הרווחים שבין השורות, יודעים שזה בדיוק הספר, דוסטוייבסקי, החטא ועונשו, ובלא הרבה כרכורי שווא, מותר לקחת? ומוקה, למה לא, רק ליום יומיים? תיקח, עד אחרי שבת? זה בסדר, באמת, מותר? בין כה וכה אף אחד כאן לא קורא, לא עמיקם ולא עזריקם ולא מתתיה ולא אפרתיה, ולא הקטנים ולא הגדולים, למי יש זמן, תיקח תיקח, הראה רגע מה לקחתָּ, מה זה, בלש, החטא ועונשו? כדאי לקרוא? תגיד כשתחזיר, יופי, להתראות, בבקשה בבקשה, הכל בסדר, וכעת, על מקומו הקבוע, בפאת המיטה מכונס ברכיים מתחת ביטנו וכפותיו תומכות פניו ורק עיניו רצות ללא הרפות, ולתוך החשכה המתעבה כל הזמן, הרבֵּה איננו תופש, הרבֵּה איננו מבין, מלים, מקומות, מאורעות, מעשים, הרבה הקריאה הרצה הלאה מהר איננה מספיקה לתפוש, אבל השקיקה הזאת הרצה מדף לדף, תופשת את המועקה המתעבה יותר ויותר, את המקום הקשה שנקלעים לתוכו יותר ויותר, ואת העוצמה שאדם נתפש בין כפותיה הנסגרות עליו יותר ויותר, כמו טרף במלתעות הטורף, וההיתפשות הזו ללא מפלט גם לתוך ההכרח לעשות דבר אסור, וגם לתוך הרצון המבוהל לצאת מזה מהר ולהתנקות, וגם הידיעה שלא יוצאים ולא מתנקים, ושאתה כבר לא תהיה תם ונקי וקטן, כפי שהיית או כפי שחשבו שהיית, וזה גם חבל וגם נפלא, ויש משהו בכל שהולך ובא כל הזמן, ללא נסיגה, גם מפחיד וגם נכון וכפי שמחכים שיהיה סוף סוף.

וזה מעורר בבת אחת את מה שאיננו יודע עוד מה לעשות בו, גם החלטה לכבס ולנקות עצמו מידיעת מה שראה וגם סקרנות לדעת עוד יותר ומקרוב, לפני ימים אחדים בצאתו מבית הרב ובטפסו על התאנה העצומה שבחצר האיכר יהודה ממול, לטעום מן המתפקעות כמעט מזוב צופן, סגולות כחולות ודקות מרוב בשלות אפילה, ולא להיעקץ בשיני המזמזמות הזהובות ההן, ועודנו על חֲלקוּת הענפים המאפירים, כשראה אותם יוצאים מבין שיחי הטוּיוֹת הצפופים, היא ללא טעות מלכה’לה השמנה המתנערת ומיישרת וממתחת שמלתה הממורטטת פניה אדומים עם השיער המדובלל והצחוק המשונה והוא אחריה עדיין מרים מכנסיו והולך ישר אל הברז שבחצר, לרחוץ שם גלוי למי שרוצה להביט את חלציו ואת מבושיו וגם מתיז מים מן הברז הקוצף על פרצופו, שהכובע האוסטרלי הגדול לא הוסר מעליהם, והוא הכורם החדש מלך הבוצרים, ובלי לנגב עצמו מרים ואוזר מכנסיו בחגורה הגדולה ומסתיר את בטנו השעירה ואת כל עירום הזכר הבוהק שלו מעל צִיפוּף השיער השחור, לכי לכי, הוא נוזף בה, עומדת על יד השער ורק צוחקת אדומת פנים, שמנה ונמוכה, ולא זזה, ופתאום תפשה אותו חרדה שלא יראו אותו, שלא יידעו שהוא כאן והוא יודע, יודע משהו שאיננו רוצה לדעת ושפתאום חונק בו רצון פרוע לדעת עוד ויותר, אבל גם זעם על ידיעת ההשפלה שהיתה לפניו, וגם בושה על שנודע לו דבר שאסור לדעת, ושהלואי ולא היה יודע, ואיך רחץ האיש את מבושיו בברז הקוצף, וגם הסקרנות שבושה שיש בו סקרנות אפלה כזו, מה הוא עשה לה שם, ואיך הוא היה בה, וכל מה שהבחורים משתתקים בהתקרבו אליהם, מפני שהוא כזה, ואיך לגנוז כל זה כאילו לא היה, והלואי שלא היה כאן ולא היה רואה ולא יודע, ושזה לא כך, וכך לא צריך, ושזה שראה היה מלוכלך שכל מי הברז לא ישטפו, והדבר הגדול הזה שלו שאחז בו כדי לשטוף אותו, והשמנה הזאת שעשו לה, עם הצחוק המטומטם, עם העוול שעשו לה, ואילו היה מישהו בא ומרביץ לו, אחיה או אביה או מישהו, שיידע לו, ואילו היה אפשר למחוק הכל כיאלו לא ראה מעולם, מה הוא יעשה עם מה שנודע לו כעת, וכל המבחיל הזה, והמחאה שמתקוממת בו כנגד משהו רע ולא נכון, ואיך יוכל כעת להיפטר מן האסור המגונה הזה, ומן הסקרנות הגרויה הזו לדעת יותר, הכל, ואיך קל לכל בחור כאן שנתאסף לחץ בחלציו ללכת ולפרוק אותו בתוכה, והיא רק צוחקת וריר נוטף מפיה, וקמה ומיישרת שמלתה העלובה והולכת לה עם סוכריות מלוא החופן ולכי לכי, שנוזפים בה שתסתלק.

מסתבך. לאן בדיוק ללכת. כל מה שהיה אפשר רק קודם נראה כעת ריק ושומם. לדבר עם מישהו. לשאול את מישהו. ואילו היה אפשר. אילו היה נגר היה הולך כעת לעשות כיסא או שולחן, בכל המרץ ושיהיה יפה, אילו היה נפח היה הולך כעת ועושה פרסות לסוסים, ומכה בברזל בכל כוחו, אבל ילד שלא עושה כלום ולא יודע לעשות כלום? אגב, כעת, מפעם לפעם, ובמחברת עשויה דפים דפים שהוא עצמו כרך די בגולמיות, הוא כותב שירים, בחרוזים תמיד, בבתים מרובעים, במלים יפות במיבחר המלים היפות, על הטבע, ועל השקיעה, ועל כמה עצוב, ועוד כאלה, הוא בטוח שאינם טובים אבל בטוח שהם יפים, החרוזים יפים, והמלים יפות, והתמונות יפות, אלא שכעת משעמם, הכל, ולפעמים מעתיק מן הזכרון שורה יפה אבל מסיים אותה משלו, ולמה אסור, כמו ונפש אשר עלו שְׁאוֹנֶיהָ, שהוא מסיים אנה תסתיר יגוֹניה, ולא כמו אבּן גבירול שסיים באנה תשלח רעיוניה, שמצא באחד מספרי אדון מילר שדפדף בהם מתפעם מן הנכון שהיה בהם כה נכון, ומייד גם ידע בעל פה, נפש אשר עלו שאוניה, גם בהגיית המלים וגם בידיעת השאון הזה שעולה בנפש, כשכבר יותר מדי, ואי אפשר עוד לשאת, ולא בצעקה אלא במלים שקולות, עם ה“ש” החוזר, והוא רק שינה משהו, ותשמע איך זה, ונפש אשר עלו שאוניה אנה תסתיר יגוניה, מאד יפה, מאד שירי, וחבל שלא הכל משלו, בכל זאת, ופתאום וגם מיכאלה היתה אצלו, בלילה, כמדומה, בחלום כנראה, ולא זוכר אלא שזו היתה היא, והיתה לבושה כאילו חורף, במעיל ארוך אפור וחם, מעיל אפור ורך, והצמה שלה מעל גב המעיל הרך הזה האפור הארוך שעטף סגר את כולה, עד להתעורר, כה נכמר כה נרגש, כה לשווא ולא יהיה כלום, ורק אי אפשר לשכוח, עומדת לה שם, במעיל האפור הזה, הארוך החם, הרך שלה.

שוב קר באמצע החם, ולפנות בוקר כבר מחפשים את הסדין להתעטף בו, צינת קודם בוקר צריחת עורב, ומרחוק שומעים אז את כמו הבכייה הרחוקה של קהל אומרי הסליחות, שם בשעריים, בהמיית זימרה עמומה ורחוקה, ואילו ברחוב יעקב אין תימנים, מלבד קדיה וחממה ומסעודה, שבאות בבוקר אל גבירות הרחוב וחוזרות בערב במכנסיהן האדומים הארוכים שמעליהם השמלות הרקומות שלהן והשביס לראשן, ומלבד התימנים העוברים בבוקר לפרדסים עם סליהם מסולסלי פיאות ורזים וזריזי כפיים ורק משתכרים פחות כי הם תימנים, וגם אין ספרדים ברחוב יעקב, מלבד אולי אדון בכור לוי המורה, והספָּר חבּיבּי שבא מפרס, כמדומה, וכל השאר כולם רבינוביצ’ים וקנטרוביצ’ים וכל מיני מסוימי סקי ואוֹב ושטיין למיניהם, ואבא הראה לו בסידור את סדר הסליחות, את פסוקי סלח לנו אבינו ואת פסוקי כרחֵם אב על בנים, ואת פיוטי תבוא לפניך תפילתנו, ואל תתעלם מתחינתנו, וכל מחרוזות האלף בית ההן, של אנשי אמנה אבדו, של אפפוני מים עד נפש, ושל אֱזוֹן תַחַן וְהַסְכֵּת עָתירָה, ושל אל תקצוף עלינו מאד, ופעם צריך יהיה לקרוא מקרוב, ולמצוא מה עונה פתאום בך כל כך למלים המפותלות האלה, משהו סגור בהן ונפתח בך אליהן. ולא כעת, כל כך ריק כעת, מה אפשר לעשות שיהיה אחרת, פתאום אין לאן, שום לאן, שום שווה משהו, ולבד כזה, לבד שאיננו אלא לבד קר ומשעמם וריק ולא רוצה כלום.

מלמוליו של הבולבול שטוחים כעת, חסרי שירה, כאילו נגמר לו, ונשארה רק רטינת סוף העונה שלו, מסתובב לו סתם, ואפילו הנחליאלי הצהוב שתמיד בואו היה כמביא בשׂוֹרה, כאילו הנה הסתיו בא השנה עוברת, הכל נגמר והולך להשתנות, מפסיע במצעדי רקדן צהוב וביותר מדי טלטולי זנב, ועלוב לראות אותו, ואין לאן ללכת, לאף אחד אין, והסתיו יבוא מאליו בין כך וכך, ובין כך וכך לאף אחד לא איכפת, ואילו היה בא לכאן רסקולניקוב ההוא, לא היה יודע מה לעשות כאן ולאן ללכת, ברחוב יעקב כולם פרדסנים, או פרדסנים וכורמים, או פרדסנים וכורמים ומגדלי שקדים, חוץ מכמה חנוונים, וכמה מוכרי ציוד לפרדסים, וחוץ ממתקן הרתמות בפינת הרחוב למטה, ואף אחד לא ירצח כאן אף אחד, ואף זקנה אחת, קמצנית ועשירה ככל שתהיה לא תירצח כאן, לכל היותר סוחב הכורם מלך הבוצרים את מלכה’לה אל בין שיחי הטוּיָה ההם, לא ברור בדיוק מה הוא עושה לה שם, ואיך הוא עושה, ולא רוצה לדעת אף כי מסקרן נורא, ואי אפשר להיפטר מן ההתרגשות המעצבנת הזו, בין גועל ובין משיכה, ואין איש כעת לאורך כל רחוב יעקב, אפילו העורבים על העץ שותקים, החכמים ההם, גם הם נמאס עליהם הכל, וגם הכלב הגדול המדובלל של יהודה נמאס לו ונרדם כמו סחבה בגומת החול, או אולי לטפס אל ראש האקליפטוס ולצרוח משם לא רוצה, לא רוצה ולא רוצה, לא יודע מה לא רוצה ורק לא רוצה, לא רוצה ולא רוצה, לֵך נחליאלי, רוּץ לך, איש לא מתעניין בךָ, נחליאלי חסר חדווה, ובולבול חסר חדווה, ורחוב יעקב חסר כלום, ולא שווה ולא צריך, וכמו תולעת ענקית לבנה היה בוהק לו הדבר שלו על שחור שיער קצה בטנו, ואחז אותו בידיו מתחת למי הברז הקוצפים ושטף בחוסר בושה, ואפילו בגאווה אדישה, כמי שהגדיל לעשות, משהו מפחיד כזה, משהו של שערוריה, וחבל כל כך, חבל שהסתבך, ולא יודע איך לצאת, ולמה היה נחוץ לו כל זה, ומה כולם רוצים ממנו, וביד השנייה עשה לה לכי, שתסתלק לה, לכי לכי, נזף בה.

האיכר יהודה בחצר שממול בית הרב, יוצא לצפות לאורך רחוב יעקב ולכאן ולכאן, מחכה למישהו שלא בא, מה אתה עושה כעת, הוא פונה פתאום אל דגון, כלב הרוח הבטל ממעשה, ואולי אתה מוכן, אורים פתאום פני יהודה הקמוטים מאד ורק השפם העבה חלק אפור, אולי אתה תהיה מוכן, הוא מחדד את הפנייה, לקחת פה את העגלה הזאת ולנסוע לכרם, מחכים שם להעמיס את סלי המוסקט שהשארנו לחגים, ותחזרו משם ותקבל שילינג, אולי אתה מוכן, נהגת פעם סוס ועגלה, והלא הוא שליח האלים יהודה, יהודה האיכר, שגם איננו מעלה בדעתו מה עשו אצלו בירכתי החצר שלו מתחת לטויות ההן, ואף על פי שמעולם לא נהג בסוס ועגלה ורק רצה בליבו, למה לא יתחיל כעת, והלא אין גדוּלה גדוֹלה מהוֹלָכַת עגלה וסוס, תשוקה עתיקה שתהיה מתממשת במפתיע, נוהג לבדו בדרכי העפר שבין הפרדסים ואל הכרם שהאיכר יהודה טורח כעת ומתאר לפניו איך מגיעים אליו, בהרבה מעוגי ידיים ובשרטוט חטוף בנעלו בעפר, וגם אומר שאי אפשר לטעות ושמחכים לו שם, ושיחזרו כולם יחד עמוסים, ויקבל שילינג, אם הוא מוכן? והם נכנסים לחצר, ושם כבר העגלה רתומה לסוס, והסוס מנומר כזה לבן עם ניקודי אודם, והרעמה אדומה והזנב אדום, וכשהוא מנפנף בזנבו הזה כאילו נפנף להבות אש, וכבר לבוש בכל רתמותיו בין היצוליים, מנענע ראשו בחוסר סבלנות להתחיל, והנה הוא כבר מיושב על הקרש שלרוחב שני קרשי האורך, והמושכות כבר בשתי ידיו, ואינו צריך לִברוֹר לא מלת פתיחה ולא הברת זירוז, מפני שהסוס כבר התחיל וכבר לוקח אחריו בלא שום מאמץ את העגלה וכבר יוצא בתנופה ומקיף בבת אחת שמאלה את עמוד השער כפשׂע בינו ובין הִתחככוֹ הִיסחפו בסֶרן הגלגל, ובלא לדאוג כלום בחציית רחוב החול הריק, פותח אז בריצה, ובשעטה מתגברת, כאילו רק חיכה לרגע, ובהתעלמות מוחלטת מנהגו היושב לא גדול במיוחד על הקרש, והמושכות לחוצות בשתי ידיו, וטוב שאין איש סביב שיראה עד כמה הוא בור בנהיגת סוסים, ורצים כעת כרדוּפי שֵׁדִים, ולא אומרים מלה ולא מושכים משיכה, ונותנים לדברים שיבואו כפי שיבואו, ושאינם צריכים לאף עגלון שבעולם כדי שיבואו במלואם, כפי שמוכרחים היו לבוא, וכאילו שריריו הגדולים של הסוס רק חיכו לחופש הזה, לפיד זנבו מורם כדגל ההסתערות האדומה שהונף, והשעטה שהפכה לרהטה הפכה לדהרה, ובבת אחת הפך הכל והתחיל להיראות לא כשום משחק בעגלונות אלא כהרפתקה מופקרת, וכדאגה מסוימת להישרדות, והיאחזות בנחמה שהחול רך ותמיד אפשר לקפוץ החוצה אל החול, וירוץ לו הלבן האדום הזה כשגעונו, וגם אין בך די אומץ להפוך ראש לאחור לראות אם האיכר יהודה, כשהם בדהרה המשתוללת הזו חולפים בין משוכות האקציה ובין פרדס הלימונים, אם הוא שם נשקף מן השער שלו, מתפקע מצחוק האיכר ההוא, או נלפת מאימה מה יקרה לילד, מתחרט בידי מי הפקיד את סוף מעשה הבציר של ענבי המוּסקט שלו שישברו את שוק לפני־החגים, אלא שבין כך ובין כך, כבר העמיקו חולות הדרך, בדרך לבית העלמין, והריצה התחילה נבלמת בחולות השוקעים, וחלקת הבוּר הגדולה האדומה לגמרי מרוב חַמרָה, עירומה כולה ואין עליה אלא קצת חילף וקצת דרְדרים מעולפי שבלולים, ומתחילים כבר להציץ, חי אלהים, מַטוֹת החצב החדשים, אילו היה זמן להבחין במשהו, ורק עומק החול שנקווה בדרך מרסן כעת את הריצה הזו של העגלה הריקה עם נהגה הלא־ניכר שסוּסוֹ הלבן אחוז הלהבות היה עושה בהם בנצחון מוחלט כל מה שנתאווה לו ולשריריו שוֹאֲפֵי החופש, ושרק כעת מבלימת החול העמוק התחיל הילד לאחוז נכון יותר במושכות, לנשום עמוק יותר, ולהתגבר ולהיות לאיש, ואף על פי ששכח לשאול את יהודה מה שם הסוס, הוא כבר מתחיל לקרוא לו לבן, לא בלי כוונה להתחבב עליו יותר, וגם לבנוּני, וכשהאופנים שקועים בחול כמעט עד הסרן, הולך ונפתח בו משהו שהיה מכווץ מאד, וכשהריצה נעשית למשיכה מתקשה ומתאמצת לצאת מן המעמק הרופס, הוא כבר קורא לסוס לבנצ’יק, והחול איננו זהוב אלא ממש אדום, בלי שום ניקודי צדפים מתנצנצים שיש בחול הים, כולו מסת סולת נקייה של אדמדמם זוהר, וכך עד מעלה הגבעה הקלה הזאת, כשחוזרת ונחשפת שם החַמרָה הקשיחה, והסוס חוזר וממתח שריריו צמאי החופש ומגביה זנבו האדמוני, וכל גודל עכוזו השרירני נשלח להדוף קדימה את הריצה המוכרחת, וזו כעת כולה דהרת שימחה עליזה, כשהעגלה ועגלונה וכל השאר מתבטלים כאילו לא היו אלא דליל נוצה בעקביו, ושוב בזנב מונף אדום הוא מלא ריצה חופשית, ודגון, הילד ההוא, כבר מאוחר מדי לעצור, פוצח כעת פיו ושר, לא להאמין, כל מיני הוֹ וכל מיני הִי, וכל מיני לא איכפת כלום, ואין עוד בשדה שנפתח פֹּה, אלא רק ריצה אחת פתוחה ורק שירה עפרונית אחת.

למה היה צריך האיכר יהודה לעגלון, ולמה טרח לתאר את הדרך וגם שירטט בחרטום נעלו בעפר, כשזה הסוס יודע מאליו ומושך בשטף אחד, פעם רץ כסופה ופעם ממתח שריריו ומושך רב כוח, צעיר ומניף זנבו האדום, ונראה שהוא בעסק אחד עם האיכר לבוא מהר ולחזור מהר עם סלי הענבים לפני שיתחילו לתסוס בשמש בסלים הגדולים ההם, ומכוח השותפות הזו המאומנת היטב לא היה צריך לא למושכות ולא למחזיק מושכות, ולא למתג ולא לרסן, אלא רק לטפוח על ירכיו השריריות העטופות משי עור חלק ורגיש לבן ומנוקד אדום, והוא כבר היה לוקח ורץ עד היעצרו על הסלים שבכרם, ושם בלי שום אהלן ושום סהלן היה מצטרף אל הבוצרים ומעמיס הכל וסובב לאחור ופורץ מייד בריצה אל אבוס בעליו, וכיון שכך יכול העגלון לרפות לגמרי את אחיזת המושכות ותחת זאת לשאת עיניים ולראות מה סביב, ואיך נגמרו הפרדסים ומתחילים הכרמים, שאינם צריכים לבּאֵר מים מיוחדת, והם אחרונים לפני גבול המושבה, שלאחריו לא רואים יותר מדי אבל מריחים את הסכנה ואת המיסתורין של מעבר לגבול, וגם הם, הכרמים, אומרים, לא יאריכו ימים במרוץ הזמנים המשתנים, ובקרוב יַעֲקרו ויחפרו בארות ויעשו פרדסים על מקומם, כדרך שעקרו את השקדים ועשו גפנים על מקומם, כדרך שעקרו את הטבק שעשו כאן בימים ההם ועשו כרמים על מקומו, כדרך שחדלו מן השעורה שזרעו פעם בחורף וקצרו בקיץ, ואולי האדמה רק היא נשארת תמיד ורק לבוּשה משתנה לפי עלוּת ההוצאה וההכנסה, אותן אדמות החמרה שפעם הן כסויות עפר אדמדמם ממעיד ריצה, ופעם הן חשופות קשיחות והריצה מחציפה עליהן, ופעם הן כסויות עישבה כמעט יבשה שעליה רועות הפרות שמביא בבוקר עטייה הרועה, ופעם הן סתם חשופות לשמש, בלי שום כסות עליהן והשמש רואה להן הכל והרוח לוטפת להן הכל, וכאן פתאום, בפאת השדה, סיעת חצבים להקה שלמה, עומדת על מקלותיה הערטילים ומבהיקה בזוך כוכבי תפרחתה הלבנים, וזו כבר ממש בשׂוֹרת הסתיו המתקרב, שלום לך הסתיו.

ונראה שהגענו מפני שפתאום הסוס בעל־בריתו של האיכר נעצר ועמד, על שפת כרם אחד מכמיש עלים, גם כשאין איש ואין סימן לסלים, עמד ומחטט באחת מקדומותיו בעפר, שהוא כנראה מין סימן מוסכם, מפני שמייד צץ ערבי אחד עם המטפחת המלפפת ראשו וחייך ואמר אהלן ואמר שלום ואמר כיף חילך, ואמר טַעאל אִינזְל, ואחז באפסר הסוס בידו זו וליטף צוארו המזיע בידו זו, וליקט את אורך המושכות וקיפל ותלה על קרן המרדעת, מפני שאין צורך לקשור את הסוס השותף הזה שלא יעשה שום דבר שאינו אמור לתרום לשותפות ובוודאי שלא יתמלט לו פתאום רגע לפני שיעמיסו, ודגון, חסר הממשות יורד ומצטרף אל האיש הגדול ורב הממשות וברבע הצל המסופק מתחת לגפן אדרת, יש גומה מפויחת בעפר ובה תְלַת רגל עשוי רגבים, מפני שאבנים תוכל למצוא כאן רק אם תרוץ עד רגלי ההרים, וסיר שחור ואש מעמעמת וקפה מתבעבע, ותִישרָבּ נִיטפַת קהוּהֶ, אומר האיש הגדול, והאורח דל השוקיים בתוך רחבי המכנסיים מסכים בנענוע ראש אף על פי שמה לו ולקפה, מקפל רגליו תחתיו ואוחז בזהירות בספלון הרותח שנשטף לנוכח עיניו במי הלִיבּריק או האִיבּריק ובמועל אגודל המְמַחֶה שום עקבות קוֹדמות, ומתמלא בטפטוף מדויק של מיטב הקפה המזוקק בכלי כדי שליש הספל, ככל הנהוג במקומות הטובים שדרכי הנימוס לא אבדו עוד מהם בהשתנות הזמנים הזאת, ואז נאנח האיש שהנה הם באים נושאי הסלים ממעמקי הכרם מפני שבצרו עוללות והיו צריכים לעבור לאורך כל השורות וזעיר פה וזעיר שם, כנקוֹף עוללות בכלוֹת בציר, שניים שלושה אשכולות בגפן וארבעה חמישה בסעיפיה, כמו שאמר הנביא כמדומה, וחם וטוב בעולם ורק צרצרים מדברים כעת ובמלוא עוזם.

להקה קטנה של חצבים משתחווה כאן ממש מעל כתפו, ובקצת פנייה אליהם הם מחזירים חיוך אלמלא שאינם שמים אליו לב כלל, ורק הגבעול, או המקל החלק, האפור ירוק וחוּם, קר למדי ושיישי למדי, נע קלות וכאילו לקראתו, והתפרחת שבראשו הכפוף משהו, נוֹטָה מעוגלת למטה, וצְבוּרים בה מהוּדקים ולא פתוחים עדיין זוּטי פנינים כבושות בירוק, ובבסיסה כבר יש פירות משולשים ירוקים כבויים בשחלות שכבר הופרו, ואילו במלוא גובה מירווח האמצע, בין הכבויים כבר ובין הלא נפתחו עוד, ובמלוא זיוום הקורן, מלבינים פתוחים כל המוני הכוכבים האלה עם האבקנים שבין ירוק לזהב, שכל מיני דבורים תוזזות עליהם, שיכורות אבקה ומיצי צוף, וכל יום עולה להבת הפריחה עוד מדרגה אחת למעלה, מכבָּה מתחתיה פירות נסגרים, ומדליקה מעליה פרחים נפתחים, עם שש האוּנוֹת הקרומיות בלובן הבוֹהֵק, עם הקו הירוק שבאמצען, ועם האבקנים נושאי הירוק או הזהב שביניהם, עומדים כולם בסדר הדורות, גמורים פורחים וסגורים, בראש חמשת המקלות הגבוהים הפורחים האלה, ועוד שניים שלושה קטנים שנשארו ועוד לא נרומו מציצים מן האדמה, אולי עוד ירומו ואולי איחרו ונולדו להישאר גוצים, כאן בפינת הכרם, מסמנים מדורי דורות כנראה את גבול החלקה, ירוקים כהה לעת חריש השדה, ופורחים באש הלבנה לעת אסיף, ועד שלא ייעקרו בהשתנות הזמנים הם אבני הגבול ותמרורים בלתי משתנים ובלתי נמחקים, וחבל שלא יודע מה בדיוק לעשות לפני ששוב יפול העצוב.

אבל כעת בא רשרוש רועש מבין שורות הגפנים ונושאי הסלים באים, כורעים משני עברי סל הנצרים השחורים המלא הכבד והנוטף מבין מקלעת הנצרים עסיס שחור צמיג, איש מכאן ואיש מכאן ספק גוררים ספק מרימים, ובמאמץ קורע בטן הם מניפים ומעלים ישר אל העגלה, ורק כעת הם נִפנים להביט ולראות מה, ורק כעת מתברר שאחד מן השניים מי הוא אם לא אותו כורם מלך הבוצרים, מזיע ועייף וחם לו ואין בו נשימה ומקרוב רואים שאיננו לא בחור ולא צעיר ולא מגולח, ושריח זיעתו קשה, ושהכובע האוסטרלי הגדול כאילו מודבק לפדחתו, לא מוציא מלה, ואף אחד לא מדבר דבר, וכאילו יודעים תפקידם ומאומנים בו, סבבו וחזרו אל בין השורות להביא עוד סל כבד, וכעת שוב מתפצחים העלים הכמושים ועוד סל שחור מגיע אלא שנושאות אותו ביניהן שתי ערביות במאמץ של חירוק שיניים ובלי לאמור מלה הן אוזרות כל כוחן ומעלות אותו קודם על חישוק הגלגל ואחר כך במאמץ תנופה אל מעבר לקרש ופנימה, ונעשה להן קל, עד אנחה מתמלטת, לבושות שחורים עד כפות רגליהן חסרות גיל וצעיף לבן על ראשיהן והן מתקנות כעת ומיטיבות מאחזו, ובלי לומר מלה גם הן סובבות וחוזרות פנימה ברשרוש השמלות השחורות הארוכות שלהן המסתבכות בעלים הכמושים ומשאירות נדיפת חמיצות זיעה והולכות להן, ועוד רגע וחוזרים שני האנשים כורעים משני צידי הסל השחור שלהם הכבד ומטפטף עסיס צמיג, ומניפים תנופה אל פנים העגלה, וכעת מתפנים אל כד המים הלִיבּריק או האיבּריק וגומעים בזה אחר זה בלי לומר מלה, ואז באות גם הנשים השתיים אל תוך חוּבי העגלה, שכמובן אינה אומרת כלום, ולא הסוס, ואיש לא מן העומדים סביב, ורק שמוטי ידיים, ורק נושמים ורק חם ורק שקט ורק ריק סביב וזה הכל.

איך יוכל הסוס האחד לגרור כל זה בחולות השוקעים, ואיפה יישבו כל הפועלים והפועלות בעגלה המלאה הזו, ומה יהיה כשיגמרו לשתוק, לא ברור, ורק בזה אחר זה כורעים סביב ומתיישבים לקחת הפוגת מה, יושבים מתחת לשמש, וכאילו כל מה שהיה מעולם לאמור כבר נאמר, יושבים כולם ושותקים, ושתי הנשים קצת מן הצד כפי שמתחייב. ועורב אחד היה קורא פתאום, וכאילו אם אתם אין לכם מה לומר לי יש, קריאות ארוכות מתמשכות כאלה כשם שצרודות משהו, ודבריו ניתנים לפירושים שונים. ואולי באמת הוא רואה רחוק יותר, ואולי הוא יודע מה שאחרים לא יודעים או לא מעזים לדעת, אבל גם הוא לא היה עולה בדעתו איך האיש הזה שכך הוא כעת מקרוב, היה בבוקר אחר לגמרי, וכשם שמתחת לכובעו פניו כעת כמושים לא מגולחים דלוחי זיעה ועייפים כך מתחת בגדיו היה גופו שעיר ובהיר וזכרי בוהק מתחת למים ההם המנותזים, שוקק אונים, ובשרו טרי אך זה יצא מבשרה הלבן, בעוד ידו האחרת משלחת אותה, לכי לכי, וכאילו לא אותו האיש, מה יודע עליו העורב שהוא העוף החכם שבעופות, והאם איננו שולח יד גם כאן בנשים האלה העטופות שחורים שסחבו סלים כבדים בשארית כוחן ובלא מלה, ושמתחת לבגדיהן יש אולי גם להן עירום מפתיע, מי יודע, ומי יודע איך פתאום עולות מחשבות שלא ידע שיעלו כלל על דעתו, לא מפני שאסור שיעלו אלא מפני שלא עלו, ורק הולך ומסתבך במה שכבד ממנו, ויושבים שלושה אנשים ושתי נשים וילד וסוס עומד, ולא אומרים דבר ורק העורב כיודע משהו מכריז מפעם לפעם בהמון נירגשוּת וחדל, ואז שומעים את הצרצרים ומעבר להם את השתיקה שהולכת עד השמש, ומעבר לכתף זקופים עומדים עמודי תפרחת החצבים ודבורים תוזזות בצוף, הממלא את קרומי פנים הכוכבים הלבנים האלה שבין הפרחים המופרים הכבויים ובין הפרחים הבתוליים שעוד לא נפתחו.

אבל פתאום, בתוך כל השתיקה ואין הדיבור שיש כעת, אם מעייפות או מסחיבה או ממשהו, פתאום הוא יודע בוודאות, בלי שיש בידו שום ודאות, כי מניין פתאום יהיה יודע בוודאות, או מי יכול לדעת, וכעת כשהוא מעביר עיניו על המיושבים סביב, מיושבים להם כבדים ושותקים בלא שום צל עליהם, פתאום והוא יודע שעוד מעט, ובלי להרגיש כמעט, לא יישאר כאן לא הכרם הזה, ולא שביל החול הזה, וכלום מזה לא יישאר, ואפילו האיכר יהודה ששלח את כולם הנה לבצור ולהביא ענבים אֲפִילים מכרמו, איננו קשור דווקא לכרם הזה או לאיזה כרם שהוא, וגם לא לענבי המוּסקט שישברו כעת את השוק, או לאיזה ענבים שהם, וגם לא לסוס הזה דווקא או לאיזה סוס שהוא, ולא לפועלים האלה דווקא או לשום פועלים בכרם, ובאמת איננו קשור לשום כרם, ולשום ענבים או בוצרים, לא מפני שאינם טובים והלא כולם עובדים בכל כוחם, הסוס והאנשים, אלא מפני שהכל כאן הוא ארעי, בלי שום הכרח להתקיים דווקא ככה, הכרם שהפרדס יעלה עליו, והמגרשים שיַעלו על הפרדס והבניינים שיַעלו על המגרשים, ושכאן לא המקום כמו כל אותם המקומות שכל שנה ושנה ומדורי דורות בא בעיתו וחוזר בהם תמיד מסיק הזיתים ומדורי דורות חוזרת בעיתה ושבה עונת הגורן, וכל שנה ושנה ומאז ומעולם פשוט ותמיד מחכים והם באים בזמן החצב והנחליאלי, ורוחצים את הלב בבטחון שהכל יבוא בשלום, וכל שנה ומחדש יש שקיעות כאלה בזמן הזה, והימים תמיד מתקצרים כמו שהיו מתקצרים תמיד, וגם כל השאר, כלום מזה לא יתקיים כאן, כי הכל כאן ארעי, והסיבוב הישן הזה המסובב את השנה, איננו מוכרח כאן, ואיננו נכנס לדם הקיום כאן, לקיום המתקיים לעולם של המקום הזה, ואין כאן אף הכרח המתאשר תמיד מחדש במחזור השנה, החוזר ומתאשר כל שנה בהכרח שנראה מוצק מכל החולף והארעי, וכי כל אלה שכאן הם כולם רק בינתיים ורק מעמידים פנים של אִכּרים ורק בינתיים הם כרמים ורק בינתיים הם פרדסים, ורק בינתיים שוקעים כאן בשבילי החול האדום השוקעניים ורצים לחליפין על גבי החַמרה החשופה הקשיחה, כולם ישנם אבל לא בדם, לא יסוֹד מוּסָד, וכלום לא מוצק כאן, הכרם אין לו יסוד מוצק והענבים האפילים לחגים אינם יסוד מוצק והאיכר איננו ולא ברור אם בניו יהיו, וכל המוצקות של מה שנראה כאן עומד מוצק היא רק המוצקות האוורירית של הקיום כאן, והמי יודע, אולי כן אולי לא.

אבל מי באמת יודע שכך זה, ושהכרם הזה הנה נבצר כעת בפעם האחרונה ושיהודה האיכר הולך לעשות פרדס במקומו ולחפור באר, ולשלוח תיבות זהב שיביאו לו כסף, ואיש כאן איננו נביא וגם נביא לא היה יודע, ורק ילד אולי, בתום שלא התקלקל, וכאילו הקשיב ושמע ונוֹדע לו בלי שיש לו שום אישור, שלא רק הכרם לא יישאר, אלא שגם הגבול הזה שבין הישוב ובין שתיקת איומי המיסתורין המסוכן שמעבר לגבול, לא יישאר, ושהערבים האלה לא יישארו כאן, האנשים והנשים, ושזרנוּגה לא תישאר וקוּבּיבּה לא תישאר ויִבּנֶה לא תישאר, וכולם ילכו ויתחילו לגור בעזה, ואבוי להם, ושגם הפרדסים הישנים וגם החדשים לא יעשו עוד זהב ולא יביאו כסף, וכולם ייובשו כי מחיר הקרקע יעלה על הכנסות הפרדס, וכי על האדמה הזאת לא יחזיק מעמד אלא רק דור אחד או שניים ולכל היותר שניים וחצי, רק דור אחד של איכרים או שניים ולכל היותר שניים וחצי, ויום אחד כולם ילכו וכולם יחליפו מקום וגם המקום עצמו יחליף מקום, כאילו הכל היה רק תַפאוּרה מתחלפת, והעולם הזה יילך ויתערבב לגמרי, ושום דבר מוּצק לא יישאר מוּצק, ושום דבר ברור לא יישאר ברור ושום דבר שלא עולה על הדעת לא יישאר בלתי עולה על הדעת, וגם החצבים לא יישארו כי יבנו עליהם, וגם אדמת החמרה לא כי יבנו עליה, וגם לא שבילי העפר האדום כי יסללו עליהם, וגם לא הסוס כי יעבירו את מְכלי הפרי מתחילה בעגלות על צמיגים ומייד אחר כך בקרונות נגררי טרקטור ומייד אחר כך לא יעבירו כלום לשום בית אריזה מכני גדול כי לא יהיה מה להעביר, ורק זוכרי הזכרונות יספרו למסרבי השמיעה איך היֹה היוּ כאן פרדסים פעם לפני המבול וימיטו שממון על כל שומעיהם, מה יודע היום העורב החכם שעל העץ, מה הוא יכול לראות, מה יודעים על האיש הזה היושב כאן אם רואים אותו כעת כפי שהוא, עייף, ניכמש ולא מדבר, ואיך ידע בבוקר וחבק בשׂר אשה ודחק בה את שלו הגדול בכל אוניו, וזרע סקרנות נוראה בלב ממאן אחד, ורק יודעים כעת כולם שכבר הגיעה השעה לחזור, ובלי לדבר מלה, כי אם ידברו יתגלה אולי משהו שמוטב שלא, ומצביעים לילד על הקרש, ונפרדים רק במבטי עין מן האיש שנשאר בכרם, וכל השאר, שני האנשים לפנים ושתי הנשים מאחור מחזיקים יד אחת על כל אחת מארבע דפנות העגלה ומלווים מימינה ומשמאלה והולכים איתה בחול, וכשתהיה שוקעת יאחזו בשתי ידיים וידחפו ככל כוחם, יחד ובלי אמור דבר, והעגלה השקועה היטב תחת ארבעה סלי הנצרים השחורים המלאים ענבים פורצי עסיס כמעט מבוקעי תירוש, כבדים כנטל עופרת אם לא יותר, הנה כבר מָשָׁה כעת וניזוֹזה והסוס כבר מקער גבו ממאמץ ולא צריך לזרז אותו כי הוא שותף מלא ומבין לכל מפעל משיית העגלה השוקעת מן החול והלאה אל החמרה הקשוחה ועבור לאיטם בכל השבילים תחוחי החול וקשוחי החמרה, עם המשוכות לפרדסים ובלי, ופה ושם עוד אגודות חצבים מפריחים להם, הלוך ונסוע הלוך ושאוף אל האיכר יהודה ההוא המחכה להם שם פתח ביתו, כאילו היה מגדלור.

על מדרגות בית הרב פניו מערבה אל השקיעה המתקרבת והיום הארוך כבר הולך ומתרחק ומתמסמס ושתי מדרגות למטה ממנו, מיוּשב בעקימות מוֹקָה חברו שבא לבקר לרגע לפני שהוא וחבריו הולכים לסינימה, רגע לאחר שעמרם המציג יפעיל את מנוע החשמל ויעלו האורות בכניסה לבית העם, והם משׂיחים קלות, ומוֹקה מתפלא מאד על חברו ששתי מדרגות מעליו, מפני שבין כל חבריו אין עוד מין כזה כמו דגון הלז, כי הוא והם תמיד יחד, תמיד זה עם זה, תמיד יחד יודעים מה הולכים לעשות כל היום ומכל מקום לא להשחית זמן על קריאה, שחוץ ממה שבית הספר מאלץ, ובצמצום, וחוץ מקצת הספורט שבעתון או מכוכבי הסינימה והידיעות על רצח או שוד, עיניהם לא מנגבות מעולם דברי דפוס, והולכים יחד לכדורגל בשבתות ויחד בערבי שבת יוצאים עם הבנות, ויחד נוסעים לתל־אביב לקנות או לזלול, ויחד על חמורים וסוסים לעתים עד נבי רובין שעל שפת הים לחזות במחולות הערבים במאהל שהם עושים כל שנה עִם כלות הגורן, ובצהלות ובנגינות ובטביחת כבשים עם אורז וקנמון ועם ריקודי־עַם וריקודי בטן ועם עוד כמה דברים אסורים שיש שם כנראה ושעליהם לא מספרים לו ורק משתתקים בהתקרבו, ויחד הם תמיד יודעים הכל ויחד לומדים הכל על החיים ישר מן החיים ועל העבודה שהם הולכים לעבוד ועל הצלחות ההורים בעשיית העסקים שלהם, ועל סוסי המירוץ וגם על האופנועים, וגם על שוק הידיעות המועילות שיש להם על הבנות כולן ועל אחדות במיוחד, ותמיד יש ביניהם מומחים שיודעים יותר על בנות ועל ענייני בנות שלא עלו כלל על הדעת, וכעת הוא כאן על המדרגה שלמטה מפני שמוזר החבר הזה בעיניו שאינו עִם כולם, ורק ליבו הטוב מביא אותו לראות אותו, להחליף מלה או שתיים, לתהות ולהתפלא על דברים שהוא שומע ממנו, וליבו הטוב גם גרם לו להביא לו לדגון מתנה קטנה בקופסת נעליים ישנה, ששניהם יודעים מה יש בה, ספר אחד ממדפי הספרים של אבא של מוֹקה, שלא רק שאיש לא קרא ואיש לא יקרא, גם מפני שלא קוראים וגם מפני שכבר שמו של הספר מגוחך ולא מעודד שום קריאה וגם מפני שהספר כולו מפורק לקונטרסים קונטרסים שהכריכה לא החזיקה אותם והתפוקקה לגליונות דפוס לא מאוגדים, ורק הדגון הזה כשראה את החבילה המתפזרת הזאת, פרץ בשוועת אספנים, הוי כמה חבָל, הוי אל תשליכו, תנו לי ואחבר לכם אותו, ועוד כל מיני דברי שוועה מוזרים שהם, ומוֹקָה הטוב הבטיח שאם אבא לא יתנגד ולמה יתנגד, הספרים באים כל הזמן לאחר שפעם חתמו עליהם כשרוכל הספרים בא לביתם והציק לחתום על הוצאת שטיבל ועל הוצאת מצפה, ולתמוך בתרבות, ועוד כל מיני נדנודים שאבא נעתר להם בלי קושי ושכח בו ברגע והם ממשיכים ובאים כסדר, חולצים אותם מן החבילה מציצים בהם ודוחפים באין עוד אף מקום פנוי כמעט, עד שבא זה הספר על שני כרכיו והתפוקק בידיהם ונדחף הצידה על מנת להיות מסולק לפני שהעכברים יריחו, וכעת הנהו בקופסת הנעליים הזאת, רובץ לו שלם בלתי מזיק בינתיים וללא סדר, וקח לך אם אתה עדיין רוצה, ומסיר את המכסה ושם באמת מתגלה הדף הראשון ועליו מודפס בסדר הזה, צ’רלס דיקנס, כתבים מעזבון בית הוועד הפיקוויקי, תִרגמוּ י.ח. טביוב וב. קרופניק, הוצאת שטיבל, תרפ"ט, מלים לא מרובות מדי אבל שאין יותר מהן עשויות להבריח כל בחור בריא חושים, ושאין בהן שום דבר מועיל לשום אדם מועיל, וממש בּינְפַעֶש.

אתה באמת אוהב ספר כזה, שואל מוקה בנקיון לב, ואתה תִקרא את כולו, בטח, עונה דגון, בוודאי, מה זה עושה לך, חקר מוקה, ולמה אתה צריך את זה, למה, עונה לו דגון, כי זה פשוט נפלא, שעיניו של מוקה לא קיבלו כאמת, רואים את העולם, ניסה להסביר לו, אבל מוקה לא מקבל, העולם לדעתו אינו בשום ספר, מפני שהנה העולם כאן בחוץ כמו שהוא, ולא כמו תמונה, אמר מוקה היטב, שאיננה העולם, ולמה לקרוא בספר כשיש לך באמת, אמר, למשל בנות, אמר פתאום, מה טוב יותר, לקרוא עליהן בספרים או לעשות להן בחיים, שעל זה אין לדגון מה לענות, והוא רק נזכר פתאום במיכאלה שבאה אליו בחלום, לבושה מעיל חורף חם, אפור ועבה וסגור ורך כל כך רך, עד שהתעורר, ואינך רוצה לבוא איתנו לסינימה, אמר כשפתאום במורד רחוב יעקב עלו כעת אורות פנסי חצר בית־העם, אומר ומוסר לו את קופסת הנעליים, עם האוצר שבה, ודגון אינו מודה שאין לו שלושה גרוש, ולא יבקש מאמא שאין לה, ורק מודה לו למוקה ושוב מודה ושזה נורא יפה מצידו, ושעל זה אומר מוקה בגודל לב ובחיוך טוב, זה שום דבר, ואתה ככה תמיד נשאר לבד ולא הולך עם כולם, הוא שואל, וטוב לך ככה באמת, הוא שואל, ואין לדגון תשובה אם טוב לו ככה באמת, והם נפרדים ומוֹקה קם ויורד ומחזיר פניו ומחייך ומניע ידו לשלום, גבוה רחב כתפיים, ומתרחק והשקיעה המוורידה כעת מאד מקבלת את צלליתו ההולכת קצת מתנדנדת לה מרוב און עלומים, כנראה.

זה לראות בסינימה וזה לראות בשקיעה, המחליפה כעת צבעים ונעשית כעת כסיפור מלחמה אדיר, כוחות ענקיים שכל היום לא היתה ידיעה עליהם יוצאים כעת מעל כל ידוע שהוא, ומקימים כעת זירה גדולה במערב, יותר ממה שאפשר לצפות שיש, יותר ממה שאפשר לחלום שאפשר, וכאילו עוד אמת שהיא יותר אמת מכל אמת ידועה, הולכת ומתממשת כעת וכל רגע מפתיעה בעוד אפשר שלא עלה על הדעת שהוא אפשר, וחבל שהכל יתמוטט בעוד שעה קלה, ויתבדה כאילו לא היה ולא כלום. ואחר כך יהיה החושך מתעבה, ואחר כך יאכלו ארוחת ערב, איש בדאגותיו איש בסוף יומו שהנה עבר, מעבר לכמה מלים פה ושם, ואחר כך יילך למיטתו עם העששית, מפני שבבית הרב עדיין אין חשמל, ויניח בדחילו את קונטרס הדפים הזה לפניו, והכל בו ממש כלבבו, צבע הנייר והדפוס והאותיות המתארכות כדי להשלים את הדף, וההודעה מתחת שם הפרק על מה יהיה מסופר בו בפרק הזה, והחיוך שמתחיל מההתחלה, והאופן שבו הסיפור הולך ומסופר, ושמאותו ערב והלאה לא יהיה עוד ערב שלא יהיה נוטל קונטרס דפים אחד לקרוא לפני השינה ולא יהיה קורא בלי שצחוקו פתאום יהיה מבעית את התקרה המתפוקקת בשקט, ואת אמא ואבא בחדר השני שיהיו מזקיפים מבט ויודעים הילד צוחק, ויהיה מוצא את פתגמי סם וולר, שמזכיר את אותו חייל שאמר, יש לי רב, לאחר שספג שלוש מאות מלקות, ואת אותו אב שאמר לבנו כי עכשיו מראנו נאה גם יאה, לאחר שהתיז את ראשו כדי לרפאו מן הפיזול, או, בוא לרגע אלי, כמו שאמר העכביש לזבוב, ועוד פנינים שכמותם לרוב, ומר פיקוויק ומר טופמן ומר סנודגרס ומר וינקל, ומרכבות הדואר, וכל האנשים ההם העושים מעשי כלום ומסופר עליהם ברוב חשיבות, ופתאום בלי הרצינות הקודרת של החיים, אהה החיים, ושל העולם, אהה העולם, ובלי אכילת הנפש תמיד, ובלי בכי הבודדים והתלושים והנכזבים תמיד, לא בעליית הגג ולא במרתף של דוסטוייבסקי, הנשבעים תמיד שבועות ורָבים ריב עם האלהים, ונושאים תמיד ולעולם אשמה, אשמה אפלה, אשמה ויאוש, ויאוש וקרעים שבלב, ואנשים שאין להם דרך לא אל אנשים ופחות אל נשים, והכל הכל הכל תמיד תלוש להם, קרוע להם, והלב הקרוע, והנפש והחיים והאהבה, והרפש והרקיקה טפו טפו, ופתאום הכל נראה מחדש, מודה שיש בעולם יותר טיפשות מחכמה, וטיפשות שאפשר לצחוק עליה גם בלי לסלוח, ושכל הרשעים הם רק רשעים מדומים וכולם לוקים לבסוף וכולם במה הם עוסקים תמיד אם לא בעיקר בטפשויות, ומסתבכים בטפשויות ובשאר חולשות בני אדם ובהתיימרויות הקטנות שלהם, שיותר משהן מסוכנות הן מגוחכות, ואף אחד לא מחכה שם שיקום בחור אחד מיוסר ומתייסר וירצח אשה זקנה אחת צייקנית וקמצנית, ויאכל את נפשו ואת נפש שומעיו, ושאפשר גם לראות שיש תמיד גם צד שני, קצת מטופש קצת מתיימר וראוי לצחוק ולניקוי הראייה, ושאם אדם יהיה כותב פעם דברים יהיה כותב כמו דיקנס, מזיז דברים לא בשנאה אלא בראייה ובלב נוח אליהם, ולא מתקן עולם אלא עובר בו, והמשפטים לא יהיו אלימים ולא תוקפניים, ולא קורעי מסכות ולא חושפי פשעים, ורק יהיו כמו כאן בשטף מזמר, בשטף משפטים שמח לשטוף, בזרם שמח לזרום, עם כל הגדת הפרטים שתענוג לספר אותם נכון, והכל יהיה בתנועה והכל יהיה הומה והכל יהיה בא עוד ועוד ומלא כל הזמן, וככה יפה לכתוב, וכך הוא מוציא ערב ערב קונטרס דפים אחד מקופסת הנעליים שתלווה אותו מעתה לכל מקום תמיד, עד היעלמה מתי שהוא לא זכור איך, ואולי בכל זאת העכברים, וצדק מוקה, מתכרבֵּל כל ערב וקורא ומוצא איך יפה לספר נכון על שפעת הדברים שישנם ובהנאה לשים צבע נכון אצל צבע נכון, ולהתרחק אז פסיעותיים ולדעת, ככה, הנה, בדיוק ככה זה.

מאחר

ויום אחד עוד לפני החגים חזר אבא והיו לו פחות קמטים ובקמטים שהיו היה פחות חושך, ואבא אמר אז לאמא והדברים נשמעו, כי הדבר שדיברו עליו זה־כמה יהיה אפשר כנראה, והנה יוכלו והנה יהיו הולכים לבנות בית חדש במושבה, ושממש כעת התברר ש“פרדס” תיתן הלוואה בהמלצת הדוד משה, ושהדוד דויד האיש הטוב עשה שאגודת הטובים שהוא חבר נכבד בה תיתן עשרים וחמש לירות כגמילות חסד, כמעט בלי ריבית, וקצת משארית הכסף שנשאר ממכירת הבית במנדלי, ועוד משכנתא שתיתן קופת מלווה וחסכון לחמש עשרה שנה בשמונה אחוזי ריבית, סך מאתיים וארבעים לירות מצריות, בערבות הדוד משה הדוד דויד והדוד יוסף, ועוד מפה ומשם אולי, מאמרים או חדר להשכיר, ומחסכון אכזרי שיחסכו בכל פרוטה, ובשבת ילכו לראות את המגרש המיועד, דונם ועוד שבע מאות מטרים רבועים, שהם בדיוק שני דונם תורכיים, ושכעת אין עליו כלום אלא מחצבת כורכר נטושה כולה חידודי אבנים מתפוררות, ושבגלל הכורכר הזה נענו אסתר ונחמה דונדיקוב למכור את המגרש הזה בפחות, וגם מפני שהוא מגרש נידח מעבר לכל הבנוי ממש על גבול הפרדסים, ושצריך יהיה לכתת רגליים בחול ובחמרה לפני שמגיעים ללב המושבה, ושהתנים ניגשים שם בלילה להציץ בחלונות, ומי יודע אם לא גם הצבוע המשוגע, ושצריך יהיה ליישר את המגרש ולפלס אותו לפני שיתחילו לבנות, וכאילו מנסים שוב להיאחז, אמא ואבא, ולהשתלב מחדש, ושוב להרים ראש, ולהעמיד פנים שמה שהיה היה, ושתמיד אפשר כאילו לקום ולהתחיל מחדש, אף על פי שזה משחק ידוע למדי, וכבר בשבוע הבא הולכים להתקשר עם החבר בן־ציון הורביץ האיש של סולל בונה ולחתום זכרון דברים על הבית שיקום בחלקה 260 בגוש 16 בנפת רמלה, שלושה חדרים ומרפסת פתוחה, בית אפור, אדוֹם רעפים דלי מלט, כפי שצייר בכשרון האדריכל טַיינר שבא הנה ישר מפראג, ומחזית הבית יבלוט החדר האמצעי בשלוש צלעות קדימה, כצב המשרבב ראשו משריונו, ושכך יהיה עומד הבית ומזדקר כולו מעל כל הלא כלום שמסביב על כל שולי הפרדסים, אחרון בסוף המיושב הבנוי, בית לא גדול כלל, לאחר ארבעים שנות טלטולי חלוץ אביר בארץ הקשה, ועל גבול כל ים הפרדסים הזה הכחול הירוק הכהה צפוף, שמעבר לו כבר הערבים וכפריהם זרנוגה וקוביבה ויבנה, ומעבר להם נבי רובין והחולות ומעבר להם כבר הים הגדול, הלא נראה אבל הנשמע בלילות המלאים, ושלאחר שיקום יקיפו אותו בז’קוראנדה הסגולה ובפונציאנה האדומה ובאורקריה שכל שנה מוציאה עוד דור עלי מברשות עגולות, ובברושים שלאורך הגדר וגם פה ושם, ואחד מהם יצמח עקום לתמיד, ועץ תות כביר שיעלה לתפארת גם כשהוא רק זכר שאינו עושה פרי, ומזל כי אינו מביא זבובים, ועצי הדר שונים וגפנים מודלות, וגם לול וגם אורווה לחמור, ואולי גם עז, וכל מיני ירוקים יהיו וכל מיני פורחים, לפי עונות השנה, פעם במלואם ופעם בכמשונם, לפי מחיר המים ולפי העייפות, בית חדש שיעמוד שם על תילו ששים וארבע שנים טובות ולא כל כך, עד שיימכר להריסה, ושלוש עשרה שנה לאחר שייבנה האח בן שלושים, וחמש עשרה שנה לאחר בנייתו האב בן שבעים ושלוש, וארבעים ותשע שנים לאחר שנבנה האם בת שמונים ושבע, יהיו מוּצאים ממנו על מיטת דרכם האחרונה לבית העלמין הישן, אלא שכל זה כעת בערב ראש השנה, כעת כשהיום והלילה הולכים ומשתווים, כעת כשהזריחות מופלאות והשקיעות נהדרות, כל זה לא ידוע עוד כמובן, ולא עולה כלל על הדעת, לאשרם, ובתום לב ובלי מחשבות קודרות, ולא מרחיקות לכת יותר מיום התשלום הראשון של המשכנתא, ומסיום מקוה ישראל בשנה הבאה כשפתאום יהיו מגויסים לשמירה בכפר תבור ובסג’רה כל המקוואים החסונים ההם, לרבות אליהו הרשקוביץ, ויחזרו משם עם תצלומים של עצמם ושל בנות הגליל התחתון, אותן תפוחי־בּר, או אותן ורדי הבר, חבוקים למדי וזוהרים למדי וצעירים לגמרי, וכאן, לילה אחד בחודש אב, יאירו פתאום חצי השמים במזרח באדום הנורא של אש שריפת הגורן בחולדה, ובבר־מצוה יקבל הבחור מצלמת קודאק קופסה, ואולי גם שעון, כל דבר בעיתו במשך השנה הבּאה עלינו לטובה, אמן, ועל המגרש הזה החדש שעל גבול כל הפרדסים הנה הולך לקום הבית, ששמו ייקרא עליו מעתה פשוט, רחוב מוסקוביץ 14.

קיץ 1991

צלהבים

מאת

ס. יזהר

---

צלהבים נדפס לראשונה 1993

---

מנדרינות

מאת

ס. יזהר

היום מחכים. אחר הצהרים, לכל המאוחר לפנות ערב, אף כי גם זה לא בטוח, על צד האמת מן הצהרים והלאה, ומכל מקום לא בלילה, או נאמר לא מאוחר מאד בלילה, זה בוודאי. ובינתיים מחכים. גם שמעון, בן דויד, מחכה שיבואו לאסוף אותו ואולי אפילו יבוא אותו פינייה עצמו מראשון, עם החולצה הרוסית התמידית שלו, מעל המכנסים עם הפתיל השחור החוגר ועם הגדיל, וראשו השׂב עם השפם, מפני שכעת כל תקופת החופש הגדול הוא מתאכסן אצלם ומבחר עיסוקיו שם, בינתיים, מחוץ לזלילת הבוקר המאוחרת הכוללת כמובן זיתים שמנת ודבש, שבעיניו זהו בדיוק מעדן המלכים, ומחוץ לקריאה המזדחלת כדרכו של באש ובחרב שמצא אצלם פתוח על הספה עם אלף הכרים המצוייצים, קריאה בפיזור נפש ובריכוז כאחד, מה נשאר לו שם אם לא היציאה כדי ללכת ככה סתם לשום מקום, אם לא רק כדי לבעוט בדרך בכל המזדמן בגודל פחית או פיסת ענף וגם אבן קטנה, שאפשר להפריחה בבעיטה אחת מחושבת ומסוגננת מאין כמוה וישר לתוך איזה שער דמיוני שהוא, במגרש הריק ההוא בלי עוד ילדים שם, ובציפייה איטית ולא נאמרת שכבר יבוא ויקרֶה וכבר ירשו לו ויקחו אותו משם לחזור הביתה –

ומחכה גם יחיעם, בן יוסף, לאביו שיבוא לאסוף אותו, בסוף יום הנסיעות הארוך שלו בכל קרקעות הדרום ובכל ההתישבויות החדשות ובכל האדמות שמדברים עליהן בישיבות אין־קץ, ושלאחר כל אחת מהן גם ניגשים רגע לראות, והכל תמיד מתמשך כמובן מעל המצופה, באבק ההוא ובשמש הצהרים ובדרכים החמות והשבורות ההן ולא ידוע היכן בדיוק ומתי בדיוק יוכל אפוא להיפרד מכל מלוויו ולחזור אל בנו מחמדו ולאסוף אותו מכאן ולנסוע הביתה עם הנהג מאָלין וישר לירושלים כנראה, אם לא תהיה חנייה קצרה בקריית ענבים, שממנה לבסוף לא ייצאו בלי סל ענבים וארגז שזיפים אפילים תאווה לחיך, סגולים עם פודרה כאילו של אבק מדומה, שמוחים אותו באגודל והסגול מתבהק אז כזורח ואי־אפשר שלא לנעוץ בו שיניים חמדניות, והוא כבר נוטף כולו עסיס דביק מתוק חמצמץ, כמו במופלאים שבשזיפים, אתם יודעים, ועד שיגיעו הביתה –

ומחכה אחרת מכולם גם היצור הזה, בן זאב, שמלבד ידיעת הפרידה שתתרחש עליו מיד כשיבואו לאסוף ולקחת את זה ואת זה, שכמוה הלא כידיעת המוות, שנדחית בינתיים, אבל אי־אפשר להכחישה, ולא את הדמעות שקשה להסתירן, והוא בעצם אינו אלא כמו זקיף על משמרתו מחכה לאיזו ידיעה אחת שצריכה להגיע על ידי פלוני מישהו שאמור לבוא ולבשׂר משהו בתכלית הקיצוּר, ואולי רק מלה אחת, שמִיָד להיאמרה ייעלם המבשר ההוא, לאחר שווידא שאין עין צופיה בו, ואילו הוא עצמו יקפוץ אז ויקום וירוץ ויעשה כמה דברים בזה אחר זה בסדר הכרחי, ושאינם לא משחק ילדים ולא פעולה צופית, אלא אדרבא הם שום משחק והם שיא הרצינות, והם גם משהו אפל שחיים ומוות תלויים בו, ועד כדי כך, ולא מצחיק כלל, ואפילו לשני חבריו אינו יכול לומר או לרמוז ולא יבינו למה יקום פתאום וירוץ כרדוף שדים לעשות דברים תמוהים, ושהם בעצם מבחנו הגדול אם אפשר לסמוך עליו, וכבר הנשימה נעצרת.

מחכים ובינתיים רבוצים בכל הנוח האפשרי, החלומי, ומתמכרים לגמרי ומוסרים לה לאדמת חול החמרה הקלה הנִקמטת בקלות ומתקפלת תחתיהם ככסת זו, לשאת בכל עומס קלילות משקל גוום הקלוש, לרבות עורם עצמותיהם ואין־בשרם, לרבות החֶסר המוחלט של שומנים למיניהם, לשמעון אולי יש קצת ברום ירכיו, בכל זאת, לרבות יחפותיהם גופיותיהם ומכנסיהם לעורם ושערם המבולבל להם על ראשם, סתם חוּם שחור, חוּם ערמוני קצת גלי, ובהיר מפליא אחד כמעט משיי – ומסירת כל תמיכת אין־משקלם לחול הרופס הזה, בהיפטרות גמורה ומשוחררת, סמוכים ובטוחים שעמוק מתחת לכְזיבוּת החול, עוממת שם במחשכים העמוקים גם איזו קשיות של ממש וצפידות מספיקה בדרך פנימה אל אותו גלעין צפוף שאומרים שקצת מתחתיו הכל כבר יוקד כשאול רותחת בלבה עולמית לא תחדל, וכל עשרת אלפי הקילומטר של רדיוס הכדור שלנו מסייעים כעת לביטול מועקת הכובד הזה של שלושת הבטלנים המתפרקדים ומתכרכים כלטאות וזרוקים נשענים עליה וגם מתגלגלים כשתופש בהם הצחוק, יכולים בהחלט לסמוך עליה על האדמה העתיקה ועל פלומת החול הקל המפוזר כוזב נִכבר מעליה כאן בצל המנדרינות, ושאינה אלא כדי לרפד להם את מזרן הרוך הזה ששטחו והפקירו עליו את כל בטלנותם חסרת ההצדקה, ושכל זה לא אכפת להם, ולכל היותר נוטלים באפס־יד איזה עלה כמוש אחד ומשיטים אותו בזרם המים, עד שלא אכלוהו הנמלים או העכבישים לגמרי ולא נותר ממנו אלא כמין רשת עורקים ללא בשר, כמצוייר לפעמים בספרי הטבע, ובלי לדאוג לאן זה יגיע.

וכך, שׂרועים השלושה רבוצים להם בצל המנדרינות בלב הקיץ והמים מן הצינור, צוֹל ורבע, ממלאים את הברכונת וחוזרים ופורצים להם נמלטים ברעש ובקצף, לבנים ובועעים מן הפתח שמלמטה, ובשפע מרהיב יוצאים לתעלה, ועדיין אין בעולם מודדי מים או שעוני מים, ויש לעולם מים כמה שתרצה, וגם תמיד אפשר לזוז קצת הצידה ולחטט קצת באדמה ולחפור רק עשרים שלושים מטר לעומק, או ארבעים, ותוך שחופרים ויורדים גם בונים בבלוקים המעוגלים את קיר החבית בקוטר שלושה מטרים להחזיק את דפנות הבוֹר שלא ימוטו פנימה, ומיד לאחר הצהלה “מצאנו מים!” לא צריך עוד אלא רק להשחיל פנימה צינורות ומסננים, ולהציב למעלה מנוע אחד בריא ורענן ורק לחבר את גלגל התנופה שלו אל גלגלי המשאבה באותה חגורת עור רחבה שתהיה שוטפת לה ורצה בסחרור ומרעישה בטלאי־האיחוי וכאילו מונה את פעימות הלב, ואז תתרחש גם אותה סחרחרת נהדרה שמבליעה לתוכה את ממשות חישורי הגלגלים, ועושה כמין איבכה ריקה המבליחה אורות חטופים, פנימה אל תוך המעמק הפעור לרגליה ופנימה בחושך המבהיל ההוא, והכל כבר הנה רץ לו מאליו ורק צריך עוד לסוּך מדי פעם בשמן את כל מיני התמסורות שבחיק הגלגלים בלי לעצור את ריצתם הנפלאה והמפחידה ולהיתלות אז מעל לתהום, ולהיזהר, אלוהים אדירים, שלא להיסחף פתאום ולמעוד פנימה בקול צריחה אחרונה שאין נוראה ממנה, או שלא תחטוף איזו שן של גלגל עוין איזו אצבע לא זהירה מכף הרגל, אחת או שתיים לא לפי בחירתך, וכבר היה מעשה בנהג המשאית ירמיהו, בחור מוצלח מהרבה בחינות, שנתפשה נעלו ונבתקה ונכרתו לו במכה אחת שתי אצבעות מכף הרגל, ולפני שהספיק לצעוק כבר היה הדם פורץ וכבר היה מתעלף וכבר הצילו אותו מן התהום ומשכו אותו ועמדו עליו ומישהו תחילה במטפחת ומיד בכל הכתונת ניסה לעצור ולפקוק את הזרם, והחישו אותו לתל אביב לבית החולים מהלך נסיעת שעה שעתיים, באותה משאית שלו שדי השתוממה איה אדונה נהגה ואיה הודו ואיך פתאום הִתייתמה ממנו, וחזר כעבור כמה שבועות לבן יותר, נכה על מקל, מוכן לספר הכל מהתחלה, ומלא רחמים גדולים – וכך היה למנדרינות המצלות הללו צפופות ירק עלים עשיר שפע מים בתעלה השופעת, שפיצלו אותה כעת העצלנים לכמה גומות בבת אחת, כדי שיתמלאו לאיטן די שובען, אלמלא יובש החול בגומה שמעולם לא היה לו די בכל מה שזרם אליו, והיה בולע את כל המים בלי לתת להם שהות להיקוות, בולע כאילו לא היתה לו תחתית, ושכַמה שירווֶה נשאר תמיד כזה יבש וצמא.

ואם כך, מניין יבואו בסתיו הפירות המובחרים, אותו ה“יוּסף אפנדי” למהדרים, אלה הקטומות, השטוחות אף כי תפוחות כסופגניות, עם הקליפה הרופסת, המנוקדת מגובששת קצת, שנבתקת למגע אצבע ובחובה עטופים מטווה נימים וחוטים כל פלחיה המתפוצצים מעסיס שופע, ועם גרעין פה גרעין שם, שפולטים אותו ישר לאוויר והוא מאליו כבר יגיע ארצה, ושה־אבּרוֹיסֶף, שבתרגום מאידיש הוא הרֶבּ־יוסף, מן השוק, בזקנו הפרוע שיהיה בא כשעון, מיד אחרי החגים, להתמקח מחדש דבר שנה בשנה עם אמא על כל תיבה קטופה, שכבר הוא מרימה בקושי ונושאה בקריעת בטן, עד העגלה שלו הרתומה לקטן שבחמורים, שאזניו גדולות מכולו, ושלא העגלה ולא החמור סובלים אותו, וכך יום אחר יום שלושה שבועות תמימים ויפים של ראשית החורף, עם הכרכומים והסתווניות, הוא עם אמא ואמא אתו בוויכוח חסר תוחלת, היא משלחת אותו והוא משלח אותה, ואחר כך הוא משלח את העגלה הקטנה שלו ואת החמור הקטן שלו ולא מפסיק מהפיק מרגליות אל אמא באידיש ואל החמור ואל העגלה בערבית, פחות מוצלחת, ולבסוף הוא משתוחח ומתכופף לדחוף את העגלה מן החול שהיה אז במקום כביש, והחמור בקושי יכול לעזור, ונשאר רק הוא שחוח מתנשף ומזיע מתחת כל בגדי החורף שלו, הרב יוסף, עם זקנו המטורף ועם כל המנדרינות העמוסות זהב על עגלתו השוקעת עד צוואר, ומוסיף והודף ודוחף עד מול ביתו של יששכר זה, שבהמשך עוד ימלא תפקיד מכריע, ושם כבר נחשפת החמרה המהודקת סוף סוף, והחמור המסכן והעגלה המסכנה כבר יכולים לבדם והרבּ יוסף היה יכול לקפוץ כעת עם כל מלבושיו הכבדים והמזיעים, ולתפוש פינה ולשבת למעלה, אלא שכנראה מחוסר כוח ומקוצר נשימה, רק הוסיף והשתרך מאחור עדיין הודף אף כי נראה כנגרר, הודף וממלמל נוראות על כל סדרי העולם, עמק הבכא הזה.

ואילו בצל המנדרינות בלב הקיץ, כשהפירות עדיין רק כדורי בוסר זיתיים קשים וכחולים מרוב ירוק, ועתידם הזהוב עוד כולו לפניהם, משיטים באפס־יד ובלא לברוֹר כל מה שבא מעצמו אל ידיהם הבטלות, הוי בטלנים צעירים, הוי מבלי עולם, קחו מעדר ולכו לעבוד, קחו מזמרה ולכן לזמור, קח־ פטיש גולם־איש, על פני הזרם העצלני לא פחות שהולך עצל בתעלה העצלה, עם איזה כפיס יבש ששט ומסתובב עצל בלי מטרה, ודווקא אז פתאום מתחכמים ורק בקצה האצבע, למי יש כוח ליותר, חורצים קו שמכניס את המים לכמין מפרץ שטוח, עם כתם קצף דלוח מסתובב סביבו, והמים בטיפשותם נכנסים לכל מִחרץ אצבע, סתם ובלי כוונה, ואיזה פשוֹש, כנראה, לפי הציוץ, מנסה כעת לצלצל ואולי היה נדמה לו שכלתה רגל וכבר אין כאן איש, ואחר־כך גם לא זה, והתוֹר באיזה מקום כבר היה מחליף את האוּ־אוּ־אוּ שלו השווה, למין אוּ־אוּ־אוּוּ, מתמשך בהברה האחרונה, ואולי גם זה משהו, ואחר כך גם לא זה, וכלום לא היה משתנה עוד בעולם שחדל, עד ששוב הוטעה הפשוש רך הלב והיה סבור שכבר מותר לנתר בלי לחשוש, או שתולעת או זרעון אבוד קרצו לו ממימי התעלה העמומים מעצלות, ובוודאי שלא היה לו לחשוש מחצי מבטו של העלם הזה, גם כשהוא מתכוון ללכת ללמוד ביולוגיה פעם כשיגדל, ולהבין יותר בחיי הפשוש הזה ודומיו, התור למשל, או מה זה כאן מנתר ולדעת את התהליכים המטאבוליים של הזעיר הזה, ושל כל שכמותו, ולהבין לאשורה את הביוסוציולוגיה שלו ושל דומיו, ואת הפֶנולוגיה שלהם, או מה עוד מלמדים שם בטבע, ואת שפת ציוציו האלה, ומה הוא אומר כשהוא מצייץ, ובוודאי שלא היה לו לחשוש ממבטו העמום כל כך של זה שאין לו שום עניין בשום ביולוגיה ובוודאי לא בשום פשוש שהוא, ולכל היותר יוכל לזַכוֹת במין הְ־מְ־מְ סתמי ולא מחייב את מי שינסה להסביר לו, וכלום בעולם לא מעניין אותו כעת אם אינו מסייע בממש לפתור את שאלת יציקת הגבס לתבנית הפרוטומה של חברו קָמֶר שכבר כייר בביתו והיא נשארה עומדת מכוסה בד רטוב, ואת שני הפסלים הנוספים שהוא הולך לעשות בקרוב מאד, את הראש של דווידה ואת הראש של זהבה, ואולי גם את החזה, וכבר התקשר עם הצייר דויד הנדלר, עם המשקפיים, שאמנם איננו פסל אבל לעומת זה הוא מודע להוריו שרוכשים ממנו מפעם לפעם איזה דף, בצד איזה דף פֹה ודף פֹה גם מן הצייר עובדיהו שאף הוא מבני חסותם, וכשהם נוסעים הוא זה שמקבל על עצמו להשקות את עציצי המרפסת בלי לחשוד בשמעון ובחבריו העצלנים, שבמקום לרוץ סביב הבית ולעלות בכל המדרגות הם מכלים את שלפוחיותיהם באותם עציצים עצמם, וגורמים לנבילה מהירה למרות כל משפכיו המלאים, ואילו הצייר הנדלר – הלז יוכל לחיות את נפשו השוקקה ואת לחייו השקועות והלא מגולחות, כשל כל הרעבים ואינם מתאוננים, בקצת תשלוּם, בעוד שבאמת לדבריו כלום לא חסר לו מלבד הזמן הפנוי לצייר כל היום ולרשום רשומי חטף מלאים מין רִגשה כזאת, שהמבינים מציינים והקונים אינם קונים, ולא נשאר כאן לבסוף אלא רק מבט אחד של יצור אחד שליבו פתוח אל הפשוש הקטן הזה וגם הולך אחריו ואחרי נתוריו הפתאומיים, נתר וצייץ בזנב גדול כפליים מכולו ועסקני במוגזם, וגם נשארה לו עוד אוזן אחת להגיי התור המהמה ההוא, ונשארה גם זחילת המים העצלניים, עם הצל השתקני, ועם מטבעות האור הנושרות ונשכחות, ומעל כל זה נשאר שמחכים.

בוודאי, איש לא סיפר לאיש כלום על שום דבר אבל הוא יודע. ואיש לא סיפר כלום לאיש על שום דבר אבל כולם יודעים. והסוד הוא כל כך סוד עד שאפילו שהוא סוד לא מעזים לומר, אבל יודעים. מוקדם בבוקר בא איזה אוטו ואחיו יצא על בהונות. ברור שלא לעבודת יומו הרגילה, ונסע לאן שנסע ולא ידוע לאן או אל מה, אף על פי שברור שלפגוש את חברו אליהו מעקרון, ולהעמיס יחד אתו את “החומר” המוכן בשבילם בחשאי, ולקחת ולנסוע למקום אחר שאיש בעולם לא יודע ולא יכול לשער, ושהוא כנראה בצפון המושבה דווקא, ואולי אפילו באותה חורשת אקליפטוסים דלילה, שמן הסתם כבר חפר בה מישהו כל הלילה, בלי פנס כמובן, והכין את המקום, שאיננו מסומן בכלום ועם זה אינו מחוץ לאיזה סימן מובהק, גם כדי שיד לא תוכל להגיע אליו וגם כדי שיד נחפזת תוכל למצוא אותו כשיצטרכו, באותו יום סגריר, ושככל שלא רואים אדם סביב סביב, ולא ציפור וגם לא חרדון, אין ודאות אם עינו של טורף אחר לא נאחזה בו וכבר מוכנה להלשין, או אם מיד לכשיסיימו לא יתגלה שהאדמה נשארה מחוטטת מדי או מכוסה במוגזם, ומזמינה כך את הרוח להוליך שמועות, וגם אל תשכח שהכביש הגדול אינו רחוק מכאן, ושגם קצבו פרס למי שיביא הלשנה, ושדווקא לכן אסור להיראות מיסתורי, ולא נזהר מדי, ולא נתפש לעצבנות שמולידה עצבנות, ושבתוך כך, ממש לא רחוק מן הכביש הגדול, בשולי אותה חורשה דלילה וכאילו לא כלום, הם ממשיכים להתעסק בצינור הבטון העבה ההוא, ולהשקיעו היטב באדמה עד למעלה מצוואריו, וחנוטים בנייר זפת, ומשומנים להם וסכוּיים, להורידם לבסוף פנימה כחבילה גדולה אחת. כהורד אולי איזו מומיה חבוטה ולאטום אז מלמעלה, ולכסות ולהדק היטב, אבל בלי לפגוע כלום ברישולו של הכיסוי הטבעי, מעשה מסובך יותר מהסתר גווית נרצח, ולהזדרז לגמור אף כי לא בפזיזות, ולא להשאיר עקבות, ולא לשכוח דבר מאלף הרברים שמחייבים דיוק, ושלא יצפצף לכם פתאום קול והכל פתאום יהיה אבוד, מאסר עולם במקרה הקל ותלייה בחבל עד שתמות במקרה הרגיל, ולא ללכת מכאן לפני שהעכביש המקומי כבר יהיה יושב כתמול שלשום וטווה לו את חוטיו ממש על גבי הגולל, והחרדון המקומי כבר יהיה עומד עליו כתמיד ומרים ומפיל את חזהו ואת ראשו התפלצתי משתחווה ומתפלל בשיממון שלו, כמי ששכחו לומר לו די.

אלא שאם פתאום משהו לא יהיה הולך, יש שם כבר מישהו שישנו חבוי מן הצד בלתי נראה, בלתי שייך אחד, שכעת יהיה קופץ כמו שד משחת, שלוּח כחץ אף כי בלי לעורר שום חשד שהוא ממהר דווקא, וירוי ככה יתפרץ בלי שיראו שהכובע בוער לו על ראשו, ולא ינוח עד שיגיע הנה, כן, אל גדר גפת החצר הזאת, השתולה מנדרינות על פלגי מים, חמש חמש בשורה שלוש שורות, ויפלוט את המלה האחת, הרת עולם, ומיד יעמיד פני חסה שלווה ויסתלק כנחש עלי סלע. ואילו אז, ממש אז, יקום היצור הזה, בן זאב, והכל מעתה יהיה עליו ועל ראשו, לקום, ולרוץ, ובלי לעורר גלים, ישר אל בית יששכר שלמעלה בראש הרחוב, ולהגיע מהר וכבדרך אגב, רק כדי לבקש מחַנָה חצי כיכר לחם כבקשת אמא, בסליחה על ההפרעה ולדפוק בדלת לא בלי שעיניו בדקו סביב, ולהיכנס ויששכר כבר לקראתו, ולפלוט בלחישה אך ברור, לפי העניין, ירוק או חלילה אדום, והלה בכל כובד גופו הרציני, יתפוש אז בטלפון שיש לו, מפני שליששכר יש טלפון, והוא כבר יודע מה צריך, בעוד שהיצור הזה כבר מרוקן שליחות, ורק עוד חצי כיכר הלחם, וחנה בלי לומר מלה, וניכר איך היא נרגשת כולה, תפרוס לו מלחמה, זה שהיא מחשש המיקרובים שממלאים בימינו הכל ומחליאים הכל היתה נוהגת להבהב את הלחם מעל מנורת הספירט שלה, ולהציל ככה את בני ביתה מכל מיני כולירע, והוא וחצי הכיכר המטוהרת בידו כבר יוצא, ושוב בלי לעורר גלים באויר הרחוב השקט הזה, שמי יודע מי מציץ בו מאחורי כל גדר, ולשוות רגליו כאילות ולחזור בהליכה רגילה ורגליו פקות.

ואיך את כל הרציני והחמוּר הזה התלוי בדיני נפשות הסכימו להעמיס על מי, על כלום כזה, חסר משקל ילד ילדותי לגמרי, שגם כשהוא משקה את המנדרינות בחצר אביו הוא מפליג עם ואסקו די גאמה, מוכיח את ספניו המרדנים וממריץ את קטני האמונה לצאת ולהקיף את ארץ האֵש, או שמא זה כף התקווה הטובה שבאפריקה, ומכל מקום, עליו אפשר לסמוך? אמנם כבר בן חמש עשרה אבל מה כבר עשו אבותיו כשהיו בני חמש עשרה, והוא רק גופייה תלויה עליו ריקה למדי, ורק עיניו הן כאלה שאפתניות, ועליו ועל כתפיו הלא נחשבות האלה להטיל את כל כובד הקשר שבין האחד הגלוי ובין ההם הנעלמים במחבוא הסליק, שבבוא השעה הגורלית כחבל התלייה בזמן הלא מוגדר שבין הצהריים לערב ואולי אפילו עד חצות, יידע לקלוט את מלת המפתח ולהעבירה שלמה ישר לידי יששכר, בהצגה של היתממות, כשאפילו אז, ברגע החמור ההוא, עדיין הוא שניים, גם האחד שרץ מטעם האומה במאבקה נגד צורריה, וגם האחד הנטוי מעל גשר הספינה בז לגלי האוקיינוס, ומאיץ בנִרפים ההם להיכנס אל המיצר שייפתח אל האוקיינוס, הו הו אנשים התחזקו והיו לאנשים, גם כאן הרגע הוא גדול ועולמי וגם שם, גם כאן נקרא אדם להסתיר רגשת לבו ולפעול בקור רוח וגם שם, ובזהירות, ובחכמה, ובערמה, אבל גם בעליצות הזו, של מי שמתחכם אל איתני הכוח, וששום שוטר בריטי במדים או בלי, ושום מלשין מושתן המציץ מעבר לשיחים, וכאילו לא רואים אותו, לא יעלה על דעתו, מכל מקום, שעל כתפיים דלות כאלה לקחו ועמסו כעת את כל משׂא ההיסטוריה ושאלה הן כתפי שליחה.

אלא מה, אלא שגם המפונקת שבעצלויות מתחילה לשבוע עצלות די צרכה, ומלטאות מופקרות לחול החם ולפכפוך הזרם האיטי, שמנוני ומאובק כזה, עם טרפחות של קצף עכור, מתחילים כעת לשאת ראש לא בלי התגנחויות ומבחינים כאילו אמנם עברה שעה ומתחילה שעה אחרת, בלי שהם יודעים מה השעה, או איפה שכחו את שעוני הבר־מצווה שלהם, ורק השמש כותבת כל הזמן את השעה בתזוזות חצי הצל וחצי מטבעות הזהב שמתחת למנדרינות, ומוצאים גם שכל כך קל כעת לקחת כל דבר שבעולם ולעשותו לדבר מעולה הרבה יותר, כדרך שקרה, כך מספר להם היצור הזה, לגפת החול הזאת, שמעליה צומחות כעת המנדרינות שהם מתחתיהן, מיד כשבאו לשבת בחצר החדשה הזאת, לפני שלוש ארבע שנים, ונכנס השכן עם צמד סוסיו הלבנים ועם מזחלת העפר שלו, והפך את צלע המדרון שרבץ לו עד אז בלי שיגעו בו מאות ואולי אלפי, מה אלפי, אולי מימות עולם, מאז שהעולם נברא, והוא היה כאן כל הזמנים הגדולים ההם, רק חשוף לשמש רק לא מצמיח כלום, מלבד מעט צומח הכורכר־חמרה הגלמי, אתם יודעים, גָרִיגָה של קידה שעירה, בּתָה של שמשון סגלגל, חברת הקורנית ההיא המקורקפת, והחילף והדרדר מודעינו וכל שאר ידידינו שכולם חיו בשלום מתחת יסודות הבית עד שלא הוקם, פרחו בעונתם ונבלו בשעתם, ופתאום הבדילו משדה כורכר הבר ועשו ממנו מגרש אחר לעצמו והלכו ויישרו את הגפה העליונה עד ההדסים האלה, ושעליה עוד יוסיפו ויעשו יום אחד בבוא מועד פרחים וממטרה והכל, בעוד שכאן בגפה התחתונה מיד, וכדי לפרוע משהו מן החוב הנורא שעל הבית, הלכו ועשו משתלה של חושחש, שסמוּך לתקופת השנה עם כל הפרדסים החדשים שהלכו ונטעו בכל צד ועל כל גבעה, ובאת החפירה הישר היו מחתכים סביב כל שתיל באדמה הרטובה ובמכה צולחת אחת מתחתיו והוא היה נשלף גוש מרובע שלם שעוטפים אותו מהר בשק רטוב, ומעמיסים על עגלה אחר עגלה והן חרקו ושקעו בחול התחוח והוצלפו ונסעו עד למקום הפרדס החדש, והחֶלקה הזאת, מכל המשתלה המוצלחת שהיתה עליה לא השאירו אלא חמישה עשר שתילים, אחד אחד, ואותם פיזרו ברווחים שווים חמישה חמישה בשלוש שורות, והוסיפו והלכו ובחרו ממיטב הרֶכֶב והגיעו עד פתח־תקוה ועד פרדסו של פסקל בכבודו ובעצמו, ומן הזן המפואר “יוּסף אפנדי” שעושה את סופגניות המנדרינות התפוחות העשויות מזהב טהור מעור נקבובי ומעסיס מתפרץ ומריח שמן־אתר עוקצני, ושכעת הנה מרווים אותם במים והפירות הזיתיים עדיין, ילכו וישבעו לאיטם לקראת הסתיו, והימים שיתקצרו, והשלושה האלה שמתחילים להתנער ואוספים עצמם וכבר נתמכים ביד אחת, ומתחזקים עד כדי השטת עוד עלה יבש אחד, במורד התעלה הקצרה, שהיא דווקא האמזונס, אם לא דווקא תעלת המים המתוקים שמתכננים היום כדי להפרות את הסהרה, ושתהיה גם טוענת מיץ בפירות, לקראת הרב יוסף שיבוא מיד לאחר החגים לקחתם אל השוק בלי להסכים למחיר של אמא, אלמלא שכל זה הוא סיפור לאחרית הימים, וכעת אין כאן כלום אלא רק היחד, רק ידיעת היחד, ורק הזו חדוות ידיעת היחד הזה.

כי מה זה יחד. כל השנה כל אחד בשלו ובלימודיו ובעיסוקיו להיפטר מכל החובות השוממות ולהתחיל לעשות מה שחשוב באמת, עד שיום אחד, וכאילו המזל עצמו מאיר פנים, נפגשים פתאום, ופתאום ויש להם יחד. מה זה יחד? אבל אין מלה אחרת אלא רק חדווה. מפני שזה לא יחד כדי לומר משהו ולא כדי לעשות או להודיע או כדי לתת או לקחת ולא כדי שום כדי שבעולם אלא זה רק יחד, כזה שמאליו, ולא כדאי לחפש מלים אחרות אלא די בזו: שטוב, שנורא טוב וזה הכל טוב ככה, ולא צריך שום הסברים להסביר, פשוט טוב, טוב שעושה את עצמו, ושאינוֹ חייב כלום, לא לעשות ולא לאמור או להסביר, בלי שום וידויים ובלי להערות את הנפש, ואולי כמו אותם חומרים כימיים שבבואם זה עם זה יחד נוצר בהם שינוי, והם מתחילים לזרוח או לתסוס, או להחליף צבע, ולכל היותר קצת, בהתחלה, משחקים באותם אִזכורים קטנים וציטוטים ממיטב האמירות הגדולות ששומעים סביב כל הזמן, בלי שהמצוטטים החשובים מעלים על דעתם כי נתפשו חשופים ושמו עצמם לצחוק, ואפילו זה לא מוכרח, ואולי רק פשוט רואים כעת דברים פשוט וברור מאליו ובלי לחץ, ותופשים איך זה באמת הכל, ואולי גם כאותו ברווז שהגיע וירד למים ופתאום והוא יושב עליהם שט בנחת, או כמו משהו, לא צריכים להשיג כלום פטורים ולא נשלחים ולא מחויבים ורק יכולים ומדברים כולם יחד, לא מחכים שזה יאמר וזה יאמר אלא אומרים יחד כל הזמן גם כששותקים רגע, ולא משהו כדי להודיע או לדעת, לא לכאורה לפחות, אלא רק כדי להתקרב ולגעת בדבר הנכון, וזה כנראה הדבר, כדי להתקרב יחד ולגעת סוף סוף להיות נוגעים. נכון וטוב וקרוב. והסימן שנכון – שלא צריך לא להסביר לא להתנצל, ולא לחשוש, ושעד שזה אומר זה כבר ברור, גם בלי שטרחו לשאול והסימן שנכון, שצוחקים, כשהכל מתגלה כעת לאמיתו והוא נורא מצחיק, בעצם, הכל ואין אף דבר שלא ואף דבר בעולם שאיננו מצחיק, ושבעצם העולם כולו מלא מצחיקים, שאינם מעלים על דעתם שהם כאלה מצחיקים, ואפילו המלים עצמן אלה שמדברים בהן כל הזמן עצור רגע ותראה איך הן מצחיקות, ואיך תמיד יש במלים המדוברות מאמץ עצום ורק מעט אמירה, וכשמתחילים לצחוק הצחוק כבר לא נעצר, והולך ותופש עוד אמיתות מן העולם שעד עתה לא שמת לב עד כמה הן מצחיקות, מי היה מאמין, וכבר הם כולם כאן כמובן, כל ההורים שלנו האלה, וכל המורים, וכל אלה שנתמנו כאילו לאמור לנו מה לעשות, שלום לכם רבותינו, כמה שאתם מצחיקים, כמה שאתם חשופים, על כל הקטנות והקטנוניות שנדמה לכם שאתם מצליחים להסתיר, כל הגיבורים שלנו ופתאום ולא נשאר מהם אלא רק קצת יומרה מסכנה, מרוחה ועצובה יותר ממצחיקה, ומתגלה איך תמיד הכל היה רק תיאטרון קטן, דל ומטופש למדי, אלהים גדולים, ופתאום והם כולם כאלה שחקנים דלים וכאלה חלשלושים, שצריך אולי לרחם עליהם, לא לפני שצוחקים, כאלה מין שבעצם רק פספסו את החיים שלהם, ושכל חייהם רק למדו להתכווץ ולהסתיר ולהסתפק בקטנות ובקטנוניות, מיני מפסידים ומופסדים שמה נשאר להם אם לא שוב לגלגל במבחר הפנינים הנצחי שלהם, עם כל האני כבר אמרתי שלהם, שפתאום כבר איננו מצחיק אלא באמת עלוב, כל פתגמי החכמות שלהם, כל חכמת החיים הידועה, כל פניני האמירות המנופחות, החוזרות תמיד כאילו חדשות, וכל הסתרת הפנינים הפגומות עִם הנכזבות ועם המסכנות, כמין פנינים שחורות, וכל ההתיימרות המנופחת הזו להיראות עדין גיבורים, הוי מורינו ורבותינו, מה עושים אתכם.

אבל כמובן שלא זה עניין היחד, וגם הצחוק אינו כנגד איש בעולם, ובכלל לא כנגד, ורק כשהם יחד הבטן מתמלאת צחוקים, מבעבעים ומתבעבעים מעצמם, רק מפני שזה יחד ומפני שזה נכון, וגם אולי מפני שהם בני חמש עשרה, גם בוסרים וגם תוססים, או מפני שהחול כאן חמים והמנדרינות מצלות ומי ההשקייה עצלניים, ועוד זה מלתו על לשונו וזה כבר תוֹפש ורץ וזורק ומוסר לחברו, וזה קולט מיד וזורק ולא יחטיא, ומפני שהם עשויים ומכוונים היטב זה אל זה אולי כמין שלישיית נוגנים טובה אחת ודי בחצי תנועה וברבע העוויה וכבר מתפלשים בחול מצחוק, לא צחוק להתפוצץ ולא צחוק להשכיב, אלא צחוק של התגלות הנכון, שהגיעה השעה שלו, עד שגם הקשה ביותר להיאמר נאמר בקלות והבלתי נתפש להיאמר במלים פתאום אפשר לאמור פשוט וקל, ויש מקום לכל שטות כאילו היא הדבר, וזה מזכיר את “הללו עוקרים מכאן” משלושה בסירה אחת וצוחקים, וזה מזכיר גם את “הדוד רוג’ר קובע תמונה” משם, וכמובן את “הצָרעת הנושנת של השוקיים”, אלהים יודע מה היא זאת, והצחוק מרקיד גם את המנדרינות, פושטים יד וקולטים מלה מן האוויר ופתאום מגלים כמה היא מלה של כלום, שישנה בעולם ואומרים אותה והיא עצמה כזאת כלום, מלה כל כך רגילה ותמימה כמו למשל “מה שלומך” פתאום רואים עד כמה היא לא כלום שמתיימר להיות משהו, וצוחקים לגילוי המפתיע הזה, או למשל לוקחים מלה מן הלא־כלום ועושים מלה שאיננה בעולם כמו “חארְקִינֶנזיס” למשל, שמציע יחיעם, או מחזירים מאוצר הנשק העתיק מלה עתיקה כמו “כילף” או “כֵּילפּות” שנזכר בהם היצור הזה, וגם אמת המים צוחקת אז, ונושרים אליה כמה פירות לא מחוזקים היטב, ומה דעתכם על למשל “נֶבֶג”, שמעו היטב, או “מסמר עץ” למשל, שהאידיוטי שבו מופלא, אנשים לא יבינו מה מצחיק כאן, אבל הם אבודים, כנראה, וחשוב למשל איך יכולה סתם מלה פשוטה אחת והגונה לגמרי להיות פתאום אידיוטית כזו, אלא אם רק מתעכבים רגע ומחזיקים בה ורואים מה היא, ואיך בכזו הולכים אנשים לומר משהו. ואיך אפשר לא להתפוצץ מצחוק, איך בכזו לא־כלום ממורחת כזאת הם הולכים להגיד דבר שנראה להם דווקא כצריך אמירה, ובמִסכנות הזו לומר דבר ומה יוצא מזה, מלבד איזה הכרח שמוכרחים כולם לעקוף תמיד, לומר ולעקוף ולא לומר, כמו שכולנו יודעים, וזה כבר לא מצחיק כל כך, או כמו שמעון, למשל, שלא יספר כאן פתאום שכואב לו שהוא מורחק מביתו לכל החופש כי דודתו שהיא אמו חורגתו רוצה לנוח ממנו, ולא יספר שקשה לו, ושמה יעשה אם הם לא יסכימו ולא ירשו לו שיהיה מותר לו ללכלך את החדר ואת קדושת הניקיון בנסיונות יציקות הגבס שלו, ויחיעם שלא יספר כאן ולא בשום מקום לאף אחד, איך פתאום נצבט בו לבו מפחד, פתאום ובאמצע הכל, כאילו היה מנחש משהו קשה שמחכה לו בעוד כתריסר שנים בסך הכל בסיבוב הדרך על ידי הגשר ההוא, ואפילו לא את דאגתו המבוישת שמא הוא נשאר קטן כזה, בעוד אביו גבוה כתומר, בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, ואינו מתנחם במה שדוקטור ברכיהו הלז שאמו הביאה אותו אליו כדי שישמע מפיו המלומד שעוד יגדל, אין שום ספק, ושעד אז כדאי שיזכור כי “המלפפונים הקטנים הם המשובחים יותר”, “לְמָה?” התחצף אליו הקטן “לְסלט?”, או גם היצור הזה, שגם הוא לא יספר כלום על הבודד שמיילל בו סתומות בתוכו, ואיך קשה לקום כל בוקר עם כל הסוגר הזה סביב מכל מיני סיבות ובלי סיבות, ואולי מערבוב של סיבות וגם לא הסיבות חשובות אלא אולי הידיעה, עמומה אבל ודאית שאולי הכל בעולם הוא בעצם חסר סיבה, חסר שום דווקא, ושלך אין מקום, ודי אבוד, ושכמה שתהיה בין כולם תמיד כנראה תהיה לבד. תמיד ו –

---

---

סליק

מאת

ס. יזהר

רגע. לא עבר מישהו למטה ברחוב? כן. אבל זה רק מישהו חותר ומוליך את אופניו במדמנת החול הרופס והולך ומסיעם כפוף עד לחלקת החמרה הקשיחה שכבר תוכל להסיעו. וגם כלום לא דוחק ואחר הצהריים אך זה התחיל. ואילו האח, ורעו כנפשו אליהו מעקרון, נעלמו עוד בטרם אור, ועושים מה שאין איש יודע או צריך לדעת, ושאלות כמו מה, מי או מוּ נשארות תלויות נזופות באוויר ולא יורדות ארצה, או התחכמויות מעצבנות כמו מה הם “הכלים” שהם הולכים להטמין כעת, או מידי מי קיבלו, ואיפה היו קודם או היכן הסתירו אותם עד היום, נשארות מעצבנות, מה גם שעולם יודעים שנאספו בדרכים עקלקלות, אף כי ידועות לכל, לאחר שהכל יודעים שאין פוסלים כאן אף מציאה שהיא, גם לא את השבור והכתות והעקום והחצי פועל שמוצאים פה ושם תמיד, עם כל שאר הכלים העייפים והמלוכלכים והמוטב־שלא־לדעת שיש תמיד בכל איסוף כלי נשק, כשם שיש פתאום אחדים יפיפיים חבושים עדיין בעטיפתם הבתולית ויד לא נגעה בהם עוד, מאיזה מחנה צבאי מן הסתם, ולעולם לא נפלט מפי אדם אף שֵם, ולעולם לא ניקבים שם אלא אם בעקיפה, כמו באותן מודעות האבל הקצרות והמרות שמבכים בהן את ההולך היקר וחתוּם “חברים” או “חבריך” סתמי שרק סתום בריטי לא יבין מה ולא ירוץ מיד לאסור אותם, או למשל כשמסתירים ואומרים “מעדרים” ו“קלשונים” או “מברגים” למיניהם, שכאילו איש לא מבין מה הם, וגם לא עסקו של איש מי היה זה שידע ולקח ותיקן, מי ידע ושיפץ והלחים והבריג, ומי ניקה וגם סך בשמן ובמשחה, ומי ידע והעז וגם ניסה אותם באש חיה, איש לא שמע ואיש לא יודע כלום, ומה שיודעים איננו אלא רק מאותה ידיעת הלב היהודי, הזה שהומה בלבב פנימה, ושלב גוי לעולם לא יידע, גם מפני שבמקום לב יש לו מקטרת, ולחינם כל מיני המלשינים שלהם והאורבים והמסתובבים שלהם המחטטים ומרחרחים ימח שמם, ושעל כן עושים הכל בדמי הלילה, או אדרבא, דווקא באמצע ראוות הצהריים ודווקא בעגלת הירקות שכולם רואים שכל הארגזים מלאים עגבניות ומלפפונים מן השדה ורק השניים ההם שמתראים כתמימים במיוחד וכאילו עייפים במיוחד ושותקים אחרת, עד שאסור להראות שרואים גלוי מה הם, וגם העגלון מחפה עליהם על ידי הפגנת אותה שריקה משועממת שהוא שורק ואותו פטפוט רגיל שהוא מפטפט יותר מדי, ורק איננו מחייך כדי שגם הסקרנים יידעו ויניחו לו בלי שאלות, והכל נראה אז מאד בלתי חשוד עד חשד, ומצד שני כל הזמן אוספים עוד, משיירי כל הצבאות שעברו אי פעם בשעטת עוז על אדמת השפלה הזאת, ועד גיבורי נפוליון ואיברהים פחה, ועד הניו זילנדים וההודים ששעטו כאן על סוסיהם הגדולים ועל פרדותיהם הכבדות במלחמה הגדולה הראשונה, וגם בלי לפסול אף רובה מוסקט משלושת המוסקטרים ואף אבו חמשֶׂה של השודדים ושל אברהם שפירא ושאר גיבורי השומר, כפי שהם מצולמים לתפארת עם כל התלבושות והחגורות והכפיות והשפמים, ועד לחדש מכל, מקלע הרֶקֶם הפולני הזה, או הבלגי פ.נ., או המאוזר הגרמני, וכמובן האנגלי לי אינפילד, זה שגופו כידוע בכל הקורסים מתחלק היטב לשלושה חלקים ברורים, ועד הלואיס והבּרֶן וכל השאר, שלא לשכוח חלילה את המלכה הישישה, זו המוסתרת מכולם, השוורצלוזה, הו מלכה תשושה וכמה מאכזבת, ולבסוף היה מגיע שלב הגירוז והסיכה במשחה ושימון כל הפריטים, ומעשה העטיפה בבד מדוהן, וחניטת הכל בדוחֵי חלודה, והאריזה המדויקת אל תוך מעי הצינור ההוא, והפקיקה המוחלטת שתהיה בו בזמן גם אטימה סופית וגם קלה להיפתח למגע אצבע, כדי שיוכלו לשלוף ברגע נמהר ולהריץ אל שוחות היורים ולהחליף את קתות המעדרים שהחזיקו הגיבורים הבודדים בידיהם החוששות, כדי שהבריטים לא יקפצו עליהם פתאום, וכדי שיוכלו להשיב אש חיה, ולהציל ברגע האחרון את כל המולדת בכלל וגם איזו “נקודה” אחת בפרט.

איפה הם כעת שני המקוואים, לבני השיניים ורחבי הכתפיים, עלמים גמישים וצחות חיוכים להם, שכאילו רק לעוד איזו פגישת מזמוטין הסתלקו לחצי לילה, ושכלל לא קשה להביא בקריצה כמה שתרצו אישורים על פגישות כאלה, ובאמת מי לא יודע ושאלו פי כל המסתודדות, אף כי כמובן בעקרון זה קצת אחרת, ושם גם מחמירים יותר, ואין דבר שמשפחת ארקין לא יודעת מיד על משפחת איש־הורביץ או משפחת מלר על משפחת נימן או הרשקוביץ, מה לעשות ואין להם שם יותר מדי עצים וגנים ופרדסים להיעלם בהם, בגלל האדמה היבשה כנראה, ולמרות כל מאמצי גנני הבארון בשעתם, עם התותים ששתלו לתולעי המשי, ועם הקזוארינות העייפות תמיד באבק, והדקלים, עד שיפיפיית המושבה שכבר בשלה להפליא, לא תוכל סתם להיעלם לה ולהתפרפר לה בלי שיקשרו שמה לכתם רינונים ולדמעות, ולכל היותר אם תפגיע ותפציר בה להיפגש יזמינו אותך לבוא אליהם הביתה לאחר־הצהריים בשבת לשתות תה מנומס אצל הוריה, ומרקחת בכפית, ואפילו הגורן איננה היום מה שהיתה לא מכבר, ומכל מקום איננה עוד כמו הגורן ההיא שם בסג’רה, כשבמקום חגיגת הסיום וקבלת תעודות הגמר, הבהילו אותם, את המקוואים האלה, והריצו אותם בחודש אב הגלילה וישר אל סג’רה הזכורה מסיפורי הראשונים, וכל הארץ נשטפה אז במאורעות שאכלו והתפשטו בכל השדות והדרכים, ובדרום כילו את קסטינה ואת חולדה עד לנטישתן, והגלו את העקרונים מבתיהם, אל בית־העם ברחובות, מסתובבים שם לריק נדהמים, ואפילו את החדשים גם את החלוצים מגבעת־ברנר הגלו לבסוף, ולא עזר כלום, את כולם יחד עם האחד המוזר ההוא שלהם שהודיע שהוא אמנם ייצא לשמירה אבל רק עם מקל בידיו ואילו נשק בחיים שלו לא יישא ולא יהיה מן הנושאים בידיו כלי מוות, לא ולא. גם אותו עם כולם הבהילו לבסוף והריצו אותם מן האהלים שלהם ומצריף חדר האוכל ההוא וישר אל חצר הדוד משה, מתחת לאקליפטוסים, ושם הסתובבו מבולבלים וזרים במקום ההוא כי הם הלא שׂמאל והוא, הדוד, ימין, והתגלה אז כי אחת הילדות מגבעת־ברנר איזה פלא, היה שמה דווקא הגר, וגם קראו לה הגר, כן, ממש, הגר, לא ייאמן, ושם אביה אֶנצו ושם אמה עדה. וגם בגליל היה “מתוח”, ובצפת היה קשה, ואילו על הגורן בסג’רה הלכו סרפדי הבר של מקווה ומצאו את ורדי הבר של סג’רה, שגדלו שם פרע ויופיין פראי, איזה עיניים ואיזה צמות ואיזה קומה ואיזה אש ביצורי גוון ובריקודים ובכלל, ומי יכול היה לדעת מראש מה שיתגלה לתקופת השנה על רצפת הגורן ההיא, לאחר שאספו וגם טאטאו מעליה הכל ועד הגרגר האחרון שהנמלים עוד התכוונו לרשת, מן הנותר לאחר פשיטות הלילה של הגנבים הבדואים מערבּ זבֵּיח, והרצפה הזו הנוקשה שהיתה כל הקיץ סדן לכל מעשה הדישה והמורגים והשוורים הרומסים, והיתה ערש רעננה כשעוד היו עליה אלומות הקש הריחני, שהירוק עדיין שיחק בזהוב שבו, וכלל לא שום קרקע ושום קשוחה אלא רק רפידה רעננה שטופת ירח, חסרת שום רצפה ורק רבודת מצע קש ריחני והתעלות וריחוף, ולתקופת השנה, צצו שם פתאום, למרבה הפלא, ממש על הרצפה ההיא שנחשפה, ונבטו להם מיני נבטים כאלה, מתוך הקרקע המרוקעת של הגורן הנקייה, נבטים חיוורים כאלה מוזרים, ולא דומים לכלום, וכנראה מעודפי השפיעות החמות שזרמו מן המקוואים אל תוך הסג’ראיות, בלילות הלבנה המלאה ההם של אמצע חודש מנחם אב ההוא, ושעודפיהם האלה השופעים והעשירים כל כך חזרו וניגרו חרש כדבש ניגר, קודם על מיטב חלקות הירכיים הלבנות ההן שלהן לאור הירח ואחר כך לאט לאט בדממה בין הגבעולים ואל האדמה, שלא יכלה שלא להיעתר וקלטה אל תוכה ואל חוביה הפוריים, זִרמה איטית ועשירה והכרחית וקדושה מאין כמוה, שגם כשנמוגו לבסוף הלחישות והאנחות והשבועות שנהוג להגיד ולמלמל ולגנוח ולהישבע כשהקש ואור הירח עדיין מתעתעים בכל, באותם הדברים עצמם שמיטב השירה מעולם ועד עולם לא נלאו מחזור עליהם ותמיד הם נשמעים כשירים חדשים, שוב הלילה ושוב הירח ושוב הלב, הלב, ושוב אותן השבועות לנצח, שכרגיל גם הן התבדו קל מהרה, כשקמו אלה בוקר אחד וחזרו דרומה אל הדרום שלהם, ואל השדות שלהם ואל הפרדסים המישוריים שלהם, ואלה שכאן נשארו עם דמעות, עם מכתבים פוחתים, ועם דאגת נשים אמיתית עד חזור מלוא הלבנה הבא, נטושות שם באל יבנה הגלילה שלהן, שרות נכאים את סדרת שירי הלב השבור, כמו מעולם, ורק, על כיכר הגורן ההיא, השלוליות הקטנות ההן, שהאדמה קלטה אז ושתקה, ואת כל חומן ואת כל דושנן, עד לתקופת השנה, ואפשר היה לבוא ולראות איך פה ושם – והנה צצו מחובי האדמה הפורייה כל אותם הנבטים המוזרים, החיוורים האלה והלא מוכרים, בתאוות חיים משוגעת, ואפילו עם כוכבי עיניים שחורות קטנטנות כשל עכברברים, עד שלאיטם הפכו מיצורים והיו לסיפור מסיפורי הגורן שמעולם: מעשה בבחורי חמד אמיצים, שוקיהם עמודי שש מיוסדים על אבני פז, מראיהם כלבנון חיכם ממתקים וכולם מחמדים, ואיך אסור לה לעולם לאף בת להאמין לאף בן, לאף בחור, לעולם לא, וביחוד לא לדרומיים מהדרום, לעולם לא.

ומי קרא להם בכל פעם לבוא אל מעשיהם העלומים? קרא? או מי ידע שהם בדיוק הבחורים לעניין הזה? ידע? או האם גמלו להם? גמלו? אין ולא תהיה שום תשובה לעולם מחוץ לאחת: שלא גמלו. מה פתאום. וכנראה שפשוט היו בחורים עשויים לדבר. ולא לקחו אותם, וגם לא קראו להם, ולא אמרו להם מה ואיך ואיפה, והם פשוט ידעו תמיד מאליהם וכבר היו באים בלי לבקש ובלי להתנות, וגם כל סכנת הנפשות לא היתה להם אולי אלא רק עוד משחק נועז אחד מזכיר אולי שחייה מרנינה בים סוער דווקא ולא פחות, ואולי גם את משחקי הציד של הזכר בחיזורי האהבה, ועד כדי כך, שאפילו בעקרון זו שכולם שם תמיד על המשמר ורק חסר לו לבחור שייתפש – ממש שם ומתחת אפם של אבא אמא דווקא, ודווקא במתבן הזה שלהם שבחצר, וכנראה קשור הקש תמיד באהבה, והם לא ידעו בצאת הבת נרגשת ולוהטת, כסהרורית על הגג, בלי שתוכל שלא לצאת ולרדת, ולא ידעו בשובה נוזלת על פנים ירכיה הלבנות ולא בשכבה ולא בקומה מפהקת בבוקר, ורק התאוננו כי היתה אמנם בלילה איזו התנערות יותר מרגילה בשובך היונים שלהם העשוי פחים פחים מודבקים על כותל חדר השינה שלמעלה, מה זה פתאום קרה ליונים התמימות, אבל לא עד כדי להשבית את נחרות האב העייף הזה, וממש כך, וכשם שאת משחקי האהבה הנועזים לא לומד איש ולא מלמד כך גם בשאר משחקי ההסתכנות, והכל תמיד יוצא לטובה איך שהוא, מישהו נודע לו וקנה ממישהו, ומישהי שמע ממישהו והשיג משהו, מישהו שדד, כן, ממש, ומישהו מצא מציאה, בהיסח הדעת, ומישהו קנה בכסף מלא, ומישהו חטף חטיפה, והכל תמיד בשתיקה ובלי להשאיר עקבות, ורק הלב היהודי שלנו ניחש וידע תמיד נכון, בעוד ששאר העולם כידוע הוא עולם גולם של גוי, וכך גם ידעו אלה השניים למצוא להם תמיד את מקום ההטמנה הנכון, שיהיה בו בזמן רחוק וגם קרוב, גם מסותר וגם גלוי, וששום איזה “יד המקרה” או איזו “טעות אנוש” לא תוכל להתערב פתאום ולהרוס הכל, עד כדי שגם בעינויים לא יוכל איש בעולם להישבר ולספר, כי אף אחד באמת לא יודע, למרות לבו היהודי. או למשל אילו היו מעמידים בשורה אחת את כל אלה שנגעו אֵי־פעם עם ברובה הזה, סליחה, במברג הזה, איזו שורה ארוכה ונמשכת היתה מוסרת אז אותו מיד ליד, ממחבוא גלוי ומגלוי למסתור, ופה ושם גם פתאום ירה הדבר הזה ואולי אפילו הרג, אלהים ירחם, פעם היה נישא תלוי על כתף מיוזעת סופג חרפות ושנוא על נושאו, ופעם היה אחוז בידיים מקדשות את החיים ויורות בדחילו, וכל הזמן החליף ידיים תמיד, ואחר כך שוב הרג, ואחר כך שוב נמכר, או הושלך לאחורי איזה מחסן ככלי אין חפץ, ושוב הוצא יום נרגז אחד, ושוב נתכסה אבק ועובש, ואחר כך נשכח בחשכה גמורה, עד שיום אחד אחזו בו שני המקוואים, ובין סיפור לסיפור שהיו מחייכים ומספרים, ובוודאי על עוד כמה מעשים חשוכים שהשתיקה יפה להם, שהרי הם נשבעו לה בחֵי נפשם שאיש לא יידע, ובינתיים הלכו ובנו בשקט במעבה האדמה מה שבנו, בתבונה ובתושיה ובידי הזהב שלהם, ובדייקנות המחץ, ועשו את מפלטו האחרון של המברג או הקלשון הזה, שיישמר לביצור בטחונו של עם עני, שתמיד אין לו פרוטה ותמיד הוא כפוי טובה, ומי לא יודע, ובאיזו תושיה הם עושים זאת ובאיזו עדינות הם מטפלים בו בברזל הזה, כמעט באותה חמדה עדינה אף כי ההיא סוערת יותר, שבה נלטפת חמדת רכות חמוקיה של נאהבת הלילה, ובאותו חיבוק אמיץ של אחד פרדסן צעיר ושל אחד פלח עובד אדמתו, ובאותה פשטות עצמה שאינה מבקשת לה שום תהילה, וכך גם היו חוזרים לבסוף מן החשכה, ורק עוד היו טועמים משהו מתבשילי אמא, ורק עוד מתקלחים ורק מתלבשים חולצה לבנה ומכנסי חאקי עם קמט מגוהץ, וכבר יוצאים ולקראתם מי, ובדיוק לשעה, גם תמימה וגם ימימה יפות וטריות וסרוקות ובחצאיות הפעמוניות שלהן ובחגורות המצוּיצוֹת ובחולצות הרקומות עם הצווארונים, ובסנדלים החדשים שלהן, ובתחילה עומדים ככה להראות הכל ולשבח הכל ואת טוּב טעמן לאור פנס הרחוב ורואים ומראים כמה הם יפים כאלה וצוחקים וכמה הן יפות וחמודות כאלה, וצוחקים אז יחד ואחר כך זה וזו לכאן וזה וזו לכאן והחושך והשתיקה.

אף אחד מאיתנו בין טפטופי עלי המנדרינה כמובן אינו יודע כלום. וגם אם יעקרו ציפרנינו וגם אם יפליקו על כפות רגלינו, אנחנו שום דבר, ולא מפני שמעמידים פנים שלא יודעים אלא באמת לא יודעים, אף כי תן לי אופניים ואני בחצי שעה מגיע אליההם בלי טעות ועושה להם קוּקוּ ומבעית אותם, והם מסתערים לחנוק אותי, על המקום, חמור קטן וטיפש גדול, אלא שאני לעולם לא אעשה, מפני שמה שהם עושים איננו דבר סוד וחיים ומוות תלויים בו, אלא הוא דבר, ובאמת, אפשר לומר, אולי, קדוש, לא יודע להסביר, אבל כזה ממש כך. וגם מפני שהם אינם דומים לכל האלה כאן שעוסקים בדברים דומים אבל לא דומים, ולהם אין מי שאומר להם, או שולח לקרוא להם או מקבל מידיהם, ואינם דומים לכל האלה “אנשי הביטחון” או “אנשי המגן” שמן השיר “איש מגן נפל” בערבות הנגב או איפה שהוא, מאלה, אתה יודע, שרואים ויודעים מיד מי הם אולי לפי גרבי החאקי שעד הברכיים ומכנסי החאקי שעד הברכיים, ואולי לפי הסנטר הקשוח הזה ולפי השיער המסורק תמיד לאחור, ולפי כל החריצים החזקים סביב הפה, והקמטים ההכרחייים החרושים להם בפניהם מכל זמני העבר המצולק, אלה שבאו מן הגדודים, ואלה שהגיעו משרידי השומר, או בני בניהם של השומר, ואולי גם מן ההם החשובים הידועים, אפשר לומר ההיסטוריים, מבוגרי מחזור א' ו־ב' של הגימנסיה הרצליה, ומן המשטרה המעולה בעבר הירדן, ושיש בהם עדיים מן הנחישות של ספן סטוּף על הגשר בתוך הסערה, ואחדים גם מן החוצבים המהוללים (וביניהם גם אלה שהיו אמנים בגניבת אבק השריפה של המחצבה והעלמתו), ויש אולי גם אחדים שנלקחו פעם ישר מאחורי המחרשה וצמד השוורים, ונשארו עקורים עד היום, לרבות כל אלה שרואים בעין את החשאיות שלהם ובעליל את האחריות שלהם ואת הרצינות ואת המבטא הרוסי הנמרץ, ושתמיד על כן יש שם אחד שנקרא חד וחלק חאצ’קו, מוכרח שיהיה, או לחילופים מונדק, ואולי גם אפילו עבּדו, שלא לשכוח את הג’ינג’י המצוי ההכרחי, ושתמיד הם יותר שותקים ממדברים, ושתמיד פתאום יש איזה נבי סאלח ברמלה, או איזה נבי מוסא בירושלים, ועושים אז מיד איזה “ריכוז”, בחדר הצדדי שבבית הציבורי, לועסים בחומרה כריכים ושותים בקדרות מסוימת ישר מארגז הבקבוקים שהביאו לכבוד מצב החירום ומעשנים בקדחתנות סודית ועמוסת אינפורמציה, ומשגרים פתקים מאנ“ש לאנ”ש וחותמים בב"ח ובאות אחת א', ודי, בידי ילדים דחופים על אופניים שגם אם יפלו במלתעות איזה תנין בריטי לא יוכל הזה להבים דבר, עד שפתאום הם נעלמים בחשיבות חשאית וחוזרים אחר כך מאיזו שיחה חשאית ורצינית עם איזה “הזקן” שיש להם תמיד, ומתהלכים ביניהם גם כל השמות המפורסמים של הרציניים המוסמכים מכולם, שמות מהדהדים כמו אברהם איכר, או אברהם נגב, ואפילו שמות כמו דוב הוז ובודאי אליהו גולומב, ששמם בלבד כבר מחייב “לקפוץ לדום” עד שתורשה “לעבור לנוח”, וביניהם אפילו שמו של יששכר שלנו, שמייצג את האיכרים והפרדסנים ואת המרכז הבעל־ביתי במידה מסוימת, ביניהם, וצללים חשאיים תמיד עוברים כל הזמן, מהם של דאגה, מהם של תביעה לאחריות, ומהם גם של אותה המתנה מתישה ומדכדכת של מחכים. ומחכים. ומחכים.

ופעם אחת בבוקר מוקדם אחד, לאחר שחזרו השניים מאיזו פגישה שלא צריך לדעת עליה והוא גם לא יודע לפי שהם לא שמים לב משום מה שהאח הקטן הזה שוכב לו בפינתו ואיננו ישן, והם מנשפים על הבל הקפה המוקדם, ואפשר להבין שדיברו שם, במקום הסודי שממנו באו, ואנשים די מפורסמים, כנראה, למה לא להתאמץ ולרכוש בבת אחת מחסן גדול ולבנות באדמה מחסנים גדולים ויש דרכים לכך, או לא, אלא ללכת לאט כמו תמיד, אקדח אחר אקדח כמו דונם אחר דונם ועז אחר עז, ושלא נהיה כולנו פתאום אנשי צבא כאלה בלבוש איכרים, אלא רק כמו תמיד איכרים שבשעת סכנה יש להם גם אקדח טמון בחגורתם כשהטוריה או המזמרה בידיהם תמיד, ואליהו צחק מפני שמניין יקחו להם פתאום איזה מחסן שלם בבת אחת, והאח צחק מפני שאיפה יסתירו כל־כך הרבה ואיך אפשר להסתיר, ואליהו צחק מפני שאם אוספים כל כך הרבה נשק גם אוספים עלינו הזמנה למלחמה וכאילו מזמינים אותה שתבוא כדי שנוכל להראות להם, והאח צחק מפני שאיפה הבריטים יהיו בכל זה כשאנחנו רק רבע והערבים שלושה רבעים והבריטים רק יושבים ומביטים מלמעלה מעל הכל, וכאילו זה כאן מגרש תחרות של ילידים, ומצחוק לצחוק ומסוד לסוד עברו לצחוקים אחרים ולסודות אחרים, מתוקים יותר וגם משמחים יותר לפי הצחוקים ולפי ההתלחשויות אף על פי שחשבו שהוא ישֵׁן, צחוקים וסיפורים על הנחמדות כמובן ועל מה שיש בינם וביניהן, כל מיני סיפורים מפריצי צחוקים ומהוסי לחישות חליפות, הספל המהביל בידיהם והלילה ללא שינה מאחוריהם ואין טעם כעת ללכת לישון כעת אלא לחברו ליום העבודה שלפניהם זה בפרדס וזה בשדה, ועוד רגע והוא קם אליהו ויוצא ורותם את האופנוע שלו וחוזר אל השדות בטרם יהיו מוכי שמש גיבורה ואדישה, ושגם אם יהיו מוכי שמש כל כך ועוד הרבה יותר אין סיבה שהוא לא יהיה הולך ועושה שם עבודתו בפשטות והחיוך שלו לא מוביש, ובוודאי לא כאותה בושה שיורדת כעת על המעמיד פנים של ישֵן שמכסה פניו בסדין מרוב בושה, ושאינו יודע מה יעשה בכל כך הרבה בושה ואפילו בקצת מכל מה ששמע על איך זה הן הבחורות ומה יודעים ועושים איתן יחד, ולא יוכל לחזור על אפילו קצת ממה שספרו אך זה כעת על הבחורות ההן, ואיך ייתכן שכל כך זה ככה, ובמיני צחוקים טובי לב כאלה וגם בצחוקים גאוותנים כאלה ובגאוות תרנגולים צעירים, ואיך הם יודעים לעשות להן דברים, ואינו יודע מה יעשה בכל מה ששמע טרי ומלהיט כזה, דברים נוראי בושה כאלה, ואיזה עולם מרטיט סודות הוא העולם, איזה מעורר בבת אחת גם ריגשה מדגדגת וגם צורך להסתירה, ולכסות בסדין את הפָּנים אבל להרגיש כי בגוף קורים דברים, ולנסות מהר לחשוב על דברים אחרים, מפני שתמיד תמיד הלא יש וגם קורים כל מיני דברים, כאלה ואחרים, וגם – וגם מפני שהלא תמיד קרו דברים, כידוע, כמו, למשל, אותו מעשה מפורסם בחביות המלט ההן שאחת מהם נשתברה לה פתאום לרוע המזל וכל הנשק ההוא נתגלה וכל ההצלחה הגדולה נכשלה, או המעשה שהיה במחנה הבריטי ההוא ובשתיקה היפה על מה שרצו לעשות שם מתחת לאפם של החיילים, או המעשה שהיה בפצצות תוצרת בית, ובידו של פלוני שהוצרך מעתה להסתדר בלעדיה, עם תותב שהצריך את חבריו להעמיד פנים כאילו לא מבחינים במומו, או המעשה בחידוש פיקות הכדורים שהחלידו ובשריפה שפרצה אז במתבן של יגור, או המעשה בתכנית הפינוי “פ” לפינוי הנשים והילדים כשהוכרז מצב “ד”, ובאיזה עסק לא־נעים שנתגלע במפתיע כשנתפרחו פתאום ובלא צפוי יריעות הברזנט, ובבושה שנתגלתה אז בין המפַנה “מ” ובין המפונָה “נ” וגם לעיני הילדים ואיזו שערוריה, או המעשים הרעים ההם שנגמרו במאסרים בקאלבוש ובמשפטים שרק כשרונם וחכמתם של עליאש ושל חוטר־ישי הצילה בקושי. אלא שכל אלה לא היו השניים האלה שלו ולא הם ולא מהם. ואין איש יודע מה או מי או שהם עושים משהו, אפילו לא אותן תמימה וימימה, עם כל אותה קרבה הדוקה שישנה כעת בינן וביניהם. סליק אחר סליק, מחבוא אחר מחבוא, פעם יום ולילה ופעם לילה ויום ופעם די גם ביום אחד, כמו היום, בלי שיש איזה איש קורא להם ורק מדי פעם כאילו שמעו איזו שריקה סמויה בחלל וקמו בשקט, ונעלמו בלא מלה, פעם ישר מן העבודה ופעם יש מאיזה קן אהבה, ואינם לא של ארגון ולא של חבורה ולא של איש, ובין כך ובין כך וכמו תמיד כבר נבלעו ונעלמו, וכבר חזרו אחר כך, תמיד חזרו, וכבר הלכו להתקלח ולטעום משהו ולהחליף ולהתלבש, וכבר יצאו ברוחב כתפיים ובחיוכים היפים שלהם, וכבר שלובים וכבר חבוקים, חסון זה במתני רכה זו, ודבר לא ייפלט להם מפיהם על כלום מפני שכל פה כבר משוקע לגמרי מפה לפה בפה אל פה.

---

שמעון

מאת

ס. יזהר

ידי זהב? למי ידי זהב? לאבא של יחיעם, לדוד יוסף, מכל מקום, היו, ומן היום הראשון בארץ בשנת תרס“ח, בתמוז, קראו לו אמן המזמרה, ולחילופים המנגן בטוריה, לאבא של היצור הזה לא היו ידי זהב אלא ידי עובד קשה, ידי החלטה מסתגפת, ידי קבלת העול, אבל לא אותן ידי העושה פלאים בכל אשר ייגע, שהדברים באים לקראתו שמחים ונעתרים לידיו ברצון, ומאז חדרה בשנת תרנ”א, באביב, התאמץ קשה בידיים מתאמצות קשה בלתי נרתעות משום עבודה קשה מכוח הרצון וההחלטה הנחרצת, ואילו הדוד דויד אבא של שמעון, הוא הלא מעולם לא אחז בדבר כבד מעפרון ולכל היותר עט עם צפורן שצריך להיטרד בה ובטורח טבילתה החוזרת בדיו בלי להכתים או ללכלך, כי הוא איש נקי מאד וסולד מן האי־נקי וסובל עד עיווי פנים מזיעה מחול ומאבק – ואפילו באותו הצ’לו שהוא מנגן כתלמיד אצל הופנקו לא התגלו ידי שמעון כידי פיאטיגורסקי הצעיר, ולא ניכר כקאזלס הנער, ומורהו, אותו הופנקו ידידו הטוב של אביו השותה אצלם תה רוסי ומתחלק באנחות רוסיות על המצב ועל הפראים האסייתיים הגדלים כאן, ושאולי אינם אלא הם הסקיתים הנוראים, ועם זה בהרבה הבלגה וסבלנות היה חוזר ותובע מן המתאמן הצעיר, גם כשלא ייצא ממנו אמן, לחזור בבקשה ובמחילה להתחיל הכל מחדש, באותה נוסחה שכבר כולם פה אחד יודעים לזמרה בקצב, א־נו, שימון, היה תובע, אחת ו־, טיאם־טטט־טטם, טיאם־טטט־טטם, או לחילופים, פיאם־פפפ־פפם, פיאם־פפפ־פפם, וכבר כל חבריו יודעים לפזם כך, וגם אי אפשר לומר ששמעון לא התאמץ לעשות כך, שוב משתדל אבל שוב מועד, אולי מפני שהוא משתדל אז לדכא את הצחוק החנוק שבו, על כל ההופנקו הזה היושב זקוף גֵוו ועל כל מאמצי חינוך הסקיתים שלו, ואילו כעת הוא הולך לפסל ראש איש וראש אשה ועוד ראש אשה, באלה ידיו השמנמנות האלה, ומה שייצא מידיו ומה שיש לו בלבּו בחזונו, מי יודע עד כמה יהיו מתקרבים, אלמלא שהחליט שלמרות הכל הוא יקח ויעשה את הפסלים, בעקשנות של אמן חופשי צעיר, גם את הפסל של קָמר וגם את הפסל של דווידה וגם את הפסל של זהבה, הראשון יהיה חזק ומפשיל סנטר מורַד, ושתי האלה תהיינה יפות בדיוק כמו שהוא יודע לתאר אותן כעת לפרטיהן, ואצבעותיו הולכות על פניו של עצמו והוא תוקע אותן בלחייו עמוק עד כאב כדי להמחיש איך הוא רואה אותן שונות מכל מה שהוא, ולא חס על פיו שהוא מכווץ כעת באצבעותיו ומהדק שפתיו כדי לעשותו דומה לפה המבוקש, הנערתי לגמרי, ולא על חוטמו שהוא הודף את אורכו למעלה עד שיהיה סולד, לפחות הפעם, ובאגודל ואצבע שוב לוחץ על לחייו להשקיען משהו כדי שיהיו לו עצמות לחיים עם השקעים המיסתוריים תחתיהם, ובהמון דיבור מדייק הוא משלים לפניהם את החסר, עד שנראה שיש בעולם אחד עם ידי זהב לעשות ויש בעולם אחד עם דיבורי זהב לדבר, וגם יחיעם הלא איננו נחשב על העובדים הגדולים, ומעולם לא התפאר בעבודת כפיו ולא התפארו בו, אפילו לא בגינת אביו, ובתוקף מצוות אביו החזקה, כעת חופש ואתה יכול לעדור בגינה, גוער בו אביו, ולא בכרם סבו מראשוני רחובות שטרח והסביר לו בסגנון הישן כי כעת הבציר ולמה לא יבוא לבצור כמה סלים, תמיד שמח בבציר תמיד מרוויחים משהו ותמיד יש גם בנות פורחות נעלסות מוכנות לבציר, והוא, הזקן, כבר קורץ אשמאי וצוחק עם שפמו בסגנון הישן, הרבה יותר מכל זה הוא אוהב סתם לשיר, לבד ובכמה קולות, ותמיד בקן השומר הצעיר שלו הוא מוצא עם מי לשיר בקרן זווית, בצריף, עד שהשיעול היה מחניק אותו, מפני שתמיד הוא מצונן ותמיד ריאותיו שורקות, כפי שהוא מפגין לפני חבריו הסולדים, יַמיק, היתה אומרת לו אז אמו, הדודה רוחמה, כי יחיעם הוא גם ימיק כמו שיבנאל היא גם יֶממָה, והוא הלא בדיוק שם נולד בין מסחה ליבנאל, בבנין החווה של סג’רה, ימיק אומרת לו אמו, בקצה אחד מפּרצי השיעול הנוראים שלו, שהיו מרעידים אותו ומפריצים ממנו זיעה קרה, עד אין נשימה, ועד שבדאגה היו ממתינים שיתפוש מחדש את הנשימה, ויוכל לחייך מעבר ליסורים, ויהיה יכול לשחרר כבר את כל מיני הקללות המצלצלות המצחיקות שיש לו על השיעול הסרוח הזה – יַמיק אתה הולך להיות שחפני – היתה אומרת לו אמו הורתו, וכאילו אמרה לו ימיק אתה הולך להיות גנב כיס, כמין תחזית של הגרוע ביותר שלא לשמו גידלו אותו בצער ובלילות ללא שינה, ולא בבית משפחה מכובד כביתם, מאז ימי מסחה ועד כאן ברחוב החלוץ בבית־הכרם, ותומכת מתניה בידה הרכה ארגמנית הציפורניים היתה מצליעה לה בהדגשה, מי כאן באמת הסובלת, ומי לבדה נושאת בכל העול הקשה, כל היום על הרגליים, שנה אחר שנה, וכמה אפשר עוד, ובדברים מאשימים כאלה גם היתה נכנסת החדרה ומתישבת לה רווחות על הכסא המרופד העגול שלה שם ממול המראה שלה הגדולה, וידי זהב כמובן לא היו גם ליצור הזה, אף על פי שתמיד תכנן בחשק ויצר מיני מכשירים וחפצים ומכונות מתוחבלות להפליא שיצאו לו מסורבלות וגמלוניות ולא דומות לתמונה שהיתה לו בחזונו, כמו למשל, מכונת הסינימה שיצר מקופסא שחורה שהכניס בה סוללה ומנורה והצמיד לה שבר משקפת ישנה שמצא שישמש כמטיל האור, ושאפשר להשחיל בה סרט מאלה שעמרם המציג בסינימה מקצץ בסרטים שלו ומשליך החוצה כפסולת ושאפשר למחוק את המצולם עליהם ולצייר בטוש ציורים אחרים, ולהפליג ולהטיל על הקיר בבואות מצחיקות של חוות דעתו על הנעשה והנשמע, כאן ברחוב השקט הזה ובמחוזותיו הנוגעים, אלמלא שכל מעשה הקסם הזה היה כל כך מגושם וכל כך צריך לארבע ידיים לפחות שיחזיקו בכל פינה של ארון הברית הזה, אם לא תיבת נוח, שצריך היה לוותר על הרעיון, בינתיים, אבל הוא ידע לספר על כך יפה כל כך שברור שגם הוא לא ידי זהב תפארתו אלא דיבורים של זהב, לאזני אלה שיש להם סבלנות אליהם.

ואיך יוכלו לצאת לעולם המעשה האכזר עם ידיים כאלה, שלושה העצלים המתבטלים האלה בצחצחות האורצל שמתחת למנדרינות, שהראו דממות איך הזמן נסוב כל הזמן, כי יחיעם היה בטוח כי שמעון דווקא כן נועד לגדולות בלי לעבוד, ושהוא עתיד להיות ג’נטלמן עם פנאי, יש אנשי סגולה כאלה, הוא מסביר, ובדיוק כך, איש חמודות כזה שיש לו ברשותו הרבה פנאי והרבה ירושה טובה ליהנות שלוו וחכם מדברים שלווים ויפים, בלי לשבור גוו בפרך, או למשל אולי יהיה למוציא־לאור גדול, כזה, גביע יין טוב לפניו סיגר משובח באצבעותיו המצהיבות, ולבוש בטעם וצעיף ממשי לצווארו, והוא יהיה נותן הטעם הטוב וההם העובדים שלו יקחו את טרחת עשיית הדבר בפועל, והתוצאה תהיה תמיד משהו יקר, נדיר, מעודן, יפה, עשיר, ואצילי מאד, וכל הזמן מן הצד תהיה גם מוסיקה, ותמונות יפות וגם פסלים לרבות פסלי חטאות הנעורים של האדון הג’נטלמן, ושמעון גם לא התנגד במיוחד אלא שלפני כל זה הוא חייב ליצור את הפסלים הללו, שכבר סיפר עליהם, ושהוא עצמו יחיעם אף על פי שהוא בשומר הצעיר המכין את חניכיו לעבודה ולהגנה ולקיבוץ, וגם יהיה מדריך בקרוב את הצעירים ממנו ומחנכם לאותם ערכים הכרחיים ונשגבים לאין עוררים, איננו בטוח שיוכל אי־פעם להיות פועל מפואר, עם הידיים האלה שלו הקפואות תמיד בחורף ומזיעות תמיד בקיץ, ועם השיעול שלו תמיד, ועם המעדר המעייף אותו רק למראהו עד שיעול חסר תוחלת, ואילו רק הניחו לו להיות שר במקהלה, שירי כנסייה למשל, ושירים בשני קולות ושלושה, וקאנונים עם ליווי ובלי, כמו שלפעמים הוא מוצא שם בצריף את מרים ואת מריימי ואת מירי ואת מֶרי והם מתיישבים בהרבה חצאיות מקופלות תחתיהן ובקצרונים שלו שכיסיהם משתרבבים החוצה, ומתחילים אז לשיר בתחילה כה וכה, ואחר כך עושים משהו שלמרות קולו הנשבר כעת ועובר במפתיע מבּאס רווי לסופרן צרחני המבהיל גם את עצמו, נוצרת אז פינה אחת בקן הזה השוקק, שעושה אז דברים ששום דבר, בינתיים, לא עושה יפים מהם, ובקרוב כשיתחיל באמת לזנק לגובה, וכל בגדיו יתפוצצו עליו פתאום, למורת רוחה של אמו שסבורה שבקצב כזה הוא מכלה את תקציב הלבישה של כולם וגם את שלה, המעט ההכרחי שמגיע גם לה, היא טוענת, ובמהירות כזו לאן נגיע, וקולו יתייצב על אופי אחד, ויוכלו אז לשיר קנטטות של באך ששמע עליהן והוא כבר נפעם אף כי עדיין בוּר לגמרי, וגם השמעון הזה כך, הוא שבידיו האלה באמת לא יודע להחליף ברז בבית ולא נוּרת חשמל בחדר ולא לתקן תקר באופניים, אלא שאין לו אופניים, בשביל מה, למגרש הכדורגל הוא הולך ברגליו ולסינימה ולבית הופנקו הוא נסחב עם הצ’לו הגדול העטוף כותנתו החומה, ולבית חברו קָמר, בין גרוזנברג לנחלת־בנימין, שמתקוטט שם תמיד עם אמו ברוסית עד שמטיח לה בדלת והם חוזרים בהליכה מתעכבת כל הזמן אליו לביתו השקט, שכל מאה חדריו נעולים תמיד היטב בצרור מפתחות דודתו שנושאת אותם על חגורתה, מפחד הגנבים היא אומרת, גם בתל אביב הקטנה שאיש עוד לא גנב בה ושוטריה בטלים, ורק בחדרו הזה הוא אדון לעצמו לבסוף ויכול לעשות כחפצו, ושם גם תוכל למצוא לפעמים את חברו את שמואל יושב לו כדרכו כפוף כשבלול וראשו קלוט בין ידיו, ולא אומר מלה, עד שמזכירים איזה ספר מעולה, ואז, ובשטף לא ייעצר הוא פותח ואומר על־פה בקול מונוטוני וזבובי למדי דפים אחרי דפים, מגנסין למשל, והיה כי ישוב מנודו ויבוא אל ארצי אני אהיה שלווה, קורא שמואל מראשו ועיניו באף אחד, וממשיך ברצף זז תוזז זורם בשקט, וכי יפקוד בית אמי ואני אראה בפניו, שוב אראה בפניו, אני אהיה שלווה, או אם תרצו יוכל לומר לכם דפים מטוניו קרגר, בתרגום פִיכמן, על חברוּת שאיננה סימטרית ועל אהבה כואבת אל אינגֶה הנבצרת מהשיג, ועל שיעורי הריקוד האומללים אצל הֶר קנאאק, ועל עיניה האומללות של מגדלינה המועדת תמיד בריקודים, אבל מוכנה להחזיר אהבה לחיק אין מבקש ממנה, ומצחיק איך בשיעורי “עבודת גינה” בחצר הגימנסיה הרצליה כשכולם כאילו עודרים את השבילים ואת הזרוע למורת רוחו של המורה אלדמע שאינו משתלט עליהם, והוא שמעון אפילו לא מתיימר לעדור והמעדר בידיו רק כדי להישען עליו בשממון ורק חושש שעורו, הוורוד־בהיר כעכוזו של תינוק, קודם יסמיק בשמש ואחר כך יתקלף ולך תמצא חן בעיני זהבה הגאוותנית, או דווידה היהירה, עם קולה העמוק וגם אפל משהו, ושאת ראשיהן הוא הולך לפסל בידיו אלה עצמן, ידי זהב או לא זהב, ובהחלטה נחושה, והוא יודע בדיוק מה, את ראש זו ואת ראש זו, ותבוא תראו, רק יחזור לביתו, בשובו מנודו.

כי העולם, אומר כעת שמעון, נחלק כידוע לשניים, לאפוליני ולדיוניסי, כפי שאמר פילוסוף אחד, שחברו קָמר קרא וסיפר לו, שהרי קריאתו של שמעון איטית כל כך שהזמן עובר פעמיים את כל כדור הארץ והוא עוד לא הפך דף, ובעוד שאפולו הוא היפה השקט, השלם והמושלם, הרי דיוניסוס הוא ההרפתקן, המרדן, הנסער, הטרגי, זה לעומת זה כמו – מספר שמעון – מוצרט לעומת בטהובן, או הצייר רפאל לעומת הפסל מיכלאנג’לו, וכך גם קמר חברו הוא הדיוניסי, הוא המרדן והוא עוד ימרוד, ואילו השתיים, כל אחת לפי דרכה, הן אפוליניות, ועוד איך, יפות יופי רגוע, מופנם, יותר כמו גרטה גארבו – הוא מסביר ממה שהוא יודע יותר מכולם כאן – ולא כמו מרלֶן דיטריך – (מרלן דיטריך? מזדעק כאן היצור הזה, המלאך הכחול? שאומר שהוא גם לו יש מה להגיד, אחר כך), והוא יעשה אותן מן הזיכרון, אף־על־פי שגם יזמין אותן לשבת לפניו, כל אחת לחוד, כמובן, ופשוט ייקרה אז הלא ייאמן, וזו תשב לפניו בחדר במרחק יד, אצלו בחדרו, לא להאמין, וזו תשב לפניו אצלו בחדר, במרחק יד, בהתחלה לפחות, תמהות ליכולתו הלא ידועה להן ולכשרונו המתגלה כעת, ופתאום והן כבר לא מעבר להישג־יד וכבר לא למעלה מהימצאו אִתן, פשוט יושבות אצלו, כל אחת לחוד, ומחכות לדעת מה ייצא ועד כמה תהיינה יפות, כל אחת ביופיה השונה שלה, מפני שהיפה הוא רב צדדי, כידוע, מסביר שמעון וכולו נרגש, גם כשהוא יפה אחד, מסביר שמעון במופלא, תמיד שונה ואחד תמיד, את זהבה יעשה ופניה קצת מוגבהות וניבטות למעלה, כמובן, והפרופיל שלה הוא יהיה הצד הנכון להביט, הצוואר שלה יהיה מורם, ותנועת הסנטר והבלטת הפה הרגיש, והאף הסולד, והשקעים בלחיים, שיש בהם איזו רוחניות, מסביר שמעון, הכל בשאיפה למעלה, ובשתי ידיו הוא עושה באוויר איך זה נראה, והשיער העתיר יהיה אסוף לה אצלה על קדקדה במקלעת, שנפלא יהיה לכייר את ממשותה בחומר, למוּש את מעשה התפארת הזו, עד שתהיה נראית באמת כמלכה, עם העטרה לראשה, ואולי כמקשיבה לבשורה מרחוק, ששמעון כבר יודע ורק היא מתמהמהת מדעת, אף כי בוודאי כבר חושדת, ואילו את דווידה יָראה מלפנים, ראש וגם חזה, כן, חשוף למדי ונועז וכמעט גלוי, צד ימין מפואר אחד של החזה שלה, לא כשתשב לפניו כמובן כשתבוא לחדרו, לא עד כדי כך, אבל כשתלך, קצת מן הדמיון וקצת ממבט על עצמו בשינויים הנחוצים, מפני שהחזה והצוואר של ילדות אפילו אם לא רואים להן מחשוף עמוק מדי, הם תמיד כאלה צחים כאלה חלקים מתקמרים קלות כאלה זוהרים במשי הצח של העור היפה שלהן, שאף ילד צעיר ככל שיהיה חזהו גם לא מתחיל להפעים כמו החלקוּת המתקמרת הצחה הזאת שלהן, ושאת התנופה המבורכת האחת הזו מצווארה אל פניה, הוא יעביר לפרוטומה שלו עשויה לתפארת, אבל הפעם הוא ירהיב לעשות משהו נועז יותר והיטב יכייר גם את עגוּלוּת כל הכידור המעוגל הזה הנשי הזה שלה, שיהיה מתעגל מתקמר ושוב מתקער ועולה עם הצוואר הארוך, עם תנועת הראש המוגבה, עם השיער שלה שהוא חלק ויורד משני עברי הפסוקת שלה, והעיניים שכאילו עצומות, וגם היא בהקשבה כאילו לבשורה ממרחק, כשכל כך קרוב אליה יושב מי שכבר יודע מה הבשורה ומשער שגם היא כבר חושדת, ושאולי על כן יהיו גם אוזניה טיפה גדולות, מפני שההקשבה היא הנושא האמיתי, ההקשבה למה שהוא הולך ואומר לה בלבו כבר זמן רב בלי להגיד לה מלה, בלי להעז לומר, ובקושי להביט ישר, בלי להביא בחשבון את מה שקרה ממש בחורף הזה, לפני כמה חודשים, כשפתאום מי באה לקראתו ברחוב, כשהוא נעצר ונטל אז ואמר לה שלום, והיא, לא תאמין, הביטה בו ואמרה גם היא שלום, לא תאמין, ולא בזה לו ולא חלפה על פניו, ובקולה הזה העמוק הרווי והאדיש כל כך, וכשהלכה לה הלאה לדרכה בהליכתה הזו שלה, התחילה פתאום המדרכה להתעוות רתת, ואבני המדרכה התחילו לרקד, המדרכה שנשאה את שניהם יחד, מוזר ככל שישמע, וקשה היה ללכת כעת למישרין, ושכעת על כן יהיה חייב הכל ללכת נכון, ולהיות נאמר נכון, בלי מלים, ורק בכיור הפסל בתוויו הנכונים, ובגלוי, לגמרי, כן, ובהפצרה גלוייה, הו, דווידה, אני פה, הביטי בי, הו אפולינית אחת.

אם יש מישהו רעב, אתם יודעים מה, הלא אפשר להוציא אבטיח ולערוך כירה? כן, אפשר אבל עוד מעט. כעת אנחנו באמצע משהו מאד מעורר. חבל שלא למד לנגן על איזה כלי ממשיך יחיעם מן המקום שלו אלא שאבא שלו חושב שרק הארץ והאדמה והקרקע ועבודת האדמה וכיבוש הקרקע וגאולת הארץ הם העניין הראוי היחיד שבחור וטוב צריך לראות לפניו ולהכין עצמו לקראתם, ואת כל כשרונו ואת כל מיוחדותו להביא אל המזבח הזה, למה מזבח? מפני שכך רואים את זה, ומאד יפה לראות את החיים כמזבח, ומי יודע מה, ואלהים יראה לו השה לעולה בני, ויכלו שניהם יחדיו, לא?, ונשאר בינתיים רק לשיר בקולו המתחלף עם כל המריימות ההן שבקן השומר הצעיר בשני קולות ובשלושה, מאלתרים תוך חיוכים ונצחון ההמצאה הפראית למצוא את ההרמוניה התואמת, ולשיר נראה גם כמפלט מכל תביעות החיים והעולם והבית ו“התנועה”, אלה שיודעים תמיד בשבילו תמיד וגם לוחצים מה יהיה עליו להיות, ושלא יוכל לבסוף אלא לציית ולהצטרף וללכת ככל שהכינו לו, קודם לקיבוץ ההכשרה ואחר כך לקיבוץ הקבע, ואחר כך לפרדס ואחר כך למטע או לפלחה או לרפת, ובין זה לזה לתורנות המטבח ולחדר האוכל, או, מצד שני, שאביו יתערב פתאום ויקרא לו החוצה לבוא עמו ולהיות לממשיכו מן המקום שהוא ישמוט את יד המחרשה והלאה, ואין בזה הלא שום פסול כי מה אנחנו ומה חיינו בארץ הזאת אם לא עבודת הארץ, ועוד, וגם בהגנה וגם בנשק וגם בגיחות המסעות, וכל הזמן תמיד עם כולם ויחד מצטרפים ככה למאבקו של עם שלם ההולך כאן ועושה ומקים את חייו, ככל הידוע, ולשיר אפשר בחגים, אומרים לו, ולשיר אפשר בחוג לשירה, ולשיר אפשר גם בתהלוכות בקצב ההפגנות של “המוני העמלים”, כמובן, ואיזה חזק ומכובד להיות שייך להמונים העמלים וכאילו עלינו דרגה, ומתי אם כן, מתי, וזה הלא יפה מכל, מתי, אומר יחיעם והוא כבר נרגש למדי, מתי, הוא שואל, אבל מוטב שיתאפק קצת, מפני שאנחנו כאן לא בפתרונות, גם כשפתאום נעשה מניין שהוא עצוב בתוך כדי העצלות שכאילו כבר מחקה הכל עד לכמעט המהום של לא נורא, באמת לא, ובינתיים הלא עוד יש לנו זמן, עוד יש לנו ארכה, איפה כעת השמש, מלבד שזו כעת היא השעה שמחכים בה כל אחד למי שבסוף היום יקרא לו לבוא או לפנות ערב. מכירים את “נשען אל תורן הספינה, גלי הים אספורה?” הוא אומר, ונזהר פתאום שלא לצחוק למלים ולמראה פניהן המנופח הזה, עשינו את זה בארבעה קולות, בלי ליווי, ובלי שנוכל לחזור פעמיים על כל האילתורים שקפצו אלינו, והוא מפתל את שפתיו הגמישות האלה, ומביט בכל אחד, בדומה לחיוך, ואוזניו המפורסמות יוצאות מעברי ראשו כזוג מפרשים, ופתאום והוא חמוד כזה, תינוקי למדי, או אולי מין קופיף כזה, שיקפוץ תיכף אל הענף ויעשה העוויות, וחבל שאין לו כאן עם מי לשיר, שמעון יודע רק לעשות פם פם טים טים בום בום, וגם בים בים, כשאינו עושה טיאם בים בים, מכל המנגינות, ואילו היצור הזה לא מצטיין בשמיעה טובה דווקא, אף כי לא כולם מרגישים מיד, ממשיך כנראה מצד אמא, ששרה בהרבה רגש זיופים נוראים, לעומת אבא שמזמזם מפזם תמיד עצור מנגינות בינו לבינו, ובשמיעה טובה, כנראה, אף כי עצוב־תמיד, ואין מה לעשות מפני שאת רָמָה עדיין לא פגש, ורק את אפשרות קולה או את נחיצות קולה שמע כמעבר לאופק הידוע, כזריחה שעוד לא הגיעה שעתה, ואפילו לא ידע שהיא קיימת כלל אי בזה, אם כי בלִבּו פנימה כבר היה מוכן כולו שתהיה ותבוא, וגם היא עדיין רק מסתובבת לה כפי שהיא, ועדיין לא עולה בדעתה ולא יודעת עליו כלום, אף כי אביה דווקא יודע משהו על אביו, מפני שמי שלא יודע על הדוד יוסף הנמצא תמיד במסעות ארץ ישראל שלו, ועדיין לא משערת לה, שם אצלה, שם מעבר לאותם האקליפטוסים המפורסמים ההם, אלה שמי שהריח פעם בילדותו את ריח בעירת עליהם ערימות ערימות בסתיו, לא יהיה לו עוד ריח אחר על פניהם, ואפילו לא חושש עדיין שממש כעת מתחילים כל הבחורים התמירים של חדרה, האלה שכבר מזמן אינם הולכים ברגליהם אלא תמיד הם רכובים אלה על סוסים ואלה על אופנועים, מתגודדים כולם כעת סביב גדר ביתה, בכל מיני תואנות ותירוצים ולשונם בחוץ, ושתי אחיותיה הגדולה תמרה המוכשרת ורותה הכשרונית בטוחות כמובן שלשם יופיין באו לכאן ולשם יפי זמרתן, והן אמנם היו יפות ומזמרות, ולא מעלות על דעתן כי זו דווקא הקטנה המתחילה לפרוח ממש כעת, כשגם כל המושבה מתחילה חשה מעולפת פתאום מריח פריחתה המניצה, וכל הבנות כבר הן מתלחשות זה כמה ומסתודדות, בתוך שהן יושבות ומכינות להן ורוקמות את המפרשים שלהן שיהיו נתלים בקרוב על תרני הספינות המהודרות לאחר שאדוני היאכטה יכרעו ברך לפניהן ויקחו אותן מכאן הרחק אל ארצות התרבות, ורק הוא, כאן, עדיין קופיף שרוצה לשיר, בלי לדעת מי זו שם הולכת וגדלה לקראתו, בין ילדה לעלמה, יפה מעבר לכוחו לדעת ושרה מעבר לכוחו לשיר, ושיחד ועוד בלי לדעת זה על זה, הנה הם הולכים כל הזמן זה לקראת זה, מיום ליום מיועדים כאלה לקראת יום פגישתם, עד שיום אחד והם יופתעו, וגם בכלל לא, למצוא זה את זו ועד נצח, ככל האפשר, ולהתחיל סוף סוף לשיר, הו אלהים, כפי שלשיר צריך, היא קול ראשון בטוח בעצמו והוא נלבט סביבה ושר ונכרך סביבה ועליה בקול שני, צייצני במפתיע וחוזר לטבעו הנכון ואל הבאס הראוי, או שהוא פותח בקו המרכזי, והיא עושה מעוגי מחול סביבו, מעוגי מחול נהדרים, גנדרניים ומתגרים וחושניים ומגרים ומתקרבים ומתרחקים ומתמלאים אש ומתרחקים ממנו, עד שהנה הוא פורץ בבכי ושואג אליה, שואג אחריה, רֶמה, חכי, רמה, חכי עד שאבוא, ולפעמים יהיה השיר בא ויורד על שניהם ועוטף אותם ככה שאי אפשר יהיה עוד להישמר מן הדמעות, לא הם ולא השומעים, היֹה היו שני שושנים, אחד לבן אחד אדום, ו… וכן, ולוקחים כעת נשימה ומוצאים איך לצאת ולחייך מחדש, בלי דמעות, ולשיר ולפנטז, לשיר ולהתהולל, ולשיר ולהתכנס פנימה, באופן שמזכיר לו איך פעם כשהיה ילד קטן והיו מחממים בחדר האמבטיה הקטן שלהם את הדוד בפרימוס הגדול והיה חושך בחדר, והחלל היה מתמלא רעש המכונה ופכפוך המים, והלהבה היתה קצתה כחולה קצתה צהבהבת, והוא היה מיושב לו שם שכמוֹ, ברגליים משולבות ככה, כמין דרוויש אחד, מתבונן מכושף בצללים ההם האדומים מבליחים, ולבו היה נעטף תוגה, כאילו לא יוכל להחזיק מעמד ולא נשאר לו עוד אלא רק אולי להתפלל, מפני שהאלהים באמת הנה הוא ירד כעת והוא פה.

רגע, והלא יש ענבים בבית, שאג פתאום היצור הזה, נפלאים כאלה, שאג וזינק ורץ ביחפותיו וחזר ומכנסיו צונחים מתחת טבורו, ובסלסלה הגדושה שהביא גולשת שפע ענבים לבנים סגלגלים חלודים בשלים, סורחים ענבריים סביבה כמעט בעודף, ותראו איך הם, מתפעל היצור הזה לפני אורחיו, ואיך הם מתוקים, חברוניים, כדאי תמיד להתנזר מכל ענבי הקיץ, שחורים כלבנים, ולחכות לאלה עד שיבואו, ברכת שמים, תטעם תראה, תטעם גם אתה – ושוב נראה הכל פשוט מאין כמוהו ואפשרי וחלק וחם, גם כשכולם יודעים, ואי אפשר שלא, שהכל סביב, בכל הארץ, אין בו כלום לא חלק ולא פשוט, ואיך אין מלה רגילה יותר ומצויה יותר ממה יהיה, מה יהיה, גם בדיבורים על יד השולחן, ואמא נורא כועסת ואומרת שכולם כאן נעשו מין חסרי אמונה כאלה, בעוד שהיא מלאה אמונה, ולך תאמין לה, מפני שעיניה כבר דמעות, ובעיתון בבוקר כשפותחים אותו, וברחוב כשמקשיבים רגע ובטוחים בך שאינך בריטי במקרה או זה המושתן המסריח, אי אפשר אז להתחמק מן הוודאות שמיום ליום הולך וקרב איזה יום קשה, קרב יום, יום מבחן לכל, ושאם קרוב או רחוק יותר הדבר יהיה מוכרח להתפוצץ, מה בדיוק איך בדיוק לא ברור ורק שזה יהיה, יהודים וערבים, יהודים ואנגלים, ופתאום וזה יתפוצץ, ושבעצם כלום לא מוכן, אבא לא מדבר אבל רק זה אוכל בו, אחיו לא מדבר אבל נעלם יותר יותר, ללילה או ללילה ויום, או רק ליום אחד, ובו בזמן אסור שיידעו, ומשחקים כאילו לא כלום, ורק מחכים, מתחת לפני הדיבורים והשיחות והענבים המתוקים מחברון, מחכים כל הזמן שיבוא מישהו אחד ויפלוט מלה אחת וייעלם, ולא רוצים להאמין שזו תהיה מלה רעה, לא בא בחשבון, ודוחים אותה ורוצים שלא לחשוב על זה, ורוצים שכבר יבוא, ורוצים שיהיה כאן כזה שלא יניח לפּחד להתחיל, מתחת להבהובי צללי המנדרינות האלה, תמיד תמיד הכל הולך כאן ככה, פתח את העיתון, תמיד במצור, במצור ובמצוק, ימים טרופים, ותמיד חמוּר, וחמוּר מאד, ומה יהיה, ומוכרחים לסמוך על משהו, על המזל, או על איזה מישהו למעלה, שהוא יהיה חכם ויודע יותר וגם מכין ומתכונן, ולסמוך קודם כל, כנראה, על ידי הזהב שלהם, תמיד בשיניים לבנות אליהו הזה, מעקרון, ותמיד יודע לעשות בשקט, כאילו היה רק משחק בצעצועים, ואיזה סכנה ומה פתאום מסוכן, ולא פצצות ולא מוקשים, ובחיים שלו לא יתפוצץ אצלו כלום, כלום לא יתפוצץ (אהה, עוד איננו יודע, את התפוצצות היום ההוא, אמנם רחוק, באיטליה, בסתם מוקש אחד טיפש ונשכח ושכנראה הוא עצמו הכין וארגן לשם התרגיל שהוא עצמו הלך לערוך עם הפלוגה המובחרת שלו בבריגדה באיטליה ובאותו חיוך מקסים שלו לבן השיניים ובאותו ביטחון שניצח עד אז תמיד וש –) וכלום לא יוכל להשיג אותם ואת מהלכיהם השקטים גם כשהם טסים להם כמטורפים בדרך לא דרך (אהה, עד היום ההוא עם האופנוע הנורא ההוא כשלא היתה ולא נראתה שום סיבה לדאוג כלום וש –), פשוט, המזל אִתם והם המזל, ועוד מעט גם יבוא המבשׂר הזה והמלה תהיה כמובן ירוק, והכל, אלהים, והכל, וטוב לו למי שעסוק ולא מתפנה לשאול שאלות ולא ממתין עד שיידע, ובין כך ובין כך, והערבים הם דווקא הולכים ומכינים, כך השמועות, וגם היהודים הולכים ומתכוננים, כך הסודות, והבריטים הולכים ומתקשחים, כך רואים, ויום אחד פתאום, או יש משהו שהקטנים לא יודעים? או מי כאן קטן שאינו יודע?

איש לא יודע, אבל מספרים כל הזמן, כאילו שום דבר אבל גם קוראים בשמות, ואיך הלכו פעם פלוני ואלמוני וקנו בבלגיה והטמינו בחביות שמילאו באדמה ובשתילי עצים, ושלחו ליפו וברגע האחרון נבהלו והחזירו הכל עד בלגיה, ואיך הלכו אחר כך וקנו שוב ובפעם בווינה, והטמינו בתוך קופות ברזל גדולות ושלחו לחיפה ונתגלו, או איך הלכו האיכרים של משה סמילנסקי וקנו בלבנון, והצרפתים המסריחים ההם הלשינו לבריטים המנוולים ונתפש הכל וכל הכסף הגדול שכל כך קשה לאסוֹף, הכל ירד לטמיון, או איך הלכו שלנו, אנחנו וחברינו, לקנות פה קרוב ממש כאן בחברון ובבית לחם, והעבירו בתוך השתילים הארוכים וישר לגן הבוטני באוניברסיטה והצליחו, או המעשה שהיה בים המלח ובגשרי הירדן, וברוכבי חמורים תמימים בטיול השנתי לחקר המאובנים, או מעבר לכנרת לחקר היתושים, ואיך שוב הלכו לאיטליה, וכבר הגיעו וכבר הלכו להוריד מכבר למעקה הספינה בהתקרבה לחוף, וכמעט ש, לא, כי הפעם הצליחו, ואיך פעם הביאו את זה מעורב בצנורות החשמל וישר למחסני חברת החשמל והצליחו, וכמובן, אותן חביות המלט הנזכרות וישר מן הנמל לשכונת בורוכוב למחסן המרכזי והצליחו מאד עד שנשתברה אותה החבית האחת הטיפשה ממש על רציף הנמל והכל נשפך מתוכה והכל הלך להיתפש ושוד ושבר ושומו שמיים אלא שלבסוף הצליחו, וטישטשו ושיחדו והעלימו וטימטמו את מוח הבריטים, והטמינו הכל, וזה מלבד כל אותן אמצאות יהודיות, אמצאות חריפות, אמצאות מופלאות, איך לעשות את הלא ייאמן ואיך גם עשו וגם הטמינו, מלבד כשהתפוצץ פתאום בפעם ההיא והאסון ההוא וכל מה שלא כדאי לדבר, וכעת –

---

יחיעם

מאת

ס. יזהר

קצת רוח, ממערב, גם השמש ירדה משהו, וגם החום הערמוני שעל ראשו של יחיעם היה מתבחש על מצחו ומעליו, בגוש גלי רך שמזמן לא נסתפר ושופע כעת לכל צד ועל מפרשי אזניו, אבא שלי מחכה ממני להמון, אמר להם, שאעשה דברים ושאהיה דומה לו שאעבוד כמוהו ואולי אפילו שאגדל שפם, אמר, ואילו ממש אותה בריזת ים קלה ושקופה שהחליקה שקטה מעל כל גבעות המערב ההן, וכבר גם מעל גבות הפרדסים, בתוך הבהק רקוע השמים, שכבר התחילו להתמלא שמש יורדת, הגיעה מעל כל המגרשים האלה הריקים עדיין את החצר הזאת כאן, של הבית האחרון בגב המושבה, שרק עוד על ידו קמו קצת פה ושם הבתים האחדים, זה של אהרון מימין וזה של הֶריש ממול ושל הגברת פרייליך ושל האדון המהנדס, ושל גוטליב ועד ביתו של יששכר למעלה בראש הרחוב, וגם היתה מפריחה לשמעון בקלות את ענן המשי הבהיר שעל ראשו, מפני שזו החלטתו, לאחר ודאות הקרחת השלימה של אביו, חלקוּת נוצצת ומטופחת, שהוא, אם לכך הוא נדון, יקח בינתיים ויגדל את כל מה שעדיין יש לו, דק ומשיי ובהיר ככל שהוא ונשמט לו בהמון בועות קלות, שכל סריקה משאירה מהם פחות, עד שסימנו ותפארת יופיו הוא הגודש השיפוני הזה, העולה ונופל מיד חסר שום קשיות סביב ראשו הזה רך כולו, ומעלים כמעט את שאר שרטוטי פניו, שהלכו כמובן ונתגלו אחר כך ככל שעברו השנים, כשהתפארת נתמעטה והאמת נחשפה, ועד אז הרי זה ממש כדור עשן בהיר המתעופף איטי מעל קלסתרו החבוי, פאר שאינו דווקא מטֶה לצידו את לב מוריו בגימנסיה, שאינם מכלים בו את מלוא כל סלידתם מפני הגנדרנות השחצנית של הבלורית המתגרה הזו שלו רק בגלל חוב הכבוד שהם חבים לאדון אביו מעירית תל אביב, מטה לחמם, אבא מנומס ומכובד ונשוא פנים וקרחתו שלימה, גם כשכל מוריו המלומדים האלה, כל תלמודם המכובד אינו נחשב בעיני הבן היחיד הזה אלא כראשון לעונשים המפריעים את סדר הדברים הנכון: מגרש הכדורגל בשבת, אולמות הסינימה פעמיים בשבוע, עם רָאמוֹן נובַארוֹ איבן מז’וּחין ורוּדוֹלף וַלֶנטינו שאין יפה ממנו, אשריו ואשרי יולדתו (ודווקא הוא מת צעיר בדמי ימיו! ואלה כידוע תמיד באביב ימותו), מלבד שיעורי הצ’לו שהוא חייב בהם אצל האדון הוֹפֶנקו, ולפני הכל קָמֶר חברו האיש המרדן, וגם שמואל חברו האיש הנוגה —  ישליג בקרוב — היה שמואל קורא בעל פה בקול חדגוני — אזכור שנה שעברה— דיבר בשקט, בקול מעומעם— הנח, לא קרה לי דבר, אילו שאל מישהו מה לך קרה$הקלד משוואה כאן.$  ומלבד חיזוריו הנואשים, בלי לגלות להן, אחר זהבה אחת ואחר דווידה אחת לסירוגין, שתי הגאוותניות ההן כל אחת לפי דרכה, ושעם כל זה, ההכנות ליום יציקות הגבס הולכות ומתממשות ובקרוב ועוד תראו, ואילו כל אלה מורי הגימנסיה שלו, איזה בדיחה.

גם מורי יחיעם בגימנסיה בירושלים הם סיפור משעשע, איזה מצחיקים. אתם מכירים? לא שמעתם? גם לא על דוקטור נאמן המורה לאנגלית שאיננו אדם גבוה כלל והוא אימת המאחרים לבוא, רק נכנס והקיש בדלת והיא כבר נעולה סופית, ועל הדוקטור ברוכין, המורה לתלמוד המפתל שתי רגליו הכחושות מתחת השולחן כשתי צמות דלות ונוזף בקול ניחר, “לֵוי פרא לוי פרא, פֶפֶרמן…”, לא שמעתם, ולא על המורה שָלֵם מן המשוטטים שסיפורי הגוזמאות שלו מצורדים רגע, וגם לא על קַלעי של המתימטיקה, או על לָאדִי של הפיסיקה, שעליו אומרים כי אמר את אימרת הנצח כי שני קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו, ושעל כן דְווה קָווֹת מקבּילות בַּבּוֹצְ’קָה נִיקַגְדָה נִיפָּגֶשוּ, ומה אומר לכם שם הסופר קבק, אלף אלף קבק, והספר שלו במשעול הצר, ורעמת בלוריתו המלבינה ושתי בנותיו, הה איזה יפות, עדנה ובת־עמי, לא אומר כלום? או ההיסטוריון המהולל תֶמֶס שמספרים שהיה תותחן בצבא הקיר“ה ונתחרש לא עלינו ואפשר לומר בפניו הכל בגילוי לב, או אדון דֹב קמחי מן התנ”ך, לפנים בֶּריש מֶלֶר, שהכיר את ברנר ומדקלם ברגש, מצודד לב הבנות ועושה להן עיניים, ואת מוהליבר המנהל, עם הזקנקן, כל אלה החשובים האלה לא הגיע שמעם עד הדרום המפגר הזה? וגם לא שם האדון אלוּף הזקוּף, האדון להתעמלות עם המשרוקית ואומרים שהוא גם, שְשְשְ, בהגנה, או רופא הגימנסיה האשמאי הזה שהבנות מתאוננות עליו שבמקום לבדוק הוא ממשש אותן, ואיכְס מגעיל כזה, כולם אנשים מורים מהוללים ורק מה לנו ולהם, איפה הם ואיפה אנחנו, הם באמצע המאה התשע עשרה ואנחנו הלא בוקעים כבר ועולים משליש המאה העשרים, הם נולדו וגדלו שם ונפלו לכאן בלי מזל ונעשו מורים מחוסר ברירה במקום להיות פאר חוקרי עולם, וכל העולמות שלהם זרים כשם שמיושנים כשם שמגוחכים, ואנחנו כולנו רק כמין אינדיאנים בעיניהם, אינדיאנים דוברי עברית בשגיאות, פראים שכל עניינם רק להוריד שיבתם שאולה, בורים כאלה עמי ארצות, ומפגרים אינם יודעים להעריך תרבות והשכלה, או איך הם המורים שלכם? אצלנו אחדים הם בסדר, למשל הררי לספרות, איך הוא קורא יפה ומדקלם כמו שחקן, והוא דווקא בסדר, סיפר שמעון, אבל יש לנו “רַבֵּנוּ”' , “רבנו הנבון”, לא שמעתם? “רבנו הנבון כולו כעיפרון”, לא שרים אצלכם? כי שמעון הזה במיוחד יודע להוציא את רבנו שלו מכל כליו, שמעיקלה, מפסיק אז רבנו את השיעור וכולו תוכחת לעג, שמעיקלה פייגלה, תאמינה לי, הוא מוכיח אותו, נמאסו עלי כל החוכמעס האלה, והלא אני כבר מכיר את כל החוכמעס שלך, כששמעון רק היתמם ורק שאל לשם ההשכלה על רחב הזונה מה זה בדיוק הזונה הזאת, את זה תשאל את אבא שלך ביום השבת בין מאכלי הדגים, יעץ לו רבנו בחרי אפו, וגם לנו, התנדב אז היצור הזה, יש המורה יעקב, כולנו בכיתה רק שנים עשר, אולי כשכולם באים חמישה עשר, והוא רואה אותנו כאילו היינו הקונגרס היהודי בבזל, עומד לפנינו מתגעש כולו, שתי ידיו פרושות לצדדים מקיר אל קיר, והוא לועג למתנגדים היריבים והוא רומס אותם, מראה להם את טיפשותם, קורא להם להתבייש, ומבריח את כל העורבים מעל כל האקליפטוסים, ומוסיף וחוצב להבות, לפני כל האלה הצעירים הנושאים בקושי את כובד התבגרותם התוססת, המתישה, מושך את מכנסיו הצונחים, ולא השנים עשר לפניו אלא כל דור היהודים הצעיר היושב רתת ולא יירתע עד שתצא האמת לאור, אוּמָה אוּמָה, היה נואם לפנינו בהתרגשות, אומה הקיימת שנות אלפיים, אומה הלוחמת על חייה, אומה הנותנת נפשה על חייה, של נעליך מלפני אומה, אומה הנושאת דגלה רם, היה המורה יעקב מבעית את כל רחוב יעקב המתנמנם והעולם היה צר למשא צידקו, ולא צריך היה לא להסכים ולא לשאול ולא להפסיק, כי הוא באמצע הקרב הגדול, נגד כל האנטישמים ונגד כל קטני האמונה, ונגד כל המתעייפים באמצע העלייה, והוא מוסיף ודורך על במתי האויבים ומביס אותם, ואת שנים עשר מתבגריו התשושים, ואת כל רחוב יעקב הריק, מלבד כמה אבקים, ואולי רק עוד כמה עוזרות בית ערביות שנעצרו המומות בין ניעור השטיחים וחיבוּט המרבדים תומכות ידיהן במתניהן, מלאות יראת כבוד מתוקף ההשכלה ומהוד הנואם.

קח את מורנו אדון דוקטור ברוּכין, מי אנחנו לפניו, אפילו לא עיירים צעירים, הוא בשביל שבת תחכמוני עם הפילוסופים ועם חכמת ישראל, להחליף מכתבים עם הוגים ומאמינים, יש כתבי־עת כאלה, ראיתי, מעיד יחיעם, אצל אבא, תרביץ, או ציון, ועוד כאלה, לא מבין שם מלה, ומה לו לד“ר ברוכין ולי, אני רק מפריע לו, מנמיך את קומתו, מבזבז את ריכוזו, מעולם לא היה בצריף שלנו בשומר הצעיר, ומעולם כנראה גם לא היה בקיבוץ, אבל הוא יודע מה אני חייב לדעת, החיבורים שאני כותב גורמים לו שבץ, והדרשות שהוא מְנסה, אם לא מפריעים לו, מייבשות אותי, כמה המרחק ביני ובינו, מאה שנה, שלושה דורות, בחיים שלו עוד לא היתה טוריה ולא רובה גם לא אופניים פשוטים, וסינימה אצלו זו תרבות רעה זולה וקלקול המידות, ולוקחים אותי אבא שלי ואבא שלכם ומכריחים אותו ללמד אותי ואותי ללמוד אצלו— כשאני צוחק הוא נעלב כשהוא בוכה אני מתאפק שלא ללעוג, אבל, לפעמים, כשהיתה ההמוּלה בכיתה מתגברת עד מעבר לנסבל, היה ד”ר ברוּכין המסכן והתלמוּד פתוח לפניו, מגביה אז את צווארו המדולדל מתוך צווארונו הריק, צוואר קמוּט מיוּשן כזה, כארנק בלוי, וכאותו עגוּר, היה אוסף את קצת נשימתו שנותרה ניחרה מעלבון ונושא את שארית קולו היבש והסדוק, “הסוּ הפראים!!” היה צווח, ישר ממאפוּ, אמיתי ורמוּס וכואב, שכל הפראים קבלו דווקא בתרועת מבינים, והוא חזר והתקפל אל תוכו הרוס, ופתאום ונחמץ לי הלב עליו, ולא יודע, אבל, קח את המורה שלי, קופץ שמעון נרגש, קח את רבנו הנבון הזה, מה הוא יודע בעולם, למה הביאו אותו עלינו, אני נשבע שהוא בחיים שלו לא היה בסינימה, וכמובן שלא במגרש הכדורגל, ולא שמע את השביעית של בטהובן ולא אכפת לו, ואפילו לא מבדיל בין ברטונוב ובין מסקין, והוא מלמד אותי היסטוריה, מה אכפת לך כל מלמות הגויים האלה, הוא גוער בי, כשאני שואל לתאריך, כלום להשתדך אליהם אתה מבקש, או קח את המורה יעקב שלנו מלך ציוני ציון, מתפרץ כמובן היצור הזה, אם הוא מבדיל בין לימון לחושחש, בין פרד לסוס, אם דיבר אל ערבי מימיו, אם רכב על חמור, על סוס, אם קרא בחיים שלו את ההגדה לבית פורסייט, אם שמע על טוניו קרגר? אם ראה את “המלאך הכחול” עם מרלן דיטריך ועם אמיל יאנינגס, הה, איזה שחקן, התרגש היצור הזה ושערו התבחש ברוח על פניו. אבל אבא שלי דווקא מתפעל, מספר יחיעם, הוא, ברוּכין, כתב אל אחד־העם וגם קיבל ממנו מכתבים, אבל על גאלסוורתי לא שמע, ולא על תומאס מאן, וארץ ישראל היא בשבילו עדיין חובבי ציון וחיבת ציון, מעולם לא טייל במדבר, ובגליל עוד לא היה, ואכפת לו רק מה אמר אחד העם שלו, אל איזה ברדיצ’בסקי אחד, ולא מה אמר ברל, או אליהו גולומב, כמו סוכנים של תרבות מפוארת שכבר איננה נמכרת, או כמו מוכר מיובשים בשוק הפירות הטריים, ומה מרגש אותו ומה מזיל דמעה מעיניו ומה מרגש אותי ומה מזיל דמעה מעיני? וקָמֶר, החבר שלי, נכנס כעת שמעון נמרץ, והרוח מערימה את ענן הפשתן הבהיר של ראשו כמעט תולשת את המשי הקל הזה, החבר שלי קמר כבר הרחיק לכת, והוא לא רוצה כלל לשמוע על יהודים, יהודים יש שם בגולה וכאן אנחנו כולנו כבר עברים, מספר שמעון, וקמר אומר שנמרוד שמלפני אברהם אבינו קרוב אליו יותר מכל הרמב"ם או הגאון מוילנה, כך הוא טוען, וארץ ישראל הוא אומר היא רק קטע בתוך הקשת הפוריה, הוא אומר, והאַלים הכנעניים הם דשני עסיס, האלה ענת למשל, כבדת בשרים וסעוּרת חושים, יותר מכל שֹרה אמנו הצמוקה והמרשעת, הוא אומר, קמר חברו המורד, מלבד כל המאוס והדוחה והמגוחך עד בושה שיש באידיש שלהם, באוכל היהודי, בהיגוי האשכנזי, המגעיל הזה, והוא כבר מלמד עצמו לומר היטב עין וחית וקוף וריש, ולהתיז בהם ולקטום כסיגרייה כבויה את מבטאו הרוסי ואת שמו קמר הנה הוא הולך להחליף לקמיר, לקינן או לתמוז.

ואתם יודעים מה, קוטע כעת היצור הזה את השטף, אנחנו איננו מזקני הארץ הזאת, מצחיק, אבל אנחנו הם בניהם, בדיוק בניהם של הראשונים, ממש בני אנשי העליה הראשונה הביטו עלינו, איזה בנים היסטוריים, הם עוד מאז עלייתם כל הזמן רק בונים ובונים ובונים את הארץ הזאת הלא בנויה, מאז כשעוד לא היה כלום ועד היום רק ממשיכים כל הזמן לבנות ולבנות בכל כוחם כל יום ויום — ואנחנו? מה אנחנו? ומכל מקום, אבא שלי נראה, הוריד כעת את קולו, לא כמו אבא כי אם כמו סבא, איש אחד מִדֹור רחוק, גם אבא שלך, ולא כאילו רק דור אחד בינינו אלא שניים שלושה, לפחות —  אבא שלי בא לפני שהיה המקום הזה ואני כבר לאחר המקום, הוא היה לו שבר־מקום בחייו, ואני פשוט ובלי שום שֶבר, ואמור, על מה אתה מדבר עם אבא שלך? אתם מדברים בכלל? על מה? הוא מכיר אותך, יודע עליך—  הזקן שלי, הלא בלבו כבר הכין לי מה אהיה ואיך אהיה ואיפה אחיה, ואני אהיה? ומה שהספיק לו יספיק גם לי? — אני גם לא מתחיל לחשוב ככה, אמר שמעון, אני רוצה לפסל, לנגן, לקרוא, ללמוד היסטוריה, ללכת למקומות שאני אוהב, בכדורגל, בסינימה, בתיאטרון ובקונצרטים, ולא, אלוהים לא, אל המקומות שהוא הולך, ולא חושב על מה שאמרת, לא חושב על בונים בונים, ולא חושב שזה בשבילי, מה פתאום, ושיעזבו אותי אני לא בשביל זה, אפילו לא בשביל ההגנה (והביטו מהר סביב, ופתאום גם איזה מיתר סמוי כאילו נפרט רגע), ואני— קונן יחיעם —  לי אי אפשר לדבר כמוך, אבא מחכה לי, מה שהוא עשה בארץ מחכה לי, כל המשפחה שלי מחכה לי, והשומר הצעיר מחכה לי, וההגנה מחכה לי, כולם מביטים עלי, ומה שאני רוצה או לא רוצה אינו ברשותי, וגם אם אינני רוצה אלך לשם, ואני אגור באוהל, ואקפא מקור, ואשנא את המקלחת הקרה, ואשתין מאחורי האוהל כי לא יהיה לי כוח לרוץ, ויקימו אותי בכוח בבוקר, ולעבוד בטוריה מתחת האשכוליות לא יהיה לי כוח, ותמיד אהיה רעב, ותמיד היום יהיה ארוך נורא ובלתי נגמר, וזה מה שיהיה, בודאי, מפני שזה כך ואי אפשר שאני לא, ואני לא אֶלמד שחרה, ואני לא אלמד מוסיקה, וגם לא ספרות או היסטוריה, אני אלמד כנראה חקלאות, או יערנות, מפני שזה ישוב הארץ, או אהיה וטרינר, ולכל היותר אלמד ביולוגיה או כימיה, ואהיה כנראה כימאי מסריח, וזה מה שאהיה, וגם לא בטוח בזה מפני שבחור רק גומר ללמוד וכבר הוא תפוש והוא הולך להכשרה ולקיבוץ ולהגנה, ואין דרך אחרת, וזה הכל. מה שאני אוהב נחשב למשחקי ילדים ומה שאעשה מאין ברירה נחשב לשליחות. וזה הכל.

וחשוב רגע, ההם שם, שבהטמנת הסְליק ההיא, הם שם מפני שהם בשליחות, או מפני שזה המשחק המותח שלהם? מפני שארגנו אותם לשרת את העניין הגדול, או שכך הם אדונים להרפתקה המותחת שלהם? או אולי כך זה חוק המקום, שבלי להישאל הוא מוסכם, כמין הכרה שמרגישים בעצמות, ושאתה לא תוכל אלא להישמע לה, יותר מזה, שתחוש עצמך מחויב להתנדב לה, כמי שמוכרח להתפקד ולמלא את השורה, ושאי אפשר ואפילו מעליב אם ייפסחו עליך ולא יקראו לך, וגם אינך מחכה עד שיקראו, ושגם יש בזה איזו שותפות אפלה, כמו משהו קדמון והכרחי, אולי אפילו כקולו של תוף השבט, שאתה שומע ויודע שקוראים לך, שהסכנה הביאה אותך ואתה פה מוכן בלי שאלות ובלי תנאים, עם נשק ובלי, בלי חשבונות, ואפילו נדחף ובא, באמצע הלילה הגיע הקול אליך ואתה נעקר מן הכל ובא, כמובן, אולי כמו בסיפור ההוא על הנער שמואל? זוכרים? במקדש, כשנעור בלילה, מבוהל, לא מבין מי קורא לו ולמה קוראים לו, ופתאום תופש עצמו אומר, כן, ואומר, הנני, ממש במלים האלה, כן, הנני, הנני כי קראת לי. לא זוכרים? פתאום וזו הידיעה שקוראים לך. ידיעת ההכרח הקודם־לכל והלא־יכול להיעצר, באמצע היום ובאמצע הלילה ובכל מקום, ואתה מיד אתה בא, הנני, זה הכל, הנני, וזה הכל. אומר יחיעם ומפסיק. כי פתאום היה הדבר גדול מדי. וכאילו כך באמת. עד שמוכרחים לשתוק רגע ושותקים רגע. ולא רוצים להפר משהו שידוע ברור שאמנם זה כך. אבל שמעון אינו רוצה להקל, מה זה, הוא אומר, מה זה?—  זה אומר שאתה לא רק של עצמך, התחיל היצור הזה, אבל שמעון קצץ מיד, מה זאת אומרת לא של עצמך, של מי? של המולדת? של העם? לא מלים גדולות מדי? — לא יודע, התחיל היצור הזה, ואולי זה דווקא הצורך להצטיין? או הצורך להוכיח שאינך מפחד להסתכן, שאתה גבר על הכיפק. וגם שאתה בנבחרת— ולתת את כל החיים שלך כדי להיות בנבחרת? או שזו רק תמימות נוראה, כאילו הולכים ומקדשים משהו, שאותך הוא לא שואל? וכאילו באמת יש איזה מוכרח בעולם שהוא יותר מן ההכרחי שלך? ושיש משהו בעולם שהוא שווה יותר מן הקצת שלך, מקצת חייך האלה? למה אתה צריך להוכיח שחייך לא שווים? שיש משהו שווה יותר מן החיים שלך? — או השניים האלה שנעלמו לאן שהוא עד שישלחו לכאן מלה, והלא זה משחק במאסר עולם או בחבל התלייה, מי זה תובע מהם כל כך, מי זה שתל בהם הסכמה למין תביעה נוראה כזאת? ומי לקח לעצמו רשות לתבוע—  או שכלל לא כך, וכנראה לא כך, וכל המאסר־עולם וחבל־התלייה אינם אלא סבירות מדומה, כמו שבטיסה מטורפת באופנוע כל הסכנה היא רק סבירות מדומה ובאמת לעולם לא יקרה לך כלום מפני שלך לא יקרה כלום, ואין כאן כלום אלא זו רק קצת התגרות בסכנה, כמו הרגזת השור שבזירה, מתוך ידיעה בטוחה שלך לא יקרה וזה רק השור הוא שיקרה לו ודינו נחרץ.

אני לא מבין מה אתם. כעס שמעון. לא רגיל אצלו. ולא מעלה על דעתו כמובן איך בעוד פחות מעשר שנים והוא עצמו רץ שם בבריגדה נסחב שם במדבר ובכל מיני מקומות חמש שנים, תפוש עם הרובה הכבד ההוא, 654010, לא להאמין, חמש שנים אבודות, לא מבין איך אתם. אמר שמעון והתחיל נרגע. מביטים זה בזה, קרובים ורחוקים כל כך. כל אחד כאן וכל אחד מחוץ לכאן. מה יודעים על רביצה בפאת מיטה וקריאה והספר מתחת גחונך ודף אחרי דף מתעופף כשאתה גם ישנך בזה וגם מחוץ לכל זה, או על בדידות השיטוטים בפאתי הפרדסים, ועל הדמיונות שאופפים כעדת זבובונים מתרוצצים ומקיפים את ראשך, מה אתה יודע מה מרעיד את לבו של היחיעם הזה עם גבות עיניו המקושתות, עינים כאלה ירוקות צהובות או ירוקות חומות, ופרעות השיער החום־ערמוני שלא ניגזז כבר הרבה זמן ויפה לו, ומה עושה לו את העולם לשווה משהו, לחשוב משהו, ולשמעון את ההבדל בין האפוליני והדיוניסי, ואת הלבד שלו, מעבר לשובבות בגימנסיה לכדורגל בשבתות וההימשכות הכפולה פעם לדווידה ופעם לזהבה, או איפה אנחנו באמת בתוך עסקי השבט הזה שנולדנו לתוכו. שותקים. ופתאום וכאילו על סף תהום. קצת צעד לא נכון, קצת מחשבה לא נכונה, קצת הרגשה שלא נכונה — ואין עוד. ונעשה מכווץ כל כך שקשה לנשום. מה מוליך אל המחשך, גם לאור היום, ולמה מיד הם שם, כאילו קראו להם ההם שלא מסרבים להם, ואפילו לא מעלים על הדעת שאפשר לסרב להם וזו מין תביעה פשוט הכרחית כזו וברורה כזו כמו אור היום, גם כשבמחשך, תביעה בלי מלים, ושומעים לה בלי חשבונות, ולא מבחוץ אלא מבפנים, או מבפנים ומבחוץ בבת אחת, ואיך מיוחד הוא הרגע שבו אתה נקרא, הי אתה, כן, אתה שם, קוראים לך, והלא יש אנשים שכל חייהם מחכים כל חייהם שיקראו להם, שיהיו נקראים פעם, שלא ייפסחו עליהם כשיהיו קוראים, שלא יהיו בלתי נקראים, קראת לי? קראו לי? מי קורא לי?

שלוש הגומות שנתמלאו בינתיים עד שפתן ורבצו תחתיהן ממולאות מים עכורים לעייפה ובועות קצף שטוחות ושלדי עלים צפים כמין ספינות נטושות, ואיזה עכביש גדול אחד עומד פתאום על עלה אחד ולא מובן אם זה מרמז משהו, או כאילו רק מסיעים אותו במעבוֹרת מצד אל צד ולא ברור אם הזבובים שמצד זה צריכים כעת לשמוח ומצד זה צריכים להתחיל להיזהר, ומעבירים כעת בעסק גדול את אמת המים אל שלוש הגומות הבאות הרצופות עלים יבשים חול צמא וכמה נמלים שעוד לא תפסו כי המבול הנה בא ולא יודעים מה בדיוק לעשות. או מתי יבוא לקחת או לבשֹר. אתה את “המלאך הכחול” ראית? התחיל פתאום שמעון מפרק קודם. אני? כן, בטח, אישר היצור הזה בהרבה נענועי ראש, ובלי לספר איך ראה, מפני שכסף לכרטיס הלא אין לו, מניין יקח שלושה וחצי גרוש, ושעל כן היה מדלג בלילה ומטפס באותם עצי הגרוויליאות הגדולים והסמיכים שהיו מקיפים את בית העם ומגיעים עד רום גגו, ועל ענף אחד שמנוני משהו ושביר למדי, ישר ממול החלונות הארוכים והגבוהים שהיו פתוחים למילואם מפני שהקיץ היה מעיק בחום הלח ההוא, והאולם העתיק היה מחניק וכל הצופים בעלי הכרטיסים היו מנפנפים בכל מה שבידם מעיתון ועד כרטיס הכניסה, לרבות מניפות ענוגות לרבות כובעי רועים אוסטרליים שכמה מבריאי הנוער הטוב לא הסירו מעל גבחתם גם בלילה, ומעל הענף ודרך החלון כשרבע המסך מוסתר ופס התרגום בלתי נראה כל עיקר, אפשר היה להיצמד ולהיבלע בסרט, ועל ידי שינוי ענף או השתרבבות קדימה תלוי רק ביד אחת, על סף שבירת הענף, חרדה לכל רואה אילו היה מי שיראה שם בלילה את ראיית הקופים שבה רואה היצור הזה סרט, וגם אפשר היה להחליף עץ כדי להזיז ולשנות משהו את הרבע הלא נראה, בשעה שעמרם החליף גלגל בגלגל, והעלה את האור, וכל מיני נזקקים פרצו החוצה כדי להספיק מתחת לעצים ולהספיק לחזור, וכך ראה סרטים, וכך גם את “המלאך הכחול”, לא הכל ראה היטב, לא הכל היה מוסבר לו, לא הכל התקשר היטב, אבל זה היה עליו כמו רעם, לפחות, שהרעיש את כולו, פעמיים באותו השבוע טיפס וראה, וחזר הביתה לא יודע נפשו, וחש ברור שמשהו השתנה, לא קל לומר דיוק מה, אבל כאילו שוב אינו אותו ילד, האפשר שנתגלה שם המם אותו, היה מחוץ לאפשר ומחוץ לידוע ומחוץ למותר ומחוץ לנאמר, האשה ההיא שם המרלן דיטריך ההיא, שקראו לה בשם לוּלו, או לוֹלה, לא עלה על דעתו שיש נשים כאלה, שייתכן כאלה, שמסתובבות ככה, שלבושות ככה שכמעט ערומות ככה ושמראים אותן ככה, או המורה הזקן ההוא שפתאום נשתבש ויצא מן המסלול, ומות הציפור בכלוב שהיה כנראה רמז מאיים, כבר מן הפתיחה, וההתדרדרות הזאת שלו, בלי שיוכל עוד להיעצר, וההשפלה שלו, והנורא שעלה בגורלו כשנשא אהבה מאוחרת אל האשה המבלבלת ההיא, לא רק גוויתו המרחפת במרומי ענפי הגרוויליאה מול החלון ההוא נפוגה, אלא העֲמֵק פנימה לתוכו, הנדהם, הרעישה את עולמו, את סדר עולמו, את חוקי התנועה, זעזעה את הציר הפנימי שבלעדיו הכל מתחיל נוטה על צדו, כמו גלגל בעגלה שמתחיל משתמט ממקומו, ועוד רגע יפול, וצועקים לו לעגלון, הגלגל הגלגל, גם משהו מאד מסוכן וגם משהו, חייבים להודות, גס ומאד מגרה, לפתע פתאום מאד מפתה, ומאד מרגש, והאסור הזה המבהיל והבלתי יכול להיות. ומשום מה זוכרים פתאום הרחק מזמן עוד בתל נורדוי כשגרו שם מזמן, על שפת הים, קצת צפונה קרוב לבית הקברות של הערבים, היה שם בית המטבחים, ופעם כשעבר בלי שהתכוון לראות היה לפניו הדבר איך עשו לה את זה, ורצה לברוח אבל לא יכול, רגליו נקשרו גם כשהזוועה והגועל והבחילה עלו לגרונו, ואיך הפרה שקשרו את רגליה ומשכו פתאום והיא התמוטטה על צִדה בבהלה, עדיין חיה ולא מאמינה, והאיש השוחט בא והסכין בידו, הו לא, לא להמשיך, הזוועה ההיא ואִתה גם איזו התעוררות נוראה, גועשת, חונקת בגרון, שכן להציץ שלא לברוח, שכן לראות איך זה נעשה, איך עושים את זה, את כל הבלתי נסבל הזה, את כל האסור בראייה הזה, או כאילו פתאום נעשתה איזו שותפות שלא רוצים להודות בה, ורק להכחיש, להכחיש הכל, אלהים, עשה שאוכל לקום ולברוח, אבל כולו רק מהופנט למקום, מגלה את הנרגש שבחטא, את הנחנק שבגרון, ואת הנפלא הנורא שבעוד לא נודע, ומה פתאום, בשום אופן לא, אבל כן.

יחיעם מבקש לדעת מה היה בסרט ההוא, ושמעון מספר לו בקצרה, ואיך לבסוף רמוּס והרוס חוזר בשארית כוחו המורה ההוא, ונשרך אל כיתתו בחצי הלילה, והשַמָש, נכה המלחמה, מצליע עם הפנס לראות מי היה הפורץ המגושם הזה, ומוצא איש שמוט על כסא הקתדרה, חובק כטובע את חוף מבטחיו, והוא מת לגמרי— וכאילו סגר את לולאת החטא שהסתבך בו, וגם הוסיף וזימר בין השפתיים את מה שזמרה הלולה ההיא האיומה והמדיחה, עם רגליה המפורסמות בשיר שהוא גרמנית אבל בערך כך, בקולה נמוך, המפתה, יפה כזאת עם סיגרייה בקצה פומית ארוכה וכסיות ארוכות על ידיה, יושבת באלכסון, מגלה את חוּביה, בזלזול, ושרה, אני מראשי ועד כפות רגלי כולי אני אהבה, ככה בערך, והיא האשה ההיא שמחוץ למותר, מנסֶה להסביר, שאיננה בשבילך, אבל שקוראת לך לבוא ולצאת אליה, לבוא ולהיות פעם שונֶה, להיות פעם אחר, ולהעז ולהגיע אליה ואפילו תהיה מושפל לרגליה, ואיך אי־אפשר היה לראות כשהליצן ההוא שבלהקה בא לנפץ ביצה על מצחו והיא נוזלת על פני הפרופסור והקהל משתגע מצחוק והוא רצה לבכות, ואיך אתה ממשיך לאהוב גם כשאהובתך משפילה אותך, שואל אותו היצור הזה, אוחז בשארית האשכול שנשאר, למשל אם היא תמחץ אשכול ענבים על פרצופך לעיני כולם והמיץ יירד לך, אינני יודע. עונה יחיעם, אינני יודע, הוא ממלמל ועוד מעט באמת, לא, הוא עוצר ולא דמעות, היא לגמרי מן הדיוניסיות, מסביר כעת שמעון, והן מועדות להזיק, וקוראות להרפתקות, שמי יודע איך חוזרים מהן, או כאילו בוא נראה איזה גבר אתה, הוא מסביר, ולעומתה גרטה גארבּו היא אפולינית, ואיך יפה להביט בה, כשכל המסך הענק מתמלא בפניה האלה, עם העיניים שלה, עם שקעי הלחיים, עם השיער הזה שלה, והשפתיים המלאות, והחוטם השוודי שלה, ועם הרוך הזה שלה הבלתי מושג, כמעט ללא חיוך וללא נסיון לצודד אותך, כי אתה כבר מוקסם, כשהיא ניבטת קדימה מעל חרטום הספינה המפליגה לה, איזה יפה הוא אומר, ואין יותר מזה, איזה יפה, אומר שמעון והוא נרגש, היא לא בשביל להתעסק אִתה, היא בשביל להעריץ אותה, הוא אומר, באמת, נרגש, מרחוק.

ואני אהבתי את אירין, מספר כעת יחיעם, היו לה עיניים אפורות, אתם זוכרים, מה פתאום אפורות, מתערב שמעון שזכרונו בָּדוּק, עיניה היו שחורות, בפירוש, אתה בטוח, מפקפק יחיעם ממאן לוותר, לא אפורות? ואולי חומות כאלה? — שחורות, מקפיד שמעון, שחורות מעורפלות משהו, מוותר טיפה, אבל צבע שמלותיה כן היה אפור כל מיני אפורים עם כל מיני בהירים, תמיד, כן, מוקסם יחיעם, ותמיד הלמה אותה השמלה, פעם מצבע השמנת, פעם מצבע הכרכום, או האיריס, תמיד פרחים אצילים, וגם הבהיר שלה היה עמום משהו, ותמיד ניחחוּ מסביבה מיני “ניחוחים” כאלה, ככה בתרגום הנפלא של הספר הנפלא, “ניחוחים”, וגם משהו שהיה עליה תמיד “צח כמשי”, זוכרים, ואני זוכר, תרם כעת היצור הזה, אני זוכר: “בלוּזה רכה וורודה עם שרוולים רחבים”, לא? אבל לא אפורות, עיניה, תמיד הן שחורות, אולי פעמים נראו גם כאילו חומות, כקטיפה, לא?, כן. ואילו פניה היו תמיד “חיוורים כשן”, לא? כן. והשיער היה זהוב, בוודאי, לא זהוב תוקפני, אלא, זהוב “כנוגה הירח”, ותמיד עם ריח הסיגליות, תמיד של פרחים, ויודעים מה, תמיד היתה אשה של פרחים ושל צבעים ושל ריחות ושל נועם, ואף פעם לא של בשר ודם, ולא שום דבר ארצי, וגם מנגנת רק את שופן תמיד, גם כשנכשלים נישואיה ואהבתה החדשה נגמרת במוות פתאום, כאילו איננה אשה אלא אווירה, כאילו רק בת לוויה מקסימה לאיזה ג’נטלמן, ענוגה כזו ובלי יצרים, יפה כדי ללוות את מי שאוהב יופי, נוסף ליין הטוב ולסיגר המשובח, עוד נועם עוד רוך של אחר צהרים רך, ו־, לא, אל תעשה את זה, התמרמר יחיעם אל היצור הזה, אל תקלקל לי, אבל באמת כך הוא מתאר אותה כתוספת גאווה לאספן נכסים יפים, אתה מקלקל הכל, היא בדיוק כפי שיפה שתהיה אשה אהובה, והספר הזה כולו, כן, הסכימו מיד השניים, ואפילו שמעון שאין איטי ממנו כשמגיעים לקריאה, כבר קרא ואפשר לסמוך על זכרונו שאיננו מכזיב, איזה ספר, והתרגום הזה, יבורך המתרגם י.ל.ברוך שידע שצריך באמת לכתוב דזשוּן ולא ג’ון, ודזשורזש ולא ג’ורג', ודזושוליון, הו דזושוליון הזקן, איזה איש, איך שמתואר, איזה טעם, איזו הבחנה, ואיך ידע מה זה יפה ואיך ליהנות היטב, ומכל הפורסייטים הוא הפורסייט, והאחרים נושאים כל מיני חולשות וטענות עלובות לרבות הדוד דזשמס שאין איש מגיד לו דבר מעולם, או הדודה היסטר שטעתה והחליפה את המגבעת הרכה של בוזיניי בחתול, או סומס, איש קשה וחשדן, ומסתיר לב שיודע לאהוב עד כאב, ומה שיפה הוא שהכל לא כאן, שאיננו מכאן ושאיננו כאן ושאין בו חמסין, ואין בו ריצה עצבנית ואין בו דאגה תמיד מה יהיה מה יהיה, ושהדשא ירוק ותמיד גשם, והכל גזום והכל גזוז, והולכים לאט, ומדברים לפי סדר מוכן, ושותים יין נכון בגביעים הנכונים, ומחליפים בגדים שלוש פעמים ביום, ויש שלכת שאוספים במגרפות ארוכות, ויש ריח חבצלות, והאירין הזאת בעצם גם היא חבצלת, והרחוב איננו בית פה בית שם ומגרשים ריקים ביניהם מלאים בינתיים אשפה ועזובה וגרוטאות וחילפה יבשה, ועוד בית שרק חציו נבנה בינתיים, ועוד מחסן פחים חלודים, והאבק והחול רחוב שלם, והיבש והשממון, ופתאום ויש לך עצים אחרים, גדולים ומלאים וירוקים ורעננים, והכל הולך בשקט, ולעולם יש משקל איטי, וצורה רגועה, ועוברת לה גברת ענוגה שלובת יד באדון נכבד, היא בשמשיה פרחונית והוא במקל הליכה, היא בריח חבצלות, או בריח סיגליות, או בריח כרכומים, והוא בריח הסיגר המשובח, עליה כובע עם פרחים ועליו צילינדר שחור, והולם ונוקש בעקביו כבעלי המקום, אזרח בוטח שהכל שלו, בעל הנכסים, מה

---

יצור

מאת

ס. יזהר

רחוב החול שלמטה נעשה פתאום סואן, איש אחד עבר ממהר, וכאילו רק עושה עצמו ממהר מפני שהחול מסכל את המהירות, ואחר כך איש ואשה עברו יחד, ואחר כך קצת אחריהם, עוד איש, גם הוא עושה עצמו ממהר, וחם לו, מפני שמתנגח, ועבר, מה ההמולה פתאום? אצלכם כזה שקט, רטן שמעון שמן העיר הגדולה מיהודה הלוי במרכז תל אביב, ואף אחד לא גר בבתים האלה? ואולי גם בקצת חרדה, כי אנחנו בקצה המושבה, מסביר לו היצור הזה, ואלה המגרשים האחרונים של מגרשי דונדיקוב, ומכאן והלאה מערבה רק הפרדסים בלי סוף עד קצה גבול המושבה, ומשם והלאה השדות מתחילים השדות של הערבים והכפרים שלהם עד החולות, ואחר כך זה כבר הים הגדול בכבודו ובעצמו וסוף הארץ וזהו. אבל פה בבית הזה גר שכננו אהרון, והוא חורש בטרקטור שלו בכל הדרום, וכאן גר הֶריש ששמו באמת אֶריך, והוא עובד בבית המסחר לחומרי חקלאות, וכאן הגברת פרייליך שעשתה בית־תבשיל ובאים לאכול אצלה מטעמים יהודיים דשנים, כל מיני ממולאים וקרושים ורוטטים ואיכְס, וממול גר המהנדס הזה, ועל ידו השוטר סרג’נט גוטליב, והלאה שם בראש הרחוב שם כבר גר ישׂשׂכר, ונעצר וכאילו נסחף בדבריו ועבר את המותר, וכולם הלכו ולא נשאר איש? כן, בערב שוב יהיו מתאספים מכל המקומות ויושבים על המרפסות מפני שמחניק בפנים ואין משב רוח, ושומעים אז הכל מכל הבתים וכל מלה מתפוצצת, וממש במרפסת הזו, בגופיה ובקצרים ולאחר המקלחת, מתרווח לו המהנדס שלנו בכיסא הנוח שלו והעיתון שלו בידיו, ורק עוד עוזר לבנו מחמדו להכין שיעורים, עד שנמאס לו והוא מרעים אז בקולו לאורך הרחוב ולרוחבו ולאלכסונו, את שאלת השאלות, ערב ערב דבר יום ביומו, תגיד לי, הוא תובע מבנו מחמדו, תגיד לי מה אתה, מטומטם או אידיוט, ומעולם לא שמעו מה בחר ומה ענה לו בנו מחמדו, שקולו עדיין צייצני למדי אם לשפוט לפי הבכי של ערב ערב, ורק אשתו באה אז עם הסינר ומנגבת ידיה ומנגבת מיראת האיש בגבורתו, וזו שאלת המחץ נשארת תלויה רגע באוויר ורק לבסוף זזה לאט עד הברושים נתלית רגע וגם היא נמוגה, ואילו בבוקר גם התלמיד האץ להשכיל וגם אחותו השמנמנה שהולכת בכבדות ומתאמצת שלא לפגר ומחככת בלכתה את פנים ירכיה הדשנות את עובי אלה בעובי אלה, מרוב דכדוך, ובוססים בכל כוחם בחול שלא לאחר, ועד ראש הרחוב וכבר יש להקה שלימה של ילדים ממהרים והורים ממהרים ופועלים ממהרים ואחרי זה השקט, בעצם גם אצלנו שקט תמיד, נזכר יחיעם, גם אנחנו היינו פעם בקצה העולם, מראשוני בית הכרם, בינינו ובין העיר רק כבשן הסיד המפורסם, רק שכונת מונטיפיורי הדלילה, ועוד הסיבוב של בית המשוגעים עזרת נשים, וכבר רוממה והכניסה לעיר, באוטובוס זה כמה דקות אבל בלילה לפעמים מן הקן בחזרה הביתה זה פחד וחושך ואימה ורצים בלב דופק, ושרים בקול כדי להניס את הפחד, זִבחוּ זִבחֵי צדק ובטחוּ אל אדוני, הוא יודע לספר, מפני שאת כל הסיפור מתחילתו רק שמע מן הסיפורים, איך ממסחה לקח אביו עגלה ופרידות ועמס את אשתו ואת שני ילדיו הגדולים ואת התינוק ימיק, וחזרו בכל הדרך ליהודה, שני ימי מסע ולינה במרחביה המפורסמת, עם כל הטלטולים, המטלטלים ובכי הילדים, אבל שודדים לא גזלו אותם בדרך ובשלום הגיעו, עד שכעבור זמן שוב עקרו והמשיכו והתיישבו בבית הכרם, שהיתה עדיין רק סלעים אפורים רק יילל תנים בלילה ורק רחוק מכל והמון סכנת נפשות, וכל המורים הסופרים והפקידים שעשו את “אגודת בית־הכרם” גילו אומץ ונחישות וגם אמרו כך בחגיגת אבן הפינה, “עוד אבנך ונבנית”, אמרו אז מירמיהו פרק לא, כמו שכבר אמרו בתל אביב, אבל היו ראשונים לאמור “נקום ובנינו”, מנחמיה פרק ב' כידוע (ושנשמע דווקא כנקום ובְנינֶה, למרבה הכלימה), מפני שאי אפשר להתחיל לבנות כלום בלי פסוק נכון, ותזכרו שהיה להם כאן ק. י. סילמן המכובד, ומי כמוהו למצוא את הפסוקים הנכונים וגם את הליצניים כשנדרש, והלא כולם כאן בקיאים גדולים בפסוקי הקודש ורובם גם אותם המורים המלמדים שלא בנחת את אותם הפסוקים לאותם האינדיאנים הפוחזים, ולבסוף קמו כל הבתים וגם עשו את בית־הוועד, ואת העיגול באמצע ואת גן השכונה על שם מי אם לא על שם משוררנו הדגול ח. נ. ביאליק, ובית מרקחת אחד, וגם חנות מכולת עם החנווני הגידם שלא נוח לראות איך הוא הוא פורס רק בידו האחת בסכין הגדולה אוקייה חלווה מן הגוש הגדול המזיע, וגם שתלו עצי חרוב, שמי לא עבר ותלש לו מהם כשהיה מאוהב ועוד לא ידע איך אומרים לה, וגם את עצי הקזוארינות משני צדי רחוב החלוץ, בודאי החלוץ, אלא מה, והן, הקזוארינות הללו, בחורף לאחר הגשם, הן מוסיפות תמיד ומנטפות, ובלילות הירח הן מנטפות תמיד טיפי ירח זהרוריים, שוב, כאלה שרק אוהבים צעירים ידעו להכיר, ובסוף הקיץ הן מנטפות טיפי אבק, אבל כשהן פורחות הן מנטפות פריחה חומה מאובקת, ותמיד תמיד, כשהרוח היתה עוברת, בכל עונות השנה, היו מתחילות לנגן נוגות אין־קץ פזמוני דברים רחוקים שבמקומות אחרים מנגנים אותם חוטי הטלפון ברוח, מספר יחיעם מתחת לעצי המנדרינות האלה, המושקות כעת בשלוש גומות הולכות ומתמלאות כאחת.

יחיעם עדיין הוא עֵצון ולא עץ, עוד אין לו קומתו ועוד אין לו דוושות הבאס בקולו, ועוד איננו חסון מהצטננויות, וריאותיו מלאות תמיד ליחה, אבל כבר הכל מוכן בו כפקעי עץ לפני האביב, מוכן לזינוק שלו, בעוד שנה או חצי שנה, ועוד מעט הוא יתחיל לפרוץ מכל בגדיו ואמו תתאונן, ימיק אתה גומר את כל הבגדים, מניין ניקח לך כסף לחדשים, מפני שתמיד אבא משתכר פחות ותמיד היוקר לשמלותיה החדשות מאמיר, וכמי שאוסף לו צידה לפני ההפלגה שלו, היה בינתיים קורא הרבה שומע הרבה קולט הרבה שואל הרבה ושר כל רגע אפשרי עם המירימות של הקן, פתאום יורד עליו עצוב של חתלתול עזוב ופתאום והוא מתמתח כבר כברדלס צעיר כשיוצא לציד, ובעוד שתי פסיעות וארבע חמש שנים והוא כבר המדריך הנערץ של קורס מפקדי הפלוגות בפלמח בג’וערה, או במחנה פלוגה ו' בחוּלתא על שפת־החוּלה וברווזיה, מפיק שאגות ומרגליות לשון שאפילו התשושים מן הזחילות המפרכות היו מנתרים אז מצחוק, עומד כתומר רענן ומרעים מליצות מטובי הספרים, שהשדות, היו מוריקים מצהובנם לשמען, מתחזה לבריון שמחרף קללות שהאדום מחוויר והלבן מאדים כנגדן, וכך כשהם רצים ברגבים הוא ניצב למעלה, יפה כזה גמיש כזה ומקל קטן כבידי מנצח, והוא משווה את פקודיו המותשים לכל מיני דברים שאינם באים בדפוס, כאילו נולד בשכונת פחים ולא בשכונת הגנים של המורים־סופרים־פקידים שמסתבנים כל היום, ורק מאוחר בערב באוהל כשהוא נשאר פתאום, בא עליו העצוב, מימים רחוקים כאילו, ועושה לו לבד ועצוב ופגיע, מוכן לכתוב שיר של אוהב, וכאילו האהבה שבתוכו הנה היא כבר מתחילה תוססת ונאספת ומחפשת צורה, מתגעשת בעיוורון כאילו קודם שַעתָה, ועוד לפני שראה ולפני שהכיר את רֶמ ה, ועוד לפני שעלה על לבו לקחת ולכתוב לכבודה שורות שיר קטן ומוצץ כזה למשל

בערוב יום בסתיו

קור אחרון של זהב

שקוראים בקצב, ובכזה מתמשך, ומזמזמים בשקט, ולא די, ונזכרים ב־

הגד, איך כילית אתה הבוכה,

ימי הנעורים

ואילו היתה לך כבר רֶמ ה, הלא היית יושב וכותב לה כעת, וקורא לה בכל השמות, בהתחלה רק “חזק רֶמ ה!”, כי אתם בשומר הצעיר, וחותם “חזק ואמץ!”. ואחר כך יקירתי, וגם יקרה שלי, ומהר מאד גם מתקן את שמה וקורא לה רֶם, רֶם שלי, היית קורא לה, ולבך עובר על גדותיו, וגם הכי פשוט, רמה טובה, וזה הכל, ופתאום גם, ישליג בקרוב, ו –

– – – הנח לא קרה דבר –

אילו שאל מישהו: מה לך קרה?

לא נשארו ענבים? אמר פתאום יחיעם, והיצור הזה ביחפותיו ובקצת מכנסים נושרים לבשרו דהר וכבר חזר בסלסלה שופעת בעודף ענבי חלודה חברוניים, זאת העונה, אמר, כדאי לחכות כל השנה לעונה הזאת, לימד אותם, ושמעון קם ופורש קצת הצידה להפשיל קצה שולי מכנסיו הקצרים להטיל קילוח מימיו, והוא בעצם כזה ורוד, הבחור הזה, ואיך שהוא מתפעל מחברו המרדן, זה הקָמר, שמתנגד כמעט לכל וקודם כל ליהודים, במה אנחנו יהודים? במה אתה יהודי, הוא תוקף את היצור הזה, בזה שאינני אחר, מנסה הלה להיפטר, ואולי בזה שנולדתי יהודי? וגם בזה שכך אמרו לי תמיד, שאני יהודי, ושמכל הגויים אין כעמך ישראל, וגם מה מפריע לי שאני יהודי, למה לא, בעצם? ויהודי הוא גם זה שכל העולם ניסה להשמיד והוא שרד למרות הכל, לא נכון? ושהפך מנרדף לחזק, ושיודע כבר להילחם ואוסף נשק, אמר ונבהל אם לא אמר יותר מדי, ושעל כן נחפז לתקן, ולא כשׂה יובל לטבח, אמר, והוא גם הבונה הגדול ביותר של הארץ החדשה ביותר של האדם החדש ביותר, לא נכון? וזאת היא גם השעה ההיסטורית הגדולה ביותר בעולם, שעת המפעל הגדול ביותר בעולם בשעה הגדולה ביותר בארץ העתיקה ביותר בעולם, הללויה, לא נכון? ויהודי זה מי שבונה יומם ולילה את ארצו הקטנטונת, שרצה בלי כתונת, מה אומר קמר? קמר שונא את כל מה שאמרת, והוא עוד ישמיע דעתו, הוא כותב חזק, והוא מצייר חזק, ויש לו ראש חזק של מורד, והוא האדם המורד, והסנטר הכבד שלו שלוח למעלה, והפה חזק ומחושק, העיניים עמוק מתחת לגבינים החזקים, והמצח כדי לנגח, והתלתלים האלה שחורים, עדיין ילדותיים אבל יהיו קיסריים, וקצה אצבע אחת שלו נכרת בתאונה, ולכן הוא מדבר עם אצבע שאי אפשר להתעלם ממנה, והם הולכים חצאי לילות רחובות שלמים בתל אביב ומתווכחים בלי שהוא שמעון יאמר מלה חוץ למְמְ, ולעתים גם הְמְמְ, די עם היהודים, טוען קמר המורד, להתחיל עם העברים. ולכדורגל אינו הולך המרדן הזה, שעשוע של המעמד המנצל הזורק לעם המנוצל לחם ושעשועים, כדי להסיח דעתו משאלות הסהר הפורה ומזרמי התעוררות העמים השמיים, עתיקים גם חדשים, מן הכורדים והארמנים והמה־שמם בצפון ועד הסודנים הנובים והקופטים, ועוד מישהו שם, כמדומה, למטה במצרים ובדרום, ולכן הולך שמעון בלעדיו שבת בשבת למגרש הכדורגל, תענוג לנפש, ושם הוא אחד מגדולי האסטרטגים למרות צעירותו, ואילו ראה אותו רבנו הנבון בגדולתו כאן, מסביר לכל דורש את ההבדל בין בעיטת חרטום הנעל ובין ההדחקה בצידה, עם רעיו שיש לו שם שיכורי כדורגל גם הם, אחד מכבי, ואחד זוהר, אחים תאומים, ואחד מוֹז, קצת מבוגר מהם, וכולם מחכים למוצא פיו של הידען בחכמת המערכה, ולציוניו הקולעים לגדולי השחקנים, גדולים כהאחים זליבנסקי, לייבלה ויענקלה, חברו קמר היה מקיא, ומורמים מעַם האחים פוליאקוב, והמוכשר כשֵד, נודלמן, חברו קמר היה מקיא, וייזכר לטוב הבחור היפה בהפועל שנקרא אמנון, והוא דווקא מרחובות, ובא מכל המרחקים כדי לנצח את הבורגנים, אבל שער הכבוד במשחק כנגד מצרים, שנגמר בשלוש שתיים, לטובת מכבי, מי הבקיע, אם לא בן ציון המכונה בּנצי, בֶּנצי חרָש, וכל הכבוד, אבל מה כל אלה אם לא רק עפר ואפר, לעומת תפארת ישראל עמוד הימיני ופטיש החזק, השוער ברגר, לו יאתה תהילה, ולא ברור כלל למה אלה השניים כאן שומעים כל זה בחצי אוזן אדישה וכאילו לא גילה להם כעת נצורות תבל, לעומת זה בתיאטרון אולי גם הם יכולים לחלוק כבוד לאבירי הבמה הנכונים, הנה ברטונוב למשל, ושמעון גם קם כעת מן החול ומתמלא דרמה, אומר ומבטא כל מלה לחוד ועושה מן המלים תמונה, “עץ התפוח כבר פורח”, מחקה שמעון את הגאון, ומנפח שפתיו ומכווץ כתפיו כדי להקטין קומתו עד קומת השחקן, מ“כבלים”, הוא מסביר, ופתאום ויש לבלוב ויש שלום ויש תקווה למדוכאים, “עץ התפוח פורח”, ויהיה טוב, תראו, או הבלתי נשכח שבתפקידיו, “הנר כבה”, אומר הגורל, “יש להדליק נר חדש”, ב“הדיבוק”, וצמרמרת, ויחיעם מאשר בניע ראש, או קחו את מֶסקין, עומד גבוה כזה ושמעון מראה איך, והוא יהודי גאה, והוא שיילוק שמראה לגויים, “הלכלב כסף?!” הוא מטיח בפניהם, “היש לכלב כסף?!” – עצום כזה, אבל לא כמו שעשה פינקל את שיילוק, “סיניור אנטוניו”, עומד שמעון ומרים גבה אחת כדרך שלעדותו עושה פינקל, “פעמים רבות על הריאלטו”, הוא מציג וגם מנסה להרעיד את קולו, מפני שפינקל משחק בשני קולות בבריטון ובטנור כאחד המתחברים ברעדה, כך הוא יודע לומר, וצריך לשמוע אותו ב“היהודי זיס”, קמר היה מקיא, גם יהודי וגם זיס, ואיך הנה הוא בא וקד ואומר, “חן חן אדוני ההרצוג”, הה איזה רפליקה, אמר שמעון ולא מסביר, וגם נרגע משהו ומשתתק פתאום כבלתי רצוי, וגם שולח יד אל האדמה להתמך בה בשבתו, וגם מתיישב, וזהו.

נתעייף? נעלב? נעצב? או גם הוא פתאום קלט דבר שהולך כעת ומתממש, והלא זה אוטו, מה פתאום אוטו כאן ושלא יישקע בחול, באו להודיע? באו לקחת? לא, סתם אוטו יהודי מתאמץ אחד חורק לצאת בשלום מיוון החול הזה, מי זה יכול להיות, או הבריטים? שכחנו איפה אנחנו, לא, סתם אוטו מתאמץ אחד וכבר הלך ועבר ונעלם, ועוד מעט וחלקת החמרה הקשוחה תקל על חייו, ומסתבר פתאום שאנחנו איננו מחוץ לעולם. מה השעה? ואגב משחקי הכדורגל, גם אחיו הגדול של היצור הזה הוא כידוע שחקן מפורסם, ואיך לא נדבק אחיו הקטן בקדחת הזאת, ויחיעם בקושי יודע איך נראה כדורגל אולי מפני שהוא ירושלמי ולך ותבעט בין סלעי ירושלים, ואף כי מכבי יהודה איננו מכבי תל אביב ולא הפועל, הרי כל שבת נערכים כאן קרבות שמכל קצות יהודה באים ברכב וברגל לחזות בהם ולצעוק ממלוא הלב כדי לעשות גם את השבת ליום שיש בו טעם וערך בין ימי השבוע, ושחקן אחד היה אפילו מגיע מעקרון, אינכם יודעים, מה שמו, אולי מֶלר או מלך? איש חסון, איכר מאחורי מחרשתו, לא צעיר כבר, ששמש הפלחה כבר צילהבה אותו, והוא עולה על אופניו, ודש בדוושות על כל החמרה ועל כל החולות, ודרך הכפר עאגר וסמטאותיו, וכלום לא יוכל לעכב אותו, לבוש כבר בחולצת הכחול־לבן של מכבי יהודה עם הסמל, יבשה מן הכביסה ורטובה מן הנסיעה, והוא המגן הימיני ויסלח אלהים אם היה השמאלי דווקא, ולאחר שהמקשר יוסקה אחד, צנום וממולח וערמומי בתחבולות, לוקח ומטעה בכדרוריו את היריב בחיוך מתוק, היה מגיש לבסוף כדור חם אל התותח הזה, מעקרון, ואל שרירי הפלח קשה היום, וההוא היה לוקח ויורה אז את הכדור בלי חכמות ישר לפנים, והכדור היה עושה פְ־פְ־פְ כזה כמו סופת ציקלון ופוגע ומטיח את השוער המסכן פנימה אל תוך הרשת, והכדור בבטנו או לפעמים בצמרות הברושים שמאחוריו, ברושים שחורים וצפופים ואין שום כדור בחלומם, והנבעט הירוי היה טס אז בשמים עד ירושלים, ואז מרוצה ויודע שעשה מלאכתו ביושר, היה לוקח המלר או המלך את האופניים שלו, לוגם מים ישר מהברז, ודש בחזרה, לאחר שנאם באזני כל ההמומים שמסביבו, נאום בן מלה אחת: “זהו”, ועל גבי כל החמרות והחולות וסמטאות הכפר, והאופניים האלה קטנים לכוחו ומתפקקים תחת שפע הכוח האדיר של שרוף השמש הזה, חלחלה עוברת בהם מרוב כוחו, ואינם יכולים לא לשקוע ולא להיתקע, כשכוח אדיר זה דוחק בהם, השרשרת תיקרע, המסגרת תתעקם, והם ימשיכו לרוץ בלי להתווכח, ואילו כשמגיע למחוזו לעקרון שהערב כבר יורד עליה והרחוב מלא מטיילים ומטיילות, ידיהם על אחוריהם, הוא נכנס כמנצח, איזה בר מזל, איזה מזל לנו, אשרי יולדתו אשרי אשתו וילדיו. הנה, ככה זה כששחקן כזה יש לנו, הללויה.

ברור כעת שהתור שמעל החצר, הלא נראית, שוב החליפה את האוּ־אוּ־אוּ שלה השווה בהטמעת הברותיו, באו־אוהו־או, ואולי זה אפילו טו־טו־טוהו, והדגש על האמצעית או על האחרונה, פעם חושבים כך ופעם כך, ושזה דיבור אחד לגמרי ומשהו קרה לה, או שזו התקופה שאין לה כלום בקן שלה לא ביצים ולא אפרוחים ולא איש ולא חיזורים, והיא תור לעצמה כעת, ויכולה להרהר ולנסות וגם להחליף דרכים, או נתעטפה רוחה ושממון סוף הקיץ עליה, ועצוב קצת, לא?, וכמו, לא יודע מה, או מה עושים כעת, ואין עוד שום רמז ולא שום בשורה לא לקבל ולא להריץ אותה מהר, ורק מחכים, כל הזמן, רק מחכים, ואולי – התחיל שמעון, ואולי הם – התחיל ולא גמר, מה הם? דחה אותו יחיעם, לא בהכרח, לא מוכרחים. מי יודע. כי איפה עוד בעולם משקים מנדרינות ומחכים לבשורה. ורק אף אחד לא יודע כלום ולב כולם מכווץ. אבא שלי המשיך פתאום בלי התחלה מישהו, כנראה יחיעם, תמיד בתְנועה תמיד עושה ותמיד בסוף יום העבודה שלו נוסף דבר ויש בארץ משהו יותר, הוא איש שלם עם עבודתו והוא והיא דבר אחד, כן, והוא נמצא על־כן בו בזמן בכל מקום בכל הארץ ואיש לא יעז לקנות טוריה בראש פינה בלי אישורו, ואיש לא ינעץ מסמר בבאר טוביה בלי הסכמתו, וכל עוד המעדר הישן טוב למה לרוץ לקנות חדש, ואת המסמר הישן אפשר ליישר במכות פטיש, ולא לבזבז כספי עם עני, ולפני זמן מה היה איתו כשדנו על הכביש החדש שצריך לסלול, והוא לא רצה לשמוע על כביש שרחבו יהיה חמישה מטרים, אתם מטורפים, אמר להם, אתם בשגעון גדלות, זו ארץ בלי אדמה, וכל מטר כביש יכול להיות מטר חיטה, ואם בהשקייה מטר עגבניות או מספוא, ולאחרונה גם מדברים על האבוקדו שהוא עץ פלאים, ולקחת אדמת מטעים ולעשות ממנה כביש עקר, לשווא ניסו להסביר לו כי הכביש הוא עורק חיים, ואסור לבנות עורקי חיים שיהיו נסתמים בקרוב, ורק הביאו אותו לידי רתחה, ואפילו חזר לדבר אידיש ועד כדי כך, בזבזנים, צעק עליהם, בטלני העיר, תלושים, לעג להם, ועוד שמות גנאי שכמותם, דזשוּליקים, ולא עזר כלום, הכביש יהיה צר, והשדה יאחז בו משני צידיו, והנוסע יתענג על כביש ששני שדות יהיו מרשרשים צמודים לו משני עבריו, ויוכל להושיט יד ולקטוף ולעשות לו מלילות, כשאחת המכוניות תצטרך לרדת לתעלה כדי שתפנה מקום לשנייה, בחיי, אתם צוחקים, ואיך הוא בנו הצעיר הזה יוכל להיות כזה, ומצד שני גם פסנתרן לא יהיה, ומאוחר להתחיל, כשם שגם חקלאי גדול לא ייצא ממנו, והייתם צריכים לראות איך כשהוא מתקלח פותח את הברזים ושופך מים, בירושלים, כאילו הוא בין נהר פרת ונהר חידקל, שופך מים ושר ומבזבז מים ושר, ולא חס על מימי עם עני, ולא על מימי הארץ הציחחת, ולא על בורות ירושלים הנשברים, וגם לא חש עצמו פושע, ורק רודף אחרי הסבון המחליק על הרצפה ורץ לתפוש בו בלי לסגור את המים ורק שר מיני מצחיקים שעולים אליו מאליהם, ואין לו מושג מה הוא הולך להיות, או מי ישמע מה שהוא רוצה, כשכולם תמיד אליו רק בתביעה אחת שכולם מאחוריה, קום בחור עצל וצא להתגייס לעזרת העם, לעזרת העם, כן, שכם אחד עם כל אחינו העליזים מתרוננים, ומתי, אומר יחיעם ודי בשקט, מתי לחפש את האלהים?

גם רבנו הנבון של שמעון לא מבין למה לו כל התאריכים של מלכי צרפת, אנגליה וספרד, ומה לו ולבית הבורבונים או ההבסרבורגים, או הטיודורים ההם, שהוא חרד לדעת עליהם הכל, הלהשתדך בהם הוא אומר, נוזף בו רבנו הנבון בקול עייף, ולמה לו לשאת בראשו הזה, עם ענן המשי הבהיר מתפרח מעליו, למה לו לשאת קופסת תאריכים יומיים כמעט, הן לפי הלוח היוליאני והן לפי הגרגוריאני, ואיזו טובה תצמח לו ממילוי מוחו בזיבורית הזו, או בשמות כל נהגי האוטובוסים של המעביר, כל מיני היאשה, גרישה וסאשה ההם, איש איש ומספר ריכבו שלו, או אם את הגול המכריע בין נציונל קהיר מצרים ובין מכבי תל אביב, לאחר שהשחקן המצרי לטיף בעט משלושים וחמישה מטר ולא החטיא, תקע אחר בנצי חרש או דוקא נודלמן, כי זה אכפת לו, או מי היה מאמין איך בחור מן הגימנסיה בלכתו הביתה בתוֹם שִממון כל הלימודים ההם, בוחר לו אבן קטנה אחת, באחד־העם פינת הרצל, מתחת הגימנסיה שכאילו המתינה לו, ומתחיל לבעֵט בה ולהדפה לפניו, ממדרכה לכביש ומכביש למדרכה, בסגנון מיטב שחקני העולם, הולך ומבעט בה ומכדרר בה, תאוה לעיניים ואוי לנעלים, ובמסירות קצרות נמרצות ויפהפיות, ועד לשער השכנים ביהודה הלוי, שיהפוך לשער הבינלאומי ואליו, בדיוק רצחני, הוא מכניס גול בלתי ניתן להיעצר בידי שום שוער, ומקפיץ את ההמונים – ונושם אז עמוקות, ועולה במדרגות אל הבית הנעול בכל המנעולים וזה יפה לו, ולא ושום יהודי חדש בארץ החדשה, ולא אכפת לו תלוש או לא תלוש, ושאף רגע אינו חושב לתקן את עצמו על ידי חרישה בשדה, ולעולם לא יוכל לראות באף איכר עובד אדמתו יותר משיש בכל איכר עובד אדמתו, והוא לעולם לא יוכל לשיר, ביום אני גורף זבל ובלילה אני יושב עם הכהנים ושר. אותו זה רק מצחיק. ואתם יודעים מה, נתעורר כעת היצור הזה, התלושים האלה, הלא דווקא הם כתבו יפה כל כך, קראתי בחוברות של אבא איך התלוש הוא היהודי החולה, המנוון, הגלותי, החלוש, איש המרתף, נפש רצוצה, או פייארברג לאן, מה אתה צוחק, מין שחפן אחד שמעשן פפירוסות בשרשרת, ותמיד גונח מלבו והולך עם מטֶה ורוקק תמיד ועם הרבה שלוש נקודות, ומתלבט ולא יודע לאהוב אשה, ואיך יקום לנו גזע דור גבור שתול על פלגי מים, דור צומח על פלגי זעתו הברוכה, הו זעה, זעה מלוחה, הללויה, לו לבי רפת, אורווה, דיר, ואת פִּרשו יטיל בי כל גדי, ושורשים שורשים הוֹ שורשים, זו כל תקוותנו, בואו אִמרוּ איך עושים לו ליהודי שורשים, קודם שורשים ואחר כך פירות וגם גזע, או קודם גזע ואחר־כך פירות, או איך אפשר שלא להתרגש מעוצמת המלים הכי יפות, מלים כמו גורן, למשל, או זריעה, תשמעו, ומענית, ותלמים, ואיך הן עצם היפה, והאמת, או שבלם, הו שבלים, או למשל המלה דונם, הנה קחו דונם ותטעמו, דונם אחד, נסה לאמור דונם ולא להתרגש, שלא לומר אלף דונם, ועוד קודם, הפאדן, גודל חלקת שדה שזוג שוורים חורש ביום אחד, אמרו פאדן, כן, ולאט לאט אמרו כעת לחם, לחם שחור, לחם שחור וחמאה וזיתים, ועגבניה, הו עגבניה עגבניה, או משק, אמרו משק, המסך עולה ותרועת חצוצרות ונכנס משק, שלום רב עליך משק, נפשנו אליך נפעמת, ורק לא תלוּש, ולא חולה, ולא גלותי, ורק המחובר, ורק במחובר, וכנצר משרשיו ייפרה, זה כל הדבר: נצר ושורש ומלכות דויד וייבנה המקדש. מאלה תקום ציון ותבנה ארצנו. ארץ חדשה לעם עתיק. ועוברים לנוח. ורק שלא יגדלו אצלנו התלושים, מה פתאום, ושאצלנו יהיה תמיד הבאים ישרש יעקב, ישר מן התנ"ך, ותמיד והיה כעץ שתול על פלגי מים, מתהלים, והאדם המחובר, השורשי, המעורֶה, והקבוע, והיליד, יליד השדה אשר ברכו אלהים, השדה וחלקת השדה, מלים קדושות, ושדה הכּרבּ, כן, והרגבים, או שק חיטה, הנה, אמור לאט, שק חיטה, מלה של שירה, או לפרזל את הסוס, תשמע, מזמור לדויד, או זה, אדמה תחוחה היטב – לא מתיקות של חלום?

מה קרה? מה נגמר אצלנו? או מה מתחיל? איפה אבא הגיבור ואיפה בניו המבולבלים? ברור שמנקודה אחת דרכיהם מתפצלות. אולי לא נקודה, אולי שעה, או זמן שמזמן אחד הם כבר נפרדו ואינם יחד, עדיין הם נוגעים, עדיין גרים יחד, אבל כבר מתפצלים ומן הצד, אלה פה ואלה שם, וכבר מביטים על ביתם מבחוץ, לא מבפנים, ואתה מתחיל להיות לא שלהם, ולא עוד אלא שמביט בהם ולא תמיד הכל מוצא חן בעיניך. פעם יש אני אחד שמביט על עצמו מבחוץ ופעם זה אני אחד שמביט מבפנים החוצה, ופעם זה לא אף אני אחד אלא תמיד זה כל מיני אחדים, לא תמיד כולם ביחד, יש זה שהולך כל יום לבית הספר, ויש זה שעוזר בבית ורץ בשליחויות, ויש אחד שיושב לשולחן עם כולם, ויש גם אחר שכבר איבד מנוחה ולא יודע, משכבר יצא לו, והלך אל לא יודע מה, עדיין נמצא כאן אבל כבר הלך, חברים הרבה אין לו, ואולי אין לו בכלל, עדיין כאן ביתו אבל הוא כבר לא בו, יצא הלך הנער שלכם, עוד לא במרחקים, אבל כבר לא במקום שגופו שלו עדיין רובץ וקורא, בדיוק שם הוא איננו, לכאורה כן ועדיין רבוץ בפאת הספה הישנה ברכיו מתחת ביטנו והדפים מתעופפים ומתהפכים כרדופי רוח, אף כי פה ושם הוא מחזיר דף או דפים לאחור, לקרוא שנית את הדף ההוא ואת יופיו, ואיך הוא כתוב יפה, ושפתיו קוצבות בחצי קול את המלים ואת אופן היחרזן זו עם זו, ואת האמת הכל כך נכונה המתגלית פתאום ולפי תומה עד שאי אפשר אחרת ופותחים את הלב ואת הזכרון שיכנס הדבר פנימה וישאר שם, באותו דיוק שחולץ את כל הקושי ועושה אותו גם פשוט וגם יפה – אבל באמת, איננו שם, וכבר הלך וכבר פרח מכאן ונפרד הלך ויצא, ואין עוד לפניו בעולם אפשר או אי־אפשר, ומי שעדיין לא ראה מימיו שום דבר גדול מאמת מים דקה מצינור הצול ורבע, ושום זרימה גדולה מזו שנוהרת פה בעצלתים נִרפים להשקות כמה מנדרינות בטרם תיספג כולה בחול הצמא תמיד, כבר רואה גופי מים אדירים פורצים נאדרי כרבולות, ומי שלא היה לו אף פיסת ירוק על כל שדות הקיץ שהוא רואה, יש לו כעת והוא רואה יערות עַד כבירי ירוק ורפידת ירוק דשנה עסיסית לרגליהם, שאפשר ללכת ולבוסס בה והיא מתמצצת לה מהנאה, ושבמקום עץ תות אחד וכמה ברושים זירדיים ושלושה איקליפטוסים דלילים, הוא חוצה את העובי השחור של אילנות אדירים שאפילו שמם לא ברור, אדר או אוג או תרזה או לִבנה או תאשור, ואין שם אף עשב יבש אחד ולא אף זקנן שעיר אחד מנענע יבשושיו, אלא כולו הולך בנוכרי, בזר, בחדש, במפליא, ודוחה ורק דוחה את ההכרח לחזור ולמצוא עצמך שוב בפאת הספה, ורק עצוב עצוב עד לא יודע מה.

אלא שבדפים היפים והמרתקים שבספרים ההם כמובן אין רק מקומות ואין רק מרחקים, אלא נפגשים בהם גם בכל מיני אנשים בוודאי וגם עם נשים, ועם נערות, נעז ונאמר, ועם כל האחרות ממך ההן, אלה שאינו נפגש אִתן כאן ולא מעז לחשוב איך יהיה נפגש אִתן פעם, כל אותן המפעימות שהוא רואה לעתים פה ושם ושלעולם לא יתקרב אליהן, ולא יאמר מלה, ולא יהיה ללִבו עוז, וכנראה גם שמעון לא, ורק מרחוק, ולא יחיעם, והוא אולי מפני שאת רֶמה שלו עדיין לא פגש, והוא נאמן לחכות לה, אולי, ושאפילו חברים אין לו יותר מדי, ועל צד האמת אין לו אף אחד, אף כי יש לו כאן איזה משה אחד שהוא אויבו, ושלא פעם הם גם הולכים מכות, לא תאמין, ומשהו תמיד מביא אותם לידי הדיפות ודחיפות, בלי שום סיבה נראית, ואחר כך הם כבר מתגלגלים בחול, מוחצים זה את זה, רועצים זה לזה את הזרוע או את השוק, חונקים, מכאיבים, מדיפים ונושמים ריח זיעה זרה, מחבקים חיבוקי שנאה הדוקה, אוכלים חול וגורסים גרגרים וקמים לבסוף כואבים ומקומטים וקרועים והקהל אינו מרוצה ולא יודע לחרוץ מי הגבר, ובקושי כובשים את הדמעות, ואת הסיבה לאויבות מי זוכר ודוחים לפעם אחרת, אלמלא ההכרח שיהיה לכל אדם יריב ושיהיו לו חברים, יריב כבר יש וחברים עוד לא, ואולי עוד יהיו, אבל חברות, ילדות, אבל להתקרב אליהן, לפעמים נראה הדבר פשוט כל כך, והלא הן מדברות כמוך, מה פתאום, הן מדברות כמו ילדות, אחרת לגמרי, ובלתי אפשרי לגשת, הן על האי שלהן ואתה על האי שלך, ורק מסתכלים מרחוק, בהתגנב, בלא להודות, ובאופן המיוחד הזה של הילדות, שהוא כל כך שונה, לא רק בגלל לבושן השמלות והשערות והקישורים וכל אלה, אלא בגלל הכל, ונשאר רק להביט בהן או רק להציג לפניהן הצגות גבורה או אולי להציק להן בכל מיני תעלולים ושידעו להן, ולהתבלבל לגמרי כשפעם אחת מהן פונה אליך במשהו לפי תומה, ואתה אבוד, ואולי יום אחד אפשר יהיה פשוט להתקרב, ובואי נדבר, רוצָה לדבר אתי?, ופשוט ישר וקרוב, אף כי כבר דמעות לך, והיא פתאום תביט בך, ותראה אותך, ואתה תביט בה, ופתאום, והלא זה קורה, כך אומרים, ולא יודע, כי אפילו אופן הצבת הרגל שלה כשהיא עומדת ורגל אחת רפויה לה ככה ועומדת כזו שונה, וצריך להודות, גם יפה כזה, ובמין מובן מאליו שלא מתחיל להיות לא מובן ולא מאליו, וכולה רק פלא שעושה לך דברים שקשה לומר מה, משהו שנבצר ממך, שאתה בחיים שלך לא תדע להבין גם אם תשתדל, ואצלה זה מובן מאליו, ובקלות כזו ובחן כזה ובמשהו אינסופי, כן, נפלא מאמור, או למשל פרק היד הזה שלה, יד עשויה אחרת, יד של ילדה, צרה כזאת ודקה וארוכה וקלה והעור מתוח עליה צח, לא ראית?, נרכנת במין קלות של ענף דק תלוי יורד, באצבעות נוטפות למטה ברישול, כאילו, או באדישות, ובאמת במין ידיעה אחרת, במין יכולת אחרת, במין אחרת מקסימה אותך, ובמין נבצר כזה, במין אתה לעולם לא תוכל כזה, ולא יהיה לך לעולם וגם לא בשבילך, עד שכולך מתחיל מתקרטע לא מוצא מקום ולא איך לדעת דבר פשוט רגיל כזה, יום־יומי כזה, מין שום־דבר כזה, ואתה עומד טיפש וקסום, ונמשך ולא יכול, לא יודע איך לומר את המיוחד, ואיך זה קיים, והיא, בכל כך מובן מאליו ובהיסח הדעת, ובשלימות הזו, בלי להתגנדר ובכזה גינדור, כענף נוטף, יורד נרכן עם האצבעות הארוכות דקות גבעוליות מתחדדות להן עם הציפורנים האלה, ובאותה שלימות אדישה, דקה ושקטה ונוטפת לה בלא דעת אבל בחכמה כזו עד יאוש מסַפר – ואולי, אולי אין הוא נעצר מוקסם על כף היד הזאת שלה, אלא רק מפני שאין לו עדיין כוח אל השאר, אל כל השאר שלה, ואפילו לדבּר על איך זה שם אצלה, מיני כל הדברים ההם שלה, המאד מעוררים ההם, מאד מגרים, אבל מדוכאי בושה ופחד ובדידות והכרת חוסר ערכך ובעיקר עם ידיעת כיעורך הדוחה, שאפילו עם אלה שני חבריך היחידים שאין לך קרובים מהם, אפילו לא אתם, לא על זה, לא, על הכל כן ורק לא על מה שיותר מהכל, ורק סביב סביב ועל בכלל או בספרים, ולא למצוא שום עוז, עדיין לא, לא לגשת ולא לגעת ולא להתקרב ולא משהו, ולא לדעת יותר אמת, ולא יותר גילוי של ממש, ואין שום עוז לדבר על המקסים המפתה הזה, על המפעים הנרגש הזה, ועל היפה הזה, הנורא נורא יפה, על זה – לא. וככה זה.

מה עוד? מפני שהלא יש גם חברים שאיתם הולכים לבריכה בפרדסים, ומדברים כל הדרך ומדברים כשמתפשטים וגם כששוחים ועושים בריכות ובעיקר מדברים אחר כך כשעולים קפואים כמעט לשטֵח בשמש את העצמות המכחילות לספוג את חום הבטון המלוהט על שפת הבריכה פנימה ואל תוך הבטן ואחר־כך מתגלגלים ויורדים אל החול שבצד הבריכה חם ורופס וזהוב ורובצים כתנינים בחול שבצל הגרוויליאות והוא חודר החום אל קרבך וגם מתחילים לדבר על הנערות, ויש שם איזה יוסי אחד שקם תמיד מרבצו החם וכל עירום גופו דבוק גרגרי חול, וכבר יודעים שהנה הוא חופר גומה בחול הרופס, ומצייר סביבה איך צורתה נראית, ומכוונה לאמצע גופו שכשיהיה שרוע על בטנו תוכל הגומה להכיל את כל הבליטה שלו, כהטמן העפרוני את ביציו בחול להדגירן, והחום יבוא ויקיף את כולו עד תוכו והוא מחייך אל כולם בכל שיניו הגדולות עם משהו רירי ומרוצה שרואים בגלוי את תענוגו וגם קורא בשמה של הזאתי שהיא זאת השוכבת כעת מתחתיו, ולאחר שצוחקים אליו קמים וקופצים אל תחתית המים ונעשה פתאום עצוב וגם מגעיל וגם חבל שבא איתם וגם איזה בזבוז ואיזה טמטום ונשאר עצוב ולבד, וחוזרים, מופרש מכולם, וזו הפעם האחרונה, עד ששוב יהיו באים לקרוא לו, חברים באו אליך, אומרת אמא, מזרזת אותו שלא יהיה גדל ילד בודד, והוא הולך איתם אל “המרכז” עם הקיוסק, עם תחנת האוטובוסים, עם הצנורות שיושבים עליהם, מקשיב פה ושם, מביט מזה אל זה, נתלה בבדל שיחה ונשמט ממנה, ומחפש את הרגע להניד יד פוטרת בנענועי שלום קלושים אל כולם, ובשריקה צייצנית לחזור הביתה, איזו עייפות אומר גם שמעון כעת, לא עשינו כלום ותראו איזו עייפות, הנוער עייף, מחייך יחיעם, חכי, הוא אומר, חכי מכוֹרה אדמת מולדת, הנוער עייף, הוא אומר, ומחייך סביבו.

---

דיבורים

מאת

ס. יזהר

לאבא שלי הלא היו עוד שני אחים, מספר כעת היצור הזה, דודים שלנו שמעון, שלא באו לארץ, לא יודע למה, ונסעו לאמריקה. אתה יכול לתאר לעצמך שאילו גם אבא שלי היה מחליט כמותם ואני הייתי נולד בשיקגו? נולד בשיקגו, גדל בשיקגו, מדבר שיקגואית, חושב שיקגו לומד שיקגו ואיזה צורה היתה לי?

מוזר. כאילו אי אפשר. ואולי אותו דבר? ורק באנגלית ובבגדים המצחיקים שיש להם?

תשמע. אחר האחים ההם נעשה לרוכל אביזרי חשמל על עגלה קטנה שהיה דוחף מבית לבית, ואחד נעשה לצלם רחוב, מאלה שבפינת השדרה, אתה יודע, עם צלמוניה גדולה עם רגליים, ושרוול שחור שמתכסים בו מחליפים זכוכיות ורצים ומיישרים משהו בלקוח הסבלני מצייצים לו “גבינה גבינה” שיחייך, עושים את הקליק ורוחצים ושוטפים ויש תמונה, ומאחוריו הרקע מקרטון עם הררי שלג ועצי גן עדן – אבא סיפר לי, איך מפעם לפעם היו נעלמים מן הרחוב, מפקידים מישהו לשמור, ולאן נעלמו, לא תאמין, לספריה העירונית, זה בפינה זו וזה בפינה זו, וכל אחד מהם קורא בדבקות איזה ספר ומתנדנד כמו בלימוד גמרא, והעולם המייגע שלמטה נעלם פתאום, מוכר לך?

זה אבא שלי, נזכר גם יחיעם, מאוחר בלילה כשכולם כבר ישנים ואני מתעורר ורואה אותו אצל השולחן שלו עם המנורה עם הסוכך הירוק, קורא ומתנדנד, ככה, או כותב ומנגן בזמזום, כמו בתלמוד או משהו, וכלל איננו כאן וזה לא פה.

כן, אבל, אם הם נשארו מה שהם גם בשיקגו, גם אתה היית נשאר מה שאתה, ורק לבוש מצחיק, לא?

כן, אבל, לא יכול לתאר לעצמי שיכול להיות אחרת ממה שיש, וכאילו מוכרח שרק ככה זה, ואין שום ייתכנות אחרת, ורק ככה.

כן, אבל, אולי בשיקגו היו לך מחשבות אחרות, וידיעות אחרות, ואולי בשפה אחרת גם מבינים אחרת, ואולי גם היית מוצא דברים שכאן אינם, ופוגש אנשים שאין כאלה כאן?

כן, אבל, הלא רק כאן האנשים הם בני אדם ובמקומות אחרים הם רק עושים את עצמם, ונראים מצחיקים כאלה, כמו בסרטים ולא כמו בחיים.

כן, אבל מי מפסיד, מי שגדל כאן או מי שגדל בשיקגו? כי איך זה לגדול ולא לדעת כל יום בדיוק כל מה שקורה כאן כל יום, לא כאילו להסתפק בשטויות, לא?

כן, וגם, איך אפשר לאמור כל כך מדויק כמו שאפשר רק בעברית? או איך יכול בן אדם לדבר ברצינות על דברים חשובים לא בעברית? באנגלית, מצחיק, או בפולנית, למשל?

כן, הם חייבים כל הזמן לתרגם לעצמם, כי איך אפשר לחשוב מחשבה אמיתית בכל השפות המשונות שלהם, הלא אפילו האלהים חשב עברית כשברא את העולם, או, איך אפשר לאמור יהי אור לא בעברית?

אבל המוסיקה למשל, התערב שמעון, או הפיסול, לא שייכים לא לשפה ולא למקום? ולי לא אכפת איפה ורק שאוכל לעשות ושלא יפריעו לי, אמר וחדל ומרגישים פתאום איך עצוב.

וזה ככה. די עצוב. גם הזמן כאילו עבר ונגמר וכלום לא בא. ואחר כך שוב מחכים, ואז, אחר כך, מחכים עוד, ואחר כך לא כלום. ואולי בעצם זה הכל, תמיד והכל רק ככה, ואין מה לחכות, או למה מחכים?

ואחר כך, אמר היצור הזה, יוצא שאנחנו יצורים של רק מקום אחד, רק של פעם אחת, לא?

לא, אבא שלי, סיפר יחיעם, איננו חיית בית, הוא רץ בהרים ומדלג בבקעות, שארית שערו מתנפנפת ברוח, וכולם מתנשפים אחריו, עם המקל שלו ועם הרעיונות שלו, ומישיבה לישיבה, ומכספים לקרקעות ומצמחים למזיקים, ובלילה עם הספרים שלו ועם הניירות שלו, ובכתב הנקי והברור שלו, יושב וכותב וכותב, וידפיסו כל מלה, וגם משתדל להכין מקום טוב בשבילי, אבל אני, מצידי, לי, למה לי לא מספיק לי כל זה?

כי הוא תמיד בשליחות, תמיד הוא שליח, של רעיון גדול, של רצון גדול, של אמת גדולה, הוא מלא באלה, חשב ואמר עוד.

כן, לא אני, אני שום שליח, רק סתם יצור אחד, בקושי.

אז, מה קושר אותך, אמר כעת שמעון, באמת, מה?

מה קושר? איזו שאלה. פשוט, אני כאן. מצאתי את עצמי כאן, וזה הכל. לא יודע אחרת. באמת. ואתה?

אני לא יודע, אמר שמעון, באמת, אני לא יודע.

וזה די שנולדת כאן, אמר יחיעם, וזה שאבא שלך החליט פעם לחיות כאן, זה כבר עושה שהמקום הזה יהיה שווה יותר מכל מקום אחר בעולם?

לא, אבל יפה כאן, לא יפה כאן? אמר כעת היצור הזה, איפה עוד יפה כל כך? לא נורא יפה כאן? וביחוד כשיוצאים לשם דרומה, אל הפתוח, לא? כי אני,

או, אם למשל מחר מתקיפים את המקום הזה, תוכל שלא להיות פה, שלא לרוץ מיד בלי שאלות ולתת הכל ואם צריך גם את כל חייך?

כן, אבל איזה מקום בעולם לא צריך לפעמים להילחם עליו? אמר שמעון, בלי חשק, או שיש כאן במקום הזה שלנו מין דבר מיוחד כזה ונפלא כזה שאין כמוהו בשום מקום בעולם?

אתה לא כל כך ציוני, מה?

אני? אף פעם לא שאלתי את עצמי, אבל רק מפני שאבא שלי הוא כן, גם אני מחויב? והוא, אבא שלי, היה מחויב למה שאבא שלו היה מחויב? ולא מרד בו, ולא לקח עצמו והלך ממנו לסוף העולם? או מספיקה החלטה אחת לכמה דורות, לנו ולדור הבא ולכל הדורות?

לא יודע, אמר היצור הזה, תראה את הפשוֹש הקטן הזה, איך הוא צועק ומסתער קטנטן כמו שהוא על מי שינסה לפלוש למקום שלו, אבל אילו נולד בחצר ההיא, אצל הֶריש, למשל, מעבר לרחוב, האם לא היה קשור אליה ומסתער משם על כל פולש? הנה לך יצור קשור –

רגע, יצור קשור, זה שבח? קשור?

איזה שאלות מתקשקשות פתאום עלינו, מה קרה?

תגיד, מה באמת עושה את האדם שיהיה קשור למקום אחד, לבית, למשפחה, לשפה אחת? רק זה שהוא נולד ומצא עצמו שם מן ההתחלה?

לא, אבל יש אולי קווים יותר גדולים מן הקו האחד שלך? ויש אולי חשבון יותר גדול מן החשבון שלך?

או אם פתאום ינסה מישהו לדחוק רגליך מן המקום, זה לא יעשה לך אז במכה אחת על הראש את כל ההבנה מה המקום הזה בשבילך?

חכו, והלא באמת הולכת להיות כאן מלחמה, ומי לא יודע, שבשבילה הלא אוספים כעת את כל הנשק הזה שמחביאים.

ששש, מטומטם, מה אתך, ומביטים סביב בבהלה – אבל שקט.

שמעון כעת אצל פינייה ופֶסייה בראשון, כמה ילדות חברות של הבת, ואחת בלונדית, יפה, באמת, הודיעה בתוך הדיבורים על הספות שלהם, שהיא לא תישאר בראשון. שאין לה מה לעשות כאן, להיות אשתו של איכר, ללדת ילדים, לבשל ולכבס לנהל את הבית ומכל הפרדסים והכרמים לה יתנו את גינת הבית, שגם אותה אחמד יעבד והיא רק תקטוף את השושנים, ומתי אני אהיה? שאלה, צילה נדמה שמה, בלונדית כזו, מה פירוש, התקיפה אותה ילדה אחת, שחרחורת, גילה, כמדומה, גם היא יפה, ועם צמות, פירוש ענתה לה, שאוכל להיות פרטית, לא לאומית, ולצאת ולבוא, ולפגוש ולהיפגש, ולנגן ולשמוע, וקונצרטים ותיאטרון ותערוכות, ואנשים כל מיני, וגם יהיה למי להראות שמלה חדשה, ואיפה לקנות, ולהיות תמיד באמצע משהו מעניין, אמרה, ולא להצטדק תמיד, ולתת ולקבל, אבל מי יישאר כאן, קפצה עליה השחרחוֹרת, לא יודעת, ענתה לה, לא צריכה לדעת כל כך, יימצאו גם כאלה, אמרה ובלא הרבה חיבה, אני לא, ואני כן, חרצה כנגדה הגילה השחרחורת, לי זה חשוב, והמקום לא קטן עלי, ואני אלך לקיבוץ, שם הכל תוסס, ומה ההתפנקות הזו, ומה את מיוחסת כזו, ולמה את לא, ולמה כאילו לך מגיע הכל, ויש דברים גדולים ממך וקודמים לך, אמרה לה הקטנה, ומה אמר פינייה החלוץ הזקן? הוא לא אמר, ורק אחר כך אמר, אַי, סיפר שמעון, זה הכל, אַי אַי אַי, אמר פינייה, כאילו נדקר, ואז פסייה טובת הלב התערבה, תשתו אולי תה? רוצים? בואו אעשה לנו כוס תה יפה, אמרה פסייה.

גם יחיעם לא מרוצה. כשמתחילים בדיבורים האלה, הוא טוען, כשמתחילים בשאלות כאלה, סימן שמשהו רעוע בתוכנו, מי שחי לא שואל למה הוא חי, ומי שנמצא לא שואל פתאום למה הוא נמצא, ורק כשמתחיל משהו ללכת עקום, מתחילות השאלות –

לא, טען כעת היצור הזה, מפני שהמחשבה היתה שכאן הולך וקם איזה אדם חדש, והולך ומתחיל הפלא של היהודי החדש בארץ החדשה, ושזה פלא כל כך שהוא יספיק להרבה דורות, ולכל הדורות, ושאין בעולם מעשה נפלא יותר מן המעשה הזה, לא? שהנה מתחילים פה מקו האפס, שמתחילים מאין כלום, שמנסים להקים על הריק משהו חדש שיהיה יותר יפה, ושכל אלה שעושים כך משנים בו בזמן גם את המקום וגם את עצמם, לא?

מישהו היה הולך פתאום ובוסס בחול מעבר לגדר ברחוב. ונשתתקו אליו, עד שחלף ועבר ועוד מעט וגם הוא יגיע לחלקת החמרה הנוקשה וירווח לו, וגם האלהים כשעשה את האדם עשה אותו מחמרה, ממש מן האדמה האדומה הזאתוקרא לו אדם מן האדמה האדומה, מאדמת החמרה הזאת שכשהיא רטובה אפשר ללוש ממנה צורה ולייבש, ואז לגהור עליה על בובת החומר הזאת ולנשוף לתוכה רוח חיים ופתאום וזה קם ומתחיל ללכת ומדבר ושואל שאלות, כל מיני למה, מה, מי, מוּ, וכל מיני, לא?

אני לא יודע, אמר שמעון, רק לא מוצא לי מקום, אני לא יודע, אמר.

ותגיד, מה באמת קושר אדם למקום אחד? הלא הוא איננו עץ עם שורשים, הוא הלא אדם עם רגליים ללכת, ואם לא טוב לו פה למה לא יקום לו וילך? או תאמר לו שינסה לעשות משהו כדי שיהיה לו טוב גם כאן?

לא, כי אם מצד אחד אפשר להמשיך ממה שעשה החלוץ, אפשר מצד שני להמשיך דוקא ממה שלא עשה, ממה שהוא ויתר ולא עשה כשרצה להיות חלוץ, לא? ואפשר לחיות כעת את כל החיים שהוא לא חי ורק התנזר מהם כדי שיוכל להתחזק ולהיות חלוץ טוב?

לא יודע, אמר שמעון, אני לא עושה את החשבון הזה. ובעצם לי טובה ומספיקה תל אביב, טוב לי בתל אביב, שם אני במקומי, ואולי גם אשנה את שם משפחתי האוקראיני ל“תלאביבי”, שמעון תלאביבי, איך זה נשמע? ואם רק לא יפריעו לי, ואם רק לא יתערבו לי, כל ההם האלה, טוב לי אצלי, אפילו בבית הגדול ההוא ביהודה הלוי, גדול יותר מדי, עם יותר מדי חדרים נעולים, לא מאווררים, מלאים רהיטים מיותרים, והמון ארונות נעולים כולם, עם ריח העובש, שנדבק מייד אפילו אִם רק הצצת מרחוק וברחת, אני, בינתיים, אני טוב לי בתל אביב הזאת.

אתה פשוט רגיל לכל זה, שיער יחיעם.

לפעמים באים אלי החברים שלי, לחדר האחד ההוא שהשאירו לי, ובא קָמר האדם המורד, ובא שמואל שיודע את היפה והעצוב בעל פה, ואומר בשקט ובקול זבובי את הדפים הכי יפים שנכתבו, ותמיד על אומללים ועל גלמודים ועל מנושלים ממה שהיה להם ועל רועדים ממשהו, או מהתרגשות, ובא גם מכבי הבחור היפה, החסון, ובא זוהר תאומו שבועט מדויק לשער ברגל שמאל מחמשים מטר, ובא גם בּוֹצָ’ה ששולח בבחינות פתקים עם תשובות נכונות וחולם ללכת לקיבוץ, ומפעם לפעם בא גם מוֹז, קצת גדול מכולם, אבל מחייך ושנון בבדיחות נועזות, והוא דווקא יהיה עורך דין וסוחר גדול וגם יגור בלונדון ואין מומחה ממנו כבר היום לתוצאות המשחק בין הנפלאה צ’לזי, שהוא מבטא חילזִיָה, לטובת הנבערים מתל אביב, ובין המופלאה טוֹטנהאם, ואולי יום אחד גם דווידה תבוא, למה לא, ופתאום וכולנו עושים חבורה אחת כזאת, או אולי דור אחד, לא דומה לקודם, ולא מתכוון להמשיך אותו, ישמרנו האל, ואולי יום אחד כשקצת יגדלו וקצת ייפטרו מעול הגדולים הללו, אולי יתחילו החיים ואפשר יהיה לעשות משהו, לא?

ואינך תופש עצמך לפעמים יודע שכלום לא יוכל להשתנות ושהכל בעולם הוא רק בלתי אפשרי, כל כך בלתי אפשרי שזה בלתי אפשרי שיש משהו שאיננו בלתי אפשרי, ועד כדי שאי אפשר עוד להיות ככה אפילו לא עוד רגע אחד, ואני כנראה כן אלך לקיבוץ, ככה הם הדברים, ואני כן אלך להגנה כי ככה זה, ואני כן אלך אל הגשר שאין לו המשך, אמר, ואולי את זה לא אמר, ובלי שום סיבה אחרת אלא רק מפני שככה זה, לא?

לא עונים, כי אין מה לענות, ואחר כך שוב זה יחיעם.

נעשיתי רעב. אומר יחיעם. הייתי טורף משהו. רוצים שאכנס ואעשה לנו סלט? יש אצלכם עגבניות ומלפפונים? ויש גם בצל או בצל ירוק? ועם פלפל ירוק, ועם גבינה לבנה קשה, גבינת עיזים, וקצת מלח ופלפל ושמן זית, וגם חביתה? ולחם יש? וכד מים קרים? לא בא לכם? אמר וקם והוא חמוד כזה, עם האזניים הזוקרות שלו לצדדים כמפרשים מתחת לשיער החום שלא נסתפר מכבר, ושאנא שלא ילך להסתפר, וכזה חמוד הוא קם ומנער בכפו אחורי מכנסיו והיצור הזה בא איתו להראות לו איפה כל דבר, עד שאמא תחזור מאיזו פגישה של נשים צדקניות שעוזרות לחלכאים ונדכאים, שלעולם אינם כלים מן הארץ.

וכשמסתכלים כעת באופן הזה רואים שבאמת אין ממה לחשוש כלום, שהשמש והמנדרינות והמים והרוח הולכים כתמיד תמימים כאלה שלווים כאלה ואפילו אדישים כאלה ששום דבר לא יוכל לקרות פתאום, ושיש סדר־דברים שקט בעולם, איתן מכל החרדות והוא יהיה המנצח, ואין מאסר עולם ואין חבל התלייה, ואין איזה שניים שעסוקים בהטמנת משהו בתוך צינור גדול באדמה האינסופית וכלום בעולם לא שם אליהם לב, והם רק חלק מן המובן מאליו שיש בכל ושמתגלגל מאליו, לא מושכים תשומת לב ולא מפריעים לשום שיווי־משקל שכל כך הנה הוא מורגש כעת, פשוט וישר ושיווי־משקל בכל.

מרגישים פתאום חזק שיש דברים בעולם שלא צריך לשכוח שהם ישנם, ושרק לא צריך להפריע להם במהלכם המתגלגל שקט וכבד, ולא צריך להקשות עליהם על ידי סיבוכים שמסבכים ובלבולים שמבלבלים, ושהחכמה היא לתת לדברים ללכת ולהתגלגל כדרכם, ושהם מנוסים כאלה כל הדברים ומתגלגלים מאליהם, כבדים ושקטים ובאים על מקומם, כמו השמש היורדת לבטח אל מקום שקיעתה, כמו המים הממלאים שקטים ובלי שום זרימה את הגומה הגדולה שסופגת לתוכה בלי תיכלה, ספגי לך ספגי.

ולא לשכוח שאנחנו הלא “פרי הארץ”, פרי הארץ בכבודו ובעצמו, הביטו עלינו, הנה אנחנו הם בני אנשי המופת שבנו הכל ועשו הכל במו ידיהם מכלום ומיאוש ומעבודת פרך, ושהיו מקנחים את העבודה בלילה בשירה סוחפת, משתכרים משירה ומזמרים ושרים עד אחר חצות כדי שיהיה כוח שלא לראות את היאוש גלוי ועין בעין.

ולא עוד אלא שהם רצו לעשות, ועוד לפני שהיה להם כלום, חֶברה צודקת בלי מנצלים ובלי מנוצלים, ועד כדי כך ששכחו את עצמם וניצלו את עצמם המסכן עד עצמותיו, וניצלו את כוחותיהם ואת גבם שנשבר, ואת ימיהם הצעירים ואת כשרונותיהם והתנזרו מכל מה שאינו עבודת הפרך, וגם קיבלו על עצמם להיות עיוורים ולא לראות את מה שיוכל להפריע להחלטתם לעשות כאן את הפלא היהודי החדש, ולהיות מסונוורים ולא לראות איך בניהם לא כל כך באים אחריהם, או לא כולם, ואמור, מה באמת חזק יותר – זה שהוא המציאות, או ההחלטה לקחת ולשנות ולעשות מציאות אחרת? טוב, די להתפלסף.

וכך נשארות המנדרינות זמן מה בלי מפרנסיהן, אמנם לשתות מים הן יודעות מאליהן וגם להחזיר בבואה עכורה של מטבעות השמש, אבל לקבל בשורה אם תגיע פתאום אינן יודעות, או כך מקובל, ושעל כן מתפרץ מדי פעם מישהו מן הבית וסוקר את הזירה מעבר לגפת ההדסים, שכעת הם נוצצים במיוחד מפני שהשמש נוטה אליהם ויותר בליטוף מאשר ברעיצה חדה, שאומר שהשעה עוברת לה כל הזמן, סוקר וגם מתרומם על בהונותיו כדי לראות עד מעבר לפינה, אם לא עבר כאן המבשר, אם לא השאיר אולי סימן, אם איננו משתופף על יד איזו גדר, מחכה ולא מבין למה אין איש לקבל מידיו כמדובר ואיפה נשברה החוליה המקשרת, ושעל כן בעודו לועס ונוטף משמן הזית ומתלקק מן הסלט המשובח הזה שהיה עשוי כמובן קוביות קטנות ומדויקות כפי שהגון לעשות, ושהסך הכל היה יצירה מעשה אמן בקערה הכחולה הגדולה והיפה שרק משהו קל בשפתה נפגם פעם אבל לא עד כדי להשליכה מפני שכל כך חבל, וצריך פשוט להתעלם ולקבלה כאילו אין בה מום, ולחלק ממנה ביושר לאיש כבכורתו, עד ששלמות המעשה בסלט רב הצבעים המתנוצץ הזה, רווי שמן־הזית הריחני, תהיה מתפרקת למנות יפות ונוטפות עם הלחם הטוב, ועושות חשק חי שאותו דווקא כן אפשר למלא, ובלי ללכת סחור סחור ובלי להתלבט, רץ והציץ וחזר והציץ והרחוב החולי הזה לא סימן כלום על שום מבשר, שבתנ"ך קוראים לו גם המלאך, כמדומה, אחד בחור נחפז שחיפש בעצבנות מישהו שיקבל מידיו וייקח את משא מלאכותו ואת מלת בשורתו הכבדה, אף כי אין בה יותר ממלה אחת, אדישה כזאת, על פניה, ושאין שום סיבה מיוחדת לדאגה אבל גם לא סיבה לביטול הדאגה. וכנראה שגם בההיא זירת המעשים, זו שאינה נראית אלא כבסך־הכל איזו חורשת אקליפטוסים דלילה אחת, ושגם שם כנראה לא היתה דאגה יתרה והיא כתמיד רק המשיכה והיתה חסרת שום כישרון למשוך אליה תשומת לב, ואיש בעולם לא יתחיל פתאום לחשוד שדווקא כאן מתחוללת הדרמה המוסתרת, מלבד בידיעת הלב היהודי, והיא כזו דחויה ומוזנחת, ואין בה כלום מיסוד ההרפתקה והתעלומה, ובלי שום סממן מושך קשב, פשוטה כזאת גלויה ורואים אותה מן הכביש ואין מה לראות, גזעים דקים וחסרי כוונה להתרומם, ושדווקא אליה יהיה מתחשק פתאום למישהו להציץ, בסקרנות חסרת סיכוי, ולפשפש מה זה עושים שם שני בחורים באמצע היום, ומה להם לשני אכרים צעירים מיושבים כאלה להיות נוברים פתאום באדמת החורשה שלא תצלח והבלתי מצמיחה ושמתקשה אפילו באקליפטוסים פשוטים, ומה זה הם מתעקשים ונוברים בה ומנסים בכל כוחם להתגבר על החמרה הקשוחה שבאה ראשונה ועל הכורכר הפריך שכבר נתהדק לאבן מתחתיה, ועל העומק הנדרש שקשה להשיג כשחופרים בור צר, ושעל כן באה לשימושם אותה אמצאה של קודחי הבארות, כנראה, ושאליהו ידע בידי הזהב שלו להתקין בלי שאיש ישאל שאלות, כמין מקדח חילזוני, שמסובבים למעלה בשניים והוא סובב למטה וכובר כרי עפר כדֵי דלי, שמעלים ואוספים לתוך שק, ושלא תהיה שום אדמה טרייה מפוזרת לה בין המון להבי עלי האקליפטוס היבשים שלכולם תמיד להב מעוגל וניצב קצר, ושדי בחצי בן רוּח כדי להרעישם כולם ולהסיעם על גחונם, ואפילו עד כדי תעופה מרשרשת, וכשהבור כבר יהיה מעמיק למדי ולהשחיל לתוכו את צינור הבטון שרובץ בינתיים לא רחוק וכאילו לא שייך עד שיקראו לו והוא יתגלגל ויבוא בשקט ויושקע פנימה פנימה, כחצי מטר מתחת לקו הקרקע, ומאותו השק הנזכר ישפכו כעת את עפר חוליתו סביב בין גופו האטום ובין גוף האדמה הכואב, ויהדקו בלי להשאיר עקבות, מפני שבכל רגע יכול להישמע צפצוף האתראה, ובמכה אחת יצטרכו לכסות במשהו ולהסתלק מהר לא בבהלה אבל חיש קל, ולא להמשיך כלום עד שיתברר מי זה היה, ואם איננו אלא חמור אחד נטוש מקפץ ושתי קדומותיו עקודות כדי שלא ירחיק נדוד, או איזה עובר דרך אחד תמים אחד ומקרי אחד, ככל שייראה, ושאסור שיישב לו בעיניו משהו שראה, כזה שאפילו אם ינסה להצפינו בתוכו, בקצת לחץ כבר יכריחו אותו להוציא ולגלות הכל, וכך מתמשכת עבודת החפירה ומתבזבזת לריק על הפסקות מרגיזות ממעשה השקעת הצינור הגדול, שוב ושוב הפסקות מעצבנות והעבודה מתמשכת עד שגם המחייכים חסרי העצבים מתחילים להתעצבן, ועוד איך, ושאת כל חדוות כוח העלומים המקוואי ואת כל ידי הזהב המפורסמות לתושייה – משחית פה שמח לאיד שֵד הבטלה החוזרת הזאת, פעם אחר פעם, על כל רשרוש מוזר ועל כל צפצוף חשאי, והזמן נעשה עליהם מעצבן, והולך ומשדר ומעצבן גם את הרחוקים, או שמא פתאום בא המלאך הזה שמחכים לו ופתאום הוא מלאך רע, ויש לו דווקא בשורה קודרת, ואיך יוכלו לעמוד בזה, איך הוא, איך אמא, איך אבא, אלהים, ואנחנו מעמידים כל הזמן פנים כאילו שום דבר רע ולעולם לא, הו

---

כן, אבל כבר שוב כולם בחוץ, מתחת לאותן המנדרינות, והן כבר אינן מכונסות בינן לבין היותן הבודדה עם התעלה המפכפכת לרגליהן כל הזמן באותם העצלתיים, ועם שלוש הגומות הגדולות שכבר התמלאו עד שפתן והן מתמצמצות להן כתינוק רווי, והולכים ומעבירים כעת לשלוש אחרות, שהחול בתוכן עדיין חָרֵב ועדין לא משער איך פתאום והשטפון עליו, ואיך גם המיובשים שבעלים הכמושים שכבר מתו לגמרי על פניו, עוד רגע יצופו קלות מסתחררים להם בחדווה מטופשת, ופורטים באפס יש ענבים משארית האשכולות שאמא הכינה לכל השבוע, ועושים מהם קינוח־סעודה לסלט הבריא ההוא, לחביתה מאירת הפנים, ללחם בחמאה ולמים הקרים מן הכד שנתרוקן ושאפשר כבר לשרוק דרכו ולעשות בו גם הוּ הוּ עמוּם נבוב כזה, ושהצטרפותם של כל אלה יחד עם התיאבון הצעיר והחמדן והטורפני הזה הם שעושים את החיים יפים, ומה צריך כעת יותר אם לא רק להטיל גרגר אחר גרגר למעלה ולקלוט אותו בפה מן האוויר, ורק עוד לא יודעים בדיוק מה עושים כעת, חוץ מאשר מחכים? ואז תופשים פתאום, במפתיע, שבעצם אף אחד לא הבטיח לאף אחד איך בעצם ייגמר כאן היום, וכי הלא באמת לעולם אינך יודע מתי הדבר שמפחדים מפניו יהיה נופל פתאום על ראשך כחתף, וגם מתברר מהר, מה שאתה ידעת תמיד, שפחדים לעולם אין הם נגמרים, ורק מתכסים רגע, או רק מניחים שיפנו מהם ראש לרגע, והם נשארים אורבים למטה קבע, גם הם בין המחכים, מחכים לשעתם, לא בהכרח לפחד שאתה מחכה לו, וגם לא בהכרח יבוא הפחד הזה שמפניו חששת, ופתאום וזה דווקא הפחד ששכחת לפחוד מפניו, פתאום והוא במכה אחת, וללא שום הכנה, דווקא הוא יורד עליך ומכה, גם אם בסופו של דבר, מבינים שגם המפתיע הזה היה מדוחק שם כל הזמן דחוק בין כל הפחדים שרבצו למטה, ורק לא ידעת לקרוא נכון, רבוץ שם כל הזמן בין כל הכלבים המחכים תמיד, בין כל שאר הכלבים הרעים שישנם תמיד נוהמים להם למטה, בפנים, בתוכך. ומי לא יודע, או?

ופתאום תופשים, ובידיעה כה החלטית, שהכל בעצם הוא נורא, נורא משׂאת, ואחר כך אין כוח לדעת כל כך ומדמים שאולי בכל־זאת לא, ויש כאילו איזו הפוגה, הפוגת הפתאים, עד ששוב אתה מתפכח, בהכרח, ויודע ללא מפלט שהכל בעולם אכן הוא נורא, נורא מהכיל, נורא נורא כזה, שכל הזמן הייתם רק מסבים ממנו ראש, רק מטים את השיחה הצידה, כשהוא כבר אחז ותפס הכל. יושבים רגע. יושבים באפיסת כוח, ופתאום גם זה עובר, מאליו, כמו איזה ענן עובר. ולא יודעים עוד שום דבר. לא מה מדברים, לא מה שואלים אותו, ולא איפה הוא בדיוק כעת –

ותגיד, מה כל הבתים הקטנים האלה, מי גר בהם, כזה שקט שם, אין אף אחד?

מה פתאום, הלא בזה גר שכננו אהרון, והוא יוצא השכם בבוקר אל הטרקטור שלו באיזה שדות רחוקים וחוזר בסקוֹדה שלום מאוחר בערב, ואשתו בבית, והֶריש הגדול (ששמו אֶריך) גר כאן ממול, והרי הוא השוער במכבי יהודה, בגלל גובהו ובגלל קור רוחו, פעם היו לו סוסים וכעת הוא בבית מסחר לחקלאות, יוצא בבוקר וחוזר בערב, ואשתו בבית, ורק אולי סבתא פרייליך שמכינה תבשיליה היהודיים לסועדיה בערב, מסתובבת פה ושם על רגליה הכואבות, והעוזרת שלה רצה בחול לחנות, וכך כל אחד יוצא בבוקר להשיג את פת לחמו וחוזר בערב, עד ביתו הזה של יששכר, בראש הרחוב, והוא פרדסן ויש לו פרדס פה לא רחוק למטה, והוא נוסע וחוזר בכל מיני שעות ואף אחד לא יעז לשאול ואסור גם להתחיל לחשוב שמותר לשאול לאן.

באופן שהעצים כאן גדלים לגמרי בשקט, ושקט עצים סביב?

ותגיד, איך אנשים חיים להם כאן בבתים הקטנים האלה?

שאשאל אותם? הו אנשים, איך אתם חיים לכם כאן בבתים הקטנים? חושב שכמו כולם בדיוק כמו כולם, וכמו כולם גם הם כבר יש להם בבית קצת מכל דבר שרצו כמו כולם, והבטחה שעוד יבוא יום וירחיבו, כמו כולם, לא?

אתה לועג להם, או מה?

לא. למה. חושב עלינו. על עצמנו. תופש? על מה אנחנו רוצים שיהיה לנו, אם בכלל. ושיופי, גם אנחנו נעבוד קשה ולבסוף גם לנו יהיה בית קטן? וקצת מכל דבר שרוצים? וכשנוכל גם נרחיב, וזהו?

יוצא, אומר שמעון, שרק מחכים כל הזמן למה שבדיוק בא ממילא, ואִם מישהו רוצה אחרת, ורק כפי שהוא רוצה, ולא אכפת לו איך כולם? ולא רוצה לחכות עד שיבואו הדברים, אלא לצאת אליהם ולהכריח אותם שיהיו, ושיהיה לו שונה בדיוק לפי מה שיפה לו שיהיה?

לא יודע, נשמע ילדותי, מצטער.

ופתאום, ובלי ושם קשר, רואים כעת, איזו כף יד אחת כזו, של נערה, כף רוכנת, צונחת קלות, מעל משענת הכיסא, בישיבתה מנוּחוֹת, יורדת נוטפת למטה, נרכנת מעוגלות, בקשתות קטנות, כפי שזה אצל בנות, בגלל טבען, כף יד יורדת, לפי תומה, ואינה יודעת עד כמה זה יפה, ומיוחד, ומסחרר, ועד כמה היא כן יודעת משהו שהוא לעולם לא יידע, עם העור הצח שעל גב ידה, חַלק שיישי, או כמו איזה ענף דק נוטה למטה, ובאותה צניחה שקטה, כל אצבע לבדה, וכולן באשכול דק אחד, ובאותה תמימות של יד קלה יורדת מנוחות, בשלמות הזו האינסופית, ועד הציפורנים כמו צדף עמום, לא, לא יודע לומר נכון –

נסחפת לאיזה מקום, אבל לא לנתק כעת. השקט הזה של היד שלה, בישיבתה מנוּחוֹת על הכיסא, זרוֹעה על המשענת, וכף ידה יורדת באותה רכינת מנוחות באותה שלמות אינסופית, שעושה בך קנאה, צרה כזו מאורכת בהתעגלות קלה כזוֹ רפויה ועם בוהק הצדף העמום, לא יודע לומר, לא יודע להפוך יד קלה למלה נכונה.

ולעומת זה, אם אפילו איתרע מזלם, ונניח אפילו שהמשטרה כבר רצה אחריהם, האם כלוּ אז כל הקצים ואין מה לעשות? אפשר לקום אז ולברוח עד מטולה ולהסתתר שם, ולחכות, או רק עד נס ציונה ולהסתתר, ולחכות, ואפשר גם לגדל זקן ולשים כיפה ולקרוא לעצמך ר' ישראל ססובר, למשל, או ר' אלתר דרויאנוב, למשל, וללכת כל בוקר לבית־הכנסת, ולחכות, ואפשר אפילו לא לברוח ודווקא לחזור הביתה ולקרוא לימימה שהיא תעיד איפה זה הייתם יחד כל אותו הלילה, בלי לספר מה בדיוק עשיתם יחד, והיא רק תסמיק, שיעשה אותה יפה יותר, ומה עוד? אפשר גם להיתפס ואדרבא לחכות למשפט ודווקא במשפט לקום ולנאום את נאום היהודי הגא, וגם להפוך את הסדר, והשופטים יהיו הנאשמים והנאשם יהיה התובע, מאתיים דורות ינאם לפניהם מביטים בכם, הוי בריטים עריצים, מאתיים דורות יהודים נרדפים, נטבחים ומובלים כשׂה לטבח – ינאם לפניהם וכולם יקשיבו ובכל העולם יהיה אז שקט, צפור לא תצייץ ועוף לא יפרח, והשמים יאזינו והארץ תשמע, ורק שיעבור כבר הזמן ושיבוא האיש המלאך ושנורא קשה ככה להיות רק מחכים, כל הזמן. נורא.

מטופחות, שקדיות כאלה, של בנות, והדקוּת שמתעבה כמעט בפרקים וחוזרת מייד לדקותה, יורדות פונות משהו כל אחת לבדה, וכולן יחד אשכול אחד, ובאותה טבעיות ובאותה מנוחה ובאותו שקט, שאי אפשר לעולם לאמור בדיוק, וגם נאמר כבר יותר מדי, וביותר מדי פרטים מייגעים, כשבאמת הכל לגמרי קל, כמו פיסת יד של נערה יורדת נוטפת מעל משענת הכסא, ולא יודע לאמור בדיוק, או אולי מפני שמבקשים לומר משהו יותר מרק איזו יד אחת, ולא מעזים, ונעצרת הנשימה מרוב, ולא המלה חסרה אלא האומץ, ו,

אין מנוחה. משהו יצא משיווי המשקל. מה, בעצם? לא צריך לתת לזה. אימרו משהו, חברים, אימרו משהו, מה שקעתם לכם.

וזה הלא פלא לא ייאמן, רגיל שברגיל ופלא מפליא, רק כמה קווים יורדים בפשטות, וזה אצל זה ובעיגוליות כלשהי, וזה הכל, כל כך פשוט, מעשה בכל יום, ועם זה זר כל כך, שאתה כל חייך לא תוכל לעולם, ומה שהיא בלי להתכוון יודעת נפלא מאליה יישאר לך רחוק וסודי לעולם, ומה שכל ילדה יכולה מאליה בלי לחשוב ובלי להשתדל, אתה גם אם תתאמץ לא תוכל, וכאילו אין ושם גשר ולעולם לא תעבור, ונשאר מין עצוב ערירי כזה, ברור אז שכל ילדה תלך ותגדל ופשוט תלך ותהיה לאשה, וילד לעולם לא ישתנה ויישאר תמיד גולם קטן אחד בלתי יודע, ורק אולי עם כמיהת השווא לדייק, לומר היטב עד הסוף, עד שהשונה הזה ייצא בדיוק, סוף סוף, ושהלא נתפש לא יתפספס, ושהפעם לא יהיה משתמט ולא יהיה חומק לו כמו תמיד ובורח, מה אמר? מי?

לא. לא אָמרו. לא מדברים. רק שקועים. זה בענף קטן אחד משרטט במימי הגומה העכורים, וזה ראשו אצל ברכיו ומרפקיו עליהם ותפרחת המשי הקל שפוכה מעליו והוא בוהה. וזה מוכן לתת הכל למי שכבר יודע מה שם, מה בעוד שעה, מה עד הערב, איך ייגמר כאן, או איך למשל בעוד שנה בדיוק, או חמש? איפה יהיה כל אחד ואיזה מין צורה? כמה קשה ולא משוער מראש היה להגיע עד הנה. הבט על יחיעם. איזה נפתולים עד שצמח וגדל ונעשה והיה כזה, עם כל המחלות שלו, ברונכיט ועוד ברונכיט, ותמיד גם עם איזו בדידות, לא מוצדקת, בדידות למרות שאין מפונק ממנו בבית, שאל את שני אחיו ויספרו לך, גם חלוש כזה וגם סתם מפוּנק קטן אחד, מפוּנק יותר מיריב למשל חברו שגדל בלי אבא, וכבר אין כמוהו בפיסיקה והולך בקרוב להפתיע את העולם בגילויים שיגלה, או מעמיקם חברו הנער היפה הרך והיפה ואיך הוא מחייך, גם הוא בלי אבא, והולך להיות וגם יהיה אדריכל גדול, ובוודאי מפונק יותר מאלכס חברו השמן, המסורק הזה המעשן רק סיגריות אנגליות ריחניות בהידור בריטי ממש והוא כבר כולו גבר בין גברים, ומה חסר לו ליחיעם הזה, שיש לו הכל ובוכה בו איזה בכיין, תמיד, מי יודע.

ואולי כך: קווים, כמה קווים יורדים, במעוגל משהו, דקים מחוטבים, נוטפים מאורכים, בשקט ובדקיקות ובחופשיות גמורה, ובאותה נוטפשת חופשיה, או, לא יודע לומר, ושהיא פשוט יודעת מאליה מה שאתה לעולם לא תוכל לדעת, ורק נבצר ממך ורק מתעתע בך לדעת, ולעולם לא ו,

או שמעון, שחייו עד מות אמו הפכו מאז והשתנו, והבית הגדול הפך לארונות נעולים אין קץ בחדרים אין קץ נעולים כולם פעמיים, מלאים שכיות חמדה מטופשות, שאיש לא צריך ולא יצטרך לעולם, לרבות המגירות המלאות כל אותן קופסאות סרדינים ריקות שאינה מעזה להשליך, ותל אביב כאילו מלאה גנבים אורבים בכל פינה, רעבים כולם לקופסות סרדינים ריקות מלבד כלי הכסף שלעולם לא מוציאים אותם אלא רק כשיבואו אורחים חשובים כפרופסור קלוזנר וזוגתו מרת קלוזנר ודיזנגוף וזוגתו היפהפיה מרת צינה, אלא שהיא מתה לפני שנתיים, וד“ר סלושץ והשופט הד”ר קורנגרין ושאר הבונים החופשיים שלו, שאינם נועלים מעולם דלת ביתם בלכתם, ואבא שלו, שהיא, הדודה, מוליכה אותו ביד רמה, אל כל הוועידות של המכובדים, ואל כל הוויעודים המוסתרים של “האחים”, ואל הקונצרטים למטרות צדקה, ולחוץ לארץ אל מעינות המרפא, והוא כזה נקי עם עניבת פרפר וכולו מטופח ונקי ורך ונוח כזה, וכל חבר שמת עליו מיד הוא יושב וכותב עליו בעיתון רשימת אבל הגונה, בשביל האלמנה שיהיה לה להראות שכתבו עליה בעיתון כמו שצריך ועם תמונה ועם תאריכים מדויקים לפי הלוח העברי והכללי, עד שאין עם מי לדבר, ושאותו הם מרחיקים בכל חופש עד לראשון, אל פינייה ואל פסייה, וצריך היה לגדול מתוך כל זה ולצמוח ולהיות למה שהוא בכוחות עצמו ובידי עצמו ובלי מי שישים לב, או איזה מיני הרפתקות עד שאתה עצמך גדלת, בלי שיש במה להתפאר, יצור אחד רזה אחד כמו שלד, ואין מה לראות בך, והאף הזה שלך, שבשנה הראשונה לחייך בחולדה, מספרים, נמחץ ללא תקן, ומאז הוא אף מעוקל כזה, כביכול היית מתאגרף או עיט דורס.

ואם להאמין לסיפורים הרי כל חייך שעד עתה היו שורה קטועה של הרפתקות מדחי אל דחי, מצחיק, לא? ושכבר בעצם השנה הראשונה לחייך צעדת צעד אחד באוויר וישר מן המרפסת הקטנה ללא מעקה שאמא כיבסה עליה בגיגית הגדולה וכבר מוטל חבוט־אף באמא אדמה כשאמא מתעלפת מתעופפת ומגיעה ומרימה אותו אליה בדחילו אל חיקה ורתמו את הפרדות ודפקו בהן ודהרו שלוש שעות כמשוגעים אל רופא המושבה שהרגיע אותם מהר באמרת הזהב, אין דאגה, אמר להם, עד החתונה הכל יסתדר, אמר מתוך ידיעה עמוקה, וגם כמעט צדק, ומאז אתה מצטיין באף שלך, ובן שנתיים הלא כבר ידוע איך עקצו אותך הצרעות ההן, עדר נרגז שלם, ושוב דהרו מהר שלוש שעות אל הרופא, והוא, הרופא, בידיעת חיים עמוקה הרגיע אותם, אם הוא לא מת עד עכשיו, אמר, סימן שיחיה, ועובדה, ובן שלוש לקה במעיו והריצו אותו,

ואולי עוד ניסיון, וצריך לומר, אצילית, רוכנת אצילית למטה, בקווים מתעגלים מנוחות, בשלמות נקייה, לא מושגת, לא, לא יודע לומר, ולא להסביר, כמעט תופש וזה חומק, אולי מנוּחות, אולי אצילית, ומגרָה כל כך, כן, נורא, כזו יד מוּפלאה של ילדה,

והפעם ברכבת מהלך חצי יום וישר לבית החולים, והרופא הגדול ניחם את אמא לאמור, גברת את עוד אשה צעירה ולא כדאי לבכות על היצור הזה המסכן, ושלעדות כולם אמנם היה די מגעיל, בן ארבע הבעיתו אותו מסכות פורים שלא האמין ולא יכול לקבל שאינן המציאות בעצמה ורק התחזות מטופשת, ושבאמת לא ככה הם החיים ואינם רק מין זוועה מתמשכת שמחליפה פרצופים, וככה גם כשהיה בן חמש ולא כדאי לחזור על הכל מהתחלה, וככה בן שש ובן שבע, וככה גם כשהיה בן שמונה תשע עשר, וכשהיה בן אחת עשרה קמו הוריו וניתקו אותו ממנדלי שבחולות הצעירים וקרעו אותו מרעיו שידו לא זזה מידיהם, ועקרו בכוח ונפלו אל בית הרב, בקצה המושבה, לבד בדד אל תוך ים של שתיקה, אל מעמקי ים של שתיקה, והוא נשאר לו פתאום צולל במצולות הלבד בדד והַשְׁקט, ורק השקדיות פרחו שם בעננים מטורפים באמצע החורף, כשתקפה אותן צמרמורת האביב, ורק טלאי אדמת החמרה הקשוחה בין החולות הרופסים, שלקראת האביב נחרשה והפכה לחלקת אלהים אדמדמה יפה מכל, וכל הפרדסים כחולי הירוק, והמון אוגרי אבקת הזהב המגרה את כל החושים עד שכרות, ואז באו המאורעות, והשריפות שהאירו את חצי השמים, והפליטים שבאו המומים ממושבות הדרום שנהרסו, והכל היה חסר ביטחון, ובבת־אחת גם מגלה דאגה וגם מנסה להסתירה, המון דאגה, ולחץ נורא, ומפורענות אל פורענות, היה העולם משדר כל הזמן חלחלה, כזאת כמו אותם חוטי הטלפון המזמזמים להם גלמודים בין עמוד לעמוד, ובאותה בדידות ובאותה עצבות גלמודה שאין לה תִכלה, וזה גם כנראה מראה כל החיים, אלה עצמם שבני אדם נלחמים עליהם בחירוף נפש כדי לחיות אותם כולם עד מאה ועשרים.

של ילדה, פיסת מנוחות, דקה כזו, אינסופית, וכאילו

---

שדה

מאת

ס. יזהר

משקים את המנדרינות בלב הקיץ. מקשיבים, חדלים להקשיב ומקשיבים. כל הזמן. אחד אחד נתכנסו לתוך עצמם. אבל מקשיבים.

עיניו כעיני חתול כשמביט בשמש, שני סדקים צרים, בראש צנוח אבל לא ישן, כולו בוהה הרהורים סגור בהם, כולו מווריד לו זה שמעון בשמש הלא חזקה עוד, ומשהו תינוקי, לא קשור ולא במֶרי לא במַר ולא במריר, וגם זה, יחיעם, ששרוע לו על גבו, בוהה, צללי האור הנושרים מן העלים, בעיניים פקוחות רואה אולי את התקרבות בואה ואת גידולה הלא ידוע של מי שעדיין אינו יודע שישנה, ובוודאי לא את מה שיהיה קורה בוודאות הרבה אחר כך ועוד לא ניתן לנחשו אפילו בבהייה בין עלים ותנודות אוֹרצֵל שעושים תמיד מיני ניחושים, אבל גם כך, כשאיש איש לנפשו, ולהרבה נפָשוֹת נפשו, שנפוצו כצאן, בינתיים, יודע זה, ויודע זה, כי הם חברים לא רק כשהם זה אל זה, ואפילו לאחר הפסקה ארוכה שלא ראו זה את זה, ואינם צריכים כלל להתחיל ממסדרונות המה נשמע ולא מן המה שלומך או ממה העניינים, ולא מטוב לראות אותך או יה כמה זמן לא ראינו, ולא רְאוֹת פניך מי פילל, ולא איך אתה נראה, או יה־חביבי, ולא מכל מיני המסדרונות האלה, אין צורך, אלא ממשיכים ישר, רק ממשיכים, לא מאז אלא מכעת עכשיו, בדיוק מכעת, כי חברים אינם כדי לדבר על מה שהיית רוצה לומר, זה כבר ישן ונגמר, כבר אמוּר וכבר נמצאו לו מלים לאמירה, סחורה ישנה, אלא על מה שהנה זה פתח המגע של היחד ועשה אותו, על מה שרגע קודם לא ידעת כלל ולא עלה על דעתך שזה הדבר, ושזה מה שתאמר, ושהוא כבר היה מוכן להיאמר והיה מקופל היטב שם בפנים בבטן אולי, או רק הנה זה התחיל להיוולד ולהיות, בתוך כדי שאתה מדבר, מסיע את הלא ידוע שהולך וזז ומודיע את עצמו, ולא רק הם שומעים לראשונה אלא גם אתה, ולא רק שומע אלא גם מבין מה היה בך לאמור ולא ידעת כלל, מלבד איזה כיווץ או כאב, או אין שקט, ושהיה עדיין בּוֹסר ירוק, מן הסתם, קשה ומקופל, ושכעת כבר לא צריך לשתוק אותו וברגע שהֵריח את היחד הזה הנה הוא גח ונאמר בדיבור וגם בלא דיבור, ממשי ומפתיע ונחלץ ויוצא ובקלות כזו, ואיזוֹ פקעת לא ידועה שהיתה שם בלגמרי אי־אפשר נעשית פתאום לכל־כך אפשר פתוח, רק בוא, בוא תשמע בוא תראה בוא תדע איך זה, וגם מצחיק וצוחקים, אלא שעכשיו לא. עכשיו בוהים. לא כל אחד לנפשו. אבל כל אחד לנפשו.

עצוב. ומוטב אילו לא אני יושב ומחכה אלא אילו הם יושבים ומחכים לי. פתאום וזה כל כך קשה לחכות. ואילו אני כעת שם, באיזה שהוא רחוק מכאן, למשל, ברחוק דרומה, והייתי הולך שם וממשיך עוד משם והלאה, עוד הרבה, רחוק שם, כמו בפעם ההיא עם אהרון השכן, שלקח אותי בהשכם בבוקר ונסענו אל השדה שהטרקטור שלו הגדול עבד בו, לא רחוק מקסטינה באר טוביה, שלשם הוא גם מחזיר את הטרקטור ללינת לילה ומוקדם בבוקר הוא מחזיר וחוזר לשדה, ושני הפועלים שלו אחד חַמִיד ואחד אבּוּ אחמד, ולא תמיד זוכרים מי זה מן השניים, חורשים לו את החלקה ההיא שאך זה קנו ושצריך היה למהר גם לפני הסתיו וגם להוכיח חזקת בעלות, ובדרך גם נכנסו לעקרון של אליהו ממש בצהריים, ושוב חזרו לקסטינה ממש אחר הצהריים ורק מאוחר בערב כשכבר היה לילה חזרו הביתה ובבית כבר נורא דאגו ונורא חיכו.

וכשעומדים שם על השדה ההוא ומביטים סביב יודעים פתאום. פתאום וזה מכה אותך על ראשך. פתאום ואתה בין הכי גדולים בעולם. בין הגדולים מכולם, פתאום סביב סביב יש פתוח בלי סוף בלתי נעצר בכלום לא בעץ ולא בבית ולא בהתרוממות ולא בהשתפלות וכולו רק פתוח אחד גדול ושלם סביב סביב רק שדה אחד גדול ושלם ומעליו נשפכת כולה שמש אחת גיבורה שופכת על הכל, ועל השדה הקצור מזמן וכבר השחים, ועל השמים שנשכחו ואינם, אבודים באוֹבך המסמא ועכוּר ואתה אפילו לא מחוק אלא פשוט אינך ולא קיים, וגם לא כל כך חשוב אם כן או לא, כאן בגדול הזה בגדול מכל הזה הפתוח הזה, הישר ושטוח לכל צד הגלוי ופשוט בלי שום סימן או ציוּן, בלי שום צורך לכלום כמו שהים לא צריך כלום כדי שיהיה גדול ולא אכפת לו כלום אם כן ידעו או לא, עומד פה הלוּם גדוּלה, לא תופש איך יכול להיות עומד לפני הגדולים העצומים האלה, וגם לא חשוב אם תופש או לא, מיהו בכלל, לפני השניים האלה שהם כל העולם, השדה והשמש. שֶחם? שֶנורא חם? שצמא? שחשוף ואין לא עץ ולא צל, ששׂרוף ולא בית ולא שביל, שאין כאן לא הולכים ולא באים ואין כאן שום מקום אחד וכאן לא מן המקום המיושב וגם אין פה כלום מן הקטנוּת שיש בכל מקום ורק גדוּלת הלא כלום גדוּלה מאופק לאופק ורק כלום מלבד שני הגדולים, זה אל מול פני זה, השדה אין לו מה להסתיר מפניה והיא גם לא תעשה לו עוד כלום, כל זה נגמר מזמן, וכולה רק פתוחה לפניו שיעשה, וכולו עליה ועושה לה ואל תוכה, וכולה רק לקלוט בכל פני גופה הפרושים לפניו ואת כל אונו ואת כל עוזו הנשפך בצלהבים במבול באין סוף בבהירות שהשמים העכורים לא יעכירו עוד ואין מכלים דבר,

יש גם כאלה שנִבהלים מן השדה הריק הזה הלוהט תחת השמש, המוּפרֶה שמש ששופכת בו את כל שפעי הלוהט שיתחיל להצמיח ממנה בבוא יומו, ונִבהלים מפניו ורק לברוח, ורק איזה צל חסר להם ועץ או בית ושבילים וירק ירוֹק ומשבצות מתחלפות ורק מהר הביתה ולשתות, ולגמור כאן ולברוח, כאילו זה כאן הוא המדבר הגדול והנורא, כאילו זה כאן הוא שונא האדם ושוֹטם האדם, חרוּך אחד ושׂרוף שמש וכמוש אור נורא, ורק להִמלט מהר הביתה, צל צל, מים מים, הביתה הביתה, או לבוא רק כשעוד טללי בוקר, כשעוד לא בגבורתו, כשעוד אפשר, ולא כשאין כלום אלא רק מבול השמש הזה היורד בתעתועי סבכים כאילו שפעי סבכים סחרחרים אדירים, כאילו מתגלגלים לפניו סבכי פקעות סחרחרות, סלילי סבכים מלוהטים מתפוצצים סחרחורות מתפוצצות בעיגולים מוּתכים, בשפעי סנוורים בעיגולים עיגולים נשפכים, ב,

ופתאום וגם אתה, וכאילו יש לזה חשיבות אם אתה כן או לא, עומד פה בלב כל הגדול הזה, שהוא תמיד רק שניים, רק אחד, בעצם, רק גדול אחד גדול מכל, שלא יודע אם נשאר עוד כלום מחוץ לגדולתו הזאת וגם אין מה לדעת, כי מה יש עוד מעבר לגדול מכל, ופתאום ואתה, גם אתה, מתמלא ונושם גדוּלה ומתרחב גדול מנשימת מלואה, פטור מכן כובע על ראשך או לא מכן חם לך או לא או אם אתה נשרף, פטור צמא פטור שאלות או מה השעה אם יש שעה, או מה בכלל או מה זה אתה עושה כאן, כלום מזה, ורק בזה היש כאן ככה, וככה דווקא, ואילו היה נגמר היית נשאר ולא היה לאן לחזור ולא לשום מקום, כי מה עוד יש יותר מן היותר הזה, מה עוד מעבר לגדול הזה, מה עוד יש אחרי זה, אמור, מה,

כזה אובד בתוך הגדול הזה, כאיזו צפור כלוב שפתחו לה ופתאום שיכורה בפתוח ופתאום יש לה הכל יותר מדי ולא שום לאן קודם, רק רבוץ לך בפאת השדה שוֹפף על כרעיך הגפרוריות שלך, אבל כעת נכנס הטרקטור לצלע השדה ומתחיל לעשות ולחרוֹץ בו קו, ולא שומעים שום נפץ אבל משהו פתאום כן נשבר, בכזה חזק, בחורק, כגזע עץ שהנה גמרו לנסר תחתיו והוא כבר הולך ומתהפך ליפול באנקת חריקה, השדה הזה שעושים בו כעת קו אחד עליו, כגזר דין מוות, והמוּם קם ללכת בצד החייה הזו החורצת קו, מחניק את היבבה, הֵי, למה? והזה הענק עובר אדיש בכוח שוצף חורץ פותח בה את הקו, מתיז גדוּדוֹת עפר ומיירֶה פתאום גם איזו אבן תועה, והולך ונועץ ועושה מִחרץ, חַד, חוּם, שבור, ומה שהיה רק קו נפתח להיות חריץ ששפתיים פתוחות לו ולעומק לא מסוים, כמו שיש כך, והקרום הנוקשה הולך ונבתק ונקרע מפני חוזק הלהב הננעץ חד פנימה לתוך חובּו וחורץ פנימה בעוז, והקרום שכבר אין עליו שמץ אבק שניסע כולו ניפרח מזמן ולא עשב שכבר כילו העזים את מה שהשמש שרעתה עליו אחרונה וליחכה הכל עד הסוף ולא השאירה אחריה אלא את השחום השרוף כאילו גם היא חייה גדולה ורעבה וחמדנית ולקחנית, ופתאום וגם המוני החרקרקים שהשֵד יודע מניין צצו ואיפה היו, מתעופפים להם בבהלה נמלטים לצדדים, ואינם יודעים להתעופף ונופלים מיד אבודים, וכל עולם הנמלה נהרס כולו, כמו באחרית הימים, וההוא רק חזק ורק נכנס בה ופולח בה ולא חדל כל הזמן בכוח נכנס וחורץ את הקו שלו שהופך למִחרץ עמוק בין שפות נפתחות מפוּתתוֹת, וחַמיד או זה אבּו־אחמד, מושיט כעת יד ורומז בתוך הרעש המחריש לעלות ולשבת על כנף הטרקטור למעלה, ופניו של העליון השולט על הכל מכוסות להן משקפי אבק גדולים בלי להשאיר שום פרצוף אלא צלחת אבק עם שׂפם, ומחייכת, כנראה, ונאחז ככה בדופן הספינה, מתנדנד גדולות בכיבוש הפליחה הלא חדלה פולחת חדה בקרום הנוקשה וכלום בעולם לא יוכל עוד למנוע או לעצור או לשנות או לגרש את אונס הביתוק או להבריחו מכאן, וכלום שאין שיוכל להתנגד או לגייס התנגדות, באמצע מעשה הכיבוש, לא השדה ולא השמש הגיבורים מכל, והשדה הזה שעושים זו, אפילו יהיה מבעט ומסרב ומתעקש שלא לתת ובכל כוח נוקשותוֹ, ואפילו אם יהיה צועק ניחר שלא, ויהיה מתהפך שלא לתת לו, וסוגר ומתכווץ ומתהדק לתוכו בכל ההדוק, שלא ייכנסו בו, הכל נפרץ ונחתך ונחרץ כבר בלי התנגדות של ממש, והקו רק הולך ונדחף, כל הזמן רק הולך ונבתק, יחד עם השלף הנסחף פנימה ועם קוץ פה ושם, שלא להזכיר את זיתי העזים, ולא את מבול החום השורף ולא את מחאת אלף השנים, שמנסה לשווא שוב, או עשרת האלפים, שלא, שמעולם לא עשו לה ככה ולא העזו לבתקה עמוק כזה באפס יד כזה להרים שמלתה ולהפשיל ולבוא לעומק בזלזול כל מה שהיה ושמר את תום תוכה עד עתה, ושהיתה מוסיפה ומתקיימת בכבוד כחוק עולם מימות עולם, מימי אבותינו והפלשתים והביזנטים והערבים וכוּלם ומי לא, ובאי־התחשבות אטומה וקישחת מחתכים בה בחד הברזלי הזה והופכים אותה על פניה את השכבה הזאת שהיתה מוצנעת לתוכה תמיד מאז נבראה, כל אותה רצפה שטוחה מעולמים הדוקה מאופק לאופק מהודקה וצרובה שְחוּמה ולא יודעת מימיה אלא רק את מבט השמש הצורב ואת כוח גבורתו הנשפך עליה, ופתאום החריץ המתגולל ונפרץ בה כעת ונפתח לעומקה במִחרץ אחד ישר וכלום לא יעצור, יבש אבל בתוכו עדיין קצת מהביל, כאילו בכל התלאובות משהו לחלוחי נשמר בה חבוי תמיד, מהבּיל כעת המוּם ומשהו שהיה שלם מתפוסס לו מתפורר וגם מתקמח לקמח, ורגע מתבהל ועושה רגע קצת אבק חדש, אבק מן החבוּי שמעולם, פורץ לו ולוקח ישר קדימה הלאה, עד מקום, לא מובן למה זה דווקא, ושם נעצר ומתחיל סובב בו תחתיו על עמדו בלי עִצרוּ בלי הוֹיסָה בלי עִמדו בלי סוֹבוּ בלי דוּוּוּר, וכבר הוא מתיישר ומתחיל ויורד בקו החוזר וכבר הנה זה התלם השני, ושני תלמים זה אצל זה הם כבר עובדה, וזו כבר הכתובת חסל עכשיו סוף, בעליל, וירדה עייפות וגם עכוזו הדל יבש משבתו לא בנוח תלוי שם מעל מעשה החרישה, מלא כולו בלא יודע מה, בלָמָה", בדבר והיפוכו, בכן ולא, היאוש משתק, ואולי גם בנצנוץ של אולי צריך להתחיל להבין אחרת, מפני ש

הֵיי אתם, לא חֲבָל? – היה צורח בלבּו מפני שבלאו הכי מי יכול לשמוע כלום מתחת נהמת החיה הדינוזאורית החורצת הגדולה הזאת, לא חבל, היה צורח אליהם, הביטו, הביטו, בשם אלהים, מה אתם עושים פה, לא חבל, הו חַמיד, או אבּו־אחמד, הו אהרון שכננו, אהרון, הבט, לא חבל, מה אתם עושים, איזה קלקול עולמים, הו אנשים טובים, הביטו וראו, לא חבל? נהדר, לא? אמר לו כעת שכננו אהרון, לאחר שהמפלצת התרחקה ואפשר היה לשמוע, עומד ומתעסק בהצתת סיגרייה חדשה על הישנה שרק דרס אותה בעפר, מזיע וניכר שגם מרוצה, ומלפנים כבר היו באדמה שלוש ארבע סריטות עמוקות חוּמות תחוחות דשנות מהבילות קצת מקרוב, כאילו הנה זה יצאו מן התנור, או משהו, רק לפני כמה שנים, הרצה אהרון, מי ידע שאפשר לחרוש ככה. לעומק כזה, ושטח גדול כזה, וביום אחד מה שעשו בשבועות, מה שבועות, בחודשים, הרצה אהרון, והוא מרוצה מאד, ונוטל כד חבוש שק רטוב ומעלע לתוכו סילון מתבלע בפיקה עולה יורדת, וגם מגיש נדיב לשכנו הצעיר, שנראה בלתי יודע מה קודם, וכך גם נחנק כמעט בסילון המים, אבל מראה עשרות השוורים והפלחים בפרוֹס החורף כשעוד האדמה לחה, פזורים במעשה סריטת החרישה המצחיקה שלהם, ואולי מאות, סביב סביב על כל חלקות השדה הקטנות שלהם, שמסומנים בתפרוצת עתרת עלי החצב הכחולים ירוקים, זה שבסוף הקיץ יעשה את עמודי הפריחה המפורסמים, ברצינות גדולה של איכרים, ובגוף גדול שָחוּי גחון בכל כובדו על ידית המחרשה הקטנה המסמרית ההיא שלהם, הולכים ומדברים על לב השוורים להואיל ולזוּעַ, וגם דוקרים באחוריהם ליתר הדגשה, ובאותה שפה עולמית שאין לה מלים אלא הוֹ הוֹ והַה הַה, אף כי גם יאללה יאללה, ולא נותנים מנוחה, אלא בצהרים כדי פיתה וזיתים ומים, ואם יש גם דבלה להמתיק, ולשוורים קצת פול או כּרשינה, ותבן, ויאללה, ופוסעים כך אלפי פסיעות עלֹה ואלפי פסיעות רֶדת מאור עד חושך, זוג שוורים וזוג רגלי איש ומחרשה קטנה ביניהם, עד שהשדה יהיה מחליף מצעו מחום ירקרק של ראשית החורף לחום שוקולד שלפני הזריעה, כולו מוכן להריון, ובארבע בבוקר כבר האביסו לשוורים וכצאת השמש כבר התחילו וצלם הולך לפניהם ולאור השקיעה הענוגה גמרו וצלם בא מאחוריהם וכל עוד רוחם בהם, יום אחר יום, הכל למען החיטה והשעורה ולמען הדוּרָה או השׂוּמשׂוּם ופה ושם גם לשם האבטיחים אולי, ובא זה המרעים בכוחו המפלצתי ועושה הכל ברבע שעה וגומר, עמוק לגמרי, פתוּת¹ לגמרי, והכל הכל, וגומר גמירה לגמרי, ומה,

רוכבים צולחים מעל כל טיפשות האדמה הישנה השטוחה ולא כמו מעולם לא מבוססים בנעליים עקומות בתלמים המעוקשים, ולא חַמיד ולא אבּו־אחמד לא ניגפים בשום שברי פלחי תלם נוקשה, ורק מעלים קצת אבק מאחוריהם באדישות גמורה, וזה נחטף ונהדף לאחור בשארית הרוח שהיתה פה פעם, ומכל העתיקוּת של החלקה הזאת, שאבותינו והפלשתים והחִיווים והעִיווים וכל השאר, והערבים והתורכים וחיילי איברהים פחה ומי לא, בוססו עליה בצעדי החורש ההם צעד אחר צעד ממש באותה עונת השנה וממש באותם שוורים, באותה מחרשה, ופסעו ממש על פני אותן הפסיעות הקטנטנות והמעוקמות הנכשלות על חתחתי הרגבים עלה ורדת לצלע השדה ובחזרה עד הערב שתמיד איחר להגיע ולבסוף שפך נהרה מיוחדת מעל הכל אלמלא שצווארי כולם החורשים והמושכים בעול כבר כאבו מהרם מבט אל נפלאות האור ונפלאי קסמיו שהיו נשפכים חופשי מלוא המערב המתלקח בחגיגה כאילו זהו היום הראשון בעולם, והאדמה העתיקה הזאת שרק גרדו אותה מלמעלה בזהירות שלא להפר תוּמתה, ונעשית מהוּפכת כעת מיסודה, והעתיקוּת שלה המזוּלזלת הולכת ומהופכת למעלה ורואים לה ותחתיוֹתה רואָה פתאום את השמש לראשונה, ומה שהיו מעולם פניה המצולהבות הצרובות שרופות ומלוחכות עד השורש, מהופכות כעת ומהוּשקעות למטה, מתחת לעתיקוּת וזו מעליה, והשמש עומדת להכיר תוככי אדמה שמעולם לא נשזפה עוד, ואילו השזופה עד תום הולכת כעת להיקבר חיים מתחתיה, ובין אלה לאלה כל מיני שירצוצים ותולעים או חרוּקרוּקים שהם, מבולבלים עד מוות מתרוצצים ביאוש ומנסים להבין מה זה, ופתאום יש למעלה על פני השדה איזו רטיבות שהיתה שמורה תמיד בפנים, כמין טריות חדשה, על לחיי הרגבים החדשים, ומהם גם בוהקים פתאום בלחות פתאום, אף כי יש מהם שהם רק יבשים וקשים כמפץ אבנים וחדודים ורעים כמותם, ומהם כבר כתושים והתפוררו בכוח לניזלי חול אדום מתחת לזחלילי השרשרות, והכל הוא כזה שלא נראה עוד מעולם, ולא האדמה ולא השמש, שני גיבורי עולם יחידים מעולם, לא ראו כזה מעולם, לא תופשים מה זה ולא איך זה ורק דגדוג השמש ברטוב שלא ידע שמש, ורק פתאום זה שמש בחובי רטוב תוככי חוביה², ומה קורה,

וחשוב רגע איך לאורך מאות קילומטר ולרוחב עשרות קילומטר בין הים להרים, תמיד בראשית החורף ותמיד בפרוס הקיץ, היו יוצאים אלפי חורשים, מגרדים בקליפת האדמה די קליטת הזרעים שפיזרו עליה וחוזרים וחורשים להטמינם פנימה, ואיך היו רואים בעבים ומנחשים וגם מתפללים וצופים ערב ערב מערבה מה יגשוֹם להם, רק מאה ימים לא הרבה רק מאה ימים בין זריעת החיטה לבשלוּתה לקציר, מאה עד מאה ועשרים, ימי גשם ושמש לסירוגין, ושאם מתבלבל הסדר מיד יהיה רעב ויהיה נורא ובלתי נסבל בכל מובן שהוא, וכאילו אין אלוהים בשמים, או שרבו חטאינו מנשוא, לא הרבה רק מאה ימים, ולאן הולכת רוח הים הסוררת הזאת, ולאן העננים, או במה לפייס פניהם, ורק חמישים שישים ימים של קיץ מזריעת הדוּרה ועד גימום³ אֶשבּוֹליה⁴, זה כל השנה זה תמצית כל החיים, אלה תולדות אדם,

מה נשאר, נשאר שעומד כאן ולא יודע מה צריך כעת, ונתפש בינתיים לחבורה עומדת של שיבולת שועל שנשארה עומדת פה בפאת השדה על תימורי קניה הגמישים מתנדנדת גדולות ברוח הקטנה, והשיבוֹליות שלהן מדנדנות דקות כאלה, נוטפות מטה קלילות ונסערות מיד, נסחפות להיענות בטלטלה סוערת לכל בן רוח פוחז שהזמין למחול, מַחזירות כל הזמן הֶבלחי זהב באפס יד, או כעגילים דקים באזני נערה, בנדנוד זהב, בהֶבהקי זהב, בירקוּת זהב, כעגילים או כצמיד זהב דק על יד נערה, ובאין סופיות תנועת ידה הזאת, מתנדנדות דקות על בלימה, מְפיצוֹת הִבהובים, כל שורת הקנים שמשתחווה כאן במפוזר ובגמישות, כּרוֹעַ והתיישר כל הזמן בבזבוז הזהב החיוור שלהן, שמעל הקנה הרקדן, רגלו תקועה חזק ורק הרבה ידיו חפשיות להתנפנף, ורק דקותו מחוט מחברת את גוף השיבולית הזאת אליו, שלא תתפרח לה כולה כנטיף זהב חיוורין, או כמו,

זה מצד אחד אבל מצד שני, פתאום, לא תאמין, בחיי, לא היית מאמין, משהו פתאום קרה למפלצת הגאווה, שהכל הולך ומתפורר לרגליה, נרמס מתפצח כבטנים, נבתק נחרץ ומתהפך על פניו, כאילו עולם אחד הנה נגמר ועולם חדש עוד לא יודעים מה, פתאום והיא נעצרה, לא תאמין, משהו בה בזאתִי הזאת התעטש ודמם, לא תאמין, דמם כולו מלמעלוֹ עד למטוֹ,דמם כקבר, הו הו, והשדה כנראה הוא שעשה לה, הוא שתקע לה חול במנוֹע או אבן בלוֹע ולא תנוּע נוֹע, ולא חַמיד ולא אבּו־אחמד ולא אהרון בעל־הבית שראשיהם צפופים כעת יחד אל תוך הזוהמה הנוטפת מקרביה פנימה, והם כלל אינם צוחקים אלא נבוכים, והם לא יודעים מה, והם צריכים, עד כמה ששומעים, לקום ולנסוע מהר להביא מישהו או משהו מעקרון, משהו שאיננו כאן, ושכאן נשארים רק כמה סריטות בגוף האדמה והשמש והשדה כמעולם וכפי שעשה אלהי העולם והם עדיין לא ניזוקו מאד, ואולי רק באזהרה, או,

ואָלָה וּקללה על ראש מי שייפר סוֹד עולם, סוד שדה ושמש, וצריך למצוא אם באותה עקרון איזה יהושע אחד שיושיע ויהושיע, וגם איזה חלק חשוב שהוא מחזיק אצלו, בתקווה שכן, ומהר, ואם אתה רוצה בוא ניסע,

הסקוֹדָה מרוּפטת למדי ותמיד גם סוחבת על מיטב כורסותיה הקפיציות שפעם היו גם מרופדות באיזה אריג להתפאר ותמיד חלקים נזופים מתגלגלים שם כבדים ועכורי זפת בלא נוח ובלא אכפת, וחשוּב שרק בעוד כמה שנים, לא הרבה, יבואו מומחי המדע וחכמי החקלאות, ויעמידו קתדרא בראש כל שדה: לא לחרוש עמוק, לא לעומק, לא להפוך את סדר השכבות הטבעי, ושמותר רק לתחֵח, מלמעלה, ורק במסמרים קלים ורק לקלטר או לדסקס מלמעלה, ורק לגרד קצת מעל גבי הקרום העליון, ולא לבלבל את סדרי הטבע, והסירו את המחרשות הכבדות מעל השדות, ואל תתנו למכונות הכבדות לדרוס לכם ולעלות על השדות להדק את האדמה, וכל מיני קתדראות כאלה, אלמלא שכעת כשאהרון הוא עדיין מלך החריש בדרום, כשידוע מעל ספק שרק חריש יסודי המהפך את שכבות האדמה יכול להחליף את הבַּחַר⁵ המקודש העמוק ההכרחי ושלא תתואר שום קדמה בלי בחר יסודי ובלי עקירת היבלית ורק ישר ומיושר ורק נקי להלל, ואנחנו מה לא ניתן כדי לפנות דרך לקדמה, ומה אנחנו ומה כולנו אם לא עבדי הקִדמה, הנשבעים מתחת לדגל הקדמה להתחיל סוף סוף לעשות קִדמה ולהתקדם גם בחקלאות היהודית המתקדמת ולהפריח בהפרחה הציונית המתקדמת את השממה המפגרת, ובמצעדי הקִדמה של האיכר היהודי החדש שתחילת הצעד הראשון שלו תמיד היה בהכרח הבחר המטורף ההוא ועקירת השווא של היבלית, ורק אז כשחלקת השדה תהיה מיושרת לבסוף ונקייה וגב העודרים יהיה שבור, ובמכתביהם הביתה יהיו גִבּוֹרים שלא לבכות, רק אז יהיו נפתחים השערים הגדולים של הזמן החדש והיישר אל תוך ראשית הזמן של המחר הזה שעולה מנצח על גבי האתמול של האדמה הישנה, ואנו עולים ושרים,

וזה מזכיר מיד את הסיפור שאבא היה מספּר על ימי נטיעת הזיתים ביער הרצל המפורסם, ואיך אחד המוחות החריפים ישר מן התלמוד ולשֵׁם זירוז הקִדמה, הבין דבר מתוך דבר, ושאם העץ גדל מן האֶנרגיה שהוא משיג מן השדה ומן השמש, ושאם אלה עצלניים זחלניים מטבעם ויאים רק לערבי, צריך היהודי של הקִדמה לספק לו לעץ היהודי מלוא הטנא אנרגיה חדשה, אמר ועשה ועל המדורה שבשדה עמיד קנקני מים וכשרתחו ובלא לחוס על עצמו רץ והשקה גומה אחר גומה ברותחים, קחו אנרגיה אהובים קחו וגידלו, ויקום פוּרקן מן ארעא⁶,

נסעו בשבילי העפר החומים, הֶאביקו עליהם אבק אשר לא ידעו אבותיהם, ריקדו והתפתלו משביל לדרך ומדרך לואדי וממנו, שלא לשקוע, לשדה דורה שכבר נקצר ורק קניו הכמושים סרטו איוושו והשתחקו בגוף הסקוֹדה הירוקה הזאת, וכבר אהרון מדליק סיגרייה בכניסה בין בתי עקרון הזאת, והרחוב הראשי שבין הבתים עם התותים ושתי הקומות של הקסרקטינים, הקָאזָארנוֹת שקוראים להן כאן קָאזארמות, ושובכֵי היונים העשויים פחים חלוּדים על כל קירות המזרח, והיכן שהוא כאן גם ביתו וערשׂ הוּלדתו של אליהו הרשקוֹביץ שלנו, ואין איש בחוץ אלא רק קרוב לבית הכנסת, וכשאהרון הולך לחפש את יהושע היהושִיע שלו, מחכים לו אצל מקום הצהרים הזה שמתאספים בו בין חזרה מן השדות ובין הליכה הביתה, לומר מלה ולדעת מה, האכרים עם עגלותיהם, לרגע וגם מפני שקצת צל קצר מן הברושים ומן הקזוארינות המרוטות ומן האקליפטוסים שנקצצו כל פעם לכל מיני צרכים וחזרו ופרצו מחדש, עדיף ממחשוף השדות ללא סימן של צל, וגם מפני שפה צומֶת כל הדרכים, ואולי חשובה גם חזית בית הכנסת המפואר הזה מתנת הבארון וקנאת כל שאר המושבות, עם שתי הכיפות המצולעות על שני הצריחים ועם החנוכיה הגדולה באמצע לתפארת, ועם לוחות הברית למטה במרכז שאומרות הכל ושרק מחוסר מקום הסתפקו באות לדיבֵּר אות לדיבֵּר מאלף עד יוד, מה לעשות, ושגם כך הן משרות עוד כובד ראש ועוד ישוב הדעת כראוי, ומשני צדי השער, זה השער להשֵׁם צדיקים יבואו בו, פשוט שמו שני ספסלים ליגיעי כוח ולשיחות בין ולבין, אבל ללא שימוש כעת, אלא דווקא באמצע הכל בצהרים החשופים האלה עומדת מתחת השמש זו העגלה שהיא כעת המרכז, וסביבה עומדים כעת כל הנשענים עליה נתמכים בה, כולם צֵל הקאסקט על פניהם, מרופטי בגדי עבודה, וכנראה גם לא מגולחים אם ניתן להבחין מתחת לצל, עומדים לעצירה של רגע, כפי שהם, בחולצות הדהות שלהם הגדולות העודפות עליהם עם קפלים וקמטים, ובמכנסים נוקשי הימים הרבים עם דבֶּשת החטוֹטרת שמעל הברכיים, מהם תחובים במגפיים גם בלב הקיץ, מהם נסרחים יורדים שפוכים ומכסים את הנעלים נגררים בעפר, ועייפות בידיהם ועייפות בגופם המחפש הישענוּת, והקאסקטים, ממועכים על פדחתם, אבל הידיים, הידיים האלה, הידיים ידי הפלח, הפלח מן הפלחה החרֵבה, משדות הבעל החרבים, מן ההליכה השותקת אחר הסוס החורש שותק לבדו ימים שלמים מתחת לשמש וכבר בלתי יודע לדבר ורק מה נשמע, וואָס העֶרצך, ומה חדש, וואָס נייעֶס, וגם מה יהיה, וואָס ועֶט זַיין, ומניין ניקח, ופה ושם, ואַח וֵיי, חשוּף תלוּי באוויר הלא זז, ואָס קעֶן איך טוּן, וגם העגלון לא זז עדיין על קרש מושבו, שמוט כתפיים סימן לשעת מנוחה ואחד עומד אצלו נשען בידו זו הגדולה החרבה, בדופן העגלה, ואחד עומד אצלו משעין את גבו בה בדופנה, וטוב לו כך, ואחד שם להיפך משעין בדופן כל שתי ידיו לאחוריו, ידיים גדולות וגב מיוזע, אבל רגל אחת שלו הוא תומך לאחוריה בפיסת העקב של הנעל הכבדה המסומרת ובחישור הגלגל, ועוד אחד שם שעומד לא נשען אלא רק מרפה כרסו וכל גוויתו מכתפיו ומטה צונחת עד החגורה הגדולה, כל עייפי הצהרים, רק לרגע, ליחד של רגע, והקאסקטים תמיד מורידים צל עד השפם ועל כל הלא מגולח, ואף אחד לא מדבר יותר מדי, גם מפני שהכל כבר ידוע וגם מפני שקשה להתחיל ואולי מישהו יתחיל, ובלי הרבה צל מעליהם מפני שכבר אחת היא והשמש כבר לא תעשה להם מה שלא הספיקה ולא עשתה כבר כל השנים הארוכות והחשופות האלה, ולבסוף אומר אחד מכולם, ארקין או אולי שקולניק או הרשקוביץ ואולי זה מֶלר, אזוֹי אִיז דאָס, הוא אומר, והיה צפוי שיאמר, וגם מבינים למה התכוון, וחברו גם עונה לו, וואָס קעֶן מִיר טוּן, ומגלים שלגמרי בצד יש גם איש אחד לבוש סוודר בעצם כחום היום, לא מפני שקר לו אלא מפני שככה הוא לובש וזה מלבושו, ומה זה כבר משנה, וכשהכל נתברר ככה לתמציתו, והעגלון כבר סיכם את מועצת הצהריים הזו סביב עגלתו כחום היום בצהריים, ולפני שמיתח את המושכות ולפני שאמר “נוּ” לסוסים שמוטי הראש ורגל אחת רפויה לפניהם, ולפני שכולם אספו עצמם מכל מיני ההישענויות שלהם על דפנות העגלה, ולפני שנשברה התמונה הדוממת בצהרים, עוד אמר משהו שנשמע כסיכום בערך כמין, ארוֹיס געֶבוֹרפעֶן די געֶלט⁷, או איך שאומרים באידיש, וזה כנראה גם היה ממצה לגמרי, ודי היה כעת רק ב“נוּ” ובציוץ, והסוסים הרימו ראשיהם עם כל הרתמות והתחילו צועדים במחי פרסות כבד ובתנופות זנב ענקיות כנגד זוטי זבובונים,

אלא שליהושע המהושיע לא היה מה שחיפשו אצלו, והוא רק התפלא למה לא חיפשו אצל שרוליק מבאר טוביה היא קסטינה ולמה לא שאלו קרוב לפני שרצו רחוק, אם מבינים מה כוונתו, ואין מה לעשות אלא להסתובב ולחזור בכל דרכי השדות, שהשמש לא עושה עליהם עוד שום שינוי מפני שאין כלום חדש חוצץ בינה וביניהם לאורך כל הדרך לא עץ לא בית לא ירוק ולא ירק וכמעט גם לא אבק, ולא איש ולא אדם, ואילו הוא במקומם היה שוטף היטב את משאבת הדלק שכנראה נסתמה בחול – הידד לעוֹרמת השדה, אם מבינים מה הכוונה – ומדרך לשביל ומשביל לואדי, ועל שלף השדה, מבהילים פתאום עדר כבשים וכמה כלבים ואיזו אשה בשחורים כולה, בין קזֶאזֶֶה למַסְמִיֶה, קיצור דרך בן קיצור דרך, אלמלא קפיצה לא צפויה בחריץ לא צפוי שכמעט ו, לא חשוב, וממשיכים ישר, ואיזה קו גב גבעות מן הצד מקסים פתאום שובֶה מבט ושולח פריטה בכמוּס שבך, וכבר אלה בתי באר טוביה, שלא פעם התחילו להסביר למה נקראה בשם באר טוביה ואיזו טעות של שיבוש יש כאן, כנראה, והרחוב הארוך האחד והישר שלה, ושעת אחר הצהריים ואין איש ברחוב וכולם כנראה על יד המחלבה, ושם גם יידעו לומר איפה שׂרוליק המהושיע, וריח מים עומדים וריח חלב וריח טחב ועובש קצת, שעושה דוקא כאילו יש קרירות, וזו אולי הסיבה שהם לא ממהרים לחזור משם הביתה, ויש עוד רגע לפוּגה בין כל העשיות אין קץ מחליבת השחר ועד חליבת השקיעה, וכבר שטפו את כדי החלב האלה, עם צלחת המכסה המתהדק שלהם, והפכו אותם על הצינורות כדי שיטפטפו עד הטיפה האחרונה, וענני הזבובים מתבחשים מעליהם רוחשים במעגלים בלתי מתברחים, רעבי כל הכפרים הערביים שמצאו מחייתם כאן, וכמה מהם גם רטובי חלב לאחר שמכוח מקל סרגלי קטן הניפו אותם משוּלי שׂפת הכד המלא ביחד עם מנת קצף החלב, ומחקו בזריזות כפיים ובמומחיות את רחש הזבובים שטבעו בקצף הלבן, ובכשרון ראוי לתהילה, הפליקו את כל מסת הטבועים בקצף הרחק לחלל האוויר, בלי להתחשב בו, ובלבד שרעבי החלב בתל אביב לא יקבלו עם החלב גם מנת זבובים שיש להם מהם די משלהם, ומי שגמר בא ומתיישב במקום פנוי על הצינורות, לשבת רגע ולחכות רגע, לא חשוב למה, מותר לבן אדם לחכות רגע, ואולי גם לדעת משהו ולאמור משהו, וכולם גם מחכים ומתישבים להם ומיושבים להם כולם על הצינורות, והצל על הפנים ואין לדעת אם זה קרמר, אחד האחים, או ברוורמן אם זה טל או שחורי ואולי זה צוּקר או סלוצקי? ורק לעוד רגע, רק כדי להיות לרגע גם יצור חברתי, לשמוע או לדעת, והעבודה הבוערת לא תברח ותחכה גם היא רגע, והצינורות חוקקים להם באחוריהם מִטבע צינורות, שורות שורות מושבניקים מיושבים, על הצינורות העיליים ועל התחתיים, הקאסקטים על ראשם ורק המצחות מוגבהות, סימן לאחוות הרעים וגם להפוגת מנוחת הרגע, בן אדם, הלא אי אפשר רק לעבוד לעבוד לעבוד, ואולי כמו תרנגולות על המוט לפני שהולכות לישון, שורות שורות גברים וקאסקטים על ראשם ואחוריהם על הצינורות צינורות, או כמו תווים על חמשת הקווים, מצחיקים, אלא שעם הידיים שלהם הכבדות, עם המכנסים שלהם הכבדים, עם מגפי הגומי ועדיין גושי הזבל דבוקים, לא מגולחים מערב שבת, לוקחים הפוגה מוּתרת וברשות, באמת, רק לנשום רגע, ורק קצת דיבורים ואפילו פוליטיקה, נו מה דעתכם, והשמועות, ומה כתבו אתמול ב“דבר” מפני שזה של היום יגיע רק בערב עם אוטו החלב החוזר, ואיך ברור כבר שמשום מקום אנחנו לא ניוושע ובודאי לא מן המרכז החקלאי, יושבים להם על הצינורות ומחכים, ואולי לבריזת אחר הצהריים כשהים יתחמם יותר מן היבשה ומצד אשדוד וחַמַמָה ובית דָרָס תבוא עד הנה הבריזה, והאם יש עוד מי שמאמין שרק מרפת ורק מחלב ורק מתנובה אפשר להתקיים? ובכבוד? מי עוד לא אמר בזה משהו, כי כולם מחכים שיאמר, מפני ש,

והנה, יש שׂרוליק, הנה הוא בא לנסוע אִתם וארגז כלים מלא וכבד עליו, וגם אבטיח חבוּק, עם כל החפזון, ובריצה חוזרים דחוקים בסקוֹדה הירוקה ואל אדון־עולם שתשש בשדה ויצאה רוחו, לא לפני שמבקעים את כדור האבטיח הגמלוני ששׂרוליק איש אשכולות טרח וגרר ועם פילח באותו מברג גדול שהביא אתו, ומניחים רק לבריזה ההיא לעבור ולצנן רגע את פני האדום הנפתח ושותת זוּב ריחני וגרעיניו השחורים צוחקים מתוך בשרו, והרגע עובר ובכוחו של אותו מברג ארוך הוא מבתר גושים ושוֹפד על המברג הגדול שלו ומחלק לאיש כערכו, ואין מלה כי הפה נטען ספוֹג נוטף מתיקות זבה נוזלת, אבל את הגרעינים הוא מפמפם מפיו העמוס ומבקש לא לפזר כי הם ממש מגזע האוּם־חַסנֶה, אֵם כל האבטיחים אשר היו מעולם, ואשר את חִן צוּפה ועדינות בשרה ויפי שמלת קליפתה ירוקה טלואה כתמים לבנים כקצף, וטעמם הכובש עולם, לא כולם יודעים? וכולם גם בולעים גם נאנחים לתודה, ומעבירים שרוול על פיהם ופונים כעת אל הדומם הגדול ובו במברג שפילח את זוּב האבטיח ועדיין אדום זוּבוֹ עליו ואל תוך עכירות מעִי בהמת הברזל הזו הדוממת על שרשרותיה הענקיות, באדישות כזו, והוא, ואתה, לוקחים כעת מבט, ישר אל הפתוח שנשאר עדיין פתוח עד סוף העולם מערבה,

שדה ושמש, זה הכל, מה פשוט מזה, אינסופי מזה, שמש פשוטה רגילה לגמרי, שדה פשוט רגיל לגמרי, שרוע כולו ישר לכל צד, פשוט מלוא זרועותיו, כולו לפניה כולה עליו, והיא גדולה יותר מגודל הגלגל שלה, ורק הם כאן, אלה השניים, וגם אתה ביניהם, כאילו, אבל תראה מה קורה פתאום, בקצה התלם החרוש, לא להאמין, ציבור עיגולים קטנים, כמין אבטיחים אגרופיים, צפופים ועולים וצצים בהמונים, ראשים ועוד ראשים כאלה, מציצים כולם, המון מציצים, בחיי, פה מעבר לשפת התלם החדש ששפתיו החדשות והזרות מתגבהות כמין סוללה כלשהי בלב השדה האינסופי, המוני ראשים עם המוני מבטים, מוזרים כלשהו, וכנראה אינם מהיום, אלא דורי דורות של פלחים ראש על ראש לראות מה פה, ואחדים נראים ממש כפלשתים לפי העיניים ואחדים כביזנטיים לפי המבט ואחדים ככל מיני הפלחים לפי העצב, צצים בתלם ההוא לראות מה, מציצים ומביטים בלי לומר מלה, וכבר נִדפו, ואינם, ואין כלום אלא רק אותה אדמה פשוטה ושמש חזקה, וזה הכל, וגם אתה פתאום באמצע, ותוכל אפילו לקחת עצמך ולהתחיל ללכת, ותוכל גם לרוץ, או אולי לתפוש סוס ולדהור, בטלים ומבוטלים במרחבים, והרוח תהיה נושבת בך או כנגדך וגם תאבק אבקים, ותוכל אם תרצה גם לצרוח הוֹ, או לצרוח הוֹ הוֹ, אין מלים יותר, וגם כלום לא ישתנה, ורק כל הזמן האדמה פרושה וכל הזמן השמש גדולה, וכל הזמן משהו עצום שאסור להחמיץ אותו מפני שאין חשוב מזה, פשוט כזה, בלי קישוטים, בלי תוספות, בלי למצוא חן, בלי להביט עליך, וכשמסתכלים בה, ישר אל תוך השמש, הכל מתכהה רגע, ואז היא מתחילה להתקרב, ולהתקרב מהר, ונעשית גדולה וקרובה, ויותר קרובה וגדולה, והמון אדום מסתחרר, ענקי, הולך ומתקרב, אדום כולו אדום, קרוב ומתקרב, הולך להתפוצץ, והכל כבר מלא ממנו ולא תישאר אדמה ולא יישאר כלום ורק זו השמש היא כולה, וזה,

---

שָׂרוּף

מאת

ס. יזהר

אני לא הייתי יכול לחיות שם. בדרום הרחוק שלך. אמר שמעון. הייתי מת שם. הייתי נובל. גם משעמום. בריק ההוא, בכלום ההוא, הייתי מתייבש. הייתי בורח. לא, תודה, אמר.

גם אני. אמר יחיעם. אבל לא בנוח. אבא שלו מקשיב לו כנראה, וגם השומר הצעיר. לא בשבילי. הוא אומר ומפסיק. ואחר כך, ובשטף, ובעצם, מעולם לא רציתי להיות מגדל צמחים ולא חיות וגם לא לחיות בכפר. מה לעשות. לא יכול. לא חושב שאוכל. אבא שלי היה מתפוצץ כעת. או מפוצץ אותי. וגם השומר הצעיר שלי, אבל לא בשבילי.מצטער. אני אלך ללמוד. לחקור ולגלות משהו, כימאי מסריח, אולי, ומוסיקה וחברים ולצאת ולבוא. אבל כן יהיו לי חברים בכפר. חייך. לבוא אצלם לשבת לקבל אפרסק מן העץ ולשתות מיץ מן השיח. אמר.

גם התור התחיל כעת, ואמר אוּּ־אוּהוּּ־אוּ, כזה. אוּּ־אוּהוּּ־אוּ. ואהָה לו שם נוּגות, משום מה, ואולי בין השאר גם בגלל השמש שירדה משהו, ואולי גם כמין מנוד ראש על בני בוני הארץ, ואיך רובצים להם כבר כמה שעות בצללי המנדרינות והמים עוברים ביניהם על גדותיהם ומתפרצים לצדדים, והם בידיהם השמאליות לא חשים ולא חלים.

חקלאים גדולים. והלא כל שלוש הגומות מָלאו מכבר ופרצו כעת מעבר לשפתן, ושטפי ששון כבר עושים להם ערוצי הפקר מתרוננים בחול, וכעת הנה זה הנהר זמבֶּזי שוטף והולך ועושה את הדלתא שלו במיצר מוזמבּיק, והחול הסתמי שמעבר לגומות האם הוא לא ממש כמו הסהרה, זוכה במים מן ההפקר מוצץ לו ומתמצמץ, אם לא להיפך וזה נהר הקונגו האדיר, עושה קשת מרהיבה מדרום צפונה חוצה את המשווה בתנופה אדירה וחוזר ומתהפך כמו באטלס שלנו האדום ושב דרומה בקשת תנופה, חמש מעלות שלמות למטה, בין קינשסה לברזוויל, ושם ישר בעוז אל האטלנטי, בלי להזכיר את אניות העבדים שמאז ואת בושת האדם הלבן, וצריך לקום, הו עצלנים, ולחסום מהר בתלי עפר את הסכר הנקוב, ולהטות את זרם הצול ורבע הפתוח כולו אל שלוש הגומות הרעבות ויבשות פה קרוב לגדר, והן כבר מזמן מרשרשות בכל עליהן, מה הקיפוח הזה, כשהזרם פוקד גם אותן והשמש כבר מנצנצת בהן באלכסון ועושה בהן השתקפויות שרק מים יודעים לעשות, ובהצלחה, כפי שהמוני אדם יודעים כל בוקר ברידתם עם הזריחה אל הגנגֶס הגדול, להיטהר ולהתברך שם והשמש בדיוק עולה אז מעליהם מערפלי ההרים ההם,

אז מה יהיה? חוזר כעת היצור הזה אל מה שאסור לחמוק ממנו. באמת, מה יהיה כאן? ולִבּ ו כנראה באמת היה מפרפר. אם אתה לא ואם אתה לא, מי נשאר? אני? אחי ואליהו, ואלה הם אחרוני האיכרים? ונגמר, וזה הכל?

מי יכול לענות. מביטים הצידה. או, למה כולם מבקשים ממך שתצמצם את כל העולם עד לחוד להב המחרשה,באופן שמכל עושר העולם לא יישאר לך אלא ידית המחרשה ואחורי השוורים? האם אנחנו עשויים רכרוכיים יותר, או יותר פורקי עול, יותר רודפי חיים קלים? אתה שמעון, אתה יחיעם, אני היצור הזה? או לא כך זה, ולא אנחנו אלא זה כבר עולם אחר? לפני חמישים שנה היתה עוד ההתחלה וכעת בהכרח זה ההמשך. ומה שהיה אז סגור לבני אדם, היום כבר לא, או כבר לא כל כך? וגם לא חורשים עוד כך, ולא קוצרים כך וכבר אין אפילו גורן, הכל נגמר בשדה, ורק לבסוף מביאים משם שקים מלאים תפורים שיד אדם לא נגעה בהם, שדה שכבר לא הולכים עליו הלוך ושוב בחריש ולא פוסעים בו מענית אחר מענית בזריעה ולא משתוחחים אליו בחרמש תנופה אחר תנופה, ודי כעת באיש אחד מרחף גבוה כמטר מעל פני השדה מיוּשב נוֹח במכונה שלו והכל עשוי למשעי. וגם איפה יש עוד פלחה חרבה, ומי חורש כמו שחרשו אז השוורים, במחרשת המסמר המצחיקה, בהליכת הפרך, ומי חי עוד ככה?

אלא שלא זה הדבר. והמועקה אינה מתפוגגת. אילו אני הייתי אז, האם הייתי יכול, אני כפי שאני כזה, הביטו, האם גם אני הייתי יכול להיות צבי הורביץ בגדרה, או אברהם קוסטיצקי ביבנאל, או דובּרובּין ביסוד המעלה, או אליוביץ במטולה?

אני שמעתי בלי סוף איך זה התחיל שם. אבא והסיפורים והספרים מסביב וגיבורי החזיון שהיו באים אלינו לעתים לשתות תה או בטיולים אליהם, ושמותיהם היו נשמעים אצלנו בבית ומעשיהם היו פוקדים אותנו סביב השולחן, ושמעתי תמיד שמעתי. וכן, אני הייתי שם.

ואני יודע איך יום אחד באו פעם אנשים אל מקום אחד שלא היו בו מעולם וידיהם היו ריקות, וככה זה התחיל. ואיך יום אחד באו פעם אנשים בלי כלום וכבר למחרת יצאו אל השדה לראות ונפלה עליהם בבת־אחת שמש נוראה ושדה ריק נורא. ומסביב לא היה כלום, וככה זה התחיל.

גם בגדרה לא היה כלום וצבי הורביץ ושלמה צוקרמן שבאו יום קודם חיכו לשישה שיצאו עוד בחושך מראשון, סוורדלוב לא יבוא כי חלה המסכן, ועוד מעט ובעוד השמש עולה במזרח, שם זה מזרח? ממש שם על יד הוואדי שמתחת לכפר קִטרָה הם הולכים להיפגש תהלוכת ששת הבאים מראשון עם תהלוכת שני הבאים מן המקום שעוד איננו, ושכנראה יקראו לו גדרה, בלחם ובמלח, כיאות, וביריות ובשירה ובריקודים עין לא ראתה, מאז ימי שמשון והשופטים, שמונה מתשעה יהודים צעירים פה מתחת לגבעות מְרָאר וקִטרָה על הוואדי חסר הגשר, ומרקדים יד אחת מעל הראש יד אחת מעבר לגב, וברגליים רוקעים ומרקעים ממש על שפת הוואדי היבש, ומייד אחר־כך המשיכו משם חבוקים ומאושרים ועם חמור שבא איתם עמוּס דברים גם תשע טוּריות והלכו ועלו בגבעה הריקה שלפני הגשם הראשון עדיין כולה קוצים נמוכים וגבוהים ואל הצריף הגדול שלהם שהכין להם הרימ"פ, הוא יחיאל מיכל פינס, נרו יאיר, שבלעדיו אנה היינו באים, ומניין היו לנו שלושת אלפי דונם כולם שלנו, צריף קרשים ישנים, חמישה על חמישה, שהסדקים שבו כמניין הלווחים השלמים, ושחזנוב יזכר לטוב בידי הנגר שלו לקח מיד ותיקן בו פֹה ושם, ומנחם מוגלובסקי, שלימים נעלם ופשוט לא יודעים לאן, גם מצא אז רגע לשאת מבט אל השמים הענקיים ולהצביע על תהלוכת עננים עולים ובאים ושאולי זה הגשם הבא לכבודם, שהרי זו חנוכה ועוד מעט והם מעלים כאן שתי מדורות כנגד שני נרות, וככה זה התחיל.

על ספסל אחד שכב לישון זה ועל השני ישן זה ועל הרצפה כה וכה ישנו כל השאר, יש מקום, חמישה על חמישה, והרוח מכל הפרצים שרה, השינה לא היתה אלא דיבורים כל הלילה, בלתי נעצרים כל הלילה, זה מדבר אל עצמו וזה מדבר אל זה, וזה מדבר ושר אל אביו בבית שבחרקוֹב, ואת מרוֹמי הדברים שהוא מספר לו שומעים קטועים, כי את השאר הוא מלחש בקדחת, וגם צוחק פתאום ובדמעות, ופתאום נשמע כאן עוד קול, כנראה מבין סדקי לווחי הקרשים הישנים, וכאילו אמר מבחוץ, היי, בית יעקב!, ולפנות בוקר כמעט בברור וכולם יכולים להעיד, שמעו כולם ברור מבעד לפרצות, אל תֵחָת ואל תערוץ חזק ואמץ, וכך עוד לפני השחר קמו כולם לצאת ולראות איך זה כאן, ועלתה אז השמש מעל ההרים הרחוקים, ומעל השדה הזה שלנו, וראו אז כולם איך הכל לפניהם פשוט ובמלוא הגודל הוא כולו לא כלום אחד וגדול ושלם ולכל צד. ככה זה התחיל.

תשעה עומדים מביטים מופתעים והשמש כבר מעל השדה האחד, שעשוי כמעולם גבעות גבעות בהירות עם קוצים, ויותר אין מה לראות, או מה לספר. ולא יודעים בדיוק מה לומר. אבל אחד התחזק אז והצביע ואמר, כרם אחד נשתול על ההר הזה. אמר והראה על גבעת הכורכר החשופה פרט לשיזף עקום, ונקרא לו הר משה, ועוד כרם אחד על ההר הזה, אמר, והר יהודית נקרא לו, והצביע על עוד גבעת כורכר חשופה בלי שום שיזף, ובלי לדעת מה שמם של העשבים ההם שסביב ובכל מקום, ושנסערו מאד ברוח, או מה זה בדיוק החרדון המיובש הזה שעומד ומשתחווה במסירות אל איזה אלהים משונים שלו. ככה זה התחיל.

האם הייתי גם אני יכול גם אני שם, האם הייתי גם אני שם ביניהם, אחד מן התשעה ההם, האם הייתי יכול, עומד פה בין צוקרמן לשכביץ, אחד כמותם גם אני בן עשרים ושתיים או שלוש או אחת, סטודנט מלא מֶרי ואידיאלים, נָרודניק וגם דֶקאבּריסט, אנארכיסט וגם ניהיליסט, עומד על מדרגות הצריף להצטלם, למען הדורות, כולם נראים גדולים ממבטו מלמטה, כולם זקנים ושפמים, כולם בבגדים רוסיים גדולים ועבים, ומפסיקים למצמץ רגע כדי לא לפגוע בדורות הבאים, וגם את כל הרגשות האמתיים מצניעים לשם הנצח, וקשה לדעת איך הם באמת, בפנימה, אם לא חשים עצמם כמרומים, ואולי כיעקב ההוא שקם בבוקר והנה לאה, או לא, וזו היא דווקא חדוות רובינזון קרוזו שלא נכנע נבהל בבוקר מיאוש שממון האי שלו, וזה האי השומם שלנו בלי ים סביבו, ושמו יהיה האי גדרה, ואולי אפילו מישהו ביניהם או אפילו שניים אפילו עומדים וכבר מזמזמים “הו ארצי מכורתי”? או, לפחות, את “עוֹד שִׁמשֶׁנוּ יַעַל”, בלחן הרוסי של “נִיטשו צללים”? גם אני הייתי יכול? היה לי מספיק חלום, מספיק אמונה, מספיק כוח? לא הייתי מן הבורחים הראשונים, כמו, וכמו, וכמו רבים, ועד היום הם שם באמריקה ובאוסטרליה, וככה זה התחיל.

מפני שבהתחלה הלא כולם גיבורים, כולם חזקים ובלתי נכנעים לכל היאוש של כל בוקר, מן האדמה הכורכרית הסרבנית, מן המים המעופשים שמביאים מקטרה, מן הדוחק בצריף וההידחקות, מן הלא הולך ולא מצליח בשדה ולא ככה עושים, ומחובבי ציון ומן הבארוֹן ומכל מי שפוסק לך מה החיים שלך, ועובר זמן ופתאום כבר אינך גיבור אלא רק כפוף אחד שלמד להשלים, אלד שלמד להסתפק במעט, שפעם היה לוחם ונעשה למַשלים, איש משלים אחד, איש מסתפק אחד, איש מסתפק במועט, מקבל את הדין, אחד שעורפו כבר נקער מתחת העול, אחד שכבר התרגל, והצריף הזה, החמישה על חמישה, שלוש שנים ראשונות, עד שיצאו לאהלים מכוסי סְכך־הקָנים או מחצלות וייחשבו כמעט בעלי בתים, האין־דבר והלא־נורא הזה, והזה רק־בינתיים, והחלון הזה שמכוסה בינתיים קרש וישאר ככה, והאין־דבר והלא נורא וזה רק־בינתיים והכרם שאינו רוצה לצמוח, וכלום לא שומע לך, בכל המישור ועד קסטינה, והאין דבר, לא נורא, וזו רק ההתחלה, ויש קודם־כל ורק אחר כך יש גם אחר־כך, אלהים, ואיך נשארים חי יממה ארוכה כזאת? ככה זה התחיל.

שָׂרוּף אדם שרוף. תראה, אדם שרוף. מה עוד? לא זה הכל. איך הייתי יכול? הלא אילו אני שם מה הייתי, הייתי מחבר להם את שירי היאוש, איך הביסה האדמה החדשה את האדם החדש. ואת שירי אדוֹנַי ראה מה אדם, שרוף שבשרוף. ואת מראה היאוש הייתי שר, יאוש מתקוות מדומות ומחלומות שהמציאות שונאת, וכמה תוכל עוד להיות קם כל בוקר ומגייס עצמך כל בוקר מחדש, ועד מתי תהיה בודק כל בוקר מניין תבוא הישועה, פעם הולך לישון מרוב יאוש אבל בבוקר מתעורר וקם מאמין, פעם אוחז בחבריך ונאחז בהם ויוצא לרקוד כל הלילה ושר וגם שותה כדי להוסיף ולהאמין, ופעם גם פשוט אתה אוחז עצמך וגוער בעצמך ומחליט החלטה, החלטת ברזל, שפה אקבר ואני לא אזוז, ופעם כותב הביתה, אל שפַת הדנייפר רחב הידיים, אבי היקר הנה אספר לך על החיים אצלנו בפלשתינה, ופעם הולך ליפו לשמוע ישר מפי היודעים והמוסמכים ולא לתת ליאוש, שמנקה רגליו מן הבוץ ממש על סף הצריף הזה ולפעמים גם נכנס כמו שהוא, שירי יאוש אינם גסים ואינם החלטיים, והם רק על אפסות האדם ילוּד אשה, ושלא רק אתה כזה אלא ככה הוא העולם, ואיך בבוקר ההוא אי־אפשר היה שלא לשמוע את קולה הברור של האדמה כשפתחה ואמרה פתאום: זה אתה? כאן? למה? למה באת? ואילו דֹב לֵיבּוביץ טוען בכל ההיגיון ושלמה חזנוב מסכים בניע ראש, כי מזל שלנו כאן יש רק צד אחד, בניגוד־לעולם שתמיד יש לו שני צדדים, מצד אחד ומצד שני. אמנם מצד אחד קשה לעשות חיים מן האדמה הקשה הזאת, אבל מאותו הצד אנחנו נעשה חיים מן האדמה הקשה הזאת. מפני שאין לנו מצד שני. מפני שמי שיש לו מצד שני לא יבנה את הארץ. ואנחנו אין לנו שום מצד שני, אין לנו. אמר וכמעט התחיל לשיר, או לבכות, מפני שהסנטר כבר התחיל, ככה, ולפעמים, אמר ליבוביץ וחזנוב ופוּקס שהצטרף אליהם הסכימו מכל לִבּם, לפעמים באמצע העבודה הכבדה הזאת, הוא אומר להם, והם שומעים ומאד,פתאום אתה תופש שבעצם זהו האושר, אם אתם מבינים מה הכוונה, להיות במקום הזה, שכל צעד שאתה עושה העולם זז ובא עוד צעד אחד אחריך. ושבלי הצעד הזה האחד שלך גם העולם נשאר עומד מאחור, איפה שהיה, ותראה איך יש לנו גם קדימה וגם אחורה – ולכמה אנשים בעולם יש כל כך? אמר, ודבריו מתקבלים וככה זה התחיל.

הורביץ, צבי הורביץ, צבי בן יעקב הורביץ, יליד סלוּצק, 1861, לא התקבל לפוליטכניון ועלה ב־1883, למקוה ישראל ולראשון לציון, המעדר דבוק לידו, ורוצה רק לבד, לא לעבוד בחבורה ולא לחיות בקומונה, רק לבדו ובחריצות ידיו, מרוב כעס עזב, אבל חזר כעבור חודש, מתאפק עד שיחלקו נחלה לאיש נחלה לאיש, ויום אחד התנפלו עליו שלושה ערבים מתחת לקִטרָה, זרקו אותו מן החמור והתחילו להתרחק, אבל אז שלף את האקדח שלא השגיחו בו, ובכמה יריות הבריח אותם וחזר זקוף על החמור, בלי לספר הרבה, ורק למחרת נודע הדבר מפי שמועת ערביי קטרה, ופניו היו לו סגורות כתמיד, והיתה לו מחברת, מלה ליום, רשם בה, שורה ליום, וכך ב־11.12.84 רשם שורה אחת שלמה, ככה, “קבלתי את המעדרים ואת הקילשונים ואת המכושים”. ולמחרת “קניתי חמור ב־30 מג’ידות”, וב־1.1.85 רשם “התחלנו לנכש את הר יהודית”, ולמחרת, רשם את הפיוט “הגשם הראשון”, ואחר כך, את ליל המלחמה שנמשך עד ליום המחרת עם כל מאות ערביי קטרה, רשם כך “מריבה עם הערבים”, אחר כך רשם את תחילת מהפכת והשינוי, “הסוס הראשון”, שורה ליום וב־2.1.85 רשם את פרטי ההיסטוריה לדורות כך, “כיסינו את גג האורווה”, וזה הכל, ויום אחד הלא תהיה חצי השורה הזאת נושא לרומן שלם מימי העלייה הראשונה, כשייכתב, ואחר הדברים האלה בעשרה בו רשם עוד לאמור, “זרעתי חסה”. ולא רשם והלוויים אמרו שירה בהיכל. ובשלושה עשר בפברואר רשם, עצי זיתים, וזה הכל. ויכול כל אחד להשלים כלבבו את יום הזיתים ההוא, כאילו ביום העשרים ואחד בחודש התשיעי 1885 נמצאה רשומה במחברת המוסתרת שלו, שורה אחת, בדיו, ברוסית, לחוצה בין כל שאר השורות הצפופות הנקיות והקצרות, ככה: “קיבלתי את הקָרטוצ’קָה של ליזה”, וזה הכל. וכנראה חשובה לא פחות מגשם, מחמור ומסוס, מזיתים, ומי יכול היום לדעת שקרטוצ’קה היא גלויה, גלוית תמונה, והיא היתה באמת תמונתה של ליזה שלו, היושבת מחכה כבר שנתיים בבית אביה, מר בֶּננסון המכובד במִינסק, זו שאהב מכל, ושבגלל נדר הבילויים שנשים לא יבואו איתם, אלא רק לאחר שלוש שנים כשהבית והשדה יהיו מוכנים להן, וכבר כמעט רק עוד שנה ומשהו מפרידים, והוא, ופניו לא מסגירות, רק במכתב ביקש אם נא מצא חן בעיניה, אנא, אם תשלח לו תמונה, פוֹטו קַרטוֹצ’קה, ותהיה לפניו תמונתה, עד שיום אחד אמנם באה גם הגיעה התמונה, זו הקרטוצ’קה, וכל תרועות השיר שרץ האיש ושר ביום הגדול ההוא על הרי גדרה וביערותיה נרשמו במחברת ההיא שלו בכל עוזם הנה הם כתובים בשיר הנרגש הזה, “קבלתי את הקרטוצ’קה של ליזה”, שר צבי הורביץ, אשר למועד, גם קם וגם נסע לרוסיה, עוזב את הארץ בפעם הראשונה והאחרונה, ונושא שם לאשה את ליזה שלו, יפתו שלו, אהבתו שלו, האיש השותק הזה שידיו ברזל, את ליזה שחיכתה לו שנים, כחכות רחל, ולקח אותה והביא אותה אל גדרה שלו, והיא תיקרֵא מעתה לאה, אלהים, והיא, באה וּבבוקר, והרי גדרה לא היו אלא גבעות כרכור ויערות גדרה לא היו אלא סידריה פה סידריה שם, ובין זו לזו השתחווה יבש החרדון הזה, וצבי בידיו החזקות אבל בידיים ריקות עומד לפניה ומראה לה את בעוד עשרים שנה, כשהילדים יהיו גדולים, שלושה בנים וארבע בנות, כולם היום כבר הִתפקדוּ בשורת המצבות האחידה, עמיאל אבינועם ואמנון, ופנינה ודליה וימימה ועדינה, ומראה לה איך יהיה סביב סביב, אני מבטיח לך, נשבע לה, בלי לדעת מה עושים כעת עם דמעותיה, והיא כשכתבה הביתה גם סיפרה בהרבה פיוט על הרי יהודה שם במזרח ושתקה כמעט אף מלה על הקוצים היבשים שמסמנים כעת את המקום שפעם תיבנה עליו גדרה, הרי יהודה ההם המחליפים צבעים מלילך לכחול ומאדום לוורוד, הנה הם שניהם, תמונת זו ותמונת זה, והיא יפה כזו, הו, כזו יפה, והוא צעיר עם פלומת זקן, הנה הן תלויות יחד, זו אצל זו, ממוסגרות בבית מינץ, ברחוב הבילויים, בגדרה, עד היום הזה, ובבית העלמין על מצבת אבן אחת לשניהם, מתחת לטבעת האליפטית עם שתי כפות הידיים השלובות יחד, למטה ובאותה נזירות, פ“נ צבי הלוי איש הורביץ, ובשורה שלמטה, שורה לבדה, איש בּילוּ, כמובן, ועוד למטה מתי נולד עלה נפטר, ובתחתית אותה האבן האחת, והפעם עשרים שנה אחריו. באה אליו, לעולמים, לאה הורביץ לבית בֶּננסון, והתנצב”ה כתוב בין שניהם, באמצע, של שניהם, וזה הכל, זה אצל זו. וככה זה התחיל.

לא תמיד התחיל הכל כך, אף כי תמיד ככה. מפני שכבר בבוקר הראשון יצא אדם ובא בראשונה אל מול השדה שלו, ההוא, ופתאום כל מה שהוא וכל מה שהוא היה פעם נֶהלם הוֹלם ונגמר במכה אחת, ופתאום אין עוד כלום ורק שמש בוערת גדולה ורק שדה ריק גדול, ובין הגדולים האלה, לבסוף, מעז לנשום, גם הוא, איש אחד קטן, פחות מקטן, ביניהם, מבוהל, ואבוד לגמרי ולבד. כזה אבוד כזה מחוק כזה מבוטל. הכל סביבו סוף הקיץ. הכל כבר גמר את סיבובו הירוק, הזהוב והשחום, הכל רק כאפר מדורה כבויה. וזה כל מה שיש. שמש אינסופית ושדה אינסופי ואדם סופי מאד, בן יום, פרפרי, ומבוהל, בלב הים הגדול לבד על קרש ואין לו כלום רק הים והשמש, אבל שם זה רטוב ואולי גם צונן . לברוח? עומד מוכּה על עמדו. מצולהב שמש, שרוף. ועוד מעט וגם אתה כמו הקוצים הובש תוביש לגמרי, תאפיר, תיכבה כמדורה כבויה, עוד קצת אפר על האפור, עוד קצת אפר על אין סוף האפור. ומי שלא אפור, מחר יהיה אפור. ואם לא, אין לו כאן מה. או, אולי, פתאום, דווקא, בהארה מבהיקה, תתפוש פתאום שאולי דווקא, אולי דווקא לא, אולי גם אתה במחזור הגדול, וזה האפור שיהיה לבסוף ירוק, ואולי זה ללכת ולהתחיל להיות להיות גדול, גם אתה, עם כל הגדול, מפני שאין כאן אלא רק גדול, רק שדה גדול ורק שמש גדולה, וקוראים לך גם אתה לבוא ולהיות גדול. ואל תבהל ילדי, תראה תראה, להיות גדול, בלי שום קטנות או קטנויות, ולא יבושת עשבים יבשים כי אם גדוּלת השדה הגדול, וגם הם, הקוצים היבשים הם שדה גדול, אפילו האפור הפך ונעשה לאפור גדול, כי יש אפור קטיפתי ויש אפור מלכותי ויש גם אפור גולמי, אפור גדול בגודל השמש והארץ. ופתאום ואתה מבין לגמרי איך היית צריך להבין, ושאם אינך מרמה את עצמך, אתה רואה שהראייה הראשונה שלך היתה כולה טעות, אולי מבהלה, היתה ראייה עיוורת מרוב פחד, ראייה מלפני ותפקחנה עיני אדם להבין, ראייה מלפני שנולדת כעת, הנה כעת פה. כמה זמן עומדים ורואים כך? כמה זמן זה נמשך? וככה זה התחיל.

ולא כאילו יש פתאום גם איזה חדווה כאן? ופתאום גם הם כאן מביטים בך תמהים. גם אם בלי לשאול מה התרגשות. או מה זה רצית להגיד? בקושי אתה יודע להגיד לעצמך. ולא שאתה נמנע מלשתף את שמעון ואת יחיעם שלך, אלא מפני שהדבר עוד לא נעשה דיבור. לא נתפש עוד ולא נאחז, ומה כן יודעים, שבבטן, בסרעפת, אולי, פה בין החזה והבטן, בפנים, בתוך, כואב. ושיש כאן כאילו פרשת דרכים להחלטה. והרגשה כמו הילחצות שצריכה הקלה, שחרור. כואב לי בנשמה. אמר לעצמו. והתבייש. אבל זה כמעט כל מה שיודע לתאר. וגם הם כך, כנראה. לא יודעים עוד מה. ורק מרגישים שלא לחטט כעת ושמוטב להישאר למעלה במקום שהכל עדיין מצחיק, פחות או יותר. ולא להתחיל כלום, ולא להכריז כלום, גם מפני שלא רגילים לדבר בקול בדקויות, וגם, מפני שלא יודעים איך, וגם מפני שהכל כרגיל, הוא, קודם כל כרגיל, מכוסה בעלבונות של היום יום, האם לא כולנו קודם כל מכוסים בעלבונות שיש לנו תמיד, ולא יודעים על כן לראות כלום גדול ונכון. כל אותם עלבונות יום יום שמכסים לנו הכל, אחד את עלבון אי היותו מחובק על ידי אמא שלו, למשל, לא אמא ולא אבא, והאחד, יחיעם למשל, את עלבון אי היותו מחובק לא על ידי אמא ולא על ידי אבא, אמא מפני שהיא תמיד רק סביב עצמה ואבא מפני שהוא תמיד סביב עבודתו, שהיא חייו, או למשל עלבון הזרות שאחד יודע גם כשהוא לגמרי בן בית, היצור הזה, אלא שאי אפשר להישאר בעלבונות ולהיסגר בזבל העלבונות ולהפסיד ככה את מה שמעבר להם, כשם שאי אפשר להסתפק ביללות חתלתול עזוב ומיילל, ויום אחד הלא צריך לצאת וצריך להתחיל ללכת וצריך להזהר שלא לוותר מתוך המיסכנות ושלא להפסיד, כי יש בעולם גם שמים וגם שמש וגם שדה וגם מעבר להם. הנה אני מביט מכאן. מקשיב כולי. קושב קושב, גם אתם? קושבנים כאלה? קושבים רב קשב? ומחכים ככה כולנו?

אני אברהם קוסטיצקי, אמר פתאום היצור הזה, משום מקום.

מה אמרת? נפתע אליו מאיזה מקום שהיה בו, זה שמעון.

מי? תמה אליו יחיעם וגבות הקשת שלו מוגבהות ועיניו ירוק מחייך.

אני אברהם קוסטיצקי, נזהר כעת היצור הזה לומר בליבּו. חורש בשדה, בחלקת השָׁמסִין, ביֶממָה, היא יבנאל, בשני שוורים, זה מַלחֵם וזה סימן־טוב, במחרשה ערבית, בחודש כסלו, להספיק לזרוע חיטה לפני הגשם, באדמה הזאת החוּמה אדוּמה, שתלך ותהפוך מאחורי המחרשה לחום שוקולד, ובעוד כמה שבועות כבר תהפוך ותהיה ירוקה, ירוק בהיר, כן, ירוק רחום, וכל העולם פתאום למרחביו יהיה הולך ונצבע ירוק. מאופק עד אופק ירוק, אני בן חמשים, התחלתי בראשון לציון, משם הלכתי למטולה, ומשם לראש פינה, עם כל הפקידות הזאת, ומשם הנה ליֶממה, ומכאן כבר לא אזוז, ואין מי שיוכל להזיז אותי, גבה קומה, זקן אפור, וכובע מצחייה, כמו כולם, בגדים גדולים, פידז’אק קצר, ומגפיים גדולים, עקומי עקב, מחזיק בידי זו את ידית המחרשה הזאת זו הקָבּוּסָה, ובידי זו את המלמד, זה המְסאָס. עם החוד בראשו וכף המתכת בסופו, לגרד את הבוץ הניטפל, מדבר עם השוורים, שהם החי היחיד מסביב, ואומר להם הוֹ הוֹ, ואומר להם אָה הוֹ, יותר הם לא צריכים וגם אני לא, וזה הכל, וגם אומר להם ושר דוּ־וֹּ־וּ־ר־ר־ר, בסוף כל תלם לסובבם, וכל הזמן מחזיק אותם בשווי כוחות שלא יסחוב זה על חשבון זה, שיפסעו ממש באמצע, ואת הידית אני מחזיק מלוכסנת לגופי, נשען עליה, לוחץ למטה, לא עד שהמחרשה תתחפר, ולא עד שתצוף למעלה, ושתלם לא יכסה את תלם ושתלם לא יברח מתלם, פעם מרכין אלי פנימה ופעם ממני והחוצה, שיהיה הכל ברווח שווה ובמאמץ שווה, שיהיה הכל מאוזן, ולא נותן לעצמי לחשוב על כלום מחוץ לאיזון הזה, לא על שקי החיטה שצריך לקנות ואין כסף, ולא על הפקיד קָלווריסקי, חיים מרגליות קָלווריסקי, ישמרהו צורו וינצרהו, שלעתים הוא קשה ובלתי נסבל ושבלעדיו אין אישור לכלום ולא כסף מזומן, עד שיכתוב לפאריס ועד שיסכימו שם, ועד שתשכח מזה ותסתדר לבדך, ותלך אל השֵׁיך אָמין במאהל שלו על יד שרונה, והוא ילווה לך עד הקציר להחזיר לו שק וחצי תמורת שק, אם לא שניים תמורת האחד, ישר מן הגורן. לאחר שבזזו ומלקו אותה שוסי המעשר, עם השוטרים, ופקידי הוֶרקו עם השוטרים, לאחר שתשלם לחָרַת שלך חמישית הגורן, ולאחר שתשלם את שאר החובות כל השנה, לחנות ולסוחר בטבריה, ולא תדע אם ממה שנותר תיקח לאכול כל השנה, או תתאפק מאכול ותטמון לזריעת השנה הבאה, ובלבד שהשנה הזאת תהיה טובה, ובלבד שהגשמים, ובלבד שהעכברים, ובלבד שתספיק לבדך כל מה שאיש אחד לעולם לא יוכל להספיק, חזק וגיבור ככל שיהיה. אני אברהם קוסטיצקי מיֶממָה, דוחה מעלי הכל, ורק חורש היטב, פוסע עם השוורים, גוף אחד אנחנו, הצמד המחרשה והאיש, שאם רגע יפליג ראשו או לִיבּו מעל גבות השוורים או הצידה מאיזון המחרשה, מיד יהיה לו פחות תלם מצמיח, ממשיך והולך בלי מחשבות, בלי הרהורים, בלי חלומות, בלי עייפות או דכדוך, ורק בגובה השוורים, בצעדיהם ובאורך הרוח, בעקבים העקומים באדמה הקצת דביקה, הלוך וכשול, הלוך ודבר בשפת השוורים, אָה הו, הו אָה, ובסיבוב לשיר להם דוּ־וֹּ־דוּ־ר־ר, וכולנו בריתמה אחת בעול אחד מושכים יחד כדי שתהיה מספיק חיטה, כדי שלא ייחרב העולם.

אני אברהם קוסטיצקי נשוי עם שלושה. סוף הקיץ, אחרי הגורן. שדה ושמש ובן־אדם. עומד פה בעולם, קטן כזה, כלום כזה, אובד בין השדה ובין השמש. שום צל. שום מיסתור. מן ההר ולמטה חלקות שדה ביבש שונה שהאפור השרוף כבר כילה ממנו את כל השונה. ובין השמש והשדה כל מה שהיה חי או צומח וכבר הוא שרוף. לא תופש שום מקום. לא יותר מקוץ שרוף, או סידריה שדופה, אדם אחד קוץ אחד שרוף, ואין כלום בין השדה לשמש שאינו שרוף. ושוּם שׂרוף אינו כלום אלא רק נמצא. זה הסדר מאז ימות עולם. לא חושב, לא יודע, לא רוצה, רק נמצא. גלמוד ללא סיתרה. סוף כוֹח ההשתנות. מה שיכלה השמש לכלות כבר כילתה. נשארו השרופים. ושמש אחת גדולה. קיסרות שרופה של השמש. אין עוד מה שישרף. ריקות מלאה ושלמה במלוא הריקות שתיתכן, רק לִבנת השרוף כאן, וצחיחות השמים הריקים, ובאמצע הכל, זו היא, תמיד, השמש, שלא אכפת לה כלום, ושגם לא יכול להיות אכפת לה ולא כלום. כולה צילהוב אחד אין סופי. והכל כבר צולהב עד כלות. מה נשאר, נשאר כלום אחד אדיר מצולהב כולו סביב סביב, סביב וסביב כל הארץ, ורק זה עוד ישנו. הפשוט לגמרי הזה, האין כלום לגמרי האדיר הזה, המצולהב הזה עד תום. זה הכל. כל ההכל. ואיש אחד עומד. לבוש כולו. בנעלים כבדות. במגבעת עליו. בידיים כבדות. בשדה בשמש. תראה איך זה.

אברהם קוסטיצקי. נולד ברוסיה. למד בחדר ובישיבה. עלה לראשון לציון עבד ביקב, שמע על החורן, הלך ובא למטולה, עבד וביקש להתיישב, אבל הפקידוּת, ניסה בראש פינה, אבל הפקידוֹת, והגיע ליֶממָה, וכאן הוא. אתם חייבים להתפרנס מן השדה. הוכיח להם הפקיד קלווריסקי, יש לכל אחד מכם שלוש מאות דונם, הערבים מתפרנסים וחיים כבר דורות מפחות, הוכיח להם, אבל אנחנו לא ערבים, התפרץ קוסטיצקי, ולא באנו כדי להיות ערבים, הוכיח לו, ולעבוד יותר קשה מכפי שאנחנו עובדים אין בעולם, ותראה מה נשאר לנו לאחר הגורן, לא, הוכיח אותו הפקיד, אצלכם בזבוז, אצלכם רשלנות, אצלכם רצון להשיג הכל בשנה אחת, רוצים בית אבן, רוצים הספקת מים, רוצים בית ספר לילדים, רוצים ורוצים.

ומי יתן לכם, הבּארון? אתם חייבים לחיות מן האדמה, וזה הכל. הוכיח הפקיד. אבל לא, אברהם קוסטיצקי ידוע בגליל התחתון כאיש משכיל, ידוע כאיש חכם, ידוע כמי שתמיד יש לו עצה, ותמיד יש לו גם סיפור־עם ומשל־עם על כל מקרה, כדי לסבר כל אוזן, וגם אוזנם הערלה של רשעים ממאנים, ובוחרים בו לוועד המושבה, שנה אחר שנה, ושולחים אותו לדבר עם קלווריסקי במשרדו בנצרת, אף על פי שזה ביטול יום עבודה, ולמה לא יילך סָחִין מן המכולת שלו, או רבּינוביטש מן המפחה שלו, ותראה איך מכל אברהם קוסטיצקי כשהוא בשדה מחמר את השוורים לא נשאר לו אלא שפת הוֹ הָא, ןהָא הוֹ, ור־וּ־וּ־ר־ר בסיבוב, אדם בגובה השוורים, רתום עִמם בעול למחרשה, הם מלפנים מושכים והוא מאחור מכוון, ואין לו לא מחשבה ולא הרגשה ולא ידיעה ולא כלום אלא הוא באיזון המחרשה הקטנה הזאת, שכל נגר כפרי וכל נפח כפרי יכול לעשותה בחצי יום, ושמשקלה מועט עד כדי לשאתה על הכתף וללכת בשקט, ושצריך להיות איתה בכולך מערכת אחת אם אתה רוצה לחם בסוף השנה, וללכת פּטוּר מחשבה ופטור הרגשה ופטור טענות, אחד עם המחרשה והשוורים האלה, זה מַלחֵם וזה סימן־טוב, מצולהבים כולכם בשמש הגדולה וחורצים תלמים בשדה.

לא כך צבי נדב. מי זה צבי נדב? צבי נדב מוכּר לרבים. בעיקר ל“פועלי ציון”, בחור נלהב, לא גבוה, רחב כתפיים, חזק. מדבר רוסית אבל יידבר בקרוב גם ערבית. הוא במטולה כעת. בשדה של יגאל אליוביץ. הוא פועל חקלאי. בא מיהודה. רוצה להיות פלח. מקנא בילידים במטוּאלים הנפלאים האלה שחורשים מדורי דורות. במראיהם בלבושם במנעליהם, במגפים הקלים, בכשרונם להיות פלחים מושלמים, חורשים מבטן ומלידה, והוא כעת צליין לאלהי החרישה, מנסה לכהן במקדשו, נורא קשה לו אבל הוא לא מגלה. רוצה ללכת כמותם, לשתוק ולדבר כמותם. לאכול כמותם, וכשהם משבחים אותו, וּוֹלָא שָׁאטֶר, הוא מסמיק, בעורו שהשיזוף לא עולה יפה על הוורוד שבו, מסתיר את כאבי הגב, את היבלות את הבועות הפצעים ואפילו את הקוץ שנתקע בעקבו, ואת עייפותו, למרות שריריו החזקים, אבל יום אחד בא והוא כותב לאביו בבית הרחוק על יד הדנייפר, אבא, חרשתי, הוא כותב, ולחבור בפועלי ציון בראשון, למאיר’קה, הוא כותב, הידד חרשתי, הוא כותב, הידד ואולי הוּרָא, כבר מלאו לו שש עשרה, אדם במלוא כוחו, כבר ניסה בפתח תקוה, כבר עבד במסחה, אצל האלמנה בֵּיילֶה במלחמיה, וכעת הוא בראש ההרים למול החרמון, לומד לחרוש, לומד לתת לשוורים תבן וכרשינה, ויגאל אליוביץ מלמד אותו מתי אסור להשקות אותם, ואיך לא לפנק אותם שלא להשחיתם, ויום אחד באה גם באה השעה. צהרים. הפסקה. דממה. השוורים מעלים גירה. הוא חולץ את נעלי רוסיה שלו הכבדות. פושט את הפידז’אק. מצטער שאין גם לו עבאיה. כאחד מהם. משתטח על האדמה ספוגת השמש ופניו אל השמש. הגב נפתח. העייפות מתפוגגת. הרגליים שהלכו וחזרו על הרגבים מאות פעמים עלה ורֶדת, מפשירות. ויש כמין צלצול באוזניים. ופתאום ושור אחר נאנח. ואחר־כך, השני, ומפשיל זנב, ומטיל גללים. עולם הדממה מקשיב. גלל אחר גלל כמחיאות כפיים, ולבסוף אחרונים כמחיאת אצבעות. ואלהים איזה עולם יפה. צבי נדב איננו משורר, אבל זה רגע של שירה.

בפינסק נולד ב־96, למד בחדר ובבית הספר העירוני, לא נתקבל לבית הספר הריאלי, ובן שמונה עשרה כבר הוא בפתח תקוה בבית הספר החקלאי של הד"ר פּיקהולץ, ופורצת מלחמת העולם, ומכאן לכאן והוא בקוסטינה, בקבוצת הפועלים “קבוצת באר־טוביה”, שלימים תהיה “קבוצת גבע”, שני צריפים להם, שדות פלחה חרבה, אין מי שתייה, רק מעט גשם, וזלמן חורש בזוג שוורים. אדמה חומה כבדה. כשיבשה היא אבן. סדקים פעורים בה. בּית־דָרָס מכאן וגֶ’סִיר וסָאוּפִּיר השמאלית הימנית והמערבית, מכאן, ושמש אחת מצלהבת הכל עד אפר. הסבירו שהמישור החום הזה, נזל ובא כולו מנֶגֶר הרי חברון בשטפונות אלפי השנים, וכשהמים נעצרו לפני חולות הים התחיל המוּמָס שבהם לשקוע, מטפחות משי אחר מטפחות משי, אדמת סחף עשירה, מפולסת ישר כמפלס המים שנקוו פעם, כבדה וכהה אבל למגע הגשם נפתחת בה פוריות להצהיל, וכך מיד לאחר הרטבת היורה, בבת אחת, כלקול שופר, מתמלא כל עולם המישור האדיר מאות חורשים עולים כל היום ויורדים כל היום עלה ורֶדת במחרשתם הקטנה ובשוורים העצלניים, ואפילו בצמד חמורים או בשור וחמור, ופה ושם גם בגמל, מודדים באלפי צעדים הלוך ושוב את הפדאן שלהם, שהוא מידת החלקה הנחרשת ביום חרישה, בלי לדעת אם הם פלשתים או כנענים או ביזנטים או ערבים או מי שיהיו, וכאילו הם אבותינו או כאילו אבות אבותינו חורשים איתנו, או אנחנו איתם, ורק יותר ויותר משבצות של חוּם טרי ותחוח הולכות וצובעות את המישור עד מעבר לשוליו הלא נראים, ואילו כעת, כשעוד הקיץ חזק, והשמש שופכת בלא התחשב בכלום, חורשים רק כדי לסמן מה שלנו, ולהעמיד עובדות על תיקנן, איש לבדו זלמן יחיד בעולם השמש, עושֶׂה קווים בשדה והריק סביבו ריק שלם וגלמודי כזה.

שלום לך זלמן. זלמן איזנברג. לא זלמן כהן ממסחה איכר שבאיכרים. אינך רואה אותי. אני רואה אותך. עובד שם בשדה השמש. שאין עוד מה שייבחר מעל פניו, שדה הריקות האחת והשלמה. והשמש שלא יודעת לעשות אחרת שופכת עליו גם את הריקות ההוממת שלה. בצילהוב ישר, פשוט ואינסופי. סיפרו שכשבאו ראשוני קוסטינה, ירדו מן העגלות ביום של אֵש, ולא היה לא צריף ולא צל ולא כלום, ורק הספיקו להניח את החבילות לרגליהם, והעגלה נסה מיד כאילו הבינה וברחה, והם, כן, נשארו אבודים כאלה. כמרוּמים. כנדוֹנים. איך זה לעמוד איש לבדו באין סוף המצולהב הזה, זלמן, הגד, האם מכבה אדם עצמו קודם כדי שיצליח להיות עובד מסור, מכבה את מוחו, מכבה את לִבּו, מכבה את מריו, את הצווחה לברוח ולהינצל? מצמצם את קומתו עד קומת השוורים, כדי שיוכל לעשות עבודתו, מכווץ את רטינת רצונותיו עד כדי תו אחד, שמתהמהם לזמזום אחד, שווה מתמשך, כשל צִיקָד אחד בשדה, בהמשכה רצופה אחת של הִמהום אחד, כדי לעבור את היום, עד שיעבור היום, ואז? אז הופך כל האדם לרגליים עייפות, לגב עייף, לראש כבוי, ורק עוד לשתות הרבה וליפול כאבן, לא לפני שיאביס לשוורים תבן וכרשינה. שלום לך זלמן.

לא עוברות שנים רבות ופני אדם כפני מפת השדה, החריצים הקמטים האפור השתיקה הצרוב לבלי שוב, ופני אדם נעשים דומים לפני חלקתו. פניו כפני פיסת השדה שלו, כמו עיגול שבים שיש בו כל מה שיש בכל הים כולו, פנים מצומצמות מן השמש, מן האור החזק, שדופות עד לעומקן, קש השדה כמו קש הלחיים הלא מגולחות, אדם ושדה מוּבסי שמש, ולבסוף גם השדות הביסו את האדם. הקטינו אותו עד גובה הפלחה החרבה, שכדי שיהיה לחם בביתו עליו ללכת יום אחר יום אחרי צמד השוורים או אחרי החרמש המונף בידיו, והולך ונשרף הולך ונצלה בצלהבי השמש הישירה, ואין לו מים לשתות אלא מן הפושרים הדלוחים שהביא, ומתחת לעגלה בצהרים אין לו אלא הלחם שהתייבש, מתובל בעגבניה משריצה, או בדבלה להמתיק, ובמזל גם פיסת דג מלוח, ואין לפלחה החרבה לתת הרבה יותר, וגם בביתו לא אוכלים אשתו וילדיו הרבה יותר, אולי גם ביצה וחלב, וכשחוזר בערב, עוד עליו להאביס לשוורים ולפרה ולברווזים ולתרנגולות, וזיעת היום עושה עוד שכבה קרושה על גופו מתחת לבגדים שזיעתם כבר התקרשה, אין לו רחצה אלא מכף יד אחת ככל שמגעת והסבון, או מספל במשׂוּרה, ספל לפרצוף ספל לצוואר וספל לכף וכף לכף. ובערב מה אוכל אברהם קוסטיצקי ביֶממָה או זלמן איזנברג בקוסטינה, או הורביץ בגדרה או מֶלר בעקרון או יעקב ארקין, או דוברובין ביסוד המעלה, או אליוביץ במטולה, או זלמן כהן איכר שבאיכרים ממסחה, אם לא אותם זיתים ואותה גבינה ולעתים גם חלווה, ולחם, הרבה לחם, וגם שמן זית, כן, וחלב לילדים וביצה וכשחולים גם טְהֵיי, שהוא תה, עם סוכר, והמנורה מבליחה, ואם לא מחניק בבית נופלים לשנת ההרוגים, כשבכל זאת אוזן אחת קשובה תמיד אל מעבר לגדר, וכבר החויר הלילה וכבר שחר תרוג¹. וכבר אור, וכבר בשדה, וכל ערפלי הבוקר וקצת הטל, שמפתים היו רגע להאמין שאולי, כולם כבר אינם ונשכחו, וצריך לחזור ולהיכנס אל בגדי העבודה הקרושים מזיעת כל הימים, ולהתרגל לבאושם ולהתעלם ממנו, ואל נעלי העבודה העקומות ונוקשות וקר לך ולא כלום לרצון לך, ורק עוד לשתות מים חמים עם קצת דבש, קפה אין ותה רק לחולים, ולצאת אל העולם שרק מתעורר אבל כבר איננו רוצה כלום, נורא לא רוצה כלום, ואיזה עצוב על כל הארץ, עצוב גולמי, בלי סיבות, עצוב מפוכח לאחר שעות השינה שנמלטו והתעלמו להן, וכעת יוצאים והשמש כבר רק צולהבת בכל כוחה באמצע הכל, והשדה עד סופו כולו מצולהב, ושוב הנעלים כבדות, ושוב הרגבים עקומים, ושוב אתה רק ממשיך ומדבר שוֹרית הוֹ אָה, אָה הוֹ אדם שׂרוּף בשדה השׂרוף, אדם מוּבס שדה, כפוף לגובה המה אפשר לעשות, קצת יותר מן השוורים קצת פחות מן הזבובים שחוגגים סביב בזיו העולם, מושך הולך נסרח אחר השוורים, הלוך והעק על ידית המחרשה מדייק להפליא באיזונה לא פחות מאיזה פלח שהוא או כל חרת, שהוא ואביו ואבי אביו, בין היה ערבי או תורכי או ביזנטי או פלשתי ורק ראשו שלו מתיילל ליותר מזה, ליותר מזה, אלהים, להרבה יותר, אל מעבר לשום מוּתר, ושעליו גם לשמור את המאוזן בחריש וגם לעצור את מעוף הראש. היי, זלמן,

---

תפילה

מאת

ס. יזהר

אצל הדודה דבורה היתה תלויה בסלון תמונה גדולה במסגרת יפה, אשה ואיש עומדים בשדה, בתפילת ערבית כנראה בתום עבודת היום, וכנראה איסוף בולבוסים. האשה גבוהה, ראשה הכפוף עטוף מטפחת, כפות ידיה מורמות לפניה צמודות, והאיש ראשו גלוי ומורכן ודמדומי הערב מכהים את פרטי פניו, הקלשון שלו נעוץ באדמה, ומרחוק, בעומק, מעבר לשדה השלף הרוגע עם האלומות המעוגלות כפטריות, יש חודי בתים רחוקים באופק וצריח כנסייה, כנראה, וזו, התמונה, הקסימה, בשקט, בהכרת הטובה, בתודה מקץ עמל היום, בזיכוך שבה, בהתעלות, ובתפילה שלא קשה לשער שהיא מיטב התפילות ובביטחון שתתקבל.

זו שעת הגות. ערפה הכפוף של האשה, הצווארון הזוקר, כדבשת כמעט, גבה הכפוף היורד באלכסון, שמלתה החומה אדמדמה המהודקת אל מתניה בסינור העבודה הבהיר ויורדת עד נעלי העץ, לפניה סל תפוחי אדמה ומאחוריה מריצת עץ כבדה עם השקים המלאים, ויש נהרה אפורה של הערב היורד, עומדים בענווה, והם אומרים יחד הודיה על פרי היום, על תום יום העבודה בשלום, על סוף כיפוף עמל הפרך, איסוף בולבוסים אינו מִשחק, וכמי שרגילים לקבל את הדין, וכאילו זו גם שעת ההבנה מה ניתן ומה לא, היא קרובה ומוארת והוא יותר צללית והכובע בידיו, כמי שעומד לפני גדול ממנו, והם אומרים יחד כנראה אותן המלים, ומאחוריהם השמים שמעליהם, עדיין בהירים לאחר השקיעה ועסוקים בשלהם, אולי מרגישים בהודיָת האנשים אולי לא, וכל המקום הקטן הולך ומשתנה כעת ונעשה פתאום כאילו של גדוּלה, כאילו היה השדה למִקדש, והבהירות שנשארה בשמים היא אולי גם סימן שמתקבלת? על מה התפללתְ אשה? על מה התפללתָ איש?

ובאמת, על מה? תודה על הטוב? בקשה שלא יהיה יותר גרוע? או, אולי רק שאלה על איך נתקעו כאן ולמה אין תקוה לשינוי? מפני שבאמת הלא תפילת כל הפלחים שווה, תמיד אחת, וקצרה, מלה אחת: הגורן. זו כל תפילת הערבית; אלהים, הגורן. ובדיוק על הגורן גם הפסידו הפלחים סביב באר טוביה את אדמתם, ובדיוק על הגורן הרוויחו האפנדים והמלווים בריבית ואספו להם כביצים עזובות את אדמותיהם, ומכרו אותן מיד בכסף טוב. וככה גם קנה הרימ“פ שלושת אלפי דונם, מן הצרפתי ההוא, פרדיננד פיליבֶר, סגן הקונסול ביפו, שקנה כמציאה את אדמת קטרה מן האפנדי שבזז בריבית את גורן הפלחים, וככה גם קנה יחיאל ברי”ל ויש אומרים כי הפקיד הירש הוא שקנה את אדמת עקרון, מן המלווה בריבית שעשק את הפלחים, וכך גם קנו חובבי־ציון את אדמת עיון קרא, ממוסטפה דג’אני על־שם סגן הקונסול סניור אברהם אמזלג, ויק"א את אדמת יֶממה, ואת אדמת מטולה, ואיפה לא. הכל מן הגורן. ואולי גם תפילת הערבית של ההם זוג אוספי הבולבוסים בארץ הגשומה ההיא, גם היא אינה אלא ממש כתפילת פלחי הפלחה החריבה הזאת, אלהים, הגורן. ליותר מזה אין כוח, והעייפות הורגת,

פתאום מתברר משהו. אתם יודעים, רצה היצור הזה לאחוז בחבריו, אבל צריך יהיה להסביר יותר מדי, וגם הם איש והתבררוּתו שלו. אתם יודעים הִרצה לפניהם בלִבּוֹ, שרק צעד אחד מעבר לפרדסי המושבה והלאה – משם כבר מתחילה ארץ הרעב הגדולה. החל מצעד אחד מעבר לפרדס האחרון משם ועד לאמצע מדבר ערב, אלפי קילומטר מכאן, ועד לאמצע אסיה, אם לדייק, ועד לאמצע אפריקה, רק צעד אחד מעבר למשוכת הפרדס האחרון – וכבר מתחילה כל ארץ הפלחה החריבה, ארץ הרעב, שדי בנדנוד הקל שבין כמעט מספיק גשם ללא מספיק, כדי למוטט את כולם, על אלף אלפי קילומטר רבועים, סביב סביב, גמורים ומחוסלים, ואילו גשם טוב אחד נותן ארכה ומפיח תקווה, ומולידים אז את הילדים, עד לעצירת הגשמים הבאה, שתכלה את כולם סביב סביב, וכלום לא תלוי באיך מתנהג האיש ואם היה טוב, וכלום לא במה שיש בכוחו לשנות, חוץ מאשר אולי שיקח ויברח כפי שעשו תמיד רחוק עד המים הנצחיים של הנילוס, של הפרת והחידקל, והליטני אולי גם, ויירד שם עד הנמוך מכל מתחת לשמש האדישה השופכת צלהבים בגבורה אדישה על כל הארץ השרופה, מיד מקצה הפרדס האחרון ועד הפרת והחידקל הולכת כל הארץ הענקית של הלא אכפת לאלהים, ושאדם גם אם ייכנע לפניו ויזחל על גחונו לבקש רחמים, כלום לא ישתנה באדישות סדר הגשמים, והפלחה החריבה לא תשנה כלום בארץ מלכותה האדישה. והתמונה היפה ההיא היא סתם יופי של שקר. סתם זיוף כדי להוליך שולל.

מה פלא שגם אצלנו עזבו אחדים הכל וברחו מן הארץ ואחרים עזבו את הפלחה ורצו אל הכרמים ואל הטבק ואל השקדים ואל הפרדס, ולבסוף אל הפרצלציה למגרשים, וקודם כל עזבו מאחרי גוום את החיים מן הגורן, עם כל מתק סיפורי נפלאותיה בכל הדורות, שחדלו והיו כעת לשירי עם נוּגים, על הגורן על הגורן בלילות בלילות, ובלבד שלא להיות לערבים, ובלבד שלקום ולהזדקף לקומת אדם, ועוד מן ההתחלה כבר התחילו להחליף את המחרשה העלובה במחרשה גיבורה, ואת השור בסוס ואת הסוס בשני סוסים, ופעם אפילו רתמו למחרשה הגמלונית המפורסמת ההיא, עשרה זוגות סוסים, יש תמונות, והריעו תרועה רבה וכל חיל הסוסים המוקף חיל אנשים אזרו כולם עוז להזיז את המחרשה, היא מאחור, עשרה צמדי סוסים מלפנים חוגרים כל כוחם עד התפקעות העורקים, והמון אנשים צועקים סביבם מריעים ומזרזים בכל מילות הזירוז שהמציאו מעולם ותהום הארץ, והמחרשה גם נשמעה, וירדה לה לפני ולפנים עד מעי האדמה, ועשתה בהם פצע ארוך, ואחר כך הביאו שני קטרים זוחלים וכבל חזק ביניהם למשוך את המחרשה המפלצתית שלהם פעם באוזן זו ופעם באוזן זו מצד לצד, והמוח היהודי לא נרגע, והמוח היהודי נִלחם בדוּנם, איך לצאת מדונם הבעל ומשדה הפלחה החריבה, ואיך לא לאבד צלם אדם, ואיך לא להיות עוד שור אדם.

מתחילים לזבל את השדות, מי שמע מימיו, קונים ומעבירים את מזבלות הכפרים הערבים לתמהונם ולתמהון הזבובים שנערמו אצלם מדורי דורות, מגובבות סתם משפל ידיים מלא־אכפת ומבורות, בתחילה בחינם ואחר כך משלמים להם, והם מביטים במנוד ראש על המשוגעים שמשלמים כסף בעד חרא, מתחילים לחפש זרעי דגן אחרים, ואומרים שיש באוסטרליה ובכל מיני מקומות, ומתחילים לשמוע דברים על מחזור הזרעים, דו שנתי, תלת שנתי וארבע שנתי, מוסיפים גלגלים למחרשה שתיסע ולא תיגרר כבול עץ מטומטם וחורץ בשארית חוד המסמר, וגם זבל כימי מתחילים לפזר בלא להאמין, ומתחילים להביא מים, למצוא מים לחפור מים לקדוח מים למשוך מים, ומתגלית פתאום האמת כביצת קולומבוס, פשוטה כל כך, שאם יש לך מים אין צורך עוד בפלחה, ונגמרת תקופת מיליון השנים, והאדמה והשמש מתחילות פתאום להתנהג, ממש, מתחילות לרדת מגדולתן הנצחית, ולמה לא, והגיעה השעה, לעזאזל, והלא אנחנו יודעים לחפור בארות, ויודעים לקדוח בארות, ויודעים לגלות מים גם במקומות שנחשבו חרבים, ויודעים לשאוב מים מן התהום העמוקה ולא רק לדלות באנטיליה מפגרת אלא במנוע מתרונן, ופתאום והנה יש לך שלוש מאות קובּ לשעה, ששווים פי שלושה או פי ארבעה או פי כמה מכל איזה שלוש מאות דונם שהיו לך, ושלא אבותיך ולא אבות אבותיהם ולא הפלשתים ולא הכאלקוליתים ולא הניאוליתים לא העלו על דעתם מתחת למצחם העבה, שיהיו להם מים שלא מן השמים, ולא מן השלולית הקרובה עד שתיבש, פטורים סוף סוף מחסדי שמים או מקשי לִבּם, מים שיהיו פורצים להם ברינה מבטן האדמה הטובה, ולא זולגים טיפות טיפות באי חשק משמי הנחושת הקשוחים, ופתאום יש לך שלוש מאות קוב כולם שלך ורצים לפניך בצינורות ובתעלות ועושים לך פרדס ועושים לך מטעי נשירים, ועושים לך ירקות ועושים לך רפת גדולה וחצירים לתפארת, ועוד מעט וגם מיני מאנגו ואבוקדו שאת שמם לא תמצא לא בברית הישנה ולא בחדשה ולא בקוראן ולא אצל אפלטון ולא באריסטו, וטבק, ותפוחי אדמה, וגם כותנה, ובעצם מה לא, ואפילו פרחים שעד אתמול חבל היה לבזבז עליהם פרוּר אדמה או טיפת מים.

יש לנו מים, מה אתם יודעים, זה לא פותחים את הברז והם רצים כבקסם, כי מים זה באר ובאר זה סיפור, לא קל ולא בכל מקום, ואתם זוכרים אולי את ההתחלה, ואת הבאר שחפרו בראשון, השנייה לא הראשונה, מפני שהראשונה הכזיבה, לא חפרו במקום הנכון, וכבר העמיקו בה והעמיקו מאד, ואחר כך פגעו ברצפת כורכר קשוחה שאי אפשר היה לחפור בה, והנפח נזכר אז ורץ והביא מקדח שסובבים אותו בשניים שניים, וירדו בחבל למטה וקדחו שם וקדחו, ויום אחד שקע המקדח פתאום וכאילו צלל אל תוך חלל ריק, וכשהוציאו אותו ראו שכן, שזהו, שרטוב, כן, שרטוב, חי אלהים, שהנה, שזהו, שיש להם, ונתנו אז איש ידו אל כתף חברו, שם למטה, בעומק שלושים או ארבעים מטר, בכמעט החושך, והתחילו סובבים סביב ורוקעים רגליהם בריקוד כאילו, בהתחלה מסורבל ובמבוכה, ואחר כך תפשו מה, והתחילו לרקוד, וגם לצרוח, ואלה שלמעלה צעקו אליהם למטה מה אתם צועקים, והם צעקו אליהם מים מים, והם צעקו, משוגעים מה אתם צועקים מה, וההם שם מלמטה, שלושים מטר או ארבעים מתחת, באפלה ההיא שלמטה, רוקדים סביב המקדח שבאמצע, יד זה על כתף זה, בדוחק הצפוף, רוקדים וגם שרים, שנשמע כצעקות משונות, מים, מים, בהתחלה במלמול ואחר כך עד לב השמים למעלה, מתחתית הבור, בחושך ההוא, רוקדים ושרים וצועקים ומייללים, מים מים מה אתם יודעים.

מה אתם יודעים, מים וכבר מתגלה ברור שנגמר משהו ושאולי מתחיל משהו, שנגמר עולם ומתחיל עולם, ושבכלל לא צריך כל כך הרבה אנשים כדי לעבוד את האדמה, ושהזית שנתן לערבי שלושים קילו בעמל ובריסוק העץ, תן לו מים והוא מביא שלוש מאות קילו בשופי, ושהגפן תהיה מכפילה ומשלשת, ושהתאנה של אבות אבותיך תהיה מכפילה כפול ארבעה, גם כשטעמה סר ואיננו עוד מה שהיה, אתה תן מים, והארץ משתנה לפניך, פטורה ובלי חסדי אלהים, האדמה משתנה והאדם משתנה והשמש והשדה נדהמים למצוא עצמם פתאום והם כמעט גרוטאות לא דרושות, כאותן המחרשות הקטנות, שכבר הופקרו בחצרות ובמזבלות ללא דורש עד שיהיה מישהו נמלך לאסוף ברחמים ולקחת ולשים אצלו בגינה מחרשה קטנה אחת לדעת איך חיו הקדמונים.

והביטו כעת, הנה פה, ככה, אני מצייר בחול מעגל גדול. זאת ארץ הרעבים. ופה באמצע אני שם עלה קטן ירוק, ככה, וזה הירוק שצץ פתאום באמצע השחון האינסופי. מיד עוברת השמועה, וכבר כולם כאן, כל הרעבים, יחפים או על בהמה מותשת, כל אלה שהתייבשו על הנילוס וכל אלה שגוועו על נהרי ארם נהרים, וסודנים מוכי רעב, וחורנים מוכי רעב, ויושבי סיני מוכי רעב, ומוּכי רעב מעומק הנגב, כולם כאן, לתפוש משהו ירוק, לבלוע משהו ירוק, לחטוף, לתלוש לעצמם משהו, מן הירוק הזה שצץ ועלה בקצה האדמה שהריחה קצת מים, יעבדו לך בעד פרוטה, חצי פרוטה, או פרוסה, בעד חופן שבלים או קומץ גרגרים, שיטחנו להם בין שתי אבנים, ולא עוד אלא שגם השׂבעים זו שעתם לשבוע יותר, והעשירים לעשות להם יותר עושר, כולם כאן סביב כתם הירוק הזה, כאותן החיות שביער, שלאחר שטרף האריה ואכל דיו, בא הצבוע ומגרם לו, ובא התן ומגרם לו, ויורד הנשר ומגרם לו, ומדדה העורב ומגרם לו, והנמלים אחריהם וטורפי הנמלים, והצרעות יורדות וטורפי הצרעות, עד כלותם הכל חלק ומוחלק ועד כלות כל הירוק. ואז תחזור השמש ותזרח אדישה על קיסרותה הלא נגמרת, והכל ישוב ויהיה שחון ומושחן שלם ולגמרי.

עולם מצולהב.

איפה היית? – חייך אליו יחיעם

בארץ הרעבים – חייך אליו היצור הזה

איפה? – חייך אליו שמעון

בארץ הפלחה החריבה – לא אמרתי? חייך אליהם היצור הזה

איפה זה? מה עשית שם?

אינכם מרגישים איך הולך ונגמר? הזמן שכבר נמשך אלף אולי עשרת אלפים שנה אולי מיליון?

על מה אתה מדבר? איפה אתה?

פשוט, החיטה הלא נעשית מארבעה, מאדמה ממים משמש ומבן אדם, זה נשמע כמו קרן קיימת, אבל זה ככה, אם איכזב אחד מן הארבעה אין חיטה: השמש לעולם לא תחסר, האדמה לעולם לא תחסר גם לא בני אדם, רק המים, ולכן הגשם הוא החיטה, הוא הלחם, הוא החיים, הוא האלוהים.

לא. אינכם מבינים.

יום אחד, בסתיו, לפני הגשם פושטים אלפי חורשים על פני כל אדמות הדרום, ומתחילים לחרוץ תלמים בשלף הקיץ הפריר, ממש כדרך שעשו בשנה שעברה, ולפני מאה שנה, ולפני אלף, אותם אנשים באותו לבוש, באותה מחרשה באותם השוורים ובאותם מילמולים ובאותן תחבולות חרישה, ובאותו יום ארוך מחושך הזריחה עד חושך השקיעה, ויום אחד פתאום יש להם מעורבבים ביניהם אנשים אחרים, מוזרים, שלא מכאן, חדשים, שהארץ לא גידלה אותם ולא ראתה את ילדותם, גם לא השמש, ולא היו כאן בתחילת כל הדברים שמאז הם רק נמשכים ונמשכים בלי להשתנות, מעצם תקופת האבן ותקופת הנחושת ותקופת הברונזה ותקופת הברזל ועד אתמול, ומאתמול, במגבעות ובמעילים, פתאום וגם אלה כאן מחזיקים בידיהם הרכות את המחרשה הקטנה הזו שמימות עולם, וגם הם בין הבוססים בתלמים אבל במגפיים שבוססו קודם שלגים זרים, ונוזפים בשוורים בנגינה אחרת, ובהפסקות בצֵל שמתחת לעגלה הם אוכלים אחרת, וגם קוראים קרעי עיתון שעטפו בו את הדג מלוח, ואת שארית חדשות הארץ הקרועות, ופתאום נעשה ברור, מן המעט המצחיק הזה, שנגמר הזמן והולך להתחיל זמן חדש.

על מה בדיוק אתה מדבר?

בדיוק על זה. שכדי שיוציא האיש מיבנאל או מקסטינה או מעקרון או מיסוד המעלה לחם מן השדה, הוא צריך שלוש מאות דונם, לחרוש שלוש מאות דונם, לקצור שלוש מאות דונם, להוביל לגורן שלוש מאות דונם, ולדוש ולזרות ולהבר שלוש מאות דונם ולשמור מפני כל הבוזזים, הכל רק עליו ורק הוא לבדו כל הזמן, דוחה כל הזמן את כל מה שלא עושה לו את הגורן, דוחה ליום אחר, ליום יבוא, לשנה שתבוא, לגורן הבאה, לחיים שיבואו. והוא עצמו? הוא עצמו איננו, הוא למד, בדרך הקשה, איך לא להיות, איך לא להפריע לגורן שתהיה ותבוא, וכדי שתהיה לו הגורן גזר על עצמו נזירוּת, וקבל עליו להתכווץ למידת הרגבים המחרשה והשוורים, מוחו התכווץ לִבּוֹ התכווץ נשמתו התכווצה, מפני שאם לא יוכל ואם לא יתכווץ ואם לא ישתיק את נפשו המצפצפת – הוא יתפוצץ, ולחם לא יביא לביתו. וזה הכל.

אני לא הייתי יכול – אמר שמעון בוודאות. בשביל מה?

ולחזור אל הפרימיטיבי? – אמר יחיעם.

אבא שלי הוא כן היה יכול. את כל מה שלא היה בעניין עבודת השדה ביטל. אבא שלי בן שש עשרה נולד בחדרה, ארבע שנים לפני שנולד רץ והיה חובב ציון, שנתיים לפני שנולד חשב ונהיה אחד העם, ובן שש עשרה רק נולד וכבר הוא בגופו עמוק בתוך עידוד הבַּחר בחדרה שכמעט הרגה אותו, ומאז הוא פשוט מוכן לכל עבודה קשה, ולהיות עובד אדמה על אדמת ארץ ישראל זה אצלו ראשון לכל, פרט לאמא, אלא שהיא לא כל כך היתה מאושרת מן האדמה, הוא הפסיק לחלום רוסית, הוא לא הזה על דובדבנים ולא כמה לגרגרי יער, הוא צעד אל הכרם בין הינבוט המצוי ובין הטיון הדביק, ובצהרים נח לרגע מתחת לסידריה, שקראו לה גם דום, אבל עדיין לא שֵׁיזף, בן שש עשרה נולד ובן ארבעים כבר כמש, וידיו היו ידי איכר שלא הוגשם, ובן שבעים כבר היה מובס גמור, בא בימים ולא בשיבה טובה.

כעת כבר לא עובדים ככה – אמר יחיעם כמבקש לו מוצא.

כעת יש מים. התחיל זמן המים ונגמר זמן הגשם. הסביר היצור הזה, שחש עצמו פתאום עייף, כאילו מדרך רחוקה, או כאילו כבר יותר מדי.

אני אף פעם לא התלהבתי מעבודות של זיעה ושל שמש שורפת, ושל מי שאין מה לדבר אתו אלא רק מוּ וְמֶה, וקוּ־קוּ־קוּ, אין לי כוח לזה, התאונן שמעון.

פרימיטיבי? למה? כי אני לא שוכח את הספר ירוק הכריכה, אפור ירוק, עם הגב התלוש למחצה, גם אני דפדפתי בו, ולא פעם, והייתי חוזר וקורא מחדש את “האדם והטבע”, אל תצחקו, כן, א.ד. גורדון, ואפילו יודע לאמור את הקטע, “ובעמדך ליישר את קומתך ולשאוף רוח”, מכירים? לא?, “והרגשת כי שואף אתה לתוכך פנימה עוד דבר מה”, לא מכירים?, מרגֵש אותי נורא, אף על פי שנשמע כמו נביא נרגש, “דבר מה כמוס, אשר לא תדע מהו, אבל”, כך היה כתוב שם, “אבל שיוסיף לרוחך חיים וגם אור”, כן, “חיים וגם אור, ועוד דבר מה, כמוס, שמעבר לעבודה, מעבר להכנסות להוצאות למאמצים, עד שפתאום, בתוך כדי העבודה אתה מתיישר לרגע”, תשמעו, “מזדקף ותופש כי יש כאן עוד דבר מה”, תשמעו, נורא מרגֵש, לא? “כי יש עוד דבר מה כמוס במקום הזה, מין ערך נוסף, שעושה תפישה”, הוא אומר, “שיש בזה יותר ממה שחשבת או ממה שידעת קודם”, ככה, לא? והפסיק.

זה יפה, אמר שמעון, ומבטו כעת היה טוב, פשוט טוב.

אני את הדבר־מה־כמוס הזה, את הערך־הנוסף הזה, מרגיש לפעמים אבל במוסיקה דתית, או כשהמקהלה שרה את הנה הוא בא, ביהודה המכבי של הנדל, דיבר יחיעם ופרש ידיו להסביר, ועד שהשיער סומר. אמר.

ואני, אמר היצור הזה, אבל כבר לא אל שומעים, ואני בשדה הגדול והריק ההוא, שאין בו כלום, ורק אותו כלום גדול ואדיר, אחד ומלא וסביב סביב, רק ריק אחד וגדול, מלא ועם זה קל מאד, לגמרי, וגם לא כך, אלא פשוט מזה, פשוט ריק, ריק אחד שלם, לגמרי, ריק.

ואני יודע את היפה השיכור הזה של הכלום הגדול. שאין בו אלא כלום, ממש לא כלום, לא מה לעצור לראות ולא מה להיעצר להראות, אלא רק שלם, כולו, בלי שום סממנים מושכי לב, ורק רוחב הידיים הזה, הפרוש שקט לכל עבר, בלי כלום צומח בו כעת, רק סימורי שלף שהשחים והפך לחומר האפור שעושה את הכלום, ובשוליים, אולי עוד קצת הקוצים היבשים, מיני גדילנים או חורשפים, אולי, ושגם לאחר שהכל רק שרוף עדיין יש בו תמיד גם כמה כתמי ירוק תמיד, יבלית אולי, או בּוּצין מאובק, אולי כדי להטעים את הצהבות שהשחומה, שהפכה לאפור האינסופי הזה, אפור כולו, אפור אילם, שטוח בלי סימן, שונה או אחר, אפור עשוי מכל מיני שנבלעו לתוך שלמותו, וכבר אמרת יותר מדי, כבר הוספת מעבר לכלום, השלם הזה לגמרי, הריק לגמרי המלא. אפשר למות למראה היפה שהשיג את מלאותו. סוף סוף שלם אחד לגמרי שלם אחד לגמרי. אדמה אפורה, שמים אבודי תכלת, שלמים בלי שום קישוט או סימן, תכלת חסרת הוד, אובך מעכיר רחוק, כמו אבק, אבל שלם, כל הזמן, לגמרי, כמו, אולי, ושותק, ולגמרי, או

המתן! כי ברחוב למטה, מעבר לגדר הבלוקים, קורה כעת, ויש שם פתאום איזו מכונית מתאמצת שלא לשקוע בחול, ולא צריך להיות חד־עין כדי לראות שזו ממש מכונית משטרה מופשלת גג ושהשניים שבתוכה הם באמת שני שוטרים בריטים, ניזוזת ומתחפרת חליפות, ושניהם גם בהקשבה לשקיעה בחול וגם בהצצה לעברים לדעת משהו, וצריך מיד להתחפש לשלושה נערים בטלניים שרובצים תחת המנדרינות באפס מעשה נודף כולו שעמום של אזרחות טובה, בלתי קשורה בשום דרך לשום קשר מחתרתי להטמנת שום נשק לא חוקי, ושכל מבטי חשד יהיו מחליקים מעליהם והלאה כבלתי שווים הצצה נוספת, אף כי מה פתאום עושה מכונית משטרה ברחוב החול הזה, אם לא באו לראות את ביתו של חשוד א' שנתפש ובעקרון ממש כעת מחפשים את ביתו של חשוד ב' שנתפש, או כדי לברר איך פועל הקשר עם ביתו של יששכר שבראש הרחוב, או סתם נתקעו מפני שהתבלבלו בין כל רחובות החול, או אולי זה רק ריח תבשיליה הכבדים יהודיים של הגברת פרייליך שיכּר אותם, ואיך זוחלים ניחוחיה לאיטם בלאוּת משאירים באוויר עקבות טריות ולא מתנדפות, מה הם רוצים?

אינם מתעכבים, וחסר רק שיתחפרו ויקראו לנו לעזור, ויצלמו את פרצופינו, יקח אותם האופל. שאלות: באמת תפשו אותם? לרוץ לספר ליששכר? לחכות לדעת יותר? שאלות: או נמלטו, ולרוץ לשאול? או רק לחכות? שאלות: ואיך זה קרה פתאום? ואם ייתכן בכלל שהם יהיו נתפשים? שאלות: זה לא כלום, או זה משהו? רק נוסעים להם ורק עוברים כאן, או משהו? שאלות: הבטן מתהפכת, לרוץ הביתה לשלשל? הבטן מתהפכת, וזה רק לא כלום, בהלת שווא? שאלות: ומה עושים להם לנתפשים? חקירות עם כל הסיפורים? ולא נראה אותם עוד? אלוהים. וגם את הנשק? לא ייתכן. מה פתאום. פתאום נתבלבל הכל? ובאיזה שטויות הייתי. וכעת? ויקחו לי את אחי? מה פתאום? יש כאן טעות. לא יכול להיות. או מה?

כבר עברו כבר עלו על פיסת החמרה הנוקשה שם למטה נעלמו להם. מה זה סימן? שכן או שלא? נשאר מעלינו כזה מאיים, ואין את מי לשאול, או, בכל זאת, לא כלום, בסך הכל עברו להם, ולא כלום, מה פתאום, ולמה פתאום דווקא כאן, וראית איך הביטו? יקח אותם האופל. ומה עם פינייה מראשון לציון, איפה הוא, ומה עם אבא של יחיעם המתרוצץ בערבות? ואולי הם כעת בכבלים, באזיקים, בנחושתיים, במכות, בחקירות, וזורקים אותם לקלבּוּש, איך זה נראה הקלבּוּש, ולבור הכלא? למה מחכים?

שמכעת כבר אין לך אח? שמכעת יש לך אבל שבור עינויים ורצוץ מכות? או שכבר נמלט, ורק לא יודע לאן, מתחבא ומחכה ללילה, לילה בוא, ויגיע בחשאי, ויסתלק ויוברח אל מקום מבטחים? איך זה נעשה? ייגדל זקן ופיאות וכובע ויענה לשם חצקל? ועוד מעט אמא ואחר כך גם אבא וכל השכנים ואין עוד שלווה כאן ולא תהייה עד שיששכר ישלח לאמור מה כעת ואיך?

כנראה שום דבר. אבל אי אפשר לדעת. כי מה פתאום. ולך תאמין שלפי תומם או רק במקרה. מה לא הייתי נותן להיות מתעופף כעת לרגע לחורשה ההיא, כמו ינשוף חשאי, רק להציץ מלמעלה ולדעת. זה היה מרווח לי את הבטן. מה לא הייתי נותן. אלא שאפילו מלה ברורה אינך יכול לומר לשני רעיך אלה, האיסור בדמך, גם כשהם יודעים ורק משחקים לא יודעים. כולנו בצבת.

יקח האופל את כל הבריטים, פרק מעליו היצור הזה.

דווקא הבריטים? תמה עליו שמעון. אני דווקא עם הערבים לא מסתדר. עם הבריטים די אפשר. הצרה שהם חייבים לעמוד באמצע, בין היהודים והערבים. אבל אילו רק אנחנו והם, מה היה רע?

ולמה לא לבדנו, חסם אותו יחיעם.

כי נצטרך להילחם תמיד עם הערבים, ואִתם לא. אני לא מבין גדול בכל זה. ורק שעם הערבים אינני יכול. קָמֶר חברי היה הורג אותי. אנחנו בנים של האזור הזה. הוא אומר, אנחנו ילידי האזור הזה, וכולנו נולדנו לקדמונים שמלפני אברהם אבינו, ההוא בן תרח, הוא אומר, והכל צריך להתחיל מחדש מנמרוד, הוא אומר, בסדר חדש, יותר מוצלח. אלא שאני חושד בו שאם תהיה לו הברירה הוא יעדיף את לונדון על העיר העתיקה כאן או בבגדד.

באמת לא רע בלונדון. הרהר יחיעם. לפי מה שאני קורא בפוֹרסייט, ובשלושה בסירה אחת, וגם בוודהאוּז.

אני לא יודע, אמר היצור הזה, תפוש בסבכיו.

לא משתגע ממאכלים מזרחיים, לא מניגונים ערביים, לא מן הריחות של יפו, ולא מן הסרטים ב“עֵדן”, ובעיקר, אני מפחד מהם, גם כשהם בסדר. המשיך שמעון.

יחיעם רצה להשיב מיד, אבל עצר כשתפש שהלך לומר מה שאומרים בשומר הצעיר ולא מה שהוא חושב, ושכנראה בעצמו עוד לא חשב.

לעזאזל. נעשו עצבים בלב.

אני מצדי, ממשיך שמעון כאילו הנה הולך ונודע לו, חושב שצריך פעם לצאת לעולם, לא די בעולם הקטן הזה שלנו, כל הזמן יש שם וקורים דברים ואפשר לראות דברים בלי סוף, תיאטרון בלי סוף, קונצרטים, תצטרך רק לבחור אם סיר תומס בּיצ’ם או סיר אדריאן בּוֹלט, או אם תרצה מוזיאונים ותערוכות, או כדורגל, כי שם זו אֵם הכדורגל, תענוג לנפש, ואפילו אם רק לשבת בפינת בית־קפה ולראות את האִיריניות ואת המרלֶנות ואת הגרֶטות גארבו, שם מעבר לשני שולחנות, יושבות ושותות משקה ארוך ומעשנות בפומיות ארוכות, עם הרגליים הארוכות שלהן, מוקפות מחזרים עד שעיניך שלך כמעט לא מוצאות פירצה להגיע אל צדודית חוטמן היהיר ולא לתפוש את מבט עיניהן האגדי, עם הריסים והמבט שתמיד אל מהלאה, כאילו כאן אין להן לִבנות האלים מה לחפש, וכמובן, בלתי משגיחות כלום לא בך ולא בכל תחנוני מבטיך, מה שתרצה –

מי יוכל להבטיח לי שכלום לא קרה, מה פתאום פשפשו האלה כאן ברחוב?

וולטר גיזקינג, ארתור שנבֶּל, ווילהלם קמפף, השלישיה קאזלס קוֹרטוֹ טיבּו או פיאטיגורסקי, או מישה אֶלמן אפילו ישה חפץ, ולא בתקליטים, ולא לסובב בידית ולשמוע מסכן, אלא ממש, במקום שהם חיים, באולם וויגמוֹר, ברחוב וויגמור האצילי, ולא כמין דאהליה אנגלית מגומדת ועלובה על המרפסת בעציץ תל אביבי נובל, אלא ממש פרח נהדר דָשן אמיתי, האם לא מתחיל לפרפר לכם בלב? גשם דק, מעיל גשם, מטריה שעושה קצב להליכה שאננה, רחובות שאננים, עצב שאנן, ומוצארט, סימפוניה מספר ארבעים בסול מינור.

נכון שכלום לא קרה להם שם, הגידו, נכון?

ואתה מתכוון רק לטיול או לעזוֹב ולחיות שם?

אני מתכוון שלא אכפת לי האנגלים שכולם כל כך מפחדים מהם, אמר שמעון בלי לשער כלל, כמובן, לא את המכה שיחטוף על ראשו המפואר מאַלָה בריטית יבשה וקישחת ביום ההפגנה בירושלים, כעבור רק עוד כמה שנים אחדות, עד שהיה צריך תפירה בהדסה, ולא את הבריגדה שיתגייס לה בעוד כמה שנים לחמש מיטב השנים לפני שידע אם הוא באמת רוצה ובלי שיעז שלא להתגייס מפני שכעת כך עושים כולם ואי אפשר שלא, רוצה או לא רוצה, סוחב לשווא את הרובה הכבד שנתנו לו 654010, וגם בלי להתחיל לדעת איך הוא וממש יחיעם הזה בעוד רק כך וכך שנים יהיו שניהם, לא להאמין, מהלכים להם יחדיו באותה לונדון עצמה בגשם ההוא הדק במעילי גשם ובמטריות באותו רחוב וויגמור לשמוע את מוצארט סימפוניה מספר ארבעים בסול מינור. פלאי פלאים.

אני הולך לנדוֹר נדֶר. מה לנדור? שאם הוא בשמים יעשה שהם בשלום, ששלום להם, אני נותן, מה? הכל, רק אמור –

תראה שזה לא כלום, אמר פתאום יחיעם, יודע בלי שאמרו לו, רק מחברוּת, תראה שהכל יבוא בשלום, אמר לו, עד שעיניך דמעות. קצת סבלנות, אמר, תראה.

לעזאזל השתיקה הזאת של העולם היודע ולא מגלה. לעזאזל והלא בעולם כבר יודעים. ובמקום מן המקומות כבר מטפלים בהם, רושמים את שמם, את כתובתם, ומתכוננים כעת לתפוש נוספים, ובעוד קצת יותר שעות או פחות כבר נדע גם כאן, או שהכל שטויות והם הולכים וגומרים שם בשקט ועוד מעט חוזרים, בחיוכים שלהם, בלי לאמור הרבה, ורק להתקלח ולהחליף בגדים ולחטוף משהו מתבשילי אמא, שכאילו מגרשת בצחוק, וישר לרחוב, למרכז, לפנות ערב, לפנס, ועוד מעט ויפות ומגוהצות ומסורקות גם הן, די –

אתה נורא חסר סבלנות. למה? תראה שהכל יהיה טוב בסוף, אומר יחיעם הקופיף החמוד מפני שבאמת איש לא יודע מה יהיה, וגם לא יכול לנחש, אם כי, אולי הוא בכל זאת יודע, מפני שמניין המבט הזה שלו הירוק מעורפל, שכמעט לבכות למראהו?

מפני שאני לא מאמין לתמונה ההיא, האשה ההיא המתפללת והאיש עם הראש הגלוי המורכן שלו, לקח עצמו היצור הזה והסתער על אין מתקיף, התמונה היפה ההיא, עם האשה עובדת האדמה ועם האיש עובד האדמה, חופרי הבולבוסים, ועם תפילת הערבית שלהם, כאילו תודה לאל, כאילו יבורך האל לעת ערב, כולה היא רק פיתוי להאמין במה שאין דבר כזה בעולם.

על מה אתה מדבר, זקף יחיעם את גבות הקשת שלו, שהשיער הערמוני שלו כמעט מכסה אותם, מפני שמזמן כבר לא הסתפר, אבל יפה לו כך,

תראה, אבא שלך ואבא שלי ואבא שלו, ועוד המון חבריהם, ראו את עצמם בתמונה הזאת, והאמינו בברכת האדמה ובעובדי האדמה, עזבו הכל ובאו הנה כדי לעבוד ככה, ובערב להתפלל ככה, תפילת הודייה על הלחם ועל המים ועל השדה, ואם אחז בהם היאוש לפנות ערב, ישבו יחד ושרו שירים כל הלילה עד הבוקר, והשירים ניפחו להם מחדש את הלב, ישבו ושרו, עם גרמושקה ובלי, ועם כל המלים, והבחורות בקול של בחורות שלהן והבחורים עם הקול של בחורים שלהם, קצץ מזייף פה ושם אבל מלא יושר, וחזקו והתחזקו לגמרי, ועם אור ראשון זרחה להם גם האמונה, תמה וברָה, לא?

בחיי שכן

וחזרו אז לשדה ועבדו כמו מטורפים כל היום ולא הרשו לעצמם שום מורך לב מפקפק, וידעו אז ברור שלא רק הם כאן אלא גם היהודי החדש איתם כאן,

אני מכיר את השירים ההם,

כן, על האדמה הכבדה הרחבה הדשנה רבת התנובה הפורה כמו אשה הרה, ועל השדה הגיא הכרמלה אצא לי השדה ואשמע מה דיבר אדוני מן הקמה והגידי לי אמי האדמה הרחבה המלאה הגדולה, ומדוע לא תחלצי שָׁדֵך גם לי, ופתאום והשדה היבש האפור מרוב שרוף הקישח שמזמן לא טעם טיפה של רטוב והטל נידף עוד בטרם נגע בוֹ, ופתאום והשדה הוא שָׁד, שד אישה מיניקה, מלא ושופע ולבן ועגול ורך וחם, איפה? בשדמות אוקראינה אולי הדשנות כחמאה נמסה, אבל פה ביסוד המעלה, על הבזלת השרופה עם עשרים האכרים השרופים קשי היום ונזופי הגורן, או ביֶממָה על השָׁמסִין בבזלת המעורבת באדום אגוזי פריר, או התשעה שבגדרה, תשעה מכל מאות־בני־יעקב־לכו־ונלכה, מתחת צלהבי השמש אין סיתרה, מתחת ידי כל בוזזי הגורן ופקידות יקא, או בפלחה החרבה בבאר טוביה, עשרים המשפחות, ובאמצע בית הרופא, ד"ר יזרעאלית, שנהרג בתרפט בנסותו להציל ערבי פצוע ונישאר מוטל לו שלושה ימים הרוג בחצר האורווה שהיתה להם כאילו מבצר, עד שבאו השוטרים הבריטים וגרשו את כולם משם, ועד שחזרו כעבור כמה ימים ומצאו אותו נורא מלספר ואת השני שנהרג שם ההוא שאמרו עליו שיהיה קצת מבולבל, ולא נזהר וחטף, או בפלחה החרבה של עקרון, עם אחד עשר המתיישבים הראשונים ואחר־כך עוד שבעה, ועד לעשרים וכמה גיבוריה, בשדות החרבים ההם ובשמש הצולהבת, עם כל פקידי הברון והקדחת ושאר העלוקות, שירי רחל עוד לא היו אז, ולה גם היתה הכנרת, אבל היו להם והיו שירי ברוך אתה אדוני על האדמה הטובה, והיו להם שירי פה בארץ חמדת אבות, והיו להם שירי לפאתי מזרח קדימה, ומה שרואים ביום הלא בכלל אינו מחייב את מה ששרים בלילה,

הלבישיני אמא כשרה, התחיל יחיעם להתפייט, ומה עוד תבקשי מכורה, ומה שר הברזל לפוֹלֵחַ את הרגב התוֹחֵחַ ואדמתי אדמתי מולדתי מולדתי ומכורתי מכורתי וזיעה מלוחה ושמש אוכלת,

וזיע זיע אל תזיע, עיקם שמעון פניו, יה, כמה שאני לא אוהב את כל אלה, את פולחן הזיעה ואת הידד ריח הזבל ניחוח החרא,

ועוד איך היו שרים, ובהתלהבות חסידית, שלא לדבר על הריקודים שעוד מעט, כי מה אנחנו לא ניתן לה, לאדמה, את חיינו את לִבֵּנו את נפשנו, הו ארץ מולדת הו ארץ נחמדת,

ומאחורי אחת הכריכות של הפועל הצעיר של אבא מצאתי בכתב ידו הדק, משהו שהעתיק כנראה שלא יאבד, ככה, ככל שאני זוכר:

כל מקום אשר יחסר בו דֶשֶׁן – זעתנו תדשנו

ואם דם יחסר לרוותוֹ – הנה דמנו

הללויה הללויה. מה קרה לאנשים ההם? משוגעים? מה הם עושים, למה הם ממהרים ורצים לתת את דמם, למה במקום למצוא מים הם נותנים את זיעתם? או אנחנו לא מבינים כלום?

תראה, בימים ההם, האם לא היו אז בעולם איזה שבעה עשר מיליון יהודים, לא? כן, ותשעה היו בגדרה, תשמע, תשעה, וחמש משפחות בבאר טוביה ועוד כעשרים בקבוצת הפועלים, במסחה היו עשרים ואחת וביממה עשרים ותשע, בבית־גן היו כעשרים משפחות, ביחד עם הגֵרים (הפקידוּת נורא אהבה גֵרים, גם צייתנים גם לא מתאוננים גם חסרי טענות, וגם לעולם אינם מתמרדים), ובמלחמיה היו עשרים ואחת, לא זוכר כמה עוד בכל מקום, ובסך הכל, אם לא טועה, כמה מאות הכל בכל בכל מושבות הארץ, עם פתח תקוה הגדולה ראשון לציון וזכרון יעקב, כל אחינו המחוננים הנותנים זיעתם על תלמי ארץ אבותינו – הם מצד אחד, ועוד שבעה עשר מיליון,

מה אתה לומד מזה? מי מכולם טעה?

קל להיות חכם כעת, אמר יחיעם.

אבל, לא, נלחם היצור הזה להגיע אל הדבר, בָּאו רק קצת, טיפה מכולם, אבל אלה שבאו, היו מוכנים לתת עצמם ואת הכל על הדבר שלהם, ממש, המעטים היקרים ההם, ויוצא, כאילו, שמי שרצה לחיות מן האדמה בארץ ישראל צריך היה, קודם־כל, לעמוד ולנדור נדר, נדר קשה, נדר סיגוף, נדר התנזרות, נדר עניות, נדר תיפח נפשי, שהוא מקבל על עצמו לעמוד בו, ומקבל על עצמו לרדת עד גובה השוורים, ולתת גם צוואריו בעול הזה שלהם, ולמשוך אִתם בשארית חייו אל הגורן שדרכה לאכזב תמיד, ומקבל עליו ללמוד לחיות לאט לאט מן התבן – וגם הוכיחו לו מן הפלח הערבי שאפשר כך, שהנה האדמה הנה השמש הנה הגשם וזה הפלח. וגם זה לא חידוש, כי כך גם היו אבות אבותיך. וכך גם כל מי שהוא בן הארץ בן האדמה בן השמש בן הגורן, יה חלילי, יה עמלי, העבודה היא כל חיינו, מכל צרה תצילנו, חושו אחים חושו, בשוב אדוני את שבות, כאפיקים בנגב, אשרי האיש

---

צלהבים

מאת

ס. יזהר

אל השדה? אבל למה השדה, לא נמאס? לא רק שהפירוט מייגע, לא רק שלאחר כל פרטי הפרטים מה יש לך שם בסך־הכל אם לא שוב רק אותה ריקות, מוכרחים להודות, של שעמום אחד גדול, ושל אותו רק שטוח־שטוח אחד, חסר חליפוֹת, שגם אם ימליצו לפניך לדייק ולראות בו את אלף גוני הגונים שאפשר להבחין בהם, וגם אם הם כולם אמת נראית לעין, מה נשאר לך לבסוף אם לא שוב רק אותו שטוח מרוח אחד שטוח כולו ולגמרי וחסר הפתעה, גלוי תמיד לכל צד פרושׂ עד יאוש על פני כל המישור הזה, שגם הוא עצמו אינו אלא, ככל הידוע, אותו מישור עצמו, שבחורף אולי ישתנה לרגע ויהיה לטיט דביק ובצקי אבל כעת וכל ימי השתרעות הקיץ הגדול אינו אלא תמיד רק אותו חוּם אפוֹר אחד כולו, פריר אגוזי ושטוח כל הזמן ואינסופי, ומשכיח בלי מאמץ את ימי החורף הקצרים והירוקים כשעטו על כולו ובתאווה מופקרת כל הירוקים ההם שצצו ועלו מכוח הפרייה הפנימי שהיה טמון בה באדמה הראשונה הזאת ובחובי תוכה, צצו ועלו עם כל ששון קטני החיים שהתחילו רוחשים מיד, מתעוזזים כל שעת הגמדים הקצרה והמאושרת שלהם, ואז בא הקיץ כחזוֹר אדון זועף, והזעיף והוביש אותם כולם תומם, ואחר כך שרף וצלה אותם כולם לחוּם שחוֹם, ואותו לאפוֹר שרוּף, ולשלדי קוצים יבשים, וכאילו סוף לכל, ואחר כך מת אב ומת אלול ומת חוּמם, ופתאום וזה כבר שוב החורף מתקרב, והכל נצטמרר פתאום, רעד חלף בו, ולריח הגשם הממשמש ובא, שוב יצאו אלפי המחרשות הקטנות ושוב נתמצעו בין אלפי החורשים ובין אלפי כפול שניים השוורים, פושטים עליו הולכים לאט על גביו בהליכת החורשים הכבדה שמעולם לא משאירים חלקה שלא עוברים עליה כולה לאט בהלוך ושוב. ובאותה רגיעה כנועה אבל מקדשת עליה את העול, וגורמים לו לשרה הזה להיות חוּם שוקולד טרי. וכעבור זמן במהלך הימים הנועד להם ובאיטיות מהלך גרמי השמים הסובבים אִתם ובאותה מוכרחות, אם רק נעתרו השמים ולא סרבו, להתחיל לסובב בחליפות הסדר הקבוע ולהיות קודם יָרקוּת רכּה ואחר כך יָרקות עמוּקה שהולכת כסדר וצובעת הכל לירוק יותר עמוק נוטה כבר לכחול, ומאופק אל אופק ויותר משאפשר להקיף ולראות במבט אחד ממקום אחד, ואת הירוק לזהוב, ואת הזהוב לתפילות שבלב, ומתפילות, עוד מעט, לעולם שכולו חיטה בשלה מתנשבת יפהפיה וכבר מוכנה לגורן.

וכך הלא הפך משקע המים העומדים שמימי קדם עתיקים למישור שדות, שאפילו אם תאמר מה לי ולו, הרי שבעוד רגע סבלנות, ולמה צריך לא ברור, או אם תרצה מרצונך, תוכל בלי קושי, לעמוד פה ולהביט, ואל תברח מיד, כפי שראוי לאין־מה־לראות כזה, ותוכל, בזהירות, אם תרצה, להתחיל להפשיל לאט ולהתחיל להבדיל בין צהוב אחד לצהוב אחר, ובין צהוב אחד לבין צהוב־אפור, ובין אפור לאפור, ותוכל גם למנוֹת, ככה, מעמידה בטלה, את הירוקים שעדיין למרות הכל נותרו לפליטה פה ושם, ואיך הם מְנמרים, ככל שיפתיע, את האפור השלם הזה, פה ושם, במיני ירוֹקת החמור, למשל, או בבּר־הגביע, למשל, וביַבּלית בוודאי, פגע רע זה, ולמי בעצם אכפת מה בדיוק, ותוכל גם לציין פתאום אפילו מיני תכוּלים שישנם בו, למרות הכל, שעושים קצת תכלת בתוך האפור, זנב העקרב או העכנאי, או זן אחד מן הזיפניים שנשאר עומד לו עד סוף הקיץ, ואפור עם תכלת כידוע כבר אינו אפור אפור, וגם לא אפור עם לבן ולא אפור עם ירוק, ואין סוף השדה, מסתבר, הוא באמת פספס זהיר של הרבה חוּמים מִבְּשׂר השדה, ושל כמה אדומים פה ושם של חַמרָה, גם הם מבשר השדה, וממתנשבים דקים בדמות אבקים שפעם גם הם היו מבשר השדה ונלקחו לעוּף, ומקמח אבקים שצנח עייף מלעוף כל הזמן. וכמובן מן השלף שנשאר ונחרך בשמש השורפת, ככל שלא נאכל תומם בשיני העזים המכלות עד השורש מרוב רעב ומאין להן כלום טוב מזה על אלף אלפי הדונם סביב, ולא על דוֹק של אובך אוֹכרה שתמיד ישנו קמחי וחונה על גבי השדה, ושעושה פתאום את דוק האבק שעוד רגע יפרח רגע לפני שיחזור ויצנח, אם שווה בכלל לדבר עליו ועל אפס משקלו, ונראה שמוטב שלא להוסיף אף מלה, מפני שלמי באמת אכפת ומי בכלל מעוניין בכל זה, למי זה אומר משהו יותר ממה שרואה הנוסע כשרואה להרף מחלון נסיעתו ולא מפסיק אלא לכל היותר כדי לאמור לעצמו, הנה, סתם, תראה, עוד שדה, וגם זה יותר מדי, מפני שמי מפסיק נסיעה כדי לאמור לעצמו, הנה סתם, תראה, עוד שדה, גם כשזה באמת השדה. חי אלהים.

בסך הכל שדה. ואין מה להתחיל להראות ולא להתחיל להסביר, ולא לייגע על לא דבר את קצת הקשב שנדבו לך לאחר שאתה צועק כמו חמור הביטו הביטו, ועד שהסבו ראש ביגיעה כבר הביטו וכבר ראו שאין מה לראות, ואולי, כנראה, אין זה אלא רק למאוהבים בלבד, לראות ולהוסיף ולראות, והם הלא אינם צריכים לכל הדיבורים, שתמיד הם רק מאכזבים לבסוף, ולטורח על המספר ועל קורבנו השומע, ובעצם אין מה למכור למי שלא רוצה לקנות, חכמה ישנה, אלא, מלבד, אולי, פתאום, למי שנפתחה בו הבהרה, מטעם כלשהו, מין סילוק אדישות של רגע, נאמר, ופתאום, והוא רואה ויודע, וכן, ומתחיל לתפוש ולדעת, ותופש, לאשורו, איזה מין מיוחד יש פה לפניו, איזה מין דבר, שכעת מותר אפילו לקרוא לו בשם, מאליו, כעת, אלהים, איזה יפה, איזו יפעה, אלהים אדירים.

חכמה ישנה שצריך להתחיל לרצות כדי להתחיל לראות. ובאמת, לא יודעים מה רואים עד שלא נפתחים פתאום לראות. מאליו זה לא מראה את עצמו, גם לא אכפת לו כן יראו לא יראו. גם כשמה שרואים איננו כלל כזה דל וצנוע, כלל לא, אלא הוא עצם ליבנת הספיר, ועירום מהות העולם. רואים את גופה של האין לה כסות. רואים את שיזוף עור עירומה הגלוי. את מבט שחמוּת הבוֹהק העמום אל אור השמים המביטים בה בכל היותם ולא ימישו ממנה עין, כמובן. עירום נטוש עזוּב לנפשו, פשוט כזה שאין פשוט ממנו, ערטיל לגמרי שאין עירטול גמור ממנו, שזוף אבל בהיר, כהה אבל בוהֵק עמוּם, אדמה אחת שלימה שרועה לה לא משדלת איש לא עוגבת על איש לא מתגנדרת לפני איש, ולא עושה שום דרמה בנוף, ולא מבקשת כלום, ולא זזה לשום מקום, כולה יֶשנה בתוך השתיקה השלימה ההיא, וזה הכל, זה הסך הכל. יש יותר מזה? הנה זה, זה הוא היותר.

מי מפחד משדה ריק? שדה אחד שרוע מכאן עד אחרי האופק, כולו רק ריק גדול אחד, רק ריק גדול, לא לפנות ערב כזה לעת דמדומים כאלה ומשהו של רוך או פיוס, ולא לעת זריחה כשיש עוד משהו טל ומשהו מבטיח אולי צל, לשווא, אלא פה תחת צלהבי השמש הצולהבת בכל גודלה, בריקות לכל צד, כמו שהוא, שווה לכל צד, כאילו לא לבני אדם ולא לכוחם לשאת או לרצונם לשאת, וכאילו אין עוד שעמום נואש ולא מנשחם ממנו בעולם, ואפילו אם זה שכאן הוא שעמום ענקי ואדיר ומאופק עד אופק. אף כי על צד האמת, למה לבוז לשעמום, האם לא הוא כל חיינו, האם כל העולם לא שעמום גדול אחד והחיים אינם שעמום גדול אחד וכל המעשים אינם שעמום גדול אחד, והבט סביבך אם לא זו מנת החיים שיש תמיד, מלבד כמה צליפי ברק של רגעים אחרים סוערים, ממה עשוי העולם ממה החיים ממה מיפלס הסדר הרגיל, הבט בכל האנשים סביבך, מה הם כל הזמן אם לא שעמום גדול אחד שמנסים או כבר לא מנסים להסתירו, אלא שהשעמום הזה שכאן אינו בא מכאן, שלך הוא, אדוני, מפני שכאן אם עומדים רגע, בתוך השדה הריק הזה, פתאום ובלי הכנה מקודם, פתאום רואים כי הרֵיקות הזו אינה דווקא ריקנות, ושרֵיקוּת היא גם שלימות. כשמשיג המקום את מלואו, והשעמום הוא רק קו הפֶלס, ומכל אינסוף הפרטים שתמיד מתגלגלים ותמיד ישנם, הנה יש כאן אחד שלם, אחד שאין לו איזון גדול, שיווי משקל שכל כוחות הטבע מאז נברא העולם כבר נגסו בו ופצרו בו ושִיֵיפו בו והוליכו ממנו והורידו ולקחו ממנו עד שהשאירו אותו עשוי נקי מדויק למשעי ולהפליא השדה הפשוט הנשגב הזה. שמכיל בו לא את סוף התהפוכות אלא את שיאן, את מה שהוא ככה לאחר כל הרוחות וכל הגשמים וכל תלאובות החום וכל הצמחים שעלו צמחו וכמשו וירדו או הזהיבו ונקצרו ולאחר כל צעדי הגמדים שחרשו וכל פסיעֵי הקוצרים שקצרו, וכל טלפי הלוחכים שלחכו לרבות קו העקלתון הזה של שירבוט זנב נחש חומק אחד לרבות עיקוּדי מגע ריחוף רגלי הנמלים פחות משווי נוצה שבכל שִישְתן שיש להן אינן ממלאות גם טפח מעקבי גמל אחד שהעמיק תחת שלושת שקי התבואה שעמסו עליו עד הישבר גבו כמעט, זה גב הגמל הנשבר מתחת קנה השבולת, ועם כל ההבדלים בין כל הדברים שהיו בו, עמוּמים למדי והמוּמים תחת צלהבי השמש שעושה לה מכולם שדה צלהבים מוּכה שמש שחוּם עד שרוּף, והכל כולו רק בגודל לב רק ברוחב ידיים עד שהריקות היא ריקות ענקית גדולה אחת אינסופית מלאה ושלמה, רק השמש והיא, ורק השדה והיא, וכבר לא, והיא איננה תלויה עוד בהם ולא בכלום, ופרושׂה רק לעצמה, ריקוּת אחת לעצמה. ומה בעולם יש יותר, אבל אין, כאן הוא היותר. הנה, זהו.

אכזרי? השטוח שטוח הזה, שונא אדם? קשה מנשוא ומתעלל ביכולת לחיות? הגלמודות הזאת שלו, הגלמודות הריקה הזאת, הערירוּת האדישה ולא אכפת לה מכולך, בהתחלה אולי, כשעוד לא נפתחת לראות, עד ש־ויפקחו עיניהם לראות, של תחילת העולם, ואז, פתאום, כעבור הזמן, פתאום, ואין עוד שום קשה ולא שום אדיש, פתאום וזה נפקח ומתגלה הנהדר הזה, האדיר הזה, פתאום וכאילו יש לך בהישג מבט ממה שמעולם לא היה לך, הפשוט המלא השלם הריק, והשמש איננה הרועצת הזאת ואיננה הממיתה, והאדמה השרופה הזאת איננה מתה, והשמים המאובכים האלה שם, אינם סתומים, ואל תחשבו שיצא מדעתו האיש מפני שהשמש קפחה ראשו ומסמסה בינתו, כשפתאום הוא תופש את החֶדווה, כן כן, לא זו שמכירים מפה ושם, אלא את זו שהיא גדלוּת, והיא נצחיוּת, אם זה מובן, גם השמש גם האדמה וגם מי שפתאום עומד קטן בין הכל ותופש ורואה ונפקחות עיניו לדעת, קשה לומר בדיוק, גם לא צריך, אבל זהו הדבר. יה, פתאום רואים שזהו הדבר.

שדה אלול. מכבר לא שדה ולא זהב. כל הזהב השחים מכבר. והשחיר מרוב שמש. כל המרחב הנראה. כלום לא קורה. שרוף מקולל ואפור כבוי. ואחר כך, פתאום, מתחילה תנועה בלא ניע. ורואים את הלא נפגע בכלום. את הלא מקולקל כלל. מבחינים שהכאילו לא כלום באמת הוא ריקות מלאה והיא כל מיני שנעשו לאחד, שלם, חוּם וצהוב ותכוֹל וירוק ואפור שנראו כאילו היו שרוף אבוד, והם לא, כי הם ריקות אחת יפהפיה.

כך זה מרחוק. וגם מקרוב, שום דבר איננו לא שרוף ולא אבוד ולא מת ולא גמור. בוא תראה. מקרוב זה רק עור הקרקע הצפודה, רק עורה השחום היטב, ופתאום וזה המון הליכה הולכת על פניו וכל המוני הזרעים זזים כעת על גבי רצפת השדה בין סימורי השלף ובין שלדי הקוצים ששחמו, זזים קטנטנים כאלה, כל הזמן זוחלים נוסעים ומוסעים ולא חדלים, וגם מצנחי זרעוני הקוצים הגדולים, שיש מהם עדיין מעופפים חלומית ויש מהם ניסעים על הארץ כמו הצנחן שירד ורץ אחר מצנחו לקפלו, הושט יד באוויר ותעצור כל מיני מעופפים פורחים, גדילנים למשל קינרסים וחרשפים ומי לא, כל אלה שלהטו באביב בפריחה משוגעת באדום לוהט ובצהוב דשן, וגם בתכלת חולמנית או בסגול רהבתן, ואחר כך גמרו והפכו לקוצים יבשים והפרחים הפכו למברשות צמריות באמצע הקרקפת, המגינה בחירוף שושנת הקוצים שיניחו להם עד שידעו לעוף כאפרוחים מקן הדוגרת, וכל מיני זרעונים וזרעים נהדפים בחצי בן רוח, מהם עוד מחפשים מקום מהם כבר נאחזו במקום היזרעם, תהלוכות של זרעונים וזרימה של זרעים ומִפרחות של אבקות וכל חכמת ההפצה הזהובה, אלה נתלים בצמרה של עז עוברת אלה בזנבו של כלב, ואלה דקרו את יחפתו של יחף שקילל ודידה על אחת עד שנפטר, בכל מיני שׂיכּים קטנים שיש להם מן המוכן, ובאוּנקלים ערמומיים, ובתפארת שמשיה קייצית פתוחה, צהובים ולבנים ועפרוריים, קיץ שלם של תזוזה למטה, תנועת זרעים נוסעת רוחשת, זהב לבן מחפש זריעה, עד להיאחזו ותמרוניו כעת לחדור, לבוא בה פנימה, להיזרע אל חוביה, אל התחוח החם מפתה שלה, ולהיות לה, ולעבּר אותה ולהפרות אותה בכל הזהב הזה, שנאגר כל הקיץ וצמח בחורף, שהתחיל ירוק והתרומם ונעשה זהוב והתייבש והפך לזרעון מתחזק במברשת ההיא, וניתק לבסוף ורץ בשדות והגיע וכעת הוא תופש בה ונכנס וזורם לתוכה להפרותה.

אבל כעת נפרצה לפניהם הקרקפת הסגורה, והרוח הגיעה ממש כעת ואחזה והניפה ושרה להם, בוא זרעון קטן, בוא זרעון קטן, בוא לעוף, תן יד, בוא, ופרשו כנפים או מצנחים או שמשיות או זרי שיער, והכבדים החלקים נפלו ישר והתחילו להתגלגל על רצפת השדה, ממלאים את תכלית החיים, אתה בא, אומר לו הרוח, כן אני בא, הוא אומר, אז בוא כבר, הוא אומר, כן אני בא, הוא אומר, ופתאום וגם יש איזו חדווה, ולא שום צִלהובי שמש שורפת ולא שום ביעותי אדמה שרופה תומם, ולא שום שעמום שכבר נמאס והמאיס, אלא חג תהלוכת הנזרעים, הם זזים והאדמה זזה, בין סימורי השלף, זזה כל הזמן, אוכלוסיה שלמה של זזים, על רצפת השדה החמה, ולא הם לבדם, גם המוני הרומשים פה, כמובן, בעפר הזה החם, המוני הנתרנים לֵך דַע מה שמם, המוני החגביים או מן החרגוליים מלבד אלה שהם בפירוש חיפושיות וחיפושונים, והנמלים, מכל מיני שיש ועד קטני קטנות, וזו שלא לחינם היא נמלת הקציר אף כי מכבר קצרו ומכבר איסמה לה אסמים בדין ושלא בדין מן הגרגרים היפים של האיכר (והלא חוק המעשׂר אומר שמה שעשקו הנמלים והצפורים והעכברים ומה שהפנה הגמל הטיפש את צוארו ותפש בשפותיו וזלל בדרך או החמור, נאמד בכמותו ומשלמים עליו מס, מה עסק התורכים הללו מי הוא זה שחטף לפלח המסכן את חלקם שלהם בגורן – שיישלם), בניתור שכאילו יודע לאן דרכו, מדלג ומחכה לעוד תנופה, באותה תזזית מלאת חיים, וגם כאלה שנחשף להם פתאום אדום מתחת כנפיהם או זהוב, והרבה כלוּמאים שרק ניתרו כאחוזי רתת, עם כל הבּירגשים הבּוֹרחשים, דקים כאלה ונרגשים, כולם בשמש החזקה, ולא אכפת להם, כולם בשמש השׂורפת, וחגיגה גדולה להם, ויש בוודאי גם נברנים כאן אלא שחוששים להיראות, מפני שהדוֹאוֹת האלה שמלמעלה רואות הכל ומטילות עצמן כחתף לתפוש להן מהם, תופסות ובולעות בניקוש מקור אחד, והכל בחיוּת נועזת ובשפע עליו מחוץ לאלה בישי המזל שנחטפו ונבלעו בנקישה, אבל כאלה יש תמיד בחיים, היינו הך אם זה קטן שבלע קטנטן או קטן שבלעוֹ גדול, כי גם הזבובים לא מתו כולם ולא הזבובונים, ולא הבּירגשים הבּורחשים הזיזנים התוזזים, מפני ש –

ובאמת הם כאן, רק גחן ותראה. חיפושים וחיפושות, חונפשיות בערבית וחיפושיות בעברית, וחרפושים וחרפשפושים, או מה שמם, כאלה מין אתה יודע, זזים כולם בשמחה, חיים כולם בטוב, מסיעים עצמם בכל תחבולות הזיזה, נדחפים קדימה מי יודע מה זה קדימה אצלם, לפנים, לפניהם, ישר, גומאים ארץ בכל ששת חוטי רגליהם המצחיקות, נחבאים פתאום ונחשפים מתגלים פתאום מהסוואתם וגם נטרפים פתאום תמיד יש איזה טורף עליז שישר בא לו הטרף לפיו, ואפילו עכבישים שהם, שעוטפים מהר וטורפים במציצה, ואחרים שמדדים להם וגם מנסים לעוף מתפזזים להם והרבה פשפשים מן הפשפשניים ופרעושים מן הפרעושאים, מחושיהם לפניהם בכל צורות המחושים ישרים ועקומים, כולם זזים בזיז שדָי זיזים וזיזות, וציקדים מן הציקדיאים, לפעמים מנגנים ולפעמים לא, וחדקונים, כמובן, עם החדק, ומיני כנימות נטפלות, והארינמל שהיה לו זמן לעשות את החרוט שלו ולהסתתר עד שתמעד ותגלוש אליו ללא שוב הנמלה המסכנה, כולם בזיזה ההיא שלהם קדימה, כל הרצחניות וכל התמימות שמאכילות אותם בגופן הפותה, האדמה כולה זזה, מגדיר החרקים הניזשּׂזים לא יודע הכל, בְחוּם ובשחור ובאפור ובפסוּסי גונים, בהסוואה ובחוצפה מעורטלת מפני שמסריחים ולא חוששים, נעים כולם לאיזו קָדימה שהמציאו להם, בין אם יש לקטנים כאלה גם איזה שכל שמחליט לאן ומה, ובין אם זה עיוורון תוסס רצון יודע, בעיניהם המשונות שרואות ישר ורואות במוגזם ורואות במהופך או אלהיהם הקטנטן שלהם יודע, כולם כאן בין גדעי הקוצים היבשים בין גדודות האדמה היבשה עד פוררתה לאגוזים פריכים נשברים, כולם בזיזה בתזוזה בבולמוס שטופי שמש עלוּסי חוֹם להפרות להיות בהפרייה לִפרוֹת לְהפרוֹת – רוצָה לִפרוֹת? – כן. רוצָה להפרוֹת? – כן. בתאווה אחת פתוחה ובתאווה המחופה בלוחות הכיטין הנוקשים שלהם, מפרישי הריחות ופולטי הצחנות המבחילות להבעית את אויביהם, ויורקי הרעל והמותירות על לוחות המודעות את עקבות הריח שלהן לגרות את בן זוגן שיתחזק ויהיה לגבר וירוץ אחריהן לתרום להן את טיפת זרעו שהתייגע לסחוב כל הזמן ולבוא להפרות בה כעת מהר את זו המחכה לו בשמש כל עוד היא – רוֹצָה שאזריע לך? – כן, מֵתה ש־, בוא – בטח, כן – וזזים כולם זזים על רצפת השׂדה מתחת לאין כלום היבש, כאיזו מין כסות אחת של זיזת זזים רוחשת אחת ואדירה אדירה, אף כי קטנטנה, אינסופית וכולה

רגע, מפני שבכל התהלוכה הזעה־נעה הזאת אין אדם. איפה הוא? עדיין לא ברור, אבל ברור שזה כבר הכל בהשתנות והולך ומשתנה. ואולי אפילו הלך האיש להזמין את שכננו אהרון לבוא עם הטרקטור המיפלצי שלו לעשות בצעד אחד מה שעשו הגמדים באלף אלפים, או אולי עדיין מהסס האיש ויוסיף וימשיך לעשות כפי שעשה תמיד, ורק אולי לא יעשה חיטה אלא כותנה ויביא צנורות וממטרות, וגם אולי כלל לא משתלם לו לעבד את השדה ולא יחזור אליו אלא כדי לחלקו לערוגות ולחלקות מטע או משהו, ואולי, מי חקר ויודע את תולדות הלא־משתלם, ואת עבודת האֵלים שעובדים את הלא־משתלם, ולא יחזור עוד לכאן אלא כשישתלם לו לחזור כשתבוא שעת החלקוֹת להימכר למגרשים, והלא היו כבר דברים כאלה, אבל בין כך ובין כך, עוד מעט והעונה תהיה ותבוא, ואורך היום הנכון כבר יהיה מכוון ויהיה מנגן מדויק, והשדה יהיה כאן והשמש כמו תמיד, הנה היא כבר עלתה מערפלי הבוקר, ומאדי הבוקר, ומאֵיבּי טל הבוקר, שנשמע יותר כשירה ופחות כישנו במציאות, והיום הנה כבר כולו שרוע לפניך, בכל אין קץ יום השמש הזה, פרוש לו שווה לכל צד, כדרכו מעולם, ומחכים כרגיל לחורשים שזו שעתם לעלות על הבמה, הֵי החורשים, אייכם, אלא שכלום לא קורה בו כעת וכלום לא יקרה בו, הי החורשים, צועק כעת הבמאי הגדול, אבל הבמה נשארת ריקה, כעת, הוא צועק, בואו עלו כעת, הוא צועק, אבל אין עוד חורשים ולא עולים אליו במחרשות, והכל רק נעצר ומחכה ולא יזוז אלא רק אם אתה והשוורים והמחרשה תבואו ותזוזו, שדה ריק כמין קערת נחושת ענקית, שמחכה שיעשו משהו כדי שיוכל לזוז מחלוּדת החוּם אל הירוק העשיר, לאחר שימדדו אותו הלוך ושוב באין ספור פסיעות החורש אחרי שווריו, ומה שנראה כצחיח ללא מרפא ייעתר אז ויהיה תחוח ורטוב ונימוח ויתחיל להיות ירוק דק נסרק ענוגות ברוחות ובאדוות טרם הגשם והגשם שלבסוף, וכאילו דווקא כן אכפת לו ממך, וכל שְׂריעוּתוֹ כאילו רק היתה ממתינה לבואך, כהמתן אשה, אולי, ועד מעמקיה הפוריים ובמין חיוך נבוך קצת על עזות הפנים ועל גילוי הלב המעורטל, וכאילו יודעים פתאום מהו עצם גלעינו של עולם, ומהו האושר לדעת את הגלעין.

לא, כי לא משתלם ותמיד זה רק עושה חובות. ותמיד המלווים עליך, והנושים, והמסים, והוֶורקוֹ, והמעשׂר, והשֵיך המלווה בנֶשך, והשיך השומר על שומרי השדות. ו“המאַכעֶר” הרץ בין השלטונות, והדָרבּיֶיה מס הדרכים, והאַסכּריֶיה מס הפטור מעבודת הצבא, והשׂוּכרָה מעבודת העגלות לצבא, והאָליִק מס אכילת הבהמות מן הגורן לפני שלקחו את חלקם במעשר. והבּאקלִיֶיה המס על ההובלה של חלקם מן השדה אל הגורן, והטָארבּיֶיה המס על בזבוז אשפת הגורן מחלקם, והחוֹמש שכר החָרַת על עבודת השנה, ושוב “המאַכעֶר” הרץ בין כל העלוקות, וכל עושי הטובות, שכביכול מצילים ברגע האחרון מטביעה, ותמיד בהכרה הנואשת שכלום כבר לא יישנה אפילו לא הבארון, שכבר היה וכבר ראה וכבר אמרו לו וכבר ציווה בצרפתית שלו וכבר נסע, וכלום לא ישתנה ולא יכול להשתנות ואפילו לישועתך קיוותי השֵם לא, וכבר לא תמימים ולא פתאים ולא מחכים ואין עוד אלא כך היה וכך יהיה וזה הכל וזהו זה, תמיד.

איכר הפלחה החרבה. כל אותו פירוט ממוטט של יום כורע אחר יום, שמרחוק הם מתכווצים כולם למסה אטומה אחת, ולשעמום גדול שמכסה הכל בשעמום אחד גדול, ולהתרגלות הגדולה שמוכרחים להתרגל לזה ולחיות במעט, באֵין לך, בככה זה, במה לעשות, באין מה לקוות, בכניעה לשמש לאדמה לאין הגשם למשיסת הבוזזים, לשרירות הפקידוּת, למידת השוורים, לבגדים הגדולים הכבדים גם בלהט היום, מה יש, והערבים איך הם לבושים כולם בשחור עד כפות רגליהם ומדורי דורות, או הערביות מסנטר עד יחפות, עם המחרוזות הנוראות שלהן עם הזבובים, עם איזה תינוק רירני עם כל הזבובים צמוד להן על ליבן, מה יש, הארץ לא סובלת אותם? ולא כך היו כל הדורות לפניהם? ולא תמיד הלכו כאן ממש ביחפות הזו מתחת השמש, ולא זה טיבעו של העולם, ומי שלא זוכר מהר יזכור, ויתאחד עם טבע המקום, מימות עולם, מפני שכזה הוא העולם למי שרוצה לקבל פת לחם לאחר הגורן, ושהיא תמיד לא תעשה לו אלא לחם עוני, עם קצת שמן קצת זיתים קצת גבינה או דג מלוח, עד שבסוף עונת גידולי הקיץ שמצצו את שאריות הטל, כשיוצאים לשדה לאסוף בדחילו את השומשום יוצאים עוד לפני עלות השחר בעוד הטל מאגד את קשׂווֹת התרמיל והגרגרים לא יהיו מתפזרים כדרכם עוד מעט כשתעלה השמש, כי חבל שיתפזר גם הקצת מן הקשׂווֹת שייפתחו בדרך, עד כדי כך עניים, ועד כדי כך חבל, גם על מעט גרגרי שומשום, כי כמה שומשום יש לנו העניים משומשום, עניים מכל, לא מחכים לכלום, וגם בשבתות בבית הכנסת יושבים על הספסלים החשופים בצד הצל ומחכים קצת להשתעות קצת בדיבורים בלשון שכל השבוע לא נעה אלא אל השוורים, הוֹ הָא, וְהָא הוֹ, ושכמעט אין מה לומר נוסף על מה שכבר ידוע לכולם, ורק יודעים יותר איך גם האחרים ממש כמוך, רואים איך ההרפתקה שלהם הפכה להיות שגרה וצרות, ואיך הגבורה שלהם הפכה להיות ישיבה של מרוּמֶה, שלא לזה התכוון, ושרק לפעמים פתאום קורה אצלם דבר גדול ראוי לצלצול, הבארון בא, שוד בוואדי פִיג’אָס ההוא, מחליפים את הפקיד ובמקום קלווריסקי יבוא רוֹזנהָק, ז’יל רוזנהק מאלזס, ומאידך ג’מל פחה התיישב בנצרת, וחזור אל השדה הגדול ההוא. שדה האדמה העתיקה יבש וחום ומעלה אבקים קטנים מעל הגלעין החבוי פנימה שלו שכלום לא קורה בו ולא יוכל לקרות, הגלעין המוצק הצפוף הזה של תוך האדמה הזאת, שלעולם הוא, הוא והשמים והשמש, עם בני אדם ובלי, מוצק מכל ולא נענה לכלום, ולא אכפת לו כלום כמו האלהים שלא אכפת לו יותר מדי מה קורה כאן.

אין מה לצחוק. כך עושים חיטה. ובלי להתחכם. וזה גם מה שעושה לחַרַת הזה שתהיה לו בדיוק כפי שהיתה לאביו אותה חושה של טיט וגבעולים כשהוא כבר גדול ונושא אשה, ובלילה היא תפשיל ותחשוף את בטנה והוא יפשיל ויחשוף את בטנו וינאקו זו אל זה בקול לילי, והעז תגעה בפינה, ופרה תהיה להם נפוּלה כזאת ותרנגולות, וילדים ערומים, מאלה שלא מתו מיד בשנתם הראשונה, ויבוא הסתיו והחריש הראשון והגשם והחריש והזריעה, והאביב, אם ירדו גשמים, ובעיתם, והקציר, אם רק לא התליש כשלא ירדו, והגורן ומעשה הגורן, וכל השוסים והבוזזים למיניהם, ותהיה לך אז פיתה אפויה על הקוצים ותטבול בשמן ושנה טובה, וכה לחי. כך ביהודה, כך בגליל, וכך עד סוף העולם. ואם אתה יהודי שאַפתן, למשל, תחדל חביבי, ותוותר חביבי, תוותר, לא תוכל לחיות בארץ הקשה הזאת בלי שתוותר. פשוט, האדמה שנתנו לך, ושהיתה לפני אלפי שנים, כך אומרים, של אבות אבותיך, איננה יודעת לתת יותר מזה, ומאז נוסדה פוסעים עליה אותם השוורים עם אותה מחרשה של עץ, עם להב הברזל, לאחר שהמציאו את הברזל, הפלשתים או מישהו, פשוטה שאין פשוט ממנה ושצריך על כן להיות מסור לה ולדעת לכוונה נכון ככוון כינור כדי להוציא ממנה נגינת חרישה ראויה, ותורה היא ולימוד היא צריכה וחושים פתוחים, בלי שום גלגלים בלי שום לחי להפוך את הנחרש, פשוטה שאין פשוט ממנה כמו השוורים האלה שאין זוג מטומטמים מהם וערמומיים להכשיל, עם העוֹל שהוא בסך הכל פיסת עץ מעיקה על עורפם המשופשף ופיסת עור סביב צווארם הרפוי סמרטוּטי שלהם, ושכך הם עוברים מדור לדור ומכובש לנכבש, וממשיכים כל עוד דוקרים באחוריהם המגושמים לחרוץ בתלם הנצחי והמטומטם שלהם, ומסמנים את גבולות נשמת האדם, בארבע עונות השנה כל השנים הגשומות יותר והגשומות פחות, אלא שבפחות גשמים נלקח מהם השדה והם אולי יוסיפו לחרוש אלא שכאריסים וללכת באותם התלמים אלא שכשכירים ויקראו להם מעתה חרתים, שעובדים כל השנה תמורת מזונם מן הגורן, וגם אלה חיים, ובוודאי יותר מחיי המתים, שלא יהללו עוד יה.

שדה ושמש. שדה ושמש וגשם, שדה ושמש וגשם ואדם. מאז נברא העולם. והאדם שעושה מזה לחם. פשוט לגמרי. וכל מעגל החיים סגור בפשוט הזה שאין פשוט ממנו. ובהתעקשות לקחת את יסודי העולם האלה כפי שהם ולטמון בין החריצים שהוא חורץ בהם קצת גרגרים וסיבוב כדור הארץ יטחן לו כבר את הזריעה לחיטה, ולמה עוד יכול אדם לייחל, אלא שכה יתן לו האלוהים וכה יוסיף ויעשה לו את קצת הלחם הזה שהוא בוצע ומתבלו בבצל. עד שפתאום, בקסטינה ובקטרה ובעקיר וביֶממָה ובמסחה ובסג’רה ובמלחמיה ובג’עוּנֶה ובמטולה, פתאום צצו ומתהלכים שם בשדות ועל הרגבים ההם ומאחורי אותם השוורים שלאחד קוראים מלחֵם ולשני סימן־טוב, האנשים המשונים האלה החדשים שלא מכאן, שבאים ונסגרים גם הם באותם גבולות שדה כדי לעשות גם הם לחם עוני, ולאחר שנים קשות כבר למדו גם החדשים האלה איך לעשות מן השמש ומן הגשם ומן האדמה שק חיטה לאכול, ולמדו לקום כל בוקר ולדעת איזה מין יום יהיה. ולדעת תמיד את מצב השמש ואת מצב הארץ ואת מצב לחוּת הקרקע ואת טעם חופן העפר שכוברים בין האצבעות להריחו ושומעים לדיבורו השותק של העפר, ואת הלמות ליבו הפנימי, וכבר כאילו מעולם הם כאן, האנשים והשוורים והמחרשות ההן והולכים כבר באותו מהלך אין קץ שלא הושבת מאז נוסד העולם וניתן לבני האדם, באותן נעלים עקומות רגבים, באותו מבט לגשם, ובאותו אם יירצה השם אינשאללה גוֹטיניוּ ליבֶּער גוֹט, שמעולם, וגם באותה ענווה קורעת לב, ובאותם רחמים שאיש לא מרחם עליהם, ובודאי לא הבוזזים מן הגורן, ובאותה סבלנות גדולה ונמשכת ורק לעתים נדירות גם באותה גאווה תמוהה אני מן החורשים ומן הפלחים אני ומן העובדים את הארץ ממש כמו אבות אבותינו, שלא מוסיפה אנשים אל השדות וביחוד לא מן הצעירים, ורק מבריחה אותם ואת בניהם, אל מכאן והלאה, הרחק מן הרחוב האחד הזה של המושבה, עם הקיר המחבר את הרפתות מאחור, עם העוני של כולם והדלוּת של כלום מעל ההכרחי והפשוט. עם האידיש ליום יום, העֲרָבית לשדה, ולשון הקודש ליום השבת ולמכתבים, אלא שמי כותב, אבל לאחר כל זה הוא אדם נושא את עצמו, ממש עושה את לחמו ואת מימיו, ואפילו כבר הצליח ועלה על מוריו החרתים, וקוֹסטיצקי מיבנאל הביא לתערוכה החקלאית בעכּו את הדלעות הגדולות ביותר בארץ, וקוזבינֶר מראש פינה הביא את עלי הטבק הרחבים ביותר, ולישַׁנסקי ממטולה הביא את הרקפות המפוארות ביותר. והגדיל מכולם דוֹבּרוֹבִין מיסוד המעלה, שהביא שני שקים גדושים, וכשנשאל, אדון דוברובין איך הצלחת להביא בעגלה שני שקים של ביצי יונים בכל דרכי ההרים ולא נשברה גם אחת? השיב קצרות, לא ביצי יונים הן, אדוני, אלא גרגרי חימצה הם, ותִתפעֵם עכו – והם אינם כמו שמספרים על מה שהיה בפתח תקוה, שאת התלם הראשון חרש שם יהודה רָאאבּ ואולי גם יהושע שטֶמפּפר ואולי גם עוד אחד או שניים, וכל השאר כעשרים או יותר, רק עמדו שם ורק בכו בדמעות אמת מעוצם ההתרגשות וגם אמרו את פסוקי הקודש המתבקשים, ואילו את המחרשה שלהם אחז בידיים כבדות אחמד החרת שלהם הלוך ודרוס את הרגבים החדשים שהיו גם רגבי קודש מאד וגם רגבי חובבי־ציון מאד, ואחריו באו כל אותם ה“פעללאח’ס”, שהיו שם מעולם, והם לא באידיש ולא בפסוקים אלא פשוט מאחורי זנב השוורים.

ורגע, ולא צריך כעת שמישהו גם יתחיל לספר על מַניה, ועל חיוּתה או על פֶסייה, על אשת האיכר, ועל איך זה היה לה, על אשתו של השרוּף בשדה, ומה זה להיות אשתו של אדם הראשון, ועל הבית שתמיד רק חלקו גמור, ועל הריצפה שתמיד צריך להיטיבה בחומר ובמים ובהידוק, ועל החלונות שלעולם אינם מחזיקים, ועל איך אין בו כלום מלבד הספסלים סביב השולחן, המיטות הצפופות ותנור החומר שבחוץ, שעליו מתחוללת גבורת האפייה והבישול כשיש ממה לבשל, ושתמיד אחד התינוקות חולה מלבד התינוק שעטפו אז ונעלמו באישון הלילה ולא יחזור, אלא בבכי אמו חרש, שלא ישמעו, ושלעולם אין די ממה לעשות אפילו סעודת שבת או שמלה לילדה, והחצר והפרה והמים והכביסה פּיילָה בחצר על האבנים, והרוגז והאיש העייף מהיות איש או מאמור מלה ובשמלה אחת לכל השבוע, עם המטפחת על הראש, ובין החוץ הזלעף ובין הבית המוגן רק כוחותיה שמעבר לאפשר שאולי קצת גם פה יהיה יפה, בגבורה שאין מי שיעריך או ישבח, כדי שיהיה הבית לא רק מאוּרה לחוזר הכושל מן השמש, ולא רק מקלט לילה לנוֹחר עד לב השמים, ולא רק סירה כמעט טובעת שמחכה ליום שיתפנה לתקן שבריה, והזִקנה המוקדמת של אשה יתומה מגדלת לבדה את הילדים, של אשה אלמנה בצידו של איש שׂרוף, של אשה בודדה במִדבר ואין לה איש לדבר מלה, ושכולם תמיד מחכים שהיא תהיה הרכּה המעודדת החובשת והמרפאה, ושככה, לאחר הכל, בסוף השבוע בערב שבת היא באה ופורשת מפה על השולחן ומדליקה נרות וגם צרור חרציות שדה בצנצנת וכולם יושבים סביב רחוצים ככל האפשר ואוכלים בולבוסים בחמאה, וגם ישתו טְהֵיי ו ־

מה נשאר, נשאר הצחיח. נשאר העולם השדוף והאפור שכוסֶה עליו ועל הכל. נשארת הרוח שאין לפניה שום מעצור גם לא גבעול. והשמש בוודאי, כל יום השמש בלי שינוי. ועוד יום שלם שעשוי ממיליון או יותר רגעים ומשמש אחת. וכל הזמן רק הפשוטים שבכוחות העולם שכלום לא יוכל להזיז או לשנות לעשות להם משהו או כנגדם, לאחר שהכל באדמה העתיקה כבר שויף עד הסוף והוחלק למשעי ונשאר הרק זה, רק זה. הרק זה ודי. ואלהים מצולהב על שדה מצולהב. ופה ושם רחוק מכל אדם אחר עומד לו עוד אדם שרוף אחד שפעם היה חושב שפעם היה מרגיש, שפעם היה מדמה דברים, או מייחל ייחולים, וכעת אפילו איננו יודע מתי ייגמר היום, ואם ייגמר פעם, מתי יעבור, מתי יבוא, מה יהיה, גם כשיודע שלבסוף ממילא וכרגיל הכל יעבור. מה יודע אדם שרוף. אדם שרוף איננו יודע. אין עוד אלא רק השמש ורק השדה ורק אדם שרוף ורק הם ישנם.

רגע, אמר שמעון, ולמה הוא מסכים? רק מאין ברירה? רק מאהבת האדמה? או כבר אין לו כוח לשנות? רגע, ואולי דווקא נוח לו ככה?

כן, אולי זו דווקא ההחלטה שלו, בהחלט, וכבודו בהחלטתו? אמר יחיעם, בלי ביטחון, ואל תשכחו שכמה בסך הכל היו כאלה כל כולם? עשרה פה עשרים שם. ואגב, חִשבו, עשרים – משבעה עשר מיליון, בכלל. כמה זה באחוזים? לא ייאמן אבל זה הכל. ועשרים מכל ארבעת או חמשת או כמה אלפי היהודים שהיו אז בארץ בכל מושבות יהודה השרון הגליל התחתון והעליון, נדמה לי, אז כמה בכלל היו אז יהודים בכל הארץ?

ואתה רוצה לומר שהם היו איזה נבחרים? שהם היו המיוחדים מכל דור הראשונים הנהדרים שלקחו על עצמם ועשו בשתיקה את הכל? או שהם רק מין מוזרים כאלה ועשויים אחרת?, לא נח שמעון, וכך יכלו לנצח את האי־אפשר ואת האתם הלא תוכלו, לא בשבילכם, תשכחו מזה, לכו הביתה, שפעם אמרה להם האדמה, פעם אמרו להם שמי הנחושת, פעם ערביי הסביבה, ופעם כיכר הלחם החריבה והמים המעופשים שהיו להם לצהרים,

לא, לא יודע, וגם תזכור כמה זמן נמשך כל זה? תריסר שנים? שניים? כי מי עוד עושה ואיפה עוד עושים כך? די, הם היו האחרונים, ואיפה עוד עובדים כך? גם לא אצל הערבים –

כן, והלא הכל התחיל להשתנות בדיוק כדי שלא להפוך לערבים, ושלא באנו הנה כדי להיות עוד ערבים, ושנגמר, ושמשדה בעל, או מפלחה חרבה, אין חיים ליהודי החדש, אלא רק לשוורים ולאנשים שכמותם. או שאתה רוצה לומר שזה היה מיוחד ויפה וגדול, ואולי גם אציל, להיות פלח כזה? ועם רוממות של צדיקים? ושחבל?

לא, מפני שלבסוף כך עשו כולם. כולם אמרו לא. לא נשאר אחד. אחד אחד ולבסוף כולם אמרו לא, ואם לא הוא אז בניו, כולם אמרו לא ברור ומפורש ותקיף ושולל, שלא לחרוש עוד במסמר, שלא לקצור עוד בחרמש, ובשנה השחונה שלא להשתוחח עד עפר במגל, ולא לדוש עוד במורג ולא לזרות ברוח, כשתהיה נוחה, ולא להביא דלי מים מן השלולית של קטרה, ולא כד מן הבאר של בית דָרס ולא חבית נשפכת על עגלה מרקדת מבאר השיך, כשאינו ברוגז, ולא להשקות זהיר זהיר את קצת הפטרוזליה ליד הבית בשארית ספל השיירים, ולהיפרד ממנה ולשים את המחרשה ואת המלמד ואת קלשון העץ ואת הרַחַת הֶפקר בגל העתיקות, ולשלוח גם את השוורים לארצם, השֵׁד יודע איפה היא, ולהביא פרות שאוכלות מספוא ירוק ועושות שפע חלב דשן, ולהפוך את השדה לבהמה פורייה ומניבה ויולדת שמביאה שלושה יבולי תלתן בשנה או אספסת ונותנים לה לאדמה התמהה כל מיני ממריצי צמיחה מתוך שקים חשובים ומלומדים שישנם כעת בשפע, ובחצר עומד טרקטור צהוב ומקצרה ירוקה ודיסקוס אדום, ומה לא, וחביות דלק, ולא עומדים עוד ליד שוקת דלוחה לשרוק לפרדה עייפה עד שתשתה, ולא מצייצים לתרנגולות צלויות השמש עד שיאכלו מן הזְוָואן שהוא דוּרה פגומה ויוצאים לחפש איפה הן הטילו משהו, ולהיות אפילו מגדל סוס רכיבה יפה, למה לא, וסוסה עם סייח חמד, ושיתחילו החיים, והצל העשיר, והמטעים האפלים, והירקות, ותירס ותפוחי אדמה, ואדם עומד לו כך ורואה לרגליו איך רצה לה אַמַת המים הרחבה, שרה ירקרקה ורחבה ומקציפה וזורמת כחולה ורק לפתוח לה את הגומה – או הממטרות, או שורות הסביבונים ההם, והמים הניתזים מזמרים –

אולי. אבל, אולי לא. ואולי, לפחות אחדים, היו שם, מפני שבאמת כן רצו וכן נפתח להם לאהוב, ממש ככה, שפשוט אהבו, תשמע, כן, ואהבו ומתוך אהבה, לא? אולי אהב האיש לבוא לשדה, אחד ובדד במרחב האדיר ולעבוד בשדה ההוא בשמש, איש עובד כל היום הגדול, שותק כל אורך היום כולו, והכל רק פשוט הכל ורק חזק וממשי, גבר גלמוד עובד ערירי בין השמש לשדה, כמו אולי הדייג ההוא, אתה יודע, לבדו כל היום בסירה בים הגדול לכל צד, ערירי ושותק כל היום יום יום גם הוא ורק הגדול השלם סביבו בין אופק לאופק, ולא בשביל קומץ הדגים שיביא בערב, אלא בשביל להיות במקום שלו, בגדול ובעצום אין־קץ ובחסר המידות, ושם גם לא עושים כל מיני נכלים ולא כל מיני תככים ולא כל מיני חתרנוּיוֹת הכרחיות כדי להשיג דברים, שם רק הפשוט מכל והישר והאמיתי, בשדה ההוא, או בים ההוא, כל היום רק מעט הדברים ההכרחיים, ובדקוּיות שהוא יודע שיש בעשייה הנכונה, שם בשדה הגדול מתחת לשמש, ורק הכוח הנשפך עליו אין סיתרה, ורק עושה את מה שעושה את החיטה, ולא מדבר ולא מדברים אליו, וזה גם טעם כל הדבר הזה, ואולי הוא רואה אז את הדבר עצמו, ולא רק את נמיכות השוורים או את ההסתפקות במועט הנזירי, ואת התכווצות לקטנות עולמה של חיה כנועה, אולי הוא, בקומתו הגדולה, בזקן המשוגע שלו, זקן פרבוסלבי כזה, ובידיים הכבדות שלו, ובהליכתו שכבר מְדָדָה מדויק בתלמים, רואה אז את הדבר עצמו, שמי יודע, ואני לפעמים אפילו יודע, שכן, ושמאהבה, תראה איך הוא גוחן כעת לאסוף באצבעותיו קומץ עפר מן השדה, מעשה אהבה של הבודד הזה, למוש אותה ולמששה בין האצבעות, שלכאורה יבשות וצפודות ועשויות לדעת רק מעובי המחרשה ומעלה, ותראה את העדינות ואת הקישבה, ואת דקות הידיעה מקרוב, ממשש ממשמש וממולל בהן בגדולות האלה, מחוצות העבודה, והן אוספות לו מגע גוף אל גוף, אצבעות מגושמות כאילו, ומה שניתן בהן למישוש, אף כי משתמט ומתפורר כזה, וזו כל הזמן ממשות ממוששת מתמוללת עד לפוך אבקי, מפיצה תוך כך אותו ריח מיוחד שהוא קשוב אליו בעדנה, ומרים אליו אל חוטמו ואל שפמו להריח בו מגע ולנשום ממנה אליו, ופה אל פה, ואת החרסיתי שבה ואת הניקודי־חולי שבה ואת קורט הרקבובי שבה, ושׂריד איזה שוֹרש שנימוח מכבר, או פְליט כבשה שרעתה וליחכה עד תום, מריח בה ויודע דברים, ועד רגשת לִבּו, ובלי לומר דבר, ושפרע הזמן הפראי והמאובק שלו לא מסגיר אם עברה שום העוויה על פניו, ויודע אז מה עפר כזה יכול להשיג, ומה חסר לאדמה זו כדי שתשמח, ולוקח ללקקה משהו, בזהירות בעדנה ובקרבה נושמת, ומריח בשפתיו בלשונו ברוקו את הרטוב הזה שהרטיב, ואיך מוחזרת השמש כשהוא מניח לקצת ממנה לגלוש לאט בתפזורת, ועד כמה היא כבר מיוחמת האדמה שלו, ועד כמה עוד לא התעוררה דייה, מפוֹתַת בה כמי שחש בה את הכוח השקט שבה, כאותו אלכימאי שכבר הריח את התגלות הזהב שהוא עומד לגלות, מקשיב ורואה ומריח ויודע והשדה הגדול מקשיב עמו ומביט יחד, הוא רואה וגם היא רואה, שני עֵדים שותקים לידיעת זה את זה, ויחד יורדים לסוף הידיעה, בפגישת האצבעות היבשות האלה במוללן בקומץ העפר הנימוח, וגם נִרגש, בלי לאמור, איש גדול וכבד ועייף שהולך ומכיר כעת איזו נגינה יסודית, שמתנגנת דקה וזהירה ואמיתית מאין כמוה, והולך וטועם וממשש מן הקומץ שהרים, סידיות וחומציות ומוליכוּת חשמלית, יודע הכל ועוד מעט יזרה לרוח וימחה כף בכף ואת שתיהן באחורי מכנסיו, וככה,

אבל כל זה הוא רק הצד האחד של השדה שרואים לו את כל פניו הגלויות עד האופק, ולא הצד השני שלו שמתחתיו, העמוק, האפל, והמוצק, היסוד החסון הזה של הכל, המוצק שהעולם יושב עליו לבטח, שמעולם לא ידע שמש והיא לא תוכל לשחק בו את משחקיה שהיא משחקת על פני זה שמעליו, שם היא מלכה גדולה ומצלהבת הכל, ואילו כאן למטה, במוצקות הגרעין האינסופי אין לה ממשלה וכלום לא מגיע הנה מכל גבורתה, וזה אולי תמצית הכל, שכולו הוא בין זו לזו, בין המוצק האפל של העולם שמתחת, ובין הבוהק המצולהב של העולם שמלמעלה. ואין ביניהם אלא קצת הקרום המתפורר המאבק והמצמיח והמנוער בכל רוח, שחושבים שהוא הדבר האמיתי כשאיננו אלא רק הכסוּת הדקה והלא מספיקה שמלמעלה, שהשמש הורסת אותה כל הזמן ואת קצת שארית היותה הבלויה והמתבלה, ורק כעת יודעים פתאום שאין בעולם כלום אלא באמת רק יקוד השמש ורק גוף הארץ וזה הכל. או, מה יותר?

וכך, עם זה, תופשים פתאום שיש משהו יותר, ושמה שנדמה היה שחשבו שיודעים הוא לא בדיוק כך, וגם לא כמו שהיה נדמה בשעות מורך הלב, ושעמידת היום הארוך איננה רק עינוי המסתגף מתחת לשמש, ושהשדה איננו רק אותו האינסוף של כלום אנוש ייגע ולא מנוחם, ורק המשעמם הסרוח שאין במה להתפאר בו, ושכאילו איננו אלא רק כדי לברוח ממנו, או רק כדי להצמיח על פניו מהר ולכסות אותו בכל מיני עצים וצל וגגות וממטרות והכל ורק שלא להשאיר אותו מצולהב כזה ריק חשוף כזה אין סיתרה, אלא, כעת, להיפך, פתאום דווקא כן, המון דווקא כן, והמון עוצמה של כן, וגם ברזל יש פתאום שנכנס בו בבן אדם, ויש לו ברזל בדמו, והוא בלתי ניפגע משום איזה שמש בוערת, והוא הולך לו כעת חסון אחד, ברזל בגוו, בשלווה אחת, זקוף אחד רוחץ בחום היום, צולח לו מיישרים דרך כל החם והיבש והשרוף והקשה, לא מתבטל מהם, וכל התאנות היום להקשות רק מוסיפה עוד ברזל לגוו, מוסיפה עוד אונים לשריריו, ריח לזיעתו הניגרת חופשי, מוחו כעת צלול ובריא ועסוק בעשיית הדברים שלו, מעל כל מיני הקטנויות של תמיד שמנסות להפריע, במהלכו האיתן של מי שיודע לקחת בדיוק מה שרוֹצה, בידיים שלו באצבעות האלה שלו, באחיזתו של גבר יודע דרכו, וכשהולך ככה יוכל אז לרארת אפילו את הצלוּל שיש בו ביום הלוהט, את צחוקו הפתוח, הבלתי מתפנק, את כוחו הפתוח, את כוחו החובק השקט, את נשימת לִבּו הטובה, את היותו במקומו שלו, את פוריותו המלאה, את אוניו המלאים טוב, הולך ועושה היטב, ושום בזבוז לריק ושום הוצאה לריק, איש עושה בשדהו, לא נופל משום כל הגדולים שבעולם, גם לא מן השמש האדירה, היא לדרכה והוא לדרכו, הגבר הזה בשדה –

אני זוכר פתאום שורות, מִפעם, כאלה

הכרתי אדם, אִכּר פשוט, אב לחמישה בנים

אדם בעל חוסן היה, בעל שלווה, איש נאדר כולו,

היית מתאווה לעמוד אצלו, היית מתאוה לשבת אצלו

בסירה כדי שתהיו נוגעים זה בזה אתה והוא –

אבל לא. אצל אלה יש מים, הרבה מים, ויש להם הרבה צל ואילנות ויש כל מיני שלא מכאן, ושכאילו הם הכרח שבלעדיו אין איש יפה, ובאמת, תראו, הלא אין מים, וגם לא צֵל, ולא מוכרח צל, ולא תלוי בצל, רק רחוץ שמש, רק רחוץ רוח, רחוץ הכלום האדיר שיש סביבו, שרק עיוור וסתום לא ייראה איך הוא שוצף חיים. הֶבלחים הֶבלחים של אור רחוּץ, עומד חזק על רגליו ברזלי פשוט רחב כזה כותנתו בגלים על גבו מתנפנפת ברוח, יחיד במרחב האדיר, ללא גינונים וללא שום פירכוס, כולו פטור חינחונים, והוא יודע, איש יודע כולו, ולא צריך דווקא ירוק בשביל לחיות או דווקא כחול, או דווקא צל חנון, איש יום השמש המצולהב, כמו אולי כמו אֵל עֵלֶם, עומד בזקנו ובקומתו ובחוסנו, פטור מעשות רושם וכולו בעוצמתו, בפוריות שלו, וזרעו לבן להפרות ארץ רבה.

איפה אנחנו? איפה היינו?

שכחת אותנו? יצאנו מן הסיפור שלך? חייך שמעון, איפה הסיפור שלנו?

ולמי אתה הולך ומוכיח? חייך גם יחיעם, הלא זה אנחנו כעת, לא ההם שפעם, ומי הביס את מי? אמר, הם את שדה הבעל, או שדה הבעל אותם?

אבל לא. כבר לא. הכל כבר השתנה, לא רק עבודת האדמה אלא הכל כבר למדו להוציא מים ולא מן הגשם לבדו, כבר השתלטו על השמים, ונפטרו מעולו של אלהים הבלתי שומע והבלתי אכפת לו, ועוד הוסיפו וחפרו בארות ושאבו לצינורות אדירים והפיצו מים כרצון האנשים, ולא כעיקשות השמים, ואם יחסרו כאן ישאבו ממרחקים ויביאו לכאן, ברור,

ואפילו כשיתחילו הבארות לאכזב, ואפילו כשיתברר שגם הן אינן אין־סופיות, והן גם מתייבשות וגם מתמלחות, ושצריך שוב להתחיל לחפש מים, ושוב לפחד מחוסר המים, ושוב לאגור מים ושוב לברוח ממצוקת חסרונם, ומתחילים להחליף גידולים ושיטות והכל, וגם מתחילים, כדי לחיות, לחלק את החלקות ולפצל אותן, ולתעל ולגדר ולשתול ולצייר כיוונים ולכבוש דרכים, ומה מתקבל אז? עיניכם הרואות. אבל, מכל מקום, הלכה הפלחה ואיננה עוד, הפלחה החריבה הסגופה ההיא, וקונים חיטה בקנדה ובאוסטרליה ואיפה לא, ואין פּה עוד שדה הבעל הנזירי, ואין עוד מי שחי משמונים קילוגרם חיטה לדונם, והכל כבר כרמים, פּרדסים וכותנה, שאווירונים מרססים אותה, ועולם השדות הלך ונהפך בתחילה לעולם הפרדסים, ירוק כולו תמיד, ואחר־כך התחילו לייבש גם אותם, וסביב כל המושבות הנרדמות התחילו להתעורר ולמכור חלקות פרדסים וכרמים למגרשים, לשיכונים ולשכונות, לבתים לבנים ולגגות אדומים. וסוף לשדה. וזו כנראה דרך העולם, לא? כן. מה לעשות.

ואין עוד שדה. הלך השדה. הלך השדה מן הארץ. ואין עוד שדה. לטוב או למוטב. הלך השדה. אהה נפל השדה לא־יוסיף קום. במשקל הקינה, שלוש ושתיים. זה המישור האחד שמאופק לאופק, שהשמש זורחת בו ושוקעת בו, ושכך היה מיום שהיה העולם, ושכל כוחות העולם, שאינם מונעים בדלק, עבדו עליו לאט לאט מיום שנברא ועוד מיליון שנים, עד שעשו ועד שהשיגו את שלמות הפשוט שהיתה לו, שדה בלי חמוקים ובלי עיגוליות ובלי רכות, אדמה חזקה שרק הרוח החזקה יכולה עוד להפריח ממנה מסת אבק, גלויה כולה אין חשוף ממנה ועם זה משהו בה מתחמק תמיד מידיעה ברורה, וכאילו יש סוד סודי בלב כל השרוף הגלוי הזה, חשוף כפי שהוא, פשוט מאד, לגמרי מאד, רחב מאד, גדול מאד, ונשגב. אין עוד שדה.

כן, אני יודע. מה לעשות. אפשר לעצור? העולם נברא בשביל בני האדם ולא בשביל השדה. אלא ש –,

אלא ששדה לא עושים. גם מיליון טרקטורים ענקיים לא עושים שדה, אם יחליטו משום מה לעשות. והלא לא יחליטו. למה כן? והוא, השדה, שנעשה פעם, מזמן, אי אפשר לעשות אותו, ורק מיליון שנים עושות שדה לאט לאט. גם לא כמו הים, שלאחר שעושים בים קו הוא מתנער וחוזר אל עצמו ושוב הוא ים. לא השדה. השדה אבוד. כנראה. במקומו המון חלקות וערוגות, וכמובן כרמים ופרדסים, וגם מספוא וחציר, ירוקים תמיד, והירוק ניצח כמעט את כל הצהוב ואת החום השרוף, ויש לתמיד ולכל השנה ובכל העונות רק ירוק. ואין עוד שדה. כשם שאין עוד פלשתים ולא אֶמורים, ולא כנענים וכל השאר, ולא עזים שחורות ולא פרות כחושות ולא שוורים שאינם טובים לכלום אלא לשאת עול לאכול כרשינה ולהטיל גללים כמחיאות כפיים, ואבדה, אבדה לה שלמות השטוח השדה אשר אין עליו כלום ואין להשיב.

כזה שביר הוא. כזה ענוג. אתה רק גע בו בקצת כוח והוא איננו. וכל מה שנצטבר לאט או נתכרסם לאט עד שעשה את הווית היותו, די בדחיפה אחת או בחצי דחיפה ואיננו, לעולמים, ולא ישוב עוד. רק צייר בו קו אחד, ואיננו, רק שים בו עמוד חשמל אחד, או שים גדר, שים דרך, או ברושים, והכל נגמר. השלם אינו סובל פרטים, אלא אם הלכו וצמחו אתו מיליון שנה ושנה, בענוות זמנים ארוכים, ובאותה שתיקה של סיבוב כדור הארץ, והוא מתערער פתאום כולו בבת אחת וללא השב, כעץ גדוע אחד, ואין ולא נשאר עוד אלא אולי רק בזכרון אלה שזוכרים, אולי רק בסיפורים, פה ושם, בלתי נדרשים, ובלתי משכנעים מה כל ההתרגשות שלהם. אולי רק פה ושם, באותו העצב שלפעמים עוד רואים, בשקיעה אולי. כששמים אליה לב, איך היא שוקעת השמש שאין לה עוד שדה.

או כמִקרה הזיתים. לא הזיתים האלה הענקיים המדושנים והמושקים שבמשקים, ולא אלה שבצידי הכבישים שהעבירו מאיזה מקום וסיידו בלבן את גזעם הנדהם, שדחפור עקר אותם מבית גידולם ודחפור דחף אותם פנימה לבור החדש, מהודקים הדק היטב כפותי שק וצועקים נורא ואיש לא ישמע, אלא הזיתים ההם האמיתיים בשדה שלהם, פזורים פה ושם, מאז נברא העולם, לא גדולים לגובה ולא רחבים לרוחב ולא עתירי עלים מרובים, אבל שכל נופם עושה מעגל שלם, וגזעם מסד עיקש, פזורים להם כדרכם בשדה האבנים, והשדה הולך סביבם כרגיל עם תלמי החורשים בחריצים רגומי אבנים, לאחר שכל אחד מן הנהדרים ההם כבר הוכיח כוחו לשרוד אלף שנה לפחות, חסון מפותל גזע ומצולק, עד שיום אחד תשיג אותם הכף הדוחפת, ותגמור אותם בדחיפה אחת ביחד עם כל אלף השנים שהודחפו, לאחר שכל כוחות ההרס הזחלניים לא יכלו להרע להם עוד, לאחר כל חבטות המוסקים שבאו עליהם במקלות לאחר כל המזיקים והחרקים וסָס הטווס ותולעת הסס שכבר נָברוּ בהם ולתוכם ולאחר כל השִדפונות והשִטפונות, שכולם כבר היו וכבר הלכו, ניקרו בהם עיקמו בהם פיתלו בהם עיקשו בהם ומה לא, ויותר מזה אין עוד בידי העולם מה לשלח בהם וסוף סוף הנה זה זית איתן עומד לו נכון, גבר בודד אחד, חברו רחוק ממנו, וחברו רחוק יותר, מסוקס ואפור ועליו אינם מרובים, אבל מתנצנצים בלבן שמתחת כל טרף ובירוק הכהה ממעל, כפי שרק טרפי עלי זית יודעים להתנצנץ להם בשמש –

טוב. בורחים מן השמש ככל האפשר. אל הצל ואל משקפי השמש, ואל החורשות ואל פנימה מתחת לגגות והמזגנים ומה לא, תמיד ברחו מן השמש עוד אבותינו ואבות אבותינו וגם כל האמורים והכנענים והפלשתים ההם, וכעת עוד יותר ופי כמה, והיא עלינו רק כעונש, ועושה צרות לעור הבהיר ולבריאות החיים, ואולי גם היא השתנתה כעת, קשה לה לשמש בלי השדה, פתאום וזו שמש חיגרת אחת, קשה לה, וכבר לא אותה השמש.

שלוש מאות הדונם חולקו למאה, ושלושים דונם עם שלוש מאות קוב מים עושים יותר וביותר שמחה. נפטרנו מן הגשם ונפטרנו מחסדי שמיים, ונפטרנו מחיים בגובה השוורים, ונפטרנו מן המישור הגדול, שמהרי יבנאל ועד השמסין ועד הפיג’אס, במדרון האיטי והשקט ההוא, וממישורי בין התבור וגבעות סג’רה ובין מדרוני גבעת המורה, אדומים להפליא, נחרצי בזלת בִּתרוני הוואדיות, ובשקיעה הם מתלקחים ושרים, ונפטרנו ממישורי חממה בית דרס ועד תל אל סָפי וקְזָזֶה התמימים ועד שָׁאחמֶה וסובב עד בָּשִׁית בואכה יבנה, שגם היא אולי יבנאל ופעם אפילו נקראה יֶממה, מישורים שחלקם הוא כבר שדות תעופה מרוב יושר, נִפטרנו מן הישר הזה הגדול והריק תוּמם. וכאן נעצרים. וזהו. יצא הלך. תם קסמו. נגמר.

אבד. אבד המישור הגדול שהלך ונברא לאט לאט, וביותר לאט מלאט לאט, שהלכו עליו לדרכם והלכו עליו אחרי מחרשתם והלכו עליו לקציר באותן עונות קבועות, הפליאוליתים מן האבן הקדמונה והניאוליתים מן האבן החדשה, וכמובן גם מן האבן התיכונה, כמעט שכחנו, לרבות הברונזאים והברזלאים, ואחריהם, בהליכת האין־סוף, והפלשתים והביזנטיים והערבים לדורותיהם, ואחריהם ואחרי אחריהם ועד הבילויים אולי, צבי הורביץ מגדרה, ואשתו היא לאה, וארקין יעקב ואשתו היא מילכּה מעקרון, וזלמן איזנברג מקוסטינה, ואשתו היא שושנה, שאחר־כך עברו לעיך־גנים, אל הצריף הרעוע, ומשם עד נהלל ושם כבר התערו ושמם הפך והיה לפלד, והרופא יזרעאלית שנהרג בנסותו לרפא ערבי תוקף, שם על יד האורווה שעשו אותה למבצר אחרון על האדמה שלנו, ושרק כעבור כמה ימים חזרו ואספו אותו להיקבר באדמה ההיא, שהיתה מישור אחד גדול, נוקשה ובלי מים ובלי שום ירוק, ושבסתיו עלו עליו מאות מחרשות קטנות ובאביב עלו עליו מאות קוצרים, מוכי צלהבי שמש גדולה, פסיעה אחר פסיעה, זוג שוורים מטופשים וזוג רגלי אדם שדוחה מעליו הכל כדי לעשותו נכון ושיהיה התלם נכון ושיהיה עושה את החיטה, באותו השדה שפעם היה השלם, ושאין עוד ולא נראה עוד בחיינו אף שלם כזה, שלם אחד ושלם, תם כזה ושלם, לגמרי, כמו אלוהים, ולא נשאר עוד מזה, גם לא מי שיהרהר אחריו רגע, חוץ אולי ממישהו, אחד, איזה שהוא, שיודע שכבר הגיע זמנו לעבור ולצאת, לאחר שכבר פג הקסם הלך לו, לאחר שלא נשארו עוד אלא רק שלדי דברים וכבר מאפירים למדי, יושב לו ומזמזם פוֹזם בשקט על המישור הקדמון ההוא, שהיֹה היה, ההוא, הריק, השלם, האדיר, זה שאבד ואיננו, היי השדה, שלום לעפרך.

רגע – ואנחנו?

שמע, לא נפלנו לך מן הסיפור שלך?

מחייכים כעת השלושה האלה, המחכים עדיין מתחת למנדרינות, והשניים ההם המטמינים עדיין בחורשת האקליפטוסים הדלילה, הנה הם שם והנה אלה פה, ההם מחכים לרגע שקט כדי שיוכלו סוף סוף לגמור היטב ושלם ויפה, ואלה, זה מחכה לפינייה מראשון שיבוא לקחת, וזה מחכה לאבא שרץ וגואל קרקעות שיבוא לקחת, וזה מחכה לאיש המבשר משם כדי לקחת ולרוץ עם הבשורה הקצרה אל יששכר שבראש הגבעה, מהר אבל בחשאי, ולומר לו בשארית הנשימה “ירוק” ולקחת חצי כיכר לחם מחַנָה ולחזור נושם לרווחה, הו אלוהים, עשה שכן, עשה שכן יהיה ירוק, לבסוף, וגם לחם, ושההם השניים עשה שיחזרו בשלום אלינו להתקלח ולהחליף ולטעום ומצוחצחים ומסורקים ואל אותן השתיים החמודות המחכות להם טריות כל כך ויפות כאלה, ובינתיים מחכים, עוד שלוש גומות להשקות, עוד מעט ערב, כולנו מחכים, והם יבואו, תראו שכן, אין ספק, גם אם יתמהמהו, אלא מה, בטח, תראו שכן, ומחכים, כן, ומחכים.

סתיו 1992

צדדיים

מאת

ס. יזהר

---

לעופר אדר־יונה שאולי מתוּקים

---

צדדיים נדפס לראשונה 1996

---

פסנתר בודד בלילה

מאת

ס. יזהר

בחדר האוכל הגדול בבן שמן היה תמיד פסנתר. ניגנו בו בקבלת שבת ובמנחה המוסיקלית בשבת, ושימש גם לליווי המקהלות בניצוחו של חנן שהפליא לעשות בידו האחת. ואחר־כך היה מתכסה הפסנתר במעפורת כמעט לבנה ונדחף הצידה.

מוזר היה ערב אחד לשמוע מחדר האוכל הריק והחשוך קולות פסנתר שנשמעו שונים לגמרי. לאחר ארוחת הערב, פרט ללילי שבת, ליל הריקודים הגדול עד אור הבוקר, היה האולם הגדול והארוך של חדר האוכל נסגר ומחכה חשֵׁך לאור הבוקר הראשון, לעת צאת החולבים למשמרת אחרונה והפלחים לראשונה. ואילו כעת, בשעת לילה מוקדמת, היו מתגלגלים משם צלילי פסנתר אחרים, סולמות צלילים נרדפים מנוגנים בעוצמה, בלתי שייכים למקום הזה, לא לקזוארינות האפורות אפלות שמתחת אחת מהן נעצרתי, ולא לדקלים הגבוהים והמרשרשים יבשות, ולא לחצר כולה על דשאיה הריקים ולא לשום כפר הנוער. הם היו שייכים למוסיקה. למוסיקה של מוסיקה. למקומות אחרים, לבתים אחרים ולאולמות אחרים, כאילו נחת כאן לפתע עוף פלא בלתי שייך כלל למקום.

קשה היה להינתק וללכת הלאה מפני שהשירים שרו בסולמות האלה העולים יורדים משהו שכעת התברר שהיה חסר מכאן או נדיר, קול שכפר קטן ומסוגר אינו מפונק בו, ושמשהו גם בבן אדם, מסתבר, נשאר חסר בלעדיו. מישהו באולם הריק והחשוך היה מחמם כנראה את אצבעותיו שגם הן אולי היו מרוחקות מפסנתר כבר זמן מה. והכול היה נראה כמקשיב מופתע לצלילים האלה, של פסנתר כבוי שהנה יצא פתאום והואר. אולי לא היה זה בדיוק הפסנתר למוסיקה כזאת, אולי כבר שימש יותר מדי לעניינים ציבוריים, אולי גם מעולם לא ניגן לבדו בלילה, אבל כעת נעצר כל הלילה להקשיב, אני מכל מקום.

לא היה איש לשאול מי זה שם על הפסנתר הישן, בכפר הולכים לישון מוקדם או מקשיבים לרדיו ונרדמים לקולו המרגיע. ברור היה שזה מישהו שלא מכאן, או אחד שפרץ מאלמוניותו, חדר פנימה וכעת פורק את אילמותו, או אולי הגיע אדם חדש, אלא שכל אלה לא הטרידו מאד, מפני שבאמת משהו חדש וגדול היה הולך וקורה כעת, יפה כל־כך, כאילו בא מעולם שכמעט ונשכח והנה הוא כאן ומוצא אותך מחכה לו.

התקרבתי קצת לאכסדרה שלפני הבניין והצצתי פנימה, הפסנתר עמד כתמיד בפינה הרחוקה על־יד החלונות שמעבר מזה, מואר במנורה עם אהיל שכנראה הובאה לכאן, ובצל העמוק שאור המנורה לא ביטל אפשר היה להבחין באיזו דמות אפלה גחונה, מזדקפת ומתכופפת בינה ובין מדף הקלידים הלא נראה, אבל אי אפשר היה לזהות מי, ורק ברור היה שזה פסנתרן אמיתי שבא לכאן וחיכה כנראה ללילה ולכולם שיילכו לחדרים ושיהיה שקט ושהיתה לו רשות ושיוכל כעת, בלי להפריע ובלי להיות מופרע, לשבת לו אל הפסנתר וסוף־סוף לנגן.

סולמות עלה ורדת, כאילו מנסים למדוד עד היכן אפשר לנסוק, ובכל פעם שלב אחד יותר גבוה, בששון של אצבעות רצות שמצאו את עצמן, בביטחון מתגבר ובמיומנות מתחדשת, ואחר־כך התמסר לבאסים, ונתן להם לבדם להיות נמשכים ארוכים ארוכים ולהשאיר זמן להדים שלהם עד שיתפוגגו, ואחר כך חזר שוב לסולמות הרצים, שאף־על־פי שלא היו מנגינה היו מוסיקה. והיה בהם משהו מרומם, נאצל, מציל מן השגרה, מזכיר שיש עוד דברים בעולם. סולמות מהירים מלמטה למעלה, ובעיקר היתה בהם היפתחות, כן, היפתחות לרווחה, כאילו אחרי תקופה של היסגרות היתה להם פתאום היפתחות. מי יודע.

ערב אחר ערב הייתי אורב לצלילי הפסנתר, בלכתי במורד השביל ולעתים גם הייתי נעצר להמתין, לא כל ערב ניגן הפסנתר לא כל ערב בא הפסנתרן הלא ידוע, אבל ערב אחד בתוך אותה אפלה של חצר גדולה שהתרוקנה לבסוף ורק הדקלים המרשרשים נשארו מאוושים להם, וכל השאר היה צל ואורות מחדרים רחוקים ומן הפנס שמעל השעון הגדול שימים רבים כבר לא הלך. וכשהתקרבתי שמעתי שאלה כבר אינם סולמות אלא מנגנים כעת איזו יצירה שלמה לא מוכרת לי, שהיתה נפתחת במין הדרת צלילים נעים קדימה ונמשכים יפה כשנפסקה פתאום וחזרו לנגנה מחדש, כאילו נפלה איזו שגיאה וצריך לשוב ולנגן מהתחלה.

אחר־כך היתה הפסקה. וזמן מה לא ניגנו. אולי תפוסי שרעפים. אולי ירדה עייפות אף כי הכל נשמע רענן ורחוץ כזה להפליא. ואחר כך שב הפסנתר לנגן. וכנראה לא מאותו המקום שניגן קודם. וכאילו דפדפו כמה דפים קדימה, וכעת ניגן לאט, ובמנגינה שתופסת אותך כאילו חיכית לה, כאילו ידעת שיש כזו והנה באה. אינני ידען גדול, אבל זו היתה שירה מתמשכת, שהלכה וטיפטפה וכאילו היתה מפכה, משהו צלול ותופס קשב, ושוב חזרה להתחלה, ורק שתוסיף ותנגן כך עוד ועוד. לא יודע מה זה ורק יודע שיפה, שזה היפה.

התקרבתי לאכסדרה להציץ פנימה. חושך סביב, ומנורת האהיל יצרה חרוט של אור שירד וכיסה באור רק את המנגן את כתפיו ואת מה שלפניו, והשאיר את כל מה שמחוץ לו בחשכה גמורה. אלא שבתוך תנועות הנגינה היה רגע שגם הראש נכנס לאור, וזה היה פתאום ראש עתיר שיער שהיה קלוע בשפע מכונס, וזו היתה בבת אחת אשה זקופה אחת שרק כתפיה וראשה טבלו ויצאו מן האור ורק ידיה הלבנות היו שלוחות לפניה ופורטות בתנועות גדולות בתוך הלא נראה, מי זו? בלב השקט והלילה ומעגל האור המצומצם היו תנועותיה כשל מכהנת בקודש.

לא קשה היה לתפוס את המנגינה. היא חזרה שוב ושוב, היא היתה עדינה אבל היתה בה עוצמה, וזה היה פרק אטי אבל לא בכייני, עצוב אבל לא מתייפח וגם לא מתייפייף, אולי עושה שיהיה יפה. קשה לאמור דבר במוסיקה, ביחוד למי שאינו יודע במוסיקה יותר מדי. בטהובן, היתה השערה אחת, אולי שוברט, מוצרט, זה מוצרט? על פני כל החצר נשפכה כעת המוסיקה מעבר לדלתות הנעולות ומעבר לאפלה הלא בלתי מאיימת, וגם מעבר לגבעות הרחוקות הבלתי נראות שמהן היו לפעמים גם יורים כמה יריות בודדות, כדי שלא נשכח איפה אנחנו חיים, אבל כעת, אל תוך החושך פיכו צלילי הפסנתר השר, וזה היה גם ניגוד וגם מעבר לכל מה שיש כאן.

שאלתי ואמרו לי שזו אשה שאך זה מקרוב הגיעה עם משפחתה מגרמניה כנראה, ואִתה איש ושתי בנות, והם מנסים להיקלט כאן והאשה פסנתרנית ידועה שקיבלה רשות לנגן כשהפסנתר יהיה פנוי וכשלא תפריע לאיש. ויום אחד גם ראיתי אותה מקרוב יושבת לשולחן בחדר האוכל, גברת שאיננה דומה בכלום לאלה המצויות כאן, לא בבגדיה, פשוטים אבל זרים, ולא בראשה שהיה מעוטר בשיער גדוש מלבין משהו מכונס ואסוף בשפע על ראשה ועל עורפה, וישב שם גם בעלה איש גבוה ורזה מגולה ראש בחולצה פתוחה שחוסר העניבה בלט כמי שהחליט לרדת ולהיות כמו כולם. אמרו גם שיש להם כאן שתי בנות וסיפרו כמדומה גם על בן אחד. (שהתברר כעבור זמן כשני בנים ובת אחת…)

כל־כך שונים נראו כאן ואולי אפילו מוזרים, כמי שנקלעו למקום בטעות, או כמי שברחה לה הרכבת בתחנה הלא נכונה, ונשאר תקוע ערום וחסר כול, משהו ארעי, משהו המום ולא מבין ולא קולט היטב, ושאינו מעז להתאונן ושמשנן כנראה לעצמו כי זכות גדולה זכה כשקיבלו אותו, ושעם כל זה, כל מה שהוא מגלה כל הזמן שכאן לא מקומו ולא בשבילו, ולא ידוע לו מה הוא עושה עם עצמו, אולי כציפור שיר שנפלה למדבר. הכול לא רק חדש לו, לא רק לא רגיל, אלא תובע ממנו דברים שאין לו ושלא חלם שיצטרך יום אחד להיות מתרגל לדברים כאלה.

ראיתי אחר כך גם את הבנות, יפות כל־כך, ואחת מהן היתה יפהפיה להדהים, עיניים כחולות (כחולות? אבל לא, ירוקות כמובן, ירוקות) מתחת שיער שחור ואיזה נוכריות בלתי מושגת בכל היותה. וערב אחד ראיתי איך יצאו את השער והלכו בכביש כנראה בהחלטה להתערות יותר, הלכו מהודקים זה לזה, וגם כאילו נזהרים מפני איזה מארב נסתר, הולכים מתחת לאותם הפיקוסים הגדולים שעל הכביש, זרים בלבושם, בהליכתם המהודקת, בזהירות שנזהרו, אלוהים יודע מפני מה, ואולי מפני ההכרה שאכן הם כאן, לכודים על האי הזה וזהו.

בלילה שוב נעצרתי לשמוע מתחת חלונות חדר האוכל. לא העזתי להיכנס פנימה, שמא הפסנתרנית תתכווץ מפני, שמא דימתה לעצמה כעת שהיא לא כאן אלא בחדרה שלה אי־שם רחוק עם הפסנתר שלה, ואולי היא כאן רק לאחר שחיזקה ואימצה את לבה שלא להיכנע, ושהיא צריכה להיאחז בכל יכולתה במה שיש לה כאן ובפסנתר שהירשו לה לנגן בו, בתנאים אחדים. ולאחר כמה סולמות עלה ורדת, כשרוחה נתחזקה בה, כנראה, שבה לנגן את מה שלימים ידעתי שהוא הרומנסה מן הקונצ’רטו לפסנתר העשרים של מוצרט, ברה מינור. אולי גם אתם מכירים.

עצוב מכל היה האיש, אפור, רזה, מבולבל, מקדים שלום לכל אדם כחושש מפני כל אדם, לא יודע במה מכל מה שנשאר לו בגופו וברוחו יוכל עוד לעשות משהו של טעם. מחכה להתעורר כנראה מאיזה חלום ביעותים שנעשה למציאות, ושאולי בכל זאת יתעורר ממנו באותו רגע. קשה היה לראות איך היאוש היה מציץ לו מכולו ומכל בגדיו ומכל מה שהיה עליו. אולי עוד היה בהלם ואולי רק נפתל חסר כוח עם הכרת הסוף. איש אחד שהלך סבב אבוד בשבילי הכפר.

אשתו, הפסנתרנית, לא נראתה במשך היום, אבל בשעה תשע, כשהכול כבר היה ריק וכבוי ושומם, הדליקה את המנורה הקטנה שמעל הפסנתר, תקנה את התווים על כנם, כיוונה את כיסאה, אספה את ידיה אל חיקה וישבה דומם רגעים ארוכים שקועה אל עצמה. אני כבר העזתי והייתי בפנים מן הצד, ברשותה, נחבא אל הצללים, מכונס כשבלול, נזכר משום מה בסיפור טריסטאן של תומס מאן, איך פסנתרנית אחת חולת שחפת ניגנה להפצרת המעריץ האלמוני את כל טריסטאן שהוא ביקש ממנה, עד שהתעלו שניהם בנגינתה לשמי השמים, היא מתה והוא נעלם.

מי ששמע ומכיר את הרומנסה מן הקונצ’רטו לפסנתר ההוא, יודע את המנגינה החוזרת כמה פעמים, עד לרגע שפתאום הכול הופך לסערה מתפרצת בפראות כמעט, ואחר־כך שוב חוזרת המנגינה ההיא, והיא חזרה וניגנה שוב את אותו פיכוי צלול שהיה בו עצב מאופק אבל עצב לא מתחנן, יותר מבקש קשב דק מאשר חמלה, יותר מופנם אל עצמו ופחות תובעני אל העולם, בשום אמירה אחת אי־אפשר לדלות את כל מה שיש בה, וצריך לחזור עליה עוד ועוד מפני שזו אמת, מפני שאין הרבה יותר מעבר לה, מפני שבשום פעם אחת לא יכולים לקלוט את כל היפה הזה, ומפני שהעולם אבד ונגמר מעבר למעגל היפה הזה ומנגנים כדי שלא להיחשף שוב אל כל מה שמאיים מעבר לו. רצינית וכפופה ישבה המנגנת הגדולה לבושה צללים גדולים, שערה הגדוש מכונס לה אבל משהו נשמט לה מן הפקעת הסגורה והיא בידיה הלבנות לפניה ובתנועות ברבוריות גדולות כאלה היתה עושה שיהיה הדבר, היא לא בוכה אבל השומע החבוי לא מעז לנשום.

הקונצ’רטו נוגן כמובן בלי תזמורת, ומעולם אי־אפשר היה לשער כמה פעמים תצטרך לחזור ולנגן מחדש ולתקן קטעים שלשומע הצפון נשמעו ככליל השלמות, ועברו כמה שהים עד שזכה לשמוע באולם הקונצרטים את כל הקונצ’רטו במלואו ובתקליטים חזור ושמוע, אבל מעולם לא היו כה שלמים הצלילים וכה מלאי יופי כמו שנשמעו אז מפינת חדר האוכל הריק החשך, ויצאו ממנו החוצה מרעידי חושך, לא שייכים למקום הזה דווקא, לא למשפחה שנפלה מבוהלת למקום לא לה. לא לחצר הריקה עם הדקלים המרשרשים ולא לשעון הגדול שפסק מלכת.

אינני יודע מה היה אחר כך, לאן פנו ומה עשו, איפה הבנות היפות ומה הבן ההוא, או הבנים ההם, שלאחד מהם, מכל מקום היתה לו כמדומה בלורית גלית גבוהה נוטה הצדה, ואם שפר עליהם מזלם. אני זוכר איש צעיר אחד נעצר במורד השביל, נתפס בידי צלילים שכמותם עוד לא ידע, ואיך לא יכול היה ללכת הלאה, ואיך על ראשי אצבעותיו התקרב לעבר הפסנתר הבלתי נראה, ועמד שם חבוי והולך ונרחץ מאיזה אפור תמידי והולך ותופס שיש בעולם עולם גדול יותר מן הגבולות המוכרים לו תמיד, והוא כמעט שהתפתה לחשוב שזה שפה הוא הכול, עד שכמעט ונכנע. אשה אחת בלתי ידועה בודדה בחדר האוכל הריק בפסנתר הישן שלחה בו צלילים זורמים והוא ידע וגם אמר לעצמו, וכמדומה במלים האלה: אלוהים, כמה יפה.

---

מבילו לתל־נוף

מאת

ס. יזהר

כשמטה חטיבת גבעתי עוד היה בסיבוב בילו ביקשו ממני ערב אחד לא זוכר עוד למה דווקא ממני ולמה היה הדבר חשוב כל־כך עד שאפילו ציינו במפורש שסומכים עלי, ואת זה לא אומרים כל יום לכל אחד ובוודאי לא לי שלא הייתי אף אחד מגיבורי הארץ, לקחת איזה אופנוע מכאן ולהסיעו לתל־נוף, ממש לא רחוק מכאן פחות מעשרה קילומטר והדרך כידוע ישרה בלי בעיות עד הסיבוב ממול מע’אר ושמאלה ועוד קצת נסיעה וכבר אתה בשדה התעופה.

למה לא. דמדומי הערב התחלפו כבר ללילה צעיר ולחשכה לחה למדי, והיציאה מן המחנה לכביש באורות הדלים שהצליחו לחמוק מן ההאפלה שעל כל הפתחים ומתנדנד על מהמורות הכניסה בדרך העפר וכבר זה הכביש מתחתינו והדרך ישרה ואין בה לא איש ולא תנועה ולא כלום, ואז התברר שהחושך עמוק הרבה יותר ממה שהיה צפוי וגרוע מזה, שהפנס של האופנוע שבור.

מה עושים. רואים אפס. בקושי כמה צעדים לפניך. לחזור ולהודיע שבלי אור לא נוסעים, לחזור ולבקש שיתקנו או ימצאו עצה, להשעין את האופנוע על רגלו ולחכות שמישהו יעבור, ל“הכניס לניוטרל” ולהדוף את הגוש הכבד הזה בהליכת דידוי מתקשה בצדו, בסך הכול פחות מעשרה קילומטר, לשבת באוכף ולהדוף בשתי הרגליים מצדיו כבמשוטי סירה או לרכב ולנסוע במהירות אפס, ולהיזהר שלא להתגלגל לתעלה שמעבר לכביש. ממש חושך. כל כך הרבה כוכבים. אלא שאינם מאירים. ואיזו צינה לחה.

אפשר אולי להכניס נר לבית הפנס, או להאיר בפנס כיס, או לגהור ולשכב על ההגה ולחדד מבט ממרחק של כלום. עוד לא היו אז פסים לבנים או צהובים לסמן את שולי הכביש, והתעלה היתה פעורה ממש בשוליו ואין קל מהיכנס פתאום למִדרונה ובן רגע להתהפך ולחטוף כוויה או לשכב והפגר על ראשך עם נֶזֶל סמיך של שמן חם. ובקצרה, נפלא מכל צד.

נוסע על כן במהירות אפס, ממשש בסוליות הנעליים את מציאות הכביש ומנסה לשער בסוליית ימין אם אלה כבר עשבים או צרורות חצץ ועפר ואם אין זה כבר המורד המפחיד. חושך אמיתי. ורק המון כוכבים כל־כך הרבה מעולם לא נראו, ואם נאמר שזו הקסיופיה או זו הדובה וזה כוכב הצפון מאחור משמע שבאמת נוסעים דרומה. וגם זה משהו. למה כל־כך חושך, האדמה חושך ברזלי והשמים חושך מלא כוכבים רחוקים כדי כך שאורם לא מאיר כאן כלום.

אשא עיני אל הכוכבים מאין יבוא עזרי. או אל ההרים. תמיד למעלה. אבל כאן התעלה מלמטה וכל רגע היא ניגשת, ומעבר לתעלה זָכור איזה שדה בור למרגלות גבעת ברנר, ואחר כך ברושים וביניהם בתים ישנים או בתי אריזה, ואולי גרים שם, ואולי איזה ערבי קופץ פתאום עם סכין שלופה רק תמול שלשום גרשו את כולם מבתיהם, מעַקִיר וממעָ’אר ומקטְרָה משאחמֶה ומבָּשית ועדיין אולי מסתובבים לחפש כאן דברים שלהם או שעדין נחבאים ולא ברחו, והנה לפניהם טרף ואין בידיו כלום מלבד אופנוע עיוור ולא שום נשק לא רובה ולא אקדח אפילו לא מקל. נחמד מאד.

האופנוע מפכפך בשקט, אופנוע שקט וטוב, אפשר לשמוע את השקט מכל העברים וקול טרטורו הקל נשאר רק סביבו, ריחות של שדה שביום הוא אבק ובלילה הוא לחות שריח השדה דבק בה. משמאל אין גבול לשמים השחורים והם יורדים עד הארץ מימין הם נחתכים בגלי הגבעות, שמתבטלות לגמרי לעומת הגובה האינסופי של השמים והכוכבים האלה, כל־כך הרבה. כבר יש כמה ברושים משמאל סימן שאלה הבתים ההם הנטושים או מי יודע מה, עד לפני שבועיים שלושה לא היה איש מעז לעבור כאן במשוריין. הופ, עצור! התעלה!

מזל. לעצור רגע. לבדוק. סביב סביב. להתכופף, לצפות קדימה, מה ממתין שם? שקט יותר ממה שאפשר, שקט שאפשר למשש, ולבד, ובעצם לבד לבד, לא זוכר עוד לילה חשוך כזה. כאילו ריח מדורה שכבתה אולי עוד בימי האנשים שגרו כאן, הכול נשתנה פתאום. מחשבות כאילו מחכות כעת לחשוב. הרבה בבית אחת, כל־כך נשתנה פתאום. ושוב וברגליים משפשפות את הכביש זזים לאט לאט הלאה יותר לאמצע ורק שלא לתעלה השנייה. ויש פתאום דמות אחת עומדת בצד וממתינה, מי זה? מי שם? עמוד הטלפון. וזזים לאט.

חושך זה לא אין אור. בורא העולם עשה את העולם לא מבטון ולא מלבנים ולא מברזלים הוא עשה אותו רק מתהום, מרוח, ממים, ומחושך וזה הכול. ואחרי החושך עשה את האור וראה כי טוב. חושך על פני תהום, וחושך על פני תעלות, ואיש על אופנוע וכביש שחור בחושך השחור ונוסעים באמצע בפכפוך עמוס. מעולם לא היית מול חושך ורק מביט בו ורק מתפלא איך זה החושך שאתה רואה חושך שהוא רק חושך וגם המון כוכבים למעלה וגם את מיתאר גב הגבעות מימין. מה זה בעצם חושך. הוא מסביבך סובב סביב, לא שלא רואים לגמרי גם לא צעדים אחדים הלאה, אלא שנמצאים בתוך משהו שאיננו שחור אלא הוא חושך. אתה נוגע באוויר באצבעותיך ונוגע בו בחושך הוא אמיתי הוא ישנו ולא שהדברים הם אותו דבר אלא שרק בלי אור, ואם יעשו אור ימשיכו להיות מה שהם, לא, הדברים אינם בחושך וגם לא בחושך, אלא הם חושך, הם עצמם חושך, חושך לגמרי כל העולם סביב נגמר ואין לו המשך אלא חושך חושך ורק למעלה הכוכבים.

הקסיופיה, הדובה הגדולה והקטנה, כולם שם מאחור וכוכב הציר, והרבה גדולים ובהירים מאז נוצצים כמו פנסים והרבה קטנים מהבהבים להם, ואולי ההוא כוכב לכת, נוגה או צדק או מישהו, ובעצם כל־כך לבד, אתה פה, לבד בחושך ולא יודע כלום. תמיד רק עוברים דרך החושך, יוצאים מאור ונכנסים לאור, וכאן אין שום אור ולא אורות, אף אור. הכפרים שהיו לא מזמן אינם ואין עוד בהם אור. איש לא קם אשה לא קמה ילד לא בוכה. אין תרנגולים גם לא חמורים, רק ריק סביב ורק חושך.

מתי יש לך זמן או הזדמנות להימצא בחושך ולראות אותו מקרוב. לראות את מהות החושך ואיך הוא באמת. שלום לךָ החושך, מה נשמע. אני פה בחושך שלך, מוקף סביב. על האופנוע הזה. ואתה החושך הגדול. לא דבר שנוגעים בו ולא דבר שמריחים אותו וגם הלחות לא שלך, ובוודאי לא הכוכבים, בלעדיהם היה נורא, אנחנו רק אתה ואני. לא שלא רואים בכלל, אלא רואים משהו ורואים שחושך. אילו היה לי גפרור, הייתי עושה בך חור. סימן שאתה משהו שלם. והשקט, מפני שבחושך לא עושים דברים. והריחות מפני שהלחות עושה. והעיוורון מפני שהעיניים לא רואות. וכל זה לא אתה. אתה רק חושך ואני רק בתוכך, מתפלסף בחושך. הו, זהירות!

כן, טרח, זה כבר בתעלה, חצי הפוך הכול נשען רק על הרגל שלי הזאת, ולנטרל מהר את המנוע, ולא להתהפך פה בקוצים, ימח שמו. הנה, בתעלה. מזל שלא עמוקה. ליישר, להתיישר, הכול על הרגל הזאת. מצחיק נורא, לפני שאפשר היה לומר מילה, איך יוצאים מכאן, איפה הכביש, חור מחורבן, מה כעת? הרגל הזאת, לא כוויה אבל כהוגן. עם כל העסק עליה. תביטו עלי. צריך באלכסון למצוא איך לעלות. ממשש ברגל השנייה את השיפוע. הרגל הראשונה לא כל־כך. זה כבד הדבר הזה מזל שלא התהפך עלי. מנסים, בזהירות ועולים, ושוב זה כביש. ימח שמו וכל העולם ולמה נסעתי.

חושך והרגלים ממששות את האספלט והעיניים חודרות לתוכו לתוך החושך ולא רואות כלום. אבל כעת פתאום מתברר כי יש לפניך כל מה שיש בין האדמה והשמים, קומה ענקית של חלל עולם, הגבה גבוה מעל הקרש השטוח של האדמה השכובה שטוחה, ועולה הגבה גבוה למעלה כל החלל הזה עד הכוכבים. זה לא משהו שרואים, זה משהו שישנו, משהו חסר חומריות, דבר לא אטום, דבר חסר משקל, לא נוגעים בו, אלא בלחות של האוויר, בוודאי לא רואים אלא מטרים ספורים, ואת גבות הגבעות מול השמים שתמיד הם בהירים יותר ועם הכוכבים. עומד כאן משהו שהוא יֶשנו, ישנו מלא, גבוה וענקי, מקיף הכול כבתוך שמלה, כולו הוא הדבר עצמו, – כולו מלא עצמו, למהדרין, לא נימוֹש ולא ניחוֹש, כי איננו חומר, אבל הוא ישנו, והוא ישנוּת, ונוסעים בתוכו לאט, בהיכרות הולכת ומכירה יותר, בנעליים משפשפות את מוצקות הכביש, בזהירות וגם ברגל כואבת אחת, וכל הזמן הוא כאן המשהו האדיר הזה, ישנו לא מתרחק ולא מתקרב, כמו היות בתוך מצולת ים, אלא ששם כל הזמן מים, וכאן כל הזמן החושך, שעד הכוכבים.

חושך אטום, גושי אבל חסר חומר, כמו צעיף שחור או אד שחור. אבל גם הצעיף הדק נראה עבה מדי וגם האד המרחף ממשי מדי. כזה מין דבר שלם, דבר שלם כולו, כמו רק מעט דברים שיכולים להשיג את המדרגה הזאת ולהיות אחד שלם ואחד הכול. ופתאום תראה, וזה נראה כל־כך יפה. כל־כך מיוחד וחגיגי. פתאום הכול ככה, או מין רוממות, שבעצם, אולי אפילו, לא תאמין, אולי אפילו נראה כמו אושר? אם תבין מה הכוונה בתוך הפשוט המלא הזה. וכאילו באמת מתחיל להיות מובן משהו שלא היה ידוע עד כה, פתאום ואחד מוצא עצמו בשייכות לא ידועה מוקף כולו והוא ממש בתוך הבפנים בפנים, כמו אולי באיזו פעם אחת רחוקה מאד, זכורה ולא זכורה, אבל גם כמו פעם ראשונה, פתאום והוא בסוד העניינים הענקיים ביותר, החשובים מכל, אין קץ סביב סביב.

או כאילו יש שם למעלה מסננת אדירים גדולה כזו, שמעבר לה בשמי השמים הרחוקים ההם, שמעל השמים האלה הקרובים, מתלקחת שם אש גדולה ועצומה, ולבנה מרוב אש, ורק דרך נקבי המסננת רואים את הלהבה ההיא, כהרבה נקודות אור קטנות אין ספור, מטפטפות אלינו בהמון טיפות מסוננות מן האש העצומה ההיא שבשמי השמים, דרך כל רום קומת העולם הגבוהה.

אין אות חיים מסביב, אולי יש ורק המנוע מחריש. לא תנים ולא תנשמת, לא כוֹס ולא אוֹח, וכלום לא אוֹהַה ממקום הכפרים שאך זה ניטשו, וכאן לא המידבר הגדול וגם לא ערבות הנגב. כאן ממש אמצע הארץ, בין תל־נוף לבילו, כל אחד מכיר, ורק הכול ריק פתאום ומרוקן, ומימין כשנוסעים דרומה וכוכב הצפון בעורף, רואים את חיתוך הגבעות אפלות לגמרי על אפורות השמים, מתרוממים להם למעלה חגיגיים כאלה כמו בשמלת נשף משיית שופעת, עם אבני חן מתנוצצות, אבל משמאל רק השטוח שטוח הזה, שכעת רק ידוע עליו יותר משנראה בעיניים, ושפעם היה אולי שפך נהר שׂוֹרק הקדמון שהתעכב כאן והשקיע תחתיו מפלסי טין עצומים וחלקים למשעי עד שממש עליהם עשו את מסלולי שדה התעופה, לאחר שהובישו מיליון שנה ושנה, וכעת הכול שם רק מרבץ אין מפריע של חושך סמיך ולח, ואין כלום, ושום דבר, ולא כלום.

אבל כעת פתאום קורה משהו. בבהלה עוצר ומשקיף לאחור. אין ספק. ולא תאמין. אורות מכונית מתקרבת מאחור ואורות שני פנסיה מרקדים, ועוד מעט הם לא יבחינו בפגר החשך הזוחל הזה ויעלו עליו במכה אחת, והוא קופץ ומנפנף ביד שאינה אוחזת באופנוע, מנפנף במרץ ומקווה שהללו לא יתבהלו מן הדמות המוזרה שנחלצה ונתממשה מן החושך ושאינה דומה לכלום מן הידוע באור, ושלא יפתחו עליו באש או סתם לא יבחינו בו וידרסו אותו ככלב כבישים מרוח. לא. הם מאיטים.

הם מתקרבים אליו. נעצרים. ומישהו משם, קול אחד עושה חור בחושך סביב הפנסים הזוהרים יותר מדי גם כשמאופלים, היי מי אתה? אומר הקול, והוא בהצטדקות, אני, אין לי אור, וההוא מן ההגה של הג’יפ וכמה אחרים מציצים מוזרים כאלה מכורבלי שמיכות, אתה, אז איך אתה נוסע, וההוא מן האופנוע, אני, בקושי, אתה רואה, וההוא מן הג’יפ, אתה, אז איך אתה רואה בלי אור, וההוא מן האופנוע, אני בקושי, אתה רואה, אתה, מצחיק אחד, אומר הנהג, איך אתה משוגע נוסע בחושך, קרה לך משהו? אני, רק קצת ירדתי לתעלה פעם אבל לא נורא, ואחר־כך מתברר שגם הם לתל־נוף, ואחר־כך מתברר שהנהג מיהו אם לא בדיוק שמואליק, ואחר־כך מחליטים להדליק סיגריות ויש פתאום ועידה קטנה של מתעכבים על הכביש באמצע הכול שהפנסים גם לאחר שטייחו אותם קצת בבוץ לשם ההאפלה ההכרחית עושים נפלאות לחושך ובתוכו, לא מבטלים את כולו אבל גוזרים את ממשלתו לכתם אחד, לפס כביש מואר, ומסביבו המון המון לא מואר וקשה־עורף בחשכתו, ונושמים צינה ומעלים עשן שהאור משחק בו, וזה עושה הכול מוזר מאד, כאילו היה משהו ונגמר מוקדם מדי, כאילו היית באיזה דבר וגמרו לך, וגם כאילו צריך להסביר משהו אבל לא ברור מה בדיוק.

ואז מחליטים שהג’יפ ייסע מאחור ויאיר לאופנוע מלפנים, ויוצאים לדרך, לאט כמובן, ונעשה קר, והלחות הופכת פשוט לקור, וההם מתכרבלים להם בשמיכות שלהם, והכביש בקלות מגיע לסיבוב, וגם סובבים בו בקלות שמאלה ובלי עניינים, ומשאירים מן הצדדים כל מיני דברים לא מוגדרים שחבל עליהם משום מה, ואולי הם רק האשלים העבותים שזכור שהיו ועמדו ממש כאן ומימות עולם על כיכר הגורן שלעולם לא תהיה עוד. עדיין חושך גמור, עדיין הכוכבים במצהלות אורותיהם הנוצצים בתוך איזו שתיקת גבהים ענקית, ועם כל זה, זה כל־כך שונה לרכוב ולנסוע עם אורות, אילו רק ידעתם.

---

חרלמוב

מאת

ס. יזהר

אדון חרלמוב היה איש גדול. הוא היה איש גיבור, וכשהיה יושב אל הפוסהרמוניק שהוא מין פסנתר מנושב דוושות רגליים או מפוח מנופח רגליים, או אקורדיון זקוף כפסנתר ומנופח כנ’ל, מכשיר לא ידוע ברבים אבל בסמינר העברי בבית הכרם ירושלים היה כלי המוסיקה בחדר המוסיקה לשם הוראת המוסיקה וחיבובה כשהיה יושב האדון חרלמוב הענק הגיבור כמין דוב המשתעשע בגור חתולים, ופורט בו באצבעות גדולות וגיבורות, מכסה בכפותיו את כל מדף הקלידים ומנקש למעלה ומנפח מלמטה עד שהכלי היה כולו מרעיד והדוושות היו נאנחות וחורקות כאילו חישבו להיקרע בעצבנות ובחרחור לא מוסיקלי. ואילו מעל לאקורדים הגדולים של הפוסהרמוניק היה אדון חרלמוב שר בקול גדול וגיבור כשהוא יכול לקום בנקל ולשאת את כל הדבר הזה בחיקו ולהתהלך עמו בחדר בלי שום מאמץ לולא היה חייב גם לנפח ברגליים. אבל הוא היה מתרומם בכל גודלו ומביט סביבו פעם בפעם לדעת מי אינו שר או מי מזייף ואז מתוך השירה היה אומר בפרוזה כבתוך סוגריים, אתה שם, או, את גברת, וההם היו נלפתים ומצטרפים נכון לשירה הגדולה.

על צד האמת, אדון חרלמוב הגדול מנגן בעוצמה והכיתה המשוררת בכל כוחה והכלי המנושב עד חרחור כל זה היה מרשים מאד, וגם מביא עליצות עד שפרצי הצחוק היו מתבלבלים מפעם לפעם אל תוך ההרמוניה, ומרבים את קטעי הפרוזה לשו, גם כשהעברית שלו עוד לא יצאה חופשי מתחת הרוסית הגדולה שלו, אתה לשיר היה גוער, את לא צוחק, היה מזעיף פניו מעל נגינתו והמשיך לחבר את השירה הגדולה אל הנגינה הגדולה וחזר וכפף עצמו אל נומך הכלי וחזר והתרומם לסקור בזעף את צבאותיו.

אבל הוא לא היה אדם זועף מטבעו. ואפילו נראה שהיה איש טוב אלמלא שהכול היה לא לפי מה שצריך להיות. לא תחליף הפסנתר, לא מקהלת השרים, לא סבר פניהם, שאמר יותר מדי עליצות ויותר מדי נעורים ויותר מדי חוסר-יחס, לא לפי כבוד המוסיקה כששרים השמים מספרים כבוד אל, וכל הזמן היה מתקן ומזכיר את התו שזייפו, פָה, היה זועק פָה, פָה מאז’ור. כשדרסו לו במשובה את הפה מאז’ור, ומתוך כאב אמת ומתוך התגברות על היאוש ומתוך נסיון להציל את היופי, ואז היה מגביר קולו ומעצים את מפוח הכלי, וגובר על הכול, כפוף שחוח אל הקלידים, בודד מאד ובלתי מוותר.

לי עצמי לא היה מזל גדול אצל אדון חרלמוב, ויום אחד כשהכול היו עומדים ושרים מה ששרו לא הרגשתי איך קם והיסה את כולם כדי להבחין מי מתעלל בשירה, ואז נשמע רק קולי הלא יודע עוד שנתפש מתרונן במלים הגדולות קום התנערה עם חלכה, אתה, לחש לי עד שהתקרה התקמרה, אתה אדון דינבורג כנפיים עוף, שאומר לך אל המנהל ויעיף אותך, ושאומר עוד, אתה חסר תרבות אתה מחריב המוסיקה, ואומר עוד, על מי אני עמל, וגם אולי אומר עוד, אתה אילו ידעת מה זו רוסיה ומה עשו לי שם לא היית שר לי את זה, ובשום פנים גם אילו הייתי מסביר לו במיטב הפרקליטות שלא היתה זו אלא רק בדיחה, אדוני, רק סתם, באמת, דברי לא היו נשמעים, ובעצם, גם לא לי, אז למה? לפעמים אין תשובה מלבד ככה, סתם ככה, קלוש, ודי טפשי, או, וזה לא לאמירה בקול, אפילו לא לעצמי, אולי רק להרשים מישהי שם בסוודר חום יפה ששרה דוקא במסירות הנפש וסומק בלחייה.

אין פלא שבסוף אותו השליש היה הציון שקבלתי במוסיקה “כמעט מספיק בקושי”, שמעיד שברגע האחרון בכל זאת נכמרו רחמי האיש הגדול על הנער התעלול, בעוד שהיה לו מצוין בתנ"ך ומצוין בספרות וגם בהיסטוריה, כמדומה, היה הכמעט מספיק בקושי, די קוץ ב…(וגם בערבית: בלתי מספיק, חד וחלק, נאום מורהו הדגול יוסף יואל ריבלין, איש ירושלים נהדר מראה, וגם באנגלית לא כל-כך, כדברי מיסטר מוריס, איש לא גבוה אבל תקיף ומנקש עקביו בלכתו, שלא להזכיר את המתמטיקה, שכל המאמצים להבין במה מדובר לא השביעו את רצון האיש הספינקסי הזה אדון חברוני וגם לא את המתמטיקה עצמה). ונראה שהייתי די לא מוצלח גם כשניסיתי לעשות שיחת פיוסין עם אדון חרלמוב וסיפרתי אגב שאנו הולכים באכסדרת הסמינר שמתחתיה יש מגרש מסולע שיהיה פעם מגרש הספורט בשביל אדון יקותיאלי¹ המעמל המפורסם, צועדים הוא בהליכה ואני בחצי ריצה הוא הגדול והגיבור ואני הדל ממושבת הדרום פורש לפניו הוכחות עד כמה אני בתוך המוסיקה מאזין לתקליטים ושומע אצל חבקין את בטהובן (בעיקר החמישית) ואת מוצרט (בעיקר את הסול מינור), ואת באך (בעיקר הברנדנבורגי השלישי), וכאן נוקשתי, ומאד מתלהב אמרתי לו גם את הסימפוניות של שופן, שאז עצר אדון חרלמוב מהליכתו הגיבורה בבלימה אחת והביט בי מלמעלה במבט שורף, שופן לא סימפוניות, אמר סופית בשאט נפש והלך, ואני נשארתי מטופש עוד יותר ולא יכול להשיגו ולתקן כי התכוונתי לשומאן, ביחוד לסימפוניית האביב, שמצאה אותי אפילו מקנח דמעה על יגון הנעורים ועל כליון הנפש, כמו למשל אל אחת חומת סוודר, שהוא נושא עיניו אליה אבל בוש לשאת אליה עיניים, אלא שהשם שומאן ושופן וביחוד כשהם כתובים לא בעברית עלול להטעות כל חלש בשפות, וצריך לזכור כי אבא החלוץ האידיאליסט מקפיד על עברית רק עברית תמיד עברית ושמספיק ולא להיות עוד גלותי. לך תסביר כל זה לאדון חרלמוב. איש גדול כערבות רוסיה, ושנכונו לו שם גדולות אלמלא הוכרח ויצא לדרך ובא לכאן וקיבל משרת מורה למוסיקה עם הפוסהרמוניק ההוא.

כמה פעמים צריך היה אותו חבקין בעל הפטיפון, התקליטים, הכינור והדעת היסודית שלו במוסיקה עד שבין שאר פרנסותיו הקלושות כמזכירו של הרופא הפרופסור “שדות ירוקים”, שזו קריצת עין כנענית לפרופסור גרינפלד (את ה-אי של גרינפלד ביטא אחרת לא לפי כוחי), היה מעתיק תווים מעשה אמנות עין לא תשבע מראותו אץ ומטיל תווים בחמשות מחבר משקופים לתווים וקשתות לשערים אלכסוניות וישרות ברורות וקסומות שמכילות בתוכן את סוד קריאת המוסיקה אל עושי המוסיקה, כמה פעמים תיקן לי ובחיוך לא מאשים כי דה לא בֶּר האמס כמו בר בורכוב או יהודה לייב גורדון אלא זה פשוט בראמס, הברה אחת, הכול שוואים ורק קומץ אחד מתחת לריש, כמו טראח, למשל, יוהאנס בראמס, שזה כמו אולי יוחנן אברהם, שנשמע כנעני פי כמה, וכך גם בעניין שומאן ושופן, שרק הסוף קצת שונה.

אבל מה היה קורה? היה קורה לפעמים שאדון חרלמוב היה מנגן ושר וכולם שרים וטיפה גם משתעשעים, אבל פעם אחת פתאום הפסיקו הכול וחדלו והיו בקשב כאילו משהו אירע שצריך לדעת מה ואדון חרלמוב בלי שאמר או הזדקף או נתן עיני זעם או עבר פתאום לפרוזה, אדון חרלמוב פתאום השתנה שם בשבתו אל אותו הפוסהרמוניק הישן והכושל מרביץ אקורדים גדולים ומנושפים, מעבר לכוחו, וכאילו משהו קרה פתאום, אלה לא היו האקורדים וזאת לא היתה השירה ששרנו, משהו קרה שפתאום הכול היה שונה, עדיין היה שר ומנגן מקופל אל הקלידים כמין שבלול ענק או כמין נשר שמאכיל בין רגליו את גוזליו הרופסים, ופתאום הכול היה אחרת לגמרי והיה שקט גדול והיתה שמיעה גדולה ומשהו השתנה לגמרי והיתה שמיעה נקייה וקשובה והוא שר אז אחרת כאילו לעצמו כאילו היה לבדו וכאילו התגלה לו דבר שלא אכפת לו כעת מי שומע ומה עושים כאילו מצא פתאום תוך כדי הכול איזו אמת לא ידועה שנתפשה והולכת עכשיו והולכת ומתבררת וגם כשעוד לא ידוע מה היא ידוע שזו אמת שעושה הרבה ובאה מאליה, לא צ’ייקובסקי אם מישהו חושב, ולא רימסקי קורסקוב או בורודין או כל ההם הסקריאבין והדז’יאבין וההם אלא משהו שונה ומיוחד שמתגלה והולך כעת ועושה לו דרך בשיר שהוא שר כפוף כולו כשבלול ושר בקולו הגדול עמום משהו אבל נקי אבל נכון כמו משהו שהוא אמת, שומעים ויודעים שהנה זה עכשיו קורה ושהוא לא כאן ואולי מעבר למה שכאילו ידענו עליו תמיד ושגם העזנו בטפשותנו והתחצפנו ללגלג עליו אז פעם מזמן כשעוד לא ידענו וששומעים כעת משהו כאילו הנה זה קורה דבר ויש משהו כעת וזה קורה גם לנו, ובאיזו ענווה וגם באיזו ערגה כאילו הנה זה הנכון שגם לא עלה על דעתנו וכעת שומעים שישנו והוא נכון, עד חנק בגרון, קל מדי לומר כאן ערבות רוסיה או הקוזקים באים או הטטרים או רוחות סיביר או מתייפח כאקורדיון וכל החכמות הידועות, וזה לא כך, פשוט קורה בעת שאדם אחד שר ושומעים שהוא שר ושזה הדבר, ושזה נכנס פנימה מעל המקום ומעל הכיתה בבית הכרם ומעל התלמידים בסמינר, מעל השיעור במוסיקה וכל מה שכרוך לזה תמיד, ואולי כמו, רך עולה פתאום ממקום רחוק, ואולי כמו שמואל הקטן ששמע פתאום בשקט בלילה קוראים לו שמואל שמואל ויאמר הנני.

ואחר כך היה שקט ונגמר. ואף אחד לא ידע מה בדיוק עושים וגם אדון חרלמוב, ואחר כך הוא קם ונעשה בבת אחת גבוה עד התקרה ואחר שמט את כתפיו וירד משהו וגם ידיו הגדולות היו תלויות ואחר כך קינח את קרחתו במטפחת וראשו היה גדול וגולגולתי, וחזר ושמט כתפיו יותר ונתקטן עוד משהו והלך לו אין מלה אל הדלת ולפני שהלך הפך ראשו אלינו ונפנף לנו משהו ביד רפויה קצת והלך. והיה שקט וקמנו פה ושם והיינו כפופים ומבודדים ואיש לא אמר כלום ואחד אחד יצאו כולם נמוכים ופנו איש לעברו וגם אני ירדתי במדרגות לא יודע מה להגיד ועל ידי ירדה במדרגות נערה אחת בסוודר חום אחד וגם היא לא ידעה מה להגיד אבל אמרה, לאן אתה הולך? וזה היה מפתיע וכל-כך לא צפוי עד שכאילו שכח שרק לכך ציפה וייחל כבר זמן וזמנים. וגם בדה כל מיני סיפורים מופלאים מן הדמיון ואיך זה יקרה והם יתחילו פעם ואיך זה יתחילו לדבר ואיך זה מעולם לא ידע איך ולא איך מתחילים ואיך הוא יהיה מתחיל. ואילו כעת יורדים יחד במדרגות, ואמורים לתת מלים למה שקרה לפני רגע והיכה על ראשם, שבמקום זה אינם מדברים כלום אלא פתאום היא שואלת לאן פניו, שעל זה הוא עונה בתנועת יד נבוכה, וגם באומץ, לאן את? אני אלווה אותך, אמר ולא האמין שזה הוא, ובלי שידע שיש בו אומץ לכל-כך, אהה, אמרה, אני גרה קרוב פה למטה ברחוב החלוץ, אמרה, חומת הסוודר הזאת, שכעת בקור חורף בית-כרמי עלה גם סומק מה בלחייה כשהרגישה שהבחין בו בסומק הזה פרח הסומק והסמיק פי כמה עד שהיתה סמוקה לא פחות ממה ששרים בשירים על התפוח בסתיו, כיוון שכך הסמיקה עוד יותר ונכלמה ורצתה לברוח, והרימה את צווארון הסוודר סביב צווארה כדי גובה סומק לחייה, והחליטו להתעלם וירדו בכל אותן המדרגות המנויות של רחוב המעלות (חוכמה של אדון סילמן פוסק הפסוקים) ומדלגים בהן בצעדי מחול פוזזים לא רק בגלל גיל עלומיהם המפזז, אלא גם בגלל שריקוד הוא עוד אמנות ביטוי ללא מלים, וזה בידוק מה שהיה מתבקש כעת וכאן, אמרה בלי מלים, כשהקזוארינות מטיפות פנינים וכבר זה רחוב החלוץ רחוץ כולו בגשם, ועוד שלושה ארבעה בתים וימינה וזה בית אבישר שנקרא פעם אגבּאבּא, וכאן למטה היא גרה.

עמדו בפריחת הוורד שלה ובדלות גוו שלו ובפרעות ראשו, הוא נותן לי שיעורי פסנתר, סיפרה כעת, אדון חרלמוב, לא ביקשתי, אבל שאל אם ארצה, ושאלתי אם זה לא יפריע, והוא אמר שלא, ושהוא ישמח, ושהוא חושב שיש לי איזה כישרון, שלא מבקש כלל שכר לימוד, אתה יכול להאמין, איזה איש הוא, איזה איש, אמרה, ועמדו עוד רגע ועברו להישען מרגל אל רגל, ולא ידעו מה לומר עוד, ושינו ונשענו מזה ומזה על העץ בידיים נתמכות אל הגזע, אבל לא נוגעים, מה פתאום, ורק חשמל בין הידיים הלא נוגעות, וכבר אינה סמוקה אלא רק ורודה קרירה, ורק הוא לבו בגרונו ולא יוצאת לו אף מלה, טוב, היא אומרת כעת, זה היה כביר מה שניגן, אמרה, אדיר, הוא אומר לה, יוצא מגדר הרגיל, היא אומרת, נפלא, הוא אומר, פנטסטי, וטיפות בודדות נשרו ממחטי הקזוארינות ואפשר היה לשתות אותן מניקיון ומזכות ומריגשה, ואולי גם להניע כעת פתאום איזה ענף אחר טעון טיפות ישר עליה והיא תצווח, והוא יצחק, טוב, היא אומרת, אז זהו, כן, הוא אומר, זהו זה, טוב, היא אומרת ולא עושה, או אני יורדת, לילה טוב, היא אומרת, טוב, אז אני הולך, הוא אומר, ליל מנוחה, הוא אומר, ולא יכול ללכת והיא לא יכולה לרדת, אז להתראות, היא אומרת, מתוך החום הרך החם הזה שלה עם שערה הערמוני, לילה טוב, הוא אומר, להתראות, היא אומרת, איזה להתראות מה להתראות, בואי אל תלכי, הוא צועק בלי לאמור, חכי רגע, אל תלכי, רק עוד רגע, בואי, הוא לא אומר, תראי איך הן כולן פנינים, אמר כעת, והיא אמרה, כן, וגם הוא אמר, כן, ואומר שוב, כן, או זהו, והיא חזרה אז פתאום בריצה ושמה לו פתאום נשיקה על לחיו וסבבה ונמלטה בכל המדרגות וביעף למטה ואיננה. והוא נשאר עומד לא מאמין לא יודע מה, ידו על המקום שבלחיו ולא קולט מה ולא כלום ולא מה כעת, ורק שזה, ושדווקא כן, ושזה היה באמת, וכושל שיכור הולך כושל ברחוב החלוץ הריק והרטוב עד שמתחיל לשיר מתחת חוטמו השמים מספרים כבוד אל, ואחר כך גם לזמזם, ואחר כך הוא גם פוצה פה ושר ולבסוף הוא הולך וגועה כשור פר ברחובות ההגונים והישנים ההם בקול גדול מתעלל בבעלי הבתים בלי שום מהפכת המעמדות אלא רק מודיע לעולם שיידע ואומר להם את האמת הגדולה ביותר והזכה ביותר שהנה אך זה נתגלתה ברחוב החלוץ מתחת לקזוארינות המטייפות, כי השמים מספרים כבוד אל. ועד שהוא הולך ומשתתק והגשם פתאום הלך והתחזק עליו ונפלא לתת לו ולהיות לו לגמרי וגם לתת לו להיכנס קר ורטוב לחוכו וגם לענות בתורו במקהלה כמבוקש, שלוש ארבע, ומעשה ידיו מגיד הרקיע.

---

טיסת קרן שמש

מאת

ס. יזהר

ויום אחד ובלי אתראה דרך שער הברזל הגדול הפתוח כולו ולא דרך הפשפש שהיו נכנסים בו כשהשער היה סגור בא לתוך החצר הפנימית בשצף רעש מפצח אופנוע שחור וגדול, וכשדמם ירד מעל האוכף בחורצ’יק אחד חמוד ולעניין, ומן המושב האחורי המוגבה שלח כעת רגל מהססת אחת והקיף את המושב וחיפש את הקרקע וירד גם ברגלו השנייה בזהירות ובלי מיומנות מי מכולם מי אם לא לוי סקונדה. כן, הוא קנה אופנוע, הנה זה האופנוע השחור, קרן שמש או סאנבים, והבחורצ’יק לאחר שהשעין את האופנוע על רגלו נוטה משהו באלכסון, אינו אלא הוא המוכר ועוד רגע הכול גם היה מתוכנן לכך והוא יעלה ויישב באוטובוס של נתנצ’יק ויחזור העירה, והאופנוע הגדול הזה יישאר כאן כולו של לוי סקונדה, והוא עצמו לוי סקונדה כולו כמו שהיה תמיד עם המשקפיים והשיער הסמיך והקצר ובחיוך של מי שהצליח בהפתעה שהפתיע גם אישר ואמר אז לכל המשתאים סביבו, קניתי אופנוע.

הצרה היתה, וזה התגלה מיד למחרת, שלוי סקונדה לא ידע לנהוג באופנוע, לא התניע ולא הסיע ולא לנהוג ולא לא-ליפול ובכלל לא, ואולי מוטב היה אילו קנה לו חמור ממוצע והיה רוכב עליו לעיר לוד לקנות שם אצל עלי או אצל מחמוד ירקות טריים כאשר אהב ופירות טריים וגם יבשים וכבושים, ובקבוק שמן זית אמיתי ולעשות לעצמו ארוחת מחמדים כולה כלבבו. אלא שלוי סקונדה חמד לו אופנוע, ובניגוד לרבים שרק חומדים ורק נאנחים ולא כלום, קם הוא המורה להיסטוריה וחמד ועשה ויש לו אופנוע ורק בלי לדעת לרכוב בו, וכאן אני נכנס, מכל בן שמן המעטירה בחוכמה, במשק ובחינוך הומאניסטי, הביט לוי סקונדה סביבו ומצא אותי, למה, בגלל נחרצותו שאם חומד אדם דבר לא לוי סקונדה יחמיצנו, אבל לא המכונאים המפורסמים ולא הטכנאים ולא הספורטאים כמו דז’אבה שאין כמוהו, ולא מבינים בצבא וברובים ובסליק, עד שראו האנגלים וחשפו את מה שסילקו ואפילו אל מתחת לכיסאו של רופא השיניים הגיעו, מכל המופלאים והדייקנים והמאומנים בחר לוי סקונדה בי. ואני בלי להסס ומבלי להתוודות שמעולם לא נהגתי אופנוע קפצתי על הצעתו בהסכמה כזו שהוא עמד והסיר משקפיו וניגב אותם מתון מתון וגם אמר ידעתי שאתה האיש.

לא שלא היה לי מושג באופנוע ובאופנועים ובהערצתם, אלא שרק לא ניתן לי לממש את המושגים הלכה למעשה. לאחי היה אופנוע ועוד אופנוע ועוד אחד בכל פעם גדול יותר ומשוכלל יותר ומהיר יותר ולבסוף גם היה לו הסאנבים הזה קרן השמש ואני ראיתי איך הוא נוהג בו, ורק לא ראיתי איך ביום הנורא ההוא הפך אותו האופנוע והוא נהתהפך וכיבה את השמש ואת קרני השמש ולא חזר עוד אלינו, ואמא השביעה אותי שלנצח לא לרכוב עוד על אופנוע, אבל זה היה אחר כך, ואילו קודם לכן ראיתי איך הוא עושה את האופנוע לחי נושא אותו. ואפילו בסתר, אבל נתפש מיד, נסיתי להתניע ולרכוב אלמלא איך שהוא הכול נגמר מהר במפולת ובכווייה וכמה שלא כדאי לספר בדברים שהיו בין האח הגדול הקנאי והאח הקטן השלומיאל שנתפש, ובין כך ובין כך ראיתי מה עושה הקלאטש ומה עושה הגיר ומה עושה הידית של הגאז ואיפה פותחים ואיפה סוגרים ובדמיוני הייתי מושלם ורק העולם לא ידע, עד שבא כעת לוי סקונדה והביא לי אופנוע.

וכמי שכל ימיו לא ירד מאופנוע באתי בצהריים אחרי הלימודים כשהמורים מתחילים להיות בני אדם, ולוי סקונדה מרוצה מאד הולך לפני עם הבחור השחור ההוא האופנוע קרן שמש באותיות זהב, וסמל השמש שממעל, והתייצבתי ליד האופנוע, ופתחתי זקן ובקיא את ברז הגאז וכיווצתי בתוך ידי את דוושת האני לא זוכר מה, (ואולי הצ’וק הוא המשנק?) והרמתי רגל והרבצתי תנופה על ידית המתנע והדבר פתאום נענה כמרוח בשמן ופצח והתנער וטרטר וטִחטח ואמר דברים ברורים ואני כזקן ובקיא עליתי וישבתי באוכף ו“הכנסתי בראשון” ולא ייאמן וזה זז, ותוך כדי כך וכאתלט גמור ולא כמורה ממושקף להיסטוריה קיפץ גם לוי סקונדה אל המושב האחורי ונחת בדיוק נכון למקומו ושנינו כבר עושים מעגלים בחצר הפנימית כשאני לא מאמין לעצמי ולוי סקונדה רק מאמין בי והאופנוע בעין פוזלת מציץ לראות מי הם השניים הללו שעלו עליו בבעלות גמורה כשניכר בהם שזה ושהוא ושכוחו ושמעלת יכולתו לא בדיוק לפי מידותיהם, כמו שהסוס יודע מיד מי על גבו וגם יראה לו מהר מי בעל הבית, וגם מעגל הסקרנים שתמיד הם נמצאים ואינם הולכים לישון שנת הצהריים נדחקים בזהירות אל הקירות ואל הגומחות ואל פתחי הדלתות כדי לסקור בביטחון יחסי את הלא-יכול להיות שמתחולל כאן לפניהם במפורש ולא בהזייה, וכולם גם יודעים בבירור שהכול ייגמר רע.

וכך עברו ימים ויום אחר יום נוסעים קצת יותר רחוק והיינו בלוד בשוק אצל עלי ואצל מחמוד עם קפטניהם המפוספסים וכיפותיהם הצמריות ומחרוזות הענברים והכיסים העמוקים שיש בהם יותר כסף מזומן בשטרות חיים משיהיה לך כל ימי חייך, עמוסים כל טוב הארץ הטרי והמיובש והכבוש חזרנו בשלום מלאי גאווה לא מוצפנת, וכבר נסענו ליער הרצל וכבשנו שבילים שלא חלמו ולא ידעו על שום אופנוע מאז נבראה הארץ והקרן הקיימת. וכבר לוי סקונדה מקבל שיעורי נהיגה ראשונים תיאורטיים ומעשיים, וכבר נפל ונחבל לא נורא, וכבר למחרת הבהיל את תלמידיו בכל מיני תחבושות ובכל מיני מריחות יוד על פניו, וכבר התחיל לחשוב מתי ניסע ליפו לעשות “טסט” ולקבל “לייסנס” הוא הרישיון, ולא העלה על דעתו מה יקרה לו כשייסע שמה, בין רחוב סלמה ורחוב הרצל כשיצטרך להקיף איזו כיכר לעיני השוטר הבריטי הבוחן, והוא צלח ועלה נסע ישר ונעלם מעיני כל רואיו ולא נודע אנה, ועד שכל הצווארים שעקבו אחריו בדאגה כמעט נקעו ונואשו ממנו ורק כעבור שעה מיוסרת דאגות וטלפונים חזר והופיע לוי סקונדה במשקפיו ובשערו הסמיך הקצר והאופנוע מטרטר תחתיו לא בלי כתמי בוץ מרוחים שלא היו כשבאנו ועם איזה סיפור פתלתל איך שניהם הסתבכו איך זה כבה לנצח ואיך זה לא הצליח להחיותו, עד שחמל עליו ערבי ביפו ותמורת כך וכך התניע והרכיב אותו עד לסימטא הסמוכה וכאן התחלפו אלא שהשוטר הבוחן כבר שכח אותו ואת צורתו ולא הועיל לו כלום, ובצר לו פנה אל ה“מאכר” הוא המוציא והמביא ונתן לו חמש לי“מ או אולי כבר היו לנו לא”י בשבילו ועוד חמש מקופלות בתוך נייר הבחינה בשביל השוטר, וכעת הכול היה מוצלח וחבל שמלכתחילה לא הלך בעצת המבינים, ונואל לחשוב שמורה לא יאה לו ומן הכפר החינוכי בן שמן לא יאה לו לתת שוחד ויש על זה המון פסוקים מאיימים בתנ"ך וגם דפים נוראים בהיסטוריה.

אלא שלוי סקונדה היה איש רחב לב, ולא מנע את מורהו חונכו מתת לו מפעם לפעם את האופנוע לרשותו פעם לרחובות לבקור הורים, ופעם לבנימינה לביקור אהבה. ופעם סתם לדהור בטבע וגם כמה פעמים כדי לטוס ולהסיע מאחוריו לפי בקשתה את יהודית המורה לאנגלית שקראו לה גם ג’ודי, שראתה אותו יום אחד בטוסו כמלאך אלהים על האופנוע קרן השמש, ובנימוס וגם בידידות שאלה אותו כרעיון שבדרך כלל אם גם היא תוכל פעם לשבת מאחוריו ולטוס אתו, וממש לטוס כי לאט ובמתינות היא יודעת מאליה. בוודאי, התמלאתי גאווה וגודל לב, שהתורה וספר משלי לא היו מאושרים מהם וגם הזהירו מפניהם, ורק צריך היה להתאים זמנים עם לוי סקונדה ותוכניותיו ועם לוח שיעוריה באנגלית של יהודית ועם אחר צהריים פנוי שלי, שכמובן נמצא מהר ומה לא עושים כדי להיות ראוי לציפיותיה של המורה לאנגלית יהודית שקראו לה גם ג’ודי.

ונסענו פעם והיא אמרה בהרבה נימוס שהיה כביר, ונסענו עוד פעם ואז אמרה ביותר נימוס שהיא שמעה שאופנוע יכול גם לטוס הרבה יותר מהר, אם זה האופנוע הנכון ואם זה אופנוען גזעי, ואם גם אני לא שמעתי משהו מעין זה, שזה כבר היה יותר מדי ושלפיכך באחד מאחרי הצהריים הקרובים ביום צח ובהיר באתי והיא באה ולקחתי אותה, את יהודית המורה לאנגלית שקראו לה גם ג’ודי ושהתגרתה בי בנימוס והיא כולה אשה קטנה ועדינה ויפת עיניים, והיא באה ועלתה ורכבה על המושב האחורי המוגבה ואחזה במותני ואני הרעשתי את האופנוע כאקורד הפתיחה, ידוע אצל כל האופנוענים כשרוצים לומר הנה אני ומוכן לדרך, אמרתי והודעתי כטווס מצוי, וגם האופנוע נענה יפה וכבר היה רותח תחתי להתפרץ ולגמא ארץ, ומיד מהלך ראשון לשני ולשלישי מתחת לאותם הפיקוסים שעל הדרך למושב שמי בבן-שמן לא הכיר ולא ידע גם בלילה וגם בלילה בלילה, וכבר היינו סובבים לאורך חומת המושב שהיתה כולה קלון החומות מרוב שקימצו בה במלט ובברזל וכולה רופסת ניירית כקורי עכביש אבל יכולה להטעות את האויב כאילו היא חומת מבצר קשוחה אחת, ויצאנו אל הכביש הפתוח ההולך לבית נבאללה ושם במלוא הגאז פרצנו כפראי אדם וטסנו כמלאכי אדוני צבאות, אני אוחז איתן בידיות והיא אוחזת איתן במותני ושערה הפזור היה נסער כדגל מנושב לאחור או כזנב סוס ננשב ישר נסער חופשי ברוח ואז, כן, אז פתאום ושנינו פתחנו פתאום מפתיע ופצחנו בשירה, אלהים אדירים איזו שירה, שום דבר מוסכם ולא שום שיר מוכר, אלא שיר מטורף, היא מאחור במיטב קולה הנשי הגבוה ואני מלפנים בצהלת קול נעירה מזייף, האופנוע מתחתינו בקול אדיר מטחטח כמתלהלה, וכולנו צורחים מעבר למלוא כוחנו מעבר למלוא לבנו במלוא החופש הגדול, היא המורה לאנגלית יהודית שקוראים לה ג’ודי, ואני המורה לכול ששכח את הכול, שנינו צורחים בכל כוחנו, והאופנוע לא יכול היה להחריש אלא את הקולות החיצוניים אבל לא את ההתרוננות הפנימית שהיתה לה לפי דרכה ולי לפי דרכי, התרוננות פתוחה לגמרי, בלי גבולות ובלי מעצורים ובלי התנהגות ובלי דרך ארץ, פרועים וצורחים בשמחת צריחה פרועה, מורה א' מחזיק בידיות נותן את כל הגאז וצועק טירופים ומורה ב' מאחוריו מחזיקה במותנו, שערה עף לאחור וצורחת טירופים, והאופנוע של מורה ג' נשאר מאחור מחוק מלב, דוהר ומטחטח טירופים, הכל היה כל כך טירופים שמה יכול היה להיות יפה מזה בעולם וחופשי מזה בעולם לולא בית נבאללה כלל איננה רחוקה ולולא הלאה ממנה כבר יש קצת כל מיני מסוכנים ועוצרים שם, ויהודית שקוראים לה ג’ודי היתה מלקטת את כל שערה שברח ואוספת אותו יחד למקומו בידיה שמתברר שהן ידיים קטנות של מורה קטנה לאנגלית, ולא ניכר בה כלום שהיא שצרחה, ואני הייתי די נכלם מכל ההתפרעות המשונה הזאת, והאופנוע שקיבל כל דין באותה רטינה כלבית במוכנות של עבד מוכן לרוץ כשיגידו לו ויתירו את הרסן, וסובבנו מהורהרים לאחור, ומיד שולחה המכונה לרוץ והפכה מיד לחיית טרף נוהמת נוראות ורצה בריצת טירופים והיא ג’ודי, כבר פרצה בשיר הלא צפוי ממנה ומשום מורה לאנגלית ששמה יהודית צורחת בכל כוחה וצווחת בכל קולה ושרה טירופים, ושערה היה נושב לאחור כאילו עד לסוף העולם, ואני בשיר שלי לא מתואם ולא מכוון לכלום ורק מצוויח צווחת הכול מותר וצרחת הכול אפשר והכל יכול לצאת ומותר לומר הכול ואין גבול ואין מעצור אלא רק סוף סוף לשיר כבן אדם, כן, וגם האופנוע וכולנו היינו מין יחד מוזר עשוי משלושה שהם חופש אחד ושחרור אחד ושלושה שהם שום חוק ושום גבול, כל אחד ממה שלבו שלו היה מלא ובטנו שלו היתה מלאה וכליותיו שלו היו מלאות ורק לא ניתן להם עד כה פה לומר, כל אחד צועק ושר משלו ומכיווצו שלו וממלואו הדחוק שלו, לולא שזה כבר פתאום המושב עם חומת הכזב שלו, וכבר הפנייה אל מתחת לפיקוסים ההם, שכולם מתהלכים תחתיהם בזוגות בשעות ומשונות, וכבר זה השער הגדול שער הברזל ופתאום כבר סוף ויהודית המורה לאנגלית שקוראים לה גם ג’ודי מתירה ידיה מחיבוק מותני ויורדת לה, אוספת את שערה לצרור אחד, מתקינה משהו בלבושיה שהרוח היתה בהם חזק, וכבר היא באה ואומרת תודה רבה, בנימוס וגם בהרכנת ראש של מחונכת יפה, וכבר היא סובבת לה ונכנסת לה בפשפש שבשער הברזל ואיננה וכאילו לא היו דברים מעולם ואין עוד ופתאום לא היה עוד אלא רק צער עמוק ופתאום רק עצב כזה שאיש לא ציפה שיהיה, אבל היה, וכבד כבד.

---

פֹּרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ

מאת

ס. יזהר

קריסטופר קולומבוס

את התחלת יום הלימודים בבן שמן סימנו שני רצפי צלצולים אדירים שהלכו והגיעו עד היער ודילגו בקלות והגיעו והתערבבו בפעמוני ירושלים, ואולי גם הלאה ולא נמוגו אלא מעל אובך מדבר יהודה או אולי אפילו בתכלכלות החלומית של הר נבו.

במקום פעמון הביאו פס ברזל ותלו בין שני ברושים ובזוג מקלות תיפוף שניתנו בידיים מאומנות תאבות נפנוף מהיר הונפקו הצלצלים במטח מתעוזז שרק ידיו הצעירות של בן שש עשרה במלוא אוניו יכלו להפיק במהירות ובכוח ובברד נוצץ כזה שאי אפשר היה להתעלם מהם בשום תירוץ לא שמעתי, אפילו אם שמת כר על ראשך, תאב שינה ומאריך תנומות רק מפני שאתה צעיר ושום קריאה ללימודים לא תגיע אל המעמקים המאושרים שלך הפטורים מכול.

שני רצפי צלצולים היו, הראשון סימן אתראה, לאסוף ספריך ומחברותיך ועצמותיך הישנות עם הדייסה שלגמת בחופזה ועודה משכשכת בדרכה בלתי בלועה – והשני הוא כבר סימן פתיחה, להיכנס לכיתות הלימודים ולהתחיל לבהות סביב לדעת מה נופל עליכם היום, ובין רצף לרצף כעשר דקות או רבע שעה, הכול לפי המצלצל וגבורתו הבוקר.

כאן מתחיל הספור, מעשה במורה צעיר וישנן גם הוא וממאן לשמוע שום צלצול שבעולם ויהיה זה גם שופרו של משיח. הצלצול הראשון הקפיצו ממיטתו אף כי ראשו ודעתו עוד לא התיישבו עליו ולא הקיצו, מהר התלבש וכותנתו רק חציה במכנסיו ונמשכות על דלות בשרו, ובסנדלים עייפות גישש ומצא את חדר האוכל ולעט את תיפלות הדייסה המבחילה עם הסוכר והקינמון, ועם שאריתו הדלוחה של תחליף הקפה התחיל להתאושש ועם תום הצלצול השני התחיל מושך רגליו הישנות בלאות אין קץ אל מדרגות בניין “החצר הפנימית” מעבר למבוא עם שעון הקיר הגדול והבלתי הולך, כה יתן לו אלוהים וכה יוסיף.

וכמו כל סיפור טוב גם כאן יש "ויום בהיר אחד, ויום בהיר אחד כמו שנאמר בסיפורים בעודו עולה אותו מורה ישנון באותן מדרגות ואלהים עוד לא נתן בו בינה ולא הוסיף לו ערנות, והנה לפניו, ממש על פתח כיתתו, מחוץ לכל הדוהרים והיחפים המתאספים ממיטותיהם ומדייסתם וספריהם נשמטים מידיהם, ילדים וילדות יפים ויפות, והאחרונות עוד משפרות משהו בלבושן ובשערן המסורק והראשונים כמו המורה שמוטים למחפיר ומשלומפרים לכלימה, אלא שממש על פתח הכיתה היתה שם עוד היאספות אחת שונה לגמרי.

כאלה עוד לא ראינו. אדונים וגבירות עירוניים לבושים הגונים והגונות, אחדים עם משקפיים וכולם עם תיקים וניירות עם שפע השתדלות וחריצות, ובתוך כל החברה הנכבדה בתווך עמדו נכבדים ומכובדים כמה מבוגרים, כך קראנו בבן שמן למי שאינו זב חוטם ומקנח באצבעות, ושלא אחטא לאמת ולא לזיכרון ימים רחוקים מאד כשהדברים כבר לא תמיד מאירים לגמרי, אם אספר שמלבד שהיו לבושים כאדונים חשובים והיו קירחים כאדונים חשובים ושבי שיער כאדונים חשובים ושניכר בהם שנתנו את כל ימיהם על התורה ועל הדעת, ומי לא יכול לזהות בהם מיד את הפרופסור ארנסט סימון, עם חיוכו ההומאני וראשו הסגלגל ועיניו החכמות, ואת הפרופסור אליעזר ריגר עם סברו הרציני ושערו הדק המסורק לאחור ומראהו כמנהל גדול של חברה גדולה, ואת הפרופסור דושקין (מה היה שמו הפרטי)¹ ומראהו כדוד אמריקאי עבה משקפי זהב טוב לב וקצר ראות, והם כולם בחיוכים חינוכיים מאד ורק מחפשים את המורה שאמורים היו לשמוע הבוקר את לקחו ואת שיעורו, כשיעור לדוגמא לסטודנטים מאוניברסיטת ירושלים, כפי שכתבו ואישרו להם זה ימים רבים לפני בואם, והכול פה מדויק ומתויק ושריר וקיים.

ההפתעה היתה מוחלטת. המורה בצורתו הנ"ל, דייסתו על שפתיו, כותנתו משורבבת חציה וחציה דחוף בחופזה, וראשו ריק ורק שרידי חלומות מתנדפים ורק המהום חלומות מנוגים מתחת לבלוריתו המפורסמת לא למסרק. והאורחים המלומדים והמתלמדים שטרחו וקמו הבוקר בירושלים בחצי הלילה כדי להגיע ולדייק ולחזות בנפלאות החינוך בכפר ובדרכי ההוראה הפתוחה, או הניסויית, או ככל שתקראו לה. אלה עומדים ואלה עומדים וכולם בלתי מאמינים למראה עיניהם, לא אספסוף החניכים שרצף טיחטוח הצלצולים הזעיק אותם לכאן שלא בטובתם, ולא עדת תלמידי החכמים המנומסים שעשו את כל הדרך מירושלים.

מישהו היה צריך להשתלט על המצב, וזה היה מוטל כמובן על אותו מורה שהנימוס חייבו ללחוץ ידיים ולמלמל נימוסיות ולהציע במועל זרוע מנומסת להיכנס בדרך ארץ פנימה ובו בזמן לנזוף בשקט בצאן תלמידיו להיכנס ולשבת וגם לחטוף ולעשות מהר איזה סדר בחלל החדר המוזנח מאתמול. ולבסוף היתה הבמה ערוכה והאורחים הוצגו וגם הציגו עצמם והמורה העביר חמש אצבעות בתוך סבך שערו מעוך השינה וידע שעכשיו עליו לעשות משהו, מאד מצופה, כזה שלשמו ירדו המכובדים באשמורת בוקר לבן שמן בכל נפתולי הדרכים העקלקלות שבין ירושלים רמלה ולוד וכפר הנוער.

אלהים אדירים, מה עושים כעת? הלם בוא האורחים הניס קצת את ערפילי השינה, אבל קיפאון פניהם של התלמידים כבר הפך לאבן מיראה ומבושה, ומתאבות הדעת והקידמה של ההומאניסטים שנצטופפו סביב לחזות בפּואמה הפדגוגית שהובטחה להם בכתב. הכול היה כאן. כל השחקנים כל התפאורה ורק עוד המסך צריך לעלות והשחקן הראשי צריך להיכנס ולהשתחוות.

והאלהים הטוב שמע ושלח רמז. אנחנו כעת בספר קוהלת, הסביר המורה לאורחים, יוצא רגע מנדהמותו, וכל אלה שלפו מיד מתיקיהם ההגונים תנ"כים קטנים ושלמים בלי פגם, ועוד כמה זוגות משקפיים, והתלמידים גחנו אז לפשפש בנבכי שולחנות הלימוד איפה שכחו את הספרים, ומישהו נשלח בהול להביא עוד ספרים. ועוד שניים שלושה היו זוחלים בזריזות לאסוף ניירות ושיירים מן הרצפה, ושוב מסתרקים באצבעות ככל היכולת, והגיע הרגע. אין מה לעשות. הספרים ישנם, פתוחים כבר בפרק י'. דברי הקדמה שדופים אחדים כדי להסביר מה לבני החמש שש עשרה ולקוהלת ולהבל הבליו. ומה עוד? זהו. כעת מגיע הפסוק וקוראים בקול:

חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל וּפֹרַץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׂ

כמה טוב היה עכשיו, ממש במקום הזה, לבקש ממנו מן הפרופסור סימון הטוב והחכם והיודע, לפנות אליו אם יואיל לבוא ולאמור משהו, לפנות לו את הכיסא, לזוז עד הקיר ולהיכבש בו, כי הלא מי כמוהו ידען, בקיא, רוחב אופקים ויהודי למדן, והוא היה נעתר, הומאניסט שכמוהו, והיינו שומעים כעת דבר שלא נשכח עוד. או אולי הפרופסור ריגר, רחב אופקים ומשכיל ואיש האשכולות, או הפרופסור דושקין המומחה לחינוך וכמה היה יודע להפיק לחינוך מפסוק זה עם הגומץ ועם הגדר. אבל לא. כעת אתה.

טוב. מהר נפטרנו מן הגומץ, כמו גומה, מהר הזהרנו את חופרי הבורות לכסות בטרם יילכו, וגם מהר זכרנו את גדרות האבן בשדות הערבים בחדיתה ובבוּדרוס ובדניאל ובשילטא ובבית נבאללא שסביבם היינו משוטטים הרבה ועושים תיקי כפרים בפקודת ההגנה, ואילו רצינו גם היו לנו דברים לספר על נחשים, על צפעים ביחוד, וגם על עקרבים ומרבי רגליים, ויש לנו כאן חנן אחד מומחה לשרצים ועוד חנן אחד (שניהם היו פעם האנס), שהיה עורך ניסויים בלטאות, ובכל רבע שעה לפי שעונו היה מכניס פעם לכיס חולצתו זה ופעם לכיס זה מין פירורי מזון לטאות כדי למדוד משהו, שכבר איני זוכר מה בדיוק, והקיפאון בכיתה קצת רפה ופה ושם כבר התחילו מתעוררים מן ההלם, אפשר היה, אילו חפצנו, לדבר הרבה יותר על “הווי הארץ” ועל “מחיי הכפר” ועל חופרי הבורות ועל בוני הגדרות מאבני השדה, ומה הצורך בגדרות, וממתי פתאום הולכים בני אדם לפרוץ גדר בנויה, והדברים היו בוודאי מאירים ושמחים.

אפשר היה גם להתעכב ולבקש קל רגליים אחד לרוץ נא לספרייה ולהביא נא פרשנים וספרי קדמונים על הפרק ועל הפסוק, ולעיין ולראות ולהרחיב משמעויות, וגם על מי זה היה בכלל קוהלת, מתי היה ואם היה, וכל הדברים הטובים והמוכרים כל כך לסטודנטים מירושלים שידעו שממש כל זה גם הם היו עושים בשיעור לדוגמא שלהם, ומוריהם היו נהנים, ואולי כך גם רשמו בדפיהם הארוכים בחיפזון, וגם הפרופסורים איש ופנקסו בידו וקמטיו במצחו יושבים ורושמים לשם השיחה המסכמת, והכול היה נחמד למדי, הדייסה נשכחה, השינה ננערה, התלמידים צחקו והיה באמת נחמד.

אבל לא. מפני שבדיוק אז נכנסה רוח במורה ההוא. ולא קוהלת שחי אי אז לפני אלף או אלפיים אם לא יותר שנים רחוקות, ואולי היה אפילו מלך בירושלים, ומי יודע מי השפיע עליו ולמה באמת לא לקחו וגנזו אותו, לא, לא קוהלת ההוא עמד בשעה ההיא בכיתה הכפרית, אלא קוהלת חדש צעיר ועז פנים ודמיונו משתולל לפניו. פורץ גדר ישכנו נחש, אמר להם, איזה אמר, שאג עליהם, כי הלא אפשר ואפשר שלא לפרוץ והנחש לא יישוך אז, ואפשר להסתפק בגדר הקיימת. אפשר לחיות בסדר המקובל, ושום נחש לא יישוך. כי הנחש לא הגיע לגדר לכדי להשתזף, אלא הוא יושב בגדר כדי להפחיד את הפורצים שלא יפרצו. הו, זו היתה פתיחה. כעת מורה אחד דל למדי בסימניו החיצוניים אבל רוח סערה בתוכו הפנימי, הפך והיה לנביא, בלי שום היסוסים, ועמד כל גובהו הממוצע ונתנבא, לפני תלמידיו, וזה לא חוכמה, ולפני אורחיו החכמים, ולפני הנמצאים בחוץ שלא הפסידו מלה מקולו האדיר, לא בחצר הפנימית ולא בחצר החיצונית ולא בהרים והגבעות הרחק מכאן, הוא הלך וגדל לפניהם, קומתו נעשתה יחזקאלית, ותוכחתו ירמיהואית, ומליצתו ישעיהואית, והמפליא מכול שכולם ישבו לפניו המומים פעורי פה, בקושי נושמים.

היה מין שקט בחדר. היתה הקשבה עד דק. התלמידים הקשיבו בכל גופם האורחים הקשיבו בכל כוחם. הם היו בזה. איש לא רשם כלום מפני שלא היו כעת בעניין רשימות, הם היו בעניין הגדר והפורץ. אבל זו רק ההתחלה. המחזה רק התחיל. כותב המחזה רק הולך ומתחמם כעת, הוא הכותב הוא המציג הוא התאורן והוא הפעלולן, והוא גדול באמצע החדר בין שולחנות התלמידים ה’לא נחשבים' ובין כסאות האורחים המקיפים סביב ולא נמצאים, הוא באמצע עשיית הדבר והדבר בעצמותיו.

דוגמאות? הו, הוצאת “אמנות” הוזכרה לטוב, נוסעים ומסעות, ממציאים והמצאות, מגלי עולם מרחיבי עולם, המעפילים לאוורסט והפולשים האמיצים החודרים לתוככי לבה של אפריקה והמקיפים בקליפות אגוז את מרחבי האוקינוסים, כולם הלא היו יכולים לשבת איש במקומו אלמלא עקץ אותם פתאום היצר לפרוץ גדרות ולהתגבר על פחד הנחש, ואיפה היינו כולנו אילו אמנם הפחיד אותם הנחש וגבר על היצר לפרוץ, הנה קולומבוס, שלום קולומבוס, המורה מושך כותנתו לדחקה פנימה, כי הוא קולומבוס כעת, מלחיו מורדים בו, לסובב את הספינה, את פינטה או את סנטה מריה, לחזור, הם זועקים, לחזור, הכול מפחיד וחסר סיכוי וגם נחש האוקינוס כבר פער פה כשאול, אלא שהקברניט עומד פה לפניהם, מי שמפחד לא מגלה ארץ, הוא מוכיח להם, ולא תהיה לנו אמריקה, הוא נוזף בהם ניצחות, או הנה ואסקו די גאמא, היי ואסקו, איך העניינים, או גלילי גליליאו, בוא בוא אל תבוש, ברוך אתה בבואך איש גדול, הנה גלילאו כאן בכיתה שלנו טעון לפני מעניו האינקוויזיטורים כי הארץ סובבת ולא השמש, פורץ גדר של נבערות והנחשים הולכים לשרוף אותו על המוקד, והנה המוקד והנה האיש והנה זה דברו אליהם, נאום העולה על המוקד, והעולם הס, ולמה דווקא הוא, הנה העולים משלנו על המוקד בשמע ישראל ולא נכנעים לשומרי החומה, או הנה שפינוזה שמנדים אותו שומרי החומות, והוא יפרוץ גדר ולא איכפת לו הנחשים, והנה רוזה לוקסמבורג הנפלאה המדברת אל הציפורים מכילאה, הנה היא פורצת את חומות המנצלים לפני הפועלים המנוצלים והנחשים הורגים אותה, הדוגמאות שואגות וזורמות, הופכות לדרמות קטנות בגלל קוטן הבמה, אבל מתפוצצות בפועל כאן באמצע העולם, הצדק שבדבריו כה כובש, שמצטרפים אליו לצדו והולכים אתו, הטפשות הקטנונית והפחדנות של כל שומרי הגדר עם הנחשים שלהם כה דוחה ועלובה, שסוטים מצדם ועוברים לצדו, וכעת עוד באה לכאן גם האשה מן “הנפש הקסומה” שדוחה את כל המוסכמות המגבילות את חירות האשה ואת זכויותיה על גופה והיא הולכת ללדת את ילדה מחוץ לנישואים, רק מאהבה בלבד, וכמעט כל קשת מעללי האדם החופשי כבר נפרשה, האדם ההוא שאינו מפחד משום נחש ורק הולך ובז לסכנה ופורץ את הגדר, ורגע, לא את כל הגדרות ולא תמיד, מפני שאז היה העולם הופך הפקר, וההפקר היה פורע בכל העולם והכול היה חוזר לתהו ובהו. הה, ריבון העולמים.

ומה עוד? לא זכור בדיוק מה עוד. ורק השחקן הגדול היה מתהלך על במתו באמצע, ושומעיו לא יודעים את נפשם, לא הקטנים ולא הגדולים ולא גדולי הגדולים. ובמקום לעוט עליו בסופו של שיעור ולהתנפל עליו אם זה שיעור אם זה לימוד ואיפה הדעת ואיפה הביבליוגרפיה ואיזה משחק אילתור דרשני במקום לימוד רציני ואיפה שיעורי הבית ומה הלקח, ככל השאר, ככל שהם מלמדים לעשות כל הימים ותלמידיהם רושמים מפיהם, ובמקום לצעוק עליו אתה הנוכל אתה הקשקשן אתה הבודה בדיות, לא עשו כלום מכל אלה, אלא הלכו אתו, נעו אתו ממלמלים בפיהם מה שהוא מדבר רתת, הו, איך עפו זרועותיו בין התקרה לרצפה, איך נפרשו ידיו לצדדים מקיר אל קיר, איך ירד קולו ושחה לעפר כשהיתה סכנה, ואיך עלה והתנשא לשאגות תרועה כשהבוז לסכנה קרע אותה לגזרים, ואיך קטנים וגדולים בחדר הצטרפו כל הזמן לצד הצודק ואיך הדפו כולם יחד את צד הרשעים, ואיך עד היער יער הרצל על ארבעת שלוחותיו הגיעו הגערות שכנגד קטני הנפש ומרוב פחד הנחש הפסידו את הקידמה, ואיך היתה הסכמה שבלב וכולם הסכימו בהסכמה כללית כשהגיע המורה אל דמות החלוץ, הו דמות החלוץ, הו דמות החלוץ, הו החלוץ הפורץ, הו החלוץ, אלא שכאן התברר פתאום שהשעה עברה ושמישהו כבר פתח את הדלת ובחיוך מתנצל אמר שנגמר, ולא כעת אלא שכבר מזמן, ושמאחורי החלונות ומעבר לדלת כבר הוצבר ציבור לא קטן של שומעים את הקולות ונפוגים מן הלקחים בלי לדעת אם היו אלה שוועות הצילו או קריאות עורו אחים, פתאום נגמר השיעור ואיש עדיין לא זז, ממש לא יכול להמיש רגליו, יושבים בעיניים קרועות לרווחה מחכים למשהו שיקרה ושיעשה שיהיה הגמור נגמר, או שיירד המסך.

לפני זמן מה, בפגישה בלתי צפויה, תפש בי אדם אחד, לא צעיר, לא מוכר, והוסיף והניח שתי ידיו על כתפיי, אינך זוכר אותי? תבע במפגיע, בתביעה לא בלתי רגילה ובאכזבה לא בלתי מוכרת, מנין שאלתי, וכבר יודע שבוודאי מבן שמן, הם היו בני חמש עשרה לפני כחמישים שנה ולך תכיר את השמן הקירח שידיו הלא צעירות על כתפיי, מה זה מנין, תמה האיש, מן השיעור שלך, השיעור? כן, על הגדר ועל הנחש ועל הפורץ גדר, לא זוכר? איך אפשר? אהה, גמגמתי, זה היה כל מזמן, מזמן? כאילו אתמול, צעק האיש, אינך זוכר? זה הולך ככה. חופר גומץ בו יפול פורץ גדר ישכנו נחש.

ואני שמעתי פתאום את מטח רצף צלצולי הפעמון הקורא ההוא.

---

הו, הו, הזלזלת

מאת

ס. יזהר

היה לנו מורה לטבע, אביזוהר היה שמו. הוא לא נראה כמו איש החברה להגנת הטבע ולא כמו איש שמורות הטבע וגם לא כאיש המכון לערכי הטבע. הוא נראה כמו דוד שמח, היה לו שפם מצהיב ומגבעת מצהיבה מרוב ימים והיה לו חיוך מן הלב, וטוב לבו גם זרח משתי ידיו המוכנות ללחוץ ידיים ואפילו לחבק בעוז, אילו היו ידיו פנויות, אלא שתמיד היו מלאות, פעם בצרור עשבים ופעם בכל מיני צנצנות ופעם גם נראה ובשתי ידיו הוא מטלטל בקבוק גדול הולך ומטלטל ומשכשך בכל עוז וגם אומר כל הזמן וממלמל, שלא ייקרש שלא ייקרש, מפני שבהשכמת הבוקר רץ אל הקצב ומילא בקבוק בדם טרי ושם בו איזה חומר והלך וטילטל אותו בכל עוז סגולה שלא ייקרש, עד שהגיע אל הכיתה שם למעלה ופתח את הפקק וכולנו סביבו, והציץ ונפלה רוחו, אוי אוי אוי, אמר, נקרש, נקרש.

כי המורה אביזוהר לא לימד רק צמחים אלא גם כימיה וביולוגיה כללית, ועל קיר הסמינר בבית הכרם, זה הפונה צפונה מתחת לחלון המעבדה היה צבוע קיר האבן בכל מיני חומים וירוקים וסתם נאלחים, שפכים נוזלים וזוחלים ונקרשים וגם מפעפעים לעד, שלא הטבע צייר אותם ביאוש אלא מורנו אביזוהר ברוצו בכל כוחו בסכנת נפשות ובהקרבה עצמית להטיל את כל הניסוי שערך לפנינו, שלב אחר שלב, בהבטחה שהבטיח כי עוד רגע ויתברר לנו סוד גדול מסודות הטבע הגדול, שנייה לפני שהכול יתפוצץ בזעף עלינו ועל ראשינו ועל אף כל השתדלותו טובת הלב וחסרת הישע, רץ כמו שהוא מבחנות הניסיון וכל החומצות והבסיסים והעשנים הרותחים ישר אל החלון הצפוני ההוא, מול בית הכרם המנמנמת שאננה בין אורניה, והופ, והחוצה, ומה שיהיה יהיה, והוא השיב את רוחו ונפנף בכובעו ואמר, אוי אוי אוי והיה העצוב שבאדם.

אבל הוא לא אמר נואש. הוא היה אדם מאמין מעל כל כישלון ארעי, וזה לא היה הניסוי האחרון בכימיה ולא הפיצוח האחרון של סודות הטבע ויעידו הנזילות החלודות וכל העכירויות שצבעו את קיר הסמינר הצפוני מתחת לחלון המעבדה. הוא היה מתאושש מהר וחוזר להיות זורח אמונה וטוב לב וכבר מתכנן את המופת הבא עלינו לטובה. גם לא ברור אם כל הסיפורים שסיפרו עליו היו כולם אמת, אבל חזרו וסיפרו עליו ובשבועה את כל סיפורי הפרופסור המפוזר, כגון מעשה שהלך ברחוב ושאל את מי שבא לקראתו, סליחה, ראית מנין באתי, מכאן או מכאן? אהה, ענה אז, אם כך, כבר אכלתי צהריים. וכגון מעשה שבא לקראתו בחור חמד אחד והוא שאל אותו בהרבה חיבה, סליחה, מנין אני מכיר אותך, אבא, צווח הבחור הנדהם, או כגון מעשה שהלך ברחוב ורגלו זו על המדרכה ורגלו זו בכביש והיה תמיה מה זה הוא צולע פתאום? אין הוכחה שכל אלה באמת אירעו לו למורנו אביזוהר אבל גם אין הוכחה שלא.

אלא שכל אלה אינם לא מעלים ולא מורידים, מורנו לטבע אביזוהר התגלה במלוא יפעתו בטיולים למדבר יהודה ולים המלח, ובסיורים החטופים בכל עונות השנה לראות אם פרחה הגפן הנצו הרימונים, ומה עם החלמוניות שבעמק, הללו שאסור שהעולם יידע עליהן ושלא יפגעו בהן, ומה עם נץ החלב שקוראים לו גם עירית, עירית גדולה, ליתר דיוק. ולשון הפר, הזיפנית, ליסאן אל תור בערבית ואנכוזה בלטינית, מי היה יודע עליהם דבר וחציו ומי היה אכפת לו מכל חייהם אלמלא מורנו אביזוהר בסלעים שמעבר לבית הכרם ומעבר לבית־וגן לאחר גשם או באובך חמסין, היו כל אברכי הסמינר ועלמותיו מדלגים מסלע נוצץ לסלע חלקלק בקושי לא מועדים והוא היה רץ כאייל לפניהם בלבוש הדוד הטוב, הכובע המרופט על ראשו, כנפי מעילו מתבדרים, שפמו זורח מעל פיו המצעק קריאות צהלה לכאן לכאן הנה הנה, זהו, צעק מורנו, זה מן השפתניים, הגבעול הרבוע ההסתעפות הנגרית והפרח השפתני, אינכם מכירים את המרווה הזאת את זו ה־סאלוויה האמיתית, והריח הו הריח מוללו בעלים האלה מוללו והריחו הו הריחו איזה ריח ותשימו בתה שלכם ותברכו שהחיינו, צעק מורנו מעל כל הסלעים ההם שאנחנו היינו מתקרטעים עליהם שלא לאבד שיווי משקל ולתוך הבוץ, והוא רץ כנביא לפנינו, רץ ושר, רץ ויודע רץ ומראה לנו שמה שנראה כסתם סלעים חשופים וחלקלקים חסרי שום משמעות אידיאולוגית, כשבימים ההם לא היינו זזים פסיעה אם לא היתה זו אידיאולוגיה גדולה מרקסיסטית ציונית ממש, באמת אינם אלא אפס קצה ראשית העולם והם באמת היופי והעוצמה והנעורים והלבלוב של, כן, שכחתי איך זה נגמר אבל מאד מאד, כן.

ואילו בפרוס חגי האביב בין פורים לפסח היינו יוצאים למדבר יהודה ללכת אל סוף העולם, ובראש רץ מורנו בבגדי האזרח האפור שלו, בשפמו המצהיב, במגבעת הישנה וידיו פרושות לצדדים, וכשכולנו כבר היינו כושלים בחמסינים הראשונים ההם ובתלאובות האבנים והמורדות והצמא והמשא שעל הגב, היה הוא כבר בראש ההר השני וצועק לבוא לראות מה מצא כאן מעבר לסלע, לא להאמין, כן, בואו, הנה זה, בואו, צעק, פתילת המידבר הגדולה, שיח אחר זקוף ועקום ופורח להלל, הפתילה, הפתילה, צעק וכאילו צעק התפילה התפילה, ונפנף בכובעו לסימני קריאה ולעידוד, ואנחנו לא היה בנו כוח להאמין שנוכל לצעוד עוד צעד נוסף, ורק החאג' עבדאללה שבלעדיו לא היה טיול ולא היינו מגיעים לשום מקום וכל כלבי הבדואים הרעבים היו טורפים אותנו מזמן והגמל שעליו כל התרמילים הכבדים ופחי המים, והוא בצעדיו הקצובים לא מהר ולא לאט ויכול לעבור את כל הארץ ואת כל סיני ואת כל מדבריות ערב בלי לנוח ובלי להפסיק וחיוכו אחד תמיד וזקנו החד שלוח תמיד לפניו ובצדודיתו מתחת לכפייה והעאגל היו יוצאים לחאג' עבדאללה חודים מתחת חודים, חוד גביניו הסומרים, חוד חוטמו השופרי, חוד המקטרת שבפיו וחוד זקנקנו החד, ורק לא ברור אם קצה חוטמו השופרי או קצה מקטרתו הקדימו משהו את חוד קצה זקנקנו, הוא היה המאסף ואיש לא יכול היה להישאר ולהיזנב מאחוריו גם אם קרס תחתיו והודיע בצוואת שכיב מרע שכאן תהא קבורתו – מורנו הצועק לבוא לראות והחאג' עבדאללה המחמר אחרינו מאחור עשו את הבלתי אפשרי ובאנו כולנו עד האחרון ובמעגל לראות את הפלא, את פתילת המידבר הגדולה, הנדירה, לראות אותה פעם ולכל החיים.

אבל מי מכם שמע מימיו על הזלזלת? לא זלזול ולא זלילה אלא הזלזלת? שרועה כולה על הסלעים וכשיכולה גם נתפשת ונאחזת באיזה גזע עץ חולם, או בגדר אבן מאלה שבירושלים אינן חסרות ושאותן פורץ הגדר ישכנו הנחש, כידוע, ואילו הזלזלת, אחת ממשפחת הנוריתיים היא אינה חוששת ועולה ומכסה כל גדר וכל גזע עקום ומתלבשת עליו ונכרכת סביבו ועליו בכל תמימות עליה דמויי הלב המחודד, עם כל פרחיה הצהבהבים שראשם רכון למטה מפני הגשם חלילה, ואלמלא עצר והצביע מורנו וצעק הו הו הזלזלת, לא הינו מבחינים בה מעולם כי היא והסלע בשר אחד ומי שם לב לשום סלעים או עוצר לשם לבושם הירוק הנסרח עליהם, אבל מורנו אביזוהר עצר, ופרש ידיו כאליהו הנביא וכזוהר הרקיע היו עיניו התכולות, כשצעק ישר מלבו, הו הו, וכולנו עצרנו, והוא הוסיף וקרא מעל ההר הו הו הזלזלת, ואנחנו עצרנו נשימה, הו הו הזלזלת, קרא מורנו אביזוהר וידיו פרושות מאופק אל אופק ופניו אל בית המקדש בירושלים, הו הו הזלזלת, לעולם לא נפסח עוד על שום זלזלת, וימים רבים בכל מיני הזדדמנויות נהיה עוצרים מן היום ההוא והלאה ואומרים בנרגשות ובהתכוונות גדולה, הו הו הזלזלת, ובתום ובאמונה ובחדווה של מגלי סוד העולם, ככה: הו הו הזלזלת.

וזה לא היה מעשה של בדיחות הדעת, מורנו אביזוהר כשיצא אל הסלעים שמעבר לבית הכרם ומעבר ל“סלע הפיל” הידוע בעיקר לאוהבים שלא סובלים מבטי זרים, ומתחת לשכונת יפה נוף שהיו בה כבר שני בתים וחצי אם לא שלושה ורבע, מפני שתמיד היה שם בית אחד באמצע הבנייה וכאילו שכחוהו בוניו, שם בחוץ בפתוח ההוא על ראשי ההרים היה מורנו כדג שחזר למים, הוא היה מאושר, הוא היה בהתלהבות גדולה, הוא היה כילד שהנה ניתן לו הדבר היפה, עיניו היו מתמלאות זוהר מרוב יופי ומהתפעלות כזו כלפני צאת הנשמה, וכך יום אחר יום חורף ירושלמי בית הכרמי, שרק האוהבים בלילות הקזאורינות ידעו מהו חורף לילי בית הכרמי, יום חורף שמשי אחד כזה, לאחר גשמים וסגריר ורוחות וקור, במדרון המערבי של הר בית הכרם, ופניך לעבר עין כרם, יצאנו עם מורנו אביזוהר כמות שהוא בבגדיו של תמיד ובמגבעתו ההיא והשמש עלתה וההרים היו נוצצים והירוק היה שר והאופק צלול, שם נעצר פתאום האיש ופרש שתי ידיו ואסף נשימה ובקול של אמת אמר ישר מלבו בתוך השקט האינסופי – ברוך אתה הטבע – כך ובמלים האלה ובשקט הגדול אמר מורנו ועיניו היו מלאות דמעות, ואולי גם שלנו, עם כל המרקסיזם המתווכח בעצמותינו עם הציונות.

עדיין צוערים היינו והרבה עוד לא השכלנו, ולא שמענו עוד על שום שפינוזה שהוא, ולא ידענו שאמר פעם ואיש כנראה לא שכח מאז, כי אלהים הוא הטבע, או מעין זה, ויעברו שנים עד שהפסוק יהיה משונן כהלכתו “אלהים או הטבע” ואפילו כדי לעשות רושם על הבנות deus sive natura, ושמי שנפשו מתלבטת בין אלהים ובין הטבע, ברגע ההוא ביום המצוחצח ההוא מאחורי בית הכרם ניבטים מראש ההר ורואים שקוף עד הים, גבר הטבע על אלהים, או אולי, הטבע היה אלהים או אלהים היה הטבע, יותר מדי שמש חורף מצוחצחת היתה אז ומלוא רוחב ריחות טבע, ועלומים צעירים ומלאים מיצי טבע מתרוננים היו בדמיהם מכדי הכרע בדבר והכול נשאר פתוח.

ומי יודע, אולי היה מורנו חסיד שחיפש קדושה ונואש ורק נשארה לו מאז ההתפעלות הענקית של חסיד, שלא תמיד מצאה את הגזע או את הגדר להתכרך עליהם ולהגיע לכלל התעלות, כדרך שיודעת הזלזלת בכל פרחיה התמימים, וכעת, ירושלים, ההרים, הפרחים, חריפות האוויר המבושם, ריגשו לאיש הטוב את ברכת הקדושה, ובירך ברכת “ברוך אתה הטבע”, הנה הוא עומד לו שם נרגש ובידיים פרושות לצדדים ובאמונת אומן תמימה ובעיניים זוהרות עם השפם הצהוב מתחת למגבעת הנושנה ואין זו שום הצגה אלא רגע של התפעמות אמת – ברוך אתה הטבע – קרא מורנו אביזוהר עד שגם הלגלגנים שבנו והם אינם מעטים ולא טומנים לעגם בחיכם עמדו נבוכים, לפחות רגע אחד שלם. ורק אחר כך כשהיינו חוזרים התחילו כל מיני חיוכים, ולא ידענו מה בדיוק למסור לדורות הבאים, אם את הברוך אתה הטבע, או אולי דווקא את אותה הקריאה ישר מן הלב, הו הו הזלזלת, שאין לה תחליף ומי יודע אם תישמע עוד אי פעם בכל הדורות הבאים, הו הו הזלזלת, ונסו נא רגע גם אתם ותווכחו, קומו עמדו במקום שאתם שם, קומו עמדו ופרשו ידיים לצדדים ונסו וקראו בקול רם ובכל לב ככה: הו הו הזלזלת – ותראו מה יקרה.

---

תחת פיקוסים ענקיים

מאת

ס. יזהר

כבר שעה ארוכה הם עולים ויורדים בכביש שמתחת לפיקוסים הענקיים, הולכים עד הגשר הקטן חצי הדרך למושב וחוזרים עד השער הגדול של החצר הפנימית כדי להיפרד, הם שניהם לכאן והוא לכאן, אבל העניין עוד לא הוכרע ומצריך עוד ירידה אחת או שתיים ועוד עלייה אחת או שתיים בין הפיקוסים לאט לאט אבל בוויכוח נרגש עד לגשר ועמידה שם כל פעם ופעם למצוא את טיעון המחץ המסכם, וחוזרים עד לשער הברזל הגדול הסגור עם דלת הפשפש הקטנה והסגורה בו תמיד בלילה, וחוזרים חלילה.

אוריאל לא חדל להוכיח מחדש את רעיון הפירמידה של בורוכוב, ואיך על בסיס רחב של עובדים יצרניים ופרולטריון נאור יילך ויקטן מספר המנהלים העומדים על גבם וכל מיני הבירוקרטים הטפילים ואיך בעוד שלעמדות שלמעלה יש קופצים רבים הרי לעובדים למטה, בבסיס הפירמידה, צריך שכנוע וחינוך כדי שיבחרו בדרך היצרנית הלא גלותית וכי העבודה מחכה דווקא למשכילים ולא רק לפרימיטיבים, בעלי ידיים גדולות ושכל קטן, בלי לרמוז איך הוא עצמו אוריאל כשיוצא לקצור תלתן צריכים כולנו לברוח מפני חרמשו המתנפנף ברוב כוח ורצון טוב לכל רוחות השמים לפעמים פוגע בתלתן ומפריח בעוז שלושה עלעלים לגובה מדהים, לפעמים ננעץ באדמה וחושב להישבר ולרוב צריך רק להיזהר ולברוח מאיבחת סכין חרמשו המושחז והאוכל בעיוורון מלא עזוז ציוני, כל הקרב יינזק ושומר נפשו ירחק.

גם לישראל, נער רציני וכבד גוף ששערו עשיר תלתלים שחורים ומכווצים, היו הסברים רציניים, הוא יודע את כל המספרים ומנתח את כלכלת הארץ כבקי בדבר, והכול לדעתו תלוי במודרניזציה של המשק, כך הוא אומר, בחור עולה לכיתה ט' ולא כאוריאל בעל שתי הידיים השמאליות הוא בעל שתי ידיים ימניות, טוב בכדור עף וטוב ברפת וטוב בלימודים ולהיות עם פרודוקטיבי נחשב בעיניו לא כמלים מן הקונגרס הציוני או מוועידת ההסתדרות, אלא כתוכנית מעשית ברורה שאם חבריו לגרעין ולהכשרה ילכו בה, מובטח לנו ניסיון מעניין שלא רק שלא יהיה ניסיון שלא ייכשל, כדברי בובר, כמדומה, אלא שתהיה לנו אז התחלה חדשה ורצינית למשק בריא של חברה בריאה. כך הוא אומר בכובד ראש, כשעולים ואחר כך יורדים בכביש שמתחת לפיקוסים הגדולים בין הגשר והשער.

מי שהולך ביניהם בתווך, ומנסה לשכנע את שניהם ללכת ללימודים מפני שלאחר כיתה חית יש אפשרות גם לבחור במסלול עיוני ולא רק בעבודה חקלאית מעשית, הוא דווקא המדריך, אף כי דבריו נשמעים בהשתוממות כהסתה לבגידה נוראה. הכול כאן בבן שמן עשוי לשם ההגנה ההכשרה והקיבוץ, ומי שהולך ללמוד מה הוא אם לא פורש מן הציבור, מועל בערכי היסוד, גם ממשיך את היהודי הגלותי, וגם פורץ פרצה מסוכנת ב“נהיה כולנו חלוצים וחלוצות”, וב“אל יבנה הגלילה”, וב“מדן עד אל עריש נסול לנו כביש”, מה, נזעק אוריאל, עוד עורכי דין, עוד דוקטורים, עוד סוחרים, בחזרה אל העולם הישן, המנוון, הפרזיטי? ואם תיקח, מרצה ישראל ברצינות, את עקומת העובדים הפרודוקטיביים לעומת עקומת העובדים הציבוריים, תגיע לשיתוק כלכלי, ולמשק מתנוון, ומה אפשר להשיב להם?

אסור שלעבודה בזבל יילכו רק המתקשים בלימודים, חובה עלינו שזו תהיה גאווה להיות אדם נאור ומזבל שדה, אומר אוריאל, ומתכוון אולי למה שראינו רק לפני שבוע איך הלך לבנות את קוביית הזבל שעושים כדי שתעמוד בצד הרפת עד שיעבירו אותה לשדה, ושמה שיצא ממסירותו הציונית מעמדית בקלשון ובזבל היה חורבן זרוק לכל עבר כמין דייסה מסריחה, ושצריך היה לגייס גיוס חירום את כל עובדי הרפת כדי לשקם את תל החורבות, או אולי התכוון להובלת הזבל של החצר בעגלה הקטנה הרתומה לפרדה הוותיקה שיודעת בעל פה את כל סיבוביה ושקוראים לה על כן יודית הפרדה, ולא תואר לה ולא הדר, ואיך הצליח אוריאל להכניסה ישר לתוך הברוש ואת כל שקיות האשפה לפרוש מצחינות ושפוכות על פני כל החצר, נכון, תמך בו גם ישראל, עגלה של זבל איננה רק עסקו של מי שגורש מן הכיתה, אמר והתכוון כנראה לרגעים היפים ההם שחבל שלא צולמו כשהוא יושב איתן על קרש העגלונים בעגלת הזבל הרטוב הכבד מנטל עופרת ומנטף עכרורית מצחינה, המושכות של שתי הפרדות החדשות הענקיות, מקפריסין כמדומה ואולי מסוריה, בידו זו וגם השוט, ובידו זו, ועל זה גאוותו וזה המוניטין שלו, אותה פרוסת לחם גמלונית מרוחה שכבת ריבה מתנוססת לגובה והוא גם נוגס גם מחנך את הפרדות ומזכיר להן בקצה השוט, ואנשים עוברים מקבלים ממנו נחת בסיסית וגם הוא מקבל נחת בסיסית מעצמו, והנה ככה צריך? להיראות היהודי החדש הצעיר הבונה חברה צודקת לעם מתחדש, נהרת זוהר על פניו הרציניות כהות, כשל נהג המירוצים המנצח. כשל נושא הדפנה בסוף התחרויות – איש ונבו לו על ארץ רבה.

אותו מדריך, לא אמרנו כבר, דל בשר אחד, עם רעמה כזו על ראשו וכפיסי רגליים שעירות יוצאות לו בסנדלים בלים משרוולי מכנסיים קצרים וריקים, רגליים וזרועות שעירות יוצאות לו משרוולי חולצה עקומה כזאת רק חציה בפנים, והוא מסביר כלומר מנפנף ידיו וזרועיו בטחנות רוח, איפה הם טועים, ממרומי הבדל עשר השנים שביניהם, אתם מדברים על העם היהודי ואני מדבר עליכם, שאתם צריכים ללמוד, שיש לכם כישרונות, שאם לא תלמדו אתם תהיו אומללים והאנשים סביבכם יהיו אומללים, ושצריך להשתחרר מדעת הקהל, אמר להם בנפנופין, ומי שלא עושה את מה שהוא נועד לעשות מועל בעצמו, מועל בחברה מועל בעם ובאלהים גם. שהקפיץ את שני הנערים כשומעים דברי מינות מפי מחנך הדור, הכול כפוף לשליחות, צעק כמעט אוריאל, אם כל אחד יחליט בעצמו למה הוא נועד לאן נגיע, אמר רציני גם ישראל, ואדם צריך לממש את היכולת שלו, צעק המדריך. לימודים אינם בגידה, וכישרון רוחני גדול כשמבזבזים על הזבל, זה לא יכופר, הוכיח להם. מבזבזים, מה פתאום, נותנים מרצון, אשרי הגפרור, רק עץ ידי נטעו, רק שביל כבשו רגלי, חופי ירדן שוקטים, חברה, אמר כעת ישראל, מורכבת מכולם, כמו תזמורת סימפונית, וכל אחד כפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו, אמר, ויש שעות היסטוריות שבהן הקולקטיב מחליט, אמר אוריאל, שבשיעורים היה מתקן בענווה למורה להיסטוריה תאריכים מקומות ושמות ספרים, וגם יש מצבים סוציואקונומיים, אמר ישראל, שבהם חישובי הפרט נדחים, באותה רצינות שבה היה מלמד את המורה למתימטיקה איך להיחלץ מבעיה שנסתבך בה על הלוח, אתם כל הזמן רק חברה חברה, ואני אומר לכם, אדם אדם, אמר המדריך, אדם הוא הדבר, מתחילים באדם, בשביל האדם ולמען האדם באה החברה והכול, ולא האדם בא בשביל החברה והכול, וזה היה כמובן יותר מדי.

עולים ויורדים בכביש שמתחת לפיקוסים הגדולים, שלושה זוגות סנדלים, שלושה ראשים פרועים, שתי ידיים ימניות ואחת שתי שמאליות, מנפנפים בהרבה שכנוע והתרגשות, ואיש לא ישכנע ואיש לא ישתכנע, בענפים שלמעלה היתה רטינה וכנראה שהרגיזו את העורבים הישנים, במקום אחד על יד הגשר אפשר היה להבחין פתאום בזוג נמלט שלא כל כך רצה שיבחינו בו, מנסים לשער מי אלה, אבל זה נמוך מן הוויכוח. וגם מבריחים מחשבה שאילו במקום כל ההוכחות והשכנועים היו גם הם, או רק זה או רק זה, מתעלמים להם בחושך כל אחד עם איזו חמודה אחת ורק לא רוצים להיתפש, היה הכול יפה פי כמה, וגם נעשה כבר מאוחר, וצדקתו של כל אחד מהם רק נתחרדה רק נתקשתה, וגם המדריך כבר מספר מעשיות כעת, על כאלה שבמקום ללמוד לנגן כשהיו קטנים הלכו והסתובבו להם ורק מאוחר בחיים ובקשיי קשיים התחילו לנגן ומשהו בהם רק אז התחיל נפתח וסוף סוף היה פורח, אלא שאוריאל עדיין רק דוחה, יש רגעים בהיסטוריה, הוא אומר, שהיחיד חייב, וגם ישראל רק דוחה, יש מצבים בחברה שהפרימאט, הוא אומר, ושהחברה רשאית, וחוזר חלילה.

מתגנב חשד שכל אחד בקלות יכול היה לאמור הכול במקום השני והלה במקום השלישי וכולם יודעים הכול וכל אחד, ושבעצם נגמרו כל החיצים מכל האשפות. והאחרון אם זכור נכון היה חץ שנון על התגליות הגדולות שלא נתגלו אלא אם היה המגלה צעיר בן פחות מעשרים, מעשה במתמטיקאים ובמשוררים ובמוסיקאים, באנרגיה תמימה ועצומה ופורצת לה, ודוגמאות למכביר ואם מישהו החסיר אחת השני או השלישי בא ומשלים. בלי להזכיר כי רק לפני שנתיים הגיעו לכאן בלי כלום ובלי עברית, המומי הפרידה האחרונה, הם הופרדו לחיים והמלווים אותם לרכבת הופרדו אחר כך לרכבת אחרת והפכו לעשן, ומה עוד? מי שיכנע? מי נשתכנע? מה פתאום. אבל עם כל זה בתוך כדי כך ומעבר לכל הטענות והשכנועים המחטיאים קרה משהו, וכאילו נעשה משהו בין השלושה האלה, שכמוהו לא קרה עוד מעולם ביניהם ולא ידעו כמוהו, ושחבל שייגמר. נורא חבל. אולי איזה דיבור שונה, אולי איזו קירבה חדשה, משהו, שימים רבים אחר כך לא יישכח, מעבר לכל צחצוחי הטענות הגדולות.

העורבים שאומרים עליהם שהם חכמים ושהזקנים שבהם גם רואים את הנולד, מה הם יודעים? אנא, מתוך צמרות העצים שלכם הביטו על השניים האלה, כעת בני חמש עשרה, וכל אחד מהם כולו רק מסירות ורק הקרבה ורק הגשמה, מה יבוא עליהם? אבל מה כבר יכולים עורבים לאמור אם לא בדיוק כמו שאר כל היודעים למרחוק והידעונים למיניהם, ומה הם אומרים תמיד אם לא או יהיה טוב או חלילה לא יהיה טוב, אף כי לא במפורש רע, כי את זה האחרון לא נעים לאמור, ועוטפים בכל מיני חצאי אמיתות ורמזים מתחמקים, אלא שאם הם אומרים בסדר הזה, שקודם יהיה רע ואחריו טוב, זה נשמע טוב, ואילו אם חלילה הם אומרים בסדר ההפוך שקודם טוב ואחריו רע, זה כבר נשמע לא טוב. ואילו מה שהם אומרים כעת ברטינות הלא מרוצות שלהם בעומק הפיקוסים, מוטרדים משנתם וחורקים זעופים, באמת נשמע לא טוב, לא כל כך מכל מקום, וכאילו אמרו בסדר המתחיל בטוב ונגמר בלא כל כך, ובאמת כל מי שיודע היום מה באמת היה אחר כך, לאחר שגדלו וזה הלך לקיבוץ זה וזה הלך לקיבוץ זה, ולאחר כמה שנים ארוכות לאחר שנשאו נשים והיו להם ילדים, ובתירוץ כאילו רק לשם הכשרתם כמורים שישרתו את הקהילה, זה בשובו יהיה מורה להיסטוריה וזה בחזרו יהיה מורה למתמטיקה ולכלכלה, הגיעו שני אנשים מבוגרים וכבר קצת מקריחים, זה בהיר וזה שחור, לאוניברסיטה ולפתע זה נפתח והתחיל לפרוח לתפארת פה, וזה נפתח והתחיל לפרוח לתפארת שם, ובלי הרבה חוכמות ובלי הרבה שהיות מיד ידעו כולם ולפני זה הם עצמם, למה נולד אדם ומה עליו לעשות בחייו, ופתאום גבהו השמים והארץ נתרחבה והזמן לא הספיק אפילו לתחילת כל הנפלא שחיכה בפינה, אמיתי ואינסופי, כאילו. רק כאילו, כי זה בפתאום אחד, וזה בפתאום אחר, וזה וזה ממש באמצע, בעוד הם יותר מבטיחים מממלאי ההבטחה, פתאום זה נגמר וזה נגמר פתאום, ופתאום והם היו אינם. וזהו זה. כי מה האדם, כאילו איננו יודעים. כאילו איננו זוכרים מתהילים את מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. ומאיוב את מה אנוש כי תגדלהו וכי תשית לבך אליו, וכל השאר. וככה זה וזה מה שהיה, ועד כאן.

---

גילה

מאת

ס. יזהר

גילה היתה נערה חמודה, קצת עגלגלה, וכשהיתה צוחקת צחקה עד דמעות, ואילו האנזי היתה נערה חמודה ודקה וגם מחייכת דקות. שתיהן היו פורחות בלילות הריקודים, גילה רקדה עם כל מי שידע להצחיק והאנזי בכל יופיה ולמרות כל שורת המזמינים לא רקדה אלא רק עם חנניה שלה, שהיה גם מאד קנאי. שתיהן בגדי השבת שלהן רקומים ומרוקמים, שתיהן מסורקות יפה, גילה בהירה והאנזי כהה ושתיהן רוקדות בכל מאודן ושרות בכל קולן, בצל האקורדיון שכיסה הכול במקצביו הנסערים, ובלי להחמיץ אף מלה החל ביש לנו תיש, ועד מי אנחנו ומי כולנו, אבל לא היו יפות מהן ולא מפליאות רקוד מהן כשהגיעה שעת הוואלסים, תנועותיהן נעשו אז כברבור שחזר למים, בקלות בחן וביופי ובעוד אותו משהו שאין לו שם ושעושה את כל ההבדל שבין נחמד ובין מופלא, הבחור שרקד עם גילה חייב היה לאמץ כל דמיונו וכוח פיוטו כדי לרקוד דומה לה, ואילו חנניה הדק והגמיש היה כמי שנולד ונועד להאנזי, נושא בקלות ידה זו ומחבק גיזרתה בידו זו, מוליך ומסחרר מרפה וסוחף, ועל כתפו נחה באמון ידה של האנזי, הוא המאושר, ובאותם צעדים קטנים וסובבניים היה צועד טופף רציני ולא מחייך מרוכז ועדין וקשוב אליה עד שבאמת נראתה כאחת מאגם הברבורים, וכאילו כל מיני ההורות, הקרקוביאקים והצ’רקסיות למיניהן וכל דילוגי הזוגות לא היו אלא כפריעת מס הכרחית לילדי המקום הזה, ואילו הוואלס הוא המולדת. אי שם בווינה, בברלין ואולי בפראג.

גם הן כמו הרבה מחבריהן המרקדים בכל עוז ובהתערות כל שש עשרה שנות חייהם, שרק שלוש האחרונות הם כאן, לאחר שמכל מיני הדרכים העקלקלות ההן הגיעו לבן שמן, ולאחר שיום אחד לפני שלוש שנים נפרדו בתחנת הרכבת של וינה או של ברלין או של פראג, מהוריהם, ממשפחתם או רק מאלה שיכלו עדיין לבוא ובלי להעיז לבכות בקול, ובלי לדעת ובלי לשמוע עליהם עוד, ולאחר מעשה כבר ידוע שגם בלי שידעו או ישמעו עליהם עוד לעולם. הנה חנן וחנן שמקפצים בריקוד והם האנס ויוהאנס, ושם בתיה ובלהה מרקדות בסיחרורים הגדולים והן בטי ובלה, וגרשון הוא גרהרד עם רותי שהיא מטילדה, ושולמית עם אהוד, שלא זכור איך היו מקודם, ואדגר שנעשה גד ואפילו מוישה אחד שנעשה לדן ומיד לדני.

מה עושות ילדות כשאחת מהן יפה הרבה יותר? אולי אומרות לא הגוף עיקר אלא הרוח, אולי אומרות, כן, אבל עין אחת שלה קטנה יותר, ויש גם אולי שאומרות איך היא יפה עד שכואב הלב (והן גם רואות את כולה במקלחת, כשאחרים רק בדמיון נכווה) אבל יפה עד כאב לב גם אמרו והרבה יותר הבנים, וזה ממקור ראשון, וביחוד הפייטנים שבחבורה, ואילו אחרים לא אמרו פיוטים אלא רק שלא כדאי להתחיל עם חנניה, ושהוא כמו פנתר ותראו אותו במגרש הספורט או בבריכה. וגם אם תחשוב איך היתה ההאנזי הזאת נראית אילו לא נאלצה לברוח ברגע האחרון ולהיקרע מאביה החובק ולא מרפה, לחייו הלא גלוחות רטובות על רציף הרכבת, והוא לא יכול לומר מלה אלא רק כשמוצא את קולו החנוק ומהר מעניק לה עצות רטובות איך להתגבר בחיים, ולא נאלצה להרפות מאמה שאין לה מלה ונגמר לה הכוח ושותקת לא בוכה ואינה רוצה עוד אלא ליפול כאן ברגע זה ודי, אילו למשל נשארה ההאנזי הזאת, כזאת, בת שש עשרה, שם בווינה, ולא היה קורה שם כל מה שקרה, אלא עם כל השמלות ועם כל אולמות הריקוד ועם כל המוסיקה ההיא שקוראים לה מוסיקה וינאית וביחוד עם הוואלסים, עם כל מלות ההקטנה המתוקות שיש להם, עם המוסיקות שלהם המסחררות את הראש לגמרי לוטפות מתלטפות ומתחנפות פי כמה כשהן פונות אל ילדה יפה במיוחד, ורק מפליא שהיא מעולם לא דיברה ולא הזכירה, לא כשהיא בין כולם בחדר האוכל, ולא בבית הספר וגם לא בשיחות הנפש עם המדריך, ומעולם לא, לא את אבא ולא את אמא ולא את וינה ולא את רציף הרכבת, אלא אולי בחדר בלילה בלילה בייבוב מתחת לכר אלא שאפילו גילה שאין בעולם לב טוב מלבה ושלבה הוא שמיטיב את יופיה ואת אור עיניה שמתחילות בוכיות כשהיא צוחקת, לא סיפרה מעולם על בכיה של האנזי, מיטה אצל מיטה, ואיך שהן מסודרות יפה המיטות האלה, לכו תשוו אצל הבנים, וגם לא גילה על עצמה, מעולם לא, לא בקול מכל מקום, ולא הלכה בפנים קודרות ולא מיוסרות. לא לפני אנשים מכל מקום, ולא לפני חברים, ואפילו לא בשעת הבכי, מפני שלכל אחד ולכל אחת הלא יש שעת הבכי, ולמי אין.

כאילו כל מי שהיה כאן קיבל עליו נדר, לא לדבר. לא לספר, לא ליילל, ולא המורים שאלו ולא הילדים סיפרו וגם לא רצו לספר וגם לא כן רצו ורק לא מצאו למי, מפני שעל הכול סיפרו וסיפרו ומה לא סיפרו, למשל על חנניה ועל האנזי ומה לא התלחשו עליהם כמעט מן היום הראשון או הערב הראשון, ויש כאלה שנשבעים שגם זה היה על שפת הבריכה, על אותם שולי הבריכה שמה לא קרה עליהם בכל מיני שעות של היום ושל הלילה וגם בשעות שבפירוש אסור היה ללכת לבריכה מכל מיני נימוקי סרק שריססו או שניקו או שייבשו, ואוי לו למי שז’אבָה איש ספורט הפועלים ידע על הפרת החוק, מפני שלז’אבה יש עקרונות גם כשהוא מחייך כזה גמיש וזקוף, איש ערכים מוצקים, ואינו מרשה למשל לשחק כדורגל מפני שזה של הבורגנים המנוונים לעומת כדור היד שהוא של הפרולטריון המנצח, ובוודאי לא טניס שהוא סמל הדקדנס, לא כל כך ברור מה זה בדיוק, ואילו אותה שפת הבריכה, לא יותר משניים שלושה מטר לרוחב מתחת לדקלים כבדים ומכובדים בצל מרשרש ומטולא טלאי אור וצל, שעליה היו המתרחצים מתייבשים ועליה היו מתמרחים והיו משתזפים, ועליה, כשחשבו שאין משגיח בהם, היו מתגפפים להם בעדנה ובפראות כאחת, מפני שלא היו לבושים אלא רק מעט, וכשבטוחים שאיש לא רואה גם פחות ממעט, אבל די אם היה זה ליל לבנה יפה, וכבר למחרת היו מתלחשים כמה בדיוק פחות ממעט ראו באור הירח המלא ואיך נראתה כשהיא בלי כלום עליה, וביחוד זו שרק עוד לפני פחות משנה לא היה לה כלום מה להראות, כפי שנרשם בידיעות ממקלחת הבנות מחורי ההצצה החשאיים, כאילו, שעשו שם, והבנות גם ידעו תמיד להתלחש ביניהן, מי יודע על סמך מה, מי מסכנה אחת נפלה בפח, ופתאום וכבר היתה זקוקה למדריכה ובהרבה בכי ואחר כך לדוקטור קליבנסקה ואחר כך נעלמה לימים אחדים ואחר כך פניה לא היו לה עוד, הכול היה ידוע למי שרצה לדעת, וגם שפת הבריכה עצמה הלשינה תמיד, מעשה בכל מיני כתמים צמיגים או אחרים ובמגבות שנשרו ובפרטי לבוש דקיקים, ומעשה בכל מיני צחוקים בתחילה, שהפכו ונשמעו לאורבים בצל, כהאנקויות מוזרות, וכל מיני מעשים שעלי הדקלים ליחשו עליהם ורשרשו זה לזה ובגלל גובהם מיד נפוצו סביב, אי אפשר היה להסתיר כלום ולא להעלים דבר, גם לא את מי המדריך מפנק במיוחד, וביחוד אם תזכור שהמדריך היה אדם ישיש בעשר שנים שלמות מבני השש עשרה, שעלומיהם היו סיבה מספקת לכול – אבל לעולם לא את סיפור הפרידה ולא את הקרע שנשאר כואב ולא מה היה קודם לפני הפעם הזאת ולא איפה אמא ואבא.

גם מעולם לא היתה אף מועצה פדגוגית שישבה והחליטה לא לגעת בכואב, כשם שמעולם לא הוחלט כי מוטב לתת שיפתחו להם דף חדש בחייהם, ואפילו דוקטור ליהמן, המנהל המנוסה בבתי ילדים ומתלמידיו של פרויד, לא חשב שמן הראוי דווקא לתת פתחון פה לילדים העקורים שנעשו אילמים, או אם חשב לא אמר. גם מחלקת החינוך של הוועד הלאומי לא דנה ולא “הורידה הוראות” ולא מדריך למדריך בעשנם סיגריה של הפוגה על הספסל, קצת נחים קצת מתייעצים קצת מרכלים, מעולם לא. היה לנו חנן אחד שהיה האנס ושהיה חוקר מטעם עצמו בנפלאות הטבע על פי שיטה שייסד לעצמו בדייקנות ובמעבדה הצמודה שהיתה לו בשני הכיסים שבחולצתו, היה נכנס לשיעור ומביט בשעון ומכניס כמה פירורים פעם ללטאה שגרה בכיס זה ופעם כמה פירורים ללטאה שגרה בכיס זה כעבור זמן מדוד, ואז היה מכפתר את כיסי המעבדה הניידת ובתוכם ניכר היה איזה רחש חמקני מתרחשש, והוא בא מברלין כמדומה, כשהיה ילד כבן שלוש עשרה, בלי עברית ובלי עבר ובלי ללכת שחוח, מוחו החוקר וסקרנותו החוקרת לא יבבו ולא ביקשו לב שומע, בגיליון שלו היו כתובים מי אביו ומי אמו ושאר פרטים אבל מיום שהנרייטה סאלד אספה אותו עם ילדים אחרים, והביאה קבוצה שלמה אלינו לבן שמן, כולם כאילו התחילו חייהם ישר מאותו יום והלאה ולא היה להם קודם.

גם גילה המתוקה העגלגלה הצוחקת עד דמעות, שכשהיה אחד מחבריה סורר במעשה שהעיר את המדריך לסטות מן הפדגוגיה ולבקש להעניש את הסורר, כשאך תם נאומו הפדגוגי המזהיר והכול כבר היו מוכנים להוליך את הסורר אל עמוד התלייה, היתה גילה מצביעה ואומרת, ואולי לא כדאי, אולי נעזוב אותו, הלא כל אחד לפעמים עושה שטויות (אלהים עֵד שלא גילה, היא מעולם לא), ומפי המדריך נעתקו מלים עד שכל הקהל, עדים שופטים ומושבעים, היה מתחיל לחייך ואחר כך לצחוק – גם לגילה לא היה עבר ולא קודם ולא סיפורי פעם כשעוד הייתי בבית שלי, ואולי רק האנזי בלילה בלילה כשהן במיטות וחושך והלב נכמר שמעה משהו ואולי גם ייבבה אתה או נכנסו זו למיטת זו להיאחז באדם חי לייבב יחד ולספר משהו, בלב הלילה הסוגר – אלינו לא הגיע דבר. האיר היום וכל הכפר התמלא סרבלי עבודה והתמלא צוחקים ופוסעים עם פרוסות לחם אדירות בריבה, מאותן ריבות “מלך הריבה” שלנו שידע להפיק ריבה מכל מה שנפל לידיו, לרבות חרובים, צנון וחובזה, מתפזרים לרפתות ולדיר ולמחסנים ולמכונות ולמכבסה ולמטבח ולכיסוח הדשא וכל השאר, עלמים יפים ועלמות נהדרות שעוד יבנו את הארץ מלבד אלה שיפלו, כאילו מעולם הם כאן ואין להם לא וינה ולא ברלין ולא פראג מאחוריהם ומעולם לא היו ולא היה להם שום איזה בית אחד שלעת ערב היתה אמא אחת מוציאה ראשה ומסלסלת בקולה המתוק, טרוּדָה הביתה, או האנזליין כבר חושך, או בואו ילדים בואו, בואו בואו.

לפתוח דף חדש. זה היה הרעיון. תארו לכם במה גדולה ובעומק תמונה גדולה ובה שדה ושביל ורכסי גבעות ונער עם מעדר על כתפו ונערה עם צמה וסל בידה ופניהם אל השמש העולה. ככה בערך והכול האמינו והתכוננו מלבד כמה חורגים שתמיד היו חריגים, אסתר למשל (איך קראו לה בפראג?) שתלך למוסיקה, ותמר עם גומות החן (מה היה שמה בפראג?) שמכל המקומות רוצה ללונדון, או אותו חנן (האנס) שיילך למעבדה באבו כביר עוד לפני שתהיה האוניברסיטה, או אורי שיתלבט עם בורוכוב ועם הפירמידה שלו ועם שתי ידיו השמאליות ועם הקיבוץ עד שיגיע להיסטוריה היהודית ויעלה כפורח, כצמח נבול שהריח מים. ואולי פה ושם עוד שיבולים בודדות יתפזרו וינושבו אל דלתות אלהים הפתוחות, ואילו כל השאר יעבדו יחד ירקדו יחד ילמדו יחד וילכו יחד ובואו ותראו בערב המחולות ביום שישי איך עונים לשאלה הניצחת מי אנחנו מי כולנו לאן אנחנו ובטפיפת רגליים ובתפיפת רקיעה אדירה להכשרה לקיבוץ ולהגנה, והו הה, ואה הו, והו הו.

לפעמים יש גם ערבי קבוצה, ויושבים יחד לספר ולשיר ולשחק, ובעיקר לסיפורים שממציא בלי להניד עפעף המדריך הלז, יודע נפש שומעיו ומאבד את הצפון ונסחף לכל מיני עולמות שלא היו ולא נבראו, קצת ממה שקרא וקצת ממה ששמע וקצת מדמיונו הקודח, ואחר כך יש הפסקה והולכים לשתות משהו ולחם בריבה ועוד רגע וכבר ירנן הכרוז התורן את הזמר, לשכב לישון, עוד רגע מכבים את האור, כאילו היה כולו רק מלה אחת, וכל השאר. ופעם גם הביא האיש תקליט שמצא ושם על הפטיפון הנושן, ולאחר שהקדים דברים על שוברט ועל עוניו ועל הרומנטיות ועל קברו שכתוב עליו פה נקבר כישרון גדול אבל תקוות גדולות עוד יותר, שמצא באיזה ספר וחצי שהזדמנו וברבע כתבה שזכר לא בדיוק, מה לעשות, הדיוק אינו החזק שבתכונותיו, ולפני שמשגיחים בו והוא כבר מתעופף מעל הגגות והעצים והעננים כאילו היה ציור של מארק שאגל בפועל. יושבים במעגל, אחדים יחד אחדים נטושים להם, שומעים קצת בפיזור, וזה זמן טוב לפיזור, וקצת בקשב ואחרים גם מקישים בשקט את הקצב ביחפותיהם, ואחרים עיניהם משוטטות אולי יפול איזה רגע והכול ישתנה לאיזה אירוע של יותר פעילות, ופתאום ומה ששר הזמר שבפטיפון נשמע מוכר ומישהו גם התחיל ללכת אתו בלי קול ועוד מישהו הבין ונפתח גם לו, או לה, אבל בשקט בשקט, מתחילים מהמים את המנגינה המוכרת, שאחדים או אחרות גם ידעו את המלים וממש בגרמנית, שמזמן לא עלתה על שפתיהם, ונעשה קשוב עמוק, ומי ששר הניד ראשו בשקט, מפני שהחשאיות היתה פתאום אמת ובדיוק נכונה.

יושבת לה האנזי ומקשיבה, שתי ידיה על לחייה ומאחוריה עומד חנניה שקט וידיו בכיסים, ויושבת לה גילה ידיה שלובות לה בחיקה, ועומד וידיו משולבות גם גבריאל הזה זקוף כגבעול, בחור אדיר בספורט, ידי זהב בעבודה ולב טוב הכי טוב שהיה ושיש, ואחותו אלישבע (ומפליא איך הם אח ואחות והוא צמח והיה לגבר צעיר אף כי ביישן כקור עכביש, ואחותו גם היא צמחה ונעשתה נערה מושלמת, הוא ככה והיא ככה. נורא מפליא ולא להאמין), ויש עוד גבריאל אחד אבל הוא מפראג ובחור חסון ורחב כתפיים, ופה יושבות רבוצות נערות אחדות וליד השולחן מישהו תומך ראשו בין כפותיו, ואחד אפילו העז והקיף בזרועו כתפי אחת, שרים בשקט, ואחדים עם המלים כי זה שיר ידוע, ושרים עם הפטיפון נורא בשקט, וכעת זה תופש, נורא תופש כעת, תופש גם בגרון, והאנזי בולמת כעת לתוכה אבל הדמעות בשקט, וגילה כיסתה פניה בידיה, חנניה זקוף ועיניו למעלה, אבל גבריאל כאילו רק מסדר את הווילון שכאילו זז ורק כתפיו רוטטות לו, הבחור, שרים בשקט, יש כנראה בגרמנית משהו שמי שמבין, זה מחמיץ לו את הלב, שפתיים אומרות בשקט את מילי השיר, יודעות אותו לא מכאן לא מכעת מימים אחרים, ורק שרים בשקט, לא מתייפחים לא אמא ולא אמאלה ולא אבא ולא אוי ולא אהה, ולא אומרים דברים אבל זה יוצא כעת בשקט, כל כך, מתוך מקום אחד רחוק סגור מושתק נשכח ושלעולם לא ייגמר, חנניה מניח יד על שערה של האנזי והיא כבר מתייפחת ובולמת, שנותן כאילו רשות גם לכל מיני בלימות אחרות להיפתח קצת, זו שם כבר לא מסתירה, בוכה ועוצרת ומקנחת ושרה בשקט, וההיא על ידה כבר לא יכולה והיא נכרכת על כתפי חברתה, ויודעים פתאום שיש איזה בור באמצע, ושאסור, בור שחור מאד, ושאי אפשר, ושבאמצע הכול רק בור שחור. וזה הכול. ואין מה לעשות. ואחר כך נגמר, התקליט, ולא זזים. ולא יכולים ושקט ואי אפשר. גם ידיעה שנכון, ושבאמת, וגם שזה יותר ממה שאפשר. ואז מישהו מדליק את החשמל. ונבוכים מאד, ואולי לא היה צריך. אבל גבריאל ההוא בא כעת עם הקומקום הגדול ועם כמה שיכול לשאת ספלים לבנים עבים, בא וגם אומר, גבריאל, יש תה מי רוצה.

וכמו קו אור מתחת לדלת בסוף הלילה, כשהכול עוד חושך ושחור אבל מתחת לדלת הנה כבר יש קו, -.

---

השעטה לחולדה

מאת

ס. יזהר

נעלי עבודה מספר 45 אולי 46, ממש נעליים בריאות ואחריהן עוד נעלי עבודה ממשיות אחדות מהוהות יותר ואחדות גם כמעט חדשות אף כי בלתי מפונקות בשום צחצוח ואולי מעולם לא טעמו טעם משחה ומברשת גם כש’מלך הריבה' היה עושה כידוע גם משחות נעליים למכביר בצד הריבה שעשה למכביר ורק מקווים שלא טעה בגיגיות ההכנה או בצנצנות המילוי ולא בלבל לפעמים לפי שכל תוצרתו המופלאה היתה דומה כמעט בכול, ובוודאי בטעם, וביניהם עברו בהליכה טובה גם נעליים בינוניות 44 או 43 וגם קטנות עד כדי 42, אבל בשום פנים לא עד כדי 38 ויש טוענים כי עד כדי 36, מפני שהנה יש גם זוג כאלה ועד כדי כך קטנות שתמוה איך גם כאן בתנופת ההולכים טופפות להן בסך ובצעדה לא פחות נמרצת לא בלי להגניב חשד זהיר שאם אין כאן טעות אולי בכלל אין זו אלא באמת נערה אחת שגם היא, מה פתאום, אבל כן, שגם היא כאן עוברת הולכת במספרים המגוחכים שלה בין כל אדירי המספרים הבריוניים ולא רק היא יוצאת דופן, אלא גם שני זוגות שעברו יחפים בתוך סוליות סנדלים תנכיים בלויים ומעוקמים כראוי לסנדלי סוף הקיץ ותלאובותיו, שמעידים על אופי מזלזל בשום גנדור מנוון ועל בוז לשום חילופי מזג האוויר, והם עוד יצטערו כפי שעוד יווכחו די בקרוב.

וכשהם יוצאים בפרצה שבמשוכת הצבר שמקיפה את הבוסתן הזה, כמה שקדים נכאים וכמה מישמשים שכבר נשרו כאילו זה עצם החורף, אם רק אין זה אלא הקפנודיס שנבר להם תחתיהם, ועוד כמה עצים מטושטשים שהצד השווה בכולם שאין עליהם לא פרי וגם לא פגר פרי תחתיהם, כשהם יוצאים בפרצה מתאשרת לוודאות ההשערה של ילד הרועים הקטן שהיה יושב ורועה שתי עזים ושלוש כבשים וחמורה אחת, כי בחבורת המשונים הנמרצים האלה אין אלא רק עשרה אחדים שאחד מהם הוא אפילו אחת, גם כשהיא לבושה מכנסי חאקי כמו כולם וכובע על ראשה כמו אחדים מהם בעוד שהאחרים אפילו פרעות ראשם המגודלות אינן מטעות עיני רועה, קטן ככל שהוא, תשעה אחדים ואחת אחת, ובראשם גם איזה מנהיג מעצבן, מפה בידיו ומצפן בידיו והוא רק מצביע אין קץ קדימה ישר ישר, כמי שחשוב לו שיחשבו שהוא כן יודע את הדרך.

כי הרעיון היה פשוט. הנה המפה, הנה חולדה, הנה בן שמן והנה המצפן, עשרים קילומטר והאזימוט פשוט דרום דרום מערב, ד.ד.מ. משהו כמו 199 מעלות, וכעת רק עשה לך קו ישר ולך בקו הישר היינו-הך מה יהיה נופל עליו הרים נהרות מצוקים תהומות, לא כל שכן כשבין בן-שמן ובין חולדה אין כלום מזעזע ואפילו לא התל של גזר, אלא הכול כולו רק ישר רק סרגל ורק פלס, הנה, הביטו, ואם יוצאים אחרי העבודה בלי עניינים ובלי דחיות ובאותם בגדי העבודה ורק לוקחים והולכים ישר ורק הולכים ומחזיקים כל הזמן באזימוט ד.ד.מ. 195 מעלות והמצפן ביד, בלי לחפש דווקא שבילים ובלי להתעסק בשום גחמות של עקלקלות הדרכים ובלי לשעות אל כל מכשולי הכפרים שעל הדרך או אל המאהלים המפוזרים ורק ישר ישר עד שכחץ יָרוי פולחים ובאים לבסוף בהכרח לחולדה ורק עוד לנים שם באסם ואיש לא יהיה יודע בבואם בשכבם ולא בקומם ובלכתם כלחוך השור וישר חוזרים וישר אל העבודה כאילו לא היו דברים מעולם והנה כבר יש לך הכול: גם תענוג ההליכה וגם תענוג ההוכחה וגם תענוג ההצלחה, מי בא? מי מצטרף? מי עוד? מוכנים? אז יופי ולדרך, לא לוקחים כלום ולא נושאים כלום לא על הגב ולא בידיים ורק הולכים לתענוג ורק המפה הזו אחד למאה אלף, עם קו ישר משורטט ועם מצפן ורק אולי גם עם איזה מקל וכבר יש הכול, תשעה אחדים ועוד אחת שעושים עשרה, כי היא לא תוותר, רחל, ואם אתם, היא אומרת בשקט, קטנה וילדה, נמשים אחדים סביב חוטמה ופיה מלא תקיפות ושתיקה כפי שהיא תמיד, אם אתם, היא אומרת, גם אני.

ואמנם עד כביש רמלה לטרון הכול באמת רק פשוט וחלק ואוחזים באזימוט הישר ד.ד.מ. 195 מעלות בלי בעיות, ואין כלום על קו הדרך אלא אולי רק סתם זיתים זקנים אחדים פה ושם עייפי קייץ וסתם תאנה כמין חצי כדור עצום אבל כבר עייפה ומרוטה עומדת לה בפינה ההיא מאובקת לגמרי, וכל אותם כלבי בדואים שעירים נובחים כרגיל גבורות וכגיבורים זנבם אל אוהל אדוניהם, ויש כל הזמן רק מישור חלק מהודק הדוק באלפי טלפי הצאן שכבר ליחכו הלוך ושוב עד תום, מלבד איזה קוצים עוינים שנעלי העבודה ההן בזות גם לחסונים שבהם ולשולפי הטפרים הקוצניים שבהם והמכנסיים הארוכים, ואילו הסנדלים שיקפצו להם ושיעשו עקיפות, למנוע העקצוּת, מגיע להם, וכל כך הרגליים יש להן כל כך כיף לשעוט בהנאה ולגמוא ארץ בקלות בלי תפקיד בלי להצטרך כלום אלא רק באושר שבללכת, וכאילו הכול נעשה אז דבר אחד ההליכה על האדמה והאדמה שהולכים עליה והשמים והארץ, ואין עוד ולא כלום אלא רק זה.

ובימים ההם אין עוד לא אחיסמך ולא מצליח ולא יד הרמב"ם ולא בית החרושת למלט ולא קבוצת גזר ולא עזריה ולא בית עוזיאל ולא פתחיה ולא פדייה ובוודאי לא ארמונות כרמי-יוסף לא הם ולא מקצתם ולא כלום אלא רק שדות אלהים פתוחים וכל דרכיו עפר. וגם הערבים לא הגדילו עד אז לעשות דברים באדמות ההן וכנראה מפני שלא היו להם מים להשקות כלום, חוץ מגשמי החורף ותבואות החורף ותבואות הקיץ ובין אלה לאלה אדמה מפונה כולה נקייה ובלתי נושאת עליה כלום מחוץ לסידריה פה ולתאנה שם, ואפשר באמת להפשיל רגליים וללכת מעדנות כמלאכי אלהים אשר ידודון ידודון, כשם שאפשר גם לרכוב על חמור ולמשוך בנעליים הנוגעות בעפר קו מזה וקו מזה מרוב נומך החמור שכולו קטן ונמוך ורק אוזניו גדולות וגדולה מכול עצלותו שעל כן מציקים לו כל הזמן שלא ייפגר ולא יזדחל וגם מטיפים לו כל הזמן כל מיני לא-מחמאות וגם חַעאָה חַעאָה שהם סגולה לזירוז כל חמור ועוד גם חובטים לו בעקבי הנעליים לתוך בטנו בתנועה עצלה וקצובה כמעט נרדמת או מתעוררים ודוקרים לו פתאום בחוטר לתוך מעל זנבו שיתעורר גם הוא, וטוב מכול אם מתייאשים ומניחים לכל אחד כנפשו זה יטלוף מדודות כדרכו וזה שמעליו יפליג הלאה בבהייה אל מה שהוא בדיוק חירותו של האדם להיות פטור מכלום חובות, קצת רואה קצת מהרהר קצת קצה רוחו וכל הזמן גם ממשיך הולך ונוסע, ובחורף, כשהקמה כבר גבוהה כמטר לגובה ובתוך כל הים הירוק שווה הקומה נשארים להם רק השבילים החומים לגמרי וגם בוציים דביקים, כרוחב עגלה או גמל עמוס, שהולכים להם בשדה בין קירות החיטה העומדת קמה ירוקה וגבוהה, ורק נוטים להם פעם ככה ופעם ככה והעיקולים השקטים האלה של השבילים החומים הקצת בוציים ואפילו עם שלוליות אחדות כגודל ביצה כולן אבל טורחות בהחזרת השמש מתוכן בכל כוחן, השבילים האלה שכידוע אין עוד בעולם דבר שיהיה יפה יותר, מהפנט יותר, סודי יותר וחסר מלים לאמור יותר, השבילים ההם בתוך הקמה הירוקה ההיא.

אבל כעת, בסוף הקיץ, כשכל מה שהיה צומח כבר נמחק וכבר לוחך וכבר נמצץ עד לאפור שמעל החום שהפך לאבק לבן שהתנשא גם בלי רוח והשתטה הפקר בתיאטרון שטוח וריק ללא צופים עד שנפל תחתיו משיממון, שם פתאום הגיעו השועטים אל שדה שאך זה לא מכבר נחרש לעומק, מאה דונם או אולי אלף במחרשה ענקית גרורת טרקטור ענקי על שרשרות ענקיות וכנראה מתוך החלטה גדולה לשנות הכול מעיקרו, ולשתול או לטעת כאן איזה פרדס או מטע טרופיים, לאחר שיהיו גם מים מאיזה קידוח, ולא עוד גירוד הקליפה שמתחת לאבק במחרשת מסמר גרורת שני חמורים או שור וחמור או גמל אחד, לאחר גשמי היורה, ולצאת אז ולזרות בתנופות זורעים המפורסמות את גרגרי הזהב שיעשה את החיטה הירוקה שמעברי השבילים החומים, אלא זה הפעם היה חריש אחד אפיים, חריש לעומק, שהיה עוקר את המלמטה ושם אותו למעלה ולוקח את המלמעלה וטומן אותו ומדחיק למטה, ומבתק בלי קושי את הקרום הקשה מכול, זו אדמת החומר היבשה שכמוה כסלע לכל דבר פרט להתפוררות למסות עפר חום משתאה, יש לומר, ואפילו משתאה מאד והלא כזאת באמת לא היתה עוד מעולם. ושאלו פי חופרי שוחות המלחמה כשנצטרכו לחפור באדמה החומה היבשה הזאת לחיים ולמוות.

שדה חתחתים היה כאן לפניהם. חרוש כגלי ים סוער, אלא שהם גלי רגבים חתוכים בכוח, רגבים מנופצים ורגבים חלקי לחי נוצצת כלאחר גילוח, כגבישי זכוכית חומה עכורה, חדים כאבני צור שבהם מלו את ישראל במדבר, אלא שחודם מתפורר לעפר והעפר שוב לאבק שתמיד ולא חשוב מה הנסיבות את זה הוא יודע לעשות בנאמנות לצאת מגוש ולהתעופף כאבק, אבל הגושים היו כבירים, והמחרשה הכבירה עקרה אותם ממקום חיבורם הנצחי כמסה אחת שלפני מיליון שנה היתה אולי משקע נחל גדול שכבר איננו או שנצטמצם לכדי ואדי חסר שם, ומאז היתה מהודקה חסרת שכבות כמסת מלט חום מהודקה בלחץ, זו שעד עתה לא היתה אלא רק קרום מרפרף שאת היותו החיצוני היו מגרדים כדי שיפרנס בהיותו רטוב איזה גבעולי חיטה זמנית, כעת הכול נגמר, וביד קשה, בברזל עשת, חרוש נחרש הפוך נהפך והשאר הושאר כשורות גלים מוצקים וחדים גם כשמתפוררים, חדי שפות מחוצי פלדה וכוח, עקורי פליחה עמוקה, שורות שורות נוראות של בלתי עבור, מאה או אלף או מיליון דונם מכאן ועד אין סוף, ומתי שהוא אחר כך עוד יבואו לכאן הדיסקוסים הגדולים לדסקס והמשדדות הגדולות לשדד והמיישרים הגדולים ליישר אבל כעת יש להם לפניהם גבול שפת החרוש הזה, והאזימוט 195 שחוצה אותו ישר באמצעו.

אפשר כמובן לוותר בלי מלים ולהקיף סביב, אפשר לשבת לנוח ולומר טוב אז בפעם אחרת, אפשר גם לשלוח אחד או שניים מבעלי הנעליים הממשיות לחצות את ים התלאות הבלתי אפשרי כשלוחי הציבור והשאר יקיפו ויתחברו יחד בנקודה הנכונה מעבר לחרוש על אותו קו נכסף 195, אפשר ואפשר אבל אי אפשר אלא רק ללכת ולחצות את כל רוחב החריש הנורא הזה וכלום לא יעמוד בפניהם ובלבד שלא לבגוד בעיקרון הקדוש של 195 מעלות (ד.ד.מ.) ואילו המסונדלים ההם, שאין להם ברירה אלא לקפוץ לים הקפוא הזה ולהתאבד, הנה הם הולכים, כל אחד בוחר נתיב שנראה לשווא אפשרי יותר, מקרטעים מצוק אל צוק נמעדים מגוש אל גוש נחתכים בצלעות המחוּצות, שניכר בהן חיתוך הפלדה שעקרה אותם ממהותם האטומה וחתכה בהם, נופלים והידיים נחתכות קמים והרגליים מתנגפות, לא חוכמה לבעלי נעליים 46, אבל מה עם בעלת 38 שאולי אינה אלא רק 36 קטנה אחת, איזו רחל עם נמשים סביב חוטמה ופה עקשן, שהודיעה קצרות שכל מה שהם יכולים גם היא יכולה, אבל היחפים בסנדלים הטרוטות, הם, לא עלינו, קצת נסעו על טוסיקיהם והחליקו, קצת הלכו על עיקומי סוליותיהם וכָשלו, וקצת נוכחו איך עורם משתסף מעליהם בחדודים וכבר דמם מעורב בעפר הארץ ובסלעי הגושים, ורק מקללים בושה לצטט, והולכים והולכים ואין לזה סוף ואפילו לחזור אין לזה סוף, וכבר הם בלי דעת ומכבר בלי תקווה, כטובעים בצרה צרורה שאין להם ברירה אלא או לצאת ממנה או למות בתוכה.

לבסוף עוד פסיעה אחרונה והם מחוץ למרובע הענקי הנורא הזה. נופלים אל האדמה הלא פגומה, אל זו הישרה והטובה הזאת, נופלים אפיים נופלים פרקדן נופלים אין מלה נופלים מקוננים בלי בושה אוי ואוי ואוי הרגליים ואוי הרגליים ואיזה שד דחף אותם לכל המהתלה הבזויה הזאת לקחת אזימוט וללכת ישר, ואיזה שד בן שד אבי שד דחף את הקפיטליסטים הקולוניזטורים להביא את המפלצות שלהם ולסרס את האדמה העתיקה והיפה הזאת, ורק הרחל הזאת 38 ואולי רק 36 בסך הכול, היא אומרת כעת וגם מחייכת בשפתיה שאינן שום¹ קפוצות עוד אלא בחיוך יפה של נערה אף כי חיוך נדיר, בסך הכול, היא אומרת בחיוך, אז עשינו את זה, והיא מתחילה וצוחקת וכולם מביטים בה כדי רגע ומתחילים גם הם וצוחקים אחריה בתחילה בסתם צחוק ואחר כך בצחוק ובצחוקי צחוקים ועוד אחר כך בתרועות צחוקי צחוקים, כי באמת מה עוד יש בעולם מצחיק יותר מזה?

אבל עם זה, מסתבר או שלא רק הרגליים אלא הכול בבן אדם היה הרוג, הכול בכל הגוף היה עייף ומצוץ וחבול וקץ בחייו ולפחות בהמשך ההליכה. הה מי יתננו עגלה, אוטו, סוס או חמור, קמים וניגררים לא קבוצת מיטיבי לכת אלא חבר נכים ומוכים וגונחים ויד על המותן וגונחים ויד על הגב ונאנחים, והמסונדלים מוטב שלא להביט לעברם. והשמש כבר נדלקת בעיניים ועוד מעט ואיננה ואיפה החולדה הזאת ומה עוד יקרה בין ולבין, ואיך נתעה בחושך סובבים בגבעות וניגפים באבנים המתרבות לרגלי גבעת גזר וצמאים ורעבים ועייפים וכואבים ומה אומר המצפן תיפח רוחו אם רוח לו לשעון המתכת הנמבזה הזה. מה שמנחם הוא שרואים כבר כרמי גפנים ורואים כבר באופק שדרת דקלים והאדמה הישרה ההולכת ומתקפלת לגבעות קלות ולבנות ולגבעות נמוכות, שאומר שחולדה אי כאן ושאם בעזרת המצפן לא נפספס אפשר גם שנגיע מתי שהוא לחולדה אם לא יקרה לנו מה שקרה מספרים לפלמח שהלכו והלכו עד שעייפו ולנו תחתיהם באשר הם על האדמה הקרה, ברכיהם דחוקות לסנטרם מקור, ועלה הבוקר והשומר עמד עליהם תמיה, למה, אמר השומר, למה לא נכנסתם פנימה לישון, למה דווקא על האדמה מתחת לגדר?

קרוב לחולדה הכול נחמד תמיד, גם שיחים גם עצים גם גבעות גם כרי דשא גם חמצן טוב וגם מראה יפה על השמש השוקעת ואם לשנס מותניים כואבות ואם להחביא את המצפן ואת האזימוט, אפשר יהיה להגיע לחולדה בכל מיני שבילים בדוקים בתוך כדי כלום, מבטיח המדריך אבל מי עוד מאמין לו, וממש כך גם אירע שבשעה משעות תחילת הלילה כבר היו נתקלים בגדרות לא צפויות ובחלקות טובעניות מהשקייה ובמחסנים שזזו כנראה ממקומם ונתקעו לסתם שום מקום רק כדי להכשיל, ומאיזה מקווה נוזלי שכמעט שקעו בו כשהתברר שהוא בדיוק מדמנת שפכי סירחת הרפת הגדולה, אבל זה כבר המשק וזה כבר הדבר עצמו, ואפשר כפי שמסונדל אחד שיער לחלוב פרה אחת ולשבור את הצמא הראשוני בדלי חלב מקציף, ורחל רק שאלה על המקלחת, מפני שהיא לא יכלה רק לסור הצדה ורק להפוך גו ולהטיל קשת קילוח ארצה, אבל החוש הכללי הוליך במעט שגיאות אל חדר האוכל, גדול ומכובד וכבר ריק ונקי וכבר מסודר ומכל אורותיו רק אלה שבפינות האפלות ואין מי שיאמר לעשרה שנכנסו גם מלה אחת.

לא נכון, מפני שאשה אחת בסינור לבן ובצמות קלועות סביב ראשה, נכנסה אז ונדהמה לראות בצוענים הללו והביטה בהם, בחבורה המשונה, פליטים ויתומים עלובים יותר משום פלמחניקים עיזוזים עד שמהר התברר הכול, גם מי וגם מה שקבוצת חולדה כבר אכלה וכבר גמרה ונגמר הכול ואין עוד אוכל והכול גם רחוץ וכבר שטוף ובמקומו, אבל מה, אם אתם מבטיחים לנקות ולהחזיר ולסדר, מפני שהכול כבר נקי ורחוץ ומסודר ואין מי שיעשה עוד כלום במקומכם, הרי שנשאר עוד קצת מרק בסיר הגדול, ורק לחמם, ולחם יש כמה שרוצים ואולי גם ריבה, אבל, בבקשה, כן, וכל השאר, ומה נפלא מזה, ותופשים שולחן חמישה מכאן וחמישה מכאן ורחל שחזרה מרועננת ושטופת פנים וידיים ומסורקת ורעננה כמלפפונה, ואילו הם הבחורים שמוטי גו בלוּקים ומבולקים כאשר הם ושום נטילת ידיים או משהו לא בראש שלהם, והכול באמת נפלא ורק מחכים שכעת אי כך יבוא המרק החם ההוא והלחם הטוב ההוא והריבה הו הריבה ההיא, ורק לא ברור איך יבואו ומנין, ושאל כל אחד ויאמר לך מיד מי הכי עייף ומי עייף עוד יותר, ומי סבל יותר ומיד מגיע לו פעם שיניחו לו ורק שישימו לפניו משהו לחיות רוחו בטרם תיפח ואיננה, ואנא, קצת אוכל כי הוא כבר נורא נורא, כן.

כן, וגבריאל קם אז, זה שכבר סיפרנו או עדיין לא, שנעליו הן 46 לפחות ושקומתו כשל הכדורסלנים, ושבאמת הוא אחד מהם ובנבחרת, ושראשו תלתלים קצרים והוא תמיר ודק וזקוף, גמיש כאל צעיר, גבריאל הזה בשקט קם והלך וכנראה ישר אל המטבח שאיננו צריך חיפוש גדול היכן הוא, ועשה שם דברים זמן מה והנה הוא כבר חוזר עמוס כל ידיו קערות ועמוס כל ידיו כיכרות לחם ומכיוון שאיש משום מה לא קם, וכולם באמת עייפים אילו רק ידעת מה זה עייפים, ובסכין הלחם הגדולה הוא גזוז פרוסות גמלוניות שנחטפות בעודן נתלשות ומתכרסמות בעודן בכף ורק רחל הקטנה אומרת, תשאיר לי אני אחתוך, והוא נותן לה וחוזר אל המטבח ומשתהה משהו וחוזר עם האילפס הגדול, אילפס שאיננו קלחת קטנה אלא הוא פארור גדול והוא סיר הסירים אשר לשלמה, מהביל כולו, סימן שמצא גבריאל את הכירה במטבח וגם ידע להפעילה וגם חימם היטב וגם שאב ובשתי מגבות החזיק שלא להיכוות והוא מביא את המהבילה הגדולה הזאת ומוזג לאיש צלחתו וממלא עד מלוא שפתה בלי לטפטף ובלי ללכלך, ואלה השמונה והאחת לא טומנים כפותיהם בכפם ושואבים בגבורת עלומים ולוגמים ברעש וסותמים בגושי לחם ומפלסים דרך לנבלע בלוגמת מרק, שהיה באמת מרק עם כל-מיני בתוכו, לא זוכרים מה, טעימים כאלה להפליא, לחם ומרק ואֵד הבל עולה, ומלה לא, ורק למי עוד? ורק מי מבקש תוספת? וגבריאל הגבוה שוב מתכופף לצקת בעדינות וחוזר למטבח וחוזר לשולחן, זה הכול, הוא אומר. נגמר, ורק יוצק גם לעצמו עם פרוסה והכול וכולם אוכלים עד אחרון הפירורים, ועד הראשונה רחל שאומרת הו, אני כבר מלאה, וצוחקת שמחה אל כולם, אבל יש עוד לחם ויש גם ריבה ויהיה גם תה, וכעת רואים וגם נזכרים שגם המדריך היה פה כל הזמן אלא שרק כעת הוא יוצא מתחת הר העייפֶת שנפל עליו והרגו, והנה גם הוא כבר גח מחייך ומוציא מכיסו את המצפן ההוא, ומניח לפניו כמי שמניח את ניצחון הצדק, או משהו כזה.

איזו עייפות! והלא רק עשרים קילומטר, משחק ילדים, ומתמתחים כולם והודפים בחריקה את הכיסאות הכפריים ויוצאים לחפש את המתבן הגדול על יד הרפת לחפור בו איש ערשו איש גומתו ולצנוח אל רכות גבעוליו הריחניים עד בוקר, ורק את הנעליים משאירים להבאיש בחוץ, הגדולות והקטנות והסנדלים המכורכמות ההן, וגם ה-38 או ה-36 של הקטנה הזאת הבת היחידה המנומשת עקשנייה, וחסרות, אם מישהו שם לב, רק ה-46, מפני שהן עדיין הולכות ומהלכות הלוך וחזור בין חדר האוכל למטבח, להחזיר הכול אל הכיור, קערות וספלים וכפות וסכינים, ולנקות את השולחן ביבש וברטוב, ולהדוף את הכיסאות למקומם הנכון, ולחזור אל המטבח ולהדיח את הכלים בליפה ובסבון ואת הסיר הפארור האילפס הגדול ההוא של המרק הסמיך לקרצף בברזלית קרצף היטב, והואיל וקרצוף כזה טעון שריקה ואין קרצוף בלי צפצוף הוא באמת מקרצף ומצפצף, ושם כל דבר במקומו, וגם מוצא את המטאטא, ועדיין שורק משירי היום, וכעת הוא עומר ומטאטא, בחור גבוה אך זה לא מכבר התחיל להתגלח, ראשון בפלחה וראשון בכדור סל ותמיר וגמיש ואיש לא אומר לו מה ואיש לא מבקש ממנו שיעשה דבר ורק שורק לו ועומד כזה באור שמעל השולחן הנקי ומטאטא נקי תחתיו שיהיה נקי נקי.

---

המחסוֹם האחרון

מאת

ס. יזהר

לאלכס קינן

זו אפלה גמורה. לא, אפלה היא מלה פיוטית מדי. זה חושך, חושך לגמרי, לא מדליקים אורות, לא ברור איפה הם שולי הכביש שמעבריו תעלות עמוקות, אבל החושך אינו הדבר הקשה, הדבר הקשה הוא שהם כבר באים, וכלום אין מה שיעצור אותם ומכאן ועד תל אביב הכול פתוח.

מישהו בשם אברהם מסביר מה לעשות, משני צדי הכביש הזה פרדסים עם ברושים וזה מעין מכשול, לא לטנקים, אבל לרכב רגיל, ונשאר הכביש שצריך לחסום אותו, אנחנו נחפור שני בורות עמוקים מימין הכביש ומשמאלו ונעמיד בהם קורות ברזל ופסי מסילת רכבת וניצוק אותם בבטון וזה יהיה מחסום ממשי ואם יבואו עד הנה נפתח עליהם כאן באש בכל מה שיש לנו, אולי זה לא הרבה אבל זה מה שיש לנו. מפני שמכאן ועד תל אביב, סיים אברהם, הכול פתוח.

קולו היה חולה עישון, אברהם, והלב היה כבד ולא מאמין. היו כאן אנשים מבאר טוביה והיו מגדרה ומרחובות. בני העשרים כבר מגויסים ובני השלושים ובני הארבעים ומעלה באו עם אתים ומעדרים כפי שנתבקשו ובחושך הגמור הזה צריך להתחיל מיד בפיצוח הכביש ואחר כך בחפירת הבורות, אין די מכושים ואין די איזמלים ולא פטישים כבדים, אבל אין ברירה, מכאן ועד תל אביב הכול פתוח.

אחדים הולכים להביא את המרישים ואת הקורות והפסים, אחדים מסמנים על הכביש ומתווכחים בשקט על מקום הבורות וכאילו יש כבר מישהו קרוב מאד מאזין להם והוא ממש לא רחוק, גם את התעלות מעברי הכביש צריך להעמיק עד שיהיו מכשול רציני יותר, ומיד אחריהן הברושים ותפוחי הזהב שהם בוודאי מכשול, כי יותר מזה אין ומכאן ועד תל אביב הכול פתוח. אין צורך לזרז. לא רואים בחושך אבל עובדים, אלה מתחחים ואלה אוספים באתים וזורקים, הכביש נתפצח ומתחתיו אדמה שמכבר לא חלמה להיחשף כאדמה והיתה דומה בכול לכביש, קשה ומוצקה ולא נענית כלום למעדרים. ובקושי למכושים. מצד זה כפר ורבורג ולצדו באר טוביה ומצד זה מלפנים הגבעות של ג’וליס ושל נגבה הלאה והצדה, ואם הם יפרצו את הגבעות ההן אין עוד אף מכשול מכאן ועד תל אביב.

כבד בלב. מי כמונו יודע. והמחסום שעושים כאן מי כמונו יודע. ומה זה צבא סדיר עם הכול ועם תותחים ועם טנקים ועם מטוסים ולא יספרו לנו סיפורי הרגעה. עובדים בחושך בטוב ביותר שאפשר לעבוד כשהלב כבד. זחלי פחד ממש זוחלים על הגב ולפעמים גם הופכים את הבטן. חייבים לגמור עד אור היום. הפצצה מן האוויר איננה מן הנמנע. וגם הבטון צריך עוד להתייבש, ויצליבו את פסי הברזל כמין x גדולים, אות החסימה המוחלטת עצור אין מעבר, ואש רובים וסטנים תומטר אז על השריון הפורץ שלהם, כי מכאן ועד תל אביב הכול פתוח.

העיניים מתרגלות וכבר רואים בחושך הגמור, ומסתבר שאין חושך שלא רואים בו. אנשים מבאר טוביה ומכפר ורבורג מביאים כל מיני ברזלים שיושלכו לבור ויחזקו את הבטון שכבר מכינים, זה מביא את ברזלי גדרת הצאן ההרוסה ימים רבים, ומישהו זורק פנימה גם עגלת תינוקות מעוכה, אבל חפירת הבור לא נשלמה עוד, ומכל האדמות הקשות עשירות החרסית, הנאזאז, הסְלאג והציפחה זו קשה מברזל, מסרבת להטחות הנוראות של המכושים שיותר משיש בהן עוצמת ידי איכרים שרירניים יש בהם עוצמת הפחד, פחד נטול צורה אבל נורא פחד, עושה חלל בבטן נוזל כספיתי בדם וקוצני במוח: מה שעושים כאן הוא משחק ילדים, ולא יעצור כלום, אבל זה המעצור האחרון ומכאן ועד תל אביב הכול פתוח.

מחליפים ידיים, אלה עולים רטובי זיעה ואלה יורדים ולבם בל עמם, ורק תנופת המכושים העזה משקיעה לרגע את הפחד והלב אין לו די אוויר רק מן המאמץ השרירי, אסור להדליק סיגריה אסור לדבר בקול כאילו כבר יש מקשיבים לך מעבר לברושים והם כבר בפרדס הזה מעבר לברושים ולתעלה שמנסים להעמיק אותה וגם הולכים להטיל בה כל מיני גרוטאות ברזל גמלוניות כמו אותה גרוטאת מכונית מעוכה שמזיזים לכאן בקושי ואת כל עיקומיה החלודים שפעם רצו בכל הכבישים ואם היא כן תעצור או לא היא עושה עבודה שמשקיעה לרגע את הפחד, ומה עוד אפשר לעשות כשזה הוא המעצור האחרון ומכאן ועד תל אביב הכול פתוח.

אבל פתאום יש משהו במפורש. כולם עומדים ויש קשב עד להתפוצץ. מישהו אומר, זה שם, ופונים כאילו ראו בחושך לאן הצביע, ובראש הגבעה שמעבר יש שם כעת אורות נמוכים זזים וקופצים כאילו מכוניות מאופלות נעות בעיקומי שביל השדות. וכבר יש מישהו יודע, מוציאים את ילדי נגבה, הוא אומר. ופתאום נעשה חלש לגמרי, בברכיים ובידיים וגם בלב. נעשה מין עצוב שקשה לתאר, אורות מועמים מחפשים שם דרכם בחושך בודדים כאלה חשופים כאלה, מוציאים את ילדי נגבה. באיזה מכוניות מיטלטלות סביב בדרך השדות, מוציאים את הילדים.

זו כבר עובדה. אלה כבר לא סתם השערות או חששות או שמועות, זה כבר הדבר עצמו. חושבים איך מרגיעים את הקטנים ההם, וחושבים על ההורים בנגבה, והם ריקים פתאום, ויודעים מה שאי אפשר להאמין שמכאן ועד תל אביב הכול פתוח.

אי אפשר להתיק מבט. הפחד הפך לעצוב, ולאט לאט יודעים את העצוב העמוק יותר. עצוב מכבה הכול, מוציאים את הילדים. נזכרים כאילו באלהים, שאילו, ונזכרים בעבודה בבור, נזכרים שהבורות עוד לא עמוקים, והם לא עמוקים עוד כלל, וחוזרים לעבוד בפראות כמעט. הכביש מוליך מכאן ישר לג’וליס ולצמתים, למג’דל מערב ולעזה דרומה ומזרחה לחברון, גבעות ג’וליס ונגבה הן המעצור הגבעי האחרון, אם גבעות קלות אלה נחשבות מעצור כל עיקר, ומשם יורדים במדרון מתעקל קלות ישר אל גבול הפרדסים והברושים הללו וכאן במיצר שבין הפרדסים עושים את המחסום האחרון, שני בורות עמוקים שיתמלאו בטון וברזלים ופסי ברזל בולטים שיעצרו את שטיפת מרוץ הטנקים החופשי בכביש, ושלא יוכלו להתחכם ברוצם הנה ולרדת ממנו ולנסוע בתעלות, אבל הם יוכלו סתם לנגוח ולהזיז את כל הפקק המצחיק הזה כפקק של נעורת ולדלג אז בטנקים במשוריינים בזחלים ובתותחים עשרים וחמש הליטראות ישר הלאה, ומכאן ועד תל-אביב הכול פתוח.

ילדי נגבה, ילדי גת וילדי גל-און בלילה החשך הזה על מהמורות דרכי העפר בפנסים חצי כבויים אל כפר מנחם ואתם הלאה דרומה, מי שבוכה משתיקים, מי שבוכה יותר מפנקים ונותנים לו משהו ומנסים להרדים, ולגדולים יותר, כאילו סתם טיול לילי משונה אבל לא נורא. “מבצע תינוק” אומר אז אחד שיודע. האם יפנו גם את ילדי כפר ורבורג ובאר טוביה? חופרים את הבור, בור ועוד בור, מימין הכביש ומשמאלו, מביאים מריצות כורכר בשביל תערובת הבטון וגם שקי מלט. נשי המושב מביאות כעת קפה חם וכריכים, ונעשה משהו קל יותר, לא סתום עד הסוף. מדברים בשקט בשקט, לא מספרים להן על ילדי נגבה אבל הן יודעות, והדמעות בשקט שלהן עושות כעת דמעות לכולם, וכמו יאוש פתאום, וכאילו משהו רע הולך ובא ואין לנו במה לעצור. איפה האיש אברהם, מה הוא יודע? צריך לפחות מטר על מטר על מטר כל בור ובור, אבל הקרקע למטה פתאום כאילו התחילה להיות רטובה משהו מן הרטוב הנצחי שיש בה בתוכה מפני שלמעלה הלא כבר ממש קיץ יבש, אמצע מאי, שבעה עשר או שמונה עשר? מביאים פחי מים בשביל התערובת. אין סבלנות לשבת רגע גם כשעייפים נורא. וכל הזמן גוררים ומביאים עוד מיני ברזלים, שיהיו. מפני שזה המעצור האחרון ומכאן עד תל אביב הכול פתוח.

עד שיתייבש הבטון צריך לפחות שלושה ימים, יהיו? לפני זה עוד הכול רך ורופס וייתלש למגע כמתוך בצק לח עם המון ברזלים מצחיקים. ואת פסי הברזל צריך להפנות בזווית מאיימת, לפחות ייעצרו כאן לרגע ואז מן הפרדס בכל כלי הנשק המצחיקים שיש, סטנים כנגד טנקים, אבל בקבוקי מולטוב, בקבוקי תבערה, הם אולי יותר רציניים. טנק בוער אחד אולי יעשה יותר מכל המחסומים. ואולי גם מוקשים, וצריך להעמיק עוד כשלושים סנטימטר, האדמה הקצת לחה אינה יותר נוחה לתיחוח ולחפירה, וכבר מכינים את ערמת הכורכר ועליה יערו את שקי המלט, כמה שיותר, ויתחילו לערבב באתים ובטוריות ויש כאן בנאים מנוסים, גם נגרים, גם הספר הג’ינג’י יוסף, גם החנות לחומרי בניין מרקוסיי, גם אדון כהן הפרדסן, גם נהג האוטובוס חיימקה, וגם המורה יזהר וגם בלומנפלד מן הבית שבפינה, ויוספקה מן הפוררים ואברם מן המקובים ויצחק מן הגורודיסקיים ומוישלה מן הבניין, כולם במשאית אחת וכולם חופרים, ושרוליק מן הקיוסק וגואל מן הכרמים, כולם מערבבים את התערובת בחושך הגמור שאפשר לראות בו היטב בעיקר פחד. כי מכאן והלאה הכול פתוח עד לתל אביב.

כעת שתיים אחרי חצות ויש עוד כשלוש שעות עד השחר. ואסור לוותר בעניין עומק הבורות וכדאי אפילו להעמיק עוד משהו, כל עשרה סנטימטר נוספים לעומק זה עוד טון בטון לחוסן, יודע לחשב בדיוק מישהו מן החושך. תמיד יש בחושך כל מיני יודעים וידיעות. אבל הידיעות כולן רק סובבות הולכות סביב העצוב הנורא ואינן נוגעות בו ולא מזיזות אותו מן הלב וסביבו, או שהוא העצוב לא שומע כלום ולא מסוגל לשמוע. ורק כבד מאד. פתאום מופיעים שורשים ברצפת בור אחד אולי של הברושים, אולי של עתיקי יומין שכבר אינם ורק שורשיהם עוד כאן עבים ושורשיים מהתכלות, ואולי אפילו הם אותם שמן השקמים ההן כשקמים אשר בשפלה לרוב מן התנ"ך. יש גרזנים? מישהו יכול להביא גרזן או שניים? ומסתבר שהעניינים הרעים התחילו כאן עוד מימים רחוקים ותמיד היו כאן בני אדם בפחד, אלה בפחד ואחר כך אלה בפחד ופחד בא ופחד חולף ורק תמיד הפחד. לעומת זה מעשה ערבוב הכורכר והמלט, וחבל מאד שאין כאן זיפזיף, הולך ונעשה ביסודיות ועוד מעט, כשיהיה כל בור מוכן, יקרעו באמצע הערמה שקערורית לקלוט את המים מן הפחים ויתחילו לערבב את החומר היבש עם המים עד שיהיה בצק טרי מוכן להיזרק פנימה ורק להקדים ולהקים בבור את פסי הברזל ואת העמודים ואת הצינורות העבים עד שייראה כאותו דרקון מפיץ אימה כולו ועוצר כל פולש אכזרי, כי מכאן ועד תל אביב הכול פתוח.

וטוב שהמחסום לא יתגלה מוקדם מדי, ושלא יפנו להקיף את הפרדסים או לחצות אותם כשהעצים נשברים מתחת לשרשרות הטנקים, ולמזלנו עיקול הכביש מסייע להעלמתו עד לרגע שיעצרו בחריקה ישר ממולו ואז, ישמור אלהים המבורך והגדול, והברושים גם יעלימו אותו מסיורי האוויר שלהם בספיטפיירים הזריזים שלהם (לנו יש מינחת אווירונים בבית דראס אבל אווירונים אין לנו, ושלהם ממריאים משדה פלוג’ה), ואולי גם יעשו להם משהו עוד קודם בגבעות של ג’וליס ונגבה וסביב המבצר של עראק סואידן, הגדודים של גבעתי. הכול נשמע מבטיח ורק לא מעביר את הפחד מן הבטן. עם שלם תולה תקוותו, במה? אנחנו, מי כמונו יודע. והפחד בבטן והפחד בלב והפחד בראש. אלהים ירחם, אמר אז קולו מן החושך, אם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר, אמר מן החושך, שתמיד נותן לקולות יותר סמכות ויותר הד עד שלרגע גם מתקבלים על הדעת. מוסיפים עוד שקי מלט, כאן לא חוסכים, מערבבים עוד כמה מריצות חצץ שכעת הגיעו ממקום רחוק אחד, עוד מעולם לא עורבבה ערמת מלט בארץ ערבוב מושלם יותר מזו שעל הכביש, מוסעת פעם לכאן ומתערבבת עוד פעם ומוסעת בחזרה, ואין מה לעשות, כי מכאן ועד תל אביב הכול פתוח.

ולבסוף, כבר היה נדמה שהבור הזה והבור הזה שניהם כבר עמוקים כל צורכם, ורק מחפשים את האיש אברהם וגם מוצאים אותו והוא רק סר רגע לעשן בתוך מסתור עץ תפוזים אחד, כי בלי עישון איננו מחזיק מעמד וביחוד כשהבן אדם כבר לא עצם עין מי יודע כמה ימים ולילות, ועומדים סביב כל בור ואומדים בחושך את העומק ובשתיקה, שרק הבור שותק שתיקה עמוקה ממנה, כל בור ושתיקתו. ואז קופצים למטה המומחים לדבר, בנאים וטפסנים ומגישים להם במאמץ את הקורות ואת פסי הברזל ותומכים בהם עד שיבוא הבטון ויחזיק בהם כמגדל עוז, זורקים קצת מפסולת הברזל שלוקטה ואת השאר יוסיפו לאט עם היציקה, וכעת האתים מתחילות להטיל בטון טרי למטה אולי כחבטות מילוי הקבר, מטיחים פנימה ויש מישהו בפנים שיודע ומצווה לכאן או לכאן, וגם מוליך את הזרם הבצקי וגם דורך עליו, ופתאום הכול נעשה עסק שכולל את כולם, אלה מטילים אתים עמוסות בטון ואלה מטילים עיקומי ברזלים ואלה נושאים פחי מים לתערובת, ואלה תומכים בקורות כל עוד לא התחזקו תחתיהן, בור אחד לימין הכביש ובור אחד לשמאלו כמעט נוגעים זה בזה, תאומי בורות שהולכים ומתמלאים כעת, ומישהו פתאום מי יודע מנין התחיל כאילו מפזם ושר בשקט משהו מאד מוכר לאחרונה, “שופעות עינייך אור ירוק” שר האיש בשקט, ולא מוזר שמצטרפים אליו, מכאן ומכאן, בשקט כמובן, ממש בשתיקה, תוך כדי יציקת הבטון ותוך כדי ערבובו ותוך כדי קימום פסי הברזל ופירזול הבטון השפוך בגרוטאות הברזל, וכעת זה כבר מקיף את כולם, שופעות עינייך אור ירוק. שאחרי זה המלים מטושטשות ולא מוכרות עדיין, מוסרים דליים מיד ליד ומהדקים במה שאפשר וכבר מתרומם הדבר מעל גובה הכביש וכבר שמים ובונים את תבניות הקרשים ובפטישים בלתי נראים מקישים בהם מסמרים בחושך ובהפרת השקט השלם, כדי שייצקו לתוכם עוד בטון עד שתקום קובייה ענקים מטר על מטר על מטר, ומתוכה כשיני דרקון אימים מפלצתי ייצאו חודים ברזליים נוראים לכל צד על כל שונאי ישראל, וצריך רק עוד שניים שלושה ימים לייבוש ושרים בינתיים שופעות עינייך אור ירוק, כבר פחות בשקט גם מפני שמשהו בעולם התחיל מאיר וכנראה שצד מזרח הוא באמת שם ותראו איך זה עומד כאן הדבר הזה שלם וגמור, המחסום הגדול בין הברושים והפרדסים, שתי קוביות בטון עם קרניים נוראות לנגח והרבה אנשים עייפים שצריכים עכשיו להסתלק מכאן, אף כי עודם מזמזמים שופעות עינייך אור ירוק, וגם זה משתתק, האם זה הדבר שיעצור את טור הטנקים? כי מכאן ועד תל אביב הכול פתוח.

מי שייסע היום בכביש מקריית מלאכי לאשקלון וישאיר מצדו את באר טוביה ואת כפר ורבורג ואת הישובים האחרים, חדשים יותר וחדשים פחות, ויחפש אותן קוביות המחסום האחרון בטון עם קורות ברזל אימתניות שהיו אמורות לעצור את האויב כי מכאן ועד תל אביב הכול פתוח, אל יתמה אם לא ימצא לא קובייה ולא חציה, לא מפני שהאויב דרס אותן כבשיטפו קדימה בפתוח שנפתח לפניו, אלא מפני שלאחר המלחמה בא הטרקטור של המושב והדף את האחת מתושבתה בבור הגדול והדף את השנייה מתושבתה בבור שלה, ואת זו גילגל לתעלה מכאן ואת זו לתעלה מכאן, על כל תפלצתיותן הדרקונית, ואמת ניתנה להיאמר שבלי שום מאמץ מיוחד, לא רק מפני שהטרקטור עצמו היה מיפלץ של כוח ולא רק מפני שבינתיים הכול נשתנה לבלתי הכר ואין עוד ברושים ואין פרדסים ואין עוד מצרים והם נעצרו על גבעות ג’וליס ועל גדרות נגבה עם המגדל הנקוב ועל מבצר יואב שנקרא פעם עראק אל סואידן, אלא שאפילו אם מחפשים לא מוצאים להם זכר, ורק מי שאכפת לו מאד יוכל להבחין עטופי עשבים וניירות פורחים באיזה מפולת לא שייכת ומלאכותית כמין קוביית בטון מוזרה שהיתה תקועה פעם בתוך אחד הבורות שבכביש שחזר ומילא אותם, את הבור האחד ואת הבור השני, בתנופת האדירים של כפו האדירה של הטרקטור ההוא והחזיר את האדמה אל חוליתה והיא, האדמה שמלמטה לא השתנתה מעולם וייתכן שגם רטיבות הנצח עדיין בקירבה וגם איזה שורשים עבותים סמויים וזו האדמה שמלמעלה נאספה כמקודם ושוב הודקה וכוסתה באספלט ולא מרגישים בשום חתחתים או בקפיצה או בתנודה ונוסעים יכולים לעבור בתנומה על פניה במהירות, גם אם הרדיו שבמכונית ינגן במקרה משירי העם של פעם, שופעות עינייך אור ירוק, למשל, והכול, לכאן ולכאן, כולו רק פתוח לגמרי ורק פשוט לגמרי וכאילו שום דבר לא קרה והפחד לא נשאר תלוי כאן לא על עץ ולא על עמוד חשמל, גם לא זנבו, ורק פתוח מכאן ועד אשקלון ומכאן ועד תל אביב ואפילו יותר רחוק אם רק תרצה.

---

יריות בוואדי פיג'אס

מאת

ס. יזהר

כשהייתי, מורה טירון ביומו הראשון, עובר בכיתה בין ספסלי התלמידים היו אלה מתכופפים מפניי הצדה וסוככים בידם על אוזנם שלא אחבוט בה בסרגל כפי שהיה נוהג המורה של השנה שעברה בברכת בוקר טוב וכמיקדמה ללא מלים להזכיר למי שאולי שכח שכאן בכיתה ג' יש סדר ואוי לרשע. עברו ימים אחדים עד שהתחילו אחדים לחשוש פחות ואחרים יותר זהירים רק הרימו כתף ספקנית אחת בעוברי זה לא כאב, הסבירו, רק קצת. ובהפסקה רצו החוצה לספר ולהיוועץ מה זה אומר כשהמורה לא מרביץ בסרגל ואיזו מזימה מסתתרת כאן, ואם זו חולשה או גבורה?

כי המורה החדש לא נראה גיבור משום בחינה שהיא, דל ורזה, בלוריתו על כל פדחתו ועל מצחו ועל עורפו נזר מבולבל של שיער צונח ובגדיו תלויים לו כמי שהוא לחוד ובגדיו לחוד וכל קשר ביניהם מקרי, אבל הדהים את כולם בהדהמת המחץ כשבהפסקה, במקום להיכנס לחדר המורים שהוא מחוץ לתחום התלמידים לשתות תה עם המכובדים, מצא את “המתח” שהוא צינור שני אינטש תלוי בין שני ברושים כשני מטר מעל הקרקע, ובניתור קליל אחד קפץ ונתלה הוא ודלות גופו ובגדיו התלויים עליו ונאחז בשתי ידיו במתח ההוא, ואז, לתימהון לב כל עם הקטנים לרבות כמה גדולים משאנני כיתה חית הבזים לכול תמיד, והציג לפניהם “עליית בטן” מהודרת שהיא קיפול רגליו ומתיחתן מעבר לצינור ויישור גופו באופן שכעת הוא רכוב על המתח מלמעלה, וככל שזה כבר נראה להם משהו מן האגדות (קולנוע עוד לא הגיע לגליל התחתון) רק כעת פערו פה למופת שהוצג לפניהם, כי אותו מורה דלול היושב כבר הכן רכוב על המתח רק בכלשהו טלטול גופו חטף תנופה והתחיל מסתחרר סביב המתח ומגבר חיילים התחיל טס במהירות בסחרורים של מדחף מטוס, לא יאמן ואין דבר כזה, ולולא זה הולך ומסתובב לעיניהם באוושת מאוורר ולא תוכל לאמר מה ראש ומה נעליים, לעולם לא היו מאמינים, עד שנעשה להם מפחיד שמא לא יוכל לעצור עוד ויסתחרר שם הדבר הזה מעתה ועד עולם וכשנעשה להם כבר לא נסבל מדאגה ורק לא היה עוד הדיבר בפיהם התחיל המסתובב להאט עד שעצר והתיישר וחייך אליהם בכל שלמות הוויתו ובקפיצה קלה שהיתה מרסקת כל אדם אחר ירד ארצה במחוות חן וחייך לכל עבר, מין דבר כזה, ומאליו יובן שלא נצטרך עוד אותו מורה, אשף הסיבובים, לשום סרגל שבעולם כדי שישאו אליו מן הספסלים מבטי פחד וגאווה.

ויודעי דבר בכל ספרי רשומות בית הספר ביבנאל ובתי הספר בגליל התחתון לרבות סג’רה ומסחה ואולי גם בטבריה הבירה, ובין מוריהם היו גם אבות החינוך ומחזירי הבית הדגושה לשפת עבר ולא נמצא ולא נרשם עוד מורה סביבון כזה שנתלה כאחד הקופים ועשה שמיניות על המתח שבין הברושים – נסו חפשו גם אתם גם בגליל העליון ואפילו בצפת, לא תמצאו.

ושוב בהפסקה, כשהכל כבר פורצים מן הכיתות והחוצה מתוך הבניין השחור הזה, שעשוי היטב עד היום מאבני בזלת שחורות עם שורות טיט לבן ביניהן ובנוי כמין ‘חית’, כשבראשה חדרי ההנהלה ובאגפיה חדרי הלימוד, פורצים רצים יוצאים כמו מתוך חלל שחור אל אור היום הכחול והפתוח אל השדות שבתנופת רכינה והתרוממות הם הולכים לצד פורייה ממזרח וחסומים למערב במעלה התלול של הר יבנאל, ושם מתחת לדקלים ובכל הריצות של כל ילדי בתי הספר מעולם גם כאן הבנים היו בג’ולות או בדחיפות או במעגלי ידענים לסוסים לרובים ולשומרים, ואילו הבנות הקטנות בקלאסים ובגלגולי חבל והגדולות בהתלחשויות מאוגדות קלועות צמות בסיפורי בנות, ומקבוצה לקבוצה נדד לו גם המורה הלז, לא מוצא לו מקום בין המורים ולא מוצא לו מקום בין הילדים, ונשען בגבו אל הדקל היה לומד בעיניים נשואות את מעלה ההר של יבנאל ואת משבצות השדות שעולים עד מחצית מדרונו התלול, ועוד לא יודע את המלים הנכונות לאמור בהן את המשבצות האלה, בין צהוב לירוק ובין חלמון לחום שחור, וכבר יש פירכוס בארכובותי לעזוב הכול ורק ללכת לטפס שמה.

הוא גר אצל חיה־ברכה צימרמן, אכל אצל עטרה סחין, לימד בבוקר בכיתה גימל בבית הספר השחור, והיה יוצא למסעות שיטוט אחר הצהריים ולבו לא שבע, עד שיום אחד אפילו מצא בלוק נייר ועפרונות צבעוניים ובחצי מעלה ההר התיישב לו על אחוריו המחודדים פניו למזרח אל הר פורייה, שמסתיר את הכנרת אבל לא את הבלוחי ריטוטיה באובך השמים שמעליה, וניסה לצייר את השדות את משבצות הדומים השונים שלפניו את הצהובים והחומים והאין סוף שיש במלבני השדות הפשוטים ההם, ולא יצא לו כלום כמובן, אבל יום אחד גילה את המעיין שמעל בית־גן מערבה בדרך לשרונה, והתחיל לו יום גדול, מפני שבהמון תושיה של אותו רגע עשה מה שנבצר ממנו לעשות כל ימיו בשפלה כשהמים באו מברז עם שעון מים ולפניו רק מישור חולי שלא יצלח לשום מפעל הידרולוגי מדליק, ושם במקום ההוא גחן על ארבעותיו וחיטט במקלות ובאבנים ערוץ חילופין לזרם הדק והקר, שפלא הוא שישנו ושנובע ושהכל אמת שיש בעולם דבר שהוא מעיין ושיש בעולם דבר שהוא פלג ולא רק בשירים, ובערוץ המקורי הכין מפלי מים וסכרים וטחנת מים מכפיסי עץ ומשיירי קלח שומר אדיר שקמל עד הסתיו, וכשהכול היה מוכן, הרים את הסכר והמים בששון דהרו וחזרו לתעלתם שמימות עולם, ושאיש גם לא נגע בהם מעולם מלבד אולי גמל שמוט שיירה או פרה סוטה מן העדר או כלב משוטט אם לא תני הלילה שרק שומעים אותם מתחת לשמיכות שבחדר המוגף בבית חיה־ברכה, דהרו ורצו במדרון המתוכנן לפניהם, פה עשו להם אגם אגירה ושם נהרו געשו במפל והניעו את טחנת הקמח או את תחנת הכוח, מעין זו של רוטנברג שם מעבר לוואדי פיג’אס ולירדן, והכול היה כזה מקסים וכזה יפה וכזה מיטב כל החלומות שלא נתגשמו ומיטב כל המעשים, שמזל היה שאיש לא ראה אותו שם בדלגו לו במכנסיים מופשלות ובידי בוץ מתקן תעלות וסוכר באבנים ומעמיק בכפיסים את כל רעיונות המפעל שתוך כדי הגשמתו הוא גם מקבל תנופות דמיון חדשות, וזה עובד, הכל עובד, חוץ מן השמש שכבר הולכת ושוקעת, מתרוצץ וצוהל בקול רם וגם שר מיני הללוליות בקולות שעוד לפני היות השפה והלשון עם בית מודגשת ובלעדיה, ועד כדי כך.

ולבסוף בכמעט חושך הוא חוזר ומיישר מכנסיו ושוטף ידיו ומעביר יד בבלוריתו ולא יכול להפרד הוא יורד וחוזר בשריקה גדולה, כי הוא שרקן גדול ושורק גדול, מה כן ומה לא, שירי מולדת ומבחר אופרות בציוצים חדים ובשריקים מעובים ובכזה מין שורק מצייץ הוא עובר בין בתי בית־גן, ומציצים בו מדלתות ומחלונות, לא כל יום עוברת פה תהלוכת שריקים וציוצים, ופה ושם גם אומרים לו שלום המורה, בפליאה, זה מורה זה, וגם אולי תיכנס, וגם זה הלוא המורה שלנו, וגם מנין הוא בא, וגם מה הוא עושה, ויוצא אליו לרגע תלמידו אורי, ונגרר ובא גם יואב, ואחריהם בושה מכולם גם חנוּנָה, אבל הוא רק מוסיף ופוסע דק ושורק דק והולך באמצע רחוב יבנאל ועל יד בית הספר השחור וכבר כמעט חושך והוא פונה ימינה ועולה במעלה דרך האבנים אל ביתה בית הראשונים של חיה־ברכה שמקבלת אותו במאור פנים ובכבוד, בטוחה שיצירה חדשה נכתבה במוחו בשקידה על הניירות הקטנים שלפניו, לאור העששית, החשמל של רוטנברג יגיע בקרוב, בלי שתדע שאין זה אלא עוד מכתב שיישלח בדואר גם מחר בדרך לבית הספר דבר יום ביומו תמיד לאותה כתובת עצמה: קבוצת גבע על יד עין־חרוד. ושעם כל האהבה והרעות, הרי על מפעלי נחל שרונה לא יסופר בו, לא בינתיים.

ואילו בכיתה גימל הלכו הלימודים ועלו כפורחת, הדרדקים בני השמונה והמורה הישיש מהם בעשר שנים תמימות הלכו ונפתחו לפני סיפורי התורה כשהמורה עושה מן הסיפורים העתיקים סיפורי מתח ועלילות גיבורים ומחזות צבעוניים אוזן לא שמעה, ואיך משה וכל עם ישראל בלכתם כאן בוואדי פיג’אס הזה, והלכו וגדלו גם עם סיפורי המיקראה ושיריה והגיעו עד מעבר לכל אופק פורייה מזה ואופק הר יבנאל התלול מזה, והלכו ושוטטו בשדות אחר צמחים וחרקים וציפורים, הוא בראש והם נסחבים עייפים וקטנים אחריו, וכל שאר עניינים ומעשים ולימודים שעלו בדעתו ולא תמיד לשמחת לב המנהל מר ברלינר שביקש סדר ושיטה קודם כול וגם כבוד למורה, וגם ההורים חלקם היו כך וחלקם כך, אבל מסכימים כולם כי מין עוף כנף כזה עוד לא היה במקומותיהם, ומי יודע והדעות היו לכאן ולכאן ואחדים גם הלכו אל משה־זלמן לשמוע מה דעתו, מפני שמשה־זלמן היה האיש היודע והחכם מכולם והוא דווקא חייך ואמר אי אי אי, אילו היה לי מורה כזה, וכולי וכולי. והשנה היתה עוברת לה כמאליה, הולכת ועשירה והולכת ומשעשעת והולכת ונגמרת ולשנה הבאה באוניברסיטה, עד שבא פסח, ובפסח פרצו ה“מאורעות”, וכל הארץ נהפכה על פיה. וביבנאל הקימו משמר השדות (עוד לא ידעו על “סיירת”), רכובים על סוסים שהותרו מן העגלות ומן המחרשות, רובים בידיהם ונחישות בחריצי פניהם, והם הם הביטחון ממש.

ומי עוד היה בין ששה הרוכבים, מי אם לא המורה הכחוש ההוא, מגמר הלימודים בצהריים ועד הערב, או עד הבוקר, הלוך וסבוב בשדות ועל ההרים ובעמקים ועד ואדי פיג’אס ולרבות ואדי פיג’אס שאין מקום בעולם, ולפחות בארץ, מסוכן ממנו, חורש מזימות ממנו ומפחיד ממנו. צריך להודות כי המורה הפרש לא גדל על סוס ולא נולד על סוס ולא רכב על סוס, חוץ מאלה שקרא בספרים המרתקים שלו, ולאמיתו של דבר די חשש לעלות על הסוס, ודי טרח להעמיד פנים שלא ירגישו, אף כי העירו לו כל הזמן שלא כך ולא כך, אבל תמיד ברוח טובה, מה גם שהוא משחרר כך איכר לעבודת שדהו, ויותר מכל רחב לבו כשהיה שותפו לרכיבה אותו משה־זלמן, שלמרות שמו שנשמע מיושן היה איש מחמדים, בקיא ויודע, ומכיר ובקיא גם בכל הקורה סביב, לרבות בין הבדואים שבין ערב אל זביח במסחה ובין ערב אל נאקב שבין ואדי פיג’אס והירדן, צומת הדרכים המפחידה של כל השודדים מאז ולמעולם, כאן הם עוברים את הירדן וכאן הם באים מן הירדן וכאן הם מסתתרים וכאן הם אורבים לרצוח. גם אמיץ לבו בגיבורים וגם לב האריה, כולם נמסים כאן מפחד.

משה־ולדמן היה אחד ושמואליק היה אחר, שאתם רכב ואתם גדל להיות פרש, בחור מחמדים השמואליק הזה, איכר צעיר גור איכרים בן יבנאל כשעוד היתה יֶממה, לא דברן גדול ולא למדן גדול אבל בחור וטוב, איך להדהיר את הממאן ואיך לעצור את הדוהר, ואיך להקשיב ואיך להבין את המוקשב, ואיך לקשור את הסוס לזנב עשב ולאכול ממה שיש בשדה כשיודעים מה זה שדה. ועוד דברים מרכזיים שלא לומדים בשום בית ספר גם כשהמורה הוא נשוב רוחות, והיינו רוכבים בשדות שלא היו עוד משבצות צבע אצל משבצות צבע אלא מרבדים מעוקשים למדי של מזרע אדם ולעתים של נזרע אלהים, ושלכל מרבד שדה היה גם שם פרטי ובעלות משפחה וסיפורי היאחזות ומריבות, עוד מן הימים שחרשו בשני שוורים ובמחרשה ערבית, וכשעוד אדון קלווריסקי היה כאן מלך פיק"א, הרבה לפני שקדחו את הבאר ומצאו שלוש מאות מעוקבי מים ולא היה צריך עוד לגרור מים מן המעיין שם בדרך לשרונה, אם אתה יודע איפה זה, ובלי שידעו בכמה שנים גדל הילד הזה הרוכב אתם מאז ימי המעיין והפלג ההם ועד לימי השמירה לשפת הואדי המפחיד ואדי פיג’אס. וכמובן בלי לדעת שדווקא משה־זלמן ייהרג בעוד שנה מן היריות ושני חברים אתו.

אבל זה היה כעבור שנה וכעת בקיץ הזה היה הכול נראה כגילוי העולם ממקום שלא צפוי היה שהוא ישנו כלל בעולם, והצרה העיקרית לא היתה אלא הרובה, לפי שלא היו די רובים ולמורה המתלמד לשמור נתנו מקל, עם איזה דימוי קלוש איך הוא קם המורה הדל הזה וחובט באויב האכזר, ורק כעבור זמן מצאו בשבילו ג’יפט, שפירושו רובה ציד שנפתח ב“שבירה” כלומר בקיפול הקנה הכפול מן הקת ובנעיצת שני כדורי קרטון ממולאים רסס לתוך דו־לועיו, וסגירת הנצרה, אלמלא שלא היתה שם נצרה או שנשתחקה ולפיכך צריך היה לשאתו “שבור” ורק כשיתפוצץ הקרב או המארב או הפשיטה, לפי העניין, צריך יהיה גם לחבר את השבר גם לשאת את השלם אל הכתף גם לעצום עין אחת גם לכוון אי כך גם לירות אחת ועוד אחת וגם להשמיד את האויב וגם מהר מהר לטעון את השניים הריקנים. ואם כל זה נשמע קצת לא כל־כך, הרי טוב הג’יפט היורה מן המקל מפצח הראשים.

אלא שלא כך היה. כלומר הסוס דהר קלות, הפרש ניתר קלות ומבחילות באוכף, הג’יפט השבור היה חזק בידיו, והשדות היו שקטים חוץ מאוושת הזהב שיש להם תמיד, וחוץ מאיזה שן סלע מכוסה עשב כוזב שהיה מוצפן במדרון המפחיד אל ואדי פיג’אס הנורא, צומת כל השודדים ומפגש כל הכנופיות, מאבו ג’ילדה ועד עז אל דין אל קסאם, ובאותה ירידה קלה בלב מכווץ ובמעיים מקשקשות קרו פתאום המון דברים בבת אחת. הסוס נתקל בסלע וזינק הצדה להינצל ולא ליפול, בחור אחד נתנער מכוח הזינוק המפתיע ועף מאוכפו והועף בלא כבוד אפיים ארצה רגל אחת עדיין במשוורת והרובה השבור נצמד לשלם מן התדחפה וגם ירה אחת וירה שתיים, וזהו, וכבר היה שקט, וזה הכל.

ןאחר כך, מפני שכן היה אחר כך, אחר כך היו בבת אחת המון דברים, כולם מעורפלים. הקימו אותו כנראה, את הבחור, חילצו רגלו ובדקו מה הנזק, עשו משהו עם הסוס כנראה, חיפשו את נבלת האויב האכזר בין השיחים הנוראים של הפיג’אס המפחיד, לא ברור אם מצאו, אבל נתנו לו כנראה לשתות, משה־זלמן מכאן ושמואליק מכאן, זה בוודאי, והניחו אותו על העשב גם כשהוא בין עשבי המדרון הנורא של הוואדי, נפנפו עליו או ספקו לו על לחי זו ועל לחי זו, וגם אמרו איך אתה? ובהמון חיבה, ולא ברחמים אלא בחיבה, ואמרו לו אתה בסדר? ואמרו לו לא נורא יהיה בסדר, ועוד כל מיני כאלה, ואם העלו אותו על הסוס או נטלוהו בידיים או הביאו עגלה לא כל־כך ברור, ברור היה שהגיעו אל המושבה יבנאל בכביש העולה תלול פנימה ומזה ומזה בתים ועציצים וציצים רגועים לגמרי, ולא נחו עד שהגיעו אל ביתה של חיה־ברכה, ודחו ואמרו כנראה לכל מיני סקרנים מבוהלים שלא נורא, בלי שמישהו יאמין ובלי שיימצא אחד שלא יאמר ידעתי, כל הזמן ידעתי, משהו יהיה עם המורה הזה, הטיפוס הזה, ורק חיה־ברכה, לאחר שנרגעה וראתה שהוא במיטה הלבנה, הבטיחה שהנה היא עושה לו מרק עוף שידוע שעושה נפלאות, אף על פי שהיא עצמה צמחונית אדוקה בדת הצמחונים ואפשר להעריך את מסירותה, חוץ ממה שגם היא וגם חיים בעלה עלו ובאו מברסטיצ’קה של אמא שלי, וזה קרוב יותר וחזק מכל קרבת דם, עד שיגיע הרופא, אם בכלל צריך רופא ונראה שלא, כפי שהבטיחו לה גם משה־זלמן שהיה מוסמך לדעת וגם שמואליק שהיה חזק בחיים עצמם.

וזהו, במכתב העבה שהוא ייקח מחר לשים בדואר ושייסע עם שאר המכתבים בתוך שק הדואר, קודם באוטובוס של רשל עד טבריה, ומשם בכל מיני דרכים עד עין־חרוד ומשם בדרך הקצרה שהיא כידוע גם הישרה לקבוצת גבע ושם בחדר האוכל יניחו על השולחן הגדול בערמה ומישהו יצעק בקול, נעמי יש לך מכתב, והיא הראשונה שתדע הכול, ולאחר שתיבהל ותחדל תביט סביב סביב ותאמר למי שישנו שם לשמוע, ותאמר את הנכון, תמיד ידעתי שכך יקרה, תמיד.

---

הנארי ביער הרצל

מאת

ס. יזהר

יער הרצל בבן־שמן נטוע כידוע על גבעה סלעית. מה הם הסלעים הללו? לא לכולם מנקרת שאלה כזאת גם לא עולה על דעתם שיש כאן איזו שאלה. אבל היה אחד שהשאלה הזאת אחזה בו וניקרה בראשו, בין שאר הדברים המנקרים בראשו תמיד כאותם עורבים נקרניים, ועד כדי כך שקם ועלה לירושלים עד הר הצופים וירד שם למחלקה לגיאולוגיה של האוניברסיטה העברית, ובא וישב שם על ספסל הלימודים עם עוד כמה בודדים שגם להם ניקרו אבנים בראש, ביחד עם סלעים וצמחים וכל מיני יצורים שהם, ולא יצא זמן רב ונתברר לו ללא צל של ספק כי הסלעים ההם, הנוכרים למעלה, תאמינו או לא, אינם אלא הנארי. הוא ולא אחר. כעת גם אתם יודעים: הנארי.

כשאומרים קם ועלה לירושלים נשמעים הדברים פשוטים וחסרי כל עניין. אבל לא כך היו לפני כחמישים וחמש שנים, שבע־שמונה שנים לפני המדינה, כשאחדים מאִתנו עוד היו צעירים ויפים וגם נלהבים להוסיף דעת ובוערים לקנות חוכמה, ומי שגר בכפר הנוער בן־שמן והיה בעוונותיו מורה לכל מיני מקצועות לפי המזדמן, ואפילו חשבון לימד פעם, שברים פשוטים, לא להאמין, ופתאום ניקר לו הנארי הזה בראשו כנקר העורבים, וצריך היה להשכים בבוקר לא כדי לחבוש את החמור אלא כדי לזרז את שתי רגליו הכלונסאות למדי ולהחיש צעדיו לעיר לוד, ושם בכיכר העיר בלב השוק כולו ירקות וצעקות, גם עמד האוטובוס לרמלה, מלא כולו וצפוף יותר מכוחו להכיל אבל תמיד עוד חיכה לשניים, לעוד נוסע אחד שיידחק בקושי ולרעו כנפשו של הנהג שהלך לגמור עסקיו ועוד רגע יידחק פנימה עם הדלת הנסגרת, וכולו מלות נימוסים ודחיפות ללא רחמים, ומיד נאחזים העומדים בתקרה שלא למעוד בכל סיבוב והיושבים אינם חדלים מחוות דעות על הכול ומעלים עשן עבה מתוק ומחליא לאחר שכרכו להם באצבעות אנשי עבודה וליפפו להם בשקידה סיגריות, ולאחר שעצר להוריד ולהעלות בהתעמלויות כבדות ובהתפתלויות ובגרירת שקים וסלים ותרנגולות צועקות פעם אצל הרכבת ופעם אצל בית הסוהר ולבסוף עצר ופלט את כל העם הכבוש מדוחק בכיכר העיר רמלה ושם כבר עמד האוטובוס לירושלים, כבר מלא יותר מכוחו להכיל ורק חיכה לעוד שניים, ולכמה שקים מתפוצצים מגודש ולבסוף עקר וזז דילג על פסי הרכבת ויוצאים למרחב נאחזים בתקרה שלא למעוד בסיבובים, ושואפים עשן טבק עבה מתוק מחליא, ונוסעים מהר כמו משוגעים כחמישים קילומטר בשעה שהחוק מתיר רק ארבעים, ועולים בקושי ובחרחור את ההר ויורדים בצווחות המעצורים את שבע האחיות שבקסטל, וחוזרים ועולים ממוצא כשהידיים כבר נובלות מרוב היתלות בתקרה שלא ליפול, ועד לשער יפו, ששם עד שכל הכבודה נפרקת הוא כבר מדלג ורץ לו בקיצורי דרך בעמק המכוניות המושלכות ובמעלה ההר שהיה שדה ריק ולפאת גדר בית הקברות הצבאי המפואר, ובלי נשימה הוא מנתר כבר פנימה אל חצר האוניברסיטה ורץ למטה אל המחלקה לגיאולוגיה, כדי שהפרופסור פיקארד לא יתרעם על האיחור, בעברית שלו שאמנם היו בה גם כמה מילות קישור בעברית שאמר אותם בשרבוב שפתיים כמי שטועם ותמיה על טעם מוזר וגרגרי למדי שנזדמן לשפתיו בין כל שאר מיני הלשונות הקלות והקולחות של אנשים נאורים יותר.

לפנות ערב היה מתחיל המסע בחזרה. ריצה קלה במורד ההר אל שער יפו, הידחקות נואשת לאוטובוס הצפוף מעל כוחו להכיל, אנשים ושקים וחבילות ועשן מתוק מחליא, ובעל כורחך אתה מחבק אנשים לא מזוהים והם אותך כדי להיאחז בסיבובים, ועולים בקסטל ויורדים בחריקות בלמים, וטסים כמו משוגעים כמעט חמישים קילומטר לשעה, ולבסוף נעצרים ועוצרים בכיכר רמלה ואצים לתפוס את הלודאי שלא יברח, אבל הוא תמיד מחכה לעוד שני נוסעים וכך נאחזים בתקרה יוצאים ומתעכבים בבית הסוהר ובתחנת הרכבת וחונים לבסוף בלב כיכר העיר לוד, וקופץ ויוצא לדרך בין כל ירקות השוק והצעקות, ומשווה רגליו כאיילות ללכת היישר לבן־שמן. כרם היה לידידי בקרן בן שמן. ממש כך.

אבל בזה לא נגמר הסיפור. כי מיד למחרת בריצה אל כיתתו היה המורה מפוטם הדעת הטרייה שופך על תלמידיו פעורי הפה את כל מה שלמד אתמול בירושלים, ואת מה שלמד בלשון המלומדים תירגם ולימד בלשון ההתלהבות, ונרגש היה ונלהב ולא הניח לתלמידיו עד שהיו גם הם נרגשים ונלהבים, ועד כדי כך, שאם איש מהם לעולם לא שם לב ולא חצי לב לאף אבן שבעולם, מלבד לאיזה אבנים קטנות מזדמנות כדי להוכיח איזה בעיטה לשער כדורגל מדומה, ומלבד אבנים קטנטנות בשביל להטיל בגבה של איזו נערה ולהעמיד פנים שלא הוא, והכול רק כדי שתירמז כמה הוא מחבב אותה, כעת, איש מהם לא יצא מן השיעור בלי שיהי ממלמל באושר איאוקן, פלייסטוקן, השלישונית התיכונה, והמאאסטריך עם הצור, ותשאל כעת כל ילד ויגיד לך במנוד ראש על בורים ועל מפגרים שאינם בושים שלא לדעת את המפורסמות כגון מה זה נארי, בעוד שנארי, כל־כך פשוט, הוא בסך הכול הקרום הגירי הזה שנוצר מהתנדפות מי התהום העשירים בסידן, המים נידפים, הסידן נשאר והולך ומתרכך כמעטפת קרומית בלתי שכבתית שרובצת ומכסה את פני הסלעים המקוריים שמתחתיהם, כל־כך פשוט, ולא זו בלבד אלא שעוד באותו שבוע רב תנופה, ובעוד הכול חם, גם אירגן סיור והוא וכל קבוצתו הלכו וכיתתו רגליהם נלהבים על שדות ועל בור עד למחצבה הנטושה שעל יד רמלה, שאולי לא כולם יודעים שהיא האוצר היקר בארץ של מחשוף האוליגוקן, שכה אחיה, ושבפטישים ובאיזמלים חצבו ממנו הרבה מכיתות נכבדות להביא כשלל מנצחים, ישר לצריף חדר הטבע, ולהוסיף עוד תרומה מיוחדת לאוספים שמכבר, שהיו נטושים שם למעצבה, לרבות מתנתו של איינשטיין, אכן, אותו אלברט איינשטיין, תאמינו או לא, שבדאגתו לילדי עובדי האדמה בארץ הנבנית ומחיבתו לדוקטור ליהמן המנהל, שלח גם טלסקופ אדיר עם איזה קלקול מסתורי קטן, וגם עם כמה תיבות משובצות תאים עם מינרלים מופלאים מברזיל כמדומה, ושעד לאותו סחף התעוררות לגיאולוגיה שגרם אותו מורה עז פנים וקצר רוח זה, חיו בשלום כמרבץ שלווה וכמדגרה נוחה לדורות עכבישים ולתפארת מארגם.

וכך, שבוע אחר שבוע, חזר אותו מסע כפול, ביום ראשון היה המסע לקלוט וביום שני המסע לפלוט, כאן בדייקנות בטבלאות משוכללות עם כותרות מאלפות, כמו “התֶטיס בפרוס הטריאס” או “הטרנסגרסיה הבתר יורא”, ואפילו רק “חתך אורך באמוניט”, מעשה ידי הדוקטור פרנס להתפאר, והרבה דברי טעם מחכימים בעברית מבצבצת מבין לשונות המדע, וכאן, בכיתה שבבן־שמן, בהתלהבות ובקשקושי גיר בלוח ובעברית מפזזת ומתלהלהת ולא בזה למליצות שפת עבר, עוסקים בהתפעלות בפעילות הנעשית ובארוזיה, היא הבלייה, ובסחף האלוביאלי, ובמוצא הקרקעות מן הדולומיטים ומאבני הגיר, ובטררה רוסה היא האדמה האדומה, ובחמרה החומה, וברנדזינה לעומת החוואר, לא בלי לשאול על הפאונה ועל הפלורה ועל הקשר שבין סלעים ובין אבות הצמחים לאבות הסלעים, ולבסוף היתה מרקיעה ההתפעלות עד לממדים כאלה שלא היה אדם סביב סביב שלא הלך וגחן על כל אבן כאילו היתה פטריית מאכל או גרגר יער, וקם ורץ וטרח להביא אותה אלינו שלמה, שי לחוקרי יסודות העתיד, וכשהוא מסתובב עטוף שלמי תודה וכבר לא רואה, מטילים אותה מהר הצידה לערמה שכבר הולכת ומתגבהת. ולשאלה למה לכם בכלל ומי צריך את כל זה ולמי חפץ בכל הגיאולוגיה הזאת אנחנו לא היינו טורחים להשיב, מפני ההבל שבשאלה כזאת, מפני הבורות הנוראה המופגנת בה, ומפני ההתלהבות של המגלים עולם, ומפני שאם ככה מי צריך אסטרונומיה, למשל, או אוקיאנולוגיה או אנתרופולוגיה ובכלל מי צריך משהו, אבל, כמובן, וקודם כול, מפני שהלא הקרקע היא חיינו, והיא משוש לבנו עם גאולת הקרקע ועם העליה על הקרקע, שלא להזכיר בסוגריים כמה שמות של מגלי הנפט ומגלי הפוספטים ומגלי פצלות ים המלח ומנהלי כל מיני דשנים וכל מיני כימיקלים, שלא כולם יודעים איפה היו אלה כשעוד רצו במכנסיים קצרים אחרי מורה נלהב שרץ לפניהם במכנסיים מדולדלים כמעט נשמטים מעליו מרוב רזון ונלהבות.

אבל בכל המירוץ הזה להחכים ולהועיל היה גם רגע של השתהות אחת ממש שלא במקומה ובהסתכנות גדולה להפסיד יום לימודים, וזו, ההשתהות, היתה נופלת עליו באותו מקום עצמו ועוצרת אותו בדיוק באמצע הדרך בין בן־שמן ובין לוד. אל תחפשו את זה היום, כששום דבר היום לא דומה לשום דבר שהיה פעם. כי בין בן־שמן לבין לוד יש חותר לו ואדי אחד, שעשו מעליו גשר, אף על פי שיבש בחרס, מלבד כמה שלוליות דלוחות שיירי שופכין עכורים, ושלא יעלה על הדעת בקיץ כי תעלה עלובה זאת היא לפעמים נהר גועש בחורף זורם וסוחף, ועדיין יש מי שזוכר את הדוקטור מוסקוביץ הרופא מרחובות בעגלה רתומה לשני סוסים דוהר בליל גשם שוטף לאזעקה אל יולדת שהתקשתה שבאה מבן־שמן הראשונה, כשעוד היה בית חרושת עתיד כמעט מוכן בעתיד הקרוב לעשות מן הזיתים שאך זה שתלו שמן יהודי טוב ועתיר עתיד, וסבון תמרוקים להלל, חבצלת השרון יקראו להם, וגם מפרחי השיטה הזהובים, עד שאפילו לילדה שנולדה אז קראו עתידה, מפני שהעתיד היה ממש בידיים, אלא שזרם המים שבא במפתיע מן ההרים לקח את העגלה ואת הדוקטור ואת העגלון ואת הסוסים וסחפם למוות, מי יכול להאמין, כשעוד לא היה גשר, ואילו בין הגשר הזה החדש ובין עיי בית החרושת עתיד שנשאר בחצי בנייתו ואינו כעת אלא עיי עתיד נטוש בלוע קוצים יבשים, ומשני עברי הכביש המתפתל בנחת, אחת לכאן ואחת לכאן, על פי שביל השדות שהיה הולך שם בנחת מעולמים וכל הקדמונים הילכו עליו בנחת והיו מהלכים, היו לערבים בימים ההם חלקות אדמה לירקות. וזאת היתה האדמה. חומה־שחורה, אלוויאלית, דשנה, עסיסית, תחוחה, רוויה, זו שעליה אמרו והכיכר כולה משקה, זו שעליה אמרו כעץ על פלגי מים, זו שאם תנעץ בה מקל יבש יתחיל לצמוח, זו שאם תנעץ בה אצבע תוציא ריח אדמה טובה, זו שלחרוש בה זה שוקולד מומס, זו שלחפור בה תעלות זה לצייר בצבעי מים, ובאדמה הזו גידלו לעונה כרוביות, אולי לא שמעתם היטב, גידלו בה כרוביות. הה, אלהים הטוב, גידלו בה כרוביות. חי אלהים, גידלו בה כרוביות, ועלי הכרובית הירוקים היו כמעט כחולים מרוב טובה, והם התעגלו צמודים אחד צמוד מעל גב אחד שמתחתיו צמוד מעל אחד, וסוככו כולם על הקולס הלב שבלב תוכם כמו כפות אם סוככות על ראש תינוקה, אבל היו גדולים וצפופים ועבים וכחולים מרוב ירוק ועושים את ידיעת השתול על פלגי מים אשר לא יירא רע. ועושים את ידיעת ההנה לפניך דבר מושלם. צמח כדורי גדול חובק באמצעו כדור לבן, ועושים את ידיעת תנובת האדמה פרי האדמה שפעת האדמה ואת השלמות של היפה. אי אפשר היה לעבור מכאן והלאה, ולא למהר מכאן והלאה, ולא לחשוב מכאן והלאה, ובאמת למה צריך שום הלאה כאשר זה פה.

כשהתחילו הימים להתארך וכבר נשימות האביב הפריחו את השדות ואותו מורה מתלמד היה רץ מלוד לבן־שמן בסוף כל המסע הארוך, ידע שעוד רגע, קצת לאחר הגשר, עם עיקול הכביש, פתאום ייפתחו לפניו החלקות ההן עם שלוות תנובת האדמה השחורה ושורות הכרוביות יתעגלו שם גדולות כדוריות ירוקות עד כחול והלבן הלבן הזה, תחוח ולבן, באמצע בתוך חיק העלים החובקים מהודקים, ולכל העולם היה אז ריח השדה אשר ברכו אדוני, בקושי ניתק משם כי השמש מאחור התחילה לרדת מעל מסגד לוד, וניתק עצמו לרוץ בדרך הביתה, אלא שמי פתאום בא לקראתו קצת קרוב לעיי בית החרושת עתיד ומזה ומזה השדות צהובים וסגולים צהובים מחרדלים וסגולים מצפרניות, והאוויר כולו בשום מבושם כאילו הכל בבראשית, מי בא אז לקראתו בכביש, מי אם לא דמות אשה ודמות עגלת תינוק לפניה הולכים לקראתו לקדם פניו בשובו מן המסע הביתה קצת שיכור כרובית וקצת מבושם השדה, מי בא אז לקראתו ולקראת מי הוא רץ כעת וידיו פרושות כאלה די הקף בחיבוק גדול אחד ודי אחוז בבת אחת באשה אחת ובתינוק אחד, שבאו לקראתו ולהיות שלושה חבוקים יחד – ומאחור השמש כבר היתה שוקעת.

---

סעודה בפלוּג'ה

מאת

ס. יזהר

אין עוד בעולם פלוּג’ה. אבל פעם היתה כאן עיירה ושמה פלוּג’ה שאמרו שישבו בה עשרים אלף תושב, ואחרים המעיטו עד לכעשרת אלפים, וברסלבסקי (1946) מנה ומצא כשבעת אלפים, לעומת וילנאי (1950) שירד עד לכדי שלושת אלפים וחמש מאות (אצל ישעיהו פְּרָס נגמר הכל באות סמך), ואם כך או כך, היא עמדה בין אשקלון לבית-גוברין חברון, ובין קסטינה לעזה באר-שבע, על אם הדרך, ובימי רביעי וחמישי היו בה ימי היריד הגדולים שכל הנגב היה בא שמה לקנות ולמכור תבואות בהמות, או רק לראות ולהיווכח בהמולת הבדואים והפלחים, הבהמות ושקי התבואות, העסקים הגדולים והמזימות הגדולות, ההסתובבויות למצוא והישיבות לגמור איזה עסק. ימים גדולים וצבעוניים שלאחריהם הכול היה שוקע בתרדמה, זולת בית הקפה הגדול שעל הדרך.

לא היה בפלוג’ה שום דבר להתפאר בו, לא בית אבן גדול ולא מסגד ראוי לציון (בג’לדיה, למשל, היה להם מסגד בנוי כולו עץ, הבית והמגדל, לא נשמע עוד כדבר המופלא הזה), רובה בנויה מן העפר שמתחתיה, שממנו לשו את חומר קירותיה ובקלחי השומר הגדולים שצמחו שם הפקר סוככו על גגותיה, אותו עפר אפור חום, שממנו באה ואליו גם חזרה לבסוף ונמחקה בו, עד ששבו בו ושתלו בו בעפר את האקליפטוסים שצמחו וגדלו על עיי חורבותיה המיושרים בחיפזון, כדי שיהיו מעתה מקום היאספות מוסווה ואתר היערכות לגייסות.

ותיקי מלחמות גבעתי בין עראק אל סואידן ובין עראק אל מנשיה זוכרים את הקרבות עקובי הדם בחאתה ובכרתייה, את שדה התעופה הבריטי הנטוש, קרוב לפלוג’ה, את משלטי הצומת ואת כל השאר, ולבסוף את מה שקראו לו “כיס פלוג’ה”, ואיך ניסו לכבשו ונכשלו בהרבה אבידות, עד שלבסוף עם חתימת הסכמי חתימת הסכמי הפסקת האש פינו אותו המצרים הנצורים בדרכם לעזה, עד שלימים הפך כל האזור ונקרא “חבל לכיש” ובאמצעו קמה קריית גת, וכולו התמלא תושבים נדהמים למדי ולא מאמינים שהם שם, שזה מקומם וכאן ביתם. פלוג’ה כבר לא היתה, ורק עוד יישרו את מקומה ופינו מקום לחורשות האקליפטוסים ההן, כי הימים היו ימי האקליפטוסים ובכל מקום ומשני עברי כל הכבישים ופה ושם גם בחורשות הלכו ושתלו אותם צפוף מפחד תצפיות מטוסי האויב, מפחד המסתננים, מפחד השטחים הענקיים והריקים, וגם מפחד הלבד ומפחד הרחוק ומפחד הפחד. ויותר מכול מפחד הלילות שהיו ענקיים ושוממים ומלאים תהומות של פחד. פחד עמוק עמד שותק ולשווא תנעל את הבית הקטן שהקימו לך ותגיף את תריסיו עם הלול והאורווה שנשארו באפלה עם המעדרים והמחרשות שנתנו בידיך ושאינך יודע מה לעשות בהם כנגד הפחד הזה שאיננו נראה אבל הוא ברור והיטב יושב סביב מחכה בתוך אין סוף השקט מביט ומחכה לך.

מי שביקש לקנות סוס בא ביום רביעי לפלוג’ה, מי שביקש למכור סוס בא לשוק, מי שביקש ללחוש לקונה שיש סוס למכירה, מי שרץ למוכר ללחוש שיש קונה, מי שרצה לראות איך קונים ואיך מוכרים ואיך הכל נעשה במיטב דרך הארץ ובאורך הרוח, זה מעלה וזה מפחית וזה מעודד לקבל את שכר תיווכו, ועד שכורעים ארצה ואוספים את העבאיה סביבם אם חם היום ואם קר, ומפשילים ידיים כדי למעוך טבק ולפוססו לדפית הנייר השקופה, מלאכה חשובה ומדויקת שצריכה לימוד רב שנים וסיגול אצבעות קשיחות למודות קושי להתעדן ולגלגל בהן סיגריה ולהציתה במצית החלמיש ולמצוץ אותה, וכל העוסקים בסוס וכל רעיהם וכל ילדיהם המביטים במעגל בהשתאות כבהצגת חייהם ומחכים למשה שיזַכה גם אותם לבסוף באיזה כלשהו פירור מתוק, מלבד ההתחנכות הגדולה בדרכי החיים, שהיא, כמו כל ההשכלה, מתוקה ורחוק מפנינים מיכרה, וחוץ מן הסוס שעוד לא תפש שהנה ממש כעת משתנים חייו מקצה לקצה וכולו רק רכון מנסה לשווא לתפוס בשפתותי הסוס הספוגיות שלו איזה דמוי גבעול שמכבר נלחך כולו בשפתי קודם קודמו, אם לא קודם קודם קודמו, העיר כולה מוכרת קונה, בין הבתים ובכיכרות העפר המהודק, מעבר לגדרות ובתוכן, בין מוכרי הממתקים והמשקאות ובין צועקי הצעקות ובין המלחשים ישר לאוזן הפנימית, ובכל מקום שְתנים ומשתינים, חמורים משתינים וסוסים וגמלים ומטילים גללים ופה ושם גם אנשים שרק נפנים ומפנים את גבם ומיד מפשפשים להם בין גלימותיהם למצוא ולהטיל ברווחה קילוח גדול ארצה, גוערים באיזה חמורים והם נוערים וגמלים מחרחרים וכמה כבשים רחוקות לא יודעות שלא יחזרו עוד לביתן או לערבות הרחוקות בין בדואים דקים שבאו מירכתי הנגב בואכה סיני ובין פלחים עבים ועירונים מטורזנים נוסעי עגלות שבאו מירכתי הצפון בואכה יפו רמלה לוד, ובין יהודים במגבעות ואפדנים ומטפחות זיעה נוטפת ושאתם העסקים תמיד גדולים יותר, אבל תמיד גם מאיימים אי כך באיזה לא מובן ובחשד שכמה שירוויחו מהם – לבסוף יפסידו.

שלושת אלפים וחמש מאות נפש אולי לא נשמע מספר גדול מאד, אבל אם תראה את אותן חאתה וכרתייה, או את ג’וסיר ובית עפא או את ג’לדיה ואין בהן אלא כמאה מאתיים משפחות באחת או שלוש מאות, הרי שפלוג’ה שעל הצומת שבין רוחב אשקלון חברון ובין אורך רמלה עזה באר שבע, היתה עיר ואם כל הירידים, ובאותם ימי רביעי וחמישי ובעיקר סביב הבאר שמנוע ישן חירחר ותיקתק והעלה מים לשקתות הגדולות שהמוני המוני צווארי גמלים בתנועות של יענים או של אנפות או של כל ארוכי הצוואר הגמיש נדחקו להגיע שפתיהם אל המים ונדחקו שם מפני חזקים מהם שלא היו מוכנים לוותר אף שאגו והתמרמרו וצעקו וחירחרו ונחבטו גוף בגוף גמל בגמל וגמל בחמור וחמור בסוס וכולם שוב בגמלים שהיו בלי סוף ובלי שקט ובלי סבלנות מקיפים הכל ומוקפים בכול, ועל כולם מקפצים נערים קטנים ומקלות ארוכים חובטים ועושים שיהיה סדר והעדפות וקדימות, ופתאום וחמור אחד הריח לבלי טעות בחמורה אחת שהיתה מפיצה ריחות יוחמתה סביב סביב מעבר לכל נימוס טוב, והוא הריח ונשתכר וכבר נדחק בין כל הגמלים והדחיפות והדחיקות מסתער לקראתה מכין כבר את שפופרתו הגדולה וצועק אליה ובועט ונדחף להגיע ולקפץ על גבה לאחוז בה בחיבוק שתי קדמותיו ולהיעמד נכון מאחוריה ורק עוד מפרידים אחדים בינו לבינה והוא כבר לא יכול וכבר זירמתו נוטפת מלחץ תשוקתו, אלא שאם הוא לא יגיע אין ספק אחר יגיע, וגמל אחד נושא ראשו למעלה גבוה כמעל ראש התורן וגמל אחר שוטח ראשו ארצה כשפיפון בין רגלי כולם, וסוס אחד אווה כעת להתעפר בעפר ולגרד גבו מכל הגירודים שמכבר הימים הנכנעים כשהיה חבוש תמיד ועושה לו עכשיֹֹו מקום להתגלגל בלי להתחשב בכלום, ואילו בבית הקפה הגדול שם צל ושם קפה ושם ריח טוב של מקטרות ואלה שכבר גמרו עסק או בין עסק לעסק יושבים שם על שרפרפים קטנים שאינם מספיקים למלוא היקף אחוריהם וניכרים מכולם היהודים שמניפים מגבעות על מנת להצן פניהם, וחם להם, כאילו זרים הם שבאו נפלו למידבר.

אחי הגדול, שפעם לקחני עמו לראות במעשיו, ושהיה קונה קרקעות השביל הקרן הקיימת יחד עם האחים יואב ועשהאל צוקרמן מגדרה, שהיו מוריו ומלמדיו וידעו יותר מכל מי שתקרא שמו מי האנשים מה הקרקעות ואיך לגלגל באמנות הקנייה. איך לא לעשות רושם שהם קונים או רוצים לקנות או יש להם עניין במשהו מחוץ לכביכול סוס לקנות או כבשה או רק להלחים מחרשה שנתעקמה או לא כלום אלא רק לשאול בשלום ידידם ורעם כנפשם השיח' הגדול אבו ג’בר מקונייטרה או רק לראות את השיח' סולימן הגדול שהביאו לו צינורית חדשה במקום זו שנתרפטה במנוע משאבת המים ששבתה לו, ורק לדעת את כל פרטי הסכסוך שבין שיח' עיסמאין ובין שיח' סאלמאן ומתי יהיה אחד מהיריבים בנפש הללו צריך הרבה הרבה כסף בבת-אחת, כדי להכות את יריבו במשפט או כדי להכותו ביותר גמלים או כדי להכותו בקניית כלה בת שבט אחר ולהצטרך בבת-אחת למאה גמלים במזומן, או בנו של מי יהיה סורח ובורח למדינות הים ומשאיר את אביו מלוק ומחוסר פרוטה, ומאין ברירה, יצטרכו אז למכור חלקת קרקע ולהפכה למזומן בזהב, וכאן הם נכנסים, האחים מגדרה, לא על ידי עצמם אלא על ידי אנשיהם, והם אמנים גדולים בגלגול שיחות סתם שמוליכות סחור סחור אל סכומים נקובים ואל חוזים חתומים, ולפעמים גם יש להם בידיהם חלקת אדמה אחת, שנזדמנה כמציאה, וכעת היא תשמש ככסף חילופין להוסיף “משבצת” של עוד עשרה דונם לכבר אלף ושש מאות שיש, בין סומסום להוג', ושאם יגיעו לשלושת אלפים יקומו אז בבוקר בבוקר באחד מפרברי המושבות הגדולות כמה עשרות חלוצים שעד עתה בילו זמנם בעבודת פרדסים לא להם, יאספו חפציהם ועוד כמה קורות ורעפים ויבואו בלילה בלילה למקום לא ידעו מעולם לעשות בו התיישבות וישוב ונקודה ומגדל וחומה ושורש וכבר יש להם שם: גברעם ושירים, והשמעת איך בנגב דונם ועוד דונם, וכל שאר השירים.

וכשהיתה עסקה יפה כזו מסתיימת בטוב, היו עושים כירה לשועלים הקטנים, שלא להוציא את שם השיח' הגדול לשמצה כבוגד ומוכר אדמה ליהודים, והסעודה כאילו היא רק על אודות ההסכמה שהסכימו על חידוש טחנת הקמח הנטושה בפלוג’ה מאז ימי שריפת טחנת הקמח של רבי מרדכי שכביץ איש גדרה, שהקימה שם לאחר שהטחנה הקודמת שלו נשרפה בעיר לוד עוד בימי התורכים, או על תיקון הבאר של הכפר או על טרקטור שיבוא לחרוש באדמות העמק משני צדי הוואדי. ומכל מקום לא על שום אדמות שכאילו נמכרו ליהודים, ויושבים כאן כעת ברוח טובה מתחת לאשלים הגדולים שעל כיכר הגורן, פתוחים לבריזת הים הטובה, מסובים בישוב הדעת לסעודת הכירה הגדולה, ותהא סיבתה מה שתהא, מסובים בשילוב רגליים כל הנוגעים בדבר מלבד כאמור ראשי העסק החשובים, וכך היה אחי מייצג בכבוד את צד א' בעסקה שכביכול, ושניים שלושה ששמם נשתכח היו מייצגים בכבוד את צד ב' באותה עסקה, והכבש כבר נטבח וכבר נצלה וכבר היה מפותת בגיגית האורז הגדולה והמפעפעת שמן מעל הגחלים, וסביבה במעגל מקיף מעגל כל המסובים, רק חשובי צד א' ורק חשובי צד ב' במעגל הפנימי, מנומסים היטב ומפצירים היטב בשכניהם להתחיל ומנדבים להם כל נתח טוב ורך, ואילו סגני החשובים ושוליותיהם היו יושבים מדוחקים במעגל השני והם מרובים יותר רעבים יותר ומרוחקים יותר ומחשבים במבטיהם כמה עוד יישאר להם לאחר שהמעגל הראשון יגהק וישהק ויחכה רק לקפה, ואילו החשובים פחות והלא חשובים כלל וסגניהם ושוליותיהם היו יושבים כולם דחוקים במעגל חיצון המקיף בנימוס ורק בולעים רעב וחמדה ורק מקרטעים תחתיהם באיפוק של אריה מורעב ובאומדנות מוצנעות כמה מן העצמות או מן העור או מגרגירי אורז אחרונים שנדבקו או אפילו מן השמן יישארו בשבילם ללקק, ומאחוריהם היה עוד מעגל גדול הרבה יותר של מקווים-נואשים, שלהם לא יישאר כלום, ילדים וכלבים וכל מיני אלמונים שהרעב קרא להם חזק ותקיף משום לא יישאר לך כלום, עומדים בלי תקווה ובלי יכולת להיוואש. (לנשים שבאוהל הקצו עוד בתחילה מנה אחת אפיים ודברי תהילה למבשלות.)

ואילו האורח הבחור הצעיר, שהיה אחיו של החשוב של צד א', היה המום מן הכול, המום מן הטקס הגדול מתחת לאשל הגדול שבכיכר הגורן הגדולה הפתוחה לבריזת רוח הים הגדול, המום מן הרעב הגדול היסודי הקרקעי של כולם עם כיבוד איסורי הנימוס, המתום מן ההפצרה שהפציר בו שכנו לחטוף ולהתלעלע בנתח שומן שהגיש לו לאחר שקרע מן העצם שבידיו הנוטפות של המנומס הזה, המום מן הבחילה המפונקת שלו מכל שומן האורז ומן הקריעה בידיים גדולות הצפורניים, ומבולמוס הלעיסה חטיפה של כל המעגל שחיכה כבר כמה ימים לסעודת המצווה, ושיודע כי כל החוטף ייצא שבע, עם שהוא משחק בתפקיד השכן המהדיר פני שכנו בנתח שהוא כבר התכוון לבלוע אבל מנע מפיו וכאילו ויתר לכבוד האורח, והמום ממראה כמה חסרי שיניים שנלחמו, כוססו מצצו ולעסו בשר ועצמות רק בחניכיים בלשון באצבעות ובריר נוטף, והמום מלחץ המעגלים החיצוניים שלא הוציאו הגה ורק הרעב שלהם צעק חזק מכאן ועד הים ועם הרוח עד ההרים, כזה רעב אחד ממש גדול ורעב, ולא יכול להכניס דבר לפיו ולא יודע אלא רק מחייך אל אחיו הגדול שגם הוא מחייך אליו פתאום וגם אומר, אכול חביבי אכול, אומר ולועס בכל פה ובעסק גדול.

ופתאום והיה על ידו אברהם אבינו שקרע נתח מהכבש ואמר לו אכול בני, והיה גם יצחק אבינו שחייך אליו ואמר כי טוב האוכל והשדה קצור והשנה שנת שובע, והיה שם גם יעקב אבינו שחייך ואמר הנה מה טוב שבת יחד לכירה עם כל עובדי האדמה, האלה עם הידיים הגדולות שלהם, ידי פלחים שמעולם, והיה פה גם אחיו הגדול שגמר עסקה וקנה את האדמה מן השיח' שמכר לו את האדמה שהיתה של הזורע שלא יזרע עוד ושל הקוצר שלא יקצור, ומי יודע באיזה ממעגלי הרעב הוא ממתין כעת באיפוק של נימוסים טובים, כדי להתנפל כפנתר בין כל הכלבים על שארית דבק שמן האורז שאולי נשאר עוד דבוק לגיגית הנחושת שתישאר ממורקת כעת כבמיטב הרחצות.

היום אין עוד פלוג’ה. רוח הים עוד נושבת בין האקליפטוסים הדלילים משום מה או כאילו לא היה להם כיף לצמוח, וכל הטסים בכביש באר שבע במכוניותיהם אפילו לא יודעים להפנות ראש כי אין אל מה.

---

בדרך ליריחו

מאת

ס. יזהר

כשפרצה מלחמת ששת הימים לא הייתי בארץ. רק כעבור כמה ימים נדחק בכל כוחי, הגעתי בכל הטיסות הבלתי אפשריות והתחלתי לחפש מיד את בני המגויס ואת חתני. בני נתברר לי היה באבו עגילה בדרך לתעלה ואילו חתני היה בין הצנחנים, מאלה שלחמו בירושלים, עד שנשמעה הקריאה “הר הבית בידינו”.

מהר למדי הגיעו אלי השמועות על הקרבות הקשים של הצנחנים, ועל מספר גדול של נפגעים. לקחתי את הפג’ו 404 הישנה שלי, ומיהרתי לירושלים. לאחר חקירה ודרישה ובניצול כל מיני קשרים נאמר לי שחטיבת הצנחנים נמצאת כעת ביריחו, ושם אוכל לברר הכול, בתוך מהומת ההתארגנות מחדש ששררה בכול.

כעבור זמן התחילה התמונה להתבהר, וככל שהתבהרה גם נעכרה יותר. פלוגת הצנחנים שחתני שירת בה היתה מן הוותיקות והמנוסות, והיא התחילה את הלילה ההוא בכארבעים לוחמים ועד הבוקר נשארו רק ארבעה עומדים על רגליהם, גוררים פצועים. לאחר שהגיעו בחיפזון מגבעת ברנר ירדו ויצאו מיד מבנין שטראוס, רצו וחצו את מאה שערים בכיוון “מעבר מנדלבאום” המפורסם, והגיעו אל הרחוב שבשטח האויב לפנות ערב. מפקד הפלוגה נפצע כבר בצעדים הראשונים ופונה, והם נשארו עם הוראה כללית ביותר – להגיע אל מוזיאון רוקפלר, כשהם חסרי ציוד הולם, הכול נשאר למעלה באוטובוסים ובחיפזון הריצה לקרב לא היה להם אלא העוזי שבידיהם וכמה מחסניות לאיש. לא מקלע, לא מרגמה, לא מכשיר קשר, לא ידיעה מדויקת מה לעשות ולאן, וגם לא מפקד שיכוון אותם וינהל את הקרב. הרחוב כולו היה תחת אש יעילה מעמדות מוכנות ומבוצרות, והם רצו, ללא הכרח, כפי שהתברר אחר כך, מבית לבית לבער את מקורות הירי, ונפגעו בזה אחר זה. כל הלילה נלחמו מלחמה חצי עיוורת, ורק בשעות הבוקר, לאחר שהשתיקו בהרבה קרבות מגע אישיים, עקובים מדם, ללא סיוע וללא פיקוד, את רוב האש הירדנית העזה, גילו דרך סימטא צדדית את מבנה הרוקפלר, והמעטים שעוד עמדו על רגליהם מצאו שם מחסה, ביחד עם עוד מצטרפים מפלוגות אחרות. נופלים מעייפות. כל סיפור הר הבית נודע להם מאוחר, מתוך טישטוש.

כאמור, כל זה נתברר לי מאוחר יותר. כשהייתי במיפקדה ב“בנייני האומה” בירושלים, מנסה דרך ידידים ותיקים לברר מה ואיך והיכן, עדיין הילך הניצחון שיכרון על כולם, המלחמה עוד היתה בעיצומה. וכולם היו עייפים וחסרי שינה ונפעמים ולא מאמינים לנפלאות שאירעו ולאיש לא היה לא פנאי ולא סבלנות אל אחד הלא-לוחם שבא להטריד בשאלות. אבל בסוף הסביר לו חבר סבלני יותר כי הכיוון הוא יריחו ורק שם אפשר יהיה לברר הכול.

גם בלי לדעת עדיין את כל מה שסופר למעלה, היתה בי איזו הרגשה כבדה, חזקה יותר משיכרון הניצחון הטרי, ומבלי לשער עוד שהצנחן שלי הגדול והבריא, רחב הכתפיים והשש להרפתקות הצנחנים, שנים רבות לא ירצה לחזור לירושלים לאחר אותו ליל קרבות נורא. וכשכולם היו שרים בהתמוגגות ירושלים של זהב, הוא רק היה מסתיר דמעות שלא ידע עד אז מה הן, וממאן לבוא לחגיגות. יש היום בוודאי כל מיני צידוקים וכל מיני הסברים למה היה הקרב ברחוב ההוא כפי שהיה. ובמשך הזמן גם מחק הניצחון הרבה שאלות מציקות, ונתקבל איזה הסבר רשמי איך ולמה היה כל מה שהיה, ובסך הכול, הלא זה היה ניצחון והר הבית בידינו.

הדרך ליריחו היתה תיאטרון שההצגה לא נגמרה בו ולא ירד עליה המסך. בצדי הכביש, מול גת שמנים, היה טור של מכוניות פרטיות מחוצות לחציין תחת שרשרות טנקים, לא ברור מדוע, יריות עדיין נשמעו פה ושם, החומה וכיפת הסלע המוזהבת עוד לא הפכו את הדף בלוח, והכול עוד היה בעיצומה של הפתעה לא תיאמן, כאילו יודעים שהיתה רעידת אדמה אבל עוד לא מבינים מה בדיוק קרה. ובהמשך הדרך כבר התחילו ללוות אותה מזה ומזה שורות שורות של פליטים.

מי לא יודע מה זה שיירות של פליטים. באיזו פינה בעולם לא ראו אותם, נסחבים ומטלטלים חפצים, נשים וילדים בבהלה שעוד לא הסכינו לה, וכל מיני בלתי כשרים להליכה שהוצאו בחופזה והוטלו למריצה, על גב החמור או דידו עקומים על קביים, כאילו זה הדבר המוכרח ואין מה לעשות, התהפך עליך הגלגל ונעשית בבת אחת פליט. משפחות נגררות כאילו עדיין שומרות על העיקר, אובדי עצה וחסרי ישע ורק כשיירות נמלים שחורות שפה ושם מבצבצות מהן צעיפי נשים לבנים. והכול אך זה נקרע ועוד לא נתפש כלום איך זו כבר עובדה ואיך זה כעת ואיך זה אפשר.

ככל שנמשכה הדרך התאספו יותר, משני צדי הכביש. מתחת שתיקה אין סופית, המומים כמנפילה מעשר קומות, במבט מושפל ארצה, ריקים מכול, וגם היום העולה הלך ונעשה יון חמסין.

בצומת אחד עמדו שני חיילים עם רובים וביקשו הסעה. גם הם ליריחו, מחפשים את יחידתם שנעלמה להם, לבושים כאנשי מילואים מרופטים. שכחתי והם הזכירו שמוטב לנסוע מוגן. מפני מי? התבוסה היתה בכול, הכניעה הכול, ורק ההזדחלות השותקת של שיירות האנשים עם החמורים והאופנים והמריצות והרכוש המגוחך שחשבו להציל, נגררים בקבלת הלם האסון כקבל אבן על הראש, וחום היום הלך ונעשה כבד ומסמא.

כשהגענו ליריחו התברר מהר שהצנחנים אינם שם, ולא היו שם ואיש לא ידע היכן הם או אנה פנו. רק הפואנצינות פרחו שם במבואות יריחו בתפארת אדום בלתי מתקבלת על הדעת. גם שני החיילים הממורטטים שבאו אתי לא מצאו את יחידתם ואיש לא ידע כלום, ועל צד האמת איש לא היה אכפת לו כלום. יריחו היתה מחוץ לזירת המאורעות, מחוץ לשחרור הגדול ומחוץ לימי המשיח. והיה שם חם כמו ביריחו, ולפני החיילים שבמחסום עמד מיסדר בקבוקי שתייה צבעוניים שמשכו להם מאיזו חנות שנהפכה כבר הפקר.

המכונית רתחה, ויצקנו לתוכה מים מג’ריקן והוספנו ומילאנו עוד אחד לקחת אתנו אם תיצמא שוב בדרך העולה לירושלים, הכול היה מלובן חום וריק משום אכפת. שני החיילים האסופים עלו והתחלנו עולים בתוך פקעי האבקים החיוורים, ובמעלה הכביש הצר והתלול כבר נמס האספלט. אבל כשהגענו לראש עלייה אחת, ראינו דבר שנעצרנו עליו.

משפחה של פליטים היתה רבוצה כשפוכה בצד הכביש כאילו עד כאן נסחבה וכאן התמוטטה. ואבי המשפחה, כנראה, קם אז ופרש לפנינו שתי כפיו אין מלים. וכאילו אמר, הביטו. היתה שם אשה כבדה, כנראה הרה, עטופה כולה שחורים ישבה וידיה חוזרות וסופקות כבתנועות מקוננת אין מלים. בחיקה היה תינוק בין מייבב למתעלף. אצלה ישבה או היתה נפולה אשה זקנה אחת, זקנה מאד, שלא ברור איך הגיעה עד הנה. שבורה למחציתה, חסרת שיניים, ושיער זקנות מדובלל נחשף משביסה השמוט בחוסר כבוד, והיה עוד ילד אחד כבן ארבע חמש.

לבסוף הצליח האיש שהיה היחיד ביניהם שעמד, לחרחר משהו מתוך גרונו הצחיח לגמרי, או חנוק הפחד, “חוואג’ה” אמר האיש, והראה על ערמת הרובצים בשולי הכביש. לא יצא לו יותר מזה. אבל לא צריך היה להבין הרבה. ירדנו שני החיילים ואני, והוצאנו את הג’ריקן שהבאנו אתנו, פתחנו את המיכסה ומסרנו לגבר ההוא, והוא גחן מיד על ארבעותיו ומתוך ספל כפו שתה לגימה אחת לעצמו, ואז היטה את הפח אל ספל כפו והשקה את אשתו, וחזר והשקה אותה, והיא מילאה כפה במים והגישה לתינוק שהיה מבולע דעת, ואחר כך היטתה כפה אל הזקנה, אולי אמה, והשקתה אותה וזו שתתה משהו והמים נשפכו מפיה ומלמלה משהו ונאנחה מתוך העילפון, ואז בא תור הילד שלקח בשפתיו את פי הפח ומצץ וגמע וגמע וגמע, ונשא עיניו להביט בנו בלתי מאמין שכך נראה השטן, ומבועת וכאילו רק כעת תפש את הדבר הנורא, והאיש לקח שוב ומילא כפו מים ושטף את פניו, כמי שמשיב דעתו, ואז הביט בנו ואמר משהו עם אללה, ושוב אללה וחזר ואמר אללה. חייל אחד מן הנוסעים אתי ידע ערבית, אבל האיש עוד לא הסביר כלום. או לא יכול לאמור כלום, ורק הראה בידו על ערמת משפחתו שרבצה נפולה סביבו, הראה כבתחינה אחרונה שאין אחריה אין כלום, האשה ההרה עם התינוק, והאשה הזקנה היתה מסולקת ורק מלמלה בפיה חסר השיניים, והילד שלא ידע אלא רק נקרש בפחד אימים, הגדיל עיניו ופער פיו.

כעת התחיל הגבר בסיבוב שתייה חדש. אבל הג’ריקן כבר היה ריק. והוא טילטל אותו באכזבה שלא נגעה רק לפח הריק והוסיף וטילטל ונאנח. הבטנו זה בזה החיילים ואני. הכביש להט והעולם להט ומדבר יהודה להט וערמת האנשים האלה היתה גמורה. אולי כדאי לחזור ולהביא להם עוד ג’ריקן מלא אחר? התעשת חייל אחד, ונוכל להשאיר להם. בתוך כל הלהט חסר התקווה היה משהו בדבריו. וגם כאילו תשובה לשאלה שלא נשאלה מה עושים אתם? והם כנראה היו מוכנים שננטוש אותם, ולקבל שגורלם נטש אותם כאן, וזה סופם איפה שהוא בין יריחו ובין לא כלום.

סבבנו לאחור וחזרנו ליריחו. מה נעשה אתם? שאל החייל. לא הכרתי אותו ולא את חברו. ולא ידעתי אם זו נזיפה מעין מה אנחנו עושים כאן, או אם זו מחשבה שבין כה וכה לא בידינו לשנות את העולם, או אם זו רק התנדבות של רגע לעשות משהו לטובתם. הזקנה תמות, אמר החייל השני. ומה יאכלו? ואיך ימשיכו? ואולי בינתיים יתאספו שם עוד ויקחו אותם? חיפש מוצא השני. מילאנו שני ג’ריקנים ממימי המעיין הקר והבלתי מתרגש מכלום בעולם, מפני שהוא עתיק כל כך ואת הכול כבר ראה. מהרנו באבק המסמא, ועלינו בכביש הצר והמתפתל, ולא ידענו אם עוד נראה אותם שם.

הם היו כאילו כלום לא יכול להשתנות אלא רק הזקנה תמות ואחריה לפי סדר החולשה. חום הצהריים היה יוקד ומסנוור, והמכונית כבר רתחה. הגבר קם מרבצו, פרש כפיו, כבאמצע נאום נחוץ. “חוואג’ה, חוואג’ה” אמר כאומר הכול. חזרנו והגשנו לו את הג’ריקן המלא, והוא חזר והשקה מכפו את האחרים. האשה היתה בוכה. והחייל שוב דיבר אל האיש. האב כנראה, אם לא הסב, מנין אתם? לאן הולכים? מי יש לכם ביריחו? והאיש לא ידע או לא הבין.

ואחר כך התחיל לתאר בתנועת ידיים נואשת מאשר במלים איך שמעו כל הלילה את היריות, איך לפנות בוקר פשטה השמועה, היהודים באים, ואיך מיד כאילו נפלה התקרה על ראשם, אין מלה נוראה יותר מן היהודים באים, ומיד יצאו בהולים מביתם, בלילה עוד לפני הזריחה, מישהו ריחם והסיע את הזקנה בעגלה עד שחש שהיא רק מקשה עליו להימלט, היו שמועות נוראות והם חטפו מכל הבא ליד דברים שנראו להם הכרחיים וגם כסתות, והלכו וזרקו הכול בדרך, עד שהתייבשו מחום, גם כל בני משפחתם הגדולה נמלטו וכל שכניהם, לא עלה כלל על דעתם שאפשר גם להישאר, נדחפו לדרך וכל אחד בקושי טיפל בבני ביתו, היהודים באים, אמרו, הטנקים באים, ואם לא ימהרו יקיץ הקץ. והנה כעת הם כאן, וזהו. לאן ילכו? אללה ועוד פעם אללה, וזהו.

השמש בערה. חייל אחד אמר, אז מה עושים אתם? נשאיר להם את המים? כשיבואו עוד פליטים יקחו גם אותם. איך שהוא, או כשהערב יבוא. ואז אמר מישהו, אתם יודעים מה? ופתאום ידענו. מבלי לדבר, ידענו לגמרי. אנחנו ניקח אותם ונחזיר אותם למקומם. מה אלה כבר יכולים לעשות. והחייל האחר חשב ואמר, זה מותר? ואם יעצרו אותנו? ושוב יזרקו אותם? היה חם מלהתחיל לחשוב על הכול. האשה ניסתה להרגיע את יבבת התינוק בקס קס קס… שמעולם אחר. ובאצבעותיה שטפה את פניו במים, כמו שעושה אם, והילד הקטן הביט בעיניים קרועות. ואילו האיש רק הוסיף כל הזמן ומילמל כל מיני אללה ועוד אללה, ולא ידע מה יותר.

בואו אתם תשבו לידי, אמרתי לחיילים, ותאמר להם להיכנס כולם מאחור. ההפתעה היתה מהממת. עד כי נראתה כמובנה מאליה, רגע חשב האיש שאולי לוקחים אותם להיזרק קצת הלאה או מתחת לשיח או סלע, עם פח המים. החיילים לא דיברו ולא אמרו מה הם חושבים. וכשכולם היו דחוסים בפנים בערמה שחורה אחת זה בתוך זה, זזנו והתחלנו נוסעים בחזרה לכיוון ירושלים. בסיבוב הבא נראה ראשו של גל פליטים נוסף, משתרכים בקושי כשני טורי נמלים משני עברי הכביש. אי אפשר לדעת אם הם ראו משהו סביבם או הבינו. הם היו תחת גורל הליכה וזה הכול. לא היו לנו מים בשביל כולם אבל עצרנו והשארנו את הג’ריקן בצד הכביש. מי יידע להסביר למה ההם כולם לא, ורק האלה שאספנו הם כן. איזה הסבר יכול להיות כאן.

שתי שורות בלתי נפסקות משני צדי הכביש היו משתרכות כנמלים שחורות אבודות תחת ההליכה ליריחו. מה בדיוק קורה כעת מאחוריהם אין יודע, ומה מחכה היום לכל אחד מן המשתרכים האלה בחום הנורא הזה מי יכול לדעת. הכול עוד כאילו ישנו, עוד כאילו הבית עומד כאן מאחור, הכול כמעט כמו שהיה תמיד, כאילו עוד כלום לא השתנה, וכבר זה הפוך ואבוד, אבוד יותר משאפשר להאמין, קו גדול ונחרץ היה הולך כעת ומעמיק בלתי נראה אבל ממשי והולך ומפריד בין מה שהיה עד הבוקר ובין מה שמי יודע מה היה מן הבוקר הזה והלאה. גמור ונגמר. אללה, אללה.

קצת במעלה הדרך לפני ירושלים התרומם האיש מאחור ואמר שזה כאן. לא מאמין ולא יכול להאמין. פתחנו את הדלת האחורית, והם הזדחלו החוצה, הזקנה אולי כבר לא חיה. האיש התחיל להודות רצה לנשק כף ידינו. לא ידע אם החייל עם הרובה הוא הבכיר או נהג האוטו. והאשה התחילה להודות, בוכה ללא מעצור, עם התינוק שלה עם הילד שעמד נדהם, לא שייך לכלום, והאיש רק הצביע על איזו גבעה שעליה כנראה היה ביתו. וכשכל שכניו הלכו והתרחקו ולא יחזרו עוד, כאילו כך החליטו עליה מלמעלה, הראה האיש באצבע הפועל שלו על מקום אחר ששם היה עומד כנראה ביתו.

לבסוף זזנו. הם התכנפו זה בזה כערמה שחורה, ואנחנו בפנים לא דיברנו.

בעצם היינו שלושה אלמונים. והשניים לא ידעו כעת לאן הם רוצים, לבסוף ביקשו לרדת על יד בניין המפקדה בכניסה לעיר. היינו צריכים להגיד משהו זה לזה, אבל רק חייכנו כשלושה קושרי קשר, ולא ידענו מה עוד. ושוב חייכנו. שמענו אז מישהו מלמטה שסיפר שהצנחנים כעת בגולן ושהנה עולים סוף סוף על הגולן, ואיזה ימים גדולים ומי היה מאמין.

שני החיילים עם הרובים ירדו והלכו ונבלעו מהר ממורטטים בין כל מיני חיילי המילואים הממורטטים שהסתובבו שם זרוקים עם הרובים שלהם. ואני סובבתי ונסעתי לעבר השמש היורדת כעת בסוף היום החם ההוא.

---

גפיר

מאת

ס. יזהר

לסיפור הזה באופן טבעי יש שני מהלכים, אחד הולך מן ההתחלה אל הסוף ואחד מן הסוף אל ההתחלה. בלי המהלך הראשון אין טעם לסיפור, בלי המהלך השני הוא סיפור ריק.

וצריך להתחיל ב“גפיר” (מן הערבית ע’פיר הוא באמת נוטר או שומר), שהיה כל בחור וטוב שהחבישו על ראשו סיר מצנפת אפורה גבוהה ומתולתלת שקראו לה קולפּאק (מן התורכית, מסתבר), ונתנו בידיו רובה אנגלי ליגאלי וניסו לשוות לו צורה של שוטר סדיר, ושיצא מזה בדרך כלל מין שעטנז של דחליל מתחפש לשוטר ושל אזרח רוטן שהורידו אותו מן העבודה בבהילות, וכבר הוא מזנק על ה“טנדר” המפורסם, מעלה יותר מדי אבק ובאמצע השלווה שמסביב ומדלג לעבר השמועה על איזה כְּנוּף או כנופיה שנתגלו אולי אי שם ב“שטח”, ושעיקר דאגתו של כל גפיר היתה מן “הגוי”, כלומר מן הסמל הבריטי שיכול ליפול עלינו במפתיע בכל רגע תמיד, לבדוק אם לא לקחו את הרובים הליגאליים ועשו מהם בלתי ליגאליים, בשימוש נלוז שנותן רובים חוקיים בידי בלתי מורשים ושהנה הם ממש כעת, ישר אם תלך ושם כל מיני ברנשים לאו דווקא במיטבם, עייפים ומרובצים על כרסם בלי כבוד מתעבים את כל הארצה פול שמפיל עליהם איזה פרחח בדמות מדריך, שכובים באבק מתגוללים בלא נוח ממש מעבר לשדרת הברושים המאובקת ההיא, מתאמנים בכל הבלתי ליגאליים בכל מיני אימונים אסורים, ורק מחכים לסימן סליק, ועוד יותר לסימן חזור, לחזור כבר לעבודה שקרעו ממנה בתואנה השחוקה של “ימי חירום” ושאר מעשיות ההטרדה שהביאו אתם חדשות לבקרים כל אנשי ההגנה שבאו תמיד מן העיר עם מכנסי החאקי הקצרים עד הברכיים שלהם ועם גרבי החאקי הארוכים עד הברכיים שלהם.

באמצע, בין כל ההתרחשויות המשונות והמטרידות, בחדר הנשק היה תמיד שקט, ותמיד סדר, ותמיד, כמעט תמיד, עשרת הרובים האנגלים היו קשורים בשרשרת בכוננית שלהם, צריך להניח שהם גם נקיים, ושהגוי לא ימצא רבב אבק ולא ייקח לו אז עמידת נזיפה מתנשאת ולא ירשום ביומן הערת נזיפה ולא יאיים על שלילת כל כלי הנשק מידי הבלתי יודעים להחזיקו כראוי, מפני שאם לשפוט לפי הרצפה שתמיד היתה שטופה ותמיד לחה מן השטיפה החוזרת ולא נראתה אלא רק כאילו ריבצו בהרבה מים את שכבת לכלוך הקבע שהיתה מרוחה עליה מעולם על גבי פסים פסים סרוקים בה בתנופות מטאטא עיוור, ושבין כך ובין כך שם באמצע היה יושב אל השולחן המדוהן מרוב שימון הרובים, התורן מלובש כשוטר וחבוש קולפאק כשוטר, היומן לפניו והשעון הגדול מעליו ושיממון סמיך סביבו, עד שנמאס לו והוא קם וסובב ומגיע לדלת ומציץ ימינה ושמאלה וחוזר לשולחן והשעון לא זז ואין טעם לשטוף עוד פעם את הרצפה, באמצע כל זה היה יושב ימים רבים הנוטר שמספרו כך וכך ושבלי הקולפאק מעל ראשו היה סתם ג’ינג’י רגיל ועם קולפאק על ראשו נשארו רק הג’ינג’ים שעל לחייו הגלוחות למשעי לכבוד הגוי אם יבוא, כתמים ונמשים בהירים וכתומים כאלה, דומים לכל מיני דברים שלא כדאי להזכיר, ואפילו לא כמין משל על מה שהעורבים הפרועים היו נוהגים להשאיר פה ושם, ועוד היו לו ג’ינג’ים גם על אמות ידיו שיצאו אדומות שיער מן השרוולים המקופלים, ויש לו עט בידיו ויש לו ניירות ויש לו ספרים ערמה שלמה והוא קורא ורושם כאילו זו כל תכליתו של נוטר, תורן חדר הנשק, שוב, עד שיום אחד, באמצע, נפל עליו הגוי ותפשו, מה אתה עושה, נזעק עליו הגוי באנגלית שלו, שהיו בה גם מלים שלא כותבים, או כותבים רק את האות הראשונה ואחריה עוד שלושה קווים להעלים מן הצנועים, מה זה אתה כאן מה יש לך? מילטון, אדוני, גן העדן האבוד, אדוני, ענה לו העלם סמוק ומתמתח, באנגלית מבהיקה, שנשמעה עם כך כגרמנית עילית, והסרג’נט הביט בו נדהם, כאילו פתחה אתון ודיברה אליו, והוא גם מימיו לא שמע על שום מילטון ולא אכפת לו שום גן עדן אבוד או לא, חוץ מקפטן מילטון הממונה עליו, שאכפת לו מאד ושאולי כל זה לא היה אלא רק מין מהתלת התחכמות מבישה, שעל כן סקר את הגפיר בשאט כזה שאילו היה הגפיר גפרור היה נדלק ומצית להבות, ופנה וסבב והלך לו, אוי לגוי ואוי לגפירו.

קראו לו אברם, חודשים על חודשים היה הוא הגפיר התורן, וכאילו דווקא טוב היה לו בכך. הנשק היה נקי, החדר נקי, היומן כתוב, עד שכאילו הוא וחדר הנשק הפכו והיו כהמשך הכרחי אחד, רק מפעם לפעם היו מפריעים לו בספריו ובמחברותיו, רק מפעם לפעם צריך היה להוציא או להכניס או לרשום, או להצדיע לגוי שלא דיבר אתו עוד מטוב ועד רע, ורק פה ושם היה נועל לרגע והולך לאכול או מישהו היה בא להחליף לחצי יום. ובכל שאר הימים, מתחת לנורה הערומה היורדת מדולדלת מן התקרה, ככל שמישהו עלה על דעתו להציץ פעם לראות מה קורה שם בחדר הנשק, גם כשאינו חייב לקחת רובה או להחזיר, לשאול למשל עם מי דיבר היום כל היום הבחור הג’ינג’י, מי בכלל התעניין בו, מה קרא שם כל כך הרבה ומה כתב שם כל כך הרבה, אלמלא, וזו האמת, שאיש לא התעניין בו. והוא היה רק עובדה השייכת לחדר הנשק, אחד כזה שיש סביבו חדר נשק שאין עוד בעולם שיממון דוחה ממנו, שהוא עצמו יושב שם באמצע אבל כאילו כלל איננו כאן, כנראה. לעתים כשגמר את תורנותו אפשר היה לראות אותו מיושב על הספסל שמתחת לפלפלון הגדול יושב לו בחצי הסבה ומי יודע מה הוא ככה לבד שם ג’ינג’י כזה וראשו מלוכסן למעלה עד שקשה לדמות את מראהו של פסל “התפוש בשרעפים” שונה מאד מכפי שהוא היה שם, אחד כזה יחידן, שמעולם לא ראו עמו לא איש ולא אשה, אלא אם כן נזדמן לשבת בחדר האוכל על יד איש או אשה עד שגמרו וקמו והלכו ואפילו לא החזירו מבט, ועל צד האמת הלא יש כאלה שרווקותם לא מתחילה רק מאוחר בחייהם, אלא הולכת אתם תמיד ומתחילתם, בלכתם בדרך בין הדשאים והפרחים ובשבתם לנוח על הספסל מתחת לעץ, ולבסוף באמת היה קם לו מישיבתו ומתהלך לו, בחצי חיוך לא מפורש, רגליו מתמהמהות משהו כאילו לא אמר להן לאן, בהליכה עיוורת או אולי, כמי שרואה דבר שלא כולם רואים. אבל כל זה כמובן לא הזיק לאיש ולא לאשה ובוודאי שלא הכמיר או עצר עליו לא איש לא אשה.

וזהו, עד כאן. כי ממש כאן מתחיל המהלך הרחוק ובקפיצה אחת אל כעבור שלושים שנה ושנה, שמה לא קרה בהן, ואני, המספר לכם, מקווה שעוד לא נלאיתם מרוב דבריי, הייתי מלמד אז באוניברסיטה בירושלים, כשעוד היתה בגבעת רם, ומדשאותיה הפתוחות עם פסל האשה שלמרגלותיה היה תמיד מישהו שרוע גם לו אתה או אצלה כולו שלווה, היו מלאות עם צעיר וצבעוני ושופע אותה שעה יותר משהיו בכל אולמי הרצאותיה בכל מיני יפות ויפים ובשציפת עלומים במיץ תפוזים מקציף צוהל, חסרים כל שמץ דאגה לגורל ההשכלה והתרבות ובכלל לא דאגו לכלום אלא רק לקלוט שמש ירושלמית, לעגוב בעצלתיים עלופי שמש זה על זו או זו על זה, ולחגוג בדיוק את מה שחוגג החרגול הזה כשמנתר פתאום מתוך הירוק מתלקח לרגע באיזו שמלה אדומה פנימית שיש לו ומיד נעלם בו בירוק. ורק פה ושם בחדרי הלימוד עוד היתה לוחשת דועכת גחלת של השכלה ושל דעת, במקום סגור אחד כזה בין כתלים וחלונות שלא רואים דרכם דבר, משתפלים שופפים על כל מיני כיסאות עם זרוע שולחן וחשים עצמם כמופלים לרעה, עוסקים בכל מיני עניינים מופלאים ורחוקים עד שלא תמוה איך בלי שום צלצול ושום סימן כלשהו היו קמים גוררים עצמם ויוצאים ונמוגים להם כי בדיוק השעון נגמר השיעור באמצע, אם עוד נשאר המורה ומילתו על לשונו, יחזיקנה בלי לבלוע עד השבוע הבא. וכשקנאים אל אגם המים נשתפכו כולם בדאייה אחת אל מדשאות השמש.

החיים היפים התנהלו בחוץ. על הדשא על השבילים על מעקות האבן על הספסלים ועל הפסלים וזה על זה, כל-כך הרבה טוב היה, סתם טוב לאור השמש, סתם להתמרח על מתיקות סופה של השמש אתנו, באלכסוני כתומיה על הירוק, ונכנסת נספגת פנימה ישר ללב, לשרירים לעורקים לוורידים לרקמות לעיסת המוח ועד פנים פנימה בתוכו, ספרים היו פזורים, מחברות היו הפקר לרוח ופה ושם גם שולי שמלה, ועצלות מתוקה ומוצדקת ברוח ירושלים הקלה. רחם אלהים על בניך ועל בנותיך הסרוחים בשארית שמש אחר הצהריים האינסופי, ואת מי לא פוגשים כאן נלאה גם הוא בדרך זו או אחרת, ולפעמים גם במי שלא שיערת שתפגוש, למשל, לא תאמינו, מפעם לפעם, לתמהוני היה עובר גם הגפיר ההוא אברם, כלום לא השתנה בו ככל הנראה, לא פניו הטלואים ברוֹד ולא זרועיו הטלואות בלא להגיד למה זה דומה, עם הרבה ספרים תחת שחיו ועם אותו חיוך שקצתו אליך וקצתו מי ידוע לאן. אהלן אברם, נעניתי לו מתפלא איך שמו נזכר לי, ואף לחצנו ידיים, וגם אמרנו דברים על הימים ההם, והוא לדרכו, קצתו כעיוור וקצתו כיודע יותר מאחרים, ואני לדרכי להעז את הגדיים והגדיות מנאות הדשא אל ריקות שיממון החדר הקר ואל ספסליו מחוקי הצבע ואל היאוש שישב קבע בכל פינותיו, ואל הלוח שלעולם הוא לא מחוק ולא כתוב ורק עם כתובת אחת ניצחת הוזהרו מחפץ חשוד.

בין כך ובין כך, הגענו ובעיקר בימי עננים וסגריר, לנקודה שבה צריך היה להביא דוגמאות מן האמנות, וצריך היה שיבוא מישהו ידען אבל בלתי טרדן עם שקופיות ועם תמונות ועם אש בלבבו, לא עם מדע ואפר כבוי אלא עם ידע ואש לוהבת, להראות לנו חי ויפה את הדברים המופלאים ההם, שגדיי ירושלים וגדיותיה לא שמעו עליהם, ואפילו לא ידעו מה הפסידו, וכך התחלנו שואלים את תלמידי האמנות וההיסטוריה והתולדות והאסתטיקה, מי האיש ואת מי כדאי, וזה בכה וזה בכה וכולם מסיימים ב“אבל”…" – מה אבל? – אבל. פרופסור ווילהלם הוא האדם, הוא האיש, הוא הדבר. גם בקיא גם בוער גם עובד האש, התחלנו לטלפן למשרדו. והשיבו ואמרו לנו שקשה להאמין שיסכים. הוא קצת כאן והרבה מבוקש בכל העולם. והוא עמוס ומעומס. אבל לבסוף הצלחנו. ואמרתי לו בטלפון מי אני ומה בקשתי ומן הטלפון נשמע כמין חיוך שקט, ודווקא אישור בכבוד וברצון ולמה לא ואשמח מאד וכל השאר. והיתה לנו שמחה בחדר המשמים. ורק צריך היה לדאוג ללוח, למקרן שקופיות, למסך, להאפלה, לווילאות, להשביע את כולם ואת כולן לדייק הפעם, וכולנו גם ידענו כי לא דבר ריק הוא הפעם, וכי קל הדבר בעיניך, הפרופסור ווילהלם הוא בכבודו ובעצמו ואש בעצמותיו.

ולבסוף גם הגיע היום. ולבסוף גם הגיעה השעה. וכולם עד האחרון המכונסים כבר למטה, המומחים לחשמל בודקים הכל, אשף המקרן בודק וחוזר ומתקן, הווילאות, הלוח, הכול, ואני, המורה, מעוצבן למעלה מול האכסדרה צופה פנים ואחור מתי יתגלה האורח הפרופסור ווילהלם, ואם לא שכח, ואם לא כדאי להזכיר לו, ואז, מי בא פתאום, מי בא לקראתי אז בדיוק אז. אברם הגפיר, ואין לי סבלנות אפילו לומר לו שלום, הלוך וחייך הלך ובא לקראתי אברם הגפיר, עם כל צורתו הרווקית המתומהת ההיא שדבר לא השתנה בה, הלוך ופשוט יד ללחיצת יד של שלום, שלום וריעות בין חברים ותיקים, צריך יהיה כעת לומר לו בתקיפות ובכל המסקניות ובכל הקיצור, אף כי עדיין במידה של נימוס, שלא, מצטער, לא לא, עזוב עכשיו, ולא כעת וסליחה ושיואיל וילך לו, שאין לי זמן, ולא הפעם, ולא כעת, והוא כל הזמן רק מתקרב ורק ידו פשוטה אל ידי ואני, לי רק מוכן אליו, נודניק אחד, לך מפה, לא כעת, סליחה באמת פעם אחרת זוז נודניק אין לי פנאי לשום גפיר מימי הביניים, כשתפשתי פתאום, כשהבינותי פתאום, כשידעתי פתאום, הו אלהים הגדול, איך עצרתי בעוד מועד, איך בלמתי פי הגדול, והוא הנה כבר מטלטל את ידי כחברים ותיקים ואני אין לי ורק אין לי וקולי אין לי וידי אין לי ואני אוי לי ואני אבוי לי – ואני אנה אני באתי – אז הנה באתי, נפגשים, הוסיף ואמר אותו הגפיר שהעורבים לא חסו עליו ודווקא במתוק שבחיוכים, ואני – ואותי – רק האדמה אי כך לא בלעה אותי. וזה הכול.