היום מחכים. אחר הצהרים, לכל המאוחר לפנות ערב, אף כי גם זה לא בטוח, על צד האמת מן הצהרים והלאה, ומכל מקום לא בלילה, או נאמר לא מאוחר מאד בלילה, זה בוודאי. ובינתיים מחכים. גם שמעון, בן דויד, מחכה שיבואו לאסוף אותו ואולי אפילו יבוא אותו פינייה עצמו מראשון, עם החולצה הרוסית התמידית שלו, מעל המכנסים עם הפתיל השחור החוגר ועם הגדיל, וראשו השׂב עם השפם, מפני שכעת כל תקופת החופש הגדול הוא מתאכסן אצלם ומבחר עיסוקיו שם, בינתיים, מחוץ לזלילת הבוקר המאוחרת הכוללת כמובן זיתים שמנת ודבש, שבעיניו זהו בדיוק מעדן המלכים, ומחוץ לקריאה המזדחלת כדרכו של באש ובחרב שמצא אצלם פתוח על הספה עם אלף הכרים המצוייצים, קריאה בפיזור נפש ובריכוז כאחד, מה נשאר לו שם אם לא היציאה כדי ללכת ככה סתם לשום מקום, אם לא רק כדי לבעוט בדרך בכל המזדמן בגודל פחית או פיסת ענף וגם אבן קטנה, שאפשר להפריחה בבעיטה אחת מחושבת ומסוגננת מאין כמוה וישר לתוך איזה שער דמיוני שהוא, במגרש הריק ההוא בלי עוד ילדים שם, ובציפייה איטית ולא נאמרת שכבר יבוא ויקרֶה וכבר ירשו לו ויקחו אותו משם לחזור הביתה –

ומחכה גם יחיעם, בן יוסף, לאביו שיבוא לאסוף אותו, בסוף יום הנסיעות הארוך שלו בכל קרקעות הדרום ובכל ההתישבויות החדשות ובכל האדמות שמדברים עליהן בישיבות אין־קץ, ושלאחר כל אחת מהן גם ניגשים רגע לראות, והכל תמיד מתמשך כמובן מעל המצופה, באבק ההוא ובשמש הצהרים ובדרכים החמות והשבורות ההן ולא ידוע היכן בדיוק ומתי בדיוק יוכל אפוא להיפרד מכל מלוויו ולחזור אל בנו מחמדו ולאסוף אותו מכאן ולנסוע הביתה עם הנהג מאָלין וישר לירושלים כנראה, אם לא תהיה חנייה קצרה בקריית ענבים, שממנה לבסוף לא ייצאו בלי סל ענבים וארגז שזיפים אפילים תאווה לחיך, סגולים עם פודרה כאילו של אבק מדומה, שמוחים אותו באגודל והסגול מתבהק אז כזורח ואי־אפשר שלא לנעוץ בו שיניים חמדניות, והוא כבר נוטף כולו עסיס דביק מתוק חמצמץ, כמו במופלאים שבשזיפים, אתם יודעים, ועד שיגיעו הביתה –

ומחכה אחרת מכולם גם היצור הזה, בן זאב, שמלבד ידיעת הפרידה שתתרחש עליו מיד כשיבואו לאסוף ולקחת את זה ואת זה, שכמוה הלא כידיעת המוות, שנדחית בינתיים, אבל אי־אפשר להכחישה, ולא את הדמעות שקשה להסתירן, והוא בעצם אינו אלא כמו זקיף על משמרתו מחכה לאיזו ידיעה אחת שצריכה להגיע על ידי פלוני מישהו שאמור לבוא ולבשׂר משהו בתכלית הקיצוּר, ואולי רק מלה אחת, שמִיָד להיאמרה ייעלם המבשר ההוא, לאחר שווידא שאין עין צופיה בו, ואילו הוא עצמו יקפוץ אז ויקום וירוץ ויעשה כמה דברים בזה אחר זה בסדר הכרחי, ושאינם לא משחק ילדים ולא פעולה צופית, אלא אדרבא הם שום משחק והם שיא הרצינות, והם גם משהו אפל שחיים ומוות תלויים בו, ועד כדי כך, ולא מצחיק כלל, ואפילו לשני חבריו אינו יכול לומר או לרמוז ולא יבינו למה יקום פתאום וירוץ כרדוף שדים לעשות דברים תמוהים, ושהם בעצם מבחנו הגדול אם אפשר לסמוך עליו, וכבר הנשימה נעצרת.

מחכים ובינתיים רבוצים בכל הנוח האפשרי, החלומי, ומתמכרים לגמרי ומוסרים לה לאדמת חול החמרה הקלה הנִקמטת בקלות ומתקפלת תחתיהם ככסת זו, לשאת בכל עומס קלילות משקל גוום הקלוש, לרבות עורם עצמותיהם ואין־בשרם, לרבות החֶסר המוחלט של שומנים למיניהם, לשמעון אולי יש קצת ברום ירכיו, בכל זאת, לרבות יחפותיהם גופיותיהם ומכנסיהם לעורם ושערם המבולבל להם על ראשם, סתם חוּם שחור, חוּם ערמוני קצת גלי, ובהיר מפליא אחד כמעט משיי – ומסירת כל תמיכת אין־משקלם לחול הרופס הזה, בהיפטרות גמורה ומשוחררת, סמוכים ובטוחים שעמוק מתחת לכְזיבוּת החול, עוממת שם במחשכים העמוקים גם איזו קשיות של ממש וצפידות מספיקה בדרך פנימה אל אותו גלעין צפוף שאומרים שקצת מתחתיו הכל כבר יוקד כשאול רותחת בלבה עולמית לא תחדל, וכל עשרת אלפי הקילומטר של רדיוס הכדור שלנו מסייעים כעת לביטול מועקת הכובד הזה של שלושת הבטלנים המתפרקדים ומתכרכים כלטאות וזרוקים נשענים עליה וגם מתגלגלים כשתופש בהם הצחוק, יכולים בהחלט לסמוך עליה על האדמה העתיקה ועל פלומת החול הקל המפוזר כוזב נִכבר מעליה כאן בצל המנדרינות, ושאינה אלא כדי לרפד להם את מזרן הרוך הזה ששטחו והפקירו עליו את כל בטלנותם חסרת ההצדקה, ושכל זה לא אכפת להם, ולכל היותר נוטלים באפס־יד איזה עלה כמוש אחד ומשיטים אותו בזרם המים, עד שלא אכלוהו הנמלים או העכבישים לגמרי ולא נותר ממנו אלא כמין רשת עורקים ללא בשר, כמצוייר לפעמים בספרי הטבע, ובלי לדאוג לאן זה יגיע.

וכך, שׂרועים השלושה רבוצים להם בצל המנדרינות בלב הקיץ והמים מן הצינור, צוֹל ורבע, ממלאים את הברכונת וחוזרים ופורצים להם נמלטים ברעש ובקצף, לבנים ובועעים מן הפתח שמלמטה, ובשפע מרהיב יוצאים לתעלה, ועדיין אין בעולם מודדי מים או שעוני מים, ויש לעולם מים כמה שתרצה, וגם תמיד אפשר לזוז קצת הצידה ולחטט קצת באדמה ולחפור רק עשרים שלושים מטר לעומק, או ארבעים, ותוך שחופרים ויורדים גם בונים בבלוקים המעוגלים את קיר החבית בקוטר שלושה מטרים להחזיק את דפנות הבוֹר שלא ימוטו פנימה, ומיד לאחר הצהלה “מצאנו מים!” לא צריך עוד אלא רק להשחיל פנימה צינורות ומסננים, ולהציב למעלה מנוע אחד בריא ורענן ורק לחבר את גלגל התנופה שלו אל גלגלי המשאבה באותה חגורת עור רחבה שתהיה שוטפת לה ורצה בסחרור ומרעישה בטלאי־האיחוי וכאילו מונה את פעימות הלב, ואז תתרחש גם אותה סחרחרת נהדרה שמבליעה לתוכה את ממשות חישורי הגלגלים, ועושה כמין איבכה ריקה המבליחה אורות חטופים, פנימה אל תוך המעמק הפעור לרגליה ופנימה בחושך המבהיל ההוא, והכל כבר הנה רץ לו מאליו ורק צריך עוד לסוּך מדי פעם בשמן את כל מיני התמסורות שבחיק הגלגלים בלי לעצור את ריצתם הנפלאה והמפחידה ולהיתלות אז מעל לתהום, ולהיזהר, אלוהים אדירים, שלא להיסחף פתאום ולמעוד פנימה בקול צריחה אחרונה שאין נוראה ממנה, או שלא תחטוף איזו שן של גלגל עוין איזו אצבע לא זהירה מכף הרגל, אחת או שתיים לא לפי בחירתך, וכבר היה מעשה בנהג המשאית ירמיהו, בחור מוצלח מהרבה בחינות, שנתפשה נעלו ונבתקה ונכרתו לו במכה אחת שתי אצבעות מכף הרגל, ולפני שהספיק לצעוק כבר היה הדם פורץ וכבר היה מתעלף וכבר הצילו אותו מן התהום ומשכו אותו ועמדו עליו ומישהו תחילה במטפחת ומיד בכל הכתונת ניסה לעצור ולפקוק את הזרם, והחישו אותו לתל אביב לבית החולים מהלך נסיעת שעה שעתיים, באותה משאית שלו שדי השתוממה איה אדונה נהגה ואיה הודו ואיך פתאום הִתייתמה ממנו, וחזר כעבור כמה שבועות לבן יותר, נכה על מקל, מוכן לספר הכל מהתחלה, ומלא רחמים גדולים – וכך היה למנדרינות המצלות הללו צפופות ירק עלים עשיר שפע מים בתעלה השופעת, שפיצלו אותה כעת העצלנים לכמה גומות בבת אחת, כדי שיתמלאו לאיטן די שובען, אלמלא יובש החול בגומה שמעולם לא היה לו די בכל מה שזרם אליו, והיה בולע את כל המים בלי לתת להם שהות להיקוות, בולע כאילו לא היתה לו תחתית, ושכַמה שירווֶה נשאר תמיד כזה יבש וצמא.

ואם כך, מניין יבואו בסתיו הפירות המובחרים, אותו ה“יוּסף אפנדי” למהדרים, אלה הקטומות, השטוחות אף כי תפוחות כסופגניות, עם הקליפה הרופסת, המנוקדת מגובששת קצת, שנבתקת למגע אצבע ובחובה עטופים מטווה נימים וחוטים כל פלחיה המתפוצצים מעסיס שופע, ועם גרעין פה גרעין שם, שפולטים אותו ישר לאוויר והוא מאליו כבר יגיע ארצה, ושה־אבּרוֹיסֶף, שבתרגום מאידיש הוא הרֶבּ־יוסף, מן השוק, בזקנו הפרוע שיהיה בא כשעון, מיד אחרי החגים, להתמקח מחדש דבר שנה בשנה עם אמא על כל תיבה קטופה, שכבר הוא מרימה בקושי ונושאה בקריעת בטן, עד העגלה שלו הרתומה לקטן שבחמורים, שאזניו גדולות מכולו, ושלא העגלה ולא החמור סובלים אותו, וכך יום אחר יום שלושה שבועות תמימים ויפים של ראשית החורף, עם הכרכומים והסתווניות, הוא עם אמא ואמא אתו בוויכוח חסר תוחלת, היא משלחת אותו והוא משלח אותה, ואחר כך הוא משלח את העגלה הקטנה שלו ואת החמור הקטן שלו ולא מפסיק מהפיק מרגליות אל אמא באידיש ואל החמור ואל העגלה בערבית, פחות מוצלחת, ולבסוף הוא משתוחח ומתכופף לדחוף את העגלה מן החול שהיה אז במקום כביש, והחמור בקושי יכול לעזור, ונשאר רק הוא שחוח מתנשף ומזיע מתחת כל בגדי החורף שלו, הרב יוסף, עם זקנו המטורף ועם כל המנדרינות העמוסות זהב על עגלתו השוקעת עד צוואר, ומוסיף והודף ודוחף עד מול ביתו של יששכר זה, שבהמשך עוד ימלא תפקיד מכריע, ושם כבר נחשפת החמרה המהודקת סוף סוף, והחמור המסכן והעגלה המסכנה כבר יכולים לבדם והרבּ יוסף היה יכול לקפוץ כעת עם כל מלבושיו הכבדים והמזיעים, ולתפוש פינה ולשבת למעלה, אלא שכנראה מחוסר כוח ומקוצר נשימה, רק הוסיף והשתרך מאחור עדיין הודף אף כי נראה כנגרר, הודף וממלמל נוראות על כל סדרי העולם, עמק הבכא הזה.

ואילו בצל המנדרינות בלב הקיץ, כשהפירות עדיין רק כדורי בוסר זיתיים קשים וכחולים מרוב ירוק, ועתידם הזהוב עוד כולו לפניהם, משיטים באפס־יד ובלא לברוֹר כל מה שבא מעצמו אל ידיהם הבטלות, הוי בטלנים צעירים, הוי מבלי עולם, קחו מעדר ולכו לעבוד, קחו מזמרה ולכן לזמור, קח־ פטיש גולם־איש, על פני הזרם העצלני לא פחות שהולך עצל בתעלה העצלה, עם איזה כפיס יבש ששט ומסתובב עצל בלי מטרה, ודווקא אז פתאום מתחכמים ורק בקצה האצבע, למי יש כוח ליותר, חורצים קו שמכניס את המים לכמין מפרץ שטוח, עם כתם קצף דלוח מסתובב סביבו, והמים בטיפשותם נכנסים לכל מִחרץ אצבע, סתם ובלי כוונה, ואיזה פשוֹש, כנראה, לפי הציוץ, מנסה כעת לצלצל ואולי היה נדמה לו שכלתה רגל וכבר אין כאן איש, ואחר־כך גם לא זה, והתוֹר באיזה מקום כבר היה מחליף את האוּ־אוּ־אוּ שלו השווה, למין אוּ־אוּ־אוּוּ, מתמשך בהברה האחרונה, ואולי גם זה משהו, ואחר כך גם לא זה, וכלום לא היה משתנה עוד בעולם שחדל, עד ששוב הוטעה הפשוש רך הלב והיה סבור שכבר מותר לנתר בלי לחשוש, או שתולעת או זרעון אבוד קרצו לו ממימי התעלה העמומים מעצלות, ובוודאי שלא היה לו לחשוש מחצי מבטו של העלם הזה, גם כשהוא מתכוון ללכת ללמוד ביולוגיה פעם כשיגדל, ולהבין יותר בחיי הפשוש הזה ודומיו, התור למשל, או מה זה כאן מנתר ולדעת את התהליכים המטאבוליים של הזעיר הזה, ושל כל שכמותו, ולהבין לאשורה את הביוסוציולוגיה שלו ושל דומיו, ואת הפֶנולוגיה שלהם, או מה עוד מלמדים שם בטבע, ואת שפת ציוציו האלה, ומה הוא אומר כשהוא מצייץ, ובוודאי שלא היה לו לחשוש ממבטו העמום כל כך של זה שאין לו שום עניין בשום ביולוגיה ובוודאי לא בשום פשוש שהוא, ולכל היותר יוכל לזַכוֹת במין הְ־מְ־מְ סתמי ולא מחייב את מי שינסה להסביר לו, וכלום בעולם לא מעניין אותו כעת אם אינו מסייע בממש לפתור את שאלת יציקת הגבס לתבנית הפרוטומה של חברו קָמֶר שכבר כייר בביתו והיא נשארה עומדת מכוסה בד רטוב, ואת שני הפסלים הנוספים שהוא הולך לעשות בקרוב מאד, את הראש של דווידה ואת הראש של זהבה, ואולי גם את החזה, וכבר התקשר עם הצייר דויד הנדלר, עם המשקפיים, שאמנם איננו פסל אבל לעומת זה הוא מודע להוריו שרוכשים ממנו מפעם לפעם איזה דף, בצד איזה דף פֹה ודף פֹה גם מן הצייר עובדיהו שאף הוא מבני חסותם, וכשהם נוסעים הוא זה שמקבל על עצמו להשקות את עציצי המרפסת בלי לחשוד בשמעון ובחבריו העצלנים, שבמקום לרוץ סביב הבית ולעלות בכל המדרגות הם מכלים את שלפוחיותיהם באותם עציצים עצמם, וגורמים לנבילה מהירה למרות כל משפכיו המלאים, ואילו הצייר הנדלר – הלז יוכל לחיות את נפשו השוקקה ואת לחייו השקועות והלא מגולחות, כשל כל הרעבים ואינם מתאוננים, בקצת תשלוּם, בעוד שבאמת לדבריו כלום לא חסר לו מלבד הזמן הפנוי לצייר כל היום ולרשום רשומי חטף מלאים מין רִגשה כזאת, שהמבינים מציינים והקונים אינם קונים, ולא נשאר כאן לבסוף אלא רק מבט אחד של יצור אחד שליבו פתוח אל הפשוש הקטן הזה וגם הולך אחריו ואחרי נתוריו הפתאומיים, נתר וצייץ בזנב גדול כפליים מכולו ועסקני במוגזם, וגם נשארה לו עוד אוזן אחת להגיי התור המהמה ההוא, ונשארה גם זחילת המים העצלניים, עם הצל השתקני, ועם מטבעות האור הנושרות ונשכחות, ומעל כל זה נשאר שמחכים.

בוודאי, איש לא סיפר לאיש כלום על שום דבר אבל הוא יודע. ואיש לא סיפר כלום לאיש על שום דבר אבל כולם יודעים. והסוד הוא כל כך סוד עד שאפילו שהוא סוד לא מעזים לומר, אבל יודעים. מוקדם בבוקר בא איזה אוטו ואחיו יצא על בהונות. ברור שלא לעבודת יומו הרגילה, ונסע לאן שנסע ולא ידוע לאן או אל מה, אף על פי שברור שלפגוש את חברו אליהו מעקרון, ולהעמיס יחד אתו את “החומר” המוכן בשבילם בחשאי, ולקחת ולנסוע למקום אחר שאיש בעולם לא יודע ולא יכול לשער, ושהוא כנראה בצפון המושבה דווקא, ואולי אפילו באותה חורשת אקליפטוסים דלילה, שמן הסתם כבר חפר בה מישהו כל הלילה, בלי פנס כמובן, והכין את המקום, שאיננו מסומן בכלום ועם זה אינו מחוץ לאיזה סימן מובהק, גם כדי שיד לא תוכל להגיע אליו וגם כדי שיד נחפזת תוכל למצוא אותו כשיצטרכו, באותו יום סגריר, ושככל שלא רואים אדם סביב סביב, ולא ציפור וגם לא חרדון, אין ודאות אם עינו של טורף אחר לא נאחזה בו וכבר מוכנה להלשין, או אם מיד לכשיסיימו לא יתגלה שהאדמה נשארה מחוטטת מדי או מכוסה במוגזם, ומזמינה כך את הרוח להוליך שמועות, וגם אל תשכח שהכביש הגדול אינו רחוק מכאן, ושגם קצבו פרס למי שיביא הלשנה, ושדווקא לכן אסור להיראות מיסתורי, ולא נזהר מדי, ולא נתפש לעצבנות שמולידה עצבנות, ושבתוך כך, ממש לא רחוק מן הכביש הגדול, בשולי אותה חורשה דלילה וכאילו לא כלום, הם ממשיכים להתעסק בצינור הבטון העבה ההוא, ולהשקיעו היטב באדמה עד למעלה מצוואריו, וחנוטים בנייר זפת, ומשומנים להם וסכוּיים, להורידם לבסוף פנימה כחבילה גדולה אחת. כהורד אולי איזו מומיה חבוטה ולאטום אז מלמעלה, ולכסות ולהדק היטב, אבל בלי לפגוע כלום ברישולו של הכיסוי הטבעי, מעשה מסובך יותר מהסתר גווית נרצח, ולהזדרז לגמור אף כי לא בפזיזות, ולא להשאיר עקבות, ולא לשכוח דבר מאלף הרברים שמחייבים דיוק, ושלא יצפצף לכם פתאום קול והכל פתאום יהיה אבוד, מאסר עולם במקרה הקל ותלייה בחבל עד שתמות במקרה הרגיל, ולא ללכת מכאן לפני שהעכביש המקומי כבר יהיה יושב כתמול שלשום וטווה לו את חוטיו ממש על גבי הגולל, והחרדון המקומי כבר יהיה עומד עליו כתמיד ומרים ומפיל את חזהו ואת ראשו התפלצתי משתחווה ומתפלל בשיממון שלו, כמי ששכחו לומר לו די.

אלא שאם פתאום משהו לא יהיה הולך, יש שם כבר מישהו שישנו חבוי מן הצד בלתי נראה, בלתי שייך אחד, שכעת יהיה קופץ כמו שד משחת, שלוּח כחץ אף כי בלי לעורר שום חשד שהוא ממהר דווקא, וירוי ככה יתפרץ בלי שיראו שהכובע בוער לו על ראשו, ולא ינוח עד שיגיע הנה, כן, אל גדר גפת החצר הזאת, השתולה מנדרינות על פלגי מים, חמש חמש בשורה שלוש שורות, ויפלוט את המלה האחת, הרת עולם, ומיד יעמיד פני חסה שלווה ויסתלק כנחש עלי סלע. ואילו אז, ממש אז, יקום היצור הזה, בן זאב, והכל מעתה יהיה עליו ועל ראשו, לקום, ולרוץ, ובלי לעורר גלים, ישר אל בית יששכר שלמעלה בראש הרחוב, ולהגיע מהר וכבדרך אגב, רק כדי לבקש מחַנָה חצי כיכר לחם כבקשת אמא, בסליחה על ההפרעה ולדפוק בדלת לא בלי שעיניו בדקו סביב, ולהיכנס ויששכר כבר לקראתו, ולפלוט בלחישה אך ברור, לפי העניין, ירוק או חלילה אדום, והלה בכל כובד גופו הרציני, יתפוש אז בטלפון שיש לו, מפני שליששכר יש טלפון, והוא כבר יודע מה צריך, בעוד שהיצור הזה כבר מרוקן שליחות, ורק עוד חצי כיכר הלחם, וחנה בלי לומר מלה, וניכר איך היא נרגשת כולה, תפרוס לו מלחמה, זה שהיא מחשש המיקרובים שממלאים בימינו הכל ומחליאים הכל היתה נוהגת להבהב את הלחם מעל מנורת הספירט שלה, ולהציל ככה את בני ביתה מכל מיני כולירע, והוא וחצי הכיכר המטוהרת בידו כבר יוצא, ושוב בלי לעורר גלים באויר הרחוב השקט הזה, שמי יודע מי מציץ בו מאחורי כל גדר, ולשוות רגליו כאילות ולחזור בהליכה רגילה ורגליו פקות.

ואיך את כל הרציני והחמוּר הזה התלוי בדיני נפשות הסכימו להעמיס על מי, על כלום כזה, חסר משקל ילד ילדותי לגמרי, שגם כשהוא משקה את המנדרינות בחצר אביו הוא מפליג עם ואסקו די גאמה, מוכיח את ספניו המרדנים וממריץ את קטני האמונה לצאת ולהקיף את ארץ האֵש, או שמא זה כף התקווה הטובה שבאפריקה, ומכל מקום, עליו אפשר לסמוך? אמנם כבר בן חמש עשרה אבל מה כבר עשו אבותיו כשהיו בני חמש עשרה, והוא רק גופייה תלויה עליו ריקה למדי, ורק עיניו הן כאלה שאפתניות, ועליו ועל כתפיו הלא נחשבות האלה להטיל את כל כובד הקשר שבין האחד הגלוי ובין ההם הנעלמים במחבוא הסליק, שבבוא השעה הגורלית כחבל התלייה בזמן הלא מוגדר שבין הצהריים לערב ואולי אפילו עד חצות, יידע לקלוט את מלת המפתח ולהעבירה שלמה ישר לידי יששכר, בהצגה של היתממות, כשאפילו אז, ברגע החמור ההוא, עדיין הוא שניים, גם האחד שרץ מטעם האומה במאבקה נגד צורריה, וגם האחד הנטוי מעל גשר הספינה בז לגלי האוקיינוס, ומאיץ בנִרפים ההם להיכנס אל המיצר שייפתח אל האוקיינוס, הו הו אנשים התחזקו והיו לאנשים, גם כאן הרגע הוא גדול ועולמי וגם שם, גם כאן נקרא אדם להסתיר רגשת לבו ולפעול בקור רוח וגם שם, ובזהירות, ובחכמה, ובערמה, אבל גם בעליצות הזו, של מי שמתחכם אל איתני הכוח, וששום שוטר בריטי במדים או בלי, ושום מלשין מושתן המציץ מעבר לשיחים, וכאילו לא רואים אותו, לא יעלה על דעתו, מכל מקום, שעל כתפיים דלות כאלה לקחו ועמסו כעת את כל משׂא ההיסטוריה ושאלה הן כתפי שליחה.

אלא מה, אלא שגם המפונקת שבעצלויות מתחילה לשבוע עצלות די צרכה, ומלטאות מופקרות לחול החם ולפכפוך הזרם האיטי, שמנוני ומאובק כזה, עם טרפחות של קצף עכור, מתחילים כעת לשאת ראש לא בלי התגנחויות ומבחינים כאילו אמנם עברה שעה ומתחילה שעה אחרת, בלי שהם יודעים מה השעה, או איפה שכחו את שעוני הבר־מצווה שלהם, ורק השמש כותבת כל הזמן את השעה בתזוזות חצי הצל וחצי מטבעות הזהב שמתחת למנדרינות, ומוצאים גם שכל כך קל כעת לקחת כל דבר שבעולם ולעשותו לדבר מעולה הרבה יותר, כדרך שקרה, כך מספר להם היצור הזה, לגפת החול הזאת, שמעליה צומחות כעת המנדרינות שהם מתחתיהן, מיד כשבאו לשבת בחצר החדשה הזאת, לפני שלוש ארבע שנים, ונכנס השכן עם צמד סוסיו הלבנים ועם מזחלת העפר שלו, והפך את צלע המדרון שרבץ לו עד אז בלי שיגעו בו מאות ואולי אלפי, מה אלפי, אולי מימות עולם, מאז שהעולם נברא, והוא היה כאן כל הזמנים הגדולים ההם, רק חשוף לשמש רק לא מצמיח כלום, מלבד מעט צומח הכורכר־חמרה הגלמי, אתם יודעים, גָרִיגָה של קידה שעירה, בּתָה של שמשון סגלגל, חברת הקורנית ההיא המקורקפת, והחילף והדרדר מודעינו וכל שאר ידידינו שכולם חיו בשלום מתחת יסודות הבית עד שלא הוקם, פרחו בעונתם ונבלו בשעתם, ופתאום הבדילו משדה כורכר הבר ועשו ממנו מגרש אחר לעצמו והלכו ויישרו את הגפה העליונה עד ההדסים האלה, ושעליה עוד יוסיפו ויעשו יום אחד בבוא מועד פרחים וממטרה והכל, בעוד שכאן בגפה התחתונה מיד, וכדי לפרוע משהו מן החוב הנורא שעל הבית, הלכו ועשו משתלה של חושחש, שסמוּך לתקופת השנה עם כל הפרדסים החדשים שהלכו ונטעו בכל צד ועל כל גבעה, ובאת החפירה הישר היו מחתכים סביב כל שתיל באדמה הרטובה ובמכה צולחת אחת מתחתיו והוא היה נשלף גוש מרובע שלם שעוטפים אותו מהר בשק רטוב, ומעמיסים על עגלה אחר עגלה והן חרקו ושקעו בחול התחוח והוצלפו ונסעו עד למקום הפרדס החדש, והחֶלקה הזאת, מכל המשתלה המוצלחת שהיתה עליה לא השאירו אלא חמישה עשר שתילים, אחד אחד, ואותם פיזרו ברווחים שווים חמישה חמישה בשלוש שורות, והוסיפו והלכו ובחרו ממיטב הרֶכֶב והגיעו עד פתח־תקוה ועד פרדסו של פסקל בכבודו ובעצמו, ומן הזן המפואר “יוּסף אפנדי” שעושה את סופגניות המנדרינות התפוחות העשויות מזהב טהור מעור נקבובי ומעסיס מתפרץ ומריח שמן־אתר עוקצני, ושכעת הנה מרווים אותם במים והפירות הזיתיים עדיין, ילכו וישבעו לאיטם לקראת הסתיו, והימים שיתקצרו, והשלושה האלה שמתחילים להתנער ואוספים עצמם וכבר נתמכים ביד אחת, ומתחזקים עד כדי השטת עוד עלה יבש אחד, במורד התעלה הקצרה, שהיא דווקא האמזונס, אם לא דווקא תעלת המים המתוקים שמתכננים היום כדי להפרות את הסהרה, ושתהיה גם טוענת מיץ בפירות, לקראת הרב יוסף שיבוא מיד לאחר החגים לקחתם אל השוק בלי להסכים למחיר של אמא, אלמלא שכל זה הוא סיפור לאחרית הימים, וכעת אין כאן כלום אלא רק היחד, רק ידיעת היחד, ורק הזו חדוות ידיעת היחד הזה.

כי מה זה יחד. כל השנה כל אחד בשלו ובלימודיו ובעיסוקיו להיפטר מכל החובות השוממות ולהתחיל לעשות מה שחשוב באמת, עד שיום אחד, וכאילו המזל עצמו מאיר פנים, נפגשים פתאום, ופתאום ויש להם יחד. מה זה יחד? אבל אין מלה אחרת אלא רק חדווה. מפני שזה לא יחד כדי לומר משהו ולא כדי לעשות או להודיע או כדי לתת או לקחת ולא כדי שום כדי שבעולם אלא זה רק יחד, כזה שמאליו, ולא כדאי לחפש מלים אחרות אלא די בזו: שטוב, שנורא טוב וזה הכל טוב ככה, ולא צריך שום הסברים להסביר, פשוט טוב, טוב שעושה את עצמו, ושאינוֹ חייב כלום, לא לעשות ולא לאמור או להסביר, בלי שום וידויים ובלי להערות את הנפש, ואולי כמו אותם חומרים כימיים שבבואם זה עם זה יחד נוצר בהם שינוי, והם מתחילים לזרוח או לתסוס, או להחליף צבע, ולכל היותר קצת, בהתחלה, משחקים באותם אִזכורים קטנים וציטוטים ממיטב האמירות הגדולות ששומעים סביב כל הזמן, בלי שהמצוטטים החשובים מעלים על דעתם כי נתפשו חשופים ושמו עצמם לצחוק, ואפילו זה לא מוכרח, ואולי רק פשוט רואים כעת דברים פשוט וברור מאליו ובלי לחץ, ותופשים איך זה באמת הכל, ואולי גם כאותו ברווז שהגיע וירד למים ופתאום והוא יושב עליהם שט בנחת, או כמו משהו, לא צריכים להשיג כלום פטורים ולא נשלחים ולא מחויבים ורק יכולים ומדברים כולם יחד, לא מחכים שזה יאמר וזה יאמר אלא אומרים יחד כל הזמן גם כששותקים רגע, ולא משהו כדי להודיע או לדעת, לא לכאורה לפחות, אלא רק כדי להתקרב ולגעת בדבר הנכון, וזה כנראה הדבר, כדי להתקרב יחד ולגעת סוף סוף להיות נוגעים. נכון וטוב וקרוב. והסימן שנכון – שלא צריך לא להסביר לא להתנצל, ולא לחשוש, ושעד שזה אומר זה כבר ברור, גם בלי שטרחו לשאול והסימן שנכון, שצוחקים, כשהכל מתגלה כעת לאמיתו והוא נורא מצחיק, בעצם, הכל ואין אף דבר שלא ואף דבר בעולם שאיננו מצחיק, ושבעצם העולם כולו מלא מצחיקים, שאינם מעלים על דעתם שהם כאלה מצחיקים, ואפילו המלים עצמן אלה שמדברים בהן כל הזמן עצור רגע ותראה איך הן מצחיקות, ואיך תמיד יש במלים המדוברות מאמץ עצום ורק מעט אמירה, וכשמתחילים לצחוק הצחוק כבר לא נעצר, והולך ותופש עוד אמיתות מן העולם שעד עתה לא שמת לב עד כמה הן מצחיקות, מי היה מאמין, וכבר הם כולם כאן כמובן, כל ההורים שלנו האלה, וכל המורים, וכל אלה שנתמנו כאילו לאמור לנו מה לעשות, שלום לכם רבותינו, כמה שאתם מצחיקים, כמה שאתם חשופים, על כל הקטנות והקטנוניות שנדמה לכם שאתם מצליחים להסתיר, כל הגיבורים שלנו ופתאום ולא נשאר מהם אלא רק קצת יומרה מסכנה, מרוחה ועצובה יותר ממצחיקה, ומתגלה איך תמיד הכל היה רק תיאטרון קטן, דל ומטופש למדי, אלהים גדולים, ופתאום והם כולם כאלה שחקנים דלים וכאלה חלשלושים, שצריך אולי לרחם עליהם, לא לפני שצוחקים, כאלה מין שבעצם רק פספסו את החיים שלהם, ושכל חייהם רק למדו להתכווץ ולהסתיר ולהסתפק בקטנות ובקטנוניות, מיני מפסידים ומופסדים שמה נשאר להם אם לא שוב לגלגל במבחר הפנינים הנצחי שלהם, עם כל האני כבר אמרתי שלהם, שפתאום כבר איננו מצחיק אלא באמת עלוב, כל פתגמי החכמות שלהם, כל חכמת החיים הידועה, כל פניני האמירות המנופחות, החוזרות תמיד כאילו חדשות, וכל הסתרת הפנינים הפגומות עִם הנכזבות ועם המסכנות, כמין פנינים שחורות, וכל ההתיימרות המנופחת הזו להיראות עדין גיבורים, הוי מורינו ורבותינו, מה עושים אתכם.

אבל כמובן שלא זה עניין היחד, וגם הצחוק אינו כנגד איש בעולם, ובכלל לא כנגד, ורק כשהם יחד הבטן מתמלאת צחוקים, מבעבעים ומתבעבעים מעצמם, רק מפני שזה יחד ומפני שזה נכון, וגם אולי מפני שהם בני חמש עשרה, גם בוסרים וגם תוססים, או מפני שהחול כאן חמים והמנדרינות מצלות ומי ההשקייה עצלניים, ועוד זה מלתו על לשונו וזה כבר תוֹפש ורץ וזורק ומוסר לחברו, וזה קולט מיד וזורק ולא יחטיא, ומפני שהם עשויים ומכוונים היטב זה אל זה אולי כמין שלישיית נוגנים טובה אחת ודי בחצי תנועה וברבע העוויה וכבר מתפלשים בחול מצחוק, לא צחוק להתפוצץ ולא צחוק להשכיב, אלא צחוק של התגלות הנכון, שהגיעה השעה שלו, עד שגם הקשה ביותר להיאמר נאמר בקלות והבלתי נתפש להיאמר במלים פתאום אפשר לאמור פשוט וקל, ויש מקום לכל שטות כאילו היא הדבר, וזה מזכיר את “הללו עוקרים מכאן” משלושה בסירה אחת וצוחקים, וזה מזכיר גם את “הדוד רוג’ר קובע תמונה” משם, וכמובן את “הצָרעת הנושנת של השוקיים”, אלהים יודע מה היא זאת, והצחוק מרקיד גם את המנדרינות, פושטים יד וקולטים מלה מן האוויר ופתאום מגלים כמה היא מלה של כלום, שישנה בעולם ואומרים אותה והיא עצמה כזאת כלום, מלה כל כך רגילה ותמימה כמו למשל “מה שלומך” פתאום רואים עד כמה היא לא כלום שמתיימר להיות משהו, וצוחקים לגילוי המפתיע הזה, או למשל לוקחים מלה מן הלא־כלום ועושים מלה שאיננה בעולם כמו “חארְקִינֶנזיס” למשל, שמציע יחיעם, או מחזירים מאוצר הנשק העתיק מלה עתיקה כמו “כילף” או “כֵּילפּות” שנזכר בהם היצור הזה, וגם אמת המים צוחקת אז, ונושרים אליה כמה פירות לא מחוזקים היטב, ומה דעתכם על למשל “נֶבֶג”, שמעו היטב, או “מסמר עץ” למשל, שהאידיוטי שבו מופלא, אנשים לא יבינו מה מצחיק כאן, אבל הם אבודים, כנראה, וחשוב למשל איך יכולה סתם מלה פשוטה אחת והגונה לגמרי להיות פתאום אידיוטית כזו, אלא אם רק מתעכבים רגע ומחזיקים בה ורואים מה היא, ואיך בכזו הולכים אנשים לומר משהו. ואיך אפשר לא להתפוצץ מצחוק, איך בכזו לא־כלום ממורחת כזאת הם הולכים להגיד דבר שנראה להם דווקא כצריך אמירה, ובמִסכנות הזו לומר דבר ומה יוצא מזה, מלבד איזה הכרח שמוכרחים כולם לעקוף תמיד, לומר ולעקוף ולא לומר, כמו שכולנו יודעים, וזה כבר לא מצחיק כל כך, או כמו שמעון, למשל, שלא יספר כאן פתאום שכואב לו שהוא מורחק מביתו לכל החופש כי דודתו שהיא אמו חורגתו רוצה לנוח ממנו, ולא יספר שקשה לו, ושמה יעשה אם הם לא יסכימו ולא ירשו לו שיהיה מותר לו ללכלך את החדר ואת קדושת הניקיון בנסיונות יציקות הגבס שלו, ויחיעם שלא יספר כאן ולא בשום מקום לאף אחד, איך פתאום נצבט בו לבו מפחד, פתאום ובאמצע הכל, כאילו היה מנחש משהו קשה שמחכה לו בעוד כתריסר שנים בסך הכל בסיבוב הדרך על ידי הגשר ההוא, ואפילו לא את דאגתו המבוישת שמא הוא נשאר קטן כזה, בעוד אביו גבוה כתומר, בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, ואינו מתנחם במה שדוקטור ברכיהו הלז שאמו הביאה אותו אליו כדי שישמע מפיו המלומד שעוד יגדל, אין שום ספק, ושעד אז כדאי שיזכור כי “המלפפונים הקטנים הם המשובחים יותר”, “לְמָה?” התחצף אליו הקטן “לְסלט?”, או גם היצור הזה, שגם הוא לא יספר כלום על הבודד שמיילל בו סתומות בתוכו, ואיך קשה לקום כל בוקר עם כל הסוגר הזה סביב מכל מיני סיבות ובלי סיבות, ואולי מערבוב של סיבות וגם לא הסיבות חשובות אלא אולי הידיעה, עמומה אבל ודאית שאולי הכל בעולם הוא בעצם חסר סיבה, חסר שום דווקא, ושלך אין מקום, ודי אבוד, ושכמה שתהיה בין כולם תמיד כנראה תהיה לבד. תמיד ו –

---

רגע. לא עבר מישהו למטה ברחוב? כן. אבל זה רק מישהו חותר ומוליך את אופניו במדמנת החול הרופס והולך ומסיעם כפוף עד לחלקת החמרה הקשיחה שכבר תוכל להסיעו. וגם כלום לא דוחק ואחר הצהריים אך זה התחיל. ואילו האח, ורעו כנפשו אליהו מעקרון, נעלמו עוד בטרם אור, ועושים מה שאין איש יודע או צריך לדעת, ושאלות כמו מה, מי או מוּ נשארות תלויות נזופות באוויר ולא יורדות ארצה, או התחכמויות מעצבנות כמו מה הם “הכלים” שהם הולכים להטמין כעת, או מידי מי קיבלו, ואיפה היו קודם או היכן הסתירו אותם עד היום, נשארות מעצבנות, מה גם שעולם יודעים שנאספו בדרכים עקלקלות, אף כי ידועות לכל, לאחר שהכל יודעים שאין פוסלים כאן אף מציאה שהיא, גם לא את השבור והכתות והעקום והחצי פועל שמוצאים פה ושם תמיד, עם כל שאר הכלים העייפים והמלוכלכים והמוטב־שלא־לדעת שיש תמיד בכל איסוף כלי נשק, כשם שיש פתאום אחדים יפיפיים חבושים עדיין בעטיפתם הבתולית ויד לא נגעה בהם עוד, מאיזה מחנה צבאי מן הסתם, ולעולם לא נפלט מפי אדם אף שֵם, ולעולם לא ניקבים שם אלא אם בעקיפה, כמו באותן מודעות האבל הקצרות והמרות שמבכים בהן את ההולך היקר וחתוּם “חברים” או “חבריך” סתמי שרק סתום בריטי לא יבין מה ולא ירוץ מיד לאסור אותם, או למשל כשמסתירים ואומרים “מעדרים” ו“קלשונים” או “מברגים” למיניהם, שכאילו איש לא מבין מה הם, וגם לא עסקו של איש מי היה זה שידע ולקח ותיקן, מי ידע ושיפץ והלחים והבריג, ומי ניקה וגם סך בשמן ובמשחה, ומי ידע והעז וגם ניסה אותם באש חיה, איש לא שמע ואיש לא יודע כלום, ומה שיודעים איננו אלא רק מאותה ידיעת הלב היהודי, הזה שהומה בלבב פנימה, ושלב גוי לעולם לא יידע, גם מפני שבמקום לב יש לו מקטרת, ולחינם כל מיני המלשינים שלהם והאורבים והמסתובבים שלהם המחטטים ומרחרחים ימח שמם, ושעל כן עושים הכל בדמי הלילה, או אדרבא, דווקא באמצע ראוות הצהריים ודווקא בעגלת הירקות שכולם רואים שכל הארגזים מלאים עגבניות ומלפפונים מן השדה ורק השניים ההם שמתראים כתמימים במיוחד וכאילו עייפים במיוחד ושותקים אחרת, עד שאסור להראות שרואים גלוי מה הם, וגם העגלון מחפה עליהם על ידי הפגנת אותה שריקה משועממת שהוא שורק ואותו פטפוט רגיל שהוא מפטפט יותר מדי, ורק איננו מחייך כדי שגם הסקרנים יידעו ויניחו לו בלי שאלות, והכל נראה אז מאד בלתי חשוד עד חשד, ומצד שני כל הזמן אוספים עוד, משיירי כל הצבאות שעברו אי פעם בשעטת עוז על אדמת השפלה הזאת, ועד גיבורי נפוליון ואיברהים פחה, ועד הניו זילנדים וההודים ששעטו כאן על סוסיהם הגדולים ועל פרדותיהם הכבדות במלחמה הגדולה הראשונה, וגם בלי לפסול אף רובה מוסקט משלושת המוסקטרים ואף אבו חמשֶׂה של השודדים ושל אברהם שפירא ושאר גיבורי השומר, כפי שהם מצולמים לתפארת עם כל התלבושות והחגורות והכפיות והשפמים, ועד לחדש מכל, מקלע הרֶקֶם הפולני הזה, או הבלגי פ.נ., או המאוזר הגרמני, וכמובן האנגלי לי אינפילד, זה שגופו כידוע בכל הקורסים מתחלק היטב לשלושה חלקים ברורים, ועד הלואיס והבּרֶן וכל השאר, שלא לשכוח חלילה את המלכה הישישה, זו המוסתרת מכולם, השוורצלוזה, הו מלכה תשושה וכמה מאכזבת, ולבסוף היה מגיע שלב הגירוז והסיכה במשחה ושימון כל הפריטים, ומעשה העטיפה בבד מדוהן, וחניטת הכל בדוחֵי חלודה, והאריזה המדויקת אל תוך מעי הצינור ההוא, והפקיקה המוחלטת שתהיה בו בזמן גם אטימה סופית וגם קלה להיפתח למגע אצבע, כדי שיוכלו לשלוף ברגע נמהר ולהריץ אל שוחות היורים ולהחליף את קתות המעדרים שהחזיקו הגיבורים הבודדים בידיהם החוששות, כדי שהבריטים לא יקפצו עליהם פתאום, וכדי שיוכלו להשיב אש חיה, ולהציל ברגע האחרון את כל המולדת בכלל וגם איזו “נקודה” אחת בפרט.

איפה הם כעת שני המקוואים, לבני השיניים ורחבי הכתפיים, עלמים גמישים וצחות חיוכים להם, שכאילו רק לעוד איזו פגישת מזמוטין הסתלקו לחצי לילה, ושכלל לא קשה להביא בקריצה כמה שתרצו אישורים על פגישות כאלה, ובאמת מי לא יודע ושאלו פי כל המסתודדות, אף כי כמובן בעקרון זה קצת אחרת, ושם גם מחמירים יותר, ואין דבר שמשפחת ארקין לא יודעת מיד על משפחת איש־הורביץ או משפחת מלר על משפחת נימן או הרשקוביץ, מה לעשות ואין להם שם יותר מדי עצים וגנים ופרדסים להיעלם בהם, בגלל האדמה היבשה כנראה, ולמרות כל מאמצי גנני הבארון בשעתם, עם התותים ששתלו לתולעי המשי, ועם הקזוארינות העייפות תמיד באבק, והדקלים, עד שיפיפיית המושבה שכבר בשלה להפליא, לא תוכל סתם להיעלם לה ולהתפרפר לה בלי שיקשרו שמה לכתם רינונים ולדמעות, ולכל היותר אם תפגיע ותפציר בה להיפגש יזמינו אותך לבוא אליהם הביתה לאחר־הצהריים בשבת לשתות תה מנומס אצל הוריה, ומרקחת בכפית, ואפילו הגורן איננה היום מה שהיתה לא מכבר, ומכל מקום איננה עוד כמו הגורן ההיא שם בסג’רה, כשבמקום חגיגת הסיום וקבלת תעודות הגמר, הבהילו אותם, את המקוואים האלה, והריצו אותם בחודש אב הגלילה וישר אל סג’רה הזכורה מסיפורי הראשונים, וכל הארץ נשטפה אז במאורעות שאכלו והתפשטו בכל השדות והדרכים, ובדרום כילו את קסטינה ואת חולדה עד לנטישתן, והגלו את העקרונים מבתיהם, אל בית־העם ברחובות, מסתובבים שם לריק נדהמים, ואפילו את החדשים גם את החלוצים מגבעת־ברנר הגלו לבסוף, ולא עזר כלום, את כולם יחד עם האחד המוזר ההוא שלהם שהודיע שהוא אמנם ייצא לשמירה אבל רק עם מקל בידיו ואילו נשק בחיים שלו לא יישא ולא יהיה מן הנושאים בידיו כלי מוות, לא ולא. גם אותו עם כולם הבהילו לבסוף והריצו אותם מן האהלים שלהם ומצריף חדר האוכל ההוא וישר אל חצר הדוד משה, מתחת לאקליפטוסים, ושם הסתובבו מבולבלים וזרים במקום ההוא כי הם הלא שׂמאל והוא, הדוד, ימין, והתגלה אז כי אחת הילדות מגבעת־ברנר איזה פלא, היה שמה דווקא הגר, וגם קראו לה הגר, כן, ממש, הגר, לא ייאמן, ושם אביה אֶנצו ושם אמה עדה. וגם בגליל היה “מתוח”, ובצפת היה קשה, ואילו על הגורן בסג’רה הלכו סרפדי הבר של מקווה ומצאו את ורדי הבר של סג’רה, שגדלו שם פרע ויופיין פראי, איזה עיניים ואיזה צמות ואיזה קומה ואיזה אש ביצורי גוון ובריקודים ובכלל, ומי יכול היה לדעת מראש מה שיתגלה לתקופת השנה על רצפת הגורן ההיא, לאחר שאספו וגם טאטאו מעליה הכל ועד הגרגר האחרון שהנמלים עוד התכוונו לרשת, מן הנותר לאחר פשיטות הלילה של הגנבים הבדואים מערבּ זבֵּיח, והרצפה הזו הנוקשה שהיתה כל הקיץ סדן לכל מעשה הדישה והמורגים והשוורים הרומסים, והיתה ערש רעננה כשעוד היו עליה אלומות הקש הריחני, שהירוק עדיין שיחק בזהוב שבו, וכלל לא שום קרקע ושום קשוחה אלא רק רפידה רעננה שטופת ירח, חסרת שום רצפה ורק רבודת מצע קש ריחני והתעלות וריחוף, ולתקופת השנה, צצו שם פתאום, למרבה הפלא, ממש על הרצפה ההיא שנחשפה, ונבטו להם מיני נבטים כאלה, מתוך הקרקע המרוקעת של הגורן הנקייה, נבטים חיוורים כאלה מוזרים, ולא דומים לכלום, וכנראה מעודפי השפיעות החמות שזרמו מן המקוואים אל תוך הסג’ראיות, בלילות הלבנה המלאה ההם של אמצע חודש מנחם אב ההוא, ושעודפיהם האלה השופעים והעשירים כל כך חזרו וניגרו חרש כדבש ניגר, קודם על מיטב חלקות הירכיים הלבנות ההן שלהן לאור הירח ואחר כך לאט לאט בדממה בין הגבעולים ואל האדמה, שלא יכלה שלא להיעתר וקלטה אל תוכה ואל חוביה הפוריים, זִרמה איטית ועשירה והכרחית וקדושה מאין כמוה, שגם כשנמוגו לבסוף הלחישות והאנחות והשבועות שנהוג להגיד ולמלמל ולגנוח ולהישבע כשהקש ואור הירח עדיין מתעתעים בכל, באותם הדברים עצמם שמיטב השירה מעולם ועד עולם לא נלאו מחזור עליהם ותמיד הם נשמעים כשירים חדשים, שוב הלילה ושוב הירח ושוב הלב, הלב, ושוב אותן השבועות לנצח, שכרגיל גם הן התבדו קל מהרה, כשקמו אלה בוקר אחד וחזרו דרומה אל הדרום שלהם, ואל השדות שלהם ואל הפרדסים המישוריים שלהם, ואלה שכאן נשארו עם דמעות, עם מכתבים פוחתים, ועם דאגת נשים אמיתית עד חזור מלוא הלבנה הבא, נטושות שם באל יבנה הגלילה שלהן, שרות נכאים את סדרת שירי הלב השבור, כמו מעולם, ורק, על כיכר הגורן ההיא, השלוליות הקטנות ההן, שהאדמה קלטה אז ושתקה, ואת כל חומן ואת כל דושנן, עד לתקופת השנה, ואפשר היה לבוא ולראות איך פה ושם – והנה צצו מחובי האדמה הפורייה כל אותם הנבטים המוזרים, החיוורים האלה והלא מוכרים, בתאוות חיים משוגעת, ואפילו עם כוכבי עיניים שחורות קטנטנות כשל עכברברים, עד שלאיטם הפכו מיצורים והיו לסיפור מסיפורי הגורן שמעולם: מעשה בבחורי חמד אמיצים, שוקיהם עמודי שש מיוסדים על אבני פז, מראיהם כלבנון חיכם ממתקים וכולם מחמדים, ואיך אסור לה לעולם לאף בת להאמין לאף בן, לאף בחור, לעולם לא, וביחוד לא לדרומיים מהדרום, לעולם לא.

ומי קרא להם בכל פעם לבוא אל מעשיהם העלומים? קרא? או מי ידע שהם בדיוק הבחורים לעניין הזה? ידע? או האם גמלו להם? גמלו? אין ולא תהיה שום תשובה לעולם מחוץ לאחת: שלא גמלו. מה פתאום. וכנראה שפשוט היו בחורים עשויים לדבר. ולא לקחו אותם, וגם לא קראו להם, ולא אמרו להם מה ואיך ואיפה, והם פשוט ידעו תמיד מאליהם וכבר היו באים בלי לבקש ובלי להתנות, וגם כל סכנת הנפשות לא היתה להם אולי אלא רק עוד משחק נועז אחד מזכיר אולי שחייה מרנינה בים סוער דווקא ולא פחות, ואולי גם את משחקי הציד של הזכר בחיזורי האהבה, ועד כדי כך, שאפילו בעקרון זו שכולם שם תמיד על המשמר ורק חסר לו לבחור שייתפש – ממש שם ומתחת אפם של אבא אמא דווקא, ודווקא במתבן הזה שלהם שבחצר, וכנראה קשור הקש תמיד באהבה, והם לא ידעו בצאת הבת נרגשת ולוהטת, כסהרורית על הגג, בלי שתוכל שלא לצאת ולרדת, ולא ידעו בשובה נוזלת על פנים ירכיה הלבנות ולא בשכבה ולא בקומה מפהקת בבוקר, ורק התאוננו כי היתה אמנם בלילה איזו התנערות יותר מרגילה בשובך היונים שלהם העשוי פחים פחים מודבקים על כותל חדר השינה שלמעלה, מה זה פתאום קרה ליונים התמימות, אבל לא עד כדי להשבית את נחרות האב העייף הזה, וממש כך, וכשם שאת משחקי האהבה הנועזים לא לומד איש ולא מלמד כך גם בשאר משחקי ההסתכנות, והכל תמיד יוצא לטובה איך שהוא, מישהו נודע לו וקנה ממישהו, ומישהי שמע ממישהו והשיג משהו, מישהו שדד, כן, ממש, ומישהו מצא מציאה, בהיסח הדעת, ומישהו קנה בכסף מלא, ומישהו חטף חטיפה, והכל תמיד בשתיקה ובלי להשאיר עקבות, ורק הלב היהודי שלנו ניחש וידע תמיד נכון, בעוד ששאר העולם כידוע הוא עולם גולם של גוי, וכך גם ידעו אלה השניים למצוא להם תמיד את מקום ההטמנה הנכון, שיהיה בו בזמן רחוק וגם קרוב, גם מסותר וגם גלוי, וששום איזה “יד המקרה” או איזו “טעות אנוש” לא תוכל להתערב פתאום ולהרוס הכל, עד כדי שגם בעינויים לא יוכל איש בעולם להישבר ולספר, כי אף אחד באמת לא יודע, למרות לבו היהודי. או למשל אילו היו מעמידים בשורה אחת את כל אלה שנגעו אֵי־פעם עם ברובה הזה, סליחה, במברג הזה, איזו שורה ארוכה ונמשכת היתה מוסרת אז אותו מיד ליד, ממחבוא גלוי ומגלוי למסתור, ופה ושם גם פתאום ירה הדבר הזה ואולי אפילו הרג, אלהים ירחם, פעם היה נישא תלוי על כתף מיוזעת סופג חרפות ושנוא על נושאו, ופעם היה אחוז בידיים מקדשות את החיים ויורות בדחילו, וכל הזמן החליף ידיים תמיד, ואחר כך שוב הרג, ואחר כך שוב נמכר, או הושלך לאחורי איזה מחסן ככלי אין חפץ, ושוב הוצא יום נרגז אחד, ושוב נתכסה אבק ועובש, ואחר כך נשכח בחשכה גמורה, עד שיום אחד אחזו בו שני המקוואים, ובין סיפור לסיפור שהיו מחייכים ומספרים, ובוודאי על עוד כמה מעשים חשוכים שהשתיקה יפה להם, שהרי הם נשבעו לה בחֵי נפשם שאיש לא יידע, ובינתיים הלכו ובנו בשקט במעבה האדמה מה שבנו, בתבונה ובתושיה ובידי הזהב שלהם, ובדייקנות המחץ, ועשו את מפלטו האחרון של המברג או הקלשון הזה, שיישמר לביצור בטחונו של עם עני, שתמיד אין לו פרוטה ותמיד הוא כפוי טובה, ומי לא יודע, ובאיזו תושיה הם עושים זאת ובאיזו עדינות הם מטפלים בו בברזל הזה, כמעט באותה חמדה עדינה אף כי ההיא סוערת יותר, שבה נלטפת חמדת רכות חמוקיה של נאהבת הלילה, ובאותו חיבוק אמיץ של אחד פרדסן צעיר ושל אחד פלח עובד אדמתו, ובאותה פשטות עצמה שאינה מבקשת לה שום תהילה, וכך גם היו חוזרים לבסוף מן החשכה, ורק עוד היו טועמים משהו מתבשילי אמא, ורק עוד מתקלחים ורק מתלבשים חולצה לבנה ומכנסי חאקי עם קמט מגוהץ, וכבר יוצאים ולקראתם מי, ובדיוק לשעה, גם תמימה וגם ימימה יפות וטריות וסרוקות ובחצאיות הפעמוניות שלהן ובחגורות המצוּיצוֹת ובחולצות הרקומות עם הצווארונים, ובסנדלים החדשים שלהן, ובתחילה עומדים ככה להראות הכל ולשבח הכל ואת טוּב טעמן לאור פנס הרחוב ורואים ומראים כמה הם יפים כאלה וצוחקים וכמה הן יפות וחמודות כאלה, וצוחקים אז יחד ואחר כך זה וזו לכאן וזה וזו לכאן והחושך והשתיקה.

אף אחד מאיתנו בין טפטופי עלי המנדרינה כמובן אינו יודע כלום. וגם אם יעקרו ציפרנינו וגם אם יפליקו על כפות רגלינו, אנחנו שום דבר, ולא מפני שמעמידים פנים שלא יודעים אלא באמת לא יודעים, אף כי תן לי אופניים ואני בחצי שעה מגיע אליההם בלי טעות ועושה להם קוּקוּ ומבעית אותם, והם מסתערים לחנוק אותי, על המקום, חמור קטן וטיפש גדול, אלא שאני לעולם לא אעשה, מפני שמה שהם עושים איננו דבר סוד וחיים ומוות תלויים בו, אלא הוא דבר, ובאמת, אפשר לומר, אולי, קדוש, לא יודע להסביר, אבל כזה ממש כך. וגם מפני שהם אינם דומים לכל האלה כאן שעוסקים בדברים דומים אבל לא דומים, ולהם אין מי שאומר להם, או שולח לקרוא להם או מקבל מידיהם, ואינם דומים לכל האלה “אנשי הביטחון” או “אנשי המגן” שמן השיר “איש מגן נפל” בערבות הנגב או איפה שהוא, מאלה, אתה יודע, שרואים ויודעים מיד מי הם אולי לפי גרבי החאקי שעד הברכיים ומכנסי החאקי שעד הברכיים, ואולי לפי הסנטר הקשוח הזה ולפי השיער המסורק תמיד לאחור, ולפי כל החריצים החזקים סביב הפה, והקמטים ההכרחייים החרושים להם בפניהם מכל זמני העבר המצולק, אלה שבאו מן הגדודים, ואלה שהגיעו משרידי השומר, או בני בניהם של השומר, ואולי גם מן ההם החשובים הידועים, אפשר לומר ההיסטוריים, מבוגרי מחזור א' ו־ב' של הגימנסיה הרצליה, ומן המשטרה המעולה בעבר הירדן, ושיש בהם עדיים מן הנחישות של ספן סטוּף על הגשר בתוך הסערה, ואחדים גם מן החוצבים המהוללים (וביניהם גם אלה שהיו אמנים בגניבת אבק השריפה של המחצבה והעלמתו), ויש אולי גם אחדים שנלקחו פעם ישר מאחורי המחרשה וצמד השוורים, ונשארו עקורים עד היום, לרבות כל אלה שרואים בעין את החשאיות שלהם ובעליל את האחריות שלהם ואת הרצינות ואת המבטא הרוסי הנמרץ, ושתמיד על כן יש שם אחד שנקרא חד וחלק חאצ’קו, מוכרח שיהיה, או לחילופים מונדק, ואולי גם אפילו עבּדו, שלא לשכוח את הג’ינג’י המצוי ההכרחי, ושתמיד הם יותר שותקים ממדברים, ושתמיד פתאום יש איזה נבי סאלח ברמלה, או איזה נבי מוסא בירושלים, ועושים אז מיד איזה “ריכוז”, בחדר הצדדי שבבית הציבורי, לועסים בחומרה כריכים ושותים בקדרות מסוימת ישר מארגז הבקבוקים שהביאו לכבוד מצב החירום ומעשנים בקדחתנות סודית ועמוסת אינפורמציה, ומשגרים פתקים מאנ“ש לאנ”ש וחותמים בב"ח ובאות אחת א', ודי, בידי ילדים דחופים על אופניים שגם אם יפלו במלתעות איזה תנין בריטי לא יוכל הזה להבים דבר, עד שפתאום הם נעלמים בחשיבות חשאית וחוזרים אחר כך מאיזו שיחה חשאית ורצינית עם איזה “הזקן” שיש להם תמיד, ומתהלכים ביניהם גם כל השמות המפורסמים של הרציניים המוסמכים מכולם, שמות מהדהדים כמו אברהם איכר, או אברהם נגב, ואפילו שמות כמו דוב הוז ובודאי אליהו גולומב, ששמם בלבד כבר מחייב “לקפוץ לדום” עד שתורשה “לעבור לנוח”, וביניהם אפילו שמו של יששכר שלנו, שמייצג את האיכרים והפרדסנים ואת המרכז הבעל־ביתי במידה מסוימת, ביניהם, וצללים חשאיים תמיד עוברים כל הזמן, מהם של דאגה, מהם של תביעה לאחריות, ומהם גם של אותה המתנה מתישה ומדכדכת של מחכים. ומחכים. ומחכים.

ופעם אחת בבוקר מוקדם אחד, לאחר שחזרו השניים מאיזו פגישה שלא צריך לדעת עליה והוא גם לא יודע לפי שהם לא שמים לב משום מה שהאח הקטן הזה שוכב לו בפינתו ואיננו ישן, והם מנשפים על הבל הקפה המוקדם, ואפשר להבין שדיברו שם, במקום הסודי שממנו באו, ואנשים די מפורסמים, כנראה, למה לא להתאמץ ולרכוש בבת אחת מחסן גדול ולבנות באדמה מחסנים גדולים ויש דרכים לכך, או לא, אלא ללכת לאט כמו תמיד, אקדח אחר אקדח כמו דונם אחר דונם ועז אחר עז, ושלא נהיה כולנו פתאום אנשי צבא כאלה בלבוש איכרים, אלא רק כמו תמיד איכרים שבשעת סכנה יש להם גם אקדח טמון בחגורתם כשהטוריה או המזמרה בידיהם תמיד, ואליהו צחק מפני שמניין יקחו להם פתאום איזה מחסן שלם בבת אחת, והאח צחק מפני שאיפה יסתירו כל־כך הרבה ואיך אפשר להסתיר, ואליהו צחק מפני שאם אוספים כל כך הרבה נשק גם אוספים עלינו הזמנה למלחמה וכאילו מזמינים אותה שתבוא כדי שנוכל להראות להם, והאח צחק מפני שאיפה הבריטים יהיו בכל זה כשאנחנו רק רבע והערבים שלושה רבעים והבריטים רק יושבים ומביטים מלמעלה מעל הכל, וכאילו זה כאן מגרש תחרות של ילידים, ומצחוק לצחוק ומסוד לסוד עברו לצחוקים אחרים ולסודות אחרים, מתוקים יותר וגם משמחים יותר לפי הצחוקים ולפי ההתלחשויות אף על פי שחשבו שהוא ישֵׁן, צחוקים וסיפורים על הנחמדות כמובן ועל מה שיש בינם וביניהן, כל מיני סיפורים מפריצי צחוקים ומהוסי לחישות חליפות, הספל המהביל בידיהם והלילה ללא שינה מאחוריהם ואין טעם כעת ללכת לישון כעת אלא לחברו ליום העבודה שלפניהם זה בפרדס וזה בשדה, ועוד רגע והוא קם אליהו ויוצא ורותם את האופנוע שלו וחוזר אל השדות בטרם יהיו מוכי שמש גיבורה ואדישה, ושגם אם יהיו מוכי שמש כל כך ועוד הרבה יותר אין סיבה שהוא לא יהיה הולך ועושה שם עבודתו בפשטות והחיוך שלו לא מוביש, ובוודאי לא כאותה בושה שיורדת כעת על המעמיד פנים של ישֵן שמכסה פניו בסדין מרוב בושה, ושאינו יודע מה יעשה בכל כך הרבה בושה ואפילו בקצת מכל מה ששמע על איך זה הן הבחורות ומה יודעים ועושים איתן יחד, ולא יוכל לחזור על אפילו קצת ממה שספרו אך זה כעת על הבחורות ההן, ואיך ייתכן שכל כך זה ככה, ובמיני צחוקים טובי לב כאלה וגם בצחוקים גאוותנים כאלה ובגאוות תרנגולים צעירים, ואיך הם יודעים לעשות להן דברים, ואינו יודע מה יעשה בכל מה ששמע טרי ומלהיט כזה, דברים נוראי בושה כאלה, ואיזה עולם מרטיט סודות הוא העולם, איזה מעורר בבת אחת גם ריגשה מדגדגת וגם צורך להסתירה, ולכסות בסדין את הפָּנים אבל להרגיש כי בגוף קורים דברים, ולנסות מהר לחשוב על דברים אחרים, מפני שתמיד תמיד הלא יש וגם קורים כל מיני דברים, כאלה ואחרים, וגם – וגם מפני שהלא תמיד קרו דברים, כידוע, כמו, למשל, אותו מעשה מפורסם בחביות המלט ההן שאחת מהם נשתברה לה פתאום לרוע המזל וכל הנשק ההוא נתגלה וכל ההצלחה הגדולה נכשלה, או המעשה שהיה במחנה הבריטי ההוא ובשתיקה היפה על מה שרצו לעשות שם מתחת לאפם של החיילים, או המעשה שהיה בפצצות תוצרת בית, ובידו של פלוני שהוצרך מעתה להסתדר בלעדיה, עם תותב שהצריך את חבריו להעמיד פנים כאילו לא מבחינים במומו, או המעשה בחידוש פיקות הכדורים שהחלידו ובשריפה שפרצה אז במתבן של יגור, או המעשה בתכנית הפינוי “פ” לפינוי הנשים והילדים כשהוכרז מצב “ד”, ובאיזה עסק לא־נעים שנתגלע במפתיע כשנתפרחו פתאום ובלא צפוי יריעות הברזנט, ובבושה שנתגלתה אז בין המפַנה “מ” ובין המפונָה “נ” וגם לעיני הילדים ואיזו שערוריה, או המעשים הרעים ההם שנגמרו במאסרים בקאלבוש ובמשפטים שרק כשרונם וחכמתם של עליאש ושל חוטר־ישי הצילה בקושי. אלא שכל אלה לא היו השניים האלה שלו ולא הם ולא מהם. ואין איש יודע מה או מי או שהם עושים משהו, אפילו לא אותן תמימה וימימה, עם כל אותה קרבה הדוקה שישנה כעת בינן וביניהם. סליק אחר סליק, מחבוא אחר מחבוא, פעם יום ולילה ופעם לילה ויום ופעם די גם ביום אחד, כמו היום, בלי שיש איזה איש קורא להם ורק מדי פעם כאילו שמעו איזו שריקה סמויה בחלל וקמו בשקט, ונעלמו בלא מלה, פעם ישר מן העבודה ופעם יש מאיזה קן אהבה, ואינם לא של ארגון ולא של חבורה ולא של איש, ובין כך ובין כך וכמו תמיד כבר נבלעו ונעלמו, וכבר חזרו אחר כך, תמיד חזרו, וכבר הלכו להתקלח ולטעום משהו ולהחליף ולהתלבש, וכבר יצאו ברוחב כתפיים ובחיוכים היפים שלהם, וכבר שלובים וכבר חבוקים, חסון זה במתני רכה זו, ודבר לא ייפלט להם מפיהם על כלום מפני שכל פה כבר משוקע לגמרי מפה לפה בפה אל פה.

ידי זהב? למי ידי זהב? לאבא של יחיעם, לדוד יוסף, מכל מקום, היו, ומן היום הראשון בארץ בשנת תרס“ח, בתמוז, קראו לו אמן המזמרה, ולחילופים המנגן בטוריה, לאבא של היצור הזה לא היו ידי זהב אלא ידי עובד קשה, ידי החלטה מסתגפת, ידי קבלת העול, אבל לא אותן ידי העושה פלאים בכל אשר ייגע, שהדברים באים לקראתו שמחים ונעתרים לידיו ברצון, ומאז חדרה בשנת תרנ”א, באביב, התאמץ קשה בידיים מתאמצות קשה בלתי נרתעות משום עבודה קשה מכוח הרצון וההחלטה הנחרצת, ואילו הדוד דויד אבא של שמעון, הוא הלא מעולם לא אחז בדבר כבד מעפרון ולכל היותר עט עם צפורן שצריך להיטרד בה ובטורח טבילתה החוזרת בדיו בלי להכתים או ללכלך, כי הוא איש נקי מאד וסולד מן האי־נקי וסובל עד עיווי פנים מזיעה מחול ומאבק – ואפילו באותו הצ’לו שהוא מנגן כתלמיד אצל הופנקו לא התגלו ידי שמעון כידי פיאטיגורסקי הצעיר, ולא ניכר כקאזלס הנער, ומורהו, אותו הופנקו ידידו הטוב של אביו השותה אצלם תה רוסי ומתחלק באנחות רוסיות על המצב ועל הפראים האסייתיים הגדלים כאן, ושאולי אינם אלא הם הסקיתים הנוראים, ועם זה בהרבה הבלגה וסבלנות היה חוזר ותובע מן המתאמן הצעיר, גם כשלא ייצא ממנו אמן, לחזור בבקשה ובמחילה להתחיל הכל מחדש, באותה נוסחה שכבר כולם פה אחד יודעים לזמרה בקצב, א־נו, שימון, היה תובע, אחת ו־, טיאם־טטט־טטם, טיאם־טטט־טטם, או לחילופים, פיאם־פפפ־פפם, פיאם־פפפ־פפם, וכבר כל חבריו יודעים לפזם כך, וגם אי אפשר לומר ששמעון לא התאמץ לעשות כך, שוב משתדל אבל שוב מועד, אולי מפני שהוא משתדל אז לדכא את הצחוק החנוק שבו, על כל ההופנקו הזה היושב זקוף גֵוו ועל כל מאמצי חינוך הסקיתים שלו, ואילו כעת הוא הולך לפסל ראש איש וראש אשה ועוד ראש אשה, באלה ידיו השמנמנות האלה, ומה שייצא מידיו ומה שיש לו בלבּו בחזונו, מי יודע עד כמה יהיו מתקרבים, אלמלא שהחליט שלמרות הכל הוא יקח ויעשה את הפסלים, בעקשנות של אמן חופשי צעיר, גם את הפסל של קָמר וגם את הפסל של דווידה וגם את הפסל של זהבה, הראשון יהיה חזק ומפשיל סנטר מורַד, ושתי האלה תהיינה יפות בדיוק כמו שהוא יודע לתאר אותן כעת לפרטיהן, ואצבעותיו הולכות על פניו של עצמו והוא תוקע אותן בלחייו עמוק עד כאב כדי להמחיש איך הוא רואה אותן שונות מכל מה שהוא, ולא חס על פיו שהוא מכווץ כעת באצבעותיו ומהדק שפתיו כדי לעשותו דומה לפה המבוקש, הנערתי לגמרי, ולא על חוטמו שהוא הודף את אורכו למעלה עד שיהיה סולד, לפחות הפעם, ובאגודל ואצבע שוב לוחץ על לחייו להשקיען משהו כדי שיהיו לו עצמות לחיים עם השקעים המיסתוריים תחתיהם, ובהמון דיבור מדייק הוא משלים לפניהם את החסר, עד שנראה שיש בעולם אחד עם ידי זהב לעשות ויש בעולם אחד עם דיבורי זהב לדבר, וגם יחיעם הלא איננו נחשב על העובדים הגדולים, ומעולם לא התפאר בעבודת כפיו ולא התפארו בו, אפילו לא בגינת אביו, ובתוקף מצוות אביו החזקה, כעת חופש ואתה יכול לעדור בגינה, גוער בו אביו, ולא בכרם סבו מראשוני רחובות שטרח והסביר לו בסגנון הישן כי כעת הבציר ולמה לא יבוא לבצור כמה סלים, תמיד שמח בבציר תמיד מרוויחים משהו ותמיד יש גם בנות פורחות נעלסות מוכנות לבציר, והוא, הזקן, כבר קורץ אשמאי וצוחק עם שפמו בסגנון הישן, הרבה יותר מכל זה הוא אוהב סתם לשיר, לבד ובכמה קולות, ותמיד בקן השומר הצעיר שלו הוא מוצא עם מי לשיר בקרן זווית, בצריף, עד שהשיעול היה מחניק אותו, מפני שתמיד הוא מצונן ותמיד ריאותיו שורקות, כפי שהוא מפגין לפני חבריו הסולדים, יַמיק, היתה אומרת לו אז אמו, הדודה רוחמה, כי יחיעם הוא גם ימיק כמו שיבנאל היא גם יֶממָה, והוא הלא בדיוק שם נולד בין מסחה ליבנאל, בבנין החווה של סג’רה, ימיק אומרת לו אמו, בקצה אחד מפּרצי השיעול הנוראים שלו, שהיו מרעידים אותו ומפריצים ממנו זיעה קרה, עד אין נשימה, ועד שבדאגה היו ממתינים שיתפוש מחדש את הנשימה, ויוכל לחייך מעבר ליסורים, ויהיה יכול לשחרר כבר את כל מיני הקללות המצלצלות המצחיקות שיש לו על השיעול הסרוח הזה – יַמיק אתה הולך להיות שחפני – היתה אומרת לו אמו הורתו, וכאילו אמרה לו ימיק אתה הולך להיות גנב כיס, כמין תחזית של הגרוע ביותר שלא לשמו גידלו אותו בצער ובלילות ללא שינה, ולא בבית משפחה מכובד כביתם, מאז ימי מסחה ועד כאן ברחוב החלוץ בבית־הכרם, ותומכת מתניה בידה הרכה ארגמנית הציפורניים היתה מצליעה לה בהדגשה, מי כאן באמת הסובלת, ומי לבדה נושאת בכל העול הקשה, כל היום על הרגליים, שנה אחר שנה, וכמה אפשר עוד, ובדברים מאשימים כאלה גם היתה נכנסת החדרה ומתישבת לה רווחות על הכסא המרופד העגול שלה שם ממול המראה שלה הגדולה, וידי זהב כמובן לא היו גם ליצור הזה, אף על פי שתמיד תכנן בחשק ויצר מיני מכשירים וחפצים ומכונות מתוחבלות להפליא שיצאו לו מסורבלות וגמלוניות ולא דומות לתמונה שהיתה לו בחזונו, כמו למשל, מכונת הסינימה שיצר מקופסא שחורה שהכניס בה סוללה ומנורה והצמיד לה שבר משקפת ישנה שמצא שישמש כמטיל האור, ושאפשר להשחיל בה סרט מאלה שעמרם המציג בסינימה מקצץ בסרטים שלו ומשליך החוצה כפסולת ושאפשר למחוק את המצולם עליהם ולצייר בטוש ציורים אחרים, ולהפליג ולהטיל על הקיר בבואות מצחיקות של חוות דעתו על הנעשה והנשמע, כאן ברחוב השקט הזה ובמחוזותיו הנוגעים, אלמלא שכל מעשה הקסם הזה היה כל כך מגושם וכל כך צריך לארבע ידיים לפחות שיחזיקו בכל פינה של ארון הברית הזה, אם לא תיבת נוח, שצריך היה לוותר על הרעיון, בינתיים, אבל הוא ידע לספר על כך יפה כל כך שברור שגם הוא לא ידי זהב תפארתו אלא דיבורים של זהב, לאזני אלה שיש להם סבלנות אליהם.

ואיך יוכלו לצאת לעולם המעשה האכזר עם ידיים כאלה, שלושה העצלים המתבטלים האלה בצחצחות האורצל שמתחת למנדרינות, שהראו דממות איך הזמן נסוב כל הזמן, כי יחיעם היה בטוח כי שמעון דווקא כן נועד לגדולות בלי לעבוד, ושהוא עתיד להיות ג’נטלמן עם פנאי, יש אנשי סגולה כאלה, הוא מסביר, ובדיוק כך, איש חמודות כזה שיש לו ברשותו הרבה פנאי והרבה ירושה טובה ליהנות שלוו וחכם מדברים שלווים ויפים, בלי לשבור גוו בפרך, או למשל אולי יהיה למוציא־לאור גדול, כזה, גביע יין טוב לפניו סיגר משובח באצבעותיו המצהיבות, ולבוש בטעם וצעיף ממשי לצווארו, והוא יהיה נותן הטעם הטוב וההם העובדים שלו יקחו את טרחת עשיית הדבר בפועל, והתוצאה תהיה תמיד משהו יקר, נדיר, מעודן, יפה, עשיר, ואצילי מאד, וכל הזמן מן הצד תהיה גם מוסיקה, ותמונות יפות וגם פסלים לרבות פסלי חטאות הנעורים של האדון הג’נטלמן, ושמעון גם לא התנגד במיוחד אלא שלפני כל זה הוא חייב ליצור את הפסלים הללו, שכבר סיפר עליהם, ושהוא עצמו יחיעם אף על פי שהוא בשומר הצעיר המכין את חניכיו לעבודה ולהגנה ולקיבוץ, וגם יהיה מדריך בקרוב את הצעירים ממנו ומחנכם לאותם ערכים הכרחיים ונשגבים לאין עוררים, איננו בטוח שיוכל אי־פעם להיות פועל מפואר, עם הידיים האלה שלו הקפואות תמיד בחורף ומזיעות תמיד בקיץ, ועם השיעול שלו תמיד, ועם המעדר המעייף אותו רק למראהו עד שיעול חסר תוחלת, ואילו רק הניחו לו להיות שר במקהלה, שירי כנסייה למשל, ושירים בשני קולות ושלושה, וקאנונים עם ליווי ובלי, כמו שלפעמים הוא מוצא שם בצריף את מרים ואת מריימי ואת מירי ואת מֶרי והם מתיישבים בהרבה חצאיות מקופלות תחתיהן ובקצרונים שלו שכיסיהם משתרבבים החוצה, ומתחילים אז לשיר בתחילה כה וכה, ואחר כך עושים משהו שלמרות קולו הנשבר כעת ועובר במפתיע מבּאס רווי לסופרן צרחני המבהיל גם את עצמו, נוצרת אז פינה אחת בקן הזה השוקק, שעושה אז דברים ששום דבר, בינתיים, לא עושה יפים מהם, ובקרוב כשיתחיל באמת לזנק לגובה, וכל בגדיו יתפוצצו עליו פתאום, למורת רוחה של אמו שסבורה שבקצב כזה הוא מכלה את תקציב הלבישה של כולם וגם את שלה, המעט ההכרחי שמגיע גם לה, היא טוענת, ובמהירות כזו לאן נגיע, וקולו יתייצב על אופי אחד, ויוכלו אז לשיר קנטטות של באך ששמע עליהן והוא כבר נפעם אף כי עדיין בוּר לגמרי, וגם השמעון הזה כך, הוא שבידיו האלה באמת לא יודע להחליף ברז בבית ולא נוּרת חשמל בחדר ולא לתקן תקר באופניים, אלא שאין לו אופניים, בשביל מה, למגרש הכדורגל הוא הולך ברגליו ולסינימה ולבית הופנקו הוא נסחב עם הצ’לו הגדול העטוף כותנתו החומה, ולבית חברו קָמר, בין גרוזנברג לנחלת־בנימין, שמתקוטט שם תמיד עם אמו ברוסית עד שמטיח לה בדלת והם חוזרים בהליכה מתעכבת כל הזמן אליו לביתו השקט, שכל מאה חדריו נעולים תמיד היטב בצרור מפתחות דודתו שנושאת אותם על חגורתה, מפחד הגנבים היא אומרת, גם בתל אביב הקטנה שאיש עוד לא גנב בה ושוטריה בטלים, ורק בחדרו הזה הוא אדון לעצמו לבסוף ויכול לעשות כחפצו, ושם גם תוכל למצוא לפעמים את חברו את שמואל יושב לו כדרכו כפוף כשבלול וראשו קלוט בין ידיו, ולא אומר מלה, עד שמזכירים איזה ספר מעולה, ואז, ובשטף לא ייעצר הוא פותח ואומר על־פה בקול מונוטוני וזבובי למדי דפים אחרי דפים, מגנסין למשל, והיה כי ישוב מנודו ויבוא אל ארצי אני אהיה שלווה, קורא שמואל מראשו ועיניו באף אחד, וממשיך ברצף זז תוזז זורם בשקט, וכי יפקוד בית אמי ואני אראה בפניו, שוב אראה בפניו, אני אהיה שלווה, או אם תרצו יוכל לומר לכם דפים מטוניו קרגר, בתרגום פִיכמן, על חברוּת שאיננה סימטרית ועל אהבה כואבת אל אינגֶה הנבצרת מהשיג, ועל שיעורי הריקוד האומללים אצל הֶר קנאאק, ועל עיניה האומללות של מגדלינה המועדת תמיד בריקודים, אבל מוכנה להחזיר אהבה לחיק אין מבקש ממנה, ומצחיק איך בשיעורי “עבודת גינה” בחצר הגימנסיה הרצליה כשכולם כאילו עודרים את השבילים ואת הזרוע למורת רוחו של המורה אלדמע שאינו משתלט עליהם, והוא שמעון אפילו לא מתיימר לעדור והמעדר בידיו רק כדי להישען עליו בשממון ורק חושש שעורו, הוורוד־בהיר כעכוזו של תינוק, קודם יסמיק בשמש ואחר כך יתקלף ולך תמצא חן בעיני זהבה הגאוותנית, או דווידה היהירה, עם קולה העמוק וגם אפל משהו, ושאת ראשיהן הוא הולך לפסל בידיו אלה עצמן, ידי זהב או לא זהב, ובהחלטה נחושה, והוא יודע בדיוק מה, את ראש זו ואת ראש זו, ותבוא תראו, רק יחזור לביתו, בשובו מנודו.

כי העולם, אומר כעת שמעון, נחלק כידוע לשניים, לאפוליני ולדיוניסי, כפי שאמר פילוסוף אחד, שחברו קָמר קרא וסיפר לו, שהרי קריאתו של שמעון איטית כל כך שהזמן עובר פעמיים את כל כדור הארץ והוא עוד לא הפך דף, ובעוד שאפולו הוא היפה השקט, השלם והמושלם, הרי דיוניסוס הוא ההרפתקן, המרדן, הנסער, הטרגי, זה לעומת זה כמו – מספר שמעון – מוצרט לעומת בטהובן, או הצייר רפאל לעומת הפסל מיכלאנג’לו, וכך גם קמר חברו הוא הדיוניסי, הוא המרדן והוא עוד ימרוד, ואילו השתיים, כל אחת לפי דרכה, הן אפוליניות, ועוד איך, יפות יופי רגוע, מופנם, יותר כמו גרטה גארבו – הוא מסביר ממה שהוא יודע יותר מכולם כאן – ולא כמו מרלֶן דיטריך – (מרלן דיטריך? מזדעק כאן היצור הזה, המלאך הכחול? שאומר שהוא גם לו יש מה להגיד, אחר כך), והוא יעשה אותן מן הזיכרון, אף־על־פי שגם יזמין אותן לשבת לפניו, כל אחת לחוד, כמובן, ופשוט ייקרה אז הלא ייאמן, וזו תשב לפניו בחדר במרחק יד, אצלו בחדרו, לא להאמין, וזו תשב לפניו אצלו בחדר, במרחק יד, בהתחלה לפחות, תמהות ליכולתו הלא ידועה להן ולכשרונו המתגלה כעת, ופתאום והן כבר לא מעבר להישג־יד וכבר לא למעלה מהימצאו אִתן, פשוט יושבות אצלו, כל אחת לחוד, ומחכות לדעת מה ייצא ועד כמה תהיינה יפות, כל אחת ביופיה השונה שלה, מפני שהיפה הוא רב צדדי, כידוע, מסביר שמעון וכולו נרגש, גם כשהוא יפה אחד, מסביר שמעון במופלא, תמיד שונה ואחד תמיד, את זהבה יעשה ופניה קצת מוגבהות וניבטות למעלה, כמובן, והפרופיל שלה הוא יהיה הצד הנכון להביט, הצוואר שלה יהיה מורם, ותנועת הסנטר והבלטת הפה הרגיש, והאף הסולד, והשקעים בלחיים, שיש בהם איזו רוחניות, מסביר שמעון, הכל בשאיפה למעלה, ובשתי ידיו הוא עושה באוויר איך זה נראה, והשיער העתיר יהיה אסוף לה אצלה על קדקדה במקלעת, שנפלא יהיה לכייר את ממשותה בחומר, למוּש את מעשה התפארת הזו, עד שתהיה נראית באמת כמלכה, עם העטרה לראשה, ואולי כמקשיבה לבשורה מרחוק, ששמעון כבר יודע ורק היא מתמהמהת מדעת, אף כי בוודאי כבר חושדת, ואילו את דווידה יָראה מלפנים, ראש וגם חזה, כן, חשוף למדי ונועז וכמעט גלוי, צד ימין מפואר אחד של החזה שלה, לא כשתשב לפניו כמובן כשתבוא לחדרו, לא עד כדי כך, אבל כשתלך, קצת מן הדמיון וקצת ממבט על עצמו בשינויים הנחוצים, מפני שהחזה והצוואר של ילדות אפילו אם לא רואים להן מחשוף עמוק מדי, הם תמיד כאלה צחים כאלה חלקים מתקמרים קלות כאלה זוהרים במשי הצח של העור היפה שלהן, שאף ילד צעיר ככל שיהיה חזהו גם לא מתחיל להפעים כמו החלקוּת המתקמרת הצחה הזאת שלהן, ושאת התנופה המבורכת האחת הזו מצווארה אל פניה, הוא יעביר לפרוטומה שלו עשויה לתפארת, אבל הפעם הוא ירהיב לעשות משהו נועז יותר והיטב יכייר גם את עגוּלוּת כל הכידור המעוגל הזה הנשי הזה שלה, שיהיה מתעגל מתקמר ושוב מתקער ועולה עם הצוואר הארוך, עם תנועת הראש המוגבה, עם השיער שלה שהוא חלק ויורד משני עברי הפסוקת שלה, והעיניים שכאילו עצומות, וגם היא בהקשבה כאילו לבשורה ממרחק, כשכל כך קרוב אליה יושב מי שכבר יודע מה הבשורה ומשער שגם היא כבר חושדת, ושאולי על כן יהיו גם אוזניה טיפה גדולות, מפני שההקשבה היא הנושא האמיתי, ההקשבה למה שהוא הולך ואומר לה בלבו כבר זמן רב בלי להגיד לה מלה, בלי להעז לומר, ובקושי להביט ישר, בלי להביא בחשבון את מה שקרה ממש בחורף הזה, לפני כמה חודשים, כשפתאום מי באה לקראתו ברחוב, כשהוא נעצר ונטל אז ואמר לה שלום, והיא, לא תאמין, הביטה בו ואמרה גם היא שלום, לא תאמין, ולא בזה לו ולא חלפה על פניו, ובקולה הזה העמוק הרווי והאדיש כל כך, וכשהלכה לה הלאה לדרכה בהליכתה הזו שלה, התחילה פתאום המדרכה להתעוות רתת, ואבני המדרכה התחילו לרקד, המדרכה שנשאה את שניהם יחד, מוזר ככל שישמע, וקשה היה ללכת כעת למישרין, ושכעת על כן יהיה חייב הכל ללכת נכון, ולהיות נאמר נכון, בלי מלים, ורק בכיור הפסל בתוויו הנכונים, ובגלוי, לגמרי, כן, ובהפצרה גלוייה, הו, דווידה, אני פה, הביטי בי, הו אפולינית אחת.

אם יש מישהו רעב, אתם יודעים מה, הלא אפשר להוציא אבטיח ולערוך כירה? כן, אפשר אבל עוד מעט. כעת אנחנו באמצע משהו מאד מעורר. חבל שלא למד לנגן על איזה כלי ממשיך יחיעם מן המקום שלו אלא שאבא שלו חושב שרק הארץ והאדמה והקרקע ועבודת האדמה וכיבוש הקרקע וגאולת הארץ הם העניין הראוי היחיד שבחור וטוב צריך לראות לפניו ולהכין עצמו לקראתם, ואת כל כשרונו ואת כל מיוחדותו להביא אל המזבח הזה, למה מזבח? מפני שכך רואים את זה, ומאד יפה לראות את החיים כמזבח, ומי יודע מה, ואלהים יראה לו השה לעולה בני, ויכלו שניהם יחדיו, לא?, ונשאר בינתיים רק לשיר בקולו המתחלף עם כל המריימות ההן שבקן השומר הצעיר בשני קולות ובשלושה, מאלתרים תוך חיוכים ונצחון ההמצאה הפראית למצוא את ההרמוניה התואמת, ולשיר נראה גם כמפלט מכל תביעות החיים והעולם והבית ו“התנועה”, אלה שיודעים תמיד בשבילו תמיד וגם לוחצים מה יהיה עליו להיות, ושלא יוכל לבסוף אלא לציית ולהצטרף וללכת ככל שהכינו לו, קודם לקיבוץ ההכשרה ואחר כך לקיבוץ הקבע, ואחר כך לפרדס ואחר כך למטע או לפלחה או לרפת, ובין זה לזה לתורנות המטבח ולחדר האוכל, או, מצד שני, שאביו יתערב פתאום ויקרא לו החוצה לבוא עמו ולהיות לממשיכו מן המקום שהוא ישמוט את יד המחרשה והלאה, ואין בזה הלא שום פסול כי מה אנחנו ומה חיינו בארץ הזאת אם לא עבודת הארץ, ועוד, וגם בהגנה וגם בנשק וגם בגיחות המסעות, וכל הזמן תמיד עם כולם ויחד מצטרפים ככה למאבקו של עם שלם ההולך כאן ועושה ומקים את חייו, ככל הידוע, ולשיר אפשר בחגים, אומרים לו, ולשיר אפשר בחוג לשירה, ולשיר אפשר גם בתהלוכות בקצב ההפגנות של “המוני העמלים”, כמובן, ואיזה חזק ומכובד להיות שייך להמונים העמלים וכאילו עלינו דרגה, ומתי אם כן, מתי, וזה הלא יפה מכל, מתי, אומר יחיעם והוא כבר נרגש למדי, מתי, הוא שואל, אבל מוטב שיתאפק קצת, מפני שאנחנו כאן לא בפתרונות, גם כשפתאום נעשה מניין שהוא עצוב בתוך כדי העצלות שכאילו כבר מחקה הכל עד לכמעט המהום של לא נורא, באמת לא, ובינתיים הלא עוד יש לנו זמן, עוד יש לנו ארכה, איפה כעת השמש, מלבד שזו כעת היא השעה שמחכים בה כל אחד למי שבסוף היום יקרא לו לבוא או לפנות ערב. מכירים את “נשען אל תורן הספינה, גלי הים אספורה?” הוא אומר, ונזהר פתאום שלא לצחוק למלים ולמראה פניהן המנופח הזה, עשינו את זה בארבעה קולות, בלי ליווי, ובלי שנוכל לחזור פעמיים על כל האילתורים שקפצו אלינו, והוא מפתל את שפתיו הגמישות האלה, ומביט בכל אחד, בדומה לחיוך, ואוזניו המפורסמות יוצאות מעברי ראשו כזוג מפרשים, ופתאום והוא חמוד כזה, תינוקי למדי, או אולי מין קופיף כזה, שיקפוץ תיכף אל הענף ויעשה העוויות, וחבל שאין לו כאן עם מי לשיר, שמעון יודע רק לעשות פם פם טים טים בום בום, וגם בים בים, כשאינו עושה טיאם בים בים, מכל המנגינות, ואילו היצור הזה לא מצטיין בשמיעה טובה דווקא, אף כי לא כולם מרגישים מיד, ממשיך כנראה מצד אמא, ששרה בהרבה רגש זיופים נוראים, לעומת אבא שמזמזם מפזם תמיד עצור מנגינות בינו לבינו, ובשמיעה טובה, כנראה, אף כי עצוב־תמיד, ואין מה לעשות מפני שאת רָמָה עדיין לא פגש, ורק את אפשרות קולה או את נחיצות קולה שמע כמעבר לאופק הידוע, כזריחה שעוד לא הגיעה שעתה, ואפילו לא ידע שהיא קיימת כלל אי בזה, אם כי בלִבּו פנימה כבר היה מוכן כולו שתהיה ותבוא, וגם היא עדיין רק מסתובבת לה כפי שהיא, ועדיין לא עולה בדעתה ולא יודעת עליו כלום, אף כי אביה דווקא יודע משהו על אביו, מפני שמי שלא יודע על הדוד יוסף הנמצא תמיד במסעות ארץ ישראל שלו, ועדיין לא משערת לה, שם אצלה, שם מעבר לאותם האקליפטוסים המפורסמים ההם, אלה שמי שהריח פעם בילדותו את ריח בעירת עליהם ערימות ערימות בסתיו, לא יהיה לו עוד ריח אחר על פניהם, ואפילו לא חושש עדיין שממש כעת מתחילים כל הבחורים התמירים של חדרה, האלה שכבר מזמן אינם הולכים ברגליהם אלא תמיד הם רכובים אלה על סוסים ואלה על אופנועים, מתגודדים כולם כעת סביב גדר ביתה, בכל מיני תואנות ותירוצים ולשונם בחוץ, ושתי אחיותיה הגדולה תמרה המוכשרת ורותה הכשרונית בטוחות כמובן שלשם יופיין באו לכאן ולשם יפי זמרתן, והן אמנם היו יפות ומזמרות, ולא מעלות על דעתן כי זו דווקא הקטנה המתחילה לפרוח ממש כעת, כשגם כל המושבה מתחילה חשה מעולפת פתאום מריח פריחתה המניצה, וכל הבנות כבר הן מתלחשות זה כמה ומסתודדות, בתוך שהן יושבות ומכינות להן ורוקמות את המפרשים שלהן שיהיו נתלים בקרוב על תרני הספינות המהודרות לאחר שאדוני היאכטה יכרעו ברך לפניהן ויקחו אותן מכאן הרחק אל ארצות התרבות, ורק הוא, כאן, עדיין קופיף שרוצה לשיר, בלי לדעת מי זו שם הולכת וגדלה לקראתו, בין ילדה לעלמה, יפה מעבר לכוחו לדעת ושרה מעבר לכוחו לשיר, ושיחד ועוד בלי לדעת זה על זה, הנה הם הולכים כל הזמן זה לקראת זה, מיום ליום מיועדים כאלה לקראת יום פגישתם, עד שיום אחד והם יופתעו, וגם בכלל לא, למצוא זה את זו ועד נצח, ככל האפשר, ולהתחיל סוף סוף לשיר, הו אלהים, כפי שלשיר צריך, היא קול ראשון בטוח בעצמו והוא נלבט סביבה ושר ונכרך סביבה ועליה בקול שני, צייצני במפתיע וחוזר לטבעו הנכון ואל הבאס הראוי, או שהוא פותח בקו המרכזי, והיא עושה מעוגי מחול סביבו, מעוגי מחול נהדרים, גנדרניים ומתגרים וחושניים ומגרים ומתקרבים ומתרחקים ומתמלאים אש ומתרחקים ממנו, עד שהנה הוא פורץ בבכי ושואג אליה, שואג אחריה, רֶמה, חכי, רמה, חכי עד שאבוא, ולפעמים יהיה השיר בא ויורד על שניהם ועוטף אותם ככה שאי אפשר יהיה עוד להישמר מן הדמעות, לא הם ולא השומעים, היֹה היו שני שושנים, אחד לבן אחד אדום, ו… וכן, ולוקחים כעת נשימה ומוצאים איך לצאת ולחייך מחדש, בלי דמעות, ולשיר ולפנטז, לשיר ולהתהולל, ולשיר ולהתכנס פנימה, באופן שמזכיר לו איך פעם כשהיה ילד קטן והיו מחממים בחדר האמבטיה הקטן שלהם את הדוד בפרימוס הגדול והיה חושך בחדר, והחלל היה מתמלא רעש המכונה ופכפוך המים, והלהבה היתה קצתה כחולה קצתה צהבהבת, והוא היה מיושב לו שם שכמוֹ, ברגליים משולבות ככה, כמין דרוויש אחד, מתבונן מכושף בצללים ההם האדומים מבליחים, ולבו היה נעטף תוגה, כאילו לא יוכל להחזיק מעמד ולא נשאר לו עוד אלא רק אולי להתפלל, מפני שהאלהים באמת הנה הוא ירד כעת והוא פה.

רגע, והלא יש ענבים בבית, שאג פתאום היצור הזה, נפלאים כאלה, שאג וזינק ורץ ביחפותיו וחזר ומכנסיו צונחים מתחת טבורו, ובסלסלה הגדושה שהביא גולשת שפע ענבים לבנים סגלגלים חלודים בשלים, סורחים ענבריים סביבה כמעט בעודף, ותראו איך הם, מתפעל היצור הזה לפני אורחיו, ואיך הם מתוקים, חברוניים, כדאי תמיד להתנזר מכל ענבי הקיץ, שחורים כלבנים, ולחכות לאלה עד שיבואו, ברכת שמים, תטעם תראה, תטעם גם אתה – ושוב נראה הכל פשוט מאין כמוהו ואפשרי וחלק וחם, גם כשכולם יודעים, ואי אפשר שלא, שהכל סביב, בכל הארץ, אין בו כלום לא חלק ולא פשוט, ואיך אין מלה רגילה יותר ומצויה יותר ממה יהיה, מה יהיה, גם בדיבורים על יד השולחן, ואמא נורא כועסת ואומרת שכולם כאן נעשו מין חסרי אמונה כאלה, בעוד שהיא מלאה אמונה, ולך תאמין לה, מפני שעיניה כבר דמעות, ובעיתון בבוקר כשפותחים אותו, וברחוב כשמקשיבים רגע ובטוחים בך שאינך בריטי במקרה או זה המושתן המסריח, אי אפשר אז להתחמק מן הוודאות שמיום ליום הולך וקרב איזה יום קשה, קרב יום, יום מבחן לכל, ושאם קרוב או רחוק יותר הדבר יהיה מוכרח להתפוצץ, מה בדיוק איך בדיוק לא ברור ורק שזה יהיה, יהודים וערבים, יהודים ואנגלים, ופתאום וזה יתפוצץ, ושבעצם כלום לא מוכן, אבא לא מדבר אבל רק זה אוכל בו, אחיו לא מדבר אבל נעלם יותר יותר, ללילה או ללילה ויום, או רק ליום אחד, ובו בזמן אסור שיידעו, ומשחקים כאילו לא כלום, ורק מחכים, מתחת לפני הדיבורים והשיחות והענבים המתוקים מחברון, מחכים כל הזמן שיבוא מישהו אחד ויפלוט מלה אחת וייעלם, ולא רוצים להאמין שזו תהיה מלה רעה, לא בא בחשבון, ודוחים אותה ורוצים שלא לחשוב על זה, ורוצים שכבר יבוא, ורוצים שיהיה כאן כזה שלא יניח לפּחד להתחיל, מתחת להבהובי צללי המנדרינות האלה, תמיד תמיד הכל הולך כאן ככה, פתח את העיתון, תמיד במצור, במצור ובמצוק, ימים טרופים, ותמיד חמוּר, וחמוּר מאד, ומה יהיה, ומוכרחים לסמוך על משהו, על המזל, או על איזה מישהו למעלה, שהוא יהיה חכם ויודע יותר וגם מכין ומתכונן, ולסמוך קודם כל, כנראה, על ידי הזהב שלהם, תמיד בשיניים לבנות אליהו הזה, מעקרון, ותמיד יודע לעשות בשקט, כאילו היה רק משחק בצעצועים, ואיזה סכנה ומה פתאום מסוכן, ולא פצצות ולא מוקשים, ובחיים שלו לא יתפוצץ אצלו כלום, כלום לא יתפוצץ (אהה, עוד איננו יודע, את התפוצצות היום ההוא, אמנם רחוק, באיטליה, בסתם מוקש אחד טיפש ונשכח ושכנראה הוא עצמו הכין וארגן לשם התרגיל שהוא עצמו הלך לערוך עם הפלוגה המובחרת שלו בבריגדה באיטליה ובאותו חיוך מקסים שלו לבן השיניים ובאותו ביטחון שניצח עד אז תמיד וש –) וכלום לא יוכל להשיג אותם ואת מהלכיהם השקטים גם כשהם טסים להם כמטורפים בדרך לא דרך (אהה, עד היום ההוא עם האופנוע הנורא ההוא כשלא היתה ולא נראתה שום סיבה לדאוג כלום וש –), פשוט, המזל אִתם והם המזל, ועוד מעט גם יבוא המבשׂר הזה והמלה תהיה כמובן ירוק, והכל, אלהים, והכל, וטוב לו למי שעסוק ולא מתפנה לשאול שאלות ולא ממתין עד שיידע, ובין כך ובין כך, והערבים הם דווקא הולכים ומכינים, כך השמועות, וגם היהודים הולכים ומתכוננים, כך הסודות, והבריטים הולכים ומתקשחים, כך רואים, ויום אחד פתאום, או יש משהו שהקטנים לא יודעים? או מי כאן קטן שאינו יודע?

איש לא יודע, אבל מספרים כל הזמן, כאילו שום דבר אבל גם קוראים בשמות, ואיך הלכו פעם פלוני ואלמוני וקנו בבלגיה והטמינו בחביות שמילאו באדמה ובשתילי עצים, ושלחו ליפו וברגע האחרון נבהלו והחזירו הכל עד בלגיה, ואיך הלכו אחר כך וקנו שוב ובפעם בווינה, והטמינו בתוך קופות ברזל גדולות ושלחו לחיפה ונתגלו, או איך הלכו האיכרים של משה סמילנסקי וקנו בלבנון, והצרפתים המסריחים ההם הלשינו לבריטים המנוולים ונתפש הכל וכל הכסף הגדול שכל כך קשה לאסוֹף, הכל ירד לטמיון, או איך הלכו שלנו, אנחנו וחברינו, לקנות פה קרוב ממש כאן בחברון ובבית לחם, והעבירו בתוך השתילים הארוכים וישר לגן הבוטני באוניברסיטה והצליחו, או המעשה שהיה בים המלח ובגשרי הירדן, וברוכבי חמורים תמימים בטיול השנתי לחקר המאובנים, או מעבר לכנרת לחקר היתושים, ואיך שוב הלכו לאיטליה, וכבר הגיעו וכבר הלכו להוריד מכבר למעקה הספינה בהתקרבה לחוף, וכמעט ש, לא, כי הפעם הצליחו, ואיך פעם הביאו את זה מעורב בצנורות החשמל וישר למחסני חברת החשמל והצליחו, וכמובן, אותן חביות המלט הנזכרות וישר מן הנמל לשכונת בורוכוב למחסן המרכזי והצליחו מאד עד שנשתברה אותה החבית האחת הטיפשה ממש על רציף הנמל והכל נשפך מתוכה והכל הלך להיתפש ושוד ושבר ושומו שמיים אלא שלבסוף הצליחו, וטישטשו ושיחדו והעלימו וטימטמו את מוח הבריטים, והטמינו הכל, וזה מלבד כל אותן אמצאות יהודיות, אמצאות חריפות, אמצאות מופלאות, איך לעשות את הלא ייאמן ואיך גם עשו וגם הטמינו, מלבד כשהתפוצץ פתאום בפעם ההיא והאסון ההוא וכל מה שלא כדאי לדבר, וכעת –

קצת רוח, ממערב, גם השמש ירדה משהו, וגם החום הערמוני שעל ראשו של יחיעם היה מתבחש על מצחו ומעליו, בגוש גלי רך שמזמן לא נסתפר ושופע כעת לכל צד ועל מפרשי אזניו, אבא שלי מחכה ממני להמון, אמר להם, שאעשה דברים ושאהיה דומה לו שאעבוד כמוהו ואולי אפילו שאגדל שפם, אמר, ואילו ממש אותה בריזת ים קלה ושקופה שהחליקה שקטה מעל כל גבעות המערב ההן, וכבר גם מעל גבות הפרדסים, בתוך הבהק רקוע השמים, שכבר התחילו להתמלא שמש יורדת, הגיעה מעל כל המגרשים האלה הריקים עדיין את החצר הזאת כאן, של הבית האחרון בגב המושבה, שרק עוד על ידו קמו קצת פה ושם הבתים האחדים, זה של אהרון מימין וזה של הֶריש ממול ושל הגברת פרייליך ושל האדון המהנדס, ושל גוטליב ועד ביתו של יששכר למעלה בראש הרחוב, וגם היתה מפריחה לשמעון בקלות את ענן המשי הבהיר שעל ראשו, מפני שזו החלטתו, לאחר ודאות הקרחת השלימה של אביו, חלקוּת נוצצת ומטופחת, שהוא, אם לכך הוא נדון, יקח בינתיים ויגדל את כל מה שעדיין יש לו, דק ומשיי ובהיר ככל שהוא ונשמט לו בהמון בועות קלות, שכל סריקה משאירה מהם פחות, עד שסימנו ותפארת יופיו הוא הגודש השיפוני הזה, העולה ונופל מיד חסר שום קשיות סביב ראשו הזה רך כולו, ומעלים כמעט את שאר שרטוטי פניו, שהלכו כמובן ונתגלו אחר כך ככל שעברו השנים, כשהתפארת נתמעטה והאמת נחשפה, ועד אז הרי זה ממש כדור עשן בהיר המתעופף איטי מעל קלסתרו החבוי, פאר שאינו דווקא מטֶה לצידו את לב מוריו בגימנסיה, שאינם מכלים בו את מלוא כל סלידתם מפני הגנדרנות השחצנית של הבלורית המתגרה הזו שלו רק בגלל חוב הכבוד שהם חבים לאדון אביו מעירית תל אביב, מטה לחמם, אבא מנומס ומכובד ונשוא פנים וקרחתו שלימה, גם כשכל מוריו המלומדים האלה, כל תלמודם המכובד אינו נחשב בעיני הבן היחיד הזה אלא כראשון לעונשים המפריעים את סדר הדברים הנכון: מגרש הכדורגל בשבת, אולמות הסינימה פעמיים בשבוע, עם רָאמוֹן נובַארוֹ איבן מז’וּחין ורוּדוֹלף וַלֶנטינו שאין יפה ממנו, אשריו ואשרי יולדתו (ודווקא הוא מת צעיר בדמי ימיו! ואלה כידוע תמיד באביב ימותו), מלבד שיעורי הצ’לו שהוא חייב בהם אצל האדון הוֹפֶנקו, ולפני הכל קָמֶר חברו האיש המרדן, וגם שמואל חברו האיש הנוגה —  ישליג בקרוב — היה שמואל קורא בעל פה בקול חדגוני — אזכור שנה שעברה— דיבר בשקט, בקול מעומעם— הנח, לא קרה לי דבר, אילו שאל מישהו מה לך קרה$הקלד משוואה כאן.$  ומלבד חיזוריו הנואשים, בלי לגלות להן, אחר זהבה אחת ואחר דווידה אחת לסירוגין, שתי הגאוותניות ההן כל אחת לפי דרכה, ושעם כל זה, ההכנות ליום יציקות הגבס הולכות ומתממשות ובקרוב ועוד תראו, ואילו כל אלה מורי הגימנסיה שלו, איזה בדיחה.

גם מורי יחיעם בגימנסיה בירושלים הם סיפור משעשע, איזה מצחיקים. אתם מכירים? לא שמעתם? גם לא על דוקטור נאמן המורה לאנגלית שאיננו אדם גבוה כלל והוא אימת המאחרים לבוא, רק נכנס והקיש בדלת והיא כבר נעולה סופית, ועל הדוקטור ברוכין, המורה לתלמוד המפתל שתי רגליו הכחושות מתחת השולחן כשתי צמות דלות ונוזף בקול ניחר, “לֵוי פרא לוי פרא, פֶפֶרמן…”, לא שמעתם, ולא על המורה שָלֵם מן המשוטטים שסיפורי הגוזמאות שלו מצורדים רגע, וגם לא על קַלעי של המתימטיקה, או על לָאדִי של הפיסיקה, שעליו אומרים כי אמר את אימרת הנצח כי שני קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו, ושעל כן דְווה קָווֹת מקבּילות בַּבּוֹצְ’קָה נִיקַגְדָה נִיפָּגֶשוּ, ומה אומר לכם שם הסופר קבק, אלף אלף קבק, והספר שלו במשעול הצר, ורעמת בלוריתו המלבינה ושתי בנותיו, הה איזה יפות, עדנה ובת־עמי, לא אומר כלום? או ההיסטוריון המהולל תֶמֶס שמספרים שהיה תותחן בצבא הקיר“ה ונתחרש לא עלינו ואפשר לומר בפניו הכל בגילוי לב, או אדון דֹב קמחי מן התנ”ך, לפנים בֶּריש מֶלֶר, שהכיר את ברנר ומדקלם ברגש, מצודד לב הבנות ועושה להן עיניים, ואת מוהליבר המנהל, עם הזקנקן, כל אלה החשובים האלה לא הגיע שמעם עד הדרום המפגר הזה? וגם לא שם האדון אלוּף הזקוּף, האדון להתעמלות עם המשרוקית ואומרים שהוא גם, שְשְשְ, בהגנה, או רופא הגימנסיה האשמאי הזה שהבנות מתאוננות עליו שבמקום לבדוק הוא ממשש אותן, ואיכְס מגעיל כזה, כולם אנשים מורים מהוללים ורק מה לנו ולהם, איפה הם ואיפה אנחנו, הם באמצע המאה התשע עשרה ואנחנו הלא בוקעים כבר ועולים משליש המאה העשרים, הם נולדו וגדלו שם ונפלו לכאן בלי מזל ונעשו מורים מחוסר ברירה במקום להיות פאר חוקרי עולם, וכל העולמות שלהם זרים כשם שמיושנים כשם שמגוחכים, ואנחנו כולנו רק כמין אינדיאנים בעיניהם, אינדיאנים דוברי עברית בשגיאות, פראים שכל עניינם רק להוריד שיבתם שאולה, בורים כאלה עמי ארצות, ומפגרים אינם יודעים להעריך תרבות והשכלה, או איך הם המורים שלכם? אצלנו אחדים הם בסדר, למשל הררי לספרות, איך הוא קורא יפה ומדקלם כמו שחקן, והוא דווקא בסדר, סיפר שמעון, אבל יש לנו “רַבֵּנוּ”' , “רבנו הנבון”, לא שמעתם? “רבנו הנבון כולו כעיפרון”, לא שרים אצלכם? כי שמעון הזה במיוחד יודע להוציא את רבנו שלו מכל כליו, שמעיקלה, מפסיק אז רבנו את השיעור וכולו תוכחת לעג, שמעיקלה פייגלה, תאמינה לי, הוא מוכיח אותו, נמאסו עלי כל החוכמעס האלה, והלא אני כבר מכיר את כל החוכמעס שלך, כששמעון רק היתמם ורק שאל לשם ההשכלה על רחב הזונה מה זה בדיוק הזונה הזאת, את זה תשאל את אבא שלך ביום השבת בין מאכלי הדגים, יעץ לו רבנו בחרי אפו, וגם לנו, התנדב אז היצור הזה, יש המורה יעקב, כולנו בכיתה רק שנים עשר, אולי כשכולם באים חמישה עשר, והוא רואה אותנו כאילו היינו הקונגרס היהודי בבזל, עומד לפנינו מתגעש כולו, שתי ידיו פרושות לצדדים מקיר אל קיר, והוא לועג למתנגדים היריבים והוא רומס אותם, מראה להם את טיפשותם, קורא להם להתבייש, ומבריח את כל העורבים מעל כל האקליפטוסים, ומוסיף וחוצב להבות, לפני כל האלה הצעירים הנושאים בקושי את כובד התבגרותם התוססת, המתישה, מושך את מכנסיו הצונחים, ולא השנים עשר לפניו אלא כל דור היהודים הצעיר היושב רתת ולא יירתע עד שתצא האמת לאור, אוּמָה אוּמָה, היה נואם לפנינו בהתרגשות, אומה הקיימת שנות אלפיים, אומה הלוחמת על חייה, אומה הנותנת נפשה על חייה, של נעליך מלפני אומה, אומה הנושאת דגלה רם, היה המורה יעקב מבעית את כל רחוב יעקב המתנמנם והעולם היה צר למשא צידקו, ולא צריך היה לא להסכים ולא לשאול ולא להפסיק, כי הוא באמצע הקרב הגדול, נגד כל האנטישמים ונגד כל קטני האמונה, ונגד כל המתעייפים באמצע העלייה, והוא מוסיף ודורך על במתי האויבים ומביס אותם, ואת שנים עשר מתבגריו התשושים, ואת כל רחוב יעקב הריק, מלבד כמה אבקים, ואולי רק עוד כמה עוזרות בית ערביות שנעצרו המומות בין ניעור השטיחים וחיבוּט המרבדים תומכות ידיהן במתניהן, מלאות יראת כבוד מתוקף ההשכלה ומהוד הנואם.

קח את מורנו אדון דוקטור ברוּכין, מי אנחנו לפניו, אפילו לא עיירים צעירים, הוא בשביל שבת תחכמוני עם הפילוסופים ועם חכמת ישראל, להחליף מכתבים עם הוגים ומאמינים, יש כתבי־עת כאלה, ראיתי, מעיד יחיעם, אצל אבא, תרביץ, או ציון, ועוד כאלה, לא מבין שם מלה, ומה לו לד“ר ברוכין ולי, אני רק מפריע לו, מנמיך את קומתו, מבזבז את ריכוזו, מעולם לא היה בצריף שלנו בשומר הצעיר, ומעולם כנראה גם לא היה בקיבוץ, אבל הוא יודע מה אני חייב לדעת, החיבורים שאני כותב גורמים לו שבץ, והדרשות שהוא מְנסה, אם לא מפריעים לו, מייבשות אותי, כמה המרחק ביני ובינו, מאה שנה, שלושה דורות, בחיים שלו עוד לא היתה טוריה ולא רובה גם לא אופניים פשוטים, וסינימה אצלו זו תרבות רעה זולה וקלקול המידות, ולוקחים אותי אבא שלי ואבא שלכם ומכריחים אותו ללמד אותי ואותי ללמוד אצלו— כשאני צוחק הוא נעלב כשהוא בוכה אני מתאפק שלא ללעוג, אבל, לפעמים, כשהיתה ההמוּלה בכיתה מתגברת עד מעבר לנסבל, היה ד”ר ברוּכין המסכן והתלמוּד פתוח לפניו, מגביה אז את צווארו המדולדל מתוך צווארונו הריק, צוואר קמוּט מיוּשן כזה, כארנק בלוי, וכאותו עגוּר, היה אוסף את קצת נשימתו שנותרה ניחרה מעלבון ונושא את שארית קולו היבש והסדוק, “הסוּ הפראים!!” היה צווח, ישר ממאפוּ, אמיתי ורמוּס וכואב, שכל הפראים קבלו דווקא בתרועת מבינים, והוא חזר והתקפל אל תוכו הרוס, ופתאום ונחמץ לי הלב עליו, ולא יודע, אבל, קח את המורה שלי, קופץ שמעון נרגש, קח את רבנו הנבון הזה, מה הוא יודע בעולם, למה הביאו אותו עלינו, אני נשבע שהוא בחיים שלו לא היה בסינימה, וכמובן שלא במגרש הכדורגל, ולא שמע את השביעית של בטהובן ולא אכפת לו, ואפילו לא מבדיל בין ברטונוב ובין מסקין, והוא מלמד אותי היסטוריה, מה אכפת לך כל מלמות הגויים האלה, הוא גוער בי, כשאני שואל לתאריך, כלום להשתדך אליהם אתה מבקש, או קח את המורה יעקב שלנו מלך ציוני ציון, מתפרץ כמובן היצור הזה, אם הוא מבדיל בין לימון לחושחש, בין פרד לסוס, אם דיבר אל ערבי מימיו, אם רכב על חמור, על סוס, אם קרא בחיים שלו את ההגדה לבית פורסייט, אם שמע על טוניו קרגר? אם ראה את “המלאך הכחול” עם מרלן דיטריך ועם אמיל יאנינגס, הה, איזה שחקן, התרגש היצור הזה ושערו התבחש ברוח על פניו. אבל אבא שלי דווקא מתפעל, מספר יחיעם, הוא, ברוּכין, כתב אל אחד־העם וגם קיבל ממנו מכתבים, אבל על גאלסוורתי לא שמע, ולא על תומאס מאן, וארץ ישראל היא בשבילו עדיין חובבי ציון וחיבת ציון, מעולם לא טייל במדבר, ובגליל עוד לא היה, ואכפת לו רק מה אמר אחד העם שלו, אל איזה ברדיצ’בסקי אחד, ולא מה אמר ברל, או אליהו גולומב, כמו סוכנים של תרבות מפוארת שכבר איננה נמכרת, או כמו מוכר מיובשים בשוק הפירות הטריים, ומה מרגש אותו ומה מזיל דמעה מעיניו ומה מרגש אותי ומה מזיל דמעה מעיני? וקָמֶר, החבר שלי, נכנס כעת שמעון נמרץ, והרוח מערימה את ענן הפשתן הבהיר של ראשו כמעט תולשת את המשי הקל הזה, החבר שלי קמר כבר הרחיק לכת, והוא לא רוצה כלל לשמוע על יהודים, יהודים יש שם בגולה וכאן אנחנו כולנו כבר עברים, מספר שמעון, וקמר אומר שנמרוד שמלפני אברהם אבינו קרוב אליו יותר מכל הרמב"ם או הגאון מוילנה, כך הוא טוען, וארץ ישראל הוא אומר היא רק קטע בתוך הקשת הפוריה, הוא אומר, והאַלים הכנעניים הם דשני עסיס, האלה ענת למשל, כבדת בשרים וסעוּרת חושים, יותר מכל שֹרה אמנו הצמוקה והמרשעת, הוא אומר, קמר חברו המורד, מלבד כל המאוס והדוחה והמגוחך עד בושה שיש באידיש שלהם, באוכל היהודי, בהיגוי האשכנזי, המגעיל הזה, והוא כבר מלמד עצמו לומר היטב עין וחית וקוף וריש, ולהתיז בהם ולקטום כסיגרייה כבויה את מבטאו הרוסי ואת שמו קמר הנה הוא הולך להחליף לקמיר, לקינן או לתמוז.

ואתם יודעים מה, קוטע כעת היצור הזה את השטף, אנחנו איננו מזקני הארץ הזאת, מצחיק, אבל אנחנו הם בניהם, בדיוק בניהם של הראשונים, ממש בני אנשי העליה הראשונה הביטו עלינו, איזה בנים היסטוריים, הם עוד מאז עלייתם כל הזמן רק בונים ובונים ובונים את הארץ הזאת הלא בנויה, מאז כשעוד לא היה כלום ועד היום רק ממשיכים כל הזמן לבנות ולבנות בכל כוחם כל יום ויום — ואנחנו? מה אנחנו? ומכל מקום, אבא שלי נראה, הוריד כעת את קולו, לא כמו אבא כי אם כמו סבא, איש אחד מִדֹור רחוק, גם אבא שלך, ולא כאילו רק דור אחד בינינו אלא שניים שלושה, לפחות —  אבא שלי בא לפני שהיה המקום הזה ואני כבר לאחר המקום, הוא היה לו שבר־מקום בחייו, ואני פשוט ובלי שום שֶבר, ואמור, על מה אתה מדבר עם אבא שלך? אתם מדברים בכלל? על מה? הוא מכיר אותך, יודע עליך—  הזקן שלי, הלא בלבו כבר הכין לי מה אהיה ואיך אהיה ואיפה אחיה, ואני אהיה? ומה שהספיק לו יספיק גם לי? — אני גם לא מתחיל לחשוב ככה, אמר שמעון, אני רוצה לפסל, לנגן, לקרוא, ללמוד היסטוריה, ללכת למקומות שאני אוהב, בכדורגל, בסינימה, בתיאטרון ובקונצרטים, ולא, אלוהים לא, אל המקומות שהוא הולך, ולא חושב על מה שאמרת, לא חושב על בונים בונים, ולא חושב שזה בשבילי, מה פתאום, ושיעזבו אותי אני לא בשביל זה, אפילו לא בשביל ההגנה (והביטו מהר סביב, ופתאום גם איזה מיתר סמוי כאילו נפרט רגע), ואני— קונן יחיעם —  לי אי אפשר לדבר כמוך, אבא מחכה לי, מה שהוא עשה בארץ מחכה לי, כל המשפחה שלי מחכה לי, והשומר הצעיר מחכה לי, וההגנה מחכה לי, כולם מביטים עלי, ומה שאני רוצה או לא רוצה אינו ברשותי, וגם אם אינני רוצה אלך לשם, ואני אגור באוהל, ואקפא מקור, ואשנא את המקלחת הקרה, ואשתין מאחורי האוהל כי לא יהיה לי כוח לרוץ, ויקימו אותי בכוח בבוקר, ולעבוד בטוריה מתחת האשכוליות לא יהיה לי כוח, ותמיד אהיה רעב, ותמיד היום יהיה ארוך נורא ובלתי נגמר, וזה מה שיהיה, בודאי, מפני שזה כך ואי אפשר שאני לא, ואני לא אֶלמד שחרה, ואני לא אלמד מוסיקה, וגם לא ספרות או היסטוריה, אני אלמד כנראה חקלאות, או יערנות, מפני שזה ישוב הארץ, או אהיה וטרינר, ולכל היותר אלמד ביולוגיה או כימיה, ואהיה כנראה כימאי מסריח, וזה מה שאהיה, וגם לא בטוח בזה מפני שבחור רק גומר ללמוד וכבר הוא תפוש והוא הולך להכשרה ולקיבוץ ולהגנה, ואין דרך אחרת, וזה הכל. מה שאני אוהב נחשב למשחקי ילדים ומה שאעשה מאין ברירה נחשב לשליחות. וזה הכל.

וחשוב רגע, ההם שם, שבהטמנת הסְליק ההיא, הם שם מפני שהם בשליחות, או מפני שזה המשחק המותח שלהם? מפני שארגנו אותם לשרת את העניין הגדול, או שכך הם אדונים להרפתקה המותחת שלהם? או אולי כך זה חוק המקום, שבלי להישאל הוא מוסכם, כמין הכרה שמרגישים בעצמות, ושאתה לא תוכל אלא להישמע לה, יותר מזה, שתחוש עצמך מחויב להתנדב לה, כמי שמוכרח להתפקד ולמלא את השורה, ושאי אפשר ואפילו מעליב אם ייפסחו עליך ולא יקראו לך, וגם אינך מחכה עד שיקראו, ושגם יש בזה איזו שותפות אפלה, כמו משהו קדמון והכרחי, אולי אפילו כקולו של תוף השבט, שאתה שומע ויודע שקוראים לך, שהסכנה הביאה אותך ואתה פה מוכן בלי שאלות ובלי תנאים, עם נשק ובלי, בלי חשבונות, ואפילו נדחף ובא, באמצע הלילה הגיע הקול אליך ואתה נעקר מן הכל ובא, כמובן, אולי כמו בסיפור ההוא על הנער שמואל? זוכרים? במקדש, כשנעור בלילה, מבוהל, לא מבין מי קורא לו ולמה קוראים לו, ופתאום תופש עצמו אומר, כן, ואומר, הנני, ממש במלים האלה, כן, הנני, הנני כי קראת לי. לא זוכרים? פתאום וזו הידיעה שקוראים לך. ידיעת ההכרח הקודם־לכל והלא־יכול להיעצר, באמצע היום ובאמצע הלילה ובכל מקום, ואתה מיד אתה בא, הנני, זה הכל, הנני, וזה הכל. אומר יחיעם ומפסיק. כי פתאום היה הדבר גדול מדי. וכאילו כך באמת. עד שמוכרחים לשתוק רגע ושותקים רגע. ולא רוצים להפר משהו שידוע ברור שאמנם זה כך. אבל שמעון אינו רוצה להקל, מה זה, הוא אומר, מה זה?—  זה אומר שאתה לא רק של עצמך, התחיל היצור הזה, אבל שמעון קצץ מיד, מה זאת אומרת לא של עצמך, של מי? של המולדת? של העם? לא מלים גדולות מדי? — לא יודע, התחיל היצור הזה, ואולי זה דווקא הצורך להצטיין? או הצורך להוכיח שאינך מפחד להסתכן, שאתה גבר על הכיפק. וגם שאתה בנבחרת— ולתת את כל החיים שלך כדי להיות בנבחרת? או שזו רק תמימות נוראה, כאילו הולכים ומקדשים משהו, שאותך הוא לא שואל? וכאילו באמת יש איזה מוכרח בעולם שהוא יותר מן ההכרחי שלך? ושיש משהו בעולם שהוא שווה יותר מן הקצת שלך, מקצת חייך האלה? למה אתה צריך להוכיח שחייך לא שווים? שיש משהו שווה יותר מן החיים שלך? — או השניים האלה שנעלמו לאן שהוא עד שישלחו לכאן מלה, והלא זה משחק במאסר עולם או בחבל התלייה, מי זה תובע מהם כל כך, מי זה שתל בהם הסכמה למין תביעה נוראה כזאת? ומי לקח לעצמו רשות לתבוע—  או שכלל לא כך, וכנראה לא כך, וכל המאסר־עולם וחבל־התלייה אינם אלא סבירות מדומה, כמו שבטיסה מטורפת באופנוע כל הסכנה היא רק סבירות מדומה ובאמת לעולם לא יקרה לך כלום מפני שלך לא יקרה כלום, ואין כאן כלום אלא זו רק קצת התגרות בסכנה, כמו הרגזת השור שבזירה, מתוך ידיעה בטוחה שלך לא יקרה וזה רק השור הוא שיקרה לו ודינו נחרץ.

אני לא מבין מה אתם. כעס שמעון. לא רגיל אצלו. ולא מעלה על דעתו כמובן איך בעוד פחות מעשר שנים והוא עצמו רץ שם בבריגדה נסחב שם במדבר ובכל מיני מקומות חמש שנים, תפוש עם הרובה הכבד ההוא, 654010, לא להאמין, חמש שנים אבודות, לא מבין איך אתם. אמר שמעון והתחיל נרגע. מביטים זה בזה, קרובים ורחוקים כל כך. כל אחד כאן וכל אחד מחוץ לכאן. מה יודעים על רביצה בפאת מיטה וקריאה והספר מתחת גחונך ודף אחרי דף מתעופף כשאתה גם ישנך בזה וגם מחוץ לכל זה, או על בדידות השיטוטים בפאתי הפרדסים, ועל הדמיונות שאופפים כעדת זבובונים מתרוצצים ומקיפים את ראשך, מה אתה יודע מה מרעיד את לבו של היחיעם הזה עם גבות עיניו המקושתות, עינים כאלה ירוקות צהובות או ירוקות חומות, ופרעות השיער החום־ערמוני שלא ניגזז כבר הרבה זמן ויפה לו, ומה עושה לו את העולם לשווה משהו, לחשוב משהו, ולשמעון את ההבדל בין האפוליני והדיוניסי, ואת הלבד שלו, מעבר לשובבות בגימנסיה לכדורגל בשבתות וההימשכות הכפולה פעם לדווידה ופעם לזהבה, או איפה אנחנו באמת בתוך עסקי השבט הזה שנולדנו לתוכו. שותקים. ופתאום וכאילו על סף תהום. קצת צעד לא נכון, קצת מחשבה לא נכונה, קצת הרגשה שלא נכונה — ואין עוד. ונעשה מכווץ כל כך שקשה לנשום. מה מוליך אל המחשך, גם לאור היום, ולמה מיד הם שם, כאילו קראו להם ההם שלא מסרבים להם, ואפילו לא מעלים על הדעת שאפשר לסרב להם וזו מין תביעה פשוט הכרחית כזו וברורה כזו כמו אור היום, גם כשבמחשך, תביעה בלי מלים, ושומעים לה בלי חשבונות, ולא מבחוץ אלא מבפנים, או מבפנים ומבחוץ בבת אחת, ואיך מיוחד הוא הרגע שבו אתה נקרא, הי אתה, כן, אתה שם, קוראים לך, והלא יש אנשים שכל חייהם מחכים כל חייהם שיקראו להם, שיהיו נקראים פעם, שלא ייפסחו עליהם כשיהיו קוראים, שלא יהיו בלתי נקראים, קראת לי? קראו לי? מי קורא לי?

שלוש הגומות שנתמלאו בינתיים עד שפתן ורבצו תחתיהן ממולאות מים עכורים לעייפה ובועות קצף שטוחות ושלדי עלים צפים כמין ספינות נטושות, ואיזה עכביש גדול אחד עומד פתאום על עלה אחד ולא מובן אם זה מרמז משהו, או כאילו רק מסיעים אותו במעבוֹרת מצד אל צד ולא ברור אם הזבובים שמצד זה צריכים כעת לשמוח ומצד זה צריכים להתחיל להיזהר, ומעבירים כעת בעסק גדול את אמת המים אל שלוש הגומות הבאות הרצופות עלים יבשים חול צמא וכמה נמלים שעוד לא תפסו כי המבול הנה בא ולא יודעים מה בדיוק לעשות. או מתי יבוא לקחת או לבשֹר. אתה את “המלאך הכחול” ראית? התחיל פתאום שמעון מפרק קודם. אני? כן, בטח, אישר היצור הזה בהרבה נענועי ראש, ובלי לספר איך ראה, מפני שכסף לכרטיס הלא אין לו, מניין יקח שלושה וחצי גרוש, ושעל כן היה מדלג בלילה ומטפס באותם עצי הגרוויליאות הגדולים והסמיכים שהיו מקיפים את בית העם ומגיעים עד רום גגו, ועל ענף אחד שמנוני משהו ושביר למדי, ישר ממול החלונות הארוכים והגבוהים שהיו פתוחים למילואם מפני שהקיץ היה מעיק בחום הלח ההוא, והאולם העתיק היה מחניק וכל הצופים בעלי הכרטיסים היו מנפנפים בכל מה שבידם מעיתון ועד כרטיס הכניסה, לרבות מניפות ענוגות לרבות כובעי רועים אוסטרליים שכמה מבריאי הנוער הטוב לא הסירו מעל גבחתם גם בלילה, ומעל הענף ודרך החלון כשרבע המסך מוסתר ופס התרגום בלתי נראה כל עיקר, אפשר היה להיצמד ולהיבלע בסרט, ועל ידי שינוי ענף או השתרבבות קדימה תלוי רק ביד אחת, על סף שבירת הענף, חרדה לכל רואה אילו היה מי שיראה שם בלילה את ראיית הקופים שבה רואה היצור הזה סרט, וגם אפשר היה להחליף עץ כדי להזיז ולשנות משהו את הרבע הלא נראה, בשעה שעמרם החליף גלגל בגלגל, והעלה את האור, וכל מיני נזקקים פרצו החוצה כדי להספיק מתחת לעצים ולהספיק לחזור, וכך ראה סרטים, וכך גם את “המלאך הכחול”, לא הכל ראה היטב, לא הכל היה מוסבר לו, לא הכל התקשר היטב, אבל זה היה עליו כמו רעם, לפחות, שהרעיש את כולו, פעמיים באותו השבוע טיפס וראה, וחזר הביתה לא יודע נפשו, וחש ברור שמשהו השתנה, לא קל לומר דיוק מה, אבל כאילו שוב אינו אותו ילד, האפשר שנתגלה שם המם אותו, היה מחוץ לאפשר ומחוץ לידוע ומחוץ למותר ומחוץ לנאמר, האשה ההיא שם המרלן דיטריך ההיא, שקראו לה בשם לוּלו, או לוֹלה, לא עלה על דעתו שיש נשים כאלה, שייתכן כאלה, שמסתובבות ככה, שלבושות ככה שכמעט ערומות ככה ושמראים אותן ככה, או המורה הזקן ההוא שפתאום נשתבש ויצא מן המסלול, ומות הציפור בכלוב שהיה כנראה רמז מאיים, כבר מן הפתיחה, וההתדרדרות הזאת שלו, בלי שיוכל עוד להיעצר, וההשפלה שלו, והנורא שעלה בגורלו כשנשא אהבה מאוחרת אל האשה המבלבלת ההיא, לא רק גוויתו המרחפת במרומי ענפי הגרוויליאה מול החלון ההוא נפוגה, אלא העֲמֵק פנימה לתוכו, הנדהם, הרעישה את עולמו, את סדר עולמו, את חוקי התנועה, זעזעה את הציר הפנימי שבלעדיו הכל מתחיל נוטה על צדו, כמו גלגל בעגלה שמתחיל משתמט ממקומו, ועוד רגע יפול, וצועקים לו לעגלון, הגלגל הגלגל, גם משהו מאד מסוכן וגם משהו, חייבים להודות, גס ומאד מגרה, לפתע פתאום מאד מפתה, ומאד מרגש, והאסור הזה המבהיל והבלתי יכול להיות. ומשום מה זוכרים פתאום הרחק מזמן עוד בתל נורדוי כשגרו שם מזמן, על שפת הים, קצת צפונה קרוב לבית הקברות של הערבים, היה שם בית המטבחים, ופעם כשעבר בלי שהתכוון לראות היה לפניו הדבר איך עשו לה את זה, ורצה לברוח אבל לא יכול, רגליו נקשרו גם כשהזוועה והגועל והבחילה עלו לגרונו, ואיך הפרה שקשרו את רגליה ומשכו פתאום והיא התמוטטה על צִדה בבהלה, עדיין חיה ולא מאמינה, והאיש השוחט בא והסכין בידו, הו לא, לא להמשיך, הזוועה ההיא ואִתה גם איזו התעוררות נוראה, גועשת, חונקת בגרון, שכן להציץ שלא לברוח, שכן לראות איך זה נעשה, איך עושים את זה, את כל הבלתי נסבל הזה, את כל האסור בראייה הזה, או כאילו פתאום נעשתה איזו שותפות שלא רוצים להודות בה, ורק להכחיש, להכחיש הכל, אלהים, עשה שאוכל לקום ולברוח, אבל כולו רק מהופנט למקום, מגלה את הנרגש שבחטא, את הנחנק שבגרון, ואת הנפלא הנורא שבעוד לא נודע, ומה פתאום, בשום אופן לא, אבל כן.

יחיעם מבקש לדעת מה היה בסרט ההוא, ושמעון מספר לו בקצרה, ואיך לבסוף רמוּס והרוס חוזר בשארית כוחו המורה ההוא, ונשרך אל כיתתו בחצי הלילה, והשַמָש, נכה המלחמה, מצליע עם הפנס לראות מי היה הפורץ המגושם הזה, ומוצא איש שמוט על כסא הקתדרה, חובק כטובע את חוף מבטחיו, והוא מת לגמרי— וכאילו סגר את לולאת החטא שהסתבך בו, וגם הוסיף וזימר בין השפתיים את מה שזמרה הלולה ההיא האיומה והמדיחה, עם רגליה המפורסמות בשיר שהוא גרמנית אבל בערך כך, בקולה נמוך, המפתה, יפה כזאת עם סיגרייה בקצה פומית ארוכה וכסיות ארוכות על ידיה, יושבת באלכסון, מגלה את חוּביה, בזלזול, ושרה, אני מראשי ועד כפות רגלי כולי אני אהבה, ככה בערך, והיא האשה ההיא שמחוץ למותר, מנסֶה להסביר, שאיננה בשבילך, אבל שקוראת לך לבוא ולצאת אליה, לבוא ולהיות פעם שונֶה, להיות פעם אחר, ולהעז ולהגיע אליה ואפילו תהיה מושפל לרגליה, ואיך אי־אפשר היה לראות כשהליצן ההוא שבלהקה בא לנפץ ביצה על מצחו והיא נוזלת על פני הפרופסור והקהל משתגע מצחוק והוא רצה לבכות, ואיך אתה ממשיך לאהוב גם כשאהובתך משפילה אותך, שואל אותו היצור הזה, אוחז בשארית האשכול שנשאר, למשל אם היא תמחץ אשכול ענבים על פרצופך לעיני כולם והמיץ יירד לך, אינני יודע. עונה יחיעם, אינני יודע, הוא ממלמל ועוד מעט באמת, לא, הוא עוצר ולא דמעות, היא לגמרי מן הדיוניסיות, מסביר כעת שמעון, והן מועדות להזיק, וקוראות להרפתקות, שמי יודע איך חוזרים מהן, או כאילו בוא נראה איזה גבר אתה, הוא מסביר, ולעומתה גרטה גארבּו היא אפולינית, ואיך יפה להביט בה, כשכל המסך הענק מתמלא בפניה האלה, עם העיניים שלה, עם שקעי הלחיים, עם השיער הזה שלה, והשפתיים המלאות, והחוטם השוודי שלה, ועם הרוך הזה שלה הבלתי מושג, כמעט ללא חיוך וללא נסיון לצודד אותך, כי אתה כבר מוקסם, כשהיא ניבטת קדימה מעל חרטום הספינה המפליגה לה, איזה יפה הוא אומר, ואין יותר מזה, איזה יפה, אומר שמעון והוא נרגש, היא לא בשביל להתעסק אִתה, היא בשביל להעריץ אותה, הוא אומר, באמת, נרגש, מרחוק.

ואני אהבתי את אירין, מספר כעת יחיעם, היו לה עיניים אפורות, אתם זוכרים, מה פתאום אפורות, מתערב שמעון שזכרונו בָּדוּק, עיניה היו שחורות, בפירוש, אתה בטוח, מפקפק יחיעם ממאן לוותר, לא אפורות? ואולי חומות כאלה? — שחורות, מקפיד שמעון, שחורות מעורפלות משהו, מוותר טיפה, אבל צבע שמלותיה כן היה אפור כל מיני אפורים עם כל מיני בהירים, תמיד, כן, מוקסם יחיעם, ותמיד הלמה אותה השמלה, פעם מצבע השמנת, פעם מצבע הכרכום, או האיריס, תמיד פרחים אצילים, וגם הבהיר שלה היה עמום משהו, ותמיד ניחחוּ מסביבה מיני “ניחוחים” כאלה, ככה בתרגום הנפלא של הספר הנפלא, “ניחוחים”, וגם משהו שהיה עליה תמיד “צח כמשי”, זוכרים, ואני זוכר, תרם כעת היצור הזה, אני זוכר: “בלוּזה רכה וורודה עם שרוולים רחבים”, לא? אבל לא אפורות, עיניה, תמיד הן שחורות, אולי פעמים נראו גם כאילו חומות, כקטיפה, לא?, כן. ואילו פניה היו תמיד “חיוורים כשן”, לא? כן. והשיער היה זהוב, בוודאי, לא זהוב תוקפני, אלא, זהוב “כנוגה הירח”, ותמיד עם ריח הסיגליות, תמיד של פרחים, ויודעים מה, תמיד היתה אשה של פרחים ושל צבעים ושל ריחות ושל נועם, ואף פעם לא של בשר ודם, ולא שום דבר ארצי, וגם מנגנת רק את שופן תמיד, גם כשנכשלים נישואיה ואהבתה החדשה נגמרת במוות פתאום, כאילו איננה אשה אלא אווירה, כאילו רק בת לוויה מקסימה לאיזה ג’נטלמן, ענוגה כזו ובלי יצרים, יפה כדי ללוות את מי שאוהב יופי, נוסף ליין הטוב ולסיגר המשובח, עוד נועם עוד רוך של אחר צהרים רך, ו־, לא, אל תעשה את זה, התמרמר יחיעם אל היצור הזה, אל תקלקל לי, אבל באמת כך הוא מתאר אותה כתוספת גאווה לאספן נכסים יפים, אתה מקלקל הכל, היא בדיוק כפי שיפה שתהיה אשה אהובה, והספר הזה כולו, כן, הסכימו מיד השניים, ואפילו שמעון שאין איטי ממנו כשמגיעים לקריאה, כבר קרא ואפשר לסמוך על זכרונו שאיננו מכזיב, איזה ספר, והתרגום הזה, יבורך המתרגם י.ל.ברוך שידע שצריך באמת לכתוב דזשוּן ולא ג’ון, ודזשורזש ולא ג’ורג', ודזושוליון, הו דזושוליון הזקן, איזה איש, איך שמתואר, איזה טעם, איזו הבחנה, ואיך ידע מה זה יפה ואיך ליהנות היטב, ומכל הפורסייטים הוא הפורסייט, והאחרים נושאים כל מיני חולשות וטענות עלובות לרבות הדוד דזשמס שאין איש מגיד לו דבר מעולם, או הדודה היסטר שטעתה והחליפה את המגבעת הרכה של בוזיניי בחתול, או סומס, איש קשה וחשדן, ומסתיר לב שיודע לאהוב עד כאב, ומה שיפה הוא שהכל לא כאן, שאיננו מכאן ושאיננו כאן ושאין בו חמסין, ואין בו ריצה עצבנית ואין בו דאגה תמיד מה יהיה מה יהיה, ושהדשא ירוק ותמיד גשם, והכל גזום והכל גזוז, והולכים לאט, ומדברים לפי סדר מוכן, ושותים יין נכון בגביעים הנכונים, ומחליפים בגדים שלוש פעמים ביום, ויש שלכת שאוספים במגרפות ארוכות, ויש ריח חבצלות, והאירין הזאת בעצם גם היא חבצלת, והרחוב איננו בית פה בית שם ומגרשים ריקים ביניהם מלאים בינתיים אשפה ועזובה וגרוטאות וחילפה יבשה, ועוד בית שרק חציו נבנה בינתיים, ועוד מחסן פחים חלודים, והאבק והחול רחוב שלם, והיבש והשממון, ופתאום ויש לך עצים אחרים, גדולים ומלאים וירוקים ורעננים, והכל הולך בשקט, ולעולם יש משקל איטי, וצורה רגועה, ועוברת לה גברת ענוגה שלובת יד באדון נכבד, היא בשמשיה פרחונית והוא במקל הליכה, היא בריח חבצלות, או בריח סיגליות, או בריח כרכומים, והוא בריח הסיגר המשובח, עליה כובע עם פרחים ועליו צילינדר שחור, והולם ונוקש בעקביו כבעלי המקום, אזרח בוטח שהכל שלו, בעל הנכסים, מה

רחוב החול שלמטה נעשה פתאום סואן, איש אחד עבר ממהר, וכאילו רק עושה עצמו ממהר מפני שהחול מסכל את המהירות, ואחר כך איש ואשה עברו יחד, ואחר כך קצת אחריהם, עוד איש, גם הוא עושה עצמו ממהר, וחם לו, מפני שמתנגח, ועבר, מה ההמולה פתאום? אצלכם כזה שקט, רטן שמעון שמן העיר הגדולה מיהודה הלוי במרכז תל אביב, ואף אחד לא גר בבתים האלה? ואולי גם בקצת חרדה, כי אנחנו בקצה המושבה, מסביר לו היצור הזה, ואלה המגרשים האחרונים של מגרשי דונדיקוב, ומכאן והלאה מערבה רק הפרדסים בלי סוף עד קצה גבול המושבה, ומשם והלאה השדות מתחילים השדות של הערבים והכפרים שלהם עד החולות, ואחר כך זה כבר הים הגדול בכבודו ובעצמו וסוף הארץ וזהו. אבל פה בבית הזה גר שכננו אהרון, והוא חורש בטרקטור שלו בכל הדרום, וכאן גר הֶריש ששמו באמת אֶריך, והוא עובד בבית המסחר לחומרי חקלאות, וכאן הגברת פרייליך שעשתה בית־תבשיל ובאים לאכול אצלה מטעמים יהודיים דשנים, כל מיני ממולאים וקרושים ורוטטים ואיכְס, וממול גר המהנדס הזה, ועל ידו השוטר סרג’נט גוטליב, והלאה שם בראש הרחוב שם כבר גר ישׂשׂכר, ונעצר וכאילו נסחף בדבריו ועבר את המותר, וכולם הלכו ולא נשאר איש? כן, בערב שוב יהיו מתאספים מכל המקומות ויושבים על המרפסות מפני שמחניק בפנים ואין משב רוח, ושומעים אז הכל מכל הבתים וכל מלה מתפוצצת, וממש במרפסת הזו, בגופיה ובקצרים ולאחר המקלחת, מתרווח לו המהנדס שלנו בכיסא הנוח שלו והעיתון שלו בידיו, ורק עוד עוזר לבנו מחמדו להכין שיעורים, עד שנמאס לו והוא מרעים אז בקולו לאורך הרחוב ולרוחבו ולאלכסונו, את שאלת השאלות, ערב ערב דבר יום ביומו, תגיד לי, הוא תובע מבנו מחמדו, תגיד לי מה אתה, מטומטם או אידיוט, ומעולם לא שמעו מה בחר ומה ענה לו בנו מחמדו, שקולו עדיין צייצני למדי אם לשפוט לפי הבכי של ערב ערב, ורק אשתו באה אז עם הסינר ומנגבת ידיה ומנגבת מיראת האיש בגבורתו, וזו שאלת המחץ נשארת תלויה רגע באוויר ורק לבסוף זזה לאט עד הברושים נתלית רגע וגם היא נמוגה, ואילו בבוקר גם התלמיד האץ להשכיל וגם אחותו השמנמנה שהולכת בכבדות ומתאמצת שלא לפגר ומחככת בלכתה את פנים ירכיה הדשנות את עובי אלה בעובי אלה, מרוב דכדוך, ובוססים בכל כוחם בחול שלא לאחר, ועד ראש הרחוב וכבר יש להקה שלימה של ילדים ממהרים והורים ממהרים ופועלים ממהרים ואחרי זה השקט, בעצם גם אצלנו שקט תמיד, נזכר יחיעם, גם אנחנו היינו פעם בקצה העולם, מראשוני בית הכרם, בינינו ובין העיר רק כבשן הסיד המפורסם, רק שכונת מונטיפיורי הדלילה, ועוד הסיבוב של בית המשוגעים עזרת נשים, וכבר רוממה והכניסה לעיר, באוטובוס זה כמה דקות אבל בלילה לפעמים מן הקן בחזרה הביתה זה פחד וחושך ואימה ורצים בלב דופק, ושרים בקול כדי להניס את הפחד, זִבחוּ זִבחֵי צדק ובטחוּ אל אדוני, הוא יודע לספר, מפני שאת כל הסיפור מתחילתו רק שמע מן הסיפורים, איך ממסחה לקח אביו עגלה ופרידות ועמס את אשתו ואת שני ילדיו הגדולים ואת התינוק ימיק, וחזרו בכל הדרך ליהודה, שני ימי מסע ולינה במרחביה המפורסמת, עם כל הטלטולים, המטלטלים ובכי הילדים, אבל שודדים לא גזלו אותם בדרך ובשלום הגיעו, עד שכעבור זמן שוב עקרו והמשיכו והתיישבו בבית הכרם, שהיתה עדיין רק סלעים אפורים רק יילל תנים בלילה ורק רחוק מכל והמון סכנת נפשות, וכל המורים הסופרים והפקידים שעשו את “אגודת בית־הכרם” גילו אומץ ונחישות וגם אמרו כך בחגיגת אבן הפינה, “עוד אבנך ונבנית”, אמרו אז מירמיהו פרק לא, כמו שכבר אמרו בתל אביב, אבל היו ראשונים לאמור “נקום ובנינו”, מנחמיה פרק ב' כידוע (ושנשמע דווקא כנקום ובְנינֶה, למרבה הכלימה), מפני שאי אפשר להתחיל לבנות כלום בלי פסוק נכון, ותזכרו שהיה להם כאן ק. י. סילמן המכובד, ומי כמוהו למצוא את הפסוקים הנכונים וגם את הליצניים כשנדרש, והלא כולם כאן בקיאים גדולים בפסוקי הקודש ורובם גם אותם המורים המלמדים שלא בנחת את אותם הפסוקים לאותם האינדיאנים הפוחזים, ולבסוף קמו כל הבתים וגם עשו את בית־הוועד, ואת העיגול באמצע ואת גן השכונה על שם מי אם לא על שם משוררנו הדגול ח. נ. ביאליק, ובית מרקחת אחד, וגם חנות מכולת עם החנווני הגידם שלא נוח לראות איך הוא הוא פורס רק בידו האחת בסכין הגדולה אוקייה חלווה מן הגוש הגדול המזיע, וגם שתלו עצי חרוב, שמי לא עבר ותלש לו מהם כשהיה מאוהב ועוד לא ידע איך אומרים לה, וגם את עצי הקזוארינות משני צדי רחוב החלוץ, בודאי החלוץ, אלא מה, והן, הקזוארינות הללו, בחורף לאחר הגשם, הן מוסיפות תמיד ומנטפות, ובלילות הירח הן מנטפות תמיד טיפי ירח זהרוריים, שוב, כאלה שרק אוהבים צעירים ידעו להכיר, ובסוף הקיץ הן מנטפות טיפי אבק, אבל כשהן פורחות הן מנטפות פריחה חומה מאובקת, ותמיד תמיד, כשהרוח היתה עוברת, בכל עונות השנה, היו מתחילות לנגן נוגות אין־קץ פזמוני דברים רחוקים שבמקומות אחרים מנגנים אותם חוטי הטלפון ברוח, מספר יחיעם מתחת לעצי המנדרינות האלה, המושקות כעת בשלוש גומות הולכות ומתמלאות כאחת.

יחיעם עדיין הוא עֵצון ולא עץ, עוד אין לו קומתו ועוד אין לו דוושות הבאס בקולו, ועוד איננו חסון מהצטננויות, וריאותיו מלאות תמיד ליחה, אבל כבר הכל מוכן בו כפקעי עץ לפני האביב, מוכן לזינוק שלו, בעוד שנה או חצי שנה, ועוד מעט הוא יתחיל לפרוץ מכל בגדיו ואמו תתאונן, ימיק אתה גומר את כל הבגדים, מניין ניקח לך כסף לחדשים, מפני שתמיד אבא משתכר פחות ותמיד היוקר לשמלותיה החדשות מאמיר, וכמי שאוסף לו צידה לפני ההפלגה שלו, היה בינתיים קורא הרבה שומע הרבה קולט הרבה שואל הרבה ושר כל רגע אפשרי עם המירימות של הקן, פתאום יורד עליו עצוב של חתלתול עזוב ופתאום והוא מתמתח כבר כברדלס צעיר כשיוצא לציד, ובעוד שתי פסיעות וארבע חמש שנים והוא כבר המדריך הנערץ של קורס מפקדי הפלוגות בפלמח בג’וערה, או במחנה פלוגה ו' בחוּלתא על שפת־החוּלה וברווזיה, מפיק שאגות ומרגליות לשון שאפילו התשושים מן הזחילות המפרכות היו מנתרים אז מצחוק, עומד כתומר רענן ומרעים מליצות מטובי הספרים, שהשדות, היו מוריקים מצהובנם לשמען, מתחזה לבריון שמחרף קללות שהאדום מחוויר והלבן מאדים כנגדן, וכך כשהם רצים ברגבים הוא ניצב למעלה, יפה כזה גמיש כזה ומקל קטן כבידי מנצח, והוא משווה את פקודיו המותשים לכל מיני דברים שאינם באים בדפוס, כאילו נולד בשכונת פחים ולא בשכונת הגנים של המורים־סופרים־פקידים שמסתבנים כל היום, ורק מאוחר בערב באוהל כשהוא נשאר פתאום, בא עליו העצוב, מימים רחוקים כאילו, ועושה לו לבד ועצוב ופגיע, מוכן לכתוב שיר של אוהב, וכאילו האהבה שבתוכו הנה היא כבר מתחילה תוססת ונאספת ומחפשת צורה, מתגעשת בעיוורון כאילו קודם שַעתָה, ועוד לפני שראה ולפני שהכיר את רֶמ ה, ועוד לפני שעלה על לבו לקחת ולכתוב לכבודה שורות שיר קטן ומוצץ כזה למשל

בערוב יום בסתיו

קור אחרון של זהב

שקוראים בקצב, ובכזה מתמשך, ומזמזמים בשקט, ולא די, ונזכרים ב־

הגד, איך כילית אתה הבוכה,

ימי הנעורים

ואילו היתה לך כבר רֶמ ה, הלא היית יושב וכותב לה כעת, וקורא לה בכל השמות, בהתחלה רק “חזק רֶמ ה!”, כי אתם בשומר הצעיר, וחותם “חזק ואמץ!”. ואחר כך יקירתי, וגם יקרה שלי, ומהר מאד גם מתקן את שמה וקורא לה רֶם, רֶם שלי, היית קורא לה, ולבך עובר על גדותיו, וגם הכי פשוט, רמה טובה, וזה הכל, ופתאום גם, ישליג בקרוב, ו –

– – – הנח לא קרה דבר –

אילו שאל מישהו: מה לך קרה?

לא נשארו ענבים? אמר פתאום יחיעם, והיצור הזה ביחפותיו ובקצת מכנסים נושרים לבשרו דהר וכבר חזר בסלסלה שופעת בעודף ענבי חלודה חברוניים, זאת העונה, אמר, כדאי לחכות כל השנה לעונה הזאת, לימד אותם, ושמעון קם ופורש קצת הצידה להפשיל קצה שולי מכנסיו הקצרים להטיל קילוח מימיו, והוא בעצם כזה ורוד, הבחור הזה, ואיך שהוא מתפעל מחברו המרדן, זה הקָמר, שמתנגד כמעט לכל וקודם כל ליהודים, במה אנחנו יהודים? במה אתה יהודי, הוא תוקף את היצור הזה, בזה שאינני אחר, מנסה הלה להיפטר, ואולי בזה שנולדתי יהודי? וגם בזה שכך אמרו לי תמיד, שאני יהודי, ושמכל הגויים אין כעמך ישראל, וגם מה מפריע לי שאני יהודי, למה לא, בעצם? ויהודי הוא גם זה שכל העולם ניסה להשמיד והוא שרד למרות הכל, לא נכון? ושהפך מנרדף לחזק, ושיודע כבר להילחם ואוסף נשק, אמר ונבהל אם לא אמר יותר מדי, ושעל כן נחפז לתקן, ולא כשׂה יובל לטבח, אמר, והוא גם הבונה הגדול ביותר של הארץ החדשה ביותר של האדם החדש ביותר, לא נכון? וזאת היא גם השעה ההיסטורית הגדולה ביותר בעולם, שעת המפעל הגדול ביותר בעולם בשעה הגדולה ביותר בארץ העתיקה ביותר בעולם, הללויה, לא נכון? ויהודי זה מי שבונה יומם ולילה את ארצו הקטנטונת, שרצה בלי כתונת, מה אומר קמר? קמר שונא את כל מה שאמרת, והוא עוד ישמיע דעתו, הוא כותב חזק, והוא מצייר חזק, ויש לו ראש חזק של מורד, והוא האדם המורד, והסנטר הכבד שלו שלוח למעלה, והפה חזק ומחושק, העיניים עמוק מתחת לגבינים החזקים, והמצח כדי לנגח, והתלתלים האלה שחורים, עדיין ילדותיים אבל יהיו קיסריים, וקצה אצבע אחת שלו נכרת בתאונה, ולכן הוא מדבר עם אצבע שאי אפשר להתעלם ממנה, והם הולכים חצאי לילות רחובות שלמים בתל אביב ומתווכחים בלי שהוא שמעון יאמר מלה חוץ למְמְ, ולעתים גם הְמְמְ, די עם היהודים, טוען קמר המורד, להתחיל עם העברים. ולכדורגל אינו הולך המרדן הזה, שעשוע של המעמד המנצל הזורק לעם המנוצל לחם ושעשועים, כדי להסיח דעתו משאלות הסהר הפורה ומזרמי התעוררות העמים השמיים, עתיקים גם חדשים, מן הכורדים והארמנים והמה־שמם בצפון ועד הסודנים הנובים והקופטים, ועוד מישהו שם, כמדומה, למטה במצרים ובדרום, ולכן הולך שמעון בלעדיו שבת בשבת למגרש הכדורגל, תענוג לנפש, ושם הוא אחד מגדולי האסטרטגים למרות צעירותו, ואילו ראה אותו רבנו הנבון בגדולתו כאן, מסביר לכל דורש את ההבדל בין בעיטת חרטום הנעל ובין ההדחקה בצידה, עם רעיו שיש לו שם שיכורי כדורגל גם הם, אחד מכבי, ואחד זוהר, אחים תאומים, ואחד מוֹז, קצת מבוגר מהם, וכולם מחכים למוצא פיו של הידען בחכמת המערכה, ולציוניו הקולעים לגדולי השחקנים, גדולים כהאחים זליבנסקי, לייבלה ויענקלה, חברו קמר היה מקיא, ומורמים מעַם האחים פוליאקוב, והמוכשר כשֵד, נודלמן, חברו קמר היה מקיא, וייזכר לטוב הבחור היפה בהפועל שנקרא אמנון, והוא דווקא מרחובות, ובא מכל המרחקים כדי לנצח את הבורגנים, אבל שער הכבוד במשחק כנגד מצרים, שנגמר בשלוש שתיים, לטובת מכבי, מי הבקיע, אם לא בן ציון המכונה בּנצי, בֶּנצי חרָש, וכל הכבוד, אבל מה כל אלה אם לא רק עפר ואפר, לעומת תפארת ישראל עמוד הימיני ופטיש החזק, השוער ברגר, לו יאתה תהילה, ולא ברור כלל למה אלה השניים כאן שומעים כל זה בחצי אוזן אדישה וכאילו לא גילה להם כעת נצורות תבל, לעומת זה בתיאטרון אולי גם הם יכולים לחלוק כבוד לאבירי הבמה הנכונים, הנה ברטונוב למשל, ושמעון גם קם כעת מן החול ומתמלא דרמה, אומר ומבטא כל מלה לחוד ועושה מן המלים תמונה, “עץ התפוח כבר פורח”, מחקה שמעון את הגאון, ומנפח שפתיו ומכווץ כתפיו כדי להקטין קומתו עד קומת השחקן, מ“כבלים”, הוא מסביר, ופתאום ויש לבלוב ויש שלום ויש תקווה למדוכאים, “עץ התפוח פורח”, ויהיה טוב, תראו, או הבלתי נשכח שבתפקידיו, “הנר כבה”, אומר הגורל, “יש להדליק נר חדש”, ב“הדיבוק”, וצמרמרת, ויחיעם מאשר בניע ראש, או קחו את מֶסקין, עומד גבוה כזה ושמעון מראה איך, והוא יהודי גאה, והוא שיילוק שמראה לגויים, “הלכלב כסף?!” הוא מטיח בפניהם, “היש לכלב כסף?!” – עצום כזה, אבל לא כמו שעשה פינקל את שיילוק, “סיניור אנטוניו”, עומד שמעון ומרים גבה אחת כדרך שלעדותו עושה פינקל, “פעמים רבות על הריאלטו”, הוא מציג וגם מנסה להרעיד את קולו, מפני שפינקל משחק בשני קולות בבריטון ובטנור כאחד המתחברים ברעדה, כך הוא יודע לומר, וצריך לשמוע אותו ב“היהודי זיס”, קמר היה מקיא, גם יהודי וגם זיס, ואיך הנה הוא בא וקד ואומר, “חן חן אדוני ההרצוג”, הה איזה רפליקה, אמר שמעון ולא מסביר, וגם נרגע משהו ומשתתק פתאום כבלתי רצוי, וגם שולח יד אל האדמה להתמך בה בשבתו, וגם מתיישב, וזהו.

נתעייף? נעלב? נעצב? או גם הוא פתאום קלט דבר שהולך כעת ומתממש, והלא זה אוטו, מה פתאום אוטו כאן ושלא יישקע בחול, באו להודיע? באו לקחת? לא, סתם אוטו יהודי מתאמץ אחד חורק לצאת בשלום מיוון החול הזה, מי זה יכול להיות, או הבריטים? שכחנו איפה אנחנו, לא, סתם אוטו מתאמץ אחד וכבר הלך ועבר ונעלם, ועוד מעט וחלקת החמרה הקשוחה תקל על חייו, ומסתבר פתאום שאנחנו איננו מחוץ לעולם. מה השעה? ואגב משחקי הכדורגל, גם אחיו הגדול של היצור הזה הוא כידוע שחקן מפורסם, ואיך לא נדבק אחיו הקטן בקדחת הזאת, ויחיעם בקושי יודע איך נראה כדורגל אולי מפני שהוא ירושלמי ולך ותבעט בין סלעי ירושלים, ואף כי מכבי יהודה איננו מכבי תל אביב ולא הפועל, הרי כל שבת נערכים כאן קרבות שמכל קצות יהודה באים ברכב וברגל לחזות בהם ולצעוק ממלוא הלב כדי לעשות גם את השבת ליום שיש בו טעם וערך בין ימי השבוע, ושחקן אחד היה אפילו מגיע מעקרון, אינכם יודעים, מה שמו, אולי מֶלר או מלך? איש חסון, איכר מאחורי מחרשתו, לא צעיר כבר, ששמש הפלחה כבר צילהבה אותו, והוא עולה על אופניו, ודש בדוושות על כל החמרה ועל כל החולות, ודרך הכפר עאגר וסמטאותיו, וכלום לא יוכל לעכב אותו, לבוש כבר בחולצת הכחול־לבן של מכבי יהודה עם הסמל, יבשה מן הכביסה ורטובה מן הנסיעה, והוא המגן הימיני ויסלח אלהים אם היה השמאלי דווקא, ולאחר שהמקשר יוסקה אחד, צנום וממולח וערמומי בתחבולות, לוקח ומטעה בכדרוריו את היריב בחיוך מתוק, היה מגיש לבסוף כדור חם אל התותח הזה, מעקרון, ואל שרירי הפלח קשה היום, וההוא היה לוקח ויורה אז את הכדור בלי חכמות ישר לפנים, והכדור היה עושה פְ־פְ־פְ כזה כמו סופת ציקלון ופוגע ומטיח את השוער המסכן פנימה אל תוך הרשת, והכדור בבטנו או לפעמים בצמרות הברושים שמאחוריו, ברושים שחורים וצפופים ואין שום כדור בחלומם, והנבעט הירוי היה טס אז בשמים עד ירושלים, ואז מרוצה ויודע שעשה מלאכתו ביושר, היה לוקח המלר או המלך את האופניים שלו, לוגם מים ישר מהברז, ודש בחזרה, לאחר שנאם באזני כל ההמומים שמסביבו, נאום בן מלה אחת: “זהו”, ועל גבי כל החמרות והחולות וסמטאות הכפר, והאופניים האלה קטנים לכוחו ומתפקקים תחת שפע הכוח האדיר של שרוף השמש הזה, חלחלה עוברת בהם מרוב כוחו, ואינם יכולים לא לשקוע ולא להיתקע, כשכוח אדיר זה דוחק בהם, השרשרת תיקרע, המסגרת תתעקם, והם ימשיכו לרוץ בלי להתווכח, ואילו כשמגיע למחוזו לעקרון שהערב כבר יורד עליה והרחוב מלא מטיילים ומטיילות, ידיהם על אחוריהם, הוא נכנס כמנצח, איזה בר מזל, איזה מזל לנו, אשרי יולדתו אשרי אשתו וילדיו. הנה, ככה זה כששחקן כזה יש לנו, הללויה.

ברור כעת שהתור שמעל החצר, הלא נראית, שוב החליפה את האוּ־אוּ־אוּ שלה השווה בהטמעת הברותיו, באו־אוהו־או, ואולי זה אפילו טו־טו־טוהו, והדגש על האמצעית או על האחרונה, פעם חושבים כך ופעם כך, ושזה דיבור אחד לגמרי ומשהו קרה לה, או שזו התקופה שאין לה כלום בקן שלה לא ביצים ולא אפרוחים ולא איש ולא חיזורים, והיא תור לעצמה כעת, ויכולה להרהר ולנסות וגם להחליף דרכים, או נתעטפה רוחה ושממון סוף הקיץ עליה, ועצוב קצת, לא?, וכמו, לא יודע מה, או מה עושים כעת, ואין עוד שום רמז ולא שום בשורה לא לקבל ולא להריץ אותה מהר, ורק מחכים, כל הזמן, רק מחכים, ואולי – התחיל שמעון, ואולי הם – התחיל ולא גמר, מה הם? דחה אותו יחיעם, לא בהכרח, לא מוכרחים. מי יודע. כי איפה עוד בעולם משקים מנדרינות ומחכים לבשורה. ורק אף אחד לא יודע כלום ולב כולם מכווץ. אבא שלי המשיך פתאום בלי התחלה מישהו, כנראה יחיעם, תמיד בתְנועה תמיד עושה ותמיד בסוף יום העבודה שלו נוסף דבר ויש בארץ משהו יותר, הוא איש שלם עם עבודתו והוא והיא דבר אחד, כן, והוא נמצא על־כן בו בזמן בכל מקום בכל הארץ ואיש לא יעז לקנות טוריה בראש פינה בלי אישורו, ואיש לא ינעץ מסמר בבאר טוביה בלי הסכמתו, וכל עוד המעדר הישן טוב למה לרוץ לקנות חדש, ואת המסמר הישן אפשר ליישר במכות פטיש, ולא לבזבז כספי עם עני, ולפני זמן מה היה איתו כשדנו על הכביש החדש שצריך לסלול, והוא לא רצה לשמוע על כביש שרחבו יהיה חמישה מטרים, אתם מטורפים, אמר להם, אתם בשגעון גדלות, זו ארץ בלי אדמה, וכל מטר כביש יכול להיות מטר חיטה, ואם בהשקייה מטר עגבניות או מספוא, ולאחרונה גם מדברים על האבוקדו שהוא עץ פלאים, ולקחת אדמת מטעים ולעשות ממנה כביש עקר, לשווא ניסו להסביר לו כי הכביש הוא עורק חיים, ואסור לבנות עורקי חיים שיהיו נסתמים בקרוב, ורק הביאו אותו לידי רתחה, ואפילו חזר לדבר אידיש ועד כדי כך, בזבזנים, צעק עליהם, בטלני העיר, תלושים, לעג להם, ועוד שמות גנאי שכמותם, דזשוּליקים, ולא עזר כלום, הכביש יהיה צר, והשדה יאחז בו משני צידיו, והנוסע יתענג על כביש ששני שדות יהיו מרשרשים צמודים לו משני עבריו, ויוכל להושיט יד ולקטוף ולעשות לו מלילות, כשאחת המכוניות תצטרך לרדת לתעלה כדי שתפנה מקום לשנייה, בחיי, אתם צוחקים, ואיך הוא בנו הצעיר הזה יוכל להיות כזה, ומצד שני גם פסנתרן לא יהיה, ומאוחר להתחיל, כשם שגם חקלאי גדול לא ייצא ממנו, והייתם צריכים לראות איך כשהוא מתקלח פותח את הברזים ושופך מים, בירושלים, כאילו הוא בין נהר פרת ונהר חידקל, שופך מים ושר ומבזבז מים ושר, ולא חס על מימי עם עני, ולא על מימי הארץ הציחחת, ולא על בורות ירושלים הנשברים, וגם לא חש עצמו פושע, ורק רודף אחרי הסבון המחליק על הרצפה ורץ לתפוש בו בלי לסגור את המים ורק שר מיני מצחיקים שעולים אליו מאליהם, ואין לו מושג מה הוא הולך להיות, או מי ישמע מה שהוא רוצה, כשכולם תמיד אליו רק בתביעה אחת שכולם מאחוריה, קום בחור עצל וצא להתגייס לעזרת העם, לעזרת העם, כן, שכם אחד עם כל אחינו העליזים מתרוננים, ומתי, אומר יחיעם ודי בשקט, מתי לחפש את האלהים?

גם רבנו הנבון של שמעון לא מבין למה לו כל התאריכים של מלכי צרפת, אנגליה וספרד, ומה לו ולבית הבורבונים או ההבסרבורגים, או הטיודורים ההם, שהוא חרד לדעת עליהם הכל, הלהשתדך בהם הוא אומר, נוזף בו רבנו הנבון בקול עייף, ולמה לו לשאת בראשו הזה, עם ענן המשי הבהיר מתפרח מעליו, למה לו לשאת קופסת תאריכים יומיים כמעט, הן לפי הלוח היוליאני והן לפי הגרגוריאני, ואיזו טובה תצמח לו ממילוי מוחו בזיבורית הזו, או בשמות כל נהגי האוטובוסים של המעביר, כל מיני היאשה, גרישה וסאשה ההם, איש איש ומספר ריכבו שלו, או אם את הגול המכריע בין נציונל קהיר מצרים ובין מכבי תל אביב, לאחר שהשחקן המצרי לטיף בעט משלושים וחמישה מטר ולא החטיא, תקע אחר בנצי חרש או דוקא נודלמן, כי זה אכפת לו, או מי היה מאמין איך בחור מן הגימנסיה בלכתו הביתה בתוֹם שִממון כל הלימודים ההם, בוחר לו אבן קטנה אחת, באחד־העם פינת הרצל, מתחת הגימנסיה שכאילו המתינה לו, ומתחיל לבעֵט בה ולהדפה לפניו, ממדרכה לכביש ומכביש למדרכה, בסגנון מיטב שחקני העולם, הולך ומבעט בה ומכדרר בה, תאוה לעיניים ואוי לנעלים, ובמסירות קצרות נמרצות ויפהפיות, ועד לשער השכנים ביהודה הלוי, שיהפוך לשער הבינלאומי ואליו, בדיוק רצחני, הוא מכניס גול בלתי ניתן להיעצר בידי שום שוער, ומקפיץ את ההמונים – ונושם אז עמוקות, ועולה במדרגות אל הבית הנעול בכל המנעולים וזה יפה לו, ולא ושום יהודי חדש בארץ החדשה, ולא אכפת לו תלוש או לא תלוש, ושאף רגע אינו חושב לתקן את עצמו על ידי חרישה בשדה, ולעולם לא יוכל לראות באף איכר עובד אדמתו יותר משיש בכל איכר עובד אדמתו, והוא לעולם לא יוכל לשיר, ביום אני גורף זבל ובלילה אני יושב עם הכהנים ושר. אותו זה רק מצחיק. ואתם יודעים מה, נתעורר כעת היצור הזה, התלושים האלה, הלא דווקא הם כתבו יפה כל כך, קראתי בחוברות של אבא איך התלוש הוא היהודי החולה, המנוון, הגלותי, החלוש, איש המרתף, נפש רצוצה, או פייארברג לאן, מה אתה צוחק, מין שחפן אחד שמעשן פפירוסות בשרשרת, ותמיד גונח מלבו והולך עם מטֶה ורוקק תמיד ועם הרבה שלוש נקודות, ומתלבט ולא יודע לאהוב אשה, ואיך יקום לנו גזע דור גבור שתול על פלגי מים, דור צומח על פלגי זעתו הברוכה, הו זעה, זעה מלוחה, הללויה, לו לבי רפת, אורווה, דיר, ואת פִּרשו יטיל בי כל גדי, ושורשים שורשים הוֹ שורשים, זו כל תקוותנו, בואו אִמרוּ איך עושים לו ליהודי שורשים, קודם שורשים ואחר כך פירות וגם גזע, או קודם גזע ואחר־כך פירות, או איך אפשר שלא להתרגש מעוצמת המלים הכי יפות, מלים כמו גורן, למשל, או זריעה, תשמעו, ומענית, ותלמים, ואיך הן עצם היפה, והאמת, או שבלם, הו שבלים, או למשל המלה דונם, הנה קחו דונם ותטעמו, דונם אחד, נסה לאמור דונם ולא להתרגש, שלא לומר אלף דונם, ועוד קודם, הפאדן, גודל חלקת שדה שזוג שוורים חורש ביום אחד, אמרו פאדן, כן, ולאט לאט אמרו כעת לחם, לחם שחור, לחם שחור וחמאה וזיתים, ועגבניה, הו עגבניה עגבניה, או משק, אמרו משק, המסך עולה ותרועת חצוצרות ונכנס משק, שלום רב עליך משק, נפשנו אליך נפעמת, ורק לא תלוּש, ולא חולה, ולא גלותי, ורק המחובר, ורק במחובר, וכנצר משרשיו ייפרה, זה כל הדבר: נצר ושורש ומלכות דויד וייבנה המקדש. מאלה תקום ציון ותבנה ארצנו. ארץ חדשה לעם עתיק. ועוברים לנוח. ורק שלא יגדלו אצלנו התלושים, מה פתאום, ושאצלנו יהיה תמיד הבאים ישרש יעקב, ישר מן התנ"ך, ותמיד והיה כעץ שתול על פלגי מים, מתהלים, והאדם המחובר, השורשי, המעורֶה, והקבוע, והיליד, יליד השדה אשר ברכו אלהים, השדה וחלקת השדה, מלים קדושות, ושדה הכּרבּ, כן, והרגבים, או שק חיטה, הנה, אמור לאט, שק חיטה, מלה של שירה, או לפרזל את הסוס, תשמע, מזמור לדויד, או זה, אדמה תחוחה היטב – לא מתיקות של חלום?

מה קרה? מה נגמר אצלנו? או מה מתחיל? איפה אבא הגיבור ואיפה בניו המבולבלים? ברור שמנקודה אחת דרכיהם מתפצלות. אולי לא נקודה, אולי שעה, או זמן שמזמן אחד הם כבר נפרדו ואינם יחד, עדיין הם נוגעים, עדיין גרים יחד, אבל כבר מתפצלים ומן הצד, אלה פה ואלה שם, וכבר מביטים על ביתם מבחוץ, לא מבפנים, ואתה מתחיל להיות לא שלהם, ולא עוד אלא שמביט בהם ולא תמיד הכל מוצא חן בעיניך. פעם יש אני אחד שמביט על עצמו מבחוץ ופעם זה אני אחד שמביט מבפנים החוצה, ופעם זה לא אף אני אחד אלא תמיד זה כל מיני אחדים, לא תמיד כולם ביחד, יש זה שהולך כל יום לבית הספר, ויש זה שעוזר בבית ורץ בשליחויות, ויש אחד שיושב לשולחן עם כולם, ויש גם אחר שכבר איבד מנוחה ולא יודע, משכבר יצא לו, והלך אל לא יודע מה, עדיין נמצא כאן אבל כבר הלך, חברים הרבה אין לו, ואולי אין לו בכלל, עדיין כאן ביתו אבל הוא כבר לא בו, יצא הלך הנער שלכם, עוד לא במרחקים, אבל כבר לא במקום שגופו שלו עדיין רובץ וקורא, בדיוק שם הוא איננו, לכאורה כן ועדיין רבוץ בפאת הספה הישנה ברכיו מתחת ביטנו והדפים מתעופפים ומתהפכים כרדופי רוח, אף כי פה ושם הוא מחזיר דף או דפים לאחור, לקרוא שנית את הדף ההוא ואת יופיו, ואיך הוא כתוב יפה, ושפתיו קוצבות בחצי קול את המלים ואת אופן היחרזן זו עם זו, ואת האמת הכל כך נכונה המתגלית פתאום ולפי תומה עד שאי אפשר אחרת ופותחים את הלב ואת הזכרון שיכנס הדבר פנימה וישאר שם, באותו דיוק שחולץ את כל הקושי ועושה אותו גם פשוט וגם יפה – אבל באמת, איננו שם, וכבר הלך וכבר פרח מכאן ונפרד הלך ויצא, ואין עוד לפניו בעולם אפשר או אי־אפשר, ומי שעדיין לא ראה מימיו שום דבר גדול מאמת מים דקה מצינור הצול ורבע, ושום זרימה גדולה מזו שנוהרת פה בעצלתים נִרפים להשקות כמה מנדרינות בטרם תיספג כולה בחול הצמא תמיד, כבר רואה גופי מים אדירים פורצים נאדרי כרבולות, ומי שלא היה לו אף פיסת ירוק על כל שדות הקיץ שהוא רואה, יש לו כעת והוא רואה יערות עַד כבירי ירוק ורפידת ירוק דשנה עסיסית לרגליהם, שאפשר ללכת ולבוסס בה והיא מתמצצת לה מהנאה, ושבמקום עץ תות אחד וכמה ברושים זירדיים ושלושה איקליפטוסים דלילים, הוא חוצה את העובי השחור של אילנות אדירים שאפילו שמם לא ברור, אדר או אוג או תרזה או לִבנה או תאשור, ואין שם אף עשב יבש אחד ולא אף זקנן שעיר אחד מנענע יבשושיו, אלא כולו הולך בנוכרי, בזר, בחדש, במפליא, ודוחה ורק דוחה את ההכרח לחזור ולמצוא עצמך שוב בפאת הספה, ורק עצוב עצוב עד לא יודע מה.

אלא שבדפים היפים והמרתקים שבספרים ההם כמובן אין רק מקומות ואין רק מרחקים, אלא נפגשים בהם גם בכל מיני אנשים בוודאי וגם עם נשים, ועם נערות, נעז ונאמר, ועם כל האחרות ממך ההן, אלה שאינו נפגש אִתן כאן ולא מעז לחשוב איך יהיה נפגש אִתן פעם, כל אותן המפעימות שהוא רואה לעתים פה ושם ושלעולם לא יתקרב אליהן, ולא יאמר מלה, ולא יהיה ללִבו עוז, וכנראה גם שמעון לא, ורק מרחוק, ולא יחיעם, והוא אולי מפני שאת רֶמה שלו עדיין לא פגש, והוא נאמן לחכות לה, אולי, ושאפילו חברים אין לו יותר מדי, ועל צד האמת אין לו אף אחד, אף כי יש לו כאן איזה משה אחד שהוא אויבו, ושלא פעם הם גם הולכים מכות, לא תאמין, ומשהו תמיד מביא אותם לידי הדיפות ודחיפות, בלי שום סיבה נראית, ואחר כך הם כבר מתגלגלים בחול, מוחצים זה את זה, רועצים זה לזה את הזרוע או את השוק, חונקים, מכאיבים, מדיפים ונושמים ריח זיעה זרה, מחבקים חיבוקי שנאה הדוקה, אוכלים חול וגורסים גרגרים וקמים לבסוף כואבים ומקומטים וקרועים והקהל אינו מרוצה ולא יודע לחרוץ מי הגבר, ובקושי כובשים את הדמעות, ואת הסיבה לאויבות מי זוכר ודוחים לפעם אחרת, אלמלא ההכרח שיהיה לכל אדם יריב ושיהיו לו חברים, יריב כבר יש וחברים עוד לא, ואולי עוד יהיו, אבל חברות, ילדות, אבל להתקרב אליהן, לפעמים נראה הדבר פשוט כל כך, והלא הן מדברות כמוך, מה פתאום, הן מדברות כמו ילדות, אחרת לגמרי, ובלתי אפשרי לגשת, הן על האי שלהן ואתה על האי שלך, ורק מסתכלים מרחוק, בהתגנב, בלא להודות, ובאופן המיוחד הזה של הילדות, שהוא כל כך שונה, לא רק בגלל לבושן השמלות והשערות והקישורים וכל אלה, אלא בגלל הכל, ונשאר רק להביט בהן או רק להציג לפניהן הצגות גבורה או אולי להציק להן בכל מיני תעלולים ושידעו להן, ולהתבלבל לגמרי כשפעם אחת מהן פונה אליך במשהו לפי תומה, ואתה אבוד, ואולי יום אחד אפשר יהיה פשוט להתקרב, ובואי נדבר, רוצָה לדבר אתי?, ופשוט ישר וקרוב, אף כי כבר דמעות לך, והיא פתאום תביט בך, ותראה אותך, ואתה תביט בה, ופתאום, והלא זה קורה, כך אומרים, ולא יודע, כי אפילו אופן הצבת הרגל שלה כשהיא עומדת ורגל אחת רפויה לה ככה ועומדת כזו שונה, וצריך להודות, גם יפה כזה, ובמין מובן מאליו שלא מתחיל להיות לא מובן ולא מאליו, וכולה רק פלא שעושה לך דברים שקשה לומר מה, משהו שנבצר ממך, שאתה בחיים שלך לא תדע להבין גם אם תשתדל, ואצלה זה מובן מאליו, ובקלות כזו ובחן כזה ובמשהו אינסופי, כן, נפלא מאמור, או למשל פרק היד הזה שלה, יד עשויה אחרת, יד של ילדה, צרה כזאת ודקה וארוכה וקלה והעור מתוח עליה צח, לא ראית?, נרכנת במין קלות של ענף דק תלוי יורד, באצבעות נוטפות למטה ברישול, כאילו, או באדישות, ובאמת במין ידיעה אחרת, במין יכולת אחרת, במין אחרת מקסימה אותך, ובמין נבצר כזה, במין אתה לעולם לא תוכל כזה, ולא יהיה לך לעולם וגם לא בשבילך, עד שכולך מתחיל מתקרטע לא מוצא מקום ולא איך לדעת דבר פשוט רגיל כזה, יום־יומי כזה, מין שום־דבר כזה, ואתה עומד טיפש וקסום, ונמשך ולא יכול, לא יודע איך לומר את המיוחד, ואיך זה קיים, והיא, בכל כך מובן מאליו ובהיסח הדעת, ובשלימות הזו, בלי להתגנדר ובכזה גינדור, כענף נוטף, יורד נרכן עם האצבעות הארוכות דקות גבעוליות מתחדדות להן עם הציפורנים האלה, ובאותה שלימות אדישה, דקה ושקטה ונוטפת לה בלא דעת אבל בחכמה כזו עד יאוש מסַפר – ואולי, אולי אין הוא נעצר מוקסם על כף היד הזאת שלה, אלא רק מפני שאין לו עדיין כוח אל השאר, אל כל השאר שלה, ואפילו לדבּר על איך זה שם אצלה, מיני כל הדברים ההם שלה, המאד מעוררים ההם, מאד מגרים, אבל מדוכאי בושה ופחד ובדידות והכרת חוסר ערכך ובעיקר עם ידיעת כיעורך הדוחה, שאפילו עם אלה שני חבריך היחידים שאין לך קרובים מהם, אפילו לא אתם, לא על זה, לא, על הכל כן ורק לא על מה שיותר מהכל, ורק סביב סביב ועל בכלל או בספרים, ולא למצוא שום עוז, עדיין לא, לא לגשת ולא לגעת ולא להתקרב ולא משהו, ולא לדעת יותר אמת, ולא יותר גילוי של ממש, ואין שום עוז לדבר על המקסים המפתה הזה, על המפעים הנרגש הזה, ועל היפה הזה, הנורא נורא יפה, על זה – לא. וככה זה.

מה עוד? מפני שהלא יש גם חברים שאיתם הולכים לבריכה בפרדסים, ומדברים כל הדרך ומדברים כשמתפשטים וגם כששוחים ועושים בריכות ובעיקר מדברים אחר כך כשעולים קפואים כמעט לשטֵח בשמש את העצמות המכחילות לספוג את חום הבטון המלוהט על שפת הבריכה פנימה ואל תוך הבטן ואחר־כך מתגלגלים ויורדים אל החול שבצד הבריכה חם ורופס וזהוב ורובצים כתנינים בחול שבצל הגרוויליאות והוא חודר החום אל קרבך וגם מתחילים לדבר על הנערות, ויש שם איזה יוסי אחד שקם תמיד מרבצו החם וכל עירום גופו דבוק גרגרי חול, וכבר יודעים שהנה הוא חופר גומה בחול הרופס, ומצייר סביבה איך צורתה נראית, ומכוונה לאמצע גופו שכשיהיה שרוע על בטנו תוכל הגומה להכיל את כל הבליטה שלו, כהטמן העפרוני את ביציו בחול להדגירן, והחום יבוא ויקיף את כולו עד תוכו והוא מחייך אל כולם בכל שיניו הגדולות עם משהו רירי ומרוצה שרואים בגלוי את תענוגו וגם קורא בשמה של הזאתי שהיא זאת השוכבת כעת מתחתיו, ולאחר שצוחקים אליו קמים וקופצים אל תחתית המים ונעשה פתאום עצוב וגם מגעיל וגם חבל שבא איתם וגם איזה בזבוז ואיזה טמטום ונשאר עצוב ולבד, וחוזרים, מופרש מכולם, וזו הפעם האחרונה, עד ששוב יהיו באים לקרוא לו, חברים באו אליך, אומרת אמא, מזרזת אותו שלא יהיה גדל ילד בודד, והוא הולך איתם אל “המרכז” עם הקיוסק, עם תחנת האוטובוסים, עם הצנורות שיושבים עליהם, מקשיב פה ושם, מביט מזה אל זה, נתלה בבדל שיחה ונשמט ממנה, ומחפש את הרגע להניד יד פוטרת בנענועי שלום קלושים אל כולם, ובשריקה צייצנית לחזור הביתה, איזו עייפות אומר גם שמעון כעת, לא עשינו כלום ותראו איזו עייפות, הנוער עייף, מחייך יחיעם, חכי, הוא אומר, חכי מכוֹרה אדמת מולדת, הנוער עייף, הוא אומר, ומחייך סביבו.

לאבא שלי הלא היו עוד שני אחים, מספר כעת היצור הזה, דודים שלנו שמעון, שלא באו לארץ, לא יודע למה, ונסעו לאמריקה. אתה יכול לתאר לעצמך שאילו גם אבא שלי היה מחליט כמותם ואני הייתי נולד בשיקגו? נולד בשיקגו, גדל בשיקגו, מדבר שיקגואית, חושב שיקגו לומד שיקגו ואיזה צורה היתה לי?

מוזר. כאילו אי אפשר. ואולי אותו דבר? ורק באנגלית ובבגדים המצחיקים שיש להם?

תשמע. אחר האחים ההם נעשה לרוכל אביזרי חשמל על עגלה קטנה שהיה דוחף מבית לבית, ואחד נעשה לצלם רחוב, מאלה שבפינת השדרה, אתה יודע, עם צלמוניה גדולה עם רגליים, ושרוול שחור שמתכסים בו מחליפים זכוכיות ורצים ומיישרים משהו בלקוח הסבלני מצייצים לו “גבינה גבינה” שיחייך, עושים את הקליק ורוחצים ושוטפים ויש תמונה, ומאחוריו הרקע מקרטון עם הררי שלג ועצי גן עדן – אבא סיפר לי, איך מפעם לפעם היו נעלמים מן הרחוב, מפקידים מישהו לשמור, ולאן נעלמו, לא תאמין, לספריה העירונית, זה בפינה זו וזה בפינה זו, וכל אחד מהם קורא בדבקות איזה ספר ומתנדנד כמו בלימוד גמרא, והעולם המייגע שלמטה נעלם פתאום, מוכר לך?

זה אבא שלי, נזכר גם יחיעם, מאוחר בלילה כשכולם כבר ישנים ואני מתעורר ורואה אותו אצל השולחן שלו עם המנורה עם הסוכך הירוק, קורא ומתנדנד, ככה, או כותב ומנגן בזמזום, כמו בתלמוד או משהו, וכלל איננו כאן וזה לא פה.

כן, אבל, אם הם נשארו מה שהם גם בשיקגו, גם אתה היית נשאר מה שאתה, ורק לבוש מצחיק, לא?

כן, אבל, לא יכול לתאר לעצמי שיכול להיות אחרת ממה שיש, וכאילו מוכרח שרק ככה זה, ואין שום ייתכנות אחרת, ורק ככה.

כן, אבל, אולי בשיקגו היו לך מחשבות אחרות, וידיעות אחרות, ואולי בשפה אחרת גם מבינים אחרת, ואולי גם היית מוצא דברים שכאן אינם, ופוגש אנשים שאין כאלה כאן?

כן, אבל, הלא רק כאן האנשים הם בני אדם ובמקומות אחרים הם רק עושים את עצמם, ונראים מצחיקים כאלה, כמו בסרטים ולא כמו בחיים.

כן, אבל מי מפסיד, מי שגדל כאן או מי שגדל בשיקגו? כי איך זה לגדול ולא לדעת כל יום בדיוק כל מה שקורה כאן כל יום, לא כאילו להסתפק בשטויות, לא?

כן, וגם, איך אפשר לאמור כל כך מדויק כמו שאפשר רק בעברית? או איך יכול בן אדם לדבר ברצינות על דברים חשובים לא בעברית? באנגלית, מצחיק, או בפולנית, למשל?

כן, הם חייבים כל הזמן לתרגם לעצמם, כי איך אפשר לחשוב מחשבה אמיתית בכל השפות המשונות שלהם, הלא אפילו האלהים חשב עברית כשברא את העולם, או, איך אפשר לאמור יהי אור לא בעברית?

אבל המוסיקה למשל, התערב שמעון, או הפיסול, לא שייכים לא לשפה ולא למקום? ולי לא אכפת איפה ורק שאוכל לעשות ושלא יפריעו לי, אמר וחדל ומרגישים פתאום איך עצוב.

וזה ככה. די עצוב. גם הזמן כאילו עבר ונגמר וכלום לא בא. ואחר כך שוב מחכים, ואז, אחר כך, מחכים עוד, ואחר כך לא כלום. ואולי בעצם זה הכל, תמיד והכל רק ככה, ואין מה לחכות, או למה מחכים?

ואחר כך, אמר היצור הזה, יוצא שאנחנו יצורים של רק מקום אחד, רק של פעם אחת, לא?

לא, אבא שלי, סיפר יחיעם, איננו חיית בית, הוא רץ בהרים ומדלג בבקעות, שארית שערו מתנפנפת ברוח, וכולם מתנשפים אחריו, עם המקל שלו ועם הרעיונות שלו, ומישיבה לישיבה, ומכספים לקרקעות ומצמחים למזיקים, ובלילה עם הספרים שלו ועם הניירות שלו, ובכתב הנקי והברור שלו, יושב וכותב וכותב, וידפיסו כל מלה, וגם משתדל להכין מקום טוב בשבילי, אבל אני, מצידי, לי, למה לי לא מספיק לי כל זה?

כי הוא תמיד בשליחות, תמיד הוא שליח, של רעיון גדול, של רצון גדול, של אמת גדולה, הוא מלא באלה, חשב ואמר עוד.

כן, לא אני, אני שום שליח, רק סתם יצור אחד, בקושי.

אז, מה קושר אותך, אמר כעת שמעון, באמת, מה?

מה קושר? איזו שאלה. פשוט, אני כאן. מצאתי את עצמי כאן, וזה הכל. לא יודע אחרת. באמת. ואתה?

אני לא יודע, אמר שמעון, באמת, אני לא יודע.

וזה די שנולדת כאן, אמר יחיעם, וזה שאבא שלך החליט פעם לחיות כאן, זה כבר עושה שהמקום הזה יהיה שווה יותר מכל מקום אחר בעולם?

לא, אבל יפה כאן, לא יפה כאן? אמר כעת היצור הזה, איפה עוד יפה כל כך? לא נורא יפה כאן? וביחוד כשיוצאים לשם דרומה, אל הפתוח, לא? כי אני,

או, אם למשל מחר מתקיפים את המקום הזה, תוכל שלא להיות פה, שלא לרוץ מיד בלי שאלות ולתת הכל ואם צריך גם את כל חייך?

כן, אבל איזה מקום בעולם לא צריך לפעמים להילחם עליו? אמר שמעון, בלי חשק, או שיש כאן במקום הזה שלנו מין דבר מיוחד כזה ונפלא כזה שאין כמוהו בשום מקום בעולם?

אתה לא כל כך ציוני, מה?

אני? אף פעם לא שאלתי את עצמי, אבל רק מפני שאבא שלי הוא כן, גם אני מחויב? והוא, אבא שלי, היה מחויב למה שאבא שלו היה מחויב? ולא מרד בו, ולא לקח עצמו והלך ממנו לסוף העולם? או מספיקה החלטה אחת לכמה דורות, לנו ולדור הבא ולכל הדורות?

לא יודע, אמר היצור הזה, תראה את הפשוֹש הקטן הזה, איך הוא צועק ומסתער קטנטן כמו שהוא על מי שינסה לפלוש למקום שלו, אבל אילו נולד בחצר ההיא, אצל הֶריש, למשל, מעבר לרחוב, האם לא היה קשור אליה ומסתער משם על כל פולש? הנה לך יצור קשור –

רגע, יצור קשור, זה שבח? קשור?

איזה שאלות מתקשקשות פתאום עלינו, מה קרה?

תגיד, מה באמת עושה את האדם שיהיה קשור למקום אחד, לבית, למשפחה, לשפה אחת? רק זה שהוא נולד ומצא עצמו שם מן ההתחלה?

לא, אבל יש אולי קווים יותר גדולים מן הקו האחד שלך? ויש אולי חשבון יותר גדול מן החשבון שלך?

או אם פתאום ינסה מישהו לדחוק רגליך מן המקום, זה לא יעשה לך אז במכה אחת על הראש את כל ההבנה מה המקום הזה בשבילך?

חכו, והלא באמת הולכת להיות כאן מלחמה, ומי לא יודע, שבשבילה הלא אוספים כעת את כל הנשק הזה שמחביאים.

ששש, מטומטם, מה אתך, ומביטים סביב בבהלה – אבל שקט.

שמעון כעת אצל פינייה ופֶסייה בראשון, כמה ילדות חברות של הבת, ואחת בלונדית, יפה, באמת, הודיעה בתוך הדיבורים על הספות שלהם, שהיא לא תישאר בראשון. שאין לה מה לעשות כאן, להיות אשתו של איכר, ללדת ילדים, לבשל ולכבס לנהל את הבית ומכל הפרדסים והכרמים לה יתנו את גינת הבית, שגם אותה אחמד יעבד והיא רק תקטוף את השושנים, ומתי אני אהיה? שאלה, צילה נדמה שמה, בלונדית כזו, מה פירוש, התקיפה אותה ילדה אחת, שחרחורת, גילה, כמדומה, גם היא יפה, ועם צמות, פירוש ענתה לה, שאוכל להיות פרטית, לא לאומית, ולצאת ולבוא, ולפגוש ולהיפגש, ולנגן ולשמוע, וקונצרטים ותיאטרון ותערוכות, ואנשים כל מיני, וגם יהיה למי להראות שמלה חדשה, ואיפה לקנות, ולהיות תמיד באמצע משהו מעניין, אמרה, ולא להצטדק תמיד, ולתת ולקבל, אבל מי יישאר כאן, קפצה עליה השחרחוֹרת, לא יודעת, ענתה לה, לא צריכה לדעת כל כך, יימצאו גם כאלה, אמרה ובלא הרבה חיבה, אני לא, ואני כן, חרצה כנגדה הגילה השחרחורת, לי זה חשוב, והמקום לא קטן עלי, ואני אלך לקיבוץ, שם הכל תוסס, ומה ההתפנקות הזו, ומה את מיוחסת כזו, ולמה את לא, ולמה כאילו לך מגיע הכל, ויש דברים גדולים ממך וקודמים לך, אמרה לה הקטנה, ומה אמר פינייה החלוץ הזקן? הוא לא אמר, ורק אחר כך אמר, אַי, סיפר שמעון, זה הכל, אַי אַי אַי, אמר פינייה, כאילו נדקר, ואז פסייה טובת הלב התערבה, תשתו אולי תה? רוצים? בואו אעשה לנו כוס תה יפה, אמרה פסייה.

גם יחיעם לא מרוצה. כשמתחילים בדיבורים האלה, הוא טוען, כשמתחילים בשאלות כאלה, סימן שמשהו רעוע בתוכנו, מי שחי לא שואל למה הוא חי, ומי שנמצא לא שואל פתאום למה הוא נמצא, ורק כשמתחיל משהו ללכת עקום, מתחילות השאלות –

לא, טען כעת היצור הזה, מפני שהמחשבה היתה שכאן הולך וקם איזה אדם חדש, והולך ומתחיל הפלא של היהודי החדש בארץ החדשה, ושזה פלא כל כך שהוא יספיק להרבה דורות, ולכל הדורות, ושאין בעולם מעשה נפלא יותר מן המעשה הזה, לא? שהנה מתחילים פה מקו האפס, שמתחילים מאין כלום, שמנסים להקים על הריק משהו חדש שיהיה יותר יפה, ושכל אלה שעושים כך משנים בו בזמן גם את המקום וגם את עצמם, לא?

מישהו היה הולך פתאום ובוסס בחול מעבר לגדר ברחוב. ונשתתקו אליו, עד שחלף ועבר ועוד מעט וגם הוא יגיע לחלקת החמרה הנוקשה וירווח לו, וגם האלהים כשעשה את האדם עשה אותו מחמרה, ממש מן האדמה האדומה הזאתוקרא לו אדם מן האדמה האדומה, מאדמת החמרה הזאת שכשהיא רטובה אפשר ללוש ממנה צורה ולייבש, ואז לגהור עליה על בובת החומר הזאת ולנשוף לתוכה רוח חיים ופתאום וזה קם ומתחיל ללכת ומדבר ושואל שאלות, כל מיני למה, מה, מי, מוּ, וכל מיני, לא?

אני לא יודע, אמר שמעון, רק לא מוצא לי מקום, אני לא יודע, אמר.

ותגיד, מה באמת קושר אדם למקום אחד? הלא הוא איננו עץ עם שורשים, הוא הלא אדם עם רגליים ללכת, ואם לא טוב לו פה למה לא יקום לו וילך? או תאמר לו שינסה לעשות משהו כדי שיהיה לו טוב גם כאן?

לא, כי אם מצד אחד אפשר להמשיך ממה שעשה החלוץ, אפשר מצד שני להמשיך דוקא ממה שלא עשה, ממה שהוא ויתר ולא עשה כשרצה להיות חלוץ, לא? ואפשר לחיות כעת את כל החיים שהוא לא חי ורק התנזר מהם כדי שיוכל להתחזק ולהיות חלוץ טוב?

לא יודע, אמר שמעון, אני לא עושה את החשבון הזה. ובעצם לי טובה ומספיקה תל אביב, טוב לי בתל אביב, שם אני במקומי, ואולי גם אשנה את שם משפחתי האוקראיני ל“תלאביבי”, שמעון תלאביבי, איך זה נשמע? ואם רק לא יפריעו לי, ואם רק לא יתערבו לי, כל ההם האלה, טוב לי אצלי, אפילו בבית הגדול ההוא ביהודה הלוי, גדול יותר מדי, עם יותר מדי חדרים נעולים, לא מאווררים, מלאים רהיטים מיותרים, והמון ארונות נעולים כולם, עם ריח העובש, שנדבק מייד אפילו אִם רק הצצת מרחוק וברחת, אני, בינתיים, אני טוב לי בתל אביב הזאת.

אתה פשוט רגיל לכל זה, שיער יחיעם.

לפעמים באים אלי החברים שלי, לחדר האחד ההוא שהשאירו לי, ובא קָמר האדם המורד, ובא שמואל שיודע את היפה והעצוב בעל פה, ואומר בשקט ובקול זבובי את הדפים הכי יפים שנכתבו, ותמיד על אומללים ועל גלמודים ועל מנושלים ממה שהיה להם ועל רועדים ממשהו, או מהתרגשות, ובא גם מכבי הבחור היפה, החסון, ובא זוהר תאומו שבועט מדויק לשער ברגל שמאל מחמשים מטר, ובא גם בּוֹצָ’ה ששולח בבחינות פתקים עם תשובות נכונות וחולם ללכת לקיבוץ, ומפעם לפעם בא גם מוֹז, קצת גדול מכולם, אבל מחייך ושנון בבדיחות נועזות, והוא דווקא יהיה עורך דין וסוחר גדול וגם יגור בלונדון ואין מומחה ממנו כבר היום לתוצאות המשחק בין הנפלאה צ’לזי, שהוא מבטא חילזִיָה, לטובת הנבערים מתל אביב, ובין המופלאה טוֹטנהאם, ואולי יום אחד גם דווידה תבוא, למה לא, ופתאום וכולנו עושים חבורה אחת כזאת, או אולי דור אחד, לא דומה לקודם, ולא מתכוון להמשיך אותו, ישמרנו האל, ואולי יום אחד כשקצת יגדלו וקצת ייפטרו מעול הגדולים הללו, אולי יתחילו החיים ואפשר יהיה לעשות משהו, לא?

ואינך תופש עצמך לפעמים יודע שכלום לא יוכל להשתנות ושהכל בעולם הוא רק בלתי אפשרי, כל כך בלתי אפשרי שזה בלתי אפשרי שיש משהו שאיננו בלתי אפשרי, ועד כדי שאי אפשר עוד להיות ככה אפילו לא עוד רגע אחד, ואני כנראה כן אלך לקיבוץ, ככה הם הדברים, ואני כן אלך להגנה כי ככה זה, ואני כן אלך אל הגשר שאין לו המשך, אמר, ואולי את זה לא אמר, ובלי שום סיבה אחרת אלא רק מפני שככה זה, לא?

לא עונים, כי אין מה לענות, ואחר כך שוב זה יחיעם.

נעשיתי רעב. אומר יחיעם. הייתי טורף משהו. רוצים שאכנס ואעשה לנו סלט? יש אצלכם עגבניות ומלפפונים? ויש גם בצל או בצל ירוק? ועם פלפל ירוק, ועם גבינה לבנה קשה, גבינת עיזים, וקצת מלח ופלפל ושמן זית, וגם חביתה? ולחם יש? וכד מים קרים? לא בא לכם? אמר וקם והוא חמוד כזה, עם האזניים הזוקרות שלו לצדדים כמפרשים מתחת לשיער החום שלא נסתפר מכבר, ושאנא שלא ילך להסתפר, וכזה חמוד הוא קם ומנער בכפו אחורי מכנסיו והיצור הזה בא איתו להראות לו איפה כל דבר, עד שאמא תחזור מאיזו פגישה של נשים צדקניות שעוזרות לחלכאים ונדכאים, שלעולם אינם כלים מן הארץ.

וכשמסתכלים כעת באופן הזה רואים שבאמת אין ממה לחשוש כלום, שהשמש והמנדרינות והמים והרוח הולכים כתמיד תמימים כאלה שלווים כאלה ואפילו אדישים כאלה ששום דבר לא יוכל לקרות פתאום, ושיש סדר־דברים שקט בעולם, איתן מכל החרדות והוא יהיה המנצח, ואין מאסר עולם ואין חבל התלייה, ואין איזה שניים שעסוקים בהטמנת משהו בתוך צינור גדול באדמה האינסופית וכלום בעולם לא שם אליהם לב, והם רק חלק מן המובן מאליו שיש בכל ושמתגלגל מאליו, לא מושכים תשומת לב ולא מפריעים לשום שיווי־משקל שכל כך הנה הוא מורגש כעת, פשוט וישר ושיווי־משקל בכל.

מרגישים פתאום חזק שיש דברים בעולם שלא צריך לשכוח שהם ישנם, ושרק לא צריך להפריע להם במהלכם המתגלגל שקט וכבד, ולא צריך להקשות עליהם על ידי סיבוכים שמסבכים ובלבולים שמבלבלים, ושהחכמה היא לתת לדברים ללכת ולהתגלגל כדרכם, ושהם מנוסים כאלה כל הדברים ומתגלגלים מאליהם, כבדים ושקטים ובאים על מקומם, כמו השמש היורדת לבטח אל מקום שקיעתה, כמו המים הממלאים שקטים ובלי שום זרימה את הגומה הגדולה שסופגת לתוכה בלי תיכלה, ספגי לך ספגי.

ולא לשכוח שאנחנו הלא “פרי הארץ”, פרי הארץ בכבודו ובעצמו, הביטו עלינו, הנה אנחנו הם בני אנשי המופת שבנו הכל ועשו הכל במו ידיהם מכלום ומיאוש ומעבודת פרך, ושהיו מקנחים את העבודה בלילה בשירה סוחפת, משתכרים משירה ומזמרים ושרים עד אחר חצות כדי שיהיה כוח שלא לראות את היאוש גלוי ועין בעין.

ולא עוד אלא שהם רצו לעשות, ועוד לפני שהיה להם כלום, חֶברה צודקת בלי מנצלים ובלי מנוצלים, ועד כדי כך ששכחו את עצמם וניצלו את עצמם המסכן עד עצמותיו, וניצלו את כוחותיהם ואת גבם שנשבר, ואת ימיהם הצעירים ואת כשרונותיהם והתנזרו מכל מה שאינו עבודת הפרך, וגם קיבלו על עצמם להיות עיוורים ולא לראות את מה שיוכל להפריע להחלטתם לעשות כאן את הפלא היהודי החדש, ולהיות מסונוורים ולא לראות איך בניהם לא כל כך באים אחריהם, או לא כולם, ואמור, מה באמת חזק יותר – זה שהוא המציאות, או ההחלטה לקחת ולשנות ולעשות מציאות אחרת? טוב, די להתפלסף.

וכך נשארות המנדרינות זמן מה בלי מפרנסיהן, אמנם לשתות מים הן יודעות מאליהן וגם להחזיר בבואה עכורה של מטבעות השמש, אבל לקבל בשורה אם תגיע פתאום אינן יודעות, או כך מקובל, ושעל כן מתפרץ מדי פעם מישהו מן הבית וסוקר את הזירה מעבר לגפת ההדסים, שכעת הם נוצצים במיוחד מפני שהשמש נוטה אליהם ויותר בליטוף מאשר ברעיצה חדה, שאומר שהשעה עוברת לה כל הזמן, סוקר וגם מתרומם על בהונותיו כדי לראות עד מעבר לפינה, אם לא עבר כאן המבשר, אם לא השאיר אולי סימן, אם איננו משתופף על יד איזו גדר, מחכה ולא מבין למה אין איש לקבל מידיו כמדובר ואיפה נשברה החוליה המקשרת, ושעל כן בעודו לועס ונוטף משמן הזית ומתלקק מן הסלט המשובח הזה שהיה עשוי כמובן קוביות קטנות ומדויקות כפי שהגון לעשות, ושהסך הכל היה יצירה מעשה אמן בקערה הכחולה הגדולה והיפה שרק משהו קל בשפתה נפגם פעם אבל לא עד כדי להשליכה מפני שכל כך חבל, וצריך פשוט להתעלם ולקבלה כאילו אין בה מום, ולחלק ממנה ביושר לאיש כבכורתו, עד ששלמות המעשה בסלט רב הצבעים המתנוצץ הזה, רווי שמן־הזית הריחני, תהיה מתפרקת למנות יפות ונוטפות עם הלחם הטוב, ועושות חשק חי שאותו דווקא כן אפשר למלא, ובלי ללכת סחור סחור ובלי להתלבט, רץ והציץ וחזר והציץ והרחוב החולי הזה לא סימן כלום על שום מבשר, שבתנ"ך קוראים לו גם המלאך, כמדומה, אחד בחור נחפז שחיפש בעצבנות מישהו שיקבל מידיו וייקח את משא מלאכותו ואת מלת בשורתו הכבדה, אף כי אין בה יותר ממלה אחת, אדישה כזאת, על פניה, ושאין שום סיבה מיוחדת לדאגה אבל גם לא סיבה לביטול הדאגה. וכנראה שגם בההיא זירת המעשים, זו שאינה נראית אלא כבסך־הכל איזו חורשת אקליפטוסים דלילה אחת, ושגם שם כנראה לא היתה דאגה יתרה והיא כתמיד רק המשיכה והיתה חסרת שום כישרון למשוך אליה תשומת לב, ואיש בעולם לא יתחיל פתאום לחשוד שדווקא כאן מתחוללת הדרמה המוסתרת, מלבד בידיעת הלב היהודי, והיא כזו דחויה ומוזנחת, ואין בה כלום מיסוד ההרפתקה והתעלומה, ובלי שום סממן מושך קשב, פשוטה כזאת גלויה ורואים אותה מן הכביש ואין מה לראות, גזעים דקים וחסרי כוונה להתרומם, ושדווקא אליה יהיה מתחשק פתאום למישהו להציץ, בסקרנות חסרת סיכוי, ולפשפש מה זה עושים שם שני בחורים באמצע היום, ומה להם לשני אכרים צעירים מיושבים כאלה להיות נוברים פתאום באדמת החורשה שלא תצלח והבלתי מצמיחה ושמתקשה אפילו באקליפטוסים פשוטים, ומה זה הם מתעקשים ונוברים בה ומנסים בכל כוחם להתגבר על החמרה הקשוחה שבאה ראשונה ועל הכורכר הפריך שכבר נתהדק לאבן מתחתיה, ועל העומק הנדרש שקשה להשיג כשחופרים בור צר, ושעל כן באה לשימושם אותה אמצאה של קודחי הבארות, כנראה, ושאליהו ידע בידי הזהב שלו להתקין בלי שאיש ישאל שאלות, כמין מקדח חילזוני, שמסובבים למעלה בשניים והוא סובב למטה וכובר כרי עפר כדֵי דלי, שמעלים ואוספים לתוך שק, ושלא תהיה שום אדמה טרייה מפוזרת לה בין המון להבי עלי האקליפטוס היבשים שלכולם תמיד להב מעוגל וניצב קצר, ושדי בחצי בן רוּח כדי להרעישם כולם ולהסיעם על גחונם, ואפילו עד כדי תעופה מרשרשת, וכשהבור כבר יהיה מעמיק למדי ולהשחיל לתוכו את צינור הבטון שרובץ בינתיים לא רחוק וכאילו לא שייך עד שיקראו לו והוא יתגלגל ויבוא בשקט ויושקע פנימה פנימה, כחצי מטר מתחת לקו הקרקע, ומאותו השק הנזכר ישפכו כעת את עפר חוליתו סביב בין גופו האטום ובין גוף האדמה הכואב, ויהדקו בלי להשאיר עקבות, מפני שבכל רגע יכול להישמע צפצוף האתראה, ובמכה אחת יצטרכו לכסות במשהו ולהסתלק מהר לא בבהלה אבל חיש קל, ולא להמשיך כלום עד שיתברר מי זה היה, ואם איננו אלא חמור אחד נטוש מקפץ ושתי קדומותיו עקודות כדי שלא ירחיק נדוד, או איזה עובר דרך אחד תמים אחד ומקרי אחד, ככל שייראה, ושאסור שיישב לו בעיניו משהו שראה, כזה שאפילו אם ינסה להצפינו בתוכו, בקצת לחץ כבר יכריחו אותו להוציא ולגלות הכל, וכך מתמשכת עבודת החפירה ומתבזבזת לריק על הפסקות מרגיזות ממעשה השקעת הצינור הגדול, שוב ושוב הפסקות מעצבנות והעבודה מתמשכת עד שגם המחייכים חסרי העצבים מתחילים להתעצבן, ועוד איך, ושאת כל חדוות כוח העלומים המקוואי ואת כל ידי הזהב המפורסמות לתושייה – משחית פה שמח לאיד שֵד הבטלה החוזרת הזאת, פעם אחר פעם, על כל רשרוש מוזר ועל כל צפצוף חשאי, והזמן נעשה עליהם מעצבן, והולך ומשדר ומעצבן גם את הרחוקים, או שמא פתאום בא המלאך הזה שמחכים לו ופתאום הוא מלאך רע, ויש לו דווקא בשורה קודרת, ואיך יוכלו לעמוד בזה, איך הוא, איך אמא, איך אבא, אלהים, ואנחנו מעמידים כל הזמן פנים כאילו שום דבר רע ולעולם לא, הו

---

כן, אבל כבר שוב כולם בחוץ, מתחת לאותן המנדרינות, והן כבר אינן מכונסות בינן לבין היותן הבודדה עם התעלה המפכפכת לרגליהן כל הזמן באותם העצלתיים, ועם שלוש הגומות הגדולות שכבר התמלאו עד שפתן והן מתמצמצות להן כתינוק רווי, והולכים ומעבירים כעת לשלוש אחרות, שהחול בתוכן עדיין חָרֵב ועדין לא משער איך פתאום והשטפון עליו, ואיך גם המיובשים שבעלים הכמושים שכבר מתו לגמרי על פניו, עוד רגע יצופו קלות מסתחררים להם בחדווה מטופשת, ופורטים באפס יש ענבים משארית האשכולות שאמא הכינה לכל השבוע, ועושים מהם קינוח־סעודה לסלט הבריא ההוא, לחביתה מאירת הפנים, ללחם בחמאה ולמים הקרים מן הכד שנתרוקן ושאפשר כבר לשרוק דרכו ולעשות בו גם הוּ הוּ עמוּם נבוב כזה, ושהצטרפותם של כל אלה יחד עם התיאבון הצעיר והחמדן והטורפני הזה הם שעושים את החיים יפים, ומה צריך כעת יותר אם לא רק להטיל גרגר אחר גרגר למעלה ולקלוט אותו בפה מן האוויר, ורק עוד לא יודעים בדיוק מה עושים כעת, חוץ מאשר מחכים? ואז תופשים פתאום, במפתיע, שבעצם אף אחד לא הבטיח לאף אחד איך בעצם ייגמר כאן היום, וכי הלא באמת לעולם אינך יודע מתי הדבר שמפחדים מפניו יהיה נופל פתאום על ראשך כחתף, וגם מתברר מהר, מה שאתה ידעת תמיד, שפחדים לעולם אין הם נגמרים, ורק מתכסים רגע, או רק מניחים שיפנו מהם ראש לרגע, והם נשארים אורבים למטה קבע, גם הם בין המחכים, מחכים לשעתם, לא בהכרח לפחד שאתה מחכה לו, וגם לא בהכרח יבוא הפחד הזה שמפניו חששת, ופתאום וזה דווקא הפחד ששכחת לפחוד מפניו, פתאום והוא במכה אחת, וללא שום הכנה, דווקא הוא יורד עליך ומכה, גם אם בסופו של דבר, מבינים שגם המפתיע הזה היה מדוחק שם כל הזמן דחוק בין כל הפחדים שרבצו למטה, ורק לא ידעת לקרוא נכון, רבוץ שם כל הזמן בין כל הכלבים המחכים תמיד, בין כל שאר הכלבים הרעים שישנם תמיד נוהמים להם למטה, בפנים, בתוכך. ומי לא יודע, או?

ופתאום תופשים, ובידיעה כה החלטית, שהכל בעצם הוא נורא, נורא משׂאת, ואחר כך אין כוח לדעת כל כך ומדמים שאולי בכל־זאת לא, ויש כאילו איזו הפוגה, הפוגת הפתאים, עד ששוב אתה מתפכח, בהכרח, ויודע ללא מפלט שהכל בעולם אכן הוא נורא, נורא מהכיל, נורא נורא כזה, שכל הזמן הייתם רק מסבים ממנו ראש, רק מטים את השיחה הצידה, כשהוא כבר אחז ותפס הכל. יושבים רגע. יושבים באפיסת כוח, ופתאום גם זה עובר, מאליו, כמו איזה ענן עובר. ולא יודעים עוד שום דבר. לא מה מדברים, לא מה שואלים אותו, ולא איפה הוא בדיוק כעת –

ותגיד, מה כל הבתים הקטנים האלה, מי גר בהם, כזה שקט שם, אין אף אחד?

מה פתאום, הלא בזה גר שכננו אהרון, והוא יוצא השכם בבוקר אל הטרקטור שלו באיזה שדות רחוקים וחוזר בסקוֹדה שלום מאוחר בערב, ואשתו בבית, והֶריש הגדול (ששמו אֶריך) גר כאן ממול, והרי הוא השוער במכבי יהודה, בגלל גובהו ובגלל קור רוחו, פעם היו לו סוסים וכעת הוא בבית מסחר לחקלאות, יוצא בבוקר וחוזר בערב, ואשתו בבית, ורק אולי סבתא פרייליך שמכינה תבשיליה היהודיים לסועדיה בערב, מסתובבת פה ושם על רגליה הכואבות, והעוזרת שלה רצה בחול לחנות, וכך כל אחד יוצא בבוקר להשיג את פת לחמו וחוזר בערב, עד ביתו הזה של יששכר, בראש הרחוב, והוא פרדסן ויש לו פרדס פה לא רחוק למטה, והוא נוסע וחוזר בכל מיני שעות ואף אחד לא יעז לשאול ואסור גם להתחיל לחשוב שמותר לשאול לאן.

באופן שהעצים כאן גדלים לגמרי בשקט, ושקט עצים סביב?

ותגיד, איך אנשים חיים להם כאן בבתים הקטנים האלה?

שאשאל אותם? הו אנשים, איך אתם חיים לכם כאן בבתים הקטנים? חושב שכמו כולם בדיוק כמו כולם, וכמו כולם גם הם כבר יש להם בבית קצת מכל דבר שרצו כמו כולם, והבטחה שעוד יבוא יום וירחיבו, כמו כולם, לא?

אתה לועג להם, או מה?

לא. למה. חושב עלינו. על עצמנו. תופש? על מה אנחנו רוצים שיהיה לנו, אם בכלל. ושיופי, גם אנחנו נעבוד קשה ולבסוף גם לנו יהיה בית קטן? וקצת מכל דבר שרוצים? וכשנוכל גם נרחיב, וזהו?

יוצא, אומר שמעון, שרק מחכים כל הזמן למה שבדיוק בא ממילא, ואִם מישהו רוצה אחרת, ורק כפי שהוא רוצה, ולא אכפת לו איך כולם? ולא רוצה לחכות עד שיבואו הדברים, אלא לצאת אליהם ולהכריח אותם שיהיו, ושיהיה לו שונה בדיוק לפי מה שיפה לו שיהיה?

לא יודע, נשמע ילדותי, מצטער.

ופתאום, ובלי ושם קשר, רואים כעת, איזו כף יד אחת כזו, של נערה, כף רוכנת, צונחת קלות, מעל משענת הכיסא, בישיבתה מנוּחוֹת, יורדת נוטפת למטה, נרכנת מעוגלות, בקשתות קטנות, כפי שזה אצל בנות, בגלל טבען, כף יד יורדת, לפי תומה, ואינה יודעת עד כמה זה יפה, ומיוחד, ומסחרר, ועד כמה היא כן יודעת משהו שהוא לעולם לא יידע, עם העור הצח שעל גב ידה, חַלק שיישי, או כמו איזה ענף דק נוטה למטה, ובאותה צניחה שקטה, כל אצבע לבדה, וכולן באשכול דק אחד, ובאותה תמימות של יד קלה יורדת מנוחות, בשלמות הזו האינסופית, ועד הציפורנים כמו צדף עמום, לא, לא יודע לומר נכון –

נסחפת לאיזה מקום, אבל לא לנתק כעת. השקט הזה של היד שלה, בישיבתה מנוּחוֹת על הכיסא, זרוֹעה על המשענת, וכף ידה יורדת באותה רכינת מנוחות באותה שלמות אינסופית, שעושה בך קנאה, צרה כזו מאורכת בהתעגלות קלה כזוֹ רפויה ועם בוהק הצדף העמום, לא יודע לומר, לא יודע להפוך יד קלה למלה נכונה.

ולעומת זה, אם אפילו איתרע מזלם, ונניח אפילו שהמשטרה כבר רצה אחריהם, האם כלוּ אז כל הקצים ואין מה לעשות? אפשר לקום אז ולברוח עד מטולה ולהסתתר שם, ולחכות, או רק עד נס ציונה ולהסתתר, ולחכות, ואפשר גם לגדל זקן ולשים כיפה ולקרוא לעצמך ר' ישראל ססובר, למשל, או ר' אלתר דרויאנוב, למשל, וללכת כל בוקר לבית־הכנסת, ולחכות, ואפשר אפילו לא לברוח ודווקא לחזור הביתה ולקרוא לימימה שהיא תעיד איפה זה הייתם יחד כל אותו הלילה, בלי לספר מה בדיוק עשיתם יחד, והיא רק תסמיק, שיעשה אותה יפה יותר, ומה עוד? אפשר גם להיתפס ואדרבא לחכות למשפט ודווקא במשפט לקום ולנאום את נאום היהודי הגא, וגם להפוך את הסדר, והשופטים יהיו הנאשמים והנאשם יהיה התובע, מאתיים דורות ינאם לפניהם מביטים בכם, הוי בריטים עריצים, מאתיים דורות יהודים נרדפים, נטבחים ומובלים כשׂה לטבח – ינאם לפניהם וכולם יקשיבו ובכל העולם יהיה אז שקט, צפור לא תצייץ ועוף לא יפרח, והשמים יאזינו והארץ תשמע, ורק שיעבור כבר הזמן ושיבוא האיש המלאך ושנורא קשה ככה להיות רק מחכים, כל הזמן. נורא.

מטופחות, שקדיות כאלה, של בנות, והדקוּת שמתעבה כמעט בפרקים וחוזרת מייד לדקותה, יורדות פונות משהו כל אחת לבדה, וכולן יחד אשכול אחד, ובאותה טבעיות ובאותה מנוחה ובאותו שקט, שאי אפשר לעולם לאמור בדיוק, וגם נאמר כבר יותר מדי, וביותר מדי פרטים מייגעים, כשבאמת הכל לגמרי קל, כמו פיסת יד של נערה יורדת נוטפת מעל משענת הכסא, ולא יודע לאמור בדיוק, או אולי מפני שמבקשים לומר משהו יותר מרק איזו יד אחת, ולא מעזים, ונעצרת הנשימה מרוב, ולא המלה חסרה אלא האומץ, ו,

אין מנוחה. משהו יצא משיווי המשקל. מה, בעצם? לא צריך לתת לזה. אימרו משהו, חברים, אימרו משהו, מה שקעתם לכם.

וזה הלא פלא לא ייאמן, רגיל שברגיל ופלא מפליא, רק כמה קווים יורדים בפשטות, וזה אצל זה ובעיגוליות כלשהי, וזה הכל, כל כך פשוט, מעשה בכל יום, ועם זה זר כל כך, שאתה כל חייך לא תוכל לעולם, ומה שהיא בלי להתכוון יודעת נפלא מאליה יישאר לך רחוק וסודי לעולם, ומה שכל ילדה יכולה מאליה בלי לחשוב ובלי להשתדל, אתה גם אם תתאמץ לא תוכל, וכאילו אין ושם גשר ולעולם לא תעבור, ונשאר מין עצוב ערירי כזה, ברור אז שכל ילדה תלך ותגדל ופשוט תלך ותהיה לאשה, וילד לעולם לא ישתנה ויישאר תמיד גולם קטן אחד בלתי יודע, ורק אולי עם כמיהת השווא לדייק, לומר היטב עד הסוף, עד שהשונה הזה ייצא בדיוק, סוף סוף, ושהלא נתפש לא יתפספס, ושהפעם לא יהיה משתמט ולא יהיה חומק לו כמו תמיד ובורח, מה אמר? מי?

לא. לא אָמרו. לא מדברים. רק שקועים. זה בענף קטן אחד משרטט במימי הגומה העכורים, וזה ראשו אצל ברכיו ומרפקיו עליהם ותפרחת המשי הקל שפוכה מעליו והוא בוהה. וזה מוכן לתת הכל למי שכבר יודע מה שם, מה בעוד שעה, מה עד הערב, איך ייגמר כאן, או איך למשל בעוד שנה בדיוק, או חמש? איפה יהיה כל אחד ואיזה מין צורה? כמה קשה ולא משוער מראש היה להגיע עד הנה. הבט על יחיעם. איזה נפתולים עד שצמח וגדל ונעשה והיה כזה, עם כל המחלות שלו, ברונכיט ועוד ברונכיט, ותמיד גם עם איזו בדידות, לא מוצדקת, בדידות למרות שאין מפונק ממנו בבית, שאל את שני אחיו ויספרו לך, גם חלוש כזה וגם סתם מפוּנק קטן אחד, מפוּנק יותר מיריב למשל חברו שגדל בלי אבא, וכבר אין כמוהו בפיסיקה והולך בקרוב להפתיע את העולם בגילויים שיגלה, או מעמיקם חברו הנער היפה הרך והיפה ואיך הוא מחייך, גם הוא בלי אבא, והולך להיות וגם יהיה אדריכל גדול, ובוודאי מפונק יותר מאלכס חברו השמן, המסורק הזה המעשן רק סיגריות אנגליות ריחניות בהידור בריטי ממש והוא כבר כולו גבר בין גברים, ומה חסר לו ליחיעם הזה, שיש לו הכל ובוכה בו איזה בכיין, תמיד, מי יודע.

ואולי כך: קווים, כמה קווים יורדים, במעוגל משהו, דקים מחוטבים, נוטפים מאורכים, בשקט ובדקיקות ובחופשיות גמורה, ובאותה נוטפשת חופשיה, או, לא יודע לומר, ושהיא פשוט יודעת מאליה מה שאתה לעולם לא תוכל לדעת, ורק נבצר ממך ורק מתעתע בך לדעת, ולעולם לא ו,

או שמעון, שחייו עד מות אמו הפכו מאז והשתנו, והבית הגדול הפך לארונות נעולים אין קץ בחדרים אין קץ נעולים כולם פעמיים, מלאים שכיות חמדה מטופשות, שאיש לא צריך ולא יצטרך לעולם, לרבות המגירות המלאות כל אותן קופסאות סרדינים ריקות שאינה מעזה להשליך, ותל אביב כאילו מלאה גנבים אורבים בכל פינה, רעבים כולם לקופסות סרדינים ריקות מלבד כלי הכסף שלעולם לא מוציאים אותם אלא רק כשיבואו אורחים חשובים כפרופסור קלוזנר וזוגתו מרת קלוזנר ודיזנגוף וזוגתו היפהפיה מרת צינה, אלא שהיא מתה לפני שנתיים, וד“ר סלושץ והשופט הד”ר קורנגרין ושאר הבונים החופשיים שלו, שאינם נועלים מעולם דלת ביתם בלכתם, ואבא שלו, שהיא, הדודה, מוליכה אותו ביד רמה, אל כל הוועידות של המכובדים, ואל כל הוויעודים המוסתרים של “האחים”, ואל הקונצרטים למטרות צדקה, ולחוץ לארץ אל מעינות המרפא, והוא כזה נקי עם עניבת פרפר וכולו מטופח ונקי ורך ונוח כזה, וכל חבר שמת עליו מיד הוא יושב וכותב עליו בעיתון רשימת אבל הגונה, בשביל האלמנה שיהיה לה להראות שכתבו עליה בעיתון כמו שצריך ועם תמונה ועם תאריכים מדויקים לפי הלוח העברי והכללי, עד שאין עם מי לדבר, ושאותו הם מרחיקים בכל חופש עד לראשון, אל פינייה ואל פסייה, וצריך היה לגדול מתוך כל זה ולצמוח ולהיות למה שהוא בכוחות עצמו ובידי עצמו ובלי מי שישים לב, או איזה מיני הרפתקות עד שאתה עצמך גדלת, בלי שיש במה להתפאר, יצור אחד רזה אחד כמו שלד, ואין מה לראות בך, והאף הזה שלך, שבשנה הראשונה לחייך בחולדה, מספרים, נמחץ ללא תקן, ומאז הוא אף מעוקל כזה, כביכול היית מתאגרף או עיט דורס.

ואם להאמין לסיפורים הרי כל חייך שעד עתה היו שורה קטועה של הרפתקות מדחי אל דחי, מצחיק, לא? ושכבר בעצם השנה הראשונה לחייך צעדת צעד אחד באוויר וישר מן המרפסת הקטנה ללא מעקה שאמא כיבסה עליה בגיגית הגדולה וכבר מוטל חבוט־אף באמא אדמה כשאמא מתעלפת מתעופפת ומגיעה ומרימה אותו אליה בדחילו אל חיקה ורתמו את הפרדות ודפקו בהן ודהרו שלוש שעות כמשוגעים אל רופא המושבה שהרגיע אותם מהר באמרת הזהב, אין דאגה, אמר להם, עד החתונה הכל יסתדר, אמר מתוך ידיעה עמוקה, וגם כמעט צדק, ומאז אתה מצטיין באף שלך, ובן שנתיים הלא כבר ידוע איך עקצו אותך הצרעות ההן, עדר נרגז שלם, ושוב דהרו מהר שלוש שעות אל הרופא, והוא, הרופא, בידיעת חיים עמוקה הרגיע אותם, אם הוא לא מת עד עכשיו, אמר, סימן שיחיה, ועובדה, ובן שלוש לקה במעיו והריצו אותו,

ואולי עוד ניסיון, וצריך לומר, אצילית, רוכנת אצילית למטה, בקווים מתעגלים מנוחות, בשלמות נקייה, לא מושגת, לא, לא יודע לומר, ולא להסביר, כמעט תופש וזה חומק, אולי מנוּחות, אולי אצילית, ומגרָה כל כך, כן, נורא, כזו יד מוּפלאה של ילדה,

והפעם ברכבת מהלך חצי יום וישר לבית החולים, והרופא הגדול ניחם את אמא לאמור, גברת את עוד אשה צעירה ולא כדאי לבכות על היצור הזה המסכן, ושלעדות כולם אמנם היה די מגעיל, בן ארבע הבעיתו אותו מסכות פורים שלא האמין ולא יכול לקבל שאינן המציאות בעצמה ורק התחזות מטופשת, ושבאמת לא ככה הם החיים ואינם רק מין זוועה מתמשכת שמחליפה פרצופים, וככה גם כשהיה בן חמש ולא כדאי לחזור על הכל מהתחלה, וככה בן שש ובן שבע, וככה גם כשהיה בן שמונה תשע עשר, וכשהיה בן אחת עשרה קמו הוריו וניתקו אותו ממנדלי שבחולות הצעירים וקרעו אותו מרעיו שידו לא זזה מידיהם, ועקרו בכוח ונפלו אל בית הרב, בקצה המושבה, לבד בדד אל תוך ים של שתיקה, אל מעמקי ים של שתיקה, והוא נשאר לו פתאום צולל במצולות הלבד בדד והַשְׁקט, ורק השקדיות פרחו שם בעננים מטורפים באמצע החורף, כשתקפה אותן צמרמורת האביב, ורק טלאי אדמת החמרה הקשוחה בין החולות הרופסים, שלקראת האביב נחרשה והפכה לחלקת אלהים אדמדמה יפה מכל, וכל הפרדסים כחולי הירוק, והמון אוגרי אבקת הזהב המגרה את כל החושים עד שכרות, ואז באו המאורעות, והשריפות שהאירו את חצי השמים, והפליטים שבאו המומים ממושבות הדרום שנהרסו, והכל היה חסר ביטחון, ובבת־אחת גם מגלה דאגה וגם מנסה להסתירה, המון דאגה, ולחץ נורא, ומפורענות אל פורענות, היה העולם משדר כל הזמן חלחלה, כזאת כמו אותם חוטי הטלפון המזמזמים להם גלמודים בין עמוד לעמוד, ובאותה בדידות ובאותה עצבות גלמודה שאין לה תִכלה, וזה גם כנראה מראה כל החיים, אלה עצמם שבני אדם נלחמים עליהם בחירוף נפש כדי לחיות אותם כולם עד מאה ועשרים.

של ילדה, פיסת מנוחות, דקה כזו, אינסופית, וכאילו

אל השדה? אבל למה השדה, לא נמאס? לא רק שהפירוט מייגע, לא רק שלאחר כל פרטי הפרטים מה יש לך שם בסך־הכל אם לא שוב רק אותה ריקות, מוכרחים להודות, של שעמום אחד גדול, ושל אותו רק שטוח־שטוח אחד, חסר חליפוֹת, שגם אם ימליצו לפניך לדייק ולראות בו את אלף גוני הגונים שאפשר להבחין בהם, וגם אם הם כולם אמת נראית לעין, מה נשאר לך לבסוף אם לא שוב רק אותו שטוח מרוח אחד שטוח כולו ולגמרי וחסר הפתעה, גלוי תמיד לכל צד פרושׂ עד יאוש על פני כל המישור הזה, שגם הוא עצמו אינו אלא, ככל הידוע, אותו מישור עצמו, שבחורף אולי ישתנה לרגע ויהיה לטיט דביק ובצקי אבל כעת וכל ימי השתרעות הקיץ הגדול אינו אלא תמיד רק אותו חוּם אפוֹר אחד כולו, פריר אגוזי ושטוח כל הזמן ואינסופי, ומשכיח בלי מאמץ את ימי החורף הקצרים והירוקים כשעטו על כולו ובתאווה מופקרת כל הירוקים ההם שצצו ועלו מכוח הפרייה הפנימי שהיה טמון בה באדמה הראשונה הזאת ובחובי תוכה, צצו ועלו עם כל ששון קטני החיים שהתחילו רוחשים מיד, מתעוזזים כל שעת הגמדים הקצרה והמאושרת שלהם, ואז בא הקיץ כחזוֹר אדון זועף, והזעיף והוביש אותם כולם תומם, ואחר כך שרף וצלה אותם כולם לחוּם שחוֹם, ואותו לאפוֹר שרוּף, ולשלדי קוצים יבשים, וכאילו סוף לכל, ואחר כך מת אב ומת אלול ומת חוּמם, ופתאום וזה כבר שוב החורף מתקרב, והכל נצטמרר פתאום, רעד חלף בו, ולריח הגשם הממשמש ובא, שוב יצאו אלפי המחרשות הקטנות ושוב נתמצעו בין אלפי החורשים ובין אלפי כפול שניים השוורים, פושטים עליו הולכים לאט על גביו בהליכת החורשים הכבדה שמעולם לא משאירים חלקה שלא עוברים עליה כולה לאט בהלוך ושוב. ובאותה רגיעה כנועה אבל מקדשת עליה את העול, וגורמים לו לשרה הזה להיות חוּם שוקולד טרי. וכעבור זמן במהלך הימים הנועד להם ובאיטיות מהלך גרמי השמים הסובבים אִתם ובאותה מוכרחות, אם רק נעתרו השמים ולא סרבו, להתחיל לסובב בחליפות הסדר הקבוע ולהיות קודם יָרקוּת רכּה ואחר כך יָרקות עמוּקה שהולכת כסדר וצובעת הכל לירוק יותר עמוק נוטה כבר לכחול, ומאופק אל אופק ויותר משאפשר להקיף ולראות במבט אחד ממקום אחד, ואת הירוק לזהוב, ואת הזהוב לתפילות שבלב, ומתפילות, עוד מעט, לעולם שכולו חיטה בשלה מתנשבת יפהפיה וכבר מוכנה לגורן.

וכך הלא הפך משקע המים העומדים שמימי קדם עתיקים למישור שדות, שאפילו אם תאמר מה לי ולו, הרי שבעוד רגע סבלנות, ולמה צריך לא ברור, או אם תרצה מרצונך, תוכל בלי קושי, לעמוד פה ולהביט, ואל תברח מיד, כפי שראוי לאין־מה־לראות כזה, ותוכל, בזהירות, אם תרצה, להתחיל להפשיל לאט ולהתחיל להבדיל בין צהוב אחד לצהוב אחר, ובין צהוב אחד לבין צהוב־אפור, ובין אפור לאפור, ותוכל גם למנוֹת, ככה, מעמידה בטלה, את הירוקים שעדיין למרות הכל נותרו לפליטה פה ושם, ואיך הם מְנמרים, ככל שיפתיע, את האפור השלם הזה, פה ושם, במיני ירוֹקת החמור, למשל, או בבּר־הגביע, למשל, וביַבּלית בוודאי, פגע רע זה, ולמי בעצם אכפת מה בדיוק, ותוכל גם לציין פתאום אפילו מיני תכוּלים שישנם בו, למרות הכל, שעושים קצת תכלת בתוך האפור, זנב העקרב או העכנאי, או זן אחד מן הזיפניים שנשאר עומד לו עד סוף הקיץ, ואפור עם תכלת כידוע כבר אינו אפור אפור, וגם לא אפור עם לבן ולא אפור עם ירוק, ואין סוף השדה, מסתבר, הוא באמת פספס זהיר של הרבה חוּמים מִבְּשׂר השדה, ושל כמה אדומים פה ושם של חַמרָה, גם הם מבשר השדה, וממתנשבים דקים בדמות אבקים שפעם גם הם היו מבשר השדה ונלקחו לעוּף, ומקמח אבקים שצנח עייף מלעוף כל הזמן. וכמובן מן השלף שנשאר ונחרך בשמש השורפת, ככל שלא נאכל תומם בשיני העזים המכלות עד השורש מרוב רעב ומאין להן כלום טוב מזה על אלף אלפי הדונם סביב, ולא על דוֹק של אובך אוֹכרה שתמיד ישנו קמחי וחונה על גבי השדה, ושעושה פתאום את דוק האבק שעוד רגע יפרח רגע לפני שיחזור ויצנח, אם שווה בכלל לדבר עליו ועל אפס משקלו, ונראה שמוטב שלא להוסיף אף מלה, מפני שלמי באמת אכפת ומי בכלל מעוניין בכל זה, למי זה אומר משהו יותר ממה שרואה הנוסע כשרואה להרף מחלון נסיעתו ולא מפסיק אלא לכל היותר כדי לאמור לעצמו, הנה, סתם, תראה, עוד שדה, וגם זה יותר מדי, מפני שמי מפסיק נסיעה כדי לאמור לעצמו, הנה סתם, תראה, עוד שדה, גם כשזה באמת השדה. חי אלהים.

בסך הכל שדה. ואין מה להתחיל להראות ולא להתחיל להסביר, ולא לייגע על לא דבר את קצת הקשב שנדבו לך לאחר שאתה צועק כמו חמור הביטו הביטו, ועד שהסבו ראש ביגיעה כבר הביטו וכבר ראו שאין מה לראות, ואולי, כנראה, אין זה אלא רק למאוהבים בלבד, לראות ולהוסיף ולראות, והם הלא אינם צריכים לכל הדיבורים, שתמיד הם רק מאכזבים לבסוף, ולטורח על המספר ועל קורבנו השומע, ובעצם אין מה למכור למי שלא רוצה לקנות, חכמה ישנה, אלא, מלבד, אולי, פתאום, למי שנפתחה בו הבהרה, מטעם כלשהו, מין סילוק אדישות של רגע, נאמר, ופתאום, והוא רואה ויודע, וכן, ומתחיל לתפוש ולדעת, ותופש, לאשורו, איזה מין מיוחד יש פה לפניו, איזה מין דבר, שכעת מותר אפילו לקרוא לו בשם, מאליו, כעת, אלהים, איזה יפה, איזו יפעה, אלהים אדירים.

חכמה ישנה שצריך להתחיל לרצות כדי להתחיל לראות. ובאמת, לא יודעים מה רואים עד שלא נפתחים פתאום לראות. מאליו זה לא מראה את עצמו, גם לא אכפת לו כן יראו לא יראו. גם כשמה שרואים איננו כלל כזה דל וצנוע, כלל לא, אלא הוא עצם ליבנת הספיר, ועירום מהות העולם. רואים את גופה של האין לה כסות. רואים את שיזוף עור עירומה הגלוי. את מבט שחמוּת הבוֹהק העמום אל אור השמים המביטים בה בכל היותם ולא ימישו ממנה עין, כמובן. עירום נטוש עזוּב לנפשו, פשוט כזה שאין פשוט ממנו, ערטיל לגמרי שאין עירטול גמור ממנו, שזוף אבל בהיר, כהה אבל בוהֵק עמוּם, אדמה אחת שלימה שרועה לה לא משדלת איש לא עוגבת על איש לא מתגנדרת לפני איש, ולא עושה שום דרמה בנוף, ולא מבקשת כלום, ולא זזה לשום מקום, כולה יֶשנה בתוך השתיקה השלימה ההיא, וזה הכל, זה הסך הכל. יש יותר מזה? הנה זה, זה הוא היותר.

מי מפחד משדה ריק? שדה אחד שרוע מכאן עד אחרי האופק, כולו רק ריק גדול אחד, רק ריק גדול, לא לפנות ערב כזה לעת דמדומים כאלה ומשהו של רוך או פיוס, ולא לעת זריחה כשיש עוד משהו טל ומשהו מבטיח אולי צל, לשווא, אלא פה תחת צלהבי השמש הצולהבת בכל גודלה, בריקות לכל צד, כמו שהוא, שווה לכל צד, כאילו לא לבני אדם ולא לכוחם לשאת או לרצונם לשאת, וכאילו אין עוד שעמום נואש ולא מנשחם ממנו בעולם, ואפילו אם זה שכאן הוא שעמום ענקי ואדיר ומאופק עד אופק. אף כי על צד האמת, למה לבוז לשעמום, האם לא הוא כל חיינו, האם כל העולם לא שעמום גדול אחד והחיים אינם שעמום גדול אחד וכל המעשים אינם שעמום גדול אחד, והבט סביבך אם לא זו מנת החיים שיש תמיד, מלבד כמה צליפי ברק של רגעים אחרים סוערים, ממה עשוי העולם ממה החיים ממה מיפלס הסדר הרגיל, הבט בכל האנשים סביבך, מה הם כל הזמן אם לא שעמום גדול אחד שמנסים או כבר לא מנסים להסתירו, אלא שהשעמום הזה שכאן אינו בא מכאן, שלך הוא, אדוני, מפני שכאן אם עומדים רגע, בתוך השדה הריק הזה, פתאום ובלי הכנה מקודם, פתאום רואים כי הרֵיקות הזו אינה דווקא ריקנות, ושרֵיקוּת היא גם שלימות. כשמשיג המקום את מלואו, והשעמום הוא רק קו הפֶלס, ומכל אינסוף הפרטים שתמיד מתגלגלים ותמיד ישנם, הנה יש כאן אחד שלם, אחד שאין לו איזון גדול, שיווי משקל שכל כוחות הטבע מאז נברא העולם כבר נגסו בו ופצרו בו ושִיֵיפו בו והוליכו ממנו והורידו ולקחו ממנו עד שהשאירו אותו עשוי נקי מדויק למשעי ולהפליא השדה הפשוט הנשגב הזה. שמכיל בו לא את סוף התהפוכות אלא את שיאן, את מה שהוא ככה לאחר כל הרוחות וכל הגשמים וכל תלאובות החום וכל הצמחים שעלו צמחו וכמשו וירדו או הזהיבו ונקצרו ולאחר כל צעדי הגמדים שחרשו וכל פסיעֵי הקוצרים שקצרו, וכל טלפי הלוחכים שלחכו לרבות קו העקלתון הזה של שירבוט זנב נחש חומק אחד לרבות עיקוּדי מגע ריחוף רגלי הנמלים פחות משווי נוצה שבכל שִישְתן שיש להן אינן ממלאות גם טפח מעקבי גמל אחד שהעמיק תחת שלושת שקי התבואה שעמסו עליו עד הישבר גבו כמעט, זה גב הגמל הנשבר מתחת קנה השבולת, ועם כל ההבדלים בין כל הדברים שהיו בו, עמוּמים למדי והמוּמים תחת צלהבי השמש שעושה לה מכולם שדה צלהבים מוּכה שמש שחוּם עד שרוּף, והכל כולו רק בגודל לב רק ברוחב ידיים עד שהריקות היא ריקות ענקית גדולה אחת אינסופית מלאה ושלמה, רק השמש והיא, ורק השדה והיא, וכבר לא, והיא איננה תלויה עוד בהם ולא בכלום, ופרושׂה רק לעצמה, ריקוּת אחת לעצמה. ומה בעולם יש יותר, אבל אין, כאן הוא היותר. הנה, זהו.

אכזרי? השטוח שטוח הזה, שונא אדם? קשה מנשוא ומתעלל ביכולת לחיות? הגלמודות הזאת שלו, הגלמודות הריקה הזאת, הערירוּת האדישה ולא אכפת לה מכולך, בהתחלה אולי, כשעוד לא נפתחת לראות, עד ש־ויפקחו עיניהם לראות, של תחילת העולם, ואז, פתאום, כעבור הזמן, פתאום, ואין עוד שום קשה ולא שום אדיש, פתאום וזה נפקח ומתגלה הנהדר הזה, האדיר הזה, פתאום וכאילו יש לך בהישג מבט ממה שמעולם לא היה לך, הפשוט המלא השלם הריק, והשמש איננה הרועצת הזאת ואיננה הממיתה, והאדמה השרופה הזאת איננה מתה, והשמים המאובכים האלה שם, אינם סתומים, ואל תחשבו שיצא מדעתו האיש מפני שהשמש קפחה ראשו ומסמסה בינתו, כשפתאום הוא תופש את החֶדווה, כן כן, לא זו שמכירים מפה ושם, אלא את זו שהיא גדלוּת, והיא נצחיוּת, אם זה מובן, גם השמש גם האדמה וגם מי שפתאום עומד קטן בין הכל ותופש ורואה ונפקחות עיניו לדעת, קשה לומר בדיוק, גם לא צריך, אבל זהו הדבר. יה, פתאום רואים שזהו הדבר.

שדה אלול. מכבר לא שדה ולא זהב. כל הזהב השחים מכבר. והשחיר מרוב שמש. כל המרחב הנראה. כלום לא קורה. שרוף מקולל ואפור כבוי. ואחר כך, פתאום, מתחילה תנועה בלא ניע. ורואים את הלא נפגע בכלום. את הלא מקולקל כלל. מבחינים שהכאילו לא כלום באמת הוא ריקות מלאה והיא כל מיני שנעשו לאחד, שלם, חוּם וצהוב ותכוֹל וירוק ואפור שנראו כאילו היו שרוף אבוד, והם לא, כי הם ריקות אחת יפהפיה.

כך זה מרחוק. וגם מקרוב, שום דבר איננו לא שרוף ולא אבוד ולא מת ולא גמור. בוא תראה. מקרוב זה רק עור הקרקע הצפודה, רק עורה השחום היטב, ופתאום וזה המון הליכה הולכת על פניו וכל המוני הזרעים זזים כעת על גבי רצפת השדה בין סימורי השלף ובין שלדי הקוצים ששחמו, זזים קטנטנים כאלה, כל הזמן זוחלים נוסעים ומוסעים ולא חדלים, וגם מצנחי זרעוני הקוצים הגדולים, שיש מהם עדיין מעופפים חלומית ויש מהם ניסעים על הארץ כמו הצנחן שירד ורץ אחר מצנחו לקפלו, הושט יד באוויר ותעצור כל מיני מעופפים פורחים, גדילנים למשל קינרסים וחרשפים ומי לא, כל אלה שלהטו באביב בפריחה משוגעת באדום לוהט ובצהוב דשן, וגם בתכלת חולמנית או בסגול רהבתן, ואחר כך גמרו והפכו לקוצים יבשים והפרחים הפכו למברשות צמריות באמצע הקרקפת, המגינה בחירוף שושנת הקוצים שיניחו להם עד שידעו לעוף כאפרוחים מקן הדוגרת, וכל מיני זרעונים וזרעים נהדפים בחצי בן רוח, מהם עוד מחפשים מקום מהם כבר נאחזו במקום היזרעם, תהלוכות של זרעונים וזרימה של זרעים ומִפרחות של אבקות וכל חכמת ההפצה הזהובה, אלה נתלים בצמרה של עז עוברת אלה בזנבו של כלב, ואלה דקרו את יחפתו של יחף שקילל ודידה על אחת עד שנפטר, בכל מיני שׂיכּים קטנים שיש להם מן המוכן, ובאוּנקלים ערמומיים, ובתפארת שמשיה קייצית פתוחה, צהובים ולבנים ועפרוריים, קיץ שלם של תזוזה למטה, תנועת זרעים נוסעת רוחשת, זהב לבן מחפש זריעה, עד להיאחזו ותמרוניו כעת לחדור, לבוא בה פנימה, להיזרע אל חוביה, אל התחוח החם מפתה שלה, ולהיות לה, ולעבּר אותה ולהפרות אותה בכל הזהב הזה, שנאגר כל הקיץ וצמח בחורף, שהתחיל ירוק והתרומם ונעשה זהוב והתייבש והפך לזרעון מתחזק במברשת ההיא, וניתק לבסוף ורץ בשדות והגיע וכעת הוא תופש בה ונכנס וזורם לתוכה להפרותה.

אבל כעת נפרצה לפניהם הקרקפת הסגורה, והרוח הגיעה ממש כעת ואחזה והניפה ושרה להם, בוא זרעון קטן, בוא זרעון קטן, בוא לעוף, תן יד, בוא, ופרשו כנפים או מצנחים או שמשיות או זרי שיער, והכבדים החלקים נפלו ישר והתחילו להתגלגל על רצפת השדה, ממלאים את תכלית החיים, אתה בא, אומר לו הרוח, כן אני בא, הוא אומר, אז בוא כבר, הוא אומר, כן אני בא, הוא אומר, ופתאום וגם יש איזו חדווה, ולא שום צִלהובי שמש שורפת ולא שום ביעותי אדמה שרופה תומם, ולא שום שעמום שכבר נמאס והמאיס, אלא חג תהלוכת הנזרעים, הם זזים והאדמה זזה, בין סימורי השלף, זזה כל הזמן, אוכלוסיה שלמה של זזים, על רצפת השדה החמה, ולא הם לבדם, גם המוני הרומשים פה, כמובן, בעפר הזה החם, המוני הנתרנים לֵך דַע מה שמם, המוני החגביים או מן החרגוליים מלבד אלה שהם בפירוש חיפושיות וחיפושונים, והנמלים, מכל מיני שיש ועד קטני קטנות, וזו שלא לחינם היא נמלת הקציר אף כי מכבר קצרו ומכבר איסמה לה אסמים בדין ושלא בדין מן הגרגרים היפים של האיכר (והלא חוק המעשׂר אומר שמה שעשקו הנמלים והצפורים והעכברים ומה שהפנה הגמל הטיפש את צוארו ותפש בשפותיו וזלל בדרך או החמור, נאמד בכמותו ומשלמים עליו מס, מה עסק התורכים הללו מי הוא זה שחטף לפלח המסכן את חלקם שלהם בגורן – שיישלם), בניתור שכאילו יודע לאן דרכו, מדלג ומחכה לעוד תנופה, באותה תזזית מלאת חיים, וגם כאלה שנחשף להם פתאום אדום מתחת כנפיהם או זהוב, והרבה כלוּמאים שרק ניתרו כאחוזי רתת, עם כל הבּירגשים הבּוֹרחשים, דקים כאלה ונרגשים, כולם בשמש החזקה, ולא אכפת להם, כולם בשמש השׂורפת, וחגיגה גדולה להם, ויש בוודאי גם נברנים כאן אלא שחוששים להיראות, מפני שהדוֹאוֹת האלה שמלמעלה רואות הכל ומטילות עצמן כחתף לתפוש להן מהם, תופסות ובולעות בניקוש מקור אחד, והכל בחיוּת נועזת ובשפע עליו מחוץ לאלה בישי המזל שנחטפו ונבלעו בנקישה, אבל כאלה יש תמיד בחיים, היינו הך אם זה קטן שבלע קטנטן או קטן שבלעוֹ גדול, כי גם הזבובים לא מתו כולם ולא הזבובונים, ולא הבּירגשים הבּורחשים הזיזנים התוזזים, מפני ש –

ובאמת הם כאן, רק גחן ותראה. חיפושים וחיפושות, חונפשיות בערבית וחיפושיות בעברית, וחרפושים וחרפשפושים, או מה שמם, כאלה מין אתה יודע, זזים כולם בשמחה, חיים כולם בטוב, מסיעים עצמם בכל תחבולות הזיזה, נדחפים קדימה מי יודע מה זה קדימה אצלם, לפנים, לפניהם, ישר, גומאים ארץ בכל ששת חוטי רגליהם המצחיקות, נחבאים פתאום ונחשפים מתגלים פתאום מהסוואתם וגם נטרפים פתאום תמיד יש איזה טורף עליז שישר בא לו הטרף לפיו, ואפילו עכבישים שהם, שעוטפים מהר וטורפים במציצה, ואחרים שמדדים להם וגם מנסים לעוף מתפזזים להם והרבה פשפשים מן הפשפשניים ופרעושים מן הפרעושאים, מחושיהם לפניהם בכל צורות המחושים ישרים ועקומים, כולם זזים בזיז שדָי זיזים וזיזות, וציקדים מן הציקדיאים, לפעמים מנגנים ולפעמים לא, וחדקונים, כמובן, עם החדק, ומיני כנימות נטפלות, והארינמל שהיה לו זמן לעשות את החרוט שלו ולהסתתר עד שתמעד ותגלוש אליו ללא שוב הנמלה המסכנה, כולם בזיזה ההיא שלהם קדימה, כל הרצחניות וכל התמימות שמאכילות אותם בגופן הפותה, האדמה כולה זזה, מגדיר החרקים הניזשּׂזים לא יודע הכל, בְחוּם ובשחור ובאפור ובפסוּסי גונים, בהסוואה ובחוצפה מעורטלת מפני שמסריחים ולא חוששים, נעים כולם לאיזו קָדימה שהמציאו להם, בין אם יש לקטנים כאלה גם איזה שכל שמחליט לאן ומה, ובין אם זה עיוורון תוסס רצון יודע, בעיניהם המשונות שרואות ישר ורואות במוגזם ורואות במהופך או אלהיהם הקטנטן שלהם יודע, כולם כאן בין גדעי הקוצים היבשים בין גדודות האדמה היבשה עד פוררתה לאגוזים פריכים נשברים, כולם בזיזה בתזוזה בבולמוס שטופי שמש עלוּסי חוֹם להפרות להיות בהפרייה לִפרוֹת לְהפרוֹת – רוצָה לִפרוֹת? – כן. רוצָה להפרוֹת? – כן. בתאווה אחת פתוחה ובתאווה המחופה בלוחות הכיטין הנוקשים שלהם, מפרישי הריחות ופולטי הצחנות המבחילות להבעית את אויביהם, ויורקי הרעל והמותירות על לוחות המודעות את עקבות הריח שלהן לגרות את בן זוגן שיתחזק ויהיה לגבר וירוץ אחריהן לתרום להן את טיפת זרעו שהתייגע לסחוב כל הזמן ולבוא להפרות בה כעת מהר את זו המחכה לו בשמש כל עוד היא – רוֹצָה שאזריע לך? – כן, מֵתה ש־, בוא – בטח, כן – וזזים כולם זזים על רצפת השׂדה מתחת לאין כלום היבש, כאיזו מין כסות אחת של זיזת זזים רוחשת אחת ואדירה אדירה, אף כי קטנטנה, אינסופית וכולה

רגע, מפני שבכל התהלוכה הזעה־נעה הזאת אין אדם. איפה הוא? עדיין לא ברור, אבל ברור שזה כבר הכל בהשתנות והולך ומשתנה. ואולי אפילו הלך האיש להזמין את שכננו אהרון לבוא עם הטרקטור המיפלצי שלו לעשות בצעד אחד מה שעשו הגמדים באלף אלפים, או אולי עדיין מהסס האיש ויוסיף וימשיך לעשות כפי שעשה תמיד, ורק אולי לא יעשה חיטה אלא כותנה ויביא צנורות וממטרות, וגם אולי כלל לא משתלם לו לעבד את השדה ולא יחזור אליו אלא כדי לחלקו לערוגות ולחלקות מטע או משהו, ואולי, מי חקר ויודע את תולדות הלא־משתלם, ואת עבודת האֵלים שעובדים את הלא־משתלם, ולא יחזור עוד לכאן אלא כשישתלם לו לחזור כשתבוא שעת החלקוֹת להימכר למגרשים, והלא היו כבר דברים כאלה, אבל בין כך ובין כך, עוד מעט והעונה תהיה ותבוא, ואורך היום הנכון כבר יהיה מכוון ויהיה מנגן מדויק, והשדה יהיה כאן והשמש כמו תמיד, הנה היא כבר עלתה מערפלי הבוקר, ומאדי הבוקר, ומאֵיבּי טל הבוקר, שנשמע יותר כשירה ופחות כישנו במציאות, והיום הנה כבר כולו שרוע לפניך, בכל אין קץ יום השמש הזה, פרוש לו שווה לכל צד, כדרכו מעולם, ומחכים כרגיל לחורשים שזו שעתם לעלות על הבמה, הֵי החורשים, אייכם, אלא שכלום לא קורה בו כעת וכלום לא יקרה בו, הי החורשים, צועק כעת הבמאי הגדול, אבל הבמה נשארת ריקה, כעת, הוא צועק, בואו עלו כעת, הוא צועק, אבל אין עוד חורשים ולא עולים אליו במחרשות, והכל רק נעצר ומחכה ולא יזוז אלא רק אם אתה והשוורים והמחרשה תבואו ותזוזו, שדה ריק כמין קערת נחושת ענקית, שמחכה שיעשו משהו כדי שיוכל לזוז מחלוּדת החוּם אל הירוק העשיר, לאחר שימדדו אותו הלוך ושוב באין ספור פסיעות החורש אחרי שווריו, ומה שנראה כצחיח ללא מרפא ייעתר אז ויהיה תחוח ורטוב ונימוח ויתחיל להיות ירוק דק נסרק ענוגות ברוחות ובאדוות טרם הגשם והגשם שלבסוף, וכאילו דווקא כן אכפת לו ממך, וכל שְׂריעוּתוֹ כאילו רק היתה ממתינה לבואך, כהמתן אשה, אולי, ועד מעמקיה הפוריים ובמין חיוך נבוך קצת על עזות הפנים ועל גילוי הלב המעורטל, וכאילו יודעים פתאום מהו עצם גלעינו של עולם, ומהו האושר לדעת את הגלעין.

לא, כי לא משתלם ותמיד זה רק עושה חובות. ותמיד המלווים עליך, והנושים, והמסים, והוֶורקוֹ, והמעשׂר, והשֵיך המלווה בנֶשך, והשיך השומר על שומרי השדות. ו“המאַכעֶר” הרץ בין השלטונות, והדָרבּיֶיה מס הדרכים, והאַסכּריֶיה מס הפטור מעבודת הצבא, והשׂוּכרָה מעבודת העגלות לצבא, והאָליִק מס אכילת הבהמות מן הגורן לפני שלקחו את חלקם במעשר. והבּאקלִיֶיה המס על ההובלה של חלקם מן השדה אל הגורן, והטָארבּיֶיה המס על בזבוז אשפת הגורן מחלקם, והחוֹמש שכר החָרַת על עבודת השנה, ושוב “המאַכעֶר” הרץ בין כל העלוקות, וכל עושי הטובות, שכביכול מצילים ברגע האחרון מטביעה, ותמיד בהכרה הנואשת שכלום כבר לא יישנה אפילו לא הבארון, שכבר היה וכבר ראה וכבר אמרו לו וכבר ציווה בצרפתית שלו וכבר נסע, וכלום לא ישתנה ולא יכול להשתנות ואפילו לישועתך קיוותי השֵם לא, וכבר לא תמימים ולא פתאים ולא מחכים ואין עוד אלא כך היה וכך יהיה וזה הכל וזהו זה, תמיד.

איכר הפלחה החרבה. כל אותו פירוט ממוטט של יום כורע אחר יום, שמרחוק הם מתכווצים כולם למסה אטומה אחת, ולשעמום גדול שמכסה הכל בשעמום אחד גדול, ולהתרגלות הגדולה שמוכרחים להתרגל לזה ולחיות במעט, באֵין לך, בככה זה, במה לעשות, באין מה לקוות, בכניעה לשמש לאדמה לאין הגשם למשיסת הבוזזים, לשרירות הפקידוּת, למידת השוורים, לבגדים הגדולים הכבדים גם בלהט היום, מה יש, והערבים איך הם לבושים כולם בשחור עד כפות רגליהם ומדורי דורות, או הערביות מסנטר עד יחפות, עם המחרוזות הנוראות שלהן עם הזבובים, עם איזה תינוק רירני עם כל הזבובים צמוד להן על ליבן, מה יש, הארץ לא סובלת אותם? ולא כך היו כל הדורות לפניהם? ולא תמיד הלכו כאן ממש ביחפות הזו מתחת השמש, ולא זה טיבעו של העולם, ומי שלא זוכר מהר יזכור, ויתאחד עם טבע המקום, מימות עולם, מפני שכזה הוא העולם למי שרוצה לקבל פת לחם לאחר הגורן, ושהיא תמיד לא תעשה לו אלא לחם עוני, עם קצת שמן קצת זיתים קצת גבינה או דג מלוח, עד שבסוף עונת גידולי הקיץ שמצצו את שאריות הטל, כשיוצאים לשדה לאסוף בדחילו את השומשום יוצאים עוד לפני עלות השחר בעוד הטל מאגד את קשׂווֹת התרמיל והגרגרים לא יהיו מתפזרים כדרכם עוד מעט כשתעלה השמש, כי חבל שיתפזר גם הקצת מן הקשׂווֹת שייפתחו בדרך, עד כדי כך עניים, ועד כדי כך חבל, גם על מעט גרגרי שומשום, כי כמה שומשום יש לנו העניים משומשום, עניים מכל, לא מחכים לכלום, וגם בשבתות בבית הכנסת יושבים על הספסלים החשופים בצד הצל ומחכים קצת להשתעות קצת בדיבורים בלשון שכל השבוע לא נעה אלא אל השוורים, הוֹ הָא, וְהָא הוֹ, ושכמעט אין מה לומר נוסף על מה שכבר ידוע לכולם, ורק יודעים יותר איך גם האחרים ממש כמוך, רואים איך ההרפתקה שלהם הפכה להיות שגרה וצרות, ואיך הגבורה שלהם הפכה להיות ישיבה של מרוּמֶה, שלא לזה התכוון, ושרק לפעמים פתאום קורה אצלם דבר גדול ראוי לצלצול, הבארון בא, שוד בוואדי פִיג’אָס ההוא, מחליפים את הפקיד ובמקום קלווריסקי יבוא רוֹזנהָק, ז’יל רוזנהק מאלזס, ומאידך ג’מל פחה התיישב בנצרת, וחזור אל השדה הגדול ההוא. שדה האדמה העתיקה יבש וחום ומעלה אבקים קטנים מעל הגלעין החבוי פנימה שלו שכלום לא קורה בו ולא יוכל לקרות, הגלעין המוצק הצפוף הזה של תוך האדמה הזאת, שלעולם הוא, הוא והשמים והשמש, עם בני אדם ובלי, מוצק מכל ולא נענה לכלום, ולא אכפת לו כלום כמו האלהים שלא אכפת לו יותר מדי מה קורה כאן.

אין מה לצחוק. כך עושים חיטה. ובלי להתחכם. וזה גם מה שעושה לחַרַת הזה שתהיה לו בדיוק כפי שהיתה לאביו אותה חושה של טיט וגבעולים כשהוא כבר גדול ונושא אשה, ובלילה היא תפשיל ותחשוף את בטנה והוא יפשיל ויחשוף את בטנו וינאקו זו אל זה בקול לילי, והעז תגעה בפינה, ופרה תהיה להם נפוּלה כזאת ותרנגולות, וילדים ערומים, מאלה שלא מתו מיד בשנתם הראשונה, ויבוא הסתיו והחריש הראשון והגשם והחריש והזריעה, והאביב, אם ירדו גשמים, ובעיתם, והקציר, אם רק לא התליש כשלא ירדו, והגורן ומעשה הגורן, וכל השוסים והבוזזים למיניהם, ותהיה לך אז פיתה אפויה על הקוצים ותטבול בשמן ושנה טובה, וכה לחי. כך ביהודה, כך בגליל, וכך עד סוף העולם. ואם אתה יהודי שאַפתן, למשל, תחדל חביבי, ותוותר חביבי, תוותר, לא תוכל לחיות בארץ הקשה הזאת בלי שתוותר. פשוט, האדמה שנתנו לך, ושהיתה לפני אלפי שנים, כך אומרים, של אבות אבותיך, איננה יודעת לתת יותר מזה, ומאז נוסדה פוסעים עליה אותם השוורים עם אותה מחרשה של עץ, עם להב הברזל, לאחר שהמציאו את הברזל, הפלשתים או מישהו, פשוטה שאין פשוט ממנה ושצריך על כן להיות מסור לה ולדעת לכוונה נכון ככוון כינור כדי להוציא ממנה נגינת חרישה ראויה, ותורה היא ולימוד היא צריכה וחושים פתוחים, בלי שום גלגלים בלי שום לחי להפוך את הנחרש, פשוטה שאין פשוט ממנה כמו השוורים האלה שאין זוג מטומטמים מהם וערמומיים להכשיל, עם העוֹל שהוא בסך הכל פיסת עץ מעיקה על עורפם המשופשף ופיסת עור סביב צווארם הרפוי סמרטוּטי שלהם, ושכך הם עוברים מדור לדור ומכובש לנכבש, וממשיכים כל עוד דוקרים באחוריהם המגושמים לחרוץ בתלם הנצחי והמטומטם שלהם, ומסמנים את גבולות נשמת האדם, בארבע עונות השנה כל השנים הגשומות יותר והגשומות פחות, אלא שבפחות גשמים נלקח מהם השדה והם אולי יוסיפו לחרוש אלא שכאריסים וללכת באותם התלמים אלא שכשכירים ויקראו להם מעתה חרתים, שעובדים כל השנה תמורת מזונם מן הגורן, וגם אלה חיים, ובוודאי יותר מחיי המתים, שלא יהללו עוד יה.

שדה ושמש. שדה ושמש וגשם, שדה ושמש וגשם ואדם. מאז נברא העולם. והאדם שעושה מזה לחם. פשוט לגמרי. וכל מעגל החיים סגור בפשוט הזה שאין פשוט ממנו. ובהתעקשות לקחת את יסודי העולם האלה כפי שהם ולטמון בין החריצים שהוא חורץ בהם קצת גרגרים וסיבוב כדור הארץ יטחן לו כבר את הזריעה לחיטה, ולמה עוד יכול אדם לייחל, אלא שכה יתן לו האלוהים וכה יוסיף ויעשה לו את קצת הלחם הזה שהוא בוצע ומתבלו בבצל. עד שפתאום, בקסטינה ובקטרה ובעקיר וביֶממָה ובמסחה ובסג’רה ובמלחמיה ובג’עוּנֶה ובמטולה, פתאום צצו ומתהלכים שם בשדות ועל הרגבים ההם ומאחורי אותם השוורים שלאחד קוראים מלחֵם ולשני סימן־טוב, האנשים המשונים האלה החדשים שלא מכאן, שבאים ונסגרים גם הם באותם גבולות שדה כדי לעשות גם הם לחם עוני, ולאחר שנים קשות כבר למדו גם החדשים האלה איך לעשות מן השמש ומן הגשם ומן האדמה שק חיטה לאכול, ולמדו לקום כל בוקר ולדעת איזה מין יום יהיה. ולדעת תמיד את מצב השמש ואת מצב הארץ ואת מצב לחוּת הקרקע ואת טעם חופן העפר שכוברים בין האצבעות להריחו ושומעים לדיבורו השותק של העפר, ואת הלמות ליבו הפנימי, וכבר כאילו מעולם הם כאן, האנשים והשוורים והמחרשות ההן והולכים כבר באותו מהלך אין קץ שלא הושבת מאז נוסד העולם וניתן לבני האדם, באותן נעלים עקומות רגבים, באותו מבט לגשם, ובאותו אם יירצה השם אינשאללה גוֹטיניוּ ליבֶּער גוֹט, שמעולם, וגם באותה ענווה קורעת לב, ובאותם רחמים שאיש לא מרחם עליהם, ובודאי לא הבוזזים מן הגורן, ובאותה סבלנות גדולה ונמשכת ורק לעתים נדירות גם באותה גאווה תמוהה אני מן החורשים ומן הפלחים אני ומן העובדים את הארץ ממש כמו אבות אבותינו, שלא מוסיפה אנשים אל השדות וביחוד לא מן הצעירים, ורק מבריחה אותם ואת בניהם, אל מכאן והלאה, הרחק מן הרחוב האחד הזה של המושבה, עם הקיר המחבר את הרפתות מאחור, עם העוני של כולם והדלוּת של כלום מעל ההכרחי והפשוט. עם האידיש ליום יום, העֲרָבית לשדה, ולשון הקודש ליום השבת ולמכתבים, אלא שמי כותב, אבל לאחר כל זה הוא אדם נושא את עצמו, ממש עושה את לחמו ואת מימיו, ואפילו כבר הצליח ועלה על מוריו החרתים, וקוֹסטיצקי מיבנאל הביא לתערוכה החקלאית בעכּו את הדלעות הגדולות ביותר בארץ, וקוזבינֶר מראש פינה הביא את עלי הטבק הרחבים ביותר, ולישַׁנסקי ממטולה הביא את הרקפות המפוארות ביותר. והגדיל מכולם דוֹבּרוֹבִין מיסוד המעלה, שהביא שני שקים גדושים, וכשנשאל, אדון דוברובין איך הצלחת להביא בעגלה שני שקים של ביצי יונים בכל דרכי ההרים ולא נשברה גם אחת? השיב קצרות, לא ביצי יונים הן, אדוני, אלא גרגרי חימצה הם, ותִתפעֵם עכו – והם אינם כמו שמספרים על מה שהיה בפתח תקוה, שאת התלם הראשון חרש שם יהודה רָאאבּ ואולי גם יהושע שטֶמפּפר ואולי גם עוד אחד או שניים, וכל השאר כעשרים או יותר, רק עמדו שם ורק בכו בדמעות אמת מעוצם ההתרגשות וגם אמרו את פסוקי הקודש המתבקשים, ואילו את המחרשה שלהם אחז בידיים כבדות אחמד החרת שלהם הלוך ודרוס את הרגבים החדשים שהיו גם רגבי קודש מאד וגם רגבי חובבי־ציון מאד, ואחריו באו כל אותם ה“פעללאח’ס”, שהיו שם מעולם, והם לא באידיש ולא בפסוקים אלא פשוט מאחורי זנב השוורים.

ורגע, ולא צריך כעת שמישהו גם יתחיל לספר על מַניה, ועל חיוּתה או על פֶסייה, על אשת האיכר, ועל איך זה היה לה, על אשתו של השרוּף בשדה, ומה זה להיות אשתו של אדם הראשון, ועל הבית שתמיד רק חלקו גמור, ועל הריצפה שתמיד צריך להיטיבה בחומר ובמים ובהידוק, ועל החלונות שלעולם אינם מחזיקים, ועל איך אין בו כלום מלבד הספסלים סביב השולחן, המיטות הצפופות ותנור החומר שבחוץ, שעליו מתחוללת גבורת האפייה והבישול כשיש ממה לבשל, ושתמיד אחד התינוקות חולה מלבד התינוק שעטפו אז ונעלמו באישון הלילה ולא יחזור, אלא בבכי אמו חרש, שלא ישמעו, ושלעולם אין די ממה לעשות אפילו סעודת שבת או שמלה לילדה, והחצר והפרה והמים והכביסה פּיילָה בחצר על האבנים, והרוגז והאיש העייף מהיות איש או מאמור מלה ובשמלה אחת לכל השבוע, עם המטפחת על הראש, ובין החוץ הזלעף ובין הבית המוגן רק כוחותיה שמעבר לאפשר שאולי קצת גם פה יהיה יפה, בגבורה שאין מי שיעריך או ישבח, כדי שיהיה הבית לא רק מאוּרה לחוזר הכושל מן השמש, ולא רק מקלט לילה לנוֹחר עד לב השמים, ולא רק סירה כמעט טובעת שמחכה ליום שיתפנה לתקן שבריה, והזִקנה המוקדמת של אשה יתומה מגדלת לבדה את הילדים, של אשה אלמנה בצידו של איש שׂרוף, של אשה בודדה במִדבר ואין לה איש לדבר מלה, ושכולם תמיד מחכים שהיא תהיה הרכּה המעודדת החובשת והמרפאה, ושככה, לאחר הכל, בסוף השבוע בערב שבת היא באה ופורשת מפה על השולחן ומדליקה נרות וגם צרור חרציות שדה בצנצנת וכולם יושבים סביב רחוצים ככל האפשר ואוכלים בולבוסים בחמאה, וגם ישתו טְהֵיי ו ־

מה נשאר, נשאר הצחיח. נשאר העולם השדוף והאפור שכוסֶה עליו ועל הכל. נשארת הרוח שאין לפניה שום מעצור גם לא גבעול. והשמש בוודאי, כל יום השמש בלי שינוי. ועוד יום שלם שעשוי ממיליון או יותר רגעים ומשמש אחת. וכל הזמן רק הפשוטים שבכוחות העולם שכלום לא יוכל להזיז או לשנות לעשות להם משהו או כנגדם, לאחר שהכל באדמה העתיקה כבר שויף עד הסוף והוחלק למשעי ונשאר הרק זה, רק זה. הרק זה ודי. ואלהים מצולהב על שדה מצולהב. ופה ושם רחוק מכל אדם אחר עומד לו עוד אדם שרוף אחד שפעם היה חושב שפעם היה מרגיש, שפעם היה מדמה דברים, או מייחל ייחולים, וכעת אפילו איננו יודע מתי ייגמר היום, ואם ייגמר פעם, מתי יעבור, מתי יבוא, מה יהיה, גם כשיודע שלבסוף ממילא וכרגיל הכל יעבור. מה יודע אדם שרוף. אדם שרוף איננו יודע. אין עוד אלא רק השמש ורק השדה ורק אדם שרוף ורק הם ישנם.

רגע, אמר שמעון, ולמה הוא מסכים? רק מאין ברירה? רק מאהבת האדמה? או כבר אין לו כוח לשנות? רגע, ואולי דווקא נוח לו ככה?

כן, אולי זו דווקא ההחלטה שלו, בהחלט, וכבודו בהחלטתו? אמר יחיעם, בלי ביטחון, ואל תשכחו שכמה בסך הכל היו כאלה כל כולם? עשרה פה עשרים שם. ואגב, חִשבו, עשרים – משבעה עשר מיליון, בכלל. כמה זה באחוזים? לא ייאמן אבל זה הכל. ועשרים מכל ארבעת או חמשת או כמה אלפי היהודים שהיו אז בארץ בכל מושבות יהודה השרון הגליל התחתון והעליון, נדמה לי, אז כמה בכלל היו אז יהודים בכל הארץ?

ואתה רוצה לומר שהם היו איזה נבחרים? שהם היו המיוחדים מכל דור הראשונים הנהדרים שלקחו על עצמם ועשו בשתיקה את הכל? או שהם רק מין מוזרים כאלה ועשויים אחרת?, לא נח שמעון, וכך יכלו לנצח את האי־אפשר ואת האתם הלא תוכלו, לא בשבילכם, תשכחו מזה, לכו הביתה, שפעם אמרה להם האדמה, פעם אמרו להם שמי הנחושת, פעם ערביי הסביבה, ופעם כיכר הלחם החריבה והמים המעופשים שהיו להם לצהרים,

לא, לא יודע, וגם תזכור כמה זמן נמשך כל זה? תריסר שנים? שניים? כי מי עוד עושה ואיפה עוד עושים כך? די, הם היו האחרונים, ואיפה עוד עובדים כך? גם לא אצל הערבים –

כן, והלא הכל התחיל להשתנות בדיוק כדי שלא להפוך לערבים, ושלא באנו הנה כדי להיות עוד ערבים, ושנגמר, ושמשדה בעל, או מפלחה חרבה, אין חיים ליהודי החדש, אלא רק לשוורים ולאנשים שכמותם. או שאתה רוצה לומר שזה היה מיוחד ויפה וגדול, ואולי גם אציל, להיות פלח כזה? ועם רוממות של צדיקים? ושחבל?

לא, מפני שלבסוף כך עשו כולם. כולם אמרו לא. לא נשאר אחד. אחד אחד ולבסוף כולם אמרו לא, ואם לא הוא אז בניו, כולם אמרו לא ברור ומפורש ותקיף ושולל, שלא לחרוש עוד במסמר, שלא לקצור עוד בחרמש, ובשנה השחונה שלא להשתוחח עד עפר במגל, ולא לדוש עוד במורג ולא לזרות ברוח, כשתהיה נוחה, ולא להביא דלי מים מן השלולית של קטרה, ולא כד מן הבאר של בית דָרס ולא חבית נשפכת על עגלה מרקדת מבאר השיך, כשאינו ברוגז, ולא להשקות זהיר זהיר את קצת הפטרוזליה ליד הבית בשארית ספל השיירים, ולהיפרד ממנה ולשים את המחרשה ואת המלמד ואת קלשון העץ ואת הרַחַת הֶפקר בגל העתיקות, ולשלוח גם את השוורים לארצם, השֵׁד יודע איפה היא, ולהביא פרות שאוכלות מספוא ירוק ועושות שפע חלב דשן, ולהפוך את השדה לבהמה פורייה ומניבה ויולדת שמביאה שלושה יבולי תלתן בשנה או אספסת ונותנים לה לאדמה התמהה כל מיני ממריצי צמיחה מתוך שקים חשובים ומלומדים שישנם כעת בשפע, ובחצר עומד טרקטור צהוב ומקצרה ירוקה ודיסקוס אדום, ומה לא, וחביות דלק, ולא עומדים עוד ליד שוקת דלוחה לשרוק לפרדה עייפה עד שתשתה, ולא מצייצים לתרנגולות צלויות השמש עד שיאכלו מן הזְוָואן שהוא דוּרה פגומה ויוצאים לחפש איפה הן הטילו משהו, ולהיות אפילו מגדל סוס רכיבה יפה, למה לא, וסוסה עם סייח חמד, ושיתחילו החיים, והצל העשיר, והמטעים האפלים, והירקות, ותירס ותפוחי אדמה, ואדם עומד לו כך ורואה לרגליו איך רצה לה אַמַת המים הרחבה, שרה ירקרקה ורחבה ומקציפה וזורמת כחולה ורק לפתוח לה את הגומה – או הממטרות, או שורות הסביבונים ההם, והמים הניתזים מזמרים –

אולי. אבל, אולי לא. ואולי, לפחות אחדים, היו שם, מפני שבאמת כן רצו וכן נפתח להם לאהוב, ממש ככה, שפשוט אהבו, תשמע, כן, ואהבו ומתוך אהבה, לא? אולי אהב האיש לבוא לשדה, אחד ובדד במרחב האדיר ולעבוד בשדה ההוא בשמש, איש עובד כל היום הגדול, שותק כל אורך היום כולו, והכל רק פשוט הכל ורק חזק וממשי, גבר גלמוד עובד ערירי בין השמש לשדה, כמו אולי הדייג ההוא, אתה יודע, לבדו כל היום בסירה בים הגדול לכל צד, ערירי ושותק כל היום יום יום גם הוא ורק הגדול השלם סביבו בין אופק לאופק, ולא בשביל קומץ הדגים שיביא בערב, אלא בשביל להיות במקום שלו, בגדול ובעצום אין־קץ ובחסר המידות, ושם גם לא עושים כל מיני נכלים ולא כל מיני תככים ולא כל מיני חתרנוּיוֹת הכרחיות כדי להשיג דברים, שם רק הפשוט מכל והישר והאמיתי, בשדה ההוא, או בים ההוא, כל היום רק מעט הדברים ההכרחיים, ובדקוּיות שהוא יודע שיש בעשייה הנכונה, שם בשדה הגדול מתחת לשמש, ורק הכוח הנשפך עליו אין סיתרה, ורק עושה את מה שעושה את החיטה, ולא מדבר ולא מדברים אליו, וזה גם טעם כל הדבר הזה, ואולי הוא רואה אז את הדבר עצמו, ולא רק את נמיכות השוורים או את ההסתפקות במועט הנזירי, ואת התכווצות לקטנות עולמה של חיה כנועה, אולי הוא, בקומתו הגדולה, בזקן המשוגע שלו, זקן פרבוסלבי כזה, ובידיים הכבדות שלו, ובהליכתו שכבר מְדָדָה מדויק בתלמים, רואה אז את הדבר עצמו, שמי יודע, ואני לפעמים אפילו יודע, שכן, ושמאהבה, תראה איך הוא גוחן כעת לאסוף באצבעותיו קומץ עפר מן השדה, מעשה אהבה של הבודד הזה, למוש אותה ולמששה בין האצבעות, שלכאורה יבשות וצפודות ועשויות לדעת רק מעובי המחרשה ומעלה, ותראה את העדינות ואת הקישבה, ואת דקות הידיעה מקרוב, ממשש ממשמש וממולל בהן בגדולות האלה, מחוצות העבודה, והן אוספות לו מגע גוף אל גוף, אצבעות מגושמות כאילו, ומה שניתן בהן למישוש, אף כי משתמט ומתפורר כזה, וזו כל הזמן ממשות ממוששת מתמוללת עד לפוך אבקי, מפיצה תוך כך אותו ריח מיוחד שהוא קשוב אליו בעדנה, ומרים אליו אל חוטמו ואל שפמו להריח בו מגע ולנשום ממנה אליו, ופה אל פה, ואת החרסיתי שבה ואת הניקודי־חולי שבה ואת קורט הרקבובי שבה, ושׂריד איזה שוֹרש שנימוח מכבר, או פְליט כבשה שרעתה וליחכה עד תום, מריח בה ויודע דברים, ועד רגשת לִבּו, ובלי לומר דבר, ושפרע הזמן הפראי והמאובק שלו לא מסגיר אם עברה שום העוויה על פניו, ויודע אז מה עפר כזה יכול להשיג, ומה חסר לאדמה זו כדי שתשמח, ולוקח ללקקה משהו, בזהירות בעדנה ובקרבה נושמת, ומריח בשפתיו בלשונו ברוקו את הרטוב הזה שהרטיב, ואיך מוחזרת השמש כשהוא מניח לקצת ממנה לגלוש לאט בתפזורת, ועד כמה היא כבר מיוחמת האדמה שלו, ועד כמה עוד לא התעוררה דייה, מפוֹתַת בה כמי שחש בה את הכוח השקט שבה, כאותו אלכימאי שכבר הריח את התגלות הזהב שהוא עומד לגלות, מקשיב ורואה ומריח ויודע והשדה הגדול מקשיב עמו ומביט יחד, הוא רואה וגם היא רואה, שני עֵדים שותקים לידיעת זה את זה, ויחד יורדים לסוף הידיעה, בפגישת האצבעות היבשות האלה במוללן בקומץ העפר הנימוח, וגם נִרגש, בלי לאמור, איש גדול וכבד ועייף שהולך ומכיר כעת איזו נגינה יסודית, שמתנגנת דקה וזהירה ואמיתית מאין כמוה, והולך וטועם וממשש מן הקומץ שהרים, סידיות וחומציות ומוליכוּת חשמלית, יודע הכל ועוד מעט יזרה לרוח וימחה כף בכף ואת שתיהן באחורי מכנסיו, וככה,

אבל כל זה הוא רק הצד האחד של השדה שרואים לו את כל פניו הגלויות עד האופק, ולא הצד השני שלו שמתחתיו, העמוק, האפל, והמוצק, היסוד החסון הזה של הכל, המוצק שהעולם יושב עליו לבטח, שמעולם לא ידע שמש והיא לא תוכל לשחק בו את משחקיה שהיא משחקת על פני זה שמעליו, שם היא מלכה גדולה ומצלהבת הכל, ואילו כאן למטה, במוצקות הגרעין האינסופי אין לה ממשלה וכלום לא מגיע הנה מכל גבורתה, וזה אולי תמצית הכל, שכולו הוא בין זו לזו, בין המוצק האפל של העולם שמתחת, ובין הבוהק המצולהב של העולם שמלמעלה. ואין ביניהם אלא קצת הקרום המתפורר המאבק והמצמיח והמנוער בכל רוח, שחושבים שהוא הדבר האמיתי כשאיננו אלא רק הכסוּת הדקה והלא מספיקה שמלמעלה, שהשמש הורסת אותה כל הזמן ואת קצת שארית היותה הבלויה והמתבלה, ורק כעת יודעים פתאום שאין בעולם כלום אלא באמת רק יקוד השמש ורק גוף הארץ וזה הכל. או, מה יותר?

וכך, עם זה, תופשים פתאום שיש משהו יותר, ושמה שנדמה היה שחשבו שיודעים הוא לא בדיוק כך, וגם לא כמו שהיה נדמה בשעות מורך הלב, ושעמידת היום הארוך איננה רק עינוי המסתגף מתחת לשמש, ושהשדה איננו רק אותו האינסוף של כלום אנוש ייגע ולא מנוחם, ורק המשעמם הסרוח שאין במה להתפאר בו, ושכאילו איננו אלא רק כדי לברוח ממנו, או רק כדי להצמיח על פניו מהר ולכסות אותו בכל מיני עצים וצל וגגות וממטרות והכל ורק שלא להשאיר אותו מצולהב כזה ריק חשוף כזה אין סיתרה, אלא, כעת, להיפך, פתאום דווקא כן, המון דווקא כן, והמון עוצמה של כן, וגם ברזל יש פתאום שנכנס בו בבן אדם, ויש לו ברזל בדמו, והוא בלתי ניפגע משום איזה שמש בוערת, והוא הולך לו כעת חסון אחד, ברזל בגוו, בשלווה אחת, זקוף אחד רוחץ בחום היום, צולח לו מיישרים דרך כל החם והיבש והשרוף והקשה, לא מתבטל מהם, וכל התאנות היום להקשות רק מוסיפה עוד ברזל לגוו, מוסיפה עוד אונים לשריריו, ריח לזיעתו הניגרת חופשי, מוחו כעת צלול ובריא ועסוק בעשיית הדברים שלו, מעל כל מיני הקטנויות של תמיד שמנסות להפריע, במהלכו האיתן של מי שיודע לקחת בדיוק מה שרוֹצה, בידיים שלו באצבעות האלה שלו, באחיזתו של גבר יודע דרכו, וכשהולך ככה יוכל אז לרארת אפילו את הצלוּל שיש בו ביום הלוהט, את צחוקו הפתוח, הבלתי מתפנק, את כוחו הפתוח, את כוחו החובק השקט, את נשימת לִבּו הטובה, את היותו במקומו שלו, את פוריותו המלאה, את אוניו המלאים טוב, הולך ועושה היטב, ושום בזבוז לריק ושום הוצאה לריק, איש עושה בשדהו, לא נופל משום כל הגדולים שבעולם, גם לא מן השמש האדירה, היא לדרכה והוא לדרכו, הגבר הזה בשדה –

אני זוכר פתאום שורות, מִפעם, כאלה

הכרתי אדם, אִכּר פשוט, אב לחמישה בנים

אדם בעל חוסן היה, בעל שלווה, איש נאדר כולו,

היית מתאווה לעמוד אצלו, היית מתאוה לשבת אצלו

בסירה כדי שתהיו נוגעים זה בזה אתה והוא –

אבל לא. אצל אלה יש מים, הרבה מים, ויש להם הרבה צל ואילנות ויש כל מיני שלא מכאן, ושכאילו הם הכרח שבלעדיו אין איש יפה, ובאמת, תראו, הלא אין מים, וגם לא צֵל, ולא מוכרח צל, ולא תלוי בצל, רק רחוץ שמש, רק רחוץ רוח, רחוץ הכלום האדיר שיש סביבו, שרק עיוור וסתום לא ייראה איך הוא שוצף חיים. הֶבלחים הֶבלחים של אור רחוּץ, עומד חזק על רגליו ברזלי פשוט רחב כזה כותנתו בגלים על גבו מתנפנפת ברוח, יחיד במרחב האדיר, ללא גינונים וללא שום פירכוס, כולו פטור חינחונים, והוא יודע, איש יודע כולו, ולא צריך דווקא ירוק בשביל לחיות או דווקא כחול, או דווקא צל חנון, איש יום השמש המצולהב, כמו אולי כמו אֵל עֵלֶם, עומד בזקנו ובקומתו ובחוסנו, פטור מעשות רושם וכולו בעוצמתו, בפוריות שלו, וזרעו לבן להפרות ארץ רבה.

איפה אנחנו? איפה היינו?

שכחת אותנו? יצאנו מן הסיפור שלך? חייך שמעון, איפה הסיפור שלנו?

ולמי אתה הולך ומוכיח? חייך גם יחיעם, הלא זה אנחנו כעת, לא ההם שפעם, ומי הביס את מי? אמר, הם את שדה הבעל, או שדה הבעל אותם?

אבל לא. כבר לא. הכל כבר השתנה, לא רק עבודת האדמה אלא הכל כבר למדו להוציא מים ולא מן הגשם לבדו, כבר השתלטו על השמים, ונפטרו מעולו של אלהים הבלתי שומע והבלתי אכפת לו, ועוד הוסיפו וחפרו בארות ושאבו לצינורות אדירים והפיצו מים כרצון האנשים, ולא כעיקשות השמים, ואם יחסרו כאן ישאבו ממרחקים ויביאו לכאן, ברור,

ואפילו כשיתחילו הבארות לאכזב, ואפילו כשיתברר שגם הן אינן אין־סופיות, והן גם מתייבשות וגם מתמלחות, ושצריך שוב להתחיל לחפש מים, ושוב לפחד מחוסר המים, ושוב לאגור מים ושוב לברוח ממצוקת חסרונם, ומתחילים להחליף גידולים ושיטות והכל, וגם מתחילים, כדי לחיות, לחלק את החלקות ולפצל אותן, ולתעל ולגדר ולשתול ולצייר כיוונים ולכבוש דרכים, ומה מתקבל אז? עיניכם הרואות. אבל, מכל מקום, הלכה הפלחה ואיננה עוד, הפלחה החריבה הסגופה ההיא, וקונים חיטה בקנדה ובאוסטרליה ואיפה לא, ואין פּה עוד שדה הבעל הנזירי, ואין עוד מי שחי משמונים קילוגרם חיטה לדונם, והכל כבר כרמים, פּרדסים וכותנה, שאווירונים מרססים אותה, ועולם השדות הלך ונהפך בתחילה לעולם הפרדסים, ירוק כולו תמיד, ואחר־כך התחילו לייבש גם אותם, וסביב כל המושבות הנרדמות התחילו להתעורר ולמכור חלקות פרדסים וכרמים למגרשים, לשיכונים ולשכונות, לבתים לבנים ולגגות אדומים. וסוף לשדה. וזו כנראה דרך העולם, לא? כן. מה לעשות.

ואין עוד שדה. הלך השדה. הלך השדה מן הארץ. ואין עוד שדה. לטוב או למוטב. הלך השדה. אהה נפל השדה לא־יוסיף קום. במשקל הקינה, שלוש ושתיים. זה המישור האחד שמאופק לאופק, שהשמש זורחת בו ושוקעת בו, ושכך היה מיום שהיה העולם, ושכל כוחות העולם, שאינם מונעים בדלק, עבדו עליו לאט לאט מיום שנברא ועוד מיליון שנים, עד שעשו ועד שהשיגו את שלמות הפשוט שהיתה לו, שדה בלי חמוקים ובלי עיגוליות ובלי רכות, אדמה חזקה שרק הרוח החזקה יכולה עוד להפריח ממנה מסת אבק, גלויה כולה אין חשוף ממנה ועם זה משהו בה מתחמק תמיד מידיעה ברורה, וכאילו יש סוד סודי בלב כל השרוף הגלוי הזה, חשוף כפי שהוא, פשוט מאד, לגמרי מאד, רחב מאד, גדול מאד, ונשגב. אין עוד שדה.

כן, אני יודע. מה לעשות. אפשר לעצור? העולם נברא בשביל בני האדם ולא בשביל השדה. אלא ש –,

אלא ששדה לא עושים. גם מיליון טרקטורים ענקיים לא עושים שדה, אם יחליטו משום מה לעשות. והלא לא יחליטו. למה כן? והוא, השדה, שנעשה פעם, מזמן, אי אפשר לעשות אותו, ורק מיליון שנים עושות שדה לאט לאט. גם לא כמו הים, שלאחר שעושים בים קו הוא מתנער וחוזר אל עצמו ושוב הוא ים. לא השדה. השדה אבוד. כנראה. במקומו המון חלקות וערוגות, וכמובן כרמים ופרדסים, וגם מספוא וחציר, ירוקים תמיד, והירוק ניצח כמעט את כל הצהוב ואת החום השרוף, ויש לתמיד ולכל השנה ובכל העונות רק ירוק. ואין עוד שדה. כשם שאין עוד פלשתים ולא אֶמורים, ולא כנענים וכל השאר, ולא עזים שחורות ולא פרות כחושות ולא שוורים שאינם טובים לכלום אלא לשאת עול לאכול כרשינה ולהטיל גללים כמחיאות כפיים, ואבדה, אבדה לה שלמות השטוח השדה אשר אין עליו כלום ואין להשיב.

כזה שביר הוא. כזה ענוג. אתה רק גע בו בקצת כוח והוא איננו. וכל מה שנצטבר לאט או נתכרסם לאט עד שעשה את הווית היותו, די בדחיפה אחת או בחצי דחיפה ואיננו, לעולמים, ולא ישוב עוד. רק צייר בו קו אחד, ואיננו, רק שים בו עמוד חשמל אחד, או שים גדר, שים דרך, או ברושים, והכל נגמר. השלם אינו סובל פרטים, אלא אם הלכו וצמחו אתו מיליון שנה ושנה, בענוות זמנים ארוכים, ובאותה שתיקה של סיבוב כדור הארץ, והוא מתערער פתאום כולו בבת אחת וללא השב, כעץ גדוע אחד, ואין ולא נשאר עוד אלא אולי רק בזכרון אלה שזוכרים, אולי רק בסיפורים, פה ושם, בלתי נדרשים, ובלתי משכנעים מה כל ההתרגשות שלהם. אולי רק פה ושם, באותו העצב שלפעמים עוד רואים, בשקיעה אולי. כששמים אליה לב, איך היא שוקעת השמש שאין לה עוד שדה.

או כמִקרה הזיתים. לא הזיתים האלה הענקיים המדושנים והמושקים שבמשקים, ולא אלה שבצידי הכבישים שהעבירו מאיזה מקום וסיידו בלבן את גזעם הנדהם, שדחפור עקר אותם מבית גידולם ודחפור דחף אותם פנימה לבור החדש, מהודקים הדק היטב כפותי שק וצועקים נורא ואיש לא ישמע, אלא הזיתים ההם האמיתיים בשדה שלהם, פזורים פה ושם, מאז נברא העולם, לא גדולים לגובה ולא רחבים לרוחב ולא עתירי עלים מרובים, אבל שכל נופם עושה מעגל שלם, וגזעם מסד עיקש, פזורים להם כדרכם בשדה האבנים, והשדה הולך סביבם כרגיל עם תלמי החורשים בחריצים רגומי אבנים, לאחר שכל אחד מן הנהדרים ההם כבר הוכיח כוחו לשרוד אלף שנה לפחות, חסון מפותל גזע ומצולק, עד שיום אחד תשיג אותם הכף הדוחפת, ותגמור אותם בדחיפה אחת ביחד עם כל אלף השנים שהודחפו, לאחר שכל כוחות ההרס הזחלניים לא יכלו להרע להם עוד, לאחר כל חבטות המוסקים שבאו עליהם במקלות לאחר כל המזיקים והחרקים וסָס הטווס ותולעת הסס שכבר נָברוּ בהם ולתוכם ולאחר כל השִדפונות והשִטפונות, שכולם כבר היו וכבר הלכו, ניקרו בהם עיקמו בהם פיתלו בהם עיקשו בהם ומה לא, ויותר מזה אין עוד בידי העולם מה לשלח בהם וסוף סוף הנה זה זית איתן עומד לו נכון, גבר בודד אחד, חברו רחוק ממנו, וחברו רחוק יותר, מסוקס ואפור ועליו אינם מרובים, אבל מתנצנצים בלבן שמתחת כל טרף ובירוק הכהה ממעל, כפי שרק טרפי עלי זית יודעים להתנצנץ להם בשמש –

טוב. בורחים מן השמש ככל האפשר. אל הצל ואל משקפי השמש, ואל החורשות ואל פנימה מתחת לגגות והמזגנים ומה לא, תמיד ברחו מן השמש עוד אבותינו ואבות אבותינו וגם כל האמורים והכנענים והפלשתים ההם, וכעת עוד יותר ופי כמה, והיא עלינו רק כעונש, ועושה צרות לעור הבהיר ולבריאות החיים, ואולי גם היא השתנתה כעת, קשה לה לשמש בלי השדה, פתאום וזו שמש חיגרת אחת, קשה לה, וכבר לא אותה השמש.

שלוש מאות הדונם חולקו למאה, ושלושים דונם עם שלוש מאות קוב מים עושים יותר וביותר שמחה. נפטרנו מן הגשם ונפטרנו מחסדי שמיים, ונפטרנו מחיים בגובה השוורים, ונפטרנו מן המישור הגדול, שמהרי יבנאל ועד השמסין ועד הפיג’אס, במדרון האיטי והשקט ההוא, וממישורי בין התבור וגבעות סג’רה ובין מדרוני גבעת המורה, אדומים להפליא, נחרצי בזלת בִּתרוני הוואדיות, ובשקיעה הם מתלקחים ושרים, ונפטרנו ממישורי חממה בית דרס ועד תל אל סָפי וקְזָזֶה התמימים ועד שָׁאחמֶה וסובב עד בָּשִׁית בואכה יבנה, שגם היא אולי יבנאל ופעם אפילו נקראה יֶממה, מישורים שחלקם הוא כבר שדות תעופה מרוב יושר, נִפטרנו מן הישר הזה הגדול והריק תוּמם. וכאן נעצרים. וזהו. יצא הלך. תם קסמו. נגמר.

אבד. אבד המישור הגדול שהלך ונברא לאט לאט, וביותר לאט מלאט לאט, שהלכו עליו לדרכם והלכו עליו אחרי מחרשתם והלכו עליו לקציר באותן עונות קבועות, הפליאוליתים מן האבן הקדמונה והניאוליתים מן האבן החדשה, וכמובן גם מן האבן התיכונה, כמעט שכחנו, לרבות הברונזאים והברזלאים, ואחריהם, בהליכת האין־סוף, והפלשתים והביזנטיים והערבים לדורותיהם, ואחריהם ואחרי אחריהם ועד הבילויים אולי, צבי הורביץ מגדרה, ואשתו היא לאה, וארקין יעקב ואשתו היא מילכּה מעקרון, וזלמן איזנברג מקוסטינה, ואשתו היא שושנה, שאחר־כך עברו לעיך־גנים, אל הצריף הרעוע, ומשם עד נהלל ושם כבר התערו ושמם הפך והיה לפלד, והרופא יזרעאלית שנהרג בנסותו לרפא ערבי תוקף, שם על יד האורווה שעשו אותה למבצר אחרון על האדמה שלנו, ושרק כעבור כמה ימים חזרו ואספו אותו להיקבר באדמה ההיא, שהיתה מישור אחד גדול, נוקשה ובלי מים ובלי שום ירוק, ושבסתיו עלו עליו מאות מחרשות קטנות ובאביב עלו עליו מאות קוצרים, מוכי צלהבי שמש גדולה, פסיעה אחר פסיעה, זוג שוורים מטופשים וזוג רגלי אדם שדוחה מעליו הכל כדי לעשותו נכון ושיהיה התלם נכון ושיהיה עושה את החיטה, באותו השדה שפעם היה השלם, ושאין עוד ולא נראה עוד בחיינו אף שלם כזה, שלם אחד ושלם, תם כזה ושלם, לגמרי, כמו אלוהים, ולא נשאר עוד מזה, גם לא מי שיהרהר אחריו רגע, חוץ אולי ממישהו, אחד, איזה שהוא, שיודע שכבר הגיע זמנו לעבור ולצאת, לאחר שכבר פג הקסם הלך לו, לאחר שלא נשארו עוד אלא רק שלדי דברים וכבר מאפירים למדי, יושב לו ומזמזם פוֹזם בשקט על המישור הקדמון ההוא, שהיֹה היה, ההוא, הריק, השלם, האדיר, זה שאבד ואיננו, היי השדה, שלום לעפרך.

רגע – ואנחנו?

שמע, לא נפלנו לך מן הסיפור שלך?

מחייכים כעת השלושה האלה, המחכים עדיין מתחת למנדרינות, והשניים ההם המטמינים עדיין בחורשת האקליפטוסים הדלילה, הנה הם שם והנה אלה פה, ההם מחכים לרגע שקט כדי שיוכלו סוף סוף לגמור היטב ושלם ויפה, ואלה, זה מחכה לפינייה מראשון שיבוא לקחת, וזה מחכה לאבא שרץ וגואל קרקעות שיבוא לקחת, וזה מחכה לאיש המבשר משם כדי לקחת ולרוץ עם הבשורה הקצרה אל יששכר שבראש הגבעה, מהר אבל בחשאי, ולומר לו בשארית הנשימה “ירוק” ולקחת חצי כיכר לחם מחַנָה ולחזור נושם לרווחה, הו אלוהים, עשה שכן, עשה שכן יהיה ירוק, לבסוף, וגם לחם, ושההם השניים עשה שיחזרו בשלום אלינו להתקלח ולהחליף ולטעום ומצוחצחים ומסורקים ואל אותן השתיים החמודות המחכות להם טריות כל כך ויפות כאלה, ובינתיים מחכים, עוד שלוש גומות להשקות, עוד מעט ערב, כולנו מחכים, והם יבואו, תראו שכן, אין ספק, גם אם יתמהמהו, אלא מה, בטח, תראו שכן, ומחכים, כן, ומחכים.

סתיו 1992

משקים את המנדרינות בלב הקיץ. מקשיבים, חדלים להקשיב ומקשיבים. כל הזמן. אחד אחד נתכנסו לתוך עצמם. אבל מקשיבים.

עיניו כעיני חתול כשמביט בשמש, שני סדקים צרים, בראש צנוח אבל לא ישן, כולו בוהה הרהורים סגור בהם, כולו מווריד לו זה שמעון בשמש הלא חזקה עוד, ומשהו תינוקי, לא קשור ולא במֶרי לא במַר ולא במריר, וגם זה, יחיעם, ששרוע לו על גבו, בוהה, צללי האור הנושרים מן העלים, בעיניים פקוחות רואה אולי את התקרבות בואה ואת גידולה הלא ידוע של מי שעדיין אינו יודע שישנה, ובוודאי לא את מה שיהיה קורה בוודאות הרבה אחר כך ועוד לא ניתן לנחשו אפילו בבהייה בין עלים ותנודות אוֹרצֵל שעושים תמיד מיני ניחושים, אבל גם כך, כשאיש איש לנפשו, ולהרבה נפָשוֹת נפשו, שנפוצו כצאן, בינתיים, יודע זה, ויודע זה, כי הם חברים לא רק כשהם זה אל זה, ואפילו לאחר הפסקה ארוכה שלא ראו זה את זה, ואינם צריכים כלל להתחיל ממסדרונות המה נשמע ולא מן המה שלומך או ממה העניינים, ולא מטוב לראות אותך או יה כמה זמן לא ראינו, ולא רְאוֹת פניך מי פילל, ולא איך אתה נראה, או יה־חביבי, ולא מכל מיני המסדרונות האלה, אין צורך, אלא ממשיכים ישר, רק ממשיכים, לא מאז אלא מכעת עכשיו, בדיוק מכעת, כי חברים אינם כדי לדבר על מה שהיית רוצה לומר, זה כבר ישן ונגמר, כבר אמוּר וכבר נמצאו לו מלים לאמירה, סחורה ישנה, אלא על מה שהנה זה פתח המגע של היחד ועשה אותו, על מה שרגע קודם לא ידעת כלל ולא עלה על דעתך שזה הדבר, ושזה מה שתאמר, ושהוא כבר היה מוכן להיאמר והיה מקופל היטב שם בפנים בבטן אולי, או רק הנה זה התחיל להיוולד ולהיות, בתוך כדי שאתה מדבר, מסיע את הלא ידוע שהולך וזז ומודיע את עצמו, ולא רק הם שומעים לראשונה אלא גם אתה, ולא רק שומע אלא גם מבין מה היה בך לאמור ולא ידעת כלל, מלבד איזה כיווץ או כאב, או אין שקט, ושהיה עדיין בּוֹסר ירוק, מן הסתם, קשה ומקופל, ושכעת כבר לא צריך לשתוק אותו וברגע שהֵריח את היחד הזה הנה הוא גח ונאמר בדיבור וגם בלא דיבור, ממשי ומפתיע ונחלץ ויוצא ובקלות כזו, ואיזוֹ פקעת לא ידועה שהיתה שם בלגמרי אי־אפשר נעשית פתאום לכל־כך אפשר פתוח, רק בוא, בוא תשמע בוא תראה בוא תדע איך זה, וגם מצחיק וצוחקים, אלא שעכשיו לא. עכשיו בוהים. לא כל אחד לנפשו. אבל כל אחד לנפשו.

עצוב. ומוטב אילו לא אני יושב ומחכה אלא אילו הם יושבים ומחכים לי. פתאום וזה כל כך קשה לחכות. ואילו אני כעת שם, באיזה שהוא רחוק מכאן, למשל, ברחוק דרומה, והייתי הולך שם וממשיך עוד משם והלאה, עוד הרבה, רחוק שם, כמו בפעם ההיא עם אהרון השכן, שלקח אותי בהשכם בבוקר ונסענו אל השדה שהטרקטור שלו הגדול עבד בו, לא רחוק מקסטינה באר טוביה, שלשם הוא גם מחזיר את הטרקטור ללינת לילה ומוקדם בבוקר הוא מחזיר וחוזר לשדה, ושני הפועלים שלו אחד חַמִיד ואחד אבּוּ אחמד, ולא תמיד זוכרים מי זה מן השניים, חורשים לו את החלקה ההיא שאך זה קנו ושצריך היה למהר גם לפני הסתיו וגם להוכיח חזקת בעלות, ובדרך גם נכנסו לעקרון של אליהו ממש בצהריים, ושוב חזרו לקסטינה ממש אחר הצהריים ורק מאוחר בערב כשכבר היה לילה חזרו הביתה ובבית כבר נורא דאגו ונורא חיכו.

וכשעומדים שם על השדה ההוא ומביטים סביב יודעים פתאום. פתאום וזה מכה אותך על ראשך. פתאום ואתה בין הכי גדולים בעולם. בין הגדולים מכולם, פתאום סביב סביב יש פתוח בלי סוף בלתי נעצר בכלום לא בעץ ולא בבית ולא בהתרוממות ולא בהשתפלות וכולו רק פתוח אחד גדול ושלם סביב סביב רק שדה אחד גדול ושלם ומעליו נשפכת כולה שמש אחת גיבורה שופכת על הכל, ועל השדה הקצור מזמן וכבר השחים, ועל השמים שנשכחו ואינם, אבודים באוֹבך המסמא ועכוּר ואתה אפילו לא מחוק אלא פשוט אינך ולא קיים, וגם לא כל כך חשוב אם כן או לא, כאן בגדול הזה בגדול מכל הזה הפתוח הזה, הישר ושטוח לכל צד הגלוי ופשוט בלי שום סימן או ציוּן, בלי שום צורך לכלום כמו שהים לא צריך כלום כדי שיהיה גדול ולא אכפת לו כלום אם כן ידעו או לא, עומד פה הלוּם גדוּלה, לא תופש איך יכול להיות עומד לפני הגדולים העצומים האלה, וגם לא חשוב אם תופש או לא, מיהו בכלל, לפני השניים האלה שהם כל העולם, השדה והשמש. שֶחם? שֶנורא חם? שצמא? שחשוף ואין לא עץ ולא צל, ששׂרוף ולא בית ולא שביל, שאין כאן לא הולכים ולא באים ואין כאן שום מקום אחד וכאן לא מן המקום המיושב וגם אין פה כלום מן הקטנוּת שיש בכל מקום ורק גדוּלת הלא כלום גדוּלה מאופק לאופק ורק כלום מלבד שני הגדולים, זה אל מול פני זה, השדה אין לו מה להסתיר מפניה והיא גם לא תעשה לו עוד כלום, כל זה נגמר מזמן, וכולה רק פתוחה לפניו שיעשה, וכולו עליה ועושה לה ואל תוכה, וכולה רק לקלוט בכל פני גופה הפרושים לפניו ואת כל אונו ואת כל עוזו הנשפך בצלהבים במבול באין סוף בבהירות שהשמים העכורים לא יעכירו עוד ואין מכלים דבר,

יש גם כאלה שנִבהלים מן השדה הריק הזה הלוהט תחת השמש, המוּפרֶה שמש ששופכת בו את כל שפעי הלוהט שיתחיל להצמיח ממנה בבוא יומו, ונִבהלים מפניו ורק לברוח, ורק איזה צל חסר להם ועץ או בית ושבילים וירק ירוֹק ומשבצות מתחלפות ורק מהר הביתה ולשתות, ולגמור כאן ולברוח, כאילו זה כאן הוא המדבר הגדול והנורא, כאילו זה כאן הוא שונא האדם ושוֹטם האדם, חרוּך אחד ושׂרוף שמש וכמוש אור נורא, ורק להִמלט מהר הביתה, צל צל, מים מים, הביתה הביתה, או לבוא רק כשעוד טללי בוקר, כשעוד לא בגבורתו, כשעוד אפשר, ולא כשאין כלום אלא רק מבול השמש הזה היורד בתעתועי סבכים כאילו שפעי סבכים סחרחרים אדירים, כאילו מתגלגלים לפניו סבכי פקעות סחרחרות, סלילי סבכים מלוהטים מתפוצצים סחרחורות מתפוצצות בעיגולים מוּתכים, בשפעי סנוורים בעיגולים עיגולים נשפכים, ב,

ופתאום וגם אתה, וכאילו יש לזה חשיבות אם אתה כן או לא, עומד פה בלב כל הגדול הזה, שהוא תמיד רק שניים, רק אחד, בעצם, רק גדול אחד גדול מכל, שלא יודע אם נשאר עוד כלום מחוץ לגדולתו הזאת וגם אין מה לדעת, כי מה יש עוד מעבר לגדול מכל, ופתאום ואתה, גם אתה, מתמלא ונושם גדוּלה ומתרחב גדול מנשימת מלואה, פטור מכן כובע על ראשך או לא מכן חם לך או לא או אם אתה נשרף, פטור צמא פטור שאלות או מה השעה אם יש שעה, או מה בכלל או מה זה אתה עושה כאן, כלום מזה, ורק בזה היש כאן ככה, וככה דווקא, ואילו היה נגמר היית נשאר ולא היה לאן לחזור ולא לשום מקום, כי מה עוד יש יותר מן היותר הזה, מה עוד מעבר לגדול הזה, מה עוד יש אחרי זה, אמור, מה,

כזה אובד בתוך הגדול הזה, כאיזו צפור כלוב שפתחו לה ופתאום שיכורה בפתוח ופתאום יש לה הכל יותר מדי ולא שום לאן קודם, רק רבוץ לך בפאת השדה שוֹפף על כרעיך הגפרוריות שלך, אבל כעת נכנס הטרקטור לצלע השדה ומתחיל לעשות ולחרוֹץ בו קו, ולא שומעים שום נפץ אבל משהו פתאום כן נשבר, בכזה חזק, בחורק, כגזע עץ שהנה גמרו לנסר תחתיו והוא כבר הולך ומתהפך ליפול באנקת חריקה, השדה הזה שעושים בו כעת קו אחד עליו, כגזר דין מוות, והמוּם קם ללכת בצד החייה הזו החורצת קו, מחניק את היבבה, הֵי, למה? והזה הענק עובר אדיש בכוח שוצף חורץ פותח בה את הקו, מתיז גדוּדוֹת עפר ומיירֶה פתאום גם איזו אבן תועה, והולך ונועץ ועושה מִחרץ, חַד, חוּם, שבור, ומה שהיה רק קו נפתח להיות חריץ ששפתיים פתוחות לו ולעומק לא מסוים, כמו שיש כך, והקרום הנוקשה הולך ונבתק ונקרע מפני חוזק הלהב הננעץ חד פנימה לתוך חובּו וחורץ פנימה בעוז, והקרום שכבר אין עליו שמץ אבק שניסע כולו ניפרח מזמן ולא עשב שכבר כילו העזים את מה שהשמש שרעתה עליו אחרונה וליחכה הכל עד הסוף ולא השאירה אחריה אלא את השחום השרוף כאילו גם היא חייה גדולה ורעבה וחמדנית ולקחנית, ופתאום וגם המוני החרקרקים שהשֵד יודע מניין צצו ואיפה היו, מתעופפים להם בבהלה נמלטים לצדדים, ואינם יודעים להתעופף ונופלים מיד אבודים, וכל עולם הנמלה נהרס כולו, כמו באחרית הימים, וההוא רק חזק ורק נכנס בה ופולח בה ולא חדל כל הזמן בכוח נכנס וחורץ את הקו שלו שהופך למִחרץ עמוק בין שפות נפתחות מפוּתתוֹת, וחַמיד או זה אבּו־אחמד, מושיט כעת יד ורומז בתוך הרעש המחריש לעלות ולשבת על כנף הטרקטור למעלה, ופניו של העליון השולט על הכל מכוסות להן משקפי אבק גדולים בלי להשאיר שום פרצוף אלא צלחת אבק עם שׂפם, ומחייכת, כנראה, ונאחז ככה בדופן הספינה, מתנדנד גדולות בכיבוש הפליחה הלא חדלה פולחת חדה בקרום הנוקשה וכלום בעולם לא יוכל עוד למנוע או לעצור או לשנות או לגרש את אונס הביתוק או להבריחו מכאן, וכלום שאין שיוכל להתנגד או לגייס התנגדות, באמצע מעשה הכיבוש, לא השדה ולא השמש הגיבורים מכל, והשדה הזה שעושים זו, אפילו יהיה מבעט ומסרב ומתעקש שלא לתת ובכל כוח נוקשותוֹ, ואפילו אם יהיה צועק ניחר שלא, ויהיה מתהפך שלא לתת לו, וסוגר ומתכווץ ומתהדק לתוכו בכל ההדוק, שלא ייכנסו בו, הכל נפרץ ונחתך ונחרץ כבר בלי התנגדות של ממש, והקו רק הולך ונדחף, כל הזמן רק הולך ונבתק, יחד עם השלף הנסחף פנימה ועם קוץ פה ושם, שלא להזכיר את זיתי העזים, ולא את מבול החום השורף ולא את מחאת אלף השנים, שמנסה לשווא שוב, או עשרת האלפים, שלא, שמעולם לא עשו לה ככה ולא העזו לבתקה עמוק כזה באפס יד כזה להרים שמלתה ולהפשיל ולבוא לעומק בזלזול כל מה שהיה ושמר את תום תוכה עד עתה, ושהיתה מוסיפה ומתקיימת בכבוד כחוק עולם מימות עולם, מימי אבותינו והפלשתים והביזנטים והערבים וכוּלם ומי לא, ובאי־התחשבות אטומה וקישחת מחתכים בה בחד הברזלי הזה והופכים אותה על פניה את השכבה הזאת שהיתה מוצנעת לתוכה תמיד מאז נבראה, כל אותה רצפה שטוחה מעולמים הדוקה מאופק לאופק מהודקה וצרובה שְחוּמה ולא יודעת מימיה אלא רק את מבט השמש הצורב ואת כוח גבורתו הנשפך עליה, ופתאום החריץ המתגולל ונפרץ בה כעת ונפתח לעומקה במִחרץ אחד ישר וכלום לא יעצור, יבש אבל בתוכו עדיין קצת מהביל, כאילו בכל התלאובות משהו לחלוחי נשמר בה חבוי תמיד, מהבּיל כעת המוּם ומשהו שהיה שלם מתפוסס לו מתפורר וגם מתקמח לקמח, ורגע מתבהל ועושה רגע קצת אבק חדש, אבק מן החבוּי שמעולם, פורץ לו ולוקח ישר קדימה הלאה, עד מקום, לא מובן למה זה דווקא, ושם נעצר ומתחיל סובב בו תחתיו על עמדו בלי עִצרוּ בלי הוֹיסָה בלי עִמדו בלי סוֹבוּ בלי דוּוּוּר, וכבר הוא מתיישר ומתחיל ויורד בקו החוזר וכבר הנה זה התלם השני, ושני תלמים זה אצל זה הם כבר עובדה, וזו כבר הכתובת חסל עכשיו סוף, בעליל, וירדה עייפות וגם עכוזו הדל יבש משבתו לא בנוח תלוי שם מעל מעשה החרישה, מלא כולו בלא יודע מה, בלָמָה", בדבר והיפוכו, בכן ולא, היאוש משתק, ואולי גם בנצנוץ של אולי צריך להתחיל להבין אחרת, מפני ש

הֵיי אתם, לא חֲבָל? – היה צורח בלבּו מפני שבלאו הכי מי יכול לשמוע כלום מתחת נהמת החיה הדינוזאורית החורצת הגדולה הזאת, לא חבל, היה צורח אליהם, הביטו, הביטו, בשם אלהים, מה אתם עושים פה, לא חבל, הו חַמיד, או אבּו־אחמד, הו אהרון שכננו, אהרון, הבט, לא חבל, מה אתם עושים, איזה קלקול עולמים, הו אנשים טובים, הביטו וראו, לא חבל? נהדר, לא? אמר לו כעת שכננו אהרון, לאחר שהמפלצת התרחקה ואפשר היה לשמוע, עומד ומתעסק בהצתת סיגרייה חדשה על הישנה שרק דרס אותה בעפר, מזיע וניכר שגם מרוצה, ומלפנים כבר היו באדמה שלוש ארבע סריטות עמוקות חוּמות תחוחות דשנות מהבילות קצת מקרוב, כאילו הנה זה יצאו מן התנור, או משהו, רק לפני כמה שנים, הרצה אהרון, מי ידע שאפשר לחרוש ככה. לעומק כזה, ושטח גדול כזה, וביום אחד מה שעשו בשבועות, מה שבועות, בחודשים, הרצה אהרון, והוא מרוצה מאד, ונוטל כד חבוש שק רטוב ומעלע לתוכו סילון מתבלע בפיקה עולה יורדת, וגם מגיש נדיב לשכנו הצעיר, שנראה בלתי יודע מה קודם, וכך גם נחנק כמעט בסילון המים, אבל מראה עשרות השוורים והפלחים בפרוֹס החורף כשעוד האדמה לחה, פזורים במעשה סריטת החרישה המצחיקה שלהם, ואולי מאות, סביב סביב על כל חלקות השדה הקטנות שלהם, שמסומנים בתפרוצת עתרת עלי החצב הכחולים ירוקים, זה שבסוף הקיץ יעשה את עמודי הפריחה המפורסמים, ברצינות גדולה של איכרים, ובגוף גדול שָחוּי גחון בכל כובדו על ידית המחרשה הקטנה המסמרית ההיא שלהם, הולכים ומדברים על לב השוורים להואיל ולזוּעַ, וגם דוקרים באחוריהם ליתר הדגשה, ובאותה שפה עולמית שאין לה מלים אלא הוֹ הוֹ והַה הַה, אף כי גם יאללה יאללה, ולא נותנים מנוחה, אלא בצהרים כדי פיתה וזיתים ומים, ואם יש גם דבלה להמתיק, ולשוורים קצת פול או כּרשינה, ותבן, ויאללה, ופוסעים כך אלפי פסיעות עלֹה ואלפי פסיעות רֶדת מאור עד חושך, זוג שוורים וזוג רגלי איש ומחרשה קטנה ביניהם, עד שהשדה יהיה מחליף מצעו מחום ירקרק של ראשית החורף לחום שוקולד שלפני הזריעה, כולו מוכן להריון, ובארבע בבוקר כבר האביסו לשוורים וכצאת השמש כבר התחילו וצלם הולך לפניהם ולאור השקיעה הענוגה גמרו וצלם בא מאחוריהם וכל עוד רוחם בהם, יום אחר יום, הכל למען החיטה והשעורה ולמען הדוּרָה או השׂוּמשׂוּם ופה ושם גם לשם האבטיחים אולי, ובא זה המרעים בכוחו המפלצתי ועושה הכל ברבע שעה וגומר, עמוק לגמרי, פתוּת¹ לגמרי, והכל הכל, וגומר גמירה לגמרי, ומה,

רוכבים צולחים מעל כל טיפשות האדמה הישנה השטוחה ולא כמו מעולם לא מבוססים בנעליים עקומות בתלמים המעוקשים, ולא חַמיד ולא אבּו־אחמד לא ניגפים בשום שברי פלחי תלם נוקשה, ורק מעלים קצת אבק מאחוריהם באדישות גמורה, וזה נחטף ונהדף לאחור בשארית הרוח שהיתה פה פעם, ומכל העתיקוּת של החלקה הזאת, שאבותינו והפלשתים והחִיווים והעִיווים וכל השאר, והערבים והתורכים וחיילי איברהים פחה ומי לא, בוססו עליה בצעדי החורש ההם צעד אחר צעד ממש באותה עונת השנה וממש באותם שוורים, באותה מחרשה, ופסעו ממש על פני אותן הפסיעות הקטנטנות והמעוקמות הנכשלות על חתחתי הרגבים עלה ורדת לצלע השדה ובחזרה עד הערב שתמיד איחר להגיע ולבסוף שפך נהרה מיוחדת מעל הכל אלמלא שצווארי כולם החורשים והמושכים בעול כבר כאבו מהרם מבט אל נפלאות האור ונפלאי קסמיו שהיו נשפכים חופשי מלוא המערב המתלקח בחגיגה כאילו זהו היום הראשון בעולם, והאדמה העתיקה הזאת שרק גרדו אותה מלמעלה בזהירות שלא להפר תוּמתה, ונעשית מהוּפכת כעת מיסודה, והעתיקוּת שלה המזוּלזלת הולכת ומהופכת למעלה ורואים לה ותחתיוֹתה רואָה פתאום את השמש לראשונה, ומה שהיו מעולם פניה המצולהבות הצרובות שרופות ומלוחכות עד השורש, מהופכות כעת ומהוּשקעות למטה, מתחת לעתיקוּת וזו מעליה, והשמש עומדת להכיר תוככי אדמה שמעולם לא נשזפה עוד, ואילו השזופה עד תום הולכת כעת להיקבר חיים מתחתיה, ובין אלה לאלה כל מיני שירצוצים ותולעים או חרוּקרוּקים שהם, מבולבלים עד מוות מתרוצצים ביאוש ומנסים להבין מה זה, ופתאום יש למעלה על פני השדה איזו רטיבות שהיתה שמורה תמיד בפנים, כמין טריות חדשה, על לחיי הרגבים החדשים, ומהם גם בוהקים פתאום בלחות פתאום, אף כי יש מהם שהם רק יבשים וקשים כמפץ אבנים וחדודים ורעים כמותם, ומהם כבר כתושים והתפוררו בכוח לניזלי חול אדום מתחת לזחלילי השרשרות, והכל הוא כזה שלא נראה עוד מעולם, ולא האדמה ולא השמש, שני גיבורי עולם יחידים מעולם, לא ראו כזה מעולם, לא תופשים מה זה ולא איך זה ורק דגדוג השמש ברטוב שלא ידע שמש, ורק פתאום זה שמש בחובי רטוב תוככי חוביה², ומה קורה,

וחשוב רגע איך לאורך מאות קילומטר ולרוחב עשרות קילומטר בין הים להרים, תמיד בראשית החורף ותמיד בפרוס הקיץ, היו יוצאים אלפי חורשים, מגרדים בקליפת האדמה די קליטת הזרעים שפיזרו עליה וחוזרים וחורשים להטמינם פנימה, ואיך היו רואים בעבים ומנחשים וגם מתפללים וצופים ערב ערב מערבה מה יגשוֹם להם, רק מאה ימים לא הרבה רק מאה ימים בין זריעת החיטה לבשלוּתה לקציר, מאה עד מאה ועשרים, ימי גשם ושמש לסירוגין, ושאם מתבלבל הסדר מיד יהיה רעב ויהיה נורא ובלתי נסבל בכל מובן שהוא, וכאילו אין אלוהים בשמים, או שרבו חטאינו מנשוא, לא הרבה רק מאה ימים, ולאן הולכת רוח הים הסוררת הזאת, ולאן העננים, או במה לפייס פניהם, ורק חמישים שישים ימים של קיץ מזריעת הדוּרה ועד גימום³ אֶשבּוֹליה⁴, זה כל השנה זה תמצית כל החיים, אלה תולדות אדם,

מה נשאר, נשאר שעומד כאן ולא יודע מה צריך כעת, ונתפש בינתיים לחבורה עומדת של שיבולת שועל שנשארה עומדת פה בפאת השדה על תימורי קניה הגמישים מתנדנדת גדולות ברוח הקטנה, והשיבוֹליות שלהן מדנדנות דקות כאלה, נוטפות מטה קלילות ונסערות מיד, נסחפות להיענות בטלטלה סוערת לכל בן רוח פוחז שהזמין למחול, מַחזירות כל הזמן הֶבלחי זהב באפס יד, או כעגילים דקים באזני נערה, בנדנוד זהב, בהֶבהקי זהב, בירקוּת זהב, כעגילים או כצמיד זהב דק על יד נערה, ובאין סופיות תנועת ידה הזאת, מתנדנדות דקות על בלימה, מְפיצוֹת הִבהובים, כל שורת הקנים שמשתחווה כאן במפוזר ובגמישות, כּרוֹעַ והתיישר כל הזמן בבזבוז הזהב החיוור שלהן, שמעל הקנה הרקדן, רגלו תקועה חזק ורק הרבה ידיו חפשיות להתנפנף, ורק דקותו מחוט מחברת את גוף השיבולית הזאת אליו, שלא תתפרח לה כולה כנטיף זהב חיוורין, או כמו,

זה מצד אחד אבל מצד שני, פתאום, לא תאמין, בחיי, לא היית מאמין, משהו פתאום קרה למפלצת הגאווה, שהכל הולך ומתפורר לרגליה, נרמס מתפצח כבטנים, נבתק נחרץ ומתהפך על פניו, כאילו עולם אחד הנה נגמר ועולם חדש עוד לא יודעים מה, פתאום והיא נעצרה, לא תאמין, משהו בה בזאתִי הזאת התעטש ודמם, לא תאמין, דמם כולו מלמעלוֹ עד למטוֹ,דמם כקבר, הו הו, והשדה כנראה הוא שעשה לה, הוא שתקע לה חול במנוֹע או אבן בלוֹע ולא תנוּע נוֹע, ולא חַמיד ולא אבּו־אחמד ולא אהרון בעל־הבית שראשיהם צפופים כעת יחד אל תוך הזוהמה הנוטפת מקרביה פנימה, והם כלל אינם צוחקים אלא נבוכים, והם לא יודעים מה, והם צריכים, עד כמה ששומעים, לקום ולנסוע מהר להביא מישהו או משהו מעקרון, משהו שאיננו כאן, ושכאן נשארים רק כמה סריטות בגוף האדמה והשמש והשדה כמעולם וכפי שעשה אלהי העולם והם עדיין לא ניזוקו מאד, ואולי רק באזהרה, או,

ואָלָה וּקללה על ראש מי שייפר סוֹד עולם, סוד שדה ושמש, וצריך למצוא אם באותה עקרון איזה יהושע אחד שיושיע ויהושיע, וגם איזה חלק חשוב שהוא מחזיק אצלו, בתקווה שכן, ומהר, ואם אתה רוצה בוא ניסע,

הסקוֹדָה מרוּפטת למדי ותמיד גם סוחבת על מיטב כורסותיה הקפיציות שפעם היו גם מרופדות באיזה אריג להתפאר ותמיד חלקים נזופים מתגלגלים שם כבדים ועכורי זפת בלא נוח ובלא אכפת, וחשוּב שרק בעוד כמה שנים, לא הרבה, יבואו מומחי המדע וחכמי החקלאות, ויעמידו קתדרא בראש כל שדה: לא לחרוש עמוק, לא לעומק, לא להפוך את סדר השכבות הטבעי, ושמותר רק לתחֵח, מלמעלה, ורק במסמרים קלים ורק לקלטר או לדסקס מלמעלה, ורק לגרד קצת מעל גבי הקרום העליון, ולא לבלבל את סדרי הטבע, והסירו את המחרשות הכבדות מעל השדות, ואל תתנו למכונות הכבדות לדרוס לכם ולעלות על השדות להדק את האדמה, וכל מיני קתדראות כאלה, אלמלא שכעת כשאהרון הוא עדיין מלך החריש בדרום, כשידוע מעל ספק שרק חריש יסודי המהפך את שכבות האדמה יכול להחליף את הבַּחַר⁵ המקודש העמוק ההכרחי ושלא תתואר שום קדמה בלי בחר יסודי ובלי עקירת היבלית ורק ישר ומיושר ורק נקי להלל, ואנחנו מה לא ניתן כדי לפנות דרך לקדמה, ומה אנחנו ומה כולנו אם לא עבדי הקִדמה, הנשבעים מתחת לדגל הקדמה להתחיל סוף סוף לעשות קִדמה ולהתקדם גם בחקלאות היהודית המתקדמת ולהפריח בהפרחה הציונית המתקדמת את השממה המפגרת, ובמצעדי הקִדמה של האיכר היהודי החדש שתחילת הצעד הראשון שלו תמיד היה בהכרח הבחר המטורף ההוא ועקירת השווא של היבלית, ורק אז כשחלקת השדה תהיה מיושרת לבסוף ונקייה וגב העודרים יהיה שבור, ובמכתביהם הביתה יהיו גִבּוֹרים שלא לבכות, רק אז יהיו נפתחים השערים הגדולים של הזמן החדש והיישר אל תוך ראשית הזמן של המחר הזה שעולה מנצח על גבי האתמול של האדמה הישנה, ואנו עולים ושרים,

וזה מזכיר מיד את הסיפור שאבא היה מספּר על ימי נטיעת הזיתים ביער הרצל המפורסם, ואיך אחד המוחות החריפים ישר מן התלמוד ולשֵׁם זירוז הקִדמה, הבין דבר מתוך דבר, ושאם העץ גדל מן האֶנרגיה שהוא משיג מן השדה ומן השמש, ושאם אלה עצלניים זחלניים מטבעם ויאים רק לערבי, צריך היהודי של הקִדמה לספק לו לעץ היהודי מלוא הטנא אנרגיה חדשה, אמר ועשה ועל המדורה שבשדה עמיד קנקני מים וכשרתחו ובלא לחוס על עצמו רץ והשקה גומה אחר גומה ברותחים, קחו אנרגיה אהובים קחו וגידלו, ויקום פוּרקן מן ארעא⁶,

נסעו בשבילי העפר החומים, הֶאביקו עליהם אבק אשר לא ידעו אבותיהם, ריקדו והתפתלו משביל לדרך ומדרך לואדי וממנו, שלא לשקוע, לשדה דורה שכבר נקצר ורק קניו הכמושים סרטו איוושו והשתחקו בגוף הסקוֹדה הירוקה הזאת, וכבר אהרון מדליק סיגרייה בכניסה בין בתי עקרון הזאת, והרחוב הראשי שבין הבתים עם התותים ושתי הקומות של הקסרקטינים, הקָאזָארנוֹת שקוראים להן כאן קָאזארמות, ושובכֵי היונים העשויים פחים חלוּדים על כל קירות המזרח, והיכן שהוא כאן גם ביתו וערשׂ הוּלדתו של אליהו הרשקוֹביץ שלנו, ואין איש בחוץ אלא רק קרוב לבית הכנסת, וכשאהרון הולך לחפש את יהושע היהושִיע שלו, מחכים לו אצל מקום הצהרים הזה שמתאספים בו בין חזרה מן השדות ובין הליכה הביתה, לומר מלה ולדעת מה, האכרים עם עגלותיהם, לרגע וגם מפני שקצת צל קצר מן הברושים ומן הקזוארינות המרוטות ומן האקליפטוסים שנקצצו כל פעם לכל מיני צרכים וחזרו ופרצו מחדש, עדיף ממחשוף השדות ללא סימן של צל, וגם מפני שפה צומֶת כל הדרכים, ואולי חשובה גם חזית בית הכנסת המפואר הזה מתנת הבארון וקנאת כל שאר המושבות, עם שתי הכיפות המצולעות על שני הצריחים ועם החנוכיה הגדולה באמצע לתפארת, ועם לוחות הברית למטה במרכז שאומרות הכל ושרק מחוסר מקום הסתפקו באות לדיבֵּר אות לדיבֵּר מאלף עד יוד, מה לעשות, ושגם כך הן משרות עוד כובד ראש ועוד ישוב הדעת כראוי, ומשני צדי השער, זה השער להשֵׁם צדיקים יבואו בו, פשוט שמו שני ספסלים ליגיעי כוח ולשיחות בין ולבין, אבל ללא שימוש כעת, אלא דווקא באמצע הכל בצהרים החשופים האלה עומדת מתחת השמש זו העגלה שהיא כעת המרכז, וסביבה עומדים כעת כל הנשענים עליה נתמכים בה, כולם צֵל הקאסקט על פניהם, מרופטי בגדי עבודה, וכנראה גם לא מגולחים אם ניתן להבחין מתחת לצל, עומדים לעצירה של רגע, כפי שהם, בחולצות הדהות שלהם הגדולות העודפות עליהם עם קפלים וקמטים, ובמכנסים נוקשי הימים הרבים עם דבֶּשת החטוֹטרת שמעל הברכיים, מהם תחובים במגפיים גם בלב הקיץ, מהם נסרחים יורדים שפוכים ומכסים את הנעלים נגררים בעפר, ועייפות בידיהם ועייפות בגופם המחפש הישענוּת, והקאסקטים, ממועכים על פדחתם, אבל הידיים, הידיים האלה, הידיים ידי הפלח, הפלח מן הפלחה החרֵבה, משדות הבעל החרבים, מן ההליכה השותקת אחר הסוס החורש שותק לבדו ימים שלמים מתחת לשמש וכבר בלתי יודע לדבר ורק מה נשמע, וואָס העֶרצך, ומה חדש, וואָס נייעֶס, וגם מה יהיה, וואָס ועֶט זַיין, ומניין ניקח, ופה ושם, ואַח וֵיי, חשוּף תלוּי באוויר הלא זז, ואָס קעֶן איך טוּן, וגם העגלון לא זז עדיין על קרש מושבו, שמוט כתפיים סימן לשעת מנוחה ואחד עומד אצלו נשען בידו זו הגדולה החרבה, בדופן העגלה, ואחד עומד אצלו משעין את גבו בה בדופנה, וטוב לו כך, ואחד שם להיפך משעין בדופן כל שתי ידיו לאחוריו, ידיים גדולות וגב מיוזע, אבל רגל אחת שלו הוא תומך לאחוריה בפיסת העקב של הנעל הכבדה המסומרת ובחישור הגלגל, ועוד אחד שם שעומד לא נשען אלא רק מרפה כרסו וכל גוויתו מכתפיו ומטה צונחת עד החגורה הגדולה, כל עייפי הצהרים, רק לרגע, ליחד של רגע, והקאסקטים תמיד מורידים צל עד השפם ועל כל הלא מגולח, ואף אחד לא מדבר יותר מדי, גם מפני שהכל כבר ידוע וגם מפני שקשה להתחיל ואולי מישהו יתחיל, ובלי הרבה צל מעליהם מפני שכבר אחת היא והשמש כבר לא תעשה להם מה שלא הספיקה ולא עשתה כבר כל השנים הארוכות והחשופות האלה, ולבסוף אומר אחד מכולם, ארקין או אולי שקולניק או הרשקוביץ ואולי זה מֶלר, אזוֹי אִיז דאָס, הוא אומר, והיה צפוי שיאמר, וגם מבינים למה התכוון, וחברו גם עונה לו, וואָס קעֶן מִיר טוּן, ומגלים שלגמרי בצד יש גם איש אחד לבוש סוודר בעצם כחום היום, לא מפני שקר לו אלא מפני שככה הוא לובש וזה מלבושו, ומה זה כבר משנה, וכשהכל נתברר ככה לתמציתו, והעגלון כבר סיכם את מועצת הצהריים הזו סביב עגלתו כחום היום בצהריים, ולפני שמיתח את המושכות ולפני שאמר “נוּ” לסוסים שמוטי הראש ורגל אחת רפויה לפניהם, ולפני שכולם אספו עצמם מכל מיני ההישענויות שלהם על דפנות העגלה, ולפני שנשברה התמונה הדוממת בצהרים, עוד אמר משהו שנשמע כסיכום בערך כמין, ארוֹיס געֶבוֹרפעֶן די געֶלט⁷, או איך שאומרים באידיש, וזה כנראה גם היה ממצה לגמרי, ודי היה כעת רק ב“נוּ” ובציוץ, והסוסים הרימו ראשיהם עם כל הרתמות והתחילו צועדים במחי פרסות כבד ובתנופות זנב ענקיות כנגד זוטי זבובונים,

אלא שליהושע המהושיע לא היה מה שחיפשו אצלו, והוא רק התפלא למה לא חיפשו אצל שרוליק מבאר טוביה היא קסטינה ולמה לא שאלו קרוב לפני שרצו רחוק, אם מבינים מה כוונתו, ואין מה לעשות אלא להסתובב ולחזור בכל דרכי השדות, שהשמש לא עושה עליהם עוד שום שינוי מפני שאין כלום חדש חוצץ בינה וביניהם לאורך כל הדרך לא עץ לא בית לא ירוק ולא ירק וכמעט גם לא אבק, ולא איש ולא אדם, ואילו הוא במקומם היה שוטף היטב את משאבת הדלק שכנראה נסתמה בחול – הידד לעוֹרמת השדה, אם מבינים מה הכוונה – ומדרך לשביל ומשביל לואדי, ועל שלף השדה, מבהילים פתאום עדר כבשים וכמה כלבים ואיזו אשה בשחורים כולה, בין קזֶאזֶֶה למַסְמִיֶה, קיצור דרך בן קיצור דרך, אלמלא קפיצה לא צפויה בחריץ לא צפוי שכמעט ו, לא חשוב, וממשיכים ישר, ואיזה קו גב גבעות מן הצד מקסים פתאום שובֶה מבט ושולח פריטה בכמוּס שבך, וכבר אלה בתי באר טוביה, שלא פעם התחילו להסביר למה נקראה בשם באר טוביה ואיזו טעות של שיבוש יש כאן, כנראה, והרחוב הארוך האחד והישר שלה, ושעת אחר הצהריים ואין איש ברחוב וכולם כנראה על יד המחלבה, ושם גם יידעו לומר איפה שׂרוליק המהושיע, וריח מים עומדים וריח חלב וריח טחב ועובש קצת, שעושה דוקא כאילו יש קרירות, וזו אולי הסיבה שהם לא ממהרים לחזור משם הביתה, ויש עוד רגע לפוּגה בין כל העשיות אין קץ מחליבת השחר ועד חליבת השקיעה, וכבר שטפו את כדי החלב האלה, עם צלחת המכסה המתהדק שלהם, והפכו אותם על הצינורות כדי שיטפטפו עד הטיפה האחרונה, וענני הזבובים מתבחשים מעליהם רוחשים במעגלים בלתי מתברחים, רעבי כל הכפרים הערביים שמצאו מחייתם כאן, וכמה מהם גם רטובי חלב לאחר שמכוח מקל סרגלי קטן הניפו אותם משוּלי שׂפת הכד המלא ביחד עם מנת קצף החלב, ומחקו בזריזות כפיים ובמומחיות את רחש הזבובים שטבעו בקצף הלבן, ובכשרון ראוי לתהילה, הפליקו את כל מסת הטבועים בקצף הרחק לחלל האוויר, בלי להתחשב בו, ובלבד שרעבי החלב בתל אביב לא יקבלו עם החלב גם מנת זבובים שיש להם מהם די משלהם, ומי שגמר בא ומתיישב במקום פנוי על הצינורות, לשבת רגע ולחכות רגע, לא חשוב למה, מותר לבן אדם לחכות רגע, ואולי גם לדעת משהו ולאמור משהו, וכולם גם מחכים ומתישבים להם ומיושבים להם כולם על הצינורות, והצל על הפנים ואין לדעת אם זה קרמר, אחד האחים, או ברוורמן אם זה טל או שחורי ואולי זה צוּקר או סלוצקי? ורק לעוד רגע, רק כדי להיות לרגע גם יצור חברתי, לשמוע או לדעת, והעבודה הבוערת לא תברח ותחכה גם היא רגע, והצינורות חוקקים להם באחוריהם מִטבע צינורות, שורות שורות מושבניקים מיושבים, על הצינורות העיליים ועל התחתיים, הקאסקטים על ראשם ורק המצחות מוגבהות, סימן לאחוות הרעים וגם להפוגת מנוחת הרגע, בן אדם, הלא אי אפשר רק לעבוד לעבוד לעבוד, ואולי כמו תרנגולות על המוט לפני שהולכות לישון, שורות שורות גברים וקאסקטים על ראשם ואחוריהם על הצינורות צינורות, או כמו תווים על חמשת הקווים, מצחיקים, אלא שעם הידיים שלהם הכבדות, עם המכנסים שלהם הכבדים, עם מגפי הגומי ועדיין גושי הזבל דבוקים, לא מגולחים מערב שבת, לוקחים הפוגה מוּתרת וברשות, באמת, רק לנשום רגע, ורק קצת דיבורים ואפילו פוליטיקה, נו מה דעתכם, והשמועות, ומה כתבו אתמול ב“דבר” מפני שזה של היום יגיע רק בערב עם אוטו החלב החוזר, ואיך ברור כבר שמשום מקום אנחנו לא ניוושע ובודאי לא מן המרכז החקלאי, יושבים להם על הצינורות ומחכים, ואולי לבריזת אחר הצהריים כשהים יתחמם יותר מן היבשה ומצד אשדוד וחַמַמָה ובית דָרָס תבוא עד הנה הבריזה, והאם יש עוד מי שמאמין שרק מרפת ורק מחלב ורק מתנובה אפשר להתקיים? ובכבוד? מי עוד לא אמר בזה משהו, כי כולם מחכים שיאמר, מפני ש,

והנה, יש שׂרוליק, הנה הוא בא לנסוע אִתם וארגז כלים מלא וכבד עליו, וגם אבטיח חבוּק, עם כל החפזון, ובריצה חוזרים דחוקים בסקוֹדה הירוקה ואל אדון־עולם שתשש בשדה ויצאה רוחו, לא לפני שמבקעים את כדור האבטיח הגמלוני ששׂרוליק איש אשכולות טרח וגרר ועם פילח באותו מברג גדול שהביא אתו, ומניחים רק לבריזה ההיא לעבור ולצנן רגע את פני האדום הנפתח ושותת זוּב ריחני וגרעיניו השחורים צוחקים מתוך בשרו, והרגע עובר ובכוחו של אותו מברג ארוך הוא מבתר גושים ושוֹפד על המברג הגדול שלו ומחלק לאיש כערכו, ואין מלה כי הפה נטען ספוֹג נוטף מתיקות זבה נוזלת, אבל את הגרעינים הוא מפמפם מפיו העמוס ומבקש לא לפזר כי הם ממש מגזע האוּם־חַסנֶה, אֵם כל האבטיחים אשר היו מעולם, ואשר את חִן צוּפה ועדינות בשרה ויפי שמלת קליפתה ירוקה טלואה כתמים לבנים כקצף, וטעמם הכובש עולם, לא כולם יודעים? וכולם גם בולעים גם נאנחים לתודה, ומעבירים שרוול על פיהם ופונים כעת אל הדומם הגדול ובו במברג שפילח את זוּב האבטיח ועדיין אדום זוּבוֹ עליו ואל תוך עכירות מעִי בהמת הברזל הזו הדוממת על שרשרותיה הענקיות, באדישות כזו, והוא, ואתה, לוקחים כעת מבט, ישר אל הפתוח שנשאר עדיין פתוח עד סוף העולם מערבה,

שדה ושמש, זה הכל, מה פשוט מזה, אינסופי מזה, שמש פשוטה רגילה לגמרי, שדה פשוט רגיל לגמרי, שרוע כולו ישר לכל צד, פשוט מלוא זרועותיו, כולו לפניה כולה עליו, והיא גדולה יותר מגודל הגלגל שלה, ורק הם כאן, אלה השניים, וגם אתה ביניהם, כאילו, אבל תראה מה קורה פתאום, בקצה התלם החרוש, לא להאמין, ציבור עיגולים קטנים, כמין אבטיחים אגרופיים, צפופים ועולים וצצים בהמונים, ראשים ועוד ראשים כאלה, מציצים כולם, המון מציצים, בחיי, פה מעבר לשפת התלם החדש ששפתיו החדשות והזרות מתגבהות כמין סוללה כלשהי בלב השדה האינסופי, המוני ראשים עם המוני מבטים, מוזרים כלשהו, וכנראה אינם מהיום, אלא דורי דורות של פלחים ראש על ראש לראות מה פה, ואחדים נראים ממש כפלשתים לפי העיניים ואחדים כביזנטיים לפי המבט ואחדים ככל מיני הפלחים לפי העצב, צצים בתלם ההוא לראות מה, מציצים ומביטים בלי לומר מלה, וכבר נִדפו, ואינם, ואין כלום אלא רק אותה אדמה פשוטה ושמש חזקה, וזה הכל, וגם אתה פתאום באמצע, ותוכל אפילו לקחת עצמך ולהתחיל ללכת, ותוכל גם לרוץ, או אולי לתפוש סוס ולדהור, בטלים ומבוטלים במרחבים, והרוח תהיה נושבת בך או כנגדך וגם תאבק אבקים, ותוכל אם תרצה גם לצרוח הוֹ, או לצרוח הוֹ הוֹ, אין מלים יותר, וגם כלום לא ישתנה, ורק כל הזמן האדמה פרושה וכל הזמן השמש גדולה, וכל הזמן משהו עצום שאסור להחמיץ אותו מפני שאין חשוב מזה, פשוט כזה, בלי קישוטים, בלי תוספות, בלי למצוא חן, בלי להביט עליך, וכשמסתכלים בה, ישר אל תוך השמש, הכל מתכהה רגע, ואז היא מתחילה להתקרב, ולהתקרב מהר, ונעשית גדולה וקרובה, ויותר קרובה וגדולה, והמון אדום מסתחרר, ענקי, הולך ומתקרב, אדום כולו אדום, קרוב ומתקרב, הולך להתפוצץ, והכל כבר מלא ממנו ולא תישאר אדמה ולא יישאר כלום ורק זו השמש היא כולה, וזה,

אני לא הייתי יכול לחיות שם. בדרום הרחוק שלך. אמר שמעון. הייתי מת שם. הייתי נובל. גם משעמום. בריק ההוא, בכלום ההוא, הייתי מתייבש. הייתי בורח. לא, תודה, אמר.

גם אני. אמר יחיעם. אבל לא בנוח. אבא שלו מקשיב לו כנראה, וגם השומר הצעיר. לא בשבילי. הוא אומר ומפסיק. ואחר כך, ובשטף, ובעצם, מעולם לא רציתי להיות מגדל צמחים ולא חיות וגם לא לחיות בכפר. מה לעשות. לא יכול. לא חושב שאוכל. אבא שלי היה מתפוצץ כעת. או מפוצץ אותי. וגם השומר הצעיר שלי, אבל לא בשבילי.מצטער. אני אלך ללמוד. לחקור ולגלות משהו, כימאי מסריח, אולי, ומוסיקה וחברים ולצאת ולבוא. אבל כן יהיו לי חברים בכפר. חייך. לבוא אצלם לשבת לקבל אפרסק מן העץ ולשתות מיץ מן השיח. אמר.

גם התור התחיל כעת, ואמר אוּּ־אוּהוּּ־אוּ, כזה. אוּּ־אוּהוּּ־אוּ. ואהָה לו שם נוּגות, משום מה, ואולי בין השאר גם בגלל השמש שירדה משהו, ואולי גם כמין מנוד ראש על בני בוני הארץ, ואיך רובצים להם כבר כמה שעות בצללי המנדרינות והמים עוברים ביניהם על גדותיהם ומתפרצים לצדדים, והם בידיהם השמאליות לא חשים ולא חלים.

חקלאים גדולים. והלא כל שלוש הגומות מָלאו מכבר ופרצו כעת מעבר לשפתן, ושטפי ששון כבר עושים להם ערוצי הפקר מתרוננים בחול, וכעת הנה זה הנהר זמבֶּזי שוטף והולך ועושה את הדלתא שלו במיצר מוזמבּיק, והחול הסתמי שמעבר לגומות האם הוא לא ממש כמו הסהרה, זוכה במים מן ההפקר מוצץ לו ומתמצמץ, אם לא להיפך וזה נהר הקונגו האדיר, עושה קשת מרהיבה מדרום צפונה חוצה את המשווה בתנופה אדירה וחוזר ומתהפך כמו באטלס שלנו האדום ושב דרומה בקשת תנופה, חמש מעלות שלמות למטה, בין קינשסה לברזוויל, ושם ישר בעוז אל האטלנטי, בלי להזכיר את אניות העבדים שמאז ואת בושת האדם הלבן, וצריך לקום, הו עצלנים, ולחסום מהר בתלי עפר את הסכר הנקוב, ולהטות את זרם הצול ורבע הפתוח כולו אל שלוש הגומות הרעבות ויבשות פה קרוב לגדר, והן כבר מזמן מרשרשות בכל עליהן, מה הקיפוח הזה, כשהזרם פוקד גם אותן והשמש כבר מנצנצת בהן באלכסון ועושה בהן השתקפויות שרק מים יודעים לעשות, ובהצלחה, כפי שהמוני אדם יודעים כל בוקר ברידתם עם הזריחה אל הגנגֶס הגדול, להיטהר ולהתברך שם והשמש בדיוק עולה אז מעליהם מערפלי ההרים ההם,

אז מה יהיה? חוזר כעת היצור הזה אל מה שאסור לחמוק ממנו. באמת, מה יהיה כאן? ולִבּ ו כנראה באמת היה מפרפר. אם אתה לא ואם אתה לא, מי נשאר? אני? אחי ואליהו, ואלה הם אחרוני האיכרים? ונגמר, וזה הכל?

מי יכול לענות. מביטים הצידה. או, למה כולם מבקשים ממך שתצמצם את כל העולם עד לחוד להב המחרשה,באופן שמכל עושר העולם לא יישאר לך אלא ידית המחרשה ואחורי השוורים? האם אנחנו עשויים רכרוכיים יותר, או יותר פורקי עול, יותר רודפי חיים קלים? אתה שמעון, אתה יחיעם, אני היצור הזה? או לא כך זה, ולא אנחנו אלא זה כבר עולם אחר? לפני חמישים שנה היתה עוד ההתחלה וכעת בהכרח זה ההמשך. ומה שהיה אז סגור לבני אדם, היום כבר לא, או כבר לא כל כך? וגם לא חורשים עוד כך, ולא קוצרים כך וכבר אין אפילו גורן, הכל נגמר בשדה, ורק לבסוף מביאים משם שקים מלאים תפורים שיד אדם לא נגעה בהם, שדה שכבר לא הולכים עליו הלוך ושוב בחריש ולא פוסעים בו מענית אחר מענית בזריעה ולא משתוחחים אליו בחרמש תנופה אחר תנופה, ודי כעת באיש אחד מרחף גבוה כמטר מעל פני השדה מיוּשב נוֹח במכונה שלו והכל עשוי למשעי. וגם איפה יש עוד פלחה חרבה, ומי חורש כמו שחרשו אז השוורים, במחרשת המסמר המצחיקה, בהליכת הפרך, ומי חי עוד ככה?

אלא שלא זה הדבר. והמועקה אינה מתפוגגת. אילו אני הייתי אז, האם הייתי יכול, אני כפי שאני כזה, הביטו, האם גם אני הייתי יכול להיות צבי הורביץ בגדרה, או אברהם קוסטיצקי ביבנאל, או דובּרובּין ביסוד המעלה, או אליוביץ במטולה?

אני שמעתי בלי סוף איך זה התחיל שם. אבא והסיפורים והספרים מסביב וגיבורי החזיון שהיו באים אלינו לעתים לשתות תה או בטיולים אליהם, ושמותיהם היו נשמעים אצלנו בבית ומעשיהם היו פוקדים אותנו סביב השולחן, ושמעתי תמיד שמעתי. וכן, אני הייתי שם.

ואני יודע איך יום אחד באו פעם אנשים אל מקום אחד שלא היו בו מעולם וידיהם היו ריקות, וככה זה התחיל. ואיך יום אחד באו פעם אנשים בלי כלום וכבר למחרת יצאו אל השדה לראות ונפלה עליהם בבת־אחת שמש נוראה ושדה ריק נורא. ומסביב לא היה כלום, וככה זה התחיל.

גם בגדרה לא היה כלום וצבי הורביץ ושלמה צוקרמן שבאו יום קודם חיכו לשישה שיצאו עוד בחושך מראשון, סוורדלוב לא יבוא כי חלה המסכן, ועוד מעט ובעוד השמש עולה במזרח, שם זה מזרח? ממש שם על יד הוואדי שמתחת לכפר קִטרָה הם הולכים להיפגש תהלוכת ששת הבאים מראשון עם תהלוכת שני הבאים מן המקום שעוד איננו, ושכנראה יקראו לו גדרה, בלחם ובמלח, כיאות, וביריות ובשירה ובריקודים עין לא ראתה, מאז ימי שמשון והשופטים, שמונה מתשעה יהודים צעירים פה מתחת לגבעות מְרָאר וקִטרָה על הוואדי חסר הגשר, ומרקדים יד אחת מעל הראש יד אחת מעבר לגב, וברגליים רוקעים ומרקעים ממש על שפת הוואדי היבש, ומייד אחר־כך המשיכו משם חבוקים ומאושרים ועם חמור שבא איתם עמוּס דברים גם תשע טוּריות והלכו ועלו בגבעה הריקה שלפני הגשם הראשון עדיין כולה קוצים נמוכים וגבוהים ואל הצריף הגדול שלהם שהכין להם הרימ"פ, הוא יחיאל מיכל פינס, נרו יאיר, שבלעדיו אנה היינו באים, ומניין היו לנו שלושת אלפי דונם כולם שלנו, צריף קרשים ישנים, חמישה על חמישה, שהסדקים שבו כמניין הלווחים השלמים, ושחזנוב יזכר לטוב בידי הנגר שלו לקח מיד ותיקן בו פֹה ושם, ומנחם מוגלובסקי, שלימים נעלם ופשוט לא יודעים לאן, גם מצא אז רגע לשאת מבט אל השמים הענקיים ולהצביע על תהלוכת עננים עולים ובאים ושאולי זה הגשם הבא לכבודם, שהרי זו חנוכה ועוד מעט והם מעלים כאן שתי מדורות כנגד שני נרות, וככה זה התחיל.

על ספסל אחד שכב לישון זה ועל השני ישן זה ועל הרצפה כה וכה ישנו כל השאר, יש מקום, חמישה על חמישה, והרוח מכל הפרצים שרה, השינה לא היתה אלא דיבורים כל הלילה, בלתי נעצרים כל הלילה, זה מדבר אל עצמו וזה מדבר אל זה, וזה מדבר ושר אל אביו בבית שבחרקוֹב, ואת מרוֹמי הדברים שהוא מספר לו שומעים קטועים, כי את השאר הוא מלחש בקדחת, וגם צוחק פתאום ובדמעות, ופתאום נשמע כאן עוד קול, כנראה מבין סדקי לווחי הקרשים הישנים, וכאילו אמר מבחוץ, היי, בית יעקב!, ולפנות בוקר כמעט בברור וכולם יכולים להעיד, שמעו כולם ברור מבעד לפרצות, אל תֵחָת ואל תערוץ חזק ואמץ, וכך עוד לפני השחר קמו כולם לצאת ולראות איך זה כאן, ועלתה אז השמש מעל ההרים הרחוקים, ומעל השדה הזה שלנו, וראו אז כולם איך הכל לפניהם פשוט ובמלוא הגודל הוא כולו לא כלום אחד וגדול ושלם ולכל צד. ככה זה התחיל.

תשעה עומדים מביטים מופתעים והשמש כבר מעל השדה האחד, שעשוי כמעולם גבעות גבעות בהירות עם קוצים, ויותר אין מה לראות, או מה לספר. ולא יודעים בדיוק מה לומר. אבל אחד התחזק אז והצביע ואמר, כרם אחד נשתול על ההר הזה. אמר והראה על גבעת הכורכר החשופה פרט לשיזף עקום, ונקרא לו הר משה, ועוד כרם אחד על ההר הזה, אמר, והר יהודית נקרא לו, והצביע על עוד גבעת כורכר חשופה בלי שום שיזף, ובלי לדעת מה שמם של העשבים ההם שסביב ובכל מקום, ושנסערו מאד ברוח, או מה זה בדיוק החרדון המיובש הזה שעומד ומשתחווה במסירות אל איזה אלהים משונים שלו. ככה זה התחיל.

האם הייתי גם אני יכול גם אני שם, האם הייתי גם אני שם ביניהם, אחד מן התשעה ההם, האם הייתי יכול, עומד פה בין צוקרמן לשכביץ, אחד כמותם גם אני בן עשרים ושתיים או שלוש או אחת, סטודנט מלא מֶרי ואידיאלים, נָרודניק וגם דֶקאבּריסט, אנארכיסט וגם ניהיליסט, עומד על מדרגות הצריף להצטלם, למען הדורות, כולם נראים גדולים ממבטו מלמטה, כולם זקנים ושפמים, כולם בבגדים רוסיים גדולים ועבים, ומפסיקים למצמץ רגע כדי לא לפגוע בדורות הבאים, וגם את כל הרגשות האמתיים מצניעים לשם הנצח, וקשה לדעת איך הם באמת, בפנימה, אם לא חשים עצמם כמרומים, ואולי כיעקב ההוא שקם בבוקר והנה לאה, או לא, וזו היא דווקא חדוות רובינזון קרוזו שלא נכנע נבהל בבוקר מיאוש שממון האי שלו, וזה האי השומם שלנו בלי ים סביבו, ושמו יהיה האי גדרה, ואולי אפילו מישהו ביניהם או אפילו שניים אפילו עומדים וכבר מזמזמים “הו ארצי מכורתי”? או, לפחות, את “עוֹד שִׁמשֶׁנוּ יַעַל”, בלחן הרוסי של “נִיטשו צללים”? גם אני הייתי יכול? היה לי מספיק חלום, מספיק אמונה, מספיק כוח? לא הייתי מן הבורחים הראשונים, כמו, וכמו, וכמו רבים, ועד היום הם שם באמריקה ובאוסטרליה, וככה זה התחיל.

מפני שבהתחלה הלא כולם גיבורים, כולם חזקים ובלתי נכנעים לכל היאוש של כל בוקר, מן האדמה הכורכרית הסרבנית, מן המים המעופשים שמביאים מקטרה, מן הדוחק בצריף וההידחקות, מן הלא הולך ולא מצליח בשדה ולא ככה עושים, ומחובבי ציון ומן הבארוֹן ומכל מי שפוסק לך מה החיים שלך, ועובר זמן ופתאום כבר אינך גיבור אלא רק כפוף אחד שלמד להשלים, אלד שלמד להסתפק במעט, שפעם היה לוחם ונעשה למַשלים, איש משלים אחד, איש מסתפק אחד, איש מסתפק במועט, מקבל את הדין, אחד שעורפו כבר נקער מתחת העול, אחד שכבר התרגל, והצריף הזה, החמישה על חמישה, שלוש שנים ראשונות, עד שיצאו לאהלים מכוסי סְכך־הקָנים או מחצלות וייחשבו כמעט בעלי בתים, האין־דבר והלא־נורא הזה, והזה רק־בינתיים, והחלון הזה שמכוסה בינתיים קרש וישאר ככה, והאין־דבר והלא נורא וזה רק־בינתיים והכרם שאינו רוצה לצמוח, וכלום לא שומע לך, בכל המישור ועד קסטינה, והאין דבר, לא נורא, וזו רק ההתחלה, ויש קודם־כל ורק אחר כך יש גם אחר־כך, אלהים, ואיך נשארים חי יממה ארוכה כזאת? ככה זה התחיל.

שָׂרוּף אדם שרוף. תראה, אדם שרוף. מה עוד? לא זה הכל. איך הייתי יכול? הלא אילו אני שם מה הייתי, הייתי מחבר להם את שירי היאוש, איך הביסה האדמה החדשה את האדם החדש. ואת שירי אדוֹנַי ראה מה אדם, שרוף שבשרוף. ואת מראה היאוש הייתי שר, יאוש מתקוות מדומות ומחלומות שהמציאות שונאת, וכמה תוכל עוד להיות קם כל בוקר ומגייס עצמך כל בוקר מחדש, ועד מתי תהיה בודק כל בוקר מניין תבוא הישועה, פעם הולך לישון מרוב יאוש אבל בבוקר מתעורר וקם מאמין, פעם אוחז בחבריך ונאחז בהם ויוצא לרקוד כל הלילה ושר וגם שותה כדי להוסיף ולהאמין, ופעם גם פשוט אתה אוחז עצמך וגוער בעצמך ומחליט החלטה, החלטת ברזל, שפה אקבר ואני לא אזוז, ופעם כותב הביתה, אל שפַת הדנייפר רחב הידיים, אבי היקר הנה אספר לך על החיים אצלנו בפלשתינה, ופעם הולך ליפו לשמוע ישר מפי היודעים והמוסמכים ולא לתת ליאוש, שמנקה רגליו מן הבוץ ממש על סף הצריף הזה ולפעמים גם נכנס כמו שהוא, שירי יאוש אינם גסים ואינם החלטיים, והם רק על אפסות האדם ילוּד אשה, ושלא רק אתה כזה אלא ככה הוא העולם, ואיך בבוקר ההוא אי־אפשר היה שלא לשמוע את קולה הברור של האדמה כשפתחה ואמרה פתאום: זה אתה? כאן? למה? למה באת? ואילו דֹב לֵיבּוביץ טוען בכל ההיגיון ושלמה חזנוב מסכים בניע ראש, כי מזל שלנו כאן יש רק צד אחד, בניגוד־לעולם שתמיד יש לו שני צדדים, מצד אחד ומצד שני. אמנם מצד אחד קשה לעשות חיים מן האדמה הקשה הזאת, אבל מאותו הצד אנחנו נעשה חיים מן האדמה הקשה הזאת. מפני שאין לנו מצד שני. מפני שמי שיש לו מצד שני לא יבנה את הארץ. ואנחנו אין לנו שום מצד שני, אין לנו. אמר וכמעט התחיל לשיר, או לבכות, מפני שהסנטר כבר התחיל, ככה, ולפעמים, אמר ליבוביץ וחזנוב ופוּקס שהצטרף אליהם הסכימו מכל לִבּם, לפעמים באמצע העבודה הכבדה הזאת, הוא אומר להם, והם שומעים ומאד,פתאום אתה תופש שבעצם זהו האושר, אם אתם מבינים מה הכוונה, להיות במקום הזה, שכל צעד שאתה עושה העולם זז ובא עוד צעד אחד אחריך. ושבלי הצעד הזה האחד שלך גם העולם נשאר עומד מאחור, איפה שהיה, ותראה איך יש לנו גם קדימה וגם אחורה – ולכמה אנשים בעולם יש כל כך? אמר, ודבריו מתקבלים וככה זה התחיל.

הורביץ, צבי הורביץ, צבי בן יעקב הורביץ, יליד סלוּצק, 1861, לא התקבל לפוליטכניון ועלה ב־1883, למקוה ישראל ולראשון לציון, המעדר דבוק לידו, ורוצה רק לבד, לא לעבוד בחבורה ולא לחיות בקומונה, רק לבדו ובחריצות ידיו, מרוב כעס עזב, אבל חזר כעבור חודש, מתאפק עד שיחלקו נחלה לאיש נחלה לאיש, ויום אחד התנפלו עליו שלושה ערבים מתחת לקִטרָה, זרקו אותו מן החמור והתחילו להתרחק, אבל אז שלף את האקדח שלא השגיחו בו, ובכמה יריות הבריח אותם וחזר זקוף על החמור, בלי לספר הרבה, ורק למחרת נודע הדבר מפי שמועת ערביי קטרה, ופניו היו לו סגורות כתמיד, והיתה לו מחברת, מלה ליום, רשם בה, שורה ליום, וכך ב־11.12.84 רשם שורה אחת שלמה, ככה, “קבלתי את המעדרים ואת הקילשונים ואת המכושים”. ולמחרת “קניתי חמור ב־30 מג’ידות”, וב־1.1.85 רשם “התחלנו לנכש את הר יהודית”, ולמחרת, רשם את הפיוט “הגשם הראשון”, ואחר כך, את ליל המלחמה שנמשך עד ליום המחרת עם כל מאות ערביי קטרה, רשם כך “מריבה עם הערבים”, אחר כך רשם את תחילת מהפכת והשינוי, “הסוס הראשון”, שורה ליום וב־2.1.85 רשם את פרטי ההיסטוריה לדורות כך, “כיסינו את גג האורווה”, וזה הכל, ויום אחד הלא תהיה חצי השורה הזאת נושא לרומן שלם מימי העלייה הראשונה, כשייכתב, ואחר הדברים האלה בעשרה בו רשם עוד לאמור, “זרעתי חסה”. ולא רשם והלוויים אמרו שירה בהיכל. ובשלושה עשר בפברואר רשם, עצי זיתים, וזה הכל. ויכול כל אחד להשלים כלבבו את יום הזיתים ההוא, כאילו ביום העשרים ואחד בחודש התשיעי 1885 נמצאה רשומה במחברת המוסתרת שלו, שורה אחת, בדיו, ברוסית, לחוצה בין כל שאר השורות הצפופות הנקיות והקצרות, ככה: “קיבלתי את הקָרטוצ’קָה של ליזה”, וזה הכל. וכנראה חשובה לא פחות מגשם, מחמור ומסוס, מזיתים, ומי יכול היום לדעת שקרטוצ’קה היא גלויה, גלוית תמונה, והיא היתה באמת תמונתה של ליזה שלו, היושבת מחכה כבר שנתיים בבית אביה, מר בֶּננסון המכובד במִינסק, זו שאהב מכל, ושבגלל נדר הבילויים שנשים לא יבואו איתם, אלא רק לאחר שלוש שנים כשהבית והשדה יהיו מוכנים להן, וכבר כמעט רק עוד שנה ומשהו מפרידים, והוא, ופניו לא מסגירות, רק במכתב ביקש אם נא מצא חן בעיניה, אנא, אם תשלח לו תמונה, פוֹטו קַרטוֹצ’קה, ותהיה לפניו תמונתה, עד שיום אחד אמנם באה גם הגיעה התמונה, זו הקרטוצ’קה, וכל תרועות השיר שרץ האיש ושר ביום הגדול ההוא על הרי גדרה וביערותיה נרשמו במחברת ההיא שלו בכל עוזם הנה הם כתובים בשיר הנרגש הזה, “קבלתי את הקרטוצ’קה של ליזה”, שר צבי הורביץ, אשר למועד, גם קם וגם נסע לרוסיה, עוזב את הארץ בפעם הראשונה והאחרונה, ונושא שם לאשה את ליזה שלו, יפתו שלו, אהבתו שלו, האיש השותק הזה שידיו ברזל, את ליזה שחיכתה לו שנים, כחכות רחל, ולקח אותה והביא אותה אל גדרה שלו, והיא תיקרֵא מעתה לאה, אלהים, והיא, באה וּבבוקר, והרי גדרה לא היו אלא גבעות כרכור ויערות גדרה לא היו אלא סידריה פה סידריה שם, ובין זו לזו השתחווה יבש החרדון הזה, וצבי בידיו החזקות אבל בידיים ריקות עומד לפניה ומראה לה את בעוד עשרים שנה, כשהילדים יהיו גדולים, שלושה בנים וארבע בנות, כולם היום כבר הִתפקדוּ בשורת המצבות האחידה, עמיאל אבינועם ואמנון, ופנינה ודליה וימימה ועדינה, ומראה לה איך יהיה סביב סביב, אני מבטיח לך, נשבע לה, בלי לדעת מה עושים כעת עם דמעותיה, והיא כשכתבה הביתה גם סיפרה בהרבה פיוט על הרי יהודה שם במזרח ושתקה כמעט אף מלה על הקוצים היבשים שמסמנים כעת את המקום שפעם תיבנה עליו גדרה, הרי יהודה ההם המחליפים צבעים מלילך לכחול ומאדום לוורוד, הנה הם שניהם, תמונת זו ותמונת זה, והיא יפה כזו, הו, כזו יפה, והוא צעיר עם פלומת זקן, הנה הן תלויות יחד, זו אצל זו, ממוסגרות בבית מינץ, ברחוב הבילויים, בגדרה, עד היום הזה, ובבית העלמין על מצבת אבן אחת לשניהם, מתחת לטבעת האליפטית עם שתי כפות הידיים השלובות יחד, למטה ובאותה נזירות, פ“נ צבי הלוי איש הורביץ, ובשורה שלמטה, שורה לבדה, איש בּילוּ, כמובן, ועוד למטה מתי נולד עלה נפטר, ובתחתית אותה האבן האחת, והפעם עשרים שנה אחריו. באה אליו, לעולמים, לאה הורביץ לבית בֶּננסון, והתנצב”ה כתוב בין שניהם, באמצע, של שניהם, וזה הכל, זה אצל זו. וככה זה התחיל.

לא תמיד התחיל הכל כך, אף כי תמיד ככה. מפני שכבר בבוקר הראשון יצא אדם ובא בראשונה אל מול השדה שלו, ההוא, ופתאום כל מה שהוא וכל מה שהוא היה פעם נֶהלם הוֹלם ונגמר במכה אחת, ופתאום אין עוד כלום ורק שמש בוערת גדולה ורק שדה ריק גדול, ובין הגדולים האלה, לבסוף, מעז לנשום, גם הוא, איש אחד קטן, פחות מקטן, ביניהם, מבוהל, ואבוד לגמרי ולבד. כזה אבוד כזה מחוק כזה מבוטל. הכל סביבו סוף הקיץ. הכל כבר גמר את סיבובו הירוק, הזהוב והשחום, הכל רק כאפר מדורה כבויה. וזה כל מה שיש. שמש אינסופית ושדה אינסופי ואדם סופי מאד, בן יום, פרפרי, ומבוהל, בלב הים הגדול לבד על קרש ואין לו כלום רק הים והשמש, אבל שם זה רטוב ואולי גם צונן . לברוח? עומד מוכּה על עמדו. מצולהב שמש, שרוף. ועוד מעט וגם אתה כמו הקוצים הובש תוביש לגמרי, תאפיר, תיכבה כמדורה כבויה, עוד קצת אפר על האפור, עוד קצת אפר על אין סוף האפור. ומי שלא אפור, מחר יהיה אפור. ואם לא, אין לו כאן מה. או, אולי, פתאום, דווקא, בהארה מבהיקה, תתפוש פתאום שאולי דווקא, אולי דווקא לא, אולי גם אתה במחזור הגדול, וזה האפור שיהיה לבסוף ירוק, ואולי זה ללכת ולהתחיל להיות להיות גדול, גם אתה, עם כל הגדול, מפני שאין כאן אלא רק גדול, רק שדה גדול ורק שמש גדולה, וקוראים לך גם אתה לבוא ולהיות גדול. ואל תבהל ילדי, תראה תראה, להיות גדול, בלי שום קטנות או קטנויות, ולא יבושת עשבים יבשים כי אם גדוּלת השדה הגדול, וגם הם, הקוצים היבשים הם שדה גדול, אפילו האפור הפך ונעשה לאפור גדול, כי יש אפור קטיפתי ויש אפור מלכותי ויש גם אפור גולמי, אפור גדול בגודל השמש והארץ. ופתאום ואתה מבין לגמרי איך היית צריך להבין, ושאם אינך מרמה את עצמך, אתה רואה שהראייה הראשונה שלך היתה כולה טעות, אולי מבהלה, היתה ראייה עיוורת מרוב פחד, ראייה מלפני ותפקחנה עיני אדם להבין, ראייה מלפני שנולדת כעת, הנה כעת פה. כמה זמן עומדים ורואים כך? כמה זמן זה נמשך? וככה זה התחיל.

ולא כאילו יש פתאום גם איזה חדווה כאן? ופתאום גם הם כאן מביטים בך תמהים. גם אם בלי לשאול מה התרגשות. או מה זה רצית להגיד? בקושי אתה יודע להגיד לעצמך. ולא שאתה נמנע מלשתף את שמעון ואת יחיעם שלך, אלא מפני שהדבר עוד לא נעשה דיבור. לא נתפש עוד ולא נאחז, ומה כן יודעים, שבבטן, בסרעפת, אולי, פה בין החזה והבטן, בפנים, בתוך, כואב. ושיש כאן כאילו פרשת דרכים להחלטה. והרגשה כמו הילחצות שצריכה הקלה, שחרור. כואב לי בנשמה. אמר לעצמו. והתבייש. אבל זה כמעט כל מה שיודע לתאר. וגם הם כך, כנראה. לא יודעים עוד מה. ורק מרגישים שלא לחטט כעת ושמוטב להישאר למעלה במקום שהכל עדיין מצחיק, פחות או יותר. ולא להתחיל כלום, ולא להכריז כלום, גם מפני שלא רגילים לדבר בקול בדקויות, וגם, מפני שלא יודעים איך, וגם מפני שהכל כרגיל, הוא, קודם כל כרגיל, מכוסה בעלבונות של היום יום, האם לא כולנו קודם כל מכוסים בעלבונות שיש לנו תמיד, ולא יודעים על כן לראות כלום גדול ונכון. כל אותם עלבונות יום יום שמכסים לנו הכל, אחד את עלבון אי היותו מחובק על ידי אמא שלו, למשל, לא אמא ולא אבא, והאחד, יחיעם למשל, את עלבון אי היותו מחובק לא על ידי אמא ולא על ידי אבא, אמא מפני שהיא תמיד רק סביב עצמה ואבא מפני שהוא תמיד סביב עבודתו, שהיא חייו, או למשל עלבון הזרות שאחד יודע גם כשהוא לגמרי בן בית, היצור הזה, אלא שאי אפשר להישאר בעלבונות ולהיסגר בזבל העלבונות ולהפסיד ככה את מה שמעבר להם, כשם שאי אפשר להסתפק ביללות חתלתול עזוב ומיילל, ויום אחד הלא צריך לצאת וצריך להתחיל ללכת וצריך להזהר שלא לוותר מתוך המיסכנות ושלא להפסיד, כי יש בעולם גם שמים וגם שמש וגם שדה וגם מעבר להם. הנה אני מביט מכאן. מקשיב כולי. קושב קושב, גם אתם? קושבנים כאלה? קושבים רב קשב? ומחכים ככה כולנו?

אני אברהם קוסטיצקי, אמר פתאום היצור הזה, משום מקום.

מה אמרת? נפתע אליו מאיזה מקום שהיה בו, זה שמעון.

מי? תמה אליו יחיעם וגבות הקשת שלו מוגבהות ועיניו ירוק מחייך.

אני אברהם קוסטיצקי, נזהר כעת היצור הזה לומר בליבּו. חורש בשדה, בחלקת השָׁמסִין, ביֶממָה, היא יבנאל, בשני שוורים, זה מַלחֵם וזה סימן־טוב, במחרשה ערבית, בחודש כסלו, להספיק לזרוע חיטה לפני הגשם, באדמה הזאת החוּמה אדוּמה, שתלך ותהפוך מאחורי המחרשה לחום שוקולד, ובעוד כמה שבועות כבר תהפוך ותהיה ירוקה, ירוק בהיר, כן, ירוק רחום, וכל העולם פתאום למרחביו יהיה הולך ונצבע ירוק. מאופק עד אופק ירוק, אני בן חמשים, התחלתי בראשון לציון, משם הלכתי למטולה, ומשם לראש פינה, עם כל הפקידות הזאת, ומשם הנה ליֶממה, ומכאן כבר לא אזוז, ואין מי שיוכל להזיז אותי, גבה קומה, זקן אפור, וכובע מצחייה, כמו כולם, בגדים גדולים, פידז’אק קצר, ומגפיים גדולים, עקומי עקב, מחזיק בידי זו את ידית המחרשה הזאת זו הקָבּוּסָה, ובידי זו את המלמד, זה המְסאָס. עם החוד בראשו וכף המתכת בסופו, לגרד את הבוץ הניטפל, מדבר עם השוורים, שהם החי היחיד מסביב, ואומר להם הוֹ הוֹ, ואומר להם אָה הוֹ, יותר הם לא צריכים וגם אני לא, וזה הכל, וגם אומר להם ושר דוּ־וֹּ־וּ־ר־ר־ר, בסוף כל תלם לסובבם, וכל הזמן מחזיק אותם בשווי כוחות שלא יסחוב זה על חשבון זה, שיפסעו ממש באמצע, ואת הידית אני מחזיק מלוכסנת לגופי, נשען עליה, לוחץ למטה, לא עד שהמחרשה תתחפר, ולא עד שתצוף למעלה, ושתלם לא יכסה את תלם ושתלם לא יברח מתלם, פעם מרכין אלי פנימה ופעם ממני והחוצה, שיהיה הכל ברווח שווה ובמאמץ שווה, שיהיה הכל מאוזן, ולא נותן לעצמי לחשוב על כלום מחוץ לאיזון הזה, לא על שקי החיטה שצריך לקנות ואין כסף, ולא על הפקיד קָלווריסקי, חיים מרגליות קָלווריסקי, ישמרהו צורו וינצרהו, שלעתים הוא קשה ובלתי נסבל ושבלעדיו אין אישור לכלום ולא כסף מזומן, עד שיכתוב לפאריס ועד שיסכימו שם, ועד שתשכח מזה ותסתדר לבדך, ותלך אל השֵׁיך אָמין במאהל שלו על יד שרונה, והוא ילווה לך עד הקציר להחזיר לו שק וחצי תמורת שק, אם לא שניים תמורת האחד, ישר מן הגורן. לאחר שבזזו ומלקו אותה שוסי המעשר, עם השוטרים, ופקידי הוֶרקו עם השוטרים, לאחר שתשלם לחָרַת שלך חמישית הגורן, ולאחר שתשלם את שאר החובות כל השנה, לחנות ולסוחר בטבריה, ולא תדע אם ממה שנותר תיקח לאכול כל השנה, או תתאפק מאכול ותטמון לזריעת השנה הבאה, ובלבד שהשנה הזאת תהיה טובה, ובלבד שהגשמים, ובלבד שהעכברים, ובלבד שתספיק לבדך כל מה שאיש אחד לעולם לא יוכל להספיק, חזק וגיבור ככל שיהיה. אני אברהם קוסטיצקי מיֶממָה, דוחה מעלי הכל, ורק חורש היטב, פוסע עם השוורים, גוף אחד אנחנו, הצמד המחרשה והאיש, שאם רגע יפליג ראשו או לִיבּו מעל גבות השוורים או הצידה מאיזון המחרשה, מיד יהיה לו פחות תלם מצמיח, ממשיך והולך בלי מחשבות, בלי הרהורים, בלי חלומות, בלי עייפות או דכדוך, ורק בגובה השוורים, בצעדיהם ובאורך הרוח, בעקבים העקומים באדמה הקצת דביקה, הלוך וכשול, הלוך ודבר בשפת השוורים, אָה הו, הו אָה, ובסיבוב לשיר להם דוּ־וֹּ־דוּ־ר־ר, וכולנו בריתמה אחת בעול אחד מושכים יחד כדי שתהיה מספיק חיטה, כדי שלא ייחרב העולם.

אני אברהם קוסטיצקי נשוי עם שלושה. סוף הקיץ, אחרי הגורן. שדה ושמש ובן־אדם. עומד פה בעולם, קטן כזה, כלום כזה, אובד בין השדה ובין השמש. שום צל. שום מיסתור. מן ההר ולמטה חלקות שדה ביבש שונה שהאפור השרוף כבר כילה ממנו את כל השונה. ובין השמש והשדה כל מה שהיה חי או צומח וכבר הוא שרוף. לא תופש שום מקום. לא יותר מקוץ שרוף, או סידריה שדופה, אדם אחד קוץ אחד שרוף, ואין כלום בין השדה לשמש שאינו שרוף. ושוּם שׂרוף אינו כלום אלא רק נמצא. זה הסדר מאז ימות עולם. לא חושב, לא יודע, לא רוצה, רק נמצא. גלמוד ללא סיתרה. סוף כוֹח ההשתנות. מה שיכלה השמש לכלות כבר כילתה. נשארו השרופים. ושמש אחת גדולה. קיסרות שרופה של השמש. אין עוד מה שישרף. ריקות מלאה ושלמה במלוא הריקות שתיתכן, רק לִבנת השרוף כאן, וצחיחות השמים הריקים, ובאמצע הכל, זו היא, תמיד, השמש, שלא אכפת לה כלום, ושגם לא יכול להיות אכפת לה ולא כלום. כולה צילהוב אחד אין סופי. והכל כבר צולהב עד כלות. מה נשאר, נשאר כלום אחד אדיר מצולהב כולו סביב סביב, סביב וסביב כל הארץ, ורק זה עוד ישנו. הפשוט לגמרי הזה, האין כלום לגמרי האדיר הזה, המצולהב הזה עד תום. זה הכל. כל ההכל. ואיש אחד עומד. לבוש כולו. בנעלים כבדות. במגבעת עליו. בידיים כבדות. בשדה בשמש. תראה איך זה.

אברהם קוסטיצקי. נולד ברוסיה. למד בחדר ובישיבה. עלה לראשון לציון עבד ביקב, שמע על החורן, הלך ובא למטולה, עבד וביקש להתיישב, אבל הפקידוּת, ניסה בראש פינה, אבל הפקידוֹת, והגיע ליֶממָה, וכאן הוא. אתם חייבים להתפרנס מן השדה. הוכיח להם הפקיד קלווריסקי, יש לכל אחד מכם שלוש מאות דונם, הערבים מתפרנסים וחיים כבר דורות מפחות, הוכיח להם, אבל אנחנו לא ערבים, התפרץ קוסטיצקי, ולא באנו כדי להיות ערבים, הוכיח לו, ולעבוד יותר קשה מכפי שאנחנו עובדים אין בעולם, ותראה מה נשאר לנו לאחר הגורן, לא, הוכיח אותו הפקיד, אצלכם בזבוז, אצלכם רשלנות, אצלכם רצון להשיג הכל בשנה אחת, רוצים בית אבן, רוצים הספקת מים, רוצים בית ספר לילדים, רוצים ורוצים.

ומי יתן לכם, הבּארון? אתם חייבים לחיות מן האדמה, וזה הכל. הוכיח הפקיד. אבל לא, אברהם קוסטיצקי ידוע בגליל התחתון כאיש משכיל, ידוע כאיש חכם, ידוע כמי שתמיד יש לו עצה, ותמיד יש לו גם סיפור־עם ומשל־עם על כל מקרה, כדי לסבר כל אוזן, וגם אוזנם הערלה של רשעים ממאנים, ובוחרים בו לוועד המושבה, שנה אחר שנה, ושולחים אותו לדבר עם קלווריסקי במשרדו בנצרת, אף על פי שזה ביטול יום עבודה, ולמה לא יילך סָחִין מן המכולת שלו, או רבּינוביטש מן המפחה שלו, ותראה איך מכל אברהם קוסטיצקי כשהוא בשדה מחמר את השוורים לא נשאר לו אלא שפת הוֹ הָא, ןהָא הוֹ, ור־וּ־וּ־ר־ר בסיבוב, אדם בגובה השוורים, רתום עִמם בעול למחרשה, הם מלפנים מושכים והוא מאחור מכוון, ואין לו לא מחשבה ולא הרגשה ולא ידיעה ולא כלום אלא הוא באיזון המחרשה הקטנה הזאת, שכל נגר כפרי וכל נפח כפרי יכול לעשותה בחצי יום, ושמשקלה מועט עד כדי לשאתה על הכתף וללכת בשקט, ושצריך להיות איתה בכולך מערכת אחת אם אתה רוצה לחם בסוף השנה, וללכת פּטוּר מחשבה ופטור הרגשה ופטור טענות, אחד עם המחרשה והשוורים האלה, זה מַלחֵם וזה סימן־טוב, מצולהבים כולכם בשמש הגדולה וחורצים תלמים בשדה.

לא כך צבי נדב. מי זה צבי נדב? צבי נדב מוכּר לרבים. בעיקר ל“פועלי ציון”, בחור נלהב, לא גבוה, רחב כתפיים, חזק. מדבר רוסית אבל יידבר בקרוב גם ערבית. הוא במטולה כעת. בשדה של יגאל אליוביץ. הוא פועל חקלאי. בא מיהודה. רוצה להיות פלח. מקנא בילידים במטוּאלים הנפלאים האלה שחורשים מדורי דורות. במראיהם בלבושם במנעליהם, במגפים הקלים, בכשרונם להיות פלחים מושלמים, חורשים מבטן ומלידה, והוא כעת צליין לאלהי החרישה, מנסה לכהן במקדשו, נורא קשה לו אבל הוא לא מגלה. רוצה ללכת כמותם, לשתוק ולדבר כמותם. לאכול כמותם, וכשהם משבחים אותו, וּוֹלָא שָׁאטֶר, הוא מסמיק, בעורו שהשיזוף לא עולה יפה על הוורוד שבו, מסתיר את כאבי הגב, את היבלות את הבועות הפצעים ואפילו את הקוץ שנתקע בעקבו, ואת עייפותו, למרות שריריו החזקים, אבל יום אחד בא והוא כותב לאביו בבית הרחוק על יד הדנייפר, אבא, חרשתי, הוא כותב, ולחבור בפועלי ציון בראשון, למאיר’קה, הוא כותב, הידד חרשתי, הוא כותב, הידד ואולי הוּרָא, כבר מלאו לו שש עשרה, אדם במלוא כוחו, כבר ניסה בפתח תקוה, כבר עבד במסחה, אצל האלמנה בֵּיילֶה במלחמיה, וכעת הוא בראש ההרים למול החרמון, לומד לחרוש, לומד לתת לשוורים תבן וכרשינה, ויגאל אליוביץ מלמד אותו מתי אסור להשקות אותם, ואיך לא לפנק אותם שלא להשחיתם, ויום אחד באה גם באה השעה. צהרים. הפסקה. דממה. השוורים מעלים גירה. הוא חולץ את נעלי רוסיה שלו הכבדות. פושט את הפידז’אק. מצטער שאין גם לו עבאיה. כאחד מהם. משתטח על האדמה ספוגת השמש ופניו אל השמש. הגב נפתח. העייפות מתפוגגת. הרגליים שהלכו וחזרו על הרגבים מאות פעמים עלה ורֶדת, מפשירות. ויש כמין צלצול באוזניים. ופתאום ושור אחר נאנח. ואחר־כך, השני, ומפשיל זנב, ומטיל גללים. עולם הדממה מקשיב. גלל אחר גלל כמחיאות כפיים, ולבסוף אחרונים כמחיאת אצבעות. ואלהים איזה עולם יפה. צבי נדב איננו משורר, אבל זה רגע של שירה.

בפינסק נולד ב־96, למד בחדר ובבית הספר העירוני, לא נתקבל לבית הספר הריאלי, ובן שמונה עשרה כבר הוא בפתח תקוה בבית הספר החקלאי של הד"ר פּיקהולץ, ופורצת מלחמת העולם, ומכאן לכאן והוא בקוסטינה, בקבוצת הפועלים “קבוצת באר־טוביה”, שלימים תהיה “קבוצת גבע”, שני צריפים להם, שדות פלחה חרבה, אין מי שתייה, רק מעט גשם, וזלמן חורש בזוג שוורים. אדמה חומה כבדה. כשיבשה היא אבן. סדקים פעורים בה. בּית־דָרָס מכאן וגֶ’סִיר וסָאוּפִּיר השמאלית הימנית והמערבית, מכאן, ושמש אחת מצלהבת הכל עד אפר. הסבירו שהמישור החום הזה, נזל ובא כולו מנֶגֶר הרי חברון בשטפונות אלפי השנים, וכשהמים נעצרו לפני חולות הים התחיל המוּמָס שבהם לשקוע, מטפחות משי אחר מטפחות משי, אדמת סחף עשירה, מפולסת ישר כמפלס המים שנקוו פעם, כבדה וכהה אבל למגע הגשם נפתחת בה פוריות להצהיל, וכך מיד לאחר הרטבת היורה, בבת אחת, כלקול שופר, מתמלא כל עולם המישור האדיר מאות חורשים עולים כל היום ויורדים כל היום עלה ורֶדת במחרשתם הקטנה ובשוורים העצלניים, ואפילו בצמד חמורים או בשור וחמור, ופה ושם גם בגמל, מודדים באלפי צעדים הלוך ושוב את הפדאן שלהם, שהוא מידת החלקה הנחרשת ביום חרישה, בלי לדעת אם הם פלשתים או כנענים או ביזנטים או ערבים או מי שיהיו, וכאילו הם אבותינו או כאילו אבות אבותינו חורשים איתנו, או אנחנו איתם, ורק יותר ויותר משבצות של חוּם טרי ותחוח הולכות וצובעות את המישור עד מעבר לשוליו הלא נראים, ואילו כעת, כשעוד הקיץ חזק, והשמש שופכת בלא התחשב בכלום, חורשים רק כדי לסמן מה שלנו, ולהעמיד עובדות על תיקנן, איש לבדו זלמן יחיד בעולם השמש, עושֶׂה קווים בשדה והריק סביבו ריק שלם וגלמודי כזה.

שלום לך זלמן. זלמן איזנברג. לא זלמן כהן ממסחה איכר שבאיכרים. אינך רואה אותי. אני רואה אותך. עובד שם בשדה השמש. שאין עוד מה שייבחר מעל פניו, שדה הריקות האחת והשלמה. והשמש שלא יודעת לעשות אחרת שופכת עליו גם את הריקות ההוממת שלה. בצילהוב ישר, פשוט ואינסופי. סיפרו שכשבאו ראשוני קוסטינה, ירדו מן העגלות ביום של אֵש, ולא היה לא צריף ולא צל ולא כלום, ורק הספיקו להניח את החבילות לרגליהם, והעגלה נסה מיד כאילו הבינה וברחה, והם, כן, נשארו אבודים כאלה. כמרוּמים. כנדוֹנים. איך זה לעמוד איש לבדו באין סוף המצולהב הזה, זלמן, הגד, האם מכבה אדם עצמו קודם כדי שיצליח להיות עובד מסור, מכבה את מוחו, מכבה את לִבּו, מכבה את מריו, את הצווחה לברוח ולהינצל? מצמצם את קומתו עד קומת השוורים, כדי שיוכל לעשות עבודתו, מכווץ את רטינת רצונותיו עד כדי תו אחד, שמתהמהם לזמזום אחד, שווה מתמשך, כשל צִיקָד אחד בשדה, בהמשכה רצופה אחת של הִמהום אחד, כדי לעבור את היום, עד שיעבור היום, ואז? אז הופך כל האדם לרגליים עייפות, לגב עייף, לראש כבוי, ורק עוד לשתות הרבה וליפול כאבן, לא לפני שיאביס לשוורים תבן וכרשינה. שלום לך זלמן.

לא עוברות שנים רבות ופני אדם כפני מפת השדה, החריצים הקמטים האפור השתיקה הצרוב לבלי שוב, ופני אדם נעשים דומים לפני חלקתו. פניו כפני פיסת השדה שלו, כמו עיגול שבים שיש בו כל מה שיש בכל הים כולו, פנים מצומצמות מן השמש, מן האור החזק, שדופות עד לעומקן, קש השדה כמו קש הלחיים הלא מגולחות, אדם ושדה מוּבסי שמש, ולבסוף גם השדות הביסו את האדם. הקטינו אותו עד גובה הפלחה החרבה, שכדי שיהיה לחם בביתו עליו ללכת יום אחר יום אחרי צמד השוורים או אחרי החרמש המונף בידיו, והולך ונשרף הולך ונצלה בצלהבי השמש הישירה, ואין לו מים לשתות אלא מן הפושרים הדלוחים שהביא, ומתחת לעגלה בצהרים אין לו אלא הלחם שהתייבש, מתובל בעגבניה משריצה, או בדבלה להמתיק, ובמזל גם פיסת דג מלוח, ואין לפלחה החרבה לתת הרבה יותר, וגם בביתו לא אוכלים אשתו וילדיו הרבה יותר, אולי גם ביצה וחלב, וכשחוזר בערב, עוד עליו להאביס לשוורים ולפרה ולברווזים ולתרנגולות, וזיעת היום עושה עוד שכבה קרושה על גופו מתחת לבגדים שזיעתם כבר התקרשה, אין לו רחצה אלא מכף יד אחת ככל שמגעת והסבון, או מספל במשׂוּרה, ספל לפרצוף ספל לצוואר וספל לכף וכף לכף. ובערב מה אוכל אברהם קוסטיצקי ביֶממָה או זלמן איזנברג בקוסטינה, או הורביץ בגדרה או מֶלר בעקרון או יעקב ארקין, או דוברובין ביסוד המעלה, או אליוביץ במטולה, או זלמן כהן איכר שבאיכרים ממסחה, אם לא אותם זיתים ואותה גבינה ולעתים גם חלווה, ולחם, הרבה לחם, וגם שמן זית, כן, וחלב לילדים וביצה וכשחולים גם טְהֵיי, שהוא תה, עם סוכר, והמנורה מבליחה, ואם לא מחניק בבית נופלים לשנת ההרוגים, כשבכל זאת אוזן אחת קשובה תמיד אל מעבר לגדר, וכבר החויר הלילה וכבר שחר תרוג¹. וכבר אור, וכבר בשדה, וכל ערפלי הבוקר וקצת הטל, שמפתים היו רגע להאמין שאולי, כולם כבר אינם ונשכחו, וצריך לחזור ולהיכנס אל בגדי העבודה הקרושים מזיעת כל הימים, ולהתרגל לבאושם ולהתעלם ממנו, ואל נעלי העבודה העקומות ונוקשות וקר לך ולא כלום לרצון לך, ורק עוד לשתות מים חמים עם קצת דבש, קפה אין ותה רק לחולים, ולצאת אל העולם שרק מתעורר אבל כבר איננו רוצה כלום, נורא לא רוצה כלום, ואיזה עצוב על כל הארץ, עצוב גולמי, בלי סיבות, עצוב מפוכח לאחר שעות השינה שנמלטו והתעלמו להן, וכעת יוצאים והשמש כבר רק צולהבת בכל כוחה באמצע הכל, והשדה עד סופו כולו מצולהב, ושוב הנעלים כבדות, ושוב הרגבים עקומים, ושוב אתה רק ממשיך ומדבר שוֹרית הוֹ אָה, אָה הוֹ אדם שׂרוּף בשדה השׂרוף, אדם מוּבס שדה, כפוף לגובה המה אפשר לעשות, קצת יותר מן השוורים קצת פחות מן הזבובים שחוגגים סביב בזיו העולם, מושך הולך נסרח אחר השוורים, הלוך והעק על ידית המחרשה מדייק להפליא באיזונה לא פחות מאיזה פלח שהוא או כל חרת, שהוא ואביו ואבי אביו, בין היה ערבי או תורכי או ביזנטי או פלשתי ורק ראשו שלו מתיילל ליותר מזה, ליותר מזה, אלהים, להרבה יותר, אל מעבר לשום מוּתר, ושעליו גם לשמור את המאוזן בחריש וגם לעצור את מעוף הראש. היי, זלמן,

אצל הדודה דבורה היתה תלויה בסלון תמונה גדולה במסגרת יפה, אשה ואיש עומדים בשדה, בתפילת ערבית כנראה בתום עבודת היום, וכנראה איסוף בולבוסים. האשה גבוהה, ראשה הכפוף עטוף מטפחת, כפות ידיה מורמות לפניה צמודות, והאיש ראשו גלוי ומורכן ודמדומי הערב מכהים את פרטי פניו, הקלשון שלו נעוץ באדמה, ומרחוק, בעומק, מעבר לשדה השלף הרוגע עם האלומות המעוגלות כפטריות, יש חודי בתים רחוקים באופק וצריח כנסייה, כנראה, וזו, התמונה, הקסימה, בשקט, בהכרת הטובה, בתודה מקץ עמל היום, בזיכוך שבה, בהתעלות, ובתפילה שלא קשה לשער שהיא מיטב התפילות ובביטחון שתתקבל.

זו שעת הגות. ערפה הכפוף של האשה, הצווארון הזוקר, כדבשת כמעט, גבה הכפוף היורד באלכסון, שמלתה החומה אדמדמה המהודקת אל מתניה בסינור העבודה הבהיר ויורדת עד נעלי העץ, לפניה סל תפוחי אדמה ומאחוריה מריצת עץ כבדה עם השקים המלאים, ויש נהרה אפורה של הערב היורד, עומדים בענווה, והם אומרים יחד הודיה על פרי היום, על תום יום העבודה בשלום, על סוף כיפוף עמל הפרך, איסוף בולבוסים אינו מִשחק, וכמי שרגילים לקבל את הדין, וכאילו זו גם שעת ההבנה מה ניתן ומה לא, היא קרובה ומוארת והוא יותר צללית והכובע בידיו, כמי שעומד לפני גדול ממנו, והם אומרים יחד כנראה אותן המלים, ומאחוריהם השמים שמעליהם, עדיין בהירים לאחר השקיעה ועסוקים בשלהם, אולי מרגישים בהודיָת האנשים אולי לא, וכל המקום הקטן הולך ומשתנה כעת ונעשה פתאום כאילו של גדוּלה, כאילו היה השדה למִקדש, והבהירות שנשארה בשמים היא אולי גם סימן שמתקבלת? על מה התפללתְ אשה? על מה התפללתָ איש?

ובאמת, על מה? תודה על הטוב? בקשה שלא יהיה יותר גרוע? או, אולי רק שאלה על איך נתקעו כאן ולמה אין תקוה לשינוי? מפני שבאמת הלא תפילת כל הפלחים שווה, תמיד אחת, וקצרה, מלה אחת: הגורן. זו כל תפילת הערבית; אלהים, הגורן. ובדיוק על הגורן גם הפסידו הפלחים סביב באר טוביה את אדמתם, ובדיוק על הגורן הרוויחו האפנדים והמלווים בריבית ואספו להם כביצים עזובות את אדמותיהם, ומכרו אותן מיד בכסף טוב. וככה גם קנה הרימ“פ שלושת אלפי דונם, מן הצרפתי ההוא, פרדיננד פיליבֶר, סגן הקונסול ביפו, שקנה כמציאה את אדמת קטרה מן האפנדי שבזז בריבית את גורן הפלחים, וככה גם קנה יחיאל ברי”ל ויש אומרים כי הפקיד הירש הוא שקנה את אדמת עקרון, מן המלווה בריבית שעשק את הפלחים, וכך גם קנו חובבי־ציון את אדמת עיון קרא, ממוסטפה דג’אני על־שם סגן הקונסול סניור אברהם אמזלג, ויק"א את אדמת יֶממה, ואת אדמת מטולה, ואיפה לא. הכל מן הגורן. ואולי גם תפילת הערבית של ההם זוג אוספי הבולבוסים בארץ הגשומה ההיא, גם היא אינה אלא ממש כתפילת פלחי הפלחה החריבה הזאת, אלהים, הגורן. ליותר מזה אין כוח, והעייפות הורגת,

פתאום מתברר משהו. אתם יודעים, רצה היצור הזה לאחוז בחבריו, אבל צריך יהיה להסביר יותר מדי, וגם הם איש והתבררוּתו שלו. אתם יודעים הִרצה לפניהם בלִבּוֹ, שרק צעד אחד מעבר לפרדסי המושבה והלאה – משם כבר מתחילה ארץ הרעב הגדולה. החל מצעד אחד מעבר לפרדס האחרון משם ועד לאמצע מדבר ערב, אלפי קילומטר מכאן, ועד לאמצע אסיה, אם לדייק, ועד לאמצע אפריקה, רק צעד אחד מעבר למשוכת הפרדס האחרון – וכבר מתחילה כל ארץ הפלחה החריבה, ארץ הרעב, שדי בנדנוד הקל שבין כמעט מספיק גשם ללא מספיק, כדי למוטט את כולם, על אלף אלפי קילומטר רבועים, סביב סביב, גמורים ומחוסלים, ואילו גשם טוב אחד נותן ארכה ומפיח תקווה, ומולידים אז את הילדים, עד לעצירת הגשמים הבאה, שתכלה את כולם סביב סביב, וכלום לא תלוי באיך מתנהג האיש ואם היה טוב, וכלום לא במה שיש בכוחו לשנות, חוץ מאשר אולי שיקח ויברח כפי שעשו תמיד רחוק עד המים הנצחיים של הנילוס, של הפרת והחידקל, והליטני אולי גם, ויירד שם עד הנמוך מכל מתחת לשמש האדישה השופכת צלהבים בגבורה אדישה על כל הארץ השרופה, מיד מקצה הפרדס האחרון ועד הפרת והחידקל הולכת כל הארץ הענקית של הלא אכפת לאלהים, ושאדם גם אם ייכנע לפניו ויזחל על גחונו לבקש רחמים, כלום לא ישתנה באדישות סדר הגשמים, והפלחה החריבה לא תשנה כלום בארץ מלכותה האדישה. והתמונה היפה ההיא היא סתם יופי של שקר. סתם זיוף כדי להוליך שולל.

מה פלא שגם אצלנו עזבו אחדים הכל וברחו מן הארץ ואחרים עזבו את הפלחה ורצו אל הכרמים ואל הטבק ואל השקדים ואל הפרדס, ולבסוף אל הפרצלציה למגרשים, וקודם כל עזבו מאחרי גוום את החיים מן הגורן, עם כל מתק סיפורי נפלאותיה בכל הדורות, שחדלו והיו כעת לשירי עם נוּגים, על הגורן על הגורן בלילות בלילות, ובלבד שלא להיות לערבים, ובלבד שלקום ולהזדקף לקומת אדם, ועוד מן ההתחלה כבר התחילו להחליף את המחרשה העלובה במחרשה גיבורה, ואת השור בסוס ואת הסוס בשני סוסים, ופעם אפילו רתמו למחרשה הגמלונית המפורסמת ההיא, עשרה זוגות סוסים, יש תמונות, והריעו תרועה רבה וכל חיל הסוסים המוקף חיל אנשים אזרו כולם עוז להזיז את המחרשה, היא מאחור, עשרה צמדי סוסים מלפנים חוגרים כל כוחם עד התפקעות העורקים, והמון אנשים צועקים סביבם מריעים ומזרזים בכל מילות הזירוז שהמציאו מעולם ותהום הארץ, והמחרשה גם נשמעה, וירדה לה לפני ולפנים עד מעי האדמה, ועשתה בהם פצע ארוך, ואחר כך הביאו שני קטרים זוחלים וכבל חזק ביניהם למשוך את המחרשה המפלצתית שלהם פעם באוזן זו ופעם באוזן זו מצד לצד, והמוח היהודי לא נרגע, והמוח היהודי נִלחם בדוּנם, איך לצאת מדונם הבעל ומשדה הפלחה החריבה, ואיך לא לאבד צלם אדם, ואיך לא להיות עוד שור אדם.

מתחילים לזבל את השדות, מי שמע מימיו, קונים ומעבירים את מזבלות הכפרים הערבים לתמהונם ולתמהון הזבובים שנערמו אצלם מדורי דורות, מגובבות סתם משפל ידיים מלא־אכפת ומבורות, בתחילה בחינם ואחר כך משלמים להם, והם מביטים במנוד ראש על המשוגעים שמשלמים כסף בעד חרא, מתחילים לחפש זרעי דגן אחרים, ואומרים שיש באוסטרליה ובכל מיני מקומות, ומתחילים לשמוע דברים על מחזור הזרעים, דו שנתי, תלת שנתי וארבע שנתי, מוסיפים גלגלים למחרשה שתיסע ולא תיגרר כבול עץ מטומטם וחורץ בשארית חוד המסמר, וגם זבל כימי מתחילים לפזר בלא להאמין, ומתחילים להביא מים, למצוא מים לחפור מים לקדוח מים למשוך מים, ומתגלית פתאום האמת כביצת קולומבוס, פשוטה כל כך, שאם יש לך מים אין צורך עוד בפלחה, ונגמרת תקופת מיליון השנים, והאדמה והשמש מתחילות פתאום להתנהג, ממש, מתחילות לרדת מגדולתן הנצחית, ולמה לא, והגיעה השעה, לעזאזל, והלא אנחנו יודעים לחפור בארות, ויודעים לקדוח בארות, ויודעים לגלות מים גם במקומות שנחשבו חרבים, ויודעים לשאוב מים מן התהום העמוקה ולא רק לדלות באנטיליה מפגרת אלא במנוע מתרונן, ופתאום והנה יש לך שלוש מאות קובּ לשעה, ששווים פי שלושה או פי ארבעה או פי כמה מכל איזה שלוש מאות דונם שהיו לך, ושלא אבותיך ולא אבות אבותיהם ולא הפלשתים ולא הכאלקוליתים ולא הניאוליתים לא העלו על דעתם מתחת למצחם העבה, שיהיו להם מים שלא מן השמים, ולא מן השלולית הקרובה עד שתיבש, פטורים סוף סוף מחסדי שמים או מקשי לִבּם, מים שיהיו פורצים להם ברינה מבטן האדמה הטובה, ולא זולגים טיפות טיפות באי חשק משמי הנחושת הקשוחים, ופתאום יש לך שלוש מאות קוב כולם שלך ורצים לפניך בצינורות ובתעלות ועושים לך פרדס ועושים לך מטעי נשירים, ועושים לך ירקות ועושים לך רפת גדולה וחצירים לתפארת, ועוד מעט וגם מיני מאנגו ואבוקדו שאת שמם לא תמצא לא בברית הישנה ולא בחדשה ולא בקוראן ולא אצל אפלטון ולא באריסטו, וטבק, ותפוחי אדמה, וגם כותנה, ובעצם מה לא, ואפילו פרחים שעד אתמול חבל היה לבזבז עליהם פרוּר אדמה או טיפת מים.

יש לנו מים, מה אתם יודעים, זה לא פותחים את הברז והם רצים כבקסם, כי מים זה באר ובאר זה סיפור, לא קל ולא בכל מקום, ואתם זוכרים אולי את ההתחלה, ואת הבאר שחפרו בראשון, השנייה לא הראשונה, מפני שהראשונה הכזיבה, לא חפרו במקום הנכון, וכבר העמיקו בה והעמיקו מאד, ואחר כך פגעו ברצפת כורכר קשוחה שאי אפשר היה לחפור בה, והנפח נזכר אז ורץ והביא מקדח שסובבים אותו בשניים שניים, וירדו בחב למטה וקדחו שם וקדחו, ויום אחד שקע המקדח פתאום וכאילו צלל אל תוך חלל ריק, וכשהוציאו אותו ראו שכן, שזהו, שרטוב, כן, שרטוב, חי אלהים, שהנה, שזהו, שיש להם, ונתנו אז איש ידו אל כתף חברו, שם למטה, בעומק שלושים או ארבעים מטר, בכמעט החושך, והתחילו סובבים סביב ורוקעים רגליהם בריקוד כאילו, בהתחלה מסורבל ובמבוכה, ואחר כך תפשו מה, והתחילו לרקוד, וגם לצרוח, ואלה שלמעלה צעקו אליהם למטה מה אתם צועקים, והם צעקו אליהם מים מים, והם צעקו, משוגעים מה אתם צועקים מה, וההם שם מלמטה, שלושים מטר או ארבעים מתחת, באפלה ההיא שלמטה, רוקדים סביב המקדח שבאמצע, יד זה על כתף זה, בדוחק הצפוף, רוקדים וגם שרים, שנשמע כצעקות משונות, מים, מים, בהתחלה במלמול ואחר כך עד לב השמים למעלה, מתחתית הבור, בחושך ההוא, רוקדים ושרים וצועקים ומייללים, מים מים מה אתם יודעים.

מה אתם יודעים, מים וכבר מתגלה ברור שנגמר משהו ושאולי מתחיל משהו, שנגמר עולם ומתחיל עולם, ושבכלל לא צריך כל כך הרבה אנשים כדי לעבוד את האדמה, ושהזית שנתן לערבי שלושים קילו בעמל ובריסוק העץ, תן לו מים והוא מביא שלוש מאות קילו בשופי, ושהגפן תהיה מכפילה ומשלשת, ושהתאנה של אבות אבותיך תהיה מכפילה כפול ארבעה, גם כשטעמה סר ואיננו עוד מה שהיה, אתה תן מים, והארץ משתנה לפניך, פטורה ובלי חסדי אלהים, האדמה משתנה והאדם משתנה והשמש והשדה נדהמים למצוא עצמם פתאום והם כמעט גרוטאות לא דרושות, כאותן המחרשות הקטנות, שכבר הופקרו בחצרות ובמזבלות ללא דורש עד שיהיה מישהו נמלך לאסוף ברחמים ולקחת ולשים אצלו בגינה מחרשה קטנה אחת לדעת איך חיו הקדמונים.

והביטו כעת, הנה פה, ככה, אני מצייר בחול מעגל גדול. זאת ארץ הרעבים. ופה באמצע אני שם עלה קטן ירוק, ככה, וזה הירוק שצץ פתאום באמצע השחון האינסופי. מיד עוברת השמועה, וכבר כולם כאן, כל הרעבים, יחפים או על בהמה מותשת, כל אלה שהתייבשו על הנילוס וכל אלה שגוועו על נהרי ארם נהרים, וסודנים מוכי רעב, וחורנים מוכי רעב, ויושבי סיני מוכי רעב, ומוּכי רעב מעומק הנגב, כולם כאן, לתפוש משהו ירוק, לבלוע משהו ירוק, לחטוף, לתלוש לעצמם משהו, מן הירוק הזה שצץ ועלה בקצה האדמה שהריחה קצת מים, יעבדו לך בעד פרוטה, חצי פרוטה, או פרוסה, בעד חופן שבלים או קומץ גרגרים, שיטחנו להם בין שתי אבנים, ולא עוד אלא שגם השׂבעים זו שעתם לשבוע יותר, והעשירים לעשות להם יותר עושר, כולם כאן סביב כתם הירוק הזה, כאותן החיות שביער, שלאחר שטרף האריה ואכל דיו, בא הצבוע ומגרם לו, ובא התן ומגרם לו, ויורד הנשר ומגרם לו, ומדדה העורב ומגרם לו, והנמלים אחריהם וטורפי הנמלים, והצרעות יורדות וטורפי הצרעות, עד כלותם הכל חלק ומוחלק ועד כלות כל הירוק. ואז תחזור השמש ותזרח אדישה על קיסרותה הלא נגמרת, והכל ישוב ויהיה שחון ומושחן שלם ולגמרי.

עולם מצולהב.

איפה היית? – חייך אליו יחיעם

בארץ הרעבים – חייך אליו היצור הזה

איפה? – חייך אליו שמעון

בארץ הפלחה החריבה – לא אמרתי? חייך אליהם היצור הזה

איפה זה? מה עשית שם?

אינכם מרגישים איך הולך ונגמר? הזמן שכבר נמשך אלף אולי עשרת אלפים שנה אולי מיליון?

על מה אתה מדבר? איפה אתה?

פשוט, החיטה הלא נעשית מארבעה, מאדמה ממים משמש ומבן אדם, זה נשמע כמו קרן קיימת, אבל זה ככה, אם איכזב אחד מן הארבעה אין חיטה: השמש לעולם לא תחסר, האדמה לעולם לא תחסר גם לא בני אדם, רק המים, ולכן הגשם הוא החיטה, הוא הלחם, הוא החיים, הוא האלוהים.

לא. אינכם מבינים.

יום אחד, בסתיו, לפני הגשם פושטים אלפי חורשים על פני כל אדמות הדרום, ומתחילים לחרוץ תלמים בשלף הקיץ הפריר, ממש כדרך שעשו בשנה שעברה, ולפני מאה שנה, ולפני אלף, אותם אנשים באותו לבוש, באותה מחרשה באותם השוורים ובאותם מילמולים ובאותן תחבולות חרישה, ובאותו יום ארוך מחושך הזריחה עד חושך השקיעה, ויום אחד פתאום יש להם מעורבבים ביניהם אנשים אחרים, מוזרים, שלא מכאן, חדשים, שהארץ לא גידלה אותם ולא ראתה את ילדותם, גם לא השמש, ולא היו כאן בתחילת כל הדברים שמאז הם רק נמשכים ונמשכים בלי להשתנות, מעצם תקופת האבן ותקופת הנחושת ותקופת הברונזה ותקופת הברזל ועד אתמול, ומאתמול, במגבעות ובמעילים, פתאום וגם אלה כאן מחזיקים בידיהם הרכות את המחרשה הקטנה הזו שמימות עולם, וגם הם בין הבוססים בתלמים אבל במגפיים שבוססו קודם שלגים זרים, ונוזפים בשוורים בנגינה אחרת, ובהפסקות בצֵל שמתחת לעגלה הם אוכלים אחרת, וגם קוראים קרעי עיתון שעטפו בו את הדג מלוח, ואת שארית חדשות הארץ הקרועות, ופתאום נעשה ברור, מן המעט המצחיק הזה, שנגמר הזמן והולך להתחיל זמן חדש.

על מה בדיוק אתה מדבר?

בדיוק על זה. שכדי שיוציא האיש מיבנאל או מקסטינה או מעקרון או מיסוד המעלה לחם מן השדה, הוא צריך שלוש מאות דונם, לחרוש שלוש מאות דונם, לקצור שלוש מאות דונם, להוביל לגורן שלוש מאות דונם, ולדוש ולזרות ולהבר שלוש מאות דונם ולשמור מפני כל הבוזזים, הכל רק עליו ורק הוא לבדו כל הזמן, דוחה כל הזמן את כל מה שלא עושה לו את הגורן, דוחה ליום אחר, ליום יבוא, לשנה שתבוא, לגורן הבאה, לחיים שיבואו. והוא עצמו? הוא עצמו איננו, הוא למד, בדרך הקשה, איך לא להיות, איך לא להפריע לגורן שתהיה ותבוא, וכדי שתהיה לו הגורן גזר על עצמו נזירוּת, וקבל עליו להתכווץ למידת הרגבים המחרשה והשוורים, מוחו התכווץ לִבּוֹ התכווץ נשמתו התכווצה, מפני שאם לא יוכל ואם לא יתכווץ ואם לא ישתיק את נפשו המצפצפת – הוא יתפוצץ, ולחם לא יביא לביתו. וזה הכל.

אני לא הייתי יכול – אמר שמעון בוודאות. בשביל מה?

ולחזור אל הפרימיטיבי? – אמר יחיעם.

אבא שלי הוא כן היה יכול. את כל מה שלא היה בעניין עבודת השדה ביטל. אבא שלי בן שש עשרה נולד בחדרה, ארבע שנים לפני שנולד רץ והיה חובב ציון, שנתיים לפני שנולד חשב ונהיה אחד העם, ובן שש עשרה רק נולד וכבר הוא בגופו עמוק בתוך עידוד הבַּחר בחדרה שכמעט הרגה אותו, ומאז הוא פשוט מוכן לכל עבודה קשה, ולהיות עובד אדמה על אדמת ארץ ישראל זה אצלו ראשון לכל, פרט לאמא, אלא שהיא לא כל כך היתה מאושרת מן האדמה, הוא הפסיק לחלום רוסית, הוא לא הזה על דובדבנים ולא כמה לגרגרי יער, הוא צעד אל הכרם בין הינבוט המצוי ובין הטיון הדביק, ובצהרים נח לרגע מתחת לסידריה, שקראו לה גם דום, אבל עדיין לא שֵׁיזף, בן שש עשרה נולד ובן ארבעים כבר כמש, וידיו היו ידי איכר שלא הוגשם, ובן שבעים כבר היה מובס גמור, בא בימים ולא בשיבה טובה.

כעת כבר לא עובדים ככה – אמר יחיעם כמבקש לו מוצא.

כעת יש מים. התחיל זמן המים ונגמר זמן הגשם. הסביר היצור הזה, שחש עצמו פתאום עייף, כאילו מדרך רחוקה, או כאילו כבר יותר מדי.

אני אף פעם לא התלהבתי מעבודות של זיעה ושל שמש שורפת, ושל מי שאין מה לדבר אתו אלא רק מוּ וְמֶה, וקוּ־קוּ־קוּ, אין לי כוח לזה, התאונן שמעון.

פרימיטיבי? למה? כי אני לא שוכח את הספר ירוק הכריכה, אפור ירוק, עם הגב התלוש למחצה, גם אני דפדפתי בו, ולא פעם, והייתי חוזר וקורא מחדש את “האדם והטבע”, אל תצחקו, כן, א.ד. גורדון, ואפילו יודע לאמור את הקטע, “ובעמדך ליישר את קומתך ולשאוף רוח”, מכירים? לא?, “והרגשת כי שואף אתה לתוכך פנימה עוד דבר מה”, לא מכירים?, מרגֵש אותי נורא, אף על פי שנשמע כמו נביא נרגש, “דבר מה כמוס, אשר לא תדע מהו, אבל”, כך היה כתוב שם, “אבל שיוסיף לרוחך חיים וגם אור”, כן, “חיים וגם אור, ועוד דבר מה, כמוס, שמעבר לעבודה, מעבר להכנסות להוצאות למאמצים, עד שפתאום, בתוך כדי העבודה אתה מתיישר לרגע”, תשמעו, “מזדקף ותופש כי יש כאן עוד דבר מה”, תשמעו, נורא מרגֵש, לא? “כי יש עוד דבר מה כמוס במקום הזה, מין ערך נוסף, שעושה תפישה”, הוא אומר, “שיש בזה יותר ממה שחשבת או ממה שידעת קודם”, ככה, לא? והפסיק.

זה יפה, אמר שמעון, ומבטו כעת היה טוב, פשוט טוב.

אני את הדבר־מה־כמוס הזה, את הערך־הנוסף הזה, מרגיש לפעמים אבל במוסיקה דתית, או כשהמקהלה שרה את הנה הוא בא, ביהודה המכבי של הנדל, דיבר יחיעם ופרש ידיו להסביר, ועד שהשיער סומר. אמר.

ואני, אמר היצור הזה, אבל כבר לא אל שומעים, ואני בשדה הגדול והריק ההוא, שאין בו כלום, ורק אותו כלום גדול ואדיר, אחד ומלא וסביב סביב, רק ריק אחד וגדול, מלא ועם זה קל מאד, לגמרי, וגם לא כך, אלא פשוט מזה, פשוט ריק, ריק אחד שלם, לגמרי, ריק.

ואני יודע את היפה השיכור הזה של הכלום הגדול. שאין בו אלא כלום, ממש לא כלום, לא מה לעצור לראות ולא מה להיעצר להראות, אלא רק שלם, כולו, בלי שום סממנים מושכי לב, ורק רוחב הידיים הזה, הפרוש שקט לכל עבר, בלי כלום צומח בו כעת, רק סימורי שלף שהשחים והפך לחומר האפור שעושה את הכלום, ובשוליים, אולי עוד קצת הקוצים היבשים, מיני גדילנים או חורשפים, אולי, ושגם לאחר שהכל רק שרוף עדיין יש בו תמיד גם כמה כתמי ירוק תמיד, יבלית אולי, או בּוּצין מאובק, אולי כדי להטעים את הצהבות שהשחומה, שהפכה לאפור האינסופי הזה, אפור כולו, אפור אילם, שטוח בלי סימן, שונה או אחר, אפור עשוי מכל מיני שנבלעו לתוך שלמותו, וכבר אמרת יותר מדי, כבר הוספת מעבר לכלום, השלם הזה לגמרי, הריק לגמרי המלא. אפשר למות למראה היפה שהשיג את מלאותו. סוף סוף שלם אחד לגמרי שלם אחד לגמרי. אדמה אפורה, שמים אבודי תכלת, שלמים בלי שום קישוט או סימן, תכלת חסרת הוד, אובך מעכיר רחוק, כמו אבק, אבל שלם, כל הזמן, לגמרי, כמו, אולי, ושותק, ולגמרי, או

המתן! כי ברחוב למטה, מעבר לגדר הבלוקים, קורה כעת, ויש שם פתאום איזו מכונית מתאמצת שלא לשקוע בחול, ולא צריך להיות חד־עין כדי לראות שזו ממש מכונית משטרה מופשלת גג ושהשניים שבתוכה הם באמת שני שוטרים בריטים, ניזוזת ומתחפרת חליפות, ושניהם גם בהקשבה לשקיעה בחול וגם בהצצה לעברים לדעת משהו, וצריך מיד להתחפש לשלושה נערים בטלניים שרובצים תחת המנדרינות באפס מעשה נודף כולו שעמום של אזרחות טובה, בלתי קשורה בשום דרך לשום קשר מחתרתי להטמנת שום נשק לא חוקי, ושכל מבטי חשד יהיו מחליקים מעליהם והלאה כבלתי שווים הצצה נוספת, אף כי מה פתאום עושה מכונית משטרה ברחוב החול הזה, אם לא באו לראות את ביתו של חשוד א' שנתפש ובעקרון ממש כעת מחפשים את ביתו של חשוד ב' שנתפש, או כדי לברר איך פועל הקשר עם ביתו של יששכר שבראש הרחוב, או סתם נתקעו מפני שהתבלבלו בין כל רחובות החול, או אולי זה רק ריח תבשיליה הכבדים יהודיים של הגברת פרייליך שיכּר אותם, ואיך זוחלים ניחוחיה לאיטם בלאוּת משאירים באוויר עקבות טריות ולא מתנדפות, מה הם רוצים?

אינם מתעכבים, וחסר רק שיתחפרו ויקראו לנו לעזור, ויצלמו את פרצופינו, יקח אותם האופל. שאלות: באמת תפשו אותם? לרוץ לספר ליששכר? לחכות לדעת יותר? שאלות: או נמלטו, ולרוץ לשאול? או רק לחכות? שאלות: ואיך זה קרה פתאום? ואם ייתכן בכלל שהם יהיו נתפשים? שאלות: זה לא כלום, או זה משהו? רק נוסעים להם ורק עוברים כאן, או משהו? שאלות: הבטן מתהפכת, לרוץ הביתה לשלשל? הבטן מתהפכת, וזה רק לא כלום, בהלת שווא? שאלות: ומה עושים להם לנתפשים? חקירות עם כל הסיפורים? ולא נראה אותם עוד? אלוהים. וגם את הנשק? לא ייתכן. מה פתאום. פתאום נתבלבל הכל? ובאיזה שטויות הייתי. וכעת? ויקחו לי את אחי? מה פתאום? יש כאן טעות. לא יכול להיות. או מה?

כבר עברו כבר עלו על פיסת החמרה הנוקשה שם למטה נעלמו להם. מה זה סימן? שכן או שלא? נשאר מעלינו כזה מאיים, ואין את מי לשאול, או, בכל זאת, לא כלום, בסך הכל עברו להם, ולא כלום, מה פתאום, ולמה פתאום דווקא כאן, וראית איך הביטו? יקח אותם האופל. ומה עם פינייה מראשון לציון, איפה הוא, ומה עם אבא של יחיעם המתרוצץ בערבות? ואולי הם כעת בכבלים, באזיקים, בנחושתיים, במכות, בחקירות, וזורקים אותם לקלבּוּש, איך זה נראה הקלבּוּש, ולבור הכלא? למה מחכים?

שמכעת כבר אין לך אח? שמכעת יש לך אבל שבור עינויים ורצוץ מכות? או שכבר נמלט, ורק לא יודע לאן, מתחבא ומחכה ללילה, לילה בוא, ויגיע בחשאי, ויסתלק ויוברח אל מקום מבטחים? איך זה נעשה? ייגדל זקן ופיאות וכובע ויענה לשם חצקל? ועוד מעט אמא ואחר כך גם אבא וכל השכנים ואין עוד שלווה כאן ולא תהייה עד שיששכר ישלח לאמור מה כעת ואיך?

כנראה שום דבר. אבל אי אפשר לדעת. כי מה פתאום. ולך תאמין שלפי תומם או רק במקרה. מה לא הייתי נותן להיות מתעופף כעת לרגע לחורשה ההיא, כמו ינשוף חשאי, רק להציץ מלמעלה ולדעת. זה היה מרווח לי את הבטן. מה לא הייתי נותן. אלא שאפילו מלה ברורה אינך יכול לומר לשני רעיך אלה, האיסור בדמך, גם כשהם יודעים ורק משחקים לא יודעים. כולנו בצבת.

יקח האופל את כל הבריטים, פרק מעליו היצור הזה.

דווקא הבריטים? תמה עליו שמעון. אני דווקא עם הערבים לא מסתדר. עם הבריטים די אפשר. הצרה שהם חייבים לעמוד באמצע, בין היהודים והערבים. אבל אילו רק אנחנו והם, מה היה רע?

ולמה לא לבדנו, חסם אותו יחיעם.

כי נצטרך להילחם תמיד עם הערבים, ואִתם לא. אני לא מבין גדול בכל זה. ורק שעם הערבים אינני יכול. קָמֶר חברי היה הורג אותי. אנחנו בנים של האזור הזה. הוא אומר, אנחנו ילידי האזור הזה, וכולנו נולדנו לקדמונים שמלפני אברהם אבינו, ההוא בן תרח, הוא אומר, והכל צריך להתחיל מחדש מנמרוד, הוא אומר, בסדר חדש, יותר מוצלח. אלא שאני חושד בו שאם תהיה לו הברירה הוא יעדיף את לונדון על העיר העתיקה כאן או בבגדד.

באמת לא רע בלונדון. הרהר יחיעם. לפי מה שאני קורא בפוֹרסייט, ובשלושה בסירה אחת, וגם בוודהאוּז.

אני לא יודע, אמר היצור הזה, תפוש בסבכיו.

לא משתגע ממאכלים מזרחיים, לא מניגונים ערביים, לא מן הריחות של יפו, ולא מן הסרטים ב“עֵדן”, ובעיקר, אני מפחד מהם, גם כשהם בסדר. המשיך שמעון.

יחיעם רצה להשיב מיד, אבל עצר כשתפש שהלך לומר מה שאומרים בשומר הצעיר ולא מה שהוא חושב, ושכנראה בעצמו עוד לא חשב.

לעזאזל. נעשו עצבים בלב.

אני מצדי, ממשיך שמעון כאילו הנה הולך ונודע לו, חושב שצריך פעם לצאת לעולם, לא די בעולם הקטן הזה שלנו, כל הזמן יש שם וקורים דברים ואפשר לראות דברים בלי סוף, תיאטרון בלי סוף, קונצרטים, תצטרך רק לבחור אם סיר תומס בּיצ’ם או סיר אדריאן בּוֹלט, או אם תרצה מוזיאונים ותערוכות, או כדורגל, כי שם זו אֵם הכדורגל, תענוג לנפש, ואפילו אם רק לשבת בפינת בית־קפה ולראות את האִיריניות ואת המרלֶנות ואת הגרֶטות גארבו, שם מעבר לשני שולחנות, יושבות ושותות משקה ארוך ומעשנות בפומיות ארוכות, עם הרגליים הארוכות שלהן, מוקפות מחזרים עד שעיניך שלך כמעט לא מוצאות פירצה להגיע אל צדודית חוטמן היהיר ולא לתפוש את מבט עיניהן האגדי, עם הריסים והמבט שתמיד אל מהלאה, כאילו כאן אין להן לִבנות האלים מה לחפש, וכמובן, בלתי משגיחות כלום לא בך ולא בכל תחנוני מבטיך, מה שתרצה –

מי יוכל להבטיח לי שכלום לא קרה, מה פתאום פשפשו האלה כאן ברחוב?

וולטר גיזקינג, ארתור שנבֶּל, ווילהלם קמפף, השלישיה קאזלס קוֹרטוֹ טיבּו או פיאטיגורסקי, או מישה אֶלמן אפילו ישה חפץ, ולא בתקליטים, ולא לסובב בידית ולשמוע מסכן, אלא ממש, במקום שהם חיים, באולם וויגמוֹר, ברחוב וויגמור האצילי, ולא כמין דאהליה אנגלית מגומדת ועלובה על המרפסת בעציץ תל אביבי נובל, אלא ממש פרח נהדר דָשן אמיתי, האם לא מתחיל לפרפר לכם בלב? גשם דק, מעיל גשם, מטריה שעושה קצב להליכה שאננה, רחובות שאננים, עצב שאנן, ומוצארט, סימפוניה מספר ארבעים בסול מינור.

נכון שכלום לא קרה להם שם, הגידו, נכון?

ואתה מתכוון רק לטיול או לעזוֹב ולחיות שם?

אני מתכוון שלא אכפת לי האנגלים שכולם כל כך מפחדים מהם, אמר שמעון בלי לשער כלל, כמובן, לא את המכה שיחטוף על ראשו המפואר מאַלָה בריטית יבשה וקישחת ביום ההפגנה בירושלים, כעבור רק עוד כמה שנים אחדות, עד שהיה צריך תפירה בהדסה, ולא את הבריגדה שיתגייס לה בעוד כמה שנים לחמש מיטב השנים לפני שידע אם הוא באמת רוצה ובלי שיעז שלא להתגייס מפני שכעת כך עושים כולם ואי אפשר שלא, רוצה או לא רוצה, סוחב לשווא את הרובה הכבד שנתנו לו 654010, וגם בלי להתחיל לדעת איך הוא וממש יחיעם הזה בעוד רק כך וכך שנים יהיו שניהם, לא להאמין, מהלכים להם יחדיו באותה לונדון עצמה בגשם ההוא הדק במעילי גשם ובמטריות באותו רחוב וויגמור לשמוע את מוצארט סימפוניה מספר ארבעים בסול מינור. פלאי פלאים.

אני הולך לנדוֹר נדֶר. מה לנדור? שאם הוא בשמים יעשה שהם בשלום, ששלום להם, אני נותן, מה? הכל, רק אמור –

תראה שזה לא כלום, אמר פתאום יחיעם, יודע בלי שאמרו לו, רק מחברוּת, תראה שהכל יבוא בשלום, אמר לו, עד שעיניך דמעות. קצת סבלנות, אמר, תראה.

לעזאזל השתיקה הזאת של העולם היודע ולא מגלה. לעזאזל והלא בעולם כבר יודעים. ובמקום מן המקומות כבר מטפלים בהם, רושמים את שמם, את כתובתם, ומתכוננים כעת לתפוש נוספים, ובעוד קצת יותר שעות או פחות כבר נדע גם כאן, או שהכל שטויות והם הולכים וגומרים שם בשקט ועוד מעט חוזרים, בחיוכים שלהם, בלי לאמור הרבה, ורק להתקלח ולהחליף בגדים ולחטוף משהו מתבשילי אמא, שכאילו מגרשת בצחוק, וישר לרחוב, למרכז, לפנות ערב, לפנס, ועוד מעט ויפות ומגוהצות ומסורקות גם הן, די –

אתה נורא חסר סבלנות. למה? תראה שהכל יהיה טוב בסוף, אומר יחיעם הקופיף החמוד מפני שבאמת איש לא יודע מה יהיה, וגם לא יכול לנחש, אם כי, אולי הוא בכל זאת יודע, מפני שמניין המבט הזה שלו הירוק מעורפל, שכמעט לבכות למראהו?

מפני שאני לא מאמין לתמונה ההיא, האשה ההיא המתפללת והאיש עם הראש הגלוי המורכן שלו, לקח עצמו היצור הזה והסתער על אין מתקיף, התמונה היפה ההיא, עם האשה עובדת האדמה ועם האיש עובד האדמה, חופרי הבולבוסים, ועם תפילת הערבית שלהם, כאילו תודה לאל, כאילו יבורך האל לעת ערב, כולה היא רק פיתוי להאמין במה שאין דבר כזה בעולם.

על מה אתה מדבר, זקף יחיעם את גבות הקשת שלו, שהשיער הערמוני שלו כמעט מכסה אותם, מפני שמזמן כבר לא הסתפר, אבל יפה לו כך,

תראה, אבא שלך ואבא שלי ואבא שלו, ועוד המון חבריהם, ראו את עצמם בתמונה הזאת, והאמינו בברכת האדמה ובעובדי האדמה, עזבו הכל ובאו הנה כדי לעבוד ככה, ובערב להתפלל ככה, תפילת הודייה על הלחם ועל המים ועל השדה, ואם אחז בהם היאוש לפנות ערב, ישבו יחד ושרו שירים כל הלילה עד הבוקר, והשירים ניפחו להם מחדש את הלב, ישבו ושרו, עם גרמושקה ובלי, ועם כל המלים, והבחורות בקול של בחורות שלהן והבחורים עם הקול של בחורים שלהם, קצץ מזייף פה ושם אבל מלא יושר, וחזקו והתחזקו לגמרי, ועם אור ראשון זרחה להם גם האמונה, תמה וברָה, לא?

בחיי שכן

וחזרו אז לשדה ועבדו כמו מטורפים כל היום ולא הרשו לעצמם שום מורך לב מפקפק, וידעו אז ברור שלא רק הם כאן אלא גם היהודי החדש איתם כאן,

אני מכיר את השירים ההם,

כן, על האדמה הכבדה הרחבה הדשנה רבת התנובה הפורה כמו אשה הרה, ועל השדה הגיא הכרמלה אצא לי השדה ואשמע מה דיבר אדוני מן הקמה והגידי לי אמי האדמה הרחבה המלאה הגדולה, ומדוע לא תחלצי שָׁדֵך גם לי, ופתאום והשדה היבש האפור מרוב שרוף הקישח שמזמן לא טעם טיפה של רטוב והטל נידף עוד בטרם נגע בוֹ, ופתאום והשדה הוא שָׁד, שד אישה מיניקה, מלא ושופע ולבן ועגול ורך וחם, איפה? בשדמות אוקראינה אולי הדשנות כחמאה נמסה, אבל פה ביסוד המעלה, על הבזלת השרופה עם עשרים האכרים השרופים קשי היום ונזופי הגורן, או ביֶממָה על השָׁמסִין בבזלת המעורבת באדום אגוזי פריר, או התשעה שבגדרה, תשעה מכל מאות־בני־יעקב־לכו־ונלכה, מתחת צלהבי השמש אין סיתרה, מתחת ידי כל בוזזי הגורן ופקידות יקא, או בפלחה החרבה בבאר טוביה, עשרים המשפחות, ובאמצע בית הרופא, ד"ר יזרעאלית, שנהרג בתרפט בנסותו להציל ערבי פצוע ונישאר מוטל לו שלושה ימים הרוג בחצר האורווה שהיתה להם כאילו מבצר, עד שבאו השוטרים הבריטים וגרשו את כולם משם, ועד שחזרו כעבור כמה ימים ומצאו אותו נורא מלספר ואת השני שנהרג שם ההוא שאמרו עליו שיהיה קצת מבולבל, ולא נזהר וחטף, או בפלחה החרבה של עקרון, עם אחד עשר המתיישבים הראשונים ואחר־כך עוד שבעה, ועד לעשרים וכמה גיבוריה, בשדות החרבים ההם ובשמש הצולהבת, עם כל פקידי הברון והקדחת ושאר העלוקות, שירי רחל עוד לא היו אז, ולה גם היתה הכנרת, אבל היו להם והיו שירי ברוך אתה אדוני על האדמה הטובה, והיו להם שירי פה בארץ חמדת אבות, והיו להם שירי לפאתי מזרח קדימה, ומה שרואים ביום הלא בכלל אינו מחייב את מה ששרים בלילה,

הלבישיני אמא כשרה, התחיל יחיעם להתפייט, ומה עוד תבקשי מכורה, ומה שר הברזל לפוֹלֵחַ את הרגב התוֹחֵחַ ואדמתי אדמתי מולדתי מולדתי ומכורתי מכורתי וזיעה מלוחה ושמש אוכלת,

וזיע זיע אל תזיע, עיקם שמעון פניו, יה, כמה שאני לא אוהב את כל אלה, את פולחן הזיעה ואת הידד ריח הזבל ניחוח החרא,

ועוד איך היו שרים, ובהתלהבות חסידית, שלא לדבר על הריקודים שעוד מעט, כי מה אנחנו לא ניתן לה, לאדמה, את חיינו את לִבֵּנו את נפשנו, הו ארץ מולדת הו ארץ נחמדת,

ומאחורי אחת הכריכות של הפועל הצעיר של אבא מצאתי בכתב ידו הדק, משהו שהעתיק כנראה שלא יאבד, ככה, ככל שאני זוכר:

כל מקום אשר יחסר בו דֶשֶׁן – זעתנו תדשנו

ואם דם יחסר לרוותוֹ – הנה דמנו

הללויה הללויה. מה קרה לאנשים ההם? משוגעים? מה הם עושים, למה הם ממהרים ורצים לתת את דמם, למה במקום למצוא מים הם נותנים את זיעתם? או אנחנו לא מבינים כלום?

תראה, בימים ההם, האם לא היו אז בעולם איזה שבעה עשר מיליון יהודים, לא? כן, ותשעה היו בגדרה, תשמע, תשעה, וחמש משפחות בבאר טוביה ועוד כעשרים בקבוצת הפועלים, במסחה היו עשרים ואחת וביממה עשרים ותשע, בבית־גן היו כעשרים משפחות, ביחד עם הגֵרים (הפקידוּת נורא אהבה גֵרים, גם צייתנים גם לא מתאוננים גם חסרי טענות, וגם לעולם אינם מתמרדים), ובמלחמיה היו עשרים ואחת, לא זוכר כמה עוד בכל מקום, ובסך הכל, אם לא טועה, כמה מאות הכל בכל בכל מושבות הארץ, עם פתח תקוה הגדולה ראשון לציון וזכרון יעקב, כל אחינו המחוננים הנותנים זיעתם על תלמי ארץ אבותינו – הם מצד אחד, ועוד שבעה עשר מיליון,

מה אתה לומד מזה? מי מכולם טעה?

קל להיות חכם כעת, אמר יחיעם.

אבל, לא, נלחם היצור הזה להגיע אל הדבר, בָּאו רק קצת, טיפה מכולם, אבל אלה שבאו, היו מוכנים לתת עצמם ואת הכל על הדבר שלהם, ממש, המעטים היקרים ההם, ויוצא, כאילו, שמי שרצה לחיות מן האדמה בארץ ישראל צריך היה, קודם־כל, לעמוד ולנדור נדר, נדר קשה, נדר סיגוף, נדר התנזרות, נדר עניות, נדר תיפח נפשי, שהוא מקבל על עצמו לעמוד בו, ומקבל על עצמו לרדת עד גובה השוורים, ולתת גם צוואריו בעול הזה שלהם, ולמשוך אִתם בשארית חייו אל הגורן שדרכה לאכזב תמיד, ומקבל עליו ללמוד לחיות לאט לאט מן התבן – וגם הוכיחו לו מן הפלח הערבי שאפשר כך, שהנה האדמה הנה השמש הנה הגשם וזה הפלח. וגם זה לא חידוש, כי כך גם היו אבות אבותיך. וכך גם כל מי שהוא בן הארץ בן האדמה בן השמש בן הגורן, יה חלילי, יה עמלי, העבודה היא כל חיינו, מכל צרה תצילנו, חושו אחים חושו, בשוב אדוני את שבות, כאפיקים בנגב, אשרי האיש

• זהבה שורץ
• אירית חיל
• צחה וקנין-כרמל
• קרן פרידמן
• נורית רכס
• לילי יונג גפר
• יעל זילברמן
• נעמי זיו
• חווה ראוך-סטקלוב
• דבי אגר
• רותי לרנר