(חֲלוֹמוֹ שֶל אֶחָד מֵחוֹבְשֵי בֵּית־הַמִּדְרָשׁ)
פּוֹאֶמָה דְּרַמָתִית בַּחֲרוּז לָבָן, בְּשָׁלֹשׁ מַעֲרָכוֹת
הנפשות:
החוטא – אחד מחובשי בית־המדרש.
ברכיה – בעל־בית עשיר, שעלה משפל המדרגה, כבן 50 – 60, בעל בית־משׂרפות־היי"ש, המוזג של שבת, מחזיק ממכר־השמרים, חוכר של טחנה ונהר־דגים, וכיוצא באלה עסקים.
אשתו,
בניו,
חתניו,
וכלותיו.
בתו הצעירה ביותר.
הרב,
השמש,
מחותנים.
משוגע.
פרוצה.
שלוש גבאיות.
בחורים, אברכים, בעלי־בתים, קצבים, כליזמרים, בדחן, עניים. בין העניים: מצליף־סוסים, סבּל, חוטב־עצים, חיגר, עיור, שואב מים, פושטי־יד וכיוצא בהם.
וסתם יהודים ויהודיות.
הבימה:
פליש עם שער פתוח לרוָחה אל חצר בית־הכנסת־הגדול באחורי־הבימה.
בתוך הפליש (מקדמת־הבימה אל אחורי־הבימה):
מימין: דלת של ברזל למַטה אל בית־הכנסת. – ספסל סמוך לקיר. – מדרגות – למעלה אל עזרת הנשים.
משׂמאל: פתח אל חדר־הבית־דין. – ה’קוּנאַ': בקיר של כוך לא־עמוק – שלשלת, המסתיימת בטבעת לכליאת היד. – מדרגות אל בית־המדרש למעלה.
הזמן:
יום סתיו.
המערכות מתקיימות:
הראשונה – לאחר שחרית.
השניה – לאחר מעריב.
השלישית – לעת חצות.
מערכה ראשונה 🔗
(המסך)
בחצר בית־הכנסת־הגדול – עגלה גדולה עם כילה שאיננה נטויה. המצליף מתעסק ליד הסוסים. יהודים זרים, בבגדי־נסיעה, אחד זקן–בתוך הכילה, ואחרים–בסמוך אליה, כולם מרוגזים, מודאגים. בני המקום, היוצאים ונכנסים מימין ומשׂמאל לחצר בית־הכנסת, נותנים להם שלום; משתתפים בצערם, מנחמים, שואלים ונשאלים… אגב כך הכול מביטים אל הפליש. בין הקהל, ומרוגזים יותר מכל האחרים, מתהלכים הכליזמרים וכליהם בידיהם.
בפליש, על הספסל הסמוך לקיר, יושב העיור. ועל־ידו, בשכיבה למחצה – החיגר. אליהם באים ונוספים עניים מן הפליש. בקצה הספסל, לצד הפתח אל בית־הכנסת הגדול, שבסמוך אליו שעוּנה חופה מקופלת על כלונסאותיה, – יושב השמש ובידיו הבדלות שלא הודלקו. הוא מנמנם, מתעורר לרגע, מתבונן מסביב נפחד, חוזר ונרדם. הכול מצפים למשהו מחדר הבית־דין – משם צריך לצאת משהו מכריע – דבר חשוב מאד לכולם. מחדר הבית־דין נשמעת תכופות המולה של אנשים רבים; לפעמים – קולות־קריאה בודדים: צער, זעם וכיוצא באלה. הדלת, כנראה, לחוצה מבפנים מרוב האנשים. לפני חדר הבית־דין עומדים אברכים, שפתחו, בלחצם על הדלת, סדק כלשהו, ובעדו הם מציצים פנימה, מאזינים למה שמתרחש בפנים.
בין חצר בית־הכנסת הגדול והפליש – אנשים עוברים ושבים בלא הרף.
(עניים באים אחד־אחד וזוגות־זוגות מחצר בית־הכנסת הגדול ונכנסים אל הפליש, נגשים אל הספסל. מדברים במנוד־ראש, במרירות)
המצליף
(רוטן)
אֵצֶל רַ' בֶּרֶכְיָה "יָמִים״ לוֹ הָיוּ…
עֶרֶב שַׁבָּת – דְּמֵי בֵּית־מֶרְחָץ,
וּמֵעַל לַגּוּף – גַּם מַלְבּוּשׁ, –
(בכעס)
אַךְ הוּא אָכַל לָשׂבַע – וּבָעַט.
אֵינוֹ מַנִּיחַ חֻפָּה לְהַעֲמִיד,
שֶלּוֹ הַכַּלָּה, אוֹמֵר הוּא!
הסבּל
מִישִיבַת־בַּטָּלָה בָּא כָּל זֶה,
מִלְּחִיצַת הַסַּפְסַל בַּקְּלוֹיז, –
אִלּוּ אַרְגָּז הוּא נָשָׂא…
חוטב־העצים
עֵצִים עֲגָלָה לוּ חָטַב…
העיור
(מהורהר)
יָפָה הִיא בְּוַדַּאי…
נוֹתֶנֶת מַשֶּהוּ וְאוֹמֶרֶת:
“אֱכוֹל” אוֹ “שְׁתֵה, וְלַבְּרִיאוּת” –
וְזֶה מָתוֹק כִּדְבַשׁ…
שואב־המים
הָיִייתִי מוֹצֵא אוֹתָם לְיַד הַנָּהָר.
אֲנִי מְמַלֵּא אֶת הֶחָבִית,
אֲנִי מַשְׁקֶה אֶת הַסּוּסוֹן,
מַצְלִיף לִי בְּשׁוֹט צְלִיף וּצְלִיף, –
לֹא הֵם רוֹאִים, לֹא הֵם שׁוֹמְעִים…
השמש
(מתעורר, באנחה)
חָטֹא חָטָא…
החיגר
רַגְלַיִם לוֹ הָיוּ –
לָרָע מִהֵרוּ…
העיור
עֵינַיִם –
סַרְסוּרָיו שֶׁל יֵצֶר־הָרָע…
(שלוש גבאיות יצאו מעזרת־הנשים. הראשונה, קוּפּה של צדקה בידיה, ירדה ונצבה על המדרגה התחתונה. השניה, סידוּר עבה תחת בית־שחיה, באה אחריה צולעת, וניצבת ליד מעקה־המדרגות מימין, מדרגה אחת למעלה מן הקודמת. השלישית, שסגרה בינתים מאחריה את הדלת של עזרת הנשים, מתייצבת מדרגה אחת למעלה מן הקודמת, משׂמאל למסעד־המדרגות. כל השלוש נועצות עיניהן בפתחו של חדר הבית־דין).
הגבאית הראשונה
וְהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָה לֹא הֵגֵנָּה!
הגבאית השניה
אִם בָּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת…
הגבאית השלישית
וְלִוְיָתָן הֹעֲלָה בְּחַכָּה…
(נשארות עומדות רגע כמו קפואות; אחר־כך הולכות, אחת אחת ובמנוד־ראש, ויוצאות מתוך חצר בית־הכנסת הגדול, ומתערבות עם נשים אחרות)
פושט־יד
(בא, נושׂא תרמיל, מחצר בית־הכנסת הגדול, הולך ונִגש אל הספסל)
מִתְנַדֶּפֶת סְעֻדַּת־הָעֲנִיִּים!
(משליך את התרמיל אל מתחת לספסל. יושב בין השמש ובין העיור. בכליזמרים והבדחן, שבאו מחצר בית־הכנסת, נגשים אל השמש)
אחד הכליזמרים
(קובל)
לָקַחְתִּי בַּחֲנוּת בְּהַקָּפָה…
הבדחן
בְּמֶשֶךְ שָבוּעוֹת מֹחִי יִבַּשְתִּי,
לְהַמְצִיא נוֹטְרִיקוֹנִים – רָאשֵׁי תֵּבוֹת,
עִם חִדּוּשֵי־חֲרוּז וְהַמְצָאוֹת – –
כליזמר שני
אֲנִי הַמְצֵא הִמְצֵאתִי “ווֹלַאךְ”,
חָדָש תַּכְלִית חִדּוּשׁ, בִּשְבִיל “כִּסּוּי”
שֶל בַּת־הַזְּקוּנִים שֶׁל רַ' בֶּרֶכְיָה!…
וּ“מַארְשׁ” חָדָשׁ, חִדּוּשׁ גָּמוּר,
יַרְעִיש עוֹלָם בִּשְעַת חֻפָּה…
בָּא קְלוֹיְזְנִיק זֶה –
קולות ליד פתח חדר הבית־דין
(מפסיקים)
– הָרַב!
– הָרַב מְדַבֵּר!
– מִלָּה אֵין שׁוֹמְעִים…
השמש
(מבדר את החופה)
וְחֻפָּה, רְאוּ, כֻּלָּהּ הִיא חֲדָשָׁה,
אַטְלַס הִיא כֻּלָּהּ וּמְרֻקֶּמֶת,
קַשְׂקַשֵּׂי־זָהָב הִיא מְקֻשֶּׁטֶת, –
מֵאֵת הַכַּלּוֹת וְהַבָּנוֹת
(בעלי־בתים, כאלה שהם לומדים אחרי התפילה, באים ויורדים ממדרגות בית־המדרש, שׂקי הטלית־ותפילין מתחת לבית שׁחיָם)
בעל־הבית הראשון
יוֹשֵׁב הֶחָתָן בָּאַכְסַנְיָא…
בעל־הבית השני
(לאחר הצצה לחצר בית־הכנסת הגדול)
וּמִן הַכִּלָּה לֹא הֻתְּרוּ הַסּוּסִים…
בעל־הבית השלישי
אֲבָל, לְמַה שֶקְּלוֹיְזְנִיק מְסֻגָּל…
(מתייצבים באמצע הפליש)
בעל־הבית הראשון
(ברמיזה אל הפתח של חדר הבית־דין)
מַה נִשְׁמָע שָׁם?
קול
(משיב)
מְדַבֵּר עוֹד הָרַב!
בעל־הבית הראשון
תַּלְמִידוֹ הַטּוֹב בְּיוֹתֵר!
בעל־הבית השני
הֶתֵּר־הוֹרָאָה נָתַן לוֹ…
בעל־הבית השלישי
חָתָן לְבִתּוֹ רָצָה לְקַחְתּוֹ…
בעל־הבית השני
לְאַחַר דְּרָשָׁה כָּזֹאת
פֶּה אֶל פֶּה הָיָה מָלֵא
בֵּית־הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל…
בעל־הבית השלישי
כָּאֵש לִהֲטוּ דְבָרָיו!
בעל־הבית הראשון
הַקּוֹל צִלְצֵל כְּפַעֲמוֹן…
השמש
הוֹלֵךְ אֲנִי אַחַר־כָּךְ לְקֶבֶר־אָבוֹת,
עוֹבֵר עַל־יַד הַקֶּבֶר שֶל אָבִיו,
וַאֲנִי דוֹפֵק לוֹ עַל מַצֵּבַת הָעֵץ:
קַלְמָן, אוֹמֵר אֲנִי לוֹ, לֹא זָכִיתָ!
לֹא הָיָה חָזוּי לְךָ נַחַת־רוּחַ זוֹ…
הבדחן
מִתְהַפֵּךְ עַכְשָו בַּקֶּבֶר –
(יוצאים אל הכילה)
השמש
מַעֲשֶׂה שָׂטָן, מַעֲשֶׂה שָׂטָן…
קולות על־יד הפתח
– הַמְחֻתָּן מְדַבֵּר!
– מַתִּיז אֶת הָרֵי"שׁ…
– דּוֹפֵק בְּאֶגְרוֹף עַל הַשֻּלְחָן –
“חֲצִי נְדָן קְנָס”, “הוֹצָאוֹת”.
בחורים
(נושׂאים תיקי־תפילין, יורדים מבית־המדרש, מסתודדים)
– הוּא מָכַר עַצְמוֹ לַשָּחוֹר…
– שָחוֹר־עַל־גַּב־לָבָן חוֹזֶה כָּתַב…
– וְגַם חָתַם…
– בְּדָם מֵאֶצְבָּעוֹ הַקְּטַנָּה…
– רָעוֹשׁ הָיָה רוֹעֵשׁ הָרַעַשׁ
כָּל לֵיל וָלֵיל, בַּחֲצִי הַלַיִל…
אָמְרוּ רוּחוֹת כָּאֵלֶּה מְנַשְבִים;
לְהָקוֹת־לְהָקוֹת שֶׁל צִפָּרִים
מִתְעוֹפְפוֹת! –
נָשׂוֹא נָשְׂאוּ אוֹתָה רוּחוֹת
כָּל לֵיל וָלֵיל אֵלָיו, אֶל הַקְּלוֹיז,
מִתּוֹךְ הַמִּטָּה, בַּעֲרוּמֶיהָ!
קולות ליד הפתח של חדר הבית־דין
– בֶּרֶכְיָה מְדַבֵּר…
– מְפַרְפֵּר אֶצְלוֹ הזָּקָן הַלָּבָן…
– רוֹעֶדֶת הַיָּד הַשְּׁלוּחָה,
מַשְּׁהוּ אוֹמֵר הוּא, מַשֶּׁהוּ נִשְׁבָּע הוּא..
(בא ונכנס מחצר בית־הכנסת הגדול המשוגע, בגדיו קרועים ובלואים, בידו הוא מחזיק סיר)
פושט־היד
(קופץ ממקומו)
קִבַּלְתָּ?
המשוגע
(הופך את הסיר הריקן, הולך הלאה. אל בחור שהוא פוגש בדרכו)
הָרְחוֹב שָׁחוֹר…
אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֶּרֶכְיָה–מִתְעַלֶּפֶת…
(אל הבחורים המקיפים אותו)
הַכַּלָּה פוֹכֶרֶת אֶת יָדֶיהָ הַצְּחוֹרוֹת,
תּוֹלָשֶׁת אֶת שַׂעֲרוֹת רֹאשָׁה הַשְׁחוֹרוֹת,
מְכַלָּה בְּבֶכִי אֵת עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת,
רוֹחֶצֶת אֶת רַגְלֵי אִמָּהּ בְּדִמְעוֹתֶיהָ,
רוֹצָה לְכָאן – נִמְשֶׁכֶת בְּחָזְקָה לְכָאן–
וְאֵין יוֹדֵעַ, לָמָה – –
קולות ליד הפתח של חדר הבית־דין
– הוּא עַצְמוֹ!
– הוּא הִתְרוֹמֵם וּמְדַבֵּר…
– צָמַח, גָּדַל!
– כְּמוֹ אִילָן צָעִיר בַּיַעַר!
– שׁוֹלֵחַ אֶת יָדוֹ כְּמוֹ שְׂרָרָה!
– שִׁמְעוּ הַקּוֹל, כְּקוֹל מַלְכוּת…
(הפסקה, האברכים נדחקים ביתר תוקף אל הפתח, הדלת נפתחת יותר, מתהווה סדק רחב)
(הפסקה)
(מחדר הבית־דין מתחילים יוצאים אחד־אחד אברכים, אחוזי פליאה, תמהון ופחד)
היוצאים
– “שִׁירָתוֹ שֶׁלּוֹ”…
– “הַתּוֹךְ שֶׁל נִשְׁמָתוֹ הִיא”…
– “הַשְׁכִי–נָה שֶׁלּוֹ”…
קול בפליש
לָמָה נוֹתְנְים לוֹ לְדַבֵּר?!
היוצאים
(פחודים יותר)
– רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁלּוֹ, אוֹמֵר הוּא.
– קְדוֹשָׁה, אוֹמֵר הוּא, הִיא הָאַהֲבָה…
– הָאַהֲבָה, אוֹמֵר הוּא, הִיא הַסְּנֶה…
– הָאַהֲבָה אֶת הָעוֹלָם בָּרָאָה!
קול בפליש
סִתְמוּ אֶת פִּיו!
אחד מן היוצאים
“אֱלֹהִים הוּא הָאַהֲבָה” –
שני מן היוצאים
(רץ לעבר הפתח של בית־הכנסת הגדול)
הֵיכָן הַשּׁוֹפָר?
שלישי מן היוצאים
לְהַחְרִים, לְנַדּוֹת…
(מטלטלים את הדלת, הדלת אינה נכנעת)
קול מחדר הבית־דין
עִקְרוּ אֶת לְשׁוֹנוֹ מִפִּיו!
קולות לפני הפתח של חדר הבית־דין
– רָצִים אֵלָיו בְּאֶגְרוֹפִים.
– עוֹצֵר אוֹתָם בְּמַבָּטוֹ,
כְּמֶלֶךְ אֶת הָעֲבָדִים!
– מְדַבֵּר וּמְיַסֵּר כְּמוֹ בְּשׁוֹטִים.
– הֵם שָׁחִים מִתַּחַת לִדְבָרָיו,
כְּשִׁבֳּלִים בְּהַכּוֹת בָּהֶן הַבָּרָד…
– הוּא יוֹצֵא…
(מַעבר שנתפנה מעצמו; יוצא החוטא, מאחוריו – האחרים)
החוטא
(בצאתו)
בִּי הִשְׁתַּלְהֵב שׁוֹשָׁן אָדֹם,
הַאִם תִּרְצוּ, קוֹצִים, יַסְּרֵנִי?
הָעַכְבָּרִים מִתּוֹךְ חוֹרֵי־הָאֹפֶל,
הַאִם תִּרְצוּ לִשְׁפּוֹט אֶת הַזָּמִיר
עַל שִׁיר־הַשַּׁחַר שֶׁלּוֹ,
עַל שִׁיר־הַאָבִיב שֶׁלּוֹ,
עַל שִׁיר־הָאַהֲבָה שֶׁלּוֹ
הָרָם וְהַנִּשְׂגָּב?!
עָבֵי־עָנָן שְׁחוֹרִים וַאֲפֵלִים,
הֲתִרְעֲדוּ מִפְּנֵי קַרְנֵי הַבֹּקֶר?
(מרגיש בכליזמרים)
אַי, הַכְּלֵיזְמָרִים, נַגְּנוּ לִי זֶמֶר;
כִּנּוֹר, נַגֵּן! נְסוֹךְ אֶת נֹעַם
הַכְּמִיהָה הַמַּלְכוּתִית
כְּשֶׁמֶן רֵיחָנִי…
וְאַתָּה, חָלִיל, –
שִׂמְחַת הַמֶּלֶך הָרוֹטֶטֶת,
אַהֲבָתוֹ הַמְּלַבְלֶבֶת שִׁירָה!
הוֹדַע, בַּטְנוּן, לְכָל הָעוֹלָם אֶת רְצוֹנוֹ!
בַּשְׂרִי אֶת הַבְּשׂוֹרָה, הַחֲצוֹצְרָה –
אֶל מַלְכָּתוֹ הוֹלֵךְ הַמֶּלֶךְ!
(הכליזמרים נשמעים שלא־ברצונם ומנגנים)
“מַארְשׁ” נַגֵּנוּ!
מְצִלתַּיִם, צֶלְצְלִים וְתֹף־הַדּוּד!
יִרְעֲדוּ בָּתִּים סָבִיב,
וּמִשִּׂמְחָה – גָּבְהֵי־שְׁחָקִים,
וְיִשְׁפְּכוּ אֶת כּוֹכְבֵיהֶם
עַל רֹאשׁ הֶחָתָן, כְּמוֹ כִּשׁוּת!
אֶל מַלְכָּתוֹ הוֹלֵךְ הַמֶּלֶךְ.
בתו של ברכיה
(פרצה אל תוך הקהל שבפליש)
לֹא מַלְכִּי, לֹא מַלְכָּתְךָ!
רִחַמְתִּיךָ רַק רַחֵם!
יָתוֹם עַל דֶּלֶת הִתְדַּפַּקְתָּ,
לְבַב־אָחוֹת פָּתַחְתִּי לְךָ.
(נותנת ידיה על לבה)
וְהַנָּחָשׁ בַּחֵיק נוֹשֵךְ!
(בהתרפקה על הרב)
רַבִּי, אֲנִי נְקִיָה מֵחֵטא!
(אל המחותן)
טְהוֹרָה כְּזָהָב בִּתּוֹ שֶׁל בֶּרֶכְיָה!
אַל תַּעֲשֶׂה, מְחֻתָּן, רָעָה,
וְאַל תְּכַסֶּה, – יִכָּמְרוּ רַחֲמֶיךָ, –
רֹאשׁוֹ הַלָּבָן שֶל אַבַּא כְּלִמָּה,
אַל תָּמִית לִי אִמִּי הַזְּקֵנָה…
(בפנותה אל כולם)
אֵינֶנִּי אֲשֵׁמָה.
החוטא
אָשֵׁם אָנֹכִי!
הרב
שִׁמְעוּ! הַשְׁמַעְתֶּם?
הוּא מַכְחִישׁ אֶת דִּבּוּרָיו!
(מכריז)
בִּתּוֹ שֶל בֶּרֶכְיָה טְהוֹרָה הִיא,
כְּמוֹ מַרְאָה מַבְרִיקָה לְטֹהַר,
כְּבַת יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרָה – – –
ברכיה
(בהגביהו את בתו)
יְהוּדִים, רְאוּ!
הֲיֵשׁ מִרְמָה בְּעֵינַיִם אלֶה?
הֲיוּכְלוּ מבָּטִים כָּאֵלֶה לְשַׁקֵר:
הרב
(אל המחותן)
צַוֵּה לְהַתִּיר אֶת הַסּוּסִים מִן הַכִּילָה!
צַוֵּה מִנְחָה לְהִתְפַּלִֵל – לֶחָתָן…
חֲשְָד שְֶל חֵטְא חָשַׁד בְּבַת־יִשְׂרָאֵל,
יַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה!
(אל ברכיה)
הוֹבֵל אֶת הַכַּלָּה לַ“הוֹשָבָה”!
תְּהִי לָהּ כַּפָּרַת־עָווֹן
זֹאת הַחֶרְפָּה, זֹאת הַבּוּשָׁה,
יִזְכּוֹר לָהּ זֹאת הָאֱלֹהִים
בְּשָׁעָה שֶׁל סַכָּנָה…
ברכיה
(בהוליכו את הבת החוצה)
עֲנִיּים – אֶל הַסְּעֻדָּה!
אֶל הַשִּׂמְחָה – כָּל מִי שֶׁהוּא יְדִיד!
לְכוּ אֶל הֶחָתָן – הָאַבְרֵכִים…
(רובם יוצאים)
הרב
(קורא אחריהם)
אֲנִי אֶהְיֶה מְסַדֵּר הַקִּדּוּשִׁין!
(אל החוטא)
וְאַתָּה… הִשְׁבַּתָּ לִיהוּדִי אֶת הַשִּׂמְחָה,
לְשׁוֹן־הָרָע אָמַרְתָּ…
יוֹתֵר מִדַּי הִרְחַקְתָּ, יוֹתֵר מִדַּי,
חֲזוֹר בְּךָ!
החוטא
רַבִּי, מִי שֶחוֹזֵר
לְעוֹלָם אֵינוֹ מַגִּיעַ אֶל הַקֶּבֶר.
הרב
תֵּן יָדְךָ אֶל הַטַּבַּעַת…
(מישהו מרים את השלשלת, מגיש אותה)
החוטא
לֹא, לֹא, זֹאת לֹא!
רַק זֹאת לֹא,
תְּנוּ לִי לָלֶכֶת…
הרב
עַד לְמָחָר!
לְטוֹבָתְךָ תֵּן אֶת הָיָד…
החוטא
טוֹבָה אֵינָהּ צְפוּיָה לִי עוֹד…
הרב
רַחֲמֵי הַשֵּׁם גְּדוֹלִים
וּזְכוּתָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה
תַּעֲמוֹד לְךָ!
יוֹם שֶׁל חֶרְפָּה וָקֶלֶס
יִשְׁבּוֹר אֶת גַּאֲוָתְךָ!
יָרוֹד יֵרֵד הַלַּיְלָה,
הַלַּיְלָה הַדּוֹמֵם…
וּבְשָׁכְבְּךָ בּוֹדֵד, שָׁכוּחַ,
בְּדִמְמַת הַלֵּיל עָטוּף,
תָּבוֹא חֶשְׁבּוֹן עִם עַצְמְךָ,
תַּעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ…
החוטא
כְּבָר עָשִׂיתִי,
וּשְׁאֵרִית לִי לֹא נִשְׁאָרָה!
הרב
נִשְׁאָרָה:
הַנִּיצוֹץ הַקָּדוֹשׁ
מִן הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָה
מִתַּחַת לָאֵפֶר הַחוֹטֵא!
רַחֲמֵי הַשֵּם גְּדוֹלִים,
בַּלַּיְלָה הָרוֹגֵעַ הוּא יִשְׁלַח לְךָ
שְׁנַיִם מַלְאָכִים צְחוֹרִים –
שֶל תְּשׁוּבָה, חֲרָטָה וּמְסִירוּת אֵלָיו…
(אל חצר בית־הכנסת הגדול מתקרבת נגינת החופה)
קולות של קוצר־רוח בפליש
– תֵּן, כֶּלֶב, אֶת הַיָּד לַטַּבַּעַת…
הַכַּלָּה כְּבָר הוֹלֶכֶת אֶל הַחֻפָּה…
– אָנוּ מְבַקְּעִים אֶת הַקֵּן
שֶׁל מַחֲשָׁבוֹת חַטָּאוֹת…
החוטא
(נאבק)
תְּנוּ לִי, תְּנוּ לִי לָלֶכֶת מִכֶּם…
הַעֲרֵב הֶעֱרִיב יוֹמִי…
הַלַּיְלָה קוֹרֵא לִי…
שִׁמְעוּ הַכִּנּוֹר, אוֹתִי הוּא מְבַכֶּה,
אוֹתִי, אוֹתִי מַסְפִּיד הֶחָלִיל..
(נאבק ביתר חוזק)
לֹא – לֹא –
המשוגע
(דוחף את הקהל הצדה)
תְּנוּ לָגֶשֶׁת
(נוטל את השלשלת)
אֶחָא, לִי תֵּן אֶת הַיָּד!
(החוטא מופתע – עושׂה כן)
(המסך)
מערכה שניה 🔗
(אחרי מעריב. בחצר בית־הכנסת הגדול דולק פנס אחד ויחיד. בזוהר האדמדם הרופף מבחינים בצלליהם של נשים וגברים)
שלוש הגבאיות
(באות ויורדות מעזרת־הנשים, מחפשׂות בעינים את החוטא, מרגישות בו; אף־על־פי־כן הן נשארות עומדות על עמדן, בראותן את בעל־הבית הראשון והשני, היורדים מעל מדרגות בית־המדרש)
המשוגע
(מוציא מן הכוך את מצעו ומציע לעצמו על הספסל הסמוך אל הקיר)
החוטא
(קרוב אל קדמת־הבימה, למלוא כל ארכה של השלשלת, רועד)
בעל־הבית הראשון
(ברצותו לגשת אל החוטא)
פּוֹשֵׁעַ יִשְׂרָאֵל!
בעל־הבית השני
(מושכו משם)
אֵין שׁוֹמְעִים נְגִינָה;
וַדַּאי יוֹשְׁבִים כְּבָר בַּסְּעֻדָּה.
(שניהם יוצאים)
שלוש הגבאיות
(יוצאות גם הן, בזו אחר זו, ורוקקות בעברן על־יד החוטא)
המשוגע
(מסתובב ופניו אל החוטא)
אַתָּה רוֹעֵד?
החוטא
מְחַלְחֶלֶת קָרָה בָּאֲבָרִים.
הַשְׂעָרוֹת מִסְתַּמְּרוֹת כִּנְחָשִׁים.
וְהַשָׁרָשִׁים דּוֹקְרִים, דּוֹקְרִים –
(מנגב את הפנים והמצח)
נִשְמָתִי מְטַפְטֶפֶת וְהוֹלֶכֶת
וְכָלָה טִפִּין־טִפִּין –
(בחצר בית־הכנסת הגדול מתרבים הצללים, מתקרבים זה לזה, מסתודדים, נפרדים. קרבים אל הפליש, מתייצבים; חוזרים והולכים. ניכר, שהם ממתינים לעוד משהו או מישהו, בשביל להוציא משהו אל הפועל)
החוטא
(מושך בשארית כוחו את השלשלת, להתרחק ככל האפשר מן הצללים, אל המשוגע)
אוֹתְךָ אֵין הֵם מַפְחִידִים?
המשוגע
(שֶׁרָצה לשכב, מתיישב; לאחר הפסקה קטנה, בשויון־נפש)
רוֹדְפִִים אַחֲרַי; אֲנִי מְשֻׁנֶּה…
מתְקָרֵב מִישֶׁהוּ, תּוֹלֵשׁ לִי דָשׁ
מִן הַמַּלְבּוּשׁ, אוֹ מִן הֶחָלוּק,
נִזְקָם שֶׁלָּהֶם; נוֹתְנִים אַחֵר –
הוֹ, הֵם מִתְיָרְאִים מִפְּנֵי “עֵרוֹם”…
החוטא
וּכְשֶׁהֵם מַכִּים?
נוֹגְעִים בַּגּוּף בְּיָדַיִם מְלֻכְלָכוֹת,
נָשִׁים זְקֵנוֹת עִם צִפָּרְנֵי זֻהֲמָה! –
אוֹ הַמַּבָּטִים, כַּמַקְדְּחִים,
קוֹדְחִים לְךָ עָמֹק בַּלֵּב…
המשוגע
אֲנִי נֶעֱמָד; וְהֵם בּוֹרְחִים…
שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ מַפחִיד…
החוטא
שׁוּם דָבָר לֹא?…
המשוגע
לֹא גוּפִי הוּא, לֹא נִשְׁמָתִי…
אֲנִי זֶה מִזְמָּן כְּבָר לֹא אֲנִי…
החוטא
אַתָּה – לֹא אָתָה?
המשוגע
פַּעַם אַחַת לַשָּׁמַיִם נִתְגַּעְגַּעְתִּי…
וַהֲרֵינִי עוֹבֵר לְיַד הַנָּהָר,
בַּמָּקוֹם שֶׁאַתָּה לְטַיֵל שָׁם הִלַּכְתָּ…
וְהוּא מְנַעֲנֵעַ רָקִיעַ בְּחֵיקוֹ
עִם כּוֹכָבִים צוֹחֲקָנִיִים…
בּוּךְ, לַנָּהָר;
דַּיָגָיו שֶׁל בֶּרֶכְיָה – אַחֲרָי!
חַה־חַה־חָה! – הֵם מְחַפְּשִׂים בַּיְרוֹקָה,
וַאֲנִי מִתְנַעֲנֵעַ בָּרָקִיעַ, מִתְנַעֲנֵעַ וְצוֹחֵק,
רוֹאֶה אֵיךְ הֵמָּה סוֹחֲבִים פֶּגֶר זָר,
חַה־חַה־חָה!
(הצללים והמסגר, שלו המתינו, באים אל תוך הפליש)
בעלי־בתים
שַׁיֵּף, אֻמָּן, שַׁיֵּף!
שַׁבֵּר אֶת הַשַׁלְשֶׁלֶת!
(כשהמסגר מתחיל לעשׂות כן, אל החוטא)
הַיָּד תַּעֲזוֹר לַיָּד!
וְאַתָּה תְּשַׁחְרֵר אוֹתָנוּ
מֵרַ' בֶּרֶכְיָה, מִן הַשּׁוֹדֵד,
וּמִן הָרַב, שֶׁהוּא תּוֹמֵךְ בּוֹ
בְּעַד רְחַ"שׁ וּדְמֵי־יוֹם־טוֹב.
הוּא לָקַח מֵאִתָּנוּ הַכֹּל –
אחד
הוֹצִיא מִיָּדִי אֶת הַטַּחֲנָה…
השני
וּמִיָּדִי – אֶת הַחֲכִירָה…
השלישי
מִמֶּנִּי לָקַח אֶת הַנָּהָר…
הרביעי
מִמֶּנִּי – אֶת בֵּית־הַמְּזִיגָה שֶׁל שַׁבָּת…
עִם הַבָּנִים, עִם הַחֲתָנִים
הוּא בּוֹלֵעַ אֶת הָעוֹלָם.
(נחפזים לדבר זה אחר זה)
– וְאֶת כְּבוֹדָה שֶׁל הַתּוֹרָה!
– הַ“הוֹצָאָה” וְהַ“הַכנָסָה”!
– חֲתַן־תּוֹרָה וַחֲתַן־בְּרֵאשִׁית!
– וְהָעֲלִיּוֹת, וְהַ“מְּקוֹמוֹת”
שֶׁבִּשְׁנֵי כָּתְלֵי־הַמִּזְרָח – –
קולות נשים
– וּבְעֶזְרַת־הַנָּשִׁים – הָאֶשְׁנַבִּים…
– כָּל וִילוֹן וְכָל סְבָכָה,
– כָּל מָקוֹם שֶׁשׁוֹמְעִים מִלָּה
מִבֵּית־הַכְּנֶסֶת, מִבַּעַל־הַתְּפִלָּה!
– בִּשְבִיל הָאִשָּׁה, בִּשְׁבִיל הַבָּנוֹת,
בִּשְׁבִיל הַכַּלּוֹת שֶׁהוּבְאוּ מֵרָחוֹק!
סַמוּט, אַטְלָס, בִּגְדֵי־מֶשִׁי,
עִם קִפּוּלִים – זָהָב וָכֶסֶף.
מִטְפְּחוֹת־חָזֶה, מִטְפְּחוֹת־מֵצַח,
וּמְשֻׁבָּצוֹת בְּאַבְנֵי־חֵן – –
וּמְבַיְּשׁוֹת אֶת דַּלוּתֵנוּ,
וּמַשְׁחִירוֹת אֶת יּחוּסֵנוּ,
בַּעֲלֵי־הַגַּאֲוָה הַלָּלוּ,
שֶעָלוּ מִשֵּׁפֶל מַדְרֵגָה…
בעלי־הבתים
– הוּא מִשְׂתָּרֵעַ בְּתוֹךְ הָעֲיָרָה
וּמִתְפַּשֵּט, וּמִשְׁתַּפֵּךְ,
כְּמוֹ הַבָּצֵק שֶׁבְּתוֹךְ הָעֲרֵבָה – –
– וַאֲנַחְנוּ מִצְטַמְּקִים רַק,
מִתְכַּוְּצִים רַק, נִדְחָקִים,
וְהָרַב הַזָּקֵן – תּוֹמֵך בּוֹ…
“הַדִּין הוּא כָּךְ! הַדִּין הוּא כָּךְ!”
– נַעֲשֶׂה אוֹתְךָ לְרָב:
עַל הַכִּסֵּא הַגָּדוֹל נוֹשִׁיבְךָ,
וְאִצְטָלָה יָפָה נִתֵּן לָךְ,
וּשְׁטְרַימִיל יָקָר – בְּמַתָּנָה,
עִם שַׂעֲרוֹת־כֶּסֶף אַרֻכּוֹת…
וּקְלוֹיז חָדָשׁ לְךָ נִבְנֶה,
סִפְרֵי־תוֹרָה חֲדָשִׁים נִכְתֹּב
עַל עוֹר־הַצְּבִי הַטּוֹב בְּיוֹתֵר…
נשים
וְאָנוּ כֻלָנוּ, וּבְנוֹתֵינוּ,
וְכַלּוֹתֵינוּ – אָנוּ נִתְפּוֹרָה
מְעִילֵי־תוֹרָה אֲדֻמִים מִסַּמוּט
וְנִרְקְמֵם זָהָב וָכֶסֶף…
בעלי־הבתים
וּנְקַשְּׁטֵם טַסִּים שֶׁל כֶּסֶף;
וּכְתָרִים, הוּפְזוּ תִפְאֶרֶת…
וְהַפַּעֲמוֹנִים צַלְצֵל יְצַלְצֵלוּ,
וְאַתָּה כִּבּוּדִים תְּחַלֵק…
שְׁכַח רַק אֶת בִּתּוֹ שֶׁל בֶּרֶכְיָה…
הנשים
וּלְךָ לְכַלָּה נִתֵנָה
אֶת הַיָּפָה, הָעֲשִׁירָה בְּיוֹתֵר.
רוֹצֶה אַתָּה – מִיָּד וָתֵכֶף
חֻפָּה לְהַעֲמִיד?
מִן הַחֲתֻנָּה אֵת הַכְּלֵיזְמָרִים
בְּשַׂעֲרוֹת רָאשֵׁיהֶם נִסְחוֹבָה,
וְאֶת הָרַב – בַּזָּקָן נִמְשׁוֹך – –
(משתתקים פתאום, נסוגים כולם, חוץ מן המסגר, המוסיף ומשייף, כלפי הכתלים, מפחד מפני אלה הבאים זה עתה)
בעלי־מלאכה
נַסֵּר, נַסֵּר,
עַל חֶשְׁבּוֹנֵנוּ נַסֵּר,
תַּעֲזוֹר הַיָּד לַיָּד,
אֶת עֻלֵּנוּ אַתָּה תִּשְׁבּוֹר,
אַתָּה תְבַטֵּל אֶת הַחֲכִירָה…
בָּשָׂר וְלֹא עֲצָמוֹת נֹאכֵלָה, –
הַתֵּר תַּתִּיר לָנוּ שְׁחִיטַת־חוּץ, –
וּשְׁמָרִים – חָפְשׁיִּים לַכֹּל,
וּבָתֵי־מְזִיגָה שֶׁל שַׁבַּת!
וְהֶפְקֵר הַנָּהָר עִם הַדָּגִים!
וַאֲנַחְנוּ פּוֹרְצִים הָאֲסָמִים,
הַמְּלֵאִים חִטִּים, הַמְּלֵאִים שִׁיפוֹן!
אַתָּה תַּתִּיר, אַתָּה תְּצַוֶּה,
וְלֶחֶם נֹאכַל כְּדֵי שָׂבְעָה…
(נסוגים מפני הבאים מחדש)
חובשי בית־המדרש
שַׁיֵּף, אֻמָּן, שַׁיֵּף!
עַל חֶשְׁבּוֹנֵנוּ שַׁיֵּף!
הַיָּד לַיָּד עוֹזֶרֶת:
מִן הַשַׁלְשֶׁלֶת אִם נְשַׁחְרְרֶנּוּ
הֵן יְגַלֶּה הוּא וְיִמְסוֹר
אֵת הַצֵּרוּפִים וְאֵת הַהַשְׁבָּעוֹת,
יִישַׁחְרֵר לָנוּ אֶת הַלְּבָבוֹת
מִן הַכְּמִיהָה הַנּוֹגֶסֶת, הַכּוֹסֶסֶת,
מִן הֶעֳנִי הַמְּדַכְדֵּךְ – –
מִן הַפַּחַד, שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם,
וּמוֹצֵץ אֶת הַדָּם מן הַגּוּף,
וְאֶת הַלֶּשֶׁד – מִן הָעֲצָמוֹת
וְשׂוֹרֵף לָנוּ אֶת הַמֹּחַ – –
לַיְלָה־לֵיל בַּקְּלוֹיז הַקַּר
רַק צְלָלִים שְׁחוֹרִים נִסְפּוֹג,
רַק נִשְׁמַע יִלְלַת הָרוּחַ!
וּבַחוּץ, בַּמֶּרְחַבְיָה,
בַָּבָּתִים הַחרְשִׁים־אִלְמִים
שֶׁסֻּגְּרוּ בָּם חַלּוֹן וָדֶלֶת,
בַּמִּטּוֹת – יְשֵׁנוֹת נָשִׁים,
יְשֵׁנוֹת בָּנוֹת – בָּרְשָׁתוֹת
שֶׁל שֵׂעָר מְקֻרְזָל־אָרֹךְ,
אוֹ שֶׁל שֵׂעָר כַּלֶּהָבָה…
בַּחֲלוֹמוֹת הַלּוֹהֲטִים…
וּפוֹשְׁטוֹת רַגְלַיִם עֲרֻמּוֹת,
יָדַיִם עֲרֻמּוֹת, צַוָּארִים עֲרֻמִּים…
נְשִׁימָה כְּבֵדָה, שָׁדַיִם עֲגֻלִּים…
הוֹ שַׁחְרְרֵנוּ מִן הַכְּמִיהָה,
מִן הָאֵשׁ הַזֹּאת הַשְׁחוֹרָה!
יָבִיאוּ אוֹתָן רוּחוֹת, שֵׁדִים,
בַּכֻּתָּנוֹת – מִן הַמִּטּוֹת!
אָנוּ מוֹכְרִים אֶת נִשְׁמוֹתֵינוּ – –
קצבים
(באים במרוצה, דוחקים את הקודמים)
שַׁיֵּף, אֻמָּן, עַל חֶשְׁבּוֹנֵנוּ שֶׁלָנוּ! –
וְנֵלֵךְ עִם הַתַּרְמִילִים;
הַשְּׁוָרִים לָהֶם נַטְרִיפָה –
החוטא
(מבקש רחמים)
לְכוּ… לְכוּ,
עֵינֵי־תוֹלָעִים מְלַחֲשׁוֹת מִתַּחַת לְמִצְחֵי־שְׁוָרִים,
(בגועל)
מַחֲנִיק אוֹתִי הֶבֶל גּוּפוֹתֵיכֶם,
נִשְׁמַת אַפְּכֶם מַחֲנֶקֶת…
(שנוּי הנעימה)
הַנִּיחוּנִי בַּשַּׁלְשֶׁלֶת –
עֲשׂוּ לָכֶם מַה שֶׁתִּרְצוּ!
בעלי־הבתים
מַה שֶׁנִּרְצֶה? יָפֶה אָמַרְתָּ!
אֶל הַחֲתֻנָּה – בַּחֲזָרָה!
אֶל הַסְּעֻדָּה, אֶל הַגְּדוֹלָה!
שָׁם נִזְלוֹלָה, שָׁם נִסְבָּאָה!
וּבְשִׁכְרוּתֵנוּ הַכֹּל נִשְׁבּוֹרָה,
כֹּל שֶׁזְּכוּכִית וְאֶלְגָּבִישׁ הוּא,
כֹּל שֶׁכֶּסֶף הוּא וְזָהָב…
(יוצאים)
בעלי־המלאכה
בֹּאוּ, נִזְלוֹלָה, בֹּאוּ, נִסְבָּאָה!
וּבְשִׁכְרוּתֵנוּ נְשַׁלַּח בָּם
הַתַּרְנְגוֹל הָאָדֹם, הַתַּרְנְגוֹל הָאָדֹם!
יְפָרֵשׂ כְּנָפָיו הָאֲדֻמוֹת
עַל אֲסָמָיו הַמְלֵאִים שׁל בֶּרֶכְיָה,
עַל חֲנֻיּוֹת, עַל מִסְבָּאוֹת…
שֶׁיָּאִירוּ לוֹ! שֶׁיַאֲדִימוּ לוֹ
כָּל פָּנִים לְקִדּוּשׁ הַחֹדשׁ –
(יוצאים)
חובשי בית־מדרש
וְנִשְׁתֶּה וְגַם נִסְבָּאָה
וּלְרִקּוּד־הַכַּלָּה אַחַר־כָּךְ!
רִקּוּד־הַכַּלָּה! רִקּוּד־הַכַּלָּה!
– כַּלָּה, כַּלָּה, תְּנִי לִי יָדֵךְ,
בְּלֹא מִטְפַּחַת, אֵין בָּה צֹרֶךְ!
– תְּנִי אֶת הַיָּד, אֶת הַיָּד הַצְּחוֹרָה,
אֵינֵךְ רוֹצָה? אֶקַּח בְּכֹחַ!
– בֹּאִי לִרְקוֹד – בֹּאִי לִרְקוֹד!
– אֲחַבְּקֶנָּה, אֲלַחֲצֶנָּה,
אֶל הַלֵּב, הַלֵּב הַבּוֹעֵר!
– בְּיָדֶיהָ לִבְנוֹת־הַשַּׁיִשׁ
אֶחְטְפֶנָּה עַל כְּתֵפַי
וְאֶקְפּוֹץ עִמָּה הַחוּצָה
בְּעַד הַחַלּוֹן, אֶל תּוֹךְ הַלֵּיל!
(יוצאים)
הקצבים
כֵּן נִשְׁתֶּה וְכֵן נִסְבָּאָה,
וּבְשִׁכְרוּתֵנוּ הַשְׁחֵז נַשְׁחִיזָה,
הַשְׁחֵז נַשְׁחִיזָה סַכִּינִים רְחָבִים
לְבִטְנֵיהֶם שֶׁל הַשּׁוֹחֲטִים!
(יוצאים)
החוטא
(אל המסגר)
שַׁיֵּף, שַׁיֵּף, הַשְׁלֵם מְלַאכְתְּךָ!
המסגר
עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶל מִי?
(יוצא)
החוטא
(תופס את חולית־השלשלת שכבר נשתייפה, רוצה לנתק אותה, מנסה בידים ובשינים)
לוּ כֹּחַ מְעָט!
לֹא יָדַיִם, לֹא שִׁנַּיִם –
שׁוֹשָׁן הִתְלַבְלֵב לִי בִּלְבָבִי!
אֲנִי צִפּוֹר־שִׁיר הָיִיתִי,
שִׁיר־אָבִיב חָדָשׁ שׁוֹרַרְתִּי
וּמֶלֶךְ בִּגְלִימָה וָכֶתֶר –
(מאחר שהשלשלת אינה ניתקת)
מִי יַעֲזֹר, מִי יַעֲזוֹר? – –
(לעבר הספסל)
אַתָּה יָשֵן?
יָרֵא אֲנִי לִקְרוֹא בְּקוֹל רָם, –
שְֶמָא יִתְכַּנְסוּ הַצְּלָלִים –
(הפסקה. על כרכוב הפתח של בית־הכנסת הגדול מופיע חתול שחור)
מִי אָתָה?
אַתָּה בָּא מִשָׁם?
לָקַחַת נִשְׁמָתִי אַתָּה בָּא?
הִגִּיעַ הַזְּמָן?
מָכוֹר מְכַרְתִּיהָ?
הֲרֵי אֲנִי מָכַרְתִּי
גְּבוֹהָה, גֵּאָה וּמַלְכוּתִית!
וְעַכְשָׁו נִשְׁמָתִי מֻשְׁפֶּלֶת,
נִדְרֶסֶת וּטְבוּלָה בְּרֹק –
(בפחד גובר והולך)
אֵינִי יָכוֹל מִמְּךָ לִגְרוֹעַ עַיִן,
תְּכַשֵׁף כְּמוֹ נָחָשׁ אֶת נִשְׁמָתִי בִי,
כְּצִפּוֹר קְטַנָּה הִיא מְפַרְפֶּרֶת
וְקוֹפֵאת בְּתוֹכִי –
הַנַַּח לִי,
הֵן אֵינֶנִּי יָכוֹל, כָּבוּל,
לִבְרוֹחַ מִפָּנֶיךָ!
תִּהְיֶה מִי שֶׁתִּהְיֶה, רַחֵם!
אַתָּה שׂוֹרֵף לִי אֶת מֹחִי
בְּמַבָּטְךָ, אֶת נִשְׁמָתִי
אַתָּה מוֹצִיא לִי בָּעֵינַיִם – –
אֲנִי מְפַחֵד מִפָּנֶיך,
אֲנִי נוֹפֵל לְפָנֶיךָ בֶּעָפָר עַל פָּנַי,
בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם – – –
(עושה כן)
הרב
כָּךְ, כָּךְ – בֶּעָפָר לִפְנֵי הַשֵם!
לִפְנֵי שְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ – בֶּעָפָר:
הוּא יִשְׁלַח יָדוֹ אֵלֶיךָ
וִירוֹמְמֶךָּ –
וַאֲנִי אֶזְכּוֹר אוֹתְךָ
וּבַ“חֲצוֹת” אַזְכִּיר אוֹתְךָ…
(הולך אל מדרגות בית־המדרש)
(המסך)
מערכה שלישית 🔗
שעת־חצות. באויר מרטטת התפילה: ברורה, אך של קהל קטן מאד, בבית־הכנסת הגדול; וכהמולה של קהל גדול יותר – מבית־המדרש. מזמן לזמן מתערבבים בַתפילה צלילים בודדים, קולניים וצורמניים, של נגינת־חתונה שובבה.
(המשוגע שוכב על יצועו; החוטא מבקש לקרוע את השלשלת במקום המשוּייף, בידים ובשינַים, נשאר שוכב בלא כוח)
החוטא
כָּל־כָּךְ בְּלֹא כֹּחַ,
וְאֶל הַכֹּחַ הַגָּבֹהַּ בְּיוֹתֵר
כָּל־כָּךְ דּוֹמֶה!
(המשוגע מתיישב בסקרנות)
רַעְיוֹנוֹת –
עוֹלָמוֹת אֲפֵלִים לְהַרְעִישׁ;
חֲלוֹמוֹת –
לִבְרוֹא בָּהֶם עוֹלָמוֹת חֲדָשִׁים,
שְׁטוּפִים זֹהַר־שֶׁמֶשׁ וְשִׁירָה,
פּוֹרְחִים פְּרִיחַת־נֶצַח!
וּמִן הַנַּעֲשָׂה פַּעַם אַחַת –
בַּשַּׁלְשֶׁלֶת!
מִתְדַּפְּקִים עַל הַלֵּב
נַחְשׁולִים־נַחְשׁוֹלִים שֶׁל תְּפִלָּה –
נְשָׁמוֹת וּלְבָבוֹת מִשְׁתַּפְּכִים,
לְהוֹשִׁיעַ אֵינֶנִּי יָכוֹל – –
וְאִם גַּם גְּלוּיִים לִי סוֹדוֹתָיו שֶׁל הַלֵּיל,
הַפְּחָדִים, הַפּוֹרְצִים מֵחֵיקוֹ,
מַרְגִּישׁ חֲמִימוּתוֹ שֶׁל הַדָּם
בְּטֶרֶם יִשְָׁפֵךְ,
וְנִשְׁקָפוֹת בְּעֵינַי הַלֶּהָבוֹת
בְּטֶרֶם תִּשָּׁלַחְנָה –
אֲנִי שׁוֹתֵק!
(היהודי שאיחר הולך אל בית־הכנסת הגדול ל“חצות”. בעברו לפני החוטא, הוא יורק)
החוטא
אַתָּה יוֹרֵק עַל אֱלֹהִים!
(היהודי נפחד, יוצא)
המשוגע
(בהתיישבו)
לֹא נֹוֹחַ בְּחֶבְרַת אֱלֹהִים:
לַהֲטֵי סַכִּינִים נוֹצְצִים בָּעֵינַיִם,
הָאֵבָרִים – קְפוּאִים, עֲטוּפִים עֲרָפֶל,
וּמִתְעַבֶּה וְהוֹלֵךְ הֶעָנָן, –
(בצאתו מן הפליש)
אֲנִי הוֹלֵךְ לִסְפּוֹר אֶת כּוֹכָבָי,
הַרֵינִי מוֹסֵר לְךָ אֶת מִשְׁכָּבִי.
(יוצא)
בתו של ברכיה
(באה במרוצה, ערומה למחצה)
אֲנִי בָּאָה אֵלֶיךָ…
מִתַּחַת לִנְשִׁימָתוֹ הַלּוֹהֶטֶת,
מִתַּחַת לְיָדָיו הַמַּשְׁשָׁנִיּוֹת –
כִּמְעַט בְּכֻתֹּנֶת בִּלְבָד מִן הַמִּטָּה…
(לאחר שהחוטא אינו משיב, פחודה)
אַתָּה שׁוֹתֵק?
אָפֵל־זוֹעֵף מֶבָּטְךָ?
(שנוי הקול)
סְלַח!
רֶגַע אֶחָד הִתְכַּחַשְׁתִּי אֵלֶיךָ,
לְמַעַן רֹאשׁוֹ הַלָּבָן שֶׁל אַבָּא,
לְמַעַן לִבָּהּ הַחוֹלֶה שֶׁל אִמָּא,
וְנִפְחַדְתָּ מֵחֶרְפָּה וָלָעַג!
החוטא
(עדיין קפוא)
לְכִי לָךְ!
בתו של ברכיה
אֲנִי אֲשַׁחְרֵר אוֹתְךָ, –
וּמְשֻׁחְרָרִים – – –
(מאחר שהחוטא דוחה אותה מעליו)
אַתָּה דוֹחֶה אוֹתִי?
(הפסקה, מתחננת ברכּות יתרה)
הֵן שִׁירָתְךָ אֲנִי הָיִיתִי!
הֵן פִּרְחֲךָ הַיָּחִיד אֲנִי הָיִיתִי!
קְדֻשָּׁתְךָ –
החוטא
חֲלוּלָה אָתְּ!
יָד זָרָה
נִכְרְכָה מִסָבִיב לְצַוָּארֵךְ הֶעָרֹם!
בְּעֵינַיִךְ, עֵינֵי הַתְּכֵלֶת,
הִשְׁתַּקְּפָה דְּמוּת אָדָם זָר!
קְדוֹשׁוֹת לִי הָיוּ שִׂפְתוֹתַיִךְ,
אֶל בֵּית־הַמִקְדָּשׁ דַּלְתוֹתַיִם נְעוּלוֹת.
וְאַת פָּתַחַת אוֹתָן
לִפְנֵי נְשִׁימָתוֹ הַלּוֹהֵטָה שֶׁל זָר…
וְסָפוֹג סָפַגְתְּ מִבַּעַדָן
אֶת צִלּוֹ שֶׁל הָאָדָם הַזָּר!
וְהוּא צוֹמֵחַ בָּךְ!
וְהוּא גָדֵל!…
(כובש פניו בידיו)
אֵל זָר בְּמִקְדָּשִׁי,
בְּקָדְשֵׁי־הַקֳדָשִׁים – אֱלִיל…
(בגלותו את פניו)
חֲלוּלָה אָתְּ…
בתו של ברכיה
(יורדת וכורעת לפניו על הברכים)
סְלַח…
החוטא
שִׁתְקִי!
כְּקוֹצִים דּוֹקְרָנִיִּים דּוֹקֵר בִּי כָּל צְלִיל!
דְּמוּת־דְּיוֹקְנֵךְ הַקְּדוֹשָׁה מִלְּפָנִים,
מְצֹרֶפֶת כּוֹכְבֵי־אוֹר בְּהִירִים,
זוֹרַחַת בְּתוֹכִי –
וּמִמַּבָּטֵךְ הַמְּחֻלָּל
כָּבִים בָּזֶה אַחַר זֶה הַכּוכָבִים…
לֵכִי!
בתו של ברכיה
לְאָן?
הִתְחַמַּקְתִּי מִמִּטַּת בַּעֲלִי,
מִבֵּית אַבָּא וְאִמָּא בָּרָחְתִּי…
החוטא
אֶל הַנָּהָר, אֶל הַנָּהָר…
נַסִּי לְהִטָּהֵר,
נַסִּי לְהִטָּהֵר…
בתו של ברכיה
הֱיֵה שָׁלוֹם!
(יוצאת)
ברכיה, אשתו של ברכיה,
בנות, כלות וחתנים, אנשים
– הִיא כָּאן בְּאֵיזֶה מָקוֹם…
– רָאִיתִי אוֹתָה רָצָה –
(מאירים את הפליש)
– חַפְּשׂוּ אוֹתָהּ בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל –
– בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים,
– אֶל בֵּית־הַמִּדְרָשׁ עֲלוּ!
– בַּעֲלִיַּת־הַגַּג חַפֵּשׁוּ!
(האנשים רצים ומתפזרים לכל מקום ששולחים אותם. אנשים נושׂאי־פנסים מתרוצצים אילך ואילך בחצר בית־הכנסת הגדול)
(בפתח בית־הכנסת הגדול ועל מדרגות בית־המדרש נראים יהודים החוזרים מ“חצות”, נשים מופיעות על המדרגות של עזרת־הנשים)
אשתו של ברכיה
אֶת בִּתִּי הָשֵׁב לִי הַמֻּדַּחַת!
ברכיה
אֶת בִּתִּי, בָּבַת־עֵינִי הַיְחִידָה,
אֶת רִגְשִׁי הָאַחֲרוֹן שֶׁבַּלֵּב,
הָרַעְיוֹן הָאַחֲרוֹן שֶׁבַּמֹּחַ…
אחות
אֶת אֲחוֹתִי הָשֵׁב לִי הַמֻּדַּחַת…
ברכיה
הַכֹּל אֲנִי נוֹתֵן לְךָ בְּמַתָּנָה,
וְרַק הָשֵׁב לִי אֶת בִּתִּי:
הַחֲנֻיּוֹת וְהַבָּתִים,
עִם הַתְּבוּאוֹת בַּעֲליּוֹת־הַגַּג,
עִם הָאֲדַרְכְּמוֹנִים בַּמַּרְתְּפִים…
אשתו של ברכיה, בנות וכלות
– הֵא לְךָ, הֵא לְךָ הַכֹּל!
– אֶת אֲחוֹתֵנוּ לָנוּ רַק הָשֵׁב!
– הֵא לְךָ תַּכְשִׁיטִים! הִנֵּה שָׁבִיס!
– הֵא לְךָ כָּל מַכְבֵּנוֹת־הָרֶטֶט,
– הֵא לְךָ הָעֲגִילִים, הָאַלְמֻגִּים – –
– הָעֲנָקִים, הַשַׁרְשְׁרוֹת וְהַפְּנִינִים…
(על מדרגות בית־המדרש מפַנים מעבר, נותנים לעבור לרב)
ברכיה
(מתרפק עליו)
רַבִּי,
בְּכֹחָהּ שֶׁל תּוֹרָתְךָ
שַׁחְרֵר אוֹתָה!
הוּא הִסְתִּיר אוֹתָהּ אֵי־כָאן;
בְּכִשּׁוּף הָפַךְ אוֹתָהּ
לְמַשֶׁהוּ,
אֵינִי יוֹדֵעַ לְמָה…
קולות
(מרחוק, על־פני חצר בית־הכנסת הגדול)
– מִישֶׁהוּ רָץ אֶל הַנָּהָר,
– דְּמוּת לְבָנָה,
– בְּכֻתֹּנֶת בִּלְבָד,
– דְּמוּת אִשָּׁה…
(הפסקה)
– מַהֲרוּ, סִירוֹת, חֲבָלִים,
– קָפְצָה לַנָּהָר הַדְּמוּת,
– צָפָה וְעוֹלָה, צָפָה וְעוֹלָה,
– טוֹבַעַת שׁוּב,
– צָף וְעוֹלֶה הָרֹאשׁ,
– צָפוֹת אַחֲרָיו הַשְּׂעָרוֹת הָאֲרֻכּוֹת…
(הקולות מתרחקים, כל הנמצאים בפליש יוצאים, חוץ מן החוטא)
– חֲתוֹר! חֲתוֹר!
– בְּכָל הַכֹּחַ הִתְקַדְּמוּ!…
– הִתְפַּשְּׁטוּ… הִתְפַּשֵׁטוּ –
המשוגע
(חוזר מחצר בית־הכנסת הגדול)
תִּתְנַַעְנֵעַ בָּרָקִיעַ,
תִּשְׁתַּעֲשַׁע בַּכּוֹכְבוֹנִים.
הֵן לְכָךְ אוֹתָה שָׁלָחְתָּ…
(מתיישב על הספסל)
עֲדַיִן אֱלֹהִים הוּא – וְשׁוֹתֵק!
הפרוצה
(באה במרוצה)
הָרוּחוֹת הֵם עוֹרְרוּנִי
וּמִמִּטָּתִי הוֹצִיאוּנִי
וּנְשָׂאוּנִי עַל כְּנָפַיִם
אֵלֶיךָ, הַחוֹטֵא…
הִתְעוֹרְרָה בְּתוֹכִי
לֶהָבָה אֵלֶיךָ, בְּלִבִּי עָמֹק,
כַּבֵּה בִּי, הַחוֹטֵא, הַלֶּהָבָה,
בִּי, בַּחוֹטֵאת, הַלֶּהָבָה…
החוטא
טְהוֹרָה אָתְּ!
מַחְשְׁבוֹתַיִךְ הַחַטָּאוֹת
מִתְפָּרְחוֹת מִתּוֹכֵךְ,
נַעֲשׂוֹת נְשָׁמוֹת לְדִבְרֵי־חֵטְא,
הֵן בּוֹרְחוֹת מִמֵּךְ,
כְּצֵל וַעֲרָפֶל מִפְּנֵי אוֹר,
מִפְּנֵי קֶרֶן־הַבֹּקֶר הָרִאשׁוֹנָה.
וְאַתְּ נִשְׁאֶרֶת טְהוֹרָה, תָּמִיד טְהוֹרָה!
הפרוצה
בּוֹא אֵלַי, בּוֹא אִתִּי,
אֲנַתֵּק אֶת שַׁלְשֶׁלֶת הַבַּרְזֶל,
יֵשׁ לִי כֹּחַ לְשַׁחְרֵר אוֹתְךָ.
(מנתקת את החוליה המשוּיֶפת של השלשלת; מושכת אותו אל עזרת־הנשים)
בּוֹא לְמַעְלָה, לְשָׁם לְמַעְלָה,
עַל הַתְּחִנּוֹת, עַל הַתְּפִלּוֹת,
עַל הַדַּפִּים אֲשֶׁר סָפְגוּ
אֶת הַדְּמָעוֹת שֻׁפְּכוּ לַשָּׁוְא, –
בּוֹא, לְהָעִיר דִּמְמַת־הַקֹּדֶשׁ
שֶׁל בֵּית־הַכְּנֶסֶת הַשָּׁלֵו
בְּזַעֲקַת הַמֶּרֶד הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר,
בְּנַאֲקַת הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר –
(מושכת אותו בחזרה מעל המדרגות אל פתח בית־הכנסת הגדול)
לֹא, לֹא, לְכָאן –
תָּלוֹשׁ נִתְלוֹשׁ אֶת פָּרֻכְתּוֹ,
בְּיָדַיִם צְנוּעוֹת מְרֻקֶּמֶת!
מִן הָאָרוֹן נִסְחַב אֶת הַתּוֹרָה,
עַל הַיְרִיעוֹת. בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא
בִּזָּה אוֹתִי תַּכְלִית בִּזּוּי,
זִלְזֵל אוֹתִי, קִלֵּל אוֹתִי.
שָׁם זְרוֹעוֹתַי יַחַנְקוּ אוֹתְךָ,
וְשָׁדַי יְצַנְּנוּךָ.
החוטא
(מושך עצמו אל חצר בית־הכנסת)
לֹא, לֹא, לְשָׁם בּוֹאִי, לְשָׁם –
אֶת הַמִקְדָּשׁ הַהוּא לְחַלֵל!
שָׁם אֶל הַפֶּלֶג, בֵּין הַעֲרָבוֹת,
שָׁם אֶל הַחֹרֶשׁ שֶׁעַל הַגָּדָה,
שָׁם בַּמָּקוֹם שֶׁהַשְׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה,
רַבַּת־הַחֲנִינָה,
בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ נִעֲנַתְנִי,
מֵעַל פָּנַי נָשָׁמָה;
בְּמָקוֹם שֶׁדִּמְעוֹתֶיהָ הַקְּדוֹשׁות
מֵעַל לִשְׂפָתַי נָטָפוּ…
וְיָדֶיהָ הַקְּדוֹשׁוֹת־הַצְּחוֹרוֹת
אֶת שַׂעֲרוֹתַי לִטֵּפוּ – –
וְיָדֶיהָ הַקְּדוֹשׁוֹת רַבּוֹת־הַחֶסֶד
הִקְרִינוּ מִבַּעַד לְעֵינַי שֶׁלִּי
נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה אֶל תּוֹכִי,
לְשָׁם בּוֹאִי! אֶת קָדְשֵׁי־הַקֳּדָשִׁים לְחַלֵּל!
מֵעַל לְפֶלֶס־הַמַּיִם הַקָּמוּט קַלִּילוֹת
מַרְעִיד עוֹד צִלְצַל־הָעוּגָב שֶׁל הַשְׁכִינָה!
בֵּין עֲלֵי הָעֲרָבָה הַחֲדוּדִים
מְרַחֵף עוֹד רֵיחַ־נְשִׁימָתָהּ־שׁוֹשַׁנִּים
וּבָרֶשֶׁת שֶׁל אוֹר־הַלְּבָנָה
טָהֳרָתָהּ מְרַחֶפֶת עוֹד!
(נעמד)
חַה־חַה־חָה!
מוֹשְׁכִים אֶת הַשְּכִינָה מִתּוֹךְ הַמַּיִם,
יָדֶיהָ וְרַגְלֶיהָ שְׁמוּטוֹת,
דְּבוּקָה אֶל הַגּוּף הַכֻּתֹּנֶת הַצְּחוֹרָה:
וְהַשְׂעָרוֹת מִסָּבִיב לַגּוּף,
וְהַעֵינַיִם עֲצוּמוֹת, –
וְעִשְׂבֵי הַנָּהָר וִירוֹקָה
אֲחוּזִים וּדְבוּקִים בּוֹ בַּגּוּף,
וּמַיִם, וּמַיִם נוֹטְפִים, נוֹטְפִים…
לְשָׁם בּוֹאִי, בּוֹאִי! –
(מושך אותה הלאה)
המשוגע
אֲנִי הוֹלֵךְ אַחֲרֵיכֶם!
אֲנִי הוֹלֵךְ אַחֲרֵיכֶם!
(סוף)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.