מקדמות נדפס לראשונה 1992

בוהה אל מקום

איפה היה המקום הראשון? הראשון הראשון? כי המקום הראשון, ובלי שום אסמכתא, היה צבע כָּתוֹם, כתום כולו, כתום כתום, כתום מאד, ולגמרי.

חָלָק כחלקות המשי, וגם היה איזה רפרוף מרושל של יריעות עתירות כתום, כתום עד כתום מאד, וכנראה, אין הגיון אחר, שלא היו אלא, אולי, איזו ביטנה של אוהל, גדול מאד, שפנימו היה עשיר מאד ברחש משי כתום מאוד ובעתירות שופעת כרסתנית שנעה לה בגלים עצלניים, כולה כתום מכה גלים רבים, כתום מואר וכתום מוצל, בכל חליפות מוּאָרוּת הכתום, ובכל עושר חילופי היענותו, כולו משיי לגמרי, באוהל הגדול ההוא, בתוך אולי מחנה צבאי שהיה שם, כנראה (אנגלי? תורכי?), ולא רחוק מן המקום שממנו באה אמא, כנראה, והתינוק בזרועותיה (איפה אבא?) או אולי הוזמנה לבוא לבקר שם, במחנה הצבאי שוכן האוהלים, והאוהל הזה, האוהל ההודי (למה הודי? וכנראה בכל זאת הודי: אוהל הודי במחנה בריטי?) והאוהל הגדול הזה, התפוח הזה, העונה בהתנפחות עצלנית למפחי כמעט אין הרוח, ביום החם ההוא, ומחזיר אוושה חשאית של כתום משיי לכל מגע כמעט רוח, כתום משיי כזה חלק מאד ומאיר ונמסך פנימה אל תוך ידיעת הרואה ההוא, שכעת ראה וידע בפעם הראשונה שהנה הוא יודע, ועד תוככי תוכו שהנה כעת נפקח לדעת את היות כל הכתום הזה, את כל אדוות משי הכתום, שרצו כל הזמן בעדנה ובקלות, על פני תועפות האֵטוּן הרגיש שהתנשב קלות, מלא כולו זוהר כתום, זוהר כתום כולו, עמום פה וקורן פה, וכאילו גם אבק זהב מילא את מרחבי האוהל הגדול ההוא, שאיך יכול הזכרון לזכור אותו בדיוק אלא אם כן כך היה באמת וכך גם ראה את אבק הכתום המתנשב ההוא, מתנשב חרש, בחשאי, רכות, בגלים קלים, בקמטים קלים, נרדפי כמעט הרוח, בתוך חובו של אוהל גדול אחד, ואיך יכול היה להיות שם אם לא נישא על זרועות אמא ובחיקה, אולי בן שנתיים? ונישא על זרועותיה ואסוף בחיקה, גילה אז פתאום את ראיית הדבר, את ידיעת הכתום השלם הזה, אחד וכללי ושלם ועולמי, מציף הכל בזריחת כתום ודאית, במשב לחש משי קל חלק, ניתן למישוש ואולי גם להרחה, על ביטנת אותו האוהל ההודי, כנראה, רפוי קצת, אם אמנם זה פירושו הנכון של נוע הכתום השלם הזורח ההוא, ואם אמנם כל זה נכון, ואם זה היה באמת שם, שם היה המקום. וזה היה המקום, הראשון הראשון. ושם היה התחלת הכל, לפני כל מה שבא אחר כך, התחלת השמים והארץ החוֹם והיום והרוח, ואמא שנושאת בחיקה, עם ריחה של אמא, זה היה המקום הראשון.

גב הגבעות

ואחר כך? אחר כך היו הגבעות.

לא גוף הגבעות וחומרן אלא קו הרקיע שתיאר את קצה גביהן באותו מהלך שקט והכרחי, מפריד בין מוּצָקוּת אדמת הגבעות ובין ריקוּת השמים, שמייד ממריאים ממנו והגבה למעלה ואפילו יותר מדי. קו מדויק מאד, החלטי מאד, משורטט מאד, בלי להתלבט ובלי לנסות שנית, מתווה מעגלי קשתות עולות ויורדות, ורץ בביטחה שלימה על גבי כל אופק שריעות האדמה, פשוט עד תכלית הפשטות ואין פשוט ממנו, עדין ודק ואחד וחד ונחרץ, ועם זאת, בו בזמן, קו צמרירי ורך וענוג ועשוי כאילו ממגע ערפל זהיר ונמוג, ושוטף ורץ לו בקשתות הקלות מעל מעוגלות גבות הגבעות ההן, ועושה מכולן מיתאר אחד שלם, רוכן קלות ועולה קלות, לא גבעות עצומות ולא עמקים נוראים, ורק גלי אדמת שדות שקטים עולים קלות ורוכנים קלות, בכל העושר השלֵו הטהור והאינסופי שיש בגב שטיחות המישור, קו נרהב כזה כבעפרון מושחז מאד, משיק ומתאר את עגוּלוּת אדמת השדות מפריד בינם ובין גבהוּת השמים הגאים האלה, שנירומים מייד ותופסים את מלוא כל הגובה שמעל הכל, כשזו נשארת מרוקעת למטה נמוכה ורק עד הקרסוליים, אבודה מתחת כל הרוֹם שלא איכפת לו כלום ולא היא ולא היותה, ובאותה גבהות ריקה וחמה הפונה אל עצמה, הרחק מעל כל הקצה הנמוך המוצק שכתמיד נשאר שכוב לו אבוד למטה. ואילו הקו הזה, קו יפהפה ואדיש, שרגע הוא קו דק מאד ורגע הוא קו צמרירי מאד, רץ מעל כל מתאר הגבעות, עולה ורוכן קלות כמִתאר גבו של סוס אולי, או אולי כתואר גווה של נערה שכובה על צידה ועדנת קו חמוקיה ממותניה אל ירכה, ובאותו הֶנֶף אחד ומושלם רושם לוטף רגיש את העגולות הזו, שם בגלים הרכים ההם, הרוכנים ועולים כל הזמן, בחלומיות לא חומרית, ובאותה גופיוּת ממשית, החלטית ללא שגוֹת, וסביב סביב מצד אל צד, כמלוא כל שריעותה של האדמה הנושמת הזאת. האם יש בה שבילים? האם השדות זרועים או קצורים, או כבר כולם משולפים לגמרי? לא כלום, הכל מומחק אל האובך ואובד בו, וכל כובד האדמה העתיקה מולט כולו אבקת אובך, אפסוסית וערפלית אבל ממשית ואחת מלאה וכחולה כהה, שהולכת ונגמרת ממש בקו הזה שמעליו כל ריקות השמים ההם, מלוא קימרונם האדיר הריק מכל ואובד באובך, ורק הוא הקו הדק מפריד סופית בין ריקותם ובין קשיות האדמה – ופתאום מתעורר בה בכף היד להעבירה קלות ונוגעות ולאט לאט ועד התמכרות, על כל גב העיגוליות הזאת לאט ובחמדה לוטפת עולה לאט ולוטפת יורדת לאט, בהַשקה כאילו היתה גב גור סייחים או גווה של נערה – עד לקו ההוא רצים להם השדות במלאוּת דחוסה ובקשיות דחוסה, ושם הם נחתכים בצליפת הקו האחד הזה שרץ ממזרח למערב על כל ריחקי הדרום הענקי, מפריד את הארץ מן השמים, שנוסקים להם מייד למעלה ויותר מדי, בלי שאיכפת להם משהו, קיציים עד ריקות, ואדישים עד שאין מה לעשות אלא לחזור ולרדת אל מתחת לקו, ואל מלאות האדמה הזאת הנושמת, שרופת הקיץ, שכלום אין בה ולא קורה עליה כעת, לא סוס רץ לא חמור עובר ולא גמל נרדם בהליכתו, ולא איש ולא אשה, אדמה גלוחה כולה, ריקה בריקות סוף קיץ, חסרת עישבה, בלי עשב, ואולי כן אלא שהעזים כילוהו, ואולי כן אלא שהאובך בלעו, הרבה אחרי קציר הקיץ הרבה לפני חריש הסתיו, חֲקָל קָצִיר קַשׁ מוּט שִׁבּוֹלֶת, בעירום הזה המלא כפי שהוא, בשיטוח כולה לגמרי אפרקדן ערטיל, וכלום אין עליה, ועד קצות האופק הנמוך שעדיין לא לבוש עליו כלום לא צומח ולא חידודי עצים או בתים ולא כלום עליו, ורק קו הגבות רץ שם חשוף וחלק אחד, שלם מדויק אחד, תמים כולו עירום מקצה לקצה, כולו שקיקות עירום חם, רק בהיר וכהה מרוב אור ועלוף כולו אובך אבק, קו נבחר אחד, נכמר כזה, החלטי מאד, נורא מייאש בסופיותו, ורק עולה קלות ורק רוכן קלות, כגב הסוס, כגֵו הנערה, כאין סוף.

זיזות

קוים? צבעים יותר. והתנועה הלאה. כל הזמן. ובלתי ניזון אלא מכלום ומתנועת האור על עלה. ונורא היה הכל מסקרן אין קץ. אנשים פחות. ואבא. גם אמא? או העיקולים ההם שם והנימשכוּת הנימשכת לה גדולה אין שיעור. וכל הזמן מגלים עוד כל הזמן תמיד. וכאֵב. כן. מפני ש. והמון המון לא רוצה. ופתאום.

גלים של עוד כל הזמן. גַליוּת משתכשכת לה עולה יורדת נושמת אין־סוף. ואחר כך יש עוד שמה. ותמיד איך זה יש שם? ותמיד לראות עוד ולראות. עד שהרחוק לגמרי קרוב פה לכל פרטיו. ושוב לבד. תמיד. רופף אחד. רופס כזה. אילו ידעתם ועוד פחות. וכמתוך איזו התחפרות פנימה. ורק להציץ. לא בטוח בכלום. ופתאום.

מה יש מאיים פה? או למה פתאום נושם אחרת וכאילו כן יש אפשר? מרותק סקרן שמה. לא כל כך בתוך פה. ולבסוף לבד. ופתאום.

צרעה

בתוך העולם הגדול, עם שני הקטבים, עם קו המשווה, עם חמש היבשות הגדולות, שאינן עושות כידוע אלא רק כרבע מתפוסת קליפת הכדור, והשאר נשאר תמיד מכוסה מים – וגם בתוך פתותי רגבי השדה הקרוב, בנקודה מבוטלת בין הגבעות האלה, פה בקצה חלקת השדה הזו, בצילו של גזע החרוב העתיק, אחד מבודדים שנשתיירו כדוריים אף־כי זלעופי אבק, וכל השאר הם חרובים שאך זה ניטעו, ושרק הנה זה נאחזו בזהירות בקרקע הרגבובית, ושעדיין שמורה סביבם תבנית הגומה שהשקו בה פעם את הרך הניטע, ואולי פעמיים, ויותר מזה אין די מים, מלבד שצריך לסחוב אותם מתחתית הגבעה, מאותה באר עמוקה בלי סוף ובחבל ובדלי, ושלמרות כל עומקה האפל הזה והרוחש סתרים, העלוקות לא התעצלו לשרוץ בה ולהשריץ, נאלחות ומגעילות כפי שהן, עד שאי אפשר לשתות אלא אם מקדימים ומסננים את המים בפיסת בד, שמשתיירים עליה תמיד מיני סחבות כלשהן של ירוקת תהומות רירָנית, במין אפיסת כוח גמורה, או אולי כדג שהוקא ליבשה, בחלקה זו שאין בה יותר מכמה דונמים, על הגבול שבין הנחרש והולך ובין הנוקשה מעולמי עולמים – ישב לו בשקט, בינתיים, תינוק זה, שאביו הפקידו להיות שם עוד קצת עד שהוא גומר ומסיים את חרישת הניר או שניים האחרונים, והוא הולך ומעיק בכל כוחו על ידיות מחרשת הברזל הזו, שקשה לה וקשה לפרד וקשה לאדם, בלי להחליט אם קשה מפני שאדמה עיקשת זו לא נגעו בקליפתה המהודקת כבר אלפי שנים, אם בכלל, ואיש לא נגע בה, לא חילל תומתה ולא ריחרח מגעה, או קשה מפני שהפרד מזלזל ואינו שותף להחלטה לעשות כאן שדה, מפני שאין קרקע שמותר לפסלה כלא שווה את המאמץ הזה, לאחר שאלפיים הדונם שנִקנו לבסוף, בידי אפ"ק, ובהשתדלות לא תִלאה, וכעת הולך נסיון הקמת החווה כפתרון לכיבוש העבודה העברית, הולך ומתממש ובקשיי קשיים, ואבא רק צריך לסיים את המלבן, כאישור סופי להוכחת החזקה על הקרקע והחריש כחתימה אחרונה לאישור הבעלות, לאחר כל תלאות ההלוך ושוב האלה, עם הפקידים התורכים ועם קמצנות המוסדות, שבאמת אין להם גם בישליק מיותר אחד, ולאחר כל הרצוֹא ושוב של הקונים ושל המתווכים ושל הגזברים, ושל “הפועל הצעיר”, ושל מי לא, ושהנה כעת תוקעים כאן יתד, כמו שאומרים, וגואלים בפועל עוד פס קרקע אחד, שאינו ניכר, בינתיים, ולא מובדל מכל השטיחות האינסופית הזו, השוכבת כאן מופקרת לחום העצלני הזה, מכאן ועד הגבעות ההן, בשטיחות הזו הקצת מתקפלת לה קצת מתיישרת לה, ופתאום משהו, בכל זאת, הנה הולך להיות מתחיל כאן ומשנה סדרי עולם – למרות הכל.

כזה קטן הוא בעולם, עד שבלי שימת לב במיוחד פוסחים בקלות עליו ועל אין גודלו, ומתעלמים מכל אי־תפיסת שום מקום שלו בעולם, ומצחיק לדבר עליו ועל העולם בנשימה אחת, ומחליקים במבט האדיש הלאה בלי להיעצר על כלום, מפני שבאמת אין כלום על מה להיעצר, ובוודאי שלא על כלומיותו, ומייד גם ממשיכים במבט הלאה, שאפילו על חלקת השדה הנחרשת והולכת הזו אינו נעצר, כי אין על מה להיעצר, והיא רק כמעט קמט של כלום על גבי מדרון איזו גבעה מטורשת עם פה ושם איזה שיחים של כלום, לא ברור מה הם או מה שמם, אם קורא להם שֵם מעולם, ועם ייתכנות היותו של וואדי שם בתחתית המדרון, ויותר מהסתברות מאשר מסימן ממשי שהוא שם, קודם שהמדרון משתנה והופך למעלֶה הגבעה הבאה, מעלֶה קל ולא עוצר כלום אלא רק סתם ממשיך לו ועולה ניכחו, ובתוך אור הצהריים המאובק, עם שמינית משב רוח בלתי נימוש כמעט, ומי שלא צריך לדעת שהוא ישנו שם בצל החרוב המאובק, חרוב אחד מגודל ועתיק, פוסח עליו ועל כל מאות הקטנים שלא רואים אותם וכמעט שלא מבדילים בינם ובין הינבוטים הפזורים לרוב, מאובקים עד שמי שאינו יודע מה הם, יכול לחשוב שאינם אלא צמחי שיטה גוצים כלשהם, כשהוא יושב לו שם מכונס רגליים קטנות, לבוש לבן, כתונת בד ומכנסי בד וכובע בד, שאמא תפרה לו ולא היה לה לפני מי להתפאר, כי מלבדה אין כאן אלא רק עוד אשה אחת והיא כל היום מתחת מגבעת קש ענקית, טורחת בגן הירק ומתעקשת שגם בלי מים יגדלו לה עגבניות ומלפפונים ותירס, ושעידור אין־קץ יוכל לעשות מה שלא יעשו המים ולא דברי היאוש שהיא שומעת מעברים, כי בלי מים כלום לא יגדל כאן, ואם את עור פניה מתחת המטפחת וכובע הקש עוד הצילה מן השמש, את עור ידיה לא הצילה, וגם אינה מתכוונת, לא מאבעבועות ולא מחיספוס, ואת גבה לא הצילה מהישבר, ומשרוולי הבד בכתונת שלו ומשרוולי מכנסיו אין מה שיציץ החוצה אלא אותם כפיסי גפרורים דקים ושבירים של ידיים קטנות ורגליים קטנות, רגליים יחפות עם כפות של בובה וידיים קטנות חטטניות.

ובהן כעת ובכפיס עץ שעושה פסים חלקים ברגבי העפר החמים, ובאותן ידי הבובה המגיחות מן הבגד, שכמה שאמא תתפור בגד צר לפי המידה תמיד יהיה רחב מדי כמין מאורה גדולה לעכבר קטן, עד שכעת צריך אבא ליותר מקשב שמפעם לפעם כדי לדעת בבטחון שעדיין הוא שם, שעדיין לא בוֹכה, או שלא נידף ברוח הקלה ופרח לו, ברגליו הדקות האלה, ובכפות רגלי הבובה האלה היחפות על רגבי העפר החמים בצהריים, או אם הוא צמא או רעב, גם מפני שמעולם עוד לא היה הילד הזה רעב, וכל מיני האוכל, שאמא בכל המצאותיה וחכמתה והתחכמויותיה על יד התנור מוסק הענפים היבשים והקוצים שקוששה, לא עשתה עדיין דבר־מזון כלשהו, להילעס או להיגמע, שיעשה לילד חשק אכילה כלשהו ובוודאי שלא בלי סיפורי מעשיות שלשמעם, ואפילו בפעם המאה, היה שוכח ופוער פה להכניס בו ולא לבלוע, ושגם נזיפה כועסת יותר או פחות, נו, תבלע, תבלע כבר, אינה להועיל, מה גם שאבא כעת כל כובד שימת ליבו לידות המחרשה שצריך להעיק עליהן בכוח כדי שלא תלך המחרשה הברזלית הזו ורק תגרד משהו על גבי הקרום המהודק של האדמה העתיקה הזו והסרבנית מרוב אי שימוש, כמה אלפי שנים טובות, וכמו הפרד הזה לעזאזל, שיכול מצידו ללכת כך עד סוף כל הימים, ממש כשם שהוא יכול ברגע הזה עצמו לחדול ולעמוד ולא לעשות כלום עד סוף כל הימים, ואתה רק תן לו, וכאילו, בעצם, זה גם טבע כל הדברים שבעולם, אתה רק תן להם, והמדרון הזה ומעלֵה הגבעה ההיא, יישארו כפי שנשארו מימות עולם ועד ימות עולם, אם לא יתגייס כנגדם כל האדם כולו לעשות דברים שכנגד, קל וחומר היהודי החדש בארץ החדשה.

שום משקל שהוא אין לשום ילד שהוא מיושב לו כאשר הוא על שפת החריש שאבא עושה כעת, ממש כשום המשקל שיש לשום לטאה חופזת שהיא, או לאיזה זבוב פורח לו בחום היום, או לדבורה או לדַבּוּר, ורק הִמהוּם מחוק ושווה אחד יש כל הזמן פרושׂ על הכל מלמעלה והוא גם כל ההכל שבתוכו פנימה, הכל שווה אחד גדול סביב, והעולם לא מתפנה לדעת כלום עליהם ולא הם לדעת כלום על העולם, זה בתוך זה לכאורה וכאילו זה מחוץ לזה וכל אחד כאילו הוא כל ההכל שישנו בכלל וגם לא כלום מכל זה. ומה נשאר? נשאר שיש ילד אחד, ויש יום חם אחד, ויש דבורה אחת או זבוב אחד או דבּוּר, ואבא יש שחורש בשדה ושדה שהולך ונחרש והולך ועושה שיהיה שדה כזה חרוש בעולם שלא ידע שאפשר עד כדי כך, ושממש כעת הנה זה קורה.

האם הוא כבר יודע לדובב כמה משפטים? אלא שהם מובנים תמיד לאמא שלו יותר מאשר לכל אחד אחר, גם כשהוא כבר בן שנתיים אם לא פחות משהו, מפני שכעת רק סוף תמוז, ומה הוא יודע, כשעדיין אין לו כלום במה לדעת או לזכור, והכל כנראה רק מן הסיפורים שלאחר כך, קצתם מן הסיפורים שסמוך אחר כך, וקצתם מן הסיפורים שהרבה אחר כך, אבל כנראה כלום גם מגופם של הדברים שיודעים תוך שהם הולכים וקורים, מפני שמה הוא יכול לדעת כשקרו כל הדברים בשעתם, ואפילו היו בגופו ועד כאב ועד כאב בלתי נסבל, וכנראה שהם לאחר הכל מן הסיפורים שהפכו להיות מאגדות הבית, אף כי משהו, בכל זאת, עוד היה יודע אז וזוכר מאז, בלי לדעת מהו זה בילד שיכול להיות יודע או זוכר, משהו שגם אִם איננו הדבר עצמו הוא דומה לחתימתו של הדבר, כעֲקבוֹת הללו שנשארים לאחר שההולכים הלכו, ושעל קרקע כה רופפת וחסרת שום מוחלטות כזו צריך להתחיל כעת ולספר איך היה ולהקים את ממשות הדברים שהיו ועד לדיוקם הגמור, ולא פחות, כמובן, ככל האפשר.

כובע הבד הלבן משוך עד העיניים כמעט, ורק הן מציצות החוצה, כמתוך מאורה, והידיים גם הן מציצות יוצאות כמתוך מאורת השרוול הרחב מדי, וטורחות בעפר למוש אותו, לחוש אותו למשש אותו, ואת פרירותו הצוננת יותר כשחופרים קצת מתחת, ולהיות חציו בשמש, שכל הזמן היתה מפזרת בשווה חום כזה שגם אותו אפשר למוש ולחוש ולמשש. ובלי לדעת שהוא אדון על כל העפר שבהישג ידו הדקה כשהיא פשוטה לכל אורכה המועט, ומסת עפר נִכברת ונוזלת לו בין האצבעות הקיסמיות, ופתאום ונמלט לו עכביש קטן אחד ואופס בלא כלום ואיננו, או נמלה אחת נושאת לה בריצת המון רגליים שאינה עושה שום מהירות ובעסקנות מוץ שלם גדול כחום היום, או גם דִביוֹן ניקרה עליו פתאום שמוטב שלא לטעום ממנו, או גם גלל אחד שלם ועגול לגמרי מגללי איזה כבש שעבר פעם, וגם חוט לבנוני מדובק מעקבי שבלול מן הסתם, שתימֵס לו ועבר פעם ואיננו, ואולי גם לגעת בתוך איזו גומת חור שישנה פעורה פה משהו וישנונית לגמרי, ושלא ברור עד לאן זו נדחקת פנימה, ומה זה שם בפנימה הלא נראה, ולא מה עוד יכול להתפרץ מזה, ורק מגביה עלה ביצתי אחד ירוק כמעט, מן החרוב, כנראה, ועוד אחד כמוהו, פחות ירוק, שאפשר גם לקפלו וגם להשליכו ממנו והלאה בלי שהלה יעוף כלל, ולחזור ולהסיע את כפיס העץ שעושה פס חלק בעפר, אלא שעוד מוקדם לדמותו לכביש, מפני שמי ראה כאן ובכלל שום כביש איזה שהוא כאן או בכלל בעולם.

כמובן שאבא מקשיב כל הזמן וגם מפנה כל הזמן מבט לדעת איך הוא התינוק שם, ובתוך כל המאמץ להגשים ולחרוש, גם מביט כל הזמן, וגם, על צד האמת, מעיו הומים אל הילד, וכל מלוא רוחב ארבעים ושלוש השנים שבינו ובין הדק הקל הזה היושב לבוש לבן רחב וכובע לבן יורד לו עד עיניו, ועפר אחד לרגלי שניהם, עפר שהולך ומשתנה כל הזמן תוך כדי שהוא מחייך כמעט, מתחת לשפמו היורד הזה, המאפיר והעצוב משהו, תמיד, ומקשיב איך עדיין הכל אצלו בשקט, ורק הנה הוא גומר עוד ניר או שניים ויקחהו וירכיב אותו על גב הפרד, תומך בו ומצהיל פחדיו בעידודים קטנים, אה? טוב שם? ומי כעת הכי גבוה? וגם לא לפחוד אבא שומר עליך, תמיד, ועוד קטנים כאלה, ושב וחוזר אל הפרד שלא איכפת לו שום עליית היהודים ושום גאולת הקרקע, והוא בשלו בהליכה שלא איכפת לה וכלום לא ישנה אותה, ונישארת רק השתיקה שיש כעת מלוא עולם, מין שתיקה כזו שאם אינך מתאמץ לדעת שהיא ישנה לא היית מבחין בה כלל, והיה נדמה כאילו אין מסביב אלא רק לא כלום אחד שלם סביב, פרוּשׂ נמשך על פני הכל, מכאן ועד קו אופק מערב המבליח ריטוטים כמו רטובים, ומכאן ועד דבשת הגבעה הקרובה החוסמת חמה את האופק האמיתי שבהרים הלא נראים, ובמאמץ היית מבחין גם בזמזומים כלשהם שישנם תמיד בחלל הריקני הזה, מיני דברים שמזמזמים להם בשקט, כולל איזו חריקה מתמשכת של מוסרות המחרשה, כשהן נמתחות, כולל איזו חריקה של מוסדות הארץ כשהיא סובבת לה גדולה בחלל, ועוד פה ושם, אם מוסיפים קשב, ותמיד יש גם איזו צוויצה צפורית, כנראה, בלתי שייכת לשום מצייץ גלוי, ובלתי מתקשרת לכלום מזוהה, מצווצת וחדלה, פה ושם, לא שונה הרבה מכל הכובד הקל של החוֹם הפרוש על הכל כמו איזה אֵטוּן דקיק ומשיי, פרוש על הכל כאילו הוא עצם ממשות האוויר, כך שמעל לאדמה הקשה יש מפוזר נִשוּם אוויר, שדומה ללא כלום ובאמת הוא בטן הים העמוק, וכמוהו גם חוצו כאילו היה מעטה שקוף וזגוגיתי, כמין מציאות מצוּלה ממשית לגמרי ורק דלילה יותר, ומלאה לה כל מיני מלאוּיוֹת שהן, קלות ואפסיות אבל במלוא הכובד שלהן.

האם לא יאבד סבלנות? הוא כולו סקרנות במקום המתהווה הזה, ובלי שיהיה תופש שום מקום ובלי שיהיה מכביד על המקום, גם העולם אינו מתעכב עליו, וסובב לו הלאה כפי שהוא, כפי שסובב לו הלאה מן הנמלה ולא מתעכב עליה, או על עלי החרוב שנשרו, וגם אלה שאין־רוח היתה מספיקה כדי הסיעם יבשים על גבי האדמה, ועל גבי כל האדמה הגדולה, שמעולם היתה נוקשה כזו ואפורה כל כך, וכל מה שיכול היה להינסע מעל פניה כבר נסע לפני שנים ולפני מאות שנים אם לא אלפים, והיבשים החדשים, הקעורים משהו ככף יד איש פתוחה למחצה, וקמוטים למדי, ורק שבר הפטוטרת שתמיד גם הוא עקום משהו וכאילו היה מצביע בהתכוונות למשהו, ואולי על תקופה אחרת כשעדיין היה הכל כאן מחובר יותר כשהיתה כאן אולי יותר ירקוּת שלא נשאר מִמנה אלא הכמישות הזו, וכתמי הצוהב מפוזרים סביב בתוך האפור השליט בכל, ואולי מצביע, מעז ומצביע על איזה כיוון כאילו, שאולי מוביל לאן שהוא או מצביע על משהו שעוד יתרחש כאן ולא יודעים עוד מה.

אבא וילד ועפר וחם ומסביב. גופיף דק בתוך כתונת ומכנסיים רחבים מדי, מעשה ידי אמא שהיתה תופרת ושרה ושרה ומרימה לראות, ואין לה למי להראות, כך שתמיד היה יוצא רחב מדי, וצריך יהיה לחכות לילד שיגדל וימלא את הרוחב הריק כעת, ושעד אז בזרועות דקות ובכפיסי רגליים דקות הוא מוליך דברים בעפר וסופג את האפור הפריך אל תוך תוככיו, אולי כדי שפעם יעשו אלה משהו, ואולי גם יספר אותם לדיוקם, ואולי פעם גם יָראה אותם למי שתהיה לו סבלנות, כל אלה הדברים שיש ושאין בהם שום ממש מלבד שהם העולם הזה מקרוב. וכך גם קרה שהוא לא ידע ולא יכול היה לדעת איפה הוא באמת יושב ומה יש ממש אצלו בייתכנות שעוד איש לא עמד עליה, וקודם כל איך יכול היה לדעת שאין הוא יושב כאן אלא ממש בתיאטרון, באותו תיאטרון קטן שמעלים בו כעת את הגדולה שבהצגות תבל, את חזיון הולדת היהודי החדש בארץ החדשה, הצגה שתמצית תוכנה הוא היהודי עובד האדמה כאדם בן חורין, וכעצמאי לא מנצל ולא מנוצל, ושהפרוגרמה של “הפועל הצעיר” מתגשמת בו הלכה למעשה, קב ונקי, ושמעשה זה כה מעורר וכה מגרה וכה מפעים, עד שאנשים במרחקים שומעים וקמים ונוטשים מולדת והורים ובית ולימודים ועשיית הון ובתרמיל לא כבד, שרק אותם שני הספרים הם המכבידים בו, התנ"ך מכאן וטולסטוי מכאן, מדוחקים להם בין הבגדים שאינם מתאימים לא לאקלים ולא לעבודה, ונוטלים ונפרדים, ובכוח כמעט לוקחים והודפים מעליהם את קרוביהם הבוכים, ולוקחים ונוסעים וגומאים מרחקים בעגלות וברכבות ובאניות עד שעולים בשירה על החוף של יפו, וזו מקדמת פניהם בקיתון של חום, עליבות וחוסר עבודה, והם נמלטים מהר לפתח־תקוה ולראשוךלציון, והולכים רעבים אבל שרים הגלילה, כשפתאום עוברת השמועה כי הנה הולכים לעשות חוות פועלים בארץ, בכנרת ובבן־שמן וגם כאן. ההסתדרות הציונית תשלם את מחיר החומרים והם בעבודתם יפרנסו את עצמם. ויהיה קואופרטיב, והמסך הנה עולה והמחזה המפעים הנה זה מתחיל.

עובד אדמה, “איכר טבעי עומד ברשות עצמו”, “אות ומופת לכל האיכרים”, שאין לפניו אלא לצאת מכל היאושים הידועים, והנה הוא קם ולוקח כעת את גורלו בידיו, ומראה שאין בארץ אדמה רעה ואין אקלים לא טוב ואין תנאים לא נוחים, אלא רק קמים כל בוקר, ועושים שיהיו חרובים בארץ, ושיהיו עצי פרי בארץ, ושתהיה פלחה בארץ, ושתהיינה פרות מניבות בארץ ולולי עופות, וגן ירק להתפאר בו, וגם עצי אורן וגם קזוארינות וגם אקליפטוסים שאינם עושים פרי אבל עושים מקום יפה לגור בו, וגם חברה צודקת, גם אם בינתיים הקימו רק בית אבן אחד באמצע למשפחות, ועוד צריפים אחדים סביב ואוהלים לרווקים, ובינתיים רק שלושים חברים בסך־הכל ושתי חברות, אבל יש ויכוחים נלהבים עד מעבר לחצות הלילה למרות יום העבודה הקשה שמחכה מהשכם בבוקר, איפה לחרוש ובאיזו מחרשה ולאן יהיה הולך כל פרד ומי יחמר אחריו, ומה לעשות עם חלקת השומשום שלא עלתה יפה, ומה אומר האגרונום א. ציוני מבן־שמן, ומה כתוב על זה בספר הגרמני שאבא הביא איתו ללמוד ולדעת את תולדות משק האיכר (מלבד ספרו של איינהורן. איסר יוסף בן משה איינהורן, תורת עבודת האדמה, נדפס פה לונדון, תר"ע, עם תרגום אשכנזי וצרפתי לשמות הצמחים), ומה ניתן ללמוד לאחר כל זאת גם מנסיון הפלח הערבי – אלא שלא ממנו ילמדו כאן, הוא עבד האדמה ואנחנו כמובן חברי האדמה, חברים לחיים וחברים לעתיד.

סוף הנִיר ועוד אחד ולכל היותר שניים. סובב סובב הפרד ואבא גם מעודד אותו ואומר לו סוֹב נא, סוֹב. אבא מעולם לא גער בו בפרד גם כשהיה הפרד סורר. ובוודאי לא הרים עליו שוט מעולם, וגם לא קיפל את המושכות כדי להצליף ביתרתם על גבו ועל כרעיו ללמדו לקח, הוא רק מדבר אליו מפעם לפעם, נו, אומר לו אבא, או זוז, הוא אומר לו, וגם, לפעמים, בכלות סבלנותו, נו, תזוז, הוא אומר לו, נו, תזוז כבר, ועד כדי כך. והפרד המגושם הזה, בריקוע רגליים כבדות ושעירות, בלא שום חן של שום רקדן סוסי, בהלמות טלפיים כבירים רק רוקע תחתיו ומסובב לו ומסתובב, והמוסרות של המחרשה חורקות גם חורקות, כמעט היה מסתבך בהן לולא אבא שמעודד אותו להתנהג, וגם מושך במאמץ את המחרשה הכבדה לאחור, וגם מחזיר מבט חופז אל הילד אם הכל כשורה, שם בצל החרוב ההוא, וחוזר אל ראש התלם החדש ותוקע את להב המחרשה בקליפה הנוקשה של סרבנות האדמה, ועוד נִיר אחד יחרוש ולכל היותר שניים. בחורף, לאחר הגשם, יחרשו כאן שנית, ויזרעו עדשים או פול, גם לשמם וגם לשם טיוב האדמה בחנקן, כמו שכתוב בספרו הגרמני, והכל ייראה אז אחרת לגמרי, ופתאום חלקה זו תהיה עשירת ירוק, ירוק של חידוש גמור, ואפילו הילד ירגיש שקרה בעולם חידוש. מה הוא יודע היום, מה הוא יכול לדעת. הנה כאן אלפיים דונם של חידוש ציוני. אדמת היהודים. אי קטן של ירוק עשיר ומדעי וחדש מוקף ים של בורות ונחשלות ופיגור, עם שדות בחילופין מונוטוניים של ניצול, חיטה אחר חיטה ושעורה אחר שעורה. וזיבול? ודישון? והעשרה בחנקן? ושנת שמיטה והברה? ופתאום ויהיה ירוק חדש בעיניים. ואולי גם לעיניים עוינות שלא יאהבו את החידוש ואת המחדשים. סביב סביב עוינות מקיפה. זרות מתאפקת ושאינה מתאפקת, אבּוּ שוּשה, מנסוּרה, עקיר, ואדי סאראר, ממערב ומדרום ובית ג’יז, דיר מוּחיזין, ממזרח, נענה למטה, ולא לשכוח את הבדווים של סאטרייה. קסטינה היא מהלך שלוש שעות דרומה, המושבה הקרובה שתיים שלוש שעות מערבה, אם לא להזכיר את עקרון המתנמנמת מהלך שעה בערך צפונה מערבה, וגם חוות האחות בבן־שמן היא שלוש שעות צפונה. וככה זה.

איך זה להיות ילדו של מתיישב? להיות תינוקו של מי שהחליט לקיים בגופו את הרעיון. או, איך זה להיות אבא טרוד תמיד עייף תמיד ונרדף על צואר להספיק, ולהבטיח כל הזמן לאמא שזו רק התקופה הראשונה שקשה בה כל כך, ואחר־כך הכל ישתנה לטובה, ואמא כנגדו לא נעתרת וטוענת שמי שלא ניסה לגדל שני ילדים בן שבע ובן שנתיים במקום הנידח הזה, לא יודע איך מצליחים שלא לברוח מכאן, את הדייסה על אש הקוצים בחצר ואת הלחם בתנור הטיט, ואת המים מן הבאר של העלוקות, והחדר למרות הכל תמיד מצוחצח, ומפיות מגוהצות בכל פינה, חדר למופת וכשהגיע יום אחד ויצמן לביקור לאן לקחו אותו אם לא אליה, פנינה במידבר, ואילו כשכולם כבר ישנים מתחילה עבודת הלילה, עבודת הקודש, לאור העששית מסוככת הכחול, מעשה ידי אמא, כמו כל השאר, כמובן.

יושב וכותב, טובל עטו הדק ובאותיות דקות ובכתב חוּטי יושב באמצע הלילה וכותב על אפשרויות הרחבת משק העזר היהודי לצד התעשיה הביתית, כמו שיש בהרבה מארצות המזרח, למשל, בעשיית השטיחים, שאתה מוצא כמותם בפרס, ובתורכיה, למשל, וסחרם פרושׂ ומהולל בכל העולם. ספרים ועתונים שבאים באניה ומגיעים אליו מיד ליד, ברוסית, בגרמנית וגם בצרפתית ובאנגלית שאינו יודע לדבר אבל יודע להבין, בלי שלמד מעולם, פשוט מפני שקם ועלה לארץ באביב תרנ“א, והוא רק בן שש עשרה ומחצה, ורק הספיק ללמוד בחדר, בשעורים פרטיים ובקריאה של צמאון מכל הבא ליד, ורק זו הצרה שכל מה שקרא זכר לדיוקו, והיו לו בראשו ידיעות מסודרות מכל הבא והמזדמן, לרבות פרקים בכימיה, בביולוגיה, בהיסטוריה ובעיקר בכלכלה ובבניית משק מתפתח, ואתה רק שאל על גורל הקולוניאליזם האנגלי, הצרפתי או הגרמני, באפריקה, באסיה, וגם באמריקה, ומה לומדים מפלישה זו של האדם האירופי אל היבשות הנחשלות, ומה צריך שנלמד אנחנו כשמחדשים ומחיים את הארץ הישנה שלנו, שאיננה רק שלנו, ושאך זה לא מכבר כתב בעניין זה יצחק אפשטיין ב”השילוח" מאמר גדול ומרעיש לבבות בשם “שאלה נעלמה”, ובה הוא קובל על העיוורון הציוני שאינו מבחין בשאלת הימצאותם של שני עמים אוחזים באדמה אחת, ומה יהיה, שעל זה ישב אבא וכתב ל“העולם” מאמר גדול בהמשכים, וקרא למאמרו לא פחות מאשר “מן הדמיון אל המציאות”, והזכיר לכל הקוראים כי הערבים אינם עם אחד, ורק קצתם יושבים כאן מדורי דורות, וגם הם עצמם אינם חיים בשלום בינם לבין עצמם, וכל עדה וכל אזור שוטמים את זולתם, והארץ ברובה אינה מיושבת, באופן שאין מנשלים כאן איש כשמתיישבים בשטחים הריקים, ממש כפי שעושים כאן כעת בשטח הריק הזה והלא מעובד, מאות ואולי אלפי שנים ככל הידוע, ואדרבא, קניית הקרקע רק תסייע ליעול החקלאות הערבית מזה ותזרז את מעבר הערבים אל הערים, מזה. ולבסוף, צריך גם לדעת שאין בעולם צדק מוחלט, ושלא עיסקנו לפתור לערבים את שאלת זהותם הלאומית. כך ישב וכתב בלילות, ל“העולם”.

ומה שנוגע לתעשיית השטיחים, כתעשיה ביתית המגדילה את הכנסת המשק מחוץ לחקלאות, הרי קודם כל, לא שטיחים אלא כּבִירים (ובהערה מובאות גם כל החלופות האפשריות: טפיך, מדין, כביר, מרבד, טפיט, תפתה, אטון ועוד), וזה הלא גם שם המאמר בהמשכים ב“הפועל הצעיר”, ל“גורל חרושת הכבירים”, מה נוכל אפוא ללמוד מנסיון קורמן וראושר, ומנסיון סנג’ק סרוחן שבאירן, וקרוב יותר, מנסיון איזמיר שבתורכיה, שמחמרי גלם פשוטים אבל בעבודת כפיים מיומנת מייצרים את פאר שטיחי העולם, אלמלא שאין זה עניין בשבילנו, מפני ששם עובדות בנות מגיל שמונה עד שמונים, בנצול מחפיר כשהן כפותות לנוּל וחייבות להספיק יותר מכפי כוחן, כלומר לעשות מ־11 ועד 15 אלף עניבות לכל פיק מרובע אחד (שהוא 0.68 מטר רבוע), תמורת 15 גרוש (שהם 1.20 רובל), ומפני שהנסיון הראה כי מה שבבצלאל בירושלים מספיקים לייצר בחודש מייצרים באירן בשבוע. ומי שרוצה לדעת יותר יקח נא ויקרא ב“רוסטניק פיננסוב”, נוּמר 14 ו־18 משנת 1902, או בפרסומיThe Persia Carpet Manufactory, שההון הרשום שלה הוא עשרה מיליון! (ואת המלה “The”, למשל, העתיק פשוט: “טהי”.) ובקצרה, אין לך סיכום טוב מדברי ר' חסדאי, (שבת, ק"מ, עמ' ב') שאמר: הֵיכא דעייל יָרקא ליעוּל בּשרא וכּוורֵי, שהוא: במקום שנכנס ירק יכנסו בשר ודגים.

עד מתי? היתה אמא מתעוררת, מה השעה כבר? היתה רוטנת, מתי תשכב, היתה רוגנת, האור שלך מפריע, היתה מתהפכת על צידה, הילדים ישנים, לא חבל על העיניים, אינך עייף אף פעם, מתי תשכב, הלא כבר בוקר, ועוד כאלה. ובאמת כבר כמעט בוקר, ושעת השכמה, ולצאת, ולהכין, ולהביא, ולשים, ולקחת, ולסדר, ובשקט בשקט, עם מועקת אשמה סתומה תמיד, כל הזמן, שעוללת, ושלא התחשבת, ושקשה להשביע רצון, מה גם שאין שכר סופרים ב“הפועל הצעיר” ומ“השילוח” או “העולם” עד שמגיע וכבר הזמין ספרים ועתונים, ומה נשאר. תמיד מישהו לא מרוצה ממנו. תמיד ספקות מה אתה בעצם, איכר עובד אדמה, או למדן חובש ספרים, בונה את הארץ במעדר שבכפותיו או בעט שבידיו לומד אורחות אדם וחברה, ואם זו התחנה הסופית שבה ימצאו מנוח, או רק תחנה היא בדרך, וכעצת אמא, די לגדל ילדים בשממה וצריך לעבור העירה, ולהתחיל לחיות כבני אדם. אנשים אינם נשארים צעירים תמיד. ולכוחות אין מעיין פלא להתחדש. וכמה זמן תהיה גיבור. טוענת אמא אליו, לך קל להיות חלוץ וכל זה, אבל לגדל כאן תינוקות, מה ייצא מהם כאן, ואין גם איש לדבר עימו מלה של טעם, ומה אם פתאום חלילה קורה כאן משהו לילד מה תעשה אז?

כעת אבא והפרד עולים במעלה הנִיר בצד הקרוב, ואבא מחמר אחר הפרד בציוץ שפתיים שהוא השפה המוסכמת מעולם בין אדם לפרד, נְטְצ, טְצ, צְ, אומר אבא לפרד, סע לך, לך לך, מתרגם אבא לפרד, והפרד שומע ומבין וגם מטלטל את זנבו המגושם ומטלטל את אוזני החמור שלו, ואת ראשו הגדול הוא מטלטל מעלה מטה בצלצול רתמת הראש, ומוסיף נִשרך לו כדרכו, לא מהר יותר ולא מהר פחות, נִשרך לו בשקט, בהתעלם מן הציונות חסרת הסבלנות ומן השעה שהגיעה להחזיר את הילד אל אמא הביתה, ויש רק עוד הנִיר הזה להקיף, ומוסיף וצועד לו באדישות לכל, כמו סיבוב כדור הארץ, אדישות שאין בעולם כלום שישנה אותה, ושיוכל להמשיך בה ככה כל היום וכל השנה, בין אם תתלה מאחוריו מחרשה ברזלית או עגלה עצנית, ובלי לשנות ממנהגו ומכוחו למשוך בין אם זו ציפחת אדמה מהודקת שצריך לבתקה, ובין אם זו עגלה מלאה לה זבל כבד לטיוב השדות, ובוודאי שאין לך עניין פחות מעניין אותו, מסתבר, מיפי הרגבים, למשל, כשהם עולים אחר סכין המחרשה ומתהפכים מכבשון ההידוק שהודקו ופתאום והם מתנצנצים אל אור השמש בניחוח טריות כזו ובהתבהרות כזו כפי שמעולם לא היית משער וכפי שאינך חדל מהתפעל ומנסות לדמות למה הדבר דומה, או כאילו לא ייתכן היות שני הדברים יחד, גם אדישות מעשה החרישה וגם התפעמות תוצאותיה, גם התנגדות האדמה לביתוקה, וגם היפתחה ליפי חידושה, וגם, באותו עניין, גם איכר וגם למדן, אלא שייתכנות הלא ייתכן הזה לא היתה מתממשת מעצמה, ומעשה החרישה לא היה נעשה, אלמלא ידיו של אבא המעיקות על ידות המחרשה בכיפוף גב באימוץ שרירים ובלחיצת סגירת כל כף היד הכואבת מרוב לחיצה מתמדת, וכנגד כל גילויי העייפות, אין לה שום מקום ושום פתח תירוץ כשעושים כאן את מעשה חרישת האדמה הזאת, וכל הזמן גם בהסבת ראש אל הילד מה איתו שם, במבט שמביא חיוך, כמי שחוטף ומנגב בגב יד את זיעתו, או כמי שמתיר לעצמו להפסיק רגע ולהטות כד מים אל גרונו הציחה, דבר שלא ירשה לעצמו אלא רק כעבור הכל, כשהכל יהיה ממש גמור ושלם ומסוים.

מי היה מאמין. אבל באמת איש אינו מאמין. חוות פועלים עברים. משק חדש ויחסי אדם חדשים. רעיונות נועזים על הקואופרציה והקומונה. כמו אותה חבורת הראשונים בכנרת, שמונָה בחורים ושרה מלכין. או כל אותו מפעל יער הרצל, כל יהודי יהיה תורם לשתילת עץ לזכר גדול האומה שנגדע בחצי חייו. כמה יהודים בעולם? כל אחד יהיה תורם עץ, משהו מעין עשרה מארק (כשהתברר מהר שלמעשה עולה נטיעת עץ לא פחות משלושים מארק, וכשמספר התורמים, אהה, מעליב לגלות כמה), ובמקום אחד עשר אלף זיתים יהודיים עד החורף שעבר הספיקו רק אלפיים, ואין במה להתפאר: לא זו האדמה כנראה, לא זה הזן כנראה, ולא כך כנראה מתחילים. וכן גם עצי האורן. לא כך עושים משתלה. והחרובים שנדמה היה שדי אם בוחרים זרעים בריאים והכל כבר יהיה עולה יפה. ואחר כך הצבאות, קודם צבאות התורכים ואחר כך צבאות הבריטים, עם סוסיהם הגדולים פרדותיהם המפוטמות וכל העגלות והקרונות והתותחים והאוהלים והחיילים הדורסים והורסים כל חלקה טובה, ומלחכים כל שבולת וכל עשב וכל שתיל יהודי המשווע לגאולת הארץ, וצריך היה, לכאורה לשתול גם שקדים, לפי התכנית, וגפנים במדרונות, ואלף וחמש מאות עצי פרי שונים לפי הצעת האגרונום א. ציוני מבן־שמן, ועד שיגדלו לזרוע ביניהם גידולי ביניים. קבוצת פועלים ללא מנהל, זה היה הרעיון. איכרים בלתי מנצלים עבודת זולתם, ובוודאי שלא עבודה זרה כלומר עבודה ערבית. איכרים טבעיים עומדים ברשות עצמם כדוגמא חיה וכמופת לעם ישראל. זה היה הרעיון.

אבא כתב הרבה בעניין זה. ומי לא כתב, כל מי שהיה איכר ביום היה כותב בלילה. ובעיקר על הנה יקום כאן ישוב, בן חמישים משפחות, כשמונים דונם למשפחה, בעיבוד משותף ובמכירת תוצרת משותפת ובעזרה הדדית נדיבה, עם פרות משובחות, ובעיקר לאחר שזלמן “המעדרן” מן המעלה הראשונה, הלך ללטרון ולמד אצל הנזירים איך עושים גבינה משובחה, וכעת ילך ויחליף את העידור שהצטיין בו בחליבה שיצטיין בה, ואת הפרות הכחושות של הערבים יחליפו בדמשקאיות ובבירותיות וגם יביאו פר, הו כן, פר אימתני מגזע אוסט־פריזי, והוא יַפרה באון שלו והגזע שלנו ישתבח, והאיכרים היהירים שבמושבות יראו איך בונים משק, איך מנובבים יבולים, איך משביחים את הקיים, לפי המדע המתקדם ולפי האגרוטכניקה החדישה, ואיך מתפרנסים בכבוד מן האדמה הטובה הזאת – והכל בלי עושק, בלי עבודה זולה, בלי קמצנות ובלי נדבות משום ברוֹן. לא עוד פלחה פרימיטיבית שהולכת סומית אחר הפלחה הערבית, כשמאות דונם אינם יכולים לפרנס גם משפחה אחת. וגם ירקות יעשו כאן, וגם לחברות יהיה שדה לכשרונותיהן, מלבד משק הבית, ויהיו דבורים, ולול, שוב, כשהלגהורן יילך ויתפוש את מקום התרנגולות הערביות המנומרות האלה, ובראש הכל, שוב, הרפת, הרפת העברית, ושדות המספוא, ומחזור הזרעים, ועשרה שערים יותר, לכל הפחות, שוב, לעומת החקלאות הפרטית, ומקום קליטה לצעירי ציון שיתחילו לעלות כעת, בשירה שרק תגבר ותעלה, הללויה. אמנם היו גם כאלה שכתבו על “שאלת החובות”, ועל הקופה הריקה, כאן, בהנהלה הציונית, וגם בהסתדרות הפועלים, ועל יוקר הזבל שקונים מן הערבים ושבלעדיו אין חקלאות מתקדמת, ועל מזג האוויר שלעולם אינו מסביר פנים לציונות, ושתמיד הוא בא או פחות מדי או יותר מדי, ועל האיחור המתמיד בכל פעולה אם זריעה אם שתילה ואם פרעון חובות, ועל מחלות מסתוריות פתאום בפרות, או בשתילים, או בלול, ועל פירוד הלבבות שהוא כמו קללה שאי אפשר להיפטר ממנה, ואם לא די בזה, הרי הקרן הקימת הלכה להכין משתלה של עצי אורן לשמו של יער הרצל, ומסרה לקבלן ברמן והוא מסר את העבודה לערבים, וצריך היה להפגין ולשבות ולעורר שמים וארץ, עד שחזרו בהם ומסרו את העבודה לחבורה שלהם, והם לא רק שעשו הכל בידיים יהודיות, אלא, לבסוף, גם עקרו כל מה ששתלו הערבים עקור וזרוק, וחזרו ונטעו את העקור מחדש – בלי תשלום נוסף – כדי שלא יהיה לנו יער הרצל של עבודה זרה.

בחורף יחרשו את החלקה הזאת שנית, והשדה יהיה מוכן לזריעה. יחפרו בורות לזיתים מזן חדש, מקפריסין, וגם לחרובים, מכרתים כמדומה. והקבוצה תקלוט חברים נוספים וביניהם גם חברות והבדידות תיפחת. והמשרד הארץ־ישראלי ישלם 45 פרנק לחודש לעובד, והשאר יבוא מתנובת המשק, ויחולק בשווה. ועל עצי היער אפשר להוסיף גם קזוארינות, וברושים, ואולי גם שדרת דקלים, למה לא. שיהיה יפה. שיהיה טוב כאן. שלא יצטרכו ללכת מכאן, שלא להתפזר, שלא ייגמר בכשלון. וכעת פתאום עוצר הפרד ומקער את גבו, מרווח את אחוריותיו ומתחיל להשתין בסילון גדול וצהוב שריחו איתו, וממטח הסילון נחפרת גומה תחתיו וזו הולכת ומתמלאת ושופעת דשנות צהובה מקציפה, עד שלבסוף רעדות עוברות לו בגבו ובעורו, ועד שלא השלים את סילונו בכמה מטחים פוחתים והולכים ועד שהוא מתנער לבסוף ואוסף רגל אחר רגל, ומתיישר ומחכה לדעת מה כעת אם מוסיפים והולכים באותו טימטום או שמא די בזה וחולצים אותו ממוסרות ריתמתו ואוספים וחוזרים אל האורווה, אל חבית המים ואל אבוס שבולת השועל, ואולי אפילו חולצים אותו מכל המרדעות המטופשות והסימלונים, והוא יוכל להתעפר לו עירום בעפר ולגלגל גוייתו האדירה ולהתעדן בחיכוך אדירים של גבוֹ בחול ולהבעוֹת שיניים אדירות ולהתחכך עוד יותר ולקבל את כל מלוא ההנאה השלימה מן החיים האלה, שהכל בהם כל כך מטומטם. ועד כה גם לאבא יש הפוגה, אף על פי שאין לו זמן לשום הפוגות, וצריך לגמור כאן, וגם נעשה חם וגם הילד, והוא משתעל במבוכה, ושולח מבט וגם מלה או שתיים שלא יגיעו מכאן עד הילד, כגון דבר חיבה מעין הנה אנחנו גומרים, או דבר חיבה כגון הנה אני בא, או כגון משהו מן הדברים של חיבה.

ופתאום, רגע של הקשבה, וכאילו הולך כאן וקורה משהו, ולא, אין כלום. ורק מבחינים פתאום כעת בצוויצת איזו צפור, האם עפרוני? או יונת הבר? כאלה שלוש הברות, ופוגה, ושלוש הברות, ופוגה. עפרוני? אתמול היה בחצר דוכיפת, היה או היתה? הדוכיפת, זה הוא או היא? עם ציצת נוצה כזו ועם פסי שחור לבן, ואיזה הוד־הוד־הוד, ממקור ארוך והשתחוויה. ויש גם בגמרא משהו על הדוכיפת ועל המלך שלמה, מי ענד לדוכיפת ציצת נוצה, או דומה, מעשה בדוכיפת שעשה (שעשתה?) קן על סדן אחד שבפרדס, או דומה, מניין פתאום כאילו חרדה, כאילו יש משהו לא כשורה, כאילו מוסר כליות, או רק עייפות, או משהו שצריך היה לעשות ולא נעשה, או דומה? מגבעת הקש הגדולה הצלה על העיניים הירוקות ועל השפם, כמובן בלי להעלות על הדעת ובלי לדעת כלום על איזה וינסנט אחד שצייר ציורים בפרובנס לפני כשלושים שנה (ובעצם בשנת חדרה שלו), אדם יחיד וממש חורש כמוהו וממש מגבעת קש על ראשו שממש מצלה על ירוק עיניו ועל ממש ידיו הגדולות המעיקות להן על ידות המחרשה ממש שם בשדה הרחוק ההוא, ובאותה חומרה נזירית כמעט, ורק הוא בהסבת הראש אל הילד מפעם לפעם וכנראה גם בחיוך שעולה למראהו, קטן כזה שם, תם תמים כזה שם, ועוד מעט הביתה, העייפות הזו של המאחר בלילה והמשכים בבוקר, ורק שלא להיכנע, שלא לוותר, שעובד אדמה אינו חייב לרדת ולהיות בהמת עבודה, שלא תתחיל הכניעה הזו, וקלות ההתרגלות לכניעה, ושהחיים בארץ לא יהיו עדות שאי אפשר, כשכל הזמן, בכל מקום, ואיפה לא, כשקדח בחדרה, וכשעדר ברחובות, וזמר בראשון, ולימד בפתח תקוה, והיה נפח, ונטע ביער הרצל, ושוב גזם בפרדסי רחובות, וחרש וקצר ובצר והוליך עגלות ענבים ליקב, וכל הזמן גם חקר גם כתב להפוע“צ, ולהשלוח, ולהעולם, ולהארץ והעבודה, ולהאדמה, ולרביבים של ברנר, חותם תמיד בעיקוף שמו, וכמוהו כולם, בכל מיני הסתרות וראשי תיבות, בכל מיני ופסי, בן ישראל, וב.י. וז”ס, כדי שנימוסיו של אחה"ע לא ייפרעו ולא תחדל ענווה מן הארץ. זה שכעת היה העורב, זה ודאי, ואין שום ספק, סתם עורב אפור אחד.

עקיצה

צעק? שמע צעקה? – לא זכור אבל כבר אצל הילד וכבר בזרועותיו, הכל, עזב, הכל, ורץ, רץ ניגף, רץ אליו, והפרד הוסיף המשיך במחרשה על צידה מדלגת ומחרצת בלְחִי צידה, הילד, מה ילד מה ילמד מה, וכבר יודע נבהל מהאמין, עקרב? נחש? לא, דַבּוּרים? חבורה תוזזת של זהובות כאלה נרגזות בזמזום נסרני סביב ומנפנף עליהן בכובע הגדול, שאסור לעשות, וברגלו בועט בהן באוויר, כדי להבריח וכדי לבעוט בהן, דַבּוּרים, ימח שמן, צרעות, מביט בו בילד שבזרועותיו בזוועה, מה ילד מה ילד, מחרחר כעת מאין אוויר ומבּהלת צריבת הכאב, רוצה לתפוס אוויר, לא להיחנק, בידיו הקטנות, ובצואר, בצואר אלהים, לא צועק כי לא יכול, הנה מתעלף, ילד ילד, ידיו כמגרשות משהו, או כמסביר משהו, כתובעות משהו, מהר מהר, שלמעלה מכוחו, מתכווצות ונפתחות כמנסות לדחות מעליו או להיפך כמנסות לתפוס משהו, מה ילד מה ילד, כאב בלתי אפשרי, כאב ממית, הו לא, הו לא, אלהים, לרוץ לרוץ, אימה, היטרפות באימה, ורצון שאין לו יכולת, והכאב שאי אפשר, ואבא ובידיו ובבעיטות באוויר כמניס מעליהם, שניהם אחד כעת, כולו מהודק אל לבו, מה ילד, מה ילד, ומניס אותן, אופפות נרגזות, אופפות סביב, בריצה לרוץ הביתה לרוץ, והכובע הגדול נשמט, רץ בנעליים כבדות, בלי רגליים, וכבר, וגם צועק עזרה, או לא צועק ורץ, או רץ וצועק, ואמא כעת, הו אלהים, מה ילד, נושם, תראי מה אני מביא לך, יכול לנשום, כמה עקיצות כאן, ובצואר, והנה פה, אדום וכולו מורעל ארס, מה ילד, אלהים מה, ולפעמים די אפילו באחת, עשה שלא, אלהים, נושם, מחרחר מעולף קטן כזה קטן כזה, למה? למה?

מה עשה להן שהן פתאום, כולן עליו? איך אבא מושיב ילד על קן צרעות? והלא צרעות תמיד אצל חרובים, האִם מסוכן האִם, אלהים, הקן שלהן בחור באדמה, וכשאחת עוקצת מייד כולן מתנפלות, על מי, ימח שמן, על מי, מה עשה לכן, מה, מי מושיב ילד על קן צרעות, פושע, סבוני גם סבבוני, סבוני כדבורים , למה, למה, ילד שלי, בשם אדוני כי אמילם, אפפוני סבבוני, מה קורה כעת, לרוץ, לאמא, מה כעת, מהר לרופא מהר, בהכי מהר, לרתום עגלה, מהר זה שלוש שעות עד לרופא, מה ילד, אדום כזה נפוח כזה מעולף כזה מתייבב, חנוק לו, הו לא, אלהים, כי אמילם, סבוני גם סבבוני, וגם על הידיים הקטנות האלה ועל הרגליים, מזל שלא בפנים, אבל כן, העיניים, הו העיניים, כל כך כל כך, מה יהיה, לרוץ, אמא, לרתום, לעטוף במגבת חמה, או קרה, איך קרה, איך זה, מהר מהר, הכל במבול, הכל ביחד, בבת אחת, כאילו נפרץ, זה עם זה, מהודק ללב, הילד, הריצה, הבהלה, לצעוק, לזעוק, לקרוא אנשים, תראו תראו, מהר מהר, והגידו כמה מסוכן, שיגיד מי שיודע, עד כמה, לחשוב נכון, לא לאבד כיוון, מה זה נכון, מה יודע, אל אמא, היא תדע תמיד היא תדע, תמיד, בשם אדוני סבוני סבבוני, כאש קוצים, איך שהיא תיבהל, למה למה, מה עשית לו, אני עשיתי, ילד קטן, נשום יקר נשום, רוץ, מהר יותר, נשום יקר שלי, אין אוויר לנשום, בצואר עקיצה כאן, אדום כזה הכל, הפנים הכל הצואר הכל, שלא להיחנק, מהר, ילד חבוק באבא, מהר מהר.

ואחר כך לא יודע איך כבר אמא כאן, כבר בידיה, כבר אנשים, סביב, איך זה קרה, מה זה היה, וכבר לרוץ לרתום, ולעשות רק לעשות, ומהר מהר, אמבולנס, מהר, ולתפוש את הפרד ההוא ומן המחרשה אל העגלה, ורק מהר אנשים מהר, ואיפא הפרד השני, אמא כבר, כבר בידיה, מיין קינד, אמא, מיין קינד, ולעטוף במשהו, ומנשקת וסופרת איפה, ונושמת בנשיקות קרוב את קצה נשימותיו, מתייבב מכאב בעלפון, להשקות משהו, הכל נפוח, הפנים, איך אפשר כל כך, נחנק ונפוח וכאן סביב, ואמא יותר אל ליבה, אוי, גוֹט גוֹטניוּ, עוטפת כולו ואל ליבה, מיין קינד, ועוטפת ומאמצת, ומהר אל הרופא, תמיד בא לכאן החובש מעקרון, או לקחת סוס ועליו הילד אצלו בחיק אבא ולדהור הוא והילד עד הרופא, בעגלה, כבר כולם כאן, ועצות, ומי שהוא, העיקר בפנים, ואולי לא מסוכן, ורק נורא כואב, וכל מיני יודעים והוא כזה קטן, אבוד בעלפון אבל מתייבבת בו נשימה קטנה שלו, לשמור שהלשון בחוץ, שלא ייחסם הלוע, וקצת במים, איך פתאום זה, ולמה, למה, ומהר ומהר.

הפרד השני, הפרדה, בעגלה השנייה שנסעה להביא מים מתחנת הרכבת שם למטה, אולי כבר חוזרים, והסוס, מי יודע איפה הסוס, אולי רכבו עליו לרמלה לבית המושל, רכבו בבוקר ויחזרו, וכעת רק הפרדים מהר והעגלה, ולעטוף את הילד, במים קרים? בחמים? ורק מהר, ומהר זה שתי פרדות ועגלה ואמא ואבא, ומי ישמור על הבן הגדול, ולרוץ, ולמה עוד לא רותמים, אבא רץ, חברים רצים, הפרד הבהמי הזה כבר כאן ומסרב ליצולים, בהמה, ודוחפים אותו, והוא לא רוצה, ודוחפים אותו, והוא רק מתמרד ורק טוען שכבר התעייף בחרישה ואין לו כוח לעוד ריצה, ושיתנו לו רק לנשום נשימה ורק לשתות קצת מים וגם אולי רק להתעפר בעפר ולמה לא, ורק מזקיר ראשו למעלה ולצדדים שלא יחבשו אותו, והוא נסוג כולו משום הסכמה לשאת עליו שום עול, וכולו גיהוקים של מחאה, בפרדית בסיסית פשוטה לגמרי, אבל כבר רתמו, ומישהו מלמטה בא בריצה, עם בת זוגו הפרדה מעגלת המים, שהשאירו אותה על השביל באמצע הכל, והתירו את הפרדה ההיא, והריצו גם אותה בלי רצונה, והצליפו בה למרות צעקותיה, וכבר רותמים גם אותה וגם היא לא רוצה, כולה בלא רוצה, מלאה טענות, וגם הראשון הרתום כבר, גם הוא לא רוצה, וזורקים פנימה שק של קש לשבת עליו ואת לוח הקרש של העגלון ועוזרים לאמא לעלות, והיא עוטפת במטפחת את הילד, ואת כד המים על ידה, ומטלית על מצחו, להצל על פניו, אלהים איך נפוחים ללא הכר, ולא יודעת מה קודם, נפוח כואב מתייבב והעיניים כמו הר אדום של תפיחוּת אדומה איומה מראות, ואבא כבר מעומד בעגלה שואג זוזו, ומרים את השוט, אבא מרים וגם מצליף, רוצו הוא צועק בקול שאינו קולו, רוצו לכם, רוצו אתם, וכבר סובבים וחורקים וכמעט נתקלים ועוקפים ויורדים לדרך ורק מהר, רוצו אתם הפגירות, רוצו, מהר רוצו מהר, אבא שמעולם לא הצליף, ואוסף כעת גם את יותרת המושכות להצליף, ומצליף בשוט ומצליף, מניין הוא יודע כל כך, איפה זה היה בו תמיד, וגם צורח בקול לא ידוע, רוצו בהמות רוצו נבלות רוצו, ימח שמכן רוצו, ומצליף רוצו, וחובט רוצו, ומביט למטה אל אמא שבזרועותיה ועל ליבה הילד מעולף, נושם עדיין חי, מיין קינד, היא אומרת לו, ומתייבבת ומפסיקה ומתייבבת ומפסיקה ומאמצת אל ליבה, מיין קינד, היא אומרת, מיין טייערע קינד, היא אומרת, ומהר מהר.

קודם כל למטה ישר ובקיצור אל השביל המהודק, ואחר כך יהיה לעקוף את מנצורה, ולרוץ אל ירכתה, היום אין מנצורה ולא תמצא אותה, נמחקה ואיננה ובמקומה יש רק כביש ואקליפטוסים ועיי אבנים ופעם היה לרוץ סביבה ועל ירכתה והכלבים שלה בצד, ולפעמים גם אבנים, ואחר כך כבר בתוך המישור החום והמאביק, ועשבים עייפי אבק, ולדהור ולדהור לקראת הכפר הגדול, בעפר שחום אדום, ועל צידי החרוש מעבר לשדה הדורה, הנוהר לאיטו למטה ושם מתגבעת גבעה ברכּוּת, ומשם ועד האופק הריק, ומעבר לאופק רק ריצרוצי אובך ושמים נקיים לגמרי ובלי כלום. ועוברים ומדלגים על גבי סוללת פסי המסילה לירושלים ועל הפסים עצמם הבוהקים מאד כאילו אך זה לוטשו היטב, וחרקים בגבב שפכי החצץ הגס המעורם שהאדנים טבועים בו בזה אחר זה לכל האורך הנראה לעין, באים מאיזה מרחק והולכים להם ונעלמים בנפתול גדול לאיזה מרחק, וכולם, הסוללה המרישים והפסים, נראים תותבים לגמרי וכפויים בכוח על השדות האלה, וזה כלל לא חשוב כעת, אלא הוואדי כעת, ועוקפים ויורדים אל השביל שבשדות ורצים בו, ואז נופלים אל הוואדי הגדול, בלי להתחמק ממנו, ומחפשים היכן היה הוא חרוץ פחות עמוק, ולרדת משולי שפתו לאט בלי להפוך הכל, ולרוץ בקושי בחולסיתו הרופסת חול טהור ולחפש עוד שיפוע איטי כדי לצאת ממנו לעברו השני בלי להיהפך, ואין להם חשק לפרדים המנוולים לרוץ כל הזמן ומהר כל הזמן וגם כשהם רצים הם יותר עושים עצמם רצים וצריך להצליף ולחרף בקול, ורק רוצים לבכות, ואמא בוכה, ועוטפת אליה ובמטפחת ואל לבה את הילד עוד נושם אבל בלי הכרה, וכאבו שלו כעת שלה, ואיך זה היה, אל אבא, ואיך זה נתת לו, וגם זה לא הרבה, כי מבוהל הכל כעת שלה, ואיך זה היה, אל אבא, ואיך זה נתת לו, וגם זה לא הרבה, כי מבוהל הכל כעת מעורבב וחסר אונים, וכאילו הם אנשים נטושים במדבר וילד, ורק להצליף ורוצו זוזו רוצו בהמות רוצו, וכמה עוד לא הרחיקו כלל וכמה כמעט לא נתקצרה הדרך ורק הם ואבק קל הנִזרֶה אל מול השמש, ומהר מהר

ואחר כך מתקרבים אל הכפר, ולעזאזל תמיד מתבלבלים שם בסימטאות ומסתבכים בין החורשות והחצרות והכלבים והילדים וגם כמה אבנים, עד שאיזה מבוגר יהיה מהסה את האספסוף, וגם מצביע בנדיבות איך לצאת מכל זה, ולפעמים צריך אפילו לאיים בשוט על הנתלים בזנב העגלה או המבעתים את הפרדות בצחוקי זדון, וכל מיני הטרדנים, עד שלבסוף יהיו יוצאים ממשוכות הצבר ומעשן הטאבּוּנים ומריח בּאוֹש גללי הצאן, ויהיו מוכנים לטפס בחול שלרגלי הגבעה ההיא, שמעבר לה כבר יהיו רואים את הגגות, ויהיו שוקעים בחול והפרדות לא תוכלנה לרוץ גם אם תהרוג אותן, ובינתיים עדיין כאן במישור הזה, באבק הזה בשמש הזאת, והוא מתייבב פתאום, אלהים, ואמא אליו, מה מיין קינד, ומרטיבה שפתיו במים, ומעבירה ידה על פניו, והוא נפוח ועיניו נבלעו בנפיחות נוראה, ורק נשימות קטנות, בכמעט אין דופק, והיא, כואב לך, כואב לך נורא, והוא רק מתנגח, והיא, אמא כאן מיין קינד, והוא מתכווץ, והיא, עוד מעט עוד מעט, והוא מנסה לבלוע, אולי, והיא, כואב לך נורא כואב, והוא כאילו צלל פתאום, והיא, עוד מעט ילדי שלי עוד מעט, וככה, ועוד מיני כאלה, ומהר מהר

ופתאום ועוויתות, כאילו היה משהו מבקש מתוכו להיפלט, או אי אפשר לו עוד, כאילו איזה מיאון מתרחש בו, איזה סירוב מתוך כל היותו הקטנה, ואמא אליו, ואבא אליו, המושכות בידיו, ופניו קמטים ושערו אבק ואינו מגולח, וחולצתו זיעה, וידיו גדולות ומסוקסות, ותבן על גב כפות ידיו הגדולות האוחזות במושכות, ופונה אל הילד וכולו אליו שפוך רכון, האם הם כעת פה שלושה יחד, או כל אחד לבדו לא יודע מה לעשות, ואין במה להיאחז, ורעדות עוברות בו בילד, דמו מורעל, עורקיו מסורפדים בארס, האם עד הלב, ויוכל לעמוד בו, לאן הוא הארס, והכאב הנורא שהעלפון מבליע בינתיים ומעלף מצרוח, ומהתייפח ומבעוט ברגליים ובידיים ומהתפתל מאין ש‎ֹאת מכאוב כזה, מה זה הכאב, מה עושה את הכאב שיהיה כאב, אבא לא יודע, אבא שיודע תמיד יותר מאחרים ותמיד הוא יודע מפני שתמיד קרא משהו פעם ואינו אף פעם שוכח כלום ממה שקרא, ואבא לא יודע מה זה הכאב ומה קורה לו באדם שיש בו כואב, ונושא אותו פתאום מן הנוכחות האוחזת בילד וחומק רגע אל איזו מנוסה לקראת היותר ידיעה שהיודעים לדעת יודעים. מה הם יודעים על העקיצה, על הארס, על מה זה עושה לבן אדם, ומה לתינוק בן שנתיים קטן כזה, רופס כזה ודל ודק, ומה כזה כבר עשה להן שם שהשתוללו, ולמה הן פתאום קפצו כולן ועטו עליו והחדירו בו ארס, או נגע להן באצבעו הקטנה בחור שלהן, או דחף ענף, לחור שבתוכו הקן שלהן והילדים שלהן, והשמירה מפני פולש אליהן, מה היא כל הצרעה הזו, מה יודעים עליה, וכבר בתורה יש ושלחתי את הצרעה לפניך, ויש גם לא מעוקצך ולא מדובשך, במדרש רבא, כמדומה, מי יודע יותר על הצרעה, הזבּוּר הזהוב הזה, הדבורה הגדולה שאוכלת דבורים, ובקן שבאדמה המלכה הפועלות והשומרות, והן שהובהלו והוזעקו ויצאו בכל כוחן לתקוף את הפולש, מה עשה להן הפולש הזה, מה כבר יכול היה לעשות, גמול ידו הדה בחור, ועוד פתאום זוכר מעשה בההיא ריבה בסדום, שנתנה לחם לעני ונודע הדבר ומרחוה בדבש ואיכא זיבורי ואכלוה, ובאו הצרעים ואכלוה, וככה זה – בסנהדרין? – הַוְיָא ההיא רְבִיתא דַהוַות קָא מַפקָא רִיפתָא לעניא בחַצבּה אִיגלַאי מִלתָא, ש‏‏ְְַפיוּה דוּבשָא ואוּקמוהַ על אֵיגַר שוּרַא, אתָא זיבּוּרֵי ואכָלוּהַ, וככה, כנראה, אבא לא שוכח, אלהים גדולים, ובאו הצרעות ואכלוה, פשוט כך, מה עוד יודע אדם על הצרעה, על הדבּוּר, הערעיתא, מעשה בשתי צרעות שהיה הקדוש ברוך הוא מזווג לכל אחד ואחד מהן הולכת ושופכת ארסה לתוך עינו והעין מתבקעת ונופל מלוא קומתו ומת, לא זוכר מניין, אולי תנחומא, עם הכריכה המנומרת, הקרועה, לא חשוב, מה כעת חשוב, שום דבר לא, רק מהר מהר, רוצו נבלות, רוצו זוזו רוצו, מהר מהר

וגם יש שם עוד, שמותר את הצרעה והורגים אפילו בשבת, ויש שם חמישה שנהרגין בשבת, זבוב שבארץ מצרים וצרעה שבנינוה, ואת הכלב השוטה – בכל מקום, וגם העקרב שם, מזל שלא עקרב, מזל שלא נחש, שלא צפע, מקום רוחש שממה, והעקרב שבחיידב, כמדומה, והנחש שבארץ ישראל, שאותו בכל מקום, מקום של נחשים, תמיד, ועקרבים, מין מקום בעולם, מין מקום חסר, מקום חסר מקום, וילד שגדל במקום חסר מקום, ולגדל תינוק במקום חסר מקום, אמא לא תסלח לו, אמא לא היתה יכולה לקחת ולהושיב ילד על קן צרעות, במסכת שבת? אולי. וכבר נראה שלא נוכל להישאר כאן. ורק עוד היה לגמור את הנִיר ולשוב הביתה, וכל כך בשקט ישב שם, וכל הזמן, ואיך הוא אדום, וכולו בוער בחום, ושלא ייסתם קנה הנשימה, קטן כזה, וכל כך הרבה עטו כולן עליו, למה לא אותי, שיעקצו כמה שירצו וצרעה שבנינוה, ועוד יש שם על כל מיני פורענויות המתרגשות, החגב והזבוב כמדומה, והצרעה והיתושין שלא היו מתריעין עליהן אלא צועקין, אם אינו טועה, כן, הנה אדם לפניך, אלי, צועק, אליך, מוכן הכל לתת, מי יתן אני תחתיך, בני, צועק אליך, אני, וילד קטן, כזה, הבט, בשמש הזאת, בחום הזה, בריצה הזאת, ברחוק הזה, ועוד לא עברה שעה, והכל כעת רק מישור אינסופי כולו רק ריק, עד מבואות הכפר, ושם שלא יתחילו הילדים והכלבים והבִּלבּוּל והכל, מקום נידח ורחוק, החובש מגיע פעם בשבוע ומה הוא יודע, כינין ואספירין ותחבושות, והוצאת קוץ עמוק, או צפורן, מה זה כואב לו לאדם כשכואב לו, מה זה בגופו כשהוא מותקף בארס צרעות שבו הן משתקות את ציידן, ואחר כך מטילות במשותק ביצים שכשתתבקענה יהיה לזחלים טרף רקב מן המוכן, וצרעה שבנינוה, הדבּוּר, הצרעה הזאת, האוריינטלית, המזרחית, הזהובה והגרמנית, מלכה יפהפיה כזאת, עם חגורות הזהב, והמתניים הצרים, שמתחילה בתוך חור שמצאה באדמה ובונה אותו מחומר דומה לנייר, מן הרוק שלה מעורבב בכל מיני שיירים, וכשכבר בנוי היא רק בהטלה והפועלות כבר מטפלות בכל ומפרנסות, ואילו הזכרים הם רק לרגע ההפרייה, במסע הכלולות, או שרק אצל הדבורים כך, מסע כלולות שרק אחד מכולם משיג אותה ונופל מת מן השמים. אבל לא הצרעות, הן טורפות את הדבורים. עם חגורות הזהב שלהן. לפרנס בדבוֹרים את הדָבּוּרים הקטנים שלהן. רוצו נבלות רוצו, מהר מהר

חשוף ראש, שיער קצר נוטה לצהוב ובעצם כבר מאפיר, ומכוסה אבק על הכל, מצמצם עיניים שפם ופה קפוץ לתוכו, ונוגש בפרדות שאינן יודעות ואינן יכולות ואינן רוצות לרוץ שום יותר או שום אחרת ממה שהן רצות כבהליכה מתנשפת, ומתנערות בהרתעת העור מצליפת השוט ולא חלות ולא נעות למשמע הגערות, ורק ככה הן רצות ולא יכולות אחרת, וככה ירוצו כל היום וכל הערב וכל הלילה אם כך נגזר עליהן, בלי מהר יותר בלי מהר פחות, זה כל מה שיכול היכול הפרדי שבהן, ואין מה לעשות. מה לעשות ילדי, אומרת אמא לאפרוח שלה המכורבל בה, מעוטף בה, מסוכך מן השמש, ומתייבב בלא קול, ואמא, מים? קצת מים? והוא כאילו לא כאן, והיא, תשכב לך קצת ככה, קצת ככה טוב? והוא רק מתעוות, והיא, איפה כואב, מיין קינד, איפה כואב, והוא כאילו איננו, והיא, נורא כואב לילד שלי? ועוד היא, אמא פה, אמא פה, שים את הראש, ואל אבא, כמה נפוח ואדום, ואל אבא וכמעט בצעקה, הילד בוער, למה לא נוסעים, למה כזה לאט, הלא הילד בוער הלא הילד… האם הם שלושה יחד, או כל אחד אכוּל בשלו, ואחד מכולם כמעט הוא כאן כמעט איננו, ואבא מצליף כעת וצועק כעת והפרדות רצות כעת, כמו שרצו לפני שצעק ולפני שהצליף, והמישור סביב החשוף הזה הרק מאבּק אבקים הזה, שהשמש הולכת מעליו כעת ומתחילה כאילו להשתפל משהו, והאופק מלא ריצודים מימיים כאלה, כאילו מי יודע מה, או רמזים, או כאילו שמה זה אחרת, ורק רוצו אתם רוצו, מהר מהר

כמו כוויות סירפד, ונפוח נורא להבהיל, וכמו אין דופק בדופק, ורק ההתייבבות של הכאב שמעבר לעילפון, כי אפילו צעקה אחת לא צעק מעבר לראשונה, הנוראה, הקורעת את העולם ואת האוויר ואת אור השמש, ומייד נאטם קולו משותק, מכאב ומנפיחות, ואבא כבר אצלו, כבר מרים, מה ילד מה, וכבר מניף ידו לגרש אותן וגם בועט בהן ברגלו לגרשן, ומנפנף בכובע, בלי לחשוש מהן, וכבר רץ, איפה כואב, ודוחה עקרב ונחש ויודע כי זה הן, הצרעות, הארורות, מתוך החור שבאדמה, שעליו הפקיד את התינוק שלו לשבת להשתעשע עד שהוא יגמור את הנִיר הזה, האחרון הו הנִיר של החריש של השדה של המקום הזה שעוד איננו, של חבורת הפועלים הקואופרטיבית של חוות יער הרצל הזו, של הפועל הצעיר. האם הם כעת שלושה ביחד (וארבעה, ביחד עם הבן הגדול בן השבע שנשאר שם), או שלושה שאחד נושא אשמה וצריך להסביר או להתנצל וגם להבטיח? ובלבד ש, ובלבד ש, אלהים, ובלבד ש, אשא עיני, מאין עזרי, ממעמקים קראתיך, אדוני שמעה בקולי, תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני, ובקול רצחני פתאום, רוצו הו רוצו, רוצו נבלות, מהר מהר

בלי להכות לא נגיע, ועם להכות אינם רצים מהר יותר, והעגלה כל הזמן בטלטלה לא שווה, במהמורות לא חשובות, ובדילוגים לא גדולים, וכל קרשיה חורקים. שום אב בן עשרים לעולם לא יהיה יודע מה שיודע אב בן ארבעים וחמש, ובינו ובין אמא חמש עשרה שנים תמימות, ומה עושה התינוק הזה לליבו, כשמאיץ בפרדות אל הרופא והתינוק הרופס הזה, השביר כל כך, שנתקף בכל חמתן הפראית של עדת צרעות נרגזת כחום היום, מה יודעים, מעבר לידיעת מחשבות או פסוקים או הרגלי מסקנות, ואיך פתאום לבד, לבד בכל, לבד עזוּב בתוך כל המרחב הנורא הזה, לבד, ורק ממקום לא זכור שהיה זכור, מתמלמל אל תסתר פניך ממני ביום צר לי, אל תסתר פניך, אם לא למעני – למענו, באותה כניעה שמי שלא הגיע אליה לא יודע מה היא, באותה העברה על מידותיו, ובדרך שרק היא נשארה ורק היא, ורק לעשות מה שנשאר, ולא נשאר מעבר לה ולא כלום, וגם הפעם לא כמו זה שמצפים היו שיעשה, כפי שדרך כולם לעשות תמיד, זה שאינו יודע למרוד ולא להטיח דברים במרי, זה שאינו קם והולך לו כפי שאנשים קמים והולכים להם, ושכל כניעתו לבסוף תמיד היא מאוחר מדי ומעט מדי, ולא יחשיבו לו אותה, ועל דממת הלב עוד כאב מתכנס בשקט, מידחק להסתדר איך שהוא, ואל תסתר פניך, אם לא למעני – למענו, כעת הוא מתקפל תחתיו, ימח שמכן, רוצו, רוצו פגירות, זוזו כבר, רוצו, מהר מהר

עגלה רצה באמצע הערבה הריקה, קצת אבק בתוך החום, שדות הדורה כבר קצורים ומלוחכים, שדות השלף כבר לוחכו עד עפר, ואין לא צל ולא עץ ואולי רק על מבואות הכפר יהיו כמה תאנים גדולות כדוריות ושחורות מצל ומריח מתיקות עבשה של בשלות שמושכת אליה את הדָבּוּרים הן הצרעות, ימח שמן, לבד בלב הים הגדול והריק, וכבר רוצים להגיע אל מקום. אינגאלע מאיינס, אומרת לו אמא, ומגישה אוזנה קרוב קרוב לשמוע את דקות הנשימות, ומיטיבה לו את המטפחת הרטובה על מצחו, ועוטפת אותו אליה קרוב, מה עוד לעשות, כעת היא שרה לו כמעט בלי קול אויף דֶער וֶועג שְטֵייט אַיין בּוים, ואבא מסלק באצבע דמעה, שלא ירגישו כמה נמוך לו, ואין לו קול לצעוק על הפרדים. אבל מן הצד נמוך באופק צפון, מבליחה כל הזמן ומרטטת בחום כמין צללית של בתים מחוקים באדוות וחוזרים ומתחברים של המושבה הישנה הזאת העלופה מתחת החום, נרדמת כשנות דור, ואוחזים בשביל הזה המקומח, וזוכרים פתאום כמה קשה הכל וכמה קשה להיאחז ובמפורש, ולמה לא קצרו עדיין את הקוצים שקרוב לשער, ואיך לא גדרו עדיין את הפירצה שאצלו, ואיך לא פתחו עדיין מוצא למֵי הירוקה שלמטה, כולן החלטות מוחלטות ורק לא עשויות, וכך מעזה העזובה לדחוק רגל פנימה, ובעוד צעד או שניים תחזיר פנימה את המידבר שבקושי גרשו אותו, לפחות עד מחוץ לגדר, וגם את הענפים היבשים צריך היה לגזום משכבר, ואשמה מציצה מכל צד, ועוד קוצר־יד, ואימת הכשלון שתמיד מציץ כאן מקרוב, מתחזקת לתוכחה מפורשת, שמצטרפת מאליה אל הפחד שיושב כאן תמיד קרוב אצל השער, והמידבר כבר מוכן להיכנס פנימה, באפס קול ובמין מובן מאליו וכחוזר אל מקומו.

החרדה של תמיד תמיד הנה התממשה. וכבר לא חרדה מפני מה שיבוא, מפני שזה כבר ישנו, וכבר כאן, וכעת היא כולה החרדה מפני מה שהרופא יגיד, ורק להגיע כבר, אלהים, רק להגיע. וכל הפחד מסתבר היה פחד מבוסס. גלוי כעת כולו ממשות, אמת גלויה בחוץ, בואו תראו, כולו מציאות, כולו ממשות. כל כך חשופים כעת, והמכה מוצאת אותנו חשופים לפניה וחסרי מגן. הכל נסחף מן היד. ומה יוכל לעצור? קצרה היד מאחוז, יד אחת של ילד קטן, פעוטה צנחה מידי אמא, ויד אחת של אמא אוספת ש‏‏ָבָה אוספת אותה רכה מרוך, וידי אבא אוחזות כעת רפויות במושכות ריצת פרדות עיקשות, ואוחזות גם בשוט בלתי מונף, והרגשתו כמו של הנופל כשרואה למטה את האדמה הקשה רצה לקראתו לעשות את מגח ההתפצחות. בקושי הוא מדובב אל עצמו, די כעת די, די אבא די. אתה אבא כאן כדי לא לאבד עשתונות. כאן, ובארץ, והכל, ובכלל. ואתה הוא האבא שלימד תמיד שרק על פי השכל יחליט האדם, ופתאום ופסוקי התהלים האלה, או כאילו יש באמת מישהו מלמעלה להשגיח בך, ושאולי טעית ברוב גאווה וזרקת מה שאסור לזרוק, ומבולבל. ואילו כל כיכר המישור הזה, היה פתוח כעת סביב סביב, מישור קיץ נקי, והאופק הוא מעגל שלם ונקי, שכאילו נרשם בעפרון מושחז מאד לדיוקו המושלם, ובאמצע, קטנה ובטלה רצה לה איזו עגלה וכמעט שלא עושה אבק.

אבקים אבקים. פה ושם מתרוממים בלי סיבה באין רוח וצונחים בלי סיבה קורסים להם תחתיהם. פתאום והם מתחילים ורצים בשדה ופתאום חדלים. מתרוממים מלא כלום ונופלים אל לא כלום. בלתי צריכים לסיבות. וכאילו אינם אלא כמין צמרמורת של האדמה, תוקפת וחדלה. ופתאום ובלב המישור יש כעת מצולות עמוקות של כחול, כחול כחול, מרפרף עוד רגע ומתעתע, ונוצץ ואובד בהרבה הבלחות, והכל ענקי כל כך אין סופי וכל כך כאילו זה הים, ובלי שום מאמץ, ובלי שיש כלום על פניו, וגם לא שום עננים, ורק גדלות אין קץ שרועה כזו על גבּה בעולם, כאילו עולם של מינרלים, שמים ואדמה ואבקים, ושום דבר צומח או חי, וגם לא צריך שיהיו, אלא העגלה הקטנה הזאת הרצה אבודה במרחב המינרלי הזה, בתוך הגדלות הזאת שלא לפי כוחו של המתבונן מן העגלה, שככל שתרוץ איננה משנה דבר ולא מתקרבת אל כלום ולא אל מקום, גדלות מאליה בלי שום מאמץ, שלא עשו אותה שתהיה, והיא רק מעצם מהותה האין סופית, במישור אחד ושלם, כיכר אלוהים שלימה, נקיה, וריקה, שקשה למצוא בה שום אחיזה או תחילת אחיזה, ושכל הזמן קורים עליה דברים חשובים שאין להם שום חשיבות, ורוטטים עליה זיווים זגוגיים כאלה, מימיים כאילו, מימיים מדומים, פתאום אבקים רצים להם עדרים עדרים, ופתאום ריק במלוֹא הריקות המלאה, או איזה כחלוליות של רגע, עמוקה כמצולה לא תשוער, שהופכת להבילות מהבּילה, עם לכל התעתועים ועם כל רטטי ההבלחה, מאורעות של פיזיקה של האור, על פני הפיזיקה של המישור, או כאילו באמת מישהו עושה שם דברים באיזו כוונה מיוחדת, כשבאמת הכל, מצד אל צד, איננו כלום בתוך החום השווה, השותק, והמישור המבליח באובך, והאדמה והאדמה שמתגלית רק כאדמה שלא מעבדים אותה וכאילו יש יותר מדי אדמה, אדמה גדולה מיכולתו של אדם, ושרק עגלה אחת רצה עליה כעת, בטלה ומבוטלת, שתרוץ ככה עד סוף הימים, שווה, ישר, במישור, מתחת לשמש בלב הענקיות הגדולה ורק בלא־כלום וכל הזמן רק באותו לא־כלום.

ואדם, האם לא צריך להכיר את מקומו? את הכל וגם את הצרעות? החל באיך הן מחפשות להן חור מוכן באדמה, תמיד חור מוכן כדי לבנות בו את הקן, וקרוב לעצי חרוב. שמספקים להן, כנראה, חומר בניין לבניית הקן, ועד לארס שלהן ובמה הוא מסוכן ומה זה עושה לנעקץ כשהוא קטן כזה, אה, אלהים, ילד קטן כזה, מה עושה ארס הצרעה לילד שעקצו אותו חמש? עשר? מאה? מפני שאדמת הבור היא שלהן עד שיבנו כאן והכל יהיה בנוי, ורק אז אולי לא יהיו כאן צרעות, ולא נחשים, ולא כל שדי השחת של המידבר, מפני שעל צד האמת, הלא עדיין אין כאן מקום. והכל רק נסיונות, והמקום שישנו הוא דוקא זה הריק והגדול והפתוח והבלי כלום. אפילו לא הוחלט עוד אם תקום כאן חווה נסיונית, או כפר של קבע, או תחנה ביער, או לדעת אחדים מושב ולדעת אחרים קבוצה, הכל במלים לא מוחלטות, וכלום לא ברור עוד, גם כשבכנרת הנה כבר התחילו משהו, וכל מה שיש כאן עכשיו כולו הוא רק ארעי תמיד רק זמני תמיד רק בין שתי החלטות, רק לקראת רק בדרך אל רק בינתיים, ובינתיים גם הבית בן הקומותיים וכמה סככות וכמה גדרות לפרדים לסוס לשתי הפרות ולתרנגולות המתרוצצות, הכל רק מחנה לשעה שמחר מפרקים ואיננו, ולא ברור לאיש אם הזיתים יצליחו כאן, אם האורנים או הקזוארינות, יודעים רק שמשהו הולך ומתהווה כל הזמן והולך ומשתנה כל הזמן, ושהמידבר שבחוץ חזק מכולם, וגם אדישות המוסדות. ואין התקציב, ואין המחשבה רִחקת־הטווח, ואין הבטחון בכלום, ושמן הכל לא יודעים אלא תמיד רק קצת ורק מעט מדי, ומי יודע גם מה הרופא יודע, כשנגיע אליו, מה יודע הרופא, ומה יהיה.

מה עושה הרעל לתאי הגוף, מה לכדוריות הדם, מה לעצבים, או למוח, ואולי ללב? מה יש לה לצרעה בארס שלה, רק מכאיב או גם ממית, מספיק כדי לשתק חרקים כמוה ולא מספיק ליצורים גדולים ממנה? ומה אומרת הנפיחות הזו, מה זה אובדן ההכרה, ההתעלפויות הדופק הרופס, הפרפורים האלה – מאבק על דחיית הארס מן הגוף, או התפוררות ההתנגדות והריסת הרקמות? וכעת יזריקו לו משהו, או יקיזו ממנו משהו, אני צריך למצוץ ממנו את הרעל – אני צריך למצוץ ממנו את הרעל – אני צריך למצוץ ממנו את כל הרעל, להשאיר את דמו נקי, ואבא לעולם אסור לו שיהיה מופתע, ולעולם אסור שאבא יושיב תינוק על חור צרעים ויטען אחר־כך לא ידעתי. הילד יכול להיות מופתע ולטעון לא ידעתי, כל אחד בעולם יכול להיות מופתע ולטעון לא ידעתי. לא אבא. ואגב, הרופאים שלמדו בווינה מה הם יודעים על הדָבּוּר המזרחי שכאן? מה הם יודעים על המחלות שכאן, מה ידעו פעם על המלריה, ומי ידע אך זה לא כבר שהיתושה היא שעושה את המלריה, ולא האוויר הנאלח שעולה מן הביצות, פיתחו חלונות אווררו שאפו אוויר צח, אמרו לנו אז, בחדרה, והיתושים באו במיליוניהם, או מי ידע על הטרָכומה שבעיניים, הגרענת, או על השיעול ועל השחפת, הכל כל כך רופף, כל כך רופס, שביר, וילד קטן הולך בין כל זה, חשוף כל כך חסר מגן, ורק העיוורון שלנו, פתי מאושר, לא רואה עד כמה, חיים חיסין, הלל יפה, ובאמצע הלילה היו מעירים אותם ועל גב החמור או על גבי הסוס היו רצים והתיק השחור בידיהם, מה יש לו לרופא בתיק השחור שלו? ואת ד"ר מוסקוביץ העירו באמצע הלילה אל חולה טיפוס רחוק מעבר לוואדי בגשם השוטף ועד שחזר והוואדי כבר היה מלא וגועש וסחף את העגלה ואת הסוסים ואת הרופא, ובבוקר מצאו את גופתו בטין הנחל לא רחוק.

אמא כעת פתאום, מתי כבר נגיע, ואבא אליה בהתווית השוט, הכפר הנהו כבר ואחריו כבר קרוב, שיש בו הרגעה ואין בו הבטחה מפורשת, ואבא קם על רגליו ועומד כעת ומניף את השוט ומצליף וגם מקפל את יותרת המושכות ומצליף וגם צווח עליהן נו, זוזו, רוצו רוצו פגירות, מהר מהר, והן אמנם נבהלות וגם נפתעות וגם פותחות בריצה מבוהלת לא מתואמת, ורצות כברת דרך עד שחוזרות אל אותו טירטון שלהן שמתראה כשעטה אבל אינו ריצה, ושצריך להסתפק בזה ואין מה לעשות. וכולי מפני שההצלפה היתה כדי שאמא תראה ולא כדי שתפגע בבעלי חיים עמלים, קשה לקבוע במדויק. ומכל מקום, הלא בונים כאן כעת עולם חדש. משהו שעוד לא היה כמוהו. משהו שכשמאמינים בו לא צריכים לשום אישור שאמנם אפשר לעשותו. משהו שבו העצים שעוד אינם כבר צומחים, שהשתילים שקשה להבדיל בינם ובין עשבי הבר כבר מתחזקים להיות ליער שמשנה את פני המקום. מיני שתילים שהמקום לא חלם להכיר אותם מעולם והם הולכים כעת לעשות את המקום שיהיה נצבע בצבעם, האורן, הברוש, השיטה, פלפל הבכות, וגם האקליפטוס ועונותיהם יהיו עונות טבע המקום, ושמם ייקרא עליו, תל האורן, נווה הברוש, בית השיטה, ושכל אזרחי המקום שמעולם, הינבוט, והיבליט, והדרדרים, והאחרים, המאובקים האלה, וגם הצרעה, לא יכירו אותם, ואפילו ייעלמו מכאן, יקראו עליהם בספרי הטבע, ובחדרי הטבע, ואם עוד יהיו מים, ואם עוד ימצאו כאן מים, וימצאו אם יחפשו, ויחפשו אם יאמינו, ויאמינו אם… והרעיונות הפורחים כה גדולים עד שמבלבלים את כל המעשים, והמעבר לקראת האפשרי מבלבל את האפשרי, והאמונה מבלבלת את הקרקע, והקרקע מבלבלת את הבן־אדם, וכשפתאום אין עוד בלבול – נבהלים פתאום. כאילו איזה איוּם נפל פתאום עלינו ומאיים על הכל. מה קורה כאן. איך מחזיקים מעמד. והלא באמת הכל כאן רק משחקי אשליות. כל החשבונות, כל החישובים, הכל משחקי הנדמה לי, וכל המומחים, מה בעצם יודעים, מה אמת, ומה באמת, ופתאום, לפתע פתאום… רוצו נבלות רוצו

אמא אומרת, הוא נורא שקט אני מפחדת, ואבא אומר, זה כבר הכפר, ואמא אומרת, הוא בוער בחום, ומטפטפת מן המטפחת מים אל פיו הפעור, שיש בו כעת גם גניחה קלה כזאת, מין התייבבות מתייבבת כזאת של בכי ילד שלא יכול, ואבא אומר, כעת זה כבר קרוב, ושוב קם להצליף בפרדות, בפרד ובפרדה, אף כי מה לפרדות ולמינן, מין חמורים שעירים מגודלים גדולי ראש ומכוערים למדי. וכבר בתוך הכפר, ומאחור נשארת לה הכיכר הגדולה הפתוחה, האין סופית, המישורית שאפילו קצת האבק אינו רושם עליה כלום, חשופה כולה לשמש בלי אף נקודה של צל או למאחז עיני אדם מודלקות, ושצריך להיות משוגע כדי לראות שבאמת זה כן יפה, ושאת כל היופי העצום מכל והפתוח כאן משאירים כעת מאחור וכאילו מהר מדי ובלי פרידה כראוי, וכבר נפתלים ומתגלגלים בין כל החושות והחצרות וריחות הכפר, באמצע הצהרים מנומנם למדי וכאילו אין איש, ואיזו פרה שמעלה גירה ראשה בצל גדר וכל גופה קלוי שמש עד בוהק, והתאנים הגדושות צל שחור ועבה וריח רקבובי משהו, והאשלים שעל כיכר הכפר על מקום הגורן שהיתה עד לפני זמן מה, וזקן אחד יִשוּב ומקלו בידו, ואחר כך הילדים מאיזה מקום, כולם ובזעקות תרועה, אבל נרגעו מהר, ואשה שיצאה והאהילה בידה על עיניה להיטיב ראות, ופתאום ומעיניה התמהות נשתקפה תמונת העגלה הזאת המובילה ילד חולה לרופא, מה קרה אצלכם, נראה בעיניה, וסקרנות ואולי גם השתתפות, אם לשפוט לפי פניה הלא צעירות ומטפחתה הכוֹסה עליהן, ואז מסתבכים ללא מוצא בסימטא אחת, כשאין זמן לאף טעות, ומישהו מתנדב מאליו להראות את הדרך כאילו ידע והיה בסוד המסע, וכנראה שיש משהו מעורר רחמים, ועד פתאום דמעות בעיניים, לרגע, ואחר כך הבית הגדול הבנוי עם השמשות הצבעוניות והרבה סוסים קשורים לגדר כאילו היתה כאן איזו מועצה, ומשוכת הצברים עם פירות בודדים מעבר להבשלתם אדומים אודם מוגזם חולני, ובאמצע הסיבוב עומד גמל וחוסם ואדוניו מוסיף ונוזף בו קיללי קללות, וכמצטדק ובסליחה גורר אותו באפסרו לפנות את הדרך, סח באָדנוּ, אומר לו אבא, בּאָדנוּ יסלמו, אומר איש הגמל, וסיעת כלבים מתרגשת ובאה כעת סביב העגלה, בנביחות אימה, וכאילו לעולם אי אפשר יהיה להפטר מהם, וזו כבר היציאה, עם חבורה שלימה, כורעת ומיושבת לה בעצלתיים לומר דברים בעצלתיים ולשמוע בעצלתיים, וצמצמה עצמה בקושי לקצת הצל שנשאר מתחת לכרכוב אלומת קלחי השוּמָר שהושקעו בתקרת בית החומר, וחוטריהם בולטים כדי עשיית רצועת צל, והם מהלכים כעת והולכים בעיניהם אחר התקרבות העגלה ואחר התרחקותה, ומישהו מביניהם שאוסף שולי בגדו קם ואומר, אש מה לון, מה יש לו לילד, ואבא משיב לו, אל זוּנבּוּריאת אכּלוּהו, הצרעות אכלוהו, אִינעָלאבּוּהוּ אל דָבּוּר, יא נאָחְס, אומר האיש, באבי אביו הדבּוּר, המאוס הזה, מָה תְחָפִיש, אומר האיש, אל תחשוש, זה לא כלום, ואללה יסהל עליכּוּם.

וכעת סוף סוף בשביל היוצא והולך לקראת מעלֵה גבעת החול והחַמרה שמעליה כבר אפשר יהיה לראות את צמרות האקליפטוסים הגבוהים שבכניסה למושבה. וכעת, אמא אומרת, כעת לרוץ, כעת מהר מהר, כעת לרוץ, ועוטפת את הילד וגם מנשקת מצחו, לחוש את חומו, ואבא גם קם מייד ועומד בעגלה ונוזף בהן בפרדות המזיעות וחסרות המנוחה למשמע צעקותיו ולמיצלף שוטו, אף כי הן יודעות שעוד מעט הוא יחדל והן תחזורנה לצעדיהן שכאילו הם ריצה. ועם זאת, אמא איננה יודעת כלל שצמוד אל קרש ירכתי העגלה יש טמון כל הזמן, כאילו תמים, מקל אחד עבה למדי, מפני שלעולם אי אפשר לדעת מה יכול לקרות כשמוכרחים לעבור את הכפר הזה, כשם שקשה לראות איך אבא הזה קם לכאורה ומניף באלה הזאת לפצח ראשי כל מיני תוקפים אפשריים. שאלה נעלמה, שאלת הערבים, ואותו ויכוח ישן בינו ובין יצחק אפשטיין לא הוכרע עדיין. והאמת היא, לא נוח להודות, שזה יאוש, ושהמציאות יום אחד תצטרך להכריע בכוח את כל הוויכוחים. בעוד עשר שנים איך ייראה המקום הזה, וכשהילד יהיה גדול ויצטרך לעבור בכפר הזה מה יראה כאן? אלא שהארץ הזאת, כפי שהיא, תמיד היא ארץ שיש בה גם עקרבים וגם נחשים וגם צרעות, וצריך לדעת לחיות בה ולהתרגל, ולגדל בה את הילדים. וככה זה. בינתיים.

ומה שנוגע ליאוש, קשה להתגבר עליו. אפשר להתעלם ממנו. זאת הארץ ניתנה למיואשים אמר גורדון, למיואשים באמת, וכולם מתחרים מי יותר מיואש באמת. אהרן דוד גורדון מתחרה ביוסף חיים ברנר, והוא ביוסף אהרונוביץ והוא ביעקב רבינוביץ מי יותר מיואש באמת. כי רק במיואשים באמת יש תקוה. אבל העם היהודי אינו מוכשר ליאוש, טוען ברנר בהתרגשות, ועוד הוא טוען בחמת רוחו כי הוא את כל העם היהודי אינו מקבל. לעם היהודי, הוא טוען, אין עתיד. אני פסימיסט, צועק ברנר, פסימיסט עד השורש, בלי כל ויתורים, וצעקתו הראשונה והאחרונה, הוא צועק, יסוד אחר! יסוד אחר! אבל גורדון לא רוצה לשמוע. יסוד אחר כן, אבל בלי ההלקאה העצמאית, הוא אומר, ובארץ ישראל לא בונים כלום מתוך קלות דעת או מתמימות רומנטית, הכל נבנה רק מתוך העמידה המיואשת על קו הגבול האחרון: עמידת המחנה הנשאר, איזה יופי של ביטוי, המחנה הנשאר, מחנה המיואשים באמת. אלה שלא תפתה אותם במלים מרגיעות, אלה שלא תמכור להם אשליות כאילו הן המציאות. כי לברנר, לאחר כל היאוש,, יש גם עוד מילת קסמים אחת, הסוד הוא אומר, משהו שהשכל לא יודע, אלא משהו שמעבר לשכל, הסוד, כן, והסכוי שמעבר להגיון, ושמעבר לחוקי ההיסטוריה, כי מצד חוקי ההגיון, הוא אומר, אין עתיד. ורק בגלל הסוד, ורק בגלל הלא ברור והלא מובטח – עדיין כל החשבון לא גמור, ורק עם הסוד כל החשבון גם לא ייגמר. ושמו של הסוד הזה הוא כמובן – אף על פי כן. הו אלהים. קל להגיד. אפילו היאוש הפך אצלנו לסיסמא. ומה נשאר? רק עצוב. שעצוב.

הבו לנו יחידים, כתב אהרן דוד גורדון, הבו לנו יחידים מתייאשים, כי אין לוחמים גדולים מן המתייאשים הגדולים. אלה שאינם מצפים לשום גאולה שתבוא עליהם, אלא הם עצמם הגואלים. ופה בחול אמא ואבא רצים עם הילד אל הרופא, מתפללים להגיע כשהוא עוד חי, ואבא גם אומר פסוקי תהלים שזוכר, שבאים אליו מאליהם בלי שביקש וגם בלי שיודע למה לא, ואמא מצלה עליו במטפחת מן השמש, ושרה לו בלי קול, על הגבעה עומד לו עץ, מן המולדת הרחוקה, כשהיתה פעם נערה עם הוריה ואחיה ואחיותיה והכל עוד היה חזק ויציב ויערות וגרגרי יער וריח יערות, ושירי ציון, שרה ומלטפת ראש קטן קודח בחום מעולף נושם בקושי ופניו נפוחים ולא רואים את העיניים ורק קצה ייבּוב מתייבב לו בקושי משפתיו היבשות, וגם לא ברור מה יהיה הרופא יודע, לא מפני שאינו רופא טוב אלא מפני שמה רופאים יודעים על הצרעות ועל הארס ועל מה שקורה לו לאדם כשהן מחדירות בו את עוקצן הפראי ומתיזות ברשעות את הרעל פנימה ולתוך זרועותיו ולתוך רגליו הקטנות ככל שהיו חשופות מעבר לקו הבגדים, ומי יודע לספור כמה עקיצות, עדר שלם של צרעות בחמת זעם ובהסתערות נרגזת על כל הגוף שבקושי אינו נחנק, כולו נפוח ומורעל – מתי נגיע.

מה יודעים על עקיצת הצרעה, מחוץ לידיעה שזה כואב נורא, ומסוכן, לפעמים, וביחוד לילדים, ולחולי אסטמה ולחולי לב, ולחולי ריאות. מה יודעים לעשות כדי להקל אם לא כדי להציל? תחבושות קרות או חמות? קצת אלכוהול, לשתות קוניאק? מה יודעים על העקיצה יותר מכל מיני סיפורי עַם, כל מיני ידעונים וכּשפנים ובעלי לב טוב שרוצים לעזור. וחוקר הרעלים מה הוא יודע על הרעלים, מלבד שהם מכאיבים ולעתים גם מסוכנים? וחוקר גוף האדם מה הוא יודע על השפעת העקיצה ועל מעשי הרעל בגוף? ומה זה בכלל הכאב? מה זה כאב? מה עושה את הכאב שיכאב? מה כואב לו לאדם כשכואב לו? העצבים, הדם, השרירים, הלֵיחות שיש בו, הלבנה, השחורה, האדומה והירוקה? או שזו הנשמה, ונשמתו שלו היא הכואבת? ואולי אין כל הכאב אלא רק צעקת הגוף לבוא לעזרה, שהנה קרה דבר שהגוף לא יכול לעמוד בו? נתבהלו הצרעות ההן בקן שבתוך האדמה, והראשונה הזעיקה את האחרות, ומייד בסדר מתורגל הן מזנקות על המאיים עליהן, וגם יודעות איפה לעקוץ כדי שייכאב באמת, ומעקיצה לעקיצה כוחן גדל ומעקיצה לעקיצה רוח קרבנן נחלש – ומי יודע מה היה אלמלא אבא שהגיע מייד ותפס בילד והבריח אותן ואת המונן המזמזם עליו, והבריחה שברח משם והילד על זרועותיו, ילד קטן, ילד שלי. וכבר עולים במעלה החול, והכאילו ריצה כעת היא פשוט הליכה, והליכה שהולכת ומתקשה והולכת ונתקעת.

אילו קרא אבא את מה שמצא וקרא המבלה“ד הזה, ממחקרי הרופאים על הצרעה ועל עקיצתה (למשל, מ' סייפרס הרפואה, כרך נ“ו, חוברת י”ב, יוני 1959: “תגובה כללית עקב עקיצות דבורים וצרעות”; או, למשל, א' קסלר, הרפואה, כרך פ“ט, חוברת י”ב, דצמבר 1975: עקיצות מדבורים וצרעות“: או למשל, אותו ד”ר א. קסלר ברופא המשפחה, כרך ו', חוברת 1, 1977: “עקיצות דבורים, צרעות, יתושים ונמלים”), היה גם משתומם מאד וגם לא מבין הרבה מה הם סחים. שהעקיצה גורמת לריגוש (סנזיטציה) כלפי אנטיגן מסוים, וגורמת לתגובה מסוג פיליאכטית, שגורמת להֶלֶם אנאָפילאקטי, על ידי החומצה הפוֹרמית, ההימוליזין, ההיסטמין, והסאוטונין, ושהחמרים החלבוניים שמהם מורכב הארס אינם גורמים לתגובה האלרגית, אלא לתגובה הטוכסית, ושהתגובות המצויות בחרקים מסדרת ה-Hymenopetra, הן תִפרחוֹת בצורת כתמים, אוֹדם מתפשט בצורת סרפדת (אורטיקריה), ותפיחות בגרון, ובבלוטות הלימפה שמתחת לבית השחי, ולהרגשת חנק, ולחרֶלת, לצרידות, לשירנוּק, ולנשימה אסתמטית, וסחרחורת, בחילה, והקאה, התכווצויות הבטן, עם דפיקות לב מואצות, ירידת לחץ הדם, הזעה, עירפול, איבוד ההכרה, ועד, במקרים הקשים, עד להלם האנאפילאקאי, וחום מעל לארבעים מעלות, ותנועות עוויתיות בעיקר אצל ילדים. ושמכולן קשות העקיצות בפנים, סביב העיניים (מראה מחריד, כותב הרופא, בלי להעלים), ומסוכנת מכל היא העקיצה בפה, בבית הבליעה, בלשון, או בחיך – מהר לבית החולים לטיפול, להזריק מתחת לעור, ולהוציא את העוקץ מן הרקמה בלי לשפוך את שארית הרעל פנימה, ולהניח תחבושת אנטיפלוגיסטית (ככה?) לתת כדור אנטינויראלוגי או למצוץ כדור איזופראנאל או כדור אפאדרין, ולחילופין כדור פיריבאנזאמין אף כי לעתים מוטב למהר ולחסום את העורק הנוגע בדבר, ולהזריק תכשיר אנטיהיסטמני לתוך השריר, או תכשיר מסיס של סטרואידים, ואולי גם להזריק קאלציום לתוך הווריד – ואם חלילה אין השפעה מהירה לזריקה הראשונה וגם לשנייה – מייד להריץ לטיפול בחמצן ולמתן תוך־ורידי של נוזלים עם נוראדאנלין! מה כל זה אומר? מי מבין כאן מלה? למי בקיץ תרע”ח יש דבר מכל אלה? מי שמע על עצות ועל מעשים מעין אלה? צחוק צחקו לנו. ואיך עדיין לא מתנו כולנו?

האם יש כאן באלף הקילומטר סביב סביב רופא שיודע משהו מכל זה או מבין מה מבקשים שיעשה? אבא קורא הרבה גרמנית ורוסית וזוכר כל מה שקורא, האם שמע משהו מאלה, או מבין? האם יש כאן רופא ששמע כי התגובה הכללית לארס היא ביטוי של הרגישות לחלבון, ושמוטב על כן שיקדים טיפול מונע במי שמוּעָד לתגובה ריגוּשית, על־ידי חיסון הולם? ושאם לא תפחו בלוטות הלימפה, ושאם חלבוני הארס לא עוררו תגובות סוערות אנאפילאקטיות, ושאם ההכרה לא אבדה – האם כבר מותר לו להסיק שהחולה ניצל? ובלבד שהעקיצות לא חסמו את דרכי הנשימה, השם ישמרנו. או האם יוקל עליו כשיידע, שתגובת מי שנעקץ אפילו עשרים עקיצות היא עדיין רק בחזקת “תגובה מקומית מורחבת” ולא נורא, וגם אם ההרגשה הכללית רעה למדי, לרבות הקאות וחום גבוה, עדיין אין זו “בעייה תיראפוטית רצינית”, ושכל מיני האדמת הסרפדת החרלת והתפיחות והסחרור, עתידים לחלוף מאליהם אי־כך, תודה לאל. הכל בתנאי שהתופעות שבעור, לא היו מלוות בתופעות במערכת הנשימה ומחזור הדם, ולא במערכת הנשימה ומחזור הדם, ולא במערכת העיכול ודרכי השתן, או במערכת העצבים והשרירים – כי אם כן, בלי לאבד זמן, לבית החולים הקרוב. ומהר, ולהשתמש בתרופה הבדוקה מכולן – באדרנלין, ובמקרה חמור יותר, בהזלת נוזלים ובאינפוזיה א.ק.ט.ה., ובתמיסת סידן תוך ורידית, ועדיף תמיד כמובן שיהיה חיסון מוקדם לבעלי הרגישויות, אבל, לעומת זה: שכל מי שנעקץ פעם אחת קודמת, הרי זה מוּעָד יותר לתגובה קשה: ושעקיצה מוקדמת מחזקת תמיד את התגובה השלילית. וראו, הו הנעקצים, הנה הוזהרתם.

רופא

אלהים אדירים. רק מזל שבני־אדם עוד חיים. מָגוֹר מסביב. ומזל גם אולי שאינם יודעים כל כך הרבה. ואם אבא לא יודע, אבא שתמיד כולם הולכים אליו כשאינם יודעים תאריך בהיסטוריה, או מקום בגיאוגרפיה, או איך לנקד “האדמה”, או מה זה “התוצר הגלמי הלאומי”, הוא מהרהר ונזכר ומודיע דברים בדוקים, וכשאיננו יודע, הוא מבקש שהות ובלילה בלילה מחפש בספרים ויודע, ואם גם הוא לא יודע מי כן יודע? אחדים אולי יצחקו כשאבא כותב “כנסיות הברית” במקום ארצות הברית, או “אלוּנטית” במקום מגבת, או “חרוֹשת” במקום תעשיה, אבל אפילו מילון בן־יהודה עוד לא היה גמור, ולא מילון גוּר, ובוודאי לא אבן־שושן, ואילו ערוך־השלם כן היה כאן, לא כל חלקיו אמנם, ויום התלמוד היה, ככל שנרשם בזכרונו, והרבה מן התנ"ך, ומישעיהו בעיקר, והערת כוכב היתה לרשותו בתחתית כל מאמר באותיות פטיט, ובה שיתף קוראיו בהיסוסים אם נכון לומר ככה, ולפחות התנצל, כהוראת שעה. אבל כעת הפכה הדרך לקמח חול רופס, והאופנים היו הולכים ושוקעים עמוק, והפרדות היו ממתחות שריריהן וגבן היה שוקע ממאמץ הסחיבה, עד שאבא יורד מן העגלה להקל וגם אפילו הודף בצד העגלה להקל וגם אפילו הודף בצד העגלה לסייע, ולא רק שאין עוד ריצה אלא שעוד רגע צריך לעצור רגע ולהניח להן לעמוד לתפוש אוויר ולהתנשף ולטלטל מעלה מטה ראשיהן הכבדים החמוריים במוגזם, ולטלטל כל מוסרותיהן בצילצל שרשרות ואבזמים, והחול העמוק מחכה בשקט, והוא עמוק כאן מהתפרקות אדמת החמרה החרבה, כנראה, ומהתרופפות הקולואידים המחזיקים את הידבקות חלקיקיה, לעזאזל חלקיקיה, לעזאזל הקוֹלוֹאִידים, לעזאזל כל אדמת החמרה. די, שואג אבא, קדימה, הוא שואג ומנער מעליהן את השוט כדי ששמע צליפתו יקפיץ אותן לדרך, ושגם אמא תשמע את צליף הצליפה, ומייד הן אוזרות כוח בהרבה התנערות, וממתחות שריריהן ומקערות גבן ומושכות בלי להבחין באבא שירד וגם הוא עימן בסחיבה, יחד, שואג עליהן אבא, ומשקיע נעליו בחול וממתח שריריו ומקער גבו לדחוף, יחד, הוא שואג עליהן, ורוחו עוד מעט תקצר עליו, יחד, קדימה, יחד, הוא דוחף בצידי העגלה, בלי נשימה, ממש דוחף וממש שואג נוראות וגם כאילו מנפנף בשוט, ובעוד רגע, שוב נעצרים כולם ואין בהם נשמה ושוב מוכרחים לתפוש אוויר רגע ולנוח רגע. מה לעשות. וכעת כמובן גם בא להן הכרח לפשוק רגליים ולקער גבן ולהשתין, בדיוק כעת, הפרד עושה כדרכו והפרדה עושה כדרכה. מה לעשות. חור נבעה בחול תחתיהן ממולא צוהב מקציף, אבל כעת יש בהן יותר עוזמה למשוך, ועוד מעט וגם יצאו מן הקמח הרופס הזה, הנקי הזה, הזהוב הזה, הבוהק הזה בשמש הזאת. עוד עשרים שלושים צעד ותיחשף לה החמרה המהודקת, ואפשר יהיה לשעוט על פניה עד מעלה הגבעה הזאת, החשופה כולה המלוהטת כולה, המכוסה כולה חילף מוכה חורב, מכוסה כולו שבלולים לבנים כאילו הם פריחתו. והלא זו ממש אדמת פרדסים מהודרת, עשויה בדיוק לפרדסים, ממש יפה להלל לפרדסי השמוּטי היפואי, כי לא גפנים יושיעו ולא שקדים יושיעו וגם לא טבק שהתחילו מדברים לאחרונה כאילו מן הטבק תיושע ציון ויהודה תשב לבטח, פרדסים יפה לטעת כאן, ולחפור בארות, ולשתול חושחש ולהרכיב כעבור שנה ברכב יפואי אצילי, עדין, נוטף עסיס ודק קליפה. וכעת רק עוד מאמץ אחד, מסביר אבא לאמא וגם לפרדות, עוד מאמץ אחד ויוצאים מן החול, קדימה, שואג אבא, זוזו לכם, הוא שואג, וגם לא נח עד שבאמת יוצאים והקרקע שוב צפודה וקשוחה, והוא חוזר מעודד ומטפס פנימה, ומביט מעודד בו בילד מתחת למטפחתה של אמא, שכעת רואים איך היא יושבת ובוכה בלי לומר דבר.

איזה מעודד, הכל פתאום צר כל כך. חסר שום סיכוי. אל תבכי אמא, רוצים להגיד. או לצרוח על הפרדות. ואין כוח אלא רק לתת לדברים להתגלגל כמו שיתגלגלו. מי הבטיח שיהיו פרדסים, מי הבטיח שיגיעו בשלום. מי הבטיח משהו. רק פתוח פתוח סביב רק צרוב ומובס שמש הכל, ורק במערב, על שפת המערב, יש קצת הבהובים כאילו רטובים, ושהם דווקא עושים טוב, או כאילו מנחמים, או משהו, אם אפשר לנחם, אלא אבא אסור לו שייתפש לחולשה, אם אבא מרפה לרגע, אם גם הוא נתפש לחולשה, והכל נסחף. כאילו רק חיכו לזה. בעוד רגע יתחילו לראות את האקליפטוסים שעל גבול המושבה, ועוד קודם, מן הצד, יתגלה הג’ומז הזקן והגדול, למזרח, זו השיקמה שעליה כתוב בתנ"ך, ושמי שבא אל צילה נרתע מייד ממתיקות עיפוש ריח הפירות הרקבים בהמוניהם, עץ משונה בכולו, ושמייד במדרון שמעבר לחורשת האקליפטוסים כבר אפשר לראות את בתי המושבה, ואמא תראה בוודאות שעושים הכל, כל מה שאפשר לעשות, כדי להגיע מהר, ומה לעשות. האם הוא ואמא יחד או כל אחד לבדו? אמא תמיד היא יודעת לפני שעולה על דעתו. יש לה חושים כאלה לדעת. ואילו אתה גם כשתתאמץ לא תוכל לדעת לפניה דברים שהיא יודעת מאליה, כאילו היישר מפי העולם. והיא והוא הם שניים מסתבר שאינם מגלגלים דברים באותו אופן. ואולי גם איש חושב כך ואשה חושבת כך. זה כך וזו כך? מי יודע.

הנה, למשל, מלכת הצרעות היא אמא של כולם. בתחילה היא אחת ולבדה. ויום אחד באביב היא מקיצה ומוצאת איזו התחלה מוכנה של חור באדמה, ומייד היא מתרגשת להעמיק בו קצת, ומייד לשה מרוק ומשיירים כמין נייר, ובונה ממנו את התא הראשון של הקן ומטילה בו ביצה, ובונה עוד תא ומטילה בו ביצה, ושיש די תאים ודי ביצים היא מחכה לבקיעתן ומפרנסת אותם מטרף כל מי שיכולה לטרוף, עכבישים, זבובים ובעיקר דבורים שאורבת להם ממש אצל הכוורת, ובפגרים החתוכים לעוסים היא זנה את הזחלים הטמונים כדי שיגדלו מהר לתוך הקיץ, ואלה אך גדלו דיים והם מתחילים לעשות את התאים ולמצוא טרף לזחלים הבאים כשיבקעו, ולאחר שייגדלו לזון אותם בצוף פרחים ובדבש גנוב, ואילו היא כבר פנוייה כולה רק להטלה. והיא אם כולם, היא ציידת, היא שודדת, היא רוצחת, היא בנאית, היא אומנת, היא המטפחת רחומה את זחליה, היא הדוגרת בלי לדגור והעפר החם הוא שדוגר תחתיה, ויש גם מיני צרעות שהמלכה מטילה ביצתה לתוך פגר עכביש שצדה ושיתקה בארסה, וכשיִבּקע הזחל כבר יהיה לו פגר עסיסי מוכן לזלילה, ויש מינים שהיא מערימה ומטילה ביצה בתוך ביצה זרה, ולאחר שיבקע זחל הפונדקי יבקע גם זחל הפולש ויאכל אותו. תא משושה אצל תא משושה בתוך נבכי העפר החם, באשכול אפור מרובה תאים, והפועלות הן גם השומרות, והואיל ואינן עשויות להטיל, הפך צינור ההטלה שלהן לצינור העקיצה ולמזרק הארס, ומייד עם העקיצה מתנדף קצת מן הארס לאוויר, ודיו כדי להזעיק מן הקן שומרות נוספות ישר אל מקום הריח המרגיז, והן לא כמו הדבורה הזו, שעוקצה נשבר בעקיצתה ונקרע מגופה וממית אותה, הן, יפות ותוזזות ומזמזמות נוראות וחגורות חגורות זהב מהודרות כפי שהן, ומתוך הפרק השביעי של בטנן הסגלגלה הן שולפות את סף הרעל שלהן שלם, ועוקצות וחוזרות ועוקצות בו, ומכוונות ממש לאותו המקום שכבר עקצו, כדי להטעינו ביותר ארס יותר מרוכז, ויותר ויותר, עד לשיתוקו של הנעקץ או עד כדי המתתו, הרחמן יושיענו, מנוולות, נבזות, צבא מטומטמות שאינן מבחינות ולא רואות את מי עקצו כאן.

וכאילו מה? כאילו תופשת בך פתאום איזו הבנה, שאולי אינה אלא טעות מיסודה, שאולי, הארץ הזאת לא רוצה בנו כלל, לא באמת. מפני שאנחנו באנו לשנות בה ולעשות לה דברים שאינה רוצה. והיא לא רוצה בשום יער הרצל, ולא רוצה בשום פרדסים על גבעת החול־חמרה, ולא רוצה שהחול־חמרה ישתנה בכלום, ושיניחו לו ושיישאר כמו שהוא, ושיניחו לו גם לחילף העלוב הזה, ושהחילף מוכה החורב והעמוס שבלולים לבנים ימשיך ויכסה את המדרון, עם כל מיני הקוצים העלובים שאולי הם דרדרים, ושזה בדיוק מה שיפה לה שיהיה כאן, החילף והדרדר, ושישאירו אותם ככה, ושממש ככה זה היפה שקצרה דעתנו מהבין אותו, ומה שנוצר כאן באלף שנים ואולי אלפיים הוא חכם יותר ונכון יותר ואמיתי יותר מכל מה שעולה על דעתם קצרת הרוח של כל אלה הבאים לשנות כאן הכל, רק מפני שיש להם כוח, הרבה כוח, ודעת קצרה או חסרי כל דעת, למרות שקראו כל מיני ספרים שבעולם, ושחכמת היום הקצר אינה יודעת אלא רק להרוס את חכמת אלף השנים האיטיות, ושגם כיכר המישור שמאחור צריכה להישאר גדולה וריקה ובלי שיהיה עליה כלום וכמעט גם לא אבקים, ורק היא לבדה, ענקית ופתוחה וריקה ובלי שיהיה עליה כלום, לא עץ ולא צל ולא דרך, ורק אולי כמה עדרים נטושים של כבשים פה או עזים שם שלא מרגישים בהם והם בלועים אל אין סופיותה השלמה, או אולי גם איזה כפר ערבי נמוך, שאינו משנה בה כלום ולא מכריח אותה לשום השתנות, ושהזמן עובר ולא משאיר עליה שום סימנים, ותמיד היא כיכר פנויה כולה לשמש, לכל השמש, ולא משתנֶה בה כלום ואינה רוצה שיבואו ויתחילו לשנות, כי שינוי גורר שינוי, עד שלא יישאר כלום מן הזה הזה שיש כאן ושכך הוא עשוי להפליא, ושיפה לו שיישאר כך בלי שום שינוי מפני שמה שיש הוא כבר שלם שווה לגמרי, ושלא יתחילו לנסוע כאן בדרכים, ושלא ירוצו כאן עגלות, ושלא יָפֵרו משהו בחוסר דעת ויעשו דברים להכריח את המקום להיות מה שחבל שיהיה.

מי ביקש מידכם רמוס חצרי, אומר המקום, מישעיהו. עזות פנים של זרים לבוא להפר מה שיש כאן פרוּשׂ שלם כבר אלף שנים או אלפיים או שלושת אלפים, אדמה אחת גדולה ושלימה ופנויה מכל, יפה כזאת בריקותה השָווה והשלימה, לגמרי, ורק היא והוא, האדמה והאלהים, היא אליו בשתיקה דרך כל הריק והחום והאבקים הקטנים, והוא אליה בשתיקה דרך כל השמים הקלויים, הריקים, האפורים מרוב אור שחון, עד ששלֵמוּת האין כלום של השמים למעלה מגיעה ונוגעת בשלמות האין כלום של הארץ למטה, שאין עליה כלום. ורק השתיקה ביניהם זו שרק ביהירות חרשותנו איננו שומעים שאינה שתיקה כלל. ושכשמתחילים להפר את שיווי המשקל שמאז ומעולם, שנשמר תמים אלפי שנים, לעולם לא יודעים לאן מגיעים, ושקודם כל הורסים, את כל מה שידע להתקיים מדויק אלף אלפי שנים, לאחר שאלף אלפי השנים הלכו ודייקו בעיצוב השלמוּת המושלמת, פרט אחר פרט, והשיגו לבסוף את השלמוּת השָווה הזו הגדולה והסופית, שאין בה כלום אלא כלום פשוט ושלם כזה וחם ומלא. בתוך שלמות הריקות הפשוטה הזאת, בגמור לגמרי הזה, בשיווי המשקל העדין שקשה להגיד עד כמה הוא פלא, ובריקות הזו המלאה עד סופה – ואילו ביתוּק השלם בידי הוללים קצרי רוח ויהירים, לכל מיני התחלות ולכל מיני פציעות שפוצעים, ללא השב, ולכל מיני חיטוטים וגירודים, וגרירת כל מיני דברים שאינם שייכים, וכפייתם באונס, שיצמחו כאן ושייבנו כאן, ושישנו את המקום בכל מיני לא שייכים, ושיכריחו את המקום להסתייע וללכת או להיכנע, בלי לדעת כלל איך זה שלא יוכלו עוד לשמוע כאן את השתיקה השלימה, ואיך מפסידים לעולם את הריקנות הזו השלימה, ובלי שים לב לאף אחד מסימני המחאה, בכל מיני בצורות, או להיפך בכל מיני שטפונות, ובכל מיני דחיית קליטת העצים החדשים, ובשאר כל מיני ההכשלות, ובכל מיני העקיצות והעקרבים והנחשים, ובכל מיני ההתנגדויות לזרים שבאו לשנות, ביוהרה כזו ובעזות פנים, ובעקיצה הכרחית של כל מי שמנסה להידחף אל מה שאין לו רשות להידחף אליו כאן, ויהיה הזר הזה קטן ככל שיהיה, וחף מכל רע ותמים כולו, ויהיה זה אביו החורש מלא אמונה, ובתום לב מושיב את ילדו התם על האדמה השקטה, שסובלת פציעתה וכאילו אינה מוחה, אבא תמים אחד וילד תמים אחד לבוש בגד לבן שאמא תפרה לו, גדול קצת ממידותיו.

כן, אבל מצד שני. מצד שני? מצד שני זה אנחנו. ואנחנו כאן רצים אל הרופא. ונשאר רק לנסוע עוד חצי שעה או פחות. וזו כבר חורשת האקליפטוסים. ואנחנו מגיעים עוד מעט, אומר אבא אל אמא, ואמא נושאת עיניה סוככת יד על עיניה, ועוד לא מאמינה, יותר מדי פעמים אמרו לה וניסו להרגיע אותה בזה, בעוד מעט מגיעים, והיא עוד לא רואה. ורק עצוב כעת. וכל אחד לבד. ולמה למשל הלכו ונטעו כאן אקליפטוסים, דווקא כאן, אין כאן ביצה, ואין כאן אדמה זיבורית, ולא ברור על מה חשבו כשנטעו, מפני שהלא אין כאן עץ בלי שחשבו שצריך שיהיה, ובלי שחפרו לו ובלי שהביאו ושתלו ובלי שעשו גומה והשקו, מאליהם אין כאן עצים, ותמיד צריך מישהו להתעקש על כל עץ שיעמוד ויצמח. עייף הילד הקטן. מותש כולו ובקושי נושם דקיקות שמבחינים רק כשגוחנים ומצמידים אליו אוזן, והיד הקטנה הזאת שלו וכף הרגל הקטנה הזאת כמו רגל של בובה. איזה עצוב.

יחד, זוזו, צועק אבא ומניף בשוט. דלילה למדי היא החורשה. לא יותר מדי חורשה. אבל ריח האקליפטוס תמיד יש בו מעודד, גם בלהבי העלים היבשים שמרפדים כמושים את החול. אלה כאן לא מן הגיבורים של “ביער בחדרה” ולא מ“יובל העגלונים”, אקליפטוסים דלים ועייפים וחלשלושים. אולי יעשו מהם סמוכות, לתמוך. אולי הם גבול חלקה אחת. ורק פה ושם גזעים חלקים ויפים, כעירום יפה. הו, כן. נבהל וסטה מהר. ולמה תמיד רק אקליפטוסים יש גם עצים אחרים בעולם. כעת כשהמלחמה נסתיימה, והכל יתחיל להשתנות ומהר. ולאחר התוּרכים אפשר יהיה לעשות דברים. וכנראה שאמא לא תניח שנשאר כאן ונצטרך לזוז. די לה לגדל ילדים במידבר, היא אומרת, די לה לאפות על הקוצים בתנור שבחוץ. די לה שני דליי מים ליום עם עלוקות. די לה בשעמום, די לה בחדר אחד בבית הבנוי, שמצטופפים בו כל הארבעה, בצד עוד שש משפחות בבניין האבן, ובלילה עוד יושב לכתוב ולא מכבה את האור. והשתיקה שלו אינה צד חזק בוויכוח, שכבר כמעט ונוצח בו מראש. ילד קטן. כל עוד רוחו בו. איך בחוסר אחריות נתן לו לשבת על חור צרעות. ובתוך הוויכוחים אם הולכים מכאן אל חצר כנרת אל הקבוצה, או הולכים מכאן ישר אל לב העמק לעשות מושב. הוא כשלעצמו המושב נראה לו יותר, בגלל הפרטיות שנשמרת בו יותר, ומפני שהמשקיע יותר קוצר יותר, ועם שני הבנים בצידו אפשר יהיה לנסות, ודי יהיה להיות נודדים מדי שנתיים שלוש ממקום למקום, לנסיון חדש, קבוצת פועלים קואופרטיבית לעבודה חקלאית.

בין יפו העתיקה לאחוזת־בית החדשה, בנוה־שלום כנראה, או בנווה־צדק. לשם כנראה. עצוב. עצוב לבן אדם. יותר משהוא הולך הוא נגרר. ואתה כבר לא ילד, אומרת לו אמא, ודי כבר להתגלגל. כבר אינך הגיבור האלמוני העומד לרשות העם תמיד והולך ועובר מחזית לחזית, והולך וגורר את משפחתו מארעי אל ארעי, כאילו היו מזוודות. ופתאום, לרגע, תוקפת החולשה וההרגשה שהכל כבר עייף, ואין כוח לכלום. רגע אחד שלם. ואחר כך, לאט, ואחר כך, יותר שוב נושאים עיניים, ובלי לשנות כלום, יודעים שהרגע עבר אף כי רגע חדש עוד לא בא. ואחר כך בלי להרגיש, כמו שקורה לפעמים, הוא תופש שהוא מזמזם בלא קול איזו מנגינה, מתייבבת כזו בלא קול, איזה יַה בַּם בִּים בּם, שכזה, חסידי כזה, שמשכבר, אבא כבר עשרים ושש שנים כאן, עם הפסקה אחת, ועדיין הוא שם, במקום של שש עשרה שנותיו הראשונות, עם הבּים בם הישן הזה, מוצץ הלב, ככל שמיושן ומטופש, ושמייד כשתופשים שעד כדי כך, מפסיקים, בבושה, ומציצים סביב אם מישהו תפש, ונוכחים עד כמה לא בשעתו ולא מתאים לשעה הזו, ובושה, אף כי אותו בדל זִמרור כלל לא פג ולא חרב, ועודנו בלי קול ובהתייבבות עד כלות מתייבב לו בתוך הפנימה שלו, הוא לא נוגע ואף אחד לא יגע בזה שלו שבתוך תוך הבפנימה שלו, בזה ה־יַה בּם בּים בּם אוֹי יוֹ יוֹ אוֹי, הזה. אוזן קולטת שיר לאבא, ואינו מזייף וגם כשלעתים, בבלי דעת הוא מכווץ גרונו ומייבב בינו לבינו את אאידה או כרמן, בלי שמעודו היה באופרה, לפי שבן שש עשרה וחצי עזב את רוטמיסטריבקֶה הקטנה שבאוקרינה, פלך חרסון, טולסטוי בידו זו והתנ“ך בידו זו ורוממות התחייה בליבו וישר אל ביצות חדרה, שמתחילה נחשבו כאדמת עידית כבדה וירוקת עד, ושגם לאחר שפרצה המלריה לא ידעו לקשור בין בּיעותיה ובין איזה עקיצות יתושים קטנים. תמיד העקיצות היו קטנות והשעה היתה גדולה, ולא עוד אלא שהתוצאות היו גדולות מעבר לכל שיעור, ושינו את כל החיים, ומחדרה בבהלה לזכרון, ומזכרון לשעה קלה ליפו ומיפו לאחר שהקדחת כמעט והכריעה אותו בהתקפות החוזרות ולא נשאר ממנו אלא שלד משקשק מלוהט חום, בחזרה עד רוסיה ובבושה ובהתנצלות שרק כדי לנקות את הדם מן המלריה, וגם כדי ללמוד פרק בברזלים ובנפחות ובפרזול, כמובן כדי להועיל בארץ, ומהר ככל האפשר, מיקטרינוסלב, פלך חרסון, בתרס”ד, שוב ליפו, ולמיפקד תושבי יפו, מעשה הגבורה שעשה יחידי, ובחזרה לכרמי רחובות, ומרחובות לחרש־ברזל במפחה בפתח־תקוה, ומורה הוראה לשעה, וגם עוזר בגן הילדים, ושוב אל הכרמים, ובמעדר תמיד ובמזמרה תמיד ובלילה בלילה אל השולחן הארעי בכתיבה עד עצם מלוא הלילה, כשהשמים השחורים בחוץ נעשים פתוחים גדולים לבן אדם והכל כל כך פתוח לפניו.

כי אילו שאלו את פיו היה אומר בלא שום היסוס, עיזבו אותי כולכם ורק תנו לי לעבוד בשדה ביום, אלא שאילו באמת שאלו אותו הלא היה מהסס להשיב כל כך. מי הוא שיתבע לעצמו כל כך או יעמיד עצמו במרכז החשיבות. הוא לעצמו יחפש איזו פעם אחרת, איזה אחר כך, כשכולם ילכו לישון אולי, או בחצר אם קשה בחדר, או במלוּנה שבמקשה, או על הברכיים אם אין שולחן, ולאור הנר, לאור השחר, לאור השקיעה אם אין אפשר אחר. אלא שגם הניחו לי או עיזבו אותי, אין ברשותו. מי הוא שיוכל להתנשא ולבקש לעצמו כל כך. מלבד שאסור ואבא אינו כדי לבקש לעצמו אלא כדי לראות את הקודמים לו, ואבא איננו כדי להתאונן או כדי לבקש או כדי להתמרמר. אבא הוא כדי לעשות מה שקשה לכולם. ודי לכעת, רוצו, אתן, שאג, רוצו פגירות, רוצו או שאני מצליף, אמר והצליף שוטו באוויר. ואגב, מי כעת הרופא במושבה, לאחר שבחורף טבע ד"ר מוסקוביץ בנחל ההוא, ובא במקומו רופא חדש, שגם הוא מן הסתם גם רופא פנימי גם מנתח גם מיילד גם עוקר שיניים וגם חובש לכל לב נדכא, וגם אם איננו יודע מה בדיוק הכאב הכואב ומה בדיוק עושה החלבון והאנזימים והטוכסונים לגוף הנשוך או העקוץ, הרי רבות ראה בחייו, והרבה נשוכים ועקוצים וחבולים טופלו בידיו, שגם אם אינו יודע להסביר הכל בשרשרות חלבונים ובאֶנזימים וגם אם אין בידיו כל אותן זריקות ואינפוזיות, יש בידיו איך להקל או אם יראה עד כמה חמור המצב, יחליט להמתין עד הבוקר כשתבוא הרכבת ממצרים בדרכה ללוד ולירושלים, וישר לבית החולים בקור חולים או משגב לדך, או בית החולים של הסקוטים או של המנזר הצרפתי, ולמהר ככה ולנסוע בדחיפות עם הילד, והם יעשו שם מה שצריך לילד הקטן הזה המורעל הזה הכואב הזה, הקטן, המתייסר עד עלפון ושהעלפון אולי הוא מזלו שלא להיקרע כעת מכאבים.

עוד מעט באים, עוד מעט וכבר שכונת התימנים, העניים והמנוצלים, בבתים המגובבים והמסכנים שלהם בפאתי המושבה, ועוד מעט וכבר יהיו שועטים ברחוב הגדול, עוד מעט, וכעת פתאום גם אמא, תראה הוא פוקח עיניים, אמא אומרת פתאום, תביט, מה ילדי מה ילדי, הוא פוקח עיניים, היא אומרת, והילד שבחיקה מתפתל כעת ומתגנח עלובות, מתפתל ולא מוצא מקום, ובוכה פתאום בקול, לחצי רגע, בכי פתוח כעת וקרוע וחסר מעצור, ושוב מתפתל ומתייבב, וכובש עצמו בחיקה של אמא, באחיזה אחרת, וכאילו בהתרפקות מחדש, או כאילו מחפש בחזה שלה, נצמד בסומיות, בהצטרכות ראשונית כזו ומייבב ומתייבב ולא רואים את עיניו אלא רק את כתפיו הדקות, והן מתקרטעות להן, כמי שהודף מעליו הכל ורק נדחף אל ההכרחי מכל, ואולי כמו ראשו של הילוד הנולד, הנדחף לצאת אל המוכרח שלפניו ויהיה קשה כמה שיהיה, ואל הכרח היוולדו ואין עוד נסיגה כעת. ואמא איתו, ובכף ידה זו הודפת את ראשו נכון אליה, ברכות אין קץ ובהחלטיות אין קץ, כאילו כך הדבר וזה הוא ההכרחי מכל כעת, ובכפה האחרת היא כאילו מפנה את עצמה אליו, אל ראשו המחפש, ואל יְבבתו הטוענת את חפצו האחד, ולא היה מפליא כלום אילו עוד רגע גם היתה עושה כעת את הנכון ואת ההכרחי, ופורמת בכפתורי החולצה שלה והודפת את קישורי מה שלבשה מתחתיה, ועושה רווח לכף ידה לבוא פנימה ובאצבעותיה הרכות לחלוץ, כדרך שרק אשה יודעת, את מלוא הלבן והחבוי ההוא, שאסור בראייה משכבר ושגמל ונגמל משכבר, ושלבנו וריחו וגודשו טריים בו, ומעבר לכל ובאותו הכרח מגנטי, מגישה לו, למתרפק אליה ביבבה, חנוק ואבוד בכל רעליו, ובתובענות מפורשת להיות מחובר אליה ואל חייה ואל מתן חייה ואל זֵכר הנביעה החמה והלבנה והמתוקה, שאין בעולם יותר נכון ממנה ואין יותר רפואה ממנה ואין יותר חיים ממנה.

האזינה תפילתי בלא שפתי, אומר אבא כעת בלי קול, בשפתיו, וגם בלי שפתיו, מפני שתו לא נע בפניו כעת, האכולות שמש, חשוף הראש, הוואן־גוֹכי, והמושכות בידו הגדולה התיבנית והאוחזת חזק, הט אוזנך אלי, אומר אבא בלי להשמיע הגה, שמרהו כאישון בת־עין, אומר אבא ומשנה לצורך השעה מן הכתוב במזמור י"ז, בצל כנפיך, אומר ומשנה, כי זה מליבו, תפילה לדוד, אומר אבא, ושמעה אדוני, והקשיבה לי, אומר אבא, ואינו מנגב באצבעו דמעות, הרוח מנגבת והשמש מנגבת, והדרך כבר נפתחת ועוד מעט, ממש עוד מעט. עוד מעט ויבואו כבר בין הגדרות מאבני הדֶבֶּש, שאינן אלא אבני כורכר קשיחות, מחורחרות, חומות לבנות, מלוכדות בטיט לבן אדמדם, בגובה כתפי אדם, כדי שיוכל שכן להשיח ראש אל ראש עם שכנו, ומאחור ניבטים הבתים הקטנים עם הכובעים המחודדים של רעפים אדומים, ועם עצי התות הגזומים ככדורים, מהם טוּחים ומסוידים אוֹכרה, ומהם חשופי אותן אבני הדבּש הגולמיות חומות ועם שני דקלי הוושינגטוניות תמיד משני עברי כל שער, ועם תריסי העץ הירוקים שרפפות שלביהן ניתנות להסטה, ולהאפלת אור אחר הצהרים המסמא הזה, ותמיד יש בחצר הקדמית איזו נערה אחת עומדת לה פתאום בגינה אחת והיא משקה לה בצינור גומי בקלות יד ובהתזה חפשייה כל מיני פרחי קיץ שישנם, בפריחתם הגלוייה העשירה צהוב עם חום, סובאי מים מדושני מים צוחקי מים, ועל דרך העפר הרחבה שבין הבתים הם באים כעת כבּאים מן המידבר הגדול, ונכנסים מגושמים בשעטת פרדות הכפר המגושמות שלהם, ישר מן המידבר הגדול והחם שהם יוצאים ממנו והוא עודו בהם, ואנשים פה ושם נעצרים ואומרים בדאגה מה קרה, ואנשים מצביעים לפניהם היכן בית הרופא, וקצתם מוסיפים והולכים איתם, וקצתם מוסיפים והולכים איתם רק במבט עיניים, וזה כבר בית הרופא והוא ישנו בבית והוא כבר יוצא אליהם, ואמא כבר ובדמעות, ואבא נחנק בגרונו, והוא לוקח את הילד הקטן ומחבק אותו אל ליבו, והילד הנפוח מעוצם העיניים אין ממנו אלא רק הייבוב שבסוף כוחו, ואבא מושיט יד לאמא לרדת מן העגלה, ורגע אחד כעת בתוך מהלך הירידה־הורדה, והם חבוקים יחד כולם בזרועו האחת הזאת, אמא והילד בזרועו החובקת, ואז מתחזק אבא ובקול הכי מאושש שהוא יכול להעלות, אומר לו לרופא שכבר הנה הוא יוצא אליה, צרעות, אומר אבא בקול לא מוכר לו, צרעות, אומר אבא את קיצור הכל, וכאילו רק כעת תופש את גודל אסון הפגיעה – קן צרעות שלם – הוא מתאר בלי קול, ושנעשה לבלתי הכיל עוד, וכולם פה עומדים לפני הרופא חשופים כאלה, אביונים כאלה, אמא והילד, ואבא ואמא והילד שלהם, כולם לפניו.

והרופא לוקח את הילד, בידיו האלה השעירות ובכפות ידיו הדוביות האלה, שבהן הוא יודע להוציא קוץ עמוק, למרוח יוד או איכטיול, וגם לעקור צפורן ארורה שנתקעה בבשר, ובמאור פנים תמיד ובהבטחה שהכל יהיה רק לטוב ורק למוטב, ואין בו ברופא אף סימן של בהלה - אם הוא לא מת – אומר אז הרופא, להם ולכל הקהל סביב – הוא יחיה. אומר הרופא בהמון ידיעה ומסיט בהרחבת היד הדובית הזו את משקפיו אל מצחו, ספק מחייך אליהם ספק מהרהר הרהורים.

מוט ברזל

יש לא נוח. מכל צד לא נוח. אפשר למוּש אותו. אנשים מצטופפים כל הזמן. לא מדברים בקול. וצל על הכל לא ברור מה ורק צל על הכל. ולא נוח.

זאת חצר גדולה מרובעת. מוקפת אכסדרה מקוּרה ודלתות הדירות, ובאמצע החצר הבאר העגולה, שלתוכה הטיל, כשרק נכנסו לראשונה את כובעו ופנימה אל תוך איזה מעמק אפל מפחיד, ומלפנים שער העץ החוּם הגדול סגור ורק מפעם לפעם נכנס מישהו בעד הפשפש הקטן, פותחים לו וסוגרים מהר אחריו, ושוב שקט. וכלום לא. ורק מקשיבים. ולא ברור כלום. ורק לא נוח.

או כאילו היה עשן דליל תלוי על הכל זוחל לאט ועוטף בלא נוח או כאילו זה סרחון עוטף כל הזמן בשקט, לא משתעלים ממנו ורק נושמים לא טוב ומקשיבים מאד כל הזמן רק מקשיבים. ועוד יותר לא נוח.

אף אחד לא אומר כלום. אבל ברור שזה מכיוון יפוֹ. ושיפו כעת היא יער גדול ושחור, שהולך ומתקרב, וכבר ממש הגיע עד כאן. האם השער חזק למדי? כבר זה נוהם בחוץ ומה יוכל לעצור? ואיפה להתחבא? אף אחד לא אומר כלום.

לא שבת היום ואיש לא הלך לעבוד. אבא הלך וחזר מהר, ושוב יצא כעת. להביא חלב לילדים, אמר, החלבן, אמא אמרה לו, לא הביא היום חלב לילדים. ואבא לקח את הסיר הגבוה של החלב עם המכסה בידו זו, וחיפש ומצא ולקח מוט ברזל בידו זו, והלך להביא חלב לילדים. ברחוב השלישי מכאן, לצד הים, בחצר החלבן עם עץ התות הגדול, ושתי הפרות המזוהמות והמון התרנגולות, ועם החמור שעליו בשני כדים גדולים היה מחזר כל בוקר ועובר ומודד חלב בכלי שהמידות חקוקות בו, מוזג חלב עד שפתו, והחלב נותן ריח כזה, ומבעבע כזה ומקציף, כאילו ישר מן החליבה, ועוד לא חזר.

מדוּחק לעצמו כצרור קטן, בפינה שבין דלת הדירה ובין קיר האכסדרה, כאילו שקוע בצעצוע שלו, ובאמת כל גבו קשוב אל השער, ורק צורך מקרקר בבטן שכבר ייגמר כל זה. ברגע האחרון אפשר תמיד לקפוץ אל תוך הבאר ולהיתחבא במעמקיה, להידבק אל הקיר העגול הרטוב שלה כמו צפרדע ולחכות שייגמר. ולמעלה יש גם מכסה עץ שאפשר לכסות בו את פי הבאר. ויהיה שם חושך וסגור ובטוח ואיש לא יידע איפה הוא ורק שלא לטבוע במים, שעושה פתאום קר בבטן, וברגליים, וביחוד כשנזכרים איך כל קירות הבאר הם כאלה מכוסים מין ריר ירוק חלקלק ומגעיל, ואיך את הכובע שהשליך אז פנימה בא האיש ועם חבל שבקצהו היה וו מעוקל שִׁכשֵׁך במים לתפוש בכובע שצלל עד שלבסוף אחז הוו בו והעלה אותו בנצחון אלמלא שמה שהעלה היה סתם פיסת שק עבש לגמרי.

מה עשינו להם? למה הם כועסים עלינו? לקחנו מהם משהו? קשה לדעת משהו. אף אחד לא אומר כלום. רק מחכים, ולא בטוח, כלום לא. משהו חזק נורא ופראי מסתובב כעת חפשי בחוץ, אנחנו פה מחכים סגורים וההוא שם חפשי ונוהם וחזק יכול הכל והולך ובא. אבא עוד לא חזר. הלך להביא חלב לילדים ומוט ברזל בידו. ולא נוח, מכל צד לא נוח.

לפעמים על שפת הים, לא רחוק, רק עוברים כמה רחובות, ורק את הבתים הגדולים, ורק את החצרות ההן של הערבים, עם הבתים הקטנים, מתחת לבתים הגדולים של יפו, ומיד באים אל החול הרטוב ואל החוף והים בא כולו מוכה שמש, וכרבולות הגלים הלבנות רצות לקראתך שורות שורות שבורות ושלמות, וכל השמים הבוערים, וכתמי הסלעים השחורים עם סיעות השחפים המתעופפים, ועם ריח האצות, ועם העמוק המושך מפחיד, ואתה כורע ונושל סנדלים לבנות ולחפור בחול ולעשות תעלה ולעשות חומה ולעשות בתים ובניינים, ובצדפים לחזק הכל ובטפיחת כפות, כשפתאום עולה הגל מן הים ושוטף הכל בלקיקה אחת וממוטט והכל קורס, ואז הוא חוזר בלקיקה שטוחה, לוקק וזורם במלמול ולוקח בשובו את כל החומות ואת הסוללות ואת הבתים הקטנים עם הגדולים ואת התעלות, ושום דבר לא יוכל לעצור אותו ולא יעמוד כנגדו ולא ישאר על עמדו, אפילו אם היית בונה גבוה כגובהך, ומחזק ומהדק בכל כוחך ובצדפים ובכפיסים ובאבנים – הכל היה חוזר בקלות ונגרף אל הים ונשטף ומשתטח והכל נמחק ונשאר חלק כאילו לא כלום, ואין כנראה כלום בעולם שיוכל לעצור שום רעה.

מה עושים כאן. לא נוח בין עמודי האכסדרה המקיפה את החצר ומצלה בתקרתה על הדירות שמתחתיה, דלת אחת לשני חדרים ודלת אחת למטבח הקטן, עם הפתיליות והסירים והכד הגדול, הוא הג’ארה, המלא תמיד מי באר, ומכתש הנחושת של אמא המצוחצח והמבריק, והשולחן מחופה השעוונית הפרחונית, שאמא שרה אצלו כשעובדת, כל מיני ליבי מנבא אביב מזהיר רענן פורח, וכל מיני השתפכויות באידיש שמי יכול להבין מלבד כלות הנפש שבהן, מעט רהיטים בשני החדרים והרבה נקיון וסדר, והמיטה מגובבת כרים על גבי כרים קטנים על גבי גדולים, ועל הקירות תמונות אביה ואמה ואחיה ואחיותיה (דוּוִיד, והינדֶע ודבוֹירֶניוּ) והסבא והסבא רבא, יושבים כולם במנוחה, ומאחוריהם היער, זה היער המפורסם האחד האמיתי והשאנן, היער השחור והכבד, שאי אפשר לאמור את מיוחדתו בלי לאמור “היהר” ולא להסתפק ב“היער”,

כשהנכבדים כמובן יושבים בשורה הראשונה והאחרים, גם הם יקרים עד דמעות, עומדים מאחוריהם, אלה כסויי ראש וזקנם יורד על מידותיהם ואלה גלויי ראש ולבושים בטעם ויד אחת בחיק מעילם המכופתר, וכעת כולם בחוץ באכסדרה הזאת, מחכים, מצטופפים ולא נוח, מתלחשים ולא יודעים מה. כל שתי דלתות דירה וכל מרובע החצר דלתות וכולם מחכים למשהו, ולא יודעים ולא נוח כלל, וגם אבא עוד לא חזר.

בפינה שבין דלת הדירה וקיר האכסדרה, שם הוא מתחיל ומיד מפליג ואיננו שם, וצריך רק שיהיה בידו איזה חפץ שישמש כממש הנוקשה שבמשחק, כלי או שבר כלי, חלק ממשהו שהתפרק או פרק שנמצא בהיסח הדעת, ובלבד שיהיה בו איזה בית אחיזה להיות נהפך לקטר, ומייד הם נעלמים מכאן ומרחיקים, למקומות שהוא מכיר אותם לפרטיהם, אולי מן הספרים שהוא קורא, מפני שהוא כבר קורא, מפני שמיום שנולד הוא קורא, ומכל הבא לידיו בלי לשאול אם מבין ומה מבין, קורא ושונה וגם משלש, ואת הכל ועד לשֵם הדפוס שהוא מכיר כבר ממראה האותיות (דפוס א. אֵיתָן וַס שוֹשנֵי תל־אביב, קרא את הנדפס כא. אִיתִין וס(עדיה) שושני), ולא רק את חוברות מולדת שלבני הנעורים בעריכת י. פיכמן, אלא גם את כל מה שהיה לאבא על השולחן, לרבות השילוח בעריכת ד“ר י. קלוזנר, העולם, בעריכת מ. קליינמן, ומעברות ורביבים בעריכת י.ח. ברנר, לרבות על פרשת דרכים, לרבות דרך לעבור גאולים, בלי להבטיח שהבין מה כתוב בהם אבל שעיניו לא פסחו על אף מלה ושמלים אחדות גם יזכור ואחרות ייתן להן לשקוע בתוכו ולהמתין ליום יבוא, כשיהיה אוסף אותן ממה שצבר, ומאחרות היה מתפרץ בצחוק מפתיע, של ילד בודד שצוחק פתאום מבין צעצועי הגרוטאות שלו בפינת האכסדרה, צחוק שאין לו חבר, ואינו פוסח לא על חוברות השדה הירוקות בעריכת א.ל. יפה ולא על החוברת השמנה של העומר בעריכת ש. בן ציון, ובוודאי לא על חלקים מספר האגדה בעריכת ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי שהתגלגלו בבית חבילות חבילות ממורטטות למדי, ואתה רק פתח לו בדיבור המתחיל והוא יגלגל את ההמשך מעשה ברבי שמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאלי, או פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים, או מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה, אמרו מי ילך ויקניט את הלל, כמחרוזת חרוזים שניתר לה פתילה. וגם יש סברה שתוך כדי שאמא היתה מיניקה אותו כבר היה קורא באמת מא”י, לאחה"ע, אבל כעת כבר איננו ילד קטן, כפי שדלות בשרו ודקותו אולי מעידים, וכעת זה אחרי הפסח ובחגים כבר יהיה בן חמש, ואם מניחים לו, מיד מתכווץ בפאת המיטה רגליו מתחת כרסו וראשו בכפות ידיו ועיניו רצות משורה לשורה, וכשמדברים אליו כאילו לא דיברו, ורק המלים הכתובות קמות להן ועושות דברים קיימים יותר מכל הדברים הקיימים.

יפות מכל היו האותיות בכמה ספרים, בהוצאת שטיבל, למשל, או בסידור, שהיו מתמתחות כדי להשלים את השורה, מיני אלפין ארוכים, ומיני תו, או למד, נטויי גרון, וארוכי גפיים, ועוקציהם מלוטשים, או הצדי, או המם סופית, שעשו את הכל יפה יותר, גם אם לא מובן יותר, ושגם אז, וכמו בצלים היו הדברים נתחבים לאיזה עומק ומחכים להנץ בשעתם, וכשמטלטלים אותו פתאום מן הספר הוא נושא עיניים בוהות ולא יודעות מה רוצים ממנו ולמה מכריחים אותו לחזור אל השעמום שיש בכל מה שיש.

מישהו נכנס בפשפש. לא אבא. מחכים לדעת ונעשה עוד יותר לא נוח. למה אבא עוד לא. לא יודעים כאן אם להיכנס כעת לחדרים, או אם להוסיף ולעמוד ככה, או אולי לארוז משהו וללכת מכאן, רחוק יותר, ונעשה כבד להמשיך. החצר איננה חומה בצורה ושער העץ בסך הכל איננו שום מעצור לשום דחיפה. ואין להם לא נשק ולא מקל חובלים, ורק אבא יצא בבוקר עם מוט ברזל בידו להביא חלב לילדים. ופתאום אולי צריך יהיה, לא ברור מה, או ברור ואין אומץ לדעת. ולפעמים כשלא היו באים לקחת אותו מן הגן בשעה הקבועה, או שאחיו הגדול היה שוכח חובתו לקחת אותו, והיה מעז אז וחוזר הביתה לבדו, בסך הכל שלוש ארבע סימטאות, וזו היתה שעתו הגדולה, ומאליה היתה הדרך מתארכת גם בלי לסטות מן הדרך הקבועה, וכעת אפשר היה לראות לאט לאט כל דבר לדיוקו, איך מתקלף הטיח מן הבית הזה ומתגלות אבני הדֶבֶּש שבקירות שעושה גם חשש מפורש מהתערערותם, וגם הכרה שגם החלש יודע להתקיים ולא יפול, ואיך הקיר המתקלף אוסף עליו כתמי צבע גדולים כאילו היה תמונה גדולה ועשירה, או איך זוחל בדרך העפר הזו נחל קטן של מים מרופשים, מתוך החצר הזו, ואם לא ימהרו להוסיף עליו מהר עוד דלי מים יהיה הנחל אופס ומוביש תחתיו כאיזו לשון צמאה שחרבה במידבר, ואיך במגרש הריק קיקיון אחד מתגאה בירוק ובאדום שלו וגם צפור אחת עומדת עליו ומנקרת בזרעוניו הגדולים והמאונקלים, ופה יוצאת מפתח השער אשה אחת, קודם רגל אחת עוברת את המפתן המוגבה ואחריה רגל שנייה, ולבסוף כל שמלותיה הכבדות מרשרשות והיא מתגנחת ויוצאת, ואוספת את כולה עם כובעה היפה על ראשה והמחרוזת החשובה על צוארה, ופותחת גם שמשיה פרחונית מעל ראשה ומפליגה לה עם הכל והולכת לה וארנקה התלוי הגדול והשחור עושה תנודות בקצב, ואיך יש משהו מגוחך בכל זה עד לפרוץ בצחוק בלי לדעת להסביר מדוע ובלי צורך להסביר שום מדוע. ויותר מכל משכה אז כמובן הגדר הזו, גדר אבני הכורכר המחורחרות, שאפשר לתחוב כף רגל קטנה על סנדלה לתוך אחד מחוריה האלה, ולהזדקף מעליה ולהתרומם עד שהראש כבר צומח מעל גובה החומה, ושם, הו, שם למטה בעריסת המחפורת הזו הלא רצים פסי מסילת הברזל ושם עוברת הרכבת, ואם יתמזל מזלו, אולי תעבור כעת, והמופלא מכל יהיה מתחולל לעיניו כמעט במגע יד שלוחה.

כי מה בעולם יפה יותר ממסע הרכבת? ובדיוק כאן היא מתחילה להאט מרוצתה לקראת התחנה שלה ביפו, התחנה הסופית, או להיפך בדיוק כאן היא כבר גומרת את מסע ההתחלה המתקשה מיפו ויכולה להתחיל ושוטפת לרוץ לקראת התחנה הבאה בתל־אביב, נושפת ומתנשפת, כל נשיפה קיטור וכל נשימה קיטור, וכל הזמן עשן הארובה, שאבא קורא לה המעשנה, מתפרץ שחור ומענב מיני עניבות שאין די עיניים לאדם ללוות אותן עד כלותן, והקיטור היה עולה ומציף ומכסה עליך רגע, והולך ומנשף לימין ולשמאל, פקעות פקעות גושים גושים שעד שהם כדוריים הם כבר מתנמסים ומסתחבים רטובים כאלה, וכדורים חזקים אחרים מתנפחים לרגע ונהדפים ומתפקעים להם ומתמוגגים, ועד כך וקרון אחר קרון היה חולף וזורק אלומת אור בין קרון לקרון והצד השני של המסילה היה נחשף כדי כלום ונעלם מאחורי גופו של הקרון הבא, ולבסוף בקרון הקטן האחרון על מרפסתו מאחור היה עומד איש אחד ודגל ירוק ודגל אדום בידיו מוכן לנפנף בזה או בזה, ובינתיים רק מנפנף לך שלום, וגם צוחק אליך, לא ייאמן, וממש מתכוון אליך.

אי אפשר להבין שום דבר רק משמיעת סיפור גם כשהוא סיפור שאין יפה יפה ממנו. איך מלא כוח ונושף כוח מושך ומסיע בכוח את כל זנב הרכבת הקטר השחור הזה, עם ראש הנהג במיפתח חלונו ועם תנועות המסיק המטיל פנימה פחמים, אֵת אחרי אֵת, מואר אור אדום גיהנומי, ואולי צריך להיות עומד כך, בסנדלים בחגווי הגדר והרכבת כבמגע יד ממך, ואתה איתה חורק ונושף והודף כמוה עשן וקיטור, ויחד אתם חמים ונלהבים וחזקים ונהדרים כאלה, כדי לתפוש כמה מופלא כל זה, ועד כמה מרגש לדייק בכל פרטי הפרטים, ואיך למשל מוט התנופה של הקטר נבלע פנימה ומוקא החוצה משרוול המתכת הזה, שעדיין לא עולה על הדעת שקוראים לו בוכנה, ושאם נקרא לו כך, נקדים את המאוחר, ונמציא מלה שעוד איננה בעולם וניתן אותה בפי בן ארבע אחד, שגם מה שהוא יודע לומר עדיין למעלה מכוחו לומר והמוט הזה הולך ונפלט וחוזר ונבלע וחוזר ונפלט. וכל דוּד הקיטור המתפוצץ כמעט מרוב כוח אינו אלא כדי לפלוט ולבלוע את המוט שלוקח ומסובב את הגלגל הגדול, ואיתו שלושת האופנים האחרים, קשורים כולם כאחד, ועולים יחד ויורדים יחד, וכל הזמן הקו הישר של מוט התנופה רץ רצוא ושוּב והופך לקו מעגלי מסתובב עלֹה ורדת, האם אתה תופש? לא, כי אתה קטן, אבל כבר יודע שזה בדיוק סודו של הקטר, וגם שלך, ושאילו אותו ג’ורג' סטיבנסון שקראת עליו בחוברת “לעם” שחולקה כפרס לחותמי הפועל הצעיר, אם הוא לא היה ממציא את הקטר בשעתו היית אתה ממציא אותו, ובזה אין ספק, עד שכמעט ואתה פורץ בתרועה ־ תארו לעצמכם. חבל, ילד לא יודע להסביר נכון ולא יודע לומר נכון, אבל אין לו שום ספק שמה שהוא רואה כעת הוא הגרעין של כל היפה שבעולם – האופן שתנועת הקו הישר הופכת להיות לתנועת המעגל – עד שאילו הרגישו כולם מה שהוא מרגיש כעת, הלא היו נותנים זה לזה ידיים ועומדים ושרים.

קשה לספר הכל, ותמיד חושבים שפעם, כשאהיה גדול, אולי, ואוכל לספר כמו שצריך לספר. ואולי, באמת, זו ההזדמנות שנדחתה, וצריך לקחת כעת נשימה ולספר מלא ובלי להשמיט דבר, את כל תפארת סיפור מוט התנופה הישר שהופך לסיבוב מעגלי שהוא סיבת סיבוב אופני הקטר שרץ ומושך את כל הרכבת, עד שיבלמו אותם ביפו, לא לפני שישרוק ויצפור שתיים או שלוש, שאין עוד אחד בעולם שיודע כמוהו לחקות ייבוב זה לאמיתו – ועד ששם בתחנה של יפו יהיה הכל נעצר ועומד, ושעל כל מקרה בּנוּ שם גם מחסום בסוף המסילה עשוי מרישים כבדים הנתמכים במרישים כבדים כדי לעצור את מי שישכח להיעצר, וכדי שלא תרוץ הרכבת הדוהרת באבדן עשתונות הלאה, ואל תוך הים, במלוא לחץ הקיטור שבדוד שלה, ובמלוא חום תנופתה ישר אל תוך המים, בריצה פראית ובשגעון ואלהים ישמור מה שיהיה אז כשהלוהט המהיר הזה יחדור פנימה אל תוך המים הנרגשים האפלים ופנימה, כשמלמעלה כל הזמן הם רק מים שקטים ובהירים ולא יודעים כלום מה בתוכם, ופתאום והכל מתפוצץ ונֵד מים יהיה מתרומם וכלום לא יישאר מן העולם – לעולם לא יספיק לספר את כל מה שמוכרח לספר, ואת סיפור נפלאות העתקת הפסים ממסילה למסילה, למשל, על ידי המנוף שהאיש מתאמץ להתגבר על כובדו גם כשהוסיפו לראש המוט עיגול מתכת כבד, וגם כשרגלו האחת נתמכת מאחוריו ובשארית כוחו הוא הודף עד שבקפיצה כמעט הוא מצליח לבסוף והופך אותו לצד האחר, והפסים נעתקים אז מכאן ונדבקים לכאן והרכבת כבר תוכל להחליף מסילה במסילה, או למשל, את הסיפור על הסטת הקטר מן המסילה הראשית אל מסילת סניף ואיך יש שם חוגה ענקית בנויה בתוך עוגה חפורה וכשעולה הקטר על החוגה הזאת בלי לשער מה הולכים לעשות לו, יורד הנהג ומצד שני בא כנגדו איש, ושניהם לבדם רק הוא והוא, הולכים ומסבים בקלות את החוגה שהקטר הכבד והמעשן עליה, ואינם חדלים מהלוך וסובב בקלות, עד שהופך הקטר פניו מאל יפו אל ירושלים, ואז חוזר הנהג ועולה, הו אלהים, על רכבו הנושף, ומשריק פעם, ומסובב בקלות איזה גלגל והודף בקלות איזה מנוף לפניו והקטר זע אז בהמון כוחו ויורד מן החוגה טוב ככבשה, והיישר אל המסילה כָּשר כולו לנסיעה לירושלים.

מה לעשות בהם בכל הסיפורים הממלאים את הבטן ואינם מעניינים איש ואין לאיש סבלנות אליהם, כמו למשל הסיפור על כפות הברזל ההן שבין קרון לקרון, כמין מצלתיים, ואיך הן בולעות את חבטות ההתנגשויות לתוך מוֹך איזה קפיץ ענק המובלע להן בתוך השרוול שלהן, או הסיפור המדויק לפרטיו על רגע זיזת הקטר, איך הוא זז, לעתים ביציאה קלה העוברת מעמידה לתנועה ברצף שקט, ולעתים, פתאום, בהתרעשות ובכוח מוגזם, פי מאה מן הדרוש, שעושה לאופנים סיבוב על המקום, ובחריקה קורעת אוזניים, כאילו לבדוק אם כוחו איתו וכאילו להזכיר כמה גדול כוחו, והרכבת בצלצל מצלתי הפגושים נעתקת אז במהומה שלא לצורך, ולעולם כנראה לא תגיע השעה לספר הכל ומלא את סיפור יפעת הרכבת כשהיא רצה במסילה המתעקלת נוטה לצד הסיבוב וכתפה האחת גבוהה יותר ואבוד כנראה, ולעולם גם לא תגיע השעה לספר כראוי את מיטב היופי שראה פעם וספג לתוכו, איש לא רוצה לשמוע ואיש לא איכפת לו, ואתה כולך רק לטורח, ומוטב שתחשה, אין בעולם למי לספר דבר. וככה זה.

ורק עוד זה, איך פעם מתחת לגשר שְׁלוּש ואתה עומד מעליו צופה למטה ופתאום והיא באה במרוצה והקטר כבר ממש מתחתיך והקיטור בא לתוכך וניפח אותך ואל מתחת למכנסיך בא וניפח אותך וניפח ומילא אותך ושטף ומילא בך חם כזה ונסער כזה ממלוֹא לחץ הקיטור המתפרץ, ואתה נעשית מתמלא פתאום ומתנפח וחם רטוב ומתנפח, ומתחתיך היה מתרעד הגשר עם קצב שעטת הרכבת הרצה לה ועוברת לה נחפזת בדרכה ליפו ממלאה פירצֵי קיטור ועשן את כל הבתים הקטנים והשקטים מזה ומזה למסילה והם נסערים פתאום ומתנפחים פתאום בלבן השואן והסוער והמתנפח הזה, ואתה מעל הגשר מתרונן כמו רב החובל על הגשר שלו, והכל כעת שלך וגם הריצה המופלאה וגם הקסם הזה של היות כל הדבר הזה מתממש ואפשרי, אפילו אם איש בעולם לא ירצה לשמוע על כך אף מלה.

ניכר שאמא מפוחדת. כעת זזה והיא כבר לא באמצע כולם וכבר לא אומרת ולא יודעת ולא מפסיקה אחרים. אבא לא חזר ורק שמועות כל הזמן שבחוץ באיזה מקום הולך ומתאסף המון נוהם, ואיפה המשטרה, שואל מישהו, ואיפה הצבא הבריטי, הוא רוצה לדעת, ואומרים שהשוטרים הערבים גם הם בין הפורעים, יודע מישהו, ומושל המחוז, אומר זה שיודע את סדר הדברים, והנציב העליון, הוא מתמרמר, אחינו סֶר הרברט, הוא מתמרמר, ואין סבלנות אליו ואל טענותיו, ואין מי שישיב לו לא מפני שזה כבר ישן ומיושן, אלא מפני שזה ברור שאין אף אחד לצידנו. ואיפה “השומר” ואיפה “ההגנה”, ומה יש לנו בידינו, אומר מישהו יותר מדי. וניכר בה באמא שהיא כבר ממש מפוחדת. ואולי להסתלק מכאן, לא אומר אף אחד אבל ניכר שכבר חושבים כך, ולרוץ ישר אל הגימנסיה הרצליה בתל־אביב, ואל מרתפיה הנרחבים לא הרחק מכאן, בפחות מחצי שעה וכבר שם – למה מחכים, והלוא זה כבר עוד מעט, וגם לאחר ככלות הכל, אמא מעולם לא אהבה את יפו, מאז בואה בתמוז תרס"ח עם אחיה יוסף, ובעודם יורדים נפעמים מן הסירה שקלטה אותם מן האניה, ובתוך הצעקות וההמולה והדחיפות והחפצים המתעופפים מירכתי הסיפון ואל הסירה למטה, ובין כל הסלעים הגדולים והמפחידים שחורים כאלה, ואל החוף ועוד לפני שמספיקים לתפוש שכבר הגענו ושזו כבר אדמת אבותינו, וזו כבר מולדתנו ארץ חמדתנו, ושאלה כבר אחינו המחוננים עפרות ארצנו, והם כבר בדחיפות ובצעקות ובסרחון ובלכלוך וכבר על פתח פונדקו של חיים־ברוך, וכבר ממהרים לברוח ולמצוא עגלה שתִקח אותם בעוד היום גדול ישר לכרמי רחובות ולאוויר פרדסיה, פטורים מכל הערבים המבהילים האלה, מהמונם ומשאונם ומזוהמתם, גם כשכל בוקר ובוקר הם שימלאו את המושבה הצעירה ואת החצרות ואת הכרמים ואת הפרדסים, ורק בערב יעלמו למקומותיהם, מחוץ לתחום, רחוק מכאן, ואין לנו מגע איתם, ועד הבוקר כשיחזרו ושוב יבואו בהמוניהם לשוק וגם יחזרו על חצרות הבתים ויכריזו באידיש ערבית על הירקות שלהם ועל הפירות והביצים, וצריך היטב לעמוד איתם על המקח ביד נטויה ובבליל מלים שהנפוצה מהן היא “לֵך לךָ”, וצריך לחזור להוריד את שער המחיר לכדי רבע אם לא לשמינית, מפני שהערבים אי אפשר להאמין לאף מלה שלהם וביחוד לא לשבועתם, ואינם מבינים אלא את שפת המרמה, וזה לאחר שהם נדחקים ולא מניחים מקום לפועל היהודי לעבוד בו, ויום בהיר אחד הם מתאספים פתאום בכל המוניהם ועולים על המושבה בהמון פראי צורח ובנשים מייללות, מוכנות לבוז בז ולשלול שלל, המון נורא, פרוע, חסר תרבות, רצחני, עד שלבסוף לאחר יריות ולאחר צעקות ולאחר התערבות מתווכים הם חוזרים למקומותיהם, והעולם ניצל, וכמו אי קטן כל המושבה וסביבו ים של ערבים, או כמו עולם של חשכה סביב המאור הקטן.

כי מי ידע על הערבים אצלה בבית. איש לא דיבר עליהם מעולם. ובתוך כל שפע הדיבורים והנאומים והוויכוחים שם, ביער הווֹהוליני על גדות הנהר סְטִיר, הזוחל לאיטו בשאננות שׂבעה ואפלולית, וקולט בשקט וכמעט באדישות גם את העזים שבשירי המולדת, וגם את מיטב ההוכחות כי רק בארצנו נמצא לנו מולדת, כשהם, הערבים, מעולם לא היו אצלם בשום מקום ובשום ויכוחים, ובשום שיקולים ובוודאי שלא בשום שירים, ופשוט לא היו קיימים – כשם שלא היו קיימים ביער המצל שלהם לא גמלים ולא חמורים ולא כל שיחי הבר הדוקרים האלה, אלא ששיחי הבר דווקא כן היו בשירים ושאותם, ממש אותם, כך שרו, נעקור בשובנו לארצנו ונבָרֵא לנו חלקת שדה, כולה משקה כולה ציונות, ונשתול אילנות חדשים שנביא מעבר לים, ולא עוד, אלא שמאז נגמרה המלחמה, זוממת אמא להעלות לארץ את אחיה את דוּוִיד ואת אחיותיה את הינדֶע ואת דבוֹירֶניוּ, וגם את אמה שתהיה הסבתא ויקראו לה “הבּאָבּע” כשתבוא, והם יפתחו כאן מסעדה או מתפרה ויתחילו חיים נכונים בארצנו, כי אנחנו הלא לשלום טוענת אמא, ורק לבנות את המולדת ומה הם רוצים מאיתנו, כל ערביי המידבר האלה, מה עשינו להם, מלבד רפואה, והשכלה ותרבות של נקיון. שער העץ הזה הוא כל המפריד בינינו ובינם. אלהים גדולים.

מתפשטת כעת שמועה. מישהו שאך זה נכנס בפשפש שפתחו לו וסגרו מייד אחריו. שומעים ופניהם משתנים. שומעים ומשתתקים. זוויות הפה יורדות. לא יודעים מה אפשר לעשות. שומעים וכאילו לא מבינים. וגם לאחר שכולם מבינים אין מה לומר. ונשאר מסתובב לו הדבר שנאמר כי ״שחטו את הסנדלר“, בלתי מוכחש ובלתי מובן, מלבד שזה איום ונורא. את הסנדלר הגוּרג’י ההוא שהיה יושב קרוב בפינת הרחובות הלאה לצד הים. מה זה גוּרג’י, ומה זה שחטו. ותמיד היו לו מסמרים בפיו והוא בפטיש היה מכה בהם אל תוך הסולייה, שהסדן שעל ברכיו מושחל תחתיה. מה עשו לו? בספר אחד – הברון מינכהוזן? – יש ציור מוזר של אנשים שנושאים בידיהם את ראשיהם הכרותים וצוארם חלק בלי ראש. ככה זה להיות שחוט? ואחר כך יחזירו את הראש ויתפרו מחדש? או כמו התרנגולת לאחר שאמא מרטה ואי אפשר להביט? ואיך זה להיות “פצוע”? מה קורה להם ל”הפצועים"? שוכבים על הרצפה והדם נוזל מתוכם כמו מברז, ומטפלים בהם ומביאים להם אוכל מן הבתים, ואוספים בשבילם ככרות לחם מבית לבית, ואתמול גם היתה כיכר אחת נבובה בתוכה, כאילו לחם שלא אוכלים טוב לפצועים. ואיפה אבא? האח הגדול בא כעת ואמא נוזפת בו איפה היית ואיפה אתה מסתובב כעת, והוא ובני גילו כולם בני תשע או עשר, פוחחים ויחפים כולם ולחם וריבה בפרוסות גמלוניות בידיהם בכל מצב, ואין לדעת אם לא נתעופפו להם אי כך ודילגו ועקפו את החצר הסגורה עם כל השער החוּם הגדול הסגור, והכוזב, וכבר היו ברחוב ורצו מסימטא לסימטא, ואולי גם את הסנדלר השחוט ראו, ועוד רגע ושוב לא יראו אותם כאן ומי יודע לאן שוב יתעופפו במיקהלת פוחחים יחפנית כזו, אחיו הגדול וכל אחוזת פוחחיו כסיעת צפורים, שאם אינם משחקים בכדורגל של סמרטוטים ברחוב, הם משחקים בשני מקלות שבגדול חובטים את הקטן מחודד הקצוות, ואם אינם משחקים בגולות ואחיו הוא האלוף, הם משחקים בחמש אבנים, שהוא די משחק של ילדוֹת, ואחיו הוא השני לאלוּף, ושכעת בלי שום פחד או דאגה או זהירות הם רק מעופפים מגג של בית אל גדר של בין הבתים, ומזווית של סימטא אל משקוף של שער ורואים הכל ולעתים אפילו מיידים אבנים אחדות ונמלטים כצפורים מעופפות.

אחיו הגדול מעולם לא הוקסם ממסע הרכבת בעריסת המחפורת שלה, רכבת היא רק רכבת, אף כי לעתים הוא וסיעת צפוריו היו מתפלחים אל קרון הרכבת בתל־אביב ויורדים בצהלה ביפו, בלי לשלם פרוטה, ומעולם לא השתעה על חוף הים בבניית ארמונות חול רטוב, אלא קפץ לים ושחה רחוק כגור דולפינים, ומעולם לא נתפש קורא לא את השילוח עד עצם שם הדפוס ושנת ההדפסה, ולא בספר האגדה הבלוי, וגם לא במינכהוזן, אחיו הגדול היה סייח צוהל בחוץ, מעולם לא היה בודד לבדו, ותמיד היה רץ עם כולם ומתעופף ורעמתו יפה, מעולם לא דחה את תבשילי אמא ותמיד רק היה מלקק ומבקש עוד, להנאתה המפורשת של אמא שעיניה לקקו את בנה מַחְמדה, בעוד היא מוסיפה קצת יין מתוק והרבה סוכר, לדייסת הסולת של הילד הקטן כדי שלא ידחה גם אותה באני לא רעב, והוא כולו דל וצמוּק וחסר ממשות ואין בו אלא רק זוג עיניים תמהות תמיד, ותוגת אימו. לא פעם היתה אמא חוזרת באוזניו, ברגעי יאוש, על הסיפור איך בקיץ שעבר, כשלקה הילד וחלה קשה (דיזנטריה?) והרופא כאן לא ידע מה לומר, ולא נשאר ממנו כלום אלא רק קצת סרחון שילשוליו הדלילים, ולקחו אותו לירושלים ברכבת, הם בדאגה לאיזה בית חולים והוא בקסם הנסיעה ברכבת, עד שכשהגיעו לתחנת רמלה, והקטר הופרד מן הרכבת ללכת להתמלא במים מצינור בד גדול שיצא מצינור ברזל גדול עם מגופת גלגל גדול שהאיש גילגל ופתח והאיש השני על צוארו של הקטר כיוון פנימה אל תוככי הדוּד ששתה ושתה אין קץ, והכין ומילא בשפע את מה שיתהפך אחר כך להיות קיטור עצום ולבן, ואז באמצע תחנת רמלה העמוסה בנדחקים לרדת ולעלות ובחבילות ובסלים ובערבים צועקים ובערביות לבושות שחור ועל פניהן ערמות מטבעות משתלשלות וילדים בוכיים צמודים, וריח טבק מחליא ובאוש לא רוחץ, באמצע כל זה נעלם להם הילד, חוּט הילד שכמעט ונפסק מדקות ומדלות, והרכבת עוד מעט תצפור ותפליג ותסע והילד איננו, עד שאבא הבהיק בהבנה ורץ בבהלה אל המקום שבו השקו את הקטר מצינור הברזל שסופו נעוץ בצנור הבד שסופו נעוץ בתוך מעי הקטר פנימה, ושלרגליו בלתי מורגש ופעור עיניים עמד זה הקטן, ולא עונה על לאן נעלמת, ולא על למה לא אמרת, ולא על חיפשׂנו אותך בכל מקום, ולא על כמעט נסעה הרכבת בלעדיך, ורק על חיבוקו של אבא כשהשתתק, נענה בחיבוק קטן מצידו, ובין כל החבילות והדחק והנדחקים ובאוש הטבק פילס להם אבא דרך ואל אמא הבוכייה וחבוקים יחד בחיבוק ונדחקים ומטפסים ועולים אל מקומם בקרון, ושם מעומד על הספסל ולא תופש שום מקום בשום ספסל עמד לוטש עיניים אל הדרך ורק לעולם לא יהיה למי לספר מה ראה ואיש בעולם גם לא יהיה מעוניין לשמוע כלום. ואילו כשהגיעו להדסה בירושלים מספרת לו אמא והרופאים בלתי יודעים מה לומר לה לאמא, והאחיות רק נדות לה בראשיהן, ולא באות ללטף את הילד מפני שהוא מאוס כזה, דל כזה, משלשל כזה, ואין ממנו אלא רק העיניים, ובא יום אחד והרופא הגדול אמר לה לאמא, היא מספרת, גברת, אמר לה הרופא הגדול, את עדיין אשה צעירה, אמר לה הרופא, ויהיו לך עוד ילדים, חזקים ובריאים, ואילו החלשלוש הזה… אמר לה הרופא והצביע על הילד, והיא לא יכולה לגמור לספר מה אמר לה הרופא כי היא כבר מתייפחת ומתלעלעת בדמעותיה, והסיפור לא נגמר לעולם. אמא רגשנית גדולה, וכעת כשהיא מאכילה אותו כפית אחר כפית מ“דבר־מה חדש וטוב באמת” שהכינה לו במיוחד, והוא רק מחזיק את מטען הכפית בפיו ולא בולע, והיא אומרת לו תבלע מאוס קטן שלי ומצטערת שאמרה לו מאוס ואומרת לו תבלע קוָואצ’וּך קטן שלי ומתחרטת שאמרה לו קוָואצ’וּך, ולמרות שמצטערת ומתחרטת גם זה וגם זה נבלעים בו, ואז לעתים היא מביאה אגרת לחה שאך זה כתבה, והיא כל כך נרגשת כשהיא לוקחת וקוראת לפניו מה כתבה, בקול שבתחילה הוא כמעט מזדמר ואחר כך הוא כמעט מתייבב, “עופי עופי אגרתי – קראה אמא מן הכתב – זמרי ספרי ליקירי ליבי” כך היו כותבים אז, וכך קראה לפניו בקול מזמר, מוסיפה ושולחת לכל אחד מאהובי ליבה האלה שלום וגעגועים, חיבוקים ונשיקות, מלב מלא ככלי המלא לו פרחים – וכדי שלא יהיה הקטן הזה מנותק ממה שהפסידה כשהלכה משם מן היער (היהר) ומן הנהר (הנאר), היתה מציירת לו אז על שעוונית שולחן המטבח בעוד הוא בלתי אוכל כלום ולא בולע, שלוש נקודות ברורות שהן המשולש שבלב העולם: הנה בּרוֹמֶל, הנה לוּצְק והנה ברֶסטצ’קי, פלך ווהלין, סיפרה לו, כולן על הנהר סְטיר ועל יובליו, כולן ביערות האפלים, בכולן בני משפחתה וכל יקיריה פרנסתם מן היערות, המופלאים ההם, השאננים ההם, המתוקים ההם, עד שאי אפשר לה כעת שלא תקח את הילד ותרימו, והוא איננו שום כובד, ותחבק אותו ותאמץ חזק וברוך אל ליבה, וגם תנשק בעסיסיות.

זגוגית

פתאום נפתח הפשפש והרבה אנשים נדחקו ונכנסו בבת אחת ובהמולה, וגם אבא בא, בידו זו כד החלב ובידו זו מוט הברזל. עיכבו אותם בכניסה לשכונה ולא יכלו לחזור. דברים קשים מתרחשים כל הזמן, ולא רק ההמון מיפו אלא גם השוטרים הערבים, וגם הפרשים הבריטים, ועדים ראו איך במקום לירות בהמון הפרוע, עמדו שוטרים וכיוונו אותם לפרוץ לכאן, ואיך אפילו כמה בורחים לא הניחו להם להימלט, ויש כבר הרבה נפגעים, הרוגים ופצועים, ומעבירים אותם העירה לגימנסיה הרצליה, ואת החנויות בכניסה ליפו כבר בוזזים ושודדים לאור היום, ומצד דרום, מבין הפרדסים נראו המוני כפריים נזעקים ובאים, ברובים ובגרזנים ובמקלות ובאלות ובקלשונים ובשירה ובהידחפות, גוש אנשים צפוף אולי מאות, וגם נשים מייללות וצורחות, ואין אף מחסום לפניהם, אלא רק קבוצה אחת של חיילים בריטיים שירו באוויר ועיכבו אותם לרגע, ועוד רגע ויפרצו ולא ברור מה יוכל לעצור אותם. ושזו לא רק איזו מהומה מקומית קטנה, כאן על גבול יפו, אלא הן מהומות בכל הארץ, וכאילו הכל מאורגן מיד אחת, וכאילו הממשלה האנגלית עוד לא החליטה, וגם כאילו כבר מתארגנת איזו הגנה או שמירה בתל־אביב ועוד מעט יבואו לעזרה, או משהו, ולא ברור עדיין, ונראה כאילו זו מלחמה מקיפה שבה החליטו הערבים לגמור עם היהודים שבצידם ועם כל הציונות, וכל הזמן מסיתים אותם בכל עוז, ואם לא יגיעו מהר מכוניות המשטרה הבריטית או פרשי המשטרה או חברינו מן ההגנה – לא ברור מה יקרה. וככה זה.

והיו גם יריות מצד הים, מספרים כאן, ועל יד בית הממשלה הסַרָייה שביפו, כבר התקבצו מאות ערבים עם מקלות מסומרים, מספרים עוד, צועקים שהיהודים התחילו, ושהקומוניסטים התחילו, ושהציונים התחילו, ושהממשלה לא עושה כלום כנגד היהודים, ושהנה הם קמים ועולים כעת על תל־אביב, ומספרים גם שמעבר לשכונה הגרמנית נראו רבים סוחבים שלל כלי בית, ומצד שוק אל־דיר עולה עשן החנויות שנשרפו, וכל החנויות הגדולות שברחוב בוסטרוס כבר נסגרו, ואין יוצא ואין בא, ופחד גדול, ואחד יש כאן שעומד ומספר איך ניצל משם בעור שיניו, איך נמלט אל בית המושל, איך הביאו לשם פצועים, ובפנים ראה נשים וילדים כולם בצעקות ובבכי, ואחר כך הלך לבית החולים הצרפתי שכבר היו בו פצועים, והמצב כל הזמן הולך ונעשה רציני, אומר כעת איש אחר, וכבר לא בלחישה, והולך ומחמיר מרגע לרגע, אומר האיש. וגם נכונה השמועה ששחטו בסכין את הסנדלר. ונכון שמיד לאחר שפינתה המשטרה את היהודים מן הרחובות פרצו לשם הערבים וכאילו עשו יד אחת, ונכון ששוטרים ערבים ירו על היהודים, כשם שנכון שדי היה שם בשוטר בריטי אחד שירה באוויר וכל ההמון נעצר, גם נכון שאולי תבוא עזרה, ושמקווים שתבוא מהר, ושנשלחו שליחים בסכנת נפשות – הכל נכון.

את רחוב בוסטרוס הוא מכיר, הרחב, השקט, המכובד, הבנוי אבן חשובה, עם אותן החנויות העמוקות אין שִׁעוּר, המלאות להן עושר אין שִׁעוּר, וגוֹדֶש מרכולת משובחה עד תוך עומקן הלא משוער, שעושות שכל מה שיש בעולם מעבר לים יהיה יֶשנו גם כאן, בחביות בריאות, בארגזים מחושלים, ובשקים חדשים, ריחניים, ובמלאוּת משובחה כזו, שגם כשעוברים בחוץ חשים בכבודה, כשמציצים בקצת המואר בה מלפנים שאנן וחשוב, ורואים את השולחן המכובד עם הרבה נחושת ממורטת, ואנשים כבדים ומכובדים עם נרגילוֹת ובלי, עם תרבושים ובלי, עד שנלחצים אל אבא למצוא מחסה, ועוברים הלאה מפני היותר מדי הזה, המאוחסן בחוסן השקט הזה, ועד לעומק פְּנים האפלה, בתוך שלוות הפרקמטיה הכבדה, הסיטונית, שבאה מבטן אניות כבדות, ותצא על דבשות גמלים איתנים, באריזות שלמרות כובדן יש בהן גם סוד מיסתורין, שאולי דבק בהן מירכתי האפלה שנשמרו בה, ופתאום ורחוב בוסטרוס הוא ממש מרכז כל העולם, ואפילו אולי מִקדש האוצרות הממשיים, האלה שהוא לעולם לא יגיע אליהם, ושלא לשמו הם כאן, וגם לא לשם אבא, ושהם כאן אינם אלא רק עדים לא קרוּאים ליֶשנוּת הכבדה הזאת שאינה בשבילם, ואינה למענם, ושאפילו אינה מרגישה בהם כלל, גם כשיש כאן אחד קסוּם ליופיה הלא ידוע, ושלא נועד לו, לא השקט, לא הביטחה, לא חוֹסן האיתנים ולא השאננות הגמורה שלהם, שאינה עשויה להפגע מכלום בעולם, ומשום תהפוכות עולם – אף־כי, צא וראה, מי יכול היה לשער עד לאן יתגלגל רחוב בוסטרוס הזה, ומה יהיה נשאר ממנו היום.

אבא קורא את אמא לחדר לדבר ביניהם רוסית כדי שהילדים לא יבינו וגם סוגרים אחריהם את הדלת. והילד מן הפינה שלו, ובכפיס הגרוטאה שהוא מסיע, מגבו הוא רואה הכל ושומע הכל, את מה שמבין ועוד יותר את מה שאינו מבין. יש משהו שהגדולים עם כל גדלם אינם מעזים לדעת. אבל הוא נשטף לגמרי בידיעה הברורה שהכל רעוע והולך ליפול. ושלא יעזור כלום ולא אמא ולא אבא ואיש לא, מפני שככה זה ואין מה לעשות. וגם כשהוא קטן כזה, ורק בשנה הבאה יילך לכיתה א', הוא יודע שככה זה. וגם כשהוא ילד נוח לרחף ובקלות להתעופף מכאן, אותו לא ירמו ולא יספרו לו, גם כשתמיד מרמים אותו ומספרים לו, ובעיקר כדי להמם את התנגדותו ולדחוק עוד כפית לפיו. משהו בו מבחין מייד מתי מנסים לעקוף את הידיעה שזה אבוד, ולהעמיד פנים כאילו לא, ולהוליך שולל כאילו לא. לא דברים שהוא יכול להסביר. וגם כשאבא ואמא היו רבים לפעמים, ואבא היה רק שותק ואמא היתה מתקיפה, וגם כשסיפרו אחר כך שלא כלום ורק בצחוק, או כשאמא היתה מספרת לו בחומרה שמי שאינו אוכל, הנשמה שלו יורדת בלילה לחפש בין הסירים, וזה היה מבהיל כל כך, עד שהיה פוער ובולע הכל, ורק אחר כך מקיא – משהו בו, אף על פי שמבקש שהכל ייגמר בסוף טוב, יודע שזה לא נכון, ושזה רק כדי להרגיע, ושבאמת כלום לא כך, ואין דבר כזה. ושבאמת הכל אבוד. גם אם לא ידע את המלה הזאת ולא מלה אחרת במקום אבוד. ושהאלהים הוא התקווה האחרונה. רק הוא.

אבל האלהים לא היה בבית, אבא לא דיבר בו, אמא הזכירה שמו הרבה אבל לא באמת, והאח הגדול גם לא התחיל לחשוב עליו. אבא ידע תפילות וגם היה מזמר בשקט בשקט מיני יְה־בָּה־בִּים־בָּם מתייבבים שכאלה, ואמא, לא בשמיעה טובה, גם היא היתה מזמרת מיני זמירות עולות על גדותיהן מהבית שלה, שנסחפו עד מהרה למיני זימורים מוצצי לב ברוסית, נמלצי מלים חזקות וסוחטי דמעות כאלה, אבל גם אז אלהים לא היה בבית. והוא הלא התקווה האחרונה. כשקשה להירדם או כשמקיצים באמצע הלילה והכל מפחיד עד חשש לנשום, והתקרה מתפוקקת לה, ואינך בטוח אם לא הלכו כולם ולא השאירו אותך נטוש ואבוד בעולם, ואתה רק מתאמץ לקלוט אם יש נשימות נשמעות מן החדר (ופעם גם שמע נשימות מואצות כמעט מתאנחות של אבא כנראה כשאמא לחשה שְׁ־שְׁ־שקט, הילד ישמע), ונופל אז רגע כמו בור עמוק שנופלים לתוכו, ואין מה לעשות אלא רק לצעוק אלמלא החנק, אז לא נשאר עוד, והוא פונה אז ומדבר אל האלהים, ואומר לו שהוא התקווה האחרונה ושאם הוא לא יתערב כעת – הכל אבוד. ממש במלה זאת. הכל יהיה אבוד. אלא שהאלהים לא היה עונה, ולא משיב, ולא מדבר, ולא מנחם, ולא אומר כעת תישן ילדי, ולא כעת תישן זה רק חלום רע, וגם לא היה יורד להיטיב את השמיכה ולא מעביר יד בשערו. אבל שומע. זה בטוח. מפני שאם אתה האלהים לא תשמע, היה אומר לו ברגע חסר תקווה כזה, הלא הכל אבוד. וכשכל מה שהאנשים יודעים לעשות נגמר ומגיעים עד למקום שאיש לא יודע עוד כלום, והידיים ריקות לגמרי – מי נשאר אם לא רק אתה האלהים, ורק אתה התקווה האחרונה.

טַם טַיידְל, טַם טַיידל, טם טם – היה אבא מזמרר לפעמים בביישנות, אחד ממזמורי החסידים שלו, ובדבקות, מתחת לשפמו, שהחביא הרבה דברים, והרבה ביישנות, אבל לא את החיוך העצוב שלו, ולא את הריגשה שלו, מזמרר ומשתורר ובכוונה טהורה, כשחושב שנשאר לבד ואין איש משגיח בו, ומפסיק פתאום כשנתפש. ואבא היה לוקח אותו בחגים לבית הכנסת שבשכונה יד ביד, ושניהם לבושים יפה, והיה מתעטף שם בטלית הדהויה שלו, ומראה גם לסובבים היכן קוראים כעת בסידור, והכל היה שם מייגע ומתמשך ומשעמם ולא באמת, ואבא היה קורא בעברית נכונה מה שהסובבים היו אומרים במיני עיקומי נגינה, מִתחזים וכאילו בתחפושת, ולבסוף היו חוזרים בעצלתיים הביתה כאילו רק בזבזו את זמנם, מפני שכך יפה לעשות, אבל האלהים לא היה שם. הוא ילד קטן שאינו מבין כלום, אבל הוא יודע שיש כאן משהו שאיננו נכון. לא בהליכה לבית הכנסת וגם לא במה שיש כל הזמן בין השכונה ובין יפו. ושגם כשלא קורה כלום בין היהודים והערבים, כל הזמן קורה משהו שמנסים להסתיר ולא לדבר נכון ולא להודות שמשהו לא מסתדר נכון. האם זה לא המקום שלנו? האם זה לא המקום שלהם? אנחנו נדחקנו לתוכם? הם נדחקים לתוכנו?

מישהו נכנס בעד הפשפש קצר נשימה, הוא מספר שהיה בעיר וראה ערבים רצים עם מקלות, וכמעט שתפשו אותו, ובקושי ניצל, וראה איך הכניסו פצועים לבית המושל והמושל בעצמו כרע על ידם לטפל בהם ולחבוש, ואחר כך הלך עם איזה מיג’ור ג’ון שלקח רובה ויחד הלכו אל בית החלוצים, ושם כבר היו מוטלים אחד עשר הרוגים, כן, אחד עשר, בעיניו ראה, כולם עולים חדשים ישר מן האניה, ועוד פצועים רבים – הוא מספר ונותנים לו לשתות והוא לא יכול – ובקושי מצאו רופא, והעבירו כמה פצועים לבית החולים הצרפתי, וגם שם לא היה רופא, והמושל נתן להם אז “לוֹרי” צבאי להעביר אותם לתל־אביב, ומספרים שגם בתל־אביב מהומה, ואיש לא יודע מה, ואומרים גם כי מחישים כעת חיילים רבים מסרפנד, ואולי הם ישתלטו על המצב, אם רק ירצו, כי עוד לא ברור מה באמת רוצים האנגלים, וגם אומרים כי היו שוטרים ערבים שהסירו את תג הנחושת של מספרם המזהה כדי שלא יכירום, ובראש כולם שוטר שמן אחד, אותו עם שני הפסים על השרוול, וכל יודעי דבר אמרו שגם סבלי הנמל ומלחי החוף אורגנו מראש, ועוד אמרו שכמה חלוצים מהונגריה שעבדו בניפוץ הסלעים על החוף, הם שהדפו את ההתקפה מצד רחוב ג’אמל פחה, וגם אמרו שגם במושבות שורר פחד לרגל חג המוסלמים נבי סאלח, ברמלה, ושבאבּו כּבּיר בין הפרדסים נמצאים כמה יהודים לכודים וקשה להגיע אליהם.

אבא ואמא יצאו מן החדר ואמא הביאה מים עם מיץ שעשתה מלימונים והיא מחזרת בין כולם ומוזגת כוס אחר כוס, ובשתיקה. ורק מביטים אל שער העץ החום הגדול הסגור. כבר שתיים בצהרים. וכך בוודאי גם בחצר השנייה, השכנה, ובחצרות כל השכונה, השערים סגורים, וגם שם רואים שהשעה שתיים וגם שם לא יודעים בדיוק מה לעשות עכשיו. שוב נפתח הפשפש ומכניסים פנימה איש שיודע לספר מה בדיוק אירע בבית החלוצים, שמשם נמלט זה עתה ורץ כל עוד רוחו בו. בשתים עשרה וחצי, הוא מספר, ראו קבוצות ערבים מתאספות על יד הבית. ואז סגרו את השער הגדול, אבל הערבים התחילו לרגום באבנים את החצר. ואז החליטו לפרק את מוטות הברזל שבשער הגדול, ולהשתמש בהם כנגד ההמון המתקרב. וכבר היה הבית מוקף והצעקות היו נוראות, אבל את הערבים הראשונים שניסו לפרוץ עצרו והיכו וחבטו בברזלים והם נעצרו וייללו מכאב, וכל ההמון נעצר אז לרגע, ואז התחילה רגימת האבנים משני הצדדים, וכמה בחורים נועזים החליטו לצאת מן החצר ובמוטות הברזל להתקיף את הפורעים, ושוב נעצרו הערבים לרגע מופתעים, ונשאר רווח בין הצדדים, ורק הצעקות עפו מצד לצד. ואז, הגיעו כמה שוטרים ערבים, וחשבו שהנה הם יעשו סדר, ועדיין לא היו נפגעים, ואז, נכנסו השוטרים לחצר, וחילקו פצצות לערבים והם עצמם פתחו באש מקרוב וגם השליכו פצצה פנימה לתוך הבית, ואז, נהרגו השניים וכמה נפצעו, ואז, התפרץ ההמון והתחיל לבזוז ולחטוף ולהרוס ולטבוח, ואז, הם נמלטו ועלו אל הקומה השנייה ונסגרו שם היטב, לא יודעים מה יהיה כעת, ואז, לבסוף, הופיע פתאום משמר שוטרים בריטיים, והם סילקו את ההמון ביריות, ואז, ירדו ואספו את החללים ואת הפצועים והיה אז קשה מנשוא, סיפר האיש שנכנס, והתחיל מתייפח.

חצרות חצרות בשכונה וכולן סגורות שער. הסימטאות שבין החצרות שוממות ומי שמוכרח לצאת רץ כמטורף. ואם כאן נוה שלום ואם כאן נוה צדק, איפה נוה ואיפה שלום ואיפה צדק. השמות היפים מביטים בשכונה והיא בהם. אבל כשקורה ולא באים בזמן לקחת אותו מן הגן, לעתים, או שוב כשביקשו מן האח הגדול שיקח את אחיו הקטן והוא שכח מרוב עיסוקים דחופים יותר, יכול הקטן לחמוק אז כצל, ולצאת על דעתו וללכת לבדו, והגברת יהודית הגננת עסוקה מכדי להבחין שילדון אחד נשמט לה מקינה, והוא חוגג לו בשקט את מתנת החופש ופוסע לאיטו בחופש בסימטאות ורואה לו דברים בחופש בלי למהר בכלום. לא יושבי הבית מעניינים אותו ולא מי בעליו אלא החשוב באמת, איך עומד לו כל בית ובית, מסויד אוֹכְרָה דוהה ומתקלפת, או איך מציץ מחשוף אבני הכורכר העכורות, שעשויות כאילו במכוּון כדי לאגור בהן עכירות, ואת אותה הנפלאות החשאית והעצובה הטמונה בין הקיר המתקלף ובין התריס המוגף, עייף אבק, וגם את חתולי הרחוב הוא מכיר, וגם נזהר מכמה כלבים, ופעם גם ראה לאן נמלט העכבר להסתתר, וגם היה משתופף על כרעיו הצנומים לדעת מנמוך מה שיירת הנמלים ולאן, ולא כמו אחיו הוא לעולם אינו קופץ ולא כותש תחתיו שום מקק חום תועה אחד ומגשש במשושיו הדקים, סחוף מי כביסה לבנים עם ריח סבון ערבי, וגם אילו קפץ עליו לכתשו מה כבר היה קורה לו למקק הזה שקוראים לו ג’וק?

גן הילדים הוא גם הסמינר למורות ולגננות, שאבא הוא המזכיר, והוא בניין גדול עם אין סוף חדרים ואין סוף קומות, אולי שלוש וגג רעפים, ודקלים אחדים, ועצי לימון, ותמיד נכנסים ויוצאים ונערות ונערים ומורים עם זקן סנטר גזוז יפה ועם מגבעת קש ועם עניבה ועם מקל, כולם מכובדים וגם כבדים, כולם מִגדלי עוֹז לתרבות, ופתאום ולקראתך בא האדון ניסן טורוב או האדון ישי אדלר או האדון יחיאל יחיאלי לבושים ונכבדים ואתה מפנה להם מקום בסימטא ונדחק בגבך אל הקיר בדרך־ארץ ושותק לגמרי עד עברם, ולעתים גם תוכל לראות את הדוקטור מטמון־כהן שיום אחד הדביק מודעה על קיר בית־הכנסת, כי הנה הוא פותח בית־ספר בינוני לנערים ולנערות וכך יָסַד את הגימנסיה הרצליה, גם אותו תוכל לראות בעברו שלוב זרוע עם הגברת מטמון הנושאת שמשיה יפה עם חמניות, וגם את מורי בית הספר תחכמוני הלבושים תמיד שחורים תוכל לראות בעברם לדרכם, וגם את הנערות והנערים שמתחילים לרוץ ולצהול רק כשמתרחקים למדי, ומעבר לסמינר מזה כבר הגשר שמעל המסילה, ומעבר לו מזה בית החרושת הגדול הנטוש, ומעבר לו מזה בית החרושת למכונות וליציקה של הגרמני וגנר, ומשם והלאה כבר נמשך הרחוב הגדול ההוא שמסוכן ללכת בו אפילו עם אבא, ושגם אבא נמנע ממנו.

קל לעקוף את מבנה בית החרושת הנטוש, אבל לא קל לסטות ממנו, מפני שהוא נורא. פעם היה בית חרושת ואחר כך חדל ומאז עומד ריק ושומם. שלוש קומות והרבה חלונות וכולן מנופצות, אולי מאבני האח הגדול וסיעת זאטוטיו, אולי מאבני זאטוטים ערבים ואולי לא מאבנים כי אם מעצמם ומיאוש. והלא אין נורא מחלונות בתים עזובים מנופצי זגוגית. לוחות הזגוגית שהיו מאירים פעם מקובעים במסגרות הרחבות, נפצעו לפצלים חדים, משוננים כצפרני טורף, חיתוכים מעוקמים, מאיימים, ומה שנשאר מהם עומד מאובק ומכוסה עכירות כזו כאילו כל העכבישים כבר צדו את כל הזבובים ורק השאירו מיטווה מרוח של לכלוך עכבישים, מרוח כמו מחלה נוראה ומכוערת, קשה לומר בדיוק מה, מין שומם ועכור ומנופץ כזה, מנופץ רע, מנופץ מכוער, בלי סיכוי, לגעת זה להיחתך, ולהיחתך זה ללא מרפא, שדוחף לקחת ולברוח מכאן ואפילו לשכוח שראית את הזגוגיות החולות האלה, לולא שאתה לכוד ואי אפשר לברוח וכאילו גם מגוּנה לברוח, ושגם אם תברח ולא תראה, הלא בחלומות תראה.

לעולם לא יוכל להימלט מזגוגיות אלה, ממראה המנופצות האלה, מן השממון המיילל מבין שבריהן האלה, מפריכות שלא עמד לה כוחה, מן ההישברות שנשברו עד יאוש, מוזנחות ולא איכפת להן, מאובקות בצהוב עכור המרוח כמו חֵלֶב עכור, או כמין מְארה, כמין קללה, לוחות הזכוכית הרקובה הזו, שבסוף לא תוכל להימלט ממנה וחודי הזגוגית העקומים ברוע ישיגו אותך, עקומים ומאובקים וחדים, ימצאו אותך וילכדו ויפצעו ויעשו לך הרעלת דם, פצלות מסוכנות וגם עלובות, נוראות וגם משעממות, מין נגמר כזה שמתעקש להישאר, שלא איכפת לו שהוא גמור ומרגיז, עד שגם ילד לא יוכל שלא לדעת שזה מראה הכשלון, הזגוגיות הזקנות האלה, הרעות והמורעלות האלה והמסגרות שאין מאחוריהן כלום, כשרק לא מזמן היה חי פה בית החרושת הגדול, ובני אדם היו מסתובבים להם ופותחים חלונות וסוגרים ומנקים שמשות ורוחצים, עד שיום אחד נפל הכשלון, אולי לא קנו את התוצרת, אולי לא הצליחו לעשות בזול, כי יום אחד הלכו כולם ולא חזרו, ולא נשאר מי שימשיך, ועברו ימים ועברו שנים, ואיש לא חזר ולא ניסה מחדש, והכל התחיל נופל, מתמוטט ומתפוצץ מתוכו וגם מחוצו, ונפרצו כל הדלתות, ומה שהיה נלקח, ומה שנשאר נהרס, ונשאר רק גל־עד לכשלון, והזגוגיות או הזכוכיות או מה שיהיו נתבקעו בחלונות ונעשו פצלות עכורות ומחליאות, כמין צרעת, ומבפנים עלתה ריקות שעמום קשה מנשוא, שהיתה מתייללת מפהקת עם שברי הזכוכית, והיאוש נשמע סורט כמו רוח נכאים על זגוגיות מנופצות.

כשהיה אבא מספר לפעמים על מה היה ועל איך היה, סיפר לא פעם על דברים כאלה שהתחילו ולא נגמרו ועל כשלונות, תמיד. על בית החרושת של שטיין, למשל, פה מעבר לגשר, למשאבות וליציקות ברזל, שעשה שיהיו מים בפרדסים, ועל, למשל, בית החרושת של דיזנגוף לבקבוקים בטנטורה שעל־יד עתלית, שעשה שיהיה קיבול לנחלי היין שזכרון וראשון יעשו, ועל בית החרושת לפקקים כאן בנוה־צדק, למשל, שעשה שיוכלו לפקוק היטב את היין המשמח לב יהודי ואת השמן שיעשו בבית החרושת “העתיד” של וילבושביץ בבן־שמן, שעשה שיהיה שמן ששון ליהודים וסבון ותמרוקים מכל שפע יערות עצי הזית שביערות הרצל הדשנים, והם כולם רעיונות גדולים מבוססים היטב בכל החישובים, כולם מלאי ציונות חיה ועובדת, כולם עושי תקוות גדולות לעם עני שיעשה לו סוף סוף בסיס ממשי וכלכלה מוצקה – וכולם נכשלו, כל אחד לבדו, כל אחד מסיבות שלו, וכולם נסגרו לבלתי היפתח, והפכו חורבות נשמות, בית החרושת “העתיד” בבן־שמן חורבה, בית החרושת לבקבוקים בטנטורה חורבה, ובית החרושת לברזלים שממה, וכל הפועלים פוטרו, וכל המנהלים ארזו חפציהם ונעלמו, ולא מעטים מהם עלו על האניות האלה שלא רחוק מעבר לסלעים שבים, והאניות צפרו להן והעלו עשן ונעלמו מעבר לאופק ישר מערבה, ורק התרנים נעלמו אחרונים מפני שכידוע כדור הארץ עגול לגמרי.

והציונות? ויערות זיתי השמן? שכל יהודי יקנה שווה עץ ומיליוני עצים יינטעו ויעשו הררי פרי ויעשו נהרי שמן, ויהיה ערוך ומוכן בית חרושת לשמן ולסבון ולתמרוקים, ויהיה להם מבחר זני ענבי יין שיעשו הררי פרי ויעשו נהרי יין, ורק עוד צריך יהיה להקוות אותם לחביות ולבקבוקים, ולפקוק בפקקים שכבר יש מוכנים כאן ולהדביק תוויות יפות שהכינו כבר בבצלאל, והכל מאה־אחוז וכבר בית חרושת לחביות עובד ובית חרושת לבקבוקים עובד, וגם לפקקים, וכל יהודי ויהודי משבעה עשר המיליון שיש בעולם, כמדומה, רובם ברוסיה ובפולין ומיעוטם על שבעה ימים, כולם כבר עומדים כל יום ששי בתור להביא לביתם יין עברי לקידוש ושמן ציוני לנסוך, ובקבלת שבת הם שרים בדבקות וביום וביום וביום השבת, שני כבשים בני שנה תמימים, ושרים ושני עשרונים סולת מנחה בּלוּלה בשמן, ושרים וניסכו רביעית ההין (וה“הין”, בדיוק שישה ליטר!), והנרות דולקים והשכינה מוחה דמעה זכה – שלא להזכיר את מרחץ יום הששי בסבון ובתמרוקי הוד השרון – והכל כה מוצק ועתיד הציונות כה מבוסס, וכה מובטח ובלי שום פקפוק, מבוסס לגמרי ומחושב לפרטיו ובחומרה, והעבודה כולה מאורגנת היטב ומסורה, ורק שמשהו פתאום השתגע, והתפרע, והתבלבל, והתקלקל, ופתאום וזה כשלון. ולגמרי. וסוף.

צריך מאמץ כדי לא להתפתות ולא לחדור פנימה אל הבניין הנורא ההוא. בפיהוק הנורא שלו, בנָטוּש שבו המפתה, שמפתה גם לשלוח יד ולגעת בזכוכית רקובה אחת. וסביר גם שאיזו מכשפה איוותה לה שם מושב. וגם בחוץ מוטלות זגוגיות מנופצות פה ושם, גם הן חולות מיאוס, ושוכבות ולא איכפת להן. ואולי להעז ולהרים אחת. לשמוע איך היא. ואת האיוושה הסורטת הזאת שעושה הרוח כשעוברת בין נפצי הזגוגיות החולות האלה, שאין בעולם חריקה שהיא יותר יאוש ממנה. ולא ברור איך אפשר יהיה להימלט מכאן, או להאמין שיש בעולם גם עולם שונה. בלי שריקת הרוח בנפצי הזגוגית הרקובה. בכוח הוא עוקר רגליו ומתחיל לרוץ משם והסל הקטן, עם המפית הרקומה שהיתה מגוהצת בבוקר ועוטפת את הפרוסותיים עם הרבה חמאה והרבה חלבה ביניהן, ושהוא קשור בסתר עם כלב אחד שאוהב במיוחד חמאה וחלבה, ומאומן להראות לגברת יהודית הגננת איך הוא מוחה פיו במפית כאילו לאחר הנאה, מתנפנף לו כעת בידו ריק וקל, עד שפתאום אמא, שכבר דאגה, רצה בסימטא עטופה במה שחטפה בקוצר רוח, ובאה לקראתו כולה תוכחות כולה טענות, גם ברוּך השם וגם חימה שפוכה, אבל היא לא תכה אותו כי את מי תלך להכות, ורק אוספת אותו ומרימה אותו על סנדליו ועל סלו הקטן, ורק מנשקת אותו עסיסית ולא משערת איך בבת אחת הרסה הכל ואת כל החופש. וככה זה.

לא רק אמא מפוחדת כעת. כל האנשים באכסדרה מפוחדים. אף אחד לא יודע להגיד נכון משהו. ואמא רוצה שגוזליה יהיו צמודים כעת אליה. ושיאכלו כעת משהו וגם ישתו. אלא שהאח הגדול כבר דאג לעצמו, כדרכו, ובריכוז פניו היפים ושערו החום השופע ויורד על מצחו, ובשריקה דקה מבין שיניו, כפי שרק הוא יודע בשכונה, הוא חותך לו פרוסה יפה מן הכיכר, שוטח ומורח עליה חמאה יפה, מן הגוש הצף במים כדי שלא תתמוגג, בשכבה יפה, ובאצבעות יפות הוא קולף יפה מלפפון צעיר, ובוצעו לכל אורכו לפרוסות שלמות, ואת כל נתח חתוך יפה הוא מציע על הפרוסה המרוחה, ובוזק מלח די הצורך, ומקנח ראשי אצבעותיו במכנסיו, וממלא לו כוס רחוצה למשעי בשארית החלב, שנשאר טרי ומבעבע, ובידו זו הוא מלעיט את פיו בפרוסה ובידו זו הוא משקה את לועו בחלב, ויפה לו והוא יפה ושמחת אִמו, כולו חיה צעירה ויפה האוכלת יפה וברעב צעיר וטוב לה, ואמא מעבירה כף ידה פרושת אצבעות בשערו הגולש כאילו לסרקו באצבעותיה. כל כך חרדה אמא עליו, שלא יתקנאו האלים ויעשו משהו, חרדה חסרת שום בסיס לכאורה, ואף על פי כן חרד לה בעומק ליבה לנער היפה הזה. ותזכרו שהוא נולד בי“ז בתמוז, ביום שהובקעה ירושלים (ואך זה לא מזמן אפתה לו את עוגת יום ההולדת), ושכדי להיוולד בי”ז בתמוז ברור שראשית ההריון היתה ביום הכיפורים, ובו במקום גם התחילה לבכות אז לפני אבא, שהם עשו דבר שאסור לעשות ושהאֵלים הלואי שלא יענישו. ושאסור היה להם להיסחף ולעשות את זה ביום הקדוש ההוא.

על דופן הבאר העגולה במעוקם על קצה עכוזיהם ולא בנוח כפי שבאמת כעת, יושבים שלושה ושניים שלושה עומדים עליהם לשמוע, ואבא ששומעים לו מפני שהוא יודע יותר על יפו, אף על פי שעברו למעלה מחמש עשרה שנים מאז המיפקד שעשה בעזרת שמָש בית הספר ובעזרת אחד מאחינו הספרדים שידע למצוא מסילות ללב המתפקדים הספרדים שחששו מאד מעין־הרע שבכל מיפקד, מאז מיפקדו של המלך דויד שהם מצאצאיו הישירים, והדפיס לבסוף הכל בהעומר של ש. בן ציון, ושמאז אין מי שמדבר על יפו בלי שמעיין תחילה ב“הישוב העברי ביפו”, תרס"ה, 108 עמודים, מעיין ומשתומם איך הצליח איש אחד לעשות לבדו את כל הגבורה הזאת, והם יושבים על שפת הבאר במעוקם ולא בנוח, כמו הכל סביב, והילד לא שומע כל מה שהם אומרים ולא מבין הכל, אבל שומע ברור שהם בפחד, גם אבא, והאנשים עוד יותר, ולא יודעים מה לעשות, ושאבא מתבייש להיות כזה, אבל גם הוא לא יודע מה לעשות, יושבים במעוקם על רבע עכוזיהם ואין להם עוד סבלנות לכלום, ידיהם הגדולות שלהם ריקות, ועזרה מבחוץ לא נראית. אם יבואו מתל־אביב או יבואו מסרפנד, אם יחליט המושל הבריטי להתערב, או אם לחכות עד לחושך ולהסתלק, ופתאום כאילו מתברר עד כמה כולנו כאן שבירים ועד כמה, וייאמר במפורש, ממש זרים כאן, ועד כמה איננו נסבלים כאן, ושואלים את אבא, איך היה בשעתו במושבה רחובות או בפתח־תקוה כשפרצו שם המהומות, והלא תמיד ובכל מקום פרצו תמיד מהומות או פרעות, או התנפלויות, ורק שלא לחזור למלה המאוסה פוגרומים, איך נגמרו ההתנגשויות ההן, האם הספיקו אז רק מקלות וידיות מעדרים, או מוכרח שיהיה נשק חם, ורק כשיורים ופוגעים והורגים כמה מהם הם מתחילים לסגת, לא בלי להסתבך אחר כך במשפטים, בגאולת דם, במאסרים, בקנסות ובשוחד, ובכל השאר, ולבסוף בסולחה מזויפת, ואיך הצליחו לצבור במושבות נשק חם, ואיך כאן אין להם אפילו אקדח אחד (אבא אומר אקדוֹחַ), ולא נשאר גם בידי המתנדבים לצבא הבריטי לאחר שנשתחררו, ואיך הם יושבים כך כמו מטומטמים, וגם לא ברור מה יש בתל־אביב, ואבא מנסה להשיב בלי להחליק דברים, אלא שמה הוא יודע מלבד סיפורים מימים עברו, ואילו מה שקורה כאן כעת ברבע לשלוש אחר הצהרים של השניים במאי מנין יידע, ומה יהיה כאן עד הערב, או מה בעוד רבע שעה, כשם שאין לדעת אם אלה רק מהומות מקריות בגלל סיבה כלשהי שתעבור או בגלל הסתה משלהבת שתדעך, או בגלל חולשת המימשל הבריטי שעוד לא גמר אומר, או בגלל איבת המשטרה שבמקום לבלום היא רצה בראש המתפרעים, או שאלה מהומות שלא ייגמרו עוד לעולם אלא ייהפכו למלחמות בלתי נגמרות, ואילו היה להם כאן נשק רק כדי לירות כמה יריות ואפילו רק באוויר, והכל היה משתנה בבת אחת – גם כשהכל כאן הרבה יותר חמור, ועומדים כאן זה מול זה שני שבטים, שני עמים, שני לאומים, ואו זה או זה, ושלעולם לא יהיה כאן שקט, ולעולם לא שלום, ורק זה לא סובל את זה, ורק זה לא מניח לזה, וזה לא נושא את זה, ורק קליפה דקה מכסה תמיד בקושי את לוע הר הגעש היוקד. לכוּ, צועקת פה האדמה, לכו מכאן צועק המקום, לכו מפה, צועקים הרחובות, לכו לכם, צועקות הסימטאות, לכו כולכם, ואללה הוא אכּבר.

הולך ומתברר שצריך לעשות משהו, ושאין לא טעם ולא סבלנות וגם לא פתרון לשבת ככה בעיקום אחוריים על שפת הבאר ולחכות, עם שתיקות ועם מלמולים ועם העלאת זכרונות ועם תחושת בושה ועם ככה אי אפשר עוד. צריך לצאת וללכת לשאול בחצרות השכנים, ואולי לצאת וללכת לתל־אביב, ואולי לצאת וללכת עם מוטות ברזל אל בית המושל, או פשוט באותם המוטות לצאת ולהסתער ולצרף גם את אנשי החצרות הסמוכות והדבקות גדר בגדר וכותל בכותל, ושכעת כולן מוגפות שערי העץ שלהן שאחדים מהם אפילו נקשרו בחוטי ברזל, בכמה כריכות קשורות חזק, ובעשרות אנשים ואולי אפילו במאה לצאת כעת ולהסתער לעבר ההמון שמעבר לשכונה ולהפתיע אותם, ולהפתיע אותם כשעדיין הם מתמהמהים מסיבה לא ידועה ואינם ממהרים לחדור פנימה אל השכונה, או אולי הלכו לאכול או אולי עסוקים בביזה, או אולי שינו כיוון, ורק לא לשבת עיוורים כאלה ומחכים כאלה ורק לא לשבת מושפלים חסרי מעשה ואין אונים, ולקחת כעת ולצאת ולא להיות יהודים גלותיים ולקחת ולצאת ולעשות משהו והגיעה השעה לגמרי, וקודם כל לדעת מה קורה.

שעל כן קמים מעל הישיבה העקומה שעל שפת הבאר, ומנקים באחורי הידיים את אחורי המכנסיים, ומתאספים כל השאר, אנשים נשים וילדים, ומושלך הס, ומתברר ששלושה ייצאו כעת לברר מה קורה וגם אבא מפני שהוא מכיר יותר מכולם ובעל נסיון, ואבא לא שוכח וגם לוקח את כד החלב ואת מוט הברזל וגם השניים לוקחים מוטות עץ מפני שאין עוד מוטות ברזל, וגם סלים מפני שגם הלחם נגמר, וירוצו קודם כל אל החצר השנייה ובזהירות, ומשם ירוצו הלאה, ואילו כאן מוטב שיסגרו היטב את השער הגדול, ויכנסו נא כולם אל החדרים, ולא להתקהל, וככל האפשר ישתדלו השליחים לחזור מהר ובשׂוֹרוֹת איתם. אמא לא מרוצה, אמא חושבת שצעירים מאבא צריכים לרוץ, אבל יודעת שאין כאן מי שיודע יותר מאבא, כל מה שאפשר לדעת על יפו, אף כי אין ידיעה זו מונעת את דמעותיה, עומדת ומחשה ועומדת ושותקת ועומדת ורק ממחטת חוטמה ורק חובקת מזה את האח הגדול, שאילו רק הניחו לו והיה מתעופף מייד וחוזר בעוד רגע עם כל הידיעות הנחוצות והיותר מנחוצות, וחובקת מזה את האח הילד שמנסה לנחש בתוך ליבו הקטן והלא יודע כלום איך ייגמר כל זה. וככה זה.

מסכות

להיכנס הביתה לנוח קצת, להיכנס הביתה לישון קצת, או להיכנס לאכול משהו או לשתות, כולן הצעות שנשדפות תוך שנאמרות ואין סבלנות לכלום ואין מה לעשות כלום שהזמן יעבור, ורק הפחד של אמא כבר חשוף ורואים אותו במפורש. לעומת זה קם הילד והולך ונכנס הביתה, יחף וקטן, מתקשה משהו בפתיחת הדלת, וישר אל אֶדן החלון שעליו תמיד הלִיבּריק המטוּלל, זה הכד שמימיו תמיד קרים, לא בלי ריח עבש כלשהו, ושאחיו נוטל כד זה (שעל פתחו מפית דקה ומיני שבלולים תפורים בשוליה כדי שתהיה מתוחה על פי הכד מפני זבובים נמלים ושאר רמשים), וחופנו בכפיו ומגביה ומקלח סילון דק ישר אל פיו וגומע כגמל, ואילו הוא כשמנסה לחקות דוגמת מופת זו מחטיא תמיד ומקלח סביב וכמעט נחנק ומשתעל הרבה לעומת קצת המים שהוא מצליח לשתות ושהם כמעט כל מה שנכנס אותו יום לפיו, ומושך כעת בחפזון את השרפרף שאמא קוראת לו הטאבּוּרֶט, ומטפס עליו ברך אחת קודם ושתי היחפות אחריו, ופונה למעלה אל גל החוברות שאבא אוסף שם זו על גב זו (ושאמא תמיד מתאוננת שזה רק אוסף אבק ורק אוסף ג’וקים ורק מסכן את עציץ הג’רניום היושב גם הוא בצל החוברות עם פרחו האדום היחיד והזלדקן על גבי מפית מגוהצת קטנה, ואבא מבטיח לה תמיד שבקרוב יסדר הכל וגם יתן לכורך לכרוך וגם ידחוק אותם בכוננית הדחוקה כבר להיחנק), ושולף בכוח מתחתית הערמה כמה חוברות ומדפדף וגם מוצא מהר חוברת אחת של הפועל הצעיר, משנת תרע“ג, שעוד מחירה מסומן בתחתיתה בפירוש 4 מטליק, 12 קופ‘, 30 סנט’, ו־6 סנת, לעומת 8 ג”מ, של היום, ומהר גם מוצא את המודעה שחיפש והיא שתציל אולי את המצב במקום שכל הגדולים שמטו ידיהם. יש איש אחד, שיש לו מחסן גדול, ובו כל טוב, כמתואר במודעה וכמצויר בתמונה שם, מבחר שעוני קיר עם אותיות עבריות, ותכשיטים, ומשקפיים (ע"פ רשימת הרופא, כתוב שם), וגם פנסי חשמל (שבעזרתם נעשה האדם רואה ואינו נראה, כתוב שם) והכל במחירים נוחים, כתוב שם, וגם מנדולינות וכנורים וחלילים וכל מיני כלי זמר – הכל באותו מחסן גדול של אדון יצחק זלצמן ביפו, מול הקונסוליה הרוסית, והוא גם שולח לכל מושבות וערי הארץ, בפוסטה, ורק לאחרונה כתוב למטה, נתקבל במחסנו מבחר גדול של אקדחים אוטומאטיים, “בראונינג״ ו״וועבלי”, ועוד סיסטמות (מה זה?) שונות, עם כדורים מכל המינים, וגם נשק ציד, והמבחר גדול – ולמה לא הולכים אפוא, ולמה לא רצים כעת אל אדון זלצמן ישר אליו לקחת מן המחסן שלו הגדול, את כל כלי הנשק, ובכמה יריות בבת אחת באקדחים מכל הסיסטמות וברובי הציד ישר בהמון וגם באוויר – וההם יברחו להם לכל עבר והכל ייגמר, ואז יחזירו לאדון זלצמן הכל בשלמות, וגם ישלמו לו את מחיר הכדורים שבזבזו.

ורק צרה אחת, שאולי כל מה שהיה לאדון זלצמן בחנותו המבורכת בשנת תרע“ג כבר לא נשאר ממנו כלום כעת בשנת תרפ”א, מפני שמאז אין עוד מודעות כאלה, וגם אולי אילו גם היה לו נשק, האם היה אבא יורה וגם הורג איזה ערבי חי? אבא לא יכול לסבול את זה, וגם כעת עם מוט הברזל האם איננו רק מפחיד ולא הורג, רק מבריח בתנופת המוט ובצעקות יאללה יאללה, ולא מכה ממש, עד כמה שהוא מכיר את האבא הזה. הוא עצמו לא היה יכול אפילו לראות את הפצועים ההם. לא היה לו כוח לראות איך ראשם מונח כרות על הכר שעל ידם עם כל הבשר הפתוח ועם כל התחוּח השותת הזה שרואים אצל הקצב בזוועה, ועם החור הנורא באמצע שעשו להם, והדם הנקרש הזה, עם כל הלבנים ההם והאדומים להקיא, והם רק שוכבים ומחכים שם בשקט לרופא שיבוא לתפור את הראש למקומו, וקשה להם אפילו לצעוק מכאבים, איך יוכל לראות את זה, ויצטרך לברוח או ליפול מתעלף, עם כל הרירים הקרושים ההם והדם הקרוש והפתוח הזה, ושאולי הרופא גם לא יצליח והם ימותו להם, ויקברו באדמה את גופם ואת הראש לחוד על כרית בצד, עד שאי אפשר עוד לחשוב על זה. והריח הנורא של בית החולים עם כל הריחות הנוראים שלו. וכבר נורא מסריח כאן הפחד.

הכל מתחת לאכסדרה הזאת מסריח כעת מפחד. גם האנשים העומדים וגם המסתובבים, גם הדיבורים גם השתיקות וגם המבטים אל השער. וכבר לא מעמידים פנים שזה לא פחד. גם הפינה הזאת שלו אינה מוגנה עוד. וזה לא התחיל כעת. יום אחד פתאום. כשבאו השלושה ההם. לפני זמן לא רב. ופתאום ושלושה היו עומדים עליו. גבוהים עד הגג. לבושים משהו רועש צעקני עם הרבה אדום, ולא זה מה שהיה נורא מנשוא. הפרצופים שלהם, הפרצופים ההם, זה היה מעבר לשום כוח לשאת, הפרצופים האלה, שאין בעולם כאלה, ואי אפשר שיהיו, משהו שלא עומדים בו, ורק לצרוח, או לברוח אילו לא היה משותק. אי אפשר לספר איך נראו, זה היכה את הראייה באי אפשר לראות, הבלתי נסבל הזה, שהיה מראה פניהם, לא רק הצבע, אלא כל צלחת הפרצוף הזה שהיה כאילו מסובב הפוּך, מעוות או מהופך, או אי אפשר לומר מה, אלא איך פתאום והם עומדים עליו גדולים ונוראים, כל השלושה, סוגרים עליו סביב, מגרגרים מין רעש פראי מגרונם, רעש בלתי נסבל שבני אדם לא מסוגלים לו, משהו שאם פתאום הוא עליך אין לך עוד מה לעשות מלבד שלא להיות עוד ורק להימחות מעל פני האדמה.

לעולם לא יוכל לחזור אל מה שהיה קודם, לא יוכל לזכור איך היה מקודם, ורק מן הפתאום ההוא והלאה, ואיך פתאום ולא היה עוד ילד אחד לבדו יושב בשקט על הגרוטאה שלו ומסיעה בשקט מיפו לירושלים, פתאום והפתאום נפל עליו ועצר הכל והקיף מכל צד, מרעיש נוראות, שאי אפשר שדבר כזה יהיה אפשר, ואי אפשר שדבר כזה יהיה ישנו בעולם, ושאם הוא אפשר הכל אבוד, ואם כאלה מפלצות הן אפשר ועומדות עליך ונוהמות עליך, אפשרית גם החיה ההיא שבים, זו שאתה יודע איך בים יום אחד תגיח בשקט, ותתפוש אותך בפיה הנאלח, ותסגור עליך בשיניה, ותסיע אותך אחוז ניצוד בפיה, ותתחיל לסגור מלתעותיה ותתחיל לפצח אותך ואתה תהיה מתפצח לה בפיה, וגם לגוריה הריריים שלה תיתן, בעיניים הזגוגיות מתות שלה, וזה הסוף, והלואי שכבר היה נגמר כי אין עוד כוח לכלום. הה, אלהים.

שלושה נוראים עומדים עליו ומגרגרים, ורק אחר כך כשבאו לאסוף אותו מן הרצפה צורח באין קול ומייבב בלי חיים, וניסו להגיד לו שלא כלום ואלה היו רק מסכות ושפּוּרים היום, ושהם מגרגרים רק כדי להעלים את קולם המוכר, ולקבל מתנות פורים מתוך צחוק וליצנות, ואינם אלא חברים של האח שלו, יגאל וגואל וייגאל, עם הנמשים על פניהם ועם כל מיני הצבעים והמשחות של אמא שמרחו על עצמם ועם כל סמרטוטי סבתא שעטו על עצמם, ושגם לאחר שחיבקו אותו ונישקו אותו ואמרו לו שלא כלום ושהוא רק נבהל ושלא צריך להיבהל כל כך מבסך־הכל מסכות, ולא צריך להיות פתי קטן שמאמין שהם כאלה באמת, ושהנה יקראו להם, לאחר שהם ברחו בבהלה מפני שחשבו שהמיתו אותו מבהלה, והוא יוכל לראות ששום דבר ובסך הכל רק בדיחת פורים ורק כדי להצחיק, אבל הוא רק צעק לא ולא ולא, ולא רוצה לראות אותם, ולא רוצה ולא רוצה, ורק טמן עצמו בין השמיכות ורק רגליו פרכסו ואי אפשר היה לעשות כלום ואולי, כעצת אבא שהוזעק, לתת לו לשתות ולהירגע לאט לאט, ילד רגשן כזה, אומר אבא, האם זה לא נורא להיות כל כך רגיש, אומרת אמא, וגם אומרת, לא ילדי ולא מחמדי, ותראה אמא כאן ואבא כאן, וזה לא היה כלום אלא רק פורים, וכלום לא הרגיע והעולם היה אבוד, עולם שיש בו מפלצות כאלה ושהן באפשר, פשוט באפשר, ושגם חיית הים שהתחילה לכרסם אותו כשהוא שומע איך הוא הולך ומתפצח כמו אגוז בתוך ריר פיה ועיניה הבולטות מתות, ואיך בבת אחת אתה יכול לראות איך היא נראית מבחוץ מפצחת אותך ואיך אתה בתוך פיה מבפנים מתפצח לה.

ברור, שאלה לא היו סתם ילדים מתחזים בתחפושת פורים. ברור שאלה היו יצורים של אמת ואין כאן שום ספק. ושלא יספרו לו כדי להרגיעו. ואין שום ספק במה שראה ובאי אפשר שהפך פתאום לכן אפשר, ואם מבקשים שהוא יאמין להם צריך שהם יאמינו לו. איך אפשר שהאי־אפשר יהפוך פתאום לאפשר? שהכן יהיה ללא, שהשקר יהיה לאמת? פתאום והם עמדו עליך גדולים ונוראים במלוא הבלתי אפשר ובאמת לאמיתה, וכולם רק מנסים לטשטש את מה שנודע לך כעת לכל החיים, ולמה לא יעזבו אותך כולם וילכו להם.

עייף כעת. כולם עייפים כעת. כולם לחוצים וסחוטים. ארבע דירות בחזית האכסדרה, ושלוש שלוש באגפים, ואחת ליד השער הגדול, וכל יושביהן כעת בחוץ, אלה סביב הבאר ואלה פה ושם בקבוצות מפוזרות ורק הילדים מתרוצצים, אף כי באיזו מתינות, ואינם סוחפים את הילד הזה מפינתו שלו, מפני שהם משחקים במשחקים של ממש והוא משחק במשחקים של כאילו ושל נגיד ש־, בינו לבין כפיס העץ שדי לו אם מסיעים אותו מכאן לכאן וההפלגה כבר הולכת מיפו ועד ירושלים, ואיך יודעים להבדיל בין מה שבאמת הוא אמת ובין מה שרק מתחזה לאמת. האם יגאל עם הנמשים שלו הוא האמת, או תחפושת הזוועה ששם על עצמו היא האמת, האם התחפושת היא על פני יגאל מבחוץ או יגאל הוא בתוך התחפושת מבפנים? מה גם שזו לא היתה תחפושת. ושלא ינסו לספר לו. והאמת היא שכל אחד הוא לבד. ילד אחד לבד. וגם אבא לבד. וגם השכונה לבד. וגם כל היהודים לבד. גם האלהים.

תמיד יש שיחות סביב הבאר. תמיד יש מנסים לשבת במעוקם על שפתה הלא מספיקה לישיבה. לא בקול רם ולא בבטחון, ורק במבטים חוזרים אל השער. עִם הערבים הפשוטים שברחוב אין לי בעיות, אומר שם אחד. הם מוסתים כעת, מסכים עמו אחר, מוסתים כל הזמן, ובמסגדים, הוא אומר, מפחידים אותם, מסביר האיש, שאנחנו ניקח להם ונדחוק רגליהם, הוא אומר, שיש לנו מזימות, מסכים עמו האיש השני, להתחזק עליהם, ובדיוק כעת, אומר האיש, כשכל העולם משתנה, והאנגלים באים במקום התורכים, והכל הולך מתחלף, מסביר האיש, ושאולי מותר להם כעת והם מנסים מה כוחנו, ושמרשים להם לבזוז לאור השמש ולקחת שלל, מסכים האיש, ולא יעשו להם כלום, יודע האיש, ואומרים להם שגם האיסלאם בסכנה ומסיתים אותם, מוסיף האיש, ולבסוף, לבוא ארצה, והנה גם במולדת פוגרומים, טוען כעת בהתרגשות עוד איש עומד עליהם, גם כאן? הוא פורש ידיים, ומנידים אליו ראש, ועוד מידי המלוכלכים האלה, הוא אינו מוצא מנוחה. ואיש לא מוצא מנוחה. ורק יושבים על שפת הבאר, יושבים במעוקם. והבאר, כמו הנהר, שמעה תמיד דברים ודיבורים על שפתה, ודיבורי דיבורים ושתיקות, ואינה עונה להם כלום, וגם לא שכבר שמעה את כל זה פעמים רבות ובלי סוף, גם את הדיבורים וגם את השתיקות, תמיד במעוקם על שפתה הצרה הזאת, אולי מפני שהיא בדיוק באמצע החצר, אולי מפני שאין אף ספסל בחצר, ואולי מפני שיש בתוכה, במעמק, מים עתיקים, וכאילו באמת על שפת איזה נהר, שיודע יותר וזוכר מימים רבים, זה אומר וזה משיב, זה אומר וזה שותק, ושלא נשאר מכל זה אלא כמו תמיד, מה יהיה? מה יהיה?

כולם בחוץ, באכסדרה הזאת. אין סבלנות להיות בחדרים. וחם לכולם, והשער לא נפתח. וכאילו כלואים. והבטן מתהפכת, לכולם. אמא פעם פה ופעם שם, מדברת עם אלה וגם עם אלה. ופתאום והיא אינה רואה את הילד. והוא איננו בפינה שלו. והולכת פנימה ואיננו בדירה. ויוצאת החוצה ואיננו בחוץ ובשום מקום. ולא מאמינה ועוד איננה שואלת ורק חרדה נוראה, ועוברת בין כולם ועוד איננה שואלת, מפני שמה פתאום ולאן יכול היה ללכת, הקטן הזה, השער סגור כל הזמן, ומעבר לחומות הקירות עוד איננו יודע לדלג כמו אחיו הגדול, שישן כעת שנת ישרים בדירה וספר התמונות הגדול פתוח לו על חטמו, כמו תמיד כשהוא מתחיל לקרוא, ושוב יוצאת ושוב נשענת אל הקיר, וגל ההתייפחות שנבלם בקושי לא יכול עוד להיבלם, ומקבוצה לקבוצה היא הולכת, ועדיין לא שואלת ורק לפינות היא מציצה, ואל בין הילדים המתרוצצים בין הפינות, והוא אינו ביניהם, ופתאום והיא חרדה אל הבאר, אבל שם רק שניים שלושה יושבים במעוקם על בדל אחוריהם ומסבירים זה לזה איך הערבים, ומה יהיה, ואי אפשר היה לקפוץ ביניהם אל הבאר, ומה פתאום, ושוב בדירה ואיננו ואולי להעיר את הישן, והכל נראה כחלום נורא בלתי אפשרי והיא מתירה כעת את פקעת שערותיה השחורות הארוכות, שערותיה של אמא, וחוזרת ואוספת אותן קלועות על כף ידה זו ובידה זו היא חוזרת ומרתקת אותן מחדש במכבנות להיות שוב פקעת צמודה היטב על ראשה, יודעת לעשות באצבעותיה ולטפל נכון ולדייק באחורי ראשה גם בלי להביט, כמו אמא תמיד.

כעת היא מתחילה מתרוצצת בין כולם וגם שואלת אם ראו. ועצבנות תוקפת את כולם. ובקדחת מתחילים להציץ בכל מקום, וגם לבדוק בכל הדירות סביב אם אולי, והיא כבר פוכרת אצבעותיה, ורק עוצרת לחשוב בשקט ולא לאבד עשתונות. ולחישות עוברות באכסדרה, אבל השער כמו תמיד הוא רק סגור ורק חוּם ורק חַם ומשעמם. והלא תמיד היה משתופף לו בפינה הזאת שלו, לבדו ובפיסת הגרוטאה שמוצא לו ושמתהפכת אצלו לקטר כנראה, לפי השריקות ונשיפות הקיטור שכאילו, מה יכול היה לעלות על דעתו. ואיפה היתה היא, אמא שלו, אף כי מצד שני, הלא הוא נולד עטוף בכתנת השִלייה, וזה הלא אות וסימן מובהק, למזל טוב בחיים כידוע, ושכל רע לא יאונה לו, כידוע, אלא שגם הילדים המתרוצצים האלה גם הם נעצרים רגע מבוהלים וכעת גם הם מחפשים לפי דרכם, ופתאום, ואמנם דחוק לו ביניהם, בין היושבים על שפת הבאר יש עוד אחד ביניהם, אחד דק כמו קו, שומע בלי לדבר, דברי היודעים יותר ממנו, מציץ מביניהם אל מעמק הבאר, ואל האפל שבתוך עומקה, ואיש אחד מאלה שישבו על שפתה במעוקם, שומע כעת ומחייך ועוצר את אמא שכבר דמעותיה אינן נעצרות ויפחותיה אינן נכבשות, ובידו זו על ראשו של הקטן הדחוק אליו, וכולו פחות מאיזה קו דק אחד, ובידו זו אוחז האיש בידה של אמא, הנה, הוא אומר לה, קחי, שאי בנך. הוא אומר לה, ומשהו רחוק רחוק ואולי מעומק הבאר וכאילו כבר נאמרו פעם ממש כדברים האלה.

אמא חובקת ואמא חובקת חזק, ואמא בוכה בקול, ואחרים מסלקים איזו דמעה שהיא, ואמא מאמצת אל ליבה, ולא איפה נעלמת ולא למה לא אמרת והלא חיפשתי אותך בכל מקום, ולא מיין קינד, אלא רק אל ליבה חזק ובזרועותיה חזק, ורק מנסה לעצור בדמעות וביפחות, ורק אומרת לבסוף בוא, אתן לך דבר־מה לאכול הלא לא אכלת היום. וזה כל מה שהיא יודעת לומר כעת. ומה שהוא יודע לומר כעת זה רק די, אמא, לרדת, לרדת מזרועותיה כעת. ואינו אומר שהכל היה מפני שהוא היה מוכרח, מפני שכל מה שאומרים שם על שפת הבאר לא יישאר לו שום זכר אם הוא לא יספוג ולא יידע לחזור ולספר פעם. לעומת זה כאילו היתה איזו התנערות בחצר, ונזכרים שבאמת אף אחד עוד לא אכל כלום היום, ואולי בכל זאת לאכול משהו קטן כזה ולשתות משהו. וכמה נשים גם נכנסו לחדרים לראות אם יש איזו עגבניה או מלפפון, או פרוסה, ומשהו לשתות עם קצת לימון או משהו, ואולי עוד מעט גם תגיע רוח הים של אחר הצהרים, אף על פי שהשער הגדול חוסם כעת את החוץ ואת הרוח, וגם כאילו, פתאום, שומעים קולות מבחוץ, או תנועה או משהו, ופתאום יש גם הלמוּת מהלוּמות על הפשפש, ופותחים ומישהו מתפרץ בריצה, בלי נשימה וגם דם והוא פצוע.

לא נורא, הוא אומר בלי נשימה, זה כלום הוא אומר, שם בקצה הרחוב מול ביתו של שמואלוביץ, משם הם ניסו להתפרץ, אבל אנחנו לא נתנו להם, במקלות ובצעקות עמדנו שם לרוחב הרחוב, הוא מספר בלי נשימה והם גם נעצרו, וכולנו עומדים שם, וצריך כעת שמי שיכול יקח מקל או מוט או משהו ויבוא איתי מהר, מוכרחים עכשיו לעצור אותם שם, ומהר, והפצעים האלה הם כלום, והם מנסים כעת לפרוץ אל רחוב בּרנֶט, וצריך לחסום אותם שם, ושכבר רץ מישהו להזעיק עזרה מתל־אביב, אז מי בא? הוא מתנשף ושותה בקושי מן המים שהביאו לו, וכבר עומד אצל השער, ורק מסכים לרחוץ את הדם, ורק מישהי בסדין קרוע כבר מנסה לחבוש לו מהר את הזרוע, ושלושה ארבעה עם מקלות כבר מצטרפים אליו, וכעת עוד אחד מצטרף אלא שאשתו דבוקה אליו, אתה לא, אתה חולה, והוא מתנער ממנה וגם הוא כבר גוחן בפשפש ורץ אחריהם, ומציצים אחריהם בעד הפשפש עד שהם נעלמים בסיבוב, וסוגרים ונשארים כאן לבד, כמרוּמים.

האם גם אבא עומד שם במחסום? נעשה פה צר וצפוף וקטן וחסר טעם וכאילו כלואים. ונעשה משעמם והכל חבל ומיותר ונורא חסר טעם. אפילו הפחד מורגש כעת כאילו חם כאן מדי והזיעה מבטבטת בגב. איש לא מדבר ושלא ידברו, ואמא שעדיין מסתובבת אנה ואנה, ונכנסת לחדר ויוצאת וכעת נשענת אל עמוד האכסדרה, ומחפשת במבטיה את הילד, ורואה יחד עם מבטיו התלויים עכשיו במעזיבת הגג למעלה, ושם יונה אחת יורדת אל הרעף, ואיך היא בכפוּף גופה, ובהטיית כנפיה להיעצר בהיפוך לרוח, ובפרישת זנב רחבה כדי להיעצר, ובהטיית רגליה קדימה כדי לנחות עליהם, יורדת לה צועדת צעד וכבר היא קרקעית לגמרי, והפיכת המעוף להליכה כאילו אין בה שום פלא, ומהדסת לה כאילו אמנם זה כל טבעה, ומייד אחריה נוחת גם בן זוגה ונעצר ומקפל ומתקפל והומה אליה ומהמה.

איפה כעת הסנדלר הגורג’י, איפה כעת האיש והאשה שהיו שוכבים מתים על הרצפה של בית החלוצים, איפה כל האחד עשר שמצאו שם מתים אחר כך, כולם עולים חדשים שבאו אתמול ולא ידעו עוד בין ימינם לשמאלם, ופתאום ונרצחו. ויש כעת תכונה בחצר, ומתיעצים אם כבר לארוז חבילות, שאם פתאום צריך יהיה לפַנוֹת לתל־אביב, או לברוח פתאום. ואם לא כדאי לצאת כעת מישהו וללכת אל החצר השכנה כדי לדעת מה. והילדים נאספו כמעט כולם בפינה ההיא, עייף להם ולא יודעים מה, ואף אחד לא יודע מה. הקירות הדקים ושער העץ זה כל מה שיש כעת כדי לשמור על הילדים. קלות דעת. כל הרעיון הזה על שכונה יהודית בצידה של יפו הערבית, ביום זו מתפרנסת מזו ובערב זו מופרשת מזו, הנאורים והנקיים והתרבותיים והבונים את הארץ יהיו כאן והילידים והמפגרים והמזוהמים שגרמו לשממת הארץ יהיו שם. לא רק יהודים (אבא קורא להם “אחֵינו”), כנגד מוסלמים (אבא קורא להם מוּחמדנים), ולא רק מהגרים כנגד תושבים, ולא רק מתקדמים כנגד נחשלים, ולא רק אירופים כנגד אסיאתים – אלא שכאילו אפשר פשוט ככה, ושמאליהם יסתדרו כאן בשלום, בלי חומה ביניהם ובלי שערי ברזל ביניהם, ובלי כלי נשק ליום פקודה בידיהם, מה זה? תמימות, טיפשות או נִפשעוּת? אמא מחפשת עם מי לדבר. קשה להיות לבד. וקשה לדבר. והאמת, שעד שלא קרה לא חשב איש על זה. אם חשב לא אמר, ואם אמר לא אמר ברצינות. להיפך, אבא היה אומר, וגם כותב בהפועל הצעיר שלו, שככל שנשב יחד זמן רב יותר, היהודים עם הערבים, תעשה השכנוּת הזאת דברים טובים, ותקנה הרגלים טובים, ושאין לך גדר טובה יותר, ציטט אבא את מישהו, משכנוּת טובה. וזה נשמע נפלא.

היא שנולדה וגדלה רחוק שם ונמצאת כאן כבר שתים עשרה שנים, וכל ליבה וחלומותיה וכל אהובי ליבה עדיין על הנהר סטיר פלך ווהלין ביערות האפלים – ואיזו ערביה אחת נבערה שנולדה כאן וגדלה כאן ואבותיה ואבות אבותיה נולדו כאן במקום הזה וסימטאות יפו הם כל עולמה מדורי דורות – האמנם הן שתיים שוות ערך ושוות זכויות, וכל פחדיה של זו מפני זו יכולים להפוך אי־כך בפשטות לשכנות טובה בלי גדר? ויש מקום לילדים שלי ויש מקום לילדים שלה, ויוכלו לשחק יחד בלי חומה גבוהה ביניהם? תמימות, טיפשות, או נפשעות? והצעקות ששומעים כעת, לגמרי לא רחוק, ופתאום, אלהים, גם יריות, ועוד יריות, מה קורה? להיכנס לחדרים? ושלא יעוף איזה כדור שוטה ויפגע כעת, והפחד כאילו החליף כוח, וחנק הבהלה והבחילה. עומדים ומקשיבים, מנסים לנחש איפה, או מי יורה, ומניין ומי כבר נפגע. ואף אחד לא יודע כלום. כלואים בעיוורון. אבל כעת שוב מהלומות הולמות על השער לפתוח, ופותחים ושניים נדחקים, והרבה דם לאחד, והשני, לחסום, הוא אומר, צועק בשקט, חוסם עורקים מהר, הוא אומר בלי נשימה, וההוא כבר חיוור לגמרי, ומישהי, אותה אשה יודעת, שוב בסדין שהיא קורעת ממנו, כבר שפפה עליו ומטפלת ומבקשת להביא מים, בבקשה, וגם מהר, והשני כבר יכול לדבר, זה שָׁם, הוא אומר, ברחוב בּרנֶט, הוא אומר, וכבר הגיעו הבחורים מתל־אביב והם משיבים אש כעת, ואולי, הוא אומר, זה כבר יעזור כעת, וגם מִספריים, אומרת האשה, לגזור את המיכנס סביב, וחותלת סביב בכוח את הרגל גבוה מעל הברך והדם נספג מהר, והאדום צובע הכל, ובכפיס עץ שיש לה היא מפתלת ומהדקת לחסום ובכל כוחה, והאיש חיוור או מעולף וכבר מכירים בו שהוא איש מהחצר השלישית מכאן, ולהשכיב אותו כעת, ולקרוא לאשתו או למישהו, ומה עוד קורה שם? ואת מי עוד ראה, ואם לא נפצעו עוד? מזל שהגיעו הבחורים מתל־אביב, אומר האיש השני, ברוך השם, הוא אומר, סוף סוף, ועם אקדחים, ואומרים שגם חיילים בריטיים כבר מתקרבים ואומרים שראו אותם כבר מצד השוק, מפני ששמעו שם אוטומובילים “לוֹרִי”, ומפני שהם די אם הם יירו קצת במכונות היריה הכבדות שלהם, כדי שכל המתקיפים יסוגו, וגם הגיע הזמן, הוא מסביר, מפני שכבר יותר משעתיים, וכל הזמן, ממש מצד שני של הרחוב נפרצות החנויות והם שודדים להם ובוזזים לאור היום, וזה גם אולי מה שהפחית את לחץ ההתקפה שלהם – תאוות השוד, הוא מסביר, ושותה קצת מים. ומוחה זיעתו, והפצוע, אותו צריך להעביר מייד לרופא בתל־אביב. ומי ראה את אבא? ומה קורה מכיוון השוק? ועוד אומרים, יודע האיש לספר עוד, שהמהומות פרצו בבת אחת מכל הכיוונים, ושבתל־אביב כבר לא יודעים לאן לשלוח עזרה קודם. ואומרים שבשכונת אבו־כּביר בצפון, באיזה בית שבין הפרדסים, מנסים לחלץ משפחה יהודית ועוד כמה אנשים שגרים איתם שם, ואומרים שגם ברנר שם, אבל קשה להשיג ליווי צבאי ואוטומוביל, ושמכל המקומות סביב מביאים כל הזמן עוד פצועים וגם יש כבר הרבה הרוגים, יותר משלושים, הוא אומר, ולא מאמינים, יותר משלושים? ועדיין לא נגמר ושהוא מוכרח לרוץ כעת ולחזור ושישיגו רופא לאיש הזה, שלבן כמו מת, ורק מתגנח בחרחורים.

מושך לבוא לראות את הפצוע אבל מפחיד נורא. עוד יריות ועוד, ומקשיבים, וקשה. ובחוץ כבר נעשה אחר הצהרים ממש. וכבר אחרי ארבע. וזה כבר לא יהיה יום טוב היום. וזה כבר לא עוד יום איזשהו, זה כבר יום שיזכרו אותו תמיד. שאנשים לא יפסיקו לדבר על היום הזה. ולא חשוב כלל שחם, ושאין אף משב רוח מן הים, וכלום לא חשוב כעת, ואילו השער שנסגר אתמול לא יודעים מתי ייפתח, ומי יחזור דרכו שלם. לא יודעים ורק לא יודעים וכל היום רק לא יודעים. כל היום רק מחכים לדעת. טוב לו למי שנמצא עכשיו כבר בשעות הערב, ויכול להשקיף לאחור ולראות איך אנחנו כאן אחרי הצהרים לא יודעים כלום מה שהוא כבר יודע. והוא כבר יודע איך נגמר, וגם יודע מה עם אבא, ואיך ומתי יחזור הביתה. ואילו הסכים ההוא שכבר יודע לגלות מה הוא יודע, ושתעבור לה המועקה הנוראה הזאת מן הבטן. והאלהים, גם הוא יודע, מפני שהלא הכל נעשה לפי דברו. ולאבא לא יקרה כלום. הוא יחזור, תמיד אבא חוזר בסוף, עם כד החלב בידו זו ועם מוט הברזל בידו זו, מפני שאבא הוא איש טוב, וגם לא היכה איש, בשום מוט ובשום ברזל. ויחזור עוד מעט. אני מבטיח לכם.

יותר מדי דברים קורים בחוץ כל הזמן. כאילו מוכרחים להספיק הכל ביום אחד. וכבר מדברים על עשרות הרוגים, מדברים על המון פצועים, מדברים ביחד על הכל הרבה, וכולם יחד, ולא מספיקים לדעת כְּאֵב אחד, ולא מי ולא מה שמו, ומי בבית שלו יחכו לו לשוא. הלמות מהלומות בדלת, והגרון חנוק, ובאים כעת עם אלונקה לקחת את הפצוע ולהעביר לתל־אביב, האוטומוביל מחכה עם עוד פצועים, ולא יודעים הרבה על מה היריות ומה המצב ולוקחים בקושי ויוצאים בקושי עם האלונקה ודם עליה הרבה. אם היה מישהו כאן יודע להתפלל ויודע את התפילה הנכונה היה צריך להתחיל ממש כעת להתפלל, אבל אם הוא מלמעלה רואה איך הכל כאן למה הוא צריך לחכות לתפילה כדי להתחיל לעשות משהו, הלא הוא רואה נכון? ואבא יחזור, אין בזה ספק. מפני שאי־אפשר בלי אבא. מפני שבלי אבא הכל ייגמר, וגם לא יהיה כדאי להישאר אם הוא לא יהיה ואם יש מישהו שכבר יודע כעת מה יהיה ויודע את מה שלאחר שהשמש תשקע כבר כולם יידעו, אני מבקש ממנו לספר, רק לי, לא אגלה, אם יש מישהו שיודע עכשיו מה החליט לו האלהים שיהיה, מפני שהלא לא קורה כלום בעולם בלי שהוא החליט שיקרה, ורק אנחנו לא יודעים כלום, ואין לנו כוח לחכות ולדעת מה יהיה.

אבא שתקן כזה. אבא ותרן כזה. אבא תמיד נדחף הצידה. אבא חושב שכולם קודמים לו. ושהעבודה קודמת, ושאמא קודמת, ושהילדים קודמים, ושהאדמה קודמת, לאחר שוויתר ועזב את האדמה, ואת חוות הנסיונות, ולא הצטרף לחבריו שהלכו לבנות את נהלל, שכל־כך הרבה דיבר עליה וכתב עליה, וכל כך רוצה היה שהוא ושני בניו יהיו אִכּרים בנהלל החדשה הזאת שמקימים שם כעת מן הבצות ומן האדמה הכבדה, וכמעט והיה יכול להיות גם להם שדה ויכול היה להיות גם להם מטע והיתה יכולה להיות גם להם רפת, ובית קטן שלהם ויחד עם רעיו הטובים אהרון בן־ברק ודויד בן־ישי ונתן חפשי, הצמחוני, ולא יהיה עוד עוקר ונודד בכל שנה שנתיים ממקום למקום ומכיבוש לכיבוש ומגאולת השממה לגאולת השממה, אלא יושב סוף סוף נכון, הוא ובניו על אדמתם ותחת קורת ביתם, ותחת עצי התות הענקיים, שאמא לא רוצה בהם מפני שמביאים זבובים ולכלוך, כשם שאמא לא רצתה לנהלל ומספיק היה לה לחיות במידבר, ולגדל ילדים כמו ערבים קטנים, ולא לראות אנשים ולא ללכת להרצאות ולא ללכת לשמוע את זימרת הבריטון הר־ מלך בליווי הוֹפֶנקוֹ על הפסנתר, ולא לשמוע את הרצאות מוסנזון על נביאי התנ"ך ואת הרצאת ביסטריצקי על הפרובלימטיקה של תרבותנו החדשה, באולם הגימנסיה הרצליה, או את שיעורי ברנר על מנדלי מוכר ספרים, שקרא להן להערכת עצמנו בשלושת הכרכים ושא.ד. גורדון לא שבע נחת וכתב כנגדו והסביר מדוע לא כדעתו, ובשבתות אחר הצהרים מתווכחים עם אהרונוביץ ועם רבינוביץ מי צדק, ובתיאטרון העברי מציגים את חסיה היתומה, שאומרים שיש בה גם מומנטים יפים, וביפו מול הוטל קמניץ הנה זה נפתח בית המסחר של הגברת אטלס לבגדי נשים, ומתחילה להיות כאן עיר אמתית, ואחר כך גם להעלות ארצה את אחיה דוּוִיד, ואת אחיותיה הינדֶע ודבוֹירֶניוּ, ואת אמה שתהיה סבתא לילדים ויקראו לה הבּאָבֶּע, ואז, בחגים כשכולם יחד סביב שׁולחן ערוך אחד, עם מפה לבנה גדולה ויין ודגים ושאר ירקות, יוכלו לשיר סוף סוף מתוך המנוחה הגמורה, וטהר ליבנו לעובדך לעובדך לעובדך באמת, באמת ובשלום, וכבר עיניה דמעות.

אבא ותרן. ויוצא והולך בבוקר בבוקר, מפני שהוא משכים קום, ולפני שיוצא מכין ארוחת בוקר, ושופת קומקום על הפתיליה, ורואה שכולם יהיו מכוסים היטב במיטותיהם, והולך לו בשקט, תמיד בשקט, שלא להפריע, האבא הזה, לסמינר למורות ולגננות, ויושב שם לשולחן ומנהל ספרי חשבונות, ומסכם ביושר טורי מספרים, ובסוף השנה כשכולם יהיו מצטלמים הוא לא ייצא להצטלם מפני שהוא ביישן, ואין היום על הקירות אף תמונה שלו עומד בשורה השנייה משמאל או השלישית מן הצד, או ארבע שורות מעל האדון טורוב או מימין לאדון עזריהו, היושבים להם קוממיות בשורה הראשונה וזקן הסנטר שלהם עשוי היטב ומפניהם קורן אור התרבות והכבוד, ובחיוך מעוקם מרוב האי־נחת הוא מציץ גם מתמונות ועידת הפועל הצעיר, עומד שם מחוק בתוך טשטוש הצל שמרוב צפיפות הראשים הדחוקים להיכלל בעומק התמונה, עד שלמטה, בין שמות כל הנוכחים ההיסטוריים, הוסיפו מדפיסי ספר השנה גם בקשה לכל אלה ששמם לא נדפס משום מה, לכתוב למערכת ולזהות עצמם, תיבת דואר כך וכך, ושאפילו על מאמריו הגדולים לא חתם בשמו אלא תמיד בעקיפת שמו, ורק ש. בן־ציון, בהעומר, וכמעט בכוח, הכריח אותו לחתום שמו המלא, ובניקוד, מפני שזה מדע, גער בו באבא, מפני שזו עבודה כבירה שהשקעת לבד, נזף בו, מפני שזו היתה גבורה לעשות את המחקר הזה, התווכח איתו, ומפני שבעתיד איש לא יוכל לדעת על יפו בלי לקרוא וללמוד מה שכתבת כאן, ובאוניברסיטאות, כמעט צעק, ייבחנו על החומר הזה, ואיש לא יתייחס ברצינות לעבודה לא חתומה, או חתומה באיזה בן ישראל או ב.י. או אפילו ז"ס.

האם אפשר לדבר עם מי שאיננו עונה? כולם שותקים מפני שאין להם. ומפני שאין אף אחד שכן יש לו. כולם לבד וכל אחד לבד. לא רק הילד הקטן. ולאף אחד אין אף אחד שיאמר לו או ישמע לו. וכאילו מעגל של לבד נסגר סביב כל אחד. ועוד מעט שוב יהיו מהלומות על השער ושוב יתפרץ איש או שניים ושוב יאמרו משהו שהוא כלום ושוב יחזרו וירוצו להם ושוב ישארו כאן בכלום. למי נורא יותר, לאלה שעומדים שם באמצע היריות וההרוגים והפצועים או לאלה שסגורים כאן לחכות ולהיקרע מדאגה ומפחד ומאפס. מפני שמה שמרגישים כעת כאן, הוא רק להתפקע. וכל אחד עומד או יושב או מסתובב ואיננו אלא רק מתפקע. וכאילו נעזבנו ואין כלום, זה כל מה שנשאר, קטנים כאלה ועזובים כאלה. קשה לומר בדיוק איך קשה אבל נורא קשה. גם אמא שתמיד מעורבת עם כולם כעת היא לבד, ורק האח הגדול הוא תמיד לא לבד, ואם אינו ישן תמיד הוא מעורב עם כולם, אבל גם החצר הזאת שכולה מעורבת תמיד עם כולם כעת היא לבד, ואולי רק כעבור הרבה שנים כשכבר יהיה גדול ויודע דברים מהרבה ספרים שקרא יותר מדי, יום אחד יהיה נעצר כשיקרא פתאום דברים שידע מזמן ולא ידע לומר מרוב קטנות, אבל באמת ידע אותם לדיוקם כשעדיין היה בלי קלקול. וכאילו גולם של הרגשה עיוורת היה נפתח פתאום ומיישר כנפיים מוכנות משכבר, ולאחר הרבה זמן, ארבעים או יותר שנים, הוא מוצא פתאום דברים שלא ידע לומר אז כשהיה קטן, ושאילו ידע היה אומר בדיוק את אלה, ובהמשך אחד מאז, אבינו שבשמים, כך מצא בספר יום אחד מאוחר בחייו, בשעה של שתיקה שבה עומד לו אדם גלמוד ועזוב, קָרָא בספר, שבה לא יקלוט את קולך וידמה כאילו עזבת אותו והוא נשאר נעזב – שעה זו, כך קרא, אינה אלא היא רק רגע של דממה באמצע השיחה. רק רגע של דממה בתוך שיחת היחד שלנו, קרא אחר כך מה שידע קודם, לפני הרבה שנים. ובדיוק כך.

שוב מהלומות בשער ונכנסים אחדים. משהו הולך ומשתנה בחוץ וכנראה זה הולך להיות מוכרע, הם יודעים לספר, והם מן החצר השנייה, ושם יש להם עליית־גג שאפשר לראות ממנה יותר. ועוד מעט יבואו מתל־אביב, אומרים, וגם הצבא הבריטי הנה הולך לבוא, אומרים, האלה עם המכנסיים הקצרים עד הברכיים ועם כובעי הפקק ובעיקר עם הרובים היפים והכהים ועם אשפתות הכדורים מעור עבה ומדוהן לאלכסון גופם, ועם הפרצופים האדומים שלהם ופני ילדים שנקלעו לא למקומם, מפני שאם כך ואם כך, זה לא יוכל להימשך עוד הרבה, הם יודעים לומר, ושכבר שרפו הרבה חנויות ובזזו המון סחורות, הם מספרים, וששתי אלונקות הועברו קודם אל האוטומוביל שהגיע מן העיר, ולקח וברח. ושעוד קבוצה מן ההגנה עם רובים מתארגנת לבוא בגלוי, הם יודעים לספר, והכל נשמע כאילו צריך להאמין להם. וגם הביאו איתם שני אבטיחים שחשבו שאולי יהיו כאן בשעתם, ושהם מצידם חושבים שהם אדומים וטובים. וזה הכל בינתיים. מביטים אלה באלה, כאילו עוד משהו לאמור, ומנידים ראשים אלה ואלה, ולא אומרים כלום, והם גוחנים בעד הפשפש ומנסים לחייך בגדול ולמרות הכל, והולכים להם, ונשארים עם האבטיחים. ואמא פתאום מתנערת, והולכת להביא סכין, וגם חוגרת סינר, ומניחה אחד מן השניים על שפת הבאר, כפה האחת עליו ובשנייה היא בוקעת והולכת לתוכו, וטוב לה להיות יוצאת ועושה משהו, וכשכמעט גומרת לפלח נעשה סביבה עיגול של קשב לדעת איך יהיה אדום, ובשותפות כללית יהיו כעת כולם נאנחים בהרחבה מין אהה לקראת יופיו של פנים האבטיח שנפער כעת ממש אדום שותת, מזכיר משהו, שבצחוק קל נפטרים ממנו, ופלח אחר פלח אמא מנתחת ושופדת על קצה הסכין מגישה לכל אחד ובמאור עיניים, נא לךָ, היא אומרת, תברך ותאכל, ועל שפת הבאר לבסוף רק קצת אדום מֵימִי נשאר זוחל איטי, ואת הקליפות מתרה אמא – לפח!

מהלומות בשער והתחילו נכנסים בזה אחר זה. שני אוטומובילים לוֹרי, הם מספרים, באו ונעצרו במעלה הרחוב, ומעל הגגון שבראש הלוֹרי יש מכונת יריה לכל אחד, בראונינג אמר מומחה אחד, ובשתי מכונות היריה בשרשרת נביחות נפלאות מעל הראשים נפסק פתאום הכל, וכאילו שני הצדדים רק חיכו לזה, אלהים, באיזה קלות באיזה קלות, סיפרו, רק בשני מטחים של נביחות, די עמומות כאלה, והכל נפסק, ואילו באו לפני שתים שלוש שעות, וכל ההרוגים בבית החלוצים וכל טבח העולים החדשים האלה, התמימים והמפוחדים שלפני שהבינו מה זה, כבר נטבחו שם, וכל השוד והביזה, וכאילו באמת רק חיכו עד ששני הצדדים יכלו כוחם, אמרו, ואז באו ובמכת אש נובחת, קצרה עד עלבון והכל נגמר. אף כי עוד לא הכל נגמר מפני שעוד לא התפזרו. אבל אומרים שפלוגת פרשים כבר דוהרת בדרך הנה והם יבריחו אותם כל אחד לביתו, ואולי גם יעצרו את השודדים כשמלקוחם בידיהם, והשוטרים הערבים ההם שרק היו מפקדי הפורעים, ואיפה ההגנה שלנו – אמר אחד – ולמה צריך להיות תלויים בחסדי האנגלים, אמר בצדק, וכאילו הם מעל הכל, ורק כשיגמרו כל הילידים האלה להתפרע יבואו ויגרשו את כולם הביתה, האנגלים האלה, הגויים האלה, השליטים האלה, אמר בצדק.

עוד תראו שהערבים והיהודים יהיו שווים בעיניהם ושהנרצחים והרוצחים והשודדים והנשדדים יהיו שווים בעיניהם, המתקיפים והמתגוננים. ואותם ואותנו יסחבו למשפט כגנבים, אומר כעת איש אחד שנכנס עייף. ואיש אחר שנכנס אחריו אומר כאילו ממשיך מה שאמר בחוץ, שלעולם אסור להישען על זרים שישמרו עלינו, עם ההשפלה להראות צודקים בעיניהם, ושצריך לדעת לחבוש פצועים, אומר אז עוד איש, שלא ימותו בדרך, ונשק ונשק, אומר האיש, והתנהגות השוטרים הערבים, אומרים אז עוד קולות כממשיכים מבחוץ, ואיש אחד אשה רצה אליו והתנפלה וחיבקה אותו ונצמדה אליו ומיששה את שלמותו ונישקה אותו והוא חיבק אותה ואמר לה, טוב טוב, אמר לה, טוב טוב, אמר וחיבק אותה, כעת יהיה טוב, חיבק אותה חזק, ואשה אחת עוברת בין כולם ומחפשת, שואלת אם לא ראו, וילד פתאום מונף באוויר ואביו קולט אותו בצהלה ושוב מניף אותו וביותר צהלה, ופתאום ויש ברד יריות זורם פתאום וחותך את האוויר, ובהלה מכווצת מעיים, וכנראה שעוד לא לגמרי נגמר, או שכך רק מעיזים את המתמהמהים להסתלק מן הרחוב שנשדד, על יד רחוב בּרנֶט, בדרך ליפו, כהעֵז הרועה את הבָּקר המתמהמה לִכְנוֹס, טַעִי טַעִי טַעִי, נוזף הרועה בבקרו ומטיל במפגרת את מקלו וזו מבינה ודוהרת במגוחך ובטלטול מוגזם של עטיניה להצטרף אל שאר חברותיה הצייתניות. ונכנסים כעת במרוצה, נרדפי היריות כנראה, עוד שניים, ואבא עוד לא, והם מספרים כי הכנופיה שבאה מצד פסי הרכבת, וניסתה לפרוץ אל המחסנים בניצול הרגע האחרון וכאילו האנגלים לא השגיחו בה, נתגלתה ופתחו עליה במטחי אש אדירים והם ברחו נפוצו להם, ואומרים שמרדכי הבולגרי נהרג בהגנה על הכניסה לשכונה, צעיר בן עשרים אולי, וגם חברו שנפצע בסכינים מת מפצעיו, צעיר כבן עשרים ושלוש, אומרים, ואומרים שיש כבר יותר משלושים הרוגים, ישמור אלהים, ואומרים.

בלילה הם ייפגשו כולם, ההרוגים, עייפים נורא, לא מכירים זה את זה, באים מכל המקומות, עצובים בלי סוף, ולא יודעים מה הם עושים פה במקום הזה, ורק חושך להם, ומפַחֵד להם, ולבד נורא. וגם חדש להם לגמרי להיות הרוגים ולא יודעים מה בדיוק לעשות. ופתאום וגם אבא נכנס, עם כד החלב בידו זו ועם מוט הברזל בידו זו, ועייף כנראה מאד, ובלי מלה נתן לאמא את כד החלב וחיבק אותה אליו, באף מלה, ומשהו רועד בפניו כאילו היה מבליג על משהו, ובלי מלה הניח את מוט הברזל והשעינו על הקיר, והרים את הילד וחיבק אותו וגרונו היה רועד, ואף מלה, והניח את ידו הגדולה והעייפה על ראשו של האח הגדול שכבר הלך לנסות את מוט הברזל ואת כוחו בו, המוט שמי יודע אם אבא השתמש בו או אם היה מי בעולם שחטף ממנו על ראשו אי פעם בכל הכוח הכבוש של אבא, שכאילו הלך ובמוט הברזל הבקיע לו דרכו מְפצֵח ראשים כדי להביא חלב לילדים, וכעת בידיים הגדולות שלו והחזקות שלו והריקות האלה, עמד וניכר בו שרוצה לומר כעת דבר אחד ובשקט, ורק לא היה בטוח בקולו, שיוכל לאמור בשקט מה שאי אפשר לאמור, וגם ברנר, אמר כעת אבא, גם ברנר, אמר אבא, וקולו נשבר, ולא יכול, גם ברנר, אמר אבא, הוי ברנר, אמר אבא.

רגל בפח

הנה רחוב נחלת בנימין הנה רחוב מונטיפיורי, הבית השני מן הפינה, שלוש קומות, בשנייה.

רחוב מונטיפיורי עוד לא בנוי כולו, אבל בפינת נחלת בנימין ממול, פתחו אך זה עתה בית קפה חדש, שאחדים גם קוראים לו הקיוסק, כולו חדש וכולו התנוצצות שוצפת, ובמרכזו מכונת גזוז שוצפת קוצפת, והאיש עם הסינר לוקח בידו זו כוס ארוכה מבהיקה ובידו זו לוקח בקבוק קסמים ומוזג לכוס מידה של עסיס אדום, או ירוק או צהוב, וכשתושג המידה הוא מכוון את הכוס אל הברז הנוצץ ומקציף לתוכה בגעש מתפוצץ את זרם הגזוז שלו, ומגביה ומוריד את הכוס המתמלאת כדי שיהיה נראה גלוי מעשה הכשפים ובהטיית ראש של מומחה, ואז נותן הכהן הגדול שהות קלה לקצף להתפוגג ושב ומזרים למלא בעוד תוכן את המקום שתפש הקצף הכוזב וכשתתמלא הכוס, הוא סוגר ושוהה עוד רגע, שתֵראה המלאכה השלמה ולא תהיה שום אחיזת עיניים, ובידי אמן מניח את הכוס המלאה על השיש והודף קלות לקראת הלקוח הנדהם ומוקסם נעתק מלים ואפילו שוכח לחפש בכיסו את חצי הגרוש אם לא היה מן המכינים מראש ובוהה ותופף בחצי הגרוש עם החור על השיש הלח, שלפעמים גם איזה דַבּוּר מתלבט עליו חצי רגע ואל המתוק שמוסמס שם, בטרם יחטוף מן המטלית הרטובה של הקוסם, ועל כל לגימה שלוגם המאושר מן המתוק הצבעוני הקר השוצף שלו, אם לא היה מן המאושרים ממנו שזכו וקיבלו גם מין קנה קש כדי לשאוב ולמצוץ משיקוי העדן, כשהקנה הזה מייד עם היכנסו פנימה מטעה כאילו נשבר לאלכסונו, וקהל המוקסמים שמסביבו חסרי חצי הגרוש לרפואה, מציץ ישר אל לועו לראות איך זה נבלע ולקנא אין גבול במזלו הטוב, אף כי כנגדם יש תמיד עוברים ושבים בנחלת בנימין שמתעכבים גם הם לחצי רגע בגיחוך של מבוכה, ואולי מפני שהמדרכה מרובצת ומתנוצצת וחלקה, ומתאוששים מייד להודיע שאינם מאושרים כלל, מפני שהנה ככה זה מתחיל, ופה ראשיתה של ההתדרדרות, ועוד תראו מה ייצא מן הצעירים שלנו מעתה, ואיזה דור פוחת ומתנוון יבוא כעת עלינו, בתקופה כה משיחית וכה קשה, ולא בלתי מסייעת להם כעת התרועה הגדולה שמתפוצצת פתאום מלוע הגרמופון הגדול במנגינה עזה ומחציפה שהאיש בסינר עשה שתהיה מתפצחת בעוז למלוא אורכו של רחוב נחלת בנימין מבעיתה לגמרי את כל הווילאות המורדים בחלונות שוחרי השקט שאיוו להם כאן מושב וכאן דוקא, כדי שלא לסבול עוד מן הרעש של יפו, והאפרכסת הצבעונית פס אדום פס כחול ופס כסף מתנוצץ של הגרמופון רק צוחקת להם וצווחת בתענוג מנגינות שלא נשמעו עוד כמותן, ושהאיש פונה כעת לכל צד בהנאה וטוען, נו, איזה פוקס־טרוט יוצא מן הכלל, מה תאמרו? בלי שהעומדים שם במעגל מבינים כולם מה הוא סח, או מה עליהם לאמור, ושאפילו אם תעקוף ותפנה כעת אל רחוב מונטיפיורי הצנוע, תיעצר מייד למראה שוליית הקוסם, השפוף שם על איזו חביונת עץ חשוקה נחושת ומסובב בכל כוחו בידית ומוסיף לה עוד רגבי קרח מפורר, טוחן את הגלידה שתהיה יכולה להזיל ריר גם מפי גדול הסגפנים, והילד המביט כבר מכושף לגמרי.

קוראים לו כעת “הבחור”, והסיבה לא מפני שהוא כבר בחור או שגופו כבר התמלא וכבר אינו פורח כנוצה בכל רוח מצויה, כי הוא רק בן שש ורק הולך לכיתה א', אלא אולי מפני שכבר איננו ילד של גן, ולא צריך ללוות אותו לבית הספר (אף כי אינו מסכים ברצון להישאר לבד בלילה, וצריך הבטחת אמת מתי ישובו, ואימה חשכה יורדת עליו גם כשהוא מוותר ומסכים), וגם שכבר גרים בעיר ולא בשכונה צדדית ליד יפו, וברחוב נחלת בנימין שקט העולם ומנוחה על הכל, לרבות רחוב מונטיפיורי הבית השני מימין כשפניך הימה, שמשמאלו בפינה משתעה כעת החוצה אותו בית קפה קיוסק עם מכונת הגזוז השוצפת נוצצת ועם כל הפלאים והנפלאות ושאת המדרכה שלפניה מרבץ תמיד שוליית הקוסם עד שהיא כאספקלריה זו המשקפת במעוקם את מְכלי הגזוז הנוצצים ואת אפרכסת הגרמופון כמין קונכיה ענקית ומריעה, ומשקפת ברוטט את רגלי העוברים ושבים הנעצרים קצת לראות מקרוב, והכל משתבר ברטוב של המדרכה לסיכסך צבעים חזקים המתבחשים לרגלי העוברים, עם שצף הנוצצים עם צבעי העסיסים, ועם האדום לבן של הסוככים שנפתחו שם להצל משמש, ובלבד שיהיה כאן צל וקריר ונעים ומעניין וחדש ומריע תרועות חדשות והודו כי טוב.

וכך בכל בוקר בסלו הקטן ובילקוט הבד שאמא תפרה לו ושאינו כבד כלל אף על פי שאת כתפיו הוא מחתך כי אמא עשתה את הפסים צרים מפני שחשבה על צרות כתפיו ולא על כובד המשא, ומתגבר על כל המראות החדשים שברחוב אלנבי כדי שלא לאחר, הוא ממהר אל ראשו של הרחוב שיוצא ממש סמוך אצל שער מסילת הברזל, שיש עליו שומר מיוחד, שיוצא בדיוק בשעה הנכונה מתאו הקטן, מוכן להוריד את השער התלוי בסיבוב גלגל גדול, בכובע עם מצחיה על ראשו ובשני דגלים ירוק ואדום בידיו, והאנשים נעצרים והדיליג’נס נעצר ורוכב חמור אחד נעצר, וגם ילדים מכל מיני מקומות ובעיקר ממגורשי השיעורים בבית הספר, וכולם נתלים על השער המורד, ששלביו התלויים עדיין מתנדנדים ממאמץ צניחת השער, והקטר בא פתאום כמו מלך מלכי המלכים, מלא כוח ושחור וקיטור ומהירות ומרחקים ותנופה וממלא את העולם עד אפס מקום, וכל זנב הקרונות נמשכים אחריו, בתיפוף הגלגלים לקצב שלוש, והאדמה רועדת בשקשוק, ותמיד תופשים לרבע רגע גם פרצופו של איזה נוסע שגם הוא מצידו השקיף ותפש לרבע רגע את מבטי המביטים בו, ומשהו של איזו אמירה שלא נאמרה ושלא תאמר נשארת לא מתממשת, עד שהקרון האחרון גם הוא עובר והכל כבר עבר, מהר כל כך, וכאילו טעם החיים עבר, ונשארים בודדים ומקורקעים נורא, והאיש סובב בגלגל ומרים את השער, ופורק כובעו עם המצחיה, ונוטל את הדגלים ומקנח במטפחת גדולה את זיעת קרחתו ומתגלה אז כי בסך הכל אינו אלא אחד ושמו חיים, ושום דבר מיוחד.

לפני בית הספר עץ שקמה אדיר, שכל הטפסנים וגם אלה שאינם טפסנים נתלים תמיד באיזה גובה מגובהו, ושלימים ייעלם כליל ולא יהיה עוד, העץ הענק הזה, וגם בית הספר לבנים ייסע יום אחד מכאן ויתיישב לו ברחוב אחד העם וייקרא בית הספר לבנים א', כמדומה, והבניין הזה ייהפך וייקרא הוועד הפועל של ההסתדרות, שאומרים אותו כאילו היה מלה אחת, ואחר כך ייהפך לעתון דבר, וברל כצנלסון יבוא בו, וזלמן רובשוב, והרבה אחרים, כולם רציניים ונושאי חומרת אחריות רצינית, ומחדר אלמוני אחד גם ההגנה הסודית תפקד על הכל, ואחר כך גם הם יסעו מכאן ויהרסו כאן הכל ובמקומם יבוא המשביר המרכזי, כמדומה, על רחוב אלנבי, ושום דבר מיוחד, וגם הרכבת כבר איננה ולא עוברת עוד.

קל להגיע לבית הספר, והרבה לא זכור מה היה שם, ומה עשה שם, ומה אמרה המורה, ומי בדיוק היתה, ומה היה לה ללמד ילד שכבר קורא וכותב, חוץ אולי מלשבת בשקט, וזה סתם לא בצדק כי לא היה שקט ממנו, ושלא לחלום, וזה דווקא כן וגם שייקח וימלא דפים בציורים בעפרונות צבעוניים ושתמיד היה בהם איזה קטר מסתער בתפארת עשן וקיטור, ושבהפסקות אי אפשר היה למצוא אותו בשום מקום מפני שהיה על ראש השקמה, מרחף על הדקים שבענפים הדקים והשבירים שביניהם וכלל לא מסתכן כי הוא קל מכל ענף, קל ככל שיהיה, גם כדי לראות ראשון את בוא הרכבת וגם כדי לראות מלמעלה את ריצת הילדים למטה בלי שהוא רץ ביניהם, וגם קל היה בסוף השיעורים לחזור מבית הספר הביתה, אפילו אם צריך להתגבר ולא להיעצר לפני כל החידושים אין ספור שנוספים ברחוב מיום ליום. ואפילו אחיו הגדול שכבר בכיתה ו' וכבר פטור מהשגח על האח הקטן, ופנוי כולו להפסקות הנפלאות שבין השיעורים השוממים, שבלי איומי אבא כשאמא היתה חוזרת וטוענת לפניו שצריך לגעור בנער ושהשנה עוברת והוא יישאר בור וחָלָק מהשכלה, והפתק שהוא חייב להביא מן המורה שיעיד שלא פרח לו הנער מכל טירחת השיעורים ונתנדף, או שבא לשיעורים והוא את השיעורים לא הכין, וגם כשהוא יודע שבין גערות אבא ובין מעשים שהוא מאיים שיעשה אין הרבה קשר, אף כי פתאום ולפתע, וכשכלו כל הקצים כנראה, אפילו אבא היה קם אז ועושה מעשה נורא, ונורא עוד יותר מפני שזה היה הוא שעושה, לא בלי שאמא המשקיפה מן הצד לא היא היתה זו שהציקה לו שיעשה, כגון אותה פעם כשזכה אחיו במשחקי הג’ולים בכמות אדירה של ג’ולות זכוכית, אולי אלף, ובדיוק אז נודע שזכייתו זו באה במקום שיעורי התנ"ך ובמקום שיעורי המולדת ובמקום שיעורי החיבור החפשי, ואבא תפש בשקיק היפה שעשה האח מפיסות בד צבעוני חזק ומהודר שנסגר ברתוקי גומי, ואבא תפש בו בשקיק המוחרם הזה ורץ אל בית הכסא (שאבא קורא לו בית הכבוד) והטיח בה באסלה את כל השקיק עם כל האלף שהנער זכה בהן והכיר אחת אחת, והוריד את המים בסחיבת השרשרת עד שכמעט ונתלשה והאח הגדול נפל על הרצפה ופירכס כמוכה אלהים. ומוטב שלא להמשיך.

אבל כשהלימודים מסתיימים לבסוף, ומגיע הזמן הנפלא שלאחר הלימודים, ושתמיד אפשר לספר בבית שכביכול היה להם עוד שיעור או שהלכו לעוד שיעור בעבודת הגינה ועדרו בחול, או שהתכוננו לחזרות במחזה שיציגו בחגיגת הסיום, דניאל ובלשאצר אם לא יפתח ובת־יפתח, אם לא טרומפלדור, בגליל, בתל־חי או שיצאו לתלות בחנויות את השלטים עברי דבר עברית, או כל משהו שעושה הצדקה מספיקה, ואפשר אז לצאת ברווחה כל חֶבֶר מיטיבי הטעם ותמירי הרגל וללכת לבעוט בכדור הסמרטוטים ממש כפי שראו כאן לא מזמן את קבוצת התותחנים מן הצבא הבריטי בסרפנד משחקת נגד קבוצת השוטרים הבריטיים מיפו, פה במגרש החול הריק הזה, ואיך הם בועטים בכדור של אמת בין העמודים שהערבי שלהם תָקע בחול, לבושים חולצות וגרביים אדום כנגד ירוק, ומבוֹססים בחול העמוק שגם לא התיימר להיות מגרש כדורגל, ומבעטים בכל כוחם בחול הרופס ובכדור הנפוח, כדור של אמת, ונעשים אדומים כולם וגם הירוקים נעשים אדומים ורטובים מזיעה ונוצצים מרטוב, וסביבם, מלבד הערבי שלהם, הרבה ילדי יהודים מלוהטי קנאה ובוערי סקרנות וכפי מיעוט שמיעתם באנגלית הם קוראים לפֶּנְלטִי פֶּנדֶל, ולקַשָר הָפְבֶּק, ולשער הנכבש קוראים גוֹל ובתרועה, והכל איתם וסביבם כה לועז, כה מרתק, כה קוסם, מפני שאין עדיין לא מכבי ולא מכבי תל־אביב, ולא מכבי נגד הכוח, ואין עוד אף שֵֹם אחד של אף גאון כדורגל ואף איש מופת, ואולי רק האחים אסף ועמיהוד הם כמעט אנשי סגולה כאלה, אלא שהם אינם מתערבים עם פחותים שכמונו והם וחבריהם אינם משחקים בחול הפורח אלא מוזמנים ונוסעים באוטומוביל למגרש האמיתי בסרפנד ושם יפה להם ונוח להם ושם הם גם מעשנים סיגריות אנגליות עם הריח שלהן, וגם שותים שתיוֹת מרוֹת של אנגלים ואפילו מדברים אנגלית, גם כשאבא המכובד שלהם יושב ספוּן בביתו ברחוב גרוזנברג ימים כלילות ומחבר את המילון העברי הגדול. איש לא היה מעלה אז על דעתו כי לא מהם אלא דווקא ממנו, מן האח הגדול, עומד לצאת שחקן גדול בכדורגל, שחקן אדיר ששמו יהיה נישא לתהילה בכל מושבות יהודה כמגן הימיני העשוי לבלי חַת של מכבי יהודה, שבעיטתו היתה גם מפוצצת את שער היריב וגם, באותו זמן, אבל באופן אחר, היתה שוברת לרסיסים את לב נערות יהודה ומושבותיה, בחולצתו הכחולה־לבנה, בשערו הערמוני ובגופו הגמיש כשל אֵל צעיר, ובנדיבותו אין קץ שהיה מכבד אותן בגזוז ומזמין אחת מכולן לצפות יחד בראינוע, רבקה, בלהה או רחלה, שבתמונותיהן המהודרות עם ההקדשות בכתב הכי אלכסוני ויפה של בּנוֹת התבונן ארוכות האח הקטן, ושלאחר ההצגה, אלא שמה אחר כך לא ידע האח הקטן וגם לא שיער שמשהו מיוחד יהיה מתהווה אחר־כך בין האח ובין אחת מהן בגנים האפלים, ורק ידע שכבוד אחיו גם עליו נגה, והיו מצביעים עליו בעברו דק וקל ודל ואומרים בדרך ארץ הנה האח של אחיו, ושכך הפך מכלום למכובד.

וכך, גם בפסיעות הקטנות של הרגליים הקטנות, היה מגיע הבחור מבית ספרו לבית שברחוב מונטיפיורי, בתוך שעה קלה, אף כי עבר באותה שעה קלה מצד לצד של העולם, ובבית הכל עוד היה חדש ובקומה השנייה שוב אין לו לאדם כל מה שיש ליושב פתח ביתו שבגובה האדמה. אלמלא שלאבא, בהמלצת אחיו הדוֹד דויד, שגר ברחוב יהודה הלוי, וביתו ממש צמוד אל מסילת הברזל ואל שער רחוב הרצל, שהיה נפתח לצדדים ולא מורם למעלה, ואיזה מזל ממוזל יש לדֹוד לחיות על המסילה, וכשהרכבת רצה עוברת מתחת החלונות והיתה צופרת לפני השער היה כל הבית מתמלא פתאום מלאכים מתאבכים, למרות שהדוד דויד היה רק אוטם אוזניו ואומר אוי ואבוי, צרה כזו, וגם לכלוך, ולאבא ניתנה אז העבודה החדשה, והדוד דויד, שהיה מעולם מאמינו וחסידו של האדון דיזנגוף, גם לאחר שאדון דיזנגוף לקח מידיו סך עגלגל סגלגל של עשרים אלף פרנק שעשה הדוד ביושר ברוֹטמֶסטריבקה פלך חרסון, בכל שנות גלותו שלא מרצון לאחר שחֲדַרה נגפה אותו עד שערי מוות והוא נעשה רואה חשבון מדופלם ועשה צרור כסף כדי אוצר קטן, וחזר ארצה ורץ אל איש אמונו ורבו ומורו מאיר דיזנגוף לקחת ממנו עצה נבונה איך והיכן להשקיע כסף זה לטובת כל הצדדים שלו ושלה, של הארץ הנבנית כמובן, והאדון דיזנגוף גם הנחה אותו מישרים ואמר לו שמזל שבא בדיוק על השעה הנכונה כשהנה הוא עצמו הקים כעת בית חרושת לבקבוקים בטנטורה שעל יד עתלית לטובת היין של זכרון ושל ראשון, כשחברו הטוב ממנו ליאון שטיין הנה הקדים וכבר הקים כאן בנוה־צדק בית חרושת ליציקה ולמנועי משאבות מים, לטובת פרדסי יפו ערבים כיהודים, והדוד דויד שראשו היה חלק כשעועית ונוצץ ונקי וידיו מטופחות ונקיות ומעולם לא נגע בדבר אי־נקי, ותמיד היה חבר באגודות של טובים עושי טוב, קם וחילק כספו שעשה בגולה לשני חלקים, חצי שיעשה בקבוקים בטנטורה וחצי שיעשה משאבות ביפו, שני מפעלים נחוצים ומבוססים ובטוחים ועושים לבניין הארץ, ויקו לעשות ענבים עד שגם זה וגם זה, אהה, עשו באוּשים, ופשטו את הרגל וכל כספו אבד בעניין רע, ורק בשארית הכסף ששם הצידה, מחשש ליום רע, ושוב לפי עצת מורו ורבו ואיש אמוניו אותו מאיר דיזנגוף, הלך וקנה חלקת חול באחוזת בית, וגם עלתה לו בגורל הצדפים של הרוקח אדון וייס, חלקה אחת בין יהודה הלוי והרצל, הבית השני פנימה, צמוד כאמור למסילת הברזל, הו האיש המאושר, וגם בנה בית נאה ומרווח בעבודה עברית יקרה קצת, בית שלימים יהיה נקרא יהודה הלוי 30, שבקומת הקרקע יישב בן אהרן הסוחר בשטיחים ובקומה ממעל יתרווח לנוחותו המלאה הדוד וביתו, עד שלימים רחוקים יותר ייהרס כל הבית על שתי קומותיו, ועל מקומו יקום לתפארת גופו האדיר של הבנק הלאומי לישראל.

אבל לעומת זה, כשהקים האדון דיזנגוף את ועד תל־אביב, שקוראים לו העיריה, נתנו לדוד דויד שולחן וכסא לשבת ולנהל משם את מחלקת המים והמאור בתל־אביב, ששים ושמונה פנסי רחוב ושבע מאות וחמישים ושש מנורות, שחלקן האירו אפילו בכוח החשמל עוד לפני שאדון רוטנברג עשה את החשמל, ושצריך היה להדליק ולכבות אותן וגם לנקות, ובריכת המים ושני דודי המים השחורים, שמעל בית העיריה, משונים מאד ואבא אפילו אמר כמו אוכף לפרה, בשדרות רוטשילד, וכל הצנורות והברזים והדליפות והחלודה ונקיון המים, ושעוני המים ותשלום מחיר המים, שאינם ניתנים חינם, עבודה רבה מסובכה ומכבידה, שהדוד דויד היה עושה בחריצות אף כי בלי להגזים מפני שצריך גם לשמור על הבריאות, והדוד דויד עשה שאדון דיזנגוף יתן גם לאבא שולחן קטן יותר וכסא קטן יותר בקרן זווית דחויה יותר, ושאבא יישב שם ויערוך טורי מספרים כאשר אהב, ויחבר ויחסר ויחלק ויכפיל וימצא אחוזים, עד הערב, ומאצל אותה בריכת המים וממש לרגליה, כבר נפרשות להן לכאן ולכאן אותן השדרות עם העצים הקטנים שקשה להם לגדול בגלל דלילות החול התחוח והנקי, ושנשתלו דווקא שם בגלל דלילות החול התחוח הזה והנקי, מפני שבמקום ההוא היה עמק גדול לפני שהיתה תל־אביב וקראו לחלוצים עם המריצות המפורסמות שלהם והם הסיעו את גבעות החול הזהוב אל תוך העמק ההוא ומילאו אותו עד כדי שבעלי הבתים חששו לבנות שם שמא ישקע הבית שהקימו בשארית כספם בחולות התחוחים, והחליטו לשתול עצים כדי שהם יקשרו את החול הפורח לאדמה המוצקה. וכך שכר אבא את הדירה הזאת בקומה השנייה של הבית ברחוב מונטיפיורי, הבית השני מימין כשפניך הימה, ועדיין אין כמעט בתים ברחוב הזה, ורוח הים אינה נתקלת בשום מעצור ומזרות החול, שהיה עדיין מלוח, רצו להן חפשי כסייחים לאורך מונטיפיורי ועד למדרכה המרובצת במים בפינת נחלת בנימין, אצל אותו הקפה קיוסק החדש, ועד שם התעופפו להן באין מכלים דבר, ועל כל עריסת הרחוב שעוד לא נבנה, ושעדיין אפשר לראות ממנו בלי חוצץ את עורפה של הגימנסיה הרצליה, ואת החצר האחורית שעליה היו מלבני גינות שיעורי עבודת האדמה, כיכר שיעורי ההתעמלות של האדון נשרי, והצהלות הבלתי בלומות של הנערים שרצו שם כאחוזי תזזית, בועטים בכדורי סמרטוטים, זורקים מקלות וענפים מפני שאין אבנים, וקופצים ודוחפים ונדחפים כמי שמתפוצץ בהם יותר מדי כוח, בעוד הבנות, הנערות האלה, עם הצמות והשמלות המרוקמות, היו מצטופפות להן סיעות סיעות ואי אפשר היה לשמוע עד כאן מה התלחשו שם בלחישות של בנות ולמה פרצו בצחוקים של בנות, מפעם לפעם, ואם אין כל זה אלא רק מחמת עלומים צעירים גרידא.

לפנות ערב היה הקפה קיוסק הופך למרכז העולם, והופך לפרח פתוח, לכוורת דבורים רוחשת, ולאמצע עיסקי כולם, שלושה לוקסים האירו במבהיק ועוד מנורות רבות וצבעוניות היו תלויות פה ושם, ונשים ואנשים התגודדו וקיבלו ונשאו כוסות גזוז מלאות והלכו למצוא מקום ונתקלו במכרים, וכל הזמן נפגשים, נפגשים ונפגשות, וידי האיש מלאות עבודה ומלבד השוליה עוד שתי בחורות היו מתרוצצות מביאות ולוקחות, אבל מעל הכל היתה נגינת הגרמופון (נגינה?) שליטה בכל, נגינה נוצצת שאיננה דומה לכלום מוכר, ואינה שום מנגינה או מוסיקה או שירה, ולא יודעים מה מנגן שם מפני שמעולם לא ראו, והקול יוצא מן התקליטים שהביא לכאן האיש של הקיוסק שעושה בבת אחת הרבה דברים מוזג ושוטף ונותן עודף ומקנח ומדבר וצוחק ומחליף תקליטים, בתיבת הקסם שלו בפנים, ומסבב בידית הגרמופון שלוע האפרכסת שלה הוא קונכיה אדירה ששטפו פרצו ממנה תרועות שמי יודע מי היה זה שעשה אותן אם חצוצרה, או חליל או שופר או קרן או אנשים מחקים משהו או שרים בעצמם, משהו נוצץ כל כך, צווח בלי בושה ואומר בלי להסתיר גם אם כואב, וגם אומר שמותר לומר דברים בלי לחשוש, ורק מעז ומודיע כל הזמן שיש, ושאם בא לך מותר לך, ולא מבינים את המלים מפני שהן באנגלית, ורק יודעים, גם בלי לשאול, שקורה כאן דבר שאינך יודע מה לעשות בו אבל הוא דבר שאולי אפילו חיכו לו.

קשה להימלט מן המוסיקה או הרעש הזה כפי שאבא אומר בסבל אמיתי, בשבתם יחד על המרפסת הפונה אל החצר, קצת חנוקה מן הרוח אבל קצת מוצלה מן הרעש, יושבים וטופחים בידיהם על היתושים הללו, כוס התה בלימון לפניהם, אמא ואבא וזוג חברים שלהם, מימים עברו, מרימים ואוחזים בכוס ובפלחי הסוכר, שואבים ברעש־מה לוגמה אחר לוגמה ומניחים, ונוטלים וטועמים ממרקחת הענבים שאמא אמנית לרקוח, ואת הגרעינים האנשים פולטים בתנופת לשון ישר החוצה במעוף אל מעבר למעקה המרפסת בעוד הנשים לוקטות מפיהן בראשי אצבעות ושמות אל הכפית ואל התחתית ביותר נימוס, ואינם חדלים מהשתאות על הרעש הזה, ושצריך יהיה לברוח מכאן, או לבקש מן העיריה שתעשה משהו. אבל בלי משים, מבחין הבחור היושב לרגליהם על המדרגות וכאילו אינו מעורב ורק עסוק בינו לבינו בדברים לא מוגדרים, איך אצבעותיו של אבא, שקצת נשתנו מפני שמזמן לא אחזו בדבר עבה יותר או כבד יותר מדקות העט הקל שלו בעבודה שלו על שולחן העיריה, והן מתופפות כעת על המעקה מפיזור נפש או מריכוז נפש שאין לה מוצא בשיחה בטלה על המרפסת, ופתאום וגם האצבעות שלו מתופפות בקצב הנכון, וסחופות בו בקצב המוזר, החדש, שאחורי הבניין לא הצליחו לעממו, והוא ברגישות שמיעתו מרקיד גם ראשו וכתפיו, בלי לנוע, ורק האצבעות, בניע לא לוּמד, מרקדות בשבילו כאילו יודעות משהו שעוד לא נשמע כאן, ועוד לא יודעים מה לעשות בו ואם מותר, ועוד רגע כשירגיש יקפוץ אצבעותיו בבהלה וגם יביט אם נתפש וגם יאנח באנחה ידועה שלו, אַח וֵוי, ויעמיד פנים כאילו פירושה היה רק הגיע זמן הילד לישון, ולא כאילו, הו הניחו לי להיות, פירוש שיימחק מהר, וייגמר כמו תמיד בגם כאן אני מוותר. ואמא אומרת אז שהרופא הנה הוא מגיע עוד פעם אל דירת השכנה שממול שמחלתה כנראה החריפה, ושאולי יעבירו אותה לבית החולים, וכולם מביטים לעבר ההוא, באור האפלולי של מנורת הנפט.

זמנים חדשים, אומר חברם מימים עברו של אמא ואבא, לפעמים אני מרגיש עצמי כמו חוני המעגל, הוא אומר ומגחך כאילו, וגם לו שפם וגם לו כתונת בד שצוארונה רקום מפני שהיא הכתונת היפה שלאחר העבודה, ואולי אני כאן מן המאה הקודמת, יליד המאה שעברה, הוא אומר ומגחך וחשים שפתאום דילגה השיחה על המרפסת ועברה לאזורים לא מדוּבּרים, או אולי גם לא צנועים, וכאילו מרגישים שמשהו שלא שולטים בו הגיע, ועוד לא יודעים אם לקבל אותו, או אם לדחות אותו, כמו למשל המחלה שהרופא שחוזר ובא אל השכנה ולא מצליח לא להיפטר ממנה ולא להשלים איתה. מה יש לה לאשה ההיא, שואלת החברה שמימים רבים את אמא, ולא יודעים, משהו בדם, אמא אומרת, או בבטן, או הלב? ויקחו אותה כנראה לבית החולים, אומרת אמא וחשה איך היא עושה בהלה, יותר ממה שהתכוונה, ונעשה ברור שבין התה ומרקחת הענבים והישיבה הבטלה על המרפסת הסתנן וחדר ובא הנה עוד מישהו, שאין כל כך הגנה מפניו, ולא אפשרות להתעלם ממנו, ולא כוח להתחיל בו, וגם לא להתחיל להבין את הרמז, ולא להתחיל בעוד חרדה, ולא בעוד מלחמה אבודה, ולא להתחיל כעת. אַח וֵוי, מתאנח אבא. ושוב כאילו התכוון אם לא הגיעה שעת הבחור ללכת לישון, ואמא אומרת שעל צד האמת היתה צריכה לדפוק אצלם בדלת ולשאול אם אינם צריכים עזרה, אלא שאינה מכירה אותם עדיין, וגם היא מפחדת, היא אומרת, לא יודעת למה, או משהו. כולנו בבית הזה חדשים, מנסה אבא להסביר, ונפגשים רק על המדרגות, אומר אבא, וברחוב לא מכירים זה את זה. וכל דירה שותקת על מה שמאחורי הדלת הסגורה. במרובע הזה שבין הבתים החדשים, מהם על נחלת בנימין ומהם על מונטיפיורי, ושבאמצעו חצר פנימית עם שיחים ועם קצת עשבים ועם פחי האשפה וגרם מעלות אחורי לכל אגף, שאנשים עולים ויורדים בו בשקט וסוגרים את הדלת.

לבסוף מתקרטעים האורחים ומתחילים לאסוף עצמם לפרוש ודרכם לפניהם עד לשכונת מגוריהם החדשה, שמכל השמות נקראת שכונת מחוסרי בתים, ושתמוה אם הם מחוסרי בית איפה הם גרים, ואבא יודע היכן השכונה הזאת, וגם אומר הו הו, זה מהלך, והחבר אומר כן, אבל זה שומר על הבריאות, וכולם מגחכים ברֵיעות, אבא מן הפועל הצעיר והחבר הוא מפועלי ציון ואף על פי כן הם חברים ושמחים זה בזה וכן אמא בחברה, כשאמא, עם זאת, מרגישה שחלקה שפר יותר והיא לא ממחוסרי הבית, והמידבר, היא חושבת, כבר נשאר מאחוריה, והצעד הבא יהיה בניין בית חדש משלהם, בצפון, בין החולות, במקום שקוראים לו תל נורדוי גם כשעוד אין שם כלום וקשה להיסחב עד שם במידבר החולות הגדול עם עצי השקמים כרמי הענבים והשועלים והתנים, והנעליים מתמלאות חול והזיעה והחום והכל, ואילו עבודתו של אבא בעיריה רק תקל על הסידורים ועל ההלוואה שהמרכז הקבלני יתן להם, אותו מרכז קבלני שחברם הטוב הוא פועל בו, פועל בניין מומחה, והוא כבר יודע שהמרכז הקבלני הולך להיהפך לסולל בונה, כשם שאמא יודעת שזו תהיה שכונה של מורים, סופרים ופקידים ושעל כן התרבות תפרח שם ותהפוך את החולות לחגיגת השכלה ואמנות, עם בית העם ועם מועדון החברים, ועם אמהות עובדות ותיאטרון הפועלים, ובלי להפקיר את נשמת הילדים לקיוסק הזול הזה ולראינוע המעלה חזיון אורות, כך שמעה, באולם שבנו אברבנל ווייסר וקראו לו עדן, ושערכו התרבותי מאד מפוקפק, ומי יודע לקראת מה הוא מחנך. ואמא נשארת לאסוף את הכלים ואבא והבחור יורדים ללוות את האורחים.

זה נחלת בנימין, מסביר אבא, בחושך לא רואים אבל כבר יותר מארבעים בתים נבנו כאן, וכולם בעלי בתים מבוססים מפולין, שפתחו חנויות ובתי מסחר, ולא כמונו, אומר יעקב, החבר, שהלכנו ישר למעדר ולמחרשה, כן נשתנו הזמנים אומר אבא, ומוסיף פרטים מדויקים כדרכו, על תושבי נחלת בנימין, ועל עתידם שנראה מבטיח, ורק אין מספיק אור כעת, מפני שהפנסים מעטים, וגם אלה שישנם, הדוד דויד אחראי שיהיו למרות שעולים הרבה, ולאור הפנסים המעטים נוכחותו המאירה והנוצצת והמריעה של הקפה קיוסק הופכת כעת למגדלור במפרץ חשֵׁך. בית וחצר וגדר, גדר שלבי עץ וגדר סורגי ברזל, וגדר לבנים מדורגות, וגינות קטנות שכל כמה שמשקים אותן החול בולע הכל, ופתאום והכל נראה כמין שלווה שניתן אפילו להריח אותה, וביחוד כאן, מול החצר הזו, שמטפס פורח לבן עטף אותה, והמטפס מסתבר אינו אלא פשוט ורדים לבנים, שקוראים להם שושנים לבנות ושאינן אלא פוֹליאטוּס, יודע אבא, ורד מטפס עתיר פריחה לבנה, ואיזה ריח, אומרת צפורה, החברה, ועומדים שם, וכאילו יש איזו הבטחה שמתמלאת פה יותר מן המצופה, עומדים בצל מול הגדר הפורחת בלבן, עד למעלה מקומת אבא אפילו, חברו כבר כפוף למדי וחברתו בכלל לא גבוהה, והבחור הוא ילד, ושיחי הוורדים הפורחים האלה עולים גבוה ועננת הלבן הצפופה שלהם, הריחנית, האמיתית, הדשנה, העשויה מהמון פרטי פרחים לבנים קטנים שמתחברים לדבר אחד שלם ויפה, וכך, עומדים שם בשקט ואפשר לחוש איך אבא בולע בגרונו איזה דבר ואולי, אם היה אור, היו רואים עד כמה.

ואחר כך נפרדים החבר שהעבודה כפפה אותו קצת והחברה שאינה גבוהה במיוחד אבל היא נרגשת ולוחצת יד אבא וממלמלת תודה במשהו שהוא חום נרגש ולא מלים, ואבא אומר להם לילה טוב ואומר להם להתראות ואומר גם שלום שלום, וגם הבחור אומר שלום והם שוב אומרים שלום ומתחילים זזים, הם לשכונת מחוסרי בתים, הרחק במידבר החולות והלואי שלא יטעו וילכו תמיד צפונה, אולי לפי הכוכבים, ואבא סומך על החבר מפני שהוא ותיק וכבר הרבה הרבה עבר עליו בארץ, ואילו הם שניהם, אבא והבחור הופכים פניהם וחוזרים הביתה בנחלת בנימין, ואבא לא שולח ידו אל יד הבחור והבחור לא שולח יד אל ידו של אבא אבל ידי שניהם נשלחות והם אוחזים זה בידי זה, מתוך השתיקה בחושך, ושיח הוורדים ממשפחת הפוליאטוס נשאר מאחור עם כל לבנו המסמא וריחו זוחל קצת איתם ובכל מקום שעדיין רטוב מהשקיית הערב כאילו מגיח הריח וחוזר, ושקט בנחלת בנימין עד שהאור המצהיר והתרועה הנוצצת מכים פתאום כמו תוף זר בגוף הלילה השקט, והכל פתאום מתמלא תנועה ורעש יותר וקצב ואור יותר ואנשים שאינם חוזרים מייד לבתיהם אלא כאילו כאן יותר יפה להם.

יד ביד באים אבא והבחור אל פינת נחלת בנימין ומונטיפיורי, ועוצרים בפאת המדרכה שממול, לא המרובצת עם הכסאות השולחנות והקהל התוסס אלא זו שמנגד, ואבא עומד ומביט ורואה והבחור עומד ומביט ורואה, ואבא מביט וחושב מחשבה והבחור מביט ומנחש מה, וכשהיה נראה שאבא ראה דיו וכעת ילחץ בעדינות את הכף הקטנה שבכפו הגדולה, היבשה, למודת העבודות הגדולות מאז, ויציע שאולי די ואולי יחזרו כעת הביתה, ללכת לישון, אומר אבא משהו שקשה היה להאמין כי יאמר, אף כי כבר ניחש: אולי אתה רוצה כוס גזוז? אלהים גדולים, מה הוא אמר כעת האבא? אבל ממש כך אמר פתאום, וכבר הם עוברים את הרחוב ועולים על המדרכה שמנגד, המרובצת, וכבר הם בתוך הבפנים והם כבר רואים הכל ממש מקרוב ואף אחד לא מתרגש שם שהם באים ומתקרבים, ובקלות מפנים להם מקום, הבחור שידו ביד אבא ואבא שבידו יד הבחור, והנה הם כבר סמוכים אצל הדלפק, האורות עצומים, הבוהק עצום, ריח העסיסים עצום, והאיש המחייך תמיד גוחן וישר אל אבא ואומר לו ככה, ומה בשבילך אדון? ואבא רגע לא יודע מה אמר האיש או מה הוא צריך לומר לו, בכמין מחזה שמעולם לא השתתף בו – ובמקום זה, מתכופף אבא ושם ידיו מתחת אצילות ידיו של הבחור שכלל איננו גבוה וכלל אינו תופס מקום ולא שום משקל, ומגביהו כך עד שסנטרו וראשו ורובו עולים מעל השיש, ואין לו די עיניים ודי אוזניים לדעת כל מה שמגלים עליו בעוצמה וכמעט שאין בו נשמה, ורק שומע כאילו מרחוק ולא אליו, מה אבא אומר לו בשקט, מה אתה רוצה לשתות? ויש אדום ויש ירוק ויש צהוב, ומי יכול לדעת מה לקחת, ולבסוף יוצא לו ברור למדי: מעורבב, שזו הפתעה גם לאיש המחייך שלאחר כל מזיגת היום הגדול הזה לאלף מבקשים, הנה חידוש, אבל אבא עם שפמו האפור וחיוך הבושה וקמטי התלאות מחדרה עד נוה־שלום, ועמידתו הלא נוחה היא אולי כאילו, הנה הֵפר וסטה מחוקי אמונתו, והבחור שאין בו אלא רק עיניים גדולות כאלה, עושים שהאיש יסכים מהר וכאילו רק לזה חיכה, בבקשה, התפעל האיש, אבל עוד המתין רגע מפני שהתקליט נגמר וגחן לאחוריו אל תיבת הקסם (והבחור המוגבה אינו מפסיד תנועה), והחליף תקליט בתקליט חדש שהוציא ממעטפתו הנוצצת שמצויר היה עליה בחור שחור שר בפה גדול ובכלי נגינה מוזר בידו ורק קולו לא יישמע בתמונה, והרבה כתובות בזהב ובאדום, והחזיר את התקליט הגמור לעטיפה שלו, והקפיד שידיו לא יהיו רטובות, ואז פרצה האפרכסת שבחוץ, לאחר שטחן בתיבה ומִיתח בה איזה קפיץ, במין תרועה צווחנית כזו, מין מנגינה דלגנית אם זו מנגינה, ובצוויחה לא תאומן, שהכתפיים מייד היו מתחילות לנוע איתה, מבלי להתכוון ולפני שיודעים, וגם אבא המרים וגם הבחור המורם שניהם תופשים עצמם ועוצרים בה בתנועה הסוחפת ופתאום מחייכים זה אל זה כשני שובבים שנתפשו, והזמר מפסיק אז ואיזה כלי נגינה בא ומתייבב, והאיש כעת מרוצה בלי סוף, הנה זה הצ’רלסטון, הודיע אז בהתפעלות למישהו שעמד לפניו וכאילו רק חיכה להודעה זו, וההוא אמר, זו ממש פצצה, והלך לבשר לשאר מצפי הבשורה הגדולה, וחזר ופנה אל אבא שהבחור היה מורם בידיו הגדולות שלו עד גובה השיש ומעליו, אהה, אמר האיש, מה רצינו? מעורבב רצינו, מעורבב, אמר האיש בקול זמרה דומה למה שהאפרכסת הריעה שבעתיים, יֶס סֶר יֶס מַיי בֵּייבִּי, שר האיש ושרה האפרכסת, ונטל לו אז כוס אחת ארוכה מבהיקה ונטל בקבוק ויצק קצת אדום, ונטל בקבוק ומזג קצת ירוק, ונטל בקבוק והטיף ממנו קצת צהוב, והגביה הכל וראה כי טוב והוריד ופתח את הברז של השוצף הקוצף, והיה הולך ומשציף ומקציף וממלא בתנועות של הרמה והורדה, וגם שר כל הזמן נוֹ סֶר נוֹ מַיי בֵּייבִּי, והוריד את הכוס ונתן שהות לקצף הגבוה והנרגש לדעוך משהו, ואז חזר ומילא את הכוס ברק גזוז בלי קצף, ולבסוף פנה אל הבחור עצמו, הנה אדון צעיר קח ותהנה.

אלהים, כמה הרבה קורה בזמן כה קצר. אבא מוריד אותו והכוס בידיו. אבא חותר לארנק שבכיסו העמוק למצוא חצי גרוש, אבא יד אחת לא מרפה מראשו של הקטן, שחושב פתאום, רק זה חסר לי שכעת תיפול הכוס והכל יישפך, מחשבה מוזרה ובוגדנית, ויש מקום אצל שולחן אחד בפינה ממש על קו החיבור בין נחלת בנימין ומונטיפיורי, והילד טובל פרצופו ונוטל לוגמה, ולא יודע מה לחשוב, זה קר וזה מתוק וזה רוצה להישהק, וגם עקצוּצִי כזה, ועוד לא יודע אם זה טוב, וטובל שנית פרצופו בנוזל שצבעו מעורבב ומלא בועי בועות נרגזות של גז, ונושם נשימה, ואבא בחיוך גדול כולו רק אליו, נו, אומר אבא, והבחור הודף את הכוס לעברו, תטעם, הוא אומר לו, ואבא טובל שפתיו וקצה שפמו וטועם, מתוק אומר אבא, ומתעווה קצת ומגלה אי הבנה גמורה, וכאילו מתעלם מן הריח המיוחד שהכוס נותנת ומן הקריצה שיש במשקה, ומן העקצוץ של המתוק, ומן הקצף התוזז, שמעורב עם המוסיקה, ועם הריקוד שנעשה בבטן, והוא לוקח כעת ושואב וגומע בבת־אחת שלוש ארבע רצופות שעוד לא ידע שתייה גדולה כזאת בחייו, ואחר כך הוא מגהק פתאום במפתיע וברעש ולא במנומס ואבא והוא פורצים אז בצחוק וצוחקים עוד יותר ומרגישים פתאום שהנה ככה זה.

רק לימים, כשיחזור הבחור והוא כבר איש ויעלה כל דבר בזכרון מחדש, יעלה בדעתו איך היה, איך היה אז מסביב ואיך היה להם השניים, אבא והבחור שלו, כשהם יושבים וחוטאים בגזוז, בהפקרות על כוס הגזוז מכל הצבעים אל שולחן אחד, זה אל פני זה, מוזרים כנראה מכל באי הקיוסק, וכשמעל הכל מתנוסס כל הזמן קולו המרקיד של הגרמופון עם תביעתו העקשנית והנקצבת בלי שאפשר לחמוק ממנה

יֶס סֶר יֶס מַיי בֵּייבִּי

נוֹ סֶר נוֹ מַיי בֵּייבִּי

נדבק בכל, נדבק ברצפה ונדבק באוויר ונדבק באנשים וגם בלכתם הביתה, רק צעדים אחדים מעבר לרחוב, נדבק בצעדיהם, ורק קרוב אצל המדרגות, הבחינו כי אמא עומדת שם, צללית מכונסת של אמא דואגת, והרגישו אשמים וחוטאים ומפרי אמונים, ואמא לא יכולה עוד לחכות וסיפרה כי הנה זה עתה הגיעו עוד שני רופאים אל האשה המסכנה, והיא חולה נורא, נורא, אמרה אמא, וכנראה שלא טוב לה, מאד לא טוב, סיפרה אמא, והיא נורא חולה, נורא נורא, לא ידעה אלא רק לחזור ולאמור, והוסיפה עוד משהו ברוסית כדי שהבחור לא יבין אף כי הבין היטב.

אלנבי

אם הוא כבר היה שם? מה השאלה, כבר היה וכבר שתה ולא פעם ולא פעמיים, האח הגדול, ובכל שעות היום והערב, וכבר מכיר שם אנשים ואפילו יודע שהאיש שם שמו פלדמן וכך גם קוראים לו כולם, ולא ברור מניין היו לו כל־כך הרבה חצאי גרוש, והוא מסביר שהכל משליחויות שעשה, ואם גם לאחר זה נשאר מקנן איזה ספק, הוא צוחק ומספר עוד שחצאי גרוש דרכם שנופלים תמיד לחול והוא דרכו שתמיד מוצא, ולא רק זה, אלא שהוא גם יודע הרבה על התקליטים של הגרמופון הגדול, מהם טנגו מהם פוֹקס טרוֹט, מהם צ’רלסטון, ומהם סתם ג’אז, הוא יודע לומר נכון מלים חדשות שלא נשמעו עוד, ועוד הוא יודע שיש גם מין חצוצרה כזו שקוראים לה סקסופון אף כי נלאה מתאר איך היא נראית, כי איש עדיין לא ראה כזו, והוא גם יודע להניע גופו במיני כרכורים ואת כתפיו ואת אחוריו הצרים ואת כל גוו הגמיש, נער תמיר ועליז, וברגליו הוא מעכס ובפיו הוא מייבב דמוי אותו כלי יבבן אלמוני המחליף צבעי ייבובו, וגם שר יס סר יס מיי בייבי, די דומה, ואמא לא יודעת אם לצחוק או להיבהל מן השחיתות הפרוצה שנכנסה לביתה הנקי, וגם אבא לא יודע לפסוק הלכה, הזמנים משתנים, זה כל מה שהוא יודע לומר ולמשוך כתפיו, ואילו על ההצעה שגם אמא תבוא פעם ותנסה לשתות גזוז, היא עונה מהר, לֵך לךָ, מה עוד יעלה על דעתך, והאם הם בטוחים שהכוסות רוחצו שם היטב ושלא יידבקו במשהו, מפני שכל הזמן אנשים נדבקים ונופלים למשכב. וגם אצל השכנה החולה לא טוב, ואומרים שיעבירו אותה לבית החולים, ומאד לא טוב, מאד מאד.

אבל אמא גם לא יכלה לשער עד כמה לא טוב יתגלגלו הדברים. מפני שבצהרים כשחזרו הילדים מבית הספר ואבא בא לצהריים מבית העיריה שעל ראשה דודי המים, והוא רק יורד משדרות רוטשילד אל נחלת בנימין ופונה מייד שמאלה חוצה את אחד העם, משתאה אל הבתים החדשים משני צידי הרחוב ואל המגרשים הריקים עדיין ומי יבנה עליהם, ואל החנויות החדשות שאפילו ביפו אין כאלה לגודל ובוודאי שלא לנקיון, לטעם ולאפנה, מתעכב להציץ בזו או בזו, שואל עצמו אם יפתחו גם כאן חנות ספרים, עתונים וחוברות מן הארץ ומחוץ לארץ בעברית ובשאר לשונות, כמו שיש לאדון קרוּגליאקוֹב ביפו, או לאדון בּוּלִיס בפתח תקוה, והולך ופוסח על המון הקיוסק ועל שאונו, עם משהו שבספק חרטה מייסר בבטנו, וכבר עולה במדרגות ואמא לקראתו פוכרת ידיה, ובלחש, הורידו לה רגל, היא מספרת מה שכלאה בתוכה מן הבוקר כשנודע, ונעצרים ומביטים סביב, ובכל גרם המעלות ומדלתות שונות ניכר איך כולם כאן יודעים וכולם רק מציצים בהיחבא בדבר הנורא הזה שנודע ולא ברור מה, ומה חובתם כשכנים, ומה חובתם כאורחים ואם לא ללכת לאיש של הקיוסק, פלדמן או מי שיהיה, ולבקש ממנו שהיום – לא. ואחר־כך, לא ברור כלל מי אמר, אם זו רק שמועה שילדי החצר הפיצו, או נשמעה ממטבח אחד של אמא אחת שלא נזהרה בלחישה, כי הרגל הזו, רגל האשה, הרגל שנכרתה, זו שכך אומרים, הנה היא הרגל הזו שנכרתה מוטלת פה בפח האשפה הזה, ומחכים שזבלני העיריה יבואו לקחת, ושאם יש לך אומץ לך מייד תרים את המכסה ותראה.

אשה מסכנה. למה עשו לה. הלא זה איום. והכאבים וכל הדם שנשפך מן הפתוח. ואיך חתכו לה. ואת העצמות ההן, ואיך יכלה לסבול. ואיך היא תיראה כעת. ואיך תחזור הביתה. ומה יגידו עליה. ומה עשתה שככה עשו לה. והרגל הזו. איך זה רגל בלי אשה. איך זה רגל לבדה. זו שכעת היא בפח. ואיך זה רגל בלי גוף. כמו של בובה כזאת, שנשארת בחול בחצר. או על שפת הים. לא נסבל הדבר. אי אפשר לעמוד בזה. למה סיפרו לו. למה מכריחים אותו להתמלא במה שאיננו יכול לשאת, והלא כעת יהיה מוכרח ללכת לפח האשפה להרים ולראות את זה. מפני שאם לא יראה לא ייפטר מזה. להרים לאט לאט ובבת אחת לראות כהרף ולסגור ולברוח. למה סיבכו אותו ומה רוצים ממנו. וכעת זה ישקע בתוך נשמתו ולא יוכל עוד להשתחרר לעולם. איך היא נראית הרגל של האשה בלי האשה. הוא לא רוצה לדעת אבל מוכרח. הוא לא רוצה ולא רוצה ורק לא רוצה. ומוכרח ואין לו ברירה. למה מתעללים בילד שלא יכול לעמוד בזה. מעתה לא יוכל עוד שלא לחשוב אלא רק על הרגל הזאת, ויהיה מוכרח ללכת להרים את המכסה ולראות איך זה, רגל כרותה בלי, ואיך מרגע זה הוא איננו עוד מה שהיה קודם, והילד שקם בבוקר והלך לבית הספר איננו עוד הילד שכובש כעת פניו בכר ורגל כרותה אחת עליו, ופתאום גם נזכר כי יש כמה שבטים באפריקה כמדומה שאוכלים בשר אדם והיתה יכולה להיות להם היום כאן כֵירה גדולה, כמו אותו כרע של עוף שאמא נותנת בשבת, והנה הוא הולך להקיא ומעיו לא מחזיקים עוד.

האם הרגל שבפח מנועלת עדיין, עם גרב אחד ונעל של אשה, ממלאה את כל הפח, ולמה מחכים שהוא יילך לראות, ולמה הוא גם רוצה ללכת לראות ואפילו לגעת בנורא הזה, וגם בשום אופן לא ורק לברוח לקצה הארץ, ורק לנקות את הראש מכל זה, ולהתעורר כמו מחלום רע, וכאילו כלום לא ולא יודע כלום, ולמה שוב הפראים ההם באים מרימים את המכסה ובצרחות מוציאים ומתחילים לנגוס ממנה מן הרגל, נורא מבחיל ונורא מגרה, ולמה הוא תפוש בזה, לא להיות בזה ולא להשתחרר, ואיך למחוק מעליו ואיך לכבס עצמו מכל מה ששמע, כמו שאמא מכבסת בגד מזוהם ויוצא נקי ומגוהץ וכאילו חדש. מעולם לא היה עולה על דעתו שאפשר דבר כזה שיהיו כורתים רגל לאף אשה או לשום איש אצלם בביתם, ומעולם לא היה עולה בדעתו שזורקים שום רגל לשום פח אשפה עד שיבואו הזבלנים לקחת, מעולם גם לא שאל מה היה לה לאשה שכרתו לה רגל, ומה קרה לה אחר כך, ואיך חזרה לבסוף לביתה מדלגת לה אי־כך, כשם שמעולם לא עלה לדעתו לפקפק בסיפור הזה, ושכל מה שאמא אמרה לא היה אלא רק שכרתו לאשה אחת את הרגל, ושכל מה ששמע לא אמר אלא ילד אחד או כמה ילדים, שהנה היא הרגל בפח האשפה ולֵך אם יש לך אומץ ותרים את המכסה ותראה, אלא שאין לך אומץ, ולא שום אומץ, ואתה לא יכול לא כן ולא לא, ומחכים היו ממך ש, ודי, די, די, אלהים, די. וחבל שהלך אתמול לשתות גזוז עם אבא, ושלפני ששתה היה הכל נחמד הרבה יותר, והוא לא רוצה כלום ורק להקיא, ורוצה לא להיות, ורוצה להירדם ושיעזבו אותו, ולא צריך להפיל על ילד, גם כשקוראים לו הבחור, מין הכרח שאיננו יכול לא כן ולא לא, וגם לא להתכחש ולאמור שאיננו יודע על שום רגל ולא מוטל עליו כלום, ולא היה ולא נברא, ואפילו לא לבקש רחמים שיעזבו אותו, מפני שלעולם לעולם לא ייצא מזה ולא ייפטר מזה ולא יינקה מזה, וגם כשיהיה גדול ולעולם לא, וככה, ועד היום.

האם בכה? האם נרדם? כנראה שכן, אבל התעורר בבהלה ופתאום שוב היו המסכות ההן, וכאן ברחוב אלנבי ורק לא מזמן, שוב בפורים הסרוח, וכולם היו הולכים, וגם הוא וגם כשביקש שהוא לא, ואמרו לו למה לא, הלא פורים היום ובפורים מצווה להיות שמח, ולמה לא, ובוא תראה, בוא יחד עם כולם, ידך ביד אבא, ואתה כבר בחוּר, ונסחב והלך מושך ידו לאחור ואבא מושך ידו קדימה, בוא, הוא אומר, בוא בוא, תראה איך כולם, והרחוב היה הולך ומתמלא, כל רחוב אלנבי ממדרכה למדרכה וגם בחול שבאמצע, מפני שעוד לא נסלל כביש, המון אנשים וכל העולם כולם בוססים בחול שריבצו אותו והפך לחול מלוכלך, וצפוף ורוח החורף שאיננה מצננת את ההידחקות הזו, והמסכות והגִרגורים, והבּלונים והדגלים והרעשנים ואקדחי פורים, וכל הלחץ וההילחצות, וכאילו היה איזה מקום אחד שאליו חתרו כולם להגיע בהמון הצפוף. אולי מישהו ינאם או יגיד כמה דברים או להקה תזמר, ואולי זה יהיה אדון דיזנגוף מעל גבי הסוס שלו שלעולם אינו יורד מעליו, ואפילו לבית הקברות ליום הזכרון לחללי יפו הלך ונכנס עם סוסו, אולי אדון דיזנגוף ידבר, ואולי ישימו כסא ואז"ר הישיש יעלה ויברך את ההמונים באגדה מתוך ספר התָנָאים שהוציא לא מכבר, ולשם נלחצים כולם להגיע, ובינתיים נדחפים בהנאה, מדברים בקולי קולות וצועקים וצוחקים ונפגשים ושואלים מה נשמע, ומפני שחוששים מגשם יש גם מטריות ומנפנפים בהן, ולפעמים זה כבר לחץ בלתי נסבל, ופתאום ואין לך עוד ידך שבתוך ידו של אבא, ופתאום ואתה באמצע המוני אנשים לא מוכרים, הם ניתקו מעליך ונסחפו הלאה ואתה ניתקת מהם ונסחפת הלאה, והולך ומתהווה רגע שבתחילה נראה כאילו הוא רק כמעט תאונה קלה, מין רגע קל שמייד מתברר שהוא רגע עולמי, ושאחז בך לגמרי, כמו מי הים כשאוחזים בטובע, וההם כבר אינם באֵי־כאן שבקלות תגיע אליהם או שהם יעצרו מהר ויגיעו אליך, ורק יאמרו מה קרה בחור איך נעלמת והוא יאמר אני? אתם נעלמתם, ויצחקו והכל יישכח, אלא שכעת אין לזה עוד תקנה, בין אם הלכו הלאה ובין אם חזרו על עקבותיהם או פנו לצד שני, וברור כעת שהכל כבר הוכרע וזו פרידה שאין לה חזרה, ולא תוכל לפלס כעת דרך לבדך דרך כולם, הנדחקים האלה והנדחסים והמהודקים בשלהם ועושים חומה בלתי נחדרת, ואין לך עוד כלום אלא רק לשאת קולך מלוא דקותו הקטנה ולצרוח אבא אבא, עד שקולך אפילו לך אינו מוכּר, והאנשים לא שומעים מפני שכולם צורחים כעת בשארית קולם וצועקים מכל צד, לאו דוקא מפני שכולם איבדו את אבא שלהם, אלא מפני שזה כעת המשחק שכולם משחקים בלחפש זה את זה ובלהתחפש לכל מיני שאינם הם עצמם, ואבא איננו אבא והערבי איננו ערבי והשוטר הבריטי איננו השוטר הבריטי, והמלך אחשוורוש איננו המלך ומלכת אסתר איננה המלכה, ופתאום ואתה יודע בלי טעות שזה אבוד, ושנשארת לבד ואבוד. ושבתוך מיליון הנדחקים האלה לך אין אף אחד ואתה עצמך אינך עוד.

אינך רוצה לצרוח אינך רוצה לבכות כל מה שאתה רוצה ודחוף זה לבית שימוש. והעלבון הזה איך איבדו אותך ולא איכפת להם. ואולי לבקש מאיזה איש גדול אחד שירים אותך למעלה כדי שתוכל לסקור מלמעלה איפה הם. בבקשה איש תרים אותי למעלה, אבל כולם כאן ערבים, וכולם כושים, וכולם בגתן ותרש, וכולם מלכת אסתר ומרדכי הצדיק, וכולם שוטר בריטי וכולם שודד שתום עין, ואף אחד איננו מה שהוא באמת, וגם המקום התהפך וחדל מהיות המקום שלך, ונעשה למקום שבדיוק אינך רוצה להיות בו, ולא להיות חלק ממנו ולא להיות חלק מכולם, ושאתה לעצמך אין לך מקום בעולם, וכולך רק מיותר ונסחב בלי מטרה ובלי כיוון, ואינך שייך לכלום וכלום לא שייך לך, וסביבך רק מיני מִפלצות מתחפשות ומיני מִתחזים ומתחזות, ותפשו בך ואתה חסר כוח להתנגד או לברוח, ועוד מעט וידרכו עליך, החוגגים, בלי שיהיה איכפת להם, וירמסו אותך, והלואי שאדון דיזנגוף היה עובר כאן כעת עם סוסו והיה נעשה רווח סביבו, ואתה היית יכול לצאת אז ולצעוק אליו, אדון דיזנגוף איפה אבא שלי?

תקוע במקום שאינך רוצה בו. תקוע במה שאינך רוצה. למזלו היה שם עץ קטן אחד. עץ שעוד לא הספיק לגדול גם לאחר ששפכו הרבה מים על החול ששתלו אותו בו, וגם לאחר שתקעו סמוכה יבשה על ידו וקשרו אותו זקוף מפני רוחות הים המלוחות, ובעץ הזה נאחז, גזע דק בידיים דקות, מחופה בקושי מפני הרוח, ושם נפתח הבכי והוא בכה והעץ תמך בו. ולא היה בשביל מה, ולא היה טעם לכלום, והיה לבד ורק לבד, ואין בעולם אלהים ואין בעולם אבא ולא אמא, ואין כלום מלבד לבד, וככה זה. ואיש בעולם לא צריך אותו, ואם יהיה או לא יהיה לא מעניין אף אחד. ולא איכפת לאיש בעולם. הו, כמה יצטערו כשיידעו איך זה נגמר. איך הלך מכאן ישר מערבה, פשוט וברור, לא כמו אל שכונת מחוסרי הבתים בצפון בלילה, אלא ישר מערבה וישר אל הים ונכנסים אל הים והים סוער כעת ומתגברים על הפחד הראשון ונכנסים עמוק וזה יקרה מהר והוא יהיה לאיננו, והם, איך הם יצטערו. נגמר להם הילד שלהם. ושידעו להם ומגיע להם. איך עוזבים ילד. איך משאירים קטן כזה בין כל המון המסכות הנוראות האלה, עם כל האקדחים והרעש, והאחשוורושים והאסתרות והערבים והבריטים, ועם כל מה שהם לא באמת, והכל רק שקר, ורק התחזות ולא אמת, ורק ההתעללות היא האמת, ואיך סחבו אותו ללכת, ואל כל החגיגה הזאת של כל האנשים הזרים האלה הצועקים האלה המתחפשים האלה שהולכים ונדחפים כאילו יש להם איזה לאן שכדאי לבוא אליו, כשהכל שקר והכל לא נכון ואי אפשר.

את רחוב אלנבי הוא מכיר היטב הלא זו הדרך לבית הספר, אבל כשהוא מכוסה המון אדם צפוף ורועש ושכיוונו הפוך מכיוון ההליכה שלו, וגם קשה ללכת בוכה, מתייבב בשקט, ואיש לא שם לב מפני שהלא זו רק עוד מסכה והוא רק כאילו בוכה, מסכת הילד הבוכה, ועצוב כל כך לבכות בקול ואין שומע, ובא עד מונטיפיורי וסבב ונכנס בו, והתחיל לרוץ מפני שכבר קרוב, וחצה את נחלת בנימין, עוד לפני שהיה שם הקפה קיוסק הזה, וישר הלאה שני בתים ופנימה אל החצר ובגרם המעלות קומה אחת ואל הדלת – והיא סגורה, נעולה, לגמרי, ולא דפיקות ולא מכות ולא צעקות אבא אבא אמא, סגור ואין איש ורק הוא בחוץ והיא נעולה, וגם כשדוחפים בכוח היא נעולה, ואין לו כלום ולא נשאר כלום. ומה נשאר, נשאר לשבת על המדרגות והבכי מתחדש ובגלוי ואין שׂם אל לב מפני שכולם הלכו וכולם בתהלוכה ברחוב אלנבי, והם מחוּפשים לכל מיני וטיפשים כמו כולם, וגם אילו היו מה לו ולהם, ואין לו צורך באף אחד אלא רק באבא שלו, ולא יסלח לו לעולם לאבא הזה שוויתר על הילד הקטן שלו. ואחר כך יבשו הדמעות, ואחר כך לא ידע מה לעשות, ואחר כך ידע שאילו לא ניתק מהם הלא היה כעת באיזה מקום עליז שטוב בו לכולם וגם לו, והיה יכול לצחוק כעת במקום לבכות ועם אבא ואמא במקום לבד. אחיו הגדול, למשל, מחופש לגמרי לשודד כמדומה, לאבו ג’ילדה כמדומה, או אולי לפורע הזה שכולם פחדו ממנו בימי הפרעות ביפו, ושכעת הוא הפורע, ושיפחדו ממנו, והוא השודד שיציל מן הפורעים הרשעים, עוד מאז הבוקר נעלמו עקבותיו ולא יחזור כנראה אלא בחצות הלילה אם לא לפנות בוקר, ואיש לא יידע היכן היה ועם מי התרוצץ, והוא מאושר בשובו ועייף ורעב ומספר בצחוקים דברים מצחיקים שהיו ושאמא מתמוגגת מהם וממנו ומיופיו גם כשמסתירה ובאה לשחר אוזניו מוסר, מפני שהלא רק שונאת בנה חוסכת שיבטה.

וחוזר מפורים שהיה בחורף אל ערב הקיץ הזה כששׂמוּ בפח שבחצר את הרגל הכרותה של האשה ההיא מן הדירה שממול, ושהיו מחכים שהוא יקום ויעשה מעשה שלא רצה לעשות, ושאם לא יעשה יתלו בו כתם של משתמט פחדן, וגם יישאר בתוכו המישהו שהיה רוצה כן, ככל שנשמע לא מובן, מישהו שנמשך לדעת למרות הכל, ושפתאום נראה כאילו אי הרצון הזה לא היה אמת, ובאמת, בתוכו, הוא די רוצה ודי מפותה ודי נמשך, להרים את מכסה הפח, ולקחת ולראות ולברוח, ותוך כדי בריחה לדעת שהוא כבר אחר, ושקרה לו משהו שאין חזרה ממנו ושכעת חצה איזה קו גבול, וכאילו יצא מאיזו קליפה ישנה, ושאם לא היה מעז כאילו הפסיד משהו וכאילו ויתר ובחר להישאר תמיד ילד קטן ולעולם.

ואחר כך היה כל זה מעייף נורא, ואחר כך נרדם בפאת הספה מכורבל ויד אחת שמוטה לו כמעט עד הרצפה, ואחר כך כשהתעורר לא ידע כלום איפה הוא ומה זה כאן, ואמא סיפרה למישהו כבדרך אגב שהזבלנים כבר היו וכבר לקחו את האשפה, בלי שהיא מתכוונת לשום אשפה במיוחד, ובלי להבחין בילד שכבר הקיץ אף כי עדיין מצונף לו בפאת הספה, ובלי שתעלה על דעתה מניין בא הילד ואיזו אבן גדולה הנה יורדת מעל ליבו הקטן, ומאיזה מקום רחוק ובודד הוא צריך לחזור, וכמה ריק לו ועייף לו וגם משוחרר לו. והלואי ובלי לבקש מאיש היה מישהו פורש עליו שמיכה כלשהי ומכסה ומניח לו לישון בלי סוף. מאיזה מרחק ציוץ צפורים מקרוב, וגם נעירת חמור מהיכן שהוא, מוסיף ונוער עד תום כל נערותיו המשתתקות. וחוץ מזה כל אחד בשלו וכל אחד ממשיך במשהו. ולו אין כעת כוח לעשות כלום. ורק מעבר לכל מגיע הנה כעת קולו של הגרמופון שלמטה מעבר לפינה, לא צועק כל כך, אבל נורא בודד כזה ונורא פראי, כלי הנגינה הזה שיש שם, מתחנן על נפשו ונעלם, וחוזר ומיילל ונעלם, כאילו יודע בדיוק את הדבר שמרגישים, וכאילו יודע לאמור מה שכולם לא מצליחים לומר, גם מפני שלא יודעים איך וגם מפני שמתביישים ליילל ככה באמצע היום.

אין מה לעשות בבית. אין מה לעשות על המדרגות. אין מה לעשות בחצר, גם פחי האשפה לא מעניינים עוד אף אחד, והילדים כולם רצו לאן שהוא, ואולי משחקים בחצר הריקה כעת בעורף הגימנסיה הרצליה. ואין גם מה לעשות ברחוב הזה מונטיפיורי, שאיש לא עובר בו ולא שב, ומעבר לרחוב בפינת נחלת בנימין עומד השוליה ומרבץ במים את המדרכה כאילו נשבע שכך יעשה כל עוד הוא חי, וגם החול ברחוב שמתייבש עוד לפני שהריח את המים, ורק מעט אנשים יושבים בכסאות הנוצצים שעל המדרכה, ואולי כדאי לנסות ולמצוא אם יתמזל למצוא חצי גרוש בחול, ואין חשק לכלום אלא רק להצטנף כאן אצל גדר הבלוקים שלא גמרו לבנות, כמו הרבה גדרות שנגמר הכסף לפני שגמרו לבנות והשאירו אותן לחרדונים ולילדים עצובים לתמוך בהם גבם העייף שיספוג מן הבלוקים את החום שהם ספגו כל היום מן השמש, ולעתים אף להריח בהם איזה ריח סיד שמגרה לקלף משהו וללחך בפה את טעם הסיד המגרה הזה, והשמש כבר בדרום מערב, הוא יודע, וריק עד קצה הרחוב הלא בנוי, ורק ממש בקצהו עומד בית מוזר אחד, לא כמו כולם כאן, שתי קומות עם צריח שחור מחודד כמו בתמונות של טירות, ועם כל מיני זוויות, ומהודר במוגזם, מופלא מדי, כמו שתול שלא במקומו, ומוקף גדר ונעול שער, ולא ברור איך הגיע לכאן דווקא, מעבר לגדר הבנויה והשיחים הגבוהים, ירוקים ואדומים, שכח את שמם, ושאומרים עליו שפרצה בו איזו מחלה מגפה, דֶבֶר או כולירע, ושמו עליו הסגר ואסור להיכנס לחצר ההיא וסכנת נפשות, ולא לעשות כלום ורק לאסוף רגליך תחתיך כאיזה ערבי במידבר, ואת ידיך בין רגליך, ואת גווך בקיר החם, שואב לך חום, וצופה סביב, ואין אנשים, מלבד אלה האנשים שבקפה, יושבים בהטיית כסאותיהם לאחור, עד ליפול כמעט, ומעשנים ומפליאים לפלוט עשן, ולא עושים כלום ולא מדברים כלום, וגם לא שותים מן הגזוז שלפניהם ורק מעשנים ופולטים עשן, ולכל אחד אופן משלו איך לנעֵר את האפר מראש הסיגריה גם כשאיננו מספיק עוד להצטבר, ובטפיחות קלות של האצבע, ובאיזו מומחיות ובאיזו אדישות ובאיזו בטלה להנאתם, ואי אפשר שלא לשמוע כל הזמן מעל כל הראשים ומעל הרחוב וכאילו כבר חלק ממנו, את מנגינת הגרמופון הנוצצת, שמייבב לו בזמירות אותו כלי מייבב, שלפעמים מצטרף אליו קול איש ולפעמים רק הוא לבדו, וכשהוא מתייבב ככה לבדו הוא עושה אז כל מיני דברים לשומע, עצובים כאלה כשם שגם הכרחיים כאלה, במין הלבד שבאחר הצהרים הזה שיש כעת, ושיהיה נשמע שונה בערב ושונה לגמרי בלילה. ורק חבל שאינו יודע מה הכלי המנגן ושמעולם לא ראה וגם את שמו לא שמע, וגם תזמורת לא ראה גם כשיודע את שמה, ולא יודע מה מנגן בה, חוץ מכינור שכבר שמע, וחוץ מפסנתר שהיה פעם בגן, והיו מנגנים בו בחגים ובשאר הימים היתה לגננת הגברת יהודית קונצרטינה, משושה כזאת עם כפתורים מחודדים, נפתחת באלכסון אחד ונסגרת באלכסון אחר בידי הגננת המנפנפת בו ומוסיפה על צליליה הדקים והשבריריים גם מקולה הדק, שנפסק מפעם לפעם וחוזר לתקנתו רק לאחר גערת רגע, ועכשיו כולנו יחד או ותשב שם בשקט, ואפילו מצטרחת מפעם לפעם בגלל המצב, והילדים שלרגליה במעגל המומים מן הכל ומשירתה הדקה, וזה מלבד הנגינה שאפשר היה לשמוע תמיד בסימטאות יפו ומבתי הקפה האפלוליים שם, עם ריח התבלין החריף, ועם אותן השתפּכויות אין סופיות מנענעות ומרטיטות ומסתלסלות או נמתחות ונמתחות עד כלות, שיש כמותן תמיד שם ביפו, אבל כלום אינו דומה למה שיש כאן, לא בכלי המנגן, לא בגרמופון רחב הלוע, ולא בהכרח שאתה מוכרח, ועוד בטרם תדע, להתחיל להניע כתפיך וגווך, וגם ראשך, לכאן ולכאן, ולמעלה ולמטה, כאילו להצטרף למין הסכמה, שאינך יודע עוד למה היא מסכימה, אלא רק שהיא מוכרחה ועושה אותך פתאום רגיש ומקשיב אחרת, וכמעט מתחיל לתפוש מה שאינך יודע עוד.

מה עשו כל האנשים שבקפה קיוסק הזה לפני שנפתח כאן? ישבו בבתים? הלכו ליפו? הלכו לישון? פתאום וכאילו כאן זה מרכז הארץ, ומין מקום שאי אפשר בלעדיו, ושכולם בעיר אוהבים גזוז ואוהבים מנגינות נוצצות, ותופש אותם בליבם השיר יֵס סר יֵס מיי בּייבּי, וכולם נמשכים לאורות מבהיקים, וטובה להם מדרכה מרובצת ויפה להם להצטפף עליה ולשבת דחוקים באמצע הרעש – וכשאמא התאוננה אתמול לפני אבא כמה זול המקום הרועש הזה וכמה אין בו כלום מן התרבות ולא כלום שיעורר באדם עומק מחשבות, והשיר הזה שהיא לא יודעת לחזור עליו וגם אינה מצטערת שלא יודעת, איזו בשורה חינוכית יש בו? ואבא שתמיד מסכים שותק עם אמא ורק בניד ראש, אומר לה כעת על דרך השאלה, לא בלי איזה חיוך קטן מוסתר בשפמו, מה יש עמוק בגילו המכבים גיבורי החיל שישו ושמחו יומם וליל? שעל זה התפלאה אמא מאד, מפני שזה שיר לאומי שלנו, וההוא שיר גויי לגמרי, שעוד תראו איך יהיה עוקר את צעירינו משרשיהם ומפקיר אותם לחפש בחוץ, ורק קלות ורק שעשועים. אבל כאן, לא צפוי, התערב הנער האח הבכור וכולו מחמדים, ועמד וזימר לפניה וגם ריקד לפניה בכפות מורמות ככה, קציצה וחמיצה, והופ טדריצה הופ צצה!, והתגלגל מצחוק, מפני שזה מה ששרו כעת במטבחי הפועלים, לֵך לךָ, דחתה אותו אמא את מחמדה, זה רק בצחוק, מפני שהם רעבים ובקושי משיגים אפילו חמיצה, כמו ושר בשירים על לב רע, נזכר אבא, כדי לסייע. מספר משלי.

אבל לא הקיוסק ולא הקיוסקאי אדון פלדמן, לא ידעו על כל זה, ואינם אלא מרבּצים את המדרכה כל הזמן ועושים צֵל טוב כל הזמן ומוזגים גזוז עם עסיסים, מי שרוצה נוטל בעצמו והולך לשולחן אחד לשתות ומי שרוצה מביאים לו והוא מתפנק עוד יותר, ומעל כולם כל הזמן, וכאילו הוא הוא הדבר, המנגינות האלה, שלא יודעים מי עושה אותן, ובאיזה מיני כלי נגינה, ואיך הן כאלה שמייד הן מרקידות את הכתפיים ואת הצואר, בקצב הברור שהתופים מנקשים בלי חסך, ושעושה לשומעים, או לפחות לאחד מהם, שעדיין איננו מבין כלום לא בעולם ולא בחיים ולא במוסיקה ולא בכלל, ושגם את השם ג’אז עדיין אינו יודע איך צריך לבטא, ובין כל הדברים שקודם לא ידע שהם אפשר הוא מתחיל לראות שהעולם הוא יותר ממה שהיה משוער, ושיש בו יותר מקום ממה שהיה נדמה, ושמותר לאנשים להכיר מה שלא ידעו שמותר, ובו בזמן, וזה הוא כבר יודע, שיש דברים שצריך לדעת לאמור יותר ממה שמרשים, ושלא תמיד תישאר ילד בלתי יודע וסגור רק במה שמותר לדעת, ושלא תמיד תהיה לא יודע וחסר מלים לאמור, ורק לחוש בעיוורון שזה הדבר הנכון, ובמין התעקשות פראית שזו היא באמת האמת לאמיתה, ושגם כשרואים שהנה אני כאן, אני, באותו זמן, גם לא כאן, ולא שייך לאף כאן, לא באמת. לא של כאן גם כשכאן. ושבאמת אני אחֵר, גם כשנראה כאילו אני עוד אחד מכולם, ממש כמו הכלי הזה הלא ידוע הזה שמנגן בלי שרואים אותו ומתייבב כעת ומוסיף לנגן לבדו כשכל שאר הכלים משתתקים ונותנים לו לבדו, ומתפרץ בו הייבוב הצרוד הזה שאין לו מעצורים על מה כן לייבב ועל מה לא, וכאילו גם הוא כדי לאמור שאפשרי לא כאן גם כשכאן, ושאני גם אחר ולא רק אני, ושכולם רק מתחפשים למה שרגילים לחשוב שהם, ומדברים רק כמו שרגילים שיהיו מדברים, ובאמת זה לא הם, ולא זה מה שצריך לומר, והם נשארים חנוקים בלתי יכולים לצייץ אפילו ציוץ, כעת שומעים איך אפשר ואיך מותר, ואת כל המיילל הזה, משהו פראי מאד, משהו יודע סבל מאד, שבכלל לא צריך שירחמו עליו או שיגידו לו מלה אלא רק שייצא ויהיה, שייצא סוף סוף מבפנים ויישמע, שייצא מן הסגור ההוא ויהיה, ושאסור לוותר, על משהו הכרחי, גם אם קשה, וגם אם עדיין אין לו שם, אבל שבפנים יודעים בדיוק מהו. וככה זה.

ואז קם לו הבחור ובסנדליו ניזלי חול בלכתו, וחוצה את נחלת בנימין שצידו המערבי כבר עושה כעת צל כחול על המזרחי, ופונה צפונה, לצד גרוזנברג, ופוסע בלי לתפוש מקום על המדרכה, ובהחלטה שאיננו דורך על הקווים שבין מרצפת למרצפת, ושעושה את הליכתו לריקודית משהו, כאילו באיזה טקס פרטי, ועם זאת לומד את השונה שיש בין גדר לגדר, זו שעם סורגי הברזל המסולסלים, וזו שעשו מנסרי עץ מרווחים וזו שמלבנים מדורגות, ושכל מה שלא הרשו לעצמם בעלי־הבית במיבנה בניינם הצנוע כמו כולם, התירו לדמיונם בגדר הנמוכה, כמו שאנשים מתירים לעצמם חיוך ומיני מתיקה בסוף הארוחה הרצינית, ומעבר לכל גדר כמובן גם הגינה הפרטית, עם פרחי הקוסמוס ועם השושנה ההודית ועם הפטוּניה ועם עוד כל אלה שאיננו יודע שמם ואבא יודע, ושכולם כנראה נקנו אצל אותו ש. גוזמן יפו, מול המושבה הגרמנית, באותו המחסן הגדול שאין דבר בעולם שאין בו, ממחרשות ועד מעדרים ומזבלים ועד שתילים וזרעים, וכל מה שצריכים האיכרים, הפרדסנים, טחנות הקמח, ובוני הבניינים, ואפילו לאוטומובילים יש לו חלקים למכירה, ולשאר כל בתי החרושת, ורק עוד לא עבר מיפו לנחלת בנימין הזאת, והגיעה גם הגיעה השעה, כמו שאומר אבא. ואחדים גם מגדלים בחול תירס וחצילים ועגבניות, ובערב בערב כששבים מן העבודה מחליפים מהר בגד ועומדים חצר קטנה אצל חצר קטנה, בעל־בית בצד בעל־בית, ומזלפים איש את פרחיו ואיש את ירקותיו וגם משׂיחים ביניהם מתוך המנוחה ועל מה אם לא על נחלת בנימין ואיך עוד תִשׂגא אחריתה, ומכל החלונות הפתוחים שהצל כבר הגיע וכיסה על וילאותיהם מעשה תחרה המופשלים כעת לרווחה לשם כניסת האוויר, מציצות גם בעלות־הבית ומשיחות מתוך המנוחה, בעלת־בית עם בעלת־בית מחלון אל חלון ומחלון אל חצר, ובעלת־בית אל בעל־בית, וגם מצביעות להם למזלפים במועל אצבע איפה פסחו ולא הִשקו, מפני שהחול בולע כל כך מהר עד שלא רואים איפה כבר הִשקו ואיפה עוד לא.

ועד היכן? עד אותה החצר עם גדר הוורדים המטפסים, אלה השושנים הלבנות, שאבא יודע את שמן והוא לא. הכינו להן פעם סורג עשוי רפפות עץ שעושות מרובעים מרובעים צבועים ירוק ועד לגובה איש גדול כשמרים ידיו, ועל הרפפות האלה ובין המרובעים נארגו השתרגו ענפי השושנים האלה וטיפסו משחילות עצמן למעלה, ונשלחות ישר אל תוך האוויר וטובלות בבלימה ההיא שמתחת לתכלת, מפרכסות דקות על כל קצה רוח, וכאילו בקצה הגבוה שם מקופל כל כוח הצמיחה שלהן לאגוזים אגרופיים קטנטנים מכווצים, ירוקים ואדמדמים תינוקיים כאלה, שעוד לא עשו בחיים כלום ורק משוטטים מטפסים באוויר הדק, מוכנים להיפתח בכל רגע, ומן הרצפה ועד לרום הגבוה הכל מלא פריחה לבנה לבנה לבנה, אולי עם טיפה ירוק מהול בלבן הלבן, אשכולות של עיגולים לבנים צפופים של שושנים לבנות קטנות צפופות לבנות ומלאות לבנות, עד שגם אותם פרחים בודדים שכמעט נבלו, עדיין לא נפלו והם בתוך כל המרבד הגדול הלבן הזה של לבנים בתוך לבנים מעל לבנים, פקעים לבנים ופתוחים לבנים, מסתערים בכל לבנם השקט למעלה, ולא רואים דרכם פנימה, ורק מתגבר בך הצורך פתאום להעביר בהם יד כדי לחוש את ממשות בליטוּת פקעוּתם המגובבת, את עיגוליות כפתוריותם, כמין פטמות או בלוטות, קשוּיוֹת משהו קטנות וצפופות, מלאות קיפולים נפתחים והיפתחויות מכווצות, בצד הפתוחים לגמרי, וכל הלבן שבמרבד הלבן האחד, רק למעלה הוא נפרם, מעבר לגובה הסורג, בעודף ההִתנוֹפפוּת אל תוך האוויר הריק, בהישלחות של עוד כוח צמיחה לא נגמר, בשפע חוטי שריגים דקים נאחזנים באוויר, לתפוש עוד גובה, מתוך אמונה בהירה ובטחון ישר שמשהו לבסוף יימצא להם להיאחז בו ולטפס עוד ולהמריא ובעוד שפע לבן שופע שיש לו בחובו עוד אין סוף פקעים לבנים שיהיו נפתחים מתוכו לבנים אל תוך הכלום הגבוה שמעבר, בשקיקות לעוד ובשקיקות להיפתחות ובשקיקות לתת, להשתחרר, ולנסות כל הזמן אם אפשר בבת אחת גם לראות את כל המרבד הלבן השלם האחד, וגם את כל פרט מפרטי הפרטים הלבנים, לא פעם את השלם ופעם את הפרטים, אלא, ולוּ רק לשנייה אחת, גם את ההכל וגם את האחד, גם כל גוּפיף לבן אחד אצל כל גופיף לבן אחר וגם את כל הלבן המלוכד ללבן שלם אחד, שבראשו, תמיד, עוד אצבעות דקיקות מוכנות כרגלי עכבישים לתפוש ולהתכרך בכל מזדמן ולעלות עוד גבוה – במין אושר, שלא היית מאמין שהוא אפשר, או שיכול להיות כזה בעולם ושאין יותר ממנו בשום מקום ובשום זמן ולעולם לעולם ועד היום, ובשבועה, בחיי.

תֶּרֶשׁ

זה מתחיל בוויכוח הגדול בבית, ברחוב מונטיפיורי פינת נחלת בנימין הבית השני מימין, ונמשך ברחוב נחלת בנימין וימינה, וברחוב אחד העם ושמאלה וברחוב הרצל וימינה וברחוב לילינלבום, ומגיע לבסוף אל הראינוע עדן (מיסודם של אברבנל את וייסר), שבקצה לילינבלום פינת רחוב פינס; זה מתחיל בשני ילדים יד ביד הולכים, ונמשך בשלושה ארבעה ילדים ממהרים, ונמשך בששה שבעה ילדים רצים ונעצר בעשרה מתנשפים ראש על ראש אצל קופת הראינוע עדן; וזה מתחיל באמא שהיתה כמו תמיד מסרבת, ובשיכנועי האח הגדול שגייס לכך, ובאמנות דקה את כל הפתיונות הנכונים, את אחיו הקטן שהוא קורא לו תרש (מאז פורים האחרון בשובו בּוֹכה לבדו הביתה, שונא מסכות ותחפושת לרבות תחפושתם של בִּגתָן ותֶּרש המצחיקים, אותם שני שומרי הסף אשר בקשו לשלוח יד במלך אחשוורוש הטיפש), ואת ההסברה השקטה שהוא מסביר לה לאמא כי זה הפעם לא סרט זול על שודדים וגנבים ולא סרט אימים על פושעים ורוצחים, שעושים את חיי האדם זולים ואת מותו של האדם לבזוי, יודע האח לצטט, אלא הפעם הזאת זה סרט על התערוכה העולמית שכתוב עליה בהארץ ומדברים עליה בכל מקום, שכולה רק השכלה ודעת ומדע ותרבות, ומומלצת על ידי גדולי עולם כמו שאפשר לקרוא במודעות שברחוב. ולא עוד, וזה שבר את לב אמא, אלא שהוא לוקח איתו את התרש הזה, סליחה את אחיו מחמדו, הוא יוליך אותו הוא ישמור עליו והוא יחזירנו בשלום, וזה ממש סרט לילדים וממש חינוכי וממש חובה, עד שלנוכח תאבוּת הדעת של הגדול ולנוכח עיניו הקסומות של הקטן מתחילה אמא להתרכך, והיא הולכת וחוזרת ומונה לכף ידו די כסף, לאחר שחישבו וחישבו שנית, ולקטן גם נותנת תפוח קטן אם ירעב וגם ממחטה אם יתעטש, ולאחר עוד אזהרות, והם בתעופה יד ביד מן המדרגות ולרחוב מונטיפיורי ובתנופה חדה הפוסחת על הקפה קיוסק ועל כולו, וימינה וישר לאורכו וכמתחת לאדמה מצטרפים עוד שני נערים, ומעבר לגדר אחת באחד העם עוד שניים, ובקפיצה מתחת לעצים הקטנים בשדרות רוטשילד, החוצה את הרצל, נחלצים עוד שניים שלושה והרי הם כבר חבורה עליזה, וכבר סובבים בהמון צוהל ימינה ללילינבלום ופוסחים על בית־הספר תחכמוני עם הדתיים המסכנים שלו, וקודחי הרפתקה מדברים ביחד וצוחקים נוראות, והבדיחה הגדולה מכל, כי התערוכה העולמית ההיא תהיה רק ביומן, ולגופו של דבר יהיה להם הרפתקות הטירה המסתורית, ואולי אפילו עם דגלאס פיירבנקס בכבודו ובעצמו ועם איזו מֶרי פיקפוֹרד, אולי, או משהו, ולא משנה, אחד או אחת מכולם, וזו תהיה חגיגה של מתח ושל עלילה ושל עצירת הלב ושל התרחבות הלב, וכולם כאחד נדחקים אל הקופה שתיפתח מתברר רק בעוד חצי שעה וסביבה כבר מצור של בוערים באש כמותם, מהם מוכרים מהם לא, מהם משלנו ומהם מפחידים עד שצריך לשמור היטב את הכסף ולהחזיקו קפוץ באגרוף עמוק בכיס המכנסיים.

ופתאום והדלתות נפתחות וכולם יחד נדחקים להִכנס כאיש אחד, והסדרן השוער בכוח ובצעקות תולש את שוֹברי הכרטיסים, וכבר הם בתוך האולם כל העולם ביחד, ורצים תפוש מקום אילו רק ידעו מה עדיף קדימה או אחורה עד שמתיישבים כולם יחד וצוחקים צחוק גדול של נצחון ותרש אינו יודע לאן להביט קודם ומה בדיוק הולך להיות. ומטריד מכל הוא עניין התמונות שיעלו על המסך הלבן הגדול והריק והמתקמט מרוח הדלת הגדולה בכל מיני רחשי קמטים שלא צריך לשים אליהם לב, ואולי התמונות גדולות כרוחב המסך והן זוחלות בתוך איזה אפיק שבתקרה, ותרדנה אל המסך ותעצורנה רגע עד שייראו מספיק, ואז תלכנה לדרכן הלאה ותתקפלנה תמונה תמונה אי שם במרתף, אם לא להיפך והן זוחלות מתחת לרצפה ועולות אחת אחת אל המסך? הוא מוכרח להבין את הכישוף הזה שהולך להיות כאן, ואין לו די עיניים לראות את כל השאר, האולם הילדים ההמולה התנועה, ואולי זה כבר התחיל והתנועות שעל המסך הן הדבר ורק קצת מטושטש וצריך להתרגל? הוא מזיע מהתרגשות, מצורך לדעת, ועלבון של ידיעת חלל ריק מלא בורות גמורה, ומהרגשה שכעת הנה הוא הולך להיכנס אל ידיעה שלאחר שיידע הוא לא יהיה עוד מה שהיה קודם. ואז פתאום כבים כל האורות ונופל בבת אחת חושך שלם, ועל המסך שהאיר מתחולל הבלתי יאמן, כלל לא כפי ששיער ותיכנן לעצמו, ומגלים אז בתמהון אבל גם בחדווה איזה אי־אפשר שהפך והיה פשוט לאפשר, את קרן האור העזה הזו שתחילתה בחור שבקיר שמאחור, קרן צרה ועזה ומלאה מין נסורת הבהובים כאילו מחנות זבובים מתרוצצים בה, והולכת ומתרחבת ולבסוף רחבה כרוחב כל המסך ומאירה אותו חזק, וכבר יש כמו צילומים שמתחילים ללכת ולנסוע ולהתנועע וקולם לא יישמע, וכמו באמת ואנשים כפי שהם ורק גדולים, וכל מיני הדברים שבעולם כפי שהם ורק גדולים יותר, שנראה גם כמוסבר ופשוט לגמרי וגם כפלא פלאים, ואיזו דאגה כבדה יורדת מליבו שלא עליו מוטל להמציא שתהיה סינימה מפני שיש כבר מי שהמציא ופתר גם בשבילו והוא משוחרר משאת את האחריות לייתכנות המצאת הסינימה, פנוי לגמרי לשלוח עיניו מעל מלוא אורך צוארו הקטן מבין ראשי הילדים הגדולים שלפניו, וישר אל התערוכה העולמית, ולא מפריע לו שאינו מבין כלום, לא מה זו תערוכה ולא מה זו עולמית ולא מה עושים שם, קסם היות הדבר הנראה ששובה את כל ליבו ואת ראשו ואת עיניו ואת זיעת כפות ידיו, והכתובות המפסיקות את התמונות עטורות מסגרות מצויצות לא עוזרות לו ולא איזה צלילי פסנתר שרק כעת הבחין בהם מירכתי האולם החשוך, והוא רק הופך פניו מן המסך ומביט אחורה אל קרן האור העזה היוצאת מן החור שבקיר שמאחור, ורצה לה מלאה פזיזים מתאבכים בזרמת האור ומתרחבת לקראת המסך, ואיננו יודע אם ראה משהו בעולם נפלא מזה או חזק מזה.

מה היה בדיוק בסרט הגדול מלא ההרפתקות איננו זוכר ובוודאי לא כעת, כעת הוא עסוק בהצלחת היות הדבר מוקרן על המסך, רק בחגיגת נצחון ההמצאה שמטילה צילומים חיים מתרוצצים גדולים על הבד, ובדחיית ההכרח המוטל עליו לממש את הבאת התמונות אל המסך בדרך היגעה והמסורבלת שידע למצוא לבדו, ואילו את עלילת החזיון שכולם כאן עוצרים נשימה למראהו, ידחה כעת ואולי רק בליה על משכבו, לאט ובשקט יחזור ויצפה מחדש בסרט, וכעת לא ירפה ויעשה כל מה שיוכל כדי לדעת נכון איך זה נעשה, ולא ירפה מאבא בשאלות היסוד. ובינתיים, בין גלגל לגלגל (ביטוי של האח) היתה נופלת הפסק מוארת שבה הגיחו המון הצופים מן האלם שאחז בהם מכוח הרפתקות העלילה ופרצו בבת אחת לשאגת דברי רווחה ולשחרור מהומת שבחי ההנאה, עם ניחושים מהמרים איך יימשך ואיך יוושע הגיבור, ועם צווחות אזהרה שייזהר, ושוב חושך ושקט מלוּוֶה אנחות מעוצם מתח הסכנה הגלויה, וצחוקי שחרור גדולים כשניצל לבסוף, וכך מלוא עוד שלוש החלפות גלגלל בגלגל, שעושות עוד שלוש הפסקות מוארות, עד שלבסוף היה סוף באמת ונעשה אור דלוח שומם מתמשך באולם ואיזה התייבשות מהירה של הקסם, וזרם הידחפות כל הקופים יחד אל הדלת, ואז עומדים פתאום מול שמש שמפתיעה בהימצאה עדיין מלוא עוזה כשרק כעת היה לילה חשוך לגמרי מלבד המסך הקסום. חבל להיפרד, חבל לנתק את היחד המוקסם, חבל לצאת מארץ מופלאה ולחזור אל הלילינבלום המשעמם הזה, אבל כל אחד אסור במוסרות חוקי ביתו וכמה שתידחה לבסוף הולכים הביתה, לא בדיוק יד ביד, עד לאותו כלב נורא שפרץ פתאום מאחת החצרות כחיית טרף מדובללת, והגדול עָט להקיף את הקטן, ולאמצו בדברי בעל נסיון, אל תפחד אל תראה לו שאתה מפחד כלב נובח איננו נושך, יעץ לו והוא עצמו גם פנה אל הכלב הנורא הזה הצועק הזה, אתה גם כן, צעק האח על החיה הרעה, יאללה אֶטלַע, צעק עליו ערבית מפני שרק שפה זו הם מבינים, והתכופף כאילו להרים אבן, שעצר את החיה והוריד לה את זנבה, לֵך בלי להביט עליה, זה סתם כלב ערבי מחורבן, הרגיע הגדול את הקטן, שצוארו התקשה מרוב מאמץ שלא להביט לאחור. והנה כך הציל האח את אחיו הקטן, את תרש, מהיות לטרף, ואז, וכעת יד ביד, הלכו ודילגו מרגל לרגל, וממדרכה למדרכה, עד שהגיעו אל פינת מונטיפיורי, אצל אותו קפה קיוסק והאח אמר אז אל אחיו, וכעת נשתה גזוז, ושלה מתוך כיסו חצי גרוש אחד, למרות כל חשבונותיה של אמא, וכגדול ומנוסה בא אל הדלפק, תן לנו אדום אמר בלי בבקשה, אל האיש, אותו אדון פלדמן, שלעולם לא ילאה, וההוא עשה בקסמיו ומהל את העסיס בקצף סילון הגז, ועלֹה ורדת, במלוא כל הטקס, והדף לעבר האח ששילם וטעם ונתן לאחיו הקטן, והלה טבל חוטמו ולגם עד שהגז הדף מתוכו גיהוק מפתיע, אבל אז חזר האח ושני קני קש בידיו מעשה בן בית, וזה מכאן וזה מכאן משני ראשים מקורבים מצצו כל אחד כפי כוחו, והגדול לא רק ששותה כמומחה וכנהנה בגלוי, אלא גם אומר, זה טוב, לאדון פלדמן שנהנה לשמוע ואומר, בטח, ועוד יניקה אחת ינק הקטן ועוד הפיכת הכוס הריקה ישר אל פיו אולי תניב לו עוד טיפה חבויה אחרונה, ומניח את הכוס הנקייה לגמרי ורק עוד פונה הגדול אל הקטן, ואתה, יעץ אז האח הגדול אל הקטן, אתה שלא תרוץ לספר לאמא, אמר הגדול לקטן.

דרכים רבות להגיע לבית הספר, ואסור לבייש אף דרך ולא לפקוד אותה. דרך פשוטה מכל היא להמשיך ישר במונטיפורי וסָבוֹב ימינה וזה כבר אלנבי ובו עד קצהו אצל שער הרכבת, ודרך אחרת היא לרדת בנחלת בנימין וסבוֹב שמאלה באחד העם ואז ימינה ולאלנבי, ואפשר גם להמשיך בו בנחלת בנימין ולרדת עד שדרות רוטשילד ושם שוב ימינה לאלנבי, ואפשר אפילו להרחיק ולרדת עד יהודה הלוי ובו שמאלה ולעלות ישר לאלנבי וממש עד פתח בית הספר, ואילו הלאה מיהודה הלוי אי אפשר ללכת מפני ששם כבר חומות מסילת הברזל שבעריסת מחפורתה היא רצה, ושער אחר שער יהיה נסגר לכבודה, שער אלנבי בהורדה ושער הרצל בהסעה, כדי שלא יידרס לא איש ולא חמור, ורק יהיו עומדים דום לפני הדר תפארתה ברוצה מקוּטרת הלאה ליפו. אבל כל דרך ודרך תמיד מתחילים מן הקפה קיוסק, ומכל דרך ודרך חוזרים תמיד ומסיימים אצל אותו קפה קיוסק. הרי שבאמת כאן מרכז הארץ וסביבו העולם סובב. לא אותם האנשים יושבים בו מן הבוקר עד הלילה, מלבד האיש של הקיוסק האדון פלדמן שרק הוא תמיד שם, מחייך תמיד ותמיד שואל למי עוד, ותמיד מוזג גזוז להפליא, ובאחר הצהרים תופס לו מקום ממולו, אצל הגדר החצי גמורה בחור צעיר אחד, גבו בבלוקים שחומם טוב גם ביום קיץ, ומבטיו תועים אל כל מיני מושכי מבט שהם, בין צפור (מה שמה?) על ברוש שבפינה הממורטט ומוכה שבלולים מרוב צמא ומרוב מִסכּנוּת, בין ריקות רחוב מונטיפיורי שעוד לא נבנה מחוץ לאותו בית מסתורי שהוטל עליו הסגר, כך אומרים (וזה באמת?), ובין אם אותו סרט ראינוע שחזה אתמול עם אחיו ורק כעת הוא בא לפניו קטעים קטעים (וככה ממרומי הצוק וישר אל תוך הים…), ובין אם נעצר על האנשים האלה שבאים כל הזמן ויושבים בקפה שותים ומדברים ושותים ושותקים ושותים ולבסוף הולכים להם (לאן?).

הוא לא שומע כל מלה שלהם. וגם לא מבין תמיד מה הם אומרים. אבל, וכמעט בוודאות, תמיד הוא יכול לשמוע את נגינת הדברים, מתי זה סתם דיבורים ומתי זה באמת. אפילו כשכולם מדברים ביחד בהתרגשות או צועקים ביחד בהתרגשות או מנסים לחטוף רשות דיבור ולומר, אף כי תמיד משתיקים אותם, ולבסוף יש תמיד אחד מכולם שמתגבר על האחרים והוא מדבר וכולם שומעים, אולי בגלל הקול שלו, אולי בגלל שהוא באמצע, ותמיד נשאר מישהו שכל הזמן רק מתחנן שיתנו גם לו לאמור מלה, ומיד יש גם בחורות שמדברות ושצוחקות ושמדברים בעיקר כדי שהן או אחת מהן תשמע ותדע. אבל מה שיודע הבחור הזה, תרש, שגבו בבלוקים ועיניו תועות, אינו מה דיברו אלא מתי זה לא נכון, מתי זה רק משחק, מתי זה רק כדי שיחשבו, מתי זה לא באמת, ומתי אומרים כך רק מפני שכך קל לאמור ולא מפני שכך נכון לאמור, ושכולם רגילים לאמור דברים שקל לאמור ולא רגילים לאמור דברים שנכון לאמור, ורגילים לדבר על מה נשמע, ועל איך הבריאות ומה הצרות, ומה יהיה, ולא על מה שרצו לאמור ושחיכּה שיאמרו, ואין להם מושג איך אומרים באמת, או אולי מפחדים שכולם יידעו מה שרצו לומר באמת, ואין להם אומץ שיידעו מה שרצו לומר באמת, עד שרק לעתים רחוקות, פתאום, כשמישהו פתאום יוצא ואומר פתאום דבר נכון במלים הנכונות, מקשיבים לו כולם בשקט, ואחר כך אומרים, הוא צודק, ואומרים, נכון מאד, ומשתתקים לרגע, ושוב, נכון מאד, לרגע, וכבר חוזרים לדבר במה שקל לדבר, ורק ממנגינת קולם אפשר לשמוע איך זה רק כאילו, ואיך הם מתחפשים כאילו אומרים כשבאמת אינם אומרים כלום, ובלי לשים לב שכבר מתרחקים, שוב מתרחקים, ושוב מתחמקים, וכולם מומחים גדולים להתחמק, גם לאחר שיודעים שזו רק התחמקות, ושכלום לא ייצא מכל הדיבורים האלה, שוב מה היה ושוב מה יהיה, שוב מה נשמע ושוב מה חדש, בבוקר כמו בערב, בקפה כמו ברחוב, ומשהו חשוב נשאר תמיד בלתי נודע ולא נגעו בו, מעבר לכל הפגעים שתמיד ישנם, משהו חשוב מכל זה, ושהוא, הבחור, תרש הקטן, כמובן איננו יודע מהו, אבל רק יודע שהמנגינה הזאת שבה מדברים שעות על שעול אין בה נכון, ושהיא רק סביב סביב. ושכשמדברים נכון לא כך מדברים ולא כך הדברים נשמעים. וחבל, מפני שהלא, כמדומה, רק בשביל זה נפגשים ויושבים ומדברים זה עם זה ושומעים ומתפרצים לומר, ומשתיקים זה את זה כדי לומר, כדי שייאמר הדבר הנכון, ולא יודעים עד שמשתתקים לבסוף בעייפות או כאילו רק כדי לנוח מכל המאמצים התיישבו כאן ושיגישו להם כוס גזוז, כשבאמת רק כדי לשמוע באו אם מישהו אולי כבר יודע לדבר נכון את מה שצריך כמו שצריך ושמנגינת הדברים כבר תהיה מצלצלת נכון. וככה זה.

כשמתעוררים לפנות בוקר, ומקשיבים לחושך ולשקט ולנשימות הישנים ואבא עוד מעט יקום בשקט ויסגור בשקט את הדלת, לאחר שיתקן קצת את השמיכה מעל הבחור הישן, בלי להבחין שהלה מביט בו ורק לא מעיד בכלום שאינו ישן, ושם מעבר לדלת יעלה בשקט אור, שאפילו שחיקת הגפרור תהיה נשמעת מרוב השקט, וישפות לו בשקט תה על הפתיליה, וישב לו בשקט אל השולחן שלו, קטן מזה שיש לו בעיריה אבל קרוב יותר ומלא יותר בשלו, והמתעורר יהיה מקשיב אל התרנגולים שיש מכל צד, ואיך כממלאי חובה קריאותיהם סובבות מעגלים מעגלים, מן הצרוד הזה והזקן כנראה פה לא רחוק או כאילו בקומת החצר, ועד העליז ההוא מעבר לרחוב, ואולי אפילו אצל הבית שבהסגר, ואיך לא נמאס לו לחזור שוב ושוב על כל הסיפור שלו, ולפעמים אפילו שלא בתורו, ונביחות הכלבים שאחד מהם צרצרני למדי כמו נתקע על נביחה אחת אין סופית, או כאילו נתנו לו פטיש והוא מכה בו על מוח העולם הישן, ועוד מעט וגם הציפורים המתעוררות בהתחלה מעט מעט, וכאילו מנקות את גרונן או מכוונות קולן לגובה הנכון, יפתחו באשכולות מצהלות עד שאי אפשר עוד להפריד קול מקול, ונעשה בבת אחת גם רצון להתכסות יותר בשמיכה ולהתהפך ולישון וגם להתיישר ולהקשיב עמוק יותר החוצה אל העולם ופנימה אל מה שעוד בערב לפני שנרדם נראה היה כהרבה חוטים פרומים שאינם מתחברים, או אולי לרדת בשקט ויחף ולפתוח בשקט את הדלת ולבוא לשבת בשקט לרגלי אבא ולא להפריע לו אלא רק לעלעל בעתון הארץ מאתמול, לראות בצורות הנעליים המצוירות במודעה אחת נעלי נשים עם שרוכים ובלי, ובצורות המחרשות שבני המושבות יוכלו לקנו אצל אדון גוזמן בתשלומים לשיעורין, וגם לקרוא את הסיפור על המעופף בריטי שהוריד אווירונו בשדה על יד מקוה ישראל בשביל לקנות אבטיחים וחזר והתעופף, וגם בשביל לקרוא במודעה של בית החזיון עדן, שהולך להציג בקרוב סרט חדש, כולו שבחים ותשבחות ושמו ימי פומפיה האחרונים, ולשאול את אבא כשמותר יהיה לדבר.

ויום אחד מגיע יום השבת, והבחור תרש עם אבא הולכים לטייל קצת, ואף אחד זולתם מכל מיני טעמים שונים לא רוצה להצטרף על אף הסברי אבא על המועיל והמהנה שיהיה בטיול מפני שהולכים לשָׂרוֹנה וממנה אולי גם לפרדס מונטיפיורי, שהוא גם הפרדס העברי הראשון בארצנו, וגם ממשיך את מיודענו מונטיפיורי שכאן לרגלינו הוא רחובנו. ומכיוון שכך, נוטלים השניים זה במנעליו וזה בסנדליו, זה במגבעתו וזה בפרעות ראשו, ובלי בקבוק מים או פרוסותיים בריבה, ויורדים במדרגות ומייד עולים במונטיפיורי לאחר שחצו את נחלת בנימין המפואר, ועולים וחוצים את אלנבי שבשעה מוקדמת זו הוא כולו ריק ושקט ונקי, ועולים הלאה ובתי מונטיפיורי מתחילים מתמעטים, וכאילו תש כוח הבנייה, וגם מעברים מתדלדלים הבתים ורק זה פה וזה שם, וחולות בלבד מקשרים בין זה לזה, ועוד מעט והכל נגמר ותל־אביב כולה נגמרת ואחוזת בית עם חָברת נחלת בנימין עם מפעלי שיינקין ודיזנגוף ובוגרשוב, וכל תכניותיהם הנועזות לרבות אלה שילכו ויתגשמו ממש בקרוב,ועד שגם מחוסרי כסף יוכלו לבנות, וכבר הכל נגמר, ומה שמתחיל כאן הוא המקום שלא השתנה מעולם והארץ שלא קרה לה עוד כלום וכיכר אדמה ענקית ששׂרוּעה לה כפי שהיתה מעולמים, ושלאחר שעברו עליה עמים ואנשים ומלחמות וגשמים ובצורות ואלה באו ואלה הלכו, היא שומרת על השלם שלה, נקי מכל סריטות הזמנים והקורות, ורק חולות ורק כרמים ורק דקלים פה ושם ומשוכת צברים קרובה אלא שכבר אין בהם אף פרי מלבד השִׂיכים הנוראים בכל לחי מלחייהם העבים, ושאבא סיפר סיפור נורא איך תפשו פעם הערבים את הבילויי חזנוב מגדרה וזרקו אותו פנימה אל תוך הצברים ואיך בקושי נשאר חי וכמה כואב היה ועד שפילו מגופו (ומזל שהעיניים לא נפגעו) את הקוצים המחטניים ואת מיליוני פלומת הסיכות שאין להן סוף ואת העלבון בעיקר את העלבון שאי אפשר למחוק ואת ההבטחה ששנית לא יקרה כך, ועד כדי כך שהבחור פוזל בזהירות אל מעבר למשוכה הזאת ואל אין ערבים בינתיים סביבה, אבל אבא כמובן לא היה סוחב את ילדו לסכנה, ובכל זאת.

אבא מתחיל כעת להתמלא סיבובים, סובב ומביט וסובב ובודק ולבסוף הוא יודע ואומר, הנה, עד כאן יגיע רחוב יהודה הלוי, הוא אומר, ונורא איכפת לו והוא בעקב נעלו חוקק בחול שקערורית לסימון וניצב זקוף ושתי ידיו נטויות לכאן ולכאן, מדייק מכאן לכיוון יהודה הלוי בתחילתו הבנויה ומכאן אל יהודה הלוי המשוער בהמשכו כשייבנה, וגם שדרות רוטשילד תהיינה נמשכות עד למטה שם, הוא מראה בשתי ידיו, ובמקביל, עם העצים שישתלו גם כאן, ואילו מכאן מן השיקמים הללו וצפונה הכל עדיין פתוח לגמרי להתיישבות, הוא מסביר במלים מאד חשובות. ובאמת יש פה קצת מקום מוגבה בין החולות והכרמים, וכשמביטים יותר רואים ברור את כל הסיפור העתיק, איך היֹה היו פעם מֵימֵי עונות הגשם, ואיך לאחר שרחצו את ההרים רצו למטה והטין נגרף איתם עד למקום שהאֵטו והוא התחיל נצבר לאיטו ועושה את האדמות הכבדות, ואיך מן החולות שהרוח רידף, ומן האבקים שהידף, נעשו השדות של החוּם ושל האדמדם, ואיך מרוּבעי הפרדסים הכהים חיפשו את החַמרה החוֹלית והכרמים הבהירים ביקשו את החַמרה הקלה, והירקוֹת הדשנים דוקא את החַמרה הכבדה, וכולם ביחד אינם מכסים אלא טלאי פה וטלאי שם, כשם שכל פעלי בני האדם אלפי שנים והרפתקות יישובם ומעשיהם וצאנם ובקרם וכל מה שהם הם אינם ניכרים אלא כקצת פֹה חיטוט וקצת שם גירוד, וכקצת פה תלים וקצת שם שבילים, וכשדות אחדים כהים יותר, ולא בשום חותם של ערך, ובסך הכל היא פרוּשׂה פֹה על הכל מקצה לקצה מישורית וגלית, מהודקה ותחוחה, וריקה לגמרי פשוטה מאד ושטוחה לגמרי, אותה אדמה של תמיד נקייה לגמרי ועירומה לגמרי וחמה ונוחה ויפה, וקל לשֶמֶש לבוא בה וקל לה להתמסר לשמש, ומשעת הימוג ערפלי הבוקר ועד שעת אובך השקיעה האדמדמה, הכל כאן רק נמשך וניצחי וחסר דאגה תמיד, באותו שיווי המשקל השקט, ובאותה הקלות הלא מכבידה, או אולי כאותו מעוף הנץ, כשאוסף כעת עצמו רגע לפני בואו לנחיתה ונוחת משיק לקו מהלך האדמה, מרחף רגע ומייד נבלע בה אל תוך היותה השקטה הזו, עד שאלמלא היה שם כאילו לא היה, והכל היה רק אדמה.

הולכים הלאה ומייד גם יש צלע פרדס קטן וכרגיל עם משׂוּכוֹת אַקָציה ובפנים כרגיל מנוֹע עובד ופועם לתוך איזו צנצנת כפוייה מעל פי צינור באותן פעימות פעימות של מנועי בארות כשהם פועלים היטב, ויש גם בריכה קטנה ועמוקה ואפשר לשתות מכף היד העוצרת סניף קילוח מן הזרם הרחב היוצא ושוטף, במהלך העדין והצונן ישר מחשכת האדמה, זכים כאלה ומלאי פגיעת שמש ראשונה בחייהם, זורמים קרים ומשתעשעים רגע בהתזות זה על זה המים והשמש, ונעלמים מהר באפלולית הכחולה של מתחת לעצים ואיש לא נראה סביב. והולכים כעת במידבּר הגדול של החול החם, ופתאום יש מיקשאה נבולה של אבטיחים שכבר נקטפו, ופתאום וזוג חמורים עובר בדהרה ואחד מהם נטפל לשני ואוחז בשיניו בערפו של השני וגם נושך ונושך תוך כדי שעטה קלה, ואז הם עושים סיבוב, הנושך והמנושך, ותוך כך, שולף לו החמור מבין אחוריותיו דבר גדול ובשרי מאד ומתארך מאד, דומה למשהו אבל לא כך ולא כזה, והולך נרגש ומקיף אל אחורי החמור האחֵר ומנסה לקפוץ על גבו כשהלה בועט בו אז בשתי לרגליו, ופוגע בו בלב חזהו, וכשזה צונח מפשיל זה זנב ובורח והראשון אחריו, דבק בחוטמו בריח אחורי זה, כשאבא מתבייש כל כך, וכל כך לא יודע איך להסב הצידה עיני הבחור ממחזה מביש, או איך להסיח דעתו וגם תרש לא יודע איך להקל על אבא, ואינו מפציר בו להסברים, ואבא מרגיש שהבחור מבין לו ותרש מרגיש שאבא מרגיש שהוא מרגיש, והחמורים רצו לאן שהוא ורק לבסוף פוטר אבא הכל ב“מיני מעשים”, החמור הזה והאתון הזאת, ואומר לתרש כי לא חמור וחמור השתובבו אלא חמור וחמורה (אתון בלשונו של אבא, שעדיין נבוך) וכי שובבות זו היא ממין הדברים שבושה לראות ובושה להראות שרואים.

והולכים יחדיו. שיקמות פה ושם תמרים פה ושם, וכרמים שכבר נטושים ורק עוללות חמות ומתוקות עד דבש נותרו בחוּבי העלים המתכמשים והם זהובי בשלות וחלודי מתיקות, והם של אף אחד ומותר לקטוף קצת ולהציל מן הדַבּוּרים הרעים, ורואים כעת עד רחוק, בתוך ריטַט האור המתחמם, כיכר שלימה של אדמה בלי תוספות, כמימים ימימה, וכאילו כל מה שקרה בשנים האחרונות בתל־אביב ובגדולתה לא היה אלא באמת רק איזה גירוד קל וגיבוב קל בפאתי השלם הבלתי משתנה הזה, ורק מעשים של מה־בכך בצד הבלתי מִשתנֶה הגדול, וכל חריצות הבונים התמוססה לקצת אבקים רצים באין מכלים על פני הפתוח הגדול שמסביב, שלא כרמי הערבים ולא בתי היהודים לא נוגעים בו, ולא משנים בו כלום. ורק קצת הלאה מזרחה, ממש מתחת לשמש, רואים כעת ברושים שחורים ובתים אדומי גגות. וזו שׂרונה, אומר אבא, של הגרמנים, אומר אבא, ומעבר לה מתחתיה קרוב למוסררה שם פרדס מונטיפיורי, אבל אם הבחור עייף אפשר לשבת כאן בצל התאנה הסוככת הזאת לחלוץ נעליים ולשפוך את החול, וגם למצוא אולי כמה צִמלי תאנים שנותרו לא רקבוֹת ולא אכולות דַבּוּרים, ולטעום איזו תאנה נימוחה הנאכלת קליפתה ותוכה כאחד.

את הפרדס נטע מונטיפיורי במסעו הרביעי, לפני כשמונים שנה, והפקיד אותו בידי הגֵר פֶּטֶר בן אברהם לעבדו ולשמרו, והיו בו אלף וארבע מאות עצים ועוד שישה, כשבכל יפו לא היו אז יותר מחמישה עשר אלף איש, ושלושת אלפי דונם פרדסים ומאתיים יהודים. סנטרו על ברכיו שומע תרש את סיפורי אבא שיודע הכל ובדייקנות, אף כי מעגֵל פה ושם לפי כוחו של בחור מכיתה א', ושאינו נרגע ממראה הארץ הלא בנויה, שאף אחד לא נראה ממהר עליה ואף אחד לא נראה עובד בה ושכולם כנראה פנו והלכו להם ולא נשאר כאן איש ונשארה רק זו שריעוּת האדמה הקלה, העירומה לגמרי, עם הפֹּה ושם כלום עליה, וכולה רק סופגת חום שמש בוקר עוֹלֶה, ושמן הצד ובלתי נראים יש גם אולי כל מיני כפרים מטושטשים שהם, מלבד זו מושבת הגרמנים שכבר נראית לפרטיה, ויש בה ברושים כבדים ושחורים מאד וגגות משופעים אדומים מאד והיא בנויה היטב ומוצק מאד, ולא כמו אצלנו, ועוד מעט ויבואו פנימה לתוכה לראות איך היא מיוחדת מאד, מסביר אבא, בנקיון בחריצות ובדייקנות, ויוכל גם לראות שם כנסיה קטנה אחת עם מגדל פעמונים קטן וחצרות איכרים שהכל בהן בהן עומד היטב על מקומו שקט מאד ונקי ושלם ואם ירצה, יוכלו גם לראות חזירים.

ולבסוף כשכבר הם עייפים למדי וכבר נעשה ממש חם, הלכו לשבת על ספסל ירוק אחד מתחת עץ תות גדול, ואבא היה מנפנף והולך במגבעת שלו מול פניו. והיו שם שיחי ג’רניום אדומי פרחים, ומאחוריהם היה תירס ירוק מאד וגבוה מאד, ותפוחי אדמה ירוקים מאד מתוללי אדמה חומה כבדה ורטובה, והכל היה גם דומה וגם נוכרי מאד ולא דומה, גם מוכר וגם זר, ותמיד יותר דשן ותמיד יותר מוצק, והבנין שמאחור עם התריסים הירוקים היה כנראה בית־ספר אף על פי ששקט שם, ולא נשמע ממנו לא קול ולא רעש, ואולי כבר הלכו הביתה, או לטיול גם הם. ואז פתאום זה התחיל.

שירה. פתאום שירה. פתאום היתה שירה. פתאום התחילה מקהלה שרה. פתאום היתה כאן שירה של מקהלה. מחלונות בית הספר, ופתאום והכל היה מלא שירה.

פתאום וזה. המום. הוא המום. וגם לא הוא. אין שום הוא. הוא כעת רק מה שנכנס בו שוטף ממלא אותו מלא מלא. פעם ישב על איזה ספסל ירוק בחוץ ואבא היה. כעת

כמו צולל שלא ינשום עד שיצוף. וגם לא זה. אלה דיבורים והוא בלי מלה, כעת זו השירה ובאמצע השטף שבא בו ומנפח ממלא אותו. רגע יודע מה ורגע לא כלום אלא מין נפעם לא קיים. הכל לא ורק זה שלא ידע מעולם שישנו. אלא שגם אין עולם. רק זה, מקהלה שרה.

אין מה לספר עוד. זה הכל. כלום לא ורק נהדר, ורק נחדר בו ורק נשטף כולו שירת מקהלה שרה. בצבעי קולות תואמים כאלה, באופן כזה שאיננו יודע מהו האופן הזה. ורק את ההתמלאות הזאת ורק שהוא על סף תהום, וגם לא כל זה כי כל זה הוא דיבורים להסביר אחר כך, וכעת הוא רק הלום מה שכעת בא עליו בא בו ממלא אותו, ושיפה כל כך כל כך, יפה וכל כך.

פתאום ובקולות שהתמלאו לגובה הנכון של קולות שרים, בשירה מלאה, נקייה, בהרבה קולות שרים יחד מלאים, לא בקו אחד אלא בהרבה קוים יחד, משולבים נפלא, וכאילו היו צינור יש להם עובי ונפח ועגול מלא, והולך ובא בו חם וחזק ומלא ושלם ועגול ושופע, או אולי כמו פתאום הרבה סוסים היו פורצים יוצאים מן השער ומתחילים לרוץ להם בפתוח, או כמו שדה שהרוח משלחת בו התנחשלות פתאום שרצה לה הלאה, או לא יודע כמו מה, וגם לא שום כמו, אם לא אולי כמו בבת־אחת מראה גדול מעל ההר, וגם לא זה, ורק שיפה, שנפלא, שיפה כל כך, כן, כל כך.

לא יודע שזו מקהלת נערים ולא יודע שמלוּוָה בהארמוניום של רגל ולא יודע שזה שוברט, ולא יכול לדעת, מה פתאום, ורק שיפה, כן, שיפה, רק אחר כך אולי יתחיל לדעת, וכעת רק בתוך, בהתמלאות הסופגת, אחר כך אולי לזכרון יהיו מלים ויידע אחר כך לומר נכון, לא כעת, כמו הכחול או הירוק שנמצאים מאליהם בלי מלים לומר, ורק פתוח לו כעת ורק מתמלא בשפע, ורק חונק בכי מעוצמת החנק של המלא מדי, ואפילו לא זה כי זה אחר־כך ועכשיו זו רק ההתמלאות, ידיעת ההתמלאות המתמלאה וידיעת היותר ממה שיכול לדעת שיש, ורק מפולש כעת פתוח להתמלא בממלא השופע הזה, ושאליו כאילו חיכה תמיד, בכל קצת שש שנותיו הקטנות, שהיו סגורות בהלם קטנות יכולתו, ופתאום וכאילו עלתה השמש והוא הולך ונפתח, מוכן בלי שידע, והמקהלה של הרבה קולות באה בו, ומרגיש איך הוא אובד במה שבא לו. ואיך זה גם גדול מיכולתו וגם שלא יוכל עוד לחזור ממנו.

מעולם לא ידע שיש ויכול להיות כזה. איפה יכול היה לדעת? הלא לשיר אצלנו היה תמיד כל מיני חושו אחים חושו, או כל מיני פה בארץ חמדת אבות, או אין סוף הנסיעה לירושלים דז’ם וקונסרבים, כשכל אחד מריע לו כפי שבא לו, ושבתוכו ידע תמיד שלא זה הדבר, ושהדבר יבוא פעם, ופתאום וזה בא. פתאום תפש אותו, והוא עודוֹ ילד, חלק ותמים כמו חול שהרוח עושה עליו אדוות. ופתאום. ופנימה ועד תוך תוכו, פתאום והנה זה יש. ויפה, וכל כך.

רק בעוד עשר שנים ישמע לראשונה שמות כמו שוברט, או יכיר שיר “רָאָה ילד קט וֶרד בּר”, רק מאוחר יותר יקרא אצל רוֹמֶן רוֹלאן בז’אן כריסטוף וישמע על בטהובן לפני ששמע צליל אחד שלו, רק מאוחר יותר יתחיל לשמוע בפטיפון של הדוד משה תקליטים של מה שהם יקראו לה מוסיקה קלסית, ויראה לראשונה דף של תווים בידי איש מוזר אחד שהיה מנגן בכינור, ואילו מוסיקה, וקומפוזיציה, והארמוניה, וקול ראשון וקול שני, ופוליפונית, והארמונית, וכל מיני כאלה, עוד לא היו כלל בעולם והכל היה הרבה לפני זה, ולא טֶרצה ולא קוָארטה ולא קוִוינטה, ובלי כל זה, בלי שום מלים, בלי שום הֶקשרים, בלי שום הכנות, ורק גוף הדבר הנפלא הזה עצמו, אולי כמו יליד מידבר שפגש בפעם הראשונה גשם, או כמו יליד יבשה שנפגש בפעם הראשונה בים, במכת תדהמה ובהפתעת אושר, וגם לא שום כמו, או כמו פתאום מראש הר, וגם לא זה ולא כלום מן המוכן ולא שום דברים מן המוכן, ורק היא עצמה, הפגישה הזו, ובכל כוחה.

שוברט? “ראה ילד קט פרח בר”? שירי עם גרמניים? הימנונים קוראליים? בשלושה קולות, בליווי מפוח של רגל? מי ידע. מה זה משנֶה. ורק שהכל היה מלא, ורק שהכל היה זורם, והכל היה צִנוֹרי עגול לגמרי, ואתה כולך פתוח, ורק שלא יפסיקו, האנשים ששרים הילדים ששרים מקהלת בית הספר ששרה. ופתאום ונעשה יש עולם. פתאום והכל. ושונה מכל מה שהיה. וכאילו הנה נפתח ורק זורם. ואיננו כלום אלא יפה כל־כך, היפה הזה. והכל.

טיארה

מהבוקר עושים טיארה. לא עפיפון, בפירוש טיארה, ולא משוּשָה, בפירוש משולשת, משלושה בּוּסים, ולא קני סוף, ולא מהודקים במרכזם בקשר חוטים אמיץ, וגם לא מאוחזים להם בחוט המקיף את קצותיהם, ובחריצים כדי שלא יזוח – הפעם זה משוּלש ענק, שחוּדוֹ למטה ובסיסו למעלה, ושלְשתי שוקיו יודבק זקן לחיים של פסיסי נייר, ולחודו יודבק הזנב הגדוּש האיתן, והחידוש אינו רק בגובה הטיארה שיהיה כקומת אדם, אלא במהפכה מן המשוּשֶה למשולש, לא ייאמן, פשוט משולש שאין בו אלא רק שלוש זוויות שסכומן בדיוק מאה ושמונים מעלות, ורק ההכרחי בלבד, שצריך מיומנות גבוהה כדי לחברו משלושה בּוּסים קשורים בחוטים היטב, שלא יתפרקו ברוח באמצע השמים, ושעל הקשירה המיוחדת הזו הם כעת בשלושה ראשים סמוּכים פרעות אצל פרעות שפופים יחד הבכור ושני רעיו, מאז הבוקר, בחופש הגדול, כשהיו יכולים לצאת ולחפש איזו עבודה מזדמנת, כפי שהוכיחה אמא בהרבה שכנוע, בלי לדחוק רגלי מחוסרי העבודה שהתחילו מתרבים לאחרונה, בשפל הזה שהולך וניכר בעיר העברית הראשונה, אבל הלא גם פרוטות יכולות לתרום משהו לכיסוי החובות הנוראיים שבניין הבית החדש השקיע אותנו עד מעבר צואר, ולמה לא לסייע קצת. בחור בריא וחזק ופועל מצוין בן חמש עשרה, ואבא בגילו, ועוד שנה, והוא רק בן שש עשרה קם ועזב הכל ועלה ישר לחדרה, טולסטוי בידו זו והתנ"ך בידו זו, וכל האחריות לבניין הארץ בשתי ידיו האוחזות חליפות במעדר או במזמרה, ובמקום זה מהשכם בבוקר הוא ושני רעיו ראש אל ראש פרעות זה בפרעות זה, טורחים בשקידה אחראית בביצוע מושלם של המהפכה האווירית בשכונת תל נורדוי (איזה מנהיג אחד מזקני ציון), ולא ינוחו עד שימריא היום המשולש הענק הזה, ברוח אחר הצהרים, ויתנשא הגבה מעל כל הפחותים מנורדיה עם הטיארות המשושות הילדותיות שלהם שעיקרן קישוטים וסרטים מרשרשים ולא שום נצחון על הרגיל המצוי, בהברקה גאונית, מתעלה מעל המוגבל המצוי, ושכדי לעשותה צריך היה להשכים ולמצוא בוסים גדולים למדי גמישים למדי וחזקים למדי, מפני שמכת הרוח על המפרש המשולש שיעלה לשמים אחר הצהרים תהיה מוחצת, והנייר יהיה חזק למדי אף כי קל למדי, והחוטים יהיו חזקים למדי ולא עבים מדי, מפני שיש לו לבכור המנהיג תאווה לַגדוֹל ולבלתי רגיל, וליותר משיש לכולם, ועיניו בורקות כעת, ושערו מתנפנף ויופיו השזוף גמיש, ומיחפותיו ועד כפות ידיו ידי הזהב הטובות לעשות, הוא כולו שקידה ושני רעיו עמו, ועל פני הנייר שימתחו מעל שלד ספינת האוויר הזאת ידביקו גם פרצוף של שמש צוחקת וסביבו ידביקו זקן פסיסים ולמטה זנב עתיר פסיסים, שיהיו כמין הגה וכמין משקולת איזון שלא יתהפך המשולש באוויר ולא יסתחרר ולא יצנח בפתע אל האדמה בחיתוך אלכסוני מדהים ובהתרסקות הרסנית, וצריך היה על כן לחפש חוט שונה מכל החוטים, ולא די בזה הרגיל הנקרא שפוּגאט, והבחירה נפלה על “חוט שמשון” השמנוני שנמכר בגולגלות כדוריות במחסנים לכל צרכי הקשירות שהפרדסים צריכים, ושלא כדאי להסביר איך בדיוק הגיעו הנה שלושה מהם, ושכעת הנה הגיעה השעה הקשה מכל והאחראית מכל – שעת איזון החוטים שיחברו את שלושת קדקדי המשולש לקשר הראשי שאליו יתקשר חוט השמשון, שיעמוד כנגד לחץ רוח אחר הצהרים שתבוא מן הים, הנה הוא הים רובץ למטה רק אלף פסיעות מכאן, ספורות ומדולגות כל בוקר כשרצים לטבול בו והוא פתוח אליך מוכן אליך כחול אליך מקציף גלים אליך ואוהב אותך.

גבעות החול מקיפות סביב, בית פה בית שם צומח מן החולות, חולות תמימים שרצות עליהם עדיין האדוות כמו בחולות בתולות, ושקרוב לים הן גם מפריחות כמו כל חולות שפת הים את נֵר הלילה שאפשר לאבּק בו את חוטמו של חברך ולצחוק, וחושפות בבזבוז בצלי חבצלות שעוד לא פרחו ולפוּפיות לבנות עם לב זהב, וכל מיני דוקרים שהם ובעיקר מיני חביונות קוציות שנתקעות ביחף כמיכווה מלובנת, וגם כאלה שאבא קורא להם שיחי לענה, עם כל אותן חיפושיות רצות ולטאות בורחות וכאילו לא הגיעו עוד לכאן בוני תל נורדוי, ובלילה התנים עד פתח הבית, פחד אלהים, ולפעמים נדמה שאתם כולכם נשכחתם מן העולם ולפעמים נדמה שכולם כאן כולם חברים טובים, ושבכל הבתים גרים ילדים שגם הם כולם חברים, זה לא זז מזה, וגם האמהות מתייעצות יחד, וכולם במכולת האחת, ולכולם נגמר אז היום לגמרי עם חושך ואז מעלים בחדר מנורה וכל העולם נגמר ונסגר כמו בספינה בלב ים, ולא תהיה יבשה אלא ממחר בבוקר, וכעת שקט, ורק צרצרים, ושקט, ורעש הים, וחושך, וקצת פחד, ושקט שנשמע כאילו הוא הד פעמון גדול ובלתי קיים. וכבר לא קוראים לו תֶרֶש, קוראים לו צִי. מפני שלמיכאלה יש כלב, כלב רוח דק, דק עם זרזיר מתניים, דק וגבוה ואוזניו יורדות וחוטמו מחודד ורטוב, וכולו רועד מהתרגשות, ויותר מכל הוא דק, דק דק, ושם הכלב צי, פשוט צי, צי צי צי, ואין פלא שמיכאלה התחילה וכולם אחריה קוראים לו צי, צי צי צי, ולמיכאלה יש צמות על גבה ויש לה עניין בכולם ורק לא בו, ובבית הספר היא מדברת עם כולם ורק לא איתו, כי הוא צי, צי צי צי, כלב ציד דק, וכל זה מאז עברו לכאן, לתל נורדוי, לרחוב מנדלי מוכר ספרים, מספר 22, הבית השני מפינת סירקין, שנבנה על מקום מחיקתה של אחת מאין ספור גבעות החול שהתרוממו כאן, ושאפשר היה להתגלגל מעליהן בהתהפכויות, וקל היה לחפור בה יסודות, ובלא קושי גם יצקו בטון ויצקו לבני מלט בתבניות, כשאבא עומד ומעכב בידם שלא לתת מלט כרצונם מפני שהמלט יקר, ובנו בלבני מלט נטולות מלט, כפי שצחקו הפועלים, ואבא לא צוחק מאז, משורג כולו בחובות ובתביעות לתשלומים, לא ישן בלילות, מתחבט ומחפש עבודה נוספת, קם באשמורות לילה לכתוב מאמר ולהכניס עוד פרוטות, והשמועות על קיצוצים רודפות שמועות על פיטורים, ומחפש מה עוד לא לעשות בבית הנבנה כדי לחסוך, ושלמרות כל זה פתאום היה כאן סביב עולם מתעורר, נקי, חפשי, מנוהם ים ומנושב רוח וחול, ובסוף הלא נמצא עצה ונצא מזה, אמרה אמא, כמו כולם כאן.

צי הוא שם קצר ולא צריך להתאמץ כדי לזכרו, ובנקל מלווֶה אותך לכל אורך בן יהודה בלכתך לבית הספר בבוקר, ובכל ההפסקות בבית הספר, כמובן, בית הספר גאולה ברחוב גאולה, ותמיד נשמעות בחצר הצהלות צי, צי צי צי, ולא איכפת לך, גם מפני שזה באמת מצחיק, גם מפני שכלב הציד ההוא באמת חמוד, וגם מפני שמיכאלה עצמה עם צמותיה על גבה, מביטה אז בך, אתה לא אומר לה כלום והיא לא אומרת לך כלום, ובכל זאת. רק ילדי טובים בבית הספר, רק ילדי מורים פקידים וסופרים, רק מכל השכונות שהנה הן נבנות, רק יגאלים גואלים וגאולות, מלבד אלה שבכל בוקר היו באים ישר ממקוה־ישראל הרחוקה במרכבה רתומה לשני סוסים שחורים וריחה ריח נפלאות, עטופים היטב במעילים וכאילו באו מארץ מרחקים שריחה מרחקים, ומלבד כל אותם מורים כמובן שנתלקטו ובאו מכל הכיוונים סביב הגברת יהודית הררי, שהיתה המנהלת כשם שפעם בנוה צדק היתה הגננת, לפי שיטת מונטסורי החדשה ולא לפי שיטת פרבר של הגננת הגברת חסקינה, טובה חסקינה, מרחוב יהודה הלוי, וכאילו נקשר גורלם יחד הגברת יהודית הררי המנהלת והילד הדק צי, צי צי צי, ויש גם אדון ריקליס ויש אדון יקותיאלי וגם אדון מערבי שמלמד שירה בליווי הקונצרטינה שלו, וגם התעמלות, קפוץ קפוץ קפוץ, ובשיעורי התנ" ך הגברת הררי בהתלהבותה וצי הדק בהתפעלותו היו מרקיעים שחקים, אבל בשיעור הטבע יום אחד כששאל המורה מה בחדר הזה הכי ישר, וניסו אם הרצפה או התקרה או השולחן או המורה, ורק מנוחין הצעיר השחרחר נוצץ העיניים אמר לבסוף, המים באקוואריום, וזה כל כך נכון, וראו בעליל כי אין בחדר חכם ממנו, וכך גם אמר המורה תהילתו בפניו, או הילדה אדומת הראש זמירה שידעה לומר בעל פה את כל למתנדבים בעם מאת חיים נחמן ביאליק, או הילדה שחורת השיער ושחורת העיניים שושנה שידעה מי היה דוסטוייבסקי, או הילד אביטל עם המשקפיים שידע מה זה מורג ואיך מפרידים את המוץ מן הקש ועושים תבן, וזו לא חכמה כי בחופש הוא נוסע תמיד לסבא שלו בגדרה, או הילד השמנמן והמתולתל אהוביה שיודע תמיד ועל כל דבר לספר בדיחות, אף על פי, אומרים, שאבא שלו מת, וכל אחד משאר הגואלים והגאולות בני העשר שהתאספו לכיתה ה' רק כדי להתפרץ בצהלה להפסקה ששום חצר בית ספר לא תוכל להכיל, מנומרת פה ושם בציוצים הצוהלים לכבודו של צי, צי צי צי, ומיכאלה שצי שולח אליה מבטים בשקט בלי לאמור כלום גם היא לא אומרת כלום וגם לא שולחת מבטים ולא כלום.

היום אחרי הצהרים היא תעוף, ותל־אביב עוד לא ראתה כזה. עד מעבר לסיליקט שאין מפעל אדיר ממנו בעולם, וארובתו מתנשאת לגרד עננים אילו היו, מפני שקיץ חם בחוץ ומעיק על הגדולים בלחות ורק הילדים אינם זוכרים שהוא קיץ, מלבד הענבים בכל כרמי הערבים, והתאנים בכל בוסתני הערבים, והמילונים בכל מקשאות הערבים, שאם לא ימהרו לקטוף אותם התנים יזכו בהם בהילולת לילה משוגעת צעקות. דבק עושים מקמח וממים, אבל לספק דבק לממדי המשולש צריך קמח שיספיק לשלוש חלות של שבת, טוענת אמא ומגרשת אותם, והם מסתלקים בדלת וחוזרים בחלון, מפני שעד הערב חייבת הטיארה לעוף לעיני השמש הזאת בעוד היום הגדול הזה נכון, ואם לא ידביקו היטב תבוא הרוח ותפרוץ ותקרע את משטח הנייר הגדול הזה, ואת האסון אי אפשר יהיה אז למנוע ולא את שברון שלושה לבבות, ובוז ולעג מפי כל ילדי נורדיה, לרבות אחדים מילדי רחוב מנדלי, רחוב סירקין ורחוב שלום עליכם הזה שממש נוגע באותה נורדיה שגידלה ילדים עזי פנים כמו אינדיאנים או כמו בידואים שמכלים הכל בלי כבוד לכלום, וכמו ארבּה רעב הם עטים לתפוש להם מה שמותר ומה שלא כל כך, וכמו אותו יגאל שלהם שכל השנה הולך יחף ותמיד הוא משתעל ואפו מסמרקק, ותמיד מקלל כמו שאף אחד לא יודע, או לא מעז, ולצד מערב מעבר לבן־יהודה ועד לרחוב הירקון, שקרוב לקצהו מכאן ביתו של חוקר הטבע הזה הצולע עם נעל אחת גבוהה במיוחד, ובפינה גם ביתו של פרץ, עם בנותיו היפות, הפורטות על הפסנתר, ושמתחתיו כבר דכי הים וגליו המקציפים, ושממש מעליו הקים זה עתה האדון מוּנצ’יק בית עשוי כולו מלמטה עד למעלה בידי קבוצת פועלות, במכנסיים תפוחים עד הברכיים ובכובעי קש גדולים, ולאף גבר לא ניתנה גישה, קבוצת פועלות לעבודה קבלנית, בחצץ ובביטון וביציקה ובסחיבת הדליים על הפיגומים, ושיידעו כולם בארץ הנבנית הזאת שאין דבר שאשה לא תוכל לעשות וגם טוב יותר, והן גאות במעשה ידיהן גם אם שבורות ורצוצות, כפי שמספר כעת יגאל בנו של מונצ’יק, ושקצה הלחם בריבה שהביא מביתו שעל הים, ושהיום הוא מלון דן, כמדומה, נחטף פתאום מידיו בידי רעב ממנו, וכנראה זה יגאל מנורדיה, שמכנים אותו גַלֶגוּלֶה.

לכאורה כבר הכל מוכן לשילוח, אבל שום פריט עוד לא עשוי עד הסוף, וכשימריא משולש החלל הזה יקום כל פגם שלא יתוקן כעת ויתפרע ויהרוס הכל, וצריך לקחת את הזנב שכבר הדביקו לאחר שגזרו המון עתונים לסרטים, ובתוכם אפילו מן העתון דבר שאך זה החל להופיע ולא עזרה לו חדשוּתו והפך לסרטים שיהיו מתנפנפים ברעש מעל העננים, עם כל המודעות של סיגריות מספֶּרוֹ ושל שוקולד רענן ושל פוליאקוב החייט המודרני, ועם דבר היום ועם הקינות על חוסר העבודה המתרגש ובא, ועוד צריך גם לקחת את זקן הלחיים שיוּדבק על שוקי המשולש ולראות שיהיה מספיק כּבֵד אבל לא יותר מדי, וצריך, בעיקר, לקחת את איזון הקשר של שלושת החוטים משלושת קדקדי המשולש ולראות שהם ממש מאוזנים, וזו מלאכת מדידה עדינה ומדויקת וחישוב אחראי, ושכל מעגל האורחים ששמע שמועה ובא להיווכח אינו מניח רגע של שקט לריכוז, ועוד מעט והבכור הזה ושני רעיו יקומו לדחוף ולהדוף ולגרש את הפרצופים הפולשים, מלבד מה שהשעה כבר שעת צהרים וכל הילדים מן הבתים הטובים חייבים לחזור בצהרים אל מטבחה של אמא, לפני שקולה של כל אמא בתורה יינשא בצוויחה מעל כל מרחבי החולות הפתוחים, י־י-יגאל הביתה־ה-ה, ויישארו כאן רק ילדי אף־אחד, הפוחחים מנורדיה, שעל כן נשלחים שליחים אל שלוש אמהות לאמור כי הנה בניהן מחמדיהן יאחרו קצת היום, והם שוב, בשלושה ראשים צפופי פרעות זה בפרעות זה, נדחקים גחונים אל לב העשייה מכאן, ומכאן שפופים להם סביבם העמלקים חובקי ברכיים לא רוחצו, ורק קצת מכנסיהם לבשרם הדל, כל כך קצת שלא איכפת להם שרואים להם הכל, בּולבּוּלים ילדותיים כאלה ושמוטים, רובצים להם במעגל ואורבים קפיציים לברוח או לחטוף, ולא תוכל להיפטר מהם, עד שמנצנצת תחבולת פתע, יאללה, אומר הבכור, רוצו תביאו ענבים, וזה מרים אותם קלי יחפות והם מתנפנפים ונעלמים בחולות הזוהרים המתנוצצים בשמש, ניקודים זורחים וניקודים מלבינים, וכבר הם בחזרה עם אשכולות וצחוקים, מתחת אפו של הערבי הישן קטפו, והכל מקנחים אצבעותיהם במכנסיהם מן החול ומן הדבק ויושבים לגרגר ענבים צהובים מרוב דבש וחלודים מרוב צוף.

רק זר יחשוב שאין כאן אלא ערמת גבעות חול שוממות ומלוהטות חום, כשבאמת אין גבעה עגולת כתף דומה לגבעה עגולת כתף ולא חמוקי חול לחמוקי חול, וכשיוצאים לטייל בשבתות אל הירקון למשל, הכל מלא הרפתקות, וצי הילד הדק, כשמסכימים לקחת גם אותו, אינו בטוח איך יידעו ללכת ולחזור בתוך מרחבים מתעגלים אלה, שעל כולם בשווה הולכת קלה רוח הים שכלום אין שיבלום את מהלכה הקל, ואיך כשלוקחים את דרך הים מגיעים מהר אל בית הקברות המוסלמי הגדול, ופעמים גם נתקלים בהלוויות שצעדו לאורך שפת הים הלוך וזמר לַא אללה אִיל אללה ומוּחמד ראסוּל אללה, שיש בו גם זמרה חדגונית וגם משהו עוין מאיים, משום מה, וכאילו איזו רעה תיפתח, ואחר כך מדלגים על מצוקי הכּורכּר המפתיעים בעלילותיהם עם הים, עם חללי מערות ומִתלוֹלי מצוֹקים שהים נוגח בהם בקצף, ואחר כך פונים ונכנסים לשטחים מגודרים עם כרמים ומוטב שלא להתעסק עם השומרים, ועייפים מאד מן הדרך הארוכה מגיעים לבסוף אל הירקון העצלני הזה, הירוק שמנוני הזה, שמרהיב מכל בו הן הספינות הגדולות הקשורות אל חופו, על יד האקליפטוסים הגדולים, ספינות ים שהגיעו הנה עוד בימים שהמים היו גבוהים ומוצא הנחל עוד לא היה סתום בחול עד כדי שהגמלים יכולים ועוברים שם בחרבה, עמוסי ארגזי זיפזיף או אבטיחים, עם תרנים ענקיים עם חבלים וחבלי חבלים, צבועות אדום וכחול וירוק, ומי האפסיים האלה המעמידים פני נהר, אינם הולמים את ענקותם שואפת האוקינוסים, צבעוניות כאלה, מלכות כאלה, או ישר מאגדות השודדים ההם, ומושפלות כעת ותקועות ביוון הטיט, ושהבכור השובב כבר טיפס עד קצה התורן הגבוה ועד ראש חודו שהחבלים והדגלים נקשרים מתחתיו, ומשם למרבה הגבורה והפחד ובלא היסוס זינק מייד וראשו וידיו קדימה אל המים, לפני שהספיק מישהו לצעוק לא, לא, אל תקפוץ, וגם לא אחר כך כשאחד היודעים אמר בהרבה דאגה שגם המים לא עמוקים כאן ויכול היה לשבור מפרקתו, ושגם יש במים האלה איזה בּילהרציה, ושבּילהרציה היא מחלה נוראה ממצרים, שחוליה משתינים דם עד מותם, ושעל זה השיב העלם העירום כולו כשפשוט קם ועמד ונטל את שלו והטיל בקשת מרהיבה את מימיו אל תוך מימי הנהר העבשים וגעה בצחוק וכולם עימו בצחוק כזה, שהמים עשו עִיגולים עד הגדה השנייה.

אלא שלא רק הוא מוקף כל היום חברים פעלתנים וחורשי מזימות, אלא גם צי הדק, אינו עוד ילד בודד יושב בית עם ספרים וחצאי גרוטאות שמשמשות לו צעצועים. בכל רחוב שאין לו עדיין כביש אלא רק בתים אחדים פה ושם, ואחדים עדיין רק נבנים והולכים, עושים עבודה למחוסרי העבודה, ובכולם כבר גרים חברים, מהם שלומדים איתו בבית הספר גאולה, ומהם שלומדים בכל מיני בתי ספר, לרבות בבית החינוך לילדי העובדים, שנפתח לא מכבר אי־כאן, ושכמה מהוריהם הם ממש מורים, ואביו של זרובבל, למשל, איש כבד ורציני, עומד תמיד וגוזר מנייר צבעוני מיני אותיות בשביל כיתה א' שלו, ואביו של בּינג’י, למשל, יש לו תיק מלא מחברות של תלמידי הגימנסיה, ותיק אחר שהוא מביא לבית הדפוס מעזבונו של ברנר, הסביר פעם אותו בּינג’י עצמו, נער רב תושייה בגדוד מגיני השפה ובקְנוּ מתוצרת הארץ, ואילו אביו של יגאל שאת ביתו בנו הפועלות, היה טורח כעת בהקמת איזו חברת ביטוח של ההסתדרות, לא ברור בדיוק מה זה, וגם אביו של גרשון לא ברור מה עושה אלא שגרשון עצמו נער משעשע ועושה העוויות וחיקויים מפורסם בין שלום עליכם והירקון, ואביו של אביטל הוא מורה נחמד המלמד בבוקר ונותן שיעורים אחר הצהרים וגם כותב שירי אוּדי חמוּדי ואסור להפריע, וביתם על בוגרשוב קרוב לים, ורק לאהוביה מסירקין אין אבא אבל יש לו אמא צחקנית, והוא עצמו מתולתל וצחקני, ויש לו חבר אחד ידוע מאד, ובאחד הימים גם הלכו אליו כולם מפני שהוא אוהב ילדים ואת אהוביה במיוחד, ומושיב אותו על ברכיו ומלטף תלתליו, ולצי נתן באותה הזדמנות ספר מצוייר אחד ושמו מעשה בגמל שהלך לבקש קרניים ונקטפו לו גם האוזניים, ואפילו חתם בדף הראשון ובתנופה אחת, ח. נ. ביאליק, וזנב הקוף נמתח לאחור בתנופה של משוררים, אהה, כי אבד הספר ולא נמצא עוד.

לילדים אין קושי לנוע ולרוץ ולבוא ולצאת, אבל לגדולים הכל חול והנעליים מתמלאות נטל חול וקשה להיסחב וחם ומזיעים, ובבוקר ובערב תוכל לראות שיירות של גמלים בצורת אנשים ונשים מהדסים על אבני השפה של בן יהודה בנפנוף ידיים לשיווי משקל, כמו עופות מוזרים, וחוט שחור של הולכים מכאן וחוט שחור של חוזרים מכאן, בסבלנות ובלא טרוניה, ובלבד שלא לשקוע בחול שבאמצע, מתל נורדוי לאלנבי ובחזרה, ומוזרים מכל היו אותם השניים שהיו עוברים בחול של מנדלי כמה פעמים ביום מדברים זה עם זה, זה מלפנים וזה מאחור, וזה שמלפנים שערו אדום כאש ופרוע כאש, ואינו משפיל מבט אל צעדיו בארץ ועיניו תמיד אל השמים ורק רגליו נגררות שְכוּחוֹת מאחוריו כבדות ונתקלות בחול הרופס, ממש ראשו בעננים ורגליו בחולות, והזה שמאחוריו הוא ראשו היה בחול ורגליו היו בחול והוא כולו היה בחול מכופתר בבגדו ונראה כרוטן, והיודעים הסבירו כי הראשון, שאש בראשו ורגליו נגררות אחריו, הוא דווקא משורר ידוע שאך זה עתה יצא ספר שירים שלו, אומרים, ושמו מכל השמות אימה גדולה וירח, וכנראה רגליו באימה וראשו בירח, והנגרר אחריו גם הוא סופר ידוע ומתרגם חשוב ושעוד לא יודעים ורק כעבור שנים יוודע שהוא זה שתירגם למעננו את ז’אן כריסטוף, ונפתחו השמים והארץ לפני בטהובן, ושאם כך או כך, לא היה כאן בכל תל נורדוי אף ילד לבדו, ולא בכל הבתים החדשים שריח הסיד עודנו עוקצני בהם, ועדיין יותר מדי בוהק בקירות, וכל הילדים היו תמיד עם כל הילדים, וכשהיו גומרים להיות אצל זה היו כולם הולכים אל זה, ורק בלילה כשהחושך היה סוגר והופך כל בית לאניה מנותקת, לאור המנורה שבתא האניה שלו, וכשהשקט היה מהדהד כאילו הוא רעש הים, ועד כדי כך עד שמרימים עיניים מן הספר ומתחילים להרגיש בתנודות הים, ובגלים שלו המתלקקים אל הדפנות ומוסיפים להתנדנד בחושך הגדול, והכל היה אינסופי ולא היה כלום אלא רק השקט הזה שאיננו אין־קול, אלא הוא שקט: שקט מיילל.

הבית שלהם כעת שלושה חדרים מטבח ואמבטיה בלי אמבטיה מחוסר כסף, ובמטבח ארון אוויר ושולחן לאמא להכנת האוכל, ומלבד הירקות גם תבשיל הדלעת והאורז והסוכר והקינמון, אוי, והביצה הקשה הממועכת עם בצל מטוגן ושמן ועוד משהו דלוח כלשהו, אוי, והעוף המבושל עם תפוחי אדמה, אוי, או הדגים שהיתה קונה ישר מן הדייג שהיה עובר בבוקר ומזמר יאללה פיש, יאללה פיש, ולאחר שהוציאה אותו כמעט מדעתו בעמידה על המקח, אוי אוי, ונשארת עם החביתה עם העגבניה, וכוס החלב, וריבת המשמש, שבגללה כדאי גם ללעוס כמעט רבע פרוסה, ושבבוקר לפני השכמה הוא משמש לאבא שולחן עבודה למאמריו, יושב וכותב בלי להפריע מנוחת איש, כי בלי תמיכת הציבור או סיועו של בנק איך יוכל פועל או פקיד להגיע לבניית בית, לאחר ששכירת חדר עולה כמחצית השכר החדשי, וכבר יש משכירים בשלוש ובארבע לירות מצריות חדר אחד, ושומו שמים, ואין כלום בכל הבית והוא ריק מאף שכיית חמדה מחוץ לנברשת, זו שיום אחד הביאו מניין שהוא, עשויה כולה מחרוזות נטיפים של פניני זכוכית שכל בן רוח בא ומצלצל בהם בהתרוננות כספית, ומחוץ לדלת אחת שקבעו בה זכוכית ושאפשר למי שרוצה לראות בה את השתקפותו שלו בה כבמראה, ולמי שרוצה אפשר לראות ממנה את השתקפות החוץ, ויום אחד אפילו בא גמל ומילא אותה, ובבית פתאום היה מהלך לו גמל שלם, ומחפש כנראה מקום לשבת. אבל מי שמילאה את הבית באמת, יותר מכל וכל הזמן היתה הדאגה שאבא הולך ונשבר תחתיה, כולו תמיד מתהפך במלים מעצבנות, חובות, שטרות, משכנתות, ריבית, קצר מועד, דחיית פרעון, ומניין אקח, רבון העולמים מניין אקח, ועוד כאלה, כולו כל הזמן כמי שיודע שנכשל, כמי שמעל בבני ביתו, כמי שנתגלה בקלון חולשתו. ואילו מצא הילד אוצר, או אולי ללכת לדבר עם אדון דיזנגוף שיעזור קצת, או אולי ללכת למכור עתונים בקרן הרחוב?

שיירת גמלים באה כעת אל המגרש שבונים בו את הבית השכן, שיהיה מספר 24 כנראה, נושאת ארגזי זיפזיף מנטפים, והגמל אינו צריך לכרוע כי במכת מעדר אחת פותחים את הרתוק שמתחת והכל נשפך בגלישה אחת עד שהגמל כמעט נמוט מביטול שיווי המשקל והוא רוטן נרגן ומצחין על סביבותיו, ובעליו רץ לצד השני לרוקן את הארגז שמאידך, ועל חוטמו ועל שפתיו מודבקות פיסות נייר שקוף כנגד ההתקלפות המכאיבה של עורו הממאן להִשזף, ויש משהו לא מתחבר בצורתו המיובאת של האיש ובצורתו הבראשיתית של הגמל, וזה צועק על זה, האחד באידיש מתמרמרת והאחד בחרחור קדומים, וכך נפרק גמל אחר גמל על גבי הערמה שבמגרש, שהיא סימן לרצינות הכוונה לבנות כאן, והולך אל הברז לשתות מספל כף ידו, והגמל נשאר רק מחרחר ורק מסרב אבל מציית לבסוף, ובעיני האיילה הגדולות שלו, ובשפתו התחתונה שתמיד שמוטה לו מעל שיניים מבהילות לגודל ולצוהב, ולבסוף הם מסתדרים בשורה האיש ראשון והגמלים אחריו, הלוך והנע בזנבם והתנודד משתי רגליים אל שתי רגליים, בריות עתיקות במקום חדש. ורוח מן הים באה אז ומתחילה להיות השעה שצריך להפריח בה את הטיארה של המאה, את הטיארה של תל־אביב הנבנית, שתצא ותעלה הגבּהַ מעל הכל והרבה מעל ארובת סיליקט שתִשאר למטה מבוטלת תחתיה, ובפקעת חוטי שמשון שיחברו לסופה גם את ראשה של הפקעת השנייה ואת השלישית לשנייה, וכל־כך, כדי לשלוט מרחוק במשולש הפורח הזה, שאמנם כבר מודבק עליו פרצוף של שמש אדומה שצוחקת בצהוב, וכשהרוח באמת תתחזק, והים שנעשה כבר חם יותר מן היבשה ישלח את זרמי הרוח העולים האלה פנימה אל תוך היבשה לנשב עם החולות ולצייר בהם אדוות חדשות, לטלטל את השקמים המעטות ואת שניים שלושה האקליפטוסים שישנם בלי ששתלו אותם, ותִָתפֵשׂ אז ברִקוּע הנייר המשולש המתוח והמקנטר בעזותו האדומה צהובה, מוּדבּק היטב על הבּוּסים המובחרים והקשר שהוכן בדיוק לאיזונו, ולפי חוקי העילוי, שנזכרים גם בספרי הלימוד, ולא תהיה לה ברירה לרוח, והיא תנשוף בו והוא יתנדנד לעומתה כמו סוס מתפרץ שעוד נבלם מרוץ, וירטט לעומתה מתוח ורגיש כמו כינור, ואחד הרֵיעים יהיה נושא אז אותה מאחוריה בשתי ידיו, יודע איך להחזיק בעדינות את כובדה המרשרש, ואחד הריעים יהיה ניזוז הצידה להיות נותן הסימן לזינוק, וגם האח הגדול שלנו יהיה נסוג אז לתפוש עמדה שממנה בהינתן האות יפתח במרוצה לאחור, תוך שמשחרר די חוט לתמרון ההתחלה, ועם שחברו מרפה ועם שהחבר האחר צורח ומנתר – יפתח אחינו בריצה הזו לאחור שהרוח תתנגד לה, ושתעשה אז את הסיבה שהמשולש יזנק למעלה בהדר ויתפוש קודם את הרוח הגבוהה, ואחר־כך את הרוח היותר גבוהה ככל שישחררו לה יותר חוט, ויותר רוח תעשה יותר נסיקה ויותר נסיקה תעשה יותר מרחק ויותר חוט משתחרר, ואז תפרוץ על האדמה צעקת הנצחון הגדולה: הנה זה עף!

וכמעט הכל מוכן. מניין הגיעו כל כך הרבה ילדים לכאן וחונים בעצבנות ובהתרגשות מסביב, זה יש לו עצה זה יש לו שאלה זה יש לו ספקות וזה יש לו כבר הערצה, שאיננה פוסחת על חלוצי התעופה העברית, שרועים כולם בחול וכוברים חול מיד ליד נרגשים או מבוססים בחול למצוא קבוצת דיבור ולמצוא זירת מבט, ואחדים שמעו ונמלטו ובאו הנה מאמצע השיעור בכינור שלהם או בפסנתר, או מאמצע השיעור באנגלית, או מאמצע הדחת הכלים, או מאמצע שמירת האח הקטן, או אפילו מאמצע ההליכה לים, ורק את קלח התירס גררו לכאן מְגוּרם למחצה, אבל אף ילדה לא באה, לא מפני שאינן יודעות כי מי לא יודע שהנה כעת מפריחים את הטיארה של המאה, ואין ספק שכל אחוות הבנות שמעה וגם יודעת אבל אחוות הבנות לא תבוא לראות ולא נאה לה, כולן לא אבל מיכאלה כן, הנה היא צמתה על גבה וכלבה צי זרזיר המתניים איתה אחוז בקולר מהודר, ויש כאן אפוא צי כלב וצי ילד זה אחוז בידיה וזה עיניו אחוזות בה, ונקרע בין שתי הבטות, רגע לפני הינתן האות בזירת תל נורדוי נגד נורדיה, או אפילו תל־אביב נגד יפו, כי זאת לא טיארה ערבית, למרות שמה, ולא עוד משוּשָה אחת עם סינר פסיסים מתנפנפים וזנב מתפתל כנחש, ונלבטת לה מצד אל צד – אלא זאת היא טיארה של אמצאה ושל מהפכה ושל כיבוש ופריצת הדרך של דמיון ושל נועזות, ושל נצחון היהודים ושל ניצחון הקידמה, ויש ציפייה גדולה, ויש מתח מתאפק בכל הרחובות עם מעט הבתים הפזורים ביניהם, ויש התאפקות לקראת הדבר, וכאילו הציגו בבית העם את סרט הסרטים, נדחקים כולם לכאן להיות נוכחים בלב הדברים ובמקום התהוותם.

מה עוד? כעת נופל הס. בלי שאיש מנסה להשתיק. הנער נושא הטיארה נסוג ומרים לפניו בהדרת ייחוס את מלוא גודל קומת המשולש הענק הזה, על זקן הלחיים עשיר פסיסי נייר העתונים ועל הזנב הכביר העשוי שעטנז עתונים ונייר צבעוני בוהק, והוא מוסתר מאחורי כבּירוּת המשולש וניכר איך גם קצת רוח הקרקע הקלה חשה מה יש לפניה והיא כבר ממתחת את ידיו המחזיקות היטב, וגם הנער נותן האות האחראי לתיאום הכללי, נסוג והולך כדי לראות את כל הזירה, ובקלות אפשר לזחול מאחוריו ולהתקפל כדי שהוא ימעד ויתהפך למרבה הצחוק אבל איש לא יעלה על דעתו מעשה קונדס מביש כעת, עד שמצא את נקודת הפיקוד המדויקת, ואילו הנער הבכור, אבי כל ההצגה, אביזריה, שחקניה ותפארת הצלחתה המזומנת, בפקעת החוטים הענקית המגוללה חלקה על יתד עץ לשימוש מיידי ורובה עדיין ארוז בגולגלות של חוטי שמשון הכדוריות כדי שלא יסתבכו, מוכנות מתחת יחפותיו, והוא מרים את הפקעת שעל היתד לגובה חזהו, החוט מתוח, עומד קשוב כחמישים צעד מן המשולש האדום שצחוקו גלוי, והנער נושא המשולש המוסתר מאחוריו ממתין לאות והנער נותן האות ממתין לרגע, ואין איש נושם על גבעת החול, לא איש לא ילד לא ילדה ולא כלב, ואז כבר אי אפשר יותר, והצעקה עופי, שמכוונת לטיארה ולמולידיה, עושה הכל בבת אחת, הבכור רץ לאחור עם החוט המתוח, האוחז מרפה בהדיפה למעלה, וכל עדת בני ישראל מריעה.

וזה מתרומם, והרוח נוגחת בזה ומרימה, ואפילו הזנב כבר ניתק מן החול, לאחר ששירטט בו קו נחשי כזה, וזה עף, ומתרומם, והבכור רץ וממתח ברוצו את החוט כדי שהרוח תמצא את חזה המשולש ולא את צדודיתו, והנושא מנתר ומנתר תחתיו כאילו נשבע לנתר מעתה ועד סוף הימים מנתר וגם מריע, ונותן האות מנתר ומנתר ומכנסיו כמעט נשמטו ארצה מפני שאינם מאובזמים כל צרכם, ולא עשויים לניתורי קופים, וגם כל עדת בני ישראל מנתרת תחתיה, והתרועה מקיפה והולכת ועד לארובת סיליקט שעוד מעט ותישאר נמוכה למטה, מפני שהטיארה, לא כמו האפסוסיות הרגילות, אינה מתנדנדת בגמגום בלא לדעת אם לעוף או ליפול, אלא היא עשויה מצוין ובדיוק להפליא, ועולה ותופשת רוח אחר רוח, ואת הרוח הגדולה שמעל הנמוכה היא תופשת, והיא מקנטרת את הרוח שתנגח בה במשביה הגדולים באמת, וחוט שמשון נמתח כעת, ואלמלא היה שמשוני היה נקרע מזמן מעוצמת המתיחה, ומוסיפים ונותנים לה כעת עוד חוט, ועוד חוט, שתשמח שתפרח שתעוף, והכל בגלל הדיוק המוחלט של הקשר המאזן את כל קדקדי המשולש לזווית הנכונה כלפי הרוח, והיא לוקחת אליה וזוללת את כל החוט ואל מרומיה הנועזים ועולה יותר וכבר הפקעת השנייה נגמרת, והמשולש שהיה ענק על הקרקע, אינו כעת אלא איזה רבע צפור־שיר בשמים, ובקושי אפשר להבחין שיש פרצוף צוחק עליה, אבל מרגישים היטב שכבד הדבר מהחזק בו, וכי היא מושכת, מלכת הטיארות, עד ששני ריעיו של הבכור באו וכבר אוחזים גם הם בחוט ומתאמצים שלושתם לגבור על המשיכה, וכאילו הצליחו ליצור כאן למטה כל לפני הצהרים איזו חיה כבירה וחזקה מכוחם, ושקט מתאמץ הולך ואוחז את כל הגבעה, וכולם מתאמצים עם שלושה הילדים שמחזיקים בשש ידיים בשפיפון שמימי אדיר כוח, שלוקח וסוחב אותם אל השמים, גבוה עד שצחוק הוא כל בית החרושת סיליקט, עד שכל בתי נורדוי נראים משם כמו קוביות משחק, וכאילו אין עוד על החולות כאן כלום ממעשי בני אדם, ובבן יהודה מן הסתם נראים המהדסים על אבני השפה, והם מיבחר בוני תל־אביב וחכמיה סופריה ומוריה, כאילו לא היו אלא פחות מגבעולי אשתקד בין החולות. וכבר כמעט שלוש פקעות חוטי שמשון נגללו ועלו והתעופפו כדי להחזיק בקשר המאוזן היטב של המשולש האדיר הזה שפרץ השמימה והרוח נופחת בו כאילו הוא באמת בן זוג הולם לכוחה האינסופי של הרוח החופשית ולא רק בסך־הכל כמה ניירות ממותחים בדבק הקמח של אמא על פני שלושה קני בּוּסים, וכאילו היתה לה הטיארה איזה נשר מרומים אדיר שהאלהים עשה, ולא נייר פורח על בּוּסים שהדביקו שלושה נערים, שכעת הם נתלים ונאחזים בחוט השמשון בשארית כוחם וכל הגבעה עוצרת נשימה איתם, ולא ברור כלל מה יהיה כעת – כשפתאום, הו אלהים, כשפתאום זה ניתק מידיהם, מכל שש הידיים הקפוצות, החוט ניתק מהם ולוקח תנופה ומתחיל לרוץ, בהתחלה על החול ומייד נמשך לאוויר והכל הופך ונהיה לשמימי מקצה החוט ועד שמי השמים, והם, השלושה, וכל הגבעה, פותחים בריצה לתפוש את הקצה הבורח, ורצים ונופלים, לקפוץ אחריו, לתפוש, לרדוף ולתפוש, והם נמעדים בחול וקמים ונופלים, וזה כבר עף ומרחיק, קל וחפשי ופורח, ובורח, ובורח, ובורח, הכל, החוט הטיארה והשמש הצוחקת והכל, ועף לו ובורח לו ואין עוד והלך לו ואין עוד, וכלום לא, ואין אין אין.

תל נורדוי

על כסאות עץ חוּמים מתקפלים, מחוררי המושב ומסעד הגב, יושבים על המרפסת הפתוחה, זה יושב ולוגם מן התה, זה מטה עצמו וכסאו נשפך לאחוריו עד שאלמלא הגיע ונשען בקיר היה מתמוטט, וזה ופניו קלוטים בכפות ידיו ומרפקיו בברכיו, וכבד לו כנראה, ואמא מוזגת תה לכולם, ועוד צל קטן רובץ על הרצפה בינם ובין החדר המואר, ובלבד שכאן לא יהיה אור המושך את היתושים, ואיננו צל יחיד, מפני שעל כולם יש צל, צל של דאגה, וצל של חוסר העבודה המתפשט, וצל של קיצוצים ופיטורים, וצל של שטרות וחובות ומניין לשלם, ושותים מן התה הטעים של אמא, ומיני עוגיות שאפתה, נוקשות למדי ומסוכרות, ומלבד אבא יושב כאן גם השכן החדש שהתחיל לבנות מימינם ושלא קוראים לו בשמו אלא משום מה באיזה כינוי שנשמע כאילו יאטָה, ושבקרוב יבוא לגור כאן עם אשתו הלבנבנה עם המשקפיים ועם התינוקת יעלינקה ועם הבן שקוראים לו דוּשינקה, ויאטָה כידוע עובד בדפוס הקואופרטיבי הגדול, שמדפיס כמעט את כל מה שנדפס בארץ ואת כל מה שראוי לקריאה, והוא בקי בכל מה שכתוב ולעולם אינו מסכים לאף מלה, לא למודפסת ולא לנאמרת, לא כאן על המרפסת ולא בכל מקום, ויושב כאן גם אדון מוּנצ’יק שכאן בין החברים קוראים לו פשוט אליהו, והוא בקי בכל ענייני המשק והכלכלה, והוא זה שביתו שעל שפת הים נבנה בידי קבוצת פועלות קבלנית ושבנו יגאל הוא בין חבריו של הצל שעל הרצפה קרוב אצל הדלת, שיש לו מספיק אור כדי להאיר את הספר שהוא קורא ומספיק חושך כדי שלא יבחינו שאינו מאבד מלה מדבריהם, ושאלמלא הוא הלא היו נבלעים מייד ולא היה נודע עליהם לעולם, והיו נִשארים בחושך שמסביב, שמתחיל ממש מקצה המרפסת, שמייד מעבר לה מתחילים שרועים החולות האלה המתקררים מהר, ושעולה מהם כעת, כשמביטים, איזה זוהר חיוור עמום, כאילו לא כיבו אותם עד הסוף.

האם מוכרח המשבר לבוא? זה העניין שהופכים בו כעת בחצי החושך. מה לא עשו נכון למנוע שלא יבוא, ומה אפשר עוד לעשות שלא יבוא? החבר אליהו חושב שהעיקר הוא המעמד הבינוני שאך זה התחיל לבוא ושמקשים עליו את החיים, וששום העדפת מעמד הפועלים לא תעשה את מה שהם יכולים לעשות, ויאטה כמובן אינו מסכים, והכל לא טוב רק מפני שאין תכנון, ואין מחשבה ציבורית מראש איך ובמה להשקיע, ואמא חושבת שהכל רק מן הבזבוז הנורא שמבזבזים בכל מקום ויש לה דוגמאות, ואבא שבקי בפרטי המספרים אינו אומר כלום בינתיים ורק בלי הצלחה מנסה להעלים את האַח־וֵוי החוזר שלו, מפני שאבא נורא בדאגה, ומי שמביט בו יום יום רואה איך רקותיו מאפירות מיום ליום וגם השפם. קצת יוזמה חופשית, אומר החבר אליהו, ולא שיהיה הכל נחתך מלמעלה, יותר מדי הפקרות, דוחה אותו אמא, וכל אחד חוטף לעצמו, ואילו יאטה בקולו הדוחה התנגדות אומר שמה שאבד היום הוא הרעיון, וכשאבד הרעיון הגדול איך לא יאבדו המעשים? איזה רעיון? הרעיון הציוני כמובן, ואם לא יסכימו שהרעיון קודם לכל, הרעיון והאירגון, הרעיון והמפלגה, הרעיון והתביעה מן האנשים, וההכרה, כן, ההכרה שהרעיון קודם לאנשים, קודם ליחיד, קודם לסיפור צרכיו, לאן יגיעו, הנה, יגיעו לאן שהגיעו. שעל זה נאנח החבר אליהו, ואומר כי אלה דברים שעבר זמנם, וכי באלה לא ניוושע, ורק יוזמה ורק המעמד הבינוני שכדי להישרד ימצא לו דרכים שלא עולות על דעת מנהלי המשרדים, מה, תקף החבר אליהו, כל החכמה רק במשרדים, האם איננו יודעים מי יושב בהם ואיך הגיעו למעמדם? ואמא מודה לו ואומרת כי הוציא דברים מליבה, והוא נוטל ידה ומנשק ברכות כדרך האבירים.

אבל לא, אומר כעת יאטה, ויש לו בלורית סבוכה על ראשו, תלתלים צפופים במעורבב אחד, בחצי האור, אבל לא, הוא אומר, אנחנו לא אנשים של עצמנו, אנחנו אנשים של רעיון, אנחנו אנשים שייכים, בלי זה לא היינו כאן, אנשים שייכים לרעיון, למטרה ולתעודה, וכל אחד כשהוא רק לעצמו מהו? או חטפן או נצלן, אמר בהתרגשות, ולכן קואופרטיבים למשל, אגודות שיתופיות למשל, עזרה הדדית למשל, אמר, ואבא התערב אז ואמר, כמו בנהלל, אמר ונאנח בגלוי, אַח־וֵוי. והבנקים ואפ"ק, אמר, והריבית, אמר, והאשראי שאי אפשר לעמוד בו, לא כשאתה איש ישר, אמר. והחבר אליהו אמר כי ביטוח מפני חוסר עבודה וביטוח כנגד פשיטת רגל, יכולים אולי לתרום משהו, אמר, אבל במקום שהציבור הגדול ינסה למצוא דרכים, מוטב לתת ליחידים למצוא כל אחד את דרכו. רק יחידים חושבים, אמר החבר אליהו, וציבור רק עונה אמן, כמו גולם. אבל זה כבר הצוויח את יאטה, אליהו אליהו, קרא, מה קרה לך? איפה העקרונות, איפה הערכים? והחושך שמסביב כאילו זז משהו וכאילו נסוג קצת.

ושותקים רגע, וגומעים מן התה שהתקרר, ואמא שואלת אם לעשות תה חדש וחם, ולא עונים לה וגם חצי האור וחצי החושך ממשיך לשתוק, אם לא נרדם. וצריך כעת לקום ולהִשׂתרך הביתה בדרכים החשכות שבחול העמוק, ורק לפני זה עוד אומר החבר אליהו כאילו סיכום, שלא צריך שיהיה שֵׂכֶל אחד בשביל כולם, ומוטב לתת לכל אחד למצוא את הדרך בשׂכל שלו, שעל זה שוב נזעק יאטה, שיהיה שָכן כשייגמר הבית, ועוד לפניו דרך ארוכה להשתרך בחול עד החדר השכור עם אשתו הלבנבנה התינוקת יעלינקה והילד דושינקה אי שם בקצה שלום עליכם, לא ולא, זעק, והחושך נדהם, צריך שיהיה שׂכל שיתופי, שומעים? שיהיה לטובת המשותף לכולם, שומעים? ושיעשה את הטוב של כולם, בלי הפלייה ובלי משוא פנים, שומעים? זעק יאטה, ואמא שאלה מה אבא חושב, אבל אבא עצוב, ובכל זאת אומר, שאולי באמת לא צריך להתערב יותר מדי אלא רק לעזור לחלשים, עד שלא יהיו עוד חלשים, דברים חיוורים שלא מצאו חן לא בעיני החבר אליהו ולא בעיני יאטה כל אחד מטעמים שונים, וכך נפרדו והלכו אל תוך חולות החושך, והצל שצפה בהם עד עכשיו בין אור החדר ובין צל המרפסת, נדמה היה לו שכבר שמע ממש את כל הדברים האלה, מוּבָנים לוֹ יוֹתר או פחות, ממש כאן בין הבית והחולות, וגם אז בחצי אור ובחצי צל, והכל היה אחוז פיהוק גדול ושומם, וככה זה.

אולי מפני שבן־יהודה בכל זאת באמצע, נפגשים שם תמיד במגרש שנשאר לא בנוי, בין ביתו של בּינג’י ובין ביתו של גרשון ובין הצריף של אבא של זרובבל, מגרש ריק מלבד איזה צריף עקום אחד שנשאר כאן מלופף נייר זפת ושנתלה עליו איזה מטפס חבלבלי כחול פרחים, שאף על פי שהוא ירוק וגם פורח הוא יותר ממיסכן, כמו חפץ נטוש, וגם אינו מטפס ולא נכרך אלא רק על צריפים של אף אחד, ולפעמים נגרר גם על איזה עמוד חשמל של אף אחד, ושבתוכו אין אלא מזוודה קרועה אחת ושתי נעליים שאינן זוג על מיטה הרוסה, ומין סרחון עכבישים כבוי, וגם משהו מפחיד, אלמלא שהשמש תוך שהולכת ומקיפה את העולם גם הולכת ומסבבת את הצריף והצל שהיא עושה הולך וסובב בסיבוב הפוך ומסבב את הצריף תוך שמתקצר ושוב מתארך, ושממש שלולית הצל הזו היא כעת טבור הארץ ולב תל נורדוי, ובה שרועים כל חצי התריסר, פעם מתהדקים ופעם מתרווחים לפי מהלכי הצל, ובו בצל לפעמים, לפי הצורך, גם פורצים פתאום בלי שום סיבה מוסברת ויוצאים פתאום בריצה פרועה זה אחר זה, ומקיפים את הצריף העלוב סביב סביב כמה פעמים בהרבה רעש ובצחוק לא מוסבר, וחוזרים ונופלים כולם יחד אל אמת החול שבצל, וממשיכים לטפל בכל ענייני העולם שלעולם אין להם סוף, אף כי בית־הספר ומוריו ושיעוריו רק לעתים רחוקות מגיעים הנה, או בית אבא ואמא וכל הצרות רק לעתים רחוקות מגיעים הנה, וגם לא משחקי הכדורגל, שכאן אינם נחשבים, גם לא כל סרטי בית־העם ונפלאותיהם הלא נגמרות והניתנים המשכים המשכים עם הסוף יבוא וההמשך בשבוע הבא, וגם לא מי כבר בונה עוד בית בשכונה, אלא כל הזמן וכל הלב בסיפורי ההרפתקאות של נניח ש־, ושל נגיד ש־, ושל בואו נהיה, שאינו מצריך אלא רק הגדת עלילות ורק הודעת זיהוי מי אנחנו כעת, מִבָּאש ובחרב, ומאל הררי סהר, ומאי המטמון, ומאי התעלומות עם הקפיטן נֶמו, ומגשוּשַי ומפוּזמק העוֹר, ומשלושת המוּסקטרים, ואם אנחנו דראגונים כעת או הוּסארים, או גרֶנדירים, או שודדי ים רגילים, או מאנשי ואסקו די גאמה דווקא, אם לא ממש מאנשי מאגלן המקיפים כעת את כדור הארץ, וגם בכל זאת מכמה סרטים בני אלמות, כמו העלמה המיסתורית, האריות השואגים, והאוצר האבוד, שבכולם לא נתבע מאיתנו לעשות כלום אלא רק לאמור בלבד, והכל, במפתיע, קם ונעשה, רק לאמור וזה כבר ישנו, רק לאמור וזה כבר לא שום תל נורדוי, רק לאמור וזה כבר קם וחי יותר מן החיים – רק לאמור ויש עולם.

ולא, לא מדברים ואומרים זה מדבר ואומר וזה מקבל ושומע, אלא תמיד רק כולם כאחד, ורק כך זה סוד גלגול הדברים מאין ליש, ממלים לממשות, כל אחד לבדו לעולם לא היה נעשה לאשף כזה, ורק כשכולם יחד לרגלי הצריף המלופף חבלבל כחול ובצל התחוח שלרגליו נעשית האשָפוּת הזו, שרק אומרים וכבר יש, שדי אם יושבים ואומרים, שדי אם מתחילים בנגיד ש־, או בנניח ש־, או בבואו נהיה כעת, או גם, ואתם זוכרים איך… – וכבר יש, וכבר נעשים המעשים שעשויים מדיבורים בלבד, והעלילות העשויות כולן מדיבורים שמדברים מהר ופוֹזז, וההרפתקות שאין בהן אלא משחקי אמירה ומייד הם קורמים ממשות, תוך כדי ישיבה בחול, בצל צריף המטפס המלפף הזה, זה נוטל התחלה מזה ורץ איתה, וזה משלים התחלה שקיבל ורץ איתה, כמו בכדורגל, זה מכדרר וזה בועט, והולכים במסירוֹת, וזה משיט הלאה ממקום שנתקעו, ופתאום וזה מחזה מוצג שכולם משתתפים בו וכל אחד יודע מעצמו מה לומר, וכמו שחקנים על הבמה, אלא שלא על הבמה אלא בחיים האמיתיים, ממש, כשהתפקידים נכתבים מניה וביה, תוך כדי התרחשותם, ואילו עמד איש מן הצד היה אולי נבהל ולא מבין מה לפניו, וכך גם נדהם אבא של זרובבל, יום אחד כשיצא מביתו הקטן, צריף מטויח, עד שירחיב ויבנה בית מטויח, והנה לפניו כל עדת השׂרוּעים בחול הזאת, שקעו גופותם מוּצקוֹת הגרמים בחולות הצהובים, לא, זה לא כך, אלא כך, שָׁקַע החול תחת מרבַּץ גוּפוֹתם מוּצקוֹת הגרָמים, כן, ציטט ואמר כשסיפר להם לאמו של גרשון ולאביו של בּינג’י, ופרק מליבו תמונת עוועים זו שראה לפניו, איך כמעט מניין ילדים גדולים למדי, ילדי טובים כולם, יושבים שם מסובים בצל ההוא ומעלים במהירות לא תיאמן מיטווה מלים מסוכסכות ומעורבבות ופראיות ובהתעוררות ובצחוקים זרים ובהעוויות טירוף ובהשתקעות כל החושים, ובהתמכרות שלא מן העולם הזה, אמר, ולא ידע אם הוא מתאונן או מתפעל, והם כהורים וכמורים, אמר, צריכים יום אחד להיפגש ולהפוך ולעיין בדבר, או אולי לחפש ספר מלומד שיסביר, או לשאול בעצת מי שיודע יותר, או משהו, מפני שמי ראה ומי שמע כזאת, ואיזה מין בני אדם יצאו מהם? שאל ולא ידעו להשיב לו אלא בנענועי ראש בין שחוק לדאגה.

עומד אבא של זרובבל איש גדול וכבד, שקרא לבנו זרובבל מפני ש“זרו” זה צאוּ, ו“בבל” זו הגולה בכללה, ואיזה צליל יפה והחלטי יש לדחיית הגולה שיש בשֵם העַז הזה, ועומד אבא של בינג’י איש ממוצע קומה ופניו פני עילוי, שבנו הוא בנימין ילד חמוּדוֹת, ועומדת אמא של גרשון שהוּא דווקא שֵם אביה, כנראה, שיער גזוז ועגול מקיף פניה וכל מיני פסים לשמלתה, וידיה מגלגלות בקצה סינרה לפי שיצאה רק לרגע מן המטבח ולא יודעת אם נאה ככה עם סינר, איפה אנחנו היינו בגילם, תמה האיש הגדול, ומה אנחנו עשינו בגילם, לא צריך להשוות, טוענת האמא, אנחנו עברנו מעולם אחד לעולם אחר, והם למזלם ילדי עולם אחד, היא אומרת, והאיש הדק מנסה להשיב למקומן את מעט השערות שנשארו על ראש הלמדן שלו, אנחנו שׂרפנו גשרים כשבאנו והם רק הולכים במדרכות, אמר, מה רצית, אומרת לו האמא, שימרדו? במי? בנו?, והלא אנחנו מרדנו מספיק לשלושה דורות, אומר האבא הכבד, מספיק בשביל היסטוריה שלימה, ומהם כנראה לא יצא לא רופא ולא עורך־דין ולא סוחר, והם כנראה יהיו מתיישבים בעמק או בנגב, עובדי אדמה, אומרת אמא כמגינה על הילדים, ואולי, מי יודע, אומר האבא העילוי, מנהיגי הדור הבא? החיים כל כך קשים, אומרת אז האמא, והם עוד כל כך ילדים, תנו להם, תנו להם, היא אומרת ופתאום מרגישים שאולי הרחיקו וחשפו משהו יותר מדי ושבעצם לא התכוונו אלא רק לצאת רגע לעשות משהו ומייד לחזור, וכך גם עשו.

מה נהיה כשנהיה גדולים? מעולם לא דיברו על כך באמת, בצל הצריף המהוּה, אולי מפני שבלי לדבר על כך היה ברור לגמרי מה יהיו. וגם כשייפגשו כעבור שנים רבות לא יזכרו אלא רק את מה שלא עלה על דעתם להיות, לא ספן למשל, למרות כל המשחקים, ולא למשל טייס, למרות כל המשחקים, ולא למשל מגלה ארצות או פרש בחיל הוד מלכותו, למרות הכל, ולא משוטט קל וחופשי ופטור מכל ורק תרמיל על גבו, ולא זו בלבד, אלא גם לא שואפים להיות, למשל, סופר גדול, ולא מוסיקאי מרטיט לבבות, ולא צייר ידוע שם, ואפילו האחד מכולם שעתיד להיות במאי ידוע בתיאטרון, לא היה בדעתו אז, בצל הצריף כּחוֹל המטפס, אלא להיות פלח בעין‏ חרוד או בבית אלפא, ומי שהפך והיה לעורך בהוצאת ספרים גדולה רצה להיות רפתן, ומי שיהיה סוכן ביטוח ידוע, רצה להיות עגלון המביא בערב חציר בעגלה, וזה שיהיה אחד מראשי ההעפלה העלייה והמוסד, לא ביקש לעצמו אלא שיהיה מפרזל הסוסים ביגור, וכולם כאחד, בהדרכת בּינג’י, מתנדבים כבר עכשיו ליום סרט של הקרן הקיימת, וליום הסברה לעברי דבר עברית, ולקנות מתוצרת הארץ, או ליום נטיעה בהרי בן שמן, וליום הרצאות עם פנס קסם על ייבוש החולה, ועוד מעט ואחד אחד יסעו כולם להיות להועיל בכל מיני מקומות אצל דודים ודודות לעזור בקטיף התפוחים ובתליש התירס ובמיון העגבניות, ואיש לא רוצה להיות לא מנהיג ההמונים ולא עסקן באירגונים ולא ראש לשום שועלים, ועדיין אין כאן בשום מקום, ורק עוד מעט יהיו, כל השומר הצעיר או המחנות העולים או הנוער העובד או החוגים או הצופים, לרבות “ההגנה”, שְ־שְ־שְ, שיבלעו את עושי הקסמים שבצל צריף האשפים, ויטלטלו אותם לכל פינות הארץ כפוּפי אחריות, ותיקים בידיהם, עם בלוריות ראויות וחולצות כחולות, כמדריכים אחראיים וכמארגנים רציניים של סמינרים רעיוניים, וכאנשי ביניים בין גדולה האומה הנבנית ובין הנוער המתלבט, ולא יהיה להם רגע לנשום מרוב אחריות ובירורים ומועצות ומחנות – ואילו כעת, כאן בצל אותו צריף עקום המלופף מטפס חבלבלי כחול מדוכדך, כעת אין כלום מכל זה אלא רק אינדיאנים ורק מקרקפי גולגלות ורק עושים עולמות של קצף מופלא על ידי דיבורים גרידא, ומעלים עולם פורח מעל עולם החולות שעליהם קמו הבתים הקטנים בין הים רב הרעש ובין הריקות האופפת מכל צד, ובלי לתבוע לעצמם כלום ובלי לחכות לכלום. וככה זה. הנה ככה.

ילדים אחרים לא נדבקו אליהם. ההם לא ידעו מאליהם את התפקידים. באו לרגע ישבו לרגע ואם לא התחילו ללעוג רק החרישו משתוממים בתדהמה. ופעם גם הגיע יגאל המסמרקק מנורדיה והוקסם עד שאי אפשר היה להיפטר ממנו, ועד שהתברר שהוא כל כך רעב שבינג’י הלך להביא לו פרוסה וחלבה, אלא שהלה התבייש אז, וחשב שחושבים שהוא רעב, ואמר שכאן כולם גאוותנים שלא שווים גם את היריקה שלו והלך. וילדוֹת? מה פתאום, להן יש מקומות משל עצמן, ואחוות הילדוֹת ביניהן ובין עצמן, מי יודע מה הן עושות ובמה הן עסוקות, לפעמים נדמה שהילדות הן ממש כמו הילדים ורק קצת שונות, ולפעמים שהן לגמרי שונות ורק טיפה דומות. ומיכאלה? רק שמה כבר נוסך בלבול וצורך לברוח, עם הצמה הזאת שלה על גבה, ועם העיניים, איזה, חומות? ועם ההליכה שלה הגאוותנית ועם הלא־איכפת לה ממנו כולו. וגם אומרים שהיא מנגנת בפסנתר, ופתאום נוכחים שכבר לפנות ערב ושכבר נורא מאוחר, ושכבר צריך לחזור הביתה, ושנעשה עצוב, וגם חבל, לא ברור על מה, וקמים מן החול, ששמע המון כל היום ולא ניכר עליו, ומתחילים לחזור הביתה ועד סירקין עם אהוביה, ונתקפים ביחד צורך ומפשילים מיכנס ועושים פיפי זה בצד זה עד שיש גומה קטנה תחתיהם, ולא מדברים מפני העייפות או מפני העצבות או מפני שככה זה, ובפינת הרחובות, עומדים רגע כאילו לאמור דבר אחרון, ואהוביה אומר, תראה איך כל אחד בנה כאן בית לפי התכניות שלו, ובסוף כל הבתים יצאו אותו דבר, אומר אהוביה, וצי אומר, ואפילו ארון האוויר שבקיר המטבח, ואהוביה אומר, אפילו האשנב הקטן שבין המטבח והמרפסת, ועומדים עוד רגע ורואים שבבית החדש שזה עתה נגמר כבר גרים בו החדשים, ואומרים עליהם שהם אפילו רוויזיוניסטים כאלה אף על פי שהם נראים כמו כולם, ושאחד מן הילדים החדשים נקרא כמדומה נרי, או עמיחי, או משהו, ושעוד גבעת חול אחת נמחקה כעת מחשבון כל הגבעות הפרועות שהיו פעם. ושככה זה. ואהוביה פונה אז והולך לדרכו שמנמן ומתולתל, וצי הולך לדרכו צנום ושמוט שיער, והיום עבר, ומשהו, לא ברור מה, כאילו נעשה חסר, או כזה, ועצוב.

אמא במטבח, רוצה לאכול משהו? או כוס חלב? והוא רק בחיוך, ובלי לאמור, מתקפל בחול שבצד משטח המרפסת גבו קצת נתמך ועיניו במה שקורה בשמים כעת. לא קורה הרבה ויש רק שקיעה רגילה, בלי שום תפאורה מיוחדת, רק שקיעה של יום קיץ רגיל בשמים רגילים וריקים בלי כלום עליהם. אלא שמתברר כעת כי השמים הריקים האלה מתמלאים כעת משהו מתהווה והולך. השמש כבר שקעה אבל הם עדיין מלאים אור. לא אור יוקד, אלא רךְ כזה ושקט שממלא את כל המערב ועד אמצע השמים, וכאילו מחולק שווה על הכל. ופתאום רואים שבאמת הם גבוהים ממה שחשבו וגם חלקים מאד, ומלאים איזו הימצאות מיוחדת שלא יודעים איך לקרוא לה ולא לצבע שלה, שאינו צבע אחד ואינו אלא מין חֲלָקוּת שלימה אחת של דבר שלם אחד, ושבאמת הם לבנים לגמרי או חסרי שום צבע, ורק כל האבקים של היום שעודם חמים מן השמש הם קלטו צבע שקוף או מחזירים הדים מתקררים של צבע, אלא שאת זה רק יודעים ולא רואים, ומה שרואים אינו אלא דרגות שונות, החל בקצת הוורוד שלמטה ועד ליותר הירוק־צהוב שלמעלה, ועד לכחול לגמרי למעלה למעלה, וביניהם כל מיני גוני הכתום, וגם איזה ירוק, לא ירוק צהוב אלא יותר ירוק של לימון בּשל, עד שכמעט מריחים את ריחו הלימוני, ושכעת הם גבוהים השמים יותר ממה שנדמה היה שהם, ואולי זה לא גובה אלא עומק, עומק עמוק רחוק רחוק, שהולך ונעשה כתום מפורש כעת, ואפילו תכול, תכול עדין מאד, שלא נתבטל מכל תנור היום הארוך, תכול מאוד וחָלָק מאד ושותק לגמרי, והכל נשאר גבוה לו שם ורחוק לו וכל כך מעבר לכל המידות הידועות, שבגדר כוחך, המוכנות האלה, שקל לומר, מפני שבין אם תל נורדוי תיבנה כך או אחרת מהר או לאט בצרות או במנוחה, הם היו קודם והם יהיו אחר כך והם תמיד, השמים האלה, עם גבהות העומק שלהם ועם הצבעים שאי אפשר לומר אלא רק פרט פה ופרט שם ולא את הגדול שבהם ולא את הבלתי משתנה שבהם, ושאסור ללכת לפני שיודעים לומר איך משיג הכתום ומותיר את הירוק רק לשוליו מכאן, ואת הוורוד רק לשוליו מכאן, מעל קו הים, הלא נראה, ושעליו, ממש על קו הים, עוד נותר האדום, עדיין אדום, אדום עד כדי כך שפתאום הוא מתהפך ונראה כחול, כחול לגמרי ומדויק לבלתי טעות, ורק מרחבי אין־סוף הכיפה הזאת, המוארת בלי השמש שכבר שקעה מזמן, בהירה וחלקה בשלימות ומתקמרת לתוך הגבהים שמעליה ושאין להם כנראה לא סוף ולא תיכלה, וכאילו באמת היא כל כיפת הגוֹבה הכּתום האינסופי, בלי שום קשר אל הימצאותנו מביטים בה, ואל קטנות התבוננותנו בה ואל הפלא הלא נתפש של ייתכנותה, באותה ודאות, ובאותו הגודל המלא שלם הזה, בבת אחת קרוב על כל פרטיו, ורחוק שלם בלי שום פרט, שעושה בך מין דעת וגם שותפות לא מוזמנת לגובה נשגב, אם מותר לומר, ושמרגע לרגע, בלי שחשים במעברים, כל הזירה הזאת הולכת ומתקררת והולכת וכבה, ושחבל, כל כך, אילו רק ידעת, נורא חבל.

אבא חוזר מן העבודה, בא מכל אורך אלנבי ומכל אורך בן־יהודה ומביסוס בחולותיהם ומנפנוף ידיים על אבני השפה, הבן הבכור חוזר מכל מיני מקומות לא ידועים שהיה בהם מאז הבוקר, ושהערב מכנס אפילו את המשוטטים בחולות ועל שפת הים הגדול, ומכל פעילותיהם לתועלת ושלא לתועלת, לפי מה שנחשוב מה ערך מעשה כבניית חאסקה על שפת הים, אם כמעשה של תועלת או כמעשה של מבלי עולם, שגדלים בבית אנשים עמלים שחוסכים גם ממה שאין להם כדי לקיים את הבית החדש הזה שנבנה כולו מקימוצים, מוויתורים ומלבנים דלי־מלט, ומיוֹתר מדי שטרות חוב שאין יודע, גם כשלא ישנים בלילות, איך ייפרעו אי פעם. בשנה הבאה, עוד מעט, והוא יילך למקוה ישראל ללמוד חקלאות ולהיות לעובד מועיל, ויהיה גם הוא בין בני החיל חובשי כומתת החאקי הצמרית המוּטָה על אוזן אחת, ויהיה גם הוא שר עם כולם את מה שכבר עכשיו הוא שר, אני מקוואי מתגאה לי בשמי עובד כל היום בפרד־אֶ־אֶ־אֶ־ס, יתנו לי תפוח להשיב את הרוח גם זה יקרה לי בנ־אֶ־אֶ־אֶ־ס, ובינתיים בלי שידעו לא בתל נורדוי ולא בנורדיה, ובוודאי לו בבית, הוא בונה עם שני רעים חאסקה למופת, ובה יפליגו, עד, אלהים, אסור לומר ואסור אפילו שיריחו. והחושך כל הזמן רק הולך ומנתק כל מגע עם העולם, והולך ומצפין את העולם, כאילו כבר כבה ואיננו, וסביב מנורת הנפט האחת אמא מטליאה משהו, ואבא כאילו קורא את “דבר” ובאמת ישן לגמרי ואפילו קצת נוחר מרוב דכדוך וגם האח יש לו איזה עתון מצוייר שיש בו מצויירת מפה קטנה של מזרח הים התיכון שמביטים בה ובולעים את סימני ההתרגשות שלא יהיו ניכרים, ועור יש שם אחד, שחבל לו שהיום עבר, מפני שכל היום רק להיות עם כל הילדים סביב הצריף מכוסה המטפס המכחיל, משאיר הרגשה שלא עשית כלום, ושהיה משהו שהיית רוצה לעשות לבד ונדחה, ומיום ליום, ושאינך יודע שלא ללכת אליהם ואינך יודע שלא להצטער על משהו של לבד שלך שהולך לו ולא מגיע, ועוד יום עבר.

כי גם כשכולם יחד, אחד נִשאר תמיד לבד. וגם כשבאמצע כולם, אחד נשאר תמיד לבד. וגם כשכולם שייכים, אחד לא כל כך שייך. או נאמר, גם שייך גם לא שייך, או לא כולו, או לא כל הזמן, גם כשכל הזמן עם כולם. ולא מפני שטוב ככה אלא מפני שזה ככה. וגם כשעצוב לבד, יש אחד שלא מתחבר לגמרי, שלא שייך לגמרי, ותמיד הוא קצת לא. ואיך אחד כזה יבנה את הארץ כשאפשר לבנות ארץ רק עם כולם יחד, ואחד לא יוכל לבנות כלום? או, כאילו הוא רק בשביל להביט, מן הצד, מביט ורואה ושותק ורק כאילו רושם לו כל הזמן וכאילו לתוך מחברת שעוד איננה, ושכל הזמן, כיון שכך, כאילו גם נתבע להסביר על עצמו משהו, לתרץ או להתנצל, במקום להודות, עזבו אותי, חברים, תנו לי ואל תחכו. אף כי, בו בזמן, מוזר, חכו לי גם אני, גם אני בא, חכו לי גם אני בא. מנורה אחת וכל אחד בחושך של החדר סביב גומת האור, ומעבר למנורה אין כלום, ולא רואים כלום ומעבר לבית אין כלום וגם אם תרצה לא תוכל לראות כלום מפני שאין, וסגר החושך.

אמא עייפה מאד, לכבס כל היום על הפּיילה בחוץ מעל אש קרשי הבניין שליקטו בשבילה, ולקרצף ולשטוף ולסחוט ולתלות, והיא לדבריה נופלת מן הרגליים, אבא עייף מאד, מהשכמת לפני השחר ועד עתה עם החובות המשתרגים עליו מבלי שיהיה מתאונן מלבד באנחה הזאת אַח־וֵיי, וגם הבכור עייף מאד, גם ממה שעשה כל היום על שפת הים מתחת השמש, וגם מעוצם הסתרת התכנית האדירה שאם יעשו שהחאסקה תהיה קצת יותר גדולה ואם יעשו לה מפרש קצת גדול, ואם יהיו מתאמנים היטב יום יום בים, ואם יהיו לוקחים אומץ, כמה רחוקה בסך הכל קפריסין? וגם צי ביניהם, קורא במודעות העתון, על בנק הפועלים שהנה הוא מציע ברוחב לב הלוואות בתנאים נוחים, ואולי להראות לאבא, ועל הסנדלריה הקואופרטיבית “תועלת” שנפתחה ועושה הכל יותר טוב ויותר זול, אלא שהללו אינם יודעים כנראה שכל הקיץ הולכים יחף, ועל האדון ר. איש־שדה שמוכר בחנותו משקפיים ושעונים וגם מצפנים, ואולי להראות לאחיו, וכל הזמן יודע שצריך להרהר יותר במה שדחה כל היום כששמע בבוקר מתחת לצריף כחול המטפס, כי מיכאלה, שביתה כידוע במורד רחוב בן יהודה, והווילאות המתנפנפים מחלון אחר כבר מכירים בוודאי את צורתו המתעכבת להביט בהם, וזוכרים אותו, אם זו אמנם דירתה, שהיא מנגנת בפסנתר כלל לא רע, ואולי תהיה פסנתרנית, אם דירתם אינה פונה דווקא לצד החצר ואל החולות הלא בנויים שנשארו שם, ושלא ראה אותה כל זמן החופש, מלבד או בזמן העפת הטיארה הגדולה, כשראו, כך סיפרו, איך עמדה שם ואיך מחתה דמעה כשהלכה לה הטיארה ופרצה מידי עושיה ונעלמה ואולי, לדברי היודעים, הגיעה עד ירושלים, גבוהה ונסערת וחוט שמשון נסרח לה למטה, ואם לא נתפש החוט במגדל דויד וריתק אותה ואם אינה מתנדנדת לה מעוכבת קשורה שם גבוה, עם השמש הצוחקת על פניה, אם רק לא צלחה והמשיכה לה הלאה ואולי אפילו חלפה על פני בית המקדש, והוסיפה וניסעה הלאה מעל ים המלח, והלאה מעל הרי עבר־הירדן, והלאה מעל המדבריות לא זוכר מה יש שם הלאה ולשאול את אבא או למצוא באטלס של אחיו, וגם לשאול מה זה רוויזיוניסטים, ולשאול מיהו זה הסופר אשר ברש שאומרים שעבר לגור בהמשך סירקין, ויהיה לנו אז גם סופר, ואיך נראה סופר, ואם נכון שממש ממול, על מקום גבעת החול האדירה הזאת כבר הולכים לבנות בית־ספר חדש, בית־הספר תל נורדוי, ממש ממול הבית, ולא ידוע אם יבנו אותו על ראש גבעת החול הגבוהה או קודם יפנו את הגבעה במריצות מריצות ועוד גבעה אחת תימחק ויבנו על המישור המחוק הזה שיתקבל במקום תפארת הגבעה, ואולי גם במקום בית־הספר גאולה שברחוב גאולה ילמד כאן, וגם מיכאלה?

לא, הוא היה צריך להיות בנהלל, וכעת היה כבר באמצע ביסוס המשק, באמצע היציאה למרחב, והאיכר הרי לעולם אינו פושט רגל, ותמיד רגליו איתנות באדמתו, וכבר היה כעת באמצע צמיחת הכל, ובאמצע הידיעה של המעשה הנכון מכל שהוא עושה, ושאליו חתר והלך כל חייו; היא כאן, אבל לא היתה צריכה להגיע עד הקבצנות הזו, ולא בפחד מיום הפיטורים מעירית תל־אביב בגלל הקיצוצים, ולמה מונצ’יק מקבל עשרים וחמש לירות ואפילו יאטה המדפיס מביא הביתה עשרים, ורק הוא יש לו חמש עשרה מפני שהוא יושב ביישן בפינה וכולם מנצלים את המספרים שלו, ואולי ישכירו כעת חדר אחד, ועוד שלוש ארבע לירות, והיא תוכל להיות יותר בתרבות, יותר בעבודה צבורית, כשכולם הלא מהללים את “חכמת החיים” שלה, ואיך על הכל תמיד יש לה דוגמאות מן החיים: הוא כאן, אבל התנהגות זרמי הים והגלים, והניווט בלי לראות את היבשה, שאף על פי שגם הספנים הקדמונים, כך שמע בפירוש מפי המורה באחד השעורים שלא הסתלק או סולק מהם, וגם הפיניקים ההם וגם הצידונים והפלשתים וכל השאר, שהלא היו בסך הכל מין ערבים כאלה, ושאם כל הערבים האלה היו יכולים והפליגו וגם והגיעו, למה הוא לא, כי מה העניין סוף־סוף?; הוא כאן, אבל רק האחד שבו יושב עם כולם, והאני שבו לא נמצא כשאיננו לבד, בין אנשים הוא אחד ובלי אנשים הוא אחר, והוא מרחם על אבא שלו שהולך ונשבר, והוא מרחם על אמא שלו שהולכת ומתמרמרת כל היום, והוא לא מרחם על אחיו הגדול, גם כשהוא מסתכן והולך תמיד אל מה שלמעלה מכוחו לעשות, וכאילו משחק בחיים שלו על הכל ולא על קצת, ואילו רק הניחו לו להיות עם עצמו, לקרוא, לשוטט, להקשיב, ויום אחד, אולי, גם, ומקרוב, להקשיב מן הצד לנגינתה של מיכאלה, שאומרים שהיא לגמרי לא רעה, וגם, איך היא, כשהיא עומדת לה, ותמיד רגלה האחת ישרה והשנייה רפויה קצת, והיא מעמידה אותה אז על חוד נעלה, נעל קלה של ילדות, כמו סירה, בכיפוף ברך קל, ובמין חופש, שקשה קשה לומר בדיוק מה, ורק שפתאום וכבר לא יודעים מה לעשות.

לילה וכבר הולכים לישון וכבר מתחילים לסגור הכל ולנעול היטב ולחזור ולבדוק אם נעלו היטב את כל הבית, מפני מה, מפני הגנבים? בתל נורדוי? מפני החושך? מפני הפתוח יותר מדי? או, שלא יתפרץ פתאום איזה תן רעב שכבר לא איכפת לו שום פחד מבני אדם, או פשוט מפני שלא הולכים לישון בלי לסגור הכל ולחזור ולבדוק, מפני שבית איננו חוץ ומוכרחה להיות דלת נעולה ביניהם, ורק עוד רגע לפני שהכל יהיה מוגף ונעול יוצאים לרגע להביט בו בחושך שנשאר בחוץ, ולא רואים בתחילה אלא דווקא את המון הכוכבים שאחדים מהם ממש זוהרים להפליא, ואחר כך מתחילים לראות את כתמי החושך הגדולים, ושהחושך אינו כל כך סמיך ואינו כל כך מוחלט, ושעדיין אפשר לראות, אם פוקחים עיניים, משהו מהבהובי שארית היום שאפילו כעת לא נמחקו מצד מערב, ושבהיסוס אפשר אפילו לשער שיש בהם עדיין משהו מן הכתום ההוא, משיירי השקיעה, ושחלקים מכיפתם עדיין בהירים יותר, כמעט ירוקים, בעוד שהחלקים, דלילי הכוכבים, הם ממש כמו זפת, או כמו חורים עמוקים עד אין סוף, ושאי אפשר לומר אף דבר אחד שיהיה נכון לכל השמים, מחוץ לענקוּת הזו, שרק היא בלתי משתנה בתוך הכל, ושאילו ידע יותר גם היה יודע למצוא את קבוצות הכוכבים עם כל השמות שאבא לא פעם היה מצביע לפניו עליהם ותמיד יודע לקרוא בשמם, ולספר עליהם סיפורים יווניים, אלא שמייד אחר כך שוב הכל מתבלבל, ואפילו את כוכב הציר אינו בטוח אם יידע למצוא, ולא את הדובה הגדולה ולא את הקטנה, באותו בטחון מוחלט שמי שמפליג בים הגדול רואה ויודע ומתכוון אליו וגם מכוון אליו, והוא יהיה כוכבו הטוב, והוא ינחנו מיישרים, אמן, לילה טוב לכולם, לילה טוב.

שקמה

הן שלוש, עתיקות מאד כנראה, ומרחוק, באמצע ים החולות ובין גליו, נראות כאילו הן אחת שלימה, מתנשאת כמו אי בודד ירוק מעל בְּהוֹר החולות, ורק מקרוב מתגלה שחצי הכדור הענקי הוא שלושה גופים אדירים על שלושה גזעים איתנים, שמתפצלים והולכים לענפים ולענפי ענפים ולמסת עלים גדושה, נפתחת ועולה צפופה עד קצה יכולת גובהה, ורק שם למעלה הן מתלכדות ועושות את הכיפה האחת המקומרת, ששפתה מעל הארץ מתחילה מעל רום קומת אדם ורומה למעלה מתנשא עד שמשיג, בלי גוזמה, גובה שלוש ארבע קומות בית, אם לא למעלה מזה, בעוד שכתפי ענפיהן התחתונים הכבדים משריצים עליהם אותם גדודים של כדורי הגִימוּזים הצפופים, מהם פגים קשוחים מהם צֶמֶל רכרוּכי, לברוֹת פי צרעות וזבובים, והם הולכים ומשתנים מירוק אטום לוורוד תחוח, מָעִיךְ מאד ורַכִּיך עד כדי נאלחוּת מרוב ורדוּת רכּה, וכשמגיעה יום אחד כל חבורת תל־נורדוי שנטלה עצמה וקמה מעל מירבצה בשלולית צל הצריף מלופף המטפס הכחול, ולקחה עוז ויצאה קצת למידבר ונפלה כאן בפישוט אברים לא לפני שמחקו בסנדליהם וטאטאו וטיהרו כל גומה מתוכה והחוצה, מכל רפידת הקוואטשים העצלנית שבתוך חובי הצל המעובה הזה הכחול עמוק, בטרם ירבּצו בה, אבל בלי להיפטר מן הריח המתקתק המבחיל הזה, ומלמעלה היה הכל סגור בענפת הזו הסמיכה מאד, ושעדיין יכולה לסנן פה ושם מטבעות אור מתנדנדות ברפיון עם קוּרי זוֹהר בטלים, בלי להבדיל היכן האחת נגמרת והיכן השנייה או השלישית, ומישהו כבר מסביר, וכנראה בינג’י התלמיד הטוב בכל, עם טוב־מאד לאורך כל התעודה, לרבות זימרה, התעמלות והתנהגות וחריצות ונקיון, ובלי אף איחור אחד ואף חיסור אחד, והוא, מעל שכיבת האפרקדן המבורכה הזאת, יודע להסביר כי הפירות חסרי הזרעים הם הפגות וכי הפירות העסיסיים הם הג’וּמזים, וכי בשביל להקדים את בּשילתן היו בולסים אותן כמו הנביא עמוס, משיעורי התנ"ך, ועוד הוא יודע שקורות השקמים מצוינות לבניין, מאז ימי אבותינו, אבל איננו גומר מפני שפתאום מתברר שצי הדק חברנו איננו, ורק צמד סנדלים קטנים נותר כאן שמוט בחפזון, ושמי שרוצה לדעת איפה הוא צריך להתאמץ קצת ולהגביה ראשו בדי עמל, נתמך על מרפקיו, מרוב התשישות, ולשאת מבט ולחפש בין כל אותם עפאים וסבך, מן השיר גלשו עיגולים של זהב מבעד עפאים וסבך, ושם למעלה ברום שלוש ארבע קומות, על הדקים שבאחרוני הבדים הדקים, לא להאמין, שם איזו צללית קלה היתה מרחפת, והיא כנראה כל שארית ממשותו של מי שהיה גופו של צי כשעוד היה עמנו על הקרקע, קודם שנתאדה אל תוך הכלום שבקצה הירוק, וכעת מהלך לוֹ שם ועובר משקמה אל שקמה על חוט היקפן החיצון, ויש לו, כנראה, צורך להתרומם גבוה יותר מעל גג הכיפה, עד שנעשה קר בלב לראות וחשש מדגדג שלא להיות עדים לסוף הנורא הבלתי נמנע, ולא מבינים מה עקץ את הילד השקט הזה, מלבד שאם כוחו של מישהו גדול בשירה וכוחו של מישהו גדול בשחייה או במשחק המחניים – הוא, הדל הזה, כוחו בטיפוס והוא מטפס, טפוֹס מטפס, הנה הוא שם כעת מרפרף על חוט היקף כיפת השקמות, על בדים קלים שגם ציפור קטנה נזהרת מעמוד עליהם בלי רפרוף מבוהל של כנפיה.

למה הוא כזה? מה הוא מחפש? או באמת רק מפני שגם הוא צריך להצטיין במשהו? לא שום דבר, אלא רק מפני שהוא נתקף יצר פרא כשנקרה עליו פתאום דבר לטפס עליו, עמוד, בית, עץ, או משהו, יצר שלא ניתן לריסון או להסברים, יצר תוֹזז להיאחז בכלום ולהיתפש בלא זיז, ולעלות עד מעל שום מוצק, יציב או מתנדנד, יצר יותר מן היצר המצוי להריח למשל סיד באדמה וללקק, או למשל לנגן במקל על כל גדר סורגים מצויה, ויותר גם מן היצר השכיח לתפוש אבן והטיל בכל כלב מזדמן ולצווח עליו קישטה, או פיסטה על כל חתול שלֵו, ואם פתאום בא נקרה עליו קיר גדר חלקה, ואם היא באלכסון מספיק, והיצר כבר מתפרץ ודוחפו לתפוש תאוצה ולרוץ עליה כרוץ מכונית על כביש מתעקל בשיפוע, לרוץ וליהנות מריצה דבוקה זו מכוח משיכת הארץ, וכיוצא בזה צנור דק אחד תלוי בין שני בתים היינו־הך מה הגובה והוא כבר מרחף עליו בהליכת מהלך על חבל, ידיו פרושות לו וחיוך של מתמכּרים על פניו, או למשל בית גבוה בא לפניו ומייד מחלון אל תריס ומכרכוב אל מעקה וממרזב אל מעזיבה וכבר הוא שם ברום גג הבית ועל חוד גמלון הרעפים שאיש מהם לא נתפורר מתחת רגליו גם כשהוא דל מלט, וכמובן עץ, וכמובן אקליפטוס וגם כשהוא חָלק חָלק כרגלי נערה תימורה, ולפני שידע אם החליט כבר השיאו היצר וכבר הוא שם בקצהו למעלה, וכגור צפורים מצייץ.

וכך, נתקף גירוי לא מוסבר, ולא נבלם, כמין קוף בן קופים, מלבד הזנב, נאחז פה ונאחז שם, מתנפנף ומניף עצמו זורק גופו לאוויר ונתפש ומתעופף מענף אל ענף ועד הצמרת, שָׁקוּף כמעט, מלבד עיניו האלה, והלא כבר היה מעשה, וכבר סופר הרבה בסיפורים, ובכל תל נורדוי ובכל מחוזותיה, איך אותה הגברת המורה, בשעור הטבע, לא מזמן, כשהתקשתה להסביר על גוף האדם ועל שִׁלדו החבוי בו, ומאֵין לה שלד מוכן בחדר הטבע להציגו לפני צעירי שוחרי המדע והדעת, הציגה כיסא ורמזה לו לצי באצבעה, ותוך שהיא ממשיכה ליקחה, הראתה באותה אצבע על הכיסא, לעלות ולהתייצב עליו, לפני כולם, התמהים והנבהלים משהו, והמוּכנים בו בזמן גם לפרוץ בצחוק וגם לעצור נשימה, ובידי האֵם שלה, היודעות מלאכתן, שהרי שֵׁם בנה מחמדה ממש כשם תלמידה הדל, ובתנופה טובה אחת אחזה בשולי כותנתו, שאמא תפרה לו קצת גדולה עליו, והניפה בה תנופה, ובידי האֵם האמונות שלה באותה תנופה עצמה גם פשטה וגם קִפלה לכותנת תוך כדי כך, והניחה יפה על גב הכיסא הזה, ובלי לחדול לרגע מהטף ליקחה גם הראתה על גבי הגֵו שנחשף לעירטולו, ובמועל אצבעה ענודת הטבעות והזהב, נוגעת בכל צלע וצלע, ואפילו מצביעה פנימה אל מה שאפשר לראות מבַּית לצלעות, בתוך הפנימה, שהכל שקוף וכל מה שידוע על גוף האדם נמצא שם גלוי ומוצג לראווה לפני כל הצופים להשכּיל, וסובבה אותו על הכיסא כסובב אדון פוליאקוב החייט המודרני את בובת האימום שלו לפני לקוחו המפותה לקנות, ואצבעותיה היו קרות, והטבעות היו נוקשות, ומשום מה גם היו דמעות פתאום מוחנקות, וגם מיכאלה היתה שם.

ואיך זה לעמוד שם על בלימה בראש כל הגובה הנע־הנד הזה? רואים איך על גחונה נוסעת כל השפלה הזאת, החומה מִתערפלת הזאת במרחקיה, ואיך היא נעשית תכולה לפני שנעשית גרמית והופכת להרים ההם, ורואים גם איך הכל פתוח פתוח, לגמרי לגמרי ובלי מעצור, פתוח ולא מנוגע כלום ממעשי האדם הנמוכים והטורדניים, וגם איך קצת הירוק המשובץ פה ושם שעשו האנשים פה ושם, כעת ובכל הדורות, בטל ומבוטל כולו בתוך מהלך התנופה השקטה הזאת של התמשכות יסוד האדמה, שכל ההיסטוריה כולה, הכתובה והמסופרת, לא חרצה בה אפילו סימן מחוק, ורואים גם שהאדמה ממש כמו הים, לרבות האדמה האדומה, הקשוחה אדומה, והחומה חרושה, גם האבקית מתנשבת, וגם הקצת ירוקה פה ושם וגם המעושנת לה במרחקיה – כולן כמו הים, בלתי משתנית ובלתי נשרטת ממעללי האדם, וכמו הים היא שלימה עם היותה, ובלתי צריכה לשום הצדקה לפי התועלת או לפי הנוחות שהיא מביאה, כולה היא רק מתמשכת לה שלווה, האדמה, וכל מה שהיא ישנו בה בגדול ובגלוי, וגם כשעוטה הינומת ערפלי מרחקים, ככל שהעומד בנס יכול לראותה מלמעלה, עומד על חוט קצה הצמרת, רגליו על כמה עלים רופפים, ידו זו נאחזת בכמה עלים רופפים, וידו זו סוככת מפני בוהק השמש החזקה, ותוגד האמת, לא בלי משהו פחד ולא בלי כלשהו פיק ברכיים, אלא שהפחד ממש שייך לעמידה הזאת, לעמידה על הלא־בטוח, לעמידה המתנדנדת הזו, על הלא־ניתן לעמידה, על הלא מחזיק עמידה, על גבי הפחות מפיסת מקום שאיננו מקום, ואין לרגליו לא ענפות העץ וגם לא צפיפות האוויר, ולא שום גוף נושא אותו, אלא הוא בין, ממש בין ולבין, אם זה מובן, אף כי נשמע כנראה מופרך לגמרי, ואולי גם מרגיז משהו, עומד בין פחד הנפילה המרסקת ובין הבטחון הבז לשום נפילה, בין קצה הגופי המוצק ובין לחש האין כלום שמעבר לו, ואולי, שוב, דומה לעמידה על שפת הים בין היסוד הנע ונד חמקמק של מימיות המים ובין יסוד מוצקות האדמה הקשה, נרגש מיכולת המים הלא מוצקים לנגוס ולמרוט במוצקות האדמה הקשה, ורואה בפועל איך לבסוף הכל נשאר תמיד באותה ההתחלה עצמה. מפליא וגם קשה להסביר למי שמימיו לא עמד בראש השקמות המפחיד כעל פי תהום, ואיך היא זו ההרגשה של מי שעומד שם, איך מלא לו אז, ואיך ככה לו אז, לא יודע להסביר מה זה ככה, אבל ממש ככה זה לו.

לא רוצה לרדת ולא יכול שלא לרדת. ויש עוד רגע אחד להוסיף ולקחת ולספוג את הרגע, עד שיהיה בא בך כולו מלא, רגע ספיגה כמו אולי כמו רגע ידיעת ההפרייה ברגע שהיא מתהווה, ואחר כך, בשקט, מענף לענף ומבד לבד היתה הצניחה, בשקט ואל בין כולם היושבים רבוצים האלה, שמכבר מזמן נלאו מהבט למעלה, אל הצי המשוגע הזה, ורק שקועים ראשם ורובם באמצע דיבור מתעורר ועוד יותר באמצע שמיעה דרוכה מתחת הענפים ובצל הכחול, עם טחב הריח הנאלח של הגמזוזים הרקבים, וזה בינג’י ששוב מדבר כעת בתורו, ואומר שהמטרה היא להפוך את עצמנו לאנשי קומונה, בבוא שעתנו, הוא אומר, והוא מאמין בכל מלה וגם כולם מאמינים לכל מלה שלו, וצריך ללמוד לוותר, הוא אומר, על מה, הוא שואל, על הרצון הפרטי, הוא אומר, לטובת מה, הוא שואל, לטובת החברה, הוא אומר, ולטובת היהודי החדש, הוא אומר, ומה זה היהודי החדש, הוא שואל, הוא זה שעושה את מצוות ההיסטוריה, הוא אומר, ובונה את הארץ החדשה ואת החברה החדשה, הוא אומר, ועד שתקום כאן, הוא אומר וכבר לא שואל, חברה צודקת בלי מנצלים ובלי מנוצלים, הוא אומר, וכולם נושמים איתו, ולהיעשות לאנשים שהציבור בא ראשון אצלם לפני עצמם, ושכל אחד עם עצמו, הוא מוסיף ואומר, בא ומוסר את רשותו לרשות הכלל, וגם לשרותו, ובהכשרה שצריך ללכת אליה, כבר די בקרוב, ונצטרך ללמוד להעמיד את טובת הכלל לפני הרצון האישי, ואפילו לפני הכשרון האישי, ולא התווכחו איתו גם מפני שדבריו נכונים, גם אם לא כל מלה ומלה מובנה, וגם שכל זה לא יהיה מייד ממחר, להיות חבר בקיבוץ הכשרה, אמר כעת, מדבר בשקט אבל בתוקף כאילו מישהו מסותר אולי חולק עליו, זה להעמיד את העניינים הפעוטים של כל אחד במיבחן הצורך הכללי, אמר ושוב לא כל מלה ברורה, מלבד שברור שזה נכון, ושככה זה. ועוד אמר, שאדם חי בשביל לתת עצמו על דבר גדול, אמר וכאילו זכר היטב לומר בדיוק את הדבר החשוב, ולא רק כולם כאן ידעו שנכון, אלא גם השקמות ידעו שנכון מאד, וכמו, למשל, אמר בינג’י, שאם אתה פסנתרן לא תלך לפסנתרנות כי אם לחציר למשל, כי זה דרוש כעת, ואם אתה למדן, למשל, לא תלך ללמוד כי אם לעבוד ברפת אם ישלחו אותך, או ככה, אמר בינג’י והוא מתנשם וכולם מתנשמים, כי זה נכון, הכל נכון, וככה זה.

מה חושב כעת כל אחד? או יש רגעים שכלל לא חושבים אלא נמצאים ורק נמצאים? אבל מישהו מתחיל כעת, בלי שום קשר, לזמזם משהו, איזו מנגינה של שיר, בשקט, ומקשיבים לו כי זה כל כך נכון כעת. ואחר כך זה מצטרף לזמזום, וזה מצטרף אחריו, ואחר כך ממילא כולם באותו זמזום של אותו שיר, מתחת לצל השקמות העבותות שגם הן אינן אחת אלא שלוש יחד חופות יחד על השיר שמזמזמים יחד, ואולי גם לא יפה לומר שיפה, אבל מרגישים שיפה, באמת. ואחר כך לא מזמזמים עוד אלא שרים, בשקט, גם שרים וגם שומעים איך האחרים שרים, ובשקט. ואחר כך גם זה נגמר, מאליו, ואין צורך עוד ולא שרים עוד, ועוד מעט קמים לחזור. על צד האמת יש איזה מבוכה פתאום, לא ברור למה, או כאילו הגזימו משהו, ואולי כבר רעבים ועייפים לא ברור ממה, או כאילו נוכחו פתאום במשהו שמעבר לכוחם, ואולי נזכרו איך שכחו את הילד צי במרומי העצים, וחסר היה שיפול ויפצח עצמותיו הקטנות, ואיזה מין חברים טובים אנחנו, ואם כך ואם כך, כבר קמים וכבר בוססים בחולות המלוהטים שצורבים לתענוג את היחפות, לא לפני שהתעורר צורך דחוף, ללקט איש איש כמה פירות רקבים שאין כאן מחסור בהם ולהטיל בכל הכוח ולפגוע הפקר זה בזה, הילדים הטובים, אלמלא שהם כל כך קוואטש מגעיל, ופגיעתם כמו יריקה לחה.

אמא במטבח מתקינה דגים ורק לברוח משם, ורוצה משהו לאכול או כוס חלב? צל בחדר אף כי חם, ובפאת כיסוי המיטה מכנס ברכיים תחת בטנו, מושך אליו וכמה טוב שחיכה כאן כל הזמן מוכן על הדף, ושוקע בבת אחת ומצטרף בכולו אל מיכאל סטרוגוב, ורק צלצול הניברשת בתקרה מעיד מפעם לפעם שיש עולם ושגם רוח אפסית מבחוץ יכולה להרעיד את צליל הניברשת בפנים. ואחר כך נוסעות המחשבות לכל מיני מקומות, ואחר כך, מתוך ליאות מתוקה עד אין קץ, הכל מתעמעם והבחור נרדם והספר חבוק כבוש בו, ואחר כך, אולי מצלצול דק של הניברשת שבן רוח פוחז בא קלות והרעיד אותה, ואחר כך ידע שהוא ראה בדיוק שזו היתה השמלה הלבנה שלה, לבנה מאד, לבן חָלָק מאד, ומטבעות כחולות מאד פזורות עליה, שמלה מבד קל וקייצי כזה, מתרחבת פעמונית משהו מעל הברכיים ומכוּוצת מאד במתניים וצואר עגול לה ושרוולים מנופחים משהו מעל המרפקים, שׂמלת קיץ של ילדה, לבנה חלקה מאד עם מטבעות כחולות מאד, כחול מאד על לבן מאד, במין בוהק כזה ובמין מוכרח, שאין פלא ששום חלום לא יכול להכיל אותה, ואת האופן שהלכה לה והתרחקה, בהליכה ההיא שכאילו רגילה בעוד שהיא ריקוד מאופק, ובלי לשים לב, בנעליים השטוחות הלבנות הקלות שלה, נעליים של ילדות, ובלי להפנות ראש וצמתה הזו על גבה, ובלי צל של שימת לב, והלכה לה הלאה, משאירה אחריה מין החמצה, עם שמלת הקיץ המפליאה הזו, לבנה קלה עם מטבעות כחולות, האם זה פשתן או משי או מה, מרגישים בפה את טעם עדנת היופי הזה, משהו חלק כחלקת עלי כותרת, פשוט לגמרי ומופלא לגמרי ומעל כל המצוי, והכל פתאום מופסד, מאבד מנוחה, ומה השכיבה הזאת, והלכה לדרכה בנעליים השטוחות הלבנות שלה, נעליים של ילדות, שלעולם אי אפשר יהיה כנראה לומר נכון איך זה, ואיך יש כל כך הרבה מיסתורין בזה, אין מלה אחרת, ולעולם לעולם אתה לא תוכל ולא תדע להתקרב אליה, מתרחקת נבצרת מהשג או מהתקרב, ומופסדת, וחנוק לך, ולא יודע מה.

חברים באו לך, קוראת כעת אמא מן המטבח (למה צדים דגים, מי יכול לאכול דגים ולפתוח אותם עם כל המעיים וכל מה שיש להם ולגרד את הקשקשים, ועוד בבוקר בבוקר להתווכח עם הדייג הערבי ושני סליו והמאזניים שתי כפות תלויות על מקל ומשקלות אבן שהוא נשבע על דיוקן בקילוגרמים, לֵך לךָ, אמא גוערת בו על מחיריו לאחר שלקחה כל דג ממלקוחו והציצה אל מעבר לזימיו ואחזה את מלקוחה בכוח, אף על פי שהדג כזה חָלָק מגעיל, והדייג יודע את המשחק וקם ואוסף את כל סליו ומשקלותיו ומתכוון ללכת, איסמע, אמא קוראת לו, איסמע, וכאילו מוסכם מראש, מורידה לו גרוש וחצי), ובאים אהוביה וגרשון, ואמא מציעה לכולם ענבים לבנים וזרעוני אבטיח מיובשים, ומתיישבים על סף המרפסת במקום שאפשר לשכשך את כפות הרגליים בחול ולהזין את העיניים בכל החולות שמעבר לקצת הבתים שכבר הקימו עליהם. מדברים על מיכאל סטרוגוב, ועל באש ובחרב, ועל אי המטמון, ועל אי התעלומות ועל הקפיטן נמו, ואם הוא שיושיע לבסוף, ומשבחים מאד את הוצאת אמנות שמוציאה כל חודש עוד יהלום של ספרות, בכריכה האדומה ושני הכוכבים הלבנים באמצעה, והכל מנוקד ובסוף גם לוח המלים שאינן שגורות בלשון, או שאין פירושן מדויק בפי הבריות (ג’ונגל – ערבה, גֵז – מין עוף, דישון – מין חיה, בּוּניה – מין צפור, פינגוין), וכבר לא מדפיסים בפרנקפורט ע.נ.מ, אלא ממש פה במִסדרת “אמנות” ובדפוס “הארץ”, ת"א, ויש שמועה שבקרוב ייצא הקפיטן הטרס, וכבר אין סבלנות, ועוד מדברים על הסרט שמציגים כעת בבית העם ושכדאי להתפלח בערב לראות, המוהיקני האחרון (מה זה מוהיקני?), אם לא החליפו, וגם מדברים על הצגה אחת שרוצה גרשון לעשות עם החברים, לפי סיפור שקרא, “עודד הנודד”.

וכעת, לא ברור מניין בא גם יגאל המסמרקק מנורדיה, ואולי שמע את גרעיני האבטיח בהתפצחם, ומכל מקום צלחת הענבים נעשתה חלקה לא חרצן ולא זג, והוא מקשיב בעיניים זוהרות לכל מלה, ומדברים על מה שדיבר בינג’י בצל השקמות, ועל עמק יזרעאל ועל עמק הירדן, ועל הגולן אולי פעם, ועל החורן שהוא מעבר לכל זה, ועל החרמון ומתי יזכו לטפס בו עד שיאו, אלפיים שמונה מאות וארבעה עשר מטר מעל פני הים יודע צי הדק, אף כי בלי לדעת איך מדדו, ופתאום, ובלי קשר לכלום, מתרומם היגאל הזה, ומתחיל לייבב מין מנגינת שיר כזו, בלתי ידועה לאיש, ופורש זרועותיו ומתחיל טופף לפניהם כאילו היה רוקד, שר ורוקד, במעוגי ידיים, ובתנועות כתפיים וראש, וזה כלל לא מצחיק וכלל לא נלעג, אלא להיפך, דבר שלא היו מצפים כלל, ושיש בו אפילו איזה יופי, ואפילו החול הרופס איננו מכשיל אותו, כולו יחף ואין עליו כלום מלבד קצת מכנסיו לבשרו, ילד רזה וגמיש עם פיתי קִנמון על כתפיו והרבה ג’ינג’ים, והוא מרקד לו פתאום, כמו באמת, כמו רקדן, ויש לו המון כוח, ועושה בידיו ובתנועות כתפיו ומתניו וראשו נע לעברים ורגליו מנתרות ומרימות את כלום משקלו הרעב תמיד, ובאות לו תנועות שלעתים הן כמו של בנות, ולעתים מזכירות עופות לפני שהם פורחים, וכאילו גם הוא מבקש היה לעוף אלא שהכל כנגדו, ורגע כאילו ויתר וצנח כשפתאום עשה עיגול מהיר וסחרור והתחיל עולה למעלה, ממש עולה לפנינו, עולה ומתרומם, והוא כבר ילד גבוה ופתאום גם יפה ותלתליו שמסרק לא עבר בהם מעולם, והכל – ואז כדרך שפתאום התחיל פתאום גמר, ונשאר שכוב על החול באפיסת כוחות, ולא יודעים מה לעשות כעת בדיוק, ורק יודעים שזה היה מיוחד ולא רגיל, ושזה עלוב לאמור מלים כאלה. יופי, אומרים לו, נורא יפה, אומרים לו, ואמא שפתאום נמצאת מאחור בפתח הבית, רואים שמנגבת דמעה בסינור שלה והולכת להביא מים עם מיץ לימון שהכינה בעצמה.

ועצוב. אהוביה אומר כעת שהוא ואמו עתידים בקרוב לעזוב את סירקין ולעקור לאלנבי ושאמו תפתח שם פנסיון, מין מסעדה, ושכבר ידוע שבין שאר האורחים גם יסעד על שולחנם המשורר טשרניחובסקי, אלא שזה לא מנחם על הפרידה, וצי יודע שגם אליהם ייכנס בקרוב דייר כדי לשפר את ההכנסה, וייקחו ממנו את החדר שלו, והוא יישן למרגלות אחיו, ואומרים שהדייר שיבוא יהיה מין מחבר מנגינות אחד לתיאטרון הפועלים באיזו הצגה יעקב ורחל או חלום יעקב, או משהו, וזו תהיה מוסיקה עתיקה, יודע גרשון שמקוּרב תמיד למחזות ולהצגות. מוסיקה מימי אבות אבותינו, מוסיקה מימי התנ"ך, הוא יודע, או כמו אצל הערבים, או משהו, ויגאל שומע ועיניו זוהרות והשמש מתברר כבר יורדת במהירות ומתקרבת לרחצת הערב שלה בים, והעצוב לא פוחת בכלום. וכבר אהוביה הולך מכאן, ועוד מישהו ילך והכל יתפרק, ואיפה בעולם תמצא חברים כאלה. ואהוביה השמנמן והמתולתל, שמכיר את כולם וגם את ברל כצנלסון, חושב כעת ואומר, שיש מקומות שלא מגיעים אליהם אלא רק כשזורמים יחד כולם בחבורה. יחידים הוא אומר לא מגיעים. ומה שיפה בתל נורדוי, הוא אומר, שהולכת וגדלה כאן חבורה כזו שתלך ותזרום יחד ותגיע יחד, לאן? כמובן, אל ההכשרה. מי הכריע כך? אבל כמובן, המציאות, המצב, כך נושמים כאן וכך מתהלכים כאן וזה מה שיקרה.

יושבים ושותקים ויושבים וחושבים מול השמש היורדת. כל מה שיש כאן, הבתים הטובים, האנשים הטובים, הילדים הטובים וכל מה שעושים יום יום, הכל הולך ומכין את החבורה הטובה, הגדלה והזורמת כולה ובאמונה ובמסירות, לאן? מה השאלה, אל ההכשרה. ולא אחד אחד ולא אחד כך ואחד כך, בני העשר יהיו בני חמש עשרה, ובני העשרים כבר יהיו נושאים בעול, אלא מה? כן. ואדם גדל כדי לשאת בעול, ולהיות גדול זה לשאת בעול, ולהיות טוב זה לשאת בעול, עול של מצוות, עול של חובות, עול של עבודה, עול של חיים, עול של משפחה, וחיים של עול. מה זה עול? זה כמו העול שעל צוארי הפרות החורשות. פשוט לגמרי, כי אנשים נולדו כדי לשאת בעול ואנשים חיים בשביל לשאת בעול, וככה זה. ואהוביה ממשיך כעת ומזכיר כי יש אצלנו כמה מלים שמביאות תמיד התרגשות, הוא מזכיר, ומלה כמו בניין מביאה אצלנו רעד, ומלה כמו שתיל מביאה חיל, ומלים כמו רק שביל, רק שתיל, מביאות חיל ורעדה, הוא מזכיר, ויותר מכולן, הוא מזכיר, מלה כמו כיבוש, כיבוש העבודה, כיבוש השממה, כיבוש האדם, כיבוש הרוח, כיבוש היהודי, כיבוש הביצה, תורם פתאום גם יגאל שנשתכח, ואין אצלנו מלים חזקות יותר, מסכים גם גרשון, מכביש מכיבוש ומקידוש, הוא צוחק עד עצימת עיניו הקצת מלוכסנות, כאילו נולד לסינים או משהו, עשֵׂה מדורה הושב ילדים סביבה ופצח בשיר, כביש כביש, כיבוש כיבוש, קידוש קידוש, וכבר גדודי המחר, כל הגואלים והגאולות, בשירה אדירה יוצאים לדרך. וכולם צוחקים איתו. אף כי מה זה מצחיק.

מישהו בא כעת. לא מוכר אחד. בחור עם כתפיים וצחוק לבן שיניים. אני אליהו הרשקוביץ הוא אומר, וצוחק, מעקרון, בדרום, גם הוא ילך למקוה יחד עם האח, איפה הוא? ואמא שיצאה לראות מי הבא מודדת אותו, ושואלת ומה באת לבשר לנו, שעל זה הוא צוחק, לא, לא בא לבשׂר כלום ורק בא לראות את בנה הגדול, כפי שקבעו, ואם איננו כעת בניקוֹסיה או בלָרנקה, רעב ורטוב ואולי במאסר, הוא צוחק, על מה אתה מדבר, נחרדת כעת אמא, מה באת לספר? לא שום דבר, צוחק אליהו, הוא כבר בדרך ותיכף יבוא, הלא נדברנו להיפגש כאן, ואין שום בשורה (והוא עוד איננו יודע ואיך יכול היה לדעת, שלא הוא יהיה האיש המבשר, ביום ההוא, כשיבוא המבשר אל אמא, ביום הנורא ההוא, אל ייחד בימי שנה), צוחק אליהו, חזק, בן איכרים, בחור בריא, עיניים מתקמטות ידיים חזקות כתפיים מרובעות, וגם הוא הולך למקוה, ול“הגנה”, ולהדריך בכלים קטנים, ובגדולים (וכמובן גם הוא עוד איננו יודע שיהיה בין רוכשי הרכש הגדולים, מן הערבים ומן האנגלים וממי לא, בחור צוחק ויש על מי לסמוך, מאה אחוז. וגם איננו יודע עדיין כלום על ה“בריגדה”, ולא שמע על איטליה ולא על איך גם הוא… טוב, לא כעת.), מביטים כולם לעבר השקיעה שמתחילה להחליף ורודים בשמים, והכל סביב עוד כל כך קטן ובטל בין החולות, והכל כל כך בהתחלה ועוד בתחילת ההתחלה, ועוד מעט יבוא האח הגדול ואבא יחזור, ומה פתאום ניקוסיה ולרנקה, ואיפה הן, וכשיבואו עתידים אליהו והאח הגדול ללכת יחד לבית־העם כי הערב מחליפים שם סרט ויציגו את סרט הסרטים, בן חוּר.

ומה אתם עושים, מתיישב אליהו בין כל השלושה שאך זה חקרו, מעבר לכוחם, בזרם הגורף את כולם בהכרח אל ההכשרה, לומדים וכעת חופש, עונה לו בחריפות אהוביה, כן, אומר אליהו, לומדים תמיד ולומדים ובלי שום חופש, ומה לומדים? הוא משהה למען הרושם, דבר אחד לומדים, לומדים לשאת בעול. וכאילו שמע מה דיברו קודם, אומר וצוחק ועיניו מתכווצות מצחוק, כי אצלנו, הוא אומר, זה כל מה שצריך ללמוד, לשאת בעול. יש עוֹל, הוא אומר, והוא כבד והוא קשה וצריך להכניס לתוכו את הצואר הצעיר, ולא רוצים, ומשתמטים, ולא יעזור, לאף אחד, ולא תהיה ברירה, לאף אחד, לא נכון, אמא? ואז כמו צללית מנגד השמש, שכעת היא כבר כמעט נוגעת בים הלא־נראה, בא גבוה וחסון אחד, עם רעמת תלתלים מוקפי הילת השקיעה, שופע על סביבו חוסן עלומים שקט, האח המיוחל אל החרדים לבואו בקוצר רוח, אה, אליהו, הוא מקבלו בברכה, ויש משהו לאכול, אמא, לֵך לךָ, אומרת אמא, כל כך דאגתי, מתפנקת אמא, בוא אתן לך נשיקה, מחמדי שלי, מה זה ניקוֹסיה, מה סיפר לנו אליהו, אליהו, מתנער האח, הוא מעקרון, שקרן כמו כולם שם, וחלמאי כמותם, וכעת רואים שהביא איתו איזו קופסה ומוציא אחד אחד צברים שקטף בדרך וכבר גילגל אותם בחול עד למחיקת שיכיהם, ובאולר שלו עם הלהב העוקמני משהו הוא חותך שני חתכים בצואר הפרי ובבסיסו וחתך אחד לאורך כרסו ובאגודלים מוקעים הוא דוחק בביצת הפרי שתצא זהובה כולה לאור הדמדומים, ועובר מאחד לאחד, תתכבד, הוא אומר, נדיב, וכל אחד נוטל ומתלקלק עם המתוק הגרגרי והחמוץ הזה, מלבד אמא שטוענת שזה עושה עצירות, במחילה, ומלבד יגאל מנורדיה שבמהירות מקבל שניים ובולעם חיים בעודם בכפו ומקבל גם שלישי להחזיק עד שייבלעו הראשונים לגמרי, אם לא ייחנק קודם, והאח הגדול הזה מנקה אז כף בכף ובמאור פנים אל אמא, שימי משהו לאכול, אמא, ולא נחכה לאבא? אומרת אמא, וזה כמין רמז לשלושת הקטנים להיפרד לשלום ולהיעלם, אף כי יגאל קצת מתמהמה אולי יזמינו גם אותו, נמוג מייד כמו נידף מתחת חופת האדמוּת הגדולה, הקורנת כאילו כל השאר חסר ממשות, וגם אבא צף מן הצד ובא אז בשקט, ואומר שלום בשקט, ולאליהו הוא אומר שאת אביו הוא מכיר היטב, הרשקוביץ מעקרון, מה שייך.

אפילו אבא איננו יכול שלא לחייך וגם לצחוק פֹה ושם, קצת במעוקם כמי שמכבר לא צחק וכבר לא יודע איך, ואמא פורצת בציווחת לֵך לךָ שלה, למשמע כל הלהג הצעיר והשובב סביב שולחנה והדג שלה מתכלה מהר עם הסלט ותפוחי האדמה המטוגנים שלה, ויפה לה להגיש ליודעי אכילה כאלה ולנהנים מכל נגיסה, ואיכלו עם הרבה לחם, היא מעודדת את בעלי התיאבון הצעיר, וכד המים הקרים סובב במעגל ונעצר יותר אצל צי הצעיר מכולם, מפני שאת שאר כל האוכָלים הוא מתעב, ורק עושה עצמו מכרסם בשיניו הקדמיות ושלא ישימו לב אליו, והארוחה מסתיימת ברפרפת, פודינג צהוב שאמא קוראת לו כִּיסֶל, ומחסלים את כל הכיסל שנועד לכל השבוע בבליעה גדולה אחת, אותם שני המקוואים לעתיד, שנכונו להם בקרוב רק קציצות גמלוניות ורק ממה שיצליחו לסחוב פה ושם, מלבד הלחם. אבל נדיבות ליבם של השניים לא תמה בזה, כי הם מזמינים גם את הצעיר שלא זלל ולא סבא, לבוא איתם לסרט, בלי להתפלח, ולהיות יושב בהרווחה עם קלח תירס חם על הספסל ולא רבוצים כצפרדעים בחול מאימת הסדרנים הבולשים אחר המתפלחים, כראוי לנסיכי תל נורדוי ולאורחיהם, ואבא עומד לראותם הולכים, כפוף יותר מפעם, חיוך עקום מתחת שפמו שהאפיר וגם משהו מן הדג שנתלה בו מוזנח, ואמא מקנחת ידיה בסינור ועיניה עדיין דומעות מן הצחוקים, ומן ההיוותרות פתאום בלי הנוער, ואילו השניים הגדולים בצעדי מחול כמעט והנער הדק מִתקפץ אחריהם שלא לפגר, ורק שומע ורק מקשיב כראוי לקטן בפני גדולים, פונים לסירקין שבין קצת בתיו הבנויים נטוש עוד הרבה חול מזהיב שעונה לאדמוּת השקיעה הכבה והולכת, וסובבים ימינה בבוגרשוב, ומייד שמאלה לבן יהודה, ורק עוד כמה מעוגי מחול, וכבר זה בית העם והסרט בן חור, כשקורה משהו שעוצר אחד מהם, את הצעיר מכולם, ושעובר קצת זמן עד שהם מבחינים שאיזה חוט דק ניתק מהם ולא נגרר עוד בעקביהם. מה קרה לך, שואל האח הגדול, לא מתחשק לך, שואל גם אליהו מעקרון, ודי בהקלה, מפני שיש לו תכנית מה לעשות לאחר הסרט וכבר נדבר אפילו עם אחת עדינה ועם אחת בלהה, שאולי ייפגשו כאן, אצל הקופה המוארת, ושאותו חוט דק אינו בהכרח להועיל לקשר הזה, לכו אתם ואני עוד מעט, מצייץ להם הנער, והם אינם מתעקשים עליו, ויש להם שתי סיבות טובות למהר, ואילו לו יש סיבה טובה אחת להיעצר על מקומו, צלילי פסנתר שהגיעו מאחד הבתים משמאל בבן יהודה, ושהם בדיוק אלה שכבר ימים רבים חשב עליהם ולא ידע איך או מתי, ובבת אחת נפלה עליו ידיעה ברורה, והֵד התרגשות ענה לה.

כן, זה כאן, התרונן, כן זה כאן, ידע מתוך בטחון סהרורי, ואלה הם צלילי הפסנתר שלה וזו היא וזה כאן. לא בחזית הבית אלא כמובן לצד החצר האחורית, וכאילו כבר היה כאן פעם, בדילוג אחד והוא כבר שם, ויש שם גבעת חול קלה שלא נמחקה עדיין, ובינה ובין הבית ממלא הכל עץ תות צעיר, שבלא שום מאמץ נתעופפת וכבר אתה בחובו, בגובה החלון שלךְ, בוודאי שלךְ, רק הושטת יד, ואין עוֹד מפריד אלא דקוּת התחרה של הווילון, ואילו קמתְ היתה צלליתךְ נופלת ומצטיירת על דקותו המתנשבת, ונראה שגמרה מה שניגנה קודם, וכעת מדברים שם, המורה שלה או אמא שלה, ועוד מעט, הלואי, תתחיל שוב, ובאמת הנה כבר התחילה, שלושה צלילים ובשקט, ועוד פעם אותם שלושה ובשקט, ועוד קצת ושוב הפסיקה, ואולי עשתה שגיאה והמורה מתקנת, אף כי מה פתאום שהיא תעשה שגיאה, ושוב אותם שלושה, ככה, פַּ־פַּ־פַּם פַּ־פַּ־פַּם, ועוד פַּ־פַּ־פַּם פַּ־פַּ־פַּם. והולכת הלאה בצלילים דומים אבל משתנים לאט, כאילו לאט לאט יודעים לאמור יותר, ופתאום זה כל־כך נוגע בך, עד שאתה משליך עצמך מן העץ למטה אל החול וחוזר ומתעופף למעלה מרוב נירגשות, צלילים שקטים היא עושה כעת, בלי לדעת שיש דף תווים לפניה ושלא היא שממציאה כעת מה שמנגנת, ובלי לדעת ובלי לשער שצריך לשער משהו, על איזו שנת 1801 אחת למשל, ועל איזה בטהובן אחד, ועל שתי גבירות נכבדות, הרוזנת תרֶזה ואחותה יוזפינה לבית בּרונסוויק, שפעם השתגע מאהבה אל האחת ופעם אל אחותה, ובכל פעם זו אהבתו האחת הגדולה, ולבסוף כמובן שתיהן נישאות לשני אדונים שאין להם כלום בראשם מחוץ לסוסים, למשתאות ולכסף, ובוודאי בלי לדעת שהיה עליך לדעת יותר על איזה אופוּס עשרים ושבע בדו דיאז מינור, מפני שדברים כאלה לא אומרים לך כלום ולא מתחילים לאמור, וכולך רק אחד נבער מתל־נורדוי ורק פתוח מפולש לצלילים עצמם, בלי שום קשרים לכלום מעבר להם, יושב בתוּת שממול חלון מיכאלה ואין לך צל של מושג על אותו בן השלושים ואחת שישב פעם וכתב לאיזו בת שש עשרה, ושמאז ועד היום כל בת שש עשרה מנגנת בכל מקום ושומעת איך הוא מדבר אליה במיוחד, ושרק בנות שש עשרה יודעות לנגן נכון ולעומק את סונטת אור־הירח ולא אף בת תשע שהיא, אפילו צמתה על גבה והיא גאוותנית כזו, אלא שכעת אתה שומע רק אותה וזו היא, ורק סולמות עולים לפניך ויורדים במרוצה, עם הטחות פתאום ברעמים נועזים ומהדהדים, שאת עושה כעת להפליא, מרנינים כל־כך, רצים להם בעלֹה ורדת שאת עושה, כל־כך ממלאים, עד שקשה להאמין שרק וילון תחרה חסר ממשות בינינו ואת גם לא מעלה בדעתך שאני חבוי אחד בעץ התות שלך, כשם שמעולם לא הבחנת בי גם כשהיית כמעט נוגעת בי, ורק עוברת לך על פני כאילו אינני.

שלוש תפיפות קלות ועוד שלוש ובשקט, ושוב שלוש ועוד שלוש ובשקט. ואחר כך הן מתחלפות באמירות ארוכות יותר והולכות ומשתנות וכאילו משחקות באמירה הראשונה, ופתאום גם מגיע הרגע, והן פותחות ויוצאות במרוץ, כמו סוסים שפתחו להם, וגם יפים כמו סוסים רצים, ולמטה, כל הזמן שני צלילים נמוכים, עמוקים ועבים, ואין צורך שיבוא מישהו ויספר על איזה אגם קסום בלילה ועל סירה מתנדנדת ועל שני אוהבים שרק נשימותיהם בלבד מניעות את בבואת הירח במים, הכל מובן בקלות, והכל קרוב ונוגע, ומי יכול לדעת היום מה שיתחיל לדעת רק בעוד שבע שנים כי הפַּ־פַּ־פַּם ששמע מעל התות, אינו אלא סוֹל־דוֹ־מִי, ליתר דיוק, סוֹל־דיאֶז דוֹ־דִיאֶז מי, ושהבּאסים הנוהמים מלמטה, נוהמים בחצאים ובשלמים, ויתברר גם שעוד אז ותמיד היו לסונטה הזאת שלושה חלקים, נבדלים, ושכל חלק נקרא בשם, אדאג’יו סוֹסטֶנאטו, אלגרטו קצר עם רוֹנדו, ופְּרֶסטוֹ אַגיטאָטו, מהיר ולא יִבוֹש, נרגש ולא יבוש, ואפילו נלהב ולא יבוש, ושר לו בקול רם ולא יבוש, וגם בלתי מתחשב מה יגידו עליו ולא יבוש, כשפתאום פורצות נביחות עסיסיות מן החדר, וכנראה שזה צי שבחדר התעורר מן הרעמים הנרגשים והתחיל לנבוח על צי שבעץ, וצי על צי מי יתנני במקומך, ומרגיעים אותו בגערה שישתוק והוא גם משתתק, כלב טוב מבית טוב, ורק הזה שבעץ, הצי שעל התות, לא יכול להשתתק, חבוי ולא נודע אלא לכלב שנשתתק, ואפילו לא יודע שממש לא הרחק מכאן, ממש בשעה הזאת, ממש כאן בתל נורדוי, יושב לו כעת האיש המשונה הזה, זה המשונה השני שהולך תמיד אחרי המשונה הראשון, הראשון שאש אחוּזה בשער ראשו האדום ורגליו נגררות להן שְכוּחוֹת אחריו, ושלא רוצה לדעת על החול ולא מוריד מבט אליו, ושאלמלא נגררו רגליו בחול המשקיע כבר היה מזמן מתעופף כולו באש ואיננו, והשני הזה שמשתרך תמיד אחריו תמיד מכופתר תמיד רוטן ותמיד ראשו כפוף אל החול ואל תלאותיו בחול המייגע, ושהנה ממש כעת, בחדרו, הוא יושב ומתרגם למענו את ז’אן כריסטוף, שנכתב בדיוק בשביל בני השש־עשרה כשיהיו שומעים את בן השלושים ואחת מתרפק עליהם, מנסה להתקרב אל יופים, חולה אהבות ואכזבות, נקלע מסערה לסערה, ופרק אחד יש בו בז’אן כריסטוף שנפתח בקריאה “יש לי רֵעַ”, “יש לי רֵעַ”, ממש כמו הפַּ־פַּ־פַּם פַּ־פַּ־פַּם ששמענו כאן, ושאי אפשר לעצור ולא להתחיל להתייבב כשקוראים בו כל־כך, ופתאום יודעים עד כמה נכון, ועד כמה מדויק, כעת כשתלוּיים פה על העץ שמאחורי החלון, ושמעבר לכל מה שעומד כאן, בין גמור ובנוי ובין עדיין מידברי ופראי, עם רעש הים תמיד, יודעים ברור, שגם אני, תִראו שגם אני, שגם אני אעשה, מין יפה גדול כזה, חכּו, גם אני אהיה עושה ככה, אולי לא בפסנתר אבל אומר כמוהו נכון ככה, גדול בדיוק כמו שמרגישים ואמיתי כזה וזורם כזה, ושר כזה, שלא יודע איך קוראים לו, אבל שיהיה ממש כזה ושגם לו יקראו אז ככה, ובלא שום רתיעה, פּרֶסטו אַגיטאָטוֹ ולא יבוֹש, חכו תראו.

דגון

זה בית הרב. קמים בבוקר בבית הרב. כשנשאלים מסבירים שאנחנו גרים בבית הרב, והשואלים אומרים, אהה, בבית הרב. כשהאמת היא שבבית הזה אין שום רב, ולא שרידים של בית רב, ולא צורה של בית רב, ואולי פעם גר בו הרב, לא ברור איזה, ושמו נשאר אחוז בבית לבלתי הפרד, כציון מקום, כמורה דרך, ובמקום מספר לבית הזה, שבקצה רחוב יעקב הארוך, לצד בית העלמין, על הגבעה הפחוסה, זקור משהו מעל האדמה, על גבי מסד אבני כורכר אדומות לבנות, ו“דֶבֶּש” לבן מקולק ואדום דהוי, עד שצריך לטפס ולעלות כמה מדרגות כדי להגיע אל דלת הכניסה, ושקט עמוק סביבו תמיד, ובעיקר בלילה, כשאפשר לשמוע מקרוב את תני הלילה באים רעבים לחפש ולנשוך, וכל הכלבים מסתערים בנביחות שצף קצף, ואפשר לשמוע את פעימות מנועי בארות הפרדסים פועמות ברצף שווה כמו לב, אף כי בצבעי קולות שונים, וכמובן את געיות הפרות מן הרפת של האיכר יהודה שממול, שבבוקר כשהרועה עטייה משכים לקרוא לו בשמו בצעקה בלתי משתנה כאילו היתה חריקת שער נפתח במועד קבוע, חואג’ה יוּטָ־ה־ה־ה כזאת, כדי שיתיר כעת את הפרות שלו מאבוס הלילה הריק, ויניח להן לשעוט בהדר כבד ובחשיבות ובגדולה של פרות דמשקאיות אדומות וגבוהות, עם שהן מטילות חפשי התרזות לחות וטופחות ועם שהן נדחקות כולן כאחת אל השער להצטרף מתוך חיכוך גופים גדולים אל שאר הפרות שכבר ליקט עטייה הרועה לאורך הרחוב המתעורר, וימשיך עם העדר הגדל והולך מחצר לחצר והחוצה לעבר בית העלמין, והלאה אל הפרדסים ואל הכרמים שעל גבול המושבה מזרחה, ואל חלקות העשב שכבר קמל למדי בסוף הקיץ, שהיה קיץ מוטל חם ועייף ואדיש למדי על כל הפתוח שמעבר למעובד ושלא יחזרו ממנו אלא עם ערב והעדר יהיה הולך אז ונפרט ליחידות יחידות, פרות היודעות אבוס בעליהן, ושוב בצעקה חורקת יוּטָ־ה־ה־ה כזאת, ותלכנה ותתמעטנה מחצר לחצר עד האחרונה בהן, והרועה יתנדף אז כבקסם לבלתי היראות עוד עד השכמת הבוקר, ואז, עם דמדומי ערב, כשהן נקשרות שוב לאבוס שריח חרובים כתושים נידף עצלני ממנו, בחום הכבוש שנצטבר עמום ברפת כבוש עם שאר הריחות החריפים, ומייד יתחילו להיתזז שם קילוחי החלב אל הדלי בט־ז־ז־ז המזמר שלהן, שמעורר תמיד כל מיני רגשות נסרחות לכאן ולכאן, לא כולן מוסברות היטב, בתוך כדי נתיזת החלב הנחלב אל תוך הדלי בקצב מתמיד ובקצף מתאסף בשוליים, ושיש בהן גם משהו מכמר את הלב, ואחר כך יהיה שקט כל הלילה עד ההשכמה מלבד אותן הגעיות המתמשכות בכלות הגעגועים, מפעם לפעם, ומלבד מחזורי קריאות התרנגולים סיבוב אחר סיבוב כל הלילה, ומלבד המוני הצרצרים אין קץ שמנסרים כל הלילה את החושך בשקידה חדגונית לא תלאה, פעם כאילו לכסות דברים שנעשו בחושך, ופעם כאילו באמת ובתום היו מקהלות שירה, ומלבד, הרחק מעבר לכל זה, רחוק ועמום פתאום גם רעש הים, שהלילה היה מביא אותו פעם רחוק ובלתי ודאי ופעם ברור וקרוב, אף כי לעולם לא כל כך ברור ובוודאי לא כל כך קרוב כמו אך זה לפני כמה חודשים, בסוף החורף, כשתמיד היה מנהם והומה וכמעט בהישג יד, ובין רוטן ובין מלחש תמיד היה כאילו ממש רואים איך באים גליו השטוחים ומתרפקים בלקיקות חמימות מלוחות עם תחרות הקצף ההן, ממש שם מתחת למרפסת ביתו של יגאל שאביו מונצ’יק בנה אותו בידי קבוצת פועלות מופלאה, ושזה כמה חודשים, מאז החורף, התרחק ונהמתו אינה מגיעה עוד אלא רק כשהשקט מלא ורק כשהים מלא נהמה, ורק למי שמתהפך כל הלילה על מיטתו ולא נירדם, ומצטרפת אליו גם אותה התפוקקות עגומה זו של תקרת העץ של בית הרב הזה, תקרה גבוהה, בלי אף ניברשת זכוכיות מדנדנות חרש, ושעושה ללב הלא נרדם עוד מנת עגמה, ובו בזמן גם מנחמת, וכאילו שום דבר לא סוף פסוק, לרבות התפוררות הבית הישן הזה הנמשכת ביתר תוקף בלילה, בלי להכחיש כלום ובלי לאשר כלום, וגם זה אולי מין רווח, ואולי באמת לא כלתה הרעה, כששוכבים מתהפכים בלתי נרדמים כל הלילה בבית הזר הזה שגרים בו כעת, בבית הרב.

גם לא קוראים לו עוד צי, וגם לא יודעים כאן שזו חניכתו המוסכמת על הכל, כשם שהיה מוסכם על הכל לקרוא צִ’פָּאף לזרובבל, ולתקן בכינוי את השם שההורים מחוֹסר ראיית הנולד כינו לילד ארעית, או לקרוא ליגאל הלז גלֶגוּלֶה, גם כשהוא מתכעס אז, ומטיל לשווא אבנים וצרורות וענפים ומה שמזדמן לידיו הכועסות וגם בעיטות רגל בכל מי שיוסיף לקרוא לו גלגולה, ובכל מי שרק נדמה היה שכך קרא לו, וכלום לא עזר לו, וזו דרך העולם, וכעת קוראים לו דגון וזה גם שמו בבית הספר, ולא לכבוד האליל הפלשתי שהיה גר בשכבר הימים ממש כאן בבית דגון מצפון ובעקרון מדרום, ובאשדוד במערב ובגת אי שם, ושהיו מעלים לו קטורת באפו, ומדלגים ומכרכרים לפניו בכל עוז, עם כל העפולים והטחורים ועכברי הזהב וכל השאר, ולא דגון על שם הדג הקטן ההוא, שיש כמוהו מתרוצצים בהמוניהם בין הסלעים הירוקים שעל שפת הים, מתכסים מים ומתגלים חליפות, וכמו עננים של פעוטים שקופים שכמעט רואים להם את כל מערכות בטנם הקטנטנה והגמישה הזאת, כאילו, ושלעולם לא הצליחו למשות אחד מהם מפני שהם חמקניים ומתעופפים במים הרדודים סיעות סיעות מתרוצצניות כאלה, ממש בשלוליות המחוקות הללו, טסים רבבה לכאן ורבבה לכאן, לא מפני שאינם אלא רק במין הזייה של הרואה המשתאה להם, אלא מפני שהם חמקמקים כאלה המתחמקמים עם כל קטנותם שרואים דרכה את אידרתם השקופה כחלחלה, כאילו, אלא דגון, שוב, בגלל כלב אחד, לא מוזר? שוב כלב רוח, של צילה, הפעם, צילה מן הכיתה שלו שאין בה אלא רק שלוש בנות צילה ושלומית ובתיה שקוראים לה בשקָה, דגון שגם הוא כלב ציד זרזיר מתניים, דק רגליים ארך אוזניים רטוב חוטם ורזה וכחוש וצנום ודק שקשה להבין איך יצור גבוה כזה ורגיש כמוהו אין לו שום ממשות הגוף ולא דמות הגוף אלא רק כלונסאות קוויות דקות של רגליים כאלה ורק עיניים שחורות גדולות ועצובות או אולי חכמות כאלה מביטות מתוך אין כלום מלבד הכתם השחור מתחתיהן שהוא החוטם המרחרח שלו, הרגיש תמיד, וכך הוא מסתובב כעת בעולם החיצון כדגון, וגם לא מסתובב, ורק מעט מאד הוא בחוץ, ועוד פחות מזה רוצה להיות בחוץ, וככל האפשר רק בבית, ספר אסוף אל חיקו וראשו בין כפותיו, ולא מגיח כמעט מבית הרב, ובלי אף אחד, וכל ילדי תל נורדוי שלו נקטעו בבת אחת, כמו ברז שנסגר, ואין עוד ילדים סביבו ולא הולכים אל ילדים, ורק יחיד ולבד ולבדו, ואפילו כשהולכים לבית הספר ובאים בין כל הילדים, הם לעצמם והוא לעצמו, והוא וכל מה שהוא לא מעניין אותם והם וכל מה שהם לא כולל אותו. וככה זה.

בית הספר הוא קומה אחת מתחת לאקליפטוסים ולקזוארינות מאובקות, ולכל חדר שני חלונות אל רחוב יעקב רמי תריסים מאובקים, ובכיתה ז' רק שלוש ילדות והשאר ילדים שרובם כבר בחורים גברתנים, שלושה בנימין, האדום, השחור והחסון, ודוב ואריה וצבי, ומשה ואהרון ויהושע, וייגאל וגואל ויגאל, וגם רחביה ופתחיה ואמציה וזה, ככל הזכור הכל וכולם, ושלושה הבנימין האלה חזקים כמו מתאבקים שרואים בסינימה (אם המנוע המפעיל את החשמל לא מאכזב באותו ערב ואם עמרם המציג הספיק כבר לתרגם ולצייר את התרגום על סרט לוואי שמתגלגל בצד הסרט, לעתים מפגר ולעתים מקדים בלי שאיש מקפיד, ורק כשעובר כל גבול, שורקים לו באצבעותיים וגם מריעים עמרם התעורר!), ומספרים כי אחד מן הבנימין אפילו תפש פעם והרים סוס אחד בקדומותיו כשהסוס מופתע ומשתבש להישאר על אחוריותיו, ואחד מן הבנימין אפילו הרים את העגלה בידיו כדי להוריד גלגל לתיקון, ואחד מן הבנימין, מספרים, חיסל במכת אגרופו גנב אחד שפרץ לכרם אביו לפני שהספיק הלה לצייץ ציוץ, ובוודאי שלא לקטוף אפילו גרגר, סיפורים שמעוררים צחוק כללי, הערצה כללית וגם זהירות מפניהם, שלא יתחשק להם לנסות אותך בהתגוששות של צחוק, והם משועממים רוב היום בלי להסתיר, ולא רק בשיעורים, מלבד בכדורגל, ומלבד בעבודה בפרדס אביהם, שהם חוששים כל אחד מאביו, למרות כל כוחם הפראי, והם יורקים משעמום ארבעה חמישה מטר לרוחק, ומוצלחים לקלח מימיהם לפני כל הקהל בקשתות ארוכות, ומלבד כשהם צוחקים לבני שיניים אל הבנות ומצחקים אליהן ברמזים עבים, וגם מיטיבים במסרק שמור בכיסם את בלוריתם הבוהקת שחורה צהובה וחומה ושובל אין קץ של מיני סיפורים נכרך תמיד אחריהם, לא בדוקים לפרטיהם, וגם לא מובנים לפרטיהם לחדש זה מקרוב בא, מעשה בכל אחד מהם ובבנות שומרי הפרדסים הערבים פה ושם, בין אם מעשה אגדה ובין אם מעשה מישאלה, וכל מיני הצעות מן הנסיון איך להשיג בזול ובקצת כוח דברים אסורים ומושכים מאד, שמשום מה כשהוא מתקרב הם משתתקים, כאילו צריך להתחשב בו, גם כשהוא רק דגון קטן אחד חסר שום ערך ולא מועיל לכולם אלא אולי רק כדי ללכת להלשין לפני איזה מורה או משהו, ולא איכפת להם כלום מיובל העגלונים שהמורה בכור לוי קורא לפניהם בהטעמה מצוינת, ולא מסיפורי פרץ שזה משעמם מזה, וקשה להם למלא אפילו חצי דף בחיבור המתבקש מהם, עד שבאה ההפסקה כדי לעשן וכדי לדבר חופשי ערבית ועברית עם אידיש ופניני רוסית, מלים בודדות מוקפות שתיקות מרשימות, מלים בסלע, באופן שכדי לבטל מישהו עד תכלית ביטולו היו אומרים עליו, בבוז גדול, שהוא ממש “לא מועיל”, ממש בִּינְפָעֵש, שהוא שלילת הפועל נפע, שהוא התועלת להועיל, ביטול מבטל עד תכלית הביטול, ושזה מה שנמנו וגמרו על דגון הדק והדל הזה, שהוא בִּינְפָעֵש גמור, אלמלא אחיו, שחקן הכדורגל הדגול, המגן הימני של מכבי יהודה, שמביס בבעיטה אחת משער לשער את מכבי ראשון ואת מכבי נס ציונה, והומם אותם בהימום סופי, עד שהם מתכווצים ונמלטים מן המגרש מבויישים ולא ייראו פניהם עד יום ראשון בערב, ובזכותו נזהרים גם באח הלא מועיל, גם כשהאח המועיל נמצא במקוה ישראל כל השבוע ורק מפעם לפעם יבוא לשבת, עוטה מחלצות מקוואי המתגאה לו בשמו, מוקף סיפורי דברים מתוקים ואסורים שמשתתקים עד הס כשהלא־מועיל מתקרב לתומו לטווח שמיעה.

עוד שנה יסיימו חוק לימודיהם וייחלצו לבסוף מכל בזבוז החיים על בית הספר, כאן כמו בתל נורדוי, מלבד ששם יהיו יוצאים מייד להגנה להכשרה ולתנועה, בכל חופש גדול מן הגימנסיה הרצליה, וכאן ייצאו לכל השנה לפרדסים, למחסני “פרדס”, ושניים אפילו לביירות “ללמוד עורך־דין” – מלבד הבנות שילכו ללמוד גננת וללמוד פסנתר בכרך הגדול, ומלבד בתיה המכונה בשקה, שאפילו המורים נוזפים בה, ברזל בראש, קצת מפני שזה באמת, וקצת מפני שאביה הוא הנפח האדיר הזה, עם השפם האדיר, עם הרוסית המצלצלת ומפרזל הסוסים האדיר, והיא כבר מוכנה להתחתן – ומלבד עוד אחד, פתחיה, שכבר ידוע שייסע ללונדון ללמוד עסקים, וכשמרכיבה על חמור יעברו לרכיבה על סוס ולרכיבה על אופנוע, ולרכיבה נוחה יותר ומכובדת יותר באמריקאית, שברולט או פורד, עוד מעט כשעסקי הפרדסים יעשו פרוֹספֶּריטי שהוא שגשוג השווקים באנגליה. ולאן יפנה דגון? מן הילדים שיעשו אגודה אחת וילכו להגנה להכשרה ולתנועה ניתק, כשם שניתק מהפיכת המציאות שישנה למציאות הנכונה שעושים אותה על ידי השבעות ובכישוף המלים הנפלאות בלבד, בצל הצריף עם המטפס הירוק, השבעות שבאו להם מן הספרים אדומי הכריכה ומהתלקחויות הדמיון הפורה, כשם שניתק מן היחד שהיה מקיף את האחד ועושה ממנו רק עוד גרעין אחד בפרי הגדול מרובה הגרעינים, כמו באבטיח או ברימון, ומעתה אף אחד לא יהיה הולך עוד לשום מקום אלא תמיד הם רק כולם בחבורה יחד, תמיד יחד ולכל מקום, וסופם בהכרח גם להגיע לקבוץ מעוֹז ולקבוץ בית־השיטה ולקבוץ חמדיה, ולקבוץ בית־אלפא ולעוד פה ושם, וגם למושב או שניים ולהגנה ולפלמח כולם, ואילו אל הילדים הגברתנים האלה אינו יכול להתחבר, הם לא צריכים אותו ולא הוא אותם, והסיפורים הנאמרים ברשלנות מהודרת ובבוז מהודר לכל אמירה שלימה ולכולן, וכל מלה באה בקושי מפני שכך יפה, ויפה לחכות עד המלה הבאה שתבוא בקושי, מפני שכך מדברים המועילים, אפילו כשהם מספרים על איזו מלכה’לה אחת, שמנה ונמוכה ומטומטמת, שאפשר לעשות לה הכל וגם להפשיל על ראשה את השמלה, ולראות לה ולהראות לה, בחופן סוכריות, ושדי להם במעוגי ידיים כדי לתאר בנדיבות את כל מיני היתרונות המעוגלים שיש לה בגופה של מלכה’לה הצוחקת תמיד וריר נוטף לה, או מספרים על מעללים נהדרים שהם עשו לאיזו זקנה אחת שבישלה לזקן שלה וחטפו להם מן המטבח ונתנו לכלבים, והזקנים עדיין מחפשים, או נתנו לרועה הערבי והלשינו עליו מייד עד שנתפש, או מתחרים מי יוכל לעקור את העמוד החדש שתקע פלוני בשער חצרו לאחר יגיעה מרובה בחפירה, לעקור במשיכה אחת ולהשליך כנצר נתעב, או בשבתות בחצר בית הכנסת כשמחכים שיגמרו שם, לבושי יום טוב, ועד אחר הצהרים כשיבוא לבסוף וילכו לכדורגל, והערב יבוא ויעשו חשמל בסינימה של עמרם ויציגו שם סרט ויהיו מתנדנדים בפינת הרחוב מתחת לפנס הדלוח, רק מרוב גודל ורק מרוב כוח ויעמדו מתנודדים ויצאו ויפצחו גרעינים וידליקו בהידור להפליא סיגריות ויטילו אותן במעוף לא גמורות, ויגידו בקושי דיבורים מתקשים ואיך שהוא כבר יהיה חצות וילכו לישון, וככה זה.

מפני שלבסוף בא המשבר, ועל אף כל השתדלותו של הדוד דויד, האיש הנקי והטוב, החבר בהרבה אגודות של טובים שעושים טוב, וגם על אף כל רצונו הטוב של אדון דיזנגוף לא היתה ברירה, ואדון דיזנגוף גם ניסה להמתיק משהו והבטיח שבהזדמנות הראשונה וכשרק ירווח ושכולם מעריכים מאד, ורק צוק העתים ומה לעשות ונגמרו כל התקציבים וסוגרים ומפטרים ומשלחים ונועלים ואין מה לעשות, ולא מרוע לב אלא באמת רק מצוק העתים, וככה זה. ומה נשאר לעשות? לא נשאר אלא רק לפנות אל הדוד משה, הדוד זעום הפנים שמאז התאונה שהיתה לו נשחתו פניו משהו ויש עליו משקפיים כהים עם סוככי עור בצדדים, וקשה לדבר איתו תמיד ועכשיו עוד יותר, ואם באים לא ביום הטוב שלו מוצאים אותו סגור, נזפני, ממעט דיבור ולעתים גם מטיח מלה קשה שקשה להתיישר ממנה או לשכוח אותה, וגם כשזה עצמו ובשרו בן אחיו שאיתו התגלגל בכל ההתחלות הקשות, מאז באו ויחד בנו את הארץ הקשה הזאת, כמעט שלושים ושבע שנים מלאות וקשות, שנים קשות של ארץ ישראל קשה, זה בדרכו שלו, איכר ופרדסן ואיש ציבור ומנהיג האכרים וכותב מאמרים וסיפורים ורבים שוחרים לפתחו, מקווים למצאו לא ביום הלא טוב שלו, וזה בדרכו שלו, פועל בין פועלים יותר בצידי הדרכים מאשר בדרכים, הולך לכל עבודה שהפועל העברי צריך להוכיח עצמו, עובד אדמה, נפח ומפרזל, גנן בגן ילדים ומורה לפועלים, וחוקר בלילות את משק הארץ בהשוואה למשקי העולם, מעולם לא מדבר ברבים, כובש בתוכו ומזקק שבע וכותב מדויק, ואיווה ללכת עם כל חבריו שיחד עברו את כל מבחני החברות הקשים, כולם מצולקי תלאות הארץ הקשה וסימניה חרותים בהם, ואיווה להתחיל בנהלל, בדיוק כפי שחלם מעולם לעשות לבסוף, עם בן־ישי ועם בן־ברק ועם נתן חופשי ועם כל השאר, ולא נסתייע והלך לתל־אביב דרך נוה שלום ובנה בית במנדלי בלמעלה ממה שהיה לו, והקים את המחלקה הסטטיסטית הזו ששמה יצא לתהילה בין מומחי המשק והכלכלה, עד שלא היה משקיע חדש שלא בא ללמוד ממספריו, צנוע אחד עושה לבדו הכל, עד שכמעט שכחו אותו בפינתו, ורק נזכרו בו כדי לפטרו, באמצע בתוך כדי שהוא יושב וחורז מספרים בטורים ארוכים ונקיים, ויום אחד ומה שיגור מפניו בא, והלילות הרעים ללא שינה הוכיחו לבסוף את חזותם השחורה, ובא על העיר המשבר, השפל, המחסור, הרעב, הבורחים מן הארץ, השולחים יד בנפשם, המובטלים, הסיוע, מטבחי התמחוי, והפיטורים, הפיטורים הפיטורים, ולחזור הביתה יום אחד וזהו, ובידיים ריקות, ובחובות מעבר כל סיכוי, ובלי כלום, ויום אחד לחזור הביתה וזהו, וצריך היה למכור את הבית, בחצי חינם בגלל השפל, ולחפש מהר, ואם לא למענו, שיכול היה לוותר כעת על הכל ולמות, כן, ודי, הרי למען הילדים, והוא אדם שבור בן חמישים וחמש, גופו שבור וצורתו שבורה וקומתו שבורה ובקושי נגרר מיום ללילה ובקושי עובר את הלילה, ולא נותר לו אלא להתגבר ולנסוע למושבה אל הדוד משה לדבר איתו, אולי, אלהים לבדו יודע עד כמה אינו רוצה לנסוע, ואיש לא יודע עד כמה, ואיך הדוד משה איש לא קל, שיכול ביום לא טוב אחד במלה אחת שעפה לו, לעשות ככה שאי אפשר יהיה עוד אחר כך, ואילו הדוד משה אותו היום דווקא היה איש בשורה, ולך דע איך מתגלגלים דברים, כי הנה קבוצת יהודים מאנגליה בדיוק זה עתה הסכימה איתו, עם הדוד משה, לנטוע פרדסים גדולים לאחר שתפוזי יפו נעשו סחורה מבוקשת באי המעורפל הרעב לפרי הזהוב הזה גם לטעמו המיוחד וגם ליתרונותיו כנגד הצפדינה, הצננת ושאר צרות הגוף והנפש, שם בסגריר הנצחי שלהם, והם ישקיעו והדוד משה יעשה בשליחותם, יקנה אדמות, יכין משתלות של חושחש ושל לימון מתוק, יחרוש את החלקות חריש עמוק במחרשות ענק המונעות במנועי ענק, “כמיטב חידושי האגרו טכניקה המודרנית” כמו שיש במודעות, ויסמנו את השטח ביתדות כגדודי צבא אין סופי מיושר להפליא ומתחבר לקווים ישרים מכל מיני כיוונים מפתיעים אלכסונים וישרים, ויבוא וייטע בשתי החלקות הגדולות, האחת על יד קוביבה, שקנה מידידו האפנדי הגדול מלך הקרקעות בין רמלה יפו ואשדוד, הוא עבדול רחמן בֵּק אל תאג’י, שארמונו והרמונו על הגבעה הנשפית הפכו בקרב הימים והשתנו לתועלת בריאות הנפש של אחרים מאלה שעלו והתיישבו על כל אחוזותיו באפס מחיר וכרכוש נטוש של נפקדים, לאחר שהוא הספיק ונמלט ורק צרור זהבו איתו בין שאר כל הנמלטים ואין כלום בידיהם, והאחרת על יד זרנוגה ושאת הגבעה הנשפית הנשקפת על החלקה החדשה הזו, שהולכים לנטוע אותה בקרוב, הולכים בימים אלה לקרוא בשם גבעת ברנר, קבוצת חלוצים צעירים רציניים מאד שהכשירו עצמם זה מקרוב באחוזות איכרים גרמנים אי שם בסכסוניה, כמדומה, ובשלג ובקור, ולא ייחתו מפני כל קושי כעת.

לקראת מפעל אדירים זה, שהמיוחד שבו שאינו נדבה ואינו תרומה ואינו צדקה אלא הוא השקעה של בעלי הון מפוכחים המבקשים לעשות הון, משום שמאמינים לדברי הדוד משה שהוכיח להם בשכל ישר ובמספרים וגם מספר ישעיהו הנביא, וגם מאחד העם שהוא מתלמידיו המעריצים, ומשום שחקרו ודרשו כאנשי עסק שעושים עיסקה משקית, ועושים פרדסים לשם רווח, ושעל כן צריך הדוד משה בדיוק עכשיו לעוזרים הגונים וחרוצים ויודעי דבר, מאלה שקוראים להם “מנהלי עבודה”, ועוד יותר פשוט “משגיחים”, שיפקחו על הפועלים כדי שיעבדו היטב ולא יקבלו שכר חינם, ושיהיו, לפי הרעיונות המוצקים של הדוד משה, מחציתם ערבים ויהודים מחציתם, חמישה עשר גרוש מצרי לאלה ועשרים לאלה, ולתימנים שבעה עשר וחצי, בדיוק, מפני שהארץ הזו היא ארץ שחיים בה יהודים וחיים בה ערבים וכך נאה וכך יהיה, וזה לא ינשל את זה וזה לא יזרוק את זה, והמשגיח יצטרך לדעת מי לאן ומי למה, מי לטוריה ומי למזמרה, מי למדוד סימונים ומי לחפור גומות ולשמור שכל הוראות הדוד משה יהיו מתקיימות בקפדנות ובדייקנות ובחריצות, כדי שאיש לא יחטוף ממנו, עומד ככה ומשקיף על הכל מתחת מגבעת הפקק היורדת מאד ומשקפי השמש הכהים מאד סוגרים מאד, בכל בוקר, כשהוא נאנח מאד ויורד מן הכרכרה שלו, אנחה לשם אנחה, הכרכרה הזו שכבר החליפה את האתון שהספיקה עד אתמול לרכיבה לפרדס שלו על יד זרנוגה ולא תוכל עוד להספיק לשני הפרדסים הרחוקים, ושעוד מעט יחליף אותה הסטודיבייקר שיקנה למסעיו עם הנהג גרוס, בעוד שאת הפועלים יביא אוטו המשא הגדול והחדש וויט, שקנו אצל מודעו של הדוד, האינג’ינר לוינסון בתל־אביב, קרון גדול ואיתן ובלתי חושש לשקוע בשום חולות ונהוג בידי ירמיהו המכונה אֶמָה איש רב תחבולות, וצריך יהיה לרשום את הפועלים ואת מעשיהם ואת שכרם ואת חיסוריהם ואת איחוריהם ואת עצלותם ואת חריצותם, ולדווח על כל תקלה ולמצוא עצה לכל צרה, ולראות שיספיקו כנדרש, ולטפל בעצמו בבאר החדשה שהולכת להיות מונעת בחשמל של ידידו של הדוד פנחס רוטנברג, ושמלבד כוחה הנקי והיעיל למשעי לא תהא עוד שרה בימים ובלילות ולא פועמת בקולה ולא עושה עוד צליל חלילי שצובע את המקום, ולצאת לעבודה בצלצול הבוקר ולעבוד עד צלצול הצהרים, שאינו מפתיע כאן איש מפני שהרכבת ממצרים באה וצופרת בדיוק ברבע לשתים עשרה כל יום, ושיש על כן מומחים למרוח את רבע השעה הזו לולא עינו של המשגיח, ובערב בארבע לצלצל לסיום והכל פתאום מתרוקן, ובבת אחת יורדת על הכל הדממה הזוֹ שנשארה חבויה כאן עוד מאז הזמן המידברי, כשהכל עוד היה כאן רק כורכר ורק השיך הזקן אבו חטאב היה פורח פתאום ועט לו על סוסתו האצילה מניין לאן.

וזה גם מה שנודע באותו היום לאבא מפי הדוד משה שגם הואיל ושאל אותו אם כבר אכל ומה שלום הילדים, והכל לכאורה נראה כאילו ניצל ברגע האחרון, ולמה חוזר אבא קודר כשהוא מספר הכל לאמא, וגם שזה שבע עשרה לירות בחודש, ושאפשר יהיה לשכור את בית הרב, ושבבית הספר יקבלו את הילד, ולמה הוא שחוח? לא רק בגלל כשלון תל־אביב, לא רק בגלל מכירת מנדלי 22, לא רק בגלל שהתגלה כאיש לא יצלח, כאבא שאין לסמוך עליו, וכאיש לאשה שאינה מכבדת את חולשתו, אלא, גם, ואולי, בעיקר, בגלל הדוד משה, שלא טוב להיות שכירו ולא טוב שהוא יהיה מעבידו, וגם, וזה אולי באמת הקשה מכל, בגלל הלהיות משגיח. שאבא פתאום יהיה משגיח, משגיח על הפועלים, משגיח על הפועלים שיעבדו, הוא משגיח עליהם הם עובדים והוא מעליהם, הפועלים עובדים והוא משגיח עליהם, הוא הנוגש בהם, הוא המאיץ בהם, הוא האיש של המנצל, האיש של בעל הבית, האיש של הקפיטליסט, האיש של בעל המטע, בדיוק זה שהופך עבודה לקפיטל, האיש שהפועלים מפחדים מפניו, משתתקים בהתקרבו, צד שני של המיתרס המעמדי, זה המשגיח שהמשק הנצלני ברא אותו, וממש זה שבקבוצה אין כמוהו ולא במושב, ולא בחבורת הפועלים, ולא בגדוד העבודה, וגם לא כשישב אל שולחנו הקטן בעיריית תל־אביב הגדולה, וכעת יהיה למשגיח על הפועלים, הוא שהיה מסביר כי בעצם הפועלים הם אדוני המטע יותר מבעלי המטע, ושלפועל לבסוף גם תהיה השליטה ולא לבעל הנכסים, איך נופל אדם וכל האלים שלו נופלים עליו מנותצים, ואיך אמונתו הנה קורסת עליו, וכל מה שנתן עליו את נפשו עד עתה, כל מה שהיה גבוה מעל כל הקשה בארץ הקשה, פועל, פועל עברי, פועל עברי בארץ העברים, פועל חקלאי, פועל מתיישב, תואר הכבוד, התיישבות פועלים, מפלגת פועלים, עתון פועלים, תרבות פועלים, ספריית פועלים, תיאטרון פועלים, הפועל, הפועלת, וכעת משגיח על הפועלים, מה נשאר לו אפוא לאדם מכל אמונתו, מכל טוהר האידיאל שלו, שערו הלבין וכבר לא אפור, שפמו הלבין וכבר לא אפור, איש שחוח ואפור, וזה כבר לא משבר ולא שפל ולא המצב ולא הדאגה מה יהיה, זה תראו איך הוא נראה, תראו מה נשאר ממנו מכל אבא, האיש שגידל את הארץ הקשה ופתאום נשמטה לו, ונפלה לו הקרקע מתחתיו, ואין לו עוד למטה, ולא קרקע מתחת רגליו, ולמה להאריך בזה. הוא קם כל בוקר, הוא הולך לעבודה כל בוקר, הוא לוקח בסל הנצרים את ארוחת הצהרים עטופת עתון ואת צנצנת התה הפושר, וחוזר בערב הביתה, וקורא בעתון, ולא נאנח, ולפעמים אפילו מחייך חיוך מעוקם, אל הילד, וככה זה.

ואמא, במטבח, כשהיה חוזר לא חי כמעט, ואיך עיריית תל־אביב יכלה לעשות לך ככה, ואבא, כמו כולם, ואמא, אבל אתה עוד ב־1890 עושה את הארץ שתהיה, ושאותך מכולם, אתה שבלעדיך מה היה כאן, איזה מין אנשים הם אלה, ואבא, המצב, ואמא, איזה מצב, הלא לא את כולם פיטרו, ויש רבים שהשאירו, ואבא, המשבר, ואמא, המשבר לא זרק את כולם החוצה, אין להם בושה, הלא אם היו האנשים יודעים, ואבא, כולם כך כולם, ואמא, וצריך היית ללכת אל ברל כצנלסון, וצריך היית לכתוב ב“דבר” שיידעו, ואבא, כולם יודעים הכל, ואמא, אין בושה לאנשים, את מי זורקים, ואבא, את כולם זרקו, ואמא, וכל החברים, איפה היה אחי יוסף, ואחיך דויד, מה קורה פה, ואבא, זאת מפולת שלא היתה כמוה, ואמא, לא, לא לכולם, לא לכולם, לרבים לא, והם ממשיכים לעבוד כרגיל, מונצ’יק כרגיל ויאטה כרגיל ורק אתה, ולא צריך לשתוק ואסור לשתוק, מה זה פה, מה קורה פה, ואבא, ככה זה, ואמא, מה ככה זה, פשוט חוסר כבוד, לא רק אליך חוסר כבוד, זה חוסר כבוד לכל הראשונים, חוסר כבוד לאבות, למייסדי הארץ, והיא איננה יכולה להמשיך, כתפיה רועדות, ומשתתקים. ואין מה, וככה זה. ואמא לא נרגעת ולא מוצאת מקום ואבא לא רוצה להיות. וככה זה.

כשיורדים מבית הרב אל רחוב יעקב ופונים שמאלה באים אל בין בתי המושבה, קטנים ועשויים דבּש לא מטויח, עם גגות הרעפים האדומים ועם הרבה עצי אקליפטוס, עצי תות גזומים כדוריים, קזוארינות וגם גרביליאות, ובעומק החצר הרפתות והאורוות, אבל אם יורדים ופונים ימינה מבית הרב, רק שלושה ארבעה בתים, ופתאום כל המושבה נגמרת, ונפתח כל המזרח, עם הפרדסים והכרמים וכרמי השקדים, שהפתיעו כשבאו באמצע החורף, בענני הפריחה הלא תאמן הזאת, ושכעת באמצע הקיץ מביאים שקי שקדים לקלוף בחצרות מתחת לעצי התות הכבירים, הלא גזומים, שבפנים החצר בין הבית ובין הרפת, כפי שיש כבר בסיפור נשכח אחד ציידי העזבוק, או משהו, וכרמי הגפנים, שכבר הנה התחילו להביא מהם עגלות עגלות שוקעות בחול מן הכובד הבשל של סלי ענבים תוססים כבר בדרך וקצת משכרים, ועם החלקות הלא נטועות, שבאביב חרשו אותן עד שנתגלע האדום המופלא שיש בנשמת אדמת החמרה הזאת, ממש באותו אדום יסוד עולם, אדמת האדום שממנה הלא נברא האדם, והלאה מזרחה ועד השקמות שעל הגבול ועד הזיתים, שמעבר להם והלאה כבר מתגלים הרי יהודה, תמיד תכלכלים תמיד כאילו עשן קל עליהם ותמיד קרעי צללי העננים שטים עליהם וכאילו שם זה כבר סוף השיט (ומי שירצה משום מה לדעת יותר פרטים, שוב יוכל למצוא בסיפורים של מישהו שפירסם פעם ברבים, וחבל לספר שנית, וגם אין פנאי לזה היום, כי כמה עוד נותר לנו, איך למשל הלכו ילדים לרחוץ בבריכה, מתחת לגרביליאות ההן בפרדסו הישן של מילר, או של יעקבסון, או על הטרזינות למשל שהיו מריצים פעם מתחת לחופות תפוחי הזהב ובעומק הפרדסים הביישנים, בעומק הצל הכחול לגמרי, חותכים בחוטמם קורי עכביש מנמנמים, ועל משוכות האקציה הריחניות שהיו סוגרות את שבילי החול תחתיהן כאילו היו שבילי מנהרה מנוקדת פיתי אור מרצדים, או על קניית הזבל למשל שהיו קונים פעם השכם בבוקר בסתיו מן הבדואים שהיו מתאספים בגמליהם המחרחרים בכעס ובפחד ומכל מרחבי הדרום וחייבים לסיים הכל עד שהשמש תתחזק בשמים האורים, ומשאירים אחריהם לבסוף ערימת דשן ענקית והבטחת יבולים יפים ותפוזי יפו מהוללים בשוקי ליברפול ולונדון).

אלא שכל זה נשמע היום מיותר וכאילו מאותן התמוגגויות מוגזמות על איזו תפארת שחלפה, או כאילו מנסים לעכב את מה שנגזר עליו לחלוף, וכאילו מתנשאים על פני החדשים שלא היו אז כאן, או כאילו מעדיפים את מה שאיננו על פני מה שישנו, ושוב קינה ידועה על מה שהיה, שככל קינה רק מבריחה את השומעים ורק חשודה בעיוות הראייה ובפסילה מראש של כל מה שהוא היום הזה, ואם כך או כך לא נשארה הרבה סבלנות לכל זה, ואנחנו הרי לא החברה להגנת הטבע, ולא החברה לשימור הארץ, ולא החברה לארכיאולוגיה של אתמול. וגם על הדוד משה לא כדאי לספר כאן, לא מפני שלא כדאי לספר עליו, איש מיוחד מאד, איכר ומשורר, אידיאליסט ועסקן מעשי, מסור בלב ונפש וקרוע בנפשו, רגיש וגם רגשן ואטום וגם גס, וישעיהו הנביא הוא עובדה בעיניו לא פחות קובעת מבנק אפ"ק, וקונה קרקעות מן הערבים ולא מניח לנשל את הערבים, שולל את תנועות הפועלים המעמדיות ומחייב את השרשת הפועל העברי ביישוב הארץ, איש שלום ואיש מלחמה, שתקן עד הברחת האנשים ממנו ונואם המבטא רחשי לב כולם, נחשב איכר אמיד והוא דחוק תמיד, מסתיר רגשות ליבו פנימה ובוכה פתאום בין כל אחיו כיוסף בשעתו, וביתו ההוא של הדוד משה, עם האריחים האדומים הקרים תמיד ההם, ועם עץ האקליפטוס הענק מכל עצי הארץ ואולי העולם, ועל המשחקים השלווים בצל אותו ענק עם ישי, והוא מכל גבהיו היה רק מרשרש בשקט מעליהם, עם קיני העורבים החכמים בראש צמרתו, ולא הוא ולא הם לא שיערו כלום ממה שהנה הולך לבוא עליהם בעוד שנים אחדות, כשיעלו על העץ האדיר מכל ההוא, וידחפו אותו ויעקרו אותו וימוטטו אותו ולא ינוחו עד שלא יהיה ויכרתו חלק חלק, שלא יוודע שהיה, וכלום לא יישאר ממנו מלבד השיכון שיבנו על מקומו, בלתי משער על יסוד מה הוא שוכן, ועל מקום ביתו של הדוד משה עבה הקירות ואדום האריחים וחגורת עצי האקליפטוס המהודקה אל חלונותיו סביב, כבית איתן לא ימוט, ביתו של אשרי האיש, שגם הוא נמחק כמו כל השאר כרגיל, והשיכון כלל בו גם את הבית וגם את הרפת מאחור וגם את האורווה, שבסוף לא חיה בה אלא רק האתון ההיא של הדוד משה, שעוד צריך לספר עליה דבר או שניים בטרם נירגע, ואת הלולים ואת הכרם שהיה מאחור, ואת עצי הלימון שתמיד נשלחנו לקטוף ולהביא לימון או שניים לדודה צילה במטבח, את כולם בלע השיכון ובילע הכל ולא נודעו כי באו אל קירבו, וככה זה, ואיזה סיפור ישן, הצניחה מן הצמרת כמדומה, נוגע במקצת הדברים ההם, ואין מה להאריך.

וגם על מסעיו של הדוד משה אל הפרדסים החדשים הלא כבר סופר אי כך ועל הכרכרה המכובדת שלו שהוחלפה, בהתקדמות הזמן ובהשתנות העתים, באוטו סטודיבייקר עם הנהג גרוס, ואיך אבא מחוק למדי היה מסתובב שם בין כל החידושים ובין כל ההדרים המצליחים ההם הירוקים היטב והדשנים היטב והמבטיחים היטב הכנסה טובה, ואיך, מעל הכל, ובלי קשר לכלום, וכאילו אמת נשכחת שמתברר שהיא האמת הגדולה מכל, כשכולם כבר הלכו, ונופל שקט של ערב, ושם לפאת מערב, אפשר היה למי שהדברים נגעו בו לראות, וגם מקצה המושבה, איך השמש בהליכתה לשקוע בין הגבעות ההן, שמעל הפרדסים, בעמק מעוגל אחד שבין שתי גבעות עגולות תומם, מתוארות ממש על קו האופק המתחיל להווריד בעייפות של קיץ, ואיך היתה השמש הופכת אז לגלגל גדול ואדום, שמתפשט לו מכל חיוורת חומו המסנוור בלי שום בושות, ועוד רגע והוא בכל מלכותו הרושפת הזאת, יפה וקל ועירום הולך ויורד, והולך ובא והולך ונכנס אל תוך הקוער הזה שבין הגבעות שכאילו הוכן לו מימות עולם, ונכנס ובא, לאט וכל הזמן יותר ויותר, נכנס ובא שמה, אל חובי הקערה הפתוּחה לקבל אותו לקלוט אותו אל תוכה המוכן, ועוד רגע וכל מלוא הגלגל כולו, האדום החם המלא יהיה בה פנימה, בגומת בין הגבעות הזו והיא תקבל אותו לגמרי והוא יבוא בה לגמרי אדום כולו וחם ולגמרי לגמרי, ותהיה אז מלאוּת שאין יותר ממנה.

אתון

לא? אין זוכר? את עבדון בן הלל הפִרעתוני? והלא היו לו ארבעים בנים ושלושים בני בנים, והלא הארץ רעשה כשנודע הדבר, איך יצאו כל השבעים והיו רוכבים על שבעים עיירים, וזה גם כל מה שמצא הספר הקדוש לספר על אותו שופט ששפט את ישראל שמונה שנים זו אחר זו, ולא שום סיפור נוסף, ולא שום אירוע גדול מזה, לא נצחון ולא מפלה, אלא רק איך בתהלוכה מופלאה רכבו בשורה ארבעים בנים בראש ושלושים בני בנים אחריהם, על גבי שבעים העיירים, והיא תהילתו והיא תפארתו, ואין מה להוסיף עוד, או יאיר הגלעדי, נשמע מוכר יותר, וגם לו היו בנים אמנם רק שלושים, ובלי בני בנים בינתיים, ומה עשו כל המהוללים הללו, אם לא שוב יצאו בשורה רוכבים על שלושים עיירים כל השלושים, ואחרי גבורה מיוחדת זו מחריש הספר הקדוש ואינו מוסיף דבר לא על האיש בעל השם המאיר ולא על שלושים בניו המפוארים בשלושים העיירים, וגם אם היינו מצפים ממנו לקצת יותר, ואיך לבסוף לאחר עשרים ושתיים השנים ששפט את ישראל, נאסף גם הוא אל אבותיו, כמו הרבה מגדולי ישראל, ונקבר בקָמון, כנראה מקום בגלעד.

ומה כל האתונות הללו ששאול בן קיש נזעק לחפש ולא נח עד שמצא את המלוכה, ומה החמור של אברהם אבינו בלכתו כפוף להר המוריה, ומה דבורה הנביאה שליבה יצא אל רוכבי האתונות הצחורות, ומה זכריה הנביא בן עידו שעדיין מחכה למלך הצדיק שיבוא רוכב על חמור ועל עייר בן אתונות, לרבות אותה אתון שפתחה פעם פיה ודיברה דברי טעם, מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים – בעוד שמי אינו יודע מה זה חמור, בסך־הכל, ואיך אין עלוב מחמור ואין חרפה מחמור, ואיך אין דלה מאתון ואין זולה ממנה, ואיך כל העייר כולו אינו אלא בסך הכל הג’אַחְש, וכי בעשרים לירות ובקצת עמידה על המקח יש לך חמור, שיסתפק בשיירי הסוס ובאשפַּת המטבח, ורוכבים עליו בלי אוכף בין גבו לעכוזו, ושחוץ מפה ושם כמה ניעורי נערות נוראות ובלתי משתתקות עד כלותן לאט לאט, נושא עלוב זה כל משא בשתיקה, ואפילו לא מדברים אליו אלא די לו במיצמוץ ובניטוץ נְטְץ נְטְץ נְטְץ, או בגערת האצה שנשמעת כאילו חַ־ע־א־ה־ה מתמשך, ודי לו רק בדקירה מבישה בחוטר עץ במקום מביש, ומתגרים בו בזַ־ר־ר־ר כדי שיתחיל לנעור או כדי שיהיה מתאווה לקפוץ על חמורה, והוא לא שומע אלא רק משפיל ראשו הגדול והכבד וכאילו צולל בהרהורי קוהלת, כולו אפור, לא צחור ולא שחור, מלבד אולי המכובדים שבסיפורים וביקרים שבבני האתונות בגבוהים שבהם ובאותם שעושים לסוסות שתלדנה פרד למגינת ליבן, ואילו זו ששרדה כאן לפליטה אינה אלא כולה אפור עכברי כזה, בטן לבנה, קו שחור על השדרה, עגוליים שחורים סביב הנחיריים, וזה הכל, וגם הנאמר יותר מדי.

ולדוד משה, כאמור, היתה אתון. ובתחילה עבדוּל עַזיז, האיש אשר על החצר ועל משק הבית, איש הגון ובעל הדרת הליכות, לפיפת מטפחת נקייה סביב ראשו, שפם אפור ועצוב בעיניים, היה מאכף לו את האוכף המגושם על גבה, ומאבזֵם את מיתגה המיותר בפיה, והדוד משה היה נאנח עולה על אבן ומקיף רגלו סביב האוכף ומתחזק ומתיישב נכון, ופונה אליה קצרות ומצווה יאללה, ושוב נאנח, וזו שתמיד כרעי רגליה האחוריות צמודים זה לזה וכמעט מתחככים זה בזה בלכתה, וכתם שחור אחד מעל טילפה הימני מבית, היתה מטלטלת אז ראשה הגדול ויוצאת לדרך, לשווא תנסה להריץ אותה, בכל תחבולות ההמרצה הידועות, ולשווא כל מקל או שוט, היא היתה שועטת היטב ובחריצות ויודעת מאליה את כל הדרך, עד שמגיעה לפרדס ונעצרת אצל העמוד שאליו תיקשר עם גיגית המספוא המוכנה תחתיו, ולא תרוץ לעולם אלא רק כשהיא בדרך בחזרה כשכבר ריח הבית הגיע, אז היתה פורצת פתאום במרוצת אבירים, כאילו היתה רמך מְרוצים בתחרות הגמר, ושום כוח שבעולם לא היה בולם אותה, החכם היושב נכון יישב והבער הנבהל מן הריצה יפול, ואפיים יפול וגם כשהדרך כאילו היתה ריקה מאדם, תפרוץ אז מכל צד מיצהלת צחוק ותבוז למפלתו, וכבר היו דברים מעולם, וגם ברור מי היה הנופל העלוב הלז.

וכך, בעולם שהכל בו התחיל רץ פתאום ומשתנה מהר, וכבר לא מעלים עששית בערב אלא חשמל, וכבר לא שואבים מים בפרדס אלא בחשמל, וכבר פוחתים פריטות חלילי הפרדסים בלילה, וכבר אין צורך בברכות לאיגור המים שגם היו ברכות הרחצה לפוחחי המושבה, וכבר רבים החליפו סוסים וחמורים במכוניות, ולא בפורד מודל טי אלא בפורד של ממש ובשברולט, וגם הדוד משה החליף את האתון שלו בכרכרה המפורסמת השחורה, ואותה בסטודיבייקר עם הנהג גרוס, ונטש את האתון למעצבה באורוות הסוסים הריקה שבחצרו, אוכלת תבן ואינה עושה, מלבד גיחות קצרות של הנער טאלב בן עבדול עזיז, שהיה נשלח למכולת של פאדובה, שיש לו משקפיים סגולים, והוא מודד שמן לבקבוק, ומנתח בסכין הגדולה נתח חלבה, ומן השקים הפעורים אל המאזניים עם משקלות הרוֹטל והאוֹקיות הוא מדייק במילוי אורז, אפונה וכוסמת, לשקיות הנייר החומות, ומוסיף חפיסות שוקולד עוטֶה תמונות מרחקים, ומשם למאפייה או לדואר, מדהירה בלי כבוד ואינו מצליח אלא רק בדרך חזרה כשזו הריחה את אבוסה והיתה פורצת אז בדהרת אבירים מפתעת, והוא היה צונח בבושת מעל גבה, וסל המכולת נשפך סביבו בחול, וכך כשנותרה האתון וכאילו מחוץ לאופנה, כדרך שילד אחד נותר אז בלי החבורה שממנה בא, וכבר לא מוקף בה כל היום ולא זורם איתה בכל, וחבורה חדשה עדיין לא מצא, הם לא בשבילו והוא לא בשבילם, אין פלא אם יותר ויותר מוצאים אז שני הנטושים הלא מועילים הללו זה את זה, תחילה בהיסוס, ובנטילת רשות מעבדול עזיז אשר על משק הבית, ושכמעט תמיד הסכים להשאילה, ואפילו הדוד משה ביום אחד שלא היה יום לא־טוב, נענה לו יום אחד, והביט בו בכובד ראש אף כי גם בחיוך שמחייכים אל קטנים, וגם שאל את השאלה הגורלית, ולאן מועדות פניך? שעל זה השיב מניה וביה, אל פרשת דרכים, בלשון אחה"ע שהדוד משה מתלמידיו מעריציו, ושהדוד משה חייך על זה, וגם אמר, נו נו, ונאנח, ושמאז כאילו היה מוסכם מגבוה שמותר לו, והשניים, הנער והאתון, בכל שעה שהעולם שכח את שניהם ולא הטיל עליהם שליחויות סרק, היו יוצאים רכובים לדרך, ובמלוא הכוונה לראות עולם, מתחילה קרוב וסביב בתי המושבה, ואחר כך אל הפרדסים ואחר כך אל תוך עומק השטחים הריקים שמעבר לפרדסים ואל הכרמים ואל הזיתים ואל מעבר לשקמות שעל הגבול, ואפילו אל מעבר לגבול המעובד אם לעבר שקמות רמלה ואם לעבר תל־בטיח בסטרייה, וממש עד הגבעות הריקות והיפות שמעליהן מתגלים פתאום בתכלת מעושנת כמעט, ובצללים המהלכים עליהם, ההרים שלעבר ירושלים הבלתי נראית.

ויש שעות של שתיקה. פתאום זו נעצרת על מה שנראה לה ראוי לטעימה, פתאום הוא עוצרה על דבר שנראה ראוי לבדיקה, אם חרדון מתפלל ומשתחווה על גדר דחויה, ואם נחש שחמק בחול בסלסול רישום שכתב בחול, או שָׁלדג אחד עומד על עמוד צופה לצפרדע טפשה, או שניהם אל ברז בפרדס הוא מכף ידו ולה הוא מוצא דלי אם לא סיר נטוש, אנשים כמעט שאינם בנמצא, כולם עסוקים היכן שהוא, ורק התורים הנעלמים זורים מחרוזות חדגוניות של המים והמיות שלוש ועוד שלוש, ועוד שלוש ושלוש, כאילו יש להם אין סוף שלוש ועוד שלוש, וכאילו יש חפץ למישהו בכל עושר השלוש ועוד שלוש המבוזבז שלהן, ולעתים פתאום היא עוצרת ומקערת גבה כדי לשפוך מתוכה מאחוריה סילון עבה וצהוב כדרך החמורות, והוא יורד בצנעה, ונזכר ומפשיל מכנס להטיל חוט של פיפי כדרך הילדים, ולפעמים לא הוא רוכב ולא היא מרכיבה אלא זה בצד זו היא לא תברח והוא לא ירדוף ובהסכמה שלימה מפסיעים בשש רגליים דקות על החולות ועל אדמות החמרה ובין משוכות האקציה, והעולם רק מגיש עצמו בשאננות חשודה באדישות ובלא איכפת גמור, והיא רק אדמה שרועה אפרקדן במוצקות הינתנה לחום הבהיר הזה, שאין מה שיָפר אותו לא נפנוף כנפי חורשף ולא מעוף פשוש שכוח בין משוכה למשוכה, ואין הם להוטים למצוא צל, מה רע בשמש, ולא למצוא הפוגת מנוחה, מה רע בהליכה, מה חושב כל אחד מהם ועל מה, האתון בוודאי על קוהלת והילד כנראה על שתיקת החמְרה, וגם לא משנה הרבה, עד שפתאום נוכחים שכבר מוכרחים לחזור, והיא, האתון העכברית הזאת, יודעת לחזור מכל מקום רחוק ישר ובדרכים קצרות אל אבוסה באורוות הדוד משה הריקה מסוסים ושרק ריח עבש של מספוא וריח קורי עכביש שוממים נותרו בה מכל הריחות, ושלשם היא פורצת פתאום ברגע האחרון במרוצת עיוועים שצריך לקבל גם אותה. וככה זה.

ומה היה לפני ההתהלכות בעולם עם האתון הזו, הלא העולם ופלאיו לא התחילו עם האתון – כעת אפשר לספר, אף כי בהנמכת קול כלשהי, כי עד שנמצאה לו פנויה האתון להלוך עימה בעולם, והיא לאחר הכל יצור חי, היה מהלך בעולם גם קודם, ואחר־צהרים תמימים ושלמים, עם ובלי תירוץ מספיק לאמא, ולא לבדו אלא עם מריצת עץ קטנה אחת, על שני גלגלים, מפני שתמיד צריך אדם עוד מישהו כדי ללכת יחדיו, אפילו אם לכאורה אין זה אלא רק מישהו עצי לגמרי, ובלבד שלא להיות מדבר עם עצמו, דבר שבין כך וכך לא היה מיפלט ממנו, דיבורים ושיחות כלשהן וגם לעתים עמוסות פה ושם, וגם כשבושה לספר עד כמה יכול הכל להיראות מטופש, כשמתגלה איך בחור גדול הולך לבדו ומסיע לו מריצה קטנה אחת ומשיח עימה בשתיקה, הוא אומר והוא עונה בשמה, והיא תמיד מבינה ועד שרשי הדברים העלוּמים, ומאין כּמוֹה, וגם בושה להודות ולספר איך התקין אותה במסירות ברוב אמצאות מחוכמות, משני גלגלים יתומים שנאספו, ומשתי ידיוֹת משויפות למשעי, ומאגן קיבול עשוי עץ, דמוי סירה, סירתו של רובינזון מן הסתם, והכל באמת עשוי היטב בלי אמצעי נגרים, ואפשר לקחת ולהסיעה בשבילים, צייתנית ומשומנת ונשמעת וסובבת חרש ורצה, ולחוקק עקבותיה בעקבות המשוערים של מסעי הנוסעים אנשי השם, ולהתפתל איתה כה וכה בשביל הישר והשטוח הזה והמנומנם לגמרי מאפס שימוש ומאין דורש, אם נתעלם מנמלים שאינן נחות לעולם או מלטאה מופתעת שנחרדה רגע מעצלות הצהרים, ולהוסיף ולהתפתל בשטוּח וכאילו על גבי מורדות מיתלולים מסוכנים מעל התהומות, ובקושי להיחלץ מנקיקים אבודים, ולכבוש ראשון ארצות לא נודעות, כשהאמצאה המהממת מכולן היתה בוודאי המעצורים שהתקין במריצה הקטנה ההיא, זו שבקלות אפשר לטעון את כולה על הכתף מרוב קלות, ולהרכיב אותה עליך בלי שהיא לעולם לא תרכיב עליה כלום, מלבד אולי פעם אותו גור הכלבים שמצא על הדרך נטוש וצורח עלוב, ושצריך היה להוריד אותו במחילה עוד לפני שהגיעו הביתה אל אמא, לא רק בגלל פירעוּש מבהיל שזחל עליו אלא בעיקר בגלל אותה צעקה בלתי מהוּסה בכלום וגם לא בקצת חלב משומר שמצא בפחית מעוכה אחת, ושפתח למענו במסמר ובאבן, מיני בלמים משוכללים לעילא, שבלחיצה קטנה היו מזנקים מכוח קפיץ אדיר ובולמים נהדר את שני הגלגלים בלימה אחת ניצחת, ולמה, בשם כל האלים, צריכה מריצה קטנה אחת מוסעת בידיים לבלמים, זו בדיוק הנקודה, בלמים לשמם, אמנות לשם אמנות, לשם נצחון הקידמה מן הסתם, מפני שהלא מריצה צריכה לבלמים כמו שצריכה צפור לכבש עלייה למטוס, תעלול שהולם בקושי ילד בן שש, ומוזר עד חשש לא נוח כשזה בחור בן שתים־עשרה, הגע בנפשך, ממש שכלול לשם השכלול, ובמריצה מיוחדת ומשוכללת זו, אחר־צהרים תמימים ושלמים, היו משוטטים בין הפרדסים ובשטחים הריקים העירומים לשמש, ואחד ממלמל מטורפות בינו לבינה גם כשאינה עונה כלום, קולט דבריה ומדבר במקומה את חלקה בשיחה, וממשיכים והולכים וכובשים את העולם לא פחות משום ואסקו די גאמה שהוא, ורק אולי במידה של ענווה, בכל זאת, שאם העולם לא צריך ולא איכפת לו שיגלו בו כלום, יצור אחד והמריצה שלו להם חשוב מאד ואיכפת להם לגלות בו עוד, ולמען האמת, גם היו הולכים ומגלים בו כל יום עוד ועוד, ואת זה אין להכחיש.

ואילו כעת הכל היה הולך ומשתנה מהר ורק אחדים עדיין נשארו נסחבים, כאילו ניתנה להם הפוגה בין הזמנים שמי יודע עד כמה תימשך, ואיש לא יוכל עוד לנחש היום מה למשל יהיה מחר על הפרדסים הכבדים האלה בירוק העמוק ובפרי כובש השווקים, או על הכרמים שכעת הם מעלימים בחוביהם כמה עוללות מתוּקי־מתוקים אשרי הזוכים בבשלים הללו, או מה יהיה על שטחי הבּוּר האלה, שהעולם שואף ונושם עליהם לאיטו חם ולא זז ולא משתנה אלא רק מעוֹנה לעוֹנה לאיטו, עם כל הפרגים וכל הקחוונים וכל עדרי התורמוס הצפופים להם ומרהיבים ומתחלפים בכל מיני זנב הארנב שהם ובשאר מיני המאוושים הללו, מה יהיה בא במקומם, מפני שהם לא יישארו, וכאילו לא היתה כאן השפלה השטוחה אלא זה מצוק משופע שהכל מתחיל מחליק נוסע ונשמט מעליו ועוד רגע ונעלם ואיננו, ואולי מזל שאיש לא יודע ואף חכם לא רואה את הבאות, ושאפשר בינתיים, וכל עוד החופש הגדול בעיצומו, שילד אחד ואתון אחת יהיו מוסיפים לצאת כל יום בלתי נדרשים לכלום, בלתי מועילים לכלום, ובלתי נשלחים לכלום, משתרכים להם בדרכי החול ובדרכי הכורכר ובדרכי החמרה, לומדים כי המחצבים שמהם העולם בנוי הם החול והכורכר והחמרה ומעירוביהם, בלתי מדברים עם איש או עם חמור, בלתי מתווכחים עם כל מיני, ולעתים כשעוברים לצלע פרדס מיושן שעדיין מושקה מבאר שמנוע נפט מיושן מניע אותה עם צנצנת הזכוכית הישנה הכפוייה על המפלט למעלה מן הגג ומחוזקת בחוט ברזל ישן שכרך המכונאי ונשתהה עד שיכוון את נטייתה כלפי האדים הנפלטים כדי שאלה ינשבו בחליל הזה להנאתו בפעמות קצובות ובצבע הקול הנבחר, והמים המיושנים עדיין נאגרים בה בבריכה השכוחה, ושהבחור הצעיר בשתי תנופות משיל כל קצת בגדיו מעליו ומזנק למים במחי ראש, ובושה לספר עד כמה היה לו טוב, באמת, ואחר כך הוא יוצא כמעט קפוא ומשׂרע עצמו כפי שהוא בחול החם והתחוח, והצהוב והריחני, כבוש לטוף בו, גבו לשמש החמה ובטנו לרופסות החול החם והמדגדג חם גם פה ושם.

ואיך זה שלא היה איש בכל מרחבי העולם החם, ואיך זה שאיש לא שאל לא מה ולא מוּ, ואיך זה שכל יום היה מתגלה להם עוד מקום נעלם שלא ידעו ולא עלה על דעתם, ולא היו צריכים לשאול איש לא איך להגיע ולא איך לחזור, פשוט, ככה היה. ובבית אריזה אחד היה פועל נטוש אחד בקרדוֹם העתיק שלו מתקן תיבות שדה לקראת העונה הבאה, וגם הוא לא מעלה על דעתו שבקרוב יהיו אורזים בבתי האריזה המכניים שעל יד תחנת הרכבת ושאותו עם כל תיבות השדה ישלחו הביתה, ולא תיבה ולא טלאים ולא פטיש ולא קרדום ולא פועל, ואת הפרי יעבירו בגדול במְכָלים ענקיים ישר לפס הנע הגדול שמעביר אותם חיש קל לשוקת הרחצה ולמברשות הניקוי ולמיון האוטומאטי ולאריזה כמעט ללא מגע יד, את אלה התפוזים היקרים שהזהירו עליהם את כל הפועלים חזור והתרות בהם שחלילה ושיהיו זהירים וכאילו התפוזים הם ביצים שלחיצה קצת יותר מקלה או פגיעה קצת יותר ממלטפת עושה בו בפרי כמעט פגימה כלשהי שמספיקה להנביט זעיר טיפת ליח שכמעט תנצנץ ומייד יהיו עטים עליה מיליון כינמות ונבגים ושאר יצורי תופת ויתחיל הרקבון שיתפשט בפרי האחד הזה וידביק את כל רעיו הנוגעים בו והתיבה הנוסעת על פני כל הים הגדול והסוער עד אנגליה, ברכבת באנייה ושוב ברכבת, כשתיפתח לבסוף והנה היא רקובה, ומתיבה לתיבה וכבר כל המשלוח רקוב ולא די שהאיכר ייצא וידיו על ראשו ולא יקבל פרוטה אלא גם כל השוק לתפוזי יפו יתמוטט, וכאן יפרוץ בארץ הרעב הגדול וחוסר העבודה והיאוש הנורא, ותראו כעת איך קוטפים וזורקים אל המיכל בלי כרכורי שווא, ובא מנוף ומרים בנקל ונושא בנקל ואל תוך המשאית שיוצאת בנקל עם אלף מכלים מעורמים עד רום מרומיה ופורקת אל תוך מיתקן האפרכסת הענקית בתנופה אחת, ומשם הלאה עד תום כל הדרך ולא בארגזי עץ שאיזה נגר מאומן דופק בקרדומו הישן במומחיות הנלמדת עם השנים, אלא פשוט בארגזי קרטון מקופלי מכונה ובלתי עטופים בשום גינדור ובשום נייר דק, אלא עירומים כביום היקטפם, ורק מרוססים באיזו תועבה סרחנית, כנגד כל אותם יצורי התופת המרקיבים את עמל האדם, ומרגע שעזבו את העץ הפכו והיו למוצר תעשייתי מקצתו נמכר בקליפתו ומקצתו בקופסות פח ובבקבוקים.

והלא עוד בחורף, מייד כשבאו מתל נורדוי, היה עומד משתאה על פתח בית האריזה בפרדס הישן של הדוד משה, ואינו חדל מהשתאות אל הדבר שהיה הולך ונעשה שם אין סוף, כי בית האריזה לא היה כמראיתו שלכאורה איזה מחסן פחים ובלוקים עם חלונות משובצים גדולים, אלא לא להאמין, ממש בית המקדש, אפלולי, רציני, חרישי, מרופד רוך, מחצלות רוך ודפנות רוֹך על הקירות, ושרוולי שקים ממולאים רוך, וסביב במעגל יושבים כל הלוויים עובדי הקודש ובאמצע בשיכול רגליים יושב לו הכהן הגדול האורז, שאסור לומר דבר או לעשות דבר או לרצות דבר בלי שהוא ייתן אות, התיבה הפתוחה תמוכה מלוכסנת לפניו, עטופה בתוכה נייר דק וחצויה לשני תאים, והוא נוטל מערימת העטופים שלפניו את הפרי המבוקש לו, ומניח מהר ובבקיאות ובכשרון מחוכם שיהיו בכל תא בדיוק טורים שווי גודל ושורות שוות מספר ואם חסר משלים בקטן ואם עודף מחליף, בזריזות ובאצבעות גזוזות צפרניים עד חלק, ושכל זריזותו אינה דומה לזריזות הנערות העוטפות שמסביבו שידיהן מתעופפות כשנוטלות וחובשות את הפרי בנייר, מעשה מורכב מכמה תנועות שנבלעות כולן כאילו היו אחת מהירה, ושמרוב מהירות הן מתכופפות ומתיישרות לפי הקצב, ומשליכות בלי להשליך את הפרי השביר כביצה לערימות ממוינות הגודל, ושאת הערימה העירומָה שמהן הן חוטפות בבהילות כדי לעטוף, מכינות הממיינות שנוטלות כל פרי עירום בכף ידן הנשית הדקה והממורחה כבר באיזו לחות אתרית שנובעת מן הפרי לאחר כל הזהירות, ושמשחירה כעת ונעשית דיבקית, מגלגלות כל תפוז והופכות אם אין בו נגע (שישחית את התיבה ואת המשלוח כולו ואת כל הארץ עד רעב), ואת החשודים מטילות בלי רחמים החוצה לבררה, ובערב יבוא התימני של השוק ויקח, וכשיגמור הכהן הגדול האורז ששתיקה חשובה מסביבו ואיש לא יעז להפֵרה, לא בדיבור ולא בניגון ולא בשיעול ולא בעיטוש, והתיבה כבר מלאה כולה בעטופים הסדורים יפה לטוריהם, יטפח בכף ידו על דופנה והנגר חיש מהר ישתחווה וירים אותה מסתיר את העוויית הכובד ויוצא חבוקה אל סינורו ומניחה על שולחן הנגר ואץ פנימה ובידו כבר תיבה ריקה שנייר דק כבר מרפד אותה מתוכה, ואז יחזור ויניח לווחים דקים על פיה הפתוח ירווח אותם כמידתה ומן המסמרים שבפיו יטיח ביריה אחת למקומם ובקרדוֹם קולע לדיוקו יסגור את התיבה ויקפל את חישוקי הערבה הרטובים כדי שיהיו גמישים, וירתק אותם במסמרים לבלי החטא, כי די אם חודו של מסמר אחד יפגע בתפוז אחד, וזה ירקיב והתיבה תירקב והמשלוח יירקב והרעב יפרוץ בארץ, והתיבה מחושלת כבר ומחושקת למסעה הארוך, ואז יבוא “המרים” וירים את התיבה וכושל קצת יתנדנד מכובדה יישא אותה בזהירות, כי התפוזים כמו ביצים, ואל ערימת התיבות המתגבהת כל הזמן בלי להתמוטט, לא לפני שיביא את החותמות ויחתום בשקידה מספר הפירות גודל הפרי ומספר הפרדס (כי למי ישלמו?) ואם היא לארג' או מידיום, תיבה על ראש תיבה חתומה וברורה, עד בוא שיירת הגמלים וזו שעת החירחור הגדולה נהגיהם מכים והם מוכים, והם צועקים וצועקים עליהם עד שלבסוף יכרעו ברך ויתיישבו נכון, לא בלי לנסות לחטוף תוך כך איזה תפוז תועה ולכרסם בשיניהם הצהובות המבהילות, ולחטוף על כך באבי אבות הגמלים ואלהיהם אם יש לגמל אלהים, וכשהכל כבר מעומס עליהם וקשוּר היטב ארבע תיבות מכאן וארבע תיבות מכאן ואחת ביניהם על האוכף, ויתחילו להתמרמר על ההזדקפות הנתבעת מהם עם כל המשאוי הכבד על גבם, ואחד קשור לאחורי השני והמחמר האחד לפניהם והמחמר השני מאחוריהם, יוצאים לדרך אל תחנת הרכבת לבוסס תחת משוכות האקציה בחול הטובעני שכפותיהם הרחבות עשויות שלא לשקוע בו, והראשון מהם כבר מתחיל לדנדן בפעמונו הגדול, כמו שמצויר בעטיפות הנייר ובציור שעל התיבה מתחת למוניטין של “פרדס” גמל נושא תיבות מדנדן בפעמונו וגם על כל גמל שבתמונה תלוי פעמון מדנדן, כשפתאום תוקפת אותך החרדה שאין להכחישה, שהנה הכל הולך להִיהרס מוכרח להיהרס ולא יהיה מפלט.

אבל אם מישהו עדיין רוצה, משום מה, לזכור קצת יותר מבית המקדש עם הכהן הגדול וקהל הלוויים המשרתים סביבו בקודש, לא יתקשה למצוא כמה סיפורים, ואחדים כמו הכרכרה של הדוד משה שכבר נזכרה, או סיפור הטרזינות, או ציידי העזבוק וכל שכמותם שיצאו לאור פעם ופרחו להם מזה כאותן גחליליות שנדלקות וכבות, או אם מישהו מתעקש להבין מה יש שם בין הפרדסים והכרמים ובין חלקות הבור שביניהם, שאותם השניים, אינם נלאים מחזור ומהסתובב ביניהם רק הם, בשעה שכל העולם יוצא ועובד ומביא תועלת, או למה הם מסתובבים להם רק בין שמים וארץ ורק בין עצים ועשבים ורק בין צבע אדמת החמרה ובין ריחה המיוחד, ולא כמו כולם שטוב להם במיוחד להסתובב בין בני אדם, או, מצד שני, בין חמורים, קשה להביא לזה תשובה טובה, מלבד שככה היה טוב כנראה, ומלבד שהשמים והארץ והעצים והעשבים וצבע אדמת החמרה וריחה יש להם כנראה אופן לגעת פנימה ובכל מיצי החיים של איזה ילד, ומלבד האתון שבלי להתכוון לכלום עושה איזה יחד לא מכביד בלי שתעשה כלום יותר מכל חמורה רגילה שהיא, אדישה לכל מלבד לעשב פה ולעשב שם, שעדיף לה כנראה מתבן שומם במחנק האורווה הריקה, ושהילד הזה, כשלא שקט לו לשבת על מקומו, או כשמחפש שגם לו יהיה חבר או שניים ואין לו בינתיים, מתרועע באין מלים ובאין דברים עם שומעים בלתי נמצאים, ואומר להם, לכלום שלפניו ולפתוח שלפניו, ולאוזניה הנטרדות כממשיך שיחה או כמחדש שיחה, הרבה דברים שמוכרחים להיאמר, מהם דברים מוכנים ומהם דברים בתוך כדי התהוותם, וגם שואל שאלות וגם משיב לשאלות שאיש לא שואל, ושהשאלה למה הוא כזה היא שאלת שווא, ומי יודע לענות, ואולי פשוט מפני שכזה הוא, ושמשהו בו היה הולך כאילו ומתמלא, משהו שדווקא טוב שהוא הולך ומתמלא, לא יודע מהו המשהו הזה שהולך ומתמלא, אבל משהו שהולך ומתמלא, מתמלא ושוקק להיות מתמלא עוד, ולראות. ולראות היטב, ולראות לפרטים, ולחפש מלים, ולראות זה כמו לגעת ולגעת זה כמו להיות ולהיות זה כמו לעשות ולעשות זה לאמור נכון, ובלי לוותר, כמו למשל לשבת בפאת שדה ורק לספוג, לספוֹג כספוֹג עלי הצמח את האור שעושה בהם את הכלורופיל, כידוע, שבלעדיו הלא אין חיים, או לשבת על ענף גבוה, והאתון רועה לה למטה, וגם שם לספוג, ולעצור על עיקול הדרך ולספוג איך היא מתעקלת, או לספוג איך גגות החווה הגרמנית שעל יד באר־יעקב מתחת לאקליפטוסים ההם עושים פתאום מין פינה שקטה אחת ומזכירים משום מה שירת מקהלה, גם אם כל הזמן לא חדל כאילו איזה הִמהוּם נמוך, ואולי גם כמו איזה איום נסתר, ועל צד האמת, מתחת כל החום הזה של סוף הקיץ המיוגע יש כל הזמן, קר, מתחת לחום המדומה, וגם כשהחום באמת חם, יש מתחתיו איזה קר. כאילו.

אבל פתאום יום אחד, בלי הודעה מראש, נתגלתה הספריה של אדון מילר (האם לא סופר גם זה כבר היכן שהוא) יום אחד פתאום ובלי לזכור באיזו סיבה מן הסיבות, והוא מוזמן פנימה, ועולה במדרגות העץ ההן לקומה השנייה בבית המיוחד הזה ברחוב מנוחה ונחלה שקוראים לו גם רחוב המיליונרים, ממש בגלל היות הבית הזה מיוחד, ומתנשא לגובה שתי קומות, מוקף דקלי וושינגטוניות נישפים נעים על מקל קורתם הגמישה, וכפותיהם תמיד כאילו רטובות ותמיד הן נסערות בכל גודלן הפרוש לרוח, ומוקף גינת ורדים וגינת פרחים ותמיד משקים שם הכל בשפע מים והכל רטוב וריחני. ועולים למעלה וגם כאן אריחים אדומים וקרירים ותקרה גבוהה צבועה לבן, ושקט בסיסי, והוא מוזמן להיכנס פנימה מעבר לדלת הלבנה והגבוהה ולהמתין רגע, וכך גם קל ושקט לעשות ונראה שנכון להתהלך כאן רק על ראשי האצבעות בשקט, מפני שבאמת נכון כך, כשפתאום, בפנים, קשה לומר, כי הנשימה פתאום נגמרה, כי שם, בפנים, גדולה וסביב סביב היתה הספריה עם אין ספור המדפים שלא זוכרים מהם אלא את שחור קוויהם המאוזנים ההם, שמעליהם ומתחתיהם היו זקופים כרכי הספרים ההם, מאות, אלפים, רבבות, יותר, ספרים ועוד ספרים רובם כהים והאחדים שהיו אדומים או כחולים או ירוקים רק הדגישו את כהות כל הספרים, אלפי אלפים מכורכים, ישרים, זה אצל זה, בחדר העצום הזה, שנראה כאולם, כאילו כל הקומה השנייה, כאילו למעלה מכוחו של אדם שום אומדן, יה אלהים, ספרים עד התקרה וספרים סביב כל הקירות, ולא בגיבוב או ברשלנות או בכלאחר יד, וגם לא קרים וסגורים ומרוחקים אלא ספרים חמים שקוראים בהם אלה שאוהבים אותם, ושפתאום יש בקיר ההוא גם חלונות שמביטים למערב לפי השמש ולפי ראשי הדקלים, ולפי תנודת הווילון פנימה ברוח הים הזאת, וגם למזרח, לפי הפתוח שנפתח אל הרי ירושלים הרחוקים, ועוד מבחינים בכיסא נוע שחור בפינה ובשולחן עצום וספרים עליו, כשפתאום באו לחדר ונכנסו לא זכור מי ולא זכור מה וגם לא היה חשוב אותו רגע, וכנראה שהוא אדון מילר עצמו, איש לא גבוה עם זקנקן קטן, פרדסן גדול, שבניו רוכבים על סוסים, ובפרדסו הגדול שם הבריכה הגדולה ההיא, ושאיננו מרבה דברים, אבל הוא חבר טוב של הדוד משה, ולעתים הם נסגרים להם ואסור להפריע להם ואסור אפילו לנשום, ואילו היה מותר היה מבקש רשות לשבת תחתיו על השטיח הזה, ואם היו נותנים לו כעת קצת מים מפני שנתייבש לו, ולהירגע רגע ולהביט יותר טוב, ובכל השקט הנדרש, דבר שלא ניתן לו בפגישת ההלם ההיא, כשחזר הביתה כושל ונע נד כשיכור, ולא ידע להסביר לא לאמא ולא לאבא ורק הלך לישון, ורק כעבור זמן הרשו לו בחיוך, והגברת מילר היתה חרישית וחביבה, ורק שלא לגעת ולא לפרוע בכלום, דבר שהוא עצמו היה מוציא להורג כל מי שהיה מזיד לעשות, ואף כי ידע כעת מה הולך להתגלות לפניו כשפתח את הדלת הלבנה הגבוהה ההיא, נכנס על ראשי אצבעותיו וההלם הלם בו שוב, ולא על השטיח, אלא כמובן מאליו על אותו כס נוע שחור, ועל קצה ישבנו הצנום, ורק הביט סבב סבב הביט סביב מדף אחר מדף איצטבה אחר איצטבה, והם היו ללא ספור ובלי מניין, כמי שמביט מן הבמה אל ההמונים שנאספו בחג הגדול ומחכים להתחלה, נראים כהמון אחד שלם והם הרבה עוד אחד ועוד אחד, בלי סוף, רובם כמובן לא בעברית, ובקושי ידע לפענח כמה מלים גדולות על אחורי כריכות גדולות, וכנראה מילונים, או אנציקלופדיות, או אטלסים כבירים, בני אותה כריכה, מוזהבי שוליים, ולמעלה מדור מעל מדור, עוד ועוד, והצידה עוד מדור ועוד מדור וספרים עוד ועוד, מי קרא בהם, מי פתח אותם, מי עלעל בדפיהם, מי מכיר כל אחד מהם, אלה אינן שאלות, לא באותה שעה מכל מקום, ופתאום גם נמצאו שם מכרים רבים עומדים יחד במדור אחד וארון אחר ארון, כל מיני תלמודים ומשניות וסידורים וספרים שמעולם לא ראה מקרוב כי אצל אבא אין כאלה, וגם ספרי תנ"ך, שלמים וחומשים ונביאים וכתובים, שורה אחר שורה וספרים בעברית על ארץ ישראל, ועל חקירות ועל חפירות ועל תגליות, וקבצים של מפות, ומעבר מזה היו פתאום גם ידידים מהוצאת שטיבל ומהוצאת מצפה ומהוצאת מוריה ושמות מוכרים לו, והלאה היו ספרים על חקלאות כנראה ועל צמחים ועל מחקרים, והכל נעשה פתאום סחרחר, והחדר היה סובב, והספרים היו סובבים, ובלי שיידע מראש פתאום היה מייבב שם יושב על קצה טוסיקו על קצה כיסא הנוע, ובלתי יכול לכבוש בכיו.

האם מדפי הספריה היו מהגוני? הוא לא יודע מה זה מהגוני ומימיו לא שמע, האם היו הספרים סדורים, כפי שנתברר כעבור ימים רבים, למדורי סוציולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, מדעי הטבע, אגרונומיה, יהדות וספרות, וכל כיוצא בהם, לא יכול היה לעלות על דעתו ומעולם לא שמע, גם לא היו לו מלים כאלה ולא ידענויות כאלה, וגם לא קרא מה שאינו עברית, ואיננו אלא ילד של כיתה ז' בבית הספר של המושבה, ורק בעוד שנה בר מצוה, אבל הוא יודע שזו ממלכה מופרדת מכל מה שמסביב, מאה קילומטר מסביב אם לא אלף, וגם מחוברת אל מה שמסביב על ידי שני חלונות גדולים ופתוחים תמיד, אחד שמביא את רוח הים ממערב ואחד שמשלח אותה הלאה מזרחה, ממלכה לעצמה שעשה הפרדסן אדון מילר מפני שכך רצה לחיות, עם ספרים סביבו, שאינם חדלים מהתוסף, כך למד כעבור זמן, וכל הזמן באים עוד ארגזי ספרים וכשהוא נוסע לחו"ל מייד שולח עוד ארגזי ספרים, ואין לזה סוף מפני שבאמת אין לזה סוף, וכל יום למרות כל עיסוקיו, הוא מתיישב לו על הכס נוע שלו, ספרים בידיו ועל השולחן שאצלו ספרים ובין הספרים הנערמים מתקררת גם כוס התה, קורא להנאתו מכאן מדפדף להנאתו מכאן קם ונוטל אחד מכאן להשוואה, נזכר ופותח אחר לעיון נוסף, ולוקח שאיבת תה אחת, וזה כל כך בדיוּק כמו שצריך להיעשות וכל כך מדויק וכל כך הכרחי, ומעל הכל כל כך יפה, ושעצם היותם החיה הזו סביבו ובאמצע כל העולם הניבט מן החלונות, בלי שיהיה לעולם שום צורך בכל האוצר שצבר לו (כפי שיתברר כעבור שנים כשיורשיו לא יידעו מה לעשות בכל פגרי הספרים האלה אין קץ ואיך להיפטר מהמונם המכורך הדר ולא נדרש) ושעושה שיהיה בעולם איזה דווקא כן כדאי, וגם עושה פתאום מעין החלטה שגם ספרים משלו יהיו עומדים פעם כאן בספריה, וגם הוא יהיה שייך פעם לנכנסים לכונניות האלה, ואדון מילר קטן הקומה היושב נוח בכס נוע שלו, מלוטף רוח ים המנידה את הווילון וכוס התה שלו לפניו, יהיה מעלעל באצבעותיו הדקות גם בדפים שהוא יעשה שיהיו, שיהיו כתובים יפה והכרחי, לא פחות יפה והכרחי מכל היפה וההכרחי שיש כאן, ושקשה לומר עד כמה, מפני שהכל כאן שוב כזה מרגש, וכזה מין פתוח, כזה מין מתנשב וכזה מלא מלא.

ורק כשהולך הביתה המום משהו, משרך סנדליו בחול החם במורד רחוב המיליונרים ופונה מתחת לגרביליאות החומות צהובות האלה לרחוב יעקב, תופש פתאום כמה עוול שלאבא אין, שלאבא הזה שלוֹ אין, כשהיה נכון שגם לו תהיה ספריה אפילו אם קטנה יותר, ספריה שיוכל לשבת לעבוד בה, והלא אבא כל חייו הכשיר את עצמו, הכשיר והכשיר את עצמו, בעבודה הקשה, בעבודת היושר, בעבודת השלימות, שלושים או ארבעים שנה הכשיר עצמו ללכת לנהלל, ובעצם, כל חייו הלך והכשיר עצמו להגיע לנהלל ולא הגיע, ורק אל מה שכל חייו לא רצה – אליו הגיע: משגיח על פועלים, ואם לא נהלל הלא היה יכול לשבת בספריה ההיא, לשבת במנוחה ולעבוד, האבא העובד הזה, לא יושב ומעלעל ולא יושב ונהנה אלא יושב ועובד, ופתאום והיה חוזר אל עצמו, ומתחיל שוב לפרוח, איש עובד פורח, ופתאום והיה יֶשנו היטב, פתאום ושוב היה ישנו כל האבא כולו, תראה איך הוא כעת, כמו הסירות ההן בירקון, תקועות בחול מוטלות לא לשוט עוד, על צידן כאלה, על שפת המים, גוף בלי רוח. וכעת גם מבינים שנהלל איננה רק משק חקלאי, אלא היא גם סדר חברתי, שנותן בטחון לאדם שלא יהיו מניחים לו ליפול, ושיהיו תומכים בו בשעה קשה, ועוד מבינים, דבר מתוך דבר, שדברים בעולם אינם אלא רק נקרים במקרה, וששום רצון לא יכול להכריח את העולם לעשות כמצופה, ושאף אחד לא מגיע בעולם אלא רק עד המקום שהגיע, ואז כבר איננו יכול אלא לכל היותר לנסות להצדיק את מה שיצא ממנו, מוזר לחשוב שכך זה אבל נראה שאין כאן טעות, וככה זה. ופתאום קשה ללכת הלאה, ומפסיקים ומתיישבים פתאום, פה קרוב לבית הרב, על התלולית במגרש הריק, ורק מביטים איך השמש שוקעת.

וכבר רואים כעת בפועל איך הגלגלים הגדולים של העולם מתחילים להאט ולהיעצר או כאילו מתחילים להפסיד גובה לקראת הנחיתה, וחצי השמים כבר כולו בהכנות לשקיעה, מעל הכל ובלי שאיכפת להם כלום אם כן או לא, ורק עסוקים בפרישת השקיעה שלהם מעל הכל, שאיננה שום דבר של גוף אלא כולה רק החזרות אור ושבירות אור ורק כלום, מין כלום ענקי כזה שהולך ונפרש כעת מעל העולם, בלי שאיכפת לו כלום אלא הולך ונפרש בשתיקה שלם מעל הכל, פונה למעלה ולא למטה, ורק צבע נימהל בצבע, כל הזמן, באותה תאורה שלווה ואדישה שמעל העולם, אדישה כזו ויפה כזו, יפה מעל הכל, לא עצובה ולא לא־עצובה ורק יפה, לא מבטיחה כלום לאף אחד, ורק יפה נקיה לגמרי, ורק כלום אחד נקי הולך ומווריד, למטה כתום ולמעלה כמעט ירוק, במין נקי עשוי מכלום, במין יפה נקי עשוי מכלום נקי, ורק גוני הוורוד בשתיקה מוחלטת מחליפים כל הזמן ורוד אחד בוורוד אחר, בעליונות גיאונה וכלפי עצמם לא בשביל להרשים אף אחד, וכאילו יש בהם איזו אמת מוכרחה כזאת ועליונה כדי כך שעושה שהאדיש הזה יהיה שלם לגמרי מכל צד.

חצב

דוסטוייבסקי, החטא ועונשו, בתוך תוכו, מוֹקָה, יום אחד, סיפר שגם בבית אביו יש בלי סוף ספרים, וכל הזמן נוספים, וכן, למה לא, הוא יכול לבוא איתו, אין בעיות, ולמה לא כעת, טוב, לראות מה יש אצלם, וגם יעזבו אותו לנפשו, ויוכל לראות מה שירצה, ואפילו יקבל ענבים, כן, למה לא, מייד לאחר שאבא שלו יקום משנת הצהרים שלו שהיא קודש, ובין שאר המדפים המרובים, בלי שום השוואה לספריית האדון מילר, וגם בלי שום גדולה שעולה עד מעל כל ראשי הדקלים הגבוהים המשתחווים כל הזמן, אלא בחדר משרדו של אבא של מוֹקָה, שהוא סוחר גדול, חומרי בניין, ונפט, ובנזין, ושמנים, ודשנים כימיים, וסוכנויות וטלפון והכל, מדפים עמוסים סביב סביב, וספרים ספרים וכבר אין להם מקום, והחדשים כבר דחוּפים פה ושם בין ולבין, וביניהם, פתאום, ובבת־אחת, לפי צורתו ולפי ריחו ולפי הרווחים שבין השורות, יודעים שזה בדיוק הספר, דוסטוייבסקי, החטא ועונשו, ובלא הרבה כרכורי שווא, מותר לקחת? ומוקה, למה לא, רק ליום יומיים? תיקח, עד אחרי שבת? זה בסדר, באמת, מותר? בין כה וכה אף אחד כאן לא קורא, לא עמיקם ולא עזריקם ולא מתתיה ולא אפרתיה, ולא הקטנים ולא הגדולים, למי יש זמן, תיקח תיקח, הראה רגע מה לקחתָּ, מה זה, בלש, החטא ועונשו? כדאי לקרוא? תגיד כשתחזיר, יופי, להתראות, בבקשה בבקשה, הכל בסדר, וכעת, על מקומו הקבוע, בפאת המיטה מכונס ברכיים מתחת ביטנו וכפותיו תומכות פניו ורק עיניו רצות ללא הרפות, ולתוך החשכה המתעבה כל הזמן, הרבֵּה איננו תופש, הרבֵּה איננו מבין, מלים, מקומות, מאורעות, מעשים, הרבה הקריאה הרצה הלאה מהר איננה מספיקה לתפוש, אבל השקיקה הזאת הרצה מדף לדף, תופשת את המועקה המתעבה יותר ויותר, את המקום הקשה שנקלעים לתוכו יותר ויותר, ואת העוצמה שאדם נתפש בין כפותיה הנסגרות עליו יותר ויותר, כמו טרף במלתעות הטורף, וההיתפשות הזו ללא מפלט גם לתוך ההכרח לעשות דבר אסור, וגם לתוך הרצון המבוהל לצאת מזה מהר ולהתנקות, וגם הידיעה שלא יוצאים ולא מתנקים, ושאתה כבר לא תהיה תם ונקי וקטן, כפי שהיית או כפי שחשבו שהיית, וזה גם חבל וגם נפלא, ויש משהו בכל שהולך ובא כל הזמן, ללא נסיגה, גם מפחיד וגם נכון וכפי שמחכים שיהיה סוף סוף.

וזה מעורר בבת אחת את מה שאיננו יודע עוד מה לעשות בו, גם החלטה לכבס ולנקות עצמו מידיעת מה שראה וגם סקרנות לדעת עוד יותר ומקרוב, לפני ימים אחדים בצאתו מבית הרב ובטפסו על התאנה העצומה שבחצר האיכר יהודה ממול, לטעום מן המתפקעות כמעט מזוב צופן, סגולות כחולות ודקות מרוב בשלות אפילה, ולא להיעקץ בשיני המזמזמות הזהובות ההן, ועודנו על חֲלקוּת הענפים המאפירים, כשראה אותם יוצאים מבין שיחי הטוּיוֹת הצפופים, היא ללא טעות מלכה’לה השמנה המתנערת ומיישרת וממתחת שמלתה הממורטטת פניה אדומים עם השיער המדובלל והצחוק המשונה והוא אחריה עדיין מרים מכנסיו והולך ישר אל הברז שבחצר, לרחוץ שם גלוי למי שרוצה להביט את חלציו ואת מבושיו וגם מתיז מים מן הברז הקוצף על פרצופו, שהכובע האוסטרלי הגדול לא הוסר מעליהם, והוא הכורם החדש מלך הבוצרים, ובלי לנגב עצמו מרים ואוזר מכנסיו בחגורה הגדולה ומסתיר את בטנו השעירה ואת כל עירום הזכר הבוהק שלו מעל צִיפוּף השיער השחור, לכי לכי, הוא נוזף בה, עומדת על יד השער ורק צוחקת אדומת פנים, שמנה ונמוכה, ולא זזה, ופתאום תפשה אותו חרדה שלא יראו אותו, שלא יידעו שהוא כאן והוא יודע, יודע משהו שאיננו רוצה לדעת ושפתאום חונק בו רצון פרוע לדעת עוד ויותר, אבל גם זעם על ידיעת ההשפלה שהיתה לפניו, וגם בושה על שנודע לו דבר שאסור לדעת, ושהלואי ולא היה יודע, ואיך רחץ האיש את מבושיו בברז הקוצף, וגם הסקרנות שבושה שיש בו סקרנות אפלה כזו, מה הוא עשה לה שם, ואיך הוא היה בה, וכל מה שהבחורים משתתקים בהתקרבו אליהם, מפני שהוא כזה, ואיך לגנוז כל זה כאילו לא היה, והלואי שלא היה כאן ולא היה רואה ולא יודע, ושזה לא כך, וכך לא צריך, ושזה שראה היה מלוכלך שכל מי הברז לא ישטפו, והדבר הגדול הזה שלו שאחז בו כדי לשטוף אותו, והשמנה הזאת שעשו לה, עם הצחוק המטומטם, עם העוול שעשו לה, ואילו היה מישהו בא ומרביץ לו, אחיה או אביה או מישהו, שיידע לו, ואילו היה אפשר למחוק הכל כיאלו לא ראה מעולם, מה הוא יעשה עם מה שנודע לו כעת, וכל המבחיל הזה, והמחאה שמתקוממת בו כנגד משהו רע ולא נכון, ואיך יוכל כעת להיפטר מן האסור המגונה הזה, ומן הסקרנות הגרויה הזו לדעת יותר, הכל, ואיך קל לכל בחור כאן שנתאסף לחץ בחלציו ללכת ולפרוק אותו בתוכה, והיא רק צוחקת וריר נוטף מפיה, וקמה ומיישרת שמלתה העלובה והולכת לה עם סוכריות מלוא החופן ולכי לכי, שנוזפים בה שתסתלק.

מסתבך. לאן בדיוק ללכת. כל מה שהיה אפשר רק קודם נראה כעת ריק ושומם. לדבר עם מישהו. לשאול את מישהו. ואילו היה אפשר. אילו היה נגר היה הולך כעת לעשות כיסא או שולחן, בכל המרץ ושיהיה יפה, אילו היה נפח היה הולך כעת ועושה פרסות לסוסים, ומכה בברזל בכל כוחו, אבל ילד שלא עושה כלום ולא יודע לעשות כלום? אגב, כעת, מפעם לפעם, ובמחברת עשויה דפים דפים שהוא עצמו כרך די בגולמיות, הוא כותב שירים, בחרוזים תמיד, בבתים מרובעים, במלים יפות במיבחר המלים היפות, על הטבע, ועל השקיעה, ועל כמה עצוב, ועוד כאלה, הוא בטוח שאינם טובים אבל בטוח שהם יפים, החרוזים יפים, והמלים יפות, והתמונות יפות, אלא שכעת משעמם, הכל, ולפעמים מעתיק מן הזכרון שורה יפה אבל מסיים אותה משלו, ולמה אסור, כמו ונפש אשר עלו שְׁאוֹנֶיהָ, שהוא מסיים אנה תסתיר יגוֹניה, ולא כמו אבּן גבירול שסיים באנה תשלח רעיוניה, שמצא באחד מספרי אדון מילר שדפדף בהם מתפעם מן הנכון שהיה בהם כה נכון, ומייד גם ידע בעל פה, נפש אשר עלו שאוניה, גם בהגיית המלים וגם בידיעת השאון הזה שעולה בנפש, כשכבר יותר מדי, ואי אפשר עוד לשאת, ולא בצעקה אלא במלים שקולות, עם ה“ש” החוזר, והוא רק שינה משהו, ותשמע איך זה, ונפש אשר עלו שאוניה אנה תסתיר יגוניה, מאד יפה, מאד שירי, וחבל שלא הכל משלו, בכל זאת, ופתאום וגם מיכאלה היתה אצלו, בלילה, כמדומה, בחלום כנראה, ולא זוכר אלא שזו היתה היא, והיתה לבושה כאילו חורף, במעיל ארוך אפור וחם, מעיל אפור ורך, והצמה שלה מעל גב המעיל הרך הזה האפור הארוך שעטף סגר את כולה, עד להתעורר, כה נכמר כה נרגש, כה לשווא ולא יהיה כלום, ורק אי אפשר לשכוח, עומדת לה שם, במעיל האפור הזה, הארוך החם, הרך שלה.

שוב קר באמצע החם, ולפנות בוקר כבר מחפשים את הסדין להתעטף בו, צינת קודם בוקר צריחת עורב, ומרחוק שומעים אז את כמו הבכייה הרחוקה של קהל אומרי הסליחות, שם בשעריים, בהמיית זימרה עמומה ורחוקה, ואילו ברחוב יעקב אין תימנים, מלבד קדיה וחממה ומסעודה, שבאות בבוקר אל גבירות הרחוב וחוזרות בערב במכנסיהן האדומים הארוכים שמעליהם השמלות הרקומות שלהן והשביס לראשן, ומלבד התימנים העוברים בבוקר לפרדסים עם סליהם מסולסלי פיאות ורזים וזריזי כפיים ורק משתכרים פחות כי הם תימנים, וגם אין ספרדים ברחוב יעקב, מלבד אולי אדון בכור לוי המורה, והספָּר חבּיבּי שבא מפרס, כמדומה, וכל השאר כולם רבינוביצ’ים וקנטרוביצ’ים וכל מיני מסוימי סקי ואוֹב ושטיין למיניהם, ואבא הראה לו בסידור את סדר הסליחות, את פסוקי סלח לנו אבינו ואת פסוקי כרחֵם אב על בנים, ואת פיוטי תבוא לפניך תפילתנו, ואל תתעלם מתחינתנו, וכל מחרוזות האלף בית ההן, של אנשי אמנה אבדו, של אפפוני מים עד נפש, ושל אֱזוֹן תַחַן וְהַסְכֵּת עָתירָה, ושל אל תקצוף עלינו מאד, ופעם צריך יהיה לקרוא מקרוב, ולמצוא מה עונה פתאום בך כל כך למלים המפותלות האלה, משהו סגור בהן ונפתח בך אליהן. ולא כעת, כל כך ריק כעת, מה אפשר לעשות שיהיה אחרת, פתאום אין לאן, שום לאן, שום שווה משהו, ולבד כזה, לבד שאיננו אלא לבד קר ומשעמם וריק ולא רוצה כלום.

מלמוליו של הבולבול שטוחים כעת, חסרי שירה, כאילו נגמר לו, ונשארה רק רטינת סוף העונה שלו, מסתובב לו סתם, ואפילו הנחליאלי הצהוב שתמיד בואו היה כמביא בשׂוֹרה, כאילו הנה הסתיו בא השנה עוברת, הכל נגמר והולך להשתנות, מפסיע במצעדי רקדן צהוב וביותר מדי טלטולי זנב, ועלוב לראות אותו, ואין לאן ללכת, לאף אחד אין, והסתיו יבוא מאליו בין כך וכך, ובין כך וכך לאף אחד לא איכפת, ואילו היה בא לכאן רסקולניקוב ההוא, לא היה יודע מה לעשות כאן ולאן ללכת, ברחוב יעקב כולם פרדסנים, או פרדסנים וכורמים, או פרדסנים וכורמים ומגדלי שקדים, חוץ מכמה חנוונים, וכמה מוכרי ציוד לפרדסים, וחוץ ממתקן הרתמות בפינת הרחוב למטה, ואף אחד לא ירצח כאן אף אחד, ואף זקנה אחת, קמצנית ועשירה ככל שתהיה לא תירצח כאן, לכל היותר סוחב הכורם מלך הבוצרים את מלכה’לה אל בין שיחי הטוּיָה ההם, לא ברור בדיוק מה הוא עושה לה שם, ואיך הוא עושה, ולא רוצה לדעת אף כי מסקרן נורא, ואי אפשר להיפטר מן ההתרגשות המעצבנת הזו, בין גועל ובין משיכה, ואין איש כעת לאורך כל רחוב יעקב, אפילו העורבים על העץ שותקים, החכמים ההם, גם הם נמאס עליהם הכל, וגם הכלב הגדול המדובלל של יהודה נמאס לו ונרדם כמו סחבה בגומת החול, או אולי לטפס אל ראש האקליפטוס ולצרוח משם לא רוצה, לא רוצה ולא רוצה, לא יודע מה לא רוצה ורק לא רוצה, לא רוצה ולא רוצה, לֵך נחליאלי, רוּץ לך, איש לא מתעניין בךָ, נחליאלי חסר חדווה, ובולבול חסר חדווה, ורחוב יעקב חסר כלום, ולא שווה ולא צריך, וכמו תולעת ענקית לבנה היה בוהק לו הדבר שלו על שחור שיער קצה בטנו, ואחז אותו בידיו מתחת למי הברז הקוצפים ושטף בחוסר בושה, ואפילו בגאווה אדישה, כמי שהגדיל לעשות, משהו מפחיד כזה, משהו של שערוריה, וחבל כל כך, חבל שהסתבך, ולא יודע איך לצאת, ולמה היה נחוץ לו כל זה, ומה כולם רוצים ממנו, וביד השנייה עשה לה לכי, שתסתלק לה, לכי לכי, נזף בה.

האיכר יהודה בחצר שממול בית הרב, יוצא לצפות לאורך רחוב יעקב ולכאן ולכאן, מחכה למישהו שלא בא, מה אתה עושה כעת, הוא פונה פתאום אל דגון, כלב הרוח הבטל ממעשה, ואולי אתה מוכן, אורים פתאום פני יהודה הקמוטים מאד ורק השפם העבה חלק אפור, אולי אתה תהיה מוכן, הוא מחדד את הפנייה, לקחת פה את העגלה הזאת ולנסוע לכרם, מחכים שם להעמיס את סלי המוסקט שהשארנו לחגים, ותחזרו משם ותקבל שילינג, אולי אתה מוכן, נהגת פעם סוס ועגלה, והלא הוא שליח האלים יהודה, יהודה האיכר, שגם איננו מעלה בדעתו מה עשו אצלו בירכתי החצר שלו מתחת לטויות ההן, ואף על פי שמעולם לא נהג בסוס ועגלה ורק רצה בליבו, למה לא יתחיל כעת, והלא אין גדוּלה גדוֹלה מהוֹלָכַת עגלה וסוס, תשוקה עתיקה שתהיה מתממשת במפתיע, נוהג לבדו בדרכי העפר שבין הפרדסים ואל הכרם שהאיכר יהודה טורח כעת ומתאר לפניו איך מגיעים אליו, בהרבה מעוגי ידיים ובשרטוט חטוף בנעלו בעפר, וגם אומר שאי אפשר לטעות ושמחכים לו שם, ושיחזרו כולם יחד עמוסים, ויקבל שילינג, אם הוא מוכן? והם נכנסים לחצר, ושם כבר העגלה רתומה לסוס, והסוס מנומר כזה לבן עם ניקודי אודם, והרעמה אדומה והזנב אדום, וכשהוא מנפנף בזנבו הזה כאילו נפנף להבות אש, וכבר לבוש בכל רתמותיו בין היצוליים, מנענע ראשו בחוסר סבלנות להתחיל, והנה הוא כבר מיושב על הקרש שלרוחב שני קרשי האורך, והמושכות כבר בשתי ידיו, ואינו צריך לִברוֹר לא מלת פתיחה ולא הברת זירוז, מפני שהסוס כבר התחיל וכבר לוקח אחריו בלא שום מאמץ את העגלה וכבר יוצא בתנופה ומקיף בבת אחת שמאלה את עמוד השער כפשׂע בינו ובין הִתחככוֹ הִיסחפו בסֶרן הגלגל, ובלא לדאוג כלום בחציית רחוב החול הריק, פותח אז בריצה, ובשעטה מתגברת, כאילו רק חיכה לרגע, ובהתעלמות מוחלטת מנהגו היושב לא גדול במיוחד על הקרש, והמושכות לחוצות בשתי ידיו, וטוב שאין איש סביב שיראה עד כמה הוא בור בנהיגת סוסים, ורצים כעת כרדוּפי שֵׁדִים, ולא אומרים מלה ולא מושכים משיכה, ונותנים לדברים שיבואו כפי שיבואו, ושאינם צריכים לאף עגלון שבעולם כדי שיבואו במלואם, כפי שמוכרחים היו לבוא, וכאילו שריריו הגדולים של הסוס רק חיכו לחופש הזה, לפיד זנבו מורם כדגל ההסתערות האדומה שהונף, והשעטה שהפכה לרהטה הפכה לדהרה, ובבת אחת הפך הכל והתחיל להיראות לא כשום משחק בעגלונות אלא כהרפתקה מופקרת, וכדאגה מסוימת להישרדות, והיאחזות בנחמה שהחול רך ותמיד אפשר לקפוץ החוצה אל החול, וירוץ לו הלבן האדום הזה כשגעונו, וגם אין בך די אומץ להפוך ראש לאחור לראות אם האיכר יהודה, כשהם בדהרה המשתוללת הזו חולפים בין משוכות האקציה ובין פרדס הלימונים, אם הוא שם נשקף מן השער שלו, מתפקע מצחוק האיכר ההוא, או נלפת מאימה מה יקרה לילד, מתחרט בידי מי הפקיד את סוף מעשה הבציר של ענבי המוּסקט שלו שישברו את שוק לפני־החגים, אלא שבין כך ובין כך, כבר העמיקו חולות הדרך, בדרך לבית העלמין, והריצה התחילה נבלמת בחולות השוקעים, וחלקת הבוּר הגדולה האדומה לגמרי מרוב חַמרָה, עירומה כולה ואין עליה אלא קצת חילף וקצת דרְדרים מעולפי שבלולים, ומתחילים כבר להציץ, חי אלהים, מַטוֹת החצב החדשים, אילו היה זמן להבחין במשהו, ורק עומק החול שנקווה בדרך מרסן כעת את הריצה הזו של העגלה הריקה עם נהגה הלא־ניכר שסוּסוֹ הלבן אחוז הלהבות היה עושה בהם בנצחון מוחלט כל מה שנתאווה לו ולשריריו שוֹאֲפֵי החופש, ושרק כעת מבלימת החול העמוק התחיל הילד לאחוז נכון יותר במושכות, לנשום עמוק יותר, ולהתגבר ולהיות לאיש, ואף על פי ששכח לשאול את יהודה מה שם הסוס, הוא כבר מתחיל לקרוא לו לבן, לא בלי כוונה להתחבב עליו יותר, וגם לבנוּני, וכשהאופנים שקועים בחול כמעט עד הסרן, הולך ונפתח בו משהו שהיה מכווץ מאד, וכשהריצה נעשית למשיכה מתקשה ומתאמצת לצאת מן המעמק הרופס, הוא כבר קורא לסוס לבנצ’יק, והחול איננו זהוב אלא ממש אדום, בלי שום ניקודי צדפים מתנצנצים שיש בחול הים, כולו מסת סולת נקייה של אדמדמם זוהר, וכך עד מעלה הגבעה הקלה הזאת, כשחוזרת ונחשפת שם החַמרָה הקשיחה, והסוס חוזר וממתח שריריו צמאי החופש ומגביה זנבו האדמוני, וכל גודל עכוזו השרירני נשלח להדוף קדימה את הריצה המוכרחת, וזו כעת כולה דהרת שימחה עליזה, כשהעגלה ועגלונה וכל השאר מתבטלים כאילו לא היו אלא דליל נוצה בעקביו, ושוב בזנב מונף אדום הוא מלא ריצה חופשית, ודגון, הילד ההוא, כבר מאוחר מדי לעצור, פוצח כעת פיו ושר, לא להאמין, כל מיני הוֹ וכל מיני הִי, וכל מיני לא איכפת כלום, ואין עוד בשדה שנפתח פֹּה, אלא רק ריצה אחת פתוחה ורק שירה עפרונית אחת.

למה היה צריך האיכר יהודה לעגלון, ולמה טרח לתאר את הדרך וגם שירטט בחרטום נעלו בעפר, כשזה הסוס יודע מאליו ומושך בשטף אחד, פעם רץ כסופה ופעם ממתח שריריו ומושך רב כוח, צעיר ומניף זנבו האדום, ונראה שהוא בעסק אחד עם האיכר לבוא מהר ולחזור מהר עם סלי הענבים לפני שיתחילו לתסוס בשמש בסלים הגדולים ההם, ומכוח השותפות הזו המאומנת היטב לא היה צריך לא למושכות ולא למחזיק מושכות, ולא למתג ולא לרסן, אלא רק לטפוח על ירכיו השריריות העטופות משי עור חלק ורגיש לבן ומנוקד אדום, והוא כבר היה לוקח ורץ עד היעצרו על הסלים שבכרם, ושם בלי שום אהלן ושום סהלן היה מצטרף אל הבוצרים ומעמיס הכל וסובב לאחור ופורץ מייד בריצה אל אבוס בעליו, וכיון שכך יכול העגלון לרפות לגמרי את אחיזת המושכות ותחת זאת לשאת עיניים ולראות מה סביב, ואיך נגמרו הפרדסים ומתחילים הכרמים, שאינם צריכים לבּאֵר מים מיוחדת, והם אחרונים לפני גבול המושבה, שלאחריו לא רואים יותר מדי אבל מריחים את הסכנה ואת המיסתורין של מעבר לגבול, וגם הם, הכרמים, אומרים, לא יאריכו ימים במרוץ הזמנים המשתנים, ובקרוב יַעֲקרו ויחפרו בארות ויעשו פרדסים על מקומם, כדרך שעקרו את השקדים ועשו גפנים על מקומם, כדרך שעקרו את הטבק שעשו כאן בימים ההם ועשו כרמים על מקומו, כדרך שחדלו מן השעורה שזרעו פעם בחורף וקצרו בקיץ, ואולי האדמה רק היא נשארת תמיד ורק לבוּשה משתנה לפי עלוּת ההוצאה וההכנסה, אותן אדמות החמרה שפעם הן כסויות עפר אדמדמם ממעיד ריצה, ופעם הן חשופות קשיחות והריצה מחציפה עליהן, ופעם הן כסויות עישבה כמעט יבשה שעליה רועות הפרות שמביא בבוקר עטייה הרועה, ופעם הן סתם חשופות לשמש, בלי שום כסות עליהן והשמש רואה להן הכל והרוח לוטפת להן הכל, וכאן פתאום, בפאת השדה, סיעת חצבים להקה שלמה, עומדת על מקלותיה הערטילים ומבהיקה בזוך כוכבי תפרחתה הלבנים, וזו כבר ממש בשׂוֹרת הסתיו המתקרב, שלום לך הסתיו.

ונראה שהגענו מפני שפתאום הסוס בעל־בריתו של האיכר נעצר ועמד, על שפת כרם אחד מכמיש עלים, גם כשאין איש ואין סימן לסלים, עמד ומחטט באחת מקדומותיו בעפר, שהוא כנראה מין סימן מוסכם, מפני שמייד צץ ערבי אחד עם המטפחת המלפפת ראשו וחייך ואמר אהלן ואמר שלום ואמר כיף חילך, ואמר טַעאל אִינזְל, ואחז באפסר הסוס בידו זו וליטף צוארו המזיע בידו זו, וליקט את אורך המושכות וקיפל ותלה על קרן המרדעת, מפני שאין צורך לקשור את הסוס השותף הזה שלא יעשה שום דבר שאינו אמור לתרום לשותפות ובוודאי שלא יתמלט לו פתאום רגע לפני שיעמיסו, ודגון, חסר הממשות יורד ומצטרף אל האיש הגדול ורב הממשות וברבע הצל המסופק מתחת לגפן אדרת, יש גומה מפויחת בעפר ובה תְלַת רגל עשוי רגבים, מפני שאבנים תוכל למצוא כאן רק אם תרוץ עד רגלי ההרים, וסיר שחור ואש מעמעמת וקפה מתבעבע, ותִישרָבּ נִיטפַת קהוּהֶ, אומר האיש הגדול, והאורח דל השוקיים בתוך רחבי המכנסיים מסכים בנענוע ראש אף על פי שמה לו ולקפה, מקפל רגליו תחתיו ואוחז בזהירות בספלון הרותח שנשטף לנוכח עיניו במי הלִיבּריק או האִיבּריק ובמועל אגודל המְמַחֶה שום עקבות קוֹדמות, ומתמלא בטפטוף מדויק של מיטב הקפה המזוקק בכלי כדי שליש הספל, ככל הנהוג במקומות הטובים שדרכי הנימוס לא אבדו עוד מהם בהשתנות הזמנים הזאת, ואז נאנח האיש שהנה הם באים נושאי הסלים ממעמקי הכרם מפני שבצרו עוללות והיו צריכים לעבור לאורך כל השורות וזעיר פה וזעיר שם, כנקוֹף עוללות בכלוֹת בציר, שניים שלושה אשכולות בגפן וארבעה חמישה בסעיפיה, כמו שאמר הנביא כמדומה, וחם וטוב בעולם ורק צרצרים מדברים כעת ובמלוא עוזם.

להקה קטנה של חצבים משתחווה כאן ממש מעל כתפו, ובקצת פנייה אליהם הם מחזירים חיוך אלמלא שאינם שמים אליו לב כלל, ורק הגבעול, או המקל החלק, האפור ירוק וחוּם, קר למדי ושיישי למדי, נע קלות וכאילו לקראתו, והתפרחת שבראשו הכפוף משהו, נוֹטָה מעוגלת למטה, וצְבוּרים בה מהוּדקים ולא פתוחים עדיין זוּטי פנינים כבושות בירוק, ובבסיסה כבר יש פירות משולשים ירוקים כבויים בשחלות שכבר הופרו, ואילו במלוא גובה מירווח האמצע, בין הכבויים כבר ובין הלא נפתחו עוד, ובמלוא זיוום הקורן, מלבינים פתוחים כל המוני הכוכבים האלה עם האבקנים שבין ירוק לזהב, שכל מיני דבורים תוזזות עליהם, שיכורות אבקה ומיצי צוף, וכל יום עולה להבת הפריחה עוד מדרגה אחת למעלה, מכבָּה מתחתיה פירות נסגרים, ומדליקה מעליה פרחים נפתחים, עם שש האוּנוֹת הקרומיות בלובן הבוֹהֵק, עם הקו הירוק שבאמצען, ועם האבקנים נושאי הירוק או הזהב שביניהם, עומדים כולם בסדר הדורות, גמורים פורחים וסגורים, בראש חמשת המקלות הגבוהים הפורחים האלה, ועוד שניים שלושה קטנים שנשארו ועוד לא נרומו מציצים מן האדמה, אולי עוד ירומו ואולי איחרו ונולדו להישאר גוצים, כאן בפינת הכרם, מסמנים מדורי דורות כנראה את גבול החלקה, ירוקים כהה לעת חריש השדה, ופורחים באש הלבנה לעת אסיף, ועד שלא ייעקרו בהשתנות הזמנים הם אבני הגבול ותמרורים בלתי משתנים ובלתי נמחקים, וחבל שלא יודע מה בדיוק לעשות לפני ששוב יפול העצוב.

אבל כעת בא רשרוש רועש מבין שורות הגפנים ונושאי הסלים באים, כורעים משני עברי סל הנצרים השחורים המלא הכבד והנוטף מבין מקלעת הנצרים עסיס שחור צמיג, איש מכאן ואיש מכאן ספק גוררים ספק מרימים, ובמאמץ קורע בטן הם מניפים ומעלים ישר אל העגלה, ורק כעת הם נִפנים להביט ולראות מה, ורק כעת מתברר שאחד מן השניים מי הוא אם לא אותו כורם מלך הבוצרים, מזיע ועייף וחם לו ואין בו נשימה ומקרוב רואים שאיננו לא בחור ולא צעיר ולא מגולח, ושריח זיעתו קשה, ושהכובע האוסטרלי הגדול כאילו מודבק לפדחתו, לא מוציא מלה, ואף אחד לא מדבר דבר, וכאילו יודעים תפקידם ומאומנים בו, סבבו וחזרו אל בין השורות להביא עוד סל כבד, וכעת שוב מתפצחים העלים הכמושים ועוד סל שחור מגיע אלא שנושאות אותו ביניהן שתי ערביות במאמץ של חירוק שיניים ובלי לאמור מלה הן אוזרות כל כוחן ומעלות אותו קודם על חישוק הגלגל ואחר כך במאמץ תנופה אל מעבר לקרש ופנימה, ונעשה להן קל, עד אנחה מתמלטת, לבושות שחורים עד כפות רגליהן חסרות גיל וצעיף לבן על ראשיהן והן מתקנות כעת ומיטיבות מאחזו, ובלי לומר מלה גם הן סובבות וחוזרות פנימה ברשרוש השמלות השחורות הארוכות שלהן המסתבכות בעלים הכמושים ומשאירות נדיפת חמיצות זיעה והולכות להן, ועוד רגע וחוזרים שני האנשים כורעים משני צידי הסל השחור שלהם הכבד ומטפטף עסיס צמיג, ומניפים תנופה אל פנים העגלה, וכעת מתפנים אל כד המים הלִיבּריק או האיבּריק וגומעים בזה אחר זה בלי לומר מלה, ואז באות גם הנשים השתיים אל תוך חוּבי העגלה, שכמובן אינה אומרת כלום, ולא הסוס, ואיש לא מן העומדים סביב, ורק שמוטי ידיים, ורק נושמים ורק חם ורק שקט ורק ריק סביב וזה הכל.

איך יוכל הסוס האחד לגרור כל זה בחולות השוקעים, ואיפה יישבו כל הפועלים והפועלות בעגלה המלאה הזו, ומה יהיה כשיגמרו לשתוק, לא ברור, ורק בזה אחר זה כורעים סביב ומתיישבים לקחת הפוגת מה, יושבים מתחת לשמש, וכאילו כל מה שהיה מעולם לאמור כבר נאמר, יושבים כולם ושותקים, ושתי הנשים קצת מן הצד כפי שמתחייב. ועורב אחד היה קורא פתאום, וכאילו אם אתם אין לכם מה לומר לי יש, קריאות ארוכות מתמשכות כאלה כשם שצרודות משהו, ודבריו ניתנים לפירושים שונים. ואולי באמת הוא רואה רחוק יותר, ואולי הוא יודע מה שאחרים לא יודעים או לא מעזים לדעת, אבל גם הוא לא היה עולה בדעתו איך האיש הזה שכך הוא כעת מקרוב, היה בבוקר אחר לגמרי, וכשם שמתחת לכובעו פניו כעת כמושים לא מגולחים דלוחי זיעה ועייפים כך מתחת בגדיו היה גופו שעיר ובהיר וזכרי בוהק מתחת למים ההם המנותזים, שוקק אונים, ובשרו טרי אך זה יצא מבשרה הלבן, בעוד ידו האחרת משלחת אותה, לכי לכי, וכאילו לא אותו האיש, מה יודע עליו העורב שהוא העוף החכם שבעופות, והאם איננו שולח יד גם כאן בנשים האלה העטופות שחורים שסחבו סלים כבדים בשארית כוחן ובלא מלה, ושמתחת לבגדיהן יש אולי גם להן עירום מפתיע, מי יודע, ומי יודע איך פתאום עולות מחשבות שלא ידע שיעלו כלל על דעתו, לא מפני שאסור שיעלו אלא מפני שלא עלו, ורק הולך ומסתבך במה שכבד ממנו, ויושבים שלושה אנשים ושתי נשים וילד וסוס עומד, ולא אומרים דבר ורק העורב כיודע משהו מכריז מפעם לפעם בהמון נירגשוּת וחדל, ואז שומעים את הצרצרים ומעבר להם את השתיקה שהולכת עד השמש, ומעבר לכתף זקופים עומדים עמודי תפרחת החצבים ודבורים תוזזות בצוף, הממלא את קרומי פנים הכוכבים הלבנים האלה שבין הפרחים המופרים הכבויים ובין הפרחים הבתוליים שעוד לא נפתחו.

אבל פתאום, בתוך כל השתיקה ואין הדיבור שיש כעת, אם מעייפות או מסחיבה או ממשהו, פתאום הוא יודע בוודאות, בלי שיש בידו שום ודאות, כי מניין פתאום יהיה יודע בוודאות, או מי יכול לדעת, וכעת כשהוא מעביר עיניו על המיושבים סביב, מיושבים להם כבדים ושותקים בלא שום צל עליהם, פתאום והוא יודע שעוד מעט, ובלי להרגיש כמעט, לא יישאר כאן לא הכרם הזה, ולא שביל החול הזה, וכלום מזה לא יישאר, ואפילו האיכר יהודה ששלח את כולם הנה לבצור ולהביא ענבים אֲפִילים מכרמו, איננו קשור דווקא לכרם הזה או לאיזה כרם שהוא, וגם לא לענבי המוּסקט שישברו כעת את השוק, או לאיזה ענבים שהם, וגם לא לסוס הזה דווקא או לאיזה סוס שהוא, ולא לפועלים האלה דווקא או לשום פועלים בכרם, ובאמת איננו קשור לשום כרם, ולשום ענבים או בוצרים, לא מפני שאינם טובים והלא כולם עובדים בכל כוחם, הסוס והאנשים, אלא מפני שהכל כאן הוא ארעי, בלי שום הכרח להתקיים דווקא ככה, הכרם שהפרדס יעלה עליו, והמגרשים שיַעלו על הפרדס והבניינים שיַעלו על המגרשים, ושכאן לא המקום כמו כל אותם המקומות שכל שנה ושנה ומדורי דורות בא בעיתו וחוזר בהם תמיד מסיק הזיתים ומדורי דורות חוזרת בעיתה ושבה עונת הגורן, וכל שנה ושנה ומאז ומעולם פשוט ותמיד מחכים והם באים בזמן החצב והנחליאלי, ורוחצים את הלב בבטחון שהכל יבוא בשלום, וכל שנה ומחדש יש שקיעות כאלה בזמן הזה, והימים תמיד מתקצרים כמו שהיו מתקצרים תמיד, וגם כל השאר, כלום מזה לא יתקיים כאן, כי הכל כאן ארעי, והסיבוב הישן הזה המסובב את השנה, איננו מוכרח כאן, ואיננו נכנס לדם הקיום כאן, לקיום המתקיים לעולם של המקום הזה, ואין כאן אף הכרח המתאשר תמיד מחדש במחזור השנה, החוזר ומתאשר כל שנה בהכרח שנראה מוצק מכל החולף והארעי, וכי כל אלה שכאן הם כולם רק בינתיים ורק מעמידים פנים של אִכּרים ורק בינתיים הם כרמים ורק בינתיים הם פרדסים, ורק בינתיים שוקעים כאן בשבילי החול האדום השוקעניים ורצים לחליפין על גבי החַמרה החשופה הקשיחה, כולם ישנם אבל לא בדם, לא יסוֹד מוּסָד, וכלום לא מוצק כאן, הכרם אין לו יסוד מוצק והענבים האפילים לחגים אינם יסוד מוצק והאיכר איננו ולא ברור אם בניו יהיו, וכל המוצקות של מה שנראה כאן עומד מוצק היא רק המוצקות האוורירית של הקיום כאן, והמי יודע, אולי כן אולי לא.

אבל מי באמת יודע שכך זה, ושהכרם הזה הנה נבצר כעת בפעם האחרונה ושיהודה האיכר הולך לעשות פרדס במקומו ולחפור באר, ולשלוח תיבות זהב שיביאו לו כסף, ואיש כאן איננו נביא וגם נביא לא היה יודע, ורק ילד אולי, בתום שלא התקלקל, וכאילו הקשיב ושמע ונוֹדע לו בלי שיש לו שום אישור, שלא רק הכרם לא יישאר, אלא שגם הגבול הזה שבין הישוב ובין שתיקת איומי המיסתורין המסוכן שמעבר לגבול, לא יישאר, ושהערבים האלה לא יישארו כאן, האנשים והנשים, ושזרנוּגה לא תישאר וקוּבּיבּה לא תישאר ויִבּנֶה לא תישאר, וכולם ילכו ויתחילו לגור בעזה, ואבוי להם, ושגם הפרדסים הישנים וגם החדשים לא יעשו עוד זהב ולא יביאו כסף, וכולם ייובשו כי מחיר הקרקע יעלה על הכנסות הפרדס, וכי על האדמה הזאת לא יחזיק מעמד אלא רק דור אחד או שניים ולכל היותר שניים וחצי, רק דור אחד של איכרים או שניים ולכל היותר שניים וחצי, ויום אחד כולם ילכו וכולם יחליפו מקום וגם המקום עצמו יחליף מקום, כאילו הכל היה רק תַפאוּרה מתחלפת, והעולם הזה יילך ויתערבב לגמרי, ושום דבר מוּצק לא יישאר מוּצק, ושום דבר ברור לא יישאר ברור ושום דבר שלא עולה על הדעת לא יישאר בלתי עולה על הדעת, וגם החצבים לא יישארו כי יבנו עליהם, וגם אדמת החמרה לא כי יבנו עליה, וגם לא שבילי העפר האדום כי יסללו עליהם, וגם לא הסוס כי יעבירו את מְכלי הפרי מתחילה בעגלות על צמיגים ומייד אחר כך בקרונות נגררי טרקטור ומייד אחר כך לא יעבירו כלום לשום בית אריזה מכני גדול כי לא יהיה מה להעביר, ורק זוכרי הזכרונות יספרו למסרבי השמיעה איך היֹה היוּ כאן פרדסים פעם לפני המבול וימיטו שממון על כל שומעיהם, מה יודע היום העורב החכם שעל העץ, מה הוא יכול לראות, מה יודעים על האיש הזה היושב כאן אם רואים אותו כעת כפי שהוא, עייף, ניכמש ולא מדבר, ואיך ידע בבוקר וחבק בשׂר אשה ודחק בה את שלו הגדול בכל אוניו, וזרע סקרנות נוראה בלב ממאן אחד, ורק יודעים כעת כולם שכבר הגיעה השעה לחזור, ובלי לדבר מלה, כי אם ידברו יתגלה אולי משהו שמוטב שלא, ומצביעים לילד על הקרש, ונפרדים רק במבטי עין מן האיש שנשאר בכרם, וכל השאר, שני האנשים לפנים ושתי הנשים מאחור מחזיקים יד אחת על כל אחת מארבע דפנות העגלה ומלווים מימינה ומשמאלה והולכים איתה בחול, וכשתהיה שוקעת יאחזו בשתי ידיים וידחפו ככל כוחם, יחד ובלי אמור דבר, והעגלה השקועה היטב תחת ארבעה סלי הנצרים השחורים המלאים ענבים פורצי עסיס כמעט מבוקעי תירוש, כבדים כנטל עופרת אם לא יותר, הנה כבר מָשָׁה כעת וניזוֹזה והסוס כבר מקער גבו ממאמץ ולא צריך לזרז אותו כי הוא שותף מלא ומבין לכל מפעל משיית העגלה השוקעת מן החול והלאה אל החמרה הקשוחה ועבור לאיטם בכל השבילים תחוחי החול וקשוחי החמרה, עם המשוכות לפרדסים ובלי, ופה ושם עוד אגודות חצבים מפריחים להם, הלוך ונסוע הלוך ושאוף אל האיכר יהודה ההוא המחכה להם שם פתח ביתו, כאילו היה מגדלור.

על מדרגות בית הרב פניו מערבה אל השקיעה המתקרבת והיום הארוך כבר הולך ומתרחק ומתמסמס ושתי מדרגות למטה ממנו, מיוּשב בעקימות מוֹקָה חברו שבא לבקר לרגע לפני שהוא וחבריו הולכים לסינימה, רגע לאחר שעמרם המציג יפעיל את מנוע החשמל ויעלו האורות בכניסה לבית העם, והם משׂיחים קלות, ומוֹקה מתפלא מאד על חברו ששתי מדרגות מעליו, מפני שבין כל חבריו אין עוד מין כזה כמו דגון הלז, כי הוא והם תמיד יחד, תמיד זה עם זה, תמיד יחד יודעים מה הולכים לעשות כל היום ומכל מקום לא להשחית זמן על קריאה, שחוץ ממה שבית הספר מאלץ, ובצמצום, וחוץ מקצת הספורט שבעתון או מכוכבי הסינימה והידיעות על רצח או שוד, עיניהם לא מנגבות מעולם דברי דפוס, והולכים יחד לכדורגל בשבתות ויחד בערבי שבת יוצאים עם הבנות, ויחד נוסעים לתל־אביב לקנות או לזלול, ויחד על חמורים וסוסים לעתים עד נבי רובין שעל שפת הים לחזות במחולות הערבים במאהל שהם עושים כל שנה עִם כלות הגורן, ובצהלות ובנגינות ובטביחת כבשים עם אורז וקנמון ועם ריקודי־עַם וריקודי בטן ועם עוד כמה דברים אסורים שיש שם כנראה ושעליהם לא מספרים לו ורק משתתקים בהתקרבו, ויחד הם תמיד יודעים הכל ויחד לומדים הכל על החיים ישר מן החיים ועל העבודה שהם הולכים לעבוד ועל הצלחות ההורים בעשיית העסקים שלהם, ועל סוסי המירוץ וגם על האופנועים, וגם על שוק הידיעות המועילות שיש להם על הבנות כולן ועל אחדות במיוחד, ותמיד יש ביניהם מומחים שיודעים יותר על בנות ועל ענייני בנות שלא עלו כלל על הדעת, וכעת הוא כאן על המדרגה שלמטה מפני שמוזר החבר הזה בעיניו שאינו עִם כולם, ורק ליבו הטוב מביא אותו לראות אותו, להחליף מלה או שתיים, לתהות ולהתפלא על דברים שהוא שומע ממנו, וליבו הטוב גם גרם לו להביא לו לדגון מתנה קטנה בקופסת נעליים ישנה, ששניהם יודעים מה יש בה, ספר אחד ממדפי הספרים של אבא של מוֹקה, שלא רק שאיש לא קרא ואיש לא יקרא, גם מפני שלא קוראים וגם מפני שכבר שמו של הספר מגוחך ולא מעודד שום קריאה וגם מפני שהספר כולו מפורק לקונטרסים קונטרסים שהכריכה לא החזיקה אותם והתפוקקה לגליונות דפוס לא מאוגדים, ורק הדגון הזה כשראה את החבילה המתפזרת הזאת, פרץ בשוועת אספנים, הוי כמה חבָל, הוי אל תשליכו, תנו לי ואחבר לכם אותו, ועוד כל מיני דברי שוועה מוזרים שהם, ומוֹקָה הטוב הבטיח שאם אבא לא יתנגד ולמה יתנגד, הספרים באים כל הזמן לאחר שפעם חתמו עליהם כשרוכל הספרים בא לביתם והציק לחתום על הוצאת שטיבל ועל הוצאת מצפה, ולתמוך בתרבות, ועוד כל מיני נדנודים שאבא נעתר להם בלי קושי ושכח בו ברגע והם ממשיכים ובאים כסדר, חולצים אותם מן החבילה מציצים בהם ודוחפים באין עוד אף מקום פנוי כמעט, עד שבא זה הספר על שני כרכיו והתפוקק בידיהם ונדחף הצידה על מנת להיות מסולק לפני שהעכברים יריחו, וכעת הנהו בקופסת הנעליים הזאת, רובץ לו שלם בלתי מזיק בינתיים וללא סדר, וקח לך אם אתה עדיין רוצה, ומסיר את המכסה ושם באמת מתגלה הדף הראשון ועליו מודפס בסדר הזה, צ’רלס דיקנס, כתבים מעזבון בית הוועד הפיקוויקי, תִרגמוּ י.ח. טביוב וב. קרופניק, הוצאת שטיבל, תרפ"ט, מלים לא מרובות מדי אבל שאין יותר מהן עשויות להבריח כל בחור בריא חושים, ושאין בהן שום דבר מועיל לשום אדם מועיל, וממש בּינְפַעֶש.

אתה באמת אוהב ספר כזה, שואל מוקה בנקיון לב, ואתה תִקרא את כולו, בטח, עונה דגון, בוודאי, מה זה עושה לך, חקר מוקה, ולמה אתה צריך את זה, למה, עונה לו דגון, כי זה פשוט נפלא, שעיניו של מוקה לא קיבלו כאמת, רואים את העולם, ניסה להסביר לו, אבל מוקה לא מקבל, העולם לדעתו אינו בשום ספר, מפני שהנה העולם כאן בחוץ כמו שהוא, ולא כמו תמונה, אמר מוקה היטב, שאיננה העולם, ולמה לקרוא בספר כשיש לך באמת, אמר, למשל בנות, אמר פתאום, מה טוב יותר, לקרוא עליהן בספרים או לעשות להן בחיים, שעל זה אין לדגון מה לענות, והוא רק נזכר פתאום במיכאלה שבאה אליו בחלום, לבושה מעיל חורף חם, אפור ועבה וסגור ורך כל כך רך, עד שהתעורר, ואינך רוצה לבוא איתנו לסינימה, אמר כשפתאום במורד רחוב יעקב עלו כעת אורות פנסי חצר בית־העם, אומר ומוסר לו את קופסת הנעליים, עם האוצר שבה, ודגון אינו מודה שאין לו שלושה גרוש, ולא יבקש מאמא שאין לה, ורק מודה לו למוקה ושוב מודה ושזה נורא יפה מצידו, ושעל זה אומר מוקה בגודל לב ובחיוך טוב, זה שום דבר, ואתה ככה תמיד נשאר לבד ולא הולך עם כולם, הוא שואל, וטוב לך ככה באמת, הוא שואל, ואין לדגון תשובה אם טוב לו ככה באמת, והם נפרדים ומוֹקה קם ויורד ומחזיר פניו ומחייך ומניע ידו לשלום, גבוה רחב כתפיים, ומתרחק והשקיעה המוורידה כעת מאד מקבלת את צלליתו ההולכת קצת מתנדנדת לה מרוב און עלומים, כנראה.

זה לראות בסינימה וזה לראות בשקיעה, המחליפה כעת צבעים ונעשית כעת כסיפור מלחמה אדיר, כוחות ענקיים שכל היום לא היתה ידיעה עליהם יוצאים כעת מעל כל ידוע שהוא, ומקימים כעת זירה גדולה במערב, יותר ממה שאפשר לצפות שיש, יותר ממה שאפשר לחלום שאפשר, וכאילו עוד אמת שהיא יותר אמת מכל אמת ידועה, הולכת ומתממשת כעת וכל רגע מפתיעה בעוד אפשר שלא עלה על הדעת שהוא אפשר, וחבל שהכל יתמוטט בעוד שעה קלה, ויתבדה כאילו לא היה ולא כלום. ואחר כך יהיה החושך מתעבה, ואחר כך יאכלו ארוחת ערב, איש בדאגותיו איש בסוף יומו שהנה עבר, מעבר לכמה מלים פה ושם, ואחר כך יילך למיטתו עם העששית, מפני שבבית הרב עדיין אין חשמל, ויניח בדחילו את קונטרס הדפים הזה לפניו, והכל בו ממש כלבבו, צבע הנייר והדפוס והאותיות המתארכות כדי להשלים את הדף, וההודעה מתחת שם הפרק על מה יהיה מסופר בו בפרק הזה, והחיוך שמתחיל מההתחלה, והאופן שבו הסיפור הולך ומסופר, ושמאותו ערב והלאה לא יהיה עוד ערב שלא יהיה נוטל קונטרס דפים אחד לקרוא לפני השינה ולא יהיה קורא בלי שצחוקו פתאום יהיה מבעית את התקרה המתפוקקת בשקט, ואת אמא ואבא בחדר השני שיהיו מזקיפים מבט ויודעים הילד צוחק, ויהיה מוצא את פתגמי סם וולר, שמזכיר את אותו חייל שאמר, יש לי רב, לאחר שספג שלוש מאות מלקות, ואת אותו אב שאמר לבנו כי עכשיו מראנו נאה גם יאה, לאחר שהתיז את ראשו כדי לרפאו מן הפיזול, או, בוא לרגע אלי, כמו שאמר העכביש לזבוב, ועוד פנינים שכמותם לרוב, ומר פיקוויק ומר טופמן ומר סנודגרס ומר וינקל, ומרכבות הדואר, וכל האנשים ההם העושים מעשי כלום ומסופר עליהם ברוב חשיבות, ופתאום בלי הרצינות הקודרת של החיים, אהה החיים, ושל העולם, אהה העולם, ובלי אכילת הנפש תמיד, ובלי בכי הבודדים והתלושים והנכזבים תמיד, לא בעליית הגג ולא במרתף של דוסטוייבסקי, הנשבעים תמיד שבועות ורָבים ריב עם האלהים, ונושאים תמיד ולעולם אשמה, אשמה אפלה, אשמה ויאוש, ויאוש וקרעים שבלב, ואנשים שאין להם דרך לא אל אנשים ופחות אל נשים, והכל הכל הכל תמיד תלוש להם, קרוע להם, והלב הקרוע, והנפש והחיים והאהבה, והרפש והרקיקה טפו טפו, ופתאום הכל נראה מחדש, מודה שיש בעולם יותר טיפשות מחכמה, וטיפשות שאפשר לצחוק עליה גם בלי לסלוח, ושכל הרשעים הם רק רשעים מדומים וכולם לוקים לבסוף וכולם במה הם עוסקים תמיד אם לא בעיקר בטפשויות, ומסתבכים בטפשויות ובשאר חולשות בני אדם ובהתיימרויות הקטנות שלהם, שיותר משהן מסוכנות הן מגוחכות, ואף אחד לא מחכה שם שיקום בחור אחד מיוסר ומתייסר וירצח אשה זקנה אחת צייקנית וקמצנית, ויאכל את נפשו ואת נפש שומעיו, ושאפשר גם לראות שיש תמיד גם צד שני, קצת מטופש קצת מתיימר וראוי לצחוק ולניקוי הראייה, ושאם אדם יהיה כותב פעם דברים יהיה כותב כמו דיקנס, מזיז דברים לא בשנאה אלא בראייה ובלב נוח אליהם, ולא מתקן עולם אלא עובר בו, והמשפטים לא יהיו אלימים ולא תוקפניים, ולא קורעי מסכות ולא חושפי פשעים, ורק יהיו כמו כאן בשטף מזמר, בשטף משפטים שמח לשטוף, בזרם שמח לזרום, עם כל הגדת הפרטים שתענוג לספר אותם נכון, והכל יהיה בתנועה והכל יהיה הומה והכל יהיה בא עוד ועוד ומלא כל הזמן, וככה יפה לכתוב, וכך הוא מוציא ערב ערב קונטרס דפים אחד מקופסת הנעליים שתלווה אותו מעתה לכל מקום תמיד, עד היעלמה מתי שהוא לא זכור איך, ואולי בכל זאת העכברים, וצדק מוקה, מתכרבֵּל כל ערב וקורא ומוצא איך יפה לספר נכון על שפעת הדברים שישנם ובהנאה לשים צבע נכון אצל צבע נכון, ולהתרחק אז פסיעותיים ולדעת, ככה, הנה, בדיוק ככה זה.

מאחר

ויום אחד עוד לפני החגים חזר אבא והיו לו פחות קמטים ובקמטים שהיו היה פחות חושך, ואבא אמר אז לאמא והדברים נשמעו, כי הדבר שדיברו עליו זה־כמה יהיה אפשר כנראה, והנה יוכלו והנה יהיו הולכים לבנות בית חדש במושבה, ושממש כעת התברר ש“פרדס” תיתן הלוואה בהמלצת הדוד משה, ושהדוד דויד האיש הטוב עשה שאגודת הטובים שהוא חבר נכבד בה תיתן עשרים וחמש לירות כגמילות חסד, כמעט בלי ריבית, וקצת משארית הכסף שנשאר ממכירת הבית במנדלי, ועוד משכנתא שתיתן קופת מלווה וחסכון לחמש עשרה שנה בשמונה אחוזי ריבית, סך מאתיים וארבעים לירות מצריות, בערבות הדוד משה הדוד דויד והדוד יוסף, ועוד מפה ומשם אולי, מאמרים או חדר להשכיר, ומחסכון אכזרי שיחסכו בכל פרוטה, ובשבת ילכו לראות את המגרש המיועד, דונם ועוד שבע מאות מטרים רבועים, שהם בדיוק שני דונם תורכיים, ושכעת אין עליו כלום אלא מחצבת כורכר נטושה כולה חידודי אבנים מתפוררות, ושבגלל הכורכר הזה נענו אסתר ונחמה דונדיקוב למכור את המגרש הזה בפחות, וגם מפני שהוא מגרש נידח מעבר לכל הבנוי ממש על גבול הפרדסים, ושצריך יהיה לכתת רגליים בחול ובחמרה לפני שמגיעים ללב המושבה, ושהתנים ניגשים שם בלילה להציץ בחלונות, ומי יודע אם לא גם הצבוע המשוגע, ושצריך יהיה ליישר את המגרש ולפלס אותו לפני שיתחילו לבנות, וכאילו מנסים שוב להיאחז, אמא ואבא, ולהשתלב מחדש, ושוב להרים ראש, ולהעמיד פנים שמה שהיה היה, ושתמיד אפשר כאילו לקום ולהתחיל מחדש, אף על פי שזה משחק ידוע למדי, וכבר בשבוע הבא הולכים להתקשר עם החבר בן־ציון הורביץ האיש של סולל בונה ולחתום זכרון דברים על הבית שיקום בחלקה 260 בגוש 16 בנפת רמלה, שלושה חדרים ומרפסת פתוחה, בית אפור, אדוֹם רעפים דלי מלט, כפי שצייר בכשרון האדריכל טַיינר שבא הנה ישר מפראג, ומחזית הבית יבלוט החדר האמצעי בשלוש צלעות קדימה, כצב המשרבב ראשו משריונו, ושכך יהיה עומד הבית ומזדקר כולו מעל כל הלא כלום שמסביב על כל שולי הפרדסים, אחרון בסוף המיושב הבנוי, בית לא גדול כלל, לאחר ארבעים שנות טלטולי חלוץ אביר בארץ הקשה, ועל גבול כל ים הפרדסים הזה הכחול הירוק הכהה צפוף, שמעבר לו כבר הערבים וכפריהם זרנוגה וקוביבה ויבנה, ומעבר להם נבי רובין והחולות ומעבר להם כבר הים הגדול, הלא נראה אבל הנשמע בלילות המלאים, ושלאחר שיקום יקיפו אותו בז’קוראנדה הסגולה ובפונציאנה האדומה ובאורקריה שכל שנה מוציאה עוד דור עלי מברשות עגולות, ובברושים שלאורך הגדר וגם פה ושם, ואחד מהם יצמח עקום לתמיד, ועץ תות כביר שיעלה לתפארת גם כשהוא רק זכר שאינו עושה פרי, ומזל כי אינו מביא זבובים, ועצי הדר שונים וגפנים מודלות, וגם לול וגם אורווה לחמור, ואולי גם עז, וכל מיני ירוקים יהיו וכל מיני פורחים, לפי עונות השנה, פעם במלואם ופעם בכמשונם, לפי מחיר המים ולפי העייפות, בית חדש שיעמוד שם על תילו ששים וארבע שנים טובות ולא כל כך, עד שיימכר להריסה, ושלוש עשרה שנה לאחר שייבנה האח בן שלושים, וחמש עשרה שנה לאחר בנייתו האב בן שבעים ושלוש, וארבעים ותשע שנים לאחר שנבנה האם בת שמונים ושבע, יהיו מוּצאים ממנו על מיטת דרכם האחרונה לבית העלמין הישן, אלא שכל זה כעת בערב ראש השנה, כעת כשהיום והלילה הולכים ומשתווים, כעת כשהזריחות מופלאות והשקיעות נהדרות, כל זה לא ידוע עוד כמובן, ולא עולה כלל על הדעת, לאשרם, ובתום לב ובלי מחשבות קודרות, ולא מרחיקות לכת יותר מיום התשלום הראשון של המשכנתא, ומסיום מקוה ישראל בשנה הבאה כשפתאום יהיו מגויסים לשמירה בכפר תבור ובסג’רה כל המקוואים החסונים ההם, לרבות אליהו הרשקוביץ, ויחזרו משם עם תצלומים של עצמם ושל בנות הגליל התחתון, אותן תפוחי־בּר, או אותן ורדי הבר, חבוקים למדי וזוהרים למדי וצעירים לגמרי, וכאן, לילה אחד בחודש אב, יאירו פתאום חצי השמים במזרח באדום הנורא של אש שריפת הגורן בחולדה, ובבר־מצוה יקבל הבחור מצלמת קודאק קופסה, ואולי גם שעון, כל דבר בעיתו במשך השנה הבּאה עלינו לטובה, אמן, ועל המגרש הזה החדש שעל גבול כל הפרדסים הנה הולך לקום הבית, ששמו ייקרא עליו מעתה פשוט, רחוב מוסקוביץ 14.

קיץ 1991