ערב יום כּפּוּר. בבית־הכנסת הגדול בבּרדיטשב. ירוֹד ירד הערב.
הזקנים כבר אמרו: “על דעת המקום ועל דעת הקהל…” וחזרו איש איש אל מקומו. ר' לוי יצחק עומד לפני העמוד. הוא צריך לומר “כל נדרי”, אבל – הוא שותק.
כל העינים תלויות בגבו. בעזרת הנשים – דממה, כמו על הים לפני סערה. הוא יתחיל, ואפשר, כמנהגו לפעמים, עם הקדמה. טעוֹן יטען תחלה את טענותיו, כדבּר איש אל רעהו, לפני רבונו של עולם – בלשון־אמא…
אבל ר' לוי יצחק עומד, עטוף בטלית ובקיט"ל, עומד לפני העמוד ושותק.
מה פירוּש הדבר?
אפשר ששערי התפילה עד עכשיו עדיין סגורים הם? וכלום אין לו לר' לוי יצחק כוח לדפוק עליהם שיפּתחו? הוא עומד וראשו כפוף במקצת ונוטה לצד אחד, ואזנו אחת כלפי מעלה, דומה שהוא שומע משהו משם. האם מבקש הוא לשמוע פתיחת השערים?
ופתאום פונה ר' לוי יצחק אל הקהל וקורא:
– שמש!
בא אליו השמש במרוצה; שואל הוא אותו:
– ברל החייט כבר ישנו בכאן?
העולם מביט נבהל ומשתומם. השמש מגמגם: הוא אינו יודע; מתחיל מסתכל מסביב. ר' לוי יצחק עצמו אף הוא מביט מסביב.
– לא, הוא איננו! – אומר הוא. בבית נשאר. ופונה עוד פעם אל השמש:
– לך אל ברל החייט וקרא אותו לכאן! אמור, אני, לוי יצחק, המרא דאתרא, קורא.
הולך הוא, השמש.
ברל החייט גר בסמטת־בית־הכנסת, לא הרחק מבית־הכנסת. אין ממתינים הרבה. והוא בא, ברל החייט, בלא קיט“ל וטלית, בקאַפּוֹט”ה־של־חוֹל, עם פנים זועפות, ועינים – זועמות למחצה, מבוהלות למחצה, והולך ונגש אל ר' לוי יצחק:
– אתה קראת לי, רבי, על כן באתי אליך!
“אליך” הוא מטעים.
מחייך ר' לוי יצחק.
– אמור נא, – אומר הוא, – ברלי, מה זה מדבּרים עליך כל־כך הרבה שם למעלה? הרי שמך נישׂא שם על כל פה בפמליא של מעלה. איזה מין רעש עוררת שם: אין שומעים שם אלא ברל החייט וברל החייט.
– אַהאַ! – אומר ברל החייט בנעימה של נצחון.
– יש לך איזו טענה?
אומר הוא: בוַדאי!
– אל מי?
– אל רבונו של עולם! – אומר הוא.
העולם מסביב היה קורעו, את בר־חייטא זה, כדג; ר' לוי יצחק מתחייך בחיוך נרחב עוד יותר:
– אפשר רוצה אתה, ברל, לספר במה הוא הענין?
– אדרבה! – אומר ברל החייט.
– מהיכי תיתי… – אומר הוא – יכול אני אפילו למסור את הדבר לדין־תורה לפני הרבי. יכול אני לטעון טענותי?
דבּר.
וטוען הוא, ברל החייט:
– במשך כל הקיץ, לא עליכם, רבי, תפיר־מחט אחד לא היה לי… לא בשביל יהודי, לא, להבדיל, בשביל אִכּר.
– ואין דרך, – אומר הוא, – אלא פשוֹט את הלשון וָמוּת.
– אַי, – אין ר' לוי יצחק מאמין לו, – זרעם של אברהם ויצחק ויעקב הרי רחמנים בני רחמנים הם, צריך היה להודיע למישהו.
– זה לא, רבי, אני אינני אומר ואינני לוקח!
מתנת בשׂר וָדם איננו רוצה. הוא יש לו חלק ברבונו־של־עולם, לא פחות מאחר…
מה שכּן עשׂה, – נערה יש לו, ושלח אותה להיות משרתת. למקום אחר, לעיר גדולה שלח אותה.
והוא יושב לו כך בבית ומצפּה, לראות מה יעשׂה לו השם יתברך…
לפני סוכות. הדלת נפתחת. אַהאַ! סוף סוף, הגיעה השעה: ואמנם בא ונכנס שליח מיוחד מן הפריץ. קוראים לו לעשׂות פרוָה.
טוב! רבונו־של־עולם מפרנס!
והוא נוסע, ובא אל הארמון. מוליכים אותו ומכניסים לחדר מיוחד. מוסרים לו את הבגד העליון התפור ומוסרים לו את העורות.
– אילו ראית, רבי, עורות שועלים! ממדינת השועלים…
אבל השעה שעת כל נדרי, ור' לוי יצחק מזרזו:
– בקצוּר, חבּרת את העורות, עשׂית את שלך בשלימות. ומה אירע אחר־כך?…
– דבר מועט אירע: שלושה עורות נשארו.
– ולקחת אותם לך?
– לא בנקל כל־כך, רבי, כפי שמדוּבּר! כשיוצאים מן הארמון עומד ליד השער שומר. ואם מתעורר אצלו חשד, הריהו בודק ומחפּשׂ, את המגפים הוא מפשיט, ואם מוצאים, רבי, אצלי, חס ושלום, את העורות, יש לו להפריץ כלבים, יש לו להפריץ שוטים להצלפה…
– נוּ, ומה עשית?
– תצא בל הרי ברל – ברל חייט הוא! הריני הולך לי, רבי, ונכנס אל המטבח, מבקש, שיתנו לי הביתה ככר לחם…
– פת עכוּ"ם, ברל!
– לא, חלילה, לאכילה, רבי! – נתנו לי ככר לחם, ככר גדולה. אני הולך וחוזר עמה אל החדר, פורסה לשנים, מוציא את תוכה, מעסה את הרך בידים עד כדי כך שהוא נספג בזיעה ומשליכו להכלב, השוכב בחדר. כלב אוהב זיעתו של אדם. ואת שלושת העורות אני כורך ודוחק לתוך הככר החלוּלה. והולך.
ליד השער:
– מה נושא אתה, יהודון, תחת בת־השחי?
מראה אני: ככר לחם!
ועובר בשלום, ואך התרחקתי מעט, כבר אני נושא רגליים… ואיני הולך בדרך המלך, על־פני השיחים הולך אני. משדה אל שדה: דרך קצרה – קפנדריה בשדות.
מהלך אני ורגלי מרקדות משמחה: אתרוג יהיה, ולולב! לא משל הצבוּר, לא שאוּלים… העורות עורות יקרים…
אבל האדמה מתחילה משום מה רועדת מתחתי. פרש ממהר מאחרי, רודפים אחרי! ארכובותי דא לדא נקשן מרוב פחד, מן הסתם ספרו שם את העורות… לברוח מעשה שטות הוא. פרש, סוסו של הפריץ… ואני תופס, קודם כל, את ככר־הלחם ומשליכה אל בין השיחים. ועושה לי אף־על־פי־כן סימן, סימן יפה, ועומד מלכת. כבר קוראים לי:
ברקו! אַ, ברקו!
זה הוא הוא, הקוזא"ק של הפריץ, אני מכיר את קולו שלו! בפנים, רבי, הכל מרטט! הנשמה ירדה אל הקרסולים, אך ברל חייט פונה, והולך לקראתו, לכאורה, כאחד האדם.
מתברר – פחד של שוא!
שכחתי להתקין תלי לבגד, ושלחו אחרי רץ רכוב.
וכבר הוא מושך ומעלה אותי על־גבי הסוס. ומטה אותו אחורה, רוכבים כבר…
מברך אני בלבי ברכת הגומל, מתקין את התלי וחוזר והולך לי.
אני בא אל הסימן: ואיננו – הככר נעלמה!
ימי הקציר נגמרו מזמן; שום בן־אדם אינו עובר בכאן, שום צפור שבעולם לא תרים משא כזה… ומבין אני, מי עשה את הדבר…
שואל ר' לוי יצחק:
– מי?
– הוא! – עונה ברל החייט, ומרמז באצבעו כלפי מעלה – רבונו־של־עולם, זה מעשה ידיו, רבי! ואני יודע משום מה… הוא, האדון הגדול, אינו רוצה, שעבדו, אני, ברל החייט שלו, אקח יתוּר..
– נוּ, בודאי – אומר ר' לוי יצחק ברוֹך – על־פי דין…
– דין – שמין! – אומר ברל, –הוא יודע, שהמנהג מבטל את הדין! וגם –
– לא אני – אומר הוא – בראתי את היתוּר, זה מנהג של קדמונים!
– ושנית – טוען הוא – אדרבה; אם רבונו־של־עולם הוא פּריץ גדול כל־כך, גאה כל־כך, ואינו רוצה, שהעבד העני־שבעניים מבין עבדיו, ברל החייט, העובד אצלו, יהא לוקח יתוּר – נתון יתן פרנסה! נתון יתן, כמו פריץ, אורדינארי"א![1]
לא זה ולא זה אינו רוצה.
– אם כן, אין אני – אומר הוא – רוצה לעבוד לרבונו־של־עולם. נדרתי – אומר הוא – נדר: חסל!
מתנהם הקהל מסביב, משל לדוב נוהם. מתרוממות ידים – רוצים להתנפל עליו. ור' לוי יצחק אומר:
– הס!
העולם משתתק ור' לוי יצחק שואל בנעימות:
– ומה היה אחר־כך, ברל?
– לא כלום! – מספר הוא. – אני בא הביתה, אינני נוטל ידים. אוכל בלי נטילת ידים. הפלונית שלי רוצה לפתוח פתחי פיה – סטירה! אני שוכב לישון; בלי קריאת־שמע אני שוכב. השפתים רוצות לומר מעצמן; אני נושך שפתי בשיני. בבוקר: לא ברכה, לא נטילת ידים, לא תפילה, לא טלית ותפילין. “תני לאכול!” – הפלונית שלי נושאת רגליה ובורחת מן הבית. אל הכפר, אל אביה שלה, אל החוכר ברחה. יהא בלא אשה! יש לי עוד הנאה מזה. אני, הריני אני, ברל חייט. היא, יהודיה חלושה, מוטב שהיא לא תהיה באמצע! ואני עושה לי את שלי: לא סוכה, לא אתרוג, לא לולב. אני טועם לפעמים קצת משקה; אבל ביום־טוב אין אני עושה קדוּש. לא! בשמחת תורה אני נוטל, כמו מרדכי לאחר הגזירה, ולובש שק על ראשי. להכעיס!
עוברת שנה. מגיעים ימי הסליחות, והנפש עכורה ודלוחה. השמש דופק, הלב דופק, מושך…
אבל הרי אני ברל החייט! מוצא שפתי שומר אני! מתכסה אני מעל לראשי, ומתגבר! שלא לראות… בא ומגיע ראש־השנה – אני איני זז. מגיעה השעה של תקיעת שופר, תופס אני חטיבות של מוכין וסותם את אזני… הוא מושך, הלב מושך, צער־בעלי־חיים, רבי.. ואני בוחל בי בעצמי. מתהלך לא רחוץ, חטיבה של סאוּב. בקע של מראה תלוי בבית, אני מהפכו אל הקיר, אין אני רוצה את פרצופי לראות… העולם, שומע אני, הולך אל “תשליך”…
הוא מפסיק לרגע, וקופץ מיד שוב ואומר:
– אבל הצדק, רבי, אתי הוא! וַתר בשום דבר לא אוַתר!
מהרהר ר' לוי יצחק רגע ושואל:
– ומה, אם כן, אתה רוצה, ברל החייט?… רוצה אתה פרנסה?
ברל נעלב:
– מה לי פרנסה! פרנסה צריך היה קודם לכן לתת! ופרנסה מגיעה לכל אחד! לצפור שבאויר, לתולעת שעל הארץ. פרנסה היא אורדינארי"א… עכשיו רוצה ברל החייט יותר מזה!
– אמור, ברלי, מה.
וברל מתייצב ואומר:
– אמת, רבי, שיום־כפּור מכפּר רק על עבירות שבין אדם למקום?
– אמת!
– ועבירות שבין אדם לחברו – לא?
– לא!
מיישר ברל החייט את קומתו כאותו מיתר־של־כנור, ואומר בתוקף ובקול:
– אם כך, אין אני, ברל חייט, רוצה להכּנע, אין אני רוצה לשוב ולעבוד את רבונו־של־עולם, אלא אם כן רבונו־של־עולם ימחל בשנה זו, למעני אני, את העבירות הללו גם כן!
– האם אני צודק, רבי?
– צודק! – עונה ר' לוי יצחק – והחזק – אומר הוא – בדעתך, אנוסים יהיו להסכים לך…
והוא פונה וחוזר אל העמוד, מביט למעלה, מקשיב רגע ותיכף הוא מבשר:
– השגת את שלך, ברל! לך להביא את הקיט"ל והטלית!
כידוע, אצל אנשי שלומנו ראש־השנה הוא תמיד יום טוב של שׂמחה.
אנו הרי אין אנו מתנגדים. אין נרעדים כל־כך מאימת יום־הדין.
הרי אנו יודעים, שאין מעמידים אותנו לפני שופט אכזר וזר, אלא שופט אותנו אב רחום. אבינו שבשמים, הוא השופט! ולפיכך באמת טועמים קצת משקה, חוטפים רקידה לאחר התפילה.
אך פעם אחת היה לנו ראש־השנה, – למעלה מכל ראשי־השנים.
התחל התחיל הדבר כרגיל. אך מיד ביום הראשון, לפני מוסף, נשתלהבה הלהבה!
מה אירע:
הזקן, כמנהגו, אינו מניח כל הימים הנוראים לשום אדם ליגש אל העמוד. אינו סומך על שום אדם!
מתפלל הוא לפני התיבה.
היאך הוא מתפלל אין אני צריך לספּר לכם.
והריהו מתפלל ומגיע אל “לאל עורך דין”.
– “לאל עורך דין!”
לבבות רועדים, רקיעים נבקעים!
וכן הוא מוסיף ואומר, מוסיף ושואג:
“לבוחן לבבות”… “לגולה עמוקות”…
אבל משהוא מגיע אל “לצופה נסתרות” – נפסק פתאום הקול ונשבר. משום מה הוא יורד, ורועד; חתּוּך־הדבּוּר אף הוא נעשׂה אחר. “לקונה” ירד ונפל, “עבדיו” נשמע בספיקוּת, “ביום דין” – בחוּלשוּת…
ופתאום הוא משתקק לגמרי! הוא דומם: רגע אחד, שני רגעים, שלושה ועוד יותר. ורגע חשוב כשנה: פחד, הנשימה נעצרת. עזרת־הנשים כמתעלפת; פסק הרעש!
ולפתע הוא זע. רעדה עוברת בכל גופו. והדממה, הספוגה פחד ואימה, נפסקת בקריאה של שׂמחה:
– “לרחם עמו ביום דין”!
והנגוּן מסתלסל באריכות, ב“שלשלת” של חדוָה.
וכל עצמותיו תאמרנה – הרגלים יוצאות ברקידה לפני התיבה. וכך נמשכת כל השחרית עד גמירא.
כאילו נתחדשו הכוחות.
ולפני מוסף ספּר לנו, מה שאירע.
דבר מועט אירע:
כיודע, כשמתפללים מתוך סדוּר, אוֹ מתוך מחזוֹר, רצות העינים לפני השׂפתים. אומרות שׂפתותיו של הזקן “לצופה”, והעינים כבר רואות “לקונה”.
ותכף כשהוא רואה “לקונה”, עולה במוחו רעיון, שכּולו מוּקשה, שאין הוא מבין פירוּש המלות. שכּן באמת: מה פירוּש “לקונה עבדיו”?
מי ואימתי קונה עבדים במשפט?
ואין לו תרוּץ, והוא מתבלבל ממש, ושותק!
אבל הרי אין רוצים שם למעלה, שתפלתו של הזקן תהא מטורפת, ומראים לו מה הפירוּש.
ומיד משהוא עוצם את העינים לעיין בדבר, מתבּקע לפניו הרקיע והוא רואה!
את אולם הבית־דין רואה הוא:
את אולם הבית־דין־של־מעלה. את מקום־המשפט האמיתי! הנה השולחן, המאזנים.
אבל השעה, כנראה, מוקדמת עדיין.
עדיין לא באו למשפט.
והוא מתבונן בינתים סביב: חמשה פתחים יש לו לאולם הבית־דין. שני פתחים בצדדים; מימין פתח. ומשמאל פתח. על הפתח הימני כתוב: “סניגור”! מכאן יבוא ויכּנס. ועל השמאלי: “קטיגור”! זה יבוא מן הצד שכנגד.
ושלושה פתחים בראש, מאחורי השולחן והמאזנים, בכותל המזרח.
והפתח האמצעי מן השלושה סגור, והפתחים מימינו ומשמאלו – פתוחים.
מעל לפתח האמצעי הסגור כתוב: “פמליא של מעלה”. ומצד ימין ושמאל, מבעד לפתחים הפתוחים, רואים:
מימין – הגן־עדן הפתוח. אבות וצדיקים, זוהרם מזיו השכינה, יושבים ועטרותיהם בראשיהם ולומדים תורה; הם אין להם, כנראה, יום־דין!
ומשמאל – הגיהנום הפתוח.
בגיהנום דממה. הגיהנום ריק; יום־טוב – ואין עונשים, אין מענים. והרשעים חפשיים, והמשחיתים עסוקים, כנראה, בעסקם אחרים, – ומתוך המעשה יוָדע לכם, במה הם היו עסוקים, – אך האש בוערת, לוהטת.
“ואשו לא תכבה”, ככתוב.
עוד הוא עומד ומביט, נפתח הפתח הצדדי הימני ונכנס הסניגור עם צרור הזכויות תחת בית־השחי. צרור קטן. שנה רעה ורזה לגבי מצוות ומעשים טובים היתה השנה. הוא נכנס, רואה שהפתח השמאלי מן הצד שכנגד סגור, והוא מבין, ששם צוברים את הכתבים זמן ארוך יותר. השנה היתה שנת־ברכה בשבילם!… והוא מפיל את הצרור מתחת בית־שחיו ויושב לו בינתים כאבל המצפּה לנחמה.
אחר־כך נפתחת הדלת מצד שמאל. שני משחיתים, עם צרור גדול על כתפיהם, באים ונכנסים, כפופים תחת המשא. שומעים, איך עצמותיהן מתפקקות. והם פורקים את משׂאם, נושמים נשימות של רוָחה, וביציאתם הם אומרים בקול, שהסניגור ישמע:
עדיין לא מעשׂר מן המעשׂר. זוגות זוגות ישׂאו עוד. כל הלפּיטוּטי"ן צוברים ואוספים, אוצרות שלימים.
נעכּרת רוחו של הסניגור, הוא מכסה פניו ונאנח.
סבור הוא, אין שומע אנחתו.
הפמליא של מעלה עדיין היא באיתכסיא… בגן־עדן הכול עוסקים בתורה; הגיהנום – ריקן!
אבל בתוך הקהל בגן־עדן יושב גם ר' לוי יצחק מברדיטשב, והוא שומע!
הוא האחד לא שכח עדיין, שבשביל יושבי חושך וצלמות, בעמק העכור למטן, היום הוא יום־הדין, ואם מישהו נאנח בעולם־האמת, ודאי הדבר נוגע להם, והוא מפסיק משנתו ומסתכל על סביבותיו.
ורואה הוא, מי הוא זה הנאנח – הסניגור באולם הבית־דין נאנח!
חייבים איפוא בוַדאי ובוַדאי להגיע עד שורש דבר.
ואין ר' לוי יצחק מתעצל, קם ועומד מן השולחן באמצע הסוגיא, מתחמק על בהונות רגליו מן הגן־עדן ונכנס אל אולם הבית־דין ורואה את הצרור הקטן עם הצרור הגדול… והוא מבין, עד היכן הדברים מגיעים… ואין ר' לוי יצחק שוקל בדעתו הרבה, נגש ומרים בכל כוחותיו את הצרור הגדול, ומשליכו פתאום מעל לשולחן, דרך פתח־השׂמאל הפתוח, לתוך הגיהנום, לתוך האש המתלקחת – והצרור בוער ונשׂרף.
באים שני משחיתים קטנים אחרים. שוב עם צרור גדול. הם יוצאים, ור' לוי יצחק תופסו לצרור, משליך, מצליח. הצרור בוער, הצרור נשׂרף, ואיננו…
וכן השלישי, הרביעי, וכך כולם. מיד משפּונים המשחיתים ויוצאים, הצרור כבר עף לתוך האש.
לבסוף, הצרור האחרון בוער עוד, והמשחית עצמו – אשמדי – בא נכנס. בהרחבה, בשׂשׂון ובשׂמחה; אך אבוי! אין זכר לצרורותית הוא מסתכל, רואה מהו הבוער, רואה את ר' לוי יצחק, שמבקש כבר לפסוע ולחזור אל הגן־עדן, – והרי שוטה אין הוא כלל, והוא מבין מי ומה, והוא תופסו בידו וצוֹוח:
– גנב!
וּמתגלגל ההד!
באים בבהלה מתוך הגן־עדן. נפתח הפתח האמצעי; הפמליא של מעלה יוצאת משם ובאה. הסניגור מגלה את פניו וקופץ ממקומו.
– מה אירע כאן?
מספר הוא, המשחית, מה שאירע כאן. את ר' לוי יצחק תפס ביד ממש, והשׂק האחרון בוער עדיין; הכבד שבכולם היה.
נכּרים דברי אמת; ור' לוי יצחק אינו מכחיש.
כך היה הדבר.
שואלים לו למשחית, מה הוא מבקש? מה פסק הוא דורש?
ואף הוא אינו שוקל הרבה. על־פי דין רוצה הוא. “ונמכּר בגנבתו” כתוב. שימכרו לפיכך את ר' לוי יצחק לעבד; מיד על־אתר, בפומבי. באולם הבית־דין. מי שרוצה קנוֹה יקנה. אף הוא עצמו לקנות הוא רוצה. והוא כבר יקבּל את ההיזק שלו!
והדין הרי עמו. בזה אנוסה הפמליא של מעלה להודות; מכירה פומבית מן ההכרח שתהיה. ואבוֹד, חושבין, לא יאבד ר' לוי יצחק, – הגן־עדן לא יניח.
ושני צדדים מתייצבים ליד המאזנים: המשחית מצד אחד, וכל הגן־עדן מן הצד השני.
ר' לוי יצחק עומד באמצע. משל כאילו לא לו מתכּונים כאן.
ומתחילים להטיל פדיון אל תוך כפות המאזנים; שׂמאל וימין.
ועולים ומעלים!
הפמליא של מעלה יושבת אל השולחן ומסתכלת.
נגש אברהם אבינו ומטיל אל תוך כף־המאזנים את המצוָה־הראשונה שלו; וּלתוספת – את הכנסת־האורחים שלו.
מטיל אחריו יצחק – את העקדה; יעקב את תמימותו שלו, את ישיבתו באוהל ולמוּדו, בשעה שעשׂו התרוצץ עם כלי־זין בהיערות והיה רובה קשת… באה אחרי יעקב – רחל, ומטילה את הדוּדאים לתוך כף המאזנים. מטילות חלקן שאר האמהות, מטילים אחר כך צדיקים אחרים… כל אחד נותן בתשואות־חן כל טוּבוֹ וטוֹבוֹ.
אבל המשחית יש לו אוצרות גנוזים במלכותו שלו, אין לשער ואין לספּר. ואחרי כל הנחה והנחה בצד הימני, הוא מניח הנחה של ממש לצד שׂמאל. והכף שלו שוקעת ושוקעת, והוא מטיל לתוכה אוצר אחר אוצר. מתחת לאדמה, מאחורי הרי־החושך… מכל המקומות הצנועים והטמונים שבכל מלכותו… אוצרות – לא ראתה עין! הוא מוכרח להשׂיגו, את ר' לוי יצחק! למסיק־הדוד בגיהנום עשׂה יעשׂנו. ועוד הוא תופס פתאום לעטרה שבראשו ומטילה לתוך הכף, והריהי מתנדנדת ויורדת לפתע בבת־אחת למטה, למטה…
לא טוב.
הגן־עדן החמיץ והפסיד הכול.
האחרון נגש הסניגור ומטיל את צרורו, צרור הזכויות. הכף אינה מרגישה בזה. נפש־המאזנים אינה נרעדת אפילו רעידה כלשהי…
ופרצופו של המשחית מתעוות לגחוּך של נצחון, ובארוּבּותיו הנצחון לוהט ומתלהט. ואת יד־ימינו כבר הוא מניח על כתפו של ר' יצחק, ובשׂמאלו הוא מרמז לו אל פתח־הגיהנום…
קמה מהומה: הפסידו את ר' לוי יצחק… ומתעורר רעש, המוּלה: מה לעשׂות? מה לעשׂות?
והרעש גובר והולך…
הוא גובר ומתבקע לפתע־פתאום.
מגבוה נשמע קול.
קול היורד מכסא הכבוד.
– אני קונה אותו!
משתלטת דממה דקה. ורבון כל העולם קורא מתוך הדממה:
– אני נותן יותר! “כי לי כל הארץ”, אני נותן בעד לוי יצחק את כל העולם כולו!
שחורים משחור נעשו פניו של המשחית.
־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־
דבר זה ספר לנו הזקן לפני מוסף. ותארו לעצמכם, איזה מוסף, איזה ראש השנה זה היה!
הקטרוג שרוף; כתיבה וחתימה טובה – כמונח בקופסה! ר' לוי יצחק – נפדה; הסוד של “לקונה עבדיו” – נגלה…
והיתה שמחה שבשמחה.
סַפּר ספר ר' נחמנ’קה את המעשׂה במוצאי־שבת, בסך־הכל כמה שבועות לאחר ההתגלות.
והתגלה נתגלה, כפי שנוהג סדר העולם, על־פי מקרה: באים יהודי או יהודיה ותופסים בכנף־הבגד ומושכים ומורידים מן העולמות העליונים; לעצה צריך הוא: בענין פרנסה, בענין שדוּך לבת בוגרת, רפואה למקשה־לילד או למחלה שלא תבוא… ולך סרב לאדם מישׂראל! פולטים דבּוּר, והוא מתקיים, פעם אחת, בפעם השניה – והדבר צף ועוֹלה, כשמן על־פני המים, וכבר נוסעים ובאים מכל עבר…
וכך היה הענין גם בר' נחמנ’קה. וכי רצה לסרב למישהו? – ונודע הדבר ברבים; נר־התמיד הצנוע נשתלהב ומאיר כבר ברחובות!
מילא, על העיירה יורדת שׂמחה, חדוָה. מצד אחד – צרות אינן חסרות, יהודי־טוב יש בו מן המועיל; ומן הצד האחר – תהיה פרנסה, רואים כבר שיבואו מארבע כנפות הארץ… וכמו פטריות וכמהין לאחר הגשם צצים ועולים כבר מופתים קטנים, נסים זעירים, מקומיים – כשאין אדם יכול לסרב לשום נפש מישׂראל, וכל היוצא מפיו הוא דבר־מלכות! מתפשטת כבר השמועה על־פני הסביבה. לשבּת אנוסים כבר להרוס שני קירות, עורכים כבר שולחן לאורך שלושה חדרים: בני־עיר, אורחים מכּפרים, מעיירוֹת שבסביבה… מעמידים כבר יינות, פירות; אגב, היתה אותה השנה שנה מבורכת בפירות…
והשׂמחה גדֵלה ומוסיפה עם כל פנים חדשות: לשלוש־סעודות כבר בוקע ופורץ מתוך החלונות זמר “בני היכלא” עד כדי כך, שבני הכוכבים שבשמים מרקדים ומפזזים משׂמחה! יתברך, אומרים, שמו הגדול, עושׂים רקידה סביב לשולחן… והוא, ר' נחמנ’קה, הבעל־שׂמחה עצמו, יושב בראש – ולא כלום. לפני הבדלה הוא נופל דוקא לתוך עצבות – ממש הידים רועדות אצלו, הוא יפיל עוד חלילה את הכוס עם ההבדלה מידו… לאחר הבדלה הוא עובר ומתיישב לו בקרן־זוית, אומר בפני עצמו מה שיש לומר, ופתאום הוא קם ויוצא מן החדר.
רוצה העולם, כמובן, לילך אחריו; והוא הופך פניו ומרמז: לאו; נשארים, ממהרים אל החלון, ורואים, איך הוא מהלך על־פני השוק ופונה ויוצא מתוך העיירה, כפוף, מתנודד, כשרוי־בצער אמיתי.
נופלת על כולם מרה־שחורה.
מקצתם חוזרים ויושבים לשולחן, אחרים מהלכים לכאן ולכאן, ועוד אחרים הולכים הביתה… העולם שנשאר מבקשים להתחיל בפזמוני אליהו – אין הזמרה עולה יפה; שולחים ומביאים מעט משקה – אין יכולים לשתות, אין שׂמחה.
– מה ומה? מה חסר לו ליהודי כזה?
– בפרנסה – עולה רעיון במוחו של אחד גס־רוח – כבר הוא מובטח!
מטילים בו, מן הסתם, מבט־עין, שמתמלט ממנו החלב שינק משדי אמו. אבל השאלה אף־על־פי־כן נשארת שאלה!
– כשיהודי עולה ומגיע למדרגה כזאת – אומרים – הוא צריך להיות ככלי מלא שׂמחה!
באותו מעמד היה אחד ר' יהושע, מלמד מפּארצב, אך מרואי פני־המלך – מאנשי הבעל־שם, בעל מזג טוב, ממש אדם שאין בו מרה, ור' יהושע זה מתרגז:
– עצבות – מגמגם הוא; היה, מסכּן, כבד־פה – מה פירוּש עצ־עצ־עצבות – כשיהודי מגיע למדרגה כזאת ויכול לעשׂות טובות ליהודים – לבטל, כמאמר הבריות, גזר־דין… הא? מה?
– בוַדאי! – מסכים העולם. – וכי מעט כבר עזר? – ומתחילים לספר מעשׂיות. מתברר, שבמשך הזמן הקצר הזה כבר הגדיל והרבה לעשׂות… מילא, את המעשׂיות לא אבוא לספר לפניכם – טפּה מן הים כנגד מה שהיה אחר־כך…
אך המעשׂה מן העז הריני חייב לספר לכם, משום שהוא מעיד, עד כמה ענותן גדול היה, עד היכן לב־טוב היה!
בעיירה היתה יהודיה זקנה, אלמנה, אשה פשוטה, אלמנתו של איזה חייט. והיא, האלמנה, היתה לה עז. והיתה מתפרנסת מן העז הזאת. כל עצמה של אותה עז היתה שוָה ריחה־של־טבּק, אבל יהודיה ישישה – יש לה חיוּנה מן העז. אולם אחר־כך כבר היה לה קשה לחלוב את העז; אשה לעת־זקנה, והיו, לא עליכם, ידיה מרעידות, ושפכה כמה טפות חלב; ובסך הכול, כמה חלב היה לה לכל אותה עז – והריהי קמה וגוררת עצמה לר' נחמן, באשר העז היא עז רעה, אין בה דרך־ארץ בפני יהודיה זקנה, ואינה מניחה שיחלבוּה בשקט… והוא מקשיב לה ומחייך; אומר הוא לה: לכי הביתה, אשה, וישועתך תבוא… והיא נושעה… כלומר: הידים לא פסקו מלרעוד אצלה, זקנה מופלגת היתה, בת שמונים בוַדאי, אפשר עם סרח העודף – אך העז היתה לעז אחרת מכל וָכול, התחילה באה מעצמה להחלב במועדה, והיתה מתייצבת בעצמה, מגביהה רגל אחת ועומדת כך עד לטפת החלב האחרונה!
לאחר המעשׂה בעז רוצה עוד מישהו לספר משהו, דומה אני, מעשׂה מן צער גדוּל בּנים… הוא מתחיל, אבל כאן נשמע קול מעבר לחלון מן החוץ:
– עוד פעם שבוע־טוב, יהודים!
קולו של הרבי.
פונה העולם וממהר אל החלון. עומד הוא, ר' נחמנ’קה, במרפקיו נשען אל אדן החלון, הראש בין כפות ידיו, העינים מאירות אצלו טובות להפליא, אך עדיין לא בשׂמחה.
– אספר לכם, – אומר הוא, – מעשׂה… שלא תשתוממו…
מבקשים להוציא ולהגיש לו כסא, אין הוא מניח; הוא רוצה לעמוד. רצים ויוצאים אליו מחצית העולם ומתייצבים מאחוריו. עומד הוא כך בסמוך לחלון, ולמעלה, במרומים, מתייצבת הלבנה כעטרה מעל לראשו… ובעמדו כך ספּר את המעשׂה משׂעיר־עזים, בענין ההתגלות…
– לפנים, – התחיל, והקול היה ספוג עצבות, – היה שׂעיר־עזים.
לכאורה, תיש ככל התישים, ואפשר לא… שום אדם לא מדד אותו… שום אדם לא הכיר אותו.
משום שאהוֹב היה אוהב התבודדות; מעולם לא נראה – ולא נמצא – ברשות הרבים… היה בכוֹר, ואפשר לא בכוֹר…
היה היתה מאחורי העיר חורבה ישנה… מפולת מדור דור. אומרים היו, וזה היה, כנראה, אמת: חורבה של מקום־קדוש, בית־כנסת או בית־מדרש… לפנים התפללו שם, תורה למדו, ואפשר, בזמן שהמקום־קדוש נחרב, מת כאן מישהו על קדוּש־השם… מעשׂיות ישנות… כהיום הזה צומח על החורבה עשׂב… עשׂב משוּנה… עשׂב של הקב"ה, שום אדם אינו זורעו, שום אדם אינו קוצרו…
והנה בחורבה הלזו היה שׂעיר־העזים דר, את העשׂב הזה היה מלחך…
ועל חורבות כאלה, כאמור, צומח עשׂב משונה – סגולה לקרנים… מעשׂב כזה גדלוֹת הן מהרה וגבוהות, גבוהות… ועוד סגולה יש לו לעשׂב: הקרנים הצומחות ממנו הן קרנים חיות: הן עשׂויות להתקפל ולהסתתר, וכן להתיישר ולהתגלות…
שכן בשעה שהן מקופלות, הרי לא־כלום! מונחות הן בשקט, ואין שום בריה יודעת עד היכן הדברים מגיעים… אבל כשהן מתיישרות, אפשר שיגיעו עד לב השמים!
ושׂעיר־העזים הזה גם נזיר גדול היה. נזיר זהיר ונזהר: לא נטל מעשׂב אחר לתוך פיו, לא לחך לחיכה כלשהי… רק עשׂב־החורבה… וגם לא מכל החורבה… הוּא היה מבין בעשׂבים, ובחר לעצמו מן היפה והטוב ביותר, הן בטעם, הן בריח… והוא היה מבין גדול־גדול בעשׂבים: זה, הרגיש, צומח במקום של תורה לשמה… ההוא – במקום של תפילה בכוָנה, והלזה הריהו גדל ועולה מדם, מדם יהודי, שנשפך על קדוּש השם… ועשׂב זה בעיקר הוּא חפּשׂ…
וגדלו באמת הקרנים וגדלו…
ואת הקרנים החזיק מקופלות, נזיר היה ונסתר… אך באמצע הלילה, בזמן שהעיירה ישנה, ויהודים יראי־שמים נמצאים בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות ועורכים חצות, ומתוך חלונותיהם של בתי־הכנסיות ובתי־המדרשות פורצת ויוצאת שועת־הלב “על נהרות בבל” ומשתפכת בין שמים וארץ, אותה שעה מתייצב הוא על רגליו האחוריות, מיישר וזוקף את הקרנים, מגביה עצמו למעלה, למעלה, ואם הלבנה עוד צעירה, אך זה עתה קוּדשה, הריהו מטיל את עוקצי קרניו על קָצֶהָ התחתון ושואל:
– מה נתחדש שם, לבנה קדושה? עדיין לא הגיעה שעה שבן־דויד בא?
והלבנה מוסרת את השאלה לכוכבים, והכוכבים כמו נרעדים, ועוצרים אותה במהלכה. ודממה משתלטת. דומם הלילה, הזמר שלו נפסק… משתאים למעלה, אצל כסא הכבוד, שאין שומעים את שירתו של הלילה. שולחים שליח למטה, לידע ולהיוָדע, מה אירע שם ומה נתחדש, מביא השליח את התשובה, שהלבנה והכוכבים נעצרים במהלכם, ושואלים אם עדיין לא הגיעה השעה להגאל…
ונאנחים, ליד כסא הכבוד…
ודבר כזה אפשר שתהיה לו פעולה…
וכאן נפסק קולו של ר' נחמנ’קה…
הוא כובש את פניו בכפיו, והראש עם הידים – רואים בחוש שהם רועדים, והלבנה במרום, שהתייצבה כעטרה מעל לראשו, רועדת גם היא… ורק לאחר שעה קצרה הרים את ראשו, ונראו פנים חיורות עוד יותר, ובקול מרטט מופלא הוסיף וספּר:
– וזה, – אומר הוא, – שהוא הסתופף בכאן, גם כן כבר היה חסד גדול מצדו…
אחר במקומו, יש לך קרנים כאלה, אתה נאחז בלבנה, קח וקפוץ כלפי־מעלה, ובקפיצת־תיִש אחת לשם… אל השמים, חיים אל תוך הגן־עדן… מה איכפת לך?
אבל הוא בעל־רחמים הוא; וחבל לו על הקהלה; חס לו עליה, אינו רוצה לעזבה… מזמן לזמן – שנות־רעב, הקהלה מתחילה פוחתת והולכת, נשים מוכרות מעליהן את התכשיטין, גברים – את העטרות מן הקיטלי"ן והטליתים… מנורות של חנוכה, בגדי שבת ויום־טוב – יוצאים מתוך העיירה ונודדים… והרעה גוברת והולכת… מוציאים תינוקות־של־בית־רבן מן החדר; אין ממה לשלם שׂכר־לימוּד.. ומתחילות הצרות מגיעות עד נפש ממש – מתרחשים תחלואים רעים, רעב, ואז אנוס הוא להושיע.
יש בשמים שביל חלב, כך קוראים החוזים־בכוכבים לבהרות הלבנות, המפוזרות על־פני השמים. ובאמת אין זה שביל… אין מהלכים, אין נוסעים שם…
שׂדות הם. שׂדות גדולים, גדולים, זרועים אבני יקר, אבנים טובות ומרגליות, אין לשער ואין לספּר – אבנים טובות ומרגליות לעטרות שבראשיהם של צדיקים בגן־עדן… אין מונה אותן, אין סופר להן מספּר – כחול הים! הן צומחות וצומחות, האבנים הטובות והמרגליות האלה, הן מתרבות והולכות, וצדיקים – פוחתים והולכים – יצמחו להן! והולכות השׂדות ומתפשטות.
ובשעה שכאן כלו כל הקצין, והגזר־דין אינו ניתן, חס־ושלום, להקרע… הולך הוא, בעליהן הנחבא של הקרנים החיות, בחצות של ליל־שקט, בזמן שהעיירה ישנה ומבתי־כנסיות ובתי־מדרשות צפה ועולה בכיה חרישית על גלות־ישׂראל וגלות־השכינה, – ומזדקף על רגליו האחוריות, וזוקף את הקרנים, ונועץ את קצותיהן כלפי־מעלה אל שביל החלב, ונאחז בו ותולש מתוכו אבן טובה, ומטיל אותה לאמצעיתו של השוק. מתפוצצת אבן טובה כזאת לאלפי ניצוצות, הולכים אחינו בני־ישׂראל הביתה מ“חצות”, מנצנץ השוק מאבנים טובות, מוצאים הם מציאות כשרות, ויש פרנסה לפרק זמן…
לפיכך אין הוא יכול לעלות למעלה.
־־־־־־־־־־־־־־
ושוב נפסק קולו, ולאחר רגע הוא פותח שוב:
“והרחמנות העבירה אותו”…
על־ידי הטוּב נתגלה; לא הוא, – הקרנים…
ועל־ידי דבר מועט. על־ידי ריחָה־של־טבּק…
ומופלא התחיל הקול מתרונן בסופו של המעשׂה, ואין ידוע אם צוחק הוא ואם בוכה…
– על־ידי ריחה־של־טבּק, – אומר הוא, – נתפשט מנהג להריח טבּק… אור חדש, אומרים, מאיר את העינים. וכשמריחים טבק – נזקקים לקופסאות, לנרתיקים… מחפשׂ לו יהודי קטע של קרן, מוצאו באשפה, מרימו ועושׂה לעצמו נרתיק… הולך אחר ומוצא עז או בהמה ומבקש קטע של קרן, והוא מקבּל נגיחה אל החוֹמש… אך מתרחש, שיהודי נתקל בשׂעיר־העזים, עבר במקרה לפני החורבה, ומבקש הוא:
– בכוֹר, או לא בכוֹר, יש לך כל־כך הרבה קרן, תן לי במתנה ממנה קטע לקופסה!… ואין הוא יכול לסרב – קוטע היהודי קטע… והוא בא אל בית־המדרש ומכבד יהודים בריחה־של־טבּק, שואלים אותו היכן השׂיג קרן טובה כל־כך, והוא אומר… והולכים כבר זקן וצעיר לבקש…. כל מי שמריח טבּק… ואין הוא יכול לסרב… וכופף לפני כל אחד ואחד את ראשו, וקוטעים ומקטעים קטעי־קרן לקופסאות… מי שבא, הוא מרכין ראשו לפניו: כרוֹת… והקרן שמה יוצא לפניה, מכל הסביבה באים לקחת קרן… עוד יבואו מכל תפוצות ישׂראל… ויהיו קופסאות עם נרתיקים… אך להאחז בלבנה, ולשאול למשיח בן־דויד, לא יהיה לו במה… אפילו אבן־טוב לא יהיה במה לעקור מלמעלה…
והוא הפסיק, פנה עורף לעולם והלך לו…
אותו רגע הסתיר ענן את הלבנה, ועצבות, וכמעט אימה, נפלה על העולם…
כידוע, נגמר הדבר אף־על־פי־כן בכי טוב.
– “תורה” שאומַר לכם? ––
מה עולה על דעתכם, רבותי? מה לתורה שלנו ולכם?
אם נשמותיכם שלכם לא היו במעמד הר סיני? – סלקא אדעתך – וכי מי אומר: לא?!
“בורא אחד, אומרים אתם, תורה אחת ועם ישׂראל אחד”. – מאי קא משמע לן? וכי מי אומר לא כך?
אבל ראו, רבותי! אין להרהר אחר מידותיו – מה עושׂה הקב"ה? יושב ומזווג זווּגים; והריהו אומר ארבעים יום קודם יצירת הוָלד: בת פּלוני לפלוני! יוצא מזה, שבן־אדם משלנו – ר' בּרל מטבוֹריצוֹב – משתדך עם… נוּ, עם המפורסם ר' ישׂראל גולדנבּרג – דרך אחר לגמרי, יהודי בעל־בית, ביתו כבר מתנהג בנגידות – אופן אחר מכול וָכול!… מתנגד הוא, בצעירותו, מספּרים, כשהיה אוכל מזונות על שולחן חותנו, – כבּד בסטירת־לחי אדם מישׂראל במקום קדוש בשל “ויצמח פורקניה”… ולעת זקנה – אחד מפני־העיר, פרנס־חודש… וּבעיר ואם בישׂראל! ונוסע הוא מדי שנה בשנה, הוא עם בני ביתו, אל מקום־מרפּא… והנה אך זה חזר מחוץ־לארץ, מאיר, בלי עין־הרע, כשמש… נוּ… והיה בשעה מוצלחת, הזווּג עולה יפה, נושׂא פירות, ופרי־עץ־הדר, כפי שאומרת סבתא… והיוצא מזה? יהיה למזל ברית־מילה, והנה אנחנו יושבים יחדיו בסעודת מצוָה, בשלום־זכר – אוכלין עדשים ושזיפים עם צמוּקים!
נכון? אך ראו והביטו – כנופיא אחת, ואותם המאכלים עצמם… ואף־על־פי־כן – לא הכול אכילתם שוָה!
“כאכילתם כך עבודתכם”, ולהפך…
המפורסם ר' ישׂראל גולדנבּרג מלקט כאותה צפור־כנף בשבּת־שירה – מסתפּק במועט, רק למענה של האיצטומכא… ועוד הזקנקן אומר לשׂפתים: חצי שלי וחצי שלך… ודי, וכבר ניער מן הזקנקן. ובקצה שם יושב אחד משלנו – חסיד’ל, מלומד ברעב, מסכּן, וחוטף, ובולע… מסוּפּק אני, אם יקיים “ואל כּליך לא תתן” – בבית יש לו פלונית עם בנים!
מה הסמקת, שוטה? – דלוּת אינה פסלוּת…
“כי לא על הלחם לבדו יחיה אדם” – הנשמה גם היא צריכה למזון, ומאכלה שלה מה הוא? – תורה!… אבל לא הכול תופסים במידה שוָה… ומלבד זה אדם אדם ומנהגיו שלו, דרכיו שלו… יש בור סוּד, ויש לא עליכם, כמין חולה, כבולעו כך פולטו.
חס ושלום, איני מראה על שום אדם באצבע…
הנה ספּר המפורסם, המחותן ר' ישׂראל, לפני שלוש־סעודות, חדוּשים ממקום־המרפּא… הר גבוה עד לב השמים! על הור־ההר, על ראשו של ההר ממש, קבּל “שכר־הליכה” – כל הסביבה כעל כף היד! העין לא שׂבעה מראות! גנים ופרדסים, ערים ועיירות והיכלות־של־ארמון – כמו מתוך תרגום־שני! ואל ראשו של ההר, ספֹּר ר' ישׂראל, מוליכות כמה וכמה דרכים, קצרות וארוכּות, עם מניעות גדולות ומניעות קטנות… ודרכים סלולות, בשביל סוסים! כך ספּר…
אתם סבורים הייתם, שאני מנמנם… ואני הקשבתי… למעלה – אמר – האויר לנשימה כבר כמעט כולו רוחניות! ואצל חלושי־ריאה, שהם צריכים ליותר גשמיות, פורץ דם מן האף!… לפיכך אין הם הולכים עד למעלה, ויש להם שׂכר־הליכה שלהם באמצע הדרך: קהוָה עם שמנת! כך ספּר.
רואים אתם: אנחנו החסידים מטפסים על הקירות ממש! ישר למעלה! ואתם במחילה מכּם, המתנגדים: בדרך בעלי־בתית, במתינות, בדומה לסוסים!
שׁאַֹ! שׁאַ! איני רוצה, חס ושלום, לבייש שום בן אדם!
רוצה אני לומר לכם דבּוּר נאה, ובשם אומרו, מילתא דבדיחותא של הרב מפּאַרציב. “מתנגדים, אמר, הם הנגוד של חסידים”…
בסדוּר כתוב: “תשובה, תפילה וצדקה”… ולמעלה, באותיות זעירות: “צום, קול, ממון” – כן?
אומרים אנחנו החסידים כסדר: ראשית חכמה: צום! יהא החומר יודע, שאין הוא יחסן, שלא הוא המושל והשליט, שאין הוא אלא טפל… דרוּש־דרוּש הוא: דרוּשוֹת הרגלים, לרוץ אחר מצוה! דרושות הידים: תפילין להניח, אתרוג ולולב להחזיק! צריכים לפה, בשביל תורה ותפילה! וצריכים לקיבה גם כן – על מה היו מברכים? אבל מזמן לזמן חייב אדם להוכיח לו לגוף, שלא הוא הוא עצם הענין, לא הוא הוא החוק, שלא “ואכלת” אלא “וברכת” הוא העיקר!…
אחר־כך בא: “קול”, יושבים ולומדים, מתפללים; עד לב השמים עולה הקול! בוקעים שבעה רקיעים בעבודה מתוך שמחה: מזמרים זמר… ורק לגמרי־לגמרי בסוף בא: “ממון” – אדם מישראל צריך למטבע גם כן! “המפרנס אשתו ובניו”… וכל מיני ממון: שכר־למוד, דמי־צדקה… והרי אני בגלות – דמי־“לא־יחרץ” גם כן! שלא יהא עֵשו הדואג לי! שקילא טיבותיך!… וסותמין לו את הפה! שלא יהא מדריך אותי, שלא יהא מלמד אותי, שישכח אותי!
ועכשיו: כסף לתאוה כלשהי!
־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־
סבורים אתם, שיהודי כמותי, למשל, שאינו נוסע למקום־מרפא, שרהיטים אין לו, בפתח פעמון אין לו, ובבית מראָה אין לו – אינו בעל־תאוה כלל וכלל? אוי־אוי! היצר־הרע מוצא את הדרך גם אלי! אבל, רואים אתם, רבותי, יהודי ערוּם הנני! אין אני הולך אחריו, אלא אני מושכו אחרי! הריני מעטף את התאוה בטלית של יראת־שמים! היצר־הרע דופק על דלתי, אני פותח! מה רוצה אתה, בעל־דבר? שב, דבר את דבריך! והוא מדבר! מה מדבר הוא? הוא מדבר על לבי, שאעשה לי מלבוש חדש! אני איני אומר: לאו! אדרבּה, מוכן ומזומן אני! מה אתה רוצה? אַטל“ס? ראַצימוֹר”א? אדרבּה ואדרבּה! ואני עושׂה לעצמי בגד לכבוד שבת ויום־טוב! רוצה אתה, “יפה”? טוב – הריני קונה לי עוד טלית מבּריסק, ציציות מטיקטין, תפילין מנוֹבוֹגרוֹד! והוא מניח לרגע… והריהו הולך וחוזר שנית. מה שוּב? דירה נאה? מהיכא תיתי! סוכּה לתפארת, מקושטת בכל מיני נוי ובפירות של ארץ־ישׂראל… לאחר זמן הוא בא ומגמגם משהו בענין אכילה ושתיה; אין אני אומר: לאו! יש סעודת מצוָה, מעט משקה שוב לקדוּש ולהבדלה, וכמה פעמים בשנה אוכלים קרעֶפּלי“ך גם כן, ומשום כך באמת בא לאחר “צום” ו”קול" גם “ממון” – ממון לצרכי תאוָה כלשהי!
ואתם יש לכם גם כן אותו סדוּר’ל עצמו, אותן מלים עצמן אומרים אתם, אלא שאתם מהפּכים את הסדר. אנחנו – ישר, ואתם – הפוּך!
התחל מתחילים אתם ב“ממון”!
הכרח הוא, שיהיו לכם דירות גדולות.. והכרח הוא, שתהא קבועה דמות־דיוקנו של ר' יחזקאלי מפּראג… ונעשׂים אתם בעלי־סודות ופורשׂים וילאות על החלונות, שלא יהיו מציצים, חלילה, הביתה שלא בעתו, ורהיטים מן ההכרח שיהיו, וקרעֶפּלי“ך – כן מנהג, לא מנהג – מאכל הם! ונוסעים לפעמים אל מקוּם־מרפא גם כן… ומתאוים למעט כבוד, הן ברחוב והן בבית־המדרש, ומוכרחים לעשׂות שדוכים טובים, עם עשירים גדולים יותר… מחפשׂים משען ומשענה… ומי שיוצא מזה העולם, ודמות־דיוקן, כמו ר' יחזקאלי מפּראג, לא נעשׂה, הרי הוא חייב להניח אחריו זֵכר: בית־חומה! עֵסק שהיורשים יוכלו להכּנס בו ראשם ורוּבּם ולא יראו עוד את עולמו של הקב”ה… בדבּוּר אחד, צריך להיות, מוכרח להיות, נגיד; קול אחד, – צועקים גוואָל“ד: נגיד! ואילו היה הרקיע נקרע, מה הייתם צועקים? מ־מון! מתאוים דוקא לקרעֶפּלי”ך! דבר פשוט: אצלנו הכל בבחינת מן: אם הקוּג"ל שמן, מהיכא תיתי! אבל יכול אני לאכול פרוסת לחם של אתמול, ולכשארצה אהיה אומר: כיס־המן הוא! וזה יהיה כיס־המן, אהיה מרגיש את הטעם של פרג עם דבש! אבל מתנגד מן ההכרח שיהיו לו דברים כהוָיתן – על־פי פשט! – ולפיכך העיקר באמת הוא “ממון” – ואם העיקר, מבינים אתם, הוא ממון, במחילה מכּם, הרי כבר יורדים למידת הקבצנות… על השולחן – מפּה של קטיפה, אבל כשמתיישבים אל השולחן – מסירים אותה ומניחים מה שלא יהיה… ספּה, כורסאות, כסאות – מרוּפּדים קטיפה, אבל מצוּפים מלמעלה בד אפור… לישב יושבים אתם על בד אפור!.. וגם, במחילה מכם, הדלת, בשעה שהולכים לאכול, נסגרת… “כל דכפין ייתי וייכול” הוּא פסוק בבהגדה, ולא בא אלא בשביל שהמגיד מדוּבּנא יהא לו על מה לעמוד ולהמשיל עליו משל… משום שכל מקום, שהעולם־הזה נעשׂה בו עיקר, באמת אין בו עולם־הזה…
בנאמנות, לא נאה, רבותי… מה השפלתם את עיניכם?
הרי הקדמתי ואמרתי לכם, שאין זו אלא מימרא יפה, מילתא דבדיחותא…
החלוּק בין מתנגדות לחסידות נעוץ קצת עמוק יותר, אלא מה? הגביהו עיניכם, רבותי, רוצה אני לקרב לכם את הדבר אל השׂגתכם…
שמעוּ!
תורה – הרי יודעים אתם – נמשלה למים – תורה היא מים! מים טהורים, מים בהירים, מים חיים!
נו, ואם תורה היא מים, מה עושׂה מתנגד?
הריהו נוטל ושׂוחה! למעלה, על פני המים…
אף־על־פי־כן מעט סכנה יש בזה, הרי אף־על־פי־כן מים שאין להם סוף הם?
אם כן יש עצה!
נוטלים מתחת לבית־השחי: שלפוחית אחת – השולחן־ערוך, והשניה – חיי אדם, ומשתכּבים עליהן פרקדן, ושׂוחים…. מזדמן מעט קצף: קצת דקדוק בפירוּש רש"י… פירוּש’ל מחוּכּם במצוּדת־ציון ומצוּדת־דוד… נוֹטריקוֹן בבעל־הטוּרים – יפה! מחייה נפשות! העינים מתמלאות מרוב תענוג – ממש קצף של כסף! כסף טהור!
אחד בא ותופסו לעין־יעקב, פרק משניות – הוֹי! הלזה כבר מהלך בצעדי־מים! אך את הראש עדיין אין הוא מרטיב; הראש נשאר יבש! עדיין לא סכנת נפשות!
ואם המתנגד יהודי למדן הוא – מהו עושׂה? הוא שׂוחה אפרקדן וטובל לפעמים טבילת־ראש… לפעמים הוא צולל בעומקה של הלכה, כל כמה שהנשימה מספקת, ומעלה ומוציא – מרגניתא טבא! מרגלית מאירה מעומקה של תהום רבה!
ואם המתנגד אפילו עלוּי הוא? וקופץ אל תוך המים, וגם – בראשו למטה, – אם כן, מה הוא? עושׂה נפלאות, רב־מג!
אין אני רוצה, חלילה, לקפח שׂכרה של שום בריה… ואפילו אני רוצה! הרי הקדוש־ברוך־הוא אינו רוצה! כשאמרו נמשלה תורה למים – הרי זה אמור ועומד! אבל אם היסוד הוא מים – הרי מים, ואתם – דגים קרים!
והיכן היא בחינת והסנה בוער באש?
תורה הרי נמשלה לאש גם כן, ויש אש אוכלה אש… אש שבאש! וזאת, רואים אתם, כבר תורתנו שלנו היא! התורה שלנו לוהטת… התורה שלנו מאירה… התורה שלנו – –
אבל אני רוצה אף־על־פי־כן לקרב את הדבר אל ההשׂגה!
רוצה אני, שתבינו את ענין התורה “שלנו”…
מהו: יהודי־טוב, צדיק, אומר “תורה”… לכאורה: מאי כולי האי? טול ספר ועיין! אבל הדבר אינו כן! – המתינו, הריני ערב לכם, תשׂבּעו נחת מזה…
“כי נר מצוָה ותורה אור…”
כן… המצוָה, רבותי, היא נר – אך אינו מאיר כל־זמן שאין מדליקים אותו… אפשר שיהא אדם עושׂה־נרות, ויהיה לו פּוּ"ד של נרות בביתו, ויהא מהלך בחשכה, ומגשש בפינות! תורה אור – מצוָה צריכה כוָנה… צריכים לידע, מה מכוּוָן במצוָה…
מצוָה שלא בכוָנה היא מצוָה מתה… בר־מינן.
הידים הניחו תפילין, הפה אמר ברכת־הבוקר, הרגלים הלכו למקום־קדוש, האף הריח בשׂמים בשעת הבדלה – אבל הנשמה לא שתּפה עצמה בכל זה… הכּוָנה היתה חסרה! לא הדליקו את הנרות!
וכשחסר האור, חסרה השׂמחה…
ואנשים מישׂראל עושׂים מצווֹת ואף־על־פי־כן הם מתהלכים בעצבות, בפניהם מרה־שחורה, בעיניהם חשכה, ונאנחים, ונאנקים…
שׂמחת־מצוָה חסרה!
לך ושׂמח, כשנולד ילד מת!
הרבה מצווֹת עושׂים אתם… אבל מתוך עצבות…
צדקה נותנים אתם מתוך רחמנות… “הרי לך – קח ולך!”… צריך להפּטר מן העני… שולחים לו אפילו אל ביתו, ובלבד שלא לראות את פניו… לומדים כל יום דף גמרא: חוק הוא! עושׂה אדם וגומר את מלאכתו כשׂכיר־יום! חטיבה קטנה של עבודת־פרך! יום־טוב – מכינים בשׂר ודגים וצימעֶ"ס מבשלים… אלא, מבקשים כבר להפּטר מן היום־טוב הזה… מחייה־נפשות הכוכב השלישי במוצאי־שבת! כצפּה למשיח מצפּים לו! ואיזו שׂמחה היא לכם בשמיני של פסח – כוסית שכר! כבר מותר! ומוצאי פסח – סעודת החמץ! ובסוד סודות, הרי מתפללים אתם בסוכות לטל ומטר – שתוכלו לאכול בבית!
שׂמחה חסרה לכם! משום שעושׂים אתם הכל בגוף, בלי־הנשמה… משום שהמצווֹת שלכם הן גופים בלי נשמות, נרות שלא הוּדלקוּ!
ואל נא תחשבו… לאו כל אדם זוכה למצווֹת חיות ומאירות… אמת, “ולא עם הארץ חסיד”, בלי “תורה אור”, בלי תורה שנמשלה לאש, אין אדם יכול להיות חסיד… אבל לא כל החסידים חסידים הם…
מתכנסות באמת אצל הצדיק נשמות קרות, נשמות קפואות, יהודים שיש להם נרות בכיס בית־החזה שלהם, אלא שאינם דולקים, אינם מאירים… באים עטופי עצבות, חשכות… אך באים אל הצדיקים, באים לקבּל תקוּן, לקבּל אור… והצדיק, כשהוא רואה כך, הרי הוא יושב ואומר “תורה”… ואָמוֹר אומר הוא תורה, שנמשלה לאש… התורה שהיא מלהטת ו“מדליקה את הנרות”… והמצווֹת, שנעשׂו שלא בכוָנה, מקבּלות כוָנה… הן נדלקות ומתחילות להאיר… מ“מתים בל יחיו” הן הופכות לנשמות מאירות, מפּגרים – לשׂרפים ואופנים..
ויורדת אורה, ובאות שׂמחה וצהלה ודיצה, ואהבה ואחוָה ורעוּת…
והכול לוהט…
ומה, אם כן, פעל ועשׂה הצדיק?
הוא קיים את המצוָה: “בהעלותך את הנרות!”
נטל מן ה“אור זרוע לצדיק” והדליק את כל הנרות!..
וכשכולם דולקים? הרי מבינים אתם, הרי איני צריך לשׂים את הדברים בפיכם – כשנדלקים כל הנרות – עוטפת את כולם האורה, חובקת את כולם השׂמחה, ובאה התלהבות, ובאה דבקוּת.. ובאה – –
אבל דבר זה שוב אינו לפי השׂגתכם… די לכם – שׂמחה! שׂמחת מצוָה, שׂמחת יום־טוב – –
מה עושׂים אתם בימים הנוראים?
משנכנס אדר – צוחקים אתם; בא מזל בתולה –בוכים אתם!
מתנגד חי על־פי ה“לוּח”…
מקנחים אתם את החטמים ובוכים!…
נעשׂים אתם בעלי־בכי, כנשים! ורועד עליכם העוֹר ומרטט.
ומה עושׂים אצלנו בימים נוראים? מרקדים, שרים! והולכים אפילו לטייל! כשהכול מאיר, כשהכול מתלהט – לך ובכה!
זה פירוּשוֹ של “תורה אור” – תורתו של הצדיק היא אוֹר! – –
אך איידי דאתינא לאור, רוצה אני לספר לכם שׂיחה, דבר זה בוַדאי תשׂיגו! ותהיה לכם אפילו הנאה! הרי יודעים אתם: שני מאורות – חמה ולבנה. החמה יש לה אור וחמימות, והלבנה, מילא, הרי כבר יודעים אתם, הרי אתם מחבבים הרבה את הלבנה, הרי אתם עם הלבנה ידידים שבידידים, הרי הנערים שלכם כותבים שירים ונאנחים אל הלבנה – הלבנה אין לה אלא אור בלבד…
וישב הוא, שיחי', פעם אחת ליד החלון – בין השמשות.
בין מנחה למעריב, היה אוהב לישב סמוך לחלון, בשעה שאינה לא יום ולא לילה… יוצאת הלבנה. רואים אנחנו בחוש, שהיא יוצאת במכוּוָן מתוך הענן לקבּל את פניו… ומחייך הוא… ומפנה עצמו אלינו ושואל פתאום, אם אין אנו יודעים ענין הדין־תורה, שהיה לה ללבנה… אין יודעים; והוא מספּר.
החמה – מספּר הוא – הרי יש לה משמורת ביום, ולכן חם לה. אבל הלבנה הרי יש לה משמורת בלילה, וקר לה… ומתייצבת היא פעם אחת לפני הבית־דין של מעלה בטענה: קר לה! מה, אם כן, רוצה הלבנה? – שיעשׂו לה בגד! אומר הבית־דין של מעלה: צדקה ממני! מגיע לה בגד! שולחים תיכף ומיד לכנס את כל החייטים מארבע כנפות הארץ, שיעשׂו לה בגד! אומרים החייטים, שאין הם ביכולת לעשׂותו! מפני מה, רוצים אתם לשאול? פשוט, מפני שאינם יודעים, אימתי ליקח את מידתה: כל החודש כולו – או שהיא מוסיפה והולכת או שהיא פוחתת והולכת…
האַ?
מה אומרים אתם?
שיעשׂו לה שלושים בגדים!
ידעתי, שאת הדבר הזה תשׂיגו!
דבר זה באמת הוא, שיחי', חידש!
מספּוּרי יוחנן המלמד1
-
ראה בספר הראשון “חסידות”. ↩
מספורי יוחנן המלמד (תרגומים)
מאתיצחק ליבוש פרץ
מה לי לשקר?
מאתיצחק ליבוש פרץ
… אתם בני־אדם משׂכילים! אני יהודי פשוט, לא כחל ולא שרק, מששת ימי בראשית. ואני אומר לכם, שצריך אדם להיות עיור מאד, שיאמר כי הגלגל חוזר בלא מנהיג… אתם אומרים: לאו? אפשר חייבים אתם תודה על כך למשקפים הכחולים שלכם; הם מראים לכם את העולם כמין כביסה מוכחלת, רחמנא ליצלן! אני יודע רק, שאני רואה! אני רואה בחוש!
הנה אומרים אתם, למשל, שאינכם מאמינים בזווּגים. סבורים אתם שהמזווג זווּגים הוא אצלנו יעקל השדכן, ואצלכם – פשוט, היצר־הרע! באמונה שלי – טועים אתם!
שכן, נחזור ונעיין בדבר: וכי מה הוא, סבורים אתם, כל עצמו של יצר־הרע? גם כן שלוּחוֹ של מקום! הקדוש־ברוך־הוא שולחו, הריהו הולך! בלי רשוּתו שלו לא יהא זז ממקומו אף זיזה כלשהי! ושדכן גם הוא אינו אלא שלוּחוֹ של מקום. שכן, אם לא כך, מהיכן היה יודע כי “בת פלוני לפלוני”?
אפילו מומחה, רופא, או גם דוֹקטוֹ"ר שלמד באסכולות שלהם, גם הם אינם אלא שליחים למקום. הנה הוא בא אל חולה, עושׂה כפי שכתוב בספר: עלוקות, קרני־אומן, שמן־קיק, מרשם צנצנות מכל מיני צבעים, ולפעמים – החולה הולך ומבריא.
הכלל, תאמרו שהמכנסים הארוכים – הם הם הרופא־חולים? אם כן, מפני מה לפעמים הם מועילים ולפעמים אינם מועילים? מפני מה אצל החולה האחר, באותה מחלה עצמה, כל אותן התרופות עצמן אינן מועילות? הרי אלו אותן העלוקות עצמן, אותן קרני־אומן, אותו בית־מרקחת, ואותם הבקבוקים!
אדרבה, אמרו אתם – מה נשתנה?
הא תינח – אצל בני עניים; עומד הדוקטו“ר בפתח הבית, רושם מרחוק, מרפא בעל־פה, ויתכן שתהיה טעות… אבל אצל גבירים! שני חולים מן הגבירים; אותה מחלה עצמה, אותו דוקטו”ר עצמו, ואותה רפואה, – ואחד מתנשא ויורד מעל המטה, ואת השני, רחמנא ליצלן, מורידים ונושאים על המטה.
נו, מה נשתנה?
אפשר תאמרו, שבודאי היתה טעות, שהרוקח טעה, או הדוקטו“ר… אמת! אפשר שתהיה טעות… לפעמים בא הדוקטו”ר כמסומם מבית־השמחה, מאמצעו של רקוד או מאמצעו של משחק, לאחר ששה לילות כאלה… את הרוקח מוציאים אחר חצות הלילה ממטתו, ממיטב השינה. נו, ויוכל היות, שהדוקטו"ר רשם, על פי טעות, שלא כדבעי, או שהרוקח עשה את התרופה שלא כהוגן…
אבל אני אראה לכם, במקום שלא תוכל להיות טעות!
הנה, קחו את ברל מומחה שלנו! כאן כבר יהא כל העולם כולו מעיד, שאין מקום לשום טעות! אין הוא, חס ושלום, שכור לעולם, אינו מרקד עם נקבות, עושה בעצמו את כל התרופות, ואינו זז מן המטה, עד שהוא עצמו שופך אותן לתוך פיו של החולה… את השינים הוא פותח לו, ובלבד שישקנו הוא עצמו!
נו, אם כן, מפני מה אף אצלו: חומו של זה – כנטול בידים ממש! וחומו של זה דבוק בו כמין זפת, נדבק אליו כמו כותונת רטובה?
והרי שוב אותה שאלה עצמה – מה נשתנה?
על כרחך אתה אומר, שלא בהם תלוי הדבר, שהם אינם אלא שליחים.
הכל שליחים הם להקדוש־ברוך־הוא! והוא הדין יעקל שדכן, אף הוא אינו אלא שלוחו של מקום!
רואים אתם, הדוֹקטוֹ"ר לא יודה לכם בדבר הזה; פרנסתו שלו אינה מניחה לו להודות; הוא חייב להתנפח ולומר: “כוחי ועוצם ידי”, אלא מה?
ואם הרפואה אינה פועלת, הרי החולה אשם! הוא חטף ואכל בוַדאי משהו בגניבה! אם החולה שאינו־יהודי הוא, מיד הריהו מנחש, שאכל “חזיר”; ואצל יהודי, להבדיל, הקוּג“ל אשם! אף על פי שעוד מימי אבות־אבותיו אוכל הוא קוּג”ל ומעולם לא הזיק לו! חמין של שבת הרי חיוּת יש בהם…
נוּ, כלום מדבּר הוא כבן־אדם, כבר־דעת?
אפילו הרופא, רואים אתם, כבר מעקצים, במחילה מכם, פרעושים בחטמו… הרי הוא חייב לילך בדרכו של הדוֹקטוֹ“ר! אלא מהיכן, סבורים אתם, מקור המאמר שאמרו, טוב שברופאים לגיהנום? הוא אומר, שהדוֹקטוֹ”ר אשם! לו עומד הדוֹקטוֹ"ר כעצם בגרון!
השקר, כנראה, נעוץ כבר בעצם הפרנסה! משום שאפילו – בּרלי מומחה – לכאורה, יהודי פשוט, אף הוא עצמו לוחש עוד לפעמים על עין־הרע… ואף הוא כבר מעקם לפעמים את חטמו!
אין אני רוצה, חס ושלום, לדבּר עליו רעה. העולם כולו יודע, שבמשחה של שלוש פרוטות רפא אותי מחבּורות־ראש גדולות כשזיפים, שהעולם לא ראה דוגמתן; אבל האמת נתּנה להאמר, אף הוא כבר מנוּגע, “וישמן – ויבעט”. ההצלחה מביאה אותם לידי כך…
אבל יעקל שדכן הוא באמת יהודי פשוט בתכלית הפשטות; הוא לא יאמר לכם: כוחי ועוצם ידי! דבּרו אתו, ומיד יודה לפניכם, שאין זוֹ חכמתו שלו, לא מעשׂי־פלא שלו, ושעל פי רוב באים אליו השדוּכים בחלום.
– הריני עולה על משכבי – אומר הוא – ושוכב לישון ומוחי ריק, ואני קם וראשי כתיבתו של נח: הכול זוגות זוגות בלבד.
אין אתם מאמינים בחלומות?
רואים אתם, דבר זה כבר באמת הוא שטות מצדכם! בדידי הוָה עובדא, אני עצמי כמעט נעשׂיתי מיליוֹנ"ר על ידי חלום.
ומעשׂה שהיה כך היה:
פעם אחת, בליל שבועות, כלפני עשׂרים וחמש שנים בערך, הריני יושב עם ה“תיקוּן שבועות” ואני נרדם כך וישן. בשנתי רואה אני מרחף לפני בחלל־האויר מספר 613. לכתחילה הייתי סבור (כלומר, בחלום), שאלה הן תרי“ג – 613 מצווֹת. אך מיד הבינותי, שהמספר תרי”ג צריך להיות באותיות קדושות, ולא בספרוֹת גוֹאיוֹת! בינתים אני שומע קול חצוצרה, ורץ־שלוּח בא, הוא מצליף בשוטו באויר; אני שומע, שהוא נעצר בסמוך לבית־המדרש והוא שואל עלי.
מישהו – שומע אני – שואל אותו, מה הוא רוצה; ואומר הוא, שיש לו בשבילי שׂק מלא אדרכמונים.
זכיתי בזכיה הגדולה!
נתעוררתי. חבל מאד היה לי, שהשׂק המלא אדרכמונים נעלם. אך יום טוב! אסור להצטער! אני נמלך וגומר עם אשתי, עליה השלום, מיד מוצאי יום־טוב לנסוע לעיר גדולה יותר ולבקש את המספר 613.
והרי יודעים אתם… עסקים יהודיים!
מיד לאחר יום־טוב לא נזדמן לי הסך להוצאת הדרך, אחר כך נפל אצלי למשכב, לא עליכם ולא על כל ישׂראל, ילד שלי… והלך לעולמו… ישבתי שבעה…
אחר כך נתרחש בהקהילה איזה עסק בענין שוחט, מחלוקת, ולא יכולתי לזוז מן העיר…
ואחר כך, לאחר כל המניעות, כשעליתי כבר וישבתי בתוך הכּילה, בעגלה, בפנים, שולח אלי יהודי את ידו: שלום עליכם!
– להיכן נוסע יהודי?
אני אומר לו.
– לשם עסק?
אני מספר לו, שנוסע אני לקנות שטר־גורל…
וצוחק הוא, – כבר אחרי ההגרלה!
וכך הפסדתי את הזכיה הגדולה שלי!
לא רציתי אפילו לחקור־ולדרוש, בכמה זכה שטר־הגורל הזה, מי לקח את כספי שלי… ראשית, רציתי לשכוח את הדבר, להסיר את זכרו מלבי, הרי זה כאב־לב גמור; שנית, היתה אשתי, עליה השלום, מכרסמת, שתמחל לי, את מררתי, עד שראשי היה סובב־הולך עלי כגלגל… ושלישית, נתרחשו שוב איזה עסקי־קהל, חטאים מגונים של ראשדוּכן אחד, את המקווה חתּמו!
דבר זה כבר אינו שייך לענין; ראוֹה אף־על־פי־כן רואים אתם, שחלום אינו דבר של מה בכך! שחלום אין מבטלים כלאחר־יד! מפני מה, אם כן, לא תאמינו, שליעקל שדכן מודיעים בחלום: היכן, למי ואימתי יש להציע?!
ואני אומר לכם, שאני מאמין באמונה שלימה, שאם מגיעים לפעמים לידי גט, הרי זה אך ורק משום שיעקל שדכן, שהוא שוטה, מטבעו, יש לו לפעמים טעות והוא משבּש מה שהראה בחלום!
והוא ראיה: באמת רואים אנחנו, שאם בעל חי עם אשתו שנים רבות בשלום, כמצוַת השם, הם נעשׂים באמת דומים זה לזה בקלסתר־פניהם, ממש צורה אחת! אותן ההעוָיות, אותן התנועות, כאילו היו תאומים מלידה! מהיכן זה בא?
אתם תאמרו: הרגל! לא, אחי! דבר זה כבר הוכיח הרמב"ם, עליו השלום, לאריסטו, שההרגל הוא אַין ואפס! קחו והטילו – אומר הוא – עכבר לפני חתול, מיד החתול חוזר לטבעו וטורפו, אף על פי שכבר החתול בן־תרבות הוא ויכול לאכול ליד השולחן בכף ובמזלג!
אריסטו – אומרים – אמנם לא הודה לו, לרמב"ם… לא היה נאה לו להודות! ספרו בענין ההרגל עם הקדמתו של אלכסנדר מוקדון כבר יצא אז בדפוס ונתפשט בעולם, אבל עמוֹד עמד בלי שום תשובה בפיו!
נו, ומחזיקים אף אתם עוד בתורת ההרגל? לא! ההרגל אינו משנה טבע! אלא מאי, הקדוש ברוך הוא הריהו, כביכול, בעל־עגלה טוב; כשהוא אוסר יחדיו זוג סוסים, הרי זה זוג אמיתי!
ויודעים אתם, מה שאני אומר לכם?
האמת היא, שאתם יודעים את האמת בלבכם! שכן, באשר בכן? אינכם מזרע אברהם, יצחק ויעקב? נשמותיכם שלכם לא היו במעמד הר סיני, חס ושלום?! אצלכם, רואים אתם, צפה הכפירה, כלומר, האפיקורסות, ועולה למעלה, לפיכך היא עולה תכופות על שפתותיכם… אבל בפנים! אתם מכחישים? אלא מה תאמרו? אני אומר לכם, כשמן על המים!
כך הוא הדבר! בחדר הרי למדתם פעם: התורה, קיימא לן, משולה למים… אמנם אמת, ששמן – אף הוא תורה, נר־תורה… אך כלום מי אומר, שהכפירה, רחמנא ליצלן, משולה לשמן? בוץ היא, בנאמנות – בוץ ולא יותר! לשון בני־אדם תפסתי: כשמן על המים!
ושרשו של הרע הזה – במוד“א! וכהיום הזה המוד”א היא ללגלג על מנהג יהודי, ללעוג לאמונה יהודית… ומה אין אתם עושים למענה של המוד“א! הנה אתם לוחצים את גרגרתכם; מסמיקים כתרנגול־הודו, מנשמים בכבדות כבר־אוָז, ולשם מי? לשם השניפּס”ל, וכל אותה מציאה אינה אלא כזית, כשעורה… באמת, – כדאי? ועכשיו, איך אתם כובלים את רגליכם בקאַמאַשי“ן הללו, עם הקצוות?… באשר – אין לכם יבלות, תאמרו, מהו? אלא מאי – מוד”א היא! הכרח הוא לכם, שתהו מתדמים אל הרוקח! והרי הרוקח מגזע אחר הוא; אין לו גרגרת, ורגלו שלו מתאימה אל בית־מגפו כאיגרתו של הפריץ אל מעטפתה שלה… אבל אתם מוכרחים לרקוד אחריו!
ולכן, כשהרוקח מלעיג על יעקל שדכן, אומרים אתם, שאינכם מאמינים בזווגים!
אצלי זה קדוש ומקודש!
והא ראיה! פעם אחת ראיתי, היאך שאשכנזי אמיתי, אבל אמיתי באמת, בלא תפילין, דייט“ש לכל פרטיו, שׂיחק באוֹק”א! באמצע משׂחקו לא הלוָה לשום אדם בשום פנים שלוֹש־פרוטה, ולא פרט רוּבּל, ולא רצה לספור את הממון אפילו פעם אחת! וקודם לכן, כנגד זה, כשלא היה מצליח, חטף פתאום את הארובּה שלו, כלומר, את המגבעת, ונעלם לרגעים אחדים…
נוּ? תרצו להוכיח לי, שאינו מאמין בסגולות? הריני ערב לכם, שהוא יצא לרגע החוצה כדי לעשׂות את הסגולה…
רואים אתם, אני איני עושׂה כן! כשאני משׂחק בקלפים, רצוני לומר – בקוויטלי"ך, הריני משׂחק ביושר… על־פי דרך הטבע!
הדבר ההוא כבר דומה עלי כשקר, קנוניא וכנופיא עם אותן הבריות!… אך מה דאגה היא לי! רצונו – יעשׂה לו סגולה… אך מפני מה הוא מלעיג לו ליהודי ירא־שמים, האַ?
אומר אני לכם, שאתם מאמינים! שאתם מאמינים בשווה לשאר כל היהודים! והא ראיה: נסו, שתהא שן מציקה לכם ארבעה שבועות, או קדחת תהא מטלטלת אתכם, או רגל תהא דואבת, כלום לא תהיו רצים אל יהודי־טוב?…
ואם לא – אל מנחש־מלחש! בסטרא אחרא הרי מאמינים אתם בוַדאי!
רואים אתם, אני אומר לכם קושט, דברי אמת! ולאמיתו של דבר: מה לי לשקר?
כבוד־אב
מאתיצחק ליבוש פרץ
כידוע, בעווֹנותינו הרבים, אין העולם מדקדק ביותר ואינו נזהר כלל בענין של כבּוּד אב. אין אני צריך לומר לכם, כמה לא מן החכמה הוא, שיהא אדם נוטל על עצמו את האחריות למעשׂה כגון זלזול הורים ומורים. אלא מאי, בורא העולם אֵל ארך־אפּים הוא ואינו מעניש תוך כדי דבּוּר, אלא הוא ממתין ומצפּה, שמא יגיע הבשׂר־ודם לידי חרטה, יחזור בתשובה ותהיה לו כפרת עווֹן… לפיכך אין עינו של בשׂר־ודם רואה את העונש שהוא כרוך בעקביו של החטא ונגרר אחריו, בחינת “והוא ישופך עקב”, והוא סבור שהעולם, חס ושלום, הפקר הוא, לית דין ולית דיין! אבל כנגד זה יארע לפעמים, שהחטא הוא הטפּה האחרונה, הממלאה את הסאה, – ואז רואים כבר בחוש את העונש, ואומרין: הנה זה הוא החטא, והנה זה – מידה כנגד מידה – העונש החמור, כפי שנתארע באמת בזה ספּוּר־המעשה, שאספּר לכם בכאן.
וספּוּר־המעשׂה פשוט הוא:
היה אצלנו אחד אדם גס: בּוֹינם־בּר היה שמו. שם שהוא מגושם ויהודי שהוא מגושם. בלא ריח של תורה, בלא משהו של יראת־שמים. גר כמעט “מחוץ למחנה” – בבקתה מיוחדת, בסוף־סופה של העיר. עסקים יש לו רק עם אִכּרים, יהודי לא יכניס אצלו את האף מעֵבר לסף. ידיו שלוחות תמיד בעגלותיהם של האִכּרים, –והיה הוֹיה הוא – גביר, בעל גוף כבד, וכשהוא זז ממקומו – נאנחים קרשי הרצפה תחת מצעדיו. ידים ורגלים – כלונסאות כבדים של עץ. כשהוא מניח יד על כתפו של גוי, מתוך חבּה שבידידות, אותו הגוי מרכין עצמו הרכנה בתר הרכנה, ובשעת “ירגזוּן” כשהוא מתכעס ובועט במישהו בעיטה אחת ברגל, טס הנבעט ופורח מתוך הפתח כצפור־כנף ממש!
הגויים מרעידים מפניו, ולא היו מחליפים אותו בשום יהודי אחר שבעולם. זאת הפעם הראשונה רואים הם יהודי כזה. מהיכן בא? הוא בא ממקום מן המקומות והופך עולמות! וכל היום כולו – פשתן ופשתן! עומדים על המקח, מצעקים, הגרונות נצרדים, עד שמגיעים לבסוף אל עמק השווה, ומתחילה טפיחת כפים, כף על כף וכף על כף, כאילו רעמים מרעימים, הופכים ושופכים לתוך הגרון פחית אחר פחית מן השׂורף־השׂורף הזה ואין פוסקין מללעוס גבינה קשה לקנוּח־שתיה, וטוחנות השינַיים בלא הפסק כמוריגים… מעט תבשיל־קדירה לא יזכר ולא יפּקד. כשאדם חי אחד ויחיד בפני עצמו…
אשה היתה לו, ועינה אותה עד שפרחה נשמתה. לא, חלילה, שהיה מכה אותה, אילו היה נוגע בה נגיעה כלשהי, מיד היתה מתפוררת – אלא בשתיקה. משבא למקומנו, ראה אותה באיזה מקום שהיתה שם משרתת, נשׂאה חן לפניו, בשל צניעוּתה ועדינותה דוקא. ושלח הוא בעצמו שדכן. היא, יתומה, גלמודה כאבן, נאחזה בזה כטובע בשבּוֹלת הנאחז בשבּוֹלת… אבל מיד לאחר ימי־המשתה סר חינה בעיניו. “אין בה ממש” – אומר הוא. נעשׂה בשׂרה של העלובה חדוּדין־חדוּדין; וגובר בה מיום ליום הפחד מפני בעלה המגושם, שהוא מתהלך ושותק, וכשהוא מגביה גבּה מגבּוֹתיו ומציץ בה, דומה עליה שהוא חותך בה כבסכין חדה. ומתהלכת היא, העלובה, כצל ולא אדם, חיורת, נפחדת, בעינים בולטות מארוּבּותיהן, תוהה ומביטה, – שמא רוצה הוא משהו. ושתי השׂפתים החיורות מרטטות, וכך היא מהלכת ומתהלכת יחפה בבית ומתעסקת במה שמתעסקת, עד שאין ה“מקלות” שלה, – כך הוא מכנה את ידיה ורגליה, – יכולים לשׂאת אותה עוד, והיא נופלת לבלי קום… שלושה בנים־זכרים הניחה לו, ואין הוא נותן בהם עינו, ב“הממזרים הדקיקים”… הוא שׂונא ילדים דקים כגבעולי־קש… הוא רוצה בילדים בריאי־בשר, ולשם כך ישא אשה. אבל לשאת אשה אין לו פנאי, וכל בוקר הוא משליך להם לנערים פרוסת־לחם לכל אחד ופותח להם את הדלת, הן בחורף והן בקיץ, ומתהלכים הם, הנערים, בלא חדר, בלא אֵם ובלא השגחה של אב. ומה יעשו הבנים? משוטטים ברחובות, משרכים דרכיהם בסמטאות… וכשהם רעבים, הם חוטפים מן הדוכנים של נשי־השוק, ומשבא הקיץ – מלקטים פטריות וכמהין ביער הסמוך, ואחר־כך רצים אל הנהר. לא זמן מרובה נמשך הדבר. אחד מהם הגדיש את הסאה, לעת החורף, עם הקור הראשון שירד, בבליעת גדילי־הקרח היורדים ותלויים מן הגג, הצטנן, התחיל קודח, גרר עצמו הביתה, ובוער כולו כאש לוהטת, הטיל עצמו על המזרן בקרן־זוית, ושוב לא קם ממשכבו… הגיע הקיץ, עוד באמצעיתם של ימי הספירה, רץ השני אחד ויחיד לרחוץ בנהר, שוחה ומתרחק ונסחב לתוך מערבולת, רגליו נאחזות בעשבי־מים… וכשהטילו אותו המים לאחר שלושה ימים אל שפת הנהר, מצאו יהודי ונשׂאוֹ ישר לבית־העלמין, מבלי להודיע על כך להאב… מתהלך השלישי, נער בן שש או שבע, אחד ויחיד בהיער, נטפל אל הצוענים שהיו מסתופפים שם במשך הקיץ, ונעלם, מיד משירד הקור הראשון, עמהם יחד…
אומר בּוֹינם־בּר: מן השמים הוא! והוא מפטר את המשרתת, מוכר את שארית כלי הבית, ומשייר לעצמו רק מטה אחת עם מצעות… אהוֹב אוהב הוא לישון גבוה, להקל על הנשימה. בעל־בשר שכמותו, ולאחר כמה מידות כפולות ומכופלות מן השורף־השורף הזה, שהוא מסיק בו את גופו במשך היום כמו תנור בוער – הריהו משייר לעצמו שלושה כרים! אין עיניו רואות סימן של תבשיל, לועס פת־קבּר, הופך ושופך לתוך הגרגרת פחית אחר פחית ומלפּת בגבינה יבשה.
ומתארע מעשה כזה. מאביו שלו, מרחק כמה מילין מכאן, ברוֹח ברח, משום שציוָה לו להתפלל מנחה ומעריב, והנה, פעם אחת בערב, בא אביו אליו. לא מתוך נחת בא אליו, יהודי הנהנה מיגיע־כפיו היה, סבּל נושׂא משׂא, והנה נתאלמן היהודי. ולא היה מי שישגיח עליו, שידאג לו. בינתים, מתוך צער והזנחה, הזקנה קפצה עליו, ואין הוא יכול לשׂאת עוד משׂאות. העצמות מתפקקות, הידים רועדות, וכשהוא מבקש עזרה ותמיכה ממי שמבקש, מלעיגים עליו. יש לו בסמיכות־מקום בן עשיר, והוא בא להשׂיג גבולם של עניים אחרים… ומַפנים לו עורף. באין ברירה – הוא מתעטף בבּוּרק"עֶ והולך, והוא בא ומגיע אל בנו.
קבלת הפנים לא היתה יפה ביותר.
– למה באת?
הוא מספר לו.
– רוצה אתה, אם כך, להשאר אצלי… נוּ…
והוא מביט בו הבטה חדה וקרה, כפי שאך אדם אכזר יכול להביט. הזקן – דמעותיו חונקות אותו בגרון, מה יכול הוא, המסכן, לעשׂות?
פת ערבית – הס מלהזכיר. צריך לשכב לישון. והריהו מוכן לשכב לישון.
– יש לך בּוּרק"עֶ, טוב מאד, תציע לך מתחתיך על הרצפה. אני מוכרח לישון במטה… כר אחד אתן לך.
על פי דין, כשיש לו לאדם מישׂראל שלושה כרים והוא קונה לו עבד עברי, אסור לו לעצמו לישון על כרים יותר משנתן להעבד העברי, והרי הוא חייב ליתן להעבד העברי, להמשרת, שני כרים, והוא עצמו ישכב על כר אחד. והלזה משליך לו לאביו כר אחד… ואינו אומר לילה טוב, משליך מעל עצמו את הבגדים, מכבה את הנר, מטיל עצמו אל תוך המטה ומכסה עצמו עד מעל לראשו בכסת…
עומד האב ומעפעף בשתי העינים המופחדות בתוך החשכה. מתחיל הוא חש כאב ברגליו, והוא כופף את ברכיו ויושב; הוא מתחיל חושש בגבו, והריהו מתפרקד על הרצפה, לא הוא מבקש ולא הוא מוצא את הכר שהשליך לו הבן. לישון אין הוא יכול, מתוך כאב הלב, מתוך צער ובושה. הוא שוכב כך, עד שמבעד לסדק התריס פורץ ונכנס הסילון האפרורי החיור הראשון של הבוקר, ממלמל “מודה אני”, קם ממשכבו, נוטל ידים, גומר את ברכת־השחר, פותח בלאט את הדלת ומתחמק, ויוצא על פני העולם לפשוט יד לנדבה…
וזו היתה הטפּה האחרונה, שמילאה את הסאה.
מיד לאחר שנשק האב הזקן את המזוזה, יצא מן הבית וסגר את הדלת מאחריו בחשאי, התחילה תנועה במטתו של בּוֹינם־בּר. קודם־כול מתחילים להתנועע הכרים, מתנועעים, מתנפחים, כאילו נתמלאו רוח, ומיד מתרפּים ושוקעים, וחוזר חלילה, למעלה ולמטה. בּוֹינם־בּר אינו מתעורר. יום משוּפּע בהשׂוֹרף־השׂוֹרף היה יום אתמול. מתחילים הכרים, כנראה, להתכעס, מתאמצים התאמצות יתירה ומשחררים עצמם, מנופחים, מתחת לראשו של בּוֹינם־בּר, ופורחים, כאילו צמחו להם כנפים, וטסים ישר לתוך שמשת־חלון ומפוצצים אותה, ונופלים למטה, על הרצפה. בּוֹינם־בּר אינו שומע. הראש נפל לאחוריו ומוטל על המזרן בלבד, והריהו נשאר מוטל, בדומה לסלק אדום גדול, עם פה פתוח ונשימה כבדה. מתחילה מתנפחת הכסת. מתנפחת, מתפחפחת, ופורחת אף היא, כאילו נתּנו לה כנפים, מעל הגוף ומעל המטה, והוא מוסיף ומנחר, ונחירתו מחלישה והולכת. אך עין עדיין אינו פוקח. התריס יש בו סדק רחב, הבוקר קר מאד, הפנים עם הצוָאר, והחזה המחוּשׂף מתחת לכותונת הפתוחה, הכול מכחיל ומשחים מן הקור, הגוף מרתת קמעה־קמעה. – אבל הוא עדיין אינו פוקח עין, עדיין מחמם אותו הדלק שקלט גופו במשך יום אתמול.
מתכעסת המטה עצמה, מנידה עצמה, כועסת בקול, מתנדנדת… בּוֹינם־בּר מתחבט במטה המתלבטת – ועדיין לא התעורר; אותה שעה מתייצבת המטה על שתי כרעים לרוחב, ומטלטלת אותו מתוכה אל הרצפה, עד שמהדהד קול הנפילה, וכאילו לא אירע דבר היא חוזרת ומתייצבת במקומה. רק אז מתעורר בּוֹינם־בּר, פוקח את העינים, עצמותיו כואבות בו, הוא מסתכל על סביבותיו ומתחייך. חורבן נאה, מהרהר הוא, עשיתי כאן בשעת שנתי. בענין אביו אין הוא חושב, בודאי שכח מכול וכול, שאביו היה כאן אורחו. והוא קם ממשכבו, הולך ונגש אל החלון, דוחף את התריס ופותח – השעה עוד שעה מוקדמת של שחרית. הוא מרכין את ראשו ומשרבבו החוצה, עדיין אין נשמע קול טרטורו של גלגל עגלה. יש לו עוד שהות לישון קצת. ומוזג לעצמו כוס לחמוּם הגוּף, מאסף את כלי־המטה שנתפרחו, מציע אותם במטה, עולה ושוכב ונרדם.
ומיד משנרדם, – כל אותו משׂחק חוזר חלילה.
הכרים מגביהים עצמם ונופלים חזרה, משחררים עצמם מתחת לראשו, פורחים להם, הכסת פורחת אחריהם, המטה כמעט שמפרקת עצמה, מתייצבת על שתי רגלים, משליכה אותו מתוכה מכול וכול. בּוֹינם־בּר מוטל הפעם על־גבי הרצפה וממשמש באבריו ובודק עצמו, אם לא נשברה עצם מעצמותיו…
לא, עצם לא נשברה. אבל מין כשוּף יש כאן!
הוא קם בכבדות ממקומו, יושב על כסא, הוא יצפה עד שיאיר יפה היום, וישלח את הגוי הראשון שיזדמן לו בחזרה אל הכפר, שיביא לו מלחש־לחשים – הגויים כול־יכולים הם! בינתיים הוא נרדם עוד פעם, והנה, מיד משנרדם, מתפרק מתחתיו הכסא…
חושב הוא: הכסא כסא רופף, והוא עצמו נעשׂה עבה יותר, כבד יותר; יתיישב על התיבה המפורזלת. וכך הוא עושׂה. ויושב ומהרהר…
– ואם אין זה כשוּף… ואם מלחש־הלחשים לא יעזור – מה יהיה? הוא נזכר באביו. מתבונן מסביב – הלך ואיננו. הלך להתפלל עם הותיקין… אבל יכול היות, זהו עונש מאת אלהים על מנהגו הקשה באביו… יכול היות. כשיחזור אבא מן התפילה, יבקש אותו שימחל לו… לא, להתחנן, סליחה לבקש – מוטב שיקרא תחילה למלחש… אפשר אף־על־פי־כן אין זה אלא כשוּף בלבד. מעט מסַפרים הם, הגויים, על מעשׂים כאלה שהיו? והוא נזכר מעשׂיוֹת ממעשׂיוֹת שונות, ונרדם אגב כך מעייפות – לחשוב מחשבות מלאכה קשה היא אצל ברנש כזה! – ומיד משנרדם – מנעולה של התיבה מתפקע, המכסה מתרומם באלכסון – בּוֹינם־בּר כבר הוא מוטל שוּב על הרצפה…
הוא כבר יהא מוטל כאן שעה קצרה, עד שיבוא האב או עד שיבוא גוי וידפוק על הדלת. הוא פושט רק יד אחת ומקרב אל עצמו כר ומשׂימו מתחת לראשו הכבד, שאם לא כן אין הוא יכול לנשום… והוא שוכב כך, עד שהוא נרדם. ומיד משהוא נרדם, הכר פורח לו, והראש – נופל בכוח על הרצפה, ופוגע דוקא במסמר…
כבר הוא רואה, כבר הוא יודע…
כל זמן שלא יבוא האב ולא ימחל לו, כבר יהיה הוא ישן, לילה לילה, על הרצפה הערומה…
אך משעובר יום אחר יום והאב אינו בא, נעלם, אין לו פנאי ללכת לבקש אותו. הרי לא יעזוב את הגויים עם הפשתן, – והוא מרגיל עצמו ומתרגל, וישן על גבי הרצפה הערומה…
שוב אין עולה על דעתו, שיכול להושיע לו בדבר הזה מלחש־לחשים. מוטב שלא יסיח על העונש לשום בן־אדם בעולם אפילו דבּוּר אחד, מחמת בושה, עד שלא יחזור האב, הרי מוכרח יהיה לחזור פעם…
אבל האב לא חזר, והוא ישן כך לילה ועוד לילה, חודש ועוד חודש. פעם אחת בבוקר השכּם, אכּרים באים – הפתח סגור והתריסים מוגפים. הם דופקים ומתדפּקים – אין תשובה. הם פורצים את הדלת ונכנסים – בּוֹינם־בּר דנן מוטל קפוא על הרצפה. מודיעים הם בעיירה, חברה־נושׂאים באה, רוצים להרים אותו, להשכיבו במטה ולחזור ולהורידו על הקרקע, לפי המנהג. אבל הבר־מינן שלנו אינו מניח להזיז עצמו מן המקום – עד כדי כך נעשׂה כבד? ונפחדים הם. אבל נושׂאים הרי נושׂאים הם, שותים כוסית נאה, ונגשים אל המלאכה, יכול להיות גם על הרצפה. על הקרקע מניח להם הבר־מינן שיעשׂו בו הכל כרצונם! מטלטלים אותו, מגלגלים אותו, נוהגים בו כבכל המתים… מביאים את המטה, מניחים אותו על־גביה, כבד הוא, אבל נשׂוא נושׂאים אותו אף־על־פי־כן…
־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־
ובית־העלמין נמצא אצלנו ברחוּק מקום ובמעלה־ההר מחוץ לעיר. והיה היה הדבר בתחילת החורף, והדרך לחה ורכה, לאחר שלג שירד. בקושי מוציאים רגל שנתחבה בבוץ. ללוָיה גדולה לא היה בּוֹינם־בּר זוכה ממילא, – הנושׂאים נושׂאים ויוצאים מתוך העיר, עולים בכבדות במעלה־ההר, בקושי־בקושי מוציאים רגל שננעצה בקרקע הרך. פתאום באה רוח קרה וחדה, שורק, נושב, כמו להכעיס, ומושך ומוציא את הכרית השחורה הקטנה מתחת לראשו של הבר־מינן ונושׂאה ומטילה הרחק בשׂדה…
ומתעכבים: יעזוב מישהו את המטה וירוץ אחרי הכר! נושב בינתים הרוח נשיבה חזקה, בתוספת שריקה, ומושך משיכה של ממש, וקורע מעל המטה את הסוּדר השחור, ונושׂאו בתנופה, משׂיאו אל הצד, ומגביהו כלפי־מעלה, גבוה! הנה הוא עף ומתרומם, כמו עורב שחור, ונעלם… משתאים ומשתוממים בפחד וביראה, עוד מעט־קט והשמיטו את המטה מתוך ידיהם. אבל הנושׂאים הרי נושׂאים הם, מוציא אחד ועוד אחד בקבוק מתוך בית־החזה, גומעים גמיעה אחת וגמיעה שניה, ונושׂאים הלאה… יהא בלא כר, יהא בלא הכסוּי השחור; העיקר, לקבר־ישׂראל יבוא! וזזים מן המקום, אבל ביני־וביני נקפא הבוץ, והדרך – חלקלקות! מחליקות הרגלים במעלה ההר ומתחלקות, מועדות תחילה רגליהם של הזוג הראשון והם נופלים, זה – לימין, וזה – לשׂמאל. המטה נמצאת עומדת פתאום במשוּפּע, הבר־מינן מתגלגל ומחליק למטה, מועד ונופל מתוך פחד הזוג האחר, המטה נופלת על־גבי הקרח ומתבקעת, ומתפוררת בקעים־בקעים.
מבקשים להרים את הבר־מינן ולשׂאתו, וחוזר כל אותו דבר שכבר היה בבית קודם הטהרה – אין הוא מניח להגביה עצמו. מפחדים לשלוח לקרוא לאנשים ולהביא מטה חדשה. שמא ידבק בינתים הבר־מינן ויקפא אל הקרח…
ומתאזרים הנושׂאים עוז, ובשביל להתאזר עוז שותים כוס ועוד כוס, וגוררים את הבר־מינן על־פני האדמה הקפואה…
־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־
ועד שהגיע הבר־מינן אל שער בית־העלמין, כבר לא נמצאה על גופו מטלית אחת שלימה של תכריכים.
פעם אחת, ביום חול רגיל, בלא יריד ובלא קונים, שמעו פתאום אנשי השוק קול של אופנים וקול נתוז של מי־רקק מתקרבים ובאים אל העיירה. מבקשים לדעת, מי ומי הוא הבא. סוס ועגלת־כילה באים. אך מיד משבאו הסוס ועגלת־הכילה ונכנסו אל השוק, הסתלקו הכול לצדדין בשאט־נפש, בפחד ובכעס. הכירו את הסוס ואת הכילה. נוסע בהם ועובר מן העיירה הסמוכה אל עיר־הפלך – הדילטור דשם! אלהים לבדו יודע, על מי זה נוסע לאכול קוּרצא אצל הגוּבּרנטוֹ״ר.
פתאום הכול משתתק משום מה. שלא במתכוון מפנים את העינים: הכילה עומדת, הסוס משרבב צואר, מרכין ראשו וגומע לאטו ממי־הרקק, והדילטור נפל לאחוריו על מושבו והוא מוטל בפשוּט־הגוף.
אף־על־פי־כן, הרי נפש חיה הוא, רצים ונגשים – מת, ככל מתי עולם. מבהילים את המומחה, והוא אומר: ברור וגמור! אנשי חברה־קדישא מתחילים לעסוק בהמת־מצוה…
מוכרים את הסוס והעגלה להוצאות הקבורה, קוברין את הדילטור כפי שיאה ונאה לו, והלפּיטוּטי״ן, אותם המחבלים הרעים העולים במקום שאינם נזרעים, תופסים לה להנשמה ומביאים אותה לגיהנום ומוסרים אותה בידי השוערים.
מעכבים את הדילטור רגע מועט בשער, והלפּיטוּ״ט־השוער, המנהל את רשימת הנכנסים־והיוצאים בגיהנום, שואל כדרכו, במעוט־ענין וברוב־פהוק, ומרשם בנוצה עצלנית בתוך הפנקס; מי, מה ואימתי.
והדילטור – שבגיהנום פסק מלהיות יחסן! – משיב:
נולד במקום פלוני אלמוני, ובמקום אלמוני פלוני נשׂא אשה, אכל מזונות על שולחן חותנו, אחרי גמר המזונות עזב את האשה עגונה ואת הילדים בלא מפרנס, ועבר למקום פלוני ופלוני והתחיל עוסק בפרנסתו שלו, ובה היה מתעסק, עד שנתמלאה הסאה.
ואותה שעה בדיוק היה נוסע בכילתו וסוסו ועבר בהשוק של להד״ם — — —
כאן נתעורר פּתאום הלפּיטוּ״ט, המנהל את פנקסי־המטריקי״ן בשער־הגיהנום, ושאל ברוב־ענין:
איך אמרת? לָא־הא — — —?
– להד״ם! – חוזר ואומר הדילטור.
הלפּיטוּ״ט היושב־בשער פניו מסמיקים, ובעיניו הקטנטנות מופיעים ניצוצות של תמיהה:
– שמעתם שמה של עיירה כזאת? – פונה הוא ושואל את עוזריו.
ההם מגביהים את כתפיהם, מניעים ראשיהם לכאן ולכאן בלאו, ולשונותיהם התלויות כלפי־מטה מתנענעות.
– לא שמענו.
– ישנה עיירה כזאת?
בגיהנום יש לה לכל קהילה פנקס שלה, ומסודרים הפנקסים בסדר האל״ף־בי״ת. כל אות יש לה שידה משלה. סוקרים וחוקרים בכל הפנקסים של האות למ״ד: לבוּב, לוּבּלין, לייפּציג, כל מה שמתבקש יש, אבל להד״ם – אָין.
– אל־על־פי־כן ישנה! – אומר הדילטור, – עיירה היא בפולין!
– זה מתמול, משלשום?
– לא. זה כעשׂרים שנה. הפריץ יסד אותה והקימה, ושני ירידין קבע בה. ישנו בית־כנסת, בית־מדרש, בית־מרחץ, ומקווה… שני בתי־מזיגה חשאיים…
– האם כבר נכנס בזמן מן הזמנים מישהו מלהד״ם? – חוזר ושואל היושב־בשער את עוזריו.
– מעולם לא! – משיבין לו.
– וכי מה, שם אין מתים ונפטרים? – שואלים את הדילטור.
– מפני מה לא יהיו מתים ונפטרים? – משיב הוא בשאלה לשאלה, כדרך יהודי גמור. – החדרים צרים ומחניקים, ומקווה – שאי אתה יכול לנשום באוירה. כל העיירה כולה – בִצה אחת, אגם מרוּפּש!
כבר תפס לשון דילטוריה…
– ובית־עלמין יש! וחברא־קדישא, הפושטת את העור. לפני זמן לא רב (נזכר הוא) היתה שם מגיפה…
את הדילטור משלחין למקום הראוי לו, ובדבר העיירה להד״ם מודיעים למקום שיש להודיע. הלא דבר הוא! עיירה שכבר היא בת עשׂרים, וכבר היתה בה מגפה – ואף לא מת אחד שבא משם!
שולחים שליחים למעלה להיוָדע ולהודיע, מה פשר הדבר
מגביהים השליחים וטסים למעלה, ובאים לאחר זמן מסויים בחזרה…
– אמת נכון!
והדבר כך הוא: העיירה עיירה כשאר העיירות, עם מעט מצווֹת ומעשׂים טובים ועם הרבה חטאים. עסקי פרנסה; והיצר הרע אף הוא אינו הולך בטל. אלא מה, בעל־תפילה יש להם כזה! הוא עצמו – לא כלום! ממש קל שבקלים! אך קול נגינה יש לו, קול בכייני ונלבב כל־כך, שהוא נספג אפילו בלבבות שהם קשים כברזל ומרככם וממסה אותם כדונג! כיוָן שהוא יורד לפני התיבה, מיד כל הקהל כולו חוזר בתשובה, ובכל לבבו, כולם יחד כאיש אחד, וכל מה שרשום למעלה נמחק ונשכח, ושעריו של הגן־עדן פתוחים לרוָחה לפני כל להד״ם כולה. בא מי שבא ואומר: מלהד״ם אני – שוב אין חוזר ושואל דבר!
אין צריך לומר, שלגבי הגיהנום אין הענין ענין המתקבל על הלב, ואת הדבר הזה נוטל עליו הבעל־דבר עצמו. הוא כבר ימצא את הדרך הנכון.
ומה עושׂה הוא, הבעל־דבר?
הוא שולח שיביאו לו מן העולם הזה תרנגול כּלכּוּתי חי עם כרבולת שצבעה אדום שבאדום, ומעמיד אותו לפניו על השולחן.
התרנגול, נבהל ונפחד וחסר־אונים בסביבה חדשה וזרה כל־כך, ממילא לא זז ממקומו זיזה כלשהי, ומוסיף הבעל־דבר ועג מסביבו עוגה של גיר, ויושב לפניו ואינו גורע עין מכרבולתו האדומה, עד כדי כך ועד כדי כן, שבא והגיע ה״רגע באַפּוֹ״, והכרבולת האדומה החוירה והלבינה כסיד. רואה הוא, הבעל־דבר, שלמעלה התלקחו, כביכול, בבורא האף והחימה האמיתיים, והריהו קורא, ימַח שמו, ומכריז:
– שיאַבּד את קול־הנגינה שלו! עד ליום מותו!
למי שנתכוון – הרי יודעים אתם, ועוד קודם שכרבלתו של התרנגול הכּלכּוּתי חזרה והאדימה, כבר אִבּד הבעל־תפילה מלהד״ם את קול־הנגינה שלו. לקה לקה בגרונו, בקושי הוא מוציא קול־הברה.
מה מקורו ושרשו של המעשׂה הזה, ידוֹע ידעו. כלומר: יהודים־טובים, צדיקים יסודי־עולם, ידוֹע ידעו. ואפשר גם הם לא כולם. אך מי זה יגלה לו דבר כזה, ואפילו יודעים? – את הנעשׂה אין להשיב. אילו היה הבעל־תפילה עצמו בר־משקל, וַדאי שהיו יכולים להשתדל ולפעול כלום, אבל כשהוא עצמו אינו אלא קל, נוצה פורחת…
ונוסע הוא מיהודי־טוב ליהודי־טוב – ולא כלום. אבל פעם אחת נטפל אל הצדיק מאַפּטא, ולא הניח לו. הוא לא יעזוב את הבית. וצער לראותו בכך הרי היה באמת. מבקש הצדיק מאַפּטא לנחמו:
– הוי יודע, אומר הוא, שהצרידות שלך לא תהא נמשכת אלא עד ליום מותך, עד ולא עד בכלל. ודוּי תאמר בקול צלול עד כדי כך, שתהא אמירתך נשמעת בכל הרקיעים.
– ועד לאותה שעה?
– אין תקנה לדבר!
ונטפל הוא שנית:
– מפני מה, רבי? משום מה?… והוא מטריד ומטריח עד כדי כך, שהצדיק מאַפּטא גילה לו הכול.
– אם כך הדבר – מכריז הבעל־תפילה הצרוד – נקוֹם אנקום!
והוא רץ ויוצא…
– כיצד? ובמי? – קורא אחריו הצדיק.
אבל הוא כבר נעלם ואיננו.
הדבר הזה היה ביום גימ״ל, ויש אומרים – ביום דל״ת, וביום ה״א לפנות ערב הדייגים מאַפּטא הולכים לדוג דגים לשבת. המכמורת כבדה, מושכים ומעלים: הבעל־תפילה, טבוע!
הוא הטיל עצמו מעל־גבי הגשר אל תוך המים. קודם אמירת הודוּי קבּל את קול־הנגינה שלו, כהבטחת הצדיק מאַפּטא, בחזרה; משום שהבעל־דבר אמר: עד ליום המיתה, ועד אין פירוּשו עד בכלל. אך בשעת נפילה וטביעה לא אמר ודוּי, ואת קול־הנגינה המוּשב לו שמר בתוכו, וזו היתה הנקמה שלו, כפי שתראו להלן…
להבעל־תפילה עושׂים את שלו, כפי שנוהגין במי שמאבד עצמו לדעת, והלפּיטוּטי״ן תופסים את הנשמה, להביאה אל הגיהנום. הגיעו לשער, שואלין, הוא אינו משיב. דוקרין בלונכית מלוּבּנת, מגיעים בגחלת לוחשת – הוא שותק.
– קחוהו כמות שהוא!
הרי יודעין, מי הוא ומה הוא; הרי ארוֹב ארבו לו. מוליכין ומביאין אותו למקום הראוי, ומעמידין אותו בסמוך לדוּד, שהתחילו מסיקין אותו בשבילו. לכשירתח, יטילוהו לתוכו! והוא בינתים מגביה את האגודל ומגיעוֹ אל הגרגרת ומשמיע קול רם:
– יתגדל!
הקדיש של נעילה…
הוא אומר, והקול מתגבר ומתפשט אל כל העברים, כלפנים, ועוד ביתר חוזק, ביתר מתיקות, עוד יותר נלבב מלפנים… ובהדוָדים, שעד עכשיו נשמעו מתוכם רעש, צוָחה ויללה, משתלטת פתאום דממה, ואחר־כך מתחילין לסייע עם הבעל־תפילה. המכסות הצמודים מתרוממים, ראשים משתרבבים, פיות חרוּכים מסייעים ומשוררים…
הלפּיטוּטי״ן שליד הדוָדים אינם חוזרים ואומרים אחר החזן, אבל נפחוֹד נפחדו, נתבלבלו לחלוטין, ונשארים עומדים כעמדם, מי עם גזר־עץ להטילו אל האוּר, מי עם יעה־ברזל ללבות בו את האש, ומי עם שפוד לבחישת הדוּד – בידיהם, פיותיהם פעורים, לשונותיהם תלויות, פניהם מעוּוָתות, עיניהם עגולות מתמיהה. אחרים נופלים תחתיהם כמין חולים־נכפים ושוכבים ומתלבטים על הקרקע… והלזה עומד ואומר נעילה ומוסיף ואומר… והאש מתחת לדוָדים דועכת וכבה… המתים מתחילים לזחול ולצאת…
הוא אומר, הקהל חוזר אחריו, ובלב אומרים, בכל הלב כולו. והגופים, כל מה שמרחיקים יותר בתפילה, יותר הם מתרפאים, חוזרים לשלימותם, בשׂר מתחבר אל בשׂר, גידים מתקשרים לגידים, עור עם עור מַקרים, וזיוָם חוזר אליהם…
וכשהוא מגיע בחזרת־הש״ץ של שמונה־עשׂרה־בקוֹל ל״מחיה מתים״, מיד כולם מתדמים לבני־אדם חיים ממש, כאילו רק זה עכשיו הגיעו לכאן. והם עונים אחריו קול אחד: ״אמן!״ וב״אמן, יהא שמיה רבא״ הרעש וההמולה גדולים עד כדי כך, שהרקיעים למעלה נפתחים, ותשובתם של הרשעים עולה ומגעת עד אל הרקיע השביעי, עד אל כסא הכבוד, ושעת־רצון היתה, כנראה, השעה ההיא, וכל הרשעים, וכבר יתּכן לומר, לפי האמת – הצדיקים, צמחו להם לפתע־פתאום כנפים, ובזה אחר זה פרחו ויצאו, ואת שערי הגן־עדן מצאו פתוחים לפניהם…
נשאוֹר נשארו בגיהנום רק הלפּיטוּטי״ן, שהיו מתחבטים כנכפים ומתגלגלים על הקרקע, והבעל־תפילה עצמו, שבמקום שבו עמד – בו נשאר עומד…
את כל הקהל, כמו בחייו, הביא לידי תשובה, והוא עצמו לא היה ספּק בידו לשוב בתשובה שלימה. וגם – מאבּד־עצמו־לדעת היה…
— — — — — — — — — — — — — — —
במשך הזמן נתמלא הגיהנום, אף־על־פי־כן, מחדש. הוסיפו בנין על בנין, ושוב צר המקום.
ר׳ עוזר הוֹפנשטאנד הוא, בלי עין־הרע, יהודיי – גביר; אפשר מילוֹנעֶ״ר; כבר יש לו דעה כלשהי בעולם הזה, ובעולם הבא – בוַדאי!
הנה הוא יושב ליד השולחן, לארוחת הצהרים!
שולחן ערוך – על כל אהובינו! הסעודה מתחילה במליחים, בדגיגים ובסארדיני״ם.
כלי־כסף – כעץ לרוב! הם מבהיקים על־־גבי השולחן, מתוך הקרעֶדעֶנ״ץ הפתוח; סביב על הקירות תלויים כעשׂרה טסים של כסף, שאינם יכולים להכנס עוד להקרעֶדעֶנ״ץ. מעל הארון מתנוצצת מנורת־חנוכה גדולה עם קנים מחוטבים כפתור ופרח, ולשני צדיה עומדות, כעל המשמר, שתי נברשות־שבת עצומות.
הוא עצמו, ר׳ עוזר, יהודי קטן ורזה הוא, והוא נבלע כולו בכורסה הגדולה, המרופּדת קטיפה אדומה. רק במקצת מעל למשענת בולט ומבהיק כובעו העשׂוי קטיפה ירוקה, קשה ורחב וזקוף כלפי מעלה – הצורה היא אמצאתו שלו עצמו! בזה יעבור לתולדות־החסידות שבעל־פה, איש מפי איש, עד סוף כל הדורות!
הוא כבר יעמוד בגן־עדן בלמוּד משניות (התחל יתחיל בטרא״ף!) בני־בני־בניו (כך מקווה הוא) עוד יחבשו כובעים בצורה זוֹ, כובעי־עוזר־החסיד.
אכוֹל אוכל הוא בשתיקה, במצח מקומט ובגבינים מצומצמים, בלא הצצת־־עין בשביל המסוּבים עמו.
והשולחן הארוך תפוס כולו. מימין – שורה נקבות: האשה, שתי בנות, כלה עם שלושה נכדים; מצד שׂמאל – גברים: שני בנים, חתן אחד ושלושת נערי־החדר שלהם.
אשתו שלו ראשה קשור רצועת־שׂער רקומה מתחת לברדס עמוק, עם סרטים אדומים רחבים ומפרפרים, – הבנות נושׂאות פאה נכרית, הכלה כבר הגיעה עד לתסרוקת משׂערותיה היא.
הנערות אינן חייבות לכסות שׂערותיהן. ה״בלוריות״ מתרוצצות חפשיות על המצחים הצרים. ולכשיגיעו אל התגלחת – מי יודע?!
לפני כמה שנים, עוד ישבה בראש אמו של ר׳ עוזר! יהודיה עם שביס, עם עגילים משתלשלים ויורדים, עם מטפחת־חזה ועם אויבּ״ל – והיא כבר בעולם האמת…
הגברים אף הם לבושיהם שונים. ר׳ עוזר עצמו יושב בצילינד״ר החסידי שלו. הבן – ביארמולק״א חדודה, החתנים – ביארמולק״אות שטוחות, מזוּוָתות. נערי החדר חבושים כבר קאשקטי״ן, שר׳ עוזר מטיל בהם כל פעם עין רעה; עושׂה־הכובעים הצר וקיצר את צורתם!
בשבוע שעבר ישב עוד בכאן מלמד עם קאפטא״ן שיש בו שולי־משי; קבּלו אותו בעיירה מן העיירות לרב, וצריך עוד ר׳ עוזר לנסוע ולשאול למלמד חדש. סתם כך אין הוא מכניס אדם אל ביתו!
״בזמנים הללו׳׳ מהרהר הוא, ונאנח.
הוא מתבונן סביב ורואה, איך הזמן עוקר כל רגע אבן מן החומה, שהוא התבצר בה בצוּר מחוכּם כל־כך, להבדיל עצמו מן העולם האפיקורסי הגדול, שאליו הוא שייך לפי רכושו. היא, העת החדשה, מתגנבת כמו מים אל תוך התיבה הישנה שלו, שבה ביקש להציל עצמו וביתו מן ״המבול האשכנזי״, ששום אחד מבני משפחתו לא ילחלח אפילו את כף רגלו! אבל אין הדבר מצליח בידו!
נכדה אחת שלו, נערה – לימדו אותה אך מעט כתיבה, וכבר תפסו אותה יושבת וקוראת רוֹמא״ן; אחת מן הכלות גילתה את הדבר, מן הסתם רוֹמאני״ן לא דבר טוב הם.
נכדו השני – נער – פתאום נכנס בו דבּוּק. הוא התעקש: ללמוד באַסכּוֹלי! לא הועילו לא דבּוּרים, לא בקשות, לא התעלפות, ולא מלקוּת אפילו. בקושי רק כבשו אותו בשעון של זהב!
הוא מצמצם את הגבינים ביתר תוקף – הוא רואה בחוש, בעינים הזקנות שלו, האדומות מבכי, שבהן כל־כך הרבה תהילים אמר, כל־כך הרבה כסף ספר וכל־כך הרבה עולם ראה, – הוא רואה שהזמן אין בו רחמים, והוא מעביר ומוחה את הישן, את המעוּבּש, את הקדוֹש!
——————
נפתחת הדלת.
נכנס יהודי נטוי וכפוף עם זקן לבן מפולג, המסתבך יחד עם חוטיה של הקאפּוֹט״א הישנה השחוקה, ועם פנים היורות מתחת לכובע מקוֹרח.
הדלוּת עצמה נכנסה — —
– שלום עליכם, מנדיל – קורא אליו המיליונעֶ״ר.
– עליכם שלום, עוזר, – משיב מנדיל־דלוּת.
הוא נגש אל השולחן, בעל־הבית מעטף את ידו במפית ונותן לו ״שלום עליכם״.
וכן עושים החתנים, הנכדים, אחד רק מהם מעווה את פניו. –
אילו הוסיפו לו עוד דליל עם אבן טובה לשעון־הזהב, אפשר שלא היה גם מעווה את פניו.
אבל מנדיל אינו מרגיש בכך, ומחייך:
– משום מה יש לך, עוזר, יותר מדי נשים ליד השולחן!
– הכול משלי! – משיב עוזר בכובד־ראש ובאנחה.
אך בלבו מסופּק הוא, אם כלה ״משלו״ היא.
– יודע אתה מה, עוזר, אומר שוב מנדיל, אני אקח מעט יי״ש.
– נוּ!
– נוּ, שקצים קטנים, תנו לגשת!
וה״דלוּת״ דוחק עצמו בין שני כסאותיהם של הנכדים ונוטל מעט יי״ש.
– וקנוּח? – שואל הוא, כשהוא נושׂא את עיניו הלחלוחיות אל בעלת־הבית.
עוזר מטיל מבט־עין, כבר בזעף, על כל השורה של נשים; וכי מה, הן אינן רואות, שהוא צריך לקנוּח־שתיה?
האשה מבינה לרמז, אבל אין לה, כנראה, חשק לקום ממקומה –
– תפוס חתיכת כרע! – אומרת היא.
– לא באל״ף רבתי, – משיב מנדיל, – לזה אטול תחילה ידים, כדבעי! ולפי שעה – דובשן, דובשן מגיע לי.
– אמרי נא, שׂרה – חוזר הוא ושואל את בעלת־הבית – כלום לא ערכת שום חתונה במשך כל הזמן הזה, הא?
אחת מן הנערות מתעוותת ומביאה אף־על־פי־כן חתיכת דובשן מן הקרעֶדעֶנ״ץ.
מנדיל־דלוּת שותה לחיים ואוכל את הדובשן.
– עכשיו הריני הולך לנטול ידים.
הוא מתבונן סביב, מוצא את הכיוֹר והקערה ונגש.
משרתת נושׂאת ומכניסה בינתים מגיס רותח.
עוזר שולח שוב אל אשתו מבט זועף.
– שׂאי לפי שעה בחזרה! – מפקדת האשה – בא אורח. המשרתת מעיפה מבט עקום ב״דלוּת״, וחוזרת ויוצאת.
——————
לאחר האכילה ולאחר ברכת־המזון גירש מנדל־דלוּת את הנשים מן החדר בעשן הצורבני של המקטרת שלו. הוא מחייך בהנאה ומסתכל סביב ורואה מה שהוא מבקש – את הספּה. ראשו כבד עליו במקצת; כבר מזמן לא היתה כרסו כבדה ומלאה כל־כך. הוא קם בכובד מן הכסא, מדדה ונגש ומתפרקד על הספּה.
עוזר שואל:
– רוצה לישון מעט?
– כן, אחר־כך אדבּר אתך. – הוא מפהק ברחבות ומוסיף: אהיה אצלך, אם ירצה השם, כמה ימים.
– נו, ישן – אומר עוזר ויוצא; שאר בני־הבית יוצאים אחריו.
בעוד כמה שעות חזר עוזר ומצא כבר את מנדיל שוכב בעינים פקוחות.
– נו, מה שלומך, מנדיל? – שואל הוא אותו ויושב בסמוך אליו למראשותיו על כסא.
– כך, משיב מנדיל, אין לך כוס תה?
עוזר מצלצל ומזמין אצל אשתו, המופיעה בפתח החדר, את המיחם.
מנדיל מפהק.
– מה אתה עושׂה, לאמיתו של דבר, בכאן? – שואל הגביר.
– מה אני עושׂה בכאן, רוצה אתה לדעת? – חוזר מנדיל על השאלה, – אני עושה חתונה! –
– לשמריל שלך?
– לא, יש לי עוד בת קשישה יותר…
– כך?
– אלא מה…
– נוּ?
– נוּ נוּ! צריכים… מבין אתה, נדן…
– אצלי כבר יש לך עשׂרים־וחמשה אחד!
מנדיל מתרומם ויושב:
– הריני לועג לאביך!
– אלא לכמה מתכוון אתה?…
– לכמה אני מתכוון? אני צריך לחמש מאות רוּבּל!
– חמש מאות רוּבלּ? – משתומם המיליונעֶ״ר.
– הבטחתי!
– נו, ואם מבטיחים?
– שוטה! לכך נתכּוֵנתי עוד בשעת ההבטחה. אך בינתים מתארע מעשה… שמע מה שיכול להתרחש! בתי שלי נעשׂית… משהו לא בקו הבריאה… הא לך ריחה־של־טבּק בעד כל העסק… יודע אני מה! אבל – הן מכּיר אתה את מוֹטיה שגץ? – מדבּוּר לדבּוּר הגענו לדברי מריבה – בוררים היינו יחד – הולך הוא, ימח־שמו, וכותב אל המחוּתּן…
– מה אתה סח? – מעקם פניו ר׳ עוזר.
– כפי שאתה שומע!
– פושע ישׂראל באמת!
– נוסע אני עכשיו באמת אל הרבי – פסק הגון כבר יהיה לו… אבל המעשׂה כבר נעשׂה, ויודע אתה מה הוא, ימח־שמו, כתב? ״חלי־נופל״ הוא כתב! לי יכול אתה להאמין – נפוֹל נפלה בסך־הכל פעם אחת, אפשר שתי פעמים, יותר, בהן צדקי, לא!
מנדיל נח במקצת ומוצץ מן המקטרת הכבויה.
– הא לך סיגרה – אומר הגביר.
מנדיל לוקח, מאחיז אש ומוסיף:
– ועכשיו, מבין אתה, אומר המחותן, שהוא רוצה את כל הכסף.
– איזו עזות מצדו! – מתרגז הגביר.
– בוַדאי! הכלב הזה, כמובן, רוצה לבטל את כל השדוּך. והוא רוצה רק להפּטר ממני בלא קנס־חצי־נדן!
– לא שוטה הוא! – מלגלג הגביר.
– אני חושש לו, כמו להחתול. אבל לסתום את פי־הטריפה שלו אנוס אני. ולפיכך דרושים כל חמש מאות הקארבּוֹ״נים!
– ומפני מה רק אצלי?
– חוץ מזה – מוסיף מנדיל־דלוּת וממשיך בעניניו שלו – צריכים הוצאות־החתונה, לפי סדר העולם… בגדי חתונה יש לי כבר.
– והכול אני? – שואל עוד פעם ר׳ עוזר לא מרוצה ביותר – מפני מה אינך הולך אל בּריל, אל חיים?…
דלוּת מתרגז:
– בבקשה ממך, מה רוצה אתה מחיי שלי? אני יש לי כוח לרחובות־האבנים שלכם, למדרגות שלכם? שאני אצלצל לעת זקנה מאחורי הדלתות!
הוא קם ועמד:
– אנשים – מתיז הוא בכעס – גרים ברחובות שהם ארוּכּים כאורך הגלות… המדרגות מרובות מן הבית… ואני סובל באַסטמ״א; שאהיה אני מהלך! לך אתה! די התהלכתי… דאגתי שלי?! כשהיה לי, אני נתתי!
עוזר שותק ומנדיל חוזר ויושב.
– והיכן הוא התה שלך? – שואל הוא בקוצר־רוח.
עוזר מצלצל עוד פעם, ומן החדר השני נשמעת תשובתה של האשה, שיהיה תיכף.
מנדיל מפקפק שוב.
– אם כן באמת – אומר שנית עוזר – דורש אתה, שאני אתן הכול! הן צריך שיהיה בך ״יהדוּת״!
– חס ושלום – משיב מנדיל – קח ממקום שתקח, אך אני ללכת איני יכול. אני אינני יכול!
– אם כן, אני אשם?
– שמע, עוזר! אני צריך חמש מאות רוּבּל נדן וכחמשים רוּבּל הוצאות־החתונה, מעט בגדי־חתונה, כפי שאמרתי, יש לי… ובשאר כבר אצפצף לו, לתרח הזקן… הרי בסך־הכול – חמש מאות וחמשים רוּבּל… מזה אסור כבר שתחסר אפילו פרוטה אחת!
עוזר מניע ראשו; הוא כמעט מודה: אבל…
– ועל כך – אין מנדיל מניח לו לבוא לידי דבּוּר – יש לי זאת!
הוא מוציא מתוך כיס־החזה ומטיל לחיקו של עוזר נרתיק־בד מלוכלך.
– ספוֹר – אומר הוא.
עוזר מטפל בנרתיק, סוחב ומוציא מתוכו צרור שטרות־כסף, מגוללם וסופר ומונה עד מאה ששים וארבעה רובּלים.
– מכרתי – מסביר לו מנדיל – את ביתי שלי ויש לי כסף זה!
עוזר צורר בחזרה את הכסף לתוך הנרתיק ורוצה להחזירו למנדיל.
– לא – מתגונן מנדיל – יש לי רגלים תפוחות… ללכת לא אלך… את הכסף החזק כבר אצלך… יש לי אצלך חמש מאות וחמשים רובּל! ושהות אני נותן לך. אני אהיה כאן כמה ימים, ויהיה לך די שהות! אגב – אנוח אצלך מעט ואוכל לשׂבעה – מבין אתה! הכלל – פנאי יש לך למדי!… לפני הנסיעה תתן לי פתק־השלשה שלך על חמש מאות רובּל, חמשים רובּל במזומנים להוצאות־החתונה וחמשה רובּלים לנסיעה לגוּר. – לקחת יכול אתה ממי שאתה רוצה… לא דאגתי היא!
– נו! – מהמהם עוזר — —
– ובגוּר – אומד מנדיל – כבר אשאר… ואם יהיה לי חשק, ארד ואבוא אליך לפעמים לכמה שבועות.
– נוּ! – מהמהם שוב ר׳ עוזר.
– לישון – אומר מנדיל – אישן באמת, באם אבוא, כאן, על הספה הזאת, ספה טובה היא…
(מן הנוסח החסידי הפשוט)
א: זכרונו לברכה, ההתנהגות שלו
א
אתם שואלים בדבר ההתנהגות שלו, זכרונו לברכה?
אפשר תצחקו, אך זו היתה התנהגות של יהודי ירא־שמים פשוט; הדרך שלו היה דוקא אל צד הפשטות!
וזו היא אצלי המדרגה הגבוהה ביותר!
כל בריאה יש בה יצר־הרע שלה; וקיימא לן, כל מה שהאילן גדול יותר – אף צלו גדול יותר, והכי נמי – כל אדם הגדול מחברו – יצרו גדול ממנו. כך למדנו בגמרא!
ומה יכול להיות יצרו של צדיק?
מדי שבת בשבתו לומר סתרי־תורה! ומדי יום ביומו שיהו מלאכים מרחפים אצלו מעל לראשים! ואחוזי־דבּוּק יהו רועים בחצרוֹ שנים על שנים, עד שיסתאבו; ועקרות עם עגונות תהיינה מתגלגלות אצלו בכל פינה שאתה פונה!
כל זה לא היה אצלנו!
ואמנם, לא אחד בא ושב ויצא בלא כלום:
על פשטות קשה להיות ״מבין״!
אבל תהילה להשם־יתברך, שאני הייתי ״מבין״ עליו!
הייתי משוּל למי שהאיר לו פתאום האור בליל אפילה!
ב
סדר העולם הוא: ״מעשׂי אבות ירשו בנים״. להיכן נוסע אברך? או עם אביו, או עם חותנו! ואם שניהם נוסעים לצדיק אחד, מה טוב; הרי אין לו שום ספקות כלל!
אבל אצלי לא כך היה הדבר: אבי שלי, עליו השלום, לא היה לא חסיד ולא מתנגד, כלי־קודש היה – שמש בבית־מדרש; ואם היתה לו שעה יתירה, היה יושב ולומד. וחותני כנגדו, שיהיה לנו מליץ יושר, היה דוקא מתנגד חריף! מובן – בסתר, משום שבגלוי כבר היו מפחדים אז במקצת מפני אנשי שלומנו, אבל ידוֹע יודע אני – ימחל לי שם במרום – שכל ״ויצמח פּוּרקניה״ היה עושׂה את בשׂרו חדוּדין חדוּדין…
ואף־על־פי־כן הגעתי לכלל דעה שהיא ההפך הגמור מדעתו!
אני הייתי אז עדיין יניק לגמרי, בסך־הכל שני תינוקות פעוטים היו לי, ונתתי לבי לראות, שלהיות יהודי כשר כך סתם מעצמו – הרי זה קשה מאד! אילו היה כל יהודי צריך להלחם כנגד היצר הרע בפני עצמו, כלומר, ביחידות, כל אחד לעצמו, לא בגדודים ובלא קצינים, היה מר מאד מאד!
שכן לאמיתו של דבר, היצר הרע אורב, הרשת פרושׂה, ואדם בהול וטרוד ומשוקע בעניני־העולם, מי ומתי יהא מנצח כאן?
וזוהי באמת הכּוָנה של ״עשה לך רב״! או ״נתּנה ראש״!
כלומר: כבשׂים תמימות, בקשנה לכן רועה; שלא תהיינה רועות ותועות בעמקים ועל הגבעות ואַל תטרופנה אתכן החיות הרעות!
ובהמשך הזמן נעשׂה אצלי ברור כשמש בצהרים, שמוּכרחים לנסוע.
זוגתי אמנם לא היתה מרוּצה ביותר מן הדבר הזה… הוֹצאה חדשה, והיא היא היתה המפרנסת – אך הרי שטות היא לילך אחר דעתה של אשה!
ג
כללו של דבר – לנסוע, כבר אני יודע, מוכרחים; אבל להיכן לנסוע?
בלי עין־הרע, צדיקים יש, ברוך השם, הרבה. אך כלום כולם הם צדיקי אמת?
אין הדבר מתקבל על הדעת! אילו היה כך, היה טוב יותר מדי!
משיח כבר מזמן היה בא; על כל פנים היו הגזרות הרעות מתבטלות…
ומאחר שהגזרות הרעות צומחות וגדלות מיום ליום, וחבלי משיח יש להם דוקא, לאשכנזים, הרי סימן הוא, שאין הדברים כשוּרה!
והרי תשאלו: היכי תמצי? נוסעים כל כך הרבה יהודים, גם לומדים מופלגים, גם יהודים יראי־שמים, גם גבירים – אנשים הבקיאים בהוָיות־עולם, – היאך יתּכן, שהם כולם לא יראו מה שנעשׂה שם?
מילא, אשכנזי שוטה יאמר לכם: משׂחקים קוֹמדי״א, והחסידים הם כבשׂים ובני־בקר, שמוסרים עצמם לגזיזה, לחליבה ולשחיטה… לא אחד מהם אומר כך!
אבל אנחנו הרי יודעים אנו, שחסיד אחד עוד כוחו עמו לפתות עשׂרה אשכּנזונים כאלה ולהכניסם לתוך השׂק! –
אלא מאי?
הדבר בזה הוא כך:
מסתלק, למשל, אחד צדיק־הדור, צדיק־אמת באמת; ובכן, הוא מניח בן… פושע ישׂראל, חלילה, אין הוא, הבן; להתפלל בלב שלם הריהו מתפלל, אל המקווה הולך הוא, לישב יושב הוא ולומד – ונוסע באמת העולם אל הבן… כבר רגילים הם אל הבית, אל העיר, אל האכסניה, כבר יודעים כל מוצא וכל מובא, – והרי הרגל נעשׂה טבע, ונוסעים, במקצת סומכים על זכות אבות – בנו של אביו שלו, נכדו של סבו שלו!
הוא עצמו ודאי שאינו אשם… מה שאומרים על כך בעולמות העליונים, אין הוא יודע. למטה הוא שומע העולם צועק: קדוֹש, קדוֹש, קדוֹש! והריהו מאמין!
הפסד מרוּבּה אמנם אין בזה. קודם־כול – יהודי עוקר עצמו מביתו, מעולם־הזה, או מן הגיהנום, ונופל לתוך עולם אחר, – חסל סדר פרנסה, חסל דאגת פרנסה, ומתפללים ברוב עם, מתלהב אדם מתוך עצמו!… ויארע גם, שמתוך שלא לשמה בא לשמה – זכות אבות של הצדיק עצמו, והזכות של כלל ישׂראל… והוא נעשׂה באמת צדיק אמיתי!
אבל מה אבוא ואכניס עצמי אל הספק?
אמרתי אני אל עצמי: אנסה ואראה.
אהיה נוסע כל כך הרבה, עד שלבי ידבק במקום מן המקומות!
אלא מאי, לא אני הלמדן הגדול, ובעל־המקוּבּל וַדאי שלא – שומר פתאים ה׳! חייב אדם להיות בעל־בטחון!
והשם יתברך לא עזבני!
ד
ההתחלה היתה באמת אצלו, זכרונו לברכה!
ראשית – היה לי קרוב, ונוסף לכך רכּבת, הריני יוצא ונוסע אפילו ביום ששי הקצר בבוקר ובא ומגיע לפני המרחץ!
שנית: היה נוסע מאתנו ווֹלף־בּר, יהודי מופלג בתורה, וירא־שמים באמת, שהוא באמת יקר־המציאות; ומלבד זה –נוֹסקה – יהודי גביר, בעל צדקה – על כל פנים מוּתר אצל רבי כזה להתחיל!
שלישית היה זה באמת, אגב אורחא, מן השמים!
שכּן נחזור על הראשונות. היצר־הרע של חסיד הוא ״ממרחק יביא לחמו״ – לנסוע הרחק; למדינת הים – היה יפה עוד יותר! משום כך באמת יש להם לרביים כל כך מעט חסידים במקומותיהם! ואני דוקא נסעתי אל המקום הקרוב, וברוך השם, באתי ומצאתי את שביקשתי! וביאתי היתה – אני זוכר כהיום הזה – לשבת שלפני ראש־חודש; הרבי, זכרונו לברכה, בירך הוא עצמו, כמנהגו, ברכת החודש, ומיד כשאמר פיו הקדוש: ״חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא!״ היו הדמעות חונקות אותי בגרון, הלב התחיל מפרכּס, כאילו היה מבקש לצאת ולקפוץ אליו! וידעתי שאני נשאר!
ה
אחר כך רק התבוננתי בהתנהגות שלו.
יהודי כשר באמת היה! ירא־חטא גדול!
לפנים יהודים – היה אומר – גבּורים גדולים היו, לצאת כנגד היצר הרע ולהלחם בו היה אצלם כמין משׂחק; בזמנים הללו, אומר הוא, דיינו שיכולין לברוח מפני היצר הרע. –
והוא ברח מרחק עשׂרה מילין מפני חטא.
וכי הפה יכול לומר ולספּר?
יין קדוּש, למשל, מוזגים מבעוד יום.
מפני מה?
פשוט מאד: למזוג חייבים כל מלוא הכוס, ויארע שהמשקה עובר ונשפך ומלכלך את המפה בשבת; אם זה יין לבן – נמצא עובר משום כובס, ואם המשקה אדום – עובר משום צובע!
בבית־המדרש שלו היתה התפילה של שבת כתובה באותיות־דפוס גדולות על גבי לוחות, שהיו תלויים מסביב על הקירות. מאי טעמא? קיימא לן, שאין צריכים להתפלל בעל־פה, וכשפותחים סדוּר מכוֹרך, נמצא שמקמטים בשבת את הכריכה בסמוך לגב!
זכרונו לברכה, הוא עושׂה פעמים בגד לעצמו. והמנהג היה כך, כל ערב פסח מסיר הרבי מעל עצמו את המלבוש ומוסרו לאחד מן המקורבים הגדולים, על פי רוב לווֹלף־בּר. והוא לובש בגד חדש…
והרי סבורים אתם, שעשׂית בגד דבר פשוט הוא! לוקחים בחנות ״סחורה״, ומוסרים לחייט, שיתפור?
אך לא ולא!
ראשית, כבר לא היו אותם חייטים זהירים ביתּוּר! לפנים היה חייט מבקש לפני פטירתו שיעשׂו לו ארון משולחנו ויתנו לו את האמה בידו, שיהיו לו לפני הבית־דין של מעלה שני עדים, שלא נכשל אף פעם ביתּוּר. וכהיום, ובפרט השויליות־של־חייטים, כל הלא־תגנוב נחשב בעיניהם הרבה! לפיכך אין הרבי רוצה, שעל־ידי המלבּוּש שלו יהא יהודי נכשל!
שנית, החשש של שעטנז.
ושעטנז הוא סכנה גדולה עוד יותר!… כשמתפללים במלבוש של שעטנז, – שמעתי בעצמי מפיו הקדוש וראיתי אחר־כך בקב הישר – נעשׂות כנפיה של התפילה שבורות ומרוטות, אין היא יכולה להתרומם ומתגלגלת כאן, לא עליכם, בשער האשפה! והני מילי – בשוגג. ובמזיד, הרי היא נופלת עד לשאול תחתיה, ונעשׂית כתר לראשו של אותו בחור, רחמנא ליצלן…
דבר זה הרי וַדאי אינו רוצה! שומע אתה, הרי תפילתו שלו צריכה להגביה עמה ולהוביל אל תוך שערי הדמעות את תפילותיהם של, בלי עין־הרע, עדה יהודים!
תופרים לפיכך את המלבּוּש אצל הרבי, זכרונו לברכה, בביתו; חסידים עומדים על המשמר: שנַים יוצאים, שנַים נכנסים, ואפילו את החוטים למלבּוּש שוזרים גם כן אצל הרבי, זכרונו לברכה, בביתו, תחת השגחתו של הגבאי־ראשון!
כלום הפה יכול לספר? הרים וגבעות!
ו
אבל בעיקר מחמיר היה בנוגע לנשים; גזירה היא שיצאה מלפניו, נשים אין נותנים להן להכּנס.
שומר הבית היה לפיכך באמת גוי ערל…
יהודי, להבדיל, מתחכם, בעד שתי פעמים ח״י הוא עושה היתר לעצמו ומניח לה לאשה להכּנס… הלמאי יהודים־טובים אחרים מניחים להכּנס; ומהם שיש להם נשים בלבד!
אבל גוי ערל אינו מבין חכמות. כשאומרים לא, הרי הוא מגרש במטאטא; הרי הוא חובל ומחבּל, כשמישהי נגשת אל הפשפש.
טביעת־עין נתן לו, שיהא מבחין בחצי הלילה בין זכר לנקבה! במרחק מיל כבר הוא מכיר קולה של אשה, הלוּכה של אשה… וכשפּיטר את הערל, חזר ונטל ממנו תוך־כדי־דבּוּר את טביעת־העין!
והדבר לא הזיק.
היה לו אפילו הפסד מרובּה מזה, אלא מה חשיבות יש בכך!
וּלמאי שלא הניחו להכּנס לשום מגבעת, ולשום צוָארון קשה אפילו!
כשהוא נותן שלום עליכם, הריהו נועץ אצבעו לתוך השרווּל, שמא ימצא שם שרווּליה קשה!
חצי וַארשה הרי הפסיד בשל כך! הוַארשאים הרי הם נולדים במגבעות!
אך נשים היו סכנת־נפשות! הוא השׂיא בת, – עם היאמפּוֹלאי השתדך… החתונה היתה אצלו, זכרונו לברכה, ואותו יום הלא אנוסים היו להכניס נשים. אך כעלות השחר, למחרת, הקציעו את כל הספסלים שישבו עליהם נשים והסירו מהן כדי קלפּה.
ודבר זה, רואים אתם, כבר בעיני ראיתי!
אצל הרבי, זכרונו לברכה, תיקנו את הכירים.
הקלקול שנתקלקלו הכירים – אף הוא לא היה דבר פשוט! מבלי לידע מהיכן ומאימתי, נתנשבה הרוח, כמין סערה; אחר כך נשמע קול פֳּרק, כאילו הכה הרעם ופירק את הבית; ממהרים ורצים אל המטבח – נפל השסתום, ומחצית הכירים הרוסה! הרבי, זכרונו לברכה, אף הוא נכנס!
– מעשׂי־נסים – אמר – ששום אדם לא נזוק. אך את סבּתו של הדבר לא גילה!
מילא, קוראים לערל, שיתקן את הכירים.
והרי אני תאב לראות דברים כאלה, הריני עומד ומביט, איך הערל מתקן, ושקצ׳ל קטן עומד על ידו ומגבּל טיט בדלי. הגבאי, שהעמידוהו להיות משגיח על העבודה, סומך עלי, והוא מנמנם קצת.
פתאום מופיע הרבי, זכרונו לברכה, עוד פעם! הוא מטיל סקוּר־עין בדלי ושואל:
– של־חלב או של־בשׂר?
נשארתי עומד נבהל ומשתומם, אך בינתים נתעורר הגבאי והוא משיב:
– דליוֹ של הערל!
הופך הוא, זכרונו לברכה, אש להבה, מצווה לקלוף ולהסיר את הטיח מעל הכירה, להשליך החוצה את הטיט המגוּבּל, לקנות דלי חדש, לא של־חלב ולא של־בשׂר, ולגבּל טיט ולתקן מחדש!
דלי חדש לא השׂיגו (כבר מזמן לא היה יריד), ועשׂו גומה ברצפה וגבּלו בה טיט!
והגבאי קבּל נזיפה.
ז
ואהבת־ישׂראל שלו היתה למעלה מכל שעוּר.
אלה הדברים שיצאו מפיו הקדוש:
– אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם – צריך שתהא נפשו של צדיק־הדור יוצאת על כל אדם מישׂראל, חייב היהודי־הטוב להיות מוכן לבוא באש ובמים למען כל איש ישׂראלי! לאמור, למסור את נפשו על יהודי!
וכשנשמעה גזירה חדשה, כמה היה הוא, זכרונו לברכה, נאנח ומתאנח — — —
וכלום למה עוד הייתי צריך?
ח
עצה לפרנסה וַדאי שהשׂיגו אצלו.
כמה שבועות קודם שנסתלק התאוננתי לפניו, באשר ובכן, זוגתי יש לה מעט פדיון! אומר הוא לי: סע לפעמים אל וַארשה.
הריני סובר, שאני יודע, מה הוא מרמז לי!
בוַארשה, מבינים אתם, יש לי קרוב, יהודי עשיר, אפילו אדם מכוֹבּד אצל אותן הבריות – בעל־דעה גדול בבית־הקהילה. הריני חושב לי, הוא מתכוון, שאסע אל אותו קרוב ואהיה משתדל בעזרתו להגיע למשהו.
ואני תמה אפילו. משום שלבקש ממנו כסף ברכה־לבטלה היא; קמצן גדול הוא, פרוטה אחת אינו נותן בחינם, מחזיק עצמו חכם־שבחכמים, רוצה לתקן עולם כולו ושואל מיד לתכלית; בעד אגורה אחת היה רוצה לקנות לעצמו עולם־הבא ולי להבטיח עולם־הזה לפחות לעשׂרים שנה! לבקש כהונה – כבר ניסיתי! ושאל אותי, שוטה זה, אם אני יודע פּוֹילי״ש!
נו, מילא, כשהוא, זכרונו לברכה, אומר לנסוע, הריני נוסע. כבר אראה מה יש לעשׂות, כבר אוציא ממנו משהו!
אבל מתברר, שהוא, זכרונו לברכה, לענין אחר לגמרי נתכוון.
יושב אני ברכבת, ואני מביט ורואה, בסמוך אלי יושב ספּוֹדיק״ל. מדבּוּר לדבּוּר: להיכן נוסע יהודי? לכתחילה שותק הוא; מושך אני אותו בלשון, וצף הענין כשמן על פני המים, שהלה הוא מורה־הוראה מעיירה קטנה, והוא נוסע אל וַארשה, ורוצה להיות שם דיין…
מה סבורים אתם? אני מקבל מידו שטר־כסף של עשׂרים וחמשה, שאדבּר עליו טובות אצל הקרוב שלי.
אבל גם אני אדם כשר וישר! בפירוש הוּתנה, שאני צריך רק לדבּר, אם תהיה פעולה לדברי – דבר זה כבר אינו נוגע לי.
סופו של המעשׂה איני יודע עד היום, אך פסח עשׂיתי אותה שנה, על כל ישראל!
ב: זכרונו לברכה, מקורביו של הרבי
ט
מקורביו של הרבי, זכרונו לברכה, כבר הזכרתי.
ראשית: ווֹלף־בּר!
הוא, זכרונו לברכה, היה אומר: ווֹלף־בּר הוא יהודי!
אחר־כך רק בא נוֹסקה!
ואין פלא בדבר.
ווֹלף־בּר היתה לו הזכיה, ללמוד עם הרבי בחדר אחד. אומרים אפילו, שווֹלף־בּר היה יותר עלוּי, והיה מבייש את הרבי! אך פעם אחת נענש בשל כך; עודם נערים, טפּסו פעם אחת על גג, וּווֹלף־בּר אומר אליו: רואה אתה, לטפּס אתה יודע, לא רע כלל, אבל ללמוד?… תוך־כדי־דבּוּר נפל מן הגג ונקב לו חור בראש. הוא נתרפא אפילו, אבל חתּוּך־הדבּוּר נפגם אצלו, וכל פעם שהיה מבקש להראות את חריפותו – התחיל מגמגם ומגמגם, ולא היה יודע להגיד עד סופו מה שביקש להגיד. יותר משהיה מדבר בפיו היה מדבר בידיו…
אבל ידוֹע ידעו, מה כלי יקר הוא זה.
הוא עשׂה בעצמו שדוּך הגון, אך בלא מזל; הוא הפסיד את הכסף, ובא אל הרבי להיות מלמד בביתו!
כשהשׂיא הרבי את שני בניו, לא שכח גם את ווֹלף־בּר.
זה היה בחול־המועד סוכות, הולך הרבי ונגש אל נוֹסקה, חובט לו חבטה על כתפו ואומר אליו:
– אמנם בעל־צדקה אתה, נוֹסקה, היה יהיה לך עולם־הבא, אך תורה אינך יודע; ובעולם האמת רק ישלחו אותך אל החדר!
– מה אעשׂה, רבי?
– קח לך – אומר הרבי – את ווֹלף־בּר הביתה. עשׂה לו שם מעמד של תלמידים, ואותך ילמד כל יום קודם התפילה קצת משניות.
וכך הוָה: ווֹלף־בּר השתקע בעיירתנו.
י
ישיבה ממושכת לא ישב אצלנו אף־על־פי־כן.
לאחר כמה שנים בא נוֹסקה יחד עם ווֹלף־בּר לראש־השנה. ביאתם לא היתה אמנם יחדיו. נוֹסקה נוסע, בדומה לכולם, ברכבת, וּווֹלף־בּר אינו רוצה להפסיד את שׂכר־ההליכה ומהלך ברגל. אנו נוהגים, שנוסעים ברכבת, ולשם שׂכר־הליכה רצים על פני הקרונות! אבל ווֹלף־בּר אינו רוצה! כנגד זה בחזרה לוקח אותו נוֹסקה על חשבונו שלו; משלם הוא בעדו כמה קוֹפּיקוֹת לקוֹנדוֹקטוֹ״ר; ומתארע, שווֹלף־בּר עומד לו לשמונה־עשׂרה, ובא ומגיע הקוֹנטרוֹלוֹ״ר – הן מעשׂה־שטות הוא, הרי לא ישליך אדם בטלית־ותפילין מתוך הקרון – ומשלם בעדו נוֹסקה קנס!
כשהם מבקשים יחדיו לנסוע, נכנסים הם יחדיו לנתינת־שלום של פרידה.
נוֹסקה מניח מתנה, כמנהגו – בפעם ההיא, נדמה, שׂמיכה מתוּפּרת של אטל״ס לבן – ומדבר בענין פרנסה.
מחייך הרבי:
– עניו אתה, נוֹסקה; מדבר אתה על פרנסה, ולהתכוון מתכוון אתה לעשירות.
– גם כן לא היה מזיק – משיב נוֹסקה – עניים ואביונים יש הרבה, כשיכולין ליתן יותר צדקה, הרי טוב יותר!
אספר לכם אחר־כך, מה בעל־צדקה נוֹסקה היה…
והרבי אומר: מהיכא־תיתי! ולמזל אוסיף שותף!
מה סבור נוֹסקה?
באים הרבה אברכים, חתניהם של גבירים, לשאול עצה במה ישלחו ידם, ורוצה הרבי לסגל לו אחד כזה בתורת שוּתף. מהיכא־תיתי! עסקים היו לו לנוֹסקה הרבה, עסקים גדולים אפילו, אבל מטמונים עדיין לא היו לו אותו זמן, וכסף היה חסר לפעמים! ואפשר גם – הוא מהרהר להלן – רוצה הרבי עצמו להיות שותף! – הגוּראי ויהודים־טובים אחרים גם הם נוהגים כך! והריהו קופץ ממש משׂמחה.
אבל הרבי נתכוון לענין אחר לגמרי:
– אני נותן לך – אומר הוא – את ווֹלף־בּר לשותף! משום מה פניו נראות לי נפוּלוֹת! תן דעתך להשגיח עליו, ובזכותו יכול יהודי שכמותך להתעשר!
נוֹסקה מסכים, אבל ווֹלף־בּר אינו רוצה!
והוא מתרגז:
– מפני מה אין הרבי יכול לברך אותי עצמי? כשאהיה אני עשיר, אהיה – אומר הוא – בעל־צדקה גדול יותר מנוֹסקה!
אך המעשׂה הרי הוא כמו אצל אלישע הנביא, אם יש מעט שמן בתוך האסוּך, חלה בו הברכה, אבל כשהאסוּך ריק?
ווּלף־בּר כבר הניח מתוך חולשה אפילו את המלמדות! רק את נוֹסקה לבדו עוד לימד!
אלא שהתעקש! אם מתנת בשׂר ודם, אומר הוא, הרי מוטב ליד שולחנו של הרבי…
– מה אתה סח, ווֹלף־בּר?!
ווֹלף־בּר אינו מתפחד:
– כל זמן שהרבי לא יברך אותי עצמי בפרנסה, בכבוד ובעשירות, אין שמי ווֹלף־בּר – אומר הוא – אם אני זז מן המקום הזה!
אילו אחר היה אומר כך, רק הבורא לבדו יודע, מה היה בסופו של הלזה; אך הרי זה ווֹלף־בּר, שומע הרבי ועובר בשתיקה, וּווֹלף־בּר נשאר!
יא
ושנים מרוּבּות ישב שם.
כשראיתי אותו אני בפעם הראשונה, נראה בעיני כזקן מופלג. וגבר חלוּש היה. גבוה, עור ועצמות, גבינים מושפלים ומאפילים על העינים וכל עוד הוא מושך אחריו את הרגלים.
פעם אחת, מוצאי שבת, אני זוכר כהיום הזה, היה רוח – סכנת נפשות, קירות הבית רעדו, גגות הועפוּ, וקורא הרבי, זכרונו לברכה, את ווֹלף־בּר אליו ואומר לו:
– ווֹלף־בּר, כבר יכול אתה לנסוע הביתה! סע לשלום!
מה סובר על כך ווֹלף־בּר?
הרבי, אומר הוא, נתרצה לו ונותן לו את הברכה.
אלא מאי, אין הוא מדבּר במפורש: הם היו תמיד מדברים ביניהם ברמיזה!
ולוקח הוא, ווֹלף־בּר, טלית־ותפילין, משׂיג לו כמה זהובים ונוסע.
אבל הרבי נתכוון לענין אחר לגמרי.
הוא ראה שווֹלף־בּר, לא עלינו, כלו ימיו! ורצה שהוא יובא לקבוּרה אצלו בעירו!
וכך הוָה – לעירו בא והגיע חולה, שכב אצל נוֹסקה בבית במטה, ולא עברו אלא שבוע־שבועים או שלושה עד שנפטר!
יב
אך תנו דעתכם על כך, שהכול היה מתלבש אצלנו בלבוש של פשטות!… ותוכו של דבר לא היה נראה ונגלה אצלנו אלא מקצת שבמקצת, כמבעד לסדק של תריס; למראית עין – בתכלית הפשטות, לא נבואה, לא רוח־הקודש. הכול על פי דרך הטבע… כמו שכתוב: כבוד אלהים הסתּר דבר!
ומשום כן גם, כשבאנו אליו לחג הבא, אין הוא, זכרונו לברכה, יודע שום דבר, ושואל לבריאותו של ווֹלף־בּר.
אומרים לו: נפטר.
עונה הוא: ברוך דיין האמת!
ונעוֹץ נעוּץ בזה עוד דבר. מבינים אתם: ״ברוך דיין האמת״ מוכרחים להשיב לבשׂר־ודם!
והוא הדין לאחר פטירתו של נוֹסקה.
מיד לאחר קבורתו של ווֹלף־בּר נפל נוֹסקה למשכב. יש אומרים, שווֹלף־בּר נגלה לו בחלום וקרא אותו לפרק של משניות; ויש אומרים – מפני הרעה נאסף הצדיק, אשתו השניה לא היתה צדקת גדולה… בבית היה יוצא ונכנס ליטאי – חייל… ולקחו אותו. אבל, איך שלא יהיה, אך כשנפל נוֹסקה למשכּב, הקימו אצל הרבי, זכרונו לברכה, סערה גדולה! מדי יום ביומו שליח, לפעמים שני שלוּחים… מה עונה הרבי? כפי שנהוג: הוא יתפלל, השם יתברך וַדאי יעזור. אך אמוֹר אמר את הדברים בשׂפה רפה, בחצי פה! דבּוּרים ברוּרים לא שמעו ממנו! רואים, אם כן, בחוש, שיודע היה עד היכן הדברים הגיעו!
אחר־כך השלוּחים פסקו מלבוא; הרי הבין, אם כן, ששוב אין מה לשלוח שלוּחים. ואף־על־פי־כן שאל לשלומו של נוֹסקה לאחר זה גם כן; אינו יודע, לכאורה, לא דבר ולא חצי דבר!
אלא שהפעם כבר נתגלה מקצת מן המקצת:
אומרים לו, נוֹסקה כבר הוא בעולם האמת, אומר הוא: ברוך דיין האמת, ומיד הוא שואל, כאילו אינו יודע ולא כלום, אם קברו את נוֹסקה בסמוּך לווֹלף־בּר.
אומרים לו: לאו, משום שבאמת, לפני הפטירה כבר היה נוֹסקה גביר אדיר, הניח לאשתו השניה טחנת־מים, שתי נחלאות גדולות, כסף במזומנים, מלבד לכל ילד, הן זכרים והן נקבות, אלף ות״ק רוּבּל כסף. וקרן קיימת הניח גם כן. ומסתמא קברו אותו בשוּרת החשובים… וּווֹלף־בּר, קבצן מסכן, – מה היו הבעלי־בתים יודעים על ווֹלף־־בּר? ראה ראו חדר צר, יהודי עלוב ושדוף, ומלבד זה לא כלום… ולפיכך נקבר ווֹלף־בּר כמעט סמוך לגדר…
ונאנח הוא, זכרונו לברכה.
– חבל – אומר הוא – נוֹסקה צריך לשכנוּת של תלמיד־ חכם!
ולא יצאו שלושה חדשים, עד שנסתלק אצלנו דיין, צעיר־ לימים אפילו, מופלג בתורה ומאנשי שלומנו, וקברו אותו בסמוּך לנוֹסקה!
יג
מפני מה זכה נוֹסקה להיות מן המקורבים שלו, זכרונו לברכה?
שתי מעלות טובות היו לנוֹסקה: בטחון וצדקה.
מילא, אצל אשתו הראשונה היתה הצדקה אין־לשער.
בימים ההם עשיר גדול עדיין לא היה, אך עסקים היו לו גדולים, בלבול־המוח היה גדול, הבטיחוּת שלו רק זה עכשיו התחילה גדלה, מזומנים היו חסרים לעתים תכופות ביותר, ונוֹסקה היה תמיד שׂמח ועליז ומעולם לא הכירו בפּנים מה שנעשׂה בכיס בפנים.
ההתנהגות שלו בטבּיק״י גם כן כדאי לספּר.
מהי ריחה של טבּיק״י? איזה יהודי מקמץ ריחה של טבּיק״י? אך מי לנו יהודי, שאינו מציץ לתוך העינים, בשעה שלוקחים אצלו ריחה של טבּיק״י!
נוֹסקה מנהג אחר הוא נוהג: בא אל השטיבּ״ל, או אל בית־המדרש, הריהו מעמיד את הקופסה על ה״עמוד״, והוא עצמו הופך פניו אל הקיר ואומר משהו, או מתפלל. יקח כל מי שרוצה, וכל מה שרוצה! בא ונגש עני וּמערה מעט מכלי אל כלי – מהיכא תיתי, שיהא לו לבריאות! וקופסא היתה לו – קופה של צדקה גדולה! למחצית הפוּנ״ט טבּיק״י בלי ספק!
העיקר היה אצלו הכנסת־אורחים.
יהודי בעל־עסקים, בלי עין־הרע, כמו נוֹסקה, שהיה פּזוּר ומפוּזר בכספו שלו ושל אחרים על שבעה ימים, היה מכוון כל ימיו כך, שהיה חוזר תמיד לביתו ביום ששי לפני המרחץ, שיהא יכול לקיים מצוַת הכנסת־אורחים!
נוֹסקה אינו הולך לבדו אל בית־המרחץ, עדה של יהודים מהלכת אחריו; הללו הם אורחים וסתם־עניים, שהוא משלם בשבילם דמי־מרחץ ודמי־זרדים, וקונה להם פתקאות אל המקווה לשבת בבוקר…
אחר קבלת שבת אין נוֹסקה נחפז לילך לביתו. תחילה הוא מניח להם לבעלי־הבתים שיבחרו להם אורחים לשולחן. אחד רוצה, להנאת עצמו, אורח בן־תורה; והאחר, למען זוגתו, אדם נקי, שלא תהא מואסת לישב עמו אל שולחן אחד. אחר־כך בא נוֹסקה ולוקח לו את כל השאר, קרועים־ובלואים, מלוכלכים וחולים, לא עליכם!
אצלנו היה מסתופף חייל ניקוֹלאיבי זקן, חולה־נופל, לא עלינו. היכן הוא אוכל משבת לשבת? אצל נוֹסקה, מן־הסתם! והוא מחזיק אותו אצל עצמו! אוכל עמו ממש מתוך קערה אחת! רוקד עמו לאחר הסעודה!
ומתארע, שהחייל נופל באמצע האכילה, ומפסיקים את הסעודה, נוֹסקה מניח לו את כרו שלו מתחת לראש, נועץ לו את כף־הכסף, שבה הוא אוכל, אל תוך פיו, ומסייע להחזיק אותו, עד שההוא שב לאיתנו, וחוזרים וממשיכים את הסעודה בשׂמחה!
וסתם כך? היכן מקבּלים גמילות־חסד, מיד ליד? אצל נוֹסקה!
הוא עצמו מתרוצץ ללווֹת כסף, דחיפוּת גדולה יש לו לפדות חוזה מסוים, וכשנגש אליו יהודי ומעווה את פניו – הריהו נוטל ונותן לו! ומוסיף ומתרוצץ לבקש הלוָאות!
אך דבר זה כבר שייך להמידה של בטחון!
יד
והמידה של בטחון היתה במדרגה גבוהה ביותר.
פעם אחת, ביום ששי היה הדבר, בא אל נוֹסקה שליח מיוחד מן הווייכּסל, באשר ובכן – כל הדוברות נתנפצו והעצים נתפזרו, הערלים מושכים להם זה לכאן וזה לכאן, וזקן־הכפר אינו רוצה לזוז ממקומו בלא לקיחה; צריכין לכסף!
מה עושׂה נוֹסקה? השעה שעה שתים־עשׂרה ביום ששי, והריהו הולך אל השוק, מאסף את חבורת העניים ויוצא עמהם אל בית־המרחץ!
בעיר נשמע בינתים, שלנוֹסקה הגיע רץ, ורץ העולם לקבלת־שבת שעה אחת קודם, לידע ולהיוָדע, מה פירוּשו של דבר. בבית־ המדרש ידעו – כל העצים הפכו לעפר ואפר!
ובהעצים הללו היה משוּקע נוֹסקה, ועמוֹ מחצית העיר!
ונשמעים קולות וצעקות.
היתּכן, ללווֹת ולאסוף דמיהם של ישׂראל, דמים תרתי משמע, ולשלוח הכול על פני המים! מוצאי־שבת יתנפלו עליו, את ביתו יהרסו, את זקנו יתלושו, החרב יחריבוּהוּ!
הדיין ציוָה בינתים, שהבעל־תפילה יגש לקבל שבת – העולם התחיל מתפלל…
בפעם הראשונה התחילו ״לכו נרננה״ בלי נוֹסקה…
ונוֹסקה שלי – לא כלום!
הוא בא ונכנס, הולך ועולה אל כותל המזרח, אל מושבו שלו, בגילה וברקידה. אחרי התפילה – העולם משתומם – נוֹסקה אומר לכל אדם שבת טוב! והוא פונה ולוקח את כל האורחים לשבת! אחד מהם לא הניח.
והוא יצא בשלום!
מוצאי שבת, הלך ורתם את הסוס לכרכרה ולא נסע אל הווייכּסל, אלא אל פריץ אחד, וקנה ממנו את כל התבואה! קצת מזומנים היו לו, וזה המעט נתן, ועל השאר חתם שטרות; לקח חוזה נקי על דגן ושיפון שכבר שוּלמו, ומסר את החוזה לבעלי החובות.
אחר־כך יצא ונסע אל הווייכּסל לחפשׂ את הדוברות שנתפזרו!
טו
וכך היה גם בטחונו ברבי, זכרונו לברכה!
בימים ההם גם כן עדיין לא היה גביר גדול, ואירע מעשׂה, שהנוֹסקיכי, אשתו של נוֹסקה, קרבה ללדת, את הילד הרביעי, והיא דוקא מקשה לילד.
מבקש נוֹסקה לרוץ אל הרבי, והרופא אינו מניח. נוֹסקה עצמו חולה. הוא הקיז לו דם, במיטה השכיבו.
והריהו לוקח ושולח את ווֹלף־בּר!
כשיש סכנת נפשות, נוסע ווֹלף־בּר ברכּבת; אני עצמי קניתי לו כרטיס־נסיעה, הושבתיו בקרון, והוא נוסע.
בא לשם בשלום, אומר לו הרבי: הכול יהיה טוב, נוֹסקה יהיה בּריא, הנוֹסקיכי תלד למזל בן־זכר, אך הדבר יעלה: ארבע מאות; ארבע מאות שקל כסף, אמר!
משתומם הוא, ווֹלף־בּר.
אחר־כך הוא אומר:
– רבי, העולם סובר שנוֹסקה גביר הוא, והוא אינו אפילו עשיר; בר־מזל כן הוא, כסף אין לו.
מחייך הרבי, והוא משיב:
– שליח חייב לעשוֹת את שליחותו, סע הביתה לבּרית!
מילא, כשהוא מצווה לנסוע, הריהו נוסע!
מזדמנת לו פתאום עגלה של אכּר, ואין הוא נוסע ברכּבת, הרי עכשיו שוּב אין כאן סכנת נפשות, ולמה לו השעטנז שברכּבת! אמנם, אין הוא יושב על כך, אין הוא יושב אפילו בקרון שיש בו שעטנז, אבל הרי הקרונות מחוּבּרים בשלשלאות, וווֹלף־בּר אין לו חשק להתפלל במקום שיש שעטנז…
ונוסע הוא בעגלה; בעגלת־החורף, רצוני לומר, הימים היו ימי חורף והיתה דרך־גרר נאה.
חסיד אחד, זה שמצא לו את עגלת־החורף, מושיב אותו בה״חצי־סל״, עוטף אותו בסוּדר ואומר ״ויוֹ!״ – והאכּר נוסע.
האכּר נוסע, וּווֹלף־בּר, להבדיל, משתקע במחשבות ומכין עצמו כך להתפלל ברכות־הבוקר. בפונדק הראשון, מהרהר הוא, יניח טלית ותפילין.
שכבר הונהג מוֹנוֹפּוֹ״ל ופונדק יהודי אינו בנמצא, שכח בינתים.
מהרהר הוא כך, וה״חצי־סל״ מתחיל בינתים זז לאחור; קשירתו, כפי הנראה, נתרופפה, וכשפונה הדרך למעלה־ההר, הוא זז ונופל לגמרי!
כללו של דבר, ווֹלף־בּר נשאר עם ה״חצי־סל״ בתוך השלג והאכּר אינו יודע ולא כלום, והוא נוסע לו הלאה!
ווֹלף־בּר מתחיל לצעוק, אך נזדמן לו דוקא אכּר חרש, ואינו שומע — —
כללו של דבר, בקושי חלץ עצמו מתוך ה״חצי־סל״ והוא קם ומתחיל להלך ברגל…
ובאמת הוא בא ומגיע העירה בדיוק אל הבּרית!
וכמו שהוא בא ומגיע, הוא הולך ונכנס אל נוֹסקה הביתה.
טז
כן, כלפי לייא ביקשתי לספּר לכם, כלפי בטחונו של נוֹסקה.
בא ווֹלף־בּר אל נוֹסקה הביתה; את התינוק כבר מהלו, כבר הכול מסובּין לסעודה, והריהו נוטל ידים, ווֹלף־בּר, ומתיישב בעניווּת, בין הכלי־קודש.
נוֹסקה מתהלך בינתים בין ראשי־הקרואים עם הבקבוק ושותה עם הגבירים לחיים.
וכשהוא רואה את ווֹלף־בּר, הריהו נגש אליו, נותן לו שלום, מקבּל ממנו ברכת מזל טוב, וּווֹלף־בּר קם ממקומו ומלחש לו לתוך האוזן בענין ארבע המאות!
– יהיה, יהיה! – אומר נוֹסקה.
וכך היה!
ווֹלף־בּר, שהעמיד עצמו כאחד מקטני־האמנה והיה מפקפק רגע בדברי הרבי, נתחייב גלות, ויצא, בחסדי שמים, ידי חובתו בזה שהיה נע־ונד בשלג; ונוֹסקה זכה מיד לאחר הברית בארבע מאות טאַלאַרים כסף בהגרלה הפרוּסית על שטר־גורל בּראַנדנבּוּרגי.
ונתגלה משום מה!
נוֹסקה בר־מזל היה רק ל״יגיע כפיו״, מכסף שבא מזכיה בגורל היה, חלילה, נחרב, כפי שכבר אירעו מקרים רבים כאלה בכסף מזכיות!
לפיכך נטל ממנו את ארבע המאות, והזהירו להזהר ולהזהר, שלא יקנה עוד שטרי־גורלות, ומכאן ואילך התחיל נוֹסקה מצליח ומצליח, עד שעלה ונעשׂה נוֹסקה האמיתי!
ג: מקורב ליטא
יז
אך ראו, מה שיכול להתארע לפעמים!
ליטאי אחד נעשׂה אצלנו מקורב.
עדיין הוא אפילו בחיים, הליטאי – עד היום הזה!
המעשׂה בליטאי אף הוא אינו פשוט – כלומר – כפי שהיה המנהג אצלנו – כן פשוט, ואף־על־פי־כן לא פשוט. גדוד חיילים חונה היה בעיירה שלנו, והליטאי היה משרת בגדוד הזה. אצל שׂר־הגדוד נשׂא חן ביותר; ״כתפוֹת״ נתון נתן לוֹ, ואת הפקוּד ידע כ״אשרי״, שהרי באמת אמרו: ״במקום התורה שם החכמה״ ותורה היה יודע! מזמן לזמן היה אפילו מראה פניו בבית־המדרש; פותח ספר, לומד – כמו שהליטאים לומדים: לרוחב, לא לעומק! מן הדוּד הצבאי, מובן, לא אכל, והיה אוכל שבתות… נו, להזמין ליטאי לשבת הביתה לא היה להם, להבעלי־בתים, חשק גדול, ונפל לתוך ידיו – של מי?
מן הסתם – של נוֹסקה!
וזו היא התחלתו של הדבר!
יח
נוֹסקה, מבינים אתם, כבר היתה לו אז אשתו השניה.
הזווּג השני אמנם הוא ״לפי מעשׂיו״, ויותר מזה – הרבי ז״ל עצמו הסכים לשדוּך, ויש אומרים אפילו, שהוא ציוָה לעשׂותו, אך דבר זה שקר הוא – אבל להסכים, אמת היא, הסכים; ואף־על־פי־כן – מן השמים הוא – השדוּך לא היה כפי שהיה ראוי להיות, כפי שהיה נאה לנוֹסקה כזה.
אין אני יכול לומר, למראית עין – יפה ביותר! ראשית בת תלמיד־חכם; על אביה, עליו השלום, היה אביו של הרבי זצ״ל, הווֹרקאי, אומר: זה הוא תלמיד־חכם! שנית, יפת־תואר; ונוסף לכך בעלת־בית טובה, פרוטה אחת, חלילה, לא לקחה בהקפה, – אך בשביל נוֹסקה לא היה הדבר מתאים מיד בהתחלה; את הצדקה שלו לא יכלה לשׂאת!
לפי סדר העולם – אשה צעירה, ובעלה זקן, הרי היא המושלת בכיפּה; והיתה היא הופכת ומהפכת בה, עד שהפכתה על פיה. ולא בבת־אחת, לכך היתה פיקחת מדי, אלא לאט לאט, לאט לאט. תחילה העניים מוצאים לפניהם בית פתוח, אבל הלב סגור בפניהם; אחר כך עוד הפתח פתוח, אך הביתה פנימה אין לבוא עוד! אשה צעירה היא ורגליה קלות – והיא רצה לקראת העני, פוטרת אותו על הסף בפרוטה, בפרוסת לחם, וקח ולך!
צדקה, אומרת היא, אוי ואבוי לי – מהיכא תיתי! אך למה עוד לטנף את הרצפה?
ונוֹסקה, המסכן, נאנח ושותק.
והוא הדין באורחים של שבת!
אמנם מצוָה היא, אבל אף היא עצמה אדם, גם היא צריכה לשׂמחת שבת! וכשבאים ומתיישבים אל השולחן חולים, לא עליכם, או סתם מלוכלכים ומוזנחים, אי אפשר שתהיה לה שׂמחת שבת! וכשאין לה, אין גם להם! והריהי שולחת אורחים כאלה אל התמחוי וכדומה!
מטבע בריאתה לא היתה טובה! והנה, רואים אתם, הליטאי מצא דוקא חן בעיניה! אותו דוקא הזמינה לכל השבתות!
הוא נשׂא חן לפניה!
יט
מנוֹסקה הגיע הליטאי אל הרבי, זכרונו לברכה!
אצל נוֹסקה בבית שמע ושמע, כנראה, כל־כך הרבה על הרבי, זכרונו לברכה, עד שנתחשק לו, ופעם אחת הוא מתיישב בדעתו, מבקש שישחררו אותו לכמה ימים והוא קם ונוסע אל הרבי!
יכולים אתם לשער, מה דמות ומה צורה היתר, לו אז! ראשית, חייל, לא זכר של פאות, ומגפים מצוחצחים, בגדי־שׂרד עם כפתורים נוצצים ונוסף לכך ליטאי! דבּוּר אחד יידי״ש עדיין לא היה מדבר אז, הכול ליטווי״ש!
אך לך, והתגָר דברים עם משרתו של הקיסר! מניחים לו להכּנס! הרבי, זכרונו לברכה, נותן לו שלום, ומשום דרכי השלום שואל הוא: – מה מעשׂיכם?
כלומר, בלשון רבים!
שכּן מנהג היה אצלנו, שהרבי, זכרונו לברכה, היה אומר לבל אדם ״אתה״; אך כשהרבי, ז״ל, רצה להחזיק את מישהו ברחוּק, משום חטא, או משום טעם אחר, – כשלא רצה לקרב את מישהו, היה מדבּר עמו בלשון רבים.
אותו דבר היה גם בשעת הפרידה.
– סעו – אומר הוא לו – לחיים ולשלום.
וכאן עומד הליטאי ואומר:
– רבי, מפני מה אין אתם רוצים לקרב אותי ככל שאר החסידים שלכם? וכי מה? לא יהודי אני, לא בן־תורה?
שותק הרבי.
אך הליטאי אומר, שלא יזוז מן המקום, עד שהרבי לא יקרב אותו בדומה לכל שאר החסידים. ליטאי הרי עקשן הוא…
ונאנח הרבי, זכרונו לברכה, ואמר כהאי לישנא:
– אמנם במקצת אני מתיירא מפניך, אבל, אם רוצה אתה דוקא – סע לחיים ולשלום!
כבר בלשון אתה.
כ
מה היה פירוּשם של האנחה ושל מקצת המורא, לא היו יודעים בשעת מעשׂה. אנשי שלומנו הבינו, שאין הדברים כפשוטם, אך בעיר (שום רבי אין לו אוהבים וידידים בעירו שלו), בעיר היו צוחקים!
ליצנים אינם חסרים, והיו אומרים, באשר, שהרבי היה מפחד, שמא יש לו להחייל קנה־אש מתחת לבגדי־השׂרד!
ואחרים אמרו – שהיה, חס ושלום, מפחד פשוט מפני יהודי בן־תורה; שמא הוא פותח עמו בשיחה על תוספות׳ל.
ועוד שטוּיוֹת כיוצא באלו!
שכּן כל מה שהרבי, זכרונו לברכה, היה מתעמק יותר בפשטות, יותר טעויות היו טועים בו!
כהמעשׂה ברש״י ובמהרש״א!
ה״ודוֹק״ של המהרש״א, אפילו נערי־החדר עומדים עליו, ועל הפשט של רש״י מתנגחים גדולי הגאונים!
אך התברר נתברר, שהיתה בזה מצד הרבי, זכרונו לברכה, הצצה עמוקה מאד ורחוקה מאד!
אך בינתים חזר הליטאי למקומו, ובמשך הזמן נעשׂה בן בית גמור אצל נוֹסקה!
האורח היחידי, שהנוֹסקיכי הניחה לו להכּנס הביתה! אפילו סעודת ראש־חודש היה סועד שם!
והתחילו באמת מרננים בהעיירה: היתּכן, ליטאי – בחור (מדבּרים בו נכבדות, ואין הוא רוצה לשמוע כלל!) יוצא ונכנס בבית! – אבל נוֹסקה היה עד כדי כך כרוך אחריה, שלא הניח להטיל עליה אבק־של־חשד!
אין אני רוצה להעביר דבּוּר רע על שפתותי; אומרים היו: ״מפני הרעה נאסף הצדיק״ – עד שלא היה צריך הדבר להגיע, חם ושלום, לידי רע, הקדימו ולקחו את נוֹסקה! – אך סתם, כּיצד מסכימים ומניחים לדבר כזה ״משום מראית עין״? מה טעם ומה צורה יש לכך בפני הבריות!
וכבר ביקשו אפילו ״למסור״ על כך לרבי, וכבר כתבו אפילו מכתב, בחור אחד – ספרא רבה, הוא שכתבוֹ; אך עוד קודם ששילחו אותו, נסתובבה הסבּה, נפל בינתים נוֹסקה למשכב!
זמן ארוך חולה היה, לא עליכם!
בינתים גמר הליטאי את שרוּתו בצבא…
וסבורים – יהו נפטרים הימנו; אבל מתברר, שהוא כבר נשאָר בעיירה; המקום מוצא חן בעיניו!
והיא מופיע מיד לפני הרבי, זכרונו לברכה, וכבר בקאפּוֹט״ה יהודית, ואפילו בשטריימ״ל!
כיצד קבּל, הליטאי הזה, במהרה כל־כך פאות, יודע אך בורא העולם, אבל עם פאות בא! בינתים – נסתלק נוֹסקה!
כא
יכולים אתם לשער, מה היה פירוּש אנחתו של הרבי, זכרונו לברכה, ומפני מה היה הוא, זכרונו לברכה, מתיירא; אך מיד נתברר כל הדבר כשמש בצהרים:
זמן לא רב לאחר פטירתו של נוֹסקה באים ואומרים לנו, שהאלמנה שלו, הנוֹסקיכי, עומדת ליד הגדר והיא דורשת דוקא, שיכניסו אותה.
נשים אין מכניסים; אך הרי זו היא הנוֹסקיכי, ולכן הרבי, זכרונו לברכה, מתיישב בדעתו ועושׂה לפנים משורת הדין, ויוצא בכבודו ובעצמו אל החצר, ומתייצב מרחוק מעבר מזה לגדר, ושואל אותה, מה רצונה.
אומרת היא: היא רוצה להנשׂא!
שואל הוא: למי?
קוראת היא בשמו של הליטאי!
אומר הרבי: ומה יהיה, אם אני אתן לך שדוּך טוב יותר ונאה ייתר?
אומרת היא: אינה רוצה; אינה יכולה, אומרת היא.
יהודיה! בלא בושה כלל אמרה, שדעתה לא תתקרר, עד שלא תנשׂא לליטאי! היא חושקת בליטאי!
מילא, הרי שוב לא היה לו לרבי, ז״ל, מה לעשׂות בזה!
והסכים.
הוא ציוָה רק, שישלחו אותו אליו!
כב
והנה – כל השומע יתפלא וישתומם – הליטאי נעשׂה מקורב, ועוד איזה מקורב!
מיד משבא, נכנסו וישבו ביחידות, סגורים בחדר לפנים מחדר, כמה שעות רצופות; שתי פעמים דובשן עם יי״ש הגישו!
מה שדבּרו שם והחליטו ותיקנוּ, אין שום בן אדם יודע עד היום הזה, אך בשעת הפרידה פתח הרבי, בעמדו על הסף, ואמר:
– ראה, לפחות, את שולחנו של נוֹסקה שלא לבייש.
כוָנתו היתה לאורחים של שבת; ודבר זה הבטיח!
כג
אחר כך נעשׂתה הקרבוּת גדולה עוד יותר.
כשבאו יורשיו של נוֹסקה לאחר הפטירה וביקשו לבטל את הכתב, שנתן נוֹסקה לאשתו השניה על הנחלה, והגישו משפט אל הערכאות, עמד הוא, זכרונו לברכה, והבטיח לו, שהוא יזכה בדין.
הוא רק לקח ממנו תקיעת־כף, שלאחר הזכיה ילך תכף־ומיד עם היורשים לדין־תורה!
המשפט עדיין אינו גמוּר; מי שיזכה אין אני יודע!
משום שראשית, חייב אני להודות ולהתוַדות, אין אני מאמין כל כך בתקיעת־כף של ליטאי, ושנית, בינתים אף הרבי עצמו נסתלק…
כד
והסתלקותו היתה מחמת סבּה.
הגיעה בשׂורה רעה, שאחר המוֹנוֹפּוֹ״ל על יי״ש מבקשת עוד המלכות ליטול טיטוּ״ן וטבּיק״י גם־כן – ממש להביא לידי פשיטת־היד!
וקם הוא, זכרונו לברכה, והתייצב: כלו כל הקיצין, אומר הוא, אסור לעבור על כך בשתיקה! דבר כזה, אומר הוא, כבר כדאי למסור עליו את הנפש!
רצונו היה, שכל היהודים־הטובים יסכימו, יעשׂו יד אחת ויעמדו על שלהם: לאו! וציוָה מיד לכתוב מכתבים אל כולם, בעצמו חתם, ואת המכתבים שלחו! – אך בעווֹנותינו הרבים, שום אחד מהם לא ענה…
ונפל כל העול כולו עליו, מסכּן:
ומסר את נפשו!
כה
עיקר שכחתי:
רוצה אני לומר לכם עוד, מה פירושו של ״נוֹסקה״.
השם שקראו לו היה: נתן, בנערותו קראו לו בלשון־חבּה: נתנ׳קה, ואחר־כך, מאהבת־הקצור: נת׳קה. אך אירע פעם אחת, שהרבי, זכרונו לברכה, שיגר לו אגרת וכתב: להגביר, החסיד המפורסם מוהר״ר נוֹסקה – וכבר נשאר שמו כך. אפילו על המצבה חרוּת: נוֹסקה!
- שולמית רפאלי
- נורית רכס
- צחה וקנין-כרמל
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.