¹

אדוני!

וארשה, 19 נובמבר 1891

בשביל המענה, אשר לי לתת לך, קצר מכתב פתוח מהשׂתרע, אך בשביל בן־עירי הנני עושׂה לפנים משורת הדין (לבלי לענות בלי תשלומי מענה־חזרה) ועונה במכתב סגור.

שירך אשר שלחת לי לא יוכל לבוא בדפוס מפני הטעמים הללו:

1.  מלבד רגש חם אין בשירך לא יופי ולא רעיון חדש. שהסופר, החפץ לכתוב איזה מאמר בחכמה ומדע, עליו להתנשׂא ראשונה בּמחשבותיו על העם, אשר הוא חפץ ללמד, למען יוכל למלאות את חסרונם במחשבה, לא למען הוסיף קש ותבן אל המוחות המלאים קש ותבן, כן על המשורר, החפץ להרעיש לבבות ברגשותיו, לתת רגש חדש או בצורתו או בהתנשׂאות־הרוּח, או במדרגת החום, והכול בערך היופי. הרגש שאתה מרגיש לירושלים ולארץ־ישראל איננו נופל ואיננו גבוה מכל הרגשות של כל חובבי ציון, ואם נחפוץ לקבוע רגשות כאלה בדפוס, אז יהיה מספר המשוררים כמספר הקוראים.

1.  שירך מלבד זה תלוי באויר. חפצת לספר את רגשותיך לארץ הקדושה, ואל המטרה לא הגעת, כי אין בשירך מאומה מארץ הקודש, לא נוכל לדעת במה לקחה את לבבך, במה נקשרה נפשך בה? למען תוכל להבין את הדבר הזה, קח לך את שירך אשר כתבת, ומבלי שנות בו אות, קרא אותו באזני אחד מחבריך, באופן שתשנה אך את השם ותאמר לו כי השיר מוּסב לא על ארץ ישראל, כי אם על איזה מאַטרעֶנה אוֹ מאריה, או שיינדל או עלמה יפה אחרת, אז תשמע, כי השיר יתּכן מאד מאד מאד:

טרעֶרעֶן פליסעֶן געֶמישט מיט בלוט

און איך בּעֶנק נאָר וועֶגן דיר,

דיך פאַרגעֶסעֶן קאָן איך ניט,

ביי יעֶדעֶן טריט פעהלסט דוּ מיר.²

על לב מי יעלה, כי פה העניין ירושלים ולא מאַטרעֶנה?

ומה גם הבא אחרי זה:

(ווייל) דוּ ביסט מיין בּעֶסטעֶר זעֶגעֶן,

אין דיר העֶנגט מיין גאַנצעֶס גליק;

איך וויל קיין געֶלד און קיין פעֶרמעֶגעֶן,

איך וויל נאָר דיין ליבּעֶן בּליק.³

העין היפה מוסבת ביתר שׂאת על איזוֹ איילה שלוּחה ולא מצודת ציון, גם הבחורה שאתה בוחר בין הכסף והאהבה נופלת יותר על ה“שידוּך”, שטוב לך עלמה עניה ואהבתה ויוֹפיה מעלמה עשירה, אשר לבך רחוק ממנה. לך לדעת, כי הרגש הוא תולדת הפגישה של שני עצמים, ולפי טבע שניהם יהיה טבע הרגש, ועל־כן רגש בלי תאוּר, [רגש] המרחף באויר, איננו מורגש לאחר, כי לא יצא מן הכּוח אל הפועל כהוגן.

1.  יש משקל לשיר, ואתה לא תדענו. לפנים היו מחשבים את התנועות לא לעזר ולא להועיל. על־פּי המשקל, אשר למדנו כעת מיתר הלשונות, העיקר הוא סדר התנועות לפי ההברות הקלות והחזקות,⁴ ועליך על־כן ללמוד ראשונה את חכמת המעֶטריק (די לה שבוע מקרא עם עבודה), אשר תמצא בכל הלשונות.

1.  החשק לכתוב והקלות לכתוב באים על־פי הרוב לפני היכולת להודיע איזה דבר חדש, לפני הלימודים. אם חפץ אתה להשתמש בכלי, אשר אתה מרגיש, עליך ללמוד, לקרוא הרבה, לשקוד על ספרים חדשים, להגות ולמלאות כרסך ממעדני הדעת, אחרי־כן תעוּף על ראש הפסגה (שיר) או תעלה (פּרוֹזה), ותשיר או תדבר באזני העם.

מוקירך

ל. פּרץ

מחיר הבּיבּ‘⁵ חלק א’ (בפ"ע⁶) 1 רו"בּ 20 קוֹפּ.

" ב' " 1 " 20 "

שניהם יחד: 2 "

החלק השני יצא לאור במהרה.

אולי תוכל להמציא לי סוכן טוב על ספרי: בּיבּ', “אַרגעֶנטינא”⁷ ועוד, אשר אוציא בקרוב לאור? כתוב.

¹

א

מכתבך הנלבב נגע עד מאד, חייב אני להודות, אל לבי. אם כי הוא משוּבּץ מלים דוקרניות כמו חיים רוחניים, סטיליסטיקה, קוֹנצנטראציה וכיוצא באלה…

למדי לכתוב קודם־כל – בפשטות, מאד בפשטות.

שנית – הכתיב לא “לעיבּ” (חיה) אלא “לעֶבּ”, וכיוצא בזה; קשה מאד לקרוא אותך. – כתבי נכון!

שירך כתוב כתוספת למכתב – אל תעשי כן. שיר צריך לפעמים לשלוח אל הדפוס, ולשם אין יכולים לשלוח את המכתב. לא כך?

בשירך נעוּץ משהו. לפחות רגע־יאוש של נשמה. אך השיר עדיין אינו ברור – מה פירוש לתת לחיים “נחלה”? ובכלל, עירוּב העברית עם יידיש, לא בדושׂיח של בית־המדרש, מאד לא הארמוני הוא. סבל סוציאלי יש להביע בדרך אחרת.

אולי שלחת מלבד השיר עוד משהו? כתבי־היד (כפי שנאה למערכת החדשה) התערבבו, וכפי שנתברר, רבים מהם אינם חתומים. אם כן, שלחי נא עוד פעם. דומה אל כתב־ידך הוא כתב־יד בשם “אַלטע מויד” (בתולה זקנה), אקרא אותו אם תודי כי שלך הוא.

בדרך כלל אַת נראית לי מאד מעוּצבנת.²

בכבוד

י"ל פּרץ

ב

מרת רוֹזה היקרה,

קראתי את “די אלטע מויד” – לפי האמת דבר טוב מאד, אבל רבות השגיאות. כרגיל, מתקנים אותם במערכת, אך יש לך סגנון עצבני ומיוחד לך, ואותם המקומות, שהמערכת עתידה לתקן, עלוּלים להיראות כטלאים זרים. אני משיב לך לפיכך את הדבר הזה עם הערות. במקור סוּמנוּ המקומות הלקויים במספרים, ולפי המספרים תמצאי את ההערות הבאות, כל אחת למקומה.

1) “די אלטע מויד” – שם מגוחך לדבר רציני. צריך להיות “די פּאַריקמאכעֶרין”. ולא חשוב הגיל, הלב מת לפעמים בעודו צעיר. 2) [לא קריא]. 3) אין זה תיאוּר. מה זה היה? 4) במה הוא היה יפה ומאושר? בוַדאי רצית לומר, כי שנות־נעוריך נראות לך עכשיו כחלום יפה ורב־אושר. כך אפשר לכתוב, ואם לא כך – אין הקורא מאמין להודעה סתם. שהנעורים נראים לאדם המזדקן יפים ומאושרים, דבר זה טבעי הוא, דבר זה אינו דורש תיאור והדגמה. אבל אם אַת אומרת כך על עצמך, מוכרחה אַת לתאר, לא רק להודיע ולהבטיח. עוּבדות: מדוע היו השנים יפות ומאושרות. 5) הסיגנון הוא של מאמר פסיכולוגי־מלומד; בזמן הזה מרגישים אמנם כך, אבל אין מתארים בצורה הזאת. כך מסבירים ומפרשים את ההרגשה. והכמיהה הערפלית של נער ונערה על סף ההתבגרות המינית צריכה להיות מתוארת בדרך ציוּרית, ולא בלשון־לימודים מחוכּמת. הרהרי במקום זה שנית, וכתבי אותו ביתר פשטות, אבל גם ביתר עמקות. 6) תיאור רע. 7) האחות עם מחלת הנפילה היא עניין מיותר, וכל המיותר – מפריע. ובפרט מחלת־הנפילה, המושכת במוזר ובמופלא שבה את תשׂומת־לבו של הקורא מן הנושׂא, ומטה את מחשבתו לצד, לעניין אחר. כמובן, אַת תתאמצי ותמשכי אותן חזרה אל ספּורך, אבל הקורא אסור שימשכוהו הצדה. וכי מעט בילדים צעירים, שיש לפרנסם ולגדלם? 8) נכון, אך לא ברור. היא רואה, כי כובד הבית נופל יותר ויותר על כתפיה, והן רופפות, היא תצטרך לחשוב בעד כוּלם, לעבוד בעד כולם – אך אין ביכולתה לעזור, להשׂתכּר, וכן הלאה; וכל זה יש לומר בדרך ברורה וציורית… 9) עֶקסטראַקט פירושו תמצית, אַת רוצה לומר הסכום?! ובכלל, כל המלים הלמדניות מכניסות דיסהארמוניה בתמונה רגילה. כיוצה בזה: “זהיר ותקין”, זה שייך לנעימה אחרת. וכך גם כל שאר הדברים, שבמקור הן מסומנים בקו מתחתם – דייטשמעריש… לא מתאים.

הלאה לא אסמן עוד. את הדברים שלהלן, שיש בהם אותם ליקויים עצמם, תתקני כבר בעצמך. אך מוכרח אני לרמוז לך עוד על מקום אחד, שהוא החשוב והטוב ביותר בתמונה, ואף־על־פי כן לא יצא ברור למדי, כי דוקא כאן קמצניות מאד המלים. כוָנתי למקום המסומן בעפרון צבעוני בעמוד האחרון.

כמה חוקים כלליים.

1) כתבי רק בצד אחד.

2) השאירי שּלים להערות.

3) למדי לכתוב כתיב נכון.

4) למדי להשתמש בסימני־פיסוּק (קשה מדי לגבי אשה?)

5) אל תרבי בכתיבה, כמנערת מתוך השרווּל… עבּדי את הדברים…

בשביל לתקן את הסיגנון, התמסרי לתרגום מדברים קלאסיים בגרמנית, ושלחי אותם לי…

רואה אַת – כל־כך הרבה שגיאות! ואף־על־פי כן אני מַאָמִין, כִי משהו יצמח ממך. חבל שבכתב קשה להסביר.

בכבוד

י.ל. פרץ

ג

אל רוֹזה יעקוֹבּוֹביץ'

מרת רוזה היקרה.

אוֹה, כמה אַת עצבּנית. שוב מכתב, ושוב עצבני. אין לי, חס וחלילה, ולא־כלום כנגד כתיבתך התכופה; האמיני לי, כי מכתביך יכולים להיות נעימים מאד… אבל – יותר מדי עצבּנות.

מה שנגע לשיר:

1) למדי מידות־המשקלים…

2) כתבי בלשון מוסיקאלית יותר…

3) תמונות ולא הרהורים; זמנה של השירה הפילוֹסוֹפית הישנה עבר לפי שעה. והרהוריך אינם כל־כך עמוקים… פשוט – מעשה־פּוּבּליציסטיקה.

סלחי לי, שאני כותב לך על חסרונותיך ישר ובגלוי־לב. ראשית, אופן זה כבר נעוּץ בטבעי; שנית, מאמין אני, כי גם בך יש משהו, ומי שיש בו משהו, רוצה לשמוע רק את האמת הטהורה…

תאב אני לראות אותך. האין אַת יכולה לשלוח לי תצלוּם שלך?

היי בריאה ושלימה, וכתבי.

שלך י. ל. פּרץ

¹

א

אדוני,

את העתקך קראתי, תיקנתי על־ידי זרוֹתי חוצה את ה“פה ושם” ויתר הבלי בן־אביגדור² ואשלחנה אל בית מערכת “הצפירה”, לעשׂות בה כטוב בעיניה.

כמדומה לי, שיוכל אדוני לשרת את הקהל הקדוש בהעתקות טובות, אם – לא יקח לו את “ספרי האגורה”³ למשל ולא ילך בדרכי ה“סופרים החדשים”, אשר יטו דרך הסלולה לא במקום הנחוץ.

מוקירך

ל. פּרץ

ב

אדוני,

אין לי פנאי לענות על כל דבריו בפרטות, כי נחפז אני להשיב לו בטרם יסע מן הכפר.

הציור ששלח רפה הוא מאד, ובכלל איננו בשביל הוצאותי. לההוצאות שלי אך מטרה אחת – השׂכלה, ולא אוכל לקבּל מאמרים וספורים בעלי מטרות אחרות.

לוּ יאבה להשלים את ציורו לעשׂותו שלם למשל באופן כזה, שהגבּור אחרי כלותו את חוק לימוּדיו, ובראותו כי אין ברכה מעשׂית בהם, שב אל “עמו” ויהיה לגזבר של איזה חברה לאומית ציונית, ובהימלא האוצר נס לאמעֶריקא, כי אז קבלתיו אחרי תיקוּנים.

חפץ אני אמנם לעצור בעד מגיפת המנוּסה.

מוקירו

ל. פּרץ

ג

אדוני,

הציור אשר שלחת לי יימסר על ידי לבית מערכת “הצפירה”, ואדמה כי יבוא בדפוס;⁴ לא נופל הוא מכל הנדפס אצלנו (לא תיקנתיו לפי שאיננו צריך לתיקוּן).

כשאני לעצמי אינני רואה ב“המכניס אורח” שלך שום סבּה וכוָנה להתעורר ולדמוע על “הימים הטובים” שנגוזו. ה“מכניס אורח” שלך הוא מקיים מצוה ולא עושׂה מאהבת האדם, ובהכּנעו לפני הגראף מעורר גם מעט גועל נפש.

עוד חיסרון אחד בהתמונה, שאינני רואה בה קלסתר פני אנשיה. קול דברים אני שומע, מבין ומרגיש, אך תמונה אינני רואה. לו נוספו איזה שׂרטוטין והיה לנו צלם דמות האב והבן, כי אז פעל הציור ביתר שׂאת ועוז.

החסרונות קלים ובכשרונך אני רואה התפתחות. יש לי הצדקה להתוַכּח אתך על דבר חפצך ומגמת פניך בהתמונה; במקום שאתה נאנח, אוכל אני לצחוק מטוב־לב; למה שאתה כורע ומשתחווה אוכל לפנות עורף, אבל בעל חפץ אתה, בעל מחשבה; אתה רואה וחושב על דבר המראה; הציור יש לו תכלית, ויש לך אמצעים טובים ונכוחים להגיע אל מטרתך.

יאמרו מה שיאמרו על־דבר היופי בפני־עצמו או היופי בשביל היופי. אני לא ראיתי “אשה יפה וסרת טעם” – בעיני מכוערת היא, מכוער לפי דעתי האיש (ברוחו) אשר “סרת טעם” תמצא חן בעיניו, ואם אלף פעמים אתבונן ואודה, כי כל היצורים (בפני גוית אשה) במידה ומשקל ומתאימים כחרוזים, והעור דק ומתאדם, והעינים גדולות – אם על כל זה שפוך רוח שטות תעורר בי גועל נפש.

וכן בנוגע להציור.

“ראשית חכמה” – לצייר את החיים, אמנם כן, אבל כל מראות החיים נותנים לנו עניין לענות בו, ועל המסַפּר, שהוא איש חי ובעל מחשבה, להיות ביחס אל המראות שבספּוּרו, מבקר (בשׂרטוּטין דקין או בין השורות), או כאשר יאמר טולסטוי, שיהיה לו “פּראַווילנאָיע אָטנאָשעניע”⁵ על המעשׂים ועושיהם, וכל הנכתב בלי היחס הזה הוא תפל.

בנוהג שבעולם, שהמתוַדה באזני חברו נכון לשמוע את דעתו; וגם מכתבך, כאשר אדמה, נותן לי הרשות לחווֹת דעה בדברים הנוגעים אל עצמך ובשׂרך. אם שגיתי – תסלח.

בין הורים ובנים רב המרחק מאד בכל ימי איזה “מעבר” מאיזה נקודה אל איזה נקודה. על־פי הרוב האבות הם העומדים, והבנים – ההולכים. המצב הזה, האי מוסרי בטבע, נכון כל זמן שתהיה לו התכלית אישית ולא עממית; כל זמן שהיה העם מים עומדים והמשׂכילים איזה נטפי קצף, הצפים על־פני המים. ולא בזה חטאת.

ואם גם חטאת חטאת, אין משגיחים בנגעים קלים בזמן הזה, שבני האדם דשים בעקבם חטאים גדולים ונוראים… אבל למה הלכת אך אחרי בצעך… זה החטא הכבד מאד.

אבל יש חטא גדול מזה, והוא: משקפים שחורים על־פני עלומים… האומנם במבוא החיים נקוֹטת בם, ועוד טרם נגעת אל תוכם כבר נבאשו בעיניך? האם אין כל תקוָה ותקוָה לבן עשרים (פחות או יותר)?

החטא הזה הוא חטא אנשים של קש.

התנער וחיה וקווה!

את הספּור “די פּאפירעֶנעֶ בריק”⁶ לא קראתי ואיני יודע מאומה אודותיו. ה' נאטאנזוֹן⁷ לא מודע לי ולא אוכל להגיד ולייעץ.

האם לא תוכל לעזור בדבר הפצת ספרי בעירך (מעצמו מובן, עד כמה שלא יגיע לך נזק גופני או רוחני מזה).

מוקירך ל. פּרץ

א¹

אדוני

[בלי תאריך, בערך 1897־1896]

השירים אינם רעים, גם היו טובים, לולא השפה, שאיננה המדובּרת, כי אם יותר מדאי אשכנזית.

מוקירו

ל. פּרץ

ב

אדוני [בלי תאריך, בערך 1891 ]

הנני משיב לך את ספּורך. בכלל הוא טוב, וגם ראוי מאד לדפוס, אך אינני מוציא לאור עוד.

עברתי בעפרוני על איזה מקומות. 1) ישנן עוד מלין אשכנזיות יותר מדי. 2) ישנן מלין גסות המוניות, המקלקלות את השוּרה. וגם יש לי הערה אחת כללית:

ספּור כזה צריך להכּתב בתמימות, כמעט אמונה ואך שמץ לעג נסתר! צריך אתה לעמוד על נקודת־הראות של המאמינים, לדבּר ולספר כמו שהם מספּרים; נחוצה גם התלהבות קטנה, והספּור, והמאורע בפני עצמו, יוכיח.

פרצופים אין. נחוץ בזה שׂרטוטין קלים, לתת תמונת האנשים. למה לך להאכיל טרפות את הרופא? הלא על־ידי זה יוּקטן ערך הביטחון. הרופא רופא פשוט הוא, אלא הבעל אינו קורא לו משום ביטחון. והחולה בעצמה – צר לה על ההוצאה, או מחכּה היא שיקרא הוא את הרופא… ואולי זאת היא שאלתה, שאינה מבטאה בפה… ואם תבטא, תוכל לומר: לא למעני, כי אם למען הילדים, כי אם למענך, כי מי יתן לכם פת לחם? ואולי הוא השליח לרפואתי?

נחוץ למחוק את הטבע ולתת מקום להקב"ה. מלחמת הבית איננה מובנת, או למחוק או לתאר את המלחמה שהיתה לו עם הרוחות מבּחוץ והרימה ותולעי־העץ מבפנים.

והנני מוקירו

ל. פּרץ

P. S. אם יעתיקנו לשׂפת עֵבר, ישלחנו אלי בשביל “הצפירה”, ואם יהיה נצרך לתיקוּן – אתקננו.

ג

אדוני

[וארשה, 28 במארס 1898]

שׂא תודה בעד מכתבך. השירים היו טובים מאד, ואיני יכול לכתוב אודותיהם הערות, אף כי בכמה מקומות הרגשתי חסרונים. לפי שבאותו הרגע שקבּלתים, שלחתים לארץ החדשה ולמכתב־עתי חדשי.

בזו הרגע הנני טרוד מאד, ועל־כן אפּרד ממך לעת אחרת.

מוקירך

ל. פּרץ

P.S. I מדומה לי, שיודע אתה, אדוני, את ה' רייזין. הגד נא לו, שלא עלה על דעתי לכעוס, אך עתותי אינן בידי, וגם לא יכולתי לענות, מפני חוסר חומר. שלח לי ה'[רייזין] שירים אחדים, ונאבדו מעל שולחני ב“שעת חירום” שלפני החג הכפול, כי האומה חוגגת את חגה הנוצרי. הגד נא לו גם זאת שאין ביכולתי² לשלם מראש בעד עבודה, כי אם בעד עבודה שכבר קבּלתי.

P.S. II על אודות “נחוצת שירי העם” (לישנא דדהבא ³) אכתוב בקרוב. אבל כנ"ל, טרוד אני מאד בעניינים אחרים.

הנ"ל

[תוספת על המכתב למעלה:]

המכתב מונח על שולחני ימים רבים, כי שכחתי לשלוח אותו, ואתו הסליחה.

הכתובת לאמעריקא: ניו יורק, ב. גוֹרין, 170 הענרי סטר.

ד

ידידי, [גלוית דואר, וארשה, 20 יוני 1899, למיטאבה]

במכתב קודם לזה הודעתיך, כי מחדש אני את ה“יום־טוב בלעֶטליך”⁴ אך המכתב לא בא לידך, מפני שינוי מקום.

ה' רייזין מסר לי את כתובתך החדשה, והנני משנה [=שוֹנה] את בשׂורתי ומבקש לשלוח לי הרבה, הרבה למבחן.

מוקירו

ל. פּרץ

ה.

אדוני,

הספּור “חיים טרעֶגעֶר” ⁵ לא יצלח. חיים טרעֶגעֶר איננו חי נושׂא את עצמו, ואינו שווה להיות לנושׂא הספּור. – השירים טובים.

את ההוצאה “צייט גייסט” ⁶ אין לי כל דין ודברים, ולא אוכל אפילו להיות לך למליץ.

בנוגע לשׂפה – בלולה היא יותר מדאי. אין לך “דאַס” ⁷ כי אם “דעֶר” או “די” (“איין אויסגעבּלאָזענע איי” – וצ"ל דאס איי).⁸ רבו מאד המבטאים הרוּסיים. וגם מבטאים אשכנזיים לגמרי.

עוד זאת: החילות, אדוני, לכתוב מה שאני קורא “צירליך מאנירליך”,⁹ השׂפה איננה טבעית אינה נובעת ממקור הלב, אתה משתדל ליפּותה, לעשׂותה לנאה ומחוכּמת – והשׂפה שאיננה פשוטה, חזקה, כי אם מלאכותית, לא תפעל על הלב.

בסיגנון זה נכתב מכתבך, מכתב צעצועים…

חדל לך מזה.

“הכתיבה כדת אין אונס” – אם נמלא הגביע יותר מדאי הוא נוטף סביבו מילא; לא טוב להפוך את הלב למען ידלוֹף!!! חכּה עד אשר יתמלא, עד אשר יטיף בעצמו. וספּורך אמנם אינו בא ממלוא הלב. חפצת לכתוב ספּור כזה וכתבת. לא סבלת יסוריו של הפועל, ואתה חפץ לתאר אותם… אין אני מבקש “כלי ראשון”, לא מן הצורך שתהיה בעצמך הפועל, אם אך “מבשׂרך לא תתעלם”, תרגיש כמוהו, תחיה בצערו. אבל לא בא לך עוד הזמן…

מוקירך

ל. פּרץ