[פרק I]    🔗

מרגו, מול החוף, דיו, ל'החרוז הכתום'

מרגו, שני הכלבים במעגן הקישון לפנות בוקר, עפרונות ואקווארל, ל'החרוז הכתום'

אני אפילו כמעט לא מעיזה לגעת בחרוז הכתום, ששוכב לו באחת ממגרותי הקטנות. במגרה שבה נמצאים חפצים קטנים, שכבר זנחתי אותם: מיני צמידים שכבר מעלים ירוקת, שעונים שצריך להחליף בהם את הסוללה, אבל אי־אפשר, כי הם מזכירים לי טעם של דמעות לחות וגם שרשראות קרועות בעיקר מכסף אך גם מזהב, כי גם הן מזכירות לי, ובמקומן בא גומי תחתונים שחור, שנושא עליו את התליונים היפים.

הגומי הזה לא מזכיר לי, וחוץ מזה אפשר למתוח אותו, ואז להסתכל על החמדה הזאת בעיניים שלי, ולא רק שאחרים יסתכלו.

אז החרוז הכתום הוא מפלסטיק שקוף, ולמרות זאת מתנצנצות בתוכו להבה ובועות כאילו היה מזכוכית או אולי אבן חן, אבל לא, החרוז הזה הוא מפלסטיק. אולי ההתנצנצות של החרוז הבודד הזה באה לו מהמקום, שממנו הוא הגיע אלי. קבלתי אותו מאישה ערביה, שידעה כשפים. באתי אליה בנסיעה של יותר משעה, והגעתי לעיר, שגרתי בה פעם, והיא כבר זיכרון מתרחק, ואני לא תמיד בטוחה, שזה אכן היה. באתי אליה לבקש ממנה, שתכשף את עדן אלי, ושהוא לא יעלם לי, ולא ידעתי מה אני עושה, מה אני מעוללת לעצמי. או שאולי הייתי צריכה לבקש משהו שהיה קרוב יותר, למה שהייתי זקוקה לו. אז עדין לא העזתי לבקש לעצמי משהו קרוב לגופי, משהו מנחם. להיפגש עם עדן פירושו היה להתמסר בזעקה, שרק אני שמעתי אותה, ולא לדעת מתי אראה אותו עוד. 

וככה זה נמשך לו שבע שנים. שאולי אפשר להגיד עליהן שהיו שבע שנים רעות. הוא היה מתקשר כעבור שבועיים, שלושה, בקול קטן, ובקול הזה אפשר היה לשמוע רטטים וקפיצות של שמחה, שהרי הוא כבר הבין עד כמה אני מחכה לו, ואני חושבת, שהוא שמע בקולי, את מה שניסיתי להסתיר. לפעמים הוא היה מוסיף ושואל “חשבת שאני אעלם לך? לא. אני לא נעלם. אני לא מסיים קשרים”. ואני בתמימות ראיתי בדבור הזה הבטחה מתוקה, משכרת ומעוררת שאלות רחוקות ועמומות. כן, היו גם מקרים, שבהם לא יכולתי להמתין את כל הזמן הזה, והתקשרתי אליו לפני־כן, ואז הוא היה עונה ביבושת, ובאמצע השיחה מנתק או אומר, שאין לו זמן, או שהיה מנתק עוד לפני שנאמרה המילה הראשונה.  במקום להתרחק מהאיש הזה, צימאוני להכיר אותו עוד גבר, ושערותיי דברו במקומי, והתחילו לקמול כלומר לאבד מהברק, וליפול בסדר אחר.

ואני הלכתי אל האישה הערבייה, שעשתה כשפים, שקבלה את לקוחותיה בבית בשרון. הבית היה ליד שדות קרובים ורחוקים. 

ואני ישבתי לי, וחיכיתי לתורי אצל המכשפה. התחלתי להסתכל פעם ואחר־כך עוד ועוד פעמים בטלפון הנייד שלי. אני זוכרת, שאמרתי לעצמי, שהייתי רוצה הוכחה להצלחת הכישוף שיבוא; שעדן יתקשר אלי.

היום אני יודעת, שאילו הוא היה מתקשר הייתי מרגישה שביעות רצון טווסית, אבל זה לא קורה לי, איכשהו מדי פעם אני מתקרבת לזה, אבל לא, והטלפון הקטן לא צלצל.

התחלתי לשמוע קולות של תזוזה מהחדר שבו ישבה המכשפה, והדלת נפתחה, ושתי נשים יצאו משם, אחת מהן צעירה, והן דברו בהתלהבות על איזו אש, שדלקה שם בחדר. מיד קיוויתי, שגם אני אראה את האש.

נכנסתי ברגלים כושלות וגרון מתייבש. היא שאלה אותי בקול תקיף; “למה באת”? אמרתי לה, " אני לא רוצה, שהוא יעזוב אותי אף פעם."

היום אני כבר מבינה, שהייתי צריכה לבקש אחרת, למשל; “אני רוצה שהוא, יפגוש אותי כך וכך פעמים, ויישאר איתי כך וכך שעות”.

עכשיו אני כבר יודעת, שצריך לדעת לבקש, וגם לדעת לשאול את עצמנו, מה אנחנו רוצים. והיא, המכשפה, נתנה לי חרוז כתום, שהוציאה מתוך סמרטוט, שהיה בלהבה, שדלקה בתוך ניירות על השולחן. היא הוציאה את החרוז מתוך האפר, ואני תליתי אותו על צווארי, כשהוא שזור על אותו גומי תחתונים שחור, ונשאתי אותו איתי, ואת עדן המשכתי לראות בשנים שבאו. עד שיום אחד הנחתי את החרוז הכתום הזה באותה מגרה קטנטנה, שאני רוב הזמן לא זוכרת, איפה היא נמצאת; ואני נתקלת בה במקרה, ושוב שוכחת. רק לאחרונה השחלתי שוב את החרוז, וענדתי אותו, ‘כי מה? הוא בסך הכל חרוז, מה כבר יכול להיות’, אבל די מהר החזרתי אותו, ושוב איבדתי אותו.

 

[פרק II] / הפגישה הראשונה איתו     🔗

זהו ספור על גבר אחד, על איש, שלא הסכים לעזור בצורה בלתי נתפסת לנער אחד שנקלע, אחרי שיוצאים ממעגן הקישון, ללב ים עם הגלשן שלו, כי “הוא היה צריך לחשוב על מה שהוא עושה”. בשום אופן הוא לא הסכים, ואני אהבתי אותו כל־כך, עד שכמעט יצאה נשמתי. רק ברגע האחרון בלמתי את אהבתי הנוראה, והלכתי, ובקשתי לי אורכה, ולקחתי לי עוד רגע אחרון. ולא ממש בטוח שיש אפשרות לעוד זמן בעניין הזה, כי כשרק התקרבתי אל ספינתו, והייתי בטוחה, שהוא לא נמצא שם, כי מרחוק הכול נראה היה סגור, אבל כשבכל זאת התקרבתי, כדי לצלם במצלמה הדיגיטאלית החדשה שלי, שבה אפשר לראות את התמונות מיד ומיד אחר־כך, לפתע ראיתי אותו, כשהוא עסוק, וכנראה עומד על אחת המדרגות המובילות לתוכי הספינה, ואז כיליותי התחילו לרטוט מעלה ומטה, במעין הודעה, שהנה אם אעשה צעד אחד קדימה, רק צעד, הן תקרוסנה ודי. הפעם הבנתי את זה, והלכתי אחורה, חזרתי למכוניתי, התנעתי, ובמהירות הלכתי משם, והצלתי את עצמי. אז אם אני בודקת היטב, ושואלת על מה שהיה שם, ולמה אהבתי כל־כך, עדין לא מצאתי את התשובה.

ההתאהבות הזאת קרתה בבחינת משהו שחושבים עליו, והוא מגשים את עצמו. לפני כמה שנים, כשכבר לא הייתי נשואה יותר, וכבר גרתי במקום אחר, תחת שמים אחרים, וכבר ראיתי את הירח והשמש זורחים מתוך ומעבר לכרמל, כשתהיתי לעצמי בקלילות מסוימת, במעין הרגשת קוריוז, שאיך זה להיות מאהבת של גבר נשוי, ובהתפעמות עצמית ובסחרור קל כתבתי באנגלית, אולי כדי להרחיק את המחשבות על מה שיכול להתרחש, שהרי די קשה לי לחשוב באנגלית, את השיר הזה, את השיר, `The Concubine dir=“rtl”>` ‘הפילגש’. הכנסתי את השיר לאחת ממגרותי הרבות. ראיתי את השיר הזה פעם ועוד פעם, כשניסיתי לסדר את המגרות, ואז הוא נעלם במעמקים הנרחבים של ניירותי, שחלקם ארוז בקופסאות קרטון כחולות של מים מינרליים וחלקם במזוודות ישנות בדגם פפיטה. אני יודעת, שאני עוד אחפש אותו, ואולי גם אמצא, אבל אני שואלת את עצמי, איך יכולתי לחשוב את השיר הזה בשאננות, שהרי חשבתי במהירות האור, וכתבתי את השיר אולי במהירות הקול, ולא תיארתי לעצמי אילו חיים יומיומיים אחיה עם המחשבות שהגיתי.

יום אחד קבעתי פגישה עם גבר, שדברתי אתו בטלפון הנייד שלו. השיחה הייתה קצרה, לאחר שהוא השאיר לי הודעה. מספר הטלפון שלו, נחקק אצלי מייד עד שלפעמים לא יכולתי להבדיל בינו לבין המספר שלי, ולפעמים לא היה ברור לי, למי אני מחייגת.

את הדבור הקצר שלו לוותה לחישה. הוא אמר לי,' אני נשוי, אבל אני כבר גר בספינה שלי, ביאכטה שלי'. הדיבורים האלו עוררו אצלי התרגשות ותקווה, שהנה חלומי עומד להתגשם, שאולי אוכל לחיות בתוך ספינה, ליד גבר שיאהב אותי. דמיוני הפליג לו.

קבענו להיפגש, כשהיה קיץ, בבית קפה מבודד, שנמצא בין העצים שעל ההר. השעה, שבה קבענו להיפגש, הייתה, כשמתחיל קצת להחשיך, אבל יש עוד אור בקצה האופק, מעל לים במערב. לבית הקפה הזה יש מרפסת, שמשקיפה לאותו ים, וצמחים מטפסים על עמודי המרפסת הזאת. כשהגעתי הוא כבר ישב צמוד למעקה, הוא נראה לי קצת שקוע בתוך הספסל, שעליו הוא ישב. ואני ראיתי לפני גבר שזוף כמעט צרוב שמש, ראשו מגולח כמו של פיראט מודרני, כמו שראיתי אחר־כך בסרט ' לשבור את הגלים', כשגבורת הסרט יצאה על גבי ספינה קטנה אל האנייה הגדולה, שעגנה הרחק מהמפרץ הקטן במים העמוקים,היכן שהמים כבר מתחילים, אבל רק מתחילים להיות כחולים־סגולים, וכבר מרגישים את הבדידות והמרחבים. מי שהשיט את הספינה הקטנה הזהיר אותה מפני הפיראטים, תוך שהוא מצלצל בפעמון ספינתו הקטנה, והיא לא שמעה לאזהרות, והיא חזרה משם בגב קרוע ורגליים כושלות, והילדים ברחוב רצו אחריה, והיא נפלה, ולא יכלה לקום.

עיניו הקטנות התרוצצו וצבען ירוק־אפור עם רמז לכחול. הלסת התחתונה מוטית מעט כלפי מעלה, כמו מנסה לדוג. הוא קם, וראיתי, שגבהו בינוני, כתפיו רחבות כמו של מי שרגיל בעבודה. הוא הושיט לי יד מסוקסת, וגם אני החזרתי לו יד מסוקסת. הוא חייך אלי בביישנות, שנגעה בי.

 

[פרק III] בבית־הקפה    🔗

הוא סיפר לי, שאשתו היא פסיכולוגית, וכי עכשיו היא נמצאת בהלסינקי, בכנס של פסיכולוגים. התפלאתי לשמוע את נימת הקול, שבה הוא דבר עליה. אמרתי לעצמי בלבי ובשקט, שזה לא מתאים לגבר, שהוא בפרוד ובפרוד כזה, כשהוא כבר גר מחוץ לבית, לדבר כך על אשתו, שהיא ש־־־־־ם, הרחק, ומצד שני היו גם כעס ותלונה בקולו, שאיך זה, שהיא השאירה אותו. שאלתי אותו: “מתי היא חוזרת”? עיניו נעצרו משיטוטיהן הבלתי פוסקים, והפה נפתח מעט כמו בתימהון, והוא אמר: “אני לא יודע”. הוא אמר את זה בבהלה של ילד עזוב.  התגובה הזאת עוררה אצלי חמלה אימהית.

הוא ספר לי: “את לא יודעת, מאיפה היא אספה אותי. הייתי זרוק לגמרי. חייתי על הספינה, לא אכלתי בצורה מסודרת, ישנתי בבגדים”.  אני יכולה לדמיין אותו ישן על ספסל הסיפון, מכורבל כמו ילד, שצריך לכסות אותו, ומתנדנד על הגלים. פעמון קטן התחיל לצלצל לי, אבל התעלמתי, והפעמון הזה עורר אותי לחשוב:“איך הוא יכול בלעדיה, הרי גם עכשיו הוא על הספינה, ואז הוא היה צריך להיות ‘זרוק’, ואני רואה לפני גבר, שבגדיו נקיים ומגוהצים, והוא נראה שבע ולא עייף”. ואני ‘שמתי הצידה’ את הפעמון  הזה.

כששאלתי אותו, במה הוא עוסק, הוא ענה: “אני מהנדס, שעובד בניהול עבודות מסוכנות שקשורות במכונות”.

כל אותו זמן עיניו הקטנות התרוצצו במהירות, ובחנו אותי כאילו הייתי מערכת משאבות, שצריך ללמוד את דרך הפעלתן, ולא תיארתי לעצמי כמה הוא לומד.

החושך התחיל לרדת על בית הקפה הזה, והאורות במרפסת בית הקפה היו חלשים, וכמו יוצאים מבין הצמחים, שטיפסו על העמודים. באור החלש הזה ראיתי חיוך, שנראה שיש בו ביישנות, וזה עוד חיזק את החמלה, שחשתי אליו, חמלה שמאחוריה בצבצו שאלות, ואני הדפתי אותן.

הוא סיפר, שיש לו שני ילדים, והם כבר לא בבית.

התחיל להיות מאוחר, והיינו כמעט היחידים בבית הקפה הזה, וידעתי שצריך כבר לקום.

נסענו לטיול ליילי בהרים, ואלומות האור החזקות של הטנדר שלו האירו את החושך הסמיך, שהרי שם למעלה בהרים לא דולקים הפנסים בלילות, ואני חשבתי, שהוא יחבק אותי, והוא חבק רק קצת, הוא שאל אותי, במתיקות, “ראית את האיילה, שחצתה את הכביש”? לא ראיתי. השאלה הזאת שלו השפיעה את שלה, ואני הרגשתי איך אני נעשית כרוכה אחריו, וניסיתי לדמיין לעצמי את האיילה, שחלפה על פני הכביש. “ואת הארנבת ראית”? גם אותה לא ראיתי באורות החזקים של הטנדר.

 

[פרק IV] צלצול הטלפון    🔗

חיכיתי לצלצול הטלפון שלו, שהרי הוא אמר לי אחרי, שהוא ראה את הארנבת בלילה חוצה את הכביש, אחרי שיצאנו מבית הקפה, בפגישתנו הראשונה, “נצטלצל”.

תיכף אחרי שהוא אמר “נצטלצל”, התחילה דאגה לכרסם בעדינות את מחשבותיי:“מה פרוש להצטלצל? מי יצלצל אל מי? מתי?”

ואז חיכיתי; עבר שבוע, עברו שבועיים, ואז כמו מתוך הערפל בקע קולו מהטלפון הסלולארי: “חשבת, שאני שכחתי אותך – אני לא שוכח” – הדברים שלו קלעו בדיוק למה שהרגשתי, ועוד ראיתי בשנים שבאו, שיש לו איזו יכולת, איזה כשרון לקלוט את המחשבות והרגשות, שהגיתי במעמקים שלי, ולרתום אותן, והתפלאתי, שהרי הערב ההוא בבית הקפה היה קסום כל־כך. לא הצלחתי להבין למה הוא לא מתקשר אלי.

כששמעתי את קולו, הרגשתי ששערות ראשי התרככו והתלתלו לצורת הגלים, שמתערסלים במים העמוקים. הוא הציע, שנפגש, ואני הסכמתי תוך שעשתונותיי מתערבלים כמו אין מחר. סיכמנו להיפגש בספינה שלו. סוף סוף בספינה, שמסוגלת לשוט למרחקים גם בעזרת מפרשים וגם בעזרת מנוע. 

נהגתי באוטו שלי אל מעגן הסירות, והאוטו כמו נישא ברוח.  כנראה שבאותו אחר צהרים הייתה רוח גבית, שעוד האיצה את מהירות המכונית. ככה התגלגלו להם הגלגלים, ורוח קלה זמזמה לי ליד האוזן תוך כדי הנסיעה למעגן היאכטות. 

הגעתי לשער המעגן, ומצאתי אותו נעול. טלפנתי אל עדן, והוא ענה לי במהירות; תכף אחרי הצלצול הראשון, שהוא יוצא לקראתי. חיכיתי לו, וראיתי אותו מתקרב, כשהוא לובש סרבל עבודה כחול. הסרבל הזה התאים לו מאוד.

מרגו, אודיסאוס והסירנות, דיו