לל. א.

כרמן:

האהבה היא בת־צוען

לא תדע, תדע כל חוק.

בל תאהבני – אהבך

ואם אהבך – אויה לך!

I

הכרתיה ביום קיץ,

ביום קיץ

בשדה מחוץ לעיר –

כשממעל צחקה שמש,

צחקה שמש

ובאויר דרך אביב.

ראיתיה ביום ההוא,

ביום ההוא

בטילה בינות חטה

וראשה עטור־גלים,

עטור־גלים

שחורים מאד וסרוטים.

היא היתה אז קטנה,

אז קטנה

ושנותיה אמרו תריסר.

אך כבר מאד יפה־פיה

יפה־פיה

ומפותחה כבר כעלמה.

בליל־עיניה בלעה מרחב,

בלעה מרחב

של צחוק־האשר מסביבה.

וברוך־שפתיה נשקה עולם

נשקה עולם –

כלו פרחים ופרפרים.

II

וכה דמתה,

כה דמתה בלטיפותה

ובאור שלמתה הלבנה –

לבת מלאך,

לבת מלאך אשר ירדה

לקטף חיים על אדמה.

וכן עברו,

כן עברו שעות רבות

עד אין־עוד שמש במרומים:

והיא עוברה,

היא עוברה בים הפז

ומתחרה בצפרים.

אז אגש

אז אגש עד למקומה

אחוז הקסם אשר קסמה

ופי דובב –

ופי דובב לה מחמאות

והמון דברים ובקשות.

אך הילדה,

אך הילדה אז סבבה

על עקֵבה פתאם כל־כך:

"מה לי ולך?

מה לי ולך" – קולה קורא

ותֵעלם – עם בת־קולה.

III

ומאז,

מאז השמש על פני השדה –

יום על לילה ולילה על יום

לשוא בקשתיה בגעגועי.

בשדות ובגנים,

ברחובות ההומיים

אחרות עברו וטילו בגאון.

במרוצת השנים,

תוך ארצי או מחוץ,

אחרות קרצו ואמרו לי “בוא”.

רק היא, הילדה –

רק ילדת החטה

לא היתה, לא היתה!

מה לי ולריבות־הזהב?

מה לי ולנערות־הדם:

עלמות־רקמה, עלמות משי ובוץ,

עגלות הבשר וחורות הפנים,

מזהירות הכשרון ויודעות הגנדור

מה לי – ולַנערות כלן

אם את לבי הסוער והרוצה חיים

כבר כבשה הילדה

לא ידעתי אף שמה?

איה?

אתם הפרפרים שלויתם אותה

ואתן הצפרים, במרומי הרקיע

שצפצפתם לראשה בקטפה פרחים,

והפרחים אתם, וגם את החטה,

והאויר כלו מסביב, מסביב,

עם הטבע הרחוקה, היפה

אמרו־נא לי כלכם: איה?

איה?

ומה שמה? ומה עושה היא כעת?

אבותיה מי ואן ביתה הטמיר?

היודעת היא דבֵר בלשוני היפה?

השואפת היא כמוני לעתיד מזרחי?

איה?

הגידוני־נא, ואטוס לקראתה,

ואעבר הרים, ואחצה נחלים,

ואטפס מדרגות, ואחדר חלונות,

אף אקרע דלתות ואמחץ מחיצות

לכרע לברכיה – שעודן ילדותות.

איה?

כי אהבתיה כבר, הוי אהבתיה מה –

אהבה עוד זכה, עוד רצופה וחמה,

ורצוני לדעתה, לשבות את לבבה

ולגלות לה בלט מה היא אהבה…

IV

זבוב, זבוב קטן,

על הקיר הלבן,

אמר: אנה תעוף?

מה לך ולקיר?

מה לך לַלבן?

אמר: התאבה למות…

עכביש גדול, בזוית השחורה

טוה כבר את קוריו הדקים.

הריהו צועד ברגליו הגסות –

הוא צועד מחורו ולחוץ.

הוא כעור ואיום

וארור הוא משד

ושחור הוא, ושעיר, ואכזר,

ועינו נעוצה למולו כל־כך,

– אל הטרף שיפל בפחו.

זבוב, זבוב קטן,

אתה עף ומטפס

ונקרב אל הפח הארור.

שים־נא לב, הוי זבובי,

אַל כנפיך תעיף

פן תמעד ותפל אל הפח.

ותעבר קו־שמש מחלון החדר

ותמחץ את מטת־הקורים.

ראה זאת הזבוב, וילך שולל

בחשבו שקו־שמש – הוא זהב.

וזבובי המסכן הסתער אחריו,

אחרי קו־השמש הנוכל,

וישָר עמדו בקורים הסתבך

ועכביש־עזאזל לכדו.

הנה למה עפת,

זבוב, זבוב קטן,

הנה למה באת לעולם.

זבובי האמלל,

הוי! זבובי הלטיף:

בוכֵני לך תמרורים.

כי אני הוא הזבוב

וקו־השמש – ילדתי,

ילדתי שתגדל עוד ותיף.

והעכביש השחור,

העכביש הארור,

גורלי הוא המר בעתיד.

V

לברח, לנוס ולא לשוב עוד,

לשכח, לנשות ולא לזכר כלום,

להיות בַמרחק, באדמת הנכר,

לשבע מכל ולרוות עד צואר,

לטבל באוקינוס של חשמל־תענוג:

התגלגל כשכור והשתכר כגלגל, –

הוי! כי רק זה עוד אוכל.

חיים! חיים!

שנים! שנים!

תנועה בלי סוף ובלי גבול.

צבעים! צבעים!

נשים! נשים!

תמונה כלה קסם וסוד, –

הוי! כי רק זה עוד אוכל.

VI

ויעברו הימים, ויעברו השנים

ודמעה לדמעה שירדה,

דמעה לדמעה אז ספרה

את ריקות לבבי הדואב.

ונטפו הדמים, ונשרו השערות,

וקמט לקמט במצחי –

קמט לקמט אז באר

את עָצמת מכאובי המתמיד.

"– ברבור־ברבורי, בלבנת מפרשיך

ובשחור־עשנך המתמר –

אתה שאז באת ומהרת עדי

והסעתני על גבך עד הלום,

אתה, ברבורי, היפה בספינות,

שוב! נא שוב־נא אלי…

נלאיתי נשוא את ברזל־מגדלה

של הפריז ביפי־עֵרומה.

ושנאתי מאד את האנגלית השחורה,

זו לונדון – בעשן כבשנה.

עיפתי גם הוי! מחשבון־הרחובות

של ברלין בצבאות ישותה

וסלדה הוי! נפשי אף לרומא גם היא

למרות כל עברה־עתידה.

ברבור־ברבורי, בלבנת מפרשיך

ובשחור־עשנך המתמר

ממזרח מחבואָך, מארצי הרחוקה

שוב! נא שוב־נא אלי…"

VII

ותחזר הברבור,

ותתנני עליה

ותפנה את ערפה

לארפה.

ותחגר הברבור

כל כחות גלגליה

ותשא חרטומה

ליהודה.

הרוח רועם,

וכועס וזועם,

וחובט הכנפות הלבנות.

הים אז סוער,

ושורק וגוער

ומעלה זרמי־עננות.

הרוח נטמע,

בוכה ומילל

ורוצה להתקיל הספינה.

הים אז נשמע,

נשבר ומקלל

וחושב להצליל אז אותה.

רוח לגל:

“התנפץ לרסיסים!”.

גל אז לרוח:

“הנני אם תתמיד”.

ורוח מתמיד,

וגל מתנפץ,

ורוח מזעיק,

וגל מסתער,

וטורח בעוז,

ורותח כדם,

וצורח הכל

וקודח מאד,

וקדֵרת גיהנם – אז הים.

וגל־לגל,

וגל־לגל,

עשרים, מאה,

מאות, רבבות,

גלים, גלים,

רבים תמיד:

עולים, יורדים

ומשתגעים,

נושקים, חובקים

ומתפתלים.

קופצים, חולקים

ומשתפכים,

רצים, אצים

ונחפזים.

בורחים, תופסים

ונפרדים,

נופלים, זורמים

ונמחקים,

קושרים, חזורים

ומתחדשים,

מכים, דוחים

ומרעידים: –

תמיד, תמיד,

שעות, שעות,

תמיד…

VIII

וברבורי?

לא! לא יחת וכלל לא יפחד –

זה ברבורי האהוד:

הולך ישר, חוצה הים,

כובש דרכו, לועג סביבו

וכבר הנה, וכבר הנה –

הכרמל!

אז גל לרוח: די!

אף רוח לגל: די!

ואין עוד רוח, ואין עוד גל

ומנוח וחשמל:

הכרמל הוא בזהב־שמשו.

IX

…"מה העינים אשר בנמל?

מה השער שחציה תלתלים?

מה הידים שכל־כך לבנות?

מה השדים שכבר מלאות?

מי זאת – יפת הגבות?

מי זאת, שצחוקה על שפתה?

מי זאת – האחת בין כלן,

בתהום־מבטה ובסוד־רצונה?

– עלמה חמודה, ובכל־זאת ילדה,

מצחה כה תמימה וכה חי מהלכה:

נערה? או עלמה? או אולי רק שדה?

או מלאך־אלהים שעל ארץ יָרְדה?…

הכרתיה האח: שלום יפתי!

הוי את, בת־הקיץ,

ילדת החטה –

האין את היא? הגידי! הודי!

אך הילדה,

הילדה אז סבבה

על עקֵבה פתאם כל־כך:

"מה לי ולך?

מה לי ולך" – קולה חוזר

ותעלם עם בת־קולה.

אכ־ז־ריה!

X

על הגג, מול חלוני, שתי יונים מתעלסות,

שתי יונים לבנות, ושתיהן צעירות.

לאחת אין שנה, לשניה אך שנתים,

האחת נערה, השניה כבר אדם.

ויון ליונה אז יאמר: “שלום!”

וסובב הוא אותה והוגה לה הגה:

"יונתי, – הוא אומר – התרצי רצה,

התרצי שאהיה אהובך, אדונך?"

היונה תמאן, ובגלי־החמה,

חמה מזהירה מתכלת־רקיע,

מרחיצה היא כנפיה ומגנדרת קצת,

ושותקת, ומתחמקת, ובורחת ברח.

לא יכפת ליון: הוא מוסיף אהבתו,

הוא הוגה לה הלאה ורוקד מסביבה:

"– יונה־יונתי, נא אל תשתגעי,

כי אם לא ברצונך, או אז בכחי!"

באויר מנסרות צפרים לעשרות,

על הגג משתפכה שארית החרסה.

אני מביט לפני: היונה נכנעה

והיון הגאה אהבתה אז לקח…

את אלתי אהבתי למרות רצונה:

אחרת לא יכולתי ואסור למעונה.

מצאתיה קודרה, מצאתיה בוכיה

כיונה הומיה.

גבותיה כקשתות על עיניה השתטחו,

בלבי רגשות ורגשות התמתחו:

השתגעתי, אלתי, השתגעתי מאהבה

ואת לי – רק איבה.

*

כי היה היתה אלתי,

זו היפה בבנות ארצתי,

מגזע אותן הנערות

ההורגות כשהן אוהבות;

לכן הרגה בלהבת־לבבה

את הראשון אשר אהֵבה,

והרגה עוד עשרים אחרים

ולסוף – הרגה גם אותי.

אך יבוא עוד יום ולבתך

תכה גלים, תגנח דמים,

כי עשרים הרוגי־לבבך

יהרגו ביַחדם אז אותך.

רק אנכי – אחרון־הרוגך

לך אזכר ימי תפארתך

ועל קבר שחור־גאותך

עוד אשיר שירת־זווגך…

יפו, בסתיו

א.

השמים ראיתי, והם ורודים כל־כך,

ואת השמש, באפק, עם שלל ענניו;

ואקטף קצת שמים, ואלוש בהם שמש

וחשמל האויר אוסיף כה וכה

ואיצר אז את הורד.

יצאתי הימה ואביט תוך מימיו:

תכלת־הים השתטחה לאין־סוף.

ואפקד על הרוח, וארומם גלים,

ומהולים אז המים בקצף לבן –

יצאה מהם חבצלת.

ולבי החולה אהבה גלמודה

שתת פתאם דם, דם אדום ומבויש.

ויזרם אז העשבה, לערבַים־האור,

ויתלכד האדום בירוק־התכול,

ויציץ לקראתו סגול.

ב.

בנחל הסואן מהמון הטפות,

שנזלו וירדו מעֵינות והרים,

נפלה, ביום צח, דמעתי הלבנה

ותרעיש את הנחל, ותצהיב מטתו,

ותצמיח מתוכה פניניה.

אל היער העבות, השחור בלילו,

חדרה קרן־אור של ירח במלואו;

אז חלומי העצור השתחרר ממוחו

ובעופו השמימה בלע הקרנה

ויתהפך חיש למחשבה.

הפרפר שנשא את אשרי בכנפיו,

הפרפר – שב נרגז ממסעי־מרחקים.

ידידַי העליבוהו ורעצוהו שונאַי,

וכנפיו הלבנות התאדמו מחֵמה

ויתעגלו כך לדמומית.

ג.

והימים עברו במעוף של ברק,

והברק הבריק לאנשים כלם.

רק אותי שכחה אכזריות הבריה;

אז יצקתי עפרת בכסף מזהיר

ו“אל־תשכחני” נולְדה.

על אמיר ההר עליתי לנוח:

הרוח נשב ושאיפתי הנוגה

גססה במרחב, – לא ידעתי מדוע?

ואקח אדמה, ואפח בה נשמה,

ותגדל ממנה שושנה.

ותגבר אז השמש במרומי הרקיע:

העבים התפזרו וחרפי חדל.

ובשארית השלג מימים הקרים,

ובמעט האביב, שהעיז ויופיע

גלגלתי קט פעמונית.

ד.

ומאבנים קשות טחנתי חנונה,

ומדאגה בוערה הפרחתי פה־צפור,

ומנקמה וקנאה הרכבתי היסמין,

ומיאוש ורעיונות־מות רקמתי האירוס:

הייתי כאלהים.

פרחים על ימין ופרחים על שמאל,

פרחים בלבי וכבר על קברי:

לא שבעתי פרחים, ואפזרם לָרוחות,

אך מאפסי־פזוריהם אלי שבו לרבבות

ויטביעוני בעליהם.

ה.

ופרח אל פרח כי נאספו ונקבצו,

פרח אל פרח כי קראו ונשמעו:

תכולים ואדומים, ולבנים כחלב,

ירוקים וסגולים, וחלומים כזהב,

וגאים ומיוחסים בלידתם הגבוהה,

ומשגעים מיפים ומשלל־צבעיהם, –

צררתים אז יחד, ואבלבלם בלבל,

ואמוללם בכח, ואשיבם לתמצית,

ואסגיר תמציתם בגביע עתיק

ותתחמק מפנימו נערה.

ו.

כי מי לא יודע שנערה, – זהו פרח

בגלי שערותיו עד מתנו הדק,

בחורון־לחייו ובמצחו הזך,

בסוד שתי עיניו כתהום אפלות

ובקסם שפתותיו כאלמוג אדומות?

מי לא יודע, שנערה, – זהו פרח,

פרח גדול וחמוד, שכלו אומר חן,

פרח־הפרחים, העליון שבהם,

מטרת החיים, שעשוע־אלהים –

שקראוהו האוהבים: אלילה?

ז.

פרחים לימיני ופרחים לשמאלי,

ובתוכם – אלילתי.

הרי היא יושבה, על ברכה מכתבי,

צוחקה לאידי, אדישה לכאבי

ורוקמה לי תשובתי…

פרחים לימיני, ופרחים לשמאלי,

פרחים בלבי, ופרחים על קברי,

כי בא כבר יומי למות.

מה לי, הוי! אני, ולפרחים כלם,

אם פרח־הפרחים לא שלי?

חיפה, באביב

שאלתיני, אלתי, מדוע,

שאלתיני מדוע אהבתיך,

מדוע רק אותך מדוע

ולא גם אחרות מסביבך?

השיביני: מדוע לך עינים,

שתי עינים כה גדולות ושחורות,

ועל ראשך המזרחי מדוע

שערותיך כגלים מתפזרות?

אמריניני: מֵאַן לך שפתַים

המתחרות באדם הדם?

ולמה מצחוק שפתותיך

ינוצח וילָכד האדם?

צוארך על עדנת־כתפַיך

מדוע כה רם הוא ודק,

מדוע ילבין מפנינַיך,

או משלג על הר החרמון?

ולחזך שתי שדיך למה

מלאות וחטובות הן כל־כך?

ושמלתך, שמעי־נא, שמה

מה מרשרשת היא כה בלכתך?

*

הידעת כעת הוי! מדוע

מדוע אהבתיכי אהב?

התביני, עכשיו, את מדוע

בל השגחתי לאחרות שברוב?

לו להן היו העינים

שיש לך, יפתי, יש,

לו דברו גם הן בַשפתים

דברי להב ודם ואש.

לו נסו בנחשי־שערות

לשגעני ולעקדני עקד,

לו אֻמנו לרשרש השמלות

ובצחוק את לבי גם ללכד

כי אז – האמיני־נא את,

האמיני באמרי לך זאת,

כי אז אהבתין אז אולי –

אהבתין גם ממך לא פחות.

כי אז שאלוני אף הן,

כמוך, ילדתי התמימה,

כי אז שאלוני בחן

מדוע אהבתין רק אותן?

I

אל־נא עינַיך תניעי,

הוי! את, היפה בנערות,

כי יחד עם תנועת עינַיך

תנוע גם לבתי.

אל־נא שפתַיך תלהיבי,

הוי את, הגנדרנית מכלן,

כי יחד עם להבת־שפתיך

תשָרף אז כל ישותי.

אל־נא ידיך תַפקידי,

הוי, את אכזרִית־הגבירות,

כי יחד עם פקודת ידיך

תפָקד מאתי נפשתי.

II

אך לא: הניעי עיניך,

הניעי אותן לתכופות

הלהיבי את אש־שפתיך,

הרגילי כל יד לפקודות.

כי לבתי החולה, הנמה,

כים התערערה הוי מכבר:

וישותי נשרפה זה כמה

ונפשתי היתה לעבר.

הניעי, הלהיבי, הרגילי

צויני, פקדיני, ומשלי.

אהבי ושנאי אף גילי –

אני לא ארצה עוד דבר!

א.

היה היתה לפנים, בארצה רחוקה,

בארצה כלה אור וחַמה מתוקה,

היה היתה לפנים נסיכה קטנה

נסיכה אהֵבוה כל אישי המדינה.

ויפה היתה היא, הנסיכה היפה,

לבנה, ותמורה, ועיניה כים.

עורה מְשויה, לַבת־אש השפה

וגלי־שערות אין ערוך ליָפים.

ויהי כי גדלה ובקשה כבר חיים,

ויהי כי היה זה־לבבה כבר מוכן,

ויעבר על פניה, בישבה אל חלון

הרועה הצעיר של עדרי הצאן.

ב.

לא מזהירים היו בגדי הרועה,

אל מתנו כל חרב לא היתה חגורה,

כל ספיר, כל שוהם לא ענדו כבעו

רק מקל־הרועים לידו סגורה.

אך משתי רואותיו נתזו ברקים

זהורים ותכופים כברקי־השחקים,

כל זרוע מזרועיו ערומת־עצָלים,

כל רגל מרגליו חפשיַת־נעָלים.

ללחן חלילו, כי החל לחלל

התקבצו וקפצו עשרות הכבשים,

ומימי הנהר ממרחק מוצאם

זרמו וזִמרו, אף ספרו מעשים.

ג.

עבר הרועה על פני החלון,

רתת אז עמד וישען אל אלון:

ותעור הנסיכה ממתוק־חלומה

ובראותה הרועה – השתגְעה!

מיד אל אביה, המלך אביה

ואל אמה המלכה הלכה:

" – אבי ואמי, זה עתה פגשתי

את לוכד־לבבי, שאהבתי".

חשב אז המלך, בגדול־בטחונו,

חשבה המלכה בהסכם לרצונו,

כי נסיך מנסיכי המדינות השכנות

המדינתה זה בא אהבה לו לקנות.

ד.

"הגידי, בתנו, הגידינו מיד,

מה מראה לאהוב־לבבך?

הרוכב הוא סוס כגבור וציד,

המבריק זהבו מזהבך?"

אז תשא הנסיכה את עיניה בצחוק

אל האב והאם המקוים.

כל חשש בלבה, ובמבט למרחוק

פתחה ואמרה בנעורים:

– "לא זהב, לא פנינים ללוכד־לבבי,

לא המון משרתים, לא סוס בסוסים

ובמקום החרב השנואה לי כל־כך

מקל־הרועים, וחליל וכבשים".

ה.

ויהי כי שמעו האבות הגדולים,

האבות הטובים את זאת,

ויוציאו צו להַגלות מהעיר

את הרועה שהעיז כה לחיות.

ותחזר הנסיכה לחלונה שנית,

וראשה רכונה מיגון.

דמעות לריסים, ללחיה חורון

ומותה כבר רחף וישחית.

אך פתאם ממרחק קול־כה־מתוק

קול חליל שהמה ובכה,

ותעור הנסיכה, ותקשיב למרחוק

לַשירה הנוגה, הברוכה.

ו.

הוא חלל הרועה הרועה הגולה,

כי הולך הוא לבלי־שוב עוד ועוד.

כי אהבת־היאוש־והדם הוא חולה –

לנסיכתו, זו יפת הוד־כל־הוד.

הוא בקש לבל תשכח את המית זה לבו,

בזהב ארמונה האדיר.

הוא הבטיח לשמור את זכרונה בקרבו

ולחשוב בה תמיד ותדיר.

הוא נשבע לה ממרחק גבוהי־ההרים

כי היא ורק היא שלתו.

כי ימים יעברו, ולילות סוערים

עד יקם נקמתה – במותו…

ז.

והיות שהמים, בין גדות הנהר,

התמידו שקשוקם הנצחי.

היות שהשמש, על אמיר גדול־ההר

הבטיחה נפלאות השקיעה.

היות, ובאויר אחרונות צפרים

שוררו את שירת הגבורה,

ומורד אל ורד שרידי הדבורים

יעצו מנוחה ורדימה –

ותקפץ הנסיכה ממַסגר חלונה

אל עמקי הנהר הסואן,

וכפרפר בן־יומו, בכנפי שלמתה,

צללה מול רגלי אלונה.

ח.

ויעבר המלך, ואתו המלכה

אל גדות הנהר האכזר,

שמשך בשאונו לתוך זדוניו

את הבת היחידה, הרכה.

ויצו למשותה, ובידו רועדה

חפר את קברה במרעה:

ושני חיילים, בפקודת אדונם

קברו על ידה גם רועה.

כי הבין אז המלך ואתו המלכה,

שאסור הוי! לאסר ולגרש אהבה:

שנסיכה בחיים ורועה בחיקה,

טוב מאדיר הנסיכים באין נסיכה.

תן־נא לי, אלהי, אֵל־האהבה,

שק־דמעות – תן־נא לי, אח!

כי לבכות אני רוצה, לבכות בהוה,

ולמות בתוך דמעותי.

הוי! דמעות; מֵאַן דמעות אקח?

מֵאַן אשאב דמעות ואש?

כי עיני יבשות, ולבי – אל תשכח –

התאבן ויהי לאכזב.

עברו הימים שידעתי לבכות,

לבכות עת אמרה היא רק “לא”.

ואים, הימים, שיכלתי לשקוט

בדמעות על שגעון מצדה?

כי גם אז סבלתי, ולבי כבר נשבר;

אך באו דמעות וינחמוני.

והיום, הוי! נגמר, ולבי כבר נקבר

ואין עוד דמעות שירככוני.

אלהי האהבה, אם יש לך לב,

אם חביבים לך הסובלים,

תן־נא לי דמעות, דמעות עוד מעט,

כי עודני אוהב וסובל¹.

על גב הספינה

לו אהבתיני, אלתי, כאשר אהבתיך אני,

לו נבוכות בימים והשתגעת בלילות;

לו המה לבך מסערת־דמים

ועיניך, בעפעפיהן, לו נרטבו בדמעות;

לו חלמת אשר־עד והקיצות בבהלה

ובמוחך העיף לו עברו ברקים, –

האח, כי אז אולי הבינותיני…

*

לו ידעת, אלתי, מה היא נפש אהובה,

לו כמוני, גם את, אליה השתוקקת;

לו זרמו רגשותיך אך לעמת נקודה

והנקודה הלזו לו הלמה על ראשך;

לו בכית מתוך כעס וצחקת מתוך שגעון

ועל לחייך שתים לו נטבע חורון, –

האח, כי אז ודי הבינותיני.

*

לו כמוני גם את, הוי, את, אלתי, –

לו כמוני שאפת לחיים שתופים;

לו זרועותיך לי הושטת, כזרועותי אני לך

ושפתותיך, בלהבה, לו כמהו שפתותי;

לו היית אַת אשה – כגבר אני,

לו עברה בבשרך סמרמרת־תאוה, –

כי אז הבינותיני!

*

לו בדמיונך התמים תארתיני כגבור,

לו היו לך תלתלי מה שתלתליך – לי;

למבטי הנועץ לו רעדת ונרתעת,

ובכל־זאת נכנעת, ובכל זאת הסכמת;

לו נתת לי שם־חבה ושערותי לו לטפת

ולקול פקודתי לו כרעת לברכַי, –

האם לא אהבתיני, אז?

*

אך לא ידעת אהבה ואותי לא הרגשת,

לא הגיעה שאיפתי עד לשבל־שמלתך.

לא הועילו בכיותי, לא תקפוך חלומַי,

ובחורון־פני לא גלית מאומה.

ודמי בלבי, כי השתקשקו ופרצו,

ובעיני הכלות כי יקדו להבות,

ובכל גויתי, התוססת חיים,

כי עברו זעזועים מבשרי יאוש ומות, –

את נשארת דוממה, ביפיך האלהי,

על בהט־מצחך כל קמט לא נחרש,

בעיניך לא עברה עננה,

שפתותיך, כמו תמיד, התנועעו לאט,

שערותיך, בברק־היום, שקטו והשתפכו,

ידך לא סמנה אות־חן,

חזך לא הכה גלים

ובבדידותך הרצונית יפית, נשגבת מאד:

היית כאלילה, מאבן או משיש,

שמלתך הלבנה נהדקה לגופך

ומנוחה חמודה פזרת על סביבך.

עמדת ופקדת, ולא דברת דבר,

ולא נחמת אותי, ותהיי אכזריה,

ובראותך כי שלפתי סכין מתערה,

כי נקרבתי אליך לקרע את סגור־לבך,

כי הרימותי את הנשק לערער את דמיך, –

ואויה! מעל האדמה שעליה עמדת

ושעליה נשענתי ברכזי חמותי,

כמו התרוממת לאט, כמו התרככת,

כמו שונית פתאם ותהיי לאויר

ובבוז קר ואדיש – אז נעלמת…

כי את, אלתי, לא אהבתיני!

I

לפעמים תזרח השמש משמים בהירים

או תבקיע היקומה מתוך עננים:

כל השדות עוטים אז אור,

רוב ההרים לובשים צללים

והטבע צוחקה.

לפעמים ירעם הרעם והברק יבריק,

ומשחור הרקיע יֵרדו גשמים:

עגומים אז השדות במימיהם,

שוממים אז ההרים בערפלם

והטבע בוכיה.

II

לפעמים יעבר קו־שמש תוך לבבי

ועיני נערה תציתוני לפידות:

החיים יפים אז לפני,

וחלומַי עפים אז לשַמי

ואנכי צוחק…

לפעמים יִרחף המות על ראשי

ומכתב פתאמי יבשרני “נגמר”:

ארורים אז החיים בעורקי,

שחורים אז חלומַי בעיני

ואנכי בוכה.

III

צחקנות ובכינות – היא הבריה,

פעמים הראשונה, פעמים האחרונה

והיוצר ימשל בהן.

בכינות וצחקנות – גם החיים

על פי רוב הראשונה, לפעמים האחרונה

והאדם משחק להן.

…ובישבי כה עגום, כה שחור וזועף

על דשא העשב בגן,

ובחשבי מחשבות של יאוש ואבדן

חרף האויר החם, הלבן, –

בא פרפר וינוח על רגלי האחת,

ויניף את כנפיו הלבנות,

וקרניו, על ראשו, שִחֲקו בבינה

ופיו לי הגה אז סודות.

ולאט כך הנחתי את ידי עליו,

ואתפס את היצור הקטן;

הקרבתיו לשפתי ובִנְשיקה הרעדתיו

ותכם אַבְקָתו את פנַי.

בגני רחצה שמש ובעשב החדש

רבבות חיים התרקמו,

ועם צלצול הפעמון, ממרחק־השעון

רגשותי גם הם צלצְלו…

"שמע פרפר: התדע מהי אהבה,

מה היא נפש אמולה כנפשי?

התדע מה לאמר, שהלב מתפלץ

ושאין כל מַרפא לשִבְרו?

האח, פרפרי! לא ידעת כלום,

כי רק לעוף אתה מבין,

לעוף ולחיות יום אחד, יום־אביב

ולמות מבלי כל יגון;

לכן, כל־עוד אִתְך נשמתך הקלה,

וכנפיך לרצונך יציתו,

כל עוד מפרחים לפרחים תנסר

והאויר אל־על ירימך –

לך־נא העירה, אל מקום ילדתי,

אל יפתי הרעה,

ואם פגשת בדרך בית רם ונשא,

וידעת, כי זהו ביתה.

החלון משקיף תמיד אל פרדס והרים,

ואליו היא יושבת.

על ראשה תלתלים, בעיניה להבות

והיא תופרת וחולמת.

חדור לחדרה, וסוב־נא אותה

ופרפר על ברכיה;

התיצב על ראשה, ואחר על ערפה

ולסוף – בין שדיה.

ושמע שם הלב, איך הולם ודופק

לאחר שהיא אוהבת,

והתרומם לאזנה, ולאט לה לאט

כי אותי היא מוכרחת.

כי גלמוד אני, ואמלל, ולא יודע מה

ונודד בעולם,

כי הולך אני למות, וזכרונה בלבי

וכי לא טוב היא עושה.

כי נכון אני לשוב, אם תרצה ותפקד,

לשוב ולכרע לרגליה,

ולבקש סליחתה עבור עונה כנגדי,

כי השתגעתי אחריה…"

*

כך דברתי אליו, ומבין האצבעות

את פרפרי אז שחררתי.

ויפרפר הרשע עם אבק־כנפיו

הוי, לאן? – בל ידעתי.

אם מצא שליחי את מעון־אהבתי?

אם גלה יסורַי באזניה?

כי מאז שחררתיו עוד לא שב פרפרי,

כי עודני ערירי בלעדיה…

הוא

שלום יפתי, היום את שלי,

היום – אם ארצה אקחך.

אל תנסי מפני את לנוס:

“כל הדרכים סתומים לרוחך!”

היא

– לשוא, הוי! גאה, לשוא תתפאר

כי שֶלכַני היום ותקח:

אני כצפור אכניף ואמהר

לעופף מפניך רחוק.

הוא

"אם את כצפור תכניפי כנפַים

ותעופי לִמרומים רחוקים –

אני אז הנשר בגדולות צפרנים:

תפשתיך ולא הנחתיך."

היא

– אם אתה הנשר בצפרניו עבותות

ולתפשני תשתדל אתה:

אני כציד אתקשת בקשתות

וחצי יפלחוך מיד!

הוא

"אם אַת כציד בקשתות תתקשתי

וחץ לקראתי תשַלְחי

אני – עננים נפוחים לשפָתִי

וחיש ישרפֵך חשמלי."

היא

– אם אתה עננים נפוחים לשפתך

וחשמלך אם ירצני לשרף:

אני הרוח וארדוף אז אותך

עד תרעד ותהיה כך לאד.

הוא

"אם תהיי את הרוח ואת תרדפיני

ולאדים אז אותי תהפכי:

אני אז הים הגדול, ותראיני –

איך אותֵך אז אספג לתוכי."

היא

– אם אתה הים הגדול, הנורא

ואותי אם תְנס כך לספג:

אני השמש בלשונות־תבערה

וברגע אחד הוי תיבש!

הוא

"אם את השמש בקרניו בוערים

וליַבש אותי אם הרהבת:

אני אלהים במרומי ההרים

אחריבֵך עד יסוד יסודך.

היא

אם אתה אלהים בהרים הרמים

ושמשי אם תרצה להחריב;

אני אלילה, אלילת־קדומים

תאהבני – ואויה אז לך!…

I

אלפי שמות נתתי לה,

נתתי לה באהבתי.

שמות יפים, שמות נאים,

וגם זעומים בקנאתי.

עת טובה היתה ולרצוני –

לא תמיד, – אם נמסְרה

קראתיה יונה, קראתיה גם רות,

וסנוניה אף צפורה.

אם גנדרה והתלבנה

וריח פרחים אם עטרה –

קראתיה שושנה או לבונה

והיא צחקה מרוב שמחה.

II

היו ימים והיא יפה,

יפה משמש בכל הודה.

אז לה קראתי, בדבֵקותי,

חרסה, חמה, או חמודה.

היו לילות והיא דומה,

לשִדה עזה בשחורותה.

ואקראנה אז “האיומה”,

הקוסמה ויש – “השחורה”.

III

אמרתְ לי: ילד, אותְך אהב –

קראתִיך אז וֶרד וגם זהב.

אמרתְ לי: נער, נפשי שרופה –

קראתיך שלהבת ולטיפה.

ראית אותי ואני אמלל:

לא חמלת – אז את נְמֵרה.

ראית אותי וכבר חלל:

אם רק צחקת – את לביאה.

IV

כעסת, רגזת – את סערה.

קנטרת, לעגת – את חתולה.

יקדת, שרפת – את תבערה.

מאנת, סרבת – את בתולה.

וכי צחקת – את אז לבנה.

וכי הסכמת – אז את איְלה.

כי זמזמת –– אז את דבורה

וכי נואשת – את יענה.

V

ביום מזהיר את ימימה,

בלֵיל־תהום – מזל או ככביה.

אל ים סוער – את גַלילה.

על יד נהר – את זרמיה.

היערה לכי־נא והיית לאושה.

הכנור נא הרעידי והיית לשירה.

על דשא שבי־נא – הוי את עִשביה

או על סוס נא רכבי – הוי את הצביה.

VI

בשחור עיניך ובאש לבך – את איטלקית,

בקלות צחוקך ותנועותיך – את צרפתית,

בורד־לחיֵך ובדם־שפתיך – את גרמנית,

בשגעונַיך וצביונַיך – את גם רוסית.

לפעמים תשזפך השמש כערביה.

לפעמים הנך פרועה כצועניה.

ובכל־זאת יהי מתי, תמיד ואיָה –

הנעימה את מכל – הוי את העבריה!

VII

וככה תמיד החלפתי את שמה:

אם לפי רצוני או לפי צביונה:

מרה או רעה, מתוקה או טובה,

אבירה, כפויה, או גאיונה.

וככה תמיד החלפתי את שמה,

החלפתי תמיד והקטנתי כל שם:

חתול, – לילה דבור – רירה ויונינה,

או רק רירה, נינה, לילה, מימה…

VIII

שמעי יפתי, יפתי נא־שמעי:

את סנונית, את דבורה, את חנונה.

את לביאה, את זאבה ואהבה.

את מתוקה, את קוסמה וגם יונה.

את אכזריה ורעה, את אף איבה.

את כל היפה, את הפרחים כלם,

את תמצית העמים ביפיך העברי,

את הצבעים והשגעונות, את שמים וים,

את אין־סוף הסודות, הגלים בדכים.

כל השמות לך יאים, לפי הזמנים,

זעומים וצוחקים, גדולים וקטנים:

את זיזה, נינה, פיפה, מימה,

את אלה – ללה – לילה – לתי

ואליליה – באהבתי…

ילדה קטנה, שובבה ורעה,

אל תגידי כי שנאתיני.

כי לא אאמין אני לך שעה,

כי ידעתי אשר אהבתיני.

אהבתיני מאד, אהבתיני באש

ורציתיני, ומאד אויתיני;

רק הודות לא אבית, ולבך התביֵש:

הנה שלמה שִקַרתיני.

אך אני שיודע לקרא בעיניך

ולעין בקמטי לבבך;

אני שמבין מה הוגות תנועותיך,

מה כל רעד העובר בגופך, –

הכל כבר שאבתי מעמקי נפשתך

ומתהום ושחור מבטך;

שאבתי, בחנתי ובקשתי בקש

ומצאתי, – כי אהבתיני!

אני הגאה בבחורי הסביב,

אני הגבוה בהם.

על ראשי הרם, השחום כל־כך

תלתלים למאות משתגעים.

משתגעים כגלים וכגלים משתרעים

ומושכים את עיניך מאד,

ואומרות אצַבעיך לרוץ אז בהן,

אך יראות ופוחדות הן מאד.

ושפמי הקטן, המסולסל אך קט,

על שפתִי היודעת לנשק;

ומבטי הפראי תוך עיני הרעבות,

עיני השורפות וצורבות;

וקומתי הישרה, בלבושה החדיש,

וידַי הרחבות וחמות,

ומקלי ושוטי, וכלבי המחריש, –

כל אלה לכדוך הם לכד.

אני הנלהב בבחורי הסביב,

אני הפוחז שבהם.

לא יש נערה, בכפרים, בערים,

לא יש גם אחת אל־שלי.

אם אהבתין אך רגע, אהבתין אבל

ושביתי את לבן בשביי,

כשהיו תמימות, כשהיו ערומות:

את כלן, את כלן חי־נפשי!

ראית אז אותי, שחורתי היפה,

ותאהביני גם את כמוהן.

אהבתיני מאד, אהבתיני באש

כי גם אני אהבתיך עליהן.

ילדה קטנה, שובבה ורעה,

אל תגידי כי שנאתיני;

כי לא אאמין אני לך שעה,

כי ידעתי אשר אהבתיני.

צחקת, ובצחוקך הלבן

הפרחת מלאכים באויר־סודך

והמלאכים הקטנים, באלפי חציהם

קלעו ללבי ואני עבדך.

כעסת, ובכעסך האדום

הכית גלים בים שאיפתך

והגלים יחדיו בבעי־סדום

שטפוני כלם ואני סליחתך.

שתקת, ובשתיקתך התכולה

העמדת בעוז את תנועת החיים

ואותי כך דנות למיתה.

דמעת, ובדמעתך הסגולה

הרטבת הרגשות, שִפצת העיים

והחזרת נפשי לחִיותה.

לא! היא לא רוצה בי,

לא! היא לא כמהה לי

האכזריה!

כן! היא רק צוחקה לי,

כן! היא רק הותלה בי

היפה־פיה!

טוב – אם לא תרציני,

טוב – אם לא כמהתיני

הוי, אכזריה –

אז – דעי־לך, דעי־נא,

אז – זכרי, זכרי־נא

הוי יפה־פיה –

כי שלי היית אך

כי זרועַי עלסו בך

את אכזריה!

וכי אותך נשקתי

וכי אותך נזלתי.

את יפה־פיה!

---

אל ביתי – נא בואי,

בואי פעם את,

אל חדרי – נא סורי,

סורי אם יצאת.

שלחני ראי־נא

עליה תמונתך,

לחלון חזי־נא

אליו הוי צלמָתך,

הספרים דפדפי

ואז הריחי בם,

הרֵיחות צרפי,

הן תורקַיִך שם.

* * *

בארון בגדַי – גרבתך אחת,

אשר גנבתי יום ברשותך הוי את.

בארגז סודַי – מכתבים לרוב

שכתבת לי את עוד מזה קרוב.

בגני פרחים – שנטעת יום,

אל גגי יונים – שהֵעפת לרום.

אל אילן זיתי – שמי ושמך שניהם

חרותים מאז שלא יֵדעו מי הם.

* * *

בטמיר כיסי – כבע אצבעך

ולאצבעי – נס טבעתך.

במוחי החי – תמיד־זכרונך

ובלבי החם – הדרת ישותך.

– נהר בזרמו יזכיר את דְברך.

הים בקצפו – את כל עברך.

השמים עיניך, הלילה שערך

השדות – סרטַיִך וזיו־יום את עורך.

*

לא! לא יצליחו כלום,

לא! לא יועילו מאום

את אכזריה –

כל השתדלותַיך

וכל התפתלותַיך

את יפה־פיה!

כי־גם אבני־דבַריך,

כי־גם מֵאון־הוריך

הוי! אכזריה –

בל יוכלו הלאֵני

בל יֵדעו הרפֵני

הוי יפה־פיה!

ושלי – תהיי רק

ואתי – תחיי רק

את אכזריה,

ובִשְרירי זרועַי אז

מות נמות ככל גז

הוי יפה־פיה!

אמרתי לה: הלב בוער

הלב נמק מאהבה.

השיבה לי: הים סוער,

הים בוכה מדאבה.

לבי כל־כך שבור מאהבה אמללה

ואני כל־כך אמלל מאהבה שבורה.

זה ימים על ימים שנפשי אכולה

ותקותי בלבה קבורה.

בארתי לה: אם ככה את

אני חולה ולא אריב.

החזירה לי: סנונית אחת

לא תאַפְשֵר את האביב.

אני כל־כך אמלל מאהבה שבורה

ולבי כל־כך שבור מאהבה אמללה.

הורג אני שנים אף שנים בגבורה

ותקותי חוזרה בקללה.

דם אני אוהב, דם אדום מאד,

דם רב כמים אשר בגְדול־הים,

דם שיזרום מתוך לבי כנאד,

דם שאשפך בקרב ובַעֲיָם.

דם אני אוהב, דם טרי וחי

אשר לא הספיק להקריש עוד בגרוני,

דם אני אוהב, דם טובי־אחי

אם בל אוכל לגנח את דמַי אני.

דם אני אוהב, דם קנאה וחַוָה,

שאקח ממנה, – כלילת־אהובתי.

דם אני אוהב, דם כלו שלהבה,

כאשר אמיתנה באקדח אהבתי.

הוי! דם, דם בהקיצי ודם בחלומי,

דם בקרבתי ודם אל כל סביבַי,

דם מתוך עיני, דם בצחוק־יומי,

דם בספרַי וגם ביאוש כתבַי.

ואם סוף־סוף אזנח את עולם־התמותה

אם אסוף־אמות עיף המלחמה,

אז דם אצוה לי כאחרונת־מטה

דם במקום מצבה ודם במקום אדמה.

והשנים כך תחלפנה, ואתן הדורות,

ומאביב לאביב, על אדום־במותַי,

תשקיף דם השמש ממרום דם־אורות

ודמומיות תצמחנה מדם עצמותַי.

כי דם היו חיי מבלי אהבתה!

I

עיני־חלום, עיני־מרחק עיניך היום:

הגידי, – על מה חלמת?

ועד אן דאית?

שפתי־הדם, שפתי־האש שפתיך היום:

הגידי, – את מי נשקת?

לב מי שרפת?

וחורון היגון כי יורד על מצחך:

על מי כעסת?

ודמעה כבדה כי תרטיב את לחיך:

על מי בכית?

II

לא, לא עלי חלמת,

לא, לא עדַי דאית

ואותי – לא נשקת.

לא, לא עלי בכית, –

אם גם רק עלי כעסת,

אם גם רק לבי שרפת.

III

עיני־יאוש, עיני־שגעון, עינַי היום:

הידעת, – שאותך אהבתי?

שממך נואשתי?

שפתי־הקרח, שפתי־הקבר שפתי היום:

התאמיני, – שדמי נשפכו?

שחיי נכזבו?

וחורון המות כי ילבין את מצחי:

העליך אכעס?

ודמעה חרדה כי תרעיד את לחיי:

האועיל אם אבכה?

שלום הוי! לנצח, יפתי…

על השלחן הוא מונח,

על השלחן הוא שוכב

וממתין לפקודתי.

הוא מפהק ונוצץ,

הוא מאריך לשונו

ותוהה לקראתי.

כי מאז אהבתיה ואני כָאוב

לא יזוז האקדח ממולי.

בין ספרי רוחי, על שלחני האהוב

נושם הוא המות כבר לי.

הוא שוכב ונרדם,

הוא חולם חלומו

ופוער את פיו.

הוא אומר לי: מתי?

מתי תקראני

אותך להחריב?

כי מאז השיבתני נערתי ריקם

לא אחדל מהביט לפנַי.

וחושב מחשבות, ומיד אני קם

לקחתו ולהקליעו אל עינַי.

הוא נוצץ וקוסם,

הוא מזהיר ושורף

ודובר האמת:

"אל תירא, ידידי,

ובין־רגע אחד

אתה יורה ומת!"

כי מאז אני גלמוד ויושב כגולָם

וריק גם מאהבה –

חדל מאור היום, חדל העולם

והחיים התנפצו לרבבה.

הוא זז ממקומו,

הוא נקרב אז אלי

ואני אוחזו.

ופותחו אז אני,

ומוצא בו כדור

ולרקתי סועדו.

כי נמאס לי: הכל, אפילו יפתי

אשר בחרה כך לחיות בלעדַי.

הטי־נא אזנך, הוי את, ילדתי,

עוד רגע רק – ותבכי לבלי־די…

* * *

– "אהבתני, הוי! אתה: צר לי מאד,

כי אנכי אותך לא אוכל לאהב.

לא אוכל אוהבך, יען רק לָאיש אהיה,

לאיש שיֵדע לקחתי בחזקה.

מה לי ולַבטוחות שהבטחתני עד כה?

מה לי ולידיעה, כי יפה אנכי?

שבעתי שחור־עיני, שבעתי דם שפתי,

לא אוכל יותר שאת את גלי־שערותי.

אתה תאֵו את מצחי,

אתה נצמד ללשוני,

אתה כמֵה ללחיַי ולשני הלבנות –

קח לך את מצחי,

קח לך את לשוני,

הא לך גם שני, גם לחיי הרטובות!

הא לך כתפותי הרכות כל־כך,

הא לך שתי שדי הבתולות ונעות,

ושוקַי לך אתן, ובטני הצעיר,

וסודות־אהבתי בזרועַי חבוקים.

* * *

קח, קח הכל,

אך קח־נא באמת,

קח־נא אותי, קחני־נא סוף־סוף.

קח הכל אם תוכל,

קח הכל אם תעיז,

קחני, האח – אם תוכל, אם תעיז!

עד מתי הוי! תמים תשב ותשיר?

עד מתי תמנה תהלות ותפלות?

אני יושבת־חדר, יושבת זה שנים

ומחכה אני לָאיש שיכריחני לאהב,

אך לשוא בקשתיו, כי עוד לא מצאתיו…

* * *

לא אהבתיך, לא! ואיך אוכל אהבך,

אם לא בנת עד כה – בי לזרע אהבה?

אם כלום לא לקחתָ ממה שנתתי

ואם עודך מפקפק ונרתע עוד אחור?

האח, בוא־נא, הו עלם, בוא־נא אלי,

קחני נא־בכח, קחני בחזקה, –

קחני־נא בטוב, קחני בערמה:

איך שתרצה קחני, אך קחני־נא סוף־סוף,

כי רק אז אהבך, כאשר אהבתני אתה…

* * *

השמעת

את בת־קול הפתאם מנבכי מרחקים?

הראית

שמַי איך הבריקו מתקוות כברקים?

דַי –

די יגון ויאוש: רוץ־נא לקראתה.

אַל –

אַל מכשול ותהום, אם אדם אתה.

החיים יפים ושוב־אביב אתא:

לך, הו עלם, לך – לביתה! – לקחתה!