הראש והראשון בועד היובל למלאת לי שמונים שנה (כ“ד שבט תרצ”ד) היה נזר שירת דורנו, ר' חיים נחמן ביאליק ז"ל, והוא שעורר את החברים – יבדלו לחיים ארוכים – להוציא לאור את כתבי. וביום היובל חתם בראש חברי הועד בכתב ידו על שני הכרכים שהספיקו לצאת אז מהדפוס.
אולם בטרם שיצא הכרך הזה, השלישי, היתה בנו יד ה' ור' חיים נחמן נסתלק ונגנזה נשמתו הטהורה בגנזי מרומים.
משתתף אני עם כל אחינו באבל הכבד על יתמותנו ויחד עם זה אני מזכיר בתודה את החסד אשר עשה עמדי, ביחוד בהוצאת ספרו הגדול של רב“ז בכר ז”ל “אגדת התנאים והאמוראים” בתרגומי, שגם מזה הספיק לראות רק את הספר התשיעי, גדול מאוד צערי שלא זכיתי לשתף אותו בסיום הספר הזה (עוד ישנם אצלי מזה שלשה ספרים בכתב יד).
יהי שמך וזכרך ברוך ומבורך בעד תנובת רוחך האדירה ובעד עמלך להנחיל לעמך פרי ספרותנו העתיקה והחדשה.
א. ז. רבינוביץ
זאת חנוכה תרצ"ה
מספרים שר' ישראל סלנטר התודה לפני אחד מידידיו: לפעמים בשעה שאני מבקש לעלות על הבימה לדרוש, השטן מתיצב כנגדי ודורש חשבון: למה תלך לדרוש? להתפרסם אתה רוצה? לנחול כבוד? להתגאות על הבריות? ואני משיבו: אמנם בעל דין קשה אתה, אבל אני צריך לפרנסה… אין פרנסה אחרת, מלבד דרשנות…
ומיד כשהשטן שומע את השם “פרנסה” הוא מתהפך לאחר. – אם בשביל הפרנסה אתה הולך לדרוש, הוא אומר, הנני לעלות עמך על הבימה ואעזור לך לעשות מטעמים לקהל כאשר אהב… בשביל פרנסה הכל מותר…
אבל כשאני עולה על הבימה – סיים ר' ישראל – אז אני דוחף בכוח את השטן מכל המדרגות, ואני מדבר מה שישים אלהים בפי.
־־־־־־־־־־־
את הדברים האלה אני מזכיר לעצמי לפרקים כשאני יושב לכתוב. פניות שונות מתעוררות בלב הסופר, וביניהן גם תאות הפרסום, גם התקוה (על פי הרוב – כוזבה) לפרנסה וכו' וכו', אבל יש גם איזה רגש של חובה כלפי העם, לפזר את הערפל הסובב אותו, לעזור בחיפוש דרכים…
ואני תפלה: חנני, ה', ביטוי נאמן לאותו הרגש הטהור, המתאמץ לעלות ממחשכי הפניות, שאין כוח ביד הסופר להרחיקן; ואת הניצוץ הדל והחוֵר, שנוצץ בתוך נשמתי, תצרף אל הניצוצות הגדולים והקטנים של שאר עובדי הספרות הישרים, והיו יחד לאבוקה, לעמוד אורה, שיוליכנו אל התחיה ואל הגאולה.
בדרך התחיה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בדרך התחיה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
א. ר' ליב המלמד
הוספה לסיפור “בימי הרעש” של מנדלי מוכר ספרים, מאת שריה הסופר
אמר שריה הסופר: הסיפור של ש“י אברמוביץ ז”ל “בימי הרעש” ידוע ומפורסם בעולם. הוא נדפס מתחילה ב“פרדס” של הרי“ח רבניצקי, יבדל לחיים, ואח”כ בכל כתבי מנדלי כרך שלישי, ואין כל צורך לשוב ולספר אותו. אעפי"כ לתועלת המעיינים הנני לתת כאן את תוכנו בקיצור נמרץ. תוכן הסיפור הוא ענין מעציב ומגוחך כאחד: מנדלי מוכר ספרים מתקשר בקשר של שותפות עם ר' ליב המלמד העלוב לעלות לארץ־ישראל ולעבד שם את האדמה. המסכנים הללו הלכו שניהם לשיחור. כלומר לאודיסה, שהו שם איזה זמן, דפקו על דלתות העסקנים חובבי־ציון, ור' מנדלי בפקחותו הבין שכל העסק הוא לעזאזל, נתחרט מהר ושב לעיר כסלון מולדתו, לסוסתו ולעגלתו והלך לו שוב למסעיו להפיץ בישראל קינות וסליחות. ור' ליב אמנם לא נתחרט, אבל גם הוא נוכח, שאין כל אפשרות להטות את לב נדיבי אודיסה שיתנו לו נחלת שדה וכרם בארץ־ישראל, עשה לו שם מלמדות, ובזה נגמר הסיפור.
חשבתי תמיד בלבי, שהסיפור הוא “מעשיה” כלומר בדותא, שהמספרים בודים לשעשע את הקוראים, אלא שאברמוביץ בכשרונו הגדול ידע לפחת רוח חיים ביצורי דמיונו, עד שנדמה לנו כאילו הם יצורים ריאליים, עומדים לפנינו בכל מלא צביונם וקומתם. ביחוד עשה עלי רושם ר' ליב המלמד, ולא פעם אחת ראיתיו בחלום, הכרתיו ע"פ הסימנים המובהקים, שמנה בו מנדלי מוכר ספרים, והייתי בחלומי ממלא שחוק פי, עד שהיתה אשתי מתעוררת לקול צחקי.
בשנה שעברה, כשהתישבתי בארץ־ישראל, נזדמן לי לעבור על פני אחת המושבות העבריות וטיילתי שם בשדה עם אחד הסופרים מחוץ למושבה. הימים היו ימות החורף בין גשמים לגשמים. האדמה התרחצה היטב היטב, ולבשה את בגדי כלולותיה החמודות, המרוקמות בציצי פז, לקבל את פני החתן־השמש, שיצא מחופתו ושלח לה ברכת שלום בקרני הוד. והנה ראיתי בשדה יהודי אחד בעל זקן קצר ומעוך ששערותיו הלבינו, חטמו ארוך וחטוטרת מתנשאת עליו. גופו צנום, אבל כנראה בעל עצמות חזקות, עיניו מאירות, ופניו השזופים מפיקים אומץ ובטחון. לבוש הוא מכנסים רחבים וטלית־קטן רחבה, שציציותיה מתבדרות מן הרוח, והוא אוחז בידו האחת במחרשה ובשניה שוט והולך לו אחר זוג פרדות. כנראה רגיל הוא אצל עבודתו: אין סימני לאות ואין נטפי זיעה. הולך הוא אחרי המחרשה ה“הולך בחליל” בצעדים חזקים ומדודים. לפעמים מרים את עיניו המאירות, ופניו המוקשים מצטהלים.
– שלום לך ר' ליב! קרא בן לויתי אליו.
– שלום, חביבי! ענה האכר. – סליחה, אין מפסיקין בחרישה. אולי תועיל לסור אל ביתי בערב. שם נשוח, נתוכח.
אמרנו ללכת הלאה, אלא שהשם ר' ליב הזכירני את המלמד ש“בימי הרעש” וחיוך עבר על שפתי. עמדתי איזה רגעים על מקומי. נעצתי את עיני בחורש… פלא, כמה דומה הוא לר' “ליב המלמד” ההוא! האמנם חולם אנכי?
– מי הוא ר' ליב זה? שאלתי את בן לויתי. – פניו כאילו מוּכרים לי. הנני נכון להשבע שראיתיו פעם או איזה פעמים, אבל איני יודע היכן.
– הלא זהו ר' ליב המלמד, שותפו של ר' מנדלי מוכר ספרים.
– בסיפור “ימי הרעש”?
– כן, הוא.
– הלא הוא לא היה ולא נברא, אלא משל היה?!
– טעות היא אצלך – ענה בן לויתי – הסיפור של אברמוביץ הוא מעשה שהיה, והנה ר' ליב המלמד לפניך. הוא כידוע, ביקש להתנחל בארץ־ישראל, ובמרץ ועקשנות שאין דוגמתם הגיע סוף סוף למטרתו, והנהו עכשיו אכר בעל־הבית.
– משטה אתה בי, אחא!
– לא משטה, אלא אומר לך דברים כהויתם.
– תאמר שגם מנדלי מוכר ספרים הוא אישיות ריאלית?
– לא זאת לא אומר. מנדלי מוכר ספרים הוא שם בדוי, אבל היה ר' מנדלי החזן שעמו עשה ר' ליב שותפות, ואברמוביץ הסב את שם מנדל החזן לשם הכולל “מנדלי מוכר ספרים”. ומנדל החזן נתחרט ושב באמת לעיר מגוריו ולתיבתו, ור' ליב נשאר נאמן לרעיון שלו ובצרות רבות עלה לארץ־ישראל, במסירות נפש השיג חלקת אדמה והתמכר לעבודתה בהתלהבות נאה לחסיד שכמותו.
– פלאות! – עניתי אני משתומם. – הלא תזכרו איך צייר מנדלי מוכר ספרים את ר' ליב ב“ימי הרעש”: “גופו, כביכול, כחרס הנשבר, כעץ יבש, ואין בו כזית בשר. הידים – קנים דקים וצנומים, וצומת גידיהן כעין התכלת מתנפחין ובולטין. הפנים אינם אלא חורבה. לסתות נופלות, עינים משקעות וחוטם ארוך בעל חטוטרת משתרבב ועולה מביניהן, ונראה כארובת העשן בודדת על גג הבית שנפלה בו דליקה, וסמוך לו מטאטא מעוך ומדולדל הוא הזקן הקצר שהלבינו שערותיו”…
– ואני זוכר גם מה שסיים שם: הריני מסתכל בו בשחוק של בוז על שפתי ומהרהר בלבי: כמה נאה הבריה המשונה הזו, וכמה גדול כוחו של הפועל הזה! – ואף על פי כן הנה ר' ליב זה לפניך אכר מצויין, מומחה בכל עבודות השדה והכרם, כאיש שדה, שנולד על ברכי אבות אכרים.
– אם תרצה, נסור אליו שנינו בערב, ותשמע מפיו את מאורעות חייו. הוא אוהב לספרם לכל מי שרוצה לשמוע. אבל צריך אני להגיד לך שהוא מדבר בלשון הקודש, הוסיף בן לויתי קצת בגיחוך.
– בסגנון הקליר והקדמות הרבנים, כמו שתארהו מנדלי?
– לא כל כך. הוא בכלל השתנה הרבה ממה שהיה. בכל אופן כדאי להכיר את ר' ליב המלמד.
בערב הלכנו אליו, כלומר אל בית הכנסת ששם הוא קורא שעור מהשעה השביעית עד השמינית. חבורת השומעים היתה מנומרת למדי. איזה זקנים, איזה אברכים וגם איזה צעירים פועלים. הוא קרא בעברית שבורה, אבל בהתלהבות. הדיבור בכללו היה שוטף, הוא לא הרגיש בליקויי השפה, בחוסר הנגינה הנכונה, בשגיאות דקדוקיות בבנין המלים, בהצטרפות לא נכונה של השפה הארמית עם השפה העברית וכדומה. אך הוא ידע לפחת רוח חיים בסוגיה ולהסבירה בהסברה קלה ונעימה. ניכר היה שהוא יודע לשחות בים התלמוד והוא כובש את הגלים ומנצחם.
כשגמר התפללו מעריב והוא בקש אותנו ללכת אחריו אל ביתו.
– בעיני היה הדבר הזה חידוש, אמרתי אליו.
– איזה חידוש?
– מה שר' ליב…
– לא ר' ליב, אלא אריה. ליב הייתי בחוץ־לארץ, כאן שמי אריה…
– ואיזה הבדל יש בדבר?
– אנחנו צריכים לבער את הז’רגון מתוכנו מכל פינה כחמץ בערב פסח… הפסקתי אותך ונכנסתי לתוך דבריך. איזה חידוש ראית?
– הלא אנו רגילים לקרוא שיעור בתלמוד רק בז’רגון. ואתה קורא בעברית. בודאי היה קשה ממך לשנות את ההרגל.
– קשה או לא קשה, אנחנו מוכרחים לעשות כזאת, ענה הוא בטון אמיץ. שמעתי פתגם של חכם: טוב לזחל על ארבע, ובלבד שלא להעזר על ידי אחרים. התנאי הראשון לקיום העם הוא השפה. בזמן שיש לנו שפה שלנו הרי אנו עם, ואם לאו – הננו גרועים מצוענים. ואם אנו נלחמים על קיום עמנו, עלינו להלחם יחד עם זה על קיום שפתנו בכל פינות שאנו פונים בבית ובשוק ולהבדיל בבית המדרש.
– ואתה משתמש רק בה תמיד?
– גם בהיותי בגולה. חדשים אחדים שישבתי באודיסה, הייתי מדבר רק עברית ורק לפעמים הייתי מתיר לעצמי לדבר בז’רגון כשאין השומע מבין עברית. אבל מעת שבאתי לארץ־ישראל לא הוצאתי מפי אפילו מלה אחת ז’רגונית. אסרתי זאת עלי כביכול בחרם חמור. מי שפונה אלי אני משיב עברית, יפנה אלי בז’רגון, או בערבית, או ברוסית.
– ואם הוא אינו מבין?
– מה זה עסקי? ילך וילמד – קרא הוא כמעט בקצף – הוא בא לארץ־ישראל ובארץ־ישראל צריכה השפה העברית להיות שלטת. אין לי שפה אחרת. בדבר הזה אני קנאי, קשה כארז, ואני חושב שאם נהיה רכרכים, מתנועעים לכל רוח, לא נצליח בכל מעשינו.
עיניו התנוצצו בדברו ורשמי פניו נעשו באמת קשים.
– אבל… תסלח לי… האינך יודע כי שפתך העברית פגומה?
– ומה יש? יבואו ויתקנו. וכי מפני שאני חוטא במועט כשאני מדבר עברית, אלך לחטוא חטא שאין לו כפרה? הלא הדבר הזה נוגע עד הנפש, עד הנפש, עד נפש אומתנו. איך אפשר להקל ראש בדבר?
הקראת את הסיפור “בימי הרעש”?
– קראתי. ומה?
– הראית איך מתלוצץ שם לדבורך?
– ומה בכך?… שפתי מלאה שבושים, אף על פי כן רק עברית אדבר. וכך צריכים לעשות כל אלה שדורכים על סף ארץ־ישראל. צריכים לעזוב את הגלות, את שפת הגלות ואת עבודת הגלות. ומה שנוגע למלגלגים כבר נצטוינו בשולחן ערוך סימן א', “ואל יתבייש מפני המלעיגים עליו”.
באנו אל תוך הבית. בית אכר עם רהיטים פשוטים. המיחם משמיע קול רתיחה ועומד מוכן על השולחן. מנורה גדולה מפיצה אור רב.
– השקית את הפרדות? נתת מספוא? שאל הוא את בנו נער בן שלש־עשרה.
– כן, נתתי.
– אם כן הבה נשבה, אורחים יקרים. – את המנורה אפשר לקרב הימינה… כך… אני אוהב הרבה אור. ומלבד זאת יש שאני צריך לעיין בספר, הצטדק ר' ליב, שלא יחשבוהו שהוא רודף אחר לוקסוס. וסוף סוף הלא צריך לשמור לעת זקנה על אור העינים.
– בן כמה אתה?
– בן ארבעים ושבע.
– בן ארבעים ושבע. שמע מינה שבשעה שהיית באודיסה עוד היית צעיר למדי ומנדלי מתאר אותך כזקן…
– גם הוא צדק מאיזה צד. שיבה באמת זרקה בי עוד בהיותי בן שלושים וחמש. קצת מפני שראיתי הרבה תלאות בימי חיי, ואנכי יכול לומר כמו שאמר יעקב אבינו “מעט ורעים היו ימי שני חיי מגורי”. וביחוד השפיעו עלי הפוגרומים לרעה, וזקנה קפצה עלי, אבל באים ימי טובה ומשכחים את ימי הרעה. בעיני רבים נחשבתי אז ככלי חרס שאין לו תקנה, וב"ה הנה ראה!
בדברו הושיט לי את ידו המלאה יבלות קשות.
– ב“ה יד עובדת. אין לה להתבייש בפני כל יד אכר. וגבי זה, שהיה מלפנים שחוח ומעוקם, יכול ב”ה לשאת עליו שלושים וחמשה רוטל בלי חשש, ולעת הצורך גם חצי קנטר.
– הלא אמרו “התורה מתשת כוחו של אדם”.
– זהן כשיש רק תורה, אבל במקום שיש גם עבודה ובפרט בא"י אין מקום לתשישת כוח.
ואיך הגעת לזה שהיית לאכר? הדבר הזה מענין אותי מאוד. אולי תוכל לספר לי?
– אספר, אספר, רק תשתה עמדי כוס תה. ואולי רוצה גם פרוסת לחם… צר כי אין לנו עכשיו חלב. הבהמות עוד לא ילדו. עוד מעט ויהיה גם חלב.
־־־־־־־־־־
כמו שידוע לכם מספור של מנדלי מוכר ספרים, נפרדתי ממנדלי, או יותר נכון, מנדלי נפרד ממני. הוא, מנדלי, פיקח הוא. זהיר ומתון הוא. מביט הוא דרך משקפים בהירות. רואה הכל מראש. ואנכי מביט מעל המשקפים… הוא הולך לו כפי מה שיורהו שכלו, וכשהוא רואה שעל הדרך החדש מוטלות הרבה אבני נגף, מיד הוא נרתע לאחור ושב כצפרדע אל בצתו. ואנכי, לא כן נתן אלהים עמדי. לי יש רצון ושאיפה. אבני הנגף אינן נראות לי, אנכי פשוט איני מרגיש אותן, ואפילו בשעה שרגלי שותתות דם. מרחוק מאירה לי המטרה ככוכב נוצץ ומשכתני, ואני נחפז ורץ, נופל וקם, נופל וקם, ואיני חושש לכל המכשולים. אני איני יכול למדוד ולשקול, ועל רעיוני לא עולה השאלה: לעשות או לחדול. אחרי שהמטרה ברורה לנגד עיני אני מוכרח לעבוד, מוכרח למהר את דרכי. איך ללכת? אשאל אנשים ויורוני. אם יטעוני אעמוד על טעותי ואתקנה: אם אמצא אבן נגף על דרכי, אטה קצת ואבקש דרך אחרת, אך נוכח המטרה. היא תמיד מאירה נגד עיני ומושכת ומעודדת אותי.
והנה באתי לארץ ישראל. נמצאו אנשים טובים שנתנו לי להוצאות הדרך ונסעתי.
גם הנסיעה היתה קשה מאוד. “רצה הקב”ה שארגיש ואצטער כדי שיכפיל לי שכרי" – הריני אומר בלשון ר' אבא בר כהנא. לא נתנה לי רשות תעודה לנסוע. אח היה לי שמת וכנהוג תבעו אותו שיעמוד לקריאת הצבא. מה שכתוב “במתים חפשי”, הם, הרשעים, אינם מודים בזה ורוצים דוקא שאשלם שלש מאות רובל. וכשאין לי, אין נותנים לי לצאת לחוץ לארץ. והייתי צריך ללכת סחור, סחור, לעבור את הגבול בגנבה ולנסוע דרך טריאסט… אין ברירה, אני עושה זאת…
אך כל זה לא כלום. הסדרה של ההרפֶתקאות התחילה מעת שבאתי לא"י. התחלתי לדפק על פּתחי הועדים ואנשים עסקנים, העתרתי עליהם בקשות ותחנונים, אבל לשוא… בכל מקום הייתי לשחוק… מי יתן למלמד מסכן להתנחל על האדמה? מי יאמין לו כסף? מי יפקיד בידו בהמות וכלים? אבל אנכי לא נרתעתי. צריך הייתי רק קצת לנטות הצדה… הלכתי לבקש עבודת פועל. והנה גם זה עלה לי בקושי גדול, איזה פועל הוא ליב המלמד? מבקשים להראות להם את הידים… ממשמשים בידים וצוחקים.
– אל תסתכלו בידים, הסתכלו בלב. אנכי אמלא את חובתי על צד היותר טוב, בעזרת ה', הבו עבודה!
רצו לתת לי עבודת שמש בבית הכנסת. לא! לא לשֵם זה באתי לא"י. אני רוצה לעבוד את האדמה.
איש אחד מהחדשים ראה בצערי ורחם עלי ונתן לי עבודה. יהי שמו מבורך. מחזה של שחוק היה לו לראות את אחיו היהודי בקאפוטה הארוכה עובד. ואני חושב בלבי: ישחק לו כרצונו. מה שנוגע לעלבון ובוז: הלא יהודי אני, מוכן ומזומן לזה מיום שנוצרתי, אבל העיקר שאני מתקרב אל המטרה.
תיתי לו לאדוני החדש, שצוה על המשגיח שלא יאיץ בי. אעבוד כמה שאוכל… הדבר הזה נודע לי אחר כך.
והעבודה היתה באמת קשה, עבודת המעדר.
הנני תופס את המעדר בידי, והוא משתמט ממני. אתם מבינים, הוא אינו נשמע לי כלל. מתחלק ומכה לצדדין וסורט את ידי.
הכל מביטים ושוחקים, ולבי שותת דם.
ואני מתחזק, תופס שוב את המעדר ושוב הוא מורד בי…
נגש אלי פועל צעיר והראני איך להחזיק ואיך להכות, והעיקר לחש לי “לא עליך המלאכה לגמור”…
שפוייה, שפוייה! (לאט, לאט).
גם אחרי זה היתה העבודה קשה. אנכי מביט איך אחרים עושים. זה גומר שורה של גומות, ואני עדיין מתחבט בגומה הששית… נחלי זעה שטפו על מצחי. כולי הייתי טבול בזעה. איני יודע מאין באו לי כל כך הרבה נוזלים כאלה.
בערב שבתי מהעבודה רצוץ ושבור. הידים פצועות, זבות דם. הרגלים כושלות. כל העצמות התפרקו.
קבלתי שכר שני בישליקין. – תבוא גם מחר, ר' ליב, – טוב, אבוא, תודה!
אנה ללכת לאכול? הפועל הצעיר, מורי ומדריכי, יועץ ללכת לקלוב הפועלים. שם הכל בזול.
חשבתי, חשבתי: איך אלך שמה? בין הצעירים אהיה למשל ולשנינה. ואעפי"כ התאמצתי ואלך. סוף סוף הלא גם אני פועל. צריך להכנס בחברת הפועלים, ואלא מה שאינם נזהרים במצות? – “וכפר אדמתו עמו”. ראיתי באיזו מסירות נפש הם, הצעירים, שמהם בני אבות אמידים, מפונקים ועדינים עובדים עבודת פרך. אסור להרהר אחריהם. “כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים וגם כולם קדושים!” ראיתי כמה הם סובלים, כמה הם מעֻנים, הוי כמה סובלים!…
מהרה הסכנתי אליהם, אל הצעירים הפועלים. אנכי אהבתי אותם וגם הם אהבוני. כולנו הרגשנו כי מטרה אחת לנו, וחבת הארץ מקשרתנו.
ביום השני כשיצאתי לעבודה עדיין הייתי שבור ומרוסק. “חזקני, אלהי, ואמצני מרפיון וחיל”, קראתי בתפסי את המעדר בידי. “תנה בי כוח לעבוד את האדמה הסגולה, אשר בחרת לעם סגולה, ותן לי לקדש את שם ישראל ברבים, שלא יאמרו נרפים אנו, יכולים לאכול רק מה שמכינים אחרים”. והתחלתי לעבוד. והנה זה פלא: ככל אשר הוספתי לעבוד, כך הרגשתי שהעבודה נעשית יותר קלה. המעדר כבר נשמע לי, כאילו מתרומם מאליו. לפרקים אני מעמיד את המעדר; מזדקף ושואף רוח ותיכף איזה כוח מושך אותי לעבודה. עבודת מתנה היא לי. מעט מעט התישר גבי, הרפיונות שבי חדלו. יש תיאבון לאכילה. וכשאני גומר את עבודתי איני מרגיש עיפות יתירה, ואני יכול אח"כ גם לקרוא שעור בתלמוד, לעיין בספר. זכיתי שמזמינים אותי לעבודה. זה אומר: בוא אלי לעבוד, וזה אומר: בוא אלי.
עבדתי בכמה מקצעות של עבודה, נתמחיתי בהם. אז התחלתי לדפוק שוב על דלתות הפקידים שיקציעו לי אחוזת שדה והפקידים לא אבו לשמוע. לתת נחלת שדה לליב המלמד הזקן, ששערותיו כבר הלבינו – זהו דבר שאי אפשר. פרינציפ יש להם שלא לתת לזקנים. אבל גם לי יש פרינציפ: אנכי צריך להיות אכר בא"י. ואפילו אם יתהפכו כל העולמות. מליב המלמד לא יִפָּטרו לעולם, עד שיעשו את חפצו. הציקותי להם עד יציאת נשמה. לא נתתי להם לא לאכול ולא לישון. לא היה להם מחבוא ממני. התהלכתי אחריהם כצל. בכל מקום שפנו שם אני. – מה? תנו חלקת אדמה. – אמרתי כבר שאי אפשר! – אז היה אי אפשר, ועכשיו אפשר ואפשר.
פעם באתי אל הפקיד ואורח אחד היה אצלו. – מה? – תנו חלקת אדמה, אצלכם יש הרבה אדמה לא מעובדת שנִתנה לאריסים נכרים, אין רע אם תתנו לי חלקת אדמה.
הוא דבר עם האורח צרפתית, אבל הבנתי שעלי הם מדברים. מזכירים את מנדלי מוכר ספרים, ואת ליב המלמד ומחייכים.
– מנדלי מוכר ספרים, אמרתי, ידע לתאר את פרצופי, אבל לא ידע כלל את נשמתי. אלהי! נשמה שנתת בי טהורה היא נשמה יהודית כדבעי.
אבל מה לעשות? אין לנו רשות לתת לזקנים אדמה, אמר הפקיד. הפעם היה קולו רך. הבנתי שהוא עומד כגדר הדחויה. צריך לדפוק הלאה. עוד מעט וחומת יריחו תפול… ואני דופק:
בארץ ישראל, אדוני, הבטיחנו ה' “למען ירבו ימיכם” “והארכת ימים”. ואני איני זקן כל כך כמו שאתם חושבים. הצרות הזקינוני. הנה לכם תעודות מועדי מושבות שבהן עבדתי, ב“ה כולם מעידים שפועל ישר וחרוץ אני. תנו לי האפשרות לעבד חלקת האדמה. הפקיד דיבר עם האורח ואח”כ אמר: טוב. אשלח מכתב מיוחד לפריז אודותיך. תבוא בעוד שלושה שבועות.
וב“ה בקשתי נתמלאה, והנני אכר בא”י. ואני מאושר לא רק בשבילי, אלא בשביל אחי בני עמי. לא אחד היה מנדלי מוכר ספרים, שהיה מלגלג עלי ועל כיוצא בי: “מה היהודים האומללים האלה עושים”? ההם, העירונים, הסרסרים, המלמדים, תשושי הכוח ורודפי הפרנסות הקלות יהפכו לעובדי אדמה? והנה אנכי המלמד אוכל להראות להם בגאון: כן זה אפשר. היו סבות שגדרו בעדנו את דרך החיים ולא נתנו לנו לעבוד את אדמתנו, וכשהוסרו הסבות הננו שבים לארצנו ומתקרבים לאדמתנו. ואנכי איני יחיד. בישובנו החדש יש הרבה כמוני.
אנכי, שריה הסופר, הורדתי לארץ ראשי, ולבי היה מלא חרטה. הן גם אני הייתי לפעמים מהרהר אחרי מעשי חובבי ציון.
– אל תראוני שאני שחרחורת!" קרא ר' ליב בניגון ובסגנון האגדה. – “אמרה כנסת ישראל לנביאים: אל תראוני בשחרחרותי”, ששזפתני השמש, שמש הגלות הצורבת ואינה מצמיחה. אבל כאן בא"י, – “יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו”.
“בצוק העתים”
ב. מכתב מר' ליב המלמד לשריה הסופר
אמר שריה הסופר: מזמן שעשיתי הכרות עם ר' ליב המלמד, החלפנו בינינו לפרקים מכתבים. המכתב הזה דלקמן מדבר בענינים חשובים מאוד מתוך השקפת עולם מיוחדת ושלמה. אמנם לא חדישה – זו כמובן אי אפשר לדרוש מר' ליב המלמד הזקן, – אבל יש בו גון חדש, או התמזגות של גונים חדשים עם הצבע היסודי הישן. את צורת המכתב תקנתי הרבה, אבל לא תכנו, אותו הנחתי כמו שהוא.
לידידי המליץ המפוֹאר וכו' כש“ת ר' שריה, הי”ו, א"ס.
אחדשה"ט, ארהיב בנפשי עוז לקחת את קסתי בידי ולהביע בה לפניך את מורשי לבבי, המלא על כל גדותיו לרגלי המאורעות הגדולים והנוראים וחסד ה' שנגלה עלינו באתחלתא דגאולה ממשית, מאורעות שהמוח לא יכיל אותם והפה קורא מאליו: מה גדלו מעשיך ה', מאוד עמקו מחשבותיך!
אעמוד כאן להביא בחשבון איזה פרטים מאשר היה ולגלות איזה מחשבות מתקוותי בעתיד.
בודאי ידוע לך שנתפסתי בעוה“ר בתחילת החורף תרע”ח למלכות בתור מרגל. האם היו רגלים לדבר? לא כלום. לדבר לא היו רגלים, אבל לי יש רגלים, והרגלים לפי דעת תורכיה – לכך נוצרו שיקבלו פּאַליקס, כלומר חביטות במקלות. ובכן נתפסתי ונלקיתי ושולחתי לדמשק…
הנה לך סיום הפרשה. סבלתי צרות ויסורים עד שנתאכרתי בא“י, ועכשיו הא לך מכות, התעקר וצא לחוץ לארץ!… אבל ברחמי ה' המרובים, כמעט שהגעתי עד גבול א”י, נמלטתי מיד האויב והסתתרתי בין אחי בגליל.
לא אספר לך מהענויים שסבלתי. עכשיו באו דברים הרבה יותר חשובים, שלוקחים את לבבי ומשכיחים את כל מה שעבר עלי. הכל נזער, נתקטן והולך ונמחה מפני גדלותו של ההוה ועוד יותר של העתיד.
הדקלרציה של בלפור מצאה אותי בדגניה. היא הממה אותי!…
אחרי גלות ארוכה־ארוכה, שחורה־שחורה של אלפי שנים, באה ממלכה אדירה והכריזה: ארץ־ישראל לעם ישראל! הלא זהו דבר פלא שאין כמוהו, יצירה של עולם מלא, חידוש מעשה בראשית!
איני צריך להגיד לך שלבי מלא הכרת טובה לבלפור זה. איך אפשר אחרת? תמיד היינו מכירי תודה לחסידי אומות העולם, שמדי פעם בפעם דברו טובות עלינו, אעפ"י שדבריהם הטובים לא השפיעו כלום על מהלך החיים המעשיים. נשמה יש לנו וגם היא דורשת מזון: שיחה נאה, דיבור מלטף; ועל אחת כמה וכמה כשאנו שומעים דבורים כדרבונות: אנגליה מכירה בלאום ישראל בתור עם שיש לו זכות על ארצו ההיסטורית המיוחדת.
אומרים שלאנגליה יש נימוק פוליטי בדבר. אדרבה! אם כך הוא, אז תגדל שמחתי שבעתים. שמע מינה שיש לנו ב"ה עדיין ערך כל שהוא ומתחשבים עמנו חשבונות פוליטיים.
איך שיהיה, הדבר הוא טוב ויפה ונעים לאין חקר, ולבי מלא רגש הכרת טובה ואיני מתביש כלל ברגש הזה. זהו לא נובע מהכנעה וביטול כלפי התקיף, אלא רגש אנושי, שאני רוצה לשמרו כסגולה, ואני קורא:
ברוך יהי בלפור בפינו ובפי צאצאינו לעולם ועד!
וביחוד אני מכיר טובה, מפני שהוא הוגה בסגנון התלמודי: “אורח טוב מהו אומר? כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי”. אני מאמין באמונה שלמה, שכל המלחמה הנוראה הזאת עם כל בלהותיה, מלחמת גוג ומגוג, היתה רק כדי שסוף סוף יכירו כל העמים והלשונות שנעשה עול מאין כמוהו לעם העתיק, עם ה', עם נושא דגל הנבואה, צריך לתקן את המעוות, לשחררו מגלותו ולהשיבו אל ארצו, ולתת בידו האפשרות להחיות חיים יפים, למען יהיה לאור גויים.
יד השגחה היתה בזה: כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי, בשביל עמי.
יד ההשגחה היתה בזה, שנתקיימנו למרות כל התלאות עד המומנט הזה, ויד ההשגחה היתה במעשים הכבירים במהפכה העולמית הנוראה שנעשתה בעולם כולו – והכל בשבילנו!
ואם כך הוא–אצלי אין שום ספק שכך הוא–מובן הדבר שהיה לבעל הבית חשבון לטרוח כל כך הרבה בשבילנו. שהעתיד המזהיר שלנו יכפר על הכל, או, לדבר בלשון הסוחרים, שיכסה את כל ההוצאות ועוד יתן רווחים. ומה הם הרווחים הללו?
תכלית קיומנו בעבר היה להראות בעליל, שאפשר לו לעם קטן להאריך את קיומו, אם רוח אלהים מחיינו, גם בשעה שמסביב יסערו איתנים להפיצהו, ולנגד זה – עמים גדולים ועצומים מתפוררים ומתפרדים, מפני שאין רוח אלהים בתוכם, כי לא בכוח יגבר איש. לא בשרירים ולא בהסתדרות פוליטית חזקה תליא מילתא, אלא בכוח החיוני הנסתר שאנו המאמינים קוראים לו בשם רוח אלהים או דבר ה'.
ומהי תכלית קיומנו בעתיד?
שאלה זו החרידה אותי. אם כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילנו. במה נשלם בעד הטורח הגדול הזה? הלא חוב גדול מוטל עלינו, יותר גדול מכל המיליארדים שנתחייבו הממלכות הלוחמות.
אבל אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ואינו דורש מאתנו מה שהוא לא לפי כוחנו, אלא מה שבידינו לעשות ולטובתנו ולהנאתנו.
התעודה שלנו היא לגשם בפועל את מה שהורו אותנו נביאנו וחכמינו ז"ל. אנו צריכים להיות לאור גויים לא רק “בספר” אלא גם במעשה, בחיים הממשיים.
אנחנו צריכים לחיות בארצנו חיים מוסריים על יסוד היושר והצדק, ביחוד על יסוד עבודת האדמה, עבודה עצמית, לא בתור אדונים המשעבדים את אחרים לעבוד בשבילם, אלא בתור עובדים עצמיים, כל אחד בידיו ממש.
חיינו שבגולה – צריכים אנו להתודות – היו חיים פגומים. אמנם זה היה לא באשמתנו, הפלשתים סתמו הבארות אשר חפרו אברהם ויצחק, גדרו בעדנו את כל דרכי הפרנסה הכשרה והשאירו לנו רק פשפש קטן לרבית, למזיגה, לסחרנות, לבטלנות, לצביעות, למלשינות ולפרזיטיות מכל המינים. עכשיו, כשאנו שבים לתחיה, עלינו ראשית כל לבקש חיים מוסריים, ביחוד עבודת האדמה. אי אפשר להיות איש מוסרי אפילו אם ישקוד כל היום על “ראשית חכמה” (וגם לא על ספרי חקירה ושירה, שהמשכילים רואים בהם תעודת חייהם), כל זמן שהוא אנוס בשביל פרנסתו להשתמש בתחבולות אי מוסריות: בשקר, במרמה, בחנופה, בהפקעת שערים, בריבית, ברנטה.
אל יאמרו: למה לנו להיות עם של “אתה בחרתנו”? יש בכל העמים כאלה וכאלה, נהיה גם אנחנו כמוהם. אבל זה דוקא אי אפשר. אנו יכולים להיות או מעולים מכל העמים או שפלים מכל העמים, אבל לא להיות ככל העמים. “ישראל כשהם עולים עולים עד לשמים וכשהם יורדים – יורדים עד עפר”. ומלבד זאת, כאמור לעיל, אין בכל העמים עם שיהיה עליו אחריות מוסריות כזו שישנה עלינו; רב לנו להיות רק נאה דורשים, עלינו להיות גם נאה מקיימים.
אנו מתחילים לבנות מחדש את בית חיינו, ועלינו להניח ביסודו אבני מוסד שלמות ולא עצים רקובים. הבנין שלנו צריך להיות בנין עדי עד, שיהיה למופת לכל העולם כולו. זאת דורשת ההשגחה מאתנו. ולא להכניס אל ארצנו את הרקבון של הגלות, את התגרנות הבזויה והרדיפה אחר הממון והגזל והחמס…
אבל איך אפשר שיהיה כדבר הזה? איך אפשר שעמנו התלוש מאדמתו ומעבודת אדמתו זה אלפי שנים, עם עירוני, שהסכין עם העיר ועם חיי העיר ועם פרנסות העיר ועם תענוגי העיר ועם תחלואי העיר – ופתאום ישליך את אלילי כספו ואת אלילי זהבו וילך לעבוד עבודה עצמית בּפנה שוקטַה בסתרי הרי יהודה והגליל?
וביחוד איך אפשר להטות לבו לעבודה עצמית, בשעה שכל כך קל לשעבד את האחרים שהם יעבדו, בפרט בא"י שהערבים עובדים בזול.
יודע אני כמה זה קשה, ואף על פי כן אני בטוח, שזה יקום ויהיה. עקבות חלוצי העבודה נראו כבר בארץ, הם ירבו והיו למחנות מחנות גדולים וימשכו אחריהם את כל העם, וה' אשר היה עמנו בימי גלותנו הוא יהיה עמנו גם אתה והוא יטה את לבבנו, את לבב כולנו, גם את לבב הסוחרים והפרדסנים שבנו, לעזוב מעתה את הפרנסות המבאישות ולחדש את חיינו בארצנו על יסוד עבודה פוריה עצמית. “והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי בכם לב בשר”.
ואולם יחד עם הפרנסה הכשרה הדרושה לקיום הגוף (כמובן תלוי בזה גם קיום הנפש), צריך לדאוג גם בשביל התרבות העצמית שלנו. מוקיר אנכי מאוד את העבודה הפוריה העצמית וחושב אותה לתנאי הכרחי בהתחדשות חיינו בארץ־ישראל, אבל איני רוצה בשום אופן שהפועל והעובד את האדמה בא"י יהיה בור־גס ועם־הארץ, כמו הקורדים שלנו שאינם יודעים אפילו להתפלל מתוך הסידור, – רוצה אני ומקוה שתקוים בנו גם ההבטחה “וכל בניך למודי ה'”. בני המושבות לא יסתפקו במה שהילדים לומדים בחדר או בבית ספר. היהודי צריך ללמוד תמיד גם בימי הבחרות וגם בימי הזקנה; תמיד צריך הוא לעלות ולהשתלם. זוהי תעודת האדם, תעודת היהודי.
וכשאני משוה לנגד עיני את העתיד המזהיר, הנשקף אלי בחזון, שעם ישראל יושב בארץ ישראל ועובד עבודה עצמית בשדה. כל השדות, כל הגנים, כל הפרדסים נטועים בידיהם ממש, ובלילות, בלילות ובכל ימי שבת ומועד מתאספים נערים וזקנים, צעירים וצעירות והוגים בספרים, שומעים דרשות של חכמים מובהקים, מתוכחים ומשוחחים שיחות לתמידי חכמים, ששים ושמחים, שרים ומרקדים, וכולם בריאים בגופם ובנשמתם – אני קורא: אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלהיו! בשביל עם שכזה כדאי היה לבעל הבית לטרוח.
ידידך אמת, דוש"ט אריה, המכונה ליב המלמד.
“הארץ והעבודה”
על הסתירות והנגודים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
(מענה לחברנו ר' א. ד. גורדון)
“אל תתגודדו” – אל תעשו עצמכם אגודות, אגודות.
אגדה
רבים הם האידיאלים בעולם ובכולם יש יופי ואורה, בכולם יש די כוח למשוך את הלב, להעלות את הנשמה.
אבל כשבאים האידיאלים להתגשם במעשים, יקרה לפעמים שהם סותרים זה את זה, ואז תתחיל התנגשות, התרוצצות, שעוברות בנקל לידי פולמוס של דברים, ולא רק של דברים. אז תקום ההתחלקות לכתות, למפלגות העוינות זו את זו ונלחמות אשה ברעותה, והמלחמות לפעמים קשות מאוד ומביאות לידי תוצאות מרות.
ביחוד קשה הוא הפולמוס לנו, לעם ישראל. לבנו תמיד מלא כעס, התרגזות והתמרמרות נגד רוצחינו־מנדינו הנכרים, שאינם פוסקים מאכול את בשרנו זה אלפי שנה. ואחרי שידנו קצרה מעשות להם כלום, אנו שופכים את כל רגש נקמתנו איש על ראש רעהו, ואת כוחנו המועט והרופף אנו מוציאים לא לבנין אלא להריסה.
סקירה אחת על הקטטות הרבות שקמו בתוכנו בימי גלותנו תוכל לאשר את ההנחה הזאת. נקח נא למשל את המחלוקת על דבר ספרי המדע והמורה־נבוכים של הרמב“ם, מחלוקת זו התלקחה בעצם ימי הצלב, בשעה שנשמדו קהילות רבות, ועם ישראל כמעט שנשקף לכשלון. והנה נדמה לו לר' שלמה מן ההר, שכל אסון עמנו תלוי רק בספרים האומללים ההם, ואלולא היה “מורה הנבוכים” בעולם, כי אז היה אך טוב לישראל סלה. ולפיכך השתמש בכל האמצעים שהיו בידו: חרמות, שמתות ומלשינות, ובלבד לבער את ספרי הרמב”ם, אף על פי שבנגב צרפת כל משכיל במקצת ידע את השפה הערבית, ומי שהיה רוצה בדעות חפשיות יכול היה למצאן בנקל בספרות הערבית, בספרים יותר קלים מספרי הרמב“ם, העמוקים והקשים. והמגינים על ספרי הרמב”ם, הנאורים כביכול, גם כן לא נמנעו מהשתמש במלשינות ועל פיהם נחתכו לשונות של יהודים בסכין של תליין על שדברו דופי בספרי הרמב"ם.
התראו, אחינו נקמו את נקמת מסעי הצלב ושאר הנטבחים והנרדפים, רק לא מאויביהם, אלא מאחיהם הם. ושני אידיאלים קולטוריים – האמונה והחקירה החפשית, שבאמת שתיהן נחוצות לאנושיות ובלעדיהן אין התפתחות ואין גם קיום – היו לעילה שאחד ירד לחיי חברו, האומלל כמוהו. ולכשתדייקו תמצאו, כי כך הוא בכל הקטטות, שלא פסקו מתוכנו בכל ימי גלותנו. הלב מלא זעם ואנו מוצאים תמיד איזו סיבה לעורר מחלוקת, ביחוד לשם שמים, כלומר לשם איזה אידיאל. כועסים אנו על קרושיבן על פורישקביץ, על דריומון ואנו שופכים את כעסנו על החסידים, על הסוציאליסטים, על הז’רגוניים או על העבריים.
ורפואה נגד מחלה זו הוא טיפוח רגש האחוה בין כל אישי האומה, מבלי הבדל בין מפלגה ומפלגה. גם החסיד, גם הסוציאליסט העברי אינו צריך לשכוח רגע, כי ראשית הכל – אחדות האומה. החסידות והסוציאליות שתיהן אידיאלי גדולים המה. אבל למעלה מהם מתנשא האידיאל של “ישראל גוי אחד”, ואי אפשר לתת לסתירות המתגלות בהתגשמות האידיאלים, להביא לידי פירוד בין אחים. רגש האחוה בזמן שיהיה מפותח כדבעי, יסיר את החוחים “הסובבים את השושנה העליונה” – כפי מליצת בעלי הקבלה – ויביא לידי כבוד הדדי ואהבה אמתית, כמו שהנשמה העברית מוכשרת לאהוב.
* *
את ההקדמה הזאת שמתי לבסיס, שעליו הנני להעמיד כלי תותח נגד דברי חברנו ר' א. ד. גורדון במכתבו “לאחינו הפועלים” (בכתבים כרך א' עמי' 60).
עוד עכשיו טרם נתפזר עשן אבק־השרפה ממלחמת ועד האודיסאי־ברנר. וראו נא: גם במלחמה זו ישנם אותות הזעם, הממלא את לבנו לרגלי הגזרות הנוראות, שבאו עלינו בימים האחרונים. לב העברי החם, המפעם בקרב נפשו של ברנר, מלא זעם נורא. והוא הקרוב מאוד אל עניי עמו, היודע את כל מרי גורלם, את חייהם בקברים־מרתפים, את נדודיהם בלי מטרה, שפך את זעמו העז, לא נגד הצר הצורר אותם, אלא נגד אחיו הפונים בצרתם אל – “אבינו שבשמים”, על “הגלחים שלנו ושלהם” אף על פי שגם אם נדון מהצד החיצוני אי אפשר להעמידם בשורה אחת: הרבנים שלנו חיים חיי צער עם ברנר בישיבות ואחר כן אוכלים לחם חרפה מאיזה מס של שמרים או מהכנסות המקוה, וכל רגל גסה רומסת עליהם, והגלחים שלהם מושלים במיליארדים שנאספו מעושק וגזל ודמי עניים.
אבל אין אדם נתפס על צערו ואבינו שבשמים הבוחן לבבות בודאי אינו מתרגז על דברי ברנר וגם ה“גלחים” שלנו לא נזדעזעו הרבה. מי שיש אמונה בלבו אינו נפגע מאיזה דיבור מפוצץ שהתפרץ מלב כואב.
והנה בא חברנו ר' א. ד. גורדון ומבקש בדבריו להרחיב את האינצידנט העלול להביא לידי פירוד גמור בין אחים.
“לנו – אומר ה' גורדון – אינה רצויה לא רק התמיכה שאחרים באים לתמוך בנו, כי אם הדאגה שאחרים באים לדאוג לנו, כי אם גם המחשבות הטובות, שאחרים באים לחשוב עלינו. זה מעליב עד עומק הנפש וזה פוגם גם בחרותנו, אם לא ממית אותה. מותר לנו להגיד לאחרים, אם אדם אנחנו: אין לכם רשות לדאוג לנו, כשם שאתם בודאי לא תתנו לנו רשות לדאוג לכם!”
הדברים האלה הם באמת נוראים. הגע בעצמך: המפלגה הבינונית שבנו, האנשים האמידים קצת, המה כידוע, נשאו וגם נושאים עכשיו את כל אידיאלנו בלב ונפש חפצה, וגורל אחיהם הפועל העברי בא"י קרוב אל לבם ונפשם ביחוד, מפני שעד עכשיו היו רגילים לראות את הפועל העברי עובד רק בשדה זרים, ופתאום בא ר' א. ד. גורדון ואוסר עליהם גם את ההשתתפות בצערו של הפועל הארצי־ישראלי, היש לך גזרה יותר רעה מזו? והכל משום מה? משום שאנשים אחדים עשו שלא כהוגן!…
ההכרה העצמית של הפועל וחירותו האישית היא בלי ספק הערובה היותר בטוחה בשביל קיומו והתפתחותו. גם האורגניזציות של הפועלים בלי ספק מועילות ונחוצות: הפועלים יודעים זה את זה, חברים המה בעבודה וצריכים הם להתאגד ולהגן על אינטרסיהם. אבל למעלה מכל אלה עומד רגש האחוה, שצריך להיות מפותח בלבות כל אנשי האומה, מבלי הבדל בין פועל ובין נותן עבודה. ואיך אפשר לפועל או לנותן עבודה אם מרגיש סימפטיה, ויותר מזה, מרגיש אהבת אחרים המושיט זה לזה ידם לעזרה בכל מה שאפשר, לאמור: לא, אתה מעליב אותי, נכרי אתה לי, איני רוצה שתשתתף עם בצערי? אם הגוי מכה אותי – יכה. מה זה נוגע לך? ואם אני מתגולל חולה בדירה סרוחה, שוב זה עסק שלי…
לא, ידידי, איני יכול להסכים למסקנא כזו בשום אופן. ראשית כל, הפועל אח הוא, ואי אפשר שאחיו לא ידאגו לו, ושנית, הלא כולנו רוצים בתחית העם ובתחית הארץ, ואיך אפשר שנתפלג כל כך, שנביט זה על זה כמו זרים־צרים?
“תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי והתבצרותו בכל ענפי העבודה” כתוב על דגל הפועל.
ואני מוסיף על זה: תנאי להתגשמות הציונות הוא הטיפוח של רגש האחוה בכל לבבות בני ישראל, כי במקום שאין רגש של אחוה שם תמיד תמצא איזו סיבה למחלוקת, כי זעם וכעס לא יחסר לנו כל זמן שאנו שבעי צרות ונדודים, ורק רגש האחוה, האמתי והעמוק, הוא ימעיט את הניגודים, יישר את הסתירות, יציב את הגבולים, ותחת איש את בשר רעהו, נאכל את טוּב הארץ.
“הפועל הצעיר” תרע"א
אגרת ברכה לועידת היסוד של אחדות־העבודה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
קבלו בזה, ידידים, את ברכתי לאספתכם הכללית בארצנו המשוחררת. מצב בריאותי אינו נותן לי להיות נוכח באספתכם זו. אבל בכל לבי אני משתתף עמכם ומבקש הצלחתכם; ואני תפילה, שכמו שראיתי בצערכם בתקופה הקודמת, בעבודתכם הקשה, בענייכם ובכל פגעיכם, כך אזכה לראות בשמחתכם, בתקופה הבאה, כשהפועל החקלאי יחיה בארצנו חיים שלמים גופניים ורוחניים.
אנכי אינני מלומד בחכמת הכלכלה, אבל מה שבלבי אגיד לכם:
אין אני רואה כל תקוה לתחית עמנו בארצנו אלא בעבודה עצמית חקלאית, שתתן לעובדים את האפשרות לחיות חיים שלמים בריאים בגוף ובנפש.
אין הפועל העברי צריך להיות דומן בשביל התחיה העתידה, ללכת ערום ויחף, לסבול רעב ולהתגולל ברפתים, אלא לראות עולמו בחייו – למצוא את המינימום, שממנו ולמטה מתחילה התנונות והשפלת ערך האדם. הפועל העברי, וביחוד החקלאי, צריך להיות יסוד העם, ואין בנין בריא בלא יסוד בריא.
כל שאר הדברים: אמונה ותורה, חקירה ושירה, אומנות ואמנות, ספרות וחינוך, דברים נאים הם. במה דברים אמורים, כשיש יסוד בריא של עובדים עבודה עצמית ישרה, אבל כל זמן שהוא איננו, גם הם נשמות ערטילאיות שמרחפות באויר, ואין להם אחיזה בחיים.
העבודה העצמית היא ראשית המוסר ומעשה הניצול היא ראשית חטאת. בלא חיים מוסריים אין תחיה ואין דת, אין יופי ואין כלום…
אפשר שהחלוץ הצעיר, זה שבא מארץ רחוקה, רוצה להתמכר לעבודה באיזה תנאים שהם, רוצה הוא בכל לבו, המלא אידיאליות טהורה, להקריב נפשו כליל בשביל העתיד המזהיר של תחית העם.
להם אנו צריכים לומר: הזהרו מפני השטן שמתלבש בלבוש של אידיאליות…
אם הפועלים שלנו יתחילו לחיות שוב חיי נזירות והסתפקות יותר מהמידה הנכונה, – ללוּקסוּס, כמובן, כולנו מתנגדים, – חיי “בִּטרַקים וּבּוֹסיַאקים”, אז ישחיתו את עצמם וישחיתו גם את אלה שינצלו אותם, ולעמנו לא תהיה תחיה לעולם…
ולפיכך מהצעד הראשון, שאתם צועדים על שדה העבודה על אדמת ישראל, תהיה דרישתכם הראשונה: תנאי עבודה אנושיים ותנאים כלכליים אנושיים, ואי אפשר לקוות, כי תמצאו גם אותן ההנאות הרוחניות, המשפרות את החיים, כל אחד ואחד לפי נטיות רוחו והלך נפשו.
התקופה הקודמת היתה גהינום בשביל הפועל העברי, והוא הקשיח את לב האמידים שבעמדם במלחמת החיים, ראו אִוָן ולא התבוננו…
התקופה הזאת עברה מבלי שוב עוד… יחי הפועל העברי חיים טובים ויפים, יחי עמנו חיי עבודה כשרה ויפה, תחי אדמתנו המעובדת בעבודה עצמית עברית, תחי אספת הפועלים החקלאים!
אוהבכם.
כ“ב אדר ראשון תרע”ט, יפו, “אחדות העבודה”
אל צבא העובדים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
יסוד תחית עמנו וארצנו הוא צבא העובדים. בלעדו הכל הבל נדף, בין ברוחניות ובין בגשמיות. כשאני שומע קול איזה מאות צעירים בארץ־ישראל קורא באמונה ובטחון: אנחנו לא נשקוט עד אשר נקים את הריסותינו, אנחנו בצפרננו נפלח את אדמתנו השוממה שתתן יבולה, אנחנו נגן על כבוד עמנו ולא נעזוב את עמדתנו עד טיפת דמנו האחרונה; וכשאני יחד עם זה רואה שהם מקיימים את דרכם ולוחמים מלחמת התחיה בסבלנות שאין דוגמתה, ולנגדם נשמע הד קול רבבות צעירים הפזורים עדיין בגולה ועתידים במהרה להכנס אל צבא העובדים שבארץ־ישראל, – אז לבי הזקן מתחיל לפעם בפעמי נוער ולעיני הכהות נראה הוד שחר הגאולה…
אבל היסוד צריך להיות מוצק, איתן. צבא העובדים מוכרח להיות מאוחד יחד בקשר אחוה פנימית ובהסתדרות חזקה. הפירודים ונימוקיהם מוכרחים להבטל. זהו עיקר העיקרים.
אמנם יש שבשביל המגמה הלאומית יצטרכו העובדים להתאחד גם עם שאר המעמדים, אבל אסור לעובדים להסיח דעת אף רגע מתפקידם המיוחד, כי אם הם לא יתאחדו יחד לבדם לדאוג בשביל המעמד שלהם, אחרים לא ידעו לדאוג להם ולא יוכלו לעזור להם.
אחדות גמורה צריך להיות בין כל העובדים, רגש של אחוה אמתית יפעפע בכל נימי נפשם.
ואם יש כאלה, שמאיזה טעם (השטן יכול להמציא גם טעמים אידיאליים) אינם רוצים לעת עתה להתאחד עם שאר צבור העובדים באחדות גמורה, אל נא ירפו את הידים. יבוא זמן ויעמדו על טעותם. ידעו צבא העובדים, כי דרכו ארוכה וקשה ומלאה חתחתים, ורק על ידי אחדות גמורה יתגבר ויצלח.
אל תרגזו אחים בדרך!
קונטרס, אדר תר"ף
אחדות העובדים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
כל מי שמביט בעין פקוחה רואה את הנחיצות הגדולה באחדות־העובדים. אין כוחם של העובדים אלא באחדותם. בזמן שהם אינם גרגרים נפרדים, אז גם סערה לא תזיזם. גוש מוצק קשה לנשל ממקום עמדתו.
זהו דבר כל כך מורגש לכל מי שהוא עובד, עד שאין כל צורך להרחיב על זה את הדיבור. אין כל ספק שאין דעת כל העובדים שוה בהרבה דברים שהם פחות או יותר חשובים. גם זהו דבר מובן. העובדים אינם עמודי עץ, אלא נפשות חיות. כל אחד עם הפסיכולוגיה שלו; ואף על פי כן צריכים ואפשר להם להתאחד יחד. העבודה הלא היא מקור חייהם, ועל כולם לשמור על המקור הזה, שיהיה נובע תמיד ומרוה את כל העמלים. ובמקום שיש גורם כל כך חשוב להתאחדות, שם חילוקי־הדעות בענינים אחרים, אינם צריכים להפריע בעד האחדות. וכמדומני שגם לא יוכלו להפריע. הכוח המושך של הגורם העיקרי לא יתן לעובדים להתפרד ולהכשיל כוחם ולדלדל את מקור חייהם. הנפרדים בשגגה יעמדו מהרה על טעותם וישובו.
באחדות זו יש צד אידיאלי גדול: עזרת העובד לעובד, עזרת אחים ממש, הקרובים זה לזה קורבה פנימית ונפשית. זוהי לא פילנטרופיה, שיש בה משום השפלת ערך האדם, אלא עזרה הדדית, כעזרת איברי הגוף שנותנים זה לזה ומקבלים זה מזה. רגש האחוה הזה מחמם את הלב ומרומם את הנפש. אם העבודה היא מקור החיים, אז האחוה שבין העובדים היא תבלין החיים. ולעזרה הדדית צריכים כל העובדים. הצרכים של העובד הם מרובים, צרכי ההשתלמות התמידית בחומר וברוח, מלבד מקרים של מחלה ואסון. וכל מה שחברת העובדים היא יותר מאוחדה, יותר מוצקה, העזרה יכולה להיות יותר גדולה יותר כבירה.
לא כן אם העובדים מתפרדים לכיתות, כיתות. למצוא אמנם סיבות לפירודים לא קשה. כמו שאמרנו אין דעות כל העובדים שוות, ואילו היה עושה כל אחד ואחד את החשבון הסוביקטיבי שלו, את שאיפותיו הפרטיות ואת טעמו הפרטי ואת חפצו הפרטי, אז בודאי שאי אפשר היה לחבר ביחד אפילו מנין של עובדים, וכל אחד היה צריך ללכת איש איש לבדו, ככוכבים במסילותם. אכל מי שאינו רוצה לחטט אחר הרגשות האינדיבידואליים של כל אחד ואחד (זה אפשר להניח לאלה שיש להם הרבה שעות בטלות) צריך לדעת את ההפסד הגדול שהפירוד מביא לעובדים, הפסד חמרי ורוחני.
ההפסד החמרי הוא נראה לעין כל. ויותר מההפסד החמרי גורמת ההתפרדות להפסד רוחני. הקיבוצים הנפרדים גורמים לחיכוכים, לדבות רעות, לשנאה. העומד בראש הקיבוצים וגם חברי כל קיבוץ משתדל לרכוש יותר חברים לקיבוץ שלו ולפעמים גם אלה שהם אנשים טובים וישרים אינם יכולים להבליג על רגשותיהם ויוצאים לחפש חטאים בקיבוץ השני ולהשליך עליו שיקוצים. וצריך להגיד את האמת שבין הקיבוצים השונים לא כל החברים עומדים במדרגה מוסרית גבוהה. יש, מהם, כמובן גם אנשים בינונים ויש גם פחות מזה והם בדאגם לעורם, או מפני סיבות אחרות, משתדלים לסכסך את העובדים זה בזה, כדי שיהיו הפירודים קיימים לעולם. בכל כיתה ישנם פרזיטים, שהם על פי רוב נוצרו רק לתכלית זו, לחיות על חשבון אחרים, ובשבילם יש צורך גדול להחליש את האורגניזמוס, כי רק באורגניזמוס חולני יכולים הם להתקיים.
וזולת זאת הדאגה שכל קיבוץ וקיבוץ דואג רק לעצמו גורם תקלה גדולה… העומדים בראש כל קיבוץ, בחפצם להגדיל את כבוד הקיבוץ שלו, מתחילים להתרפס לפני התקיפים, העומדים בראש ההנהלה הציונית, כדי שיתמכו בהם. ובזה הם משחיתים את ההסתדרות הציונית, שהיא חדלה לעמוד על הגובה הדרוש, בהטותה אוזן לקול מלחשים, וגם משפילים את כבוד העובדים והעבודה.
לא לשם “קלייזל” זה או זה צריכים העובדים לעבוד, אלא לשם קהל העובדים כולו ולשם כבוד העבודה. קנאה זו, שלפעמים מוסד זה ממציא עבודה לאיזה פועלים ולפעמים מוסד אחר, אינה מרבה חכמה…
לא רצויה, וגם מזיקה היא ההתחרצות שמפלגה זו או אחרת מראה בעבודתה ואפילו כשהיא לטובת העובדים, אם היא נעשית בכונה למשוך בזה את לב העובדים התמימים שיראו – הנה אנו העושים… דומים הם לאותם החנונים מהטיפוס הישן שהיו מחלקים קליות ואגוזים לילדים למען הרגילם אל החנות שלהם. אם העומדים בראש המפלגה של העובדים אינם עושים עדיין כזאת, מובטחני שסופם לעשות, כי במקום שהמפלגות מבוססות רק על הפוליטיקה בלבד, שם מוכרחים לבוא מעשים מכוערים… הדאגה בשביל העובדים צריכה להיות מצד התאחדות העובדים הכללית. גם זו אמת מובנה וברורה שאינה צריכה לשום ביאור. ההתפרדות היא מכה גלותית, שממנה אנו צריכים להתרפאות בארצנו.
“חוברת”, אייר תר"פ
הרהורים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
הרהורים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
יש לפעמים שאני פוגש פה ושם בצעירים בני טובים, אברכי משי, שקשה מאוד להכנס אתם בדברים, מפני איסטניסותם, מפני שהם משתדלים להטמין את צערם ויגונם.
צעיר שכזה פגשתי היום במקרה, השתדלתי לבוא עמו בשיחה, התחלתי לשאול אותו דבר מה, והוא התחיל לגמגם. הוציא איזה מלות קטועות, איזה רמזים, ומיד פנה והלך בצעדים מהירים, כאילו ירא פן ארדוף אחריו…
ואמנם מתוך המלים הקטועות, מתוך הרמזים המועטים הספקתי, כמדומני, להכיר למדי את עברו של הצעיר הזה ואת מצבו בהוה. מה מאוד אני רוצה לחזקו במה שאפשר לי וביחוד להצילו מרגש הבדידות, שכנראה מעיק עליו יותר מהכל.
אבל איך אפשר לעשות זאת, אם דברי הפשוטים והתמימים מתקבלים אצלו כעלבון, כאילו אני רוצה סתם, משום סקרנות גרידא, להכנס אל תוך דביר נפשו, אל תוך רגשותיו הכמוסים? ובלב כואב אני מתרחק ממנו, והוא מתרחק ממני, אולי גם כן בלב כואב. הלא בודאי גם הוא מרגיש שרעות וידידות דרושה לו, וסוף סוף אין לאדם ידיד יותר נאמן מהאדם.
מצטער אני על שחדל ממנו אותו היחס הפשוט והתמים שהיה בין יהודי וחברו בימי קדם. צעיר זר נכנס לבית המדרש, מיד סובבים אותו אחיו, תוקעים לו את היד ב“שלום עליכם”, שואלים אותו: מנין יהודי? מה עסקו בעיר זו? והוא היה עונה על הכל גם כן בתמימות ובפשטות, והיה מוצא עזר וסעד בקול וגם בממון, בעצה טובה ובטרחה, ולא היה בודד.
ומה מאוד צריכים אנו ליחס שכזה עכשיו בארץ ישראל. יחס של אחוה פשוטה ותמימה, אבל היא לצערי איננה.
ומשום כך אמרתי לנפשי טוב כי אדבר בכתב. יקרא מי שיקרא, אפשר שיקרא גם אותו הצעיר שאליו מכוונים דברי יראה שלא כל א"ה שפגש כאן זרים הם לו. ידע שגם כאן נמצא חבר נאמן, ידיד ואח בצרה…
בכתב מותר לי לדבר קצת על אודותיו. את שמו לא אגלה. ובודאי שלא ימצא את עצמו נעלב על ידי דברי.
אבותיו היו עשירים גדולים וחסידים. והוא היה כמו שנאמר “אמון עלי תולע”. בהיותו תלמיד מקשיב למד תורה במדה הגונה ובתור פרפראות למד חשבון, שפת המדינה. בקיצור: בחור מושלם.
בעת שהתחילה המלחמה ברח מרוסיה מפני פחד הגיוס, ובא לארץ ישראל, אי אפשר לומר לשֵם ארץ ישראל, אלא, איך שיהיה, המקום היחידי ליהודי הוא ארץ ישראל. אבל כאן אי אפשר היה לו לשבת. הוא ירא פן בימי המלחמה ינתק הקשר בינו ובין אבותיו, ומאין יקח כסף למחיתו? ועל כן יצא לאלכסנדריה וישב שם עד כלות המלחמה, ואחר כך שב לארץ ישראל.
והנה בעיר מגורי אבותיו היתה מהפכה בולשביסטית, והם נהפכו פתאום ויהיו לעניים, ובעינם הלכה האם לעולמה ואחריה האב, ומכל המשפחה לא נשאר רק הוא הצעיר הבודד, גר עני, סובל יסוריו בצניעות, אינו מבקש עזרה ואינו מחכה לעזרה, אינו שופך שיחו ואינו קובל על גורלו.
הוא אמנם מרגיש שצריך היה לעשות איזה דבר, שצריך הוא ללחום על קיומו. אבל אינו יודע איך. היבקש משרה? ממי יבקש? מי צריך לו? – עבודה? אנה ילך לבקש עבודה? הילך אל הפועלים, והם הלא רחוקים ממנו כרחוק מזרח ממערב – הוא צעיר אדוק, ירא שמים בסתר ובגלוי, והם – אפיקורסים גמורים…
אמנם הוא איננו קנאי. מה לו ולהם? ילכו המה בדרכם והוא ילך בדרכו הוא. אבל איך אפשר לו ללכת אליהם. הלא הוא יהיה לשחוק וללעג בעיניהם…
כך מצאתי את הצעיר הזה, כך הוא, נדמה לי, הלך מחשבותיו, שלמדתי מתוך איזה דברים קטועים שנתמלטו מפיו. מתוך איזה רמזים.
ואם גם הוא איננו כזה, אבל הלא בודאי אפשר ואפשר שיהיו כאלה. אנחנו, בעמדנו עכשיו בהתחלת הגירה גדולה, צריכים להיות מוכנים לקבל גם פני אורחים כאלה.
ובאמת צער הצעירים האלה אין לשער. הם עקורים מעולם אחר, מסביבה אחרת, מתנאי חיים אחרים לגמרי וכשהם נכנסים אל תוך רשות הרבים של עולם זר ומוזר, הם אינם מוצאים את ידיהם ואת רגליהם, והם גועים בסתר.
ולבי הומה עליהם ביחוד מפני שאני מכיר רבים מהם שהם בעלי נפש טהורה, נשמתם חצובה מכסא הכבוד, הם יוכלו להיות תפארת עמם ועלולים לקלוט כל מה שיש טוב ויפה בעולם.
אל נא תאבדנה הנפשות החביבות הללו מתוכנו!
ובשבילם אני בא בדברים האלה. לעודדם עד כמה שאפשר לי ולהורות להם את הדרך. חובתי היא ואעשנה. אינני חושב שיש בזה משום יוהרא…
א. ראשית כל יחדלו נא צעירי־משי הללו לחשוד בצעירים הילידים, שהם מתיחסם בבוז אליהם. מפני שהמה נאמנים לדת זוהי חשדנות מבלי כל יסוד. מלפנים אמנם היו קנאי ההשכלה ששנאו את “מורדי האור”, אבל התקופה ההיא כבר חלפה. הצעירים העובדים בארץ ישראל מעריצים את העבודה העברית וקניניהם הלאומיים, ומה שנוגע לעניני הדת הם מתיחסים לא רק בסבלנות אלא גם בכבוד. אם הם רואים שמי שהוא ירא שמים בתמימות הריהו גם חביב עליהם. סוף סוף הלא גם אני אינני מה“חפשים”, ואף על פי כן נוכחתי שאפשר לי לחיות בכפיפה אחת עמהם, אלא להרגיש את עצמי ביניהם כאח בין אחים, ואני משתתף בצערם ובשמחתם באמת ובתמים. סוף סוף עניני הדת הם דברים המסורים אל הלב, צריך לתת בזה חופש גמור לכל אחד ואחד שילך על פי הכרתו הפנימית ואם לאו– אפשר להפוך את גן העדן לגיהנום, ושוב תקפוץ הצביעות ותעלה בראש, ושאפי בצע וממשלה יסכסכו את בני עמנו זה בזה.
נקבר נא את קנאת הדת יחד עם החשדנות והיתה לנו הרוָחה.
ב. נחדל נא מהתפאר בזה שאבותינו היו עשירים ואכלו צימס גם בימות החול. אין בזה כל תפארת. ר' יהושע בן חנניה היה פחמי קבצן, ובשום אופן אין מעלתו פחותה מר' אליעזר בן חרסס העשיר. ואם נבוא לחטט בעושר, אז בודאי שנצטרך לסתום את חטמנו יפה יפה. לכל הפחות, להתפאר בזה לא כדאי. ולי נדמה, כי מי שזכה להפטר מכבלי העושר, ובפרט אם הוא צעיר, שיכול להסתגל לחיים יותר מוסריים, צריך לברך בפה מלא: ברוך שפטרני!
ובמה יתהלל המתהלל בזמן הזה? בעבודה, ביגיעת כפים ממש בכלל ועל אדמת ישראל בפרט. העבודה הכשרה צריכה לרומם את הנפש, לשמח את הלב ולהכניס זרם של חיים חדשים, יפים וטהורים בכל המובנים.
ואני כבר ראיתי כאן צעירים תלמידי חכמים, בני רבנים, ששלשלת היוחסין נמשכת אחריהם מתקופות קדמוניות, לובנים לבנים, חופרים בורות, הולכים אחר המחרשה, וקומתם זקופה, ועיניהם מאירות. אין שמחה יותר גדולה, ואנכי הייתי אומר: אין עבודת ה' יותר גדולה, מזו של העבודה הכשרה, שהיא מתקנת את הגוף ואת הנפש יחד.
ג. וכשצעירי משי הללו באים כאן לתקן את פגימות חייהם ע"י עבודה כשרה, חלוצים יעבדו יחד עם שאר אחיהם העובדים, שכם אחד ועבדו באחוה וברעות. לא יתנכרו ולא יתבודדו. התקון יבוא רק על ידי קשר פנימי של רגש אחוה. יעבדו יחד עם אחרים, ישוחחו יחד, יתוכחו, ידונו. בודאי ימצאו גם הם מה להגיד לאחרים, ידלו גם הם מפנימיות נשמתם את הפנינים האצורות שם ויושיטו באהבה לאחיהם, ומאחיהם יקבלו מה שהם מושיטים להם באהבה. – אל תחשדו, אל תתבודדו, חדלו מקונן על העבר – עבדו וחיו!
קונטרס, ניסן תר"פ.
[הסטיריקן הגדול הרוסי, שצדרין־סלטיקוב]
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
הגידה לי שאהבה נפשי, איכה תרעה
איכה תרבי בצהרים? (שה"ש א' ז').
הסטיריקן הגדול הרוסי, שצדרין־סלטיקוב, ספר כדברים האלה: מעשה היה באחד הפריצים העשירים שישב לו בארמון הקיץ שלו על ספל קהוה עם סיגרה מפיצה ריח טוב והביט בהנאה רבה דרך החלון על יופי הקיץ, וראה את האכר איבן עומד בשעה שהשמש לוהטת, והוא מניע בחרמש שבידו תנועות יפות ומדודות, והעשבים נופלים לרגליו גלים, גלים.
– נעים מאוד, איבן, לעבוד בשעה שכזו בשדה! – קרא הפריץ ברגש. – הנני חושב שאין תענוג יותר גדול מזה… מרחב, אור עבודת שרירים… נחמד!…
– נסה נא אדון! השיב איבן.
הספור הזה משום מה עלה על לבי עכשיו…
אכן, נעים מאוד במושב רעים, בשיחת חברים לדבר על כוס תה, ומכל־שכן על כוס יין, על הגאולה, לשמוע נאומים נלהבים מעורבים בפסוקים יפים של נחמה. הגאולה כשהיא לעצמה היא כל כך חשובה, כל כך נשגבה ואין תענוג יותר גדול מאשר לדבר ולחזור ולדבר בה, לשכוח ולהעלים עין מכל אשר יוכל להזיק לנחת רוח הכללית שתוקפת את כולנו, את כל עסקנינו הטובים ואת כל סופרינו היודעים להקטיר קטורת ניחוח באף הגואלים, גדולי אומתנו וקברניטיה.
ובאמת מי יכול לחשוב אחרת? גאולה היא מלה מקסימה. עם גולה ונדח. בזוי וכבול, ופתאום – הנה הוא נגאל. היש נס גדול מזה? היש שמחה גדולה מזו?
ואף על פי כן יש שמחשבות נוגות עולות על לבבי, מחשבות שיכולות כנטפי מרה לקלקל את כל חבית הדבש שלנו…
ולצערי איני יכול להעלימן אעפ"י שגם אנכי הייתי רוצה לשיר בקול אחד עם כל המהללים והמשבחים והמפארים…
הגאולה צריכה לבוא, אבל מי יגאל?
אין גואל אחר אלא הצעיר העובד, הסולל כבישים, החופר בורות, המסיע אבנים, המיבש בצות, אם הוא לא ילך לעבוד, אין גאולה לנו, וכל הנאומים, וכל הדקלרציות, וכל השירים והתשבחות – הבל המה.
והעבודה אינה קלה כלל. ביחוד קשה היא לאלה שבאים באמצע הקיץ, שלא הספיקו להתאקלם, וחסרים הם תנאי חיים היגיינים: אין מקומות לינה, אין שמלות נקיות ואין מזון בריא ומספיק. מרמים החלוצים הצעירים את עצמם שיוכלו לפתור את כל השאלות האלה בשה“י ופה”י, בהתלהבות של אידיאה ושאיפה לאידיאל. אבל הגוף הוא בעל גבול, ובוכהלטריה מדוקדקת ישנה לכל הכנסותיו והוצאותיו. הכל נכתב בספר; כלומר בתוך אברי הגוף, ואם ההוצאות רבות על ההכנסות ובאה הקדחת, ובאה המלריה ובאה הדיזנטריה עם כל המרעין בישין ומפילות את הגבורים, עושות אותם ל“לא־יוצלח”ים, שוללת מהם את החיים ואת טעם החיים.
אחריהם אמנם יבואו גדודים חדשים, וגם הם יכרעו ויפולו ועד אשר תבוא הנחמה, תצא הנשמה…
והחומר הוא יקר מאוד, חומר אנושי הוא, ואנו יהודים, על ברכי התורה חונכנו, בנשמתנו נשתרשה הדעה ש“כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא”: נפש האדם – עולם מלא, לא כמו שנחשבו הפועלים החינאים בעיני הינקים שבאמריקה, שאם רבבות מהם יפולו וימותו – מי ישים להם לב? העיקר שהעבודה תעשה, וחיי האדם לא נחשב לכלום.
לא כן אנחנו, אין אנו יכולים לשמוח בגאולה שתבוא ע"י התנונות ומפלת עובדים חלוצים. כנסת ישראל צריכה לחוס על חיי האדם מאיזה עם שיהיה ומכל שכן על חיי בנינו ובנותינו, אחינו ואחיותינו. הדאגה לקיומם, לבריאותם צריכה להיות ראשונה לכל מי שדוגל בלאומיות ישראל. יהודי שאינו דואג לחיי הפועל היהודי – אינו יהודי כלל, ומכל שכן שאינו לאומי…
ההגירה באה, ההגירה תבוא. גדולה כשטף נהרות. עבודה אולי תמצא לעובדים – אף כי גם זה… מי יודע? – אבל האם יכשירו את תנאי החיים שלא יכשלו המהגרים בעבודתם הקשה? עסקן פלוני הוא בודאי ציוני טוב, אבל יחיד, מהו יכול לעשות? פה צריכה הסתדרות גדולה, אמיצה וביחוד מטובי העולים בעצמם יחד עם החברים הנמצאים במקומם, להכין הכל מראש לשמור על החומר האנושי שיהיה תמיד רענן ומסוגל להמשיך עבודתו.
מדרך המצביאים להביא יחד עם הצבא את כל הדברים הנחוצים: אהלים, מזונות, רופאים, רפואות, ורק על ידי זה הם מקוים לנצחון… וגם אנו במלחמתנו בעד גאולתנו צריכים לדאוג ראשית כל על בריאות הצבא, שיהיה הכל מוכן בשבילו מראש: מזון ודירה ורפואות. ורק אז נוכל להשתעשע בזמירות הגאולה היפות.
הנה טובי עמנו מתאספים יחד לועידה ציונית. על כל לשון נשא שם הגאולה. אל נא ישכחו רגע את גורל הגואלים האמתיים, את הפועלים העובדים, ויקדישו את כל תשומת לבם להכשרת העבודה ולהגנה על העובדים, כי זה עיקר הכל, ומבלעדו אין ואפס.
קונטרס. תמוז תר"פ
"התחיה השלמה"
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
רבנו ראי"ה קוק הוציא קונטרס “התחיה השלמה או תחית הקודש”. הוא אינו יכול להסתפק בתחיה של חול בלבד, רוצה הוא שיחיה גם הקודש, או יותר נכון שהקודש יחיה את החול, ישפרהו ויעלהו.
לא אכחד, כי גם אנכי רוצה בזה, ובכן אנסה לחפש את הדרך…
במבואות מטונפים אין מהרהרים בדברי תורה, בשוק החיים שלנגד עינינו אי אפשר שתהיה הקדושה שורה.
אפשר היה בגולה, שיהודי יהיה יושב על יד חבית יי“ש, מוכר ממנה לנכרים ומזמן לזמן פונה לעיין ב”משניות", הפתוח לפניו, או גם בספר הזוהר, ועושה מחיצה בין חולי החולין שגופו שקוע בהם לרגלי פרנסתו הבזויה, השפלה והארורה, ובין האידיאות הרמות, הצפונות בתורתנו הקדושה, עד שכמעט לא הרגיש את ההתפלגות את הסתירה הנוראה שבין חיי החולין שלו ובין קודש האידיאות שביהדות. ורק לפרקים, היתה אנחה מתפרצת מלבו: שכינתא בגלותא, ווי ווי! ושוב חוזר לו למזיגה ולשאר העסקים, שתחילתם אונאה ותרמית וסופם עושק וגזל… ובתוך – תפלה בכונה, פרק בחובת הלבבות, במסילת ישרים, בתניא…
עכשיו אנו עומדים על פרשת דרכים. רוצים אנו לעזוב את חיי הגלות ואת טנופת הגלות ומבקשים תחיה, תחיה שלמה…
עכשיו עינינו נפקחו, עכשיו אנו רואים בעינים בהירות את הסתירה האיומה שבין חיי החול שלנו ובין חיי הקודש שלנו, ואנו מבקשים להסיר את הסתירה הזאת. ובפרט כשאנו באים לבנות בית חיינו בארצנו עלינו לפקח, שלא נשקע גם פה בטומאת הגלות…
נגיד נא גלוי את האמת המרה: בגולה היו חיינו בכלל מקולקלים. פרנסתנו היתה מבוססה על אונאה ותרמית: נניח – מתוך הכרח. הפועל רמה את האומן והאומן את הפועל ושניהם את הסוחר, והסוחר את שניהם. סרסרות, הפקעת שערים, רבית ורבית דרבית – אם גם על פי היתר עסקא, – צפיה לחורבן אחרים כדי להיבנות ממנו. וכל כך הורגלנו בזה עד שלא היינו מתפלאים בראותנו בבית המדרש מלוה ברבית יושב במזרח, מפקיע שערים נוחל שלישי ומפטיר, ורבנינו – כמובן היו יוצאים מן הכלל – מחניפים לפרנסים העשירים ההם מיראה.
ואם אנחנו כאן בארץ־ישראל נמשיך את טומאת החיים הגלותית, איזו תחית קודש יכולה להיות? איפה תחול הקדושה, אם הכל יהיה טמא ומזוהם?
רוצים אנו בתחיה, אנו, כל נושאי דגל הלאומיות וחבת ציון באמת, ובשביל שאנו רוצים בתחיה, אנו צריכים ראשית כל לעזוב את הפרנסות ה“קלות” שמהן התפרנסנו בגולה ולבסס את חיינו על העבודה הכשרה, פשוט, כמו שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל, בלי מנצלים ומנוצלים, בלי מרמים ומרומים, בלי נושכים ונשוכים. ואז, אנו בטוחים, יהיה מקום לקדוֹשה שתשרה בתוכנו, קדושה אמתית, הנובעת מתוך לב טהור וממלאה את הלב הטהור.
ויודע אני, כי הדבר הזה קשה הוא עד מאוד. קשה הוא לעם להשליך בפעם אחת את הרגלו, ובפרט אם מסביב הכל מתנגד לתחיתו האמתית. אבל אני נזכר מימרא ששמעתי מפי הרא“י קוק הנ”ל: "עז שבאומות הוא עם ישראל! מלפנים, בעת שמסביב לארץ־ישראל היו ממלכות אדירות עובדות אלילים, עמד לו לוי קטן ודל, בעל עינים נוצצות, עם כנור קטן על דוכנו בבית־המקדש ומנגן לו ושר לו בעוז ובודאות גמורה: “יבושו כל עובדי פסל המתהללים באלילים, השתחוו לו כל אלהים!”
הן, הממלכות האדירות, אילי הכסף והצבא – יבושו, מובטח לו שיבושו, והוא הקטן והדל ינצח! איזו חוצפה!…
כך, רבנו היקר, אנו שומעים מעין זה גם עכשיו ממבשרי התחיה (אם הם לא מזכירים את שם ה' בשירתם החדשה, אבל אנו בטוחים, כי משירת התורה והנבואה היא נובעת), הקוראים לעולים: בנו ציון ובצדק וחיו במשפט וביושר! חדלו מפרנסותיכם ה“קלות” המשפילות אתכם, חדלו מרדוף אחרי מותרות ואוצרות זהב! אל תשימו לב אל כל ההדר החיצוני של העולם הגדול, אכול הרקבון והמגואל בדם ובגזל. הטהרו, יהודים, והסירו את האלילים מקרבכם! עבדו עבודה כשרה וחיו!
וקול מבשרי התחיה הלוך ילך וגדול, וחדר אל תוך הלבבות עד קצוי־ארץ ואיים רחוקים, והאלילים יחתו וינופצו מאליהם, ובני האדם יבושו מכל מעלליהם ורעים וחיו חיים טהורים, חיים אנושיים.
וכאשר תעבור הטומאה מן הארץ, תופיע הקדושה בכל גודל זהרה ותרומם את הנפש הזכה של העובד הישר, וידעו כל יושבי תבל, כי יש אלוהים בישראל.
קונטרס, תמוז תר"פ
אדונים ועבדים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
ידוע הוא שסוקרטס היה בימי שעבוד העבדים, אפשר איפוא לחשוב, ששעבוד העבדים גרם למציאותו של סוקרטס, וכדי שיהיה סוקרטס בעולם יש זכות הקיום לשעבוד העבדים. טולסטוי וטורגניב היו בני “פריצים”, החיים על שעבוד האכרים, ואם כן יש זכות קיום לשעבוד האכרים. מרכס ולסל היו בני סרסורים, ואם כן יש זכות הקיום לסרסרות. בגלות קמו אידיאליסטים נפלאים ולפיכך יש זכות הקיום לגלות.
כך יוצא לפי “ההגיון” של המטהרים את השרץ, המשתדלים להכניס עבודה זרה ופרזיטיות ביסוד בנין ביתנו הלאומי בארץ־ישראל.
אבל מי לא יבין שזה “הגיון” מהופך? שעבוד העבדים בודאי השחית את מדת המוסר של התקופה ההיא וכן שעבוד האכרים וכן הסרסרות וכן הגלות, אלא שהצד הטוב שיש באדם, הזיק האלוהי, שאינו נכבה לגמרי, לפעמים מתלהב ומתפרץ ועושה מהפכה שלמה. למרות הסביבה המקולקלה עולים אחדים, בעלי נשמה, ובהשפעתם המוסרית חותרים וחותרים מתחת היסוד הרקוב של זמנם, עד שהוא נופל מעצמו. ועכשיו אנו יכולים לומר בלי פקפוק: אין זכות קיום לשעבוד אכרים, אין זכות קיום לסרסרות ואין זכות קיום לגלות.
ואמנם מה שהיה מלפנים אי אפשר שיהיה עכשיו. הדעות נשתנו ולפי הדעות מוכרחים גם המעשים להשתנות. מלפנים לא הרגישו אבותינו את הכיעור שיש בפרנסות של “עושר וכבוד”, ומשם זה נמצא שהיו הרבה אנשים שהחזיקו בפרנסות הללו ואעפ“כ היו מצד אחר אידיאליסטים גמורים: רחמנים, נדבנים, בני תורה. אבל עכשיו נפקחו העינים, עכשיו הכל מכירים את הכיעור שיש בזה. שהאדם מתפרנס מזיעתו ודמו של חברו, רק מפני שבתחבולות שונות השיג את הצבת, שבה אפשר ללחוץ ולהוציא את הזיעה והדם, וכל אלה ה”בריות" הלוחצים והמוצצים, מכירים כבר בעצמם בעול שהם עושים ואומרים: אף על פי כן! הפרזיטים של דורנו הם “קולטוריים”, “בעלי הכרה”, ולפיכך אי אפשר שיהיו יחד עם זה אידיאליסטים, והם נעשים פרזיטים גמורים, בלי רחמנות, בלי נדבנות, בלי תורה ובלי דרך ארץ…
כמדומני שבזה הכל מודים, שכל הרעיון של בנין ארץ־ישראל הוא שאיפה לאידיאל נשגב, וכדי לשמור עליו שלא יזדהם, צריך שתתגבר יותר ויותר ההכרה, שהפרנסות הפרזיטיות הן מכוערות ובזויות, שעושר וכבוד הם “תרתי דסתרי” (אם לא עושר רוחני, שאליו בודאי כוון מיסד התפלה “יהי רצון”).
בזה יש כמדומני תשובה מספיקה למשיגי בה“עולם” שנה זו, מספר 42, שחותם בשם “הצופה”.
הסופר “הצופה” אומר: “הביטו אל המון האכרים הרוסים, חצי הבהמות וכו' ואלה הלא בודאי אוכלים יגיע כפיהם… התבוננו אל חיי הערבים, שאינם מרמים ואינם מנצלים, הרבה גדולה תמצא ביניהם וכו'?”
על זה אענה" הרע שיש באכר הרוסי, בפלח הערבי הוא רע, ואנו איננו צריכים ללמוד ממעשיו, אבל מה שהם אוכלים מיגיע כפיהם, זהו צד טוב מאוד, ואת זה צריכים אנו ללמוד מהם. וברור הוא, כי הסופר הנכבד “תלי תניא בדלא תניא”, כלומר לא העבודה הביאה אותם לידי קלקול המדות, אלא קלקול מדותיהם בא בסיבות אחרות לגמרי, למשל: העריצות שמשלה בהם, שלא נתנה להם להתפתח ועצרה בעד כל חינוך מוסרי, וכדומה.
לא צדק, כלל לא צדק ה“צופה” בהוציאו דבה על פועלי ארץ־ישראל “שהם–מלבד יוצאים מן הכלל– רק חובבי עבודה… עוסקים יותר בדבורים ובוכוחים מאשר בעבודה ממש” – הוצאת דבה שכזו אפשרית רק למי שהוא שיושב בלונדון וחולם חלום רע על ארץ־ישראל, או למי שיושב בארץ־ישראל ויש לו ענין לקטרג על עדת העובדים…
יפה הוא הפינל של ה“צופה”: “יבואו נא המונים במסחריהם ובכשרונוֹתיהם, במלאכתם ובסרסוריהם ויכינו להם פרנסה בארצנו”…
ממה? שואלים אנו. הכי לא יהיה זה מעין חליפין, שצוענים עושים ביניהם בעת היריד, בזמן שאין לפניהם את מי לרמות?…
כמדומני, גם אלה הסרסורים והספיקולנטים השונים צריכים להשתדל תחילה, שיהיה בארץ־ישראל קהל עובדים, שאז יהיה להם מה לסרסר…
ואנכי גם כן אומר: יבואו נא הנה המונים הסוחרים והסרסרים וכו', וישליכו את אליליהם, את פרנסותיהם הבזויות, ונלוּו גם הם על מחנה העובדים הכשרים, כי כשלנו בעווננו – די!
קונטרס אלול תר"פ
בעקב מכתב
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
מכתב קבלתי היום שהביאנו לידי הרהורים… והנני נותנו בזה לפני הקוראים.
ידידי! היום עברה שנה מעת שנכנסתי במזל טוב לעבודה.
שבתי בערב שבור ורצוץ מעבודתי, המפרכת את גופי הענוג והחלש, ובשכבי על משכבי הקשה, אחרי אכלי את ארוחתי הדלה, התחילה אצלי עבודת המוח: מחשבות שונות התרוצצו בי, נלחמו והשתדלו להכריע אחת את השניה. עשיתי את חשבון הנפש.
שנה עבדתי, שנה עמדתי בנסיון קשה…
הן לא לעבודה נתחנכתי. אבותי ואבות אבותי לא ידעו מה זו עבודה, והתפרנסו שלא בצער, להיפך, ברווחה גדולה, בהיכלים מקושטים עם משרתים ומשרתות. אכלנו מעדנים ולבשנו מחלצות. והורי היו בטוחים כי גם אנכי אתפנק כמוהם, אחיה חיים טובים, ונתנו לי חינוך יפה, חינוך ממדרגה עליונה, עברתי את הגמנסיה הרוסית במדליה של זהב, נכנסתי בפוליטכניקה, סוף דבר: חינכוני שלא לעבוד, שאחרים יעבדו בשבילי.
ובטרם גמרתי את הקורס השלישי, בא המשבר, לא משבר חיצוני אלא פנימי…
ראיתי כי “לא זו הדרך”.
נטיתי אחרי הציונות, זו הדורשת פתרונים לשאלת בנין עמנו בארץ אבותינו.
וכשהתעמקתי בשאלה זו ראיתי, כי ראשית כל צריך לשנות את כל ערכי חיינו, שצריך להעמיד בתור עיקר העיקרים, שהיהודי חייב להיות עובד.
די לשבת ולהתפנק על שולחן אחרים וליהנות ממה שאחרים מכינים, איננו רשאים לחיות כך הלאה. לא יתנו לנו לחיות כך הלאה.
ואפילו עבודה זו, הנקראת פרופסיה “חפשית” גם היא פרזיטיות, מפני שהיא משתלמת יפה על חשבון העובד הרעב והיחף.
אנכי הצטיינתי תמיד במטימטיקה, והמחשבות הללו עמדו לפני בהירות כאמיתיות מטימטיות ולא נתנו לי מנוחה.
לעבוד בשביל העם אתה רוצה ובשביל לתקן את פגימות נשמתך, את קלקול הדורות של חיי הגולה, – אין לפניך דרך אחרת אלא דרך העבודה, העבודה הממשית.
ואם יצטרך העם לאינטלגנטים ולעבודה אינטלגנטית, מתוך העובדים יקומו ובתוך העובדים יחיו. הם לא יבקשו מותרות, בזמן שאין לעובד מותרות, לא יאכלו שוקולדה, בזמן שאין לעובד לחם לשובע…
מוכרחים אנו לרדת. וירידה זו צורך עליה היא. כי הירידה היותר שפלה, היותר בזויה, היא הפרזיטיות בכל צורותיה, ואפילו בצורת אינטליגנציה…
– הקולר תלוי בצוארך – חשבתי בלבי. – דוקא מפני שאתה אינטלגנט, בעל הכרה, ואתה מכיר באשמתך. לך והיה לעובד… הכנס לתוך שורת העובדים, סבול עמהם יחד!
ואני נכנסתי…
באתי לארץ ישראל ונהייתי לעובד. האם שמח אני בחלקי? – הן ולאו.
שמח אני שעזבתי את דרך הפרזיטיות, שאני יוצר דבר מה, שאני עוסק בבנין עמי וארצי.
אבל מהצד השני אני תמיד מרגיש, כי אנכי עלוב בקהל העובדים, כי לא נתחנכתי בעבודה וידי רפות, ובפרט בימי הקיץ החמים; וכשלפעמים עוד מזדמנת עבודה קשה, נדמה לי אז, כי גם אחרי כל התאמצותי, איני יכול לחשוב את עצמי כעובד גמור, וכשאני יושב לאכול יחד עם חברי, אני מרגיש כאילו אחרי כל התאמצותי ויגיעי, אוכל אני משלהם, יען כי לפי עבודתי לא מגיע לי חלק כחלק שאני מקבל, כי אינני שוה להם בעבודה. ולפעמים נדמה לי, שהם מביטים עלי ברחמנות (רחמנות ובוז הם שמות נרדפים): גם הוא, כביכול עובד! כאילו מרמזים זה אל זה. ויש שמראים את הגות לבם בפועל. היום כשעבדתי אחר הצהרים, נגש אלי אחד מחברינו הפועלים, הביט אל עבודתי והניע בראשו.
– מה? שאלתי.
הבה רגע את המעדר!
והוא לקח את המעדר והכה פעמים אחדות בקרקע, וראיתי מה בין זה שנתחנך בעבודה ובין זה שלא נתחנך בה ועובד רק לשם משאת נפש…
כן, אנכי אינני עובד גמור ואולי גם כל קהל ישראל. כולנו לא נתחנכנו, לא אנו ולא אבותינו, בעבודה. הרבו לפטם אותנו בידיעות מידיעות שונות, ממה שנעשה בשמי השמים ובתחתית השאול, מעמק רום ומשפל התהום, ואת כשרון העבודה לא פתחו בנו, ועכשיו כשאנו נגשים לבנות את בית חיינו, הננו עומדים עלובים, מלאי בושה וכלימה.
הנעזוב את העבודה הזאת לאחרים, לבני הנכר היודעים לעבוד יותר ממנו?
אולי כדאי באמת לשוב אל ה“עבודה החפשית” המפרנסת בכבוד ושבה בודאי אצליח יותר?
לשוב? למה? – לפרזיטיות, לכעור להשחתה מוסרית, לשוד ולחמס? – לא, לא אשוב. עכשיו אני עובד כמה שאני יכול, אבל עובד. את כל נפשי אני נותן בעבודה, יותר מזה אי אפשר לתת.
אבל כמה עלובים הם החיים הללו! – מנקרת במוחי המחשבה ואינה נותנת מנוח…
ענני, ידידי, שפוט נא אתה וענני, כי אכול ספקות אני…
ידידך…
* * *
עננו ה' עננו! הבה מכוחך הגדול לבני עמך החלש, הבא לבנות בידיו הרפות את דביר קדשך, את הארץ אשר בחרת בה. הצילהו מפקפוקים ואמץ את לבו, השואף לחיי צדק ויושר. “תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה”.
קונטרס. סוף שנת תר"פ
אסירי ההגנה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
ז. ז’בוטינסקי וחבריו, שנאסרו על שבקשו להגן על כבוד עמם, קבלו חנינה ויצאו לחרות ממאסרם, יחד עם הפראים, שהטיפו למעשה רצח…
“מקרה אחד לצדיק ולרשע – שלמה בנה את בית־המקדש ומלך ארבעים שנה, ונבוכדנצר החריבו ומלך ארבעים שנה” (קהלת רבה ט' ב').
שני אלפים שנה ויותר עברו מעת שנאמרו הדברים הללו, והעולם לא זז…
אנו באים בתביעות: היכן הוא הצדק? היכן הוא היושר? אבל ממי נתבע? הכי איננו רואים כי המושגים הללו רחוקים לגמרי מלב בני האדם, ומכל שכן מלב אלה שבידם העוז והממשלה. כל הדברים החמורים בעיני חכמי המוסר: עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים, גזל ומרמה – נחשבים בעיני רבים כדברים של מה בכך. “יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו”, יתקעו נא את החניתות איש בלב רעהו, יפול זה או זה או שניהם ביחד – מה איכפת? העיקר שיהיה משחק, ישחקו לודים (גלאדיאטורים) יחידים על הזירה ברומא, או ישחקו קבוצים, מחנה דניקין ופטלורה וכדומה – ובלבד שיהיה משחק בעולם… הכל מותר, הכל יפה!
ואל מי תבוא בתביעות, אחי התמים? לאוזן מי יכנסו דבריך ותרעומותיך? למה תהיה לשחוק ולבוז בעיני החכמים, “אנשי המעשה”?
עצור ברוחך, אחא ושתוק!
עולות יותר גדולות ויותר נוראות נעשות בעולם וגם הן נחשבות לדברים של מה בכך, שה“חכם” עובר עליהן בחיוך של ביטול גמור.
ומה נאמר ומה נדבר? כשאנו פונים מאת העולם הגדול ומסתכלים קצת בעולמנו הזעיר והדל, הכי איננו מוצאים גם פה שלילת יסודות הצדק? אלה אבות הישוב, מתעשרים מהפרוטות שהעם נודב לארץ־ישראל, וחיילים משוחררים מבקשים עבודה גועים ברעב: ומי שמאזר כוחותיו ומבקש לעזור לחלשים, לנופלים – הריהו מהרס, “בולשביק”, רחמנא ליצלן…
ואיך נוכל לפתוח פה ולדרוש צדק מאחרים, אם הוא איננו בתוכנו?
מבראשית אנו צריכים להתחיל לנטוע בקרבנו את הצדק ואת היושר לא באמרות ובפתגמים, אלא במעשים; ליצור יצירה חדשה, יצירה של עבודה פוריה שכל מה שנרכוש יהיה רכושנו באמת, לא רק על פי החוק הרומאי. ואז נוכל לתבוע את עלבון הצדק מאחרים, ואולי אז יבוא שינוי הדעות בכלל, ומשחקי הגזל והרצח יסופו מהעולם כולו.
אלה יהיו ימות המשיח שעליהם נבאו נביאנו. זאת תהיה גאולתנו האמיתית, שאליה שואפת כל נפש המבקשת צדק ויושר.
ועד שיבואו הימים הטובים הללו, עד שתופיע הגאולה השלמה, יסתפקו נא יחידי הסגולה שבתוכנו בזה, שהם עומדים איתן בתוך הגלים הזדונים של רשעת העולם הגדול; שאינם שוחים עם הזרם העכור והמזוהם…
“ואתה תגיל בה', בקדוש ישראל תתהלל”.
שמחה פנימית תמלא תמיד לבכם, אחים מגינים. דבר גדול עשיתם. ברגע שדגל נביאנו, דגל הצדק והיושר, נעשה למרמס בחוצות ירושלים, קמתם אתם ובכוחכם הרוחני האדיר הרימותם אותו והראיתם לכל תקיפי עולם, שדגל הצדק ירום ויתנוסס על הררי ציון. וזכרון המעשה הגדול הזה שעשיתם יהיה לכם לעונג לאורך ימים ובדרך זה בחרתם, תוסיפו ללכת ולהוליך גם אותנו.
“אל תעצבו, כי חדות ה' היא מעוזכם”!
קונטרס, תמוז תר"פ.
אחרי הפוגרום בירושלים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
גמלה הרעה: הפוליטיקנים האירופיים שסו בנו את ההמון הערבי ויהי פוגרום בירושלים. את הנבלות שעושים רודפינו בנו בארצות אירופה באו לעשות בנו גם בארצנו, בירושלים עיר קדשנו.
חושבים הם להטיל עלינו אימה, שלא נוסיף לבקש את אבדתנו, להשיב לנו את הגזלה שגזלה ממנו רומא הרשעה, אבל טעות היא בידכם, חורשי אָוֶן!
מכותיכם יעוררו בנו את הכוחות הנרדמים, ישיבו לתחיה גם את אלה אשר כמתים נחשבו כי הגיעה השעה הגדולה להתנער מעפר שפלותנו.
ברורה היא לפנינו דרך הגאולה, וידי שודדים ומרצחים לא יסירו לבנו ממנה.
לא קליפורניה היא ארץ־ישראל ולא מפני שעפרות זהב לה אנו חוננים את עפרה, אלא מפני שהיא ארץ נביאנו, ובה אנו מקוים לגשם את האידיאל שלהם, ולתקן את פגימות נשמותינו, שנפגמו ע"י הגלות הארוכה…
לכונן בה ממשלה אנו רוצים, ממשלת הצדק והיושר המוחלט, מלכות שמים.
אבל לא מלכות שמים, המחנכת עצלים וחנפים, לא מלכות שמים, הנשענת על השוד והחמס, אלא מלכות שמים, הנוסדה על עבודה כשרה, יגיע כפים, העלאת בן האדם מחיה טורפת למדרגה עליונה של תרבות טהורה, טהורה משפיכות דמים, מחמס גלוי ונסתר.
בפוליטיקה אין אנו מאמינים, לא בפוליטיקה שלנו ולא בפוליטיקה שלהם. הפוליטיקה אינה יכולה להביא את הגאולה שאנו מקוים.
לחנך דור של עובדים אנו רוצים בארצנו – זוהי חפצנו. העובדים הישרים המה יביאו את המשיח, הם בעצמם יהיו המשיח…
ומה נעשה עכשיו?
נעשה כל מה שאפשר לעשות לבני אדם, השואפים לחיים מוסריים, באיחוד הכוחות נבצר את מעמדנו ונעמוד נגד האויבים הגלויים והנסתרים. אם השעה תדרוש להגן על עצמנו – לא נהסס, ואם נגזר עלינו למות, נמות מות ישרים בהכרה שעשינו כל מה שיכולים לעשות בשביל השגת האידיאל המרומם שאליו אנו שואפים. ובמקומנו יבואו אחרים בכוחות חדשים וימשיכו את העבודה.
קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה‘. אמר ר’ פנחס בר חמא: “קוה אל ה', ואם קוית ולא נושעת, קוה שוב ותושע”.
קונטרס, ניסן תר"פ.
על המסכסכים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
היתה מניפסטציה בחיפה. היתה התנגשות בין המפגינים הערבים ובין המשטרה. נהרג ילד אחד ערבי ונפצעו יהודים וערבים אחדים.
מה זאת? שואל אני שאלת תם. למה נשפך הדם הנקי ולמה נפצעו בני אדם? למי יש צורך בדבר הזה?
יותר מעשר שנים הייתי בארץ־ישראל תחת ממשלת התורכים, ולא היו אז כל הפגנות, ולא היה למי שהוא צורך לסכסך את הערבים ביהודים ולהכניס אל תוך הארץ קטטות ומריבות ושפיכות דמים. ומדוע זה עתה נשאו הנרגנים ראש, מסכסכים בתחילה בסתר, עד שפעולתם נגמלת ונגמרת בהרוגים ופצועים. מפני מה נשתנו העתים?
יודעים אנו שאין סיבה ממשית לזה. הערבים העובדים לא נתדלדלו מעת שהתחילו היהודים לשוב לקנם, לארצם, לבנות את הנשמות ולעשות את המדבר למקור ברכה. ולמי מביא תועלת הסכסוך והריב?
ובושה תכסה פנינו בזכרנו, כי ידי אנשים אירופיים קולטוריים באמצע, כי הם המחנכים את המזרחיים הפראים לשוד, ולבזה ולשפיכות דמים. וכמובן לכל זה מוציאים כסף הלא הוא המניע העיקרי בכל הסכסוכים. יש כנראה מי שהוא מזיל כסף להסית את ההמונים הערבים.
מי הוא הנותן כסף לתכליות כאלה? ומה היא כוונתו ב“נדבנותו” זו?
אני חושב, שאין הדבר סוד. יש כאלה שיודעים אותו על בוריו. יבואו ויגלו את הסיבה הראשונה למעשה הנבלה הזאת. ואם יש צדק בעולם ימהרו לבער את הרעה מקרב הארץ.
קונטרס, תרפ"א.
קדושי תל־חי
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
אבן הבוחן לכל רעיון היא, שהמחזיקים בו נכונים למסירת נפש בעדו. מסירות נפש עדות היא שיש שרשים עמוקים לרעיון הנלבב בנפש, ונוח לו לאדם להפרד מחייו מאשר לבגוד במשאת נפשו.
ארץ־ישראל היתה תמיד משאת נפש של בחירי האומה, שהיו נכונים להקריב את עצמם על מזבח אהבתה. כשאנו עוברים בסקירה אחת על פני כל המאורעות של הדורות שעברו, אנו נפגשים תמיד בקדושים שמסרו נפשם על חיבת הארץ.
ועל קדושי ארץ־ישראל נלוו הצעירים הגבורים, הרוגי תל־חי, ואפשר לומר בבטחה שאיזה זוהר מיוחד הולך ומקרין מאור הקדושים האחרונים.
כל הקדושים הראשונים בקשו בעד עינוייהם ומותם חלק לעולם הבא, העונג הפרטי שיש לכל נפש דתית, אמונתו ותקותו המאזרות אותו חיל. אמנם הענין של עולם הבא הוא גם כן שאיפה אידיאלית, אעפ"י שהיא פרטית. הקדוש במסירות נפשו אינו מתכוון חלילה להנאה פשוטה, אלא הנאה של דבקות במקורו העליון, כמליצת החכמים “צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה”, אבל בכל זאת יש בה בהנאה זו, משום פרטיות.
לא כן קדושי תל־חי. לא לשם עצמם הפרטי מסרו את נפשם. בפרפורי גסיסתם לא חשבו אפילו על דבר חלקם בגן־עדן. זה לא היה מענין אותם אם יהנו שם בעולם הבא או לא יהנו – העיקר שיחיה עם ישראל ותהיה הארץ בנויה. “טוב למות בעד המולדת”, היתה קריאתו האחרונה של יוסף טרומפלדור. מחשבתם של הקדושים הללו היתה מרוכזת רק בעם ישראל וברכישת המולדת על ידי עבודה כשרה ויוצרת, ואם יש צורך נכונים ומזומנים למסור את נפשם על זה.
את החזיון הזה ראינו בעינינו, ואנחנו עומדים ומשתאים לו ותמהים: “אלה מי גדל”, מאין צצו לנו מלאכי מעלה כאלה, אשר בלבם אש יוקדת וכנפים להם, להתרומם מעלה מעלה אל שיא־מרומים, שאותו לא השיגו הקדושים שקדמום? ממי ירשו את הטוהר הנפשי לדאוג רק דאגת עמם וארצם, ולהרחיק מקרבם כל פניה פרטית ואפילו העדינה שבעדינות?
יש, כנראה, גרעינים כאלה הצפונים בעם עמוק, שאינם נגלים אלא בשעה שהשעה צריכה להם.
האירו לנו, אתם קדושי עליון, בזוהר פניכם את דרכנו הקשה ותנו עוז לכל אחיכם הצעירים.
קונטרס, אדר תרפ"א
המכשילים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
חשוב חשבנו: הנה באים היהודים לארץ אבותם לעבדה עבודה ממשית, עצמית, יוצרת. בודאי שכל העמים שבארץ ושבחוץ־לארץ יעזרו לדבר הזה, כי מי יכול להתנגד לדבר כשר שכזה?
אבל טעינו: דוקא מפני שהדבר כשר הוא לגמרי, ימצאו לו מתנגדים הכי תקיפים. המתנגדים הללו הם העומדים בראש החברה הקיימת, אלה שחיים חיים טובים מעמל אחרים, הם יתיצבו לנו לשטן.
ואם אתם רוצים, הצדק עמהם. הלא העובדים באים להביא שינוי ערכין גמור, להוכיח לכל באי עולם, שלא אלה, שבתחבולות שונות עולים לרכוב על העם, הם בחירי ההשגחה. טובי העם והאנושיות הם אלה העובדים הכשרים, המעשירים את החיים ביצירותיהם. והשאר טפילים הם, הניזונים ממה שאחרים מכינים.
ואיך אפשר שהאפנדים והפוליטיקנים וסרסרי הדתות יראו בחילול כבודם וישתקו? נכונים הם לקבל בזרועות פתוחות את כל יהודי ספיקוליאנט, היודע לעשות עושר מעמל אחרים, כי בו יכירו חבר ורע, ולו יחלקו כבוד ויקר, ועליהם נאמר: “לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא שבן מינו הוא”. עם יהודים שכאלה הם יכרתו ברית שלום, והיהודים האלה ידעו להוקיר את בעלי בריתם ולחלק עמם בשלל.
אבל היהודים החלוצים, שהעבודה הכשרה היא להם אידיאל מרומם והמביטים בבוז על החמסנים, המתכבדים “משוד עניים, מאנקת אביונים” – הם אלמנט כלל לא רצוי ואותם צריך לבער מן הארץ.
והחברייא הזאת יודעת לשים מכשולים על דרך העובדים הכשרים, כי יש להם הרבה כסף ויש להם הרבה ימים בטלים, שבהם יוכלו להמציא המצאות שאול להרחיק את השנואים עליהם. דבר מובן הוא, שלא אלה הרוצחים שירו ביהודים ודקרו בהם, הם האשמים העיקריים, אלא הראשים עושי הפוליטיקה, המסכסכים עמים בעמים, כדי לצוד דגים במים עכורים. ואילו היתה אפשרות בידם, כי אז בודאי שהיו משסים את היהודים בערבים.
לפני איזה שנים, עוד בימי התורכים, זכורני, שאחד מהקונסולים אמר ליהודי, שפנה אליו לבקש עזרה נגד ערבי שהתנפל עליו ושדדו: למה אתם באים להתאונן על הערבים? ולמה אינכם עושים כך, שיבואו הערבים להתאונן עליכם, אז יהיה הרבה יותר טוב בשבילכם?! אבל, כנראה, קשה הוא ללמד את בני ישראל דרכי ליסטים. ולהפוליטיקנים לא נשארה דרך אחרת, אלא להסית בנו את ההמון הערבי, שהם תלמידים יותר מקשיבים בתורת הליסטנות. וכמובן, אם אחר כך מי שהוא מעושי דברם נלכד ברשת המשפט לא יצטערו הרבה, כי תחת האחד ימצאו עוד עשרות… ולא לחנם רוב הנהרגים ביפו היו ממשפחת העובדים החלוצים, עם משפחת יצקר וברנר בראשה, והסנדלרים פלהנדלר, האב והבן. כי רק המה העובדים הם השנואים על הפוליטיקנים והחמסנים, שרואים במציאות העובדים מחאה אלמת נגד הטפיליות.
ואת כל זה צריכים העובדים לדעת ולהכיר. אל יחשבו כי רק עצם תנאי העבודה קשים הם, בפרט לאנשים שהם במידה ידועה אינטליגנטים, וקל וחומר לאינטליגנטים יהודים, שעל פי סבל ירושתם רחוקים הם מעבודה גופנית; לא רק זאת – אלא מה שיותר קשה – זהו שהם מסוּבבים פוליטיקנים, השוזרים רשתות ומכמרות כאן ובאירופה, וקשה לפעמים להבחין ולהכיר את הפרובוקציה, הטמונה בליטוף של יד בוגדת, ובאמרה יפה של פה חנף.
אבל העובדים הכשרים, בעלי ההכרה, מכיון שברור להם, שאין להם דרך אחרת אלא דרך העבודה הכשרה, ואין להם פינה בעולם לגשם את האידיאל שלהם אלא בארץ־ישראל, הם ימשיכו את עבודתם למרות כל הקושי שבה, למרות כל הסכנה שבה. קדושים תהיו ואפילו אם בשביל זה תמותו מות קדושים! התרחקו מהפוליטיקנים ומהפוליטיקניות, שיכולים להשחית את נפשותיכם בערמה ובזיופים, דרככם היא אחת – דרך העבודה הכשרה על אדמת האבות.
ויהי נועם ה' עליכם, אחי הכשרים, בחייכם וברגעי גסיסתכם על קדושת העבודה. אל תפחדו מפני המות, כי דרככם דרך אל־מות.
“גליון”, סיון תרפ"א.
שיחת נשמות
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
מיתתו של ברנר מעיקה כמטיל עופרת. יודע אתה שהוא נהרג ומת ובעצמך נשאת את גויתו אל בית הקברות, ולפני עיני רוחך הוא מוסיף להתיצב תמיד כמו חי, ואתה מרגיש תמיד קרבתו… איך אפשר בלי ברנר?
הוא מופיע נגדי תמיד גם בהקיץ וביחוד בחלום.
הוא עומד נגדי ומחייך, בחיוכו המיוחד…
– מה אתה מחייך, ברנר? שמח אתה על שנפטרת מהחיים ומסבל החיים?
– לא. אני שמח שחייתי. עכשיו, כשנפסקה שלשלת חיי, אני מסתפק בזכרונות העבר, ואני שמח שחייתי…
– אתה ברנר, חיית? אוי ואבוי לחיים שכאלה! הלא תמיד היית מלא יסורים. יסורים מבקשת השלמות, לנפשך אתה, שמצאת אוֹתה מלאה סתירות, חולשות, פגמים, ועוד יותר גדלו יסוריך מהסביבה העברית, מגורל עמך השוקע בבוץ העוני והגלות. די לקרוא שורות אחדות בכתביך שהשארת לנו להבין, מה גדולים היו יסוריך, ואנכי הלא זכיתי להכירך פנים אל פנים, ולראות ברשמי פניך מה שהשכלת להסתיר בין השורות…
– כן, גדולים היו יסורי, המחשבות היו דוקרות את מוחי, את כל קרָבי. ולפיכך גדולה היתה שמחתי כשמצאתי להן בטוי. ואלמלא לא באתי לעולם אלא בשביל זה – לבטא את צערי הפרטי – שהוא גם כן חלק מצער העם – ואת צער עמי דיֵני… ואני שמחתי על חלקי זה ברגעי ההשראה שמחה גדולה, וביחוד אני שמח עכשיו בעת שאני כולי חי רק בזכרונות… ויותר מכל אני שמח, כי בסוף ימי זכיתי להכנס לתוך מחנה העובדים הישרים… אז כאילו נפתח לפני בור כלאי הצר, שנחנקתי בו כל ימי, וראיתי את אור החיים בכל יפיו והדרו… מחנה של עובדים יהודים, שאין להם כונה אחרת אלא עבודת יצירה ובנין ארץ־ישראל… מאושר הייתי ואין קץ לאשרי! אז הרגשתי בכל לבי את דברי הנביא: סולו, סולו, פנו דרך, הרימו מכשול מדרך עמי"…
– אתה הרגשת את דברי הנביא? הלא אתה כתבת שהנך בן־חורין מהיפנוז של התנ"ך?
– כן, אני אמרתי זאת, – הוסיף הוא ופניו התקדרו. – אני ראיתי, כי בשם התנ“ך דוגלים אנשים שבחייהם אין להם שום יחס אל התנ”ך, גם רוצחים נושאים את שם התנ“ך על שפתותיהם. מההיפנוז של התנ”ך שלהם נשתחררתי… התנ“ך שלהם הוא לא התנ”ך שלי. הנביא שלהם אינו הנביא שלי. וגם את האלהים שלהם שנאתי… הן זה אלהים שנישא בפה בעת שהלב ריק והידים טמאות…
– עבודה כשרה – סיים ברנר את דבריו – רק עבודה כשרה, על ידה יתעלה התנ"ך ויוקדש האלהים.
קונטרס. אב תרפ"א
באהלים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
לא נעים לשבת באהלים, והנה שבות המשפחות למשכנותיהם בשכונות הערבים; יש הבטחה, כי מקרי מאי לא ישונו עוד. השבים עוד לבם מהסס: מי יודע, מה צפון בחיק העתיד? אבל אנשי תל־אביב בודאי שמחים. כמה לא נעים להביט אל האהלים – סימן דלות ואי קולטורה! ועכשיו כשיש הבטחה, למה לא להפטר משכנות בזויה שכזו, שמקלקלת את כל היופי של העיר?
אבל לדידי לא הייתי מיעץ לשוכני האהלים לעזוב את מקומם, עד שימצאו באמת משכנות מבטחים בשכונה חדשה עברית. יוסיפו נא שוכני האהלים לשבת באהליהם, ונכבדי תל־אביב יוסיפו להסתכל ולראות בבשתם; ואז נקוה, כי ההתאמצות שנתעוררה בקהל העברי שלנו ונגעה עד לב העסקנות הציונית, לבנות שכונה חדשה לאלה שנמלטו מתוך ההפכה, לא תעלה בתוהו, אלא תבוא מהרה לידי מעשה, ואם לא – תרפינה הידים, ההתאמצות תתנדף, והמצב לא ישתנה.
“פנקס”, תמוז תרפ"א
לראוָה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בראי־נוע ביפו הראו את עבודת החלוצים והחלוצות בכביש וריקודיהם אחרי גמר עבודתם. ועל לבי עלו לרגלי זה הרהורים וחששות.
הצד המעציב שיש בחיינו בארץ־ישראל ידוע הוא מזמן שהיא מעין תערוכה הבאה למשוך את העין. הטעם הוא פשוט מפני שחיי יושבי ארץ־ישראל תלויים בחסדי הגולה, וצריך איפוא למשוך את לב האורחים, שיש להם איזו השפעה ולהרבות את שפע הנדבות. וכידוע באה על ידי זה התחרות בין המוסדים, שכל אחד מבקש להפנות את תשומת לב האורח אליו. ועל ידי זה נזדהמו גם אותם המוסדות, שביסודם היה בלי ספק ענין אידיאלי.
ההיסתוריונים מספרים, שהפדגוג פסטלוצי לא הצליח בבית הספר שיסד רק מפני שבית־ספרו היה מעין תערוכה בשביל האורחים הרבים שהיו מבקרים אותו מרמי המעלה וכדומה. אבל אנו בני ארץ־ישראל איננו צריכים לראיות מן החוץ…
ושיהיו החלוצים שלנו משמשים לתערוכה – לא הייתי חפץ כלל. הפינה היחידה שנשארו לנו מהאידיאליות הטהורה הוא עבודת החלוצים, הבאים להקריב נפשם על מזבח בנין האומה. וראשית כל דורשת עבודת קודש זו – “והצנע לכת עם אלהיך”, עבודה לשמה ושמחה של מצוה. שמחה פנימית צנועה, שאינה צעקנית ואינה מתראה בשוק החיים, שדרישותיו כל כך רחוקות מאיזו אידיאליות שהיא… ולא נעים להעלות גם על הלב, שעבודת החלוצים תשמש ענין לבטלני העיר, שבעד השילינג שלהם יצאו לפניהם החלוצים במחול.
יפה עשה החזן מינקובסקי, שלא הסכים בשום אופן, שמנגינת התפילות שהוא משמיע בבית־הכנסת, תשמע ע"י הגרמופון בבתי המשתאות. והייתי חפץ מאוד, שגם החלוצים ידעו להוקיר את מעלת עבודתם בארץ האבות. והיו למורי דרך לכל עושי טוב בארץ־ישראל, שיעבדו לשמה, ותחדל הצעקנות והדיקורטיביות, שמשחיתה את הכל.
קונטרס, אדר תרפ"א
בשאלת הלשון
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
הייתי בשבת באספה. אחד מהצעירים בא למסור דין־וחשבון ע"ד ועידה של פועלים. הצעיר מתחיל בעברית, מתנצל שקשה לו הדיבור העברי, אינו יכול למסור כל מה שהוא רוצה להגיד וכן הוא מבקש שיתירו לו לדבר אידית. אבל השומעים אינם מתירים. מנסים איזה פעמים להשתיק את הקהל, מבקשים את אלה שאינם רוצים באידית, שיצאו וילכו להם, אבל הם אינם יוצאים והמהומה מתגברת, ואנכי הזקן שתש כוחי להלחם, עוזב את האספה ויוצא מהרהר…
הצעיר המרצה אינו כלל מהצעירים שנלחמים נגד העברית, אלא קשה לו קצת לדבר עברית ובשביל הבעה שלמה של התוכן נדמה לו שיותר יפה יהיה לשומעים אם ידבר אידית.
נזכרתי מה ששמעתי שספרו מהרב הקדוש מאפטא. הוא נסע עם איזה כפרי גוי בדרך ועגלתו טבעה בבוץ: הלך הכפרי וטרח להוציא העגלה ובקש גם את הרבי שיעזור לו, אמר לו הרבי: איני יכול. ענה האכר: יכול אתה, חביבי, אלא שאינך רוצה… ומאז היה הרבי הקדוש, בכל פעם שהרגיש עצלות בקרבו לאיזה מעשה טוב, נזכר בדברי הגוי: יכול אתה, חביבי, אלא שאינך רוצה…
צריך לרצות באמת, בלי התנודדות לכאן ולכאן, ואז תַרצה בעברית, ויפה תרצה, וגם אם תהיינה איזה פגימות בהרצאה, העיקר לא יחסר. כי עיקר העיקרים היא השלטת השפה.
וכשיראו עולי הגולה, שיושבי ארץ־ישראל אוהבים את שפתם באמת ומוסרים את נפשם עליה, יתאמצו כולם לסגל אותה ולהתגבר על הקושי שיש בדבר. סוף סוף הלא יודעים עולי הגולה לשם מה באים הנה: לבנות את שממות ארצנו ולהחיות גם את שממות שפתנו.
קשה, קשה, אבל עם הרצון באה גם היכולת…
קונטרס. אדר תרפ"א
לעזרת הרעב ברוסיה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
קול צוחה נשמע מרוסיה: עשרות מליוני בני אדם גוועים ברעב.
הצוחה מקיפה את כל העולם, כי גדול מאוד האסון.
והנה אנשים ידועים, המכונים בשם פוליטיקנים, משתמשים באסון הרעב לשם פוליטיקה, והנה גם הם עומדים וצווחים: החישו עזרה! ואין כל ספק שהם יתיצבו בראש גובי הצדקה ובראש המחלקים, כי על כן אין קץ לחוצפתם ואין סוף לנכליהם!
אבל לכל מי שעינים בקדקדו נקל לראות מראש, שאלה הצעקנים החצופים יגדילו את האסון שבעתים. כי במקום לחלק את העזרה לנצרכים לה, יפזרו את הכסף למרגלים, לצידי נפשות, למרצחי חרש, למסכסכי עם בעם ומפלגה במפלגה. כי אבדן חיי בני אדם לא נחשב בעיניהם, והעיקר הוא להם הפוליטיקה…
אל יהא חלקכם, פועלי ארץ ישראל, עמהם! בני אברהם העברי אתם ואת מצותו תשמרו להושיט יד עזרה לרעבים, רק מפני שהם בני אדם כמותכם והם זקוקים לעזרה. התרחקו מהפוליטיקנים! נגועי אוקריינא יספרו לכם עד כמה אפשר לסמוך עליהם בכלל… אל תתנו לרמות עצמכם, כי בנפשכם הוא.
וגם זאת עליכם לדעת, אם אתם באים לעזור, אל תשכחו מהעיר את חבריכם העובדים שלא יעלימו עין מצרת היהודים, שהם אומללים יותר מכל העמים. עדיין ההכרה, שגם היהודים בני אדם הם, חלשה מאוד בעיני העמים האחרים ואפילו אצל הטובים והישרים, מלבד יחידי סגולה. וצריך זאת להגיד ולחזור ולהגיד בלי הרף. מה לעשות אם הם קשים לשמוע?
קונטרס, אב תרפ"א
העולים הצעירים והציוניות
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
שאלת העליה עכשיו היא שאלת חיים. צעירי ישראל, הרוצים להקדיש את עצמם לבנין ארץ־ישראל, מסכנים את נפשם ובגלגולי מחילות עוברים את הדניסטר דרך כדורי החיילים, השומרים את הגבול, ובאים לרומניה, לוינה, לקושטא, מחזרים על פתחי עסקנים ושאר בעלי טובות, מתבזים ואוכלים לחם חסד במשך עשרות חדשים, נעשים לבוז ולחרפה בעיני הגויים יושבי הארצות, שמביטים בעין רעה על האורחים המוזרים הללו, ואחרי צרות רבות בא הספק ואוכל את לבם של צעירינו כעש, אולי יגועו מהתנונותם בגליות ולא יזכו אפילו למות בארץ־ישראל…
אם ההסתדרות הציונית הוציאה כסף לבטלה בשביל, למשל, נסיעת הקומיסיה של די לימה, נצטער ונאמר, כזה וכזה תאכל הפקידות, אבל בזבוז בחומר כל כך יקר, בזבוז בחיי צעירים אידיאליים, ששואפים להחיות את ארצם ואת עמם על ידי עבודה כשרה ויוצרת, על בזבוז שכזה אי אפשר לסלוח!…
אומרים שאין ההסתדרות הציונית יכולה להיות אחראית בעד הצעירים הבאים כל זמן שלא הוכנה בעבורם עבודה מסודרת ולעבודה מסודרת צריך קפיטלים גדולים. אבל הכי אין ההסתדרות הציונית אחראית בעד הצעירים בזמן שהם גולים מארץ לארץ ונתונים לחרפה בעיני עמי הנכר? וכי רק כשהצעירים ההם נמצאים בארץ־ישראל ההסתדרות הציונית צריכה לדאוג להם ולא בזמן שהם נמצאים בדרך לארץ־ישראל? וכי אין העומדים בראש הציונות מרגישים שאם הצעיר מתמקד בגליותיו המרובות הוא מאבד את כוחותיו החמריים והמוסריים להבל ולריק, וכשיבוא אחר כך לארץ־ישראל, יבוא חלילה רק קנקן שבור וריק? הלא יש מידה גם לסבלנות, והגבורים היותר גדולים כורעים תחת נטל המשא של יסורים שאין להם סוף “אלו נגדו לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא” – אמרו חכמים. ואת הפסד החומר היקר הזה מי ימלא? אותו לא תמלאנה כל הקרנות שבעולם!
כן. ההסתדרות הציונית אחראית היא בעד כל הנפשות היקרות של צעירים הפורשים כפיהם ומבקשים: תנו לנו לבוא לארץ־ישראל! אחראית היא בעדם גם כשהם בגולה… אחריותם היא כפולה בחו"ל ומפני ששם הם אחראים גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. אסור להסתדרות הציונית לעמוד על דמי אחיהם ואסור לה לתת את שם ישראל לשמצה בעיני רומנים, אוסטרים ותורקים… אל תצטדקו באמתלאות. תנו לצעירים לעלות לארצם! חדלו מבזבוז נפשות.
קונטרס אדר תרפ"א.
הספרות העברית והעובדים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
הספרות שלנו נמצאת במצב קשה. האמידים שבנו פנו עורף לספרות בכלל ולעברית בפרט. “בעל הבית” שהיה מלפנים בארון הספרים שלו עם הש“ס הכרוך בכריכת עור יפה עם אותיות זהב נוצצות על גבן, אינו עוד בעולם. גם ההתלהבות של תקופת ההשכלה וראשית חיבת ציון עברה, ותחתיה באה קרירות ואדישות לכל ענין שיסודו לא ב”תועלת ממשית". אין יראת שמים ואין אהבת תורה וגם להשכלה אין דרישה. חכמנו כבר די. יודעים אנו שהכל בשילינג נמכר – וחסל!…
אולם לשמחתנו אנו רואים כי תומכים חדשים נגלו לספרותנו והם העובדים. למרות חייהם הקשים מאוד, הם תורמים מפרוסתם האחרונה ונותנים לספרות, כי גדול מאוד צמאונם לדברים רוחניים. וברור הוא, שכאשר יהיו בארץ־ישראל רבע מיליון עובדים, אז תהיה עדנה גם לספרותנו, וקיומה יהיה קיום נורמלי.
והדבר הוא מובן מאוד. העבודה בעצמה היא רעיון גדול ונשגב. היא כבר עברה את התקופה שבה היתה העבודה קללה ועוסקיה שאפו להיפטר הימנה… עתה נפקחו עיני העובדים ויראו כי רק בעבודה מתגשם האידיאל של הצדק והיושר, ורק בעבודה יש יופי של יצירה (כמובן, צריך להזהר מאוד שלא תהפך לקטורגה). והשקפה זו על העבודה מצד העובדים מושכת לבם לכל הנשגב וגם לדברי ספרות.
ושינוי המהלך הזה גורר אחריו בהכרח שינוי גם במהלך הספרות. הספרות החדשה שלנו, היונקת בעיקרה מהספרות העולמית, עוסקת ביחוד בחיי בטלנים, שנטיותיהם ושאיפותיהם נתהוו מתוך בטלה נצחית. והסופרים היודעים את המלאכה הצליחו ליפות את התיאורים שיהיו מגרים את העצבים הרפויים ומגרשים את השעמום. גם החיטוט בפרטי פרטים של הנפש האינדיבידואלית הוא גם כן פרי הבטלנות, ויפה לבטלנים. העובד אינו מחטט הרבה ברגשותיו האינדיבידואליים, בנטיותיו הפרטיות. הוא יודע שאין לעובד קיום אלא כשהוא אחד מרבים, כשהוא מתאחד עם הרבה חברים יוצרים. ואין ספק שסוף סוף ימרדו העובדים בספרות הבטלנית, המחלישה את העצבים ומביאה בברק יפיה המזויף לרכרוכית הנפש ולבחילה בחיים…
העובדים ידרשו ספרות אחרת, ספרות המדריכה לאהבת עבודה, לשנאת הבטלנות, לחיי צדק ויושר, לחסד ואמת. ספרות המגלה את אוצרות חיי הנצח ברגעי ההוה.
ודרישת העובדים תחדש את פני הספרות ותפיח בה נשמה חדשה־עתיקה הגנוזה באוצרות נביאנו וחכמינו, שכמעט כולם היו עובדים, בני עובדים.
הדרישה הזאת תבוא, היא באה, והסופרים, הרוצים לא רק לקבל דמי שורות, אלא לתת דבר מה לעם, לעודדו ולחזקו ולהחיותו, יתעוררו מתרדמת ההרגל ועזבו את מדבר העמים, את המודרניות שהיא “כסף סיגים מצופה על חרש”, וישקיעו את מחשבתם ואת לבם בעולם העובד ומשם ישאבו השראה ליצירותיהם, שיהיו בהכרח מתאימים לאותם האידיאלים הגבוהים שנגלו בחזון לנביאי ישראל וחכמיו.
קונטרס, ניסן תרפ"א
הספרות העברית והעם
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
הספרות העברית שבה יחד עם עמה אל מקומה העתיק, אל ארץ הנביאים והחכמים, מיסדי הספרות שלנו. מגלויות שונות שבים היהודים לארצם, ועמהם מתלקטים אחד אחד גם הסופרים עם רכושם הרוחני.
בארצות הגולה נהרסו המקומות ואין מקום קבוע שם לכוהני הספרות לעלות לדוכן, ורק תקוה אחת נשארה: להקים מחדש את בית ספרותנו על אדמת האבות.
ואולם צריך לדעת מראש, כי עבודת הסופרים בארץ־ישראל היא רבת האחריות, ולא כל מה שהוא כשר וישר בחוץ־לארץ, הוא כשר וישר בארץ.
וקול ברמה נשמע: סופרי ישראל! בבואכם לשיר את שיר ה' על אדמתכם, יהיו לכם הנביאים והחכמים מיסדי ספרותנו למופת. את המתנה הטובה, את הכשרון הספרותי שלקחו מיד ה' לא מכרו בכסף לשטי כזב, להוסיף עונג לשבעי תענוגים ולגרש את השעמום מלב בטלנים ופרות הבשן. רק לחנך את העם היתה מגמתם, לפשט את העקמומיות, ליסר את הזדון ולעודד את החלשים.
גם המה, הנביאים והחכמים אהבו פרחים, להלביש את רעיונותיהם במעטה הוד, אבל מעולם לא עלה על לבם לכסות את הרקבון ביפי מליצה וליַשן את המצפון הנרדם בשירים ערבים.
וזוהי גם חובתכם, סופרי ישראל, בשובכם לעמכם ולארצכם.
הנה נוצרה בארץ־ישראל “הסתדרות הסופרים העברים”. בכוח מאוחד ומסודר בודאי שאפשר לעשות גדולות, ובלבד שתהיה מטרת העבודה ברורה להם, ואליה יקדישו כוחם…
אפס להצלחת הספרות דרוש עוד תנאי – שיהיה לה קהל קוראים. בבית ריק אין עומדים להטיף, ובשביל ליצור קהל קוראים צריכה להיות הסתדרות מיוחדת: הסתדרות של חובבי הספרות ומפיציה. התחבולות שבהן אחזו מפיצי הספרות עד היום אינן נותנות כבוד לספרות ולסופרים, המול"ים דאגו להצלחת מסחרם, ולעתים קרובות מבלי להתחשב כלל עם טובת הספרות והסופרים.
צריך איפוא לחדש את הקשר שבין הסופר והעם על ידי הספר. צריך שכל שדרות העם יתחילו להתענין בספרות וידרשו אחר הספר.
יבנו הסופרים והעם מחדש את במת ספרותנו בארץ הנביאים והחכמים ואין כל ספק, כי היא תהיה לאור האנושיות כולה.
קונטרס, אלול תרפ"א
פועלים ובעלים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
פבריקה היתה בנוילאנארק אשר בשוטלאנד שפועליה נתפרסמו בתור גנבים, שודדים, שכורים וכו', בא אוֹאֶן לנהל את הפבריקה ובזמן קצר נתהפכו הפועלים ויהיו לבני תרבות ממדרגה גבוהה. הוא לא השתמש בעונשים ואף לא באיוֹמים, אלא ידע למצוא מסילות אל הרגש האנושי הצָפון בלב כל אדם, ואפילו הרשע, ולהדריך בדרך טובה. והם היו נשמעים לו ברצון. הם הרגישו שזהו אח, חבר משתתף בצערם ורוצה בטובתם באמת, ובזה הציל נפשות והגדיל את התוצרת.
חבל שאין לנו אואֶן! אני משער בנפשי: אילו היה איש כאוֹאֶן מנהל לא את הפבריקה, שפועליה מושחתים ורעים, אלא עומד בראש העבודות הצבוריות והלאומיות שלנו, ותחת הנהלתו היו עובדים הפועלים שלנו, שאינם לא גנבים ולא שכורים, אלא להיפך, כולם במדה ידועה בני תרבות, ומהם בני תרבות במדה גבוהה, הלא היה בונה בזמן קצר ש"י עולמות.
ואסוננו הוא שאין לנו אואֶן.
יודעים אנו שפועלינו אינם בני פועלים, אלא באים ברצון להקדיש את עצמם דוקא לעבודה פשוטה, בתקוה שבבואם לארץ ישראל ימצאו כאן פגישה של אחוה, והנה באים ומוצאים: איזו מין בורגניות שאין כמוה לרוע באירופה. הבורגני האירופי מעונין בזה שיהיו לו פועלים, והעסקן הצבורי־הלאומי בארץ־ישראל רואה בפועל העברי רק קוץ ממאיר, שטוב היה להשתחרר ממנו… ובתנאים כאלה – לך ובנה את הארץ!…
* *
היה אינצידנט בתל־אביב בין הפועלים ובין איזה קבלנים הפועלים סבלו, סבלו וסוף סוף נתפקעה סבלנותם ועשו מה שעשו. והנה באה עירית תל־אביב הנאורה והדביקה מודעה חמורה כלפי הפועלים לאמור (אני מוסר, כמובן, לא מלה במלה, אבל התוכן זה הוא); “דעו לכם, שקצים, שאם לא תתנהגו בדרך־ארץ, מוכנים לנו בשבילכם שוטרים ובית הסוהר וכל הני מילי מעליותא, הנמצאים בכל כרך תרבותי.”
ומהו הדרך־ארץ? לסבול רעב, עלבון, דחיות של לך שוב וכו' וכו'.
זהו היחס לבנים הבונים. לאלה שנותנים את זיעתם ודמם בשביל תחית עמנו…
רבש"ע! מתי יחדל הטמטום הזה מקרבנו?!
קונטרס, תמוז תרפ"א
החלוצים ובעלי הרכוש
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
במכתב אחד מחו"ל קראתי: “יראים (הם העשירים שבחו"ל) מן החלוצים החדשים אשר מקרוב באו לא לעבוד ולבנות רק לתקן עולם ולחלק שלל לפי תכנית מרכס ולנין”.
והכותב הוא מטובי חו“צ הזקנים, שעבד הרבה לשם ציון והשקיע גם סכום כסף הגון בקנית נחלאות בא”י.
“אכן גם זה מוסר אלהים”, שגם טובי חו"צ היושבים בחוץ לארץ אין להם כל מושג משאיפות החלוצים ומעבודתם פה בארץ.
לסתם עשירים איני רוצה לדבר. סתם עשיר הוא בעל בטחון גדול בחסדי גויים, ואפילו אחרי כל המהפכות והטביחות שברוסיה ושבאוקריינה ואחרי ששבעו רוק וכלימה בפולין, בלטויה, ברומניה ועוד, הם עדיין לא זזו מבטחונם, שיוכלו להמשיך את חייהם המנוולים בגולה, שהגאראדאוואי עוד יסוכך עליהם באברת חסדו, ורכושם ילך ויגדל. – אליהם לא נדבר ואותם לא נקרא הנה. כי אם במקרה באו הנה אחד או שנים, לא לבנות הארץ באו, אלא למוץ דם עניים. והם חושבים שגם החלוצים קנינם הם, והם המפיצים דבות רעות על ארץ־ישראל ועל קהל העובדים, מפני שבטבעם הם מרגלים.
אבל הטובים, אלה שהיו והווים חובבי ציון באמת צריכים לדעת, כי החלוצים באים הנה לא לחלק עם מי שהוא את הרכוש הקיים, אלא לייצר אוצרות עושר מתוך טבע הארץ בעמלם וביגיעם ולהכשיר אותה שתהיה מקלט בטוח לעמנו האובד והנדח בארצות הגולה. וכל מי שעינים לו יוכל לראות ולהוכח כי כן הוא. ישנם מהם רבים שהיו יכולים לחיות חיים טובים בכרך, והם הלכו דוקא למקומות שוממים לעבוד שם עבודת פרך בסכנת נפשות ממש מהבצות המפיצות רעל ומשבטי הבידואים שהחמס הוא משלוח ידם. והחלוצים הללו שמחים בגורלם, מפני ההכרה העמוקה שבלבם, שתפקיד גדול הם ממלאים לפנות את שדה העבודה בשביל כל צעירי ישראל. הם אינם חפצים בלחם הקלוקל של נדבות, ומכל שכן שאינם חפצים ברכוש של אחרים. הם אמנם חפצים שיהיה כל עם ישראל לעם עובד, הנהנה מיגיע כפו ממש ויושב בכבוד בארצו. הם אמנם חפצים שבני ישראל לא יצטרכו לחיות מניצול יגיעת אחרים ומכל שכן מניצול זרים, שסוף סוף מוכרחים להיות לנו שונאים בנפש, אבל כמה זה רחוק משיטת הבולשביקים, מחרימי הרכוש שנאצר כבר בידי יחידים אלה, כדי להנחילם לידי יחידים אחרים…
אל נא יפחדו עשירי חוץ־לארץ מפני החלוצים שבארץ־ישראל. שם יש להם ממה לפחד, כי כלל גדול למדונו אבותינו: מי שאינו נותן ליעקב, נותן לעשו. הם יתמו בגולה ורכושם עמם, אם לא יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו ויפנה למזרח לבקש מקלט לו ולעמו בא"י בעוד מועד.
והחלוצים העובדים, למרות כל הדבות הרעות, כל המכשולים וכל המפריעים יצליחו, כי ה' אלהי ישראל עמם.
האידיאה הטהורה תאיר את דרכם, תנחמם ותעודדם, וגם אלה הנופלים מתים במערכה הכבדה, מתים מות נשיקה וצחוק על שפתיהם.
כרעו ברך, אלים שבורים, אלילי ממון, כי במה נחשבים אתם נגד הדר ה' ההולך לפני חלוצי עמו.
קונטרס, שבט תרפ"ב
ממכתב צעיר אחד
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
מכתב קבלתי מצעיר אחד לאמור:
שבע שנים אני עובד בארץ, פעם פה ופעם שם. בקשר אמיץ הייתי מתקשר במקום על ידי העבודה, אבל לא יכולתי להשאר תמיד במקומי, החיים נתקו אותי ביד חזקה והסבו קרע בנשמתי. וכך הלכה נשמתי ונקרעה לקרעים קרעים, ושלמות נפשי נפסדה. ואני נודד כצל זה שבע שנים!
בכל מקומות נדודי היו יחידים שנתקרבתי אליהם קורבה נפשית. ברגעי המרגוע היינו שופכים איש לפני רעהו את כל מה שנצטבר בתוך הלב, את עינויינו ואת תקוותינו, ובמשך הזמן נתקשרתי עמהם בכל נימי נפשי… אולם כשהגיעה השעה ונדחתי ממקומי, נתקו גם הקשרים הנפשיים, שקשרו אותי אל ידידַי־יחידַי והשאירו לי פצעים עמוקים בלב…
היה זמן, שבאמונה ובבטחון עבדתי את האדמה וחשבתי על דבר התרחבות אפקנו והשתלמותנו. והנה אחרי נסיונות קשים ומרים התחלתי להרגיש שהאמונה הזאת הולכת ורופפת. ועכשיו אנית חיי צפויה להשבר, ואני עוד מעט אטבע וארד אל המצולה…
והנה אני מתחזק להלחם נגד הטביעה, ואני חושב לנתק את שרשראות המציאות המכווצות את שרירי ולצאת לחפשי. הבה אלך לחפש מה שדרוש להשלמת רוחי. הן תמיד שאפתי להשתלמות, והיא עדיין ממני והלאה. ומה אני שואל להשתלמותי? כל מה שיש בו מן המרחב ומגילוי הכוח הגנוז. חידוש הכוח! כן, אני מוכרח לחדש את כוחותי, לצאת מהסביבה המעיקה והמדכדכת את נפשי. שם בחוץ, רחוק מעולם הפרפורים, אולי אזדקף, אלמד באופן חפשי, את תורת היצירה, אחדור לתוך תוכה של העבודה היוצרת ואשלוט בה. ואז אשוב אל הארץ ברצון חדש, ברצון יוצר וברור.
ומאידך גיסא קול מדבר אלי: אל תעיז! חפור ומצוא פה מרגוע לנשמתך התוהה, פה בארץ התהוותנו. חלילה לך מעזוב את צרור עברך וללכת לנוע על חידוש חיים בארץ זרה! הנה חבריך מצמצמים את רצונם ומוצאים תוכן בעבודתם וסיפוק נפשי. היה גם אתה כאחד מהם.
כאחד מהם! ומי יודע מה גנוז אצלם בתהום נשמתם? אולי גם הם תוהים כמוני, אלא שאינם מגלים לשום בריה. גם לא תמיד מוצאים את הנפש שלפניה אפשר לשפוך את מרירות הלב, הגעגועים והספקות. לו מצאתי נפש קרובה בשעה זו, אולי על ידי אחדות הנפשות היו מתאחים גם קרעי נשמתי. אבל היכן הנפש הזאת? ובתוך כך אני קלוע בכף הקלע, תועה בישימון. ואין מוצא.
* *
רושם מדכא עשה עלי המכתב הזה. רואים צעיר מתחבט ביסוריו, יסורים של נפש, הנמצאת במועקה ונחלתה עבודת פרך עולמית, הכזבת כל התקוות להתפתחות, להשתלמות, לנחת רוח.
אבל מה שמדכא ביותר הוא, שבשעת חירום זו, שכל גורל עמנו נתון בכף המאזנים וצריך לאזור את כל הכוחות – כל הכוחות – להכריע את הכף ולהציל את שארית הפליטה מכליון גמור, באים צעירים עם דרישותיהם הסוביקטיביות, הפרטיות ומחלישים את עצמם ומרופפים את אחרים מעבוד להצלת הכלל… אוי לו לעם שגבוריו מגיניו מפקפקים בעמדם במערכה, וכל אחד חושב: אולי הגיעה השעה ואשתמט אני והצלתי את נפשי!
אמנם הצעירים חושבים לא על דבר בריחה לגמרי, ולא על בגידה בדגל הלאומי. הם רק כרגע, לפי שעה, חושבים לצאת למרחב, לחופש כדי להשתלם, ואחר כך, כעבור איזה שנים, כשהכוחות יתחזקו, הגופניים והרוחניים, אחרי שיספגו אל קרבם סכום מדע ידוע, ישובו אל ארצם, ואז יעשו גדולות…
יעשו גדולות… יקבלו מאה פונט לחודש שכר בטלה. כשיהיו מזוינים בתעודות משובחות, בהמלצות יפות ויהיו קרובים אל הקערה…
עכשיו הצעיר אמנם אינו חושב על זה. עכשיו – אני מאמין – הוא חושב רק על השתלמות. אבל כך הוא דרכו של יצר הרע. היום אומר לו: השתמט מטעם אידיאלי, ואחר כך יאמר לו: כל כך הרבה עבדת להשתלמותך, צריך אתה לא למכור אותה בזול, אל תהא שוטה! ואז יעשה מה שאחרים עושים. מתחיל בטובתו הפרטית – ומסיים בטובתו הפרטית ובנזקי הרבים…
קיום העם הוא בסכנה. כל מי שטובת העם נגע עד לבו, אל יעזוב את המערכה.
פה נחיה או נרקב, מארצנו לא נזוז… נחפור את האדמה במכונה, באת, בצפרנים ונבסס את קיום עמנו בעבודה. אין דרך אחרת להצלת העם…
כמובן אין זה פוטר את העומדים בראש ההסתדרות שלנו מדאוג להמעטת היסורים של הצבא העובד… זוהי חובתם. אבל הצבא שלנו, שהוא על פי הרוב די מבוגר, צריך ביחוד לזכור תמיד את חובתו, ואפילו אם מפקדיו מתרשלים למלא חובתם. הוא במסירותו צריך להיות סמל בשביל אלה שההנהגה נמסרה לידם.
זוהי חובת צבא עובדים עברי.
ואת זה אני מוצא חובה לעצמי להודיע, כי כל מה שכתבתי כאן לא נתכוונתי אל הפרט, אל הצעיר שפנה אלי במכתבו. אדרבא. יפה עשה שהביא לידי ביטוי מה שנצטבר בלבו. אלא שצריך להתגבר על הרגש הפרטי. בנין העם והארץ דורש מסירות נפש, ובמקום שיש מסירות נפש שם הכל ניחא…
קונטרס, תשרי תרפ"ב
הדרך הישרה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
שנה חדשה באה והישנות מתחדשות. הבטחות לחיי שקט… הפגנה בירושלים… יהודים הרוגים ופצועים… ושוב תהיה חקירה ודרישה… ושוב הודעה מועדת החקירה… ואחרי ירושלים… הכל כנהוג… הכל כסדר…
ומה נעשה אנחנו?
הכוהנים לא עזבו את המזבח ביום שרפת בית אלוהים גם כשאחזה בו הלהבה. ולנו כל הארץ מזבח, כולה קודש הקדשים. נתחזק ונמשיך את עבודתנו עד נשימתנו האחרונה.
אנחנו למודי הפוגרומים, מהמות לא נחת, וממזבחנו חיים לא נרד.
ר“ח חשון תרפ”ב. עם מאורעות ב' נובמבר בירושלים.
עם אשור המנדט והרציחות מן המארב
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
קשה לדבר בשעה זו. אנחנו קבלנו את בשורת המנדט וגם איזו ערבים רוצחים כנראה קבלו אותו. אנחנו קבלנו אותו בהכנה לעבודת יצירה, להראות בפועל מהו תפקיד האדם בארץ בכלל והיהודי בארץ־ישראל בפרט: לפאר ולשכלל את מקדש אלהים זה, את הארץ שנתן לבני אדם לעבדה ולשמרה, והם קבלו אותו בהבנה להרבות שפיכות דמים, דמי קדושים וטהורים, ולהראות בפועל שתפקיד האדם הוא לטרוף ולשדוד ואמתלא מצאו להם – המנדט…
אנכי אינני רוצה להעמיד אותם על טעותם. בשביל זה בודאי לא תועיל המלה הכשרה הנדפסת בעברית. היא אולי תועיל בזמן מן הזמנים, כשרעיון העבודה, הממלאה עכשיו את לבות צעירינו, יחדור גם אל תוך הפנות החשכות של הערבים. אבל – אראנו ולא עתה. אשורנו ולא קרוב!
אחת היא מה שלבי אומר אל עצמנו: אל פחד! המלה “פחד” צריכה להיות נמחקת לגמרי מתוך המלון שלנו, מתוך כל חדרי הלב. גבורה עקשנות יחד עם מתינות בכל הדרכים שאנו הולכים. הולכים אנו ביד רמה לקראת החיים, אבל לקראת המות גם כן אנו יכולים ללכת. על הארץ או מתחת לארץ – כמו שאמר אחד מחובבי־ציון הנאמנים – אבל ממנה לא נזוז. זאת היא החלטתנו האחרונה.
קונטרס, ער“ח אלול תרפ”ב
העבודה והעובדים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
דרכי החיים אינם רפודים שושנים, זוהי אמת נושנה, כל שכן לבני ארץ־ישראל, השואפים לחיים ישרים, וקל וחומר בנו של קל וחומר לעובד היהודי בארץ־ישראל! כמה חתחתים נפגשים לו על דרכו, כמה קוצים מכאיבים, וכמה חיות רעות אורבים לו על כל צעד ושעל. הדרך בעצמה אינה סלולה לגמרי, בסכנת נפשות צריך לסול אותה בתוך הישימון, בלי כל הכנה והכשרה מוקדמת. מעולם אחר בא העובד וכאן בארץ־ישראל, צריך לשנות את כל ההרגלים שנעשו לטבע שני, להתחיל הכל מבראשית, לשדד – אם אפשר לומר – את כל מערכות הטבע. ולהיות פתאום ליוצר, למסור את עצמו כולו לעבודה כשרה, לעזוב את כל שמחות הכרך המזויפות והמתוקות כסאכארין, ולשמוח רק בשמחת היצירה.
קשה הוא השינוי הפתאומי הזה מצד עצמו ובפרט, כשחיות רעות אורבות על דרכו בצורת ערבים אפנדים, מסיתים ומדיחים, ומה שגרוע יותר בצורת יהודים טפילים, החיים על השנוררות או סתם על המקורות הגלותיים של סחר־מכר, והמביטים בעין רעה על היהודים הצעירים הבאים לעבוד את הארץ ולסול דרך לישרי לב, שיוכלו לחיות מפרי עמלם.
ומאין ישאבו צעירינו, סוללי הדרך, כוח לעבודתם הקשה?
* *
מת עלינו חברנו, א. ד. גורדון.
הוא צוה שלא יכתבו עליו כלום במשך שנה… “אל המת – הוא כותב – צריכים להתיחס כמו אל סוד עולמי ואם רוצים לכבדו, אין לו כבוד אלא בשתיקה. יתיחד לו כל אחד בפינתו בסתר נשמתו, יהרהר או יבכה “במסתרים”… האם זה לא די?”
זה לא די! אענה אנכי אחריו בהחלט.
לגועל נפש המה לי ה“אזכרות” הפורמליות עם הכבוד בקימה ועם ההספדים הבנליים, עם כל שיקוציה של החברה הליברלית שקבלה מהאירופיות המזויפה עד היסוד. מכל אלה בודאי יפה השתיקה, אבל פה שאלה אחרת, לגמרי אחרת…
אלה הצעירים, שמפקירים את עצמם בעד בנין ארצנו הנשמה, יפה להם אם יראו לפניהם דוגמא של מסירות נפש שלמה, של ישרנות בלי גבול, של נדיבות שאין לה שיעור, של הבנה עמוקה בכל צדדי השלילה, של עין בהירה, החודרת לתוך תהום הנפש, של השתתפות בצער העבודה והרגשת אהבה ורחמים גדולים לצעירים העובדים, וביחד עם זה להיות תמיד מוכן לעודד, לחזק, לשמח, שלא תרפינה הידים הרפות.
כמה יכולה דוגמא זו להביא ריוח והצלה ממש לכמה צעירים, הנופלים תחת כובד משאם!
אלה שידעו את א. ד. גורדון, ובאורו התחממו, אלה יכולים אפילו לשתוק, את דמותו שלו ישאו בסתר לבם תמיד, אבל אלה שלא ידעו אותו, להם לא תועיל השתיקה.
לא די בשתיקה, אחי היקר, לא די!
אבל אתה גזרת ואני נכנע.
קונטרס, אדר תרס״ב
על האיבוד לדעת
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
האסונות של איבוד עצמו לדעת בארץ־ישראל נעשו יותר מדי תכופים…
הגורם לזה הוא בכלל קושי החיים, קשים הם החיים ביחוד לצעירים שבאים לעבוד את בנין העם והארץ. והשאלה היא: במה אפשר להתגבר על הקושי הזה?
כל זמן שיש תוכן בחיים אין מקום לאיבוד עצמו לדעת.
ואפילו אם החיים קשים מאוד, הפגעים מרובים, אבל כל זמן שיש איזו נקודת תקוה מאירה, האדם בורח מהמות.
אצל המאמין באלהים תוכן חייו הוא עשיית רצונו של הקב״ה שבידו נפשות החיים והמתים. הוא לא יחת מפני הקושי שבחיים. “גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי”. ואולם גם האיש שהאמונה באלהים רופפת בידו, אם איש מוסרי הוא גם כן יוכל להתגבר על הקושי שבחיים…
אפשר לומר בודאות גמורה שאין אדם מאבד את עצמו לדעת אלא מתוך שבוש המחשבה. הנני זוכר מעשה שצעיר אחד אבד את עצמו מפני שהמורה העמיד לו ציון רע. הצעיר הזה העמיד לו בשגיאה את תוכן החיים בקבלת ציון טוב או מספיק, ואם נאבד הציון הטוב, אז כבר אין תוכן לחיים. וכמו שטעה הצעיר הזה בחשבו תוכן חייו ציון טוב, כך טועים רבים ממאבדי עצמם לדעת, שחושבים את תוכן חייהם בענין אחד מוגבל; וכשהענין הוא אבוד, אז אובד עמו בעיניהם טעם החיים.
השיבוש היותר רע הוא אם האדם מציג במרכז הכל את האני שלו וכשאני שלו נפגש על כל צעד בפגעים רעים יש מקום להוציאו מדעתו ולהביאו לידי איבוד עצמו לדעת. “כשאני לעצמי מה אני”. אמר לפני אלפים שנה הלל הזקן. הקיום של האני הפרטי הוא כל כך עלוב עד שבאמת אין טעם בחיים, את החשבון המפורט כבר עשה קהלת ושופנהויאר… אבל מי שאינו חושב את האני הפרטי למרכז, הוא ימצא תמיד טעם לחייו, ובפרט צעיר ארצישראלי שקבל על עצמו עבודת העם, עבודת הגאולה. אכן גאולתנו נגלית במידה זעומה, ובכל זאת הלא יש איזו גאולה, בכל זאת איזו קיבוץ – ואפילו אם הוא קטן – אוזר שארית כוחותיו ובונה את קנו ההרוס על אדמתו, על אדמת אבותיו, איך אפשר לעזוב פתאום את העמלים ולהשתחרר על ידי המות?
אם אנה קרנינה מאבדת את עצמה זהו עוד מובן. הן חייה שלה וכל הסביבה שלה מות הם. חיים של חמסנות, של בטלה, חיים של זוהמה. נוח להם ולעולם שיפרדו ולא ישחיתו את השאר בצחנת־רקבונם. אבל צעיר או צעירה שעובדים בארץ־ישראל עבודה כשרה, למה ימאסו הם בחייהם, ואפילו אם הם קשים מאוד?
עוד שיבוש אחד יש בדעת המאבד עצמו לדעת, שהוא חושב שהחיים שלו הם רכושו הפרטי, ואין למי שהוא לחוות דעה אם לשמור עליו או להפקירו. הדבר הוא לגמרי לא כך, לכל אדם קשורים בנימים נפשיים הרבה נפשות שמחוץ לו. נפשות הוריו שסבלו הרבה צער עד שגדלוהו, נפשות קרוביו ואוהביו וגם נפש העם כולו, שקיומו תלוי בקיום הדור הצעיר. וכשהלה מאבד עצמו לדעת הרי הוא כורת ביד אכזריה את כל הנימים הדקים האלה המקשרים אותו אל הוריו, אל משפחתו, אל עמו; הוא פוצע פצע עמוק ונורא בהרבה לבבות. הכי יש דבר אי מוסרי יותר גדול מזה?
יש שמאבדים עצמם לדעת מפני שבושי היצר המיני. כשיצר המין נעשה למרכז החיים, הריהו גורם ליסורים גדולים, עד לידי איבוד עצמו לדעת.
ביחוד קשה הוא המצב עכשיו, בשעה שאנו עומדים על סף שחרור האשה, והיחסים בין שני המינים נעשו יותר חפשיים ממה שהיו בדורות הקודמים, ועוד לא נמצא הריגוליאטור שישמור על שיווי המשקל, שלא תתפרץ התאוה ותעשה שמות.
ולפיכך חייבים הצעיר והצעירה להתרגל יותר בחשבון הנפש. כל צעיר שיש רגש אדם בקרבו חייב להזהר בדבר הזה שלא ישפיל את כבוד האדם שבו וכבוד האדם שבאשה. צריכים לדעת מראש, שפתרון לא נכון של הפרובלימה הזאת יכול להביא לידי אסונות נוראים. אל נא ימשכו לבות הצעירים אחרי נביאי הזימה! ואל יאבדו צעירינו את נפשם ונפש אחרים. חשבון הנפש! ויראו כי עוד לא פס תוכן החיים. כי עוד יש דברים חשובים אשר בשבילם כדאי לחיות.
איבוד עצמו לדעת נעשה מתוך רצון כביר, רצון יוצא מהכלל. ישתמש נא האדם ברצונו הכביר לחיים ולא למות.
קונטרס, אייר תרפ״ג
"אל דרך הגויים אל תלמדו"
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
ירמיהו י. ב.
נזדמן לי לקרוא ידיעה רשמית מהדפרטמנט לבריאות העם בארצות הברית בסוף שנת 1919, שבסך־הכל נהרגו מהפועלים בעת עבודתם בשנה אחת עשרים ושלושה אלפים ונפצעו שלושה מיליונים!
לא ב“מלחמת־מצור” של עם בעם, ממלכה בממלכה, אלא מתוך העבודה סתם באיזה בית־חרושת מתוקן ומשוכלל, נאבדו מהאנושיות באמריקה בלבד נפשות במספר מבהיל שכזה.
“בחסד רק עניים מתים”, אומר המשל העממי. בשביל עניים לא כדאי להרעיש עולמות, לא כדאי אפילו להוציא איזה פרוטות למנוע בעד המשחית, להגן מפני הסכנה.
כך הוא המנהג אצל הגויים.
אמריקה היא ארץ חפשית. חופש גמור ניתן שם לעובד לשבר את רגליו, את ראשו ואפילו להכניס כדור אל לבו.
אבל אנו… אנו בני ישראל הלאומיים, הציוניים, הדואגים לקיום העם, – השומרים אנו על המסורת, שהמקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא?
הנה צעירים מאבדים את עצמם לדעת. מי מתבונן בהופעה הנוראה הזאת? מי מבקש עצה במה לעצור בעד הרעה?
הנה חוסר עבודה. האם הלאומיים, הציונים, הדואגים בעד קיום העם, ההם מצמצמים הם את עצמם כדי לתת אפשרות לעובד היהודי שיעבוד ויתקיים ולא יבוא לידי יאוש ולידי אבוד עצמו לדעת?
לפני אלפים שנה היתה מחלוקת בין ר׳ עקיבא ובין בן פטורי: שנים שהיו מהלכין בדרך ובידו של אחד קיתון של מים. אם ישתו שניהם – שניהם מתים ואם אחד ישתה – ימות השני. בן פטורי אומר: ישתו שניהם ואל יראה אחד במיתתו של חברו, ור׳ עקיבא אומר: חייך קודמין לחיי חברך.
ומה היו החכמים הקדמונים האלה אומרים על דבר המאושרים בבני דורנו, שבשעה שמסביב להם רבים גועים ברעב, הם זוללים וסובאים יותר ממה שהאדם צריך ויש להם מוכן לא רק די להתפרנס בעצמם מאה ועשרים שנה, אלא גם להוריש לבניהם ולבני בניהם? ועוד יש להם החוצפה להתהלל במידת לאומיות, ציונות, בשעה שדואגים באמת לעצמם ורק לעצמם.
*
קשה לי להטיף מוסר לאחי הצעירים העובדים ביסורים וברעב. הן אנכי אוכל ג׳ פעמים ביום, וגם דירה יש לי. ואיך אפתח פי להוכיח את אלה המשיגים בקושי פתקה לארוחת צהרים ומתגלגלים בלילות על פני השדה?…
ואף על פי כן, חביבים, אין להתיאש! בני עם קשה־עורף אנחנו! נראה את קשיות ערפנו בשביל להגיע אל המטרה הנשגבה שהצגנו לעצמנו בבואנו לארץ־ישראל. ההסתדרות שלנו החזקה, הנאמנה, סוף סוף תעבירנו בשלום את כל הכֵּפים והסלעים ותביאנו אל החוף המקווה.
החזיקו חברים איש ביד אחיו וצעדו קדימה.
קונטרס אייר, תרפ״ג
על הפירודים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
ראשית החורבן היתה מפני שאנשים פרטיים מישראל – הורקנוס ואריסתובל – שכל אחד מהם חשב בודאי שעמו הצדק וחברו הרשע, מבלי יכולת להתפשר, קראו לפומפיוס הרומאי שהוא יהיה הדיין להצדיק הצדיק ולהרשיע הרשע.
והוא הכריע: את שניהם שלח לעזאזל, ואת ידו הכבדה שם על יהודה להחריבה.
והדבר הזה נשנה, הולך ונשנה בתקופה הארוכה של חורבננו, מאז ועד היום הזה…
הפועלים היהודים אמנם יכולים להשתוות ביניהם. הפועלים המזרחים אינם רוצים להתאחד עם שאר אחיהם העובדים גם בדבר שהם כולם מעונינים לכאורה יחד במידה שוה, למרות שכלל גדול הוא “אין בודקין למזונות”, ובפרט אחרי שכולם באים לשם תכלית אידיאלית לבנות את הארץ בזעת אפם. ואף על פי כן השטן מרקד: הפועל המזרחי עושה לו הסתדרות מיוחדת. לא רק לעניני־הדת. אלא גם לעסקי קבלנות. ואם יש בקהל העובדים שאינם מהסתדרות המזרחי רעבים ומחוסרי עבודה – הלא הם אנשי הפקר, מסוג “מורידין ולא מעלין”, ומכל שכן שאין נזקקים להם לזונם ברעב.
והצד השני, הפועלים של הסתדרות העוברים הכללית, טוען: יהודים אנו כמוכם, פועלים אנו כמוכם, ובשביל הגנת העובד והצלחת העבודה, אי אפשר שאתם, הפועלים המזרחיים, תבנו לכם במה לעצמכם ושלא תשתתפו בצער כלל העובדים, ותבואו עוד להתחרות בנו ולהכרית את הפרוסה הדלה מפינו.
ובכן אלה אומרים שזהו עסק פרטי שלנו ואין לאחרים להתערב בזה, ואלה אומרים הרי זה כאותו שקודח חור בספינה ואומר: הלא במקומי אני קודח ואין לאחרים להתערב בזה (מדרש). זה עומד על דעתו וזה עומד על דעתו, והמריבה אינו פוסקת. ומה עושים דַבָּרינו? שולחים אחרי גויים, והם מאהבתם לישראל, מכים ופוצעים את כולם, מבלי הבדל בין צדיק לרשע, זכר לחורבן.
יהודים רָבים ומתקוטטים, וגויים מכים ופוצעים.
פועלי המזרחי! אתם באים לבנות את ארץ־ישראל ברוח הדת. עפר אני תחת כפות רגליכם!… בכל ישותי אני מרגיש שבלי רוח התורה שלנו, שיסודה הוא “ואהבת לרעך כמוך”, בלי אהבה ואחוה אמתית, הנובעת מעומק הלב העברי, ארץ ישראל לא תבנה. והאהבה והאחוה הזאת מוכרחת להתפשט לא רק על כתה זו או על כתה אחרת אלא ראשית כל על עם ישראל כולו, וגם על כל העמים, אפילו עובדי עבודה זרה. ואם במידת האהבה, מוכרחים אנו מפני טעמים שאינם תלויים בנו, להצטמצם בהיקף של עם ישראל בלבד, אבל משנאה צריכים אנו להתרחק אפילו במה שנוגע לעם אחר. זהו היסוד של תורתנו. ומי שאינו שם על לבו את יסוד התורה עליו נאמר: “וי למאן דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד”. מה יועילו כל דקדוקי המצות אם העיקר חסר מן הלב? ואיך אפשר שארצנו תבָּנה אם כל אחד ישים לב רק להפרט שלו, לפרט היחיד או לפרט הכתה?
ובכלל איך אפשר לפועל כשר, העובד עבודה בשדה, בזעה, בעמל, בתמצית דמו, איך אפשר שהוא, הפועל, יהיה רחוק מחברו, שגורל אחד לשניהם? ואל מי יהיה קרוב? אל השבֵעים השאננים? כלל גדול הוא: הרעב אינו חבר לשבֵעַ. לא מפני שהשבע רע הוא מטבעו, אלא מפני שהשובע אינו יכול להרגיש בצער הרעב. הוא אינו יכול להבין את כל הקושי שיש בחיי העובד, ביחוד בזמן הזה, שהוא נמצא בשפל המדרגה וניתן למרמס לכל רגל מעַול וחומס. והנה אתם, הפועלים המזרחיים, מתרחקים מאחיכם שגורלם גורלכם, מפני שנראה שכך יותר נוח לכם. אבל זוהי טעות גמורה, ואני בטוח כי מהרה תעמדו על טעותכם. ואם היום אתם קרובים למלכות – מי יודע מה ילד יום? ואם גם לאורך ימים תתגברו – וכי יש בזה משום אידיאליות דתית אם היא מוגנה ע״י מקלות שוטרים? ומה תרויחו בזה? עולם הזה? בזה כבר קדמוכם אחרים, והם לא יתנו לכם להציג כף רגלכם על ספו. ועולם הבא? אותו אי אפשר לנחול אפילו בכוח המשטרה המעולה.
אם לדת אתם חרדים, השתדלו לאַהֵב אותה על ידי מעשים יפים, ע״י העמקת רגש האחוה והרחמים והשתתפות איש בצער רעהו. הרבו אור תורה במעשים טובים, ובזה תקדשו את שם הדת ואת שם ארץ־ישראל, שהקב״ה זיכה אתכם להשתתף בבנינה.
ברוסיה היתה חבורה Социалисти союза русского народа.
בודאי ששמה יעורר גועל נפש לכל יודעי דרכיה. יסודה היתה שנאה וקנאה והשתמשות בנַגַייקות של הקוזקים.
אנו בדרכיהם לא נלך.
אהבה, אחוה, שלום ורחמים אלה – הם היסודות שעליהם נבנה את בנין ארצנו, יסודות הסוציאליות שלנו.
ורק בזה נקים את ההריסות, נרפא את החורבן.
קונטרס, ד׳ אב, תרפ״ג
בעל המלאכה והשוליא
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
היו מלפנים ימים טובים.
מי שמזלו גרם לו להתפרנס מיגיע כפיו מאיזו מלאכה שהיא, היה אביו העני או אפטרופסו (אם היה יתום) מוסרו לבעל מלאכה להתלמד שלוש שנים. החניך הילד (או השוליא) היה עובד תחילה כשתי שנים אצל בעל המלאכה כל עבודות הבית, לנענע את העריסה של הבן או הבת הקטנה של אדוניו, ולנקות את הזוהמה ולשפשף ולהדיח את הקדרות ואת הקערות, וביחד עם זה למלא כל מיני שליחות, ובעד כל עבודתו הרבה והקשה מהבוקר עד שעה מאוחרת בלילה היה מקבל פרוסת לחם יבשה עם מרק קלוש ומכות – מכות רבות מאוד…
וככלות שנות לימודו, שלוש שנים של קטורגה, היה נחשב כבר לעוזר. עוזר לאדוניו במלאכה, ומקבל פרוטות אחדות בכל שבוע. כמובן ללמוד כראוי את המלאכה אי אפשר היה. ראשית, האדון בעל המלאכה לא ידע למסור את מעט הידיעות שרכש לו בהרבה שנות נסיון, ושנית – וכי שוטה הוא בעל המלאכה שימהר להקים לו חבר מתחרה ומקפח פרנסתו? אין לו פנאי? יסבול גם הוא, שוליא זה, כל מחלה וכל פגע עד שידע לעבוד כמוני… וכי לי עלה הדבר הזה בנקל? ידע גם הוא ויטעם מה שטעמתי אני…
והנה העוזר לומד עוד איזה שנים בתור עוזר, לפעמים הוא נשאר במדריגה זו עד סוף ימיו, מוסיף לעבוד עבודתו הקשה תחת רשות אחרים ולעמידה ברשות עצמו לא יגיע לעולם. אבל אם חרוץ הוא באופן יוצא מן הכלל, אז יעלה בעצמו למדרגת בעל מלאכה – “בעל הבית” כביכול, ואז הוא מקבל חניכים – שוליות, והוא מחלק להם מכות ופרוסות לחם יבשות…
כך היה הסדר הנהוג אצל בעלי מלאכה במשך דורות, ואיש לא פקפק בישרות הסדר הזה ובתועלתו הגשמית והמוסרית…
ומי יודע, אולי גם עכשיו עוד נוהגים כך בקצת קהלות קדושות, ששם המסורת נשמרת בכל תקפה והמנהגים קבועים ואינם זזים כפירמידי מצרים.
ומה היה גורלו של בעל המלאכה עצמו? גורלו היה גורל בעל מלאכה, גורל מיוחד. אין מה לדבר שהעשירים ותופשי התורה ביזו אותו, אלא אפילו המלמדים הלא־יוצלחים ג״כ היו מתגאים על בעלי־המלאכה. וכי סנדלר אני? היה אומר גם “בעל הבית” העני המתפרנס מתוהו ובוהו, שאין לו בית כלל, והוא זקוק מאוד לסנדלר מפני שנעליו קרועות, אעפי״כ הוא מבזה בלבו את בעל המלאכה.
והנה זמירות חדשות נשמעו: זכות העבודה צריכה להיות לכל בני אדם. העבודה היא לא רק חובה, אלא גם זכות, מפני שרק בעבודה מתעלה האדם ומתגלה מעלת אנושיותו. ולא רק בעל המלאכה, אלא גם השוליא, מכיון שהוא נכנס בקהל העובדים צריך להזהר בכבודו, כבוד האדם, לא להכותו ולא לחרפו ולגדפו ולא להעבידו בפרך כבהמת משא. ולא לבד לשוליא כי אם ל“יחף”, זה שאין לו מקצוע קבוע בעבודה, אלא פעם עובד בגן ופעם סולל כביש, גם הוא זכות העבודה לו ומעלת אדם ככל העובדים.
והנה באו ימים שהעובדים מתאחדים יחד להגן על זכות העבודה שלהם, על מעלת אנושיותם וכל אחד משתתף בצערו של חברו ומחלק עמו את פרוסתו…
כך משמיעות הצפרים החדשות זמירות חדשות!
וכי על זה לא תאבל הארץ ולא יזדעזעו לא רק העשירים ובעלי הבתים, אלא גם בעלי המלאכה ועובדיהם? מה זה, וכי העולם הפקר? אנחנו סבלנו כל כך הרבה מכות ורדיפות עד שנעשינו קצת דומים לבני אדם, והנה הם באים ודורשים להיות כאחד מאתנו.
אַ קְרֵיינְק! הָיֹה לא תהיה! את המשטרה נקומם, את אחינו הערבים, דם ישָפך ואנו לא נעמוד עמהם בשורה אחת…
והצפרים החדשות, מזמרות להן את שירתן ויש ששירתן נכנסת לאוזן וגם עד הלב מגיעה… אין מפלט!
קונטרס, טבת תרפ"ד
העובדים ובעלי הרכוש
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
(לכ"א סיון, בשנה השניה לפטירת זאב ברזלי)
ישנם בינינו סוציאליסטים (בודאי במספר מועט), החושבים שאין בין בעלי הרכוש המנצלים ובין העובדים המנוצלים, אלא שהמנצלים רוצים עד כמה שאפשר לתת לעובד פחות ולקבל ממנו עבודה עד כמה שאפשר יותר, והעובד המנוצל רוצה להפך: לתת עד כמה שאפשר פחות ולקבל שכר עד כמה שאפשר יותר.
רק בזה נבדלו שני המעמדות זה מזה ולא יותר. ולפיכך אין לו לעובד, ולא צריך שתהיה לו, מטרה אחרת אלא להיטיב את מצבו הכלכלי, ולא שום שייכות למטרות אחרות ולטובת הכלל…
אכן, אם דברים שכאלה נשמעים מפי “בעלי נכסי דלא ניידי”, זה מובן וטבעי. “בעל נכסי דלא ניידי” רואה בהתחרות חפשית זו לא רק זכות משפטית, אלא גם התגשמות של אידיאל החרות: יתפוש כל אחד בגרונו של חברו, וכל דאלים גבר – “עלמא דחירו!”
אבל כשאנו שומעים דברים שכאלה יוצאים מפי סוציאליסט כביכול, הם פשוט מעליבים. הם משפילים את ערך הסוציאליזם, שהוא אידיאל אנושי, ומעמידים אותו בשורה אחת עם הפרינציפ של “בעל נכסי דלא ניידי”, שגם הוא חושב לעיקר העיקרים הטבת מצבו הכלכלי.
למי שיש עינים פקוחות ולב לא מטומטם הוא רואה בשאיפת העובד בכלל וביחוד העובד העברי בארץ־ישראל לא רק הרצון להיטיב את המצב הכלכלי של העובד – אכן, גם זה דבר חשוב, כמו שנאמר להלן – אלא הרמת קרן העבודה, הרמת הערך האנושי שבעבודה. כל אדם חייב לעבוד עבודה כשרה ויוצרת. ומי שאינו ניזון מעמלו הכשר, הריהו טפיל ואינו אדם כלל. הרי שעצם העבודה הכשרה היוצרת כשהיא לעצמה ערכה גדול מאוד וחובה אנושית שאסור לזלזל בה ולהעריך אותה בפּרוטות, שרגילים לקבל בעדה בשוק. כתיבת־התורה משתלמת בפשיטי דספרא, אבל התורה בעצמה חשובה לאין ערוך מכל הזוזים שמשלמים בעד כתיבתה.
תקות העובד היא, שכל האנושיות – וביחוד עם ישראל – יהיה כולו לעם עובד. “ועמך ישראל כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ”. הטפילים המתפרנסים מעמל אחרים יסופו מעצמם, כי כל אחד יחשב לבושה ולחרפה אם אינו עובד עבודה כשרה. זוהי תקותנו ולזה אנו שואפים.
ובהתאחדות הפועלים אני רואה לא רק התאחדות לשם מלחמה בעושקי שכר העובד – אף־על־פי שבלי זה, כמובן, אי אפשר – אלא התאחדות של אחוה, של חסד ורחמים, של עזרה הדדית. זוהי לא התאחדות צבאית בשביל הנפת חרב, לא התאחדות של “בעלי נכסי דלא ניידי” וכל מיני טרוסטים, אלא התאחדות של אהבה ורחמים – אידיאל אנושי טהור ומרומם את הנפש.
וביחוד גדולה ורוממה היא העבודה של העובד העברי בארץ־ישראל. כאן, מלבד אלה הרעיונות המשובחים שאצורים בתוך חובת העבודה הכשרה, היוצרת, יש עוד אידיאל גדול של תחית עם תרבותי עתיק על אדמת אבותיו.
הבוגדים שלנו, היבסקציה שברוסיה, מלעיגים עלינו. הם, האוחזים בכנף בגדו של הפרולטריון הרוסי שהממשלה בידו, חושבים שמותר להם לעַפֵּר בעפר נגד כל אלה שיש להם צרכים רוחניים, ושכל זמן שהצרכים הרוחניים אינם מתמלאים, אינם יכולים להסתפק כמוהם בּפַּיוֹק (מנה) שהם מקבלים בעד עבודתם היפה – להעליל על הציונים. אולם העובד העברי בארץ־ישראל לא יחת מהמלעיגים עליו. לבו לב טהור ונאמן. הוא מכיר בעומק נפשו שהוא בן לעמו ונכון למסור את נפשו בעד תחיתו. והוא יבוז בשאט נפש לכל אלה שיבואו להוריד את ערך האידיאל הזה לבקשת הטבה חומרית.
אמנם הטבת המצב הכלכלי של העובד הוא גם כן דבר גדול וחשוב מאוד. אינה דומה הטבת מצבו הכלכלי של העשיר שאינו מסתפק בריוח של חמש לירות ליום ומבקש עשר לירות ולא איכפת לו אם יקבלן מזיעת העובד ומדמו. הטבת מצבו הכלכלי של העובד היא שאיפה לא לחיי מותרות, אלא לחיים אנושיים, שיהיה בו כוח לעבוד ושלא ירד למדרגת בהמה שאין לה בעולמה אלא מעט המספוא שבאבוס ועבודת פרך כל הימים.
כן, הטבת המצב הכלכלי היא חשובה מאוד, אבל לא זהו העיקר.
למופת יכולים לשמש לנו חיי זאב ברזלי ז״ל. כלל לא לשם הטבת מצבו הכלכלי הוא בא לארץ־ישראל, אלא לעבוד בחומר ובלבנים. הוא היה בן עשירים מפונק, חכם ומפותח ויודע היטב להבחין בין טוב לרע. אבל בו היתה רוח יתירה ולב עברי. הוא ידע שצריך סוף סוף להפוך את עם ישראל העוסק בגולה בסחרנות לעם עובד בארצו. הוא בקש להרים את קרן העבודה, את קרן עם ישראל, את קרן תרבות ישראל, ועלה לארץ־ישראל לעשות חובתו במסירות נפש ממש, מבלי לחשוב חשבונות הפרוטה.
וכך עושים ויעשו כל אלה הבנים הנאמנים ־־ הסוציאליסטים שיש אלהים בלבם ונפש יהודית.
קונטרס, סיון, תרפ"ד
בעלי המלאכה והסתדרות העובדים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בעלי המלאכה שלנו אוזרים חיל: רוצים הם דבר קטן – להרוס את הסתדרות העובדים בארץ־ישראל. כשרק תהרס ההסתדרות של העובדים אז מהרה, כמו במטה קסם, תצמח קרן ישועה, הארץ תבָנה מאליה והכל על מקומו יבוא בשלום.
נראה נא אם כך הוא הדבר.
אינני רוצה חלילה לזלזל בכבוד בעל המלאכה בכלל ובעל־מלאכה בארץ־ישראל בפרט. לבי רוחש כבוד לזקן בעל המלאכה, שבא לארץ ישראל ונעשה לבנאי וסלל הדרך לפני רבים שיהפכו לאומנים. וכן עוד רבים מחבריו. אבל חוג פעולתם בהכרח היה מצומצם ונוטה לטיפוס של בעל מסחר זעיר, שגם בו אפשר למצוא כמה מדות משובחות, אבל סוף סוף אי אפשר לו להתרומם לידי השקפה לאומית כללית ולהציג לנגד עיניו תכלית עליונה של הרמת קרן העבודה בכלל. כידוע בעיני “בעלי נכסי דלא ניידי” המלאכה בזויה, כמו שהיתה בדורות הקדמונים, ובשום אופן לא יחנך את בניו במלאכה. ובכל השתדלותו של בעל־המלאכה להיות “לייטען גלייך”, להתלבש כמו שנאה ל“בעל־הבית” ולשבת במזרח בבית הכנסת שבנה לעצמו וכדומה – מצבו ירוד ושפל. אין כוח להתרומם.
ואפסות הכוח באה מפני שבעל־המלאכה, כמו הסוחר הזעיר, על פי טבעו מתכון רק להיטיב מצבו הפרטי, הסוחר הזעיר שואף להיות בעל נכסי דלא ניידי, ובעל המלאכה – להיות בעל בית־חרושת. ולמרות השתדלותם להתחבר יחד למלחמה נגד ההסתדרות בודדים הם, כל אחד לבדו… כך הוא טבע הדבר.
והנה בא מחנה הצעירים החלוצים ושינו את סדרי בראשית. הם באו לכתחילה לארץ־ישראל לא לשם תועלתם הפרטית, אינם שואפים להיות בנקאים ולא בעלי בתי חרושת, אלא להפוך את עם ישראל לעם עובד בארצו ההיסטורית. והצעירים הללו ראו שאי אפשר להשיג את המטרה הזאת בלי מסירת נפש ובלי הסתדרות מוצקה, שכל הרוחות לא יזיזוה ממקומה. ובראש ההסתדרות עמדו אנשים בעלי השכלה עברית ועולמית גבוהה ורחבה. הם לקחו את כל הטורח הגדול הזה של הנהלת ההסתדרות על שכמם, גם כן לא לשם קבלת פרס – הדרגה של שכר העובד בהסתדרות הפועלים ידועה למדי. – והנה צצו וקמו מוסדות עובדים חשובים מאוד, שבעלי המלאכה והסוחרים הזעירים לא ראום גם בחלומם: קופת הפועלים א״י, בנק הפועלים, המשביר, קופת חולים, ועדת תרבות, והנה – גם בית־ספר לילדי העובדים (שבודאי גם הוא לא יהיה יחידי) ועוד כמה וכמה דברים שאין לפורטם כאן. והם שהרימו את מעלת העבודה עד שגם הרכושנים האמתיים הכירו שזהו כוח לא רק חמרי, אלא גם כוח אינטלקטואלי גדול, שיכול להיות למעוז ולמשגב לעמם. יחס הבוז לעבודה חדל לגמרי וישנם כבר הרבה שהוגים לה כבוד. וזה עשו הצעירים החלוצים שמרימים לא רק שכר העבודה, אלא גם את ערך העבודה כשהיא לעצמה בתור יסוד מוסרי גדול.
קונטרס, אב, תרפ״ד
הסתדרות הנוער העובד
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
לפני מונחת פתקה כחולה, שעליה נדפסו הדברים האלה: “עובדים צעירים! הספחו לשורת הנוער העובד העברי שעל יד ההסתדרות הכללית של העובדים העברים ויחד נלחם את מלחמתנו במנצלים”.
הנוער העובד קורא את חבריו למלחמה.
אגיד את האמת: לא כך תארתי לי מלפנים סדרי חיינו בארץ־ישראל. לא חשבתי שכאן יחלק העם למעמדים ושתצטרך להיות הסתדרות חזקה של העובדים העברים וביחוד הסתדרות הנוער העובד…
לא פיללתי…
חשבתי: לארץ־ישראל הלא עולים אלה שחיבת ציון שוכנת בלבם, חיבת ציון ממש, לא בתור פרַזה נבובה ולא בשביל כבוד גבאות, אלא לבנות את העם ואת הארץ. מי יקדיש לזה כספו ומי שריריו, וביחד יחיו את הנשמות, יקימו את הנהרסות. מטרה אחת ומשאת נפש אחת לכולם. ומובן מאליו שאלה שיש אמצעים בידם ידאגו בשביל העובד שמקדיש את שריריו לבנין הארץ, שלא יתנונה מחוסר מזון, מחוסר דירה, מחוסר תנאים היגיניים. הלא יודע הוא בעל האמצעים הכספיים, שההמון העובד הוא רכוש הלאום (מלבד מה שהוא אדם ואח עברי), וצריך לשמור עליו ולא לזלזל בו כאותם השרלטנים המבזבזים את רכושם עד שיצטרכו לבריות…
והנה אני רואה שלארץ־ישראל באים יהודים, אולי גם חובבי ציון, אלא שחיבת ציון שלהם היא ממין גרוע מאד. הם חושבים שדי בשבילם אם הם עלו לארץ־ישראל והתישבו בה. בזה קיימו כבר את הכל. וכשהם יושבים בארץ־ישראל מותר להם לנצל את העובד העברי, להשפיל את כבודו ולבזבז את האינבנטר החי הלאומי (סלחו בעד גסות הביטוי, רוצה אני שיבינו אותי) בזבוז שַרְלַטַנִי…
והעובדים מוכרחים להסתדר ודוקא בהסתדרות חזקה לעמוד על נפשם, כמו שנוהגים בגולה. כי במקום שיש דררא דממונא שם פוסקת חיבת־ציון; מפני הריאליות של הפרוטה מתנדפת הרוחניות כליל…
שמא תאמר מבינים זאת המעולים שבחובבי ציון שלנו ונותנים הם לכל הפחות תוקף להסתדרות העובדים שמגינה על עצמה, את ההסתדרות שבפרוטותיה האחרונות הקימו מוסדות גרנדיוזיים, שהציונים בעלי הרכוש לא חלמו עליהם מעודם, חושב אתה שהם שמחים על הצלחת ההסתדרות של הפועלים שהראו כבר כוחם בבנין הארץ… חלילה! הטמטום גדול כל כך עד שרואים בהסתדרות העובדים רק רעה רבה (כנגד מי?), מהרסים ומחבלים, שצריך להלחם נגדם ולבטל את הסתדרותם… ואז… אז הכל יבוא על מקומו בשלום. מי שירצה יפשוט ידו ויבזבז את האינבנטר החי הלאומי ויעשה אותו כעפרא דארעא. ולא יהיה נודד כנף ופוצה פה…
וכשועד הקהלה צריך לבנות בית אינו רוצה למסור את הבנין בקבלנות להסתדרות העובדים, שמא בזה יחלק כבוד להסתדרות. וזה אסור לחלוטין. צריך לתת את העבודה לפועלים מסכנים ומטומטמים, שאינם יודעים מה זה ארגון ולמה צריך ארגון, הועד יהיה למופת לאחרים לזלזל בכבוד הסתדרות העובדים ולמנוע מהתקשר עמו בחוזה.
וזה עושה לא מאן דהוא, אלא חובב ציון ותיק, ובודאי בגולה ידע להוקיר את העברי העובד בארץ־ישראל, ובודאי שרצה בטובתו, אלא אוירא דארץ־ישראל כל כך החכים אותו עד שאבד ההגיון הבריא, ונוסף גם הוא על שונאי הסתדרות העובדים.
והנה הנוער העובד גם הוא צריך להסתדר, גם הוא צריך להלחם. עוד טל הילדות על עיניו. והוא כבר טעם את טעם העבדות, טעם הסבל הנורא להיות מנוצל; הוא עובד שתים־עשרה שעה ביום, ניזון בפרורים, שומע חרפות ואין לו פנאי לשאוף רוח, להשתלם. נגדרו בעדו מסלות החיים ואין לו דרך אחרת אלא להלחם…
והלב כואב מאד על הדבר הזה. לא הייתי רוצה שהנער העברי באביב ילדותו יהיה כבר מלא ארס של שנאה למי שהוא. חשבתי שכאן בארץ־ישראל יהיה הנוער העובד נשוא על כפים. הן הוא תקות העתיד שלנו, הן רק בו תבטח האומה, כי יכיר את מעלת ארץ־ישראל ועם־ישראל, ושהוא גם יראה בנחמת ציון. ופתאום גם הוא מתכונן למלחמה… אי אפשר עוד לסבול. ותחת אהבה לבו מתמלא שנאה לעושקים. למנצלים…
אילו היו אחינו היושבים בארץ חובבי־ציון באמת לא היו נותנים לנוער העובד להיות משועבד ומדוכא תחת ידים גסות. הם היו מוצאים תחבולות להגן על הילד העובד. יש ויש אמצעים לזה אצל אנשים קולטוריים בעלי לב, ובפרט אצל חובבי־ציון. ואיך אפשר לחובב־ציון להיות אדיש לגורל הנוער העובד?
אבל הנה באה המציאות והרסה את האילוזיה שלי. העובדים מוכרחים להיות מאורגנים בהסתדרות אחת חזקה כברזל, והנוער העובד גם הוא מוכרח ללכת לעת עתה בדרך זו, כי אם הם לא ידאגו בשביל עצמם, אין מי שידאג בשבילם…
אבל האהבה מאין תמצא? ואיך אפשר לבנות משהו בלי אהבה? ומה יהיה גורל הנוער היקר העובד אם לא ידע, חלילה, בָּשְׂמֵי האהבה?
ואצל מי ימצאו את האהבה אם לא אצל חובבי־ציון?
איפה אתם, חובבי־ציון, איפה אתם ואיפה חיבתכם?
קונטרס, טבת תרפ״ה
הרכושנות
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
הרכושנות רעה לא רק מפני שהיא מנצלת, משעבדת, אלא ביחוד מפני שהיא גורמת לכל אחד ואחד שיתבדל, שיתרחק גם מאחיו הרכושני כמוהו. הוא שומע תמיד קול קורא באזניו: הזהר! מוקשים ומכשולים צפונים לך על כל צעד. פלוני עומד להתחרות עמך ואלמוני סתם מבקש להכשילך, קשה לו לראות שאתה עשיר כמוהו.
וזהו לא מפני שנפשו של הרכושני מקולקלת כשהיא לעצמה. “נשמה שנתת בי טהורה היא” – זוהי האמרה היפה שקבעו חכמינו בנוסח התפלה, – אלא שהרכושנות איננה נותנת ל“נשמה הטהורה”, לרגש היהודי והאנושי שבאדם להתפתח על פי דרכו. “האדם הוא מדיני מטבעו” והרכושנות מכריחה את האדם לבדידות, לפחד מעין הרע…
אנו לאומיים. כביכול, דואגים לאחדות לאומית, ובשביל זה אנו באים לארץ־ישראל. מקוים אנו שארץ האבות תקשר בזכרונות העבר הגדול שלה את אישי האומה, אבל איך אפשר שיהיה קשר של קיימא בשליטת הרכושנות? יותר קל שיתאחדו האירלנדים עם האנגלים מאשר יתאחדו רכושנים מבני עם אחד.
וזוהי הסבה שלמרות שקמו בינינו עוד לפני אלפי שנה נביאים שבדברות אש הכריזו על חובת המוסר הלאומי והאנושי, למרות שבני ישראל התחנכו על התורה הזאת והפכו בה בכל עת ובכל שעה, השחתת הפירוד ושנאת־האחים אינה פוסקת עד היום הזה.
מדת הרכושנות שרויה לאו דוקא באלה שיש להם בתים גדולים, כרמים ופרדסים, אוצרות זהב, אלא גם באלה שאין להם כלום, או כמעט כלום, כמו שאומר המשל הרוסי Стрец старца ненавидит (הקבצן שונא את חברו הקבצן). גם הוא, הקבצן, במדה ידועה רכושני: תרמיל יש לו והוא דואג שתרמילו יהיה מלא, והוא רואה בקבצן האחר מתחרה מסוכן. וסוד גלוי הוא, שגם אלה שדברי הנביאים שגורים תמיד על פיהם, גם חכמי־ישראל היראים והשלמים תמיד עומדים במלחמה זה כלפי זה. מוסר הנביאים והחכמים לחוד והפסיכולוגיה הרכושנית שבתוכם לחוד.
ומדה זו של רכושנות, שבתוכה טבענו בכל ימי גלותנו הארוכה ולא מצאנו ממנה מוצא, היא לופפת אותנו גם עכשיו. לא רק בוני בתים בתל־אביב ופרדסנים בפתח־תקוה, אלא גם בין העניים, העמלים, יושבי השכונות; אין לצערנו ביניהם אותה ההתאחדות הפנימית, האהבה של אחים באידיאה, של העזרה ההדדית היום־יומית (באקראי בודאי שישנה). זו שאנו מוצאים אצל הדוחובורים וכדומה, מפני שחייהם סודרו לא על בסיס הרכושנות לכתחילה.
וצריך אני ללכת עוד צעד. גם בקומונות שלנו אין עוד שלמות האידיאל של הנבואה. הקומונה כל זמן שהיא סגורה הרי היא קומונה רכושנית, הדואגת לקיבוץ שלה, אבל אין בה עדיין משום התאחדות לאומית ומכל שכן התאחדות אנושית…
עקירת הרכושנות מהלב, כמו היבלית, עם כל שרשיה האוכלים את כל הקרקע, – זה מה שדרוש לחלוצי ארץ־ישראל בראשונה, ואז יהיה מקום לרגש האדם־היהודי שבהם לצמוח ולפרוח.
קונטרס, אדר ב׳ תרפ״ה
ליום השנה של א. ד. גורדון
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
עוד שנה עברה מעת פטירתו של אהרון דוד גורדון – זו השנה השלישית.
לא בשביל להתאבל עליו באתי להזכירו הפעם, אלא להפך: נעים מאד לדבר על אהרון דוד גורדון, היחיד והמיוחד שבקהל העובדים. בשעה שאתה מדבר על אדם שכמותו, הנך מרגיש שבמדה ידועה הנך מתקרב אליו ומה נעימה קרבת טהור־נפש שכזה!
לא לחנם היו זקני החסידים אוהבים להשתעשע בספורי מעשיות של הצדיקים והחסידים שהלכו לעולמם. גם לא להתאבל היתה כונתם. המגיד ממזריטש כתב בצואתו מפורש שביום הפטירה שלו לא יתאבלו, אלא יעשו סעודה. רצה הצדיק הזה שהחסידים בזכרונם ישמחו על שהם מתקרבים אל נשמת הצדיק, שהיא מעוז ומשגב לכל הדבקים אליו, כל חד לפום שיעורא דיליה.
ומעלתו החסידית של אהרון דוד גורדון היתה השמחה שהיתה שרויה בו. למרות כל היסורים והמכאובים, פגעי משפחתו ופגעי חבריו בעבודה – השמחה לא פסקה ממנו.
וזו לא היתה שמחה של אופטימיסטן גרידא, שהעתיד המזהיר משחק לפניו ושאליו הוא מכון את צעדיו בדרך המלאה חתחתים, לא זו בלבד היתה שמחתו. אלא הוא היה שמח גם בהווה. הוא ראה בו כל כך הרבה ניצוצות של אושר, עד שגם בשבילו בלבד היה כדאי לסבול, כי במה נחשבו כל היסורים נגד האושר הגדול שלנגד עיניו עכשיו.
הוא אהב את ארץ־ישראל לא בתור ארץ מולדת סתם, אלא בתור ארץ הספוגה אור עליון של הנבואה, ארץ האבות, הנביאים והחכמים, גדולי הדעה וגדולי המעשה. והוא הרגיש בכל עת ובכל רגע שהוא בארץ־ישראל. הרעיון הזה די היה בשבילו למלא את לבו תמיד שמחה אין קץ.
ויחד עם זה העבודה היוצרת היתה לו לאידיאל נשגב, אידיאל מוסרי, שמשמח תמיד את הלב. כל מעשה, כל תנועה שהוא עושה הוא מפרה בה ויוצר. האדמה היקרה, העזובה, הנשמה מטוהרת בעבודתו מהיבלית האוכלת אותה, והנה היא עדורה במעדר, נטועה עצים, זרועה ירקות, ואהרן דוד מרגיש כי גם הוא מטוהר מכל מיני הגלות, מכל הפסולת של ההשחתה העירונית, והוא מתעלה ומתקדש.
והוא היה גם גדול באינטלגנטיותו. הוא איש הספר, יהודי עמקן וקולט פניני מחשבה מספרות עמו וגם מהספרויות העולמיות: מ“חובות הלבבות” ומטאגורה, מהרמב״ם ומטולסטוי, מר׳ יהודה הלוי ומגיתה – מכל המקורות ידע לספוג מה ששייך לשורש נשמתו.
ומי שיש לו רכוש רב שכזה איך לא יהיה תמיד שמח וטוב לב?
זוהי שמחה של מצוה, מעין עדנים שאינו פוסק.
ואנו, הדלים והאביונים, מזכירים את שמו של אהרן דוד גורדון ושמחים, שאנו דבקים בו דבקות כל שהיא, שאם גם אין אצלנו העושר הגדול שבו חוננה נשמתו הברוכה, אבל אנחנו אוהבים אותו, מוקירים אותו ואנו מרגישים כי אהבה זו היא גם כן סגולה יקרה ומשמחת את הלב; משמחת עד לידי דמעות…
אהרן דוד גורדון היה אומר: “מי שמוסר את נפשו הלא גם הוא נותן מה שהוא (עפעס – בלשונו הלועזית)”. ואני מוסיף: מי שאוהב את אהרן דוד גורדון נוחל גם כן משהו…
והמשהו הזה מי יודע ערכו!
קונטרס, תרפ״ה
תביעת עבודה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
דבר שלא נשמע כמוהו בעולם נעשה עכשיו בארצנו, צעירות עבריות מבקשות לעבוד בחצץ. משתדלות בכל מיני השתדלויות, מקבלות הבטחות, וסוף סוף העבודה נמסרה (או עומדת להמסר) לערבים, בשעה שהצעירות גועות ממש מרעב.
הצעירות, כשלושים נפש, ישבו על הקרונות ולא נתנו לפרק את החצץ. הוזמנו שוטרים עם שוטיהם לגרשן בחזקה, אבל כנראה אין יד השוטרים מלומדה להכות בצעירות רעבות… ועדיין הדבר לא נגמר.
הצעירות דורשות זכות של עבודה, עבודח כשרה, עבודה גופנית קשה, והמעט שהקהל אינו משתדל למלא את דרישתן הצודקת הזאת, אלא עוד מאיים עליה בשוטים!…
לצעירות בשאר הארצות אם אין להן עבודה יש להן “דודות” המספיקות כל צרכיהן…
ומי שאינו רוצה שהארץ הקדושה תהפך לארץ קדשות, עליו לא לשתוק בדבר הזה. צריך לתת לנערות אלה עבודה כשרה. ואם דרוש בשביל זה קצת התאמצות, אסור למנוע מזה. צעירותינו צריכות לחיות, ולחיות בכבוד. וארורה היד שתפגע בצעירה הנלחמת בעד זכות העבודה הכשרה! וארורים יהיו כל אלה שיש בידם למחות ולא ימחו!
“דבר” תרפ״ה.
לעזרת העלייה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
על דבר החובה הקדושה המוטלת על כל אחד מישראל, היושב בארץ־ישראל, לדאוג לאחיו העולים – אין לדבר הרבה. כל אחד מאתנו יודע ומכיר כמה תלאות, פרפורי נפש, תעיות, סובל העולה לארץ־ישראל אפילו כשהוא בא עם סכומים מסויימים, ומכל שכן ההמון הגדול המשולל כל אמצעים, אבל אמצעי אחד גדול יש בו בנפשו: רצון כביר להשתתף בבנין הארץ ואנרגיה יוצאת מהכלל. וכדי שלא יתבזבז ולא ילך לטמיון הרכוש הגדול והיקר הזה נחוצה עזרה והדרכה מצד אלה שכבר התישבו בארץ. והעיקר יחס לבבי אמתי, הרצון להשתתף בצער העולה. כמובן, שכל יהודי ארצישראלי צריך ליתן נדבתו להכנסת אורחים, אבל זה לא מספיק. אם אדם נותן את נדבתו ומסתלק לא יצא בזה ידי חובתו. אסור לנו לשכוח אף לרגע את חובתנו הלאומית להגביר את עלית חלוצינו ולתת להם אפשרות להתקיים בארץ. זוהי לא רק חובות המוסדות הציוניים והפילנטרופיים, אלא חובת כל יהודי באשר הוא יהודי. אנו נמצאים ברגע מכריע, לממש את התקוה בת אלפים שנה, שטובי עמנו שמרוה בלבם. ואנחנו, בעמדנו עכשיו בבחינה, חייבים לאזור את כל כוחותינו שנגמור אותה בהצלחה. הענינים הפרטיים, הטובה הפרטית, הנוחיות ובקשת חיי שלוה של הפרט צריכים להיות נדחים מפני גודל הפרובלימה הלאומית. כל מי שהוא יהודי נאמן לעמו לא יחדל רגע מחשוב, שעולים באים, שעולים צריכים לבוא, ועלינו לצמצם את עצמנו, את מאויינו, כדי לתת מקום לאורחינו הבאים להתישב בתוכנו.
הנה הולכים ומתקיימים דברי הנביא: עוד יאמרו באזניך בני שכליך צר לי המקום גשה לי ואשבה (ישעיהו מ״ט, כ׳).
נגש נא ונתקרב איש אל אחיו להרבות את הקליטה של העולים.
“הארץ”, אדר תרפ״ה
אבן־פינה לבית פועלים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
ביום ט״ז באב התאספו הפועלים לחגיגה בתל־אביב ברחוב הירקון, להניח אבן הפינה לבית־פועלים.
כולם מלובשים בגדי חג, בגדי כהונה – כתונת בד לבנה מכנסי בד, פניהם שזופים ועיניהם מבריקות.
לעומתם שחק הים, צהלו פניו. השמש השוקעת, המנשקת את ראי התכלת, רואה בזריחת הנוער העברי, העולה בגאון על במת החיים, בשורת התחיה בפיו ודגל העבודה בידיו האמיצות,
נאספו הצעירים לכונן בית ועד ובית תרבות בכוחם, בעצם ידיהם, בשמחת יצירתם.
יתקשרו בו העובדים יחד בקשר יותר חזק ויגינו יחד על כבוד עמם, על כבוד התרבות העברית־האנושית.
ומי לא ישמח לחזיון הזה?
אנחנו, בני הדור החולף עוד זוכרים הימים ההם, שהצעירים העברים היו מתביישים בעמם ושאפו להתבולל בין עמים אחרים; אנחנו עוד זוכרים את הימים שהצעירים העברים שאפו להשכלה כדי שאחר כך, אחרי שיקבלו את הדיפלום, יוכלו לחיות חיי לוכסוס על חשבון העובד הרעב, והנה נהפך הגלגל, ולטובה נהפך.
צעירים נכנסו בעובי הקורה לשאת את משא עמם, ושאיפתם היא לחיות חיים ישרים, חיי עבודה של יצירה ועמל. והם מקוים שלא יהיה הבדל בין האינטליגנט ובין העובד, כי אם יעזרו זה לזה וישלימו זה לזה.
ומי לא ישמח לחזיון הזה?
אבל, כנראה, עוד ישנם שחושבים אחרת… ואולי לא חושבים כלל… המחשבה לפעמים מקלקלת את עיכול הקיבה… יותר טוב שלא לחשוב…
ה״נכבדים", גם אלה שבשם ציונים יקראו והמורים שלנו וגם הסופרים – מושלי הכסף ודעת הקהל – עמדו מרחוק לחגיגה זו (מלבד ראש העיריה, מר דיזנגוף).
מה זאת? קפאון או סנורים?
זכורני, לפנים, בהיותי בגולה, היו הציונים עֵרים לכל דבר קטן הנעשה בארץ־ישראל, והמורים היו תמיד החלוצים בכל ענין אידיאלי והולכים לפני המחנה. ולמה נשתנו כאן? למה קפצה עליהם זקנה?
יש אומרים מפני שחגיגה זו היא חגיגת מפלגה ידועה, והם “הנכבדים” כלליים הם, בלתי מפלגתיים. איני רוצה הפעם להכנס בוויכוח על דבר פרינציפים. אמנם לפי דעתי, בלתי מפלגתי אמיתי הוא בבחינת לא “סור מרע” אלא “ועשה טוב”… אבל נניח שזהו לא כך, נניח שיש איזה פרינציפ רם מעל כל רמים, שכל המפלגות מתבטלות לפניו. – מילא, יהי כך, אבל איך אפשר שציונים, יהיו מי שיהיו, יעמדו מרחוק למעשה כביר כהקמת בית־עבודה ובית־תרבות? וכי חושבים הם הנכבדים, שאפשר לבנות את ארץ־ישראל בלי צעירים ובלי עבודת צעירים?
אַל יאוש, אחים צעירים! אתם באמתכם, בישרנותכם, באהבתכם את עמכם ואת ארצכם תמשכו גם את הנמושות אחריכם.
“ולא יהיו עוד אסופי רעב בארץ ולא ישאו עוד כלימת הגויים”.
דבר, כ־א אב תרפ״ה
לאספת הנבחרים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
מהו ענין אספה״נ?
העם העברי מסתדר לשמור על קיום הכלל ולהגן עליו מפני עושקיו מבפנים ומפני עושקיו שמבחוץ.
כאן אין ענין לחלוקי דעות בין “הודו” ל“ברוך שאמר”, בין השגחה פרטית להשגחה כללית וכדומה. כאן עצם ענין של קיום העם, של כלכלתו העממית, של זכותו העממית בתור יחידה, שיש לה אינטרסים כלליים.
ושיש לנו אינטרסים כלליים הלא זה כ״כ ברור. מי אינו מרגיש שזכותנו הלאומית נקפחת ולפעמים גם עומדת בסכנה בירושלים וגם בשאר מקומות?
מי אינו מרגיש? ויש הרבה, הרבה שאינם מרגישים. הם אמנם יודעים, אבל לא זה אצלם העיקר. העיקר הוא אצלם היזמה הפרטית, ובשביל היזמה הפרטית לעתים קרובות טוב הכאוס, התוהו ובוהו. "בתוך מים עכורים יפה לצוד דגים״ ־־ אומר המשל הרוסי.
ובעלי היזמה הפרטית רבים אצלנו בין שהם לבושים איצטלא דרבנן ובין שהם לבושים פראק עם סמוקינג. העיקר שיוכלו לצוד דגים בשביל סעודתם הם…
וה“ראשים” שלנו, החפצים מאוד להיות ראשים, הם עושים את רצון העם. כלומר אותם הרבים, שאין להם צורך באיחוד הכוחות ובסידורם, ושהם ה“טון־געבער”…
ומשום כך היה אפשר ששאלה חמורה שכזו של ארגון הישוב תדחה מפגי השתתפות האשה ושיטילו את פתרונה על הקונגרס, כלומר על אספה של אנשים שאינם יושבים בא״י ושעניני א״י הם אצלם לא ענינים חיוניים כלל, ואינם יכולים להכיר אותם מפני ריחוק המקום.
ולפיכך ברור הוא, שכל זמן שהדור אינו מתוקן, כל זמן שבני ישראל יבואו לא״י לא לשם תיקון נפשם, למצוא עבודה כשרה יוצרת, אלא לחיות ממה שהוא, מהפקעת שערים, מסרסרות, מרמאות, משכרון, מזימה (כל אלה ישנם בקרבנו, אל נא נעצום את עינינו כאותו עוף התוחב את ראשו בחול שלא ירגיש בציידים) אין תקוה מהם לארגון. ואם גם יעשו קלפי ויבחרו ראשים, הלא הראשים יהיו כפי הדור, ומה יוכלו אלה להועיל לאיחוד, אם העיקר חסר מן הספר, אם אין כלל מטרה לשם מה להתאחד (אם לא נביא בחשבון את האיחוד של בעלי נכסי דלא ניידי)?
יש צורך ויכולת באיחוד העובדים. הם מרגישים כי גם עניניהם החיוניים, היום־יומיים תלויים באיחוד, ויש להם גם אידיאל שבשבילו הם באים לא״י. לא לבצוע בצע, אלא להכין בסיס כלכלי כשר לעם ישראל מעבודה כשרה ויוצרת. אידיאל שהוא גבוה רם ונשא מכל האידיאלים, מפני שאם אין הבסיס הזה, אז גם תורתנו ותפלתנו תועבה. ואנשים שיש להם אידיאל המה יכולים להתאחד ולהתארגן, ואחריהם ילכו כל אלה שעומדים קרוב אל העובד, אלה שנשמתם לא נתקלקלה עד היסוד, אלה שמפני צוק העתים ושאר הגורמים אינם יכולים בעצמם לעמוד בשורת העובדים, אבל קרובים אליהם בלבם ־־ כל אלה יתארגנו יחד לשם קיום עם ישראל, לשם בנין א״י, והשאר על כרחם יענו אמן.
יתארגנו העובדים ויתאחדו באחדות שלמה וישמרו על ארגונם ועל אחדותם ־־ הוא הגרעין שממנו מקור כל התפתחות העם הבריאה. ידעו העובדים שאין מי שישא באחריות מבלעדיהם.
בנין א״י דורש מסירות נפש ולמסירות נפש מסוגלים רק העובדים.
“דבר” תרפ״ה
בשאלת זכות האשה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
שאלו לחכם מהו הפירוש “אשמנו מכל עם”? הלא גם אם יש בתוכנו קלקולים, בשום אופן איננו גרועים מכל העמים.
ענה החכם: אמנם איננו גרועים, לכאורה, מכל העמים, אבל כשנתעמק בדבר נמצא כי באמת “אשמנו מכל עם”. תקח למשל אחד מעמי אירופה, תשוה את מצבו מלפנים, לפני אלף שנה ומצבו עכשיו ותמצא שהוא התקדם התקדמות רבה. ממצב פראי לגמרי עלה ונעשה לעם תרבותי. אבל אנחנו אם נשוה את מצבנו התרבותי שהיה לנו לפני שלושת אלפים שנה לנגד מצבנו עכשיו וראינו כי ממדרגת עם תרבותי גבוהה ירדנו עד לידי פראות.
ודברי החכם הזה נתאמתו ביחוד כשאנו באים לדון בשאלת זכויות האשה.
אנחנו היינו הראשונים שלפני שלושת אלפים שנים הכרנו בזכויות האשה ובכמה דברים נתַנו לה את היתרון על זכות הגבר. “וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים” – צותה תורתנו. ואם העבדות בכלל היתה שנואה בעיני היהודים, עבדות האשה קל־וחומר.
זה היה לפני שלושת אלפים שנה ועכשיו “אשמנו מכל עם”. ירדנו מהמדרגה ההיא למדרגת הפראים שרוצים בעבדות האשה.
כי מהי שלילת זכות הבחירה מהאשה אם לא עבדות? העבד היה משולל זכות בחירה, האדון היה בוחר ולא העבד. ולא מפני שהאדון היה יותר חכם ונבון, – מההיסטוריה למדנו שלפעמים היו עבדים חכמים ונבונים, והאדונים טפשים ומטומטמים,– ורק מפני שביד האדונים היה הכוח גזלו מהעבדים את זכותם הטבעית להיות חפשים.
ועכשיו לגברים ניתנה זכות־הבחירה, לא לנשים. מדוע? כל הגברים חכמים ונבונים וכל הנשים טפשות ומטומטמות? כמה גברים ישנם נעדרי־שכל, וכמה להיפך יש נשים חכמניות, והנה לגבר הטפש ניתנה זכות הבחירה, והאשה החכמה משוללת זכות זו, וכי אין בזה משום פראות וירידה תרבותית?
מהיכן קבלו הגברים זכות הבחירה? מפני מה הם רוצים שזכות זו תהיה רק להם ולא לנשים? הזכות הזאת מתנת ה׳ היא לכל בני־האדם, שלא ירכיבו לראשם אפוטרופסים שאינם רוצים בהם, ומובן מאליו שגם האשה יכולה לומר אי־אפשר בפלוני שיהיה אפוטרופוס עלי נגד רצוני.
ופלא הוא שהחרדים הם המתנגדים לצדק האלמנטרי הזה. גם בזה אפשר לראות ירידה תרבותית־מוסרית. האידיאל האצור בתורה נסתתר, ותחתיו באה חרדוּת הדומה לריליגיון של המכרים.
כששאל אלכסנדר השני את הארכי־בישוף פילאריט מה דעתו על דבר שחרור האכרים, ענה: לא איכפת לי אם האכרים יהיו משועבדים לפריצים, ובלבד שיהיו נוצרים טובים.
והנה גם לחרדינו לא איכפת אם האשה תהיה משועבדת ומשוללת זכות אדם, ולא רק שלא איכפת להם, אלא שהם עוד משתדלים שהאשה תשאר בעבדותה לנצח נצחים, ואינם מרגישים שבזה עושים את התורה פלסתר.
משאל עם! רוצים מנהיגינו שבני עמנו יחתמו בעצם ידם שצריך למחוק מן התורה את הלאו “ולא תגזול”, הלאו היותר חמור, כי שלילת הזכות של האשה הלא היא גזל גמור!
ואם כך הוא, בודאי שאנו צריכים לדפוק על לבנו בחזקה ולקרוא “אשמנו מכל עם”. התורכים וההוטנטוטים נכונים כבר להכיר בזכות האשה, והיהודים בני התרבות הגבוהה של שלושת אלפי שנה רוצים בשלילת הזכות האלמנטרית הזאת.
בושה!
“דבר”, תרפ״ה
"כנסת ישראל"
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
קרוב יום הבחירות לכנסת ישראל.
השם הקדוש והיפה “כנסת ישראל” מכריח אותי לעמוד על טיבו, מהו הגרעין העיקרי של “כנסת ישראל”.
אי אפשר לומר שאלה הפרדסנים, שכל שאיפתם היא להרבות ממונם ע״י ניצול עבודה זלה וזרה – שאלה הם עיקר כנסת ישראל. חלילה! הם לא “כנסת” ולא “ישראל”, אלא “ערב רב”, שמרבים צרות לישראל.
עיקר “כנסת ישראל”, עמוד התוך, הוא היהודי העובד, היוצר ובפרט העובד בחקלאות, כי עליו נשען כל בית ישראל בארץ־ישראל.
היהודי העובד, היוצר, לא לעצמו הוא דואג, – אילו היה דואג רק לעצמו, היה מוצא די קומבינציות שיעבדו אחרים בשבילו כאן או בחו"ל – דואג הוא לכנסת ישראל ממש, לשלמותה, להתפתחותה, לתרבותה, להתערות בארצנו, להחיותה ולהפרותה.
לא לחנם מתנפלים כל צוררי ישראל מהגויים ומהיאהודים על העובדים העברים בארץ־ישראל ועל הסתדרותם – כי אמנם, טול העבודה העברית והסתדרות עובדיה, והארץ תשוב לשממותה.
ולפיכך, כל חובב ציון באמת הדואג לקיום כנסת־ישראל צריך לשים עינו ולבו להצלחת העובד, היוצר העברי, השם על שכמו משא הסבל הגדול של היצירה העברית בארץ־ישראל. אין כאן ענין של מפלגה, זוהי לא הסוציאליות בנוסח אירופה, זהו יסוד הקיום של העם העברי על יסודות הצדק הלאומי־האנושי.
וכשם שרבה מאוד העבודה לעובדים היוצרים המשקיעים את כוחם בבנין הארץ, כך רבה העבודה הרוחנית עליהם בשביל להכיר את כנסת ישראל – היא התמצית האידיאלית שהחיתה את עם ישראל בגלותו הארוכה שעליה מסר תמיד נפשו. צריך לעורר בלב העברי העובד את החפץ להכיר את עמו, להכיר את כנסת ישראל, לדעת את התמצית האידיאלית שבה ולהרתם בעולה של כנסת ישראל.
מאז התחילו בני ישראל להכיר את הסביבה הגויית ולנהות אחרי הספרות הגוית, הרבו להשליך שיקוצים על עם ישראל ועל תורת ישראל. כנסת ישראל היתה בעיני ה“נאורים” שלנו לזועה. הכל יפה מה שאצל הנכרים, הכל מכוער מה שיש בו מן היהדות.
אך העובד העברי בארץ־ישראל שנשתחרר מהשקפה הצרה של המתבוללים בעמי הנכר, הוא יכול לפתוח את עיניו ולראות באורה של כנסת ישראל, של האהבה והחמלה, של עזרה ההדדית, של קדושת המשפחה, של טהרת המידות, כל אלה שהם מורשה קהלת־יעקב.
ואפריון נמטי להאינטליגנציה שלנו מפרנסי התרבות של העובדים בא״י שמקרבים את לבות שומעיהם להכיר, מה היא “כנסת ישראל”, לאהוב את הטוב והיפה שהנחילונו אבותינו ולהיות מוצקים ואיתנים בהמשיכנו את שלשלת היוחסין שלנו.
והעבודה הזאת סוף סוף תביא ברכה גם לשכנינו הערבים ולאנושיות כולה. יראו, במה עסוקים היהודים בארץ־ישראל ויתלמדו לחקות אותם, יחדלו מצחצוח חרבות, משאיפת נקמה, משנאת עם לעם ואיש לחברו, כי קרוב יום ה׳, יום גאולת האדם, אותו “עלמא דחירו”, שאליו שאפו גבורי כנסת ישראל מאז ומעולם מעמקי מעמקים.
אין כנסת ישראל יכולה להתקיים אלא במקום שיש אהבת ישראל, שיש יצירת ישראל, יצירה גשמית ורוחנית מלאה ורוממה.
ומשאיפתנו זו לא יעצרונו כל המפריעים, נמשיך את עבודתנו, והאויבים סופם להיות לנו לאוהבים.
“דבר”, תרפ״ה
לאחינו החרדים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
חושבים אחינו החרדים להפרד מאתנו בשביל שער שבאשה, או בשביל… הרבה “בשבילים” לאחינו החרדים, ומי יוכל לפורטם?
אבל טעות גמורה היא בידם. עם היהודים הלאומיים אי־אפשר לעשות מה שנעשה לפני אלף שנה לקראים. אנחנו חושבים את כל יהודי, חרד או שאינו חרד, שהוא אחינו, וגם בין טוב ובין רע לא נבדיל. מהטוב אנו נהנים ומהרע אנו סובלים, אבל כולנו יהודים, ואפילו את הרב חיים זוננפלד גם כן לא נוציא חלילה מן הכלל. ואם יתעקש ויעמיד לנו פנים של ברוגז, אנחנו בכל זאת לא נרפה ממנו, ואם הוא לא יעמוד בשורותינו לעזור לנו בהקמת הריסותינו, בניו ונכדיו בודאי שיהיו עובדים יחד באדמת אבותינו ובשם יהודי ידגלו.
אין אנו מתיאשים מכל יהודי, אם רק לא יצא מכלל ישראל, יהיה מי שיהיה. שנויי הדעות אינן מעכבות ללאומיות. ואם איזה צאן יתרחק מהעדר לא נרפה ממנו ונשיב אותו אלינו באהבה, כל זמן שהזאבים האורבים לנו, לכולנו, לא יטרפוהו.
טפשות, עקשנות וכל מרעין בישין, שישנם בתוך אלה הרוצים להתרחק מאתנו, נשא ונסבול. לא נותר על מידת היושר והצדק בשביל כזב, אבל הכרתנו הלאומית לא תתן לנו גם לותר עליהם: שובו, בנים שובבים, שובו אל עמכם ועבדו עמנו שכם אחד להקים את חורבות ירושלים.
אנחנו לגריזים לא נלך ואתכם לא נתן ללכת לגריזים. נמשוך אתכם בכוחנו הלאומי לירושלים, ההולכת ונבנית, כי בני עם אחד אנחנו. יהודים כמוכם כמונו.
“דבר” תרפ"ה
ה"גבורים" שלנו והצמחונות
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
הנערים “הגבורים” שלנו קוראים לאלה שאינם יודעים לשבור זגוגיות ולרוצץ גולגלות בשם “צמחוניים”, כאלו זה שם גנאי. ואפשר לחשוש שימצאו עוד צעירים שיבקשו לחקות את הגבורים הללו. הגבורה הלא מידה מהוללה, והחלש יאמר גבור אני… ולפיכך באתי לבאר להם את טעותם, שאין בשבירת זגוגיות ובריצוץ גולגלות שום גבורה ולהיפך, בשם צמחוניות אין שום חרפה.
הצמחונים חסים על החיים שלהם, של חברם, של כל בעלי החיים השקטים. החיים הם להם דבר שבקדושה, ולדעתם אין רשות למי שהוא להרוג את מי שהוא, אם אינו קם עליו להרגו.
ואני אומר בפירוש: חיי אדם איזו שהוא, ואפילו מי שהוא רוצח ומאנס, קדושים הם, ורק החותך חיים לכל חי, בידו ליטול ממנו את הנשמה.
אחד קדמון אמר: הקב״ה בעצמו אמר לאברהם שיעלה את יצחק בנו לעולה, “ואל תשלח ידך אל הנער” קרא מלאך ה', ולא הקב״ה בעצמו. ללמדך, שבשביל שלא להרוג אדם יכול גם המלאך לבטל את פקודת הקב״ה, כביכול. ואם ישאלוני מה יותר יקר בעיני: השפה העברית או חיי הקנאי לז׳רגון – אני אשיב בלי פקפוק: כי אין דבר יותר יקר בעולם מחיי אדם.
לרגלי המלחמה העולמית, ואחרי כך לרגלי הריבולוציות, נעשו חיי אדם הפקר. לרמוס אדם, לרוצץ גלגלתו הוא מן הדברים הנוהגים בכל יום, בכל שעה. טרוף הדעת אחז בהמונים רבים לקום איש על חברו ולטרוף נפשות. אבל הטרוף הזה צריך לחדול. הגבורה היא יפה כשהיא באה להגנת חיים, לכבוש את הקנאה ואת השנאה, לעזור לכושל, לחלש.
וגם אין בשביל מה לפוצץ זגוגיות ולרוצץ מוחות, בארץ ישראל אין כל סכנה נשקפת לעברית. קנאי הז׳רגון לא יצלחו בשום אופן לתקוע לו יתד בארץ ישראל. אם להם אין ענין אחר בחיים, אלא לשמור על קיום הז׳רגון, הם לא ירחיקו ללכת ממפתן הלשכה שלהם והלאה, ומה איכפת לנו? יעסקו בזה ואל יתעסקו בדברים גרועים מזה.
אצלנו השואפים לבנין עמנו בארצנו, ישנן הרבה שאלות חמורות יותר, הדורשות התאמצות גדולה הן במה שנוגע לבנין ארץ ישראל העובדת והן במה שנוגע לכבוד כלל ישראל. אל נא נאבד את המרץ שבנו בשביל קנאות לשם קנאות, אל נלך בדרכי היבסקיים, ההיטלרים והקוקלאנים שהם, כביכול, גבורי השעה. העתיד לא להם.
“דבר”, תרפ"ה
בעמק
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
את חג הפסח העבר בליתי באיזה נקודות בעמק. ראיתי מה שראו רבים… את היצירה החדשה שיצרו חלוצינו על אדמת עמק יזרעאל השומם, את השדות הירוקים, את הנטיעות, הכבישים והבצות שנתיבשו, מעינות מים שמפכים ועוברים בארץ לברכה, ראיתי שיש אפשרות, כי יתאספו ארבע מאות איש בנקודה אחת ויחיו יחד בלי כפיה ובלי שוט, חיי אהבה ואחוה, חיי עבודה ויצירה, חיי סדר וסבל. ואולי זה הוא מהנפלאות היותר גדולות בחיי האנושיות כולה, ובפרט בחיי עם ישראל התלוש והנודד והבודד, שלכאורה כל אחד הוא עולם בפני עצמו, ופתאום והנה נשתנה טבעם עד שכל אחד רואה את עצמו מקושר עם הכלל, וכל מה שהוא עובד, לא טובת עצמו הוא דורש, אלא טובת הקיבוץ כולו. וגם במושבים החדשים שבעמק, אפילו אלו שאינם קומוניסטיים, עזרה הדדית מקובלת במידה מרובה ואין צריך לומר שאין שום ניצול נוהג בהם, אחרי שאי ניצול הוא הפרינציפ הראשי שלהם. וגם זה ראיתי: הצריפים המדולדלים שהם מסתתרים בהם לשוא אחרי עבודתם הקשה ברוח קרה ובדלף טורד. בכוח לא אנושי מתגברים הם על כל הקושי והמפריעים העומדים לשטן על דרך התפתחותם. וכמה דואגים הם לדור הצעיר שעליו משליכים יהבם, שהמה ישלימו את הבנין הגדול הלאומי שאבותיהם מניחים לו את היסוד. צריך לראות את בית הילדים, את הסדר ואת הנקיון, את הטיפול הרחמני בכל הילדים מבלי הבדל. בעצמם לפעמים ירעבו ולילדים לא יחסר דבר. מי שרואה את כל אלה, יהיה הספקן היותר גדול, יתמלא אמונה ובטחון שסוף סוף יצליחו במפעלם ואת כל הקשיים ינצחו.
ורק מחשבה אחת מטרידה והיא מיעוט צנורי התרבות בכלל והעברית בפרט.
אחד מהמעולים של חלוצי העמק אמר לי: דע לך, כי זה זמן רב שלא קראתי ספר. אנכי שהייתי תמיד שונא את המספרים, מוכרח עכשיו להקדיש את הרגעים שנשארו ברשותי דוקה לסמני המספר, לבחון את עניני המשק, ואין פנאי לקרוא איזה ספר שהוא. זה הוא דבר מובן מאוד. אחרי יגיעה קשה תמידית אי אפשר לאדם, אפילו אינטיליגנטי, להשקיע את עצמו בקריאת ספר איזה שהוא. די אם קוראים את ה“דבר” וכדומה מן העתונות והעינים מתעצמות והתרדמה אוחזת בכבליה את גבור היום.
ויחד עם זה צריך לדעת שלא כל הספרים והעתונות שלנו מגיעים לידם בזמן הקשה הזה. כפי שידוע אין יד ועדת התרבות של הסתדרות העובדים משגת לקנות ספרים חדשים. ואין צריך לומר שאין ועדי הקבוצות והתושבים יכולים לרכוש להם את הספרים החדשים. וכך הולך ונסתם בפניהם הצנור התרבותי של ספרותנו, שגם היא אמנם לא עשירה ביותר.
אכן אינני ירא מפני ירידת הדור הנוכחי. אצלו יש כיוון ויש דרך שמביאה אותו לידי שלמות נפשית, העבודה כשהיא לעצמה וביחוד לבנין עם ישראל בארץ־ישראל נותנת סיפוק גמור בעד כל הסבל וקשי העבודה. אבל מה יהיה עם הדוד הבא, שלא ידע את עקת הגלות ולא את צמאון הגאולה? הדור הבא אפשר שלא ירגיש את מתיקות הנצחון שאבותיו נחלו במלחמתם הקשה. האידיאל שהוא עכשיו מעודד ומחשל את העובדים אפשר יהיה בעיני הדור הבא כדבר של מה בכך. מה יחזק אותם שלא ירדו, שלא ישתפלו בחיי חולין, בחיי עבודה סתמית שאין בה מניצוץ השבת?
ולא צריך לשכוח כי הכרך בקסמיו יתחיל למשוך אליו את לבבות הדור הצעיר לקראת חיים “קלים ונעימים”. הרשע ישאל את הקושיא: מה העבודה הזאת לכם? בואו אחרי העירה, ושמה תלמדו לשפוך מן הנבוב אל הריק ולקבל שכר הגון ותתענגו שם על מוקיוני בלפוריה ושייקה פייפריה. ומה נשיב על שאלות הרשע?
“דבר”, תרפ״ו
על הנסים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
הרעיון הציוני הולך ומתפשט בין העם העברי. אם נשוה את ראשית תקופת חבת־ציון, שהיתה נחלת יחידים, אם אפשר לומר – נחלת משפחה של ידידים קרובים, עם הכנסה של איזו אלפים רובל בשנה, לעומת הציוניות של ההווה עם האפרטים הגדולים, שהכנסותיהם עולות למיליוני לי״ש, בודאי שצעדנו קדימה, צעד גדול ובטוח, ושיבת ישראל אל ארצו ההיסטורית חדלה גם כן מהיות אילוזיה של אידיאליסטים בודדים, כבר תפסו המתישבים מקום חשוב בארץ־ישראל גם בעיר גם בכפר, בחקלאות ובתעשיה. ואף־על־פי־כן עדיין יש איזה דבר דוקר בלב והאוזן מקשיבה להֶמְיַת כנסת־ישראל, זו נשמת האומה – לאמר: הרעיון הקדוש והנשגב הזה עוד לא חדר לתוך לבבות העם כדבעי, ואלמלי היה העם חדור ברעיון הזה, כי אז היה מצבנו אחר לגמרי, ולא היה מקום לאותה ההתלבטות שעסקני הציוניות מתלבטים בהשגת הכספים הנחוצים מאוד לרכישת קרקע ולישוב החלוצים, ולא היה מקום לבזבוז נפשות יקרות המתנונות באין עבודה, באין אוהל למשכן, באין לחם. והעינים רואות שיש בארץ־ישראל מקום לעבודה, יש אפשרות לתקן הכל, ורק מחסור הכספים בעוכרינו. ואם היה העם חדור ברעיון הציוני, אם היה מרגיש תמיד שכל הישועות והנחמות, – כמאמר ר׳ שמעון בן לקיש – צריכות לבוא רק מציון, שכל זמן ציון שוממה ועזובה מבניה אין תקוה לכל עם ישראל לחיות חיי עם לפי רוחו ולפי כבודו – אז לא היה מחסור בכסף ומה שיותר חשוב, אז היה העם מאוחד עם הציונים והציונים עם העם בקשר נפשי אמיץ ומנצח את הכל.
ומפני מה אין הרעיון הציוני מושל בתקיפות גמורה בלב העם?
אכן זוהי חולשה של ההמון מאז ומקדם: וירא ישראל את היד הגדולה וכו׳ ויאמינו. אין ההמון מתפעל ומתרגש עד לידי “יציאת מצרים”, אלא כשהוא רואה לפניו נס גדול יוצא מדרך הטבע, אז הוא מאמין בה׳ ובמשה עבדו. אבל בזמן שאין נסים כאלה, בזמן שהכל מתנהג בדרך הטבע, בצעדים אטיים, אין מקום להתפעלות ואין – לצערנו צריך להגיד את האמת – מקום לאמונה. הכל נעשה בעיני ההמון אפור, חד־גווני, מצטמק ומתהפך לשבלון, ל“מהיכי תיתי”…
ועל זה ידוו הדוים: בתקופה שכזו לא היה צריך העם כולו בכל ארצות פזוריו לעמוד מרחוק ולבחון בלב קר מה שנעשה בארץ־ישראל ומה שצריך להעשות. לכאורה, אמנם, אין מעשה נסים בארץ־ישראל ואין ממה להתפעל ולהתרגש. קונים לפי היכולת אדמה, חורשים, זורעים וקוצרים, הכל כדרך כל הארץ. אבל מי שמסתכל בעין בוחנת יכול לראות גם במעט הזה שנעשה נסי־נסים: עם תלוש חוזר ומתערה בקרקע שלו, צעירים אינטיליגנטים, חסידים־חנונים מוסרים את נפשם על תחית עמם וארצם. מי שרואה בעיניו את המסירות הזאת, את ההתאמצות שאינה פוסקת, שהולכת ומתגברת, יבין שנסי־נסים נעשו עמנו.
הן לא אידיאליסטים בודדים הם חלוצי־ציון, אלא אלפים ורבבות, המַשקים בזיעתם ובדמם את רגבי עפרנו, וכי לא נס מן השמים הוא? וכי צריך לנס יותר גדול מזה שהוא לנגד עינינו? ואיך אפשר שלמראה כל הגדולות יעמוד העם מרחוק ולא יתן כוחו ואונו להגדיל את העבודה הציונית לכל סעיפיה?
ואמנם, דרישת הציוניות עכשיו היא יותר נמרצה מאשר היתה דרישתה לפנים. היא איננה יכולה להסתפק במה שהעם יושיט לח עזרה כספית כל אחד לפי מצבו, היא דורשת שהעם יהיה כולו חדור ברעיון הציוני, שנפשו תלהט בשלהבת יה לתחיתו ולתחית ארצו, שכל מה שנעשה בציון יהיה תמיד קרוב אל לבו, כאילו חלק מנפשו הוא, החלק היותר חשוב מנפשו, אז לעבודה הציונית תהיה מידה אחרת לגמרי, היקף אחר ועתיד יותר מזהיר ויותר קרוב.
פקח עיניך, עמי, וראה את הנסים והנפלאות שנעשים עכשיו והאמן כי יד ה', ימין החסד הרוממה, נטויה לעזרתך ולברכך בדרכך ציונה.
אדר תרפ"ו.
גולו את החרפה!
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בירושלים התנפלה המשטרה ביום הכפורים בגבורה נפלאה על השרפרפים שהזקנים הביאו עמם לשבת ביום־צום על יד הכותל המערבי וגם נצחה. השרפרפים הלכו בשבי…
הזקנים עשו שלא כחוק. על פי החוק מותר להעביר בחמורים גללים על יד הכותל המערבי, על פני היהודים המתפללים שם, ואסור להעמיד שם שרפרפים… חוק קדוש!
בימי־הבינים אסור היה ליהודי להרָאות ברחוב בלי טלאי־צהוב על בגדו העליון מגבו. זה היה חוק מטעם קדושת האפיפיור אינוקנטי השלישי. ובודאי שצריך היה לשמור על החוק. ומי שנראה ברחוב בלי טלאי נענש קשה כעובר חוק.
לימים נתבטל החוק הזה, נשתחרר היהודי מהעלבון הזה, אבל נשאר טלאי צהוב אחר שנושאו הוא לא יהודי יחיד, אלא האומה כולה, זהו השקוץ שעל יד הכותל המערבי. והנה גם הוא קיים בתוקף החוק של הטלאי הצהוב.
יודעים אנו שקוזאקי הנצרות רוצים שהכותל המערבי, בתור סמל היהדות: יעמוד תמיד בתוך סביבה מלאה חלאה, כדי שישמש אנטי־תיזה לקבר הקדוש המפואר בעדי עדיים. חושבים הם להתכבד בעולם בקלוננו, להרים בזה את קרן הנצרות, ואולי יצודו בזה גם איזה נפשות מתוך היהודים. כן. בודאי שישנם כאלה. אבל אין אנו יכולים לחשוד שהפוליטיקה האנגלית תתבסס על השקפה אנטי־אנושית ואנטי־הגיונית שכזו. "ובוזי יקלו״ – אומר הנביא.
וצריך להגיד האמת: הרבה אשמים אנחנו בעצמנו בעלבוננו זה. היה זמן ור׳ זלמן צורף (לפני שמונים שנה בערך) הצטער על שחורבת ר׳ יהודה החסיד נמצאה ברשות ישמעאלים וכבעל רצון כביר השיב את הגזילה לבעליה. ולכותל המערבי לא נמצא מי שידאג להרחיק את השקוץ מקרבתו. לא הרגשנו בעלבון.
אבל צריכים אנחנו לתקן את המעוות. אמנם, יודעים אנו כי יש פקידים המשתדלים שהחלאה לא תמוש מקרית דוד ושירושלים תשקע בטנופת, למען לא יחסר כלום מצביון גלותה. אך דעת הפקידים הללו בודאי אינה חובה על קברניטי האומה האנגלית היודעים מה זה רגש אדם וקדשי עם ועם.
והחובה היא על כל בני עמנו בכל מקום שהם להחיש בדבר הזה ולהשפיע על הממשלה המרכזית באנגליה להסיר את הטלאי הצהוב מעל גב האומה המתעוררת לתחיה. ובפרט בדבר זה שלא יביא נזק למי שהוא. לשכני הכותל המערבי אפשר לתת מקום יותר רחב. האומנם הפוליטיקה העולמית הגדולה דורשת, כי השכנים יטילו גלליהם על יד הכותל המערבי דוקא, ולא במקום אחר, חלילה?
“דבר”, תרפ"ו
על הנבלה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
המעשה המחפיר הזה של הכאת יהודים, גברים ונשים, ביום הכפורים מעוררת צעקה גדולה ומרה: מה אנו? ומה היה לנו?
אם דבר שכזה יכול להיות בעיר הקודש שלנו, על יד המקום הקדוש שלנו, הכותל המערבי, הלא זוהי עדות גמורה על קיום דברי הנביא: “גוי נתתי למכים ולחיי למורטים, פני לא הסתרתי מכלימות ורוק”. הכו, יירקו, כי לכך נוצרנו.
כל הפקידים האנגלים והערבים יודעים היטב כי אין סכנה לבטחון הצבור מזה שמתאספים יהודים להתפלל על יד הכותל המערבי, ואפילו אם הם עושים מחיצה עראית בין הנשים והגברים. אין מזה שום סכנה לשום בריה בעולם, ואעפי"כ מתנפלים ומכים ופוצעים לא בתור חוליגנים, פוגרומשצ’יקים, אלא בתור פקידי ממשלה נאורה שהצדק נר לרגלה…
הקצינים האנגלים ושוטריהם אינם חשודים ב“יודופיליות” חלילה, אבל בכל זאת לא היו מעיזים להתנפל על המון יהודים ביום קדוש על לא דבר. הם נשלחו בפקודת מי שבידו לפקד, והם עשו את רצון שולחם ונהנו, ואם ישלחו אותם להחריב מושבות ולהכות אבות על בנים – בודאי שלא ימנעו וילכו ברצון.
והיהודים אמנם קיבלו מה שמגיע להם. עוד לפני איזה שנים ראו הכל, שמעשים שכאלה הולכים ונשנים מתקופה לתקופה, כמעט משנה לשנה, ומלבד שיחה עם פקיד פלוני ועם קצין אלמוני לא נעשה כלום לגדור שהתעללות שכזו לא תשָׁנה. היתה התעוררות לרגע, ותיכף שככה. תירוץ אחד מספיק יש לנו: מלומדי מכות אנו וקצת יותר מכות או קצת פחות – לא מעלה ולא מוריד.
לא! לא כך הוא דרך של עם חי, עם שלא יתן בשום אופן את עצמו להיות מרמס לכל נבל ושובב.
אם יש נשמה באף היהודים – לא רק ביושבי ארץ־ישראל – הם צריכים להתקומם כולם ולדרוש מאת הממשלה המרכזית, שלא תתן את היהודים הפקר לתעלולים.
אם יש רק נשמה, הפגר אינו חס על כבודו. חס על כבודו האדם החי, האומה החיה.
“דבר”, מחרת הכפורים תרפ"ו
על ההפקרות
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
יש בארץ־ישראל הרבה מקומות של שעשועים וכל אחד רוצה לחטוף חתיכת “עולם הזה”, ויש מהורינו הצעירים שהם משאירים את ילדם הקטן יחידי בבית וסוגרים עליו את הדלת. חושבים הם, כי ילדים הם חפצים דוממים שאפשר להניחם באיזה מקום ולסגור בעדם וללכת לשעשועים ואח"כ כשישובו ימצאו הכל מונח כמו שהיה.
שוכחים הם, כי הילד הוא בריה חיה, ולפעמים תוקפת אותו פתאום מחלה והוא צריך לעזרה, ואין עוזר.
כבר הגיעו לאזני מעשים כאלה שהילדים סבלו מהם. בשבוע הזה, בשעה שההורים הלכו בלילה לקבל את פני המוטוציקליסטים וסגרו הדלת בעד בנם הישן, התעורר הילד (כבן ארבע) וטיפס על החלון ונפל משם. ובלילה הזה שמעתי קול ילד קורא בקול־נכאים: “אמא’לה”, אוי “אמא’לה”, ואין עונה. חפצתי להתלבש וללכת שמה, אבל בני ביתי הניאוני, באמרם שהדלת שם סגורה ולא תוכל לעזור מאומה. ובמשך זמן רב פלח הַקּוֹל הקורא “אמא’לה” את לבי, עד – שנשתתק.
כמה פעמים מצאתי ילדים תועים ברחובות, יצאו מביתם ואינם יודעים אנה לשוב. הלכתי אחריהם, אולי1 יגיעו לאיזה מקום, ובראותי, כי תועים הם, לקחתים על זרועותי והבאתים אל המשטרה.
והנני להתריע על ההפקרות הזאת מצד ההורים ביחס לילדיהם הקטנים.
לפני איזה זמן קראתי, כי ילד קטן טבע בבריכה מפני שלא השגיחו עליו. האומנם יהיה כדבר הזה בישראל? האומנם יתיחס הציבור לזה באדישות ויתן להפקרות להתפתח בין ההורים הצעירים?
אצלנו גם בימים הרעים שישבנו בגולה, לא חסרה מאתנו מדת האהבה והרחמים לפרי בטננו. האמנם נעזוב אותה פה בארצנו?
“דבר” תרפ"ו
-
“אולם” במקור המודפס, צ“ל: אולי – הערת פב”י. ↩
מכתב
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
"את המכתב הזה כותב לך אדם הטובע ביסורים. ולא נמצא איש שישים לב להצילו, מפני… וכי מרגיש אחד שרגלו של חברו כואבת מפני שנעלו צרה? אבל משום מה יש בלבי האמון, כי אתה הזקן תטה אוזן לדברי. אנוכי בן עשרים ואחת, יושב בתל־אביב. באתי לארץ ישראל לפני ארבע שנים ועובד במאפיה.
הידעת מה זה מאפיה? זהו מאסר לבני עוני, המרוחקים מאדם ומאל. שומע הוא העובד במאפיה שיש איזו הרצאה, אבל ההרצאה היא לא בשבילו: לו אסור לזוז ממקומו. – שעורי ערב? גם אלה לא בשביל העובד במאפיה. גם לטייל קצת בערב על שפת הים, גם זהו מותרות בשבילו. אסור לו להתפנק. עבד נרצע הוא לתנור, עבד נצחי ביום ובלילה. היתכן, כי עבדות שכזו תהיה נחלתנו לנצח? וכי אי אפשר לסדר את העבודה כך, כי גם העובד המאפיה יוכל לפעמים לנשום אויר חפשי, לשמוע איזו הרצאה, ללמוד את השפה העברית? אי אפשר שאתה, הזקן, תעמוד מרחוק ותעלים עיניך מצרת העובד הצעיר המתנונה בעבודת קטורגה. הצילה, זקן!"
המכתב הזה נכתב באידיש. אינני איש מעשה, אינני יודע איך לגשת לעבודת ההצלה. לאופים יש עסק עם כיסי, אבל לא עמדי, ולא אוכל לעשות כלום מלבד לתרגם את המכתב עברית ולמסרו לדפוס. אולי באמת אפשר לסדר את העבודה לא באופן אכזרי המוציא מהעובד את דם התמצית.
שועת צעיר
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בראש חודש אדר שני ראיתי ברחוב אנשים מתקהלים. ניגשתי לראות מה שם. עומדים אנשים מוכי תמהון… מה שם?… אחד הטיל את עצמו תחת אוטומוביל…
פגשני צעיר אחד לבוש ככוהן הדיוט: כתונת לא נקיה ומכנסים, חסרים לו רק מצנפת ואבנט. פניו עדינים, עיניו שחורות מבריקות, מחזיק פפירוסה בפיו ומקטיר.
– אתה הוא א. ז. ר.?
– כן.
– ומה תאמר על המצב?
– בחורים סובלים ואינם מתיאשים, עניתי.
– סובלים… אבל מה יוצא מזה? מילא, אנחנו כבר זקַנו (צעיר כבן עשרים), אין כבר מה להפסיד, אבל הדור הצעיר, הילדים. הלא גם הם גועים ברעב. יגדל הדור שלא יצלח למאומה, וכי על זה אפשר לשתוק?…
והצעיר התחיל לדבר בקול רם, קלל קללות נמרצות את כל אלה שחובקים ידיהם ואינם עושים להקלת המצב (ובודאי קלל גם אותי בתוכם – ובצדק). הקהל התחיל להתאסף, והנה גם שוטרים באו, אני שבתי והוא עמי בדרך אל ביתי. התרגשותו גברה מרגע לרגע. ממטיר אש וגפרית ובעברית יפה… תמה הוא, האם נהפכו לבות האנשים ויהיו לאבנים?
נסיתי להרגיעו קצת, כי גם הדברים הצודקים צריכים להאמר בקול נכון, אז אפשר שימצא הד בלב חברו. אבל הצועק אינו נענה.
– אבל איך אפשר שלא לצעוק? עוללים מבקשים לחם ואין! וכאן – אלה – עוצמים עיניהם, סוגרים את כיסם, ולי כואב, ואין כוחי אלא בפה… ואנוכי צועק…
וככה הלך עמי וצעק. הקהל מתרבה, ילדים רודפים אחריו. השוטר מבקש להתפזר ולא שומעים לו.
– ומה יהיה, חביבי? יאסרוך, יכוך.
– ומה יש? אנוכי איני ירא. כבר עברתי את גבול היראה. כל זמן שהנשמה בקרבי אצעק. וגם אתה, סופר בישראל, אסור לך לחשות!
הגענו סוף סוף עד ביתי. אחזתי בידו והנה היא קרה כקרח.
השוטר נגש אליו ואמר: בא עמי.
נפרדנו.
אחרי רגעים אחדים נמלכתי והלכתי אל המשטרה. ראיתי והנה שם קהל אנשים. – מה שם?
– צעקות נוראות – ענו מן הקהל.
אנוכי את הצעקות לא שמעתי כבר, ניגשתי אל השוטר וסיפרתי לו, כי הרגשתי בצעיר הזה, כי חולה הוא.
– אנו יודעים אותו, ענה השוטר, הוא חולה רוח.
– ומה יהיה? ישלחוהו לירושלים?
– בירושלים אין מקום, ישלחוהו לבית לחם.
*
חפצתי גם כן לצעוק. ואולי באמת חובה היא לצעוק…
אבל אני רוצה בלחם ולא בבית לחם…
יהודי בבית לחם זוהי צרה כפולה ומכופלה.
ופני הצעיר העדינים היפים ושפתו העברית הצחה, היפה, אומרים: אל תחשה, אסור לחשות!
וצוררינו, מבית ומחוץ יראו בצרתנו וישמחו… גם זה מוסיף מכאוב למכאובים. ובכל זאת אי אפשר שלא לצעוק. אולי יתעורר…
“דבר”, אדר תרפ"ז
במשפחת הסופרים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
במשפחתנו – משפחת סופרי ארץ־ישראל – נפל דבר, שתחילתו, כביכול, ענין פרינציפיוני, ואחר כך עבר לידי אמביציה וקנאה שאינה מרבה חכמה. הדבר לא היה מסוכן, אם מצבנו בכלל ובארץ ישראל בפרט היה קצת יותר איתן. ישחקו גבורי העט ויכה קצת יוסי את יוסי. מחזה שיכול לשעשע את מי שהוא. אבל מצבנו אינו מרשה לנו לוכסוס שכזה. ועל כן עצתי הנאמנה לכל הסופרים, הגדולים עם הקטנים, הצעירים עם הזקנים, להפסיק לגמרי את כל התנועה הזאת. נמחה נא בפעם אחת את כל האינצידנט הפעוט הזה. נחנך נא את עצמנו להיות גדולים באמת – לסלוח ולאהוב ולעזור איש לרעהו לשם המטרה הכללית, שאליה אנו כולנו שואפים ואשר עליה רבים מקריבים לא רק את האמביציה שלהם אלא גם את נפשם ממש.
נזכור נא את דברי ר' חנינא בר חמא, שאמר ברמיזה נוקבת עד התהום, כי תלמידי חכמים גם בעולם הבא כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חברו. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה (בבא בתרא ע"ה א').
נסיר את השטן הזה מקרבנו. הננו עומדים בתקופה גדולה וכבירה, נסיח נא לבנו מכל החשבונות הפעוטים, שיכולים להביא חלילה לידי מכשולים גדולים.
אל נא יחר בעיניכם כי באתי ללמדכם עצה. הן את עצתי זו לא מלבי שאבתיה, אלא משלכם, ממה שלמדוני רבותי הסופרים מימות עזרא ועד היום. קבלו נא, חברים יקרים, ברצון.
“דבר”, כ“ו אב, תרפ”ז
מרשימות שריה הסופר
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
“ומטה האלהים בידו – דא קולמוס”.
כשעלה ברצוני להכנס בעבודה להיכל ספרותנו, אחזתני רעדה. נתחנכתי בספרותנו העתיקה והיא היתה בעיני לבית־המקדש, שבו כהנו פאר נביאינו וחכמינו הראשונים והאחרונים עד האריז“ל והגר”א, ואיך אעיז אנכי העני ממעש והדל מדעת לתפוס לי מקום בין אדירי עולם אלה? הלא ישרפוני בהבל פיהם.
אבל מהרה נזכרתי מה שאמרו חכמינו העתיקים: הוה עז כנמר. צריך להסיר את השפלות מהלב. אם ה' חננך בכשרון – אחת היא כמה מידתו של כשרון זה – חובה עליך לעבוד ולתת כפי יכלתך מפרי רוחך, ואין לך רשות לסרב ולהסתלק באמתלאות שונות, שהן גם כן תחבולות היצר הרע.
והנה נכנסתי ברטט, בחרדה, להיכל הספרות. אולם פקחתי עיני ואראה – בית־המקדש שאותו ראיתי בחזון מלפנים גז ואיננו. ולפני נגלה שוק, ובשוק, כנהוג, מכל מיני סחורות. איני רוצה להכריז עליהן כרוכל, אבל זהו בכל אופן לא בית־המקדש, ורוחי נבקה בקרבי; עצבות נוראה תפשתני, איך שונו פניך, ספרותנו, שהיתה לנזר עולם!
ואף על פי כן הוספתי לעבוד כפי כוחותי ודוקא ברוח אותה הספרות שממנה ינקתי בשנות עלומי. גם מהטוב שמצאתי בספרות העמים מסרתי בעברית לאחינו לקיים, מה שנאמר: מכל מלמדי השכלתי.
אמנם לעתים תקפני יאוש, בראותי מעריצים את החוצפה, מקדישים את הכזב וממליכים את הריקניות, שממלאות חלק גדול מהשוק הספרותי שלנו. אם אין בית־המקדש, יהיה לכל הפחות, שוק נקי, והנה גם רפש וצחנה למכביר, והסניטרים שלנו אינם מספיקים לנקות… ואם בראשית בניננו כך, מה יהיה בסופו?
ובכל זאת אני מתחזק וממשיך את עבודתי. זכור אני דברי ר' פנחס בר חמא על הכתוב: קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' – אם קוית ותקותך לא באה אל תחדל מקוות שוב. צריך לעבוד. אי אפשר שעם ישראל ישקע וישקע עד התהום. אני מאמין שיש כוח בו להתרומם ולעלות. וביחוד עוד לא פסה האמונה, כי לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב. צריך לעבוד וה' יעזור.
ובעודני חושב על תיקון מקדש ספרותנו הפרוץ, נזכרתי במה ששמעתי מעשה יפה: אחד שהיה חבר בישיבה עם הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל שאל אותו: אנחנו היינו בישיבה חברים כמעט שוים, והנה מה שאני כותב אין הקוראים מקבלים ברצון, ומה שאתה כותב הם מקבלים בחיבה ובהערצה?
– מתי אתה כותב? – שאל רעק"א.
– כמובן, בשעת מנוחה, כשהדעת מיושבת, אז הנני כותב.
– ואנכי – אמר רעק"א – לא כך נוהג. אלא אני כותב בכל שעה שעולה איזה רעיון על מוחי גם בשעת הטרדה, ובזמן שיש לי מנוחה ודעתי מתיישבת אני מוחק.
*
ולפיכך קבעו חכמים כללים אלה לתקנת הספרות:
א. לא הכל מותר להרהר.
ב. לא כל מה שמהרהרים מותר לדבר.
ג. לא כל מה שמדברים צריך להעלות על הכתב.
ד. לא כל מה שמעלים על הכתב מותר להדפיס.
*
והעיקר צריך תמיד לזכור כי הקולמוס הוא מטה האלהים ביד הסופר להביא גאולה וישועה, ולא נכון להפכו לכלי משחית, להטעות בו את הבריות ולהדיחם מעל הדרך הישרה.
יזכור נא זאת כל סופר בקחתו את מטה האלהים. את קולמוסו בידו, ואז ישוב לספרותנו כבודה הראשון, ובמקום השוק יבָּנה בית־מקדש, מפיץ אורה לכל העולם.
על חיי אחד העם
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
החכם הזה, שחונן בכשרונות נעלים, היה סובל זמן רב יסורים נוראים. הוא אמנם הכריז על עצמו שהוא רק אורח בספרות, היה זמן שחשב להתעסק במסחר (גם פה בארץ־ישראל) והיה מסובב תמיד אנשים סוחרים, שחשבוהו לאחד מהם, ובאמת היתה זו אולי אונאה עצמית ואפשר מאוד שרצה בזה לשכך את צערו, צער הסופר.
כי היה סופר, וסופר בחסד עליון – זה למעלה מכל ספק. עדות היא עבודתו הישרה והנאמנה בספרות, מלבד כשרונו הגדול; הוא לא הוציא מתחת ידו דבר שלא היה מתוקן ומלוטש כל צרכו. סופר אקראי בודאי שלא היה מדקדק כל כך בעבודתו, והלואי היו “הסופרים” נזהרים בכל דיבור שהם מוציאים, כמו שהיה נזהר סופר־אורח זה. ביחוד נגלתה נטיתו לספרות כשנתמנה להיות עורך “השלח”. בזמן ההוא היה אמנם צריך לפרנסה, כי אז כבר “תמה זכות אבות”, מעין העושר יבש וחרב, אבל הוא נעשה עורך “השלח” לא לשם הפרנסה לבד, אלא הוא רצה להחיות את ספרותנו. באיזו תכנית יצא אחה“ע בגשתו לערוך את “השלח”? התכנית היא לא נפוחה, כמו שרגילים לעשות העתונאים שמיסדים עתון לשם פרנסה, שיש בה – בתכנית – משום העלאת אבק וצעצועים נוצצים המסמאים את עיני הקורא; תכניתו של אחה”ע היתה דרישה נפשית עמוקה, להוציא את ספרותנו מהבצה, לטהרה, ליפותה ויחד עם זה להחיות את לב העם ולרוממו.
והוא ניגש לעבודתו, מלבד מה שכתב בעצמו – עבודה שלא היתה קלה כלל (קרה לפעמים שאחרי כתיבת מאמר רציני היה חולה בראשו כמה ימים). היה עובד עבודת פרך בתיקון עבודת אחרים1 עבודת “בעלי המליצה”שלנו. וכל אחד היה בא עם ה“פרטנזיות” שלו, כי כל אחד הלא חשב את עצמו ל“אחד־העמיק”, אם לא למעלה מזה. והוא נשא וסבל. ואני בטוח כי אילולי אהבתו העמוקה לספרות היה יורק על כל העבודה הזאת, והיה בוחר להיות גורף ביבין. אבל אהבתו לספרות גברה בו. גם הוא ראה בה עוגן ההצלה של עמו העלוב (דרך הציונות היתה אז מכוסה בערפל לגמרי) והיא שנתנה בו כוח לעבוד ולסבול. כל חוברת של “השלח” שהספיק לראות אותה נדפסה ונכנסה אחרי בקורת הצנזורה (האיסטניס הזה אחה"ע היה צריך להחליף בשביל זה מכתבים עם הצנזור המשומד ישראל איסר לנדא) הסבה לו עונג רוחני שאין לשער. ואם אמנם לא הכל יצא כמו שהיה רוצה על פי תכניתו, אבל ראה בעינו הבהירה שיש משהו מה שלא היה מלפניה.
והנה עברו חמש שנים. יצאו עשרה כרכים של “השלח”. כמה כוחות, כמה דמים הושקעו בהם! כמה הרפתקאות עם בעלי “אחיאסף” שנעשו אפוטרופסים לספרותנו. הכל קבל על עצמו אחה“ע, אם לא ברצון אבל בסבלנות נפלאה. מפני נקיות הדעת שבו לא היה יכול לדחות את הסופרים שהשתתפו ב”השלוח" בלך ושוב עד שקבלו את הפרוטות של שכר סופרים. רק הדפיס איזה דבר ב“השלוח” היה ממהר לשלם, ואפילו אם היה קשה הדבר כקריעת ים־סוף.
והנה פתאום מצאו בעלי־“אחיאסף”, כי הצד המסחרי שב“השלוח” דורש להוריד את משכורתו של אחד־העם מאלף וחמש מאות רו“כ לתשע מאות, ואחד־העם לא היה יכול לותר על זה, מפני שבפחות מ־1500 רו”כ אי אפשר לו להתקיים. והוא התפטר. נמצא ל“אחיאסף” אחר שנתרצה להסתפק ב־900 רו“כ… הנתוח נעשה… אחד־העם חדל להיות עורך ה”שלוח".
ואחד־העם נשתתק, ואחד־העם נעשה פקיד בחנות התה של ויסוצקי. עשרים וחמש שנה עסק במכירת התה. ואת האהבה לספרות קבר עמוק, עמוק בלבו… ורק לפעמים היתה מבצבצת. רצה לכל הפחות בשובו בלילה לקחת את העט בידו, אבל כוחו הפיזי לא נתן לו למשוך בעט, והוא סבל יסורים נוראים. אחד העם עוסק במכירת תה, דבר שכל משרת יכול לעשות, והספרות – שדה עזוב וקמשונים וחרולים בה.
בימים האחרונים, כשהייתי מבקר אותו, היה נאנח ואומר: מקנא אני בך, חביבי, שאתה עדיין עובד, ואנוכי, כשאני הולך בערב לשכב, הנני נותן חשבון לעצמי: במה עבר עלי כל היום? מה עשיתי? מה הוספתי? ובתוגה אני מוציא עלי משפט קשה: לא עשיתי כלום, לא הוספתי כלום היום עבר כאילו לא היה.
והמחשבות הללו נקרו במוחו כל הזמן שהיה מוכר תה בחנותו של ויסוצקי: “מי לו פה ומה לו פה?” ומשום כך אנו מוצאים בתוך מה שכתב בטויים כל כך מרים וקשים. כאילו כל מציאותו של אחד העם היתה למותר. לא נמצא מי שימלא את שש מאות הרו“כ לשנה בכדי שיוכל אחה”ע להמשיך את עבודתו הספרותית.
אנה נסתר מבשתנו.
“דבר”, ה' אדר תרפ"ז
-
הוא ספר לי, כי אחרי שקבל את המאמר של ר“ד קופמן ז”ל “האור הגנוז”, (השלח כרך א) ראה שאמנם יש ברכה בו, אבל גבוב המליצות נורא. צריך אחת משתי אלה, או להשיב למחבר את המאמר ולהראות לו על חסרונותיו (דבר שאינו מן הנמוס) או לעשות בו כמו שהשכל של אחה“ע מחייב. והוא בחר בדרך השניה. המחבר בודאי לא הכיר את מאמרו, והוא משך ידו מ”השלח"… ↩
אחרי הועידה השלישית של הסתדרות העובדים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
ירשם נא הדבר לזכרון לדור יבוא.
בשנת תרפ"ז בחודש תמוז בעצם חום הקיץ התאספו צירי העובדים העברים לועידת הסתדרותם. ובמשך שני שבועות הגו יומם ולילה בכובד ראש לא על ענינים הנוגעים רק להם, בתור מפלגה פרוליטארית, אלא בעיקר על השאלה הכללית איך להחיש את בנין עם ישראל בארץ־ישראל.
למרות המצב הקשה – המשבר שהעיק על כולם, נתגלתה בכל הדרה האחדות האידיאלית הפנימית, המחיה את כל החברים.
הנאספים כמעט כולם צעירים למחצה או לגמרי צעירים, שדמם רותח בקרבם וקשה להם לכבוש את יצרם הפרטי, ואף על פי כן ידעו להתגבר על עצמם ולשמור על שלמות הסתדרותם ושלמות הרעיון שבשבילו באו לארץ ישראל.
ועוד צריך להוסיף, כי כל הנאספים אינם דומים כלל על פי מוצאם, חייהם, השכלתם, למה שנקרא בעולם הגדול – פרוליטריון. כי הם כולם בני “בעלי בתים”, שלא הם ולא אבותיהם ידעו מהקושי שיש בעבודה פיזית, וגם כולם בעלי השכלה (מהם רבים גם בעלי השכלה גבוהה), אבל ההכרה, כי רק בעבודה כשרה ויוצרת יבָּנו העם והארץ, מאמצת אותם ללכת בדרך החלוציות שאינה רפודה כלל בשושנים. וכידוע כבר נפלו מתוך הצעירים הנלבבים האלה הרבה, הרבה קרבנות…
ההופעה הכבירה הזאת, שלא היתה דוגמתה בהיסטוריה שלנו, צריכה להלהיב את לבות כל האחים מכל הזרמים והמפלגות באמונה ובגאון, כי לא יטוש ה' את עמו, וארצנו נמצאת בידים אמונות, בידי צעירים יהודים, שנפשם טהורה, כי הם יחזיקו בה ולא ירפוה עד כי תהיה לתפארת עולם.
ואל יאמרו נרגנים פראים, שיש בתנועה זו משום השלטת פרוליטריון על בורגנים. השאלה שלנו יוצאת לגמרי מנקודת השקפה אחרת – תחית עם ישראל שגורלו משונה מגורל כל העמים והוא צריך ומוכרח לתקוע יתד בארץ אבותיו.
אנכי, הזקן, רואה בזה השגחה אלהית, כי צעירינו קיבלו עליהם ברצון את עובי הקורה להקריב ממש את חייהם בעד האידיאל הזה. ואיך אפשר להעליל עליהם כי לשלוט הם חפצים?
ולתקומת האומה הישראלית דרושה התעוררות כבירה בלב כל אלה שנר אלהים מאיר בלבם בלי כל הבדל בין יהודי ליהודי. הכוח המוסרי הגדול והנשגב שנתגלה בתוך החלוצים שלנו אי אפשר שלא יעורר חדוה וגאוה לאומית בלב כל אחים בני ישראל בכל קצוי עולם.
זיווג החלוציות והנדבנות, שהן שתיהן תפארת ישראל, יביא פרי הלולים לרפאות לא רק את שבר עמנו, אלא גם את שבר האנושיות כולה, שאין לה תקנה, כל זמן שלא יתוקן העם העברי.
זכרו זאת והתאוששו! אל תתנו לקטנות המוחין להפריד בין אחים!
“דבר”, תמוז, תרפ"ז
מֵאִיר הַשַּׁמָּשׁ
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
א
– השכחת, מאיר, כי חמישי בשבת היום ולנו אין עוד קמח לחלות, – אמרה רחל לבעלה. – ומה אעשה, רחל? ימי “הספירה” עתה, וההכנסה מעטה. פתחי נא את “קשריך” והוצאת משם די צרכי השבת, ובעת אחרת אשלם לך.
– למה תדבר הבל? — ענתה האשה בכעס, — אחת נשבעתי ומשבועתי לא אשוב: תיבש ידי אם אגע בכסף ההוא, כי קודש הוא לנדוניה לשפרה בתנו.
– שפרה בתנו! – שנה האיש בשחוק – אמנם בת בוגרת היא! יודעת היטב לשחק בצעצועים. הוי, רחל! בטחונך באלוהים רפה מאוד, הנותן לה חיים, הוא יזמין לה גם חתן טוב, גם נדוניה רבה, ולמה תדאגי לה כה?
– ואיככה אבטח? – ענתה האשה בתלונה, – ואנוכי הלא רואה את עשרך מה רב הוא… זה עשרים וחמש שנה, תהלה לאל, אנוכי עמך ומה מצאתי בביתך? – אך לחם צר ומים לחץ. גם זוג מנעלים לא מצאתי לקנות מכסף פרנסתך, ולמה לשוא אייחל כי תשיג ידנו לתת נדוניה לבתנו, אם לא אכין בעוד מועד?
– ה' הטוב יכפר בעדך – אמר האיש באנחה. – אסור לדבר כדברים האלה. – מחילה, סליחה וכפרה! – הוסיפה האשה להתלונן מקוצר אפים, — אבל כסף לצרכי השבת מאין נקח?
– “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות”, הורונו חכמינו ז"ל. אם אין לחם חטה, נאכל לחם דגן, ואם אין בשר, תטמיני מאכלי חלב. –
– הוי, גבר הפכפך! – קראה האשה; – פעם הוא מתחסד כמלאך, ופעם נקל בעיניו גם לחלל את השבת. להטמין לשבת מאכלי חלב! הנשמע כדבר הזה? הכי בכפר אנחנו יושבים? הלא ברחוב המקולין מושבנו, ואנחנו נטמין מאכלי חלב? – היה לא תהיה כזאת! – אבל מה אעשה? – שאל מאיר.
– אם אפסה לך כל תקוה להשיג כסף, לך ונתת בעבוט את דוד הנחושת להחנוני ולקחת ממנו קמח וגם אגורות אחדות מזומן תקח מידו, והיה לנו לקנות בהן בשר. – יהי כדבריך. אך איפה היא שפרה? הלא כמעט לא אכלה ביום הזה. –
– מאז באה גרונה ובתה לגור בשכונתנו חדלה שפרה מאכול, כי נחמה רעותה תטריד אותה בצעצועיה תמיד, עד כי תשכח את רעבונה.
– לחנם תוציאי דבה על נחמה. לא פעם ולא שתים התבוננתי ואראה, כי הצעצועים לא יקחו את לב נחמה, ואך שפרה בתנו מתענינת בצעצועים הרבה יותר מנחמה שאינה באה לשחק אלא לעשות נחת רוח לשפרה בתנו.
– ידעתיך, ידעתיך, מאז! – קראה האשה. – את כל הבנים תאהב, מלבד את הנפשות אשר לך הן; אותן תשנא בלבבך והבט אל פניהן לא תוכל.
מאיר נתן קולו בשחוק לשמע דברי אשתו ותוכחתה.
– לי עת “יציאת נשמה” ולו עת לשחוק! – הוכיחה אותו אשתו בחמתה אשר בערה לקול שחקו, – הוא שכח כי אין לנו עוד “חלה”… מהר ולך, כי עת להכין השאור.
האיש לבש את אדרתו ויקח את דוד הנחושת ומקלו בידו ויצא מן הבית.
ובעת ההיא ישבה גרונה הענוגה, שכנת מאיר, על צלע התנור יחד עם נחמה בתה, נערה כבת שמונה שנים. נחמה הסירה בצפרניה קליפות תפוחי־אדמה קטנים כאגוזים וצלויים, וגרונה רסקה אותם בקערה בכף עץ. ושתיהן השתעשעו בתענוגן העתיד לפניהן, כי אחרי שירסקו את תפוחי־האדמה היטב יערבו בם מעט שמן קנבוס והיתה להן כעין מרקחת לארוחת הצהרים לאכלה עם לחם.
ועל יד התנור על הארגז הקטן ישבה בת מאיר השמש, בת גילה של נחמה, ותתעסק בצעצועיה בעיון רב.
– מדוע, אמי, לשפרה רעותי יש אב, ולי אין? – שאלה נחמה את אמה ותשא אליה את עיניה השחורות.
– גם לך היה אב, – ענתה גרונה באנחה, – ואולי יש לך גם עתה באיזו ארץ רחוקה. אביך היה יפה מאוד, כעיניך – עיניו וכאפך – אפּוֹ. ישבנו עמו יחד באהבה כחמש שנים, ואחרי כן לא היה לנו במה לפרנס נפשותינו וילך מאתנו לבקש פרנסה בארץ רחוקה. עוד זכור אזכור את היום, אשר בו עזב אותנו. בת ארבע שנים היית אז. עודני זוכרת איך חבקת בזרועותיך הקטנות את צוארו, והוא נשקך ודמעות נזלו מעיניו, וגם נפשי השתפכה ותמוג בבכי, כמו אמר לי לבי, כי נפרדנו לימים רבים ואולי לנצח.
– ומדוע כל האבות מוצאים פרנסתם פה, ואבי לא מצא?
– מזלי גרם, בתי, במזל רע נולדתי.
– מה זה מזל? –
– פתיה! מה זה תשאלי? – מזל הוא מזל. יש מזל טוב ויש מזל רע. הנה קלמן העשיר היושב לנגדנו, לו בית רחב ידים ופרנסה ברוך־השם. והוא כבד בכסף ובזהב, ולנו אין מאומה; ומדוע יהיה כדבר הזה? יען כי אין מזלותינו שוים. –
– ומדוע אין המזלות שוים? –
– אין זאת כי הוא עשה רצון אלוהים, ועל כן ישפיע לו עושר וכל טוב, ואנחנו חטאנו לו ועל כן יסתיר פניו ממנו. –
– אמי אמרה – קראה שפרה פתאום מבלי הרים עיניה מצעצועיה, – כי יען שקלמן קונה לימי השבת תרנגולות שמנות ודגים גדולים וטובים, על כן ד' נותן לו כל ימי השבוע פרנסה רבה.
ברגע הזה נפתחה הדלת ורחל, אם שפרה, באה הביתה.
– היא עוד יושבת פה, השובבה? — שאלה רחל בהביטה אל בתה – הלא עוד לא באה מאומה אל פיה היום, אך כוס אחת חמים שתתה ותנס מהבית. גרשי נא אותה, גרונה, וחדלה מהשתובב.
– מדוע אגרשנה והיא איננה עושה לנו כל רעה – אמרה גרונה; – היא יושבת לבדה ועוסקת בצעצועיה, ואנחנו יושבים לבדנו ועוסקים בעבודת הבית.
– אבל מדוע שכחה לאכול? –
– אני אכלתי פה – ענתה שפרה.
– מה אכלה? –
– פרוסת לחם – אמרה גרונה.
– לחם זר ינעם לחכה מכל מעדני אמה – הוכיחה רחל את בתה, – לכי הביתה לאכול ארוחת־הבוקר.
– אם תלך עמי נחמה והלכתי, – ענתה שפרה.
– אל תמשכי את נחמה אחריך, יקירתי, – אמרה גרונה, – כי לה עבודה רבה בבית.
– אם לא תלך נחמה, גם אני לא אלך – אמרה שפרה בהחלט.
– תני נא, גרונה, גם לבתך ללכת אל ביתי לרגעים אחדים – התחננה רחל לשכנתה.
גרונה לא יכלה השב את פני שכנתה, ולמרות רצונה נתנה לבתה לעזוב את עבודתה וללכת עם רעותה.
– האתן לך “חלה” עם חמאה? – אמרה רחל לבתה בשובן הביתה.
– אבל גם לנחמה תתני – קראה שפרה.
– אתן, אתן, – אמרה רחל ותוצא פרוסת לחם־חטה מהארון ותמרח עליה חמאה למדי ותושט לבתה.
– תני גם לנחמה – קראה שפרה עוד הפעם.
– אכלי, אכלי – ענתה רחל ברוגז, – אני אתן גם לה.
ובדברה הוציאה עוד פרוסה ותמד אותה בעיניה, לדעת אם לא גדולה היא יותר מדי, ותמרח עליה מעט חמאה ותושט לנחמה.
אך נחמה עמדה מנגד ולא נאותה לקבל את הפרוסה.
– אכלי, נחמה, – הפצירה בה שפרה – הן לא נכריה את, כי תבושי לאכול מפתנו.
נחמה קבלה את הפרוסה ותברך ברכת “המוציא” ותאכל במתינות, ושפרה בלעה שתים, שלוש פתים בחפזון, בטרם לעסה היטב, ואחר השליכה את הפרוסה מידה.
ב
מאיר השמש הוא איש כבן ארבעים וחמש שנה, אך מראהו כמראה בן ששים. שערות ראשו וזקנו הלבינו מאוד ופניו הירוקים מלאו קמטים, קמטים. קומתו שחה וכמו עלה גבנון על גבו. לא שמש פשוט היה מאיר, כי לא עבד עבודה באחד מבתי המדרש וגם לא בצרכי הקהל. ואך זאת היתה עבודתו: להתפלל בימי החג “הזכרת נשמות” ותפלת “אל מלא רחמים” בעד כל המתים שהיו רשומים בפנקסו, ולהודיע לכל איש בכל שנה את יום מות הוריו, לבל ישכח להדליק נרו ולאמור “קדיש”. גם היה כותב כתובות ותחת החופה היה שר:
“מי בן שיחי”1.
ובעד זה, אם נתן לו איש אגורות אחדות מוטב, ואם לא – והלך לו מאיר לדרכו בלי תרעומות ולא חדל בשנה הבאה מהודיע לו שנית את חובתו להוריו.
חלילה לי מהאשים את אחינו בני ישראל – אמר מאיר לנפשו, – הן רוב יושבי העיר עניים הם, וגם אלה אשר יתראו כעשירים פרנסתם מעטה וצרכיהם מרובים, וכמה בטלנים הם מפרנסים? רבנים ודיינים, שופטים ושוטרים, שדרי"ם ועניים בני טובים, חזנים ושמשים, שוחטים ומנקרים – כולם ימצו מחלב הצאן הנהלאה, ואחדים אם לא ימצאו חלב, יתלשו בשניהם גם מהעור גם מהבשר… אם מזלי גרם להתפרנס כאחד הבטלנים, עלי לדעת כי בטלן אנוכי, כי המה עמלים ואני אוכל, ועל כל מה שנותנים לי חייב אני להודות מאוד מאוד.
אמנם נקל היה למאיר לחשוב חשבונות כאלה, כי הכסף לא היה נחשב בעיניו, ואך מעט מזער היה דרוש לחפצו. כי זה ימים רבים התקדש עצמו גם במותר לו ויסגף את נפשו בצום בבה“ב, שובבי”ם ת“ת, עשי”ת, ימי המיתה של הוריו וקרוביו, תעניות חלום, ושאר תעניות הכתובות בספר “הרוקח”.
אכן סבה אחת גדולה המריצה את מאיר לנטות אחר סגופים ותעניות ולמאוס בכל הבלי העולם הזה: ילדים רבים נולדו לו וכולם לא הוציאו שנתם. הדבר הזה הכאיב את לבו והשפיל את רוחו ויאמר לרצות את פני האל הנורא בהקריבו לפניו חלבו ודמו, דמעות עיניו וכל מאויי נפשו, אך כי יתן לו “זרע קימא”. וגם שמע ה' תפלתו, ויתן לו בת ויקרא לה שפרה, והוא אז כבן שלושים וחמש שנה.
גם אחרי הולדת שפרה לא חדל מאיר מענות בצום נפשו ומאז הרבה בתפילות ובתחנונים, כי יתן ה' לבתו חיים ארוכים וטובים ושפרה גדלה ותיף למשוש לב הוריה, וכצפורת־כרמים רקדה תמיד ולא שקטה רגע, מעת קומה משנתה עד שובה אל מטתה. אך בשרה היה רזה מאוד, ולעתים התאוננה, כי יכאב לה פעם פה ופעם שם. מאיר אביה רפאה ברפואותיו: התענה ויאמר “תהילים”, רחל אמה – בסגולותיה: לחשה לעין הרע, תלתה עליה שן־זאב, קליפת שבלול וכדומה. גם השתדלה להלעיט את בתה לרגעים אוכל לרוב ומעדנים ותפנוקים שונים.
רעיות רבות היו לשפרה, אשר באו אל ביתה לבקרה תמיד, כי מי זה לא יתרועע עם ילדה, אשר לה כלי משחק רבים ושונים וצעצועים גדולים וקטנים? אך מכולן בחרה שפרה בנחמה בת גרונה העגונה, ומיום שבאה גרונה לשבת ברחוב המקולין נקשרה נפש שפרה בנחמה ולא התפרדה ממנה.
שתי הילדות שונות היו זו מזו שנוי רב גם בתארן גם בתכונת נפשן: שפרה היתה גבוהת הקומה, פניה ארוכים, צחים וכחושים, ולחייה אדומות כשושנים נובלות, ונחמה היתה נמוכה ממנה, אך בנין גופה יפה וחזק, פניה שזופים, עגולים ומלאים. שפרה היתה מהירה בדבריה ובכל הליכותיה, ונחמה היתה מתונה ודבריה ספורים. פעמים רבות התפלא מאיר בראותו את מבטי עיניה, כי בהן נשקפה בינה יתירה בלתי מתאמת עם רוך שנותיה, ושכל עמוק השופט על כל ענין במתינות ובבקורת חדה.
רחל, אם שפרה, שנאה את נחמה אשר ירשה את אהבת בתה, ותנסה לרחק אותה מעל בתה. פעמים רבות הבינה לבתה, כי לא טוב תעשה, כי תתרועע את אחת הילדות העניות, בעת אשר רבות מבנות העשירים מבקשות קרבתה; אך כל עמלה היה לריק. ומיראתה להכאיב את לב בתה יחידתה נאנסה לכוף את ראשה לפני ההכרח, ולקבל את פני צרתה בסבר פנים יפות וגם להאכילה ממיטב מאכליה יחד עם בתה ולהתרפס לפניה, כי תעשה עמה חסד ותאכל, למען תאכל גם בתה עמה.
לא כן מאיר אישה. בעיניו מצאה נחמה חן ויאהבנה כבת וירב תמיד את ריבה עם אשתו. ותמיד הראה לה אותות אהבה ורצון, וילמדנה יחד עם בתו לקרוא בספר ולכתוב. לפעמים, בימי השבת אחרי סעודת־הצהרים, הלכה שפרה ורעיותיה לשוח ברחוב או בין השיחים, אשר מעבר לגשר בקצה העיר, ומאיר ורחל, אחרי אשר התענגו בשנת הצהרים, קמו ממשכבם וירחצו ידיהם, ומאיר לבש את “שמלת השנה” וישם את המשקפים על אפו ויפתח את המדרש ללמוד בו, ורחל הוציאה את בקבוק החמים מן התנור ותמסוך תה, ותפתח גם היא את ה“צאינה וראינה” לקרוא סדר השבוע, אך כרגע והנה שפרה עם רעותיה באו והדממה הופרעה.
– עוד לא הספקנו לקום, והנה באו – נהמה רחל בכעס.
– ומה הרע אשר הן עושות לך? — שאל מאיר בשחוק. — אדרבה, תשחקנה הנערות וישמח גם לבנו, תני להן תה ואחר תלכנה לרקוד.
ורחל מלאה למרות רצונה את רצון בעלה, ואחרי אשר שתו הילדות אמר להן מאיר: עתה, בנותי, צאינה במחולות.
– נחמה, סדרי את הזוגות! הן את יודעת את תורת המחולות.
ותצאנה הילדות במחולות על פי פקודת נחמה אשר נהלה את צבאותיה בחכמה ודעת, ותרקדנה כולן רקד ורנן בקול צפצוף דק.
– הראית, הראית איך שפרה בתנו מרקדת? – קראה רחל בשמחה.
– מרקדת כעז – אמר מאיר בשחוק; – הביטי וראי איך נחמה מרקדת וידעת מה הוא רקוד. רחל הפנתה את פניה מאישה בכעס. היטב חרה לה על אשר יהלל את הילדה הזרה על פני בתה היחידה.
– נחמה! – קרא מאיר – רקדי נא מחול הקוזקים.
– כן, כן, נחמה תרקד מחול הקוזקים – קראו הילדות ותעמודנה מסביב במעגל ותתננה לה ידים.
– תן לי את כפתך – אמרה נחמה אל מאיר, כי כן משפט מחול הקוזקים לשום כפה על ראש המחוללת.
מאיר לבש את כובעו ויסר את כפתו מעל ראשו ויתננה לנחמה והיא לקחה את הכפה ותשימנה על ראשה בהטותה אותה לצד אחד, כמעט אל אזנה.
– אבל אני אינני יכולה לרקד ולנגן כאחד, – אמרה נחמה.
– אני אנגן, רקדי! – קרא מאיר, – לא, לא, לאלא!.. – הרעים מאיר בקול עז וימחא כף, ויחד עם זה נשמע גם קול צעדי נחמה בסבבה במעגל פעם על מקום אחד ופעם סביב, סביב; קומתה זקופה, עיניה מאירות ולחייה המלאות בוערות כאש, וכל הילדות עומדות סביב ומביטות בעין קנאה ותמהון אל רעותן המפליאה לתופף ברצפה במנעליה הקרועים, בתפיפות מדודות ומתאימות עם מדת הניגון. ומאיר משורר ומוחא כף ופניו מאירות ועיניו נוצצות ברגשי אהבה וחמלה למרקדת הקטנה.
אמנם לפעמים הופרע השלום בין שפרה ונחמה. שפרה אשר היתה נוחה לכעוס קצפה לפעמים על רעותה ותודיע לה, כי היא, “ברוגז” עליה, וגם נשבעה שבועי שבועות, כי לא תוסיף עוד מהיום והלאה לדבר עמה מטוב עד רע. ורחל שמעה את שבועת בתה ותשמח בלבה לאמור: אכן בא היום שקיויתיו! עתה תחדל “יונתי הזכה” להשתעשע עם “העורב השחור”. אבל שמחתה היתה לעת קצרה, כי כעבור שעות אחדות והנה התחדשה אהבתן ביתר שאת וכמו אך לתכלית זאת רבו אשה ברעותה, למען תחזקנה אחרי כן את ברית אהבתן בקשר אמיץ וחזק יותר מבראשונה.
כרחל כן גם גרונה, אם נחמה, לא מצאה קורת רוח באהבת בתה לשפרה. גרונה הביאה לחם צר לביתה מיגיע כפיה מאפית כעכים ומעשית כדורים מזרע קנבוס. נחמה היתה בתה הבכירה, ועל כן שמה עליה עבודת הבית, לנענע את ערש אחיה הקטן, לטאטא את הרצפה, להדיח את הכלים וכדומה מן המלאכות אשר היה בכוחה לעשותן, ושפרה באה תמיד עם צעצועיה ותפריע את רעותה מעבודתה.
אולם לא נועזה גרונה להוציא הגות לבה על שפתיה; האחת, כי יראה את ה' להכאיב לב בת יחידה חלשה ומפונקה, והשנית, כי לפעמים קבלה טובות מרחל, כמו כד חלב חמוץ וגבינה רכה, ולא נתנה לבה לשלם לה רעה תחת טובה.
ג
כמלואת לשפרה שלוש שנים החלה רחל לדאוג לאחריתה.
– אישי – אמרה רחל את לבה – איננו מבני הדור הזה. הכסף הוא כדבר טפל בעיניו וגם אם תפזר שקלים לנגד עיניו על הארץ, לא ישים לב להרימם, ואף כי לעמול ולחפש אחריהם. גבר לא יצלח הוא: אך לעולם הבא הוא דואג, והעולם הזה כאין בעיניו, ואם עליו אסמוך, תשב בתי בתולה, עד אשר ילבין ראשה, כי כסף ושמלות לא יהיו לה, ומי יקח בדור הזה בתולה עניה? היבחר בה איש, יען כי אביה לומד הרבה ומתענה הרבה? לא! עלי להשתדל לאסוף כסף בעוד מועד, למען יהיה הכל מוכן ומזומן לפניה בהגיעה לפרקה, ולא תבוש גם לפני בנות “בעלי־הבתים” הגדולים.
ואחרי אשר הרבתה רחל לחשב חשבונותיה הגידה את אשר בלבבה לפני אחת מקרובותיה שהיו לה כפות כסף אחדות, כי חפצה היא לקנות עז ומחיר החלב קודש יהיה לנדוניה לבתה; ויישר הדבר בעיני הקרובה ותתן לה כף כסף אחת, ורחל נתנה אותה בעבוט בחברת “גמילות חסדים” ותלוה שלושה שקלים לקנית עז.
כשנודע לגרי רחוב המקולין, כי רחל “השמשית” מוכרת חלב, מהרו כולם אליה לקנות ממנה, כי ידעו, כי האשה “בעלת־בית” ומדקדקת מאוד בנקיון; ולא ארכו הימים, וידה השיגה לפדות את כף הכסף ולהשיבה לבעליה וגם מצאה די כסף לקנות פרה.
רע היה בעיני מאיר, כי לא תבטח אשתו בה', ויוכיח אותה פעם ושתים, אך בראותו כי ישחית את דבריו על אוזן לא שומעת ויחדל מדבר אליה עוד.
ותגדל שפרה בקומתה ויחד עמה גם נדוניתה, אך רזה וחלושה היתה מאוד, וכל האמצעים, אשר נסתה רחל להבריאה ולהשמינה, לא הועילו.
מה מאוד קנאה בנחמה אשר גדלה כעץ רענן: פניה מלאים ואדומים, וכל אבריה לא גסים, אבל מלאים ויפים.
– מדוע תהיה כזאת? – שאלה רחל לנפשה: – הן כל מאכל נחמה – לחם יבש ובצל או ציר דגים מלוחים, ולשפרה בתי, תהלה לאל, לא יחסר דבר, טובלת בחמאות ממש. ומלבד זה נחמה עובדת כל היום וחלק גדול מהלילה כל עבודת פרך, ושפרה בתי כל עבודה לא תעבוד, וזכות גדולה לצלוחיות, אם היא נוגעת בהן לשפשפן ולהדיחן, ואחר כל אלה – נחמה בריאה כפרת הבשן, ושפרה בתי רזה כשבולת שדופת קדים.
– אולם – הוסיפה רחל לחשוב – אף כי רזה היא שפרה, בכל זאת ימצא לה חתן טוב. ב"ה שלוש מאות שקל נתונים ברבית מזומנים לנדוניתה, ובתבה הקנויה למענה כבר מוכנים גלומי בד, צמר, מטפחות וסדינים. ברוך ה', לא כלה עניה היא, לוּ אך יזדמן חתן הגון.
כמלואת לשפרה שבע־עשרה שנה, החל גם מאיר לחשוב חשבונות רבים איך למהר ולהשיא את בתו במצות החכמים – להשיא את הבנים סמוך לפרקם.
ובחור אחד יפה וטוב מצא חן בעיני מאיר, בן לאחד החנונים הקטנים, אשר ברחוב המקולין. ירוחם – כן שם החנוני אבי־החתן – היה ממשפחת תלמידי חכמים וידיד נעורים למאיר. ירוחם היה קורא “עין יעקב” בין מנחה למעריב בבית־המדרש, ומאיר ישב תמיד על יד ימינו להתפלפל עמו. בכל יום טוב היו הולכים איש לרעהו ומרקדים יחד ונושקים איש את אחיו.
מאיר שלח שדכן לדבר עם ירוחם. הוא היה בטוח שירוחם יתחתן בו בחפץ־לב. אך השדכן שב משם ותשובה בפיו, כי ירוחם מבקש להרחיב לו הזמן ולתת לו שהות להתישב בדבר, כי בענינים כאלה לא נכון להחפז. ניכר היה, כי גם ירוחם חפץ מאוד להתחתן עם מאיר, אך איזה דבר יעמוד לו לשטן, והוא איננו יכול, או איננו חפץ, לגלותו… וזה הדבר אשר עמד לו לשטן: כאשר הרצה ירוחם את דברי השדכן לפני בנו, ענהו שאול, כי איננו חפץ לישא לו אשה. ירוחם התפלא מאוד בשמעו דברים כאלה מפי בנו, אשר היה תמיד נער עניו ותמים, ומבלי יכולת להרחיב שיחה בענינים כאלה ירק בכעס הצדה ויפן ערפו לבנו, ויצא.
– מדוע איננו חפץ לישא לו אשה? – חשב ירוחם בלבו – הכי לא הגיע לפרקו? הלא כבר מלאו לו תשע־עשרה שנה, ועוד מעט ימלאו לו עשרים, וכבר החל זקנו לצמוח. חרפה היא לראות בחור בעל זקן מגודל מתפלל בלי “טלית”. אולם אחרי חשבו מחשבות, התנחם ירוחם בלבו: אכן רוח רעה אחזתו היום, אבל עוד מעט ותעבור מעליו הרוח הרעה ואז לא יתעקש עוד.
לו בא ירוחם בין מנחה למעריב אל חנותו, כי אז מצא את החידה. אך הוא טרוד ב“עין יעקב” שלו, וכל עניני העולם הזה לא לקחו לבבו ולא ידע ולא הבין בם מאומה… בכל יום ויום, בצאת ירוחם מחנותו ללכת לתפלת המנחה, היה גם שאול יוצא אחריו, ועומד על סף החנות, מסב את פניו לימין, ומכונן את מבטו אל פתח בית גרונה: ואז היתה נחמה יוצאת מביתה, לבושה שמלה נקיה, ומקלעות ראשה יורדות על גבה עד מתניה, עיניה בוערות כגחלי אש, ולחייה אדומות כשושנים, ולפעמים השתפך האודם על כל פניה ולבבה נפעם פעימות תכופות ומהירות מאוד… מבטי עיניה מתגנבים וחודרים אל חנות ירוחם, ועד מהרה נפגשו מבטיהם… אז השפילה עיניה לארץ ופניה כמו הוצתו באש, והיא הולכת אט, הלוך וקרב אל החנות.
ארוכה, ארוכה היתה שיחתם, כל גבול לא היה לה, לולא יראו פן יודע סודם לירוחם. אך לספר מתוכן שיחתם אי־אפשר. דברי אהבה הם כריח הפרח, אשר אך המריחו יודעהו, והאיש אשר אהבה בלבו הוא מבין את סוד שיחה ואת נעימותיה…
ככה עברו ימים רבים ואהבתם הלוך וגדול, הלוך וחזק ואיש לא ידע.
– אנה את הולכת? – שאלה גרונה פעם אחת את בתה ברצותה לצאת מביתה ללכת אל חנות ירוחם.
– אל החנות – ענתה נחמה ופניה אדמו – לקנות בעד שתי אגורות תה.
– בכל יום ויום הנך הולכת לקנות בעד שתי אגורות! הלא היום יש לנו כסף. לכי וקחי בעד חמש אגורות בפעם אחת.
– אין לנו ארגז לשמור בו את התה – מצאה נחמה אמתלא – ואם פתוח יעמוד, כרוך בפיסת נייר, ינדף ריחו ולא יצליח למאומה.
אולם כל ערמתה לא הועילה: עיני אם הצופיות גם במעמקי הלב, ראו כי דבר לאט עם בתה, ותחקור ותחפש ותמצא כי אוהבת היא…
גרונה שמחה על הדבר הזה, כי ראתה כי גדלה בתה, עת דודים הגיעה, ולה אין נדן ואין שמלות, ומי יקח בדור הזה אשה אם לא ישולם לו בכסף מלא בעד החסד שהוא עושה? והנה פתאום נמצא לה גואל, בחור ממשפחה הגונה והוא אוהב אותה ויקחנה בלי כסף ומתנות. היוכל להיות אושר גדול מזה. על כן חכתה גרונה בכליון עינים אל היום ההוא, אשר בו תוכל להגיד בפני הכל, כי שאול ונחמה “חתן וכלה” הם.
כאשר החלו השדכנים להציע לפני ירוחם שדוכים לבנו, כן הרבתה אהבת שאול לנחמה לגדול ולבעור, עד כי גמר בלבו לקחתה לו לאשה, אך לא ערב את לבו להגיד את חפצו באזני אהובתו בפיו, ועל כן ערך את דבריו במכתב ופעם אחת בצאת נחמה מן החנות מסר איזה מכתב בידה…
ד
הלילה היה ליל בהיר. יושבי רחוב המקולין כבר ישנו ושביב אור לא נראה עוד מבעד החלונות, גם בבית גרונה שררה דומיה. והילדים כבר שכבו לישון, אך המנורה הקטנה עוד האירה את החדר, ונחמה עודנה יושבת על יד החלון, יושבת וראשה תמוך בזרועותיה וחושבת מחשבות ועיניה נטויות אל המכתב המונח לפניה, אבל אינה קוראה בו, כי כבר שננה אותו פעמים רבות…
בראשונה שמחה נחמה לדברי שאול ולבה גבה באהבתו. ואף כי לא היו דבריו כחדשים בעיניה, אף כי זה כבר היתה בטוחה, כי יבוא יום ויגיד לה כי אוהב הוא אותה, בכל זאת מה טוב לראות דברי זהב אלה כתובים בעצם כתב ידו! אבל כעבור רגעים אחדים והנה מחשבות אחרות באו לערבב שמחתה וכמו איזו עננה כבדה התנשאה להקדיר את כל טוהר שמיה, מבלי תת גם לזיק תקוה לעבור בה… היא זכרה גורל אמה – ותחרד. גרונה היתה גם היא בתולה עניה ויפהפיה, ויאהבנה איש צעיר אחד, אשר לא ידע מאומה מלבד מלמדות, ויקחנה בלי מוהר ומתן ואחרי אשר ילדה לו גרונה שלושה בנים ולא מצא במה לפרנס אותם, עזב את אשתו ואת ילדיה וישכח את כולם עד היום הזה. עתה גם היא גם ילדיה אומללים הם, ומי יודע אולי גם הוא אומלל נודד בארץ!…
כל זה בא להם, יען כי נטו אחרי רגשות לבם, בעת אשר חסר להם כסף.
כסף – אמנם ראשית הכל כסף נחוץ לנו, בלתו הננו כאין, אנחנו וכל אהבתנו, ואחרי אשר כסף אין לנו, גם אהבתנו תועבה…
אמנם מאמינה אנוכי, כי אוהב הוא אותי עתה, אבל מה יהיה בימים הבאים? הכי לא יתחרט על אהבתו? ומי יודע אם לא ימכור את אהבתו לאחרת בכסף מלא, כאשר יגבר עליו המחסור, כאשר יהדפנו קשי־יומו לארץ רחוקה?
" למכור אהבה"… מה בזוי ושפל הדבר הזה! אבל הלא כן הם סדרי חיינו למכור כל מה שבני אדם קונים. האם יוכבד רעיתי היתומה העניה היתה לאשה לאיש זקן, קרח וגבן. מדוע עשתה כזאת? האוהבת היא את אישה הזקן? לא! היא לא אהבה אותו ולא תאהבהו, אך היא מכרה לו את אהבתה בכסף. העשיתי גם אני כמוה לוּ הייתי במקומה? – לא! אנוכי אינני יכולה לעשות כדבר הזה: איסתניסית אני ולא אוכל גם להעלות על לבבי נשואים כאלה בלי גועל נפש, אבל גם אותה לא אוכל להאשים אם איננה איסתניסית כמוני, ואיננה חפצה לעבוד כמוני בפרך להתענות תחת יד אם חורגת יומם ולילה, עד כי תוּכּה בשחפת ותמות באביב ימיה…
הוא שואל אותי: אם אוהבת אנוכי אותו…? אמנם, אוהבת אנוכי אותו מאוד, אבל מה תסכן אהבה לנערה עניה? – אינני חפצה כי יתנחם אחרי כן על אהבתו, אינני חפצה להיות סיבת אסונו, אינני חפצה להיות שפלה בעיניו. אל לנערה עניה רגשות אהבה! אעקור אהבתי משורש גם אם נתח בשר מלבבי ימשך אחריה. בוז ושפלות, עבודת פּרך, עבודה בלי מנוחה, בלי כל שביב חיים, בלי כל קרן תקוה, בלי כל ניצוץ אהבה – זה הוא חלק העני ונחלתו עלי אדמות!… ובאמצה את לבה לקחה פיסת נייר ותכתוב עליה לאמור:
“שאול ידידי! מאוד, מאוד הנני מודה לך על אהבתך ועל דבריך הטובים, אבל להיות לך לאשה לא אוכל, כי גם לי גם לך אין כסף לעשות בו איזה עסק לפרנס בו את נפשותינו, ואנוכי אינני חפצה, כי תהיה אומלל כל ימי חייך בגלל אהבתך אלי. בקש לך, ידידי, אשה אשר נדוניא עמה ושכח את ידידתך אשר לא תשכחך, נחמה”. ובשולי המכתב הוסיפה לאמור:
“אל תבקש את פני ולא תנסה לבטל את דעתי, כי היא לא תצליח: גזרה גזרתי וממנה לא אסור”.
ה
גרונה ראתה כי בתה חדלה ללכת אל חנות ירוחם ותתפלא מאוד וגם התעצבה אל לבה: היא ראתה כי כל תקוותיה היו לאפס, כי אין עוד חתן לבתה, ומי יודע מתי יהיה? אין זאת, כי אם ריב התפרץ בינו לבינה – אמרה גרונה לנפשה; – מי יתן וידעתי סבתו, אולי יכולתי לעשות שלום ביניהם.
אולם הסבה נעלמה ממנה, והיא לא יכלה לשאול את פי נחמה, כי יודעה היא שאין שואלים ודורשים בסוד האהבה.
ויהיה היום ויוגד לגרונה, כי מאיר השמש מתחתן את ירוחם החנוני. השמועה הזאת הממה אותה כרעם, פניה הדלים והקמוטים נהפכו לירקון, ועיניה יצאו מחוריהן, ובלי דעת הביטה אל כל עבריה במבט מוזר ונורא.
– עתה ידעתי מדוע הופרה ברית האהבה בין שאול ובתי, – אמרה גרונה אל לבה – מאיר ורחל הוציאו דבת בתי אל שאול וירוחם, ועל כן רחק שאול ממנה.
– אנוכי אלך – אמרה גרונה אל בתה בשובה הביתה בקצף גדול, — אנוכי אלך ואשפוך כל מרי נפשי על ראשי הצבוע ואשתו. המה הבאישו את ריחך בעיני שאול, למען הסיר את לבו מאחריך ולקחת אותו לחתן לבתם החולה והרזה כעץ יבש. מי מלל, כי מאיר השמש יעשה לנו כזאת? אמנם ב“גב־העקום” הזה שבע תועבות, כל עול וכל מרמה. – אמי – ענתה נחמה ברוח נשברת, אחרי הבינה את דברי אמה אשר היו בראשונה כחידה בעיניה – למה תקללי את מאיר ורחל? הם אינם אשמים מאומה… אנוכי לבדי אשמתי. – ידעתיך! – התמרמרה גרונה בקצפה – תמיד הנך נכונה לגול כל אשמה מעל כל בני האדם ולשומה בראשך. אין זאת כי לא יקר כבודך בעיניך וגם אם ירוקו בפניך ואמרת: גשם יורד. לא! אני מאמינה בדבריך כמו שאני מאמינה בדברי מאיר הבוגד והצבוע!… אנוכי אלך ושברתי את חלונותיו.
– מה תאמרי, אמי? הבזה תאמרי להרים את כבודי וכבודך? הלא בזה עוד תעטי בוז וחרפה עלינו בעיני כל יושבי העיר! אדרבה, אם לב שאול סר מאחרי, עלינו להראות לעיני כל, כי לא נשים לבנו אליו, וכי איננו מבקשות קרבות, ומה גם כי עוד לא נודע בעיר אשר היו איזו דברים ביני ובין שאול ולמה נבוא אנחנו בעצמנו להביא קלון לביתנו? חלילה, חלילה, אמי! חזקי ואמצי לבך ולא תגלי לאיש מאומה על אודות הדבר הזה.
– הה! מה אומללה אני! – התיפחה גרונה; – הגידי לי “מרשעת” במה הרחקת את לב שאול מאחריך? הקטן הוא בעיניך לפי גודל עשרך? או אולי מצאת לך חתן אחר טוב ועשיר משאול?
– אינני חפצה להנשא לאיש כלל.
– שקר בפיך! מאיר ואשתו הפרו את הקשר. אותי לא תוֹני.
– אם תדברי עמי עוד על דבר השדוך הזה, אלכה מעמך אל כל אשר ישאני הרוח. רחמי נא עלי, אמי, ואל תדברי באזני מזה מאומה!…
דברי הבת באו אל לב אמה. גרונה ראתה, כי פני בתה הלבינו בדברה ושפתיה רעדו – ותּדוֹם. ממחרת היום ההוא באה רחל אל גרונה ותבקש אותה ואת נחמה לבוא בערב אל ביתה למשתה התנאים. משמחתה הרבה לא ראתה, כי פני האם והבת זועפים.
גרונה חפצה מאוד להתנפל על אויבתה ולמרוט שערות ראשה, אך זכרה את דברי בתה ותבליג על כעסה.
– תודה רבה לך, רחל, – אמרה גרונה; – יתן ה' ויעלה הזווג יפה. אך אינני יכולה ללכת, כִי חולה אני מעט.
– עוד תשובי לאיתנך עד הערב – הבטיחה רחל – וגם נחמה תבוא עמך. הלא תמיד התהלכה עם בתי כאחות ורעיה, עתה תשמח נא גם היא בשמחתה, ואם ירצה ה' בקרב הימים תשלם לה שפרה כגמולה ותשמח עמה, בהמצא לה בחירה.
– תלך אמי והלכתי גם אני, — אמרה נחמה – ואם לא אוכל ללכת ברכי נא את רעותי בשמי. רחל שבה לביתה משתאה ומתפלאה ותספר לאישה, כי איזו טינא בלב גרונה עליה. צר היה להם כי ביום משׂוֹשׂם לא תבואנה שכנותיהן העניות לשמוח עמהן, ואחרי אשר התיעצו יחד הלכו מאיר ושפרה בעצמם אל גרונה לבקשה, כי תסלח להם אם חטאו כנגדה, ולא תשיב את פניהם, ללכת לשמוח עמם בראש שמחתם. אך היא אמרה, כי הם לא חטאו כנגדה ואין בלבה טינא עליהם ועל כל איש, אך בריאותה לא תתן לה ללכת, ונחמה לא תוכל לעזבה לבדה.
בפחי נפש יצא מאיר מהבית. הוא הבין כי דבר לאט עם העגונה ובתה ולא ידע מה. נחמה לא באה עוד מהיום ההוא אל בית שפרה רעותה. גם ביום כלולת שפרה לא הלכה אל המשתה ואל המחולות, אף כי הרבו מאיר ואשתו והכלה בעצמה לפצור בה. – האמנם צרה עין נחמה בהצלחת רעותה? אבל הלא עוד רעיות רבות לה וגם הנה נישאו לאנשים, ובכל זאת לא חדלה מהתרועע אתן כמו מלפנים, ומדוע אך בבתי עינה צרה? – כה הרבה מאיר לחשוב ולא מצא פתרון.
עברו ירחים אחדים אחר החתונה והנה פתאום נודע הדבר למאיר, כי מצא המכתב אשר כתבה נחמה לשאול ויקראהו בשום לב פעם ושתים.
בראשונה היו הדברים למורת רוחו, בראותו כי בחור ובתולה מבני ישראל דברו דברי אהבה, אך כרגע זכר דברי החכמים זכרונם לברכה: “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”; הוא זכר כי לא כל בני האדם יכולים להיות נזירים ופרושים בימי הנוער, בעת שהדם רותח, וגם בדורות הראשונים לא היו דברי אהבה לגנאי, אם לא פרצו את חוק הצניעות.
אז לקח את המכתב ויקראהו בפעם שלישית, ואז נדמה לו, כי מצא חדשות ונצורות במכתב ההוא אשר לא ראה אותן בראשונה, וכי מלבד שלא נכון לקצוף על כותבתו, כי אם להללה ולפארה על גודל נפשה… ומהיום ההוא בכל פעם אשר פגש מאיר את נחמה ברחוב שאל לשלומה ברגש, ופניו נהרו ומעיניו נשקפה אהבת־אב.
– התזכרי, נחמה, עת עוד קטנה היית? – אמר אליה מאיר בשחוק – אז על ברכי ישבת, נשקתיך בלי בושה וכלימה ככל אַות נפשי. כצפור נחמדה היית בעיני תמיד. אך עתה לבשת גאוּת, לגדולה היית ולא תחפצי לדבר עמי.
ונחמה שמעה את דבריו ותתפלא על שפך שיחו, ותשב לו דברים מקוטעים בשפה רפה. – לו ידעתי מראש – אמר מאיר בלבו – כי ברית אהבה בין נחמה ושאול, כי עתה לא לקחתי את שאול לחתן לבתי, גם השתדלתי בכל כוחי כי ישא את נחמה. אך למה אומר כדברים האלה? כך נגזרה גזרה, ואותה אין להשיב. אולם עתה עלי לבקש חתן טוב לנחמה, למען ייטב לה.
אפס דאגות אחרות באו למאיר ולא נתנו לו לחשוב הרבה אודות נחמה. בתו, אשר היתה חלשה מעודה, הלכה ודלה אחרי חתונתה: פניה הוריקו ועיניה שפלו בחוריהן ותמיד התאוננה על מכאוביה. האוכל המעט אשר הביאה אל קרבה הקיאה. הנשים השכנות שבאו לבקרה לעגו למחלתה, באמרן כי דרך ההרות לה, אבל הוריה לא נחו מדבריהן ובפחד ראו, כי מחלת בתם מתגברת מיום ליום.
עברו שבועות אחדים ושפרה לא עצרה עוד כוח לקום ממטתה.
מאיר ורחל לא נתנו דמי לאלוהים: ארון הקודש אשר בבית המדרש לחברה תהלים היה תמיד פתוח, וממנו נשמע קול זעקת רחל ואנקת מאיר, וחדשים לבקרים באו הרופאים לבקר את החולה, ויתנו לה סמים מסמים שונים, ומחלתה מאנה הרָפא.
בחודש איר ביום השבת בבוקר לא הלך מאיר לבהמ“ד להתפלל, אך התכון להתפלל עם הצבור בביתו, כי ביתו נוכח בית המדרש, אשר לחברת תהלים, וקול החזן הגיע לאזניו מלה במלה. ואת אשתו וחתנו שלח לבהמ”ד להפיג מעט את צערם. על יד החולה ישבה דודתו הזקנה.
שפרה שכבה כשלד על מטתה, אך בינתה היתה שלמה. היא בקשה מאת אביה להקריא לה “קדושה” והוא עשה את חפצה, אך בטרם עוד כלתה ה“קדושה” קמו עיניה ותעקם שפתיה ונשמתה נפסקה. מאיר ראה ויבן, כי בתו מתה, ויעזבנה על יד דודתו הזקנה, והוא יצא אל החדר השני לגמור תפלתו. בשוב רחל ושאול מבית התפילה אך הספיקו לברך את מאיר בברכת “שבת טובה” מהרו לחדר החולה. – שבו פה! – קרא מאיר בקול רועד, אבל בדברים ברורים.
– אויה! היא מתה! – קראה רחל בקול זעקת שבר אשר בא כחץ אל אזני היוצאים מבית המדרש שעמדו משוממים ברחוב. גם שאול נתן קולו בבכי.
– רחל! – אמר מאיר בקול נגיד ומצוה, – אל תשכחי כי שבת היום ואסור לבכות בשבת ולהתאבל. הסירי, אשתי, כל תוגה ושימי לחם.
– מה לי מועד ומה לי שבת? — קראה האם האומללה – אחרי אשר שפרה איננה. – רחל, רחל! – קרא מאיר בקול רך ויתאמץ מאוד לבלי תת לדמעותיו לשטוף החוצה – בתך לא מתה לנצח, ואנחנו לא לעולם נחיה בעולם הזה. אם נשמור את יום השבת – אז, בבוא לנו יום המנוחה הנצחית, נתראה את בתנו ונתעלס עמה ולא נפרד ממנה לנצח; ואם לא נשמור את יום השבת – לא נראה את בתנו לעד, כי היא תשכן בגן־עדן, ואנחנו בגיהנום. התאפקי, רחל, חזקי את לבך ואך תחטאי לאלוהים.
שמעה רחל את דברי אישה ותתאפק. גם ערכה את השולחן. מעיניה נזלו דמעות ותרדנה על הכבד הצלוי ועל הצנון המרוסק, אך לא שכחה מהביא את כד המטעמים על השולחן. מאיר קידש על יין־צמוקים כדרכו תמיד, טעם מכל המטעמים ויכריח את אשתו וחתנו, כי יטעמו גם הם לכבוד השבת. וכדרכו תמיד זמר מאיר “זמירות” בנגונן, כמו לא קרה לו דבר.
כל היום לא נשמע קול בכי בבית. אך מעיני רחל לפעמים נגרו דמעות למרות רצונה ותאנח דום. גם שאול לא יכול לעצור בעד דמעותיו ואנחותיו, ואך מאיר לבדו שר כל היום שירות ותשבחות בלי הרף ולא הפלה בין שבת זאת לשבת אחרת, כי אם בזה שלא שכב לנוח אחרי סעודת הצהרים: את שמורות עיניו אי־אפשר היה לו להכריח שתסגרנה לכבוד השבת…
– התשמע, התשמע איך הוא מזמר? – אמר אחד לחברו מקהל הנאספים ברחוב על יד בית מאיר לשמע האסון אשר קרהו.
– אמנם “נשמה יתרה” באיש הזה ולא כל אדם זוכה לה…
*
עברו שלושים ימי האבל.
– הידעת, רחל, את אשר אני אומר לעשות בכסף הנדוניא שנשאר מבתנו? – אמר מאיר לאשתו. – השלך אותו היאורה, אחת היא לי – אמרה רחל ביאוש – בתי איננה, וכסף למה לי? – אשיא בו יתומה עניה.
– הלא אמרתי, כי אחת היא לי.
– אל תאמרי, רחל, אחת היא לי: מצוה גדולה להשיא נערה עניה ובזכותה נקנה חיי עולם הבא לנו ולשפרה בתנו. חפץ אנוכי כי תנשא נחמה לשאול והיה כסף הנדוניא להם. – מי יתן ואמותה קודם שישא שאול אשה אחרת תחת בתי, ולא תראינה עיני איך הוא מתעלס עמה בעוד אשר בתי שוכבת בקבר.
– רב לנו, רחל, לחשוב מה טוב ומה רע לנו; כי מה אנו ומה חיינו? – הלא אנחנו כבר זקנו ועוד לא יארכו ימינו עלי חלד, ואם בחיי עד נחפצה, נחדל נא מדאוג לעצמנו ובשרנו, כי אם לנשמתנו, לעשות את הטוב והישר בעיני ה' ולהושיע לרענו בצר לו כפי כוחנו, כי זה כל האדם.
בערב ההוא בא מאיר אל בית גרונה העגונה. נחמה ישבה ותתפור וגרונה ארגה אנפילאות. שתיהן התפלאו מאוד בראותן את מאיר בא.
– ערב טוב לכן! – אמר מאיר בפנים שוחקות: – הנני חפץ לעת זקנתי להתעסק בשדכנות, ואמרתי אנסה אליכן דבר, כי מצאתי לדעתי שדוך טוב והגון לנחמה.
– שבה נא, ר' מאיר – אמרה גרונה – לא פה… הספסל מתנועע. הא לך כסא.
מאיר ישב.
– עתה השמיענו ונדעה – הוסיפה גרונה. – אולם למה אכחד ממך: כל שדוך אשר יציעו לפניה לא ימצא חן בעיניה. מובן מאליו, כי בכל שדוך אפשר למצוא מגרעת, אבל הלא גם אנחנו איננו כלילי המעלות, כי העיקר חסר לנו – כסף ובגדים. זה לא כבר באו לדבר על לבה, כי תקח את האלמן ירחמיאל הטוחן גריסין, אשר אך שני בנים לו, ולא רצתה בשום אופן, כי אמרה כי יראה היא להתחייב להיות אם לבנים זרים. הנשמע כדבר הזה? זה צחוק מכאיב לב! אנחנו כבר אבדנו כוחותינו בעמלנו ועתה היינו יכולות לראות חיים של שלוה, והיא עוד ממאנת!
– אבל האיש אשר באתי אנוכי לדבר בו – אמר מאיר בהביטו ברגש חמלה וכבוד אל נחמה, אשר ישבה כפופה על עבודתה – הוא איש צעיר לימים שנתאלמן בלי בנים ויש לו חנות שיוכל להתפרנס ממנה, ובכל זאת לא יבקש כסף.
– מי הוא זה? – שאלה גרונה בחפזה, וגם נחמה הרימה את ראשה ותבט אל מאיר בעינים בוחנות.
– שאול בן ירוחם. אנוכי עתיד לתת לו כל ה“נדן” שנשאר אחר בתי, אם יקח את נחמה לאשה. – מה רב חסדך! – קראה גרונה – האמנם אמת תדבר? האמנם לא תשחק לעניותנו? – חלילה לי מעשות עול כזה! – קרא מאיר – ומדוע יגדל כה הדבר בעיניך? הן עתה אך שנים נשארנו, אני ו“זקנתי”, ודרוש לנו אך מעט כסף, ואותו נמצא תמיד בעזרת ה', ומדוע לא אעשה נחת רוח לנשמת בתי, להשיא בנדוניתה את נחמה רעותה? ובפרט כי הכסף נועד לשאול, ומאוד רע בעיני להוציאו מידו. עתה הלא תביני, כי אין בזה כל גדולות ונפלאות, כי אם דבר פשוט בתכלית הפשטות.
– מה אדבר, אחרי ראותי את נדבת לבך! – אמרה גרונה.
נחמה הורידה את ראשה ותשב לעבודתה.
– ומה תהי תשובתך? – פנה מאיר אל נחמה.
– לא! – ענתה נחמה בקול נמוך.
– “לא” את אומרת? רצחנית! – קראה גרונה כנואשת.
– נחמה! – פנה מאיר אל הנערה – אני קראתי את מכתבך אליו… מדוע זה תרחיקהו מעליך עתה?
– יען כי לבי כבר רחק מעליו – ענתה היא בקול חרש.
– ומדוע? היען כי לקח לו אשה אחרת? ההיה לו לשבת רוק כל ימיו? אבל כן לא יעשה בישראל; כל גבר ירא ה' מחויב לישא אשה.
– אנוכי אינני מאשימתו – ענתה נחמה; – יכול להיות כי חוטאת ופושעת אנוכי, אבל מה אעשה, ולבי הסכל לא יתנני להנשא עתה לאיש הזה. הרגשות המתעוררים בקרבי לזכרו לא יתוארו בדברים… אמנם, ר' מאיר, רואה אנוכי, כי איש טוב אתה, – הוסיפה נחמה בקול תחנונים – אבל אך ה' הוא בוחן לבבות, והוא לבדו יכול לשפוט. חדל נא איפוא ר' מאיר מדבר אלי בדבר הזה… לא נעים לי לדבר…
קולה נפסק, דמעות עיניה שטפו את לחייה.
– סלחי לי, נחמה – אמר מאיר ברגש: – אמרתי לשמחך והנה העצבתיך. אולם ה' אלוהי הרוחות לכל בשר הוא ידע לשמחך יותר ממני ולתת לך אחרית ותקוה טובה. קוי לו והוא יושיעך. אך זאת אבקשך: חשביני נא כאב, כי אנוכי זה כבר כבתי אהבתיך. שפרה ואתּ (להבדיל בין המתים והחיים) כתאומות הייתן בלבבי תמיד… היי שלום, בתי!
בעינים זולגות דמעה יצא מאיר מהבית.
-
בערים אחדות ברוסיא הלבנה נוהגים לזמר בעת החופה את הזמר הזה. ↩
על האיחוד ועל הנסירה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
כשהגיעה השעה לנשמת אדם וחוה לרדת מן השמים ולהכנס לתוך הגויות, אחרי שצבר הקב"ה עפרן וסדרן כראוי, בקשו הנשמות שלא תפרדנה זו מזו גם בעולם התחתון, כמו שהיו מקושרות זו לזו בעולם העליון. הן אינן חפצות שהגויות תהיינה נפרדות, אלא מצומדות זו לזו, כתאומי סיאם.
שמע הקב"ה לקולן, הוא ידע כי קשה על הנשמות להפרד אשה מרעותה, אבל הזהירן מראש: דענה, חביבות, כי לא כעולם הנשמות עולם הגופים, שם לגמרי חיים אחרים. אבל הנשמות הזכות לא יכלו לשער בנפשן את צביון החיים הארציים עם משאלותיהם המיוחדות. ותתעקשנה: לא נרד, אם תבקש להפריד בינינו.
והקב"ה אמר: כך יהי. הוא לקח את שני הגופים, חברם יחד, הנשמות נכנסו בהם, ואדם וחוה קמו על רגליהם, צמודים זה לזה בקשר לא ינתק.
אבל מהרה נוכחו בעצמם, כי אין הדבר כתקונו. יש שאדם צריך דוקא לבדידות, וכן גם חוה, והם לצערם תמיד קשורים יחד. והעיקר – הלא לא לתוהו נבראו, לשבת נוצרו, ואם הם צמודים, פריון לא יהיה לעולם. הגיע הדבר שבאו חיכוכים בין הבעל ואשתו. עוד מעט ויגיע הדבר לקטטות ובחילת נפש איש בחברו.
אז צעקו לה': אנא, הפרד בינינו! אי אפשר כך לחיות. וגם הנשמות חזרו בתשובה: אנא, הפרד!
חייך הקב"ה ואמר: הלא הזהרתי מראש, כי כך יהיה, אנכי אז עשיתי רצונכם, רצון הנשמות, ועכשיו שמעתי צעקת הגופים וצעקת הנשמות יחד. אנכי אעשה חפצכם, אבל אתם תצטרכו לנתוח קשה ומכאיב מאוד.
– אנו נקבל על עצמנו כל מיני יסורים שבעולם, ובלבד שנפרד, קראו הגופים והנשמות יחד.
אז באה ה“נסירה” – נסר הקב"ה את שני הגופים שיהיו נפרדים זה מזה.
זה היה נתוח נורא, אבל נחוץ מאוד. בלעדיו לא היו חיים בעולם ולא פריון.
*
“איחוד”1 היא אידיאה יפה. העמים יעשו אגודה אחת; אבל אם כזה יהיה האיחוד, יתברר אולי בקרוב שיש צורך בנסירה, והנסירה תבוא עם כל מכאוביה.
“דבר”, תרפ"ז
-
אחד מהשמות שהתעטפה בהם מ. פ. ס. בארץ לצורך תעתועיה. ↩
הרכוש והעבודה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
חולל כבוד ישראל, שם ארץ־ישראל היה לשמצה, כי איך אפשר להתיחס בכבוד אל ישראל ואל ארץ־ישראל, אם בה, בבית הלאומי שלו
אָח אֶל אָח
יִפְרֹשׂ פָּח;
אָח אֶת אָח
מַעֲלֶה עַל הָאָח1
בושה וכלימה תכסה פנינו וצער אין קץ, שכמעט אין לו הבעה, ימלא את לבנו.
אוי, מה היה לנו!
אבל מה נעשה עכשיו? אין לנו מוסולינים ואין לנו לנינים וגם איננו מאמינים בהם ובתורתם. העריצות מביאה לידי עריצות מתנגדת, וסוף סוף הארץ מלאה דמים.
לא זו היא דרכנו. גם עכשיו, בזמן התסיסה והההתרגזות הצודקת נקרא את הצווי העתיק של היהדות: בקש שלום ורדפהו! בקש אותו בכל מקום ובכל שעה, כי רק באורח השלום תבָּנה ארצנו.
אל יחשבו הפרדסנים, כי תמיד יחסו בצל השוטרים הערבים. אוי ואבוי להם אם לשנאת הגזע תצטרף שנאת המעמדות והיא קרובה מאוד: לעורר שנאה אין צורך בבינה יתרה. האויר כולו מלא אותה. ואז לא יהיה להם מנוס ומפלט…
אם ברך ה' את אדמתכם והיא נותנת יבול רב, המעשיר אתכם, אל נא תרע עינכם באחיכם המבקשים עבודה. והם הלא דורשים מכם מעט מאוד: עבודה ולחם. ולמה תבכרו אחרים זרים על פניהם? הלא לכם השלום דרוש ביחוד, כי בודאי לא נעים לכם לשבת תמיד בחרדה, באימת מות…
ולמותר הוא להגיד להצעירים החלוצים שהם, גם אחרי הנבלה שנעשתה להם, יבקשו את דרך השלום, כי הם לא לעשות עושר עלו לארץ־ישראל, אלא לבנות את ארצנו השוממה בעמלם הכשר. לבנות אי אפשר על ידי מלחמות וריב אחים. בגבורת רוחם ימחקו את עלבונם מלבם וימשיכו את דרך הבנין בדרך השלום.
“דבר”, א' טבת תרפ"ח
-
משירי יצחק קמינר. ↩
ככלות הכוחות
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בשבת “ויקהל” התפרץ חולה רוח אחד לתוך בית הכנסת הגדול בצעקות איומות ובקושי גדול הצליחו להרחיקו משם.
על מה התרעם החולה הזה? אולי על זה התרעם שלאלהים בונים בית גדול ומרווח, ולזה שנברא בצלם אלהים אין אפילו צריף קטן להניח את ראשו החולה ביום סגריר…
ואמנם, רבים הם חולי הרוח המתהלכים בחוצות תל־אביב. ומי המה המגדילים את מספר חולי הרוח בתל־אביב והעלולים להרבותם? הלא הם ביחוד מחוסרי העבודה ואלה שהתנונו על ידי1 העבודה. הנה, למשל, יש אחד שעבד ארבעים שנה במעדר, עבד ובנה את הארץ. ועכשיו כשכלו כוחותיו וידיו הרפות אינן יכולות להחזיק במעדר הוא מחזר על הפתחים ופושטן לקראת נדבת פרוטה. התחשבו כי זה עולה לו בנקל? האיש העובד המכיר את ערכו בתור נברא בצלם אלהים ובתור עובד כשר, לא יפשוט את ידו לנדבה בלי מלחמה פנימית, אכזרית עצומה, ומהמשבר הזה הדרך קרובה למחלת הרוח. אכן, האיש שאני מדבר עליו הוא כבר בן שבעים. אבל ישנם גם צעירים שהתנונו מחוסר עבודה, עצביהם נתמתחו ונתמתחו עד שנתפקעו והנם חולי רוח.
והחזיון הנורא הזה – לרבים הוא מחזה שעשועים: הנה המשוגע הולך, המשוגע צועק ומעורר צחוק…
גורו לכם, שאנני תל־אביב, מפני החזיון הזה! אם מחוסרי העבודה יכולים להפריע את הנוחיות שלכם, אבל אלה שממחוסרי עבודה הם מגיעים למדרגת מחוסרי שכל, אלה יכולים להמיט עליכם אסונות נוראים, ואותם לא תושיבו במאסר, כי לזה אחראים אתם ולא הם.
“דבר”, אדר א', תרפ"ט
-
חסרה המילה “חוסר” – הערת פב"י. ↩
ספרות
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
אצל “אחד העם” היה עיקר העיקרים הקיום הלאומי של כנסת־ישראל ושמירת צביונו כפי שהתפתח ע"י עבודה תרבותית בת אלפי שנים. ובכוון זה צריכה להיות כל עבודתנו בישוב ארץ־ישראל ובתרבות העם. ולשם זה צריכה לבוא החיָאת הלב העברי, שכל מעשיו יהיו נובעים מתוך רגש פנימי, מתוך צורך נפשי “להרימו משפלות הגלות, לעורר בו את רגש הכבוד הלאומי והכרת עצמותו, לחזק בו את הקשר ההיסטורי עם קניניו הלאומיים בכלל וארץ־ישראל בפרט” (עפ“ד ח”ד ע' 79).
ולתכלית זו דרש שגם העבודה הספרותית שלנו תהיה מכוונת תמיד. הסופרים העבריים מחויבים לדעת את אפיו היסודי של העם העברי, את הסגולות היקרות שנחל במאמצי רוחו ובנסיונות כבירים שעברו עליו מאז היותו לגוי, למען יהיו הסופרים באמת מורי דרך לעם לחזק את קיומו, לשפרו, לעדנו במובן היותר נעלה.
ומה מאוד הצטער אחד העם בראותו את קלות הדעת של “מורים ומדריכים”, הסופרים הצעירים שמכניסים את “יפיפותו של יפת” – ספורי זימה – לתוך אוצר ספרותנו ומבטלים את רגש הבושה והצניעות. הלכה פסוקה היתה אצלנו – “אלהי ישראל שונא זימה” ואחת מהמידות של עם ישראל היא מידת הצניעות והבושה. והסופרים קלי הדעת מבקשים בחדא מחתא לעקור מלב עמנו את שני הדברים הללו למען יהיה עם ישראל ככל הגויים, ולאו דוקא כמתוקנים שבהם (עפ“ד ח”ג 13, 41).
ואנו מה נענה אבתריה, כשאנו רואים שמכניסים לתוך ספרותנו תרגומים של מספרים נוצרים, המשבחים ומפארים ומעריצים את הנצרות כיד המליצה הטובה עליהם וכמו שאומר להם הרגש הפנימי, אחרי שעל ברכי הנצרות נתחנכו. וספרים כאלה מגישים לנוער שלנו שאינו יודע להבחין ולהבדיל בין קודש לחול והוא בולע את הרעל הזה עד שנעשה למומר בכוח, אם לא בפועל. ובפרט אחר שבא חוקר אחד והעמיד את ישו הנוצרי בראש מוסר היהדות, בראש התקופה הכבירה של יוצרי המשנה. וכך מקרבים את לבות צעירי בני ישראל ל“בן אביהם שבשמים”…
אנחנו מכירים את דת האהבה של תלמידי ישו גם מתוך הנסיון! לא שכחנו את מסעי הצלב, את האינקביזיציה, את עלילת הדם, את הגירושים וכו' וכו'. אבל צעירינו המתפרנסים מהספרות החדשה, אינם יודעים מזה כלום ולהם אפשר לטעות…
יש לנו אוצרות יקרים, שיכולים לרומם באמת את רוח בני עמנו, אבל האוצרות הללו גנוזים לצערנו בשפות אחרות וצריך להוציאם מבור שבים ולהחזירם לכנסת ישראל.
היתעוררו סופרים לגשת לעבודה זו “בטרם יתנגפו רגלינו על הרי נשף” – ה' הוא היודע!
“דבר”, כ“ח טבת, תרפ”ט
על העובדים ועל ה"פקחות"
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
חברנו מר יצחק וילקנסקי נעשה לאיש מעשה. ה“שמנדריקיזם” אמנם הוא “שמנדריקיזם”, אבל לא ממנו יבָּנה עם.
“מהרכים והענוגים – אומר ה' וילקנסקי ב”קטעים" הדים חוברת ה' – אין לקחת אבני בנין להקמת הריסות עם, אין המין האנושי אנשי לבב, אצילי רוח (צריך היה להוסיף: ואפילו, פשוט, אנשים פחות או יותר ישרים). החול מרובה על הקודש. מה לעשות? כך הוא מנהגו של עולם".
ה' וילקנסקי השלים עם המצב. אם החול מרובה על הקודש – אחרי רבים להטות. ואם הוא, חברו של ברנר, סופר “המעורר” השלים – אחרים לא כל שכן!
– “גם יחידי סגולה – מוסיף ה' ו. – הנמצאים בקרבנו אינם יכולים להית לנו למתוי דרך בטהרת נפשם… אנו יכולים רק מרחוק להתענג עליהם… אבל לא להתדבק במדותיהם.”
כאן כמדומני, יש סתירה. מי שאין לו שאיפה ללכת בדרך אלה שנפשם טהורה, הוא אינו יכול להתענג אפילו בראיה מרחוק על דרכי הישרים והטובים, כי סוף סוף יש בהם איזו קנאה. טימושה השכור והרוצח אומר אל הרבי מלאדי – בציור “בדרך הרוח” – אני הייתי שונא אותך, הייתי1 מקנא בך! מדוע אתה כל כך קדוש, כל כך טהור ואני מלא חזירות." רגש כזה פועם בודאי בלב אנשים פרזיטים רבים, כשהם רואים אנשים כא. ד. גורדון וחבריו, טהורי הנפש. הם, הפרזיטים, אינם יכולים להתענג על המזכירים להם תמיד את עונם…
וכשעמד ה' וילקנסקי על דרך הפקחות לא נזהר והלך כבר עד הקצה האחרון, הוא בא להטיף מוסר ולקחת לקח מן הסטרטגיקה. “טכסיסי מלחמה אוהבים את הבהירות” נוּ, כלום לא חסר לנו אלא ללמוד ממעשיהם של רוצחי העולם, שבודאי אהבו את הבהירות ואת הממשות, את הכבוד ואת הבצע… צא ולמד! “דת העבודה – קורא ול – קסם במלה הזאת, אבל אורך ימים אינה מבטיחה. הדתות הן בנות חלוף כשאין מתן שכרן בצדן.” זה קצת לא נכון. הדת נתקיימה דוקא בשעה שלא היה למאמין שום תקוה לקבלת שכר. הוא האמין מפני שהוא מאמין. מאז שהתחילו אנשים גרועים לבקש בעד הדת מתן שכר, ירד כבודה ונעשתה לסחורה מזויפת, שמרמים בה את הקונים…
וכן גם בדת־העבודה. העבודה כשהיא לעצמה ברכה טבעית היא לאדם. היא נהפכת לקללה רק בזמן שהעובד יודע שאינו עובד אלא בשביל קבלת־שכר מועט. כשהבנאי בונה היכל ויודע ששם לא תהיה לו דריסת רגל, בודאי שהוא רוצה להפטר מעבודה זו, לעבוד כמה שאפשר פחות; אבל לעבוד, למשל, אדמתו, שעמה הוא מתקשר בכל נימי נשמתו, עבודה זו יכולה להיות חביבה עליו, כמו הדת למאמין, עד מסירות נפש. לצערנו, מבני עמנו, הנתקים מהאדמה זה אלפים שנה, לעת עתה רק מעטים המתקשרים אליה, אבל מאמיני דת העבודה ירבו, והם שיעשו נפלאות…
אינני חסיד העבודה העירונית ואף על פי כן יש גם בה חשיבות מפני שהיא עבודה, מפני שהיא, איך שיהיה, יותר קרובה אל החיים הכשרים, אל “דת העבודה”, מעבודת פרזיטים ממש.
ה' ול. במאמרו זה לא די לו לשים כעפרא דארעא את המחשבה על דבר שליטת האידיאה בחיי יום יום אלא שבא לקעקע גם את ספרות הפועלים. נתפקח האיש ואין לו עוד חפץ “במשחקי נערים”. העתונות של הפועלים נשאה כמעט את עצמה, מפני שהסופרים, המערכת והאדמינסטרציה היו מסתפקים במועט. והפועלים עצמם היו מפרישים פרוטותיהם להחזקת עתונם… ובכן נדמה לך שזהו ענין יפה, שצריך להמשיך אותו בכל מאמצי כוחם, בפרט אחרי שנתוספו בא"י הפועלים במספרם יתר מרבבה. אבל ול. רואה עתידות, שלעתונות הפועלים אין קיום, כי בעלי הרכוש יתעוררו מתרדמתם וייסדו עתונים גדולים נוראים כעתוני נורתקליף. אמצעי הפועלים לא יוכלו לחלום להתחרות באמצעי המעמד הקפיטליסטי כשיתעורר…
בקיצור: הכונו פועלים למפלה גמורה.
ואני איני נביא ולא בן נביא אלא כך הייתי תמיד חושב וכך חשבו כל חברי עמי, שארץ ישראל יקרה לא בשביל לעשות בה ביזנס, אלא מפני שהיא ארץ־ישראל. ואת עבודת הפועלים אנו תמיד מעריצים מפני שהיא עבודה כשרה ויוצרת. ושני האידיאלים הללו – העבודה הכשרה היוצרת וארץ־ישראל, כשהם מתלכדים יחד, אפשר להיות בטוח שיעשו נפלאות! ובפקחות הזאת, שלה מטיף ה' ו. מלבד שלא נלך קדימה, אלא נעשה את ארץ־ישראל למקור טומאה… אם נעשה משהו.
יודעים אנו, כי היו, הווים וגם יהיו “פקחים”, אבל מהם הארץ לא תבּנה, העם לא יקום לתחיה, ואנו אחרי פקחים שכאלה לא נלך.
בדבריו הוא מזכיר את גבורת הספור “בת העשיר” שנכשלה. כן בכל מלחמה בעד אידיאל יש תשושים שנכשלו, יש גם בוגדים, ומה מזה? וכי בשביל זה ירד כבוד האידיאל? יוסף טרומפלדור גם כן נכשל, יותר משנכשל, – הוא נהרג, ואילו היו מקיצים אותו משנת־המות והיו שואלים אותו: וכי אינך מתחרט על שהקרבת את חייך הצעירים על מזבח אהבת ארץ ישראל, ברור שהוא היה עונה: איני מתחרט, יפה עשיתי, וכך צריך לעשות.
-
“היית” במקור המודפס, צ“ל: הייתי – הערת פב”י. ↩
על הקומונה העברית
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
מסירות נפש על ענין אידיאלי מצויה מאד אצל האנושיות בכלל ואצל עם ישראל בפרט; אבל עבודה תמידית שיעבוד אדם כל ימי חייו לשם ענין אידיאלי במסירות נפש, כלומר לבטל בלבו את כל הפניות והנטיות ולכוון את המעשים רק לנקודה האידיאלית – לזה דרושה התאמצות יתירה, ואשרי מי שמחונן בגבורה יתרה שימשיך את דרכו תמיד, תמיד עד נשימתו האחרונה.
יש מאתים עובדים שבחרו לעבוד יחד בקבוצה. זאת אומרת לבטל את הנטיה הפרטית שיש לכל אדם בתור ירושה מדורות ראשונים, שכל אחד דואג לעצמו ולמשפחתו, ולחיות יחד באחוה ורעות. האידיאל מזהיר כשמש על שמי חייהם, אבל היצר הפרטי בא תמיד ומלחש לאזני החבר: אתה הנך מקדיש כל כוחך ופלוני מאיזו סבה מתרשל פחות או יותר. לך יש באיזה ענינים לאומיים, דתיים, אסתטיים וכו' וכו' השקפה זו, ולחברך יש השקפה אחרת, ויש מקום להתנגדות, לטינא, והדבר הזה איננו מקרה זמני, אלא מחטט תמיד בלב וגוזל הרבה מטעם החיים הקבוציים ומכהה את זוהר האידיאל הגדול שעליו נוסד הקיבוץ, ואז הנסיון נעשה קשה, הנפש מתמלאה מרירות ובא היאוש והבריחה…
נגד זה יש רק סגולה אחת – להעמיק ולהגדיל את מדת האהבה לא רק בדברים יפים, אלא בעיקר במעשים טובים, להקפיד יותר על עצמו שיהיה ראוי להיות נושא הדגל של חיי אחוה, ולהיות סבלן גדול במה שנוגע לחבר, ולהביט תמיד על זולתו בעין טובה, והחברים ילמדו זה מזה לעבוד בשקידה ולהראות לעיני אחרים, כי לא בהתחרות ובקנאה יגדלו וישתפרו החיים, כמו שמלמדים אותנו דורשי התועלת הפרטית, אלא דוקא על ידי אהבה ואחוה ועזרה הדדית.
את דרישת התועלת הפרטית אנו מכירים יפה, יפה. המלחמה התמידית בין אדם לאדם, בין משפחה למשפחה, בין עם לעם, בין מדינה למדינה עם התפרצות מלחמות וטביחות והשמדות של מיליונים. את חיי הקיבוץ, הדורש לא את התועלת הפרטית, אלא תועלת החברים כולם, הבאים ליסד את חייהם על יסוד אהבה ואחוה – הננו רואים לעת עתה רק כמו חזון, כמו יצירה חדשה. מעטים הם המכירים אותם והם דורשים חנוך מעולה. החיים השבלוניים שכל אחד לבצעו אינם צריכים לטפול מיוחד. הדרך סלולה… הוי, כמה היא סלולה! אבל חיי הקיבוץ צריכים לטפול, דרכם דרך חדשה, לא סלולה ועליהם להלחם תמיד לא רק נגד המפריעים החיצוניים, כי אם כל אחד נגד היצר המושך אותם אל ה“הדרך הסלולה”. אל התועלת הפרטית.
ומי שיש לו אמונה באידיאל בטוח הוא שסופו להתגשם.
לנאמני הקומונה שלנו
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
התורה הרומאית אומרת: Homo homini lupus est. האדם לחברו הוא בבחינת זאב טורף. לא די לו שישקוד על תועלתו הפרטית, אלא עוד ישתדל שיהיה רעהו עני, בזוי, נכנע ושפל.
אינני יודע ממי יצאה תורה זו, מטיטוס או מנירון – אבל היא נתקבלה באנושיות, ובני־אדם משתדלים להגשימה בחיים, מאז ועד היום הזה.
אמנם יש מומנטים, שבהם בני אדם מתאחדים ושויון גמור שולט ביניהם, ולא עוד אלא שהם מסובים על שולחן אחד ומקערה אחת יאכלו ובגדים שוים ילבשו. זהו כשקבוץ אחד מתאסף ללכת להחריב, להרוג ולהשמיד קבוץ שני. בזמן מלחמה אז העשיר והעני יחדיו ילכו ובמאורת נחשים – חפירות ההגנה – יחדיו ישכבו ומהמנה הצבאית יחדיו יזונו. ואז אתה רואה את האנושיות חיה בקומונה, ואיש את אחיו מקבוץ אחד יעזרו. בקיצור, קומונה נהדרה! –
החריבו, השמידו – והעם חוזר למסלולו הראשון. לשמור על תורתו של טיטוס ונירון.
אבל הנביאים שלנו תורתם אחרת לגמרי. את הקומונה של המלחמה שנאו, ומשאת נפשם היתה: “ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”, ולהיפך, ציוו ושננו על דאגת הפרט לא לעצמו בלבד אלא גם לרעהו: “ואהבת לרעך כמוך; וחי אחיך עמך”, וקומונה מסודרת היתה בארצנו אצל האסיים ונתחדשה אצל המקובלים בירושלים לפני מאתים שנה. ושאיפה לחיות יחד חיי אחוה ורֵעוּת נתגברה אצל צעירינו, יורשי הנביאים, בעלותם לארץ ישראל לבנות מחדש את הריסות עמנו וארצנו, ולמרות כל המכשולים הרבים שמצאו על דרכם, הם ממשיכים בגבורה לחיות חיי צדק ואחוה בכוחות משותפים.
אומרים, כי הציונות דורשת שגם ההון הפרטי עם האיניציאטיבה הפרטית ישתתף ביצירת הבית הלאומי. אולי… אנוכי בודאי הנני נכון לומר לכל יהודי השב מהגולה ומבקש להתישב בארץ־ישראל בין בתור בעל מלאכה, בין בתור פרדסן ואפילו בתור מוכר גזוז: ברוך הבא!
אולם לא צריך להעלים עין, כי נחשול גדול של הון פרטי ושל איניציאטיבה פרטית ושל הרדיפה אחר הבצע ובולמוס השילינג יעלה על הארץ הקטנה שלנו ויסחוב עמו מחוץ־לארץ את כל הרפש והזוהמה של תורת טיטוס ונירון עם כל התרבות של פריצות, תרמית, אכזריות וריקנות. ולפיכך דרושה כבר מעתה התחזקות יתרה לנאמני הקומונה שלנו, השואפים לחיי צדק, לחיי עבודה כשרה ויוצרת, לחיי אחוה ורעות, שלא תהרס על ידי הנחשול הזה. אַל תרהו ואַל תתרופפו מפני האויב הזה, גם אם רב הוא ועצום. אתם לכו לבטח בדרככם, והיו בטוחים כי רבים מאלה אשר על הכסף יבטחו, סוף סוף יעזבו את אליליהם ונלוו גם הם עליכם. כי אוירה דארץ־ישראל ישפיע עליהם למאוס במשטר שאיש בשר רעהו יאכלו וישובו גם הם אל אלוהי ישראל ואל תורת נביאיו. אמונה ובטחון – הם שני עמודי האור אשר ילוו אתכם על דרככם.
“דבר”
הדוחקים את הקץ
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
הפטריוטיות הטפשית, השפלה, הגלותית שלנו, שנתה אצל אחדים מהפועלים את שמה ותהי לסוציאליות בין־לאומית, לקומוניזם בין־לאומי.
לא די להם להתאחד עם פועלי כל הארצות לשם השבחת מצבם הכלכלי והמדיני. אלא הם משתדלים לטשטש את צורתם העצמית, לכחש בלאומיותם ולהיות מה שאינם – סוציאליסטים מפשטים, פורחים באויר, מזדווגים למי שהוא, והכל היה טוב – אבל הצרה שיש גם צד שני. צד חזק ובריא, שיש לו בסיס, והוא אינו רוצה בזרים הללו הנשרכים אחריו בין שקוראים לעצמם סוציאליסטים ואפילו קומוניסטים.
כל הנסיונות שנתנסינו במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו, שהדרך הזאת לא נכונה ולא מוליכה אל המטרה של התאחדות האנושיות, ורק מביאה לידי השפלת ערכנו ולידי בעיטות חזקות מצד אלה החזקים, שאנו מבקשים להזדווג אליהם – לא הועילו ולפקוח את העינים העורות של צעירינו שאינם מכירים את הממשיות, את עצם החיים, שאינם הולכים על פי דוקטרינות מפשטות, שהן אולי יפות בשביל ריקלמות, אבל החיים הריאליים אינם מתחשבים עמהם כלל.
רוצים הם התלושים הנלהבים למחוק את המלה “העברים” מתוך השם של “הסתדרות העובדים העברים בארץ ישראל” ולעשות את החברה הזאת לחברה בין־לאומית. חושבים הם כי אם רק ימחקו את המלה “העברים”, אז יזדווגו אל העובדים הערבים, ושלום עולם יבוא לארץ ולא יהיו עוד חכוכים וחלוקי דעות. אולם הערבים, שלהם יש חיים ממשיים, בסיס כלכלי ותרבותי (הם גם חזקים בתרבותם, אלא שאנחנו איננו יודעים ממנה כלום) ומדיני (שאינו מסתיים רק במה שיש בארץ־ישראל, אלא גם בארצות השכנות), – למה להם להזדווג עמכם? ואנחנו הן אין לנו לא הא ולא הא. כלום יש ערך לאיזה מושבות ואפילו לאיזה עשרים אלף עובדים יהודים נגד הים הגדול של העם הערבי? לנו אין ארץ, אין כלכלה לאומית וגם אין תרבות. התרבות שלנו הגדולה, העשירה, העתיקה אינה ידועה כלל לצעירינו ה“בין־לאומיים”, וזולתה מה יש לנו? הסטוריה של קלמן שולמן? מדיצינה של “מרפא לעם”? אסטרונומיה של חז"ס? אם תתנו להם פירורים ממארכס ולנין – אפשר שיקבלו עד כמה שהחיים הממשיים שלהם ירשו להם לקבל, ואחר כך בודאי שיאמרו: “הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת”, ואם לא ילך, יתנו לו בעיטה הגונה, כמו שעשו אחרים גדולים ובעלי תרבות יותר גבוהה. ואז נבין שהזווג לא עלה יפה.
אינני אומר, חלילה, שאיננו צריכים לבקש קשרי שותפות עם השכנים הערבים. יושבים אנחנו יחד עמהם על טריטוריה אחת ויש לנו הרבה ענינים משותפים, אבל לא נטשטש את עצמנו, לא נמחוק את שם “העברים” מעלינו, כי אם אנחנו נמחוק, אז האחרים יכתבוהו בדם ובאש…
באחדות של עמים חיים אנו רוצים, כלומר שנהיה עם חי, ההולך ומתפתח על פי דרכו יחד עם שאר העמים ברֵעות ובשלום, אבל בשום אופן לא לותר על עצמיותנו. יש לנו חיים מיוחדים וצרכים מיוחדים, ועלינו לשמור עליהם מכל משמר.
מאידך גיסא
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
באתי בשיחה עם אחד מפקידי הרכבת ע"ד היחס שבין היהודים ובין הערבים ואת דבריו הנני למסור כאן.
אנכי – אמר בעל השיחה – עובד זה שש שנים ברכבת ובחבורת ערבים ואין לי להתאונן על יחס לא ידידותי מצד הערבים. אמנם, כשבאתי בחברתם ידעתי את השפה הערבית וגם הם, גם אנכי הרגשנו, כי לא זרים אנו זה לזה. אי ידיעת הלשון עושה תמיד חיץ בין העמים. ואולי כדאי היה שילמדו בכל בתי ספרנו את השפה הזאת. אבל זוהי שאלה אחרת שהמורים צריכים לטפל בה.
היחס שנקבע ביני ובין חברי הערבים ביום שבאתי לעבוד בפקידות הרכבת היה יחס של חבר. מיום הראשון הראיתי לחברים הערבים לא יחס של גאוה ולא יחס של חנוּפה, אלא יחס של חבר. ואת זה הרגשתי מהרה גם מצדם. ותמיד השתדלנו לעזור איש לאחיו עזרת חבר.
כאשר הייתי צריך לעמוד בבחינה ממשלתית לעלות במדרגת הפקידות היתה לי נחיצות בהשגת מורה ערבי. ידעתי, כי לאחד מחברי הערבים יש אח מלומד, פניתי אליו שילמדני1 בשכר את הקורס הנחוץ לי בידיעת הספרות הערבית. אבל הוא מאן לקבל שכר והיה בא אלי שלש פעמים בשבוע ללמדני במשך שלשה חדשים. ואת זה עשה רק מרגש טהור של ידידות נאמנה. ואת זה מצאתי גם בשאר חברי הערבים, שתמיד נכונים לעזור לי, כשאני צריך לעזרתם. ומובן מאליו, כי גם אני איני מסרב לעזור להם בכל מה שאפשר. וכידוע, בכל המקומות ובכל המצבים נחוצה עזרה הדדית בין בני האדם.
אחדים2 מהפועלים הערבים ניסו לקנות את לבי על ידי מתנות מביכורי המשק שלהם. אנכי אמרתי להם: ידידי! אני אינני זקוק למתנות, אבל דעו לכם, שהמתנה היותר טובה היא מילוי העבודה ביושר ובצדק, ואנכי נכון לעזור לכם בכל זמן שעזרתי תהיה נחוצה לכם באמת. ונוכחתי, כי דברי הפשוטים פעלו עליהם לטובה.
היחס הזה שביני ובין הערבים לא נשתנה גם אחרי המאורעות של תרפ"ט. אחד מחברי הערבים אמר לי: יודע אני שיש בינינו פוליטיקנים שמוצאים הנאה בסכסוכי העמים ובהפצת שנאה, ואני מגנה אותם בלבי. היום יחתרו לעשות פירודים בינינו ובין היהודים, ומחר בינינו ובין המצרים ומחרתיים בין השיעים ובין הסונים (כתות מושלמיות), ואחר כך סתם בין שבט לשבט, בין משפחה למשפחה, והארץ תמלא מלחמות עד אין סוף
סוף דבר, אם יבוא איש ויאמר שאי אפשר לחיות בשלום ובידידות עם הערבים, אל תאמין לו. אנכי היודע מפי הנסיון של שש שנים ממש ההיפך. יפשפש כל אחד במעשיו גם מצד היהודים, גם מצד הערבים, ואני בטוח, כי אפשר תמיד למצוא דרך להבנה הדדית.
כך אמר לי איש שיחי. ואנו3 מה נענה אבתריה? הלואי שיתרבה יחס של חברות כזו בין כל העמים וביחוד בינינו ובין הערבים.
מספרים שיהודיה אחת זקנה התהלכה במוסקבה ברחוב טברסקאיא ובלכתה והנה “קצפ” (רוסי טפוסי) עובר על ידה לתומו ובנגיעה קלה גרם לה שיתפקקו כל עצמותיה החלשות. רק עבר “קצפ” זה והנה קצפ שני בא, ואחריו שלישי, רביעי וכולם פגיעתם קשה לה מאד.
– הוי, רבש"ע! קראה הזקנה – מתי סוף סוף נפָטר מהקצפים במוסקבה.
את הדבר הזה המגוחך אפשר לומר גם בנוגע ליהודים וכן בנוגע לערבים. היהודים לא יפטרו לעולם מהערבים, והערבים לא יפטרו מהיהודים. אולי באמת יותר טוב לשניהם אם ישתדלו לפתח בקרבם רגש של חברות כפי שיעץ איש שיחתי. הכרת מעלת האדם – יהיה מאיזה עם שהוא – והרצון לעזור איש לחברו, לא לשם בקשת התועלת, ומכל שכן לא לשם חניפה, אלא מפני שכך מצוה המצפון האישי, והיו היהודים והערבים למופת לכל האנושיות.
“דבר”
ובחרת בחיים!
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בעמדי לפני הנוער העובד להגיד לו מה שהוא, הנני נבוך ומסופק אם כדאי לדבר…
האתאר לפניו את רוע מצבו, את קשי העבודה תחת לחץ של שוט ורעב? זאת אומרת: לזרות מלח על הפצע ולהגדיל את היסורים.
האגלה לפניו את קלון משעבדיו בעלי המלאכה ואדוני החנויות ואעורר בקרבו משטמה עזה לעריצות השולטת בעולם? אבל יודע אני כי גם בעלי המלאכה ואדוני החנויות עבדי המצב הם. תנאי החיים משעבדים בהם והם משעבדים באלה שנמצאים תחת רשותם. שלשלת ארוכה של שעבוד ועריצות לוחצת את הכל לאין מרפא… וזולת זאת השנאה – אולי גם כן מתוך תנאי החיים וסדריהם המקולקלים – יותר מדי מחלחלת בעולם: שנאת עם לעם, גזע לגזע, דת לדת והגרועה מהכל היא שנאת חנם, פשוט מפני שאני לא אתה ואתה לא אני, ומהמדה הרעה הזאת כמעט אין נקי, ולמה אבוא להוסיף עליה?
האגלה לפני הנוער שיש לנו אוצרות של תרבות לאומית, דברי נביאים וחכמים, דברי חקירה ושירה, דברי מוסר המרוממים את הנפש, אבל מה להן, לכל הידיעות הללו ולנוער, העובד עד טמטום הלב והמוח ואין לו פנאי ולא הכשרה להבין ולהתענג על האוצרות הללו?
וכן על דבר אוצרות המדע הכללי, על דבר אמנות ויופי, – מה יועילו כל אלה לנוער העובד? לא בשבילו הם כל האוצרות הללו.
והמזמור הזה הולך ונשנה מיום ליום, משנה לשנה עד קץ תקופת הנוער, ואז – אז מתחילה סדרה חדשה… אבל דיה לצרה בשעתה…
ובכל זאת אל יאוש! חזקים הם החיים וביחוד חיי העברי המנוסה באלפי נסיונות. החיים זורמים ומשברים דלתות נחושה ובריחי ברזל. ואם כל פרט ופרט, כשהוא לבדו, גרגר אבק פורח הוא, אבל כשהגרגרים מתאספים ומתחברים לגוש אחד הם יעשו נפלאות.
יהיה הנוער העובד העברי מאוחד ומקושר עם הסתדרות העובדים העברים הכללית, ויחדיו יחתרו כי ישתנה גורלם לטובה.
השטן מראה את הדרך הקצרה – יאוש ובחילה בחיים ואלהי ישראל קורא ואומר: ובחרת בחיים!
ברכתי לך, הנוער העובד, ביחוד בארץ־ישראל.
בועידת הנוער העובד
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בחול המועד סוכות העבר היתה כאן בתל־אביב ועידת הנוער העברי העובד.
נתאספו צירים ילדים וילדות של ההסתדרויות הנוער העברי העובד מכמה מקומות. מספר החברים עולה כבר לאיזה מאות.
*
צעקה פולחת לב נשמעה לי מתוך דברי אחד הצירים מירושלים: השוליות עובדים מהבוקר עד שעה מאוחרת בלילה, לא במקצוע שהם רוצים ללמוד, אלא בעסקי הבית ובשליחות. שתי שנים עוברות עליהם, והם אינם לומדים כלום. בעל הבית ובעלת הבית משתמשים בהם לכל חפציהם, מבזים אותם ולפעמים גם מכים. כשפנתה הועדה התרבותית של הפועלים אל בעלי המלאכה שישחררו את השוליות לאיזו שעה בערב כדי שיוכלו להשתתף בשעורי הערב, דחו בעלי המלאכה את הבקשה. וכך נגזר על הילדים הללו לאבד את כוחותיהם המועטים בלי שום תועלת לעצמם, עד שנעשים למטומטמים וסוף סוף אינם מסוגלים ללמוד שום מלאכה כדבעי.
ואחד נער תימני התאונן במר נפשו: האבות שלנו אינם יכולים להמתין עד שהילדים שלהם יגדלו ויתחזקו מעט, אלא כשילדינו עדיין פעוטים לגמרי הם נתונים בעול קשה של עבודה כבדה, והילד אינו לומד כלום ואינו מתפתח והוא כלה ואובד ממצוקה ומעבודת פרך.
ולמי לפנות לעזרה? מי יגן על ילדים אומללים? ובפרט ילדי תימנים, שאבותיהם בבערותם מתאכזרים בעצמם על פרי בטנם.
וכשאני שומע דברים שכאלה יש שתוקף אותי בולמוס לרכושנות. מי יתן – אומר אנוכי – והיו לנו רכושנים, אבל רכושנים ממש, בעלי הכרה רכושנית.
הנה המיליונר היהודי גינזבורג בנה בשביל הפועלים הנוצרים שלו בזבוירצי (פולין) עיירה שלמה, בתים, גנים, בית־ספר, מרחץ, תיאטרון, כנסיה, וכו', מפני שהוא היה רכושני אמתי. הוא ידע כי בלי פועלים אין מקום לרכוש, ואם הוא דואג בשביל הגדלת רכושו הוא צריך לדאוג להטבת מצב הפועלים שיהיו בריאים, שמחים ומוכשרים לעבודה1; היה לו אינטרס בקיום הפועלים, שהיו במובן ידוע, חלק מרכושו.
אבל כאן אין רכושנים, יש החושבים עצמם לרכושנים והם באמת רק חיות טורפות: תופסים ילד כחוש ומגרמים את עצמותיו עד מקום ששניהם מגיעות, והשאר משליכים החוצה ותופסים תימני אחר, וחוזר חלילה…
אל נא יחשבו האדונים הללו שהם בוני הארץ. בשיטה כזו גם את עצמם לא יבנו.
קונטרס תרפ"ה
-
ע‘ האדמה כרך ב’ ע' 320, “נשמות ישראל”. ↩
אתה בחרתנו
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
השם “אתה בחרת’ניק”, כלומר שהיהודי משתבח בזה שהוא בן העם, שעליו נאמר “אתה בחרתנו מכל העמים” היה לרבים מבני הדור העבר ללעג ולקלס. איך אפשר שהעם הנודד והגולה יקרא בשם עם נבחר? בעוד שיש בעולם גוים גדולים ועצומים ישובים על אדמתם.
אבל האמת היא, שהשם “עם נבחר” שנִתַּן לעם ישראל, כמו שנאמר: ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה (דברים ז' ו') איננו רק שם תפארת, להתפאר ולהתגנדר בו, אלא הוא מעמיס חובות גדולים על היהודי, שאסור לו ללכת בדרכי הגוים הנלוזים, כי הוא צריך להיות נקי וטהור, צדיק וישר, עם מוסרי במלוא מובן המלה, ובשביל זה בחר ה' בך. זהו בודאי לא דבר קל, כי יצרו של אדם תמיד מתגבר עליו, ועל כן עליו לזכור תמיד “ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה”. ומה שאפשר לסלוח לבן עם אחר, לא יסלח לך, בן עם הסגולה; עליך מקפידים בהקפדה יתרה. הרבב על משי הוא יותר מאוס מאשר על ארג גס.
את הדברים האלה אני אומר כלפי הנוער העובד שלנו. ההיסטוריה העמידה עכשיו את הנוער העובד על המדרגה היותר גבוהה של עם ישראל, כי עליו שומה להיות הבונה את ארצנו בעבודה ממש, לא בחריפות ולהטים, כי אם בעבודת כפים, בזיעה, בעבודה קשה, כשרה ויוצרת. והשם “הנוער העובד” היה לשם תהלה ותפארת בעיני כל יהודי שגורל עמו וארצו קרוב אל לבו. על כן, ילדים חביבים, דעו כי השם, שהנכם יכולים להתפאר בו, מטיל עליכם חובות גדולים, שלא תהיו כאותם הריקים העובדים שבאומות העולם (גם הם, אמנם, עובדים ויוצרים), כי עליכם להיות פאר האומה בכל דרכיכם: בעלי נימוס, רודפי צדק, ברי לבב, קשורים בקשר אחוה עם כל העובדים ועם כל ישראל בשביל שתגיעו יחד למטרתכם – בנין האומה על ארצה ההיסטורית, והאידיאל הגדול הזה לא ימוש מלבכם לנצח.
"מסלה"
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
יצאה לאור כריסטומטיה חדשה בשם “מסלה”. והיא אמנם מרמזת למסלה חדשה גם בחיים, גם בחינוך וגם בספרות.
חדשים הם החיים שלנו כאן בארצנו. את יסודות החיים בגלות הניחו אחרים, ואנחנו נגררנו אחרי האחרים, הסתגלנו איך שהוא כדי להציל לפינו ולפי עוללנו פרוסת לחם מזוהמה ובלענוה בבושה וכלימה, או, מה שיותר רע, בלי בושה ובלי כלימה. הורגלנו בה כבר, וגם בזוהמתה לא הרגשנו, ההכרח לא נתן לנו לחשוב חשבונות, העיקר שהקיבה לא תציק.
עכשיו עלינו להניח את יסוד חיינו אנו, לחפש מסלה חדשה, שנתפרנס לא מפרוסות מזוהמות, המוצאות מידי זרים, אלא מככר הלחם שנוצר בעמלנו ממש, על ידי עבודה יוצרת, וביחוד בעבודה חקלאית, להוציא לחם מן הארץ ממש.
ולא לחנם העמידו מחברי ה“מסלה” את יעקב פלוטקין בראש הספר, סמל הוא שיעקב הכללי עוזב את פרנסתו הגלותית, אעפ"י שכבר נתמחה בה, ובא לארץ־ישראל ומבקש לו מסלה חדשה בעמל אין קץ – במסירות נפש.
והחיים החדשים דורשים גם חנוך חדש. לא חנוך לשם רבות “השכלה” – לדעת איך לחיות חיים קלים, נוחים, בטלניים, אלא חיים של אהבת עבודה ויצירה, ואף על פי שהעבודה היא קשה, ומסלתה צרה ומלאה חתחתים, גם זה תלמד אותנו ה“מסלה”. שם ימצאו דפים רבים של מכאובים, של חליים, של חרמות ושל הריגות. מגבורי העבודה הרבה חללים נפלו. ואף על פי כן אנו “במסלה נעלה, לא נסור ממנה ימין ושמאל”. הדרכים הרחבים, הסלולים – פסולים הם לנו… והעובד ידע להתחנך ולחנך את בניו במסלה, שבה בחר מתוך הכרה לאומית ומוסרית. את הפרוסה המזוהמה בזעת אחרים לא יביאו אל פיהם – תועבה היא.
וכשהחיים והחנוך משתנים בודאי שגם הספרות תבחר לה מסלה חדשה. הספרות שלנו (מלבד חלקים ממנה היוצאים מן הכלל) נעשתה כלי שרת לשעשע את נפשות הבטלנים המשתעממים, לגרות את היצר המיני ולתאר את הנאפופים בכל מיני פוזות או בכלל למלא את הנייר ברעיונות משוחפים, בבטויים צעקניים שמשוללים נימא לבבית, והכל כדי לכסות על עצם העובדה, שחיינו אינם חיים כלל, שקיומנו הבל ותוהו.
הספרות צריכה להיות אחרת. הסופרים – אלה שחוננו לא רק בכשרון לקיטת מלים ופרזות – לא ימצאו להם דרך אחרת אלא גם כן אותה המסלה, שבה הולך העובד היוצר; וכשילך במסלה זו, תפקחנה עיניו ויראה את החיים המתחדשים, ואז יתעורר לספר מה שעיניו רואות, על עבודת העובדים, על ענים ולחצם ויבקש עצות איך להקל את גורלם, איך לסלול מסלתם – מסלת עמם, השב לתחיה בארץ האבות.
אז יתראו בשדה ספרותנו, שנתמלאה בזמן האחרון קוצים ויבלית, ספורים חדשים, שירים חדשים ומאמרים חדשים, מרחיבי לב, מחזקי ידים רפות. הספרות תחדל משעשע את הבטלנים המשתעממים, או – מה שיותר נכון – להוסיף שעמום על שעמומם. היא תהיה ספרות חיה ומחיה.
– הספרות תהי אז טנדציוזית – אני שומע קול אסטטיקן קורא אחרי בעקימת חוטם.
כן, היא תהי טנדנציוזית, אבל לא נבובה. תהיה בה כונה, רגש בריא, אהבת משפחה, אהבת חיים בריאים, יפים, מוסריים; ודאיות של אמונה ולא כפירה ולא היסוס ופקפוק נצחי ויאוש שלא מדעת, שנובעים מתוך החיים התפלים של הפרזיטים הבטלניים; היא גם לא תהיה גאותנית, החגה חוג היחיד, כאילו שאלת הכלל לא נוגעת אליה; האנוכיות החולנית הזאת תחדל מאליה, כאשר ימצא הפרט את אשרו רק באושר הכלל כולו.
מסלה חדשה – בחיים, בחינוך ובספרות. הנסיון הראשון נעשה והוא די מוצלח. אין לו להתבייש לא בתוכנו ולא בצורתו. העיקר שרואים בה כמה שונה מסלה זו מהמסלות שבהן הלך עמנו עד הנה.
אמנם אפשר מאד שאחרי החפוש ימצא ש“מסלה” זו אינה שלמה. ה' ל. מוצא (בהפועה"צ) שהיא מעין “חק לישראל”, אך הוא דורש זאת לגנאי ואני דורש לשבח. צריך לדעת שהספר “חק לישראל”, למרות שנתחבר מקטעים קטעים נתן לעם ישראל הרבה מאד, ולא לחנם נתחבב עליו כל כך, ומספר קוראיו הגיעו למיליונים. הוא נתן לכל יהודי, שאין תורתו אומנותו לטעום קצת מהתנ“ך, קצת מהתלמוד, מספרי קבלה ויראים, וגרם שלא תשָכח תורה מישראל. ו”מסלה" זו נותנת לעם ישראל להבין את ערך העבודה ואת ערך המקדישים את עצמם לעבודה בארץ־ישראל, את כל ענוייהם ומכאוביהם. ה“מסלה” מלוקטה מקטעים, אבל יש כמעט לכולם קשר פנימי, והוא מסירות הנפש בעד הקמת הריסות עמנו ובנינו בעבודה יוצרת. ההרמוניה שב“מסלה” היא הכוון והמטרה שבה.
אפשר שמשהו היה כדאי להשמיט ולהעמיד קטע אחר במקומו, אבל זהו דבר התלוי בטעם, ואין אפשרות אנושית לצאת ידי כל הדעות.
ברוכים יהיו הראשונים שהרגישו בצורך לסלול מסלה חדשה. הם נתנו כריסטומטיה – רק כריסטומטיה – אבל בה יש משלמות הכוונה ומחדוש החיים.
“אל נא יבושו מפני המלעיגים. – מצוה ראשונה ב”אורח חיים" – גם מסלה זו תהיה “חק לישראל”, חק עולם ולא יעברנו. בארץ־ישראל יתחדש עמנו בעבודה כשרה ויוצרת, ובמסלה יעלה לשלמותו האידיאלית.
־ ־ ־ ־ ־
ועוד יצא ספר קטנטן ורב הפלא. והוא “קמץ עלים” לזכר הילדה לאה סטופניקר, הוצאת בית הספר לבנות שבת"א. ואמנם כדאית היתה לאה זו לכך.
כשמלאו ללאה שבע שנים קראה בחשק רב בספרות הילדים הרוסית; בהיותה בת אחת־עשרה באה לארץ־ישראל ובהיותה בת שלש־עשרה כתבה עברית: “רבים הם היסורים בעולם, יפול נא גם בחבלי חלק מהם… אני מרגישה בי די כחות לסבול. ורק – להשאר בארץ־ישראל”…
ועוד כותבת היד הקטנה הזאת: “אני בכלל איני מפחדת מפני חשך ומתים. המות אינו נורא כמו החיים; משאונם יש לפחד יותר מאשר מן המקלט השקט של המות”…
דברים נוראים כאלה כתבה ילדה בת שלש־עשר1. פרח עדין שלא הספיק עדיין להתפתח. היא אמנם היתה בעלת כשרונות מצויינים, אבל מנין לה הכרת חיים שכזו?
אך אין שואלין שאלה שכזו על תינוקת עבריה. במשך שש שנים הספיקה לראות ולסבול מה שבן עם אחר לא יסבול במשך ששים שנה. הרגשות שהביעה קבלה לא מפי ספרים, אלא מנסיונות חייה הקצרים, המרים.
לאה סטופניקר2 נולדה בכפר אוקראיני בשנת תר“ע, ואהבה את חיי הכפר; נעקרה משם ונשתלה בייקטריניסלב, למדה שם בגימנסיה רוסית והספיקה להתקשר באהבה עם הגמנסיה ועם הספרות הרוסית; ראתה בפרוגרומים3 ונעקרה משם ובאה לארץ־ישראל נתקשרה באהבה רבה עם ארצנו ועם שפתנו וספרותנו. חשבה כי בא הקץ לגליותיה וכאן תגדל, תחיה ותעבוד. והנה נעקרה גם מארץ־ישראל, הוריה לא יכלו להחזיק פה מעמד ונסעו עמה לאמריקה, ומתה בחשון תרפ”ד על מפתן הארץ הגלותית החדשה, ב“אי הדמעות”…
נעקרה ונשתלה, נעקרה ונשתלה ושוב נעקרה ולא נשאר עוד מה לשתול. הגליות הכשילו את כוחה, כל עקירה ושנוי־מקום גרמו כאב עמוק לנפש הרכה הזאת וביחוד העקירה מארץ־ישראל. היא בעצמה נותנת טעם למה יקרה בעיניה הארץ הזאת מכל הארצות: “אולי גורם לזה הגאון: איני יכולה להכנע למחשבה, כי זרה אני, כי סובלים אותי”…
ואולם בודאי היו עוד טעמים לזה. הן היא הספיקה ללמוד ולדעת את התנ"ך ולהתקשר עם ספר הספרים שלנו באהבה עמוקה, והספר הזה הלא יצירה ארצישראלית היא. וגם פשוט: אהבה את המורים, אהבה את החברות, אהבה את הארץ, את אוירה, את שמיה, את הרריה.
וגדולים היו חלומותיה של לאה הקטנה. היא רצתה – לא פחות – לראות את עמה שיהיה גורם לשאיפה כבירה זו (שחזו הנביאים) כי תתגשם, והתגשמות זו הלא אפשרית רק בארץ־ישראל.
ברוכים יהיו גם אלה שהשתתפו בהוצאת הספר הקטן הזה, מצבה לנפש כרוב טהור, שנגזל מאתנו ביד הגורל האכזרי4.
קונטרס
לתלמידים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
“הגם שאול בנביאים?”
הגם אז"ר הזקן בא לשבת עם הצעירים על ספסל התלמידים? כך אולי ישאלו הקוראים.
אבל לדידי אין בזה כל קושיא. אנכי מרגיש כי “השתא דקשישנא לדרדקי” (עכשיו שנזדקנתי נעשיתי לילד), כלומר, שהפרובלימות שבהן נתחבטתי עדיין לא נפתרו, ולא עוד אלא שתביעת פתרונן נעשתה יותר יוקדת, יותר מכאיבה, וצריך אולי באמת להתחיל מ“בראשית”…
הנני רואה בחוברת השניה של “לתלמידים” אחד אומר: “הנוער כשהוא לעצמו, הויתו – זוהי התכלית”. ואני מקנא בסופר ההוא שכותב ככה ובטון ודאי שכזה, ואני, במחילת כבודכם, עדיין מפקפק…
התכלית נדמית לי כאיזה דבר רחוק, רחוק, המהבהב ומושך אליו. ואיזה קול טמיר מלחש לנו תמיד: מהר אל התכלית.
ונדמה לי שהתכלית היותר מובנה לצעיר, שלבו עדיין לא נטמטם בחיי החולין של ימי העמידה, היא לחיות חיי צדק ויושר.
וכמה קשה להגיע לתכלית זו!
הילד כל זמן שכוחו חלש הוא חי משל אחרים: מחלב־אמו הוא יונק ומעמל אביו ישבע. אבל אין זו פרזיטיות. הוא תחת מזונותיו מנחיל להוריו פנינה יקרה – מדת האהבה, מידת החסד והרחמים.
מי יכול לשער מה גדול ערכה של פנינה זו! וזה נותן התינוק להוריו בשחוקו הילדותי, בפטפוטיו, בבכיו.
אבל כשכוחותיו של הילד מתחזקים, כשהוא מתבגר, אז הוא מרגיש שהוא צריך למצוא לחמו בעמלו, שבגיל הבגרות נעשה איזה מרחק בינו ובין הוריו, ואם מלחם הוריו או מלחם אחרים יאכל והיה לפרזיט ממש.
ואז מתחיל רגש היושר לפעם בלב הצעיר, מתחיל להסתכל בחיי האדם, איך ובמה הוא נזון. והתביעה המוסרית הראשונה מתעוררת בו לחיות חיי יוצר, חיי עובד ישר.
אין הידיעות המרובות (מה שקוראין השתלמות מדעית) מביאות תמיד לחיי יושר. יש מקרים רבים שבעל הידיעות המרובות משתמש בידיעותיו לחיות חיי פרזיט, למשל, אם הוא דורש בעד ידיעותיו תשלום גדול שמספיק לו לחיי מותרות, בעוד שלעובד היוצר אין שכרו מספיק אפילו ללחם צר. זוהי גם כן פרזיטיות, כי סוף סוף כל האוניברסיטאות וכל הספרים הגדולים והחשובים רק בעמל העובד היוצר נקנו ונעשו. ומדוע יגָרע חלק העובד היוצר מזה שהוא בעל דיפלום? אדרבה, מי שידיעותיו הן יותר רבות, כן יותר רבות חובותיו כלפי עמו, כלפי האנושיות כולה. ועוון העושק והגזל מכביד עליו שבעתים.
ואז קול קורא בעומק לבבו: צעיר, אל תהא פרזיט! לך ועבוד.
ואשרי מי שמקדיש עצמו לעבודה פיזית כשרה, וביחוד בחקלאות, כי העבודה הפיזית הכשרה מצילה את האדם מטמטום ואת שכלו מפלפולים עקומים, המטהרים את השרץ.
אני חושב שלאיש צעיר, שנפשו לא נטמאה, תכלית זו היא עיקר העיקרים. אם אין חיי עבודה ויושר – הכל תוהו ואפס.
“לתלמידים” חוברת ג' תרפ"א
בית החנוך לילדי העובדים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
יפה היא הילדות, אילת השחר של חיי האדם. בעטוף לבי הנני מביט אל היציר הפלא הזה, אל הילד, אל תנועותיו, אל עיניו הבהירות; שומע את צלצול שחוקו, את פטפוטיו – ואני נעשה לאחר, רוח הרעה תסור מעלי ועלי נושבת רוח של טהרה, של תום, של אהבה.
ואת הבריאה היפה, התמימה, החפשית הזו לוקחים ואוסרים אותה בחדר, בבית־הספר ושמים עליה עול של חוקים ושל משמעת, של רדיה ושל כבישת היצר, והעיקר של זיוף, שיהיה לא מה שהוא באמת, אלא שידע לעשות רצון המלמד או המורה, הרודה בו ועוקר מקרבו כל מתנת האלהים, אשר חלק ביד נדיבה ליצורו הקטן. וההשפעה המזיקה של בית האסורים הזה, הנקרא חדר או בית־ספר, מתגלה מהרה: ברק עיני הילד הולך ודועך, תנועותיו נעשית אי־מובטחות, דבורו נעשה אי־טבעי, התמימות שבו הולכת וכלה, הוא מסתגל לעולם השקר…
ואיך נמצא תרופה לדבר הזה? איך נציל את הילדים מכף המושלים בהם – האבות או המורים, שעל פי הרוב מחבלים את מעשי ידי הקב"ה בלי לתת חשבון ברור לנפשם מה המה עושים, או שטועים לחשוב שהמטרה מקדשת את האמצעים. והמטרה, כידוע, ברורה מאד, כמו לאבות כך למורים. הם, כביכול, יודעים מראש את הדרך הנכונה, שהילד כאשר יגדל יבחר לו בחיים. וכי מה אינו יודע האב או המורה, שהם אנשים גדולים וכבר רואים את התכלית? כאילו ברור להם, שמה שאירע להם יארע גם לבניהם, ממש באותו הנוסח… הכל צפוי ומבורר מראש…
וכנראה טובי הפדגוגים עמדו כבר על תקלה זו, וכבר אנו רואים ששנוי מתרחש ובא גם בארצנו, במקום שהכל צריך להיות בנוי ומחודש מראש.
נפתח כאן בית ספר קטן לילדי העובדים, ויש בו, כנראה, שתי כוונות. אחת, שהילד יכיר שעולמו בעבודה יבָּנה, שהוא צריך להתחנך ולהתרגל בעבודה, שלא יעלה על לבו מחשבת און, כי אחרים צריכים לעמול בשבילו, והוא ישב בחבוק ידים ויהנה מפרי עמל אחרים. ושנית, לשמור על טבע הילד, שכל מה שהוא עושה יעשה מרצון עצמו, לא על ידי כפיה. להגדיל את כשרון הסתכלותו ואת חפץ החקוי שנמצא בלב הילד. וכך ילך הילד ויתפתח לפי טבעו, לפי דרישתו הנפשית בכל הליכותיו ובכל למודיו. יש בבית הספר גם משק: חיות, עופות, גנה קטנה….
בבית הספר הזה נקבצו מורים מסורים לעבודת החנוך ה“עמלני” (כך קראו לו, אבל אין השם הולם את כל הכונה האצורה בו), בבקשם להפוך את הגיהנום של הילד לגן־עדן.
והדרך קשה לפני המורים והמורות האלה, שלקחו על עצמם את תפקיד ההגנה על הילדוּת. התקציב שלהם הוא מצוצמם מאד, ועדת התרבות של הסתדרות העובדים מחזיקה בהם, אבל במדה קטנה מאד (כמובן, שלא בה האשמה תלויה, אך העובדה היא כך). והמורים מתחבטים בפרובלימה הקשה שדורשת לפתרונה, מלבד מסירות אין קץ, גם אמצעים הגונים למכשירי למוד, למשחק, לפרנסה (הילדים אוכלים בבית־הספר). והם רואים, שהקהל אינו מבין מה שבלב המורים הללו, ומסביב אדישות גמורה, והכל צריכים המורים לשאת על כתפם. כמה קשה לעשות את הצעדים הראשונים!…
אבל דבר אחד יש להם כבר: הילדים קשורים אל בית הספר הזה בכל לבם ונפשם. כל מה שהם עושים, הם עושים מתוך שמחה, מתוך הכרה עצמית. גם על עבודתם, גם על כל למודיהם שורה שכינת האהבה ההדדית…
כדאי לראות איך עוסקים שם הילדים במטבח, בגנה, בלמודים, במשחקים: אתה מרגיש שהקטנים האלה ברשות עצמם הם עומדים, שהמורה שלהם הוא רק חבר טוב, שלפעמים מתערב להקל עליהם את העבודה ולתת לה הכוון הראוי. גם הוא, המורה, עמהם עובד ועמהם משחק. לומד הוא לדעת את נפש הילד, אבל אינו רוצה לשים עליו אכפו. יגדל הילד מעצמו ויתחזק וידע תמיד לעמוד ברשות עצמו.
צריך לקוות שבית הספר הקטן והדל הזה בחיצוניותו יעשה ויצליח ויהיה למופת לכל בתי־הספר והחנוך שבארצנו.
קונטרס תרפ"ד
סיום
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
נוכחתי בסיום המחזור הראשון של בית החנוך לילדי העובדים בתל־אביב.
עומד לו בית החנוך הזה מובדל מהעיר ההומיה, ולא רק בשטח, לא רק בחיצוניותו1, אלא ביחוד בפנימיותו. הילדים והילדות מתחנכים לשם עבודה, שידעו מתוך הנסיון. מתוך עצם החיים לאהבה את העבודה הכשרה היוצרת ולהתיחס בבוז לחיי טפילים המתחכמים לחיות חיים מרווחים, חיים של מותרות בלי שעור, והכל על חשבון העובד.
ועוד זאת, בבית החנוך מתרגלים הילדים לחיות חיי חברה המתנהגים לא על ידי שליטה של המורים התקיפים, אלא ע"י רגש ואחוה הדדית, ואין המורים אלא חברים הגדולים בשנים.
ולפי זה חניכי בית החנוך הזה מתעתדים לחיות חיי עבודה קשה, למלא את צרכיהם בצמצום רב ולא ליהנות – לגמרי או רק חלק קטן – מהתענוגים העירוניים וגם מהתרבות העירונית. בכפר אין ראינוע, אין קונצרטים, אין תערוכות ואין אפילו פנאי לקרוא בספר. עבודה, עבודה ושוב עבודה.
ובכל זאת חושב אני, כי החניכים בעלי ההכרה ימצאו אשרם דוקא בחיים הפשוטים האלה. האושר הוא דבר יחסי. יש מי שהצליח לרכוש באונאה, בגזלה או על ידי איזו סבה יוצאת מהכלל, בזכיון בגורל, אלף אלפי דינרי זהב, והוא אינו מאושר. לגמרי אינו מאושר, עד שמואס בחיים. ויש עני בכסף אבל עשיר באידיאל, והוא שמח בחלקו. היהודי הנרדף והנענה אומר בפה מלא: אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו! אשרינו שאנו קוראים בכל יום שמע ישראל וכו‘. יש לו ליהודי אידיאל גדול, שממלא את כל נפשו עד ששאר הדברים החסרים לו אינם תופסים מקום בעיניו. וכן גם אלה המכינים את עצמם לשנות את סדרי החיים הגלותיים של רדיפה אחרי הפרוטה, של שנאה ותחרות, בעבודה כשרה וביחוד חקלאית, הם יוכלו להיות שמחים בחלקם ולא לשים לב לרעש התרבותי העירוני עם כל קסמיו הכוזבים. ואת היסוד הזה של חיי חלוצים נקבע בבית החנוּך לילדי העובדים שלנו. ואני מברך את החניכים שגם הם יאמרו: אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו וכו’. לא אמירה בעלמא, אלא מתוך הרגשה נפשית עמוקה, שהם באים לבנות את הריסות עמם ושממות ארצם על יסוד העבודה הכשרה.
-
“בחיציונותו” במקור המודפס, צ“ל: בחיצוניותו – הערת פב”י. ↩
אמונת התחיה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
קשה היא ההתישבות בארץ־ישראל בכל המובנים. איני צריך לפרוט את כל הקשיים – הם ידועים למדי אבל הרע היותר גדול הוא שהרבה אנשים, שהיו חובבי ציון בחוץ־לארץ וחלמו על בנין העם והארץ, אחרי שבאו והתישבו פה, אבדו דרך. רבים מהם נתרוקנו מכל תוכן. את האידיאל הלא תפסו כבר. הם כבר באו והתישבו בארץ, והם בונים בתים, פותחים חנויות, סוחרים, מוכרים וכו' וכמובן שצריך להשיג רוחים, והמרבה הרי זה משובח. ומזה באה הירידה המוסרית הגדולה, הטמטום, שדוגמתו לא היתה בחוץ־לארץ, ביחוד בין חובבי ציון. שם היה האידיאל לפנים וכאן הוא לאחור.
והדבר הזה הולך ונשנה גם אצל איזה פקידים וגם אצל איזה סופרים. גם אותם הקרייריות תופסת והם משתעממים מריקנות, מחוסר אידיאל.
נשאר לנו ביחוד הצעיר העובד. אצלו האידיאל בשורה הראשונה. הוא רואה את הארץ והנה היא עוד שוממה. צריך לבנות אותה, ולבנות אותה – כמה קשה!…
ובכל זאת אפשר להתגבר על כל הקושי. אבל לזה דרושה אמונה. אמונה בצדקת מאויינו – למצוא לעמנו מקום עבודה יוצרת וכבוד אנושי בארץ אבותינו, ארץ נביאינו, ארץ חכמינו, ארץ שהיא רוויה טל חיי החיים, שיכול להשקות ולהרוות את האנושיות כולה ולרפאה ממכאוביה הגדולים של מלחמות שאינן פוסקות ושל משברים.
ומאין נשאב את האמונה? הן גדולה היא הספקנות, הכל מוטל בספק, ויש שמגיעים לידי כפירה גמורה, לידי ציניזם מכוער. פלוני כבר התיאש מהכל. הנה זה בורח מארץ־ישראל. לא מצא את הקריירה שבקש. או שחבריו הקניטוהו והוא בורח… למה לא יברח? מה לו ולארץ־ישראל? אם הארץ נותנת פרנסה, כבוד ובשפע – מילא, מדוע לא בארץ־ישראל? אבל אם הפרנסה מועטת, הכבוד לא כל כך מרובה – למה יתענה פה? ומה נדבר על דבר הצעיר הסובל רעב ממש?
ומאין נשאב את האמונה? את האמונה הכבירה, שהיא ממתיקה את המרור שבחיים, הנותנת עוז להתגבר על הכל, וביחוד על עצמנו1, על הספקנות האוכלת אותנו, על היאוש והכפירה?
אין לנו נביאים. אבל נשארו לנו ספרי נביאים, נשארו לנו ספרי חכמים, אדירי אמונה, נשארה לנו היסטוריה של עם ישראל, נלמוד אותם, נתעמק בהם. נראה איך הם אהבו את ארץ־ישראל, איך הם מסרו את נפשם עליה ועל ידי זה תתעמק אמונתנו ואהבתנו בתוך לבנו…,
וכשתהיה האמונה חזקה ועמוקה בתוך הלב, כשתהיה האהבה לעם ולארץ־ישראל יוקדת ומאירה, אז לא תעלה גם על הדעת עזיבת הארץ. ואז נמצא די כוח לבנות את ארצנו, לסבול בעדה, ולפאר אותה בנטיעות יפות, בזרעים, בפרחים, להסיר ממנה את חרפת השממה ולגרש מקרב לבנו את השעמום ואת הרהורי הכפירה והפקחות של הציניקים.
– תרופה נושנה… – אני שומע אומרים בעקימת שפתים.
– כן, ישנה נושנה! אבל גם השמש ישן נושן והוא לבדו מאיר, מחמם ומפרה.
-
“עצמו” במקור המודפס, צ“ל: עצמנו – הערת פב”י. ↩
על ועידות
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
(“הפועל הצעיר”, “אחדות העבודה” ועוד)
המהפכה האצילית שעשו אחינו בני ישראל בארץ אבותם בלי מלחמת דמים ובלי כל שאיפה להכניע ולרמוס את מי שהוא, הוא חזיון אנושי נפלא מאוד. גם מהפכה זו, ככל מהפכות, דורשת קרבנות, וקרבנות היו לרוב גם במהפכה זו. אבל הקרבנות הללו זוהר של קדושה חופף עליהם. הם לא ביקשו רעת מישהו, הם לא יצאו להלחם במישהו, אלא נלחמו נגד עצמם, נגד הרגלם והרגל אבותיהם, ורבים מהם נשרפו במדורה שעלתה מתוך האידיאל הבוער בלבם. המלחמה חזקה לאין חקר, מסביב אי־הבנה, לא רק מצד הערבים, אלא גם מצד אחים עברים, והלוחמים כמעט בודדים במערכה, מבלי עזרה תכופה, מבלי התענינות בגורלם.
ורבים נפלו, מתו בקדחת, ברעב, בכדורי רוצחים, יהי זכרם ברוך. והשאר? – השאר לא עזבו את המערכה. זכרון הקדושים, החברים היקרים, מוסיף אומץ ללבם והם ממשיכים את עבודת המהפכה, להפוך עם תלוש לעם עובד, עם נודד לעם אזרח, יוצר ובונה.
החזיון הזה הוא יותר מדי קרוב לנו, ועל כן איננו יודעים להבין את גודל ערכו. יעברו עוד יובלות אחדים, העם סוף סוף ישתרש בקרקע, ואז תגלה לפניו גדלות מעשי החלוצים, שאנו רואים אותם עכשיו מפרפרים ומכינים את הבסיס לחיי־עם.
ואת הדברים האלה הנני אומר לא לשם תהלה ושבח לחלוצים. הם אינם צריכים לזה. רבים בודאי יתביישו לשמוע תהלות ותשבחות. ולא בשביל לנחול תהלות ותשבחות באו לסבול סבל קשה ומר שהם סובלים. אלא בזה אני חושב לתת הלל ושבח, כפי כוחי, לעמי, שעליו כבר בקשו לסתום את הגולל, לאמור: “יבשו עצמותינו, אבדה תקותנו”, והמת לא יזדעזע… והנה עדים חיים, שיש די נעורים בעם העתיק שלנו, אפשר ואפשר להשיבו לתחיה, אפשר ואפשר שיהיה עוד לאור גויים, שילמדו גם הם איך צריך לעשות מהפכה, ומהפכה צריכה לבוא בתוך האנושיות, לא כמהפכת צרפת ולא כמהפכת רוסיה ואף לא כמהפכה הפאשיסטית באיטליה, אלא מהפכה אנושית, מתוך עומק הרגש האנושי, הניצוץ האלהי הדולק בלב כל איש ישר, השואף לעבודת יצירה ולחיי אהבה ואחוה.
ואולי אחינו בכל מקום שהם יעשו חשבון נפשם; עמנו חי ומבקש לחיות, צעיריו עוזבים את העבודות הקלות ואת הפרזיטיות ומקריבים את עצמם בשביל כבוד עמם וארצו, היתכן כי מי שהוא יעמוד מנגד ולא ירתום גם עצמו למשוך בעגלה הכבדה שלפניהם?
מחזה נהדר היה בועידות. רוב החברים הם צעירים עדיין לימים, והם דנו כמומחים גדולים בכל שאלות ההתישבות, בכל עניני התרבות העברית, פועלים בעלי פנים שזופים וידים מיובלות נושאים ונותנים כתלמידי חכמים ותיקים, ומבלי משים עולים על הלב דברי הנביא: “ואמרת בלבבך: מי ילד לי את אלה? ואני שכולה וגלמודה, גולה וסורה, ואלה מי גדל?…”
יש עוד די כח מפרה בעם ישראל, צריך רק להרחיב את החוג, לאמץ את הידים, לחזק את התקוה, וקרני אור וחיים יפוצו מהררי ציון אל העולם כולו.
מכתב פרטי
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
לידידי מר שריה הסופר.
תודה רבה לך על מכתבך המפורט שכתבת אלי על דבר המצב בארץ־ישראל כמו שהוא והמשבר הנורא שבא על יושביה היהודים בין מצד הפוליטיקנים האירופיים המסיתים בנו את הערבים ובין מפאת המריבות שאינן פוסקות בין המפלגות שלנו המתפצלות והולכות עד שנדמות לאבק פורח, וביחוד מפני מחסור הכסף, שהוא כעת עמוד התוך של החיים, שבלעדיו אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת; ומה שמכאיב ביותר – מנוסת הבהלה גם מצד הצעירים, שאוירא דארץ ישראל “החכימם” לבקש מזלם בארצות אחרות, ואפילו לשוב לפולניה וללטביה ולרוסיה…
חשבת בודאי שבזה תגדור בעדי, שלא אהין לעזוב את מקומי ואחדל משאוף לעלות לארץ־ישראל, ולכל הפחות – הסירות מעליך כל האחריות בעד המעפילים… כנראה, אמנם, ישנם בארץ ישראל הרבה אנשים טובים, שמבקשים להסיר מעליהם את האחריות… זהו כל כך קל ויפה… מסיר האדם את האחריות מעל עצמו והוא נעשה חפשי; ואחר כך יוכל חברו לגווע בראש חוצות ברעב ובדבר ואין הלז מחויב להשתתף כלל בצערו… הלא הזהרתיו, הסירותי מעלי את האחריות למפרע ומה לי עוד? וכי זה לא מספיק?
ובכל זאת אני מדעתי אינני זז. אני אעלה לארץ־ישראל ואגיד לך מראש, שאני אדרוש אחריות מכל האנשים הטובים המסירים מעליהם את האחריות. וגם ממך… אתם, כל יושבי ארץ־ישראל, אחראים אתם. את האחריות אי אפשר שתסירו מעליכם כל הימים שאתם חיים, אם לא תקבלוה ברצון הרי היא מוטלת עליכם גם למרות רצונכם. אחראים אתם, חביבים, אחראים ראשונים, מפני שאתם יושבים בארץ־ישראל. ואם רק תרגישו באחריות המוטלת עליכם, אתם כולכם בדעה אחת, אז גם תמצאו את הדרך לשפור המצב. ואם תסירו מעליכם האחריות רע יהיה לאחרים וגם לכם. אין מקום בארץ־ישראל לאלה הדואגים איש איש לבצעו… אין מקום! אלה שאינם אחראים – יצאו להם מן הארץ. צאו, צאו! מוכרחים אתם לצאת…
ואני, ידידי, למרות הכל, או דוקא מפני המצב הקשה שלכם, אמהר לעלות לארץ־ישראל. בשעה קשה רוצה אני להטות שכמי ולשאת אתכם במשא. אני גם בחוץ־לארץ מרגיש באחריות המוטלת עלי לעזור לכם בכל כוחי הרענן. ואני אעלה ואשבור את המשבר, את פיות הפוליטיקנים אסתום ואת הפרצות אתקן.
רבים הם עמנו המרגישים באחריות מאשר עמכם המסירים מעליהם את האחריות. אנו נלמדכם להיות אחראים… נלמדכם!…
ידידך…
יורשי הנבואה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
כידוע, הראשונים במחוללי התנועה הסוציאליסטית היו פרדיננד לסל וקרל מארכס – שניהם מבני עם ישראל.
כבר הרגישו בזה החכמים מסריק (הפרזידנט של טשכוסלובקיה) ורוסוורם, שניצוץ הנבואה נתגלגל ובא לתוך גדולי עולם אלה שהיו מגזע עם הנביאים. לא מפני עלבון עצמם ולא מפני הסבל שסבלו הם בילדותם באו לדרוש משפט העובד העלוב והסובל: הם בעצמם היו מבני בורגנים עשירים, שלא חסר להם כלום, אבל הם הרגישו בצערם של אחרים, של הדלים והמעונים, ולטובתם, לגאולת נפשם של העובדים הקדישו הם, גאוני הרוח, את כל כוחותיהם הענקיים, מאסר, גלות, חיי־דוחק – שום דבר לא היה יכול להפריע בעדם. הם לא ידעו לנטות לצדדים, ישר הלכו אל המטרה – “צדק צדק תרדף”, גזרה עליהם רוח הנבואה, שמשלה בקרבם, אולי גם למרות ידיעתם.
ולתנועה הסוציאליסטית שתי פנים: שנאה לבורגניות המשעבדת, הלוחצת והרומסת, ואהבה ורחמים למשועבדים, לנלחצים ולנרמסים.
מהו הגורם היותר עיקרי?
השנאה? כמה קל לעורר שנאה! המשל הרומי אומר: האדם לרעהו הוא בבחינת זאב טורף. האדם בטבעו שונא את חברו. בשביל מה? טעמים לפגם יש לאין חקר: הוא מחונן יותר בכשרון, ההוא מכובד יותר ממנו, וגם פשוט – אנטיפטיה שאין לה טעם. ואין צריך לומר בני אדם שהם מבני עמים שונים, מפלגות שונות וכו' וכו' עד אין קץ. זרעי שנאה פזורים בכל מקום ונקלטים בכל לב במהירות רבה.
אבל השנאה אינה יכולה לבנות כלום. להרוס היא יכולה, אבל רק להרוס. ברנה אמר דבר על הממשלה: “בכידונים אפשר להכניע, אבל על כידונים אי אפשר לישב”, כידונים זהו סמל השנאה ובהם אי אפשר לבנות. לבנין דרושה אהבה, אחוה, חסד ורחמים.
ומדת אהבה, אחוה, החסד והרחמים – מדת הנבואה היא. “וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם”. הנבואה היא השומעת את הנאקה, המשתתפת בצער המשועבדים. המיסדת את החברה על יסוד העזרה ההדדית, על יסוד האחוה.
וצריך אני להגיד לכם, חברים, שבשעה שאני משקיף על רחבי כדור הארץ וביחוד פה בארצנו, ארץ הנביאים, איני מוצא בכל הכתות והמפלגות מי שהוא מסוגל יותר לאחוז בדגל הנבואה, מלבד אחינו העובדים. מי מוכשר להגן על כבוד עמו במסירות נפש? העובד! מי מוכשר לחלק ממנתו הדלה לרעב? העובד! מי מרגיש רגש אהבה עמוקה, רֵעות נאמנה, רגש טהור שרק הוא נותן תוכן לחיים? שוב פעם: העובד! זהו כוח העבודה, כוח העובד העברי!
בעובד העברי, ביחוד בעובד העברי בארץ־ישראל, אני רואה יורש הנבואה, שהולכת ומתגשמת בבנין ארץ הנביאים.
ואיני ירא שמא תבוא הגאוה לקנן בלבכם לרגלי השבח הגדול הזה. רוממות הנפש אינה מביאה לידי גאוה, שמקורה קטנות וצרות עין. יורשי הנבואה תקיפים הם, חזקים בדעתם, אמיצים בפעולתם, ויחד עם זה ענוים הם, אוהבי אדם ומבקשים רוממותו.
אני שומע מתאוננים ואומרים: לאיניציאטיבה פרטית אין מקום בארץ־ישראל. כן. לאיניציאטיבה פרטית, שיסודה שנאה ותחרות, חמסנות ובליעת איש חברו, אין מקום בארץ־ישראל. אבל יש די מקום לעבודת אחים, לעזרה הדדית, להרמת דגל הנבואה – דגל העבודה הכשרה, היוצרת. לאיניציאטיבה שכזו יש ויש מקום בארץ־ישראל, ביחוד בארץ־ישראל.
ליום פינסקר
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
שני מנהיגים היו לנו – ד“ר בנימין זאב הרצל וד”ר יהודה ליב פינסקר. רחוקים היו זה מזה כרחוק מזרח ממערב.
הרצל היה מערבי. בתור עתונאי גדול עמד בשורה אחת עם כל איתני עולם, שגורל אירופה בידיהם, כלומר, במחשבתו הקיף את כל העולם הגדול, ירד לתוך עמקה של הפוליטיקה הגבוהה. ידע את כל שביליה הנפתלים.
ופעם אחת עלה על לבו: מה טוב היה אלו היה עמי יכול גם כן לקחת חלק בקונצרט העולמי! מה טוב היה אלולא היה עם ישראל גולה ונדח בגיטאות, אלא יושב בארצו ב“מדינת היהודים” ואינו זקוק לחסדי אחרים! מה טוב להיות בעל בית לעצמו כשאר בעלי הבתים ולא שכן לא רצוי במרתפי זרים1!
הוא חשב ועשה. הוא נגש לעשות את “מדינת היהודים” ובכל גדלה. עינו היתה עין נשר, ופסיעותיו פסיעות ענק – שבעת מילים הפסיעה.
אבל כשפנה לאחור ראה שהעם אינו הולך אחריו… בידו החזקה טלטל את העם טלטלת גבר, קרא לו להקיץ, להתעודד, לרוץ אחריו, ליסד מוסדות כספיים, מנופים ענקיים. להרים פעם אחת את העם משפל מצבו, והעם יסד מה שיסד, אך כמה זה רחוק מ“מדינת היהודים”.
וזו היתה הטרגדיה הכפולה והמכופלת של הד"ר הרצל, שהוא נוצר לגדולות ואחריו זחלו נמושות…
לא כן פינסקר. הוא היה בן לאביו ר' שמחה פינסקר, שהיה מלומד גדול, מלמד גדול וקבצן גדול. והד"ר פינסקר בנו ישב באודיסה וידע היטב את המולדבנקה ואת גבורי הרעב שבה, ומקרוב הריח גם את ריח ליטא הברוכה ובתור רופא הכיר את כל אפיסת הכוח של עמו האומלל.
ואף על פי כן בקש פינסקר שהיהודים יחגרו שארית כוחם ויעזרו לעצמם, כי “אם אין אני לי מי לי”. יתנהלו נא לאט, לאט, יזחלו אפילו, ובלבד שלא יעמדו על מקום אחד. והוא, הד"ר פינסקר, המכיר את כוח עמו ואת טבע עמו לא הלך לפניהם, אלא הלך עמהם, בתוכם ממש, ולא פסע פסיעה גסה והסתפק במועט.
אבל הלך והלך והעם עמו. לא נתבייש מקנות בארץ־ישראל איזו חלקת אדמה קטנה ולהושיב עליה איזה תריסר בחורים, ואחר כך לקנות עוד חלקת אדמה קטנה ולהושיב עליה עוד תריסר בחורים – פילטרציה בזויה, אבל מה לעשות? כך הוא המצב וטוב מעט מאפס ורק אל המטרה, רק אל המטרה.
את הרצל אנו מעריצים: הוא היה מושל בחסד עליון ואת פינסקר אנו מכבדים: הוא היה אב רחום. מקערה אחת עמנו אכל תפוחי אדמה.
קונטרס, טבת תרפ"ב
-
“שרים” במקור המודפס. צ“ל: זרים – הערת פב”י. ↩
מהקונגרס הראשון עד היום
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
לפני הקונגרס הראשון היתה מורגשת במחנה חובבי־ציון חולשה וירידה. הועד האודסאי, אף על פי שמהצד הפורמלי אחד את כל האגודות המפוזרות להשתתף בקופה הכללית, אבל אחרי שהחברה היתה אסורה בחבלי התקנות של הממשלה הרוסית האוטוקרטית, אי אפשר היה לה להתפתח, ובמקום שאין התפתחות שם מוכרחה לבוא הירידה, חשבונות קטנים, רקבון.
ובשעה קשה זו בא הרצל בתכניתו הרחבה לקרוא לקונגרס ציוני. במרכז ההסתדרות החדשה הזאת התיצבו מאליהן ההכרה של האחדות הלאומית והנחיצות של העבודה בארץ־ישראל שתתן צביון של בנין לאומי חפשי על אדמתנו ההיסטורית. אמנם הרצל נסמך יותר מדי על הפוליטיקה העולמית, אבל מתוך עבודתו בסביבת אחיו, נסחף גם הוא אחרי העיקרים של האבטומנסיפציה. כי עיקר כל העיקרים שבני ישראל בעצמם יקדישו – לא פרוטות בלבד – אלא כל כוחם ומרצם בשביל בנין ביתם הלאומי.
וההכרה הזו לא במהרה חדרה אל לבבות העם וגם מהמעולים שבהם היו שלא ידעו נפשם והלכו ארחות עקלקלות ושמו אבני נגף בדרך האחדות הלאומית. דבר אחד אציין מהקונגרס הראשון. הד"ר נתן בירנבוים, שנקרא אחר כך בשם מתתיהו אחר – דרש לא פחות ולא יותר, שהקונגרס יכיר אותו בשם מזכיר מטעם הקונגרס (הוא היה לפני זה מזכירו של הרצל). אבל חפצו לא ניתן לו, הרצל עמד בכל תוקף על הדרישה, שרק הוא יבחר לו מזכיר ולא הקונגרס ימָנה את המזכיר, שלא תהיינה שתי רשויות מתנגדות זו לזו, ואי אפשר יהיה לו לעבוד עבודה ממשית, ומאז עלתה טינא בלבו של בירנבוים, הוא אמר לי אז במרירות: “אני גדלתי ורוממתי את הרצל ועכשיו כך הוא משלם לי”, בירנבוים לא ידע, וכנראה גם עכשיו אינו יודע, כמה חשובה היא הכרת האחדות הלאומית, ובמקום שיש הכרה שכזו, כל אחד מקבל ברצון מרות־ההנהגה ומבטל את רצון עצמו ואת נטיותיו הפרטיות, תהיינה מה שתהיינה, ואין מקום לספרטיזם, ואפילו דתי.
והנחיצות על האחדות הלאומית אינה יכולה להסתפק בהכרה שכלית בלבד, אלא בהרגשה נפשית עמוקה, שיכולה להביא בשעת הצורך לידי מסירות נפש ממש. לפני ההרגשה העמוקה הנפשית אין פקפוקים, היא עוקרת הרים ומושיבה מדבריות, וכל זמן שאין הרגשה זו שוא הן כל התיאוריות וכל המלים היפות. בעת הקונגרס הראשון דבר ד“ר צבי שפירא ז”ל על דבר הקרן־הקימת. אחד מטובי חובבי־ציון, שאיני רוצה לפרט בשמו, שהוא בכל אופן יקר בעיני כולנו, לגלג ואמר: מה יעשו האומללים הללו? אם יצלצלו בכל הפעמונים יאספו ששה, שבעת אלפים רובל בשנה. אמרתי לו: “מהמגוחך עד הנשגב רק צעד אחד”, ועל זה ענה בהחלט: מהמגוחך לעולם לא יצא נשגב.
והנה אנו רואים שדוקא התמימות וההרגשה הפשוטה העממית, שיש לה שרשים עמוקים בתוך הלב, היא שנצחה. והקרן־הקיימת היתה לאמצעי היותר חשוב בכל עבודתנו הלאומית וביחד עם זה אנו רואים שנמצאו בתוכנו גם כאלה שהקריבו נפשם ממש בשביל בנין עמנו בא“י, מפני שא”י היתה להם לצורך נפשי שאי אפשר מבלעדו.
ובדרך שכזו שעליה עמדנו בקונגרס הראשון נלך הלאה לאחדותנו הלאומית; וכפי הנראה ההרגשה הזו של אחדותנו הלאומית הולכת ומתקיימת ונתבלטה גם באספת הנבחרים, זו היצירה הצעירה של ארץ־ישראל. יש בתוכנו נגודים רבים וחזקים, אבל חזקה מהם היא ההרגשה של האחדות הלאומית, היא המנצחת.
מי הביא את ההרגשה הזו לידי גילוי? האומנם הרצל?
גם הרצל וגם העם כולו. בלי העם לא היה הרצל למה שהיה, שניהם השפיעו זה על זה לטובה: המנהיג על העם, והעם על המנהיג. הפרט והכלל התאחדו להרמוניה אחת שלמה. במקום שאין פניות גסות שם גובר הרצון הטבעי להתאחדות שהביאנו עד הלום.
וזו היא הדרך אשר בה נלך כולנו, כולנו. חכמינו והמונינו, הרצל, טרומפלדור א. ד. גורדון, בראש – ואחריהם כל המחנה, כל המחנה.
“ספר הקונגרס” תרפ"ג
קרן־היסוד והעובדים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
(מהדברים שנאמרו באספת הפועלים בירושלים)
בעיני – קרן היסוד והעובדים הם דבר אחד, כי רואה אנוכי בעבודה את היסוד לכל. עד עכשיו, עד הזמן האחרון שבו עשינו התחלה בארץ־ישראל להניח יסוד לעמנו, היינו משוללים כל יסוד. בגולה לא היה למעשינו יסוד, לא יסוד חמרי ולא יסוד מוסרי. רק אכלנו משארית הפליטה שנשארה לנו מימים קדמונים, מהימים שישבנו בארץ. כל המוסר, כל התורה שלנו הם רק עוללות ממה שיסדו אבותנו בשבתם בארץ־ישראל ובעבדם את אדמתה. ואנחנו עד הזמן האחרון לא הרגשנו כל כך בדבר הזה שאין לנו יסוד. ישבנו צפופים בגיטו ושמרנו דבר מה ממה שלקחנו אתנו בגולה. אולם במאה האחרונה ראינו שאנו הולכים ודלים לגמרי. הקולטורה החדשה היא קרבה אותנו אל מהלך המחשבה של העמים האחרים והרחיקה אותנו מעל היסוד שלנו, היסוד המוסרי הישן. גם היסוד הכלכלי, שהיה כל הזמן רעוע מאוד, נתערער לגמרי בזמן האחרון. נשארנו דלים וריקים. ואת הדבר הזה אנו באים לתקן בארץ־ישראל.
ראשית כל אנו רוצים לחיות חיים יהודיים, זאת אומרת, ראשית כל חיי עובדים. בראשית ברא אלוהים – זהו הסמל שלנו. הוא ברא ולא לקח מן המוכן. וכך עלינו לעשות כשאנו באים בארץ־ישראל. חפצים אנו שיהיה לנו יסוד – והיסוד מוכרח לעשות העובד. הוא צריך להיות עובד ויוצר ולא מתפרנס מן האויר ומן הרוח וממה שאחרים מכינים. אולם הדבר הזה הוא קשה מאוד.
אמרו שבמצרים השקיעו המצרים ילדי בני ישראל בתוך הבנינים של פיתום ורעמסס. ובאמת לא רק במצרים, אלא גם במקומות אחרים השקענו את ילדינו ואת נפשותינו. והשקענו לבטלה, מבלי להביא ברכה לעצמנו.
ואין לנו דרך אחרת, אלא להשקיע פה את כוחותינו. פה נחיה ופה נבנה, ואם נצטרך למסור את נפשותינו – נמסור אותן בשמחה.
ובשביל ליסד את העבודה שלנו אנו צריכים לעוד משהו – לא יפה להגיד – כסף. לא נדבה – אלא כל אחד בשביל עצמו, בשביל שיהיה יסוד גם לו. ואנחנו צריכים שכל בני ישראל ישתתפו בדבר הזה, ויחד עם כל בני ישראל גם העובדים בא"י. מפני מה? ראשית חשובות הפרוטות שנותנים העובדים, אלה שמתפרנסים פה מיגיע כפיהם ומוסרים את נפשם בעד בנין הארץ. הפרוטות האלו יהיו סמל לכל העם, לבל יעמוד רחוק מהדבר הזה. שנית, אנחנו העובדים צריכים להשתתף בדבר זה ותהיה לנו הרשות לבקר את קרן היסוד למה הוא מוציא את כספו. אין אנחנו צריכים להעלים עין מהדבר הזה, שלפעמים אנחנו מאספים כספים בשביל העם, ואחר כך יוצא שהעם איננו נהנה מזה. נהנים דוקא זרים, לא העם ולא העובד העברי. מרחיקים את הפועל היהודי מפני שאין קונטרולה של העובד העברי. נחוץ שהעובדים יוכלו לחוות דעה ודעתם שתהיה נשמעת.
“קונטרס”, תרפ"ה
בנין ארץ־ישראל ושאלת העובדים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
רגילים הם חובבי ציון להבדיל בין שתי השאלות הללו: בנין ארץ־ישראל היא שאלה לחוד, שבה מעונינים כל מפלגות העם החל מרוטשילד וסיים בעני שאין לו אלא מקלו ותרמילו בלבד. מה שנוגע לשאלת העובדים– זוהי שאלה מפלגתית – הנוגעת לסוג ידוע של אנשים המבקשים לעבוד פחות ולקבל שכר יותר גדול, וכמובן שאין בו שאלה לאומית.
השקפה זו יסודה בטעות. הלאומי האמתי שחבת ציון, היא לו לעיקר העיקרים שואל לנפשו: איך תבנה ציון ומי יבננה? המצב של התוהו ובהו שמשל בחבת ציון בתקופתה הראשונה הולך ועובר מן העולם. מלפנים לא חשבו, לא ידעו לחשוב, אלא אמרו נקומה ונעלה ונבנה. והנה נעשו איזה מעשים. באו אנשים והעבירו לארץ־ישראל, את הרגליהם ואת שאיפותיהם ואת הגלות של חוץ־לארץ הכניסו לארץ־ישראל. וכמובן שהכל רואים שמעשיהם במובן הלאומי לא הביאו לידי הצלחה. המושבות שלנו מפרנסות אלפי ערבים, הצעירים והצעירות להוטים אחרי הלוכסוס העירוני ויוצאים לחוץ־לארץ. הקנאה, השנאה וההתחרות הנוהגות בין הסוחרים מושלות גם פה. וכל אחד רוצה להתחזק ולהתגבר על חשבון חברו החלש. סוף דבר: העולם בארץ־ישראל כמנהגו בגולה היה נוהג והבנין הלאומי בארץ־ישראל לא נבנה, מפני שלא היה יסוד לבנין.
והנה בא החלוץ העברי ואמר: אנחנו נבנה את הבנין הלאומי, נבנה פשוט, בעצמנו, בשרירינו. בזיעתנו. בדמנו. אחרי שאין כוונתנו לעשוק את אחרים ולהתעשר בעמל אחרים, אנו רוצים לעזור איש לרעהו, להרבות את מספר העובדים ולהגן עליהם מניצול ומבזבוז נפשות. כי הצלחת הבנין הלאומי בארץ־ישראל תלויה ברבוי אוכלוסי העובדים האמיצים בגופם וברוחם.
ומי שעיניו פקוחות רואה שבנין ארץ־ישראל תלוי לגמרי בשאלת העובדים העברים. אם ארץ־ישראל תבָּנה על ידי עובדים עברים – הבנין יהיה איתן ומוצק, יהיה לו הוה ועתיד, וכל מה שארץ־ישראל תרבה לקלוט את החלוצים הבאים הנה לעבוד, כן תתחזק התקוה להצלחת הרעיון – רעיון חבת ציון, חבת ציון ואינציאטיבה פרטית אינן יכולות להצטרף יחד. האוהב את עצמו אינו יכול לאהוב את ציון, הדורשת הקרבת אהבת עצמו.
ולפיכך כל אלה שיש זיק חבת ציון בלבם מוכרחים ראשית כל לדאוג לעובדים העברים הבונים את הארץ. זהו לא ענין של מרכז, של ימין, של שמאל, אלא זהו – ורק זה – ענין לאומי ממדרגה ראשונה. הקרן הקיימת צריכה לרכוש קרקע בשביל העובדים, קרן היסוד צריכה לאפשר את התישבות העובדים על הקרקע. ועל הכל צריכים להגדיל את כח העובדים על ידי קרנות מיוחדות בשבילם. כי לא נעשה שקר בנפשנו לומר, שהכל מודים בדברים שאמרנו, אעפ“י שהם פשוטים מאד. ישנם היודעים את האמת ומורדים בה בכונה, ויש כאלה שלא הגיעו לידי הבנה, יש גם טמטום המוח, שעוצר בעד התפתחות ההכרה. ולפיכך הדרך היותר נכונה היא שכל חובבי ציון שהם בעלי הכרה יחזקו את ידי העובדים בהגדלת ובהגברת המוסדות הכספיים שלהם, שהם המנוף לבצור הבנין הלאומי ההולך ונבנה ע”י חלוצי העם. ואל יאמרו עוד כי העובדים הם אגף שמאלי או ימני, אלא במרכז התנועה הם עומדים.
“כי אתה ה' באש הִצַתָּהּ ובאש אתה עתיד לבנותה” – באש העלומים של חלוצים שמתנדבים לבנות את ארץ־ישראל.
הד ממועצת ההסתדרות השלישית
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
הנה לא ינום ולא יישן חלוץ ישראל!
למרות שירי הערש שאחדים מקברניטי ספינתנו המטורפת מישנים בהם את צבא העובדים, מבלי שים לב שתרדמה זו יכולה להיהפך לתרדמת מות, למרות המצב המשונה שלנו, שאיזה בר נש היושב באשכנז, מצונן ומקורר עד נטף דמו האחרון, יכול במלה אחת לשבור את קרננו בקראו: סטופ! למרות כל אלה עוד חי החלוץ שלנו ועוד מתעורר להמשיך את עבודת התחיה.
הנה זכיתי לשמוע קול דודי דופק: עבודה והתישבות. אנחנו הצמאים לתחית העם דורשים להפסיק את הבטלה. דורשים עבודה, ביחוד עבודה חקלאית בארץ ישראל, אנו איננו יכולים לישון וגם לא ניתן לאחרים לישון.
והקול הזה שהשמיע חברנו הרצפלד במועצת ההסתדרות השלישית בא כטל של תחיה על לבות כל הצירים הנאספים, צירי אחינו החלוצים, שהעמיסו על שכמם את עבודת התחיה של העם ושל הארץ, ואני בטוח כי קולו הולך מסוף העולם ועד סופו בכל מקום שלב יהודי דופק.
הוא דרש הגברת הרצון, הגברת המאמצים, והכסף, חצי מיליון לירה, הדרוש במשך שלוש השנים הראשונות להוציא לפועל את תכנית ההתישבות, ימָצא. זהו קרבן כלל לא גדול בערך לקרבן הגדול, שחלוצינו נותנים בדם לבבם ובכוח שריריהם.
הרצפלד יודע את המצב, מכיר את כל הקושי שיש בהגשמת תכניתו, כי על כן לא בבירת אירופה הוא יושב אלא כאן בתוך ארצו, בתוך מחנה אחיו, אבל הוא מרגיש כי שאלת העבודה וההתישבות היא שאלת חיים לנו, כי הבטלה הנמשכת זה שנתיים יכולה להביא עלינו אסון של שיתוק הפעולה והרצון לפעול, ולפיכך הוא בא ומרים קולו ומזהיר ומעורר ומעודד בהרימו את דגל העבודה וההתישבות לעיני כל ישראל.
יפה דרשת, הרצפלד חביבי! לב כל ישראל יתעורר לקול דפקך, וגם מנהיגינו המצוננים והמקוררים יתחממו קצת וחדלו מלשיר לנו שיר של תנומה ותרדמה.
כי לא ינום ולא יישן חלוץ ישראל.
“דבר” תרפ"ח
במלאת עשר שנים ל"החלוץ"
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
אמנם הימים האלה מעוננים, ארי רובץ על גבול ארץ ישראל ובקושי גדול יצליחו לעת עתה רק יחידים להכנס לתוכה. והמצב שבתוך הארץ רצוי שיהיה גם כן מזהיר יותר. ואף על פי כן – אין יאוש.
אנוכי ב“ה עמדתי על עריסתה של חבת ציון, וזה הזיק הקטן, שהאיר את החשכה בגלות רוסיה. ומבלי חשבונות קפצו בילו”ים ועלו לארץ ישראל. בודאי היה אז מקום לשונאי ציון לומר: מה היהודים האומללים האלה עושים? גם אשר הם בונים אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם (נחמיה ג' ל"ה). וכי בכוחות כאלה אפשר להקים עם שנחרב בארץ שוממה? אבל לאט, לאט גדל הזיק, לאט כבש את הלבבות והנה תקענו לנו יתד בשרון, בעמק יזרעאל, בהרי יהודה ואפרים, בכרמל ובגליל; שכונות בירושלים ותל-אביב, עיר גאותנו על שפת הים. כל זה נעשה בזמן קצר לפי הערך, מתחילה בפרוטות העם, ולאט לאט נתעוררו גם אילי הכסף.
ואיך אפשר לתת מקום ליאוש להתגנב אל תוך הלב העברי ההומה אל מולדתו האמיתית? ארץ ישראל מוכרחה להבנות כולה בידי חלוצינו. הרכבת זזה ושום כוח לא יעצור בעדה מלכת הלאה בדרכה, הדרך שסלל לפניה אדון העולם. "גזרה עבידא דבטלה!, ודבר אלהים יקום לעולם!
ואתם חלוצים יקרים, המכשירים את עצמכם לעבודת בנין ארץ-ישאל, אל תרפינה ידיכם! המאמין בעולם הבא הוא טועם את נעימותו גם בעולם הזה, ואתם אשר לבכם לציון, כבר קשורים אתם עם ציון, גם בשעה שאתם אנוסים לשבת בגולה. עבדו לעת עתה בהכשרה גופנית ורוחנית, וביחוד בהכשרת הלבבות של העם כולו כלפי המטרה הנעלה שלפנים. לא לשוא מסרו את נפשם יוסף טרומפלדור וחבריו בהגינם על המולדת. בדמם כרתו ברית עולם בין הדורות הבאים ובין ארץ ישראל. ואתם חלוצים הדבקים בעמכם ובארצכם חיים כולכם היום, חיים באידיאה, חיים בתקוה, ואין ספק כי סוף סוף תזכו לראות בגאולה השלמה ונפשכם תדרוך עוז על אדמת קדשנו. אוהבכם בלב ונפש,
דבר, אדר תרפ"ח
גבורה עליונה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
הדם הוא משקה משכר מאוד. הוא יכול עוד להביא לידי טירוף הדעת, מובנים לנו דברי הנקמה שהתפרצו מלב המשורר האלוהי: “אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע” (תה' קל"ז). ברוך ה'! בני ישראל יצאו ידי חובתם באמירה בעלמא, למעשה לא הגיעו לידי מדת נקמה שכזו מעולם. מובן לנו הכעס נגד אלה שהיה בידם למחות ולא רק שלא מחו, אלא עמדו מנגד והתחממו נגד התבערה אשר הדליקו ב“חכמתם” הפוליטית.
כל זה ועוד הרבה יותר מזה אנו יודעים ומבינים ומכירים, הכל טמון בתוך ההרגשות של לבנו הפצוע.
ואף על פי כן אנו צריכים להתגבר בגבורה עליונה לחיות ודוקא פה בארץ מולדתנו היחידה לבנות מה שהחריבו ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה.
גבורה עליונה הראו צעירינו בהגינם על אחיהם, על כבוד עמם, ואותה גבורה עליונה חייבים צעירינו להראות בהתאפקותם ובצעדם הלאה, הלאה, על דרך הבנין הלאומי בארץ ישראל.
הוי אחים! הדרך ארוכה וקשה, אבל אלוהי ישראל חנן אתכם במדת הגבורה שלו, גבורת החיים לחיות ולהחיות.
וגם שנאת עמים נסיר מלבנו, נזכור תמיד בתודה את חסידי אומות העולם שהגנו עלינו וגם חרפו נפשם בעדנו. לא כל הנוצרים ולא כל המושלמים חייבים באסוננו. היו ויהיו גם ביניהם אנשים טובים וישרים. “אם אמצא בסדום עשרה צדיקים ונשאתי לכל המקום בעבורם”. זוהי מדת אברהם, אבי החסד והרחמים. בעד עשרה צדיקים כדאי הוא העולם שיתקיים.
גבורה עליונה דרושה לנו, לאהוב את כל הנברא בצלם אלהים. ואם נוסף דף בהיסטוריה שלנו הגדולה, יש בו בדף הזה גם שורות יפות, מזהירות שיוסיפו לנו כוח להתגבר על הכל – לחיות, לבנות ולבטוח.
דבר כ“ח אב תרפ”ט
רחמנות
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
ברחוב נחלת בנימין אפשר בכל יום לראות אשה אחת או שתים יושבות על המדרכה וקוראות בתחנונים לכל עובר: רחמנות… נדבה! על יד האחת מצחק בחול פרי בטנה, שמתרגל קבצנות מראשית ילדותו.
ובכל פעם כשאני עובר על המחזה השפל הזה ונזכר, כי אני והיא נמצאים בתל-אביב הבנויה, איזה רגש מכאיב מתעורר בקרבי. היתכן כי בעיר העברית הראשונה בארץ-ישראל יהיה מקום להשפלת אדם שכזו? אשה אם היא תימניה או גורג’ית וכדומה – מתפלשת באבק ובזוהמה, היא וילדה, כל היום, כל היום וחוזרת על הניגון שלה: נדבה… רחמנות!
הקולר תלוי ב“עזרת נשים” – אומר אנכי בפירוש. הנשים מתעוררות, מבקשות להן זכות דעה שוה עם הגברים – נכון, מדוע לא? אבל איך טחו עיניהן מראות, כי אשה מושפלת כל כך, טובעת בזוהמה, סחי ומאוס – והכל לעיני כל קהל העוברים והשבים! אחת מני אלה: אם אשה זו אינה מסוגלת לשום עבודה – צריך לפרנס אותה ולא להורידה לידי מדרגה שפלה כזו. ואם היא מסוגלת לעבודה, יבחרו בשבילה איזו עבודה המתאימה לה. וביחוד צריך לשים לב לילד או לילדה המתפלשים על יד אמה. אם האם אינה יכולה לפרנסה, ישימוה בבית התינוקות ולא להפקיר אותה לגמרי מראשית ילדותה.
איך שהוא, צריך להסיר את החרפה הזאת מהעיר העברית הראשונה.
דבר תרפ"ט
שוב על המאבדים עצמם לדעת
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
מקרי איבוד עצמו לדעת נעשים תכופים, בתוך האנושיות וגם בתוך עם ישראל וגם בתוך אלה שעלו לא"י לבנות אותה. אין ספק, כי החזיון הזה הוא פתולוגי. נכנס אל תוך המוח החלש, החולני, הרעיון של איבוד עצמו לדעת והוא רודף אחרי האיש ואיננו נותן לו מנוחה וקורא לו: צא מן החיים! הנה ממכתביו שהשאיר חברנו היקר, המורה הישר והעסקן החרוץ, אליעזר פפר, אנו רואים עד כמה נלחם האיש ברעיון הזה והמציא כל מיני תחבולות לגרש אותו מתוכו, והרעיון הזה לא הרפה ממנו עד ששם קץ לחייו. סבות לזה אפשר למצוא תמיד, סיבה זו או אחרת. ידענו כי דרך החיים אינה רפודה בשושנים, יש בהם קשיים, צרות מצרות שונות ובפרט ידועים הקשיים אשר לכל העולים לארץ-ישראל, שמלבד חליפת האקלים, הפסיכולוגיה של המהגר, העבודה שאינה מסודרת, או שהיא חסרה לגמרי, מחלות וכשלונות – מעיק ביחוד רגש הבדידות, התוקף את האדם הנענה. יש ויש סיבות, אבל הסיבה העיקרית היא בלי ספק מחלת המוח, והוא בודאי ענין של פסיכיאטר. ואף על פי כן רוצה אני, כלומר מרגיש את עצמי מחוייב, לדבר על אודות זה. אנוכי מאמין באמונה שלמה, כי יש ניצוץ אלוהי בכל נפש אדם. האהבה, החסד והרחמים הם שביבי האורה הגדולה שאנו קוראים בשם אלהים. וחיי האדם הם ענין של קדושה, פקדון המה בידי האדם עד עת בוא חליפתו, והוא חייב לשמור עליהם ולהמשיכם, כי לא לחנם בא האדם לעולם. ואם המטרה אינה גלויה כל כך לפניו, יחפש אחריה וימצא. ואין זה פוטר אותו משמירת החיים.
עם ישראל למוד יסורים מאין כמוהו. ואעפ"כ היה הוא תמיד נביא החיים. וטובי האומה שגם חייהם היו קשים ומרים, לא חדלו מלהזהיר ושוב להזהיר “ובחרת בחיים”. ערך החיים היה תמיד גדול מאוד בעיני עמנו, ואמת מוחלטת היתה להם, שאלוהים חפץ בחיים. וגם על דבר הרשע אמר הנביא: “החפץ אחפוץ במות הרשע, נאום ה', הלא בשובו מדרכיו וחיה”. אם חטאת, בן אדם, יש גם לחטא רפואה. לא במות, אלא בתשובה. אל תתבייש מתשובה. היו אנשים גדולים, שנכשלו בחטא ושבו. אין דבר העומד בפני התשובה. ואם יש בושה ממה שנעשה שלא בצדק, אדרבה, תתבייש, תסבול, תתקן ותחייה…
זוהי הדעה שספגתי מתוך חיי-עמנו, מתוך תורתו, מתוך תלאותיו. ואולם ידעתי שיש בינינו ריאליסטים, שאינם מודים במיסטיקה. אני חושב, שזהו רק ממיעוט העיון, משטחיות, – אבל כל איש ישר מודה, שיש ערך גדול לחיים. וכמו שיש ערך גדול לחיים של אחרים, כך יש ערך גדול לחיים של עצמו, אין רשות מוסרית להשתחרר מהחיים, כל אדם חי יכול להביא תועלת לחברו, וגם אם הוא חולה ומדוכא. הסבל מעורר את מדת הרחמים והחסד בלב אחרים וגם זהו דבר יקר מאוד, חסד ורחמים הם האבנים היקרות שמזהירות בנזר החיים. אם נפל בגורל האדם לסבול – יסבול בגבורה ולא יבקש מנוס בשאול. המוסר האנושי מתקומם נגד המנוס הזה. במה דברים אמורים – בזקן, בחולה, בתשוש, אבל אין צורך לאמר בצעיר שעוד כוח לו ותקוה לעתיד. ואם עכשיו צר לו יקוה שישתנה גורלו לטובה, ומשום שאין בו סבלנות הוא יורק בפני הוריו, בפני חבריו, בפני עמו הנענה ויוצא לו לחרות…
וכי אלה הם תשלומים בעד האהבה שאהבה אותך אמך יולדתך ומיניקתך? וכי אלה הם תשלומים לאלה שנשאוך על כפים, גדלוך, חנכוך ולמדו אותך? וביחוד מעשה אי מוסרי הוא לאלה שיש בלבם איזה זיק אהבה לעמם ובאו לבנות את חייו מחדש על יסוד העבודה הכשרה היוצרת בארץ-ישראל. ואם חלילה הוא בורח משורות הלוחמים, מפני שאין לו סבלנות לחכות עד שיעבור זעם הרי הוא מרפה בזה גם את ידי חבריו… הצעיר צריך להגביר את הרעיון המוסרי על פני הרעיון של השתחררות ע"י איבוד עצמו לדעת, ואל יתן לשטן לשלוט בו בשום פנים. חיה, סבול ועבוד! מטרה רמה ונישאה לפניך בחיים.
אכן מעת שהתחוללו המלחמות בעולם (ועד היום הזה לא פסקו) הוזלו חיי האדם ונעשו כלי תשמיש לפוליטיקה הגבוהה והשפלה. הולכים צעירים והורגים ונהרגים לאלפים, לרבבות, למיליונים. ומה חידוש אם אחד יוצא ברצון מן החיים? אבל גם נגד זה צריך האדם להלחם וביחוד הצעירים העובדים! צריך לבער את הרשעה מן העולם, “ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.
קדושים הם חיי האדם – חיי חבר וחיי עצמו, ואפילו חיי הרשע, את השלשלת הזאת של “על דאטפת אטפוך וסוף מטייפיך יטופון” צריך פעם להפסיק. לחדול מרצח, מרצח עצמו, מרצח חברו, יהיה מי שיהיה. וזוהי תעודת העובדים הכשרים.
דבר תרפ"ט
פורים בתל-אביב
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בפורים אין אומרים הלל. היה נס, ניצלו היהודים משמד, אבל איזה דבר מדאיב קרה בנס זה. חכמינו, כותבי מגילת אסתר, התביישו להזכיר בה את שם ה', הזכירוהו רק ברמז, והיכן? "יבוא "המלך "והמן “היום –אוי לאותה בושה! וכל הנס נתגלגל ובא ע”י אסתר המלכה, בחורה יתומה. שנכבשה למלך טפש ומנוול, שמאסף נשים לאין מספר להתעלל בהן.
אכן הנס היה יוצר מן הכלל. תמיד, כידוע, אלה האנשים או הנשים המתקרבים למלכות, משתדלים להחניף לתקיף ולקומיסר הצורר, ולהשליך שיקוצים על בני עמם, להלשין עליהם ולהתבדל מאחיהם הנרדפים. וכאן באה אסתר ואומרת בפה מלא: “כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד”. כוללת את עצמה בתוך כלל ישראל, נסים שבנסים הפלא ופלא! הקרובה למלכות לא שכחה את עמה ודורשת טובתו במסירות נפש.
ואף על פי כן הלב דוי. ודברי שמעון ולוי בוקעים ועולים מאליהם: כזונה יעשה את אחותנו? רבש"ע! אל נא נצטרך לנסים שכאלה. רחם על בנות ישראל ולא תמסרנה להגי ולשעשגז ולשאר הנבלים.
והכיעור שבאסתר המלכה מציגים לראוה בעיר העברית הראשונה תל-אביב בכל שנה ושנה. יש נשף מסורתי – אוי ואבוי למסורת זו – ובה בוחרים איזו תימנית תמימה, ספרדיה או אשכנזית, מעמידים אותה לעיני בוחנים הבקיאים במסכת סוטה, מסירים מעליה את עטרת הצניעות, המקשטת את בנות אברהם אבינו ומכריזים עליה: הנה אסתר המלכה. ובפרסום זה עוברת עתה התימנית כל רחבי אירופה ומכינים ממנה פילמים, המעידים על העם העתיק, שסר מדרך המסורת האמיתית, דרך המוסר והצניעות.
דבר תרפ"ט
על הקרנבל ועל ה"צפלין"
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
שני הפכים נפגשו בזמן אחד, בימי הפורים תרפ"ט בתל אביב; מצד אחד המון בטלנים ממלאים את הרחובות ולפניהם עוברות שתי “אסתר המלכה”, אחת ספרדית-אשכנזית ואחת תימנית מקושטות בקישוטי הבל צעקניים עם תזמורת זולה וצורמת אזנים ורבבות אנשים עומדים, עוברים ונלחצים ואינם יודעים בעצמם לתת חשבון לנפשם מהו כל הענין הריק, התפל הזה?
ולנגד זה מתרומם מלמעלה ועובר בגאוה ה“צפלין”: הנה מה שהאנושיות התרבותית העובדת עושה, היא יורדת עד נבכי יסודות הטבע, כובשת את התהום ואת רום הרקיע. האשכנזים הוכו, אבל המכות יצאו בנסיונות חדשים והם ממהרים לתקן את הפגמים על ידי עבודה תמידה להגדיל את התוצרת ולהעשיר את הדעת. והנה ה“צפלין” שט ומרחף לו ממעל ומראה לעין כל במה תלויה הצלחת האנושיות – בשקידה בלימודים ובעבודה.
ואנו, אעפ"י שהוכינו שבעים ושבעה, מוסר לא לקחנו. רבבות אנשים הולכים בטלים מכל עבודה, בוטחים, כנראה, בחסדי בני אדם שיזונו ויפרנסו אותם אף אם לא יעשו כלום. שני ימים ושני לילות כולם אחוזי הבל, מלומדי ריקניות,משתטים ושופכים מן הנבוב אל הריקן.
וזו בעצם עבודת הבנין של ארץ ישראל!… רוצים אנו שתהיה לנו אחיזה בקרקע המולדת, שנתקן את הפגמים שעשתה בנו הגלות – על ידי מה? על ידי קרנבל ועל ידי בטלנות, חוסר דעת וחוסר טעם!
חברים עובדים! אל נא יהא חלקכם עמהם. שקדו על התורה והחכמה וביחוד על העבודה, כל מה שאפשר ליצור היום אל תדחו למחר. האידיאל של בנין העם יאיר את הדרך לפניכם ומהעמים התרבותיים תלמדו את דרכי השלמות והיופי שבעבודה. את מנהגי תלמידי הקפה-שנטאן הפריסאי ואת דרכי הטיילנים המפהקים תמיד מרוב שעמום, אל תלמדו!
דבר תרפ"ט
קול אומר: קרא
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
קרא לכל אחינו בני ישראל בכל מקומות פזוריהם: גאלו את ציון אמכם, השיבו אותה ואת עצמכם לתחיה, הסירו את חרפת שוממות ארצנו, פנו דרך, סוללו כבישים, ייבשו בצות, בנו ובנו, רבה העבודה וכל מה שנעשה הוא רק התחלה, נסיונות קטנים וצעדים ראשונים לעבודה הכבירה הנשקפת לנו בעתיד.
ולא אכחד בכם,אחים,כשאני בא לקרוא את בנינו ואת נכדינו, את הדור הצעיר, הבחורים והבחורות לעבודה הציונית הממשית לאחוז במעדר, במכוש, בפטיש – אז עטי מתחיל לרטט בידי ורגש של מוסר כליות מתעורר בקרבי ורוחי הומה:
– נקל לך, זקן, לשבת על-יד שולחן מרווח מסובב בארונות ספרים של חכמים וסופרים הוגי דעות, ולכתוב קול-קורא לצעירים שלנו כי יעלו לארץ-ישראל לעבוד. לך, זקן, לא חסר כלום, יש לך דירה טובה, לחם לשובע וגם מאיזה מותרות אינך מושך ידך, אבל מה יהיה גורלם של הצעירים העובדים שאתה קורא להם? הכבר הכינות בשבילם את כל הנוחיות שיש לך, זקן? הלא עיניך הרואות את מצב הצעירים הטובים הללו שהעפילו ועלו לארץ, כמה חסר מהם עוד מהדברים האלמנטאריים שכל אדם אינו יכול לותר עליהם. והם הלא לא צעירים סתם מ“עם הדומה לחמור” אלא כולם אינטליגנטים, בני בעלי בתים חשובים האמונים אם לא עלי תולע, אבל בנוחיות “בעל ביתית” והם גם כולם בעלי הרגשה דקה, יש להם דרישות אנושיות ואיך אפשר לקרוא ולאמר להם: שימו, יקרים, את סבל עמכם על כתפיכם ושאו ואם גם תשבו בצריפים נקובים ונבובים ולא תמיד תשביעו את רעבונכם? אתה, זקן, לא מסרת את נפשך בעד ציון משאת נפשך ואיך תעיז להציע לאחרים שהם ימסרו את נפשם?
אולם הקול הזה הקורא: קרא! לא קולי היחיד הוא, אלא הוא קול הקורא בלב כל אחד ואחד מישראל, שזיק אהבת עמו וארצו לא כבה מלבו: מהרו, החישו, גשו לעבודה! אי אפשר לסבול עוד את חרפת הגלות, לכרסם עצמות, ואפילו אם לפעמים יש עמהן גם נתח בשר – תחת שולחנות זרים! לא יפות הן בעינינו הפרנסות שבהן התפרנסנו בארצות זרים. רוצים אנו לגאול את עצמנו ואת עמנו מירידה מוסרית, ואין לך ירידה מוסרית מזו, שאתה מבקש לך פרנסה קלה ולשבוע מעמל אחרים ומתחת שולחן אחרים.
וכשאני נזכר כי מה שאני מהרהר לא הרהורי בלבד המה, אלא הם הרהורי האומה כולה, שכאן אין לנו עסק עם הפרט, עם החשבונות הפעוטים שלו, אלא דרישות האומה הנאנחת והנאנקת תחת סבל חרפת הגלות, אז אני דוחה את ההסוסים וכל החששות – מה יאמר זה או מה יאמר אחר, – ואני אומר לכל אחי הבחורים והבחורות: עלוּ הנה לעבוד! מה יהיה? אתם תגאלו את ארצכם ואת עמכם, והגאולה כל כך יפה ומזהירה! כל חפצים לא ישוו בה.
“עובדים תהיו, כי עובד אני ה' אלהיכם” – אני אומר בסגנון התורה – הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית, וגם אתם בדרכיו תלכו; תחדשו מעשי בראשית, תחדשו את ארצכם, תחדשו את עמכם וגם אתם תתחדשו.
קונטרס תרפ"ט
צא ולמד!
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בימים נוראים אלה של אבדן כמאה ושבעים נפש בידי רוצחים פראים, בימים שקמו עלינו מסיתים ומעלילים מכל צד על לא חמס בכפנו, בימים שהשקר והגזל והרצח נעשים בפרהסיא בעצתם של האינטליגנציה, כביכול, הערבית וחלק גדול מהפקידות האנגלית – בעצם הימים הנוראים האלה הולך לו הנוער העובד של עם ישראל בדרכו, דרך העבודה הכשרה היוצרת על אדמת הקודש, והד צעדיו נשמע כקול שירת גאולים במחברת הקטנה “במעלה” (החמישית):
"הבוז לרשע, ליד הפורעת!
לא ירתיענו פגיון השודד,
לא נפרוץ בילל ובקינות
וגם לא בנקם נשקיט זעמנו הלוהט –
אנו לעבודה, לעבודה להגנה ולשלום",
ראויים הם הדברים שיכנסו אל לבבות כל הנבראים בצלם אלהים וילמדו לדעת מהו תפקידו של האדם בעולם: עבודה, הגנה ושלום.
בנסיונות קשים נתנסה הנוער העובד בארץ-ישראל: “סתיו, גשם, אין מזרון במטה, אין מעיל חם, הנעלים קרועות, מנת הלחם דלה, מרירות – וחלילה מלזוז ולברוח” (שם 15).
זהו הגורל של בני הנעורים שלנו וביחוד גדולים יסורי הצעירה החברה, ואף על פי כן מתגברים הם וממשיכים לעבוד יחד. יודעים הם ומכירים כי הנוער הוא הבסיס של העם, עמוד התוך והוא באהבה ומסירות נפש נוטה שכמו לסבול. אשרי העם שככה לו!
“דבר” אלול תרפ"ט
זכרון לדורות
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
מצווים אנו “זכור את אשר עשה לך עמלק” ולא נצטוינו לזכור את גבורי ישראל שהגנו על עמם ועל כבוד עמם במלחמתם עם עמלק. בטוח היה נותן התורה שאת המצוה הזאת יקיימו בני ישראל גם אם לא יצטוו על כך.
וכן זכרון גבורי ישראל שנלחמו על כבוד עמם וארצם בתל-חי, אלה שמסרו את נפשם ונהרגו באותה ההתקפה, רשום הדבר בלבנו לזכרון בל ימח לנצח.
והצעירים שלנו בדרך הגבורים ההם ילכו, את דגל עמם לא יזניחו, את כבוד עמם לא ישפילו.
כל חפצנו הוא שלא ישנו עוד מקרים שכאלה, כי יתנו לנו לעבוד את עבודתנו הכשרה, היוצרת בשלום ובידידות עם שכנינו מבני העמים האחרים. אבל אם חס וחלילה נבוא לידי נסיון, ידע כל העולם, כי לא “צאן לטבח יובל” אנחנו, אלא יודעים גם לעמוד בקרב להגן על עצמנו ועל כבוד עמנו.
“במעלה”, אדר תרצ"א.
קנין המולדת
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
במה מולדת נקנית?
בכסף? בכסף לא יתקשר האדם במולדת. אמנם הכסף קונה את הכל, אבל מה שנקנה רק בכסף,אפשר שגם יימכר בכסף.
קנין המולדת דורש שקנינה יהא קנין עולם, שכל הכספים שבעולם לא יזיזוהו ולא ישמיטוהו מידי בעליו.
קנין המולדת דורש אהבה שמגיעה עד מסירות נפש.
אם העם מרגיש בלבו ובנפשו, כי הוא קשור אל המולדת, כי הוא נכון להגן עליה בכל כוחותיו הרוחניים והגשמיים, אז תהא המולדת קנויה לו ויוכל לומר: פה אשב כי אויתיה.
לא אכחד, כי מלפנים היה הרהור של ספק עולה על לבי: אנחנו בני עם נודד זה אלפים שנה, שכמה פעמים החלפנו ארץ בארץ, על ידי גרושים תמידיים, האפשר שאנחנו עכשיו נתקשר למולדתנו העתיקה-החדשה בקשר אמיץ עד מסירת נפש? מאַין נקח את הכוח המוסרי הזה?
אבל כשנזכרתי ב“בהסתדרות השומרים”, זו ההסתדרות שקבלה עליה ברצון את החובה לשמור על המולדת במסירות נפש ממש, ובמשך עשרים וחמש שנה היא עומדת על משמרתה בצורות שונות ואינה נרתעת מפני רובי רוצחים ופגיוניהם, אז הספק גז וחולף. יש בלב ישראל אהבה למולדת והיא נקנית לו במסירות נפש קנין עולם.
לפני עשרים שנה יצא לאור ספר “יזכור” על חללי השומרים והפועלים העברים. מאז עוד רבו מספר החללים. הוי כמה רבו! וההסתדרות המשיכה את עבודתה כאילו לא קרה דבר. אהבת המולדת מכריעה נגד הכל. גם את רובי הרוצחים ופגיוני השודדים.
ובלבי מתגברת האמונה, כי לא רק בלב יחידי סגולה, תקנן אהבה כזו למולדת, אלא בלב כל עם ישראל כי רוחם הלא נובעת ממקור נשמת האומה ואליה תשוב לחזק את לבה ולהלהיבה באהבת המולדת אהבת עולמים עד מסירות נפש.
“דבר” תשרי תרצ"ג
האינטליגנציה והעם
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
זכורני את תקופת ההשכלה בחוץ-לארץ. המתקדמים שבנו פרצו בכל כוחם את הגדרים, להכניס את בניהם לגימנסיות של הנוצרים. ומה גדלה שמחתם, כששב הבן מהגימנסיה ותעודת בגרות בידם, ובפרט אם הצליח הבוגר לקבל מדליה, ובזה נפתחו לפניו השערים לאוניברסיטה. ואחר כך יש לו זכות הישיבה בכל רחבי רוסיה, גם מחוץ לתחום המושב. בקיצור – אושר גדול, שפע של פרנסה וכבוד ורחבת ידים.
כמובן, שכל אלה המאושרים התרחקו מעל עמם (מלבד אחדים יוצאים מהכלל). פשוט לא רצו לדעת את חי עמם ואת סבלו. הם נעשו לרוסים, שפת רוסיה היתה שפתם ובספרות הרוסית הרוו את צמאון תרבותם. עוד מצלצלים באזני דברי ה' אורשנסקי (לא מחבר הספר “היהודים ברוסיה”, אלא אחיו) שכתב באחד העתונים המפורסמים: מה לי ולאיזה סמרטוטר או חנוני יהודי בוילנא או במקום אחר? אין ביני ובינו שום קשר ואיני רוצה לדאוג לו ולהיות אחראי לו… אורשנסקי זה המיר אחרי כן את דתו ונמנה לפרופסור בפטרבורג.
עכשיו רואים, כי אמנם צדקו אלה, שעל פי האינסטינקט הבריא שלהם אמרו: מות בסיר ההשכלה, כי היא מרחיקה את הדור הצעיר לא רק מהדת העברית, לא רק מבית הכנסת, אלא גם מהעם העברי. הכוח האינטליגנטי הוצא לבטלה, לא הביא שום תועלת לעם ישראל. ולפעמים הסב לו גם רעות גדולות…
לא כן האינטליגנט העברי בארץ-ישראל. כאן בתוך עמו הוא חי בשפתו הוא מדבר, בספרות העברית הוא מרווה את צמאונו. עליו אנו סומכים, כי כוחו הגדול יקדיש לטובת עמו, להתבונן אל חיי העומדים בשפל המדרגה, לעזור להם בהשכלתו, להדריכם ולהרימם. ויש מהם שמספסל הלימודים מתנדבים ישר לעבודה הכשרה והיוצרת ולעמוד בשורה עם כל העובדים הכשרים, כי כלל בידם מי שיש לו הרבה צריך לתת הרבה.
בלב אינטליגנטים כאלה לא יבוא ארס הקנאה ושנאת אחים, כי לא לשלטון הם מתכוונים ואף לא לשם הנאה מופרזת מתענוגי העולם הזה, הם יצאו אל אחיהם לראות בסבלותם והסבל מה גדול, הוי, כמה גדול! דרושים הרבה כוחות להציל. ואין מקום לחשבונות פעוטים.
“דבר” אב תרצ"ג
להזכיר נשכחות
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
א. בימי המאה השניה לאלף הששי תקפו עלינו צרות, הריגות, שמדות וגירושים ובתוך בני ישראל היתה מחלוקת נוראה וע"ז כתב ר' מיישטרליין מניישטט (הסמוכה לוינה) לאחד הרבנים: "מעולם לא היינו צריכים להיות לאגודה אחת ושלום ושלוה כמו עתה… לא האמינו כל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשערי פולין (שהיתה קודם מקום לפליטת ישראל)… ור' ישראל מברונה כתב: “אדברה במר נפשי.. עד מתי לא נתיסר בכל התוכחות והפורעניות המתרגשות בעוונותינו הרבים בכל תפוצות ישראל, גברו הרשעים והחריבו מדינות שלמות, ומה לנו ולמחלוקת?… היה לנו להיות באגודה אחת לבטל מחשבות שונאינו… ושורות הללו נכתבו בדמע ורוב צרות המתגאות במדינתנו.”
כך כתבו בחירי האומה הישראלית לפני ארבע מאות שנה. כמדומני שאנו נמצאים במצב לא יותר טוב מאשר נמצאו אבותינו, ואף על פי כן לא חדלה ממנו מחלת הקטטות והמריבות. איני רוצה להכריע מי צדק ומי לא, הייתי רוצה שיצר ההתנצחות, כיצרא דעבודה זרה, יחדל מקרבנו, וכל אחד ייטיב לבו לטובת האומה בכללה ובנין ארץ-ישראל בפרט, ושלא יהא כל אחד דואג כל כך לכבודו ולממונו בשעה שכבוד האומה מושפל לעפר וממונם של ישראל נעשה הפקר… לשבר, לרמוס, לבזות – זה יעשו עמים אחרים, ואפשר לסמוך עליהם ואין כל צורך לעזור להם במלאכתם.
ב. המסַפר הגדול ברוך (ברתולד) אוארבך כותב כי פעם הזמינו הרב הפרופסור ברנייס ליסב עמו בסדר הפסח. אז סיפר לו הרב, כי המיניסטר החכם בונזין שחיבר ספר גדול das Bibelwerk בקש מהרב לעזור לו בעבודתו. הרב קבל את ההצעה בעונג, ועמל הרבה לתקון הספר הזה. פעם אמר לו בונזין: אני רואה את ההבדל בין הצוענים והיהודים" הצוענים נדחו מהמשפחה האנושית, והם עד היום שונאים את האנושיות, אבל היהודים, אעפ"י שנדחו מהאנושיות, אם רק מראים להם קצת פנים שוחקות הם באים במלוא הפנים אהבה ונכונים להשתתף ולעבוד בהגדלת התרבות. והרב ברנייס סיים את דבריו לאוארבאך: תקופה כזו היתה לנו בספרד שאז נלוו חכמי ישראל לחכמי העמים להרבות חכמה ותרבות בעולם, וכעבור איזה זמן שוב פנו להם עורף ובעד אהבתם נרדפו נהרגו ונטרדו… ומי יודע מה שיהיה עוד בזמן מן הזמנים כאן בארץ אשכנז?…
חכם עדיף מנביא! גם בימי התקוה הגדולה של האמנציפציה באשכנז הביט החכם הזה גם לאחור וגם לפנים הוא לא שכח את העבר ולא שם כל תקותו בהווה.
“זכרון לבני ישראל!” החובה על בני ישראל לשמור על “כוח הזכרון” ולא יתעה בדרכו.
דבר אייר תרצ"ג
הצילו!
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
לב מי לא נזדעזע לשמע האסון אשר קרה לאחינו גולי אשכנז? יודעים ומכירים אנו את גדולת מעשיהם, חכמתם ונדבת לבם, אשר עשו לכל תפוצות הגולה ומבאר חכמתם שתו וישתו עדרי ישראל לדור דורים.
לא נדבר על חכמי אשכנז הקדמונים, כמו ר' מאיר מרוטנברג, הרא"ש ובעל הטורים וכדומה, אבל אם נזכיר רק חכמי אשכנז מהתקופה הקרובה אלינו, אלה מיסדי חכמת היהדות, כמו ר' יום טוב ליפמן צונץ, ר' זכריה פרנקל, ר' צבי גרץ, שטיינשניידר, שטיינטל, הרמן כהן וכו' וכו' – הלא חרדת קודש תאחזנו בזכרנו אותם, ולבנו מתמלא תודה באשר אנו מלקקים בקצה אצבעותינו מיערות הדבש אשר הנחילונו. והשפעתם הלא הגיעה עד אוסטריה, הונגריה, ואורם בא גם לאחינו יושבי רוסיה ופולין. וכמה גדולה היתה נדבת לבם של יהודי אשכנז, ביחוד מימי הפרעות ברוסיה ואילך. וכנפי חסדם היו פרושות גם על המזרח, וביחוד על ארץ-ישראל.
ופתאום זועה! מוט התמוטטה הארץ, פור התפוררה הארץ, זו ארץ אשכנז אשר חשבוה לארץ מולדתם מקיאה אותם מקרבה, את רכושם יגזלו ומרחיקים אותם, גם את החכמים הגדולים מחברת האדם, והם צריכים לנוד לארצות אחרות למצוא מפלט ודירת ארעי. סוכת נודדים…! ואיך לא יהמה לבנו לגורלם?
עכשיו שומה עלינו, יהודי ארץ-ישראל, להושיט יד עזרה לאחים גולי אשכנז, לאלה שבאו ושעוד יבואו הנה בהמונים. נאזור נא את כל כחנו לקבל אותם כאחים ולתת להם מנוחה בתוכנו, שישתתפו גם הם עמנו בבנין ארצנו, ולהפוך את הגזרה הרעה עד כמה שאפשר להצלה ולברכה. את המרץ הרב אשר הראו אחינו גולי אשכנז בגרמניה, ויראו פה גם במקצועות הכלכלה להחיות עם רב.
י“ח מ' אב תרצ”ג
ארץ-ישראל
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
ארץ-ישראל – זה שמה וזה זכרה לדורות עולם. אחת היא לנו בין בזמן שנתקיים בנו: יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים לרוב, אוכלים ושותים ושמחים (מ"א, ד' כ') ובין בזמן שנתקיים בנו: דרכי ציון אבלות… כל שעריה שוממין (איכה א' ד'). וביחוד בימי מסעי הצלב, שאז נשמדו כמעט כל היהודים מארץ ישראל – השם “ארץ-ישראל” נשמר בפיות ובלבבות עם ישראל תמיד.
גם בימים שאי אפשר היה ליהודי לדרוך על אדמת אבות בלי סכנת נפשות, לא חדלו מלברך “נודה לך אלהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה” (ברכת המזון). בעיני זרים בודאי שהיה הדבר מעורר רק לעג: היתכן לתת הודאה על הארץ שהגלו מתוכה: אבל בעיני ישראל לא פסקה מהיות גם אז ארץ ישראל, קשר רוחני נצחי היה תמיד בין ישראל ובין ארץ ישראל. גם בשעה שהיו רחוקים ממנה. ואת הקשר הזה לא הצליחו כל שונאינו מאז ועד היום לנתק. והקשר הרוחני הנצחי הזה עמד לישראל לקוות ולבטוח בבטחון גמור, שארץ ישראל תשוב להיות משכן מבטחים להם או לבניהם או לבני בניהם–איך שיהיה, בזמן מהזמנים התקוה תתגשם. וישוב ישראל אל נוהו.
אמנם, חלק קטן מהעם בהיותו בגולה ביקש להסיר מעליו את עול הגלות על ידי טמיעה. כה היה בספרד, שהגרנדים היהודים קבלו עליהם את הדת הנוצרית ויהיו לספרדים למראית עין, וכך עשו גם בתקופת ההשכלה, כי בקשו להפר את הקשר הרוחני שבין עם ישראל וארץ ישראל ולפרסם כי גרמניה וצרפת הן ארץ מולדתם אבל העם בכללו נשאר נאמן לארץ ישראל ולא המירה באחרת, גם אחרי שבתם בגלותם כמה מאות שנה. ובחירי העם התאמצו בחרף נפש לעלות ולהתישב בארץ-ישראל, אף-על-פי שהתנאים הכלכליים והמדיניים היו קשים להם ומרים כמות.
ואולם אלה שביקשו מנוס מצרת הגולה על ידי טמיעה ובגידה, לא מצאו מנוח ולא כבוד אדם. הקללה “ובגוים ההם לא תרגיע” (דברים כ“ח, ס”ה), נתקיימה באומללים ההם, בין שנטבחו על במות האינקביזיציה, בין שהיו ללעג ולקלס בפי האנטישמיים שבאירופה. וגם הארץ היתה חתומה בחותם הקללה: “והשמותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה” (ויקרא כ“ו, ל”ב).
והנה פתאום תקופה חדשה באה: בני ישראל מזדרזים ועולים לארץ ישראל ומבקשים לבנותה בעמל כפיהם וראו זה פלא: הארץ נתחדשה, כאילו שבה אל ימי נעוריה והעם גם כן הולך ומתחדש, איזה כוח טמיר נתגלה בהם להפוך מדבריות לשדות תבואה ולגנים.
העל זאת לא ירגז השטן?
אחרי שהצליח לעורר את האנושיות במשך ארבע שנים לצאת בכל כלי קרב לשפוך איש דמי רעהו על לא דבר וללא תכלית, להחריב ערים ומדינות – ההוא ישב וידום בעת שבני עם גולה יבואו לבנות ולנטוע?
והוא התחיל בעבודת הסכסוך, שבה נתמחה כל כך, ואת דבָרו שם בפי הפוליטיקאים האירופיים והמזרחיים, הוא כביכול, עשה שלום ביניהם, למען יקומו יחד להפריע בעד עבודת היצירה העברית בארץ אבותיו.
והנה גם כאן הצליח לשסות שודדים להתנפל על בני ישראל ולהרוג מהם מאה ועשרים איש. כולם אנשים ישרים ושקטים, שבקשו לחיות ולהחיות בארצם.
ולרגלי הצלחת השטן נבהלו גם קצת מאנ"ש, והנה נשמעים במחננו דברי נכאים ואנחות יאוש…
ויש באים לותר על שם “ארץ ישראל”. בשבילם אין עוד “ארץ ישראל”, תקרא נא בשם אחר, ובלבד שיתנו לנו “לשבת בשלוה”.
אבל כל תחבולות השטן וכל עצות הנחשלים והנכשלים משלנו לא יועילו כלום, ארץ ישראל – זה שמה וזה זכרה, בין אם יושבים בה ביצנצים ובין שיושבים בה ערבים. העם העברי, כמו שהיה קשור בקשר רוחני עם הארץ הזאת ועם השם הקדוש ארץ ישראל, כך ישאר לנצח נצחים. היה זמן ושם ירושלים נשתנה ע"י צוררינו הרומאים לשם איליה קפיטולינה, והיהודים הוסיפו לשמור בקרבם את השם ירושלים, נפלו הרומאים ונתבטלה גזירתם. וכך הוא גם עם השם פלשתינה, ששונאינו המציאו בכונה להשכיח את שם ארץ ישראל – השם פלשתינה ימחק והשם ארץ-ישראל היה הווה ויהיה קיים לנצח. ואם יגברו שונאינו ולא יתנו לחלוצינו לבוא ולבנות את הארץ – אנחנו נוסיף לשמור את תקותנו, תקות הגאולה בלבנו, עד בוא עת התגשמותה. סבלנו ונכונים לסבול, אבל את דגלנו – דגל “ארץ ישראל” – לא נעזוב מידינו, נשמור עליו בסבלנות ובתקוה, כי עם קשה עורף אנחנו.
הישוב הישן בא"י
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
כשאתה עובר בסקירה אחת על הישוב בארץ ישראל מימי החרבן עד עתה, וראית תמונה נפלאה שאין דוגמתה.
שורה ארוכה, ארוכה של גבורים, עומדים על משמרתם. הללו נהרגים והללו באים תחתיהם, ואת המערכה אינם עוזבים.
הישוב נחרב ונבנה, נחרב ונבנה. היום מחריבו טיטוס, מחר אדריאנוס, ביצנצים, פרסים, ערבים, צלביים, מונגולים, מצרים, תורכים, דרוזים מחריבים ומחריבים, והישוב חוזר ונבנה. אין בתים, יושבים במערות; אין לחם, אוכלים עשבים. אי אפשר לשבת פה, הולכים לפנה אחרת. מרכזי התורה נודדים מירושלים ליבנה ומיבנה לאושא, לשפרעם, לבית שערים, לטבריה, לצפורי, לקסריה, לצדון, לצפת.
לאשרנו לא היתה הממשלה בא"י שוה באכזריותה בכל המקומות. תמיד היו בה “שלשים ואחד מלך” אם לא יותר. לכל מחוז ולפעמים לכל עיר היתה ממשלה לעצמה, הפקיד המקומי לא היה שם לב לפקודות הממשלה המרכזית, ולפיכך אם זה היה לוחץ יותר מדי, אפשר היה למצוא מחבוא כרגע תחת ממשלת פקיד אחר, כמובן בעד בקשיש הגון, צריך לדעת, כי היו זמנים שכל כסף החלוקה היה נכנס לתוך כיסי פקידים עלוקות וערבים מלוי ברבית!
ולפעמים כשהיה החרבן גדול מאד, כליה ממש, אפשר היה לחשוב שמעתה “ישכילו” היהודים ויחדלו מהארץ, שאין בה בטחון לחיות אפילו חיי צער. אבל באמת לא היה כך: העם נשאר נאמן לארצו. תחת הנהרגים והנגפים באו אחרים ושוב מתחילים לבנות את קנם ההרוס.
אגודת “השומר” היתה מבחינה זו חידוש סמל הישוב הישן, שכולו היה חבורה של שומרים, המופקדים על חומות ירושלים, חבורה שלא נתנה דמי לעם ישראל והיתה תמיד קוראת באזניו: זכור, אל תשכח את ארצך!
בהרגשה חיה, שלפעמים לא באה גם לידי הכרה,הרגישו שהקשר שבין עם ישראל ובין ארץ ישראל צריך להיות תמיד חזק, תמיד חדש. הרמב"ם אומר, שאם אין ישוב יהודי בארץ-ישראל אין קיום ליהדות בחוץ-לארץ, הוא אמנם אמר זאת מהצד הפורמלי (לענין קביעת החדש: שהתורה נתנה יפוי כח לקביעת החדשים רק ליושבי ארץ-ישראל, יהיו מי שיהיו) אבל אנו יודעם כי לפעמים תחת הלבוש הפורמלי צפון הגרעין האידיאלי.
הרבה מאד עשו השדר“ים להחיות תמיד את רגש חבת ציון בלב העם בכל מקומות פזוריו. רוב השדר”ים היו גדולי תורה ואנשי-רוח. די להזכיר את השמות ר' חזקיה די-סילוה, ר' חיים יוסף דוד אזולאי, ר' יוסף טאגי, ר' ישראל משקלוב, ר' יוסף שורץ – שמתוכם אפשר להכיר את היופי של השדרי"ם בכלל. אמנם היו גם קוצים בתוך הבר, שרלטנים וחמסנים, אבל הם היו רק מתי מעט, ואינם יכולים להעיב בחשכתם על זהר בני העליה המרובים.
צריך לדעת כי בימי קדם היתה הנסיעה בחזקת סכנה, כמו בים בספינת מפרשים וכן ביבשה, שהדרך היתה מלאה ליסטים, וכמה מהשדרי"ם נהרגו, ואף על פי כן כשראו אנשי הרוח שהישוב התמוטט, התאזרו חיל וסכנו את נפשם והלכו לארצות רחוקות. ובכל מקום בואם, הביאו עמהם לאחיהם דרישת שלום מארץ אבותם היקרה וחזקו את לבם בתקות הגאולה ושיבת ציון.
ביחוד נוגע עד הנפש יחוסם של אחינו המערבים שקבלו חלק ביסורי הגלות מנה אחת אפים והיו תמיד במצור ובמצוק, בחרדה ובפחד היו מקבלים את פני השדרי"ם, כקבלת פני מלאכים שלוחים ממרום, והיו שותים בצמא את דבריהם ונותנים להם את פרוטתם האחרונה.
ומה נתנו יושבי ארץ ישראל ושדרי"הם לעם ישראל?
הם נתנו את חבת ציון, זה סם המרפא, שחזק תמיד את הלב החלש לקוות ליום שארץ-ישראל לא תסתפק עוד בשומרים בלבד, אלא תבקש תפקידה בבנין שלם ובקבוץ כל אלה המחכים לגאולה.
ומי יודע? אולי הם, בני הגבורים של הישוב הישן, יכנסו בעובי הקורה גם בתקופת התחיה ויראו את התמסרותם אל העבודה הכשרה והפוריה; מי יודע דרך הרוח?…
קונטס, תר"פ.
גדרי הנבואה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
נשמת ישראל היא הנבואה, על ידה נהיה לעם ובה הוא גדל ומתפתח.
השקפות שונות ורעיונות שונים מתחדשים ובאים בעולם, אלה צצים ואלה נובלים, והנבואה לעולם עומדת בגדולתה הנצחית. למודיה הנשגבים עמוקים לאין חקר ויחד עם זה פשוטים הם וברורים ותמיד באים “לחבש לנשברי לב… לתת להם פאר תחת אפר, שמן ששון תחת אבל. מעטה תהלה תחת רוח כהה”1.
ובשעה שהיהודי מרגיש את עצמו נבוך ותועה בין המון המחשבות המתרוצצות וסותרות זו את זו, או בשעות הרעות שהוא רואה את עצמו נלחץ ונרדף (ומתי הוא אינו נלחץ ונרדף?) הוא פונה אל המעין הטהור, המפכה מהנבואה ושואב משם תנחומות אל. משיב את נפשו ומוצא מנוחה ודרך ישרה.
החזיון הנפלא של הנבואה אין דוגמתו בכל תולדות העמים האחרים, וגם בישראל היתה התגלותה רק בתקופה ידועה וחדלה. ואולם השפעתה אינה פוסקת לא לבד בתוך עם ישראל, אלא גם בכל עמי התבל, ובכל שיוסיפו בני האדם חכמה ודעת, כך יוסיפו להכיר יותר גדולת הנבואה וקדושתה,
גדרי הנבואה, כפי מה שאנו למדים מדבריהם וממעשיהם של הנביאים, אלה הם:
א. אמונה שלמה ועצומה בה' הבוחר בנביאו. אמונה זו ממלאה את כל נפש הנביא, הוא אינו צריך לראיות על מציאות האלהות, מפני שהוא מרגישה בכל רוחו ונפשו, כמו שנאמר: “כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך!”2 בכח הוא רואה את האלהים: בקרב נפשו פנימה ובכל מרחבי הבריאה, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. ועל כן כשהוא מתבונן ביפי הטבע, הוא מתפעל לא מן הטבע בעצמו אלא מגדולת יוצרו3. ברור הוא שהיה הנביא מכיר את ה' בהכרה חזקה לא פחות מההכרה החושית שבנו, איך היה הדבר אין אנו יודעים, אבל מכל דבריהם ניכר שכך היה.
ב. שלמות מוסרית ממקור מדת הצדק הגמור והמוחלט, אלהי הנביא הוא אלהי הצדק, השלם בכל המעלות והמוסריות, וחובת האדם היא להדבק בה‘, כלומר: להשתלם השתלמות מוסרית עד שתהא הצורה דומה ליוצרה, כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה’ אלהיכם4. והנביא לא היה רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים כי עלה במדרגת המוסר למעלה היותר נשגבה. לא לחנם נקראו הנביאים בשם מלאכים, לא רק מפני שהיו שליחי המקום, אלא מפני שהיו משוללים כל פניה עצמית ומופרשים מכל תאות בשרים. לא שנדרו או קבלו עליהם נזירות, אלא שהתאוות החמריות לא תפסו כלל מקום בלבבם. ומהיותם כל כך טהורים וקדושים, על כן היתה תביעתו המוסרית של הנביא תביעה מחלטת, לא רצתה בשום פשרה ולא נתפייסה בשום אמתלא. תכלית שנאה הוא שנא את הרע בכל מקום שהוא, כל משוא פנים אין לפניו: עשיר או עני, עבד או מלך – הכל חייבים להכנע מפני ממשלת הצדק.
ג. אמונה ביחוד הלאומי של כנסת ישראל, בנצחיות הברית הכרותה בין ה' ובין עמו. בעיניהם של הנביאים איננה חשובה כל כך החסידות של אישים נפרדים, ואפילו אם יהיו חסידים גדולם וצדיקים, אלא דוקא החסידות של הקבוץ הכללי – של כנסת ישראל שנועדה להיות לאור גוים ולמופת לכל העמים בצדקתה ובטהרתה המוסרית עד סוף כל הדורות “עם זו יצרתי תהלתי יספרו”.5 ולפיכך הנביא דורש שכנסת ישראל בכללה תכיר, שאין חיים אלא חיים אלהיים, וחיים שאינם אלהיים אינם חיים כלל, ורק מתוך השקפה זו תסדר את כל סדרי חייה, המשפחתיים, המדיניים והחברתיים, שתהיה כולה מוטבעת בחותם של אלהות ובאחדות גמורה של כל השבטים, כי בזה תלויה הצלחתה הזמנית והנצחית של האומה.
ד. אמונה במעלת ארץ-ישראל, שבה בחר ה' בשביל עמו בחירו ורק בה יכולים בני ישראל לחיות חיי אושר, חיי קדושה וטהרה, ועל כן אין בעיני הנביא שכר טוב וגדול ותענוג נעלה מזה, שעם ישראל שלם במוסרו האלהי, יושב לבטח בארצו הנבחרת, ולהפך, אין בעיניו פורענות יותר גדולה מגלות עמו לארץ נכריה ותנודת ישראל בתוך עמים נכרים מקולקלים במעשיהם.
ולפיכך רבים יסורי הנביא וגדול הוא צערו, כשהוא רואה את עמו בקלקלתו המוסרית וצופה מראש את הפורענות העתידה לבוא עליהם, שסוף, סוף תקיא אותם הארץ בעונותיה ויהיו נודדים בארצות זרים, נתונים לשבי ולחרפה. מתוך אהבה וצער זה נובעים כל דברי תוכחתו של הנביא וזעמו הקשה, שהוא שופך על ראש פושעי עמו. אין ספק, שגם בזמן ההוא היה עם ישראל נעלה במדת מוסרו על העמים האחרים. כי אצל עמים אחרים היו נוהגים היתר בהרבה עבירות חמורות ולא עלה על דעת מי שהוא למחות כנגד זה. לא כן בעם ישראל. בהם נמצאו תמיד אנשים רבים שהכירו במעלתם של נביאי ה' והיו רחוקים מעבירות חמורות, אבל הנביאים, שתביעתם המוסרית,כמו שאמרנו, היתה שלמה, לא יכלו להסתפק בזה, שהעמים הנכרים גרועים מעם ישראל, כי הם רצו לראות את עמם בתור עם סגולה באמת, עם חכם ונבון,ממלכת כהנים וגוי קדוש.
ה. אמונה שלמה בשליחותו מאת האלהים. הנביא מאמין באמונה שלמה, כי כל מה שהוא מדבר אינו מדבר מדעתו, אלא במצות ה' וברוח קדשו. מתחיל הוא ב“כה אמר ה' " ומסיים “נאום ה' צבאות”. ולפי מליצת חכמים ז”ל: “השכינה היתה מדברת מתוך גרונם”. ובעבודתו זו הוא משלים את חובתו המוסרית, כי לכך נוצר. הוא מוכיח וחוזר ומוכיח, מבלי שים לב לתוצאות דבריו. אם ישמע העם ואם יחדל. איתן הוא ובטוח בכח ה' הנתון לו, אינו ירא מפני גערת ההמון, מפני קצף המושלים העריצים, ממלשינות נביאי השקר ומחמת כהני האון. וגם כשהוא יודע שחייו תלויים בסכנה, איננו כובש את נבואתו. אמנם צר לו על שהוא צריך להיות איש ריב לכל. הן על פי תכונתו הוא אוהב שלום ורודף שלום, אבל כשהוא רואה את הצדק נרמס ברגל ואת הקודש מחולל, אז אינו יכול לעצור ברוחו, חצי התוכחה מתמלטים מפיו, ובשביל כך הנביא מתאונן וקובל לפעמים: אוי לי אמי כי ילדתני איש ריב ואיש מדון לכל הארץ6.
ו. אמונה שלמה, כי כל מה שברא הקב“ה בעולמו הוא טוב מאוד, והרע אינו אלא מקרה שסופו לעבור ולא דבר שבעצם, ועל כן חזק הוא בבטחונו, שסוף סוף ינצח הטוב את הרע והאמת והצדק את הרשעה והשקר. אמונה זו אמצה את לב הנביא ולא נתנה לו לנפול ברוחו. ואף על פי שהיה רואה את קלקולי בני דורו ואת העונש הגדול הצפוי להם. מכל מקום לא בא לידי יאוש ולא בחר להתבודד מחוץ לחיים וחברת האדם המקולקלה, להפך, בלי חברת האדם אין חייו חיים, כי לא מנוחת נפשו הפרטית הוא מבקש, אלא טובת עמו, ובשבילו הוא מקדיש את עצמו כליל, כל עבודתו הוא לשם העם ובתוך העם, והחברה הצבורית היא לו בשביל כך מקום חיותו, והוא אינו פוסק מהאמין בכוחם הגדול של דברי אלהים חיים,להחזיר סוף סוף בתשובה אפילו דור שכולו חיב ושקוע במ”ט שערי טומאה וחטא.
ז. התנגדות נמרצה נגד אלה הצבועים, שמדקדקים באיזה מצות לעיני ההמון להתראות על ידי זה כיראי אליהם, בעוד שבלבם תוך ומרמה, גם אלה שמכבדים את אלהים בפיהם ובשפתם, ולבם רחק ממנו, נחשבים בעיני הנביא כמחללי קודש, ומכל שכן אלה שעושים מעשים רעים ואחר כך באים לבית הקדש לפרוש כפיהם בתפלה ולהקריב קרבנות. אמנם יקרות היו בעיני הנביא מצות התורה, מבלי הבדל בין המצות השמעיות ובין המצות השכליות7 אבל אם נעשו שלא לשמן, אלא לשם איזו פניה גסה, העירו בלב הנביא קנאה כמו לחלול הקדש, ואז שפכו את לעגם המר והקשה גם על מעשה הקרבנות – העבודה היותר חשובה.
ח. הנביא אינו מאלה “הלוקחים לשונם ונואמים נאום”, לשם תפארת המליצה והדבור בלבד. הוא אינו מנבא אלא מתוך התעוררות פנימית, כשהוא מלא רוח ה'. צופה הוא לבית ישראל, צופה, שעומד על משמרתו הקדושה יומם ולילה ומתריע על כל סכנה שמתרגשת לבוא. בשביל כך אין דרך הנביא ליפות ולקשט את דבריו בכונה. העיקר בעיניו התוך ולא הקליפה, ואולם רוח הנבואה מאליה נגלתה בלבוש הוד – בשפה ציורית נפלאה ובשירים מדודים לא במדה חצונית, כמשפט שירי העמים אלא במדה פנימית, שאינה דוחקת את הרעיון, כמו גלי הים, המתנשאים זה אחר זו בשורות, שורות, לא במדה מלאכותית, אלא טבעית וחפשית. זוהי מדת ההקבלה (פרלליזמוס), הנובעת מתוך עצם טבעה של השירה העברית. חפשית היא שירה זו מכבלי כבלים חיצונים, כמו הרוח המתגלה בה.
הנביאים לא היו כתה מיוחדת וגם לא בני שבט אחד: כל מי שפעמה בו רוח ה' היה לנביא. תלמידי הנביא “שיצקו מים על ידו”, לפי מליצת הכתוב, נקראו “בני הנביאים”. יש שהנביא או תלמידו היה כותב תחילה את דברי הנבואה על ספר וקורא אחר כך לפני העם. פעמים עלו בספר רק תמציתם של דבריהם או גם קטעים מהם, ובצורה מקטעת זו באו לידי מסדרי כתבי הקדש, ויש שאנו מוצאים בכתבי הקדש שנים שלשה קטעים של נבואות שונות אפילו בפרק אחד. בכלל הרבה מדברי הנביאים אבדו במשך הזמן. לפי המסורה קמו לישראל ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות. ובני הנביאים היו הרבה מאות, ואולם בסך הכל נשארו לנו שלשה ספרים גדולים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, ושנים עשר ספרים שמפני קטנותם בכמות נתחברו לספר אחד – תרי-עשר. בכלל הרבה מדברי הנביאים נאבדו במשך הזמן, ויש שנביא אחד נבא כמה וכמה שנים, ומכל נבואותיו המרובות לא נשארו אלא פרשיות אחדות, או שלא נשאר מהם כלום, ורק במקרה נשאר שמם לזכרון בדברי חבריהם או תלמידיהם.
סדורם של ספרי הנביאים בכתבי הקדש אינו לפי סדר הזמנים, אלא פי מה שנזדמנו לידי המסדר ראשון, ראשון. וחכמי הדורות הבאים לא רצו לשנות מן הסדר המקובל. ואולי היו גם טעמים טכניים לסדור זה. וכבר העירו גם חכמי התלמוד ז"ל, כי לפעמים נשתרבבו פסוקים אחדים מדברי נביא אחד לתוך ספרו של נביא אחר. ואולם אנו איננו רוצים להכניס את עצמנו בהשערות, ובפרט שהעיקר הוא אצלנו החקירה במהות הנבואה ולמודיה הנשגבים. וכלל גדול הוא בידינו, כי רוח הנבואה שממקור אחד מוצאה אחת היא, לפיכך אין מחלוקת בין נביא ובין נביא, אלא שהאחד משלים את דברי השני. ואם יש שני כתובים הנראים כסותרים זה את זה, תמיד אפשר למצוא כתוב שלישי, שיכריע ביניהם ויוכיח, כי אלו ואלו דברי אלהים חיים.
כנסת ישראל
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בימי הבית הראשון עמדה במרכז היהדות הנבואה. כהניה הנביאים עמדו במעלת הקדושה העליונה, אשר את שיא רוממותה אי-אפשר לתפוס בעין השכל האנושי המצומצם, לא רק בדרישת הצדק האבסולוטי שלהם הצטיינו הנביאים – גם סוקרטס היה דורש-צדק – מעלת-הקדושה רבה ממעלת הצדק לאין חקר. וזו היתה דרישתם הראשונה: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם. והצדק נכלל בתוך דרישה זו, כמו שאר המידות הטובות, אבל בכולן לא מצאו סיפוק. אם אין הקדושה מלוה אותן.
ואין פלא, כי לפי מידת ההערכה שבלב הנביאים היה עם ישראל “גוי חוטא. עם כבד עון”. וירמיהו בקנאתו קרא: “מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי… כי כולם מנאפים עצרת בוגדים” – כל העם, לא רק אלה אשר “חמדו שדות וגזלו” כי אם כל המון העם, שבכל יגיעתו אינו מוצא אפילו לכם לשובע, מפני שאין בהם דרישה לחיים קדושים.
אין ספק, כי גם בימים ההם, כשהיו הנביאים נרדפים מבעלי-השלטון ונהרגים על קדושת תורתם, נמצאו רבים שהכירו את מעלת “מלאכי אלהים” אלה ונדבקו בהם והשתדלו ללכת בדרכיהם. המה בני-הנביאים. והחוג המצומצם הזה היה לאבן פינה לעם ישראל כולו, התמצית של האומה, השאר היה בבחינת ענפים ועלים, שתכליתם לגדל את הפירות – אשכלות הנבואה, כי הם העיקר.
ומאשר דרישת הנבואה היתה קיצונית לאין חקר, לא נתפלא, כי הנביאים הרבו תוכחה וקללה לעם, הנמצא לפי הערך בשפל המדרגה, כאילו “ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם” (דברים כ“ח, ס”ג). ה', כביכול, ישיש באבדן עמו – מה נוראים הדברים!…
אכן יש בספרי הנביאים גם פסוקי נחמה ורחמים גדולים על עם ישראל, אבל אם לא נביא בחשבון את פרשיות הנחמה של ישעיהו, נמצא, כי הם כאיים קטנים בתוך ים גדול של תוכחה עזה כמות.
-———–
וכשאנו מתבוננים באגדה שלנו הננו מוצאים שינוי גדול ונמרץ. לא בחירי-העם, לא נביאים ולא חכמים – כבודם במקומם מונח, תפארת ישראל הם לנצח – הם המרכז אצל חכמי-האגדה, אלא “כנסת ישראל”, הגשמה (פרסוניפיקציה) של כלל ישראל1, “ראשיכם, זקניכם, שוטריכם… מחוטב עציך עד שואב מימיך”. כולם אהובים ויקרים בעיני הקב“ה, מפני שהיא כולה בבחינת כסא הכבוד של השכינה – כשכנסת ישראל רוממה אז גם השכינה רוממה, וכשהראשונה יורדת גם השכינה יורדת עמה. שגם פֶּנטקָקא זה, העובר חמש עבירות כבכל יום, הסרסור לדבר עבירה, הקב”ה שומע תפילתו כשהוא מתפלל על עצירת גשמים, מפני שעשה איזה מעשה צדקה לבבית (ירושלמי תענית ס“ד ע”ב). והוא שומר ישראל לעד וקיומה של כנסת ישראל בטוח לעולמי עולמים.
ואת עלבון כנסת ישראל תובעת האגדה ואינה נושאת פנים אפילו לאדון הנביאים. ולא זה בלבד, אלא גם מהקב"ה בכבודו ובעצמו דורשת האגדה את עלבון האומה הישראלית.
ובכלל השתדלו לא רק לקרב את לב בני-ישראל אל אביהם שבשמים, אלא גם לקרב את אביהם שבשמים אל בת יחידתו – כנסת ישראל. האלוהים שבאגדה אין לו כלל אותו ציור האימה שיש לו בתנ“ך. זהו לא “היושב על חוג הארץ ויושביה כחגבים” (ישעיה מ'), זה ש”אם צדקת מה תתן לו” (איוב ל"ה, ה') ואינו בא בברקים וברעמים, אלא נגלה כאב רחמן, זקן ויושב בישיבה ומדריך את עם קרובו באהבה ובדברי נחמה והרגעה. ויש איזה יחס אינטימי בינו ובין כנסת ישראל. חכמי ישראל חולקים לו כבוד גדול, אבל זהו כבוד מאהבה. “יודעים הנביאים שאלוהיהם אוהב אמת הוא ואינם מחניפים לו”, כך אומרת האגדה על נביאים, אבל ביחוד מתאימים הדברים לחכמינו, בעלי-האגדה, יחס של קורבה משפחתית יש ביניהם ובין קונם, ור' לוי אומר: אמר דוד לפני הקב“ה: מלפניך משפטי יצא. אמר לו הקב”ה: וכי אין סנהדרין בישראל? אמר לו דוד: הסנהדרין שלנו אינם מקבלים שוחד, ואתה הלא מקבל שוחד: הרשע עובר עבירות, מתחרט ונותן צדקה ואתה מתפייס, ר' עקיבא שם בפי משה כדברים האלה: יודע אני, שאתה עתיד להצילן, אלא מאי איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין (הילדים שנשקעו בחומות הבנינים)? באותה שעה בקשה מידת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר, לא פגעה בו מידת הדין (שמות רבה ה', קרוב לסוף). אם בשביל ישראל – אינו מקפיד, כי עיקר העיקרים הוא אהבת כנסת ישראל והדאגה לטובתה, לא העם הוא בשביל הנביא, אלא הנביא בשביל העם.
והאב הרחמן הזה אינו שמח לא רק באבדן עמו, אלא גם באבדן הרשעים מהגויים. בקשו מלאכי-השרת לומר שירה בליל קריאת ים סוף, אמר להם הקב"ה: “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”?! ביטלה האגדה את מידת הנקמה לגמרי והגבירה את מידת הרחמים.
ומה שנוגע לכנסת ישראל אמרו: משל למלך שכעס על מטרונה וציוה לקרוא לסופר לכתוב לה גט, אבל עד שבא הסופר נזכר המלך באהבת נעוריה של המלכה ונחה דעתו, וכשבא הסופר אמר לו המלך: קראתי לך שתכתוב תוספת כתובה לרעיתי…
המהפכה הרוחנית הזאת עשו בעלי-האגדה. הם הרגישו בצערה של כנסת ישראל והשתדלו תמיד למצוא לה זכות, לנחמה ולעודדה ולדרוש משפטה גם, כביכול, מהקב“ה. כי ענות עמם נגעה עד לבם, וקרובים היו גם אל אביהם שבשמים קרבת נפש. ויכלו לדבר עמו כדבר בן המתחטא לפני אביו. והקב”ה ידע, כי תמיד נכונים החוצפנים האלה למסור את נפשם על כבודו, מבלי לפקפק אף רגע.
בבטוי האהבה התמימה והעמוקה לכנסת ישראל אנו מוצאים במדרש הנפלא “תנא רבי אליהו”. הוא מתאר את היחס שבין הקב“ה ובין כנסת ישראל במשל “תינוקות של בית רבן הרב משמר אותם שלא יצאו ויטבעו בנהר וכדי שלא יבואו ויכו זה את זה וכדי שלא תכה אותם החמה, כן הקב”ה משמר לישראל”. הקב"ה הוא, כביכול, המלמד, ובני-ישראל התינוקות שלו. ותפילתו של חסיד זה – אבא אליהו – היתה: “אבי שבשמים, יהי שמך הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים ותהא לך קורת רוח מישראל עבדיך בכל מקומות מושבותיהם”2)
ואהבה זו שבין הקב"ה ובין כנסת ישראל מלאה את התרגום לשיר השירים המיחס ליונתן. דומה כאילו לא הספיקו למחבר כל התארים שישנם באוצר הלשון בשביל לפאר, לרומם, להדר את עולימתא שפירתא – כנישתא דישראל.
ואותה האהבה מלאה את לבות משוררינו הגדולים ר' שלמה בן גבירול, ר' יהודה הלוי וכו' וחדרה אל תוך הקבלה ומלאה את “הזוהר” וכל הספרות החסידית במעשיות של ר' לוי יצחק מברדיצ’ב ושיחות ר' נחמן מברסלב. הקב"ה היה להם “ידיד נפש, אב הרחמן”. ורבי נחמן מברסלב היה מצוה על תלמידיו: “השיחו-נא מה שיש בלבכם לפני אביכם שבשמים בדברים פשוטים, כאשר ישיח איש מה שבלבו לפני ידידו הנאמן”.
מנהג קבוע הוא לקרוא את התוכחות שבפרשיות “בחוקתי” ו“תבוא” בקול נמוך, ואף-על-פי שר' יוחנן היה נגד המנהג הזה ונזף בקורא: “הגבה קולך, כי רוצה אני לשמוע דברי תורה”. – העם החזיק במנהג המנמיכים עד היום. דים לעם ישראל יסורי הגלות והוא מבקש דברי נחמה והתעודדות, וכידוע “מנהג ישראל תורה היא”. על האיסור לחלק את התוכחה לקרואים רבים אומרת האגדה: “אמר הקב”ה, איני רואה שאהיה אני מתברך (מפי העולים לתורה) ובני מתקללין".
כידוע, החסידים היו מתנגדים לתוכחות המגידים ואמרו עליהם, שהם מעוררי דינים. הם, החסידים, בחרו בדרך הרוממות וההעלאה לדבקות בה', שהאדם יכיר וידע ויוקיר את מעלתו עד שלא יחפוץ בשום אופן לרדת ממנה.
ואהבה זו נגלתה גם בתנועה, שיונקת בצנורות נעלמים מתוך הנבואה והאגדה וחדורה רחמים גדולים לכנסת ישראל, שבשביל תחיתה מוסרים בני-אדם את נפשם.
ובכל מקום שיש עבודה כשרה וחיה בשביל תחית כנסת ישראל, שם יש בודאי גם קרבת אלהים חיים, ואפילו אם הוא בתכלית ההעלם. “לית אתר פנוי מיניה”, ומכל שכן הלב העברי.
שלוש קדושות הן: הקב"ה, כנסת ישראל וארץ-ישראל, והחוט המשולש הזה לא ינתק לנצח.
-
טועים הם אלה שחושבים, כי “כנסת ישראל” היא כנסיה דתית בניגוד למושג אימה ועם. את הפירוש הזה המציאו הגויים להשפיל את ערך “כנסת ישראל”, והפרשנים החדשים שלנו נגררים אחריהם. עיין בכר: אגד אמוראי א“י, כרך א', ח”ב 154, הע' 2 (בתרגומי). ↩
-
רוח האהבה לכנסת ישראל שמנשבת מתוך האגדה היא שהשפיעה גם על הרמב“ם, באמרו (הלכות סנהדרין, כ"ה, ב'): וכן אסור לו (לפרנס) לנהוג בהן קלות ראש, אעפ”י שהן עמי הארץ, ולא יפסע על ראשי עם הקודש, אעפ"י שהן הדיוטות ושפלים – בני אברהם יצחק ויעקב הם וצבאות השם, הוציא מארץ מצרים בכוח גדול וביד חזקה [ויהיה] סובל טורח הציבור ומשאן כמשה רבנו, שנאמר בו: כאשר ישא האומן את היונק.. ונאמר: ויצום אל בני ישראל, אמרו מפי הקבלה: על מנת שיהיו מקללים אתכם וסוקלין אתכם באבנים. ↩
שפת ישראל
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
נר תמיד היא השפה העברית, היא מאירה את דרכנו מימות אברהם אבינו עד היום.
למרות הרוחות הסוערות לכבות את הנר הזה, למרות השפות השמיות שוהאריות של העמים הגדולים שכבשו אותנו, אנחנו שומרים על שפתנו הלאומית, שפת אברהם, משה וישעיהו.
שפתנו היתה לנו לא לכלי תשמיש להביע בה את מחשבותינו ורגשותינו, אלא היתה לנו גם כשהיא לעצמה סגולה יקרה – לשון הקודש.
אכן, לצערנו רוב העם לא היה יכול לעמוד בפני הנסיון המר של השתעבדות לסביבה הזרה, אבל המועטים שרגש היהדות פועם בקרבם בחזקה, לא נסחפו עם הזרם, עמדו בפני כל הנחשולים.
בימים האחרונים נתקפה שפתנו התקפה חדשה. תחת שפתנו העברית העמידו הבוגדים שבנו את השפה הז’ארגונית, שדבקה בנו בגלות אשכנז, והמה מכריזים עליה שהיא היא השפה הלאומית שלנו…
הרמב"ם אומר, כי עמי הארץ יכולים להוציא פסוק מהתורה מבלי קשר אל מה שלפניו או של אחריו ולפסוק להלכה שיש מצות עשה בתורה “וסרתם ועבדתם אלהים אחרים”.
גם הבוגדים האידישיסטים תפשו איזה מומנט היסטורי שבאמת אין לו קשר לא עם העבר הגדול שלנו ולא עם התקוה הלאומית שלנו ומכריזים על ההווה כי הוא מצות עשה "וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים, והיהודי צריך לשמור על הז’רגון שהוא בבחינת “אלהים אחרים” בשבילנו.
הסגן בחיל הרוסי מנה בשדה המלחמה על-פי רשימה כתובה בידי שר הגדוד את שמות החללים שצריך להביאם לקבורה.
– אני לא מתי! – קרא אחד מהחללים. – פצוע אני קצת.
– דום, טפש! – ענה הסגן – השררה יודעת יותר ממך; אם היא הכניסה אותך לתוך רשימת המתים, עלי לקברך.
לונצ’רסקי המיניסטר הסוביטי הוציא משפטה של השפה העברית, כי היא מתה, והייבסקציה הרשעה מטפלת בקבורתה. השפה העלובה קוראה: חיה אנכי! והייבסקציה עונה: דומי! השררה יודעת יותר ממך. אין להרהר אחר פסק דין ועלינו לגרור אותך לקבר.
*
אולם כזה קרה לעמנו ולשפתו כמה וכמה פעמים. קברנים רבים קמים עלינו בכל דור ודור ופוסקים: מת העם העברי, מתה השפה העברית, ואנו מוסיפים לחיות על אפם וחמתם ומלאי תקוה לחדש ימים כקדם.
עוד נזכה לראות בקבורתה של היבסקציה, שסופה כליון, ורננת השפה העברית תחיה בפינו.
למקרא ספר הימים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
הרצל הציב לו בחייו מצבה נפלאה – היומן שלו. את כל גדלותו של היהודי הנפלא הזה אין לראות מתוך הספר. המסגרת היתה צרה בשבילו. כמו שהביע בעצמו (ג' 89): “ספר הימים הזה לקוי הוא. אני מרגיש זאת. חסר היסוד הנסער במהותו הנסתרת, שהייתי יכול לקבוע סמוך להתרחשותו, ואחר כך הוא נשכח ממנו. חסר גם יסוד הדומם, ומצבי הרוח המיואשים היו יכולים לענין יותר לקוראים בעתיד ברשימות האלה”. אבל גם קוי האור, הניצוצות שניתזים ומבריקים מתוך השורות המקוטעות ודברי החפזון מביאים לידי השתוממות על הכוח הכביר, המחבק זרועות עולם, שנתגלה ביהודי הזה יחד עם תמימות וטוהר נפשי שלא נזדהם מהסביבה הרעה שהיתה דרושה לו בשביל הגשמת האידיאל – לגאול את עם ישראל מחרפת הגלות.
בשביל למצוא את המרגלית “מדינת היהודים” לא נמנע הרצל מחטט באשפה של הפוליטיקה המדינית בזמן ההוא. ואי-אפשר לשער בכמה עמל עלה זה בידו, ביד סופר יהודי צנוע, להתיצב לפני מלכים מבלי התרפס, התרפסות לא היתה כלל ממדתו. גא היה, כלומר, מכיר בערכו האנושי.
אכן הרצל היה קשה עורף להפליא. הוא לא חת מפני כל. “איני אדם של שובה ונחת, עוד עשרים שנה יכול אני לכבוש את העולם, לשם כסף לא אעשה זאת, אלא לשם רעיוני עשה אעשה” (א' 246). “אם אני מראה באצבע על נקודה ואומר: קומי והיי לעיר – ותקם” (ג', 109). לא פראות היתה חתימתו “למען ציון לא אחשה”.
אחרי שהעשירים היהודים לא יכלו להתרומם לגבהו של הרעיון אשר התחולל בלבו של הרצל, ובכל אשר פנה מצא אזנים אטומות, החליט לפנות לעם ישראל, שהוא בכוחותיו העצמיים יעמוד במערכה הכבדה להשתחרר מהגלות. והעם – ביחוד במזרח אירופה – נתעורר. הרעיון מצא נתיבות בלבבו, אבל לא נמצאו אז מנהיגים, אשר ייצרו משהו מתוך החומר ההיולי הנקרא בשם המון. וגם את העבודה הנוראה הזאת שם הרצל על שכמו. “אחרי סירובו של הירש נגזר להקים בכוחי את מדינת היהודים” – אומר הרצל ומוסיף על זה: “איזה דרך, איזה יסורים!” (ה' 36). “דומני כי בשבילי פסקו החיים והתחילו דברי ימי העולם” (א', 102). צריך היה לקרוא לקונגרס של ציונים, כביכול, ואין לשער כמה עמל השקיע בזה הרצל. ולפעמים התגנבו אל לבו מחשבות מרות מאד: “עלי להודות לעצמי בגלוי: הדמורליזציה אחזה בי. אין עזרה משום צד, אך יש התקפות מצדי צדדים, המכבים בלונדון מתגלים יותר כ”פיקוויקים"; בגרמניה יש לי רק מתנגדים; הרוסים מביטים ברגש איך שאני עובד עד כלות הכוחות, אך אין אחד מהם עוזר לי. באוסטריה, ביחוד בוינא, יש הדבקים בי. אלו שאין להם כונות פרטיות אינם עושים כלום, והאחרים הפעילים רוצים להפיק תועלת על ידי העורך של הנ.פ.פ.
וכך מתחיל אני לרכוש לי את הזכות להיות הגדול בין כל האנטישמיים…" (ב', 152).
צריך היה עתון ציוני והוא יסד את העתון “די וועלט”, מנויים לא היו והוא היה צריך להוציא מכיסו להוצאות העתון וגם לפרנסו במאמרים: “אני עובד בעתון החדש “וועלט” עד אפיסת הכוחות” (ב', 219). “עבודה רבה מאד בעתון החדש (העוזרים נתפזרו אז מסבות שונות) וכך עומד כעת העתון על שתי עיני” (ב' 222). מלבד העבודה בשביל ה“וועלט” עוד ההכרח (לעבוד) בשביל פיליטון של “פפינגסטן”. ל“נייע פרייע פרעססע”, ונוסף לזה הזעזועים במשרד (מצד המתנגדים לציונות, חבריו במערכת הנ.פ.פ.".
אחר כך התחילה הסדרה של יסוד בנק להתישבות היהודים, גם זה עלה לו להרצל בבזבוז כוחות לא אנושיים. צריך היה למשוך לעבודה זו אנשים הבקיאים בסדרי בנקים ואילי ממון, לפקח עליהם, כי עבודתם תהיה מתאימה לרעיונו.
כמה צער ויסורים נפלו בחלקו של הרצל כאשר מלשינים עברים הלשינו עליו ועל הציונות לפני הממשלה. והוא היה אנוס לשנות את מקום הקונגרס הראשון ממינכן לבאזל.
והוא מציין בסיפור רוחני: “בבאזל יסדתי את מדינת היהודים” (ג' 22). “כאשר תקום פעם מדינת היהודים” יראה הכל זעיר ומובן מעצמו. אך אולי ימצא היסטוריון שבכל זאת יציין שהיה זה דבר מה, כאשר עתונאי יהודי, מחוסר אמצעים ובמצב השפלות העמוק ביותר של עם ישראל, בימי האנטישמיות המזוהמה ביותר, הפך סמרטוט לדגל ואספסוף ירוד לעם, המגין על הדגל הזה בקומה זקופה… איש לא ידע להעריך מה שעשיתי וסבלתי אם לא ידע: א) מה שעבר עלי במערכת הנ.פ.פ. אשר שם פחדתי על לחם ילדי, ב) איזה דאגה ועמל גרמה לי השגת אמצעי תעמולה; וג) מי היו עוזרי. אלה אשר כונתם טובה ביותר הם גם עניים ביותר…" (ה', 47, 48).
ועבודתו הכבדה מכוח אנושי הכשילה את כוחו. לעתים תוקפת אותו התעלפות חזקה. עוזרו היותר גדול היה נורדוי, אך לפעמים גם הוא לא ירד לעומקה של נפש הרצל והסב לו צער (ה', 53). עזרה מוסרית וגם חמרית מצא באביו היקר ר' יעקב ז"ל.
והנה בא הקונגרס הששי עם הצעת אוגנדה. את ארץ-ישראל אי אפשר היה לרכוש עפ"י התנאים המדיניים ששררו בזמן ההוא, והוא רצה לרכוש כדבר נורדוי “מקלט לילה”.
והדבר הסב לו מכאובים אין קץ.
והרצל נשבר בכ' תמוז תרס"ד.
“אם אמות בקרוב, כתב הרצל, יתאבלו עלי ביותר הורי אחריהם… ילדי – וכל עם ישראל”. ה' 100.
ואנו מתאבלים על מותו ומתגאים שהיה לנו הרצל.
"מסדה"
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בספרו היפה יש, כמובן, דברים יפים. הכשרון האסתיטי יודע להקציע, ללטוש, לחבר ולהפריד, והדבר יוצא יפה. השאלה היא עד כמה משתתפת בעבודה זו נשמת הסופר, אם יש בין כפלי הלשון נשמה מסתתרת, או שם מדור רק לאסתטיקה נבובה, חסרת נשמה, – מי יוכל למצוא תשובה ברורה?
לא כן הפואימה “מסדה”, מאת יצחק למדן. עליה עומד שומר שקורא ומזהיר תמיד למשורר: הנה האמת, מה שבמעמקי נשמתך הדואבת, אסור לזייף.
השומר הוא ההקדשה של המשורר. הפואימה היא “נר זכרון לנשמת אח בר-הלבב ויקר-הנפש, אשר נפל על אדמת אוקראינה בימי הטבח בישראל וציון על קברו אשר לא ידוע מקומו”.
ומתוך הספר המוקדש לזכרון שכזה נשמעת סערת נשמה, המבקשת גאולה לשארית העם.
לזה נלוה כשרון שירי. בלי כשרון אפשר לצרוח, אבל לא ליצור שירה המכאיבה ומעדנת כאחד.
בצבעים נוראים מתאר המשורר את ענות עמו.
“ורבבות קשתות-חלפים על כנורות-צוארים ערוכים”.
מי יכול לשער את כל האימה שיש בציור הנורא הזה. כך מנגנים צבאות רוצחים, שהטבח היה להם לשעשוע, לענין של ספורט בעלמא.
במלחמה העולמית, שגם היא היתה תוצאת השעשועים של דיפלומטים רוצחים, נשמדו רבבות צעירים על שדות המלחמה בלי שום מטרה, בלי שום תכלית, לעשות נחת רוח לסאזונוב וסיעתו, ואחריהם הגדילו יורשיהם פטליורה דניקין, גריגורייב, מאכנו וכו' וכו'. הוי, מי ימנה שמות ה“המונים” הגדולים הללו, שלא רק בקשו להשמיד, להרוג ולאבד, אלא השמידו והרגו ואבדו חלק גדול מהיהדות.
ובחושך האבדון הזה נצנצה קרן תקוה אחת – מסדה!
זהו שם אליגורי לציון ולתקוה לחידוש החיים בארץ האבות.
מה הגבול, אין גבולות עוד.
ומאחור – לאין מוצא אחד יובילו כל האורחות".
מעיני המשורר לא נעלמו כל הקשיים שיש בהגשמת התקוה הזאת. העם חלש, אין כוח בלבו לקוות בגבורה. מפקפק הוא ומתיאש. גם נוטה הוא להאמין במדוחי שוא. אשר יגיש לו כזבן מטעה. ועל פתחי בית זונה יתגודדו. שם הרמוניקה מנגנת פתיחה לפרעות, והם, מבלי דעת, יוצאים במחול…
יודע הוא המשורר, כי בין העלים למסדה ימצאו הרבה נואשים שישליכו את עצמם ממרומי המצודה אל התהום, להנצל פעם אחת מהיאוש המר, מרעב, מחוסר עבודה.
אבל בו קול אדיר קורא: עלה!
והוא עם עוד חברים חרוצים, נועזים עולים, ורננתם נשמעת מ“ארחת ביכורים” (שם ע' כ"ח). הייתי רוצה מאוד לצטט אותה, אבל אני יודע, כי הרבה יותר יפה היא כשהיא נקראת בתוך הקומפוזיציה של הפואימה כולה. ואותה צריך לקרוא, ולחזור ולקרוא ולהתעמק ולהרגיש את כולה, מראשיתה עד סופה. עדות היא לעם ישראל, למכאובו ולתקות גאולתו.
ואף על פי שכל הפואימה רוויה דם קדושים, ברכתי עליה, ברכת הטוב והמיטיב.
קרבנותינו רבים ויקרים. אבל הם השאירו לנו רכוש גדול – חלוצי מסדה. ויבורך משוררנו הצעיר יצחק למדן, שנתן לפואימת החים והמות של עמנו ביטוי נהדר שכזה!
אך על דבר אחד רוצה אני עוד להעיר. במקום אחד (ע' י"ט) הוא אומר:
“בחיקי צבה מדוים הפשיל ראש שחוט אלוהי ישראל ודמיו בדמי נגעו”.
על דבר השכינה הסובלת עם ישראל בבחינת “אנכי ארד עמך מצרימה”, כבר דברו קדמונים בתלמוד ומדרשים, אולם צריכים אנו לומר, שההשגה האנתרופומורפית הזו היא לא ההשגה העליונה. ההשגה העליונה אומרת, שלאלוהות אין ירידה לעולם. ומבשרנו נחזה אלוה. המידות הנעלות של הצדק והאהבה, החסד והרחמים, שהן ניצוצות מהאורה האלהית, והשוכנים בלב האדם באשר הוא אדם, שמורות הן בתוך הנשמה ואינם זזים ממנה. וגם אם יבואו כל מלכי מזרח ומערב עם כל צבאות תלייניהם ויכריזו, שהצדק הוא פיקציה, לא יאבה האדם ולא ישמע להם, מפני שהוא מרגיש בכל הויתו, כי שקר בפיהם.
זהו סוד הנצחיות של האלוהות המתגלה בבריותיו. ומה שנוגע לאל בעצמו, הן לית מחשבה תפיסה ביה כלל. האדם רק מרגיש שהוא קשור עם האלוהות הנצחית על ידי הניצוצות האלוהיים הזורחים בקרבו והנם גם הם נצחיים, ואותם לא ינצח שום שטן שבעולם.
“דבר”, יח כסלו, תרפ"ב
על "חרבות ירושלים"
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בעזרת בית מסחר הספרים “הדרום” יצא לאור בפעם השניה הספר “חרבות ירושלים”, שיצא בפעם הראשונה בויניציאה בשנת תשפ"ז. הספר הוא דוקומנט היסטורי ממה שקרה ליהודים יושבי ירושלים תחת ממשלת הצורר אבן פרוך.
אכן לגזירות התרגלנו כבר, מימי המן עד גזרות אוקראינה של זמננו. אבל מה שלוקח ביחוד את לב הקורא בדוקומנט הזה, הוא האהבה הגדולה לציון ויראת הכבוד, שהיתה אצל אחינו התימנים, שלא רצו בשום אופן לעזוב את ירושלים בימי צרה ולהמלט על נפשם. קו נפשי זה באמת ראוי להיות חרות על לבות בני דורנו. הנה עכשו מחמת המשבר מהרו כמה מאחינו להמלט מהארץ. ומהם רבים כאלה שלא סבלו פה כל מחסור, אלא מפני שאחת היא להם, פה ושם.
על ידי ספרים כאלה יתחנכו הקוראים באהבת המולדת היחידה שלנו, באהבת ארץ-ישראל ועם ישראל ואז לא יהיה מקום גם למלחמה בעד העבודה העברית. כשם שלא יעלה על דעת איש מישראל לכתוב ספר תורה על ידי נכרים כן לא יעלה בלב יהודי להרחיק את אחיו המבקש עבודה ולבכר על פניו את הנכרי העובד בזול.
אפריון נמטי למר אליעזר ריבלין, שהוסיף הערות חשובות לספר ולבימ"ס “הדרום”. לפי ידיעתי נשארו מהספר הזה בעולם רק שני אכסמלרים – אחד בירושלים ואחד באמריקה.
“דבר” כ“ט טבת תרפ”א.
על "מגלת פורעניות"
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
“מגלת פורעניות” הביא לספרותנו ר' אברהם אשר פינשטין – “זכרונות על מאורעות פינסק וחבל פולסיה בשנות המלחמה העולמית”.
א.א. פינשטין איננו סופר פרויסיונלי, אבל דוקא משום כך יש לספרו ערך מיוחד. הוא כותב רק מה שאירע ומה שראו עיניו ומעט ממה ששמע מפי עדים נאמנים… והמאורעות מתגלים אצלו בבהירות מיוחדה. המחבר היה בפינסק עסקן לאומי ואיש צבורי, מה שאירע לבני עירו נגע עד נפשו. הוא סבל לא רק סבל הצרות הפרטיות שנגעו לעצמו, אלא השתתף אקטיבית גם בסבל הצבור כולו. והרבה פעמים סיכן את נפשו להצלת נפשות ולהקל את סאת היסורים שנפלה בחלקה של עיר מולדתו. בסוף הספר נדפס צילום התעודה שניתנה לו מכל ההסתדרויות בפינסק בשנת תרפ"ד, לעדות על מעשיו הטובים שהם באמת תפארת לעושיהם.
האכזריות שנתעוררה בלב הגוים בימי המלחמה העולמית נתכה ביחוד על עם ישראל. סדרה של פורעניות שאחת גדולה מחברתה עברה על היהודים האומללים שנמשלו באמת כצאן טבחה. כל זד יהיר הראה את תקיפותו בשפכו דם יהודים נקיים כמים. התחילו הרוסים עם ניקולאי ניקולייביץ בראשם. במקומם באו הגרמנים והם היו הטובים שבגוים, וכמה סבלו היהודים על ידם, ואם לא עשו שחיטות כמו הרוסים והקוזקים, אבל בנגישות ותעלולים ובעיטות בוז לא נפלו גם הם משאר הרודפים. ואחריהם באו האוקראינים, בולאק באלאכוביץ וסיעתו, הבולשבים ועל כולם הפולנים, שקבלו על עצמם תפקידו של המן – להשמיד, להרוג ולאבד. בקיצור: הלב מתפלץ מכל שורה ושורה ואי אפשר לקרוא את הספר בהעלם אחד – חריף הוא הסם יותר מדאי, שורף את הלב והמוח, אבל צריך שכל יהודי ירכוש לו את הספר ויעבור עליו בימי האבל – מי"ז בתמוז עד תשעה באב – ויזכור מה שנעשה לעמו בגולה.
"בתלם"
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בימים הקשים האלה נוח לו למשורר להתמוגג בדמעות או לשלוח חצי קצף אין אונים ללב הזאבים המתנפלים עלינו, ויותר מזה – להטיף רעל של יאוש ואבוד עצמו לדעת. לא כן, לאשרו ולאשרנו, דרך המשורר הצעיר אברהם ברוידס.
הוא יודע אמנם את הקוצים המכאיבים הדוקרים את בשר הצעיר העמל לשדד את נשמות ציון, אבל כל היסורים מביאים, לדעת המשורר, לידי טהרת הנפש ושמחה של מצוה.
"מנבכי הענות נחשף ניצוצות שמחה טהורים
עיפים נזנק למחול הנסער
בשירת “אל יבנה!”
לא תענוגי פריס יבטיח משוררנו לעולים החדשים,
"פה ליסורי בנין כבדים תמיד הכונו
ואין לבוא מאכזבים בטענה".
אבל יש דבר המחשל את הידים, המרומם את הרוח והנותן מזון לנפש הצמאה לאידיאל רם ונשגב – בנין המולדת לעם גזול ועשוק בכל המובנים.
לא לשם רוָחים עולים חלוצים לארץ-ישראל. לא לעשות עושר במרמה, בחניפה ובכזבי פוליטיקה. את דרכי הצדק יבקשו ובעד עבודת הצדק את נפשם יקריבו על הררי ציון בשמחה על פי הנוסח העתיק, נוסח הנבואה:
ויספרו ענוים בה' שמחה
ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו
(ישע' כ“ט י”ט).
אומרים כי הם פעמי המשיח והחבלים הם חבלי משיח. בין כך ובין כך מתרקם בתוכנו איזה דבר נשגב שלגדולתו אין חקר.
-
שירים של אברהם ברוידס, הוצאת ההסתדרות הכללית של הנוער העובד העברי. ↩
שירי לוי בן-אמיתי
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
גדול הוא העולם, וכולו מלא יסורים גדולים; ביחוד נפלו היסורים בחלקנו, חלק עם ישראל. לכל עבר שאתה פונה מגיעה לאזניך שועת נכאים, ואין פלא, כי אלה אשר רוח השירה תפעמם ישיחו את צערם, צערם הפרטי, צער האומה, בחרוזים-חניתות, שחודרים עד מעמקי הנשמה האפלה, מבלי כל שביב אור של נחמה, מבלי קו של תקוה, חושך, איום מסביב!
זוהי אמת, אבל לא כל האמת. הסבו עיניכם, משוררים חביבים, לעבר אחר, “שאו מרום עיניכם” וראיתם כי יש אידיאלים מאירים. שבשביל התגשמותם כדאי לסבול את היסורים, ופניני זוהר מושכים וקוראים החזיקו, התאמצו, עלו ורשו! עלו וגרשו את החושך!
ואנו, היהודים, עשירי אידיאלים אנחנו. פתחו את ספרי התנ"ך שלנו, את ספרי האגדה שלנו, קראו את כל עלילות גבורי הרוח שקמו מקרבנו; הם סבלו, אבל תמיד אידיאל היה מאיר לפניהם: “גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי”. את הרכוש הזה, את האידיאל, לא יכלו כל הזדים לעשוק. והנהו עומד בטהרו לפנינו גם היום.
ההרהורים האלה עלו על לבי בקראי את הספר הקטן, שירי לוי בן-אמתי, “השבלים פנימה”. שירים מלאי זוהר ותקוה. אידיאל גדול יש לפנינו – תחית האומה העברית ובנין ארץ-ישראל. והנה צעירים נטו שכמם לסבול את כל היסורים הכרוכים בהתגשמות האידיאל הזה ואינם נופלים ברוחם.
והנה תחילת השיר הראשון “בקבוצה”
"ביום אני גורף אל גללי הזבל
מתחת רגל הפרה בדיר – – –
ובבוא השמש אני נוטל ידי,
רוחץ גופי ומלבישו כתנת לבנה.
אני יושב כאח לבני הכהנים
ומשולחן הלחם1 אקבל מנה.
אני יושב כאחד לוי בין לויים
נושאים לך בקודש זמר תהילה.
אדני! אודך על טוב הזבל הנובב,
על פת הלחם ורגש התפלה.
אני בטוח כי הרגש הטהור הזה ממלא את כל לבבות אחינו העובדים הכשרים, אלה המחוננים את עפר ציון, ולמרות שחייהם קשים, לפעמים קשים עד מאד, הם עומדים על דוכנם כצור ועוד מודים בעד גורלם. בגורלם עלה להגשים אידיאל מרומם, אידיאל מוסרי טהור, שאורו סוף סוף יהיה לאור עולם, וידעו כל באי עולם למה צריך האדם לשאוף ומה תכליתו בחיים.
והנה נותן לנו המשורר משהו מתמונת ה“שבת בקבוצה”, זו השבת המבורכת שאותה ירגישו רק אחים העובדים כל השבוע את אדמת קדשנו: “כי לישראל עמך נתתו באהבה”…
אור נרות זהוב נסוך על השלחן,
וכהבל הקרבן עולה ממגע חם של רֵע–
צל רוטט, ומרחפות ידים לבנות
של אם שבת.
*
יש עיני מי עמקו לחדור באין חקר העתיד,
יש מי לבו כלב הילד, פועם בפחד ובגיל
ומי שהוא דמעת עגמה מוחה במסתרים –
ודמעתה מרפא…
*
אם שבת! אמצי הרוח, חזקי ידים,
השרי שמחה בלבבות ערוגים לאחוה;
ואיש בל יעדר בשבתם כה יחד, כשבת אחים
לעתיד לבוא.
-————-
מי שרעיונות כאלה מקננים בלבו, לא יחת מפני היסורים שישנם בעולם בכלל ובעולמם בפרט. ושירתו תמיד תחזק את לב הנדכאים, ויעורר בהם את התקוה שאם היא מאחרת, סופה לבוא. ואני מגיד כבטחה, כי מקור השירה העברית האמתית נובע רק מהעבודה העברית החקלאית ההופכת את השממה לשדות תבואה, לגנים ולפרדסים. והשירה הזאת תביא חיים ואומץ רוח להתגשמות האידיאל השלם.
“דבר”, אלול תרצ"ד
-
אנכי הייתי כותב “ומשולחן גבוה” – והדברים עתיקים. ↩
ההסתדרות החקלאית ופעולותיה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בין הספרים הרבים שיצאו בא"י בשנה האחרונה ערך מיוחד יש לספר “ההסתדרות החקלאית ופעולותיה” – דין וחשבון לועידה החקלאי הרביעית (שבט תרפ“ו – ניסן תרצ”א)
הוצאת המרכז החקלאי, תל-אביב תרצ"א.
בספר הגדול הזה המחזיק 250 עמודים בפורמט גדול ובשורות צפופות אין נאומים נלהבים (שאמנם אין לזלזל בהם כשהם יוצאים מן הלב בצירוף מוח חושב), אלא עובדות, טבלאות מאירות עינים, ממה שהספיקו העובדים העברים לעשות בבנין הארץ. כל שורה ושורה שבספר הזה עד הוא לנדבך שנתוסף בבנין בידי פועלים עברים ובזיעתם, בסבל שאין מדה לו ובאידיאליות שאין דומה לה בכל האנושיות.
סך הכל נוסדו ע"י העובדים החקלאים חמשים נקודות ישוב. איך ומתי נוסדו, מה היו ההרפתקאות שעברו על המתישבים הללו, איך התיחס העם לחלוציו, שבאו לעבוד במסירות נפש בשביל עמם וארצם, – על כל אלה עובר הספר כמעט בשתיקה. זה לא חשוב. אין פנאי עכשיו להתעסק בענינים שכאלה, העיקר – מה נעשה, ואת זה צריך לפרסם למען ידעו אוהבינו ושונאינו במה עוסקים צעירי ישראל ואיזה ברכה הם מביאים לארץ ולאנושיות כולה.
האנושיות כולה לא הגיעה עדיין לידי מדרגה זו לחשוב את העבודה הכשרה היוצרת לדבר שאינו רק הכרחי בשביל קיום החיים החמריים, בשביל השגת המזונות לכל עובד פרטי. ומשום כך נחשבה העבודה עד היום לקללת אלהים שכדאי להחלץ ממנה באיזה אופן שהוא,לבקש פרנסות קלות, נקיות או לא נקיות, ולהטיל את העבודה המפרכת את הגוף על שכם אחרים. הרעיון הזה מושל עדיין בעולם כולו.
ורק החלוצים העברים שבארץ ישראל ואלה שהושפעו על ידם בגולה מרדו ברעיון הזה והרימו את קרן העבודה בתור אידיאל אנושי, שלא רק שאין מבקשים להחלץ ממנה, אלא בה בחרו, כי היא, העבודה הכשרה, היוצרת, כשהיא לעצמה, הבסיס לחיים מוסריים ולא קללה היא, אלא ברכה, ומכל שכן כשהיא באה להחיות את ארץ אבותינו השוממה.
לא מגזים הספר שאנו דנים עליו באמרו בפתיחה: בתקופה הארוכה הזאת אירעו מאורעות רבים… מאורעות הדמים של אב תרפ“ט (ועוד…) ובנסיונות קשים הועמדה כוחה וכשרון פעולתה”… “ואחרי כל זה ולמרות זה יכול המרכז החקלאי להצביע לא בלי רגש של שמחה וסיפוק על ההתקדמות הכללית בכל שטחי הפעולה העיקריים”.
קשה הוא ביחוד מצב הפועל העברי במושבה. בין הפרדסנים העשירים היהודים יש לצערנו רבים הכופרים בציניות גמורה בכל אידיאל ואומרים בגלוי, שמאחר שיש מוכן פועל זול ונכנע כחמור הריהו רצוי להם יותר מהפועל העברי.
אל הפועלים העברים נלוו גם הפועלות העבריות שלא רק שהן עוזרות לגברים בתור נשי הפועלים, אלא גם בתור עובדות חפשיות העומדות ברשות עצמן – מסירות הנפש של הפועלות הללו עולה על מסירות הנפש של הפועלים, כי הן התפרצו ונכנסו לתוך עולם חדש, כמעט בלי שום הכנות ולמרות חולשתן הגופנית, האידיאל של העבודה מעודד אותן ונותן בהם כוח לסבול את כל הקשיים שבדרכן החדשה.
ובשביל שהאידיאל של העבודה יהיה חי בלב העובדים והעובדות דרושה עבודה תרבותית גדולה ורחבה. אסור להזניח את הפועלים שישקעו לגמרי בתוך העבודה עד שתהפך להם להרגל מתוך אונס. החלוצים שלנו מוכרחים להיות אינטליגנטים, המקדישים את רגעי המנוחה שלהם לדרישה בענינים רוחניים, בהבנת העולם בכלל והעולם היהודי בפרט. כי ככל אשר יתגבר בלב החלוץ האידיאל של העבודה ע"י התבוננות עמוקה בחיי האנושיות ובפתרון הפרובלימה הלאומית שלנו, שאינה דומה לשאר הלאומיות שבעולם – כך ינעם לו לשאת את סבל העבודה גם בהיותו נתון במצב קשה וביחוד בסביבת כופרים המתנשאים ומתגאים בכיסם שהספיקו למלא על ידי תחבולות בלתי אידיאליות כלל.
קורא אנוכי בספר העבודה שלכם, עובדים חקלאיים, קורא ומביט ומתבונן אל כל שורה ושורה ואני רואה שהגדלתם לעשות.
“דבר” ניסן, תרצ"א
משנה לילדים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
על רבנו מלבי“ם ז”ל אמרו, כי הוא “התיר” לתלמידי הישיבה ללמוד תנ"ך…
בתקופה שלפני המלבי“ם היו תלמיד הישיבה חושבים את לימוד התנ”ך ללימוד קל הערך. לימוד, שאולי טוב לעמי הארץ, לבורים, אבל לא ללמדנים. אבל מכיון שבא הגאון מלבי“ם ועסק בתנ”ך ועשה לו פירוש, התחילו גם בחורי הישיבה לעיין בתנ“ך ולמצוא בו חפץ התיר המלבי”ם את התנ"ך.
ומשוררנו רח“נ ביאליק התיר את האגדה. כמה ממשכילינו היו מעקמים את החוטם בהזכירם את האגדה עם מעשיות דרבה בר בר חנה והדרשות של גביהא בן פריסא וכדומה, והנה בא רח”נ ביאליק ביחד עם רי"ח רבניצקי והתירו את האגדה גם למשכילים, וצעירי ישראל הוגים בה ומוצאים בה טעם לשבח.
עכשיו בא רח"נ ביאליק והתיר גם את המשנה.
היה זמן שלימוד משניות גם כן לא היה כל כך חשוב. בימי יארצייט, מילא, צריכים היו ללמוד איזה פרקים במשניות לעלוי נשמת הנפטר. אבל ללמוד משניות סתם לא נאה ללמדן. הלמדן ילמוד גפ“ח, יעיין במהר”ם שיף, בקצות החשן, אבל משניות הוא ענין גם כן לעמי הארץ, כמו פסוק חומש עם רש"י.
וקל וחומר בדורנו, דור דעה, מה לו ולמשניות,, ברכות ופאה, ענינים שכבר עבר זמנם?
והנה בא רח"נ ביאליק והוציא לאור מסכת ברכות ופאה עם ניקוד ועם פירוש נחמד, יפה וקצר.
ועל רח"נ ביאליק אפשר לסמוך. אם הוא התיר את המשנה – הרי היא מותרת ולא רק מותרת, אלא יש בה גם קורת רוח מפני כמה וכמה טעמים.
אפשר שיתיר לנו גם את התלמוד… מי יתן והיה! 1
-————–
פירושו של רח“נ ביאליק למשנה הוא יחיד במינו. הוא מפרש רק מה שזקוק לפירוש וגם בדרך קצרה מאד. והלואי שיהיה לנו פירוש כזה גם על התנ”ך.
הפרשנים שלנו, צריך להגיד את האמת, אעפ“י שהיו חכמים גדולים, אבל, מלבד רש”י, לא ידעו סוד הצמצום לבחור דרך קצרה. ועל ידי האריכות מכבידים הם על הלומד שלא ידע כהוגן את הספר המתפרש. הוא אולי ידע את הפירוש, אבל לא את הטכסט.
זו הפרשנות, הארוכה והדולגת מענין לענין בדרך אגב ואגב דאגב, בלי צורך לעצם הענין, מזכירני מעשה בר' עזריאל סותם החורים.
בעיירתי לאדי היה איש אחד, ר' עזריאל שמו, שבתחילת ימי הסתיו היה עוסק בסתימת חורי הבתים באזוב. שאל אחד א ר' עזריאל: כמה תקח בעד סתימת חורי ביתי? – כמה אקח? אקח רובל אחד, ענה ר' עזריאל. – ומדוע לקחת משכני רק שבעים וחמש קופיקות? – אם אתה רוצה אקח גם ממך 75. – ולמה אתה מבקש רובל? אינה דומה העבודה שעובדים בשביל רובל לעבודה שעובדים בשביל 75 ק“פ. – אם כן אתה ר' עזריאל עושה את מלאכתך רמיה? – חלילה! אלא אם אני עובד בעד 75 ק”פ אני סותם במקום שצריך, ואם בעד רובל שלם אני סותם גם במקום שלא צריך…
כך המה הפרשנים שלנו. הם מפרשים גם במקום שאין צורך בפירוש. ויש "מתקנים את הנוסח במקום שאין שום צורך.
ביחוד גדרו הפרשנים בעד הרמב“ם. הספר “משנה תורה” שהיה צריך להיות ספר עממי לכל נפש מישראל, רחק מהעם ע”י הפרשנים שסביב שתו עליו באריכות אין קץ. אמנם הפרשנים היו גדולי תורה, אבל טוב היה אילו היו מחברים ספרים לבד ולא היו מסובבים את הרמב"ם ונועלים את דלתיו בפני העם.
ומאד מאד הייתי רוצה לראות גם את “משנה התורה” של הרמב“ם עם פירוש קצר, כמו פירושו של רח”נ ביאליק למשנה. אז היו כל היהודים יודעים את היהדות לכל הפחות כמו שהשיג אותה הרמב"ם. כמדומני שבדורנו אפשר היה להסתפק בזה… והלומד בספר זה היה מכיר על ידו את עמו ואת תרבותו הכרה שלמה ונכונה, והיה לומד מתוכו גם סדר ושפה.
-
רא“ד גורדון ז”ל אמר לי: היהודי שאינו יודע ללמוד דף גמרא, אינו יהודי שלם, חסר הוא את התבלין הלאומי. ↩
חג השבעים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בשנה זו מלאו שבעים שנה מעת שיסד ר' זכריה פרנקל את הדו-ירחון “מאנאטסשריפט פיר געשיכטע אונד וויסענשאפט דאס יודענטומס”.
שבעים כרכים כבר יצאו, זהו אוצר גדול של מדע, שאליו הכניסו גדולי חכמי ישראל שבמערב אירופה מפני חכמתם, הרבה דברים יש שם שיכולים להאיר את עיני עם ישראל גם בזמן הזה, לא רק במובן התיאורטי, אלא גם במובן המעשי. מי יכול לעצום את עיניו מלראות שאנו גם עכשיו בזמן התחיה עומדים על פרשת דרכים, עומדים ותוהים מבלי דעת את הדרך אשר עלינו ללכת בה, ומקור מחשבתנו דלל מפני שאיננו יודעים את היהדות המקורית,ורעיונות זרים (וגם הם דלים וקלושים) הציפו את עולמנו; ואין כל חידוש אם בספרותנו פה ושם בולטת הכפירה הזולה, היאוש והפריצות, שבאו למלא את החלל הריק.
ספרותנו העתיקה יכולה גם עכשיו לפרנס את עם ישראל, היא רק צריכה להארה מדעית. ואת ההארה המדעית אפשר לשאוב מלא חפנים מתוך אוצר המדע שהכניסו חכמינו (לצערנו בשפות זרות) לא רק בדו-הירחון הזה, אלא גם בירחונים אחרים ובים של ספרים חשובים שנכתבו לועזית.
להוטים אנחנו, כותבי עברית, אחרי החדש. כל אחד מבקש להביא משהוא, מעין יצירה חדשה כביכול. ומזניחים את הדברים הנצחיים שכבר גילו גאוני עמנו בשפות זרות, והם הולכים ונשכחים ונאבדים מן העולם. מי יתן וסופרי א"י יתחברו יחד סוף סוף להציל את הרכוש הגדול הזה מן האבדון ולתרגמו עברית.
המאורע הזה של אריכות ימים לאורגן ספרותי יהדותי יש בו גם כן לשמח את הלב. עדות היא, שיש עוד די ליח בחכמת-ישראל להוסיף בינה ודעת. הלואי שילמדו סופרי ארץ-ישראל מהם, אצלנו איזה דבר מתנוצץ וכבה. מתנוצץ וכבה, אין יציבות. היה “ירושלים” של לונץ, יצאו ממנו שלשה עשר כרכים – ונפסק. הוא בעל המרץ מת, ולא נמצא מי שימשיך את פעולתו, התחילו להוציא ספר השנה של א"י, הוציאו שני כרכים – ונפסק. חושבים שזהו מפני חוסר כספים. אני איני מודה בזה; לא חוסר כספים אלא חוסר יחס מצדנו, וגם זה הוא פרי הכפירה, שאיננו מאמינים גם בכחות עצמנו.
נלמדה גם ממעשי המתוקנים שבנו, שיודעים למשוך – לחדש ולשמור על הישן.
אסרו חג שבועות, תרפ"ז
מכון לחכמת היהדות
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
(הצעה)
מימות צונץ ועד היום הזה הגדילו חכמי ישראל באירופה לעשות בשביל “חכמת היהדות”. אלפי ספרים ואלפי אלפים מאמרים של גדולי החוקרים מפוזרים בכל הלשונות האירופיות ורבים מהם ערכם גדול מאד בשביל ידיעת היהדות וההיסטוריה של עם ישראל.
וכבר עמדו על זה הרבה מחכמי המערב שחכמת ישראל שנכתבה בשפה זרה סופה להשתכח, ערך קיים יש רק לאלה הדברים שנכתבו עברית.
וכל האוצרות היקרים הללו הם כמעט אבודים בשביל עם ישראל, אם לא ימהרו להלבישם לבוש עברי, אבל מי ידאג לזה? מי יוציאם ממחשכים לאורה?
כמדומני שהגיע הזמן להציל את הספרים והמאמרים לכל הפחות היסודיים, היותר חשובים בכל המובנים שנכתבו בשפות לועזיות ולתרגמם עברית.
יעשו נא אלה הסופרים הקרובים לחכמת ישראל והנדיבים המוקירים את הרכוש התרבותי הגדול שלנו חבורה ויקבעו יחד תכנית של עבודה מה להקדים ומה לאחר ויוציאו ספר אחר ספר. יש הלא ספרים שכאלה שלא בכל דור ודור ימצאו חכמים שיוכלו לעשות כמתכונתם. היו גאונים, והחובה היא להציל את רכושם הרוחני מכליון.
חלום שריה הסופר
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בחלומי והנה משה רבנו עומד לנגדי.
הכרתיו על פי קרני ההוד ששפעו מפניו המאירים.
– באתי אליך, שריה, להביע לפניך את צערי, את העוֶל הנעשה לי.
– בימי חייך? – שאלתי. – ידעתי כי גם לאיש האלוהים כמוך קשה היה לשאת טרחו, משאו וריבו של עמך…
- לא! – ענה משה. – לא בימי חיי, אלא עכשיו, בימי העליה השלישית… אתה ידעת שמיום גדלי ועד מותי לא חדלתי מדאוג לטובת עמי, רק לטובת עמי, למרות כל העלבונות והתלונות אשר סבלתי. ואולם נחלה אחת נפלה בחלקי, שכל טוב העולם הזה והעולם הבא אינם כלום כנגדה, והיא – שתורתנו הקדושה נקראה בשם “תורת משה”. אמנם אנכי לא יחסתי אותה לי, מכונת כתיבה חיה הייתי ביד הקב"ה, הוא צוה ואני כתבי, פעם בשמחה ופעם בדמע, לא הוספתי ולא גרעתי דבר, אבל הנביאים שבאו אחרי ועמהם כל ישראל חלקו לי את הכבוד הגדול הזה לקרוא את היצירה האלהית הזאת בשם “תורת משה”, ובזה הייתי בטוח, כי כשם שהתורה לא תשָכח מפי ישראל כך לא ישכח שמי לעולם בתור שותף ביצירתה. עכשיו קמו אנשים מישראל – על דבר דעות העמים עובדי האלילים אינני מדבר ודבריהם אינם עושים עלי רושם, אבל אנשים מישראל – אומרים: התורה יפה היא, נחמדה היא. בין שכתב אותה משה ובין שכתב אותה איש אחר. מרא דעלמא כולא! וכי מצאו כבר המבקרים הטובים האלה איש אחר, שהיה יותר ראוי ממני לכתוב את התורה? ולמה הם פוסלים את עדות נביאים וחכמים וכל עם ישראל מאז ועד היום שהתורה היא “תורת משה”? למה יכניסו את רעל הכפירה בנחלה היחידה אשר עלתה בגורלי? למה?
– אבל אין דבר – הוסיף משה אחרי דומיה קצרה: הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו… מוחל אני להם במחילה גמורה…
חגים וזמנים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
א. לפסח
עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלהינו משם… ואילו לא הוציא… הרי אנו… משֻׁעבדים היינו…
וחמֻשים עלו בני ישראל, – אחד מחמשה, ויש אומרים: אחד מחמשים" (מדרש), השאר לא יכלו לצאת. שקועים היו בעבודתם. הדאגה על דבר פרוסת הלחם מלאה את כל חדרי לבם, ומי יחשוב על כבוד אנושי, על גאולה?
וביותר הרעו הבוגדים שבהם, אלה המקורבים אל נוגשי מצרים, כמו “הייבסקים” היום, המטיפים להכנעה, להתבוללות. בסתר לבו אמנם היה העם ממאן, אבל מגֹדֶל הדאגה והפחד ענו אמן על כרחם.
וילדי ישראל נשקעו בין נדבכי פיתום ורעמסס, נטבעו בתהום הטמיעה, עזבו את תורת אבותם. את שפת אברהם ויצחק ויעקב התרוקנו מכל אידיאל.
ורק מועטים אנשי סגולה, חבורת משה הרועה הנאמן ראו בענות עמם ולא חדלו מֵעורר בלבו את תקות הגאולה, כמה מהם הוּכּוּ, כמה נאסרו, נשלחו לארץ גזרה. עלו לגרדום!.
והנה אחרי עמל רב וקרבנות עצומים יצא חלק מהעם מגלות מצרים. אבל גם מאלה היוצאים היו רבים חלשים ברוחם, ולכל מכשול ופגע רע שמצאו בדרך, הרימו קולם וצעקו: נתנה ראש ונשובה מצרימה.
הוי, כמה קשה היתה העליה הראשונה!
ובכל פסח הננו קוראים את ההגדה על דבר יציאת מצרים. מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, ולאכול מרור, לא רק לשם זכרון העבר, אלא מפני ש“מעשי אבות סמן לבנים”.
וחג החרות קשור עם חג קצירת השעורים, העבודה החקלאית היא הבסיס לחירות העם.
ב. עבדים היינו לפרעה במצרים.
ארורה היא העבודה שבאה מתוך כפיה, מתוך צליפת השוט! שנואה היא עבודה שכזו ואין בה ברכה.
צדקו חכמינו ז"ל בדרשם על “ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס”. פיתום – על פי תהום בולעו, רעמסס – ראשון ראשון מתרוסס.
ומשנאת העבודה הזאת, שאין לה טעם ולא תכלית, השתדלו אז בעלי הכשרונות לעלות למדרגת שוטר, שהוא בעצמו אינו עובד, אלא מצליף על אחרים שהם יעבדו. ומי שתיאבונו היה יותר גדול התנכר ובגד בעמו, השתחוה לאפיס, אלוהי המצרים, ועלה לגדולה למדרגת נוגש. אבל העם כולו נשא את עול העבדות הארורה.
האדם סוף סוף מסתגל לכל המצבים, שקע העם במ"ט שערי טומאה של העבדות וכמעט שהשלים עם מצבו. השתדל עד כמה שאפשר לרמות את האדון השוטר ולעבוד כמה שאפשר פחות, ולעתים גם לקלקל בכונה את העבודה שלא תשא פרי. ושמח היה העובד לראות שהנוגשים מלקים את השוטרים. שמח היה העובד לאיד המצליף תמיד על גבו. וטעם נא גם הוא טעם מלקות…
וכשבא משה במצות ה' ולחש באזני העם הנדכא בשורת הגאולה היה בעיניהם כחוזה חזיון לילה. איך אפשר? עכשיו לחמם ניתן, אמנם לחם עוני, לחם דמעה, אבל לחם יש, מאוצר המלכות ינתן במועדו, וגם מאורה יש להסתתר בה. הכל מידי פרעה ירום הודו, ואם יצאו חלילה לחירות, מי ידאג בשבילם? הם עצמם אינם רגילים לדאוג לעצמם, צריך שיהיה מי שהוא אחר דואג להם. ואם העבודה שנואה – מה בכך? ואם השוטר מצליף – הלא לשם זה נוצר הגב שיצליפו עליו. סוף דבר – עכשיו העולם כמנהגו נוהג, אבל אז – בודאי שיהיה עוד יותר גרוע… ופרעה ישמע ויתרגז, והנוגשים והשוטרים עוד יכבידו אכפם… עזוב משה, את החלומות, ונמשיך לשאת חרפת עבודתנו דומם.
אבל משה עשה שליחותו של מקום בגבורה אלוהית. הוא לא חדל מדבר על הגאולה ביד רמה. רגע הסכימו לזה גם הזקנים, אבל כשבא הדבר לידי מעשה נשתמטו אחד אחד.
וסוף סוף הצליחו להכריח את פרעה, שיתן להם לצאת מן הארץ ומהצד השני להפיח בלב העם המשועבד תקות חירות וגאולה.
והם יצאו.
אבל אנה יוליכם? לארץ־ישראל? דבר שכזה לא יתכן. הלא הם בעבדותם למדו לשנוא את העבודה. הם מבקשים עתה את הבטלה. ובכן הולכים המדברה. נתן להם מן ושליו והקיפם בענני כבוד. לא חסרו דבר.
ארבעים שנה התפנקו בבטלה. אבל על ידה באו קלקולים אחרים, התחילו הקטטות של קורח ועדתו, של עדת המרגלים, מקוששים, מקללים, וחוצפתו של זמרי בן סלוא. אין נחת ביעקב.
ואולם כל זמן שהיו הרועים הנאמנים, משה ואהרן ומרים, בחיים, עוד יכלו לעמוד בפרץ ולשמור על עברם מהשחתה, אך הם מתו, והקלקלה של הבטלה הלכה ורבתה. חדל הסדר, אפסה המשמעת.
ואז התחילו טובי העם להתאונן לפני הקב"ה: קצה נפשנו בלחם הקלוקל, מסתאבים אנו מבטלה ומשעמום. הבה רבון העולמים, עבודה!
– באיזה עבודה אתם חפצים? ענה ה' על ידי נביאו – וכי לא די עבודה היתה לכם במצרים? ואתם הלא מאסתם אותה? אולי תחפצו עתה לשוב מצרימה?
– לא! איננו רוצים לשוב מצרימה. איננו רוצים בעבודת פרך תחת לחץ השוט, אנו רוצים בעבודה של יצירה, בעבודה של התישבות. בארץ זרע, תאנה וגפן, תהי אפילו עבודה קשה, ורק שתבוא מתוך רצון חפשי, מתוך אהבת יצירה, להיות עמך שותפים במעשה בראשית. הנה עיניך הרואות, שהטיולים והבטלה במדבר אינם מביאים לנו ברכה. מקוללים אנחנו ואין לנו תיקון אלא בעבודה. תתן לנו כברת ארץ בנחלת אבות, ואנו נעבוד בכל לבבנו ובכל נפשנו, ובעבודתנו נתחזק ונרפא.
אז קרא ה' ליהושע ואמר: קום עבר את הירדן הזה, אתה וכל העם הזה, אל הארץ אשר אנוכי נותן להם לבני ישראל. ויזכור לנצח את שנאתו לעבודת פרך, לעבודה של כפיה ואת בחילתו ומאסו בחיי בטלה ומצא נועם וברכה בעבודה של יצירה ובנין. הרחמו, חלוצים פעמיכם: קדימה!
ג. סוד הגאולה
שפלות מוסרית, קנאת אחים – וירידה אקונומית: הרעב – הכריחה את אבותינו לצאת בגולה, ארצה מצרים.
ויעקב הזקן הולך גם הוא עם בניו. לפניו נוצץ כוכב מזהיר – יוסף משנה למלך מצרים, משענתו לעת זקנה.
בארץ אבותיו סבל הרבה צרות, וביחוד מררה את חייו צרת דינה. רעים המה השכנים. לטמא את בת יעקב שחוק בעיניהם. שם במצרים לא יקרה כזאת. שם ממלכה מסודרה, משכלת. איזו פירמידות היא בונה! איזו מצבות היא מעמידה! בקיצור, בעלת קולטורה גבוהה. ומלבד זאת, הלא יוסף השליט על הארץ. שם עושר וגדולה מצפים ליעקב הזקן. איש לא יעיז לנגוע בו ובבניו גם באצבע קטנה. בטח ישבו שם, וכל טוב ארץ מצרים יאכלו.
והנה הוא מגיע עד באר שבע.
פה הוא הגבול של ארץ־ישראל, ויעקב הריח את אויר ארץ העמים…
פתאום קדרו פני הזקן.
לעיני רוחו נראה, כי הכוכב המזהיר ומאיר אה דרכו הולך ונדעך, הולך וכבה. יוסף מת. הפוליטיקה משתנה… מלך חדש קם, אשר לא ידע, או אשר לא רצה לדעת את יוסף. ובני יוסף נעשים עבדים לפרעה, למצרים, לכל נוגש ושוטר. והגלות עם כל חשכתה התיצבה לפני עיני רוחו.
והוא אומר לחזור. הוא פונה אל ארצו, אל ארץ אבותיו ופושט את זרועותיו: רוצה הוא לחבקה, להאחז בה, למות עכשיו עליה, על לב ארצו החביבה.
אבל בת קול אומרת לו שכבר נגזרה גזירה. אם לא ילך מעצמו – יורידוהו שמה בשלשלאות של ברזל.
והזקן נופל על הארץ, ודמעות חמות נוזלות מעיניו, והוא מתמרמר נגד הגזירה האכזריה, גזירת הגלות.
והנה קול אדיר בוקע שמים וחודר לאזניו:
“אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרָיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְּךָ גַם עָלֹה.”
*
נפלא הדבר כמה שסבלו בני ישראל במצרים, לידי עבדות גמורה לא ירדו! עמים אחרים, שנכנעו תחת עול מצרים היו לעבדים גמורים, לא מחו נגד העריצות, לא קבלו על העושק והחמס. הכל נעשו בעיניהם ל“דרך הטבע”. השודד שודד והחמסן חומס, העלובים מקבלים את המכות בשתיקה גמורה, כמעט בהודייה, כראוי לעבדים נאמנים. אבל בני ישראל לא כך: הם אינם יכולים להתפשר עם המצב. תמיד מוחים, תמיד הם קובלים. “ויאנחו בני ישראל ויזעקו” ואיזו זעקות! – “ותעל שועתם אל אלוהים” – עד שמי השמים הגיעה! וכל מה שהוסיפו לזעוק, לקבול, למחות, הוסיפו המצריים לרוצץ, לדכא להשפיל, ואף־על־פי־כן בני ישראל לא חדלו מזעקתם.
לפלא היה הדבר בעיני פרעה ובעיני עבדיו.
במה נשתנה עם ישראל משאר האומות? למה כולם הסכינו את גורלם, ומדוע ישראל לבדו עודנו מתמרמר?
“אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה”.
“אנכי” זה נתגלה מתוך הזעקה שכינת אל אינה יכולה להיות שפחה. והיא אינה נותנת לישראל להשתפל, לרדת עד מדרגת עבד גמור. כמה שלא ידכאו אותו, הוא אינו מאבד את תקותו לעלות למדרגתו, ולכל הפחות אינו מודה, כי כך צריך להיות, גם כשחרב חדה מונחת על צוארו לא יחדל מהתמרמר.
“ואנכי אעלה גם עלה”. ה“אנכי” הזה הנשמע מתוך הזעקה, מתוך המחאה חדלת האונים, הוא סוף סוף יעלהו.
*
ומעשה אבות סימן לבנים.
אלפים שנה אנחנו בגלות. אויבים חומסים ורומסים אותנו, רוצים הם להשפילנו לכלותנו, ואנחנו לא השלמנו עם הגלות. ה“אנכי” ההוא ירד עמנו גם בגלות זו ואיננו נותן לנו להטמע, ואף לא לחשוב את הגלות לעובדה טבעית שאין לשנותה. אמנם כוח אין בנו להלחם נגד האויב העצום ביד חזקה ובזרוע נטויה; אבל זעקתנו גם עכשיו בוקעת שמים, ומתוך זעקה זו נשמעה המיה עצובה של שכינת אל, שבכל צרתנו לה צר. מתוך בכיתו של פרוג, מתוך זעמו של ביאליק ומתוך שאר הקובלים והמתמרמרים בנוסח זה או אחר – מתוך כולם נשמע קולו של ה“אנכי”, שאיננו נותן לכנסת ישראל להשלים עם הגלות וצווח לחיים מלאים, לזוהר, לחופש.
לא השלמנו עם הגלות ולא נשלים עמה. מלחמה לנו בחיי גלות מדור דור. המלחמה היא אמנם חלושה, אבל אינה פוסקת.
וההתקוממות הנצחית נגד הגלות, היא סוף סוף תביא את הגאולה.\
ד. על ביעור חמץ
נוהגין אנו לבדוק לפני פסח את פרורי החמץ ולבערם.
החסידות אומרת שזהו רמז לבדיקת חמץ שבלב, שכדאי מאוד לבער גם אותן מתוכנו, שתהיה נשמתנו היהודית טהורה ומוכשרת לקלוט את האידיאלים הנעלים שרומזים לנו באורם ככוכבי מעלה.
וביחוד נחוץ הדבר לזמן חרותנו. רוצים אנו לחיות בארצנו חיים טהורים מזוהמת הגלות, חיים שאין בהם בושה וכלימה, ופרורי החמץ שהבאנו עמנו עומדים לשטן ומעכבים את התגשמות האידיאלים שאליהם אנו שואפים ושבלעדיהם חיינו אינם חיים גם בארצנו.
ואני נזכר בדברי עזרא הסופר: “אלוהי, בושתי וגם נכלמתי להרים פני אליך, כי עוונותינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים”…
בימי צרה ומצוקה, כשצוררינו הרימו ראש ומשפילים את כבודנו עד עפר ושוללים ממנו את כל ענפי הפרנסה וגם במקומות רבים עושים פרעות ביהודים, והיהודים בעצמם – זה עם חכם ונבון – מתחכמים להרבות מחלוקת ביניהם, על פי הרוב על לא דבר, אלא סתם מהיצר הרע של שנאת חנם.
ואני יושב ותמה: למה לכם, יהודים פקחים, להתעסק בהרס עמכם? הניחו את המלאכה הזאת לגויים, הם אומנים יותר מובחרים לעבודה הזאת, גם יש להם הרבה יותר כוח מאשר יש לכם. יכולים אתם לסמוך עליהם שהם יעשו את הכל מבלעדי עזרתכם.
הרפו! בערו את החמץ – שנאת חנם – שבלבבכם. חדלו מהרס! אחיכם העובדים בונים, עזרו להם לבנות.
כשאני מדבר על ביעור חמץ, רוצה אני להגיד מלים אחדות על דבר מנהגי ישראל. קיום עמנו תלוי במנהגיו. לא הפילוסופיה של הדת הישראלית נתנה את כוח הקיום, הפילוסופיה היא נחלת יחידים וגם היחידים אין דעתם שוה בזה. אבל המנהגים: כבוד השבת והמועדים וכו' וכו' הם שקשרו את העם העבותות של אהבהו אחוה והם שנתנו בהם כוח לעמוד בכל התקופות נגד צורריהם.
יודע אני שסיבות – ביחוד סיבות חיצוניות – גרמו לרפיון הרגש הדתי. אבל כל יהודי, וביחוד הצעיר הלאומי, צריך להתיחס ברגש של כבוד למנהגי ישראל שבהם החזיקו בתומם אלפי דורות. מי שירצה, יוכל למצוא בהם טעם לשבח גם כיום, אבל לכל הפחות הוד ההיסטוריה העברית חופף עליהם בלי ספק.
יהיו נא מנהגי ישראל חביבים עלינו ועל זרענו,
והנני מברך את כולכם בחג חרותנו, חג נקי מחמץ גשמי ורוחני.
לחג השבועות
חג השבועות – חג התורה והבכורים.
תורתנו החמודה היא תמצית נשמת האומה. בעלות האומה גם היא עולה ובירידתה – חלילה– גם היא יורדת.
במובן “תורה” נכנס לא רק מה שהיה חרות על הלוחות ולא רק ספר פלוני או אלמוני, אלא היצירה הכלכלית והתרבותית של כנסת ישראל. פרי הנבואה והחכמה שלה.
התורה והאומה אינן שלמות. אלא אם כן הן קשורות בעבודה כשרה, וביחוד בעבודת האדמה בארץ־ישראל. לפיכך נתאחד חג התורה עם חג הבכורים, קציר החטים כשישראל יושב על אדמתו ועובד בה עבודה כשרה ויוצרת ואיננו נפגם משעבוד מצרים, יון ורומא, אז “השם שלם והכסא שלם” התורה החיה פועלת את פעולתה על האומה החיה, והאומה החיה מגדילה ומאדירה את תורתה. ולהיפך, בגולה התורה נפגמת ויותר ממנה הולכת ונפגמת האומה, כי התורה והחיים בגולה הם “תרתי דסתרי”. המוסר הנעלה של היהדות נעשה לשיחת בטלנים, מפני שהעומדים בראש החברה אנשי מעשה, מוכרחים לשקר, והחניף ולנצל, בלי זה אין לרגל עמידה. ואפילו העובדים המתפרנסים מיגיע כפם מוכרחים להתכחש לעצמם, כי גדולה השפעת הסביבה הזרה.
לא לחנם נסמכה מגלת קוהלת על “הבל הבלים” שלה למגילת איכה. החורבן והגלות משברים את חוסן האומה, נוטלים את טעם החיים, וכל מי שאינו יכול להסתפק בשביעת הבטן ובמלוי הכיס בלבד, כל מי שמוכשר לחשוב חשבון נפשו הוא בא לידי כפירה ויאוש.
ואולי גם זו לטובה. אלולא הכפירה והיאוש היתה האמונה החיה נעשית לדבר שבלוני, שמתנדפת וגוועת מאליה. הכפירה והיאוש מזעזעים את האדם ואינם נותנים לו לשקוע בבצה, והוא אנוס לבקש דרכים, להתעלות ולצאת מן המיצר.
אלולא באה תקופת ההשכלה עם כפירתה ויאושה לא היה מקום לעלית הציונות… השלילה אינה יכולה לשמש מטרה כשהיא לעצמה, אבל היא משמשת לפרקים כדיזנפקציה רוחנית, לפנות את הדרך לפני החיוב הבא אחריה.
ואולם הציונים כופרים ב“הבל־הבלים” של הגלות ודורשים שיהיה חג התורה מקושר עם חג הביכורים, חג העבודה הכשרה בארץ האבות. ואם לעת עתה אנו רואים גם פה פגימות, בכל זאת איננו מתיאשים. הדרך ברורה לפנינו, והפגימות שהן תולדות הגלות, יסופו מאליהן. התורה פה מדריכה לעבודה והעבודה פה מדריכה לתורה, ורוח ארץ האבות יזכך ויזקק את העובד הכשר מכל הפגימות והסיגים שנדבקו בו.
נחוג נא בשמחה את חג התורה – חג הבכורים, ואורה של ארץ־ישראל יתפשט בכל הארצות לרומם את רוח עמנו, לנחמו ולחזקו בתקות גאולה וישועה.
ב. לפני מתן תורה
בפחד וברעדה נגש משה למסור את התורה לבני דורו היוצאים ממצרים.
הוא ידע, שבני דורו נשתקעו בתרבות מצרים; בחכמת החרטומים בחרו, בספרי עגבים השתעשעו, ומה להם ולתורה? איזה טעם יוכלו למצוא בתורה, אחרי שלבם נטמטם לגמרי? ולמה להוסיף עון על עונם. לתת להם את התורה כי יחללוה?
והנה קול נשמע אליו ממרום: אל תירא עבדי משה! לא לאורך ימים תשלוט חשכת מצרים בלב עמי. תן להם את התורה, היא כאילת השחר תבקע את החושך, ואז יכירו ויבינו כי תורתי תורת חיים היא, הם יאהבוה וגם ימסרו נפשם עליה.
ובגשת משה בלב חרד אל הקהל הגדול שנתאסף סביב הר סיני, ראה כי מלבד בני דורו נקבצו ובאו שמה גם כל נשמות הדורות שעתידים לבוא לעולם: הנביאים, התנאים, הגאונים, המשוררים, הפוסקים, המפרשים, החסידים והחלוצים – כל כנסת ישראל בכל מלוא צביונה עד ימות המשיח. הוא ראה לפניו את העושר הגדול הרוחני הזה דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו, אדירי האמונה; אז הבין משה כי לידים אמונות הוא מוסר את התורה; כנסת ישראל תדע לשמור עליה, ולא זה בלבד, אלא היא, כנסת ישראל בחייה העצמיים היא היא התורה בעצמה היא היא התורה שבעל פה שתשלים את התורה שבכתב.
אז קרנו פני משה, התעודד לבו, וכל העם הריע לקראתו בתרועת שמחה;
– נעשה ונשמע!
יש מומנטים עולמיים שהשפעתם נצחית, והגדול שבין המומנטים האלה הוא מתן תורה בהר סיני.
לתשעה באב
כנסת ישראל הלא תשאלי לשלום חלוציך?
מים ומקדם, מצפון ומנגב, – מכל מקומות נדחיך,
הם עלו לציון ומחדשים חייהם בחיק אם־מולדת.
חיי עבודה כשרה, חיי תרבות ישרה, חיי אחוה ורעות,
חיים שאליהם שאפו נביאינו, חוזי יה הקדמונים,
למעדר, לפטיש, לחצוב סלעים ולרטש טרשים.
קשה היא העבודה, גדולה המצוקה, אבל רצונם – ברזל.
בני עם קשה הם: “או יהודי או צלוב”.
דרך אחת להם ומגמה אחת – התחיה והגאולה.
מן המלעיגים אינם בושים ומהצוררים לא יחתו,
ועד אחרית נשמתם מדרכם לא יסורו.
*
ובתשיעי לחודש אב, ביום הזכרון המר
יזכרו חלוצינו בארץ ישראל את גורל אחיהם
הכלואים עוד בגלות ואת אלה הנועזים
אשר הָגלו לקצוי ארץ סיביר הקשה,
ואז יורידו לארץ ראשם המורם והגא,
מי יודע מה גורל המעונים בארץ גלותם?
כמה בוז, כמה לעג, כמה רדיפות וגזרות
סובלים שם, נדחים, חסרי מולדת!
וחפץ עז מתעורר בלבבם לדאות על כנפי חשמל
וברגע לעבור העולם כולו, מקצהו ועד קצהו,
ולראות את אחינו היושבים שם לארץ
ומבכים את חרבננו, הגדול באיומו גם היום,
להזיל עמה דמעות אח, כואב לשברם,
וגם להראות להם את קרן הנחמה,
אותה הקרן הזעירה והמזהירה, העולה מהררי ציון
ולהשמיע באזנם בקול אדיר קריאת הנביא:
נחמו, נחמו עמי, יאמר אלהיכם!
ב. אבלי ציון
בזמן הזה הננו מתאבלים היום תשעה באב, לא רק על חורבן העבר – שהוא אמנם היה הסיבה לכל החרבנות והגזירות שבאו עלינו – אלא על חורבננו החדש, החדיש, הייתי אומר – המודרני.
הננו רואים צעירים מישראל, מי כמוהם צריכים לדעת ולהרגיש בכל לבם את גורל עם ישראל הנודד בעמים, מרוסק ונתון לחרפה ולשנינה, לפרעות ולתעלולים. דומה שהם בודאי יודעים את מכאובנו, מכאובם. והנה הם מפיצים פרוקלמציות: הלאה הציונות! תחי פלשתינה הערבית! וכי יש חורבן יותר גדול מזה?
בכו, אחים, בכו! אולי בדמעותיכם תדיחו את הרשעה העושה שמות בין צעירי ישראל.
ומהצד השני – הממשלה, ירום הודה, ראתה בחכמתה מראש וצותה על הרבנים שלא יברכו על הנר במוצאי שבת על יד הכותל המערבי ושלא יתקעו שם חלילה בשופר.
בלי בושה. אילו היה זה עם אחר, לא עם ישראל, בודאי שהיו מתביישים להוציא פקודה שכזו, לא היה עולה על מחשבתם ענין שכזה. איזה הבדל יש למי שהוא, אם ידליקו או לא ידליקו נר? אבל להתעלל בעם ישראל הלא מותר לכל מי שיוכל במשהו לרמסו, להכפישו בעפר, להשפילו ולבזותו, יהא זה אפילו בדבר קטן שבקטנים, ואדרבה, מפני שהוא קטן שבקטנים, מפני שהדבר אינו שוה אפילו קליפת ביצה, הוא מרגיז יותר ומודיע, כי בגלות אנחנו, כי אין דרך לפנות ימינה או שמאלה. הן רק עמנו אפשר לדקדק דקדוקים שכאלה, רק בשבילנו יכולים להמציא המצאות משונות שכאלה!
בכו, יהודים, בכו! אולי תרככו בדמעותיכם את לב הברזל של שונאיכם מכל העמים.
וחורבן היהדות ברוסיה, – מתפתלים שלשה מיליונים יהודים בגלות נוראה שלא היתה כמוה.
רבש"ע! תן כוח לבַכות את חורבננו! למה שמת עלינו, רק עלינו סבל־גלות קשה שכזה! וכי גרועים אנו מכל העמים באמת? – לא! בזה איני מודה בשום אופן!
הרהורי תשובה
בימים של חשבון הנפש – עשרת ימי תשובה – תוקפים את היהודי געגועים עזים לשוב אל אלהי ישראל, ואם להגיד בלשון מודרנית – לשוב אל עצמותו.
עצמותו של עם ישראל היא אמונה החיה, המעודדת, יסוד החיים של עם ישראל וקיומו. האמונה באלהים, האמונה בעבר האמונה בעתיד, האמונה שהיא מלוה את היהודי בכל המצבים ואינה נותנת לו לרדת ולהכחד.
מאמינים בני מאמינים אנחנו, ירושת אבות היא לנו מדורת עולמים, לא חצבנו אותה מבורות זרים, מעצמותנו ממעמקי נפשותינו היא נובעת מדור דור.
ואנו רואים כי בחגי האמונה הטהורה – בראש השנה וביום הכפורים – העם מתאסף לאלפיו, גברים ונשים, אל בתי הכנסיות ואל המנינים הרבים להתפלל בצבור, וזיק האמונה, שבשאר ימות השנה הוא אולי טמון תחת האפר של עניני החול, מתלקח ומאיר ומחמם את הנפש, ובפיו של כל יהודי ויהודי נופל מאליו הפסוק: “אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה”.
אומרים: אפסה האמונה. זהו שקר. האמונה לא אפסה. אם חלילה פרחה האמונה מתוך לב העם, כי אז כבר היה מתפורר כפגר. הלאומיות שלנו קשורה באמונה, באמונת העבר הגדול שלנו, באמונת העתיד המקווה של ימות המשיח. ועבודתנו בהווה יפה היא כשהיא מבוססת על העבר שלנו ומוארה באור העתיד לבוא.
אכן יש מסָכים שמסתירים בעד אור האומה, אותם כדאי היה להסיר.
המסך הראשון הוא חלול קדושת תורת משה והנביאים, על ידי השערות כוזבות של מבקרי המקרא. קוראים לזה “באור מדעי”, ובאמת אינו אלא השערות לפעמים מחודדות ולפעמים פשוט של עם הארצות. שנחלו מפטפוטי הגויים שבעיניהם אין שום הבדל בין התנ"ך ובין שירי הומירוס. אצלנו יש מסורת. אנו אומרים: “וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל על־פי ה' ביד משה”. ועל התורה הזאת מסרו אבותינו את נפשם. וממנה שאבו כוח וגבורה לעמוד נגד כל הנחשולים שעברו עליהם. והדבר הזה מספיק לנו שנאמין גם נו בה, באלהותה, ולא נמיר אותה בשום תורה אחרת, ואפילו בזו שיושיט לנו ולהוזן בפלפוליו ודוהם ברשעותו וקיטל באובייקטיביותו. בשבלנו תורה אחרת מנוסח אחר, ואפילו אם תהיה יפה וחלקה כמסילת השלג בארצות הצפון, אין אנו חפצים בה, היא פסולה לגמרי בעינינו. אנו חפצים רק באותה התורה שבאה עליה עדות רבותינו מעולם וחכמי המסורה שמסרו נפשם עליה. זו התורה שהיתה לנו לדגל בכל ימי נדודינו ויסורינו בגולה. אם יש איזה פסוקים קשים, נשתדל למצוא להם באור, ואם יגענו ולא מצאנו, גם כן אין התורה נפסלת על ידי זה. האמורא הגדול שמואל מנהרדעא אמר (ביבמות צ"ב): ואנו בעניותנו איננו יודעים לפעמים לבאר את הכתוב (עי“ש ברש”י). ואנו “החכמים” אם איננו מבינים יש לנו תרופה בדוקה ומנוסה “שטרייכען”, למחוק את הכתוב ולכתוב תחתיו מה שעולה על הלב…
והרמב“ם (בהלכות יסודי התורה פ“ז ה”ח) חושב, שמי שהוא מעלה בדעתו, שהתורה היא כשאר היצירות הספרותיות וכותב ספר תורה כמו שהוא כותב ספר של חול, צריך לשרוף את הספר עם האזכרות (שם ה') שבו. אחת משתי אלה: או שהתנ”ך הוא ספר קדוש, כמו שמעידה עליו הקבלה שלנו, או שאין בו צורך כלל, ולא רק שאינו מעויל לנו, אלא מזיק.
רבנו הראי“ה שליט”א אמר פעם בשיחה, כי כ“ד כתבי הקדש מטמאין את הידים, רמז כי התנ”ך יכול להיות מקור טומאה…
לכשלון האמנה מביאה גם עזיבת החוקים והמשפטים לשם פרנסה או לשם תענוג. האמונה זקוקה לצורה, וביחוד לשמירת השבת, לכיבוד החגים, לתפלה וכ' וכו'. אמונה שאין עמה מעשים הולכת ונחלשת ועוממת. הרבה הגלות עושה והרבה עושה הספרות הגויית, שהקדושה זרה לה לגמרי. צריך להשתדל מאוד להגביר את היסוד העברי בתוכנו שלא יתבטל מפני מנהגי הנכרים.
“חכמת ישראל” יכולה בודאי לחזק את לב היהודי. פנינים רבים פזרו חכמי ישראל בדורות האחרונים לצערנו בשפות אחרות, ואילו בעברית היו יכולים לרומם את הנפש ולעורר את חוש האמונה. אבל צריך להגיד, כי חכמה זו, אף על פי שנאמרה בטוב טעם ודעת אינננה יכולה למלא את חסרון האמונה החיה, הבלתי אמצעית, ולפיכך בקש דוד: “טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי”.
ראשית כל כי “במצותיך האמנתי” וטוב טעם ודעת בא בתור נופך ללטוש וליפות את האמונה, לתת גם צורה יפה ולהסיר ממנה את הסייגים המחשיכים את זהרה.
אל נא נתבייש מפני המלעיגים. כולנו צריכים לתשובה.
צום דליהו, תרפ"ט
הרהורים לימים נוראים
חביבים כל חגי ישראל. לכל חג יש טעם לשבח מיוחד. וביותר חביבים ונעלים המה “הימים הנוראים” – ראש השנה ויום הכפורים, שאז נכנסים כל בני ישראל לבתי כנסיות להתפלל יחד בחבורה, כאלו אין הבדל ביניהם בהשקפת עולם, כאילו לב אחד ורעיון אחד מחיה את כולם ושאיפה אחת להם: “גלה כבוד מלכותך מהרה והופע והנשא לעיני כל חי וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ והביאנו לציון עירך ברנה”. גם המטרה הסופית באה תפלה “ויעשו כולם – האנושיות כלה – אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם” – ואליה שואפת כנסת ישראל בכל מקום ובכל זמן.
וכל יהודי בודאי נותן חשבון לנפשו בימים הנוראים, כי אין לנו תקנה אלא בהתאחדות גמורה. להכשיר, כמו שאומרים החסידים, “אתערותא דלתתא” כלפי “אתערותא דלעילא”. כי יקרב פזורינו מבין הגויים. העבודה הכבירה ששמה עליה כנסת ישראל ועובדת בה זה חמישים שנה לבנות את נשַמות ארצנו, להחיות את רוח עמנו, ראשית כל, על ידי עבודה כשרה ויוצרת על קרקע ארץ־ישראל והחיאת התרבות הישראלית שהנחילו אותנו נביאים וחכמים מדור דור – העבודה הזאת דורשת התאחדות של כל היהודים, לא רק התאחדות מיכנית על ידי הפרשת מטבע לצורך העבודה הזאת, אלא התאחדות נפשית, עזיבת האמביציות שמביאות לידי פירודים, חלוקי הדעות הרגילים אצל אנשים שהם מסוגים שונים ומהרגלים שונים – הכל מוכרח להתאחד יחד לשם העבודה העלה הכללית, שתביא למטרה הסופית שלנו שתהא לברכה לנו ולעולם כולו, לכל העמים בלי הבדל.
כל מי שיש לו עינים לראות ולב להבין יראה, כי רעיון גדול ועדין צפון בציונות, שסוף סוף תביא ברכה לא רק לעם ישראל שסבל וסובל מגליותיו ומפזוריו, אלא גם לאנושות כולה. ילמדו נא כל העמים לשאוף לחיי צדק, לחיי עבודה כשרה, לחדול מרצח ומשוד, להפסיק את שפיכות הדמים שאינה פוסקת ומטמאה את העולם כולו. “ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”…
התאחדו, יהודים, התאחדות לבבית והייתם למופת לשאר העמים. בהתאחדות תלויה גאולתנו וגאולת האנושיות כולה. ובמקום להראות את גבורתם בפירודים, יראו את גבורתם להתאחדות ולשלום.
שנה טובה לכל ישראל ולכל בני האדם, שבצלם אלהים נבראו.
לראש השנה
בימים האחרונים השקעתי עצמי בגלי השירה אשר שטפו עלינו: גלים זכים, עדינים, אבל הוי! כמה עצובים!
אמנם חיינו לא היו מחול, יש ויש על מה להתעצב. בכמה פגעים נפגע עמנו במקומות גלותו, וגם פה עדיין לא באנו אל המנוחה.
ואף על פי כן חובה עלינו למצוא את זיקי השמחה, שגם הם ניתזים ומאירים באופל חיינו. יש ויש גם על מה לשמוח!
יצור קטן הוא האדם, יצור חלש וכל הויתו פסיעה אחת הגושרת מן האין־סוף של העבר עד האין־סוף של העתיד. כמות בטלה ומבוטלת.
ובכל זאת ביצור הקטן גלום האין סוף עם כל העולמות הגדלים, ובשכלו הוא מקיף את כולם מעמקי תהום עד שמי השמים. לכל תכלית, ולמה שאין לו תכלית הוא חודר, מודד וסופר ומונה כאילו הוא מושל בכל.
חי נפשי! כדאי לבוא לעולם ולחזות בגדולת היצירה הנפלאה, ומי שאלהים, החפץ בחיים, בלבו, שמחתו בודאי כפולה ומכופלת.
והעבודה המוטלת עלינו הבאים לבנות את שממות ארצנו בעבודה כשרה ויוצרת, בודאי שהשמחה נחוצה לנו וגם יש במה לשמוח. סוף סוף זכינו, כי אחרי אלפים שנה נדודים יש לנו משהו, יצרנו מחדש יצירה נפלאה של ערים, מושבות, גנים, פרדסים, בתי ספר במקום שלפני חמישים שנה עוד היה מדבר שמם, שבו נשמעה רק יללת תנים…
ובכן משוררות שלנו, על מה אתן כל כך עצובות
שנה טובה לכם, משוררים ומשוררות שלנו!
שמחים אנו כי יש לנו ב"ה גם משוררים ומשוררות נחמדים, ואני מקוה, כי עוד ישירו לנו:
נחמו נחמו עמי: יאמר אלהיכם.
“דבר” אלול תרצ"ב
זמן שמחתנו
נוהגים אנו בחג־הסוכות זמן שמחתנו, לקרוא מגלת קהלת. איך מתמזגים שני ההפכים הללו? מצד אחד הסך־הכל: “ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח”, ומהצד השני – מצות עשה “ושמחת בחגך”, ובפרט בחג הסוכות, זמן שמחתנו, ויותר מאשר בכל ימי הסוכות ביום שמחת תורה.
זהו הדבר: בזה שאנו נותנים לעצמנו דין וחשבון על אפסותה של הגשמיות החשוכה, שאינה באה לשם קיום החיים הרוחניים, הננו באים לשמוח ביותר ביופי הרוחני, שנטע הקב“ה בעולם בכלל ובישראל בפרט. מי שחדור ברעיון הנצחי של הטוב האמתי, של התרבות הגבוה, שאותה ירשנו מסיני, אי־אפשר לו שלא ישמח בעולמו, ובפרט בחגים הקדושים, כי גם בתוך הגשמיות העכורה הוא רואה, שהיא כלי מחזיק ברכה, נותנת אומץ ועוז לעבודת הקודש, שנעשית על ידי רמ”ח איברים שבאדם.
הבל הבלים הכל הבל – בזמן שהחיים דלים וריקים מכל רעיון נאצל, והכל אהוב וחביב ונחמד, כשהוא פונה כלפי החיים הרוחניים הממלאים את העולם.
וגם אנחנו יושבי ארץ־ישראל, למרות הנסיון הקשה שעבר עלינו – הלואי שיהיה האחרון – ועינינו ראו גבורים קדושים מוטלים חללים בידי רוצחים פראים – אל יפול לבנו! להפך, הקרבנות הללו יהיו לנו ערובה נאמנה, כי עמנו בכל פזוריו יוסיף אומץ לבנות את נשַמות ארצנו, וחדורי הרעיון הגדול של בנין ארץ־ישראל בעבודה כשרה ויוצרת נוכל להתחזק, לשמוח בשמחת תורה ולצאת גם במחול.
ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן מברצלב, שפך פעם במכתבו את מרי שיחו על גורלו, גורל תלמיד חכם עני, משופע ביסורים. ובסוף הוא גומר: ואף על פי כן “הוֹפּ!”
וגם אנו נסיים: ואף על פי כן “הוֹפּ!”
לשמחת תורה
הרבי שיחיה צוה לשמוח,
עצבות להסיר, דאגה להסיח;
בטפת “משקה” גרון נדיח.
על מה ולמה
האנחה שמה?
עתיד מזהיר צרות משכיח!
– – –
הוי, כפופי גב הבו ידים!
"הורה נרקוד, במחולות מחנים
תתרוממנה הרגלים!
על מה ולמה
הבכיָנות שמה?
יש אל בשמים!
ואנחנו ממשיכים את השלשלת של ההיסטוריה שלנו, כל דור מוסיף חוליה, וכל חוליה מבריקה בזוהר מיוחד, בכל חוליה קבועות אבנים טובות של רעיונות נשגבים של בעלי נשמה אצילית. וגם החוליה שמוסיף דורנו זה אינה נופלת בערכה משאר החוליות, וגם לה זוהר מיוחד. נתלהבה החבה לציון, השאיפה לעבודה כשרה, לעבודה של יצירה וביחוד עבודת האדמה, ואיזו אדמה? אדמת אבות, אדמת קודש, אדמת חוזים, כרובי יה! וחלוצי ישראל עולים ושירת גאולה בפיהם ובלבבם. והם עובדים באהבה ובמסירות נפש.
מי יוכל להעלים עין מהמחזה? ומי יעמוד מנגד ולא ימהר להושיט יד עזרה? ואם באה שעת משבר, ליאוש אין מקום. אם היה הכל הולך כשורה, אם חבת ציון היתה משתלמת בטבין ותקילין, אז בודאי שהיה ערכה יורד ונופל. חובבי ציון המקבלים פרסים שמנים בעד זה שנלוו למחנה הציונים אין ערכם חשוב הרבה. להיפך, הסבל, היסורים – הם ממרקים את האידיאה ומרוממים את ערכה. אין אהבה אמיתית בלי יסורים. האם אוהבת את ילדה, ששפכה עליו את דמה.
וכשאני רואה שלפעמים השטן מרקד בין חלוצינו ומתחילה סדרה של פוליטיקניות, קנאות ונצחנות, אז אני מרגיש כי עב קל מקדיר את שמי. בין החלוצים – מפלגתיות! איזה אבסורד! איש מוצא ברעהו איזה קיסם ומנפחהו עד שיהיה לקורה, ומנגחים זה את זה וחושבים כי בזה ימהרו להשיג המטרה…
שמי ארץ־ישראל הבהירים יבהרו גם מחשבותינו, ואויר ארץ־ישראל יסיר את הזוהמה שדבקה בנו בגלותנו. ובשמחה ובגבורה נצעד קדימה לקראת מטרתנו הנשגבת.
החוליה שמוסיפים בני הדור הזה לשלשלת ההיסטוריה של עמנו לא תבייש את החוליות שקדמו לה.
לחיים חלוצים צעירים!
האמונה והגאולה
אחרי שמתפללים ביום הכפורים חמש תפלות וקוראים את כל הפיוטים מן “יעלה תחנונינו” עד “אזכרה ואהמיה”, הננו חוזרים ומסיימים בשני דברים “ה' הוא האלהים” (אמונת היהדות) ו“לשנה הבאה בירושלים” (אמונת הגאולה).
מכאן ששני הדברים קשורים יחד: אמונת היהדות מביאה לידי אמונת הגאולה, ואמונת הגאולה מביאה לידי אמונת היהדות.
בלי האמונה בה' אלהי העולם שהוא אלהי ישראל, אי אפשר לחשוב על דבר הגאולה. נניח שהממשלה האנגלית וגם הערבים יחפצו בתום לבם לתת לישראל מקלט בטוח בארצו ההיסטורית (גם הדבר הזה תלוי באמונה), אבל איך אפשר בכלל לעם ישראל להשתחרר, אם כל אחד נכנע לטבעו, ליצר הרע שבו, לתכונה האיגואיסטית שממציאה פילוגים ופירודים, קטטות ומלחמות? רק האמונה שיש אל אחד שהוא בחר בעם ישראל ובארץ ישראל, אל אחד שעזר לנו להתקיים המשך אלפי שנות גלותנו ושהשכין בלבנו מידת הצדק והרחמים, מידת האהבה והאחוה – האמונה הזאת היא תתן בנו כוח להגביר בנו האמונה בגאולה אמתית, להטות לבבנו להחיות את ארץ ישראל על ידי עבודה כשרה ויוצרת ויטע בקרבנו אהבה ואחוה.
אז באמת נהיה יהודים בני חורין.
ואילת השחר של הגאולה שלנו בארץ ישראל מביאה אותנו לידי אמונה באלהי ישראל. אתה עובר בישובים היהודיים ורואה את אחינו, בני הגולים והנרדפים, שלא ידעו מה זו ארץ ומה זו עבודה, הנם מתקבצים יחד ומייסדים מושבות ועובדים בהתלהבות, במסירות נפש את ארצנו הקדושה, באהבה ובאחווה; וכי אפשר לבאר זה באופן אחר אם לא אמונה באלהי ישראל המחיה מתים?
אפשר אמנם למצוא פלאים כאלה גם בתוך הכרך העברי הגדול תל־אביב, אך שם גדול השאון ועוד מרובה הערב־רב, המחשיך את זוהר הגאולה שלנו. לא כן בתוך הישובים החקלאיים, שם עצם העבודה מצעידה את העובד לאמונה טהורה, האמונה באלהי ישראל, שהעלנו מטיט היון והאיר לנו את קווי הגאולה הראשונים.
אמנם יש בין הצעירים העובדים, שמסיבות שונות קבלו עליהם את אמונת האתיאזם (גם זו היא אמונה, מפני שהשכל אינו יכול להשיג אותו…) אבל אני בטוח כי בשבתם על הארץ, שבה התהלכו נביאים מלפנים, ישובו מטעותם.
הנה למשל הנביא ירמיהו, זה הנביא, שקבל כל כך הרבה יסורים בחייו, והיה תמיד נרדף ומעונה וקובלונותיו ממש בוקעים שמים והוא למרות הכל אמר מה שיש בלבבו ולא כחד. מרוב צרותיו רצה לפעמים לכבוש את נבואתו, אבל דבר ה' היה כאש עצור בעצמותיו והיה מוכרח להנבא. ואיך אפשר שיעלה על הדעת שירמיהו בדה מלבו דברים לא נכונים? ואם הוא אמר: “ויהי דבר ה' אלי לאמור” אי אפשר לי שלא להאמין, כי באמת ה' דבר אליו. איך? איני יודע. אנחנו כל כך רחוקים מהדרישה של הנבואה, עד שמחשבתנו אינה תופסת כלל איך ה‘, העצם הנשגב, מדבר אל הנביא, אבל איני יכול שלא להאמין בדברי הנביא, שאמר בפירוש שה’ דבר אליו. זו היא בשבילי ראיה חותכת שיש אלהים בישראל.
והפלא היותר גדול הוא שהנביא הזה שראה את חורבן ירושלים לא פסק מהאמין, כי סוף סוך ישובו בנים לגבולם ומתוך אמונתו הכבירה קרא: עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משחקים: עוד תטעי כרמים בהרי שומרון… (ירמיהו ל:א ד' ה').
מה זאת? הנצח האלהי קשור עם נצח ישראל. אמונת הגאולה מכריחה להביא לידי האמונה באלהות, אלהי ישראל. “גואלנו ה' צבאות קדוש ישראל”.
אמנם “אין מחשבה תפיסא ביה כלל”; אמרו כבר חכמינו הקדמונים," אבל רעותא דלבא תפיסא ביה"; וחכמינו דרשו: ועשו לי מקדש ושכנתי “בתוכם” – "בתוכו לא נאמר אלא “בתוכם”, בלב עם ישראל. יחפש כל יהודי בתוך עומק לבו וימצא שם את הניצוץ האלהי השוכן שם.
ועינינו הרואות כי האמונה באלהי־ישראל נשמרת בתוך העם בכלל ובתוך בחירי העם בפרט. מאמינים הם בני מאמינים. וכל התיאוריות המשבשות את הדעת לא יזיזום מאמונתם והיא תצעידם אל הגאולה האמיתית.
כמדומני שזה מספיק בשביל מבקשי אמת.
וכשצעיר אומר: אינני דתי! אני עונה: איני מאמין לדברך. אי אפשר שיהודי לא יאמין, ומכל שכן יהודי עובד, לא נתת עדיין חשבון לנפשך, תעבוד בארץ ישראל עוד איזה שנים ואז אני בטוח, כי תאמר אחרת. הכפירה אצל הצעירים היא רק שגרה דלישנא, יבוא זמן ויתעמקו קצת בדבר והאמת תגלה במלוא אורה. ובעקב האמונה תבוא גם הגאולה, הגאולה האמיתית, השלמה.
“דבר” ל' תשרי, תרצ"ח
זכרונות
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
זכרונות
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
לְאָחִי לְיִצְחָק
תַּחַת כַּנְפֵי הוֹרִים רַחֲמָנִים יַחַד גֻדַּלְנוּ
וּבְאַהֲבַת אַחִים נַפְשׁוֹתֵינוּ לָעַד נִצְמָדוּ,
וְגַם אַחֲרֵי הָיְתָה בָנוּ יַד הַגוֹרָל לְהַרְחִיקֵנוּ,
אֲנִי בְּגִלְגוּלֵי מְחִלּוֹת עַד אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הִגַּעְתִּי,
וְאַתָּה עָבַרְתָּ אוּקְינוּס וּבַאֲמֵרִיקָה שַׂמְתָּ קִנֶּךָ –
אַהֲבָתֵנוּ לֹא תָמוּשׁ מִלִּבֵּנוּ, שְׁמוּרָה הִיא אִתָּנוּ נֶצַח.
הַמְחַבֵּר
הדוד ר׳ יצחק
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בשנת תקצ״ה, שנת הבהלה1, השתדך אבי הסבא שלי (מצד אמי) ר׳ אלכסנדר זיסקינד ברבי מאיר ברוק מלאדי עם תקיף העיריה ר׳ משה מרקוביץ, המכונה משה׳קה חימינואר (על שמו נקרא גם בית הכנסת בלאדי, חימינואר) לאבי אבי זקני היתה בת, בת אחת עשרה, רבקה שמה, ולרבי משה מרקוביץ היה בן ושמו לייב, בן שלש עשרה. העמידו את הילדים במצות אבותיהם תחת החופה, ויהיה לבעל ואשה כביכול.
עברו שנים אחדות, הזוג גדל וסוף סוף היו מרוצים זה מזה, אך פתאום קפץ עליהם רוגז של התקיף ר׳ משה, מפני איזה סכסוך (בודאי לרגלי איזה ענין של כבוד בבית הכנסת) שפרץ בינו ובין מחותנו, ובלי חשוב הרבה צוה על בנו לגרש את אשתו, קראו להמ״ץ ר׳ ליפא (הוא נזכר בקונטרס אחרון בשלחן ערוך של האדמו״ר מלאדי) והוא סדר להם גט כדת משה וישראל, אבי אבי זקני נתגרש מר׳ משה מרקוביץ ועמהם גם הזוג הצעיר.
כעבור איזה שנים בקש האברך להחזיר את גרושתו, אך הצעירה לא חפצה בו עוד, אולי מפני אפיה החזק ולא רצתה בו עוד על שהעליב אותה (אמנם לא לרצונו), אבל הוא לא נשא אשה אחרת עד שהיא נשאה לאיש אחר.
היא נשאה לאיש תורני וחכם, ר׳ יצחק רוזנפלד בן ר׳ שמואל רוזנפלד, מחבר ספר ״משפחת סופרים״. המחבר הזה היה מופלא במינו, יהודי תמים ירא את ה׳ ושומר מצוה, מופלג גדול בתורה; והנה הוא הרגיש שישנן סתירות בין נוסח המסורה ובין נוסח התלמוד בכמה וכמה פסוקים בתנ״ך, ובא לידי החלטה שהמסורה היא מעשה ידי קראים, ואין לסמוך עליה. אכן על זה כבר דרשו חכמי ישראל, ואין זה מעניננו עכשיו.
בנו רבי יצחק היה, כמו שאמרתי, תורני וחכם ועסק במסחר בעיר מולדתו ויטבסק.
ובעיר הזאת נתישב גם ליב מרקוביץ בנשאו לו משם אשה, וגם הוא עסק שם במסחר.
הדוד רבי יצחק, כמו שהיה חריף בתורה היה גם חריף במסחר והמציא תמיד קומבינציות שונות ומשונות. ובימים ההם יסדה הממשלה בקיוב בנק מסחרי להרים את מצב המסחר ברוסיה והיו נותנים לשני סוחרים ערבים זה בזה על שטר חוב שלשים אלף רובל. דודי רבי יצחק נפל על המציאה: מצא איזה עני מחזר על הפתחים, שלם בעדו גילדיה (מס לכל הנכנס למפלגת הסוחרים) והלז נעשה כביכול סוחר וחתם על שטר ערבות יחד עם דודי שקבל שלשים אלף רובל, שלם לעני שכר טרחתו בעין יפה, והוא בעצמו החל לעשות עסקים גדולים עד… שהפסיד את כל הכסף וברח לחוץ־לארץ, ואשתו, דודתי רבקה נשארה בויטבסק עם שני ילדים ושתי ילדות.
דודי ר׳ יצחק שהה בחוץ־לארץ רק שמונה עשרה שנה עד שלרגלי איזו שמחה שהיתה בחצר המלכות, ניתנה חנינה לכל אלה שחטאו בנזקי ממון. בימים הראשונים אחרי בריחתו של דודי ר׳ יצחק לחוץ־לארץ התפרנסה דודתי איזה זמן מהשיירים שנשארו קצת כסף במזומן, תכשיטים וכו׳ כנהוג, אך הגיע היום וממש הגיעו מים עד נפש, והדבר הזה נודע לר׳ לייב מרקוביץ בעלה מלפנים. הוא היה סוחר הגון, עשיר, בעל חנות גדולה של ברזל, לא נדיב ביותר, סתם יהודי, אבל כשנודע לו מצב אשתו הגרושה נכרמו רחמיו, והיה שולח לה מדי שבוע בשבוע, בכל יום חמישי, ביד הנאמן שלו עשרה רובל למחיתה, ואת זה עשה במשך שמונה עשרה שנה. הוא לא ראה את פניה והיא לא ראתה את פניו, אלא הכל נעשה על ידי נאמן ביתו עד ששב דודי מחוץ־לארץ.
במשך הזמן הזה הספיקה דודתי לגדל את ילדה: הבן הבכור שלה חיים מאיר, והבת הבכירה בנו להם כבר בתים לבד, והנה הדוד ר׳ יצחק שב מגלותו הארוכה, אך לתמהונו לא קבלה הדודה רבקה את פניו בשמחה. היא אמרה אליו דברים פשוטים וברורים: אתה באת כעבור שמונה עשרה שנה; ימי הפריחה שלנו פרחו ואינם. אנכי אשה זקנה, עלה נובל, ואיני מבקשת לשוב אל הימים הראשונים, אתה אב לבני. תוכל להשתעשע עמהם והם יכולים להשתעשע בך. אנכי לא אפריע בעדכם. אבל דע לך כי אנכי לא אשתך ואתה לא בעלי.
והיא נפרדה ממנו לא באופן פורמלי: גט לא קיבלה ממנו ״לידי זילותא דבי דינא״ לא הגיעו, אבל פרידתם היתה גמורה ומוחלטת.
אנכי עוד הכרתי את דודי רבי יצחק. הוא היה אחר כך לקבלן בבנייני הרכבת סמוך לחרקוב, ולו אני חייב תודה שעזר לי להעתיק את מגורי מבילוגראד לפולטבה.
גם הוא גם הדודה כבר אינם בחיים.
-
בימים ההם חששו לגזרה שכל הילדים שאינם נשואים יקחו לעבודת הצבא וגם את הילדות יקחו לעבוד בתעשיות ובכן מהרו להשיא את הילדים ואת הילדות וזוהי הגזרה שנקראה בשם ״בהלה״ ושהמיטה אסונות רבים על היהודים. ↩
הדוד בֶּרֶה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
היה לי דוֹד חוֹלה־רוּח, מעיר כּבן עשׂרים ושלוֹש. דרכּוֹ היה לפעמים לעזוֹב את בְית הוֹריו וללכת פּעם לעיר קרוֹבה זוֹ וּפעם לעיר אחרת, כּמוּבן, בּלי להוֹדיע להוֹרים וּבלי דעת לשם איזוֹ מטרה. ועל הוֹריו היה להוֹדיע בּמכתבים לידידים ולמכּרים שבּעיירוֹת הסמוּכוּת, שיחזירוּ את התוֹעה לבית אבוֹתיו. וכאשר נלאוּ מהדרישוֹת והחקירוֹת החליטוּ לרתק אוֹתוֹ אל הקיר בּשלשלת־ברזל.
אחרי שריתקוּ אוֹתוֹ, למרוֹת התנגדוּתוֹ הנמרצה, ישב עיף ונדכּה על מיטתוֹ. אנכי ילד בּן שלוֹש, ניגשתי אל דוֹדי האוּמלל, שׂמתי את ידי הקטנוֹת על בּרכּיו והבּטתי בּמבּט ילדוּתי מלא חיבּה אל תוֹך עיניו. הוּא הרים אוֹתי, הוֹשיבני על בּרכּיו ויחבּקני והתחיל לשיר בּקוֹלוֹ הנעים את הנגינה שהיה רגיל בּה:
אַי, אַי,
אַי, אַי;
אַי, אַי, אַי, אַי!..
הנגינה היתה הפּעם עצוּבה יותר מהרגיל, וארא והנה הדוֹד בּוֹכה… אז קראתי בּקוֹל בּוֹכים: “אל תבכּה, דוֹדי בּרה (דוֹב־בֶּר)! אל תבכּה”. וּבעצמי התחלתי לבכּוֹת בּקוֹל רם.
כאשר שמעה אמי ז"ל את קוֹל בּכיי מחדר הדוֹד המשוּגע, חשבה כּי הוּא חוֹנק אוֹתי וּכרגע קפצה אל תוֹך החדר וּבכוֹח הוֹציאה אוֹתי מידי הדוֹד. ואנכי הוֹספתי עוֹד איזה זמן לבכּוֹת.
– מה עשׂה לך, המשוּגע? – שאלה אוֹתי אמא הנבהלה.
אבל לא ידעתי בּעצמי מה לענוֹת.
זוֹ היתה הפּעם הראשונֹה שנתעוֹררה בּי השתתפוּת בּצערוֹ של איש אחר.
יהי הרגע הזה בּרוּך לעוֹלם ועד!
בנימין חיים השתדלן
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בנימין חיים השתדלן (שם משפחתו פראנקין) היה מנוי מטעם הממשלה למאסף המסים. הוא היה יהודי חסיד, איש לא רע מטבעו, ביחוד היה חס על בני־תורה, ובימי גזרת החוטפים לא טמא את עצמו בלכידת חסרי־תעודות כדי למסרם לצבא (הממונה על גבית המסים הוא שהיה ערב גם בעד מסירת נפשות לצבא). אבל כל אלה שהיו צריכים לפספורט היו אנוסים להמתין לפעמים חדשים שלמים ולהוציא את פרוטתם האחרונה עד שהשיגו מידו פספורט. לפעמים על שם אחר מפני שעל שמו כבר ניתן פספורט לאיש אחר. בכלל לא היה בנימים־חיים מדייק בשמות. לא השם הוא העיקר אלא – הפספורט. ומי שהיה לו צורך בפספורט היה מקבל אותו מאת בנימין־חיים. על שם זה או על שם אחר – למאי נפקא מינה? בהורקי, עיר המחוז, היה לו חבר זלמן הסופר, שישב וחלק את השוחד לפקידים והמציא את הפספורטים לבנימין־חיים. ובמכתביהם שכתבו איש לאחיו בעניני פספורטים ערבבו גם דברי תורה ומאמרים מס' הזהר.
בימַי כבר בטלו גזרותיו של ניקולאי הראשן ועבודת־הצבא הוקלה הרבה ונתקצר זמנה מעשרים וחמש שנה – לעשר שנים ובכל זאת עוד גדול היה פחדה של עבודת הצבא. ואל מי היה אפשר לפנות לעזרה? – לר' בנימין־חיים השתדלן. כשבאו מים עד נפש, וביחוד סכנה היתה צפויה לבן־תורה, היה נותן לו פספורט כדי שיוכל לברוח.
ואמרו עליו שמפני שהגן על בני התורה, זכה שכל בניו היו בני־תורה, ואחד מהם היה רב בישראל. הוא נמסר סוף־סוף לדין ואחרי מותו יצא משפוט לגלות לסיביריה…
לאדי
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
העיירה לאדי, שבּה נוֹלדתי וּביליתי כּל ימי נעוּרי, עוֹמדת על הספָר בּין פּלך מוֹהילוֹב וּבין פּלך סמוֹלנסק. היא עצמה שייכת, כּמוּבן, אל תחוּם־המוֹשב, אך מעֱבר לגשר קִדמה, שעל נהר “מיריאָה”, מַתחילה “ארץ העמים”, “חוּץ לתחום”.
לפני חמישים שנה היתה עיירתי עלוּבה מאד. מלבד שלא היה בּתוֹכה כּל עץ וכל שׂיח (רק בּקצוֹת העיירה היוּ גנים אחדים של ירקוֹת), עוֹד היתה שקוּעה בּרפש תמיד, מלבד בּימוֹת הקיץ החמים וּבימוֹת החוֹרף הקרים. היא יוֹשבת בּעמק והאדמה רכּה, והבּוץ היה מגיע ממש עד הבּרכּים. ולא פּעם קרה, כּי לנוּ, הילדים, אבדוּ מגפינוּ בּתוֹך הבּוֹץ. בּיחוּד היתה בּיצה גדוֹלה ברחוב הנקרא “מרעה” שלא נתיבּשה לעוֹלם, והיתה מעוֹן־תמיד לצפרדעים וּלכל מיני רמשׂים.
ועלוּבה היתה עיירתי גם בּבנינה. לא היוּ בּה בּלתי אם בּתי־עץ, רבּים מהם ישנים נוֹשנים, ואחדים שפּינוֹתיהם נרקבוּ (משם היוּ לוֹקחים אבק, רקב־עץ, לזרוֹת על המילה) וּבטנם כּמוֹ צבתה והוּבלטה החוּצה. הגגוֹת היו משוּפּעים מאד, עשׂוּיים תבן אוֹ קרשים דקים, שחוֹרים משחוֹר ולפעמים מכוּסים בּחלוּדה ירוּקה. זה כּמה לא היתה, בּרוך השם, שריפה בּעיר, והבּתים זכוּ לאריכוּת ימים ונתישנוּ ונרקבוּ על מקוֹמם בּאין מכלים דבר.
פּרנסת העיירה היתה על האיכּרים של הכּפרים הסמוּכים. מאנשי העיירה יש שהיוּ נוֹסעים אל הכּפרים וקוֹנים מהם את יבוּל אדמתם ויש שהתפּרנסוּ מהאיכּרים הבּאים אל העיירה. היוּ בּעיירה סיטוֹנים אחדים, שהאיכּרים היוּ מביאים להם את תבוּאוֹתיהם, והם היוּ האמידים, והשאר היוּ מסתפּקים בּקניוֹת קטנוֹת: אגוּדת שׂער־חזיר, כּמהין וּפטריות יבשים, עוֹרוֹת עגלים וּכבשׂים וכדוֹמה סחוֹרוֹת פּעוּטוֹת.
מלבד זאת היוּ רוֹב אנשי העיר חנוָנים. מסביב לכּנסיה הרוּסית שעוֹמדת בּאמצע השוּק היוּ חנוּיוָת של ה“פּאן” לוּבּוֹמירסקי, שהעיירה בּנוּיה על אדמתוֹ, וּמעֵבר הרחוֹב דרוֹמית שוּרה של חנוּיוֹת למשפּחת פיינבּרג, וזוּלתן חנוּיות בּוֹדדוֹת פּה ושם, חנוּיוָת דלוֹת וריקוֹת.
היוּ הרבּה בּעלי־מלאכה, אבל בּהם לא נמצא אף אחד שידע את מלאכתוֹ כּראוּי. ואמנם למלאכה יפה כּמעט שלא היה דוֹרש. הכּל הסתפּקוּ בּיציאה “ידי חוֹבת” דירה, “ידי חוֹבת” אכילה, “ידי חוֹבת” מלבּוּש. אבל לא עלה חלילה על הלב לדקדק בּדברים כּאלה.
הידוּר העיירה היה בּית־כּנסת הגדוֹל שנקרא “שטיבּל”. שם היתה בּימה מצוּירה אריוֹת וּנמרים וּשאר מיני חיוֹת. וּלצד מערב עמדוּ לאוֹרך כּל הקיר ארוֹנוֹת גבוֹהים עד התקרה מלאי ספרים מכּל המינים. זכוּרני שהיה שם ספר אחד שנדפּס בּלאדי, אבל איני זוֹכר עוֹד את שמוֹ. עליו היוּ מראים גם אז כּעל יקר־המציאוּת.
במחיצת חסידים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
את ר׳ מנחם מנדל שניאורסון האדמו״ר מליבאויץ לא זכיתי לראות. הוא נסתלק בשנת תרכ״ו, אבל עיר מולדתי – לאַדי – קרובה מאוד ללובאויץ, כשלושים ק״מ, וכל הנעשה בליבאויץ היה ידוע ליושבי עיירתי.
לר׳ מנחם מנדל היו חסידים רבים שנהרו אליו לשמוע תורה ולקבל עצה וברכה – מפלכי מוהילוב, ויטבסק, קובנה, צ׳רניגוב. אליו באו לא רק בשביל ענינים רוחניים, אלא בשביל כל עניני הקהלות, המשפחה או לשמוע שיקול דעתו בעניני מסחר. להמונים שהתפרנסו בצער וסבלו מעול הגלות היתה עצת הצדיק וברכתו לעוגן של הצלה, בהאמינם באמונה שלמה במה שנאמר במדרש שוחר טוב א׳: כל עצה שהיא לשם שמים סופה להתקיים ומצלחת. הוא היה מיישר את ההדורים בעניני רבנות, שו״בים, שידוכים ונכנס בעובי הקורה להיתר עגונות.
ופלא הדבר. למרות שהיה מרבה תמיד בתפילה ומקבל פני האורחים הרבים ומדבר עם כל אחד ואחד ב״יחידות״, מצא זמן גם לעסוק בתורה הנגלית והרזית ולחבר כל כך הרבה חיבורים בנגלה ובנסתר. הרבנים היו פונים אליו בשאלות והוא היה מברר אותן ומשיב להם תשובות כמה שמצינו בספרו שאלות ותשובות ״צמח צדק״, ועוד כתב באורים רבים למשנה ודרושי חסידים רבים מאוד (יצאו מהם רק חלק קטן על ספר בראשית שהוציא לאור ר׳ חיים אליעזר ביחובסקי ז״ל בשנת תרע״ג) וספר ״דרך פקודיך״ (טעמי מצוות על פי דרך הקבלה) וספר מיוחד בחקירה, כלומר בפילוסופיה של ימי הבינים.
שמעתי אומרים כי גם הספר ״לקוטי תורה״ של אדמו״ר הזקן ר׳ שניאור זלמן נערך על ידו. ויש אמנם הוכחות מתוך סדור הספר הזה שאחרי כל סעיף באה תמציתו בשם ״קצור״, וגם הציונים הרבים, כי כך היה דרכו של הרמ״מ לציין עיין שם ועיין שם, כדרך הגר״א בנגלה.
אנכי ראיתי שמונה כרכים עבים כתב יד מהרמ״מ. כתב ידו, כמו שכלו, היה ברור ויפה, נחמד לעין. אלה היו החלק שנפל בירושה להרש״ז וכאלה הלא היו ירושה גם לשאר הבנים. הוא ידע היטב את הפילוסופיה של ימי הבינים ונדפס מאמר ארוך שלו בחקירה.
הוא, כמו זקנו הרש״ז, נתן לבו לטובת ישוב א״י, והיה מפקח על גבית הכספים ע״י שדר״ים מיוחדים.
כידוע נמנה שלא בטובתו מהממשלה בקומיסיה לעניני החינוך בפטרבורג בשנת תר״ב1. והוא היה העומד בכל תוקף שלא לבטל את התינוקות מתלמוד תורה, ולא נטה מדעתו כחוט השערה. את הפוליטיקה לא ידע ולא רצה לדעת.
עד יומו האחרון לא מש מאהלה של תורה. באחרית ימיו כאשר גברה חולשתו שכר לו איש לקרוא לפניו משניות. ובכל שבת היה דורש לפני הקהל כדרכו תמיד, אף כי קולו כבר נחבא. ובשכבו על מטתו היה מקבל את פני האורחים ומקשיב לדבריהם בתשומת לב, כמו בהיותו בריא.
השמועה ע״ד פטירת הרמ״מ הגיעה ללאדי בערב פסח, בשעה שכל העם היה בבית הכנסת. אז תיכף אחר התפלה קרעו כולם את בגדיהם, חלצו את נעליהם וישבו כשעה דומם על הקרקע. הספדים לא היו, כי אין החסידים נוהגים להספיד ואפילו את גדולי גדוליהם. כששאלו חסיד אחד למה אין החסידים נוהגים להספיד? ענה: מפני שעל פי דין המת אסור בהנאה – והמספיד נהנה. ובאמת זוהי מפני שנאתם לכל מיני דקורציות ואפילו כשהן נעשות לשמה.
בדברנו על דבר הרמ״מ עלינו להזכיר את תלמידו הגדול ר׳ הלל פאריצ׳ער, הוא היה נוסע בערי רוסיה הקטנה (באוקריינה) ומפיץ שם את תורת רבו. הוא היה חסיד מופלג.
ממנו נשאר לדפוס ביאור לקונטרס ההתפעלות של האדמו״ר ר׳ דובער.
תלמיד חבר היה לרמ״מ ר׳ יצחק אייזיק עפשטיין הרב דק״ק הומיל, דרשן גדול בחסידות, מחבר ספר ״חנה אריאל״, דרושים על התורה ומאמר ״ארבע כוסות״ שנדפסו בהוצאת ה׳ ביחובסקי הנ״ל2.
כשנפטר רמ״מ ז״ל נתפרדו בניו ויצאו מלובאויץ לערים אחרות להיות שם רביים. ר׳ לייב לקאפוסט, ר׳ ישראל נח לניזשין, ר׳ שניאור זלמן ללאדי ורק ר׳ שמואל הבן הצעיר נשאר לכהן בליבאויץ3.
כאשר נודע לבני לאדי כי ר׳ שניאור זלמן נוסע ובא לשכון כבוד בעירם, מהרו כל אנשי העיר לקראתו (זה היה בירח אב שנת תרכ״ח) ובתוכם גם אני הילד בן ארבע־עשרה והגענו עד הכפר אשר על ידו עובר הנהר דניפֶּר.
מי שלא ראה שמחתנו אז לא ראה שמחה מימיו! נדמה לי כי גם השמש האירה אז באור אחר לגמרי ממה שהיא נוהגת להאיר בכל יום. השבלים המלאות עמדו בלי נוע ביראת הכבוד בתקוה לפגוש את האדם המורם מעם, גם גלי הדניפר שקטו ורק זעזוע קל נראה על פני הנהר, כחרדת קודש. ואנו כולנו עינינו נשואות אל הדרך.
והנה קרבה המרכבה ומתוך העם התפרץ קול תרועת שמחה וקריאת שלום עליכם! וכולנו פצחנו בשירה ורצנו מי לפני המרכבה ומי אחריה. אמנם המרכבה לא מהרה ללכת, ואפשר היה ללוות אותה בלי עמל. וכשהגיעה המרכבה העירה, פיתחו החסידים את הסוסים ומשכו אותה בעצמם עד בואם אל האכסניה.
אמנם ברכה רבה הביא הרש״ז לעירתנו לא רק במובן הרוחני, אלא גם במובן הגשמי. האורחים הרבים שהיו באים אליו הכניסו חיים וזרם של פרנסה: העגלונים, בעלי האכסניות והחנונים כאלו קמו לתחיה. ביחוד רבו האורחים בימי אלול ותשרי, אז היתה העיירה הומה מאדם רב.
נזכרתי באחד העגלונים של עיירתנו זלמן בונם עם עגלתו, שעליה סוכה לא הדורה, חמתה מרובה מצלתה, ורתומה לשני נשרים־פגירות. והוא יושב על דוכנו וקורא בספר תהלים… הסוסים מתנהלים לאטם ואדונם לא ידחקם, כי יודע הוא את נפש בהמותיו המתענות בכל אשר מתענה הוא.
בעגלה יושבים צפופים כעשרה אנשים, ביניהם ״גבירים״ לבושים שמלות יקרות ועל חזיהם שרשרות זהב, ועמהם יחד חסידים עניים לבושים בגדים ישנים, מזוהמים. אבל ההבדל של מצבם אינו משפיע להפריד בין אחים, יודעים הם כולם כי חסידים הם, הולכים להקביל את פני הרבי וכולם עליזים ושמחים ולא ניכר דל לפני עשיר.
חוק הוא לעשיר כי לא יסע לבדו ללאדי. כי יקח עמו על חשבונו גם איזה חסידים, אלה שיודעים לחזור על דרשות הרבי. העשיר החסיד יודע את ערכו ואת ערך החסיד ה״בַר־דעת״ בחסידות. והחסיד העני הלא יודע כי ״כולא קמיה כלא חשיבא״ ואינה מחניפים לעשיר, ומתיחסים אליו כמו חסיד לחסיד.
– רב לך למרר בבכי, מתנגד זקן! – יקרא אחד החסידים אל זלמן בונם העגלון – שתה איתנו כוס יין והיית לראש ולא תהיה לז.. ובדברו ימלא לו את הכוס. הסוסים הרגישו בדבר ועמדו למען יבוא היי״ש ישר אל גרון אדונם ולא ישפך החוצה.
– החסידים אינם אוהבים את העצבות. אמר חסיד אחד. – פעם עבר אחד מאתנו לפני התיבה בראש השנה וקרא ״אדם יסודו מעפר״ בניגון של ריקוד. שאלוהו: השמחה מנין? וענה החסיד: פשוט. אם היה האדם יסודו מזהב וסופו לעפר אז היה צריך לבכות, אבל אחרי שיסודו מעפר וסופו לעפר ובינתים שומעים דברי חסידות ולוגמים מעט משקה – והבכיה איפוא למה? מה הפסדת בן אדם?
– יפה דרשת, אמר זלמן בונם.
– ואם כן תשתה עוד כוס.
– שלמה המלך עליו השלום, – ענה זלמן בונם – אמר בחכמתו: דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והִקאוֹתו.
– טפש! – אמר החסיד – כוס היין היא בבחינת שליח מצוה, שאיננו נזוק לא בהליכתו ולא בחזירתו…
הרש״ז לא היה גבה הקומה, אלא פניו היו יפים ועדינים. כעבור שנה מיום בואו ללאדי באו רבנים והלבישוהו בגדי משי לבנים, סימן לכהונה ברבִּיות. הוא היה תמיד סגור בביתו, יושב על התורה ועל העבודה, ורק בימי הקיץ היה נוסע בין מנחה למעריב אל מחוץ לעיר לשאוף רוח.
בכל חתונה היו מעמידים את החופה על יד בית הרבי, והוא היה יוצא אז מחדרו ומסדר הקדושין. נעים היה לשמוע איך הוא מטעים את הברכות בקולו הערב וניבו היפה.
בכל יום היה מתפלל ביחידות בחדרו הסמוך להיכל שבו היה בית כנסת קבוע, ורק בימי השבתות והמועדים היה מתפלל עם הציבור, וקורא מפטיר. לפני עליתו לתורה לא היו קוראים: יעמוד ר׳… כדרך שקוראים לכולם, אלא הוא היה ניגש בעצמו ומברך. וניגונים קבועים היה לו קודם הדרשה בכל שבת, בתפלת ״ימים הנוראים״ ובהלל של סוכות. בהיכל היה עובר לפני התיבה בראש־השנה וביום־הכיפורים אברך אחד, ישראל מויטבסק, ולפעמים היה החזן עומד באמצע התפלה שותק ומאזין עם כל הקהל לנגינת הרבי ולדבקותו, החודרת אל הלב.
בשבת היה דורש שלש פעמים. אחת אחרי קבלת שבת והיא היתה מעין פתיחה; שנית בבוקר לפני התפלה, זו היתה הדרשה, היסודית, ובשלש סעודות–באור הדברים על פי הקבלה.
בבוקר לפני הדרשה היו החסידים שרים מניגוני החסידים, מאותם הניגונים שיש בהם השתפכות הנפש ויחד עם שמחה פנימית המביאה לידי אכסטז. והנה נפתח חדרו של הרב, והשמש הולך לפני הרבי לפנות את הדרך, השרים נשתתקו. וכל העם, לרבות הרבנים, נשאר עומד, והרבי לבדו נגש וישב על הכס, על יד השולחן באמצע ההיכל. בימים הראשונים לבואו ללאדי היו מעמידים כסא שני לדודי ר׳ יצחק חימינואר, שהיה תלמודי גדול: הוא אמנם היה ״מתנגד״, אבל חלק כבוד לרבי, והיה הולך בכל שבת לשמוע את דרשתו. יפה היה לראות את שני הזקנים הללו יושבים וכל העם נצבים צפופים על ידם. נשיאי התורה הנגלית ותורת הנסתר כרתו ברית שלום ביניהם. וכל הקהל ראה בכבודם. וכך היה הדבר נהוג עד שנפטר דודי ז״ל.
-
עי׳ הפטרה, ספר ראשון, ע׳ 90. ↩
-
מסרו לי מהרב ר׳ יצחק אייזיק הנ״ל משל יפה: העולם אומר פלוני הצליח לנהג את עולמו יפה. משל למה הדבר דומה? לטבח שאוחז בחבל הקשור אל ראש השור, והשור רץ לפניו והטבח אחריו ואינך יודע מי מוליך את מי: הטבח את השור או השור את הטבח? כיון שנכנסים למטבחים ורואים שהשור מונח טבוח והטבח מתהלך לו לעסקיו, אז הדבר מתברר, שהטבח הוליך את השור ולא השור את הטבח. כך לכאורה האדם נוהג את העולם, אבל סוף סוף האדם מונח בקבר והעולם ממשיך לו את חייו, שמע מניה שלא האדם נהג את העולם, אלא העולם נהג את האדם. ↩
-
אני ראיתי את הצואה של הרמ״מ. נשארו ממנו כ״ה אלף רובל – סכום לא גדול לעומת ההכנסות הרבות שהיו לו. תמונת הרמ״מ נשארה בידי רבים. הוא נצטלם שלא ברצונו. בכלל היו מגנים כל מיני קישורים ותמונות. הקישוט היחידי שהיה בחדרו (וכן אצל בנו ר׳ זלמן) היה אוצר ספרים גדול. ↩
ראש־השנה בִלאדי
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
ימי ראש־השנה היו בּלאדי, עיר מוֹלדתי, לא ימים נוֹראים כּלל אלא ימי אוֹרה ושׂמחה יחד עם עבוֹדת ה' וּדביקוּת חסידית. עוֹד לפני החג המוּ חוּצוֹת לאדי מרוֹב האוֹרחים שזרמוּ אליה מקצוי המדינה. רבּנים, חסידים ותיקים, אַברכים בּחוּרים, וכוּלם מלאים שׂמחה שעלה בּידם סוֹף־סוֹף להגיע אל מחוֹז חפצם לעיר מוֹשב הרבּי, לחזוֹת פּניו ולשמוֹע את דרשוֹתיו וגם ליהנוֹת מדבריו בּ“יחידוּת”1.
בּראש־השנה בּזמן התפילה היה הרבּי יוֹצא מחדרוֹ לאוּלם התפילה לבוּש בּגדי משי לבן ויוֹשב לוֹ על כּסאוֹ בּצד מזרח וּפניו כּלפּי הקיר. ניגוּן מיוּחד היה לוֹ לדביקוּת בּימים הנוֹראים. קוֹלוֹ היה ערֵב ונשמע מניגוּנוֹ ערגה ממש עד כּלוֹת הנפש. את ה“מַפטיר”2 היה קוֹרא בּהטעמה מיוּחדת. לא סלסל את הפָּזר3 ואף לא את הדַרגָה תְבִיר, אלא קרא את המלים בּהטעמה יפה וּלבבית שנתנה להרגיש, שהן לא מלוֹת סתם, אלא דברי נבוּאה.
לפני תקיעת שוֹפר – הוּא בּעצמו היה התוֹקע – היה דוֹרש דרשה קצרה להעיר את השוֹמעים לתשוּבה, דבריו נאמרוּ אז בּרגש כּבּיר, שכּנראה חדר אל לב השוֹמעים להרהר בּתשוּבה. וזה היה נראה, כּשנשמע קוֹל אדיר של כּל המתפּללים “למנצח לבני קוֹרח מזמוֹר”. אז עלה בּתרוּעה לא רק אלוֹקים אלא גם ישׂראל נחלתוֹ.
והנה אחר המנחה הלכוּ הרבּי וכל החסידים אל הנהר ל“תשליך”. וּמשם עשׂוּ החסידים שלשלת ארוּכּה, שני קירוֹת חיים מעֵבר מזה וּמזה וּבאמצע רחוֹב פּנוּי לפני הרבּי; החסידים פּצחו רינה ואוֹר של שׂמחה מילא את כּל העיר. וּכשחזרוּ עם הרבּי לאוּלם התפילה דרש הרבּי מענינא דיוֹמא עד תפילת מעריב.
מי שיוֹדע את המצוּקה הנוֹראה שהיתה לישׂראל בּרוּסיה בּימים ההם – חסרוֹן פּרנסה וריבּוּי גזירוֹת שנתרגשוּ ועלוּ חדשוֹת לבּקרים – הוּא יכוֹל להעריך את עוֹגן ההצלה שהוֹשיטה החסידוּת לעלוּבי עוֹלם, כּי השכּיחה מהם את מרוֹרוֹת המציאוּת והרימה אוֹתם לעוֹלמוֹת עליוֹנים ששם אין גלוּת ועלבּוֹנוֹת.
אהבתי לשמוֹע את המוּסף של ראש־השנה מהחזן של עיירתנוּ, ישׂראל שֶבּתיל’ס. זה היה מלמד צנוּם, אבל קוֹל ערֵב היה לוֹ. הוּא לא היה שר, ורק מטעים את המילים, והמילים היוּ חוֹדרוֹת מאליהן אל התוֹך, תוֹך הלב.
הנה הוּא מטעים סדר מלכוּיוֹת והנך מרגיש מלכוּת שמים בּעוֹלם: “מלכוּת בּכֹּל מָשלה” – סדר וּמשמעת: יוֹם ולילה, אביב וּסתיו, קיץ וחוֹרף, המים נוֹזלים ויוֹרדים, האֵדים מתנשׂאים ועוֹלים, בּכּל חוֹק קבוּע, מלכוּת שמים בּארץ. רק בּני־האדם קלקלוּ את הסדר. והנה אנחנוּ בּני־ישׂראל בּגוֹלה, זהוּ לא סדר. אנחנוּ צריכים לשבת בּארצנוּ ולעבוֹד את אדמתנוּ. בּעבוֹדת האדמה הננוּ מכּירים מלכוּת השמים, הכּל שם על פּי החוֹק הקבוּע, מששת ימי בּראשית. אדם חוֹרש, זוֹרע, קוֹצר, מאסף. הכּל עשׂה אלוֹהים יפה בּעתוֹ; וּמפּני חטאינוּ גָלינוּ מארצנוּ ונתרחקנוּ מעל אדמתנוּ, ואנוּ סוֹחרים וּמוֹכרים. נעים ונדים בּארצוֹת זרוֹת, מקלקלים את חוּקי הטבע וּבעצמנוּ מתקלקלים. וישׂראל שבּתיל’ס מתחנן וקוֹרא: ותמלוֹך אתה ה' לבדך על כּל מעשׂיך בּהר ציוֹן משכּן כּבוֹדך וּבירוּשלים עיר קדשך, תשרה נא מלכוּת שמים בּארצנוּ האהוּבה על עם ישׂראל, השב לעבוֹד את אדמת אבוֹתינוּ, וּמלכוּת שמים זוֹ תלך ותתפּשט על האנוֹשוּת כּוּלה, שבּכל העוֹלם, “וידע כּל פּעוּל כּי אתה פעלתוֹ ויבין כּל יצוּר כּי אתה יצרתוֹ ויאמר כּל אשר נשמה בּאפּוֹ: ה' אלוֹהי ישׂראל מלך וּמלכוּתוֹ בּכּל מָשלה”. יחדלוּ בּני־אדם ממלחמוֹת, מהריגוֹת, מגאוה, משפלוּת… ישלַט גם בּיניהם חוֹק קבוּע, סדר וּמשמעת, אהבה ואחוָה…
והנה הוּא קוֹרא “זכרוֹנוֹת”, וגעגוּעים עזים תוֹקפים אוֹתך. לפניך עוֹברים כּל הדוֹרוֹת וחליפוֹת המאוֹרעוֹת שבּהיסטוֹריה הקדוּמה שלנוּ: “זכרתי לך חסד נעוּריך, אהבת כּלוּלוֹתיך, לכתך אחרי בּמדבּר בּארץ לא זרוּעה קוֹדש ישׂראל לה' ראשית תבוּאתה”. ה' כּביכול מאָרשׂ לוֹ את כּנסת ישׂראל וכוֹתב לה כּתוּבה – התוֹרה שניתנה בּסיני, משה ואהרוֹן הם השוּשבינים, והעוֹלם שׂמח. ואחר כּך הלכוּ והלכוּ אל ארץ אבוֹתם, אל הארץ אשר רק בּה מצא אברהם אבינוּ קוֹרת־רוּח. זה כּתוּב בּתוֹרה וּמפוֹרש בּאגדת החכמים הקדמוֹנים: בּשעה שהיה אברהם מהלך בּארם־נהרים וּבארם נחוֹר, ראה אוֹתן אוֹכלין ושוֹתין וּפוֹחזין, אמר: הלַואי לא יהיה לי חלק בּארץ הזאת, וכיון שהגיע לסוּלמה של צוֹר (ראס אֶ־נַקוּרה) ראה אוֹתן עוֹסקין בּניכּוּש בּשעת הניכּוּש, בּעידוּר בּשעת העידוּר, אמר: הלואי יהא חלקי בּארץ הזאת. אמר לוֹ הקדוֹש בּרוּך־הוּא: לזרעך אתן את הארץ הזאת (בּראשית רבּה ל"ט, סימן ח').
והנה ישׂראל החזן מגיע ל“שוֹפרוֹת”.
כּאן קוֹלוֹ נעשׂה יוֹתר צלוּל, תקיף: הוּא איננוּ מתחנן, הוּא תוֹבע. די לישׂראל להתנַוון בּגוֹלה, זמן הגאוּלה הגיע: “תקע בּשוֹפר גדוֹל לחרוּתנוּ, ושׂא נס לקבּץ גלוּיוֹתינוּ, וקָרֵב פּזוּרינוּ מבּין הגוֹיים, וּנפוּצוֹתינוּ כַּנס מירכּתי ארץ”. וישׂראל החזן מטעים כּל מלה וּמלה וכאילוּ אוֹמר: רבּוֹנוֹ של עוֹלם! הגיעה השעה, כּי גם עמך ישׁראל יחיה בּסדר על־פּי חוֹק הטבע שלהם, כּי יוּכל לעשׂוֹת לפניך את קרבּנוֹת חוֹבוֹתיו כּמצוּוה עליו. עד מתי תהיה ההארמוֹניה האנוֹשית פּרוּעה וּמקוּלקלת?
ויחד עם זה ישׂראל החזן בּטוּח, שעתידה ההארמוֹניה לשלוֹט בּעוֹלם. בּבטחוֹן גמוּר וּבוַדאוּת גמוּרה הוּא מטעים את הפּסוּק: “והיה בּיוֹם ההוּא יתָקע בּשוֹפר גדוֹל וּבאוּ האוֹבדים מארץ אשוּר והנידחים בּארץ מצרים והשתחווּ לה' בּהר הקוֹדש בּירוּשלים”. כּן, יבוֹאוּ האוֹבדים, יבוֹאוּ!
וּבשיר של ריקוּד הוּא מסיים: “היוֹם תאַמצנוּ”… וּבהתרגשוּתוֹ הוּא רוֹקע בּרגל, כּמה היינוּ רוֹצים לצאת אז בּמחוֹל. אבל אין זה מן הנימוּס לרקוֹד בּיוֹם הדין, השארנוּ הריקוּד לשׂמחת־תוֹרה, שסוֹף סוֹף לא אֵחרה לבוֹא.
ר׳ אליהו קלצקין ז״ל
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
לפני שבועות אחדים נפטר בירושלים הרב הישיש, רבי אליהו קלצקין, ובאותו פרק אנו חוגגים חג־יובלו של בנו, ד״ר יעקוב קלאצקין, במלאת לו חמשים שנה. שני הדברים אשר באו תכופים מעלים על לבי זכרונות מימי הנוער על אביו של ד״ר קלאצקין, הרב המהולל, ומלחמתו בימים ההם להשכלה.
בשקלוב (פלך מוהילוב) גר ישיש עשיר אחד, קבלן של הממשלה, ושמו יעקבסון. הוא היה גם בר־אבהן נכדו של רבי אהרון מסטוסילה, מתלמידיו הגדולים של הרב מלאדי, מחבר ספר ״היחוד והאמונה״ בחסידות, עשיר זה בקש ״חתן״ לבתו, כלי יקר, ״צעצוע״, ובאו השדכנים והציעו לפניו את הילד אליהו קלצקין, שאביו היה רב באחת העיירות שבקורלנד. שמו היה רבי נפתלי הירץ, בניו של הרב הזה, הם כולם מופלגי־תורה: אולם המעולה שבהם היה רבי אליהו, שבהיותו בן שלש־עשרה ידע את כל התלמוד בבלי ממש על פה. כמנהג הימים ההם, לקח המחותן העשיר לביתו את החתן, והוא אז כבן שלש־עשרה או ארבע־עשרה, וחדר מיוחד הותקן לו ובו ספרים רבים, והוא ישב על התורה עד מלאת שלו שש־עשרה או שבע־עשרה שנה, ואז נשא רבי אליהו את בת יעקבסון ויהי לאברך ״עלוי״.
כעבור איזה זמן עקר הקבלן יעקבסון, לרגל עסקיו את דירתו משקלוב, ויצא לפטרבורג, הוא וביתו וחתנו עמו. מסילת־הברזל לא היתה עדיין ברוסיה (חוץ מהמסלה פטרבורג - מוסקבה) ונסעו יעקובסון וביתו במרכבת הפוסטה ואת כל החפצים והכלים, ובתוכם גם הספרים, טענו על עגלות־משא שהתנהלו לאט־לאט. רבי אליהו בא לפטרבורג ולא מצא את ספריו, ללמוד בהם, והנה נודע לו, כי בספריה הקיסרית יש ספרים עברים רבים, וילך שמה. באותו זמן שהה בפטרבורג הסופר מיכאל רודקינזון (פרומקין), עורך ״הקול״. גם רודקינזון היה נכדו של רבי אהרן מסטרוסילה והיה איפוא קרובו של יעקובסון, והתודע אל חתנו, אל רבי אליהו, והסביר לו שבספריה יש גם ספרים מחכמי אומות־העולם, וכדאי לו לרכוש ידיעות גם בהם. רבי אליהו נטה אוזן אליו ובמשך זמן קצר למד לשונות אחדות: רוסית, גרמנית ורומית.
בימים ההם הרגיש יעקובסון, כי באו חליפות ברוח חתנו, כי התחיל לקצץ בפאותיו וגם בחר בגד קצר. ויש אומרים, שהחותן אף מצא את חתנו ישן בלי טלית קטן. התחיל החותן לחקור את חתנו ולדעת מה עמו ולאן מועדות פניו. אז גלה רבי אליהו לפני חותנו מה שבלבו. כי רוצה הוא לנסוע לברסלוי, ללמוד שם תורה וחכמה מפי ר׳ זכריה פרנקל וחבריו. הדבר הזה הבהיל את יעקובסון החרד, אשר קוה, כי חתנו יהיה רב גדול בישראל. ומבלי חשוב הרבה אמר לו: אם כן תן גט־כריתות לאשתך ותסע לכל אשר תאוה נפשך.
בימים ההם כבר נולדו לרבי אליהו בן ובת. אבל הוא נאות לדרישת חותנו, אם מפני שחשקה נפשו מאד בהשכלה ואם מפני שהתקשר עם אשתו רק קשר דתי, אבל לא קשר אהבה ואולי משני הטעמים גם יחד. הוא נתן לאשתו גט, השיב לחותנו את תיקיֲהכסף שהיו על התפלין שלו, שקבל במתנה ממנו, ולקח מיד חותנו עשרים וחמשה רובל והשיג פספורט לחוץ־לארץ ונסע.
בתוך כך נודע הדבר לרבי נפתלי הירץ, אביו של רבי אליהו, והוא עם אשתו הרבנית קדמו את פני הנוסע באיזו תחנה. התנפלו עליו בבכי ובתחנונים, כי ישוב עמהם אל ביתם. רבי אליהו, שהיה רך־הלב מטבעו, לא יכול לעמוד בנסיון זה ושב לעיר מולדתו, אבל שב בבגד קצר ובלי פאות, מגורש מאשתו ומבית חותנו הגביר… אוי לאותה בושה!..
שנה או שנתים קודם שקרה דבר זה בקש דוד אשתי הראשונה ז״ל, העשיר ר׳ דוד לאפיצקין. מעיר רומנובה (עכשיו כמובן ״לינינה״), פלך מוהילוב, חתן לבתו היחידה, והנה עלה בידו להשיאה לרבי אברהם קלאצקין, אחיו של רבי אליהו. כאשר שמע ר׳ דוד את האסון שקרה למחותנו, כתב אליו, כי נכון הוא לתת מקום לרבי אליהו בביתו לעת עתה. וידאג לו שיתקן את המעוות. ויסע רבי אליהו לרומנובה, ואני, בהיותי סמוך שם על שולחן חותני, נודעתי אליו וגם הראני אז ספר־השכלה שחבר על דבר החלומות, והייתי גם נושא ונותן עמו ועם אחיו רבי אברהם, גם־כן מופלג בתורה (רב בלוזני פלך ויטבסק).
רבי דוד לאפיצקין, שהיה זריז ופקח מאד, עשה את מעשיו לאט לאט, ולאט לאט פשט רבי אליהו את בגדי ההשכלה שלו ולבש קפוטה של משי ארוכה וחגר חגורה וגידל את פאותיו, ואף שב לאהלה של תורה. אינני זוכר כמה זמן ישב רבי אליהו סמוך על שולחנו של רבי דוד מחותנו, אבל הוא לקח לו אחר כך לאשה את בת הרב ממאריאמפול (פולין) ועבר שמה. ובמות חותנו עלה שם על כסא הרבנות, ומשם עבר ויהיה לרב בקהלת־ישראל הגדולה והעתיקה לובלין, עד עלותו לפני שנים אחדות לירושלים.
אילו הצליח רבי אליהו לבוא בימי נעוריו לברסלוי היה בודאי לאחד המאורות הגדולים בספרותנו. מזכריה פרנקל, עמנואל יואל, צבי גרץ. ישראל לוי ועוד אפשר היה ללמוד משהו. אבל מזלו – מזלנו – גרם, כי הוא נשאר רב, אמנם בקי גדול, שסמכו עליו בעניני הלכה, אבל דרכי המדע ננעלו לפניו, והוא לא חידש כלום. בספריו הוא הלך בשביל הידוע וכוחו הגדול לא יצא אל הפועל… חבל, חבל!
גם העשיר יעקבסון, שרצה להציל את ביתו מאפיקורסות לא הצליח. בתו נשאה אחר־כך לאיש סוחר, שהיה רחוק מהיהדות לגמרי: וגם הבן והבת שילדה בתו לרבי אליהו לא השמיעו קולם במחננו… ונחמתנו היא, שרבי אליהו קלאצקין, שהעשיר את ספרותנו בדברי חכמה, וביחוד עשה גדולות בסגנון העברי, וממנו יש לקוות עוד הרבה.
ריב־משפחות
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
העיירה לאדי, שבה נולדתי ובליתי כל ימי נעורי, עומדת על הספָר בין פלך מוהילוב ובין פלך סמולנסק. היא עצמה שייכת, כמובן, אל תחום־המושבֿ אך מעבר לגשר קֵדמה, שעל נהר ״מְיַירַאָה״, מתחילה ״ארץ העמים״, ״חוץ לתחום״.
לפני חמישים שנה היתה עיירתי עלובה מאד. מלבד שלא היה בתוכה כל עץ וכל שיח (רק בקצות העיירה היו גנים אחדים של ירקות), עוד היתה שקועה ברפש תמיד, מלבד בימות הקיץ החמים ובימות החורף הקרים. היא יושבת בעמק והאדמה רכה, והבוץ היה מגיע ממש עד הברכים. ולא פעם קרה, כי לנו, הילדם, אבדו מגפינו בתוך הבוץ. ביחוד היתה בצה גדולה ברחוב הנקרא ״מרעה״ (выгонъ), שלא נתיבשה לעולם, והיתה מעון־תמיד לצפרדעים ולכל מיני רמשים.
ועלובה היתה עיירתי גם בבנינה. לא היו בה בלתי אם בתי־עץ, רבים מהם ישנים נושנים, ואחדים שפינותיהם נרקבו (משם היו לוקחים אבק, רקב־עץ, לזרות על המילה) ובטנם כמו צבתה והובלטה החוצה. הגגות היו משופעים מאד, עשויים תבן או קרשים דקים, שחורים משחור ולפעמים מכוסים בחלודה ירוקה. זה כמה לא היתה, ברוך־השם, שריפה בעיר, והבתים זכו לאריכות ימים ונתישנו ונרקבו על מקומם באין מכלים דבר.
פרנסת העיירה היתה על האכרים של הכפרים הסמוכים. מאנשי העיירה יש שהיו נוסעים אל הכפרים וקונים מהם את יבול אדמתם ויש שהתפרנסו מהאכרים הבאים אל העיירה. היו בעיירה סיטונים אחדים, שהאכרים היו מביאים להם את תבואותיהם, והם היו האמידים, והשאר היו מסתפקים בקניות קטנות: אגודת שער־חזיר, כמהין ופטריות יבשים, עורות עגלים וכדומה סחורות פעוטות.
מלבד זאת היו רוב אנשי העיר חנונים. מסביב לכנסיה הרוסית שעומדת באמצע השוק של ה״פַּן״ לובומירסקי שהעיירה בנויה על אדמתו, ומעבר הרחוב דרומית שורה של חנויות למשפחת פינברג, וזולתן חנויות בודדות פה ושם, חנויות דלות וריקות.
היו הרבה בעלי־מלאכה, אבל בהם לא נמצא אף אחד שידע את מלאכתו כראוי. ואמנם למלאכה יפה כמעט שלא היה דורש. הכל הסתפקו רק יציאה ״ידי חובת״ דירה, ״ידי חובת״ אכילה, ״ידי חובת״ מלבוש. אבל לא עלה חלילה על הלב לדקדק בדברים כאלה.
הידור העיירה היה בית־כנסת הגדול שנקרא ״שטיבל״. שם היתה בימה מצוירה אריות ונמרים ושאר מיני חיות. ולצד מערב עמדו לאורך כל הקיר ארונות גבוהים עד התקרה מלאי ספרים מכל המינים. זכורני שהיה שם ספר אחד שנדפס בלאדי, אבל איני זוכר עוד את שמו. עליו היו מראים גם אז כעל יקר־המציאות.
עוד שני בתים גדולים היו בעיירה: האחד לאבי משפחת שֶבֶלִיֶב והשני לאבי משפחת פינברג.
משפחת שבליב נחשבה למיוחסה בעיירתנו ובסביבתה. משלשת האחים בני יחיאל שבליב (אחד מהם מנחם־מנדל, (אבי אם אמי ע״ה) נתגדל בעשרו צבי שבליב, שנקרא בשם הרשל לֶשֶ׳ס (על־שם אשתו). אמרו עליו, כי היו לו כארבעים או כחמשים אלף רובל. הוא היה חוכר מ״הפריץ״ את בית־היין שבעיר (״פרופניציה״) ואת מס־הבשר ומס־הקרקע ואת הטחנה שעל הנהר, ומלבד זאת היתה לו גם טחנה למעשה גריסין בחצר. ביתו היה כבית ״שררה״ גדול ומהודר, מתנשא בשוק נוכח כנסיות הנוצרים.
משפחת שבליב היתה רבה אוכלוסין וקשורה בקשרים משפחתיים עם שאר המשפחות שבעיר. זאת היתה משפחה אריסטוקרטית. בני שבליב היו כולם מגוהצים, מסולסלים ויודעי זמרה. בשבת היו רבים מבני־העיירה באים לסעודה השלישית לבית צבי שבליב על מנת לשמוע את בניו ונכדיו שרים יחדיו נגוני החזנים. עלי עשה רושם ביחוד בנו הבכור זאב. יפה היתה הליכתו, הליכה אטית וכאילו אין רגליו נוגעות בארץ. כך היה מתהלך לו בבית־המדרש בעת התפלה הנה והנה ומתפלל. וזכות גדולה היתה דרושה לצבור שר׳ זאב יעבור לפני התיבה וישמיע את הַבַּס הנעים שלו.
בימים שהכרתי את משפחת שבליב, לפני ששים וחמש שנה, עמדה כבר במדרגת הירידה. תחתה התחילה עולה משפחת פינברג. ראש משפחה זו, מיכל יודק׳ס, היה יהודי חרוץ, תקיף והולך בגדולות. הוא לא חס על הכסף ובלבד שישתדך עם גדולי היחס. את בתו היחידה השיא להרב ר׳ שלמה פרירש משקלוב ולחגיגת החתונה בא גם ר׳ ליב, בנו של האדמו״ר ר׳ מנדיל מלובאוויץ זצ״ל – כבוד, שלא רבים זכו לו.
ומיכל יודק׳ס זה הוציא סוף־סוף את החכירה מידי צבי שבליב ויהי הוא לפטרון־העיר. זאת היתה מכה נמרצה למשפחת שבליב: פתאום ניטל מקור חייה, הוסר כל כבודה והדרה. ומחלוקת נוראה התלקחה בין שתי המשפחות הללו.
כמו שאמרתי לעיל, מתחיל מעבר לגשר מזרחה פלך סמולנסק ושם עמד בית־יין, שבעליו לא היו כפופים לחוכר בית־היין שבלאדי והיה בידו להתחרות עם מיכל פינברג ולמכור יי״ש בזול. ולפיכך, כל בעלי־ברית משפחת שבליב היו מעבירים משם יי״ש ומביאים אותו להעיירה. הדבר הזה נודע, כמובן, לפינברג ויעמיד שומרים לתפוס את מעבירי היין ולהחרים את סחורתם, ולפעמים היה פקיד־המשטרה המקומית (ה״סטאַנאָוואָי״), שעמד לצד התקיף, מושיב את מעבירי המכס בבית־האסורים לימים אחדים, (בימים ההם עוד היתה הפוליציה גם השופטת וגם המקיימת את פסק־הדין).
וכן היה עושה פינברג גם ל״שוחטי־חוץ״, כלומר, לבשר, שנשחט מחוץ לעיירה בלי תשלום מכס. השוטרים היו עוצרים שעות אחדות את הבשר בידם, וממילא היה הבשר נטרף כדין בשר שנתעלם מן העין.
על הדברים האלה נתעוררה התמרמרות עזה מצד בני משפחת שבליב ובעלי־בריתה כלפי משפחת פינברג, אש המחלוקת היתה ללהבה.
אמנם אפס הכח הגשמי למשפחה היורדת, אי־אפשר היה לקוות עזרה מצדו של ה״פריץ״ או של המשטרה, אבל לעומת זאת היה בידה לרדוף את אויביה רדיפות מוסריות. שלפעמים קשות הן הרבה יותר מרדיפות גשמיות.
על ביתו של פינברג נמצא בכל יום רשום או חקוק ״מצ״ה״ – ראשית־תיבות: ״מיכל צורר היהודים״. על רעשני פורים (״גראגערס״ או ״קאָלאָקאָטקאס״ בלע״ז) נרשם מצד אחד ״הצ״ה״ – ״המן צורר היהודים״ ומהצד השני ״מצ״ה״ – ״מיכל צורר היהודים״. בכל פינות שהיה מיכל פינברג פונה ראה לפניו מצ״ה, מצ״ה, מצ״ה…
ופעם אחת עבר לפני התיבה בבית־המדרש שבמורד העיירה, המיוחד למתנגדים, חזן עור עובר־אורח. כמובן באו רבים מכל בתי־הכנסת היה מלא מפה לפה. והנה אחרי קריאת המפטיר קמה איזו תסיסה בבית־הכנסת. פה ושם התלחשו אגודות־אגודות, על יד הדלת עמדו ״בני ציפה״, המה הגבורים בעלי־האגרוף ולא נתנו לשום איש לצאת. עד מהרה נודע לבני משפחת פינברג, כי מתעתדים להכריז חרם על ראש משפחתם ויבקשו לצאת ולמצוא תרופה לחשוך את אויביהם מהמעשה הזה, אבל מצאו את הדלת סגורה לפניהם. ובתוך כך עלה שמואל־ניסן ה״מרקד״ (על אדותיו ספרתי קודם) והכריז ״חרם של האדמו״ר הזקן״1, על מי שלוקח בחכירה את מסי הקהל מבלי נטילת רשות מהקהל. אמנם המחרים לא הזכיר את שם פינברג מפורש, אבל הכל ידעו כי אליו מכונים וכי אותו החרימו וכל העם ענו אמן בקול רם כמנצחים.
ובזה בלבד לא אמרו די בעלי ברית שבליב, אלא המציאו כלי־זיין מיוחד להלחם בו בשנוא נפשם: כמעט בכל בתי־הכנסת, מלבד, כמובן, ה״שטיבל״, שבו התפלל פינברג בעצמו, היו מדליקים אחרי התפלה בכל יום נרות שחורים וקוראים בצבור בתהלים מזמור ק״ט ומתכונים, שכל הקללות האיומות שנאמרו במזמור זה יחולו על ראש פינברג.
והדבר הנורא הזה נודע לפינברג, כי היו לו מרגלים, שמסרו לו מכל מה שנעשה במחנה האויב. ולפי הנראה עשו עליו רושם גדול ומהרה בא קצו: חלה ומת.
ואולם משפחת שבליב לא נרפאה על־ידי זה. ביתה הגדול הלך הלוך וחרב ו״בת־השירה״ נדמתה שם. הזקן צבי ישב בו עם אשתו העורת וכלתו האלמנה ובניה המרובים, ורוח של עצבות מדכאה שרתה על הכל. טחנת־הגריסין שבחצר נשתתקה גם היא, הגלגל הגדול עמד ורק באסמים עוד נמצאה לרוב הקליפה של הגריסין ובה היינו משחקים בימי ילדותנו, שחים וטובלים בה, כמו במקוה.
הזקן צבי שבליב, אחרי שבניו מתו ונתפזרו, נתפייס לבני פינברג, שגם הם היו עשירים, ובכל ערב שבת היה אפשר לראות אותו נושא בקבוק יין־שרף מבית־היין של פינברג בתור מתנה או נדבה לכבוד השבת.
-
מה טיבו של החרם של האדמו״ר הזקן?״ איני זוכר. אני מסרתי מה בזכרוני. בספרו של הרב לא מצאתי כלום. ואמנם דברתי על זה עם רא״י קוק ביפו והוא אמר לי שבליטא היה חרם של הרבנים ואפשר, איפוא, שברייסין הכריז הרב חרם או מעין זה.
ועוד ספר לי הרב קוק: ״שמעתי שהיה מעשה בווילנה והעשיר התקיף יהודה אפאטוב בקש לחכור את הפרופינציה בלי רשות הקהל, וכבר נתן דמי קדימה. טובי הקהל התמרמרו נגד מעשה שכזה, אך הוא התעקש ואמר, שאינו נשמע למי שהוא. בו ביום שהיה אפאטוב עומד לחתום על שטר החכירה, הזמין המגיד דמתא אסיפה וקרא גם לאפאטוב ושם דברו עמו הרבה על המעשה שהוא אומר לעשות. אך הוא אטם אזנו, ובגודל תקיפותו אמר, שבעיני מסחר אין אדון לו. המגיד העתיר עליו דברים, והוא הביט מדי פעם בפעם אל השעון, כי הגיע הזמן ללכת אל בית הפקידות לחתום על שטר החכירה. סוף סוף קם אפאטוב ממקומו ובקש ללכת, אלא שמצא את הדלת סגורה, והמגיד אמר לו: ״המפתח הוא אצלי, ואנכי לא אתנהו לך עד לאחר שתגמר הישיבה בבית הפקידות. אני בטוח שלא תצא להלחם עמי״. ואפאטוב אחר את המועד והחכירה בטלה, ואולם אפאטוב לא שמר עברתו להמגיד, ולהיפך, לבו רחש אליו כבוד וחבה עוד יותר מאשר קודם לזה, כי הצילו מחטא. ↩
מחלוקת ״לשם שמים״
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
אנחנו התפללנו בבית־המדרש שבמעלה העיר, שנקרא בשם חִימִינוֹאֶר״, נוסח אשכנז. בית־המדרש היה עתיק, כמעט חורבה, ומעודו לא שמע ״כגונא״ או ״כתר״. פתאום בא החפץ בלב רבים מהמתפללים, וביחוד בלב אבי וזקני ודוֹדַי, להחליף את נוסח אשכנז בנוסח חב״ד.
איזו מגרעות מצאו בנוסח אשכנז ואיזה יתרונות בנוסח חב״ד? אני בטוח, כי גם איש מהם לא ידע, במה נבדל לרעה הנוסח המקובל מני אז ואשר בו השתמשו אבותיהם ואבות־אבותיהם. אם כן למה מאסו בו? איני יודע.
פתאום, בלי כל סבה שהיא, ״הסכימו״ להתחיל להתפלל נוסח חב״ד ואחד מהם ירד לפני התיבה ויקרא לתמהון המתנגדים: – ״הודו!״
בבית המדרש קמה מהומה, הללו דופקים על גבי העמודים שלפניהם והללו מתפללים, והחזן אינו שם לב וקורא הלאה – בנוסח חב״ד.
ראו המתנגדים, שאין ״הריבולוציונרים״ משתתקים, יצאו לחדר שני והתחילו ״מזמור שיר חנוכת״.
אולם בפעם השניה הקדים אחד מהמתנגדים וירד לפני התיבה וקרא ״מזמור שיר חנוכת״. אז יצאו החסידים אל החדר השני והתחילו מ״הודו״. ביחוד היתה המלחמה קשה בשבת, ולפעמים אך הספיק החזן המתנגד לפסוע לאחור שלש הפסיעות שאחרי שמונה־עשרה, והנה קפץ אחד מהחסידים ועמד לפני התיבה והתחיל שמונה־עשרה בקול רם, והמתנגדים העלובים נאנסו לצאת לחדר השני.
לפשרה לא היה מקום. כל אחד מהצדדים עמד על דעתו בכל תוקף. אפשר היה להפרד. וכך היו עושים מתחילה: הסיעה שקדמה וחטפה את ״העמוד״, היא היתה המושלת, והסיעה האחרת נאנסה לצאת אל החדר השני הקטן שעל יד עזרת־הנשים.
אבל החסידים לא אבו לעזוב את המערכה. לא יפה היה בעיניהם לצאת אל החדר השני ולעזוב את המתנגדים למשול באולם הגדול. ומה עשו? אם אירע שחזן מתנגד כבד את הפוזיציה וקרא ״מזמור שיר חנוכת״, עמד חזן שני משלהם, בעל קול חזק, בפנה והתחיל קורא בקול ״הודו״ וכל החסידים מתכנסים אל הפנה ההיא וקוראים גם הם בקול רם ״הודו״. וביחוד הצטיינו בדבר אנחנו ה״שקצים״ הקטנים. וכן היתה עוברת כל התפלה עם ״הקדושות״. אלא מפה קוראים ״נקדש״ ואלה מפה קוראים ״נקדישך״, והקדוש־ברוך־הוא יושב על כסא כבודו ונהנה. כביכול הנאה מרובה ואומר: ״אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך!״…
וחלילה לי לומר, שהאנשים כמו מצד זה כך גם מהצד השני היו ריקים ופוחזים, שענין התפלה היה לשחוק בעיניהם. חס ושלום! התפלה היתה, בלי ספק, אחד מצרכיהם הרוחניים היותר חשובים. גם אחד לא היה בתוכם אשר יוַתר על מנחה אחת, או אפילו על מזמור אחד, אלא שהם לא הרגישו שמחללים בזה את קדושת התפלה. רבה היתה הפראות…
רק איש אחד נמצא בבית־המדרש שלא יכול לסבול את הדבר הזה. לא מפני שהרגיש יותר מאחרים את עלבון התפלה, אלא מפני שערבוביה זו גרמה עלבון לו לעצמו. כל זמן שנוסח אשכנז היה בתקפו היה הוא – זלמן ליובק׳ס – עובר לעתים קרובות לפני התיבה ומרבה בסלסולים כשעיר בן־שנתו, ועכשיו קשה היה לו לעמוד בקשרי המלחמה ו״לחטוף את העמוד״. ולפיכך עזב את בית־המדרש והלך לו אל בית־המדרש של האשכנזים אשר במורד. הוא ישב כמעט בקצה העיר מערבה והיה אנוס לעבור את כל הרחוב הארוך עד שהגיע אל בית־המדרש שבמורד. פעם ראיתי אותו, את הגולה הזה, בלכתו בשבת לבית־המדרש ההוא, ובלבי הרך התעורר רגש של חמלה והשתתפות בצערו של הזקן הזה, שלא מצא מנוחה בבית שבו התפלל הוא ואבותיו כל ימיהם!
ואם החסידים הראו במלחמה את עזותם וקנאתם, הראו המתנגדים את קשיות־ערפם ובשום אופן לא עזבו את המערכה עד שלבסוף החליטו החסידים לבנות בית־מדרש מיוחד לעצמם. למרות העניות הגדולה ששררה ביניהם, הקימו בית־תפלה חדש ויפה לפי הערך על המקום, שעליו עמד ביתו של האדמו״ר בעל ה״תניא״. בימים ההם היה המקום ההוא שייך לר׳ בנימין־חיים השתדלן. וסוף סוף ניצח הנוסח החב״די גם בביהמ״ד חימינואר נצחון גמור.
ספורי הראשון
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
את חבורי הראשון כתבתי בהיותי בן חמש. אז לא ידעתי עדיין אותיות הכתב וכתבתי באותיות של דפוס. וזוהי הסבה שעוררתני “למשוך בשבט סופר”.
יום הכפורים היה לי לחג יפה ונכבד: “לחדר” לא הולכים ואמא עוד נותנת חתיכת “סֻלָם”1 עם קֻרקבן. והנה אחר האכילה בברכת המזון קמה לפני קושיה עצומה: למה לכל חג ומועד ואפילו לראש חדש, שאעפ“י שהולכים בו לחדר ואוכלים בו אותו הפת הקיבר עם מי הגריסין של כל ימות השנה, קבעו “הרחמן”, וליום הכפורים – זה החג הגדול, שאין הולכים בו ל”חדר" ועוד אוכלים סולם עם קורקבן – לא קבעו “הרחמן”? אחר כך מצאתי, כי זהו מפני שהגדולים מתענים ביום הכפורים, ולכן לא קבעו בשבילו “הרחמן”. נתפעלתי בעצמי מהתירוץ הנכון שעלה על לבי ורציתי להשאירו לזכרון, שלא יצטרכו אחרים לעמול על פתרון השאלה החמורה הזאת, ולפיכך מיד אחר הבדלה במוצאי יום הכפורים הוצאתי את הספר ברכת המזון של אמא וכתבתי שם מן הצד באותיות של דפוס עם נקודות: “אָם יום כפור זֶגְמֶנִט “הרחמן” וַיְלֶ מִיפַסְטָך”, כלומר: ביום הכפורים אין אומרים הרחמן מפני שצמים.
כפי שהקורא רואה נצנץ בי גם בקטנותי אותו הסימן המובהק שיש בסופר העמל להאיר את עיני הקוראים.
והלואי שיהיו כל הספרים מכוונים אל האמת, לא פחות ממה שכונתי אני בחבורי הראשון.
הספור הראשון שלי, כמובן, בא אחרי התפתחות ידועה. ואולי בדוחק היה אפשר גם לקבעו בדפוס. אבל מזלו גרם לו שיאבד מן העולם, ובדיעבד, כמובן, לא כדאי להצטער על זה.
אולם חושב אני, שכדאי למסור פה את הפבולה שלו.
צעירה אחת יפה שרתה בבית עשיר אחד. בן העשיר, בחור יפה וריק פתה אותה, והיא נתעברה. כשנודע הדבר לאשת העשיר, מיד גרשה את “המופקרת” מביתה. העגלון, שהיה מוליך נערות ממין אלה מליטא לערי רוסיה הפנימית, הוליך את הצעירה הזאת למוסקבה ומכר אותה לאיש צבא יהודי משוחרר. היא לא כחדה מקונה את אסונה, אך הוא נאות בכל זאת לקחתה לאשה ולקבל את בנה ולחנכו כבנו. הבן היה דוקא נער מצוין בכשרונותיו, גמר את הגמנסיה ונכנס לאוניברסיטה. ובביתו של איש הצבא הזה שכרה חדר צעירה אחת, שבאה מליטא ולמדה בקונסרבטוריה. הצעיר והצעירה נתודעו זה לזה והתחילה ביניהם הכרות רגילה, שכמעט עברה למדרגת אהבה. אך לאם הצעיר נודע כי הצעירה היא בת אהובה הראשון ואחות לבנה, והיא מהרה לגלות את סודה לבנה שלא יבואו לידי עבירה.
כשהראתי את הספור להד“ר קולישר, אמר לי, שהוא אמנם איננו מומחה בבלטריסטיקה, ואולם, לפי דעתו, לא נכון לתאר את ה”ממזר" בתור אדם המעלה. ואנכי דנתי את ספורי יחד עם ה“ממזר” לשרפה…
אולם דעתי לא נשתנתה גם אחרי שרפת ספורי: לבי תמיד מתמלא רחמים לצעירות הנכשלות, כי סוף סוף כשלונן בא בלי ספק ע"י רגש אהבה עמוקה, שמביאה את האשה לידי שכרון, עד שאיננה יודעת לתת חשבון לנפשה על מעשיה. לא כן הגברים: הם על פי הרוב מכשילים את הנשים לא מתוך רגש אהבה, אלא מתוך ריקניות ובטלה, שמתירות לו להשתמש באדם, כמו בכלי חרס, ואיננו דואג כלל לתוצאות מעשיו…
־־־־־־־־־־־
פרנסתי היתה קטנה מאד גם בעיר הגדולה מוסקבה, וגם קשה היתה ביותר. צריך היה לרוץ מזאראדיה למישצנסקאיא ומשם לטוֶרסקאיא והכל בשביל איזה פרוטות, שאחר גמר החודש לפעמים לא נפרעו. הביתה יכולתי לשלוח רק רובלים אחדים. ומשום כך, כאשר נזדמן לי למצוא מצב מלמדות קבוע בויאזמה (פלך סמולנסק), עזבתי את מוסקבה ונתישבתי בויאזמה. הפוליציה העלימה עין ממני ויכולתי לשבת שם בלי מפריע.
ע“פ המנהג הקבוע ה”רבי" (כלומר: המלמד) אוכל חדש, חדש בבית כל אם, מלבד מה שהוא מקבל בכסף.
זכורני שחודש אחד אכלתי בבית איש אחד שעבד בצבא ניקולי הראשון. המפרנסת היתה אשתו מלכה, כי האיש בעצמו היה כמעט חסר דעה, וכמעט תמיד שכור, ובכל זאת היתה האשה חולקת לו כבוד גדול ומפקחת עליו שלא יחסר לו כלום בזמנו. ואמנם מעלה יתרה היתה בו – נאמנותו לדת־ישראל. כל קולא במנהגי הדת היתה באה כחנית אל קרבו וכדוב שכול היה מתמרמר נגד המשנים מהמנהגים המקובלים. פעם אחת התנפל עלי בקצף נורא על ששלבתי את אצבעות ידי ביום השבת. לפי דעתו, זהו סימן של עצבות ובמעשה זה מחללים את השבת. אנכי כבר ידעתי שאי אפשר להוכיח לו, כי טועה הוא, וע"כ מהרתי לקבל עלי, כי לא אוסיף לעשות עוד כדבר הזה.
אעפ"י שסבל הרבה מפקידי הצבא בכל ימי עבודתו הארוכה, בכל זאת היה מזכיר את השרים ביראת הכבוד. אלה היו גנרלים! – היה הוא מספר בהתפעלות – ממבטיהם היו כולם נופלים כזבובים. הם ידעו איך לנהל את הצבא. אמנם הם היו מלקים כדבעי, אבל כידוע, בלי זה אי אפשר. גם המלמד כשאינו מלקה, לא יצלח למאומה, ומכל שכן שר צבא…
לו היה בן משומד שהיתה לו אחוזה קטנה קרוב לויאזמה. את פני אביו אסור היה לו להֵראות, ורק בשעה שלא היה האב בבית, היה הבן סר לפעמים לבקר את אמו ואת אחיו. ומביא להם איזה מתנות מיבול אדמתו. אצל האם גברה, לפי הנראה, אהבתה לפרי בטנה על אהבתה לדת ישראל. והאחים לא היו קנאים. לא איכפת היה להם אם אחיהם המיר את דתו…
בשבתי בויאזמא מצאתי חבורה של רעים. אחד מהם היה איש נפלא, ה' סנדר מרגולין. הוא ידע את הספרות הרוסית וביחוד אהב את הכימיה ואת המיכניקה. הוא היה משרת אצל נוצרי אחד באוסם של יי“ש וקבל 25 רו”כ לחודש ובקבוק יי“ש בכל ערב שבת. הנוצרי עשה עושר רב ע”י גנבת מכס, אבל היהודי חי בדוחק גדול והיה נאמן לאדוניו ככלב. ופעם היתה איזו מריבה בינו ובין אדוניו. אז אמר לו האדון: אנכי הלא מאמין בך. והיהודי המשרת ענהו: ואיזו תועלת יש מזה שאתה מאמין בי? אל תאמין! משכרו המועט היה חולק לקנות ספרים יקרים ולעשית נסיונות.
כשמת אדוניו נשאר האיש בלי משען לחם ויצא לגור באורשה (פלך מוהילוב) וימת שם בעוני ולחץ.
עוד ידיד צעיר היה לי ה' זרחי. הוא היה תלמיד של הגמנסיה במחלקה הששית. אולם באותה שנה קרה לו אסון. צעיר אחד עני בא ונכנס גם הוא אל הגימנסיה. זרחי תמך בו בכל כוחו. הוא היה מאסף נדבות ומספיק לו כל צרכיו. אך הצעיר הזה לא הסתפק בזה ובקש דוקא להתנצר, כדי שיעלה פתאום לגדולה ע"י איזה “אב־טובל” עשיר. כשנודע הדבר לזרחי, מהר ושלח תלגרמה להוריו, והם באו ולקחו אותו מויאזמה והשיבוהו לעירו. אך כעבור איזה חדשים רימה את הוריו, וישב לויאזמה וקבל עליו את הדת הנוצרית והלשין באזני הדירקטור על חברו שהניאו מהתנצר, וזרחי נאנס לעזוב את הגימנסיה.
עוד ידיד אחד היה לי צעיר חביב, ישראל קרימשוב, שידע היטב עברית, ונכנס אז לגימנסיה למחלקה הששית וגמר אותה במדליה של זהב ואח"כ גמר את מחלקת הרפואה במוסקבה, והיה לרופא מצוין ומת בוילנא, ממחלת הטיפוס, שנדבקה בו ברפאו חולים.
בכל שבת ובכל יומא דפגרא היינו מתאספים יחד בדירתי הקטנה, שעמדה מחוץ לעיר במקום שוקט וירק מסביב לו, והשתעשענו בשיחת רעים ובעניני ספרות. עשינו יחדו חבורה וחתמנו לחצי שנה על “השחר”. והנה קבלנו מר' אברהם צוקרמן ז"ל לא שש, אלא ארבע חוברות: הראשונה, השלישית, הרביעית והששית. התחלנו לכתוב לו והרבה זמן לא ענה כלום ואחר כך זכינו לתשובה, כי כאשר נחתום על חצי השנה השני ישלח לנו גם את החוברות החסרות. ומובן מאליו, כי לא חתמנו, וזה גרם שהמעין של הספרות העברית נסתם ממני לזמן ארוך, והיינו שוברים את צמאוננו הספרותי רק בספרות הרוסית.
אז חתמנו על ה“רוסקי יֶבְרֵי” והתחלתי לשלוח בעצמי אליו איזה דברים. המאמר הראשון היה “להגנת המלמדים” שעליו חתמתי “לאדיער” ואח"כ איזה קורספונדנציות.
סוחר אחד ממוסקבה בא לויאזמה וקרא את הפליטון שלי ונתפעל מאוד והוא נתן תקוה בלבי כי העורך ליפסוקירוב במוסקבה, שהוא ידידו, יקבלני לעובד לו.
התקוה הגדולה, להיות עתונאי גמור, מלאה את כל לבי. המלמדות שהיתה בעיני לסמל העלבון, נחשבה עכשיו לי לתועבה. בקושי רב הבלגתי על קוצר רוחי וסיימתי את הקיץ. וכצפור שנשתחררה מכלובה, מהרתי לעזוב את ויאזמה ושבתי למוסקבה, מלא תקוות מזהירות.
אמנם מליפסיקירוב לא קבלתי כל הבטחה וגם הסוחר בעצמו הבטיחני רק שיהיה לי לעזר עד כמה שידו מגעת. אבל בעיני היה הדבר כל כך פשוט ובטוח. חשבתי שאני צריך רק לשבת בקרבת הרידקציה ואז ממילא הכל יהיה יפה.
העתון Hoвocти дня היה מכוון בשביל בתי המרזח, עממי פשוט. הוא אמנם היה נקי מהזוהמה של הקלריקליות ושל שנאת העמים האחרים, אבל בשאלות עולמיות, היוצאות מגבול החיים היום־יומיים, לא נגע. הצנזורה היתה חמורה מאוד וליפסקירוב יסד את העתון לשם עסק, ולא לשם איזה אידיאל שהוא.
ליפסקירוב זה היה מתחילה עוזר בעתון החשוך הרשמי Mock0вckЬıя вҌдoмocти של קאַטקוב. ועל פי השתדלותו של קאַטקוב ניתן לליפסיקירוב הרשיון להוציא עתון אעפ"י שלא גמר בית־ספר גבוה וישב במוסקבה בזכות של תעודת בעל מלאכה.
שכרתי לי דירה בביתו של פּליאקוב ברחוב טברסקאיא, כמובן, לא בבית הגדול, אלא בבית הקטן שבפנים החצר על יד האורוה, שבו ישב איזה סוחר עצים. על יד חדרי היה חדר אחד מיועד לבעלי העגלות הרוסים, מוליכי העצים. ובשני ישבתי עם אשתי ושלושת ילדי. בערבים הייתי שומע ספורי מעשיות עממיים, שאחד מבעלי העגלה היה מספר לחבריו. כמעט בכל ספור היה מתואר בתור “גבור” איזה גלח. ואיזה עוונות לא טפלו בו! שכרון, זמה, שוחד ורצח. אפשר היה ללמוד מזה עד כמה מכבד המון העם הרוסי את רבותיו הדתיים!…
נכנסתי אל הרידקציה. העורך קבל את פני בסבר פנים יפות. יעצני להסתגל אל עתונו. לראות איך שאחרים כותבים וללמוד מן המפורש על הסתום. הבאתי לו איזה ענינים כתובים, והוא קבלם והניחם בארון, בהבטיחי לקראם אחרי איזה זמן.
אלו היה ה' ליפסקירוב פחות מנומס, כי אז היה בודאי אומר לי: חביבי, אתה יהודי מכף רגלך עד ראשך, ומה לך אצל עתון רוסי עממי? ובכלל צריך אתה לדעת, כי להיות סופר תמידי במערכת, ובפרט להיות ריפורטיר, זהו כשרון מיוחד ואפשר מאוד שאתה, אעפ“י שכתבת כבר פליטון אחד או שנים בפחות או יותר כשרון, בכל זאת להיות סופר תמידי לא תוכל לא רק במערכת של “חדשות היום”, אלא אפילו במערכת אחרת. ואתה הלא יחד עם זה מבקש פרנסה. וע”כ תבקש לך פרנסה אחרת. ואל הספרות אולי תכנס לפרקים כאורח. אבל ה' ליפסקירוב היה איש מודרני, מנומס. וכחש את האמת תחת לשונו. ואנכי בתמימותי האמנתי, כי אוכל סוף־סוף להיות עוזר תמידי במערכת ולהתפרנס מעבודתי הספרותית. קויתי וסבלתי ועמי יחד משפחתי עד שבאו החיים והורוני דעת על פי דרכם בשוט של רעב.
ליפסקירוב זה, כנראה, היה איש לא רע לב. אבל החיים המקולקלים והסביבה קלקלו אותו, להתרחק מכל דבר אידיאלי וגם מעמו. וסוף־סוף כאשר התחילה הממשלה להציק ליהודים במוסקבה, המיר את דתו הוא ומשפחתו.
צריך הייתי לחפש שוב אחרי שעורים לפרנס את בני ביתי, אבל מצאתי אותם במידה מועטה מאוד. כשנולד לי בני אליהו לא היה לי במה להכין את הברית, לולי עזר לי דודי ר' יעקב ז"ל, שהיה סנדק אצלו.
ובתוך כך הפוליציה נגשה בי, שאוכיח לה שאני עוסק באומנותי (לי היתה תעודת אופה) עד שפעם כעסתי ואמרתי לשר הרובע: מה אתה רוצה ממני? אין לי עבודה. הרשות בידך לגרשני. ואנכי לא אצטער הרבה על זה, כי לא מצאתי כלום בעיר הבירה, מלבד רעב.
מאז חדל לנגוש בי והשיב לי את פספורטי.2
ומצבי החומרי הלוך הלך ורע. אנוס הייתי לעזוב את מוסקבה וללכת למקום אחר לבקש פרנסה. אך במה אסע? ומה לעשות עם ב"ב?
והנה באה חותנתי ז"ל מרומנובה למוסקבה, כי היתה לה מכה קטנה בלחיה. הכנסתי אותה לבית החולים. וקצת הכסף שהיה עמה לקחתי ממנה ושלחתי את משפחתי לרומנובה ובעצמי לקחתי להוצאות עד קלוּבה ויצאתי ממוסקבה בפחי נפש…
באתי לקאַלוגה וסרתי לבית המדרש. ואנה הייתי יכול לסור אם לא לביהמ"ד? בכיסי לא היה כלום, ובעיר אין גם אחד מכיר אותי. וקלוגה הלא היא עיר של נכרים, ואסור ליהודי להתישב בה.
ביהמ"ד היה רשותו של העשיר הישיש ה' זפרן. הוא היה מאנשי הצבא הניקולייבים המשוחררים ועשה עושר, ובעשרו נתן הרבה צדקה ובכלל היה מנהגו מנהג פאטריארך. בבוקר ביום הששי ניגש אלי ונתן לי שלום. שאלני כדרך יהודים למולדתי ולעסקי ואמרתי לו, שהנני נוסע בתור מגיד, והוא בקש ממני שאסעד אצלו בשבת, ואנכי כמובן לא סרבתי.
ואמנם נהניתי מאוד משולחנו, לא רק ממאכלים הערבים שכבר לא באו כמוהם לפי, אלא ביחוד מהפטריארכליות של הבית. השולחן היה ערוך, מנורות של כסף רבות דלקו עליו, בראש השולחן ישב הישיש היפה וסביב השולחן הארוך ישבו כל בני הבית והמשרתים היהודים. נתודעתי לעוד אנשים אחדים יהודים פשוטים שקבלו את פני באהבה ובידידות.
ביום לפני המנחה דרשתי בביהכ"נ. מלא הייתי אז רעיונות לאומיים, שקראתי בספרי סמולנסקין ועוד ואותם הריקותי לפני קהל שומעי כמו שיכולתי. וביום הראשון נתן ליה' זפרן שלשה רובלים ואסע לאורוֹל.
באורול לא מצאתי קבלת פנים ידידותית. שם היו פרנסי הקהלה אריסטוקרטים, שאינם הולכים לבית המדרש, ולעני שכמותי אין מקום להפגש עמהם. נכנסתי אל הרב המו"ץ, והוא אמנם הראה לי התקרבות, אבל להושיע לא היה יכול לי.
אז נמצא לי בצרה עזר מאחד מבני עירי רומנובה. זה היה דוקא יהודי פשוט, וכשנפגש עמי ברחוב שאלני ע“ד מצבי. מאוד לא נעים היה לי להשפיל את כבודי בפניו ולספר לו ע”ד מצבי האמתי, אבל הוא בא עמי בדברים וחקר ודרש עד שגליתי לפניו, כי עדיין לא אכלתי ביום ההוא. הוא תיכף הוליכני לדירתו והאכילני ונתן לי שני רובלים ואסע לקורסק.
בקיצור, איך שהוא הגעתי ביום הששי לבילגורוד ושם דרשתי שוב ונתקבלתי למורה ביתי בבית ה' ליב כצמן.
אז, אחרי חמשה ששה שבועות של נדודים, הרגשתי טעמה של שינה במטה מוצעה. וכשלמה מימון בשעתו הייתי גם אני יכול לקרוא בשמחה: "הלילה ישנתי במטה!.
בביתו של ה' כצמן מצאתי אוצר ספרים הגון, ועל פי עצתי הוסיף לקנות עוד ספרים. ושלש שנים ישבתי במנוחה והתפרנסתי בדוחק. יחד עם בני ביתי, ששבו אלי מליטא. לימדתי ולָמדתי. ה' כצמן ובני ביתו התיחסו אלי, כמו אל איש הקרוב להם, וגם אני אליהם. שלחתי משם ל“המליץ” איזה פליטונים שזכיתי לראותם נדפסים. ע"ד שכר סופרים לא פללתי ולא קויתי.
בשנה הרביעית חדלו בני ה' כצמן ללמוד. נאנסתי לקבל תלמידים שלא כפי רצוני. ושוב קצה נפשי במלמדות. בקשתי להתפרנס מיגיע כפי והייתי לאופה. עבודת פרך עבדתי אני ואשתי הראשונה הֶנְיָה לאה ז"ל. בכל יום היינו אופים לחם דגן וקצת לחם חטה והייתי נושא אני ובני ביתי לקונים יהודים ושאינם יהודים את הלחם האפוי. הייתי גם בוקע עצים ונושא מים, אך הפרנסה לא הספיקה גם להוצאות המועטות. הלחם שנאפה בנוסח ליטא לא מצא חן בעיני יושבי בילגורוד.
כשראיתי שאפית הלחם נוטלת את כל כוחי וכוח אשתי העלובה, שמתי פני שוב אל הספרות. היה לי כמאה רובל וגמרתי בלבי להדפיס ספור אחד, שהיה אצלי בכתובים. חשבתי שתיכף כשידפס הסיפור יקפצו עליו קונים ועל ידו יתוקן מעמדי. אבל הדפוס (מסרתי לה' א. צוקרמן שיהיה המו"ל) לא מיהר להוציאו עד סוף חורף תרמ"ב. ומצבי הורע כל כך עד שלא יכולתי לפדות את הספר, לולא בא ה' כצמן לעזרתי. אבל כשהוצאתי את הסיפור נתוספה לי עוד דאגה: מה אעשה עמו? והדאגה שהיתה לי – במה להחיות את נפשות ביתי – גם היא עמדה בתקפה.
אז עלה רעיון בלבי לתרץ שאלה אחת בשניה. אנכי אקח את ספרי ואחזור עמו על איזה ערים, כמו שנוהגים מחברים ואמכרהו לחובבי הספרות. מתחילה, אמנם רגש הבושה עצר בעדי מעשות את זאת, אבל אחרי כן חשבתי: במה גרועה סחורתי זו – הספרות – מככר לחם? הן ככרות לחם אי נושא ומבקש להן קונים, יהיו גם הספרים כמותן. וגם מה לעשות? צריך איך שהוא לפרנס את האשה והבנים. וצריך גם לבקש איזה מקום שאמצא בו פרנסה.
ואחרי הפסח יצאתי מבילגורוד וצרור ספרי בידי ואבוא לחארקוב.
הסיפור הזה היה “על הפרק”, שחציו בלטריסטיקה וחציו פובליציסטיקה. מלבד השפעת ספרו של סמולנסקין, שהתריז נגד ההשכלה, הלא גם בעיני ראיתי שההשכלה היא מבטח בוגד. בעת צרתי לא מצאתי כל עזר מצד המשכילים. כולם הביטו אלי בגאוה ובוז, בעת שהייתי טובע בעניות, ורק היהודים התמימים, שומרי מצוה, הם רחמוני תמיד וינהלוני בלחם. והרגש המר הזה שם בפי עטי דברים קשים נגד המשכילים וההשכלה, ביחוד נגד אלה המשכילים, הרומסים ברגל גסה את הרגשות הדתיים של נשיהם העלובות. שם הבאתי במשפט את רעיונו של לילינבלום בספרו “חטאת נעורים” על הנשואין ועונג חיי המשפחה.
מלבד זאת דנתי שם ברותחין איזה עשיר מכחש ואברך מתגנדר בלמדנותו.
בקיצור: אלו היתה לנו בקורת בודאי הייתי יוצא ממנה ב“שן ועין”, אבל להצלחתי איש לא הזכיר את סיפורי עד היום הזה ויכולתי לחזור על הפתחים בשלום, בלי מכלים דבר. ורק זקני, אבי אמי, ר' יהודה לייב ע"ה, כששלחתי לו את סיפורי, ענני, כי אמנם הוא נהנה מכתיבתי בלשון הקודש, אבל הלא יכולתי תחת זאת לחבר איזה ספר מוסר…
ואנכי אמנם חברתי בזמן ההוא גם ספר מוסר בשם “מעגלי צדק”. רציתי להסביר לעצמי מוסר היהדות מהו, ולכן עברתי על כל ספרי האגדה והוצאתי משם את למודי המוסר וסדרתים למחלקותיהם והרציתים בשפה תנכ"ית.
יותר משנה עבדתי על חיבור הספר הקטן הזה. ואולי היה יכול להביא איזו תועלת, אבל שגיאה היתה עמדי, ששניתי את שפת המקור העשירה והחלפתיה בשפה קלסית מזויפת.
בהיותי בחארקוב התאכסנתי בבית הישיש, ה' גורדון, שנכדו למד אצלי בשבתי בבלגורוד, אשת ה' גורדון קבלתני בסבר פנים יפות. זו היתה אשה צדקנית. סטודנט אחד, שאבותיו היו בני עירה מליטא, אכל על שלחנה חנם. צער גדול היה לפעמים גורם לה, בבואו לאכול על שלחנה ביום השבת וקופסת הפפירוסים נשקפת מתוך כיס־בגדו, אבל היא לא הכלימה אותו ונזהרה גם מיסרו. היא היתה שבעת רצון, שהיא מאכילה איש עני וגם מצילתו מחטא אכילת טרפה.
בחארקוב נתודעתי לאיש מצוין, ר' יצחק אייזיק אייזנשטדט ז“ל, שהיה מנהל את בית המסחר של לוריה. הוא היה חובב ציון נלהב וגם חובב את הספרות ואת היהדות. בקרבתו מצאתי חזוק לרוחי הנלאה והנדכאה מעבודתי, עבודת הקבצנות… הוא היה מלפנים משכיל חפשי בדעות ובמעשים, אבל אח”כ נעשה ללאומי וגם לדתי קנאי, אך חיבת ציון וחיבת הספרות הכריעו על הכל.
כמה שלא חזקתי את רוחי לחשוב את עצמי לסוחר, לכל הפחות, כאותו הרוכל שמחזר עם קופתו על הבתים ומציע לקנות הימנו מחטים וסכות וחוטים וכדומה, בעומק לבי הייתי מרגיש תמיד איזה דכדוך נפשי, ובכל מקום שהיה לי ספק ספיקא אולי לא יקבלני האדון בסבר פנים יפות לא הייתי נכנס שמה. לא יכולתי להכנס. כמה שלא חשבתי על הנוסח: "הנני להציע לפני האדון הנכבד לקנות ממני את ספרי “על הפרק”, הייתי תמיד מגמגם ונכשל בלשוני, כובש את פני בקרקע ועומד ככלי מלא בושה וכלימה.
עברתי על ערי פולטבה, קרימינצוג, ייקטרינוסלב, חרסון ועל חצי אי קרים. הנסיעה חזקה את בריאותי שהתמוטטה מאד. עושר מ“מסחרי” לא עשיתי, כי לא עמדתי על המקח. כמה שנתנו לי קבלתי בתודה, אבל החייתי את נפשי ושלחתי גם לבני ביתי למחיתם. ובתוך כך גם חפשתי לי מקום עבודה, להתיישב בו.
והנה באתי לאודיסה, ושם מציתי את קובעת כוס התרעלה… כשנכנסתי “לאחד העם” והצעתי לפניו את ספרי אמר: הא לך רובל ואת ספרך לא אקבל, מפני שבזה שאתה מחזיר על הפתחים עם ספרך הנך מבזה את הספרות. אנכי הרגשתי, כי אמנם אמת בפיו, אבל בקרב לבי ידעתי כי לא לבקש תענוגות אנכי מחזיר על הפתחים עם ספרי העלוב… התחזקתי ועניתיו: את ספרי הנני נותן לאדוני במתנה, וכסף לא אקבל ממנו.
בימי שבתי באודיסה הייתי כמה פעמים אצל “אחד העם” ואחר איזה זמן היינו לידידים. אך על אודות זה – להלן.
וכן היה כשבאתי לפני הד"ר ל. פינסקר נתן לי רובל אחד וגלה למוסר אזני: “במה האדון עוסק?” – אמר אלי בתוכחה גלויה. – “הלא יותר טוב היה לך ולעולם כולו אלו היית סדלר. אנכי נותן לך רובל, אבל לי אין כל צורך בספרך, מפני שאיני זקוק כלל לשפה העברית”.
אנכי הבנתי, כי גם הוא צדק. באמרו שאין לו חפץ בספרי, אך מה אעשה אני? שלא לקחת את הרובל? ובמה אפרנס את עצמי לעת עתה ואת בני ביתי? כמה הם הנותנים ואינם מבזים? רבים מבזים ואינם נותנים אלא פרוטות אחדות, או גם לא מאומה. לקחתי את הרובל בהכרה שלמה של שפלות, של בוז, הייתי בעיני כתולעת נרמסת, ואלך.
כך עברו עלי ימי הקיץ. הרבה סבלתי בימי מסעי, אך גם הרבה למדתי. וסוף סוף חזקתי את בריאותי. ובתוך כך נודע לי, שבפולטבה דורשים מורה לתלמוד־תורה ויש תקוה, כי יבחרו בי. אנכי חפצתי מאד להכנס בתור מורה למוסד צבורי, שלא אהיה תלוי בדעת אבות התלמידים. שם קויתי למצוא שכר וגם קורת רוח בעבודתי. שבתי לר“ה תרמ”ח לבילגורוד ובצום גדליה שמתי פני לפולטבה, פנינת הדרום, הטבולה כולה בגינות ופרדסים.
באתי לפולטבה ושתי קופיקות בכיסי. התאכסנתי ברחוב “הדרך החדשה” אצל ר' קלמן חזן־משנה. יהודי קטן, בעל פאות ארוכות, שבצאתו החוצה היה קושר אותן על קדקדו מתחת למגבעתו החמה והשעירה. בלילות היה עורך “תקון חצות” וקורא זוהר ותהלים. ולמרות למדנותו וחסידותו היה תמיד מתקוטט עם אשתו הזקנה, שהיתה דוקא אשה כשרה ומקפדת על הנקיון באופן אידיאלי. והקללות והצעקות היו מחרישות את אזני.
הוא היה יוצר דרשות. ו“פנינה” אחת מדרשותיו הנני להציג פה: “ומציון יסעדך” – “יסעדך” מלשון סעודה. כלומר כשאתה יושב לסעוד אז “ומציון” – תברך ברכת “המוציא”…
ראשית כל הייתי צריך לפנות אל ר' חיים צ’ריקובר גבאי התלמוד תורה שאליו נתן לי אחד מכתב המלצה.
אבי ר' חיים זה, ר' מיכל, היה לפנים מורה בבית הספר אשר לממשלה. ר' מיכל היה איש חפשי בדעות, ובנו ר' חיים, להפך, אדוק מאד. הוא איש עשיר, בעל צדקה, מכניס אורחים, ועסקן גדול בכל צרכי הצבור. את הספרות העברית הוא אוהב באמת ובאוצר ספריו נמצאת כמעט כל הספרות העברית החדשה ומכבד הוא את הסופרים העברים, אעפ"י שאיננו תמים דעים עמהם במה שנוגע לדת.
הוא קבל את פני בסבר פנים יפות והשתדל בעבורי שיקחוני לתלמוד תורה. ראש התלמוד תורה היה הרב ר' יעקב מרדכי בזפלוב: חסיד גדול ומופלג ביראת שמים ובשנאת הבצע. בטרם קבלו אותי שאל על אודותי את פי הרב ר' יחזקאל ארלוזורוב מחארקוב, והלז כתב על אודותי דברים טובים, ובכן נתקבלתי למורה בתלמוד תורה בשכר עשרים וחמשה רובל לחודש. עד שתבוא אשתי וב"ב מבילגורוד בקשני ר' חיים צ’יריקובר להתאכסן בביתו. וכמובן, קבלתי את הצעתו בשמחה, כי הישיבה באכסניה שלי היתה קשה עלי מאד.
אחר חג הסכות נכנסתי אל התלמוד תורה.
התלמוד תורה היה בבית, שמלפנים היה בו מרחץ צבורי. בית גדול ורחב ורק חמשה חדרים ממנו נתקנו בשביל התלמוד תורה. רק חדר אחד היה בו יבש ומואר כל צרכו, ובו בחרתי לחדרי אני, וארבעת החדרים האחרים היו מלאים טחב, ובאחד מהם היו הקירות ירוקים מטחב עד החצי. שם למדו חברי.
שאר ארבעת המלמדים היו יהודים פשוטים. הזקן שבהם ר' חיים ליב, היה כבן ששים, מלמד חומש. הוא היה דייקן, לפי הבנתו, בתרגום המלות ומסביר כל דבר בהסברה גמורה בלי כל בושה ובלי כל אסטניסות, ואפילו אותם הדברים שנקראין ולא מתרגמין. הוא לא היה מרבה להכות את הילדים, אלא צובטם, ורק לפעמים היה חובט בשבטים. הוא היה מקבל 18 רו“כ לחודש ומהסכום הזה הספיק במשך עשרות שנים לאסוף כשבע מאות רו”כ והיה נותנם בנשך.
השני היה ר' בריל. הוא היה, לפי הנראה, מלפנים קצת למדן, אבל כבר שכח את תלמודו. אוהב את ה“משקה” והיה מביא את הבקבוק עמו וגומע ממנו לפרקים בעת הלמודים. בלמודים היה מתרשל ומשתדל לבלות איך שהוא את הזמן, ביחוד במקטרתו שממנה היה מעלה עשן מחניק וממלא את כל החדר. הוא היה מלמד עברי וגם חוֹמש ותלמידיו לא ידעו כלום.
המלמד השלישי היה אברהם חיים, בעל זקן גדול, תמים ומתון בכל הליכותיו. הוא היה מומחה בהוראת הקריאה, לקרות לפי הנגינה הנכונה עם שוא נע, ודגשים וכדומה. אולם אחרי שהיו לו תלמידים רבים ומלמד את כל אחד ואחד לעצמו, ע"כ התנהל העסק בכבדות ורק אחרי שנתים־שלש שנים סגלו התלמידים לעצמם את הקריאה הנכונה.
כמו חי הוא לנגד עיני: יושב הוא ר' אברהם חיים כל היום על הספסל. פניו כמושים ודומים למראה עפר, וזקן גדול מכתיר אותם ועל ידו ככר לחם, סכין, צנון ומעט מלח בנייר, ותלמיד אחד קטן יושב. ור' חיים אברהם פורס במתינות מן הלחם וחותך מן הצנון חתיכות, חתיכות קטנות. שם במתינות את הלחם בפיו ואחר כך טובל את הצנון במלח ושם גם כן במתינות אל תוך פיו ולועס לו במנוחה, והילד הקטן קורא לו כצפור: “בָ־רוּךְ שֶׁ־אָ־מַר” ובזמן שהילד לא הדגיש היטב את השין היה ר' חיים אברהם מרמז לו שיחזור שנית והוא חוזר ושונה ומשלש, עד שיצא ברור מפיו. ואחרי רגעים משיב את התלמיד הקטן למקומו ולוקח על פי הסדר תלמיד אחר. והשאר יושבים להם במנוחה. פני הרבי הקודרים היו, לפי הנראה, משפיעים על הילדים, שישבו כחנוטים כל היום בלי כל תנועה, וצחוק – קל וחומר. ור' חיים אברהם יושב לו כך כל היום ולועס לו במתינות את פתו ואת צנונו הטבול במלח כמפצח גרעינים מתוך בטלה והלמוד בתוך כך מתנהל לו לאטו, בדרך כבושה וישרה, כסבוב של הגלגל הגדול ברחיים של מים. במתינות ובמונוטוניות, המגיעה עד לידי המתת כל רגש.
הרביעי היה ר' אברהם קיילין, איש שהיה יותר סרסור ממלמד. ורק על פי איזה מקרה נתמנה למלמד.
למורה שפת המדינה נתקבל לפני איזה זמן ר' מרדכי קירשבסקי (אזרחי). שעלה מהרה לארץ־ישראל, ה' יאריך ימיו. על ידידותנו והתקשרותנו יחד בחבת ציון כתבתי במקום אחר.
מרהיטים ומכשירי למוד – אין מה לדבר: מזה לא היה זכר. את השלחנות והספסלים היו שואלים מבית הכנסת, שולחנות שהיו מתנועעים וחורגים, והספסלים היו גבוהים וארוכים.
לעשות איזה סדר שהוא בתוך אנדרלומוסיה זו, כמובן, לא היתה כל אפשרות. ומלבד זאת באמת לא שמו עלי, אלא קצת השגחה, אבל לא להביא שנויים. אחראי הייתי רק בעד החדר שלמדתי בו אני. ומה עשיתי? בחרתי את הילדים, שמצאתי בהם איזה כשרונות ואאספם אלי, ללמדם לפי בינתי, כדי שלא יאבדו המה כחבריהם, תחת יד המלמדים הנבערים. חלקתי את “חדרי” לשתי כתות ולפרקים נתתי לגדולים שיחזרו עם הקטנים, ובאופן זה הצלחתי אמנם: התלמידים שלי ידעו את השפה עברית ואת התנ"ך. מלבד זאת הקדשתי שעה אחת ללמד את הכתיבה לתלמידים שלומדים בשאר הכתות. בשעה האחרונה שלפני הצהרים היו באים כשבעים ילד ללמוד כתיבה בז’רגון (בשביל שיוכלו להשתמש בזה בחיים) ומה רבה היתה שמחת הילדים בשעה זו, ובאיזה חשק עסקו בכתיבה! להרבה לא היה מקום אצל השלחנות, והיו עומדים על ברכיהם וכותבים על הספסלים וגם זה היו מקבלים באהבה.
מי שלא ראה את השמחה ואת החשק של התלמידים הקטנים בשעת הלימוד הזה לא ראה מחזה נהדר בפנימיותו מימיו, למרות שחיצוניותו היתה כל כך לקויה.
בתלמוד תורה הכרתי לדעת את העניות היהודית. אמנם בפולטבה היתה הפרנסה מצויה. נמצאו גם עשירים בעלי מיליונים, וצרכי אוכל נפש גם כן היו זולים. ובכל זאת נמצאו אומללים ובמספר הגון שלא היו יכולים מאיזו סיבר למצוא פרנסה. והם בעלי מלאכה, שאינם יודעים את מלאכתם; סוחרים פעוטים, שאין להם במה לסחור, אלמנות, מטופלות במשפחות וכדומה. ראיתי ילדים מאחרים לבוא לבית הספר, מפני שלא היה לחם בבית ואחרים היו יושבים רעבים. כמובן, כשנודע לי הדבר הייתי ראשית כל ממהר להאכילם, הייתי נותן להם בהלואה איזה פרוטות לקנות לחם, ותמיד היו משיבים לי. אבל לא קשה היה להבין, כי דבר שאי אפשר הוא, להשביע את התלמידים במזון רוחני בשעה שקיבתם ריקה ממזון גשמי. מלבד זאת קשה היה לראות את הילדים חצים ערומים. היו כאלה שלא היתה להם כותנות.
העירותי את אוזן הגברים וביחוד את ר' חיים צ’ריקובר והחליטו לתת לרעבים בכל יום אוכל: לחם וחתיכת דג מעושן לכל הפחות, להשתיק את טענת הקיבה. כן התנדבו אחדים בד לכתונות. אבל כל זה היה בלתי מספיק ובלתי מסודר. צריך היה לדאוג בשביל זאת, שהקהלה תספיק את כל הדרוש במועדו ובזמנו.
בזמן ההוא בא לשבת בפולטבה על כסא הרבנות מטעם הממשלה ה' אהרן גלייזר, חתנו של הסופר ה' אליעזר צבי הכהן צווייפל. והוא איש חרוץ ועסקן צבורי מטבעו. ידע עת לכל חפץ, לקחת את לב העשירים, שיפתחו מעט את ידם הקפוצה.
היתה בפולטבה בימים ההם חבורה קטנה של צעירים שעסקו בתמיכת עניים. הצעירים ההם החליטו ליסד בית תבשיל בשביל תלמידי התלמוד תורה, להאכילם בבוקר תה עם לחם בעד קופיקה אחת וארוחת הצהרים בעד שתי קופיקות, ומי שאין ידו משגת לתת גם את הסכום המועט הזה לפטר מתשלומין לגמרי. הרב גלייזר התענין בדבר הזה והמוסד הזה נוצר.
והצעירים עסקו במוסד הזה בחיבה שלא ראיתי דוגמתה.
אולם התלמוד־תורה בעצמו לא היה עדיין מאושר מטעם הממשלה. פעם אחת נכנס במקרה שר השוטרים אל התלמוד־תורה, וראה והנה מוסד חינוכי לפניו. שאלני מה זה והסברתי לו כי זהו מוסד בשביל בני העניים שלא ישוטטו בחוצות. וכמובן, צוה לגרש את התלמידים ושלא יפתחו עוד את התלמוד־תורה בלי רשיון. אמנם ממחרת הלך אחד הגבאים אליו ובקש ממנו, כי יעלים עין מ“סוררים”, והוא הבטיח, והתלמוד־תורה נפתח שוב. אבל לי גרם הדבר צער גדול, כי קהילה גדולה וחשובה כקהילת פולטבה תהיה תלויה בחסד של איזה פקיד. הדבר הזה היה לחרפה ולבושה לכל הקהילה. ואנכי הרגשתי בחרפה זו…
וביחוד חרה לי, כאשר בא פעם סגן פקיד הרבע לחצר התלמוד תורה, והנה גם הוא צוה ויפזר את התלמידים לכל רוח. גם אז מיהר הגבאי של בית הכנסת, ה' ד. הורנברג, שהיה חשוב בעיני הפקידים, ועמד במקום שעמד וסגן הפקיד נאנס להעלים עין מהת"ת.
גבאי התלמוד תורה היו נותנים לילדים עניים מגפים לימות החורף. פעם אחרו לתת את המגפים והחורף בא. הילדים התאוננו באזני: מתי סוף סוף יתנו לנו מגפיים? וילד אחד בן־עשר ענה: הם יתנו מגפים לחג הפסח. למה לחג הפסח? שאלתיו. – מפני שלחג הפסח נאמר “נעליכם ברגליכם”…
בזמן ההוא נשא אחד מגבאי התלמוד תורה, העשיר דוד בן משה מולדאבסקי את אשתו השניה ציפה, בת הרב ר' פרידמן מקארלין. והוא נדב שלוש מאות רובל לתלמוד תורה לקנות נעלים. השמחה היתה רבה מאוד בין הילדים וגם אני שמחתי בתוכם, כי צר היה לי מאוד לראות אותם באים כמעט יחפים בימי בוץ וקור. אז כתבתי מכתב תודה ועליו חתמו כל הילדים שקבלו מגפים מנדבת מולדאבסקי ושלחתי ביד שני ילדים אל הנדיב והוא קבל את הצירים בחבה ונתן לכל אחד מתנה חצי רובל. הדבר הזה אולי השפיע עליו וביחוד על אשתו כי הזמינו אותי לתת שעור בביתם. ונעשיתי יוצא ונכנס בבית העשיר הזה.
והנני לתת בזה תאור האיש הזה.
דוד בן משה מולדאבסקי היה יליד יקטרינוסלאב לא מבני עשירים. היו לו כעשרת אלפים רובל ובמשך איזה עשרות שנים נעשה למיליונר. היו לו בפולטבה שתי טחנות שהוציאו בכל יום עשרת אלפים שקי קמח חטים (כל שק 5 פוּדים = 35 רוטל). צריך היה לאסוף את החטה ואח“כ למכור את הקמח בכל תפוצות רוסיה זולת זאת היה לו בית משרפות יי”ש. ובשנת התשעים קנה אחוזה גדולה בפלך חארקוב.
הוא היה יהודי פשוט, התנהג בפשטות. ונפלא הדבר שהאיניציאטיבה שלו לא ידעה גבול וגם הבין לנהל יפה את העסקים הרבים והמסובכים בכשרון לא רגיל ומשך אליו בתור פקידים אנשים יהודים אינטלגנטים, ביניהם היו מעסקנים ציוניים כמו ר' צבי השמשי (שימשליביץ), ר' אברהם חייקין, קאצ’וב ועוד. הוא בעצמו אמנם היה רחוק מחבת ציון, אבל חובבי ציון לא היו פסולים בעיניו, ואדרבא הכיר בהם כי המה יוכלו להביא לו תועלת במסחרו.
אשתו השניה ציפה היתה אשה חכמה, יודעת עברית, רוסית, גרמנית, ולה בת מבעלה הראשון, ילדה בת עשר ואותה למדתי עברית.
עד היום אני תמה על הגאונות שהיתה ביהודי הפשוט הזה לארגן מסחר כל כך גדול ובאיניציאטיבה כל כך רחבה.
לפעמים הייתי אומר לו: ר' דוד! קנה בעד איזה 25 אלף רובל אחוזה בארץ ישראל. סכום שכזה הלא כאין בעיניך, עסקיך כאן בודאי שלא יסבלו מזה ויחד עם זה תקנה לך שם טוב.
– “דרעהט מיר ניט קיין קאפ” (אל תבלבל את מוחי), היה עונה לי בלשונו הגסה.
והוא אמנם הצליח: הוא מת מיליונר בטרם שנכנסו הבולשביקים. אבל תיכף אחרי מותו נכנסו הבולשביקים ולקחו את הכל. ואת אחד מבניו, היותר חרוץ, הרגו ואת אלמנתו היגלו מפולטבה, ומתה בקרים ונקברה בתכריכי הקהילה.
בין עסקני הציבור שהיו אז בפולטבה בימים ההם, מלבד ר' חיים צ’ריקובר, שהיה תמיד ראש וראשון בכל המוסדות הציבוריים וחשוב בעיני הכל, היה עוד עסקן, שעד היום קשה לי לעמוד על סוף דעתו. והוא – משה בן דוד זלנסקי. הוא היה נצר ממשפחה נכבדה. אבי אביו, או אחד ממשפחתו היה, לפי הנראה למדן מופלג ונדבן והשאיר בחייו או לאחר מותו מקום לבנין בית כנסת שנקרא עוד היום בית כנסת זלנסקי.
דוד בן משה היה לפי מדרגת השכלתו סגן פרוביזור. מהיהדות לא ידע כלום, מלבד לקרוא בסידור. ועסק בעריכת דינים, מלפנים בתור עורך דין פרטי ואחר כך כשנאסר על היהודים להיות עורכי דין פרטיים, היה בכל זאת עוסק בזה בתור מיעץ וכותב כתבי בקשה למקומות שונים. הוא ידע את כל החקים היטב וגם היה חריף מאוד למצוא אותו החק המתאים לחפצו. הוא היה גם דברן מצוין, וראש המדברים לא רק אצל היהודים, אלא גם בין אצילי הרוסים בכל חגיגה פומבית. הכל היו מפחדים מפני תער לשונו. הוא היה אוהב כבוד, וכמובן לא היה שונא גם את הבצע ואולם, כאשר התחילו להציק ליהודים ובתוכם נגעו גם בזכויותיו של זלנסקי, שללו ממנו את זכותו להיות עורך דין ואחר כך גם מהיות חבר בבית פקידות העיר וכדומה – לא המיר את דתו. אעפ"י שהיה רחוק מהדת לגמרי. למשל, הוא בעצמו לוה את בן אחיו המומר בלכתו לכנסיה לחופתו. יעשו אחרים מה שיעשו, אבל הוא בעצמו לא יַעשה כזאת לעולם, ואני בטוח, כי היה יכול גם למות על קידוש השם ולא היה ממיר את דתו. עקשנות יהודית שהיא למעלה מן הטעם… ורצונו היה חזק מברזל: כשהוא רצה משהו, אז לא היה דבר שיעמוד לו למכשול. כל עסקני העיר היו מפחדים ממנו, ומה שיעץ הוא, כולם הסכימו לו באונס או ברצון. ואולם לו לא היה די מה שהיו מסכימים לדבריו, אלא הוא בקש תמיד להשפיל את אחרים, לעקוץ, לרמוס, ולפיכך היה שנוא על כל העסקנים, אבל ההמון היה תמיד על צדו וחשבו למגנו. מעשרה קבין חוצפה שירדה לעולם לקח משה בן דוד, כמדומני, אחד עשר. כשהיו מתאספים לאספה כללית היה הוא כמובן, נמצא, קרוב למקום של היושב ראש וכשהגיע הזמן לבחור יושב ראש, והנה אחד או שנים ממעריציו קראו: משה בן דוד – יושב ראש! אז קם הוא כרגע ממקומו וישב על הכסא של היושב־ראש ואמר: ובכן אני נבחרתי ליושב־ראש, תודה, רבותי! האספה נפתחה… כמובן, איש לא העיז למחות כנגדו.
יותר מהכל היה מתנפל על המומר פ., שהיה גם כן אוהב להתעסק בעניני היהודים והיה נותן כסף לכל המוסדות. הוא היה באמת אוהב את עמו ורצה שיחשבוהו ליהודי בין היהודים, אבל הקריירה היתה יותר חשובה בעיניו. וגם לפי המבט של יהודים ליברלים אין הדת חשובה הרבה, והיו מומרים כאלה, ובתוכם גם ה' פ., שחשבו שבהמירם את הדת אינם מתרחקים מעם ישראל. וע“כ היה קורא תמיד את ה”ווסחוד" ושאר הספרות העברית הרוסית ונותן נדבות בעין יפה לכל צרכי בני ישראל והיה בא גם לאספות. אבל ה' דוד בן משה זלנסקי תמיד היה מתנפל עליו ומשים אותו כעפרא דארעא, עד שחדל ללכת לאספה שבה היה משתתף זלנסקי. ואני בטוח כי עיקר שנאתו לפ. היתה המרתו. הוא היה מקנא בו ושונאו כאחד. מאיזה טעם אי אפשר היה לו להתיחס בסבלנות אל מומריותו של פ., אולם שאר טובי הקהל, שמהם היו גם יראי שמים, לא חשבו להתרחק מפ., מפני שהוא מומר. אחרי שהוא נותן נדבות בעין יפה.
בכלל היו בפולטבה משומדים רבים, ונכדה אחת משוֹמדת היתה, למשל, מסיבה ב“סדר” בליל הפסח אצל זקנה היהודי. גם בני הגבאי של בית הכנסת הגדול, ה' הורנברג, שהזכרתיו למעלה, נשתמדו כולם (חתנו היה העורך דין המפורסם פיליפנקא, חבר דומת הממלכה).
כשעלה על דעתו של הרב גלייזר לבקש רשיון לפתיחת תלמוד־תורה, מצא התנגדות גדולה מצד האורתודוכסיה. ואז פנה אל זלנסקי ושניהם בחריצותם הצליחו להטות את הקהל לחפצם. וגם נמצא נדיב הוא ה' הורנברג, שנדב חמשת אלפים רובל לבנין הבית.
אנכי נלויתי גם כן אל המצדדים בזכות תלמוד־תורה רשמית, מפני שקשה היה עלי לסבול את אי־הסדרים ואת הזוהמה ששררו בתלמוד־תורה. ובתמימותי חשבתי, כי בתלמוד־תורה מאושרת יהיה הכל טוב ויפה. שכחתי כי תחת ממשלת הצַר אני, שע"י הרז’ים שלו הכל מתקלקל והולך לאיבוד…
בבואי לפולטבה נכנסתי לאגודת “בני ציון”, שבה מצאתי חבורה של ידידים יקרים, שנתקשרתי עמהם בקשר של אהבה ורעות, החיה בלבי גם בזמן הזה ולא תמוש ממני עד נשימתי האחרונה. כמעט כולם היו אנשים אינטליגנטים, לאומיים נלהבים ואנשים טובים. אליהם נלוו חברים אחדים מפרשצפינה, עיירה קטנה סמוכה לפולטבה.
התנועה של חיבת ציון בימים ההם היתה בעיקרה תנועה דתית פרוגריסיבית. האספות היו תמיד בבית־המדרש זלנסקי. רוב החברים היו אנשים דתיים, יראי ה' באמת, וציון היתה משאת נפשם באמת. מזמן לזמן היו חברים באים לדרוש בבית כנסת זה או אחר, ולפעמים היה סר גם מטיף לאומי מיוחד למטרה של חבת ציון. מתנגדים לא נמצאו כלל לתנועה זו. ואפילו הרב ר' יעקב מרדכי, זה חסיד החסידים, לא התנגד לנו. ור' חיים צ’ריקובר היה תמיד אחד מן החברים היותר פעילים, ובכל אסיפה כללית היה דורש, כיד הדרשנות הטובה עליו. בכל ימי חג היינו מתאספים לשמוח יחד. והכל ידעו כי חובבי ציון יודעים לשמוח, כחסידים הראשונים בשעתם. הרעיון העיקרי שפעם בנו היה לצאת מהגולה, להסיר מעלינו חרפת העמים, להתישב בארץ אבותינו ואפילו להסתפק שם בלחם ומים, ובלבד לשבת שם כאזרחים.
מה שנוגע למעשה היינו ילדים גמורים. חפצנו לעשות ישוב בתחבולות ילדותיות כאלה: עשינו גורלות שלושה רו“כ הגורל ושלחנו שליח מיוחד לאסוף מנויים וחשבנו, כי באופן כזה נצליח ליסד מושבה בארץ־ישראל. אחרי איזה זמן הכרנו, כי זהו רעיון תוהו ואחרי שהפסדנו איזה מאות רובל נתבטל הדבר. ופעם התאספו כל אלה שהיתה היכולת בידם ונתנו כל אחד מאה רו”כ ובחרו בשני צירים: הרב ר' יחזקאל ארלוזורוב וה' דייכס מחארקוב, שיסעו לפריז ויציעו לפני הברון שהוא יקבל מידם את הכסף ויקנה בשבילם אדמה על שמו ואחר כך ישלמו לו קמעא־קמעא (זה היה אחרי שהברון קיבל איזה קולוניות תחת חסותו). והרבה לילות הוצאנו בויכוחים מעשיים איפה לבנות את הבתים ואיפה לנטוע את הכרמים… וחשבונות “מדויקים” עשינו כמה תכניס כל נחלה. היו בתוכנו גם חברים לאגודת האלף המינסקאית. הברון שהיה יותר מעשי ממנו, לא נאות להצעתנו ואגודת המתנחלים התפרדה.
ואולם אם במה שנוגע לענינינו המעשיים, היינו מגששים כעורים באפלה, מטעים את עצמנו ואת הבריות, אבל בעבודתנו הרוחנית הצלחנו הרבה. על ידינו התפתחה ההכרה הלאומית בין כל שדרות העם ובכל מקום שנכנסו “בני ציון” הביאו עמהם רוח חיים. לא רק מכובדים אלא גם חביבים היו “בני ציון” בעיני העם. ואמנם גם במוסריותם עמדו “בני ציון” הפולטבאים במדרגה רמה. כולם היו אנשים נאמנים, בעלי צדקה וחברים לכל דבר טוב ומועיל. מה שנוגע לעניני הדת, אמנם אדיקות יתרה לא היתה בהם, אך היהדות בכלל היתה יקרה בעיניהם. גם היותר חפשי לא היה פותח את חנותו ביום השבת (בפולטבה היו רבים מחזיקים את חנויותיהם פתוחות בימי השבת והמועדים). בפסח אכלו כולם מצה וכדומה.
בשנת תרמ“ט הדפסתי ב”המליץ" את הפליטון “שיחת מלמד”. וכעבור איזה זמן חברתי את הסיפור הקטן “ילדי העברים” שקבלתי בעדו בתור פרס חמישים רובל – זוהי הפעם הראשונה שקבלתי שכר סופרים.
ועוד גורם רוחני אחר השפיע עלי בזמן ההוא ונגלה אח"כ בעבודתי הספרותית, הוא זרם הסוציאליות.
צעיר אחד כבן עשרים בא אלי, בעל פנים דלים, קצר ראי, ראשו קרח ורק מעט שערות מדולדלות תלויות לו פה ושם, והביא לי מכתב המלצה ובמכתב נאמר, שהמוכ"ז מר ברוך סטולפנר, צעיר משכיל מהומיל וראוי להתקרבות.
קבלתיו, כמובן, בסבר פנים יפות. ובשיחתי עמו נוכחתי כי אמנם זהו צעיר בעל כשרונות מצוינים, וצנא מלא ספרא: ידע היטב את הספרות העברית וקרא כל מה שמצא ממנה באות נפש. אעפ"י שהספרות האירופית נראתה לי יותר יפה.
מהצעיר הזה למדתי הרבה. למרות חזותו הבלתי־נהדרה, הוא ידע והבין היטב את היופי שבשירה, ומשיחותיו למדתי להבחין בספרות היפה הבחנה יותר דקה מאשר היתה לי מלפנים, וגם הכניסני לתוך תורת הסוציאליות. הוא היה בוחן את עבודתי הספרותית: בזמן ההוא חברתי את ציורי “מאיר השמש” ועוד, ועל פי השפעתו כתבתי את הציור “בצל הכסף”. זהו הציור הסוציאלי הראשון בספרותנו. ואח"כ את האגדה “שילומים” ועוד איזה ציורים.
ומאותו זמן בא לפולטבה אחד מתלמידי טולסטוי – פיינרמן, שעזב את האוניברסיטה והלך ליאסני־פוליאנה וישב בבית הגרף שתי שנים ובעצמו המיר את דתו למען יוכל להפיץ את דעות טולסטוי בין האכרים הרוסים. אבל הממשלה, מיראה מפני האגיטטורים הללו של חברת “אי־התקוממות נגד הרע” צותה עליהם שלא יתישבו בכפרים. אכן הוא בא לפולטבה והתחרט על המרתו (כך אמר בפני ובפני עוד כמה מחברינו). הוא גם הראה לי מכתב מטולסטוי, שגם הוא התחרט על זה, שנתן לו עצה שאינה הוגנה כלל. “אנכי לא אסלח ע”ז לעצמי לנצח" כתב טולסטוי.
הוא ישב בדירה קטנה עם צעירה אחת בת ישראל, שישב עמה, כמובן, בלי חופה וקידושין והוליד בנים. ועוד בן היה עמו מאשתו הראשונה שגרש אותה מפני שלא חפצה לשבת עם איש שהמיר את דתו. לבושו היה כאחד האכרים וחי חיים פשוטים מאוד.
ההשפעה שהשפיע עלי פיינרמן בעת ההיא היתה עצומה מאוד. העבודה הפשוטה הכשרה היתה בעיני לדבר שבקדושה. היה זמן שחפצתי לעזוב את הכל ולמסור את עצמי גם כן לעבודה פשוטה. ואם לי לעצמי אי אפשר היה לעשות זאת מפני הנפשות התלויות בי, אבל את בני רציתי מאוד לחנך, שלא יהיו אינטיליגנטים, אלא עובדי עבודה פשוטה. ולכן מסרתי אז את בני צבי, נער בן שתים עשרה לבעל־מלאכה, לחרש נחושת, שהיה אומן גדול במלאכתו. האומן דרש שבני יאכל אצלו בימות החול, כדי שלא יבטל ממלאכה. כעבור איזה ימים נכנסתי בלילה אל בית האומן בשעה העשירית ומצאתי את בני יושב על הרצפה וממרק איזה מיחם ישן ומעיניו נוזלות דמעות. חכיתי עד שבא האומן ויסרתי אותו על שהוא רודה בבני בפרך. איני זוכר איזה אמתלה מצא לו, ואני יצאתי מהבית. אז נגש אלי מלמד אחד שדר באותו בית ואמר לי: אדון רבינוביץ, הוצא את בנך מהגיהנום הזה. זה לא מתאים לו כלל. שמעתי בקולו והוצאתיו משם ומסרתיו לנגר. אבל בני השתדל בכל יכלתו, שלא לדעת את המלאכה. והנגר, איש תמים וישר אמר לי: בנך לא יהיה נגר לעולם. אז שלחתיו לליטא לחותני ושם בדרך מקרה התחיל לנגן בכנור ואל הנגינה נמסר בכל נפשו.
זה הראני בעליל עד כמה שאסור וגם אי אפשר להכריח את הילד להתלמד דוקא דבר זה שאינו לפי נטית נפשו. ושבחינוך אי אפשר לכל אחד לנטות אחרי דעתו הפרטית והאידיאלים שהוא מציג לו. כי לא מה שיכשר בעיני המחנך יכשר בעיני המחונך.
בזמן ההוא חשבתי הרבה ע“ד גורל תלמידי הת”ת כשהם יוצאים לשוק החיים. הם לומדים אצלי, מתפתחים, קונים איזה ידיעות והשקפה לא־המונית על העולם ועל יחס בני האדם איש לחברו, והנה הם נמסרים אח"כ לבעלי מלאכה גסים, סובלים חרפה ולפעמים גם מכות. כמה קשים הם חיים שכאלה לצעיר שהוא בעל רגש וכמעט בעל הכרה מפותחת!…
פיינרמן היה נגר, נגר אמנם גרוע, אבל בכל זאת חשבתי שיותר טוב היה שהתלמידים הרוצים להתעסק בנגרות יבואו ללמוד את המלאכה הימנו. כי הוא הלא יתיחס אליהם יחס טוב וישר.
אז התחלתי להשתדל לפתוח מעין מחלקה של נגרות, ולמנות את ה' פיינרמן למנהל המחלקה. מה שהיה מומר לא היה יכול להיות למכשול בעיני, אחרי שהוא התחרט ע"ז ושב בתשובה שלמה. באתי בדברים עם איזה מעסקני הציבור והם הסכימו לדעתי ליסד מחלקה למלאכת הנגרות ולמנות את פיינרמן למורה.
פיינרמן היה חשוב מאוד בעיני האינטליגנציה הרוסית שבפולטבה. וביתו היה בית־ועד של חכמים וסופרים מהיהודים ומהרוסים ותמיד היו שם ויכוחים על שאלות שונות.
ביחוד היו הויכוחים מענינים מעת שבא סטולפנר לשבת בפולטבה. הוא הסוציאליסט, הרציונליסט, היה תוקף את פיינרמן בכל כוח הדיאלקטיקה שלו. ופיינרמן המיסטי הריביליציוני היה עונה על כל טענותיו בכשרון גם כן לא רגיל. ולסוף הויכוחים זה נשאר עומד על דעתו וזה על דעתו. “מה יש לי לדבר עם אדוני אם הוא איננו יודע את האלפא ביתא של האמונה?” – קרא פעם פיינרמן בסוף ויכוחו. ובכל זאת נשארו ידידים וברצון נפגשו תמיד יחדו לחזור ולהתוכח.
ע"ד כשרונו של ה' סטולפנר הנני להביא בזה מאורע אחד:
פעם נסע בספינה מקרימנצוג ליקטרינוסלב. שם ישב וקרא בברית החדשה. ניגש אליו כומר ושאלו: הלא יהודי אתה ואיך אתה קורא בברית החדשה?
שחק ס. ואמר: ומה אם יהודי אני?
– הלא אתם היהודים צלבתם את ישו.
– לא היהודים, ענה הוא, אלא הכמרים.
– איך הכמרים?
– ככה, הכמרים. ואם היה בא עכשיו, כי אז בודאי היו הכמרים צולבים אותו שנית הנה למשל הסטונדיסטים (כיתה דתית ידועה ברוסיה) חפצים ללכת בדרכי ישו ומי רודף אותם? הכמרים.
בתוך כך נקבצו הרבה אנשים סביבם ושמעו את הויכוח.
– הסטונדיסטים הם אנשים בלתי מוסריים, אמר הכומר.
– מה אתה סח, אבא! – קרא אחד מהאכרים הנוצרים – הלואי שהיינו אנו לא גרועים במוסריותנו מהסטונדיסטים.
– אבל אתה יודע – ענה הכומר הנעלב – שהממשלה אוהבת אותנו ואם הייתי רוצה, הייתי קורא לשוטר והוא היה מושיב אותך בבית האסורים.
– אמנם דברים שכאלה אתם יכולים לעשות, ענה ס.
וכל הקהל נתן בשחוק פיו.
בימי הבולשביקים היה ס. לפרופיסור לפילוסופיה בחרקוב ואח"כ במוסקבה.
*
המחלקה ללימוד המלאכה נפתחה בבית מיוחד ושם היה גם פנסיון בשביל התלמידים העניים. בית הספר היה כל כך חביב עלינו, עד שהתנדבנו אני ורעַי (ביניהם גם ה' מ. קרישבסקי) לבוא שמה לילה אחד בשבוע ללון עם התלמידים וללמדם לימודי היהדות – תנ"ך ועין יעקב וכדומה – או מהלימודים הכלליים. לבית הספר הזה היו מתנדבים גם מקרב הנוצרים. גם שר הפלך הנסיך טיוטישציב נטה לו רצון, והוא הבטיח שלא יפריע בעדנו. ובית הספר הזה היה גם בית ועד לאינטליגנציה המעורב והיו דורשים שם דרשות ועורכים ויכוחים.
היחס שבין היהודים ובין הנוצרים בפולטבה היה באמת יחס יפה.
ברצון הליברלים הרוסים ובהסכמת שר הפלך יסדו את החלק הבלתי אופיציאלי של העתון הרשמי “ידיעות מפולטבה” ושם דברו על ענינים צבוריים וכלליים. ונמצאו מבין האינטליגנציה הרוסית שעזרו בדבר הזה באונם והונם. אז השתתפתי גם אני בעתון הזה וכתבתי כמה מאמרים הנוגעים להטבת המצב החמרי של היהודים היושבים בפולטבה. ביחוד אני זוכר מאמר אחד גדול שכתבתי ע"ד ערך השפה העברית בבית־הספר העברי.
עמידתי לצד אלה שבקשו תלמוד תורה רשמית וביחוד עבודתי בפתיחת מחלקה לאומנות, שבראשה עמד המומר פיינרמן – הסירו מעלי את לברות האורתודוכסיה. אנוכי בעומק לבי הייתי מצטער על זה. אנוכי הרגשׁתי את הערך הפיוטי של הדת. גם בסיפורי “מאיר השמש” תיארתי דוקא איש אורתודוכסי בתור אדם אידיאלי – להיפך ממה שהיו נוהגים הסופרים המשכילים שלפני. אבל לא יכולתי להעלים עין מהחסרונות שבה. והחסרון היותר גדול – שאין האורתודוכסיה מתעוררת לחזק את מצבה ע“י אמצעים יפים ונאותים לזמנה. היא רוצה בחינוך דתי – טוב ויפה, אבל למה הזוהמה והבערות? מדוע לא נלמד מחומש בלתי קרוע ומלוכלך ובחדר לא מרופש ועל שולחנות וספסלים שאינם שבורים? ואיך הם סובלים מלמדים חסרי בינה שאינם יודעים כלל איך ללמד ונוסף לזה מתרשלים בעבודתם? כמה פעמים גליתי אזנם ע”ד הקלקולים שישנם בת“ת, ואף אחד לא התעורר לעשות איזה תיקונים שהם (מלבד ר"ח צריקובר, אבל גם הוא לפי הנראה, לא רצה להקניט את החברים ועל כן הסתפק בתיקונים מועטים). אמנם כאשר התחזקה בפולטבה המלחמה נגד האורתודוכסיה, התחילה האחרונה לותר, להסכים לבנין חדרים מרווחים ולמנות מלמדים יותר טובים, ובלבד שתהיה התלמוד תורה בלתי רשמית. הם חשו, כי כאשר תהיה התלמוד תורה רשמית אז לא יהיו הם בעלי המוסד, אלא פקידי הרשות. אבל הם אחרו כבר את המועד. הרב גלייזר, חניך בית מדרש הרבנים, עוד על פי הטרדיציה נמשך אחרי ה”רשמיות", ואנוכי לא יכולתי לסבול את העלבון, שכל פקיד בא ומגרש את הילדים וסוגר את התלמוד תורה.
בתוך כך נגמר בנין הת"ת שבו היו חדרים מרווחים ללמוד, אולם למשחקים, אולם לאכילה וחדר המורים. המלמדים הישנים קבלו איזה פיצוי קטן ועזבו בלב נשבר את מקומם שישבו עליו כעשרים שנה, ותחתיהם באו מלמדים מורים. כמעט כולם, מלבד המיוחדים לשפה הרוסית, היו אנשים שקראו ושנו. בראשם עמד אחד שגמר את חוק לימודו בבית הספר למורים שבז’יטומיר.
בשנים הראשונות הראו המורים חריצות רבה. כל אחד השתדל בכל כוחו להכניס כמה שאפשר יותר ידיעות בלבב התלמידים, אף אם לא תמיד בתחבולות פדגוגיות… האורתודוכסיה הקיצונית היתה נרגזת, לא מפני שבאמת היה איזה פסול בנו, אלא מפני שיצאנו מתחת רשותה והכנסנו מנהגים של הפסקות וצלצול הפעמון, וביחוד התקצפו, כאשר הצליח המנהל להנהיג חודש אחד חופש בקיץ. אבל הם לא יכלו לעשות כלום, מפני שהפקידות והאינטליגנציה היו על צדננו.
בעת ההיא נוכחתי שלב ה' פיינרמן איננו שלם עמנו. כשהיינו מתאספים אז היה מקריא כמעט תמיד איזו פרשה או פסוקים מהאיבנגליון. ניכר היה שיש לו נטיה יותר מדאי לנצרות ומבקש להטעים זאת באזנינו. זולת זאת, במחלקה שלמלאכה שכרנו מלמד אחד שילמד את הילדים פרק בעין־יעקב ובהלכה. המלמד היה יהודי פשוט זקן. כונתנו בזה היתה כפולה: אחת, שהילדים ילמדו קצת תורה ושנית, שלא יחשדו בנו, שאנו רוצים להטות את הילדים מדרך היהדות. הזקן היה גם ממונה להשגיח על כשרות האכילה.
כמלמד זקן היה מורה מ“עין־יעקב” על הסדר, מבלי השמט כלום. ופיינרמן היה יושב ושומע ואח"כ היה עושה את הלמוד הזה לחוכא ואטלולא. ראיתי ונוכחתי כי אי אפשר להפקיד את היהדות בידי מלמדים זקנים חסרי טעם, אבל יחד עם זה סכנה גדולה היא להקים מחנכים, הרחוקים מן היהדות לגמרי, ומכל שכן אם הם נוטים בלבם אחרי הנצרות.
צריכים היינו איפוא, לבקש מורה אחר למלאכה שיהיה קצת אינטלגנטי. וסוף סוף מצאנו בעל מלאכה הגון ויודע קצת בספרות הרוסית. הוא היה אוהב גם לכתוב הצעות וסתם מליצות במשפטים סבוכים ועל פי הרוב אי אפשר היה למצוא את נושאי המשפטים, ועל כן היינו קוראים לו בשם “נעדר הנושא”. זולת זאת היה איש ישר והעיקר – אומן ובלתי גס.
פתחנו בית־מלאכה חדש וכעבור איזה זמן העברנוהו לתלמוד תורה. ופיינרמן לא עזב את בית־המלאכה שלו וכאשר חסרו לו חברים משלמים מישראל, מצא חברים מן הרוסים שתמכו בו. ואולם, לפי הנראה, באה מלשינות לפטרבורג, כי בפולטבה מאספים אספות ודורשים דרשות בענינים מדיניים ושר הפלך מחפה עליהם, ואז שולח מפרטבורג פקיד מבקר, עשו חקירה ודרישה ונגמר בזה כי סגרו את בית־הספר של פיינרמן. וכעבור זמן קצר פטרו את הנסיך טיוטישצב ממשרתו, וחרותנו המועטה נגוזה ועברה.
ופיינרמן יצא מפולטבה ויתישב בייליסבטגרד. ובראותו כי לא טוב לפסוח על שתי השעיפים, ובפרט כשגדלו בניו וצריך היה לתתם בבית־ספר, ושם לא קבלו בלי תעודת לידה, אז הלך הוא ואשתו ובניו ויכנסו בברית הדת הנוצרים הפרובוסלבית.
בשנת 1893 מצאתי על שולחני נומר אחד מהז’ורנל השבועי הרוסי Бpaтckaя пoмщЬ (עזרת אחים) שיצא לאור בסמרה ע"י נשׁיא בית המשפט הגלילי אוסטימוביץ. על שער הז’ורנל כתוב באותיות עבריות “ואהבת לרעך כמוך” ובתוכו מאמר מאת העורך מלא שנאה ליהודים וביחוד למגדלי פאות. פיינרמן ספר לי כי ה' אוסטימוביץ הוא בעל אחוזה בפלך פולטבה והיה מלפנים ראש האצילים בפלך פולטבה וגם הוא איש ליברלי, כי הוא חתם על הפטיציה שנשלחה לאלכסנדר השני שיתן קונסטיטוציה לרוסיה.
איש ליברלי ושנאת ישראל – הדבר הזה היה מוזר בעיני מאד. חשבתי, כי זוהי רק אי הבנה והחובה היא להסביר לו ולהעמידו על האמת.
כתבתי לעורך מכתב ארוך ושלחתי לו. לא חשבתי שהוא ידפיס את דברי, כי בזמן ההוא לא היה הצנזור נותן רשות להדפיס דברים שיש בהם נגד הממשלה ונגד הדת הנוצרית, אבל הוא שלח את מכתבי להמשומד יוסף רבינוביץ מקישינוב, שיסד את הכתה “ישראל החדש” ואח"כ נעשה למיסיונר גמור. יוסף רבינוביץ זה ענה על מכתבי בסגנון של גלח שונא ישראל והעורך הדפיס את תשובתו יחד עם מכתבי (No98 – 1893 – 1894).
וזהו תרגום מכתבי:
הוד מעלתך, פרוקופי אדריאנוביץ!
באלה הימים קרני לקרוא את מאמרך “שיחת אחים” בעתון שלך “עזרת אחים” No No 78־79 שנה זו, שבו התנפלת על התלמוד ועל המחזיקים ביהדות, ביחוד אם הם מגדלים פאות.
פעמים רבות קרה לי לקרוא עלילות נגד היהודים בעתונים רוסים, אמנם הם עשוי עלי רושם רע, אך התנחמתי בזה שכל המעלילים האלה הלא הם מהטפוס המזוהם שישנו בחברה הרוסית; אבל צער גדול היה לי כשקראתי את מאמרך. ה' פ. אמר לי מי אתה ושאותך אי אפשר להאשים שאתה משקר במזיד; ולכן חשבתי לי לחובה (זה יהיה מצדי גם כן “עזרת אחים”) להגיד לך כי משפטך על עם ישראל הוא מיוסד על משפטים קדומים שמהם לפעמים אי אפשר להשתחרר גם לאדם ישר או על עדות מומרים ושקרנים במזיד.
על דבר המומרים צריך אני להגיד לך שאיש יהודי היודע תורה לא ימיר את עמו אלא אם כן איזו טובה חמרית גדולה צפויה לו מהמרתו, וההמרה מעידה שאין יושר בקרבו. ואחדים מהם בשביל להראות שהמירו את דתם מהכרה משליכים בוז ונאצה על היהדות – ובעד זה, כמובן, מקבלים שכר הגון: נעים לרוסי לראות איך שמבזים את "חצקל, ואת “שמול” יחד עם דתם הבזויה…
אתה מאשים את התלמוד. הגד נא בהן צדקך: היש לך איזו ידיעה בספרות הגדולה הזאת שליצירתה עמלו טובי העם העברי במשך אלף שנה? אנכי בטוח שאינך יודע ממנה כלום וגם אינך יודע את ההסטוריה של התפתחותה והסתפקת רק במה שקראת קונטרסים אחדים של מומרים ועל יסוד זה מהרת להוציא משפט.
אתה אומר שאיזה רב אמר לך שהתלמוד אינו טוב, אפילו לרבנים, ומכל שכן להמון. צריך אנכי לבאר לך: בתלמוד יש “הלכה” ויש אגדה. ההלכה אמנם אינה ידועה להמון הפשוט (אבל לרבנים כולם ידועה למדי) ואולם האגדה ידועה אפילו ליהודים הפשוטים ואפילו לנשים (שהיא מתורגמת לשפה המדוברת) והיא מצד אחד מרככת את לבם לעשות צדקה וחסד ומהצד השני מחשלת אותם שהיו נאמנים ליהדות למרות שהממשלה הרוסית, כמו שאמרת, נוטה לבכר את הקראים על פני היהודים, ולמרות כל הרדיפות והיסורים שסבלנו, סובלים ועתידים עוד לסבול…
אתה כותב “שהנך משתעשע בתקוה, כי סוף סוף יכירו גם הרבנים שישו הנוצרי הוא המשיח של השלום והאהבה”, ואנכי אגיד לך שאיני יודע איזה תועלת תצא מזה שהם יכירו שפלוני הוא כך וכך. מלפנים חשבו כי די לו לאדם שיאמין בדוגמה זו או אחרת והוא כבר בן עולם הבא. אבל עכשיו כל הנאורים חושבים כי העיקר הוא חיים ישרים. והנה ידוע לך כי לא כל אלה המאמינים בישו חיים חיים ישרים, ולהפך, יש הרבה אנשים ישרים גם באלה שאינם מאמינים בישו וגם בין אלה שהם מגדלים פאות. סוף דבר: אם אתה רוצה לשפוט את היהודים ואת היהדות עליך מתחלה ללמוד ולדעת. וכאשר תלמד ותדע אז בודאי יהיה משפטך אחר לגמרי.
לא רב, אלא יהודי פשוט זיסקינד רבינוביץ
8 באקטובר 1893
התשובה של המומר יוסף רבינוביץ היתה של מומר מנוול. הוא הזכיר על שנאמר בתלמוד “עם הדומה לחמור” ואתם קרויים אדם ואין הגוים קרויים אדם.
על זה עניתי להעורך כי המאמר עם הדומה לחמור נאמר בכתובות דף א' ששם נאמר תחלה כי היתה גזרה שכל בתולה הנישאת תבעל לטפסר תחלה. האם אין זה עם הדומה לחמור? ואולי בושה היא לחמור שמדמין אותו לחיות הרעות האלה ההולכות על שתים. וכן “אתם קרויים אדם” אמר ר' שמעון בן יוחאי שהיה נחבא במערה י"ג שנה מפני רדיפת הרומאים, כי הוא העיז להגיד עליהם שכל מה שהם עושים אינם עושים אלא לטובת עצמם, והיה לו הצדק להגיד על הרומאים שהם אינם בני אדם, אלא חיות רעות. ומלבד זאת למה באונגליון שלכם נאמר: “הזהרו מפני הכלבים הזהרו מפני המולים”. או: “אל תפזרו פנינים בפני החזירים”, הרי שהוא מדמה בני אדם לכלבים ולחזירים. אלא שלהם הכל מותר ורק לנו אסור.
את מכתבי הראשון כאמור הדפיס העורך בעתונו, אבל לא את השני. אולי היתה בזה יד הצנזורה.
בין ההשפעות השונות שהייתי מושפע מהן בזמן ההוא, גברה ביחוד השפעתו של “אחד העם”. הסופר הזה שהחזיק בשיטת האבולוציה היה באמת סופר ריבולוציוני, והביא מהפכה בחבת־ציון.
זכורני, כי לרגלי אספה שנתית של חברתנו המקומית “בני ציון” הזמנו מיקטרינוסלב את המטיף המפואר ה' מאסליאנסקי, ה' פיינרמן בא גם כן לשמוע את דרשתו. אחר הדרשה אמר לי: “בשעה שדרש ה' מאסליאנסקי, בראותי את התלהבותו העזה ובשמעי את דבריו הלפידים, חשבתי שהוא יסיים, כאותו הגבור הרומאי: הבה נלכה! וכולם יקומו פתאום כאיש אחד וילכו אחריו לכבוש את ארץ ישראל, והנה סיים בדברי תחנונים: תנו יהודים עשרים וחמש ק”כ לחודש לקופת החובבים! וכי בשביל זה כדאי להוציא כל כך הרבה אבק שרפה?"
ואמנם פעוטה ודלה היתה חבת ציון בראשיתה. בין הקערות שהעמידו על השולחן בערב יוהכ“פ בביהמ”ד לצרכי צדקה שונים נתוספה רק עוד קערה אחת “לעניה סוערה”…
והנה בא “אחד העם”, אחד מחובבי ציון הנאמנים, וגם הוא קורא “לא זו הדרך”, כלומר לא זאת היא חבת ציון, הנערצה בפי ההמון, ומסתפקת בנתינת נדבה, אלא זו שממלאה את כל הלב, ולכן אמנם לא רבים מסוגלים לה, אלא יחידי סגולה, “חבר כהנים”. רצה “אחד העם” להרים את חבת ציון עד לידי מדרגת אמונה חיה, שתהיה היא היין החדש שיוצק אל תוך החבית הישנה. לא דבר טפל תהיה מעתה חבת ציון אלא עיקר העיקרים.
יחד עם התוכן החי לקח את לבבנו סגנונו המיוחד, במה שנוגע לסגנון בחלק הפרוזה לא היינו מפונקים כלל. כל אחד כתב איך שהוא, ובלבד שהקוראים יבינו מדעתם איזה רעיון צפון במה שכתוב. גם פרישמן, זה בעל הסגנון המצוין. לא נמנע מכתוב “ופניו מלאים מרי, כבית המרי”. לא כן “אחד העם”: כל מלה שיצאה מעטו הריהי אבן מהוקצעה ומונחה יפה במקומה ואי אפשר לשלפה ממקומה ולהחליפה באחרת.
ובשנת תרכ“א הכניסני הר”מ קרישבסקי בתור חבר של אגודת ב“מ שלא האריכה ימים, כמ”ש א“ה במאמר,נסיון שלא הצליח”. זה היה מומנט של התרוממות הרוח, שלא הרגשתי כמוהו מעודי. חשבתי אז את עצמי לבן משה באמת ההולך בדרכיו, ויחד עם זה הרגשתי כי אינני בודד, אלא שיש יחד עמי חבורה שלמה של אנשי המעלה, שהם מפוזרים כנקודות מאירות בתוך רחבי הגלות ומצודתם פרושה על כל הענינים שהם שייכים לכלל ישראל.
החפץ לעלות ולהתישב בא“י גבר בי אז מאד. יחד עם זה חפצתי גם לעזוב את עבודת ההוראה ולעבוד בתור אכר מופתי בא”י. לחבר את האידיאה של חבת ציון עם האידיאה של העבודה לפי שיטת טולסטוי. אני והר“מ קרישבסקי פנינו אל ר”א הוא “אחד העם” להשתדל ליסד מושבה מופתית מב“מ ושימנה גם אותי בין המתנחלים, אך הוא ענה, כי הרעיון הוא אמנם יפה, אבל אין כל אפשרות להוציאו אל הפועל. בלי ספק שהוא חשב ע”ד מחסור הכספים, ובזה אמנם, נתן תעודת עניות לב“מ. אמנם צריך להגיד האמת, כי גם החומר, כלומר: האנשים המתישבים, לא היו מסוגלים כלל להקדיש את חייהם לעבודת האדמה הפשוטה, וביחוד במה שנוגע אלי, לסופר הייתי איך שהוא, אבל להיות עובד אדמה בא”י בודאי שלא הייתי מוכשר לעולם. וכמדומני שגם רוב הב"מים, במה שנוגע לחקלאות, לא היו טובים ממני.
לעלות לא“י – המחשבה הזאת מלאה את כל לבי בשנים האחרונות. מלבד הטעמים הכלליים שגרמו לרעיון חבת־ציון להתפשט בעולם ושמצאו להם הד גם בקרב לבי, היו לי עוד טעמים, הנוגעים לחיי הפרטיים. בעבודת ההוראה לא מצאתי קורת רוח. שש עשרה שנה עבדתי בתלמוד תורה, כארבעת אלפים תלמידים לקחו מפי לקח בתנ”ך, מעט גמרא ושפת עבר, וסוף סוף רק אחדים רכשו להם ידיעה מספקת בשפה העברית ובספרותה.
ומי הוא האשם בדבר? לא אשים את עצמי רשע: אנכי לא התעצלתי, עמלתי כפי כוחי ובינתי לחבב על תלמידי את הלימודים העברים. אבל הרוחות הזרות באו ועקרו את הנטיעות שנטעתי, שפת המדינה הנשמעת בבית ובחוץ ושיש לה ספרות רחבה ועשירה ושנותנת תקוה למצוא ממנה פרנסה, – גוברת על השפה הלאומית שלנו ומגרשת אותה מן הלב, מבלי להשאיר בשבילה גם פנה צרה.
לפנים חשבתי כי המלמדים הבורים אשמים בדבר, ששפת עבר נשכחת, אבל עכשיו נוכחתי, כי גם הפדגוגים היותר מודרניים לא הצליחו הרבה. שפת המדינה עם שרשיה הרבים והחזקים אינה משאירה יניקה. המספקת לנטיעה הרכה, לשפתנו העלובה.
– אלכה לי אל ארץ־ישראל, גמרתי בלבי, שם אראה את אומתי כלולה בהדרת שיבה וכוח עלומים. אראה איך היא שבה לתחיה ועמה – שפתה.
ורעי, אהובי, נתנו לי האפשרות להוציא את מחשבתי לפעולה, תמכו בידי כדי פרנסתי, עד שאמצא לי עבודה…
קחו ממני ברכה, חביבי, החיים והמתים, בכל מקום שהנכם שם תלוה אתכם ברכתי החמה בעד החסד שעשיתם עמדי.
־־־־־־־־־־
רעיתי לא היתה שבעת רצון מנסיעה זו. היא אמנם ידעה, שבארץ ישראל גם העזים אוכלים חרובים… אלא, לפי דבריה, לא כדאי בשביל אכילה זו לנסוע כל כך רחוק. ואלא מאי – קברי אבות? יש לה די קברי אבות בעיירה הסמוכה למקומנו. וביחוד הרבה אחד, חבר ילדותי, לגנות בעיניה אותי ואת ארץ ישראל. – התשמעי? – קחי ממנו גט פטורין ויסע לכל הרוחות, ולמה לך להענות בעטיו של המשוגע הזה? ככה דבר חברי באזני אשתי לא פעם ולא שתים. ומי יודע אם לא היתה הולכת בעצתו, לולי מהרתי להגיד לה, כי בין כך לא תוכל להפטר ממני, כי אין שוטה מגרש…
אשתי שמעה ותאנח. היא קבלה עליה את הדין.
מוכן הייתי לנסוע מיד לפני ראש השנה. שלם הייתי בגופי, בממוני ובפספורטי, שבלעדיו אי אפשר ברוסיה גם ללכת לבית־המרחץ, ומכל שכן לנסוע לחוץ־לארץ. אבל בשביל חג משפחתי נתעכבתי עד אחר חג הסוכות. בן חורגי היה צריך להכנס לחופה בראש חדש חשון. אמנם לדידי אפשר היה לסמוך על הצעירים, שיבנו להם בית בישראל גם בלי השתתפותנו, אבל איך שוללין מאם, אשה פשוטה ותמימה, את העונג הזה להכניס את בנה לחופה? בדברים כאלה אין מקילין גם בהפסד מרובה, והחוטא מקבל עונש גדול מנשוא, תוכחה שאינה פוסקת ותרעומת שאין לה סוף, ובפרט אחרי שהיא לא ברצונה עוזבת את הארץ, שנולדה בה.
השתדלתי, אמנם, שהחתונה תהיה בין יום כפור לסוכות, אבל המחותנת הוכיחה בראיות ברורות, שאין כל אפשרות להכין את בגדה החדש עד אחר חג הסוכות, והיא ב"ה איננה סנדלית, שתוביל את בתה לחופתה בלבוש ישן…
והסיבה הקטנה הזאת גרמה לי לסבל הרבה, הרבה מאד.
־־־־־־־־־־
בימים ההם טעמתי כדבעי את היסורים של תוחלת ממושכה, כמה מתרגזים אלה היושבים על התחנה, אם הקדימו לבוא חצי שעה, ואנכי הייתי צריך להמתין יותר משלשים יום.
ואחרי שמטרתי העיקרית היתה רחוקה ממני, הלכתי שומם, ולא מצאתי דבר מה לבלות את זמני, כל העולם כולו נהפך לבית האסורים. בכּל געלה נפשי, וגם הקריאה בספרים לא הפיגה את צערי. ועל כן שמחתי מאד, שבימים ההם בא אחד ממכירי, ר' פנחס אוסטרובסקי מרומני, לשבת ימים אחדים בפולטבה. עמו היה אפשר לשבת יחדיו שעות אחדות בכל יום ולהשתעשע בשיחות חולין או שיחות ספרותיות.
כדאי הוא האיש הזה, שארחיב מעט את הדיבור על אודותיו.
הוא היה כבן חמשים, גבה קומה, פניו פני אצילים, זקנו שחור, ארוך מעט, והרבה חוטי כסף עוברים בו. ועיניו – איזה עינים! רק הן הזכירוני תמיד את דברי השירה “לבבתיני באחת מעיניך”. איזה רכות ונעימות יחדיו עם חכמה עמוקה נשקפו מהעינים השחורות ההן.
בהיותו עוד צעיר לימים נודע למופלג בתורה וקבל סמיכה לרבנות, וגם ידע את תורת החסידות ועסק בה באהבה, ויחד עם זה הגה גם בספרות ההשכלה, וכמעט שלא היה ספר שלא קראהו, וביבליותיקה גדולה ועשירה היתה לו מכל מיני ספרים עבריים: בשפה אחרת לא רצה לקרוא. השפות הזרות – הוא ידע אחדות – היו לו רק לכלי תשמיש לעניני מסחרו.
“הפריצים” הגדולים שבפלך פ. היו משתמשים בו למכור את סחורתם ולהשוות את חשבונותיהם, והסרסור הזה, כשהיה שב לביתו, היה משליך מעליו את כל חבילות הטרדות של הענינים הגשמיים ויושב בכל לילה עד חצות והוגה בספרים שונים: בגפ“ת, ב”לקוטי תורה" וגם בשירי גורדון וספורי מאפו וסמולנסקין.
והרבה מן הרבנים החרדים והסופרים המשכילים היו מחליפים עמו מכתבים. והוא בגאוה ילדותית היה מתפאר בזה שסופר מפורסם אחד היה כותב לו “ידידי ורעי”, וה“רבי” של החסידים קוראו בשם “ותיק וחסיד”.
בימות החול היה פנחס לבוש כאציל בבגדים אירופים על פי חוקי המודה החדשים, ובשבת נשתנה והיה ליהודי היהודים: לובש קפוטה של אטלס וחוגר חגורה של משי, וכולו אומר קדוש. בין החסידים נמצאו קנאים שהרהרו אחר מדותיו, מפני שהוא קורא בספרי האפיקורסים, וגם הרבה מן המשכילים לא יכלו לסלוח לו על שהוא מדקדק בחוקי ה"שלחן־ערוך” ומתארח לחברה עם החסידים, והיו מרננים אחריו, שהוא צבוע ונוכל, ואחד אמר לו, שכל משכיל “קונזֵקבֵנטי” חייב להתרחק ממנו. כידוע, “משכילינו” גם הם יהודים, ובקנאותם עולים הם על החרדים.
אולם אנכי למרות כל “קונזיקבנטיותי”, לא יכולתי לעצור ברוחי לבלתי לכת אליו. חברתו היתה כל כך נעימה ושיחתו כל כך מענינת, ועדינות נפלאה הציצה על רשמי פניו הדקים והיפים, וביחוד מעיניו הנוצצות באור רך ומקסים. שכלו היה מתיז ברקים, ולפעמים בהערה אחת, הנאמרת בדרך אגב, היה מאיר ענין שלם באור חדש.
ובעת ההיא שהבטלה שעממה אותי, היתה חברתו נחוצה לי ממש “כצל סלע כבד בארץ עיפה”. ומצאתי לי הוראת היתר להשתעשע בחברתו ולעבור על “הקונזקבנטיות”.
במשך שלושת ימים אלה דברתי עמו.
חומר לשיחה לא היה חסר לנו תמיד, ובזמן האחרון החדשות היו רבות וגדולות.
רוסיה עמדה להתחדש, ואנחנו הציונים היינו בטוחים, כי עוד מעט תשבר זרוע העריצות, ובני ישראל יעלו לציון ברינה.
ורעי, לצערי, לא השתתף אז בשמחתנו.
– המשיח עודנו רחוק – אמר הוא ברוח תוגה – אולי רק חבלי משיח… ובלבד זאת אם משיח בא לגויים, למה אנו היהודים שמחים? הלא כבר בא משיח אחד בשבילם, ומה הביא לנו? מסעי הצלב ועלילות דם…
– ואיך אדוני מדמה את התנועה הזאת, תנועת החופש, לאותה התנועה שמקורה בעבדות?
– בשביל שיתגלה באמת האידיאל של החופש, צריך האדם להיות נעלה במוסרו, ענה הוא – ומי שהוא שפל במצב המוסר, נוטל את החופש ועושה ממנו קרדום לחמס ובצע, ואנחנו הלואי שלא נפסיד.
– לא לחנם אומרים עליך, אדוני, כי ריאקציונר אתה, – אמרתי לו מקצת בשחוק ומקצת ברצינות.
– אומרים גם כן, כי אני צבוע, – אמר איש שיחתי במרירות. – טפשים! היש איזה טעם לצביעות זו? מה אנוכי משתכר פה? אנוכי פשוט אוהב את היהדות. מתוך ספרי ההשכלה אני מלקט ניצוצות, אבל האפשר לנשמה היהודית להסתפק בהם? שואפת היא הנשמה היהודית אל האורה הגדולה, והיא זורחת רק מתוך היהדות.
– מתוך איזו יהדות?
– מתוך היהדות כולה – מצוותיה. חוקיה ומנהגיה; דרוש, פלפול וחסידות, – בכולם אני מוצא טעם לשבח.
והקפוטה והחגורה?…
– גם בהם אני מוצא נחת רוח, מפני שבמלבושים אלה התלבשו אבותי הצדיקים והגאונים, בכל ימי השבוע אני לבוש כנהוג בסביבה הזרה לנו, ובשבת אני שלי ובגדי שלי; בכל ימות החול אני מחקה את מעשי הגויים, ובימי השבת והמועדים אני מחקה את גדולי ישראל: בכסותם אני מתלבש, במנהגיהם אני נוהג ובתורתם אני משתעשע.
־־־־־־־־־־
והנה פתאום קמה השביתה הגדולה של העובדים במסילת הברזל.
פתאום עמד העורק המדיני היותר חשוב מהתנועע, וכל ה“גוברניה” לבשה חרדה.
ארץ רוסיה הגדולה התנודדה ומנהיגיה נבוכו.
ואנחנו הרגשנו, כי על לוע הר־שריפה אנו יושבים, כי עוד מעט תרעש הארץ, והררי עד יתפוצצו.
על יד המערכת של העתון המקומי הליברלי היו תמיד עומדות חבורות חבורות ומחכות עד שיעשו העתקות מהטלגרמות במכונת הכתיבה, כי גם פועלי הדפוס שבתו אז.
מה יהיה גורלנו – איש לא חשב. כולנו היינו שקועים בשאלת המדינה.
ופועלי מסילת הברזל היו לגבורי היום. אחדים אמנם נתפסו ונאסרו בבית הסוהר. בכל זאת הרגישו הפועלים, כי הם התקיפים, וכך הרגיש גם הקהל. וכשהתחילו מוכרי צרכי אוכל נפש להרים את השער, פנה הקהל אל הסתדרות הפועלים ותיכף ומיד קצבה היא את המחירים ונתנה פקודה, שלא יעיזו לקבל יותר מהמחיר שקצבו הם. והמוכרים נענו להם ויעזבו את טרפם מפיהם.
סואנים היו החיים בימים ההם. ברוסיה, שבדוחק היה מותר לשני אנשים ללכת יחד ברחוב, ועין השוטר היתה זועמת על שאין נוטלין רשות גם לאספה של ברכת המזון – בארץ זו התחילו פתאום מתאספים חבורות חבורות ודנין יחד על חדשות פוליטיות.
היום נגדעה הזרוע החזקה. השוטר עומד נדהם, חרבו סרוחה כסמרטוט, כמו אין בה כדי לפצוע.
ואולם יחד עם השמחה של החרות הרגשנו, כי מצבנו כיהודים צריך שמירה מעולה. באיזה מקומות היו פוגרומים, ומי יודע אם לא יהיה פוגרום גם פה? החרות היא חרות ופוגרום הוא פוגרום. הם אינם כלל תרתי דסתרי…
הצעירים החליטו להזדיין, והרבה, גם מי שאינם צעירים היו עמהם בעצה אחת. התחילו לאסוף נדבות ולקנות נשק להצפין לעת הצורך. בשביל זאת נתאספו גם בעלי הבתים החשובים ונתנו סכומי כסף הגונים לקופת ההגנה. ורק מעטים היו שהתנגדו לדבר הזה.
אנוכי אמנם הייתי רוצה לעזוב את החרות הרוסית והפוגרומים ולעלות לארץ־ישראל, אבל רכבת לא היתה לנסוע בה. מכירי ל, היה משתדל להוכיח לי, כי עכשיו אין עוד כל חשבון ללכת לארץ־ישראל, כי עוד מעט ותהיה ארץ “ישראל” בתוך רוסיה, וכל היהודים יאכלו מטובה יחד עם כל העמים, וכבר הגיע הקץ לציונות, כי מי יאבה לצאת מארץ חפשית אל ארץ פראית?…
אנוכי אמנם גם כן הייתי מאמין לעת ההיא שתור החופש הגיע לרוסיה, וכאופטימי גמור הייתי נכון לחשוב, שמעתה אין צורך לפחד עוד מפני פוגרום, כי איך אפשר שאלה שיצאו מעבדות לחרות יתנפלו על היהודים שסבלו יחד עמהם? הלא זהו נגד ההגיון. ואף על פי כן הייתי נכון לצאת מרוסיה ולהמיר את חרותה בפראות של תורכיה ובמחשבה כבר תקעתי את דירתי שם בארץ־ישראל.
והנה בא היום השלישי, יום 17 אוקטובר!
המניפסט של הקיסר על נתינת הקונסטיטוציה, מלא את כל האויר. פתאום התרוממו הרוחות ולעיני הדמיון נצטייר העתיד בצבע כל כך מזהיר. “יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם”.
אמנם, זה כבר חיכו לאיזו תמורה, אבל כשהיא באה, הפתיעה את הלבבות ונסכה עליהם רוח שכרון. החוצות היו מכוסות בגלי פרוקלמציות, שמלפנים היו אסורות באיסור חמור. עכשיו הכל נקרא בפומבי; אין צורך עוד להתחבא. את האמת אני צריך להגיד, כי השמחה היתה ניכרת רק אצל היהודים. גם בעיר המלוכה עצמה לא נראתה כל שמחה מצד העם לרגלי התמורה, ומכל שכן במקומי, בעיר שרובה פקידים. שמחו מעט מנהלי ה“זימסטבה” הליברלים, אבל שמחתם היתה דלה מאוד, ואולי היו עוד מפקפקים אם כדאי לשמוח. אבל אצלנו היהודים היתה השמחה שלמה וסואנת. אמנם סבלנו הרבה מאוד בימים האחרונים. המלחמה עם יפוניה לקחה ממנו אנשים לאלפים, וכמה לקחה הז’נדרמריה!… והלב הדוה היה נכון להאמין בכל נחמת שוא, בכל צל של ישועה.
בשעה האחת עשרה מהרו היהודים הצעירים (ביניהם היו אולי אחדים מהרוסים) אל שר הפלך לדרוש ממנו, כי יוציא לחפשי את האסירים בעד עוונות מדיניים.
בבואם לפני הבית מצאו, כי גדוד קוזקים עומד שם. אחד מהדברנים פנה אל הקוזקים בדרשה על דבר העריצות והחופש. הקוזקים שמעו דומם בפנים זועפים, ואחד אמר בבוז: דבר, דבר ככל אשר תחפץ, מאתנו אין שומע לך.
שר הפלך יצא. שמע את הדרישה והבטיח להוציא לחפשי את אלה שנאסרו על פי פקודתו. ואולם אלה שנאסרו על פי פקודת הז’נדרמריה אין לו רשות לשחרר.
וימהרו כולם אל בית האסורים. גברת אחת, אשה עסקנית בין היהודים, וביותר בין הגויים, עמדה בעגלה ובידה דגל אדום גדול, ואחריהם נמשכו המון אדם רב.
הגיעה התהלוכה עד בית האסורים, והנה נפתחו אחרי איזה רגעים דלתות השער וההמון נדחק אל תוכו. יש אומרים, כי זה נעשה בכונה מצד הפקידות.
פתאום והנה שר השוטרים וגדוד קוזקים באו, כרגע התיצבו בשורה, ושר השוטרים הוציא מפיו את המלה: “הכו!” והקוזקים התנפלו על ההמון ויכו כמנהגם. הכו נשים, ילדים, רמסו ברפש, חבלו ופצעו.
השמועה באה לעיר והאינטליגנציה הרוסית, ו. קורולנקו ועורך העתון המקומי ועוד מהרו אל “שדה המלחמה”.
ההמון, כמובן, תיכף נתפזר, ושר השוטרים שב במרכבתו העירה; העורך פגשהו ויקרא אליו בלעג: הנני מברך את האדון לנצחונו.
המאורע הזה הרעיל את כוס שמחתנו.
ובכל זאת קוינו, כי המאורע הזה לא ישָנה. כי איך אפשר?..
הפקידים שעשו לא כדין בודאי יענשו תיכף. הליברלים הרוסים התאספו והוציאו מחאה עזה נגד שר השוטרים ונגד שר הצבא. וגם נשלחה טלגרמה לויטה, שבעטיו ניתנה הקונסטיטוציה. ובזה שבנו למנוחתנו ותקותנו.
הכריזו, כי לכבוד הקונסטיטוציה יהיה מיטינג בבית התיאטרון, שלושה ימים, מפני שאין מקום בפעם אחת בבית לכל ההמון הרב.
השגתי כרטיס ובשעה הששית הלכתי אל התיאטרון.
והנה כל הככר הגדולה שלפני התיאטרון, מלאה אדם. נאספו כשלושת אלפי איש מהפועלים העובדים במסילת הברזל ועוד המון גדול מאוד, כשבעת או שמונת אלפים.
והנה איש צעיר לימים יצא ועמד על הגזוזטרה וקרא בקול רם: חברים!
– אנטון, יחי אנטון! – נשמע כקול רעם מפיות הפועלים במסילת הברזל.
הכרתי את אנטון זה, הנהו מכירי. איש צעיר כבן עשרים ושלוש. הפועלים הסבו את שמו לאנטון. אנוכי ידעתיו כתלמיד הגימנסיה מהמחלקה שביעית, בעל כשרונות פחות מבינוניים. מאיזו סיבה היה צריך לצאת מהגימנסיה, ואחר כך עמד בנסיון וקבל תעודת בגרות אך לאוניברסיטה לא נתקבל ונסע לחוץ־לארץ. ומשם שב ונתפס על הגבול עם איזה ספר אסור והושב בורשה בבית האסורים וישב כחצי שנה; ואחר כך שמעתי שהוא דורש בתורה הסוציאלית, אף על פי שהוא היה בן עשירים וגם נשא אשה עשירה. והליצנים היו מלגלגים עליו על שהוא מכה באגרופו על לבו וקורא: אנחנו הפרוליטריים!
עכשו נודע לי, כי הוא ארגן את פועלי מסילת הברזל ונחשב להם לראש.
והנה הוא התחיל לדבר; ובככר פתאום היה שקט גמור. כולם עמדו מחרישים ומשתוממים.
והוא התחיל לבאר את המצב המדיני ואיך צריך העם להתיחס אליו.
מעולם לא עלה על דעתי. כי לאיש זה יש איזה כשרון, ועל כן השתוממתי בראותי, כי בדברים אחדים הכניע את כל הצבור הגדול. כזרם אלקטרי עבר ממנו אל כל אלפי הנפשות העומדות על הככר. הרגש הלוהט שבקרבו הלהיב את השומעים בלי גבול. ניכר היה שהדברן המצוין הזה נוצר לכתחילה להיות לראש, ובתוך קהל גדול הוא מרגיש את עצמו כמו דג במים.
קולו היה צרוד מעט, מפני שזה ג' ימים לא פסק לדרוש במקומות רבים. ודרש גם עתה במשך שתי שעות, וכל הגה שיצא מפיו היה דומה לפטיש ההולם ומפוצץ סלעים.
באמצע הדרשה עבר ברחוב גדוד קוזקים. חרדה גדולה לבשה אז חלק גדול מהנאספים.
המאורע שאירע היום לא נמחה כליל מהלב, אך ס. ברעם קולו קרא: מוגי־לב! הגיע הזמן שתסירו את הפחד מתוככם! כל אחד יעמוד במקומו הכן, הפועלים יסובו את ההמון וישמרו עליו מבחוץ. היו כולכם גבורים, היו חזקים – ואז תנצחו!
בדרשתו זו נגע גם בשאלת היהודים.
"ידעתי, כי ימצאו אנשים רעים שיגידו: הנה “זשּיד” מבקר את סדרי הממלכה, אין זה, כי הוא רוצה למשול בכם. חברים, הנה אתם יודעים אותי זה שלוש שנים, אתם יודעים, כי טהורה ונקיה היתה עבודתי מכל שמץ פניה. במסירות נפש עבדתי אך בשביל טובתכם. הגידו נא בפני הקהל הזה, האמת הדבר או לא?
– אמת! – נשמע קול רעם מפיות אלפי נפשות.
– והנה עכשיו הגיעה לאזני שמועה – הוסיף הנואם – כי שונאינו מתעתדים לעשות פוגרום ביהודים. רוצים הם בזה להכות אתכם בסנורים, שלא תראו את אויבכם האמיתי, ותשפכו את חמתכם על אנשים נקיים ושלוים. התגינו עליהם, חברים?
– נָגֵן! – נשמע עוד הפעם קול גדול.
גדול היה המעמד הזה. עד עולם לא אשכחהו! גאוה לאומית לבשתני, בראותי כי לא פסו ענקים מתוך ישראל.
אחריו דרשו שני נוצרים, והסופר החביב והנלבב קורולינקו ביניהם. הוא דבר יפה, אבל במה נחשבו דבריו החמים נגד זרמי הלבה שהריק מפיו הנואם היהודי?
אחריהם דרשו עוד יהודים רבים, רבים יותר מדאי, כי כבר התפוצצו אחינו הצעירים לשבעים ושבע כיתות, וראש כל כיתה היה צריך לדבר ולהציע את ה“פלטפורמה” של כיתתו. והנני מגיד את האמת, כי הם קלקלו את כל הרושם, שעשתה עלי האסיפה המצוינה ההיא.
התחלתי אז גם אני לפקפק, אם יש ממש בכל החופש הזה. אילו היו רוב הדברנים רוסים והיהודים נלוים אליהם כסניף קטן, כי אז ראיתי שיש לקונסטיטוציה יסודות בריאים, שאפשר לסמוך עליהם. אבל אחרי שרוב המדברים הם יהודים ורוב השמחים הם עוד הפעם יהודים, והעם הרוסי ישן שינה עמוקה, אין כל יסוד לקונסטיטוציה זו. אז עלה על לבי לחשוד גם בליברלים הרוסים, אולי גם הם סוף סוף יקנאו ביהודים, על שהם עומדים בראש התנועה ויקראו: האחד בא לגור וישפוט שפוט?"
וכששבתי מתוך האסיפה הגיעתני השמועה, כי באודיסה פוגרום… ולמחרת, ביום הרביעי, באו שמועות ממקומות רבים, שהיו שם פוגרומים נוראים. ושגם בעיר רומני היה פוגרום, ורעי ר' פנחס, זה האציל היהוּדי, שוּדד והוכה וביתו הוצת באש, וכשביקש לצאת השליכוהו השודדים אל תוך המדורה ונשרף.
מהשמועה הזאת הייתי איזה זמן כמו משוגע. הרגשתי, כי אני, חברי, כל עם ישראל מוקפים שודדים ורוצחים ואין מנוס.
הרכבת אמנם התחילה כבר לעשות את דרכה, אבל לא יכולתי לנסוע תיכף, מפני שאז הייתי צריך לשבת באודיסה ולהמתין לאניה כמעט שבוע ימים והשמועות שבאו מאודיסה היו גם כן נוראות.
ומה יהיה בעיר הזאת? שאל איש את רעהו – היהיה פוגרום גם בעיר זו או לא? הלכו שתדלנים מהרוסים אל שר הפלך לדרוש (אז היה עוד המנהג: לדרוש), כי ישמור על העדרים, והוא ענה, כי אף על פי שהיהודים הראו נגדו עזות, בכל זאת לא יתן לעשות בהם פוגרום. כך הבטיח, אבל האפשר לסמוך על הבטחתו? בכמה מקומות הבטיחו ובכל זאת היו אחר כך פוגרומים.
אז התחילה ההגנה העצמית להסתדר. ועליה השלכנו את יהבנו. היינו בטוחים, כי הצעירים שלנו יתיצבו נגד החוליגנים ויפיצום.
החשבון היה פשוט: החוליגנים הם גבורים בשעה שאין פחד לנגד עיניהם. יכולים הם להתנפל בקרדומות על אלה, שאין להם כל הגנה, אבל כשידעו שיש סכנה בדבר לנפשם, כי אפשר שגם אותם ימצא כדור מות, אז תיכף יעזבו את שדה המלחמה.
ובאותו זמן שהסתדרה ההגנה העצמית חזקה השמועה, כי הפורעים גם הם מסתדרים וכי באו ריקים ופוחזים מומחים לסדר את הפוגרום.
ההגנה העצמית קבעה שמירה ברחובות.
בלילה התהלך נוטר־מגן אחד. איזה חייל התנפל עליו והנוטר ירה בו ויפצעהו פצע קל, אז התנפלו קוזקים על הנוטר ויכוהו מכות אכזריות ויפצעוהו פצעים אנושים עד כי הסתתרה בינתו.
נשמע, כי פה ושם הכו עוד יהודים אחדים. כל אלה היו אותות, כי פוגרום קרוב לבוא.
לטוב יזכר שם החסיד שבאומות הסופר ו. קורולנקו, שהגן על היהודים במסירות נפש. כמדומה שהקוראים לא יתרעמו עלי, אם ארשום פה קוים אחדים מתכונת נפשו.
בן הוא לאב קוזאק ולאם פולנית. כמו הקוזקים כן הפולנים סבלו מידה הקשה של ממשלת מוסקבה. הקוזקים בני ערבות אוקראינה היו בתחילה חפשים ואחר כך נהפכו לעבדים נרצעים, והפולנים, שהיתה להם ממשלה גדולה, נהפכו בתוך ארצם למשוללי זכויות, וקורולינקו עוד בימי ילדותו הרגיש שנאה לעריצות וחיבה לאנושיות בכלל. ובאהבתו את האנושיות לא הוציא מן הכלל את היהודים. חיבתו ליהודים איננה נובעת מרחמנות, כמו שאנו מוצאים אצל אחדים מאוהבי ישראל, שאהבתם היא צעקנית ובה נסתר רגש של בוז, אלא הוא פשוט אוהב את היהודי מפני שהוא אדם, ויש לו, לדעתו, הזכות לחיות ככל האדם.
הוא למד בגימנסיה בז’יטומיר ויתחבר גם עם היהודים ולמד מהם גם לדבר ז’רגון.
פעם אחת הייתי בביתו, בבואי לשבת בפולטבה, והוא סיפר לי אז, כי בלכתו בחוצות מוסקבה, פגשהו יהודי אחד זקן וישאלהו בז’רגון: איפה דר הרב? הזקן, כפי הנראה, טעה וחשבו ליהודי. ק. ענהו ברוסית: אני איני יהודי ולצערי איני יודע איפה דר הרב. הזקן הניע בראשו ויאמר באנחה: אכן כן המה צעירינו: בבואם למוסקבה מתנכרים הם לעמם ואומרים על עצמם שאינם יהודים…
קורולינקו הקדיש את כשרונו הגדול ללחום נגד העריצות ולהגן על העלובים רצוצי המשפט. נפשו הטהורה אינה יכולה לשאת את העול הנעשה למי שהוא, בין נכרי ובין יהודי.
בסיפוריו ובמאמריו בולטת תמיד אהבתו לאדם, אהבה חמה ועדינה וסגנונו גם הוא מצוין, אין כמוהו שומר את המידה, שונא הוא את העוקצים הדוקרים כקוצים, ומתרחק מכל התרגשות יתירה. צבעיו הם כולם עדינים ורכים ויחד עם זה עושים רושם חזק מאוד. לא לחינם שונאים אותו אלה המחזיקים בממשלת החושך. כי הוא אמנם אויבם היותר מסוכן. לא בקרדומות ולא במפצים הוא נותץ את מבצרם, אלא בלשון רכה משמן.
ידוע, שהוא, כרוב הסופרים הישרים, נתפש ונאסר ואחר כן נשלח לגלות סיביר ושהה שם שתי שנים, שם עבד במלאכת הסנדלרות, הציורים שכתב מערבות סיביר מלאים תוגה עמוקה, המושכת את הלב ומחממת את הנשמה.
ק. עמל בכל כוחו לדבר על לב ה“חוליגנים”, שלא ישלחו יד ביהודים. על ככר השוק במקום שהיו האכרים ושכירי היום נאספים, שם התהלך קורולינקו מן הבוקר עד זמן מאוחר בלילה ולא חדל מהטיף מוסר וממשוך את לב העם בשיחות פרטיות על דבר החרפה הגדולה של עשית פוגרום.
סיפרו, כי נמצאו כאלה שביקשו להמית אותו. לבל יהיה למכשול. וכשראו זאת הליברלים הרוסים, השתדלו גם הם להראות את ליברליותם וילכו גם הם לדבר אל העם ולהניאם מפרעות. ובכל זאת הפחד מפני פוגרום הלך וחזק.
בליל השבת ישבתי אצל אחד ממכירי שבביתו היתה תחנה לפלוגה אחת מההגנה העצמית.
הצעירים דברו, שחקו שחוק מעושה. והנה פתאום נכנס הנוטר חיור, מעיניו נראה פחד, אעפ"י שהשתדל להראות כמו שוקט הוא. בלחש ורעדה הגיד, כי הפוגרום התחיל.
בשורה! קרא ראש הפלוגה, צעיר תלמיד חכם, בהטעמה חזקה ממש כראש צבא.
והנה כולם מהרו לעמוד בשורה. פני כולם חורו וידיהם רעדו. אכן בטוח אני, כי כולם היו נכונים ללכת ולההרג בעד עמם; אבל בכל זאת הפחד הטבעי מפני המות, ואולי גם השנאה המוטבעה בנפש היהודי לשפיכות דמים, העיקו על נפשם מאד.
ומי המה אלה הלוחמים? ילדים בני שבע־עשרה, שעוד צריכים לבלות זמנם במשחקי ילדות, המה קבלו על עצמם את העול של בעלי מלחמה להרוג ולההרג!
הרגשתי כי לבי מתפקע מגודל הצער ומהכאב. רבש"ע! בשביל מה ולמה כל הצרות האלה? מה אתה חפץ מיהודיך? הם יצאו, ואני מיהרתי ללכת אל בני ביתי. מצאתי אותם יושבים בחרדת מות. אחד בא אליהם והגיד כי באיזה מקום שברו חלונות. ובני ביתי חשבו, כי אנוכי כבר נהרגתי שם.
וכשראו אותי נפלו עלי בחיבוק ונישוק, וכולנו בכינו.
עוד מעט ונשמעו קול יריות.
חפצתי ללכת אל המקום ששם היריות נשמעות ולראות מה שם. אבל בני ביתי הרימו קול בכיה וגדרו בעדי את הדלת. נשארתי על מקומי, אבל בשבתנו בבית עוד גדל הפחד שבעתים. ומלבד זאת לשבת על מקום אחד ולהמתין עד שיבואו הרוצחים כל כך קשה.
אולם מהרה בא עלינו איש מהמערכה וספר לנו, כי פלוגה אחת מההגנה העצמית פגעה בפלוגה שניה, ואחרי שהיה החושך גדול חשבו אלה את אלה לפורעים ועל כן צוה ראש הפלוגה לירות, כמובן באויר, להפחיד, וכמו כן נצטוה הגדוד שכנגדו, אבל תיכף הרגישו זה בזה, והיריות חדלו.
ממחרת דנו על דבר המאורע הזה, הליברלים הרוסים קצפו מאד על היהודים שהם מעוררים מהומות, וקרוב יותר להאמין, כי מנהגה של ההגנה העצמית יגרום לפוגרום, כי הרוחות התרגשו לרגלי המאורע הזה.
ולא ידעו ולא רצו לדעת, הליברלים ההם, כי אין לדרוש מנוער שידעו טכסיסי מלחמה. ואין כל פלא אם יבואו לידי מכשולים גדולים. ולו באמת היו ליברלים כי אז היו הם צריכים לעמוד בראש המגינים.
הגנו גם אחינו הזקנים. ואמנם המצב הבלתי נורמלי הביא לידי זה, שהנעורים החלו לחשוב, כי קיום האומה תלוי רק ברצונם, כי הם המגינים ואם הם גוזרים – הזקנים חייבים לקיים. איזה מהילדים השמיעו את דעתם, כי יעשו הערכה של כל יושבי העיר, שיתנו כסף לקופת ההגנה, ומי שלא ירצה לתת, יקחו ממנו באונס.
זאת היתה התחלה של שיטת הגזלה, שניתן לה שם חדש אכספרופריאציה, שבעטיה נפלו חללים רבים ונהרסו ממצבם אלפים.
סוף דבר היה, כי התגבר פחד היהודים כפלים: פחד מפני הפורעים הנוצרים ופחד מפני הצעירים היהודים, שבאו גם הם למשול בעריצות בעם עני ואביון.
אינני יודע בבירור מה גרם לזה – אם היריות שירו היהודים זה בזה בלילה, או השמועות על דבר הצלחת עושי הפוגרומים בקהלות רבות – אבל איך שיהיה, ההתרגשות חזקה מאד ביום השבת, והפחד מפני הפוגרום התגבר.
מרגע לרגע הלך הפחד הלוך וגדול.
קבוצות של ריקים ופוחזים עמדו בשוק, וכמו הכינו את עצמם להתנפל. קורולינקו וחבריו הוסיפו באנרגיה כפולה להשקיט את הפוחזים, והיהודים היו שרויים בפחד.
אנכי לא יכלתי לשבת בביתי ואתהלך בחוץ. כשאמרתי לשוב פגשני צעיר רוסי וישאלני: היהודי אתה?
– ולמה אתה שואלני כזאת? שאלתי אנכי.
– יותר טוב שלא תתהלך פה. קבוצות של ריקים ופוחזים עומדים פה ושם והם כפי הנראה מחכים עד שימצאו שעת־הכושר להתגרות באיזה עברי.
– ומי אתה, אדוני?
– חבר להגנה העצמית.
ברכתיו ואבוא הביתה. שם נועצנו יחד לעקור את דירתנו וללכת לאחד מידידי שגר הרחק מן השוק. הלבשנו את הילדים ונלך, ברחוב אמרה לי אשתי, כי רגליה מעדו ואינה יכולה ללכת והיא באמת חורה מאד. ואנכי כשיצאתי מהשער פגשתי בריקים אחדים מהרוסים. אחד מהם שם את ידו על כתפי ויאמר: הז’יד הזה יתן “מגריטש” (מתנה). מובן מאליו כי הנשמה נסתתרה כרגע בעקבי. חשבתי כי רגע מותי בא.
– זקן הוא, אמר הפוחז השני, – הנח אותו.
ואנכי יצאתי לחפשי. עברנו עוד מעט, ואשתי אמרה לי, כי אינה יכולה עוד ללכת. הבטתי אליה והנה היא חורה כמת. לקחתי מהר עגלה ואושיב אותה עם הילדים הקטנים ויסעו, ואנכי בלכתי רגלי כשקרבתי אל הככר שמשם יורדים אל חלק העיר שבשפלה, פגשתי בשני נוצרים, לפי הנראה, בסוּמים במדה הגונה, חלקתי להם כבוד ואט הצדה.
יהודי אתה? – קרא אלי אחד.
אנכי שמתי את עצמי כלא שומע, ואלך הלאה. ולבי מפעם בחזקה.
– קרב הנה, אל תירא! – קרא הנוצרי.
לא חפצתי להראות בפניו את מורך לבי ואקרב אליו
– הא לך יד, אמר הנוצרי – אל תירא. אנחנו מהפועלים במסילת הברזל. עד נטף דמנו האחרון נגן בעד היהודים.
נתתי לו ברכת תודה ונפרדתי ממנו בשלום.
באתי אל בית ידידי א. חייקין שם היו עוד אחדים ממכירינו עם בני ביתם. כולנו נדמינו ככבשים, הנלחצים זה אל זה בעת סער. ישבנו ודברנו יחד. נסינו גם לשיר, אבל אי אפשר היה לשבת, כמו גחלים בערו תחתנו. ונעזוב את הנשים והטף בבית, ואנחנו התהלכנו בחוצות.
הפוגרום עוד היה מרחף כמלאך משחית ברחובות. ברי היה בעינינו כי יפרוץ, אך אי אפשר לדעת את המקום ואת השעה.
לפנות ערב היתה עוד הפעם אסיפה גדולה ברחבת התיאטרון.
וכך עבר גם היום הראשון בפחד. ואחר כך הוקל לנו מעט כי ביום השני כבר שב העם לעבודתו והרגענו את רוחנו, כי בעיר הזאת לא יהיה פוגרום, אחר שפה חי קורולינקו, יש פועלים במסילת־הברזל, יש הגנה עצמית, – בקיצור: היא בטוחה.
חשבתי לחכות עד לאחר השבת ולצאת מעירי ביום הראשון, כי עוד לא באו שמועות מרגיעות מאודיסה, ומקרוב ומרחוק נשמעו רק פוגרומים ופוגרומים.
ואולם בלילה באו וספרו לי, כי מחר תהיה פרוצסיה קדושה, שישאו איזה איקונין ותמונת הקיסר.
ואנחנו כבר ידענו, כי פרוצסיה קדושה זהו טבח ליהודים.
אז החלטנו לעזוב בלילה ההוא את העיר.
נפרדתי בלב כאב ממקצת ידידי, שבאו אלי בלילה להפרד ממני. כגנבים באו, כי פחד נורא נפל על כל יושבי העיר היהודים.
בבואנו אל התחנה מצאנו שם יהודים רבים, הבית היה מלא.
– אנה אתם נוסעים? שאלתים.
– למקומות ששם כבר אחר “כפרות”, – ענו בהתול מר.
* *
עד העיר הקרובה הגענו בלי כל מאורע.
אך משם והלאה ישבה ברכבת להקת “גבורי היום”, ואחד התחיל לנגן בכלי הזמר ההמוני “הרמוניקה”.
הוי! כלי זמר! מקולותיו הפראים נשמע לי קול אנקת טבוחים ומדוקרים מעורב עם צהלת שכורים ושחוק אכזרים.
לשבת כלוא ברכבת בין פראים, שבלי ספק לקחו חלק בפרעות שהיו בעיר הסמוכה, ולהיות תמיד צפוי אל הקרדום, שעוד מעט יעלה על ראשי, או ראש נפשות ביתי – זה היה מוסר נורא. כמדומני, כי זה היה עוד יותר גרוע מהיות במקום הפרעות. לכל הפחות שם היתה איזו תקוה לנוס, להחבא. ונוסף לזה בא אחד לספר את כל הגדולות, שנעשו ל“זשידים” הריבליוציונרים ולאינטליגנטים. והמספר, לפי הנראה, גם כן אינטליגנט במקצת.
– הייתי בבית האסורים–ספר האיש, והנה אחד מהאסירים הוציא את ראשו מהחלון וקרא: תחי החרות! כונן עליו החייל את הרובה וישלח אליו כדור חם ישר אל תוך פיו. הקדימה הצפור לשיר… לחרות הוא שואף… חכה מעט, דודי, עוד תרקב מעט באדמה, עד שהריבולוציונרים ימשלו בנו.
ואנחנו ישבנו ושמענו את הזמירות ואת השיחות בנפש מדוכאה, כמו כבר ניתן צוארנו בקולר.
באחת התחנות ישבה עמנו עבריה אחת. גם היא נסה. ותספר לנו מאשר קרה בכפרים הסמוכים – שוד והרג…
וכך עברה עלינו כל הדרך.
בהגיענו אל תחנת ראזדילנאיא, רצה בני ללכת ולקחת מים חמים, אך נוצרי אחד אמר לו: אל תלך! אתמול היתה פה הריגה גדולה, הוציאו מהרכבת והרגו. תחכה עד שתבוא הרכבת אל תחנה אחרת קטנה ממנה ותקח שם מים.
באנו ביום הרביעי לאודיסה.
באודיסה ראינו בתים רבים פרוצים והחלונות שבורים, והלבבות עוד יותר שבורים מהם.
את מכירי כמעט לא הכרתי: זקנה קפצה עליהם. קומתם נכפפה ועינם תעתה…
שבוע של אבל ופחד עבר עלי באודיסה. אבלנו על הנפשות הטהורות של חברי ההגנה שהומתו, ויחד עם זה היה גדול הפחד, כי בכל יום קרו מקרים רבים של שוד בעצם היום.
כשבאתי ביום השלישי עם בני ביתי אל החוף, נגשו היחפים לקחת את חפצי, ואנכי, כמובן, לא התנגדתי להם. – שאו אל האניה או קחו לעצמכם ורק תנו לנו לצאת חיים, כך חשבתי בלבי.
והם נשאו אל האניה, ואחר כך התחילו לקחת כסף, איש איש ככל אשר הרשתה חוצפתו לדרוש. ואני פתחתי את כיסי לרוחה, ונתתי עד שכלתה הפרוטה.
והספינה סוף סוף נעתקה ממקומה, ואני שאפתי מעט רוח;
אמנם בתור “מפטיר” קמה רוח סערה, וכל בני ביתי סבלו ממחלת הים, ואנכי הייתי אנוס להתחזק ולטפל בהם. אף על פי כן קבלתי את יסורי באהבה, וגם אשתי, אף על פי שחשבה שהאניה תטרף, בכל זאת התנחמה גם היא ואמרה: טוב למות בגלי הים מהרצח בידי חוליגנים.
ביום השני שקטה הסערה. החמה נשקפה אלינו בכל יפיה ורוח חם מחיה נפש נשב אל פנינו.
קמנו והתעודדנוּ.
מקושטא והלאה היה הדרך רק טיול נעים שהרחיב את לבי. הרגשתי כי רוחי מתחדשת בקרבי. ברוך ה' שלא נתננו טרף לחוליגנים וגם לא לגלי ים והגענו לארץ־ישראל.
מהימים הראשונים בארץ
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
סוף סוף באתי עם משפחתי לארץ־ישראל. (בשבת “מברכים” כסלו תרס"ו) הרצון החזק לצאת מהגלות לא נתן לי מנוחה עד שנתגשם במעשה.
חברי המורים הביאוני אל ה“אבטונומיה” שלהם. זה היה חצרו של רפאל רבינוביץ בנוה שלום, נוכח בית המדרש החבד"י. שם מצאו דירה כל מורי בית הספר לבנות וגם בשבילי מצאו שם חדר. הסולידריות בין המורים היתה אז חזקה, זו היתה אחוה נפשית. רובם היו מנאמני הצבא של “בני משה”.
הבאתי עמי במזומן מאתים רובל ושמונה נפשות. היתה לי הבטחה מידידי היקר רא“ל לוינסקי ז”ל, לשלוח לי כ“ה רובל בכל חודש בעד עבודתי ב”תולדות הספרות העברית". מפני ריחוק המקום לא היתה הבטחה זו מתמלאת בדיוק, צריך היה לחפש מקור פרנסה יותר בטוח.
עליתי לירושלים בחנוכה. שם כבדוני לקרוא הרצאה בביה"ס למל. הרצאתי היתה “גדרי הנבואה”. רטט עבר בכל גופי כשעליתי על הבמה להרצות. הלא בירושלים אנכי, במקום ששם נבאו הנביאים, דרשו חכמי המשנה, הלל הזקן ור' יוחנן בן זכאי, והנה אנכי עומד לדבר במקום גדולי עולם. ואף על פי כן התחזקתי: הן לא שלי אני אומר, אלא מה שאמרו הם, ממקורם אני יונק ואת פרי רוחם אני מבקש למסור, לבני דורי, כפי יכלתי.
כעבור חדשים אחדים נמניתי להיות ספרן ב“שערי־ציון” בשכר 70 פרנק לחדש. הייתי מאושר, יש לי עבודה ובשעות הפנאי אני נסגר בחדר הספרן ומטייל לי ארוכות וקצרות בתוך ספרים שונים מהספרות העתיקה והחדשה. השַמש, איש ספרדי, לא היה מקפיד על הנקיון, ובדלית ברירה הייתי בעצמי מטאטא את החדרים. אין להתבייש.
עם העובדים בארץ־ישראל נתודעתי מהרה ומאז בא הרעיון אל קרבי, כי הפועלים, אלה העובדים ומתפרנסים מיגיע כפיהם ממש, המה בוני הארץ והעם. בלעדיהם אין יסוד לכל מפעל ולכל תקותנו.
וכשנגזרה הגזרה על הפועלים בפתח־תקוה נסינו אני ור' יחזקאל דנין (דוכובולסקי) להשתדל לבטל את הגזרה. השתדלנו… אם הצלחנו – זוהי שאלה שכמדומני לא נפתרה גם עד היום הזה.
חיפּוּשׂי־דרכים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
אחרי חתוּנתי, בּשבתי סמוּך על שוּלחן חוֹתני בּרוֹמַנוֹבה, בּיקשתי ללמוֹד את השׂפה הרוּסית.
זכוּרני, כּשהייתי ילד, נזדמן לי לראוֹת ספר רוּסי גדוֹל והתפּלאתי מאוד עליו. אנחנוּ היהוּדים – חשבתי – יש לנוּ תוֹרה גדוֹלה, ים התלמוּד והפּוֹסקים, אבל המה, הגוֹיים, מה המה כּוֹתבים בּספריהם? איזה ענינים מעסיקים את מוֹחם הם? והשאלוֹת האלה המריצוּני ללמוֹד ולדעת את השׂפה הרוּסית. ניסיתי לקחת לקח מפּי איזה “כּתבנים” (כּמוּבן, בּאוֹפן שאבּא לא ידע מזה), אבל לא הצלחתי מאוּמה, כּי המוֹרים בּעצמם לא הבינוּ את השׂפה. ורק למדתי מהם את מלאכת הקריאה והכּתב.
ואם בּלאדי לא מצאתי מוֹרה, בּרוֹמַנוֹבה, שהיא קטנה פּי חמש מלאדי – לא כּל שכּן. ואוּלם כּשמבקשים – מוֹצאים: היה שם יהוּדי אחד, ששֵרת בּחצר הנסיך, אדוֹן העיר, בּתוֹר מפקח על איזה עבוֹדוֹת. והיה מגָדל שׂערוֹתיו ולוֹבש פּרוָה, בּקיצוּר: יהוּדי מצוּין, שיש לוֹ מגע ומשׂא עם פּקידי הנסיך, והייתי בּטוּח שהוּא בּודאי יוֹדע את השׂפה הרוּסית. ואלא מאי – שאינוֹ יוֹדע לקרוֹא. נרכּיב חיגר על גבּי סוּמא: אני אקרא לפניו והוּא יתרגם לי.
השׂגתי איזה ספר רוּסי, כּמדוּמני, איזה ז’וּרנאל צבאי, וה“מוֹרה” שכב על הסַפּה וַיצוני לקרוֹא. קראתי אזה דף, והוּא אמר, שעדיין אין הדבר מחוּוָר אצלוֹ, ועלי להוֹסיף לקרוֹא. ואני קראתי וקראתי, עד ששמעתי קוֹל נַחרתוֹ, ואדע כּי השיעוּר נגמר.
ואף על פּי כן החפץ לרכּוֹש לי ידיעת השׂפה לא סר ממני.
סוֹף סוֹף השׂגתי מלוֹנוֹ של מַנדלשטאם וּבעזרתוֹ התחלתי לקרוֹא וּלהבין קצת, וכעבוֹר איזה זמן קראתי את סיפּוּרוֹ של דיקנס “חיי דויד קוֹפֶּרפילד וּמאוֹרעוֹתיו”. בּוַדאי בּמקוֹמוֹת רבּים טעיתי בּפירוּש הדברים, אבל את הענין הבנתי, והתענגתי עליו עוֹנג, שרק הלוֹמדים מעצמם מרגישים אוֹתוֹ. וּדמעוֹת ניגרוּ מעיני על מוֹת כּלבּה של דוֹרה הענוּגה.
בּימים ההם התוַדעתי אל בּן עירי ראוּבן בּריינין, שהיה בּעת ההיא בּחוּר צעיר וּמשׂכּיל. אבל תיכף קרה לי מהכּרוּתי מקרה בּלתי נעים. אנכי שאלתי הימנוּ לקריאה את “התוֹעה בּדרכי החיים”, והנה כּנסעי בּדרך אבד ממני. הצטערתי מאד על אבידה זוֹ. לסוֹף נוֹדע לי, כּי איזה גוֹי מצא בּדרך את הספר וּמכרוֹ בּזוֹל לחתנוֹ של דויד לאפּיצקין, והלז בּקנאתוֹ דן אוֹתוֹ לשׂריפה. ואנכי נאנַסתי לשלם בּעדוֹ בּשנה אחת “הקוֹל”, שהיה עמדי.
בּשנים שהייתי סמוּך על שוּלחן חוֹתני הספּקתי לאבּד את נדוּניָתי המוּעטה בּעסקים שוֹנים, אף על פּי שלא חשׂכתי מעמל נפשי להיוֹת כּאחד הסוֹחרים של העיירה והייתי גם איזה זמן בּעל סוּס ועגלה וּמוֹליך סחוֹרה ללאדי מרוֹמַנוֹבה וּלרוֹמנוֹבה מלאדי וגם סוֹבב על הכּפרים, אבל בּכל אשר פּניתי רק הפסדתי. איזה חדשים, אחרי מוֹת אבי ז"ל, נסעתי עם אמי לכּפרים לגבּוֹת את החוֹבוֹת, שהיוּ האיכּרים חייבים לאבי. האיכּרים הראוּ חמלה רבּה לאלמנה העלוּבה וליתוֹמיה היוּ מקבּלים אוֹתנוּ בּסבר פּנים יפוֹת, מאכילים את סוּסנוּ וּמכבּדים אוֹתנוּ בּתפּוּחי־אדמה. בּכלל, צריך אני להגיד, כּי לא ראיתי אז כּל סימני שׂנאה מצד האיכּרים אלינוּ. להיפך, בּכל מקוֹם בּוֹאנוּ נחלנוּ כּבוֹד. כּל ימי השבוּע היינוּ חוֹזרים על הכּפרים וּלשבּת היינוּ שבים הבּיתה. והנה פּעם בּליל השבּת בּאוּ גנבים וגנבוּ את האוֹפנים מהעגלה שלנוּ, והאוֹפנים מחוּשקים בּרזל. האבידה היתה לפי הערך גדוֹלה. מה לעשׂוֹת? בּמוֹצאי־שבּת הלכתי אל אבּא פּלוֹטקיס, גנב מפוּרסם, ואמרתי לוֹ: ר' אבּא, אמי האלמנה התנַזקה: לקחוּ ממנה את אוֹפני עגלתה. אנא, הוֹשיעה נא לה.
– התתן רוּבּל אחד? – בּודאי.
– אם כּן, לך אל גוֹי פּלוֹני, היוֹשב בּקצה העיר ותקח לך את אוֹפניך.
הלכתי ישר אל החצר של הגוֹי ולקחתי את האוֹפנים, ואיש לא ערער כּנגדי ואחר כּך שילמתי את הרוּבּל אשר הבטחתי לר' אבּא. הכּל נעשׂה אצלנוּ בּיוֹשר וּבצדק…
סוֹף סוֹף כּשכּלתה פּרוּטה מן הכּיס, החלטתי בּנפשי לנסוֹע בּ“עולם”.
ואנה הוֹלך יהוּדי כּמוֹני לבקש פּרנסה? כּמוּבן, למינסק, לטבּוּר ליטא, בּלי דעת, ששמה משׂכּילים כּמוֹני רבּוּ כּארבּה, ואוּלם אני לא חקרתי ולא דרשתי מראש איפה הוּא המקוֹם ששם מחכּים לי, ששם יש דרישה לתוֹרתי וּלהשׂכּלתי והלכתי אל אשר נשׂאַתני הרכּבת.
בּמינסק עשׂיתי כּשני שבוּעוֹת וכמוּבן לא מצאתי כּלוּם. ורק נפגשתי עם אחדים שבּאוּ מהעיר הקטנה לוּבּץ, והם אמרוּ לי שבּלוּבּץ אמצא שיעוּרים.
בּשנת תרל"ח בּאתי לעיירה לוּבּץ פּלך מינסק. כּצעיר משׂכּיל שאלתי אם יש כּאן צעירים משׂכּילים, ואמרוּ לי שיש כּאן צעיר משׂכּיל וּשמוֹ מאיר־הלל צוּנזר (ממשפּחת אֶליקוּם צוּנזר1). בּאתי לביתוֹ והנה הוּא עוֹמד לבוּש מכנסים וחזיה שמבּעדה תלוּיוֹת ציציוֹת של הטלית־קטן, בּתי־הזרוֹעוֹת של כּוּתנתוֹ מוּפשלים, עלי בּידוֹ ודָךְ מצוֹת בּמדוּכה. פּניו יפים וּמלאים, זקן לא גדוֹל צהוֹב מכתיר אוֹתם, ועיניו עיני תכלת מאירוֹת כּעיני ילד תמים.
כּשתהיתי על קנקנוֹ מצאתי שהוּא יוֹדע את השׂפה הרוּסית ואת הגרמנית על בּוּריָן, גֶתה ושילר שגוּרים כּמעט על פּיו, ועל כּל אלה הוּא יוֹדע היטב את השׂפה העברית ואת ספרוּתה ויש לוֹ גם סמיכה להוֹראה.
זה היה המשׂכּיל הלוּבּצי.
והנה מה שנוֹדע לי אחר כּך על אוֹדוֹתיו מתוֹך מה שסיפּר לי וּמתוֹך מה ששמעתי מאחרים:
מאיר־הלל צוּנזר היה בּחוּר־ישיבה עני. צעיר מַתמיד ושוֹקט וחביב על הכּל. בּהתמדתוֹ וּבכוֹח זכרוֹנוֹ הכּבּיר זכה לקבּל סמיכה לרבּנוּת בּהיוֹתוֹ בּן י"ח שנה. כּידוּע אין סמיכה לרבּנוּת ניתנת לבן־ישיבה עני אלא אם כּן יש לוֹ ידיעה יסוֹדית, בּקיאוּת רבּה בּכל תלמוּד בּבלי וּבפּוֹסקים.
אבל בּאוֹתוֹ זמן שהיה שוֹקד על לימוּדי הגפ“ת2 חדר בּוֹ משהוּ מרוּח ההשׂכּלה וּביקש לדעת גם תוֹרת השׂפה העברית, השׂיג את ה”תלמוּד לשוֹן עברי" של בּן־זאב ולמד אוֹתוֹ כּוּלוֹ על־פּה. כּמוּבן, זה נעשׂה בּשעוֹת מאוּחרוֹת בּלילה, מיראה מפּני “עין הרע”… וכן נעשׂה למדקדק עברי.
אבל מה תהיה התכלית? יוֹדע הוּא שקשה להשׂיג מקוֹם לרבּנוּת, כּי תמיד יש בּענין זה התחרוּת גדוֹלה והוּא לפי טבעוֹ צנוּע ואינוֹ יכוֹל להידחק ולָסוֹל לוֹ דרך, ולכן עלה על לבּוֹ ללמוֹד שׂפת המדינה, ידיעת שׂפת המדינה תבטיח לוֹ לחם חוּקוֹ, ולא יצטרך לקווֹת לעזרת בּני־אדם, כּי נמאס בּעיניו לחם החסד שהוּא מתפּרנס בּוֹ כּיוֹם.
וּבכן צריך ללמוֹד שׂפת המדינה. איך לוֹמדים אוֹתה? פּשוּט, לקח את המלוֹן של מַנדלשטאם ולמד אוֹתוֹ כּוּלוֹ מראשוֹ עד סוֹפוֹ בּעל־פּה, וכן נפתח לוֹ השער לספרוּת הרוּסית וחריפוּתוֹ עמדה לוֹ לסגל לוֹ את השׂפה הזרה הזאת.
אבל בּזה לא הסתפּק. יוֹדע הוּא שיש משׂכּילים שיוֹדעים גם את השׂפה הגרמנית וקינא בּהם, נזדרז ולמד גם את השׂפה הגרמנית וידע על־פּה הרבּה מספרי גתה ושילר.
אף על פּי שהעלים את לימוּדוֹ בּספרים החיצוֹניים, ואף על פּי שמטבעוֹ היה שקט ומתוּן וּמתנהג כּאחד החרדים עם אמירת תהילים אחרי תפילת שחרית ולימוּד דף גמרא לפני סעוּדת שחרית, בּכל זאת הריחוּ בּוֹ כּי הוּא איננוּ דוֹמה אל ה“עדר” ותקותוֹ להיוֹת לרב נחלשה מאד.
בּינתים נשׂא אשה מלוּבּץ, בּת בּעל־בּית הגוּן, שנתן לוֹ מאוֹת אחדוֹת נדוּניה וּמזוֹנוֹת שלוֹש שנים על שוּלחנוֹ. בּמשך הזמן ראה כּי אין בּטחון למצוֹא לחמוֹ מכּל הידיעוֹת שרכש, וּמה התכלית? אז פּנה לתוֹרת המשפּטים של הממשלה הרוּסית ולמד אוֹתה בּשקידה עצוּמה עד כּי יְדָעָה על־פּה. אבל אז נוֹכח כּי לא יצלח להיוֹת עוֹרך־דין; הוּא התבּוֹנן וראה איך עוֹרכי־דין צדים את ה“קליֶנטים” שלהם, והוּא מטבעוֹ אינוֹ מסוּגל לזה. וּבכן מה לעשׂוֹת? בּמה יבטיח קיוּמוֹ בּעתיד? צריך איפוֹא ללמוֹד את תוֹרת הנהלת הפּנקסים. והוּא מצא את הספרים הדרוּשים לזה, השׂפוֹת הרוּסית והגרמנית היוּ ידוּעוֹת לוֹ בּמידה מַספּקת וכן למד את התוֹרה הזאת כּדרכּוֹ עד תוּמה.
בּעת שנפגשתי עמוֹ היה כּבר אב לבנים והתפּרנס ממלַמדוּת. איזה יהוּדי עשיר כּפרי לקחוֹ למוֹרה לבניו והיה משלם מאה רוּ“כ3 בּעד חצי שנה. את המאה רוּ”כ היה מביא בּשלמוּת הבּיתה, כּי לא הוֹציא כּלוּם, רק פּרוּטה אחת בּכל חוֹדש לאבק טבּק להריח בּוֹ. בּטוּח אני, כּי לא ממידת קמצנוּת עשׂה זאת, אלא מפּני אוֹתוֹ הטעם שצבר חכמה בּעמל אין קץ, צבר גם פּרוּטה לפרוּטה. רצה המסכּן הזה לעמוֹד בּרשוּת עצמוֹ, שלא להיוֹת תלוּי בּחסדי נדיבים.
על פּי המלצתוֹ של האַברך הזה נתקבּלתי למלמד לכפר אסטאַשין בּבית ר' אליקים גציל אסטאשינסקי ז"ל. ר' אליקים גציל היה בּעל־בּית אמיד, חוֹכר טחנה, וּבעל צדקה שלא ראיתי דוּגמתוֹ. השוּלחן היה תמיד מכוּסה ואוֹרחים מכּל המינים היוּ בּאים שמה ואוֹכלים לשׂוֹבע, וּמי שהיה צריך היה גם מקבּל נדבה. וכל זה נעשׂה בּאוֹפן כּל כּך טבעי, כּל כּך פּשוּט עד שלא הרגישוּ בּגדוּלת צדקתם וגם לא האוֹרחים שבּאוּ להתאַכסן שמה. הוּא היה מקפּיד מאד, כּשגיסוֹ, שישב גם הוּא בּכּפר, לקח לוֹ אחד מהאוֹרחים לסעוֹד אצלוֹ. זה היה קשה בּעיניו יוֹתר מקיפּוּח פּרנסה.
נכנסתי לבית ה' אסטאשינסקי לפני הפּסח ושהיתי שם כּל ימי הקיץ. וקיבּלתי בּעד עבוֹדתי ארבּעים רוּ“כ. אוּלם למרוֹת השׂכר המוּעט שקיבּלתי היה לבּי מלא תוֹדה לר' אליקים גציל וּלביתוֹ. שם הרגשתי את עצמי כּבן־בּית ועם תלמידי מר שמוּאל אסטאשינסקי (בּאחרוֹנה איכּר בּראשוֹן־לציוֹן) ואֶחָיו הגדוֹלים גרשוֹן וּברוּך התהלכתי כּאח ורֵע. שניהם כּבר הלכוּ לעוֹלמם ז”ל.
משם שבתי לרוֹמַנוֹבקה. ניסיתי שוּב לבקש פּרנסה בּמקוֹמי. עשׂיתי לי מצב מלמדוּת וגם חנוּת קטנה פּתחתי, ולא הצלחתי. אבוֹת תלמידי הבטיחוּ לשלם ולא שילמוּ והחנוּת נתרוֹקנה, ואחר חג הפּסח נסעתי לרוּח אחרת – למוֹסקבה.
– למה למוֹסקבה? – כּמוֹ שלא ידעתי לפני שנה וחצי למה למינסק, כּך לא ידעתי עכשיו למה למוֹסקבה.
הפּסח היה בּשנה ההיא מוּקדם וּבנסעי למוֹסקבה עברתי את הדניֶפּר על גבּי הקרח וקרוֹב למוֹסקבה היוּ עוֹד השׂדוֹת מכוּסים שלג.
מהעבר הקרוב
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
א. תחילת המלחמה
בקיץ תרע״ד הוכרז ביטול הקפיטולציה. תורכיה הקונססיסוציונית אינה זקוקה לאפטרופסות שאר הממשלות. בה צדק ומשפט ישורו ואין בה הבדל בין לאום ולאום.
אנחנו היהודים האמנו בהבטחת ראשי הסיעה הנושאת עליה את השם היפה “אחדות וקדמה”, שהיא קברניטה של הממשלה. העתונות שלנו עם בן יהודה בראש התחילה בתעמולה: יהודים היו לעותמנים!..
יסלח להם ה׳ לאלה שנכשלו בפטריוטיות תורכית, והביאו אסון על צעירים רבים…
בחדש תשרי תרע״ה נכנסה תורכיה למלחמה נגד ממשלות ההסכמה, וכל נתיני ארצות האויב נחשבו לשבויי מלחמה או שיצטרכו לעזוב את הארץ. והיהודים כמעט כולם הלא הם נתיני הארצות ההן.
ותורכיה בדעתה כי היהודים אינם שבעים רצון מנתינות הצר הרוסי, הטתה להם חסד ונתנה פקודה לקבל את כל היהודים לנתינות עותומנית ושבשנה הראשונה יהיו פטורים מעבודת הצבא.
אמנם אנכי לא חפצתי מאוד לקבל עלי נתינות תורכיה. חפצתי לעת זקנה להיות רק נתינו של הקב״ה, אך אם לא אקבל נתינות תורכיה אצטרך לעזוב את הארץ, ולזאת לא יכולתי להסכים בשום אופן.
̶ ומדוע לא נקבל נתינות תורכיה? ̶ חשבתי בלבי. ̶ הן חיים בארץ הזאת שלשים מיליון נתינים עותומנים, נהיה גם אנחנו כמוהם. ואם היא עושה חסד עמנו ואינה מגרשת אותנו מן הארץ, אלא מציעה לפנינו להכנס בתוך נתיניה, למה נהיה כפויי טובה? רב לנו להתחכם יותר מדי! ניטול חלק יחד עם כל העותומנים בפגעי המלחמה וגם בטוב הארץ.
הלכתי ועשיתי ככל מה שעשו עוד הרבה אלפים מאחינו, ורשמתי את עצמי ואת בני ביתי ברשימת המתעתמנים, תרבוש אמנם לא קניתי, קשה היה עלי לשית עלי את הכיפה האדומה עם הזנב השחור. אבל אמרתי בלבי שאפשר להיות עותמני גם בלעדי התכשיט הזה…
העבודה הטכנית של עניני הנתינות קבלו עליהם צעירים, תלמידי הגימנסיה, לולא הם לא היו התורכים גומרים את הענין לעולם ועד.
מיד נתפרסמה מודעה, שכל מי שהוא נתין הארצות הלוחמות ישב בספינה שבאה מאמריקה וימהר לעזוב את הארץ, ואם לא ̶ יגלה למקומות רחוקים. ובאותו יום התחילו השוטרים לסחוב את כל מי שפגשו ברחוב אל ה“סַרָיָה” ונאסרו שם לגרשם מן הארץ. היו כאלה שכבר הכניסו את סכום הכסף ונרשמו בתור נתינים, אבל במה היו יכולים להוכיח זאת, אם לא ניתן להם שטר קבלה?
התחיל המנהג הישן. מי שהיה בכיסו בשליק או שנים נתן בקשיש ונשתחרר ומי שלא היה לו, או מי שהיה איסטניס ̶ היה מוכרח לעזוב את הארץ. רבים הלכו מעצמם אל ה“סריה”׳ וגם הם נאסרו שם
זה היה ביום החמישי הידוע בחדש טבת תרע״ה. (כבר נכתב ע“ז בזמנו ב״הפועל הצעיר” בטון רך). את התפוסים עכבו בסריה עד חצות הלילה, ואחר כך העבירום אחד, אחד לפני הפקידים, שבדקו בכיסיהם וגזלו את הכסף ואת החפצים היקרים שהיו להם, ואחר שגזלו דיים, נתנה פקודה להוציא את כל התפוסים אל הסירות ולהוליכם אל הספינה האמריקנית. הפקודה ניתנה פתאום בסערה. אז קמה בהלה נוראה בין המגורשים, נפרדו נשים מבעליהן, ילדים מאמותיהן, וחפצים שודדו ונאבדו. כאשר ישבו בסירות ונסעו קצת מהחוף, דרשו המלחים מהנוסעים חמשה פרנק מכל נפש שכר הובלה, ומי שלא היה לו סכום שכזה הוכה ושודד. הנשים והילדים הרימו קול צעקה שהגיע עד החוף. אלה שעמדו על החוף ראו את האסון, אבל לא יכלו לעזור במאומה.
למחרת הלכו העסקנים להשתדל. הפקידות הרגיעה את רוחם, כי אמנם בפעם הראשונה נכשלה, ובפעם השניה תדע להזהר, וגם הבטיחה לעשות חקירה ודרישה. ואולם לא כדאי בשביל זאת להרעיש עולמות, כאלה וכאלה עושים בארצות אירופה לנתיני האויב. ואמנם בזה צדקו התורכים…
לקומנדנט של יפו נמנה חסן־בק ולקימקם ̶ בהא אלדין, שתי חיות טורפות. בהא אלדין ידע לדבר גם מחמאות ולשים ארבו בקרבו ̶ דיפלומט, רחמנא ליצלן, וחסן־בק היה רוצח פשוט, סדיסט, שאין לו בחיים עונג יותר גדול מאשר לראות בפרכוסי מעונים ולשמוע אנקות נוטים למות. שניהם ערבים שהיו לפטריוטים תורכים.
התחילו בהטלת אימה. שמו ענשים על כל דבר קל. כל היום וכל הלילה נשמע בסריה קול צוחת מעונים, מקבלי “פליקות” (חביטות במקלות על כפות הרגלים) לפעמים היה חסן־בק יושב איזה שעות מחצות הלילה ואילך, מביאים אליו “פושעים” והוא מצוה לתת לזה שלש מאות מכות. ובעצמו יושב ומונה, והחייל עומד ומכה. הדם מתפרץ וזב כזרם והוא ממשיך בהנאה את עבודתו… בכל מקום שהיה עובר היה השוט בידו. ותמיד היה מוצא את מי שהוא ראוי לעונש. היה מכה בשוט על הפנים ולפעמים פשוט באגרוף ודוקא מכוון אל החוטם, אל העינים.
מהרה באו השמועות ע"ד התליות המרובות שהיו בקושטא, בדמשק, בבירות, ברמלה וזכינו שגם ביפו תלו שני ערבים. ובירושלים שלשה אנשים ואחד מהם היה יהודי ספרדי עני, שברח מצבא “העמליה” (כלומר העובדים לא בצבא הלוחם, אלא בעבודת הדרכים ושאר עבודות הממשלה). על פי החוק אלה שבצבא העמליה היו רשאים לפדות את עצמם בעד אלף פרנק. ואחרי שלעני זה לא היה אלף פרנק, לכן נתלה…
יחד עם ההכאות והתליות התחיל השוד והחמס. פקידי הממשלה באו ולקחו בשביל הצבא או בשביל עצמם (מי ילך לברר?) מהחנויות כל מה שרצו וכמה שרצו. את הפלחים שהיו באים אל העיר אותם ואת בהמתם היו סוחבים ל“סוכרה” (עבודת חנם) וגם בעלי מלאכה מיהודים. ומלבד שלא היו נותנים להם כלום בשכר עבודתם, היו גם מקבלים מכות, כדי שיזדרזו. ועד העיר היה נותן לחם לעובדים ובני משפחתם שלא יגועו מרעב. ה“סוכרה” היתה פגע רע ביחוד לאכרים שלנו. אסור היה לנסוע לשום מקום, שלא יקחו את הבהמות לסוכרה. וגם בבית לא ישבו בטוחים כי לפעמים היו באים הפקידים אל המושבות וגוזרים עליהם ללכת עם בהמתם לסוכרה. אלא אם היו פקידי הממשלה באים אל המושבות, אפשר היה להקל את רוע הגזרה ע״י מתן בסתר. במושבות העבריות השתדלו לסדר את ה“סוכרה” שהנזק יוצג על חשבון המושבה כולה, ולא שאחד יתנזק לגמרי.
היהודים הוכו, לפי הערך, מעט. איני יודע למה נשאו פנים ליהודים. לפעמים היה מגוחך איך ששלישו של חסן־בק היה נכנס אל הסריה ובידו האחת הוא משיב שלום בכבוד לאיזה יהודי ובידו השניה במקל שהוא תופס בו מכה בראש איזה ערבי. אבל גזלת הרכוש היה נוהג בהם במדה מרובה.
ובבקר לא עבות אחד והנה פקודה חדשה נדפסת: “הציונות היא בגידה במלכות. אמנם שאר היהודים נחשבים לאחים, אבל הציונים הם בוגדים בממשלה. ועל כן מי שימצא אצלו בול (מרקה) ציוני מות יומת”.
הדברים האלה אינה אגדה אלא מעשים שהיו, כלומר לא שנתלו באמת אבל אמת הוא שבפקודה היה כתוב כך.
יחד עם הפקודה הפראית הזו התחילו חפושים, חפשו אצל כל העסקנים והחרימו כל מה שמצאו ששייך אל הציונות או בכלל לאיזו חברה שהיא. והחפושים נעשו באופן מעליב. בבוקר בשעה תשע שמו מצור על השכונה תל־אביב, העמידו מסביב לה ובתוכה חיילים מזוינים ועד השעה השלישית אחר חצות היום לא נתנו לאיש להכנס ולצאת אפילו מרחוב לרחוב. ובאמצע היו מהלכים בהא־אלדין עם משרתיו־מחבליו ומחפשים.
אחרי כן הזמינו את כל עסקני הצבור לירושלים להתיצב לפני ג׳מל פשה. כשבאו והתיצבו לפניו לא דרש בשלומם אלא שאלם רק לשם כל אחד ואחד ולא יותר. אחדים בתמימותם כתבו מאמרים להוכיח, כי הציוניות היא תנועה לוילית, וכי הציונים דורשים רק טובת הממשלה והארץ. והם לא ידעו כי איש כג׳מל פשה כל מה שמסבירים לו יותר ומוכיחים את ישרנותם של הציונים, הוא מוסיף לחשוד בהם, מפני שאינו יכול להעלות על הדעת שיש בני אדם שמדברים בפה וחושבים כך גם בלב.
עוד מעט והיה המשפט נכון לגרש את כל העסקנים, למען ישאר הקהל העברי בלי כל מנהיג, אבל כאן התערב ה' ענתבי, מנהל יק״א, איש פיקח ויודע היטב הליכות הערבים והתורכים ובלשון ערומים הצליח להסיר את רוע הגזרה מרובם. ענתבי מצא כל כך חן בעיני ג׳מל פשה עד שהיה לו, כביכול, לידיד ורע, יועצו ואיש סודו, וסוף סוף גרש גם אותו מירושלים לקושטא ושם מת. בהיותו ביפו בקר ג׳מל פשה את הגימנסיה העברית והלל את המורים ואת התלמידים, ולמחרת צוה להגלות את מנהל הגימנסיה, הד״ר מוסינזון.
גם החכם הצעיר, מר בן צבי, חבר מפלגת פועלי ציון, שלמד באוניברסיטה בקיוב ואח"כ היה לתלמיד האוניברסיטה בקושטא ולמד שם תורת המשפטים בתקוה להביא תועלת לתורכיה ולאחיו היושבים בארץ־ישראל, נדון לגלות. הוא התיצב בעצמו לפני ג׳מל פשה ובקש שישפטוהו כנתין תורכי; הג׳מל עמד על דעתו, ובן צבי וחבריו, טובי המפלגה, נאנסו לעזוב את הארץ.
מלבד זאת צותה הממשלה להסיר את כל השלטים העברים שבעיר ולעשות שלטים אדומים עם כתובת תורכית ורק מתחת התירה לכתוב באותיות קטנות גם בעברית. גם צותה להסיר מעל פינות הרחובות שבשכונת תל־אביב את הלוחות שעליהם חקוקים שמות הרחובות בעברית. אחרי הדגל הציוני שהיה מלפנים בגימנסיה חפשה הממשלה כמו אחרי כלי תותח, אבל אותו הצליחו להסתיר.
כשהריחו הערבים שונאי־ישראל, שהממשלה היא נגד היהודים, שמו עלילות על המושבה חדרה הסמוכה לים, שהיא מוליכה חטים אל הספינות האנגליות וגם קראו בשם שלשה עשר איש מנכבדי המושבה. ג׳מל פשה כבר היה מוכן לתלותם, אלא שבינתים התערב פקיד אחד (שהיה שונא לפקיד המעליל) והראה באותות ובמופתים את צדקת היהודים והגזרה נתבטלה. לולא זאת היה אסון גדול נשקף לכל היהודים.
לרגלי המלחמה הורגש חוסר מזון בעיר, וגם הרבה מענפי הפרנסה לקו, העניים נתרבו במספר מבהיל. והממשלה בפראותה עוד שמה הסגר על העיר שלא יביאו אליה צרכי אוכל, אלא על פי רשיון מיוחד. ובכלל פחדו הערבים לבוא העירה, שלא יקחו אותם ואת בהמתם ל“סוכרה” ונוסף לזה עוד יקבלו מכות. יחד עם זה הוציאה הממשלה שטרות ערך והשתדלה בכל האמצעים לבער את הזהב מכיסי התושבים ולתת נגדם שטרות, והשטרות הלכו והוזלו (שטרות של 23 פרנק הגיעו בירידתם האחרונה לשלשה פרנק וסנטימים אחדים); פרוטות כמעט שאי אפשר היה להשיג.
אז הראו עסקני היהודים את חריצותם ואת כשרונם להסתדרות, למרות כל התנאים הקשים. הם כוננו חברה “מכלת” והשיגו רשיון להכניס חטה ושלחו שלוחים לקנות חטה בחורן ובגליל. אמנם לא כל מה שקנו הגיע ליפו. הממשלה היתה לפעמים גוזלת בדרך את החטה שבעדה שלמו בזהב ונתנה שטרות במחיר שקצבה היא. ובכל זאת התחזקו היהודים ולא נתנו לאחיהם לגווע ברעב.
כשראו הערבים חריצותם של היהודים בקשו גם הם להלוות אליהם. אבל היהודים יראו מעלילות ומסכסוכים וידחו את הכבוד הזה…
כן הוציאה החברה ברשות הממשלה שטרות על שמונים אלף פרנק של גרוש ובישליק להקל מאת ההמון את מכת השער, והשטרות של החברה היו מתקבלים ברצון בכל החנויות… אך אחרי זמן קצר קנאה הממשלה בהצלחת היהודים וגזרה איסור על השטרות.
נוסדו גם בתי מאפה לאפות לחם בשביל העניים ולמכור לחם בזול. היה גם בית תבשיל (איזה זמן היו שני בתי תבשיל). מכל הארצות, ביחוד מאמריקה, בא מאחינו זרם גדול של נדבות לארץ־ישראל שלא היה כמוהו. ומהן נוסדו קפות מלוה לתמוך בידי אלה שנעשו עכשיו ל“יורדים” ובידי המשפחות שבעליהן נפרדו מהן, שהבעלים יושבים בארצות האויבים והמשפחות נשארו בלי תומך. (מהן היו כמה משפחות עשירות שפתאום הוצרכו לתמיכה) ולהמציא עבודה לפועלים. ראשי העסקנים היו ר׳ אברהם לב ז״ל, ה״ה מ. דיזנגוף וב. יפה ז״ל. ביחוד יזכר לשבח ר׳ אברהם לב, שלמרות זקנתו (כבר מלאו שבעים שנה) שקד על עבודת הצבור יומם ולילה. מלבד הישיבות התכופות שהיו לפעמים שתים שלש ישיבות ביום, היה מקבל את העניים מהבוקר השכם. כל אחד מריק לפניו את חבילת צרותיו, והוא שומע ומקשיב באזנים קשובות ובלב אוהב ורחמן ועוזר כפי יכלתו ויותר מכפי יכלתו. על כן היו אומרים: “ר׳ אברהם לב כלו לב”.
יחד עם שאר המכות בא עלינו גם מכת הארבה. עליה אין להרבות דברים. היא כבר מתוארה יפה בספר יואל. אמנם אלולא היו יושבי ארץ־ישראל ותופסי שלטונה לא כל כך פראים, אפשר היה להלחם נגד מכה זו, אבל בארץ שיושביה אינם מבינים מהי טובת הכלל, אי אפשר לעשות כלום, אלא למסור את הכל לשרץ הזולל לעשות ביבול הארץ כאוות נפשו.
ובתוך כך המלחמה נמשכת, ולפי הנראה לא במהרה תגמר. הגרמנים מראים אמנם גבורות גדולות, וילהלם קורא לנלחמים שיכרתו עמו ברית שלום, אבל ממשלות ההסכמה מסרבות.
והנה עברה שנת ההנחה, והממשלה התורכית דורשת גם את נתיניה החדשים מבני עשרים עד ארבעים ושמונה להתיצב לפני פּקידות הרמת הצבא.
היהודים היו נבוכים. אמנם נודע שאת הנתינים החדשים לא יקחו אל הצבא הלוחם, אלא יעבדו ב“עמליה”, כלומר בצבא העובד בסלילת דרכים או בשאר עבודת המלכות. אבל יחד עם זה נודע שהתנאים של ה“עמליה” הם יותר קשים ומסוכנים מעבודת הצבא הלוחם. ראשית כל את הנלקחים ל“עמליה” אינם בוחנים כלל מי בריא ומי חולה. הכל כשרים ל“עמליה” ואפילו פסח ועור. כל זמן שאדם יכול ללכת איך שהוא ילך ויעבוד, כמה שיעבוד, וכשיחלה לגמרי, אז יוכל לו ללכת, ואם ימות בדרך גם כן לא ידאגו הרבה. ושנית: אין נותנים לאכול מלבד “פתה” אחת קטנה ביום וגם מים נותנים רק מעט מאד, והעבודה היא במדבר באר שבע, שחוסר מים מורגש שם מאד, וצריכים להביאם מרחוק. והשלישית, שהיא היותר גרועה, הוא אי־הנקיון: הצבא כולו טבוע בזוהמה.
ספר לי מהנדס אחד שראה בסביבות באר שבע חייל אחד יושב ובוכה, ושאלו: למה הוא בוכה? והחיל ענה: “אני ארמני, מורה הייתי בארמניה בגמנסיה, ועכשיו אני גוע מרעב ואכול תולעים בחיי”. הסתכל בו המהנדס וראה שהוא כולו מכוסה כנים. לא יפלא הוא שמגפת טיפוס הבהרות ושאר המחלות התפשטו באופן נורא. נבלות המתים היו זרועות על פני כל המדבר, ואין דואג לדעת מי חי ומי מת.
ולא יפלא שהיהודים העותמנים החדשים התחילו לבקש תחבולות להנצל ממות נבלים בצבא העמליה. מי שהיה יכול לפדות את עצמו פדה, ומי שלא היה יכול בקש נתינות אחרת, ופתאום נהפכו רבים ויהיו לנתינים אוסטרים, ספרדים, אמריקנים. הדבר הזה עשה עלי רושם רע מאד וגם לבי נבא לי, שהלהטים האלה יכולים להביא רעה רבה על כל היהודים היושבים בארץ־ישראל. אבל אי אפשר להאשים את הטובע אם הוא תופס בחרב חדה וחושב להנצל על ידה.
רבים השתדלו להשיג “ויסיקות” שהם עובדים בעבודת הממשלה בעצים, בסלילת דרכים וכדומה. שלמו עשרים פרנק ויותר בכל חודש בעד ה“ויסיקא”. “עזרת אחים” (שם חברה כזו) עזרה להרבה אנשים לפדות את עצמם. כעבור איזה זמן התפשרו עם המוכתר, שכל המשתמט מעבודת הצבא ישלם רבע לירה תורכית בנייר בחודש. מזה נתן המוכתר, כמובן, חלק גדול לפקידי הממשלה. במושבות השיגו כל האכרים “ויסיקות” בשביל צעיריהם. זה עלה להם בדמים מרובים, את כל עמלם הוציאו לבקשישים, אבל את בניהם לא נתנו להעביר למולך.
כמובן, מנוחה לא היתה לשום איש, מפני שתמיד נתחלפו הפקידים, ועד שכרתו עמם ברית שלום וידידות היו שרויים בפחד. וכמה פעמים היו צריכים לברוח בלילה מהבית ולהחבא בשדה.
ב. גלות יפו
ימים אחדים לפני חג הפסח תרע״ז באה הפקודה להגלות את יושבי יפו.
ההיתה נחיצות בדבר? כמו שראינו, עמדו האנגלים עוד יותר מחצי שנה מרחוק עד שבאו ליפו. ע״י הגרוש הפסידה הממשלה הפסד גדול. מלבד הסך העצום שהיתה מקבלת בתור מסים מהבתים ומבתי המסחר ועוד ומלבד מה שהיתה גוזלת וחומסת על יסוד משפט הצבא, היתה עוד צריכה להוציא עוד איזה אלפים לירות נדבה לטובת המהגרים לעור עיני הבריות. ולמה היתה צריכה למהר כל כך? אבל ג׳מל פשה היה נאמן לשיטתו. הוא רצה בהשמדת התושבים, והגלות הוא כלי זין יפה להשמדה.
העתקת אוכלוסים, ובפרט זקנים, ילדים ונשים ממקום למקום, זוהי העתקה מחיים למות.
רגש אהבת אחים פעם בלב הגלילים לשמע הגזרה החדשה הזאת. הם מיהרו לבוא עם עגלות להוליך את הגולים לשומרון ולגליל, וכאשר נשמעה הגזרה בחוץ לארץ מיהרו אחינו לשלוח סכומי כסף ענקיים; כולם הרגישו כי גדולה הסכנה והחובה להציל עד כמה שאפשר.
כחודש וחצי ישבתי בחדרה. הדירה היתה צרה (בשני חדרים שלוש משפחות). מקום לעבודה לא היה לי. וישבתי משומם. והנה בא שוטר והתחיל לחקור ע“ד המהגרים. אלי הוא בא שלוש פעמים לשאול לשמי ולהראות לו את תעודת הנפוש. המוכתר (זקן הכפר) ע”פ דרישתו של השוטר רשם את שמות המהגרים הזקנים, בחשבו שבזקנים בודאי לא יגעו ברעה. והנה אחרי איזה ימים בא המודיר (שר המחוז) וצוה, שהמהגרים הנרשמים יצאו מחדרה ושלא יהיו בגליל חיפה. המודיר היה פקיד “טוב”, הוא היה מקבל משכורת מהמושבה מדי חודש בחדשו, אבל היה אנוס מגבוה לגרש את המהגרים מחדרה. ולא זו בלבד, אלא שכל המגורשים ישבו בעגלה ויעברו על הבית שהוא מתאכסן בו, וטעם נתן לדבר שהוא בעצמו ירא מפני השוטר, שהוא מרגל ויכול להלשין עליו.
— אחרי שיצאו, לא איכפת לי אם גם ישובו, אמר המודיר אל המוכתר, — אבל לצאת הם מוכרחים ודוקא בפני.
בני המושבה נתנו לנו עגלות — זה היה בערב שבת — ונסענו לאַתה, הרחוקה כשעה מהמושבה. ליד הפרדסים של אגודת נוטעים. ישבנו שם כשעה ושבנו לחדרה. אבל מאז צריך הייתי להיות תלוי בחסד המודיר והשוטר. העלבון הזה קשה היה לנשוא. חשבתי לעבור לגן שמואל, ובלבד שלא אצטרך תמיד להסתתר ולפחד כארנבת לפני הציד.
בני מיכאל ישב אז בסג׳רה ושם יצא הקול כי מגרשים את היהודים גם מגליל היפה והוא השתדל לפני בני המושבה הסג׳ראית ושלחו אחרי עגלה, שהביאה אותי ואת בני ביתי לסג׳רה.
ישבתי איזה שבועות בסג׳רה, אבל מצבי היה שם דחוק מאד. הפרוטות שקבלתי מועד החנוך לא היו מספיקות אפילו ללחם יבש, והייתי כמעט מיואש, עוד מעט וכוחותי יכלו.
פעם הלכתי לטבריה. בפעם הראשונה נגלה לפני היופי של העין הכחולה, הכנרת הברוכה. היא העדה האלמת לימים הטובים שעברו על עם ישראל מלפנים, בעת שהיא היתה מקושטת בגנים ופרדסים, בעירות וכפרים. ועכשיו משני עברי הים שממה. אין גם עץ אחד. רבים היו העמים שהשתדלו להחריב את ארצנו, אך מכולם הגדילו מושליה האחרונים, שלא רצו כלל בטובת הארץ, וכל חריצותם הקדישו להגדיל בה את החורבן.
בטבריה גופה גם כן לא מצאתי נחת. הדירה רעה, החוצות צרים ומרופשים. העיר מוקפת חומה. בימי קדם היו מפחדים מפני הבדואים ולפיכך היו יושבים רק מפנים לחומה והתחכמו לבנותה ככורת דבורים, עד אפס מקום לשאוף רוח. ישבתי שם ימים אחדים וחליתי. אחרי שנרפאתי מעט עברתי עם בני ביתי לצפת היושבת במרומי הרי הגליל העליון.
מהמהגרים נשלחו אז רבים לצפת, כי שם האויר נעים וגם היו בה דירות רבות ריקות, ונשכרו בזול. בזמן המלחמה פסקה החלוקה, שהיא היתה לצפתים כמעט מקור פרנסתם היחידי. הזול היה גדול שם ובכסף החלוקה אפשר היה להתפרנס ולאכול גם בשר ודגים. והצפתים ישבו שלוים ושקטים ולא דאגו למצוא מקורות כלכלה מקומיים. היהודים שבחוץ־לארץ היו שולחים להם כסף, והערבים היו מכינים לחם כל מידי דמיזן, ומי פתי ילך ויטריח את עצמו לעבוד עבודה שיש בה משום זעת אפים ולכלוך כפים? אבל בזמן המלחמה נפסקה פתאום החלוקה ותחתיה באו הרעב וטפוס הבהרות שעשה שמות בעיר. הרבה מבתי המדרש שהיו מלאים אוכלוסין נסגרו. תחת שביפו הזדרזו היהודים בעת צרה והסתדרו לעזור איש לרעהו, בצפת איש לא נקף באצבע. הרעב ירעב, החולה יחלה והמת ימות ואין מפריע. היתומים עזובים, מנקשים בדלתות וקוראים: אַ האַרט שטיקעלע בּרויט!" ואין מזדעזע… נתרבתה הפריצות באופן מבהיל. הערבים היו באים לבתי יהודים בעלי פאות ושטרימל…
בצפת ראיתי לא רק התוצאות הרעות של המלחמה, אלא גם התוצאות הרעות של שיטת החלוקה, שפשטה את הרגל. האכרים שלנו, העודרים את האדמה, החזיקו מעמד ולא מטו מכל הגלים הזדונים שעברו עליהם, ואלה המסכנים, שכל ישראל דאג בשבילם לעשותם לקבצני עולם, מתו במגפה ומכרו את גויות בנותיהם לערבים.
ואולם אין רע מוחלט בעולם. לרגלי הגירושים מיפו בא זרם חי אל הגליל, בין המהגרים באו הרבה אנשים אינטלגנטים, מורים וסופרים. נוסדו בתי־ספר בטבריה ובצפת. נשמע צלצול מהעבר השפה העברית והשירה העברית. מלפנים היו מקבלי החלוקה יראים לשלוח את בניהם לבתי־הספר, שמא יקפחו את חלקם בחלוקה, עכשיו, כשאין חלוקה, סר הפחד והילדים יכולים לקבל חינוך הגון עברי־אירופי, וכשיגדלו ימצאו מקורות אחרים למחיתם, יותר בטוחים מהחלוקה.
בין ידידי ומכירי שזכיתי לקנות בצפת, יבדלו כולם לחיים, אני בא להזכיר לברכה את הרב הספרדי ר׳ חיים סתהון זצ״ל. הוא היה בן להרה״ג ר׳ מנשה סתהון, שהיה עשיר גדול בארם צובה וגם מופלג בתורה ובחכמת ההנדסה, ואמו היא אשכנזית. ר׳ חיים זה היה מתמיד גדול ובקי נפלא בכל חדרי התורה ובפרט במקצוע ההלכה. ויחד עם זה היה צדיק תמים, במלוא מובן המלה. הוא היה שונא בצע ומעודו לא נתן חתימתו על דבר שבשנוררות. בזמן המלחמה סבל ממש חרפת רעב. מלבד פרוסת לחם ומלח לא בא אל פיו, וימים רבים היה יושב בתענית מתוך אונס, ובכל זאת לא השפיל את עצמו להתרפס לפני עשירי העדה שירחמוהו, ולא חלל את כבודו, כבוד תלמיד חכם. אנכי הייתי בא אליו תדיר, מפני שאצלו היתה ספריה חשובה. הוא נתן לי במתנה את ספרו “ארץ חיים” — ספר חשוב מאד לידיעת שנוי המנהגים שבין א״י ובין חו״ל וביחד עם זה הוא מלא ענינים קולטוריים חשובים מאד לכל אוהבי חקירת א״י. רציתי לשלם לו, אך הוא לא קיבל בשום אופן. "אדוני ילמד בספר, וזהו בשבילי התשלום היותר גדול״ — אמר הוא בצדקתו. וכך סבל החכם המסכן הזה עד שנפל למשכב…
והנה גם הוא נאסף במגפה, בהיותו כבן ארבעים וחמש. וי להאי שופרא דבלי בארעא. וביחוד חרפה שברה לבי על שלא נמצאו בצפת מכבדים ומרחמים תלמיד חכם שכזה, שאין רבים כמותו בתוכנו; ובצפת הלא יש גם עשירים, ויש שנתעשרו דוקא בזמן המלחמה…
בצפת ישבתי ב״ה במנוחה. דאגת הלחם לא היתה לי, ויכולתי לשבת ולעבוד את עבודתי הספרותית. אך שאר המהגרים לא היו מאושרים כמוני. אמנם, לחם לא חסר להם, אבל לא על הלחם לבדו יחיה האדם. צריך גם לפחמים, לאיזה תבשיל, ויותר מכל צריך אדם לעבודה. הבטלה משעממת ובפרט בגולה. רואים בעליל כי המה מתנונים, המחלות מתגברות ביניהם, ורבים מתים. וגם החיים חושבים את עצמם למתים, כי מה המה החיים כשאין עמהם עבודה נורמלית?
ומתי יהיה קץ הפלאות? מתי תגמר המלחמה הארורה? מתי ישוב איש אל מקומו ולעבודתו? מחשבה זו היתה מנקרת במוחנו תמיד, כל היום וכל הלילה.
ג. הגלות השלישית
בסוף חודש תשרי תרע״ח הלכתי במלאכות ועד ההגירה שבצפת לפתח־תקוה להשתדל לפני המרכז בדבר סידור איזה ענינים וביחוד ע"ד הלבשה והנעלה והסקה לימות החורף. בצפת היושבת במרום ההר, החורף הוא עז, לפעמים יורד גם שלג רב ורוב המהגרים יחפים וכמעט ערומים.
באתי לפתח־תקוה והנה מהומה ומבוכה. הממשלה גזרה על המהגרים שבפתח־תקוה לצאת משם. אמרו שאלה שיש להם פלחה (אחוזת אדמה) בפתח־תקוה יוכלו להשאר, כך למדו עסקנים את פשט הפקודה שכנהוג בתורכיה לא היתה ברורה די צרכה. וחשבו שעל ידי בקשישים יעשו את האמידים לבעלי פלחה, שלא יצטרכו לנוד. עמהם ישארו אחדים בגנבה. ורק אלה העניים שעליהם נאמר “מה לי הכא מה לי התם” ילכו שוב בגולה.
יחד עם גזרת הגלות באו עוד גזרות. ג׳מל פשה נתן פקודה לתפוס את כל היהודים הראויים לעבודת הצבא (ומי אינו ראוי בתורכיה!), לחקור ולדרוש ביניהם אחרי המרגלים ולהשמידם. חשד הריגול נפל על כל היהודים. פתאום היו בעיני הממשלה כל היהודים למרגלים. הפחה — ערבי שנעשה לפטריוט תורכי — בא אז מירושלים לרמלה, אסף את כל זקני הכפרים העברים, הערבים והבידואים. לערבים דיבר הפעם רכות, לבידואים תוכחות ואחר הראה בשנאה על היהודים וקרא: “הזהרו מפני אלה. האבק שעל נעליהם הוא סם מות. אנו נתנו להם כרמים יפים, שדות פוריים, והם מרגלים, מוסרים אותנו בידי אויבינו”. אחד מזקני היהודים, איש תמים וישר, כששמע את הדברים האלה מפי הפחה פרץ בבכי, אך הפחה הוסיף בזעם: “החושב אתה כי בבכיתך תרכך את לבי?” והוסיף לחרף ולקלל את היהודים.
וכך באו כשואה שלוש גזירות כאחת: גלות, חשד־ריגול ו“פרר” (בריחה מהצבא). ובדרשתו התיר הפחה את דמי היהודים בפני הפראים, שהיו תמיד אויבים מסוכנים לבני ישראל.
והצידים התפשטו לכל עבר ויסחבו את הצעירים קשורים בחבלים בכל אשר מצאו. לכפר־סבא באו החיילים בלילה והתחילו לירות, הקימו מהומה נוראה ותפסו איזה עשרות צעירים וקשרום בחבלים והוליכו אותם דרך פתח־תקוה לרמלה. בישיבת הועד היו באים רץ אחר רץ מן המושבות הסמוכות: ראשון־לציון, רחובות לבשר ששם נתפסו ונאסרו ראשי העדה. דרשו מהם שימסרו את המרגלים, דרשו נשק, וכאשר מסרו בידם את הנשק, אמרו שזה מעט, שליהודים יש מחסנים של נשק שקיבלו מידי האנגלים. הצרות היו כל כך תכופות, כל כך מבהילות עד שכל העם וגם העסקנים בכלל היו כמטורפים מבלי מצוא ידיהם ורגליהם.
אי אפשר היה לבוא בדברים עם ועד ההגירה המרכזי על דבר צפת הרחוקה, בשעה שכאן האסון כל כך גדול ונורא. ה' מ. דיזנגוף הכין את עצמו לנסוע לדמשק להתיצב לפני ג׳מל פשה שיסיר את העלילה של ריגול מעל אחינו. ומר ב. יפה היה בירושלים וגם אחרי שהוא בא היה טרוד כל כך עד שאי אפשר היה לדבר עמו כמעט כלום. היחיד שיכולתי לדבר עמו קצת הוא ר׳ אברהם לב, אבל הבנתי שעכשיו אי אפשר לסדר כדבעי, שכל אניתנו מטורפת בים של צרות.
והמהגרים אינם רוצים לזוז מפתח־תקוה, כמו בעלי־חיים המסרבים באופן אינסטינקטיבי ללכת אל המטבחים, ששם המות אורב להן. כבר נשמע ביניהם מה שקרה לרבים מאחיהם שגלו לטבריה ולצפת. וחשבו בלבם: למה לנו ללכת לקראת המות? נמתין פה עד שיבוא הנה.
אבל הפקודה היתה קשה. הקימקם מיפו אמר, שההגירה מוכרחה לצאת לפועל ורק אחרי שיצא חלק מהמהגרים אפשר יהיה לבוא במשא ומתן על דבר בקשיש והקלת הגזרה.
אני החלטתי לעשות לו נחת רוח ולצאת בראש הגולים.
זו היתה לי הגלות השלישית: מיפו, מחדרה ועכשיו מפתח־תקוה…
אבל הגלות האחרונה היתה באמת היותר קשה.
בבוקר קבלתי “ויסיקה”, שהתירה לי לנסוע לטבריה, הנחתי את חפצי על העגלה יחד עם חפצי שאר מהגרים עניים שבעניים והגעתי לראש־אל־עין — התחנה הסמוכה לפתח־תקוה.
שם הנחנו את צרורותינו על הארץ על יד בית התחנה והלכנו לשאול מתי תלך הרכבת. קבלנו תשובה שלעת עתה אין מוכרים כרטיסי נסיעה ואין איש יודע מתי תבוא הרכבת, צריך להמתין קצת. כמה היא קצת זו? לא ידוע. אנכי אמנם נסיתי בנסעי מצפת לפתח־תקוה להמתין בעפולה יותר ממעת לעת להרכבת. והכינותי את עצמי לסבול. מהרה נלוה אלי חברי המורה ה׳ י. א. באו שני אנשים מועד ההגירה לרשום את שמות המהגרים ולקבל בעדם כרטיסי מסע.
בין המהגרים ראיתי יהודי אחד זקן כבן ששים, שלא נתפעל כלל מכל ענין הגלות. כאילו הגלות היא הספירה שלו ואדרבא, כאילו הוא מוצא בה מעין עונג. הוא ישב לו על צרורו, כסוחר שיושב לו בקבינט שלו אחרי שגמר חשבון של רוחים, ונכנס בשיחה עם שכנו, מהגר עני שכמותו, ומסר לו דברי חדוד שריח תורה נודף מהם, שיחת חולין ובדיחות של תלמידי חכמים, ופניו היו נהירין ועצובין כאחד, פני יהודי גלותי, שבשמחתו יזמר לו “ומפני חטאינו גלינו מארצנו” ובתוגתו ישיר: “חסדי ה, כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו”. ואין דבר שיענגהו כל כך כמו פשט׳ל יפה על איזה פסוק. הוא היה שקט ושאנן ולא השמיע כל תרעומות. מַגלים והוא הולך — “כבודו מלא עולם”.
לא כן בנו, נער כבן שלש־עשרה. זה כבר מתרעם. כמובן לא על הממשלה, אלא על חברי הועד של המהגרים שעדיין לא שלחו לחם. והוא כבר רעב. אליו נלותה אשה אחת קולנית וצעקנית, שקולה הדק חדר לתוך האזנים כחנית. זו היתה סמל העוני: רזה, מזוהמה ומכוסה סמרטוטים, הקללות שלה היו מרובות גונים ויצאו סדורות מפיה כמפי דרשן מומחה.
בא הלילה והרכבת לא באה. בשעה מאוחרת שכבתי על צרורי על הקרקע. לישון אי אפשר היה: הפרעושים היו עוקצים ומחשבות נוגות ומרעידות התרוצצו בתוך המוח:
הנה בא חורבן הישוב. את הזקנים מדכאים בעלילות ובגרושים והצעירים לקוחים למות מות כלבים בזוהמת הצבא התורכי. יפו כבר נשמה, המושבות ישמו. והגליל — מי יודע אם לא יגורשו גם משם לחלב, לאנגוריה. והכל, הכל ילך לאבדון, כל מה שעמלנו וכל מה שחלמנו…
שכבנו למעצבה כל הלילה. ב״ה האיר הבוקר. באה עוד קבוצה של מהגרים. ביום הזה כבר הוכו המהגרים בשוטים בפתח־תקוה. כמעט כל היום ישבנו וחכינו לרכבת. הספרדים נתקבצו לבדם, הכינו להם אש ובשלו תה וגם מכרו המים עשיריה הכוס.
לפנות ערב באה הרכבת וישבנו בקרון שדפנות לו עד חציו ולא מקורה. הצפיפות היתה גדולה מאוד.
בדרך הוגד לנו, כי קרון זה שאנו יושבים בו, יפורד מן המסע בתול־כרם, ואנו נשאר שם להמתין עד שיבוא מסע אחר, מפני שאין כוח בקטר למשוך גם את הקרון שלנו על הרי הגליל. לא האמנתי בדברים עד שבאנו לתל־כרם, ובאמת הקרון נפרד, והמסע הלך לו הלאה. ואנחנו נשארנו.
הצעקה והיללה שהתפרצה מלב הנשים והילדים אין לתאר, כאילו נשפטו כולם לכליה. ואמנם העתיד לא היה מזהיר כלל, הן ישבנו בראש־אל־עין יותר מעת לעת וחכינו לרכבת. ומי יודע כמה נצטרך לחכות כאן? ובתוך כך אין לחם למהגרים, ומי ידאג להם? מי שהיה יכול להושיב את המהגרים האומללים בקרון שהיה מוכן להנתק מהמסע, הוא לא יחשוש גם אם יגוועו ברעב. וכי מה היה עם הערבים העניים המגורשים מיפו? הממשלה הבטיחה לעזור להם, ואחר כך עזבה אותם, וכולם מתו מרעב, ובמה זכו היהודים בעיניה?
חשבנו לשלוח ציר מיוחד לחדרה שישלחו לחם, ולפיכך הלכנו אני וא. אל היהודי היושב קרוב לתחנה. שם מצאנו ערבי אחד שדבר רוסית. נכנסנו עמו בדברים וספרנו לו את האסון של המהגרים. הוא אמר שפקיד התחנה הוא מיודעו והלך יחד עם א. להשתדל בדבר. הפקיד אמר שבחצות הלילה תבוא רכבת אחרת, והמהגרים יוכלו לעבור שמה.
הלכנו ובשרנו זאת למהגרים ותחי רוחם. ואמנם באה רכבת. אז התחילה הבהלה והמהומה של העברת החפצים באישון חושך. והרבה חפצים אבדו.
בדרך התחילה המעשנה להמטיר עלינו ניצוצי אש, כמו מטר ממש, וכמעט שנשרפו כל בגדינו. מעילי נעשה נקבים, נקבים.
הגענו לתחנת “סמך” בלילה. ירדנו מהרכבת והבאנו את חפצינו אל חוף הכנרת ללכת משם בסירה לטבריה. אני נשארתי לשמור על החפצים, וא. הלך לראות את אחד מיושבי המקום, ה“בחרים” (המלחים) אצים ומבהילים לקחת את החפצים ולהכניסם אל הסירה, ואני עוצר בעדם. צריך לחכות עד שיבוא א., אבל מהרה בא איזה פקיד וצוה לפנות את המקום. ונאנסתי להכניס את החפצים. באותה שעה שב א. נבוך וחור. בטבריה רבו החיפושים והמאסרים. השמועה עשתה עלי, כמובן, רושם גדול, ובכל זאת הייתי כמעט בטוח, שאלינו לא תגע הרעה. הוא מנהל בית ספר, ידוע לפקידי הממשלה, ואנכי יהודי זקן ומזוין בתעודות כשרות ונאמנות. לא עשיתי כלום נגד הממשלה התורכית, ואלא מאי ־ שבלבי איני מחבב אותה כל כך, אין דנים על דברים שבלב.
ובכן ישבנו בסירה ונסענו.
זאת היתה הפעם הראשונה שנסעתי בלילה בסירה לאור הירח על הכנרת. בזמן אחר בודאי שהיינו נהנים מנסיעה זו, אבל עכשיו, כשהנפש מקולעה בתוך כף הקלע, אין קורת רוח כלום. העין אינה תופסת, והלב אינו מרגיש מלבד איזו מועקה לוחצת.
באנו העירה. על פי עצת א. סרנו אל מעון בית הספר וחשבנו ללון שם. דפקנו שוב וקצת יותר בחזקה, והנה שוטר בא ומבלי כל דרישה וחקירה מצוה עלינו ללכת אל בית האסורים שבסריה. לדבר לא יכולנו: א. גמגם איזה מלים. הוצאנו את התעודות ובקשנו להראות לו, אך הוא לא רצה לראות, "יאלה, אימשי!״ (לך מהר). וביחד עם זה פנה לערבי, שהביא את החפצים שיקח את חפצינו וילך עמנו. הערבי דורש בעד טרחתו מג׳ידיה (כך מחיר עבודה שכזו חצי בישליק) ואנו מאין כסף אחר נאנסנו לתת לו לירה תורכית נייר. הערבי הביא את החפצים עד שער הסריה והניחם שם. פנימה אסור לו להכנס, ולפנינו נפתחה דלת קטנה, הכנסנו את חפצינו לחצר בית האסורים, אבל עדין לא נותנים להכנס. צריך להמתין על שיבוא הזַבּט (אופיצר). חייל אחד ששכב שם על הקרקע העמד לשמור עלינו הפושעים.
ישבנו בלי אונים על הקרקע. לפנינו היתה שאלה חמורה. עמדי היה אמנם זהב מעט, אבל אצל א. היה הרבה, שכר הלמוד של כל המורים וגם זהב של עצמו ושל אחרים. הם בודאי יגזלו הכל ואנו נהיה מאושרים אם יתנו לנו נגד זה שטרות־נייר.
מילא, יהיה מה שיהיה. להחביא אין מקום. בודאי יחפשו היטב.
בעודנו יושבים שם תפוסים במחשבות נוגות והנה באו שני חיילים, פתחו את הדלת שנִכחנו והוציאו משם אסיר אחד צעיר, שהיה יושב במאסר יחידי. זה היה צבי ניסנוב, החבר לאגודת השומר.
אגודת השומר, שכל עסקה היה רק לשמור על רכוש בני עמם משודדי ליל נחשבה בעיני הממשלה לחברת מרגלים. לשוא הסבירו טובי הישוב, שאין אגודה זו פוליטית כלל, ושהיא גם כבר נתבטלה. הממשלה לא האמינה להם, וכל מי שנחשד בשמירה נתפס כמרגל. אותו הוליכו החיילים אל הקומה העליונה, ששם משרד הפקידות ושם ישב חסן־בק השני (לא זה שהיה ביפו), ראש הקומיסיה לעניני חיפוש מרגלים. הוא באכזריותו עוד עבר את הראשון. בימי ממשלתו הקצרה נפלה אימה חשכה על כל הגליל. החיפושים רבו מאד, ומרוב פחד הבעירו באש במושבה אחת את כל האכסמפלרים “בשעה זו”, שהיו טמונים שם ובמושבה אחרת שרפו גם את כרכי “השלח” ועוד ספרים שיש בהם משום ציוניות.
אחרי איזה רגעים הגיעו לאזנינו צריחות איומות. חסך בק זה מלבד מקלות עץ היה משתמש גם בשבטי ברזל דקים שהיו חודרים אל תוך בשר המעונה. הענויים ארכו בהפסקות זמן ארוך בערך, והצריחות בקעו את הלב. הן היו כל כך נוראות ולפעמים מרוסקות, מחוסר נשימה. אח"כ ראינו ששוטר אחד נושא את המעונה על גבו, מפני שלא היה יכול לצעוד ברגליו הזבות דם, והשני פתח את הדלת, וזה נכנס עם משאו והטילו על הקרקע ויצא וסגר.
והנה הופיע הזבּט. הוא לא שאל ולא חקר ולא דרש אותנו, וגם את שמנו לא רשם, אלא הכניסנו לתוך מחלקת האסירים הכללית.
לאור המנורה הכהה הדולקת על הקיר ראיתי שאיננו יחידים שם. החדר היה מלא בני אדם, כמעט כולם יהודים, ודוקא מטובי אחינו, מהעסקנים ומהפועלים, העובדים את אדמת אבותינו בזעת אפיהם. כולם נחשבו לפושעים ואסורים בכלא. גם החכם באשי יושב במאסר. אצלו היה ד״ר צעיר אחד חשוד בעיני הממשלה, והיא לא מצאה אותו ולקחה תחתיו את בעל הבית בעצמו. ביניהם היה גם מר אשר ארליך, שהיה זמן רב עובד בועד הכללי של המושבות, וכל פקידי הממשלה הרוממה היו עמו בידידות רבה, ופתאום נעשה בעיניה לפושע פוליטי, מפני שנפל חשד על אחד, ששמו דומה קצת לשם ארליך, ואחרי שלא מצאו את החשוד הטילו עליו את החשד. הוא התהלך יחף על קצות אצבעותיו, מפני שענוהו והכוהו בכפות רגליו, בדרשם ממנו שיקיים את האשמה בעדותו. אנוכי ידעתי את האיש הנלבב הזה, שלבו היה תמיד ער לעניני תחית עמנו וארצנו ונלחם בעד זה עם המפריעים, פקידי יק״א, ובימי המלחמה הציל הרבה נפשות של צעירים. והנה הוא מוכה ונעלב לעינינו!..
ספרו לי, כי כאשר הלקו אותו לא צעק, ובזה הגדיל את חמת מעניו והוסיפו לו מכות, אך לא יכלו לנצח את גבורות רוחו. ורק אח״כ, כאשר הלקו אחר לעיניו, נתעלף מרוב צער.
שם נודע לי, כי כל ענין האשמה של הרגול הוא רק בשביל א. אהרנסון, ואחדים מקרוביו, שהיו עוסקים ברגול. אבל הממשלה רצתה להוכיח שכל היהודים הם מרגלים, ותפסה בלי כל בחינה. אמרו לי, כי אתמול היו בחדר הזה כמאה ועשרים אסורים, כל נכבדי העדה.
חשבתי שלמחר בבוקר יקראוני אל המשרד ושם יתברר שאין עלינו כל אשמה ויוציאונו לחופש, אבל טעיתי בחשבוני. בתורכיה אין עושים בקורת ואין רושמים שמות האסירים וגם אין שואלים לשמם, אלא אם כן יש עליהם איזה חשד, אבל מי שנתפס בלי שום עון, הוא יכול להרקב במאסר, ואיש לא ישים אליו לב. ספרו שהיה מעשה שכזה: איש אחד נתפס על לא כלום וישב איזה זמן. התחיל אחד לבקש בעדו שיבררו את משפטו, ענה הפקיד, כי גם הוא בעצמו אינו יודע מה פשעו. — ואם כן הלא צריך לשחררו? — ענה הפקיד: צריך לשאול את הפקיד שהושיב אותו. — ומי הוא הפקיד? — אין איש יודע. ואמנם אילו נתפסנו בזמן אחר, כי אז היו נמצאים אנשים שהיו משתדלים בשבילנו לשחררנו, אבל עכשיו נפל מורא ופחד על כולם. וכמה פעמים קרה, כי מי שבא להשתדל נאסר גם הוא.
בשבתנו בבית האסורים ראינו מבעד החלון מובילים צעירים וצעירות מדגניה ומכנרת. צעירים וצעירות טהורי נפש מעמידים לדין, ולפני מי?…
ביום השבת בבוקר הוציאו את כולנו אל החצר וישבנו כולנו על הארץ. נוהגים לנקות את החדר, כנראה, פעם בשבוע. ומהו הנקיון? מטאטאים את הרפש ואת האבק.
מרחוק ישב נגדנו איזה פקיד. אני וא. נגשנו אליו וע״י מתורגמן הסברנו לו, שאנו נתפסנו על לא דבר ויושבים זה שני ימים. הוא ענה: “בוקרא” ־ (מחר יבורר הדבר). אבל אנחנו ידענו, כי המלה “בוקרא” פירושה מחר וגם לאחר עידן ועדנים.
אחר חצי שעה הכניסונו שוב לחדר האסירים והנהו כולו מלא אבק חור כערפל, כאילו בכונה מלאוהו אבק. חשבתי כי אֵחנק…
זוהי התחבולה ההיגיינית היחידה התורכית.
ביום הראשון בבוקר העבירו אותי ואת א. ועוד אחדים מהאסירים לחדר אחר, קרוב אל השער. שם היה הרז׳ים לא כל כך קשה. אפשר היה לשבת קצת בחצר, לצאת לצרכים בלי תשלום מטליק, וגם לפעמים לבוא בדברים דרך החלון עם העומדים ברחוב (שם תמיד נמצאו מכירים שחכו לתוצאות מאסרנו).
ביום ההוא קרה מאורע קטן שהיה יכול לגרום לתוצאות מרות מאד. הפקיד במנותו אותנו באמצע היום, מצא שחסר מבינינו איש אחד, וחשב שהוא ברח. כמו שכתבנו לעיל, אין התורכים נוהגים לרשום בספר את מספר האסירים וסומכים רק על זכרונם, והפעם טעה בחשבונו, ובשביל שהוא טעה רצה להעניש אותנו ולהורידנו אל המרתף שמתחת הסריה, וזה היה ממש עונש מות. אומרים שגם ערבים צעירים מתים מהר בהכלאם שם, מזוהמה נוראה ומחוסר אויר. לאשרנו אחד מהתפוסים, יהודי ספרדי, הצליח בחלקת לשונו לשכך את חמת הפקיד ולהוכיח לו, כי הוא אמנם לא טעה — זה אסור להגיד — אלא שחשב את כל האסירים יחד עם האשה שנאסרה לפני זה ועכשיו מנה רק את האסירים החדשים. ואנחנו נצלנו.
הצעירים, שנים עשר מפועלי כנרת, יצאו ביום ההוא לחפשי. מהנדס אחד קבל אותם שיעבדו אצלו בעבודת הממשלה בסלילת הדרכים׳ סביב טבריה. על פי הידיעות שקבלתי מהם אחר כך נודע לי, שבהסכמת המהנדס היו רק אחדים עובדים בסלילת הדרכים והשאר הלכו לעבוד במושבות, כי הממשלה התורכית לא נתנה אוכל, והיו צריכים לפרנס את עצמם ואת חבריהם שעבדו אצל הממשלה. המהנדס שהבין כי אחרת אי אפשר, הסכים לתת “ויסיקות” לכל שנים עשר הצעירים, אעפ״י שלא עבדו רק שלשה או ארבעה.
בשעה העשירית בלילה הוציאו את כל האסירים מהחדר הראשון וגם מהחדר שאנו ישבנו בו אל החצר. העמידו אותנו בשורה, מנו אותנו והכניסו את כולנו אל החדר הראשון. למה? אין שואל ואין מגיד. האדם הוא כסמרטוט, רוצים זורקים אותו הנה, רוצים זורקים אותו שמה, רוצים מוציאים, רוצים מכניסים, ואתה בן אדם בלום פיך וסבול, סמוך על חכמתם וישרתם של הפקידים.
שכבנו איש איש על צרורו עם חבילת צרותיו בלבו והנה כעבור חצי שעה: קומו! שוב הוציאו אותנו אל החצר. זה היה כבר אחרי חצות הלילה. העמידו אותנו שנים בשורה והעלו אותנו אל המשרד. שם ישב פקיד אחד ועמו היהודי ה׳ גליקין, מנהל האחוזה מגדל, שאותו לקחה הממשלה להיות תורגמן. אנחנו מסרנו את תעודותינו, הוספנו איזו מלים ע״ד התפיסה שלנו שנעשתה בלי כל יסוד. הוא שאלנו רק שאלות אחדות פורמליות לשמותינו ולמקום מושבנו, ויצאנו עם כל האסירים.
כאשר יצאנו אמר לנו השוטר, כי אנחנו נשלחים לנצרת, וע״כ ישלח עמנו חייל אחד, שנלך הביתה להכין צידה ושאר הדברים הנחוצים לנו ולשוב תיכף. הלכנו אל בית מלון אחד ושלחנו אחרי ידידנו מר א. פ. הכינו בשבילנו כל מה שהיה אפשר להכין, מסרנו על ידו את המכתבים ואת הכספים שהיו בכיסנו, ושבנו בלוית החייל אל בית האסורים. שם מצאנו את חברינו האסירים שוכבים בחצר על הקרקע, מחכים לסידור העגלות. הלבנה האירה את התמונה העגומה הזאת… מה זה עשה לנו אלהים?
שכבנו איזה זמן. אח״כ ציוו עלינו להתיצב ולעמוד שורות שורות. שנים בשורה. הוציאו אותנו מהחצר בין שורה של חיילים מזוינים, אבל כשנגשנו שאל החייל המלוונו: מת שמכם? ואמרנו לו. אז קרא: לכו לבתיכם.
אלה שנשלחו לנצרת סבלו צרות רבות. רבים מהם עונו שוב באכזריות נוראה יותר מאשר בטבריה. לאחד הניחו ביצים רותחות תחת אצילי ידיו, ואחרי שנגמרה החקירה והדרישה נשלחו כולם לדמשק. שם אמנם זיכו אותם במשפטם, אלא שבאה פקודה מאת ג׳מל פשה, שכל אלה שנחשדו בעוון, אף־על־פי שיצאו זכאים במשפט, לא יתנו להם לשוב למקומותיהם, אלא ישארו בדמשק תחת השגחת המשטרה. מהגולים מתו בדמשק ארבעים ושנים איש1 הצעירים שנשארו בחיים לוקחו לעבודת הצבא.
ד. בטבריה ובסג׳רה
מפני טעמים שונים החלטתי לגור בחורף בטבריה, וביחוד יראתי מפני החורף העז שבצפת. ימים אחדים ישבו עמדי בני הצעירים מ. וי. אך אחרי כן הלכו מטבריה, כי יראו מפני התפיסות. חיי הצעירים בכלל בימים ההם היו טרגדיה מיוחדה. הם לא מצאו מנוח. תמיד היו הולכים מגליל ליהודה, ומיהודה לגליל. תמיד שרויים בפחד ויחד עם זה מעונים ברעב ובקדחת.
גם הפועלים שכירי היום שעבדו במושבות, אף־על־פי שהיו כמעט בטוחים מתפיסות, כי ידעו לשחד את הציידים שלא יגעו לרעה, אבל השכר היה מועט למזונות היום ואם קרה שהפועל היה חולה יום יומים, נכנס בחובות שלא היה יכול להמיש צוארו, ומנת חלקו היתה תמיד עבודה קשה, קדחת, רעב ונגישות מצד בעלי החוב, לחלום על־דבר כתונת ומכנסים שלמים אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכר אינו מספיק ללחם. נעים הוא מאוד האויר בטבריה בימות החורף, בפרט בין גשם לגשם. הוא כל כך רך, עדין, מלטף, מחיה נפשות. אבל הזוהמה שבעיר ממררת את החיים. כל העיר עיפוש וסרחון. מזוהמים הם הערבים ואחינו בני ישראל לומדים את דרכם בהרבה דברים וגם באי נקיון. סביב העיר מושלכים פגרי סוסים ובהמות, ואין דואג לקברם, ומלאך המות עושה עסקים טובים: רבו מספר החולים והמתים גם בבני אדם.
אנכי נתתי שעורים אחדים בשבוע בתלמוד בבית־הספר. אבל גם שם אין נחת. הממשלה גזלה את הדירות של בתי הספר בשביל פקידיה, שברחו מירושלים, ותמיד היו צריכים לבקש דירות וכל כיתה היתה לומדת בבית מיוחד והמורים היו צריכים לרוץ מחצר לחצר ומרחוב לרחוב.
שמחנו רק כאשר נודע לנו שסוף סוף נגאלו אחינו יושבי יהודה, ובשמענו את הדקלרציה של ממשלת אנגליה ע״ד השבת ארץ־ישראל לעם ישראל.
כל מה שסבלנו ונסבול כאין הוא נגד האור הגדול של הגאולה.
חפצנו מאוד שאנגליה תכבוש מהר את הגליל, אבל לפי הנראה, צריכים היינו עוד לסבול.
________
בסוף חודש אדר עברתי לסג׳רה: יראתי מפני חום הקיץ שבטבריה.
בסג׳רה האויר נקי, הסביבה נהדרה, לרגלי הר תבור. ידידי מר יוסף ויץ נתן לי דירה בחוה. וגם חדר מיוחד בשבילי בקומה השניה נגד התבור, ושם יכולתי להמשיך את עבודתי הספרותית.
אך איך אפשר היה להתענג על המנוחה ועל הטבע בשעה שמסביב נשמעו רק יגון ואנחה? להרבה אכרים לא היה לחם וגם הפועלים בחוה סבלו חרפת רעב היו ימים שהלכו לעבודה רעבים. בבית הספר היו תלמידים ותלמידות רעבים והמורה בעצמו היה גם כן רעב לפעמים. בהשתדלות ועד המושבות נפתח בית תבשיל לתלמידים הרעבים, אבל ההורים הרעבים לא נושעו. אחד מהם מת ברעב. המורה ה׳ י. סיפר לי, שראה את גוית המת יבשה כעץ, ועליה לא היתה כתונת…
ויחד עם זה היו בכל יום באים פקידי הממשלה, אלה דורשים עגלות ופרדות לעבוד “סוכרה”, אלה לחטוב את עצי הזית, ולהוליכם למסלת הברזל להסקה.
כשראיתי בחדרה קוצצים את האקליפטוסים בפקודת הממשלה, הייתי מצטער מאוד ועל אחת כמה וכמה כשקוצצים אילני מאכל, זיתים וחרובים עתיקי שנים. היו זיתים כאלה שחמשה מהם היו מספיקים לנהל משפחה שלמה בלחם כל ימות השנה, וגם עליהם עלה הכורת. כמה עמל השקע עד שהצמיחו אילנות כאלה, ועכשיו באים וכורתים אותם בלי חמלה.
הפקידים הבאים תמיד אל המושבה אוכלים ושותים במלון על חשבון המושבה, לפעמים כמה ימים, ובתוך כך נושאים ונותנים ע״ד “בקשיש”, ואחרי שהם מקבלים את ה“בקשיש” ויוצאים, באים אחרים תחתיהם, זה בשביל ענין זה וזה בשביל ענין אחר ושוב צריך להאכיל אותם ואת בהמתם ושוב בקשיש.
מקרים אחדים מעציבים ומעליבים קרו בקיץ ההוא שדכאו את נפשי. ביבנאל נהרג שומר אחד צעיר מסג׳רה, ה׳ אדלר, ע״י ערבי. שלחו והודיעו לפקידי הממשלה. והמעט שלא חקרו ולא דרשו אחרי הרוצח עוד העלילו על יהודי יבנאל, שהם בעצמם הרגו את אחיהם ומעלילים על הערבים. והיהודים היו צריכים לתת אלף ומאתים פרנק בקשיש, שיסירו את העלילה הזאת מהיהודים.
בסג׳רה הלכה יהודיה אחת עניה ללקט קוצים להסקה, ושם מצאה רמון יד, שעזב בודאי אחד מהבורחים מן הצבא, והרמון התפוצץ והאשה נהרגה. הודיעו למשטרה והיא חקרה ודרשה. ולא די היה לה שבדקה את גוית ההרוגה בהיותה מוטלת בשדה, אלא שבאה ביום השני וציותה להוציאה מקברה ובדקה אותה שנית ומצאה, כי אמנם נהרגה מרמון יד, אך התחילה לחקור את היהודים ממה עושים “אצלם” את רמוני היד, ואיפה היא הפבריקה של התעשיה הזאת?…
בתוך תנאים כאלה חיו היהודים בני המושבות בגליל. אולם צריכים להודות להסתדרותם, הסתדרות ועד המושבות שבכוח צבורי כללי עמדו נגד המשחיתים. הרבה מאוד כספים הוציאו לבקשישים, יש אומרים כחצי מיליון פרנק — אבל שמרו על נפשות הצעירים שלנו, שלא יעבדו בצבא התורכי.
________
הצרות שלא פסקו נסכו רוח נכאה על הכל. אפסה שמחה וגיל. הצעירים אמנם היו משתדלים לפרקים להסיח דעת מהצרות לשיר ולרקוד, אבל לא עלה בידם לגרש את העצבות כליל, ואחרים מהם נלקו ביאוש. ניטל טעם החיים. היסורים רבים ועצומים, והגמול שיבוא אחר כך מי יודע מה טיבו, ומתי יבוא. וזאת היתה נסבה למקרים אחדים של אבוד עצמי לדעת; והמאבדים את עצמם לא היו מהגרועים שבנו, אלא נשמות עדינות, זכות וישרות, אך הלב היה צר מהכיל את סבל החיים ובעטו בהם במרירותם ובמתיקותם יחד והלכו למנוחות… אחד מהם, חבר של הקבוצה שבדגניה, התבדח במכתבו שהשאיר אחריו לחבריו: “לדרוש בשמו בשלום האנגלים כשיבואו”.
ב״ה, יבול השנה היה מבורך. העניים הלכו ללקט בשדות. בסג׳רה נסגר בית־הספר בזמן הקציר, כדי שיוכלו ילדי העניים ללכת ללקט. ביבנאל בלבד היו כארבע מאות מלקטים. הרבה באו שמה מצפת. הלקט בשיעור בינוני נתן אוכל למשפחה לשלושה חדשים. צעירות סדרו קבוצה בטבריה ועבדו בירקות וגם הן ראו ברכה בעמלן. עבודתן החפשית השפיעה לטובה על יהודי טבריה, בראותם נערות יהודיות הולכות חפשי ברחוב, ומעדר על שכמן, אינן זקוקות לחלוקה ואינן מתנות אהבים עם ערבים…
ברכתי השנה נתנה כוח בידי שארית היהודים בגליל להחזיק מעמד. למרות כל גזלות הממשלה.
________
מעט קורת רוח היתה לי באספת המורים, בתחילת חודש אב ביבנאל. שמה נקבצו כל מורי הגליל התחתון וגם אחדים מהגליל העליון. הישיבה הראשונה היתה מוקדשה לשאלת הכלכלה. שם השיחו באזני החברים את מרירות לבם, שהשכר נתמעט לחצאין נגד מה שהיה לפני המלחמה והצרכים נתיקרו פי עשרה. אין מה לאכול ואין במה להתלבש. שקלו וטרו והחליטו להשתדל…
אבל היו גם רגעים שרוממו את הנפש, כאשר גילו המורים את דעתם, כי למרות המצב המיואש כולם נכונים להמשיך את עבודתם הקדושה בהכרה גמורה, כל עוד נפשם בם.
ברוכים תהיו לה,, מורי ישראל!
-
על אודות גולי דמשק חו“ל ה' י. ציגל קונטרס ”במאסר ובגולה". ↩
שבת אחת בדגניה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
המעשה היה בעצם ימי התבערה של המלחמה העולמית.
השלום המזוין סוף סוף הגיע למה שהיה צריך להגיע…
אם מפלגה גדולה של אנשים “קולטוריים” השקיעו את עצמם ב“חכמת” טכסיסי מלחמה, מובן הדבר, שלא יכלה להסתפק לנצח בעיון, צריך היה פעם לבוא לידי מעשה, והוא בא…
צריך היה רק למצוא עילה ולזה עזרה הדיפלומטיה, אלה ש“על שולחן אחד — של קונגרסים, קונפירנציות, ועידות, בקורי גומלים וכדומה — כזב ידברו”. אלה שלמדו לשונם להכשיל אלה את אלה — “לטובת המולדת”, הם דאגו להכין עילה, ולא אחת…
נקל היה להם לפקחים הללו להטות את לב האידיוט ניקולי השני עם איש סודו ראספוטין ואת לב האליל הגא וילהלם הוהנצולרן שזה יטה אחרי הפנסלויות וזה אחרי “דויטשלאנד איבער אללעס”, ואחריהם החרו החזיקו שאר רודפי רוח, וההמון נפתה לצאת בחרב איש נגד רעהו להפוך את אירופה ואסיה לשדה קטל… הוא, ההמון הפותה, מלא את תפקידו באמונה, במסירות ־ החריב והשם הכל, הכל…
בימים ההם, בעטיו של ג׳מל פחה גורשנו מיפו ואני הלכתי בתוך הגולים לטבריה…
ממקום המלחמה הייתי רחוק, אבל מעט מתוצאותיה המרות היו לנגד עיני: פגרי אדם ראיתי הרבה, לא מדוקרים בחניתות, אלא חללי רעב וגם האנשים שעוד לא פרחה נשמתם נתנונו והתהלכו כצללים.
מיום ליום המצב נעשה יותר ויותר חמור.
אמנם אחינו בחוץ־לארץ וביחוד באמריקה הוזילו אוצרות זהב ושלחו לעזור לבני ארץ־ישראל. אבל יד ההרס היתה יותר חזקה. נצלו רבים, אבל רבים גם אבדו.
ופעם הוזמנתי לשַׁבָּת בדגניה, זו המושבה הקומוניסטית הראשונה שבארץ־ישראל.
בערב שבת ישבתי בסירה. מי הכנרת השקטים נשאוני אל המקום השקט והגאה הזה. שם נגלתה לעיני ארץ חדשה.
בתוך ים הדמים שמסביב עומדת לה דגניה כאי בודד ושקט, שעליו עובדים קבוצה של צעירים וצעירות עבודת שלום במעדר ובמחרשה בלב אחד ולמטרה אחת — לבנות את נשמות ארצנו, להרבות את יבול אדמתנו, לפרנס את עצמם ואת אחרים. אכן גם הם נלחמים מלחמה קשה נגד טבעם ואי־רגילותם לעבודת האדמה, נגד הרגש האינדיבידואלי שספגנו דורות רבים בגולה, שאיש איש רק לעצמו ידאג, ועל כל אלה — להלחם נגד החמסנות של הממשלה שבזמן המלחמה גדל התאבון אצל פקידיה שבאו בתביעות חדשות בכל יום ויום. ואף על פי כן צעירי דגניה לא עזבו את נשקם מידם — את המעדר והמחרשה — והמשיכו את עבודת הבנין.
אמנם גם בדגניה כבשו הגרמנים את הבתים ועשו להם שם תחנה צבאית, אבל כל מעשיהם היו בהסתר. ונדמה לי שהם מסתתרים מבושה כלפי הצעירים היהודים, ואיך לא יתביישו אם הם עוסקים בהרס, בשעה שאלה עוסקים בבנין?
ולפעמים נדמה לי שעכשיו נתקיימה הנבואה האדירה של ישעיהו: וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ. הזאב הצבאי, למרות האינסטינקטים של החיה הטורפת, נכנע מהדר גאון העבודה השלֵוה, היוצרת. משוטו של גדעון הקטן, הרועה את הכבשים על שפת הירדן, יחת גם הנמר הגרמני…
וברגעים ההם שכחתי את ההֹוֶה, את מחול המות, הדולג ומקפץ מהרי טירול עד הרי קוקז, ולפני נגלה העבר: קבוצת איסיים עובדת בארצנו, אולי באותה דגניה, עובדת לא לשם השגת עושר, אלא לשמה, לשם עילוי נפש האדם. ואז נתברר לי כי כל מה שעבר על האנושיות כולה, כל המים הזידונים שצפו על ראשה במשך דורות רבים מאז ועד היום היה רק מפני שנטתה מהדרך הישרה והפשוטה שסללו האיסיים ההם, ובעד הנטיה הזאת היא משלמת — ועוד תשלם — בחלבה ודמה… ואין לנו ולכל האנושיות תקנה אלא לשוב אל דרך האיסיים, דרך העבודה היוצרת.
בשבת ההיא הרציתי לפני הדגניים על דבר מנדלי מוכר ספרים, שכל כך הצליח לתאר את הכעור שבחיי הגולה, ועל ההבדל הגדול שאנו רואים בין החיים המנֻולים ההם ובין החיים הנהדרים של העבודה בארצנו, ועינינו הרואות כי רוח חדשה לבשה אותנו, במשך זמן קצר נתחדשנו, חדלו מאתנו המומים הגלותיים הגופניים והנפשיים — הגיעה שעת תחית המתים.
צריך להוסיף לזה, שדגניה לא הסתפקה בעבודתה בחוגה המצומצם, עיניה היו צופיות למרחוק. במסירות נפש דאגו צעירי דגניה למגורשים להקל את ענים והושיטו יד עזרה לתפוסים בעלילת שוא של ריגול שנשלחו בדמשק.
בראש הקבוצה עמד הצעיר הנלהב יוסף בוסל זכרונו לברכה שרחמים, פקחות וחריצות התאחדו בו, ועל כולה חופפה רוח ר׳ אהרן דוד גורדון, נביא העבודה, אעפ״י שבזמן ההוא ישב בתל־עדשים, אבל השפעתו לא זזה מדגניה, שאותה אהב בחייו ובה מצא מנוחה במותו.
שבת שבתון היתה לי שבת זו ששהיתי בדגניה. ובסעודה השלישית כשנתן כל הקהל בשיר קולו, הרגשתי כמו שאומרים המקובלים, שנשמתי עולה בשיר זה, שאין לו מלים, ורק הבעה של געגועים לימי האיסיים בעבר ולימות המשיח בעתיד…
אז הבנתי מה שאמרו חכמינו: “אלו שמרו בני ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלים”. אלו טעמו כל בני ישראל טעם שבתות שתים שכאלה, הגאולה היתה באה מאליה…
אבל בשביל לטעום טעם שתי שבתות שכאלה צריך שיקדימו להן ששת ימי המעשה של עבודה כשרה ויוצרת על אדמת האבות…
________
ביום י״ד תשרי התרע"ט באה הבשורה, כי צבאות אנגליה דרכו על אדמת הגליל…
ותיכף אחר הסוכות שבתי ליפו.
הגדוד העברי הַראשון
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
כששבתי מהגליל בראשית שנת תרע״ח, אחר גלותי שנה ומחצה, בעטיו של ג׳מל פחה מתל־אביב, מצאתי התעוררות רבה אצל אחינו ששבו לקנם. יש כבר הכנה ל“ממשלה” עברית כביכול: ועד הצירים, שחבריה לבושים בגדי שרד, וביחוד גדוד עברי, שצלם מנורה מקשט את כובעיהם.
אנכי אמנם, חשבתי על גדוד אחר: גדוד של אינסטרוקטורים חקלאיים, שידריכו את אחינו השבים לארץ־ישראל בעבודת החקלאות. כי עכשיו, אחרי שארץ־ישראל נהיתה באמת לארץ־ישראל בודאי שימהרו לכבוש את הארץ על־ידי העבודה היוצרת החקלאית. וכי יכולתי להעלות אז על הדעת ששוב יעלה על הארץ הארבה של הסרסורים והסחרנים וכל המפלצות ששבענו מהם בגולה? אולם שיהיה אצלנו גדוד עברי — זה היה למעלה מהשגתי וגם בעומק לבי הייתי מתנגד לו.
אנחנו — חשבתי בלבי — עומדים על מפתן “וכתתו חרבותם לאתים וחרבותיהם למזמרות”, והנה בחורינו, שרבים מהם כבר התמחו באת ומחרשה באים לתפוש חרב וחנית… שוב פעם שאיפה להרג ורצח…
וגם ערכו — לא רק המוסרי אלא גם מהשקפה צבאית — היה דל בעיני מאוד. בהיותי בסג׳רה ראיתי עוברים בסך גדודי הצבא האנגלי: המון רב לאין מספר, כולם צעירים בריאים ועמהם כבודה רבה: עגלות עם נשק, תותחים, טנקים וצידה, סוסים אבירים וכו׳ וכו׳, ואיזה מקום יכול לתפוס הגדוד העברי? שם אגרוף ברזל, פטיש חזק, כשהוא מכה, רועדים עמודי עולם. וכאן אגרוף של תינוק, שיכול להבריח זבוב.
רשמתי אז את הרהורי והראיתי לי. ח. ברנר ז״ל. הוא אמר שהנהו מסכים עמי ורצה להדפיס את דברי בהקטוגרף ולהפיצם בין צעירנו.
אולם בראותי את ההתעוררות של צעירינו המשתוקקים לבוא אל הגדוד, אחרי שסבלו נוראות בימי המלחמה מהתורכים לא נועזתי לשים מכשולים על דרכם. והגדוד העברי שתחילתו נוצר באלכסנדריה ואחר כך באמריקה, גדל על ידי הצעירים שהתנדבו מקרב הארץ.
ועיני ראו, כי בגדוד העברי הקטן הזה נעורה מידת הגבורה שבה נחנו גבורי־ישראל בימי קדם, אלה שנלחמו מלפנים עם רומא האדירה, גבורי ישראל שידעו מה זה כבוד לאומי ומה זו ארץ מולדת…
…………..וּזְרֹעֵנוּ
אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם פֵּרַקְנוּהָ! —
נֶאֶדְרָה שֵׁנִית……………
הגדוד העברי היה אחד הפלאים. לא צבא פסיבי הנכון למשמעת מפני היראה. מפני הטמטום ועצלות המחשבה! זה היה צבא אקטיבי שכל אחד ואחד חדור רוח אחת, רוח גבורה ואהבה למולדת ושאיפה כבירה לגאולה ותחיה.
ונמצא גם מפקד מתאים לגדוד הזה. הקולונל אליעזר מרגולין שעלה באורח פלא למעלה צבאית גדולה שכזו, וגם הוא חדור אותה הרוח ששכנה בתוך הגדוד כולו.
הוא כמעט נשכח עתה, נתחמק הגבור הזה אל פינה נדחה באוסטרליה, אבל באמת אותו אסור לשכוח, ביחוד אנכי לא אשכחהו…
הוא היה תלמידי, בהיותי מלמד בבילגורוד פלך קורסק. בן זקונים לאנשים אמידים, משפחה אינטליגנטית (אחיו של אליעזר הוא המלומד משה מרגולין היושב בלנינגרד) ואני נקשרתי בקשרי ידידות עם אליעזר ועם משפחתו.
וכשנודע לי שאליעזר הקטן גדל ויהי לקולונל, כתבתי לו ובקשתיו לקבוע לי זמן להתראות עמו! אבל הוא מיהר ויבוא אל ביתי, לחלק לי כבוד מורה (במכתביו אלי כתב תמיד “מורי היקר”).
א. מרגולין הראה כשרון פדגוגי צבאי לא רגיל והיה מתגאה מאוד בזה שזכה להיות המפקד של הגדוד הראשון ליהודה (אז חשבו שאחריו יהיו עוד גדודים) ואהבה נאמנה היתה בינו ובין אנשי גדודו. זה היה רגש של אחוה וכבוד לאח הגדול, אחרי שכולם מסורים לדבר אחד — בנין ארץ־ישראל.
ובסוף החורף ההוא, כשהאילנות לבלבו והאדמה התכסתה בדשא ופרחים ראיתי את הגדוד העברי עובר בתל־אביב בשירה. והקולונל אליעזר מרגולין רוכב על סוס אביר לפני חילו. הרגשתי התרוממות־רוח שכמותה לא ידעתי מעודי. ראיתי כי שב לישראל כבודו אשר חולל בידי צרים. עוד לא אבדה תקותנו!…
והגדוד העברי הראה את כוחו המוסרי ברגע מכריע. רצתה הפקידות הצבאית האנגלית לשלוח את הגדוד העברי או חלק ממנו מצרימה, להשקיט שם את המהומות. אז גם מבלי שנדברו זה עם זה, מיאנו כולם למלא את הפקודה הזאת; הם הסבירו את מיאונם בדברים פשוטים וברורים: “אנחנו התנדבנו למסור את נפשותינו רק בשביל ארץ־ישראל, ואין לנו עסק עם ארצות אחרות”. בעד הדבר הזה היו צפויים לעונש חמור מאוד כמורדים בצבא. אבל הכרתם המוסרית לא נתנה להם לעשות אחרת.
והקולונל אליעזר מרגולין לא לחנם זכה לעמוד בראש גדוד שכזה. גם הוא הראה כי במקום שטובת עמו דורשת, שם יכול הוא לוותר על כבוד משרתו וגם על נפשו.
בימי הפוגרום שהיה ביפו בשנת תרפ״א, לא חיכה לפקודת גבוהים ממנו, אלא בעצמו אסף את החיילים המשוחררים, מסר בידם נשק לחסום את הדרך לפני הפורעים שלא יתפרצו לתל־אביב. הוא ידע שמעשהו זה יחשב לעוון על־פי חוקי הצבא, ובמשפט שהיה אחר כך, אמר בפני השופטים: “בלבי לא היתה מחשבה אחרת אלא להגן על תל־אביב”.
כזה היה הגדוד העברי ומפקדו אליעזר מרגולין. מומנט קצר, אבל נאדר ונהדר.
וגבורה זו עברה לתל־חי, לכיבוש העמק בעבודה חקלאית יוצרת, שאליה מכוונת שאיפתנו העיקרית.
כשבא הזמן לכתת חרבות לאתים לא סרב החלוץ שלנו מלמלא גם את התפקיד הזה באותה מסירת הנפש.
חבל שרבים מהגדוד, אלה שבאו מאמריקה, מוכרחים היו, למרות רצונם, לעזוב את הארץ, שעליה נלחמו ובה קיוו להתישב. שלטה בהם עינם הרעה של הפקידים האנגלים. הם לא רצו שיהיו בארץ־ישראל אנשים שיש להם הצדקה לתבוע את חלקי האדמה השוממה ולרוות אותה בזיעתם ובדמם. “ילכו להם אל אשר ילכו ולא יטילו קוצים בעינינו”.
“יקרה היא הכף בשעת הסעודה ואחר כך אפשר גם להשליכה תחת השולחן”, אומר הפתגם הרוסי.
לא היה עוד צורך בגדוד העברי ושב לגלותו; וגם הקולונל מרגולין יצא בגולה.
יצאו — אבל עקבותיהם שמורים בלב יודעיהם, גם העם לא ישכחם.
“ספר השנה” תרפ״ו
שעה של עלית נשמה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
עונג שבת היה לי בשבת פ׳ חוקת בשבתי בתל־מונד במסיבת חברים, שבאו שמה משלושת הארגונים. א. חרות יהודה; ב. יזרעאל; ג. חקלאי, מלבד הארגון תל־מונד שהוא המרכזי. כולם צעירים עובדים, חברי ההסתדרות.
אי אפשר לומר שהם חיים כבר חיי שובע ונחת מלאה. שכירי יום הם כולם, ומשכרם הדל — עשרים גרוש ליום — הם חוסכים כדי לשלם בעד קרקע, ובעד הבית. התאמצותם תביא לחם פרי ברכה ויתענגו על תוצאות עבודתם הכשרה בנחלת בית וגגה בפינה הנהדרה הזאת, בשרון שלנו.
והחברים התישבו על יד שולחנות ערוכים בפרי הארץ שקדים וענבים, אכלו, שרו שירי חסידים וגם יצאו במחול. “שלוש סעודות כדאיבעי”.
והזקנה כאילו נעלמה ממני, שבתי רגע לימי עלומי, לימי החלומות הטובים שחלמתי על ארץ־ישראל הנעבדת בידי בני ישראל היקרים. והנה אנכי בארץ־ישראל, בין חברים יוצרים, בין אידיאליסטים טהורים, המוסרים את נפשם על האידיאל הלאומי שלנו, על הארץ שלנו, לעבדה ולשמרה.
אין לך, עם ישראל, להתבייש בצעיריך!
דבר 2172 יולי 1932
על שלשה דברים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
א. על העישון
בהיותי ילד קנאתי בנערים שמעשנים פפירוסים. נדמה לי שעצם הפרוצס שהם מוציאים תימרות עשן מפיהם, ומכל שכן מנחיריהם, בזה הם מוכיחים את בגרותם הראויה לכבוד.
נסיתי לחקות את מעשיהם. כל ההתחלות אמנם קשות, אבל סוף סוף התרגלתי. יכולתי כבר לא רק לשאוף את העשן אלא גם לבלעו במעמקי הגרון ואחר כך לפלטו.
עוד בילדותי הייתי משתכר בכל שבוע איזה סכום. האדמו"ר ר׳ זלמן ז״ל היה מוסר ללבלרים שלו בכתב את הדרשה שהיה דורש בשבת והלבלרים היו מעתיקים ומוסרים אחר כך לנערים, שכתב־ידם ברור, להעתיק והיו משלמים שש קופיקות בעד הגליון, ואחר כך מוכרים את הכתבים לאורחים החסידים (דרך אגב אני צריך לציין, כי הכתבים היו מלאים שגיאות אף על פי שבסופם היה כתוב “מוגה”). אנוכי הייתי אחד מהמעתיקים והרוחתי די לקנות טבק…
וכל כך התרגלתי בעישון עד שסבלתי צער בימי שבת, שאי אפשר לעשן בהם. כמה פעמים חשבתי: כתוב “וקראת לשבת עונג”. איזה עונג אפשר שיהיה, אם אסור לעשן? וביחוד היתה קשה לי התענית ביום הכיפורים, שבו לא אוכלים ולא מעשנים. בשאר התעניות לכל הפחות מעשנים, והעישון דוחה את התיאבון.
אמנם שמעתי, כי ישנם “חכמים”, שמתירים לעצמם לעשן בשבת בצנעא. אבל הם גדולים ויצרם גדול, ואנוכי מה? — אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי!
הוספתי לעשן בימות החול ולסבול בימי השבתות. אבל באמת גם בימות החול סבלתי. הייתי עבד כפוּת לקופסה של הטבק, לנייר הדק, המוכן לעשיית פפירוסים, לגפרורים. אוי וי, שכחתי את הקופסה! או וי, אזל הנייר! אוי וי, אין גפרורים! וסוף סוף התחילו התקפות חזקות תדירות של כאב ראש, של שעול. הבינותי, כי העישון גרם לכך. אז החלטתי לחדול מעישון, וביום בהיר אחד השלכתי את הטבק ואת הנייר וחדלתי מעישון. והנה נשתחררתי מעבדות, נרפאתי ממכאובי ובפרוטות שחסכתי הייתי יכול לקנות ספר. ואני יכול להתענג בשבת.
ב. על אכילת בשר
לפני עשרים שנה נעשה לי ניתוח ממחלת הטחורים. הרופא ד"ר וולך יעצני, כי שלשה חדשים לא אוכל בשר, שלא תגרום לי אכילה זו לעצירת הקיבה. שמעתי בקולו ונוכחתי, כי באמת אין כל צורך באכילת בשר, ואשמח מאוד על התגלית הזאת; הריגת בעלי חיים, בהמה חיה ועוף, היתה לי תמיד למורת רוח, ואפילו על ידי סכין חדה וחלקה. האמת ניתנה להגיד, כי בבית אבא ז״ל לא אכלתי הרבה בשר. בימות החול היו מלבינים את הגריסים בחלב ודי. ורק בשבתות היו נותנים לי פרור בשר, שהיה מספיק לסעודת הזבוב. עכשיו, אחרי שעברו כעשרים שנה מעת שחדלתי מאכילת בשר, הנני מרגיש, כי לא אוכל להכניס חתיכת בשר אל פי.
ב״ה שפטרני מהאכילה הבזויה הזאת, אכילת בעלי חיים ואני חושב, כי בגלל זאת זכיתי לאריכות ימים.
איני יכול להגיד, כי היהודים האוכלים בשר הם משוללים חלילה ממדת הרחמים. אבל יותר נעים לאדם להרגיש, כי קיום של הלאו “לא תרצח” מתפשט אצלנו על כל בעלי החיים ואפשר להביא הוכחות מהתורה ומדברי חז״ל. כי גם הם לא היו להוטים אחרי אכילת בשר. ויפה אמר הרמ״מ בספרו “פרי הארץ”: “כי לפ״ד חז״ל עם הארץ אסור לאכול בשר, כי על ידי זה בהמה כשרה נהפכת לבהמה טמאה”… וסוף סוף כל האדם אפילו הצדיק טמא בחייו וטמא במותו יותר מהבהמה, ואיזו זכות מוסרית יש לנו לאכול בעלי חיים שקטים? התורה אמנם התירה, כמו שהתירה יפת תואר שבויה…
עד כמה שחיטת בעלי חיים מתנגדת לאינסטינקט הבריא והתמים של האדם נוכל ללמוד ממעשה זה: פעם שלחה אשה ביד בנה הילד תרנגולת לשחיטה. הילד ראה בפעם הראשונה איך השוחט מתח את צואר העוף, איך העביר עליו את הסכין, איך הוציא את הסימנים החתוכים והנוזלים דם, ואיך פרפרה אחר כך התרנגולת, הביט וכולו היה רועד, לקח את התרנגולת, נשא אותה איזו כברת ארץ, השליך אותה וברח.
ג. אלכוהול
ב״ה על דבר שתית אלכוהול אין לנו לדבר הרבה. אין כמעט שכורים בתוך עמנו. אבל אנוכי נזהר משתית אלכוהול לגמרי. איני רוצה להשחית את המתנה הטובה שנתן לי הקב״ה, מעט שכל ובינה, על ידי המשקאות המביאות לידי טרוף הדעת, במידה רבה או במידה מועטת. יכול אני לשמוח ולרקוד בשעת חדוה גם בלי התחבולה הבזויה הזאת של שכרות.
על הברכות
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד־חכם הוא (פתגם תלמודי)
למלאות לי ב״ה שבעים שנה קבלתי הרבה ברכות: בטלגרמות, בדפוס, בכתב, מלבד אלה הרבים שהרהרו את הברכה בלבם — ברוכים יהיו כולם!
התבוננתי בשאיפתם של המברכים, דרשתי אחר חזון לבם, ביחוד של הדור הצעיר, של הפועל העברי, זה שהעמיס עליו את עובי הקורה ושהעתיד הוא שלו — מה הם חפצים לראות בי…
באמת הוא לא חשוב ביותר אם יש בי משהו מהשבחים שפזרו לי ביד נדיבה מאהבה המקלקלת את השורה ומכסה על כל הפשעים. הן פרט קטן אנכי, גרגר מהכְּרּי. העיקר חשוב הוא לדעת למה שואף הכלל וביחוד צבור העובדים, כי חזון לבם הלא הם מיחסים לי, מה שמשובח בעיניהם, מה שהם בעצמם שואפים אליו.
ורואה אני שחברי וידידי אינם מסתפקים במועט, הם מבקשים גדולות: הרמוניה שלמה בין קדושת המסורת ובין דרישות המוסר של דורנו, האידיאל של הנבואה והיושר הסוציאלי, בקיצור: כל מה שיש יפה ונשגב בישראל ובאדם.
ברור לי שמי שיש לו שאיפה שכזו, חזון לב שכזה, כבר יש בו בעצמו, טמון בקרקע נפשו זרע הברכה של כל הטוב שהוא שואף אליו. וזוהי התקדמות מוסרית גדולה ומשמחת.
מעלה אני בזכרוני את שאיפת צעירינו המתקדמים בגולה בימי קדם. אלה שננו בכל כוחם את ספרי הלמוד הצנומים של השפה הסלבית של הכנסיה הפרַבוסלבית וההיסטוריה של אילובייסקי וכדומה בשביל קבלת תעודת בגרות בגמנסיה רוסית בתקוה להתפרנס אחר כך ברוחה מהרינטה של ההשכלה הזעומה והמזויפת שהוכנה על פי הפרוגרמה של חנפי הצר הרוסי. ולא חשו ולא הרגישו הצעירים האלה שהם מתעתדים להיות פרזיטים, אוכלי עמל אחרים ומכינים כבלים לעם העובד בכלל ולעמם בפרט. והנה ב״ה נשתנו העתים: הננו רואים את שאיפת צעירי עמנו היום הבאים לבנות את ארץ־ישראל בעבודה יוצרת ולהכין לעמם בסיס של קיום מוסרי באחוה, בשויון, בעזרה הדדית, בתרבות עברית ואנושית — אין פלא שלבי מתמלא שמחה אין קץ ומודה לה׳ שזכני לחיות בדור שכזה!
ואתם ידידי המברכים, דעו לכם כי מאלומות האור השופעות מקרב נפשכם הצעירה המלאה עוז ובטחה ושמחת יצירה, הודלק הניצוץ הקטן שבקרב לבי, ואני חוזר על הדברים שאמר לכם גאון המדע של דורנו, הפרופ׳ איינשטיין, בועידת הפועלים בתל־אביב: יותר ממה שנתתי לכם קבלתי מכם".
חזקו, חברים, ואמצו והשתלמו בגופכם ובנפשכם ויהי רצון שכל עם ישראל וכל האנושיות כולה יכירו בגדולת שאיפתכם ויקלו לכם את מלחמתכם הקשה במכשולים הרבים הנמצאים על דרככם. עלו ידידים מעלה מעלה ואני, בעזרתכם, אטפס אחריכם עד שנזכה לראות את ציון הבנויה בשלמותה הכלכלית והאידיאלית.
הצמוד אליכם בקשרי אהבת עולם.
“קונטרס” אדר תרפ״ד.
בּמוֹסקבה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בּאתי על העיר ההוֹמיה מוֹסקבה וסרתי אל חצר גלֶבּוֹב המפוּרסמת. שם ישב דוֹדי ר' יעקב שהיה שוּ“בּ בּמוֹסקבה. בּחצר זוֹ החזיקוּ היהודים מקַדמת דְנָא1, עוֹד כּשהיתה הישיבה ליהוּדים אסוּרה לגמרי בּעיר הבּירה, כּשהיוּ בּאים לבקר לשעה את העיר לרגל עסקים נכבּדים, היוּ שוֹטרים מלַוים אוֹתם משער העיר אל החצר הגלבּוֹבית וּלמחרת משיבים אוֹתם דרך השער ללכת לשוּב ל”תחוּם המוֹשב".
ואוּלם בּזמן ההוּא הוּתר לסוֹחרים, לבעלי־מלאכה, לחיילים שנפטרוּ מעבוֹדת הצבא, להתישב בּמוֹסקבה ישיבת־קבע, וּבה היוּ כּעשׂרים אלף נפש ויוֹתר.
רוֹב היהוּדים ישב בּרוֹבע העיר “זאראדיה”, שנמצא בּשפלה קרוֹב אל הנהר המרוּפּש שנקרא גם כּן “מוֹסקבה”. וּביחוּד איווּ להם למוֹשב את החצר הגלבּוֹבית. שם אפשר היה גם למי שאינוֹ בּעל־מלאכה ולא סוֹחר, משלם גילדיה2, לשבת ישיבת־קבע, ורק צריך היה להכניס את הפּספּוֹרט שלוֹ לסוֹכן אשר על הבּית יחד עם רוּבּל אחד וּשלוֹשים קוֹפּיקוֹת. את הרוּבּל היה הסוֹכן מוֹסר בּתוֹר שוֹחד למשטרה וּשלוֹשים קוֹפּיקוֹת לקח לוֹ בּעד טרחתוֹ, ואז היוּ רוֹשמים על הפּספּוֹרט “עוֹבר־אוֹרַח”, והפּספּוֹרט היה מוּנח אצל הסוֹכן. וכאשר היתה המשטרה בּאה בּלילה לעשׂוֹת חיפּוּשׂים וּביקוֹרת, היה הסוֹכן אוֹמר להם שפּלוֹני וּפלוֹני הוּא רק עוֹבר־אוֹרח, ולא היוּ נוֹגעים בּוֹ לרעה. וּכשכּלה זמן הפּספּוֹרט היוּ שוֹלחים אחר פּספּוֹרט חדש ושוּב היוּ רוֹשמים אוֹתוֹ בּתוֹר “עוֹבר־אוֹרח”. בּקיצוּר: שם היה “חוֹפש” ליהוּדים. אפשר היה לשבת בּמוֹסקבה עשׂרוֹת שנים בּתוֹר “עוֹבר־אוֹרח”. על השם, כּמוּבן, אין להקפּיד.
אמרוּ, כּשרצה הפּוֹליצמייסטר3 להעשיר את אחד מפּקידי המשטרה מינהוּ לנציב על חצר גלבּוֹב, וּבמשך שנתים, שלוֹש שנים היה לבעל־בּית בּמוֹסקבה ממתנוֹת כּהוּנה…
וּבגלל ה“חירוּת” שניתנה ליהוּדים בּחצר גלבּוֹב, היתה חצר זוֹ מלאה יהוּדים, בּיחוּד מבּני דַלת העם, אבל מלאה ממש, כּדגים מלוּחים בּחבית. איש עני היה שׂוֹכר לוֹ דירה של שני חדרים. בּאחד ישב הוּא וּמשפּחתוֹ וּבשני נתן מקוֹמוֹת לינה לעשׂרה יהוּדים ויוֹתר, שאין להם משפּחה בּמוֹסקבה, וּמבשל בּשבילם את ארוּחתם הדלה. וּמזה מתפּרנס. רוֹב היהוּדים היוּ מתפּרנסים מסרסרוּת, מעסקי קוֹמיסיוֹן, ממסחר בּתוֹצאוֹת הפַַבּריקַנטים מהמדרגה השלישית (כּלוֹמר: בּסחוֹרה זוֹלה וּגרוּעה), אוֹ פּשוּט בּבגדים וכלים ישנים, הנמכּרים בּשוּק הסחבוֹת.
היוּ בּחצר זוֹ גם שני בּתי־מדרש, אחד לאַשכּנזים ואחד לחסידים, מלבד “מנינים” אחדים.
וּמרוֹב הלחץ והדוֹחק ששׂרר בּתוֹך חצר זוֹ היה העיפּוּש שם נוֹרא. בּכלל לא הצטיינה מוֹסקבה בּזמן ההוּא בּנקיוֹנה, וּפה בּחצר גלבּוֹב, ניתנה חירוּת גמוּרה ליוֹשביה להיטבע בּזוּהמה. וּמה יש להגיד על דבר בּתי־הכּסא שהיוּ שם! הריח שהיה עוֹלה משם היה מחניק את כּל יוֹשבי המסדרוֹן, ונוֹסף לזה כּמעט בּכל לילה היוּ בּאים המנקים עם חביוֹתיהם לגרף את הבּיבין. אז נתמלאה כּל החצר עיפּוּש, שלזכרוֹ תאחזני זוָעה…
ואנכי עד הנה לא הוּרגלתי בּישיבת כּרכּים. אמנם העיירוֹת שלנוּ גם כּן די מרוּפּשוֹת, אבל מסביב להן מרחביה, ואילנוֹת מלבלבים וּפרחים מבשׂמים את האויר, וּפה – בּית־סוֹהר מזוּהם.
אבל עמנוּ ישׂראל צריך פּרנסה, וּבשביל הפּרנסה הוּא אנוּס לשבת בּמוֹסקבה בּחצר גלבּוֹב וּלשלם בּעד זה שוֹחד לפקידי המשטרה.
אוּלם אנכי לא יכוֹלתי לשבת שם. הרגשתי כּי אני נחנק. אבל מה לעשׂוֹת? היה לי דוֹד אמיד קצת בּרחוֹב סוֹליאנקוֹ, הוּא ישב בּדירה נקיה, וּמשפּחתוֹ – הוּא וּבנוֹ. אשתוֹ מתה עליו שם. וכאשר שמע את התאוֹננוּתי על הדירה שלי, אמר: תשב אצלי. כּמדוּמני, כּי איש לא ירגיש בּך אם תבוֹא ללוּן.
ואנכי קיבּלתי את הצעתוֹ בּשׂמחה. אפס כּבר לקחה אזני על דבר מעשׂי פּקידי המשטרה, שמתפּרצים בּלילוֹת לצוּד יהוּדים, והסיפּוּרים האלה עשׂוּ עלי רוֹשם מדכּא. והייתי תמיד שוֹכב בּחרדה וקם בּחרדה ויוֹצא בּבּוֹקר כּגנב מתוֹך השער, לתוּר לי פּרנסה. ואשר יגוֹרתי בּא לי. בּלילה אחד בּשעה השניה אחר חצוֹת והנה מצלצלים. פּקידי המשטרה בּאוּ. בּדקוּ את הפּספּוֹרט שלי, את תעוּדת המלאכה שלי (תעוּדת אמן לזיקוּק י"ש) וּמצאוּ, כּמוּבן, שזה לא מספּיק, אלא עוֹד צריך תעוּדה על יוֹשר הנהגתי, כּלוֹמר: שאין עלי עווֹן פּוֹליטי. אחד מהפּקידים אמר לקחת את הפּספּוֹרט ממני וּלצווֹת עלי לבוֹא מחר אל בּית המשטרה, אבל השני אמר: הז’ידים מילאוּ כּארבּה את עיר הבּירה. ילך לוֹ ללוּן שם בּבית־הסוֹהר. וַימסרני בּידי חייל אחד.
הוֹלך אני עם החייל המלַוני אל בּית־הסוֹהר, ונפשי עגוּמה, משתאה וּמשתוֹממת…
אנכי המשׂכּיל, חוֹבב הספרוּת הרוּסית, השוֹתה בּצמא את דברי גוֹגוֹל, פּוּשקין וטוּרגאֶניֶב, חוֹשב על דבר התאַחדוּת של היהוּדים עם העם הרוּסי הגדוֹל, מוּבל כּפוֹשע בּתוֹך בּירת רוּסיה, בּעד מה? רק בּשביל שאני יהוּדי! ואיה הוּא הצדק והיוֹשר?
הביאוּני לתוֹך בּית־הסוֹהר וסגרוּ עלי הדלת. והנה הוּא מלא שיכּוֹרים שאספוּ אוֹתם בּרחוֹב, כּמוֹ שנהוּג בּעיר ההוֹמיה הזאת. הם מתגלגלים על הרצפּה בּתוֹך קיא צוֹאתם, ואנכי – בּיניהם. מלבד העיפּוּש והזוּהמה גם פּחד נפל עלי, כּי יראתי שפּליטי אדם אלה עלוּלים גם לרציחוֹת.
לאַשרי מצאתי חלוֹן שבּוֹ אשנב פּתוּח. ישבתי על החלוֹן ושאפתי רוּח מהאשנב ושהיתי שם עד נכוֹן היוֹם.
בּשעה התשיעית בּבּוֹקר הביאוּנוּ לחדר המשטרה. שם ראיתי, כּי בּלילה זה נלכּדוּ עוֹד שנים־עשׂר יהוּדים מהחצר הסמוּכה לחצר שישבתי בּה. ואוּלם הם היוּ כּבר בּקיאים וּכשהוּבאוּ לבית־הסוֹהר נתנוּ שוֹחד למשגיח והוּא נתן להם חדר מיוּחד עם מיטוֹת ויכלוּ שם לישוֹן ולנוּח.
מבּין הנלכּדים נמצאוּ אחדים שידעוּ את סוֹד הפּדיוֹן וקיבּלוּ מכּל אחד שלוֹשה רוּבּלים וּמסרו לשׂר הרוֹבע, והוּא מסר לנוּ את הפּספּוֹרטים נקיים כּמוֹ שהיוּ בּלי לרשוֹם עליהם, שאנוּ צריכים לצאת מן העיר.
ואז שבתי לחצר גלבּוֹב להיוֹת שם תוֹשב, כּכל היהוּדים ה“תוֹשבים”. הכנסתי רוּבּל וּשלוֹשים קוֹפּיקוֹת וקיבּלתי את הזכוּת לשאוֹף אל קרבּי את העיפּוּש והזוּהמה כּבן־חוֹרין.
בּמוֹסקבה ראיתי בּפּעם הראשוֹנה שׂנאת העם הרוּסי אלינוּ. שמעתי בּפּעם הראשוֹנה את השם “ז’יד” יוֹצא בּהדגשה מיוּחדה.
אבל זה יֶארך רק זמן קצר – חשבתי בּלבּי. – הלא לא לחינם עמלוּ הסוֹפרים הגדוֹלים, המתנבּאים לאהבת האנוֹשוּת וּלחוֹפש הדעוֹת וּלכל הדברים הטוֹבים. השחר כּבר נבקע והשמש מוּכרחת לעלוֹת וּלהאיר ולפקוֹח עינים עיורוֹת…
אזוּר תקוה לעתיד מזהיר שיבוֹא בּעגָלה וּבזמן קריב קיבּלתי עלי לעת עתה בּאהבה את יסוּרי העיפּוּש של חצר גלבּוֹב והכּבוֹד שחָלקוּ לנוּ הפּוֹחזים והריקים בּקראוֹת שם “ז’יד”. צריך לסבּוֹל קצת: מלכוּת החירוּת, השויוֹן והאחוָה בּמהרה תבוֹא.
פּרנסתי היתה קטנה מאד גם בּעיר הגדוֹלה מוֹסקבה, וגם קשה היתה בּיוֹתר. צריך היה לרוּץ מזאראדיה למאֶשצ’אנסקאיה וּמשם לטואֶרסקאיה והכּל בּשביל איזה פּרוּטוֹת, שאחר גמר החוֹדש לפעמים לא נפרעוּ. הבּיתה יכוֹלתי לשלוֹח רק רוּבּלים אחדים. וּמשוּם כּך, כּאשר נזדמן לי למצוֹא מצב מלַמדוּת קבוּע בּויאזמה (פּלך סמוֹלנסק), עזבתי את מוֹסקבה ונתישבתי בּויאזמה. המשטרה העלימה עין ממני ויכוֹלתי לשבת שם בּלי מפריע.
על פּי המנהג הקבוּע אוֹכל ה“רבּי” חוֹדש חוֹדש בּבית אֵם אחרת, מלבד מה שהוּא מקבּל בּכסף.
זכוּרני שחוֹדש אחד אכלתי בּבית איש אחד שעבד בּצבא ניקוֹלאי הראשוֹן. המפרנסת היתה אשתוֹ מלכּה, כּי האיש בּעצמו היה כּמעט חסר־דעה, וכמעט תמיד שיכּוֹר, וּבכל זאת היתה האשה חוֹלקת לוֹ כּבוֹד גדוֹל וּמפקחת עליו שלא יחסר לוֹ כּלוּם בּזמנוֹ. ואומנם מעלה יתירה היתה בּוֹ – נאמנוּתוֹ לדת ישׂראל. כּל קוּלָא בּמנהגי הדת היתה בּאה כּחנית אל קרבּוֹ וּכדוֹב שכּוּל היה מתמרמר נגד המשנים מהמנהגים המקוּבּלים. פּעם אחת התנפּל עלי בּקצף נוֹרא על ששילבתי את אצבּעוֹת ידי בּיוֹם השבּת. לפי דעתוֹ זהוּ סימן של עצבוּת וּבמעשׂה זה מחללים את השבּת. אנכי כּבר ידעתי שאי אפשר להוֹכיח לוֹ, כּי טוֹעה הוּא, ועל כּן מיהרתי לקבּל עלי, כּי לא אוֹסיף לעשׂוֹת עוֹד כּדבר הזה.
אף על פּי שסבל הרבּה מפּקידי הצבא בּכל ימי עבוֹדתוֹ הארוּכּה, בּכל זאת היה מזכּיר את השׂרים בּיראת הכּבוֹד. אלה היוּ גנרלים! – היה הוּא מספּר בּהתפּעלוּת – ממבּטיהם היוּ כּוּלם נוֹפלים כּזבוּבים. הם ידעוּ איך לנהל את הצבא. אמנם הם היוּ מַלקים כּדבעי, אבל, כּידוּע, בּלי זה אי אפשר. גם המלמד כּשאינוֹ מַלקה, לא יצלח למאוּמה, וּמכּל שכּן שׂר־צבא…
לוֹ היה בּן משוּמד שהיתה לוֹ אחוּזה קטנה קרוֹב לויאזמה. את פּני אביו אסוּר היה לוֹ להיראוֹת, ורק בּשעה שלא היה האב בּבּית, היה הבּן סר לפעמים לבקר את אמוֹ ואת אחיו וּמביא להם איזה מתנוֹת מיבוּל אדמתוֹ. אצל האם גָברה, לפי הנראה, אהבתה לפרי בּטנה על אהבתה לדת ישׂראל. והאחים לא היוּ קנאים. לא איכפּת היה להם אם אחיהם המיר את דתוֹ…
בּשבתי בּויאזמה מצאתי חבוּרה של רֵעים. אחד מהם היה איש נפלא, ה' סנדר מַרגוֹלין. הוּא ידע את הספרוּת הרוּסית וּביחוּד אהב את החימיה ואת המיכניקה. הוּא היה משרת אצל נוֹצרי אחד בּאוֹסם של י“ש וקיבּל 25 רוּ”כ לחוֹדש וּבקבּוּק י"ש בּכל ערב שבּת. הנוֹצרי עשׂה עוֹשר רב על ידי גניבת מכס, אבל היהוּדי חי בּדוֹחק גדוֹל והיה נאמן לאדוֹניו כּכלב. וּפעם היתה איזוֹ מריבה בּינוֹ וּבין אדוֹניו. אז אמר לוֹ האדוֹן: אנכי הלא מאמין בּך. והיהוּדי המשרת ענהוּ: ואיזוֹ תוֹעלת יש שאתה מאמין בּי? אל תאמין! משׂכרוֹ המוּעט היה חוֹלק לקנוֹת ספרים יקרים ולעשׂית נסיוֹנוֹת.
כּשמת אדוֹניו נשאר האיש בּלי משען לחם ויצא לגוּר בּאוֹרשה (פּלך מוֹהילוֹב) וימת שם בּעוֹני ולחץ.
עוֹד ידיד צעיר היה לי, ה' זרחי. הוּא היה תלמיד של הגימנַסיה בּמחלקה הששית. אוּלם בּאוֹתה שנה קרה לוֹ אסוֹן. צעיר אחד עני בּא ונכנס גם הוּא אל הגימנסיה. זרחי תמך בּוֹ בּכל כּוחוֹ. הוּא היה מאסף נדבוֹת וּמספּיק לוֹ כּל צרכיו. אך הצעיר הזה לא הסתפּק בּזה וּביקש דוקא להתנצר, כּדי שיעלה פּתאוֹם לגדוּלה על ידי איזה “אב־טוֹבל” עשיר. כּשנוֹדע הדבר לזרחי, מיהר ושלח טלגרמה להוֹריו, והם בּאוּ ולקחוּ אוֹתוֹ מויאזמה והשיבוּהוּ לעירוֹ. אך כּעבוֹר איזה חדשים רימה את הוֹריו, וַישב לויאזמה וקיבּל עליו את הדת הנוֹצרית והלשין בּאזני הדירקטוֹר על חברוֹ שהניאוֹ מהתנצר, וזרחי נאנס לעזוֹב את הגימנסיה.
עוֹד ידיד אחד היה לי, צעיר חביב, ישׂראל קרימשוֹב, שידע היטב עברית, ונכנס אז לגימנסיה למחלקה הששית וגמר אוֹתה בּמדאליה של זהב ואחר כּך גמר את מחלקת הרפוּאה בּמוֹסקבה, והיה לרוֹפא מצוּין וּמת בּוילנא, ממחלת הטיפוּס, שדבקה בּוֹ בּרפּאוֹ חוֹלים.
בכּל שבּת וּבכל יוֹמא דפַגרא4 היינוּ מתאספים יחד בּדירתי הקטנה, שעמדה מחוּץ לעיר בּמקוֹם שוֹקט וירק מסביב לוֹ, והשתעשענוּ בּשׂיחת רעים וּבעניני ספרוּת. עשׂינוּ יחדיו חבוּרה וחתמנוּ לחצי שנה על “השחר”. והנה קיבּלנוּ מר' אברהם צוּקרמן ז"ל לא שש, אלא ארבּע חוֹברוֹת: הראשוֹנה, השלישית, הרביעית והששית. התחלנוּ לכתוֹב לוֹ והרבּה זמן לא ענה כּלוּם ואחר כּך זכינוּ לתשוּבה, כּי כּאשר נחתוֹם על חצי השנה השני ישלח לנוּ גם את החוֹברוֹת החסרוֹת. וּמוּבן מאליו, כּי לא חתמנוּ, וזה גרם שהמַעין של הספרוּת העברית נסתם ממני לזמן ארוֹך, והיינוּ שוֹברים את צמאוֹננוּ הספרוּתי רק בּספרוּת הרוּסית.
אז חתמנו על ה“רוּסקי יֶברֵי”5, והתחלתי לשלוֹח בּעצמי אליו איזה דברים. המאמר הראשוֹן היה “להגנת המלמדים” שעליו חתמתי “לאדיער” ואחר כּך איזה קוֹרספּוֹנדנציוֹת.
סוֹחר אחד ממוֹסקבה בּא לויאזמה וקרא את הפיליטוֹן שלי ונתפּעל מאד והוּא נתן תקוה בּלבּי כּי העוֹרך ליפּסקירוֹב בּמוֹסקבה, שהוּא ידידוֹ, יקבּלני לעוֹבד לוֹ.
התקוה הגדוֹלה, להיוֹת עתוֹנאי גמוּר, מילאה את כּל לבּי. המלַמדוּת שהיתה בּעיני לסמל העלבּוֹן, נחשבה לי עכשיו לתוֹעבה. בּקוֹשי רב הבלגתי על קוֹצר־רוּחי וסיימתי את הקיץ. וּכצפּוֹר שנשתחררה מכּלוּבה, מיהרתי לעזוֹב את ויאזמה ושבתי למוֹסקבה, מלא תקווֹת מזהירוֹת.
אמנם מליפּסקירוֹב לא קיבּלתי כּל הבטחה וגם הסוֹחר בּעצמוֹ הבטיחני רק שיהיה לי לעזר עד כּמה שידוֹ מַגעת. אבל בּעיני היה הדבר כּל כּך פּשוּט וּבטוּח. חשבתי שאני צריך רק לשבת בּקרבת המערכת ואז ממילא הכּל יהיה יפה.
העתוֹן “נוֹבוֹסטי דניַא”6 היה מכוּון בּשביל בּתי־המַרזח, עממי פּשוּט. הוּא אמנם היה נקי מהזוּהמה של הקלֶריקליוּת7 ושׁל שׂנאת העמים האחרים, אבל בּשאלוֹת עוֹלמיוֹת, היוֹצאוֹת מגבוּל החיים היוֹם־יוֹמיים, לא נגע. הצנזוּרה היתה חמוּרה מאד וליפּסקירוֹב יסד את העתוֹן לשם עסק, ולא לשם איזה אידיאל שהוּא.
ליפּסקירוֹב זה היה מתחילה עוֹזר בּעתוֹן החשוּך הרשמי “מוֹסקוֹבסקיה ואֶדוֹמוֹסטי”8 של קאטקוֹב. ועל פּי השתדלוּתוֹ של קאטקוֹב ניתן לליפּסקירוֹב הרשיוֹן להוֹציא עתוֹן אף על פּי שלא גמר בּית־ספר גבוֹה וישב בּמוֹסקבה בּזכוּת של תעוּדת בּעל־מלאכה.
שׂכרתי לי דירה בּביתו של פּוֹליאקוֹב בּרחוֹב טואֶרסקאיה, כּמוּבן, לא בּבּית הגדוֹל, אלא בּבּית הקטן שבּפנים החצר על יד האוּרוה, שבּוֹ ישב איזה סוֹחר־עצים. על יד חדרי היה חדר מיוּעד לבעלי־העגלוֹת הרוּסים, מוֹליכי העצים. וּבשני ישבתי עם אשתי וּשלוֹשת ילדי. בּערבים הייתי שוֹמע סיפּוּרי־מעשׂיוֹת עממיים, שאחד מבּעלי־העגלה היה מספּר לחבריו. כּמעט בּכל סיפּוּר היה מתוֹאר בּתוֹר “גיבּוֹר” איזה גַלָח. ואיזה עווֹנוֹת לא טפלוּ עליו! שיכּרוֹן, זימה, שוֹחד ורצח. אפשר היה ללמוֹד מזה עד כּמה מכבּד המוֹן העם הרוּסי את רבּוֹתיו הדתיים!..
נכנסתי אל המערכת. העוֹרך קיבּל את פּני בּסבר פּנים יפוֹת. יעצני להסתגל אל עתוֹנוֹ, לראוֹת איך שאחרים כּוֹתבים וללמוֹד מן המפוֹרש על הסתוּם. הבאתי לוֹ איזה ענינים כּתוּבים, והוּא קיבּלם והניחם בּארוֹן, בּהבטיחוֹ לקראם אחרי איזה זמן.
אילוּ היה ה' ליפּסקירוֹב פּחוֹת מנוּמס, כּי אז היה בּודאי אוֹמר לי: חביבי, אתה יהוּדי מכּף רגלך עד ראשך, וּמה לך אצל עתוֹן רוּסי עממי? וּבכלל צריך אתה לדעת, כּי להיוֹת סוֹפר תמידי בּמערכת, וּבפרט להיוֹת רֶפּוֹרטר, זהוּ כּשרוֹן מיוּחד ואפשר שאתה, אף על פּי שכּתבת כּבר פיליטוֹן אחד אוֹ שנים בּפחוֹת אוֹ יוֹתר כּשרוֹן, בּכל זאת להיוֹת סוֹפר תמידי לא תוּכל לא רק בּמערכת של “חדשוֹת היוֹם”, אלא אפילוּ בּמערכת אחרת. ואתה הלא יחד עם זה מבקש פּרנסה. ועל כּן תבקש לך פּרנסה אחרת. ואל הספרוּת אוּלי תכּנס לפרקים כּאוֹרח. אבל ה' ליפּסקירוֹב היה איש מוֹדרני, מנוּמס. וכיחש את האמת תחת לשוֹנוֹ. ואנכי בּתמימוּתי האמַנתי, כּי אוּכל סוֹף סוֹף להיוֹת עוֹזר תמידי בּמערכת וּלהתפּרנס מעבוֹדתי הספרוּתית, קיויתי וסבלתי, ועמי יחד משפּחתי, עד שבּאוּ החיים והוֹרוּני דעת על פּי דרכּם בּשוֹט של רעב.
ליפּסקירוֹב זה, כּנראה, היה איש לא רע־לב. אבל החיים המקוּלקלים והסביבה קלקלוּ אוֹתוֹ, להתרחק מכּל דבר אידיאלי וגם מעמוֹ. וסוֹף סוֹף, כּאשר התחילה הממשלה להציק ליהוּדים בּמוֹסקבה, המיר את דתוֹ הוּא וּמשפּחתוֹ.
צריך הייתי לחפּשׂ שוּב אחרי שיעוֹרים לפרנס את בּני בּיתי, אבל מצאתי אוֹתם בּמידה מוּעטה מאד. כּשנוֹלד לי בּני אליהוּ לא היה לי בּמה להכין את הבּרית, לוּלא עזר לי דוֹדי ר' יעקוֹב ז"ל, שהיה סַנדק אצלוֹ.
וּבתוֹך כּך המשטרה נגשׂה בּי, שאוֹכיח לה שאני עוֹסק בּאוּמנוּתי (לי היתה תעוּדת אוֹפה) עד שפּעם כּעסתי ואמרתי לשׂר הרוֹבע: מה אתה רוֹצה ממני? אין לי עבוֹדה. הרשוּת בּידך לגרשני ואנכי לא אצטער הרבּה על זה, כּי לא מצאתי כּלוּם בּעיר הבּירה, מלבד רעב.
מאז חדל לנגוֹשׂ בּי והשיב לי את הפּספּוֹרט.
וּמצבי החמרי הלך הלוֹך ורע. אנוּס הייתי לעזוֹב את מוֹסקבה וללכת למקוֹם אחר לבקש פּרנסה. אך בּמה אסע? וּמה לעשׂוֹת עם בּני בּיתי?
והנה בּאה חוֹתנתי ז"ל מרוֹמנוֹבה למוֹסקבה, כּי היתה לה “מכּה” קטנה בּלחיה. הכנסתי אוֹתה לבית־החוֹלים. וּקצת הכּסף שהיה עמה לקחתי ממנה ושלחתי את משפּחתי לרוֹמנוֹבה וּבעצמי לקחתי להוֹצאוֹת עד קאלוּגָה ויצאתי ממוֹסקבה בּפחי־נפש…
בּאתי לקאלוּגה וסרתי לבית־המדרש. ואנה הייתי יכוֹל לסוּר אם לא לבית־המדרש? בּכיסי לא היה כּלוּם, וּבעיר אין גם אחד מכּיר אוֹתי. וקאלוּגה הלא היא עיר של נכרים, ואסוּר ליהוּדי להתישב בּה.
בּית־המדרש היה רשוּתוֹ של העשיר הישיש ה' זַפרן. הוּא היה מאנשי־הצבא הניקוֹלאיֶבים המשוּחררים ועשׂה עוֹשר, וּבעשרוֹ נתן הרבּה צדקה וּבכלל היה מנהגוֹ מנהג פּטריאַרך9. בּבּוֹקר בּיוֹם הששי ניגש אלי ונתן לי שלוֹם. שאלני כּדרך יהוּדים למוֹלדתי ולעסקי ואמרתי לוֹ, שהנני נוֹסע בּתוֹר מַגיד, והוּא בּיקש ממני שאסעד אצלוֹ בּשבּת, ואנכי, כּמוּבן, לא סירבתי.
ואמנם נהניתי מאד משוּלחנוֹ, לא רק מהמאכלים הערבים שכּבר לא בּאוּ כּמוֹהם לפי, אלא בּיחוּד מהפּאטריאַרכליוּת של הבּית. השוּלחן היה ערוּך, מנוֹרוֹת של כּסף רבּוֹת דלקוּ עליו, בּראש השוּלחן ישב הישיש היפה וּסביב השוּלחן הארוֹך ישבוּ כּל בּני הבּית והמשרתים היהוּדים. נתוַדעתי לעוֹד אנשים אחדים, יהוּדים פּשוּטים, שקיבּלוּ את פּני בּאהבה וּבידידוּת.
בּיוֹם לפני המנחה דרשתי בּבית־הכּנסת. מלא הייתי אז רעיוֹנוֹת לאוּמיים, שקראתי בּספרי סמוֹלנסקין ועוֹד ואוֹתם הריקוֹתי לפני קהל שוֹמעי כּמוֹ שיכוֹלתי. וּביוֹם הראשוֹן נתן לי ה' זפרן שלוֹשה רוּבּלים ואסע לאוֹרוֹל.
בּאוֹרוֹל לא מצאתי קבּלת־פּנים ידידוּתית. שם היוּ פּרנסי הקהילה אריסטוֹקרטים, שאינם הוֹלכים לבית־המדרש, וּלעני שכּמוֹתי אין מקוֹם להפּגש עמהם. נכנסתי אל הרב המוֹ"ץ10, והוּא אמנם הראה לי התקרבוּת, אבל להוֹשיע לא היה יכוֹל לי.
אז נמצא לי בּצרה עזר מאחד מבּני עירי רוֹמנוֹבה. זה היה דוקא יהוּדי פּשוּט, וּכשנפגש עמי בּרחוֹב שאֵלני על דבר מצבי. מאד לא נעים היה לי להשפּיל את כּבוֹדי בּפניו וּלספר לוֹ על דבר מצבי האמיתי, אבל הוּא בּא עמי בּדברים וחקר ודרש עד שגיליתי לפניו, כּי עדיין לא אכלתי בּיוֹם ההוּא. הוּא תיכף הוֹליכני לדירתוֹ והאכילני ונתן לי שני רוּבּלים ואסע לקוּרסק.
בּקיצוּר, איך שהוּא הגעתי בּיוֹם הששי לבּיֶלגוֹרוֹד ושם דרשתי שוּב ונתקבּלתי למוֹרה בּיתי בּבית ה' ליב כַּצמן.
אז, אחרי חמישה־ששה שבוּעוֹת של נדוּדים, הרגשתי טעמה של שינה בּמיטה מוּצעה. וכשלמה מימוֹן בּשעתוֹ הייתי גם אני יכוֹל לקרוֹא בּשׂמחה: “הלילה ישנתי בּמיטה!”
מלמד וּמוֹכר־ספרים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בּביתוֹ של ה' כּצמן מצאתי אוֹצר ספרים הגוּן, ועל פּי עצתי הוֹסיף לקנוֹת עוֹד ספרים. ושלוֹש שנים ישבתי בּמנוּחה והתפּרנסתי בּדוֹחק. יחד עם בּני בּיתי, ששבוּ אלי מליטא. לימדתי ולָמדתי. ה' כּצמן וּבני בּיתוֹ התיחסוּ אלי כּמוֹ אל איש הקרוֹב להם, וגם אני אליהם. שלחתי משם ל“המליץ” איזה פיליטוֹנים שזכיתי לראוֹתם נדפּסים. על דבר שׂכר סוֹפרים לא פּיללתי ולא קיויתי.
בּשנה הרביעית חדלוּ בּני ה' כּצמן ללמוֹד. נאנסתי לקבּל תלמידים שלא כּפי רצוֹני. ושוּב קצה נפשי בּמלַמדוּת. בּיקשתי להתפּרנס מיגיע כּפּי והייתי לאוֹפה. עבוֹדת־פּרך עבדתי אני ואשתי הראשוֹנה הֶניֶה־לאה ז"ל. בּכל יוֹם היינוּ אוֹפים לחם דגן וּקצת לחם חיטה והייתי נוֹשׂא אני וּבני בּיתי לקוֹנים יהוּדים ושאינם־יהוּדים את הלחם האפוּי. הייתי גם בּוֹקע עצים ונוֹשׂא מים. אך הפּרנסה לא הספּיקה גם להוֹצאוֹת המוּעטוֹת. הלחם שנאפה בּנוּסח ליטא לא מצא חן בּעיני יוֹשבי בּיֶלגוֹרוֹד.
כּשראיתי שאפית הלחם נוֹטלת את כּל כּוֹחי וכוֹח אשתי העלוּבה, שׂמתי פּני שוּב אל הספרוּת. היה לי כּמאה רוּבּל וגמרתי בּלבּי להדפּיס סיפּוּר אחד, שהיה אצלי בּכתוּבים. חשבתי שתיכף כּשידָפס הסיפּוּר יקפּצוּ עליו קוֹנים ועל ידוֹ יתוּקן מעמדי. אבל הדפוּס (מסרתי לה' א. צוּקרמן שיהיה המוֹ"ל1) לא מיהר להוֹציאוֹ עד סוֹף חוֹרף תרמ"ב. וּמצבי הוּרע כּל כּך עד שלא יכוֹלתי לפדוֹת את הספר, לוּלא בּא ה' כּצמן לעזרתי. אבל כּשהוֹצאתי את הסיפּוּר נתוַספה לי עוֹד דאגה: מה אעשׂה בּוֹ? והדאגה שהיתה לי – בּמה להחיוֹת את נפשוֹת בּיתי – גם היא עמדה בּתקפּה.
אז עלה בּלבּי לתרץ שאלה אחת בּשניה. אנכי אקח את ספרי ואחזוֹר עמוֹ על איזה ערים, כּמוֹ שנוֹהגים מחבּרים, ואֶמכּרהוּ לחוֹבבי הספרוּת. מתחילה, אמנם רגש הבּוּשה עצר בּעדי מעשׂוֹת זאת, אבל אחרי כן חשבתי: בּמה גרוּעה סחוֹרתי זוֹ – הספרוּת – מכּכּר לחם? הן כּכּרוֹת לחם אני נוֹשׂא וּמבקש להן קוֹנים, יהיוּ גם הספרים כּמוֹתן. וגם מה לעשׂוֹת? צריך איך שהוּא לפרנס את האשה והבּנים. וצריך גם לבקש איזה מקוֹם שאמצא בּוֹ פּרנסה.
ואחר הפּסח יצאתי מבּיֶלגוֹרוֹד וּצרוֹר ספרי בּידי ואבוֹא לחַרקוֹב.
הסיפּוּר הזה היה “על הפּרק”, שחציוֹ בֶּלֶטריסטיקה2 וחציוֹ פּוּבּליציסטיקה3. מלבד השפּעת ספרוֹ של סמוֹלנסקין, שהתריס נגד ההשׂכּלה, הלא גם בּעיני ראיתי שההשׂכּלה היא מבטח בּוֹגד. בּעת צרתי לא מצאתי כּל עזר מצד המשׂכּילים. כּוּלם הבּיטוּ אלי בּגאוה ובוּז, בּעת שהייתי טוֹבע בּעניוּת, ורק היהוּדים התמימים, שוֹמרי מצוה, הם ריחמוּני תמיד וינַהלוּני בּלחם. והרגש המר הזה שׂם בּפי עטי דברים קשים נגד המשׂכּילים וההשׂכּלה, בּיחוּד נגד אלה המשׂכּילים, הרוֹמסים בּרגל גסה את הרגשוֹת הדתיים של נשיהם העלוּבוֹת. שם הבאתי בּמשפּט את רעיוֹנוֹ של ליליֶנבּלוּם בּספרוֹ “חטאת נעוּרים” על הנישׂוּאין ועוֹנג חיי המשפּחה.
מלבד זאת דנתי שם בּרוֹתחין איזה עשיר מכחש ואַברך מתגַנדר בּלַמדנוּתוֹ.
בּקיצוּר: אילוּ היתה לנוּ בּיקוֹרת בּודאי הייתי יוֹצא ממנה “בּשן ועין”, אבל להצלחתי איש לא הזכּיר את סיפּוּרי עד היוֹם הזה ויכוֹלתי לחזוֹר על הפּתחים בּשלוֹם, בּלי מַכלים דבר. ורק זקני, אבי אמי, ר' יהוּדה ליבּ עליו השלוֹם, כּששלחתי לוֹ את סיפּוּרי, ענַני, כּי אמנם הוּא נהנה מכּתיבתי בּלשוֹן־הקוֹדש, אבל הלא יכוֹלתי תחת זאת לחבּר איזה ספר מוּסר…
ואנכי אמנם חיבּרתי בּזמן ההוּא גם ספר מוּסר בּשם “מַעגלי צדק”. רציתי להסבּיר לעצמי מוּסר היהדוּת מהוּ, ולכן עברתי על כּל ספרי האגדה והוֹצאתי משם את לימוּדי המוּסר וסידרתים למַחלקוֹתיהם והרציתים בּשׂפה תנ"כית.
יוֹתר משנה עבדתי על חיבּוּר הספר הקטן הזה. ואוּלי היה יכוֹל להביא איזוֹ תוֹעלת, אבל שגיאה היתה עמדי, ששיניתי את שׂפת המקוֹר העשירה והחלפתיה בּשׂפה קלאסית מזוּיפת.
בּהיוֹתי בּחַרקוֹב התאַכסַנתי בּבית הישיש, ה' גוֹרדוֹן, שנכדוֹ למד אצלי בּשבתי בּבּיֶלגוֹרוֹד. אשת ה' גוֹרדוֹן קיבּלתני בּסבר פּנים יפוֹת. זוֹ היתה אשה צדקנית. סטוּדנט אחד, שאבוֹתיו היו בּני עיירה מליטא, אכל על שוּלחנה חינם. צער גדוֹל היה לפעמים גוֹרם לה, בּבוֹאוֹ לאכוֹל על שוּלחנה בּיוֹם השבּת וקוּפסת הפּפּירוֹסים נשקפת מתוֹך כּיס־בּגדוֹ, אבל היא לא הכלימה אוֹתוֹ ונזהרה גם מִיַסרוֹ. היא היתה שׂבעת רצוֹן, שהיא מאכילה איש עני וגם מַצילתוּ מחטא אכילת טריפה.
בּחַרקוֹב נתוַדעתי לאיש מצוּין, ר' יצחק אייזיק אייזנשטאדט ז"ל, שהיה מנהל את בּית־המסחר של לוּריֶה. הוּא היה חוֹבב־ציוֹן נלהב וגם חוֹבב את הספרוּת ואת היהדוּת. בּקרבתוֹ מצאתי חיזוּק לרוּחי הנלאָה והנדכּאה מעבוֹדתי, עבוֹדת הקבּצנוּת… הוּא היה מלפנים משׂכּיל חפשי בּדעוֹת וּבמעשׂים, אבל אחר כּך נַעשׂה ללאוּמי וגם לדתי קנאי, אך חיבּת ציוֹן וחיבּת הספרוּת הכריעוּ הכּל.
כּמה שלא חיזקתי את רוּחי לחשוֹב את עצמי לסוֹחר, לכל הפּחוֹת כּאוֹתוֹ הרוֹכל שמחַזר עם קוּפּתוֹ על הבּתים וּמציע לקנוֹת הימנוּ מחטים וסיכּוֹת וחוּטים וכדוֹמה, בּעוֹמק לבּי הייתי מרגיש תמיד איזה דכדוּך נפשי, וּבכל מקוֹם שהיה לי ספק ספיקא אוּלי לא יקבּלני האדוֹן בּסבר פּנים יפוֹת, לא הייתי נכנס שמה. לא יכוֹלתי להכּנס. כּמה שלא חשבתי על הנוּסח: "הנני להציע לפני האדוֹן הנכבּד לקנוֹת ממני את ספרי “על הפּרק”, הייתי תמיד מגמגם ונכשל בּלשוֹני, כּוֹבש את פּני בּקרקע ועוֹמד כּכלי מלא בּוּשה וּכלימה.
עברתי על ערי פּוֹלטבה, קרֶמֶנצ’וּג, יֶקטרינוֹסלַב, חאֶרסוֹן ועל חצי־אי קרים. הנסיעה חיזקה את בּריאוּתי שהתמוֹטטה מאד. עוֹשר מ“מסחרי” לא עשיתי, כּי לא עמדתי על המיקח. כּמה שנתנוּ לי קיבּלתי בּתוֹדה, אבל החייתי את נפשי ושלחתי גם לבני בּיתי למחיתם. וּבתוֹך גם חיפּשׂתי לי מקוֹם עבוֹדה, להתישב בּוֹ.
והנה בּאתי לאוֹדיסה ושם מציתי את קוּבּעת כּוֹס התרעֵלה… כּשנכנסתי אל אחד העם והצעתי לפניו את ספרי, אמר: “הא לך רוּבּל ואת ספרך לא אקבּל, מפּני שבּזה שאתה מחזר על הפּתחים עם ספרך הנך מבזה את הספרוּת”. אנכי הרגשתי, כּי אמנם אמת בּפיו, אבל בּקרב לבּי ידעתי כּי לא לבקש תענוּגוֹת אנכי מחזיר על הפּתחים עם ספרי העלוּב… התחזקתי ועניתיו: “את ספרי הנני נוֹתן לאדוֹני בּמתנה, וכסף לא אקבּל ממנוּ”.
בּימי שבתי בּאוֹדיסה הייתי כּמה פּעמים אצל אחד העם ואחר איזה זמן היינוּ לידידים. אך על אוֹדוֹת זה – להלן.
וכן היה כּשבּאתי לפני הד"ר ל. פּינסקר, נתן לי רוּבּל אחד וגָלה למוּסר אזני.
– בּמה האדוֹן עוֹסק? – אמר אלי בּתוֹכחה גלוּיה. – הלא יוֹתר טוֹב היה לך ולעוֹלם כּוּלוֹ אילוּ היית סנדלר. אנכי נוֹתן לך רוּבּל, אבל לי אין כּל צוֹרך בּספרך, מפּני שאיני זקוּק כּלל לשׂפה העברית.
אנכי הבנתי, כּי גם הוּא צדק, בּאמרוֹ שאין לוֹ חפץ בּספרי, אך מה אעשׂה אני? שלא לקחת את הרוּבּל? וּבמה אפרנס את עצמי לעת עתה ואת בּני בּיתי? כּמה הם הנוֹתנים ואינם מבזים? רבּים מבזים ואינם נוֹתנים אלא פּרוּטוֹת אחדוֹת, אוֹ גם לא מאוּמה. לקחתי את הרוּבּל בּהכּרה שלמה של שפלוּת, של בּוּז, הייתי בּעינַי כּתוֹלעת נרמסת, וָאלך.
כּך עברוּ עלי ימי הקיץ. הרבּה סבלתי בּימי מסעי, אך גם הרבּה למדתי. וסוֹף סוֹף חיזקתי את בּריאוּתי. וּבתוֹך כּך נוֹדע לי, שבּפּוֹלטבה דוֹרשים מוֹרה לתלמוּד־תוֹרה ויש תקוה כּי יבחרוּ בּי. אנכי חפצתי מאד להכּנס בּתוֹר מוֹרה למוסד ציבּוּרי, שלא אהיה תלוּי בּדעת אבוֹת התלמידים. שם קיויתי למצוֹא שׂכר וגם קוֹרת־רוּח בּעבוֹדתי. שבתי לראש־השנה תרמ"ח לבּיֶלגוֹרוֹד וּבצוֹם גדליה שׂמתי פּנַי לפּוֹלטבה, פּנינת הדרוֹם, הטבוּלה כּוּלה בּגינוֹת וּפרדסים.
בּפּוֹלטבה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בּאתי לפּוֹלטבה וּשתי קוֹפּיקוֹת1 בּכיסי. התאַכסנתי בּרחוֹב “הדרך החדשה” אצל ר' קלמן חזן־משנה. יהוּדי קטן, בּעל פּיאוֹת ארוּכּוֹת, שבּצאתוֹ החוּצה היה קוֹשר אוֹתן על קדקדוֹ מתחת למגבּעתוֹ החמה והשׂעירה. בּלילוֹת היה עוֹרך “תיקוּן חצוֹת” וקוֹרא זוֹהר וּתהילים. ולמרוֹת למדנוּתוֹ וחסידוּתוֹ היה תמיד מתקוֹטט עם אשתוֹ הזקנה, שהיתה דוקא אשה כּשרה וּמַקפּדת על הנקיוֹן בּאוֹפן אידיאלי. והקללוֹת והצעקוֹת היוּ מחרישוֹת את אזני.
הוּא היה יוֹצר דרשוֹת. וּ“פנינה” אחת מדרשוֹתיו הנני להציג פּה: “וּמציוֹן יסעדך” – “יסעדך” מלשוֹן סעוּדה. כּלוֹמר כּשאתה יוֹשב לסעוֹד אז “וּמציוֹן” – תברך בּרכּת “המוֹציא”…
ראשית כּל הייתי צריך לפנוֹת אל ר' חיים צ’ריקוֹבר גבּאי התלמוּד־תוֹרה שאליו נתן לי אחד מכתב המלצה.
אבי ר' חיים זה, ר' מיכל, היה לפנים מוֹרה בּבית־הספר אשר לממשלה. ר' מיכל היה איש חפשי בּדעוֹת, וּבנוֹ ר' חיים, להיפך, אדוּק מאד. הוּא איש עשיר, בּעל צדקה, מכניס־אוֹרחים, ועסקן גדוֹל בּכל צרכי הציבּוּר. את הספרוּת העברית הוּא אוֹהב בּאמת וּבאוֹצר ספריו נמצאת כּמעט כּל הספרוּת העברית החדשה וּמכבּד הוּא את הסוֹפרים העברים, אף על פּי שאיננוּ תמים דעים עמהם בּמה שנוֹגע לדת. הוּא קיבּל את פּני בּסבר פּנים יפוֹת והשתדל בּעבוּרי שיקחוּני לתלמוּד־תוֹרה. ראש התלמוּד־תוֹרה היה הרב ר' יעקוֹב מרדכי בּזפּלוֹב: חסיד גדוֹל וּמוּפלג בּיראת שמים וּבשׂנאת הבּצע. בּטרם קבּלוֹ אוֹתי שאל על אוֹדוֹתי את פּי הרב ר' יחזקאל אַרלוֹזוֹרוֹב מחַרקוֹב, והלז כּתב על אוֹדוֹתי דברים טוֹבים, וּבכן נתקבּלתי למוֹרה בּתלמוּד־תוֹרה בּשׂכר עשׂרים וחמישה רוּבּל לחוֹדש. עד שתבוֹא אשתי וּבני בּיתי מבּיֶלגוֹרוֹד בּיקשני ר' חיים צ’ריקוֹבר להתאַכסן בּביתוֹ. וכמוּבן, קיבּלתי את הצעתוֹ בּשׂמחה, כּי הישיבה בּאַכסניה שלי היתה קשה עלי מאד.
אחר חג הסוּכּוֹת נכנסתי אל התלמוּד־תוֹרה.
התלמוּד־תוֹרה היה בּבית, שמלפנים היה בּוֹ מרחץ ציבּוּרי. בּית גדוֹל ורחב ורק חמישה חדרים ממנוּ נתקנוּ בּשביל התלמוּד־תוֹרה. רק חדר אחד היה בּוֹ יבש וּמוּאר כּל צרכּוֹ, וּבוֹ בּחרתי לחדרי אני, וארבּעת החדרים האחרים היוּ מלאים טחב, וּבאחד מהם היוּ הקירוֹת ירוּקים מטחב עד החצי. שם למדוּ חברי.
שאר ארבּעת המלמדים היוּ יהוּדים פּשוּטים. הזקן שבּהם ר' חיים ליבּ, היה כּבן ששים, מלַמד חוּמש. הוּא היה דייקן, לפי הבנתוֹ, בּתרגוּם המלוֹת וּמסבּיר כּל דבר בּהסבּרה גמוּרה בּלי כּל בּוּשה וּבלי כּל איסטניסוּת, ואפילוּ אוֹתם הדברים שנקראין ולא מיתרגמין. הוּא לא היה מרבּה להכּוֹת את הילדים, אלא צוֹבטם, ורק לפעמים היה חוֹבט בּשבטים. הוּא היה מקבּל 18 רוּ“כ לחוֹדש וּמהסכוּם הזה הספּיק בּמשך עשׂרוֹת שנים לאסוֹף כּשבע מאוֹת רוּ”כ והיה נוֹתנם בּנשך.
השני היה ר' בּריל. הוּא היה, לפי הנראה, מלפנים קצת למדן, אבל כּבר שכח את תלמוּדוֹ. אוֹהב את ה"מַשקה״, והיה מביא את הבּקבּוּק עמוֹ וגוֹמע ממנוּ לפרקים בּעת הלימוּדים. בּלימוּדים היה מתרשל וּמשתדל לבלוֹת איך שהוּא את הזמן, בּיחוּד בּמקטרתוֹ שממנה היה מעלה עשן מחניק וּממלא את כּל החדר. הוּא היה מלמד “עברי” וגם חוּמש ותלמידיו לא ידעוּ כּלוּם.
המלמד השלישי היה אברהם חיים, בּעל זקן גדוֹל, תמים וּמתוּן בּכל הליכוֹתיו. הוּא היה מוּמחה בּהוֹראת הקריאה, לקרוֹת לפי הנגינה הנכוֹנה עם שוָא נע וּדגשים וכדוֹמה. אוּלם אחרי שהיוּ לוֹ תלמידים רבּים וּמלמד את כּל אחד ואחד לעצמוֹ, על כּן התנהל העסק בּכבדוּת ורק אחרי שנתים, שלוֹש שנים סיגלוּ התלמידים לעצמם את הקריאה הנכוֹנה.
כּמוֹ חי הוּא לנגד עינַי: יוֹשב הוּא ר' אברהם חיים כּל היוֹם על הספסל. פּניו כּמוּשים ודוֹמים למראה עפר, וזקָן גדוֹל מכתיר אוֹתם ועל ידוֹ כּכּר לחם, סכּין, צנוֹן וּמעט מלח בּנייר. ותלמיד אחד קטן יוֹשב, ור' אברהם חיים פּוֹרס בּמתינוּת מן הלחם וחוֹתך מן הצנוֹן חתיכוֹת חתיכוֹת קטנוֹת. שׂם בּמתינוּת את הלחם בּפיו ואחר כּך טוֹבל את הצנוֹן בּמלח ושׂם גם כּן בּמתינוּת אל תוֹך פּיו ולוֹעס לוֹ בּמנוּחה, והילד הקטן קוֹרא לוֹ כּצפּוֹר" “בָּ־רוּךְ שֶ־אָ־מַר”. וּבזמן שהילד לא הדגיש היטב את השין היה ר' אברהם חיים מרמז לוֹ שיחזוֹר שנית והוּא חוֹזר ושוֹנה וּמשַלש, עד שיצא בּרוּר מפּיו. ואחרי רגעים משיב את התלמיד הקטן למקוֹמוֹ ולוֹקח על פּי הסדר תלמיד אחר. והשאר יוֹשבים להם בּמנוּחה. פּני הרבּי הקוֹדרים היוּ, לפי הנראה, משפּיעים על הילדים, שישבוּ כּחנוּטים כּל היוֹם בּלי כּל תנוּעה, וּצחוֹק – קל וחוֹמר. ור' אברהם חיים יוֹשב לוֹ כּך כּל היוֹם ולוֹעס לוֹ בּמתינוּת את פּתוֹ ואת צנוֹנוֹ הטבוּל בּמלח כּמפצח גרעינים מתוֹך בּטלה והלימוּד בּתוֹך כּך מתנהל לוֹ לאטוֹ, בּדרך כּבוּשה וישרה, כּסיבּוּב של הגלגל הגדוֹל בּריחַיִם של מים. בּמתינוּת וּבמוֹנוֹטוֹניוּת2, המגיעה עד לידי המתת כּל רגש.
הרביעי היה ר' אברהם קיילין, איש שהיה יוֹתר סרסוּר ממלמד. ורק על פּי איזה מקרה נתמַנה למלמד.
למוֹרה שׂפת המדינה נתקבּל לפני איזה זמן ר' מרדכי קרישבסקי (אֶזרחי), שעלה מהרה לארץ־ישׂראל, ה' יאריך ימיו. על ידידוּתנוּ והתקשרוּתנוּ יחד בּחיבּת ציוֹן כּתבתי בּמקוֹם אחר.
מרהיטים וּמכשירי־לימוּד – אין מה לדבּר: מזה לא היה זכר. את השוּלחנוֹת והספסלים היוּ שוֹאלים מבּית־הכּנסת, שוּלחנוֹת שהיוּ מתנוֹעעים וחוֹרגים, והספסלים היוּ גבוֹהים וארוּכּים.
לעשׂוֹת איזה סדר שהוּא בּתוֹך אַנדרלָמוּסיה זוֹ, כּמוּבן, לא היתה כּל אפשרוּת. וּמלבד זאת בּאמת לא שׂמוּ עלי אלא קצת השגחה, אבל לא להביא שינוּיים. אחראי הייתי רק בּעד החדר שלמדתי בּוֹ אני. וּמה עשׂיתי? בּחרתי את הילדים שמצאתי בּהם איזה כּשרוֹנוֹת וָאאספם אלי, ללמדם לפי בּינתי, כּדי שלא יאבדוּ המה כּחבריהם תחת יד המלמדים הנבערים. חילקתי את “חדרי” לשתי כּיתוֹת ולפרקים נתתי לגדוֹלים שיחזרוּ עם הקטנים, וּבאוֹפן זה הצלחתי אמנם: התלמידים שלי ידעוּ את השׂפה העברית ואת התנ"ך. מלבד זאת הקדשתי שעה אחת ללמד את הכּתיבה לתלמידים שלוֹמדים בּשאר הכּיתוֹת. בּשעה האחרוֹנה שלפני הצהרים היוּ בּאים כּשבעים ילד ללמוֹד כּתיבה בּאידית (בּשביל שיוּכלוּ להשתמש בּזה בּחיים) וּמה רבּה היתה שׂמחת הילדים בּשעה זוֹ, וּבאיזה חשק עסקוּ בּכּתיבה! לרבּים לא היה מקוֹם אצל השוּלחנוֹת, והיוּ עוֹמדים על בּרכּיהם וכוֹתבים על הספסלים וגם זה היוּ מקבּלים בּאהבה.
מי שלא ראה את השׂמחה ואת החשק של התלמידים הקטנים בּשעת הלימוּד הזה לא ראה מחזה נהדר בּפנימיוּתוֹ מימיו, למרוֹת שחיצוֹניוּתוֹ היתה כּל כּך לקוּיה.
בּתלמוּד־תוֹרה הכּרתי לדעת את העניוּת היהוּדית. אמנם בּפּוֹלטבה היתה הפּרנסה מצוּיה. נמצאוּ גם עשירים בּעלי מיליוֹנים, וצרכי אוֹכל נפש גם כּן היוּ זוֹלים. וּבכל זאת נמצאוּ אוּמללים, וּבמספּר הגוּן, שלא היוּ יכוֹלים מאיזוֹ סיבּה למצוֹא פּרנסה. והם בּעלי־מלאכה שאינם יוֹדעים את מלאכתם; סוֹחרים פּעוּטים שאין להם בּמה לסחוֹר; אלמנוֹת מטוּפּלוֹת בּמשפּחוֹת וכדוֹמה. ראיתי ילדים מאחרים לבוֹא לבית־הספר, מפּני שלא היה לחם בּבּית ואחרים היוּ יוֹשבים רעבים. כּמוּבן, כּשנוֹדע לי הדבר הייתי, ראשית כּל, ממהר להאכילם. הייתי נוֹתן להם בּהלוָאה איזה פּרוּטוֹת לקנוֹת לחם, ותמיד היוּ משיבים לי. אבל לא קשה היה להבין, כי דבר שאי אפשר הוּא, להשׂבּיע את התלמידים בּמזוֹן רוּחני בּשעה שקיבתם ריקה ממזוֹן גשמי. מלבד זאת קשה היה לראוֹת את הילדים חציָם ערוּמים. היוּ כּאלה שלא היתה להם כּוּתוֹנת.
העירוֹתי את אוֹזן הגבּאים, וּביחוּד את ר' חיים צ’ריקוֹבר, והחליטוּ לתת לרעבים בּכל יוֹם אוֹכל: לחם וחתיכת דג מעוּשן לכל הפּחוֹת, להשתיק את טענת הקיבה. כּן התנדבוּ אחדים בּד לכוּתנוֹת. אבל כּל זה היה בּלתי מספּיק וּבלתי מסוּדר. צריך היה לדאוֹג בּשביל זאת, שהקהילה תספּיק את כּל הדרוּש בּמוֹעדוֹ וּבזמנוֹ.
בּזמן ההוּא בּא לשבת בּפּוֹלטבה על כּסא הרבּנוּת מטעם הממשלה ה' אהרוֹן גלייזר, חתנוֹ של הסוֹפר ה' אליעזר צבי הכּוֹהן צווייפל. והוּא איש חרוּץ ועסקן ציבּוּרי מטבעוֹ. ידע עת לכל חפץ, לקחת את לב העשירים, שיפתחוּ מעט את ידם הקפוּצה.
היתה בּפּוֹלטבה בּימים ההם חבוּרה קטנה של צעירים שעסקוּ בּתמיכת עניים. הצעירים ההם החליטוּ ליסד בּית־תבשיל בּשביל תלמידי התלמוּד־תוֹרה, להאכילם בּבּוֹקר תה עם לחם בּעד קוֹפּיקה אחת וארוּחת הצהרים בּעד שתי קוֹפּיקוֹת, וּמי שאין ידוֹ משׂגת לתת גם את הסכוּם המוּעט הזה לפטר מתשלוּמין לגמרי. הרב גלייזר התענין בּדבר הזה והמוֹסד הזה נוֹצר.
והצעירים עסקוּ בּמוֹסד הזה בּחיבּה שלא ראיתי דוּגמתה. אוּלם התלמוּד־תוֹרה בּעצמו לא היה עדיין מאוּשר מטעם הממשלה. פּעם אחת נכנס בּמקרה שׂר השוֹטרים אל התלמוּד־תוֹרה, וראה והנה מוֹסד חינוּכי לפניו. שאלני מה זה והסבּרתי לוֹ כּי זהוּ מוֹסד בּשביל בּני העניים שלא ישוֹטטוּ בּחוּצוֹת. וכמוּבן, ציוָה לגרש את התלמידים ושלא יפתחוּ עוֹד את התלמוּד־תוֹרה בּלי רשיוֹן. אמנם ממחרת הלך אחד הגבּאים אליו וּביקש ממנוּ, כּי יעלים עין מ“סוֹררים”, והוּא הבטיח, והתלמוּד־תוֹרה נפתח שוּב. אבל לי גרם הדבר צער גדוֹל, כּי קהילה גדוֹלה וחשוּבה כּקהילת פּוֹלטבה תהיה תלוּיה בּחסד של איזה פּקיד. הדבר הזה היה לחרפּה וּלבוּשה לכל הקהילה. ואנכי הרגשתי בּחרפּה זוֹ…
וּביחוּד חרה לי, כּאשר בּא פּעם סגן פּקיד הרוֹבע לחצר התלמוּד־תוֹרה, והנה גם הוּא ציוה ויפזר את התלמידים לכל רוּח. גם אז מיהר הגבּאי של בּית־הכּנסת, ה' ד. הוֹרנבּרג, שהיה חשוּב בּעיני הפּקידים, ועמד בּמקוֹם שעמד וּסגן הפּקיד נאנס להעלים עין מהתלמוּד־תוֹרה.
גבּאי התלמוּד־תוֹרה היוּ נוֹתנים לילדים עניים מגפים לימוֹת החוֹרף. פּעם אֵחרוּ לתת את המגפים והחוֹרף בּא. הילדים התאוֹננוּ בּאזני: מתי סוֹף סוֹף יתנוּ לנוּ מגפים? וילד אחד בּן עשר ענה:
– הם יתנו מגפים לחג הפּסח.
– למה לחג הפּסח? – שאלתיו.
– מפּני שלחג הפּסח נאמר “נעליכם בּרגליכם”…
בּזמן ההוּא נשׂא אחד מגבּאי התלמוּד־תוֹרה, העשיר דויד בּן משה מוֹלדאבסקי, את אשתוֹ השניה ציפּה, בּת הרב ר' פרידמן מקארלין. והוּא נדב שלוֹש מאוֹת רוּבּל לתלמוּד־תוֹרה לקנוֹת נעלים. השׂמחה היתה רבּה מאד בּין הילדים וגם אני שׂמחתי בּתוֹכם, כּי צר היה לי מאד לראוֹת אוֹתם בּאים כּמעט יחפים בּימי בּוֹץ וקוֹר. אז כּתבתי מכתב תוֹדה ועליו חתמוּ כּל הילדים שקיבּלוּ מגפים מנדבת מוֹלדאבסקי ושלחתי בּיד שני ילדים אל הנדיב והוּא קיבּל את הצירים בּחיבּה ונתן לכל אחד מתנה חצי רוּבּל. הדבר הזה אוּלי השפּיע עליו וּביחוּד על אשתוֹ כּי הזמינוּ אוֹתי לתת שיעוּר בּביתם. ונעשׂיתי יוֹצא ונכנס בּבית העשיר הזה.
עם חוֹבבי־ציוֹן"
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בּבוֹאי לפּוֹלטבה נכנסתי לאגוּדת “בּני־ציוֹן”, שבּה מצאתי חבוּרה של ידידים יקרים, שנתקשרתי עמהם בּקשר של אהבה ורעוּת, החיה בּלבּי גם בּזמן הזה ולא תמוּש ממני עד נשימתי האחרוֹנה. כּמעט כּוּלם היוּ אנשים אינטליגנטים, לאוּמיים נלהבים ואנשים טוֹבים. אליהם נלווּ חברים אחדים מפּרשצ’אֶפּינה, עיירה קטנה סמוּכה לפּוֹלטבה.
התנוּעה של חיבּת־ציוֹן בּימים ההם היתה בּעיקרה תנוּעה דתית פּרוֹגראֶסיבית. האסיפוֹת היוּ תמיד בּבית־המדרש זלנסקי. רוֹב החברים היוּ אנשים דתיים, יראי ה' בּאמת, וציוֹן היתה משׂא נפשם בּאמת. מזמן לזמן היוּ חברים בּאים לדרוֹש בּבית־כּנסת זה אוֹ אחר, ולפעמים היה סר גם מַטיף לאוּמי מיוּחד למטרה של חיבּת־ציוֹן. מתנגדים לא נמצאוּ כּלל לתנוּעה זוֹ. ואפילוּ הרב ר' יעקוֹב מרדכי, זה חסיד החסידים, לא התנגד לנוּ. ור' חיים צ’ריקוֹבר היה תמיד אחד מן החברים היוֹתר פּעילים, וּבכל אסיפה כּללית היה דוֹרש, כּיד הדרשנוּת הטוֹבה עליו. בּכל ימי חג היינוּ מתאספים לשׂמוֹח יחד. והכּל ידעוּ כּי חוֹבבי־ציוֹן יוֹדעים לשׂמוֹח, כּחסידים הראשוֹנים בּשעתם. הרעיוֹן העיקרי שפּעם בּנוּ היה לצאת מהגוֹלה, להסיר מעלינוּ חרפּת העמים, להתישב בּארץ אבוֹתינוּ ואפילוּ להסתפּק שם בּלחם וּמים, וּבלבד לשבת שם כּאזרחים. מה שנוֹגע למעשׂה היינוּ ילדים גמוּרים. חפצנוּ לעשׂוֹת ישוּב בּתחבּוּלוֹת ילדוּתיוֹת כּאלה: עשׂינוּ גוֹרלוֹת שלוֹשה רוּ“כ הגוֹרל ושלחנוּ שליח מיוּחד לאסוֹף מנוּיים וחשבנוּ, כּי בּאוֹפן כּזה נצליח ליסד מוֹשבה בּארץ־ישׂראל. אחרי איזה זמן הכּרנוּ, כּי זהוּ רעיוֹן תוֹהוּ ואחרי שהפסדנוּ איזה מאוֹת רוּבּל נתבּטל הדבר. וּפעם התאספוּ כּל אלה שהיתה היכוֹלת בּידם ונתנוּ כּל אחד מאה רוּ”כ וּבחרו בּשני צירים: הרב ר' יחזקאל ארלוֹזוֹרוֹב וה' דייכס מחארקוֹב, שיסעוּ לפּאריס ויציעוּ לפני הבּארוֹן שהוּא יקבּל מידם את הכּסף ויקנה בּשבילם אדמה על שמוֹ ואחר כּך ישלמוּ לוֹ קימעה קימעה (זה היה אחרי שהבּרוֹן קיבּל איזה קוֹלוֹניוֹת1 תחת חסוּתוֹ). והרבּה לילוֹת הוֹצאנוּ בּויכּוּחים מעשׂיים איפה לבנוֹת את הבּתים ואיפה לנטוֹע את הכּרמים… וחשבּוֹנוֹת “מדוּיקים” עשׂינוּ, כּמה תכניס כּל נחלה. היוּ בּתוֹכנוּ גם חברים ל“אגוּדת האלף”2 המינסקאית. הבּרוֹן, שהיה יוֹתר מעשׂי ממנוּ, לא נאוֹת להצעתנוּ ואגוּדת המתנחלים התפּרדה. ואוּלם אם בּמה שנוֹגע לענינינוּ המעשׂיים היינוּ מגששים כּעיורים בּאפילה, מַטעים את עצמנוּ ואת הבּריוֹת, אבל בּעבוֹדתנוּ הרוּחנית הצלחנוּ הרבּה. על ידינוּ התפּתחה ההכּרה הלאוּמית בּין כּל שׂדרוֹת העם וּבכל מקוֹם שנכנסוּ “בּני־ציוֹן” הביאוּ עמהם רוּח חיים. לא רק מכוּבּדים אלא גם חביבים היוּ “בּני־ציוֹן” בּעיני העם. ואמנם גם בּמוּסריוּתם עמדוּ “בּני־ציוֹן” הפּוֹלטבאים בּמדרגה רמה. כּוּלם היוּ אנשים נאמנים, בּעלי צדקה וחברים לכל דבר טוֹב וּמוֹעיל. מה שנוֹגע לעניני הדת, אמנם אדיקוּת יתירה לא היתה בּהם, אך היהדוּת בּכלל היתה יקרה בּעיניהם. גם היוֹתר חפשי לא היה פּוֹתח את חנוּתוֹ בּיוֹם השבּת (בּפּוֹלטבה היוּ רבּים מחזיקים את חנוּיוֹתיהם פּתוּחוֹת בּימי השבּת והמוֹעדים). בּפסח אכלוּ כּוּלם מצה וכדוֹמה.
בּשנת תרמ“ט הדפּסתי בּ”המליץ" את הפיליטוֹן “שׂיחת מלמד”. וכעבוֹר איזה זמן חיבּרתי את הסיפּוּר הקטן “ילדי העברים” שקיבּלתי בּעדוֹ בּתוֹר פּרס חמישים רוּבּל – זוֹהי הפּעם הראשוֹנה שקיבּלתי שׂכר סוֹפרים.
השפּעוֹת סוֹציאליוֹת
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
ועוֹד גוֹרם רוּחני אחד השפּיע עלי בּזמן ההוּא ונגלה אחר כּך בּעבוֹדתי הספרוּתית, הוּא זרם הסוֹציאליוּת.
צעיר אחד כּבן עשׂרים בּא אלי, בּעל פּנים דלים. קצר־רוֹאי, ראשוֹ קרח ורק מעט שׂערוֹת מדוּלדלוֹת תלוּיוֹת לוֹ פּה ושם, והביא לי מכתב המלצה וּבמכתב נאמר, שהמוֹכ"ז1 מר בּרוּך סטוֹלפנר, צעיר משׂכּיל מהוֹמל וראוּי להתקרבוּת. קיבּלתיו, כּמוּבן, בּסבר פּנים יפוֹת. וּבשׂיחתי עמוֹ נוֹכחתי כּי אמנם זהוּ צעיר בּעל כּשרוֹנוֹת מצוּינים וצנא מלא סַפרא2: ידע היטב את הספרוּת העברית וקרא כּל מה שמצא ממנה בּאוַת־נפש. אף על פּי שהספרוּת האירוֹפּית נראתה לוֹ יוֹתר יפה.
מהצעיר הזה למדתי הרבּה. למרוֹת חזוּתוֹ הבּלתי־נהדרה, הוּא ידע והבין היטב את היוֹפי שבּשירה, וּמשׂיחוֹתיו למדתי להבחין בּספרוּת היפה הבחנה יוֹתר דקה מאשר היתה לי מלפנים, וגם הכניסני לתוֹך תוֹרת הסוֹציאליוּת. הוּא היה בּוֹחן את עבוֹדתי הספרוּתית: בּזמן ההוּא חיבּרתי את ציוּרי “מאיר השמש” ועוֹד, ועל פּי השפּעתוֹ כּתבתי את הציוּר “בּצל הכּסף”, זהוּ הציוּר הסוֹציאלי הראשוֹן בּספרוּתנוּ. ואחר כּך את האגדה “שילוּמים” ועוֹד איזה ציוּרים.
וּבאוֹתוֹ זמן בּא לפּוֹלטבה אחד מתלמידי טוֹלסטוֹי – פיינרמן, שעזב את האוּניברסיטה והלך ליאסני־פּוֹליאנה וישב בּבית הגראף שתי שנים וּבעצמוֹ המיר את דתוֹ למען יוּכל להפיץ את דעוֹת טוֹלסטוֹי בּין האיכּרים הרוּסים. אבל הממשלה, מיראה מפּני האַגיטטוֹרים3 הללוּ של חברת “אי־התקוֹממוּת נגד הרע” ציותה עליהם שלא יתישבוּ בּכּפרים. אכן הוּא בּא לפּוֹלטבה והתחרט על המרתוֹ (כּך אמר בּפנַי וּבפני עוֹד כּמה מחברינוּ). הוּא גם הראה לי מכתב מטוֹלסטוֹי, שגם הוּא התחרט על זה, שנתן לוֹ עצה שאינה הוֹגנה כּלל. “אנכי לא אסלח על זה לעצמי לנצח” – כּתב טוֹלסטוֹי.
הוּא ישב בּדירה קטנה עם צעירה אחת בּת ישׂראל, שישב עמה, כּמוּבן, בּלי חוּפּה וקידוּשין והוֹליד בּנים. ועוֹד בּן היה עמוֹ מאשתוֹ הראשוֹנה שגירש אוֹתה מפּני שלא חפצה לשבת עם איש שהמיר את דתוֹ. לבוּשוֹ היה כּאחד האיכּרים וחי חיים פּשוּטים מאד.
ההשפּעה שהשפּיע עלי פיינרמן בּעת ההיא היתה עצוּמה מאד. העבוֹדה הפּשוּטה הכּשרה היתה בּעיני לדבר שבּקדוּשה. היה זמן שחפצתי לעזוֹב את הכּל ולמסוֹר את עצמי גם כּן לעבוֹדה פּשוּטה. ואם לי לעצמי אי אפשר היה לעשׂוֹת זאת מפּני הנפשוֹת התלוּיוֹת בּי, אבל את בּנַי רציתי מאד לחנך, שלא יהיוּ אינטליגנטים, אלא עוֹבדי עבוֹדה פּשוּטה. ולכן מסרתי אז את בּני צבי, נער בּן שתים־עשׂרה, לבעל־מלאכה, לחרש נחוֹשת, שהיה אוּמן גדוֹל בּמלאכתוֹ. האוּמן דרש שבּני יאכל אצלוֹ בּימוֹת החוֹל, כּדי שלא יבטל ממלאכה. כּעבוֹר איזה ימים נכנסתי בּלילה אל בּית האוּמן בּשעה העשׂירית וּמצאתי את בּני יוֹשב על הרצפּה וּממרק איזה מיחם ישן וּמעיניו נוֹזלוֹת דמעוֹת. חיכּיתי עד שבּא האוּמן ויסרתי אוֹתוֹ על שהוּא רוֹדה בּבני בּפרך. איני זוֹכר איזה אמתלה מצא לוֹ, ואני יצאתי מהבּית. אז ניגש אלי מלמד אחד שדר בּאוֹתוֹ בּית ואמר לי: “אדוֹן רבּינוֹביץ, הוֹצא את בּנך מהגיהינוֹם הזה. זה לא מתאים לוֹ כּלל”. שמעתי בּקוֹלוֹ והוֹצאתיו משם וּמסרתיו לנגר. אבל בּני השתדל בּכל יכלתוֹ, שלא לדעת את המלאכה. והנגר, איש תמים וישר, אמר לי: “בּנך לא יהיה נגר לעוֹלם”. אז שלחתיו לליטא לחוֹתני ושם בּדרך מקרה התחיל לנגן בּכינוֹר ואל הנגינה נמסר בּכל נפשוֹ.
זה הראַני בּעליל עד כּמה שאסוּר וגם אי אפשר להכריח את הילד להתלמד דוקא דבר זה שאינוֹ לפי נטית נפשוֹ. ושבּחינוּך אי אפשר לכל אחד לנטוֹת אחרי דעתוֹ הפּרטית והאידיאלים שהוּא מציג לוֹ. כּי לא מה שיִכשר בּעיני המחנך יכשר בּעיני המחוּנך.
בּזמן ההוא חשבתי הרבּה על דבר גוֹרל תלמידי התלמוּד־תוֹרה כּשהם יוֹצאים לשוּק החיים. הם לוֹמדים אצלי, מתפּתחים, קוֹנים איזה ידיעוֹת והשקפה לא־המוֹנית על העוֹלם ועל יחס בּני־האדם איש לחברוֹ, והנה הם נמסרים אחר כּך לבעלי־מלאכה גסים, סוֹבלים חרפּה ולפעמים גם מכּוֹת. כּמה קשים הם חיים שכּאלה לצעיר שהוּא בּעל רגש וכמעט בּעל הכּרה מפוּתחת!..
פיינרמן היה נגר, נגר אמנם גרוּע, אבל בּכל זאת חשבתי שיוֹתר טוֹב היה שהתלמידים הרוֹצים להתעסק בּנַגרוּת יבוֹאוּ ללמוֹד את המלאכה הימנוּ. כּי הוּא הלא יתיחס אליהם יחס טוֹב וישר.
אז התחלתי להשתדל לפתוֹח מעין מחלקה של נגרוּת, ולמַנוֹת את ה' פיינרמן למנהל המחלקה. מה שהיה מוּמר לא היה יכוֹל להיוֹת למכשוֹל בּעיני, אחרי שהוּא התחרט על זה ושב בּתשוּבה שלמה. בּאתי בּדברים עם איזה מעסקני הציבּוּר והם הסכּימוּ לדעתי ליסד מחלקה למלאכת הנגרוּת וּלמַנוֹת את פיינרמן למוֹרה.
פיינרמן היה חשוּב מאד בּעיני האינטליגנציה הרוּסית שבּפּוֹלטבה. וּביתוֹ היה בּית־ועד של חכמים וסוֹפרים מהיהוּדים וּמהרוּסים ותמיד היוּ שם ויכּוּחים על שאלוֹת שוֹנוֹת.
תוֹרה וּמלאכה
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
המחלקה ללימוּד המלאכה נפתחה בּבית מיוּחד ושם היה גם פּנסיוֹן בּשביל התלמידים העניים. בּית־הספר היה כּל כּך חביב עלינוּ, עד שהתנַדבנוּ, אני ורעַי (בּיניהם גם ה' מ. קרישבסקי) לבוֹא שמה לילה אחד בּשבוּע ללוּן עם התלמידים וּללמדם לימוּדי היהדוּת – תנ“ך ו”עין־יעקוֹב" וכדוֹמה – אוֹ מהלימוּדים הכּלליים. לבית־הספר הזה היוּ מתנדבים גם מקרב הנוֹצרים. גם שׂר הפּלך הנסיך טיוּטישצ’ב נטה לוֹ רצוֹן, והוּא הבטיח שלא יפריע בּעדנוּ. וּבית־הספר הזה היה גם בּית־ועד לאינטליגנציה המעוֹרבת והיוּ דוֹרשים שם דרשוֹת וּמתוַכּחים.
היחס שבּין היהוּדים וּבין הנוֹצרים בּפּוֹלטבה היה בּאמת יחס יפה.
בּרצוֹן הליבּרלים הרוּסים וּבהסכּמת שׂר הפּלך יסדוּ את החלק הבּלתי רשמי של העתוֹן הרשמי “ידיעוֹת מפּוֹלטבה” ושם דיבּרוּ על ענינים ציבּוריים וּכלליים. ונמצאוּ מבּין האינטליגנציה הרוּסית שעזרוּ בּדבר הזה בּאוֹנם והוֹנם. אז השתתפתי גם אני בּעתוֹן הזה וכתבתי כּמה מאמרים הנוֹגעים להטבת המצב החמרי והרוּחני של היהוּדים היוֹשבים בּפּוֹלטבה. בּיחוּד אני זוֹכר מאמר אחד גדוֹל שכּתבתי על דבר ערך השׂפה העברית בּבית־הספר העברי.
עמידתי לצד אלה שבּיקשוּ תלמוּד־תוֹרה רשמית וּביחוּד עבוֹדתי בּפתיחת מחלקת לאוּמנוּת, שבּראשה עמד המוּמר פיינרמן – הסירוּ מעלי את לבבוֹת האוֹרתוֹדוֹכּסיה1. אנכי בּעוֹמק לבּי הייתי מצטער על זה. אנכי הרגשתי את הערך הפּיוּטי של הדת. גם בּסיפּוּרי “מאיר השמש” תיארתי דוקא איש אוֹרתוֹדוֹכּסי בּתוֹר אדם אידיאלי – להיפך ממה שהיוּ נוֹהגים הסוֹפרים המשׂכּילים שלפנַי. אבל לא יכוֹלתי להעלים עין מהחסרוֹנוֹת שבּה. והחסרוֹן היוֹתר גדוֹל – שאין האוֹרתוֹדוֹכּסיה מתעוֹררת לחזק את מצבה על ידי אמצעים יפים וּנאוֹתים לזמנה. היא רוֹצה בּחינוּך דתי – טוֹב ויפה, אבל למה הזוהמה והבּערוּת? מדוּע לא נלמד מחוּמש בּלתי קרוּע וּמלוּכלך וּבחדר לא מרוּפש ועל שוּלחנוֹת וספסלים שאינם שבוּרים? ואיך הם סוֹבלים מלמדים חסרי בּינה, שאינם יוֹדעים כּלל איך ללמד ונוֹסף לזה מתרשלים בּעבוֹדתם? כּמה פּעמים גיליתי אזנם על דבר הקלקוּלים שישנם בּתלמוֹד־תוֹרה, ואף אחד לא התעוֹרר לעשׂוֹת איזה תיקוּנים שהם (מלבד ר' חיים צ’ריקובר, אבל גם הוּא, לפי הנראה, לא רצה להקניט את החברים ועל כּן הסתפּק בּתיקוּנים מוּעטים). אמנם כּאשר התחזקה בּפּוֹלטבה המלחמה נגד האוֹרתוֹדוֹכּסיה, התחילה האחרוֹנה לוַתר, להסכּים לבנין חדרים מרוּוָחים וּלמנַוֹת מלמדים יוֹתר טוֹבים, וּבלבד שיהיה התלמוּד־תוֹרה בּלתי רשמי. הם חשוּ, כּי כּאשר יהיה התלמוּד־תוֹרה רשמי אז לא יהיוּ הם בּעלי המוֹסד, אלא פּקידי הרָשוּת. אבל הם אֵחרוּ כּבר את המוֹעד. – –
בּתוֹך כּך נגמר בּנין התלמוּד־תוֹרה שבּוֹ היוּ חדרים מרוּוָחים ללימוּד, אוּלם למשׂחקים, אוּלם לאכילה וחדר המוֹרים. המלמדים הישנים קיבּלוּ איזה פּיצוּי קטן ועזבוּ בּלב נשבּר את מקוֹמם שישבוּ עליו כּעשׂרים שנה, ותחתיהם בּאוּ מלמדים מוֹרים. כּמעט כּוּלם, מלבד המיוּחדים לשׂפה הרוּסית, היוּ אנשים שקראוּ ושנוּ. בּראשם עמד אחד שגמר את חוֹק לימוּדיו בּבית־הספר למוֹרים שבּז’יטוֹמיר. בּשנים הראשוֹנוֹת הראוּ המוֹרים חריצוּת רבּה. כּל אחד השתדל בּכל כּוֹחוֹ להכניס כּמה שאפשר יוֹתר ידיעוֹת בּלבב התלמידים, אף אם לא תמיד בּתחבּוּלוֹת פּדגוֹגיוֹת… האוֹרתוֹדוֹכּסיה הקיצוֹנית היתה נרגזת, לא מפּני שבּאמת היה איזה פְּסוּל בּנוּ, אלא מפּני שיצאנוּ מתחת רשוּתה והכנסנוּ מנהגים של הפסקוֹת וצלצוּל הפּעמוֹן, וּביחוּד התקצפוּ, כּאשר הצליח המנהל להנהיג חוֹדש אחד חוֹפש בּקיץ. אבל הם לא יכלוּ לעשׂוֹת כּלוּם, מפּני שהפּקידוּת והאינטליגנציה היוּ על צדנוּ.
בּעת ההיא נוֹכחתי שלב ה' פיינרמן איננוּ שלם עמנוּ. כּשהיינוּ מתאספים אז היה מקריא כּמעט תמיד איזוֹ פּרשה אוֹ פּסוּקים מהאֶוַנגליוֹן. ניכּר היה שיש לוֹ נטיה יוֹתר מדי לנצרוּת וּמבקש להטעים זאת בּאזנינוּ. זוּלת זאת, בּמחלקה שלמלאכה שׂכרנוּ מלמד אחד שילמד את הילדים פּרק בּ“עין־יעקוֹב” וּבהלכה. המלמד היה יהוּדי פּשוּט זקן. כּוָנתנוּ בּזה היתה כּפוּלה: אחת, שהילדים ילמדוּ קצת תוֹרה, ושנית, שלא יחשדוּ בּנוּ, שאנוּ רוֹצים להטוֹת את הילדים מדרך היהדוּת. הזקן היה גם ממוּנה להשגיח על כּשרוּת האכילה.
כּמלמד זקן היה מוֳֹרה מ“עין־יעקוֹב” על הסדר, מבּלי השמט כּלוּם. וּפיינרמן היה יוֹשב ושוֹמע ואחר כּך היה עוֹשׂה את הלימוּד הזה לחוּכא ואִיטלוּלא. ראיתי ונוֹכחתי כּי אי־אפשר להפקיד את היהדוּת בּידי מלמדים זקנים חסרי טעם, אבל יחד עם זה סכּנה גדוֹלה היא להקים מחנכים, הרחוֹקים מן היהדוּת לגמרי, וּמכּל שכּן אם הם נוֹטים בּלבּם אחרי הנצרוּת.
צריכים היינוּ איפוֹא לבקש מוֹרה אחר למלאכה שיהיה קצת אינטליגנטי. וסוֹף סוֹף מצאנוּ בּעל־מלאכה הגוּן ויוֹדע קצת בּספרוּת הרוּסית. הוּא היה אוֹהב גם לכתוֹב הצעוֹת וּסתם מליצוֹת בּמשפּטים סבוּכים ועל פּי הרוֹב אי אפשר היה למצוֹא את נוֹשׂאי המשפּטים, ועל כּן היינוּ קוֹראים לוֹ בּשם “נעדר הנוֹשׂא”. זוּלת זאת היה איש ישר והעיקר – אוּמן וּבלתי גס.
פּתחנוּ בּית־מלאכה חדש וכעבוֹר איזה זמן העברנוּהוּ לתלמוּד־תוֹרה. וּפיינרמן לא עזב את בּית־המלאכה שלוֹ וכאשר חסרוּ לוֹ חברים משלמים מישׂראל, מצא חברים מן הרוּסים שתמכוּ בּוֹ. ואוּלם, לפי הנראה, בּאה מַלשינוּת לפּטרבּוּרג, כּי בּפּוֹלטבה מאספים אסיפוֹת ודוֹרשים דרשוֹת בּענינים מדיניים ושׂר הפּלך מחפּה עליהם, ואז שוּלח מפּטרבּוּרג פּקיד מבקר, עשׂוּ חקירה וּדרישה ונגמר בּזה כּי סגרוּ את בּית־הספר של פיינרמן. וכעבוֹר זמן קצר פּיטרוּ את הנסיך טיוּטישצ’ב ממשׂרתוֹ, וחירוּתנוּ המוּעטה נגוֹזה ועברה.
וּפיינרמן יצא מפּוֹלטבה ויתישב בּיֶליסַבאֶטגראד. וּבראוֹתוֹ כּי לא טוֹב לפסוֹח על שתי השׂעיפּים, וּבפרט כּשגדלוּ בּניו וצריך היה לתתם בּבית־ספר, ושם לא קיבּלוּ בּלי תעוּדת לידה, אז הלך הוּא ואשתוֹ וּבניו ויכּנסוּ בּברית הדת הנוֹצרית הפּראבוֹסלָבית.
-
האדוּקים. ↩
"לא זוֹ הדרך"
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
בּין ההשפּעוֹת השוֹנוֹת שהייתי מוּשפּע מהן בּזמן ההוּא, גברה בּיחוּד השפּעתוֹ של אחד העם. הסוֹפר הזה שהחזיק בּשיטת האֶבוֹלוּציה1 היה בּאמת סוֹפר רבוֹלוּציוֹני, והביא מהפּכה בּחיבּת־ציוֹן.
זכוּרני, כּי לרגל אסיפה שנתית של חברתנוּ המקוֹמית “בּני־ציוֹן” הזמַנו מיֶקטרינוֹסלב את המטיף המפוֹאר ה' מאסליאנסקי. ה' פיינרמן בּא גם כּן לשמוֹע את דרשתוֹ. אחר הדרשה אמר לי: “בּשעה שדרש ה' מאסליאנסקי, בּראוֹתי את התלהבוּתוֹ העזה וּבשמעי את דבריו כּלפּידים, חשבתי שהוּא יסיים, כּאוֹתוֹ הגיבּוֹר הרוֹמאי: הבה נלכה! וכוּלם יקוּמוּ פּתאוֹם כּאיש אחד וילכוּ אחריו לכבּוֹש את ארץ־ישׂראל, והנה סיים בּדברי תחנוּנים: תנוּ, יהוּדים, עשׂרים וחמש קוֹפּיקוֹת לחוֹדש לקוּפּת החוֹבבים! וכי בּשביל זה כּדאי להוֹציא כּל כּך הרבּה אבק־שׂריפה?”
ואמנם פּעוּטה ודלה היתה "חיבּת־ציוֹן בּראשיתה. בּין הקערוֹת שהעמידוּ על השוּלחן בּערב יוֹם־כּיפּוּר בּבית־המדרש לצרכי־צדקה שוֹנים נתוַספה רק קערה אחת “לעניה סוֹערה”…
והנה בּא אחד העם, אחד מחוֹבבי־ציוֹן הנאמנים, וגם הוּא קוֹרא “לא זוֹ הדרך”, כּלוֹמר, לא זאת היא חיבּת־ציוֹן, הנערצה בּפי ההמוֹן, וּמסתפּקת בּנתינת נדבה, אלא זוֹ שממלאה את כּל הלב, ולכן אמנם לא רבּים מסוּגלים לה, אלא יחידי־סגוּלה, “חבר כּוֹהנים”. רצה אחד העם להרים את חיבּת־ציוֹן עד לידי מדרגת אמוּנה חיה, שתהיה היא היין החדש שיוּצק אל תוֹך החבית הישנה. לא דבר טפל תהיה מעתה חיבּת־ציוֹן אלא עיקר העיקרים.
יחד עם התוֹכן החי לקח את לבבנוּ סגנוֹנוֹ המיוּחד. בּמה שנוֹגע לסגנוֹן בּחלק הפּרוֹזה לא היינוּ מפוּנקים כּלל, כּל אחד כּתב איך שהוּא, וּבלבד שהקוֹראים יבינוּ מדעתם איזה רעיוֹן צפוּן בּמה שכּתוּב. גם פרישמן, זה בּעל הסגנוֹן המצוּין, לא נמנע מכּתוֹב: “ופניו מלאים מרי, כּבית המרי”. לא כן אחד העם: כּל מלה שיצאה מעטוֹ הריהי אבן מהוּקצעה ומוּנחה יפה בּמקוֹמה ואי אפשר לשלפה ממקוֹמה וּלהחליפה בּאחרת.
וּבשנת תרכ"א הכניסני מ. קרישבסקי בּתוֹר חבר אל “אגוּדת בּני משה”2, שלא האריכה ימים, כּמוֹ שאמר אחד העם בּמאמר “נסיוֹן שלא הצליח”. זה היה מוֹמנט של התרוֹממוּת הרוּח, שלא הרגשתי כּמוֹהוּ מעוֹדי. חשבתי אז את עצמי לבן־משה בּאמת ההוֹלך בּדרכיו, ויחד עם זה הרגשתי כּי אינני בּוֹדד, אלא שיש יחד עמי חבוּרה שלמה של אנשי־המעלה, שהם מפוּזרים כּנקוּדוֹת מאירוֹת בּתוֹך רחבי הגלוּת וּמצוּדתם פּרוּשׂה על כּל הענינים שהם שייכים לכלל ישׂראל.
החפץ לעלוֹת וּלהתישב בּארץ־ישׂראל גבר בּי אז מאד. יחד עם זה חפצתי גם לעזוֹב את עבוֹדת ההוֹראה ולעבוֹד בּתוֹר איכּר מוֹפתי בּארץ־ישׂראל. לחבּר את האידיאה של חיבּת ציוֹן עם האידיאה של העבוֹדה לפי שיטת טוֹלסטוֹי. אני וּמ. קרישבסקי פּנינוּ אל ר' אשר, הוּא אחד העם, להשתדל ליסד מוֹשבה מוֹפתית מבּני־משה ושימַנה גם אוֹתי בּין המתנחלים. אך הוּא ענה, כּי הרעיוֹן הוּא אמנם יפה, אבל אין כּל אפשרוּת להוֹציאוֹ אל הפּוֹעל. בּלי ספק שהוּא חשב על דבר מחסוֹר הכּספים וּבזה אמנם נתן תעוּדת עניוּת לבני־משה. אמנם צריך להגיד האמת, כּי גם החוֹמר, כּלוֹמר: האנשים המתישבים, לא היוּ מסוּגלים כּלל להקדיש את חייהם לעבוֹדת האדמה הפּשוּטה, וּביחוּד בּמה שנוֹגע אלי – לסוֹפר הייתי איך שהוּא, אבל להיוֹת עוֹבד אדמה בּארץ־ישׂראל בּודאי שלא הייתי מוּכשר לעוֹלם. וכמדוּמני שגם רוֹב בּני־משה, בּמה שנוֹגע לחקלאוּת, לא היוּ טוֹבים ממני.
לעלוֹת לארץ־ישׂראל – המחשבה הזאת מילאה את כּל לבּי בּשנים האחרוֹנוֹת. מלבד הטעמים הכּלליים שגרמוּ לרעיוֹן חיבּת־ציוֹן להתפּשט בּעוֹלם ושמצאוּ להם הד גם בּקרב לבּי, היוּ לי עוֹד טעמים, הנוֹגעים לחיי הפּרטיים.
בּעבוֹדת ההוֹראה לא מצאתי קוֹרת־רוּח. שש־עשׂרה שנה עבדתי בּתלמוֹד־תוֹרה, כּארבּעת אלפים תלמידים לקחוּ מפּי לקח בּתנ"ך, מעט גמרא וּשׂפת עבר, וסוֹף סוֹף רק אחדים רכשוּ להם ידיעה מַספּקת בּשׂפה העברית וּבספרוּתה.
וּמי הוּא האָשם בּדבר? לא אשׂים את עצמי רשע: אנכי לא התעצלתי, עמלתי כּפי כּוֹחי וּבינתי לחבּב על תלמידי את הלימוּדים העבריים. אבל הרוּחוֹת הזרוֹת בּאוּ ועקרוּ את הנטיעוֹת שנטעתי, שׂפת המדינה הנשמעת בּבּית וּבחוּץ ושיש לה ספרוּת רחבה ועשירה ושנוֹתנת תקוה למצוֹא ממנה פּרנסה, – גוֹברת על השׂפה הלאוּמית שלנוּ וּמגרשת אוֹתה מן הלב, בּלי להשאיר בּשבילה גם פּינה צרה.
לפנים חשבתי כּי המלמדים הבּוּרים אשמים בּדבר, ששׂפת עֵבר נשכּחת, אבל עכשיו נוֹכחתי, כּי גם הפּדגוֹגים היוֹתר מוֹדרניים לא הצליחוּ הרבּה. שׂפת המדינה עם שרשיה הרבּים והחזקים אינה משאירה יניקה, המַספּקת לנטיעה הרכּה, לשׂפתנוּ העלוּבה.
אלכה לי אל ארץ־ישׂראל, גמרתי בּלבּי, שם אראה את אוּמתי כּלוּלה בּהדרת שׂיבה וכוֹח עלוּמים. אראה איך היא שבה לתחיה ועמה – שׂפתה.
ורעי, אהוּבי, נתנוּ לי האפשרוּת להוֹציא את מחשבתי לפעוּלה, תמכוּ בּידי כּדי פּרנסתי, עד שאמצע לי עבוֹדה…
קחוּ ממני בּרכה, חביבי, החיים והמתים, בּכל מקוֹם שהנכם שם תלוה אתכם בּרכתי החמה בּעד החסד שעשׂיתם עמדי.
רעיתי לא היתה שׂבעת רצוֹן מנסיעה זוֹ. היא אמנם ידעה שבּארץ־ישׂראל גם העזים אוֹכלים חרוּבים… אלא, לפי דבריה, לא כּדאי בּשביל אכילה זוֹ לנסוֹע כּל כּך רחוֹק. ואלא מַאי – קברי אבוֹת? יש לה די קברי אבוֹת בּעיירה הסמוּכה למקוֹמנוּ. וּביחוּד הִרבּה אחד, חבר ילדוּתי, לגַנוֹת בּעיניה אוֹתי ואת ארץ־ישׂראל. – התשמעי? – קחי ממנוּ גט פּיטוּרין ויסע לכל הרוּחוֹת, ולמה לך להיענוֹת בּעֵטיוֹ של המשוּגע הזה? כּכה דיבּר חברי בּאזני אשתי לא פּעם ולא שתים. וּמי יוֹדע אם לא היתה הוֹלכת בּעצתוֹ, לוּלא מיהרתי להגיד לה, כּי בּין כּך לא תוּכל להפּטר ממני, כּי אין שוֹטה מגרש…
אשתי שמעה ותאָנח. היא קיבּלה עליה את הדין.
מוּכן הייתי לנסוֹע מיד לפני ראש־השנה. שלם הייתי בּגוּפי, בּממוֹני וּבפּספּוֹרטי, שבּלעדיו אי אפשר בּרוּסיה גם ללכת לבית־המרחץ, וּמכּל שכּן לנסוֹע לחוּץ־לארץ. אבל בּשביל חג משפּחה נתעכּבתי עד אחר חג הסוּכּוֹת. בּן חוֹרגי היה צריך להכּנס לחוּפּה בּראש־חוֹדש חשוָן. אמנם לדידי אפשר היה לסמוֹך על הצעירים, שיבנוּ להם בּית בּישׂראל גם בּלי השתתפוּתנוּ, אבל איך שוֹללין מאֵם, אשה פּשוּטה וּתמימה, את העוֹנג הזה להכניס את בּנה לחוּפּה? בּדברים כּאלה אין מקילין גם בּהפסד מרוּבּה, והחוֹטא מקבּל עוֹנש גדוֹל מנשׂוֹא, תוֹכחה שאינה פּוֹסקת ותרעוֹמת שאין לה סוֹף, וּבפרט אחרי שהיא לא בּרצוֹנה עוֹזבת את הארץ שנוֹלדה בּה.
השתדלתי, אמנם, שהחתוּנה תהיה בּין יוֹם כּיפּוּר לסוּכּוֹת, אבל המחוּתנת הוֹכיחה בּראָיוֹת בּרוּרוֹת, שאין כּל אפשרוּת להכין את בּגדה החדש עד אחר חג הסוּכּוֹת, והיא בּרוּך השם איננה סַנדלרית, שתוֹביל את בּתה לחוּפּתה בּלבוּש ישן…
והסיבּה הקטנה הזאת גרמה לי לסבל הרבּה, הרבּה מאד.
מהפּכה וּפּוֹגרוֹמים
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
והנה פּתאוֹם קמה השביתה הגדוֹלה של העוֹבדים בּמסילת־הבּרזל.
פּתאוֹם עמד העוֹרק המדיני היוֹתר חשוּב מהתנוֹעע, וכל ה“גוּבֶּרניה”1 לבשה חרדה.
ארץ רוּסיה הגדוֹלה התנוֹדדה וּמנהיגיה נבוֹכוּ.
ואנחנו הרגשנוּ, כּי על לוֹע הר־שׂריפה אנוּ יוֹשבים, כּי עוֹד מעט תרעש הארץ, והררי עד יתפּוֹצצוּ.
על יד המערכת של העתוֹן המקוֹמי הליבּרלי היוּ תמיד עוֹמדוֹת חבוּרוֹת חבוּרוֹת וּמחכּוֹת עד שיעשׂוּ העתקוֹת מהטלגרמוֹת בּמכוֹנת הכּתיבה, כּי גם פּוֹעלי הדפוּס שבתוּ אז.
מה יהיה גוֹרלנוּ – איש לא חשב. כּוּלנוּ היינוּ שקוּעים בּשאלת המדינה.
וּפוֹעלי מסילת־הבּרזל היוּ לגיבּוֹרי היוֹם. אחדים אמנם נתפּסוּ ונאסרוּ בּבית־הסוֹהר. בּכל זאת הרגישוּ הפּוֹעלים, כּי הם התקיפים, וכך הרגיש גם הקהל. וּשהתחילוּ מוֹכרי צרכי אוֹכל נפש להרים את השער, פּנה הקהל אל הסתדרוּת הפּוֹעלים ותיכף וּמיד קצבה היא את המחירים ונתנה פּקוּדה, שלא יעיזוּ לקבּל יוֹתר מהמחיר שקצבוּ הם. והמוֹכרים נענוּ להם ויעזבוּ את טרפּם מפּיהם.
סוֹאנים היוּ החיים בּימים ההם. בּרוּסיה, שבּדוֹחק היה מוּתר לשני אנשים ללכת יחד בּרחוֹב, ועין השוֹטר היתה זוֹעמת על שאין נוֹטלין רשוּת גם לאסיפה של בּרכּת המזוֹן – בּארץ זוֹ התחילוּ פּתאוֹם מתאספים חבוּרוֹת חבוּרוֹת ודנין יחד על חדשוֹת פּוֹליטיוֹת.
היוֹם נגדעה הזרוֹע החזקה. השוֹטר עוֹמד נדהם, חרבּוֹ סרוּחה כּסמרטוּט, כּמוֹ אין בּה כּדי לפצוֹע.
ואוּלם יחד עם השׂמחה של החירוּת הרגשנוּ, כּי מצבנוּ כּיהוּדים צריך שמירה מעוּלה. בּאיזה מקוֹמוֹת היוּ פּוֹגרוֹמים, וּמי יוֹדע אם לא יהיה פּוֹגרוֹם גם פּה? החירוּת היא חירוּת וּפּוֹגרוֹם הוּא פּוֹגרוֹם. הם אינם כּלל תַרתי דסַתרי2…
הצעירים החליטוּ להזדיין, ורבּים, גם מי שאינם צעירים, היוּ עמהם בּעצה אחת. התחילוּ לאסוֹף נדבוֹת ולקנוֹת נשק להצפּין לעת הצוֹרך. בּשביל זאת נתאספוּ גם בּעלי־הבּתים החשוּבים ונתנוּ סכוּמי כּסף הגוּנים לקוּפּת ההגנה. ורק מעטים היוּ שהתנגדוּ לדבר הזה.
אנכי אמנם הייתי רוֹצה לעזוֹב את החירוּת הרוּסית והפּוֹגרוֹמים ולעלוֹת לארץ־ישׂראל, אבל רכּבת לא היתה לנסוֹע בּה. מכּירי ל. היה משתדל להוֹכיח לי, כּי עכשיו אין עוֹד כּל חשבּוֹן ללכת לארץ־ישׂראל. כּי עוֹד מעט ותהיה “ארץ־ישׂראל” בּתוֹך רוּסיה, וכל היהוּדים יאכלוּ מטוּבה יחד עם כּל העמים, וּכבר הגיע הקץ לציוֹנוּת, כּי מי יאבה לצאת מארץ חפשית אל ארץ פּראית?..
אנכי אמנם גם כּן הייתי מאמין בּעת ההיא שתוֹר החוֹפש הגיע לרוּסיה, וּכאוֹפּטימי גמוּר הייתי נכוֹן לחשוֹב, שמעתה אין צוֹרך לפחד עוֹד מפּני פּוֹגרוֹם, כּי איך אפשר שאלה שיצאוּ מעבדוּת לחירוּת יתנפּלוּ על היהוּדים שסבלוּ יחד עמהם? הלא זהוּ נגד ההגיוֹן. ואף על פּי כן הייתי נכוֹן לצאת מרוּסיה וּלהמיר את חירוּתה בּפּראוּת של תוּרכּיה וּבמחשבה כּבר תקעתי את דירתי שם בּארץ־ישׂראל.
והנה בּא היוֹם השלישי, יוֹם 17 אוֹקטוֹבּר!
המַניפֶסט3 של הקיסר על נתינת הקוֹנסטיטוּציה4, מילא את כּל האויר. פּתאוֹם התרוֹממוּ הרוּחוֹת וּלעיני הדמיוֹן נצטייר העתיד בּצבע כּל כּך מזהיר. “יוֹשבי בּארץ צלמות אוֹר נגה עליהם”.
אמנם, זה כּבר חיכּוּ לאיזוֹ תמוּרה, אבל כּשהיא בּאה, הפתיעה את הלבבוֹת ונסכה עליהם רוּח שיכּרוֹן. החוּצוֹת היוּ מכוּסים בּגלי פּרוֹקלמַציוֹת, שמלפנים היוּ אסוּרוֹת בּאיסוּר חמוּר. עכשיו הכּל נקרא בּפוּמבּי; אין צוֹרך עוֹד להתחבּא. את האמת אני צריך להגיד, כּי השׂמחה היתה ניכּרת רק אצל היהוּדים. גם בּעיר המלוּכה עצמה לא נראתה כּל שׂמחה מצד העם לרגל התמוּרה, ומכּל שכּן בּמקוֹמי, בּעיר שרוּבּה פּקידים. שׂמחוּ מעט מנהלי ה“זימסטבה” הליבּרלים, אבל שׂמחתם היתה דלה מאד, ואוּלי היוּ עוֹד מפקפּקים אם כּדאי לשׂמוֹח. אבל אצלנוּ היהוּדים היתה השׂמחה שלמה וסוֹאנת. אמנם סבלנוּ הרבּה מאד בּימים האחרוֹנים. המלחמה עם יאפּן לקחה ממנוּ אנשים לאלפים, וכמה לקחה הז’אנדארמריה!.. והלב הדוה היה נכוֹן להאמין בּכל נחמת שוא, בּכל צל של ישוּעה.
בּשעה האחת־עשׂרה מיהרוּ היהוּדים הצעירים (בּיניהם היוּ אוּלי אחדים מהרוּסים) אל שׂר הפּלך לדרוֹש ממנוּ, כּי יוֹציא לחפשי את האסירים בּעד עווֹנוֹת מדיניים.
בּבוֹאם לפני הבּית מצאוּ, כּי גדוּד קוֹזאקים עוֹמד שם. אחד מהדבּרנים פּנה אל הקוֹזאקים בּדרשה על דבר העריצוּת והחוֹפש. הקוֹזאקים שמעוּ דוּמם בּפנים זוֹעפים, ואחד אמר בּבוּז: דבּר, כּכל אשר תחפּוֹץ, מאתנוּ אין שוֹמע לך.
שׂר הפּלך יצא. שמע את הדרישה והבטיח להוֹציא לחפשי את אלה שנאסרוּ על פּי פּקוּדתוֹ. ואוּלם אלה שנאסרוּ על פּי פּקוּדת הז’אנדארמריה אין לוֹ רשוּת לשחרר.
וימהרוּ כּוּלם אל בּית־האסוּרים. גברת אחת, אשה עסקנית בּין היהוּדים, וּביוֹתר בּין הגוֹיים, עמדה בּעגלה וּבידה דגל אדוֹם גדוֹל, ואחריהם נמשכוּ המוֹן אדם רב.
הגיעה התהלוּכה עד בּית־האסוּרים, והנה נפתחוּ אחרי איזה רגעים דלתוֹת השער וההמוֹן נדחק אל תוֹכוֹ. יש אוֹמרים, כּי זה נעשׂה בּכוָנה מצד הפּקידוּת.
פּתאוֹם והנה שׂר השוֹטרים וּגדוּד קוֹזאקים בּאוּ, כּרגע התיצבוּ בּשוּרה, ושׂר השוֹטרים הוֹציא מפּיו את המלה: “הכּוּ!” והקוֹזאקים התנפּלו על ההמוֹן ויכּוּ כּמנהגם. הכּו נשים, ילדים, רמסוּ בּרפש, חָבלוּ וּפצעוּ.
הגנה עצמית
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
השמוּעה בּאה לעיר והאינטליגנציה הרוּסית, ו. קוֹרוֹלנקוֹ ועוֹרך העתוֹן המקוֹמי ועוֹד, מיהרוּ אל “שׂדה המלחמה”.
ההמוֹן, כּמוּבן, תיכף נתפּזר, ושׂר השוֹטרים שב בּמרכּבתוֹ העירה; העוֹרך פּגשהוּ ויקרא אליו בּלעג: “הנני מברך את האדוֹן לנצחוֹנוֹ”.
המאוֹרע הזה הרעיל את כּוֹס שׂמחתנוּ.
וּבכל זאת קיוינוּ, כּי המאוֹרע הזה לא ישָנה. כּי איך אפשר?..
הפּקידים שעשׂוּ לא כּדין בּודאי יענשוּ תיכף. הליבּרלים הרוּסים התאספוּ והוֹציאוּ מחאה עזה נגד שׂר השוֹטרים ונגד שׂר הצבא. וגם נשלחה טלגרמה לוִיטֶה שבּעֶטיוֹ ניתנה הקוֹנסטיטוּציה. וּבזה שבנוּ למנוּחתנוּ ותקותנוּ.
הכריזוּ כּי לכבוֹד הקוֹנסטיטוּציה יהיה מיטינג1 בּבית התיאַטרוֹן, שלוֹשה ימים, מפּני שאין מקוֹם בּפעם אחת בּבּית לכל ההמוֹן הרב.
השׂגתי כּרטיס וּבשעה הששית הלכתי אל התיאטרוֹן.
והנה כּל הכּכּר הגדוֹלה שלפני התיאטרוֹן מלאה אדם. נאספוּ כּשלוֹשת אלפי איש מהפּוֹעלים העוֹבדים בּמסילת־הבּרזל ועוֹד המוֹן גדוֹל מאד, כּשבעת אוֹ שמוֹנת אלפים.
והנה איש צעיר לימים יצא ועמד על הגזוֹזטרה וקרא בּקוֹל רם:
– חברים!
– אַנטוֹן, יחי אנטוֹן! – נשמע כּקוֹל רעם מפּיוֹת הפּוֹעלים בּמסילת־הבּרזל.
הכּרתי את אנטוֹן זה, הנהוּ מכּירי. איש צעיר כּבן עשׂרים ושלוֹש. הפּוֹעלים הסַבּוּ את שמוֹ לאנטוֹן. אנכי ידעתיו כּתלמיד הגימנסיה מהמחלקה השביעית, בּעל כּשרוֹנוֹת פּחוֹת מבּינוֹניים. מאיזוֹ סיבּה היה צריך לצאת מהגימנסיה, ואחר כּך עמד בּבּחינה וקיבּל תעוּדת בּגרוּת, אך לאוּניברסיטה לא נתקבּל ונסע לחוּץ־לארץ. וּמשם שב ונתפּס על הגבוּל עם איזה ספר אסוּר והוּשב בּוַרשה בּבית־האסוּרים וישב כּחצי שנה; ואחר כּך שמעתי שהוּא דוֹרש בּתוֹרה הסוֹציאלית, אף על פּי שהוּא היה בּן עשירים וגם נשׂא אשה עשירה. והליצנים היוּ מלגלגים עליו על שהוּא מכּה בּאגרוֹפוֹ על לבּוֹ וקוֹרא: אנחנו הפּרוֹליטאריים!
עכשיו נוֹדע לי, כּי הוּא אִרגן את פּוֹעלי מסילת־הבּרזל ונחשב להם לראש.
והנה הוּא התחיל לדבּר; וּבכּכּר היה פּתאוֹם שקט גמוּר. כּוּלם עמדוּ מחרישים וּמשתוֹממים.
והוּא התחיל לבאר את המצב המדיני ואיך צריך העם להתיחס אליו.
מעוֹלם לא עלה על דעתי, כּי לאיש זה יש איזה כּשרוֹן, ועל כּן השתוֹממתי בּראוֹתי, כּי בּדברים אחדים הכניע את כּל הציבּוּר הגדוֹל. כּזרם אֶלקטרי עבר ממנוּ אל כּל אלפי הנפשוֹת העוֹמדוֹת על הכּכּר. הרגש הלוֹהט שבּקרבּוֹ הלהיב את השוֹמעים בּלי גבוּל. ניכּר היה שהדבּרן המצוּין הזה נוֹצר לכתחילה להיוֹת לראֹש, וּבתוֹך קהל גדוֹל הוּא מרגיש את עצמוֹ כּמוֹ דג בּמים.
קוֹלוֹ היה צרוּד מעט, מפּני שזה ג' ימים לא פּסק לדרוֹש בּמקוֹמוֹת רבּים. ודרש גם עתה בּמשך שתי שעוֹת, וכל הגה שיצא מפּיו היה דוֹמה לפטיש ההוֹלם וּמפוֹצץ סלעים.
בּאמצע הדרשה עבר בּרחוֹב גדוּד קוֹזאקים. חרדה גדוֹלה לבשה אז חלק גדוֹל מהנאספים.
המאוֹרע שאירע היוֹם לא נמחָה כּליל מהלב, אך א. בּרעם קוֹלוֹ קרא: מוּגי־לב! הגיע הזמן שתסירוּ את הפּחד מתוֹככם! כּל אחד יעמוֹד בּמקוֹמוֹ הכן, הפּוֹעלים יסוֹבּוּ את ההמוֹן וישמרוּ עליו מבּחוּץ. היוּ כּוּלם גיבּוֹרים, היוּ חזקים – ואז תנַצחוּ! בּרשתוֹ זוֹ נגע גם בּשאלת היהוּדים.
“ידעתי, כּי ימָצאוּ אנשים רעים שיגידוּ: הנה “ז’יד” מבקר את סדרי הממלכה, אין זה, כּי הוּא רוֹצה למשוֹל בּכם. חברים, הנה אתם יוֹדעים אוֹתי זה שלוֹש שנים, אתם יוֹדעים, כּי טהוֹרה וּנקיה היתה עבוֹדתי מכּל שמץ פּניה. בּמסירוּת נפש עבדתי אך בּשביל טוֹבתכם. הגידוּ נא בּפני הקהל הזה, האמת אדבּר אוֹ לא?”
– אמת! – נשמע קוֹל רעם מפּיוֹת אלפי נפשוֹת.
– והנה עכשיו הגיעה לאזנַי שמוּעה – הוֹסיף הנוֹאם – כּי שׂוֹנאינוּ מתעתדים לעשׂוֹת פּוֹגרוֹם בּיהוּדים. רוֹצים הם בּזה להכּוֹת אתכם בּסַנורים, שלא תראוּ את אוֹיבכם האמיתי, ותשפּכוּ את חמַתכם על אנשים נקיים וּשלוים. התגינוּ עליהם, חברים?
– נָגן! – נשמע עוֹד הפּעם קוֹל גדוֹל.
גדוֹל היה המעמד הזה. עד עוֹלם לא אשכּחהוּ. גאוה לאוּמית לבשתני, בּראוֹתי כּי לא פּסוּ ענקים מתוֹך ישׂראל.
אחריו דרשוּ שני נוֹצרים, והסוֹפר החביב והנלבּב קוֹרוֹלנקוֹ בּיניהם. הוּא דיבּר יפה, אבל בּמה נחשבוּ דבריו החמים נגד זרמי הלַבּה שהריק מפּיו הנוֹאם היהוּדי?
אחריהם דרשוּ עוֹד יהוּדים רבּים, רבּים יוֹתר מדי, כּי כּבר התפּרדו אחינו הצעירים לשבעים ושבע כּיתוֹת, וראש כּל כּיתה היה צריך לדבּר וּלהציע את ה"פּלָטפוֹרמה2 של כּיתתוֹ. והנני מגיד את האמת, כּי הם קלקלוּ את כּל הרוֹשם, שעשׂתה עלי האסיפה המצוּינה ההיא.
התחלתי אז גם אני לפקפּק, אם יש ממש בּכל החוֹפש הזה. אילוּ היוּ רוֹב הדבּרנים רוּסים והיהוּדים נלוים אליהם כּסניף קטן, כּי אז ראיתי שיש לקוֹנסטיטוּציה יסוֹדוֹת בּריאים, שאפשר לסמוֹך עליהם. אבל אחרי שרוֹב המדבּרים הם יהוּדים ורוֹב השׂמחים הם עוֹד הפּעם יהוּדים, והעם הרוּסי ישן שינה עמוּקה, אין כּל יסוֹד לקוֹנסטיטוּציה זוֹ. אז עלה על לבּי לחשוֹד גם בּליבּרלים הרוּסים, אוּלי גם הם סוֹף סוֹף יקנאוּ בּיהוּדים, על שהם עוֹמדים בּראש התנוּעה ויקראוּ: “האחד בּא לגור וישפּוֹט שפוֹט?”
וּכששבתי מתוֹך האסיפה הגיעתני השמוּעה, כּי בּאוֹדיסה פּוֹגרוֹם… וּלמחרת, בּיוֹם הרביעי, בּאוּ שמוּעוֹת ממקוֹמוֹת רבּים, שהיוּ שם פּוֹגרוֹמים נוֹראים. ושגם בּעיר רוֹמני היה פּוֹגרוֹם, ורעי ר' פּינחס, זה האציל היהוּדי, שוּדד והוּכּה וּביתוֹ הוּצת בּאש, וּכשבּיקש לצאת השליכוּהוּ השוֹדדים אל תוֹך המדוּרה ונשׂרף.
מהשמוּעה הזאת הייתי איזה זמן כּמוֹ משוּגע. הרגשתי, כּי אני, חברי, כּל עם ישׂראל מוּקפים שוֹדדים ורוֹצחים ואין מנוֹס.
הרכּבת אמנם התחילה כּבר לעשׂוֹת את דרכּה, אבל לא יכוֹלתי לנסוֹע תיכף, מפּני שאז הייתי צריך לשבת בּאוֹדסה וּלהמתין לאניה כּמעט שבוּע ימים, והשמוּעוֹת שבּאוּ מאוֹדיסה היוּ גם כּן נוֹראוֹת.
וּמה יהיה בּעיר הזאת? – שאל איש את רעהוּ. – היהיה פּוֹגרוֹם גם בּעיר זוֹ אוֹ לא? הלכוּ שתדלנים מהרוּסים אל שׂר הפּלך לדרוֹש (אז היה עוֹד המנהג: לדרוֹש), כּי ישמוֹר על העדרים, והוּא ענה, כּי אף על פּי שהיהוּדים הראוּ נגדוֹ עזוּת, בּכל זאת לא יתן לעשׂוֹת בּהם פּוֹגרוֹם. כּך הבטיח, אבל אפשר לסמוֹך על הבטחתוֹ? בּכמה מקוֹמוֹת הבטיחוּ וּבכל זאת היוּ אחר כּך פּוֹגרוֹמים.
אז התחילה ההגנה העצמית להסתדר. ועליה השלכנוּ את יהבנוּ. היינוּ בּטוּחים, כּי הצעירים שלנוּ יתיצבוּ נגד החוּליגָנים ויפיצוּם.
החשבּוֹן היה פּשוּט: החוּליגנים הם גיבּוֹרים בּשעה שאין פּחד לנגד עיניהם. יכוֹלים הם להתנפּל בּקרדוּמוֹת על אלה שאין להם כּל הגנה, אבל כּשידעוּ שיש סכּנה בּדבר לנפשם, כּי אפשר שגם אוֹתם ימצא כּדוּר־מות, אז תיכף יעזבוּ את שׂדה המלחמה.
וּבאוֹתוֹ זמן שהסתדרה ההגנה העצמית חזקה השמוּעה, כּי הפּוֹרעים גם הם מסתדרים וכי בּאוּ ריקים וּפוֹחזים מוּמחים לסדר את הפּוֹגרוֹם.
ההגנה העצמית קבעה שמירה בּרחוֹבוֹת.
בּלילה התהלך נוֹטר־מגן אחד. איזה חייל התנפּל עליו והנוֹטר ירה בּוֹ ויפצעהוּ פּצע קל, אז התנפּלוּ קוֹזאקים על הנוֹטר ויכּוּהוּ מכּוֹת אכזריוֹת ויפצעוּהוּ פּצעים אנוּשים עד כּי הסתתרה בּינתוֹ.
נשמע, כּי פּה ושם הכּוּ עוֹד יהוּדים אחדים. כּל אלה היוּ אוֹתוֹת, כּי פּוֹגרוֹם קרוֹב לבוֹא.
לטוֹב יזָכר שם החסיד שבּאוּמוֹת הסוֹפר ו. קוֹרוֹלנקוֹ, שהגן על היהוּדים בּמסירות נפש. כּמדוּמה שהקוֹראים לא יתרעמוּ עלי, אם ארשוֹם פּה קוים אחדים מתכוּנת נפשוֹ. בּן הוּא לאב קוֹזאק וּלאֵם פּוֹלנית. כּמוֹ הקוֹזאקים כּן הפּוֹלנים סבלוּ מיָדה הקשה של ממשלת מוֹסקבה. הקוֹזאקים בּני ערבוֹת אוּקראינה היוּ בּתחילה חפשים ואחר כּך נהפּכוּ לעבדים נרצעים, והפּוֹלנים, שהיתה להם ממשלה גדוֹלה, נהפּכוּ בּתוֹך ארצם למשוֹללי זכוּיוֹת, וקוֹרוֹלנקוֹ עוֹד בּימי ילדוּתוֹ הרגיש שׂנאה לעריצוּת וחיבּה לאנוֹשוּת בּכלל. וּבאהבתוֹ את האנוֹשוּת לא הוֹציא מן הכּלל את היהוּדים. חיבּתוֹ ליהוּדים איננה נוֹבעת מרחמנוּת, כּמוֹ שאנוּ מוֹצאים אצל אחדים מאוֹהבי ישׂראל, שאהבתם היא צעקנית וּבה נסתר רגש של בּוּז, אלא הוּא פּשוּט אוֹהב את היהוּדי מפּני שהוּא אדם, ויש לוֹ, לדעתוֹ, הזכוּת לחיוֹת כּכל האדם.
הוּא למד בּגימנסיה בּז’יטוֹמיר ויתחבּר גם עם היהוּדים ולמד מהם גם לדבּר אידית.
פּעם אחת הייתי בּביתוֹ, בּבוֹאי לשבת בּפּוֹלטבה, והוּא סיפּר לי אז, כּי בּלכתוֹ בּחוּצוֹת מוֹסקבה, פּגשהוּ יהוּדי אחד זקן וישאלהוּ בּאידית: איפה דר הרב? הזקן, כּפי הנראה, טעה וחשבוֹ ליהוּדי. קוֹרוֹלנקוֹ ענהוּ בּרוּסית: אני איני יהוּדי וּלצערי איני יוֹדע איפה דר הרב. הזקן הניע בּראשוֹ ויאמר בּאנחה: אכן, כּן המה צעירינוּ: בּבוֹאם למוֹסקבה מתנכּרים הם לעמם ואוֹמרים על עצמם שאינם יהוּדים…
קוֹרוֹלנקוֹ הקדיש את כּשרוֹנוֹ הגדוֹל ללחוֹם נגד העריצוּת וּלהגן על העלוּבים רצוּצי המשפּט. נפשוֹ הטהוֹרה אינה יכוֹלה לשׂאת את העוול הנעשׂה למי שהוּא, בּין נכרי וּבין יהוּדי.
בּסיפּוּריו וּבמאמריו בּוֹלטת תמיד אהבתוֹ לאדם, אהבה חמה ועדינה, וסגנוֹנוֹ גם הוּא מצוּין, אין כּמוֹהוּ שוֹמר את המידה, שׂוֹנא הוּא את העוֹקצים הדוֹקרים כּקוֹצים וּמתרחק מכּל התרגשוּת יתירה. צבעיו הם כּוּלם עדינים ורכּים ויחד עם זה עוֹשים רוֹשם חזק מאד. לא לחינם שׂוֹנאים אוֹתוֹ אלה המחזיקים בּממשלת החוֹשך. כּי הוּא אמנם אוֹיבם היוֹתר מסוּכּן. לא בּקרדוּמוֹת ולא בּמַפּצים הוּא נוֹתץ את מבצרם, אלא בּלשוֹן רכּה משמן.
ידוּע, שהוּא, כּרוֹב הסוֹפרים הישרים, נתפּשׂ ונאסר ואחר כּן נשלח לגלוּת סיבּיר ושהה שם שתי שנים, שם עבד בּמלאכת הסַנדלרוּת. הציוּרים שכּתב מערבוֹת סיבּיר מלאים תוּגה עמוּקה, המוֹשכת את הלב וּמחממת את הנשמה.
קוֹרוֹלנקוֹ עמל בּכל כּוֹחוֹ לדבּר על לב ה“חוּליגנים”, שלא ישלחוּ יד בּיהוּדים. על כּכּר השוּק בּמקוֹם שהיוּ האיכּרים וּשׂכירי היוֹם נאספים, שם התהלך קוֹרוֹלנקוֹ מן הבּוֹקר עד זמן מאוּחר בּלילה ולא חדל מהטיף מוּסר וּממשוֹך את לב העם בּשׂיחוֹת פּרטיוֹת על דבר החרפּה הגדוֹלה של עשׂית פּוֹגרוֹם.
סיפּרוּ כּי נמצאוּ כּאלה שבּיקשוּ להמית אוֹתוֹ, לבל יהיה למכשוֹל. וּכשראוּ זאת הליבּרלים הרוּסים, השתדלוּ גם הם להראוֹת את ליבּרליוּתם וילכוּ גם הם לדבּר אל העם ולהניאם מפּרעוֹת. וּבכל זאת הפּחד מפּני פּוֹגרוֹם הלך וחזק.
בּליל השבּת ישבתי אצל אחד ממכּרי, שבּביתוֹ היתה תחנה לפלוּגה אחת מההגנה העצמית.
הצעירים דיבּרוּ, שׂחקוּ שׂחוֹק מעוּשׂה. והנה פּתאוֹם נכנס הנוֹטר חיור, מעיניו נראה פּחד, אף על פּי שהשתדל להיראוֹת כּמו שוֹקט הוּא. בּלחש וּרעדה הגיד, כּי הפּוֹגרוֹם התחיל.
–בּשוּרה! – קרא ראש הפּלוּגה, צעיר תלמיד־חכם, בּהטעמה חזקה ממש כּראש צבא.
והנה כּוּלם מיהרוּ לעמוֹד בּשוּרה. פּני כּוּלם חורוּ וידיהם רעדוּ. אכן בּטוּח אני, כּי כּוּלם היוּ נכוֹנים ללכת וליהרג בּעד עמם; אבל בּכל זאת הפּחד הטבעי מפּני המות, ואוּלי גם השׂנאה המוּטבּעה בּנפש היהוּדי לשפיכוּת דמים, העיקוּ על נפשם מאד.
וּמי המה אלה הלוֹחמים? ילדים בּני שבע־עשׂרה, שעוֹד צריכים לבלוֹת זמנם בּמשׂחקי ילדוּת, המה קיבּלו על עצמם את העוֹל של בּעלי מלחמה, להרוֹג וליהרג!
הרגשתי כּי לבּי מתפּקע מגוֹדל הצער וּמהכּאב. רבּוֹנוֹ של עוֹלם! בּשביל מה ולמה כּל הצרוֹת האלה? מה אתה חפץ מיהוּדיך? הם יצאוּ, ואני מיהרתי ללכת אל בּני בּיתי. מצאתי אוֹתם יוֹשבים בּחרדת מות. אחד בּא אליהם והגיד כּי בּאיזה מקוֹם שברוּ חלוֹנוֹת. וּבני בּיתי חשבוּ כּי אנכי כּבר נהרגתי שם.
וּכשראוּ אוֹתי נפלוּ עלי בּחיבּוּק ונישוּק, וכוּלנוּ בּכינוּ. עוֹד מעט ונשמע קוֹל יריוֹת.
חפצתי ללכת אל המקוֹם ששם היריוֹת נשמעוֹת ולראוֹת מה שם. אבל בּני בּיתי הרימוּ קוֹל בּכיה וגדרוּ בּעדי את הדלת. נשארתי על מקוֹמי, אבל בּשבתנוּ בּבּית עוֹד גדל הפּחד שבעתים. וּמלבד זאת לשבת על מקוֹם אחד וּלהמתין עד שיבוֹאוּ הרוֹצחים כּל כּך קשה.
אוּלם מהרה בּא אלינוּ איש מהמערכה וסיפּר לנוּ, כּי פּלוּגה אחת מההגנה העצמית פּגעה בּפלוּגה שניה, ואחרי שהיה החוֹשך גדוֹל חשבוּ אלה את אלה לפוֹרעים ועל כּן ציוה ראש הפּלוּגה לירוֹת, כּמוּבן בּאויר, להפחיד, וּכמוֹ כן נצטוָה הגדוּד שכּנגדוֹ, אבל תיכף הרגישוּ זה בּזה, והיריוֹת חדלוּ.
ממחרת דנוּ על דבר המאוֹרע הזה. הליבּרלים הרוּסים קצפוּ מאד על היהוּדים שהם מעוֹררים מהוּמוֹת, וקרוֹב יוֹתר להאמין, כּי מנהגה של ההגנה העצמית יגרוֹם לפּוֹגרוֹם, כּי הרוּחוֹת התרגשוּ לרגל המאוֹרע הזה.
ולא ידעוּ ולא רצוּ לדעת, הליבּרלים ההם, כּי אין לדרוֹש מנוֹער שידעוּ טכסיסי מלחמה. ואין כּל פּלא אם יבוֹאוּ לידי מכשוֹלים גדוֹלים. ולוּ בּאמת היוּ ליבּרלים כּי אז היוּ הם צריכים לעמוֹד בּראש המגינים.
הגנוּ גם אחינוּ הזקנים. ואמנם המצב הבּלתי נוֹרמַלי הביא לידי זה, שבּני הנעוּרים החלוּ לחשוֹב, כּי קיוּם האוּמה תלוּי רק בּרצוֹנם, כּי הם המגינים ואם הם גוֹזרים – הזקנים חייבים לקיים. איזה מהילדים השמיעוּ את דעתם, כּי יעשׂוּ הערכה על כּל יוֹשבי העיר, שיתנוּ כּסף לקוּפּת ההגנה, וּמי שלא ירצה לתת, יקחוּ ממנוּ בּאוֹנס.
זאת היתה התחלה של שיטת הגזילה, שניתן לה שם חדש “אֶכּספּרוֹפּריאַציה”, שבּעֶטיה נפלוּ חללים רבּים ונהרסוּ ממצבם אלפים.
סוֹף דבר היה, כּי התגבּר פּחד היהוּדים כּפלים: פּחד מפּני הפּוֹרעים הנוֹצרים וּפחד מפּני הצעירים היהוּדים, שבּאוּ גם הם למשוֹל בּעריצוּת בּעם עני ואביוֹן.
אינני יוֹדע בּבירוּר מה גרם לזה – אם היריוֹת שירוּ היהוּדים זה בּזה בּלילה אוֹ השמוּעוֹת על דבר הצלחת עוֹשׂי הפּוֹגרוֹמים בּקהילוֹת רבּוֹת – אבל איך שיהיה, ההתרגשוּת חָזקה מאד בּיוֹם השבּת, והפּחד מפּני הפּוֹגרוֹם התגבּר.
מרגע לרגע הלך הפּחד הלוֹך וגדוֹל.
קבוּצוֹת של ריקים וּפוֹחזים עמדוּ בּשוּק, וּכמוֹ הכינוּ את עצמם להתנפּל. קוֹרוֹלנקוֹ וחבריו הוֹסיפוּ בּאֶנרגיה כּפוּלה להשקיט את הפּוֹחזים, והיהוּדים היוּ שרוּיים בּפחד.
אנכי לא יכוֹלתי לשבת בּביתי ואתהלך בּחוּץ. כּשאמרתי לשוּב פּגשני צעיר רוּסי וישאלני: – היהוּדי אתה?
– ולמה אתה שוֹאלני כּזאת? – שאלתי אנכי.
– יוֹתר טוֹב שלא תתהלך פּה. קבוּצוֹת ריקים וּפוֹחזים עוֹמדים פּה ושם והם, כּפי הנראה, מחכּים עד שימצאוּ שעת־הכּוֹשר להתגָרוֹת בּאיזה עברי.
– וּמי אתה, אדוֹני?
– חבר להגנה העצמית.
בּירכתיו ואבוֹא הבּיתה. שם נוֹעצנוּ יחד לעקוֹר את דירתנוּ וללכת לאחד מידידי שגר הרחק מן השוּק. הלבּשנוּ את הילדים ונלך. בּרחוֹב אמרה לי אשתי, כּי רגליה מעדוּ ואינה יכוֹלה ללכת והיא בּאמת חָורה מאד. ואנכי כּשיצאתי מהשער פּגשתי בּריקים אחדים מהרוּסים. אחד מהם שׂם את ידוֹ על כּתפי ויאמר:
– הז’יד הזה יתן “מַגָריטש” (מתנה).
מוּבן מאליו, כּי הנשמה “נסתתרה כּרגע בּעקבי”. חשבתי כּי רגע מוֹתי בּא.
– זקן הוּא, – אמר הפּוֹחז השני, – הנַח אוֹתוֹ.
ואנכי יצאתי לחפשי. עברנוּ עוֹד מעט ואשתי אמרה לי, כּי אינה יכוֹלה עוֹד ללכת. הבּטתי אליה והנה היא חָורה כּמת. לקחתי מהר עגלה ואוֹשיב אוֹתה עם הילדים הקטנים ויסעוּ, ואנכי בּלכתי בּרגל כּשקרבתי אל הכּכּר שמשם יוֹרדים אל חלק העיר שבּשפלה, פּגשתי בּשני נוֹצרים, לפי הנראה, בּסוּמים בּמידה הגוּנה, חָלקתי להם כּבוֹד ואט הצדה.
– יהוּדי אתה? – קרא אלי אחד.
אנכי שׂמתי את עצמי כּלא שוֹמע ואלך הלאה. ולבּי מפעם בּחזקה.
– קרב הנה, אל תירא! – קרא הנוֹצרי.
לא חפצתי להראוֹת בּפניו את מוֹרך לבּי ואקרב אליו.
– הא לך יד, – אמר הנוֹצרי – אל תירא. אנחנו מהפּוֹעלים בּמסילת־הבּרזל. עד נטף דמנוּ האחרוֹן נגן על היהוּדים.
נתתי לוֹ בּרכּת תוֹדה ונפרדתי ממנוּ בּשלוֹם.
בּאתי את בּית ידיד א. חייקין, שם היוּ עוֹד אחדים ממַכּירינוּ עם בּני בּיתם. כּוּלנוּ נדמינוּ כּכבשׂים, הנלחצים זה אל זה בּעת סער. ישבנוּ ודיבּרנוּ יחד. ניסינוּ גם לשיר, אבל אי אפשר היה לשבת, כּמוֹ גחלים בּערוּ תחתינוּ, וַנעזוֹב את הנשים והטף בּבּית, ואנחנוּ התהלכנוּ בּחוּצוֹת.
הפּוֹגרוֹם עוֹד היה מרחף כּמלאך משחית בּרחוֹבוֹת, בּרי היה בּעינינוּ כּי יפרוֹץ, אך אי אפשר לדעת את המקוֹם ואת השעה.
לפנוֹת ערב היתה עוֹד הפּעם אסיפה גדוֹלה בּרחבת התיאטרוֹן.
וכך עבר גם היוֹם הראשוֹן בּפחד. ואחר כּך הוּקל לנוּ מעט כּי בּיוֹם השני כּבר שב העם לעבוֹדתוֹ והרגענוּ את רוּחנוּ, כּי בּעיר הזאת לא יהיה פּוֹגרוֹם, אחר שפּה חי קוֹרוֹלנקוֹ, יש פּוֹעלים בּמסילת־הבּרזל, יש הגנה עצמית, – בּקיצוּר: היא בּטוּחה.
חשבתי לחכּוֹת עד לאחר השבּת ולצאת מעירי בּיוֹם הראשוֹן, כּי עוֹד לא בּאוּ שמוּעוֹת מרגיעות מאוֹדיסה, וּמקרוֹב וּמרחוֹק נשמעוּ רק פּוֹגרוֹמים וּפּוֹגרוֹמים.
ואוּלם בּלילה בּאוּ וסיפּרוּ לי, כּי מחר תהיה פּרוֹצֶסיה3 קדוֹשה, שישׂאוּ איזה איקוֹנין וּתמוּנת הקיסר. ואנחנוּ כּבר ידענוּ, כּי פּרוֹצסיה קדוֹשה זהוּ טבח ליהוּדים.
אז החלטנוּ לעזוֹב בּלילה ההוּא את העיר.
נפרדתי בּלב כּוֹאב ממקצת ידידי, שבּאוּ אלי בּלילה להפּרד ממני. כּגנבים בּאוּ, כּי פּחד נוֹרא נפל על כּל יוֹשבי העיר היהוּדים.
בּבוֹאנוּ אל התחנה מצאנוּ שם יהוּדים רבּים, הבּית היה מלא.
– אנה אתם נוֹסעים? – שאִלתים.
– למקוֹמוֹת ששם כּבר אחר “כּפּרוֹת”, – ענוּ בּהיתוּל מר.
לארץ־ישׂראל
מאתאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
עד העיר הקרוֹבה הגענוּ בּלי כּל מאוֹרע.
אך משם והלאה ישבה בּרכּבת להקת “גיבּוֹרי היוֹם”, ואחד התחיל לנגן בּכלי־הזמר ההמוֹני “הַרמוֹניקה”.
הוֹי! כּלי־זמר! מקוֹלוֹתיו הפּראים נשמע לי קוֹל אֶנקת טבוּחים וּמדוּקרים מעוֹרב עם צהלת שיכּוֹרים וּשׂחוֹק אכזרים.
לשבת כּלוּא בּרכּבת בּין פּראים, שבּלי ספק לקחוּ חלק בּפּרעוֹת שהיוּ בּעיר הסמוּכה, ולהיוֹת תמיד צפוּי אל הקרדוֹם, שעוֹד מעט יעלה על ראשי אוֹ ראש נפשוֹת בּיתי – זה היה מוּסר נוֹרא. כּמדוּמני, כּי זה היה עוֹד יוֹתר גרוּע מהיוֹת בּמקוֹם הפּרעוֹת. לכל הפּחוֹת שם היתה איזוֹ תקוה לנוּס, להחַבא. ונוֹסף לזה בּא אחד לספּר את כּל הגדוֹלוֹת, שנעשׂוּ ל“ז’ידים” הרבוֹלוּציוֹנרים ולאינגליגנטים. והמספּר, לפי הנראה, גם כּן אינטליגנט בּמקצת.
– הייתי בּבית־האסוּרים – סיפּר האיש, – והנה אחד מהאסירים הוֹציא את ראשוֹ מהחלוֹן וקרא: תחי החירוּת! כּוֹנן אליו החייל את הרוֹבה וישלח אליו כּדוּר חם ישר אל תוֹך פּיו. הקדימה הצפּוֹר לשיר… לחירוּת הוּא שוֹאף… חכּה מעט, דוֹדי, עוֹד תרקב מעט בּאדמה, עד שהרבוֹלוּציוֹנרים ימשלוּ בּנוּ.
ואנחנוּ ישבנוּ ושמענוּ את הזמירוֹת ואת השׂיחוֹת בּנפש מדוּכּאה, כּמוֹ כּבר ניתן צוארנוּ בּקוֹלר.
בּאחת התחנוֹת ישבה עמנוּ עבריה אחת. גם היא נסה. וַתספּר לנוּ מאשר קרה בּכּפרים הסמוּכים – שוֹד והרג…
וכך עברה עלינוּ כּל הדרך.
בּהגיענוּ אל תחנת ראזדיֶלנַיה רצה בּני ללכת ולקחת מים חמים, אך נוֹצרי אחד אמר לוֹ:
– אל תלך! אתמוֹל היתה פּה הריגה גדוֹלה, הוֹציאוּ מהרכּבת והרגוּ. תחכּה עד שתבוֹא הרכּבת אל תחנה אחרת קטנה ממנה ותקח שם מים.
בּאנוּ בּיוֹם הרביעי לאוֹדיסה. בּאוֹדיסה ראינוּ בּתים רבּים פּרוּצים והחלוֹנוֹת שבוּרים, והלבבוֹת עוֹד יוֹתר שבוּרים מהם.
את מכּירי כּמעט לא הכּרתי: זקנה קפצה עליהם. קוֹמתם נכפּפה ועינם תעתה…
שבוּע של אֵבל וּפחד עבר עלי בּאוֹדיסה. אָבלנוּ על הנפשוֹת הטהוֹרוֹת של חברי ההגנה שהוּמתוּ, ויחד עם זה היה גדוֹל הפּחד, כּי בּכל יוֹם קרוּ מקרים רבּים של שוֹד בּעצם היוֹם.
כּשבּאתי בּיוֹם השלישי עם בּני בּיתי אל החוֹף, נגשוּ היחפים לקחת את חפצי, ואנכי, כּמוּבן, לא התנגדתי להם. – שׂאוּ אל האניה אוֹ קחוּ לעצמכם ורק תנוּ לנוּ לצאת חיים, כּך חשבתי בּלבּי.
והם נשׂאוּ אל האניה, ואחר כּך התחילוּ לקחת כּסף, איש איש כּכל אשר הרשתה חוּצפּתוֹ לדרוֹש. ואני פּתחתי את כּיסי לרוָחה, ונתתי עד שכּלתה הפּרוּטה.
והספינה סוֹף סוֹף נעתקה ממקוֹמה, ואני שאפתי מעט רוּח.
אמנם בּתוֹר “מַפטיר” קמה רוּח סערה, וכל בּני בּיתי סבלוּ ממחלת הים, ואנכי הייתי אנוּס להתחזק וּלטפּל בּהם. אף על פּי כן קיבּלתי את יסוּרי בּאהבה, וגם אשתי, אף על פּי שחשבה שהאניה תטָרף, בּכל זאת התנַחמה גם היא ואמרה: טוֹב למוּת בּגלי הים מהֵרָצח בּידי חוּליגנים.
בּיוֹם השני שקטה הסערה. החמה נשקפה אלינוּ בּכל יפיה ורוּח חם מחיה נפש נשב אל פנינוּ. קמנוּ והתעוֹדדנוּ.
מקוּשטא והלאה היה הדרך רק טיוּל נעים שהרחיב את לבּי. הרגשתי כּי רוּחי מתחדשת בּקרבּי. בּרוּך ה' שלא נתננוּ טרף לחוּליגנים וגם לא לגלי ים
והגענוּ לארץ־ישׂראל.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.