1, ש"ז, מ"ר אִכָּרִים, אִכָּרֵי, אִכָּרֵיהֶם, — איש עובד אדמה,   Bauer; paysan; peasant: בכל רחבות מספד ובכל חוצות יאמרו הו הו וקראו אִכָּר אל אבל (עמוס ה יו). ונפצתי בך רעה ועדרו ונפצתי בך אִכָּר וצמדו (ירמיה נא כג). איכר נותנין לו את צמדו (ערכ' ו ג). שהאיכר עובר והמרדע על כתפו (אהל' יה א. אִכָּר אוּמָן: כדי שיהא איכר אומן חורש ושונה (תוספ' ב"מ יא י). — ומ"ר: הבישו אִכָּרִים הילילו כרמים על חטה ועל שערה כי אבד קציר שדה (יואל א יא). בעבור האדמה חתה כי לא היה גשם בארץ בּשׁוּ אִכָּרִים חפו ראשם (ירמי' יד ד). וישבו בה יהודה וכל עריו יחדו אִכָּרִים ונסעו בעדר (שם לא כד). כי מקנה רב היה לו ובשפלה ובמישור אִכָּרִים וכרמים בהרים ובכרמל (דהי"ב כו י). ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אִכָּרֵיכֶם וכרמיכם (ישע' סא ה). — אִכָּרָה, ש"נ, אשה עבדת אדמה, אשת אכר,   Bäuerin; paysanne; peasant-woman : נהוג בדבור העברי בא"י ומצוי בהעתונים.