נולד בעיירה ילניבה, פלך סובאלק, ל' סיון תרמ“ס(1889), לאביו הרב בן־ציון שמעון רבה של הקהילה ולאמו שרה רייזל לבית אליהסון. למד תורה מפי אביו, עד לפטירתו בכסליו תר”ס, ואחר כך למד ב“חדר”. כעבור שנה עבר לחסותו של אחיו הגדול צבי דב, אשר לימדהו תלמוד, תנ“ך והלשון העברית. בהיותו כבן 12 עבר לעיר סובאלק הסמוכה, מקום שם למד ב”תלמוד תורה“, שהלימוד העיקרי בו היה תלמוד על כל מפרשיו, אך ניתן בו מקום גם לתנ”ך, עברית ורוסית, עד שהגיע למחלקה העליונה, היא ה“ישיבה”, בהנהלת ראשה ר' צבי לוריא. בישיבה היה פעיל בחוג של בחורים דבקים בציונות, אשר החזיקו מעמד נגד תעמולתן של מפלגות אחרות ברחוב היהודי, שהדיה הגיעו עד שערי ה“ישיבה”, והם היו ממייסדי אגודת “צעירי ציון” בעירם. בצאתו את הישיבה נשאר עוד זמן מה בסובאלק, השתלם בשפה הרוסית ונתן שיעורים פרטיים בעברית ותנ“ך, וזמן קצר עבד כעוזר בבית־מסחר. משם עבר לעיירת מולדתו, בה עשה כשנתיים כמורה לעברית ותנ”ך לילדים, ואחר כך כמורה בעיר קלם שבליטא, שלשלם עברה אמו עם כל בני המשפחה. כאן היה פעיל במפלגה הציונית של הצעירים.

המהפכה הרוסית בשנת 1905 והפרעות שפרצו בעקבותיה הפנו את מחשבתו לעליה לארץ־ישראל. ובהגיע לידו הקול־קורא הידוע של יוסף ויתקין – באה ההכרעה. בכסליו תרס"ט עלה לארץ. (אמו וכל יתר בני המשפחה נסעו לאמריקה).

עבד בכרם, ביקב ובפרדס, בבאר־יעקב ובראשון־לציון. ככל העולים בעת ההיא טעם אף הוא את טעם הקדחת וחוסר העבודה. עבד למעלה משנה בבית־החרושת לשמן וסבון “עתיד”, אשר בין לוד ובו־שמן, ואחר כך קרוב לשנתיים בעבודת יער הרצל בחולדה. באביב תרע“ב עבר לראשון־לציון, וכעבור כמה חדשים עבר לרחובות, בה שמר עם “השומר” ועבד בכרמים ובפרדסים. בהיותו בשמירה השתתף במאורע ההתנגשות עם ערבי הכפר זרנוגה, על גבולה המערבי של אדמת רחובות, בי”ח בתמוז תרע“ג, שבתוצאותיה עזבו “השומר” ורבים מן הפועלים את רחובות בערב ראש השנה תרע”ד, וגם הוא היה בין העוזבים.

להצעת ועד פועלי יהודה ארגן א. מ. קולר יחד עם כמה מחבריו קבוצת פועלים לגן שמואל, לחדשה ולבנותה. ובסתיו תרע“ד עלו לשם. כאן סבלו מקדחת וקדחת צהובה, תנאים קשים ושכנים מציקים, ובשנה הראשונה ניספו מספר חברים ממחלות ואסונות. ותקופת מלחמת העולם הראשונה עשתה את שלה. רבים לא עצרו כוח ועזבו ואחרים באו במקומם. הוא נשאר במקום היחידי מהראשונים. עד שנקרא באביב תרפ”א לעבודת המרכז של הסתדרות הפועלים החקלאים בועידתה בחנוכה תרפ"א.

בסיון תרע“ה נשא לאשה את חנה בת אליעזר ורחל קנטורוביץ, משומיאץ פלך מוהילב, שהיתה פועלת בחדרה ועברה לגן־שמואל. כאן נולד להם בא' אייר תרע”ו בנם בכורם בן־ציון, הוא הילד הראשון שנולד בקבוצה.

כשנוסדה הסתדרות פועלי שומרון (תרע"ו) נבחר לועד המרכזי שלה ביחד עם דוד רמז ונחום סנה. ומאז היה פעיל בעניני הפועלים בשומרון, בתנאים הקשים של ימי המלחמה. אחרי המלחמה השתתף ביסוד “אחדות העבודה” ואחר כך ציר בועידת היסוד של הסתדרות העובדים הכללית והסתדרות הפועלים החקלאים (חיפה חנוכה תרפ"א). שבע שנים פעל במרכז החקלאי, בתל־אביב ובירושלים. בסופה של שנת תרפ“א וראשית תרפ”ב עמד מקרוב לפעולת ההתישבות הגדולה בעמק־יזרעאל ואחר כך – בכל מפעלי ההתישבות של העובדים, כל השנים שעבד במרכז החקלאי, ערך את ספרי הדין וחשבון לועידת הסתדרות הפועלים החקלאים (ועידה ב' – שבט תרפ“ג, ועידה ג' – חורף תרפ”ד, ועידה ד' – ניסן תרצ"א). בפרק זמן זה ערך גם חוברות של סקירות והערכות (מטעם המרכז החקלאי) לקראת הקונגרסים הציוניים. במועצת ההסתדרות הי“ט, תרפ”ח, נבחר למזכירות ועדת הבקורת המרכזית בהסתדרות, שעל יסודה הוחלט באותה מועצה, והוא היה פעיל בארגונה והקמתה.

באב תרפ“ט נסע לאמריקה בשליחות “יכין” וארגן שם חברים להתנחלות במושבי־מטעים על אדמת הקרן־הקיימת, שיוכנו ויעובדו עד ליבול על ידי “יכין”. בסיון תר”ץ חזר לארץ ולעבודתו במרכז החקלאי. כעבור חדשיים קרה לו ולמשפחתו האסון הגדול במות בנו בכורו בן־ציון, בן 14, בדמי עלומיו. אז עבר עם משפחתו לקבוצת גבע. בסתיו תרצ"ב נסע שנית בשליחות “יכין” לאמריקה, לשם ארגון קבוצות נוספות להתישבות בעמק־חפר שהוחל אז בישובו. ארגן קבוצות חירות ב' וחירות ג' ומפעלי נטיעה פרטיים בעבודת “יכין”.

בספטמבר 1933 חזר לארץ ולביתו בגבע.

בסוף תרצ“ו נדרש מטעם המרכז החקלאי להכין את ספר ההסתדרות החקלאית לקראת הועידה החקלאית החמישית. לועידה שהתקיימה בינואר 1939 הוגש ספר בן 384 עמוד, שתכנו סקירה מקיפה על ההסת' החקלאית, קורותיה יצירתה וכל שהתרחש בה מאז ועידתה הקודמת בתרצ”א. מניסן תש“ב ואילך ערך והוציא לאור מטעם גוש חרוד חוברות “בעמק” (עד תש"ו הופיעו 20 חוברות), כלי־ביטוי לישוב החקלאי באזורי חרוד ובית־שאן, 23 נקודות במספר, וכן את החוברות “חג ומועד” וה”אמנות בחיינו".

מספטמבר 1944 ערך את “ניב הקבוצה” עד שנפסק בסתיו 1945. ומאביב 1945 פעל עם ש. יבנאלי בהכנתם לדפוס של כתבי ב. כצנלסון.

בשנת תש“ד, תש”ה ותש"ו כתב לשנתון “דבר” סקירות מקיפות על ההתישבות והחקלאות בשנים אלו.

מאביב תש“ה הוא פעיל במזכירות ועדת הבקורת המרכזית, שאליה נבחר במועצת נ”ד, אדר תש"ה.

– א. מ. קולר

הימים הדוהרים בשטפם מסיחים את הדעת ומשכיחים. כן גזירת החיים. גזירה על החיים כי ישכחו את אשר אבד ואין להשיב עוד. אך חבריו הנאמנים של א. מ. קולר לא הסיחו את דעתם ומראשית ימי האבל אמרו ועשו למען פזורי מאמריו, – משנת תרע"ב עד שנתו האחרונה ולהקים את מורשתו הרוחנית על נחלתו.

בהאסף מבחר יבולו הספרותי יתגלה לעין כל דורש רשומות התנועה, כי הוא אחד מנושאי דברה הנאמנים, ומהעומדים על משמרת הענינים הראשונים במעלה. לא הייתה כמעט שאלה שניסרה באויר הציבור שלא יגיב עליה בהגיונו הבהיר ובלהט יחסו לשאלות הציבור והאומה. ועם כל זאת לא נגלה לבעלי האסופות בספריהם.

היה משהו בכתיבתו שניתן להבלע, כמים החיים הנבלעים באדמה ולא נודעים. אולם בדבריו היה לפה לרבים, רבים מן הציבור ודבריו הפרו בשעתם לא אחת וכוחם עמד עמם עד היום. עם מאמרו הראשון, כמעט, נגלתה בו מדת השאיפה לצדק ולשויון בחברתנו. באותה שעה שב. כצנלסון ז“ל זעק את זעקת־תביעתו ל”משפט צדק" לתימני חדרה יצא א. מ. ק. וקרא תגר על ההפלייה מבית, במכסת הקרקע שנקבע במושב נחלת־יהודה מיסודם של חובבי־ציון. (מאמריו “הלכה למעשה” ו“מתוך המחנה” הפועל־הצעיר תרע"ג). לכל גל של עליה, לכל שבט ולכל עדה עולה יש חבלי־קליטה המיוחדים לה וגורלה היא.

עליית תימן מראשית ימיה, עוד משנת תרמ“ב, עין טובה היתה עליה בין עסקני הישוב. ושילובה בציבור העובד, בימי העליה השניה לא היתה ניתנת במידה זו לולא קמה לה מסירות־אנשים מכל שורות ציבור הפועלים (ובודדים משכבות ישוב האכרים), שעזרו עמם והקלו עליהם את משא השנים הראשונות. בין הפועלים לא היה זה מוגבל בתחום מפלגה אחת בלבד: גם חברי הפועל־הצעיר, גם חברי פועלי־ציון, גם בלתי מפלגתיים ו”חברי השומר" כאחד שקדו על האחזותם במושבות למן הימים הראשונים. והיו דעות שונות בתוך כלל הציבור על עליית תימן. היו גם שחששו מן “האלימנט התימני” לא כמתחרה בלבד כי אם גם כיסוד נחשל, ריאקציוני. אך כנגד זה עמדו להם ש. יבנאלי ור' בנימין, יוסף שפרינצק ו“אח” (מ. חריזמן) בעטם ובמעשיהם ואנשים מן השורה – בדאגות יום יום בפועל־ממש.

א. מ. ק. לווה אותם בשורות מאמרים וסיפר על עניים ומרודם בשומרון וביהודה בשנים הראשונות, אך לא חסך גם את שבט מוסרו מהם בראותו סטיות מערכי התנועה בישוביהם.

עם קום “אחדות העבודה” בתר"פ, שבקשה לאחד את כלל תנועת הפועלים, לבשה אותו רוחו של יוסף ויתקין, להט אמונתו ועוז חזונו. “מתוך עצם חיינו התלויים על הר־געש בארץ־ישראל וברוב ארצות פזורינו, צצה ועולה מאליה התביעה הנמרצת לאיחוד כל כוחות הנוער השואף לשחרורנו, מתלבט יותר ויותר הכרח־החיים בגיוס כל חלקי תנועת העבודה המפוארים. כי הנה הגיעה השעה, שעת העבודה הגדולה ויחד אתה – המלחמה הגדולה, מלחמה לחיים ולמוות. כל יום אשר יעבור ויעזוב אותנו נחשלים כמו עד כה מרחיק אותנו יותר ויותר ממשאת־נפשנו. החיים לא יחכו, במהירות יזרמו ויפרחו בארצנו – ואוי לנו אם לא נעמוד מאורגנים וערוכים להטותם למסלולנו, כי אז ישליכו אותנו מעל פניהם” – (“לקראת ועידת פועלי ארץ־ישראל”).

היה בין הראשונים לארגון תנועת הקבוצה, למן הכינוס בטירה (אלול, תר"פ) גם עמד במערכותיה בפולמוס עם יריביה, בויכוח הגדול עם מ. סמילנסקי (בשנת תרפ"ז). הוא לא שנה הלכות חדשות במסכת הקבוצה, אך חי את חייה במחשבה – ועתים גדולות בפועל ממש – והעיר בשורת מאמריו שאלות לתיקון ולפילוס חייה החברתיים.

בשאלות ההסתדרות והמפלגות לא פסק מקרוא לאיחוד הלבבות בין כל הגושים, אך לא נרתע מלהגיד את דעתו לכל פלג מן הפלגים למפלגתו ולמפלגות היריבות. הוא לא גמגם בשום שאלה מן השאלות שניסרו בחלל הציבור. הוא לא ראה כל הצדקה ויסוד לפירוד זולת החומות המבדילות והאידיאולוגיות המלאכותיות אשר שורש אין להן במציאות ובמפעל חיינו; קרא חמס על הגושים ומזכירויות הגושים, העוסקים לא רק בענינים המיוחדים של הפלג, כי אם גם חורגים לענינים כלליים בהחלט של ההסתדרות. – “היו שחלמו לפנים על ביטול החברות הכפולה המוטלת על כל פועל. והיא החברות להסתדרות לחוד ולמפלגה לחוד, ושאפו לכלול את כל עניני תנועת העבודה בצורת ארגון אחת. החלום הזה לא נתגשם. אך איש לא פילל, כי יבוא זמן ועל כל חבר בהתישבות תוטל חברות משולשת בגוש, בהסתדרות ובמפלגה”. והוא זועק על זרעי הפירוד וההתפוררות הנותנים אותותיהם בהסתדרות. מלחמה אישית ושנאה הדדית המספקות חומר לריב דברים בלתי פוסק בעיר ובכפר כאחד. הוא לא עייף מלקרוא לאחדות התנועה הקבוצתית ולהשבת כוחה של ההסתדרות לחלוש על הדברים כביאת כח של שלמות אחת.

אבן מקיר תזעק: “אין כל צידוק, אין כל יסוד לכל המלחמה הקשה הזאת במחננו. במחנה העבודה, עם כל חילוקי־הדעות שבתוכנו ויהיו עמוקים אשר יהיו, הרי בעיקר המעשה הציוני־הסוציאליסטי, אנו מאוחדים ויכולים לפעול ביחד, במדינה, בעם, בציונות כאשר בהסתדרות, תוך ויכוח חפשי בפנים בכל שאלות היום והמחר ויד חפשית לשכנוע הדדי בעבודה התמידית המשותפת, בדיבור ובכתב”.

– “צו גורלנו הפועלי והציוני הוא, כי יעשו מאמצים גדולים – לא אעיז לאמר לאיחוד, אלא לחזית פועלים משותפת, לשיתוף אמת על כל הכוחות העצומים הגנוזים בתנועת העבודה, ביעוד הדור הזה בישראל שלפניו לא היה ואחריו לא יקום כמוהו. הוא היעוד המשיחי של בנין מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות בתוכה”. (נחפשה דרכינו, תשי"א).

מאמריו ורשימותיו על מאורעות בישוב ועל מאבקנו עם הבריטים הן כתבי־עדות רוטטים על מאורעות ודברים בעצם התרחשותם.

על שאלתנו עם הערבים כתב: “פנינו לשלום אך לא נרתע ולא ניחת אם הערבים יפריעו לנו, יתגרו ואף ירצו להלחם בנו, כל אימים עלינו לא יצליחו ולא ימישו אותנו ממפעל הדורות אשר נטלנו על עצמנו: הצלת העם היהודי וגאולתו בארצו. מרגישים אנו בכוחנו כי נוכל לעמוד, גם אם יתגרו בנו מלחמה, כי אם אמנם הכמות על צדם – הרי יש לנו כוח אשר איננו אתם: הכוח של העומד בגבו אל הקיר, של זה אשר הגיע אל התחנה האחרונה ומכאן לא יזוז, של זה אשר אין אסון כאסונו ובידו המפתח לחיים או למות” (במאמרו עם עדות הערבים, אדר תש"ו).

עם קום המדינה התפעם לבו. ולא נרתע מלכנות את התקופה בשם המפורש: ימות המשיח. מקבילים לו ברוח זו היו מאמרי ש. יבניאלי (שיצאו בחוברת “בנגוהות הימים”), ומאמרי ש. לביא. (מסות ד. בן־גוריון בימים ההם הן פרשה לעצמם).

וכשפשט החולין במחנה והרדיפה אחר רמת חיים גבוהה, הרדיפה אחר התעשרות ונגע השחיתות, קרא למשטר של עליה, להוי פשטות וצנע, להורדה אכזרית של רמת־החיים שהתנפחה ללא כל יסוד, להגדלת הייצור והקטנת הצריכה, ישנה ושילש את תביעותיו בנושא זה השכם והערב. ולפרקים נתגנב הטון של המוכיח בשער. אך אין בני־אדם להוטים לקבל דברי תוכחה ולשנות מעשיהם לפיהם. חזקים ממנו בכשרונותיהם הפובליציסטים ועזים ממנו לא פעלו בדבר הזה, ולא שינו את פני הדור. אך אם יש תקנה לנו לעתיד, אם נעמוד ביום אחד לפני פרשת דרכים ללא מוצא – זוהי הדרך לתקומתנו הכלכלית והמוסרית כאחד.

ב.

עלם צעיר היה א. מ. קולר בעלותו לארץ, בשבט תרס"ט (1909). אחד ויחיד ממשפחתו, השני מן העיירה. רך וסנטימנטלי. על האצבעות הענוגות היה לאחוז במעדר ובכל מלאכה מפרכת ולא עברו ימים רבים והעלם הענוג הוכיח לעצמו ולאחרים כי יכול יוכל.

גם חוסר עבודה ידע, גם קדחת, גם חבלי־קליטה בסביבה החדשה, גם שממון מציק, כאשר ידע אותו לא אחד מן האנשים שעלו אז לארץ בשממונה. אך שפירי־החיים בציבור הפועלים כבר היו בהתרקמותם. יוסף זלצמן ז"ל (נהרג אח"כ על ידי הערבים בשדות כנרת) בא אליו לרחובות שבה עבד, בשליחות ב. כצנלסון, כי יבוא לעבוד עמהם בסימון חלקות האדמה שנרכשו בקלנדיה, לקנותה קנין ראשון בעבודה. ואתם גם בן־ציון צ’ורנומורסקי (הוא בן־ציון ישראלי, איש כנרת). שבועות מעטים אלה אתם בעבודה, שיחותיהם, שיחם ושיגם בינם לבין עצמם, חרתו רשמיהם בו לאורך–ימים. היכרות זו עם ברל, חבר המרכז החקלאי, מביאה אליו את ההצעה, לו ולחברים, לקבל את העבודה בפרדס גן־שמואל העזוב על אחריותם הם. שנות גן־שמואל לא. מ. ק. עם כל הקושיים וההתלבטות לקבוצה בימים ההם; העזיבות מדי שנה בשנה וחיפושי מילואים לקבוצה. אסונות חברים שנפלו ממחלות הקדחת־הצהובה ומאסונות־תאונות, מכת הארבה ומלחמת העולם הראשונה, עם כל אלה –היו השנים השלמות והפוריות ביותר בחיי העבודה של א. מ. קולר בארץ.

עם ייסוד “הסתדרות פועלי השומרון” בתרע“ו נבחר לועד המרכזי שלה והכינוסים מדי שבוע בשבוע בביתו של דוד רמז ז”ל בזכרון־יעקב היו בית המדרש שלו לעבודה ציבורית ולנשיאת אחריות בעד הכלל הפועלי.

עם יסוד אחדות־העבודה, שהיה אחד הנלהבים לה, ואחר ייסוד ההסתדרות הכללית והסתדרות הפועלים החקלאים נבחר למרכזה ועבר לעבוד בו. לא עברו ימים רבים והוא היה הסופר של המרכז. על כל תלם ותלם במפעלות המרכז נשא את דברו, וספרי הדין וחשבון לועידות החקלאיות שלו חרגו מתחומם והנם ספרי ערך במפעלי התישבותנו וקורותיהם גם לדור הבא.

האסון הגדול במות בנו בכורו בן־ציון, בדמי עלומיו, זעזע את כל הוייתו ולא יכול היה להמשיך בעבודתו בעיר עוד. אז עבר עם משפחתו לגבע. – “דומם יעמוד האדם לפני סוד גורלו. בתוך החיים יחסה החדלון ובצד הפריחה יהלך הכליון, מעורבים התחומים – ומי ישכיל להבחין באותות. החיים והמות אחוזים זה בזה לבלי הפרד. על כן ישלים האדם עם מר גורלו: מדי יוכה יעמוד רגע המום וישתות דם – ויוסיף לשרך דרכו בנתיב־החיים הפתלתול” (בדבריו על מות בן רעו: אריאל קדשאי) “נתיב החיים הפתלתול” והנסבך מאז לא הניח אותו כל ימי חייו, הוא נשא את סבלו ויגונו בלי קול כמעט. אבל וקודר מבפנים ומואר ומאיר מבחוץ; אך גם עבודתו בתחום הציבור לא הניחה לו. הוא היה בין מייסדי ועדת הבקורת המרכזית, ועל עבודתו בה עד אחרית יומו העידו חבריו שעבדו עמו, כי הוא היה הכתובת למתדפקים על שערי המוסד, ומרי־נפש ונפגעים מצאו אצלו אוזן קשבת. לב מבין ואוזן קשבת לצרת הפונה אליך – אף זה משהו לקשיי־יום ולנפגעי גורל. גם תבע את עלבון היחיד והקשבה לו ממוסדות־ציבור. הלא כה דבריו: – “יש להקשיב לבקורת הניתכת על דרכי הנהגת המוסדות ועובדיהם ויחסם לציבור הבא עמהם במגע. יש להאזין לתרעומות מצד פלוני ואלמוני במוסדות או בעובדיהם ולחפש את דרך האמת כדי לתקן בלב־שלם, כי רק באלה יכון בית הסתדרותנו, אף יאמץ ויעצם בפנים, אם יעקור מן השורש כל יסוד לערעור האמונה והאימון בקרב קהל החברים. ונדע גם זאת: בריב שבין הפרט החבר לבין המוסד לא תמיד הצדק על צד המוסד, ואין לך דבר החותר תחת יסודות ההסתדרות מאשר עוות־דין במקרה כזה. הכלל מחוייב להיות תמיד טהור וצודק בריבו עם הפרט” (“כתום המערכה”, תש"ב).

ברבות השנים, עם הגיל, מתגברות סגולות בן הרב, הדואג לעדתו ורואה את עצמו אחראי על הכלל והפרט כאחד. גם מדות מחזרות אחרי אכסניא שלהן. מדת הרחמים, רגש האחוה והאהבה לאדם וערבות־הדדית. מהיר תגובה, בהיר ביטוי ונמרץ בכתיבתו – אנין דעת, רוך משיי בתכונתו, עדין־נפש ונעים הליכות, טוב עין, רגיש לסבלות זולתו ונכון לעזור יותר ממה שבכוחו לעשות.

מראשית השנים היה לו צורך – וגם יכולת – ללוות חברים מן השורה, רבים רבים, בדברי־הספד ובציוני נרות נשמה. אף אלה מצטרפים לדפים מוארים בכתביו. אך זו שבת את שבתו האחרונה במוסד “אהבה” בחיפה בכינוס חברים: אך זה כתב את מאמרו “נשוב אל התנ”ך" עבור הכינוס בירושלים. אך זה סיפר כי הנה נמלאים לו חמשים שנה לעלייתו לארץ מראשית עלומיו לעבודה ולחברות בתנועה. ושער השבעים קרוב להיפתח לפניו, והוא במלוא רעננות נפשו.

אחת ושתיים זעק על הרצח בדרכים והתאונות הבלתי פוסקות הקטסטרופליות, והנה מצא אותו הגורל באותה דרך, בדרכו אל כינוס התנ"ך במבואות ירושלים.

– וגדול הכאב.

ניסן, תשי"ט. מרדכי שניר

לפני שבועות מספר סיפרה לי חנה, שבקרוב ימלאו לקולר שבעים שנה. דבריה הפתיעו אותי, שהרי לא נראה כלל כבן־שבעים. הבעתי את התפעלותי והערצתי, על שזכה בגיל זה לבריאות גופנית טובה ולרעננות ומרץ, ליכולת עבודה ללא ליאות, בימים ובלילות ובעבודה המחייבת מאמצים פיזיים ורוחניים כאחת.

והנה בערב יום ט' בניסן פתחתי את הרדיו וזועזעתי, כפי שוודאי כל אחד מאתנו זועזע, בשמעי על האסון המחריד ששם קץ לחייו בצורה כה אכזרית.

בזמן האחרון העסיקה את קולר בעיית התודעה היהודית. הוא השתתף בכינוסי מורים, אנשי ציבור ואנשי מדע, שדנו בבעיה זו. ושיתף גם את עצמו בבירורים אלה בעירנות רבה.

הפעם נסע לירושלים לכנס לחקר התנ"ך ובדרך היה קרבן לתאונת־דרכים קטלנית…

ואני נפגשתי אתו בזמן האחרון תכופות. בשיחות אתו נוכחתי, שלמרות התלאות הרבות שפגעו בו בחייו, כאילו התאושש האיש, מרצו גבר, ער למתרחש בציבור, שקוע בעבודתו היום־יומית, כשהוא מוסיף עליה דברי פובליציסטיקה ועוסק בעריכת מכתבי ברל.

בזמן האחרון עוד הוסיף והטיל על עצמו את עריכת הספר לזכרו של יוסף גוריון ז"ל ועשה עבודה זו, מבלי להזניח את כל יתר העבודות שבהן עסק.

כחמישים משנות חייו עשה בארץ־ישראל. כל ימי היותו כאן קודש היו לציבור ולמפעל ציבור־הפועלים ובעיקר לחלק ההתישבותי שבו. אפשר לחלק את חמישים שנות חייו אלה לשתי תקופות: א) עד בואו לגבע וב) ימי חברותו בגבע.

לי נראה שהתקופה הראשונה לחייו בא"י עד בואו לגבע היו שנות היצירה העיקריים וגם המקוריים ביותר. עשרים שנות חייו אלה הם המאפיינים במיוחד את דמותו ויצירתו הרוחנית.

הוא הצטרף לתנועת הפועלים בימי כיבוש העבודה במושבות יהודה ומשם הלך לגן־שמואל למשק עצמאי. החיים אז בגן־שמואל היו מלווים קדחת וסבל אין־קץ. המוות לא פסח אז על חברי הקבוצה ורבים לא החזיקו מעמד והתפזרו. בתקופה ההיא היה פעיל בהקמת “הסתדרות פועלי השומרון” ואח"כ “הסתדרות הפועלים החקלאיים” הכללית.

זוכר אני עוד היטב את “המרכז החקלאי”בירושלים. בחדר אחד הצטופף כל המרכז וקולר היה מזכירו. נפגשתי אתו אז כבא־כוח קבוצת גבע והכרתיו כחבר נאמן ומסור ללא גבול למפעל ההתישבותי, פעיל במפלגת “אחדות העבודה”, משתתף קבוע ב“קונטרס” ובין התובעים האמיצים והנאמנים לאחדות תנועת הפועלים. הנני נזכר ברשימה שנחרתה היטב בזכרוני ושמה היה “בפעם המאה ואחת”, והכוונה היתה לתביעת האיחוד של תנועת הפועלים. הוא היה גם בין מניחי היסוד של “יכין” וחברת “ניר” ומוסדות ההסתדרות החקלאית השונים.

קולר הלך לגבע לאחר האסון עם מות בנו בן־ציון ז"ל. המשפחה זועזעה לרגל האסון, שפגע בה ולא יכלה להמשיך באורח חייה הרגיל. היה הכרח בשינוי מהמקובל והם החליטו לעבור למשק קבוצתי ולחיות בו. חיי הקבוצה לא היו זרים להם כלל ודרך חיים זו היתה טבעית בשביל קולר.

בגבע היו לקולר חברים וידידים ובהיות קבוצת גבע אחת הקבוצות המסודרות והמגובשות אז, יעצו לו גם חבריו מבחוץ להצטרף אליה. בה מצא את “נחלתו” אך טרם מצא את “מנוחתו”. הוא יצא לארצות־הברית בשליחותה של “יכין”, חזר הביתה, המשיך בעבודה במשק ושוב יצא לעבודה ציבורית וחוזר חלילה.

שלושים שנה חי אתנו קולר בגבע. הוא לא עמד מן הצד וחי את יצירתנו, שמח להישגינו וכאב את יגונותינו. היה חבר וידיד נאמן ושׂשׂ לחוש לעזרת חברים רבים. הוא היה מחונן בנכסי תרבות שרשית ובעל גישה הומנית לבעיות השונות. הוא חיפש בקבוצה את האדם ותמיד טען על “בדידות של הפרט הקיימת אף בקבוצה”.

בהיותו בקבוצה, לא פסק גם מעבודתו הציבורית. מאז קום המדינה, במשך עשר שנים, היה חבר “ועדת הביקורת המרכזית” של ההסתדרות ובמשך כל השנים האלה “עמד בשער” ותבע שמירת הערכים המוסריים של התנועה בתוך קצב הבניה הגובר והולך.

הוא היה נאמן להסתדרות, למפלגה ולאישיה, למרות בקורתו החמורה, שיתף את עצמו בבירור בעיותיה ובעיות התנועה הקבוצתית, שראה בה את ההתגשמות העליונה של ערכי התנועה. הוא היה קשור קשר נפשי עם ההסתדרות חקלאית ומפעלה ההתיישבותי. על כך מעידים ספרי הדו"ח שלו לקראת הועידות החקלאיות. כרכים אלה משמשים תעודה ניצחת לידיעתו הרבה במתהווה בהתיישבות ולאהבתו הרבה אליה.

בחייו הפרטיים היה איש הצנע, הנושא בשקט את סבלותיו, אם כי לא תמיד זכה למאור פנים מצד הגורל.

קולר הלך מאתנו בתקופה בה כולנו מתלבטים בבעית חברתיות רבות, בשאלות הכלל הקבוצתי ובשאלות הפרט בתוכה. כולנו חשים בצורך באוירה תרבותית והומנית בתוכנו ומסביבנו.

קולר התענין בערכים אלה ובלכתו מאתנו – הננו חשים, שנגדע עוד אחד מעמודי התווך של תנועתנו והחלל נפער והולך…

יוסף אפרתי

קשה היא הכתיבה על חבר שזה עשרות בשנים היית רגיל להתהלך אתו, לשוחח, לשמוח ולתנות במשותף. והנה יום אחד – חסל ואיננו!

קולר המתון, השקט, המשרה כמעט יראת־כבוד וכובד ראש במחיצתו – ודוקא לו אירע מה שאירע…

הוא שהיה מתריע כ"כ על הפחזות, על ההפקרות, על חוסר אחריות וזהירות – דוקא הוא הוא שנפגע מתוך כל אלה באסון הדרכים הקטלני…

שנים חיינו יחד. לכאורה הכרנו זה את זה. אבל, כמו שקורה בחיי קבוצה – חי אתה עם חבר שנים ואעפ"כ אינך מכירו ולפעמים נעלמים ממך דוקא קווי־דמות עיקריים, קובעים בקלסתר־פניו הרוחני.

קולר היווה דמות שונה מרוב החברים בקבוצה. על כל היותו איש־ציבור־וחברה – ועדים לכך העיסוקים שעסק בהם שנים כה רבות בצרכי ציבור וגם ההשתתפות הבלתי־משוערת של רבים ורבים באסון־מותו, עדים לכך המוני הידידים והמוקירים, שבקרוהו בעודו בחיים ואשר גם חלקו לו את הכבוד האחרון – אעפ"כ חי היה לו את חייו העצמיים, במבודד ובמופרש מהסובב אותו, בעולם מרוחק כאילו, בתחום של מושגי־חיים וערכים משלו. דומה היה כאילו נישא הוא מכל הסובב אותו, משקיף ממרום משלטו שלו המבודד, על פני החיים והמונם, בודק ובוחן אותם בעינו שלו ורואה אותם מזוית־ראייה משלו המיוחדת.

היתה בו, כביכול, מין שמרנות אצילה, מעוררת כבוד ולפעמים פתיעה, שעם כל היותה חיה את חיי השעה ובעיותיה, לא איבדה את הקשר לערכי המורשת הנצחיים, ערכי־היסוד, שבלעדיהם ובחסרונם הכל תלוי על בלימה, נטול שורש וחסר־שחר…

הוא היה נצר ממשפחת רבנים. ספג תורה ויהדות משחר ילדותו. מעורה ומושרש במסורת היהודית, ספוג אוצרותיה וגם ב“התפקרו”, בצאתו את בית־אבא הרבני, נשא אתו, כנראה ללא טינה וללא סתירה, ערכים מרובים, שרוב בני תקופתו, שהתפקרו גם הם, זנחו אותם מתוך קיצוניות פזיזה ו“עקרונית” קלת־דעת. עם כל היותו חדור ערכי המהפכה הרוחנית, שהתחוללה בקרב בני דורו – זכה ולא שפך את “המים עם התינוק”. היה משהו באופיו, שסייעו לו לשכן בכפיפה אחת גם מהפכנות יסודית בתפיסת־החיים־והחברה וגם לנצור את גחלת המסורת היהודית השרשית והנאצלת. נשתיירה לנו בו דמות, שהסינתיזה בין החדש והישן התקיימה בו במין הרמוניה מופלאה ששיוותה לבעיות השונות אופי מיוחד שאינו מצוי במחיצתנו.

הוא היה איש־תנועה ברמ“ח איבריו. לא היתה בעיה מבעיות חיינו, שלא חי אותה ולא נקט עמדה כלפיה. בכל שאלה היה, לכאורה, קיצוני ובלתי מתפשר. אעפ”כ עם כל חומרתו, ידע לשמור תמיד את הפרופורציה הראויה בין המטרה והאמצעי, בין האידיאה ובין האדם המגשים אותה.

האדם היה לגביו המטרה העליונה, בתחומה של התנועה כבתחומה של הקבוצה. הוא תבע הרבה מאיש הקבוצה, אבל קודם כל ראהו כבן־אדם, הזקוק להתחשבות ולגישה מיוחדת. את הקבוצה ראה קודם כל כמקום־חיים לאדם על צרכי ועל סיפוקיו, אם כי מעולם לא התעלם גם מהחובות שלו כלפי הקבוצה.

בכל אשר עשה היה איש העבודה והאחריות. בנוסח משלו. זאת הכרתי באופן אישי, דוקא בזמן האחרון. אינה לי הגורל ועבדתי במחיצתו בפרק הזמן, כשערך ועבד על הספר “יוסף גוריון”. השתוממתי להיווכח כמה ידע, בגילו זה קרוב לשבעים, לעבוד ללא לאות, לעשות לילות כימים, לוותר על חלק מחופשתו – ובלבד להוציא מתחת ידו דבר מתוקן כראוי.

היתה בו דיקנות כמעט “פדנטית” לגבי כל פרט ופרט מעשייתו, למן החיפוש אחר הביטוי ההולם ועד לקביעת צורת־וגודל האות, ועד לטיב הנייר, צורת הכריכה, מראה העטיפה, וכל פרט העסיקו אותו ואת מחשבתו בטרם חרץ את משפטו וחתך את החלטתו.

יחס זה לעבודה, ולכל עבודה שעשה, הן במשק והן מחוצה לו, נבע מתוך עצם ישותו וגישתו לכל ענין. גם בעסקי ציבור דיקדק בקטנות כבגדולות. הוא לא רק היה איש הצניעות והמתינות, אלא גם איש הצנע. חייו היו בצנע רב בכל הנוגע לסיפוק צרכיו. יצא לי לראותו בימים אלה בארחו ובסעודותיו והשתוממתי לראות עד כמה הסתפק בהכרחי בכל הנוגע להנאותיו החמריות.

הוא היה איש הידידות השקטה והחברות הטובה, גם בקבוצה וגם מחוצה לה. היה נענה לכל הפונה אליו ומוכן להושיט עזרה ככל יכלתו. בשבילו – סוציאליזם וקבוצה היו קודם כל עזרה לחלש, לזקוק, קודם כל חברות טובה.

הוא היה איש תרבות וספר. כל חייו ליוותה אותו “חולשה” גדולה ביחסו לבעיות תרבות שונות. בזמן האחרון עסק הרבה בבעית “התודעה היהודית”. לא היתה זו “ריאקציה” פתאומית שבגיל. “תודעה” זו ליוותה אותו, כאמור, כל השנים. היא היתה חלק מישותו, מתפיסת־החיים שלו. אלא שעכשיו, משהתעוררו חברים לדעה, חבר אליהם בכל חום לבו ועשה כמיטב יכלתו לחזקה ולדרבנה.

ו“חולשתו” לשפה העברית. קודם כל ידעה על בוריה. ידעה עוד מבית אבא וגם כאן בארץ עסק במשך שנים בכתיבה ובעריכה וצלל בכל מכמניה. ומהיותו יסודי וקפדן בכל אשר עשה – היה גם מהמחמירים לגבי השימושים בה.

חוג התענינותו בשטחי התרבות העברית הקיפה תחומים רבים. הוא היה חבר פעיל ומסור גם לחוּג חקר התנ"ך ובהרצאתו, שלא זכתה להיקרא, בכנס האחרון, הפאטאלי עבורו, אנו רואים את יחסו העמוק לנכס הלאומי־תרבותי הזה.

קולר היה פורטיני בכל הליכותיו, הן בחיי יומ־יומו והן ביחסו לבעיות התנועה והקבוצה לא תמיד קיבלו את דעתו, יכלו לקבל את דעתו, אך תמיד עורר כבוד בתום־לבו ובנאמנותו לערכים.

עם מותו הסתלקה מאתנו דמות, יחידה במינה, אשר התהלכה לה בדרכים משלה, אל אותן המטרות שכולנו הצבנו לעצמנו. היתה זו דמות, שאיחדה בקירבה פורטינים עקבי עם אצילות־מטבע, קפדנות עם גישה הומנית, לבעיות האדם והחיים, מהפכנות עם צמידות למורשת, ותרנות אנושית עם נאמנות עליונה לערכים.

על כגון אלה אומרים: חבל על דאבדין!

אליהו נחשון

עם מותו הטרגי של א. מ. קולר אבדה לתנועתנו דמות נדירה. הוא הביא עמו מבית אבא, הבית הרבני בעיירה היהודית, מידות ונימוסים שלא המיר במשך כל שנות חייו בארץ. היתה בו אפילו משהו מן הקפדנות של תלמידי־חכמים ועם זאת נקיות־הדעת ויישוב הדעת ויכולת השליטה על עצמו. גם בשעת כעסו ידע לעצור ברוחו, ודבריו – אפילו כשנאמרו בריתחא – יצאו מפיו, כמי שבולם את פיו ועובש את כעסו – מן אצילות רוחנית יהודית היתה נטועה בו. לא במקרה נמסר לו בשנים האחרונות תפקיד חשוב בהסתדרות – יושב ראש המדור לפקוח חברתי, שליד ועדת הבקורת המרכזית. חדרו היה פתוח ולבו קשוב לכל טענה צודקת על עוול חברתי, ומוכן היה לעזור, בסמכות ההסתדרות, לכל אחד ככל הניתן. בצד מאמריו כתב גם המון רשימות קטנות (“בשולי הדברים”) שבהם עסק הרבה באותם ענינים קטנים, שדשים אותם בעקב, ואשר עליהם בסופו של דבר בנויים היחסים ההדדיים בחברה. אין מצוה גדולה ומצוה קטנה, הכל יכול להיות גדול וחשוב, לפי מה שמתייחסים לכך.

את א. מ. קולר הכרתי מימי “אחדות העבודה” הראשונים (בשנת 1919). עוד באותם הימים נמצאה “באחדות־העבודה” קבוצת חברים (וא. מ. קולר בתוכם) שלא הסתפקה באיחוד זה שקם (אם כי העריכו מאוד את חשיבותו, לפי איכותו וכמותו) כי חסר היה בו חלק ניכר של תנועת־העבודה – “הפועל הצעיר”, ועם בואם של ראשוני העולים מהעליה השלישית – רבים מהם לא נכנסו לשום מפלגה. קבוצת חברים זו דרשה בתוך “אחדות־העבודה” הרחבת המסגרת האירגונית ואפילו על חשבון הפרוגרמה. יש להודות כי בתקופה הראשונה לקיום “אחדות העבודה” לא נמצאו רבים בין פעילי התאחדות זו להטות אוזן קשבת ל“דרישה משונה” זאת. שוב להתאחד – הרי רק עכשיו התאחדנו, וכל מי שרוצה יכול להיכנס ל“אחדות העבודה”, – הרי היא פתוחה לכל פועל בארץ. כתנאי לאיחוד כולל דרשו ביטול המפלגות. א. מ. קולר היה בין המעטים אשר באופן עקבי ותקיף עמד על הדרישה להגיע לאיחוד כולל של פועלי ארץ־ישראל – גם אם לא יבוטלו המפלגות.

שאיפה זו לראות את תנועת העבודה מאוחדת כולה במלחמתה העקרית – היתה חיה בלבו של א. מ. קולר גם אחרי הקמת ההסתדרות. הפילוג שחל במפא"י היה לו כאסון אישי – ובמשך כל השנים היה חוזר ודורש ליכוד המחנה.

נ. בנארי