*, ש"נ, – כמו אנינה, אבל פנימי, innere Trauer; deuil intérieur; mourning : והקרובין (של מומתי בי"ד) באים ושואלין בשלום הדייני' ובשלום העדים כלומר דעו שאין בלבנו עליכם כלום שדין אמת דנתם ולא היו מתאבלין אבל אוננין שאין אנינות אלא בלב (סנה' ו ו). מה תלמוד לומר אז נבהלו אלופי אדום מפני אנינות (מכילתא, מס' דשירתא ט). באנינות יאכלוה (יומא ה:). זרות אמרתי לך ולא אנינות וכו' (יבמ' ע:). אפילו בשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו (קידוש' פ:). און (קראו לו) שכל ימיו באנינות (מד"ר במדב' יח). – ובכלל לאבל פנימי: אניה לשון אנינות (דונש, תשו' על רסע"ג, סי' ב). הנביא אומר הקינה והאנינות כאלו זו בבל מתאוננת (רש"י ישע' כא ג). שהוא (מי שמביא בכורים) חייב לאכלן בשמחה לא באנינות (רמב"ם הלכ' בכור' כג). אהה והיא מלת אבל ואנינות (ר"י אבן תבון, השרשים לריב"ג, שרש הה). כבר אמרו מהחכמים שאומרנו כאן כל דכפין וכו' הם דברי אנינות על גלותנו (ר"י אברבנל, זבח פסח, הא לחמא). אבל אעורר אנינות אגרר אויה לי (מנחם העלוב, ת"ב). כאן נתקיימה מקצת נבואת אמו שקראתו בן אוני בן אנינות (ר' משה הדרשן מנרבונה, פיר' לתנ"ך). – ואמר הפיטן: מפני אֲנִינוּת לוטי ולטוי נמעד, יאחזמו רעד ונמסו עמנו כנתועד (יוצר שבת א אחר פסח, ויושע).