(הגאון מווילנא והרב מלאדי).

במלאת מאה שנה לפטירתו של הרב.

(ה' תקע“ג־תרע”ג).

 

א. הגאון מוילנא    🔗

גלות ישראל למה היא דומה? למדבר גדול ונורא, מדבר רחב לאין סוף ולאין קץ. לשוא תבקש העין פִּנַת־צל ואמת־מים להצהיל את העין ולשובב את הנפש. נחש, שרף ועקרב בו וחום קודח גם בעץ שקט ודממה. ובקום הסער, והרס והחריב הכל בלא חמלה.

ובמה נתקימה כנסת ישראל? על מה חי העם כל הימים, ואיך עמד בו רוח להלָחם על עצמו? מה היתה נחמתו בעניו, אם לא אהבת התורה החַמה, הפנימית אשר מלאה את כל לבבו, ועל מי היתה גאותו, אם לא על גאוני התורה, על בחירי העם, אשר קמו לו בכל דור ודור, ואשר אליהם נשא את עיניו ונפשו כאל שרידי ההוד והקדושה שהשאיר לו אֵל לפליטה?

גדולה היתה אהבת התורה בישראל, בשמחה רבה מסרו את נפשם עליה. למדו בחדרים, למדו בישיבות, למדו בכל בתי המדרש, למד כל איש בביתו. והתורה הצילתם. היא היתה גאונם ומשושם. היא מלאה את לבבם, ואורה המתוק שפך חן וחסד על חייהם הקשים.

וביחוד הצטינה העיר ווילנא, שעליה היו ממליצים בצדק: “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים דליטא”. זה דורות רבים אשר לא רק הרבנים הגדולים, שישבו בה על כסא הרבנות, כי אם גם הרבה “בעלי בתים” היו בה מֻפלגי תורה, שעלו בחריפותם ובקיאותם על כמה רבנים. ואפילו בעלי מלאכה שבה היו כמעט כלם למודי ה' ואחרי עבודתם הקשה כל היום היו נכנסים בערב לשמוע שעורים בגמרא ובמדרשים ובשאר ספרי־קדש.

* *

ובשנת תפ"ז עברה שמועה בעיר, כי בשבת ידרוש בבית־הכנסת הגדול – נער בן שבע, בהסכמת הרב ופרנס־העיר.

ילד בן שבע יעמוד לדרוש בבית־הכנסת הגדול בעיר ווילנא, לפני רבנים ודיָנים ושאר חכמי התורה!

היו לפעמים ילדים, שעברו לפני התיבה, והפליאו את העם בקולם הערב, אבל בזה אין החידוש גדול כל כך. הן זהו כשרון טבעי: גם הצפור יודעת לזמר בצאתה מקלפתה. אבל “להגיד חילוק”, ענין אחר לגמרי. פה צריכים גם כשרונות גאוניים, בלתי מצויים, גם יגיעה ושקידה רבה. “לא יגעת ומצאת, אל תאמין” – אמרו חכמים.

בית הכנסת היה מלא מפה לפה. הכל רצו לשמע את דרשת הילד הנפלא. והנה הוא עולה על הבמה. נער בריא, יפה, ועיניו זכות ומאירות. הוא מביט אל הקהל בלי מֹרך לב, אך גם בלי גאוה, כאילו זה חזיון רגיל, ואין בו כל דבַר פלא. השמש דופק בשלחן, והילד מתחיל: “תנו־רבנן”…

והקהל מחריש ומשתאה, ובולע כל מלה.

והילד דורש בסוגיה עמוקה מאד, שכל הלומדים מתחבטים בה, והוא מעמיק לשאול ואחר כך הוא פותר את כל השאלות בהסברה כל כך קלה וישרה, וקול הדורש נעים כקול העֻגב.

הרב הזקן ר' אבלי, אב בית־דין דקהלת ווילנא הקדושה, שומע גם הוא, וכלו מלא התפעלות, ומעיניו זולגות דמעות גיל.

“אשרך ישראל מי כמוך!” – חושב הזקן בלבו.

כשגמר הילד את הדרשה, נגש הרב אל אבי הילד ובקש אותו, כי יבוא עם בנו אליו לשלש סעודות.

רצה הרב לתהות על קנקנו של הדרשן הצעיר הזה, עד כמה הוא מבין את הענין העמוק שדרש בו.

והאב המאושר הביא את הילד אל בית הרב. שם נתאספו גדולי החכמים, כדרכם בכל שבת ושבת. והרב בחן את הילד והנה את אשר לא פלל מצא: הוא לא רק מבין מה שלמדו אביו, כי אם הוא יכול לחדש מדעתו חדושים נפלאים.

* *

הילד הזה היה רבנו אליהו בן ר' זלמן, שנודע אחר כך בשם הגאון מווילנא, או בקצור בשם הגר"א.

בבית תלמיד חכם עני נולד רבנו אליהו בשנת ת"פ. אביו ר' זלמן ואמו טרינה התפרנסו מכסף הצדקה, שעזב אבי אמו הזקן, ר' משה רבקש, בעל “באר הגולה”, לתמיכת תלמידי חכמים עניים.

חמשה בנים נולדו לר' זלמן, וכלם היו למדנים מפורסמים, אך בנו הבכור, ר' אליהו, עלה על כלם גם בכשרונותיו הגדולים וגם באהבת התורה אשר בערה כנר אלהים תמיד בלבבו.

רק בימי ילדותו למד ר' אליהו מפי אביו. וכשהגיע לשנות עשר כבר לא היה איש בווילנא, אשר יעלה עליו בידיעותיו. שנים אחדות למד בתור חבר עם רבנים ישישים, ואחר כך קראו לו חבריו אלה, הרבנים הישישים, בשם רבנו.

צדיק ועָנו היה ר' אליהו. רק שאיפה אחת כבירה היתה לו – לעסוק בתורה, ובכל ימי חייו לא היה דבר אשר ייקר לו מתלמודו. תמיד היה יושב בבית־המדרש מעוטף בטלית ותפילין והוגה בספרים, לבדו או בחברת תלמידים. החיים היו זרים לו. וכדי שלא יבלבלהו שאון העיר, היה סוגר ביום את תריסי החלונות ולומד לאור הנר. ובלילה היה גם כן מתגבר כארי ולומד. ורק כשתי שעות במעת־לעת הי המחליף מעט כח בשֵנה.

נשמתו כֻלה היתה כל כך מסורה ללמוד התורה, שגם עם אשתו ובניו לא הרבה שיחה; וכאשר שב בנו פעם מדרך רחוקה, נתן לו ר' אליהו רק שלום והעיר אותו, כי בדרך ודאי שהיה אנוס לבטל מלמוד התורה, ולפיכך הוא צריך עכשיו להשלים מה שהחסיר.

כמלאת לו עשרים שנה הלך ר' אליהו בגולה, כמנהג החסידים בימים ההם, אך בכל מקום בואו כבר נודע שמו לתהלה וקבלו אותו בכבוד גדול. וכעבור חמש שנים שב לווילנא וישב בבית המדרש, שבו בלה את כל ימי חייו בתורה ועבודה.

לפרנסתו קצבה לו העדה סכום כסף מצומצם מאד, אך השמש, שהיה מביא את כסף הקצבה, מעל בשליחותו. ולא רצה ר' אליהו לגלות את הדבר, שלא יבֻלַע לפרנסת השמש. וכאשר רעבו ילדיו ללחם, יעץ את אשתו שתכניסם לבי השכנים בעת שהמה אוכלים, ואז יאכילו השכנים גם אותם. והוא בעצמו עם אשתו הצדקנית סבלו רעב. ורק כאשר חלה השמש, התודה על עוונו.

ר' אליהו לא רצה לקבל עליו רבנות. ביראו פן יפריעוהו אנשי קהלתו מלמוד התורה לעסקי הצבור, ובחר לו חיי בודד, נזיר ופרוש מהעולם כלו.

והנזיר הבודד הזה, הבורח מן השררה ומן הפרסום, היה מאליו לרבן של כל בני הגולה. כל חכמי הדור נתבטלו מפניו, כלם סמכו על דבריו כמו על דברי האורים והתומים.

גאונים רבים היו בזמנו: הגאון ר' אריה ליב, בעל “שאגת אריה”, שהיה רב בוַלוזין ובכמה קהלות גדולות; הגאון ר' יהונתן אייבשיץ, בעל “כרתי ופלתי” ועוד ספרים רבים; הגאון ר' יעקב יהושע, בעל “פני יהושע”, רב בפרנקפורט על נהר מֶיְן; הגאון ר' יחזקאל לנדא, בעל “נודע ביהודה”, ועוד רבים; וכל הגאונים הללו שחו ראשם לפני הבודד הווילנאי.

והוא הן לא חבר כמעט כל ספר מלבד הקונטרס “איל משולש” על הנדסה. שחבר בילדותו, בהיותו חס על עתו שלא להוציאה לבטלה. – כתיבת ספרים היתה בעיניו כדבר מותר, ורק בשולי הגליונות היה רושם לעצמו לזכרון הערות. והם, הגאונים שמנינו, חברו ספרים גדולים וחשובים מאד, ואף על פי כן נכנעו כלם מפניו.

עד כמה גדול היה הגאון בעיני בני דורו נוכל להבין מתוך דבריו של ר' חיים מולוזין. הוא בעצמו היה גאון תלמודי, תלמיד מובהק של בעל “שאגת אריה, ור' חיים זה כותב ע”ד הגר"א כדברים האלה:

“לבי יהגה אימה מדי דברי בו, בהעלותי על זכרוני עודנו בחיים חיתו… כאחד מצבא המרום במרום… הוא יתברך, למען צדקו… אחד היה האדם הגדול, אשר כמוהו לא נהיה מכמה וכמה דורות שלפניו”.

ובמכתבו ע“ד הישיבה שיסד בולוזין כותב עליו ר' חיים: “רבנו הגדול, נ”ע, היתה משנתו סדורה לו הלכה ברורה בכל התורה כלה, בלי שום ספיקא קמיה. במקרא, במשנה, בש”ס בבלי וירושלמי ומכילתא, ספרא וספרי, תוספתא, מדרשים וזהרים וכל דברי התנאים והאמוראים, הנמצאים בינינו, – בכלם זכה להיות חלקו בהם להכריע בין הספקות המתילדים".

העדר הספק בכל מקצועות התורה – זהו כמעט ממעלת הנבואה. זה היה האור הגדול, המקיף, אשר האיר את כל סתום מאליו, ברוח־הקדש. לפי שכלו הבהיר היתה הדרך הנכונה תמיד גלויה וידועה. תמיד היה מוצא את הגירסא הנכונה, ולא רצה לבקש ארחות עקלקלות, לתרץ את השגיאה ע“י פלפולים רחוקים. ופעם אחת בא לפניו איש והראה לו בכתב איזה פלפול ארוך, והגר”א קרא בו ואמר: צר לי מאד שהוצאת זמנך לבטלה בחבור הפלפול הזה. הלא פה פשוט נפלה שגיאה. תתקת את השגיאה, ואז הכל יעלה יפה ואין כל צורך בפלפולים.

ובכל אהבתו לתורה לא נמנע רבנו אליהו מחבב גם את המדעים הכלליים. ובפירוש אמר, כי אם תחסר לו ליהודי יד אחת בחכמת העולם, תחסרנה לו מאה ידות בחכמת התורה. והיה מבקש את מקורביו, היודעים שפות זרות. שיתרגמו לעברית מספרי חכמי העמים. ובעצמו ידע את ההנדסה, את התכונה ואת הדקדוק. אולם הפלוסופיה, וביחוד חקירת הדת, היתה שנואה בעיניו. היהדות היתה בעיניו לאמת גמורה ומחלטת, שלא יפול בה כל ספק, ואינה זקוקה לבחינה שכלית ולא עזר ותומך מצד ההגיון; ולפי דעתו, לא לכבוד הוא ליהדות אם באים לבחנה או אפילו לתמכה בהגיוני הפלוסופיה.

ואין צריך לומר, שכל מקצעות התורה היו יקרים בעיניו וחביבים עליו במדה שוה. הלומדים בזמן ההוא לא היו עוסקים ב“פסוק” (תנ"ך). הלמוד הזה נחשב בעיניהם ללמוד קל הערך. לא כן היה הגר“א: הוא שקד גם על למוד התנ”ך גם בקבלה עסק בחפץ לב. ביחוד היה חשוב בעיניו “ספר יצירה”, וה“זוהר”. וגם בזה גלה חדשות רבות.

היה זמן שרצה לעלות לארץ ישראל, וכבר היה מוכן לדרך, אך מאיזו סבה בלתי ידועה לנו, לא הוציא חפצו לפעֻלה, ושב מדרכו לווילנא.

עד כמה גדולה היתה נפש הגאון ועד כמה גדולה היתה צדקתו, אנו למדים מתוך המכתב אשר שלח מדרכו לביתו בתור צואה. קטן ובזוי היה העולם והבלי העולם בעיניו לעומת עבודת ה'. הכל נשכח מלבו. והוא זוכר רק את חובות הנפש ורק על המדות הטהורות הוא מזהיר ומצוה.

“באתי לבקש מאתך מאד – כותב ר' אליהו לאשתו – בבקשה גדולה ועצומה ושטוחה, שתדריך את בנותיך מאד שלא יצא מפיהן קללה ושבוע וכזב ומחלוקת. רק הכל בשלום, באהבה, ובחבה ונחת”. מיראה מפני עון לשון הרע, הוא מיעץ אותה לחשוך רגלה אפילו מבית הכנסת, “כי מבית הכנסת אי אפשר להנצל מקנאה ולשמוע דברים בטלים ולשון הרע, וכל שכן בשבת ויום־טוב, שמתאספות לדַבר, יותר טוב שלא תתפללי כלל. וגם בתך טוב שלא תלך לבית הכנסת, כי שם היא רואה בגדים טובים ומתקנאת ומספרת בבית… והנה יש לי כמה ספרי מוסר עם לשון אשכנז, תקראנה בהם תמיד וכל שכן בשבת, קדש הקדשים, לא תתעסקנה אלא בספר מוסר… ובפרט אם נזכה לבוא לארץ ישראל, כי שם צריך מאד ללכת בדרכי ה'”.

ולאמו הוא כותב:

“אהובתי אמי! ידעתי שאינך צריכה למוסר שלי, כי ידעתי כי צנועה את, אף על פי כן יקראו לפניך את האגרת הזאת, כי הם דברי אלהים חיים. ומבקש אני מאד ממך שלא תצטערי בשבילי, כאשר הבטחת לי, ואי”ה, אם אזכה להיות בירושלים אצל שערי השמים, אבקש בעדך, כאשר הבטחתי, ואם נזכה נתראה יחד כלנו… וגם באתי לבקש מאשתי, שתכבד את אמי, ככתוב בתורה. ובפרט לאלמנה, שעון פלילי מאד לצערה אפילו בתנועה קלה, וגם לאמי בקשתי שיהא שלום ביניכן, ואשה את רעותה תשמח בדברים טובים, כי זה מצוה גדולה לכל אדם… ואף אם אחת מכן תעשה שלא כהוגן, תמחלו זה לזה ותחיו למען ה' בשלום. וכן לאמי בקשתי שתדריך את בני ובנותי בדברים רכים שיקבלום ותשגיח עליהם. ולבני ולבנותי אני מצוה שיכבדו אותה, וגם ביניהם לא ישמע ריב וכעס כלל, אלא הכל בשלום. ובעל השלום יתן לכם ולבני ולבנותי וחתני ואחי וכל ישראל חיים ושלום".

כמה טהר נפש וצניעות בדברים הפשוטים האלה!

 

ב. הרב מלאדי    🔗

ובימים ששמשו של הגר"א האיר מווילנא על כל אופק היהדות, דָרך כוכב צנוע, מירכתי רוסיה הלבנה, מהעירה הקטנה לוזניה, פלך ויטבסק, והוא הלך והתגדל, הלך ונתעלה, עד שהיה גם הוא לשמש מזהיר.

הכוכב הזה היה ר' שניאור זלמן, אבי המשפחה שניאורסון, הנודעה לשם, כי מתוכה קמו עמודי החסידות בישראל.

ר' שניאור־זלמן נולד קרוב לשנת תק“ח לאביו ר' ברוך (ממשפחת מהר"ל מפראג) ולאמו מרת רבקה. גם הוא הצטין בילדותו בכשרונות גדולים ובהיותו בן שלש עשרה כתב עליו רב העירה, רבי יעקב, “החכם המופלא תנא ופליג, החתן מו”ה שניאור זלמן”. במלאת לו חמש עשרה שנה, השיאוהו אבותיו אשה. כדרך היהודים בימים ההם, שהיתה לו לרעיה נאמנה כל ימי חייו.

בשבתו בבית חותנו שקד מאד על תורת הנגלה ועסק גם בקבלה, ובהיותו בן עשרים עלה על לבו לגלות למקום תורה. צרה היתה בשבילו העירה הקטנה שישב בה, וחוג הלומדים אשר שם. רוחו הנעלה שאפה לגדולות.

אבל אנה ילך? היה זמן שחשב ללכת לווילנא, כי כבר שמע מגדולת הגר"א, אך אחר כך נמלך: בתורה הנגלית עסקתי במדה הגונה – חשב הוא בלבו – שכלי מוצא מזונו למדי, אבל הלב עדיין ריק, צריך לבקש מזון בשבילו.

והוא שמע את שֵמַע ר' בֶּר, המגיד ממיזריטש, שתלמידים גדולי תורה ויראה באים לשמוע את תורתו בקבלה, ותשוקה עזה בערה בו, ללכת גם הוא שמה.

אולם הורי אשתו התנגדו לדבר הזה. ענין החסידות, שהיה דבר חדש בישראל, היה חשוד בעיניהם כדברי כפירה ואפיקורסות. אך הוא עמד על דעתו ואשתו הצנועה הסכימה לחפצו. רק תנאי התנתה עמו, שלא ישכחנה, כאשר יתרחק ממנה, ואחרי שנתים שוב ישוב אליה.

ור' זלמן לא לקח מאומה מלבד ששה רובל מאחיו ר' מרדכי להוצאות הדרך הרחוקה, ומקלו ותרמילו, וילך מיזריטשה.

בדרך, כאשר אזל הכסף מכיסו, היה עובד עבודות פשוטות לפרנס את עצמו ויגיע כפיו, וכך היה הולך לו לאט לאט ומתקרב אל מחוז חפצו.

* *

החסידות, בתור זרם רוחני חדש, הביאה חיים חדשים בתוך עם ישראל. ידיעת התורה הנגלית עלתה אז למרום הפסגה, כמעט קשה היה למצא איזו שאלה יסודית, שלא התחבטו בה כבר הלומדים והראו בה את כל חריפות שכלם. אבל הנשמה הרחבה של היהדות לא יכלה להצטמצם במקצוע ההלכה התלמודית בלבד. וזאת היתה הסבה, שרוב הלומדים שלנו היו אנשים יבשים וזועפים, מפני שהרגישו בנפשם, אם גם לא בהכרה ברורה, כי נשמתם פגומה. ונטיעים רבים יבשו בכרם ישראל ולא נשאו כל פרי מאפיסת ליח החיים, מאפס מרחב ואויר חפשי.

ומצב העם בין הגויים בימים ההם היה רע מאד, ודרוש היה איזה כח רענן, חדש. שיתן בלב ישראל אומץ וגבורה לעמוד נגד הסערות, שסערו עליו לבלעו – איזה כח חדש, שיכניס תנחומים חמים בנפש העם הסובלת.

ואת הכח הזה יצרה החסידות.

על כנפי הרגש והדמיון העלתה החסידות את הנפש הקודרת של היהודי והרימתו מעל לכל המציאות החשכה המנֻולת, אל היכלי זוהר ושמחה ונועם עליון.

וְיָסְפוּ עִנָוִים בַה' שִׂמְחָה,

וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בְּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ.

אם אי אפשר היה לגאול את הגוף מכבלי הגלות, הצליחה החסידות לגאול את הנפש, שתשחק לכל בלהות הזמן, כי "כֻּלָא קַמֵיה כְּלָא חֲשִׁיבָא ". ובכל מקום שחסידים התאספו שם, היתה אורה ושמחה, בטחון ותקוה.

החסידות היתה גאולת הלב משעבוד הרבנות היבשה והקרה.

יוצר החסידות היה ר' ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט). אחריו הרחיב העמיק את שיטתו תלמידו ר' בר, המגיד ממיזריטש.

אל ר' בר, שהיה בעצמו מופלג בתורה הנגלית, התאספו תלמידים שהיו גדולי תורה, כמו ר' אברהם מקליסק בעל “חסד לאברהם”, ר' מנחם מנדיל מויטבסק בעל “פרי הארץ” (שניהם עלו ביחד לארץ־ישראל) ר' משולם זוסיא מאניפולי ואחיו ר' אלימלך בעל “נעם אלימלך”, ר' נחום מטשרנוביל, ר' לוי יצחק מברדיטשוב בעל “עבודת הלוי”, ר' פנחס הורביץ בעל “ההפלאה”, ר' ישראל מקוזניץ, בעל “עבודת ישראל”, ר' זאב מזיטומיר, בעל “אור המאיר” ועוד רבים, שהיו אחרי כן לצדיקים מפורסמים, שאליהם נתקשרו מאות אלפי חסידים בקשר של אהבה ואמונה.

אך הגדול מכלם בהשפעתו ובאישיותו המזהירה היה ר' שניאור זלמן.

* *

כאשר בא ר' זלמן למיזריטש, קבל אותו ר' בר בשמחה רבה. בעינו הבהירה ראה, כי ברכה בצעיר הזה, הבא להסתופף בבית מדרשו.

ר' שניאור זלמן ישב בבית ר' בר ולילות כימים היה שוקד על תורת ה' בנגלה ונסתר בשקידה עצומה, ור' בר היה קובע בשבילו שעור מיוחד בקבלה, נוסף על השיעורים עם שאר התלמידים, בראותו כי שאר רוח לו.

על לב ר' בר עלה רעיון טוב לסדר את כל פסקי הדינים שיש בפוסקים הראשונים והאחרונים בלשון צחה ובהסברה קלה, לבאר טעמה של כל מצוה, חלוקי הדעות שיש בכמה פרטים, ואיך צריך לקבוע את ההלכה.

הרעיון הזה טוב היה מצד עצמו, כי ה“שלחן ערוך” של ר' יוסף קבע רק את ההלכה בלי כל טעם, ומלבד זאת מימי ר' יוסף עד זמנו של ר' בר הלא עברו כמאתים שנה והרבה הלכות נתוספו מהפוסקים האחרונים. גם היה בזה אולי רצון להראות לכל ישראל, כי אין החסידות באה להבנות מחורבנה של התורה הנגלית, כי אם אדרבא: החסידות באה להוסיף, להגדיל את ערך הנגלה והצד המעשי של הדת, ולא החסידים מתנגדים למסרת העם וקדשיו, כי אם להפך: אלה הנלחמים בחסידים המה ה“מתנגדים”.

והוצאת הרעיון הזה לפעולה מסר ר' בר בידי ר' שניאור זלמן, ובחירה זו היתה מוצלחת מאד. ר' שניאור זלמן, מלבד ידיעתו הגדולה בכל חדרי תורה, היה מחונן בסגנון יפה מאד ובכשרון נפלא. והעבודה הזאת היתה חביבה עליו מאד, מפני שגם הוא היה נכסף (ואת זה הוא מטעים בהקדמת הספר), לזַכות את ישראל, שיוכלו כל אחד ואחד לרוות את צמאונו, לידע הלכה ברורה בטעמה. במשך שנתי שנים (תקל“א־תקל”ב) גמר סדור שלחן ישראל “אורח חיים”, והוא אז כבן עשרים וארבע. ואחר כך סדר גם חלק מ“יורה דעה” ואיזו הלכות מ“חשן משפט”, ועוד נשארו ממנו תשובות אחדות, שהשיב לחכמי דורו בכמה שאלות קשות.

ומלבד עסקו בתורה לא הניח ר' שניאור זלמן את ידו גם מחכמות אחרות – לא לשם החכמה עצמה, אלא בשביל הבנת התורה ועבודת ה'; וילמד את חכמת ההנדסה והתכונה וחשבון המשולשים הכדוריים וגם את ידיעת הטבע והגיאוגרפיה והדקדוק – בכל אלה היתה לו ידיעה הגונה, לפי מצב החכמה בימים ההם. ובדבר שהיה נעלם ממנו בידיעות הטבע לא בוש לשאול את המומחים שלמדו באוניברסיטה. ובימים ההם כבר נמצאו ברוסיה רופאים אחדים, שגמרו את האוניברסיטה, ורבי שניאור־זלמן התרועע עמם וסמך על חות דעתם בפסקי הלכה.

גם בקול עָרב חננו ה' ובשעה שהיה מגיע לידי התפעלות מתוך צמאון ודבקות באלהים, היה שר בפיו נגונים ערבים בלי דבורים, וכך היה נוהג גם באמצע התפלה. כלל הוא בידי החסידים, כי “מה שאי אפשר להשיג בכלי השכל שבמח לעצם עמקו והעלמו, זאת אפשר להשיג על ידי שיר”, יליד הרגש הטהור, הנובע ממעמקי הנפש. ונגון אחד בן ארבע בבות מיחסים לו ומקובל הוא אצל החסידים כתרופה לעורר את הלב לעבודת ה', ונקרא בשם “דבקות הרבי”.

* *

רק לזמן קצר שב רש"ז לביתו לפקוד את נוהו, את אשתו החסידה, שהיתה עמו בדעה אחת ללכת בדרך הקודש, אשר בחר לו. אחר כך שב עוד הפעם אל רבו ר' בר וישב אצלו עד יום מותו (תקל"ג).

כשנפטר ר' בר היה זקן תלמידיו, ר' מנחם מנדל מוויטבסק, ממלא מקומו. ואף על פי שהרש"ז לא היה נופל ממנו בתורה ויראה, חלק כבוד לזקנה ויהי לו לר' מנחם מנדל, לתלמיד מקשיב. אך מהרה תרפו את ר' מנחם מנדיל געגועים עזים לארץ אבותינו ויעל הוא ועמו שנים מחבריו (ר' אברהם מקליסק ור' ישראל מפולוצק) לארץ ישראל ויתישבו בטבריה. ר' שניאור זלמן לוָם עד מוהילוב וישב שם זמן קצר ומשם הלך לעיר מולדתו לוזנה. ושמה היו החסידים באים אליו מקצוי ארץ לשאלו בעניני עבודת ה' ולשמוע תורה מפיו.

הרבה הועילו לפרסומו מכתבי ר' מנחם מנדל מוויטבסק, שהריץ מארץ־ישראל אל החסידים מוקירי שמו וגם מכתבי ר' אברהם מקליסק. במכתב אחד כותב רמ“מ לאמר: אהובינו אחינו! מה אנחנו שואלים מכם כי אם לאהבה את אהובנו הרב, אשר נפשנו קשורה בנפשו, כבוד קדושת מורנו ורבנו הר”ר שניאור זלמן, הגדול מאחיו – גדלהו מכל אחיו, כלכם חייבים בכבודו". וכך כתב גם כן ר' אברהם מקליסק. ואמנם כעבור זמן קצר נתמנה ר' שניאור זלמן לנשיא כל החסידים שבגלילות רוסיה הלבנה וליטא.

ור' שניאור־זלמן השתדל מאד, כי המתישבים בארץ ישראל ימצאו די מחיה לכלכלת נפשם, וביחוד חבריו הצדיקים הגדולים. ומכתבו המדבר בשבח ארץ ישראל ובמצוה הרבה להחזיק בידי המתישבים בה מלא רגשי קדש בוערים בשלהבת יה ופועלים גם עם על לב כל קוראיהם.

היה זמן שהוא בעצמו חשב לעלות לארץ ישראל, אבל מפני איזו סבה אי־אפשר היה גם לו להוציא רצונו אל הפועל.

בן הרש"ז ובין חסידיו היה קשר של אהבה נפלאה, שהגיעה ממש עד מסירות נפש. מכתביו החוזרים שהיה שולח פעם בפעם אל החסידים נכתבו בסגנון יפה וחם, שמתוכו נשקפה נפשו הטהורה והמלאה אהבה ועדינות. ואולם כשבאו אליו איזו חסידים לדרוש ממנו עצה בעניני העולם הזה ולהגיד להם עתידות, חרה לו מאד ומהר לשלוח מכתב־חוזר לחסידים שיחדלו מהטרידו בשאלות כאלה.

הרש“ז היה שונא את המותרות, את הקשוט ואת הפרכוס ולא בקש עושר. כשנכנס ר' נחום, נכדו של הרש”ז, אליו ביום חתונתו לקבל ממנו ברכה לפני החופה והוא לבוש אדרת שער עם צוארון מעור שועלים, כעס הרש"ז ויקרא את אשתו ויצו עליה להסיר את הצוארון באמרו: הלא הצוארון אינו בא אלא לשם נוי בעלמא ולפיכך יש בו משום מותרות, ומי שמתרגל במותרות סופו לצאת לתרבות רעה.

מדת הרחמים והצדקה שקננה בלבו של הרש“ז היתה עצומה מאד ובמכתביו היה מעורר את הקהלות לרחם על הסובלים עוני ומחסור ולהתנהג עמם לפנים משורת הדין. וכן היתה גם מדת אהבתו של הרש”ז לכל אחד ואחד מישראל, אפילו לאלה שרדפו אותו והסבו לו יסורים גדולים. כי בימים ההם התלקחה המלחמה הגדולה בין החסידים והמתנגדים ורבות סבלה נפש הרב הטהורה ממריבת־אחים זו. אך גם שנאת־חנם זו לא עצרה כח להאפיל על רוחו הישרה ואור האהבה לא כבה בה גם בנשוב הרוחות הרעות.

אלה היו מאורי העם בימים הרעים ההם – אשר נחמוהו בצר לו והתוו לו דרך הקודש.

 

ג. המחלקת והשלום    🔗

איתני היהדות האלה, הגאון והרב – היו שניהם מצוינים במדותיהם וחייהם הטהורים. שניהם היו בנים יקרים לעמם, שניהם היו עבדי ה', במובן היותר נעלה של המושג הזה; שניהם עסקו בתורה לשמה במסירות נפש; שניהם היו בטוחים באמִתָּם ולא נרתעו משַנות כמה מנהגים וגם את נוסח התפלה; שניהם היו חובבים את המדעים האנושיים; שניהם אהבו את ארץ ישראל באהבה עזה וחשבו לעלות אליה, ואם לא עלתה בידם לעלות שמה בעצמם, גרמו הם, שאחרים עלו שמה וכוננו את הישוב בא"י.

דומה, שבין שני האנשים הנעלים האלה אי אפשר היה שיקום איזה נדנוד של מחלוקת, שיעלה איזה צל של שנאה.

אבל השטן מצא גם פה בקעה להתגדר בה. גם פה מצא עלילה להתעלל בבני אדם היותר גדולים, היותר קדושים ולסכסך את העם איש ברעהו.

המחלוקת הזאת הביאה רעה רבה לבני ישראל, כי המעט להם שסבלו מרדיפות הגוים מבחוץ עוד היה עליהם לסבול ממחלקת אחרים מבפנים; והחורבן הפנימי נורא הוא לפעמים יותר מכל צרות ויסורים, הבאים מן החוץ. מריבת אחים גוררת אחריה תמיד ירידה מוסרית גדולה, המביאה את שתי המפלגות יחד לידי התנונות שלימה.

כבר הזכרנו, כי רבים הביטו על החסידות בעין חשד, כאילו יש בה שאיפה להריסת היהדות.

על מה נוסד החשד הזה?

מוצקה היתה היהדות בליטא. חוקיה ומנהגיה היו חזקים כברזל. זה היה מבצר עתיק ועז אשר כל הרוחות שבעולם לא יכלו לזיזו ממקומו.

והנה באה החסידות והעבירה קו בקורת על היהדות המוצקה הזאת: לא התורה כשהיא לעצמה היא העיקר, כי אם התורה לשמה; ואין ערך לתפלה שהאמרה מן השפה ולחוץ, תפלה בלי כונה פנימית וטהרה פנימית; ושנואים היו עליה ביחוד הלומדים הגאים עם אצילותם הקרה, הלומדים שהתיחסו בבטול להמון העם הפשוט, והעצבות הקודרת של הסגפנים, אשר שפכו על כל החיים רוח כהה ושממון.

שמעו זאת הלומדים ויחרדו. הם חשבו, שהחסידות להרוס באה ולא לבנות, והם זה לא כבר עמדו במלחמה נוראה עם המחזיקים בשבתי־צבי וביחוד עם בעלי ברית יעקב פרנק, שגם הם סמכו תחלה על הקבלה, ואחר נטו אחרי רגשות לבם והרחיקו בלכתם עד שהמירו את דתם ויהיו לצוררים נוראים לישראל. והנה באים אלה החדשים, הקוראים לעצמם בשם חסידים, ובשם הקבלה עלו למלחמה על היהדות המקובלת.

ביחוד קשה היה להמתנגדים הזועפים לראות בשמחת החסידים, שמתאספים לפעמים ומבלים איזו שעה בנגונים וגם ברקודים. זרים ומוזרים היו להם דרכי החסידים, התלהבות השמחה שלהם, שהביאה אותם לפעמים לידי כך, שהיו מהלכים על ידיהם ורגליהם למעלה. דבר זה לא היה מובן להם כלל. אנשים זקנים משתובבים כמו ילדים ממש!…

הם לא הבינו כי זאת היתה התפרצותו של רגש האדם הטבעי, נגוד כלפי השלשלאות של המנהגים הקפואים.

וכשמבקשים למצא און, אז, כמובן, מוצאים. בקשו ומצאו על פי איזו רמזים בספרי החסידים שדעותיה של החסידות סותרות את הדעות המקובלות באומה, ויש בה איפוא משום חשש מינות, וצריך להלחם בה.

ואנשי רכיל ומוציאי דבה מצאו כר נרחב לפעולתם, ומרגלים לשם שמים פרצו בארץ ואיש לרעהו ספר על מעשי החסידים – דברי און שלא היו כלל במציאות; והתמימים שבמתנגדים האמינו לדברים הללו ויחשבו, שבאמת סכנה גדולה נשקפת ליהדות מהחסידות, וחשבו להם לחובה לצאת נגדה למלחמה.

בפינסק כהן בתור רב החסיד ר' לוי יצחק מברדיטשוב, תלמידו של ר' בר ממיזריטש, המתנגדים הקנאים פגעו בו על שהוא נמנה בין החסידים והורידוהו מכסא הרבנות, ויושיבו תחתיו איש אחר שלא הצטיין בידיעת התורה, אלא בנרגנות וקנאות, ושמו ר' אביגדור.

החסידים לא יכלו לראות ברעה אשר מצאה את רבם וחברם ובהשתדלותם הורד הרב הקנאי ר' אביגדור משאתו וישלמו לו כגמולו. ועל ידי זה נתגברה, כמובן, המחלוקת עוד יותר.

ר' אביגדור זה, שהיה איש לשון ובעל מרץ, בא לווילנא ודבר סרה באזני הגאון ר' אליהו ובאזני חשובי העיר על החסידים וכי ספריהם הם ספרי מינות, והגר"א בתם לבו האמין בדבריו, ועל פי עצת ר' אביגדור וחבריו יצא במכתב גלוי והחרים את החסידים בחרם חמור ונורא, ואסר להתחתן בהם.

ומלחמה נוראה התלקחה אז בין החסידים ובין המתנגדים: איש ירד לחיי רעהו, הבנים בעטו באבותם והאבות התאכזרו לבניהם; הלא היא המלחמה, אשר נמשכה ימים רבים ואשר הורידה פלאים את שתי המפלגות גם יחד, – מלחמת המתנגדים והחסידים.

* *

הגר“א היה איש פלא גם בבריאות גופו. הנזירות והשקידה הנפלאה לא החלישו את כחו ועד ימי זקנה ושיבה לא ידע מחלה. רק אחרי שמלאו לו שבעים שנה חלה פעמים אחדות, ובחליו לא רצה לדרוש ברופאים. ורק היה מבקש את המטיף המצוין ר' יעקב מדובנה אשר היה ממתיק תמיד את דרשותיו במשלים יפים שיבוא אליו לשעשע את נפשו במיטב משליו המחודדים והגר”א שב מדי פעם בפעם לבריאותו ולתורתו.

אולם בראשית שנת תקנ“ח הרגיש, כי עוד מעט יעזוב את העולם הזה ובערב יום הכפורים קרא לבניו ונכדיו וישם את ידו על ראש בנו הגדול ר' אברהם, ויבך. חרדה גדולה נפלה על כל העומדים שם, כי הגר”א לא היה נוהג מעודו לברך את בניו בערב יום הכפורים, ויראו גם הם בזה אות, כי רבם היקר עומד להפרד מהם: ביום הכפורים לא עצר הזקן הקדוש כח להתפלל עם הצבור ויתפלל בחדרו לבדו, ואך לעת קריאת התורה ושמונה עשרה התחזק ויכנס לבית מדרשו. אחר הצום חזקה עליו מחלתו, וכל העיר לבשה קדרות. בכל בתי הכנסיות נתאספו אנשי העיר להתפלל בעד שלום החולה היקר. ביום השני, שלישי לחול המועד סכות בבקר, ברך על האתרוג, והלולב בשמחה, ורגעים אחדים הביט עליהם באהבה כאילו היה קשה עליו להפרד מהם. ובי“ט תשרי תקנ”ח עלתה נפשו הטהורה השמימה. ויהי אבל גדול לישראל. הכל הרגישו, שהדור נתיתם במותו.

כאשר נודע דבר מותו של הגר“א להרב ר' שניאור זלמן, מהר לשלוח מכתב חוזר אל כל החסידים שלא יזלזלו חלילה בכבוד הגר”א, “שלא הניח כמותו בישראל”, ולא יאשימו אותו ברדיפות החסידים, כי לא הוא היה אשם בדבר הזה, אלא מקצת אנשים לא טובים שהעידו בפניו עדות שקר לחרחר ריב.

ור' אביגדור לא נח ולא שקט עד שהלשין על החסידים באזני הממשלה, וביחוד על הרב ר' שניאור זלמן, כי הוא מאסף כסף ושולח לחוץ לארץ לחזק את ידי שונאי הממשלה הרוסית. ובימים ההם היתה שעת חירום ברוסיה. הפולנים התקוממו נגד הרוסים וייסדו אגודות־סתרים של מורדים, ותחשוב הממשלה, כי גם אגודת החסידים היא כאחת מהן. ולכן נתפס ר' שניאור זלמן והובא לפרטבורג והושב בבית האסורים.

הרבה אגדות יפות מספרים החסידים על דבר ישיבת הרב בבית האסורים, המעידות עד כמה היה זה מאורע חשוב להם ועד כמה היה גדול הרב וחביב בעיניהם.

הממשלה בקשה מאת הרב, שיבאר לפניה את מהות החסידות, והרב מסר בהרצאה קלה את דעות החסידים העיקריות בקונטרס מיוחד, אשר תרגמו אותו לצרפתית; וסוף, סוף נוכחה הממשלה, שאין בשטת החסידות כל ענין מדיני ותצו להוציאו לחפשי. בעת ההיא ישב הרב בבית־האסורים וקרא תהלים ובהגיעו לפסוק “פדה בשלום נפשי”, נכנס שר בית הסוהר לבשר אותו, כי מטעם המלך הוא יוצא לחפשי. זה היה בי“ט כסלו, והיום הזה נחשב אצל חסידי חב”ד ליום חג. ומנהג יפה אצלם, כי ביום הזה כל באי בית התפילה מחלקים ביניהם את הש“ס לגל אחד מסכת מיוחדת, וכלם יחד גומרים בשנה את כל הש”ס ועושים סיום בי"ט כסלו.

השמחה רבתה מאד אצל החסידים בצאת רבם לחפשי, אבל הרש"ז היה ירא מאד, פן יתגאו החסידים בנצחונם ויגדילו את אש המחלקת ומהר לשלוח להם כתב חוזר להזהירם על השלום ועל הענוה. המכתב הזה הוא כלו מרגלית יקרה, כי מתוכו אנו שומעים קול צדיק וענו, שלבו מלא אהבה אמתית לכל ישראל, מבלי הבדל בין חסיד למתנגד, ואפילו לרודפיו.

“הנה מודעת זאת – כותב הרש”ז – ענין חמר המחלקת ושנאת חנם, אשר כל כן ראוי לכל החיל אשר נגע יראת ה' בלבו וחרד על דברו, ליזהר מאד מלהיות גורם בנזקין ח“ו בתכלית הזהירות עד קצה האחרון, אשר נלאיתי נשוא להעלות במכתב¹ נקודת לבבי האמתית – לעורר בלב כל סיעת מרחמינו² אהבה גם לאחינו אשר לא מאנשי שלומנו הם, בכלל אהבת כל בני ישראל, כמצֻוָּה עלינו, אשר לזאת גם בשנה דאשתקד, אחר פטירת כבוד הגאון ז”ל מווילנא, כתבתי אזהרה נוראה, שלא לספר אחר מטתו של תלמיד חכם שום שמץ דופי ושמצה דשמצה, בלי שום הוראת התר בעולם… וגם – לרבות שאר תלמידי חכמים ולומדי תורה, יברך ה' הקטנים עם הגדולים, ואף שאינם מסיעת מרחמינו".

אחרי שהיה מצבו של הרש“ז איתן, והחסידים לא פחדו עוד מרדיפות, שם הרש”ז פניו אל גדולי התורה מהמתנגדים לבקש שלומם, להתפיס עמהם ולהוכיח להם, שהחסידות בנויה על יסודות התורה, וכל המחלוקת מתפרנסת רק מחסרון הכרה ודבת שוא. ראשונה נסע לעיר טשאוס להגאון הזקן ר' משה חפץ ומשם הלך לאושצה אל השר ר' יהושע צייטלין, שהיה גדול בתורה וחשוב מאד בעיני הממשלה, ועוד לגדולי תורה אחדים, וסוף סוף נוכחו גם המתנגדים, כי החסידים הם יהודים נאמנים כמותם ולחנם הם מריבים זה בזה, אז התחילו להתחתן שוב עם החסידים. ובאספה הגדולה, שהיתה בעיר שקלוב ע“ד עניני כלל ישראל אנו מוצאים גם את הרש”ז יושב בתוך הנבחרים יחד עם גדלי ישראל מהמתנגדים.

בשנת תקס“ב התישב הרב בלאדי וישב שם עשר שנים. בשנת תקע”ב עלה נפוליון הראשון עם צבאות חילו לרוסיה, והרב ברח אז ממקומו ויהי נודד עם צבאות רוסיה עד הגיעו להרי אורל, ומשם חזר לקורסק. הפחד והנדודים הכשילו את כחו ובשנת תקע"ג נפטר בפלך קורסק, ובניו הוליכו את גויתו לעיר הַדְיַטְש שבפלך פולטבה ויקָבר שם.

 

ד.על החסידות    🔗

המחלוקת הזאת שהביאה כל כך נזק לעם ישראל, גרמה בכל זאת גם טובה רבה ליהדות. אין רע בלי טוב.

הקנאה לתורה הנגלית שנתעוררה אצל המתנגדים, בפחדם מפני החסידים הנוטים כלפי הנסתר שבתורה, העירה אותם להרבות בישראל את ידיעת התורה הנגלית. נתרבו הישיבות, ועל פי עצת הגר"א יסד ר' חיים תלמידו ישיבה בעיר וואלוזין, שהיתה במשך מאה שנה מרכז גדול ונכבד מאד לחכמת ישראל והעמידה הרבה רבנים וסופרים גדולים, שנעשו אחר כך תפארת היהדות.

וגם החסידים התעמקו יותר ברעיון החסידות והצליחו לברוא ספרות שלמה, שהעשירה את השפה העברית ואת המחשבה העברית ברעיונות עמוקים ומקוריים ובשירה של אגדות יפות ונגונים נפלאים, לוקחי לב ומשמחי נפש.

בימינו, שהספרות העברית קבלה השפעה מרובה מן השירה והמחשבה הכללית, סגנון החסידים ודרכי המחשבה המיוחדות שלהם אולי נראים לנו זרים מעט, ואולם השקפת העולם המקורית ופניני השירה והמחשבה, הפזורות בספרות החסידות בצורת מאמרים קצרים ואפוריזמים שנונים ונוקבים עד התהום, וכל רוח החדוה הפנימית, הבנת החיים האנושית והצדקת החיים הנובעת ממנה השפיעו הרבה על מיטב משוררינו ומספרינו החדשים. כלם הרגישו, כי החסידות הכניסה הרבה רעננות לתוך היהדות.

ואולם להרש"ז שיטה מיוחדת בחסידות ועל אדותה נרחיב קצת הדבור.

שטת הרש“ז בנויה אמנם על היסוד שהניח הבעש”ט, אבל הבנין הוא בנינו של הרש"ז והבדל גדול אנו רואים בין היסוד ובין הבנין.

הבעש"ט היה עממי. הוא היה קרוב להמון העם, ידע את חייהם הקשים, את יסוריהם ומכאוביהם של האנשים הפשוטים והתמימים, שאין להם פנאי ויכולת ליהנות מזיו התורה, כמו הלמדנים, אשר למוד התורה וההכרה שהם בחירי־העם שִׁפְּרָה את העוני והמחסור שבחייהם.

וימצא הבעש“ט תנחומים גם להמון העם, כי גם איזה מצוה קלה שהאדם עושה בשמחה ובתום לבו לשם ה', גורמת נחת רוח להשי”ת יותר ממעשי מצוות רבים ומלמוד של כמה כרכים בש"ס.

ידועה היא האגדה היפה, שהיא יכולה לשמש פירוש לכל התורה החסידית של הבעש“ט. פעם בא כפרי אחד עם הארץ עם בנו ליום הכפורים לעיר מיזיריטש, ששם ישב הבעש”ט. בן הכפרי שמע את כל הקהל מתפלל, אבל הוא בעצמו לא ידע גם לקרוא מלה עברית. והנה הרגיש בו אביו, כי הוא מחפש איזה דבר בכיסו. שאלו אביו, מה הוא מחפש. ויאמר הנער: חליל יש לי ואני רוצה לשרוק לשם ה'. מנע אותו אביו מעשות את הדבר הזה פעם ושתים. אך אחר כלות תפלת נעילה לא יכול הנער להתאפק, ויוציא את החליל וישרק בקול שריקה גדולה. הקהל נבהל, אך הבעש"ט נתמלא שמחה בשמעו את השריקה ואמר, כי היא שקולה כנגד כל התפלות, בהיותה התפרצות הרגש האמתית שבלב.

הבעש"ט היה נתון כלו להמון העם. הוא התאמץ להעלותם שלא ישפלו בעיני עצמם. זאת היתה חתירה תחת הלמדנים, שחשבו רק את עצמם לסָלתה ושמנה של האומה. ובזה אמנם קנה את לב ההמון, והחסידות נתפשטה בפלכי וולין ופודוליה במקום שאין החריפות התלמודית מצויה.

אבל הרש"ז החריף הליטאי, לא היה יכול לותר על אצילות הנשמה של היחידים, בחירי העם, שהאלהים חנן אותם ברוח יתרה.

ואם תורת הבעש"ט היא בעיקרה תורה עממית, דימוקרטית, – שפוך על תורת הרב זוהר מיוחד, זוהר הרעיון האצילי.

ספר “התניא” שחבר הרש"ז נחשב בצדק לספר קלאסי של החסידות. חמשים ושלשה פרקים בו, הקשורים זה בזה בקשר פנימי. בספר זה הצליח להלביש את החריפות של “קצות החשן” בלבוש של חסידות. הרגש הטהור נתמזג בו עם השכל החריף.

הרש“ז מורה אותנו, כי נפשות ישראל גם הן נבדלות זו מזו, ולכל אחת יש מדרגה שלה. אמנם כלן הן חלק אלוה ממעל, אבל יש מדרגות רבות במדת הצמצום של החלק האלהי הזה הבא לשכון בלב. ולפיכך אי אפשר לבטל את יתרון הדעת והשכל, שבא בתור כשרון – מתנת אלהים – וע”י שקידה בלמודים – עבודת האדם.

רואים אנו אמנם, כי “אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים את נפשם על קדושת ה' על הרוב וסובלים ענויים קשים, שלא לכפור בה' אחד ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה'…” ולפיכך יקרה וחביבה היא מאד כל נפש מישראל, תהיה מה שתהיה; אבל בכל זאת מי שהוא עובד את ה' מתוך הכרה והתבוננות, כשהוא מתעמק בשכלו להסתכל באור ה', אז בודאי מעלתו יותר גדולה וחשובה, ובפרט כשהוא עוסק בתלמיד תורה, שהוא רצונו, יתברך, וחכמתו, המלובשים בהלכות התורה.

על ידי הרש“ז היתה החסידות לענין של חקירה ופלפול, שנתרחב אחר כך ע”י בניו ונכדיו ותלמידיו. והליטאים התורנים החריפים מצאו בשיטה זו טעם לשבח ויקבלוה בשמחה ובעונג.

כדאי להעיר דרך אגב, שגם נכדו של הבעש"ט, ר' נחמן מברסלב, היה גם כן מצדד בזכות אצילות־הרוח. הוא היה אומר, כי גם לעתיד לבוא, כאשר ישפך ה' את רוחו על כל בשר, בכל זאת לא אצל כלם תהיה השגה שוה, כמו שנאמר: “ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים”: כמו במים שמכסים את הים, אם נדון על פי השטח שלמעלה נוכל לחשוב, כי מדת המים שוה היא בכל המקומות ובאמת אינו כן, כי יש מקומות שאפשר לעברם ברגל ויש עמוקים בלי סוף, כך הם ההשגה שתהיה לעתיד לבוא רק בשטח העליון יהיה שויון גמור, אבל לא בעומק.

אולם מה שר' נחמן מברסלב אמר בתור שיחה יפה, כדרכו, הביא הרש“ז לידי שטה שלמה בספרו ה”תניא".

הספר הזה השפיע גם על ר' חיים מוואלוזין. זה אפשר להכיר מתוך ספרו “נפש החיים”, שמכוּון להתנגד לחסידות, ואף על פי כן קל מאד לראות, שגם הוא היה מושפע מאד מסגנונו ומדותיו של בעל ה“תניא”.

ואמנם כך היא דרכה של כל אידיאה נשגבה, שגם המתנגדים לה נכנעים במדה רבה מפניה, והיא נקלטת בעצמה ומוחם גם למרות חפצם.