לעופר אדר־יונה שאולי מתוּקים

צדדיים נדפס לראשונה 1996

בחדר האוכל הגדול בבן שמן היה תמיד פסנתר. ניגנו בו בקבלת שבת ובמנחה המוסיקלית בשבת, ושימש גם לליווי המקהלות בניצוחו של חנן שהפליא לעשות בידו האחת. ואחר־כך היה מתכסה הפסנתר במעפורת כמעט לבנה ונדחף הצידה.

מוזר היה ערב אחד לשמוע מחדר האוכל הריק והחשוך קולות פסנתר שנשמעו שונים לגמרי. לאחר ארוחת הערב, פרט ללילי שבת, ליל הריקודים הגדול עד אור הבוקר, היה האולם הגדול והארוך של חדר האוכל נסגר ומחכה חשֵׁך לאור הבוקר הראשון, לעת צאת החולבים למשמרת אחרונה והפלחים לראשונה. ואילו כעת, בשעת לילה מוקדמת, היו מתגלגלים משם צלילי פסנתר אחרים, סולמות צלילים נרדפים מנוגנים בעוצמה, בלתי שייכים למקום הזה, לא לקזוארינות האפורות אפלות שמתחת אחת מהן נעצרתי, ולא לדקלים הגבוהים והמרשרשים יבשות, ולא לחצר כולה על דשאיה הריקים ולא לשום כפר הנוער. הם היו שייכים למוסיקה. למוסיקה של מוסיקה. למקומות אחרים, לבתים אחרים ולאולמות אחרים, כאילו נחת כאן לפתע עוף פלא בלתי שייך כלל למקום.

קשה היה להינתק וללכת הלאה מפני שהשירים שרו בסולמות האלה העולים יורדים משהו שכעת התברר שהיה חסר מכאן או נדיר, קול שכפר קטן ומסוגר אינו מפונק בו, ושמשהו גם בבן אדם, מסתבר, נשאר חסר בלעדיו. מישהו באולם הריק והחשוך היה מחמם כנראה את אצבעותיו שגם הן אולי היו מרוחקות מפסנתר כבר זמן מה. והכול היה נראה כמקשיב מופתע לצלילים האלה, של פסנתר כבוי שהנה יצא פתאום והואר. אולי לא היה זה בדיוק הפסנתר למוסיקה כזאת, אולי כבר שימש יותר מדי לעניינים ציבוריים, אולי גם מעולם לא ניגן לבדו בלילה, אבל כעת נעצר כל הלילה להקשיב, אני מכל מקום.

לא היה איש לשאול מי זה שם על הפסנתר הישן, בכפר הולכים לישון מוקדם או מקשיבים לרדיו ונרדמים לקולו המרגיע. ברור היה שזה מישהו שלא מכאן, או אחד שפרץ מאלמוניותו, חדר פנימה וכעת פורק את אילמותו, או אולי הגיע אדם חדש, אלא שכל אלה לא הטרידו מאד, מפני שבאמת משהו חדש וגדול היה הולך וקורה כעת, יפה כל־כך, כאילו בא מעולם שכמעט ונשכח והנה הוא כאן ומוצא אותך מחכה לו.

התקרבתי קצת לאכסדרה שלפני הבניין והצצתי פנימה, הפסנתר עמד כתמיד בפינה הרחוקה על־יד החלונות שמעבר מזה, מואר במנורה עם אהיל שכנראה הובאה לכאן, ובצל העמוק שאור המנורה לא ביטל אפשר היה להבחין באיזו דמות אפלה גחונה, מזדקפת ומתכופפת בינה ובין מדף הקלידים הלא נראה, אבל אי אפשר היה לזהות מי, ורק ברור היה שזה פסנתרן אמיתי שבא לכאן וחיכה כנראה ללילה ולכולם שיילכו לחדרים ושיהיה שקט ושהיתה לו רשות ושיוכל כעת, בלי להפריע ובלי להיות מופרע, לשבת לו אל הפסנתר וסוף־סוף לנגן.

סולמות עלה ורדת, כאילו מנסים למדוד עד היכן אפשר לנסוק, ובכל פעם שלב אחד יותר גבוה, בששון של אצבעות רצות שמצאו את עצמן, בביטחון מתגבר ובמיומנות מתחדשת, ואחר־כך התמסר לבאסים, ונתן להם לבדם להיות נמשכים ארוכים ארוכים ולהשאיר זמן להדים שלהם עד שיתפוגגו, ואחר כך חזר שוב לסולמות הרצים, שאף־על־פי שלא היו מנגינה היו מוסיקה. והיה בהם משהו מרומם, נאצל, מציל מן השגרה, מזכיר שיש עוד דברים בעולם. סולמות מהירים מלמטה למעלה, ובעיקר היתה בהם היפתחות, כן, היפתחות לרווחה, כאילו אחרי תקופה של היסגרות היתה להם פתאום היפתחות. מי יודע.

ערב אחר ערב הייתי אורב לצלילי הפסנתר, בלכתי במורד השביל ולעתים גם הייתי נעצר להמתין, לא כל ערב ניגן הפסנתר לא כל ערב בא הפסנתרן הלא ידוע, אבל ערב אחד בתוך אותה אפלה של חצר גדולה שהתרוקנה לבסוף ורק הדקלים המרשרשים נשארו מאוושים להם, וכל השאר היה צל ואורות מחדרים רחוקים ומן הפנס שמעל השעון הגדול שימים רבים כבר לא הלך. וכשהתקרבתי שמעתי שאלה כבר אינם סולמות אלא מנגנים כעת איזו יצירה שלמה לא מוכרת לי, שהיתה נפתחת במין הדרת צלילים נעים קדימה ונמשכים יפה כשנפסקה פתאום וחזרו לנגנה מחדש, כאילו נפלה איזו שגיאה וצריך לשוב ולנגן מהתחלה.

אחר־כך היתה הפסקה. וזמן מה לא ניגנו. אולי תפוסי שרעפים. אולי ירדה עייפות אף כי הכל נשמע רענן ורחוץ כזה להפליא. ואחר כך שב הפסנתר לנגן. וכנראה לא מאותו המקום שניגן קודם. וכאילו דפדפו כמה דפים קדימה, וכעת ניגן לאט, ובמנגינה שתופסת אותך כאילו חיכית לה, כאילו ידעת שיש כזו והנה באה. אינני ידען גדול, אבל זו היתה שירה מתמשכת, שהלכה וטיפטפה וכאילו היתה מפכה, משהו צלול ותופס קשב, ושוב חזרה להתחלה, ורק שתוסיף ותנגן כך עוד ועוד. לא יודע מה זה ורק יודע שיפה, שזה היפה.

התקרבתי לאכסדרה להציץ פנימה. חושך סביב, ומנורת האהיל יצרה חרוט של אור שירד וכיסה באור רק את המנגן את כתפיו ואת מה שלפניו, והשאיר את כל מה שמחוץ לו בחשכה גמורה. אלא שבתוך תנועות הנגינה היה רגע שגם הראש נכנס לאור, וזה היה פתאום ראש עתיר שיער שהיה קלוע בשפע מכונס, וזו היתה בבת אחת אשה זקופה אחת שרק כתפיה וראשה טבלו ויצאו מן האור ורק ידיה הלבנות היו שלוחות לפניה ופורטות בתנועות גדולות בתוך הלא נראה, מי זו? בלב השקט והלילה ומעגל האור המצומצם היו תנועותיה כשל מכהנת בקודש.

לא קשה היה לתפוס את המנגינה. היא חזרה שוב ושוב, היא היתה עדינה אבל היתה בה עוצמה, וזה היה פרק אטי אבל לא בכייני, עצוב אבל לא מתייפח וגם לא מתייפייף, אולי עושה שיהיה יפה. קשה לאמור דבר במוסיקה, ביחוד למי שאינו יודע במוסיקה יותר מדי. בטהובן, היתה השערה אחת, אולי שוברט, מוצרט, זה מוצרט? על פני כל החצר נשפכה כעת המוסיקה מעבר לדלתות הנעולות ומעבר לאפלה הלא בלתי מאיימת, וגם מעבר לגבעות הרחוקות הבלתי נראות שמהן היו לפעמים גם יורים כמה יריות בודדות, כדי שלא נשכח איפה אנחנו חיים, אבל כעת, אל תוך החושך פיכו צלילי הפסנתר השר, וזה היה גם ניגוד וגם מעבר לכל מה שיש כאן.

שאלתי ואמרו לי שזו אשה שאך זה מקרוב הגיעה עם משפחתה מגרמניה כנראה, ואִתה איש ושתי בנות, והם מנסים להיקלט כאן והאשה פסנתרנית ידועה שקיבלה רשות לנגן כשהפסנתר יהיה פנוי וכשלא תפריע לאיש. ויום אחד גם ראיתי אותה מקרוב יושבת לשולחן בחדר האוכל, גברת שאיננה דומה בכלום לאלה המצויות כאן, לא בבגדיה, פשוטים אבל זרים, ולא בראשה שהיה מעוטר בשיער גדוש מלבין משהו מכונס ואסוף בשפע על ראשה ועל עורפה, וישב שם גם בעלה איש גבוה ורזה מגולה ראש בחולצה פתוחה שחוסר העניבה בלט כמי שהחליט לרדת ולהיות כמו כולם. אמרו גם שיש להם כאן שתי בנות וסיפרו כמדומה גם על בן אחד. (שהתברר כעבור זמן כשני בנים ובת אחת…)

כל־כך שונים נראו כאן ואולי אפילו מוזרים, כמי שנקלעו למקום בטעות, או כמי שברחה לה הרכבת בתחנה הלא נכונה, ונשאר תקוע ערום וחסר כול, משהו ארעי, משהו המום ולא מבין ולא קולט היטב, ושאינו מעז להתאונן ושמשנן כנראה לעצמו כי זכות גדולה זכה כשקיבלו אותו, ושעם כל זה, כל מה שהוא מגלה כל הזמן שכאן לא מקומו ולא בשבילו, ולא ידוע לו מה הוא עושה עם עצמו, אולי כציפור שיר שנפלה למדבר. הכול לא רק חדש לו, לא רק לא רגיל, אלא תובע ממנו דברים שאין לו ושלא חלם שיצטרך יום אחד להיות מתרגל לדברים כאלה.

ראיתי אחר כך גם את הבנות, יפות כל־כך, ואחת מהן היתה יפהפיה להדהים, עיניים כחולות (כחולות? אבל לא, ירוקות כמובן, ירוקות) מתחת שיער שחור ואיזה נוכריות בלתי מושגת בכל היותה. וערב אחד ראיתי איך יצאו את השער והלכו בכביש כנראה בהחלטה להתערות יותר, הלכו מהודקים זה לזה, וגם כאילו נזהרים מפני איזה מארב נסתר, הולכים מתחת לאותם הפיקוסים הגדולים שעל הכביש, זרים בלבושם, בהליכתם המהודקת, בזהירות שנזהרו, אלוהים יודע מפני מה, ואולי מפני ההכרה שאכן הם כאן, לכודים על האי הזה וזהו.

בלילה שוב נעצרתי לשמוע מתחת חלונות חדר האוכל. לא העזתי להיכנס פנימה, שמא הפסנתרנית תתכווץ מפני, שמא דימתה לעצמה כעת שהיא לא כאן אלא בחדרה שלה אי־שם רחוק עם הפסנתר שלה, ואולי היא כאן רק לאחר שחיזקה ואימצה את לבה שלא להיכנע, ושהיא צריכה להיאחז בכל יכולתה במה שיש לה כאן ובפסנתר שהירשו לה לנגן בו, בתנאים אחדים. ולאחר כמה סולמות עלה ורדת, כשרוחה נתחזקה בה, כנראה, שבה לנגן את מה שלימים ידעתי שהוא הרומנסה מן הקונצ’רטו לפסנתר העשרים של מוצרט, ברה מינור. אולי גם אתם מכירים.

עצוב מכל היה האיש, אפור, רזה, מבולבל, מקדים שלום לכל אדם כחושש מפני כל אדם, לא יודע במה מכל מה שנשאר לו בגופו וברוחו יוכל עוד לעשות משהו של טעם. מחכה להתעורר כנראה מאיזה חלום ביעותים שנעשה למציאות, ושאולי בכל זאת יתעורר ממנו באותו רגע. קשה היה לראות איך היאוש היה מציץ לו מכולו ומכל בגדיו ומכל מה שהיה עליו. אולי עוד היה בהלם ואולי רק נפתל חסר כוח עם הכרת הסוף. איש אחד שהלך סבב אבוד בשבילי הכפר.

אשתו, הפסנתרנית, לא נראתה במשך היום, אבל בשעה תשע, כשהכול כבר היה ריק וכבוי ושומם, הדליקה את המנורה הקטנה שמעל הפסנתר, תקנה את התווים על כנם, כיוונה את כיסאה, אספה את ידיה אל חיקה וישבה דומם רגעים ארוכים שקועה אל עצמה. אני כבר העזתי והייתי בפנים מן הצד, ברשותה, נחבא אל הצללים, מכונס כשבלול, נזכר משום מה בסיפור טריסטאן של תומס מאן, איך פסנתרנית אחת חולת שחפת ניגנה להפצרת המעריץ האלמוני את כל טריסטאן שהוא ביקש ממנה, עד שהתעלו שניהם בנגינתה לשמי השמים, היא מתה והוא נעלם.

מי ששמע ומכיר את הרומנסה מן הקונצ’רטו לפסנתר ההוא, יודע את המנגינה החוזרת כמה פעמים, עד לרגע שפתאום הכול הופך לסערה מתפרצת בפראות כמעט, ואחר־כך שוב חוזרת המנגינה ההיא, והיא חזרה וניגנה שוב את אותו פיכוי צלול שהיה בו עצב מאופק אבל עצב לא מתחנן, יותר מבקש קשב דק מאשר חמלה, יותר מופנם אל עצמו ופחות תובעני אל העולם, בשום אמירה אחת אי־אפשר לדלות את כל מה שיש בה, וצריך לחזור עליה עוד ועוד מפני שזו אמת, מפני שאין הרבה יותר מעבר לה, מפני שבשום פעם אחת לא יכולים לקלוט את כל היפה הזה, ומפני שהעולם אבד ונגמר מעבר למעגל היפה הזה ומנגנים כדי שלא להיחשף שוב אל כל מה שמאיים מעבר לו. רצינית וכפופה ישבה המנגנת הגדולה לבושה צללים גדולים, שערה הגדוש מכונס לה אבל משהו נשמט לה מן הפקעת הסגורה והיא בידיה הלבנות לפניה ובתנועות ברבוריות גדולות כאלה היתה עושה שיהיה הדבר, היא לא בוכה אבל השומע החבוי לא מעז לנשום.

הקונצ’רטו נוגן כמובן בלי תזמורת, ומעולם אי־אפשר היה לשער כמה פעמים תצטרך לחזור ולנגן מחדש ולתקן קטעים שלשומע הצפון נשמעו ככליל השלמות, ועברו כמה שהים עד שזכה לשמוע באולם הקונצרטים את כל הקונצ’רטו במלואו ובתקליטים חזור ושמוע, אבל מעולם לא היו כה שלמים הצלילים וכה מלאי יופי כמו שנשמעו אז מפינת חדר האוכל הריק החשך, ויצאו ממנו החוצה מרעידי חושך, לא שייכים למקום הזה דווקא, לא למשפחה שנפלה מבוהלת למקום לא לה. לא לחצר הריקה עם הדקלים המרשרשים ולא לשעון הגדול שפסק מלכת.

אינני יודע מה היה אחר כך, לאן פנו ומה עשו, איפה הבנות היפות ומה הבן ההוא, או הבנים ההם, שלאחד מהם, מכל מקום היתה לו כמדומה בלורית גלית גבוהה נוטה הצדה, ואם שפר עליהם מזלם. אני זוכר איש צעיר אחד נעצר במורד השביל, נתפס בידי צלילים שכמותם עוד לא ידע, ואיך לא יכול היה ללכת הלאה, ואיך על ראשי אצבעותיו התקרב לעבר הפסנתר הבלתי נראה, ועמד שם חבוי והולך ונרחץ מאיזה אפור תמידי והולך ותופס שיש בעולם עולם גדול יותר מן הגבולות המוכרים לו תמיד, והוא כמעט שהתפתה לחשוב שזה שפה הוא הכול, עד שכמעט ונכנע. אשה אחת בלתי ידועה בודדה בחדר האוכל הריק בפסנתר הישן שלחה בו צלילים זורמים והוא ידע וגם אמר לעצמו, וכמדומה במלים האלה: אלוהים, כמה יפה.

כשמטה חטיבת גבעתי עוד היה בסיבוב בילו ביקשו ממני ערב אחד לא זוכר עוד למה דווקא ממני ולמה היה הדבר חשוב כל־כך עד שאפילו ציינו במפורש שסומכים עלי, ואת זה לא אומרים כל יום לכל אחד ובוודאי לא לי שלא הייתי אף אחד מגיבורי הארץ, לקחת איזה אופנוע מכאן ולהסיעו לתל־נוף, ממש לא רחוק מכאן פחות מעשרה קילומטר והדרך כידוע ישרה בלי בעיות עד הסיבוב ממול מע’אר ושמאלה ועוד קצת נסיעה וכבר אתה בשדה התעופה.

למה לא. דמדומי הערב התחלפו כבר ללילה צעיר ולחשכה לחה למדי, והיציאה מן המחנה לכביש באורות הדלים שהצליחו לחמוק מן ההאפלה שעל כל הפתחים ומתנדנד על מהמורות הכניסה בדרך העפר וכבר זה הכביש מתחתינו והדרך ישרה ואין בה לא איש ולא תנועה ולא כלום, ואז התברר שהחושך עמוק הרבה יותר ממה שהיה צפוי וגרוע מזה, שהפנס של האופנוע שבור.

מה עושים. רואים אפס. בקושי כמה צעדים לפניך. לחזור ולהודיע שבלי אור לא נוסעים, לחזור ולבקש שיתקנו או ימצאו עצה, להשעין את האופנוע על רגלו ולחכות שמישהו יעבור, ל“הכניס לניוטרל” ולהדוף את הגוש הכבד הזה בהליכת דידוי מתקשה בצדו, בסך הכול פחות מעשרה קילומטר, לשבת באוכף ולהדוף בשתי הרגליים מצדיו כבמשוטי סירה או לרכב ולנסוע במהירות אפס, ולהיזהר שלא להתגלגל לתעלה שמעבר לכביש. ממש חושך. כל כך הרבה כוכבים. אלא שאינם מאירים. ואיזו צינה לחה.

אפשר אולי להכניס נר לבית הפנס, או להאיר בפנס כיס, או לגהור ולשכב על ההגה ולחדד מבט ממרחק של כלום. עוד לא היו אז פסים לבנים או צהובים לסמן את שולי הכביש, והתעלה היתה פעורה ממש בשוליו ואין קל מהיכנס פתאום למִדרונה ובן רגע להתהפך ולחטוף כוויה או לשכב והפגר על ראשך עם נֶזֶל סמיך של שמן חם. ובקצרה, נפלא מכל צד.

נוסע על כן במהירות אפס, ממשש בסוליות הנעליים את מציאות הכביש ומנסה לשער בסוליית ימין אם אלה כבר עשבים או צרורות חצץ ועפר ואם אין זה כבר המורד המפחיד. חושך אמיתי. ורק המון כוכבים כל־כך הרבה מעולם לא נראו, ואם נאמר שזו הקסיופיה או זו הדובה וזה כוכב הצפון מאחור משמע שבאמת נוסעים דרומה. וגם זה משהו. למה כל־כך חושך, האדמה חושך ברזלי והשמים חושך מלא כוכבים רחוקים כדי כך שאורם לא מאיר כאן כלום.

אשא עיני אל הכוכבים מאין יבוא עזרי. או אל ההרים. תמיד למעלה. אבל כאן התעלה מלמטה וכל רגע היא ניגשת, ומעבר לתעלה זָכור איזה שדה בור למרגלות גבעת ברנר, ואחר כך ברושים וביניהם בתים ישנים או בתי אריזה, ואולי גרים שם, ואולי איזה ערבי קופץ פתאום עם סכין שלופה רק תמול שלשום גרשו את כולם מבתיהם, מעַקִיר וממעָ’אר ומקטְרָה משאחמֶה ומבָּשית ועדיין אולי מסתובבים לחפש כאן דברים שלהם או שעדין נחבאים ולא ברחו, והנה לפניהם טרף ואין בידיו כלום מלבד אופנוע עיוור ולא שום נשק לא רובה ולא אקדח אפילו לא מקל. נחמד מאד.

האופנוע מפכפך בשקט, אופנוע שקט וטוב, אפשר לשמוע את השקט מכל העברים וקול טרטורו הקל נשאר רק סביבו, ריחות של שדה שביום הוא אבק ובלילה הוא לחות שריח השדה דבק בה. משמאל אין גבול לשמים השחורים והם יורדים עד הארץ מימין הם נחתכים בגלי הגבעות, שמתבטלות לגמרי לעומת הגובה האינסופי של השמים והכוכבים האלה, כל־כך הרבה. כבר יש כמה ברושים משמאל סימן שאלה הבתים ההם הנטושים או מי יודע מה, עד לפני שבועיים שלושה לא היה איש מעז לעבור כאן במשוריין. הופ, עצור! התעלה!

מזל. לעצור רגע. לבדוק. סביב סביב. להתכופף, לצפות קדימה, מה ממתין שם? שקט יותר ממה שאפשר, שקט שאפשר למשש, ולבד, ובעצם לבד לבד, לא זוכר עוד לילה חשוך כזה. כאילו ריח מדורה שכבתה אולי עוד בימי האנשים שגרו כאן, הכול נשתנה פתאום. מחשבות כאילו מחכות כעת לחשוב. הרבה בבית אחת, כל־כך נשתנה פתאום. ושוב וברגליים משפשפות את הכביש זזים לאט לאט הלאה יותר לאמצע ורק שלא לתעלה השנייה. ויש פתאום דמות אחת עומדת בצד וממתינה, מי זה? מי שם? עמוד הטלפון. וזזים לאט.

חושך זה לא אין אור. בורא העולם עשה את העולם לא מבטון ולא מלבנים ולא מברזלים הוא עשה אותו רק מתהום, מרוח, ממים, ומחושך וזה הכול. ואחרי החושך עשה את האור וראה כי טוב. חושך על פני תהום, וחושך על פני תעלות, ואיש על אופנוע וכביש שחור בחושך השחור ונוסעים באמצע בפכפוך עמוס. מעולם לא היית מול חושך ורק מביט בו ורק מתפלא איך זה החושך שאתה רואה חושך שהוא רק חושך וגם המון כוכבים למעלה וגם את מיתאר גב הגבעות מימין. מה זה בעצם חושך. הוא מסביבך סובב סביב, לא שלא רואים לגמרי גם לא צעדים אחדים הלאה, אלא שנמצאים בתוך משהו שאיננו שחור אלא הוא חושך. אתה נוגע באוויר באצבעותיך ונוגע בו בחושך הוא אמיתי הוא ישנו ולא שהדברים הם אותו דבר אלא שרק בלי אור, ואם יעשו אור ימשיכו להיות מה שהם, לא, הדברים אינם בחושך וגם לא בחושך, אלא הם חושך, הם עצמם חושך, חושך לגמרי כל העולם סביב נגמר ואין לו המשך אלא חושך חושך ורק למעלה הכוכבים.

הקסיופיה, הדובה הגדולה והקטנה, כולם שם מאחור וכוכב הציר, והרבה גדולים ובהירים מאז נוצצים כמו פנסים והרבה קטנים מהבהבים להם, ואולי ההוא כוכב לכת, נוגה או צדק או מישהו, ובעצם כל־כך לבד, אתה פה, לבד בחושך ולא יודע כלום. תמיד רק עוברים דרך החושך, יוצאים מאור ונכנסים לאור, וכאן אין שום אור ולא אורות, אף אור. הכפרים שהיו לא מזמן אינם ואין עוד בהם אור. איש לא קם אשה לא קמה ילד לא בוכה. אין תרנגולים גם לא חמורים, רק ריק סביב ורק חושך.

מתי יש לך זמן או הזדמנות להימצא בחושך ולראות אותו מקרוב. לראות את מהות החושך ואיך הוא באמת. שלום לךָ החושך, מה נשמע. אני פה בחושך שלך, מוקף סביב. על האופנוע הזה. ואתה החושך הגדול. לא דבר שנוגעים בו ולא דבר שמריחים אותו וגם הלחות לא שלך, ובוודאי לא הכוכבים, בלעדיהם היה נורא, אנחנו רק אתה ואני. לא שלא רואים בכלל, אלא רואים משהו ורואים שחושך. אילו היה לי גפרור, הייתי עושה בך חור. סימן שאתה משהו שלם. והשקט, מפני שבחושך לא עושים דברים. והריחות מפני שהלחות עושה. והעיוורון מפני שהעיניים לא רואות. וכל זה לא אתה. אתה רק חושך ואני רק בתוכך, מתפלסף בחושך. הו, זהירות!

כן, טרח, זה כבר בתעלה, חצי הפוך הכול נשען רק על הרגל שלי הזאת, ולנטרל מהר את המנוע, ולא להתהפך פה בקוצים, ימח שמו. הנה, בתעלה. מזל שלא עמוקה. ליישר, להתיישר, הכול על הרגל הזאת. מצחיק נורא, לפני שאפשר היה לומר מילה, איך יוצאים מכאן, איפה הכביש, חור מחורבן, מה כעת? הרגל הזאת, לא כוויה אבל כהוגן. עם כל העסק עליה. תביטו עלי. צריך באלכסון למצוא איך לעלות. ממשש ברגל השנייה את השיפוע. הרגל הראשונה לא כל־כך. זה כבד הדבר הזה מזל שלא התהפך עלי. מנסים, בזהירות ועולים, ושוב זה כביש. ימח שמו וכל העולם ולמה נסעתי.

חושך והרגלים ממששות את האספלט והעיניים חודרות לתוכו לתוך החושך ולא רואות כלום. אבל כעת פתאום מתברר כי יש לפניך כל מה שיש בין האדמה והשמים, קומה ענקית של חלל עולם, הגבה גבוה מעל הקרש השטוח של האדמה השכובה שטוחה, ועולה הגבה גבוה למעלה כל החלל הזה עד הכוכבים. זה לא משהו שרואים, זה משהו שישנו, משהו חסר חומריות, דבר לא אטום, דבר חסר משקל, לא נוגעים בו, אלא בלחות של האוויר, בוודאי לא רואים אלא מטרים ספורים, ואת גבות הגבעות מול השמים שתמיד הם בהירים יותר ועם הכוכבים. עומד כאן משהו שהוא יֶשנו, ישנו מלא, גבוה וענקי, מקיף הכול כבתוך שמלה, כולו הוא הדבר עצמו, – כולו מלא עצמו, למהדרין, לא נימוֹש ולא ניחוֹש, כי איננו חומר, אבל הוא ישנו, והוא ישנוּת, ונוסעים בתוכו לאט, בהיכרות הולכת ומכירה יותר, בנעליים משפשפות את מוצקות הכביש, בזהירות וגם ברגל כואבת אחת, וכל הזמן הוא כאן המשהו האדיר הזה, ישנו לא מתרחק ולא מתקרב, כמו היות בתוך מצולת ים, אלא ששם כל הזמן מים, וכאן כל הזמן החושך, שעד הכוכבים.

חושך אטום, גושי אבל חסר חומר, כמו צעיף שחור או אד שחור. אבל גם הצעיף הדק נראה עבה מדי וגם האד המרחף ממשי מדי. כזה מין דבר שלם, דבר שלם כולו, כמו רק מעט דברים שיכולים להשיג את המדרגה הזאת ולהיות אחד שלם ואחד הכול. ופתאום תראה, וזה נראה כל־כך יפה. כל־כך מיוחד וחגיגי. פתאום הכול ככה, או מין רוממות, שבעצם, אולי אפילו, לא תאמין, אולי אפילו נראה כמו אושר? אם תבין מה הכוונה בתוך הפשוט המלא הזה. וכאילו באמת מתחיל להיות מובן משהו שלא היה ידוע עד כה, פתאום ואחד מוצא עצמו בשייכות לא ידועה מוקף כולו והוא ממש בתוך הבפנים בפנים, כמו אולי באיזו פעם אחת רחוקה מאד, זכורה ולא זכורה, אבל גם כמו פעם ראשונה, פתאום והוא בסוד העניינים הענקיים ביותר, החשובים מכל, אין קץ סביב סביב.

או כאילו יש שם למעלה מסננת אדירים גדולה כזו, שמעבר לה בשמי השמים הרחוקים ההם, שמעל השמים האלה הקרובים, מתלקחת שם אש גדולה ועצומה, ולבנה מרוב אש, ורק דרך נקבי המסננת רואים את הלהבה ההיא, כהרבה נקודות אור קטנות אין ספור, מטפטפות אלינו בהמון טיפות מסוננות מן האש העצומה ההיא שבשמי השמים, דרך כל רום קומת העולם הגבוהה.

אין אות חיים מסביב, אולי יש ורק המנוע מחריש. לא תנים ולא תנשמת, לא כוֹס ולא אוֹח, וכלום לא אוֹהַה ממקום הכפרים שאך זה ניטשו, וכאן לא המידבר הגדול וגם לא ערבות הנגב. כאן ממש אמצע הארץ, בין תל־נוף לבילו, כל אחד מכיר, ורק הכול ריק פתאום ומרוקן, ומימין כשנוסעים דרומה וכוכב הצפון בעורף, רואים את חיתוך הגבעות אפלות לגמרי על אפורות השמים, מתרוממים להם למעלה חגיגיים כאלה כמו בשמלת נשף משיית שופעת, עם אבני חן מתנוצצות, אבל משמאל רק השטוח שטוח הזה, שכעת רק ידוע עליו יותר משנראה בעיניים, ושפעם היה אולי שפך נהר שׂוֹרק הקדמון שהתעכב כאן והשקיע תחתיו מפלסי טין עצומים וחלקים למשעי עד שממש עליהם עשו את מסלולי שדה התעופה, לאחר שהובישו מיליון שנה ושנה, וכעת הכול שם רק מרבץ אין מפריע של חושך סמיך ולח, ואין כלום, ושום דבר, ולא כלום.

אבל כעת פתאום קורה משהו. בבהלה עוצר ומשקיף לאחור. אין ספק. ולא תאמין. אורות מכונית מתקרבת מאחור ואורות שני פנסיה מרקדים, ועוד מעט הם לא יבחינו בפגר החשך הזוחל הזה ויעלו עליו במכה אחת, והוא קופץ ומנפנף ביד שאינה אוחזת באופנוע, מנפנף במרץ ומקווה שהללו לא יתבהלו מן הדמות המוזרה שנחלצה ונתממשה מן החושך ושאינה דומה לכלום מן הידוע באור, ושלא יפתחו עליו באש או סתם לא יבחינו בו וידרסו אותו ככלב כבישים מרוח. לא. הם מאיטים.

הם מתקרבים אליו. נעצרים. ומישהו משם, קול אחד עושה חור בחושך סביב הפנסים הזוהרים יותר מדי גם כשמאופלים, היי מי אתה? אומר הקול, והוא בהצטדקות, אני, אין לי אור, וההוא מן ההגה של הג’יפ וכמה אחרים מציצים מוזרים כאלה מכורבלי שמיכות, אתה, אז איך אתה נוסע, וההוא מן האופנוע, אני, בקושי, אתה רואה, וההוא מן הג’יפ, אתה, אז איך אתה רואה בלי אור, וההוא מן האופנוע, אני בקושי, אתה רואה, אתה, מצחיק אחד, אומר הנהג, איך אתה משוגע נוסע בחושך, קרה לך משהו? אני, רק קצת ירדתי לתעלה פעם אבל לא נורא, ואחר־כך מתברר שגם הם לתל־נוף, ואחר־כך מתברר שהנהג מיהו אם לא בדיוק שמואליק, ואחר־כך מחליטים להדליק סיגריות ויש פתאום ועידה קטנה של מתעכבים על הכביש באמצע הכול שהפנסים גם לאחר שטייחו אותם קצת בבוץ לשם ההאפלה ההכרחית עושים נפלאות לחושך ובתוכו, לא מבטלים את כולו אבל גוזרים את ממשלתו לכתם אחד, לפס כביש מואר, ומסביבו המון המון לא מואר וקשה־עורף בחשכתו, ונושמים צינה ומעלים עשן שהאור משחק בו, וזה עושה הכול מוזר מאד, כאילו היה משהו ונגמר מוקדם מדי, כאילו היית באיזה דבר וגמרו לך, וגם כאילו צריך להסביר משהו אבל לא ברור מה בדיוק.

ואז מחליטים שהג’יפ ייסע מאחור ויאיר לאופנוע מלפנים, ויוצאים לדרך, לאט כמובן, ונעשה קר, והלחות הופכת פשוט לקור, וההם מתכרבלים להם בשמיכות שלהם, והכביש בקלות מגיע לסיבוב, וגם סובבים בו בקלות שמאלה ובלי עניינים, ומשאירים מן הצדדים כל מיני דברים לא מוגדרים שחבל עליהם משום מה, ואולי הם רק האשלים העבותים שזכור שהיו ועמדו ממש כאן ומימות עולם על כיכר הגורן שלעולם לא תהיה עוד. עדיין חושך גמור, עדיין הכוכבים במצהלות אורותיהם הנוצצים בתוך איזו שתיקת גבהים ענקית, ועם כל זה, זה כל־כך שונה לרכוב ולנסוע עם אורות, אילו רק ידעתם.

אדון חרלמוב היה איש גדול. הוא היה איש גיבור, וכשהיה יושב אל הפוסהרמוניק שהוא מין פסנתר מנושב דוושות רגליים או מפוח מנופח רגליים, או אקורדיון זקוף כפסנתר ומנופח כנ’ל, מכשיר לא ידוע ברבים אבל בסמינר העברי בבית הכרם ירושלים היה כלי המוסיקה בחדר המוסיקה לשם הוראת המוסיקה וחיבובה כשהיה יושב האדון חרלמוב הענק הגיבור כמין דוב המשתעשע בגור חתולים, ופורט בו באצבעות גדולות וגיבורות, מכסה בכפותיו את כל מדף הקלידים ומנקש למעלה ומנפח מלמטה עד שהכלי היה כולו מרעיד והדוושות היו נאנחות וחורקות כאילו חישבו להיקרע בעצבנות ובחרחור לא מוסיקלי. ואילו מעל לאקורדים הגדולים של הפוסהרמוניק היה אדון חרלמוב שר בקול גדול וגיבור כשהוא יכול לקום בנקל ולשאת את כל הדבר הזה בחיקו ולהתהלך עמו בחדר בלי שום מאמץ לולא היה חייב גם לנפח ברגליים. אבל הוא היה מתרומם בכל גודלו ומביט סביבו פעם בפעם לדעת מי אינו שר או מי מזייף ואז מתוך השירה היה אומר בפרוזה כבתוך סוגריים, אתה שם, או, את גברת, וההם היו נלפתים ומצטרפים נכון לשירה הגדולה.

על צד האמת, אדון חרלמוב הגדול מנגן בעוצמה והכיתה המשוררת בכל כוחה והכלי המנושב עד חרחור כל זה היה מרשים מאד, וגם מביא עליצות עד שפרצי הצחוק היו מתבלבלים מפעם לפעם אל תוך ההרמוניה, ומרבים את קטעי הפרוזה לשו, גם כשהעברית שלו עוד לא יצאה חופשי מתחת הרוסית הגדולה שלו, אתה לשיר היה גוער, את לא צוחק, היה מזעיף פניו מעל נגינתו והמשיך לחבר את השירה הגדולה אל הנגינה הגדולה וחזר וכפף עצמו אל נומך הכלי וחזר והתרומם לסקור בזעף את צבאותיו.

אבל הוא לא היה אדם זועף מטבעו. ואפילו נראה שהיה איש טוב אלמלא שהכול היה לא לפי מה שצריך להיות. לא תחליף הפסנתר, לא מקהלת השרים, לא סבר פניהם, שאמר יותר מדי עליצות ויותר מדי נעורים ויותר מדי חוסר-יחס, לא לפי כבוד המוסיקה כששרים השמים מספרים כבוד אל, וכל הזמן היה מתקן ומזכיר את התו שזייפו, פָה, היה זועק פָה, פָה מאז’ור. כשדרסו לו במשובה את הפה מאז’ור, ומתוך כאב אמת ומתוך התגברות על היאוש ומתוך נסיון להציל את היופי, ואז היה מגביר קולו ומעצים את מפוח הכלי, וגובר על הכול, כפוף שחוח אל הקלידים, בודד מאד ובלתי מוותר.

לי עצמי לא היה מזל גדול אצל אדון חרלמוב, ויום אחד כשהכול היו עומדים ושרים מה ששרו לא הרגשתי איך קם והיסה את כולם כדי להבחין מי מתעלל בשירה, ואז נשמע רק קולי הלא יודע עוד שנתפש מתרונן במלים הגדולות קום התנערה עם חלכה, אתה, לחש לי עד שהתקרה התקמרה, אתה אדון דינבורג כנפיים עוף, שאומר לך אל המנהל ויעיף אותך, ושאומר עוד, אתה חסר תרבות אתה מחריב המוסיקה, ואומר עוד, על מי אני עמל, וגם אולי אומר עוד, אתה אילו ידעת מה זו רוסיה ומה עשו לי שם לא היית שר לי את זה, ובשום פנים גם אילו הייתי מסביר לו במיטב הפרקליטות שלא היתה זו אלא רק בדיחה, אדוני, רק סתם, באמת, דברי לא היו נשמעים, ובעצם, גם לא לי, אז למה? לפעמים אין תשובה מלבד ככה, סתם ככה, קלוש, ודי טפשי, או, וזה לא לאמירה בקול, אפילו לא לעצמי, אולי רק להרשים מישהי שם בסוודר חום יפה ששרה דוקא במסירות הנפש וסומק בלחייה.

אין פלא שבסוף אותו השליש היה הציון שקבלתי במוסיקה “כמעט מספיק בקושי”, שמעיד שברגע האחרון בכל זאת נכמרו רחמי האיש הגדול על הנער התעלול, בעוד שהיה לו מצוין בתנ"ך ומצוין בספרות וגם בהיסטוריה, כמדומה, היה הכמעט מספיק בקושי, די קוץ ב…(וגם בערבית: בלתי מספיק, חד וחלק, נאום מורהו הדגול יוסף יואל ריבלין, איש ירושלים נהדר מראה, וגם באנגלית לא כל-כך, כדברי מיסטר מוריס, איש לא גבוה אבל תקיף ומנקש עקביו בלכתו, שלא להזכיר את המתמטיקה, שכל המאמצים להבין במה מדובר לא השביעו את רצון האיש הספינקסי הזה אדון חברוני וגם לא את המתמטיקה עצמה). ונראה שהייתי די לא מוצלח גם כשניסיתי לעשות שיחת פיוסין עם אדון חרלמוב וסיפרתי אגב שאנו הולכים באכסדרת הסמינר שמתחתיה יש מגרש מסולע שיהיה פעם מגרש הספורט בשביל אדון יקותיאלי¹ המעמל המפורסם, צועדים הוא בהליכה ואני בחצי ריצה הוא הגדול והגיבור ואני הדל ממושבת הדרום פורש לפניו הוכחות עד כמה אני בתוך המוסיקה מאזין לתקליטים ושומע אצל חבקין את בטהובן (בעיקר החמישית) ואת מוצרט (בעיקר את הסול מינור), ואת באך (בעיקר הברנדנבורגי השלישי), וכאן נוקשתי, ומאד מתלהב אמרתי לו גם את הסימפוניות של שופן, שאז עצר אדון חרלמוב מהליכתו הגיבורה בבלימה אחת והביט בי מלמעלה במבט שורף, שופן לא סימפוניות, אמר סופית בשאט נפש והלך, ואני נשארתי מטופש עוד יותר ולא יכול להשיגו ולתקן כי התכוונתי לשומאן, ביחוד לסימפוניית האביב, שמצאה אותי אפילו מקנח דמעה על יגון הנעורים ועל כליון הנפש, כמו למשל אל אחת חומת סוודר, שהוא נושא עיניו אליה אבל בוש לשאת אליה עיניים, אלא שהשם שומאן ושופן וביחוד כשהם כתובים לא בעברית עלול להטעות כל חלש בשפות, וצריך לזכור כי אבא החלוץ האידיאליסט מקפיד על עברית רק עברית תמיד עברית ושמספיק ולא להיות עוד גלותי. לך תסביר כל זה לאדון חרלמוב. איש גדול כערבות רוסיה, ושנכונו לו שם גדולות אלמלא הוכרח ויצא לדרך ובא לכאן וקיבל משרת מורה למוסיקה עם הפוסהרמוניק ההוא.

כמה פעמים צריך היה אותו חבקין בעל הפטיפון, התקליטים, הכינור והדעת היסודית שלו במוסיקה עד שבין שאר פרנסותיו הקלושות כמזכירו של הרופא הפרופסור “שדות ירוקים”, שזו קריצת עין כנענית לפרופסור גרינפלד (את ה-אי של גרינפלד ביטא אחרת לא לפי כוחי), היה מעתיק תווים מעשה אמנות עין לא תשבע מראותו אץ ומטיל תווים בחמשות מחבר משקופים לתווים וקשתות לשערים אלכסוניות וישרות ברורות וקסומות שמכילות בתוכן את סוד קריאת המוסיקה אל עושי המוסיקה, כמה פעמים תיקן לי ובחיוך לא מאשים כי דה לא בֶּר האמס כמו בר בורכוב או יהודה לייב גורדון אלא זה פשוט בראמס, הברה אחת, הכול שוואים ורק קומץ אחד מתחת לריש, כמו טראח, למשל, יוהאנס בראמס, שזה כמו אולי יוחנן אברהם, שנשמע כנעני פי כמה, וכך גם בעניין שומאן ושופן, שרק הסוף קצת שונה.

אבל מה היה קורה? היה קורה לפעמים שאדון חרלמוב היה מנגן ושר וכולם שרים וטיפה גם משתעשעים, אבל פעם אחת פתאום הפסיקו הכול וחדלו והיו בקשב כאילו משהו אירע שצריך לדעת מה ואדון חרלמוב בלי שאמר או הזדקף או נתן עיני זעם או עבר פתאום לפרוזה, אדון חרלמוב פתאום השתנה שם בשבתו אל אותו הפוסהרמוניק הישן והכושל מרביץ אקורדים גדולים ומנושפים, מעבר לכוחו, וכאילו משהו קרה פתאום, אלה לא היו האקורדים וזאת לא היתה השירה ששרנו, משהו קרה שפתאום הכול היה שונה, עדיין היה שר ומנגן מקופל אל הקלידים כמין שבלול ענק או כמין נשר שמאכיל בין רגליו את גוזליו הרופסים, ופתאום הכול היה אחרת לגמרי והיה שקט גדול והיתה שמיעה גדולה ומשהו השתנה לגמרי והיתה שמיעה נקייה וקשובה והוא שר אז אחרת כאילו לעצמו כאילו היה לבדו וכאילו התגלה לו דבר שלא אכפת לו כעת מי שומע ומה עושים כאילו מצא פתאום תוך כדי הכול איזו אמת לא ידועה שנתפשה והולכת עכשיו והולכת ומתבררת וגם כשעוד לא ידוע מה היא ידוע שזו אמת שעושה הרבה ובאה מאליה, לא צ’ייקובסקי אם מישהו חושב, ולא רימסקי קורסקוב או בורודין או כל ההם הסקריאבין והדז’יאבין וההם אלא משהו שונה ומיוחד שמתגלה והולך כעת ועושה לו דרך בשיר שהוא שר כפוף כולו כשבלול ושר בקולו הגדול עמום משהו אבל נקי אבל נכון כמו משהו שהוא אמת, שומעים ויודעים שהנה זה עכשיו קורה ושהוא לא כאן ואולי מעבר למה שכאילו ידענו עליו תמיד ושגם העזנו בטפשותנו והתחצפנו ללגלג עליו אז פעם מזמן כשעוד לא ידענו וששומעים כעת משהו כאילו הנה זה קורה דבר ויש משהו כעת וזה קורה גם לנו, ובאיזו ענווה וגם באיזו ערגה כאילו הנה זה הנכון שגם לא עלה על דעתנו וכעת שומעים שישנו והוא נכון, עד חנק בגרון, קל מדי לומר כאן ערבות רוסיה או הקוזקים באים או הטטרים או רוחות סיביר או מתייפח כאקורדיון וכל החכמות הידועות, וזה לא כך, פשוט קורה בעת שאדם אחד שר ושומעים שהוא שר ושזה הדבר, ושזה נכנס פנימה מעל המקום ומעל הכיתה בבית הכרם ומעל התלמידים בסמינר, מעל השיעור במוסיקה וכל מה שכרוך לזה תמיד, ואולי כמו, רך עולה פתאום ממקום רחוק, ואולי כמו שמואל הקטן ששמע פתאום בשקט בלילה קוראים לו שמואל שמואל ויאמר הנני.

ואחר כך היה שקט ונגמר. ואף אחד לא ידע מה בדיוק עושים וגם אדון חרלמוב, ואחר כך הוא קם ונעשה בבת אחת גבוה עד התקרה ואחר שמט את כתפיו וירד משהו וגם ידיו הגדולות היו תלויות ואחר כך קינח את קרחתו במטפחת וראשו היה גדול וגולגולתי, וחזר ושמט כתפיו יותר ונתקטן עוד משהו והלך לו אין מלה אל הדלת ולפני שהלך הפך ראשו אלינו ונפנף לנו משהו ביד רפויה קצת והלך. והיה שקט וקמנו פה ושם והיינו כפופים ומבודדים ואיש לא אמר כלום ואחד אחד יצאו כולם נמוכים ופנו איש לעברו וגם אני ירדתי במדרגות לא יודע מה להגיד ועל ידי ירדה במדרגות נערה אחת בסוודר חום אחד וגם היא לא ידעה מה להגיד אבל אמרה, לאן אתה הולך? וזה היה מפתיע וכל-כך לא צפוי עד שכאילו שכח שרק לכך ציפה וייחל כבר זמן וזמנים. וגם בדה כל מיני סיפורים מופלאים מן הדמיון ואיך זה יקרה והם יתחילו פעם ואיך זה יתחילו לדבר ואיך זה מעולם לא ידע איך ולא איך מתחילים ואיך הוא יהיה מתחיל. ואילו כעת יורדים יחד במדרגות, ואמורים לתת מלים למה שקרה לפני רגע והיכה על ראשם, שבמקום זה אינם מדברים כלום אלא פתאום היא שואלת לאן פניו, שעל זה הוא עונה בתנועת יד נבוכה, וגם באומץ, לאן את? אני אלווה אותך, אמר ולא האמין שזה הוא, ובלי שידע שיש בו אומץ לכל-כך, אהה, אמרה, אני גרה קרוב פה למטה ברחוב החלוץ, אמרה, חומת הסוודר הזאת, שכעת בקור חורף בית-כרמי עלה גם סומק מה בלחייה כשהרגישה שהבחין בו בסומק הזה פרח הסומק והסמיק פי כמה עד שהיתה סמוקה לא פחות ממה ששרים בשירים על התפוח בסתיו, כיוון שכך הסמיקה עוד יותר ונכלמה ורצתה לברוח, והרימה את צווארון הסוודר סביב צווארה כדי גובה סומק לחייה, והחליטו להתעלם וירדו בכל אותן המדרגות המנויות של רחוב המעלות (חוכמה של אדון סילמן פוסק הפסוקים) ומדלגים בהן בצעדי מחול פוזזים לא רק בגלל גיל עלומיהם המפזז, אלא גם בגלל שריקוד הוא עוד אמנות ביטוי ללא מלים, וזה בידוק מה שהיה מתבקש כעת וכאן, אמרה בלי מלים, כשהקזוארינות מטיפות פנינים וכבר זה רחוב החלוץ רחוץ כולו בגשם, ועוד שלושה ארבעה בתים וימינה וזה בית אבישר שנקרא פעם אגבּאבּא, וכאן למטה היא גרה.

עמדו בפריחת הוורד שלה ובדלות גוו שלו ובפרעות ראשו, הוא נותן לי שיעורי פסנתר, סיפרה כעת, אדון חרלמוב, לא ביקשתי, אבל שאל אם ארצה, ושאלתי אם זה לא יפריע, והוא אמר שלא, ושהוא ישמח, ושהוא חושב שיש לי איזה כישרון, שלא מבקש כלל שכר לימוד, אתה יכול להאמין, איזה איש הוא, איזה איש, אמרה, ועמדו עוד רגע ועברו להישען מרגל אל רגל, ולא ידעו מה לומר עוד, ושינו ונשענו מזה ומזה על העץ בידיים נתמכות אל הגזע, אבל לא נוגעים, מה פתאום, ורק חשמל בין הידיים הלא נוגעות, וכבר אינה סמוקה אלא רק ורודה קרירה, ורק הוא לבו בגרונו ולא יוצאת לו אף מלה, טוב, היא אומרת כעת, זה היה כביר מה שניגן, אמרה, אדיר, הוא אומר לה, יוצא מגדר הרגיל, היא אומרת, נפלא, הוא אומר, פנטסטי, וטיפות בודדות נשרו ממחטי הקזוארינות ואפשר היה לשתות אותן מניקיון ומזכות ומריגשה, ואולי גם להניע כעת פתאום איזה ענף אחר טעון טיפות ישר עליה והיא תצווח, והוא יצחק, טוב, היא אומרת, אז זהו, כן, הוא אומר, זהו זה, טוב, היא אומרת ולא עושה, או אני יורדת, לילה טוב, היא אומרת, טוב, אז אני הולך, הוא אומר, ליל מנוחה, הוא אומר, ולא יכול ללכת והיא לא יכולה לרדת, אז להתראות, היא אומרת, מתוך החום הרך החם הזה שלה עם שערה הערמוני, לילה טוב, הוא אומר, להתראות, היא אומרת, איזה להתראות מה להתראות, בואי אל תלכי, הוא צועק בלי לאמור, חכי רגע, אל תלכי, רק עוד רגע, בואי, הוא לא אומר, תראי איך הן כולן פנינים, אמר כעת, והיא אמרה, כן, וגם הוא אמר, כן, ואומר שוב, כן, או זהו, והיא חזרה אז פתאום בריצה ושמה לו פתאום נשיקה על לחיו וסבבה ונמלטה בכל המדרגות וביעף למטה ואיננה. והוא נשאר עומד לא מאמין לא יודע מה, ידו על המקום שבלחיו ולא קולט מה ולא כלום ולא מה כעת, ורק שזה, ושדווקא כן, ושזה היה באמת, וכושל שיכור הולך כושל ברחוב החלוץ הריק והרטוב עד שמתחיל לשיר מתחת חוטמו השמים מספרים כבוד אל, ואחר כך גם לזמזם, ואחר כך הוא גם פוצה פה ושר ולבסוף הוא הולך וגועה כשור פר ברחובות ההגונים והישנים ההם בקול גדול מתעלל בבעלי הבתים בלי שום מהפכת המעמדות אלא רק מודיע לעולם שיידע ואומר להם את האמת הגדולה ביותר והזכה ביותר שהנה אך זה נתגלתה ברחוב החלוץ מתחת לקזוארינות המטייפות, כי השמים מספרים כבוד אל. ועד שהוא הולך ומשתתק והגשם פתאום הלך והתחזק עליו ונפלא לתת לו ולהיות לו לגמרי וגם לתת לו להיכנס קר ורטוב לחוכו וגם לענות בתורו במקהלה כמבוקש, שלוש ארבע, ומעשה ידיו מגיד הרקיע.

ויום אחד ובלי אתראה דרך שער הברזל הגדול הפתוח כולו ולא דרך הפשפש שהיו נכנסים בו כשהשער היה סגור בא לתוך החצר הפנימית בשצף רעש מפצח אופנוע שחור וגדול, וכשדמם ירד מעל האוכף בחורצ’יק אחד חמוד ולעניין, ומן המושב האחורי המוגבה שלח כעת רגל מהססת אחת והקיף את המושב וחיפש את הקרקע וירד גם ברגלו השנייה בזהירות ובלי מיומנות מי מכולם מי אם לא לוי סקונדה. כן, הוא קנה אופנוע, הנה זה האופנוע השחור, קרן שמש או סאנבים, והבחורצ’יק לאחר שהשעין את האופנוע על רגלו נוטה משהו באלכסון, אינו אלא הוא המוכר ועוד רגע הכול גם היה מתוכנן לכך והוא יעלה ויישב באוטובוס של נתנצ’יק ויחזור העירה, והאופנוע הגדול הזה יישאר כאן כולו של לוי סקונדה, והוא עצמו לוי סקונדה כולו כמו שהיה תמיד עם המשקפיים והשיער הסמיך והקצר ובחיוך של מי שהצליח בהפתעה שהפתיע גם אישר ואמר אז לכל המשתאים סביבו, קניתי אופנוע.

הצרה היתה, וזה התגלה מיד למחרת, שלוי סקונדה לא ידע לנהוג באופנוע, לא התניע ולא הסיע ולא לנהוג ולא לא-ליפול ובכלל לא, ואולי מוטב היה אילו קנה לו חמור ממוצע והיה רוכב עליו לעיר לוד לקנות שם אצל עלי או אצל מחמוד ירקות טריים כאשר אהב ופירות טריים וגם יבשים וכבושים, ובקבוק שמן זית אמיתי ולעשות לעצמו ארוחת מחמדים כולה כלבבו. אלא שלוי סקונדה חמד לו אופנוע, ובניגוד לרבים שרק חומדים ורק נאנחים ולא כלום, קם הוא המורה להיסטוריה וחמד ועשה ויש לו אופנוע ורק בלי לדעת לרכוב בו, וכאן אני נכנס, מכל בן שמן המעטירה בחוכמה, במשק ובחינוך הומאניסטי, הביט לוי סקונדה סביבו ומצא אותי, למה, בגלל נחרצותו שאם חומד אדם דבר לא לוי סקונדה יחמיצנו, אבל לא המכונאים המפורסמים ולא הטכנאים ולא הספורטאים כמו דז’אבה שאין כמוהו, ולא מבינים בצבא וברובים ובסליק, עד שראו האנגלים וחשפו את מה שסילקו ואפילו אל מתחת לכיסאו של רופא השיניים הגיעו, מכל המופלאים והדייקנים והמאומנים בחר לוי סקונדה בי. ואני בלי להסס ומבלי להתוודות שמעולם לא נהגתי אופנוע קפצתי על הצעתו בהסכמה כזו שהוא עמד והסיר משקפיו וניגב אותם מתון מתון וגם אמר ידעתי שאתה האיש.

לא שלא היה לי מושג באופנוע ובאופנועים ובהערצתם, אלא שרק לא ניתן לי לממש את המושגים הלכה למעשה. לאחי היה אופנוע ועוד אופנוע ועוד אחד בכל פעם גדול יותר ומשוכלל יותר ומהיר יותר ולבסוף גם היה לו הסאנבים הזה קרן השמש ואני ראיתי איך הוא נוהג בו, ורק לא ראיתי איך ביום הנורא ההוא הפך אותו האופנוע והוא נהתהפך וכיבה את השמש ואת קרני השמש ולא חזר עוד אלינו, ואמא השביעה אותי שלנצח לא לרכוב עוד על אופנוע, אבל זה היה אחר כך, ואילו קודם לכן ראיתי איך הוא עושה את האופנוע לחי נושא אותו. ואפילו בסתר, אבל נתפש מיד, נסיתי להתניע ולרכוב אלמלא איך שהוא הכול נגמר מהר במפולת ובכווייה וכמה שלא כדאי לספר בדברים שהיו בין האח הגדול הקנאי והאח הקטן השלומיאל שנתפש, ובין כך ובין כך ראיתי מה עושה הקלאטש ומה עושה הגיר ומה עושה הידית של הגאז ואיפה פותחים ואיפה סוגרים ובדמיוני הייתי מושלם ורק העולם לא ידע, עד שבא כעת לוי סקונדה והביא לי אופנוע.

וכמי שכל ימיו לא ירד מאופנוע באתי בצהריים אחרי הלימודים כשהמורים מתחילים להיות בני אדם, ולוי סקונדה מרוצה מאד הולך לפני עם הבחור השחור ההוא האופנוע קרן שמש באותיות זהב, וסמל השמש שממעל, והתייצבתי ליד האופנוע, ופתחתי זקן ובקיא את ברז הגאז וכיווצתי בתוך ידי את דוושת האני לא זוכר מה, (ואולי הצ’וק הוא המשנק?) והרמתי רגל והרבצתי תנופה על ידית המתנע והדבר פתאום נענה כמרוח בשמן ופצח והתנער וטרטר וטִחטח ואמר דברים ברורים ואני כזקן ובקיא עליתי וישבתי באוכף ו“הכנסתי בראשון” ולא ייאמן וזה זז, ותוך כדי כך וכאתלט גמור ולא כמורה ממושקף להיסטוריה קיפץ גם לוי סקונדה אל המושב האחורי ונחת בדיוק נכון למקומו ושנינו כבר עושים מעגלים בחצר הפנימית כשאני לא מאמין לעצמי ולוי סקונדה רק מאמין בי והאופנוע בעין פוזלת מציץ לראות מי הם השניים הללו שעלו עליו בבעלות גמורה כשניכר בהם שזה ושהוא ושכוחו ושמעלת יכולתו לא בדיוק לפי מידותיהם, כמו שהסוס יודע מיד מי על גבו וגם יראה לו מהר מי בעל הבית, וגם מעגל הסקרנים שתמיד הם נמצאים ואינם הולכים לישון שנת הצהריים נדחקים בזהירות אל הקירות ואל הגומחות ואל פתחי הדלתות כדי לסקור בביטחון יחסי את הלא-יכול להיות שמתחולל כאן לפניהם במפורש ולא בהזייה, וכולם גם יודעים בבירור שהכול ייגמר רע.

וכך עברו ימים ויום אחר יום נוסעים קצת יותר רחוק והיינו בלוד בשוק אצל עלי ואצל מחמוד עם קפטניהם המפוספסים וכיפותיהם הצמריות ומחרוזות הענברים והכיסים העמוקים שיש בהם יותר כסף מזומן בשטרות חיים משיהיה לך כל ימי חייך, עמוסים כל טוב הארץ הטרי והמיובש והכבוש חזרנו בשלום מלאי גאווה לא מוצפנת, וכבר נסענו ליער הרצל וכבשנו שבילים שלא חלמו ולא ידעו על שום אופנוע מאז נבראה הארץ והקרן הקיימת. וכבר לוי סקונדה מקבל שיעורי נהיגה ראשונים תיאורטיים ומעשיים, וכבר נפל ונחבל לא נורא, וכבר למחרת הבהיל את תלמידיו בכל מיני תחבושות ובכל מיני מריחות יוד על פניו, וכבר התחיל לחשוב מתי ניסע ליפו לעשות “טסט” ולקבל “לייסנס” הוא הרישיון, ולא העלה על דעתו מה יקרה לו כשייסע שמה, בין רחוב סלמה ורחוב הרצל כשיצטרך להקיף איזו כיכר לעיני השוטר הבריטי הבוחן, והוא צלח ועלה נסע ישר ונעלם מעיני כל רואיו ולא נודע אנה, ועד שכל הצווארים שעקבו אחריו בדאגה כמעט נקעו ונואשו ממנו ורק כעבור שעה מיוסרת דאגות וטלפונים חזר והופיע לוי סקונדה במשקפיו ובשערו הסמיך הקצר והאופנוע מטרטר תחתיו לא בלי כתמי בוץ מרוחים שלא היו כשבאנו ועם איזה סיפור פתלתל איך שניהם הסתבכו איך זה כבה לנצח ואיך זה לא הצליח להחיותו, עד שחמל עליו ערבי ביפו ותמורת כך וכך התניע והרכיב אותו עד לסימטא הסמוכה וכאן התחלפו אלא שהשוטר הבוחן כבר שכח אותו ואת צורתו ולא הועיל לו כלום, ובצר לו פנה אל ה“מאכר” הוא המוציא והמביא ונתן לו חמש לי“מ או אולי כבר היו לנו לא”י בשבילו ועוד חמש מקופלות בתוך נייר הבחינה בשביל השוטר, וכעת הכול היה מוצלח וחבל שמלכתחילה לא הלך בעצת המבינים, ונואל לחשוב שמורה לא יאה לו ומן הכפר החינוכי בן שמן לא יאה לו לתת שוחד ויש על זה המון פסוקים מאיימים בתנ"ך וגם דפים נוראים בהיסטוריה.

אלא שלוי סקונדה היה איש רחב לב, ולא מנע את מורהו חונכו מתת לו מפעם לפעם את האופנוע לרשותו פעם לרחובות לבקור הורים, ופעם לבנימינה לביקור אהבה. ופעם סתם לדהור בטבע וגם כמה פעמים כדי לטוס ולהסיע מאחוריו לפי בקשתה את יהודית המורה לאנגלית שקראו לה גם ג’ודי, שראתה אותו יום אחד בטוסו כמלאך אלהים על האופנוע קרן השמש, ובנימוס וגם בידידות שאלה אותו כרעיון שבדרך כלל אם גם היא תוכל פעם לשבת מאחוריו ולטוס אתו, וממש לטוס כי לאט ובמתינות היא יודעת מאליה. בוודאי, התמלאתי גאווה וגודל לב, שהתורה וספר משלי לא היו מאושרים מהם וגם הזהירו מפניהם, ורק צריך היה להתאים זמנים עם לוי סקונדה ותוכניותיו ועם לוח שיעוריה באנגלית של יהודית ועם אחר צהריים פנוי שלי, שכמובן נמצא מהר ומה לא עושים כדי להיות ראוי לציפיותיה של המורה לאנגלית יהודית שקראו לה גם ג’ודי.

ונסענו פעם והיא אמרה בהרבה נימוס שהיה כביר, ונסענו עוד פעם ואז אמרה ביותר נימוס שהיא שמעה שאופנוע יכול גם לטוס הרבה יותר מהר, אם זה האופנוע הנכון ואם זה אופנוען גזעי, ואם גם אני לא שמעתי משהו מעין זה, שזה כבר היה יותר מדי ושלפיכך באחד מאחרי הצהריים הקרובים ביום צח ובהיר באתי והיא באה ולקחתי אותה, את יהודית המורה לאנגלית שקראו לה גם ג’ודי ושהתגרתה בי בנימוס והיא כולה אשה קטנה ועדינה ויפת עיניים, והיא באה ועלתה ורכבה על המושב האחורי המוגבה ואחזה במותני ואני הרעשתי את האופנוע כאקורד הפתיחה, ידוע אצל כל האופנוענים כשרוצים לומר הנה אני ומוכן לדרך, אמרתי והודעתי כטווס מצוי, וגם האופנוע נענה יפה וכבר היה רותח תחתי להתפרץ ולגמא ארץ, ומיד מהלך ראשון לשני ולשלישי מתחת לאותם הפיקוסים שעל הדרך למושב שמי בבן-שמן לא הכיר ולא ידע גם בלילה וגם בלילה בלילה, וכבר היינו סובבים לאורך חומת המושב שהיתה כולה קלון החומות מרוב שקימצו בה במלט ובברזל וכולה רופסת ניירית כקורי עכביש אבל יכולה להטעות את האויב כאילו היא חומת מבצר קשוחה אחת, ויצאנו אל הכביש הפתוח ההולך לבית נבאללה ושם במלוא הגאז פרצנו כפראי אדם וטסנו כמלאכי אדוני צבאות, אני אוחז איתן בידיות והיא אוחזת איתן במותני ושערה הפזור היה נסער כדגל מנושב לאחור או כזנב סוס ננשב ישר נסער חופשי ברוח ואז, כן, אז פתאום ושנינו פתחנו פתאום מפתיע ופצחנו בשירה, אלהים אדירים איזו שירה, שום דבר מוסכם ולא שום שיר מוכר, אלא שיר מטורף, היא מאחור במיטב קולה הנשי הגבוה ואני מלפנים בצהלת קול נעירה מזייף, האופנוע מתחתינו בקול אדיר מטחטח כמתלהלה, וכולנו צורחים מעבר למלוא כוחנו מעבר למלוא לבנו במלוא החופש הגדול, היא המורה לאנגלית יהודית שקוראים לה ג’ודי, ואני המורה לכול ששכח את הכול, שנינו צורחים בכל כוחנו, והאופנוע לא יכול היה להחריש אלא את הקולות החיצוניים אבל לא את ההתרוננות הפנימית שהיתה לה לפי דרכה ולי לפי דרכי, התרוננות פתוחה לגמרי, בלי גבולות ובלי מעצורים ובלי התנהגות ובלי דרך ארץ, פרועים וצורחים בשמחת צריחה פרועה, מורה א' מחזיק בידיות נותן את כל הגאז וצועק טירופים ומורה ב' מאחוריו מחזיקה במותנו, שערה עף לאחור וצורחת טירופים, והאופנוע של מורה ג' נשאר מאחור מחוק מלב, דוהר ומטחטח טירופים, הכל היה כל כך טירופים שמה יכול היה להיות יפה מזה בעולם וחופשי מזה בעולם לולא בית נבאללה כלל איננה רחוקה ולולא הלאה ממנה כבר יש קצת כל מיני מסוכנים ועוצרים שם, ויהודית שקוראים לה ג’ודי היתה מלקטת את כל שערה שברח ואוספת אותו יחד למקומו בידיה שמתברר שהן ידיים קטנות של מורה קטנה לאנגלית, ולא ניכר בה כלום שהיא שצרחה, ואני הייתי די נכלם מכל ההתפרעות המשונה הזאת, והאופנוע שקיבל כל דין באותה רטינה כלבית במוכנות של עבד מוכן לרוץ כשיגידו לו ויתירו את הרסן, וסובבנו מהורהרים לאחור, ומיד שולחה המכונה לרוץ והפכה מיד לחיית טרף נוהמת נוראות ורצה בריצת טירופים והיא ג’ודי, כבר פרצה בשיר הלא צפוי ממנה ומשום מורה לאנגלית ששמה יהודית צורחת בכל כוחה וצווחת בכל קולה ושרה טירופים, ושערה היה נושב לאחור כאילו עד לסוף העולם, ואני בשיר שלי לא מתואם ולא מכוון לכלום ורק מצוויח צווחת הכול מותר וצרחת הכול אפשר והכל יכול לצאת ומותר לומר הכול ואין גבול ואין מעצור אלא רק סוף סוף לשיר כבן אדם, כן, וגם האופנוע וכולנו היינו מין יחד מוזר עשוי משלושה שהם חופש אחד ושחרור אחד ושלושה שהם שום חוק ושום גבול, כל אחד ממה שלבו שלו היה מלא ובטנו שלו היתה מלאה וכליותיו שלו היו מלאות ורק לא ניתן להם עד כה פה לומר, כל אחד צועק ושר משלו ומכיווצו שלו וממלואו הדחוק שלו, לולא שזה כבר פתאום המושב עם חומת הכזב שלו, וכבר הפנייה אל מתחת לפיקוסים ההם, שכולם מתהלכים תחתיהם בזוגות בשעות ומשונות, וכבר זה השער הגדול שער הברזל ופתאום כבר סוף ויהודית המורה לאנגלית שקוראים לה גם ג’ודי מתירה ידיה מחיבוק מותני ויורדת לה, אוספת את שערה לצרור אחד, מתקינה משהו בלבושיה שהרוח היתה בהם חזק, וכבר היא באה ואומרת תודה רבה, בנימוס וגם בהרכנת ראש של מחונכת יפה, וכבר היא סובבת לה ונכנסת לה בפשפש שבשער הברזל ואיננה וכאילו לא היו דברים מעולם ואין עוד ופתאום לא היה עוד אלא רק צער עמוק ופתאום רק עצב כזה שאיש לא ציפה שיהיה, אבל היה, וכבד כבד.

קריסטופר קולומבוס

את התחלת יום הלימודים בבן שמן סימנו שני רצפי צלצולים אדירים שהלכו והגיעו עד היער ודילגו בקלות והגיעו והתערבבו בפעמוני ירושלים, ואולי גם הלאה ולא נמוגו אלא מעל אובך מדבר יהודה או אולי אפילו בתכלכלות החלומית של הר נבו.

במקום פעמון הביאו פס ברזל ותלו בין שני ברושים ובזוג מקלות תיפוף שניתנו בידיים מאומנות תאבות נפנוף מהיר הונפקו הצלצלים במטח מתעוזז שרק ידיו הצעירות של בן שש עשרה במלוא אוניו יכלו להפיק במהירות ובכוח ובברד נוצץ כזה שאי אפשר היה להתעלם מהם בשום תירוץ לא שמעתי, אפילו אם שמת כר על ראשך, תאב שינה ומאריך תנומות רק מפני שאתה צעיר ושום קריאה ללימודים לא תגיע אל המעמקים המאושרים שלך הפטורים מכול.

שני רצפי צלצולים היו, הראשון סימן אתראה, לאסוף ספריך ומחברותיך ועצמותיך הישנות עם הדייסה שלגמת בחופזה ועודה משכשכת בדרכה בלתי בלועה – והשני הוא כבר סימן פתיחה, להיכנס לכיתות הלימודים ולהתחיל לבהות סביב לדעת מה נופל עליכם היום, ובין רצף לרצף כעשר דקות או רבע שעה, הכול לפי המצלצל וגבורתו הבוקר.

כאן מתחיל הספור, מעשה במורה צעיר וישנן גם הוא וממאן לשמוע שום צלצול שבעולם ויהיה זה גם שופרו של משיח. הצלצול הראשון הקפיצו ממיטתו אף כי ראשו ודעתו עוד לא התיישבו עליו ולא הקיצו, מהר התלבש וכותנתו רק חציה במכנסיו ונמשכות על דלות בשרו, ובסנדלים עייפות גישש ומצא את חדר האוכל ולעט את תיפלות הדייסה המבחילה עם הסוכר והקינמון, ועם שאריתו הדלוחה של תחליף הקפה התחיל להתאושש ועם תום הצלצול השני התחיל מושך רגליו הישנות בלאות אין קץ אל מדרגות בניין “החצר הפנימית” מעבר למבוא עם שעון הקיר הגדול והבלתי הולך, כה יתן לו אלוהים וכה יוסיף.

וכמו כל סיפור טוב גם כאן יש "ויום בהיר אחד, ויום בהיר אחד כמו שנאמר בסיפורים בעודו עולה אותו מורה ישנון באותן מדרגות ואלהים עוד לא נתן בו בינה ולא הוסיף לו ערנות, והנה לפניו, ממש על פתח כיתתו, מחוץ לכל הדוהרים והיחפים המתאספים ממיטותיהם ומדייסתם וספריהם נשמטים מידיהם, ילדים וילדות יפים ויפות, והאחרונות עוד משפרות משהו בלבושן ובשערן המסורק והראשונים כמו המורה שמוטים למחפיר ומשלומפרים לכלימה, אלא שממש על פתח הכיתה היתה שם עוד היאספות אחת שונה לגמרי.

כאלה עוד לא ראינו. אדונים וגבירות עירוניים לבושים הגונים והגונות, אחדים עם משקפיים וכולם עם תיקים וניירות עם שפע השתדלות וחריצות, ובתוך כל החברה הנכבדה בתווך עמדו נכבדים ומכובדים כמה מבוגרים, כך קראנו בבן שמן למי שאינו זב חוטם ומקנח באצבעות, ושלא אחטא לאמת ולא לזיכרון ימים רחוקים מאד כשהדברים כבר לא תמיד מאירים לגמרי, אם אספר שמלבד שהיו לבושים כאדונים חשובים והיו קירחים כאדונים חשובים ושבי שיער כאדונים חשובים ושניכר בהם שנתנו את כל ימיהם על התורה ועל הדעת, ומי לא יכול לזהות בהם מיד את הפרופסור ארנסט סימון, עם חיוכו ההומאני וראשו הסגלגל ועיניו החכמות, ואת הפרופסור אליעזר ריגר עם סברו הרציני ושערו הדק המסורק לאחור ומראהו כמנהל גדול של חברה גדולה, ואת הפרופסור דושקין (מה היה שמו הפרטי)¹ ומראהו כדוד אמריקאי עבה משקפי זהב טוב לב וקצר ראות, והם כולם בחיוכים חינוכיים מאד ורק מחפשים את המורה שאמורים היו לשמוע הבוקר את לקחו ואת שיעורו, כשיעור לדוגמא לסטודנטים מאוניברסיטת ירושלים, כפי שכתבו ואישרו להם זה ימים רבים לפני בואם, והכול פה מדויק ומתויק ושריר וקיים.

ההפתעה היתה מוחלטת. המורה בצורתו הנ"ל, דייסתו על שפתיו, כותנתו משורבבת חציה וחציה דחוף בחופזה, וראשו ריק ורק שרידי חלומות מתנדפים ורק המהום חלומות מנוגים מתחת לבלוריתו המפורסמת לא למסרק. והאורחים המלומדים והמתלמדים שטרחו וקמו הבוקר בירושלים בחצי הלילה כדי להגיע ולדייק ולחזות בנפלאות החינוך בכפר ובדרכי ההוראה הפתוחה, או הניסויית, או ככל שתקראו לה. אלה עומדים ואלה עומדים וכולם בלתי מאמינים למראה עיניהם, לא אספסוף החניכים שרצף טיחטוח הצלצולים הזעיק אותם לכאן שלא בטובתם, ולא עדת תלמידי החכמים המנומסים שעשו את כל הדרך מירושלים.

מישהו היה צריך להשתלט על המצב, וזה היה מוטל כמובן על אותו מורה שהנימוס חייבו ללחוץ ידיים ולמלמל נימוסיות ולהציע במועל זרוע מנומסת להיכנס בדרך ארץ פנימה ובו בזמן לנזוף בשקט בצאן תלמידיו להיכנס ולשבת וגם לחטוף ולעשות מהר איזה סדר בחלל החדר המוזנח מאתמול. ולבסוף היתה הבמה ערוכה והאורחים הוצגו וגם הציגו עצמם והמורה העביר חמש אצבעות בתוך סבך שערו מעוך השינה וידע שעכשיו עליו לעשות משהו, מאד מצופה, כזה שלשמו ירדו המכובדים באשמורת בוקר לבן שמן בכל נפתולי הדרכים העקלקלות שבין ירושלים רמלה ולוד וכפר הנוער.

אלהים אדירים, מה עושים כעת? הלם בוא האורחים הניס קצת את ערפילי השינה, אבל קיפאון פניהם של התלמידים כבר הפך לאבן מיראה ומבושה, ומתאבות הדעת והקידמה של ההומאניסטים שנצטופפו סביב לחזות בפּואמה הפדגוגית שהובטחה להם בכתב. הכול היה כאן. כל השחקנים כל התפאורה ורק עוד המסך צריך לעלות והשחקן הראשי צריך להיכנס ולהשתחוות.

והאלהים הטוב שמע ושלח רמז. אנחנו כעת בספר קוהלת, הסביר המורה לאורחים, יוצא רגע מנדהמותו, וכל אלה שלפו מיד מתיקיהם ההגונים תנ"כים קטנים ושלמים בלי פגם, ועוד כמה זוגות משקפיים, והתלמידים גחנו אז לפשפש בנבכי שולחנות הלימוד איפה שכחו את הספרים, ומישהו נשלח בהול להביא עוד ספרים. ועוד שניים שלושה היו זוחלים בזריזות לאסוף ניירות ושיירים מן הרצפה, ושוב מסתרקים באצבעות ככל היכולת, והגיע הרגע. אין מה לעשות. הספרים ישנם, פתוחים כבר בפרק י'. דברי הקדמה שדופים אחדים כדי להסביר מה לבני החמש שש עשרה ולקוהלת ולהבל הבליו. ומה עוד? זהו. כעת מגיע הפסוק וקוראים בקול:

חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל וּפֹרַץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׂ

כמה טוב היה עכשיו, ממש במקום הזה, לבקש ממנו מן הפרופסור סימון הטוב והחכם והיודע, לפנות אליו אם יואיל לבוא ולאמור משהו, לפנות לו את הכיסא, לזוז עד הקיר ולהיכבש בו, כי הלא מי כמוהו ידען, בקיא, רוחב אופקים ויהודי למדן, והוא היה נעתר, הומאניסט שכמוהו, והיינו שומעים כעת דבר שלא נשכח עוד. או אולי הפרופסור ריגר, רחב אופקים ומשכיל ואיש האשכולות, או הפרופסור דושקין המומחה לחינוך וכמה היה יודע להפיק לחינוך מפסוק זה עם הגומץ ועם הגדר. אבל לא. כעת אתה.

טוב. מהר נפטרנו מן הגומץ, כמו גומה, מהר הזהרנו את חופרי הבורות לכסות בטרם יילכו, וגם מהר זכרנו את גדרות האבן בשדות הערבים בחדיתה ובבוּדרוס ובדניאל ובשילטא ובבית נבאללא שסביבם היינו משוטטים הרבה ועושים תיקי כפרים בפקודת ההגנה, ואילו רצינו גם היו לנו דברים לספר על נחשים, על צפעים ביחוד, וגם על עקרבים ומרבי רגליים, ויש לנו כאן חנן אחד מומחה לשרצים ועוד חנן אחד (שניהם היו פעם האנס), שהיה עורך ניסויים בלטאות, ובכל רבע שעה לפי שעונו היה מכניס פעם לכיס חולצתו זה ופעם לכיס זה מין פירורי מזון לטאות כדי למדוד משהו, שכבר איני זוכר מה בדיוק, והקיפאון בכיתה קצת רפה ופה ושם כבר התחילו מתעוררים מן ההלם, אפשר היה, אילו חפצנו, לדבר הרבה יותר על “הווי הארץ” ועל “מחיי הכפר” ועל חופרי הבורות ועל בוני הגדרות מאבני השדה, ומה הצורך בגדרות, וממתי פתאום הולכים בני אדם לפרוץ גדר בנויה, והדברים היו בוודאי מאירים ושמחים.

אפשר היה גם להתעכב ולבקש קל רגליים אחד לרוץ נא לספרייה ולהביא נא פרשנים וספרי קדמונים על הפרק ועל הפסוק, ולעיין ולראות ולהרחיב משמעויות, וגם על מי זה היה בכלל קוהלת, מתי היה ואם היה, וכל הדברים הטובים והמוכרים כל כך לסטודנטים מירושלים שידעו שממש כל זה גם הם היו עושים בשיעור לדוגמא שלהם, ומוריהם היו נהנים, ואולי כך גם רשמו בדפיהם הארוכים בחיפזון, וגם הפרופסורים איש ופנקסו בידו וקמטיו במצחו יושבים ורושמים לשם השיחה המסכמת, והכול היה נחמד למדי, הדייסה נשכחה, השינה ננערה, התלמידים צחקו והיה באמת נחמד.

אבל לא. מפני שבדיוק אז נכנסה רוח במורה ההוא. ולא קוהלת שחי אי אז לפני אלף או אלפיים אם לא יותר שנים רחוקות, ואולי היה אפילו מלך בירושלים, ומי יודע מי השפיע עליו ולמה באמת לא לקחו וגנזו אותו, לא, לא קוהלת ההוא עמד בשעה ההיא בכיתה הכפרית, אלא קוהלת חדש צעיר ועז פנים ודמיונו משתולל לפניו. פורץ גדר ישכנו נחש, אמר להם, איזה אמר, שאג עליהם, כי הלא אפשר ואפשר שלא לפרוץ והנחש לא יישוך אז, ואפשר להסתפק בגדר הקיימת. אפשר לחיות בסדר המקובל, ושום נחש לא יישוך. כי הנחש לא הגיע לגדר לכדי להשתזף, אלא הוא יושב בגדר כדי להפחיד את הפורצים שלא יפרצו. הו, זו היתה פתיחה. כעת מורה אחד דל למדי בסימניו החיצוניים אבל רוח סערה בתוכו הפנימי, הפך והיה לנביא, בלי שום היסוסים, ועמד כל גובהו הממוצע ונתנבא, לפני תלמידיו, וזה לא חוכמה, ולפני אורחיו החכמים, ולפני הנמצאים בחוץ שלא הפסידו מלה מקולו האדיר, לא בחצר הפנימית ולא בחצר החיצונית ולא בהרים והגבעות הרחק מכאן, הוא הלך וגדל לפניהם, קומתו נעשתה יחזקאלית, ותוכחתו ירמיהואית, ומליצתו ישעיהואית, והמפליא מכול שכולם ישבו לפניו המומים פעורי פה, בקושי נושמים.

היה מין שקט בחדר. היתה הקשבה עד דק. התלמידים הקשיבו בכל גופם האורחים הקשיבו בכל כוחם. הם היו בזה. איש לא רשם כלום מפני שלא היו כעת בעניין רשימות, הם היו בעניין הגדר והפורץ. אבל זו רק ההתחלה. המחזה רק התחיל. כותב המחזה רק הולך ומתחמם כעת, הוא הכותב הוא המציג הוא התאורן והוא הפעלולן, והוא גדול באמצע החדר בין שולחנות התלמידים ה’לא נחשבים' ובין כסאות האורחים המקיפים סביב ולא נמצאים, הוא באמצע עשיית הדבר והדבר בעצמותיו.

דוגמאות? הו, הוצאת “אמנות” הוזכרה לטוב, נוסעים ומסעות, ממציאים והמצאות, מגלי עולם מרחיבי עולם, המעפילים לאוורסט והפולשים האמיצים החודרים לתוככי לבה של אפריקה והמקיפים בקליפות אגוז את מרחבי האוקינוסים, כולם הלא היו יכולים לשבת איש במקומו אלמלא עקץ אותם פתאום היצר לפרוץ גדרות ולהתגבר על פחד הנחש, ואיפה היינו כולנו אילו אמנם הפחיד אותם הנחש וגבר על היצר לפרוץ, הנה קולומבוס, שלום קולומבוס, המורה מושך כותנתו לדחקה פנימה, כי הוא קולומבוס כעת, מלחיו מורדים בו, לסובב את הספינה, את פינטה או את סנטה מריה, לחזור, הם זועקים, לחזור, הכול מפחיד וחסר סיכוי וגם נחש האוקינוס כבר פער פה כשאול, אלא שהקברניט עומד פה לפניהם, מי שמפחד לא מגלה ארץ, הוא מוכיח להם, ולא תהיה לנו אמריקה, הוא נוזף בהם ניצחות, או הנה ואסקו די גאמא, היי ואסקו, איך העניינים, או גלילי גליליאו, בוא בוא אל תבוש, ברוך אתה בבואך איש גדול, הנה גלילאו כאן בכיתה שלנו טעון לפני מעניו האינקוויזיטורים כי הארץ סובבת ולא השמש, פורץ גדר של נבערות והנחשים הולכים לשרוף אותו על המוקד, והנה המוקד והנה האיש והנה זה דברו אליהם, נאום העולה על המוקד, והעולם הס, ולמה דווקא הוא, הנה העולים משלנו על המוקד בשמע ישראל ולא נכנעים לשומרי החומה, או הנה שפינוזה שמנדים אותו שומרי החומות, והוא יפרוץ גדר ולא איכפת לו הנחשים, והנה רוזה לוקסמבורג הנפלאה המדברת אל הציפורים מכילאה, הנה היא פורצת את חומות המנצלים לפני הפועלים המנוצלים והנחשים הורגים אותה, הדוגמאות שואגות וזורמות, הופכות לדרמות קטנות בגלל קוטן הבמה, אבל מתפוצצות בפועל כאן באמצע העולם, הצדק שבדבריו כה כובש, שמצטרפים אליו לצדו והולכים אתו, הטפשות הקטנונית והפחדנות של כל שומרי הגדר עם הנחשים שלהם כה דוחה ועלובה, שסוטים מצדם ועוברים לצדו, וכעת עוד באה לכאן גם האשה מן “הנפש הקסומה” שדוחה את כל המוסכמות המגבילות את חירות האשה ואת זכויותיה על גופה והיא הולכת ללדת את ילדה מחוץ לנישואים, רק מאהבה בלבד, וכמעט כל קשת מעללי האדם החופשי כבר נפרשה, האדם ההוא שאינו מפחד משום נחש ורק הולך ובז לסכנה ופורץ את הגדר, ורגע, לא את כל הגדרות ולא תמיד, מפני שאז היה העולם הופך הפקר, וההפקר היה פורע בכל העולם והכול היה חוזר לתהו ובהו. הה, ריבון העולמים.

ומה עוד? לא זכור בדיוק מה עוד. ורק השחקן הגדול היה מתהלך על במתו באמצע, ושומעיו לא יודעים את נפשם, לא הקטנים ולא הגדולים ולא גדולי הגדולים. ובמקום לעוט עליו בסופו של שיעור ולהתנפל עליו אם זה שיעור אם זה לימוד ואיפה הדעת ואיפה הביבליוגרפיה ואיזה משחק אילתור דרשני במקום לימוד רציני ואיפה שיעורי הבית ומה הלקח, ככל השאר, ככל שהם מלמדים לעשות כל הימים ותלמידיהם רושמים מפיהם, ובמקום לצעוק עליו אתה הנוכל אתה הקשקשן אתה הבודה בדיות, לא עשו כלום מכל אלה, אלא הלכו אתו, נעו אתו ממלמלים בפיהם מה שהוא מדבר רתת, הו, איך עפו זרועותיו בין התקרה לרצפה, איך נפרשו ידיו לצדדים מקיר אל קיר, איך ירד קולו ושחה לעפר כשהיתה סכנה, ואיך עלה והתנשא לשאגות תרועה כשהבוז לסכנה קרע אותה לגזרים, ואיך קטנים וגדולים בחדר הצטרפו כל הזמן לצד הצודק ואיך הדפו כולם יחד את צד הרשעים, ואיך עד היער יער הרצל על ארבעת שלוחותיו הגיעו הגערות שכנגד קטני הנפש ומרוב פחד הנחש הפסידו את הקידמה, ואיך היתה הסכמה שבלב וכולם הסכימו בהסכמה כללית כשהגיע המורה אל דמות החלוץ, הו דמות החלוץ, הו דמות החלוץ, הו החלוץ הפורץ, הו החלוץ, אלא שכאן התברר פתאום שהשעה עברה ושמישהו כבר פתח את הדלת ובחיוך מתנצל אמר שנגמר, ולא כעת אלא שכבר מזמן, ושמאחורי החלונות ומעבר לדלת כבר הוצבר ציבור לא קטן של שומעים את הקולות ונפוגים מן הלקחים בלי לדעת אם היו אלה שוועות הצילו או קריאות עורו אחים, פתאום נגמר השיעור ואיש עדיין לא זז, ממש לא יכול להמיש רגליו, יושבים בעיניים קרועות לרווחה מחכים למשהו שיקרה ושיעשה שיהיה הגמור נגמר, או שיירד המסך.

לפני זמן מה, בפגישה בלתי צפויה, תפש בי אדם אחד, לא צעיר, לא מוכר, והוסיף והניח שתי ידיו על כתפיי, אינך זוכר אותי? תבע במפגיע, בתביעה לא בלתי רגילה ובאכזבה לא בלתי מוכרת, מנין שאלתי, וכבר יודע שבוודאי מבן שמן, הם היו בני חמש עשרה לפני כחמישים שנה ולך תכיר את השמן הקירח שידיו הלא צעירות על כתפיי, מה זה מנין, תמה האיש, מן השיעור שלך, השיעור? כן, על הגדר ועל הנחש ועל הפורץ גדר, לא זוכר? איך אפשר? אהה, גמגמתי, זה היה כל מזמן, מזמן? כאילו אתמול, צעק האיש, אינך זוכר? זה הולך ככה. חופר גומץ בו יפול פורץ גדר ישכנו נחש.

ואני שמעתי פתאום את מטח רצף צלצולי הפעמון הקורא ההוא.

היה לנו מורה לטבע, אביזוהר היה שמו. הוא לא נראה כמו איש החברה להגנת הטבע ולא כמו איש שמורות הטבע וגם לא כאיש המכון לערכי הטבע. הוא נראה כמו דוד שמח, היה לו שפם מצהיב ומגבעת מצהיבה מרוב ימים והיה לו חיוך מן הלב, וטוב לבו גם זרח משתי ידיו המוכנות ללחוץ ידיים ואפילו לחבק בעוז, אילו היו ידיו פנויות, אלא שתמיד היו מלאות, פעם בצרור עשבים ופעם בכל מיני צנצנות ופעם גם נראה ובשתי ידיו הוא מטלטל בקבוק גדול הולך ומטלטל ומשכשך בכל עוז וגם אומר כל הזמן וממלמל, שלא ייקרש שלא ייקרש, מפני שבהשכמת הבוקר רץ אל הקצב ומילא בקבוק בדם טרי ושם בו איזה חומר והלך וטילטל אותו בכל עוז סגולה שלא ייקרש, עד שהגיע אל הכיתה שם למעלה ופתח את הפקק וכולנו סביבו, והציץ ונפלה רוחו, אוי אוי אוי, אמר, נקרש, נקרש.

כי המורה אביזוהר לא לימד רק צמחים אלא גם כימיה וביולוגיה כללית, ועל קיר הסמינר בבית הכרם, זה הפונה צפונה מתחת לחלון המעבדה היה צבוע קיר האבן בכל מיני חומים וירוקים וסתם נאלחים, שפכים נוזלים וזוחלים ונקרשים וגם מפעפעים לעד, שלא הטבע צייר אותם ביאוש אלא מורנו אביזוהר ברוצו בכל כוחו בסכנת נפשות ובהקרבה עצמית להטיל את כל הניסוי שערך לפנינו, שלב אחר שלב, בהבטחה שהבטיח כי עוד רגע ויתברר לנו סוד גדול מסודות הטבע הגדול, שנייה לפני שהכול יתפוצץ בזעף עלינו ועל ראשינו ועל אף כל השתדלותו טובת הלב וחסרת הישע, רץ כמו שהוא מבחנות הניסיון וכל החומצות והבסיסים והעשנים הרותחים ישר אל החלון הצפוני ההוא, מול בית הכרם המנמנמת שאננה בין אורניה, והופ, והחוצה, ומה שיהיה יהיה, והוא השיב את רוחו ונפנף בכובעו ואמר, אוי אוי אוי והיה העצוב שבאדם.

אבל הוא לא אמר נואש. הוא היה אדם מאמין מעל כל כישלון ארעי, וזה לא היה הניסוי האחרון בכימיה ולא הפיצוח האחרון של סודות הטבע ויעידו הנזילות החלודות וכל העכירויות שצבעו את קיר הסמינר הצפוני מתחת לחלון המעבדה. הוא היה מתאושש מהר וחוזר להיות זורח אמונה וטוב לב וכבר מתכנן את המופת הבא עלינו לטובה. גם לא ברור אם כל הסיפורים שסיפרו עליו היו כולם אמת, אבל חזרו וסיפרו עליו ובשבועה את כל סיפורי הפרופסור המפוזר, כגון מעשה שהלך ברחוב ושאל את מי שבא לקראתו, סליחה, ראית מנין באתי, מכאן או מכאן? אהה, ענה אז, אם כך, כבר אכלתי צהריים. וכגון מעשה שבא לקראתו בחור חמד אחד והוא שאל אותו בהרבה חיבה, סליחה, מנין אני מכיר אותך, אבא, צווח הבחור הנדהם, או כגון מעשה שהלך ברחוב ורגלו זו על המדרכה ורגלו זו בכביש והיה תמיה מה זה הוא צולע פתאום? אין הוכחה שכל אלה באמת אירעו לו למורנו אביזוהר אבל גם אין הוכחה שלא.

אלא שכל אלה אינם לא מעלים ולא מורידים, מורנו לטבע אביזוהר התגלה במלוא יפעתו בטיולים למדבר יהודה ולים המלח, ובסיורים החטופים בכל עונות השנה לראות אם פרחה הגפן הנצו הרימונים, ומה עם החלמוניות שבעמק, הללו שאסור שהעולם יידע עליהן ושלא יפגעו בהן, ומה עם נץ החלב שקוראים לו גם עירית, עירית גדולה, ליתר דיוק. ולשון הפר, הזיפנית, ליסאן אל תור בערבית ואנכוזה בלטינית, מי היה יודע עליהם דבר וחציו ומי היה אכפת לו מכל חייהם אלמלא מורנו אביזוהר בסלעים שמעבר לבית הכרם ומעבר לבית־וגן לאחר גשם או באובך חמסין, היו כל אברכי הסמינר ועלמותיו מדלגים מסלע נוצץ לסלע חלקלק בקושי לא מועדים והוא היה רץ כאייל לפניהם בלבוש הדוד הטוב, הכובע המרופט על ראשו, כנפי מעילו מתבדרים, שפמו זורח מעל פיו המצעק קריאות צהלה לכאן לכאן הנה הנה, זהו, צעק מורנו, זה מן השפתניים, הגבעול הרבוע ההסתעפות הנגרית והפרח השפתני, אינכם מכירים את המרווה הזאת את זו ה־סאלוויה האמיתית, והריח הו הריח מוללו בעלים האלה מוללו והריחו הו הריחו איזה ריח ותשימו בתה שלכם ותברכו שהחיינו, צעק מורנו מעל כל הסלעים ההם שאנחנו היינו מתקרטעים עליהם שלא לאבד שיווי משקל ולתוך הבוץ, והוא רץ כנביא לפנינו, רץ ושר, רץ ויודע רץ ומראה לנו שמה שנראה כסתם סלעים חשופים וחלקלקים חסרי שום משמעות אידיאולוגית, כשבימים ההם לא היינו זזים פסיעה אם לא היתה זו אידיאולוגיה גדולה מרקסיסטית ציונית ממש, באמת אינם אלא אפס קצה ראשית העולם והם באמת היופי והעוצמה והנעורים והלבלוב של, כן, שכחתי איך זה נגמר אבל מאד מאד, כן.

ואילו בפרוס חגי האביב בין פורים לפסח היינו יוצאים למדבר יהודה ללכת אל סוף העולם, ובראש רץ מורנו בבגדי האזרח האפור שלו, בשפמו המצהיב, במגבעת הישנה וידיו פרושות לצדדים, וכשכולנו כבר היינו כושלים בחמסינים הראשונים ההם ובתלאובות האבנים והמורדות והצמא והמשא שעל הגב, היה הוא כבר בראש ההר השני וצועק לבוא לראות מה מצא כאן מעבר לסלע, לא להאמין, כן, בואו, הנה זה, בואו, צעק, פתילת המידבר הגדולה, שיח אחר זקוף ועקום ופורח להלל, הפתילה, הפתילה, צעק וכאילו צעק התפילה התפילה, ונפנף בכובעו לסימני קריאה ולעידוד, ואנחנו לא היה בנו כוח להאמין שנוכל לצעוד עוד צעד נוסף, ורק החאג' עבדאללה שבלעדיו לא היה טיול ולא היינו מגיעים לשום מקום וכל כלבי הבדואים הרעבים היו טורפים אותנו מזמן והגמל שעליו כל התרמילים הכבדים ופחי המים, והוא בצעדיו הקצובים לא מהר ולא לאט ויכול לעבור את כל הארץ ואת כל סיני ואת כל מדבריות ערב בלי לנוח ובלי להפסיק וחיוכו אחד תמיד וזקנו החד שלוח תמיד לפניו ובצדודיתו מתחת לכפייה והעאגל היו יוצאים לחאג' עבדאללה חודים מתחת חודים, חוד גביניו הסומרים, חוד חוטמו השופרי, חוד המקטרת שבפיו וחוד זקנקנו החד, ורק לא ברור אם קצה חוטמו השופרי או קצה מקטרתו הקדימו משהו את חוד קצה זקנקנו, הוא היה המאסף ואיש לא יכול היה להישאר ולהיזנב מאחוריו גם אם קרס תחתיו והודיע בצוואת שכיב מרע שכאן תהא קבורתו – מורנו הצועק לבוא לראות והחאג' עבדאללה המחמר אחרינו מאחור עשו את הבלתי אפשרי ובאנו כולנו עד האחרון ובמעגל לראות את הפלא, את פתילת המידבר הגדולה, הנדירה, לראות אותה פעם ולכל החיים.

אבל מי מכם שמע מימיו על הזלזלת? לא זלזול ולא זלילה אלא הזלזלת? שרועה כולה על הסלעים וכשיכולה גם נתפשת ונאחזת באיזה גזע עץ חולם, או בגדר אבן מאלה שבירושלים אינן חסרות ושאותן פורץ הגדר ישכנו הנחש, כידוע, ואילו הזלזלת, אחת ממשפחת הנוריתיים היא אינה חוששת ועולה ומכסה כל גדר וכל גזע עקום ומתלבשת עליו ונכרכת סביבו ועליו בכל תמימות עליה דמויי הלב המחודד, עם כל פרחיה הצהבהבים שראשם רכון למטה מפני הגשם חלילה, ואלמלא עצר והצביע מורנו וצעק הו הו הזלזלת, לא הינו מבחינים בה מעולם כי היא והסלע בשר אחד ומי שם לב לשום סלעים או עוצר לשם לבושם הירוק הנסרח עליהם, אבל מורנו אביזוהר עצר, ופרש ידיו כאליהו הנביא וכזוהר הרקיע היו עיניו התכולות, כשצעק ישר מלבו, הו הו, וכולנו עצרנו, והוא הוסיף וקרא מעל ההר הו הו הזלזלת, ואנחנו עצרנו נשימה, הו הו הזלזלת, קרא מורנו אביזוהר וידיו פרושות מאופק אל אופק ופניו אל בית המקדש בירושלים, הו הו הזלזלת, לעולם לא נפסח עוד על שום זלזלת, וימים רבים בכל מיני הזדדמנויות נהיה עוצרים מן היום ההוא והלאה ואומרים בנרגשות ובהתכוונות גדולה, הו הו הזלזלת, ובתום ובאמונה ובחדווה של מגלי סוד העולם, ככה: הו הו הזלזלת.

וזה לא היה מעשה של בדיחות הדעת, מורנו אביזוהר כשיצא אל הסלעים שמעבר לבית הכרם ומעבר ל“סלע הפיל” הידוע בעיקר לאוהבים שלא סובלים מבטי זרים, ומתחת לשכונת יפה נוף שהיו בה כבר שני בתים וחצי אם לא שלושה ורבע, מפני שתמיד היה שם בית אחד באמצע הבנייה וכאילו שכחוהו בוניו, שם בחוץ בפתוח ההוא על ראשי ההרים היה מורנו כדג שחזר למים, הוא היה מאושר, הוא היה בהתלהבות גדולה, הוא היה כילד שהנה ניתן לו הדבר היפה, עיניו היו מתמלאות זוהר מרוב יופי ומהתפעלות כזו כלפני צאת הנשמה, וכך יום אחר יום חורף ירושלמי בית הכרמי, שרק האוהבים בלילות הקזאורינות ידעו מהו חורף לילי בית הכרמי, יום חורף שמשי אחד כזה, לאחר גשמים וסגריר ורוחות וקור, במדרון המערבי של הר בית הכרם, ופניך לעבר עין כרם, יצאנו עם מורנו אביזוהר כמות שהוא בבגדיו של תמיד ובמגבעתו ההיא והשמש עלתה וההרים היו נוצצים והירוק היה שר והאופק צלול, שם נעצר פתאום האיש ופרש שתי ידיו ואסף נשימה ובקול של אמת אמר ישר מלבו בתוך השקט האינסופי – ברוך אתה הטבע – כך ובמלים האלה ובשקט הגדול אמר מורנו ועיניו היו מלאות דמעות, ואולי גם שלנו, עם כל המרקסיזם המתווכח בעצמותינו עם הציונות.

עדיין צוערים היינו והרבה עוד לא השכלנו, ולא שמענו עוד על שום שפינוזה שהוא, ולא ידענו שאמר פעם ואיש כנראה לא שכח מאז, כי אלהים הוא הטבע, או מעין זה, ויעברו שנים עד שהפסוק יהיה משונן כהלכתו “אלהים או הטבע” ואפילו כדי לעשות רושם על הבנות deus sive natura, ושמי שנפשו מתלבטת בין אלהים ובין הטבע, ברגע ההוא ביום המצוחצח ההוא מאחורי בית הכרם ניבטים מראש ההר ורואים שקוף עד הים, גבר הטבע על אלהים, או אולי, הטבע היה אלהים או אלהים היה הטבע, יותר מדי שמש חורף מצוחצחת היתה אז ומלוא רוחב ריחות טבע, ועלומים צעירים ומלאים מיצי טבע מתרוננים היו בדמיהם מכדי הכרע בדבר והכול נשאר פתוח.

ומי יודע, אולי היה מורנו חסיד שחיפש קדושה ונואש ורק נשארה לו מאז ההתפעלות הענקית של חסיד, שלא תמיד מצאה את הגזע או את הגדר להתכרך עליהם ולהגיע לכלל התעלות, כדרך שיודעת הזלזלת בכל פרחיה התמימים, וכעת, ירושלים, ההרים, הפרחים, חריפות האוויר המבושם, ריגשו לאיש הטוב את ברכת הקדושה, ובירך ברכת “ברוך אתה הטבע”, הנה הוא עומד לו שם נרגש ובידיים פרושות לצדדים ובאמונת אומן תמימה ובעיניים זוהרות עם השפם הצהוב מתחת למגבעת הנושנה ואין זו שום הצגה אלא רגע של התפעמות אמת – ברוך אתה הטבע – קרא מורנו אביזוהר עד שגם הלגלגנים שבנו והם אינם מעטים ולא טומנים לעגם בחיכם עמדו נבוכים, לפחות רגע אחד שלם. ורק אחר כך כשהיינו חוזרים התחילו כל מיני חיוכים, ולא ידענו מה בדיוק למסור לדורות הבאים, אם את הברוך אתה הטבע, או אולי דווקא את אותה הקריאה ישר מן הלב, הו הו הזלזלת, שאין לה תחליף ומי יודע אם תישמע עוד אי פעם בכל הדורות הבאים, הו הו הזלזלת, ונסו נא רגע גם אתם ותווכחו, קומו עמדו במקום שאתם שם, קומו עמדו ופרשו ידיים לצדדים ונסו וקראו בקול רם ובכל לב ככה: הו הו הזלזלת – ותראו מה יקרה.

כבר שעה ארוכה הם עולים ויורדים בכביש שמתחת לפיקוסים הענקיים, הולכים עד הגשר הקטן חצי הדרך למושב וחוזרים עד השער הגדול של החצר הפנימית כדי להיפרד, הם שניהם לכאן והוא לכאן, אבל העניין עוד לא הוכרע ומצריך עוד ירידה אחת או שתיים ועוד עלייה אחת או שתיים בין הפיקוסים לאט לאט אבל בוויכוח נרגש עד לגשר ועמידה שם כל פעם ופעם למצוא את טיעון המחץ המסכם, וחוזרים עד לשער הברזל הגדול הסגור עם דלת הפשפש הקטנה והסגורה בו תמיד בלילה, וחוזרים חלילה.

אוריאל לא חדל להוכיח מחדש את רעיון הפירמידה של בורוכוב, ואיך על בסיס רחב של עובדים יצרניים ופרולטריון נאור יילך ויקטן מספר המנהלים העומדים על גבם וכל מיני הבירוקרטים הטפילים ואיך בעוד שלעמדות שלמעלה יש קופצים רבים הרי לעובדים למטה, בבסיס הפירמידה, צריך שכנוע וחינוך כדי שיבחרו בדרך היצרנית הלא גלותית וכי העבודה מחכה דווקא למשכילים ולא רק לפרימיטיבים, בעלי ידיים גדולות ושכל קטן, בלי לרמוז איך הוא עצמו אוריאל כשיוצא לקצור תלתן צריכים כולנו לברוח מפני חרמשו המתנפנף ברוב כוח ורצון טוב לכל רוחות השמים לפעמים פוגע בתלתן ומפריח בעוז שלושה עלעלים לגובה מדהים, לפעמים ננעץ באדמה וחושב להישבר ולרוב צריך רק להיזהר ולברוח מאיבחת סכין חרמשו המושחז והאוכל בעיוורון מלא עזוז ציוני, כל הקרב יינזק ושומר נפשו ירחק.

גם לישראל, נער רציני וכבד גוף ששערו עשיר תלתלים שחורים ומכווצים, היו הסברים רציניים, הוא יודע את כל המספרים ומנתח את כלכלת הארץ כבקי בדבר, והכול לדעתו תלוי במודרניזציה של המשק, כך הוא אומר, בחור עולה לכיתה ט' ולא כאוריאל בעל שתי הידיים השמאליות הוא בעל שתי ידיים ימניות, טוב בכדור עף וטוב ברפת וטוב בלימודים ולהיות עם פרודוקטיבי נחשב בעיניו לא כמלים מן הקונגרס הציוני או מוועידת ההסתדרות, אלא כתוכנית מעשית ברורה שאם חבריו לגרעין ולהכשרה ילכו בה, מובטח לנו ניסיון מעניין שלא רק שלא יהיה ניסיון שלא ייכשל, כדברי בובר, כמדומה, אלא שתהיה לנו אז התחלה חדשה ורצינית למשק בריא של חברה בריאה. כך הוא אומר בכובד ראש, כשעולים ואחר כך יורדים בכביש שמתחת לפיקוסים הגדולים בין הגשר והשער.

מי שהולך ביניהם בתווך, ומנסה לשכנע את שניהם ללכת ללימודים מפני שלאחר כיתה חית יש אפשרות גם לבחור במסלול עיוני ולא רק בעבודה חקלאית מעשית, הוא דווקא המדריך, אף כי דבריו נשמעים בהשתוממות כהסתה לבגידה נוראה. הכול כאן בבן שמן עשוי לשם ההגנה ההכשרה והקיבוץ, ומי שהולך ללמוד מה הוא אם לא פורש מן הציבור, מועל בערכי היסוד, גם ממשיך את היהודי הגלותי, וגם פורץ פרצה מסוכנת ב“נהיה כולנו חלוצים וחלוצות”, וב“אל יבנה הגלילה”, וב“מדן עד אל עריש נסול לנו כביש”, מה, נזעק אוריאל, עוד עורכי דין, עוד דוקטורים, עוד סוחרים, בחזרה אל העולם הישן, המנוון, הפרזיטי? ואם תיקח, מרצה ישראל ברצינות, את עקומת העובדים הפרודוקטיביים לעומת עקומת העובדים הציבוריים, תגיע לשיתוק כלכלי, ולמשק מתנוון, ומה אפשר להשיב להם?

אסור שלעבודה בזבל יילכו רק המתקשים בלימודים, חובה עלינו שזו תהיה גאווה להיות אדם נאור ומזבל שדה, אומר אוריאל, ומתכוון אולי למה שראינו רק לפני שבוע איך הלך לבנות את קוביית הזבל שעושים כדי שתעמוד בצד הרפת עד שיעבירו אותה לשדה, ושמה שיצא ממסירותו הציונית מעמדית בקלשון ובזבל היה חורבן זרוק לכל עבר כמין דייסה מסריחה, ושצריך היה לגייס גיוס חירום את כל עובדי הרפת כדי לשקם את תל החורבות, או אולי התכוון להובלת הזבל של החצר בעגלה הקטנה הרתומה לפרדה הוותיקה שיודעת בעל פה את כל סיבוביה ושקוראים לה על כן יודית הפרדה, ולא תואר לה ולא הדר, ואיך הצליח אוריאל להכניסה ישר לתוך הברוש ואת כל שקיות האשפה לפרוש מצחינות ושפוכות על פני כל החצר, נכון, תמך בו גם ישראל, עגלה של זבל איננה רק עסקו של מי שגורש מן הכיתה, אמר והתכוון כנראה לרגעים היפים ההם שחבל שלא צולמו כשהוא יושב איתן על קרש העגלונים בעגלת הזבל הרטוב הכבד מנטל עופרת ומנטף עכרורית מצחינה, המושכות של שתי הפרדות החדשות הענקיות, מקפריסין כמדומה ואולי מסוריה, בידו זו וגם השוט, ובידו זו, ועל זה גאוותו וזה המוניטין שלו, אותה פרוסת לחם גמלונית מרוחה שכבת ריבה מתנוססת לגובה והוא גם נוגס גם מחנך את הפרדות ומזכיר להן בקצה השוט, ואנשים עוברים מקבלים ממנו נחת בסיסית וגם הוא מקבל נחת בסיסית מעצמו, והנה ככה צריך? להיראות היהודי החדש הצעיר הבונה חברה צודקת לעם מתחדש, נהרת זוהר על פניו הרציניות כהות, כשל נהג המירוצים המנצח. כשל נושא הדפנה בסוף התחרויות – איש ונבו לו על ארץ רבה.

אותו מדריך, לא אמרנו כבר, דל בשר אחד, עם רעמה כזו על ראשו וכפיסי רגליים שעירות יוצאות לו בסנדלים בלים משרוולי מכנסיים קצרים וריקים, רגליים וזרועות שעירות יוצאות לו משרוולי חולצה עקומה כזאת רק חציה בפנים, והוא מסביר כלומר מנפנף ידיו וזרועיו בטחנות רוח, איפה הם טועים, ממרומי הבדל עשר השנים שביניהם, אתם מדברים על העם היהודי ואני מדבר עליכם, שאתם צריכים ללמוד, שיש לכם כישרונות, שאם לא תלמדו אתם תהיו אומללים והאנשים סביבכם יהיו אומללים, ושצריך להשתחרר מדעת הקהל, אמר להם בנפנופין, ומי שלא עושה את מה שהוא נועד לעשות מועל בעצמו, מועל בחברה מועל בעם ובאלהים גם. שהקפיץ את שני הנערים כשומעים דברי מינות מפי מחנך הדור, הכול כפוף לשליחות, צעק כמעט אוריאל, אם כל אחד יחליט בעצמו למה הוא נועד לאן נגיע, אמר רציני גם ישראל, ואדם צריך לממש את היכולת שלו, צעק המדריך. לימודים אינם בגידה, וכישרון רוחני גדול כשמבזבזים על הזבל, זה לא יכופר, הוכיח להם. מבזבזים, מה פתאום, נותנים מרצון, אשרי הגפרור, רק עץ ידי נטעו, רק שביל כבשו רגלי, חופי ירדן שוקטים, חברה, אמר כעת ישראל, מורכבת מכולם, כמו תזמורת סימפונית, וכל אחד כפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו, אמר, ויש שעות היסטוריות שבהן הקולקטיב מחליט, אמר אוריאל, שבשיעורים היה מתקן בענווה למורה להיסטוריה תאריכים מקומות ושמות ספרים, וגם יש מצבים סוציואקונומיים, אמר ישראל, שבהם חישובי הפרט נדחים, באותה רצינות שבה היה מלמד את המורה למתימטיקה איך להיחלץ מבעיה שנסתבך בה על הלוח, אתם כל הזמן רק חברה חברה, ואני אומר לכם, אדם אדם, אמר המדריך, אדם הוא הדבר, מתחילים באדם, בשביל האדם ולמען האדם באה החברה והכול, ולא האדם בא בשביל החברה והכול, וזה היה כמובן יותר מדי.

עולים ויורדים בכביש שמתחת לפיקוסים הגדולים, שלושה זוגות סנדלים, שלושה ראשים פרועים, שתי ידיים ימניות ואחת שתי שמאליות, מנפנפים בהרבה שכנוע והתרגשות, ואיש לא ישכנע ואיש לא ישתכנע, בענפים שלמעלה היתה רטינה וכנראה שהרגיזו את העורבים הישנים, במקום אחד על יד הגשר אפשר היה להבחין פתאום בזוג נמלט שלא כל כך רצה שיבחינו בו, מנסים לשער מי אלה, אבל זה נמוך מן הוויכוח. וגם מבריחים מחשבה שאילו במקום כל ההוכחות והשכנועים היו גם הם, או רק זה או רק זה, מתעלמים להם בחושך כל אחד עם איזו חמודה אחת ורק לא רוצים להיתפש, היה הכול יפה פי כמה, וגם נעשה כבר מאוחר, וצדקתו של כל אחד מהם רק נתחרדה רק נתקשתה, וגם המדריך כבר מספר מעשיות כעת, על כאלה שבמקום ללמוד לנגן כשהיו קטנים הלכו והסתובבו להם ורק מאוחר בחיים ובקשיי קשיים התחילו לנגן ומשהו בהם רק אז התחיל נפתח וסוף סוף היה פורח, אלא שאוריאל עדיין רק דוחה, יש רגעים בהיסטוריה, הוא אומר, שהיחיד חייב, וגם ישראל רק דוחה, יש מצבים בחברה שהפרימאט, הוא אומר, ושהחברה רשאית, וחוזר חלילה.

מתגנב חשד שכל אחד בקלות יכול היה לאמור הכול במקום השני והלה במקום השלישי וכולם יודעים הכול וכל אחד, ושבעצם נגמרו כל החיצים מכל האשפות. והאחרון אם זכור נכון היה חץ שנון על התגליות הגדולות שלא נתגלו אלא אם היה המגלה צעיר בן פחות מעשרים, מעשה במתמטיקאים ובמשוררים ובמוסיקאים, באנרגיה תמימה ועצומה ופורצת לה, ודוגמאות למכביר ואם מישהו החסיר אחת השני או השלישי בא ומשלים. בלי להזכיר כי רק לפני שנתיים הגיעו לכאן בלי כלום ובלי עברית, המומי הפרידה האחרונה, הם הופרדו לחיים והמלווים אותם לרכבת הופרדו אחר כך לרכבת אחרת והפכו לעשן, ומה עוד? מי שיכנע? מי נשתכנע? מה פתאום. אבל עם כל זה בתוך כדי כך ומעבר לכל הטענות והשכנועים המחטיאים קרה משהו, וכאילו נעשה משהו בין השלושה האלה, שכמוהו לא קרה עוד מעולם ביניהם ולא ידעו כמוהו, ושחבל שייגמר. נורא חבל. אולי איזה דיבור שונה, אולי איזו קירבה חדשה, משהו, שימים רבים אחר כך לא יישכח, מעבר לכל צחצוחי הטענות הגדולות.

העורבים שאומרים עליהם שהם חכמים ושהזקנים שבהם גם רואים את הנולד, מה הם יודעים? אנא, מתוך צמרות העצים שלכם הביטו על השניים האלה, כעת בני חמש עשרה, וכל אחד מהם כולו רק מסירות ורק הקרבה ורק הגשמה, מה יבוא עליהם? אבל מה כבר יכולים עורבים לאמור אם לא בדיוק כמו שאר כל היודעים למרחוק והידעונים למיניהם, ומה הם אומרים תמיד אם לא או יהיה טוב או חלילה לא יהיה טוב, אף כי לא במפורש רע, כי את זה האחרון לא נעים לאמור, ועוטפים בכל מיני חצאי אמיתות ורמזים מתחמקים, אלא שאם הם אומרים בסדר הזה, שקודם יהיה רע ואחריו טוב, זה נשמע טוב, ואילו אם חלילה הם אומרים בסדר ההפוך שקודם טוב ואחריו רע, זה כבר נשמע לא טוב. ואילו מה שהם אומרים כעת ברטינות הלא מרוצות שלהם בעומק הפיקוסים, מוטרדים משנתם וחורקים זעופים, באמת נשמע לא טוב, לא כל כך מכל מקום, וכאילו אמרו בסדר המתחיל בטוב ונגמר בלא כל כך, ובאמת כל מי שיודע היום מה באמת היה אחר כך, לאחר שגדלו וזה הלך לקיבוץ זה וזה הלך לקיבוץ זה, ולאחר כמה שנים ארוכות לאחר שנשאו נשים והיו להם ילדים, ובתירוץ כאילו רק לשם הכשרתם כמורים שישרתו את הקהילה, זה בשובו יהיה מורה להיסטוריה וזה בחזרו יהיה מורה למתמטיקה ולכלכלה, הגיעו שני אנשים מבוגרים וכבר קצת מקריחים, זה בהיר וזה שחור, לאוניברסיטה ולפתע זה נפתח והתחיל לפרוח לתפארת פה, וזה נפתח והתחיל לפרוח לתפארת שם, ובלי הרבה חוכמות ובלי הרבה שהיות מיד ידעו כולם ולפני זה הם עצמם, למה נולד אדם ומה עליו לעשות בחייו, ופתאום גבהו השמים והארץ נתרחבה והזמן לא הספיק אפילו לתחילת כל הנפלא שחיכה בפינה, אמיתי ואינסופי, כאילו. רק כאילו, כי זה בפתאום אחד, וזה בפתאום אחר, וזה וזה ממש באמצע, בעוד הם יותר מבטיחים מממלאי ההבטחה, פתאום זה נגמר וזה נגמר פתאום, ופתאום והם היו אינם. וזהו זה. כי מה האדם, כאילו איננו יודעים. כאילו איננו זוכרים מתהילים את מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. ומאיוב את מה אנוש כי תגדלהו וכי תשית לבך אליו, וכל השאר. וככה זה וזה מה שהיה, ועד כאן.

גילה היתה נערה חמודה, קצת עגלגלה, וכשהיתה צוחקת צחקה עד דמעות, ואילו האנזי היתה נערה חמודה ודקה וגם מחייכת דקות. שתיהן היו פורחות בלילות הריקודים, גילה רקדה עם כל מי שידע להצחיק והאנזי בכל יופיה ולמרות כל שורת המזמינים לא רקדה אלא רק עם חנניה שלה, שהיה גם מאד קנאי. שתיהן בגדי השבת שלהן רקומים ומרוקמים, שתיהן מסורקות יפה, גילה בהירה והאנזי כהה ושתיהן רוקדות בכל מאודן ושרות בכל קולן, בצל האקורדיון שכיסה הכול במקצביו הנסערים, ובלי להחמיץ אף מלה החל ביש לנו תיש, ועד מי אנחנו ומי כולנו, אבל לא היו יפות מהן ולא מפליאות רקוד מהן כשהגיעה שעת הוואלסים, תנועותיהן נעשו אז כברבור שחזר למים, בקלות בחן וביופי ובעוד אותו משהו שאין לו שם ושעושה את כל ההבדל שבין נחמד ובין מופלא, הבחור שרקד עם גילה חייב היה לאמץ כל דמיונו וכוח פיוטו כדי לרקוד דומה לה, ואילו חנניה הדק והגמיש היה כמי שנולד ונועד להאנזי, נושא בקלות ידה זו ומחבק גיזרתה בידו זו, מוליך ומסחרר מרפה וסוחף, ועל כתפו נחה באמון ידה של האנזי, הוא המאושר, ובאותם צעדים קטנים וסובבניים היה צועד טופף רציני ולא מחייך מרוכז ועדין וקשוב אליה עד שבאמת נראתה כאחת מאגם הברבורים, וכאילו כל מיני ההורות, הקרקוביאקים והצ’רקסיות למיניהן וכל דילוגי הזוגות לא היו אלא כפריעת מס הכרחית לילדי המקום הזה, ואילו הוואלס הוא המולדת. אי שם בווינה, בברלין ואולי בפראג.

גם הן כמו הרבה מחבריהן המרקדים בכל עוז ובהתערות כל שש עשרה שנות חייהם, שרק שלוש האחרונות הם כאן, לאחר שמכל מיני הדרכים העקלקלות ההן הגיעו לבן שמן, ולאחר שיום אחד לפני שלוש שנים נפרדו בתחנת הרכבת של וינה או של ברלין או של פראג, מהוריהם, ממשפחתם או רק מאלה שיכלו עדיין לבוא ובלי להעיז לבכות בקול, ובלי לדעת ובלי לשמוע עליהם עוד, ולאחר מעשה כבר ידוע שגם בלי שידעו או ישמעו עליהם עוד לעולם. הנה חנן וחנן שמקפצים בריקוד והם האנס ויוהאנס, ושם בתיה ובלהה מרקדות בסיחרורים הגדולים והן בטי ובלה, וגרשון הוא גרהרד עם רותי שהיא מטילדה, ושולמית עם אהוד, שלא זכור איך היו מקודם, ואדגר שנעשה גד ואפילו מוישה אחד שנעשה לדן ומיד לדני.

מה עושות ילדות כשאחת מהן יפה הרבה יותר? אולי אומרות לא הגוף עיקר אלא הרוח, אולי אומרות, כן, אבל עין אחת שלה קטנה יותר, ויש גם אולי שאומרות איך היא יפה עד שכואב הלב (והן גם רואות את כולה במקלחת, כשאחרים רק בדמיון נכווה) אבל יפה עד כאב לב גם אמרו והרבה יותר הבנים, וזה ממקור ראשון, וביחוד הפייטנים שבחבורה, ואילו אחרים לא אמרו פיוטים אלא רק שלא כדאי להתחיל עם חנניה, ושהוא כמו פנתר ותראו אותו במגרש הספורט או בבריכה. וגם אם תחשוב איך היתה ההאנזי הזאת נראית אילו לא נאלצה לברוח ברגע האחרון ולהיקרע מאביה החובק ולא מרפה, לחייו הלא גלוחות רטובות על רציף הרכבת, והוא לא יכול לומר מלה אלא רק כשמוצא את קולו החנוק ומהר מעניק לה עצות רטובות איך להתגבר בחיים, ולא נאלצה להרפות מאמה שאין לה מלה ונגמר לה הכוח ושותקת לא בוכה ואינה רוצה עוד אלא ליפול כאן ברגע זה ודי, אילו למשל נשארה ההאנזי הזאת, כזאת, בת שש עשרה, שם בווינה, ולא היה קורה שם כל מה שקרה, אלא עם כל השמלות ועם כל אולמות הריקוד ועם כל המוסיקה ההיא שקוראים לה מוסיקה וינאית וביחוד עם הוואלסים, עם כל מלות ההקטנה המתוקות שיש להם, עם המוסיקות שלהם המסחררות את הראש לגמרי לוטפות מתלטפות ומתחנפות פי כמה כשהן פונות אל ילדה יפה במיוחד, ורק מפליא שהיא מעולם לא דיברה ולא הזכירה, לא כשהיא בין כולם בחדר האוכל, ולא בבית הספר וגם לא בשיחות הנפש עם המדריך, ומעולם לא, לא את אבא ולא את אמא ולא את וינה ולא את רציף הרכבת, אלא אולי בחדר בלילה בלילה בייבוב מתחת לכר אלא שאפילו גילה שאין בעולם לב טוב מלבה ושלבה הוא שמיטיב את יופיה ואת אור עיניה שמתחילות בוכיות כשהיא צוחקת, לא סיפרה מעולם על בכיה של האנזי, מיטה אצל מיטה, ואיך שהן מסודרות יפה המיטות האלה, לכו תשוו אצל הבנים, וגם לא גילה על עצמה, מעולם לא, לא בקול מכל מקום, ולא הלכה בפנים קודרות ולא מיוסרות. לא לפני אנשים מכל מקום, ולא לפני חברים, ואפילו לא בשעת הבכי, מפני שלכל אחד ולכל אחת הלא יש שעת הבכי, ולמי אין.

כאילו כל מי שהיה כאן קיבל עליו נדר, לא לדבר. לא לספר, לא ליילל, ולא המורים שאלו ולא הילדים סיפרו וגם לא רצו לספר וגם לא כן רצו ורק לא מצאו למי, מפני שעל הכול סיפרו וסיפרו ומה לא סיפרו, למשל על חנניה ועל האנזי ומה לא התלחשו עליהם כמעט מן היום הראשון או הערב הראשון, ויש כאלה שנשבעים שגם זה היה על שפת הבריכה, על אותם שולי הבריכה שמה לא קרה עליהם בכל מיני שעות של היום ושל הלילה וגם בשעות שבפירוש אסור היה ללכת לבריכה מכל מיני נימוקי סרק שריססו או שניקו או שייבשו, ואוי לו למי שז’אבָה איש ספורט הפועלים ידע על הפרת החוק, מפני שלז’אבה יש עקרונות גם כשהוא מחייך כזה גמיש וזקוף, איש ערכים מוצקים, ואינו מרשה למשל לשחק כדורגל מפני שזה של הבורגנים המנוונים לעומת כדור היד שהוא של הפרולטריון המנצח, ובוודאי לא טניס שהוא סמל הדקדנס, לא כל כך ברור מה זה בדיוק, ואילו אותה שפת הבריכה, לא יותר משניים שלושה מטר לרוחב מתחת לדקלים כבדים ומכובדים בצל מרשרש ומטולא טלאי אור וצל, שעליה היו המתרחצים מתייבשים ועליה היו מתמרחים והיו משתזפים, ועליה, כשחשבו שאין משגיח בהם, היו מתגפפים להם בעדנה ובפראות כאחת, מפני שלא היו לבושים אלא רק מעט, וכשבטוחים שאיש לא רואה גם פחות ממעט, אבל די אם היה זה ליל לבנה יפה, וכבר למחרת היו מתלחשים כמה בדיוק פחות ממעט ראו באור הירח המלא ואיך נראתה כשהיא בלי כלום עליה, וביחוד זו שרק עוד לפני פחות משנה לא היה לה כלום מה להראות, כפי שנרשם בידיעות ממקלחת הבנות מחורי ההצצה החשאיים, כאילו, שעשו שם, והבנות גם ידעו תמיד להתלחש ביניהן, מי יודע על סמך מה, מי מסכנה אחת נפלה בפח, ופתאום וכבר היתה זקוקה למדריכה ובהרבה בכי ואחר כך לדוקטור קליבנסקה ואחר כך נעלמה לימים אחדים ואחר כך פניה לא היו לה עוד, הכול היה ידוע למי שרצה לדעת, וגם שפת הבריכה עצמה הלשינה תמיד, מעשה בכל מיני כתמים צמיגים או אחרים ובמגבות שנשרו ובפרטי לבוש דקיקים, ומעשה בכל מיני צחוקים בתחילה, שהפכו ונשמעו לאורבים בצל, כהאנקויות מוזרות, וכל מיני מעשים שעלי הדקלים ליחשו עליהם ורשרשו זה לזה ובגלל גובהם מיד נפוצו סביב, אי אפשר היה להסתיר כלום ולא להעלים דבר, גם לא את מי המדריך מפנק במיוחד, וביחוד אם תזכור שהמדריך היה אדם ישיש בעשר שנים שלמות מבני השש עשרה, שעלומיהם היו סיבה מספקת לכול – אבל לעולם לא את סיפור הפרידה ולא את הקרע שנשאר כואב ולא מה היה קודם לפני הפעם הזאת ולא איפה אמא ואבא.

גם מעולם לא היתה אף מועצה פדגוגית שישבה והחליטה לא לגעת בכואב, כשם שמעולם לא הוחלט כי מוטב לתת שיפתחו להם דף חדש בחייהם, ואפילו דוקטור ליהמן, המנהל המנוסה בבתי ילדים ומתלמידיו של פרויד, לא חשב שמן הראוי דווקא לתת פתחון פה לילדים העקורים שנעשו אילמים, או אם חשב לא אמר. גם מחלקת החינוך של הוועד הלאומי לא דנה ולא “הורידה הוראות” ולא מדריך למדריך בעשנם סיגריה של הפוגה על הספסל, קצת נחים קצת מתייעצים קצת מרכלים, מעולם לא. היה לנו חנן אחד שהיה האנס ושהיה חוקר מטעם עצמו בנפלאות הטבע על פי שיטה שייסד לעצמו בדייקנות ובמעבדה הצמודה שהיתה לו בשני הכיסים שבחולצתו, היה נכנס לשיעור ומביט בשעון ומכניס כמה פירורים פעם ללטאה שגרה בכיס זה ופעם כמה פירורים ללטאה שגרה בכיס זה כעבור זמן מדוד, ואז היה מכפתר את כיסי המעבדה הניידת ובתוכם ניכר היה איזה רחש חמקני מתרחשש, והוא בא מברלין כמדומה, כשהיה ילד כבן שלוש עשרה, בלי עברית ובלי עבר ובלי ללכת שחוח, מוחו החוקר וסקרנותו החוקרת לא יבבו ולא ביקשו לב שומע, בגיליון שלו היו כתובים מי אביו ומי אמו ושאר פרטים אבל מיום שהנרייטה סאלד אספה אותו עם ילדים אחרים, והביאה קבוצה שלמה אלינו לבן שמן, כולם כאילו התחילו חייהם ישר מאותו יום והלאה ולא היה להם קודם.

גם גילה המתוקה העגלגלה הצוחקת עד דמעות, שכשהיה אחד מחבריה סורר במעשה שהעיר את המדריך לסטות מן הפדגוגיה ולבקש להעניש את הסורר, כשאך תם נאומו הפדגוגי המזהיר והכול כבר היו מוכנים להוליך את הסורר אל עמוד התלייה, היתה גילה מצביעה ואומרת, ואולי לא כדאי, אולי נעזוב אותו, הלא כל אחד לפעמים עושה שטויות (אלהים עֵד שלא גילה, היא מעולם לא), ומפי המדריך נעתקו מלים עד שכל הקהל, עדים שופטים ומושבעים, היה מתחיל לחייך ואחר כך לצחוק – גם לגילה לא היה עבר ולא קודם ולא סיפורי פעם כשעוד הייתי בבית שלי, ואולי רק האנזי בלילה בלילה כשהן במיטות וחושך והלב נכמר שמעה משהו ואולי גם ייבבה אתה או נכנסו זו למיטת זו להיאחז באדם חי לייבב יחד ולספר משהו, בלב הלילה הסוגר – אלינו לא הגיע דבר. האיר היום וכל הכפר התמלא סרבלי עבודה והתמלא צוחקים ופוסעים עם פרוסות לחם אדירות בריבה, מאותן ריבות “מלך הריבה” שלנו שידע להפיק ריבה מכל מה שנפל לידיו, לרבות חרובים, צנון וחובזה, מתפזרים לרפתות ולדיר ולמחסנים ולמכונות ולמכבסה ולמטבח ולכיסוח הדשא וכל השאר, עלמים יפים ועלמות נהדרות שעוד יבנו את הארץ מלבד אלה שיפלו, כאילו מעולם הם כאן ואין להם לא וינה ולא ברלין ולא פראג מאחוריהם ומעולם לא היו ולא היה להם שום איזה בית אחד שלעת ערב היתה אמא אחת מוציאה ראשה ומסלסלת בקולה המתוק, טרוּדָה הביתה, או האנזליין כבר חושך, או בואו ילדים בואו, בואו בואו.

לפתוח דף חדש. זה היה הרעיון. תארו לכם במה גדולה ובעומק תמונה גדולה ובה שדה ושביל ורכסי גבעות ונער עם מעדר על כתפו ונערה עם צמה וסל בידה ופניהם אל השמש העולה. ככה בערך והכול האמינו והתכוננו מלבד כמה חורגים שתמיד היו חריגים, אסתר למשל (איך קראו לה בפראג?) שתלך למוסיקה, ותמר עם גומות החן (מה היה שמה בפראג?) שמכל המקומות רוצה ללונדון, או אותו חנן (האנס) שיילך למעבדה באבו כביר עוד לפני שתהיה האוניברסיטה, או אורי שיתלבט עם בורוכוב ועם הפירמידה שלו ועם שתי ידיו השמאליות ועם הקיבוץ עד שיגיע להיסטוריה היהודית ויעלה כפורח, כצמח נבול שהריח מים. ואולי פה ושם עוד שיבולים בודדות יתפזרו וינושבו אל דלתות אלהים הפתוחות, ואילו כל השאר יעבדו יחד ירקדו יחד ילמדו יחד וילכו יחד ובואו ותראו בערב המחולות ביום שישי איך עונים לשאלה הניצחת מי אנחנו מי כולנו לאן אנחנו ובטפיפת רגליים ובתפיפת רקיעה אדירה להכשרה לקיבוץ ולהגנה, והו הה, ואה הו, והו הו.

לפעמים יש גם ערבי קבוצה, ויושבים יחד לספר ולשיר ולשחק, ובעיקר לסיפורים שממציא בלי להניד עפעף המדריך הלז, יודע נפש שומעיו ומאבד את הצפון ונסחף לכל מיני עולמות שלא היו ולא נבראו, קצת ממה שקרא וקצת ממה ששמע וקצת מדמיונו הקודח, ואחר כך יש הפסקה והולכים לשתות משהו ולחם בריבה ועוד רגע וכבר ירנן הכרוז התורן את הזמר, לשכב לישון, עוד רגע מכבים את האור, כאילו היה כולו רק מלה אחת, וכל השאר. ופעם גם הביא האיש תקליט שמצא ושם על הפטיפון הנושן, ולאחר שהקדים דברים על שוברט ועל עוניו ועל הרומנטיות ועל קברו שכתוב עליו פה נקבר כישרון גדול אבל תקוות גדולות עוד יותר, שמצא באיזה ספר וחצי שהזדמנו וברבע כתבה שזכר לא בדיוק, מה לעשות, הדיוק אינו החזק שבתכונותיו, ולפני שמשגיחים בו והוא כבר מתעופף מעל הגגות והעצים והעננים כאילו היה ציור של מארק שאגל בפועל. יושבים במעגל, אחדים יחד אחדים נטושים להם, שומעים קצת בפיזור, וזה זמן טוב לפיזור, וקצת בקשב ואחרים גם מקישים בשקט את הקצב ביחפותיהם, ואחרים עיניהם משוטטות אולי יפול איזה רגע והכול ישתנה לאיזה אירוע של יותר פעילות, ופתאום ומה ששר הזמר שבפטיפון נשמע מוכר ומישהו גם התחיל ללכת אתו בלי קול ועוד מישהו הבין ונפתח גם לו, או לה, אבל בשקט בשקט, מתחילים מהמים את המנגינה המוכרת, שאחדים או אחרות גם ידעו את המלים וממש בגרמנית, שמזמן לא עלתה על שפתיהם, ונעשה קשוב עמוק, ומי ששר הניד ראשו בשקט, מפני שהחשאיות היתה פתאום אמת ובדיוק נכונה.

יושבת לה האנזי ומקשיבה, שתי ידיה על לחייה ומאחוריה עומד חנניה שקט וידיו בכיסים, ויושבת לה גילה ידיה שלובות לה בחיקה, ועומד וידיו משולבות גם גבריאל הזה זקוף כגבעול, בחור אדיר בספורט, ידי זהב בעבודה ולב טוב הכי טוב שהיה ושיש, ואחותו אלישבע (ומפליא איך הם אח ואחות והוא צמח והיה לגבר צעיר אף כי ביישן כקור עכביש, ואחותו גם היא צמחה ונעשתה נערה מושלמת, הוא ככה והיא ככה. נורא מפליא ולא להאמין), ויש עוד גבריאל אחד אבל הוא מפראג ובחור חסון ורחב כתפיים, ופה יושבות רבוצות נערות אחדות וליד השולחן מישהו תומך ראשו בין כפותיו, ואחד אפילו העז והקיף בזרועו כתפי אחת, שרים בשקט, ואחדים עם המלים כי זה שיר ידוע, ושרים עם הפטיפון נורא בשקט, וכעת זה תופש, נורא תופש כעת, תופש גם בגרון, והאנזי בולמת כעת לתוכה אבל הדמעות בשקט, וגילה כיסתה פניה בידיה, חנניה זקוף ועיניו למעלה, אבל גבריאל כאילו רק מסדר את הווילון שכאילו זז ורק כתפיו רוטטות לו, הבחור, שרים בשקט, יש כנראה בגרמנית משהו שמי שמבין, זה מחמיץ לו את הלב, שפתיים אומרות בשקט את מילי השיר, יודעות אותו לא מכאן לא מכעת מימים אחרים, ורק שרים בשקט, לא מתייפחים לא אמא ולא אמאלה ולא אבא ולא אוי ולא אהה, ולא אומרים דברים אבל זה יוצא כעת בשקט, כל כך, מתוך מקום אחד רחוק סגור מושתק נשכח ושלעולם לא ייגמר, חנניה מניח יד על שערה של האנזי והיא כבר מתייפחת ובולמת, שנותן כאילו רשות גם לכל מיני בלימות אחרות להיפתח קצת, זו שם כבר לא מסתירה, בוכה ועוצרת ומקנחת ושרה בשקט, וההיא על ידה כבר לא יכולה והיא נכרכת על כתפי חברתה, ויודעים פתאום שיש איזה בור באמצע, ושאסור, בור שחור מאד, ושאי אפשר, ושבאמצע הכול רק בור שחור. וזה הכול. ואין מה לעשות. ואחר כך נגמר, התקליט, ולא זזים. ולא יכולים ושקט ואי אפשר. גם ידיעה שנכון, ושבאמת, וגם שזה יותר ממה שאפשר. ואז מישהו מדליק את החשמל. ונבוכים מאד, ואולי לא היה צריך. אבל גבריאל ההוא בא כעת עם הקומקום הגדול ועם כמה שיכול לשאת ספלים לבנים עבים, בא וגם אומר, גבריאל, יש תה מי רוצה.

וכמו קו אור מתחת לדלת בסוף הלילה, כשהכול עוד חושך ושחור אבל מתחת לדלת הנה כבר יש קו, -.

נעלי עבודה מספר 45 אולי 46, ממש נעליים בריאות ואחריהן עוד נעלי עבודה ממשיות אחדות מהוהות יותר ואחדות גם כמעט חדשות אף כי בלתי מפונקות בשום צחצוח ואולי מעולם לא טעמו טעם משחה ומברשת גם כש’מלך הריבה' היה עושה כידוע גם משחות נעליים למכביר בצד הריבה שעשה למכביר ורק מקווים שלא טעה בגיגיות ההכנה או בצנצנות המילוי ולא בלבל לפעמים לפי שכל תוצרתו המופלאה היתה דומה כמעט בכול, ובוודאי בטעם, וביניהם עברו בהליכה טובה גם נעליים בינוניות 44 או 43 וגם קטנות עד כדי 42, אבל בשום פנים לא עד כדי 38 ויש טוענים כי עד כדי 36, מפני שהנה יש גם זוג כאלה ועד כדי כך קטנות שתמוה איך גם כאן בתנופת ההולכים טופפות להן בסך ובצעדה לא פחות נמרצת לא בלי להגניב חשד זהיר שאם אין כאן טעות אולי בכלל אין זו אלא באמת נערה אחת שגם היא, מה פתאום, אבל כן, שגם היא כאן עוברת הולכת במספרים המגוחכים שלה בין כל אדירי המספרים הבריוניים ולא רק היא יוצאת דופן, אלא גם שני זוגות שעברו יחפים בתוך סוליות סנדלים תנכיים בלויים ומעוקמים כראוי לסנדלי סוף הקיץ ותלאובותיו, שמעידים על אופי מזלזל בשום גנדור מנוון ועל בוז לשום חילופי מזג האוויר, והם עוד יצטערו כפי שעוד יווכחו די בקרוב.

וכשהם יוצאים בפרצה שבמשוכת הצבר שמקיפה את הבוסתן הזה, כמה שקדים נכאים וכמה מישמשים שכבר נשרו כאילו זה עצם החורף, אם רק אין זה אלא הקפנודיס שנבר להם תחתיהם, ועוד כמה עצים מטושטשים שהצד השווה בכולם שאין עליהם לא פרי וגם לא פגר פרי תחתיהם, כשהם יוצאים בפרצה מתאשרת לוודאות ההשערה של ילד הרועים הקטן שהיה יושב ורועה שתי עזים ושלוש כבשים וחמורה אחת, כי בחבורת המשונים הנמרצים האלה אין אלא רק עשרה אחדים שאחד מהם הוא אפילו אחת, גם כשהיא לבושה מכנסי חאקי כמו כולם וכובע על ראשה כמו אחדים מהם בעוד שהאחרים אפילו פרעות ראשם המגודלות אינן מטעות עיני רועה, קטן ככל שהוא, תשעה אחדים ואחת אחת, ובראשם גם איזה מנהיג מעצבן, מפה בידיו ומצפן בידיו והוא רק מצביע אין קץ קדימה ישר ישר, כמי שחשוב לו שיחשבו שהוא כן יודע את הדרך.

כי הרעיון היה פשוט. הנה המפה, הנה חולדה, הנה בן שמן והנה המצפן, עשרים קילומטר והאזימוט פשוט דרום דרום מערב, ד.ד.מ. משהו כמו 199 מעלות, וכעת רק עשה לך קו ישר ולך בקו הישר היינו-הך מה יהיה נופל עליו הרים נהרות מצוקים תהומות, לא כל שכן כשבין בן-שמן ובין חולדה אין כלום מזעזע ואפילו לא התל של גזר, אלא הכול כולו רק ישר רק סרגל ורק פלס, הנה, הביטו, ואם יוצאים אחרי העבודה בלי עניינים ובלי דחיות ובאותם בגדי העבודה ורק לוקחים והולכים ישר ורק הולכים ומחזיקים כל הזמן באזימוט ד.ד.מ. 195 מעלות והמצפן ביד, בלי לחפש דווקא שבילים ובלי להתעסק בשום גחמות של עקלקלות הדרכים ובלי לשעות אל כל מכשולי הכפרים שעל הדרך או אל המאהלים המפוזרים ורק ישר ישר עד שכחץ יָרוי פולחים ובאים לבסוף בהכרח לחולדה ורק עוד לנים שם באסם ואיש לא יהיה יודע בבואם בשכבם ולא בקומם ובלכתם כלחוך השור וישר חוזרים וישר אל העבודה כאילו לא היו דברים מעולם והנה כבר יש לך הכול: גם תענוג ההליכה וגם תענוג ההוכחה וגם תענוג ההצלחה, מי בא? מי מצטרף? מי עוד? מוכנים? אז יופי ולדרך, לא לוקחים כלום ולא נושאים כלום לא על הגב ולא בידיים ורק הולכים לתענוג ורק המפה הזו אחד למאה אלף, עם קו ישר משורטט ועם מצפן ורק אולי גם עם איזה מקל וכבר יש הכול, תשעה אחדים ועוד אחת שעושים עשרה, כי היא לא תוותר, רחל, ואם אתם, היא אומרת בשקט, קטנה וילדה, נמשים אחדים סביב חוטמה ופיה מלא תקיפות ושתיקה כפי שהיא תמיד, אם אתם, היא אומרת, גם אני.

ואמנם עד כביש רמלה לטרון הכול באמת רק פשוט וחלק ואוחזים באזימוט הישר ד.ד.מ. 195 מעלות בלי בעיות, ואין כלום על קו הדרך אלא אולי רק סתם זיתים זקנים אחדים פה ושם עייפי קייץ וסתם תאנה כמין חצי כדור עצום אבל כבר עייפה ומרוטה עומדת לה בפינה ההיא מאובקת לגמרי, וכל אותם כלבי בדואים שעירים נובחים כרגיל גבורות וכגיבורים זנבם אל אוהל אדוניהם, ויש כל הזמן רק מישור חלק מהודק הדוק באלפי טלפי הצאן שכבר ליחכו הלוך ושוב עד תום, מלבד איזה קוצים עוינים שנעלי העבודה ההן בזות גם לחסונים שבהם ולשולפי הטפרים הקוצניים שבהם והמכנסיים הארוכים, ואילו הסנדלים שיקפצו להם ושיעשו עקיפות, למנוע העקצוּת, מגיע להם, וכל כך הרגליים יש להן כל כך כיף לשעוט בהנאה ולגמוא ארץ בקלות בלי תפקיד בלי להצטרך כלום אלא רק באושר שבללכת, וכאילו הכול נעשה אז דבר אחד ההליכה על האדמה והאדמה שהולכים עליה והשמים והארץ, ואין עוד ולא כלום אלא רק זה.

ובימים ההם אין עוד לא אחיסמך ולא מצליח ולא יד הרמב"ם ולא בית החרושת למלט ולא קבוצת גזר ולא עזריה ולא בית עוזיאל ולא פתחיה ולא פדייה ובוודאי לא ארמונות כרמי-יוסף לא הם ולא מקצתם ולא כלום אלא רק שדות אלהים פתוחים וכל דרכיו עפר. וגם הערבים לא הגדילו עד אז לעשות דברים באדמות ההן וכנראה מפני שלא היו להם מים להשקות כלום, חוץ מגשמי החורף ותבואות החורף ותבואות הקיץ ובין אלה לאלה אדמה מפונה כולה נקייה ובלתי נושאת עליה כלום מחוץ לסידריה פה ולתאנה שם, ואפשר באמת להפשיל רגליים וללכת מעדנות כמלאכי אלהים אשר ידודון ידודון, כשם שאפשר גם לרכוב על חמור ולמשוך בנעליים הנוגעות בעפר קו מזה וקו מזה מרוב נומך החמור שכולו קטן ונמוך ורק אוזניו גדולות וגדולה מכול עצלותו שעל כן מציקים לו כל הזמן שלא ייפגר ולא יזדחל וגם מטיפים לו כל הזמן כל מיני לא-מחמאות וגם חַעאָה חַעאָה שהם סגולה לזירוז כל חמור ועוד גם חובטים לו בעקבי הנעליים לתוך בטנו בתנועה עצלה וקצובה כמעט נרדמת או מתעוררים ודוקרים לו פתאום בחוטר לתוך מעל זנבו שיתעורר גם הוא, וטוב מכול אם מתייאשים ומניחים לכל אחד כנפשו זה יטלוף מדודות כדרכו וזה שמעליו יפליג הלאה בבהייה אל מה שהוא בדיוק חירותו של האדם להיות פטור מכלום חובות, קצת רואה קצת מהרהר קצת קצה רוחו וכל הזמן גם ממשיך הולך ונוסע, ובחורף, כשהקמה כבר גבוהה כמטר לגובה ובתוך כל הים הירוק שווה הקומה נשארים להם רק השבילים החומים לגמרי וגם בוציים דביקים, כרוחב עגלה או גמל עמוס, שהולכים להם בשדה בין קירות החיטה העומדת קמה ירוקה וגבוהה, ורק נוטים להם פעם ככה ופעם ככה והעיקולים השקטים האלה של השבילים החומים הקצת בוציים ואפילו עם שלוליות אחדות כגודל ביצה כולן אבל טורחות בהחזרת השמש מתוכן בכל כוחן, השבילים האלה שכידוע אין עוד בעולם דבר שיהיה יפה יותר, מהפנט יותר, סודי יותר וחסר מלים לאמור יותר, השבילים ההם בתוך הקמה הירוקה ההיא.

אבל כעת, בסוף הקיץ, כשכל מה שהיה צומח כבר נמחק וכבר לוחך וכבר נמצץ עד לאפור שמעל החום שהפך לאבק לבן שהתנשא גם בלי רוח והשתטה הפקר בתיאטרון שטוח וריק ללא צופים עד שנפל תחתיו משיממון, שם פתאום הגיעו השועטים אל שדה שאך זה לא מכבר נחרש לעומק, מאה דונם או אולי אלף במחרשה ענקית גרורת טרקטור ענקי על שרשרות ענקיות וכנראה מתוך החלטה גדולה לשנות הכול מעיקרו, ולשתול או לטעת כאן איזה פרדס או מטע טרופיים, לאחר שיהיו גם מים מאיזה קידוח, ולא עוד גירוד הקליפה שמתחת לאבק במחרשת מסמר גרורת שני חמורים או שור וחמור או גמל אחד, לאחר גשמי היורה, ולצאת אז ולזרות בתנופות זורעים המפורסמות את גרגרי הזהב שיעשה את החיטה הירוקה שמעברי השבילים החומים, אלא זה הפעם היה חריש אחד אפיים, חריש לעומק, שהיה עוקר את המלמטה ושם אותו למעלה ולוקח את המלמעלה וטומן אותו ומדחיק למטה, ומבתק בלי קושי את הקרום הקשה מכול, זו אדמת החומר היבשה שכמוה כסלע לכל דבר פרט להתפוררות למסות עפר חום משתאה, יש לומר, ואפילו משתאה מאד והלא כזאת באמת לא היתה עוד מעולם. ושאלו פי חופרי שוחות המלחמה כשנצטרכו לחפור באדמה החומה היבשה הזאת לחיים ולמוות.

שדה חתחתים היה כאן לפניהם. חרוש כגלי ים סוער, אלא שהם גלי רגבים חתוכים בכוח, רגבים מנופצים ורגבים חלקי לחי נוצצת כלאחר גילוח, כגבישי זכוכית חומה עכורה, חדים כאבני צור שבהם מלו את ישראל במדבר, אלא שחודם מתפורר לעפר והעפר שוב לאבק שתמיד ולא חשוב מה הנסיבות את זה הוא יודע לעשות בנאמנות לצאת מגוש ולהתעופף כאבק, אבל הגושים היו כבירים, והמחרשה הכבירה עקרה אותם ממקום חיבורם הנצחי כמסה אחת שלפני מיליון שנה היתה אולי משקע נחל גדול שכבר איננו או שנצטמצם לכדי ואדי חסר שם, ומאז היתה מהודקה חסרת שכבות כמסת מלט חום מהודקה בלחץ, זו שעד עתה לא היתה אלא רק קרום מרפרף שאת היותו החיצוני היו מגרדים כדי שיפרנס בהיותו רטוב איזה גבעולי חיטה זמנית, כעת הכול נגמר, וביד קשה, בברזל עשת, חרוש נחרש הפוך נהפך והשאר הושאר כשורות גלים מוצקים וחדים גם כשמתפוררים, חדי שפות מחוצי פלדה וכוח, עקורי פליחה עמוקה, שורות שורות נוראות של בלתי עבור, מאה או אלף או מיליון דונם מכאן ועד אין סוף, ומתי שהוא אחר כך עוד יבואו לכאן הדיסקוסים הגדולים לדסקס והמשדדות הגדולות לשדד והמיישרים הגדולים ליישר אבל כעת יש להם לפניהם גבול שפת החרוש הזה, והאזימוט 195 שחוצה אותו ישר באמצעו.

אפשר כמובן לוותר בלי מלים ולהקיף סביב, אפשר לשבת לנוח ולומר טוב אז בפעם אחרת, אפשר גם לשלוח אחד או שניים מבעלי הנעליים הממשיות לחצות את ים התלאות הבלתי אפשרי כשלוחי הציבור והשאר יקיפו ויתחברו יחד בנקודה הנכונה מעבר לחרוש על אותו קו נכסף 195, אפשר ואפשר אבל אי אפשר אלא רק ללכת ולחצות את כל רוחב החריש הנורא הזה וכלום לא יעמוד בפניהם ובלבד שלא לבגוד בעיקרון הקדוש של 195 מעלות (ד.ד.מ.) ואילו המסונדלים ההם, שאין להם ברירה אלא לקפוץ לים הקפוא הזה ולהתאבד, הנה הם הולכים, כל אחד בוחר נתיב שנראה לשווא אפשרי יותר, מקרטעים מצוק אל צוק נמעדים מגוש אל גוש נחתכים בצלעות המחוּצות, שניכר בהן חיתוך הפלדה שעקרה אותם ממהותם האטומה וחתכה בהם, נופלים והידיים נחתכות קמים והרגליים מתנגפות, לא חוכמה לבעלי נעליים 46, אבל מה עם בעלת 38 שאולי אינה אלא רק 36 קטנה אחת, איזו רחל עם נמשים סביב חוטמה ופה עקשן, שהודיעה קצרות שכל מה שהם יכולים גם היא יכולה, אבל היחפים בסנדלים הטרוטות, הם, לא עלינו, קצת נסעו על טוסיקיהם והחליקו, קצת הלכו על עיקומי סוליותיהם וכָשלו, וקצת נוכחו איך עורם משתסף מעליהם בחדודים וכבר דמם מעורב בעפר הארץ ובסלעי הגושים, ורק מקללים בושה לצטט, והולכים והולכים ואין לזה סוף ואפילו לחזור אין לזה סוף, וכבר הם בלי דעת ומכבר בלי תקווה, כטובעים בצרה צרורה שאין להם ברירה אלא או לצאת ממנה או למות בתוכה.

לבסוף עוד פסיעה אחרונה והם מחוץ למרובע הענקי הנורא הזה. נופלים אל האדמה הלא פגומה, אל זו הישרה והטובה הזאת, נופלים אפיים נופלים פרקדן נופלים אין מלה נופלים מקוננים בלי בושה אוי ואוי ואוי הרגליים ואוי הרגליים ואיזה שד דחף אותם לכל המהתלה הבזויה הזאת לקחת אזימוט וללכת ישר, ואיזה שד בן שד אבי שד דחף את הקפיטליסטים הקולוניזטורים להביא את המפלצות שלהם ולסרס את האדמה העתיקה והיפה הזאת, ורק הרחל הזאת 38 ואולי רק 36 בסך הכול, היא אומרת כעת וגם מחייכת בשפתיה שאינן שום¹ קפוצות עוד אלא בחיוך יפה של נערה אף כי חיוך נדיר, בסך הכול, היא אומרת בחיוך, אז עשינו את זה, והיא מתחילה וצוחקת וכולם מביטים בה כדי רגע ומתחילים גם הם וצוחקים אחריה בתחילה בסתם צחוק ואחר כך בצחוק ובצחוקי צחוקים ועוד אחר כך בתרועות צחוקי צחוקים, כי באמת מה עוד יש בעולם מצחיק יותר מזה?

אבל עם זה, מסתבר או שלא רק הרגליים אלא הכול בבן אדם היה הרוג, הכול בכל הגוף היה עייף ומצוץ וחבול וקץ בחייו ולפחות בהמשך ההליכה. הה מי יתננו עגלה, אוטו, סוס או חמור, קמים וניגררים לא קבוצת מיטיבי לכת אלא חבר נכים ומוכים וגונחים ויד על המותן וגונחים ויד על הגב ונאנחים, והמסונדלים מוטב שלא להביט לעברם. והשמש כבר נדלקת בעיניים ועוד מעט ואיננה ואיפה החולדה הזאת ומה עוד יקרה בין ולבין, ואיך נתעה בחושך סובבים בגבעות וניגפים באבנים המתרבות לרגלי גבעת גזר וצמאים ורעבים ועייפים וכואבים ומה אומר המצפן תיפח רוחו אם רוח לו לשעון המתכת הנמבזה הזה. מה שמנחם הוא שרואים כבר כרמי גפנים ורואים כבר באופק שדרת דקלים והאדמה הישרה ההולכת ומתקפלת לגבעות קלות ולבנות ולגבעות נמוכות, שאומר שחולדה אי כאן ושאם בעזרת המצפן לא נפספס אפשר גם שנגיע מתי שהוא לחולדה אם לא יקרה לנו מה שקרה מספרים לפלמח שהלכו והלכו עד שעייפו ולנו תחתיהם באשר הם על האדמה הקרה, ברכיהם דחוקות לסנטרם מקור, ועלה הבוקר והשומר עמד עליהם תמיה, למה, אמר השומר, למה לא נכנסתם פנימה לישון, למה דווקא על האדמה מתחת לגדר?

קרוב לחולדה הכול נחמד תמיד, גם שיחים גם עצים גם גבעות גם כרי דשא גם חמצן טוב וגם מראה יפה על השמש השוקעת ואם לשנס מותניים כואבות ואם להחביא את המצפן ואת האזימוט, אפשר יהיה להגיע לחולדה בכל מיני שבילים בדוקים בתוך כדי כלום, מבטיח המדריך אבל מי עוד מאמין לו, וממש כך גם אירע שבשעה משעות תחילת הלילה כבר היו נתקלים בגדרות לא צפויות ובחלקות טובעניות מהשקייה ובמחסנים שזזו כנראה ממקומם ונתקעו לסתם שום מקום רק כדי להכשיל, ומאיזה מקווה נוזלי שכמעט שקעו בו כשהתברר שהוא בדיוק מדמנת שפכי סירחת הרפת הגדולה, אבל זה כבר המשק וזה כבר הדבר עצמו, ואפשר כפי שמסונדל אחד שיער לחלוב פרה אחת ולשבור את הצמא הראשוני בדלי חלב מקציף, ורחל רק שאלה על המקלחת, מפני שהיא לא יכלה רק לסור הצדה ורק להפוך גו ולהטיל קשת קילוח ארצה, אבל החוש הכללי הוליך במעט שגיאות אל חדר האוכל, גדול ומכובד וכבר ריק ונקי וכבר מסודר ומכל אורותיו רק אלה שבפינות האפלות ואין מי שיאמר לעשרה שנכנסו גם מלה אחת.

לא נכון, מפני שאשה אחת בסינור לבן ובצמות קלועות סביב ראשה, נכנסה אז ונדהמה לראות בצוענים הללו והביטה בהם, בחבורה המשונה, פליטים ויתומים עלובים יותר משום פלמחניקים עיזוזים עד שמהר התברר הכול, גם מי וגם מה שקבוצת חולדה כבר אכלה וכבר גמרה ונגמר הכול ואין עוד אוכל והכול גם רחוץ וכבר שטוף ובמקומו, אבל מה, אם אתם מבטיחים לנקות ולהחזיר ולסדר, מפני שהכול כבר נקי ורחוץ ומסודר ואין מי שיעשה עוד כלום במקומכם, הרי שנשאר עוד קצת מרק בסיר הגדול, ורק לחמם, ולחם יש כמה שרוצים ואולי גם ריבה, אבל, בבקשה, כן, וכל השאר, ומה נפלא מזה, ותופשים שולחן חמישה מכאן וחמישה מכאן ורחל שחזרה מרועננת ושטופת פנים וידיים ומסורקת ורעננה כמלפפונה, ואילו הם הבחורים שמוטי גו בלוּקים ומבולקים כאשר הם ושום נטילת ידיים או משהו לא בראש שלהם, והכול באמת נפלא ורק מחכים שכעת אי כך יבוא המרק החם ההוא והלחם הטוב ההוא והריבה הו הריבה ההיא, ורק לא ברור איך יבואו ומנין, ושאל כל אחד ויאמר לך מיד מי הכי עייף ומי עייף עוד יותר, ומי סבל יותר ומיד מגיע לו פעם שיניחו לו ורק שישימו לפניו משהו לחיות רוחו בטרם תיפח ואיננה, ואנא, קצת אוכל כי הוא כבר נורא נורא, כן.

כן, וגבריאל קם אז, זה שכבר סיפרנו או עדיין לא, שנעליו הן 46 לפחות ושקומתו כשל הכדורסלנים, ושבאמת הוא אחד מהם ובנבחרת, ושראשו תלתלים קצרים והוא תמיר ודק וזקוף, גמיש כאל צעיר, גבריאל הזה בשקט קם והלך וכנראה ישר אל המטבח שאיננו צריך חיפוש גדול היכן הוא, ועשה שם דברים זמן מה והנה הוא כבר חוזר עמוס כל ידיו קערות ועמוס כל ידיו כיכרות לחם ומכיוון שאיש משום מה לא קם, וכולם באמת עייפים אילו רק ידעת מה זה עייפים, ובסכין הלחם הגדולה הוא גזוז פרוסות גמלוניות שנחטפות בעודן נתלשות ומתכרסמות בעודן בכף ורק רחל הקטנה אומרת, תשאיר לי אני אחתוך, והוא נותן לה וחוזר אל המטבח ומשתהה משהו וחוזר עם האילפס הגדול, אילפס שאיננו קלחת קטנה אלא הוא פארור גדול והוא סיר הסירים אשר לשלמה, מהביל כולו, סימן שמצא גבריאל את הכירה במטבח וגם ידע להפעילה וגם חימם היטב וגם שאב ובשתי מגבות החזיק שלא להיכוות והוא מביא את המהבילה הגדולה הזאת ומוזג לאיש צלחתו וממלא עד מלוא שפתה בלי לטפטף ובלי ללכלך, ואלה השמונה והאחת לא טומנים כפותיהם בכפם ושואבים בגבורת עלומים ולוגמים ברעש וסותמים בגושי לחם ומפלסים דרך לנבלע בלוגמת מרק, שהיה באמת מרק עם כל-מיני בתוכו, לא זוכרים מה, טעימים כאלה להפליא, לחם ומרק ואֵד הבל עולה, ומלה לא, ורק למי עוד? ורק מי מבקש תוספת? וגבריאל הגבוה שוב מתכופף לצקת בעדינות וחוזר למטבח וחוזר לשולחן, זה הכול, הוא אומר. נגמר, ורק יוצק גם לעצמו עם פרוסה והכול וכולם אוכלים עד אחרון הפירורים, ועד הראשונה רחל שאומרת הו, אני כבר מלאה, וצוחקת שמחה אל כולם, אבל יש עוד לחם ויש גם ריבה ויהיה גם תה, וכעת רואים וגם נזכרים שגם המדריך היה פה כל הזמן אלא שרק כעת הוא יוצא מתחת הר העייפֶת שנפל עליו והרגו, והנה גם הוא כבר גח מחייך ומוציא מכיסו את המצפן ההוא, ומניח לפניו כמי שמניח את ניצחון הצדק, או משהו כזה.

איזו עייפות! והלא רק עשרים קילומטר, משחק ילדים, ומתמתחים כולם והודפים בחריקה את הכיסאות הכפריים ויוצאים לחפש את המתבן הגדול על יד הרפת לחפור בו איש ערשו איש גומתו ולצנוח אל רכות גבעוליו הריחניים עד בוקר, ורק את הנעליים משאירים להבאיש בחוץ, הגדולות והקטנות והסנדלים המכורכמות ההן, וגם ה-38 או ה-36 של הקטנה הזאת הבת היחידה המנומשת עקשנייה, וחסרות, אם מישהו שם לב, רק ה-46, מפני שהן עדיין הולכות ומהלכות הלוך וחזור בין חדר האוכל למטבח, להחזיר הכול אל הכיור, קערות וספלים וכפות וסכינים, ולנקות את השולחן ביבש וברטוב, ולהדוף את הכיסאות למקומם הנכון, ולחזור אל המטבח ולהדיח את הכלים בליפה ובסבון ואת הסיר הפארור האילפס הגדול ההוא של המרק הסמיך לקרצף בברזלית קרצף היטב, והואיל וקרצוף כזה טעון שריקה ואין קרצוף בלי צפצוף הוא באמת מקרצף ומצפצף, ושם כל דבר במקומו, וגם מוצא את המטאטא, ועדיין שורק משירי היום, וכעת הוא עומר ומטאטא, בחור גבוה אך זה לא מכבר התחיל להתגלח, ראשון בפלחה וראשון בכדור סל ותמיר וגמיש ואיש לא אומר לו מה ואיש לא מבקש ממנו שיעשה דבר ורק שורק לו ועומד כזה באור שמעל השולחן הנקי ומטאטא נקי תחתיו שיהיה נקי נקי.

לאלכס קינן

זו אפלה גמורה. לא, אפלה היא מלה פיוטית מדי. זה חושך, חושך לגמרי, לא מדליקים אורות, לא ברור איפה הם שולי הכביש שמעבריו תעלות עמוקות, אבל החושך אינו הדבר הקשה, הדבר הקשה הוא שהם כבר באים, וכלום אין מה שיעצור אותם ומכאן ועד תל אביב הכול פתוח.

מישהו בשם אברהם מסביר מה לעשות, משני צדי הכביש הזה פרדסים עם ברושים וזה מעין מכשול, לא לטנקים, אבל לרכב רגיל, ונשאר הכביש שצריך לחסום אותו, אנחנו נחפור שני בורות עמוקים מימין הכביש ומשמאלו ונעמיד בהם קורות ברזל ופסי מסילת רכבת וניצוק אותם בבטון וזה יהיה מחסום ממשי ואם יבואו עד הנה נפתח עליהם כאן באש בכל מה שיש לנו, אולי זה לא הרבה אבל זה מה שיש לנו. מפני שמכאן ועד תל אביב, סיים אברהם, הכול פתוח.

קולו היה חולה עישון, אברהם, והלב היה כבד ולא מאמין. היו כאן אנשים מבאר טוביה והיו מגדרה ומרחובות. בני העשרים כבר מגויסים ובני השלושים ובני הארבעים ומעלה באו עם אתים ומעדרים כפי שנתבקשו ובחושך הגמור הזה צריך להתחיל מיד בפיצוח הכביש ואחר כך בחפירת הבורות, אין די מכושים ואין די איזמלים ולא פטישים כבדים, אבל אין ברירה, מכאן ועד תל אביב הכול פתוח.

אחדים הולכים להביא את המרישים ואת הקורות והפסים, אחדים מסמנים על הכביש ומתווכחים בשקט על מקום הבורות וכאילו יש כבר מישהו קרוב מאד מאזין להם והוא ממש לא רחוק, גם את התעלות מעברי הכביש צריך להעמיק עד שיהיו מכשול רציני יותר, ומיד אחריהן הברושים ותפוחי הזהב שהם בוודאי מכשול, כי יותר מזה אין ומכאן ועד תל אביב הכול פתוח. אין צורך לזרז. לא רואים בחושך אבל עובדים, אלה מתחחים ואלה אוספים באתים וזורקים, הכביש נתפצח ומתחתיו אדמה שמכבר לא חלמה להיחשף כאדמה והיתה דומה בכול לכביש, קשה ומוצקה ולא נענית כלום למעדרים. ובקושי למכושים. מצד זה כפר ורבורג ולצדו באר טוביה ומצד זה מלפנים הגבעות של ג’וליס ושל נגבה הלאה והצדה, ואם הם יפרצו את הגבעות ההן אין עוד אף מכשול מכאן ועד תל אביב.

כבד בלב. מי כמונו יודע. והמחסום שעושים כאן מי כמונו יודע. ומה זה צבא סדיר עם הכול ועם תותחים ועם טנקים ועם מטוסים ולא יספרו לנו סיפורי הרגעה. עובדים בחושך בטוב ביותר שאפשר לעבוד כשהלב כבד. זחלי פחד ממש זוחלים על הגב ולפעמים גם הופכים את הבטן. חייבים לגמור עד אור היום. הפצצה מן האוויר איננה מן הנמנע. וגם הבטון צריך עוד להתייבש, ויצליבו את פסי הברזל כמין x גדולים, אות החסימה המוחלטת עצור אין מעבר, ואש רובים וסטנים תומטר אז על השריון הפורץ שלהם, כי מכאן ועד תל אביב הכול פתוח.

העיניים מתרגלות וכבר רואים בחושך הגמור, ומסתבר שאין חושך שלא רואים בו. אנשים מבאר טוביה ומכפר ורבורג מביאים כל מיני ברזלים שיושלכו לבור ויחזקו את הבטון שכבר מכינים, זה מביא את ברזלי גדרת הצאן ההרוסה ימים רבים, ומישהו זורק פנימה גם עגלת תינוקות מעוכה, אבל חפירת הבור לא נשלמה עוד, ומכל האדמות הקשות עשירות החרסית, הנאזאז, הסְלאג והציפחה זו קשה מברזל, מסרבת להטחות הנוראות של המכושים שיותר משיש בהן עוצמת ידי איכרים שרירניים יש בהם עוצמת הפחד, פחד נטול צורה אבל נורא פחד, עושה חלל בבטן נוזל כספיתי בדם וקוצני במוח: מה שעושים כאן הוא משחק ילדים, ולא יעצור כלום, אבל זה המעצור האחרון ומכאן ועד תל אביב הכול פתוח.

מחליפים ידיים, אלה עולים רטובי זיעה ואלה יורדים ולבם בל עמם, ורק תנופת המכושים העזה משקיעה לרגע את הפחד והלב אין לו די אוויר רק מן המאמץ השרירי, אסור להדליק סיגריה אסור לדבר בקול כאילו כבר יש מקשיבים לך מעבר לברושים והם כבר בפרדס הזה מעבר לברושים ולתעלה שמנסים להעמיק אותה וגם הולכים להטיל בה כל מיני גרוטאות ברזל גמלוניות כמו אותה גרוטאת מכונית מעוכה שמזיזים לכאן בקושי ואת כל עיקומיה החלודים שפעם רצו בכל הכבישים ואם היא כן תעצור או לא היא עושה עבודה שמשקיעה לרגע את הפחד, ומה עוד אפשר לעשות כשזה הוא המעצור האחרון ומכאן ועד תל אביב הכול פתוח.

אבל פתאום יש משהו במפורש. כולם עומדים ויש קשב עד להתפוצץ. מישהו אומר, זה שם, ופונים כאילו ראו בחושך לאן הצביע, ובראש הגבעה שמעבר יש שם כעת אורות נמוכים זזים וקופצים כאילו מכוניות מאופלות נעות בעיקומי שביל השדות. וכבר יש מישהו יודע, מוציאים את ילדי נגבה, הוא אומר. ופתאום נעשה חלש לגמרי, בברכיים ובידיים וגם בלב. נעשה מין עצוב שקשה לתאר, אורות מועמים מחפשים שם דרכם בחושך בודדים כאלה חשופים כאלה, מוציאים את ילדי נגבה. באיזה מכוניות מיטלטלות סביב בדרך השדות, מוציאים את הילדים.

זו כבר עובדה. אלה כבר לא סתם השערות או חששות או שמועות, זה כבר הדבר עצמו. חושבים איך מרגיעים את הקטנים ההם, וחושבים על ההורים בנגבה, והם ריקים פתאום, ויודעים מה שאי אפשר להאמין שמכאן ועד תל אביב הכול פתוח.

אי אפשר להתיק מבט. הפחד הפך לעצוב, ולאט לאט יודעים את העצוב העמוק יותר. עצוב מכבה הכול, מוציאים את הילדים. נזכרים כאילו באלהים, שאילו, ונזכרים בעבודה בבור, נזכרים שהבורות עוד לא עמוקים, והם לא עמוקים עוד כלל, וחוזרים לעבוד בפראות כמעט. הכביש מוליך מכאן ישר לג’וליס ולצמתים, למג’דל מערב ולעזה דרומה ומזרחה לחברון, גבעות ג’וליס ונגבה הן המעצור הגבעי האחרון, אם גבעות קלות אלה נחשבות מעצור כל עיקר, ומשם יורדים במדרון מתעקל קלות ישר אל גבול הפרדסים והברושים הללו וכאן במיצר שבין הפרדסים עושים את המחסום האחרון, שני בורות עמוקים שיתמלאו בטון וברזלים ופסי ברזל בולטים שיעצרו את שטיפת מרוץ הטנקים החופשי בכביש, ושלא יוכלו להתחכם ברוצם הנה ולרדת ממנו ולנסוע בתעלות, אבל הם יוכלו סתם לנגוח ולהזיז את כל הפקק המצחיק הזה כפקק של נעורת ולדלג אז בטנקים במשוריינים בזחלים ובתותחים עשרים וחמש הליטראות ישר הלאה, ומכאן ועד תל-אביב הכול פתוח.

ילדי נגבה, ילדי גת וילדי גל-און בלילה החשך הזה על מהמורות דרכי העפר בפנסים חצי כבויים אל כפר מנחם ואתם הלאה דרומה, מי שבוכה משתיקים, מי שבוכה יותר מפנקים ונותנים לו משהו ומנסים להרדים, ולגדולים יותר, כאילו סתם טיול לילי משונה אבל לא נורא. “מבצע תינוק” אומר אז אחד שיודע. האם יפנו גם את ילדי כפר ורבורג ובאר טוביה? חופרים את הבור, בור ועוד בור, מימין הכביש ומשמאלו, מביאים מריצות כורכר בשביל תערובת הבטון וגם שקי מלט. נשי המושב מביאות כעת קפה חם וכריכים, ונעשה משהו קל יותר, לא סתום עד הסוף. מדברים בשקט בשקט, לא מספרים להן על ילדי נגבה אבל הן יודעות, והדמעות בשקט שלהן עושות כעת דמעות לכולם, וכמו יאוש פתאום, וכאילו משהו רע הולך ובא ואין לנו במה לעצור. איפה האיש אברהם, מה הוא יודע? צריך לפחות מטר על מטר על מטר כל בור ובור, אבל הקרקע למטה פתאום כאילו התחילה להיות רטובה משהו מן הרטוב הנצחי שיש בה בתוכה מפני שלמעלה הלא כבר ממש קיץ יבש, אמצע מאי, שבעה עשר או שמונה עשר? מביאים פחי מים בשביל התערובת. אין סבלנות לשבת רגע גם כשעייפים נורא. וכל הזמן גוררים ומביאים עוד מיני ברזלים, שיהיו. מפני שזה המעצור האחרון ומכאן עד תל אביב הכול פתוח.

עד שיתייבש הבטון צריך לפחות שלושה ימים, יהיו? לפני זה עוד הכול רך ורופס וייתלש למגע כמתוך בצק לח עם המון ברזלים מצחיקים. ואת פסי הברזל צריך להפנות בזווית מאיימת, לפחות ייעצרו כאן לרגע ואז מן הפרדס בכל כלי הנשק המצחיקים שיש, סטנים כנגד טנקים, אבל בקבוקי מולטוב, בקבוקי תבערה, הם אולי יותר רציניים. טנק בוער אחד אולי יעשה יותר מכל המחסומים. ואולי גם מוקשים, וצריך להעמיק עוד כשלושים סנטימטר, האדמה הקצת לחה אינה יותר נוחה לתיחוח ולחפירה, וכבר מכינים את ערמת הכורכר ועליה יערו את שקי המלט, כמה שיותר, ויתחילו לערבב באתים ובטוריות ויש כאן בנאים מנוסים, גם נגרים, גם הספר הג’ינג’י יוסף, גם החנות לחומרי בניין מרקוסיי, גם אדון כהן הפרדסן, גם נהג האוטובוס חיימקה, וגם המורה יזהר וגם בלומנפלד מן הבית שבפינה, ויוספקה מן הפוררים ואברם מן המקובים ויצחק מן הגורודיסקיים ומוישלה מן הבניין, כולם במשאית אחת וכולם חופרים, ושרוליק מן הקיוסק וגואל מן הכרמים, כולם מערבבים את התערובת בחושך הגמור שאפשר לראות בו היטב בעיקר פחד. כי מכאן והלאה הכול פתוח עד לתל אביב.

כעת שתיים אחרי חצות ויש עוד כשלוש שעות עד השחר. ואסור לוותר בעניין עומק הבורות וכדאי אפילו להעמיק עוד משהו, כל עשרה סנטימטר נוספים לעומק זה עוד טון בטון לחוסן, יודע לחשב בדיוק מישהו מן החושך. תמיד יש בחושך כל מיני יודעים וידיעות. אבל הידיעות כולן רק סובבות הולכות סביב העצוב הנורא ואינן נוגעות בו ולא מזיזות אותו מן הלב וסביבו, או שהוא העצוב לא שומע כלום ולא מסוגל לשמוע. ורק כבד מאד. פתאום מופיעים שורשים ברצפת בור אחד אולי של הברושים, אולי של עתיקי יומין שכבר אינם ורק שורשיהם עוד כאן עבים ושורשיים מהתכלות, ואולי אפילו הם אותם שמן השקמים ההן כשקמים אשר בשפלה לרוב מן התנ"ך. יש גרזנים? מישהו יכול להביא גרזן או שניים? ומסתבר שהעניינים הרעים התחילו כאן עוד מימים רחוקים ותמיד היו כאן בני אדם בפחד, אלה בפחד ואחר כך אלה בפחד ופחד בא ופחד חולף ורק תמיד הפחד. לעומת זה מעשה ערבוב הכורכר והמלט, וחבל מאד שאין כאן זיפזיף, הולך ונעשה ביסודיות ועוד מעט, כשיהיה כל בור מוכן, יקרעו באמצע הערמה שקערורית לקלוט את המים מן הפחים ויתחילו לערבב את החומר היבש עם המים עד שיהיה בצק טרי מוכן להיזרק פנימה ורק להקדים ולהקים בבור את פסי הברזל ואת העמודים ואת הצינורות העבים עד שייראה כאותו דרקון מפיץ אימה כולו ועוצר כל פולש אכזרי, כי מכאן ועד תל אביב הכול פתוח.

וטוב שהמחסום לא יתגלה מוקדם מדי, ושלא יפנו להקיף את הפרדסים או לחצות אותם כשהעצים נשברים מתחת לשרשרות הטנקים, ולמזלנו עיקול הכביש מסייע להעלמתו עד לרגע שיעצרו בחריקה ישר ממולו ואז, ישמור אלהים המבורך והגדול, והברושים גם יעלימו אותו מסיורי האוויר שלהם בספיטפיירים הזריזים שלהם (לנו יש מינחת אווירונים בבית דראס אבל אווירונים אין לנו, ושלהם ממריאים משדה פלוג’ה), ואולי גם יעשו להם משהו עוד קודם בגבעות של ג’וליס ונגבה וסביב המבצר של עראק סואידן, הגדודים של גבעתי. הכול נשמע מבטיח ורק לא מעביר את הפחד מן הבטן. עם שלם תולה תקוותו, במה? אנחנו, מי כמונו יודע. והפחד בבטן והפחד בלב והפחד בראש. אלהים ירחם, אמר אז קולו מן החושך, אם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר, אמר מן החושך, שתמיד נותן לקולות יותר סמכות ויותר הד עד שלרגע גם מתקבלים על הדעת. מוסיפים עוד שקי מלט, כאן לא חוסכים, מערבבים עוד כמה מריצות חצץ שכעת הגיעו ממקום רחוק אחד, עוד מעולם לא עורבבה ערמת מלט בארץ ערבוב מושלם יותר מזו שעל הכביש, מוסעת פעם לכאן ומתערבבת עוד פעם ומוסעת בחזרה, ואין מה לעשות, כי מכאן ועד תל אביב הכול פתוח.

ולבסוף, כבר היה נדמה שהבור הזה והבור הזה שניהם כבר עמוקים כל צורכם, ורק מחפשים את האיש אברהם וגם מוצאים אותו והוא רק סר רגע לעשן בתוך מסתור עץ תפוזים אחד, כי בלי עישון איננו מחזיק מעמד וביחוד כשהבן אדם כבר לא עצם עין מי יודע כמה ימים ולילות, ועומדים סביב כל בור ואומדים בחושך את העומק ובשתיקה, שרק הבור שותק שתיקה עמוקה ממנה, כל בור ושתיקתו. ואז קופצים למטה המומחים לדבר, בנאים וטפסנים ומגישים להם במאמץ את הקורות ואת פסי הברזל ותומכים בהם עד שיבוא הבטון ויחזיק בהם כמגדל עוז, זורקים קצת מפסולת הברזל שלוקטה ואת השאר יוסיפו לאט עם היציקה, וכעת האתים מתחילות להטיל בטון טרי למטה אולי כחבטות מילוי הקבר, מטיחים פנימה ויש מישהו בפנים שיודע ומצווה לכאן או לכאן, וגם מוליך את הזרם הבצקי וגם דורך עליו, ופתאום הכול נעשה עסק שכולל את כולם, אלה מטילים אתים עמוסות בטון ואלה מטילים עיקומי ברזלים ואלה נושאים פחי מים לתערובת, ואלה תומכים בקורות כל עוד לא התחזקו תחתיהן, בור אחד לימין הכביש ובור אחד לשמאלו כמעט נוגעים זה בזה, תאומי בורות שהולכים ומתמלאים כעת, ומישהו פתאום מי יודע מנין התחיל כאילו מפזם ושר בשקט משהו מאד מוכר לאחרונה, “שופעות עינייך אור ירוק” שר האיש בשקט, ולא מוזר שמצטרפים אליו, מכאן ומכאן, בשקט כמובן, ממש בשתיקה, תוך כדי יציקת הבטון ותוך כדי ערבובו ותוך כדי קימום פסי הברזל ופירזול הבטון השפוך בגרוטאות הברזל, וכעת זה כבר מקיף את כולם, שופעות עינייך אור ירוק. שאחרי זה המלים מטושטשות ולא מוכרות עדיין, מוסרים דליים מיד ליד ומהדקים במה שאפשר וכבר מתרומם הדבר מעל גובה הכביש וכבר שמים ובונים את תבניות הקרשים ובפטישים בלתי נראים מקישים בהם מסמרים בחושך ובהפרת השקט השלם, כדי שייצקו לתוכם עוד בטון עד שתקום קובייה ענקים מטר על מטר על מטר, ומתוכה כשיני דרקון אימים מפלצתי ייצאו חודים ברזליים נוראים לכל צד על כל שונאי ישראל, וצריך רק עוד שניים שלושה ימים לייבוש ושרים בינתיים שופעות עינייך אור ירוק, כבר פחות בשקט גם מפני שמשהו בעולם התחיל מאיר וכנראה שצד מזרח הוא באמת שם ותראו איך זה עומד כאן הדבר הזה שלם וגמור, המחסום הגדול בין הברושים והפרדסים, שתי קוביות בטון עם קרניים נוראות לנגח והרבה אנשים עייפים שצריכים עכשיו להסתלק מכאן, אף כי עודם מזמזמים שופעות עינייך אור ירוק, וגם זה משתתק, האם זה הדבר שיעצור את טור הטנקים? כי מכאן ועד תל אביב הכול פתוח.

מי שייסע היום בכביש מקריית מלאכי לאשקלון וישאיר מצדו את באר טוביה ואת כפר ורבורג ואת הישובים האחרים, חדשים יותר וחדשים פחות, ויחפש אותן קוביות המחסום האחרון בטון עם קורות ברזל אימתניות שהיו אמורות לעצור את האויב כי מכאן ועד תל אביב הכול פתוח, אל יתמה אם לא ימצא לא קובייה ולא חציה, לא מפני שהאויב דרס אותן כבשיטפו קדימה בפתוח שנפתח לפניו, אלא מפני שלאחר המלחמה בא הטרקטור של המושב והדף את האחת מתושבתה בבור הגדול והדף את השנייה מתושבתה בבור שלה, ואת זו גילגל לתעלה מכאן ואת זו לתעלה מכאן, על כל תפלצתיותן הדרקונית, ואמת ניתנה להיאמר שבלי שום מאמץ מיוחד, לא רק מפני שהטרקטור עצמו היה מיפלץ של כוח ולא רק מפני שבינתיים הכול נשתנה לבלתי הכר ואין עוד ברושים ואין פרדסים ואין עוד מצרים והם נעצרו על גבעות ג’וליס ועל גדרות נגבה עם המגדל הנקוב ועל מבצר יואב שנקרא פעם עראק אל סואידן, אלא שאפילו אם מחפשים לא מוצאים להם זכר, ורק מי שאכפת לו מאד יוכל להבחין עטופי עשבים וניירות פורחים באיזה מפולת לא שייכת ומלאכותית כמין קוביית בטון מוזרה שהיתה תקועה פעם בתוך אחד הבורות שבכביש שחזר ומילא אותם, את הבור האחד ואת הבור השני, בתנופת האדירים של כפו האדירה של הטרקטור ההוא והחזיר את האדמה אל חוליתה והיא, האדמה שמלמטה לא השתנתה מעולם וייתכן שגם רטיבות הנצח עדיין בקירבה וגם איזה שורשים עבותים סמויים וזו האדמה שמלמעלה נאספה כמקודם ושוב הודקה וכוסתה באספלט ולא מרגישים בשום חתחתים או בקפיצה או בתנודה ונוסעים יכולים לעבור בתנומה על פניה במהירות, גם אם הרדיו שבמכונית ינגן במקרה משירי העם של פעם, שופעות עינייך אור ירוק, למשל, והכול, לכאן ולכאן, כולו רק פתוח לגמרי ורק פשוט לגמרי וכאילו שום דבר לא קרה והפחד לא נשאר תלוי כאן לא על עץ ולא על עמוד חשמל, גם לא זנבו, ורק פתוח מכאן ועד אשקלון ומכאן ועד תל אביב ואפילו יותר רחוק אם רק תרצה.

כשהייתי, מורה טירון ביומו הראשון, עובר בכיתה בין ספסלי התלמידים היו אלה מתכופפים מפניי הצדה וסוככים בידם על אוזנם שלא אחבוט בה בסרגל כפי שהיה נוהג המורה של השנה שעברה בברכת בוקר טוב וכמיקדמה ללא מלים להזכיר למי שאולי שכח שכאן בכיתה ג' יש סדר ואוי לרשע. עברו ימים אחדים עד שהתחילו אחדים לחשוש פחות ואחרים יותר זהירים רק הרימו כתף ספקנית אחת בעוברי זה לא כאב, הסבירו, רק קצת. ובהפסקה רצו החוצה לספר ולהיוועץ מה זה אומר כשהמורה לא מרביץ בסרגל ואיזו מזימה מסתתרת כאן, ואם זו חולשה או גבורה?

כי המורה החדש לא נראה גיבור משום בחינה שהיא, דל ורזה, בלוריתו על כל פדחתו ועל מצחו ועל עורפו נזר מבולבל של שיער צונח ובגדיו תלויים לו כמי שהוא לחוד ובגדיו לחוד וכל קשר ביניהם מקרי, אבל הדהים את כולם בהדהמת המחץ כשבהפסקה, במקום להיכנס לחדר המורים שהוא מחוץ לתחום התלמידים לשתות תה עם המכובדים, מצא את “המתח” שהוא צינור שני אינטש תלוי בין שני ברושים כשני מטר מעל הקרקע, ובניתור קליל אחד קפץ ונתלה הוא ודלות גופו ובגדיו התלויים עליו ונאחז בשתי ידיו במתח ההוא, ואז, לתימהון לב כל עם הקטנים לרבות כמה גדולים משאנני כיתה חית הבזים לכול תמיד, והציג לפניהם “עליית בטן” מהודרת שהיא קיפול רגליו ומתיחתן מעבר לצינור ויישור גופו באופן שכעת הוא רכוב על המתח מלמעלה, וככל שזה כבר נראה להם משהו מן האגדות (קולנוע עוד לא הגיע לגליל התחתון) רק כעת פערו פה למופת שהוצג לפניהם, כי אותו מורה דלול היושב כבר הכן רכוב על המתח רק בכלשהו טלטול גופו חטף תנופה והתחיל מסתחרר סביב המתח ומגבר חיילים התחיל טס במהירות בסחרורים של מדחף מטוס, לא יאמן ואין דבר כזה, ולולא זה הולך ומסתובב לעיניהם באוושת מאוורר ולא תוכל לאמר מה ראש ומה נעליים, לעולם לא היו מאמינים, עד שנעשה להם מפחיד שמא לא יוכל לעצור עוד ויסתחרר שם הדבר הזה מעתה ועד עולם וכשנעשה להם כבר לא נסבל מדאגה ורק לא היה עוד הדיבר בפיהם התחיל המסתובב להאט עד שעצר והתיישר וחייך אליהם בכל שלמות הוויתו ובקפיצה קלה שהיתה מרסקת כל אדם אחר ירד ארצה במחוות חן וחייך לכל עבר, מין דבר כזה, ומאליו יובן שלא נצטרך עוד אותו מורה, אשף הסיבובים, לשום סרגל שבעולם כדי שישאו אליו מן הספסלים מבטי פחד וגאווה.

ויודעי דבר בכל ספרי רשומות בית הספר ביבנאל ובתי הספר בגליל התחתון לרבות סג’רה ומסחה ואולי גם בטבריה הבירה, ובין מוריהם היו גם אבות החינוך ומחזירי הבית הדגושה לשפת עבר ולא נמצא ולא נרשם עוד מורה סביבון כזה שנתלה כאחד הקופים ועשה שמיניות על המתח שבין הברושים – נסו חפשו גם אתם גם בגליל העליון ואפילו בצפת, לא תמצאו.

ושוב בהפסקה, כשהכל כבר פורצים מן הכיתות והחוצה מתוך הבניין השחור הזה, שעשוי היטב עד היום מאבני בזלת שחורות עם שורות טיט לבן ביניהן ובנוי כמין ‘חית’, כשבראשה חדרי ההנהלה ובאגפיה חדרי הלימוד, פורצים רצים יוצאים כמו מתוך חלל שחור אל אור היום הכחול והפתוח אל השדות שבתנופת רכינה והתרוממות הם הולכים לצד פורייה ממזרח וחסומים למערב במעלה התלול של הר יבנאל, ושם מתחת לדקלים ובכל הריצות של כל ילדי בתי הספר מעולם גם כאן הבנים היו בג’ולות או בדחיפות או במעגלי ידענים לסוסים לרובים ולשומרים, ואילו הבנות הקטנות בקלאסים ובגלגולי חבל והגדולות בהתלחשויות מאוגדות קלועות צמות בסיפורי בנות, ומקבוצה לקבוצה נדד לו גם המורה הלז, לא מוצא לו מקום בין המורים ולא מוצא לו מקום בין הילדים, ונשען בגבו אל הדקל היה לומד בעיניים נשואות את מעלה ההר של יבנאל ואת משבצות השדות שעולים עד מחצית מדרונו התלול, ועוד לא יודע את המלים הנכונות לאמור בהן את המשבצות האלה, בין צהוב לירוק ובין חלמון לחום שחור, וכבר יש פירכוס בארכובותי לעזוב הכול ורק ללכת לטפס שמה.

הוא גר אצל חיה־ברכה צימרמן, אכל אצל עטרה סחין, לימד בבוקר בכיתה גימל בבית הספר השחור, והיה יוצא למסעות שיטוט אחר הצהריים ולבו לא שבע, עד שיום אחד אפילו מצא בלוק נייר ועפרונות צבעוניים ובחצי מעלה ההר התיישב לו על אחוריו המחודדים פניו למזרח אל הר פורייה, שמסתיר את הכנרת אבל לא את הבלוחי ריטוטיה באובך השמים שמעליה, וניסה לצייר את השדות את משבצות הדומים השונים שלפניו את הצהובים והחומים והאין סוף שיש במלבני השדות הפשוטים ההם, ולא יצא לו כלום כמובן, אבל יום אחד גילה את המעיין שמעל בית־גן מערבה בדרך לשרונה, והתחיל לו יום גדול, מפני שבהמון תושיה של אותו רגע עשה מה שנבצר ממנו לעשות כל ימיו בשפלה כשהמים באו מברז עם שעון מים ולפניו רק מישור חולי שלא יצלח לשום מפעל הידרולוגי מדליק, ושם במקום ההוא גחן על ארבעותיו וחיטט במקלות ובאבנים ערוץ חילופין לזרם הדק והקר, שפלא הוא שישנו ושנובע ושהכל אמת שיש בעולם דבר שהוא מעיין ושיש בעולם דבר שהוא פלג ולא רק בשירים, ובערוץ המקורי הכין מפלי מים וסכרים וטחנת מים מכפיסי עץ ומשיירי קלח שומר אדיר שקמל עד הסתיו, וכשהכול היה מוכן, הרים את הסכר והמים בששון דהרו וחזרו לתעלתם שמימות עולם, ושאיש גם לא נגע בהם מעולם מלבד אולי גמל שמוט שיירה או פרה סוטה מן העדר או כלב משוטט אם לא תני הלילה שרק שומעים אותם מתחת לשמיכות שבחדר המוגף בבית חיה־ברכה, דהרו ורצו במדרון המתוכנן לפניהם, פה עשו להם אגם אגירה ושם נהרו געשו במפל והניעו את טחנת הקמח או את תחנת הכוח, מעין זו של רוטנברג שם מעבר לוואדי פיג’אס ולירדן, והכול היה כזה מקסים וכזה יפה וכזה מיטב כל החלומות שלא נתגשמו ומיטב כל המעשים, שמזל היה שאיש לא ראה אותו שם בדלגו לו במכנסיים מופשלות ובידי בוץ מתקן תעלות וסוכר באבנים ומעמיק בכפיסים את כל רעיונות המפעל שתוך כדי הגשמתו הוא גם מקבל תנופות דמיון חדשות, וזה עובד, הכל עובד, חוץ מן השמש שכבר הולכת ושוקעת, מתרוצץ וצוהל בקול רם וגם שר מיני הללוליות בקולות שעוד לפני היות השפה והלשון עם בית מודגשת ובלעדיה, ועד כדי כך.

ולבסוף בכמעט חושך הוא חוזר ומיישר מכנסיו ושוטף ידיו ומעביר יד בבלוריתו ולא יכול להפרד הוא יורד וחוזר בשריקה גדולה, כי הוא שרקן גדול ושורק גדול, מה כן ומה לא, שירי מולדת ומבחר אופרות בציוצים חדים ובשריקים מעובים ובכזה מין שורק מצייץ הוא עובר בין בתי בית־גן, ומציצים בו מדלתות ומחלונות, לא כל יום עוברת פה תהלוכת שריקים וציוצים, ופה ושם גם אומרים לו שלום המורה, בפליאה, זה מורה זה, וגם אולי תיכנס, וגם זה הלוא המורה שלנו, וגם מנין הוא בא, וגם מה הוא עושה, ויוצא אליו לרגע תלמידו אורי, ונגרר ובא גם יואב, ואחריהם בושה מכולם גם חנוּנָה, אבל הוא רק מוסיף ופוסע דק ושורק דק והולך באמצע רחוב יבנאל ועל יד בית הספר השחור וכבר כמעט חושך והוא פונה ימינה ועולה במעלה דרך האבנים אל ביתה בית הראשונים של חיה־ברכה שמקבלת אותו במאור פנים ובכבוד, בטוחה שיצירה חדשה נכתבה במוחו בשקידה על הניירות הקטנים שלפניו, לאור העששית, החשמל של רוטנברג יגיע בקרוב, בלי שתדע שאין זה אלא עוד מכתב שיישלח בדואר גם מחר בדרך לבית הספר דבר יום ביומו תמיד לאותה כתובת עצמה: קבוצת גבע על יד עין־חרוד. ושעם כל האהבה והרעות, הרי על מפעלי נחל שרונה לא יסופר בו, לא בינתיים.

ואילו בכיתה גימל הלכו הלימודים ועלו כפורחת, הדרדקים בני השמונה והמורה הישיש מהם בעשר שנים תמימות הלכו ונפתחו לפני סיפורי התורה כשהמורה עושה מן הסיפורים העתיקים סיפורי מתח ועלילות גיבורים ומחזות צבעוניים אוזן לא שמעה, ואיך משה וכל עם ישראל בלכתם כאן בוואדי פיג’אס הזה, והלכו וגדלו גם עם סיפורי המיקראה ושיריה והגיעו עד מעבר לכל אופק פורייה מזה ואופק הר יבנאל התלול מזה, והלכו ושוטטו בשדות אחר צמחים וחרקים וציפורים, הוא בראש והם נסחבים עייפים וקטנים אחריו, וכל שאר עניינים ומעשים ולימודים שעלו בדעתו ולא תמיד לשמחת לב המנהל מר ברלינר שביקש סדר ושיטה קודם כול וגם כבוד למורה, וגם ההורים חלקם היו כך וחלקם כך, אבל מסכימים כולם כי מין עוף כנף כזה עוד לא היה במקומותיהם, ומי יודע והדעות היו לכאן ולכאן ואחדים גם הלכו אל משה־זלמן לשמוע מה דעתו, מפני שמשה־זלמן היה האיש היודע והחכם מכולם והוא דווקא חייך ואמר אי אי אי, אילו היה לי מורה כזה, וכולי וכולי. והשנה היתה עוברת לה כמאליה, הולכת ועשירה והולכת ומשעשעת והולכת ונגמרת ולשנה הבאה באוניברסיטה, עד שבא פסח, ובפסח פרצו ה“מאורעות”, וכל הארץ נהפכה על פיה. וביבנאל הקימו משמר השדות (עוד לא ידעו על “סיירת”), רכובים על סוסים שהותרו מן העגלות ומן המחרשות, רובים בידיהם ונחישות בחריצי פניהם, והם הם הביטחון ממש.

ומי עוד היה בין ששה הרוכבים, מי אם לא המורה הכחוש ההוא, מגמר הלימודים בצהריים ועד הערב, או עד הבוקר, הלוך וסבוב בשדות ועל ההרים ובעמקים ועד ואדי פיג’אס ולרבות ואדי פיג’אס שאין מקום בעולם, ולפחות בארץ, מסוכן ממנו, חורש מזימות ממנו ומפחיד ממנו. צריך להודות כי המורה הפרש לא גדל על סוס ולא נולד על סוס ולא רכב על סוס, חוץ מאלה שקרא בספרים המרתקים שלו, ולאמיתו של דבר די חשש לעלות על הסוס, ודי טרח להעמיד פנים שלא ירגישו, אף כי העירו לו כל הזמן שלא כך ולא כך, אבל תמיד ברוח טובה, מה גם שהוא משחרר כך איכר לעבודת שדהו, ויותר מכל רחב לבו כשהיה שותפו לרכיבה אותו משה־זלמן, שלמרות שמו שנשמע מיושן היה איש מחמדים, בקיא ויודע, ומכיר ובקיא גם בכל הקורה סביב, לרבות בין הבדואים שבין ערב אל זביח במסחה ובין ערב אל נאקב שבין ואדי פיג’אס והירדן, צומת הדרכים המפחידה של כל השודדים מאז ולמעולם, כאן הם עוברים את הירדן וכאן הם באים מן הירדן וכאן הם מסתתרים וכאן הם אורבים לרצוח. גם אמיץ לבו בגיבורים וגם לב האריה, כולם נמסים כאן מפחד.

משה־ולדמן היה אחד ושמואליק היה אחר, שאתם רכב ואתם גדל להיות פרש, בחור מחמדים השמואליק הזה, איכר צעיר גור איכרים בן יבנאל כשעוד היתה יֶממה, לא דברן גדול ולא למדן גדול אבל בחור וטוב, איך להדהיר את הממאן ואיך לעצור את הדוהר, ואיך להקשיב ואיך להבין את המוקשב, ואיך לקשור את הסוס לזנב עשב ולאכול ממה שיש בשדה כשיודעים מה זה שדה. ועוד דברים מרכזיים שלא לומדים בשום בית ספר גם כשהמורה הוא נשוב רוחות, והיינו רוכבים בשדות שלא היו עוד משבצות צבע אצל משבצות צבע אלא מרבדים מעוקשים למדי של מזרע אדם ולעתים של נזרע אלהים, ושלכל מרבד שדה היה גם שם פרטי ובעלות משפחה וסיפורי היאחזות ומריבות, עוד מן הימים שחרשו בשני שוורים ובמחרשה ערבית, וכשעוד אדון קלווריסקי היה כאן מלך פיק"א, הרבה לפני שקדחו את הבאר ומצאו שלוש מאות מעוקבי מים ולא היה צריך עוד לגרור מים מן המעיין שם בדרך לשרונה, אם אתה יודע איפה זה, ובלי שידעו בכמה שנים גדל הילד הזה הרוכב אתם מאז ימי המעיין והפלג ההם ועד לימי השמירה לשפת הואדי המפחיד ואדי פיג’אס. וכמובן בלי לדעת שדווקא משה־זלמן ייהרג בעוד שנה מן היריות ושני חברים אתו.

אבל זה היה כעבור שנה וכעת בקיץ הזה היה הכול נראה כגילוי העולם ממקום שלא צפוי היה שהוא ישנו כלל בעולם, והצרה העיקרית לא היתה אלא הרובה, לפי שלא היו די רובים ולמורה המתלמד לשמור נתנו מקל, עם איזה דימוי קלוש איך הוא קם המורה הדל הזה וחובט באויב האכזר, ורק כעבור זמן מצאו בשבילו ג’יפט, שפירושו רובה ציד שנפתח ב“שבירה” כלומר בקיפול הקנה הכפול מן הקת ובנעיצת שני כדורי קרטון ממולאים רסס לתוך דו־לועיו, וסגירת הנצרה, אלמלא שלא היתה שם נצרה או שנשתחקה ולפיכך צריך היה לשאתו “שבור” ורק כשיתפוצץ הקרב או המארב או הפשיטה, לפי העניין, צריך יהיה גם לחבר את השבר גם לשאת את השלם אל הכתף גם לעצום עין אחת גם לכוון אי כך גם לירות אחת ועוד אחת וגם להשמיד את האויב וגם מהר מהר לטעון את השניים הריקנים. ואם כל זה נשמע קצת לא כל־כך, הרי טוב הג’יפט היורה מן המקל מפצח הראשים.

אלא שלא כך היה. כלומר הסוס דהר קלות, הפרש ניתר קלות ומבחילות באוכף, הג’יפט השבור היה חזק בידיו, והשדות היו שקטים חוץ מאוושת הזהב שיש להם תמיד, וחוץ מאיזה שן סלע מכוסה עשב כוזב שהיה מוצפן במדרון המפחיד אל ואדי פיג’אס הנורא, צומת כל השודדים ומפגש כל הכנופיות, מאבו ג’ילדה ועד עז אל דין אל קסאם, ובאותה ירידה קלה בלב מכווץ ובמעיים מקשקשות קרו פתאום המון דברים בבת אחת. הסוס נתקל בסלע וזינק הצדה להינצל ולא ליפול, בחור אחד נתנער מכוח הזינוק המפתיע ועף מאוכפו והועף בלא כבוד אפיים ארצה רגל אחת עדיין במשוורת והרובה השבור נצמד לשלם מן התדחפה וגם ירה אחת וירה שתיים, וזהו, וכבר היה שקט, וזה הכל.

ןאחר כך, מפני שכן היה אחר כך, אחר כך היו בבת אחת המון דברים, כולם מעורפלים. הקימו אותו כנראה, את הבחור, חילצו רגלו ובדקו מה הנזק, עשו משהו עם הסוס כנראה, חיפשו את נבלת האויב האכזר בין השיחים הנוראים של הפיג’אס המפחיד, לא ברור אם מצאו, אבל נתנו לו כנראה לשתות, משה־זלמן מכאן ושמואליק מכאן, זה בוודאי, והניחו אותו על העשב גם כשהוא בין עשבי המדרון הנורא של הוואדי, נפנפו עליו או ספקו לו על לחי זו ועל לחי זו, וגם אמרו איך אתה? ובהמון חיבה, ולא ברחמים אלא בחיבה, ואמרו לו אתה בסדר? ואמרו לו לא נורא יהיה בסדר, ועוד כל מיני כאלה, ואם העלו אותו על הסוס או נטלוהו בידיים או הביאו עגלה לא כל־כך ברור, ברור היה שהגיעו אל המושבה יבנאל בכביש העולה תלול פנימה ומזה ומזה בתים ועציצים וציצים רגועים לגמרי, ולא נחו עד שהגיעו אל ביתה של חיה־ברכה, ודחו ואמרו כנראה לכל מיני סקרנים מבוהלים שלא נורא, בלי שמישהו יאמין ובלי שיימצא אחד שלא יאמר ידעתי, כל הזמן ידעתי, משהו יהיה עם המורה הזה, הטיפוס הזה, ורק חיה־ברכה, לאחר שנרגעה וראתה שהוא במיטה הלבנה, הבטיחה שהנה היא עושה לו מרק עוף שידוע שעושה נפלאות, אף על פי שהיא עצמה צמחונית אדוקה בדת הצמחונים ואפשר להעריך את מסירותה, חוץ ממה שגם היא וגם חיים בעלה עלו ובאו מברסטיצ’קה של אמא שלי, וזה קרוב יותר וחזק מכל קרבת דם, עד שיגיע הרופא, אם בכלל צריך רופא ונראה שלא, כפי שהבטיחו לה גם משה־זלמן שהיה מוסמך לדעת וגם שמואליק שהיה חזק בחיים עצמם.

וזהו, במכתב העבה שהוא ייקח מחר לשים בדואר ושייסע עם שאר המכתבים בתוך שק הדואר, קודם באוטובוס של רשל עד טבריה, ומשם בכל מיני דרכים עד עין־חרוד ומשם בדרך הקצרה שהיא כידוע גם הישרה לקבוצת גבע ושם בחדר האוכל יניחו על השולחן הגדול בערמה ומישהו יצעק בקול, נעמי יש לך מכתב, והיא הראשונה שתדע הכול, ולאחר שתיבהל ותחדל תביט סביב סביב ותאמר למי שישנו שם לשמוע, ותאמר את הנכון, תמיד ידעתי שכך יקרה, תמיד.

יער הרצל בבן־שמן נטוע כידוע על גבעה סלעית. מה הם הסלעים הללו? לא לכולם מנקרת שאלה כזאת גם לא עולה על דעתם שיש כאן איזו שאלה. אבל היה אחד שהשאלה הזאת אחזה בו וניקרה בראשו, בין שאר הדברים המנקרים בראשו תמיד כאותם עורבים נקרניים, ועד כדי כך שקם ועלה לירושלים עד הר הצופים וירד שם למחלקה לגיאולוגיה של האוניברסיטה העברית, ובא וישב שם על ספסל הלימודים עם עוד כמה בודדים שגם להם ניקרו אבנים בראש, ביחד עם סלעים וצמחים וכל מיני יצורים שהם, ולא יצא זמן רב ונתברר לו ללא צל של ספק כי הסלעים ההם, הנוכרים למעלה, תאמינו או לא, אינם אלא הנארי. הוא ולא אחר. כעת גם אתם יודעים: הנארי.

כשאומרים קם ועלה לירושלים נשמעים הדברים פשוטים וחסרי כל עניין. אבל לא כך היו לפני כחמישים וחמש שנים, שבע־שמונה שנים לפני המדינה, כשאחדים מאִתנו עוד היו צעירים ויפים וגם נלהבים להוסיף דעת ובוערים לקנות חוכמה, ומי שגר בכפר הנוער בן־שמן והיה בעוונותיו מורה לכל מיני מקצועות לפי המזדמן, ואפילו חשבון לימד פעם, שברים פשוטים, לא להאמין, ופתאום ניקר לו הנארי הזה בראשו כנקר העורבים, וצריך היה להשכים בבוקר לא כדי לחבוש את החמור אלא כדי לזרז את שתי רגליו הכלונסאות למדי ולהחיש צעדיו לעיר לוד, ושם בכיכר העיר בלב השוק כולו ירקות וצעקות, גם עמד האוטובוס לרמלה, מלא כולו וצפוף יותר מכוחו להכיל אבל תמיד עוד חיכה לשניים, לעוד נוסע אחד שיידחק בקושי ולרעו כנפשו של הנהג שהלך לגמור עסקיו ועוד רגע יידחק פנימה עם הדלת הנסגרת, וכולו מלות נימוסים ודחיפות ללא רחמים, ומיד נאחזים העומדים בתקרה שלא למעוד בכל סיבוב והיושבים אינם חדלים מחוות דעות על הכול ומעלים עשן עבה מתוק ומחליא לאחר שכרכו להם באצבעות אנשי עבודה וליפפו להם בשקידה סיגריות, ולאחר שעצר להוריד ולהעלות בהתעמלויות כבדות ובהתפתלויות ובגרירת שקים וסלים ותרנגולות צועקות פעם אצל הרכבת ופעם אצל בית הסוהר ולבסוף עצר ופלט את כל העם הכבוש מדוחק בכיכר העיר רמלה ושם כבר עמד האוטובוס לירושלים, כבר מלא יותר מכוחו להכיל ורק חיכה לעוד שניים, ולכמה שקים מתפוצצים מגודש ולבסוף עקר וזז דילג על פסי הרכבת ויוצאים למרחב נאחזים בתקרה שלא למעוד בסיבובים, ושואפים עשן טבק עבה מתוק מחליא, ונוסעים מהר כמו משוגעים כחמישים קילומטר בשעה שהחוק מתיר רק ארבעים, ועולים בקושי ובחרחור את ההר ויורדים בצווחות המעצורים את שבע האחיות שבקסטל, וחוזרים ועולים ממוצא כשהידיים כבר נובלות מרוב היתלות בתקרה שלא ליפול, ועד לשער יפו, ששם עד שכל הכבודה נפרקת הוא כבר מדלג ורץ לו בקיצורי דרך בעמק המכוניות המושלכות ובמעלה ההר שהיה שדה ריק ולפאת גדר בית הקברות הצבאי המפואר, ובלי נשימה הוא מנתר כבר פנימה אל חצר האוניברסיטה ורץ למטה אל המחלקה לגיאולוגיה, כדי שהפרופסור פיקארד לא יתרעם על האיחור, בעברית שלו שאמנם היו בה גם כמה מילות קישור בעברית שאמר אותם בשרבוב שפתיים כמי שטועם ותמיה על טעם מוזר וגרגרי למדי שנזדמן לשפתיו בין כל שאר מיני הלשונות הקלות והקולחות של אנשים נאורים יותר.

לפנות ערב היה מתחיל המסע בחזרה. ריצה קלה במורד ההר אל שער יפו, הידחקות נואשת לאוטובוס הצפוף מעל כוחו להכיל, אנשים ושקים וחבילות ועשן מתוק מחליא, ובעל כורחך אתה מחבק אנשים לא מזוהים והם אותך כדי להיאחז בסיבובים, ועולים בקסטל ויורדים בחריקות בלמים, וטסים כמו משוגעים כמעט חמישים קילומטר לשעה, ולבסוף נעצרים ועוצרים בכיכר רמלה ואצים לתפוס את הלודאי שלא יברח, אבל הוא תמיד מחכה לעוד שני נוסעים וכך נאחזים בתקרה יוצאים ומתעכבים בבית הסוהר ובתחנת הרכבת וחונים לבסוף בלב כיכר העיר לוד, וקופץ ויוצא לדרך בין כל ירקות השוק והצעקות, ומשווה רגליו כאיילות ללכת היישר לבן־שמן. כרם היה לידידי בקרן בן שמן. ממש כך.

אבל בזה לא נגמר הסיפור. כי מיד למחרת בריצה אל כיתתו היה המורה מפוטם הדעת הטרייה שופך על תלמידיו פעורי הפה את כל מה שלמד אתמול בירושלים, ואת מה שלמד בלשון המלומדים תירגם ולימד בלשון ההתלהבות, ונרגש היה ונלהב ולא הניח לתלמידיו עד שהיו גם הם נרגשים ונלהבים, ועד כדי כך, שאם איש מהם לעולם לא שם לב ולא חצי לב לאף אבן שבעולם, מלבד לאיזה אבנים קטנות מזדמנות כדי להוכיח איזה בעיטה לשער כדורגל מדומה, ומלבד אבנים קטנטנות בשביל להטיל בגבה של איזו נערה ולהעמיד פנים שלא הוא, והכול רק כדי שתירמז כמה הוא מחבב אותה, כעת, איש מהם לא יצא מן השיעור בלי שיהי ממלמל באושר איאוקן, פלייסטוקן, השלישונית התיכונה, והמאאסטריך עם הצור, ותשאל כעת כל ילד ויגיד לך במנוד ראש על בורים ועל מפגרים שאינם בושים שלא לדעת את המפורסמות כגון מה זה נארי, בעוד שנארי, כל־כך פשוט, הוא בסך הכול הקרום הגירי הזה שנוצר מהתנדפות מי התהום העשירים בסידן, המים נידפים, הסידן נשאר והולך ומתרכך כמעטפת קרומית בלתי שכבתית שרובצת ומכסה את פני הסלעים המקוריים שמתחתיהם, כל־כך פשוט, ולא זו בלבד אלא שעוד באותו שבוע רב תנופה, ובעוד הכול חם, גם אירגן סיור והוא וכל קבוצתו הלכו וכיתתו רגליהם נלהבים על שדות ועל בור עד למחצבה הנטושה שעל יד רמלה, שאולי לא כולם יודעים שהיא האוצר היקר בארץ של מחשוף האוליגוקן, שכה אחיה, ושבפטישים ובאיזמלים חצבו ממנו הרבה מכיתות נכבדות להביא כשלל מנצחים, ישר לצריף חדר הטבע, ולהוסיף עוד תרומה מיוחדת לאוספים שמכבר, שהיו נטושים שם למעצבה, לרבות מתנתו של איינשטיין, אכן, אותו אלברט איינשטיין, תאמינו או לא, שבדאגתו לילדי עובדי האדמה בארץ הנבנית ומחיבתו לדוקטור ליהמן המנהל, שלח גם טלסקופ אדיר עם איזה קלקול מסתורי קטן, וגם עם כמה תיבות משובצות תאים עם מינרלים מופלאים מברזיל כמדומה, ושעד לאותו סחף התעוררות לגיאולוגיה שגרם אותו מורה עז פנים וקצר רוח זה, חיו בשלום כמרבץ שלווה וכמדגרה נוחה לדורות עכבישים ולתפארת מארגם.

וכך, שבוע אחר שבוע, חזר אותו מסע כפול, ביום ראשון היה המסע לקלוט וביום שני המסע לפלוט, כאן בדייקנות בטבלאות משוכללות עם כותרות מאלפות, כמו “התֶטיס בפרוס הטריאס” או “הטרנסגרסיה הבתר יורא”, ואפילו רק “חתך אורך באמוניט”, מעשה ידי הדוקטור פרנס להתפאר, והרבה דברי טעם מחכימים בעברית מבצבצת מבין לשונות המדע, וכאן, בכיתה שבבן־שמן, בהתלהבות ובקשקושי גיר בלוח ובעברית מפזזת ומתלהלהת ולא בזה למליצות שפת עבר, עוסקים בהתפעלות בפעילות הנעשית ובארוזיה, היא הבלייה, ובסחף האלוביאלי, ובמוצא הקרקעות מן הדולומיטים ומאבני הגיר, ובטררה רוסה היא האדמה האדומה, ובחמרה החומה, וברנדזינה לעומת החוואר, לא בלי לשאול על הפאונה ועל הפלורה ועל הקשר שבין סלעים ובין אבות הצמחים לאבות הסלעים, ולבסוף היתה מרקיעה ההתפעלות עד לממדים כאלה שלא היה אדם סביב סביב שלא הלך וגחן על כל אבן כאילו היתה פטריית מאכל או גרגר יער, וקם ורץ וטרח להביא אותה אלינו שלמה, שי לחוקרי יסודות העתיד, וכשהוא מסתובב עטוף שלמי תודה וכבר לא רואה, מטילים אותה מהר הצידה לערמה שכבר הולכת ומתגבהת. ולשאלה למה לכם בכלל ומי צריך את כל זה ולמי חפץ בכל הגיאולוגיה הזאת אנחנו לא היינו טורחים להשיב, מפני ההבל שבשאלה כזאת, מפני הבורות הנוראה המופגנת בה, ומפני ההתלהבות של המגלים עולם, ומפני שאם ככה מי צריך אסטרונומיה, למשל, או אוקיאנולוגיה או אנתרופולוגיה ובכלל מי צריך משהו, אבל, כמובן, וקודם כול, מפני שהלא הקרקע היא חיינו, והיא משוש לבנו עם גאולת הקרקע ועם העליה על הקרקע, שלא להזכיר בסוגריים כמה שמות של מגלי הנפט ומגלי הפוספטים ומגלי פצלות ים המלח ומנהלי כל מיני דשנים וכל מיני כימיקלים, שלא כולם יודעים איפה היו אלה כשעוד רצו במכנסיים קצרים אחרי מורה נלהב שרץ לפניהם במכנסיים מדולדלים כמעט נשמטים מעליו מרוב רזון ונלהבות.

אבל בכל המירוץ הזה להחכים ולהועיל היה גם רגע של השתהות אחת ממש שלא במקומה ובהסתכנות גדולה להפסיד יום לימודים, וזו, ההשתהות, היתה נופלת עליו באותו מקום עצמו ועוצרת אותו בדיוק באמצע הדרך בין בן־שמן ובין לוד. אל תחפשו את זה היום, כששום דבר היום לא דומה לשום דבר שהיה פעם. כי בין בן־שמן לבין לוד יש חותר לו ואדי אחד, שעשו מעליו גשר, אף על פי שיבש בחרס, מלבד כמה שלוליות דלוחות שיירי שופכין עכורים, ושלא יעלה על הדעת בקיץ כי תעלה עלובה זאת היא לפעמים נהר גועש בחורף זורם וסוחף, ועדיין יש מי שזוכר את הדוקטור מוסקוביץ הרופא מרחובות בעגלה רתומה לשני סוסים דוהר בליל גשם שוטף לאזעקה אל יולדת שהתקשתה שבאה מבן־שמן הראשונה, כשעוד היה בית חרושת עתיד כמעט מוכן בעתיד הקרוב לעשות מן הזיתים שאך זה שתלו שמן יהודי טוב ועתיר עתיד, וסבון תמרוקים להלל, חבצלת השרון יקראו להם, וגם מפרחי השיטה הזהובים, עד שאפילו לילדה שנולדה אז קראו עתידה, מפני שהעתיד היה ממש בידיים, אלא שזרם המים שבא במפתיע מן ההרים לקח את העגלה ואת הדוקטור ואת העגלון ואת הסוסים וסחפם למוות, מי יכול להאמין, כשעוד לא היה גשר, ואילו בין הגשר הזה החדש ובין עיי בית החרושת עתיד שנשאר בחצי בנייתו ואינו כעת אלא עיי עתיד נטוש בלוע קוצים יבשים, ומשני עברי הכביש המתפתל בנחת, אחת לכאן ואחת לכאן, על פי שביל השדות שהיה הולך שם בנחת מעולמים וכל הקדמונים הילכו עליו בנחת והיו מהלכים, היו לערבים בימים ההם חלקות אדמה לירקות. וזאת היתה האדמה. חומה־שחורה, אלוויאלית, דשנה, עסיסית, תחוחה, רוויה, זו שעליה אמרו והכיכר כולה משקה, זו שעליה אמרו כעץ על פלגי מים, זו שאם תנעץ בה מקל יבש יתחיל לצמוח, זו שאם תנעץ בה אצבע תוציא ריח אדמה טובה, זו שלחרוש בה זה שוקולד מומס, זו שלחפור בה תעלות זה לצייר בצבעי מים, ובאדמה הזו גידלו לעונה כרוביות, אולי לא שמעתם היטב, גידלו בה כרוביות. הה, אלהים הטוב, גידלו בה כרוביות. חי אלהים, גידלו בה כרוביות, ועלי הכרובית הירוקים היו כמעט כחולים מרוב טובה, והם התעגלו צמודים אחד צמוד מעל גב אחד שמתחתיו צמוד מעל אחד, וסוככו כולם על הקולס הלב שבלב תוכם כמו כפות אם סוככות על ראש תינוקה, אבל היו גדולים וצפופים ועבים וכחולים מרוב ירוק ועושים את ידיעת השתול על פלגי מים אשר לא יירא רע. ועושים את ידיעת ההנה לפניך דבר מושלם. צמח כדורי גדול חובק באמצעו כדור לבן, ועושים את ידיעת תנובת האדמה פרי האדמה שפעת האדמה ואת השלמות של היפה. אי אפשר היה לעבור מכאן והלאה, ולא למהר מכאן והלאה, ולא לחשוב מכאן והלאה, ובאמת למה צריך שום הלאה כאשר זה פה.

כשהתחילו הימים להתארך וכבר נשימות האביב הפריחו את השדות ואותו מורה מתלמד היה רץ מלוד לבן־שמן בסוף כל המסע הארוך, ידע שעוד רגע, קצת לאחר הגשר, עם עיקול הכביש, פתאום ייפתחו לפניו החלקות ההן עם שלוות תנובת האדמה השחורה ושורות הכרוביות יתעגלו שם גדולות כדוריות ירוקות עד כחול והלבן הלבן הזה, תחוח ולבן, באמצע בתוך חיק העלים החובקים מהודקים, ולכל העולם היה אז ריח השדה אשר ברכו אדוני, בקושי ניתק משם כי השמש מאחור התחילה לרדת מעל מסגד לוד, וניתק עצמו לרוץ בדרך הביתה, אלא שמי פתאום בא לקראתו קצת קרוב לעיי בית החרושת עתיד ומזה ומזה השדות צהובים וסגולים צהובים מחרדלים וסגולים מצפרניות, והאוויר כולו בשום מבושם כאילו הכל בבראשית, מי בא אז לקראתו בכביש, מי אם לא דמות אשה ודמות עגלת תינוק לפניה הולכים לקראתו לקדם פניו בשובו מן המסע הביתה קצת שיכור כרובית וקצת מבושם השדה, מי בא אז לקראתו ולקראת מי הוא רץ כעת וידיו פרושות כאלה די הקף בחיבוק גדול אחד ודי אחוז בבת אחת באשה אחת ובתינוק אחד, שבאו לקראתו ולהיות שלושה חבוקים יחד – ומאחור השמש כבר היתה שוקעת.

אין עוד בעולם פלוּג’ה. אבל פעם היתה כאן עיירה ושמה פלוּג’ה שאמרו שישבו בה עשרים אלף תושב, ואחרים המעיטו עד לכעשרת אלפים, וברסלבסקי (1946) מנה ומצא כשבעת אלפים, לעומת וילנאי (1950) שירד עד לכדי שלושת אלפים וחמש מאות (אצל ישעיהו פְּרָס נגמר הכל באות סמך), ואם כך או כך, היא עמדה בין אשקלון לבית-גוברין חברון, ובין קסטינה לעזה באר-שבע, על אם הדרך, ובימי רביעי וחמישי היו בה ימי היריד הגדולים שכל הנגב היה בא שמה לקנות ולמכור תבואות בהמות, או רק לראות ולהיווכח בהמולת הבדואים והפלחים, הבהמות ושקי התבואות, העסקים הגדולים והמזימות הגדולות, ההסתובבויות למצוא והישיבות לגמור איזה עסק. ימים גדולים וצבעוניים שלאחריהם הכול היה שוקע בתרדמה, זולת בית הקפה הגדול שעל הדרך.

לא היה בפלוג’ה שום דבר להתפאר בו, לא בית אבן גדול ולא מסגד ראוי לציון (בג’לדיה, למשל, היה להם מסגד בנוי כולו עץ, הבית והמגדל, לא נשמע עוד כדבר המופלא הזה), רובה בנויה מן העפר שמתחתיה, שממנו לשו את חומר קירותיה ובקלחי השומר הגדולים שצמחו שם הפקר סוככו על גגותיה, אותו עפר אפור חום, שממנו באה ואליו גם חזרה לבסוף ונמחקה בו, עד ששבו בו ושתלו בו בעפר את האקליפטוסים שצמחו וגדלו על עיי חורבותיה המיושרים בחיפזון, כדי שיהיו מעתה מקום היאספות מוסווה ואתר היערכות לגייסות.

ותיקי מלחמות גבעתי בין עראק אל סואידן ובין עראק אל מנשיה זוכרים את הקרבות עקובי הדם בחאתה ובכרתייה, את שדה התעופה הבריטי הנטוש, קרוב לפלוג’ה, את משלטי הצומת ואת כל השאר, ולבסוף את מה שקראו לו “כיס פלוג’ה”, ואיך ניסו לכבשו ונכשלו בהרבה אבידות, עד שלבסוף עם חתימת הסכמי חתימת הסכמי הפסקת האש פינו אותו המצרים הנצורים בדרכם לעזה, עד שלימים הפך כל האזור ונקרא “חבל לכיש” ובאמצעו קמה קריית גת, וכולו התמלא תושבים נדהמים למדי ולא מאמינים שהם שם, שזה מקומם וכאן ביתם. פלוג’ה כבר לא היתה, ורק עוד יישרו את מקומה ופינו מקום לחורשות האקליפטוסים ההן, כי הימים היו ימי האקליפטוסים ובכל מקום ומשני עברי כל הכבישים ופה ושם גם בחורשות הלכו ושתלו אותם צפוף מפחד תצפיות מטוסי האויב, מפחד המסתננים, מפחד השטחים הענקיים והריקים, וגם מפחד הלבד ומפחד הרחוק ומפחד הפחד. ויותר מכול מפחד הלילות שהיו ענקיים ושוממים ומלאים תהומות של פחד. פחד עמוק עמד שותק ולשווא תנעל את הבית הקטן שהקימו לך ותגיף את תריסיו עם הלול והאורווה שנשארו באפלה עם המעדרים והמחרשות שנתנו בידיך ושאינך יודע מה לעשות בהם כנגד הפחד הזה שאיננו נראה אבל הוא ברור והיטב יושב סביב מחכה בתוך אין סוף השקט מביט ומחכה לך.

מי שביקש לקנות סוס בא ביום רביעי לפלוג’ה, מי שביקש למכור סוס בא לשוק, מי שביקש ללחוש לקונה שיש סוס למכירה, מי שרץ למוכר ללחוש שיש קונה, מי שרצה לראות איך קונים ואיך מוכרים ואיך הכל נעשה במיטב דרך הארץ ובאורך הרוח, זה מעלה וזה מפחית וזה מעודד לקבל את שכר תיווכו, ועד שכורעים ארצה ואוספים את העבאיה סביבם אם חם היום ואם קר, ומפשילים ידיים כדי למעוך טבק ולפוססו לדפית הנייר השקופה, מלאכה חשובה ומדויקת שצריכה לימוד רב שנים וסיגול אצבעות קשיחות למודות קושי להתעדן ולגלגל בהן סיגריה ולהציתה במצית החלמיש ולמצוץ אותה, וכל העוסקים בסוס וכל רעיהם וכל ילדיהם המביטים במעגל בהשתאות כבהצגת חייהם ומחכים למשה שיזַכה גם אותם לבסוף באיזה כלשהו פירור מתוק, מלבד ההתחנכות הגדולה בדרכי החיים, שהיא, כמו כל ההשכלה, מתוקה ורחוק מפנינים מיכרה, וחוץ מן הסוס שעוד לא תפש שהנה ממש כעת משתנים חייו מקצה לקצה וכולו רק רכון מנסה לשווא לתפוס בשפתותי הסוס הספוגיות שלו איזה דמוי גבעול שמכבר נלחך כולו בשפתי קודם קודמו, אם לא קודם קודם קודמו, העיר כולה מוכרת קונה, בין הבתים ובכיכרות העפר המהודק, מעבר לגדרות ובתוכן, בין מוכרי הממתקים והמשקאות ובין צועקי הצעקות ובין המלחשים ישר לאוזן הפנימית, ובכל מקום שְתנים ומשתינים, חמורים משתינים וסוסים וגמלים ומטילים גללים ופה ושם גם אנשים שרק נפנים ומפנים את גבם ומיד מפשפשים להם בין גלימותיהם למצוא ולהטיל ברווחה קילוח גדול ארצה, גוערים באיזה חמורים והם נוערים וגמלים מחרחרים וכמה כבשים רחוקות לא יודעות שלא יחזרו עוד לביתן או לערבות הרחוקות בין בדואים דקים שבאו מירכתי הנגב בואכה סיני ובין פלחים עבים ועירונים מטורזנים נוסעי עגלות שבאו מירכתי הצפון בואכה יפו רמלה לוד, ובין יהודים במגבעות ואפדנים ומטפחות זיעה נוטפת ושאתם העסקים תמיד גדולים יותר, אבל תמיד גם מאיימים אי כך באיזה לא מובן ובחשד שכמה שירוויחו מהם – לבסוף יפסידו.

שלושת אלפים וחמש מאות נפש אולי לא נשמע מספר גדול מאד, אבל אם תראה את אותן חאתה וכרתייה, או את ג’וסיר ובית עפא או את ג’לדיה ואין בהן אלא כמאה מאתיים משפחות באחת או שלוש מאות, הרי שפלוג’ה שעל הצומת שבין רוחב אשקלון חברון ובין אורך רמלה עזה באר שבע, היתה עיר ואם כל הירידים, ובאותם ימי רביעי וחמישי ובעיקר סביב הבאר שמנוע ישן חירחר ותיקתק והעלה מים לשקתות הגדולות שהמוני המוני צווארי גמלים בתנועות של יענים או של אנפות או של כל ארוכי הצוואר הגמיש נדחקו להגיע שפתיהם אל המים ונדחקו שם מפני חזקים מהם שלא היו מוכנים לוותר אף שאגו והתמרמרו וצעקו וחירחרו ונחבטו גוף בגוף גמל בגמל וגמל בחמור וחמור בסוס וכולם שוב בגמלים שהיו בלי סוף ובלי שקט ובלי סבלנות מקיפים הכל ומוקפים בכול, ועל כולם מקפצים נערים קטנים ומקלות ארוכים חובטים ועושים שיהיה סדר והעדפות וקדימות, ופתאום וחמור אחד הריח לבלי טעות בחמורה אחת שהיתה מפיצה ריחות יוחמתה סביב סביב מעבר לכל נימוס טוב, והוא הריח ונשתכר וכבר נדחק בין כל הגמלים והדחיפות והדחיקות מסתער לקראתה מכין כבר את שפופרתו הגדולה וצועק אליה ובועט ונדחף להגיע ולקפץ על גבה לאחוז בה בחיבוק שתי קדמותיו ולהיעמד נכון מאחוריה ורק עוד מפרידים אחדים בינו לבינה והוא כבר לא יכול וכבר זירמתו נוטפת מלחץ תשוקתו, אלא שאם הוא לא יגיע אין ספק אחר יגיע, וגמל אחד נושא ראשו למעלה גבוה כמעל ראש התורן וגמל אחר שוטח ראשו ארצה כשפיפון בין רגלי כולם, וסוס אחד אווה כעת להתעפר בעפר ולגרד גבו מכל הגירודים שמכבר הימים הנכנעים כשהיה חבוש תמיד ועושה לו עכשיֹֹו מקום להתגלגל בלי להתחשב בכלום, ואילו בבית הקפה הגדול שם צל ושם קפה ושם ריח טוב של מקטרות ואלה שכבר גמרו עסק או בין עסק לעסק יושבים שם על שרפרפים קטנים שאינם מספיקים למלוא היקף אחוריהם וניכרים מכולם היהודים שמניפים מגבעות על מנת להצן פניהם, וחם להם, כאילו זרים הם שבאו נפלו למידבר.

אחי הגדול, שפעם לקחני עמו לראות במעשיו, ושהיה קונה קרקעות השביל הקרן הקיימת יחד עם האחים יואב ועשהאל צוקרמן מגדרה, שהיו מוריו ומלמדיו וידעו יותר מכל מי שתקרא שמו מי האנשים מה הקרקעות ואיך לגלגל באמנות הקנייה. איך לא לעשות רושם שהם קונים או רוצים לקנות או יש להם עניין במשהו מחוץ לכביכול סוס לקנות או כבשה או רק להלחים מחרשה שנתעקמה או לא כלום אלא רק לשאול בשלום ידידם ורעם כנפשם השיח' הגדול אבו ג’בר מקונייטרה או רק לראות את השיח' סולימן הגדול שהביאו לו צינורית חדשה במקום זו שנתרפטה במנוע משאבת המים ששבתה לו, ורק לדעת את כל פרטי הסכסוך שבין שיח' עיסמאין ובין שיח' סאלמאן ומתי יהיה אחד מהיריבים בנפש הללו צריך הרבה הרבה כסף בבת-אחת, כדי להכות את יריבו במשפט או כדי להכותו ביותר גמלים או כדי להכותו בקניית כלה בת שבט אחר ולהצטרך בבת-אחת למאה גמלים במזומן, או בנו של מי יהיה סורח ובורח למדינות הים ומשאיר את אביו מלוק ומחוסר פרוטה, ומאין ברירה, יצטרכו אז למכור חלקת קרקע ולהפכה למזומן בזהב, וכאן הם נכנסים, האחים מגדרה, לא על ידי עצמם אלא על ידי אנשיהם, והם אמנים גדולים בגלגול שיחות סתם שמוליכות סחור סחור אל סכומים נקובים ואל חוזים חתומים, ולפעמים גם יש להם בידיהם חלקת אדמה אחת, שנזדמנה כמציאה, וכעת היא תשמש ככסף חילופין להוסיף “משבצת” של עוד עשרה דונם לכבר אלף ושש מאות שיש, בין סומסום להוג', ושאם יגיעו לשלושת אלפים יקומו אז בבוקר בבוקר באחד מפרברי המושבות הגדולות כמה עשרות חלוצים שעד עתה בילו זמנם בעבודת פרדסים לא להם, יאספו חפציהם ועוד כמה קורות ורעפים ויבואו בלילה בלילה למקום לא ידעו מעולם לעשות בו התיישבות וישוב ונקודה ומגדל וחומה ושורש וכבר יש להם שם: גברעם ושירים, והשמעת איך בנגב דונם ועוד דונם, וכל שאר השירים.

וכשהיתה עסקה יפה כזו מסתיימת בטוב, היו עושים כירה לשועלים הקטנים, שלא להוציא את שם השיח' הגדול לשמצה כבוגד ומוכר אדמה ליהודים, והסעודה כאילו היא רק על אודות ההסכמה שהסכימו על חידוש טחנת הקמח הנטושה בפלוג’ה מאז ימי שריפת טחנת הקמח של רבי מרדכי שכביץ איש גדרה, שהקימה שם לאחר שהטחנה הקודמת שלו נשרפה בעיר לוד עוד בימי התורכים, או על תיקון הבאר של הכפר או על טרקטור שיבוא לחרוש באדמות העמק משני צדי הוואדי. ומכל מקום לא על שום אדמות שכאילו נמכרו ליהודים, ויושבים כאן כעת ברוח טובה מתחת לאשלים הגדולים שעל כיכר הגורן, פתוחים לבריזת הים הטובה, מסובים בישוב הדעת לסעודת הכירה הגדולה, ותהא סיבתה מה שתהא, מסובים בשילוב רגליים כל הנוגעים בדבר מלבד כאמור ראשי העסק החשובים, וכך היה אחי מייצג בכבוד את צד א' בעסקה שכביכול, ושניים שלושה ששמם נשתכח היו מייצגים בכבוד את צד ב' באותה עסקה, והכבש כבר נטבח וכבר נצלה וכבר היה מפותת בגיגית האורז הגדולה והמפעפעת שמן מעל הגחלים, וסביבה במעגל מקיף מעגל כל המסובים, רק חשובי צד א' ורק חשובי צד ב' במעגל הפנימי, מנומסים היטב ומפצירים היטב בשכניהם להתחיל ומנדבים להם כל נתח טוב ורך, ואילו סגני החשובים ושוליותיהם היו יושבים מדוחקים במעגל השני והם מרובים יותר רעבים יותר ומרוחקים יותר ומחשבים במבטיהם כמה עוד יישאר להם לאחר שהמעגל הראשון יגהק וישהק ויחכה רק לקפה, ואילו החשובים פחות והלא חשובים כלל וסגניהם ושוליותיהם היו יושבים כולם דחוקים במעגל חיצון המקיף בנימוס ורק בולעים רעב וחמדה ורק מקרטעים תחתיהם באיפוק של אריה מורעב ובאומדנות מוצנעות כמה מן העצמות או מן העור או מגרגירי אורז אחרונים שנדבקו או אפילו מן השמן יישארו בשבילם ללקק, ומאחוריהם היה עוד מעגל גדול הרבה יותר של מקווים-נואשים, שלהם לא יישאר כלום, ילדים וכלבים וכל מיני אלמונים שהרעב קרא להם חזק ותקיף משום לא יישאר לך כלום, עומדים בלי תקווה ובלי יכולת להיוואש. (לנשים שבאוהל הקצו עוד בתחילה מנה אחת אפיים ודברי תהילה למבשלות.)

ואילו האורח הבחור הצעיר, שהיה אחיו של החשוב של צד א', היה המום מן הכול, המום מן הטקס הגדול מתחת לאשל הגדול שבכיכר הגורן הגדולה הפתוחה לבריזת רוח הים הגדול, המום מן הרעב הגדול היסודי הקרקעי של כולם עם כיבוד איסורי הנימוס, המתום מן ההפצרה שהפציר בו שכנו לחטוף ולהתלעלע בנתח שומן שהגיש לו לאחר שקרע מן העצם שבידיו הנוטפות של המנומס הזה, המום מן הבחילה המפונקת שלו מכל שומן האורז ומן הקריעה בידיים גדולות הצפורניים, ומבולמוס הלעיסה חטיפה של כל המעגל שחיכה כבר כמה ימים לסעודת המצווה, ושיודע כי כל החוטף ייצא שבע, עם שהוא משחק בתפקיד השכן המהדיר פני שכנו בנתח שהוא כבר התכוון לבלוע אבל מנע מפיו וכאילו ויתר לכבוד האורח, והמום ממראה כמה חסרי שיניים שנלחמו, כוססו מצצו ולעסו בשר ועצמות רק בחניכיים בלשון באצבעות ובריר נוטף, והמום מלחץ המעגלים החיצוניים שלא הוציאו הגה ורק הרעב שלהם צעק חזק מכאן ועד הים ועם הרוח עד ההרים, כזה רעב אחד ממש גדול ורעב, ולא יכול להכניס דבר לפיו ולא יודע אלא רק מחייך אל אחיו הגדול שגם הוא מחייך אליו פתאום וגם אומר, אכול חביבי אכול, אומר ולועס בכל פה ובעסק גדול.

ופתאום והיה על ידו אברהם אבינו שקרע נתח מהכבש ואמר לו אכול בני, והיה גם יצחק אבינו שחייך אליו ואמר כי טוב האוכל והשדה קצור והשנה שנת שובע, והיה שם גם יעקב אבינו שחייך ואמר הנה מה טוב שבת יחד לכירה עם כל עובדי האדמה, האלה עם הידיים הגדולות שלהם, ידי פלחים שמעולם, והיה פה גם אחיו הגדול שגמר עסקה וקנה את האדמה מן השיח' שמכר לו את האדמה שהיתה של הזורע שלא יזרע עוד ושל הקוצר שלא יקצור, ומי יודע באיזה ממעגלי הרעב הוא ממתין כעת באיפוק של נימוסים טובים, כדי להתנפל כפנתר בין כל הכלבים על שארית דבק שמן האורז שאולי נשאר עוד דבוק לגיגית הנחושת שתישאר ממורקת כעת כבמיטב הרחצות.

היום אין עוד פלוג’ה. רוח הים עוד נושבת בין האקליפטוסים הדלילים משום מה או כאילו לא היה להם כיף לצמוח, וכל הטסים בכביש באר שבע במכוניותיהם אפילו לא יודעים להפנות ראש כי אין אל מה.

כשפרצה מלחמת ששת הימים לא הייתי בארץ. רק כעבור כמה ימים נדחק בכל כוחי, הגעתי בכל הטיסות הבלתי אפשריות והתחלתי לחפש מיד את בני המגויס ואת חתני. בני נתברר לי היה באבו עגילה בדרך לתעלה ואילו חתני היה בין הצנחנים, מאלה שלחמו בירושלים, עד שנשמעה הקריאה “הר הבית בידינו”.

מהר למדי הגיעו אלי השמועות על הקרבות הקשים של הצנחנים, ועל מספר גדול של נפגעים. לקחתי את הפג’ו 404 הישנה שלי, ומיהרתי לירושלים. לאחר חקירה ודרישה ובניצול כל מיני קשרים נאמר לי שחטיבת הצנחנים נמצאת כעת ביריחו, ושם אוכל לברר הכול, בתוך מהומת ההתארגנות מחדש ששררה בכול.

כעבור זמן התחילה התמונה להתבהר, וככל שהתבהרה גם נעכרה יותר. פלוגת הצנחנים שחתני שירת בה היתה מן הוותיקות והמנוסות, והיא התחילה את הלילה ההוא בכארבעים לוחמים ועד הבוקר נשארו רק ארבעה עומדים על רגליהם, גוררים פצועים. לאחר שהגיעו בחיפזון מגבעת ברנר ירדו ויצאו מיד מבנין שטראוס, רצו וחצו את מאה שערים בכיוון “מעבר מנדלבאום” המפורסם, והגיעו אל הרחוב שבשטח האויב לפנות ערב. מפקד הפלוגה נפצע כבר בצעדים הראשונים ופונה, והם נשארו עם הוראה כללית ביותר – להגיע אל מוזיאון רוקפלר, כשהם חסרי ציוד הולם, הכול נשאר למעלה באוטובוסים ובחיפזון הריצה לקרב לא היה להם אלא העוזי שבידיהם וכמה מחסניות לאיש. לא מקלע, לא מרגמה, לא מכשיר קשר, לא ידיעה מדויקת מה לעשות ולאן, וגם לא מפקד שיכוון אותם וינהל את הקרב. הרחוב כולו היה תחת אש יעילה מעמדות מוכנות ומבוצרות, והם רצו, ללא הכרח, כפי שהתברר אחר כך, מבית לבית לבער את מקורות הירי, ונפגעו בזה אחר זה. כל הלילה נלחמו מלחמה חצי עיוורת, ורק בשעות הבוקר, לאחר שהשתיקו בהרבה קרבות מגע אישיים, עקובים מדם, ללא סיוע וללא פיקוד, את רוב האש הירדנית העזה, גילו דרך סימטא צדדית את מבנה הרוקפלר, והמעטים שעוד עמדו על רגליהם מצאו שם מחסה, ביחד עם עוד מצטרפים מפלוגות אחרות. נופלים מעייפות. כל סיפור הר הבית נודע להם מאוחר, מתוך טישטוש.

כאמור, כל זה נתברר לי מאוחר יותר. כשהייתי במיפקדה ב“בנייני האומה” בירושלים, מנסה דרך ידידים ותיקים לברר מה ואיך והיכן, עדיין הילך הניצחון שיכרון על כולם, המלחמה עוד היתה בעיצומה. וכולם היו עייפים וחסרי שינה ונפעמים ולא מאמינים לנפלאות שאירעו ולאיש לא היה לא פנאי ולא סבלנות אל אחד הלא-לוחם שבא להטריד בשאלות. אבל בסוף הסביר לו חבר סבלני יותר כי הכיוון הוא יריחו ורק שם אפשר יהיה לברר הכול.

גם בלי לדעת עדיין את כל מה שסופר למעלה, היתה בי איזו הרגשה כבדה, חזקה יותר משיכרון הניצחון הטרי, ומבלי לשער עוד שהצנחן שלי הגדול והבריא, רחב הכתפיים והשש להרפתקות הצנחנים, שנים רבות לא ירצה לחזור לירושלים לאחר אותו ליל קרבות נורא. וכשכולם היו שרים בהתמוגגות ירושלים של זהב, הוא רק היה מסתיר דמעות שלא ידע עד אז מה הן, וממאן לבוא לחגיגות. יש היום בוודאי כל מיני צידוקים וכל מיני הסברים למה היה הקרב ברחוב ההוא כפי שהיה. ובמשך הזמן גם מחק הניצחון הרבה שאלות מציקות, ונתקבל איזה הסבר רשמי איך ולמה היה כל מה שהיה, ובסך הכול, הלא זה היה ניצחון והר הבית בידינו.

הדרך ליריחו היתה תיאטרון שההצגה לא נגמרה בו ולא ירד עליה המסך. בצדי הכביש, מול גת שמנים, היה טור של מכוניות פרטיות מחוצות לחציין תחת שרשרות טנקים, לא ברור מדוע, יריות עדיין נשמעו פה ושם, החומה וכיפת הסלע המוזהבת עוד לא הפכו את הדף בלוח, והכול עוד היה בעיצומה של הפתעה לא תיאמן, כאילו יודעים שהיתה רעידת אדמה אבל עוד לא מבינים מה בדיוק קרה. ובהמשך הדרך כבר התחילו ללוות אותה מזה ומזה שורות שורות של פליטים.

מי לא יודע מה זה שיירות של פליטים. באיזו פינה בעולם לא ראו אותם, נסחבים ומטלטלים חפצים, נשים וילדים בבהלה שעוד לא הסכינו לה, וכל מיני בלתי כשרים להליכה שהוצאו בחופזה והוטלו למריצה, על גב החמור או דידו עקומים על קביים, כאילו זה הדבר המוכרח ואין מה לעשות, התהפך עליך הגלגל ונעשית בבת אחת פליט. משפחות נגררות כאילו עדיין שומרות על העיקר, אובדי עצה וחסרי ישע ורק כשיירות נמלים שחורות שפה ושם מבצבצות מהן צעיפי נשים לבנים. והכול אך זה נקרע ועוד לא נתפש כלום איך זו כבר עובדה ואיך זה כעת ואיך זה אפשר.

ככל שנמשכה הדרך התאספו יותר, משני צדי הכביש. מתחת שתיקה אין סופית, המומים כמנפילה מעשר קומות, במבט מושפל ארצה, ריקים מכול, וגם היום העולה הלך ונעשה יון חמסין.

בצומת אחד עמדו שני חיילים עם רובים וביקשו הסעה. גם הם ליריחו, מחפשים את יחידתם שנעלמה להם, לבושים כאנשי מילואים מרופטים. שכחתי והם הזכירו שמוטב לנסוע מוגן. מפני מי? התבוסה היתה בכול, הכניעה הכול, ורק ההזדחלות השותקת של שיירות האנשים עם החמורים והאופנים והמריצות והרכוש המגוחך שחשבו להציל, נגררים בקבלת הלם האסון כקבל אבן על הראש, וחום היום הלך ונעשה כבד ומסמא.

כשהגענו ליריחו התברר מהר שהצנחנים אינם שם, ולא היו שם ואיש לא ידע היכן הם או אנה פנו. רק הפואנצינות פרחו שם במבואות יריחו בתפארת אדום בלתי מתקבלת על הדעת. גם שני החיילים הממורטטים שבאו אתי לא מצאו את יחידתם ואיש לא ידע כלום, ועל צד האמת איש לא היה אכפת לו כלום. יריחו היתה מחוץ לזירת המאורעות, מחוץ לשחרור הגדול ומחוץ לימי המשיח. והיה שם חם כמו ביריחו, ולפני החיילים שבמחסום עמד מיסדר בקבוקי שתייה צבעוניים שמשכו להם מאיזו חנות שנהפכה כבר הפקר.

המכונית רתחה, ויצקנו לתוכה מים מג’ריקן והוספנו ומילאנו עוד אחד לקחת אתנו אם תיצמא שוב בדרך העולה לירושלים, הכול היה מלובן חום וריק משום אכפת. שני החיילים האסופים עלו והתחלנו עולים בתוך פקעי האבקים החיוורים, ובמעלה הכביש הצר והתלול כבר נמס האספלט. אבל כשהגענו לראש עלייה אחת, ראינו דבר שנעצרנו עליו.

משפחה של פליטים היתה רבוצה כשפוכה בצד הכביש כאילו עד כאן נסחבה וכאן התמוטטה. ואבי המשפחה, כנראה, קם אז ופרש לפנינו שתי כפיו אין מלים. וכאילו אמר, הביטו. היתה שם אשה כבדה, כנראה הרה, עטופה כולה שחורים ישבה וידיה חוזרות וסופקות כבתנועות מקוננת אין מלים. בחיקה היה תינוק בין מייבב למתעלף. אצלה ישבה או היתה נפולה אשה זקנה אחת, זקנה מאד, שלא ברור איך הגיעה עד הנה. שבורה למחציתה, חסרת שיניים, ושיער זקנות מדובלל נחשף משביסה השמוט בחוסר כבוד, והיה עוד ילד אחד כבן ארבע חמש.

לבסוף הצליח האיש שהיה היחיד ביניהם שעמד, לחרחר משהו מתוך גרונו הצחיח לגמרי, או חנוק הפחד, “חוואג’ה” אמר האיש, והראה על ערמת הרובצים בשולי הכביש. לא יצא לו יותר מזה. אבל לא צריך היה להבין הרבה. ירדנו שני החיילים ואני, והוצאנו את הג’ריקן שהבאנו אתנו, פתחנו את המיכסה ומסרנו לגבר ההוא, והוא גחן מיד על ארבעותיו ומתוך ספל כפו שתה לגימה אחת לעצמו, ואז היטה את הפח אל ספל כפו והשקה את אשתו, וחזר והשקה אותה, והיא מילאה כפה במים והגישה לתינוק שהיה מבולע דעת, ואחר כך היטתה כפה אל הזקנה, אולי אמה, והשקתה אותה וזו שתתה משהו והמים נשפכו מפיה ומלמלה משהו ונאנחה מתוך העילפון, ואז בא תור הילד שלקח בשפתיו את פי הפח ומצץ וגמע וגמע וגמע, ונשא עיניו להביט בנו בלתי מאמין שכך נראה השטן, ומבועת וכאילו רק כעת תפש את הדבר הנורא, והאיש לקח שוב ומילא כפו מים ושטף את פניו, כמי שמשיב דעתו, ואז הביט בנו ואמר משהו עם אללה, ושוב אללה וחזר ואמר אללה. חייל אחד מן הנוסעים אתי ידע ערבית, אבל האיש עוד לא הסביר כלום. או לא יכול לאמור כלום, ורק הראה בידו על ערמת משפחתו שרבצה נפולה סביבו, הראה כבתחינה אחרונה שאין אחריה אין כלום, האשה ההרה עם התינוק, והאשה הזקנה היתה מסולקת ורק מלמלה בפיה חסר השיניים, והילד שלא ידע אלא רק נקרש בפחד אימים, הגדיל עיניו ופער פיו.

כעת התחיל הגבר בסיבוב שתייה חדש. אבל הג’ריקן כבר היה ריק. והוא טילטל אותו באכזבה שלא נגעה רק לפח הריק והוסיף וטילטל ונאנח. הבטנו זה בזה החיילים ואני. הכביש להט והעולם להט ומדבר יהודה להט וערמת האנשים האלה היתה גמורה. אולי כדאי לחזור ולהביא להם עוד ג’ריקן מלא אחר? התעשת חייל אחד, ונוכל להשאיר להם. בתוך כל הלהט חסר התקווה היה משהו בדבריו. וגם כאילו תשובה לשאלה שלא נשאלה מה עושים אתם? והם כנראה היו מוכנים שננטוש אותם, ולקבל שגורלם נטש אותם כאן, וזה סופם איפה שהוא בין יריחו ובין לא כלום.

סבבנו לאחור וחזרנו ליריחו. מה נעשה אתם? שאל החייל. לא הכרתי אותו ולא את חברו. ולא ידעתי אם זו נזיפה מעין מה אנחנו עושים כאן, או אם זו מחשבה שבין כה וכה לא בידינו לשנות את העולם, או אם זו רק התנדבות של רגע לעשות משהו לטובתם. הזקנה תמות, אמר החייל השני. ומה יאכלו? ואיך ימשיכו? ואולי בינתיים יתאספו שם עוד ויקחו אותם? חיפש מוצא השני. מילאנו שני ג’ריקנים ממימי המעיין הקר והבלתי מתרגש מכלום בעולם, מפני שהוא עתיק כל כך ואת הכול כבר ראה. מהרנו באבק המסמא, ועלינו בכביש הצר והמתפתל, ולא ידענו אם עוד נראה אותם שם.

הם היו כאילו כלום לא יכול להשתנות אלא רק הזקנה תמות ואחריה לפי סדר החולשה. חום הצהריים היה יוקד ומסנוור, והמכונית כבר רתחה. הגבר קם מרבצו, פרש כפיו, כבאמצע נאום נחוץ. “חוואג’ה, חוואג’ה” אמר כאומר הכול. חזרנו והגשנו לו את הג’ריקן המלא, והוא חזר והשקה מכפו את האחרים. האשה היתה בוכה. והחייל שוב דיבר אל האיש. האב כנראה, אם לא הסב, מנין אתם? לאן הולכים? מי יש לכם ביריחו? והאיש לא ידע או לא הבין.

ואחר כך התחיל לתאר בתנועת ידיים נואשת מאשר במלים איך שמעו כל הלילה את היריות, איך לפנות בוקר פשטה השמועה, היהודים באים, ואיך מיד כאילו נפלה התקרה על ראשם, אין מלה נוראה יותר מן היהודים באים, ומיד יצאו בהולים מביתם, בלילה עוד לפני הזריחה, מישהו ריחם והסיע את הזקנה בעגלה עד שחש שהיא רק מקשה עליו להימלט, היו שמועות נוראות והם חטפו מכל הבא ליד דברים שנראו להם הכרחיים וגם כסתות, והלכו וזרקו הכול בדרך, עד שהתייבשו מחום, גם כל בני משפחתם הגדולה נמלטו וכל שכניהם, לא עלה כלל על דעתם שאפשר גם להישאר, נדחפו לדרך וכל אחד בקושי טיפל בבני ביתו, היהודים באים, אמרו, הטנקים באים, ואם לא ימהרו יקיץ הקץ. והנה כעת הם כאן, וזהו. לאן ילכו? אללה ועוד פעם אללה, וזהו.

השמש בערה. חייל אחד אמר, אז מה עושים אתם? נשאיר להם את המים? כשיבואו עוד פליטים יקחו גם אותם. איך שהוא, או כשהערב יבוא. ואז אמר מישהו, אתם יודעים מה? ופתאום ידענו. מבלי לדבר, ידענו לגמרי. אנחנו ניקח אותם ונחזיר אותם למקומם. מה אלה כבר יכולים לעשות. והחייל האחר חשב ואמר, זה מותר? ואם יעצרו אותנו? ושוב יזרקו אותם? היה חם מלהתחיל לחשוב על הכול. האשה ניסתה להרגיע את יבבת התינוק בקס קס קס… שמעולם אחר. ובאצבעותיה שטפה את פניו במים, כמו שעושה אם, והילד הקטן הביט בעיניים קרועות. ואילו האיש רק הוסיף כל הזמן ומילמל כל מיני אללה ועוד אללה, ולא ידע מה יותר.

בואו אתם תשבו לידי, אמרתי לחיילים, ותאמר להם להיכנס כולם מאחור. ההפתעה היתה מהממת. עד כי נראתה כמובנה מאליה, רגע חשב האיש שאולי לוקחים אותם להיזרק קצת הלאה או מתחת לשיח או סלע, עם פח המים. החיילים לא דיברו ולא אמרו מה הם חושבים. וכשכולם היו דחוסים בפנים בערמה שחורה אחת זה בתוך זה, זזנו והתחלנו נוסעים בחזרה לכיוון ירושלים. בסיבוב הבא נראה ראשו של גל פליטים נוסף, משתרכים בקושי כשני טורי נמלים משני עברי הכביש. אי אפשר לדעת אם הם ראו משהו סביבם או הבינו. הם היו תחת גורל הליכה וזה הכול. לא היו לנו מים בשביל כולם אבל עצרנו והשארנו את הג’ריקן בצד הכביש. מי יידע להסביר למה ההם כולם לא, ורק האלה שאספנו הם כן. איזה הסבר יכול להיות כאן.

שתי שורות בלתי נפסקות משני צדי הכביש היו משתרכות כנמלים שחורות אבודות תחת ההליכה ליריחו. מה בדיוק קורה כעת מאחוריהם אין יודע, ומה מחכה היום לכל אחד מן המשתרכים האלה בחום הנורא הזה מי יכול לדעת. הכול עוד כאילו ישנו, עוד כאילו הבית עומד כאן מאחור, הכול כמעט כמו שהיה תמיד, כאילו עוד כלום לא השתנה, וכבר זה הפוך ואבוד, אבוד יותר משאפשר להאמין, קו גדול ונחרץ היה הולך כעת ומעמיק בלתי נראה אבל ממשי והולך ומפריד בין מה שהיה עד הבוקר ובין מה שמי יודע מה היה מן הבוקר הזה והלאה. גמור ונגמר. אללה, אללה.

קצת במעלה הדרך לפני ירושלים התרומם האיש מאחור ואמר שזה כאן. לא מאמין ולא יכול להאמין. פתחנו את הדלת האחורית, והם הזדחלו החוצה, הזקנה אולי כבר לא חיה. האיש התחיל להודות רצה לנשק כף ידינו. לא ידע אם החייל עם הרובה הוא הבכיר או נהג האוטו. והאשה התחילה להודות, בוכה ללא מעצור, עם התינוק שלה עם הילד שעמד נדהם, לא שייך לכלום, והאיש רק הצביע על איזו גבעה שעליה כנראה היה ביתו. וכשכל שכניו הלכו והתרחקו ולא יחזרו עוד, כאילו כך החליטו עליה מלמעלה, הראה האיש באצבע הפועל שלו על מקום אחר ששם היה עומד כנראה ביתו.

לבסוף זזנו. הם התכנפו זה בזה כערמה שחורה, ואנחנו בפנים לא דיברנו.

בעצם היינו שלושה אלמונים. והשניים לא ידעו כעת לאן הם רוצים, לבסוף ביקשו לרדת על יד בניין המפקדה בכניסה לעיר. היינו צריכים להגיד משהו זה לזה, אבל רק חייכנו כשלושה קושרי קשר, ולא ידענו מה עוד. ושוב חייכנו. שמענו אז מישהו מלמטה שסיפר שהצנחנים כעת בגולן ושהנה עולים סוף סוף על הגולן, ואיזה ימים גדולים ומי היה מאמין.

שני החיילים עם הרובים ירדו והלכו ונבלעו מהר ממורטטים בין כל מיני חיילי המילואים הממורטטים שהסתובבו שם זרוקים עם הרובים שלהם. ואני סובבתי ונסעתי לעבר השמש היורדת כעת בסוף היום החם ההוא.

לסיפור הזה באופן טבעי יש שני מהלכים, אחד הולך מן ההתחלה אל הסוף ואחד מן הסוף אל ההתחלה. בלי המהלך הראשון אין טעם לסיפור, בלי המהלך השני הוא סיפור ריק.

וצריך להתחיל ב“גפיר” (מן הערבית ע’פיר הוא באמת נוטר או שומר), שהיה כל בחור וטוב שהחבישו על ראשו סיר מצנפת אפורה גבוהה ומתולתלת שקראו לה קולפּאק (מן התורכית, מסתבר), ונתנו בידיו רובה אנגלי ליגאלי וניסו לשוות לו צורה של שוטר סדיר, ושיצא מזה בדרך כלל מין שעטנז של דחליל מתחפש לשוטר ושל אזרח רוטן שהורידו אותו מן העבודה בבהילות, וכבר הוא מזנק על ה“טנדר” המפורסם, מעלה יותר מדי אבק ובאמצע השלווה שמסביב ומדלג לעבר השמועה על איזה כְּנוּף או כנופיה שנתגלו אולי אי שם ב“שטח”, ושעיקר דאגתו של כל גפיר היתה מן “הגוי”, כלומר מן הסמל הבריטי שיכול ליפול עלינו במפתיע בכל רגע תמיד, לבדוק אם לא לקחו את הרובים הליגאליים ועשו מהם בלתי ליגאליים, בשימוש נלוז שנותן רובים חוקיים בידי בלתי מורשים ושהנה הם ממש כעת, ישר אם תלך ושם כל מיני ברנשים לאו דווקא במיטבם, עייפים ומרובצים על כרסם בלי כבוד מתעבים את כל הארצה פול שמפיל עליהם איזה פרחח בדמות מדריך, שכובים באבק מתגוללים בלא נוח ממש מעבר לשדרת הברושים המאובקת ההיא, מתאמנים בכל הבלתי ליגאליים בכל מיני אימונים אסורים, ורק מחכים לסימן סליק, ועוד יותר לסימן חזור, לחזור כבר לעבודה שקרעו ממנה בתואנה השחוקה של “ימי חירום” ושאר מעשיות ההטרדה שהביאו אתם חדשות לבקרים כל אנשי ההגנה שבאו תמיד מן העיר עם מכנסי החאקי הקצרים עד הברכיים שלהם ועם גרבי החאקי הארוכים עד הברכיים שלהם.

באמצע, בין כל ההתרחשויות המשונות והמטרידות, בחדר הנשק היה תמיד שקט, ותמיד סדר, ותמיד, כמעט תמיד, עשרת הרובים האנגלים היו קשורים בשרשרת בכוננית שלהם, צריך להניח שהם גם נקיים, ושהגוי לא ימצא רבב אבק ולא ייקח לו אז עמידת נזיפה מתנשאת ולא ירשום ביומן הערת נזיפה ולא יאיים על שלילת כל כלי הנשק מידי הבלתי יודעים להחזיקו כראוי, מפני שאם לשפוט לפי הרצפה שתמיד היתה שטופה ותמיד לחה מן השטיפה החוזרת ולא נראתה אלא רק כאילו ריבצו בהרבה מים את שכבת לכלוך הקבע שהיתה מרוחה עליה מעולם על גבי פסים פסים סרוקים בה בתנופות מטאטא עיוור, ושבין כך ובין כך שם באמצע היה יושב אל השולחן המדוהן מרוב שימון הרובים, התורן מלובש כשוטר וחבוש קולפאק כשוטר, היומן לפניו והשעון הגדול מעליו ושיממון סמיך סביבו, עד שנמאס לו והוא קם וסובב ומגיע לדלת ומציץ ימינה ושמאלה וחוזר לשולחן והשעון לא זז ואין טעם לשטוף עוד פעם את הרצפה, באמצע כל זה היה יושב ימים רבים הנוטר שמספרו כך וכך ושבלי הקולפאק מעל ראשו היה סתם ג’ינג’י רגיל ועם קולפאק על ראשו נשארו רק הג’ינג’ים שעל לחייו הגלוחות למשעי לכבוד הגוי אם יבוא, כתמים ונמשים בהירים וכתומים כאלה, דומים לכל מיני דברים שלא כדאי להזכיר, ואפילו לא כמין משל על מה שהעורבים הפרועים היו נוהגים להשאיר פה ושם, ועוד היו לו ג’ינג’ים גם על אמות ידיו שיצאו אדומות שיער מן השרוולים המקופלים, ויש לו עט בידיו ויש לו ניירות ויש לו ספרים ערמה שלמה והוא קורא ורושם כאילו זו כל תכליתו של נוטר, תורן חדר הנשק, שוב, עד שיום אחד, באמצע, נפל עליו הגוי ותפשו, מה אתה עושה, נזעק עליו הגוי באנגלית שלו, שהיו בה גם מלים שלא כותבים, או כותבים רק את האות הראשונה ואחריה עוד שלושה קווים להעלים מן הצנועים, מה זה אתה כאן מה יש לך? מילטון, אדוני, גן העדן האבוד, אדוני, ענה לו העלם סמוק ומתמתח, באנגלית מבהיקה, שנשמעה עם כך כגרמנית עילית, והסרג’נט הביט בו נדהם, כאילו פתחה אתון ודיברה אליו, והוא גם מימיו לא שמע על שום מילטון ולא אכפת לו שום גן עדן אבוד או לא, חוץ מקפטן מילטון הממונה עליו, שאכפת לו מאד ושאולי כל זה לא היה אלא רק מין מהתלת התחכמות מבישה, שעל כן סקר את הגפיר בשאט כזה שאילו היה הגפיר גפרור היה נדלק ומצית להבות, ופנה וסבב והלך לו, אוי לגוי ואוי לגפירו.

קראו לו אברם, חודשים על חודשים היה הוא הגפיר התורן, וכאילו דווקא טוב היה לו בכך. הנשק היה נקי, החדר נקי, היומן כתוב, עד שכאילו הוא וחדר הנשק הפכו והיו כהמשך הכרחי אחד, רק מפעם לפעם היו מפריעים לו בספריו ובמחברותיו, רק מפעם לפעם צריך היה להוציא או להכניס או לרשום, או להצדיע לגוי שלא דיבר אתו עוד מטוב ועד רע, ורק פה ושם היה נועל לרגע והולך לאכול או מישהו היה בא להחליף לחצי יום. ובכל שאר הימים, מתחת לנורה הערומה היורדת מדולדלת מן התקרה, ככל שמישהו עלה על דעתו להציץ פעם לראות מה קורה שם בחדר הנשק, גם כשאינו חייב לקחת רובה או להחזיר, לשאול למשל עם מי דיבר היום כל היום הבחור הג’ינג’י, מי בכלל התעניין בו, מה קרא שם כל כך הרבה ומה כתב שם כל כך הרבה, אלמלא, וזו האמת, שאיש לא התעניין בו. והוא היה רק עובדה השייכת לחדר הנשק, אחד כזה שיש סביבו חדר נשק שאין עוד בעולם שיממון דוחה ממנו, שהוא עצמו יושב שם באמצע אבל כאילו כלל איננו כאן, כנראה. לעתים כשגמר את תורנותו אפשר היה לראות אותו מיושב על הספסל שמתחת לפלפלון הגדול יושב לו בחצי הסבה ומי יודע מה הוא ככה לבד שם ג’ינג’י כזה וראשו מלוכסן למעלה עד שקשה לדמות את מראהו של פסל “התפוש בשרעפים” שונה מאד מכפי שהוא היה שם, אחד כזה יחידן, שמעולם לא ראו עמו לא איש ולא אשה, אלא אם כן נזדמן לשבת בחדר האוכל על יד איש או אשה עד שגמרו וקמו והלכו ואפילו לא החזירו מבט, ועל צד האמת הלא יש כאלה שרווקותם לא מתחילה רק מאוחר בחייהם, אלא הולכת אתם תמיד ומתחילתם, בלכתם בדרך בין הדשאים והפרחים ובשבתם לנוח על הספסל מתחת לעץ, ולבסוף באמת היה קם לו מישיבתו ומתהלך לו, בחצי חיוך לא מפורש, רגליו מתמהמהות משהו כאילו לא אמר להן לאן, בהליכה עיוורת או אולי, כמי שרואה דבר שלא כולם רואים. אבל כל זה כמובן לא הזיק לאיש ולא לאשה ובוודאי שלא הכמיר או עצר עליו לא איש לא אשה.

וזהו, עד כאן. כי ממש כאן מתחיל המהלך הרחוק ובקפיצה אחת אל כעבור שלושים שנה ושנה, שמה לא קרה בהן, ואני, המספר לכם, מקווה שעוד לא נלאיתם מרוב דבריי, הייתי מלמד אז באוניברסיטה בירושלים, כשעוד היתה בגבעת רם, ומדשאותיה הפתוחות עם פסל האשה שלמרגלותיה היה תמיד מישהו שרוע גם לו אתה או אצלה כולו שלווה, היו מלאות עם צעיר וצבעוני ושופע אותה שעה יותר משהיו בכל אולמי הרצאותיה בכל מיני יפות ויפים ובשציפת עלומים במיץ תפוזים מקציף צוהל, חסרים כל שמץ דאגה לגורל ההשכלה והתרבות ובכלל לא דאגו לכלום אלא רק לקלוט שמש ירושלמית, לעגוב בעצלתיים עלופי שמש זה על זו או זו על זה, ולחגוג בדיוק את מה שחוגג החרגול הזה כשמנתר פתאום מתוך הירוק מתלקח לרגע באיזו שמלה אדומה פנימית שיש לו ומיד נעלם בו בירוק. ורק פה ושם בחדרי הלימוד עוד היתה לוחשת דועכת גחלת של השכלה ושל דעת, במקום סגור אחד כזה בין כתלים וחלונות שלא רואים דרכם דבר, משתפלים שופפים על כל מיני כיסאות עם זרוע שולחן וחשים עצמם כמופלים לרעה, עוסקים בכל מיני עניינים מופלאים ורחוקים עד שלא תמוה איך בלי שום צלצול ושום סימן כלשהו היו קמים גוררים עצמם ויוצאים ונמוגים להם כי בדיוק השעון נגמר השיעור באמצע, אם עוד נשאר המורה ומילתו על לשונו, יחזיקנה בלי לבלוע עד השבוע הבא. וכשקנאים אל אגם המים נשתפכו כולם בדאייה אחת אל מדשאות השמש.

החיים היפים התנהלו בחוץ. על הדשא על השבילים על מעקות האבן על הספסלים ועל הפסלים וזה על זה, כל-כך הרבה טוב היה, סתם טוב לאור השמש, סתם להתמרח על מתיקות סופה של השמש אתנו, באלכסוני כתומיה על הירוק, ונכנסת נספגת פנימה ישר ללב, לשרירים לעורקים לוורידים לרקמות לעיסת המוח ועד פנים פנימה בתוכו, ספרים היו פזורים, מחברות היו הפקר לרוח ופה ושם גם שולי שמלה, ועצלות מתוקה ומוצדקת ברוח ירושלים הקלה. רחם אלהים על בניך ועל בנותיך הסרוחים בשארית שמש אחר הצהריים האינסופי, ואת מי לא פוגשים כאן נלאה גם הוא בדרך זו או אחרת, ולפעמים גם במי שלא שיערת שתפגוש, למשל, לא תאמינו, מפעם לפעם, לתמהוני היה עובר גם הגפיר ההוא אברם, כלום לא השתנה בו ככל הנראה, לא פניו הטלואים ברוֹד ולא זרועיו הטלואות בלא להגיד למה זה דומה, עם הרבה ספרים תחת שחיו ועם אותו חיוך שקצתו אליך וקצתו מי ידוע לאן. אהלן אברם, נעניתי לו מתפלא איך שמו נזכר לי, ואף לחצנו ידיים, וגם אמרנו דברים על הימים ההם, והוא לדרכו, קצתו כעיוור וקצתו כיודע יותר מאחרים, ואני לדרכי להעז את הגדיים והגדיות מנאות הדשא אל ריקות שיממון החדר הקר ואל ספסליו מחוקי הצבע ואל היאוש שישב קבע בכל פינותיו, ואל הלוח שלעולם הוא לא מחוק ולא כתוב ורק עם כתובת אחת ניצחת הוזהרו מחפץ חשוד.

בין כך ובין כך, הגענו ובעיקר בימי עננים וסגריר, לנקודה שבה צריך היה להביא דוגמאות מן האמנות, וצריך היה שיבוא מישהו ידען אבל בלתי טרדן עם שקופיות ועם תמונות ועם אש בלבבו, לא עם מדע ואפר כבוי אלא עם ידע ואש לוהבת, להראות לנו חי ויפה את הדברים המופלאים ההם, שגדיי ירושלים וגדיותיה לא שמעו עליהם, ואפילו לא ידעו מה הפסידו, וכך התחלנו שואלים את תלמידי האמנות וההיסטוריה והתולדות והאסתטיקה, מי האיש ואת מי כדאי, וזה בכה וזה בכה וכולם מסיימים ב“אבל”…" – מה אבל? – אבל. פרופסור ווילהלם הוא האדם, הוא האיש, הוא הדבר. גם בקיא גם בוער גם עובד האש, התחלנו לטלפן למשרדו. והשיבו ואמרו לנו שקשה להאמין שיסכים. הוא קצת כאן והרבה מבוקש בכל העולם. והוא עמוס ומעומס. אבל לבסוף הצלחנו. ואמרתי לו בטלפון מי אני ומה בקשתי ומן הטלפון נשמע כמין חיוך שקט, ודווקא אישור בכבוד וברצון ולמה לא ואשמח מאד וכל השאר. והיתה לנו שמחה בחדר המשמים. ורק צריך היה לדאוג ללוח, למקרן שקופיות, למסך, להאפלה, לווילאות, להשביע את כולם ואת כולן לדייק הפעם, וכולנו גם ידענו כי לא דבר ריק הוא הפעם, וכי קל הדבר בעיניך, הפרופסור ווילהלם הוא בכבודו ובעצמו ואש בעצמותיו.

ולבסוף גם הגיע היום. ולבסוף גם הגיעה השעה. וכולם עד האחרון המכונסים כבר למטה, המומחים לחשמל בודקים הכל, אשף המקרן בודק וחוזר ומתקן, הווילאות, הלוח, הכול, ואני, המורה, מעוצבן למעלה מול האכסדרה צופה פנים ואחור מתי יתגלה האורח הפרופסור ווילהלם, ואם לא שכח, ואם לא כדאי להזכיר לו, ואז, מי בא פתאום, מי בא לקראתי אז בדיוק אז. אברם הגפיר, ואין לי סבלנות אפילו לומר לו שלום, הלוך וחייך הלך ובא לקראתי אברם הגפיר, עם כל צורתו הרווקית המתומהת ההיא שדבר לא השתנה בה, הלוך ופשוט יד ללחיצת יד של שלום, שלום וריעות בין חברים ותיקים, צריך יהיה כעת לומר לו בתקיפות ובכל המסקניות ובכל הקיצור, אף כי עדיין במידה של נימוס, שלא, מצטער, לא לא, עזוב עכשיו, ולא כעת וסליחה ושיואיל וילך לו, שאין לי זמן, ולא הפעם, ולא כעת, והוא כל הזמן רק מתקרב ורק ידו פשוטה אל ידי ואני, לי רק מוכן אליו, נודניק אחד, לך מפה, לא כעת, סליחה באמת פעם אחרת זוז נודניק אין לי פנאי לשום גפיר מימי הביניים, כשתפשתי פתאום, כשהבינותי פתאום, כשידעתי פתאום, הו אלהים הגדול, איך עצרתי בעוד מועד, איך בלמתי פי הגדול, והוא הנה כבר מטלטל את ידי כחברים ותיקים ואני אין לי ורק אין לי וקולי אין לי וידי אין לי ואני אוי לי ואני אבוי לי – ואני אנה אני באתי – אז הנה באתי, נפגשים, הוסיף ואמר אותו הגפיר שהעורבים לא חסו עליו ודווקא במתוק שבחיוכים, ואני – ואותי – רק האדמה אי כך לא בלעה אותי. וזה הכול.